עיצוב האינטרנט: מאה השנים הראשונות

עיצוב האינטרנט: מאה השנים הראשונות. הרצאה מאת Maciej Cegłowski

לצפיה בהרצאה המקורית

זו היא גרסה מורחבת של הרצאה שלי מ 9 בספטמבר 2014, ב HOW Interactive Design conference in Washington, DC.

דבר המתרגם, חנן כהן


מעצבים! אני מתכנת מסן פרנסיסקו אבל פני לשלום!

אני מבקש לפתוח עם משל על מטוסים.

בשנת 1981, אמי ואני טסנו מוורשה לניו יורק במטוס, איליושין 62.

האיליושין 62 מדגים את מה שאני נוטה לכנות גישת ה"להוסיף מנועים עד שזה טס".

למהנדסים הרוסים לא היו מחשבים שבעזרתם היו יכולים לחשב את הכיפופים ואת הנדנודים של הכנפיים אם יתלו עליהן מנועים, אז הם חיברו את המנועים לגוף המטוס, מאחורה.

למטוס היתה אפילו רגלית כמו של אופניים, מתחת לזנב. כאשר הוא חנה ריק הורידו אותה כדי למנוע ממנו להתהפך ולהצביע לשמים כמו טיל.

בתקופה הזאת, היו בשדה התעופה של ורשה אולי עשר טיסות ביום. היה נדיר לראות מטוס בשמים. הטרמינל היה מבנה בטון לא גדול יותר מחדר ההרצאות הזה ולכן אמא שלי ואני נדהמנו כשהגענו לשדה התעופה קנדי, עם מבוך המסדרונות והשערים. בנוסף לכך, לא דיברנו אנגלית.

התרוצצנו בשדה בלי רגע לנשום, עד שהגענו לחדר ההמתנה שבו ישבו הנוסעים וחיכו לטיסת PanAm ליוסטון. ישבנו וחיכינו גם אנחנו. ואז, ללא אזהרה, חדר ההמתנה המריא.

זו היתה ההיכרות שלי עם בואינג 747.

ה-747 הוא יצירת מופת של עיצוב תעשייתי. כל מה שאנחנו חושבים שהוא רגיל במטוסי נוסעים, לטוב ולרע, הומצא עבור המטוס הזה ועבור קודמו, ה-707. בכך נכללים מושבים על מסילות, תאי אכסון עליונים, עגלות שתיה, וילונות בחלונות, המאוורר הקטן מעל לראש – כל מה שאתם מכירים.

יש כל כך הרבה סיפורים נהדרים על ה-747. הוא היה גדול פי שניים וחצי ממטוס הנוסעים הגדול ביותר שיוצר עד אז. היו צריכים להקים מפעל מיוחד כדי לייצר אותו והמפעל עדיין היה בבניה כשהמטוס הראשון עזב את פס הייצור. הם עדיין שינו קצת את התכנון. מהנדסים היו רצים לרצפת המפעל ובידיהם שרטוטים עם שינויים שגרמו לאנשי הייצור לקלל אותם.

ייצור של 747 דרש 75,000 שרטוטים טכניים. כולם שורטטו ביד. עדין לא היה שרטוט ממוחשב שיעזור למהנדסים להבין איזה חלק מתחבר לאיזה חלק ובאיזו צורה, רק מערכת תיוק ענקית.

בואינג היו צריכים לבנות דגם מדיקט בגודל מלא של המטוס מאותם שרטוטים כדי לוודא שכל החלקים התאימו ביחד ושמערכות שונות לא ניסו לתפוס את אותו המקום.

העובדה האהובה עלי בנוגע ל-747 היא שהוא נבנה על ידי צוות ב' של החברה. כל המהנדסים הטובים והחדשים ששאפו להתקדם גרמו לכך שיצוותו אותם לפרוייקט היוקרתי של החברה, מטוס שנקרא 2707, או המטוס העל קולי SuperSonic Transport.

ה-STS עמד לטוס כמעט פי שלושה ממהירות הקול, בערך 2,900 קמ"ש. היו לו כנפיים בעלות גאומטריה משתנה. הוא היה המטוס הראשון בעל גוף רחב. כולם האמינו שה-STS הוא העתיד של הטיסה המסחרית.

ה-747 היה אמור להיות ממלא מקום זמני. הוא היה אמור לשרת את חברות התעופה עד שה STS יחל בטיסות סדירות בשנות ה-70, ואז ה-747 יוּרד בדרגה למטוס מטענים.

זוהי פרסומת של חברת PanAm מאותה תקופה המציגה את "המטוס של מחר" שנמצא "מעבר לפינה".

האמת היא שהבליטה המפורסמת של ה-747 תוכננה כדי לאפשר העמסה קלה של מטענים. זה לא היה מטוס עם עתיד מפואר.

לא רק בואינג עבדו באותה התקופה על מטוס על קולי. האירופאים פיתחו באותו הזמן את הקונקורד, והסובייטים עבדו במרץ על גירסה משלהם.

זו היתה תקופה מסעירה בעולם התעופה. פאן אם אפילו התחילו לקבל הזמנות לטיסות מסחריות לירח! היתה להם רשימת המתנה של 90,000 שמות.

הנקודה של המשל שלי היא זו: דמיינו שהייתם יכולים לנסוע אחורה בזמן ולהציע לאחד ממהנדסי בואינג לבוא חמישים שנה קדימה לשנת 2014 ולראות איך נראות טיסות מסחריות.

מה הייתם חושבים שהוא היה מצפה לראות?

זכרו שב-1965 פרוייקט ג'מיני רק התחיל. אסטרונאוטים טסו מסביב לכדור הארץ, בודקים את הטכנולוגיה ואת הנהלים הדרושים כדי לטוס לירח. מרוץ החלל היה בשיאו.

הסובייטים והאירופים היו בשלבי פיתוח של מטוסי נוסעים על קוליים ענקיים.

אפשר לראות בגרפים של אז שמהירות התחבורה עולה בקצב מעריכי (אקספוננציאלי) ומייד נגיע לחלק בגרף לקראת נסיעה בין כוכבית. על אף שהטכנולוגיה השתנתה כל הזמן, המגמה הכללית היתה ברורה כפי שהיתה בלתי ניתנת לעצירה.

