האנציקלופדיה 

העברית 

בללית, יהודית וארציעזראלית 


כרד עשרים ותשעה 
קאסוטו-קצרברת 



חברה להוצאת אנציקלדפדירת בע״בל 
ידוטזלים חשל״ז חל־אביב 




\<וס£\/קס 01 ץ€^ £1 


נשיא הכבוד: 

פדופ׳ אפרים קציר - נשיא המרינה 


הנהלה ראשית של החברה להוצאת אנציקלופדיות נע״מ 

מאיר(דל') וברבה פ דא י 


שמשון קלאוס, מנהל 


הנרד סודר ונדפס במפעלי דפרס פלאי בע״מ׳ גגעתיים-רמת* 1 ו 

ריכוז המזכירות של מחלקת החכבו; ואיסוף החומר ~ אסתר קיסר! 
ריכוז המזכירות של מחלקת העריכה — הדי שטיינברג; איסוף התמונות — 
יעל ממן, .\׳.. 8 ז ציור ומיסוי — יהודית בלנק. הוזן לנדאו, .^. 8 ז 
מחלקת הבאה לדפוס — יהודה גרובגלס, יעקב אירבר, הדה עפרת. .^. 8 ז 
הגהות — ד״ר יעקב גולן 


© 


כל הזכויות שמורות להוצאה, בייחוד זכויות תרגום, קיצורים. תצלומים חמנתקרת 
,ס־ד,! ,׳וא\;? 4 \ 00 0 א 1 א 8 ן, 61 ; 1 ? 8¥ 1 מ 0 ןאע*ו €0 

, £1 ^(א 18 א 1 ס 1£ א 1 א? 



המערבת הכללית לברד ג״״ט 


העורר הראשי: 

פרוס׳ יהושע פדאוור 


מנהל המערבת ■■ 

א ל נם נדר פלאי, .!/ .רג 


המ^ירבת המרכזית 

מחלקת מרעי-היהדות: פרופ׳ אפרים אלימלך אורכר 

ד״ר ישראל תא־שמע (עורך חשנה) 

מחלקת מדעי-הרוח: פרום׳ יהושע פראוור 

אהרן אריאל(עורך משנה) 

ד״ר פנהס פינן(עורך משנה) 

מחלקת פדעי-הפנע: פדופ׳ בנימין שפירא 

פררפ' אריאל נהן (עורך משנה) 

מחלקת התכניז ואיסוף החומר — 

מזכיר כללי; יצחק הם 


המזכירות המדעית 

המזכיר הכללי: 

רב בן־אכא, . 80 .^! 

יעקב אורבך '׳, מקרא; רב בייאכא, ,פ 8 .}\ / אכולאם; פסיכולוגיה; בלשנות; חינוך; רות בנדל, .\,. 6 / גאונרפיה ! נאולוגיה: 
אנתרופולוגיה; ארי בר־זכאי, / משפם: סונייולוגיה; צבי ברם, / דתות: היסטוריה של יה״ב; פילוסופיה; ודד 

גפני, יפ 1,8 ינ ! טכניקה ; מתמטיקה; פיסיקה; ר״ד דניאל יונ* / בימיה ; מינרלוגיח: ר״ר אלעזר וינריב / היססוריה ; פילוסופיה: 
אבי הנני, .פ 8 .מ ! מוסיקה; צלה נ״ץ, ! קבלה; תרי; פנחם לייבזון ׳; ביבליוגרפיה; יאיר מאירי, / כלכלה; ספורט; 
יוםך■ מיכאלי / רפואה; דורי ניים, .פ 8 .ע / מתמטיקה; ירהנה פלאונו, / באוברפיה; גאילוגיה, יהורית פלדמדזילברפניג, 
.\;.זוז / ספרויות; אמנות 1 צבי קפלן / הלכה; הלסור; אלחנן דיינה, ..ול. 8 / תו״י; גאוגרפיה היסטורית שיל אייי; שמואל שפים, 
/ תרבות קלאסית; ר״ר יאיר שמעוני / אסטרונומיה; טכניקה; מטאורולוגיה; פיסיקה, 


עורכי מדורות 


. תולדות הרפואה 

פדוס׳ יהושע ליבוביץ .. 

.ספרויות סקנדיבוויות 

ד״ר אג אכן־זהר .. ., 

.. תו״י בדיתגריה וברומניה 

ד״ר י. מרטדן 

מקרא; היסטוריה ישראלית עתיקה 

פדופ׳ ש. אכרמסקי 

.תו״י; ציונות 

פדוס׳ י. גדכה 

תלמוד! ספרות רבנית 

פרופ׳ א• א• אורכד 

. גאוגרפיה 

פרופ׳ ד. :יר. 

.חינוך; פסיכולוגיד, 

ד״ר ח. אורמיאן .. .. 

. מתמטיקה 

פדופ׳ ש. א. עסיצור 

.פיסיקה 

מדופי א. אלבס־נדר 

.בוטניקה 

פרופ׳ א. פאהן 

. אסלאם 

פרופ׳ א. אש״-ו• .. .. 

.טכניקה 

ד״ר א, פודת ,. .. 

. משפט 

פרופ׳ י. צ. כלום ., .. 

צבא׳ היסטוריה צבאית 

פא״ל(מיל.) ד״ר פ. פיק 

. סוגיולוגיה 

פרושי י. כן-רור .. 

אמנות׳ ספרוירת (עורכת משנה) 

י, פלדמן־זילכרפניג 

גאולוגיה׳ מינרלוגיה 

. ספרות צרפתית 

פרופ׳ י. כן־תור .. .. 

ד״ר פ. כרטפלד 

נצרות! העולם הקלאסי 

פרופ׳ ד, פלומה .. 

. זואולוגיה 

ד״ר מ. דור. 

.בלשנות 

פדום׳ ח. רוץ .. .. 

. חקלאות 

פרופ׳ ש. הורכיץ 

. אמנות 

ד״ר א, רונן. 

. בלבלה 

י. הם 

ארכאולוגיה! פרד,יסטוריה 

פרופ׳ א. רונן(חיפה) ,, 

פילוסופיה (עורך משנה} 

ד״ר א. וינריב .. ., 

. רפואה, פיסיולוגיה 

פדופ' ר. רחמיימוב 

. דתות 

פרוט׳ ר. י. צ. ורבלופטקי 

פרום׳ י. שמעוני היססודיה מודרנית של המזרח הקרוב והרחוק 

אסטרונומיה, מטאורולוגיה 

פרוט׳ א. כהן 

ביוכימיד.! מיקרוביולוגיה; ביולוגיה 

פרופ׳ כ. שפירא ,, 

. מוסיקה 

ד״ר ר< כץ. 

.המזרח הקדום 

פרופ׳ ח. תדמור .. 

ספתיות רומניות? תאטרון 

פרוט׳ מ, לזר .. ,. 





























רשימת- המחברים המסזתתפים בברד ב״ט 


אכולעפיה אריה,. 111.80 

קרית טבעון, מורה בכיר באוניברסיטת חיפה / זואולוגיה 

אכי״ונה מיפאל, פרופ׳ (ז״ל) 

הערכים: קלץ, שמואל; קלרסוךגנו, שרל 

אבן־זהר איתמר, ד״ר 

תל־אביב, מרצה בכיר באוניברסיטת ת״א / הערך: קלולה 

אכרמסקי שמואל, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטת ברגוריון בנגב / הערך: קרסמולוגיה 
וקוסמוגוניה (בחלקו) 

אגסי יופן!, ד״ר 

הרצליה, פרופסור באוניברסיטת ת״א / הערך; קיברנסיקה 

אדלר יהושע, ד״ר 

ירושלים, חבר־הרראה באוניברסיטה העברית / ספרות אנגלית 

אהדוני יוהנן, פרדפ׳ (ז״ל) 

העדרים; קדש ; (ה)קינ' 

אהרונפון שלמה, ד״ר 

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטה העברית / הערבים: קויסליגג, וידקון ן 
קסיטליזם 

אונה משה. אגרונום 

שדה אליהו / הערך: קבוצה, קבוץ (בחלקו) 

אופק אוריאל. ד״ר 

הרצליה / כפרות! ספרות ילדים 

אורבך אפרים אלימלך, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך ; קוסמולוגיה וקוסמוגוניה 
(בחלקו) 

אורון מיכל, 

רחובות, מדריכה באוניברסיסת ת״א / הערך: (ה)קנה ו(ה)פליאה 

אורמיאן הי״ס. ד״ר 

ירושלים / פסיכולוגיה* חינוך 

אהימוב יאיר, ד״ר 

ירושלים, הכרימוראה באוניברסיטה העברית ן הערבים: קורצייעור! קסודי״ים 
א־יילכי־י. שלמה, ד״ר 

ניו יורק. פרופסור בישיבה יוניברסיטי / הערך: קוידגוכר, צבי הירש 
אייל אלי 

ירושלים / הערך; קיסינג׳ר, הנרי אלסרד 

אילני(פיימצאום) ייעקב, ר״ד 

ירושלים / הערכים; קסח ומוצריו! קפה (בחלקו) 

אלפי שלמה, ד״ך 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / ספרות צרפתית 

אלמבאואר משה, ד״ר 

ירושלים, פרופסוו״־חבר באוניברסיטה העברית / הערכים; קירילוס 
וסתודיוס; קיריליצה 

אלמשולר עמדם, ד״ר 

באר שבע, מרצה בכיר באוניברסיטת בן־גוריוו בנגב / הערך; 
קומבינטוריקה 

אלסמר־־מאו נרדה. ר״ר 

סבירן, מרצה באוניברסיסת כר־יאילן ; הערך: קונסיאנס, הנדריק 

אלסנר מוני, 

גיו יורק / הערכים: קובלגץ (בחלקו)! קונסטנץ (בחלקו) 

אלעזר דניאל, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטת כר־אילן / הערך; קהלה (בחלקח 

אמתי פנחם 

ירושלים, מדריך באוניברסיטה העברית / זואולוגיה 


אנסככר מרדכי, 

ירושלים / הערך: קנטורוביץ׳. הרסן אולריר 

אפרת אלישע, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטת ת״א / הערך: קררון (בחלקו) 

אקסלרוד אהרן, 

ירושלים, מורה־משנה באוניברסיטת ת״א / הערך: קולנוע (בחלקו) 

ארדל מרסל, 

ירושלים, מדריך באוניברסיסה העברית ! הערך; קוקזיות, לשונות 

אריאל אהרן,. 11.71 ! 

ירושלים / היסטוריה; יחסים בידלאימיים 

ארנון(אוחנה) יוכל, . 4 .. 1 לן 

רמת השרו! / הערך: קטאר 

אשתור אליהו, ר״ד 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / אסלאס 

בוימל פד;ץ, ר״ד 

לוס אגג׳לס׳ פרוסכור באוגיברסיסה קליפורניה / הערך: קוגרד מוירצבורג 

כיינארם היים, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית ! הערכים; קדים (בחלקו)( 
קורדובה (בחלקו) 

בית־הלחמי אסתר, ד״ר 

יררשליס, מיצה ככירה באוניברסיטת בר־אילן / ספרות אנגלית 

ככלי זאכ, ד״ר 

ירושלים. מרצה באוניברסיטה העברית ! היסטוריה של המדעיס 

כלוך שרל, ד״ר 

תל״אביב, פרופסור באוניברסיטת ת״א י; היסטוריה של צרפת 

כלום יהודה צכי, ד״ר 

ירושלים. פרופסור־חבר באונייכרסיסה העברית / הערך: קיל׳ תעלת 

בלומנקרנין כרנרד, ד״ר 

פאריס / הערכים: קולמר! קן(בחלקו) 

כלם נילה, ד״ר 

תל־יאביב, מרצה באוניברסיטת ת״א / אסנות 
כן־ארי נור, ד״ר 

קריתיאונו, המרכז הרפואי ע״ש ״שיכא״ / הערך: קבה (בחלקו) 

כנדל דורנ, 

ירושלים / גאוגרפיר 

כן־מוכייה ארם, ד״ר 

ירושלים, פרופסוריהבר באוניברסיטה העברית / זואולוגיד, 

כן״יכלום אודה, 

ירושלים / ספרות צרפתית 

כדתור יעקכ, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / מינרלוגיה, פסדולוגלה 

כר אדה רד, ד״ר 

לוס אנג׳לס, פרופסור באוניברסיטת קליפורניה / ספרות גרמנית 

כרנטן שמואל הונו, פדופ׳(ז״ל) 

הערכים: קוזנום, ניקולאוס: קוססולוגיה וקוססוגוניה (כחלקי) 

כרונובכקי יורם 

תל־אביב / הערכים: קזנובה, ב׳ובני ג׳קויפו. אביר דה סגנל! קזנצקים, 
ניקום 

כדור משה, ד״ר 

רמתיגן׳ פרוםםור*חבר באוניברסיטת ת״א / גאוגרפיה 

ברוש עמיאל, ד״ר 

ירושלים, חבר הוראה באוניברסיטה העברית / אנתרופולוגיה; זואולוגיה 



5 


רשימת ■מחברים 


6 


כר־זכאי ארי, ,. 3 ^ 1.1 

ירושלים / משפט 

כרטפלד פרננדה, ד״ר 

ירושלים, מרצה בכירה כאוניברסיסה העברית / הערך: קסי, אלבר 

כרינקד מנחם, ד״ר 

ירושלים, מרצה כביר באוניברסיטת ת״א / הערך: קלסיציזם 

ברמה־זולמן חנה, ד״ר 

לום אנגילס. סורה נאונינרניטת קליפורנ-ה / הערך; קלר, נוססריד 

כדנדון פ.ג.פ" ד״ד 

מנצ׳ססר, פרופסור באוניברסיטת מנצ׳ססר / הערך: קוסמולוגיה וקוססיגוניה 
(בחלקי) 

כרס צבי, 

ירושלים / דתות! נצרות 

כדר,אי מיכאל, ד״ד 

ירושלים / כלכלה 

גבאי מאיר, 

ירושלים. משרד המשפטים / הערך; קנץ תעשיתי ורוחני 

נבעודי גחמן, 

תל־אביב / מתמטיקה 

גוטמן יהודה, ד״ד 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית ! הערך: קטכולאמינים 

גוטמן יהושע, פדופ׳ (ז״ל) 

הערך: קהלה (בחלקו) 

גולדכרג הדווי, ד״ד 

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטה העברית / הערך: קניבליזם 

גולדרייך יאיר, ד״ד 

תל־אביב, מרצה בכיר באוניברסיטת בר־אילן / באונרסיה 

גונדרס ארנרן א., ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / הערכים; קדחת חוזרת! 
קדהת צהבה 

גילמן סנדר 3 , ד״ר 

איתקה, פרופסור באוניברסיטת קורנל ; הערכים: קינקל, נוטפריד: קלבינד 

גינז אומה (ז״ל) 

הערך: קצרנות 

גינזכדרג נחמיה, 

נבעתיחיים איחוד / הערך: קבוצה, קבוץ (בחלקו) 

גלכוע איתן, ד״ד 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / יחסים בירלאומיים 

גלד יעקב, 

פתח״תקוה, מדריד באוניברסיטת בריאילן / הערך : קושטא, קישטה 
(בחלקו) 

גמזון דניז ד., ד״ר 

תל־אביב, מרצה באוניברסיטת ח״א ; הערר: קלידי, פול 

גנחדכסקי דב, .\;. 3 

ירושלים / כלכלה 

גפני דרד, 1.50 \ 

ירושלים ׳ מתמטיקה; טכניקה; פיסיקה 

גר יוסף) 

ירושלים / הערך: קובנו (בחלקו) 

גראכויס אריה, ד״ד 

חיפה, פרופסור באוניברסיטת חיפה / היסטוריה 

גרכר זאב, 

לוס אננ׳לם / הערך; קיטל. רודולד 

גרוסוכיץ נתן, ד״ד 

ירושלים. פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: קוך, דוברם 


נרוסמן אכדהב, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / הערכים: קהלה (בחלקו) ן 
קלונימוס 

גרזוךקיווי אסתר, ד״ר 

ירושלים, פריפסוד־חבר באוניברסיטת ת׳־א / הערר: קוראה (בחלקו) 

דאדר דן, ד״ד 

תל־אביב. מרצה באוניברסיטת ת״א / הערך: קונפוציוס והקיגפוציניזם 

דדד אכרחם, ד״ד 

ירושלים, בית הספרים הלאומי והאיניברסיטאי ; ספרות רבנית 

דדן יהודה, ד״ד 

קרית אונו. פרופסור באוניברסיטת בר־אילן / הערכים: קבוצה, קבוץ 
(בחלקו); קני, פרנסוא 

דור מנחם, ד״ד 

גבעתיים / זואולוגיה 

דלסלןי הלל, ד״ר 

ירושלים. פרופסור באוניברסיטה העברית ־, הערך: קוגרד, ג׳וזף 

דרור יחזקאל, ד״ד 

ירושלים. פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: קבלת החלטות וקביעת 
מדיניות 

דרך שלמה 

גבעת היים מאוחד / הערד: קבוצה, קבוץ (בחלקו) 

האלח כרמי, 

ירדשלים ׳׳, ספרות סקנדינווית 

הון שאול, .ם. 1.1 

תל־־אביב ׳. הערר 1 קפבלנקה, ח׳וסה ראיל 

חופיין יעקב חיים 

הל־אביב / הערך: קוברה 

הדן לואים 

קיפסאון / ד״עדך: קיפסאון (בהלקו) 

הורכיץ שמואל, ד״ד 

רחובות. פריפפור באוניברסיטה העברית / חקלאות 

היינימן ירסין. ד״ד 

ירושלים. פרופסוד־תבר באוניברסיטה העברית / הערבים: קדיש; קדשה 

הירשכדג יחואש, ד״ד 

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטה העברית / מוסיקה 

הכהן מרדכי, הרכ (ז״ל) 

הערך ־. קליגר, שלמה 

הדאל־פיש אהרן, ,זזע, 6 

פתחיתקוה, פרופסור באוניברסיטת בר־אילן / ספרות אנגלית 

הרטוב אילן, 

ירושלים / היסטוריה חדשה של אפריקה; כלכלה 

הרים אד.דדד, ד״ד 

סינסינטי, פרופסיד^הבד באוניברסיטת סיבסינטי / הערכים: קוניד, מיכאל 
נאודג; קוצבו. אוגוסט 

חרשקו חיים, ד״ד 

ירושלים, פרוססור־חבר באוניברסיטה העברית / הערך: קדהת שחור־השתן 

רגנר דניאל, ד״ר 

ירישליס ׳ הערך: קובלט 

וולמרז קולין. ד״ד 

אוכספורד, חבר״מחקר באוניברסיטת אוכססודד / הערך: קוסטיס 

וורמכרנד מרדכי 

תל־אביב / פולקלור 

ויגודסקי סטניסלב 

גבעתיים / ספתת פולנית 




7 


רשימת ז מחברים 


8 


ויגודר ג׳פדי, ד״ר 

ירושלים, האוניברסיטה העברית / הערך; קולנוע (בחלקו) 

וייס אהרן, ד״ר 

ירושלים, חוקר במכין ליהרות בת־זמננו״ האוניברסיטה העברית / הערכים: 
קרברין (בחלקו)! קורץ 

וינכרג ורנד, ד״ר 

סינסינטי, פרופסור בהיברו יוניון קולג׳ / הערך: קבק. אהרן אברהם 

(בחלקי) 

ויגול,ור עמירם, ד״ר 

רעננה. מ,רצה בכיר באוניברסיטת ח״א / הערך: קבוצה הברתית 

וינטר מיכאל, ד״ר 

תל־אביב. מרצה בכיר באוניברסיטת ת״א / הערך ל קבורה, קבר (בחלקו) 

וינריכ אלעזר, ד״ר 

ירושלים, חבר־הלראה באוניברסיסה העברית ! פילוסופיה! היססוריה 

ויסמן יהושע, ■ז״ן.־ 1 ( 1 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית ! הערך; קנין ודיני קניז 
(בחלקו) 

ייר תומס ר., ד״ר 

ויניפג, פרופסור באוניברסיטת ויניפג / הערך: קנדה (בחלקו) 

ולטש פליכס, ד״ר (ז״ל) 

העיד ל קפקה, פרנץ 

וסרמן הנרי, 

הרצליה, אסיסטנט באוניברסיטה הפתוחה / היסטוריה? תי״י 

ורכלוכסקי רפאל יהודה צבי, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / נצרות; דתות 

ורטהיים גוטה, ד״ר 

ידושליס, סמפסור־חבר באוניברסיטה העברית / העיד: קווצייראש 

זמקו אדכסיי, 

ירושליס. אסיסטנט באוניברסיטה העברית ! הערכים: קוסיגק, א. נ.ן 
קנסומביץ׳, ל, ו. 

זחרי מיכאל, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / בוטניקה 

זיו מיכאל, ד״ר 

ירושלים / היסטוריה של פולניה 

זילכרנר ארמונד, ד״ר 

ירושלים. פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: קמפנלה, טוססו 

הובס מאיר 

ירושלים / הערך: קוק, צבי יהורה 

חורב מיכאל, ד״ר 

ירושלים / הערכים: קולגן; קמפור 

הורב מרים. 

ירושלים / הערכים: קלוין, מליץ .■ קנדרו, ג׳ון 

חזן כריד, ד״ר 

חל־אביב, מרצה באוניברסיטה העברית / היסטוריה של רוסיה 

חזן יעהןג אריה 

משמר העמק / הערך: קבוצה, קבוץ (בחלקו) 

חיים אברהם 

חל־אביב / הערך; קושסא, קישטה (בחלקו) 

חכם עמום, ,\;, 6 

ירושלים / הערך: קהלת (בחלקו) 

הנני אברהם, 

ירושלים / מוסיקה 

הפץ ב. ג. 

מררונסו / הערך: קנדה (בחלקו) 


טוא!) אריאל, ד״ר 

ראשון לציון. מרצה בכיר באוניברסיסת בר־אילן / הערך: קלבריה(בחלקו) 

טל שלמה, הרב ד״ר 

ירושלים / הערך: קצנלנבדגן, מאיר 

טלמג' אפרים, ד״ר 

טורונטו, םרוםםור־חבר באוניברסיטת טורונטו / הערר: קמחי 

טטקין ספטון דוד, ד״ר 

ניריורק ! הערך: קולר, קאופמן 

טנן רהל, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / הערך; קיקסו, ו׳ז 

טרטר■,ובר אריה, ד״ר 

ירושלים / הערך: (ה)קונגרם היהודי העולמי 

יגר משה, ד״ר 

ירושלים, משרד החוץ ! הערך: קמבודיה (בחלקו) 

יוכל ירמיהו. ד״ר 

ירושלים, פרופסיר־חבר באוניברסיטה העברית הערך: קנס, עמנואל 

ייכץ זאב 

ירושלים. אגף העתיקות והמוזיאונים י; הערך: קבורה, קבר (בחלקו) 

יערי מנחם, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: קופמנס, מיליגב צ׳רלז 
(בחלקי) 

יפה כניכזין, .ז 1.111 ^) 

ירושלים. ההסתדרות הציונית העולמית / הערך: קול (קולודני), משה 

ירדני מריס, ד״ר 

חיפה, פרופסור באוניברסיטת היסה / הערך: קונדח 

ירים ליהי, 

ירושלים / הערך; קוראה (בחלקו) 

כהן אדיר. ד״ר 

חיפה. מרצה בכיר באוניברסיטת חיפה / הערכים: קוינמילינרס, מדקיס 
פביוס 1 קומניוס, ין עמוס 

כהן דליה, ד״ר 

ירישלים, מרצה באוניברסיטה העברית / העדך: קלרנית וסבסוםון 

כהן •יע^ב, הרם 

יתשלים / הערך: קפלן. מרדכי מנחם 

כזום ויולט, ד״ר 

ירושלים. תבר־הודאה באוניברסיטה העברית / הערך: קופר, וילים 

כץ אכדחם, ח״ם 

ירישלים, מדריד באוניברסיטת ת״א / גאוגרפיה 

כרמל ישראל, .^. 5 

יתשלים / היסטוריה 

לכהדי מד, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: קומפנס. טילינג צ׳ארלז 
(בחלקי) 

לכיא תאודור, ד״ר 

ירושלים / הערך: קונסטנצה (בחלקו) 

לכ-ציון נחמיה, ד״ר 

ירושלים. פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: קונגו, הרפובליקה 
הדמוקרטית של (בחלקו) 

לווה רפאל, .\״ 1 \ 

לונדיז, מודה באוניברסיטת לונדון / הערך: קונאוס. פטרום 

לוי הרמן צכי, ד״ר 

ירושלים, חכריהודאה באוניברסיטה העברית / הערכים: קורני, פיר; קורני, 
תומה 

לוי עזריאל, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערכים: קבוצות, חורת ה־ 5 
קנטור. גאודג 





9 


רשימת ■מח:רים 


10 


לוין ישראל ל" ד״ד 

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיסה הזנברית / העיד קיסריה (בחלק•) 

לוינגי יוסף, 

קרית־מוצקין / היסטוריה של ארצות הבלקן; נצרות 

לוינסון רוכרט א., ד״ר 

סךפרנסיסקו / הערך: קליפורניה (בחלקו) 

לזר משה, ד״ר 

תל־אביב, פרופסור בארניברסיסת ת״א / ספרויות רומניות! תאטרון 

ליבוביץ יהושע, ד״ד 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / תולדות הרפואה 

ליבנה אליעזר (•"ל) 

סוציאליזם 

ליפצין פול, ד״ר 

ירושלים / הערך; קוה, אפריב משה 

לס צבי, ד״ר 

ירושלים, פרופסיר־הנר נאונינרפיעה העבריה / הערך; עילפטריק, ויליס הרד 

למד מאיר (ז״ל) 

הערך: קיש, משפתה 

לנצמן אלי, 

חיפה. המוזיאון לאמנות יפנית / אמנות של המזרח הדחוק 

מאיר עדינה, ד״ר 

רמות השביס, מרצה באוניברסיטת ח״א / אמנות 

מדזיני מירון, י״ר 

ירושלים, פודה באוניברכיסה העבריה / העיד: קוראה (נהלקו) 

מיטלמן הני 

לום אנגילס / הערר: קיזר, גאודג 

מייזלר דוד, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־רבר באוניברסיטה העברית י, הערך: קושי,אוגיססןלואי 

מיכאל ראובן, ד״ד 

קיבוין אפיקים, מרצה במכללה האזורית / הערכים: קלינינגרד (בהלקס! 
קסל■ זליג 

מיגאלי יוספ 

ירושלים / רפואה י ביולוגיה 

מילנו אמיליו, ד״ר (ז״ל) 

תו״י באיטליה 

מירפלוי נילי, 

תל־אביב, מדריבה באוניברסיטת ת״א / ספרית רוסית 

מלאני צבי, ד״ד 

סתחיתקוה, מרצה בכיר באוניברסיטת ת״א / העיד ז(ה)קלירי 

מלבין יעקב, 

ירושלים, מדריר באוניכרסיסת ת״א / הערכים; קולנוע (נחלקו)* קלר, רנה 

מן אבינעם, ר״י 

ירושלים, פרופסור־יחבר באוניברסיטה העברית / הערך: קוסרניוגים 

מנור פאול, י״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / היסטוריה של אמריקה הלאסינית 

מנסן יוסט, ד״ר 

רחובות, סרוסםור־חבר במכון ויצמן למדע / הערך: קסליזה 

מרגולינסקי יוליוס 

קוסנהנן, עחונאי / העיר; קופנהגן (בחלקו; 

מדמון יהודה, ד״ר 

ירושלים / ספרות הונגרית! תו״י בהונגריה 

מרפנד יום!?, ד״ד (ז״ל) 

הערך: קופסן, ג׳ורג׳ סימון 


מרקון יצדק דב בד, ד״ר (ז״ל) 

הערך: קוקיזדב (בחלקו) 

נדכה יוסף. ד״ר 

חיפד״ פרופסוריחבר באוניברסיטת חיפה / הערך: קסטלר. ארחור 

ניר רב, ד״ר 

ירושלים, פרופסיר־חבר באוניברסיטה העברית / הערך! קניון 

ניר ישעיהו, ד״ד 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / העיד: קולנוע (בחלקו) 

נפ-אל משה, 

תל־אביב / הערכים: קולומביה (בחלקו)! קוססה ריקה (בחלקו) 

סבו משה אריה, ד״ד 

ירושלים. מרצה באוניברסיטה העברית / הערך: קדחת השגרון 

סכמאלו איתן פ., ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטת בן־גודיוז בנגב / היסטוריה של צדפת 

סגל דמימרי, ד״ד 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערכים: קסיב׳ ו. ם.! 
קיזסין, מ. א. 

סולה משה זאב, חרב ד״ד 

יתשלים / הערך: קלצקין. יעקב 

סיידלוכר סילביה, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטת כר^אילן / הערך: קולדדל. ארסקין פרססון 

סלוצקי יהודה, ד״ר 

רמת־גן, סרופסרר־חבר באוניברסיטת ר״״א / תו״י במזרח אירופה 

סרנא נהום מ., ד״ד 

וולתם׳ פרופסור באוניברסיטת כרגדיס / הערך: קין (בחלקו) 

עובדיה אשר, ד״ר 

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטת ת״א / ארכאולוגיה 

עמישי־מייזלש זיוה, ד״ד 

ירושלים, מרצה בכירה באוניברסיסה העברית / הערך: קובחם 

עמית משה, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / היסטוריה עתיקה 

עשהאל מרסל, ד״ד 

רחובות, מרצה בכיר באוניברסיטה העברית / הערר; קטטוניה 

סולקמן ג׳רום דניאל, הרב ד״ר 

קלמבם, פרופסור באוניברסיטה של מד־נת אוהיו / הערך: קלמבס (בחלקו) 

פדסקין ריצ׳רד ה., ד״ר 

סינם לואיס, פרופסור באוניברסיטת וושינגטון, סינט לואים / הערך: 
קוססה, אוריאל דה 

פודה אשר, ד״ד 

׳רושיים, סהנדס חוקר באוניניסיסה העבריה / העיד: קולייימסר 

פטא• שאול, ר״ד 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / כימיה 

סמינקין דן, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערכים: קוונץ, סימון סמית 1 
קינז. ג׳ון מינרד 

פיגרם פאו, ד״ר 

עומר, מרצה באוניברסיטת בךגוריון בנגב / נצרות 

פיק פנחס, פא״ל (מיל.), ד״ד 

ירושלים / צבא, היססוריה צבאית וכלליה 

פישל וולטר יוסןז, ד״ד 

ברקלי, פרופסור באוניברסיטת קליפורניה / הערך; קוצ׳ין(בחלקו) 

פישר יונה 

ירושלים, מוזיאון ישראל / הערך: קססן, רובר 






11 


רשימת המחברים 


12 


פלאוט ירדנה, 

ירושלים / גאוגרפיה 

פלדמן דיאנה, 

הוסקינטון / הערך: קומסי 

פלדמן סמירדן. ד״ר 

הרפקינםין, סרופסור־משנה באוניכרסיסת קלר? / הערכים: קימבריג׳ז 
קולורדו 

פלדשמין בנימין, אינג׳ 

גבעתיים / הערך: קיטור ומנועי קיסור 

פלוסר דוד, ד״ר 

ירושלים׳ פרופסור באוניברסיטה העברית / נצרות 

פנט עמום, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית ! הערך ז קורנה, הר גובינד 

סרוידנכרג גדעון, ד״ר 

ירושלים / פילוסופיה 

פרוינד רפאל, ד״ר 

ירושלים, םרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / הערכים ו קמבריון; 
קנוזואיקון 

פרנקל יהודה, אינג' 

הל־־אביב. מנהל המכון הישראלי לסיבים •, הערך: קלף (בחלקו) 

צובל משה נהום (ז״ל) 

הערך; קונפורמי, דוד 

צוק־רמון זהר, 

מושב צופית, חוקר באוניברסיטת ת״א / הערך: קוצן 

ציגלמן ארתור, ד״ר 

ירושלים, חבר־הוראה באוניברסיטה העברית / הו״י באיריפה המזרחית 

צימרמן משה, ד״ר 

ירושלים. מדריך באוניברסיטה העבריה / הערבים: קפרייי, רוזן לאו פין ז 
קליסדה 

צלמונה יגאל, 

ירושלים. אסיסטנט באוניברסיטה העברית הערך; קוגצפטואלית, אמנות 

קרמשר רפאל, ד״ר 

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטה העברית / הערך; קוטשר, יחזקאל 

קוסוכסקי משה, 

ירושלים / הערך: קסובסקי. חיים יהושע 

ד,ורקום דוד (ז״ל) 

הערך: קסבלנקה (בחלקי) 

קרשניר מד. ד״ר 

חיפה. מרצה בכיר באוניברסיטת היפה / היסטוריה של המזרח הקרוב 

קטן משה. ד״ר 

ירושלים, בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי / חו״י בצרפת 

קמר צ׳רלז, 

קלסבס• אוניברסיטת קלמבס, אוהיו / הערך.־ קסל, דוד 

קידש יורם. 

תל־אביב, מרצה באוניברסיטה הפתוחה / טכניקה! פיסיקה 

קידשנבדים שמשון, ד״ר 

ירושלים / תו״י בפולניה 

קלוגאי יצמק, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באיניברסיטה העברית / כיסיה 

קליי״פרנקח פליקם, ר״ד 

ירושלים, מרצה סביר באוניברסיטה העברית י, הערך: קזויני, זבריא, אל' 

קלינגחופד יצחק חנם, ד״ר 

ירושלים, פחפסור באוניברסיטה העברית / הערך: קלזן, הנם 


קפאץ גיזלה, ד״ר 

אלדידגה, מורה בכירה באוניברסיטת קליפורניה / העיד: קלאודיום, מחיאס 

קפלן צפי 

ירושלים / תלמוד: ספרות רבנית 

קדגאורגים וסוס, ד״ר 

גיקוסיה, מחלקת העתיקות של קפריסין / הערך: קפריסין (בחלקו) 

קרליבד אלכפנדר, חרב ד״ר 

ירושלים / הערכים: קאפח. יוסף; קלן (בחלקו) 

קדמון יהודה, ד״ר 

ירושלים. פרופסור באוניברסיטה העברית ! גאוגרסיה 

קרסל גצל 

חולון ! ציונות 

קרקר מילמץ, ד״ר 

פיטסדם, ניו יורק, פרופסור בקלארקסון קולג׳■ / הערך: קולואיד 

ראבילו מרדכי אלפרדו, ד״ר 

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטה העברית / הערך: קנוני. משפט 

רכינוכיץ אוסקר (ז״ל) 

הערך: קיש, אלכסנדר 

רובינשטיין יהודה 

קליולגד ; הערך: קליולנד (בחלקו) 

רוכיטם ב. ג/, ד״ר 

באנגור, פרופסור באוניברסיטת רילז הצפונית / הערך: קלה. פאול ארנסס 

רוזן חיים, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / בלשנות 

רוזן הנה, ד״ר 

ירושלים. סודה באוניברסיטה העברית / הערך: קלמיות. לשונות 

רוזנר מנהם, ד״ר 

קיבוץ רשפיס, מרצה בכיר באוניברסיטת חיפה / הערך: קבוצה, קבוץ 
ובחלקי) 

רוט־גרסון לאה, ד״ר 

ירושלים. מרצה באוניברסיטת בן־גודיון בנגב / חו״י בימי בית*שני 

רונן אכרהם, ד״ר 

תל־אביב, מרצה בכיר באוניברסיטת ת״א ! אמנות 

רוק פרדי, ד״י 

ירושלים. מדריך באיניכרסיטת ת״א / ספרות סקנדינווית 

רוח בצלאל (פפיל), פרופ׳(ז״ל) 

תו״י באנגליה ובאיטליה 

רהמימוב רמי, ד״ר 

ירושלים. סרופסלריהבר באוניברסיטה העברית : הערך; קפלר, סטיון וילים 

רייפר רוזה פרלה, 

תל־אביב / הערך: קובה (בחלקו) 

ריינד אלהנן, 

ירושלים / תו״יו גאוגרסיה היסטורית על א״י 

דמית יצחק, .^,. 3 

קריח בנימין, הספריה של איניברסיטת חיפה / היסטוריה חדשה 

רפפורט אוריאל, ד״ר 

היפה. פרופסור־הבר באוניברסיטת חיפה / הערך; קיקרו, מרקום טוליוס 
(בחלקו) 

רקפת (רוטקו,?) אהרן, הרב ד״ר 

ירושלים ! הערך: קדוש והבדלה (בחלקו) 

שכיב גיורא, ד״ר 

חיפה, פרופסור באוניברס־סח חיפה י, הערך; קויזריס (בחלקו) 

שכיב שמואל, 

ירושלים / תרבות קלאסית 




13 


רשימת •מחכריס 


14 


שדה דרור, ד״ר 

רפת השרון, פדופםור־חבר באוניברסיטת ה״א / הערבים: קויזרים (בחלקו); 
קוסמולוגיה רקוסמונוניה (בחלקן) 

שוורץ משה, ד״ר 

רמת־גו, פרופסור באוניברסיטת בר־אילן / הערך: קררצויל, ברור 

שולמן אליאם, ד״ר 

ניו יורק, פרוספור בקויגז קולג׳ / הערך; קויסקו. ליב 

שורץ מינאל, ד״ר 

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטת ת״א / הערך: קוסמולוגיה וקוסמוגוניה 
(בחלקו) 

שהם יעי,כ, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / הערך: קונטים, חורת ה־ 

שטיינברג מנחם, ד״ר 

ירושלים, פרופסיר־חבר באוניברסיטה העברית / כימיה 

שטיינברגר יצחק, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית ! הערך: קטוב 

שטיינר יעקב, ד״ר 

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטה העברית / הערד: קטלפסיה 

שטרן מנחם, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערכים: קלסום! קנאים 

שטרן שמעון, ד״ר 

חיפה. מדריד באוניברסיטת בד־־אילן / גאוגרפיה 

שיינמוד יחיאל, 

ירושלים׳ מדריך באוניברסיטה העברית / הערך: קצנלסדן, יצחק יחיאל 

שלום גרשס, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: קבלה 

שמואלי עדי, ד״ר 

מרילנד / הערך: קירקניר, סרן ארבי 

שמיר גרשון, 

ירושלים / גאונרפיר, 


שמעוני יאיר, ד״ר 

יתשלים / פיסיקה, מכניקה 

שמעוני יעקב 

ירושלים, משרד החוץ / הערכים: קד׳אפי, מעמר אל־: קהמבה 

שפיצר יחידית 

ירושלים, מוזיאון ישראל / אמנות 

שצמן ישראל, ד״ר 

ירושלים, פרופמוריהבר באיניכרסיטה העברית ! היסטוריה עתיקה 

שרןולנייןוב שמראל, ר״ך 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / פילוסופיה 

שרון נוזן, ד" ר 

רחובות, פרופסור כמכון ויצמן למדע / הערכים; קציר (קצ׳לסקי), אהרן < 
קציר (קצ׳לסקי), אפרים 

שימן בצלאל, פרוס׳ (ז״ל) 

הערך: (ה)קונגרס היהודי האמריקני 

שרן! אנדרח, ד״ר 

גבעתיים, פרופסור באוניברסיטת כר־אילן /, הערכים; קונססנטינוס! 
קונסטנס 11 

ששה־הלוי אריאל, ר״ד 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / הערר; קופטית, לשון וספרות 

תא״שמע ישראל, ד״ר 

ירושלים ; ספרות רבנית: חכמת ישיאל 

תדמור חיים, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערכים; קיליקיה (בחלקו): 
קימדים (בחלקו) 

תמר דוד, ד״ר 

יתשלים / ספרות רבנית 

תמרי,ין מררכי, ר״ר 

הרצליה, פרצה באוניברסיטת ת׳ א / הערך: קניה (בחלקי) 




15 16 

ראשי־תיבות של שמות המחברים 


= יהושע ויסמן 

יה, וי. 

= דניאל וגנר 

ד. רג. 

־ אפרים אלימלך אורבך 

א. א. א. 

= יהושע ליבוביץ 

יה. ל. 

= דליה כהן 

ד. כ. 

= ארנון א. גונדרם 

א. א. ג. 

= יהודה מרטון 

יה. מ. 

= דוד לבהרי 

ד. לב. 

■ אוריאל אופק 

א. אוס. 

= יהודה רובינשטיין 

יה. ר. 

דוד מייזלר 

ד. מ. 

- איתמר אבן־זהר 

א. א.־!. 

־־ יוחנן אהרוגי 

יו, אה, 

- דב ניר 

ד. ני. 

•־־ אלי אייל 

א. אי. 

יובל ארנון (אוחנה) 

יו. אר. 

= דוד פלוסר 

ד. פ. 

= אלישע אפרת 

א. אפ. 

= יוסף היינימן 

יו. ה. 

- דן פסינקין 

ד. פט. 

= אליהו אשתור 

א. אש. 

- יוסף מיכאלי 

יו. מי. 

־• דרור שדה 

ד. שד. 

- ארי בר־זכאי 

א. ברז. 

= ■ורם קירש 

יו. קי. 

דוד קושניר 

דו. ק. 

־*• אדם בן־טוביה 

א. ב. ט, 

= יוסף גר 

יום.ג. 

- דניאל אלעזר 

דג. אל. 

= ארהרד בר 

א, בר 

= יחיאל שיינטוך 

יח. ש. 

- הרווי גולדברג 

ה. גו. 

= אורה בז־שלום 

א. ב.־ש. 

- יעקב גלר 

לע. גל. 

^ הלל דלסקי 

ה. דל. 

־־ אוטה גינז 

א. גי. 

= יעקב כהן 

יע. כ. 

•- הנרי וסרמן 

ה.וס. 

= איתן גלבוע 

א, גל. 

- יעקב מלבין 

יע. מל. 

־־ הרמז צבי לוי 

ה. צ. ל. 

־־ אסתר גרזוךקיווי 

א. ג.־ק. 

-- יצחק שטיינברגר 

יצ. ש. 

■־ ורד גפני 

ו. גס. 

= אברהם דוד 

א. דו. 

- ירדנה פלאוט 

יר, פ. 

•־ ורנר וינברג 

ו. ו. 

=־ אילן הרטוב 

א. ה.־ט. 

= ישראל שצמן 

יש. ש. 

- וולטר יוסף פישל 

ו. י. ם. 

־־ אהרן הראל־פיש 

א. ה.־פי. 

־ ליהי יריב 

ל. יר. 

= וסוס קרגאורגיס 

ו, ק. 

־ אלכסיי זדנקו 

א, זד. 

־־ לאה רוט־גרסון 

לא. ר, 

־־ זאב בכלר 

ז. בב. 

״ אברהם חנגי 

א. חני 

= מערבת 

מ. 

זאב 'יבין 

ז. י. 

־־ אריה טרטקובר 

א. ט. 

־= מיכל אורון 

מ. אור. 

=־ זיוה עמישי־מייזלס 

ז. ע. מ. 

= אפרים טלמג׳ 

א. טל. 

משה אלטבאואר 

מ. אל. 

- חיים אורסיאן 

ח. א. 

־ אדיר כהן 

א, כה. 

•••• משה אריה סבו 

מ. א. ם. 

• חיים ביינארס 

ח. כ. 

- אלי לנצמן 

א, לני 

• מרדכי אלסרדו ראבילו 

מ. א. ר. 

- חנה ברמה־זולמן 

ח. ב.*ז. 

־־ אבינעם מן 

א. מן 

= פשה ברור 

מ. נר. 

• חיים הרשקו 

ח. הר. 

־ אשר עובדיה 

א. ע. 

= מאיר נבאי 

מ. גב. 

־־ חיים תדמור 

ח. ת. 

= איתן סי סבטאלו 

א. פ. ס. 

= מנחם דוד 

מ. דו. 

חנה רוזן 

הנ. רו. 

־־ אברהם רונן 

א. רו. 

־־ מרדכי וורמברגד 

מ. ו. 

־־ טוני אלסנר 

ט. א. 

= אהרן רקסת(רוסקיף) 

א. רק. 

•- מיכאל זהרי 

מ. 1 . 

^ •וסף אגסי 

י. אג. 

=־ אריאל ששה־הלוי 

א. שרה. 

- מיכאל זיו 

מ. זי. 

= יעקב אריה חזן 

י. א. חז. 

^ אנדרה שרף 

א. שר. 

■ משה זאב סולה 

מ, ז. ס. 

= יעקב אילני (סיגנבאום) 

י. א. (ס.) 

- אברהם גרוספן 

אב. גר. 

־־ מיכאל חורב 

מ. הו, 

יעקב ברתור 

י. ב. 

־־ אברהם חיים 

אב. ח. 

־־ משה יגר 

ם. יג 

- יורם ברונובסקי 

י. בר. 

•= אברהם כץ 

אב. כ. 

מרים ירדני 

מ. יר. 

= יהושע גוטמן 

י. ג. 

= אהרן אריאל 

אה. א. 

משה לזר 

מ. ל. 

- יאיר גולדרייו 

י. גו. 

־* אהרן אקסלרוד 

אה. אק. 

־ מירון מדזיני 

מ. מד, 

= יהודה דון 

י. דו. 

= אהרן וייס 

אה. וי. 

- משה עמית 

מ. ע, 

•־* יחזקאל דרור 

י.רר. 

=־ אטיליו מילנו 

אט. מ. 

־־ מרסל עשהאל 

מ. עש. 

= יהואש הירשברג 

י. היר. 

=* אלעזר וינריב 

אל. וי. 

" משה צימרמן 

מ. צי, 

־ יצחק הנס קלינגהופר 

י. ה. ק. 

= אלכסנדר קרליבך 

אל. קר. 

־= משה קטן 

מ. ק. 

= יעקב חיים הופייז 

י. ח, ה. 

-־- אלחנן ריינר 

אל. רי. 

= סילטדן קרקר 

מ. קר. 

ירמיהו יובל 

י. יו. 

אריה אבולעפיה 

אר, אב. 

־־ מיכאל שורץ 

מ. שו. 

= ישראל כרמל 

י. כר. 

= אריה גראבויס 

אר. גר. 

= משה שוורץ 

מ, שוו. 

= יוסף לוינגר 

י. לו, 

־ ארתור ציגלסן 

אר. צי. 

= מרדכי תמרקין 

מ. תם. 

=־ ישראל ל. לוין 

י. ל. לו. 

- אשר פורח 

אש. פו. 

= מיכאל ברקאי 

מי. בר. 

=־ יוסט מנסו 

י. מג, 

י- ב. נ. חפץ 

ב, ג. ת. 

- מיכאל וינטר 

מי. ו, 

- יוסף נדבה 

י. נד. 

= ברור חזן 

ב. ח. 

=־ מנהם בר־נקר 

מג. בר. 

=־ ישעיהו ניר 

י. ניר 

= בנימין פלדשטיין 

ב. פל. 

= מנחם יערי 

מג. י. 

- יהודה סלוצקי 

י. ס. 

= בצלאל (ססיל) רות 

ב. ר, 

־ מנתם רוזנר 

מנ. רו. 

=־ יהודה צבי בלים 

י. צ. ב. 

־ גור בן־ארי 

ג. ב.־א. 

=־ מנחס שטרן 

מנ. ש. 

= יהודה קיסת 

י. קר. 

גילה בלס 

ג. בל. 

■־= מנחם שטיינברג 

מג. שט. 

= יצחק רמות 

י. רה. 

גדעון פרוידנברג 

נ. פ. 

- מרסל ארדל 

מר, אר, 

= יעקב שחם 

י. שח. 

= גצל קרסל 

ג. ק. 

־־ משה אונא 

מש, או, 

־ יעקב שמעוני 

י. שט. 

־ גרשם שלום 

ג. ש. 

- משה קוסובסקי 

מש. קו. 

* יהודית שפיצר 

י, שם. 

גיורא שביב 

ג. שב. 

= נחמיה גינזבורג 

נ. גי. 

ישראל תא־שמע 

י. ת. 

־• גרשון שמיר 

ג. שמי 

= נתן גרוסוביץ 

נ. גר. 

- יאיר אחיטוב 

יא. אח. 

^ גוטה ורטהיים 

גו. ו. 

נילי מירסקי 

נ. מ. 

= יאיר שמעיבי 

יא. ש. 

־־ גיפרי ויגודר 

ג׳פ. ו. 

-־־ נחוש מ. סרנא 

נ. מ. ם. 

=־ יגאל צלמונה 

יג.צ. 

= דב גנחובסקי 

ד. גג. 

= נתן שרון 

נ. שר. 

־ יהושע אדלר 

יה. אד. 

= דן דאור 

ד.דא. 

= נחמיה לב־ציון 

נח.ל. 

= יהודה נוטמן 

יה. ג. 

-- דניז ד• גמזון 

ד.ד. ג. 





18 


17 דאשי-תיבות 



צ. בר. 

= ס. ג. פ. ברנדון 

ס. ג. פ, ב. 

ג¬ 

צ. ו. 

־ סטניסלב ויגורסקי 

ס. ו. 

¬ 

צ. לס 

= עמוס אלסשולר 

ע. אל. 


צ. מל, 

- עמירם ויגוקרר 

ע. וי. 


צ. ק. 

־ עמוס חכס 

ע. ת. 


ק. וו. 

= עזריאל לוי 

ע. לו. 


ר. בג. 

־־ עדי שמואל' 

עד.שמ. 


ר. ה. פ. 

־ עמיאל ברוש 

עמ. ב. 

= 

ר. ם. 

= פנחס אמתי 

פ. אמ. 

= 

ר. מי. 

= פליכס ולטש 

פ. ול. 


ר. פר. 

= פאול מנור 

פ. מג. 

= 

ר. פ. ר. 

- פנחס פיק 

פ. פ. 

•" 

ר, קו. 

- פאו פיגרס 

0 . סי. 

- 

ר. רח. 

־־ סיגנדה ברס^ד 

פר. בר. 




של שמות המחגריס 

־=־ שלמה דרך 

ש. דר. 

צבי ברס 

— שמואל הורביז 

ש. ה. 

צבי ורבלרבסקי 

= שמואל הוגו ברגמן 

ש. ה. ב. 

צבי לם 

- שלמה טל 

ש. ט■ 

צבי מלאכי 

־ שאול פטאי 

ש. פט, 

צבי קפלן 

•• שמשון קירשגבוים 

ש, קי. 

קוליז וולטרז 

־־ שמעין שטרן 

ש. שס. 

רדת בנדל 

־־ שמואל שקולניקוב 

ש. שק. 

ריצ׳רד ה. פופקין 

=־ שלמה אהרונסון 

של. אה, 

רחל טבן 

־•• שמואל אברמסקי 

שס. א, 

ראובן מיכאל 

־־ שמואל שביב 

שמ. ש. 

רפאל פרויגד 

־ שרל בלוד 

שר. בל. 

רוזה פרלה רייבר 

— תומס ר. ויר 

ת. ר. ו, 

רפאל קוטשר 



רמי רחמימוב 






19 


ראעזי־תיבות וקיצורים 


20 


לח״י לוחמי חרות ישראל 

= דרבי ישמעאל 

דר״י 

אלף בית; אלפאבית 

א״ב = 

ל״י = לירה ישראלית. 

= האלוהי רבי יצחק (לוריא) 

האר״י 

אב*בית*דין 

אב״ד 

ליחת ישראליות 

= הגאון רב• אליהו 

הגר״א 

אגודת ישראל 

אגו״י = 

לי״ש לירה (לירות) שסרלינג 

= הוציא לאור, הוצא לאור, 

הו״ל 

אדוננו מורנו ורבנו 

אדמו״ר ־־ 

לסה״ב = לספירת הנוצרים 

הוצאה לאור 


אבות דרבי נתן 

אדר״ג = 

לפסה״ג ־־ לפני ספירת הנוצרים 

־־ הלכה, הלכות 

הל׳ 

ארצות הברית 

אה״ב ־־ 

מ־ ־ מםר(יס} 

= הקדוש־ברוך־־הוא 

הקב״ה 

אבן העזר 

אהע״ז 

מג׳ ־־ מגילה 

= השווה 

השו׳ 

אורח־חיים 

אדח ־ 

מ״ג •־ מיליגרם : משנה ג׳ 

־־ ויקרא 

דק׳ 

אומות מאוחדות 

או״ם ־ 

מד״ל = משה דה*ליאון 

־־ ויקרא רבה 

ויק״ר 

תוו 11 ו 01 ^))ק )ס ח 10 )ג/- 1 ח £3 ) 0 

אופ״ק ־= 

מהד׳ ־ מהדורה. מהדורת 

= וכדומה 

וכד׳ 

( 0 נ־ 1 י 01 ) 


מהרי״ל = מורנו הרב רני יעקב לוי 

= וכוליה 

ונו׳ 

אחר'כר 

אח״כ = 

מהר״ם * מורנו הרב רני מאיר 

־־ ועד הפועל 

ועה״ש 

ארז׳ישראל 

א״י 

מהרש״א = מורנו הרב רבי שמואל 

= זה את זה 

זא״ז 

איטלקית 

איט׳ * 

אליעזר 

־־ זה בזה 

זב״ז 

אם כן 

א״כ 

מהרש״ל ־ מורנו הרב 

= זכריה 

זב׳ 

אלוף משנה 

אל״מ = 

רבי שלמה לוריא 

= זכרונו לברכה, זכור לסוב 

ז״ל 

אנגלית 

אנג׳ 

מו״ל = מוציא לאור 

= זה לזה 

זל״ז 

אףיעליפי 

אע״פ = 

מו״מ = משא־ומתן 

• חלק ראשון 

ח״א 

אף־על־פי־כן 

אעפ׳־כ = 

מוצ״ש = מיצאי שבת 

= חלק שני 

ח״ב 

ארגון צבאי לאומי 

אצ״ל ^ 

מו״ק ־ מועד קטן 

־־ חכמה, בינה, דעת 

חב״ד 

בבא בתרא 

ב״ב 

מזה״ת - מזדח־התיבוז 

- חגיגה 

חג׳ 

בדרד־כלל 

בד״ב = 

מט׳־ח •־* מטבע חוץ 

- חלק שלישי 

ח״ג 

ביבליוגרפיה 

ביבל׳ = 

מיל• מיליון. מיליונים : מילואים 

־־ חול־המועד 

חוה״מ 

בית־(ה)דין 

בי(ה)״ד ־ 

מב׳ ־= מכילתא 

= חוץ־לארץ 

חו״ל 

בית המקדש 

ביהמ״ק ־־ 

מל״א = מלכים א׳ 

= חושדמשפט 

חו״מ 

בית־(ה)חולים 

בי(ה)״ח = 

מל״ב מלכים ב׳ 

= חכמינו זכרונם לברכה 

חז״ל 

בית־(ה)חרןשת 

בי(ה)חי-ר - 

מלה״י = מלחמות היהודים 

= חיים •וסף דוד אזולאי 

חיד״א 

ביתי(ה)כנסת 

כי(ה)כ״נ ־ 

מלה״ע = מלחמ(ו)ת העולם 

= חיל (ה)רגלים 

חי(ה)״ר 

ביז־לאום.י(ים) 

בי״ל = 

מ״מ = מילימטר(ים); מכל־מקום ; 

= חשמונאים א׳ 

חשמ״א 

בית'(ה)מדרש 

בי(ה)מ״ד - 

ממלא־מקום 

- חשמונאים ב׳ 

חשמ״ב 

בית־(ה)משפט 

בי(ה)מ״ש - 

מס׳ - מספר 

• טמפרטורה 

טמם׳ 

ב*ת־(ה}נבחרים 

בי(ה)״נ 

מס(ה}״ב מסיל(ו)ת־(ה)ברזל 

= יש אומרים 

י״א 

בית־(ה)םפר 

בי(ה)״ס ־־ 

מעפח״י מעל־פני־הים 

- יבמות 

יבט׳ 

בכל־זאת 

בכ״ז = 

מעפ״נ = מעל־פני 

• ינלי הבינים 

יה״ב 

בבא מציעא 

ב״מ = 

מע״ק, מ״ק = מסר מעוקב 

= יהושע 

יהו׳ 

במדבר 

במד׳ 

מפא״י - מפלגת פועלי ארץ־ישראל 

= יורה דעה 

יו״ד 

במדבר רבה 

במ״ר 

מפ״ם = מפלגת פועלים מאוחדת 

־־ יוונית 

יוו׳ 

בעל(י}־(ה>חייס 

בע(ה)״ח = 

מ״ר = מטר מרובע 

- יום־סוב 

יו״ט 

בעל־פה 

בע״ם = 

מש׳ = משלי; משנה 

= יום כיפיר 

יו״כ 

בעל־שם־טוב 

בעש״ט = 

נגמ״ש = נושא גייסות משוריז 

= יושב־ראש 

יו״ר 

בבא קמא 

כ״ק 

נד/ נדר׳ = נדרים 

־־ יחזקאל 

יח/ יחז׳ 

בראשית רבה ; בן רב ; בר רבי 

ב״ר = 

נו׳ = נולד(ה) 

יצא(ו) לאור 

י״ל 

בראשית 

ברא׳ - 

גו״א נוסח אחר 

= ים־תיכון 

ימה״ת 

ברית־המועצות 

בריה״מ = 

נו״ב ־ נוסח ב׳ 

־ ח 0 חמ 2 ות 010 נ) נ 1 ז.נ 0 מן 

יק״א 

ברכות 

ברב׳ - 

נוס׳ ־ נוסד(ה) 

ת 0 ון 0013 !!ו!^, 


בתי*{ה)די 1 

בת(ה)״ד ־ 

נח/ נחמ׳ ־ נרעגיה 

׳־־ ירושלמי 

ירו׳ 

בתי*(ר.)חולים 

בת(ה}״ה - 

נ״ל ־־ נזכר לעיל 

־ ירמיהו 

ירם׳ 

בתי*(ה)חרושת 

בת(ה}ה״ר - 

נ״מ - נגד*םטוסים 

= ישעיהו 

ישע׳ 

בתי*(ה)כנםת 

בת(ה)כ״נ = 

נם׳ ־־ נפטר 

= כל אחד 

כ״א 

בתי*(ה)מדרש 

בת(ת)מ״ד ־־ 

ס׳ י־ ספר 

- כוהן־(ה)גדול, כוהנים גדולים 

כ(ה)״ג 

בתי'(ה)משפט 

בת(ה)מ״ש ־ 

סא״ל ־ סגןיאלון* 

־* כדור הארץ 

כדה״א 

בתי*(ה)ספר 

בת(ה}״ס ־־ 

ם־׳ה״סה״כ = סד הכל 

- כתבי(י)'(ה)יד 

כ( ת) "י 

גרם 

ג/ גר׳ -י 

סטי״ל = סירת טילים 

־* כיוצא בזה, כיוצא באלה 

כיו״ב 

גם כן 

ג״נ ־־ 

סס״ר - סירת טורפדו 

־ כל ישראל חברים 

כי״ח 

גרמנית 

גרמ׳ ־= 

סי׳ = סימן 

־־: כל־כך, כמו־כן 

כ״כ 

דברים 

דב׳ ־־ 

ס״מ = סנטימסד(ים) 

־־ כלומר 

כלו׳ 

דברי הימים א׳ 

ד(ב)ה״א = 

סמ״ק - םנסימםר(ים) מעוקב(ים) 


כ(ה)״ע, 

דברי הימים ב׳ 

ד(ב)ה״ב - 

סמ״ר ־־ םנטימסר<ים) מדובע(ים} 

כתב(י)״(ה)עת 

כת(ה)״ע 

דברי הימים 

דה״י ־= 

סני ־ סנהדרין 

= כרך, כרכים 

כר׳ 

דיז־וחשבון 

דו״ח = 

ס״ת ־= םפר(י) תורה 

= כתובות 

כתו׳ 

דניאל 

דנ׳ = 

סת״ם ־־ ספרים, תפיליו, מזוזות 

= לאטינית 

לאט׳ 

דוקטור 

ד״ר = 




21 דאשי־תיכות וביצורים 


רבי עקיבא 


ר״ע 

== צריך לומר 

צ״ל 

-■- עיין! עדך 

ע׳ 

רשימת פועלי ישראל 

- 

רפ״י 

•־• צרפתית 

צרפ׳ 

= עמוד א׳ 

ע״א 

רבי שלמה בן אדרת 


רשב״א 

קילוגרם 

ק״ג 

= עמוד ב׳ 

ע׳יב 

רבי שמעון בר יוחאי 

= 

רשב״י 

- קדמוניות היהרדיס 

קדה״י 

== עבר הירדן 

מבה״י 

רבי שמואל בן מאיר 

= 

רשב״ם 

..״ קהלת 

קה׳ 

" עברית 

עבר׳ 

רב שרירא גאון 


רש״ג 

= קהלת רבתי 

קה״ר 

- על גבי 

ע״ג 

רבי שלמה יצחקי 

= 

רש״י 

== קילוואט 

ק״ו 

=־ עדויות 

עדי 

ראש־ חבות; רבנו חם 

= 

ר״ת 

ש = קילוראט־שעה 

קו״ש, קוט" 

= עורר'(ה)דיז 

על<ה)״ד 

שבועות 


שבד׳ 

- ק־דושין 

קיד׳ 

= עולם הבא 

עוה״ב 

שביעית 

=: 

שבי׳ 

=׳ קילומטר 

ק״מ 

= עולם הזה 

עוה״ז 

שמואל דוד לוצמו 


שד״ל 

^ קילוכיטרוים) מרובע(ים) 

קמ״ר 

- עזרא 

עז׳ 

שלוחא דרבנן 


שד״ר 

- ק־לומטר־שעה 

קמ״ש 

= עבודה זרה 

ע״ן 

שיר־השירים 


שה״ש 

■■ קרית־ספר 

ק״ה 

= על חשבון 

עי׳ח 

ש־ר־השירים רבה 


שהשי׳ר 

־־ קהיליה ערכית מאוחדת 

קע״מ 

" על־יד, על־ידי 

ע״י 

שופשים 


שו׳, שופ׳ 

= קח־לה קדושה 

ק״ק 

- על־ידי-זה 

עי״ז 

שולחן ערוך 

־־ 

שו״ע 

•• קרן קימת לישראל 

קק״ל 

- על־ידי־כך 

עי״ב 

ישאלות יתשוכית 

־־ 

שו״ת 

״ ראה; דבי! רבנו: רבים 

ר׳ 

" עירובין 

עיר׳ 

שר־(ה)חוץ 


ש(ה)״ח 

.)• רב* אלעזר 

ר״א 

- על־כן 

ע״כ 

שלמה יהודה רפפירט 

- 

שי״ר 

- רב אב־בית־דיז; 

ראב״ד 

־־ על־כל־פנים 

עכ״פ 

שמות 

־־ 

שמ׳ 

רבי אברהם בז דוד 


= עמוד 

עמ׳ 

שמואל א־ 

־•־־ 

שמ״א 

-- רב־ אברהם בל עזרא 

ראב״ע 

= על־נהר 

ע" ג 

שמואל ב' 


שמ״ב 

-■ רבנו אשר 

רא״ש 

= על־סמך 

ע״ם 

ששה סדרים 

־־ 

ש״ס 

- רבי דוד בן זמרא 

רדב״ז 

ע־יז ערך 

ע״ע 

שם קדוש 


ש״ק 

רבי דוד קמחי 

רד״ק 

" על׳פי 

ע״פ 

תת־אלוף 


תא״ל 

- ראש השנה 

ר״ה 

־־ על־פגי 

עפ״נ 

תהילים 


תה׳ 

= רות רבה 

רו״ר 

= על־פי־ררב 

עפ״ר 

תולדות ישראל; 


תו״י 

= ראש חודש 

ר״ח 

= ערבית 

ערב׳ 

תולדות (ה)יהודים 



= רב־ יהודה; רבי יצחק 

ר״י 

על־שם, על־שום 

ע״ש 

תוספתא 


תוספ׳ 

־־ רפאל יעקב דוד בן זאב 

רידב״ז 

פרק ראשון 

פ״א 

תושבים 


תוש׳ 

- רבי יהודה הלוי 

ריה״ל 

פרק שני 

פ״ב 

תורה שבעל־פה 

- 

תושבע״ם 

.-־= ראש''(ה)מםשלה 

ר(ה)״מ 

־־ פה נקבר 

פ״נ 

תלמיד חכם. תלמידי חכמים 


ת״ח 

" רבי משה איסרליש 

רמ״א 

- פסחים 

פס׳ 

תוצר לאימי גלמי 


תל״ג 

- רבני משד׳ כן מימון 

רמב״ם 

- פסיקתא רבתי 

פסי״ר 

תמונה, תמונות 


תמ׳ 

- רבי משה בן נחמן 

רמב״ן 

=־ פרנקפורט, פרנקפורט דמיין 

פ״פ,פפד״מ 

תורה, נביאים. כתובים 

_ 

תנ״ד 

• רבי מאיר הלוי (אבולעפיה) 

רמ״ה 

= פרקי דרבי אליעזר 

פרדר״א 

תענית 


תע׳ 

•- רבי משה חיים לוצטו 

רמח״ל 

- פרופסור 

פרופ׳ 

תלמרד(י)־תורה 


ת״ת 

- רב־ סעדיה גאון 

רס״ג 

- צבא הגנה לישראל 

צה״ל 


,תס 11 ב 0 גי £11 *תסחמא נ*שזומט — 500 .זן<ס 

"ז 0 1 ט 1 גה 1 ס 0 ! 4 תע 11110 חי. 14 ־^ 
מ 10 ) 23 וחג^ 

תזט£ה€ט £5131 ז — י!^ 

• 3 ^ 1 ״ 63 -< 0 ג( 031$ ^ 1 1 > 1 ז 0 ז\\ ~ 

110 ) • 11 )} ^£ח 1 ^^צ^ו^ 2 — 

1 >מט ז} 3 ו $01 תשצ 15 ׳\\' ^^^ל!^ 0 ^וח 
-( 1 ( 11 ( 30111 ת ;; 16 > 116 > 

5 <ו 1 ט)ח־* 1 'נ 1 ז חשג{:}•! 

ת 6 ו 1 >ל) 611 ט ז 16 ) ]}ח 1 { $0 )ו 26 •—■ 0 }\ח 2 

•ן 0£$£1 מ 6 נ 61 )'. 1 נ)ת $£1113 יוג>}א 

־ 11 ^נ( 1 ^£^^ 116 > ז 11 };ו} 3 זו 61 א)ז 26 — לזןד) 2 

-ו 1 ס 5 זע 6 ס 0 ( 160 ) 1 ) 1 ז 6 !> 16 
1 ) 30 [ 


־.י!\ 0 ו־\־)מ ץ 1 ז' 1:1 ז 1 ;ו.י 0 ז 1 לו^י€ן — 
־ו[ 1116 .י 0£51 £111 11 נזו 1 :> 8 }\ — 
■ 111 65 [) : 3£1 נ 8£1 תשל 18 ^ 1 ) 00 16 

5 ) 1 ז 86 ׳)\£א 011£ י.יט 6 א — . 5 .א 

) 130160 ^ 0 * 1 צסססא - זא 

-עוח^; 110 ) 01 צ^ווו 1 ) 66€ ()ץ? — 
11 :!ו* 6 ץ זס} ׳)ודז 03110 \. 1030 

1165020011 

165 > 1 { 110 נ 1 ז 11 פ( 3 ה 313811 ? - 8 ן? 

)!?!!ס^ווס^ממ/וס 501100 ) 011 [) 
- 5 דתט)־ 0 ן[\/ ■! 111 8 )ט)ו) 5 ח[ 
550056113£1 ו^) 

65 ׳\ 111 ץ 105 > 1 ז:ו£ 105 ) 0 ט'.יס 11 - ץ£^ 1 

־נ 1 םז 1105 0 ז 1 נ)זגוו 1 '[) ,■ 1 ט' 1105 — 111 ל^ 1 

5 ת 0 <£ 


״ £601£ מ 4 טז 10 ו[ 1 ז 86 5 סעז 1 ) 0 — ^ £1 § 0 

( 0 טז 1110 ) 3 ^ 1 1 ד 1 טזם 10 ) $13$ 

1631 ן; 0 ! 0 ש 11 'ז* [ 1 זג!)ז 13 ? — מ׳ד!! 

׳)!שנעס^! 

^ 6 ^[!נ)^ 1101011 ׳) 101 נ{ 110 — 
1 בט 0 מ^ 

1311111 ) 0 ) 1 ז 3 '^ן 3 ! 113 ( 311 
1 :ס 11 לנכ!)ז. 0 ת מ 31 ז< 1 ; 1 (״תולדות הספרות העברית הבתר־סקראית״), 
1938 . ב 1922 נתמנה ק' למנהל ביהמ״ד ולרב העיר פירנצה, אר ב 1925 
התפטר מן הרבנות ונתמנה לפרופסור לעברית באוניברסיטת פירנצה. 
מאז התמסר בעיקר לחקר המקרא. ב 1933 נתמנד, לפרופסור באוני¬ 
ברסיטת רומא, ובהיותו שם קטלג את כה״י העבריים שבספריית 
הוואטיקן. ב 1939 נקרא לכהן כפרופסור למקרא באוניברסיטה העברית 
בירושלים, 

ק׳ התנגד לתאוריות של ולהאוזן בכל הנוגע ל״תורת התעודות״ — 
שאותה הניח ולהאוזן כבסיס לביקורת המקרא שלו (ע״ע מקרא. עט• 
322/3 ). במקום תורת התעודות הניח ק" את מציאותה של מסורת 
מסירת המקרא בע״פ דווקא, וכן את קיומם של שירי־עלילה קדומים, 
ששולבו, לדעתו, אה״ס ליריעה אסנותית־ספרותית אחדותית ושלמה 
במסגרת ספרי המקרא. שירי־עלילה כאלו נתגלו שנים מספר לאחר 
פרסום מחקריו הראשונים בנושא. ואימתו את השערותיו. עיוניו 


נתרכזו בחקר המשמעויות המוסריות ור,םפרותיות-ד,אסתטיות הטבו¬ 
עות במקרא בנוסחו שלפנינו. בדרך זו ביקש ק־ להצביע על קיום 
קשרים הדוקים בין פרקים מקראיים סמוכיס. אשר, לכאורה, אין בל 
קשר של סמיכות ביניהם, ושנראו ע״ב כ-תעותת" שנצטרפו ממקו¬ 
רות שונים. כתוצאה מכך היתה עבודתו של ק', בעיקרה, פרשנית, 
ולצרכד, השתמש גם בהשוואות לשוניות נרחבות ובעבודותיו בחקר 
שפת אוגרית(ע״ע). מספריו בחקר המקרא: "פרוש על ספר בראשית", 
א'—ב', תש״ד—תש״ט (איטלקית: 19,34 . אנגלית: 1964 ), "פרוש על 
ספר שמור.״, תש״ב (אנגלית: 1967 ), "תורת התעודות", תש״א 
ואנגלית: 1961 ). ו״האלה ענת״ (* 1965 ; אנגלית; 1970 ). היד, עורכה 
הראשי של "האנציקלופדיה המקראית" מיסודה. 

מ, הרטדם- הרב פריס־ מ. ד. ק׳ זי׳ל.(א׳־י, ג׳>, תשי״ד: מ. ק״־זלצמן. 

כתבי מ. ד, ק׳ ז״ל (שם), 

ב, ר. 

קאפה, יוסף (נר 1917 , צנעא), ויב ודיין, חוקר יהדות תימן 
ומתרגם. נכדו של יחיא ק׳ (ע״ע). בתימן עסק בצורפות 
ובאריגים. ב 1943 עלה לא״י והתמסר ללימודים במסגרת ישיבת 
״מרכז הרב״ בירושלים. ב 1950 נתמנה חבר ביה״ד בת״א. וב 1951 — 
בירושלים. ב 1%9 זכר, בפרס ישיראל, ב 1968 נתמנה חבר מועצית 
הרבנות הראשית לישראל, וב 1970 — חבר ביה״ד הרבני הגבוה של 
הרבנות הראשית לא״י. פעולתו הספרותית הוקדשה לחקר תרבותם 
הקדומה של יהודי תימן (הליכות תימן, תשכ״א), תרגום מבתר 
יצירתם לעברית (יצוינו: מדרשי "גן השכלים" |תשי״ד] ו״מאור 
האפלה" [תשי״ז] לרב נתנאל בן ישעיה), ותרגום חדש לעברית של 
ספרי הרמב״ם ..מורה נבוכים" (תשל״ב), ,ספר המצוות" (תשל״א), 
פירוש המשגר, (תשכ״ג—תשכ״ט) ואגרות הרמב״ם (תשל״ב), תרגומו 
הוא שוטף ונוח, ובמהלכו תיקן שגיאות מושרשות רבות. תרגם גם 
מיצירתו של רב סעדיה גאון (ע״ע) לעברית: ספר "אמונות ודעות" 






27 


יןאפדז, יוס,? — קארו, יוה,־! 


28 


(תש״ל), פירושו לתורה (תשכ״ג), וכן את פירוש המשניות לף נתן 
בן אברהם (פ״ע). 

מבין ספרי השו״ת הקדסונים שקיבץ וההדיר יצוינו: שו״ת ר׳ 
אברהם בן יצהק וע״ע! חשכ״ב) אב״ד נרבונה ; שדת ר' אברהם 
בן דוד מפושקיירה (הראב״ד! ע״ע (תשכ״ד]) וספר .,בעלי הנפש* 
שלו עם תרגום .,סלע המחלוקת״ לר־ זרחיה הלוי (ע״ע! תשכ׳ד.)! 
שו״ת ר׳ יום טוב בן אברהם (הריטכ״א! ע״ע [תשי״ט]). 

