|
|
כניסה > מאמרים וקישורים |
| כניסה :: מאמרים וקישורים | צרו קשר :: מי אני? :: English |
| על ההסלמה |
|
מאת נחי אלון וחיים עומר בסכסוכים אישיים, קבוצתיים או לאומיים משוכנע כל צד כי הצד השני הוא האחראי להידרדרות, כי הפעולות שהוא עצמו נוקט הן התגוננות לגיטימית של "אין ברירה", וכי רק כוח יעצור את אלימות הצד האחר. הסלמת סכסוכים היא תהליך סימטרי, גם אם הסכסוך התחיל ביוזמת אחד הצדדים. מרחב הפעולה של כל צד מצטמצם, התגובות נעשות נוקשות וחריפות, ותחושת ה"אין ברירה" נעשית דומיננטית. בעיני כל צד נתפש הצד השני כנופל ממנו מהותית: "אנו" מפותחים ומוסריים, הוא נחשל ובלתי מוסרי; מניעינו נעלים ולגיטימיים, מניעיו נחותים וזדוניים; אנו אנשים רציונליים, הוא "מבין רק כוח". מחקרים שנעשו באזורי סכסוך אתני כאירלנד ויוגוסלוויה לשעבר מראים כי למרות הבדלים גדולים בתרבות ובמסורת, הדרך שבה מתאר כל צד את רעהו דומה באורח מפתיע. לכאורה, בהיות ההסלמה סימטרית הרי גם הפסקתה מחייבת סימטריה. כל צד סבור כי המפתח לרגיעה מצוי בידי הצד השני ומסרב לבדוק דרכים חד-צדדיות לצמצום העימות. אולם מחקרים על תהליכי הסלמה בין בעלי חיים, בין אנשים ובין קבוצות מראים שאפשר לצמצמם באורח חד צדדי. כאשר שני בעלי חיים נתונים במאבק אלים, הרגעתו של אחד מהם באמצעים כימיים מספיקה כדי להוריד באופן מיידי את רמת האלימות של בעל החיים השני. מחקרים מראים כי בקונפליקטים בין בני זוג יורדת מידת ההסלמה - הן במידת הוויכוחים והן ברמת האלימות - גם אם רק אחד משני הצדדים לומד למתן את תגובותיו. בעימותים אלימים בין קופים עשויות מחוות פיוס של אחד הצדדים להוריד בתלילות את הסיכון לחזרת פעולות האיבה. אין העין יכולה לראות את עצמה; לא קשה להבחין בסימטריה ההרסנית בסכסוכי הזולת, אולם רבים נתקפים בעיוורון גמור באשר לסכסוך שהם עצמם מעורבים בו ובאשר לתרומתם להסלמה. להלן ההנחות שהן נקודות העיוורון שלנו: בהתקוממות המכבים נגד הכיבוש הסורי-היווני השלימה שכבה גדולה עם הכיבוש ואף השתלבה בו. אנשים אלה כונו המתייוונים. המרד פרץ באזור כפרי מבודד, דתי ולאומי עד מאוד. לתושביו לא היה מה להפסיד. השלטון התעלם מההבדלים הללו ולא הבין שאותה פעולה עצמה - למשל התביעה להקריב חזיר על המזבח - יכולה לעבור בשקט יחסי בקבוצה אחת, ובה בעת לדחוף את רעותה להתקוממות ולמעשים קיצוניים של ייאוש. חלק מהפלשתינאים מבינים דברים אלה כאומרים: "בכוונתנו לרסק אתכם ולהביא אתכם לכניעה מוחלטת". אך הקיצונים שבהם יבינו כך: "פעלו ככל יכולתכם, גם בלא תשתית, כדי למנוע בכל מחיר הפסקת אש". נניח שהפלשתינאים יישברו לאחר שיאבדו %1 בלבד מאוכלוסייתם (זהו האחוז שמדינת ישראל איבדה במלחמת השחרור והוא נמוך משיעור האובדן שספגו מדינות באירופה במלחמות העולם מבלי שנשברו). נניח גם שיחס שיעור האבידות יישמר כפי שהוא כיום, דהיינו אבידה אחת בצד הישראלי לעומת שלוש בצד הפלשתיני. בתנאים אלה יהיה מחיר השבירה של הפלשתינאים כ25- אלף הרוגים בצדם, וכשמונת אלפים בצדנו. נזכיר לעצמנו שבמלחמת יום כיפור, הטראומטית שבמלחמותינו, איבדנו כ3,000- אלפים אנשים. בהקשר זה ראוי להזכיר שתי אשליות נפוצות. הראשונה היא אשליית "המכה הניצחת": האמונה שאם רק נכה בעוצמה רבה די הצורך, הפלשתינאים בהכרח ייכנעו. אמונה זו מביאה להגברה מתמדת של השימוש בכוח בפעולות הצבאיות. לעתים אכן מושגת כך רגיעה זמנית והיריב נראה מובס. למעשה "המכה הניצחת" משכנעת את הצד השני שעליו להפעיל אמצעים הרסניים עוד יותר בסיבוב הבא. האשליה השנייה גורסת שהסבל יביא את ההמונים להתקומם נגד מנהיגיהם. ההיסטוריה רצופה דוגמאות מנוגדות: ההפצצות המסיוויות של מטרות אזרחיות במלחמת העולם השנייה ניסו להשיג תוצאה זו אך הדבר לא קרה בשום מדינה. לעומת זאת זכורות האומות הדמוקרטיות שנפלו קורבן לפילוג פנימי שהעמיק ככל שהמלחמה שאסרו נעשתה ברוטלית יותר. הפילוגים הפנימיים בצרפת במלחמת אלג'יריה ובארה"ב במלחמת וייטנאם הן שתי דוגמאות בולטות. אנו עוסקים בשאלה כיצד אנו נראים, במקום לשאול את עצמנו מהי מידת התבונה שבמעשינו. כך אנו כובלים את עצמנו במו ידינו ומאבדים את חירות הפעולה. אל לנו לבלבל בין הצורך להיות חזקים לבין הפחד להיראות חלשים. אין קשר בין השניים. לרוע המזל, הסיכוי שנהיה מסוגלים לבחון את עצמנו בצורה כזאת בעיצומו של התהליך ההרסני שבו אנו נתונים הוא נמוך; טיבם האירוני של תהליכי הסלמה הוא שככל שהתוצאה שמשיגים הצדדים מנוגדת יותר למבוקשם כך הם חשים שעליהם לדבוק בדרכים שנקטו. ככל שמספר האבידות שלנו יעלה, נידחף להכות חזק יותר, לנקוט צעדים משפילים יותר, לזעום על ה"בוגדים" שבתוכנו ולצמצם יותר את חירות המחשבה והפעולה שלנו. ולמרות כל אלה נרגיש גם יותר ויותר צודקים. הכותבים הם פסיכולוגים קליניים העוסקים גם בתהליכי הסלמה פורסם ב"הארץ" - 19.4.2002 |