אחד הדברים שהמהנדס מאז היה מצפה לפגוש ב-2014 היה שממות רדיואקטיביות. המלחמה הקרה היתה עובדה קודרת, והרבה אנשים ציפו שתסתיים באסון.

אבל אם לא היינו הורגים את עצמנו, הוא היה מצפה לבסיסים על הירח, אולי אפילו לבסיס על מאדים. הוא לא היה מופתע לראות מכוניות מעופפות, או מטוסים עם הנעה אטומית ללא מגבלת טווח טיסה.

חשבו מה חווה אותו מהנדס בתקופת חייו. הניסיון הראשון של טיסה ממונעת התרחשה בערך כשהוא נולד.

בשנות ה-20 של המאה הקודמת, כשהוא היה נער, מטוסי נוסעים כמו ה Junkers G-24 הטיסו 14 נוסעים במהירות של 170 קמ"ש.

שנות ה-30 הביאו את ה-DC-3 בעל גוף שכולו מתכת. עכשיו כבר טסו בו 30 נוסעים במהירות של 333 קמ"ש.

זו גם היתה התקופה של ה-Boeing Clippers המפורסמים. היו בהם תאי שינה מפנקים ולקח להם שישה ימים לטוס מסן פרנסיסקו להונג קונג.

בשנות ה-40 הציגה בואינג את ה-Stratocruiser, מטוס עם לחץ פנימי שטס במהירות 480 קמ"ש.

לבסוף, בשנות ה-50, הביאה בואינג לעולם את עידן הסילון עם ה-707 שהיה מסוגל לחצות את האוקיינוס האטלנטי במהירות של כמעט 1,000 קמ"ש.

אני מתחייב בפניכם שהדבר האחרון שאותו מהנדס בואינג היה מצפה לראות ב-2014 הוא מה שבאמת קרה. הנה הוא לפניכם, מטוס הנוסעים המתקדם ביותר כיום, בואינג 787.

אלא אם אתם חובבי מטוסים, תתקשו מאוד להבדיל בין ה-787 לבין הסבא שלו.

ולמען האמת, המטוס החדשני והמהפכני הזה טס לאט יותר מה-707.

הקונפיגורציה הבסיסית של מטוס הנוסעים לא השתנתה ב-60 השנה האחרונות. ישנו צינור ארוך, כנפיים משוכות לאחור עם מנועים מתחתן ומהירות מרבית של 900 קמ"ש.

אז מה קרה לעתיד?

זה לא שהטכנולוגיה הכזיבה. בנינו, ניסינו והטסנו מטוסים שהיו יכולים לשייט פי שלושה ממהירות הקול.

זהו ה-Valkyrie, מפציץ אסטרטגי ענק, צבוע לבן כך שלא יישרף מהבוהק של פצצות הגרעין שאותן הוא תוכנן להטיל. המטוס הזה עבר טיסות מבחן ב 1965 וכמעט הגיע לייצור סדיר.

ה SR-71 Blackbird, עוד מטוס של 3 מאך, הגיע לייצור סדיר וטס עשרות שנים. הוא עדיין מחזיק בשיא מהירות הטיסה.

אפילו היו לנו מטוסי נוסעים על קוליים! הקונקורד נכנס לשירות מסחרי סדיר והטיס חארות עשירים מצד לצד של האוקיינוס האטלנטי במשך 25 שנה. אם אתם בגילי, אולי אפילו זכיתם לראות אחד כזה חולף ליד המטוס שלכם על מסלול שדה התעופה.

הרוסים גם היו בקטע, עם מטוס שכונה כמובן קונקורדסקי. הוא היה כל כך רועש ולא אמין לטיסות נוסעים עד שלבסוף השתמשו בו לטיסות מטען. הוא הטיס פירות וירקות ממרכז אסיה במהירות כפולה ממהירות הקול.

השורה החביבה עלי בדף הוויקיפדיה הזה היא שהמטוס היה כל כך רועש ש"לא יכולת לשמוע נוסע צורח שני מושבים ממך. הוא היה צריך להעביר לך פתק ועליו כתוב "אההההה!".

בפעם הראשונה שהם לקחו עיתונאים לסיבוב במטוס, כל כך הרבה אזעקות הופעלו שהטייס היה צריך לשאול כרית מאחד הנוסעים כדי לדחוף אותה לצופר של האזעקה. אבל הוא עף!

וזה לא שתכנית החלל היתה כישלון. הנחתנו אנשים על הירח לא רק פעם אחת, אלא שש פעמים.

מפני שאנחנו אמריקאים, שמנו לא רק אנשים על הירח, אלא גם שלוש מכוניות.

אפילו היה שם למעלה מישהו ששיחק גולף.

למהנדס המסכן שלנו היתה כל זכות להניח שפריצות הדרך שהוא ראה בחייו ימשיכו באותו מסלול. הוא חי בתקופה שבה ההתקדמות הטכנולוגית היתה בתאוצה, כאשר במשך עשר שנים התקדמנו ממטוסים עם מדחפים לנחיתה על הירח.

הדור הבא של הטכנולוגיה לא היה רק חלום, הוא כבר היה בשלבי ניסוי מתקדמים.

אבל כל זה פשוט נעצר.

יש לנו תחנת חלל ב 2014, אבל מביך מדי לדבר על זה. לפעמים אנחנו שולחים לשם אנשים מקנדה.

עזבו ירח – אנחנו אפילו לא יכולים להטיס אסטרונאוטים אל מחוץ לכדור הארץ. אם אנחנו רוצים להגיע לתחנת החלל העלובה שלנו, אנחנו צריכים לבקש טובות מהרוסים, והם לא נחמדים אלינו.

אתם יכולים לדמיין את התחושות של המהנדס שלנו?

היה כיוון אחד ברור לטכנולוגיה שלנו והעתיד היה ברור ובלתי נמנע. ואז זה לא קרה. למה?

ראשית, נתקלנו בבעיית התועלת הפוחתת עבור ההשקעה. ככל שהמטוסים היו מהירים יותר, היה יקר יותר לתכנן ולהפעיל אותם. כדי לדחוף את כל האוויר הזה הצידה דרושים חומרים אקזוטיים וכמות עצומה של דלק.