לןאפח, יחנא ( 1850 , צנעא — 1932 , שם), מרבני תיסן הנודעים. 

עסק בצורפות, אך רוב חייו הקדיש ללימוד תורה ולהוראתה. 

הצטיין כבעל הלכה, והרבה מתשובות ביה״ד בצנעא נכתבו על ידו. 
עסק בספרות המחשבה של יה״ב ובספרות ההשכלה החדשה, רכש 
ידיעות במדעי-חול ובלשונות זרות (ערנית ותורנית) ועמד בקשרים 
עם ת״ח וחוקרים מחוץ לתימן; במיוחד ראויה להיזכר חליפת-מנתביו 
עם הרב א. י. קוק (ע״ע) ועם הלל ציסלין(ע״ע) בענייני קבלד.. כל 
אלה ייחדוהו מבני-זמנו בתימן, ואס־אט חוללו מפנה במחשבתו, 
בכיוון של הכנסת תיקונים מסוימים בחיי יהדות תימן, בעיקר בדרכי 
המחשבה, החינוד, התפילה והלימוד, במנהגים ובהרגלים. לשם כך 
ייסד את תנועת ה״דרדעים" (ע״ש "דרדע"; מל״א ה, יא), ברוח 
תנועת ה״השכלה״ שביהדות אירופה של המאה ה 18 ■ בחיבורו "ספר 
מלחמות חשם' (תרצ״א) נלחם בקבלה, שהרחיקה מבית־מדרשו, 
ובמקומה טיפח את לימוד פשט־התורה ואת העיון בספרות הפילוסו¬ 
פיה חדתית. כולל ספרי "מורה נבוכים", "הכוזרי" ו״חובות הלבבות". 
ק' התעניין בכ״י של ראשונים והקדיש זמן רב לגילוים ולהעתקתם. 

רבני ירושלים הטילו "חרם" על ק', בגלל מלחמתו נגד הקבלה. 
נוסח ה״חרם" ותשובת ק' עליו נדפסו בקונטרס "עמל ורעות־רוח 
וחרמות ותשובתם" (תרע״ד). רבני תימן האחרים השיבו להתקפות 
ק' על הקבלד. בספר נשם "אמונת ה־שם" (תרצ״ז). 

י. י׳ניעיהו -א. צדיק (עורבים), שבות תימן, 166 — 231 , תש״ה! 

י. ישעיהו. דמויות מאירית (בתוך: י. רצהבי-י. שבטיאל (עורבים], 
ד,ראל, 255 -^ 25 ), חשכ״ב; ש. קורת, אגרת ביכים. תשכ״ג. 

קארו, יוסף ( 1488 . טולדו [ן) — 1575 , צפת), הפוסק האחרון 
לכל בית ישראל. בעל ספר "שלחן ערוד" (ע״ע). סמוך 
לגירוש ספרד ( 1492 ) יצאה משפחתו לתורכיה או לפורטוגל. ב 1497 
כנר היתד. המשפחה בתורכיה, ושם ישב ק' כ 40 שנה, תחילה בקושטא, 
ולא יאוחר מ 1522 — באדריאנופיל, בניקופול ונסאלוניקי. את 
ראשית לימודו קיבל מאביו, ר׳ אפרים. שהיה ת״ח מיבהק. משנתייתם. 
בצעירותו, נתחנד אצל דודו יצחק, בעל ספר "תולדות יציחק" על 
התורה. בתורכיה נפגש. כנראה, עם שלמה מלכו (ע״ע). שמוחו 
על קידוש השם ב 1532 הטביע רושם עמוק על קי. הושפע גם מר' 
יוסף טיטצק (ע״ע), עמו נפגש בסאלוניקי, ומר׳ שלמה בן משה הלד 
אלקבץ (ע״ע). עמו נפגש בסאלוניקי ובניקופול. סביב שני חכמים 
אלה נתקבצו חבורות של חסידים ומקובלים, ב 1522 החל בכתיבת 
ספרו הגדול ,.בית יוסף", על ספר ה״טור" לר' יעקב (ע״ע) בן אשר. 


■ •;/ ע,••!,/ !•/•ו ׳ 4 ׳>< 

/*/י״״ 

• 0 ^ 1 >{<^ י י*׳*״ ־׳),ג* 

^־* 4 /־*׳׳* <י' 

י* ס ידס •י׳ ^ <€ "■׳:׳/־ני׳.•׳" - ^ ^ 


.ל:! 


ת-עובה ב;תכ־ירר נכחתיכ׳חו ע 5 ר־ 


ב 1536 עלה לצפת, ולפני כן שהה, כנראה, זמן מסוים במצרים: 
אפשר שלמד שם — ובצפת — אצל ר' יעקב בירב (ע״ע), ועכ״פ 
ב 1538 נסמד על ידיו (ע״ע סמיכה). אעפ״ב פסק ק׳ בחיבוריו 
ש״בזמן הזה אין לנו דיינים סמוכים", ובית־דינו הסק כבי״ד "מומחה 
לרבים וגדול בחכמה ובמנין" ולא כבי״ד סמוך. לאחר שעזב ר״י 
בירב את צפת ב 1538 , נחשב ק׳ לראש החכמים בעיר, ועמד, כנראה. 
בראש בית הוועד של צפת. דברי ריבות בהלכה היו בינו ובין ר׳ 
משה טרני (ע״ע). ק׳ עמד בראש ישיבה גדולה, ולפי עדות נוסע 
אחד, הקשיבו 200 תלמידים לדרשותיו בישיבה בשבת. השיב מאות 
תשובות בהלכה לכל תפוצות ישראל והרבד. לעסוק בצרכי ציבור. 
כמה ימים לפני פטירתו עוד ציווה להכין כתב־חרם על הספר "מאור 
עינים" לר' עזריר. מן האדמים (ע״ע), אלא שנפטר לפני שהספיק 
לחתום בידו. 

שלושת חותניו, ר׳ חיים אלבלג, ר׳ יצחק סנע ור׳ זכריה זכסל 
אשכנזי, היו ת״ח, וק׳ מביא דברי-תורה בשמם וקורא להם "מורי". 
לפי מסורת אחת היה בן אחד של ק׳ מאורס לבתו של האר״י. בין 
תלמידיו היו ר׳ משה קורדוברו ור׳ משה בן חיים אלשיד (ע■ 
ערכיהם)! האחרת גם גססו על ידיו. 

מ. 

לי הוא מהאישים הבודדים שתרומתם היתה מכרעת לעיצוב 
הנורמה הדתית של חיי הפרט והכלל בעם ישראל, בכל התקופה 
הארוכה — רצופת הפירודים וההתגודדויות -- מגירוש ספרד ועד 
ימינו. פעולתו רבת־ד.הקף, שנמשכה כיובל שנים, היתה רובה כנולד, 
בתחום ההלכה, ובעיקרה נעשתה בתוך העיר צפת, שהיתה אז מרכז 
יהודי רוחני, בתחומי הנגלה והנסתר, מהחשובים בעולם. בחייו כבר 
הוכר ק־ כ״גאון הדור", בעיקר בקהילות הספררים לפזוריהן, והוא 
מהמעטים בין חכמי המאד, ה 16 שספריהם הגדולים נדפסו בחייהם, 
ובכמה מהדורות. 

ספרו האנציקלופדי. רב הכמות, "בית יוסף", הוא נושא-נלים 
מפרט ומרחיב לספר ה״טור", שהיה הפוסק המקובל בזמנו של ק', 
הספר מלקט את דעותיהם של כמה עשרות פוסקים נודעים, ספרדים 
ואשכנזים, לפי סדר ה״טור", ומקיים דיון נרחב בתוכנן ע״פ המקורות 
התלמודיים. הספר נועד להעלות את רמת הפסיקה בקרב מורי 
ההוראה, ולהצמיד את ההלכה הפסוקה אל מקורותיה הספרותיים. 
ק׳ עסק בכתיבת חיבורו זה כ 20 שנה ( 1523 — 1542 ). וכ 10 שנים 
נוספות נתעכב הספר אצלו עד להדפסתו. יחד עם ספר הטור — 
לראשונה בוויניציאח, ש״י — על חלקי או״ח ויריד, סביוניטה, שי״ג 
(חלק אהע״ז) ושי״ט (חלק חו״ס). מאז נדפס הספר פעמים רבות 
מאד, כחלק בלחי-נפרד מהדפסת הסור. לאחר הגזירה על התלמוד 
באיטליה ( 1554 ) היה ה״בית יוסף" לספר הלימוד העיקרי בקרב 
יהודי איטליה, 

מפעל דומה בעיקרו, אן שונה בבניינו ובפרטיו, הוא ספרו 
"כסף משנה" על כל חלקי "יד החזקה" לרמב״ם, הספר נועד לגלות 
את מקורותיו של הרמב״ם בתלמוד ולבאר את שיטתו בפירוש 
הסוגיות תוך השוואה עם שיטות הראשונים האחרות. ספר זה 
(נדפס לראשונה, עם הרמב״ם. בוויניציאה, של״ד) הוא החשוב 
שבנועזאי הכלים לרמב״ם והלימוד בו הפך לחלק אינטגרלי מסדר 
הלימוד ברמב״ם, בכל רמות העיון, עד כי חזרו והדפיסוהו ברובן 
המכריע של מהדורות הרמב״ם עד היום. 

ספרו העיקרי, "שלחן ערוד". מגמתו לחתוך הלכה פסוקה, מובנת 
להמונים, בהשמטת הדעות החלוקות, המרימ-של־ההלכה, שמות ה¬ 
פוסקים ומקורות ההלכה. בספר זה עשה ק׳ את היפוכו הגמור של 
מעשהו בספר "בית יוסף". ומבחינה זו חזר אל עקרונות הפסיקה 
של הרמב״ם — שלא כספר הטור שהחזיר אל עולם הפסיקה את 
4 האלמנטים הנ״ל — אך מבחינת סדרו ומסגרתו נערך ה״שלחן 
ערוך" כדוגמת ספר הטור, ומבחינה ספרותית הוא המשכו הישיר. 





29 


?ארו, יוס!! — קבד 


30 


ההישענות העיקרית בספר, מבחינת מסורת ההלכה, היא על חכמי 
ההלכה הספרריים, ובראשם הרי״ף רר,רמב״ם, שהוראותיהם נתקבלו 
בכל ארצות המזרח. הספר נפוץ מאד בכל בית ישראל מיד לאחר 
פרסומו (ויניציאה, שכ״ה/ו). ומספר שנים לאחר מכן ראה רבי משה 
איסרלש (ע״ע) חובה לעצמו להוסיף בו .הגהות" שירשמו סביבו 
את תמצית ההלכה והמנהג כפי שנתגבשו בקרב האשכנזים, רתאי־ 
מוהו בכך לשימוש יומיומי בידי יהודי מרכז אירופה ומערבה. 
שאלה היא, אם אכן נתכוון כף לחבר ספר ■לנשים ולקטנים* (כלשונו) 
בלבד, וכפי שטענו אחדים מגדולי דורו, ולא ברור אם מהווים 
שלושה ספרים אלו חלק מתכנית ספרותית מקיפה. ועל בל זה, 
וגם על הפולמוס סביב קבלת השו״ע, דרו הפצתו ובעיית נושאי 
כליו. ע״ע שלחן ערוך. 

ק' השיב תשובות רבות בהלכה, בעיקר לחכמי א״י, הבלקן 
ואיטליה, וחלקן כונסו ונדפסו; על חלק אהע״ז — שאלוניקי. שנ״ח 
ועוד. ועל יתר ג׳ חלקי שו״ע, בשם .אבקת רוכל״ — שם, תקנ״א 
ועוד. בעל מחלוקתו הגדול של ק׳ בצפת היה רבי משה טרני (ע״ע), 
ודברי הריבות הממושכים ביניהם, בנוקזאים רבים, משתקפים בספרי 
השו״ת שלהם שנדפסו, ובמבתביס שנדפסו לאחרונה מכ״י (ר׳ 
ביבל׳). "כללי התלמוד" של ק׳ נדפסו בתיד ספר "הליכות עולם" 
(שאלוניקי, שנ״ח ועוד). ביאורי מקראות ודברים באגדה נדפסו 
בראש ספר "אור צדיקים" (שאלוניקי, תקנ״ט), 

כרוב חכמי הספרדים בזמנו, וחכמי צפת בראשם, היה גם ק' 
מעורה בחכמת הנסתר, ואף שיצירתו משקפת את מיטב מסורת 
"הנגלה" בישראל, תיד היזקקות מוגבלת ביותר לספר הזהר ולשאר 
מקורות הקבלה, ברור כי הקבלה השפיעה רבות על הלד־רוחו. 
בספרו "מגיד מישרים" (לובלין, ת״ו! חלק נוסף: ויניציאה. ת״ס), 
רשם גילויים רבים בקבלה עיונית ובדרד ההנהגה המעשית. שנתגלו 
לו ע״י מגיד (ע״ע) שהופיע בחלומו בדמות המשנה (של רבי יהודה 
הנשיא). בעיקרו נכתב הספר כעין יומן מיסטי, אולם לפני הבאתו 
לדפוס נערד הספר וניתן לו צביון של ספר דרשות על התורה. 
היו חוקרים שסירבו לקבל את בעלותו של ק׳ על ספר זה, כאחר 
שראוהו כניגוד לכל מפעלו ולעצם דמותו של האיש, אולם כיום אין 
ספק, כי אכן הוא כתבו, והספר משקף צד חבוי, אד מושרש עמוק, 
באישיותו, והוא עומד בהתאמה מלאה עם סגנון התקופה ותרבותה, 

י. ת. 

ח. טשרנוביץ. חולדרח הפומקים, ג׳, 1 — 36 , תש״ח; י. י. ברינוואלד, 
הרב רי״ק וזמנו, חשי״ד 1 ח. ז. דימיטרובסקי, ויכוח שעבד בין מין 
רי״ק והפבי״ס (םפרברת. ר), תשכ״ב! י. רפאל (עורך), ספר רי״ק, 
חשכ״ס! 1962 /)אע ״.^ ./ ,׳,י 14 <׳י\ 10 ^זז'^י 

ור׳ ביקירת עליי: ד. חסי (ק״ס׳ מ*)- תשכ״ד. 

קארון, ימת־ ("ז-מ ילעבל■), ימה רדודד, בחלק הצפוני של שקע 
פיום (ע״ע), במצרים העליונה. שטחד, כ 200 קמ״ר. מפלסה 
ב 44 מ׳ מתחת לפני הים ועמקה הממוצע כ 4 — 5 מ׳. גבולותיה אינם 
קבועים, ארכה כ 40 ק״מ ורחבה כ 61/2 ק״מ. מימיה מלוחים קמעא 
ואינם ראויים לשתיה, אך עשירים בדגה. הימה ניזונה באמצעות 
תעלת בחר אל-יוסף סמי הגילוס. הימה שריד לאגם הקתם סדרים 
(ירו׳ ס 1 < 1011 וז, לאט׳ !!זפס^) שכיסה את מרבית השקע והגיע בת¬ 
קופה הפרהיסטורית לגובה של כ 40 מ׳ מעפה״י, םמצאים ארכאולו¬ 
גיים ועדויות היסטוריות מצביעים על אתרים וקווי-ד,חיישבות בהת¬ 
אם להצטמצמות האגם. היו במקום שלוש תקופות פריחה, כתוצאה 
של שיקום, פיתוח ואחזקה יעילה של מערבות תעלות ההשקאה: 
1 ) בימי השושלת ה 12 של הפרעונים ( 1991 — 1786 לפסה־נ) — 
מפעלי ההשקאה של אמנמחאת 111 (ע״ע, עמי 70 ) 1 השרידים הארכ¬ 
אולוגיים מאותר, תקופה נמצאים בפאתי השקע, עדות לממדי הימה 
אז! 2 ) בימי המלכים תלמי 1 ו 11 ( 283 — 222 לפסה״נ): מתקופד, זו 
נמצאו שרידים מעניינים בתל קאראניס, ביניהם המקדש לאלי התנין 
10$ ) 6105:10 ? ו 05 ז 110 ק 6 חק! 3 ) בימי הקיסרות הרומית, במיוחד 


בראשית המאה ה 1 ובסוף הסאה ה 3 לםה״נ. הימה וסביבותיה 
משמשות כיום איזוד תיירות, ציד ודיג. 

1 ז 1€ וז 00 6 [! 1 1€ ! 1 1 ז 1 1 ו 10110 >ו<} 0 ? .מ 

. 1926 1 ב^זיזי] 3 ז^ 0€0 ) 

קבה (אנג' 1 { 130 מסז$, מיוד זסצסעסזס; לאט' $ט 10111 זז 11 פ׳\), איבר 
חלול המהווה חלק ממערכת העכול (ע״ע). בחלקה העליון 
מחוברת הק׳ לוושט (ממנו נכנם המזון לקי), ובחלקה התחתון — 
לתריסריון (אליו יוצא המזון המעוכל). באדם מצויה הק׳ בחלק 
האמצעי-שמאלי של הבטן העליונה ולה צורה דמויית האות הלאם׳ ן. 
מבחינה אמבריולוגית 
הק׳ היא חלק מד.מעי 
(ע״ע) הקדמי (-פזס) 
1 ט 8 ) של העובר! וב¬ 
חיי העובר נמצאת 
הק׳ בקו האמצעי ו¬ 
היא מחוברת לדופן 
הקדמי ולדופן האחו¬ 
רי של העובר בשני 
קפלים (מזנטריה) — 
קדמי ואחורי. עם הת¬ 
פתחות העובר מתפ¬ 
תחת גם הק׳ וחלקה 
האחורי גדל במד.י־ 
רות רבה יותר מ¬ 
אשר חלקה הקדמי. 
כתוצאה מכך סובבת 
הק׳ סביב ציר האורך שלה כ ״ 90 לימין — כד שקירה השמאלי הופך 
להיות קדמי וקירה הימני פונה אחורה. הסיבוב הזד, סוחף עמו אף את 
התריסריון ומניחו ברום הבטן, מימין. מבחינה אנטומית יש לק' שני 
שטחים, קדמי ואחורי, ושתי עקומית, קטנה וגדולה: הקטנה פונה 
למעלה כלפי הראש, והגדולה — למטה. אפשר לחלק את הק' ל 3 
הלקים שונים במבנם, בהרכבם ההיססולוגי ובתפקידם הפיסיולוגי; 
( 1 ) חלק הק׳ העלית• הכולל את כיפת הק׳ ומתסשך עד איזור כניסת 
הוושט אל הק׳, מכונה ה ק א ר ד י ה או פונדוס הק׳: ( 2 ) החלק 
התחתון המתמשך מהשקע הזוויתי ( 15 ־ 111811131 . בזס״ס!!:) עד לפי- 
לוחם (השוער) מכינה אנטרום: ( 3 ) החלק שבין שני החלקים 
הקודמים מכונה הגוף ( 10.5 ) 001 ). 

מבחינה היסטולוגיה אפשר להבחין בק׳ במספר שכבות. השכבה 
הפנימית המכסה את חלל הק' היא ה ר י ר י ת (כיסססוח). ברירית 
הק' מצויות נלוסות-הפרשה השונות במבנן ובסוג הפרשתן בהתאם 
לחלק הק׳ בו הן נמצאות: בקארדיה נמצאות בלוטות המפרישות 
בעיקר ריר (מוקוס), ומספר הבלוטות המפרישות חומצה מלחית קטן 
יחסית. בגוף הק', לעומת זאת, נמצאות בלוטות המפרישות בעיקר 
חומצה מלחיה מהתאים הפריטאליים שבהן, וכן בלוטות המפרישות 
סססין מהתאים העיקריים ( 0011$ }:!!!!ס) שבהן. באנטרום נמצאות 
בלוטות להפרשה פנימית המפרישות את ההורמת גאסטרין( 8231110 ) 
המעורר את הפרשת החומצה המלחית, ואילו הבלוטות המפרישות 
חומצה נעדרות לחלוטין או מצויות בכמות זעירד, בלבד. הבלוטות 
שבאנטרום נמשכות עפ״ר עד איזור השוער. אולם הן עלולות להימצא 
2-1 ס״מ מעבר לשוער לכיוון התריסריון. הן גם מכונות הבלוטות 
הסילוריות של הק׳. 

מתחת לרירית יש שתי שכבות של שרירים המכונות שרירי 
הרירית ( 0100052 010301113115 ). מהשכבד, הפנימית יוצאים סיבי 
שריר לתוך הרווח שבין הבלוטות שברירית. התכווצות שרירים 
אלה מגבירה את הפרשת הבלוטות שברירית. מתחת לשרירי הרירית 
מצויה התת-רירית ובה תאי שומן ותאי פיטום ( 0011$ ) 0135 ). הפרשת 



גינ:־ *:הינז• •שיד הי:ת־*־£ ••-־וד*א'יר. : 

. 1 . ושט; 2 . פ׳ היאדריה; מ, בסיס הקיבדז 
(פוגרוס,!: 4 גי,■* הק'; 5 . אנטררם; 3 ). שיער 
7 חייסריוזז 8 . עקו&יה נרזי־ה; (,׳. זקיני'! קהגר; 
10 . דזפו הפ׳ל 1 נ. ל-פ<י״הרירית: 18 , חתר כה 58 • 
הרירית: 13 . תעל־ז 






31 


קגה 


32 


היסטאמין מתאי הפיטום מגבירה את הפרשת החומצה מרירית 
הק׳. בתת־רירית כלי דם וליפפה רבים. לק׳ 3 עטיפות שריריות 
מתחת לתת-רירית. בזאת נבדלה הק׳ משאר חלקי מערכת העיכול 
בהם יש רק שתי שכבות של שרירים■ 3 שכמת אלה מסודרות 
בצורה ארכית, הקפית ואלכסונית, ופעולה מתואמת ביניהן חשובה 
מאד בטחינת המזון בק'. השרירים עטופים מבחיץ בשכבה סרוזית 
(:) 1 ובזנ 11 חס 1 ת 115 ס- 501 ) שהיא רקפת חיבור דלילה הנמשכת מקרום 
הצפק (ע״ע}. 

אספקת ה ד ם לק׳ מגוונת ועשירה ביותר. כל העורקים מתחב¬ 
רים זה עם זה בהסתעפויוחיהם הקטנות כתת־רירית, וא״א לגרום 
לחוסר מוחלט באספקת דם לק׳ בל זמן שאפילו אחד העורקים הרא¬ 
שיים ממשיך להזרים דם. נוסף על החיבורים הבין-עורקיים בתת- 
רירית יש באותו איזור גם חיבורים עורקיים-ורידיים רבים שנפתחים 
ונסגרים בהתאם למצב ההפרשד, של הרירית: נפתחים בזמן מנוחה 
ונסגרים בזמן הפרשה פעילה בדי לספק יותר דם לרירית המפרישה. 
סילוק הדס סהק׳ נעשה ע״י ורידים המתנקזים אל וריד השער של 
הכבד. 

המערכת הלימפתית. הלימפה (ע״ע) נוצרת בעיקר בתאי 
המוקוזה של הק׳. מהם היא עוברת לתת-רירית ונכנסת לרשת של 
צינורות לימפתיים המתחברים ביניהם. מתת-הרירית עוברת הלימפה 
לרשת התת-םרוזית ומשם לבלוטות הלימפה; מהן דרך צינורות 
הלימפה אל הצינור הטורקאלי המניע לצוואר ונכנס לבלי הדם. 

ע צ ב ו ב הקי. עצבוב אוטינומי סימפאטי ופאראסימפאטי. הסיבים 
הסימפאטיים האפרנטיים החוזרים מעבירים את תחושת הכאב ממח¬ 
לות שונות בק׳. האספקה הפארסיספאסית נעשית ע״י עצבי הוואגום. 
עצביב פאדאסימפאטי זה קשור בעיקר בהפרשת חומצה ופפסין 
ובתנועתיות הק׳. 

הפיסיולוגיה של הק׳. הק׳ משמשת כמאחסן זמני של 
המזון, משתתפת בעיכולו ומעבירה אותו לתריסריון. -- אחסון: 
נפח הק׳ הריקה הוא כ 50 סמ״ק, ותוך כדי אחסון מזון ותהליך פעיל 
של הפרשד, מתאי רירית ובלוטה עשוי נפחה להגיע ל 1,500 ספ״ק 
ויותר. תהליך זה של עליית נפח פי 30 נעשה ללא עליית לחץ ניכרת. 
עיכול המזון בק׳ נעשה בעיקר בעזרת מיץ הק׳ המורכב מהמרים 
אורגניים ואי-אודגניים. בין התמרים האורגניים: ( 1 ) מוקוס (ע״ע 
מרצינים) — תערובת הטרוגנית של גליקופרוטאינים המופרשים 
מאזורים שונים של הק׳! ביניהם תאי הכיסוי האפיתליאלי של כל 
רירית חק'! תאי הבלוטות הקדם-שועריות (פרה-פילוריות). תפקידו 
להגן על שלימות הרירית ספני המרים העלולים להרוס את התאים. 
כ״כ משמש הריר כמשמן ומקל את מעבר המזון בק׳.( 2 ) ה פ פ ם י - 
נוגן הוא חומר אב של האנזים הפרוטיאוליטי של ד,ק־ — 
הפפסין. היא מופרש מתאי הבלוטות העיקריים של גוף הק׳ ובעקבות 
פעולת החומצה המלחית עליו הוא הופך לאנזים הפעיל — פפסין. גם 
לפפסין היכולת להפוך פפסינוגן לפפסין. פעולת הפפסין גדולה ביותר 
ב 2 ־י 013 , וכמעט נעלמת ב מעל ל 5 . ( 3 ) הגורם הפנימי 
(זס 01 ג£ — מוקופרוטאין המופיע במיץ ק' ותפקידו להת¬ 

קשר אל ויטמין., 8 ולאפשר את ספיגתו במעי הדק. מקום הפרשתו, 
כפי שאובחן לאחרונה בשיטות רדיזאימונולוגיות, הוא בתאים הפרי- 
טאליים בגוף הק׳, ובד״ב מתקשרות שתי מולקולות שלו לקומפלכם 
עם מולקולת ויסמין!! 6 . בהעדת מתפתח לאחר מספר שנים חוסר- 
דם הידוע כאנמיה ממארת. ( 4 ) אנטיגנים של קבוצות הדם 
השונות מופיעים בהפרשת מיץ הק׳ של כ 75% מכלל בני-האדם. 
כנראה, הנסיה לפתח כיב בתריסריון גדולה במיוחד באנשים שאינם 
מפרישים אנטיגנים. ( 5 ) ג אס טרי ן הוא הורסת פוליפפטידי 
המופרש מהאנטרום של הק׳ והמגביר את הפרשת החומצה המלחית 
(ר׳ להלס- 

החמרים האי-אורגניים: בין החמרים האי־אורגניים 


המזזפרשים החשובה ביותר היא ה ח ו פ צ ה מ פ ל ח י ת• היא מופ¬ 
רשת מהתאים הפריטאליים של גוף הק׳ — כמו כן מופרשים נתרן 
ואשלגן; יכולת ריכוז יוני המימן ע״י רירית הק׳ היא עצופה. 
ריכוז יוני הפיסו בדם הוא פחות פ' 10 מולד בעוד שבמיץ הק' 
הוא עשוי להגיע ל 0.16 נזולר, כלומר, יש כאן תהליך ריכוז של 
למעלד, מפי מיליון. חלק גדול מהאנרגיה המטאבולית בק׳ פושקע 
בתהליך הפרשה זה. 

שלבי ההפרשה הם שלושה: א) הצפאלי; ב) הקיבתי; 

ג) של המעי הדק. 

השלב ה צ פ א ל י נחקר ע״י פולוב (ע״ע) ואחרים. גירויים 
שונים, כגון. טעם, ריח, מראה הסזון. וכן עצם המחשכה על אוכל 
מעוררים דרך עצבי הוואגום הפרשת חומצה מלחית ופפסינוגן 
מבלוטות גוף הק׳ וגאסטרין מהאנטרום. 

בשלב הקיבתי פועל בעיקר ההורמון גאסטרין שמופרש 
עקב התרחבות האנטרום ועקב מציאות פוליפפטידים שהם מוצרי 
הידרוליזה של החלבונים. הגאסטרין מצדו גורם להפרשת חומצה 
מלחית ופפסינוגן. כאשר ה 1-1 ת מתחת ל 1.5 , חדלד, הפרשה ההורמון. 

שלב הפעי הנו בעיקרו אינהיביטורי. סזון היוצא מן הק׳ 
ועובר את השוע־ר ומגיע לרירית התריסריון גורם להפרשת הורמונים 
שונים שכונו בשם אנטרוגאסטרון, ביניהם סקרטין ופאנקריאוזימין. 
שהראשון שבהם גורם לירידה ניכרת בהפרשת החומצה המלחית 
וכתנועתיות הק'. 

העברת המזון; תנועתיות הק׳ והתרוקנותה תלו¬ 
יות, בין השאר, בכמות המזון הנמצאת בק׳ ובתכנו. התנועתיות עולה 
עם כמות המזון בק׳. היא נעשית ע״י גלי פריסטאלטיקה. תחילת 
הגלים בקוציב (ז? 111 :ג 1 ז£:) 3 ת) הנמצא בחלק העליון של העקומה 
הגדולה של השריר הארכי. ממנו יוצאים גלי פריסטאלטיקה כל 20 
שניות, לערך, לכיוון השוער. הגל חודר משכבת השריר הארכית 
לשכבה ההקפית, ומוזחזק במשרעת שלו וכך הוא נעשה אפקטיווי 
בהעברת המזון, כשהוא מגיע לאנטרום הק׳ וכשהלחץ באנטרום 
עולה לרמה מסוימת נפתר. השוער וחלק קטן של המזון נדחף מן 
האנטרום לתריסריון, ותחר הלילה. כ 2 — 6 סמ״ק של תוכו ק׳ 
מועברים לתריסריון בכל גל התכווצות. להורמונים שונים, כגון. 
גאסטרין, והורמונים קורטיקוסטרואידיים יש השפעה על קצב הק׳ 
ומידת התרוקנותה. וכן ידוע שמבין אבות המזון עוברים סוכרים מהר 
ביותר ושומנים לאט ביותר כשהחלבונים תופסים עמדת ביניים. — 
ככל שנפח הק׳ גדול יותר. עולה מהירות העברת המזון דרכה. 

ספיגת חפרים בק׳ מועטה ביותר. ידוע שמספר סוכרים עלולים 
לר,יספג דרך הק׳; כ 10% ~ 15% מהחלבונים עוברים בה הידרוליזה 
ראשונית. עיקר עיבוד אבות המזון וספיגתם נעשה במעי הדק. 

מחלות הק׳ נגרמות ע״י סיבות מכניות, דלקתיות או 
גידול י ו ת. מביו המחלות הנגרמות ע״י סיבות מכניות נפוצר, 
בילודים המחלה המכונה היצרות השוער ( 0515 מ^ 51 ^ 1 ז 10 ןק) — 
שעיקרה התעבות שריר השוער וכתוצאה מכך נוצרת חסימה למעבר 
תוכן הק׳ לתריסריון. הטיפול במהלה זו הנו ניתוח פשוט המשחרר 
את התעבות השריר. לעתים בולעים ילדים גופים זרים כחרצני פירות 
או אוכלים שערות, ואלה עלולים לגרום לסתימה מכנית בק׳ המצ- 
ריכד, לפעמים ניתוח. בד״כ אין בליעת גופים זרים יוצרת בעיות בק׳ 
כיוון שגוף זר המגיע עד לק׳ ממשיך דרכו הלאה למעי. ו ו ל ו ו ל ו ס 
(ז.נ 1111 יו 01 ׳ו; הסתובבות) הק׳ מופיע לפעמים לאחר ניתוחים באזורי 
הבטן העליונים, ולאחר חבלה באיזור הבטן העליונד" מצב זה דורש, 
עפ״ר, תיקון כירורגי. 

מבין המחלות ה ד ל ק ת י ו ת של הק׳ השכיחה ביותר היא ״ק ל - 
קול ק"׳ — דלקת של הק׳ הנגרמת ע״י מזון מזוד,ם בחיידקים 
וד,מתבטאת בכאבי בטן וד,קאות. בד״כ אין מחלה זאת קשה והיא 
עוברת מאליה או בעקבות טיפול אנטיביוטי. פגיעות בק׳ עלולות 



33 


קבדו 


34 


להתלוות למחלות כלליות, כגון שהפח ועגבת. והטיפול בה! הוא 
עפ״ר טיפול במחלה היסודית. 

דלקת א ט ר ו פ י ת של חקי מתאפיינת באטרופיה של קפלי הרי¬ 
רית וירידה בהפרשת החימצה עד חוסר מוחלט בהפרשתה. מחלה זו 
עלולה להוליך בסופו של דבר לאנמיה ממארת מחמת מחסור בגורם 
הפנימי ואולי אף להוביל לסרטן הק׳ אם היא נמשכת שנים רבות. 
צורה אחרת של רלקת בק' היא הצורה ה ה י פ ר ט ר ו פ י ת בה 
יש התעבות בקפלי הרירית. 

הנפוצה ביותר מבין מחלות הק׳ הבלתי־גידוליות הוא הביב 
ה פס ט י הכולל את הכיב הקיבתי ואת כיב התריסריון. יש מספר 
הבדלים יסודיים בין שני סוגי הכיבים האלה. כיב התריסריון פוגע 
ברירית ובתת־הרירית של התריסריון בצורת פצע חודר. המתלה 
קשורה במעט תמיד בהפרשה גבוהה של מיץ ק׳ ~ וזו גם סיבת 
המחלה. היא פוגעת בעיקר באנשים בגילים צעירים יחסית ( 30 - ־ 50 ) . 
בגברים יותר מאשר בנשים ביחס של 7 ; 1 . ושכיחה יותר באנשים 
בעלי סוג דם ס. ובאלה שאינם מפרישים את האנטיגנים של קבוצות 
הדם במיץ הק׳ וברוק. הרבה סיבות הועלו כגורמי המחלה, בגון 
פגיעה בבלי הדם באיזור הביב. פגיעה ברירית באיזור הכיב וכיויב. 
אולם העובדה המרבזית נשארת הפרשת-יתר של חומצה מלחית 
שרוב החולים בכיב התריסריון סובלים ממנה. בצורתה הקלה גורמת 
המחלה לכאבים באיזור הבטן העליונה הקורנים לעתים לגב, באים 
בהתקפים, במיוחד בזמן מתח נפשי (ע״ע פסיכוסומסיקה) או העדר 
מזון בק' לתקופה ארוכד,. הטיפול במחלד. הוא רפואי שמרני, בגון 
דיאטות מיוחדות, בלבלה חלבית רכה, ולעתים מזומנות תרופות 
סותרות־חומצה ותרופות המקטינות את פעילות עצב הוואגוס. אם כל 
אלה אינם עוזרים או אם המחלה מופי עה בסיבוכיה הקשים: דימומים 
קשים או חוזרים, התנקבות דופן המעי, חסימה של התריסריון או 
כאבים קשים מנשוא הגורמים ממש לנכות, הטיפול הוא כירורגי, 
לרשות הכירורג מספר אפשרויות ניתוחיות החל בכריתת עצבי 
הוואגוס, שהם המקור העיקרי להפעלת הפרשת החומצה, או כריתתם 
יחד עם חלק מחק׳ תוך הקסנה ניכרת של המסה המפרישר, חומצה 
בק׳. ברוב המקר־כ גורם הניתוח לריפוי כיב התריסריין. 

כיב הק׳, לעומת ואת, פוגע בגילאים גבוהים יותר, אף הוא פוגע 
יותר בגברים מאשר בנשים, אבל רק ביחס של 1:2 . גם פה, במו 
בכיב התריסריון, יש רקע משפחתי והוא פוגע עפ״ר באנשים בעלי 
קבוצת דם ואינגו תלוי בהפרשת יתר של חומצה: להפך, בהרבה 
מן המקרים מוצאים הפרשה תקינה או אפילו פחותה מהנורמלית, 
לדעת חוקרים רבים סיבת הכיב בק׳ שוגר, מהכיב בחריסריון, ובעי¬ 
קרה בגלל פגיעה ברירית הק׳. פגיעה זאת הופכת את האיזור לחדיר 
לחומצה, ובעקבות זה מתפתה הכיב. הסימנים והמחושים דומים 
לאלה של כיב התריסריון וד,טיפול אף הוא דומה. אם ביב ק׳ אינו 
מתרפא תוך מספר שבועות של טיפול אינטנסיווי יש לחשוד בסרטן 
חק׳ ומוטב לנתחו בהקדם. 

דימומים מחק׳ עלולים לבוא לא רק כתוצאה מכיב אלא אף לאחר 
לקיחת תרופות כגון אספידין, או סטרואידים, או שתיה מופרזת של 
אלכוהול. הדימומים נגרמים מחמת כיבים קטנים ברירית ד,ק׳. כיבים 
בקי עלולים להתפתח גם לאתר כוויות קשות או חבלות. 

מחלות גידוליית של הק׳; יש גידולים שפירים וגידולים 
ממאירים של הק׳. גידולים שפירים עלולים לגרום לכאבי בטן, 
ולעתים — לדימומים. מבין הגידולים הממאירים הנפוץ ביותר הוא 
אדנוקארצינומה (הידועה בשם הכוללני סרטן חק׳). שכיחותה בין 
הגידולים הממאירים האחרים בארצות המערב הולכת ויורדת עם 
השנים! אם כי יש מספר ארצות, כגון ארצות המזרח הרחוק וסקנדי־ 
נוויה, שבהן רב מספר החולים. המחלה מתחילה ברירית ומתפשטת 
לאורו הרירית והתת־רירית לאיברים שונים בקרבת הק', או היא 
מתפשטת באמצעות כלי הלימפה לבלוטות לימפה אזוריות ורתוקות. 


הסימנים הם כאבי בטן, ירידה במשקל והקאות, ולעתים — דימומים. 
האבחון המוקדם חשוב ביותר והטיפול היעיל ביותר הוא בריתה 
כירורגית של האיזור הנגוע עד כדי כריתה שלמה של הק' והאזורים 
הסמוכים. הכל לפי התפשטות הסרטן ומקומו. — הסרטן פוגע בעיקר 
בגילאים המבוגרים ( 50 ~ 60 ומעלד,). 

.עוי .!■ 1 ^ 1965 11 ( 117 ,. 31 ז 6 ץ 10 \ 

11143 חי £1 .^ 1 ." 1 ' ;* 3 ) 196 , 11 ^ 7 ) 0 .^ז 0 <{ח^שגס 

.? . 0 ; 1967 , 1701 ( €07 11 ( 17 > ,(.ו! €41 ) . 31 61 

, 1 \ , 1 י .א ; 8 — 1967 . 7 י 1 , 01 ה €0 ^■ 0 ) 11 ז^ 1 ז 7 ו{ 4 . , 0416 נ!) 

. 1 .$ ;* 1969 , ( 77 > 1 ( 0 ^ 01 * 1 ( 1 /)״ 8 . 5 ) 1/1 / 0 1 ( 77 ^ 51/7 ,(. 605 ) 115 ו 1 ץא 
,/( 0 ^ 5711 /ס 7 -) 1 ק €1 ה 1 ו^ 1 ,(-! 61 } .מז 3 ז<\ 611 ל! 

ג.ב.־א. 


אנסומיה משווה. בחסרי חוליות הק' היא חלק 
מהמעי האמצעי. התרחבות כעין שק או שורת שקים; וע״ע מעי, 
ור׳ שם ציורים. עמי 40/39 . בקבוצות השונות המוון נטחן, נלעם או 
מסונן בעזרת שערות, בלוטות. זיפים כיטיניים המצויים בדופן הפנימי 
של הק׳. וע״ע חרקים, עמ׳ 89 ! דיונונים, עם׳ 407 ; סרטנים. 

חולייתנים. הק׳ אינה מצויד.: באזמלון (ע״ע), בעגלי־פד, 
(ע״ע). בדגים (כימרות, דגי־ראות (ע״ע]) ובמספר ניכר של דגי 
גרם (בליל־גרמיים. קרפיון]). במקרים אלה המעי הקדם׳ קצר מאד 
ועובר ישר למעי האחורי. בדגים מקבוצות אחרות מצויה ק־. החל 
מדוחיים, מוצאים ק׳ באופן קבוע; אף אם היא אינה ניכרת מבחינה 
מורפולוגית (כגון דוחיים וזוחלים ארוכי־גוף), היא ניכרת ברקמתה 
ההיססולוגית■ צורת הק׳ היא רב־גונית. בצורתה הפשוטה ביותר 
(במצב של עובר) היא מצויה אצל אחדים מבין הדגים הנמוכים, 
דוחיים וזוחלים. 

מבחינה מורפולוגית ניכרים בק־ שני חלקים עיקריים: גוף הק' 
והאיזור הפילורי ("השוערי"). עם התארכותה מתכופפת הק' ומס¬ 
תובבת סביב ציר-האורד שלה, ונוצרות בה שתי עקומות (ר לעיל, 
הק׳ באדם). בצ־בים וביונקים המעבר מהוושט לק׳ הוא חד מאד, 
ע״י התרחבותד■ הפתאומית של הק׳. כן יכול שטח הק' לגדול ע״י 
התרחבויות של כפה מחלקיה כגון בדגי-גרם, תנינים. ציפורים. 
באיזור העקומות מופיעים שקים אטומים. מבחינת הגודל עשויה 
צורת הק' להיות שונה אפילו בבע״ה שקיבתם מסוג פשוט, למשל, 
בדגי־גרם כליל־גרמיים מתפתח לעתים קרובות איזור פונדום עמוק 
בצורת א ולפעמים עם שק אטום הנמשך מהוד ה ש. לעומת זאת 
לדגים, דרחיים ארוכי־גוף, לטאות ונחשים — ק׳ ישרר, לחלוטין. 
בד״כ גדולה קיבת בע״ח צמחוניים מזי של טורפים אובלי־כל. 

הק׳ בצורתה הפשוטה היא בעלת מדור אחד, בעופות (ע״ע, עמ' 
752 ) שני מדורים ובמעלי־גרד, (ע״ע) כסה מדורים. 

מבנה היטטולוגי. המעבר בין הוושט לקי מאופיין ביזזתי 
תכונות: ( 1 ) הופעת אפיתל פשוט, רירי, גלילי או פריסמתי, מלווה 
בתאים או בלוטות הפרשה במקום האפיתל הרב-שכבתי; ( 2 ) שכבות 
שרירים. באשר לתכונה ( 1 ) יש כמה יוצאים מן הכלל: אצל היונקים, 
בייחוד מפריסי־פרסה, האפיתל הרב־שכבתי מטיפוס הוושט מכסה 
חלק מריפוד הק׳. אצל בעלי־ביב — הוא מכסה אח כולו. אצל דגים 
ודוחיים פצויי□ תאים אצידופילים בעלי גרגירים מטיפוס אחד 
המפרישים את חומ¬ 
צת המלח וגם אנזימי 
העיכול. ביונקים ב¬ 
גוף הק׳ ניתן להבחין 
בשני סוגי תאים ה¬ 
שוכנים עפ״ר באותה 
הבלוטה: תאים "עי¬ 
קריים" המפרישים 
את אנזימי העיכול 


ו ( ג _ * 

חל' ח 1 ■! 
^ 4 ■.־י 


ותאים דפניים המפ¬ 
רישים את חומצת ה* 


מיפוסיש ישונים ישל ריבית '•נקים: 1 . אי-ם; 
2 , היסיד־נסלים; 3 . הננורי•: 4 . דזלפיו: 5 , זאב: 
0 . שפן; 7 . בקר 



35 


36 


קגד! — לןמעיס פיפייוליים 


מלח. אצל הזוחלים מופיעות בליסות רב־תאיות בקבוצות, דמויות 
צינוריות, הנפתחות אל גומות הק', בדגים, דוחיים וזוחלים — באיזוד 
הפילורי מצויים תאים או בלוטות ריריות. בכל אופן, בדגים, לעתים 
קרובות. לא גיכרת החלוקה בין איזור זה לאיזור גוף הק'. 

ביונקים המבנה מסובך יותר, מופיעות בלוטות מ 3 טיפוסים 
באיזורי הק׳ השונים כפי שנמצא באדם. בטורפים ובפרימאטים 
חסרות בלוטות של איזור הקארדיה. בגמל הן מופיעות במצב של 
ניוון, בצורת תאים מפרישי מים. 

על תפקיד הק', ע״ע עבול, עמ׳ 845 < ור׳ שם גם על העיכול 
במעלי־גדה. 5 

ק 3 וט (: 01 ( 011 ; אים׳ ק ב וטו — 0 ז 0160 ), שני ימאים ממוצא 
איטלקי. אב ובנו. 

( 1 ) ג׳ון ק׳ — ס תלס; (איט׳ ג׳ובני ק. — 0 !הסגרסוס) — 
( 1450 — 1499 [')), ימאי ומגלד" יליד איטליה שעבר לאנגליה 
ב 1484 . ב 1496 העניק לו הנרי 11 ׳\ (ע״ע), מלך אנגליה, רשיון 
לתור ארצות בלתי־נודעות מעבר לאוקיאנוס ההודי ומונופולין לסחור 
עמן. נעבור שנה יצא בשיחת סוחרי בריסטול בספינד, קטנה ובה 
18 איש. 7 הפליג לאירלנד ומשם מערבה, בנסיון למצוא נתיב ימי 
אטלנטי לאסיה. הוא נחת בחופי אמריקה הצפונית, וכקולומבוס (ע״ע). 
שהקדימו בשנים מספר. האמין בטעות שהגיע לחוף הצפוני של 
אסיה. למרות שמקום הנחיתה אינו ברור ודיווחיו של קי אברו, נראד, 
שסייר כדרום לברדור, ניופנדלנד. האי כף ברטון יניבה סקושה. 
ב 1498 יצא בראש משלחת. שכללה 5 ספינות ובהן 200 איש. למסע 
נוסף, אולם כמעט שאין ידיעות על המסע ויתכן שהמשלחת אבדה, 
אפשר שמיעוט הידע על מסעות 7 נובע מפחדו של הנרי ¥11 מפני 
פגיעה בספרד בחדירה לתחומי תגליותיו של קולומבוס, ע״ש 7 נקרא 
המיצר המחבר את מפרץ טינט לורנם עם האוקיאנוס האטלנטי. 

( 2 ) ם ב ם צ' י א ן ק' — ס 3511311 ( 601 (איט ׳. 0 110 ב 1 ז 5 בל 54 ) — 
( 1476 — 1557 ), ימאי וקרטוגרף בשירות מלכי אנגליה וספרד. 
את ראשית הכשרתו כימאי רכש, כנראה. במסע שערן אביו ב 1497 
לאמריקה הצפונית. שימש כקרטוגרף של הנרי !!!יל (ע״ע) וליווה 
את הצבא האנגלי שסייע לפרננדו 11 מלו ארגון(ע״ע) במלחמתו נגד 
צרפת. ב 1526 — 1530 ערך מסע מטעם סוחרי סוויליה ומלך ספרד, 
שנועד להגיע דרך האוקיאנוס האטלנטי למזרח אסיה. אולם הוא הגיע 
לשפך נהר לה פלטה (ע״ע) באפריקה הדרומית, חקר את האיזור 
וניסה למצוא בו אוצרות בסף. בשובו לספרד הושעה ממעמדו, 
התמסר למחקר הספנות וב 1544 שרטט מפח עולם. 

ב 1548 חזר לאנגליה. נסיונותיו לגלות את המעבר הצפוני־מזרחי 
מאירופה לאסיה (ע״ע ספנות. עם׳ 249 ) לא הצליחו, אד תרמו 
לפיתוח הסחר בין אנגליה לרוסיה. 

. 1929 €{ 1 ו 01 ו!£^ 0 ^ 0 ־'\ ' 11 '! ,ת׳>,?ווז 111111 'י\\ .ן 

ר. בג. 

קבול 0 -'.<), בירת אפגניפטן והגדולה בעריה, 534,350 תוש׳ 
( 1973 ). 7 היא בירת מהיי 7 ( 4,500 קמ״ר. 1.330.100 
תוש' ב 1970 ) שבו מרוכזת בעשיירית מאוכלוסי אפגניסטן. 

7 שוכנת במזרח המדינה. ע״נ 7 (יובל האינדוס, ע״ע), בצומת 
דרבי המסחר הד,יסטוריות המחברות את הודו עם אסיה המרכזית 
והמערבית: דרך הרוחב החוצה את אפגניסטן ממערב למורת ומו¬ 
בילה דרך מעבר ח׳יבר (ע״ע) לפשור (ע״ע) שנפקיפטו, ודרך 
האורך הנמשכת מדרום אפגניסטן צפונה. חוצה את הרי הינדו-קיעז 
(ע״ע) ופגיעה לאגן נהר אמו הריה (ע״ע). העיר שוכנת במערבו 
של מישור פורה בגובה של כ 1,800 מ׳. מעל המישור מתנשאים 
בתלילות הר שררארואזה ( 2.190 מ׳) בדרום והר אסמאי ( 2,100 מ׳) 
במערב. בעיר העתיקה הנמצאת על הגדה הדרומית של נהר 7 נבנו 
חלקים רבים מחדשי במאה ה 20 . במערבה נמצא קבר באבר (ע״ע) 


מייסד שושלת המר 
גולים בה 7 ו, המוקף 
גנים יפים. העיר ה¬ 
חדשה התפתחה מסוף 
המאה ה 19 על הגדה 
הצפונית ובה נמצאים 
המרכז המפחרי, אר¬ 
מון המלר. הפרלמנט 
ומשרדי הממשלה ה¬ 
שוכנים בארמון דאר־ 
אול. בסביבות העיר 
ובעמק נהר ק׳ יש שרידי מנזרים וסטופות בודהאיים (ע״ע גנדהרה). 

7 גדלה מאד מראשית המאה ה 20 עת היו בה 60,000 תוש׳. 
האוכלוסיה מגוונת מאד מבחינה אתנית ובולטים בה פתנים. טגייקים 
ונוריפטנים. רוב תושבי העיר הם מוסלמים. פרט למיעוט הינדואי. 

7 היא המרכז המסחרי, הכלכלי והתרבותי של אפגניסטן. התע- 
שיה כוללת ייצור מזונות, טכססיל ורהיטים. תעשיית־בית ססרתית 
מייצרת שטיחים, תכשיטים ועבודות יד שונות• בעיר אוניברסיטה 
( 8,930 תלמידים ב 1974/5 ) ומכונים גבוהים לטכנולוגיה, ערבית. 
דת, אמנות, חקלאות ועוד. במוזיאון של 7 אספים חשובים ועשירים, 
בעיקר בתחומי הארכאולוגיה והאתנוגרפיה. 

הקהילה היהודית מונה 300 - 350 נפש. 

ר. בב. 

קבועים פיסיקליים (ק״פ), גדלים קבועים, המופיעים ברבות 
מנוסחות הפיסיקה. הנטיה לאיחוד תחומים בפיסיקה (ע״ע, 

עם׳ 755 ) ניזונה, בין השאר, מעובדת הופעתם של אותם קבועים 
בנוסחות מתחומים שונים, למשל, הופעת מהירות האור, נ, כקבוע 
בנוסחות האלקטרומגנטיות (ע״ע) הביאה. לתפישת האור כתופעה 
אלקטרומגנטית. הנטיה לאיחוד תרמה מצדה לחיפוש אחר קשרים 
בין הקה״ס השונים ואחר קבועים "יסודיים". 

לכאורה. ניתן לדעת מראש את מספר הקבועים היסודי'□ ולבטא 
את כל האהרים באמצעותם. למשל, מתוך מהירות האור 6 , קבוע 
פלנק ! 1 וקבוע הכבידה העולמי, 0 ניתן לבנות (מספרית) כל קבוע 
שממדיו (ע״ע מסד. ממדים) תלויים במסות, מרחקים וזמנים בלבד. 
רק הלק מהקבועים ניתנים לביטוי נוסחתי בשיטה זאת, ור׳ טבלה. 

מערכת 7 ׳פ "יםודיים" מאפשרת בהירת מערבת יחידות פיסי¬ 
קליות (ע״ע) ,סבעית״, בה ערכו של הקבוע הוא 1 . מערבות מקו¬ 
בלות מסוג זה הן: מערכת היחידות האטומית, בה הקבועים היסודיים 
הם 50 ״ רדיום האטום של ביהר, מסת הפריטון (!!׳א או מפת הביול 
של משקלים אטומיים !!!!!ג וקבוע פלנק ח! מערבת היחידות האס¬ 
טרונומית, בה הקבועים היסודיים הם מרחק בדה״א פן השמש 
(,.היחידה האסטרונומית"; ע״ע כוכבי-לכת), מסת השמש ושטף 
הקרינה ממנה. 

לאמיתו של דבר שטף הקרינה מן הקזמש. השטף המגיע לכדה״א 
("הקבוע השמשי"), מרחק כדה״א סן השמש ודומיהם אינם 
ק״פ, אלא תוצאות מדידות, לעתים ממוצעות, עיניתנות לשחזור 
ונחשבות כקבועות: וע״ע מדידה וכיול. 

חלק מהקה״ם ניתנים לקיבח• למשל, כוח 7 הפועל בין שני 
גופים ניתן לרוב לכתיבה בצורה באשר 0 הוא 

"קיבול" הגוף לאותו כוח, ז המרחק בין ועופים, ק חזקה כלשהי 
ו 0 — קבוע בעל שיעור וממרים מתאימים. כאלה הם למשל קבוע 
הכבידה העולמי ס ( 1 ז/, 1 ״׳, 1 (! 0 -=י?), קבוע הכוה החשמלי 

^ 4 = (^ 12/1 > 111 >! = ^ 1 ) ואחרים. (ע — הפרפאביליות - 

בריק מוגדרת כמספר קבוע י־ס! ויחידותיה הנרי/מ'! 

וע״ע מגנטיות, עמי 162 ). 







37 


קבועיס פיסיקלייס — קבוצדז, •כוץ 


38 


נוסחות 

הדיוק (ב חזקי]) 

הערך 

היחי־דות 

הסמול 

הקכוע 


0.0031 

1.0011506389 

מננסוני בחזר 


ד.מוםנםהםגנםי 
של האלקסריז * 


0.066 

1.5209931254 10^ 

מגנפוני ביהר 


המומנס המגנטי של 
הסרוטון (במים) • 

( 0 ג') 1 לן;^ 4 ? 12 

0,08 

1.00727661 

ע[ד £1 

י)^ 

מסת הפרוטו! * 


0.10 

0 מ 1.00866 

ג 5 נמ 3 

״^ 1 

מסח הגיסרו! • 


0.10 

1.09737312x10' 

1 /ם׳ 


קבוע רידפרג 
למסה אינסופית 


0.33 

19979250x10־■ 

ם",שנ¬ 

£ 

מהירות האור בריק 


1,5 

5.2917715x10־'= 

ם׳ 

^0 

רדיום בוהר 


1.5 

7.297351x10 ' 

- 

2 

קבוע הפיצול הדק 


3.1 

1.7588028x10'־ 

ק 1 לת/ק־ב 

6/01^ 

היחס בי! מסת 
האלקסרין למסענו 

(ש,מ 1 )/ו 1 

3.1 

2.4263096x10־'- 

ם• 


אורך נל־קומפטון 
של האלקטריז 


3.3 

'•'־ 10 א 08 ד 4,135 

נ׳אול שג׳־, קולון 

€/י 1 

קוונטוסהשטף המגנטי 


4.4 

1.6021917x10־'=■ 

קוליו 

£ 

מטען האלקטרון 


5.5 

9.648670x10' 

קדלתי/קילומול 

זן 

קבוע פרדיי 


6.0 

י 9.109558x10 

ק'נ 

>ומ 

מסח האלקטרון 


6.2 

12136.109 



יחס המסות בין 
פרוטו! לאלקטתן 


6.6 

1.660531x10־*' 

ק־־נ 

11 חזו! 

יחידת מסה אטומית 


6.6 

'־ 10 6.023169x 

!/קילוסול 

־א 

מספר אבונררר 

(.תז 2 )/ 1 }€ 

7.0 

9.274096x10 ' 

נ־אול,םםלה 

וו•/ 

מגננימ בוהר 


7.6 

6.629196x10־- 

נ׳אול',שנ׳ 

ו 1 

קבוע פלנק 

(, 1 לז 2 )/יו? 

10 

5.050951.'( 10•' 

נ׳אול/ססלה 


סננטוו גרעיני 


42 

8..314.34 

ג׳אול/קילופול/־יס׳ 

*א 

קבוע הגזים 


43 

1.380622x10— 

ג-אול/ •ק׳ 

1( 

קבוע בילצמו 


460 

6,6732x 10" 

ניוסרן גד־/ק״ב• 

ס 

קביע הכבידה העולמי 


■ ססה כזיז - 68 ח המגיח י. נזויזק •• ׳*גיאה יחםית זל 1 יגזיייוז. 


ערביפ ׳של הבועים פיסי? 5 ייש נבחרים 


ק״ם אחרים קשורים ביחידות ,.קיבול" 
חכוח, למשל, מסת המנוחח של חאלקטרון 
, 1 ז 1 ומסת המנוחה של ד,פרוםמ מסען 
האלקטרון > מגנטיז בוהר ,נ; ובד׳. 

ק״פ הקשורים ביחידות המרחק הם. 
לפשל, רדיוס האטום של בוחר 0 \■ אורד 
הגל של קרינה מסוימת (למשל. קו !ט 
בנתרן) ונד׳. 

קבוצת ק״פ נוספת נובעת מנוסחות 
האנרגיה £ בתחומים השונים של הפיסי¬ 
קה: מהירות האור ;> בתורת היחסות 
(= 0 !״=£), קבוע פלנק י 1 בספקטרוסקופיה 
(• 1 ־ 11 =£), קבוע בולצמן 11 בתרמודינמיקה 
( £7 ^=£), קבוע רידברג ־־גבתורתה- 
אטום( 11 /,״ 11 =״£) ונד׳. 

הקה״ס חסרי הממדים הם הבעייתיים 
ביותר. ידוע, למשל, שהיהס ביו מסת 
הפרוטון למסת האלקטרון (במנוחה) 
" 111 /ק 1 ו 1 , או בין המומנטים המגנטיים שלהם 
(המגנטונים) 10 (/קזז הם ק׳׳פ. דבר זה 
אינו מתיישב עם ההנחה האינטואיטיווית 
שבבל תחום בפיסיקה. מפסיק קבוע יחיד 
בעל ממדים נתרנם לביאור התופעות. נראה 
שהבנת הפיסקה הנוכחית איננה מושלמת, 
ותורות מתקדמות יותר יצליחו, אולי, למ¬ 
צוא קשרים ביניהם. תורת החבורות בחל¬ 
קיקים האלמנטריים (ע״ע) אכן מצליחה 
לנבא מסות של חדרונים מתוך ידיעת 
מסת חלקיק יחיד בקבוצה — אולם 
אין עדיין קשרים בין קבוצות שונות, כגון הלפטונים והבריונים. 

השיבות הקה״ם להבנת הפיסיקה ולבדיקת תורות שונות סצריבה 
ידיעת שיעורם בדיוק רב. שיטוח רבות פותחו למדידה מדויקת, 
אולם רובן מתייחסות ליחסים בין קבועים כגון מדידת היחס ,תז/ס 
(ע״ע אלקטרון, עמ׳ 805/6 ). היחס ;)/£ או יחסי מסות (ר׳ טבלה). 
מדידות חדישות במצב המוצק (למשל, תוך ניצול אפקט מסבאואר 
ואפקט ג׳וזפסון בזרם חילופין) מאפשרות דיוק רב ותיקון ערכים 
קודמים מוסעים. למשל, שיעורו של קבוע הפיצול הדק ס, שחושב 
משיקולים עיוניים באלקטרודינמיקה קוואנטית, היה 1/137.0388 . 
אולם ערך זה. שנחשב למדויק מאד, לא תאם את התוצאות הנסיוניות. 
הערך החדש, שנובע מתוצאות מדידת היחס 11/0 באפקט ג׳תפסון. 
1/137.03608 = 0 , אמנם נמצא מחוץ לתחום השגיאה של הערך הקודם 
1 ולכן אינו בחזקת שיפור אלא בחזקת תיקון). אך תואם את התוצאות 
הנסיוניות. תיקונים דומים נעשו בערכי 0 , ! 1 , ,סז ו סא, משנות ה 60 
של המאה ה 20 מתפרסמים מדי פעם ערכים מומלצים לקה״ס. המאו¬ 
שרים בוועדות בי״ל ומבוססים על מיצועים סטטיסטיים וחשבון 
שגיאות. בין שאלות היסוד לגבי ק׳׳פ כיום היא השאלה שטרם 
נפתרה אודות קביעותם הקוסמולוגית: האם במקומות ובזמנים רתו¬ 
קים מאתנו בקנה-מידה קוסמי יש לקה״ס אותם ערכים י 

יא. ש. 

קבוץ גליות, ע״ע שיבת צירן ועל;ה. 

קבוצה, קבוץ, חברה שיתופית מאורגנת למטרות התיישבות, על 
יסוד בעלות הכלל על הקניין, עבודה עצמית. שוויון ושיתוף 
בשטחי הייצור, הצריכה והחינוך! תרומה ארץ־ישראלית מקורית 
לדרכי ההתיישבות החקלאית ולמימוש אידאל השוויוניות. 

הקבוצ׳ה (קב׳! בתהילה רווח שם זה) הראשיונה. דגניה (ע״ע), 


נוסדה ב 1909 בידי קבוצת פועלים שקיבלו על עצמם, בעקבות 
שביתה. ניהול חווה שהיתה בבעלות ההסתדרות הציונית (ע״ע א״י, 
עמ׳ 313 ). עד סוף מלה״ע 1 קמו קיבוצים (קי) מעטים נוספים. בשנות 
ה 20 , בימי העליה השלישית, הוקמו ק" רבים בידי עולים יוצאי 
תנועות הנוער ,החלוץ״ (ע״ע). בשנות ה 30 וה 40 היה הק׳ לצורת 
הד.תיישבות היהודית העיקרית בא״י. בזכות יתרונות הארגון השי¬ 
תופי, נוכה התנאים הבטחוניים. החקלאיים והמשקיים הקשים. 

בתקופת המאורעות והפרד הערבי בשנים 1936 — 1939 עלו ק" 

על הקרקע באזורים מרוחקים ממרכזי היישוב היהודי תוך אבטחה 
מיידית של המתיישבים מפני התקפות הערבים. צורה חדשה זו 
שכונתה .חוסה ומגדל", נדרשה בעיקר מפני שההתיישבות 
הישנה לא היתה יעילה בגלל התנגדות ערבית אלימה, מייד עם 
העליה על הקרקע. בשיטת .חומה ומגדל" יצאו עם שחר, בלוויית 
נוטרי משטרת היישובים, שיירות בלי-רכב עמוסות מתיישבי הק׳ 
החדש, מאות מתנדבים שבאו לעזור, אהליב, חלקי מבנים מוכנים 
וחמר-התבצרות. עם ערב הושלמה הקמת היישוב שהוקף הומת-מגן 
ונשלט ע״י מגדל שבראשו זרקור. בדרך זו נקבעה עובדת העליה 
על־הקרקע ובאותה עת גם אובטחה נקודת ההתיישבות. חלוץ יישובי 
.,חומה ומנדל" (חנוכה. תרצ״ז) היה ק׳ השומר הצעיר תל־עמל 
(ביום ניר־דוד) בעמק בית-שאן, וסמל לגבורה ולהלוציות היתה 
הקמת חניתה (ע״ע) בגליל המערבי. יישובי "חומה ומגדל" הרחיבו 
את גבולות ההתיישבות העברית והגבירו אח בטחון היישוב. וע״ע 
הגנה. עס׳ 405 . 

ובד עם הקמת המדינה היו הק״ כ 50% מכלל היישובים החקלאיים 
היהודים וכ 8% מהאוכלוסיה היהודית. התרומה המעשית של הק" 
בקליפת ה ע ל י ה הושפעה מההרכב החברתי ומארצות המוצא של 
העולים. מיד לאתר פלה״ע 11 ולאחר הקמת המדינה הגיעו רבים 






39 


קבוצה, ק: ץ 


40 



היבוץ תב־עמל (כיום ניר־רוד), הראשוז ליישובי חיסת וסנרל נעמק בית־שאו 
(׳זב״לו 


מניצולי השואה לק". לעומת זר, פחת חלקס של דיק" בקליעת 
העליה ההמונית בשנות ה 50 . שהיתה ברובה מאסיה ומאפריקה 
ושלא הסתגלה למסגרת הרעיונות המחייבת של הק׳. חלקם של 
הק״ בכלל האוכלוסיה ירד ( 2.8% בסוף 1974 לעומת 7.9% ב 1948 
ו 5.0% בסוף 1953 ) ודיואט קצב גידולם. מסגרות ממלכתיות הופקדו 
על התפקידים הבטהוניים שמילאו עד אז הק" על בסים התנדבותי, 
והסתמנו מגבלות להמשך התפתחות החקלאות שהיחד, הענף הכלכלי 
הראשי בק". 

בשנות ה 60 ובראשית שנות ה 70 חל מפנה במגמות אלה. גבר 
קצב הגידול של הק" עם הצטרפות הבנים הבוגרים והשינויים בהרכב 
העליה. הק" קולטים חלק גדול יחסית של העולים מארצות אמריקה 
הלאטינית ואמריקה הצפונית (אולם רק מעטים מעולי בריה״מ). 
בין 1962 ל 1972 עלה מספר החברים בק״ ב 30% . הוקמו מפעלי 
תעשיה רבים וקצב התיעוש עלד, אף על השיעור המקובל במדינד, 
והק" הפכו מאותן שנים ליישובים חקלאיים־תעשייתיים. מאז מלחמת 
ששת הימים הובלטה מחדש התרומה הבטחונית של קיבוצי הספר 
וניכר הייצוג המרשים (ד.רבה מעל משקלם בכלל האוכלוסיה) של 
בני ק" בהתנדבות ליחידות נבחרות בצה״ל. 

התנועות הקיבוציות עוסקות בגיוס חברים לק". וחלק מד,ק" 
מנהלים מערכת הסברר. כדי להביא לידיעת המעוניינים את האפ¬ 
שרות להצטרף לק׳. בשנים האחרונות ירד חלקם היחסי של בוגרי 
תנועות הנוער בישראל ובחו״ל המצטרפים בקבוצות מאורגנות, 


הק״ לפי ההשתייכות הארגונית ( 974 1 ) 


אלפיה) 

אוכלוסיה 

פ 

ישיב 


צירה •יד •ב 

ו 

ביישובים 

חדשים 

ביישובים 

ותיקים 

סך הכל 

חדשים 
(מ 1948 ) 

ותיקים 

(עד 

1948 ) 

סוהסק 

והשתייכות 

ארגונית 

27.3 

66.6 

93.9 

93 

134 

7 מ 

ס״ה 

10.0 

22.7 

32.7 

35 

40 

75 

הקיביז הארצי 

1.1 

21.5 

29.2 

26 

51 

דד 

איחוד הקבוצות 
והק־ביצים 

6.8 

18,2 

25,0 

21 

4 ג 

55 

הקיבוץ המאוחד 

1.8 

2,7 

4,5 


5 

11 

הקיבוץ הדתי 
(הפועל המזרחי) 

0.4 

1.1 

1.5 

2 

3 

5 

העובד הצייני 

0.5 

0.4 

0.9 

2 

1 

3 

פועלי 

אגודת ישראל 

0.1 

- 

0.1 

1 

- 

1 

ללא השתייכות 
ארגונית 


ועלה חלקם של מבוגרים המצטרפים כבודדים או עם משפחתם. 

ה " ה כ ש ר ו ת " המורכבות, ברובן. מבוגרי תנועות הנוער החלו¬ 
ציות, בארץ ובחו״ל, מקבלות את הכשרתן בק" ומשרתות בצה״ל 
במסגרת הנח״ל (נוער הלוצי לוחם). 

אידאולוגיה והבדלים תנועתיים■ ייחוד מערכת 
הערכים הקיבוצית הקל על הסחגלות הק" לתנאים משתנים. אפיי־ 
נית לק׳ המודעות הרבה לערכים עליונים של חברד, חלוצית: 
שוויון, שיתוף וערבות הדדית המונחים ביסוד הדפוסים ור,נורמות 
של הק׳. 

מייסדי הק״ הושפעו מנסיון הקומונות שהתקיימו במאה ה 19 
בעיקר באה״ב ושמעוטם המשיכו להתקיים גם במאה ה 20 (ע״ע 
אגדה שתופית! סוציליזם, עט- 566/8 ). בשלהי שנות ה 60 התחדשו 
הנסיונות להקים קהילות שיתופיות באה״ב, ועתה משמשים הק" כדגם 
לאחדות מקהילות אלה. קיימים קשדים הדוקים גם עם תנועות 
דומות ביפן. ואולם, הק" הראשונים נבדלו מנסיונות אחרים של 
קומונות בעולם בהיותם פרי חיפוש לתשובות שהעלתה המציאות 
הא״ית ללא היצמדות לתבניות מוגדרות (אף שהיו כאלה: תכנית 
גדוד העבודד, (ע״ע], .,הקב׳ הגדולה" של ש. לביא |ע׳׳ע 1 ). 

הקב" הקטנות שראשיתן בעליד. השניה הושפעו מזרמים אנר- 
כיסטיים ומהסוציאליזם הקהילתי ודגלו במסגרת חברתית מצומצמת 
ואינטימית ובמשק חקלאי טהור! ואילו חלק גדול מקיבוצי העליה 
השלישית הושפעו מהזרם המרכסיסטי המהפכני וממהפכת אוקטובר 
ודגלו בארגון ארצי ריכוזי ור,מוני שיעסוק בכל תחומי העבורה 
והייצור. 

בקיבוצי השומר הצעיר (ר׳ להלן) הדגישו את חינוך האדם, את 
מערכת היחסים החברתיים ואת תפקיד הק' במאבק הפוליטי, אגב 
חתירה לגיבוש השקפה רעיונית ופוליטית המשותפת לכלל חברי ד,ק׳ 
(עקרון הקולקטיוויות הרעיונית). משקלו של היסוד הפוליטי גבר 
בכל התנועות וב 1951 חל על רקע זה פילוג בק׳ המאוחד (ר׳ להלן). 
כיום מותנה חריפות ההבדלים בין התנועות וגובר שיתוף הפעולה 
ביניר,ם במסגרת של ברית התנועה הקיבוצית שהיא מעין 
ארגון־גג. 

תמורות במבנה ה ח ב ר ת י. הק" היו בראשיתם חבורות 
קטנות של צעירים ממוצא חברתי ותדבותי דומה. המלוכדים 
באמונתם בערכים משותפים ומזדדרם עם תפקידם החלוצי-משימתי. 
כיום הק" הם קהילות, בהם חיים במשותף גילאים שונים בני 
2 — 3 דורות ויוצאי ארצות ותרבויות שונות. זיקת הפרט אל הק׳ 
מתווכת ע״י קשריו עם קבוצות משנה חברתיות (בגון קבוצות גיל, 
קבוצות מוצא, קבוצות עבודה). החשובד, בין קבוצות המשנה היא 
המשפחה, שאינה יחידה כלכלית, צדכגית וחינוכית מיוחדת, אך 
בולטים תפקידיה הרגשיימ-סולידריים. בק" הוותיקים המשפחה 
הטיפוסית היא רב־דורית. ומשקלה עולה על המקובל בחברה 
המערבית המודרנית וביו יוצאי אירופה ואמריקה בישראל: שיעור 
גירושין נמוך, שיעור ילודה גבוד" גיל נישואין נמוך. 

האשד, נהנית בק׳ מעצמאות כלכלית ומשוויון בזכויות ובתנאי 
החיים. אולם למרוח הנוחיות (העדר קשיי גידול ילדים, העדר תלות 
כלכלית בבעלים) לא הסתמנה סטיה מהד.פדדה הקלאסית בין עבודות 
ותפקידים המקובלים כמתאימים יותר לגבדים (עבודות בהן נדרש 
כושר פיסי וכושר ארגון) ולנשים (בעיקד חינוך, פקידות נמוכד,- 
יחסית). כיום שוקדים בק׳ על שיפוד תנאי העבודה של הנשים ועל 
הרחבת האפשרויות להתפתחות אישית ומקצועית. 

הבטחת זיקת הבנים לק׳ מושגת בעיקר ע״י הקשרים החבר¬ 
תיים עם בני גילם וכן ע״י הזיקה הרעיונית המטופחת בתקופת 
החינוך. רוב הבנים חיים בק״ בהם נולדו. כ 30% ויותר מהבנים עזבו 
את הק"! הסיבות לבך בעיקר אישיות (נישואין עם בן־זוג שלא 
רצה לחיות בק׳. רצון במקצוע שאינו מתאים לק׳). 








41 


י,בזצדז, קכיץ 


42 


שילוב הצעירים בתפקידי ריכוז מינהלי וציבורי נעשה עפ״ר 
באופו הדרגתי בלי לדחוק את רגלי הוותיקים. גם יציאת הזקנים 
ממערך התעסוקה נעשית בהדרגתיות ע״י צמצום שעות העבודה עם 
ר,עליה בגיל. אולם גם בקי. כמו בחברה המערבית. אין מייחסים 
חשיבות מיוחדת לנסיון הזקנים ואין להם מעמד מיוחם. 

עבודה. ארגון ודמוקרטיה. לתחום העבודה נודעת בק' 
משמעות ערכית מרכזית ולא רק כלכלית. ואולם ערכי העבודה 
העצמית ניזוקים. כי יש ק" הנעזרים בעבודר. שכירה, בעיקר 
בתעשיה. נעשה מאמץ לצמצם אח ממדי התופעה. 