תכנית החלל היתה אפילו יותר גרועה. הטילים שבהם השתמשו דרשו המון כסף ציבורי שאפשר היה להשתמש בו טוב יותר כדי להפציץ את וייטנאם.

שנית, היו חסרונות לא צפויים. לכלכלנים יש מילה נהדרת לתיאור המצב, תופעות חיצוניות, עבור כל מה שלא מתאים למודל העולם שלהם. אחת מהן היא שמטוסים על קוליים מפיקים בומים על קוליים. חיל האוויר טס שישה חודשים מעל אוקלהומה סיטי עד כדי שהשתכנע שרעש תמידי מפריע לאנשים.

עוד תופעה חיצונית היתה שהפליטה ממנועי מטוסים על קוליים מזיקה לשכבת האוזון.

בואינג היו באמת מופתעים שלאנשים ממש אכפת מהעניינים האלה. מה זה משנה אם השמש יוקדת דרך חלון שבור ושורפת את העור שלך אם אתה יכול לטוס במטוס על קולי? אבל זה לא היה שווה את המחיר!

מפני שהטכנולוגיות שלנו היו טובות מספיק. התברר שמעט מאד אנשים צריכים לחצות אוקיינוס בשלוש שעות במקום בשש שעות. בדרכי לכנס הזה טסתי משוייץ לסן פרנסיסקו. לקח לי בערך אחת 11 והמחיר היה בערך אלף דולר. זו היתה טיסה ארוכה וקצת לא נוחה ומשעממת. אבל חציתי את העולם בחצי יום!

היכולת להגיע לכל מקום בעולם תוך יממה היא טובה מספיק. אנחנו מתלוננים על הטיסות אבל קחו בחשבון שבמחיר של אלפי דולרים מעטים אפשר לטוס לכל מקום בעולם ולהגיע למחרת.

האנשים שתכננו את המטוסים של המחר היו כל כך שבויים בטכנולוגיה עד שהם שכחו לשאול את עצמם שאלה חשובה מאוד: "בשביל מה כל זה?"

היום אני מקווה לשכנע אתכם שמה שקרה פעם לתעופה קורה כיום לאינטרנט. הנה אנחנו, 50 שנה בתוך מהפכת המיחשוב, במה שנדמה לנו כרגע של התקדמות עצומה. הדרכים לעתיד ברורות, וכמה שהן עתידניות.

אבל אנחנו נתקלים במחסומים כלכליים ופיזיים שלא שווה להתגבר עליהם.

אנחנו מתחילים לגלות ששיש מחירים חברתיים אמיתיים ומטרידים בהעלאת כל דבר לרשת.

המכשירים שבהם אנחנו משתמשים נהפכים להיות "טובים מספיק" עד לנקודה שבה אנחנו יכולים להתמקד בהפיכתם לזולים יותר, יעילים יותר ונגישים לכולם.

אז למרות איך שזה נראה, ולמרות התחושה שדברים מתקדמים באופן מואץ, מהר יותר מאשר בעבר, אני רוצה להצהיר על תחזית מדהימה שהאינטרנט של 2060 ייראה די דומה לאינטרנט של היום.

עד שנדפוק את הכל.

ואני רוצה לשכנע אתכם שזו החדשה הטובה ביותר האפשרית עבורכם כמעצבים ועבורנו כאנשים.

התכונה שהגדירה את התעשייה שלנו מאז המצאת הטרנזיסטור היא גדילה מעריכית (אקספוננציאלית).

גדילה מעריכית היא מילה אופנתית שיש לה משמעות טכנולוגית. המשמעות היא שמשהו מכפיל את עצמו, פעם אחר פעם. עיתונאי מדע פופולרי אף פעם לא מתעייפים מלהזכיר שיש לנו אינטואיציה שגויה של גדילה מעריכית.

לדוגמא, הנה Britney Gallivan מדגמנת קיפול של דף נייר 11 פעם.

אם היא היתה יכולה לקפל את הדף 50 פעם, הדף היה צריך להגיע כמעט עד לשמש והעובי שלו חצי פרוטון.

(קיפול חצי הפרוטון האחרון הוא מה שבאמת קשה.)

הדוגמה הזאת מבהירה שני דברים שחשוב שתדעו על גדילה מעריכית: היא מאפשרת להגיע למספרים גדולים ממש מהר והיא תמיד נתקלת במגבלות פיזיות.

אני בטוח ששמעתם על חוק מור. בניסוח המקורי שלו נאמר "מספר הטרנזיסטורים שאנחנו יכולים לייצר על פרוסת סיליקון מכפילה את עצמה" בכל שנה או שנתיים. מור הבחין בכך בשנת 1965, וההבחנה תקפה עד היום.

התפישה הפופולארית של חוק מור היא גם ש"מחשבים נעשים מהירים ויותר חזקים".

במשך 50 שנה רכבנו על הגל הזה. אם הייתם בגיל המתאים בשנות ה-90 או בראשית האלפיים, אולי אתם זוכרים את ההרגשה. הייתם קונים מחשב ואחרי כמה חודשים היה יוצא דגם טוב יותר, מהיר פי שניים, באותו מחיר.

באותם ימים היה מירוץ חימוש בין Intel לבין AMD, היצרניות העיקריות של מעבדים עבור השוק הצרכני. אינטל היו מוציאים מעבד של 1 GHz, ו AMD היו מוציאים מיד מעבד מתחרה של 1.1 GHz .

מעבדים הוגדרו על ידי המהירות שלהם. המהירות גדלה וגדלה. עד שלפתע, בסביבות שנת 2005, נתקלנו במכשול.

אינטל עבדו אז על צ'יפ במהירות המפלצתית של 7 GHz. הבעיה היתה כמות החום שהוא פלט, בערך 150 ואט, כמו נורת ליבון חזקה מאוד.

נורת ליבון של 150 ואט קרובה מדי לדף נייר יכולה לשרוף אותו.

אינטל נרתעו מכל החום הזה ושינו אסטרטגיה. במקום ליצור מעבדים קטנים יותר וחמים יותר ומהירים יותר, הם שמו יותר מהם על כל צ'יפ.