קיום עקרון ש ו ו י ו ן ה ע ר ך של העבודות נתקל בקשיים נוכה 
ההתמחות הגוברת. מתמעט הרצון לעסוק בעבודות בלתי מקצועיות, 
ובהעדר שכר אישי גובר הרצון להעשרת תוכן העבודה. לתחושת 
יצירה והשניות ולאפשרויות להתקדמות מקצועית■ מנסים להתגבר 
על כך ביצירת מערכת להשתלמויות מקצועיות, סדרי חילופין לע¬ 
בודות שאינן מבוקשות ומאמץ לצמצמו ע״י מיכון. בכל ענפי 
העבודה — גם במפעלי התעשיה — נהוגה החלפת בעלי תפקידי 
הניהול בפרקי זמן קבועים. בעלי התפקידים נבחרים ע״י צוותי העו¬ 
בדים שבידיהם גם הסמכות לקבוע את מריניות הענף. 

הניהול והארגון הפנימי בק' מבוססים על עקרונות של דמו¬ 
קרטיה י ש י ר ה ללא שלטון אדמיניסטראסיווי. לכל החברים 
האפשרות להשתתף בר.כרעות המתקבלות באסיפת החברים 
הנערכת כל שבוע והם יכולים להשתתף בבחירת נושאי־התפקידים, 
הנבחרים בד״כ לשנה אחת בלבד. 

החברות בק׳ היא רצונית ובפני כל חבר פתוחה האפשרות לעזוב, 
ולכן לא ניתן לכפות על החברים הגשמת החלטות האסיפה או ד,מוס¬ 
דות, הנוגדות את דעתם. קבלת המרות הקיבוצית מותנית אפוא 
בדמת ההזדהות של החבר עם הק׳ ובמידת התחשבותו בדעת חבריו. 
מורכבות המערכת המשקית וד,חברתית וגידול מספר החברים צמצמו 
את משקלה של האסיפה ובחלק מן הק" אף ירדד, ההשתתפות בה. 
לכן גברו החיפושים אחרי מסגרות אחרות (כחוגי-בית ושכלול 
מערכת התקשורת) כתחליף לאסיפה. 

ארגון הק׳ מושתת על ועדות העוסקות בביצוע (תרבות, 
בריאות וכדי) ובתיאום (מזכירות, ועדת משק). נושאי התפקידים 
המרכזיים הם המזכיר, רכז המשק, הגזבר ורכז העבודה. בד״כ אין 
התחרות על מילוי תפקידים ואף רווחת נורמר, של סירוב למלאם. 
עם זאת נע אחוז ממלאי התפקידים וחברי הוועדות, כל שנה, בין 
40% מהחברים (בק■ הגדולים) ל 60% (בק" הקטנים). 

צריכה, חיניד והרבות. סדרי הצריכה השיתופית מבו¬ 
ססים על אחריותו של הק׳ לסיפוק צרכי החברים. רפת החיים 
הכללית נקבעת באופן קולקטיווי, ואילו סיפוק צרכי הפרטים נעשה 
מתוך התחשבות בצרכיהם המיוחדים. ארגון הצריכה בק' מבוסם על 
אספקת שירותים ומצרכים ישירה והחבר חפשי לקבוע את הכפות 
הדרושה לו. כתחומים אחרים ניתנת לחברים הקצבה כספית והם 
חפשים להשתמש בה כחפצם. 

חבדי הק׳ סועדים את ארוחותיד,ם בחדר-ד,אוכל המשותף. 
לאחרונה נהוגה בחדרי־האוכל בק" רבים ההגשה העצמית המאפשדת 
בחירה אישית יותר. 

במרבית הק" חיים ילדי הק׳ מרגע היוולדם בבתי-ילדים (שבהם 
חדרי־שינה וחדרי משחק ולימוד) בתנאים קומונליים, בכמעין מיקרו־ 
ק׳ ולעתים אף מטפחים פשק קטן, והם מבלים מספד שעות עם 
הוריהם אחרי סיום העבודה, הטיפול והחינוך בקבוצת ילדים בני 
אותו גיל נתונה בידי מחנכים שהוכשרו לכך. עם קבוצת הגיל 
עוברים הילדים ממסגרת חינוד אחת לשניה עד סיום ביה״ס התיכון. 
בביה״ס היסודי משולבים בשעות הלימוד גם שעות עבודה. היחסים 
בין המחנכים והחניכים הם שוויוניים ולא דשמיים. על תפקיד הק" 
בעליית הנוער, ע׳ כרך ר. עם׳ 1019 . 


בניגוד להשערות קודמות לא נמצאו במחקרים הוכחות לתוצאות 
שליליות כתוצאה מההפרדה בין הילד לאם בגיל הרך ואף נמצא 
כי לפעילות מחנכים אחרים, בצד האם, השפעה חיובית על התפתחות 
כושר התפיסה של בני הק', 

בשנים האחרונות גדל מספר בני הק" הלומדים במוסדות ל ה ש¬ 
כלה גבוהה ושיעורם מתקרב לשיעור כלל הסטודנטים במדינה. 

בק׳ פעלתנות תרבותית רבה, ונוצרו בו דפוסים מקוריים 
לחגי ישראל (במיוחד טקס ליל הסדר וההגדות לפסח המיוחדות). 
לזמר ולריקוד העברי ולספרות העברית החדשה. פותחו בלים רבים 
ליצירד, עצמית — מקהלד" תזמורת. להקות חובבים. התפתחות 
אמצעי התקשורת ההמונית וד,תרבות ההמונית מקשים על המשך 
פיתוח היצירה העצמית בק" וגם הם הופכים לצרכני תרבות. 

מנ. רי. 

היסודות המ ש ק י י ם של הק׳ מבוססים על היותו מגוון (משק 
חקלאי ולא־חקלאי): בעל משק מעורב, רב-ענפים (גידולי שדה 
!פלחה־בעל, מספוא-שלחין, כותנה וכד׳], מטעים (הדרים, נשירים, 
זיתים!, בעלי-חיים ורפת, לול. סרגה, כוורת!); אינטנסיווי 
(הגידול בתפוקה נובע מהגברת כוח הייצור ולא מהגדלת השטח 
המעובד); יצרני ושירותי (ד,םספק את מרבית השירותים 
לפרט); קיימת ש ו ת פ ו ת-עבודד. (בניגוד לעבודד. אינדיווידוא¬ 
לית); מיכון וטכנולוגיה גבוהים. יסודות אלה משוקעים ביסודות 
החברתיים שעיקרם: משק עצמי השייך לעובדים ומשק 
גדול (לא משפחתי, הנד,נח מיתרון ריכוז העיבוד ור,תמחות); 
קומונה מלאד, (שוויון ע״פ הצרכים: כל אחד תורם לחבדה לפי 
יכלתו וכל אחד מקבל מהחברה לפי צרכיו); משק שאינו מסייג 
את גידולו. 

הק״ מעבדים כ 48% ( 1.15 מיליון דונם) מכלל שפח גידולי־ 
השדה, אך יותר מ 60% משטח גידול-ד,סדה בשלחין( 376,000 דונם); 
כ 30% (כ 30,000 דונם) פהמקשה; כ 22% משטח המטעים ( 165,000 
דונם). 

בכוח העבודה שבק״ (ב 54.400 נפש; 1974 ) מספר שווה של 
גברים ונשים. התפלגות כוח העבודה (באחוזים): חקלאות ־- 29.2 ; 
תעשיה — 19.4 ; מסחר ושירותי הארחה — 10.5 ; שירותים קהיל¬ 
תיים — 13.3 ; שירותים אישיים ואחרים — 20.8 ; תחבורה — 4.4 ; 
אחרים — 2.4 . 

על המבנה הפיסי של חצר משק הק׳, ע״ע חקלאות. עמי 930 — 
934 , 938 . וע״ע א״י, עמ׳י 825 — 835 ; כפר, עמ׳ 1003-1001 . 

מ. 


בתחילה נועדה ה תעשיה בק׳ לספק את צרכי הק" ולספוג 



יבת כבשים בקיבוץ עריד (לי; 1 יח העתלנזח הממיצרתית׳ 




43 


קכוצה, קסץ 


44 



נד רריטים נקיכיץ הז 1 רע (לשכה ר.עח;גות הצמעלחית) 

עודפי כוח־אדם בעונות חקלאיות שקטות ומאוחר יותר — להציע 
פתרון לבעיות חבדתיוח: מקומות עבודה לאוכלוסיה שאינה מסוגלת 
לעבוד בחקלאות, לאובלוסיה מזדקנת ולאוכלוסיד. צעירה המבקשת 
אתגרים טכנולוגיים וארגוניים מורכבים יותר ממה שהחקלאות 
מציעה. עד קום המדינה היתה ההכנסה מהתעשיה בק״ ( 126 מפעלים, 
1,200 עובדים) ב 29% מכלל ההכנסה ( 19% ב 1937 ). מסוף שנות 
ה 50 ותחילת שנות ד. 60 , כשר,דביק הייצור החקלאי בישראל את 
הביקוש למוצרי חקלאות, בעיקר בגלל הגדלת הפריון. שיפורים 
אגרוטכניים וד,גכרת עתירות ההון בחקלאות, הופנתה כמעט כל 
תוספת כוה־האדם בק" לתעשיד,. באותה תקופד, היתד. אף תשואת 
ההון בתעשיה גבוהה יותר מזו של החקלאות וכן גם היעילות 
והרווחיות. 

ב 1974 היו 259 מפעלי תעשיה (בהם עבדו 10,800 עובדים, מד.ם — 
5,650 חברים) ב 200 ק״, 30% מהם — מפעלי מחבת ודפוס 1 22% — 
פלסטיקה וגומי ( 38% מכלל ענף תעשיה זה בישראל) 1 , 1044 — 
השמל ואלקטרוניקה! 8% מזון 1 7% — עץ ורהיטים ( 23% מכלל 
ענף תעשיד. זה בישראל). 6% — טכסטיל ועור 1 17% שונות. 
לעומת שנים קודמות עלה שיעור מפעלי הפלסטיקה. הגומי, האלק¬ 
טרוניקה והמתכת וירד שיעור מפעלי הטכסטיל, העץ. המזון והכימי¬ 
קלים. ב 1974 השקיעה התעשיה הקיבוצית 197 מיליון ל״י ( 9.8% 
מכלל ההשקעות במשק). מזה — 39% קיבוצי האיחוד! 36% הק׳ 
הארצי! 21% — הק׳ המאוחד. ס״ה המכירות של התעשיה הקיבוצית 
באותה שנה — 1.670 מיליון ל״י( 5.7% מכלל ערו התפוקד. התעשיי¬ 
תית בישראל). היצוא ( 1975 ) — 75 מיליון דולר ( 6.1% מכלל 
היצוא מישראל). 

האילוצים החברתיים והטכנולוגיים של התעשיה בקי מקורם 
בכפיפות המפעל להנחיות הערכיות של מוסדות הק׳ בענייני הקצאת 
כוה־אדם, שיתוף עובדים בהכרעות. חילופי מנהלים ובד.יטים הכל¬ 
ליים של סמכותיות והירארכיה שאינם נדרשים בחקלאות (שיחידות 
הייצור בה קטנות) באותה סידד, שהם נדרשים במפעל התעשייתי 
(שבו יש יתרונות לגודל). אעפ״ב עמדה התעשיד. בק" במרבית 
האילוצים ושפרה על רווחיותה. למגבלות הניהול שכפתה על עצמה 
נמצא פיצוי בתחושת ההזדהות החזקה של החבר העובד במפעלו 
וחותר למיומנות גבוהה. ואכן פריון העבודד, במפעל שבק' עולה על 
הממוצע המקביל בתעשיה הישראלית. בעיית הגודל מצאד. פתרונה 
בהתרכזות המפעלים הקיבוציים בגודל הבינוני ( 10 ־ 100 עובדים). 
הנראה באופטיפלי. 69% מכל המפעלים הקיבוציים הם בקבוצת 
גודל זד. ( 1973 ). 

משנעשה מפעל התעשיה בק׳ מטרה כלכלית בפני עצמה. בתקל־ 


אות. עלה מספר השכירים הממלאים את מקום החברים והגיע 
ל 47.7% ( 1974 ). מסתבר שלפחות בשנות הסד יגבר כוחם של 
היתרונות הכלכליים הנובעים סהעבודד. השכירה על הרתיעה האיד־ 
אולוגית להעסקתם 

הק׳ שוב אינו יישוב כפרי אלא יישוב ווקלאי-תעשייתי המרבה 
לד.שקיע בתעשיה. מגמה זו זהה לכווני התפתחות הכפר בארץ 
ובעולם. י. דו. 

השפעת 'ד.ק׳ כאורח־היים וכאידאולוגיה חרגה הרבה מעבר 
לרישומה החברתי בא״י ושימשה נושא למחקרים, לביקורות ול- 
הערצד,. בשל סגוליותו החברתית-חלוצית נודעה לק׳ חשיבות בערו 
חינוכי לנוער בא״י ובהו״ל וכמקור למנהיגות לתנועת הפועלים 
ולמדינה! לאחרונה ניכרת התרופפות בשתי תכונות אלו. הרבו 
לד.תייחס למרקם החברתי החדש שנוצר בק׳ ובעיקר בחנו את יכלתו 
לשנות את תחושת החברה כלפי היחיד ואת התמסרות היחיד לענייני 
החברה. הרבו לבחון את שיטות החינוך המשותף הקיבוצי ואת יכלתו 
לשנות מוסכמות חברתיות. מרבית התחומים החברתיים האלה 
ואחרים הם בתהליכי השתנות והסתגלות מתמידים. ואולם, מה שכבר 
השיגד, החברה הקיבוצית בתחום האידאלים הקומונליים עולה על 
המצופה ועדיין שרירה הגדרתו של מ. בובר על ד,ק׳: משימה יהודית 
נועזת, דוגמה לאי־כשלון. מ. 

בק׳ הארצי (הקבדרא) .,השומר הצעיר", ברית קיבוצי 
השוהיצי, מאוגדים ( 1975 ) 73 ק״ ובהם 32.700 נפש. מייסדיו היו 
יוציאי תנועת הנוער החלוצית "השומר הצעיר" (ע״ע [ה] שומר 
הצעיר) שעלו מפולניה ומגליציה. לראשונה. ב 1919 . ב 1920 נוסד 
הק׳ הראשון של השוה״צ, שהקים ב 1922 את משקו בבית-אלפא, 
לרגלי הגלבוע שבעמק יזרעאל. ב 1927 כבר היו בארץ 6 ק" של 
ד.שוד,״צ. את הקבה״א יסדו 4 מהם; ק׳ "ב" (כיום משמר העסק), 
ק׳ הרצליד, (מרחביה), ק׳ עין־גנים (עין שמר) וק' "ג" (מעברות. 
שנוסד ע״י עולי השוה״צ מגרמניה). מועצת היסור התקיימה בחיפה 
באפריל 1927 . ק׳ בית-אלפא הצטרף לקבד,״א רק ב 1940 . 

בחיווסדו קיים הקבה״א משק חקלאי קטן אהד. ב 1974 הגיע 
ערך הייצור החקלאי במשקיו ל 610 מיליון ל״י. עד קום המדינה 
ראה הקבה״א בפיתוח החקלאות את תפקידו החלוצי הבלבדי! כעת 
פועלים ברוב קיבוציו גם מפעלים חרשתיים שערך ייצורם ( 1974 ) 
605 מיליון ל״י. 

הק' בעיני הקבה״א הוא יתידת-היים אוטונומית, המקיפה ומטפחת 
את כל תהומי החיים: המשק. החברה. התרבות, הפוליטיקה והחינוך. 
לפי תפיסתו הק' הוא בעת-ובעונה-אחת מכשיר בידי העם והמעמד 
להגשמת הציונות, המאבק המעמדי ובניינה של חברה סוציאליסטית 
וגם מטרה לעצמו — אבטיפוס של חברה הוציאליסטית בישראל. תוך 



הניכר. ויג״ה־צנ-־עזת בקינו־ז נד־צפלאה י־ל־דכת ! 7 ע 7 ,י:ות הפםי: 1 ית'ת 1 







45 


קכו*ה, קגזץ 


46 


גיבוש רעיוני מתמיד וחפשי רפיפות הדמוקרפיה בכל תחומי החיים 
הוא חותר לגיבושה של השקפת עולם משותפת מלוכדת. 

עולמו האידאי של הקבה״א נבנה על הציונות החלוצית בסוללת 
דרד לעליה המונית, הסוציאליזם, הק/ שילוב מפעל ההתיישבות 
והמאבק הפוליטי, עצמאות מדינית־יהודית תוך חתירה לשיתוף 
יהודי־ערבי, קיום בטחון המדינה תור חתירה מתמדת לשלום. 

בהכירו שרק השותפות הלוחמת בין המתיישב והעובד השכיר 
בעיר ובכפר, בכוחה להבטיח את עתידו של המפעל הציוני, היה 
הקבה״א מובן בראשיתו לאיחוד כולל על תנועת הפועלים, איחוד 
פרוגרמטי שעיקרו — הנאמנות לציונות חלוצית ולסוציאליזם לוחם 
ומגשים (מועצת משמר העמק, 1930 ). לאחר שאיחוד זה לא קם, 
הוקמה ב 1936 "הליגה הסוציאליסטית", שהיתה לשותפו הפוליטי 
הנאמן של הקבה״א. ב 1946 נוסדה ע״י שניהם מפלגת "השומר 
הצעיר״, שהשתתפה ב 1948 בהקמת מפלגת הפועלים המאחדת 
(ע״ע). הקבה״א הוא חלק בלתי נפרד ממנה. 

הקבה״א ריכז מראשיתו את מאמציו בתינוך ילדיו, בהאמינו 
שהאדם הפעיל והיוצר נושא באחריות לבניין החיים השיתופיים. 
ביסוד החינוך המשותף הונחו המסורת של תנועת הנוער 
החינוכית ומגמות החינוך החדיש. נושאו ומכשירו היא חברת 
הילדים בהדרכת המחנכים. הלימודים מיוסדים ככל האפשר על 
שיטת הנושאים, שמטרתה להקנות השקפת עולם מדעית כוללת ולא 
רק ידע, ולפתח את עצמאותם הלימודית כיסוד לעצמאותם הרוחנית. 
ב 6 הכיתות הראשונות מקיימים הק״ חברות ילדים בביתם. ב 6 
הכיתות האחרונות מתחנכים הילדים והנוער במוסדות חינוך גדולים 
יותר, שבהם חברת הנוער היא נושא החינוך. כל מוסד קשור כ״קן 
השוה״צ" לתנועה החינוכית של ה״שוה״צ בישראל". המוסד החינוכי 
הראשון נבנה ב 1931 במשמר העמק. כיום פועלים 22 מוסדות חינוך 
שרובם משותפים לק" אחדים. ובהם חברות ילדים ונוער מכיתה ז׳ 
ועד י״ב. 6,300 בנים ובנות השתלבו בבר כחברים בקיבוציהם. 
ב 1967 הוקם גרעין הבנים הראשון שמטרתו הקמת ק׳ חדש. 

בפרוץ מאורעות 1936 היה ק' השוה״צ תל־עמל (ניר דוד) הרא¬ 
שון ליישובי "חומה ומגדל" (ר׳ לעיל). קיבוצי השוה״צ היו בין 
פורצי גבולות ההתיישבות דרוסה: גבולות. נגבה, נירים, רוחמה. 
בימי מלה״ע 0 שירתו הרבה מחברי הקבה״א בנוטרות, ביחידות 
הצבא הבריטי ובבריגדה. הקבה״א היה כין בוני ומקיימי חפלמ״ח 
(ע״ע). חבריו היו פעילים בארגון ההעפלה וה-בריחה" והיו בין 
הצנחנים שהוצנחו באירופה הכבושה בידי הנאצים (ע״ע פרטיזנים). 

קיכוצי השוה״ע יד מרדכי. נירים ונגבה לחמו בגבורה נגד הצבא 
המצרי במלחמת העצמאות ובלמו את התקדמותו. ובצפון מנע ק׳ 
משמר העסק בעד צבא קאוקג׳י מלפרוץ לעבר חיפה. 

לקבה״א סמינר להשכלה רעיונית־חברתיח בגבעת חביבה. והוא 
מקיים יחד עם הק׳ המאוחד ואיחוד הקב" והק" סמינרים להכשירת 
גננות ומורים. לקבה״א עתונות פנימית ענפה: "הדים לשאלות החברה 
הקיבוצית״. ״החינוך המשותף", .,השבוע בקי הארצי״ ועוד. ב 1931 
הקים את ״ספרית הפועלים״ שהוציאה עד כה למעלה מ 1,000 ספרים 
בתחומי היצירה הספרותית והמדעית. ב 1962 הוקם המכון לחקר 
תקיפת השואה "מורשת" ע״ש מרדכי אנילביץ׳, והוא הסו״ל של 
כה״ע "ילקוט מורשת". 

המוסד העליון של הקבה״א הוא הוועידה, המתכנסת אחת ל 3 
שנים, ומועצות נבחרות, המתכנסות אחת לשנה. הוועידה בוחרת 
בוועד־פועל. הפעול" השוטפת מתנהלת ע״י מחלקות, המודרכות 
ע״י מזכירות הועה״פ■ המכשיר הכספי המרכזי, לעזרה הדדית בין־ 
קיבוצית, היא ,.קרן השוה״צ". בני הק" הוותיקים מתגייסים לשנת 
שירות נוספת על שירותם בצה״ל לעבודה בק" הצעירים, בני 
הדור הצעיר בקבה״א מאורגנים בחטיבה צעירה (ח״ץ) ולה, יחד 
עם הח״ץ במפ״ם, עתון "החותם". ׳.א.הז. 


באיחוד הקב" והק" מאוגדים ( 1975 ) 86 ק" (מהם 5 של 
תנועת הנוער הציוני) ובהם 35,800 נפש. האיחוד הוקם ב 1931 ע״י 
איחוד "חבר הקב' והק"" שהתפלגו מהק' המאוחד. 

האיחוד רואה כחובתו להשתלב במפעל בניו הסדינד" יישובה, 
בטחונה וקליפת העליה, מתוך הזדהות עם שאיפות התנועה הציונית 
הסוציאליסטית וההסתדרות הכללית של העובדים בישראל. מוסדות 
האיחוד: הוועידה (הנבחרת ע"׳ כל חברי האיחוד ומתקיימת 
מדי 4 שנים) קובעת מדיניות בשאלות התיישבות. מדינה וחברה 
קיבוצית: המרכז מורכב מנציגי השלבים ומתכנס פדי חדשיים; 
מזכירות המתחלפת כל 3 שנים. 

האיחוד מלל הן את הקב" הראשונה (דגניה ובנרת) והן את הקב" 
שנוסדו אחרי מלחמת יום הכיפורים (אפיק, כפר חרוב. קליה וקטורה) 
שנוסדו ע״י תנועות נוער מהארץ ומהגולה. היישובים מפוזרים בכל 
הארץ; רבים בספר (הנוכחי או לשעבר). 

האיחוד פיתח שירותים לפתרון בעיות חברה ולפיתוחם האישי 
של החברים, נם באמצעות פעילויות אמנותיוח: באמנויות הפלסטיות, 
במוסיקה (מקהלת האיחוד, הגבעתרון, התזמורת הקאמרית של כל 
הק״), ובענפים שונים במסגרת כלל־קיבוצית: בדרמה (בימת הק׳). 
במחול (להקת המחול) ובספורט. כה״ע "ידיעון" מסייע בפעילות 
רכזי התרבות ביישובים. 

הילדים (כ 10,000 ), עד גיל 18 . מתחנכים במסגרות הפתוחות 
לניסויים שונים. החינוך היסודי ניתן ב 10 בת״ם משוהפים־אזוריים 
או בכל ק׳ בנפרד (כ 15% מהתלמידים הם ילדי חוץ). קיימים 12 
בת״ס אזוריים לחינוך על-יסודי שרובם משותפים עם הקבהמ״א 
(מיעוטם עם הקבה״א) ואף בהם לומדים (כ 30% ) ילדי חוץ (בני 
מושבים, בני עליית הנוער ואחרים). האיחוד מקיים גם מעון לילד 
החריג — "נוה צאלים", בי״ס לילדים קשי־ליפוד (בגבעת־חיים־ 
איחוד) ו 8 תחנות לייעוץ והדרכה מטפלים בילד ובמשפחה. בני 
האיחוד חייבים ב״שנת שירות" נוספת על תקופת שירותם בצה״ל, 
בה הם פועלים בעיירות פיתוח, ביישובים צעירים או בתנועות הנוער 
הקשורות לאיחוד: "הצופים" ו״הנוער העובד והלומד" ־- בה גם 
מאורגנים בני האיחוד. בחו״ל פועלות התנועות: "הבונים", ,.למרחב", 
"יהודה הצעיר" ותנועת הנוער הרפורמית. 

האיחוד שותף בשני הסמינרים הכלל קיבוציים: "אורנים", ליד 
קרית טבעון, המשולב באוניברסיטה של חיפה, ו״סמינר הק"" בת״א, 
המכשירים מטפלות, גננות ומורים לכיתות יסוד והמשך במקצועות 
השונים. ב״כ שותף האיחוד עם שאר התנועות הקיבוציות בקורם 
הגבוה לחקלאות ולכלכלה בפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה 
העברית ברחובות ובקורסים למרכזי משק, גזברים. והנדסאים 
המתקיימים במדרשת רופין ובקורסים לעובדים סוציאליים ועובדים 
קהילתיים. כ 1,000 מחברי האיחוד לומדים במוסדות על-תיכוניים 
שונים במדינה. 

כד,"ע של האיחוד הם: ״ניב הקבוצה" - ■ רבעון עיוני; "איגרת 
לחברים״ — שבועון; ״איגרת לחינוך״ — דו-ירחון; ״עלה״ ■ 
בטאון חטיבת הנוער; ״שדמות״ - - במה לענייני תרבות, שהועמדה 
לרשות קבוצת צעירים מהתנועות הקיבוציות. 

קיבוצי האיחוד מעבדים 492,000 דונם. םה״כ הייצור החקלאי 
הסתכם בס 625 מיליון ל״י ( 1974 ). בקיבוצי האיחוד כ 100 מפעלי 
תעשיה ( 1974 ), שהכנסותיהם הסתכמו בכ 450 מיליון ל״י. ארגונים 
כלכליים מרכזיים של האיחוד: ..קרן האיחוד בע״ס״ - לעזרה הדדית 
בין יישובים; ״לעת גבורות בע״מ״ — קופת-גמל של האיחוד וח¬ 
קי הדתי; ״משקי האיחוד בע״מ״ — ארגון הקניות של הקב". כ״כ 
שותף האיחוד בחברת ,.ייצור ופיתוח בע״מ" המעבדת קרקעות 
ומפעילה בתח״ר (כגון "פרי הגליל" בהצור! ומקימה תעשיות בק" 
צעירים. 

האיחוד מקפיד על הפרדה בין חברות בו לביו חברות מפלגתית. 



47 


!כוצה, קגוץ 


48 


90% מחבריו הצביעו בבחירות האחרונות בעד מפלגת העבודה. 
ורבים מחבריו מסלאיס תפקידים מרכזיים בהנהגתה. מעקרונות 
המאפיינים את האיחוד: פתיחות בארגון הקהילה הקיבוצית בענייני 
החינוך היסודי, התיכון והגבוה! ארגון הסדרי צריכה; יחם חיובי לדת 
(בתכ״נ. כשרות) והתאמה לצרכי העליות השונות. 

חמשת קיבוצי "הנוער הציוני• קשורים לאיחוד בחברות מלאה 
זולת קשריהם המיוחדים לתנועת ,.הנוער הציוני". שלועיח קיבוצי 
"פועלי אגודת ישראל" קשורים לאיחוד בקשר מנהלי בלבלי בלבד. 
הקבה״ד קשור בעיקר למוסדות הכלכלה של האיחוד. לאחרונה דנים 
באפשרות שילובם של המושבים השיתופיים באיחוד. האיחוד שואף 
לאיחוד כל התנועות הקיבוציות על בסים הכרה בצורות המגוונות 
של הק' על יסודות משותפים עקרוניים. נ, גי. 

ח קי המאוחד (הקבהמ״א). ארגון ק" ארצי הדוגל ב״הקמת ק" 
גדולים ופתוחים. על יסודות אחדות העבודה העצמית והשכירה! 
אחדות החקלאות, המלאכה והחרושת! אחדות הגלויות ושילוב דורות 
ביישוב אחד". ראשיתו ב״משק הגדול" עין־חרוד מיסודו של "גדוד 
העבודה״ וגיבושו הארגוני בוועידת פתח־תקוה ( 1927 ), בה נתאחדו 
עין־חרוד עם קיבוצי עולים ונוער ישראלי במושבות. ב 1929 נצסרפו 
אליו ק" נוספים. תקנותיו נוסחו בוועידת פתח־תקוה ובוועידת 
יגור ( 1936 ). 

האוכלוסיה ב 1975 הגיעה לב 25,000 נפש ב 55 יישובים. גבעת־ 
ברנד ( 1,600 נפש) הוא הגדול בקיבוצי הארץ. שטח הקרקע המעובד 
משתרע על 50 אלף דונם ומספר המפעלים התעשייתיים מגיע ל 45 
ולהם מחזור כספי בסו 500 מיליון ל״י בקירוב. 

הקבהמ״א רואה עצמו כתנועה התיישבותית־רעיונית, שביסודה 
תפיסה ייחודית על דרך בניין הארץ וחברה עובדת שנוסחה בהח- 
לסות ועידת גבעת־ברנר ( 1955 ). מכאן העיקרון של סרות כל 
התנועה על יישוביה, ומתן אוטונומיה כספית ואדמיניסטראטיווית 
לכל יישוב. מנהיגותו הרוחנית והמוסרית של י. טבבקין (ע׳יע) 
הטביעה את חותמה על דרכו ועולמו הרוחני. 

יישובי הקבהמ״א פזורים בכל האזורים והגבולות. מיקומם נקבע 
תמיד לפי המשימות החלוציות של התקופה. ביזמתו קם אחרי 
מלחמת ששת הימים ( 1967 ) היישוב העברי הראשון ברמת-הגולן. 
..בעיקרים האידאולוגיים" שאוסרו בוועידת גבעת־ברנר נאמר: 
,.א״י בגבולותיה הטבעיים היא מולדתו ההיסטורית של העם היהודי, 
והמרחב לעליה, להתיישבות ולהתגשמות המפעל הציוני". בין חברי 
הקבהמ״א מצויים ממייסדי תנוער. הפועלים העברית וראשיה. ממעצבי 
ההגנה, ממפקדי מלחמת השחרור. סופרים ואמנים. חברי כנסת 
ושרים. הקבהמ״א מילא תפקיד חשוב במערכות ההגנה וההעפלה 
ובמאבק עם שלטונות המנדט. תפקיד מיוחד מילא בהקמת הפלמ״ח, 
באחזקתו ובטיפוחו. חבריו נפנו עם ראשי המתנגדים לתכנית חלוקת 
הארץ ( 1937 ). שליחיו עיצבו את דמות תנועת ה,.חלוץ" (ע״ע). 
רוב חבריו נמנו עם האגף השמאלי והמכסימליסטי במפא״י. ולאחר 
פילוג מפא״י ( 1944 ) שימשו חברי הקבהפ״א גרעין לסיעה ב', אח״ב 
אחדות העבודה (ע״ע), שנתאחדה ב 1948 עם השומר הצעיר במס¬ 
גרת מפ״ם. 

גיוונו התנועתי של הקבהמ״א גורם למאבקים חברתיים ופוליטיים 
בתוכו. עם החרפת המאבק הפוליטי בין מפא״י ומפ״ם החריפו היח¬ 
סים גם בתיר הקבהמ״א. לאחר שהקים המיעוט הפפא״יי שבין חבריו 
( 35% ) מוסדות משלו לפעילות חינוכית וחברתית. נוצר קרע שהביא 
לפילוג (מועצת נען, 1951 ). יישובים בהם היה רוב למפא־י פרשו 
מן הקבהמ״א והקימו, יחר עם חבר הקב". את איחוד הקב" והק" 
(ר׳ לעיל). ארבעה נוספים. שכמחצית חבריהם נטו למפא״י — 
חולקו (בתוכם עיו-חרוד, אשדות-יעקב). הקבהמ״א. ששאף מתמיד 
לאיחוד תנועת הפועלים. היה פעיל בהקמת מפלגת העבודה היש¬ 
ראלית (ע״ע) שכמעט כל חבריו נמנים עמה. 


הקבהמ״א מקיים רשת מפעלים כלכליים ומוסדות חברה ותרבות. 
.קרן הק׳" ו״משקי-הק׳" הם המכשירים העיקריים לפעילותו המש¬ 
קית. .,אפעל״ — המרכז הסמינריוני להשכלה גבוהה ולהכשרת 
פעילים; .,מבפנים״ — רבעון עיוני! ,.בקיבוץ״ — שבועון. כן 
קיימים בטאונים לרור הצעיר, לענייני חינוך. תרבות ועוד. הוצאת 
הספרים שלו פרסמה כ 700 ספרי מקור ותרגום! ,.בית יצחק קצנל- 
סון" בק׳ לוחמי-הגטאות משמש מוזיאון ומרכז מדעי לחקר השואה 
והמרד. בעין-חרח־ קיים ה-משכו לאמנות". לקבהמ״א קשרים עם 
מספר תנועות נופר: ,.דרור־הסחנות העולים", ,.הנוער העובד וה¬ 
לומד" בארץ ו״דרור" בחו״ל. ש-. דד. 

הקיבוץ הדתי (הקה״ד), איגוד הקב" של הפועל המזרחי 
(ע״ע מזרחי ופועל המזרחי) קם ב 1935 מהתלכדות 3 קב" דתיות 
שהוקמו ע״י יוצאי "ברית חלוצים דתיים" בגרמניה (רודגם. בפר 
יעבץ, רמת השומרון), והחלוץ המזרחי בפולניה (קבוצת שח״ל). 
פטרת ההתאגדות ייצוגית וחברתית; עזרה הדדית, הכוונת ענייני 
הדת, ההינוד והעליה, קביעת התור להתיישבות ונד׳. מוסדות 
הקה״ד: המועצה. הפזכיחת המורחבת, המזכירות הפעילה וקרן 
הקה״ד, המכשיר לעזרה הדדית. הקה״ד משתייר לברית התנועות 
הקיבוציות. 

ב 1975 השתייכו 13 קב״ לקה״ד ובהם 4,840 נפשי. 

עיקד התפתחות הקה״ד חלה לפני ייסוד המדינה; עד 1940 נוסדו 
7 קב״, ועד 1948 עוד 9 . להתיישבות הגיעו 10 קב״. 3 בעמק בית- 
שאן: טירת-צבי (ע״ע), שדה-אליהו ועין-הנצינ, 3 בהרי חברון: 
נפר עציון, משואות יצחק (ע' ערכיהם) ועין-צורים, 3 במבואות 
עזה: בארות יצחק, סעד ונפר דרום, וקבוצת יבנה (ע״ע). ב 1948 
הוקמו; שלוחות, בעמק בית-שאן. לביא, בגליל העליון. במלחמת 
העצמאות נמצאו רוב יישובי הקה״ד במוקדי הקרבות בהיותם 
בשולי ההתיישבות היהודית: 6 יישובים נהרסו כליל, כ 7% מן 
האוכלוסיה המבוגרת נהרגו במלחמה. הקב" שביתן נהרס יושבו 
מחדש. הקה״ד התאושש באיטיות רבה, ורק בשנות ה 60 התגבר 
על קשייו וקבוצותיו הן מהמשגשגים שביישובי התנועה הקיבוצית. 
ב 1966 נוסדה עלומים, במבואות עזה, ואחרי מלחמת ששת היפים 
התיישבו 2 קב" בגוש עציון, כפר עציון וראש צורים ומעלה גלבוע 
על הגלבוע. הקה״ד מקיים האהזות בכפר דרום. 

רעיון הגשמת חיי תורה ועבודה בחברה מאורגנת בעלת 
עקרונות מחייבים. הנחה את הקה״ד מראשיתו. מתוך אמונה, שרק 
חברה בזו מסוגלת לתרום לפתרון הבעיות החברתיות והדתיות 
בימינו, לעומת זאת. ראה הפועל המזרחי דאז בק׳ רק שלב מעבר 
לקראת מושב עונדים. 

הקה״ד, כחילוני, מתבסס על עקרונות השיתוף בייצור ובצריכה, 
שוויין. ענודה עצמית וחלוציות, אד מדגיש, גם בתחומים אלה. את 
הקשר עם חדת: מצוות שבין אדם לחברו, מוסר הנביאים וראיית 
חז״ל את טיב יחסי-אנוש וסדרי חברה מתוקנים ("לפנים משורת 
הדק״ וכד׳}! ומבחינת ההתייחסות לבעיות זמננו — בדרך הרעיונות 
של ה ס ו צ י א ל י ז ם ה ד ת י ו״תורה עם דיר ארץ". את יסוד הזיקה 

לא״י ולמפעל ההת¬ 
יישבות תולה הקה״ד 
במצווה הדתית של 
יישוב א״י, ונכר ש¬ 
קיום המצוות בשל¬ 
מות אפשרי רק בה. 

ממלחמת ששת הימים 
הושם הדגש על הצד 
הדתי־משיחי והלאומי 
במשנת הקה״ד, על 



בית־הינפת בהינויו שרה־אליר״ו 




49 


קבוצה, קברן — קבדצה חברתית 


50 


חשבו! הצד החברתי-פנימי. רעיונות ,.א״י השלמה" קנו להם שביתה 
בקב". במיוחד בצעירות. אך לרגל חילוקי הדעות לא הכריעו מוסדות 
הקה״ד בדבר. 

מלבד הקשר עם הדת תרם הקה״ד לעקרונות הק׳ הכללי את 
פיתוח התפיסה שהרמוקרטיה היא גורם יסודי ועצמאי בשיטת הקב' 
ולא רק פועל-יוצא של השיתוף. הקה״ד שם דגש חזק על הצורך 
להגדיר את ערכיו ולסייגם מערכי החברה הכללית וניסה שיטה 
עצמאית בשאלת הקניין בקב". שאינה נבחנת מצדה החמרי, 
אלא גם מהבסים דתיים (קיום מציות כחובת גברא) ואנושיים 
(כבטוי ליחסים בין בני־אדם). מטרה סגולית לקה״ד היא הקמת 
ציבור דתי עצמאי, שרק הוא עשוי להביא להתחדשות דתית כיום. 
ביטויים לכך: הגישה העצמאית לחגיגה יום העצמאות (הקה״ד 
הוציא לשם כך ..סדר תפילות" מיוחד).שחרור בני הישיבות משירות 
בצה״ל (הקה״ד מתנגד לשחרור בני הישיבות. בגלל ההיבדלות 
מהכלל ואי־מילוי החובות כלפיו וחילול השם הנגרם מכך) וגיוס 
הבנות (הקה״ד לחם נגד עמדת הרבנות, שהטילה איסור מוחלט 
על גיוס זה). צורת השבת והחגים וסדרי התפילה בציבור מאפיינים 
את ההווי הפנימי בקה״ד, שאלת הרב בקב" מלווה את הקה־ד 
מראשיתו ועדיין לא נפתרה. היא מצביעה על המתח שביו הקה״ד 
והציבור הדתי שמחוץ לק", ציבור שאליו משתייך הקה׳יר מבחינה 
רעיונית ומעשית. 

הקה״ד היה בין מייסדי עליית הנוער (ק׳ רודגם), ושותף למפעל 
זה גם היום. הקה״ד קלט את קבוצת הנוער הדתי הראשונה ( 1934 ) 
וביזמתו נוסדו "כפר הנוער הדתי" ליד נפר חסידים, הסקטור הדתי 
במקוה ישראל (ע״ע) ומוסד "הודיות" ליד קבוצת לביא. לקה״ד 
תפקיד מרכזי בתנועת הנועד הדתי "בני־עקיבא", וחלק ביסוד הישיבה 
.כרם דיבנה״ ליד קבוצת יבנה. לקה״ד 5 בת״ם (ביבנה, בשדה- 
אליהו, בסעד, בלביא ונבארות־יצחק), ובהם כ 1,600 תלמידים 
(נ 500 אינם מבני הקב"), 

הקה״ד פועל במסגרת הפועל המורחי והמפד״ל, והוא שהקים 
אח האגף השמאלי במפד״ל — סיעת .למפנה״. מ 1971 ניתק הקה״ד 
את קשריו עם .למפנה״. בטאונו; ״עמודים״ (מחרצ״ח עד תש״ט: 
,.עלונים׳׳, ומתשי״א עד תשס״ז: "ידיעות הקה״ד"). י״ל כירחון. 

מש. או. 

לדמותו החברתית של הכפר העברי (כיכסוזיוו), תש״ו,־ מ. ביבר. 
נתיבות באיטופיה. תש״ז י ח. דריו־ררבקין. ההברד, האחרת. 11961 
ע. עפר, הברה בצמיתחהי תש״ר 1 ׳ 1 . גילן. החיניד המשרתף. 1961 ז 
ע. גדין. נוזיבי היק׳ והיקב׳, א—ב•. תשי״ח—תשכ״ז: ר. כהן. הייעיב 
הקיביצי, יהודית וההלייכים, תשכ״ט! ח. ברקאיי. מלאי ההין בסשין 
הקיבוצי 6 ג 19 — 1965 , תשכ״סי הנ״ל. בללי־החפעיל של מערכת' 
הייצור של הק׳(אקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, ד■ 16 ). חשל״או 
י*. טלמורגרבר, יתיד והברה בקי, תש״ל: י. רינג, הק׳ והעתיד, תשל׳א: 

מ. רוזנר, הירארכיה ודמוקרטיה בתעשיה הקיבוצית (דיסרטציה). 
תשל״א; נ. גילומב^ד. כ״ץ. הק׳ כמערכת הברתית פת־חה. תשל־׳א: 

ל. שעשוע- י. גולדשמידט, ההתפתחות הכלכלית של הק" בענות 
הששים, 1972 ; א. איפיר. הק׳ בתנועת העבודה, תשל״ג 5 ג. מ. קרסל, 
,.מכל אחד לפי יכולתו״, ריביד כי.ול שיוויון בקי. 4 מ 1 ! מ. פינם. ה^ 
כדרך חיים, תשל״ה! ד, רוזולין. התפתחות המבנה האזורי בתניעה 
הקיבוצית: הבמיססוציול-גיים, תשל״הז ..>{ !),{ז /מ. 0 ז 1 ין 8 .}לן 
111 ) , 11 ( 13 ) 5 .( ;־ 19/1 1 * 1 ,. 111 ; 1958 

£111£$ מ׳/ן 2 ־׳?ע ,תמהחז 311 ? .!לן ; 1960 . 1 *^ 0611 ■(!< 

; 1966 י/ן 

,^ 51£ ׳ו 0 ת £3 ; 1964 ,..) 1 €^ו / 0 !(^ק 1 ויו^ 0 ו 61 ו 8 ,מ-יפ^גס.£ 

; 1969 ־/^/ / 0 .מזו 0 ל £€11011 . 6 ; 1966 ,.) 1 * 1 ^ 1 * 1 11€ } 

:^ 116 >>ו 81 .א/ ,(. 00 ) ,. 10 ; 1965 ,.) 1 מ* ^מ;׳ 4 ו 0 ־ז 7 ) . 1 

,* 1971 ,..) 1 1 ז* 1 / 1 ו 1 ^ 011£ ^ 1 ^ 1 * 11 ) 11 ו%(ז 0 ^ ,ש 1 ז{ 1,10 ״ 1 ; 1971 ,)^ 6 ^* 0 * 
; 971 ! מ/ין/זס/^. מ/ /ה 0 ! 1 ) ,זשהל״א . 1 ׳< 

,■ 1161 ( 51101 ,( - ־!שי^נד ״ 1 ; 1972 ,(. 0 ס) • 811111 . 8 

. 1975 1116 1 * 1 

קבוצה חברתית (אנג׳ קפס־נא). הצירוף של שני בני-אדם או 
יותר, המקיימים דפוסים קבועים של שיתוף־פעולה חברתי 
המתאפיין בקיום מטרה קבוצתית, בדפוסי ארגון ופעולה מוסכמים, 
בנורמות התנהגות ובקריטריונים של השתייכות. לחברי ד.ק־ תכונה 


או תכונות משותפות! הם מודעים לכך שכמה ממטרותיהם ומתחומי 
התעניינותם תלויים זה בזה! הם רואים עצמם כמרכיבים ישות 
מוגדרת והם משפיעים זה על זה במאמציהם להשיג את מטרותיהם 
המשולבות. יש המוסיפים על םימני־הנר אלה את הימשכות הקיום 
זמן מסוים, שמולידה התפתחות מערכות של נורמות חברתיות הפווס־ 
תות תזמנחרת את פעולות־הנומלין בין החברים. ומערכת תפקידים 
שבמסגרתם נועדו לכל אחד פעולות, זכויות והתחייבויות. 

חוקרים מסוימים מדגישים הבטים שונים של חיי הק׳. למשל: 
יחסי המסיבה והדחיה הבין־אישיים בקרב חברי הק' (ג׳. ל. מורינו)! 
הסיפוק שחשים חברי הק' מעצם קיומה ופעילויותיה (ב. מ. בס ): 
נורמות התנהגות משותפות וסבנה תפקידי הנוצר בעקבות הנורמות 
(ט, מ. ניוקאם)! פעולת־הגומלין החברתית (אינטראקציה) שביו 
חבריי. (ג'. ם■ הומאנז! ד. פ. ויילז). 

הגדרת הק׳ המקובלת על החוקרים בשטה הדינמיקה הקבו¬ 
צתית — שהוא שטת המחקר העיקרי בפסיכולוגיה החברתית 
בתחום הק״ — היא זו שהושפעה מתפיסת ק. לוין (ע״ע), שלפיה 
התלות ההדדית היא המרכיב העיקרי בקיום הק׳ וטיב התלות מהווה 
גורם מרכזי המשפיע על סוג הק', דפוסי פעולתה וקשריה עם ק" 
אחרות. 

יש המסווגים ק״ לפררמליות ובלתי־פורמליות. לראשוניות — 

ק" שקיימת בהן הברות אישית בין חברי הק' (המשפחה [ע״עז, 
קבוצת משחק של ילדים, ידידים) לעומת משניות — איו בהן בהכרח 
הכרות אישית אינטימית (כגון, ארגונים חברתיים) — ולקטנות 
(פחות מכ 50 חברים) לעומת גדולות. ק" מתאפיינות לא רק לפי 
גדלו אלא גם לפי מבנן, הקריטריונים להכרה בקיומן. לכידותו 
(־־מידת ליכודן, מ־״־״״לסס), יעילותן. סביבתן, צורות פעילות־ 
הגומלין בין ההברים, מסוירותיהן, עצמת ההתקשרות בין החברים, 
דפוסי ביקורת הדדית וכיו״ב. ק" מתאפיינות גם לפי תפקוהן או 
המפגרת החברתית שבה הן פועלות, וכאן מבהינים בין ק" עבודה, 
ק" ידיחת, ועדות. מועדונים, חבורות־ר 1 זוב, ק" דתיות וכד'. 

חוקרי הדינמיקה הקבוצתית ממקדים את מטרות עבודתם התאור־ 

טית והמחקרית בעמידה על טיבן של ק", הוקי התפתחותן, היחסים 
בין יחידים לק". בין ק" לביו עצמן ובינן לבין מוסדות חברתיים 
שונים. 

היסטוריה של המחקר. היסודות הואשוניס לחקר ק" 
הונחו בתחילת המאה ה 20 בעבודות סוציולוגים כצ׳. קולי(ץט 1 .) 00 ס) 
דירקם וזימל (ע׳ ערכיהם). ופסיכולוגים כסקדוגל וונט ח. פרויד 
(ע׳ ערכיהם), שהתייחסו בעבודותיהם לאפיונים ולתהליכים קבוצ¬ 
תיים שונים. במיוחד יש לציין את עבודותיו של זימל, המצביעות 
על ההשפעה הרבה שיש לגודל הק' על אפיה ועל התפתחות היחסים 
בין חבריה, רק בשנות ה 30 החלה הפעילות המחקרית בנושא דק" 
להתגבש ולהופיע בתחום עצמאי, עם פרסום במה עבודות חשובות 
מאת מ. שריף, ניוקאם וויס (טהג)¥ג.? .¥\). בראשית שנות ה 40 
קיבל חקר התפתחותן וטיבן של ק", כתחום מוגדר ועצמאי, תנופה 
חשובה נוספת בעקבות עבודתו של לוין בסרכי למחקר הדינמיקה 
הקבוצתית במכון הטכנולוגי של מסצ׳וסטס (נוסד 1945 והועתק עם 
מוחו של לוין, ב 1947 , לאוניברסיטת מישיגן). כ 10 שנים היה המרכז 
לדינמיקה קבוצתית מרכו גדול לעבודת מרבית החוקרים החשובים 
בשטח זה. במסגרתו נחקרו בין-היתר נושאים כמו הלכידות הקבו¬ 
צתית, המנהיגות, הכוח וההשפעה. תוצאות מחקרים אלה פורסמו 
במספר רב של עבודות (ר׳ ביבל', ספרם של קארטרייט וזנדר). 
למרות ההתרחבות חרבה שחלה בחקר ק״ בשלהי שנות ה 40 ובשנות 
ה 50 לא חלו עד היום שינויים מהותיים בצורות, בגישות ובנושאי 
המחקר השונים. 

מגמות וגישות תאורטיות בדינמיקה הקבוצתית. 

א) תאורייתהשדה. עיקרה ההנחה, שההתנהגות היא תוצאת 




51 


קבוצה הכרתית — קבוצות, תורת ה־ 


52 


מכלול הגורסים המשפיעים זה על זה נפעולת־גרמלין, ושאפשר 
לתאר אותם כשדה של נוהות הנקרא .,מרהב חיים" או "מרחב 
חברתי". התכונות המבניות של השדה מיוצגות ע״י מרעזגי□ סשסת 
הטופולוגיה ותורת הק" (במתמטיקה), והתכונות הדינמיות (הפעילות 
והשינויים החלים בשדה) מתוארות בעזרת מושגים משטח הפסיכולו¬ 
גיה; ב) ת א ו ר י י ת פ ע ו ל ת ־ ה ג ו מ ל י ן (האינטראקציה) 
— לפיה מאופיינת הק' והמתרחש בתוכה ע״פ מערבת פעולת־ 
הגומלין שבין חבריה. בגישה זו נעשה נסיון לפתח ולהסביר את כל 
הנעשה בק׳ בעזרת 3 מושגי־יסור: הפעילות, פעילות־הגומלין(האיג־ 
טראקציה) והרגש (סנטימנט); ג) הגישה הסוציומטרית 
עוסקת בראש־וראשונה בבחירות הבין־אישיות של חברי ק׳/ בחירות 
אלו משקפות נטיות משינה ודחיה בין־אישית, או העדפות להתאג־ 
דויות על בסיסים מסוימים (מי מעריה לעבוד עם מיי). מבחירות 
אלו ניחן ללמוד על מבנה ההתאגדויות בק", המתואר בד״כ נגרף 
הנקרא סוציוגרמה; ד) התאוריה הפסיכואנליטית מיסודו 
של פרויד שימשה כגישה מרכזית בהרבה ענודות שישמו מושגי־ 
יסור פסיכואנליטיים, כגון; הזדהות. רגרסיה, סבגנונייהגגה ותהליכי 
תת־ההכרה הנלתי־מורעים לניתוח התנהגות של ק" ושל יחידים 
במסגרות קבוצתיות. (וע״ע פסיכואנליזה, עמי נ%); הו גישות 
מתחום הפסיכולוגיה הכללית מוצאות את ביטוין בעבו¬ 
דות המשתמשות בתאוריות של הנעה (מוטיבציה), למידה ותפיסה. 
מנין אלו חשובות במיוחד התאוריות הקוגניטיוויות (הכרחיות), 
המדגישות את חשיבות ההבנה והצורה שבה מידע משפיע על 
התנהגות. 

נושאי מחקר ודיון עיקריים נדינמיקה קנוצ־ 
תיחהם: 1 )לחציםלאחידוחוקונפורמיות; 2 )לכי־ 
ר ו ח קבוצתית — המבטאת את משיכות הק׳ לגני חבריה. הלכידות 
היא תוצאת הכוחות הפועלים על חברי הק׳ להישאר בקבוצתם; 
3 ) כ ו ח ו ה ש פ ע ה הם מושגי־יסוד להבנת תופעות ותהליכים שינים 
כדוגמת עליית מנהיגות, התהוות קואליציות וריבוד; 4 ) המנהי¬ 
ג ו ת נחקרה תקופה ארוכה כתולדה של תכונותיו האישיות של ה¬ 
מנהיג. לאחר שמחקרים רבים מאד לא הצליחו לזהות תכונות אישיות 
מסוימות המאפיינות מנהיגים יעילים, התמקד המחקר במנהיגות 
כתופעה קבוצתית, הכוללת את תהליד חלוקת העבודה והמשימות 
(הפונקציות) המנהיגותיות שבה. בגישה זו נחקרו הגורמים והתוצאות 
של ריכוז משימות המנהיגות בידיו של אדם אחד לעומת פיזור( בין 
מספר מנהיגים; 5 ) י ע י ל ו ת ע נ ו ד ח ה ק' ו ת פ ו ק ח ה; 6 ) יח¬ 
סים בין ק". — וע״ע סוציולוגיד״ עמי 557 , 559 . 

^■^( $11 ״ 01 ( :והץ 701 ו}, !!) 100 ? 1 ו 1€110 וז-) 1 ח 1 ,{ 0 ) 63 .ז .מ 

;(! 95 [ ,^) 0101 ה 0 הזו 1 ^ )ז/ 7 ,גוזבוחסא . 0 . 0 ; 1950 ,ןק 11 <ד 01 011 או 5 )ס 
, 1 ק^ 01 יו 0 / 0 ^ 101011 <€^!*! ) 4 >*ל 
. 1972 14 < 0 קווס■!!) ,■!סחוסזצ . 0 . 1 —תשל״ב 

ע. וי. 

קבוצות, תורת ה" (תה״ק; ץזם 111£ ז*), ענף של המתמטיקה 
העוסק בקבוצות, נקודת המוצא למושג הקבוצה היא הגדרתו 
של ג. קנטור (ע״ע) שקבוצה הנה כל צירוף של עצמים מסוימים 
ומובדלים, שמקורם בהסתכלות (בנסיון) או במחשבה, לחטיבה אחת. 

לתד,״ק מעמד מיוחד במתמטיקה. לא רק שמושגים יסודיים של 
תה״ק הנם מושגים מרכזיים בענפים רבים, אלא שניתן לפתח את כל 
המתמטיקה מתוך תה״ק. כלר, אפשר להשתמש באכסיומות של 
תה״ק נדי לבנות את כל העצמים המתמטיים והמשפטים שרוצ-ים 
להוכיח על עצמים אלה נובעים במישרין או בעקיפין מאכסיומות 
תה״ק. בפרט אפשר לבנות בתוך תה״ק את המספרים הטבעיים, 


השלמים, הרציונליים. הממשיים והמרונכים וכן את המרחב הגאו- 
מטרי ה "-ממדי. כ״ב את הפונקציות הממשיות והמרוכבות, את 
הסדרות האינסופיות של סספדים ופונקציות ועוד עצמים מתמטיים 
רבים. בדי לקבל קיום של עצמים אלה אין צודך להניח קיום עצמים 
שאינם קבוצות ואפשר להניח שכל עצם מתמטי הוא קבוצה. תה״ק 
יבולה לשמש מסגרת לכל המתמטיקה מפני שכל התורות המתמטיות 
ניתנות לפיתוח בתוך תה״ק מבחינה הגיונית. אולם. מבחינת הלך 
המחשבה. בחירת הבעיות ושיטות הפתרון, אין הענפים השונים של 
המתמטיקה כפופים כלל לתה״ק. 

תה־ ק האלמנטרית. אם צ/ היא קבוצה ו צ אחר העצמים 
שנאספו לקבוצה זו אזי אומרים ש צ הוא איבר של 4 ״ או ש 4 . 
מנילה את צ, ומסמנים 4 6 *. כל קבוצה נקבעת ע״י איבריה, 
כלר אם לקבוצות ו 8 בריוק אותם איברים אזי 4 ו 8 הן קבוצות 

זהות. סימון מקובל לקבוצה שאיבריה הם 1 ,...,ל , 3 הוא { ז.ל,ב). 

למשל, את הקבוצה שאיבריה הם 4,2 , 1 מסמנים ב [ 2 , 4 , 1 !. 

יחס פשוט בין קבוצות הוא יחם ההקפה. אם כל איבר של 4 
הוא גם איבר של 8 . אזי אומרים שהקבוצה 0 מ ק י פ ה אח הקבוצה 
4 , או ש 4 מוקפת ע״י 0 , או ש 4 קבוצה חלקית ל 8 . 
ומסמנים 4£8 . למשל. { 1,2,4 } 5 { 1,4 }; { 3,3 } £{ 3 }. 4 . היא 
קבוצה חלקיתםמשל 0 אם 4£8 ,אבל 4 איננה כל 8 . בקבו¬ 
צות, אפשריות מספר פעולות פשוטות: פעולת האיחור: פ 11 4 
(קרי: 4 איחוד עם 8 ) היא הקבוצה המכילה בדיוק את כל 
איברי 4 ואת כל איברי 8 . למשל { 1,3,4 } = { 1.4 } 11 { 1,3 }. 
פעולת החיתוך; 8 ח 4 (קרי: 4 היתוך עם 13 ) היא הקבוצה 
המכילה בדיוק את כל העצמים המשותפים ל 4 ול 8 . למשל 
( 1,2 } = ( 1.2,4 } ח{ 1,2,3 }. פעולת ההפרש: פ ~ 4 (קרי 4 
פחות 6 ) היא הקבוצה המכילה בדיוק את כל איברי 4 שאינם 
איברים של 6 למשל { 1,4 } = { 2,3,5 } ~ { 1,2,4 ). 

התורה המתמטית העוסקת בתכונות האלגבריות של יחם ההקפה 
ושל פעולות האיחור, החיתוך וההפרש של קבוצות נקראת בשם 
אלגברה בוליאנית (ע״ע נול, ג׳ורגי). לתורה זו נודעת חשיבות 
רנה הן בשטחי המתמטיקה הטהורה, כגון הלוגיקה המתמטית, והן 
בפתרון בעיות הנדסיות בבניית מערכות מיתוג של מחשבים ספר¬ 
תיים והתקנים אלקטרוניים אחרים. פעולות ומשפטים של האלגברה 
הבוליאנית ניתנים להדגמה ע״י דיאגרמות ון (בציורים 1 — 6 : 
הקבוצות מסומנות בעיגולים מתאימים). 

נעלה את שני הקווקווים של ציורים 1 ז 2 על ציור 3 . ברור 
שאותו חלק של הציור שיקבל קווקוו כפול הוא החלק המשותף 
לשתי הקבוצות. השוואת כלל השטח המקווקוו בציור 4 עט 
השטח המקווקוו קווקוו כפול בציור 3 נותנת לנו את השוויון 
( 0 ח 6 ) ט 4 = ס ט 4 ) ח ( 8 פ 4 ). בצורה דומה מדגים 
ציור 5 את יחם ההקפה, וציור 6 את פעולת ההפרש. 

השימוש נשפת האלגברה הבוליאנית ובמושגים אלמנטריים 
אחדים של תה״ק מקל במידה ניכרת על אפשרויות ההתבטאות 
במתמטיקה. לאחרונה הונהג השימוש בשיטה זו בבת״ס תיכוניים 
ואף ננת״ס יסודיים. 

מושגים אפייניים: מייסד תה״ק כתורה מתמטית של 
ממש הוא גאורג קנטוד, ב 1874 התחיל לפתח, במעט לבדו. את כל 
המושגים החשובים של התודה. 

נתה״ק מבחינים בין קכוצות סופיות כגון { 3 , 7 , 5 , 2 } לבין 
קבוצות אינסופיות כגון הקבוצה {..., 1,2,3 } שלכל 
המספרים הטבעיים, או קבוצת כל הנקודות על קטע נתון במישור. 
מנקודת הראות המתמטית מעניינות בעיקר הקבוצות האינסופיות. 
קנטור גילד, שאפשר להנהיג מספרים מונים (ר להלן) גם לקבוצות 
אינסופיות. שתי קבוצות נקראות ש נ ו ת - ע צ מ ה אם אפשר ליצור 
התאמה חד-חד ערכית בין איבריהן (כלוי, שלכל איבר של אחת 






53 


קבוצות, תורת ה־ 


54 


הקבוצות יתאים בדיוק איבר אחד של השניה ולהפך). למשל׳התאמה עצמה לקבוצת הנקודות על הקו הידר ואף על קסע׳ והמספר המרבה 

חד־חד ערכית בין הקבוצות { 4 . 2 ״ 0 } ו { 8 , 5 . 1 } נתונה ע״י שלהן שווה למספר המונה של קבוצת המספרים הממשיים רסימונו 

4 2 0 ״^* 2 (שניים בחזקת "א). 


1 ( 1 
1 5 8 

והתאמה חד־חד ערכית בין קבוצת כל המספרים השלמים לביו קבוצת 
כל המספרים הטבעיים (כולל ה 0 ) נתונה ע״י 

.... 4 3 2 1 0 1 - 3-2 ' 4 - .. 

11111 ] 1 ! 1 

.... 102468 3 5 7 . 

סהתאמה זו נובע שקבוצת המספרים הטבעיים היא שוות־עצמה 
לקבוצת כל המספרים השלמים אע׳־פ שקבוצת המספרים הטבעיים 
היא קבוצה חלקית ממש של קבוצת המספרים השלמים. תופעה זו 
נראית משונה. כי אינה קיימת בקבוצות הסופיות. קבוצה חלקית 
ממש לקבוצה סופית איננה יכולה להיות שוות־עצמה לקבוצה עצמה. 

המספרים המונים הסופיים מתקבלים באופן הבא: לכל הקבוצות 
שהן שוות־עצסה לקבוצה ( 0 ,נ 8,1 } כאשר 3 ,ל , 3 עצמים שונים, 
מתאימים עצם הנקרא ..שלוש״, סימונו 3 , והוא המספר המונה של 
קבוצות אלו. בדיוק באותו אופן ניתן להתאים מספרים מונים גם 
לקבוצות אינסופיות. לנל הקבוצות שהן שוות־עצסה לקבוצה אינסו¬ 
פית נתונה מתאימים עצם והוא המספרהמונהשל קבוצות אלו. 
למשל. לכל הקבוצות שהן שוות-עצמה לקבוצת המספרים הסבעיים 
מתאימים עצם שסימונו "א (אלף־אפס) והוא המספר המונה של 
קבוצות אלו. ,א הוא המספר הפונה האינסופי הקטן ביותר. הקבוצות 
שהמספר המונה שלהן הוא "א נקראות קבוצות בנוח סניה. 
מושג זה הוא מושג מתמטי חשוב ושימושי מאד. קבוצות המספרים 
השלמים והמספרים הרציונליים הן בנות סניה (כי כל אחת מהן 
שוות־עצמה לקבוצת המספרים הטבעיים). קיימות קבוצות בעלות 
מספרים מונים הגדולים מ "א. קנטור עצמו הוכיח כי קבוצת בל 
המספרים הממשיים אינה בר. מניה. כלר, המספר המונה שלה גדול 
מ "א. כ״ב גילה קנטור, שקבוצות הנקודות במרחב ובמישור הן שוות- 





ייאגרכ״ה ז; 




מושג מרכזי אחר בתה״ק הוא מושג המספרים הסודרים. 
בניגוד למקרה של המספרים הסופיים 0 . 4 2 ״... המשמשים הן כמסמ¬ 
רים מונים דהן כמספרים סודרים, נבדלים המספרים הסודרים האינ¬ 
סופיים מהמספרים המונים האינסופיים. המספרים הסודרים האינסו¬ 
פיים מתקבלים כשמוסיפים אחרי הסדרה 1,0 , 3,2 ״.. של המספרים 
הסודרים הסופיים עוד סדרות רבות של עצמים הנקראים המספרים 
הסודרים האינסופיים. את העצם הראשון המופיע אחרי הסדרה 
0 . 1 , 2 , 3 .... נהוג לסמן באות היוונית 0 > (אומגה), והוא המספר 
הסודר האינסופי הראשון. את המספרים הסודרים הבאים אחריו 
מסמנים ב 3 4 0 ) . 01-2 ) , 1 ^( 0 - אחרי איברי סדרה זאת באים מספרים 
סודרים נוספים המסומנים ב ", 3 ־ 2 -< 1 ), 2 -.- 0-2 ) , 1 ־י 2 ־ 0 >׳ 2 .נ 0 וכן 
הלאה. מבנה סדרת המספרים הסודרים הוא כיום אחד הענפים 
המרכזיים בחקר תה״ק. 

יש מקרים בהם לקבוצה אינסופית אין איבר ראשון. למשל, 
לקבוצת המספרים השלמים (כולל השליליים) בסדר הטבעי שלה איו 
איבר ראשון. מסתבר שכדי שניתן יהיה להשתמש בסידור של 

קבוצה \ 4 כדי להצביע על איבר ראשון, איבר שני.איבר(■). 

וכד. על הקבוצה להיות סדורה היטב בסידור הנתון, כלר 
שלכל קבוצה לא ריקה חלקית ל חייב להיות איבר ראשון בסידור 
הנתון. האפשרות לסדר כל קבוצה כך שתהיה סדורה היטב נובעת 
מהנחה מיוהדת על אופי הקבוצות הידיעה בשם א כ ס י ו מ ת ־ 
הבחירה. אכסיומה זו אומרת כי בהינתן קבוצת קבוצות זרות 
(ללא איברים משותפים) קיימת קבדצה המכילה בדיוק איבר אחד 
מכל אחת מהקבוצות הנתונות. מהנחה זאת נובע גם שכל המספרים 
המונים האינסופיים מסודרים לפי גדלם ושאפשר לסמנם בעזרת 
המספרים הסודרים כדלקמן: 

י־־׳ו - 2 -״א י. ״א . ג״א , 1 +״א ׳״א . 2 א .|א ,סא 

תמונתעולסהקבוצית. בתה״ק עוסקים לאו דווקא בקבו¬ 
צות של סתם עצמים אלא גם בקבוצות שאיבריהן קבוצות (איבריהן 
של אלו יכולים שוב להיות קבוצות, וכן הלאה)• אולם, נמצאו בתה״ק 
סתירות הגיוניות שהידועה שבהן היא הפרדוכס של רסל (ע״ע) 
המתקכל כדלקמן: בש־ם קבוצה נורמלית תכינה כל קבוצה 
שאינה איבר של עצמה. למשל, קבוצת כל המספרי{:! הטבעיים א היא 
קבוצה נורמלית כיון ש א עצמה אינה מספר טבעי ולכן אינה איבר 
של א. מאידך, קבוצת כל הקבוצות אינה נורמלית, כי היא עצמה 
קבוצה ולכן היא איבר של עצמה. תהי קבוצת כל הקבוצות הנור¬ 
מליות. נשאלת השאלה האם הקבוצה היא נורמלית או לא. אם \ 4 
נורמלית. אזי היא איבר של עצמה. כי ^ חיא קבוצת כ ל הקבוצות 
הנורמליות, ולכן אינה נורמלית. מאידך אם \ אינה נורמלית, אז 
אינה איבר של עצמה, כי מכילה רק קבוצות נורמליות. ולכן \ 1 היא 










55 


גןבוצוה, הורה ה¬ 


ומרה, קבר 


56 


נורמלית. כך הונח ש היא בעת ובעונה אחת גם נורמלית רגם לא 
נורמלית, ווו סתירה הגיונית. 

סתירות אלו הבליטו את העורך בביסוס תה״ק על מערכת 
אכסיומות שלא תקנה מעמד של קבוצה לכל אוסף של עצמים 
(כמו אוסף הקבוצות הנורמליות). מערכת האכסיומות המקובלת 
כיום לתה״ק סותתה בשנים 1908 — 1922 ע״י צרמלו, פלנ^ל (ע- 
ערכיהם) וסקולם. המעדכת מסומנת בד״ב ב'■ 2:1 וידועה בשים מער¬ 
כת צרמלו־פרנקל. האכסיומות הן הנחות פשוטות ואמינות 
ביותר על הקכוצות, והן כדלקמן: 1 . אכסיומת ההקפיות: 
אם לשתי קבוצות אותם האיברים אז הן שוות• 2 ■ אכסיומת 
ה א י ח ו ד 1 לכל קבוצה צ קיימת קבוצה המכילה את כל איברי 
האיברים של א. 3 . א כ ס י ו מ ח ק ב ו צ ח ה ח ז ק ה: לכל קבוצה 
א קיימת קבוצה המכילד, את כל הקבוצות החלקיות ל א. 4 . אכ¬ 
סיומת האינסוף: קיימת קבוצה המכילה את כל המספרים 
הטבעיים• 5 . אכסיומת ההחלפה: אם (;י, 11 ) 11 יחס מנוסת 
בשפת תורת הקבוצות ולכל 11 קיים לכל היותר א אחד המקיים את 
(׳ 11,1 ) 11 , אז לכל קבוצה א קיימת קבוצה ■< המכילה בדיוק את 
אותם עצמים \ המקיימים (א, 1 !) 11 עבור איבר נ! כלשהו ב %. 
6 , אכסיומת היסוד: לכל קבוצה א קיים איבר ע כך שאין ל א 
ולו איברים משותפים, בד״כ מצרפים לאכסיומות אלה גם את 
אכסיומת הבחירה שנזכרה לעיל• 

אפשר לתאר אח הקבוצות כמסודרות שכבה ע״ג שכבה• בשכבה 
התחתונה נמצאים כל העצמים המתמטיים שאינם קבוצות, האטו¬ 
מים• בשכבר. הבאה נמצאות כל הקבוצות של האטומים• בשכבה 
שמעליה נמצאות כל הקבוצות שאיבריהן נמצאים בשתי השכבות 
הראשונות, באופן כזה מתקבלת שכבה מתאימה לכל מספר סודר 3 
כשבשכבד, המתאימה לסודר 3 נמצאות כל הקבוצות שאיבריהן 
לקוחים מחוך השכבות שמתחת לשכבה 3 ושהן עצמן לא נמצאות 
כשכבה מתחת לשכבה 3 , ההנחה שקיימים אטומים אינה דרושה 
לתה״ק! ניתן להניח שאין עצמים מתמטיים פרט לקבוצות. במקדד. 
זה תהיה השכבה הראשיונה ריקה. השכבד, השניה תכיל קבוצה 
אחת והיא הקבוצה הריקה 0 (קבוצה שאין לד, אף איבר). השכבה 
השלישית תכיל את הקבוצה{ 0 ) שאיבדה היחיד הוא הקבוצה הריקה. 
השכבד. הרביעית תכיל את שחי הקבוצות ( 0 ) ו { 2 }, 0 }.כל שכבה 
בעלת מספר סודר סופי תכיל רק מספר סופי של קבוצות. אולם 
השכבה ה 2 כבר תכיל אינסוף קבוצות. 

שאלה חשובה ביותר שאין אכסיומות ק 2 או הנחות טבעיות 
אחרות על קבוצות, יכולות להכריע לחיוב או לשלילה היא הש¬ 
ערת הרצף. השערת הרצף היא הטענה שאין שום מספר מוגה 
הנמצא בין המספר המונה "א של קבוצות המספרים הטבעיים ובין 
המספר הסונה (״• 2 ) של קבוצות המספרים הר,משיים. ק. גדל (ע׳ע 1 
ב 1938 ) וס. כהן (ב 1963 ) הוכיחו שאכסיומות המערכת י ? 2 מת¬ 
יישבות נם עם ההנחה שהשערה הרצף נכונה וגם עם ההנחד, שהש- 
ערת הרצף אינה נכונד.. לכן מעמד השערת הרצף ביחס למערכת 
?. 7 דומה למעמד אכסיומת המקבילים ביחס לאכסיומות האחרות 
של הגאומטריד. (ע״ע גאומטריד. לא־אוקלידית. עמ׳ 117 ), קיימות 
מספר טענות חשובות אחרות שאינן מוכרעות ע״י הנחות טבעיות 
על הקבוצות, וד,עיקריות ביניד,ן הן הנחות על קיום מספרים פונים 
גדולים מאד. 

קיימות מערכות אכסיומות אחרות המקובלות מאד והשונות בריסי 
רק בפרטים בלתי חשובים, בעיקר בכך שהן מניחות שבנוסף על 
הקבוצות יש גם מ ח ל ק ו ת שהן אספים גדולים מאד שאינם עצמים 
של ממש. כ״נ ישנן גישות אחרות לתד,״ק השונות בהנחותיה! פ ? 2 . 
הידועות שבהן הן התורות ת 10 ז 0113 ט 0 י 1 "ושא ו 3 וא 1€311-0 ז 3 מו 131110 א 
של קווייו, המשתמשות באותד, מערכת לוגית כמו ז 2 . כ״ב קיימות 
גם תורות קבוצות ? 2 אינטואיציוניסטיות (ע״ע אינטואיציוניזם) 


החולקות על ? 2 לא רק בהנחותיה! על הקבוצות אלא אף בלוגיקה 
שלהן. תורות אלו אינן מקובלות בקרב המתמטיקאים. 

א. ה. פרנקל, מבוא למתימסיקה, ב, 1 , תעי״ד; -הז 1 ,ז) 0 ,ז 0 זמג 0 .ס 
;* 1966 ?*//■פניז 

; 1968 1 ^$ , 5111 ' 5 ,י 10 לסז/< .^.- 111 .!ו\וי 0 ו 3 ־ 1 ט; 1 ;־ 1966 

-ז 63 ; 1969 ,<(יו 0 )^ 7 1 ) 5 10 

. 1973 561 ( 0 )! 174171101 * 01 ^! ,ץג 1,0 - 1 ש 1111 ? 

ע. לו. 

קמרה, .קבר. כמעט בכל התרבויות והחברות ממלאים מנהגי 
היק׳' וד,אבלות לפחות 3 תפקידים: סילוק פיסי של גופת 
המת: טיפול ב״מסעה" של נפש המת מאדץ החיים למקום מנוחתה: 
הסדרת,היחסים החברתיים שהופרעו בין המת לקרוביו. בכל התר¬ 
בויות הק׳ היא פעולה בעלת אופי ריטואלי, המבטאת גם השקפה 
תברתית אודות המוות ומה שאחריו. בחברות רבות (אד לא בכל 
התרבויות, וגם לא בכל התרבויות הקדומות) סברו, כי המוות נגרם 
כתוצאד. מפעולת דמונים, וכי הנפש ממשיכד, לחיות חיי-רפאים 
(ע״ע השארות הנפש, עמ' 472 — 475 ) : ע״כ מקנא המת בחיים, שואף 
לנקום על העוול שנעשה לו, ועלול לסכן את החיים אם איו נוקטים 
אמצעים מתאימים להרחקתו סחברת-החיים. ואולם, יש גם שהרוחות 
מגינות וגומלוח טוב. 

ד,ד,וםנטוטים ושבטי באנסו אחדים נהגו לקבור את הגוססים בטרם 
תצא נשמתם, כדי למנוע טומאת פתים, שבטים אינדיאניים, שלא רצו 
לטמא את האדמה. הניחו את הגוויות על ראשי עצים. גם שריפת 
הגודה היתר. אמצעי למניעת טומאה. למנהג זה ניתנו גם הסברים 
נוספים; רצון לשחרר אר. הנפש במהירות מירבית מכל קשר עם 
הגוף המת: מניעת השימוש בגוויה לצרכי כישוף, וכיו״ב. דת 
זרתושטרד" הדוגלת לא רק בקדושת האדמה אלא גם בקדושת האש. 
אוסרת על שריפת המתים. גם ביום מפקירים מאמיניה אח גופות 
מתיהם לעוף השמים, על ראש מגדלים מיוחדים, ואת העצמות מאחס¬ 
נים אח״ב במגדל. צורת הק■■ הנפוצה ביותר היא הטמנת הגוויה 
באדמד.: גם עפים ששרפו את מתיהם היו קוברים לפחות עצם אחת, 
או את האפר. 

כדי לפייס את רות הפח מפגינים האבלים בד,בלטה את צערם 
על מותו (ע״ע אבלות). אח טקס ההלוויה עורכים ברוב 
פאר, ואצל עמים רבים הוא מלווה שירה ונגינה, ריקודים ומשחקי 
ספורט (יוון החומרית). ברומא ליוו את המת גם קרוביו המתים. 
שייצגו אותם שחקנים מחופשים. עמים רבים עורכים סעודה אחרי 
ד,ק׳ — מעין סעודה אחרונה בחברת המת. 

כדי למנוע מרוח המת לחזור הביתה נהגו חברות שונות להוציא 
את המת פד,בית דרך פתח שלא היה רגיל לצאת בו: כן נהוג להוציאו 
ורגליו קדימה. יש שהאבלים מסתלקים בחפזה בדרכם הביתה, הולכים 
בדרכים עקלקלות ואף זורעים מכשולים בדרכם (בסין — נפצים). 
אמצעי אחר למניעת שובו של המת — קשירת נפשו אל ביתו החדש: 
מנעימים לו את "קיומו" ע״י שמשווים לקבר צורח חדר ומקשטים 
את קירותיו בציורים וכד, מניחים לצד הגופה מזון וכלים, וקוברים 
אתו עבדים ושפחות ממש או, בצורד, סמלית. פסלונים של עבדים 
ושפחות — כדי שימשיכו לשרת אותו. תרבויות שהאמינו בתחיית- 
המתים דאגו לשימור הגופד, (מצרים, פרו: ע״ע חניטה), או 
לייפויה בצביעה ובקישוט. היוונים, שהאמינו כי על המת לעשות 
דרך ארוכה עד הגיעו לארץ-ד.פתים, שמו בפי הפת מטבע (אובולום, 
ד לד.לו). כדי שיוכל לשלם את דמי-המעבר אל השאול (ע״ע כרון). 
בסין ציידוד.ו בשטרי-כסף מיוחדים למטרד, זו. המצרים קברו עם 
המת ספר הוראות ומדריד לעולס-המתים ("ספר המתים": וע״ע 
מצרים. עמי 223/4 ). 

את הסת מלבישים בגד מיוחד. מנהג נפוץ הוא לחנעיל את המת. 

את המת מניחים פרקדן, בישיבה שפופה או בתנוחת-העובר (לפשל 




57 


?בודה, ?לד 


58 


קבורת האינדיאנים בני מאנאד! ע״ע אמריקה, עט׳ 164 , וציור שם). 
תנוחת־העובר נפוצה בקרב חברות קדומות מאז תקופת האבן. 

לשאלת גוף ונפש והשארות הנפש, ע״ע.ושם דיווספורס. 

המתים נקברים בארונות עץ, אבן. חרס או מתכת. יש שמבסה 
הארון הציג את דמות המת (ארונות אנהרופואידיים מצריים, פיני¬ 
קיים, אטרופקיים, פלשתיים [ר׳ תט׳, כרך כ״ז, עמ׳ 897 ; כ״ח, עט׳ 
590 ! והשד להלן: פרהיסטוריה וארכאולוגיה]). וע״ע גלוסקמה,• 
מצבה. 

מלכים ואישים דגולים נקברו בטאוסולאונים גם לאתר התקופה 
הקלאסית (ר' להלן. פרהיסטוריה וארכאולוגיה). המפורסמים הם: 
של תאודוריך הגדול (ר׳ תם׳, כרך ב׳, עם׳ 732 ) ! של גלה פלקידיה 
(ע״ע, ותס' שם) בראוונה! של אדריאגום קיסר, ברומא! התאג׳ 
מאהאל, באגרה (ע״ע, ותם׳ שם) שבהודו! של לנין בסוסקווה. 
עניין לעצמו הן הפירמידות (ע״ע)! וע״ע מצרים, עט׳ 207/8 . קברי¬ 
הם של אנשים נערצים הופכים, לעתים, במרבית הדתות והתרבויות, 
ל״מקומות קדושים" (ע״ע קדוש, קדושים! צלינות). 

רוב החברות אוסרות באיסור חמור למנוע ק" מהמת, וגופה 
שאינה מכוסה אדמה מסכנת את החברד. כולה, מלבד מה שהיא 
מקפחת את רוח המת: לפי אמונת היוונים (ע״פ הומרוס) אין נשמת 
המת מתקבלת בשאול כל־עוד גופתו לא נקברה. בטרגדיה "אנטי־ 
גונח" פאת סופוקלס מסכנת הגיבורה את חייה, ובעברה על איסור 
מטעם המלך היא מפזרת לפחות שכבה דקה של עפר על גופת אחיה. 
מניעת הק' היתד, עונש אכזרי, שנגזר ברומא הקדומה, וגם במקומות 
אחרים, על פושעים מסוימים. במקומות שונים היתה בידי נושים 
אפשרות למנוע ק׳ עד שהמשפחה פרעה את חובות המת. אגדות־עם 
מספרות על פודה חוב שרוח הסת גומלת לו על הטובה שעשה עמה. 

במקומות שונים נוהגים להלין את המת לפחות לילה אחד בביתו 
(אנגליה, אירלנד ועוד), ובני המשפחה וידידים עורכים אז ליל- 
שימורים (!!!ג") מלווה אכילה ושתיה. גופות אישים חשובים 
מציגים זמו־פה בפומבי, כדי שיוכל הציבור לחלוק כבוד לפת. 
בפין היו הטקסים שבין המוות לק׳ מסובכים מאד, ונמשכו לעתים 
חדשים אחדים. 

ברגיל קוברים את המת מחוץ למקום היישוב. וברומא אף נאסר 
לקבור במרחק מסוים מהחומה! אך עפים שונים קברו אפילו בתוך 
הבית (לפחות זמנית). 

כבר בזמנים הקדומים ביותר נהגו לרכז את קברי כל יישוב 
במקום אחד. כך נוצרו בתי־הקברות הנרחבים בא״י בתקופת הברונזה 
התיכונה (באב א 1 ל|-דראע), וערי המתים (.נקרופוליס") הגדולות, 
מעוטרות במעשי אמנות, בקטקומבות ברומא, נאפולי, ומקומות 
רבים אחרים. או כמערכות־ד,קברים בבית־שערים (ע״ע). מבין 
ערי המתים העתיקות המפורסמות; טרקוויניה (ר' לחלן, אטרוסקום), 
פומפיי והרקולאנאום באיטליה, ומיקני, קורינתום ואתונה ביוון. גם 
בתי קברות חדשים יותר נתפרסמו בגלל יצירות האמנות אשר בד,ן 
קושטו, כגון ה״קאמפו סאנט(" (השדה הקדוש) של פיזה, בתי-חקבתת 
של בולוניה, מילנו, נ נובה. ו״פר-לאשז" (: 13151 ( 0 ג, 1 -: 1 ז 6 ק) בפאריס. 

בחברות שבטיות—ובחברות כפריות גם בימינו—דאגה המשפחה 
לסדרי חק׳, אך בארצות המערב פועלים מסדרי ההלוויות (באנג׳ 
וז 116 מז 11110 ״, בצרפ׳ !^• 1 (^^חו 1 ) !^קוחסק) על בסיס ססחרי ודוא־ 
נים לסידורים הפורמליים, לטיפול בגופה עד לק׳. להלוויה ולעריכת 
הטקס (שהוא בד״כ דתי) ליד הקבר. "תעשיד," זו מפותחת במיוחד 
באה״ב! שם מוציאים ממון רב כדי שהמת ייראה יפה ככל האפשר 
כשהוא מונח ב״טרקלין־הלוויות" (ז 10 זגס 11 !ז־ 11 ״£) בארונו המעוטר 
לפני הק׳, יזכה להלחיה מפוארת וייקבר בבית־קברות המצוי בגן 
מטופח. מסדרי ד,ד,לוויות מטפלים גם בשריפת הגופות לפי דרישה 
מפורשת של הנפטר. השריפה נעשית בקרמאטוריום והאפר נמסר 
למשפחה או נקבר. שריפת גופות מקובלת יותר לאחרונה, הן כתוצאה 


מהחילון המתגבר והן בגלל התעוררות לשאלות אקולוגיות ומחסור 
בקרקע לבתי-קברות, במיוחד בערים הגדולות. לאחרונה הנהיגו 
שמירת גופות■ בר,קפאה בחנקן נוזלי. 

{/!ססט , 11 ; 1959 10 ( 1 ^;/ 7 ,זש 11 ז ¥11 וו .. 1 

.'!'-סגגזזוזט .ק .^ 1 - 701.500 ,(. 0 ; 1960 0114 

-?>ןמ 4 / ) 7/1 , 1 )תנז) 11 >\ .ן ;* 1962 , 04 )( 1 ר 64 ,/ / 7 > !ס^סק^ו(! ) 7/1 .ו 31 נ $1 ע(: 1 \ 
/ 0 ויוו $1 0114 111/1 ) 0 ,?; 1 { 01 י,י 70 . 0 .( : 1963 , 01/1 ) 0 / 0 1 ( 0 ^ 1 ״ 0 ־ 74 ( 
. 1971 , 14 י< 0 ^\ מע;יי 0 מ 1/1€ [ 11 


פרהיסטוריה וארכאולוגיה במזרח הקדום ובעולם 
הקלאסי. הצורה הפרהיססררית הקדומה של הק׳ היא המערה, 




ר:.-ירח (סנהג ־עגיעד כנראה 'יעסי• 

רח זכרם •־,ז? הנפסרים) פניספח (נעמה 
החולהו, ד,א?ןז ה 7 ?םסת׳־נ. 

והמרכז הצרפת• למחקר פרהיססורי. ירי׳עלים) 


שכללה מספד חדרים, 
ושימשה כקברמשפחתי- 
?.יבוצי. בד״ב הונחו ה¬ 
גופות מכייצוי•.. מוייהן 
אי לידן שמו תכשיסיס 
וסנחרוב ביריחו נתגלי 
קבורות מהתקופר, הנאי־ 
■'יתית סתחת לריציי 
הבתים. כן ג.תגלו שם 
גילגלית מביירות בת־ 
טופד, הכלקוליתית נוספו 
צורות ק׳: א) ק׳ משנית 
בגלוסקמה (חדרר" אזור. 
בני־ברק ועוד)! ב) ק׳ 
בתלי קבורה ( 1111 מ 111 )), 
לנכבדים! ג) קרמאציה 
— שריפת הגופות וד,ט- 
מנת האפר בכדים (יריחו וגזר): ד) ק׳ בדולמן (ע״ע). ידועה גם 
קבורת ילדים בשקעים ברצפת חדר הק׳ או על אצטבה, 

באלף ה 3 לפסה״נ נהגו בא״י ק׳ בדולמנים. שריפת גופות וק׳ 
קיבוצית במערות (יריחו, גזר ותל א(ל]-נצבה). במצרים התקיימו 
בתקופה זו שני טיפוסים עיקריים של ק׳: א) הפירמידות המלכותיות 
(ר׳ להלן, עט׳ 59 ) ! ב) המסטבות (ע״ע) המלבניות בעלות הגג 
השטוח והקירות המשופעים, במחצית הראשונה של האלף ה 3 
לפסה״נ הותקנו באור (ע״ע) הקברים המלכותיים. במחצית הראשונה 
של האלף ה 2 לפסה״נ מופיעים בא״י קברי־פיר (ביריחו, תל עג׳ול, 
בית־שמש, גזר ומגידו) בעלי חדר או מערכת חדרים חצובים בסלע 
או חפורים בקרקע. כשבכל חדר הוטמנו עד 4 גופות ולידן מנחות 
שונות. בתקופר, זו היתה מקובלת גם הק׳ בתיבת־אבן משוקעת לא- 
עמוק באדמה. מצויים גם קברים מלבניים המכוסים לוחות אבן(ראש 
העין) וקברי תינוקות ב¬ 
כדים מתחת ליסודות ה¬ 
בתים, בחצרות וכד(תע¬ 
נך. גזר. תל אל־חסי י- 
מגידו). כמצרים נחצבו 
בתקיפת זו קבדיס ב- 
סרע (בני חסן! ע-ע 
מצרים, עם־ 208 ). 

במחצית השניד, של 
האלף הי לפסד.'נ הכד 
שיבו בא״י בשיטות הק׳ 
הנ׳ל! בעיקר שמיחד, 
הק׳ בקברי פיר יכן הק• 
חמשנית בכל קבר ש- 

=״־"'• יי ״י־ ־ב,יי, בגד-״י־, חי״אח אי-ע׳־,ג 

פיעה מערת הק׳ בעלת ם!רח 5 ים־הם 9 ח), אכיצע הא?:* ה 4 ?פבוז״נ 





!9 


קבורה, קב 


60 


האצטבאות. הקיימת בא׳׳י עד לתקופה מאוחרת, במצרים אפשר 
להבחיו בקברים הצרבים במו בתקופה הקודמת (קברי המלכים בנא 
אמון (ע״ע, ור' גם תנד שם|), שהאולמות שנחצבו בהם חוברו 
באמצעות מעברים. פרוזדור הוביל לחדר קדמי וממנו אל קדר הק׳ 
אשר בו סארקופג הגרניט המלכותי (קברי רעססם 111 , זוי!, X ^ 
וקבר פתי 1 ). 

בסוף האלף ה 2 וראשית האלף ה 1 לפסה״נ הופיעו בא״י קברי 
הדרומום הפלשתיים, הכוללים פרוזדור (דרומוס) מלבני מדורג 
המוביל לחדר ק׳ רבועי שבו נחצבו סביב שקע 3 אצטבאות שעליהן 
הונחו הגופות. בקברים הפלשתיים נמצאו ארונות־חדס אנתרופואידיים 
(שרוחן, לכיש ובית־שאן). 

באלף ה 1 לפסה־נ מצויים בד״כ קברים חצובים בסלע פן הטיפוס 
המקובל בתקופה הקודמת. בנוסף מצוי גם טיפוס פניקי של קברים 
מהמאות ה 8 — 7 לפסה״נ, שלהם פיר מרובע, חצוב, ובו פתח המוליך 
אל חרר־ק׳ מרווח ומטויח. בתקרת החדר קרועה ארובה מלבנית — 
אל־נכון ה-נפש״ — שכוסתה בלוחות אבן. באחד מטיפוסי הקברים 
מסוג זה נתגלה שקע שנועד, ככל הנראה. לקביעת מצבה (אכזיב : 
ירושלים, חפירות הכותל). בטיפוס אחר נתגלה לרוחב הקיר האחורי 
דרגש שנועד לארון־סתים. לכל הקברים האלה אפיינית ה״נפש" 
בתקרת הקבר. שיטות ק׳ אלו מצויות לצד מנהג שריפת הגופות שנהג 
אצל הפניקים. סביב ירושלים. ובעיקר בימי הבית הראשון, התקיים 
בית־קברות גדול בכפר השילוח, ממנו נותרו מערות ק׳ רבות. על 
קברים בא״י ר' להלן. 

בתקופה הפרסית הופיע כא״י, בצד הטיפוסיס הקודמים. טיפוס 
חדש העשוי בור מלבני ומכוסה לוחות אבן (גזר, תל־מגדים). בפרס 
נבנו קברים מלכותיים מפוארים חצובים בסלע, שחזיתותיהם מעוט¬ 
רות בעמודים וכותרות בתבליטים שונים! החשובים שבהם: קבר 
דריוש 1 בנקש אי־רוסטם וקבר כורש בפסרגזיה. שהוצב על בסים 
בן 6 מדרגות בדומד. למקדשים היווניים. מעליו חדר יחיד, ובתוכו 
הינח סרקופאג מוזד.ב של המלך (ור׳ תמי, כרו כה, עמ׳ 356 ). 

ביוון נבנו בתקופה הפיקנית (ע״ע מינואיח ומיקנית, תרביות) 
קברי תילוס (השר בערך הלניזם, עמ׳ 612/3 ) מפוארים, הבנויים 
פרוזדור מוארך. אולם עגול מקורה בכיפה מדורגת עשויה אבן וחדר 
מלבני צדדי. קברים אלה נחפרו בד״כ במורד הגבעה ודופנו באבני 
גזית. ביניהם הקברות שבינוייד.ם: אוצר אטראוס, קבר אגממנון. 
קבר קליטמנסטרה וקבר איגיסתוס. ישנם גם קברים מלכותיים עגולים 
המגודרים בשני מעגלי אורתוסטטים ובמרכזם קברים מלבניים 
חפורים באדמה (מיקני). 

ע״פ העדויות הספרותיות שנשתמרו ביוון מימי הומרוס ואילך, 

ראו בקבורת המת חובה קדושה ביותר, המעניקה מנוחה לנשמה 
בשאול. ועלבון הוא לאלים אם המת אינו מובא לק׳. תהליך הל 1 ' 
כלל עצימת עיני הפת. הנחת מטבע (אובולוס) בפיו כדפי תשלום 
לברון (ע״ע) וסיכת הגופה בשימן ע״י נשות הסשיפחה, שגם עיטרוה 
בזרים והשכיבוה בבגדים לבנים על ספה באולם הכניסה, כשפניה אל 
הדלת. לעתים נשכרו גם מקוננות. בתקופה ההומרית נשרפו הגופות 
ואפרן נטמן! מאוחר יותר נהגו שריפת הגופה וקבורתד, זו בצד זו. 
גופה שנקברה הונחה בארון עץ, חרס או אבן, או בגומחה או בקבר 
חצוב. לאחר שריפת הגופר, נאסף האפר והונח בתוך כד (אורנה) 
שהונח במבנה משפחתי שיוחד לכך, ליד כדי האפר הונחו חפצי 
הנפטר. ידיעותינו על טקסי הק׳ נובעים מציורים שע״ג כדים יווניים. 
לזכר אנשים שקברם לא נודע (יורדי־ים, שיליחים וכוי), הקיפו 
קנוטפיון — קבר ריק. בתי הקברות היו בד״כ מחוץ לעיר. בקרבת 
דרכים ראשיות. כמצבות שימשו עמודים, לוחות אבן, אומנות או 
דגמי מקדשים קטנים, שעליהם נחרתו כתובות זכרון. בבית הקברות 
של אתונה — הקיראמאיקום — נתגלו קברים מן התקופד, הפרוטו־ 
גאומטרית (אמצע המאה ה 11 לפסו,"נ) ואילך ומצבות מפוארות 


המלמדות על אומנות מצבות הק׳. התקופה הקלאסית הצטיינה גם 
בהקמת קברים בנויים, גדולי מידות ומפוארים. כמו קבר מאוסולוס 
וארטמיסיה ( 353 ) בהליקרנסוס (ע״ע ותמ' שם), קבר האריה בקנידום 
(המאה ה 4 לפסה׳־נ) ואחרים. כן הצטיינה בארונות־ק׳ מגולפים 
בשיש. שהידוע בהם הוא של אלכסנדר הגדול. וע״ע הלניזם, עמ' 
612/3 ! 622/25 . בפרק־זסן זה נהוגות במקדוניה ה״טומבות", קברים 
תפורים שקירותיהם דופנו ולעתים צוירו. אלה הם קברים מפוארים 
שנראו כתל, ובהם נקברו אנשי־מעלה. בתוכם הונחו חפצים שונים, 
ביניהם כסאות אבן מעוטרים, שסימלו את כס המלכות (בעיקר בקב¬ 
רים מלכותיים, כסו בוורגינד,־פאלאטיצה). בתי קברות אחרים מהת- 
קופד, ההלניסטית שבהם נתגלו מציבות אבן מצוירות ישנם בצור, 
דמסריאס (תסליה) ואלכסנדריד, שבמצרים. 

בליקיה שבאסיה הקטנד, נתנלו קברים מפוארים רבים, חצובים 
בסלע מהמאות ה 6 — 4 לפסה־נ. ראוי לציין את הקברים החצובים 
בטלמסוס (כיום פטהיד,), שעוצבו בחזית מקדש יווני ובהם תא 
קבר מלבני שבו מספר אצטבאות (עפ״ר שלוש) להנחת הגופות. 
הידוע שבהם הוא קברו של אמינטם (מאה 4 לפסה״נ). השפעה יוונית 
ניכרת בהימצאותם של קברים בסגנון היוני. הסרקופאגים הליקיים 
הוצבו עפ״ר על אדן גבוה ודמו לספינה הפוכה! הם מתוארכים 
למאה ה 5 לפסה״נ. שני קברים ליקיים חשובים מכונים קבר ד.ד,רפיוה 
( 550 ) וקבר הנראידות ( 370 ). 

עם הקברים הא ט רום קיים החשובים בני המאות ה 7 — 4 
לפסה״ג נפנים הקברים בקירר.! בחלקם צורתם עגולה, ופנים הקבר 
עוטר בתבליטים עשירים. בטרקויניה (ע״ע) מצויים קברים חפורים 
בקרקע, מדופנים ועשירים בציורי קיר. שנושאיהם לקוחים מחיי 
הפולחן של האטרוסקים. על מכסי ארונות־הק' האטרוסקיים מופיעות 
בד״כ דמויות הנפטרים. 

הרומאים הכירו גם הם בחובת הק׳. הכנת הגופה דמתה בעי¬ 
קרה למנהג היווני. ליד המת שרפו בשמים, ובפתח הבית הונחו 
ענפי ברוש ואורן לסימן אבלות. ההלוויד. נערכה לאחר השקיעה, 
ור,שתפשו בה בלפידים. דבר שהפך את הלפיד לסמל הק', 
ברומא היה בית הקברות מחוץ לעיר בצד הכביש הראשי לדרום 

(ג 1 ר 1 ו;\ 7 ¥13 ). 

ער למאה ה 3 נהגו הרומאים גס לשרוף את הגופות וגם לקברן. 

את גופות הקיסרים שרפו במדורה רבתירושם, תוך הפרחת נשר, 
שסימל את שחרור הנשמר.. בסאה ד. 2 , כשר.יתר. שריפת הגופות 
פחות נפוצה, הוטמנו גופות האזרחים העשירים בארונות-ק׳ יקרים 
וכבדים. 

אצל הרופאים ניתן להבחין ב 6 צורות ק׳; 1 ) הקימטריה (- 040 
^!■נסזסת!), העשויה קימורים תת-קרקעיים, שהכילו ק ו ל ו ס ב א ר י ה 
וגם ל וקול י (כוכים.־ו 1 ג 1001 ). אלו נקראו קטקומבות בתקופה 
מאוחרת: 2 ) קברים מונומנטליים. דוגמת המאוסוליאון של אוגוסטוס 
ואדריאנוס ברומא! 3 ) קברים פירסידליים, דוגמת קבר קאסטיוס 
ברומא; 4 ) קברים דמויי מקדשים, דוגמת קבר נאיווליאד, טיבי 
(סנןסץיד 4 ;:ו!״ז 0 ו,\) בפומפיי: 5 ) קברים מזרחיים, המצויים סביב 
תדמור. ירושלים. שומרון, סלע (פסרה) וקירניה — חלקם חצובים 
בסלע וחלקם בנויים! 6 ) מצבות זכרון, שד.וקמו לזכר מתים שמקום 
קבורתם לא נודע, או מרוחק. 

מלבד צורות ק' אלו ישנן בקטקומבות צורות רבות אחרות - 
ביומא ובסביבותיה, ובחלקים אחרים שיל האיכפריד,, מנהג זד. המשייך 
להתקיים גם בזמן הנצרות הקדומה. קטקומבות נוצריות נמצאות 
בסיציליה, צפון־אפריקה, נאפולי ורומא. במאה ה 4 הורחבו הקטקו¬ 
מבות ולעתים הוחל בחציבות חדשות■ שיטה זו נד,גד, עד לתחילת 
המאה ה 6 . 

צורת ק' נוספת היא הקריפטה (מחבוא), תא שכולו או חלקו 
פתחת לבניין. צורד, זו מצויה בתקופה הביזאנטית. 





61 


קגודה, קגר 


62 


/ 0 ■£׳/; 1/1 ^*>/ווו 1 •^ ,ן־ן ־־ ל־ו 6 )^? ,? .ן 

. 11 ; 1957 ; 1905 

: 1 ־ 196 ,? 0 ^' 01 ^*{ 1 י 110 ח 41€111 0 ) ! 1/1 ^ 011 ^!! 1 ו€ ^ 1 -ווו 8 ,( 31 מו 1 )' 91 <)( 1 . 12-1 זע^ן , 0 . 0 ;* 1970 

א. 

ק' בנצרות. במנהגי הק׳ של הנוצדים יש להבדיל בין יסודות 
עמםיים־פולקלוריסטיים כלליים ובין היסודות הדתיים המיוחדים 
לנצרות. שהם בלבד יידונו כאן, 

השקפת הנצרות על המוות ופולחני ק/ מיוסדת באמונה שבזכות 
מות ישו המשיח על הצלב ותחייתו, נגאל המאמין ממצבו הקודם, 
שהוא המוות הרוחני (החטא) וביסדו החיצוני שהוא המוות הפיסי. 
ע*י הסתפחות המאמין אל ישו המשיח ואל הננסיה הנוצרית הוא 
נעשה שותף לתחיית ישו ולנצחונו על המוות — נצחון שיהסוך 
לנחלת הכלל בעת תחיית המתים הכללית. 

לכן לא היו מנהגי אבלות מקובלים בנצרות הקדומה, וכבר במאה 
ה 4 היתה הק׳ מעין חגיגת שמחה, שכן הנפטר מהעולם הזה נכנס 
למלכות שמיים לצפות שם לתחיית המתים הכללית של אחרית 
הימים (ע״ע. עמ׳ 464 ). גם פולחן ה״מדטירים" (ע״ע מרטיר, 
מרטירולוגיה) של הנצרות הקדומה הביע תחושת הנצחון הרוחני. 
אחרי המאה ה 8 הורגש והתמסד שינוי בגישת היסוד. הק׳ הפכה 
לעניין של אבל. הלבוש הלבן הוחלף בשחורים. ותפילות האשכבה 
עסקו בהצלת נשמת הנפטר מעונש הגיהנם. ביה״ב המאוחרים 
התגבשו הטקסים בצורה הידועה כיום. הבוהן נקרא אל הנוטה למות 
כדי לשמוע את וידויו ולהעניק לו מחילת עוונות וכן את הסקרמנטים 
(ע״ע) האחרונים, לרבות ד״משיחה האחרונה״ (בת 1 *■^ x1 ^ ס 011 ח 11 ) 
הנקראת גם ותגסתג!", דהיינו, בידה לדרכה האחרונה של הנשמה. 
קודמת לק' תפילה ו״מיסה״ למנוחת נפשו ( 1:11010111 ) 1 ) של הנפטר, 
והזיית מים מקודשים על הגופה או על הארון וכן העלאת קטורת. 
מיסות (ע״ע) אשכבה נאמרות גם ביום השלישי, השביעי וה 30 למות 
הנפטר, וכן ביום השנה. כנסיות פרוטסטנטיות שונות מנסות להרחיק 
מטקסי התפילה את היסוד של תחינה "עבור נשמת המת". אם בי 
ברור שבנצרות הקדומה כבר נערן פולחן אוכריססיה עבור כלל 
המאמינים "החיים והמתים". בכנסיה הקתולית מזכירים את כל 
הנפטרים בחג ״כל הנשמות״ שחל ב 2 בנובמבר. 

לפני חק׳ נאמרת תפילה קצרה ושוב מזים מים מקודשים ומק¬ 
טירים קטורת (לפי המנהג הקתולי). המנהג הנוצרי הוא לקבור, 
והמגמה המודרנית להעדיף שריפת הגופה עוררה ויכוחים רבים. 
כנסיות פרוטסטנטיות רבות התאימו את נוסת תפילת האשכבה כדי 
שיהא הולם גם "קרימציד,". הכנסיה הקתולית עדיין מקפידד, על ק׳ 
באדמה (.כי עפר אתה ואל עפר תשוב״ — ברא׳ ג, יט), אך מודד, 
שהלכה זו היא עניין של מסורת ומנהג קדמונים ואינה מעיקרי הדת. 

במנהגי ק׳ קיימים הבדלים בענייני ליטורגיה, הלבשת המת, 
כיוון השכבת הגופה בקבר וכיו״ב, בכנסיות שונות ולפי מעמד הנפטר 
(כהן־דת, הדיוט, תינוק. מאבד עצמו לדעת). על הקבר נווונים להעמיד 
צלב או מצבה שבה חקוק צלב. ור׳ תמי. כרך כ״ו, עם׳ 373 , 

: 1941 מ 4 //<צ־/*לז /ג/־י״ע . 0 

0 ! 1 !> 10/1 ^ 1 10 ^ 1 .>ע 5 >ו?)זוחו 1 110 גז 10 *גי{ 110 ?ז 1 מ€נ) 

. 1951 ,/ו 0 ח 0 -ול 
צ, ו. 

ק׳ באסלאם. כשקרב קצו של המוסלמי, משכיבים אותו על 
צרו הימני כשפניו למכה ואומרים בנוכחותו את ה.שהאדר," (ע״ע 
אסלאם, עם׳ 973 ). אם הוא יכול, חוזר הגוסס על הנוסחה, שכן 
מאמינים כי למי שדבריו האחרונים הם ה״שהאדה" מובטחת כניסתו 
לגן העדן. לאחר הפטירד, עוצמים את עיניו וקושרים את לסתו. 
אחרי שמודיעים על פותו קוראים סורה 36 בקראן. "סורת יאסיו". 
עדיין נפוץ מנהג לשכור קוראי־קראן למען המת, למרות התנגדות 
אנשי הדת. 



נית־קנריח בפונמה ר^נארר! <האיים האולריסו 


אם האיש נפטר לפני הצהרים יש לקברו בו ביום, אם מת 
אחרי הצהרים או בלילה, ייקבר ביום הבא. רחיצת המת ( 1-2 ״) היא 
חובה, פרט להרוגי מלחמת מצווה הנקברים בבגדיהם ללא רחצה. 

רוחץ המתים עושה מלאכתו כמצווד, וחינם, אך נד׳וג שהוא 
מקבל את בגדי המת, גופת אשד. נרחצת בירי אשה. הרוחץ מזה על 
הגופה מים מבושמים במי ורדים או בניחוח אחר. צבעם המקובל של 
התכריכים הוא לבן או ירוק. המלווים אח הפת לקכורתו צועדים 
בהליכה מהירה. את הארון נועואים 4 גברים המתחלפים מפעם 
לפעם. נשיאת הארון, ההשתתפות בהלוויה ופתן כבוד להלוויה של 
מוסלמי (או של בן דת אחרת) נחשבים למצווד,. 

בדרך לבית הקברות מתעכבת ההלוויד, במסגד לתפילה על המת. 
מניחים את הפת בחלל הקבר, ללא ארון, כשפניו לעבר מכה. לאחר 
ההטמנה נוד,גים "ללמד" את הנפטר את עיקרי הדת, כדי שידע 
מה להשיב למלאכים מנכר ונכיר שלפי האמונה יבואו לחקרו, שכן 
אם לא ישיב כמוסלמי טוב יסבול מ״חיבוט הקבר" ("עד׳אב אל־קבר" 
[״גו,- 11 ;-״]), ער ליום הדין. 

למרות דרישת מחמד שהקבר יהיה פשוט, ללא בניה, קישוטים 
או כתובות. נוהגים לבנות על הקבר מבנד, מלבני מאבן הנקרא 
״תרכיבה״ (־,״'(:״) ועליו שני עמודי אבן, אחד מעל ראש הנפטר 
והשני למרגלותיו, יש שהעמוד (הנקרא "שאוזד") שמעל הראש 
מקושט במעין מצנפת (בקבר של גבר), שם הנפטר וכן פסוקים 
מהקראן. 

יעל קבר איש קדוש, ״ולי" ( 11 ^), בונים בניין מרובע קטן ועליו 
ניפה. קבר כזה משמש מקום עליד, לרגל, ..מזאר״( 0 ,^|ו x )ת-^חב^ . 8 
.'־ 1924 ,( 502 — 500 ,^\ 1 ,ל^ו 1 )£ 1 >חו 4 1 * 11011810 01 


במקרא. כבמזרח הקדמון, נחשבה הק' לחיוב דתי, והעדרה — 
לקללה נפוצה (דב׳ כה, כו! יופי כג, ים, ועור הרבה). אף את גופת 
התלוי בחטאו נאסר להלין על עץ (רב׳ נא, כב—כג). ק׳ משפחתית 



63 


קבורה, קגר 


64 


ומכובדת היא אידאל. נפי שמשתקף מפרשת מערת המכפלה (ע״ע) 
ומן הביוגרפיות המקראיות — בייחוד של השופטים, הנביאים 
והמלכים ~ שרובן מפרטות היכן נקברו, ואם נקברו בקברי 
אבותם. יוצא מכלל זה הוא משה (ע״ע). ש״לא ידע איש את 
קבורתו״ — כנראה מתוך דטגדה לפולחן המתים המצרי (ע״ע פיר¬ 
מידה). השאיפה לקבר־אבות נזכרת כבר אצל יעקב וברא' מט, כט), 
ומבוטאת שוב בדברי ברזילי הגלעדי(שמ״ב יט, לח) ובדברי נחמיה 
(ב, ה) על ירושלים, "עיר קברות אבותי". גם קברים שנחשפו 
מהתקופה הישראלית (ר׳ להלן) מצביעים על תשומת־הלב הרבה 
שהוקדשה לנושא! אך אין ייחוד ישראלי לקברים, הערוכים לפי 
המסורת הכנענית. במקרא מעטות מאד ההלכות המתייחסות לק׳, 
ועניינן — טמאה וטהרה (במדי יט, טז). ציוו־אזהרה מפני טומאתו 
של עצמות פזורות נזכר ביחז׳ (לט, טו). 

הקבר המשפחתי ניצל מערד. טבעית, או כוך חצוב בסלע, והגופות 
הונחו על מדפי־סלע. "קבר בני העם" היה, בתקופת המלכים, בנחל 
קדרון (מל״ב כג, ו! והשר ירמ׳ כו, כג). וכן נזכר "שדד, הקבורה 
אשר למלכים" (דה״ב כו, כנ). השריפות הנזכרות אצל קבורת 
המלכים (ירם' לד, ה! דה״ב טז, יד! כא, יט) היו חלק ממנהגי האבלות 
(ע״ע) המלכותיים, ובהן נשרפו, כנראה, עצי־בשמים או חפצי המלך! 
אכן, יש להזכיר את "דוחסד" של אנשי יבש־גלעד, ששרפו את גוויות 
שאול ובניו ואח״כ קברו את העצמות (שמ״א לא, ט־יג! שמ״ב ב, ה). 
בם׳ דד,"י (א. י, יב) לא נזכר עניין השריפד, כלל (וד.שר: "על 
שלשה פשעי מואב... על שרפו עצמות מלך־אדום לשיר״ 1 עמ׳ ב, א]) . 
אח הסת נושאים לק׳ על גבי מיטה (שמ״ב ג. לא), והארון הנזכר 
אצל יוסף (ברא' נ, כו) הוא מנהג מצרי, כחניטה (ע״ע) אשר זכה 
לה יוסף (ויעקב אביו). מנהג קבורת העצמות הגלויות בשדה משתקף 
היטב גם בחזון העצמות היבשות של יחזקאל (פרק לז). 

מ. 

א ר כ א ו ל ו ג י ה ב א " י, גולגלות מכוירות מהתקופה הנאוליתית 
שנמצאו ביריחו מוכיחות, כי ראשי השבטים נחשבו, לאחר מותם. 
לטוטם. בתקופה הכלקוליתית קברו, לאחר חתפוררות הבשר, בגלוס־ 
קמאות דמויות בית או פד, ושדי-קברות כאלד, נמצאו לאורך רצועת■ 
החוף. בקברים השאירו תקרובת-מזון וכלים. החל בתקופת האבות, 
עם המעבר מנוודות לחתיישבות־קבע. החלו לקבור במקום קבוע, 
סמוך ליישוב, בקברות משפחתיים. בתקופה הכנענית המאוחרת 
כופפו את חרב המת וד,ניהוה לצדו. החקסוס (ע״ע). ששלטו בתקופה 
זו בארז, היו קוברים את לוחמיהם על נשקם וסוסיהם. במגידו 
ובחצור נתגלו קבורות של תינוקות ברצפת הבתים. עם ייסוד המלוכה 
הוקצה שדה־קברות למלכים (דד,"ב כו, כג). לוח־אבן ועליו חרוט 
שפו של עוזיה נתגלד, בירושלים (תמ׳: כרך ו׳, עמ׳ 288 ), אך זמנו 
מתקופת הבית־השני, וכנראה פינו אז את עצמותיו. אצילי ירושלים 
חצבו לעצמם קברים במצוקי-ד.סלע שממזרח לנחל קדרון, וישעיהו 
(כב, טז) מחה על היודורה שבדבר. חלקם שרד. ועל אחד נמצאה 
כתובת (ד,חסרד, בראשה) ...אשר על הבית"! אפשר שזר,ו קבר 
שבנא — שנשא בתפקיד זה ואף חצב לו קבר בחייו(שם). קבר אחר 
מאוחד, תקופה ידוע כ״קבר בת פרעה". ועל גגו ניכרים שרידי מבנה 
פיראמידאלי. "מצבות" כאלד, בחשבו לחלק מן הקבר (השו' ברא׳ 
לה, כ — קבר רחל). הקברים העשירים בתקופה זו, מאכזיב למשל, 
נחצבו בתבנית פניקית: תקרר, קמורה, עד 10 מ׳ לעומק הסלע, 
ובקצה הקבר מדף חצוב בסלע. כדי להלחם בשודדי הקברים הומצאו 
שיטות מחוכמות לחתימת הקבר, מעברים מסובכים בתוכו! קללות 
נמרצות נחקקו בכניסה אליו. 

אלפי קברים נחשפו בא״י, וניתן למיינם לטיפוסים ;!!פייניים: 

1 ) קבר בית־אב, בתוך מערה. מערה כזו נוצלד, בז״כ ע״י בית-האב 
במשך כסה דורות, ונפוצה בא״י עד התקופה ההרודיאנית. 2 ) קברי 
פיר ובהם פירים. עגולים או זוויתיים, שנחפרו עד לעומק של 2 מ׳. 


מערות הקבורה נחפרו על קרקעיתן בדפנות הפיר ונסתמו באבן 
גדולה! הפיר עצמו נסתם בעפר! 3 ) קברים אינדיווידואליים! 
4 ) מדותקופה הכנענית המאוחרת נמצאו, בעיקר, פירים משפחתיים 
ואינדיווידואליים, והתקופה מתאפיינת בדרך הנחת המת, כשידיו 
מקופלות ורגליו פרושות! 5 ) בסוף תקופה זו נהגו להניח את המת 
בתוך שתי גלוסקמאות, או כדים, שפתחיהם הוסרו! 6 ) מסוף האלף 
השני לפסה״נ נחשף, באזורי האוכלוסיח הפלשתית, סגנון ק׳ חדש. 
הגופה הונחה בארון־חרס ארוך מן הגוף, שהמכסד, סמוך לראשו גולף 
בצורת ראש־אדם (אנתרופואידיים). — קברים רבים, ביניהם פירים. 
מערות, חציבות וקברים אינדיווידואליים מן התקופה הישראלית. 
נחשפו במגידו, בחצור, בבית שאן ועוד, ונמצאו בהם כלי־חרס, 
תכשיטים וחותמות. 

החל בתקופה ה ה ל נ י ס ט י ת שכיח בא״י טיפוס קבר הכולל חצר 
קפנד, חצובה בסלע, המובילה אל חדר מלבני ובו 3 אצטבאות לאורך 
קירותיו. מחצר זו עכרו לעתים לאולם, שממנו הסתעפו מספר חדרים 
שבהם נחצבו פוכי-ק׳! לפעמים עוטרו קברים אלה בציורי־קיר 
(מרשד, [ע״ע! ור' תמי שם|). 

בתקופד, הרומית מצויים בא״י קברי כוכים רבים וקברי 
מקמרים (ארקוסוליה) חצובים בסלע. בתקופה זו רב השימוש בגלוס־ 
קמאות, שעליהן נחרתו מוטיווים גאומטריים שונים ולעתים גם שמות 
הנפטרים, קברים מרשימים נשתמרו בבית־הקברות הירושלמי מימי 
הבית השני, בנחל קדרון (על הקברים וד,מצבות שם מימי הבית 
הראשון והבית השני ע״ע קדרון, נחל! תמ׳; כרך ו', עס׳ 353/4 , 
377 , 380 ) ובצפון־מזרח העיר. ביניהם: .קברי המלכים", "קבר 
האשכולות", "קברי הםנד,דרין", "קבר האפריז" ואחרים. כולם חצובים 
בסלע. פרט לקבר "יד אבשלום", שחלקו העליון בנד, במערות הק׳ 
הרבות מסוף ימי בית שני, שנחשפו באיזור ירושלים, נמצאו גם 
כתובות קבר רבות-ערך (ר׳ ביבל׳. ותמ׳ בסמוך! בין היתר חשובד, 
תרומתן להכרת מנהגי הק׳ והאמנות היהודית של התקופה (ור' להלן 
הפרק: בית־ד,קברות). ז, י, 

ב ה ל כ ה. הק' היא מצוות־עשה (ירו׳ נזיר ז׳, א') שנרמזה 
בתורד, (סנ׳ מ״ו, ע״א/ב), וממנה מתחילה האבלות (ע״ע). מצוות 
הק׳ מוטלת על היורשים, וההוצאה מוטלת על כסף הירושה. אסור 
לד,לין את המת, אלא לכבודו (סנ׳ שם), ובירושלים לא הלינוהו אף 
לכבודו — משום טומאד,. פולמוס קשה נתעורר בענייו הלנת המת 
בראשית תקופת ההשכלד" כאשר הד,כרד, שייתכן מות־מדומה נחשבה 

הכתובת בתעתיק לכתב 
אשורי ובסיסוק התיבות: 

אבה אבה בר כהנה 
אלעז בר אהרן רבה 
אנה אבה מעניה 

מדדפהונהו) 

די יליד בירושלם 
וגלא לבבל ואסק 

לפתתי 

בר יד״וד וקברתה 
במערתה דזבנת בגסה 
תרגום עבדי רצוף: 

אבי אבה בן הבהן אלעז 
בן אהרן הגדול. 

אני אבה המעונה 

הטרודף (הגולהז), 

שנולד בירושלם. וגלד, 

לנבל. והעלד, את פתחי 
בו יד״וד, וקברחיו בס־ 

ערד" שקניתי בשטר 

(לסי א. ש. רוזנמל. הכ¬ 
תובת מבבעת המבתר 
(פרקים, ב'), תשל״ד) 

כתובת ארמיה, כבתב רעז, פמערח־קברים כנבער: המבהר (בירושלים). הועלו 
השערות שלרובד בקבורת עצמות המלד חתשיטונאי האתרון מתתיהו אנטינונונצ 
אר הרעות חלוקות 







65 


קבורה, קבר 


66 


לאחד מהשגי הרפואה ההדשה, והמשכילים והרפורמים דרשו לאמץ 
הכרה זו ולעכב, בגללה. את הק׳ ל 3 ימים• אכז, במסכת שמחות 
(ת׳, א׳) — שבה כבר נכללו דיני ק׳ (ע״ע אבל רבתי) — נאמר 
שהיו "פוקדיו על המתים עד ג׳ (או; לי) ימים... ומעשה שהפקידו 
אחד אחר ג' (או: ל׳) יום וחיה כ״ה שנה". בתקופת בית־שני נהג 
בא״י ליקונז־עצמות, לאחר שנתעכל הבשר, וקבורתן החוזרת בגלום- 
קמה (ע״ע; ר׳ מו״ק א׳, הי! שמחות י״ב! והשר סב׳ ר, ר). הליקונז 
נערך כשנה לאחר הק׳, בד״כ ע״י המשפחה, והיו גם חבורות בירו¬ 
שלים שהקדישו עצמן למצווה זו. לקראת המאה ה 3 נעלם המנהג, 
ובבית־שערים קברו בסדקופאגים. במערכת הקברים בבית־שערים, 
שהחוקרים משייכים אותה לבית רבי יהודה הנשיא, נמצאת נם ק׳ 
בקרקע. 

הקברות היו, בד״ב, משפחתיים, בכוכים שב״חצרות" וב.,שבונות" 
מערות, ולפניהם ,.חצרות" קברים. צורתה של מערכת קבורה משפח¬ 
תית מתוארת לפרטיה במשנה (ב״ב ר. ח'). הקפידו שלא למכור בה 
מקום קבורה לזר בקבר-אבות(ספרי דב', קפ״ח). ואסרו דבר זה בלאי. 
זרים היו נטמנים אפוא ב״קבר חדש". "שלא נקבר בו אדם מעולם". 
כמו-כן היו קברים לא-מזוהים פזורים בשדות. חיילים שנהרגו 
נקברו במקומם (עיר' י״ז, ע״ב), בלא ליטול רשות על כך מבעל 
המקום, וכמוהם "מת מצווה", כלומר, מת שאיו לו קרובים או 
מטפלים, ש״קנה מקומו". זוהי תקנה קדומה, שיוחסה במקורות 
ליהושע בן נון (ב״ק פ״א. ע״ב), והעניין כבר חופם מקום רב בספר 
טוביה (ע״ע), שהוא, כנראה, מן התקופה הפרסית. לדעת ש. ליברמן. 
החלבה המקורית התכוונה ל״מח [מלחמת] מצווה". כי בד״כ אסר 
המנצח על קבורת חללי האויב, כמעשה הרוגי ביתר (ע״ע א״י. עם' 
403/4 ). 

פינוי-קבר מותר אך ורק לקבר-ישראל, לקבר-אבות, לא״י, או 
מקבר שבסכנת מפולת. על סמר זה מתירים פינוום של קברים 
משטחים שהשלטונות מייעדים אותם למטרות פיתוח עירוני. ביום 
הפינוי נוהגים אבלות. מותר לקבור ק' ארעית, על מנת להעביר את 
המת אח״ב למקום אחר. זוהי הלכה קדומה, וכבר נהג כן רבן גמליאל 
דיבנה, שהיה לו "קבר שאול" 1 =זמני], מיוחד למטרה זו(שמחות י'). 
כיום קוברים את חללי צה״ל בבתי קברות זמניים על תנאי זה. — 
הקבר, לכל חלקיו("גולל ודופק"), אסור בהנאה. כשאר משמשי המת. 

כבר בזמנים קדומים היו מטהרים את המת ע״י רחיצה וסיכה 
(שבת כ״ג, ה׳), הסרת השיער (מריק ח׳, ע״ב) וכיו״ב, ברוח הפםוק 
(קהלחד״טו): ״כל-עמח שבא כן ילך״. לקבלה (ע״ע, עמ' 129/30 ) 
היתד, השפעה מרחיקת-לכת על הלכות הק', וניתוספו מנהגים רבים 
בסדרי הטהרה, ההלוויה והק׳, מאז עסקו בדבר רק חברי ה״חברה 
קדישא" (ר' להלן). הקהילות נבדלו זו מזו הרבה במנהגי הק', 
והטקס כולו נעשה מורכב ומסובו בפרטיו. 

שריפת המח (והטמנת אפרו) נחשבת כמנוגדת להלכה. גם עונש 
שריפה הנזכר בתורה כאחד מענשי בית דין (ע״ע ענשים. דיני. עמי 
44 ). פורש ע״י חז״ל: "פותחין את פיו בצבת... ומדליק את הפתילה 
וזורקה לתוך פיו....״ (סני ז', ב׳). במאה ה 19 נתעורר פולמוס חריף 
בנושא זה בין המשבילים והרפורמים לביו הרבנים. ונכתבה עליו 
ספרות עניפה (לדוגמה: ״חיי עולם״ — אוסף מכתב■ רבנים [ברלין, 
חרס״ד,), וכנגדו: "אור האמת" 1 דרוד,וביטש, תרס״ז), "חקר הלכה" 
לרב חנון עהרנטרוי [מינכן, תרס״ד], "יענה באש" לאליהו בן-אמוזג 
[ע״ע; ליוורנו, תרמ״ו], ועוד הרבה). בתקופה זו נתקשר הוויכוח 
עם האמונה — והכפירד, — כתחיית המתים, ומכאן חריפותו. הפוסקים 
נוטים. בדיעבד. להתיר את קכורח צנצנות האפר בבתי-קברות. 

ע״פ האגדה מותנית מנוחת הנפש, לאחר מיתה. בקבורת 
הגוף (שבת קנ״ב, ע״ב), ומציאת קבר וד,בסחתו מחיים היא שמחת 
הצדיק (ברב' ח'. ע״א). לדברי ר״א בן צדוק: ,.צריו אדם שיהא לו 
מסמר או יתד קבוע בבית הקברות, כדי שיזכה ויקברוהו באותו 



כיתיהשבדית הצבאי בהר־הדצל, ידרע^יס (יןק׳׳י 1 

מקום" (דק״רה',ה',וד׳ח״נשם), וזה מקור המנהג לרכוש זכויות- 
קבורה מחיים. שאלה היא בגמרא אם ק׳ משום בזיון המת או לכפר 
עליו, ונפקא-מינד, לד,לכה למי שציווה שלא יקברוהו (סנ׳ מ״ו, ע״ב). 
ההתעסקות בק' היא מצווה רבה, וד,קב״ה עסק בד, בעצמו כדי לתת 
דוגמה לבני-אדם (סוטה י״ד, ע״א), וזהו "הסד של אמת" (ב״ר צ״ו), 
שאינו על מנת להיפרע. ק' שאינה מכובדת (בצפיפות, למשל) קרויה 
ע״י חז״ל ״קבורת המודים״ (ע״ם ירמי כב, יט; ב״ב ק״א, ע״ב; ירר 
שם ר, ד׳), ואעפ״ב ראו "סימן יפד, למת שחיה גורדתו או שהיו 
גשמים מזלפים על מיטתו" לפני הק' (סנ' מ״ח, ע״ב), שבכך יש לו 
כפרד.. והיו שעשו כך בידים ממש (ברב׳ י', ע״א). 

במאד. ה 2 לסה״נ נהגה, בנראה, גם בא״י ק' עשירה ובזבזנית. 
"בראשונה היתה הוצאת המת קשה לקרוביו יותר ממיתתו, 
עד שהיו מניחים אותו ובורחים, עד שבא רבן גמליאל ונהג קלות 
בעצמו והתיאוהו בכלי פשתן ונהגו כל העם אחריו" (חום' נדה 
סוף פ״ז; מו״ק כ״ז, ע״ב) < העניין נזכר כמה פעמים גם בבריח 
החדשה (ר׳ ביבל'). גם ביתר הליכות הקבורה והאבל נד,גד, דיפרנצי¬ 
אציה חברתית חמורד" וניתקנו תקנות חמורות לשוויוניות בתחום זה 
(שם), ואף נקבע כי "כל המרבה כלים על המת הרי זה עובר משום 
,בל תשחית׳ - דברי רבי מאיר; רבי אליעזר בר צדוק אומר; 
מנוולו; רבן גמליאל אומר: מרכה עליו רמה" (שמחות ט'). גם 
אמונות ודעות משתקפות במנהגי הקבורה, ור׳ יוחנן ציווד. בשעת 
קבורתו; "קברו אותי בכלים צבועים, לא לבנים ולא שחורים, שאם 
אעמוד בין הצדיקים לא אבוש, ואם אעמוד בין הרשעים לא אכלם" 
(ירו" כלאים ט׳, ד! וד,שו׳ שבת קי״ד, ע״א), וכן היא צוואתו של 
ר־ ירמיה (ירד שם) שיקברוהו על צדו (לפי נ״א: על אם הדרך) 
בדי שיקום נמדדחת בעת התחיה. 

חז״ל הפליגו מאד בשבח הק׳ באדמת א״י (ירר כלאים ט', ג׳; 
כתר קי״א ע״א/ב; הור׳ י״ג, ע״א), ולצדיקים הנקברים בחו״ל 
הועידו חז״ל "מחילות", שדרכן יתגלגלו לא״י לעתיד לבוא (ב״ר 
צ״ו, ז׳). היו מביאים פתים מחו״ל לק׳ בא״י, ומנהג זה נפוץ בעיקר 
בתקופה שלאחר רבי יד.ודה הנשיא, ובקשר עם בית-הקברות בבית 
שערים. בחו״ל נד.גו לשים עפר א״י על הארון (ירו׳ שם) — מנד,ג 
שנשתמר עד ימינו — בא׳יי ניקבו את ארונות הנקברים כדי שייחשבו 
״מחוברים״ לאדמה (ירו׳ שם). — ארונות נקובים מתקופה זו אבן 
נמצאו בא״י. העניין כולו קשור גם במעבר מן הק׳ במערות אל הק׳ 
בקרקע, מעבר שחל במשך התקופה התלמודית, לאחר חתימת המשנה, 
אולם קשה מאר לתחום לו תחומים ברורים של זמן ומקום. 

בי ת-ה ק בר ו ת (ר׳ סנ׳ ה׳, ד, ועוד) ~ קרוי גם "בית 


67 


קבורה, קבר 


68 



כית ההכרות היהודי בםאראיו 1 

עולם" (ע״פ קהלת יב, ה), ,.בית עלמיף (ע״פ התרגום הארמי 
שם), ״בית מועד לכל חי- (ע״ם איוב ל. כב) ו״נית־החיים' — נזכר 
כבר במקרא (ר' לעיל)■ אד כמקום ק׳ קהילתי ראשיתו בסוף תקופת 
בית שני. במשנה כבר נקבע ריחוקו המינימלי משטח העיר (ב״ב 
ב', ם׳). בית הקברות הוא מקום מפגשן של רוחות המתים (ברב' 
י״ח, ע״א). והלז שם הוא שוטה (תוספי תרו׳ א', ג') ומתחייב בנפשו 
(נדה י״ז, ע״א). אעפ״ב היו שלנו שם כדי .שתשרה עליהם רוח 
טומאה״(חג׳ גי. ע״ב) — בנראה לצרכים מאגיים. נוהגים כבוד בבית 
קברות (שם׳ י״ד) ואין משנים אותו מתפקידו. היציאה לבתי- 
הקברות — ולאו דווקא לקברות ידועים ^ לתפילה ולתחנונים 
נזכרת בחז״ל (תע׳ ס״ז. ע״א). ובמיוחד עושים כך בימי צום. ראש־ 
חודש. אזכרה (,יארצייט") ובחודש אלול. 

לכוהנים אסורה הכניסה לבית הקברות. ואח מתיהם קוברים בשו¬ 
רות חיצוניות כדי להקל על קרוביהם לעלות על קברם. ביה״ב מוקמו 
בתי־הקברות — שרכישת הקרקע עבורם היתה. בד׳'כ, מהצעדים 
הראשונים בהתארגנותה של כל קהילה יהודית חדשה — סמוך 
לרובע היהודי• בית מיתזד הוקצה לטהרת הפת. בגלל המחסור 
בשטח, שנבע מהגבלות חברתיות וכספיות. קברו לפעמים ביותר 
מקומה אחת. במקומות רבים נהגו להקצות שורה מיוחדת לרבנים 
ואנשי־שם. כדי שלא לקבור צדיק על יד רשע (סנ׳ מ׳׳ז. ע״א). 
בתי־קברוח מיוחדים ל״שומרי-שבת" קיימים בא׳׳י גם כיום. במקומות 
אחדים הוקצה איזור מיוחד לנשים. פשומדים ומתאבדים־ודאיים 



מעבד. סעיטרת פיבית-היזבדות שכלסכו, פוזניה, 1912 (יד !■עב, ׳ח׳זלים) 


נקברו מחוץ לגדר. מבתי-הקברות העתיקים בא״י: נחל קדרוו (בית 
ראשון ושני), בית־שערים (זנ״ע), הר־הזיתים (ע״ע). מירון (ע״ע) 
וקפראן — סוף יפי בית שגי ואילך (ר׳ לעיל, ארכאולוגיה בא״י), 
צפת, כפר יאסיף — יה׳׳ב המאוחרים. באירופה נמצאים בתי־קברות 
קדומים בקהילות המרכזיות: פראג, קרקוב. לובלין ועוד. ברופא 
נמצאו 6 קטקומבות יהודיות מהמאות 1 — 4 (ד׳ תמי; כרך כ״ו. עפ' 
895 ). מבנן דומה לקטקומבות הנוצריות, אך שלא כמותן אין בהן 
חדרים גדולים לכינוסי-טקסיס, היות שהדת היהודית היתה פותרת 
בעיר וטקסיה נערכו בגלוי. לנוכח מיעוט מספרן. לא ברור מי 
השתמש בהן. גם בונוזה (ע״ע) נמצאו קטקומבות יהודיות אחדות. 
מהמאות 4 — 8 לסה״נ. ובודדות נמצאו נ□ נסרדיניה, סיציליה, מלטה. 
קירנאיקה, קרת־חדשת ואלכסנדריה. 

בעקבות מאורעות מלה״ע 11 והשואה, נהרסו רוב בתי־הקברות 
היהודיים העתיקים במרכז אירופה ובמזרחה. בד״כ הורו הנאצים 
לאובלוסיה המקומית להשתמש במצבות לריצוף כבישים וכד', — 
אף כי הם עצמם לא הקדישו מאמץ מיוחס להרס בתי-קברות, פרט 
ליוצאים מן הכלל, כבית־הקברות של לבוב. כתוצאה מכך פשטה 
האוכלוסיה ידה בביזה ובהרס גם לצרכים פרטיים. רע במיוחד, מב¬ 
חינה זו, היה גורל בתי-הקברות בפולניה, משום שיחס הכבוד אל 
המתים, ואף היראה המאגית מפניהם, נתבטלו שם כליל עם ביטולו 
של יחס הכבוד האנושי האלמנטרי כלפי היהודי החי. בעקבות מעשי 
הטבח ההמוניים ביהודים. שנערכו שם בגלוי בכל מקום. בגרמניה. 
לעומת זאת, שרדו בתי־הקברות בשליסותם במשך ימי המלחמה. 
בשנים שלאחר סלה״ע שקעו בתי-קברות רבים באדמה ונידלדלו, 
בהעדר ישוב יהודי של ממש בסביבתם. בתי-ד,קברות העתיקים נמצאו, 
בד״כ, בלב אזורים עירוניים, ולאחר המלחמה, משהחלה תנופת הפי¬ 
תוח העירונית במזרח אירופד. ובמרכזו! פונו, או חוסלו, רבים מהם 
בידי השלטונות. אעפ״כ נשתמרו עד היום, ואף טופחו ושוקמו, כמה 
מבתי-ד,קברות העתיקים של יד,ודי אירופד,: בקרקוב (שלא הופצצה 
במלחמה — מקום מנוחתו של הרמ״א), בלובלין, בפראג. בוורשה, 
ועוד. 

חבר ר,-קדישא (ח״ק) היא הקבוצה המאורגנת בעלת המעמד 
החברתי החשוב ביותר בין כל חברות הצדקה שהתפתחו בפרכז- 
אירופה מן הפאר, ה 16 ואילך. חבריד, טיפלו, בהתנדבות, בכל הסידו¬ 
רים הקשורים בהלוויית המת וקבורתו. החל בשמירת הגוסס על ערש- 
דווי ועד לסידורי המצבה. משום החשיבות הדבר, שיוחסה תמיד 
לנושא, ריבוי ההלכות, המסורות והמנהגים המסובכים שנכרכו בו 
ורתיעתו של רוב הציבור מלעסוק בו. זנו אנשי הח״ק למעמד רם 
בקהילה, ולא נבחרו לתפקיד זה אלא מחשובי הקהל. בראש הח״ק 
עמד. בד״כ, רב הקהילה, בתפקיד של כבוד לו ולחברה. מאחר שנאל¬ 
צה לטפל ברכישת קרקעות ובתשלומי שוחד למיניהם, גלגלה 
ח״ק םנומי-נםף רבים, ומשום כך הוטלו עליה, פעמים רבות, תפקידים 
ציבוריים נוספים שהיו כרוכים בסכומים גדולים. חברים חדשים 
נתקבלו לחיק בגיל רך ביותר (מ 6 ואילך), ובמשך השנים נתאמנו 


ונתחנכו בסודות ה¬ 
מקצוע ובמשמעתו. 
ועלו בהיירארניה ה¬ 
פנימית הנוקשה של 
החברה, עד לקבלת 
דרגות הגבאות ה¬ 
גבוהות. לח״ק היתד, 
סמכות לקבוע תש¬ 
לום, כהבנתה, על 
נכסי הפת ומשפחתו, 
ואף לעכב את הק׳ 
ולקבוע את סדריה. 



מכס־ כשף (גדשנת תפ״יז נ 6 '׳ 4 ב 117 ) 5 נד ■סי 
הכרה־קרי־מא באחת סקהייות סוראוויה 






69 


קבורה, קבר — קכל 


70 


פנקס הח״ק היה הפנקס החשוב של כל קהילה, ומלבד החלטות 
מקצועיות נרשמו בו גם התקנות המרכזיות של הקהילה בכל התחד 
מים — להקנות להן יתר־תוקף. כלשאר החברות היה גם לח״ק יום 
מועד שלה, בו קיימו חבריה טקסים שונים, ובמרכזם צום וסעודה 
גדולה בסיומו. נודעו כמה תאריכים, ונתפרסם ביותר יום ד באדר, 
יום פטירת משה רבנו לפי האגדה, הנחוג בררב־עם עד היום. בגלל 
הריבוי המופלג של מנהגי הק׳ מקיימת כל עדה ח״ק לעצמה, ובירו¬ 
שלים — בה היוו הח״ק מרכזי־כוח ציבוריים חשובים ביותר עד 
התקופה האחרונה וכה קיים קיבוץ גלויות מגוון למעלה מסס! 
שנה — פועלות כיום כ 15 חברות קדישא. וע״ע מצבה ; פתולוגיה, 
עם׳ 466/7 ; צדקה, עמ׳ 525/6 . , ^ 

ס, כהן׳ קברות הפילכיס, חש״ז? מ. איש־שלום. קברי־־אב־ת, תש״ח! 

י. בראנד. כלי החרס בספרות התלמוד (מ״זז—ע״ד. פ׳־ה-פ״ח). תשי״ג! 

נ, אביבד, מצבות קדומות בנחל קדרון. תשי״ג 1 הנ״ל. עיר הקברות 
של ירושלים ביפי הבית השבי ובתוך; ספר ירושלים, 320 — 348 ), 
חשט״ז * הנ״ל׳ אחוזת הקבר של פשפחת גויר על הרחוציפיס (א״י,י׳). 
תשל״א! ג, אלון. למקורו של סנהג־ק׳ קדום בישראל (מחקרים 
בתולדות ישראל. ב׳, 99 — 105 ). תשי״ח; ש. שפראי. בית שערים 
בספרות התלמודית (א״י. ה׳). תשי״ט! ש. ח. קיק, מיהו הקבור 
מעומד בטבריה? (עיונים ומהקרים. בי, 97 — 101 ), חשכיג*, ז. וילנאי. 
מצבות קידש בא״י, תשכ״ג^ ו מ. פראגר (עורל), לאות ולעד (פנקס־ 
זכרון לבתי עלמין שנהרסו וחוללו בשנות השואה...), תשל״ג; 

ש, רוזנטל, הכתובת מגבעת הפבתר (פרקים, בי), חשכ״ט—תשל״ד; 
; 1912 , 2 מ 0 ^ 11 ^ 1 ח 0 01€ ,ת:€א 1 (ו\ . 4 ז 

,( 1 ,^ 0 ז 1 מ) ! 1 )^ 001 171 1 ) 11 ) 111 ^! ,(/( 131 ;! .ן 

,(:!א) 3 ) 1111 3 ^ 1 2 ז 0 ו 1 ו>ן( 117 ו/^ז 1 16 <}ו 001 . 5 : 1924 

ה 11 {ד{יו^ 0 111€ ח 1 1 /ו(? 111 ץ 7 ו<< €0 ,אססזא^ן .מ .! ; 1 ־ 193 ,( 1 !ע.מ. 1 

,( X1X ,\,סס 11 ) 2 )ז 11:17 { .. 10 ; 1947 , 7110 ) 011 

. 1966 ." 0117111712 ^!" , 210101014 .ס ; 1945/6 

לןבץה, בגאומפריה של המרחב — גוף משוכלל (ע״ע פלנימסריה 
וסטראומטריר.) בעל 6 מאוח ריבועיות. לק׳ 8 קדקודים ו 2 ז 
מקצועות שווים היוצרים ביניהם זוויות ישרות. נפחה יב ושטח 
פניה * 62 . כאשר נ הוא ארכה של צלע הק■, בניית ק׳ שנפחה גדול 



דיס•:: "ייה; פשסאל; ?יבית נ?ר — עררה ": 5 תי *פ׳ערית" •שאינה גיהנת 
להרכבה בשל-־שה מסרים 

פי 2 מנפח ק׳ נתונה. נעזרת סרגל ומחוגה בלבד. היתד, אחת הבעיות 
המפורסמות שהעסיקו אח חכמי יוון; כיום ידוע שאין לה פתרון 
(ע״ע שם}. בהשפעת נוסחת הנפח של הק׳ משתמשים לעתים 
באלגברה במושגים החזקה הקוביה או השורש הקובי במקום החזקה 
השלישית או השורש השלישי. 

.קביל;ה - עיע אטלס, הלי; אלג׳יך;ה, עמ׳ 403 . 410 : 
בךבלים. עמ׳ 434/5 . 

קבל (■ 01 ] 201 ק 02 , נקרא גם עגס״ןס״סס), רביב חשמלי הבנוי עפ״ר 
משני לוחות מוליכים. שביניהם חוצצת שכבת חומר מבודד 
(ע״ע חשמליים, מוליכים ומבדדים). תכונתו החשובה היא יכלהו 
לאגור מטען חשמלי כשמפעילים עליו מחה (כלו", כשיוצרים הפרש 
פוטנציאלים בין השכבות המוליכות). כשהלוחות המוליכים מחוברים 
למקור מתח ישר (כגון סוללה חשמלית) נטען הלוח המחובר להדק 


החיובי במטען חשמלי חיובי, והשני — במטען שלילי באותו שיעור. 
המטען שעל כל שכבה — .מטען חק״׳ — תלוי בשטח השכבות, 
במרחק ביניהן. בקבוע הדיאלקטרי(ע״ע חשמל. עם׳ 177 ) של החומר 
המבודד ובמתח המופעל. היחס (€) בין מטען הק׳ (ס) ובין המתח 
שעליו (׳ 3 ) הוא קבוע. המכונה קיבול: , 0/3 ^ 0 . יחידת הקיבול 
היא הפרד ( 2,311 ). ע״ש פרדי [ע״ע]! 1 פרד = 1 קולון/וולט: 
וע״ע חשמל. עמי 178 ). הקיבול של ק" נפוצים נמדד ביחידות קטנות 
יותר: מיקרופרד (מיליונית הפרד) ופיקופרד (מיליונית המיקרופרד). 

כשהמרחק בין הלוחות(ן!) קטן יחפית לשטחם (\.). והם מקבילים 
זה לזד.. נתון הקיבול בקירוב בנוסחה: 1 >/^,> 13£ = ס; 60 היא קבוע 
החדירות של הריק (ע״ע קבועים פיסיקליים! חשמל. עם■ 177 ) ו א — 
המקדם הדיאלקטרי של החומר, הקיבול של מערכת ק" הנטענת 
במקביל היא סכום הקיבולים הבודדים. לעומת זאת סדרת ק" הנטענים 
בטור מחלקים ביניהם את המתח והערך ההפוך של הקיבול הכללי 
של הסדרה שווה לסכום הערכים ההפוכים של קיבולי מרכיביה, 
דהיינו, 1/0 ,£ = ט/ 1 . 

העבודד,(׳ 33 ) הדרושה בדי לטעון ק' לא טעון עד למטען 0 נחונה 
ע״י הנוסחות: = =׳ 1/203 = 20 /* 0 ׳ 33 , ועבודה זו היא גם 

האנרגיה החשמלית האצורה בק׳ הטעון. בכל ק׳ קיים זרם דליפה 
מסוים. כאשר המתח עולה על מתח הפריצה (ע״ע חשמליים, מוליכים 
ומבדדים, עם־ 223 וטבלה, עם׳ 225 ) פוסק החומר המבודד להתנהג 
במבודד והופך למוליך. 

קצב טעינת חק׳, כלר הזרם המגיע אליו, מתכונת׳ (נוסף להת¬ 
נגדות הארהמיח של המעגל) להפרש בין הכוח האלקטרומניע (/) 
של מקור המתח וביו המתח השורר בין לוחות הק׳ עקב המטען 
שכבר נצטבר עליהם ( 0/0 ). לכן בק׳ אידאלי, שנטען במתח ישר 
עד ׳ 03 = 0 , לא יזרום זרם. לעומת זאת, אם המקור יוצר מתח 
חילופין. יזרום בק׳ זרם חילופין (חק־ נטען ונפרק), באותה תדירות 
< 0 , בהקדמת מופע (פזה) בת 1/4 > לפני המתח, והעכבה (, 0 < 01131 ינת 11 ) 
של הק' (המקבילה להתנגדות מוליכים), תהיה 0 ( 1/0 = 2 , כלו׳ 
עצמת הזרם תהיה סנס// = 1 . כתוצאה מזרם החילופין נוצר בק' 
הום הגורם לאיגוד אנרגיה. תופעה זו מכונה הפסד דיאלקטרי, והיא 
קשורה בהיפוך הקטוב (ע״ע) בשכבה המבודדת. 

שימושים: שתי התכונות השימושיות של הק׳ הן התפרקותו 
האטית אחרי הפסקת המתח החיצוני עליו ותלות עכבתו בתדירות, 
הק׳ חשוב במעגלים ליישור זרם חילופיו, לייצוב מתח ישר, לסינון 
תדירויות (להעברת זדם חילופין בתדירות מעל גבול מסוים ובר) 
וכן במעגלים ליצירת פעימות (צ:!!!(!,!) חשמליות ולעיצוב צורתן. 
משתמשים בק׳ למניעת ניצוצ-ות במעגל חשמלי המכיל סליל, כגון 
במניעי חשמל. השילוב בין ק׳ לסליל - היוצר מתח עם שינוי הזרם 
דרכו — מנוצל במעגלי תהודה ובמתנדים במערכות אלקטרוניות, 
בעיקר לתקשורת אלחוטית. השדה החשמלי בין הלוחות משמש 
לניוון ומיקוד אלומות אלקטרונים ויונים (ע״ע טלויזיה! ספקטרומטר 
מסות). ב״ב משמש הק׳ לאגירת מטען, למשל; ליצירת זרמים רני 
עצמה לחקר הפלסמה (ע״ע). העובדה שהק׳ אינו מעביר זרם ישר 
מנוצלת להפרדה בין מעגלים חשמליים שעובר נהם אותו זרם 
חילופין וזרם ישר גם יחד ויש צורר להעביר ממנו אך ורק זרם 
חילופין למעגל חשמלי אחר. 