פתאום היו לנו "ליבות". התוכנה שלנו כבר לא פעלה מהר יותר באופן אוטומטי בכל דור חדש של מעבדים. עכשיו היו צריכים לכתוב אותה בדרך שתנצל את הליבות, דבר שמתכנתים עדיין לא לגמרי מתמודדים עימו בהצלחה.

אף על פי שטכנית חוק מור עדיין בתוקף – מספר הטרנזיסטורים על צ'יפ עדיין ממשיך לגדול – ברוחו הוא כבר לא תקף. מחשבים כבר לא נעשים יותר מהירים. למעשה, הם נעשים יותר איטיים!

זה קורה מפני שאנחנו עוברים ממחשבים שולחניים למחשבים ניידים ולסמארטפונים. יש אנשים שמאיימים להעביר את המחשב שלנו לשעוני יד.

מבחינת ביצועים, המכשירים האלה הם צעד אחורה בזמן. בהשוואה לאחיהם המחשבים השולחניים יש להם זיכרון מוגבל, מעבדים חלשים ואיכסון מספיק בקושי.

לאף אחד לא אכפת, מפני שהיכולת להשתמש במכשיר נייד וקל המחובר לרשת הוא פשוט נפלא. בשביל לצלם תמונות, לדבר בטלפון ולגלוש באינטרנט הם חצו את הסף של "טוב מספיק".

מה שאנחנו רוצים היום מהמחשבים שלהם הוא צגים טובים יותר, זמן סוללה ארוך יותר ומעל לכל, חיבור טוב יותר לאינטרנט.

דבר דומה קרה לאיכסון שבו קצב הגדילה היה מהיר יותר מאשר חוק מור. אני זוכר את הדיסק החדשני בנפח 1 MB שהיה לנו במעבדת המחשבים בבית הספר. הוא עלה אלף דולר.

הנה תמונה של דיסק בעל כמה מגה בייטים משנות ה-70. אני מקווה שהבחור בתמונה אהב ללבוש את האוברול המטופש ושלא הכריחו אותו.

הדיסקים כיום הם קטנים פי אלף עם פי אלף יותר מקום אכסון והם עולים גרושים. סיגייט הוציאו לאחרונה דיסק ביתי בנפח 8 TB.

אבל שוב, בחרנו לחזור בזמן לשימוש באכסון מצב מוצק (SSD) כמו שיש בסמארטפונים ולפטופים חדשים. איכסון SSD הוא דחוס יותר ובתמורה מקריבים מהירות, יעילות ושרידות.

או שאנחנו שמים את המידע שלנו ב"ענן" שיש לו נפח עצום אבל הוא איטי יותר בסדרי גודל.

ישנם נצחונות של "טוב מספיק". האכסון הזה הוא מהיר מספיק.

כנראה שאינטל היו יכולים לבנות מעבד במהירות של 20 ג'יגה, כפי שבואינג יכולים לבנות מטוס נוסעים של 3 מאך. אבל הם לא יעשו זאת. ישנה תוצאה הנובעת מחוק מור והיא שכל פעם שמכפילים את מספר הטרנזיסטורים, עלות הייצור עולה. בכל שנתיים אינטל צריכה לבנות מפעל חדש לחלוטין ופס ייצור חדש. לתעשייה כבר לא אכפת מביצועים סופר גבוהים, כי רוב האנשים לא זקוקים להם.

החומרה עדיין משתפרת, אבל היא משתפרת בממדים אחרים, מימדים שאנחנו כבר מתמודדים בהם מול מגבלות פיזיות ולא יכולים להשתמש בטריק של מזעור שהשיג לנו את הגדילה המעריכית.

אורך זמן סוללה, לדוגמה. קשה יותר להתגבר על בעיית צפיפות האנרגיה מאשר על מהירות העיבוד. ממש קשה להגיע להישגים משמעותיים בתחום הזה. עד עכשיו, ההתקדמות בתחום של אורך זמן הסוללה היתה על ידי יצירת מעבדים יעילים יותר ולא בפריצות דרך בכימיה של הסוללה.

עוד תחום שלא גדל באופן מעריכי הוא היכולת שלנו לשנע מידע. אין טעם בדיסק של 8 TB אם אתה מנסה למלא אותו באמצעות רשת גבלים רגילה. המגבלות של מהירות המידע פוגעות בנו במישורים רבים. יש גבול למהירות שבה יכול המעבד לדבר עם הזיכרון, כמה מהר המחשב לדבר יכול עם המכשירים המחוברים אליו והכי חשוב, כמה מהר המחשב יכול לדבר עם האינטרנט. אנחנו יכולים ליצור כמות עצומה של מידע, אבל אנחנו לא ממש יכולים להזיז אותו.

לכן, בעתיד הקרוב העולם הוא של מכשירים מוגבלים בסביבת רוחב פס מוגבל. שונה מאוד מהעבר הקרוב שבו ביצועי החומרה השתפרו בעקביות, והציעו יותר מהירות ויותר נפח בכל שנה.

כמעצבים, אתם צריכים להיות שמחים ורגועים, כי מגבלות קשות יוצרות עיצוב טוב. שני העשורים האחרונים השאירו אותנו עם מה שאני קורא "הנגאובר מעריכי".

התעשייה שלנו חיה בהכחשה מוחלטת שהקייטנה נגמרה. בבקשה, נעשה הכל! מיחשוב אופטי, מיחשוב קוואנטי, מה שצריך. נחליף את הסיליקון במה שתבקשו, רק אל תקחו לנו את הצעצועים.

כל הגדילה המעריכית הזאת גרמה לנו הרגלים רעים. אחד מהם הוא שלילה של ההווה.

כאשר דברים מוכפלים, המקום השפוי ביותר להיות בו הוא בחזית. בהגדרה, גדילה מעריכית פירושה שהדבר הבא יהיה שווה בחשיבותו לכל מה שהיה עד עכשיו. אז אם אתה לא עובד על הדבר הגדול הבא, אתה לא שווה כלום.

מה שגורם לזלזול בעבר. כל מה שנוצר ב-50 השנה האחרונות נעלם כי אף אחד לא טרח לשמר אותו.