סיווג הק" הנד.וג הוא לפי אופי החומר המבודד. בין המבודדים 
המוצקים נפוצים נציץ (מיקד,), זכוכית, נייר, וביום כובשים 
את השוק תמרים פלססיים (ע״ע, בעיקר מיילד ופוליסטירן) וקרמיים 
(ע״ע קדמיים. המרים). לרוב מגולל ק׳ מוצק גדול סביב צירו בצורת 
גליל ונעסף בציפוי סגן. הק" המוצקים עמידים בטלטולים ובטמפר־ 
סודות, לא גבוהות מדי, ואינם נוטים לשנות את ערכם. ק׳ ל ו ח ו ת 
עשוי לוחות מתכת מופרדות בריק, באוויר או בגז אחר. ק" אלה 
בוהים לשינוי ע״י הזזת הלוחות. עפ״ר תוך סיבוב על ציר, המשנה 


71 


קבל — קבלה: מכוא 


72 


את שטח החפיפה. בק' הבורר תדירות קליטה ברדיו יש מספר 
לוחות על כל ציר, הפועלים במקביל (ע׳ ע חשמל, תט׳, עט׳ 178 ). 
ק" אלה עלולים לשנות את ערכם כתוצאה מחבטות או טלטולים, 
בגלל שינוי המרחק בין הלוחות. אך הם עמידים בשינוי טמפ׳. השקעת 
הלוחות בנוזל בעל קבוע דיאלקטרי גבוה נותנת קיבול נכוה. לוחותיו 
של ק׳ אלקטרוליטי עשויים אלומיניום או טנטלום והשכבה 
המבודדת היא תחמוצת של אותה מתכת. קבלת שכבת תחמוצת על 
אחד הלוחות תלויה בכיוון המתח המופעל על ק', ומשום כד אפשר 
להשתמש בק׳ זה רק במעגלי זרם ישר ויש להקפיד על חיבור נכון. 
ק' אלקטרוליטי רגיש לשינוי טמפרטורה, מתח וכר 1 קיבולו משתנה 
עם הזמן ומשו חייו קצר! זרם הדליפה דרכו גדול, אך ליחידת קיבול 
הוא זול בהרבה מהסוגים האחרים. 

יו. קי. ~ יא. ש. 

?!בלבסקי, דמיטרי בוךיסוביץ' -עזזאססמקס!! ממק 1111 ג 4 

ממא 08€ \,ב 6 ב> 1 — (גו׳ 1904 ), מלחיו רוסי. למד נגינד, 
בפסנתר והלחנה בביה׳ס של סקריאבין ובקונסרווטוריון של מוסקווה. 
מ 1926 למד הלחנה אצל מיאשקובסקי. לאחר סיום לימודיו ( 1930 ) 
החל להורות הלחנה וכיהן כפרופסור בקונסדווטוריוו של מוסקווד,. 

ק׳ החל להלחין בגיל 18 . ויצירותיו המוקדמות מושפעות מסגנונם 
של מוסורגסקי, בורודין, צ׳יקובסקי וסקריבין(ע׳ ערכיהם), ושופעות 
לחגים ברוח עממית רוסית. מאוחר יותר פיתח סגנון אישי, שאפיי־ 
ניים לו טונאליות שקופה ומקצבים רבי־עצמה. בימי מלה״ע 11 
הלחין שירי מלחמה רבים ובהיותו בחזית הלחין קנטטה. "מולדתנו 
הגדולה". 

לתקופה הראשונה שייכים הפרלודים והסונאטה הראשונה לפסנתר 
( 1928 ). הקזנצ׳רטו הראשון לפסנתר ורביעיית כלי־קשח. לאחר 
גיבוש סגנונו הרבד. להלחין בכל התחומים וד,הרכבים המקובלים. 
ובין היתר השלים אופרות אחדות: ״בשערי מוסקווד,״ ( 1941 ), 
״ניקיטה ורשיניף ( 1954 ) ו״משפחת טאראס״ ( 1950 ). ק׳ חרבה 
להופיע ברחבי העולם כפסנתרן וכמנצח על יצירותיו. 

.קבלה, השם השגור לתורות הנסתר ולמיסטיקה היהודית, בפרט 
בצורות שלבשו ביה״ב, למן המאה ה 12 , ולמכלול התנועות 
האסוטריות ביד,חת, כפי שנתגבשו, בהתפתחות רצופה, למן סוף 
ימי הבית השני. 

א) מבוא. 1 . הגררר,. עם׳ 71 , 2 . שמית הק׳, עם׳ 73 : ב) ה ח פ ת * 
חות היסטורית:!. תחילות, עמ׳ 73 ! 2 . תורת הסוד באפוקליפ¬ 
סה ובסעשה־מרכבה, עס׳ 74 , 3 . ספרות הנסתר. עמי 75 ; 4 . גנוסיס 
יהודי וס׳ יצירד,. עם׳ 74 : 3 תקופת הגאונים, עס' 79 , 6 . תנועות 
חסידיות באירופה ובמצרים, עם׳ 81 : 7 , גיבוש חק׳ בפדובנס, עם׳ 

83 , 8 . םרס 1 ד.ק• בגרונה, עם' 85 : 9 . זדסים אחדים בק- בספרד 
במאה ד. 13 (יצחק לסיף, אברהם אבולעפיד,: יעקב ויצחק פסוריד.: 
הזהר: יוסף ג׳יקטילה). עם׳ 86 : 10 . עד גירוש ספרד, עם׳ 90 ; 

גג. ד,ק' אחרי גירוש ספרד והמרכז ההדש בצפת, עם׳ 92 ! 12 . הק, 
בדורות האחרונים, עם׳ 97 ; נ) גופי-ת ורה של ה ק׳: 1 . האל 
והבריאה׳ עם׳ 99 : (א) רצון, עם׳ 101 ! (ב) מחשבה, עם׳ 101 ; 

(ג) אין, עם׳ 1102 (ד) צחצתות, עם׳ 102 : 2 , האצילות ומושג הספירות. 

עם' 02 ! : 3 . פרמי תורת הספירות וד.סימבוליקה שלהן. עט' 106 : 

4 , עולמות קדומים ומחזורי־בריאת (תורת השמיטות), עם׳ 109 ז 

5 . בעיית תרע, עם׳ 111 , 6 . תורת הבריאה של קבלת האר״י, עם• 

113 : (א) הצמצום. עם׳ 113 : (ב) שבירת הכלים. עמ׳ 115 : (ג) התיקון, 

עם׳ 116 , 7 . ק׳ ופנתאיזם, עם׳ 117 , 8 , תורת האדם וד,נפש, עמ' 
119 : 9 . גלות וגאולר,. עמ׳ 122 : 10 . התורה ומשימעותה, עמ׳ 122 : 

11 . דרכו של המיססיקן: דבקות. תפילד, וכוונה, התבוננות ואקסטאזה, 

עם׳ 124 , 12 . קי מעשית, עם׳ 126 , (ד) השפעות הק׳: 1 . על 
היהדות, עם׳ 128 ; 2 . הק' הנוצרית. עם׳ 130 : 3 . מחקר הק', עמי 131 . 

א) מבוא. 1 . הגדרה; הק׳ היא מיסטיקד" אד גם אםו׳ט־ 
ריקה ותאומופיד,. אם נצמצם את המושג מיסטיקה לשאיפת התאחדות 
בלתי־אמצעית של האדם עם אלהיט, מתור ביטול ישותו הפרטית. 
אזי יכללו בו רק תופעות מועטות בק׳, שכן רק מקובלים מועטים 
שאפו למטרד, זו או ניסחוח בבירור. אכן, הק׳ למיסטיקה תיחשב 
בדרישתה להכרת ה־ וד,בריאד" שיסודותיה עוברים אל מעבר לתחום 


השכל — אף שרק לעתים רחוקות דחתה הק׳ תחום זה במפורש. 
ההשגה היא בדרך ההתבוננות וההארה המופיער, בק', לעתים קרובות, 
כמסירת התגלות קדומה של גופי תורה וענייני דת. הק׳ רחוקה 
מתפיסה שכלתנית של הדת, אפילו אצל נציגיד, שסברו ני עקרונית 
ניתנים ענייניה לחדירה רציונאלית. לאחדים מהם בעשר. השכל עצמו 
לעניין מימטי. בק׳ מודגשת ד.ד,תאמה הפרתפסאלית של האינטואיציה 
והמסורת. והקשר הזה עם קטגוריה היסטורית (הנרמז בעצם המונח 
ק׳) מורה על הבדלים יסודייס בינה לבין המיסטיקה ככלל. המנוכרת 
יותר לתחום ההיסטוריה. לעומת-זאת שואבת הק׳, ככל מיסטיקה, 
מד׳נמיון הכפול של הטרנסצנדנציה של האל מזה, ו״שקיפותו" במצי¬ 
אות הדתית מזה, המתבהרת בצורר. הטהורד, ביותר בירידת האדם 
לנבכי עצמו: נסיון כפול זה הוא הקובע את התחום החיוני של 
המיסטיקה. כן יש לק׳ יסודות משותפים וקשרים היסטוריים עם 
המיסטיקה היוונית והנוצרית. 

היסוד התאוסופי בק• מבקש לגלות את "מסתרי החיים" הגנוזים 
של האל, ואת יחמם לחיי-הבריאה ולאדם. ספקולאציות אלו תופסות 
מקום נרחב בק׳, לעתים תוך קשר רופף לתחום המימטי ותלות רבה 
ביסוד הדרשני, המגיע, לפעמים. עד נרי פלפול קבלי. 

מבחינה פורמאלית התגבשה הק׳. במידה רנה, כ״חבמד, נסתרת" 
(ח׳׳ן), כשהמיסטיקה וד.אםוטריקד. משמשות בה בערבוביה. המיס¬ 
טיקה היא ידיעה, שלפי מהותה ניתן לד,ביעד. בסמלים בלבד. ואילו 
האסוטריקה היא ידיעה שאפשר, אך אין רשאים (או רוצים), לגלותה. 
הוגבלו גילם וממפרם של הנכגסים־בסוד והוגדרו המידות המוסריות 
הנדרשות מהם. לעתים קרובות לא נשמרו הגבלות אלו, הגם שמקוב¬ 
לים רבים מחו על בך. גרמו לכך בעיקר הדפסת ספרי ק׳ וד,שפעתה 
בחוגים רחבים — ובכל־זאת נשמרו הד.גבלות בתחומים כגון חנמת- 
הצירוף והק׳ המעשית. 

מקובלים רבים הכחישו שיש בק׳ התפתחות היסטורית. לאדם 
הראשון היתד. "התגלות קדומה", והיא נמשכה ע׳׳י גילויים חדשים 
לפרקים. בפרט כאשר נשתכחה, או נפסקה, המסורת. דעה זאת הובעה 
כבר בספרים (ר,)חיצוניים (ע׳׳ע), בס׳ חנון-(ע״ע). והודגשה בספריו 
העבריים של משה בן שם־טוב דה לאזן (ע״ע), נס׳ הזהר (ע״ע), 
בם׳ ״האמונות" לר׳ שם־טוב בן שם־טוב ( 1400 לערך) ובס׳ "עבודת 
הקדש" לר׳ מאיר בן גבאי ( 1568 ). כן נפוצה, ההשקפה שהק׳ היא 
החלק האסוטרי של תורד, שבע״ם (ע״ע) — מסיני. אכן, כמה שלשלות 
ק׳ הבאות לחזק את טענת הרציפות הן שרירותיות, לקויות ונטולות־ 
ערך בעדות. 

מתחילת התפתחותה הקיפה הק׳ תורה נסתרת, קרונה לרוח 
הגנוסים (ע״ע), שכללה תורות נם מתהום הקוסמולוגיה, האנגלו- 
לוגיר. והמאגיה. רק סתיד מפגשד, עם הפילוסופיה היהודית (ע״ע) 
של יה״ב נהפכה הק׳ ל״תאולוגיה מיסטית״ של היהדות — שזכתה 
גם לעיבוד סימטמאטי פחות או יותר — וחלה הפרדה — שאף פעם 
לא היתד, שלמה — בין היסודות המיסטיים והספקולטיוויים לבין 
האיקולטיסטייס והמאגיים. ההבחנה בין ק׳ .עיונית" ו״סעשית", 
המצויה מתחילת המאה ה 14 , אינה אלא חיקוי לחלוקת הפילוסופיה 
ל״עיונית" ו״מעשית" ב״ביאור מלות ההגיון" לרמב״ם (פרק י׳׳ד). 
בכמה חוגים (ובכללם מקובלי ירושלים עד דורנו) השתפר אופי זה 
של תורת רזים הקושרת את שני היסודות והנקנית ע״י גילוי או ע״י 
טקסי "הניבה׳'. 

מראשיתה מצאו את ביטוים בתנועת הק׳ כוחות יוצרים שנת¬ 
עוררו — לאהד גיבוש היהדות הרבנית בעולם ההלכה — מדחיפות 
דתיות חדשות, ושלא נתכוונו, או שלא יכלו לשנות בצורה החיצונית 
הקבועה בהלכה. מגמתם היתד, הפנמה, חדירד, לעומק התורה המסורה, 
הרחבת ממדיה וד.פיכתה סתורת ישראל לחרק הגנוז של הבריאה 
והעלאתו של החסיד או של הצדיק היהודי לבעל תפקיד מכריע 
בבריאה זו. הק׳ ראתה ביהדות מערכת של סיפכוליקד, מיסטית, 






73 


קפלה: טבוא; התפתהות היסטוריון 


74 


המשקפת את סוד האלהים והעולם, ותבעה לגלות מפתחות להבנתה. 
במגמה הסימבוליספית יש כדי לבאר את מקור השפעתה העצומה 
של הק׳ כגורם היספורי ואת הסכנות והתהפוכות שנכרכו בהנשמתה. 

2 . שמות הק׳. בתלמוד מציינת המלה ■ק׳" ספרי נביאים 
וכתובים. ובספרות הבתר־תלמודית — גם תורה שבע״פ נקראת ק'. 
ר׳ אלעזר בן יהודה מגרמיזא (ע׳יע) מזכיר מסורות אסוטריות 
(שמות מלאכים ושמות מאגיים) בשם "ק"', ור' יהודה בן ברזלי 
הברצלוני (ע״ע; 1130 לערד) אומר על בריאת רוח-הקדש. שהיא 
השכינה. שהחכמים "היו מוסרים [דברים שכאלה! לתלמידיהם ולהב־ 
מים בלחש ובצנעא בק"׳. מקור השימוש במונח "ק׳" לציון מקצוע 
מסוים בחוגו של ר׳ יצחק סגי־נהור (ע״ע: 1200 ). 

"ק׳" מונח אחד מרבים, שבהם נקראו התנועה המיסטית, תורתה 
ונציגיה בסשר 1.500 שנה ויותר. התלמוד מזכיר ,.פתרי תורה" ו.,רזי- 
תורה", שנקראו בחלקם "מעשה־בראשית" ו״מעשה־מרכבה" (ע׳יע). 
לפחות סיעה אחת כינתה עצמה .,יורדי מרכבה" — ביטוי סתום. בסוד- 
תקופת התלמוד נזכרים "בעלי הסוד" ו״אנשי אמונה" (מונח המצוי 
כבר בם' חנוך הטלאווי). מתחילת המאה ה 13 שימשו המונחים 
,.אמת״, ״אמונה״ ו״חכמה״ גם לציון אמת מיסטית. במאה ה 13 
נקראה הק' גם "חכמה פנימית", והמקובלים ~ "משכילים" (ע״פ 
דג׳ יב, י), "דורשי רשומות" (ע״פ ביטוי תלמודי) או "בעלי הידיעה", 
גנוסטיקנים — לראשונה אצל הרמב״ן. ממנו בא גם הביטוי "יודעי 
ח״ן* ("-חכמה נסתרה, ע״פ קה׳ ט, יא). הזהר מדבר על ,.בני מהי- 
מנותא", "בני היכלא דמלכא", "ידעי חכמתא" וכיו״ב, והמונח "ק׳" 
מצוי רק בשכבה המאוחרת שבו. ב״רעיא מהימנא" ובם' התיקונים. 
מראשית המאה ה 14 דחה השם "ק׳" כמעט לגמרי את שאר השפות. 

ב) התפתחות היסטורית. 

1 . תחילות. שרשיה הראשונים של הק׳ נמצאים בזרמים 
האפוטריים והתאוסיפיים ביהדות א״י ומצרים בתקופת התהוות 
הנצרות, שנקשרו עם תולדות הדת ההלניסטית והסינקרטיסטית דאז. 
מידת ההשפעה שנויה במחלוקת, רבים מחוקרי הגנוסיס מדגישים את 
ההשפעה הפרסית על התפתחות האמונה היהודית בימי הבית השני 
בכלל. ועל האפוקליפטיקה בפרט. רבים מחוקרי הגנוסים של המאות 
ה 1 ~ה 3 לסד,"נ ראוה כתופעה יוונית או הלניסטית במהותה, שהש¬ 
פיעה בעיקר על כיתות שבשולי היהדות הרבנית (ע״ע מינים). מקום 
מיוחד בפולמוס זה נודע לשאלת מעמדו של פילון (ע״ע) מאלכסנ¬ 
דריה וקשריו עם יהדית א״י. ה. וולפסון(ע״ע) מצא בדבריו פילוסופיה 
יוונית בלבוש יהודי, אחרים (כי. לוי וא. גודינף [ע׳ ערכיהם!) רואים 
אוחו כתאוסוף ואן• כמיסטיקן, המנסה להסביר אה אמונת ישראל 
ע״פ דרכי המיסטיקה ההלניסטית. ששיאה בהתפעלות אקסטאטית. 
גודינף טוען, כי בעוד שיהדות א״י מצאה את ביטויה בהלכה, באגדה 
ובאסוטריקה שנתפתחה בחיקה, נוצר בגולה קיום יהודי רוחני על 
בסיס סימבוליקה שאינה מושרשת בהלכה דווקא, ובעלת ייצוג ציורי 
שמשמעותו מיסטית פחות או יותר. לדעתו יש לכתבי פילון והיה¬ 
דות ההלניסטית ערד רב כמפתהות להבנת ממצא ציורי זה, שלוקט 
על ידו בשפע רב. אף שעיקרי הנחותיו פוסלות בספק רב, והוכח־תיו 
על המשמעות המיסטית של הציורים אינן מתקבלות על הדעת, 
הצליח גודינף לקבוע קשר בין מספר תעודות ספרותיות שהתהלכו 
ביהדות א״י. קשר בין פילון והאגדה ביוונית, בקופטית ובארמנית, 
לבין תורות אסוטריות לרבות זו של בעלי הסוד — העלה גם 
י. בער. ספרו של פילון "על החיים הקונטמפלטיוויים" מעיד על קיום 
קבוצה של עובד• ה׳, שכבר ניסחה תפיסה מיסטית־בהחלט של התורה 
כגוף חי. יסוד משותף עם יהדות א״י היא המיסטיקה של החכמה 
האלהית (הנזכרת במש׳ ח ובאיוב כח). שנתפסה ככוח המתווך 
בבריאת העולם. ובחוגים רבים הפכה מהר לתורה עצמה. בם' .,חכמת 
שלמה" (ז, כה) היא מופיעה כ״נשימה מגבורת ה"׳, בס׳ חנוך 
הסלאווי מצווה האל לחכמתו לברוא את האדם, והיא, א״כ, המידה 


הראשונה המתעצמת כאצילות מהכבוד האלהי. השקפות אלו על 
החכמה מוכיחות אפשרות של התפתחות מקבילה, על יסוד פרשנות 
המקרא ובעקבות השפעתן של ספקולאציות פילוסופיות על הלוגוס 
(ע״ע). אין ראיות להשפעה נמשכת של כתבי פילון על היהדות 
הרבנית, ונטיונו של ש. בלקין (ר׳ ביבל׳) להוכיח כי "מדרש 
הנעלם" שבזהר הוא מדרש הלניסטי, נכשל. לשונות של פילון אצל 
הקראי קרקסאני (המאה ה 10 ) מוכיחות, שמקצת דבריו הגיעו, אולי 
בצינורות ערביים־נוצריים, אל הכיתות היהודיות במזרח-הקרוב, אבל 
לא הוכחה השפעה רצופה עד אז, ובוודאי לא בתקופת התהוות הק' 
ביה״ב! הקבלות מסוימות בפרשנות פילון והמקובלים נובעות 
מהקרבה המתודית ביניהם, 

כנגד הנחת ה״השפעות" יש להדגיש את הדינמיקה הפנימית של 
התפתחות בחיק היהדות בא״י, שהיתה עשויה להוליד תנועות מיס¬ 
טיות ואסוטריות גם בקרב חוגי הפרושים, התנאים ■והאמוראים, 
בלומר ב״פרכז" היהדות הרבנית המתגבשת, ולא רק בחוגים שוליים 
שלתמו על השפעה בחיק היהדות (האיסיים, כת קומראן וכיתות 
גנוסטיות למיניהן). יש שביקשו לגלות זרמים מיסטיים כבר בתקופה 
המקראית, אך תופעות מסוג הנבואה (ע״ע) ו״דתיותם" של כמה 
מזמורי תהלים שייכות להקשרים אחרים בתולדות הדת. מבחינה 
היסטורית נתאמת קיומן של קבוצות סגורות ומאורגנות של בעלי 
סוד רק בסוף ימי הבית השני. 

2 . תורת הסוד באפוקליפסה ובמעשה־מרכבה. 
ספרות האפוקליפטיקה(ע״ע) היא הראשונה המדגישה את אפיה הסוד' 
והאסוטרי. חלוקות הדעות אם מוצאה מחוגי הפרושים או האיסיים, 
לפי יוסף בן מתתיהו היתה לאיסיים ספרות סוד אנגלולוגית־מאגית. 
שרידי הספרות של כת קומראן (ע״ע מדבר-יהודה, כת ומגלות) 
הוכיחו. כי גם מגמות אפוקליפטיות נקלטו בחוגם. ס' חנוך המקורי 
נמצא בידם בעברית ובארמית, אם-כי ייתכן בהחלט שנתחבר קודם 
שנתפלגו מהפרושים. מסורות כאלו הכלולות בס׳ חנוך נמשכו גם 
ביהדות הרבנית. מס' חנוך נמשכה יצירה אפוקליפטית עד לתקופת 
התנאים, ובגלגולים שונים גם אח״כ. תכנה נגע לא רק בגילוי הקץ 
ונוראותיו, אלא גם במבנה העולם הנסתר, היושבים בו וגורל הנשמות 
בו. באו בה גב גילויים על כסא־הבבוד והיושב עליו ~ אלה, כנראה, 
"רזי הפלאות" הנזכרים במגילות מדבר-יהודה. בכך נקבע הקשר עט 
המסורות המאוחרות-יותר של "מעשה בראשית" ו״מעשה מרכבה". 

גם בעליהן של תורות אסוטריות אלו הסתתרו מאחורי אישי- 
מקרא שונים, מחנוך ועד עזרא. מסורת פסודואפיגרפית זו נמשכה 
אצל בעלי הסוד גם במאות הבאות. גם הנטיה הבולטת לסגפנות 
(ע״ע) כהכנה לקבלת הסודות (כבר בפרק ק״ח שבם׳ חנוך), משו¬ 
תפת לאפוקליפסה. לאיסיים ולחוגי ה״מרכבה" שאחריהם. סגפנות 
״חסידית״ זו גם עוררה. מתחילתה, התנגדות פעילה — קו אפייני 
בכל תולדות היהדות הרבנית. 

סודות הכסא קובעים מוטיוו המאפיין מאד את המיסטיקה היהודית 
הקדומה. שאינה שואפת להתבונן במהותו האמיתית של האל אלא 
בהופעתו על הכסא, כפי שתוארה בפרק א׳ בם׳ יחז׳ (ע״ע, עם׳ 733 
-- .,מעשה מרכבה״). סודות אלה הם המקבילד, היהודית לגילויי 
האלוהות בגנוסים. מפרק י״ד בם׳ חנוך נמשכת מסורת ארוכה 
לתיאורי עולם־הכסא והעליה אליו בחזון אצל "יורדי המרכבה". 
מסורות אסוטריות נוספות נתגבשו סביב פרק א׳ בם׳ בראשית 
(= ,מעשה בראשית"). המשנה (חג׳ ב׳, א׳) וסוגיות התלמוד הבבלי 
והירושלמי שם מעידות על סודות בתחומים אלה במאה ה 1 לסה״נ, 
ומגבילות מאד את הדיון הפומבי בהם. התעסקותם של רבן יוחנן 
בן זכאי (ע״ע) ותלמידיו בכך מוכיחה. שאסוטריקה זו יכלה להתפתח 
במרכזה של היהדות הרבנית. לעומת־זה ייתכן, שספקולאציות שלא 
היו מקובלות על דעת החכמים גרמו לזהירות יתרה וליחס פולמוסי, 
כדברי המשנה שם: "כל המסתכל בארבעה רברים, ראוי לו כאילו 








75 


;!דד,: התפתחות היסטורית 


76 


לא בא לעולם: מה לפעלה מה לפטה מה לפנים ומה לאחור' — 
הלא הן ספקולאציות המציינות את הגנוסים לפי הגדרתה ב״ליקוטים 
מספרי תאודוטוט״, סי׳ 78 . למעשה לא נשמר האיסור, דעידו 
הפאפרים המרובים בבעיות אלו בתלמוד ובמדרשים. 

שאלת קיומן של קבוצות גנוסטיות בשולי היהדות לפני התהוות 
הנצרות שנויה במחלוקת (ר׳ להלן), אך אין ספק בקיומן בתקופת 
התנאים, ובפרש בפאות ד. 3 וה 4 . לעתים נשתרבב בוודאי חופר תורני 
על ,מעשה בראשית״ ו,מעשה מרכבה* אצל בני כיתות אלו — 
ביניהן ה״אופיטים* (!־״לקס = עובדי הנחש) — שביסודם היו 
יהודים ולא נוצרים, ומכאן עבר אל הגנוטטיקנים שמחוץ ליהדות 
במאות ה 2 וה 3 , שספריהם מלאים בו. גם השכבות הקדומות של 
ספרות המנדעים (ע״ע) עשירות בחופר זה. פיסטיקת המרכבה היא 
מקבילה יהודית פנימית להתפתחות הגנוסיס — זוהי גנוסיס "יהודית 
ורבנית". 

הדעות התאוסופיות והגילויים הסתעפו לכמה דרבים. אף נתהוותה 
טרמינולוגיה קבועה, שמקצתה משתקפת גם במקורות המדרש 
ה״נגלה". בספרות ה״היכלות"(ע״ע) ו״פעשה בראשית' יש משמעות 
מיוחדת לפעלים כפו "הסתכל", .צפד.', "עיין", ו״ד,גיע", וכן לשמות 
כפו ■פרא דרבותא", ■יוצר בראשית", ■היבלות', .חדרי פרכבה־ 
ועוד, חשוב בייחוד השימוש הקבוע בסונח ■כבוד", המציין את 
האל — במידה שהוא הנושא להתעמקות המיסטיקן — וגם את 
תחום העיסוק התאוסופי בכלל. למונח ״כבוד״ (ע״ע, עמ׳ 543 ) 
פשפעות שונה פזו שבמקרא, כבר בס׳ טוביה (ע״ע) ובסוף ס׳ חנוך, 
הנמשכת בספרות האפוקליפטית ובולטת בספרות התנאים. מועט 
יחסית השימוש במלה ״סוד״ — שנתפשט מאד רק ביה״ב — ומצוי 
השימוש ב״רז". 

הטרמינולוגיה של,.המרכבה" נזכרת במגילות מדבר־יהודה,בקטע 
של המנון שהמלאכים מברכים בו אח "תבנית כסא מרכבה". הידיעות 
על שירת המלאכים לפני המרכבה הן חלק מהאנגלולוגיד. של הכת, 
המשותפת גם למסורות מרכבה מאוחרות. הנושא נכרך בהרגשה 
של קדושה מיוחדת, והתלמוד כורך את הדרישה במרכבד. עם ירידת 
אש־של־מעלה סביב הדורש. נבדלת מהדרישה העיונית בענייני 
המרכבה ה״צפיה במרכבה", כנושא של חוויה אקסטאטית המתבטאת 
בעליה למרום (= "ירידה למרכבה") ובכניסה ל״פרדס", לא בדרך 
אינטלקטואלית אלא בדיד של חזון וחוויה. פד,סיפור על ארבעת 
החכמים ש״נכנסו לפרדס" (חג׳ י״ד, ע״ב) נראה כי המדובר בנסיו- 
נוח נפשיים של התבוננות ואקסטאזה. בן־עזאי.,הציץ ומת", בן־זומא 
"הציץ ונפגע"(בדעתו), אלישע בן אבויה (,.אחר•) "קיצץ בנטיעות", 
עזב אח רשות היהדות הרבנית, וכנראה הפד לגנוסטיקו דואליסטי, 
ורק ר׳ עקיבא "נכנס בשלום ויצא בשלום*. ר' עקיבא (ע״ע), אישיות 
מרכזית בעולם היהדות, הוא גם הנציג הלגיטימי של מיסטיקה רבנית, 
ונראה כי משום כך היו אח״ב הוא וחברו בהלכה, ר' ישמעאל (ע״ע), 
עמודי-התווך בספרות המרכבה הטםוד(אפיגרפית. גם אסיד. ההלכי 
הבולט של ספרות זו מעיד על השתרשות בעליה בגבולי המסורת 
החלבית. 

מן הנכנס למקצוע הסוד נדרשו תנאים מוקדמים משני סוגים: 
בגמרא (שם) נקבעו תנאים אינטלקטואליים בעיקר וגבולי גיל 
("עומד בחצי ימיו"), וב״היכלות רבתי" נמנו מירוח מוסריות. לפן 
המאה ה 4/3 נזקקו גם לאבחנות חיצונןוח המיוסדות על חכמת הפנים 
וחכמת היד ("הכרת פנים וסדרי שרטוטין"). בסדר אליד,ו רבא (כ״ט) 
מובאת ברייתא ארמית של חבפי המרכבה בענייני חכמת הפרצוף, 
וכן נשתפר קטע ארוך מברייתא בזאת בעברית על שטו של ר׳ 
ישמעאל. 

3 . ספרותהנסתר (ד,יכלות,סעשהבראשיתוםפ- 
רות מאגית). קשורה בפרסים אין־ספור עם מסורות שנשתמרו 
גם בתלמודים ובמדרשים, המתבארות לעתים מתוכד., אד היא כוללת 


גם חומר רב המיוחד לה. חוקרים רבים (בר,ם צונץ, גרץ וס. בלוד) 
ביקשו להבדיל בין תורת המרכבה הקדומה לזו המקופלת במקורות 
הללו. וייחסו את חיבורם לתקופת הגאונים (ע״ע). אמנם אפשר מאד 
שבפר, מהטקסטים נערכו רק אז. אך אין ספק שהרבה מהם מקורם 
כבר בתקופת התלמוד וההשקפות המרכזיות שבהם חוזרות למאה 
ה 2/1 . רוב הטקסטים קצרים, ובכ״י יש גם חומר גלמי שלא עבר 
בל עיבוד ספרותי. חשיבות מכרעת נודעת לקונטרס' "היכלות רבתי* 
— שגיבורם ר׳ ישמעאל, ״היכלות זוטרתי״ — שגיבורם ר' עקיבא, 
ול״ס׳ היכלות*(= "חנוך ג"! .חנוך העברי"). מסורותיהם משקפות 
מגפות שונות. נמצאים בהם תיאורים מפורטים של עולם המרכבה 
ושל העליה האקסטאטית אליו וכן של הטכניקה המשמשת לכך, שיש 
לה גם בחינה מאגית וחאורגית. קשרי ספרות המרכבה עם ספרות 
תאורגית, עברית וארמית, דאז ומתקופת הגאונים, חזקים למדי. 
השכבד, הקדומה של ה״היכלות" מבליטה צד מאגי זה ביותר, ורב 
דמיונה לכמה מהפפירוסים המאגיים ביוונית ולספרות הגנוסטית מסוג 
ה״פיסטיס סופיה״( 1 >!ו 04 ח ? 1 ד 10 מ = אפונה חכפה) פן הפאות ה 4/3 . 

לעומת ספרי ההיכלות היו מקורות קדומים שמסורותיהם נתייחסו 
לתנאים ואמוראים בלחי-ידועים או ידועים מעט. וקשה להטיל ספק 
בנאמנות התייחסותם. בגניזה (ע״ע) נמצאו שרידי סדרש-תנאים על 
המרכבה, ומסוג זה הוא גם הקונטרס הקצר "ראויות יחזקאל" מן 
המאה ה 4 . 

העליה למרכבה באד. אחדי הבנה סגפנית רבה. העולה נתן ראשו 
בין ברכיו — מצב נוח מאד לשינויים בתודעה ולהיפנוזה עצמית — 
וחזר על המנונים בעלי אופי אקסטאטי. שהם מהפיוטים הקדופים־ 
ביותר שבידינו, שנודעו בא״י כבר במאה ה 3 . זוהי שירת חיות־ 
הקודש, הנושאות את כסא־הכבוד, ששירתן כבר נזכרה בספרות 
האפוקליפטית. סגנונם מיוחד במינו, ולו דמיון לשוני לשרידי תפילה 
כזאת בספרות קומראן. כמעט כולם מסיימים בפסוק ה״קדושה"(ישע׳ 
ו, ג), המשמש כאן פזמון קבוע. ר׳ יצחק נפחא (ע״ע), אמורא א״יי 
בן המאה ד, 3 , שם שיר כזה בפי הפרות שנשאו את ארון־הברית 
(שמ״א ו, יב! ע״ז כ״ד. ע״ב), בדמותו אותן לחיות-הקודש הנושאות 
את בסא-הבבוד. בהפנונים אלה ה' הוא המלך הקדוש, ש״גאווה, יראה 
ופחד" סובבים אותו ב״היבלי דממד,". אל זה רתוק מאד מתחום 
תפיסת האדם, אף שבבודו מתגלה אליו פעל הכסא, בעלי המרכבה 
מעוניינים בכל פרטי העולם העליון המשתרע בשבעת ההיכלות 
שברקיע "ערבות" (העליון בין שבעת הרקיעים), בצבאות המלאכים 
שם. בנהרות האש היורדים מלפני המרכבה ובגשרים שעליהם, 
ב״אופן" וב״חשמל". ברם. העיקר הוא חזון היושב על הכסא, "דמות 
כמראה אדם עליו מלמעלה" (יחז׳ א. בו). מראה זה של הכבוד 
בצורת אדם עליון הוא תכנו של הפרק הנעלם ביותר במיסטיקה 
זו — .שיעור קומה* (ש״ק). 

תורה זו חידה גדולה היא. בשרידיה — בספרות המרכבה ובקטע 
אריד נפרד בכ״י קדום — נמסרים המידות הפנטאסטיות של חלקי 
הראש ועוד אחדים מאיברי האל, וכן ה״שמות הנסתרים״ שלהם — 
רובם־ככולם צירופי-אותיות בלתי מובנים. המספרים והצירופים 
הגיעונו בגירסות שונות בלתי-מהימנות. המפתח הוא הפסוק "גדול 
אדונינו ורב-כח״ (תה׳ קמז, ה), שנתפרש: ש״ק של אדונינו 
.ורב-כח״ = 236 (בגימטריה). זהו מספר־היסוד לכל המידות. מונחי 
"הגדולו." ו״הגבורה" מצויים בכינויי האלוהות בכמה קטעי מרכבה. 
הפרדזבס הוא, שמד, שנעלם ■מעיני כל הבריות ונסתר ממלאכי 
השרת... נגלה לר׳ עקיבא במעשה מרכבה"(כלשון "היכלות זוטרתי")! 
המיסטיקן תופס, אפוא, סוד שלמעלה מהמלאכים. ההגשמה (ע״ע, 
עם׳ 423 ואילך) חפרובוקטורית הבינה רבים מחכמי ישראל ושימשה 
מטרה להתקפות הקראים, עד שגם הרמב״ם, שראה בש״ק בתחילה 
מסמך אמיתי הטעון פירוש (בתב־ידו המקורי במבוא לפרק .,חלק"), 
התכחש לו אח״ב והשב) לזיוף (תשובות הרמב״ם, סי׳ קי״ז). אכן. 





77 


קבלה: התפתחות היסטורית 


78 


ש״ק הוא חלק קדום מתורת־הסוד בימי התנאים, כפי שהוכיחו ג. שלום 
וש. ליברמן. ואיו משמעה כי לאל עצמו צורה גופנית, אלא ל״ככוד" 
המכונה גם .,נוף השכינה". ש״ק נתבסם על תיאורי הדוד בשה״ש 
(ח, יא—טז), והיווה, כנראה, חלק מפרשנות אסוטרית למגילה. על 
קדמות ש״ק מרמזים גם פרק י״ג בם׳ חנוך הסלאווי, שלשונו משקפת 
עדיין את הטרמינולוגיה העברית, ותורתו של הגנוסטיקו מרקום 
(המאה ה 2 ), על "גופה של האמת", שהיא נוסח גנוסטי של ש״ק. 
אולי היתה גם התורה על "חלוק• ולבוש של האל חלק מפרשה זו. 
לחלוק זד, משמעות גדולה ב״מעשה בראשית" של "היכלות רבתי", 
שהדים לה באגדות על לבוש האור שעטה הקב״ה בעת הבריאה. 

העליה והמעבר בששת ההיכלות הראשונים מתוארים בפירוט 
כל האמצעים הטכניים וד,מאגיים המצילים מהטכנות האורבות — 
מראות־שוא ומלאכי־חבלה — המודגשות בכל המסורות על המרכבה. 
על העולה להראות לשומרי־הסף בשערי ההיכלות ״חותמות• — 
שמות נפתרים של האל או ציורים מאגיים (אחדים נשתמרו בספר 
הגנוסטי,.פיסטיס סופיה•). בפרט רבות הסכנות בפתח ההיכל הששי, 
עד שנדמה לעולה כאילו "טורדין נו מאה אלף אלפים גלי מים, 
ואין שם אפילו טיפה אחת■ אלא יינז של אבני שיש טהור שהיו 
סלולות בהיכל"! לכך רומזים דברי ר׳ עקיבא: "כשתגיעו למקום 
אבני שיש טד.ור אל תאמרו .מים מים׳". נזכרת גם אש היוצאת 
מהצופה במרכבה ושורפתו, אם כסכנה (״מרכבה שלמה״, 1921 , 
א׳—ב׳), אם כחוויה אקסטאטית; "נשרפו ידי והייתי עומד בלא ידים 
ובלא רגלים• (כ״י אוכספורד 1531 , מ״ה, ב׳). ה״פרדס" של ר׳ 
עקיבא וחבריו הוא תחום ההיכלות שנרקיעים, ועליה, או "הלקחות", 
לשם, ידועה לכפה אפוקליפסות יהודיות ונזכרה אצל פאולוס (אגרת 
אל הקורינתיים, 11 , 12 ) כדבר מבואר. לעומת הסכנות הנשקפות למי 
שאינו ראוי, מודגשת ההארה לזוכים; "נשתנה העולם עלי לטהרה. 
והיה לבי נמו שבאתי לעולם חדש"(מרכבה שלמה א׳, א׳ ז ד׳. ב׳), 
וכיו״ב. 

מניין קדום של הנושאים העיקריים בסוד המרכבה נמצא במדרש 
משלי (י׳), ובנוסח שונד, בפירוש האגדות לד' עזריאל (מהד' תשבי, 
עמ׳ 62 ) ; החשמל, הברק, הכרוב, כסא-הנבוד, הגשרים שבמרכבה 
ושיעור האיברים "מציפרני רגלי ועד קדקד ראשי". לא נזכרו כאן 
נושאים חשובים אחרים, כענין הפרגוד המפריד בין היושב על הכסא 
ושאר חלקי המרכבה, שלתוכו נרקמו ה״דמויות" הקדומות של כל 
נברא. יש מסורות שלפיהן נקבע הפרגוד כמחיצה, שלא יראו מלאכי 
השרת את הכבוד (תרגום איוב בו, ט); לפי מסורות אחרות "שבעה 
מלאכים שנבראו תחילה• שימשו אפילו לפנים פן הפרגוד (מסכת 
היכלות). תורת המלאכים(ע״ע) לא היתה אחידה מעולם, וד.יא תופסת 
חלק נכבד בספרות המרכבה ו״סעשה בראשית" שבידינו. ידיעה זו 
נכללה נבר בתורת-ד,םוד של האיסיים, והיא נתפתחה בחוגי החכמים 
ובחוגים חיצוניים עד סוף תקופת הגאונים. לצד תורה על 4 (או: 7 ) 
מלאכים עיקריים, נתפתחד״ במפנה המאות ח 2/1 , תורה חדשה על 
המלאך פטטרון(ע״ע), שאינו אלא חנוך, שנהפך בשרו ל״לפידי אש" 
ונקבע לו מקום לפעלה מכל המלאכים. יש מקורות שכמעט אין בהם 
זכר לעניין זה, ויש שמאריכים בו(כס׳ חנוך העברי). הספקולציות 
על המלאך יהואל. שה״אפוקליפסה של אברהם" מפליגה בחשיבותו, 
הועברו בחוג אחר למטטרון, שנתפגה גם "יהוה הקטן". למטטרון 
הועברו גם נסה מתפקידי מיכאל (ע״ע), והוא בונה "הנער", כלו׳, 
פשרת לפני האל. כפה קטעים של ש״ק מדברים גם על מטטרון 
ותפקידו כמשרת לפני המרכבה. 

בספרות המרכבה מתערבבים בנקל שפות המלאכים והשמות 
ד,נסתרים של האל. קשה לברר באיזו מירד, יש בהם הוראה תאולוגית 
מסוימת או כוונות אחרות שנעלמו מאתנו. כי רבים מהם בלתי 
מובנים בהחלט. בשרידי ספרות ההיכלות נזכרים שמות, כגון: 
אדירירץ, זהרריאל, זבודיאל, טעצ״ש, אכתריאל (גם בברייתא בברכ׳ 


ז׳, ע״א) ועוד, לעתים בתוספת "ה׳ אלד.י ישראל"! אלא שגם רבים 
מראשי המלאכים נקראו בתוספת זו, לפשל בם׳ חגוך העברי. אותו 
השם עשוי לשמש פעם כתואר האל ופעם כתואר מלאך, בשם אזבונה, 
שכל זוג אותיות בו עולה 8 ומשקף את המושג הגנוסטי י. 1103 }( 0 , 
הרקיע השמיני, משכן החכמה האלודרת. ב״הינלות זוטרתי" הוגדר 
כ״שם של גבורה", ואילו בס׳ הנוך העברי (פרק י״ח) נהפך לשם 
שר־פלאכים! מבנהו המספרי נשכח, והוא בדרש בדרכי מדרש־השפות 
האגדי. "זיווא רבא", תרגום ארמי של המונח "הכבוד הגדול" המצוי 
באפוקליפסות כתואר האלוהות המתגלד" נזכר גם בין שפותיו הסו¬ 
דיים של סטטרון. יסודות ופורמולות יווניות חדרו, לעתים, לספרות 
המרכבה. הדו־שיח בפתח ההיכל חששי (ב״היכלות רבתי"), מתנהל 
ביוונית, ואחד משמות האל הוא טוטרוסיאי, כלר, ארבע האותיות 
של שם הוי״ה. 

המגמות השונות בפיסטיקת המרכבה קבעו סדרי הסתכלות 
לעליה־לפרום שהובנו כפשוטם. היסוד המאגי חזק דווקא בשלבים 
הקדומים של ספרות ההיכלות, ופתדופף בעיבודים מאוחדים. מהמאה 
ה 3 מופיעים פירושים המכניסים לעניו המרכבד. יסוד מוסרי, כגון 
שחהיכלות השונים פתאיפים לסולם של עליה במידות, ויש המוציאים 
את כל העניין מפשוטו, כמאמרו המיסטי המובהק של האמורא ריש- 
לקיש (המאה ה 3 ) : ״האבות הן הן המרכבה• (ב״ד): בכך נפתח 
פתח לפירושים סמליים, שנתגברו אח״ב בקי. 

ראשיתה של מיסטיקה זו בא״י, ובה נתחבר חלק גדול מספרות 
ההיכלות. פיפי רב, לפחות, עברה גם לבבל, וד,שפעתה ניכרת גם 
בהשבעות שנכתבו על כלים ל״שמירה• מפני מזיקים (עד ימי הגאו¬ 
נים). בהשפעתה נערכו בבבל גם ספרי הדרכה מאגית, כגון "חרבא 
דפשה״ ( 1896 ), ס׳ המלבוש, ם׳ הישר, הבדלה דו• עקיבא וכיו״ב, 
שחלקם נכתב ארמית-בבלית. בא״י נתחבר — כנדאח בסוף תקופת 
התלמוד — "ם׳ הרזים", שתיאורי הרקיעים בו מושפעים מספרות 
הררכלות, אך השבעותיו שונות, וחלקן נלקח ממש ממקורות יווניים. 
מחוגים כאלה בא גם השימוש המאגי בתורה ובתהלים. בהנחה שהם 
מורכבים משמות קדושים. דעה זו הובעה לראשונה במבוא לס• 
"שימושי תורה", שרק הקדמתו נדפסד, ("מעיין החכמה"! "בית 
המדרש״ ליעללינעק א', 58 — 61 ) וכולו בכ״י. דומד. לו ם׳ "שימושי 
תהלים", שנוסתתו העברית נדפסה הרבה ונוסח ארמי-בבלי שלו 
נמצא בב״י. 

בספרות המרכבה נתפתחה ההשקפה שכל הבריאה — ולא רק 
החיות והמלאכים — אופרת ,שירה, חו נתגבשה ב״פרק שירה", 
שמוצאו פחוגי-הסוד בתקופת התלמוד ברור. הימנולוגיה זו השפיעה 
גם על התפלה (ע״ע), ובעיקר על הקדשה (ע״ע) ועל הפיוטים 
שנכתבו לה מאוחר יותר. 

4 . גנוםיס יהודי ום׳ יצירה. תיאורי המרכבה תפסו 
את מקום ה״איאונים" (-נצחים) שבגנוסיס הלא־יהידי. התעצמותן 
של מידות האל, כחכמה, בינה וכר לדרגת איאונים כאלה לא חדרד, 
לשלבים העיקריים של סוד המרכבה. אף שלא חסרה בה. ספקולאציות 
מיתולוגיות־למחצה אלה לא נקלטו במסורת החכמים בתלמוד ובמדר¬ 
שים, אלא בסיעות הטרודוכסיות של "מינים• "חיצונים". פטרסון, 
הינכן, קרספל וכמה מחוקרי מגילות מדבר-יהודה טענו, שגנוסיס 
יהודי (בפרט סביב תורת האדם הקדמון), ששמר על אמונת הייחוד 
ונתרחק מהשקפות דואליסטיות. קדם להתגבשות הנצרות. הם הדגישו 
כי בגנוסיס הקדום נעדדים היסודות האידאניים, וכן חסדה בו דמות 
המשיח המיוחדת לגנוטיס בנצרות. אפין היהודי היסודי של כמה 
פד.תעודות הקדומות ביותר ניכד בהחלט—בבתודתו של שמעץ מאגום 
המייצג אולי גנוסיס שומרוני. פרידלנדד שיעד, שגם מגפות גנוס¬ 
טיות אנטינומיסטיות נתפתחו ביהדות שלפני הנצרות, רבות מהנחות 
חוקרים אלה אמנם לא הוכחו, אך יש בהן מידה רבה של סבירות. 
תורת "שתי רשויות" יכלה להתפתח כראקציד. מיתית פנימית ביהדות, 






79 


קסלה: התפתחות היסטורית 


80 


ואינה משקפת בהכרח השפעה איראנית. יציאת אלישע בן אבריה 
(ע״ע) לגנוסיס תאליסטי נקשרה במסורת בעלי המרכבה בחזון 
מססרון היושב על כסא. כמו האל. לספרות המנדעית שכבות בעלות 
אופי מונותאיסטי, שרבים הניחו כי מקורן בכת הסרודוכסית יהודית 
שהיגרה לבבל בסאה ה 2/1 . השכבות הקדומות, המזרחיות, בס׳ 
הבהיר (ע״ע), מוכיחות קיומן של השקפות גנוסטיות בחוג יהודים 
מאמינים שקשר את תורת המרכבה עם תורת האיאונים, בבבל או 
בסוריה. מקורות ראשונים אלה קשורים בחלקם עם ס׳ ..רזא רבא". 
שחיה ידוע כספר קדמון בסוף תקופת הגאונים ואשר שרידיו נתגלו 
בכתבי חסידי אשכנז (ע״ע). 

ס׳ יצירה (ע״ע). צורה מיוחדת ניחנה לספקולאציה על 
"מעשה בראשית" בספר זח, קטן־הכמות אך רב-החשיבות בהשפעתו, 
שנתחבר בין המאות ה 2 וה 6 , בעברית המשקפת את סגנון בעלי 
המרכבה. בכתה״י הקדומים הוא נקרא "הלכות יצירה", ואפשר 
ש״הלכות יצירה" שבתלמוד (סנ־ ס״ה, ע״ב! ס״ז, ע״ב) הן אחת 
מנוסחותיו. זהו עיבוד עצמאי של תורת "מעשה בראשית" ברוח 
פיוזגוראית. הספר נמצא בקשר רצוף עם הספקולאציה היהודית על 
ה״חכמה" האלוהית ומסוחת של ,מעשה בראשית", אך הוא מכניס 
רעיונות חדשים לסטרוקטורה של הבריאה. "שלושים ושתים נתיבות 
פליאות חכמה", שבאמצעותן ברא האל את עולמו, הן.עשר ספירות" 
וכ״ב אותיות הא״ב. הספירות (מונח שנתחדש כאן) אינן אלא המס¬ 
פרים הקדמונים של הפיתגוראים המאוחרים. אלה כוחות נבראים 
ולא אצילויות מחיק האלוהות, או להן תפקיד מכריע בבריאה 
ובסידורה. 4 הספירות הראשונות הן בנגד יסודות הבריאה כולה: 
רוח־אלהים, אוויר, מים ואש! 6 האחרונות — בנגד ששת הקצוות 
של המקום. צורת הדיבור על ה״ספירות" מלאת סודיות חגיגית, 
ואין לדברים הקבלה במסורת היהודית. לשון־חידות זו אפשרה גם 
לפילוסופים להסתמר על פרק א' בספר ולפרשו בדרכם. בהמשך 
מדובר רק על תפקידי האותיות וצירופיהן בבריאה. כל תהליו בעולם 
הוא לשוני ותלוי בצירופי-האותיות הגנוזים בו. דעה זו קרובה לדעת 
רב (ברב׳ נ״ד, כ״א), שיש ,אותיות שנבראו בהן שמים וארץ", וע״ם 
סוד זה נבנה המשכן. אפשר לראות בבד מסקנה קיצונית מן ההנחה 
שהעולם נברא מתיר התורה, הכוללת באופן נסתר את הצירופים 
האלה. בנקודה זו בולט היסוד המשותף לתורות ס׳ יצירה ולהשקפות 
על פעולה מאגית בכח אותיות, שמות וצירופים. יחס האותיות אל 
הספירות סתום. הבריאה "נחתמה" בצירופי השם י ה ו, והבלטתו 
מזכירה ססקולאציות גנוססיות ומאגיות על אודותיו. חסידי אשכנז 
קראו את הספר גם כספר-ליסוד מאגי, וקשרוהו במסורות על יצירת 
הגלם (ע״ע). 

5 . בתקופת הגאונים (המאות ה 6 -ה 11 ) לא נתחדשו 
חידושים מהותיים. המרכז עבד לבבל, אך השפעת תורת־הסוד בא״י 
בולטת במדרש המאוחר. ובסרט ב.פדקי דר׳ אליעזר" (ע״ע). זמנם 
של פיוטי קליד (ע״ע), הפלאים השפעת ה״היכלות" וש״ק, בין שתי 
התקופות, והפייטן שוב לא דאג להסתיר את השקפותיו. האפוקליס־ 
טיקה נמשכה בכת רב גם בתקופת הגאונים — עד קרוב למסעי־ 
הצלב (ע״ע). חעודותיה קובצו בידי י.אבן-שמואל ב״מדרשי גאולה" 
(ר׳ ביבל׳) וזיקתם למסורת המרכבה בולטת. כאן מופיע לראשונה 
גם ר' שמעון בר יוחאי(ע״ע) כנושא מסורת אפוקליפטית, וכן אליהו, 
זרובבל ודניאל. 

בחוגים אלה פרחו תורת המלאכים והתאורגיה; במקום ראיית 
המרכבה באה פרקטיקה מגוונת של התקשרות עם שר (או; שרי) 
התורה בהשבעות דבווב ברוח מסורת הפפירוסים המאגיים. שימושים 
ארציים־יותר נשתמרו בהשבעות המרובות שנכתבו ארמיח־בבלית 
בידי ״בעלי שם״ יהודים — ולאו-דווקא ללקוחות יהודים. השקפות 
ברוח המרכבה "דלפו" לחוגים רחוקים ממיסטיקה אך קרובים למאגיה, 
ומכאן גם תגבור הדמונולוגיה בפרסים עשירים מאד, לצד האנגלו- 


לוגיה, כעולה מכתובות רבות על בלי-חרם שנהגו לקברם תחת סף 
הבית, ממקבילות ספרותיות בגניזה ומחומר שנתגלגל עד לחסידי 
אשכנז. בבבל נתחבר, כנראה, גם ס׳,רזא רבא", שהקראים התקיפוהו 
כספר של כישוף, ואילו שרידיו (ר׳ ג. שלום, ראשית הקבלה, 200 — 
238 ) מוכיחים, שהיה בו גם חומר מענייני המרכבה, בצורת דו-שיח 
בין ר׳ עקיבא ור׳ ישמעאל, אם־כי בסגנון שונה מאד ומאוחר־יוהר. 
לתורת המלאכים שבו אין מקבילות, ובן נראה שנתגבשה כאן צורה 
קדומה של תורת איאונים וספקולאציות בעלות אופי גנוסטי. 

ב 3 כיוונים אפשר למצוא התחלות למגפות חדשות בתקופה זו: 

(א) תפישת המאמרות שבהם נברא העולם ככוחות במרכבה מזה 
וכאיאונים, ״מידות״, מתעצמות, מזה. השכינה — במקורה ביטוי 
לנוכחות האל בעולם — מתעצמת למידה הנפרדת מן האל. לעומתה 
בא איחוד — נם הוא חדש לגמרי — בין השכינה למושג האגדתי 
"כנסת ישראל". זוהי טיפולוגיה גנוסטית מובהקת, ומשלים שהמדרש 
מתאר בהם את יחסי הקב״ה וכנסת ישראל הועברו לתפיסה גנוססית 
זו של השכינה, או ה״בת", במקורות המזרחיים שנשתקעו בם׳ הבהיר. 
כמה ממשליו ~ בעיקר התמר ומשמעותו הסמלית — מובנים רק 
על רקע של ארץ מזרחית, ובעיקר בבל. עליית התשובה, המגעת 
עד כסא־הכבוד, נתפרשה במררש המאוחר (פסי״ר קפ״ה, א') 
כעליית בעלי־התשוכה ממש דרו בל הרקיעים. 

(ב) תורת גלגול (ע״ע) הנשמות נתקבלה על דעת ענן (ע״ע) 
והנוהים אחריו (עד המאה ה 10 ! אח״ב נעזבה ע״י הקראים), וכן 
בחוגים שעורכי ס׳ הבהיר שאבו מהם. אצל ענן וממשיכיו אין לעניין 
כל צד נסתר. ומקורו, כנראה, בכתות פרסיות ובמעתזלה (ע״ע) 
באסלאם, או במקורות ס׳ הבהיר הגלגול הוא סוד גדול, הנרמז רק 
במשלים ומתבסס על מקראות שונים לגמרי מאלה שהובאו ע״י כת 
ענן, ומקורו אפוא אחר. 

(ג) לתורת השמות הקדושים נוסף יסוד חדש — חיפוש קשרי 
גיפסריה (ע״ע) בין השמות לפסוקים, לתפילה ועוד. הדבר סייע, 
במידה רבה, לשמור על הגירסה המדויקת של השמות. וגם הכניס 
משמעויות נסתרות ו״כוונות" לשמות, שהיו, ברובם, חסרי משמעות. 
תהליו זה קשור, לכאורה, בירידת השימוש המעשי, האקסטאטי, 
בחומר זה בשעת ההכנה לעליית הנפש למתם, וע״כ נתבקשה משמ¬ 
עות במישור חדש של ה״כוונה". עליות למרכבה אמנם לא נעלמו 
כליל, כמוכח מהעיבודים השונים של הוראות ההכנה בכ״י רבים, 
אבל העניין התרופף. נצטרף לכו הגורם החדש של פירוש התפילה 
ברוח זו, אף שעדיין אין להכריע היכן נתפתחו -סודות התפילה" לפי 
מתכונת קשרי הגימטריאות, אם בבבל, או אולי באיטליה, לשם נתגל¬ 
גלו סודות המרכבה לא יאוחר מן המאה ה 9 . מסורת איטליה, בצורו¬ 
תיה העממיות שנשתקעו ב״מגילת אחימעץ", הדגישה את ידיעת 
ענייני המרכבה אצל חכמי הארץ, ומצד שני סיפרד, על אחד מבעלי 
המרכבה ושמו אבו-אהרן, שגלה סבגדד והפליא לעשות בכוח השמות 
הקדושים בשנות שהותו המועטות באיטליה. חסידות אשכנז (ע״ע) 
טענה במאה ה 12 . שאבו-אהרן מסר את הסודות, ב 870 לערך, לד׳ 
משה בן קלוניפוס (ע״ע) מלוקא, שנדד אח״ב לאשכנז ויסד את 
מסורת הסוד שם. אישיותו של אבו-אהרן נשארה מעורפלת! הנסיו- 
נות לראות בו אישיות מרכזית בהתפתחות הק׳ בנויים על השערות 
מופרכות. עכ״פ ברור, שבסוף תקופת הגאונים התפשטו ספרות 
המרכבה ותורת השמות באיטליה, שתיווכח בין המזרח וההתפתחות 
המאוחרת-יותר בגרמניה ובצרפת בתורות שהגיעו לאיטליה בולט 
הצד המאגי והתאורגי, ודל החלק העיוני! מייצג אותו בעיקר פירוש 
שבתי דונולו (ע״ע) לנד יצירד,. שהושפע מאד מפירוש רס״ג. 

ע״פ השרידים מתקופת התלמוד וד.גאונים יש להניח שתורות 
הנסתר נפוצו בחוגים רבים — אך במעט שאין לקבוע זהות אישית. 
מלבד התנאים והאמוראים שנזכרו, בלטו נם ר׳ מאיר, ר׳ יהושע בן 
לוי, ר' הושעיה, ר׳ יצחק ור׳ לוי (ע׳ ערכיר,ס). זהותם של העוסקים 






8 ! 


קפלה: התפתחות היסטדדית 


82 


בתאודגיה (ע״ע בעל שם) לא נודעה כלל. ובוודאי לא היו רוכס 
מחוגי החכמים. מתשובות הגאונים ברוד שרווחו מפודות בישיבות 
הפסורסמות. אך אין ראיה שעסקו בכר בעצמם. החומר הרלוונטי 
למרכבה (נאסף ברובו ב״אוצר הגאונים״ לחג׳. 10 — 30 . 54 — 61 ) 
מצטיין בזהירות ובהסתייגות. נסיון לקשור את תורת ס׳ יצירה עם 
השקפות פילוסופיות ותאולוגיות של הדור נמצא בעיקר בפירושו 
של רס״ג. אד הוא נמנע מלדון בפרוטרוט בענייני מרכבה וש״ק. 
אם־כי לא התכחש להם חרף התקפות הקראים. לעומתו הסבירו רב 
שרירא ורב האי (ע׳ ערכיהם) עניינים בתחום זה בלי קשר עם 
דעותיהם המפורשות בפילוסופיה. עדותו של רב האי על השמות 
הנסתרים (בתשובה שנפוצה הרבה) גרמה שיחלו בו פירושים יותר 
מפורטים. שמקצתם נשתמרו אצל חסידי אשכנז. דבריו אל חכמי 
קירואן מעידים על העניין שתורת השמות עוררה גם שם. אבל גם 
על חוסר מסורת ותפוצה מועטת של ספרי ההיכלות. שהגאון אומר 
עליהם ..שהרואה אותם מתפחד מהם". באיטליה נפוצה ספרות זו 
דווקא בין החכמים והפייטנים, וחלק חשוב מפיוטי אמיתי בן שפטיה 
(המאה ה 9 ) הם פיוטי מרכבה. עם המעבר לאירופה שוב הפכו חוגים 
מסדמים בין חכמי התורה לנושאיה העיקריים של חורת־הסוד. 

מדרשים אנגלולוגיים ואסוטריים נתחברו גם בתקופה זו. כאלה 
הם מדרש אבכיר. שנודע באשכנז עד סוף יה״ב (שרידיו שב״ילקוט" 
נאספו בידי ש. בובר, 1883 ), וחלקים בפסיקתא רבתי (ע״ע). מדרש 
"כונן" מכיל בחלקו הראשון צירוף מפתיע בין תורת החכמה האלוהית 
ותפקידה בבריאה לחורת השכינה, ויתרו הכיל נוסחאות אנגלולוגיות 
וסוגיית "מעשה בראשית". בולטות הגימטדיאות. לפי אוצר־המלים 
נעיד הטקסט שלפנינו בא״י או בדרום איטליה. במסורת חסידי 
אשכנז נשאר (בכ״י) קטע ממדרש־מלאכים על יציאת-מצרים. 
וכנראה היו עוד כאלה, שמוצאם אינו ברור. 

6 . תנועות חסידיות באירופה ובמצרים. דחיפות 
דתיות מיסטיות לדבקות אינטימית של האדם באלהים נתפתחו 
ביהדות יה״ב בסביבות שונות, ולאו-דווקא בקשר לק׳. מגמות אלו 
איחדו דחפים מבפנים והשפעות מבחוץ. משלא מצאו בחומר התלמודי 
והמדרש׳ על אורות קשר האדם לאלהים סיפוק מלא — אף שניצלוהו 
ופירשוהו פירושים מרתיקי-לכת — שאבו זרמים אלה לרוב מספרות 
המיסטיקה האסלאמית, מהצופיות וממסורת הסגפנות החסידית בנצ¬ 
רות. וראו עצמם ממשיכי ״חסידים הראשונים״ (ע״ע חסיד). הקיצו¬ 
ניות המוסרית והדתית של החסיד — לעומת הצדיק בחז״ל — הפכה 
לעיקר גם במגמות אלו. התגבשות ספרותית קלאסית מצאה מגמה זו 
לראשונה בספרד. בסאה ה 11 . ב״חובות הלבבות" לר׳ בחיי בן יוסף 
אבן פקודה (ע״ע), שנכתב כספר ליסוד והדרכה לחסידות יהודית 
שלשיאה גוון מיסטי. הצלחתו הגדולה, בפרט בתרגומו העברי, מוכיחה 
את התאמתו הרבה גם מחוץ לק׳. 

יסודות פילוסופיים נאו־אפלסוניים הקלו על ניסוחים ברוח המיס¬ 
טיקה. כמה משירי גבירול (ע״ע! בן־זמנו של בחיי), מבליטים נטיה 
זו, ומחלוקת היא באיזו מידה הם משקפים גם נסיון מיסטי אישי. 
100 שנה אח״ב נתמזגו מגסות אלו בספרד עם חק' המתפתחת. 

במצרים נתפתחה חסידות מיססית ~ בימי הרמב״ם ובנו ר׳ 
אברהם — שלא מצאה הד בק׳. היא נשארה תופעה עצמאית, ותעודו¬ 
תיה מגיעות עד למאה ה 15 . לסן המאה ה 11 ציין התואר "חסיד" 
במזרח אנשים בעלי הנהגה מיוחדת, אך לגיבוש מיסטיקה בעלת 
כיוון מוסרי הגיעה מגמה חסידית זו במצרים בעיקר אצל ר׳ אברהם 
בן משה בן מימון(ע״ע), הצד המיסטי בספרו מיוסד כולו על מקורות 
צופיים ואינו מעיד על מסורת יהודית פנימית. מסביבו נתהווה חוג 
"חסידים", שהדגישו גם את הצד האסוטרי בלימודיהם. גם בנו, ר׳ 
עובדיה, הלך בדרך זו. כל שרידי ספרות זו כתובים ערבית. 

תנועת "חסידי אשכנז" נתפתחה בצרפת ובגרמניה למן המאה 
ח 11 . לשיאה הגיעה במחצית השניה של הסאה ה 12 ובמאה ה 13 . 


אך הדיה נשמעו עוד זמן רב. כאן נתפתח אידאל חדש של חסידות 
קיצונית ודרכי תשובה קיצוניות, שתעודתן הספרותית העיקרית .,ס׳ 
חסידים" לר׳ יהודה (בן שמואל) החסיד (ע״ע). הצד השווה בחסי¬ 
דויות ספרד, מצרים ואשכנז הוא ההתנגדות החזקה שעוררו בסביבתן. 
חסידות שאינה כזו אינה אמיתית לפי הגדרות אלו, והאדישות לרדי¬ 
פות היא אפוא מסימני־ההכר של החסיד. אף שיש בחסידות האש¬ 
כנזית מהרי הנזירות הנוצרית של הסביבה, הרי נתפתחה בעיקרה 
במסגרת תלמודית מובהקת, ונושאיה היו לעתים גם מראשי חכמי 
ההלכה. חסידי אשכנז לא הרבו, יחסית, להבלים את הצד המיסטי, 
ועם כל הפרדוכס שנדבר השתדלו לקשור את החסיד—שהוא תופעה 
יוצאת-דופן — עם החברה היהודית, וחייבוהו לפעול בתוכה. רבים 
מהם נחשבו לבעלי רוח-הקורש ו״נביאים״ — כינוי שנקשר לכפה 
מ״בעלי התוספות" ואף לאישים בלחי ידועים. 

גם התחום האסוטרי תפס מקום נרחב, ובד׳׳כ כל המגמות שפעלו 
בתקופות הקודמות מצאו כאן המשך ונתחברו עם דחיפות חדשות. 
תורת המרכבה שימשה לעיון ואף ל״עליה לרקיע", ונתמזגה עם 
מיסתורין הפספדים, לצד האקסטאזה באה ההתבוננות בתפילה ובסו- 
דותיה. יסוד חדש בא מצד הפילוסופיה, דרך תרגומו של פירוש רס״ג 
ל״ס׳ יצירה" והתרגום הקדום של ספרו "האמונות והדעות". מכאן 
קיבלו אח תורת הכבוד האלוהי. שבו ראו את הנברא הראשון, אף 
שדיברו עליו ברתת של מיסטיקנים. למן המאה ה 12 נוספו לכך 
השפעות נאו־אפלטוניות, בעיקר משל ר׳ אברהם אבן־עזרא ואברהם 
בר־חייא. החסידים הבליטו נכל־זה אח הקרוב לליבס, אד לאחדות 
שיטתית נתור היסודות הסותרים השונים לא הניעו. 

תורות המרכבה וש״ק נודעו בצרפת כבר בראשית המאה ה 9 , 
כמוכח פהתקפותיו של אגופרד (ע״ע) ארכיבישוף ליאון. לימוד ,ס׳ 
יצירה" נהג כלימוד אסוטרי ב״מעשה בראשית" ובסודות הלשון 
והשמות הקדושים. מסורות באו לנו מרבנו יעקב תם, ר׳ יצחק בן שמר 
אל הזקן מדנפ(ר (ע׳ ערכיהם), ר׳ יעקב ור׳ אלחנן מקורניל ור׳ עזרא 
ממונקונטור! האחרון גם עורר תסיסה משיחית בצרפת בשנים 
1220/30 . בצרפת זכה לגיבוש ספרותי רק ״ס׳ החיים״ ( 1200 לערך 1 
בכ״י). לשיאה הגיעה התנועה בגרמניה — תחילה במשסחת קלונימוס 
(ע״ע) המסועפת— למן חמאה ה 11 . בוורמם, שפיאר ומינץ (מגנצה), 
ואח״ב ברגנסבורג, היו ראשיה: ר׳ שמואל בן קלונימוס! ר׳ יהודה 
בן קלוניסוס מפגנצה ובנו ר׳ אלעזר בן יהודה מגרפיזא! רבו ר׳ 
יהודה החסיד! ר׳ יהודה בן קלונימוס משפירא (ע׳ ערכיהם) וצאצאי 
ר״י החסיד שנתפזרו בעדי גדמניה. אלה הקנו לתנועה הד דחב, 
ומהם שחיברו ספרים רבי-הקף. מלבד רוב "ס־ חסידים" חיבד ד״י 
החסיד, מנהיג התנועה בגרמניה, ספרים אחרים, מהם המצויים בכ״י 
ומהם שנודעו דק באמצעות מובאות. תלמידו, ר׳ אלעזר, כינס אח 
החופר בספרים גדולים וקטנים, שרובם נשמרו בכ״י. כל המגמות 
שהוזכרו שוכנות בהם זו לצד זו, כבס׳ "סודי דזיא" (חלקו נדפס בס׳ 
"רזיאל"! סולו נכ״י) ובקונטרס׳ -הלכות" כ״הלכות המלאכים", 
״הכסא״, ״הכבוד״, ״הנבואה״ (נדפסו בשם ס׳ ״סודי רזיא״. 1936 ) 
ודבים שלא נדפסו. יריעתו רחבה מאד. ונשתמדו בתוכה גם שדידי 
מסורות גנוסטיות יוצאות-דופן, שכנראה נתגלגלו מן הפזדח דדך 
איטליה. גם סודות התפילה ופירושי מקרא ע״פ סודות המספרים 
טופחו מאד, עד שההפלגד, בגיפסריאות נחשבה לקו המאפיין ביותר 
את חסידי אשכנז(טור או״ח. סי׳ קי״ג). ספרות זו, למגמותיה השונות, 
התפתחה מאד במאה ה 13 , באופן בלתי תלוי בספרות הק׳ שהתפתחה 
אף היא באותו הזמן ממש. חכמים רבים נודעו מתוך מקורות אלה 
שרובם שרדו בכ״י. לא מעט מדבריהם כונס בפירוש התפילות לר׳ 
אליעזר הירץ טריווים (טיהינגן, ש״ך) ובם' -ערוגת הבושם" לר׳ 
אברהם ב״ר עזריאל (מהד׳ א. אורבך, א־—ד׳, 1939 — 11963 ור׳ 
במבואו). -ם׳ יצירה" נתפרש בחוג זה כמעט תמיד בעקבות רס״ג 
ודונולו, אלא שבנוסף ראו בו ספר הדרכה לבעלי הסוד והמאגיה גם 



*3 


;פלה: התפתחות היגטורית 


84 


יחד. לסימן הצלחה בהתעמקות העירו נחשב חזון יצירת רגולם, 
הקשורה בטקס אקסטאטי מפורט, ורק לאחר־זמן לבש נסיו! פנימי 
וה, באגדה העממית. צורות מגושמות יותר. 

לצד "תורת הכבוד" בגוסח החסידים גתפתחה בחוג מסוים במאה 
ה 11/12 חשקפה חדשה בעגיין תורת .,הכרוב המיוחד" או "הכרוב 
הקדוש", המעמידה על הכסא לא את הכבוד סתם אלא מניפסטאציה 
מיוחדת, שייחסו אליה את סודות ש״ק. וריאציות שונות בתורות 
הכבוד נמצאו בספרי ר״י החסיד ור״א מוורמם ובז ב״ס' החיים". 

ההרוב המיוחד הוא אצילות מאש השכיגה. בחוג זה העמידו את 
״קדושת״ האל — נוכחותו בבל הנמצאים — לעומת "גדולתו", או 
"מלכותו", שלה דמות ושיעור. תורד, זו מזכירה ספקולאציות מזרחיות, 
כאלו של נהונדי (ע״ע), על בריאת־העולם באמצעות מלאך. אצל 
החסידים נתגלתד. התורה ב״ברייתא דיוסף בן עוזיאל" (נדפסה 
חלקית, ב״החוקר״, ב׳, 1894 ), שמלשונד, נראה כי נכתבד, באירופה, — 
וע״ע יוסף בן עוזיאל, תורד, זו נקלטה ע״י ד׳ אביגדור הצרפתי 
(המאה ד, 12 (ז)), ע״י המחבר עלום־השם של פי׳ "ס' יצירד." שנדפס 
ע״ש רס״ג (בהוצאות "ס־ יצירה"), ע״י ר׳ אלחנן בן יקר מלונדון 
(המחצית הראשונה של המאה ה 13 ), ועוד. במשד-ד,זמן נתמזגו 
תורות אלו עם הק׳ הספרדית, ובמאה ה 14 נתחברו בגרמניה טקסטים 
מספר ברוח מזיגה זו. 

חורת החסידים אימצה גם אח תודת חמשת העולמות, שנזכרה 
אצל ר׳ אברהם בר חיא הנשיא (ע״ע) ומקורה נאו־אפלטוני ספרדי. 
היא פונה עולם של אור. עולם ד,אלוד,ות, השכל, הנפש והטבע. 

השקפות החסידים מצאו הד רב גם בחיבור תפילות לפי "תורת 
הכבוד״ של רס״ג — כ״שיר הייחוד״ שנתחבר בחוג ר״י החסיד — 
או על שמות נסתרים. רבות מהן נשתמרו בכתבי ר״א מוורמס. יש 
שבעליהן שמעון כשירת העליונים — מעין המשך להמנוני ההיכלות. 
תפילות אלו נתייחסו, כנראד״ ליחידי סגולה! אח״כ נכללו בקבצי- 
תפילות מאיטליה וגרמניה, נאספו ע״י מקובלי צפת ורבות נדפסו 
לבסוף ב״שערי ציון" לר׳ נתן הנובר (ע״ע), שער ג׳. 

אצל ר״א מוורמס ברור אפיה האסוטרי של ההתבוננות המיוחדת. 
לדבריו: "סוד המרכבה וסוד מעשה בראשית וסוד הייחוד אין מוסרים 
כי אם בתענית". ב״סוד הייחוד" ראה את עיקר התאולוגיה המיסטית. 
השאלה אם יש אופי אסוטרי לטעמי המצוות נידונה גם ב״ 0 ' חסידים". 
שאיפת החסידים היא לסינתזה בין החומר הקדום, לרבות האנתרו־ 
פומורפיזמים שבו, לביו פירוש ספיריטואליסטי השולל יסודות כאלה. 
לפשרה זו התנגד ר׳ משד, תקו(תחילת המאה ה 13 ), שהגן על תפיסה 
מגשימה. התקפתו נכללה בס' "כתב תמים", ששני קטעים גדולים 
ממנו נשתמרו. ר׳ משד. ראה במגפות החדשות "דת חדשה", וכן 
התקיף את החסידים על שפרסמו את סודות התפילה בספריהם — 
עדות לתפוצתם הרבה בזמנו. 

7 . גיבוש ר,ק׳ בפרובנס, בעת צמיחת חסידות אשכנז 
נתגבשה בדרום־צרפת ד.ק׳ בשלביה ההיסטוריים הראשונים. קדמו 
לכך שלבי התפתחות סמויים, הקשורים בגנוסיס יהודי שנצטרף 
במזרח למיסטיקד. של המרכבה. שרידיו העיקריים נכללו ביסוד 
סי ה״בהיר"(ע״ע) ובתעודות שנשתמרו בחסידות אשכנז. ס' ה״בהיר" 
נתפרסם בפרובנס רק בסוף המאה ה 112 נראה שגם נערך שם, אך 
ודאי שלא נתחבר שם. ניתוחו מאשר את מסורת בעלי הק' באמצע 
המאה ה 13 על גלגולי הספר עד הניעו לפרובנס. הספר משקף דעות 
שלא הילכו כפרוכנס ובספרד. כמוכח מפירוש "ס' יצירה" לר׳ יהודה 
בן ברזלי הברצלוני (ע״ע). שכינס בתחילת המאה ה 12 כל שידע 
ב״מעשה בראשית״ וכ״מעשד, מרכבה״. בפירושיו על 10 הספירות 
אין זכר לתפיסתן כאיאונים ובמידות האל, כבס' ה״בהיר". פירושו 
חדור רוח רס״ג. ואילו כס׳ ד,"בהיר" אין כל התחשבות בפילוסופיה. 
ס׳ ה״בהיר" עוסק בפירושי פסוקים מתוך איסוף קטעים בעלי אופי 
מיתולוגי בולט, ואת מסורת המרכבה הוא הופך למסורת גנוסטית על 


כוחות האל שלפנים מהכבוד (ר׳ לעיל, עמי 82 ). תורת הספירות טרם 
נתגבשה לגמרי בס׳ ה״בהיר", ורבים ממאמריו בבר לא הובנו גם 
למקובלים הראשונים. תורתו מוצגת כ״מעשה מרכבה" ואין בו המונח 
ק׳. תורת הגלגול מוצעת בסוד, ויחד־עם־זה כתורה המובנת מעצמד, — 
למרות התנגדות הפילוסופים ד,יד,ודים לה מאז רס״ג. סימנים ראשונים 
להופעת מסורת זו בפרובנס נמצאים בחוג מרכזי של חכמי פרובנס; 
ר׳ אברהם בן יצחק (ע״ע) מנרבונד" חתנו ר׳ אברהם בן דוד מפוש־ 
קיירה (ע״ע) ור׳ יעקב הנזיר מלונל. שרידי דבריהם מגלים את 
זיקתם להשקפות קבליות ולסימבוליקה קבלית. לפי עדות מקובלי 
ספרד הם נחשבו לבעלי "גילוי אליהו", כלר. לבעלי נסיון מיסטי 
בעל תוכן חדש. מאחר שתורת הספירות כבר נכללה בס׳ ה״בהיר". 
אין הכוונה אליה, אלא לתורת הכוונה המיסטית בתפילה. לס? נוסח 
חדש שאינו מבוסס על גימטריאות אלא על התבוננות בספירות. 

ר׳ יעקב הנזיר השתייך לחוג "פרושים"("נזירים" בלשון המקרא) 
שנתקיים בצרפת. חבריו נתפרנסו ע״י הקהילות והקדישו כל זמנם 
לתורה. כמה מהם נד.גו ב״חסידות". בשכבה זו התפתחו חיים קונטמ־ 
פלטיוויים והתעוררו מגמות מיסטיות. מגמות שונות וסותרות 
נפגשות בשרידי דבריהם. תורת הכבוד על דרך רס״ג אינר, נחשבת 
להם לסוד מיותד, אך תורת הספירות של ס׳ ה״בהיר" היא "סוד 
גדול". 

חוג זה פעל בסביבה של מתת תרבותי ודתי גבוה. היתר, בה 
תרבות רבנית מפותחת מאד, ולב חכמי ההלכה היה פתוח גם למגמות 
הפילוסופיות של הדור. יהודר, אבן תבון (ע״ע) תרגם בשביל חברי 
החוג רבים מספרי־המופת של הפילוסופיה — מהם בעלי נסיה נאו- 
אפלטונית םובר,קת — וכן את ם׳ ה״כוזרי", שהשפעתו העמוקה 
התחילה מחוג זה. תורותיו על מהות ישראל, הנבואה, שם הוי״ה 
ום׳ יצירה ופירושו נקלטו ביניהם, כשם שנקלטו כתבי ראב״ע ואברהם 
בר־תייא מבתינת הנטיה הנאו־אפלטונית. צורות יהודיות של תורת 
הלוגוס ור,רצון חאלור,י, תורת האצילות ותורת־הנפש הנאו־אפלטונית 
שימשו כאן גורם דוחף לצד חורת הפילוסופים על ה״שכל הפועל", 
ככוח קוסמי שאנשי־סגולה זוכים להתקשר אתו. קרבתה של תורה זו 
למיסטיקה בולטת במיסטיקה המוסלמית ור,נוצרית של יה״ב. ולמקוב־ 
לים רבים היא שימשה חוליה מקשרת עם הרמב״ם. גם תורת־המוסר 
הסגפנית של ם׳ "חובות הלבבות" השפיעה על מוסר חק׳ ותורת 
ה״דבקות" שלד,. הפגישה בין המסורת דענוסטית לבין התורות הנאו־ 
אפלטוניות על האל, אצילותו ומקום האדם בעולם חיתח פוריד. מאד, 
והק׳ במובנה ההיסטורי היא תוצאת הסינתזה ביניהם. 

פרובנס היתה אז גם בימה להתעוררות דתית כבירה. הקתרים 
(ע״ע) השתלטו על חלק גדול ממערבד, — שם נמצאו מרכזיה הרא¬ 
שונים של חק׳. מידת הקשר בין התופעות אינה ברורה! כמעט שאיו 
מגע עיוני בין השתים. מלבר תורת הגלגול, שבאה למקובלים דווקא 
מהמזרח. התאולוגיה הקתארית הדואליסטית היא אנטי־יהודית מוב¬ 
הקת! אעפ׳־כ אפשר שהחוגים השונים אוחדו בהרגשת התעוררות 
דתית עמוקה, ועכ״פ ידוע שיהודי פרובנס ידעו את הכת ואמונותיה 
עוד בתחילת המאד, ה 13 . 

קטעים ממסורת.הראכ״ד וד׳ יעקב הנזיר נמצאו בכתבי המקובלים. 
וסתירתם לתורות שנתפתחו אחריר.ם עדה לאמיתותם. השגת הראב״ד 
(הל׳ תשונה ג׳, זי) להגנת מאמיני הד^שמה מתבארת על רקע 
הבחנתו בין "עילת העילות" ל״יוצר בראשית", שהוא נושא לש״ק, 
ופירושו לאגדה שהאדם נברא דו־פרצופין (עיר׳ י״ח, ע״א), משקף 
ספקולאציה על הספירות בנוסח קבלי. 

ר׳ יצחק סגי-נהור (ע״ע). בן הראנ״ד (נס• 1235 בערך), הוא 
הראשון שכל פעולתו במיסטיקד.. תלמידיו הרבים הפיצו את תורתו 
והוא נחשב לאישיות המרכזית של חק׳. ממשיכי־דרכו בספרד רשמו 
מאמרותיו והנד.גותיו, ויש בידינו מקצת איגרות וקונטרסים שנכתבו 
מפיו. ר.וא השתמש בטרמינולוגיד, משלו וניסוחו קצר וקשר, להבנה. 




85 


קפלה: התפתחות היססור־ת 


86 


דמותו ההיסטורית והשקפותיו העיקריות ברורות. כתביו נועדו 
ליחידי־סגולה, והוא התנגד להפצת הק׳. בפי מקובלי ספרד במאה 
ה 13 הוא ..החסיד" סתם. הוא טיפח מיסטיקה קונטספלטיווית לדבקות 
באל ררך התבוננות בספירות וב״הוויות" העליונות. לפעמים הסתמך 
על אביו, אך הוא כבר הכיר את סי ה..בהיר" ובנה עליו. פירושו לסי 
יצירה הוא הראשון ע'פ הספירות ברוח הק׳, המעמידה בראש המידות 
האלוהיות אח ה,.מחשבה". שממנה יצאו המאמרות שיבהם נברא 
העולם. למעלה ממנה נמצאת האלוהות המתעלמת, הנקראת אצלו, 
לראשונה, במונח החדש "אין־סוף". המחשבה האנושית עולה בהת¬ 
בוננות עד להשתלבותה במחשבה האלוהית. ר׳ יצחק פיתה גם את 
המיסטיקה של הלשון. הקשורה בדיבור האלוהי. ושניהם יוצאים 
משורש השם האלוהי. ספקולאציות על מהות התורה מצויות בפירושו 
להתחלת מדרש ..כונן". האופי הנאו-אפלטוני של תורתו בולט־לעין. 

היו בפרובנס גם חונים אחרים, שבנו על חומר שקיבלוהו, 
לכאורה, במישרין מהמזרח. מצד אחד המשיכו בכיוון הנאראפלסוני 
של ר׳ יצחק סגי־נהור. ומצד שני קשרוהו עם תיאורים חדשים של 
עולם המרכבה, ותורת הספירות תופסת רק מקום צדדי ליד תיאור 
עולם האצילות וכוחותיו. שלא כר׳ יצחק ותלמידיו העלימו חונים 
אלה את זהותם, וטיפחו פסודואפיגרפיה קבלית עשירה. בחלקה נאו־ 
אפלטונית ספקולטיווית, ובחלקה אנגלולוגית. דמונולוגית ותאורגית. 
כך היה במיוחד בערי קסטיליה, כגון בבורגוס ובטילדו. בין הראשונים 
בטולדו נזכרו ר' יהודה אבן זיזא. ר׳ יוסף אבן מזאח ור' מאיר 
אבולעפיה (ע״ע). כיצד נתגלגלה ד,ק• לשנג סמוך ל 1200 , לא ידוע, 
אך היו קשרים בינם לבין מקובלי פרובנס. ויש עדות על ר׳ אברהם 
הנזיר, מקובל בלתי ידוע, שקיבל מהראב״ד, מחסידי אשכנז ומר״י 
אבן זיזא. בפרובנס נתחברו: ״ס׳ העיון״, המיוחס לרב חמאי גאון: 
ם׳ "מעין החכמה". שנמסר למסה ע״י מלאך! מדרש שמעון הצדיק, 
ועוד קונטרסים. מוצא רוב הנתבים (כ 30 ) המתייחסים לחוג -ס׳ 
העיון" מפרובנס או מקסטיליה. נמצאים פירושים חדשים לעשר 
הספירות, לצד רשימות והסברים לל״ב נתיבות החכמה. לשם הוי״ה 
ול״שם בן מ״ב אותיות", ובן ספקולאציות קוסמוגוניות שונות. יש 
להם טרמינולוגיה מיפשטת וחגיגית משלהם, ולמונחים החוזרים 
פירושים שונים במקורות השונים. גם סדרי הנאצלים משתנים מדי־ 
פעם, וניכר שהספקולאציות טרם נתגבשו, כאילו ניסו בעלי הכתבים 
להגדיר כל אחד בדרכו את תכנו של עולם האצילות הנפתח לחזונם. 
גם תורת הספירות עברה שינויים מופלגים. בשעה שי״ג מידות 
הרחמים של האל נתפרשו בקצת כתבים ככללות הכוחות הממלאים 
את עולם האצילות — ויש שהוסיפו על הספירות 3 בסופן — הרי 
באהרים הוסיפין דווקא למעלה מהן או קכעון כאורות עינליים המת¬ 
נוצצים בתוך הספירה הראשונה. השקפה זו עוררה ספקולאציות 
רבות בהסשך התפתחות הק׳, 

קשרים ברורים מובילים גם מתורת הכבוד של רס״ג אל חוג זה, 
שהשתמש עדיין בתרגום הקדום של ם' ,.האמונות והדעות". עם ם׳ 
ה״בהיר" במעט שאין בל מגע. הבלטת המיסטיקה של האורות השכ¬ 
ליים קרובה ברוחה. אם־כי לא בפרטיה, לספרות נאו־אפלטונית 
מאוחרת, נוסף על השפעת הנאו־אפלטוניות הערבית יש גם סיפנים 
לגשרים אל המסורת הנוצריה של האפלטוניות של יוהנס סקוטוס 
אריגנה, אך שאלה זו עדיין טעונה חקירה, 

8 . מרכז ה ק ׳ בגרונה. בהשפעת המקובלים הראשונים 
בפרובנס התפשטו תורותיהם בספרד. ומצאו הד מיוחד בקבוצת 
חכמים בגרונה. מתחילת המאה ה 13 נוצר שם מרכז שמילא תפקיד 
עיקרי בגיבוש הק׳ בספרד ובהתפתחות ספרותה. כאן נכתבו לרא¬ 
שונה ספרים, שעם כל הדגשת הצד האסוטרי שבקי ביקשו להפיץ 
גופי תורותיה ברבים. כמה מספריהם הוקדשו כולם, או רובם, לק', 
אגדותיהם מעידות על רחשי-לבם ועל חלקם בוויכוחים דאז. לחוג 
זה שייכים בעיקר 1 ״ יהודה בן יקר ורבו של הרפב״ן), ר' עזרא 


ור׳ עזריאל מגרונה (ע״ע) מהראשונים שהקדישו ספרים שלמים 
לקי — הרמב״ן, ר׳ יעקב בן ששת (ע״ע) והמשורר משלם די פיארה 
(ע״ע). בין מקובלי פרובנס וגרונה קישר ר׳ אשר בן דוד, אחיינו 
של ר״י סגי־נהור, שכמה מקונטרסיו בב״י נאספו בידי מ. חסידה 
("הסגולה", י״ז-ל׳). דבריו קרובים לדברי ר׳ עזרא ור׳ עזריאל. 
נשארו מהם גם "סודות" על מספר נושאים, ואיגרות על שאלות בקי. 
ר׳ עזריאל בולט במחשבתו הסיסטמאטית ובעמקותו, והוא היחיד 
בחוגו שדבריו קרובים בלשונם ובדוחם לכתבי חוג ס׳ העיון. 
בספריו הגיעה לשיאה הראשון חדירת היסודות הנאו־אפלטוניים — 
דרך כתבי יצחק ישראלי (ע״ע) — והגנוסטיים. בספרו הפולמוסי 
"משיב דברים נכוחים", נגד ש. אבן תיכון, איחד ר״י בן ששח עיון 
פילוסופי והסברה קבלית, כן כתב את "האמונה והבטחון" (שיוחס 
אח״ב לרמב״ן), ועוד. 

מקובלים אלה זכו להשפעה גדולה בזכות חברם הרמב״ן, ראש 
רבני ספרד בדורו. הצטרפותו לחוג הק' עשתה לקליטתה בספרד פה 
שעשתה אישיותו של הראב״ד בפרובנס. שמותיהם היו ערובה להי¬ 
מצאות הק׳ בתהום האמונה המקובלת ומסורת החכמים. עם פרסום 
ספרי הק׳ הראשונים בציבור וד,תעמולה בע״פ. אירעו שערוריות 
וויכוחים בספרד ובפרובנס• בין המקובלים עצמם פעלו שתי מגמות: 
לצמצום הק׳ לחוגים סגורים ולהרחבת השפעתה ברבים, והמאבק 
ביניהן נפשך כל תולדות הק׳. במקביל התפתחו, מימי הק׳ בגרונה, 
שתי מגמות ביחס הרבנים אל הק׳, המקובלים נתקבלו כמגיני המסורת 
והמנהג. אך נחשדו ע״י חלק מהרבנים והוגי-הדעות כבעלי נטיות 
זרות שיש לדחוק רגליהם. המקובלים פעלו לצד השמרנים. והופעתם 
הציבורת הראשונה כרוכה בהצטרפותם למלחמה בספרי הרמב״ם 
ובפילוסופיה בסאה ה 13 (ע״ע משה בן מימון, עמי 559 ). אעפ״כ 
אין להתעלם מכך, שמחשבותיו של ר־ עזריאל, למשל, אינן פוסלות 
כלל את הפילוסופיה של דורו, אלא מוסיפות עליה שכבה תאוסופית 
— כגולת-הכוחרת. 

הרמב״ן נגע בקי באחדים מספריו, ובעיקר בפירושו לתורה. 
שבו רמז לביאורים ״על דרך האמת״ — בלא הסבר. דבריו על גורל 
הנפש והעוה״ב (ב״שער הגמול" שבסוף ספרו ההלכי "תורת האדם") 
מציגים את תורת הוגו כנגד תפיסת הרמב״ם. פירושו לאיוב מבוסס 
על תורות הגלגול וד,חכמה האלוהית. ספרים מיוחדים בק׳ לא חיבר, 
מלבד פירוש לפרק א־ של סי יצירה (ק״ס, ר. 1930 ). בספרי מקובלי 
גרונד, ניכרת מסגרת של סימבוליקה מפותחת וקבועה לתורת הספי¬ 
רות ולאופן רמיזתה בפסוקים ובאגדות■ ומקובלים רבים, עלומי־שם, 
חיברו אז קונטרסים, ברובם קצרים, בעניין זה. בפרטים יש גיוון 
אישי רב, אך ביסודם יש הסכמה רחבה. 

מגעים עם חסידי אשכנז נתקיימו ע״י אישים שביקרו בספרד 
וע״י ספרים שהובאו לשם, כגון כתבי ר׳ אלעזר מוורמם. אברהם 
אפסלרוד מקלן, שעבר בספרד בשנים 1260 — 1275 , חיבר סי "כתר 
שם טוב", על שם הוי״ה וד,ספירות, המצוי בנוסחות שונות ("ננזי 
חכמת הק׳״! 1853 ). צירוף זד, סל הורת השמות ודרכי הגימטריה 
אל תורת הספירות מכיל, באחד מנוסחי ספרד, גם התגברות מגמות 
אקססאטיות בצורת "ק' נבואית". 

יש לשיער, שבחוג גרונד, נתחבר (לפני 1250 ) ם׳ "התמונה", 
שיוחס לאחר־זמן לר׳ ישמעאל כהן גדול. מליצתו קשה, ותכנו הסתום 
מתכוון להסביר את "תמונת הי" מתוך תמונת הא״ב, במד. טכסטים, 
כגון פירושים לשם של ע״ב אותיות. נכתבו ברוחו — אולי בידי 
אוחו מחבר. חשיבותו — בביאור מפורט, אף כי חידתי, של תורת 
השמיטות (ר׳ להלן עמי 109 ), שרמזו לה מקובלי גרונה. החידה 
נתבארה לא־מעם ע״י הפירוש האנונימי מסוף המאה ה 13 (המצורף 
יספר; 1892 ). ספר זה השפיע על היד פד לסאה ה 16 . 

9 . זרמים אחרים בקי בספרד במאה ה 13 . בזרמים 
אחדים הביא צירוף היסודות התאוםופיים־גנוססיים והנאו-פלטוניים- 





17 


? 1 יה: התסתחות היסטורית 


88 


פילוסופיים להתגברות אהד מהם. בקצר, האחד נמצאה נסיר, קיצונית 
למיסטיקה. במינוח פילוסופי ובסימבוליקה בלתי-תלויה בתורת הפפי־ 
רות ובבינוייהו שבפי אנשי גרונה. בעלי נסיה זו דהו כסה מהנחות 
גרונד, (כגון גלגול), אך ראו בשיטתם את ..חכמת הק"׳ האמיתית. 
נציגם העיקרי הוא יצחק לטיף (ע״ע), שכתב באמצע המאה ה 13 
לערך, ,רגלו האחת מבפנים !בק׳] והשניה בחוץ ובפילוסופיה]", 
כדברי יהודה חייט עליו. השראה פילוסופית שאב בפרט מ״מקור 
חיים" לגבירול ומראב״ע, אף שלעתים הפך את כוונתם. ספרו "שער 
השמים״ ( 1238 ) נתכוון להיות תחליף ל״מורד. הנבוכים" בכיוון 
ספקולטיווי־מיטטי. כרוב מקובלי גרונה העמיד במקום העליון את 
הרצון הקדמון. כמקור כל האצילות. הלוגוס האלוהי נתפצל אצלו 
ל״רצון״ ~ הזהה למאמר ה' הממציא את הכל — ול״נברא הראשון", 
שהוא השכל העליון, שתואר אצלו בסמלים השייכים במקורות 
אחרים ללוגוס עצמו, מן הנברא הראשון נאצלו כל שאר המדרגות, 
המכונות, בדרך סמלית, אור, אש, אוויר ומים. בסימבוליקה שלו 
סותר לטיף את עצמו לעתים קרובות. הוא פיתה מערכת־עולם עשירה 
והתבסס על פרשנות אלגורית מרחיקגנ-לכת. אף שהתנגד לאלגוריס־ 
טים הקיצוניים שדחו את הפשט. תורותיו על התפילה ועל ההכרה 
האמיתית נושאות גוון מיסטי מובהק. היסוד הגבירולי הובלט־ביותר 
בם׳ ״צורת העולם״ ( 1860 ), המכיל גם ביקורת מפורטת נגד התאוסו־ 
פיה של ד,ק׳, אע״פ שראה את חנמת חק', לפי מהותה וד,שגתה, 
כמעולה מן הפילוסופיה. לטיף היה קשור גם עם נציגי ק׳ הפוכה 
לקבלתו, וספריו נקראו גם ע״י פילוסופים, כגון יצחק אלבלג (ע״ע). 
שיצא בביקורת על "צורת העולם" (בכ״י). לדעת לטיף נפתחת 
בחינת ה״פנים" של האלוהות רק לאקסטאזה שלמעלה מהשכל, שהיא 
למעלד, מהנבואה ונקראת אצלו.,נועם הדיבוק העליון". 

נציג אחר, ששאף ל״ק׳ נבואית" אקסטאטית, הוא ר׳ אברהם אבול־ 
עפיה (ע״ע). הוא התקשר עם חוג שנדחף ע״י טכניקת צירופי אותיות 
ומספדים לנסיונות אקסטאטיים, ושאב השראה מחסידי אשכנז ואולי 
גם מאסכולות צופיות שעימן נפגש במסעותיו במזרח בימי חרפו. 
רבו היה החזן ברוך תוגרמי (כנראה מארצות המזרה) וממנו קיבל 
את עיקרי הק׳ הנבואית, שלהפצתה הקדיש עצמו אחרי שזכה להארה 
בברצלונה ב 1271 . עניין זה עורר עליו התנגדות חזקה בספרד וב¬ 
איטליה, אבל ספריו נפוצו הרבד" בעיקר אלה שפיתחו את קבלתו 
כעין הדרכה בדרך העולה מן הפילוסופיה לנבואד" ולחוויות המיס¬ 
טיות המזדהות אצלו עימה. גם הוא שאל מחק' מה שמצא בו עניין, 
ודחה בלגלוג דברים הזרים לרוחו. הוא מופיע כמעריץ הרמב״ם, 
ושיטתו, לדבריו, אינד. אלא פיתוח "מורה הנבוכים". בניגוד לרמב״ם 
סבר כי אפשרית נבואה בזמן-הזה, ומצא ב״ריד השמות" ("חכמת 
הצירוף״) את האמצעי למימושה. בהשראה זו חיבר 26 ספרי נבואה, 
אך רק "ס׳ האות" נשתמר. "דרו הספירות" טובה, לדעתו, למתחילים, 
אך נחותה לעומת דרך השמות. את הק׳ שלו ראד, כנדבך על הק' 
הקודמת, ולא התכחש לספרי-המופת שלד,. הבטחתו לפתוח דרך 
לנבואה וליישום מעשי של הק׳ מצאה הד ניכר, מהמאה ד, 14 ואילך, 
באיטליה ואח״כ בשאר ארצות. ספריו הגדולים, שד.ועתקו עד הדורות 
האחרונים, הם ספרי-לימוד להתבוננות בשמות הקדושים ובאותיות 
וצירופיהן. הם מילאו את החסר בתחום זה, וד.ביקורת הקשה לא 
מנעה את קליטתם. 

בקצה השני של קשת זו עמדו הנוטים למסורות גנוסטיות, 
שהגבירו את היסוד הגנוסטי-מיתולוגי לעומת הפילוסופי. ספריהם 
הם מזיגה מתמיהה של פסודואפינדפיד, ופירושים עצמיים. לקבוצה 
זו של ״הראקציה הגנוסטית״ (במחצית השניה של המאה ה 13 ) 
שייכים בעיקר האחים יעקב ויצחק. בני ר' יעקב הכהן מסוריה 
( 50113 ), שנדדו בספרד ובפרובנס, תלמידם פשה בן שמעון, רבה 
של בורגוס. וטודרוס אבולעפיה מראשי יד,דות קסטיליה בדורו. 
משה מבורגוס נחשב לסמכות מיוחדת בק׳ והיה רבו של ר׳ יצחק אבן 


אבי סהולה (ע״ע). הפילוסוף והמבקר המובהק יצחק אלבלג דאר, 
דווקא ב 3 מחוג זה, ובראשם במשה מבורגוס, את נציגיה האמיתיים 
של ד,ק' בזמנו. אעפ״ב הצד הספקולטיווי אינו חסר לחלוטין. בחוג זד, 
נתפתחה בפרוטרוט תורת האצילית ה״שמאלית״ והרמונית, ש 10 
ספירותיה מופיעות — ״זד, לעומת זה״ — מול הספירות הקדושות. 
תורה זו נרמזה גם בכתבי חוג "ס׳ העיון" והרמכ״ן, ויתכן שמקו¬ 
רותיה במזרח. עכ״פ, ממנד, נשתלשלה תורת ה״סטרא אחרא" בזד,ר. 
בולטת הנטיה להרבות ברשימות של שמות ישויות ונמצאים שמתחת 
תחום הספירות, הקובעות אנגלולוגיד, חדשה לגמרי. בחלקן הוצגו 
אצילדות-משנה אלו גם כ״פרגודים" ובמלבושים לספירות, כאשד 
לכל דבר שלמטה מקביל כוח למעלה, עניין זה מזכיר נטיות גנוסטיות 
מאוחרות, ובפרט את הספר "ימס! ? 1 זז>ות, גם פרטי תורת הספירות 
וכינחיהן שונים, לעתים, מקבלת גרונה. ניכרים גם חיזוק היסוד 
המאגי וד,נטיה לשמירת מסורות תאורגיות. אבולעפיה קורא לבעלי 
מגמה זו ..המעמיקים״, ועוד במאה ה 14 הבדילו מקובלי ספרד בין 
הק׳ הגנוסטית של קסטיליה לזו של קטלוניה,. נטיות אלו לא מנעו 
התעורחת אישית בעלת אופי מיסטי וחזוני, רעקב הכהן חיבר את 
"ס' האורה", המבוסס כולו על מראות ש״הראו לו" בשמים. הק־ 
שבסראותיו שונד, מכל-וכל מזו שבכתביו האחרים, ואין לה המשך 
בתולדות הק׳. הלוגוס מתלבש כאן בדמות מטטרון. ועניין הספירות 
נדחה לטובת ספקולאציות על "הגלגלים הקדושים", שכוח המאציל 
מתפשט בהם עד לגלגל מטטרון — הכוח הקוסמי המרכזי. מטטרון 
אמנם נברא, אך כאחת עם אצילות הגלגלים העליונים הפנימיים. 
תאוסופיה אישית זו קשורה במידת־מד, בחסידות אשכנז, ויעקב הכהן 
הוא הספרדי הראשון שכל סודותיו בנויים על גימטריאות. מס׳ האורה 
נשמרו חלקים בכ״י, והוא דוגמה בולמת לדרך היווצרות ק' חדקוד,- 
לגמרי לצד הק׳ הקודמת. בספריו ״אוצר הכבוד״ ( 1879 ) ו״שער 
הרזים" (כ״י), שאף טודרום אבולעפיה למזיגה של קבלת גרונד, 
וקבלת הגנוטטיקנים 1 מגילויי יעקב הכהן התעלם. 

במזיגת חוג גרונה וחוג הננוססיקנים יש משום הקבלה ליצירה 
העיקרית של הק׳ הספרדית. זהו ס׳ הזהר (ע״ע), שנתחבר, בחלקו 
העיקרי, בין 1280 ל 1286 , ע״י משה בן שם טוב דה לאון (ע״ע! 
להלן מד״ל), בגואדאלחארה ( 3 זב( 13 ג( 31 ט 10 מצפון-מזרח למדריד), 
שבד, ישבו גם האחים המקובלים יצחק ומאיר סד,ולה (ע״ע), אצל 
ר״י םד,ולה נמצאות המובאות הראשונות מהשכבה הראשונה של 
ד,זד,ר, בקהילות הקטנות ליד טולדו פעלו אז מקובלים רבים והת¬ 
עוררות מיסטית נודעה גם בקרב עמי-האדץ! כזו היתה הופעתו של 
נסים בן אברהם כנביא באותלה ב 1295 (נגדו יצא ר׳ שלמה בן 
אברר,ם אדרת [ע״ע]! שו״ת הרשב״א, סי׳ תקמ״ח). בקהילד, זו 
התיישב גם מד״ל בסוף ימיו. 

הזד.ר הוא התעודד, החשובה ביותר של התעוררות מיתית ביהדות 
יה״ב. על התהוותו ועל תפקידו בתולדות היהדות התווכחו החוקרים 
ב 130 השנים האחרונות, אך בניתוח היסטורי ובלשני ניחן לקבוע 
את מקומו המדויק בהתפתחות הק׳ בספרד, שכולו טבוע בחותמה. 

המזיגה, של קבלת גרונה וקבלת ה״גנוסטיקנים" בקסטיליה נהפכה 
ברוחו של מד״ל לפגישה יוצרת. במקום רמזי קודמיו פרש בזד,ר 
יריעד, רחבה של פרשנות ודרשנות שהקיפה את עולמו היהודי, 
ואף שד,וא רחוק-למדי משיטחיות תאולוגית וכמה מבעיות־היסוד 
של ההגות היהודית בדורו אינן עולות אצלו כלל, הרי תיאר את 
המציאות הדתית ופיתח אותר, בפרשנותו הקבלית. בפסודואפיגרפיה 
ע״ש ר׳ שמעון בר יוחאי וחבריו, במדרשים קצרים ובדרשות ארוכות 
ובנויות היטב (על התורה ו 3 מגילות) הלביש את תפיסתו מלבושים 
ארכאיים. סודות עולם הטפירנת הם הקוטב האחד בספר, ומעמד 
היהודי וגורלו — הקוטב השני. בהעמקת הסימבוליזם של היהדות 
היתה העזה גדולה בדור שעוד שאף לשמור על האופי האסוטרי של 
הק׳, וד,ופעת מדרש קדמון-כביכול, ברוח קבלת ספרד ובסיכום 




89 


י: 8 לה: וותטו;חוו; היטמורית 


90 


ספרותי מרשים ומוצלח, סייעה לתעמולת הק׳ ולקליסתה. השקפות 
המחנר התפתחו מנסיה לפילוסופיה ואלגוריסטיקה אל הק׳ הסיפבו־ 
ליססית, כפי שניכר בהבדלים שביו "מדרש הנעלם" (השכבה הרא¬ 
שונה בזהר) וגוף הספר■ מטרתו היתר, להלחם בתפיסה פשטנית של 
היהדות וברשלנות בקיום מצוותיה, בהדגשת הערך העילאי, הסודי. 
שבהן. כברוב התעודות הגדולות של המיסטיקה קשורה הדרן אל 
ה״דבקות״ בקיום המסגרת המסרתית — שנתקדשה שבעתיים, הפלגתו 
הנועזת בספקולאציות על עמקי האלוהות היתד, גורם חשוב בד,תפת־ 
חות הק' לאחר־זמן, אך בזמנו נתנו מקובלים מועטים דעתם על צד 
מחדש זה והשתמשו בספר לחיזוק מגמותיהם השמרניות• בספריו 
העבריים שחיבר אחרי סיום הזד,ר (מ 1286 ואילך) גנז מד״ל עצמו 
הרבה מספקולאציות נועזות אלו, והבליט את הסימבוליקה של 
הספירות וערבה להבנת התורה והתפילה. איו לדעת באיזו מידה אבן 
קימה שהזהר יתקבל כמדרש קדמון. העובדה שמקובלים רבים בדור 
הבא חיברו חיקויים לזהר — דבר שלא העזו לעשות לגבי המדרשים 
האמיתיים — מעידה על הבנתם, ואיו זה גורע ממשקל הזד.ר מצד 
עצמו ומצד השפעתו. ספרי מד״ל בעברית נשתמרו בחלקם הגדול. 
אבל רק אחד מהם נדפס ע״י המקובלים (ס׳ "המשקל", הנקרא גם 
ס•.הנפש החכמה", שס״ח). 

מר׳ל היה קשור מאד ביוסף ג׳יקטילה (ע״ע). שהתחיל כתלמידו 
של אברד,ם אבולעפיה דווקא וחיבר בהשראתו ב 1274 את .גינת 
אגוז" (ואח״ב עוד חיבורים אחרים). בנעוריו התחבר גם עם הגנוס־ 
טיקנים, אח״ס התיידד עם מד״ל ושניהם השפיעו זה על זה. מסודות 
הצירוף חזר להתעמק בתורת הספירות, וספריו הם מקבילה עצמאית 
לכתבי מד״ל. ס׳ ״שערי אורה״. שנכתב ב 1290 לערך, כבר הושפע 
מחלק מהזהר, בלא להזכירו. ספר זה הוא מבוא סצויו לסימבוליקה 
של הספירות ונעשה לאחד מספרי־המופת של הק׳ הספרדית! ברוחו 
נתמזגו קבלות גרונה. הזהר ואבולעפיה — תופעה נדירה אז. — 
"גינת אגוז" הוא המקור היותר־סאוחר ששימש את מחבר הזהר. 

בסוף המאה ה 13 או בראשית המאה ה 14 חיבר מקובל לא-ידוע 
את הספרים "רעיא מהימנא" וה״תיקונים", כהמשך לזהר. המסגרת 
הספרותית היא פירוש חדש לפרשת בראשית ולטעמי המצוות. 
ספרים אלה נועדו גם להעלות את ערך הזהר וקושרים את הופעתו 
בתחילת הגאולה: בזכות הזהר "יצאו מן הגלות ברחמים" (זהר ח״ג, 
קכ״ד ע״ב). יתכן שהמחבר היה קרוב לחוגו של מד״ל. שכן הוא 
מפליג במזיגת דמות משה רבנו עם משה מגלה הזהר ערב הגאולה 
האחרונך,. בכך נפתחה סדרת ספרי ק׳ שנכתבו בחיקוי ללשון הזהר 
ובהמשך אליו (מהם בעברית), שהוסיפו דרשות בשם גיבורי הזהר. 
יצוינו: ..מראות הצובאות" (כ״י) לדוד בן יהודד, חסיד, נכד הרמב״ן, 
ו״לבנת הספיר״ (לבדאי: 1914 ! לויק': בכ״י) ליוסף אגג׳לינו, 
שנתחבר בשנים 1325/7 ונתייחס בטעות לדוד בן יהודה, שחיבר גם 
"סי הגבול" (כ״י), הרחבד. ראשונה לספקולאציוח שב״אדרא רבא" 
בזהר, ועוד ספרים. אחד הפסודואפיגרפים החשובים סמוך לזהר הוא 
"סוד דרכי השמות... לחכמי לונל" (כ״י). המיוחם לחוג הראנ״ד, 
אך נתבסס על ג׳יקטילה ומד״ל: מחברו חיבר גם את הילקוט הקבלי 
״ 0 ' הנעלם" (כ״י) לפי מקורות דוסים. אישיות סתומה הוא יוסף 
"ד,בא משושן הבירו." (־המדאן, אירן), שמאחוריו מסתתר, אולי, 
מקובל ספרדי, שחיבר סמוך ל 1300 ספר גדול לפרשת תרומה 
ולשה״ש — רובו בלשון הזהר — המפתח את תוחת ה״אדרות" 
על ש״ק. לדעת א. אלטמן הוא זהה עם המחבר, עלום־השס, של 0 ׳ 
.טעמי המצוות", ששימש מקור לפלגיאט ע״י ר׳ יצחק אבן פרחי 
במאד, ה 16 . הספר מלא דעות מפתיעות ורחוקות מהזהר, אך כתוב 
בלשונו. ספר נוסף מסוג זה הוא "ם׳ השערים" או "שאלות לזקן" 
(כ״י), מתחילת המאה ה 14 . הזקן העונה לשאלות תלמידיו הוא 
משה רבנו. רובו של הספר כתוב עברית ומיעוסו בלשון הזהר וגם 
הוא עצמאי מאד. 


10 . עד גירוש ספרד. ב־ 
מו 1 ה ה 14 חלד, התפתחות רעיונית 
מסועפת, שהולידד■ ספרות עשי¬ 
רה. הק׳ התפשטד. גם מחוץ לספ¬ 
רד, ובפרט באיטליר, ובמזרח. מ־ 
שנתפשטו ספרי תורת-הסוד ב¬ 
רבים, נתפתחו כל הזרמים הקוד¬ 
מים תוך פשרות ומיזוגים. 

קבלת גרונה נמשכה בידי תל- 
מידי־תלסידיו של הרמב״ן, ש¬ 
למדו מפי הרשב״א ויצחק בן 
טודרוס. הרשב״א עצמו דן בק׳ 
בזהירות, אך מרבה לרמוז עליה 
בפירושו לאגדות (רק מיעוט 
נדפס), וגם חיבר תפילה בדרך 
הק׳. תלמידיו לא חיבבו את ה- 
פסודואפיגרפיה. ספריד.ם הרבים 
מבקשים לבאר את סודות הרמ־ 
ב״ן בפירוש התורה• ספר מסכם 
לשיטת חקי, בלשון קצרה ובסידור שיטתי. הוא .ס' מערכת 
האלוד.ות״ (נדפס; 1558 ) למחבר עלום־שם מחוג זה בתחילת 
המאה ה 14 , שזכר. לתפוצה רבה ולהשפעד, עד למאה ה 16 . לאסכולה 
זו שייכים; בחיי בן אשר (ע״ע), שפירושו הרחב לחורה תרם 
הרבה להפצת ד,ק׳ והיד. הספר הראשון בקי שנדפס ( 1492 ) : יהושע 
אבן שועיב מטודלה, בעל ״דרשות״ חשובות על התורה ( 1523 ), 
הראשון בסוג ספרותי זה שייחד לק׳ מקום מרכזי. הוא כתב "ביאור 
לפירוש הרמב״ן״, שנדפס ע״ש תלמידו מאיר סד.ולה! שם טוב(ע״ע) 
אבן גאון מסוריה. שכתב הרבה בק׳ בשנים 1298 — 1325 ועלה לצפת 
עם חברו אלחנן בן אברהם אבן אסקירה. ר׳ אלחנן חיבר ס' "יסוד 
עולם" (כ״י), הממזג את מסורת גרונה עם ק׳ פילוסופית נאו-אפלסו- 
נית. כן נשתמרו מחוג זה קונטרסים אנונימיים לפירוש סורות 
הרמב״ן. בית-קיבול למסורות אסכולה זו הוא ם׳ "מאירת עיניים" 
לר׳ יצחק (ע״ע) בר׳ שמואל דמן-עכו, שבספריו האחרים האריך 
בבחינות אחרות־לגמרי של הק׳. בהשפעת האסכולה של אברהם 
אבולעפיה והזהר גם-יחר. 

מקובל שהיגר לספרד וקלט שם את הק׳ היד, יוסף בן שלום 
האשכנזי, שכתב (בתחילת המאה ה 14 ) פירוש ארוך לס׳ יצירה 
(נדפס ע״ש הראב״ד) ולפרשת בראשית שבמדרש ב״ר (ק״ס, ד׳), 
ברוח ספרי דוד נכד הרמב״ן. ספריו מפתחים את תורת הספירות 
בצורה קיצונית. יוסף ביקר את הפילוסופיה, אך פירש את הקדמותיה 
ברוח הק׳. כרוב מקובלי דורו דבק בתורת השמיטות, שמניסוחיה 
החשובים הוא "סוד אילן האצילות" לר׳ יצחק ("קובץ על-יד", ה׳, 
1951 ). יוסף פיתח גם השקפה קיצונית על הגלגול. שנהפכה לחוקיות 
קוסמית החלד, על כל הנמצאים. מספירת החכמה ועד לדומם 
בטבע. 

הק׳ הספרדית — בהשראת הזהר ואסכולת הרשב״א — התפשטה 
באיטליה בעיקר ע״י ר׳ מנחם רקנטי(ע״ע), שחיבר (בתחילת המאה 
ה 14 ) פירוש קבלי על התורה (נדפס; 1523 ) ום׳ "טעמי המצוות" 
(מהד׳ שלימה: 1963 ). ספרות הק׳ באיטליה נשארה זמן-רב קומפי- 
לטורית ופרשנית, בעקבות הזהר, ״ס׳ המערכת״ וכתבי אבולעפיה — 
למעט "אגרת פורים" (ק״ס, י׳), שמחברה יצר סימבוליקה מקורית 
בתורת הספירות. כך היה גם בגרמניה, שם נתפרסם ר׳ אביגדור קרא 
(ע״ע! נפסר 1439 ), שחיבר ם׳ .קודש הילולים" על מזמור ק״נ 
בתהלים (כ״י). במחצית השניה של המאה ה 14 חיבר ר׳ מנחם ציוני 
בקלן את ״ם׳ ציוני״ על התורה (נדפס: ש״ך), וגם ר׳ יו״ט מילהאוזן 
(ע״ע) כתב מעט בקי. מתחילת המאה ה 14 נתפשטה הק׳ גם במזרח: 


ספר מ/ןרכת האלהות 

מהנאון ר פרץ ע ח בעל רתוטפווז 

צז־ף* 6 *< 11 /מ 0 ^כ־ז.ם־יץ בו םמ 6 ות 



ספר "סערבח האלהות׳־ (פירארוז, 
■שי״ת), לסהובל אנונימי. מיוחס. 
ע״נ שערו, לרבנו פרץ בעל 
החוכפות. םהססרים הראעויים 
שנדפכו בקבלה 


91 


;לח: התפתחות היססוריו; 


92 


בפרס חיבר ישעיה סתבריז( 1324 ) את ם׳ "חיי הנפש" (בכ׳י! םקצתו 
נדפס: ירזשלים. תרנ״א). ובקושטא חיבר ( 1368/70 ) נתז קילקיש. 
שלמד בספרד, את ,אבו ספיר״ (כ״י) 1 שניהם שאפו למיזוג הק' 
והפילוסופיה. 

לנסיונות אלה, שיצאו אז בעיקר ממקובלי ספרד, היה הר רחב, 

והם התחרו במגמה ההפוכה להבליט את ההבדלים העקרוניים ביו 
השתים. את הקו הנאו־אפלטוני המובהק של לסיף המשיר (ב 1300 
לפרו) דור בן אברהם הלבו, בס׳ -מסורת הברית" ("קובז על־יד", 
א', 1936 ), ויוסף בן שלום הנ״ל חיבר את הק׳ עם מספיסיקה אריסטו־ 
טלית ופילוסופיה של המבע, וגילה תוכו מיסטי בם בהפשטות הפילו¬ 
סופים■ שנים מראשי מגמות אלו כתבו ערבית — תופעה נדירה מאד 
בק׳: יהודה בן נסים אבו מלכא מפאס כתב ב 1365 . ובדור שלפניו 
חיבר יוסף אבן וקאר בטולדו את ,המאמר הכולל לפשר בין הפילו¬ 
סופיה והק׳". ספרו כלל גם מילון לסימבוליקה של הספירות, שתורגם 
לעברית ונפוץ הרנה. הוא מתייחס בחיוב רב לרמב״ן ולטודרוס 
אבולעפיה, אך מזהיר מפני הזהר ש״טעויות רבות נפלו ברי. כן חיבר 
שירים בק׳. משה נרנוני (ע״ע) נטה בעיקר לפ-לוסופיה. אבל 
ב״אגרת על ש״ק" פירש את דברי המקובלים כמסבימים עם הפילו¬ 
סופיה, מתוך גישה תיובית לק׳. נסיון להטות את בף-המאזניים לצד 
הק׳ יש בביקורת על כתבי יהודה אבן מלכא המיוחסת לר׳ יצחק דמו 
עכו ( 7 (\. גם שמואל מסרט בגואדאלתארה ( 1370 

לערך) נטה לררכו של וקאר, אלא שהשפעת הזהר התגברר, אצלו. 
יחס תורת הספירות לחורת ה.,שכלים הנבדלים" הפילוסופית ותורת- 
הנפש תופס מקום חשוב בדיונים אלה. נסיונות לפרש אח "מורה- 
הנבוכים" ע׳׳פ הק', ולפחות לבררו מנקודת השקפתה של הק' נתעו¬ 
ררו גם בדרכים שונות משל אברהם אבולעפיה, כמו ב״תשעה פרקים 
מייהוד" המיוחסים לרמב״ם (.קובץ על-יד" ס״ת, ה׳). הכוונה להפוך 
את הרמב״ם למקובל הודגשה, בעקבות אבולעפיה, גם ע״י האגדה 
(שנפוצה מ 1300 ואילו), שבסוף ימיו פנה לק׳ (תרביץ, ף). אז 
נתחברה גם -מגילת סתרים", המתיימרת להיות איגרת הרמב״ם 
על הק'. 

כניגוד בולט יש לציין שתי תופעות חשובות הפונות-עורף לפילו¬ 
סופיה■ האחת קשורה בהתגברות מגמות המדיטאציה בפנימיות עולם 
הספירות, השמות הקדושים ואורותיהם הגנחים. תהילתה בספרות 
חוג "ס׳ העיון" והמשכה בספרות עשירה, הפוסחת ביו התבוננות 
טהורה ומאגיה. כולה נשארה גנוזה בכ״י, עקב צנזורה פנימית של 
המקובלים, אבל דוגמה אפיינית אתת נדפסה: ס׳ "ברית מנוחה" 
( 1648 ), מאמצע המאד, ה 14 , שיוחס בטעות לאברהם בן יצחק 
סגרנאדה. לכאן שייך גם ס׳ "תולדות אדם" (כ״י), שקצתו נדפס 
בשם ״ס׳ המלכות״ ( 1930 ■. ,ס׳ המלכות" האמיתי, ג״כ על חכמת 
הצירוף, נתחבר ב 1400 בערך ע״י המקובל דוד ד,לוי מסוויליד, 
[בתוך: "מאור ושמש", תקצ״ט)). אלה ספרי הדרכה מעשית, ללא 
אינטרס עיוני. גם ר׳ יצחק דמן עכו נטה למגמה זו. 

התופעה השניה כרוכה בספרים הפסודואפיגרפיים "הפליאר." 
(קארעץ. תקמ״ד). לפרשת בראשית, ו״הקנה" (פאריצק, תקמ״ו) 
על טעמי המצוות-המחבר כתב בנראה בין 1350 ל 1390 ומדבר כנכדו 
של ר׳ נהוניה כן הקנה, מחברו המדומה של ס׳ הבהיר״ס׳ הפליאה 
הוא בעיקרו ילקוט מספרות הק׳. המחבר, תלמודי שנון, עיבד מקורות 
אלה וד,וסיף עליהם. מתוך ביקורת המו״מ התלמודי ביקש להוכיח, 
שאין להלכה משמעות פשטנית אלא מיסטית בלבד. הספרים נכתבו 
בלהט תוקפני, ור.ם קיצוניים מהזהר בהדגישם שמעכד לק׳ אין 
ליהדות כל משמעות. קו אנטי-פילוסופי זה נמשו אצל שם-טוב בן 
שם-םוב, שחיבר (בערד 1400 ) שני ספרים סיסטמאטיים על הק׳. 
"ס׳ האמונות" (שט״ז) מוכיח, עד-כמה נתקבל הזהר כספר המרכזי 
של הק׳. מספרו השני, עלוס-ר,שם, נשתמר חלק גדול בכ״י. איו 
עוד מקום לפשרה בין הק' והפילוסופיה 1 אך נטיות פרשניות נמשכו 


גם אח״כ, בפרט באיטליה, עד תחילת המאד, ה 16 . — בניגוד לס׳ 
הפליאד, אין מטרה שקופה בפעולתו הפסודואפיגרפית של המקובל 
הפרובנסלי משה בוטריל (ע״ע, כרך מילואים). שכתב (בערו 1400 ) 
כתבים רבים מלאים ציטטות ברויות מאישים היסטוריים ומדומים, 
ועמדתו כלפי הפילוסופיה פייסנית. 

בחוגים תלמודיים ומסותיים נקלטד, הק', עפ״ר, כיסוד משלים 
לתורת ה״נגלד,", אגב הבלטת תפיסותיה המוסריות וד,סגפניות. יסודות 
קבליים מובהקים מתחילים לר,ופיע בספרות המוסר (ע״ע) של המאה 
ה 14/5 . ,מנורת המאור" לר׳ ישראל אלנקאווה מטולדו (נהרג 
1391 ) הוא ספר מקיף על היהדות, בעל עמדה הלכית מובר,קת ומכוון 
לקהל רחב■ בכל דיוניו בבעיות מוסר הובאו דברי הזהר (בעבריוב 
בשם "מדרש ,יהי אור׳") ושאר מקובלים, ובתוכם הקונטרס האנונימי 
על ״חיבור האדם עם אשתו״, שנכתב בסוף המאה ד, 13 וייחס אח״כ 
לרמב״ן (ק״ם, כ״א), וזכר, להשפעה רחבה. עם-זאת נתקיימה. בכל 
התקופות, התנגדות חזקה לק׳ בחוגים שונים של פשטנים. בעלי- 
הלכה ופילוסופים. 

בספרד נחלשה מאד היצירה הקבלית במאה ה 15 . אמנם נמציאו 
מקובלים רבים, וכה״י הרבים שהועתקו מעידים על עיסוק רב. אבל 
מועט החידוש. ב 1482 חיבר יוסף אלקסטיאל מג׳אטיבה תשובות על 
י״ח שאלות בק׳ שד,פנה אליו יד,וד 1 -, (ע״ע) חיט, ויש בהן גישה 
עצמאית מאד. יהושע אבן נחמיאס (בעל ״מגדול ישועות״ 1 כ״י) 
ושלום אבן זיתון מסרגוסה, תלמידי ר׳ יצחק קנפניטון (ע״ע), היו 
בין נציגי הק'. בתקופה זו פעלו גם ר' יצחק דילר, ריינד, ור״י 
סיטצק הצעיר■ כמה מקובלים עברו לאיטליה עוד לפני הגירוש, 
כגון יצחק מר-חיים, שכתב בנאפולי ב 1491 . גם יוסף אבן שרגא 
(נס׳ 1508/9 ) ויהודה חייט היו מדוברי ר,ק׳ הספרדית באיטליר.. 
ם׳ .,אוהל מועד״ (כ״י) האנונימי נכתב להגנת הק' (לפני 1500 ) - 
באיטליד, או עדיין בספרד. פעולת הגולים חיזקה אח הק׳, שמצאה 
במאה ה 15 חסידים רבים באיטליד,. 

11 . הק׳ אחרי גירוש ספרד והמרכז החדש בצפת. 
גירוש ספרד ( 1492 ) הביא למפנה מכריע בק׳. התמורה העסוקה 
בתודעת הדור הוציאה את הק׳ לדשות-הרבים, בעוד שעם כל 
התפשסותה עד-אז נשארה הק׳ קניינם של חוגים צרים, שלא יצאו 
כמעט מהסתגרותם האריסטוקראטית. הלך-רוה אסכטולוגי נצטרף 
לדחיפות המקוריות-ביותר של הק׳ רק אז, והמשיחיות נכנסה לליבד, 
של חק׳. הקדמונים חתרו להחזרת האדם לפקור חייו ע״י דבקות 
מיסטית — ערך שאפשר להגשימו בכל מקום וזמן — אך לאחר 
הגירוש הצטרפה הק׳ למגמות משיחיות ואפוקליפטיות שהרגישו את 
דרך האדם קדימר" אל קץ הגאולה, יותר מאשר את דרכו חזרה אל 
הבראשית. צירוף זה הפך את הק' לגורם היסטורי נכבד־ביותר, ואף 
שתורותיה נשארו קשות, ניתנו מסקנותיה לפופולריזאציה. הק׳ חדרה 
לאמונה העממית ולתהום המנהג, והתגברה על מתנגדיה. כוח היצירה 
יצא מהמרכז החדש, שנתגבש בצפת כ 40 שנה לאחר הגירוש, 
והתנועד. שיצאה משם היא האחרונה ביהדות שזכתד, להשפעה 
קיימת באירופה, אסיה וצפון-אפריקה גם-יחד, השפעה שנתקיימה 
נם אחרי משבר השבתאות (ע״ע) — אות להשתרשותה. 

הקשר בין הפצת הק־ לגאולד, הקרובה נהפך, אחרי הגירוש. 
לכוח דינאמי ורב-הקף. עדות ברורד. לכך דברי מקובל עלום-שם: 
,מד, שנגזר למעלה שלא יתעסקו בחכמת האמת בגלוי, היה לזמן 
קצוב עד תשלום שנת הר״ן ( 1490 ), ומשם ואילך ייקרא ,דרא בתרא׳ 
וד,וחרה הגזירה והרשות נתונד,... ומשנת ה״ש ליצירה ( 1540 ) 
מצוד, סן המובחר שיתעסקו ברבים גדולים וקטנים, אחר שבזכות 
זה עתיד לבוא המשיח ולא בזכות אחר". 

דור הגולים עצמו הוסיף לטפח אח הק׳ הישנה, אלא שביקש 
לענות על הענין שהתעורר באיטליה, צפון־אפריקה ותורכיה ע״י 
הרצאות סיסטמאטיות וכוללות. נציגיו היו: יהודד, חייט, מפרש 




93 


קפלה: התפתחות היסטורית 


94 


"מערכת האלוהות". אברהם פבע, יוסף אלשקאר ואברהם אדרוטיאל 
(ר' ק״ס. ר—ז׳, תר״ץ-״תרצ״א), ובעיקר מאיר גבאי (פ״ע). שספרו 
"עבודת הקודש" הוא התיאור הפעילה של הספקולאציה הקבלית 
שלפני צפת. פעולה אינטנסיווית בדרכים הישנות התגלתה בעיקר 
באיטליה ובתורכיה. באיטליה פעלו. ביו השאר: אליהו מנחם הלפן 
בוונציה. ברכיאל קפמאן במנטובה. יעקב ישראל פינצי ברקנאטי, 
אברהם טריוויש צרפתי בפרארה. ועוד. תורה פנאנתאיסטית נוסתה 
לראשונה בבירור ב״אגרת הציורים" של מקובל עלום־שם (כ״י). 
בסלוניקי נוצר מרכז השוב. ופראשיו: ר׳ יוסף טיטצק (ע״ע), שספר 
מקיף של גילויים נתייחס אליו (ד: ספונות, י״א. תשל״ז), חיים 
עובדיה די בושאל (..באר מים חיים". ש״ו) ויצחק שני. הספר 
החשוב במרוקו אז הוא ..כתם פז" למקובל שמעון לביא (ע״ע) 
מפאס — הפירוש היחיד לזהר שלא הושפע מקבלת צפת (נדפס על 
ס' בראשית. תקנ״ה). בירושלים ובדמשק פעלו מקובלים מגולי ספרד 
ופהמסתערבים (ע״ע). מגולי פורטוגל היה יהודה בו פשה אלבוטיני 
(נפטר 1520 ). שחיבר מבוא לק׳ הנבואית (כ״יו ד ק״ס. כ״ב, תש״ו) 
והקדיש פרקים רבים לק׳ בספרו ..יסוד משנה תורה" על הרמנ״ם 
(בכ״י) • 

בדמשק פעלו באמצע המאה יהווה חליווה (..ס׳ כבוד") ויוסף 
בן אברהם ציאח מהמוסתערבים, שישב כמה שנים בירושלים וחיבר 
שם ב 1538 את ״אבן השוהם״ וב 1549 את "שארית יוסף", ועוד 
(הכל בכ״י), המצטיינים בספקולאציות על תורת הספירות ובפדי־ 
טאציה במיסטיקה של אורותיה!. ספריו מהווים שיא במגמה זו 
ומגלים נטיח חזקה לק' המעשית ולענייני ה״סטרא אתרא". 

בקרב האשכנזים נתחברו, אחרי הגירוש, אנתולוגיות; .שועזן 
סודות" לר׳ משח בן יעקב מקייב (בחלקו; קארעץ, תקמ״ד. כולו 
בכ״י), ,.ספר חמקנה" ליוסף איש רוסהיים (ע״ע! ירושלים. תש״ל) 
ופרוש התפילות לר׳ נפתלי הירץ פרוס (ע״ע [ 13 ! ש״ד). בפולניה 
התפשטה הק' רק מהמחצית השניה של המאה ה 16 , עם פעולתם 
של מתתיהו דלקרוט ור' מרדכי יפה (ע״ע). 

הדפסת מספר ספרי־מופת תרמה להפצת הק׳ מאמצע המאה ה 16 . 
כשי״ל ספרו של ריקנאטי בוונציה (רס״ג) וספרים אחרים בסלוניקי 
ובקושטא, לא נתעוררה התנגדות — אף שנדפסו בלא הסכמות. ברם, 
הדפסת הזהר ו״המערכת" (שי״ח) עוררה ויפיח מר. חלק מרבני 
איטליה ומראשי המקובלים חששו שעי׳׳כ יבואו הדיוטות לידי דעות 
זרות. גם שריפת התלמוד באיטליה (שי״ד) תפסה מקום בוויכוח. 
לבסוף גברה יד המחייבים, וקורא דרור להדפסת יתר ספרי הק' 
באיטליה, גרמניה, פולניה ותורכיה. 

ב 40 השנים הראשונות אחרי הגירוש מתגלה מגמד, אפוקליפטית 
מובהקת, שראשיה בין הגולים פעלו בא״י ובאיטליה. אברר,ם בן 
אלעזר הלוי (ע״ע), שהתיישב ב 1515 בערך בירושלים, הקדיש את 
עיקר פעולתו לתעמולה כזו, שעשתה רושם בזמנו. סמור לאחר 
הגירוש נתחבר, כנראה בוונציה. ס׳ "כף הקטורת" (כ״י), המפרש 
את מזמורי תהלים כשירי־קרב במלחמת־הקץ. תנועות משיחיות 
התעוררו אז בין האנוסים בספרד וגם באיטליה סביב המקובל אשר 
למליין( 1502 ), שרבים מקונטרסיו בק׳ נשתמרו בכ״י, ונתחבר הנוסח 
הראשון של מעשה יוסף דילה רינה (ע״ע). גם יצחק אברבנאל (ע״ע) 
נטה לתעמולה זו, שקבעה את הגאולה לשנים 1503 , 1512 , 1540 
( 1541 ). ההד העמוק להתעוררות׳ זו היה בהופעת דוד הראובני ושלמד. 
מלכו (ע׳ ערכיהם). דרשותיו של מולכו נתקבלו ברצון ע״י מקובלי 
סלוניקי, ובחזיונותיו התמזגה הק׳ עם התעוררות לפעולה מדינית 
בין הנוצרים. הופעת לותר (ע״ע) נתפרשה כאות להתמוטטות 
הכנסיה. 

בעקבות התעוררות זו גם נתגברה ההכרה, שערב הגאולה יתגלה 
אורה ע״י גילוי הסודות הקודמים! הביטוי העמוק־ביותר לכך הוא 
הפיכת א״י למרכז חק׳. תחילה בירושלים, ומ 1530 ואילך בצפת, 


התאספו במשך עשרות שנים מקובלים רבים מכל התפוצות! כף 
נתעלתה צפת למרכז הרוחני של האומה לשני דורות. גם גדולי 
ההלכה. כר׳ יעקב בירב ור׳ יוסף קארו, היו מושרשים עמוק בק', 
ותקוותיד.ם המשיחיות היו ברקע הריב הגדול על הסמיכה (ע״ע), 
שיעקב בירב שאף לחדשה ב 1538 . ספרדים, מוסתערבים ואשכנזים 
תרמו לתנועד, זו, וסמכותם הדתית העליונה של אנשי צפת נתקבלה 
בשכבות רחבות בתפוצה. חסידות יתירה שימשה ביטוי מעשי לתנועה 
זו והכינה את הקרקע לאגדד, פוריה סביב מקובלי צפת. כבראשית 
הק׳ בפרובנס חברו גם כאן התעסקות ספקולטיווית וגילויים מעמקי■ 
נפש אחרים. בצורת "מגיד" (ע״ע) המדובב את שפתי המקובלים 
או מכתיב להם! לפנינו לא צורה ספרותית, אלא מציאות נפשית 
מסוימת. כבפרובנם ובספרד מתגלות גם כאן מגמות פילוסופיות, 
מיתיות ואנתרופומורפיות אלו לצד אלו. 

ר׳ דוד בן שלמה אבן זמרא (ע״ע) מייצג בספריו את הק׳ הישנה: 
״מגן דוד״ — על צורת האותיות (תע״ג). "מגדל דוד" על שה״ש 
(תדל״ג). ״מצודת דוד״ על טעמי המצוות (תרכ״ב)! וכן בשירו 
״בתר מלכות״ — חיקוי קבלי לגנידול (קובץ ״אוד קדמון", 1703 ). 
שיטה חדשד. נתפתחה ע״י ר׳ שלמה אלקבץ ותלמידו וגיסו ו" משה 
קורדוברו(ע״ע! להלן רמ״ק). הוגה־הדעות והנציג החשוב ביותר של 
קבלת צפת. מחשבה דתית אינטנסיווית מאד וכוח־הסברה הצטרפו 
אצל רמ״ק, והוא התאולוג הסיסטמאטי העיקרי של הק׳. תורתו 
העיונית, המבוססת על אלקבץ, נבדלת מהק׳ הקדומה, בפרט בתורת 
הספירות. היא נתפתחה הרבה בין חיבורו הראשון. .פרדס רימונים" 
( 1548 ! נדפס: שנ״ב), ובין השני, ״אלימא רבתי״ ( 1567 ! נדפס: 
תרמ״א), בעקבות פירושו הארוך על כל הזהר, "אור יקר" (תשכ״ב 
ואילך! עד עתה הופיעו 10 כרכים). רמ״ק פירש את תורת הספירות 
מתוך דיאלקטיקה אימננטית שתלה על תהליך האצילות, שראה אותו 
כתהליך סיבתי. לדעתו קיים עיקרון צורני, המשועבד לדיאלקטיקה 
מיוחדת והקובע את כל שלבי ההתגלות של האלוהות ("אין־סוף") 
באצילות. הפועלת. לדעתו, כאורגגיזם חי. לשיטתו פרצוף שונה־ 
לגמדי מזד, שלבשה הק׳ בס׳ ״עבודת הקודש״, שגתחבר ( 1531 ) 
זמן קצר לפגי גיבוש המרכז בצפת, אע״פ ששגיהם מתבססים על 
הזהר. בדרכי רמ״ק הלכו תלמידיו: אברד,ם הלוי ברוכים, אברהם 
גלאגטי, שמואל גליקו, מרדכי דאטו (שהביא את קבלת רבו לאי־ 
טליד,), אל 1 י]עזר אזכרי ואליהו דה וידאש. שני האחרונים חיברו את 
ס״ ״חרדים״ (שס״א) ו״ראשית חכמה״ (של״ח) — ספרי המוסר 
הקלאסיים של חק׳ בצפת. אלה השפיעו הרבה ופתחו שער לסוג 
ספרותי שלם. שנפח במאות ה 17/18 , ושעשה להתפשטות הק׳ יותר 
מספרי ק׳ רבים. 

בלתי-תלוי ברמ״ק, אבל רווי אווירת צפת, שתורת הגלגול תפסה 
בה מקום רב, הוא ס׳ "גלי רזיא" למחבר עלום־שם (בכ״י! מקצתו 
נדפס; תקע״ב). ייחוסו לאברהם הלוי ברוכים מוטל בספק. הספר, 
שנתחבר בשנים 1552/3 , מסביר את קורות גיבורי המקרא, ודווקא 
פעשיד.ם המפוקפקים, באמצעות חוקי הגלגול, הספר מקורי ביותר, 
והפסיכולוגיה הנועזת שלו מהווה תקדים ראשון לגישתם הפרדוכסא־ 
לית של השבתאים לנושא. 

מבחינת אישיותו עלה על רמ״ק ותפס את מקומו "האד״י", ר׳ 
יצחק לוריא (ע״ע). בצפת פעל רק נ 2 — 3 שנותיו האחרונות, אבל 
השפיע עמוקות על חוג סגור של תלמידים, רובם מחכמי הדור, 
שד.פיצו ופיתחו את תורתו והנהגותיו אחרי פותו. מבחיגה הגותית 
אין האר״י משתווד, עם רפ״ק, אך מבחינת השפעתו האישית וד,היס¬ 
טורית מתחרד, בו רק השפעת הזהר. שיטתו תלויה, יותר משחשבו, 
ברמ״ק, אלא שהכניסה למושגיו העיוניים מעין ךמיתיזאציה. בפרט 
הושפע מפירושי רפ״ק על מושגי ה״אדרת" שבזהר. אצל האר״י 
נקשרו רעיונות אלה עם "חכמת הצירוף". הרבה בשיטתו אינו ניתן 
להבנד. גמורה ותובע התבוננות אישית. פיתוח קיצוני של הראקציה 



95 


קפלה: התפתחות היפטודית 


96 


הגנוסטית נק/ ועיסה המגמה המיתית בק׳, זכו נאו לנצחון גדול־ 
ביותר, שלא נבפגמות הפילוסופיות בק׳ הספרדית ואצל רס״ק. 
החלקים הברורים המתייחסים לראשית תד.ליך הבריאה, מתרחקים 
מנקודות־המוצא הנאו־אפלסונירת, אך יש בהם עניין רב לתולדות 
המיסטיקה והשפעתם ההיסטורית עצומה. כאן יש שינויים ניכרים 
בין הנוסחות השונות של קבלת האר״י, היו שגנזו חלקים מסוימים — 
כך נהגו ר׳ משה יונה לגבי כל תורת הצמצום (בם׳.כנפי יונה") 
ור׳ חיים דטל לגבי בעיית בירור הךינים פאין־סוף, בתהליך הצמצום 
והאצילות — והיה מי שהוסיף משלו, כישראל סרוג (ע״ע) בתורתו 
על "המלבוש". חידושי האר״י, בכללים ובפרטים. היו עמוקים 
ומרחיקי־לכת ועם כל אחיזתם ביש; היקנו לק׳ פנים חדשות-לגמרי. 
הדשות בעיקרן הן התורות האלו: על הצמצום, הקודם לכל תהליך 
של אצילות וגילוי האלוהות! על הקצב הכפול של "התפשטות 
והסתלקות" הכוחות האלוד.יים! על חמשת .,הפרצופים" כיחידות 
עיקריות של העולם הפנימי ! על התהוות תהליך העולם מתוך שואה 
הכרחית שאירעד. ל״אדם הקדמון״! ועל התיקון האיטי של האורות 
הרוחניים שנפלו לשלטון הקליפות. אפ:ן הגנוסטי של תורות אלו, 
המהוות מיתוס חדש של היהדות, ברור. לדראמה הקוסמוגונית 
מתאימה דראמה פסיכולוגית, מסובכת לא־פחות, על החטא הראשון 
ותיקון הנשמות שנידונו לגלגולים מאז. תורת התפילה והכוונה 
המיסטית חוזרת למרכז הק', ביתר הדגשה מבעבר, ונעשית לגורם 
החזק ביותר בק׳ חדשה זו, בהמריצה במישרין את הפעילות המת¬ 
בוננת של האדם. היסוד המשיחי בולט מבשאר שיטות הק׳, ותורת 
ה״תיקוך שלה השרתה מתה משיחי גבוה, שמצא את פורקנו בתנועה 
השבתאית. אין לומר שק' זו מצטיינת בנטייתה ליישום מעשי או 
למאגיה! אלו קיימות גם ביתר השיטות ואפילו אצל רפ״ק. אעפ״כ, 
בתורת הבונה (ע״ע) היה גם יסוד חזק של מאגיה, וכן ב״יחורים״ — 
תרגילי התבוננות המיוסדים על ריכוז המחשבה לצירופי שמות 
קדושים — שמסר האר״י לאחרים מתלמידיו. 

תלמידי האר״י, שראו בו -משיח בן יוסף" שסלל את הדרך 
ל״משיה בן-דוד" העתיד לד,תגלות, הסתגרו דור שלם אחרי מותו, 
ורק לעתים הגיעו כתבים מקוסעים לחר׳ל. בינתיים נתגבשה בא״י 
ספרות שלמה של "כתבי האר״י", שדק מעט מאד מפנה מכתבי 
האר״י עצמו. מלבד הנ״ל השתתפו בכך גם יוסף אבן טבול, יהודה 
משען ואחרים. תעמולה, ובפרס בהו״ל, החלה רק בסוף המאה ה 16 , 
עם מסעיו של סרוג באיטליה ובפולניה! בניגוד ליומרתו היה הלה 
מתלמידי האר״י רק במובן הרוחני. 

ההשפעה בגולה לוותה התעוררות רבה, בפרט בתורכיה, איטליה 
ופולניה. באיטליה השובר, פעולתם של מרדכי דאטו — שעסק גם 
בתעמולד, ספרותית־משיהית לקראת 1575 ■ ■ וחלמיח מנחם עזריה 
פאנו, ראש מקובלי איטליה. יש גם לציין את המאבק בין קבלת 
רמ״ק לקבלת האר״י בספרי אהרן ברכיה מפודנה, תלמידו של פאנו. 
פאנו כתב הרבה, בעקבות רמ״ק ואח״ב בעקבות נוסח סרוג על קבלת 
האר״י, והוא ותלמידיו הפכו את איטליה למרכז חשוב של הק׳. 
הדרשנים שם ובפולניה דרשו בק׳ בציבור, וסיסמאותיד, הפכו לנחלת 
רבים. נסיונות להסברת הק׳ מבלי להשתמש במונחיד. ישנם בכתבי 
מהר״ל מפראג (ע״ע יהודד, ליוא בן בצלאל), ובם׳ "בית מועד" 
למנחם רבא מפדובה (שס״ח). תיקוני תשובר" תפילות ומנהגים 
חדשים משל מקובלי צפת, נפוצו בקהל הרחב, בפרט מאז הופעת 
"סדר היום" למשה אבן מכיר מצפת(שנ״ט), ונוסדו חברות לטיפוחם. 
תפקיד לא-מבוטל מילאד, תחיית השירה הדתית המושרשת בעולם 
הק-. בצפת פעלו: אלעזר אזכרי, י. נג׳רר" ם. לונזנו (ע' ערכיהם) 
ואברהם מיימין! ובאיטליה: נב דאטו, אהרן ברכיה ממודנד, ויוסף 
ירידיה קדמי. שירה זו הדהרה גם בדורות הבאים, אצל שלום שבזי, 
פשה זכות. מ. ח. לוצטו (ע׳ ערכיהם) ועוד! כל אלה גילו את ערכם 
הציורי והלירי של הסמלים הקבליים. הלק מפיוטיהם חדר אף לסידור. 


ר׳ חיים ויטל (ע״ע), ראש תלמידי האר״י, לא עודד הפצת כתביו, 
ולפיכך הגיעה ידיעת האר״י לגולה בראשונה בנוסה משה יונה 
וי. סרוג! כמעט כל ספרי הק' שנדפסו עך אמצע המאה ה 17 טבועים 
בחותמו של סרוג. רק שבתי שעפטיל הורוביץ (ע״ע [ 13 !) בפראג, 
בספרו.שפע טל" (שע״ב), ביסס אח נסיונו לקשה־ את חורת הצמצום 
של האר״י עם קבלת רמ״ק על כתבי יוסף אבן טבול. אברהם הירירד, 
(ע״ע ארדה), תלמידו של סרוג, קשר את תורת רבו עם הפילוסופיה 
הנאו־אפלטונית, וספרו, 01610 11:1 > ס״זטי! ("שער השמים"), הוא 
היחיד בק׳ שנכתב ספרדית, ושהגיע באמצעות תרגום עברי ( 1655 ) 
וקיצור לטיני ( 1684 ) לידיעת מלומדים רבים באירופה. 