מכיוון שפרנסתי בהפעלת אתר קישורים (Bookmarks), ביצעתי מחקר קטן על "ריקבון" של קישורים שמורים. קישורים הם שונים מכתובות רגילות, כי ההנחה היא שפעם חשבת שחשוב לשמור את הקישור. גיליתי שבכל שנה נעלמים בערך 5% מהקישורים, בקצב די קבוע. לקוח שלי כתב לאחרונה ש-90% מהקישורים שהוא שמר ב-1997 נעלמו. לצערי, זה מצב טיפוסי.

יש לנו מאמצים הירואים כמו ארכיון האינטרנט (Internet Archive) לשימור תכנים, אבל זה כמו להריע למכבי האש שבאו להציל את מה שנשאר מהשריפה. לא ככה מנהלים תרבות. אנחנו דואגים יותר לכל פיסת נייר מכפי שאנחנו דואגים לאינטרנט המוקדם, לפחות אנחנו מסתכלים על כל פיסת נייר לפני שאנחנו זורקים אותה.

הזלזול הזה בעבר מתעלם גם מהמציאות של התעשייה שלנו. המציאות היא שאנחנו עובדים כמעט רק עם טכנולוגיות עתיקות.

מערכת ההפעלה של האינטרנט היא בת 45 שנה.

הפרוטוקולים שבאמצעותם המכשירים שלנו מדברים זה עם זה הם בני 40 שנה.

אפילו מה שאנחנו קוראים לו "הרשת" (Web) מתקרב ליום ההולדת ה-25.

חלק מהדברים שבהם אנחנו משתמשים הם ממש עתיקים – מסך המגע הומצא ב-1964, המקלדת היא בת 150 שנה.

המעבדים המודרניים מבוססים על מעבד שהומצא ב 1976.

אפילו האימייל, שכולם כל הזמן רוצים להמציא מחדש, כבר הגיע לגיל פרישה.

רימיתי כשקראתי להרצאה "עיצוב האינטרנט: 100 השנים הראשונות" כי אנחנו כבר כמעט בחצי הדרך. ככל שאנחנו מזלזלים בכל זה, ככל שאנחנו מתעקשים שהכל יושלך הצידה על ידי דורות חדשים של טכנולוגיה עדיפה, הם מתעקשים להישאר. לתעשיה שלנו יש שורשים עמוקים בעבר שאנחנו צריכים להעריך ולהוקיר.

מצידו השני של הזילזול בעבר נמצאת אהבת השדרוג המתמיד. כל אחד שעובד איפהשהו ומשתמש במוצרים של מיקרוסופט חווה את התסכול הזה. מתישהו, די בהתחלה, מוצרי אופיס היו טובים מספיק. חלונות היתה טובה מספיק.

אבל זה לא עצר את מיקרוסופט להפיץ גרסאות חדשות ולהכריח אנשים לשדרג. אני נטפל למיקרוסופט כי לכל כך הרבה מאיתנו יש נסיון עם המוצרים שלהם, אבל הטענה הזאת מופנית לכל ספקי התוכנה.

קחו לדוגמה את המלחמה של מיקרוסופט נגד משתמשי XP. אחרי שנים של עדכונים, XP נהפכה יציבה, אהובה ושמישה. היא נמצאת על רבע מכל המחשבים.

יש המתייחסים לכך כאל משבר לאומי.

במקום להציע למשתמשים סיבות משכנעות לשדרג את התוכנה, ספקים מתעקשים שנתייחס לשדרוג כאל חובה מוסרית. הרעיון שמשהו פשוט יעבוד כמו פעם, אין לו מקום בתרבות הטכנולוגיה.

סימפטום נוסף של ה"הנגאובר המעריכי" הוא השומן העודף. ברגע שמערכת מגיעה למצב של פעולה סבירה, מפתחים יוסיפו לה מספיק תכונות כדי שהשימושיות שלה תהיה גבולית. תוכנה תמיד תישאר על גבול מה שאנשים יכולים לסבול. מפתחים ומעצבי תוכנה יוצרים ביחד מערכות בעלות שומן עודף בתקווה שהחומרה תתקדם מהר מספיק כדי לכסות על השגיאות שלהם.

שנים אנחנו מתלוננים שדפדפנים לא יכולים לאפשר עיצוב והרצת Javascript עקביים. ברגע שזה הסתדר, התחלנו להעסיק את עצמנו בכתיבת ספריות תוכנה שהתקינו את הדפדפן מחדש בתוך עצמו, רק יותר לאט.

עכשיו אנחנו ב-2014, קחו לדוגמא אתר בלוגים "חם", Medium. במחשב חדיש לוקח לי 10 שניות לטעון ולהציג דף מהאתר (שבו יש רק טקסט מעוצב). חווית השימוש בשנות ה-60 היתה מהירה יותר.

האינטרנט מלא בשימוש כזה לרעה, באנימציות ראוותניות וכו', תמיד צעד אחד לפני החומרה, מחכים שהיא תשיג.

ההנגובר המעריכי גורם לתחושה של יאוש מעריכי.

מה הטעם בהשקעת מאמץ אמיתי במשהו שייעלם או ישתנה בתוך כמה חודשים? הריגוש של חוסר המנוחה כי משהו חדש נמצא מעבר לפינה מביא עמו תחושת חוסר אונים לגבי מה שאנחנו עושים עכשיו ופחד שאנחנו מפספסים את הדבר הגדול הבא.

מאפיין נוסף של ה-"הגאובר המעריכי" הוא איך אנחנו בונים את העסקים שלנו. "כת הגדילה" מכחישה את הרעיון שאפשר לבנות משהו שימושי או מועיל אלא אם כן אתה מוכן להביא את זה למה שמכונה Intenet Scale. אין טעם לפתוח דוכן לימונדה אלא אם כן אתה מוכן להשתלט על חברת קוקה קולה.

תמיד חשבתי שהעניינים צריכים ללכת הפוך. ברגע שאתה מסיר את מגבלות המרחק, יש מקום לכל מיני מוצרי נישה משוגעים שימצאו שווקים קטנים ברשת. קיוויתי שאנשים ימצאו פרנסה באופן שאינו אפשרי בעולם הפיזי. בקרנות הון סיכון יש תועלת כדרך יעילה לממן פרוייקטים שמצריכים ראייה לטווח ארוך, אבל לא הכל מתאים לתבנית.