בראשונה רק נרמזו תורות האר״י בדפוס, כבס- "אפיריון שלמה" 
לאברהם ששון (ונציה, שס״ת). ורק בשנים 1629/31 הופיעו ספרי 
י. ש. דלמדיגו (ע״ע), "תעלומות הכפר," ו״נובלות חכמה", שהכילו 
מקורות מכתבי סרוג ותלמידיו ועיונים ארוכים בהם בנסיון להבינם 
ברוח פילוסופית. אז התפשסו גם כ״י מתורותיו של ויטל, וב 1648 
הופיע באמסטרדם ס׳ "עמק הפלד" לנפתלי בכרך, שהכיל הרצאה 
מפורטת מאד של תורת האר״י מתוך ערבוב מסורות ויטל וסרוג. 
השפעתו היתד, כבירה — אף שלא חסרו דברי מחאה — ובעקבותיו 
י״ל גם מקורות אחרים, כגון "התחלת החכמה" מאסכולת סרוג, 
שאברהם קלמנקס מלובלין ייחסו לעצמו בשם .מעין החכמה" 
(אמסטרדם, תי״ב), הדפוסים, שהלכו וד,תרבו במאה ה 17 , משקפים 
רק במקצת את התפשטות הק' במזרח ובמערב. מא״י וממצרים 
נתפשטו עיבודים שונים של קבלת האר״י וכבשו לבבות. חלק גדול 
בכך היה לאנשי המרכז שנתגבש בשנים 1630 — 1660 בירושלים, 
בראשות יעקב צמח. נתן נטע שפירא ומאיר פופרס. הם עסקו בעריכת 
כתבי ויטל וביצירה מקורית, אך רק ספרי שפירא, ששהה בסוף ימיו 
באיטליה, נדפסו ("טוב הארץ", תס״ו! .יין המשומד" ו״מצת שימו¬ 
רים", ת״ך! כולם בוונציד.). חדירת הק' התבטאה בספרי דרשות, 
מוסר וד,נד,גד" ובראשם ם' "שני לוחות הברית" לר׳ ישעיה חורביץ 
(ע״ע [ 6 ]), ובן בפירושי הלכות ע״פ ק׳. בתחום ר.ד.לבה הגדיל לעשות 
ו" חיים הכהן מחלב. שספרו "מקור חיים" (אמסטרדם וליוורנו, 
תי״ד/ט״ו), סלל דרך לסוג זה של ספרות הק׳. 

עמידתם של רבנים מובד,קיט לצד ר,ק׳ מנעד, התקפות חריפות 
עליה,. והאשמות מפורשות ב״מינות". ברם, משכילים שמרנים רבים 
שנאוה, ומהם שהתקיפוד. בספריהם, כגון: יצחק פולקאר (הפאר, 
ה 14 ), יוסף בן משולם בסי ״עלילות דברים״ ( 1468 ! נדפס ב״אוצר 
נחמד", ד׳), אליהו דלמדיגו ב״בתינת הדת", מרדכי קורקוס בספר 
שאבד, ומשה בן שמואל אשכנזי בקנדיר. ( 1460 ואילך! בכ״י). 
פאוחר-יותר חיבר יהודד, אריה מורנה (ע״ע) בוונציה את "ארי 
נוהם', ספר הפולמוס הקלאסי נגד הק׳( 1840 ), שנפוץ הרבה בכ״י אך 
לא פורסם בחייו. גם ש. דלמדיגו יצא ב״אגרת אחוז" נגד ד,ק׳, וגם 
דבריו הופצו רק בכ״י (י״ל ע״י אברהם גייגר, ב״מלא חפניים", 
1841 ). 

בפולניה התפשטה הק' מאד מסוף המאה ה 16 , ההתלהבות הגיעה 
לידי כך ש״המדבר דופי על חכמת הק" נתע 1 ב ל״חייב נידוי" 
(ר׳ יואל סירקס בתשובה). בראשונה שלטה מגמת רמ״ק. אך מאמצע 
המאה ה 17 גברה קבלת האר״י. לפני 1648 חסרה עם זאת דווקא 
השפעת הרעיונות הסיססמאטייס, כפי שניכר אצל אריה ליב פרילוק, 
אברהם כד,ן רפפורט באוסטרהא. נתן שפירא מקראקוב, בעל "מגלה 
עמוקות" (שצ״ז), ודומיד,ם. גם כאן נפוצו בראשונה כתבים מבית 
מדרשו של סרוג. הובלטה־ביותר המלחמה ב״ססרא־אחרא", המגובש 
ב״קליפות", שהוצא מהקשר 1 בתורת התיקון וד,ועפד כיסוד לעצמו. 
הנטיה לפרסוניפיקציה של כוחות אלה ברוח דמונולוגית בולטת 
בעיקר אצל ר׳ שמשון מאוסטרופוליא, שנחשב, אחרי מותו ( 1648 ), 
לגדול מקובלי פולניה. נטיר, זו מקנה לק' שם — שהתבססה גם על 
כתבים בדויים ע״ש האר״י, שמקורם בפולניד, עצמה — פרצוף משלד" 







97 


;!לה: התפתחות הי;טדרית 


98 


12 . הק׳ בדורות האחרונים. מלבד גורמים מקוסיים 
יש לראות בהתגברות הק' בתודעת הדור את הרקע לתנועה השבת¬ 
אית וביטויה. השידוד העמוק שבא בעקבות ההתעוררות המשיחית 
פתח דרך לחידושים גדולים בעולם הק'. כאשר הוגים נרחבים 
האמינו במשיחותו של שבתי צבי גם אחרי המרתו, הצטרפו שני 
גורמים ביצירת קי שבתאית נועזת, שנחשבה למינות: (א) הדעה 
שעם התחלת הגאולה אפשר לראות כבר את השינויים העתידים־לבוא 
במבנה העולמות, ולתאר את תורת הבריאה לפי הגילויים המתחדשים! 
(ב) הצורך לקבוע מקום למשיח בתהליך זה ולהצדיק את הקריירה 
האישית של שבתי צבי על כל סתירותיה. מכאן כוח החידוש הרב 
וד,נועז של הק׳ השבתאית. שאיו כמותו כלל בק׳ המאוחרת. שיטותיה 
העיקריות נוצרו ע״י נתן העזתי(נם׳ 1680 } יא. מ. קרדוזו(נם' 1706 ! 
ע׳ ערכיהם}, שחיבוריהם הועתקו הרבה בכ״י והשפעתם ניכרת יפה 
גם בכמה מהנדפסים. עם המאמינים הנסתרים נמנו מגדולי הרבנים. 
וכך נוצר תחום של "בין השמשות' בדבריהם הנדפסים. ק׳ חדשה 
זו גילתה כוחה בעיקר בשנים 1670 — 1730 . 

מאמצי המקובלים הלא־שבתאים התבטאו בשני כיוונים: (א) להמ¬ 
שיך במסורת הק׳ שמן הזהר וער האר״י, ולנהוג כאילו לא קרה דבר! 
(ב) לצמצם את התעמולד. הקבלית, ולשוב ולעשות את הק' לתורת 
סוד. מכאן אפיה השמרני המובהק של הק' מ 1700 ואילך; הישמרות 
מן המשיחיות, הבלטת ענייני הכוונה בתפילה, הדגשת הצד התאוסופי 
והטפת מופר ברוח הק׳. הבדלי גישה התגבשו בעיקר בהבנת תורות 
האר״י ע״פ האסכולות השונות של תלמידיו. נמצאו גם מקובלים 
שהבחינו בין ק׳ מפרתית, לוריאנית, ובין תהום החקירות. או הגילויים 
החדשים, כך ששני התחומים לא נגעו זה־בזה ויכלו לדור בכפיפה 
אחת. כך, למשל, יעקב קופל ליפשיץ. מהשבתאים הנסתרים, בס׳ 
״שערי גן עדן״ (קארעץ, תקס״ג)! ובצורה שונה — פ. ח. לוצטו, 
שהשתדל להפריד בין הסבריו השיטתיים לקבלת האריי (בס' 
"פתחי חכמה", ועוד} לביו ההסברים שנתייסדו על גילויים שזבה 
להם. 

לצד טיפוח המסורת הלוריאנית הצטיירה גם פעולה אנתולוגיה. 
ספרי-המופת שלה היו שני הלקי .,ילקוט ראובני" לראובן הושקה, 
שריכזו את היצירה האגדית של המקובלים לפי עניינים (פראג, ש״ס) 
ולפי סדר התורה (וילהרססדורף. תמ״א) וזכו לתפוצה רחבה. 
ילקוטים כאלה חיברו חכמי הספרדים עד לאחרונה, עפ״ר בתוספת 
ביאורים, כגון .מדרש תלפיות" לאליהו הנהן האיתסרי (איזמיר, 
תצ״ו). מסוף המאה הד! התפשטה גם ק' עממית. שהדגישה בעיקר 
את יסודות תורת הנפש והמוסר — לצד תזות בודדות — במסגרת 
דרשנית כללית. סוללי-הדרך לסוג זה היו דרשנים גרולים כמו 
בצלאל בן שלמה מסלוצק, אהרן שמואל קיידאנובר ובנו צבי הירש 
(בעל .קב הישר״) וכן ברכיה ברך שפירא — בפולניה! חיים הכהן 
מחלב (בעל "תורת חנם"), אליהו הכהן האיתמרי באיזמיר. ר' חיים 
ן׳ עטר (בעל "אור החיים" על התורה) במרוקו ומרדכי משה ששון 
בבגדד — בין הספרדים, נפוצו פירושי מדרש ברוח זו, כגון •נזר 
הקודש" (על ב״ר! תע״ט) ו״זיקוקין דנורא" (על ״תנא דבי אליהו״! 
פראג, תל״ו}. בד,שפעת הק׳ גם נוצרו בפולניה, במאה ה 17 , ..מדרשי 
הפליאה" הפרדוכסאליים, המנוסחים כמדרש קדמון ופתרונם דורש 
חריפות ורמז קבלי. 

מרכזים גדולים היו אז במרוקו, שספרותה נשארה ברובה בכ״י. 

אך גם ככל צפוו־אפריקה שלטה הק׳ — בעיקר קבלת האר״י. תערובת 
שיטות ניכרת בתימן ובכורדיסטאן, שם העסיקה הק׳ שרשים, בפרט 
מהמאה ה 17 . גדולי מקובלי תימן היו המשורר שלום שבזי. שחיבר 
גם ״מדרש חמדת ימים" (ירושלים, 1956 ) ויוסף צאלה (נם־ 1805 ) — 
שניהם מצנעא. בראואנדוז שבכורדיסםאן פעלה משפחת המקובלים 
חרירי במאות ה 17/18 . מאוחר־יותר נוצרו מרכזים בחלב ובבגדד. 
בכל אלו, וכן באיטליה, נתפשטה מאד שירה דתית בדרכי הק'. 


ראשיה היו: פשה זכות, בנימין כהן ום. ח. לוצאטו — באיטליה! 
יעקב בן צור — במרוקו: שלפה מולכו (השני! נם׳ 1788 ) — 
בסלוניקי וירושלים, ומרדכי עבאדי — בחלב. 

מעמד מיוחד נודע באמצע המאה ה 18 למרכז החדש בירושלים. 
בראשו עמד ר׳ שלום שרעבי (ע״ע), המקובל החשוב כיותר ככל 
המזרח וצפון-אפריקה, שבחשב לבעל השראה עילאית כשל האר״י 
עצמו. בישיבת ״בית אל״ שנתקיימה בירושלים כ 200 שנה (נחרבה 
ברעידת-אדמה ב 1927 ) נתגבשה פגמה כפולד,: א) התרכזות כמעט- 
מוחלטת בקבלת האר״י לפי כתבי ר׳ ח. ויטל ותפיסת תורת ה״כוונות" 
בתפילד, כמרכז הק׳. ב) פניה לאסיטריקה של "בני עליה", המגשימים 
חיים של חסידות אריסטוקראטית. בולטים קוח-דמיון עם המיסטיקה 
המוסלמית (הצופיות) כארצות שמהן משבה "בית אל" את חסידיה. 
שרעבי ערך סידור־תפילה (יתשלים, תרע״א) עם כוונות מפורטות 
אף מאלו שנמסרו בשם האר״י ב״שער הכוונות", ובני הוגו תירגלו 
שנים רבות את ביצוען הרוחני. ספרות ענפה של פירושים וד,גהות 
נכתבה על ספרי שרעבי. משני הדורות הראשונים נשתמרו כסה 
■שמרי התקשרות", ובהם התחייבו החתומים לחיי שותפות רוחנית 
שלמה בעור,"ז ונבא. מראשי החוג בדור הראשון היו גם ר׳ יו״ט 
אלגזי, ח. י. ד. אזולאי (ע׳ ערכיהם} וחיים דילה רוזה. סמכותו העל¬ 
יונה של חוג זה בכל ארצות האסלאם נקבעה מהר ונתקיימה עד 
חורבנו. מאחרוני מקובלי ״בית אל״ היתר' עובדיה הדאיה (נפי 1969 ). 

בין גדולי הק- במזרח היו: אברהם אזולאי במרקש (נפ׳ 1736 }, 
אברד.ם טוביאנה נאלג׳יר (נס׳ 1793 ). שלום בוזגלו ממראכש (נפ׳ 
1780 ), יעקב אבוחצירה (נפי 1880 ) ויוסף חיים בן אליהו (נפי 1909 ). 
חלק ממקובלי תורכיה ומרוקו במאה ה 13 , כגדליה חיון (ע״ע) 
בירושלים, מאיר ביקאיים באיזמיר ודוד די מדינה בחלב. היססו 
בעניין השבתאות. החיבור הקלאסי שיצא מחוגי מקובלים אלה, 
שדבקו במסורת לכל דקדוקיה, אך שמרו בסתר על זיקה שבתאית. 
הוא ס׳ "חמדת ימים" האנונימי(איזמיר, תצ״א/ב), שהשפעתו במזרח 
היתה עצופד.. 

מרכז דומה־בפקצת ל״בית אל״ נתקיים בשנים 1740 — 1810 
ב״קלדז״ בברודי, ובראשו חיים צנזר (נפ׳ 1783 ) ומשה אוסטרר 
(נם׳ 1785 ). גם כאן הודגשה קבלת האר״י. יושביו היוו מוסד מאורגן 
של מקובלים שפעלו בצוותא וזכו לסמכות מיוהדת. רבים מספרי הק׳ 
שנתפרסמו אז בפולניה נשאו את הסכמת הקלויז. כשנתפתהה בפו- 
דוליה החסידיות (ע״ע) החדשה, נשארו מקובלי הקלויז מחוצה לה. 
קשר יחיד בין שני המרכזים הללו יצר דווקא גיסו של ר׳ ישראל 
בעל שם טוב(ע״ע), גרשה קיטובר, חבר הקלויז שעלת לא״י ור,צטרף 
למקובלי "בית אל". עוד קודם פרחה הק׳ במקומות רבים בפולניה 
ובגרמניר" ורבים ממקובלי הדור ההוא היו דווקא מליטא, כגון יהודה 
ליב פוהוביצר (סוף המאה ה 17 ) דשראל יפה (בעל "אור ישראל", 
1701 ). כגדולי הק׳ בליטא במאה ה 18 נתפרסמו אריה־ליב אפשטיין 
מגרודגו(גפ׳ 1775 ) ור׳ אליהו (.הגאון") מווילנה, שקבע את דרכם 
של רוב מקובלי ליטא במאה ה 19 . נתפרסמו בייהוד יצחק-איזיק 
חבר ושלמה אלישוב ( 1841 — 1924 ), שחיברו הרצאות שיטתיות 
על קבלת האר״י: "פתחי שערים" (ורשה, תרמ״ח) ו״לשם שיבו 
ואחלמה״ ( 1909 — 1948 ). בפולניה ובגרמניה הופיעו מסוף הפאר, 
ה 17 ספרי ק■ רבים וספרי מוסר על יסודה. נסיונות סיטטמאטיים 
נמצאו בס' "ויקר,ל משה" למשה גראף מפראג (דסוי, תנ״ט) ובספרי 
אליעזר פישל מסטריזוב, התעוררות ככוח "גילוי" נחשדה, לרוב, 
בנטיה לשבתאות, אך היו ספרים כאלה גם בק' שמרנית, כגון "ברית 
עולם״ לר״ יצחק אשכנזי (א': וילנה. תק״פ, ב׳: ירושלים, תרצ״ז). 
ההתפתחות בפולניר, במאה ה 18 נקשרה גם בהשפעת מקובלי איטליה. 
ובפרט של ס׳ ״שומר אמונים״ ליוסף אירגם — שהשפיע הרבה על 
ר' בריד קוסובר — ושל "משנת חסידים" ו״יושר לבב" לעמנואל 
חי ריקי. כתבי רפה״ל הגיעו למקובלי ליטא, ומקצתם גם לראשוני 



99 


,גדה: התפתחות היסטורית; גופי תורה 


100 


החסידים, ועשו חשם רב. מקובל בעל נושר הרצאה סיסספאטית 
היה יעקב מאיר שפילפן בבוקרשט (״סל אורות״. לבוב, 1876 — 1883 ). 
היו נסיובות לשוב ולקשור ק׳ בפילוסופיה, נ״מאמר אפשרות הטב¬ 
עית" לנפתלי הירש גוסלאר (אמסטרדם, תקנ״ב), ובפרט "ספר 
הברית" לפנחס אליהו הורוביץ (ע״ע 101 ]) מווילנה ו״אמרי בינה" 
ליצחק סטנוב (ע״ע). 

החסידות (ע״ע) שאפה לפופולריזאציה רחבה של רעיונות הק׳, 
בצורה פשטנית ומתוך פרשנות חדשה. כאן שוב הוכיחה המיסטיקה 
היהודית כוח חי ומעצב-חברה. חב״ד (ע״ע) יצרה צורה מקורית 
של ק׳, בעלת מגמה פסיכולוגית. אכן, גם בחסידות נתפתחו זרמים 
שחזרו לקבלת האר״י, במיוחד האסכולה של צבי הירש מזידאצ׳וב 
(נס׳ 1831 ), שראשיה היו יצחק אייזיק יחיאל מקוטרנו (נפי 1874 ), 
יצחק אייזיק מזידאצ׳וב (גס׳ 1873 ) ויוסן׳ מאיר וייס מספינקא 
( 1838 — 1909 ). 

בתחילת ההתעוררות הלאומית במאה ה 19 פעלו שני מקובלים: 

ר' אליהו גוטמבר (ע״ע) בגרדיץ ור׳ יהודד, אלקלעי (ע״ע) בבלגראד 
— שכתביו הציוניים ( 1944 ) ספוגים רוח הק'. במרכז אירופה וב- 
מערבד, ירדה מאד השפעת הק׳. בפרט אחרי המחלוקת בין ר' יעקב 
עמדו ור׳ יונתן איבשיץ על זיקתו של האחרון לשבתאות. ר נתן 
אדלר (ע״ע) ריכז בפרנקפורט חוג שנטה לק׳, ותלמידו ר׳ זקל 
וורססר, ה״בעל־שם ממינלשטט", הורחק מרבנות עירו בפקודת 
השלטון, כנראה ע״פ מלשינות מצד משכילים. "מפני הזיית דת 
קבליסטית״. באמצע המאה ה 18 עוד רשם פנחס קצנלנבוגן, רב 
בבוסקוביץ, חלופות והתרחשויות קבליות במשפחתו (כ״י), וגם 
בחוגו של ר׳ נתן אדלר התייחסו לחלומות נבואיים בכובד־ראש רב. 
ואולם בד״ב הסתייגו הרבנים מכל נהיה אחרי המיסטיקה והק׳, 
וכשפרסם אלחנן וקסלר (נפ׳ 1894 ) את חלומותיו על שואה המת¬ 
קרבת על יהודי גרמניה ( 1881 ). השתדלו החרדים למנעו מכך. ואף 
רדפוהו. הספר הנדפס האחדון של מקובל בגרמניה הוא "תורי זהב" 
(מיינץ, תרל״ה) להירץ אברהם שייאר (נפי 1822 ). בפזרח־אירופה 
ובמזרח הקרוב נמשך העיסוק בק׳ עד השואה. ובישראל ~ עד היום. 
גלגולי רעיונות הק׳ לצורות חשיבה סודרניות־יותר ניכרים גם אצל 
הוגי־דעות במאה ה 20 , בגון: הראי״ה קוק, הלל ציטלין, יצחק ברניס 
ואוסקר גולדברג (ע' ערכיהם). 

מלחמת ההשכלה בק' הגבילה מעט את השפעת הק' במזרח- 
אירופה, אבל לא במזרח, שם השפיעה הק׳ גם על חיי הציבור עד 
הדור האחרון. יוצאת-דופן תנועת "דור דעה" בתימן, בראשותו של 
ר׳ יחיא קאפח (נפי 1931 ), שמלחמתד, בק׳ גרסה לריב גדול. 

ג) גופי-תורה של הק׳. למרות גישות שיטתיות שונות 
בתוך הק', שההבדלים ביניהן עמוקים ואשר לפעמים הן סותרות 
זו את זו, יש לק׳ מאז פרסום ס׳ הבהיר מסגרת משותפת של סמלים 
ומושגים המוכרים כמסורת מיסטית, אף שנבדלו המקובלים בהבנת 
משמעותם המדויקת. גם במערכת משותפת זו יש להבדיל בין סמלי 
הק׳ הקדומה — עד תקופת צפת ועד בכלל — שהיא מערכת תורת 
הספירות, לבין מערכת הסמלים שנוצרה בקבלת האר״י — השלטת, 
בד״כ, מאז — והבנויה מעבר לתורת הספירות על הסימבוליקה של 
ה״פרצופים". 

בנוסף ניברות בק׳ שתי מגמות יסודיות: מגמד. פיתית וסגמד, 
ספקולטיווית. האחרונה משתדלת להקנות לספלים משמעות רעיונית, 
כעין נדבך נוסף לפילוסופיה, שהחדירה לתחומו כרוכה במזיגה של 
חשיבה רציונאלית וד,סתכלות מדיטטיווית. הספקולאציות תלויות 
הרבה בפילוסופיה האפלטונית והאריסטוטלית של יד,"ב ובמינוח 
הקבלי, ומכאן שהקוסמולוגיה של הק׳ שאולה משם ואין בה חידוש 
משלה, עיקר חידושה בתורת השכלים הנבדלים והגלגלים. בדומה 
לפילוסופיה (ד,)יהודית (ע״ע) מתנועעת גם הק' העיונית בין ירושת 
המקרא והז״ל מזה וירושת הפילוסופיה היוונית מזה, אך מקורית 


כאן ההתעוררות הדתית החדשה המבקשת להשתלב בפורשות אלו. 

1 . ה א ל ו ה ב ר י א ה. כל שיטות הק" יוצאות מהבחנה יסודית 
בבעיית האלוהות. המקובלים תמימי-דעד, שאין כל הכרה דתית אלא 
מבחינת יחס האל אל הבריאה. האל בשהוא לעצמו עומד מעבר לכל 
השגה (ואף אקסטאטית), ואת היחס אליו אפשר להגדיר כאגנוס- 
טיציזם מיסטי המנוסח באופן קיצוני והקרוב לרוח האפלטוניות 
החדשה. לציונו טבעו ראשוני מקובלי פרובנס וספרד את המונח 
החדש "אין-סוף׳׳ (א׳׳ס). במובן זה מופיע א״ס לראשונה בכתבי 
יצחק סגי-נהור ותלמידיו, ואח״ב בס׳ הזהר. ב״מערכת האלוד,ות׳׳ 
ואצל בני דורם, תחילה נהגו במונח כבשם פרטי(בלא ה״א הידיעה), 
ורק מ 1300 ואילך מתחילים לדבר גם על "האין-סוף" ומזהים אותו 
עם כינויים אחרים של האלוהות. שימוש מאוחר זה, שהתפשט מאד, 
מציין גם תפיסה פרסונאלית ותאיסטית ברורה. מתחילה לא היה 
ברור אם הכוונה ל״מי" או ל״טה שאין לו סוף", והודגש שאין לכנות 
את א״ס אף באחד מהכינויים הפרסונאליים הרגילים במקרא, ושאין 
להוסיף עליו שבחים כמו "ברוך הוא" או "יתברך". אך באמת ניכרו 
גישות שונות מתחילה, כגון אצל עזריאל. הנוטה לתפיסה לא- 
פרסונאלית של המונח, ואצל אשר בן רוד המשתמש בו בכוונה 
פרסונאלית ותאיסטית ברורד,. 

א״ס הוא ד,שלימות המוחלטת! יש ששללו ממנו גם את הרצון. 

הוא אינו מתגלה. ואינו נפתח אף ל״חרהור הלב" של המתבונן. 
ניתן להסיק על מציאותו, כעילה האינסופית הראשונה, רק מתוך 
סופיותו של כל נמצא. בעל .מערכת האלוד,ות" ניסח את התזה 
הקיצונית. שבכל ההתגלות המקראית וגם בתושבע״פ איו זכר לא״ס, 
ורק המיסטיקנים קיבלו עליו ״קצת רמז״! ע״ב רק האל המתגלה יבול 
להיקרא "אל". רעיונות מסוג זד, חזרו בתקופה השבתאית והשבתאית־ 
למחצה, בשנים 1670 — 1740 , ונחשבו אז לפינות. 

מונחים אחרים לציון תחום האל הנעלם מצויים אצל מקובלי 
גרונה ובספרות חוג־העיון, כגון: "מה שאץ המחשבה משגת", "האור 
המתעלם". "סתר התעלומה". "יתריד (:"!יפזעקץל הנאו-אפלטוני), 
״האחדות השווה״ ו״המהות" סתם. הצד השווד, שבהם — ההימצאות 
מעבר למחשבה. פסיחה מסוימת על שתי הגישות, הפרסונאלית 
וד.ניטראלית, ניכרת גם בחלקו העיקרי של הז'ד.ר! בשכבה המאוחרת, 
ב״רעיא־מהימנא" וב״תיקוניס". בולטת תפיסה פרסונאלית. בשימוש• 
לשון אריסטוטלי מזדהה א״ס תדיר עם .,סיבת כל הסיבות", ובשימוש 
נאו-אפלטוני — עם "שורש כל השרשים". במקומות אחדים בזהר 
נמצאת גם קביעה חיובית מפליאה, המכנה את תשעת אורות המח¬ 
שבה המתנוצצים מן המחשבר, האלוהית בשם א״ס, ובכך מורידה את 
א״ם פתעלומתו לפישור נמוך-יותר של האצילות. דק בהתפתחות 
מאוחרת של קבלת האר״י יש שמבחינים בא״ס בחינות שונות. בניגוד 
גמור לדעת המקובלים הקודמים, אף שחוסר-הבהירות במספר ביטויים 
אצל מקובלים קודמים. המדברים על יחס האל המתגלה לבריאה, 
גרם לרושם כאילו גם עצמות האל נוכחת בבריאה עצמה (ר׳ להלן: 
ג, 7 ). בכל שיטות הק׳ נפוצה מאד סימבוליקה של האור לגבי א״ס. 
אם-כי הודגש שבאה בדרך השאלה בלבד. בק׳ העממית של ספרי 
המוסר והחסידות א״ס אינו אלא שם־נרדף לאל הדת — שלא נבספרי- 
המופת של הק׳. 

כל בעיית הבריאה כרוכה בגילוי האל הנעלם ובצעדים כלפי 
חוץ — אע״פ ש״אין חוץ ספנו" (עזריאל), כי באינסטאנציד. אחרונה 
״הכל יצא פן האחד והכל שב אל האחד״ — לפי הפורמולה הנאו■ 
אפלטונית שעברד, גם אל ראשוני המקובלים. מעבר זה קשור בק׳ 
בבעיית האצילות הראשונה ובד.גדרתד.. על מהות צעד המעבר 
קיימות דעות שונות (ר׳ להלן), אד הכל מדגישים כי תיאורו אינו 
מביע תהליך אובייקטיווי, אלא רק מה שנראה ,מצד המקבלים". 
וע״כ יש לתיאורים ערך אפרוכסימטיווי לכל-היותר. בכל-זאת נצטר¬ 
פה לתזה זו, לעתים קרובות, ספקולאציה על המציאות האובייקטיווית, 








101 


:?גל־; גן;י תורה 


102 


וזה סהפרדןפסים המשותפים לכל הנסיונות של הסברת־עולב מיסטית. 

החלסת האל לצאת אל הגילוי ואל הבריאה היא חפשית ומהווה 
סוד נצחי. חיפוש המניז! אינו לגיטימי אפוא לדעת רוב המקובלים, 
והמשפט המקובל, שלפיו ביקש האל לגלות את מידת טובו, לא בא 
אלא לשבר את האוזן. הצעדים הראשונים כלולים באל עצמו, ובנ¬ 
קודה זו נקבעת הק׳ כתורה ״תאוסופית־ — על חיים גנוזים ותהליכים 
באל עצמו. כבר בהבנת הצעד הראשמ מתחילים ההבדלים העקרוניים 
בין התורות השונות הנסמכות על הניסוח המעורפל והציורי שבם■ 
הבהיר ובזהר. השאלה אם הצעד הראשון היה כלפי חוץ או דווקא 
כלפי פנים, כלו׳, נסיגת א״ם אל עמקי עצמו, עוררה תשובות שונות. 
הק׳ הקדומה ורמ״ק משיבים עליה בכיוון הראשון. ואילו הק■ הלורי־ 
אנית — בכיוון השני. רק ע״י הוצאת הדברים מפשטם, שלא איחרה 
לבוא, ניתנה קבלת האר״י להתפרש כזהה לתהליכי אצילות (ר׳ 
להלן). 

(א) אם א״ם משולל כל תארים, הריהו נבדל גם מה ר צ ו ן האלודד. 
מקובלי גרונה מרבים לדבר על האל הנעלם הפועל דרך הרצון 
הקדמון ומתאחד עמו, אצילות זו היא הדרגה הקדומה-ביותר שאליה 
מגיעד, הספקולאציה. בכתבים מסוימים כמעם שאין זכר לא״ם ובמ¬ 
קומו מופיע הרצון הקדמון. האם היה רצון זה קדמון כקדמות א״ס 
עצמו. או שהתחיל באצילותוי כמה ממקובלי גרונה וממשיכיהם נמו 
לדעה הראשונה, וקבעו את תחילת תהליד האצילות בספירה השניה, 
שנקראה בהתאם "ראשית". גם רוב מאמרי הזהר בחלקו העיקרי 
נוטים לכך. ברם, קביעה זו חלה רק על מאמרים המסבירים את 
התהליך בפרטיו. ואילו במאמרים על תהליו האצילות בכלל אין 
הבחנה בין מצב הספירה הראשונה ושאר הספירות. בהתפתחות הק׳ 
בספרד גברה הדעה המבדילה במפומזז בין א״ס והאצילות הראשונה; 
הדעה האחדת נחשבה אצל מקובלי צפת קרובה למינות. 

הרצון האלוהי נתפס — בעיקר אצל עזריאל מגרונה ואשר בן 
דוד — כמציאות האלוהית שהיא לבדה פעילה בבריאה. הדבקות 
ברצון עליון זה — שהוא "מקור חיים" לכל ישות אחרת, לרבות 
האצילות עצמה — היא נם מטרתו הסופית של המתפלל. תפיסה 
מיוחדת זו של הרצון ככוח אלוהי עליון, הקודם במעלה גם למחשבה 
האלוהית ולשכל הטהור, הושפעה, אולי, בעקיפין מ״פקור חיים" 
לשלמה אבן גבירול. — כך במיוחד בתורתו של יצחק לסיף ( 1230 — 
1260 ), שיכול היה לקרוא אח המקור הערבי. לשיטתו, -החפץ הקד¬ 
מון" הוא לבוש "הדבק בעצם הלובש מכל צדדיו", והוא "נאצל 
אצילות ראשונה מהקדנזמ האמיתי' באצילות מתמדת ללא התחלה 
מהורשת. חפץ זה עומד מעל לחומר ולצורה, ומאחד אותם ל״נברא 
הראשון". ע״ס לטיף, פרטי תר.ליכים אלה למטה מן החפץ לא השפיעו 
על גיבוש תירת האצילות של חקי אח״כ. במידה שהוחלש בהתפתחות 
הק׳ הקשר האמיץ בין א׳יס והספירה הראשונה, הודגש גם ההבדל 
בין א״ם לרצון, ולא הוכרעה השאלה אם הרצון מחודש או נצחי. 

(ב) בם׳ הבהיר ובכתבי ר״י סגי-נהור עדיין אין זכר למעמד 
מיוחד של הרצון, ובמקומו מופיעה המחשבה כמקור האצילות — 
מבלי שיאמר שהיא עצמה נאצלה. בתפיסה זו עומד בראש תהליך 
הבריאה אקט אינטלקטואלי. שתי המגמות נאבקות בכל תולדות הק', 
ורק לטיף קבע זהות מהותית בין הרצון והמחשבה. אצל רוב המקוב¬ 
לים ירדה מחשבה זו לדרגה שמתחת לרצון. ומזדהה עם החכמה 
האלוהית החושבת גם את תכנית הבריאה כולה. מקובלי גרונה 
והזהר מדברים על,.רצון המחשבה", כלר, רצון המפעיל את המחשבה 
(ולא להיפך). בחינה עליונה בתוך החכמה, שאנשי גרונה מרבים 
לדבר עליה, נקראת "השכל". מונח המורה על עצם פעולת ההשכלה 
האלוהית, יהא תכנה אשר יהא, ולא על גיבושה במערכת חשיבה 
כמו בחכמה. אצל אלה שא־נם נוטים לקבל את תורת הרצון או 
שנבוכים בה, באה תפיסה זו של ההשכל במקומה, בעיקר בבית 
מדרשו של ר״י סגי-נהור. 


(ג) נועזת-ביותר 
היא תפיסת הצעד 
הראשון כ,,איו׳ או 
"אפיסה", ש'ד,יא קו־ 
דם-כל ביטוי לאפיסת 
כוח המחשבה האנו¬ 
שית בהגיעה לתחום 
זה. למוטיוו זה מצט־ 
רן■ הרעיון ההפוך, 
כי בהיות הצעד הזה 
חסר קביעה איכותית 
כלשהי, אין לחגדירו 
אלא כאפס. כלו', האל 
הנקרא מצד עצמו 
"א״ס" נקרא מצד 
גילויו הראשון "איו׳. 
סימבוליקה נועזת זו 

משותפת לרוב השיטות המיסטיות, והיא בולטת בהפיכה קיצו¬ 
נית של תורת בריאת "ישי מאין" לתורה מיסנזית האומרת את 
ההיפך ממנה שנראה כפשטו של משפט זה. מבחינה זו אין גם הבדל 
בכך אם א״ם עצמו הוא האין האמיתי, או אם האין הזה הוא אצילות 
ראשונה שבאה ממנו, ומכיוון שראשוני המקובלים אינם מניחים 
כל הפסק בזרם האצילות מהספירה הראשונה עד לגיבוש הסופי 
של המציאות. הרי בריאת "יש מאין' פירושה כאן בריאה מתוך 
האל עצמו. ברם. דעה זו הוחזקה בסוד, ואפילו מקובל חשוב כרמב״ן 
יבול לדבר (בפירושו לחורה) על בריאת "יש מאין" לפי הפשס, 
ועם זאת לרמוז לכך שהכוונה המיסנזית היא לבריאה מאפיסתה 
המוחלטת של האלוהות (פירושו לאיוב כח, יב, ורמזיו לברא׳ א). 
יש שחשבו להציל את התוכן המקורי של הפורמולה ע״י הגדרת 
הספירה הראשונה כעלול הראשון, הנבדל מעילתו הבדל מהותי 
אינסופי, והוא המבטא את הקפיצה הגדולה מן הא״ס אל האין ההולמת 
את הניסוח התאולוגי המסרתי. רק מעטים מבין המקובלים המאוחרים, 
מן המאה ה 16 ואילך. ניסו להוסיף פעולה חדשה של בריאת .,יש 
מאין" ממש. לאחר אצילות הספירות או בתוכן. היסוסים כאלה לא 
היו בק׳ הספרדית וגם לא אצל רמ״ק — אף שהתחבט לא-מעט בין 
תפיסה סמלית ופשטנית של הפורמולה. לדברי דוד בן אברהם הלבן 
(סוף המאה ה 13 ). האין בפורמולה זו -יותר הוא יש מכל הישות 
שבעולם, אבל מתוך שהוא פשוט, וכל הפשוטים מורכבים נגד 
פשיטותו, נקרא כנגדם אין". 

(ד) רעיון ח צ ח צ ת ו ת נתחדש בתשובה מתחילת המאה ה 13 . 
שיוחסה לרב האי גאון. נאמר בה, כי ב״שורש כל השרשים״ 3 אורות 
נעלמים, שאין להם התחלה, ,.כי הם שם ועצם לשורק! כל השרשים 
ואין המחשבה יכולה להשיג בהם״; .אור פנימי קדמוף — ומהת- 
פשטותו בתוך השורש הנעלם התנוצצו שני האורות האחרים. "אור 
מצוחצח״ ו״אור צח״. בהדגשה כי ה 3 מהווים שורש אחד, יש 
״נעלם לא״ס״. מעין שילוש קבלי הקודם לאצילות 10 הספירות. לא 
ברור אס האורות הם בין הנאצל העלית והסאציל, או בתוך המאציל 
עצמו — לשתי הגירסות יש סימוכין. אורות אלה נקראו ..צחצחות" 
ונחשבו לשרשי 3 הספירות העליונות שנאצלו מהם. הצורך בהנחתם 
תורץ ברצון להשלים בין 10 הספירות ל 13 המידות המיוחסות לאל 
(אח׳׳כ מצאו הנוצרים בסוגיה זו רמז לתורת השילוש שלהם). הצח- 
צחות סיבכו עוד יותר את חורת האצילות, ואת הדרך לקביעת 
שרשי כל הנאצ׳לים בא״ס. כבד בדור אחרי הופעת הזהר מדבר דוד 
בן יהודה חסיד על 10 צתצחות הממוצעים בין א״ס לספירות. 

2 . האצילות ומושג הספירות. נחלקו החוקרים אם 
הק׳ לימדה את האצילות כיציאת כל הנמצאים מתוך האל עצמו 



הגהורה עכיפנר, •*־פצם איו־סויז עצפר לצדדים. 
כדי ?הניח סקים פנוי <בריא־ העוליסות 


103 


י) 8 לה: גחי תורה 


.11)4 



^ח*י י אי'•־' ״.'< י״גי פא 1 ;״־ 1 . זרי-יב את פרי זה־־.:ד.י־וי*ז -יא-ר פסי־■•— 
ע^יוגים כהבניב סאורגגים י. 6 רצו 6 י 3 ״ז. לכלת האר־י הדבוזה נכיבגבים כאלה 
כהשוואה ליבלח הראשונים, 

או לא. א. פראנק ואחרים טירשו את ו,ק׳ כשיטה אסנטיסטית טהורה. 
הזהה עם תפיסה פנתאיסט-ת ברורה. הואיל וחשבו את האצילות 
כאצילות של העצמות ולא של הכוח המאציל בלבד. לעוסתם ביקש 
ד. ה. יואל להוכיח. שתורת האצילות חדרה רק בכתבי "המפרשים 
המודרניים״ של המאה ה 16 , ושאי! כל הבדל בין "הק' האמיתית" 
וד.,.חאולוגיה הצרופה" של הפילוסופים היהודים ביה״ב. לדעתו, גם 
הק' הניחה ביסודה את הבריאה החפשית של עצמות קדמונית מתוך 
האין המובן כפשטו. שתי הדעות מוטעות, ובוודאי אין יסוד לתפיסתו 
היסודית את קבלת האר״י כשיטה פנתאיסטית. הק׳ הקדומה הושפעה 
הרבה מהנאו־אפלסוניות, ולימדה סוג מסוים של אצילות, זו המתרח¬ 
שת בתוך האלוהות עצמה. האל הסתגלה בספירותיו הוא אל האמונה 
הדתית, ואצילות הספירות היא אפוא תד,ליר בתוך האל עצמו, הנעלם 
בבחינת א״ס• בנקודד, זו יש הבדל ברור בין דרגות האמנאציה של 
הנאו-אפלטוניות — שאינן מושגות בתהליכים בתוך האלוד,ות — 
ובין תפיסת הק׳. בשאלת מה שלסטד, מהספירות והעולם הנשמי 
עצמו התבטאו המקובלים בעמעום בולט, ואולי גם מכוון. תהום 
מפרידה בין היצורים שמחוץ לעולם האצילות וביו עולם הספירות, 
אף שרק מעסים קבעו בבירור כי תהליך האצילות אכן מסתיים סופית 
בספירה האחרונה. ושכל פה שאח״כ הוא כהתחלה חדשה. לדעת 
המקובלים הראשונים יש לכל היצורים מעבר לספירות מציאות מחוץ 
לאלוהות, וגם אם נאמר שמצד האל הם פיוסדים במציאותו, הרי 
שמצד עצמם הם נבדלים ממנו. אכן, בספרים חשובים שוויתרו על 


ביסוס עיוני של תורתם, כמו ס׳ הבהיר, הזהר, ספרי יצחק בן יעקב 
הכהן וכד׳, השתמשו המחברים תדיר במונחים דרמשמעיים, ודיברו 
על בריאה גם כשנתכוונו לאצילות. דבר זה מתפרש מתוך ההיסטוריה 
של חק׳, ששאפה לתאר נסיון דתי ועיוני של התבוננות ולא התעניינה 
בשאלות של ניסוח תאורטי ברור, 

בתחילת התפתחות הק׳ בפרובנס ובספרד נתחבר שפע של קונ־ 
טרסטים קטנים, בנסיון לתאר את תהליכי האצילות בצורה עצמאית. 
רובם שייכים לחוג ס' העיון (ר׳ לעיל א. 7 ), ומתברר מהם. שמלבד 
תורת הספירות היו גם גישות אחרות לתיאור עולם הכוחות 
האלוהיים, שנקראו לעתים בשמות זהים, אבל תוארו לפי סדרי עמידה 
שונים לגמרי. גישושים אלה לא תאמו את הסימבוליקה שנתגבשה 
בכית מדרשו של ר״י סגי־נהור עד הזהר, וע״כ נשכחו אח״כ. 

תורת הספירות היתד, לחוט־השידרה של הק' הספרדית ולשיטה 
כוללת של סימבוליקה מיסטית שהיו לד. השלכות נכבדות לגבי 
תפיסת משמעות היהדות. בתורד, זו נקשרות־מראש תורת אצילות 
ותורת לשון, משוס שאותו תד,ליו של גילוי כוח א״ס בספירות ~ 
שאינן אלא מידותיו השונות של האל ותאריו וכינוייו — תואר גם 
כגילוי השמות השונים המיוחדים לבורא. האל המתגלה הוא האל 
המביע את עצמו. האל ש״קרא" לכוחותיו להתגלות, קראם בשמות 
הולמים. בהיותם גם ממוצעים ביו המאציל הראשון לכל הנמצאים 
מחח לאלוהות, הרי מורים גם על שרשי כל הנמצאים באל הבורא, 
"יוצר בראשית", מספר דרגות האצילות נקבע לסן, בהשפעת ס' 
יצירה הקדום שדיבר על ., 10 ספירות בלימה". אך שם הכוונה 
למספרים אידאליים. הכוללים את כוחות הבריאה (ר׳ לעיל, 
עם׳ 79 ). 

אין למונח "ספירות" שום שייכות למלד. היוונית ,ספירה׳ סקז״טח. 
כבר בס׳ הבהיר נדרשת המלה "ספירד." מלשון ספיר, כזיו האל, בעל 
החלק העיקרי של הזד,ר בלל לא השתמש במונח זד" המופיע רק 
בשכבתו האחרונה. הוא ומקובלים אחרים הרבו להשתמש בשמות 
נרדפים: "מאמרות" ו״דיבורים", "שמות", "אורות", "כוחות". 
"כתרים", "מידות" (גם במובן של היפוסטאזות), "מדרגות", 
"לבושים", "מראות", "נטיעות", -סטרין" (כלר, אספקטים ז מצוי 
בעיקר בזדור). ועוד. כינויים כגון איברים של .שיעור קומה" מורים 
על הסימבוליקה של האדם העליון ("הקדמון"), מונח המצוי לרא¬ 
שונה, בחוג ס׳ העיון. 

הגדרה מוסמכת המקובלת על הכל אינד, קיימת. הקשר המושגי 
בין הספירות לבין הישויות הממוצ-עות בין האינסופי והסופי של 
התורה הנאו-אפלטונית, נוצר בעיקר ע״י עזריאל. שהתאסץ להפשיט 
את מושג הספירות מאפיו הגנוסטי. הדבדרות שלו ושל אשר בן דוד 
קבעו בהרבה את תפיסת הספירות בק' הספרדית, אף שתפיסתן 
כאיאונים גנוסטיים לא בטלה כליל. לפי עזריאל יש לנבראים סדר. 
הקובע את כל תהליכי הבריאה, ההוויר, וההפסד — אלו הן הספירות. 
ולפי שמציאות כל הנבראים באה באמצעותן, הרי שבהן שורש כל 
השינויים, אע״פ שכולן נאצלו מעיקר אחד. מצד השתרשותן בא״ס 
אין בהן הגבלה, ואילו מצד פעולתן בבריאה המוגבלת — גם הן 
מוגבלות. ליד הגדרות אפלטוניות כאלו עומדת התפיסה התאוסופית 
של הספירות ככוחות הטבע האלוהי! בהן מתגלה הישות המוחלטת 
והן היסוד הפנימי של כל ישית נבראת במובן שלא הוגדר כמדויק, 
אך לאו דווקא כממוצעים במובן הפילוסופי. ההתנגשות עם המסגרת 
הנאו-אפלטונית מתבטאת בצורד. מכרעת בתורה המשותפת לכל 
המקובלים בכל הדורות על הדינאמיקד, של בוהות אלה. דינאמיקה 
זו אומרת, שאם-כי קיימת הירארכיד, בין הספירות, אין היא קבועה, 
ובמובן ידוע כולן קרובות במידד,-שווד, אל מקורן במאציל. הן יכולות 
גם להתחבר כזיווגים מיסטיים. ויש שהן עולות ויורדות בתוך מסגרת 
החיים הגנוזים של האל. במלים אחרות: בתוך מסגרת מושגים 
אפלטונית מתפתחת תפיסה תאוסופית של האל. 








105 


ןבלה: גו;' תורה 


105 


נחלקו הדעות אם הספירות זהות עם האל, ואם לאו — בפה הם 
נבדלים. בראשונה לא נשאלה שאלה זו כלל. תיאור הספירות 
כ״כלים" לפעולת האל המאציל. המצויה כבר אצל אשר בן דוד. 
לפשל, אינה סותרת את הנסת הזהות בינן לבין המאציל, והמושג 
הרווח "כוח" אינו מורה דווקא על הבדל מוגדר בין כוח ועצמות 
במובן האדיסטוטלי, אלא גם על קיומן העצמאי של ״פוטנציות״ — 
היפוסטאזות שנאצלו פמקורן, ספק כהתפשטות העצמות ספק 
כהקרנתה מן הכוח אל הפועל. אכן, פשנשאלו שאלות אלו, שוב 
אי־אפשר היה להתחמק מהן. תהילה נטו לזהות את הספירות עם 
עצמות האל; בקונטרסים רבים במאה ה 13 . בביהמ״ד של הרשב״א. 
ובפרט בסי ..מערכת האלוהות״ שבעקבותיו הלכו במאה ה 16 דוד 
מיסיר ליאון, מאיר גבאי ור׳ יוסף קארו. גם עיקר ס׳ הוהר מדגיש 
את הזהות הדו־כיוונית של האל ושמותיו (או כוחותיו): "הוא הם 
והס הוא". לעומתם. ב..רעיא מהימנא", ב״תיקונים" ואח״ב ב״טעמי 
המצוות" לרקנאטי. נתפסות הספירות רק ככלים. שאמנם אינם 
עומדים לגמרי מו־החוץ, ככלי האומן האנושי. ואעפ״כ אינם אלא 
אמצעים. רקנאטי מעיד. כי רוב מקובלי זמנו חולקים עליו. בכתבי 
יוסף אשכנזי (פסודו־ראב״ד) נוסחה תודה זו כך, שהספירות 
מתפללות אל האל. ובוודאי שאינן משיגות אה מהותו. דעה וו 
הוצגה לראשונה בכתבי נזשה מבורגום ונפוצה אח״כ ברוב ספרי 
הק׳. רמ״ק ניסה לפשר בין הדעות בעזרת אנלוגיה עם היחס שבין 
הנפש (העצמות) והגוף (הכלים) < מכיוון שהאל פועל, כביכול, 
כאורגניזם הי, יש בספירות בחינה של עצמות וכלים גם יחד■ דעה וו 
שלטה בק' המאוחרת, הואיל והאר״י הכנים הבחנה וו, בשינויים, 
לשיטתו. 

הספירות נאצלו זו מזו, בסדר מסוים, .,במדליק נר מנר ואיו 
המאציל הסר כלום״. אעפ״ב לא עזבו בוה את התחום האלוהי — 
בניגוד לתפיסה הנאו־אפלטונית, שפע זה נקרא "המשכה", בדומה 
לאור השמש ולמי מעין. המונח השני, "אצילות", מבטא, אצל 
הרמב״ן (בפירושו לבמד' יא, יז) וחבריו. כ׳ גם הנאצלים נשארו 
.,אצלו" ופועלים כפוטנציות המגלות את אחדות המאציל. בכתביו 
האסוטריים (כפירושו לס׳ יצירה) משתמש גם הרמב״ן במושג 
"המשכה". מוסכם כי האל הוא יותר מאשר כללות הספירות, אף 
שהפרסונאליות שלו מתבטאת דווקא בהתגלותו בספירות. בחוג 
הרמב״ן נחשבה מציאותו של מאציל, הנעלם מעל לכל האצילות, 
למסורת נסתרת מאד! הרמב״ן עצמו מכנהו.,תדבר הנעלם שבראש 
הכתר" כלו׳, בראש הספירה הראשונה. אך נמצאו מקובלים בדורו. 
כאברהם מקלן, שדחו דעה זו וזיהו אח א״ס עם הספירה הראשונה. 

הגדרת האצילות מלשון "אצל" אינה מחייבת בהכרח אח נצחיות 
תהליך האמנאציה. והיא מציינת רק את הניגוד בין תחומי "עולם 
הייחוד" ו״עולם הפירוד". האצילות היא תחום התהלין המתרחש 
באל המתייחד בייחוד הדינאמי של כוחותיו (,.כשלהבת הקשורה 
בגחלת"), ולעומתה מציין "עולם הפירוד" את תחום התוצרת מתוד 
אקט הבריאה, שפנימיותו התאוסופית מתבטאת בהאצלת 
הספירות. 

בשאלת הזמן לימד עזריאל, בי רק הספירה הראשונה היתה 
תמיד בכוח א״ס, אבל האחרות נאצלו רק במובן השכלי ויש לחן 
התחלר. בזמן. ויש שנאצלו רק "עתה קרוב לבריאת העולם". אחרים 
שללו מהתהליך כליל את מושג הזמן, ואילו רמ״ק הניח, שזה 
התדחש "בזמן לא זמן", במימד של זמן שעדייו איו בו הבחנה 
של עבד. הווד, ועתיד! מושג זה תפס מקום חשוב גם אצל הנאר 
אפלטוניקנים המאוחרים. בד״כ עודדה הנחת קדמותה של האצילות 
התנגדות תקיפד.. כבר בראשית המאה ה 13 נוסחה התזה כי,.ההויות 
היו וד,אצילות מחודש". ואם כו, בהכרח שהיחה להוויות מציאות 
ברצוו או במחשבה של א״ם. אלא שנגלו באקט שיש בו מן החידוש. 

תודת הספירות היא הסוגיה העיקרית שבה נבדלה הק' באופן 


מבריע מד,פילוםופיה היהודית. תורת התארים נד,פכה בק׳ לתחום 
שלפרטיו ולענייניו יש מציאות של אורות. פוטנציות ושכלים בעלי 
עושר ועומק אינסופיים. כבר מתחילת המאה ה 13 . אחרי פרסום 
ם׳ הבהיר. נזכרים תהליכים דינאמיים בין הספירות ובתוך כל 
ספירד. לחזד. פגמה זו לסיבוך תורת הספירות בולטת-ביותר בהת¬ 
פתחות הק', והמספר 10 שימש מסגרת בלבד. ההתפתחות מתחילה 
בחוג ס' העיון. והמשכה ב״חוג הגנוסטיקנים" בקשטיליה, שהוסיפו 
למסגרת האצילות כוחות בעלי שמות אישיים ממש. הפשיר בכך 
בעל הזהר, והתיאורים ב״אידרות" על הקונפיגוראציות של כוחות 
האצילות, הנקראות "עתיקא קדישא", "אריך אנפין" ו״זעיר אנפיו", 
מתרחקים מאד מהתפיסה המקורית. כאן התחילה הסימבוליקה 
האנטומיה וד.פיסיולוגית של "שיעור קומה" להכניס בתורת הספי¬ 
רות הבחנות וצירופים חדשים. סיבוך נוסף נגרם מזיווג תורת 
הספירות עם "חבמת הצירוף" מיסוד אברהם אבולעפיה, כאשר כל 
צירוף נתפס כהתנוצצות אור שכלי בהתבוננות המיסטיקן. ספרים 
כ״ברית מנוחה", "תולדות אדם" ו״אבני השוהם" ליוסף אבן צייאח 
(שני האחרונים בב״י) משקפים מגמה זו, וביטוי קיצוני לה נמצא 
ב״אלימה רבתי" לרמ״ק וב״תורת הפרצופים" של האר״י. 

3 . פרטי תורת הספירות והסימבוליקה שלהן. 
יסוד גנוסטי ומיתי חזק מתגבר בהשקפות על התפתחות סדר הספי¬ 
רות ועל תפקידן של הספירות הבודדות. אף שד,ודגשה מאד הסוכייק- 
טיוויות של התיאורים — ״הכל מצד המקבלים״ (״מערכת האלוד,ות״ 1 
ור- זהר ח״ב, קע״ו א') — היתד, הפלגה רבה בפרטי הדברים, 
כאילו דובר בהתרחשות ראלית. תהליך החיים הגנוזים של האלוד,ות 
קובע גם את קצב התפתחות הדבריים בעולמות הנבראים. וע״כ יש 
הצדקד, עקרונית לסימבוליקה המקיפה את הכל. מציאות פנימית 
זו קונה ביטוי בסמלים. דברי התודה שבכתב ושבע״פ מדברים לא¬ 
רק על התרחשויות למטה, אלא גם על התרחשויות בין המאציל 
ונאצליו, בין הספירות לבין עצמן ובינן למעשי האדם בתודה 
ובתפילה. "מעשר, בראשית" רומז. לסי הסוד, על תהליך המתרחש 
בעולם האצילות עצמו והניתן לתיאור סימבולי בלבד. נושא זה 
ענייו את המקובלים מכל הספקולאציות על מהוה הספירות, ורוב 
ספרות הק׳ מיוסדת על סוגיה זו. 

סדר הספירות, בכינוייהן המקוב¬ 
לים ביותר, הוא; 1 , כתר עליון, 
או סתם: כתר! 2 . הבמה ; 3 . בינה ז 
4 . גדולה, או: הסד! 5 . גבורה, 
או; דין! 6 . תפארת, או: רחמים! 
ד. נצח; 8 . הוד! 9 . צדיק, או; 
יסוד (עולם)! 10 . מלכות, או; עט¬ 
רה. 5 מהמונחים לקוחים מהפסוק 
בדר.״א (כט, יא) שנדרש כך, ה¬ 
ספירות נאצלו אמנם מלמעלד. ל¬ 
מטר" אך יש לר.! סטרוקטורה מ¬ 
סוימת. בכללותן הן מהוות את 
"אילן האצילות", המתואר מאז ה¬ 
מאה ה 14 גם בציור גראפי הכולל 
אותן ואת סמליהן העיקריים. ה¬ 
ספירה הראשונה היא שורש האילן 
ויתר הספירות הן גופו ונופו. תמו¬ 
נה ראקזונה מצויר, בס׳ הבהיר; 
"כל כוחותיו של הקב״ה זה על 
גב זה והן דומין לאילן", ע״פ ס׳ 
הבד,יר יונק האילן ממימי החכמה. וכנראה בלל רק את הספירות 
שמן הבינה ולמטה. מצוי-ביותר גם ציור הספירות בצורת אדם, 
המייצג סדר הפון-, מהראש ולמטה, ונקרא, לפיכך, ,.אילו הפוך". 


כתר 

חררה ביגר 

גדונ!ה גבורה 
תפנברת 
נצה הרד 

יסוד 
ר( 1 כות 

וןם::ד ־!^פו* ע? ־.=םיר:ה 








)07 


?:יה; גווי תירה 


101 


הספירות 1 — 3 מייצגות את הראש, 4 — 5 — את תזרועית, 6 — את 
עיקר הגוף, 8-7 — את השוקיים, 9 — את איבר ההולדה. הספירה 
העשירית מיוחסת לכללות הצורה, או לנקבה; הנקבה עם הוכר 
מהווים את האדם השלם. סימבוליקה זו היא הנקראת בספרות הק' 
"שיעור קומה". 

לעתים צוירו שלוש הספירות הראשונות בקו יורד ישר. כאן בולם 
הבניין המשולש. מסוף המאה ה 13 מופיעה ספירה משלימה — .דעת׳ 
— כממוזגת בין חכמד. ובינה; אין היא נחשבת כספירה מיוחדת אלא 
כ.,חיצוניותו של כתר״, זאת מתוף הרצון לראות כל 3 ספירות כיחידה 
אנטיתפית וסינתזה ביניהן. ברם. לא־זאת היתה כוונת המבנה 
בראשונה. בס׳ הבהיר ובכמה טכסטים קדומים במאה ה 13 עדיין 
נחשבת .יסוד׳ לספירה השביעית, ורק בגרונה נקבעה בתשיעית. 
ברוח הנאו־אפלטוניות, שלפיה מתבצע המעבר מן האחד המוחלט 
אל הרבים דרד שלבי השכל, הנשמה הכללית והטבע, קבעו מקוב¬ 
לים רבים, ובראשם עזריאל, הדרגה, דומה נין הספירות: כתר, 
חכמה ובינה הן ,ד.מושכל׳; גדולה, גבורה ותפארת — ,המורגש׳ 1 
נצח. הוד ו-יסוד׳ — ,המוטבע׳• 

נקבעו סדרים להתאמד, בין הספירות ושמות האל: 

אהיה 

יה יהוה (בניקוד אלהים) 

אל אלהים 

יהוה 

יהוד. צבאות אלהים צבאות 

אל חי [או] שדי 

אדני 

לפי הק' אלה "עשרה השמות שאינם נמחקים" שנזכרו בתלמוד וכל 
שאר השמות הם כינורים. 

סודרו חלוקות גם ש״פ סוטיווים אחרים: 1 } 5 (עליונות) לעומת 

5 (תחתונות), במאזן שווה בין העלם ונילוי בספירות; 2 ) 3 כנגד 
7 ע׳׳פ פרדר״א: "בעשרה מאפרות נברא העולם ובשלושה כוללו". 
3 ספירות נעלמות ר 7 ״ספירות הבנין״ (= שבעת ימי בראשית). 

6 מהן נערכו גם אל ששת הקצוות של המקום בסי יצירה, ואת 
השביעית חשבו להיכל־הקודש הערפד במרכז, או למחשבה שלמעלה 
או ליום השביעי בסימבוליקה של השבת. ההיערכות לפי ימי 
בראשית הסתבכה בפרמיה, כי רבים, וביניהם בעל הלקו העיקרי 
של הזהר ראו את השלמת מעשה בראשית. מבחינת האצילות, כבר 
ביום הרביעי. בעיקר נבוכו בבעיית יום השבת! רבים ראוהו כסמל 
ה״יסוד", בהתאם למקומה המקורי כספירה השביעית, אך רבים 
ראו בו רמז לספירד, האחרונה, שאין לה כוח־פעולה יוצר אלא 
כוח־מקבל בלבד — כדוגמת שביתת הכוחות בשבת. 3 ) חלוקת 
הספירות ל 3 עמודים: הימני — חכמה, גדולה ונצח 1 השמאלי — 
בינה, גבכרד, וד-וד; האמצעי — כתר, תפארת, יסוד ומלכות. — 
הספירות מופיעות גם בעיגול, מסודרות זו לצד זו סביב למרכז של 
המאציל, או כ 10 עיגולים קינצנטריים, כשנוח האצילות מתמעט 
עם ההתרחקות מהמרכז. תפיסה זו התאימה לקוסמולוניד. של יה״ב, 
ומעמד עולם עשרת הגלגלים יכול היה להצטייר כהמשו התפשסותם 
של העיגולים הרוחניים. תפיסה ,.עיגולית" כזאת מופיעה בעיקר פן 
המאה ה 14 ואילף. בקבלת האר״י זכה כל אחד סן הציורים למקום 
מיוחד במערכת האצילות ומציין בחינה מיוחדת בה. 

אשר לסימבוליקה. קיים הבדל בין זו הנוגעת לתהליכי האצילות 
בכלל לבין סימבוליקות המתייחסות לספירות בודדות או לצירופי 
ספירות מסוימות. לסימבוליקות כלליות שייכות הסימבוליקה המת¬ 
מטית והאורגאנית. אל הראשונה מצטרפים גם מושגים מהאור 


ומזריפת הנהר. הספירה הראשונד, 
היא אין ואפס! השניה — גילוי 
של נקודד, קדמונית חסרת־מימד, 
שבהיותה ממוצעת בין אפיסה 
וישות, היא נקראת "ד,תחלת 
הישות". היא מתפשטת לעיגול 
בספירה השלישית. כנהר המת¬ 
פשט מן המעיין. ואח״ב מתחלקת 
לנהרות שונים לפי מבנה אילו 
האצילות. בסימבוליקה האורגא¬ 
נית מזדהית הנקודד, עם זרע 
הנזרע ברחם "האם העליונה". 
הבינה! בניה הנולדים הם הנא¬ 
צלים. ד,ד,יכל הוא הבית שהפראת 
הורע מביאה ליישובו. בסימבו¬ 
ליקה אחרת, המצויה הרבד, במאה 
ה 13 , ובפרט בזהר, מייצגות 3 
הספירות הראשונות את ההתקד¬ 
מות מהרצון למחשבה ומשם 
לשכל, ותפיסת 3 הספירות הבאות 
כחסד. דין ורחמים, מקשרת תורה זו עם תפיסת המידות באגדה. 
הבדלת הפינים ניכרת בסמלי אב ואם. בן ובת. ובשימוש המופלג 
בסימבוליקה סכסואלית, במיוחד בקבלת הזהר וד,אר״י! מקובלים 
רבים התאמצו למעט בשימוש בסימבוליקה זו. 

סימבוליקה כוללת מסוג אחר מתייחסת לשלבי גילוי האינדיווי¬ 
דואליות של האל. שמות האל במקרא נדרשו כמרמזים על התקדמות 
פנימית בתד,ליר האצילות הרמוזד, באותיותיהם. כללות האצילות 
היא "המרכבה העליונר,". פרטיה, "פרקי המרכבד,", נדרשו במיוחד 
ע״י יעקב הכהן מסוריה, פד״ל וג׳יקטילד,. גם אישי המקרא קשורים 
בכף סמלית. "האבות הם הם המרכבה": אברהם ייצג את מידת 
החסד, יצחק את מידת הדין ויעקב את מידת הרחמים הפזוגה מש¬ 
תיהן ! עם דוד הפלו הם מהווים את "ארבע רגלי הכסא" שבמרכבה. 
נוספו להם משה ואהרן, כמייצגי מקורות הנבואה ב,נצחי ו,הוד׳, 
ויוסף — שומר הברית. שהתגבר על פיתויי היצר! אלה הם "שבעת 
הרועים״ או ״האושפיויו״, סייציגי 7 ספירות הבניין• סימבוליקה זו 
מבטאת את תוכן הספירות כמידות מוסר. 

קיימות גם סימבוליקות קוסמולוגיות. ארבעת היסודות, הרוחות 
והמתכות (זהב, כסף, נחושת ועופרת) רומזים על גדולה, גבורה, 
תפארת ומלכות. 

ברם, הסמלים החשובים ביותר הקשורים בספירה האחרונד. הם 
כנסת-ישראל ורושכינה. מלכות שמים המתנשמת בכנסת-ישראל 
ההיסטורית מייצגת את הבחינד. המטהיסטורית שבה. כנסת ישראל 
עליונה זו היא המטרונה, הכלה או בת־ד,מלד שבמשלי חז״ל על 
יחסי הקב״ה ועמו. 

לא הוזכר כאן אלא חלק מהסימבוליקה העשירה. יש שינויים 
לרוב בפרטי הדברים. והיה חופש ידוע בקביעת סמלי כל ספירה 
וספירה, אף במוטיווים יסודיים שלטר, אחדות רבה למדי. פירושים 
מגוונים לכינרי הספירות נתחברו מזמן מקובלי גרונד.. בזהר עצמו 
יש תנודות רבות, אף כי בתוך מסגרת קבועד, למדי. תנודות ניכרות 
יש גם בין סד״ל וג׳יקטילה. המקורות המפורסמים להבנת סימבו¬ 
ליקה זו הם; "שערי אורה" ו״שערי צדק• לג׳יקטילה, "שקל 
הקודש" לפד׳יל, "ם׳ השם" למשה אחר, ..סוד אילו האצילות" לר׳ 
יצחק, "מערכת האלוהות" שער ג^ז׳, "ם׳ השרשים" ליוסף אבן 
וקאר, "שער ערכי הכינויים" ב״פרדס ריסונים" לרס״ק (פרק כ״ב), 
"שפת אמת" למ. ע. פאנו (לובאטשוב תרנ״ח), "ערכי הכינויים" 
ליחיאל היילפרין (דיהרנפורט. תקס״ו), "קהילת יעקב" ליעקב צבי 



בסירת ניכר היא ככחינת ש:ת, 
דס׳משיעה 5 כל עשח ימי הסעיכוה, 
וכסוה כנהודת סדכז ׳עססכה נונעיס 
׳עי׳ 5 ה קצוות 





109 


ן 8 לה: גופי תורה 


110 


יוליס (למברג. תר״ל) וחלק שני בשם ..ישרש יעקב" (ברוקלין, 
בערך 1961 ). כינויי הספירות לפי קבלת האר״י מפורטים בסי 
,.מאורות נתן" למאיר פופרס (הפנים) ונתרנטע מנהיים (הערות) 
(פרקנפורם, תס״ט), "רגל ישרד." לצבי אלימלך שפירא (למברג, 
תרי״ח) ועור. 

מתחילת המאה ד. 13 מצויה הדעה, שכל ספירה כלולה מכל 
הספירות ברפלכסיה אינסופית, היתד, וו צורד. מתודית אחת לתיאור 
הדינאמיקה העשירה של בל ספירה בתוך עצמה, שנתבטאד, בדעה 
על 620 ״עמודי אור״ שבכתר, על 32 ״בתיבות״ שבחכמה, על 50 
״שערי בינה״, על 72 "גשרים" שבחסד וכד׳ (ב״תפלת היחור* 
המיוחסת לר׳ נתוניה בן הקנה). לנוחות אלה שמות "עמוקים", 
מאגיים. נטולי משמעות קוסוניקסיווית, והם ריכוזי-כוח שונים 
באצילות. כבר אצל משה מבורגוס וג׳יקטילד, הודגש, שבכל ספירד, 
תלויים עולמות חסד ודיו גנוזים משלה, וא״ב לא בל כוח הספירות 
מתבטא דווקא בהמשד לבריאה המוכרת לנו. מהר באו תיאורים 
כאלה רק בקשר עם עולם הכתר ("אריך אגפיו") ועולם התפארת 
(,זעיר אבפין"), בדמות תיאור האנטומיה של ה״ראש הלבן', 
הכתוב מתוך הגשמד, מופלגת. עם זה ניכר, שחלקי הראש הזה 
מסמלים את דרכי האל בפעולתו. המחבר לא פירש שכוונתו לעניין 
של "ספירות בתוך הספירות", וכנראה לא ראה צורך להצטדק על 
הגשמותיו! אך מתחילת המאה ה 14 , פירשו המקובלים (ביניד,ם: 
דוד בן יהודה החסיר. רס״ק ויוסף אשכנזי) כד גילויים אלו. יש 
שהעמיקו להרהר ברפלכסיה פנימית זו עד לחזקה רביעית (.תפארת׳ 
שב,גדולה' שב,בינה' שב,כתר'). 

בתורת רמ״ק קשור עניין זה עם תורת "הבחינות" האינסופיות 
הנבחנות בכל ספירה, שנועדו להסביר כיצד מתקשרות הספירות זו 
בזו. נוסף על 6 הבחינות העיקריות — יש לספירות הרבה בחינות 
אחרות. כל ספירה "יורדת לתוך עצמה", בתהליך שהוא אינסופי 
ברפלכסיד. הפנימית אד סופי מבחינת תוצאותיה כלפי הספירה 
שאחריה. לפיכך הונח, שלשרשי האצילות בחינות נעלמות בא״ס 
עצמו. רמ״ק אכ-ן תופס כד את ה״צחצתות״ (ר׳ לעיל, עמי 102 ), 
וע״ב קבע, שגם בחינות הכתר שבכתר בחזקה בלתי־מוגבלת אינן 
מזדהות עם המאציל, וההתקרבות היא רק אסימפטוטית. כל זה 
מבחינתנו. אד מבחינת המאציל עצמו מטועזטש המרחק הדיפרנצ¬ 
יאלי הזד.. יותר משד,ספירות הן אצילויות המגלות את מידות המאציל, 
הריהן יחידות של סטרוקטורה לכל נמצא, והסתירה כאן בין תהליך 
אסנטיסטי ובין מבנד, סטרוקטוראלי לא נפתרה לגמרי. כד עברה 
קבלת הזהר בס' ..אלימה רבתי" טרנספורמאציה ספקולטיווית 
עמוקה-ביותר להרחקת היסודות המיתיים: אעפ״כ לא הפכה הק׳ בכד 
לפילוסופיה, והכרת ח" האל - התהליד הספירתי — פתוחה רק 
לאינטואיציה המיסטית, הקרויה בזהר (ח״א צ״ז, אי—ב׳). "אסתב־ 
לותא לפום שעתא", שהיא היסוד המשותף להשגת הנביא והמקובל. 

שני סמלים נוספים עוסקים בתהליך הד.אצלה; האור החוזר והצי¬ 
נורות. הראשון מניח, שכל ספירה משמשת גם כמראה המתזירד. אור 
למעלה. לתורה זו יסודות רופפים בק' הקדומה, והיא פותחה רק ע״י 
אלקבץ ורמ״ק (פרדס, שעד ט״ו), ענייו הצינורות מניח יחסי-הקרנה 
מיוחדים בין ספירות מסוימות. פני ספירה אחת פונים כלפי האחרת, 
ובד מתהווה ביניהן .צינור" פרטי של שפע, להשפעת-גומלין. לא־ 
ברור אם שני הסמלים זהים. הפסקת השפע מלמטה למעלה נקראת 
"שבירת הצינורות" ("שערי אורה" לג׳יקטילד,), מושג חשוב בהס¬ 
ברת הקשרים בין העולם התחתון וד,עליון בשעת החטא והסתרת- 
פנים. צינורות אלו נרמזו גם אצל מקובלי גרונה ומקובלים אחרים 
במאה ה 14/15 והוצגו לפרטיהן ב״פרדס רמונים", שער זי. 

4 . עולמות קדומים ומחזורי־בריאה (תורתה- 
שמיטות). יציאת האל מעמקי עצמו אל הבריאה — שהיא עיקר 
תורת הספירות — לא הובנה תמיד כתהליך חד-כיויני ללא הפרעות. 


על תפיסות אחרות השפיע המדרש בדבר עולמות שקדמו לעולמנו. 
ח״אידרות" שבזד,ר קשרו מדרש זה ודומיו עם תיאור כניסת האל 
לצורת האדם הקדמת. פעל כאן מוטיוו מנוגד לתורת הספירות הקלא¬ 
סית, ושלא כמותה נתפס יסוד הזכר כיסוד הדין התקיף הטעון 
״המתקה״ ע״י יסוד הנקבה, בריאות — שלא פורש טיבן — בהן 
כוחות דין בלבד (בזהר: "מלכי אדום" 1 ע׳יפ בראי לו, לא ואילך) 
או "מלבין קדמאין"), לא נתקיימו עד שנצטיירה צורת האדם הקדמון 
בשלמותה, באיית (״מחקלא״ = מאזניים) הארמוני בין כוחות הזכר 
והנקבה. בנוסח חדש הגיע העניין למקום מרכזי בקבלת הארי׳י. 
אחרים ניסו להוציאו מפשוטו, ורס״ק פירשו על תהליכי אצילות 
הספירות. מקובלים אחרים בדור הזהר, ביצחק הכהן מסוריה, פיתחו 
רעיונות דוסים בקשר להתהוות אצילות השמאל וכוחות הרע. כל 
אלה מניחים, שלקראת האצילות אירעו התרחשויות שלא היה להן 
המשך ישיר בהתהוות הבריאה, אף שמשהו משרידי החורבן עדיין 
מרחף בתוכנו וגורם להפרעות. 