"כת הגדילה" הובילה אותנו לרשת סטרילית וממורכזת. ומכיוון שכבר שרפנו את כל הרעיונות הקלים בתעשיה שלנו, אנחנו משוכנעים שהייעוד שלנו הוא לשבש את כל השאר.

אני חושב שזהו הזמן לשאול את עצמנו שאלה של מעצבים: בשביל מה בעצם קיימת הרשת?

אני אטען שישנם עכשיו שלושה חזונות מתחרים על עתיד הרשת. זה שנחליט עליו יקבע האם האינטרנט המגוון והכיפי של היום ישרוד.

חזון 1: לחבר ידע, אנשים וחתולים.

זה החזון הנכון.

הרשת מוחקת את מגבלות המרחק בין אנשים ושמה את כל הידע האנושי בקצות האצבעות שלנו. היא גם מאפשרת לנו להסתכל על מיליוני תמונות וסרטונים של חתולים, בחינם, מהבית שלנו או באמצעות מכשיר שאנחנו מחזיקים בכיס.

אף אחד הוא לא הבעלים של הרשת, אף אחד לא שולט בה ואין צורך לבקש רשות כדי להשתמש בה. והחלק הטוב ביותר של הרשת הוא שמעודדים אותך לתרום בחזרה. אתה יכול להעלות את תמונות החתולים שלך.

למה זה לא מספיק?

החזון החתולי של האינטרנט צנוע ביסודו, כי הוא לא מניח שהמפתחים והמעצבים יודעים מה שהם עושים. אין גבול למה שאנשים (וחתולים) יכולים לעשות ברגע שאתה מקשר ביניהם. בעולם של 7 מליארד אנשים ומיליוני חתולים, הסיכוי שתוכל לחשוב על כל האפשרויות הטובות ביותר הוא אפסי. מישהו תמיד עומד לחשוב על משהו שאף אחד לא ציפה לו. הרשת מחברת בין אנשים באופן שהם יכולים לתרום, מעניקה ליוצרים שלל הזדמנות להיות מופתעים.

ראינו את המהלך הזה פעם אחר פעם, שהמאפיינים המועילים והמהפכנים של תרבות הרשת הגיעה ממקום לא צפוי. הרעיון של אנציקלופדיה חינמית שכל אחד יכול לערוך נשמע מטורף. הרעיון שמערכת הפעלה חינמית תפעיל חצי מהאינטרנט נשמע מטורף. שמתנדבים בתגובות לבלוג יוכלו לכתוב מאמרים משותפים ביחד עם כמה מהמתמטיקאים המבריקים ביותר בעולם נשמע מטורף.

מטבע המבוסס כולו על הצפנה עדיין נשמע מטורף, אבל בהחלט מעניין.

אפילו ה Web עצמה היא תוצאת רעיון של פיזיקאי שאילתר משהו ושיכנע את הקולגות שלו לנסות משהו חדש.

האינטרנט מלא בפרוייקטים, קטנים וגדולים, שהמכנה המשותף שלהם הוא שהגיעו משום מקום ותפסו את דמיונם של אנשים. ויש גם המון סרטונים מדהימים של חתולים. החלק החשוב של החזון הוא שהרשת מצליחה על ידי כך שהיא נשארת פתוחה ומזמינה להשתתף. אף אחד לא עומד בשער והיא לא רק ערוץ לצרכנות חסרת מחשבה.

חזון 2: לתקן את העולם בעזרת תוכנה

זה החזון הנפוץ בעמק הסיליקון.

העולם הוא בלגן אחד גדול, טעות של ההיסטוריה. שום דבר לא מבוצע באופן יעיל ומחוכם כפי שהיה צריך להיות אילו היה מתוכנן מאפס על ידי מתכנתים מקליפורניה. העולם הוא מערכות עתיקות ומתפוררות שמתחננות לאופטימיזציה.

אם ביליתם מספיק זמן בשימוש בתוכנה, אולי תזהו את הרעיון הנורא הזה. תיקון עולם בעזרת תוכנה זה כמו לספר את עצמך עם מכסחת דשא. בעיקרון זה יכול לעבוד, אבל אין מקום לטעויות בביצוע.

החזון הזה גורס שהרשת היא שלב ראשון והכרחי לקראת עתיד מזהיר יותר. כדי לתקן את העולם בעזרת תוכנה, אנחנו צריכים לשתול תוכנה בחייהם של אנשים. הכל צריך להיות ממוכשר, מכוּמת ומקושר. כל המכשירים, הבניינים, האובייקטים ואפילו הגוף שלנו, צריכים להיות "חכמים" ונגישים ברשת.

ואז נוכל להתחיל לעשות אופטימיזציה לחיים שלנו.

ל Marc Andreessen יש ציטוט מרתק: "התוכנה בולעת את העולם". הוא חושב שזה רעיון טוב. הרעיון הוא שתעשיה אחר תעשיה תיפול לידיהם של מתכנתים שיהפכו אותן לאוטומטיות ולרציונאליות.

התחלנו עם מוזיקה ועם הוצאה לאור. ואז מסחר. עכשיו אנחנו מטפלים במוניות. אנחנו עומדים להעביר תעשיות שלמות לענן, ואז נחשוב איך לשפר אותן. האם יש לנו זכות לעשות זאת, או האם זה בכלל רעיון טוב? אלו שאלות תיאורטיות שיושלכו הצדה על ידי כוחות הקידמה שאינם ניתנים לעצירה. מניפסט העתיד בתוכנה.

כדי לממש את החזון הזה, חייבים להיות מתווכי תוכנה בכל אינטראקציה אנושית ובסביבה הפיזית שלנו.

אבל מה אם אחרי שהתוכנה תעכל את העולם היא תהפוך אותו לזבל?

שימו לב כמה לא דמוקרטי החזון הזה של הרשת. בגלל שהרשת התחילה כהישג טכנולוגי, אנשים טכניים הם אלה שיקבעו את העתיד שלה. אנחנו נחליט איך לשנות את העולם וכולכם תצטרכו להסתגל.

יש גם משהו די קולוניאליסטי באיסוף מידע ממשתמשים ואריזה שלו מחדש כדי למכור להם אותו בחזרה. חשבו על כך כעל "משאו של החנון הלבן".

אוטופיזם טכנולוגי נוסה כבר בעבר וגרם לתוצאות די גרועות. אין תירוץ לא ללמוד את ההיסטוריה של הפוזיטיביזם, המרקסיזם המדעי ונסיונות אחרים להפוך את העולם לרציונאלי יותר, לפני שמבטיחים הבטחות לגבי מה אפשר לעשות עם תוכנה.

כמו בכל דבר בטכנולוגיה, מישהו כבר עשה משהו דומה.

ויש גם את החזון השלישי של האינטרנט.

החזון השלישי: להיות כמו אלים, יצורים בעלי חיי נצח ואנרגיה טהורה השרויים בגן עדן שיצרנו בעצמנו.

זהו חזון מטורף. אני קצת נבוך לדבר עליו, מפני שהוא כל כך מטופש. אבל הנסיבות מחייבות.

בחזון הזה, הרשת והאינטרנט הם רק השלב הראשון בסולם שמוביל אותנו לשתלים עצביים, למחשבים מודעים, לננוטכנולוגיה ולבסוף לסינגולריות, הרגע הקסום הזה בו קידמה מתרחשת כל כך מהר עד שכל בעיות האנושות נעלמות ומוחלפות, ככל הנראה, על ידי בעיות שהן מעבר להבנה הנוכחית שלנו.

זה החזון של "מחזורים מואצים" שמזכירים מאוד את הגרף המעריכי שהצגתי קודם, לפיו ב-2010 היו אמורות להיות טיסות בין כוכביות.

החזון האפוקליפטי הזה של האינטרנט ושל ההתקדמות הטכנולוגית שבה את דמיונם של כמה מהאנשים המשפיעים ביותר בתעשייה שלנו.

אנשים מבוגרים, שיכולים לקשור בעצמם את השרוכים ולחצות לבד כביש, מאמינים ברצינות שאנחנו כפשׂע בין סכנה קיומית לבין חיי נצח.

ביניהם יש כמה דמויות מהמשפיעות ביותר בתעשייה שלנו, אנשים שיכולים להתקשר לברק אובמה ולדבר איתו על הסכנות של הננוטכנולוגיה, ואובמה יגיד "מישל, אני חייב לענות".

"אבל ברק, עכשיו שלוש בבוקר!"

"אני יודע, אבל הבחור הזה חרד מפני אינטליגנציה מלאכותית מודעת לעצמה והוא תורם כבד לקמפיין שלי".

ואז אובמה צריך לשבת שם ולהקשיב לזבל הזה.

בגלל שכמה אנשים ממש חזקים בתעשיה שלנו קראו בילדותם מדע בדיוני גרוע, אנחנו מתמודדים עכשיו עם חזון מטופש של הרשת כשער לגן העדן הרובוטי.

קחו לדוגמא את Ray Kurzweil, אדם שמאמין באמת ובתמים שהוא לא ימות לעולם. הוא עובד בגוגל. אני משער שהוא נשאר בגוגל כי הוא מרגיש שזה יקדם את האג'נדה שלו.

גוגל מפתחים כמה דברים מטורפים בזמן שהם מציפים את הרשת בפרסומות.

והנה Elon Musk, מייסד PayPal, יוצרם של טילים ושל מכוניות חשמליות. למאסק יש ערימה של חזונות על מרד הרובוטים:

"יש סכנה שמשהו ממש מסוכן יתרחש בחמש השנים הקרובות, מקסימום עשר".

"על ידי אינטליגנציה מלאכותית אנחנו מזמנים את השטן. בכל הסיפורים האלה יש את הבחור עם הכוכב המחומש והמים הקדושים, זה כמו – כאילו, הוא בטוח שהוא יכול לשלוט בשד. לא מצליח לו".

"אנחנו צריכים להיות מאד זהירים עם האינטליגנציה המלאכותית. פוטנציאל סכנה גדול יותר מפצצות אטום".

"אני ממש מקווה שאנחנו לא השלב הראשון הביולוגי של סופר-אינטליגנציה דיגיטאלית. לצערי, זה מתקרב להיות בלתי נמנע".

אתן לכם קצת הקשר. הבחורצי'ק הזה הוא Caenorhabditis elegans, תולעת בגודל מילימטר שיש לה 302 נוירונים. הטכנולוגיה המתקדמת ביותר היא סימולציה של האינטליגנציה של התולעת הזו. אנחנו יכולים לעשות סימולציה של המוח שלה על מחשבי על ולגרום לה להתפתל ולהגיב, אבל לא באופן מושלם.

כאן אני מדבר על היכולת שלנו לעשות סימולציה. אנחנו לא יכולים לדעת איך להתחיל ללמד את התולעת הוירטואלית ליצור את עצמה מחדש כתולעת חכמה וטובה יותר.

עזבו תולעים. כמעט ואין לנו כוח חישוב חזק מספיק כדי לעשות אמולציה של החומרה של סופר נינטנדו.

אם תדברו עם אנשים שעושים עבודה רצינית על אינטליגנציה מלאכותית (יש משמעות לכך שמי שהכי מפחדים מאינטליגנציה מלאכותית ומננוטכנולגיה הם אלה שיש להם הכי פחות ניסיון בכך) הם יגידו לכם שההתקדמות היא איטית ולינארית, כמו בכל השטחים המדעיים האחרים.

אבל מכיוון שאנשים לא רציונאליים ופחדנים מנווטים את התעשייה שלנו ויש להם אוזן קשבת בממשלה, אנחנו צריכים להתייחס ברצינות לחזון המטופש שלהם.

לקחתי לעצמי חירות לתאר את הפחד הגדול ביותר של אלון מאסק.

במקרה הטוב, הימצאותם של אנשים המאמינים באגדות בתעשייה היא רק הסחת דעת. במקרה הגרוע, הימצאותם מקדמת חשיבה משיחית ואוטופיזם אפוקליפטי שיגרמו לאנשים לעשות דברים מסוכנים עם הכסף שלהם.

שלושת החזונות שהצגתי כאן מובילים לעולמות שונים לחלוטין.

אם אתם חושבים שהרשת היא בשביל לחבר ידע, אנשים וחתולים המשימה שלכם היא לחבר לרשת את האנשים ואת החתולים, להציג את הידע בפונט סביר ואז לעמוד בצד ולראות איך קורה הקסם.

אם אתם חושבים שהתפקיד שלכם הוא לתקן את העולם בעזרת תוכנה, אז הרשת היא רק קצה ההתחלה. יש לכם המון עבודה. תצטרכו לשים חיישנים בכל בית, ויעזור מאד אם אנשים יסתכלו על העולם דרך משקפיים מיוחדים ואם שכל מקרר יוכל לדבר עם האינטרנט ולהתוודות על מה שיש בו.

אתם מבטיחים לחבר את הכול עבורנו, ובתמורה, אנחנו נעניק לכם את כל הפרטים על חיינו האישיים. אנחנו לא צריכים לדאוג שמא אנשים יעשו דברים רעים עם המידע, כי המדיניות שלכם היא לא לתת לזה לקרות.

אם אתם חושבים שמטרת האינטרנט היא להיות כמו אלים, יצורים בעלי חיי נצח ואנרגיה טהורה השרויים בגן עדן שיצרנו בעצמנו, אז היעד שלכם הוא מהפכה מושלמת. הכול צריך להשתנות.

העתיד צריך להגיע לכאן מהר ככל האפשר, כי השעון הביולוגי שלכם מתקתק!

הקבוצה הראשונה רוצה לחבר את העולם.

הקבוצה השניה רוצה לאכול את העולם.

הקבוצה השלישית רוצה להשמיד את העולם.

שלושת החזונות האלה לא תואמים.

אני מבין שכל זה נשמע קצת גרנדיוזי. באתם לפה כדי לשמוע על עיצוב אתרים, לא על תעופה ועל חזון אחרית הימים.

אבל אתם צריכים לבחור צד.

בדיוק עכשיו יש תחושה עמוקה של אי-ממשות בתעשיית המידע. כל הבעיות ייפתרו בעזרת טכנולוגיה, בייחוד הבעיות שנוצרו בגלל הטכנולוגיות הקודמות. הטכנולוגיות החדשות יתקנו את הבעיות.

אנחנו רואים עסקים שלא מייצרים כלום ומתקיימים בהפסד קבוע של מליארדי דולארים.

אנחנו רואים מערכות אקולוגיות של סטארטאפים ושל עסקים שנראה שמתקיימים רק כדי לשרת אחד את השני, או את הצרכים של עובדים בתעשייה בחלק זעיר של העולם שלנו שהם עסוקים מאוד ועשירים מאוד.

יש משהו חשוד בכל הבטחות הקידמה האלה. המנוע מסתובב מהר יותר ויותר, אנחנו רואים את המחט רוטטת, אבל איכשהו הנוף בחלון אף פעם לא משתנה.

כשאנחנו מצביעים על כך שעמק הסיליקון לא מעורב בעולם האמיתי, שגרף השכר נשאר שטוח ב-30 השנים האחרונות, שהאוטופיה נדמית רחוקה יותר מאשר היתה במשך דורות, אנחנו מקבלים תירוצים חסרי סבלנות.

תרבות הטכנולוגיה היא כמו הבטלן שהתנחל בחדר האורחים שלך. אתה שואל אותו:

"מתי תעשה את כל הדברים שהבטחת?"

"אה, חכה שלכולם יהיו מחשבים".

"יש להם".

"אוקיי, אני מתכוון, חכה שכולם יהיו מחוברים לאינטרנט".

"הם מחוברים. למה העולם עדיין לא טוב יותר?"

"אז חכה שלכולם יהיו סמארטפונים... ומיחשוב לביש" ועוד ועוד תירוצים.

התשובה האמיתית היא שהטכנולוגיה לא שיפרה את העולם כי לא היה לנו אכפת מספיק כדי שנרצה לשנות אותו.

יש ציטוט של William Gibson ש Tim O'Reilly אוהב לחזור ולצטט: "העתיד כבר כאן, הוא רק עדיין לא מפוזר באופן אחיד".

אוריילי מפרש זאת שאם נקיף את עצמנו באנשים הנכונים תהיה לנו יכול לחזות בחידושים המתקרבים.

אני מעדיף לפרש אחרת את הציטוט, כקריאה לפעולה. במקום שנשב ונחכה שהטכנולוגיה תשנה את העולם, בואו נראה מה אפשר לעשות עם מה שכבר יש לנו.

בואו ניקח לעצמנו את הרשת בחזרה מאנשי הטכונולוגיה שאומרים לנו שהעתיד שהם חוזים הוא בלתי נמנע ושהתפקיד שלנו ברשת הוא רק להיות צרכנים.

הרשת שייכת לכולנו ועד סוף ימינו כולנו כאן בחדר עומדים לעבוד בה. אז אנחנו צריכים להפוך אותה לבית שלנו.

אנחנו חיים בעולם שבו לא מיליונים אלא מיליארדים עובדים בשדות אורז, במפעלי טקסטיל ושבו ילדים חיים בעוני מחפיר. מכל אותם מיליארדים, לכמה מהם השכל המבריק ביותר של תקופתנו? לכמה מהם מגיע טוב יותר ממה שיש להם עכשיו? מה אם במקום לחלום על שינוי העולם על ידי הטכנולוגיה של המחר, נשתמש בטכנולוגיה של היום וניתן לעולם לשנות אותנו? למה אנחנו צריכים להיות אובססיביים לגבי אינטליגנציה מלאכותית כשאנחנו מבזבזים כל כך הרבה אינטליגנציה טבעית?

כשאני מדבר על מאות שנים של עיצוב הרשת, אני מדבר על כך כאתגר. אין חוק שקובע שהדברים חייבים להשתפר.

הרשת כפי שהיא עכשיו היא נהדרת. היא מנפצת את עריצות המרחק. היא פותחת את ספריות העולם עבורנו. היא מאפשרות לנו להיות עדים לחייהם של אנשים במרחק חצי עולם, במילים שלהם. היא מלאה חתולים. בנינו אותה במקרה ולמרות זאת אנחנו מקבלים אותה כמובנת מאליה. אנחנו חייבים להילחם כדי לשמור עליה!

 

 

 

תשואות סוערות וארוכות.