סוגיית אצילות הספירות ובניינן אינה מופיעה כלל בפילוסופיד" 
אשר להמשך תהליך זה למטה מהספירה האחרונה, הושפעה הק' 
הספרדית מהקוסמולוגיה הפילוסופית של יהייב. נקבע שאין הפסקה 
מד,ותית בשפע האצילות שהביא להתהתית תחומי הבריאה הנוספים: 
עולם השכל, עולם הגלגלים והעולם התחתון, אלא שמה שתואר 
קודם באופן ספלי כמאורע בתוך עולם האצילות, נחשב עתה לנפרד 
מפנו. ההפרדה העקרונית בין עולם הייחוד של הספירות ו״עולם 
הנפרדים״ הובלטד, בבר בראשית המאה ה 13 , אך שעה שהפילוסופים 
שדיברו על .השכלים הנפרדים״ (=־ המלאכים] נתכוונו להפרדתם 
מחומר ולהיותם צורות טד,ורות, נתכוונו המקובלים להפרדתם מה- 
אלוהות. בהמשך התפתחות הק׳ הובדל עולם המרכבה בבירור מעולם 
האלוהות שלמעלה ממנו, ונקרא תחום הכסא. התפתחה גסאנגלולוגיה 
עשירה מאד, וחדשה בחלקה הגדול. בוהר תוארו תושבי שבעת 
ה״היכלות" שלמטה מספירת המלכות, המשותף עם ההיכלות בספרות 
הקדומה מועט. לא נתגבשה בקי הקדומה הירארכיה קבועד. לעולם 
המלאכים. ובכתבי המאה ה 13/14 שיטות שונות. 

התבנית הכללית של עולמות ד,אלוד,ות והסטירות, השכלים 
והגלגלים. לא מנעד, ממקובלים רבים, כגון בעל הזהר ונ׳יקטילה, 
להניח ריבוי עצום של עולמות הכלולים בהם. הרחבה קתזמולוגית 
זו מקבילה למחשבה ההודית — מבלי קשר היסטורי ישיר ביניהן. 
בהתפתחות תודת העולמות התמזגו יסודות יהודיים, אריסטוטליים 
ונאו-אפלטוניים. ובסופה נתגבשה התורה על 4 עולמות עיקריים: 
"עולם האצילות"(הספירות), "הבריאה"(הכסא והמרכבה), .היצירה" 
(המלאכים) ו״העשיה" (הגלגלים והעילם התחתון, או האחרזז לבדו). 
העניין נזכר בשכבות המאוחרות של הזהר, ובתור 4 עולמות ממש 
הופיע במסכת אצילות שמתחילת המאה ד, 14 . ר׳ יצחק דמן עכו 
כינה סדר זה בר״ת; אבי״ע. לד,תפתחות שלמה הגיעה תורה זו רק 
בסאה ה 16 , אצל מקובלי צפת. 

עולם העשיה מציין ב״תיקוני זהר" את עולם החומר, ואילו לפי 
מסכת אצילות הוא כולל גם סוגי מלאכים ואת עשרת הגלגלים. 
לפי קבלת האר״י חיה גם עולם העשיד, רוחני, ורק בגלל "שבירת 
הכלים״ וחטאו של אדם נתערבב צם הקליפות. 10 ספירות פועלות 
בכל אחד מעולמות אלה, ומשהו מחוקיותן ניכר גם בעילם התחתון. 
גם דמות האדם הקדמון משתקפת בכולן("אדם דבריאה", "דאצילות" 
וכר). 

החל במאה ה 13 , ובייחוד מאז המאה ה 15/16 , ניסו לתאד בכ״י 
רבים, בצורה גראפית, את בנין הבדיאה. בשם "אילן הגדול" נדפס 
ציורו של ר׳ מאיר פופרס, בראשונה בצורת מגילה ארוכה (ירשה. 
תרכייד) ואח״כ כספר (שם, תרנייג). 

צורה מיוחדת קיבלו ספקולאציות אלו בתורת השמיטות. המניחה 
מחזוריות קבועה בבריאה. בולט הקשר עם שיטות דומות מחוץ 




111 


קבלה: גופי תורה 


112 


ליהדות. שהשפעתן ניכרה גם בארצות פוסלפיות. אברהם בר היא 
(ע״ע) פעיד ב״פגילת הפגלה" על "פילופופים" שהצדיקו תהליך 
אדוך, ואפילו אינסופי, של בדיאות חדשות. פהם שקבעו, לדבריו, 
כי יפות העולם 49,000 שנה וכל אחד פשבעת כובבי־הלבת פושל 
7,000 שנה. באלף ה 50 הדב הבל ואח״ב פחדש האל את העולם 
כבראשונה. תודות אסטדולוגיות יווניות־ערביות אלו התפזנו בנקל 
עם פאפרים כשל רב קטינא (סנ׳ צ״ז, ע״א). כי העולם קיים 00 ( 64 
שנה ובאלף השביעי הוא חדב — בפקביל ליפי השבוע ולפהזור 
השפטה (ע״ע). תורת השפיטות סוכפה הרבה בחוג גרונה ונתגב¬ 
שה — תיד גילוי טפה וכיסוי טפחיים — בם' ה״תפונה" האנוניפי, 
שנתחבר סביב 1250 . עיקרה. שלא כוכבי־הלכת, אלא הספירות, 
קובעות את התר,ליד. שלוש הספירות הראשונות לא פעלו "עולפות" 
פחוצה להן. פספירת הבינה ("אם העולס") נאצלו ד ספירות, שבל 
אחת מהן פועלת בפיוחד בפחזור אחד של הבריאה. כל יחידה 
קוסמית כזאת נפשכת 6,000 שנה של פעולה ו 000 .ז שנות שביתה 
וחזרה לתשו־ובוד,ו. בתש השפיטות בא ה״יובל הגדול", שבו 
חוזרות גם 7 הספירות עצפן לחיק הבינה. אין ב 0 ' התפונה זבר 
פפורש לחידוש הבריאה אחרי היובל, אך כבר בפאר. ד. 13 נתהוותד. 
תורה רדיקאלית. שלפיד. נפשך תהליך העולם 18,000 ישלות (רבנו 
בחיי לפרשת בהעלותך). 

ס' התפונה פורה גם. כ׳ באלף השביעי יואט סיבוב הכוכבים 
ופידות־הזפו תתארכנה באופן פרוגרסיווי. 50,000 שנה שלו הן, 
אפוא. זפן רב בהרבה. ופכאן הגיעו (בעיקר ר״י דפן עכו) למספרים 
אסטרונופיים להפשך יפות העולם. הדעה שאחרי כל יובל תתהיל 
בריאה פאין עברה פבהיי ליצחק אברבנאל ולבנו יהודה (שפרספה 
בספרו האיטלקי הנודע "ויכוח על האהבה"), שן נתקבלה ע״י בעל 
״גלי רזיא״ ( 1552 ) ואפילו ע״י מנשה בן ישראל (ע״ע). אף פקובל 
אחד לא הניח מספר אינסופי של יובלות! לעופת־זאת טענו אחרים 
שלא ידוע פה יהא אחרי היובל, 

נחלקו הדעות באיזו שפיטה אנחנו נפצאיס. לרעת ס׳ התמונה 
אנו בשמיטת הדין. וקדמה לנו שפיטה של חסד. המתוארת כ״תקופת 
הזהב" של המיתום היווני. לפי דעה אחרת (ד,ם׳ •לבנת הספיר") 
אנו בשפיטה האחרונה של היובל. בכל שמיטה פתגלה התורה, 
אלא שהבנתו, שונה. בשפיטה שעברה נקראה התורה אחרת לגפרי 
ולא הכילה איסורים, וכך יהא גם להבא. לדעת מספר מקובלים 
הגלגול הוא חוק כללי בשפיטתנו, ונמצאו בה קצת נשמות פד.שמיטה 
שעברה. במיוחד הפליג בכך ר״י דמן עכו. ההנחה שהתורד■ האחת 
תתגלח בכל שפיטר. בצורה שונה, לא עוררד, בשעתה התנגדות מפו¬ 
רשת. אהד פגילדיו, הקיצוניים היא התזה, בי בשמיטתנו חסרד. אות 
אחת בא״ב! זו תתגלה להבא ותשנה את כל קריאת התורה. 

לתורת השפיטות נמצאו מגינים עד המאה ה 17 . הזד.ר גנזר, 
לגמרי. כנראה מתוך התנגדות עקרונית, אף שגם לדעתו יש יובל 
גדול של 50,000 שנה, שחיקתו הגבירה אח ההתנגדות ככל שנהפך 
לפקור ראשי לק׳ המאוחרת, ורפ״ק והאר״י דהו אה הרעיון כמוטעה 
ומיותר. בהשפעתם נעלם העניין. אך עוד בסוף המאה ה 16 לימד ר' 
פרדכי יפה (ע״ע), כי חילופי השפיטות אפשריים אפילו בתוך הזפן 
ההיסטורי, ושמיטת הדין התחילה דווקא בזמן פתן־תורד,. החזוו 
האוטופי והתאוריה המיסטית על מהות התורד. וגילוייד, תרפו לקלי¬ 
טתה. וחסידי שבתי צבי (ע״ע) הבליטו את היסוד האנטינופיסטי 
הגנוז בה בכוח. 

5 . בעיית הרע היתד. מניע גדול בספקולאציד. הקבלית, 
בהבדל עיקרי פהפילוסופיה היהודית שלא מצאה כאן מקום להתעו¬ 
ררות מקורית. בס׳ "מערכת האלוהות" עדיין ניכרת השפעת התשובה 
השגורה בפי הנאו-אפלטוניקנים, כי אין לרע מציאות אלבייקטיווית 
אלא יחסית בלבד. אין בכוח הבריות לקלוט את בל השפע היוצא 
מהספירות. וזד, מקור הרע — שאינו אלא העדר! מציאות מטפיסית 


אין לזד- לעופת-זה מוגדרת ספירת הגבורה או,שמאלו של הקב״ה". 
בבר בם' הבהיר כ״פידד, ששפה רע", ששלוחיה הם כוחות הדין 
המצמצמים ומגבילים בעולם. ר׳ יצחק סגי־נהור הסיק מכאן, שיש 
לרע ולמוות שורש חיובי, השקול כנגד שורש הטוב והחיים באחדות 
האל, ורק בהמשך תהליך הדיפרנציאציה, לפטה פן הספירות, מתעצם 
הרע בגילויו הנפרד. פכאן נשתלשלה התורה, שמקור הרע בהתגברות 
כוח הדין מתוך ניתוקו פהתחברותו עם מידת החסד. הדין שלא נמתק 
מוציא מתוכו את ה״םטרא אחרא״ (ס״א, הצד האחר), שהיא ממלכת 
האצילויות החשוכות וד,בוחות הדפוניים, ששוב אינם חלק אורגאני 
של מערכת הספירות והקדושה. השקפה זו השתלטה בק׳ ע״י מקובלי 
גרונה שזד,ד. לדעת ה״גנוסטיקנים" בקסטיליה יש הירארכיה שלפה 
של "אצילות שמאלית", שהיא כוח הטומאה. לרע כוח רק כשהוא 
מתחזק מתוך םפירת הגבורה, ובסרט כשהאדם מחזקו ע״י ההטא. 
לס״א םפירות משלו (.,אילן החיצון"). לדברי ר׳ יצחק הכהן היו 
העולמות שנתרבו 3 אצילויות שאבדו בשל תוקף הדין שבהם. כוח 
הרע אינו שואב מאצילות הגבורה אלא מהבינה, ומתעצם בכשות 
הרסניים המקבילים ל 7 ספירות הבניין. בוהות הבניין וד,הריסה 
נלחמים זדדבזה מתחילת הבריאה. גם בזהד נרמז, שיסוד הרע בשרידי 
העולמות שנחרבו. כוחות הרע נמשלו ל״קליפות" שבאילן האצילות, 
סימבוליקה שמקורה הראשון אצל עזריאל מגרונה ושנשתגרה בזהר. 

לדעת מקובלי גרונה והזהר, היו עצי החיים והדעת קשורים 
בהאדמוניה, עד שהפריד האדם ביניהם ועיצם בכך את הרע הכלול 
בעץ־הדעת. בכך גרם ליציאת הרע מן הנוח אל הפועל. אדם הראשון 
הכנים ״פירוד למעלה ולמטה״ — ובעצם חוזר על-כך כל חטא, 
מלבד הכישוף, המחבר, לדעת המקובלים, מה שהיה צריך להיות 
נפרד. התעצמות כוח הדין יכולה לנבוע ממעשי האדם (רע מוסרי) 
או מתהליך מטפיסי בעולמות העליונים (רע קוסמי), ואיו ספרי הק׳ 
מבדילים עקרונית ביניד,ם. הזהר ניסה לגשר ניניהם בהנחה, שאף 
הד,כנה לשחיתות מוסרית נובעת מתוך הרע הקוםמי. ההבדל העיקרי 
נין הזד.ר לגנוסטיקנים בקסטיליה הוא בכך. שהאחרונים השתעשעו 
נפרסוניסיקאציה מופלגת בתחום זה, ובנתינת שמות פרטיים לאוכ¬ 
לוסיית אצילות השמאל! ואילו הזהר מסתפק בהגדרות בלתי־ 
אישיות — מלבד עניין סמאל ולילית (ע״ע) והתיאור המפורט של 
"היכלות הטומאה" והממונים עליהם (בס׳ שמות ח״ב, רס״ב—דס״ד). 

בסימבוליקה של הזהר בתחום הס״א מתנגשים פוטיווים שונים. 

יש שהקליפות הובנו כעומדות בקצה שלשלת האצילות, ההופך 
לחושך, ויש שהוגדרו פשוט כמתווכים בין העלית והתחתון. בציורים 
אחרים הוגדר הרע כפסולת הטבעית של תד,ליך אורגאני, או כ״סי- 
גים" שנשארו מצריפת הזהב ("חיתוכי הזהב") ו״שמרים" מן היין 
הטוב. תיאורי הס״א נזהר עשירים במיוחד בציורים מיתיים. זיהויו 
של הרע עם החופר איננו בזהר ולא בק׳ בכלל. בד״כ לא היתד, 
שאלת מד,ות החומר מרכזית בק׳, שעיקר עניינד, מרוכז בשאלד, 
כיצד משתקף האלוהי בחומר. 

לדעת הזהר יש ביעוץ קדושה גם בתחום הס״א, בין שהגיע 
פאצילות הספירה האחדונח בין שהגיע פכוה החטא! כי כשם 
שהמצור, מעוררת כוח בקדושה. כך מוסיפה העברה היות לס״א. 
תחומי הטוב וד,רע משולבים זה-בזה ותפקיד האדם להפרידם. לעומת 
תפיסות אלו, הקובעות לרע תהום מטפיסי. סבור ג׳יקטילה, בי הרע 
מוגדר כהוויה שאיננה במקומה הנכון: "כל מעשי האלוהים כשהם 
במקומם שהועמדו בו בבריאתו הוא טוב, ואם נד,פך ויצא פפקופו 
הוא רע". שתי הדעות עוברות דרך כל ספרות ד,ק׳, ללא הכרעה 
ביניד,!. על תורת הרע בקבלת האד״י — ר׳ להלן, עמ׳ 116 . 

מפנה בא בכתבי נתן העזתי (ע״ע). לפיו נמצאו בא״ס, מעיקרו, 

שני אורות, "אור שיש בו מחשבה" ו״אור שאין בו מחשכה". הראשון 
כלל מראש מחשבה לבריאת עולמות, ואילו האחר התכוון להישאר 






113 


קפלה: גו;י תורה 


114 


גנוז בעצמותו. כשהתעוררה מחשבת הבריאה באור הראשון, הצטמ 1 :ם 
זה כדי לפנות מקום לבריאה. אך האחר נשאר במקומו והתנגד באופו 
פסיוד למפעל הבניין. התנגדות זו היא מקור הרע במעשה בראשית. 
שורש הרע הוא אפוא בא״נז עצמו, ולא מפני שהוא רע במהותו, אלא 
דווקא מרצונו שלא תהיה מציאות אלא לא״ס לבדו. המאבק ביו 
האורות ייגמר רק בעת הגאולה. ההנחה כי יסודות של טוב ורע 
קיימים יחד במחשבה העליונה ושאין הסבר אחר לרע בשיטה 
מונותאיסטית, משותפת לנתן העזתי ולליבניץ (ע״ע), שניסח דבריו 
50 שנה אחריו בספרל ש!) שזח 0 ( 1 13 5115 £58315 

.:>*> ^^^ 1 ם (״מסות על צידוק האל״ ובר), 1710 . 

בשאלת סופו של הרע, בעולם ובאדם: האם יושמד לעתיד-לבוא, 
האם ינוטרל או שמא ישוב למקורו ויהפו לטוב. נשמעת הדעה 
השלישית מימי מקובלי גרונה. הרמב״ו מדבר על התעלות כל 
ההוויה אל שרשיה באצילות וביטול־ממילא של נל הרע. בד״נ 
הצטמצם הוויכוח לימי הגאולה וליום־הדין האחרון. הדעה השלטת 
היתה, כי כוח הרע יכלה עם אבדן משמעותו ותכליתו. אד היו שהניחו 
את קיומו כמקום עונש נצחי לרשעים. היסום ניכר גם בזהר וגם 
בקבלת האר״י. בד״ב מדגיש הזהר, כי כוח הקליפה ייפסק לעתיד־ 
לבוא, אבל במקומות שונים נאמר במפורש, שהס׳־א "יעבור מן 
העולם" ואור הקדושה יאיר "בלי מעצור". לעומת־זה, הניח ג׳יקטילה, 
כי לעתיד־לבוא "יוליד האל את מידת הפורענות למקום שאינה 
יכולה לקטרג". ם׳ ״כף הקטורת״ ( 1500 ) ובעיקר ר׳ פ. ע. פאנו 
סבורים, כי השטן עצמו יחזור בתשובה ויהפו למלאך של קדושה — 
בניגוד גמור לכתבי ויטל. 

6 . ת ו ר ת ה ב ר י א ה ש ל ק ב ל ת ה א ר " י. הצד השווה בכל 
תורות הבריאה שלפני האר״י הוא עקרון ההתפתחות הפנימית החד־ 
כיוונית, המובילה מהתעוררות הא״ס לקראת הבריאה, דרך שלבי 
אצילות רצופים פהות-או-יותר, כמפורט לעיל. מפנה מכריע חל 
בקוסמוגוניה הלוריאנית, הבנויה על תפיסה דראמאתית מאד ומסו¬ 
בכת אף בחלקיה שאפשר להסבירם בבירור. תורה זו הכניסה פער 
עצום בין א״ם ועולם האצילות, ומילאה, אותו באקטים שלא נודעו 
קודם בק׳, אף שאפשר להבינם מתוך מוטיודם קדומים־יותר. ביסוד 
קבלת האר״י 3 סוגיות: א) הצמצום; ב) שבירת הכלים ותוצאותיה 1 
ג) התיקון. 

(א) הצמצום. כמקור ראשון שימש לאריי קטע קדום מחוג 
ס׳ העיון, המקדים את הצמצום לאצילות: ,כיצד המציא וברא עולמוז 
כאדם שהוא מקבץ אח רוחו ומצמצם את רוחו (נו״א: את עצמו) 
כדי שיחזיק מועט את המרובה, כך צמצם אורו בטפח שלו ונשאר 
העולם חושך ובאותו חושד קצץ צורים והצב סלעים". זו גם רעת 
הרמב״ן בפירושו לס׳ יצירה. אך האר״י הוא שעשה רעיון זה ליסוד 
תורת הבריאה. האקט הראשון של חא״ס היה אפוא אקט של הסתרה 
והגבלה ולא של גילוי והאצלה. נקודת־המוצא נטורליסטית מאד, ולכן 
אין פלא שחלקים חשובים של חורה זו (שניסוחיה המקוריים נשמרו 
בידינו) טושטשו או נגנזו כליל. נקודת־המוצא היא, שאין בעצם מקום 
לבריאה כלל, באשר זו מהורה הגבלה לתחום האלוהות וע״ט מנוגדת 
לאינסופיותה. אקט הבריאה נתאפשר רק ע״י "נגיסת האל לתור 
עצמו", שאפשרה מציאות של משהו שאיננו א״ס. במדרש נאמר שהאל 
צמצם את עצמו בין הכרובים בקודש הקודשים, אך כוונת הצמצום 
הקבלי הפוכה: לא עוד ריכח של כוח אל מקום אחד, אלא הרחקתו 
פפקום אחד. הנקודה שנתפשטה כוללת את כל מישורי ההוויה, ברוח 
ובחומר, והיא החלל הקדמון, הנקרא (במונח הלקוח מהזהר),טהירו". 
לפני הצמצום היו כל כוחות האל גנוזים בתוכו. ומאוזנים בלא פירוד. 
ואז קיבץ א״ם את שרשי הדין אל מקום אחד שכוח הרחמים הסתלק 
ממנו. עייב נתעבה כוח הדין. הצמצום הוא אפוא אקט של דין 
והגבלה, ומנית לבירור מתמשך של נוח הדין שנשאר בחלל הקדמון 
כשהוא מעורב עם שרידי אור א״ם ("רשימו") שנשארו בו גם אחרי 


הצמצום, "כדוגמת 
טיפות שמן שנש¬ 
ארות אחרי ה(ו)דקת 
הכלי". בערבוב ה¬ 
כאוטי הזה פעלה 
יו״ד שירדה מן הא״ם 
המקיף את חלל ה¬ 
צמצום וכללה בתוכה 
את "קו המידה", הוא 
הנוח המצייר וה¬ 
מארגן. כוח זה הוא 
בבחינת מידת רח¬ 
מים. הבריאה נתפסת 
אפוא כפעולה נפולה 
של המאציל בעקבות 
הצמצום. תהליר זה 
מתבטא ביצירה של כלים, שבהם מתגבשת העצמות שנשארה בחלל, 
תחילה באופן היולני, בנלי הנקרא "אויר קדמון", ואח״כ, כתוצאה 
של עליה וירידד, בקו המידה (המקשר את א״ם וחלל הצמצום 
באופן קבוע), בציור מבורר יותר, בנלי הנקרא "אדם קדמוף. 

בתהילת ם' "עץ חיים", של ויטל, בא תיאור יותר פשוט. נאמר 
שם רק שע״י הצמצום נוצר הלל פנוי באמצע א״ס. ולתוכו האציל 
קו של אור שמילא את החלל ב 10 ספירות. מניות שהצמצום חל 
בשווה מכל הצדדים נתהווה חלל עגול. ולפיכך יש לאור שנכנס שם 
שתי בחינות; כעיגולים קונצנטריים ונצורה ישרה, שהיא צורת 
"האדם הקדמת לכל הקדומים". כבמעשה הבריאה חוזר קצב כפול 
זה, בהכרח, בכל השלבים של תהליך העולם ~ "התפשטות והסתל¬ 
קות" בלשון המקובלים. נפילות זו בתהליכי האצילות היא קו דיאלק¬ 
טי אפייני לקבלת האר״י. בכל שלב יש לא רק בחינת עיגולים ויושר, 
אלא גם בחינות של "אור פנימי" (בתוך הכלים המתהווים) ו״אור 
מקיף", ושל "עצמות וכלים" ואור ישר ואור חתר, הלקוחות מתורת 
רמ״ק. 

כאשר התעוררו בעיות כיצד לד,תאים תורה זו עם אי-השתנות 
האל, נולדו שתי תוצאות, שהודגשו במיוחד אצל סרוג: א. הבחנה 
בין עצמות א״ם ואור א״ס שהוא רצונו, וההסבר שהצמצום קרה 
רק ברצון ולא ב״בעל הרצון",• ב. הטענה שהצמצום אינו כפשוטו 
ובא רק לשבר את האוזן. סרוג הוסיף על-כך רעיונות משלו, שהש¬ 
פעתם בק' המאוחרת היתה עצומה. לדעתו קדמו לצמצום תהליכים 
פנימיים יותר. א״ס "השתעשע" בהסתפקות האוטרקית בעצמותו, 
ונולד מעין ״נענוע״ — תנופת א״ס ״מעצמו אל עצמו* — שעורר 
את שורש הדין. מתוך כך נתגבשה "חקיקה", שקבעה כעין נקודות 
ראשוניות בתור א״ם. גבולותיד, הם גבולי החלל הקדמון, אור א״ס 
שמחה לחקיקה פעל על הנקודות הללו שבתוכה. ואז נולדד, התורה 
הקדומד" העולם האידאלי שנאדג בא״ם עצמו. תורה זו נקראת 
"מלבוש", וסרוג האריך בפרטי אריגתו; ארבו נעשד, מן הא״ב של 
ם׳ יצירה ב 231 שערים, ורחבו — מארבעת המילויים של שם הוי״ה. 
תורה קדומה זו אנלוגית לעולם האידאות האפלטוניות, בנוסח קבלי. 
המלבוש היה גדול כפליים מכל שיעור המקום הנצרך לבריאת כל 
העולמות. אחרי אריגתו נתקפל כלפי מעלה ומחצית אותיותיו עמדו 
מאחורי המחצית האחרת; רק היר׳ד האחרונה שבשם ס״ג(יוד הי ואו 
הי) נותרה ללא בן־זוג במלבוש המקופל, ולח ניתן התפקיד הדינאמי 
של העברת אור א״ס המתפשט בעיגולים לתור הצמצום. במקום 
שנתפנה מהמלבוש (או מאור עצמותו) נתגלו גם הרשימו של אור 
עצמותו שנשאר וגם קצת מאור א״ס עצמו שהצטמצם לנקודה — 
והיא המקיימת את הכל. אולם גם מעבר לכו הולידו כל תנועות 
הצמצום והעליות והירידות של אותו, יו״ד נקודות בחלל, וזהו "עולם 



הסחשת פש־סה על מ׳שנת בספר יצירה : "תל' 
בעולם כסלו על נסאו, גלגל בשנה כסלד נסדינה" 






115 


דגלה: גוני ו 1 ורה 


116 


הנקודות" הראשוני, שעדיין אין לו מבנה והאורות קיימים בו 
באטומיואציר,. 

הסיבוך הדיאלקטי אצל סרוג מעיד על המבוכה והתסיסה שעורר 
רעיון הצמצום. ביו הנסיונות — שנמשכו יותר מ 200 שנה — 
להסבר ספקולטיווי נוסף של רעיונות הצמצום, יש להזכיר את זה 
של שבתי שעפטיל הורוביץ (ב״שפע טל"), שניסה להפוך את תורת 
הצמצום לתיאור סמלי של אצילות ספירת "נתר" ע״פ רמ״ק. 
בעקבות ניסחזי סרוג אך מתוך גניזת ענייו המלבוש. התהוות הטהירו 
איננה עוד תוצאה של צמצום, אלא של אצילות א ו ר הא״ס מתוך 
עצמות הא״ס. רק בתוך טהירו נאצל זה אירע צמצום של אור 
א״ם, שנשאר מעורב עם קצת מהעצמות (- הרשימו), ונתהוותה 
הנשמה כנקודה עליונה בתוך ספירת "כתר". הפיכת הצמצום לאקט 
שני הוציאה את עוקץ הפררוכס שהיה טמון בתורה זו מעיקרה. 

מהמאה ה 17 נחלקו המקובלים אם יש להבין את הצמצום 
כפשוטו או כספל בלבר למאורע בעמקי האלוהות. הסוגיה שימשה 
אבן־נגף בוויכוהים עם הנוטים לפילוסופיה, ש״לא יכלו לשמוע" 
עניין זה, אף שתפיסת הצמצום קרובה למושגים שהתפתחו אח״כ 
בפילוסופיה האידאליסטית (שלינג,_ויםהד). הגירסה הפשטנית נתקב¬ 
לה בתורת השבתאים ונתבטאה במובהק בכתבי נתן העזתי ונחמיה 
היון. פולמוס זה התחיל כ 1714 וסיכמו יוסף ארגס ב״שומר אמונים" 
( 1736 ), שהוא המסמך העיקרי לפירוש חדש ועקני, המחזיר את 
תורת האר״י לנקודת המוצא של רמ״ק. הצד השבתאי כבר לא תפס 
כאן מקום, וראש המגינים על התפיסה הפשטנית היה עמנואל חי 
ריקי ב״יושר לבב״ ( 1737 ). את שיטת ארגס הרחיב ברוך קוסובר 
ב״עמוד העבודה״ (נכתב סמוך ל 1763 ! נדפס: 1854 ), והשפעתה 
ניכרת בספרות החסידית, ובפרט בשיטת חב״ד. ר' שניאור זלמן מלי- 
אדי טען ב״תניא", ני הגר״א נכשל בהבנה הצמצום כפשוטו, ושאלה 
פתוחה היא אם צדק בפירושו זה לשיטת הגאון. שיטת אהרן בן 
משה הלוי מסטרוסילה (ע״ע), תלמיד הרש״ז, מיוסדת על הנחת 
צמצום נפול; ה״בקיעה" — המאפשרת את הופעתו של האין־סופי 
בכלל — היא נסתרת לגמ.רי מהבנתנו ונעלמת עד נדי־נך, שאפילו 
בם׳ "עץ חיים" לא נזכרה כלל. רק אחריה קרה הצמצום השני, 
שבו נהפכה התופעה של אור א״ס לתופעה של הסופי. ניתן לומר. 
שהמקובלים שפזלו אל הפילוסופים הדגישו יותר את הצמצום שלא 
כפשוטו, והמזלזלים בפילוסופיה מציגים אותו כפשוטו. 

(ב) שבירת הכלים. הנקודה שנתפנתה בצמצום מתמלאת 
עולמות והתרחשויות ללא-סוף. כל הצעדים המנויים בכתכי האר״י 
נוטים לקומפליקאציה קיצונית. עיקר כוונת האר״י היתה, כנראה, 
לתאר כיצד-מתפתחים הכלים הקולטים את אור האצילות. תכלית 
הכלים היתה בירור נוחות הדין שנתקבצו כאן, ע״י הרחקתם מהסים־ 
טמה או ע״י אינטגראציה בדרך של זיכוך. שתי המגמות הסותרות 
קיימות יחד. לשם־כר היה צורו בדיפרנציאציה פרוגרסיווית נכלים, 
שבלעדיהם אין זרמי האצילות יכולים לתפקד. הפגישות השונות של 
אורות האצילות הן היוצרות את הכלים מתוך עצמן. 

פעולות הקו הבא מא״ס נערנו בשני כיוונים הפונים: נקודה 
יכולה להתפשט כעיגול או בקו־ישר, ובזה מתבטאת שניות יסודית 
בתהליר הבריאה. הצורה ההרמונית, שיש בה משלמות הא״ס, היא 
העיגול. ואילו הקו מוצא את הסטרוקטורה הסופית שלו באדם, הבנוי 
בבחינת היושר. הקו בא כפעולה ישירה של אור א״ם ופ״כ הוא 
נעלה מהעיגול, המשקף את הצמצום. כל התפתחות תכליתית מת¬ 
רחשת בבחינת היושר, וכל התפתחות אימננטית וטבעית — בבחינת 
העיגול. דעה זו משקפת את דעת הפיתגוראים, ששלטה בפילוסופיה 
של הטבע עד המאה ה 17 . אם משום־מה חסרה אחת הבחינות גורם 
הדבר להפרעות. 

הדיוקן הראשון שד,אצילות נצטיירה בו אחרי הצמצום הוא 
האדם הקדמון. העומד כאן למעלה מארבעת עולמות אבי״ע. לד.שקפה 


זו אין מקור. ולמעשה זהו פרק חדש לגמרי בקכלת האר״י. דיוקן זה 
נידון בפרטות רבד" אף שהודגש שמעטות הידיעות עליו מרוב 
העלמותו. בכל התהליכים הקשורים בדיוקן זה שלטת הדיאלקטיקה 
הנ״ל של תנועות נפולות. 10 הספירות נתארגנו באדם קדמון, 
תהילה בצורת עיגולים קונצנטריים, בחינת הנפש של אדם-קדמון, 
ואח״כ בצורת קו ישר — נרפות האדם ואיבריו! זוהי בחינת רוח 
שבאדם־קדמון. לכל האודות האלה שייכים כלים שהם עדיין רכים 
וזנים, דמות זו של האדם הקדמון היא שקבעה את הצורה האנתרו- 
פומורפית הבולטת בשיטה זו. 

מראשו של אדם קדמון התנוצצו אורות כבירים בקונפיגוראציות 
עשירות. חלק התגבש בצורת אותיות , " עם הטעמים, הנקודות 
והתגים — וסימבוליקה של כתב ולשון נתחברד, לזו של האורות; 
והאורות מצטרפים לשמות הקדושים. עולם זה מתגבש מאורות 
הקרקפת, אורות האוזן, החוטם והפה נתפשטו רק בבחינת היושר 
שבהם, ולא נעשו לספירותיהם כלים מיוחדים! לאלה קרא ויטל 
"עולם העקודים", כי אורותיהם "נעקרו" יחד, בלא דיפרנציאציד, 
אמיתית. אורות העיניים, שנבדלו לספירות ולכלים, נועדו מלכתחילד, 
לצאת מן הטבור, אלא שנגרם היפוך בתנועתם. לאורות המפורדים 
קרא ויטל "עולם הנקודים", אבל בשאר המקורות נכללו בל אורות 
הטהירו בשם "עולם הנקודות" או "עולם התוהו", מפני שטרם הגיעו 
לסטרוקטורד, בת־קיימא. לכולן הוכנו כלים מאור יותר עבה, שבהם 
יפעלו, אך כאן אירעה תקרית, המנונה "שבירת הכלים" או "מיתת 
המלכים". אמנם כלי שלוש הספירות העליונות עמדו בתפקידם, אבל 
משם פרצו האורות ל 6 הספירות הבאות בבת־אחת, כליהם נשברו 
וד,שברים נתפזרו, כשמקצת מאור העצמות דבק בהם. כלי הספירר. 
האחרונה (מלכות) נשבר רק בחלקו, חלק מהאור חזר אל מקורו, 
אבל החלק שירד עם שברי הכלים גרם להתעצמות הקליפות ולד.ת־ 
הוות החומר הגס. תהליך העולם לא התרחש אפוא לפי הסדר המ¬ 
תוכנן, דבר אינו במקומו הנכון, ולפנינו קטסטרופה קוסמית. אעפ״נ 
לא נתפס העניין אצל האר״י כתהליך אנארכי או כאוטי, אלא כתהליד 
בעל חוקיות ברורה. גם להתהוות הקליפות, כשורש הרע, חוקיות, 
החלד, על שנרי הכלים. ניצוצי האורות בשבו בין השברים והם 
מהווים את "חיות" עולם הקליפות. אמנם גם הכלים השבורים 
נשתעבדו לתד,ליכי התיקון שהחלו מיד, אבל "סיגיהם" נשארו, ומד.ם 
נתהוו הקליפות במובן המדויק של כוחות הטומאה. 

טעמים שונים מאד ניתנו לשבירת הכלים: רפיונו הפנימי של 
עולם הנקודות "האטומי", תהליכי ההאצלה הלא-שלמים שבו (נאצלו 
רק העיגולים ולא בחינות היושר), וכד׳, ולפיהם נראית השבירד. 
כ״תאונה" בחיי האלוהות. הסברות אחרות, שיסודן בדברי האר״י 
עצמו, מצדיקות את המבנה הלקוי הנ״ל מתוך התכנית העיקרית 
להביא לידי בירור (קתארזיס) היסודות הקשים מהסיסטמה האלוהית. 
לצד הסבר קחארטי זה עולה רעיון טלאולוגי, שכל זד, נועד לתת 
מקום לשכר-ועונש בעולמות שייתר,וו כתוצאה אחרונה של הבריאה. 
ההנמקה התכליתית והקתארמית מבליטות את המתיחות בין מחשבה 
תאולוגית ומיתית בק׳ זו. בבית-מדרשו של סרוג נוספה הסברה, ני 
עולם הנקודות הוא כשדר. הנזרע, שהזרעים מוציאים פרי רק לאחר 
שנרקבו ונשברו. 

(ג) התיקון. כל המשך הבריאה בא כתיקון לקלקול היסודי 
של השבירה. וחוקיו המסובכים — ״עולם התיקון״ — מד,ווים את 
עיקר קבלת האר״י. האמצעי העיקרי להחורת הדברים למצבם 
המתוכנן הוא האור שפרץ ממצח אדם-קדסון וארגן מחדש את אי■ 
הסדר שנגרם בשבירה. עמו פעלו גם ספירות היושר של עולם 
הנקודות שלא נשברו. הסטרוקטורות החדשות שקמו נקראו "פרצו¬ 
פים", והם נעשו למניפסמאציות העיקריות של האדם הקדמון, ספירת 
"כתר" הופכת עתה לפרצוף של "אריר אנפין" (ארך־אפיים) או 
״עתיקא״, ו״תכמה״ ו״בינה״ ל״אבא ואמא״ — שבד,ם מתחילה דיפרנ- 







117 


י,בלה: גו;י תורה 


118 


ציאציה חדשה של כל הנאצלים למשפיעים ולמלןנלים, ומצד שני 
הם הדיוקן העליון של זיווג ספרה. זיווגם נתעורר ע״י עליית רפ״ח 
( 288 ) ניצוצות האורות שהיו נכלים השבורים. מתוך זיווג זה 
נתהווה הפרצוף החדש של "זעיר אנפין" ("קצר־אפיים"), המםתדר 
מ 6 הספירות התחתונות. כאן המרכז לתהליכי הבירורים להמתקת 
כוחות הדין. בסדרת פעולות כמעט אינסופיות. עיקר פעולת א״ס 
בגילוייו בעולם הנברא דרך פרצוף ..זעיר אנפין" זה. אחדות הסטדוק־ 
טורה הובטחה ע״י פעולה של עקרון הנקרא ..צלם", המקנה אופי 
מוגדר לכל הפרצופים, אך עיקר גיבושה ב״זעיר אנפין". הספירה 
האחרונה, מלכות, נהפכה ל״נוקנא דזעיר", ההשלמה הנקבית. מקור 
סמלים אלה, על כל ההגשמה הנועזת שבהם. ב״אידרות" שנזהר, 
אך כאן נתפתחו בקיצוניות. 

הנקודה המכרעת בדיונים היא, שאמנם תיקון השבירה כמעט 
הושלם מעצמו, אבל חלק מסוים נמסר לאדם כתכלית הבריאה. 
שנהתעוררותו תלויה השלמת מלאכת התיקון שהיא גם גאולת 
העולם. השובה הר.בחנה הלוריאנית, שתיקון ה״חיצוניות" של 
העולמות לא נמסר כלל לידי האדם. אלא ה״פנימיות" בלבד. מעלתה 
של הפנימיות נופלת בשיטה זו, תמיד, ממעלת החיצוניות. אבל 
דווקא משום־כו היא בהשג־ידו של האדם׳, אם יעשה את שלו, 
תביא התעוררותו לזיווגים עליונים ולגמר תיקון החיצוניות ע״י 
אורות הגנוזים עדיין בפרצוף "עתיקא". 

זזפיה הגנוסטי של קוסמוגוניה זו ברור, אף שעיבוד הפרטים 
יונק ממקורות פנימיים של היהדות. ד,עובדה שב 200 שנה שלטה 
במרכז הספקולאציח הדתית ביהדות שיטה גנוסטית בלתי־סוכרת. 
היא מהפרדוכסים הגדולים בתולדות האמונה היהודית. ניכרת נטיה 
מפליאה להסתכלות ולמחשבה דיאלקטית, והיא בולטת בעיקר 
בנסיונות של הסברר, פרינציפיונית. 

הצגות סיסטמאטיות נוספות המפתחות את קבלת האר״י בכי¬ 
וונים שונים ומקוריים הן: ..מאמר אדם דאצילות" הכלול נס׳ •דקהל 
פשה״ לפשה פרגר ( 1609 , רסאו)! .נובלות הכמה" לי. ש. דלמדיגו 
(באזל [ובאמת האנאו], 1621 ) 1 .קל״ח פתהי הנמה" לר׳ מ. ח. 
לוצאטו (קארץ, 1785 ) 1 "טל אורות" ליעקב מאיר שפילמן (לבוב, 
1876 — 1883 ) 1 ״פתחי שערים״ ליצחק אייזיק חבר (ורשה, 1888 ) 1 
,.לשם שבו ואהלפהי לשלמה אלישוב ( 1912 — 1948 ) ! .תלמוד עשר 
הספירות" ליהודה ליב אשלג ( 1955 — 1967 ) 1 ועוד. 

7 . ק- ו פ נ ת א י ז ם. שאלה זו העסיקה רבים מאז ביקש ואכטר 
( 1699 ) להראות, ני הפנתאיזם של שפינויזה נשאב מד.ק'. ובפרט 
מכתבי אברהם הירירה. חורה נחשבת פנתאיססית כשהיא אומרת 
ש״הכל הוא אלוהות", ולהיפד, אך יש לר,בחין בין פורמולות לנין 
התוכן המדויק שיוחס להן בהסברה שיטתית ובהקשר הפנימי של 
המחשבה התאולןגית. תאיזם חיצוני יכול לשמש כסות לרעיונות 
פנתאיסטיים, ונוסחאות כוללות ניתנות לפירושים שונים. הקביעה 
של עזריאל על א״ס, ש״אין חוץ מפנו" ושל מאיר גבאי "הכל בו 
והוא בכל", וכן הדגשתו החוזרת של הזהר על האל ש״הוא הכל", 
מצויות גם בשיטות תאיסטיות אורתודוכסיות, הרעיון הנאו־אפלטוני 
כי כל עלול כלול בעילתו השפיע הרבה על ניסוחים כאלה. מבלי 
שיהיה להם גון פנתאיסטי. אכן, לבעיות מיוחדות שהעסיקו הרבה 
את הספקולאציה של הק' ניתנו תשובות בכיוון חד־משמעי בשיטות 
פנתאיסטיות. 

רוב המקובלים, מאז ר' יצחק סגי-נהור, ראו באצילות רק 
התפשטות כוח האל ולא עצמותו. ברם, אחדים מהמקובלים הראשונים 
ראו זאת אחרת, ולדידם רק התחומים שלפטה מהספירות משקפים 
פעולת כוח בלבד. דווקא נעלי דעה זו מבליטים נטיה תאיסטית 
ברורה. המקובלים שזיהו את א״ס עם הכתר הוכרחו לפרש את 
הספירות כשוות־עצמות עם א״ס, אבל גם הם הכחישו במפורש את 


אחדות העצמות הזאת עם השכלים הנפרדים, ולא־כל־שכן עם 
הנבראים האחרים. 

בעל הזהר לא התעניין בבעיה זו וד,סתפק בניסוחים נלתי־ 
ברורים, אבל בכתביו העבריים של מד״ל ניכרת נטיה ברורה יותר 
להדגיש את אחדות כל הנמצאים בשלשלת רצופר, של ההוויה. 
בדברין רמז, כי לבל ישות מעין מציאות משנית משלה, הנבדלת 
מן האלוהות אך נעלמת מעיניו החודרות של המיסטיקן, המגלה 
מאחורי כל־זה את אחדות ההוויה. קו זה, המגלה נטיה פנתאיסטית 
נסתרת מאחורי צורות ביטוי תאיסטיות, אפייני לגישת כמה 
מקובלים. מצד אחד מדכרים על א״ם בצורה פרסונאלית ומדגישים 
את עליונותו המוחלטת, ומצד שני עומדים על "התלבשותו" בספי¬ 
רות, ודרכן גם בשאר העולמות. כך נם בפירוש הכפול של בריאת 
״יש מאין״; מדגישים שיש להבינה בפשוטה — מה שמבטל כל 
אפשרות של תפיסד. פנתאיסטית — אבל שוללים הבנד, פשטנית 
זו כשמדייקים בהבנת הסימבולים, תפיסות כנ״ל הותירו מקום להש¬ 
קפה שהאל כולל הרבר,-יותר ממה שניכר ממנו בתהליכי האצילות 
והבריאה. אבל מקיף גם אותם בתוכו. הכל כלול באלוהות. אך לא 
הכל זהה עמה. תפיסה זו נקראת פאנאנתאיזם — להבדיל מפנתאיום 
טהור — ובצדק נטען, שמגמה דומה ככר נרמזה בחז״ל "(הקב״ה) 
מקומו של עולם ואין עולמו מקומו" (ב״ר ס״ח. י׳). 

נימה תאיסטית ברורד, ביותר מצויה בשכבה האחרונה של הזהר, 

אף שהודגש שד.אל "ממלא הכל וסובב הבל", מבלי שאימננציה זו 
תגרע מתפיסה תאיסטית-פרסונאלית. ניסוחי הזהר בחלקים אלה 
נעשו פופולארייפ-ביותר בק׳ המאוחרת ובספרי החסידים. ספרי 
חק׳ נשנים 1300 — 1500 מטשטשים בד״כ את הבעיה. המקובלים 
נדור גירוש-ספרד חינכו ניסוחים הנראים כחאיסטיים מובהקים. 

רמ״ק ניסח את ההשקפה חפאנאנתאיסטית ביתר דקדוק פנל 
המקובלים. ניסוחיו מפורטים ודקים מאד. הוא הנין יפה, כי הבעיה 
העיקרית של תורת האצילות היא במעבר של א״ס אל הכתר, וטען 
שלספירות יש מציאות במקורן נא״ס. אבל זו "נעלמת" כמציאות 
האש באבן, ונמציאותן האצילותיח יש משום חידוש גמור. אך 
אפילו במציאותן הנעלמת. ה״שרשית", אין להן זהות אמיתית עם 
עצמות א״ס, היודע אותן והן אינן יודעות אותו. לדעת רמ״ק הבחינות 
העליונות שבכתר ״- ..נתר שבכתר" בחזקת א״ס — מתקרבות 
לעצמותו של א״ס נצורה אסימפטוטית, אך בשום פנים אינן 
זהות עמו (ר׳ לעיל, עמ־ 109 ). מציאותן של דרגות פנימיות אלו 
נחשבה כחידוש גמור, והאקט של בריאת "יש מאין" במשמעותו 
הנלתי-סימבולית הוא אפוא נחירוש מציאות נעלמת זו הנקראת 
"רצון הרצונות". לשיטד. זו, הרצון האלוהי והתעוררוחו הראשונה 
הם אפוא הדבר היחיד שלגביו קיימת בריאת "יש מאין" ממש, דעה 
שהפרדוכסאליות שנה מעידה על הלבטים בין השקפה תאיסטית 
דפנתאיסטית אצל רמ״ק. 

קבלת האר״י מבליטה ניסוחים תאיסטיים מובהקים. תורת הצמצום 
הוסיפה לריחוק נין א״ס לאצילות. ואם אמנם מתפשט משהו מן 
העצימות ומתלבש ככלים. הרי מסתיימת התפשטות זו בעולם האצי¬ 
לות. למטה ממנו יש "מסו", המונע סן העצמות להתלבש גם 
בעולמות הבריאה, היצירד, וד,עשיה. אכן. לא חסרו גם כאן ניסוחים 
אחרים. תורת ההתלבשות של כל עליון בתחתון נוסחה לפעמים 
בצורה קיצוניוב יש גם שהדגישו, שרק האור הפנימי מסתבן במסכים 
ואילו לאור המקיף אין מסך כלל (אבן טבול). כאן נפתחה הדלת 
לתודה לעמדות רמ״ק. תורת האר״י מקיימת את הדעה כי עולם 
האצילות על כל תהליניו הוא בגדר אלוהות גמורה < אעפ״כ הכחישו 
רבים את אחדות המניפסטאציות האלוד,יות באצילות עם א״ס מצד 
עצמותם. דכרים כאלה מגלים את הפסיחה הנמשכת על שתי תפיסות 
סותרות ביסודן. פתרון תאיסטי קיצוני נתן דמח״ל. לדעתו נקראת 





119 


לן 1 לה: גו 1 י תורה 


1:0 


האצילות ״עולם״ רק דרך משל, והיא האלוהות המתגלה; כל שאר 
העולמות נבראו בחופש גמור סן ה״אין" ממש. 

8 . תורת האדם והנפש מוסכמת, יסודית, בין המקובלים. 
באדם חוזר אוחו תהליך תאוסופי כבחיי האל, אם־כי בשינוי ניכר. 
גם האדם, כאל, כולל בתוכו את כל מציאות העולם, באשד כל כוחות 
הבריאה יבאו בו לפועל. תהליך הבריאה היה ביציאת הכל מן האחד 
ונשיבתו שמה (ר' לעיל, עמי 100 }. ונמצא כי מטרת התהליך הזה 
ונקורת־המפנה שלו הן בארם, המכיר את מהותו ונכסף לחזור מתוך 
הריבוי שבטבעו אל האחרות שבמקורו, ההקבלה בין פנימיות 
הבריאה. האל והארם גורסת להשפעת־גומלין ביניהם, והסמלים 
האנתרופומורפיים הרגישו זאת ביותר. הספירות הן ברמות הארם. 
והארס — שהוא ״עולם קטן״ — משפיע על הארם שלמעלה, ומכאן 
מעלתו העצומה. בהיותו בעל רצון חפשי יש בכוהו לקרם את 
אחרותו של כל המתרחש למעלה ולמטה, או להפריע בערה. הספ־ 
קולאציות על מהותו מסוכמות בנושא הארם הראשון לפני החטא, 
כי גם אם נפגמה שלמותו המקורית לא נגרע מיעורו העיקרי, 

האדם הוא רוחני וגופו אינו אלא לבוש. לפני החטא היה גם 
גופו רוחני. אלמלא החטא הראשון היתה הבריאה כולה פועלת 
בהארמוניה שלמה, בלא פירוד בין הבורא והנברא הדבק בד. קשר 
זה, שהוא תכלית הבריאה, נפסק בשעת החטא, כאשר רצון האדם 
נפרד בהכרעתו החפשית מהרצון העליון. ונולדה האינדיווידואליות 
שמקורה בהתעצמות של הריבוי. פה שנועדו להיות תנודות בתוך 
מערכת הארמונית היו להיפוכים קיצוניים שנתקמבו לטוב ורע. 
להתגבר על קיטוב זה הוא יעודו של המין האנושי ושל היהודי 
כמקבל ההתגלות האלוהית בתורה. 

בנקודה זו משתלבת בעיית האדם עם בעיית הרע בעולם. מסתבר, 

כי רעיון השחתת העולם בחטא (ה) קדמון (ע״ע) נתגבש מתור 
מגע קרוב עם דעות נוצדיות, אף אם ינקו מהאגדות המקבילות 
במדרש. אולם נעדר כאן יסוד נוצרי מכריע: אין הק׳ מכחישה 
את כוח האדם להתגבר על השחתה זאת גם לפני הגאולה הכללית. 
הספקולאציה על דרך תיקון חנברא היא במרכז תורת האדם, שנת¬ 
פתחה בסוגיות אלו מתור מוטיורם דתיים טהורים. רעיונו של ריה״ל 
על ישראל כלב האומות נתקבל ע״י מקובלי גרונה ובעל הזהר, 
שראו בישראל את "לב האילן". ספל הלקוח סם' הבהיר. 

המקובלים אימצו את תורת־הנפש הנאו־אפלטונית והתאימוה 
למינוח של המקורות היהודיים. בעיקר מדובר בזהר על חלקי-נפש 
שונים במהותם, המתקשרים זה-בזה וחנקראים בק׳ נפש, רוח 
ונשמה. אחדותם אמנם הונחה, אבל ההנחה נשארה פרובלמאטיח. 
הנפש היא כוח החיות ומכלול הפונקציות הפסיכו-פיסיוח של האדם. 
שני ההלקים האחרים מתוספים רק פתור התעוררות רוחנית ומאמץ 
מיוחד: הרוח — כשהאדם מתגבר על הצד הוויטאלי, והנשמה — 
היא עיקר הנפש — בכוח העיסוק בתורה ובמצוות, שבאמצעותו 
חיא פותחת את כוח ההשגה העליונה ורזי העולם. היא אפוא הכוה 
האינטואיטיווי הקושר אח הנברא בבורא. ישנן הבחנות חשובות 
בהבנת חלוקה זו לפרטיה. השימוש במונחים נפש, רוח ונשפה 
(נר״ן) לקוח מאברהם אבן עזרא ואברהם בר חיא, אבל מניעיהם 
הפילוסופיים טושטשו בהתפתחות הק' במאה ה 13 , ובמקומם באו 
קשרים עם פסיכולוגיה אוקולטיסטית. אצל מקובלי גרונה ניכרת 
עדיין הזהות המקורית של הנשמה עם הנפש המשכלת של הפילו¬ 
סופים. אלא שהיא מאחדת כאן את היסוד הרציונאלי והאינטו- 
איטיווי-מיסטי. דק היא באה כאצילות מן האל עצמו. ולא נשתלשלה 
מן השכלים הנפררים (שמהם הרוח) או מארבעת היסודות (שמהם 
הנפש). כאן הנפש היא המשותפת לאום ולבהנמז, ורק הנשמה 
הפינ-כלת, שמקורד, בספירת הבינה, היא חלק הארם. ב״פררש 
היעלם" בולט עריין הקשר לאסכולת הרמב״ם על "ד,שכל הנקנה", 
אך מופיעים גם חלקי-הנפש של הפסיכולוגיה האריסטוטלית — 


בלי להזרהות עם נר״ן — בציון פעולותם, המיוחרים למחבר. הוא 
מבחין בין הנפש המרברת והשכלית: רק האחרונה היא הנשמה 
האמיתית. הנפש מאחרת את שלושת הכוחות: הבהמי, הצומח 
והמדבר, שהם מכלול האורגאניזם הפסיכופיסי של הארם; הנשמה 
היא כוח שכולו בצד ההשגה המיסטית, ואילו הרוח הוא הכוח 
המבחין מוסרית בין טוב ורע. סתירה יסודית ניכדת בין אחדות 
הנפש בפין האנושי ובין המערכת הכפולה של נפש הישראלי 
ואומות-העולם. מקובלי גרזנה ידעו רק את אחדות המין האנושי. 
בגוף הזהר נרמז, שיש שתי מערכות נבדלות, שהאחת מקורה בס״א 
וד.אחרת קדושה! אלא שדבריו מרוכזים לחלוטין בנפש הישראלית. 

בעיית מקורם של תלקי־הנפש באצילות תפסו! מקום רב. .,מדרש 
הנעלם" סבור, שאפילו הנשמה העליונה נאצלד, רק מכסא־הכבוד, 
כלר, לפטה מהספירות, אך למעלה מעולם השכלים: הנפש ברואה 
אפוא. אף־כי במעמד עליון. בזהר גופו תוארו חלקי-הנפש כמוש־ 
רשים בעולם הספירות. בדרכן למטה נפרדו הנשמות לנשמת אדם 
ונשמת נקבה. הסמלים המשמשים לירידת הנשמה הם בעלי אופי 
מיתי חזק: אילן הנשמות, שממנו הן פורחות, וד,נהר שבו הן 
נמשכות ממקורן העליץ, ועוד. ספירת ה״יסוד" היא תחנת־ביניים 
לכל הנשמות לפני כניסתן לאוצר הנשמות שבגן-עדן, ומשם הן 
נקדאות לפטה אל גוף האדם. משותפת הדעה. כי מקור הנפש 
למעלה מהמלאכים. והאדם עשוי לרדת לעמקי השחיתות אך גם 
להתעלות למעלה מחמלאכים. למלאכים גם אין כוח תיקון. 

אחרי הזהר הוסיפו עוד שני חלקים. עליונים יותד, לנפש: 
"חיה" ו״יחידה", שהן דרגות נעלות של השגה אינטואיטיוויח ,של 
יחידי־סגולה. 5 חלקים אלה (נר״ן ח״י) נקשרו בקבלת האר״י 
בחמשת הפרצופים של האדם הקדמון בכל אחד מעולמות אבי״ע, 
ונוצר ריבוי עצום של מעלות הנשמות לפי מקורן. הנשמה שמקורה 
ב״יחידה" שבספירת ה״כתר" מעולם האצילות היא נשמת המשיח, 
ורק היא אינה כפופה לחוק הגלגול. 

םד,זהד ועד תלמידי האר״י מדובר על "צלם", שהוא הפרינציפ 
האינדיווידואלי במין האנושי. הוא גם המקשר בין הנשמה וד,נפש 
וביו הגוף. הוא הלבוש שבו מתלבשות הנפשות בגן-עדן לפני 
ירידיתן אל העולם התחתון ואחרי שיבתן לשם, שאינו מתגלה אלא 
לד.תבוננוח המקובל, שלא כנפש יש לצלם התפתחות, המקבילה 
לתהליכים הביולוגיים באדם. נקבעה הקבלה בין הצלם לצל האדם: 
הזהר הבין, כנראה, את בל האדם כהשלכד, של הצלם הפנימי, וע״כ 
קלט גם השקפות מאגיות ועממיות על הצל, שנפוצו ביד,״ב באירופה. 
הצלם הוא כעין דמות עליונה המגינה על האדם ומלבישה אותו אחרי 
המוות. אמונד, קדומה מאד, ממוצא פרסי, על קיום דמות כזאת, 
■טהיא עצמותו האמיתית של האדם. נתגלגלה כאן אל הזהר ונתחברה 
עם ההשקפה האוקולטיסטית על הצלם. בקבלת האר״י נתייחד לכל 
אחד מחלקי נר״ן צלם מיוחד. 

לפי השקפה הנמצאת כבר בספרות ח״היכלות" נרקמו כל חנשמות 
מראש בפרגוד שלפני כסא-הכבוד, וסמל זה של "פרגוד הנשמות" 
נתקבל בכמה ספרי-מופת של הק׳ והותאם להשקפותיד,. בפרגוד זה 
כתובה כל ההיסטוריה וגורל הנשמות. וד,וא אינו רק המסר המיסט־ 
המקבל את רישומי המעשים, אלא גם תחום הנשמות החוזרות למו¬ 
לדתו הראשונה, למעט נפשות הרשעים. 

תורת האדם ונשמתו עסקה גם בגורל הנפש אחרי המוות: 
עלייתה דרך נהר של אש, שהוא כעין ,.פורגטוריום", אל גן-העדן 
התחתון, ומשם אל גן־העדן העליון ולתחום "צרור החיים", שהוא, 
לפעמים, כינוי לאחת הספירות עצמן. פרטי גן־עדן וגיהנם נדונו 
באריכות אצל מקובלי גרונה ובזהר, ותפסו מקום נכבד בספרות 
העממית של הק׳ עד לדורות האחרונים. רעות מהאגרה ־- בפרט 
המאוחרת — נתפרשו לפי הסימבוליקה הקבלית והתעשרו בפרטים, 
ובולט המשותף עם מוטיווים מוסלמיים ונוצריים. תורות אלו לא 






121 


קבלה: ו,ו!י תורה 


122 


קיבלו מעולם מסגרת מחייבת וניתן חופש רב לדפיון. מקובלי הסאה 
ה 13 נמשכו ביותר לנושא ודנו במהות לבושי גן־עדן ("חלוקא 
דרבנן״). אופני ההכרה שם והתאחדות הנשמה עם האל — אף, 
שנזהרו מלדבר על איחוד ודיברו רק על דבקות. הזהר מזכיר מצב 
עילאי וחולף בו עומדת הנשמה, לעתים, לפני האל בלא לבוש. 
בעוד שבד״ב היא זקוקה אפילו בגן־עדן העליון ללבוש של אור או 
אוויר. ציורי האהבה אינם נושאים אופי ארוטי אלא אבהי. ולהתפ- 
עלות אופי חולף. רק בקבלת צפת ובשירתה נתוסף גון ארוטי חזק. 
השאלה באיזו מידה הגיעו שיטות מאוחרות, כשיטת חב״ד, להשקפה 
מיסטית קיצונית על ביטול ישות הנשמה באלוהות, נשארה פתוחה. 

גורל חלקי־הנפש איננו אחד. הנפש נשארה זמדמה בקבר, הרוה 
עולה לגן־עדן התחתון, ע״ם זכויותיה, ואילו הנשמה חוזרת ישר 
למולדתה הראשונה. הדינים חלים רק על הנפש והרוח. תורת הנפש 
כרוכה בתורת גלגול הנשמות! ועל-כך ע״ע גלגול. בהתפתחות הק׳ 
הורחבה תורה זו בצורה רדיקאלית, מעונש על עבידות מיוחדות 
לחוק כללי המקיף את כל נשמות ישראל, ובשלב נוסף את כל 
המין האנושי, ובצורה הקיצונית־ביותר את כל ההוויה, מהמלאכים 
עד ממלכת הדומם, הגלגול הוא סיכוי לנשמה להשלים את יעודה 
ולמלא מה שחיסרה. 

בקבלת האר״י תורת האדם מסובכת יותר. בכתבי ויטל ניכר גם 
הבדל באופן ההרצאה בסיכום עממי, כמו ב״שערי קדושה" ובכתביו 
האסוטריים. ב״שעד הקדושה״ הבדיל בין 3 ■מחצבים": מהצב 
הספירות, הנשמות והמלאכים. ב״עץ חיים" התתליר מסובך הרבה־ 
יותר. בכל ספירת "מלבות" שבפרצופים השונים גנוזות נשמות 
העולות אל הבחינות העליונות של אותו פרצוף ויוצאות-לפועל 
כזיווגים, בכמה שלבים. בזיווגים הראשונים איו בהן עדיין צורה 
ותיקון, ורק בזיווגים נוספים הן מקבלות צורת גשמות ממש. בכל 
שלב נוצרת אפוא אפשרות חדשה של יצירת נשמות. תהליכים אלה 
חוזרים בכל ארבעת העולמות, וכמעט שאיו קץ לבחינות הרבות שיש 
לנשמות אלו. בכמה מקורות לוריאניים הודגש, כי הנשמות העיקריות 
נשארו למעלה, ולגוף לא נכנסו אלא ניצוצות שהוקרנו מהן. הנשמה 
העליונה תופפת על האדם, ומקיימת קשר מאגי בלתי-אמצעי עם 
הניצוץ שלמטה. 

נשמת אדם־ד,דאשוו היתה כלולה מכל העולמות, ונועדה לתקן 
את ניצוצות הקדושה שנשארו בקליפות. בתוכה נכללו כל נשמות 
המין האנושי. איבריה היו 613 . בל איבר היווה פרצוף שלם, ,",נקרא 
שורש גדול, שכלל אף הוא 613 שרשים קטנים. ובכל שורש קטן 
נגנזו 60,000 ניצוצות או נשמות פרטיות. גם אלה עשויים להתחלק, 
אלא שתשאר קרבה בין הניצוצות השייכים לשורש אחד. אילו היה 
אדם הראשון ממלא יעודו היה כוח הרע, הקליפה. נפרד לחלוטין 
מהקדושה — תכלית כל תהליך העולם. אד במקום להעלות הכל, 
הפיל הכל. עולם העשיה נבפף לשלסון הקליפות, ובמקום האדם 
הקדמון נבנה כוחו של ,.אדם בליעל" הנאחז באדם. במידה מסוימת 
נשנתה כאן שבירת־הכלים הקוסמית. האדם נעשה המרי ונתגשמו 
הפונקציות הפסיכו-פיסיות שלו. בנשמת אדם חיו מדרגות גבוהות, 
שסירבו להשתתף בחטא ונסתלקו לפעלה. ולא יחזרו לעולם עד 
הגאולה. היו נשמות שנשארו באדם כאשר הונמכה קופתו, ולא 
נפלו בכוח הקליפות. ברם. עיקר הנשמות נפלו, וצריבות להיתקן 
בגלגולים. ההיסטוריה הנעלמת היא זו של הגלגולים הרבים שבהם 
גיבורי המקרא נאבקים על תיקונם. יש "נשמות מקוריות", בעלות 
עצמה רבה, שכוחן בתיקון מועיל לכל העולם, ויש המתקנות את 
עצמן בלבד. "משפחות הנשמות", הקשורות לשורש אחד, מסייעות 
זו לזו. לעתים רחוקות־ביותר יורדות לעולם נשמות עליונות, שלא 
נכללו באדם הראשון, כדי לסייע לתהליך התיקון. חדשה-לגמרי 
היא הדגשת המדרגה הגבוהה של נשמות קין והבל, שבאו מכוח 
התורשה ולא מכוח הגלגול. והמספלות את הגבורד, והחסד. ואף שכוח 


החסד עולה עכשיו, יהפך סדר מעלתם כאשר יתוקגו. דבים בגדולי 
האופה מיוצגים בנשמות משורש קין, ולדעת האר״י יתרבו ספור 
לגאולה נשמות מסוג זה. 

במד,ות החטא הקדמון מצויות בק' השקפות שונות מאד. לפי 
הק־ הספרדית עיקרו ב״קיצח הנטיעות״ — הפרדת ספידה אחת 
("מלכות") והעמדתה כנושא בלבדי לפולחן. ס־ "מערכות האלוהות" 
הגדיר כמעט את כל החטאים העיקריים שבמקרא כשלבים שונים 
של קיצוץ כזה. בסימבוליקה של הזהר זהו פירוד בין המלך 
ור,מטרוניתא (= השכינה), וגלות השכינה מעם בעלד. היא התוצאה 
העיקרית, המטפיסית, של חטאים אלה. כל מעשי הצדיקים — ובפרט 
מעשי האבות — באו לתקן את הפגימה היסודית. הזהר נמנע 
מלהאריך במהות החטא הראשון, אך בעל "תיקוני זהר" סבור, 
שאדם חטא דווקא במחשבה העליונה, כלומר בספירה הראשונה 
או השניה וגרם להסתלקות האל מעל למחשבה ולהיותו טרנסצנדנטי. 
בעקבות חפיסות קדומות־יותר נתפרש החטא הראשח לפעמים גם 
בקבלת האר״י כתקלה טכנית בתהליך חחיקון: אדם נחפז מדי 
להשלים את התיקון טרם זמנו, שהיה בשבת הראשונה של הבריאה. 
החוטאים הגדולים נתכוונו אפוא לסובה. 

המכשירים העיקריים לתיקון הפגם הם התורה והתפילה. לשתיהן 
עומק מיסטי רב. בהתגלות מדבר האל אל האדם, ובתפילה מדבר 
האדם אל האל. שיג־ושיח זה מיוסד על המבנה הפנימי של העולמות, 
ופעולת האדם היודע את משמעות מעשיו משפיעה פי־כמה על 
התיקץ. בעולם־הזה "נתגשמו" גם מצוות התורה, כי המכשיר צריו 
להתאים לפעולה המכוונת, אך לא נגרע בכך מהמימד הפנימי של 
כל מצווה. התורה באורח-חיים כללי היא גם דרך אסוסרית של 
המיסטיקן לדבקות באל! תפיסד, זו מבליטה אח האופי השמרני 
של הק' כגורם הפועל להגנת ערכי היהדות ולהעמקתם. קיום 
התודה נתקדש כדרך לביטול הפירוד בעולם, וכל אדם נקרא למלא 
את חלקו במשימה, בכך הוטל על כלל ישראל התפקיד הקשה 
ור,נכבד של תיקון העולם בגאולה. 

9 . גלות וגאולה. גם גלות ישראל כרוכה בהפרעות 
בהרמוניה הקוסמית, ומסמלת מצב זה. מצב העולמות בזמן הגלות 
שונה-לגמרי ממצבם האידאלי. מקובלי גרונה הורו, כי בימי הגלות 
אין הספירות פועלות כתיקנן, כי נמשכו אל מקום אצילותן ואין 
כוח בישראל להשיג את הדבקות האמיתית בכוחות רוח־הקודש. 
רק דבקות פרטית אפשרית עדיין לסיסטיקן היחיד. לפעמים נאמר, 
כי בגלות מתפשטות למטה רק 5 הספירות התחתונות, ואותיות שם 
הוי״ה, הכוללות את כל האצילות, אינן מאוחדות! הוא״ו והה״א 
האחרונות, ספירות "תפארת" ו״מלכות", נפרדו בחטא הראשון, שבו 
התחילד, בעצם הגלות כתופעה קוסמית. 

בחוג זה דובר לראשונה על מהותו המיסטית של המשיח, שהוא 
שלם ב״כוח אלוהותי ומלאכותי וכוח אנושי וכוח צמחי וכוח בהמי" 
(עזריאל), והשגתו תהיה למעלה מהשגת המלאכים. הזהר סבור. 
שעיקר הגאולח בחיבור המתמיד בין ה״תפארת" וה״מלכות", וגאולת 
ישראל היא גם גאולת האל עצמו מתוך גלות מיסטית (השר מכילתא 
בא פי״ד. ירר סוכה ד׳, ג׳; ויק״ר ט׳, ג': "זה אחד מן המקראות 
שישועתן של ישראל ישועתו של הקב״ה"). ב״רעיא מהימנא" 
וב״תיקוני זהר" נתחדש הרעיון, כי בגלות נוהג העולם לפי שלטון 
עץ הדעת טוב-ורע, וע״כ יש בו קדושה וטומאה, היתר ואיסור, 
כשר ופסול! אבל בגאולה תתגלה הנהגה חדשה של עץ־החיים, כפי 
שהיתה לפני החטא. כך נתפרש גם ביטול המצוות לעתיד־לבוא 
הנזכר בתלמוד (נדה ס״א, ע״ב). 

10 . ה ת ו ר ה ומשמעותה. מלבד היותה מכשיר לתיקון 
פגם העולם ואורח־חיים המותאם לכך, נעשתה התורה — בסגולתה 
כדבר ה׳ שאין דומה לו בספרי העולם — נושא להסתכלות מיסטית 
מקורית. המקובלים לא שללו, כמובן, את ההקשרים הראליים וההיס■ 




123 


?*לה: גו: י תודה 


124 


טוריים שעליהם מדובר בחורה, אלא שלא זה היה עניינם הבלבדי. 
ועיקר הדיונים נוגע רק לשאלת משמעות התורה במובן המרויק. 
הזהר מדגיש אח מעלתה המוחלטת של התורה על ספרי נביאים 
וכתובים. וגם ג׳יקטילה הסביר את מעמד חלקי המקרא מבחינת 
הק׳; אך ניכר, כי ההשקפות המשותפות למקובלים על מהות 
התורה ומשמעותה הועברו מנללא גם על שאר ספרי המקרא. 

השקפות אלו נתגבשו בביטדן הקלאסי כנר במאה ה 13 . ועם בל 
ההעזה שבניסוחים מאוהרים־יותר לא נוסף דבר עקרוני, גם לא 
אצל האר״י. חלק גדול מספרות הק' מורכב מפירועיים לתורה, 
למגילות ולתהילים, וחב הזהר נכתב כפיררנו לתורה, לרות ולשה״שי, 
ראוי לציון העדרם הגמור נמעט של פירושים לספרי נבואה שלמים 
ולדניאל. רק חלקים קטנים מחוכם חוזרים תמיד בפרשנות המיסטית. 
הפירוש השלם היחיד לכל המקרא הוא ..מנחת יהורהיי. שנתחבר 
במאה ה 16 במרוקו (כ״י). פירושים רבים נכתבו לשה״ש. 

תהליך הבריאה מסתמל גם כהתפתחות יסודות הלשון האלוהית, 
רבר ה׳, ואינו שונה עקתונית מהתהליך שנתגבש בתורה, המגלה 
בפנימיותה את סדרי הבריאה כולה. המובן האנושי של התורה הוא 
האספקט החיצוני-ביותר שלה• 3 עיקרים קובעים את מהותה האמי¬ 
תית: א) היא שמו המיסטי השלם של האל: ב) היא גוף חיו 
ג) הדיבור האלוהי הוא אין־סופי ואיו דיבור אנושי יבול למצותו. 

א) עיקר זה ברוך בהשקפה מאגית. הנמצאת נבר במדרש 
תהילים (ג׳): -אילו ניתנו פרשיות התורה על הסדר, בל הקורא 
בהם היה יכול להחיות מתים ולעשות מופתים. לכן נתעלמה סידורה 
של חורה והוא גלוי [רק 1 לפני הקב״ה". השימוש המאגי הוסבר 
בם׳ ,שימושי תורה■', שהוא מתקופת הגאונים לכל המאוחר. קריאה 
בתורה "על דרך השמות" (כלשון הרמב״ן בהקדמתו לפירוש 
התורה) אינה קשורה בסיפורים ובמצוות, אלא בריכוז הנוח האלוהי 
בצירופי אותיות לשמות קרושים: מכאן רק צעד אחר להשקפה 
המיסטית שהתורה נולה היא שמו הגדול של הקב״ה. בצורת האותיות 
של התורה נתגבשה האנרגיה האלוהית המתבטאת נ״שם". הנחה 
זו לא התייחסה אל הספר הכתוב בדיו על קלף. אלא לתורה במצי¬ 
אותה הקדמונית שבה שימשה מכשיר לבריאת העולם; זוהי 
"התורה הקדומה", המזרהה לעתים עם ספירת ה״חבמה". היא מתפ¬ 
תחת בשני גילוייה, שבנתב ושבע״ס, שמציאותם המיסטית בספירת 
ה״תפארת" וה״מלנות". 

ב) אריגת התורד, מן ה,שם" הוא משל הקרוב לעיקרון ני 
התורה היא מסכת חיה. כעין גוף חי, שאיבריה מתקשרים ברקמה 
אורגאנית. גם פרטי ההוראות של בעלי המסורה (ע״ע) על דרך 
כתיבת ס״ת באו מתור ראיית התורה כבניין חי שאיו להוציא מתוכו 
אפילו תג אחד. בתורר. יש ראש, גוף, לב, פד. ושאר איברים, והיא 
נמשלת גם לעץ-ד.חיים, אשר לו גוף, ענפים ועלים, קליפה ומוח. 
המהווים אחדות גדולה אתת. לפי עדות פילץ האלכסנדרוני שימש 
רעיון דומה אצל התרפוסים (ע״ע) ובמידה מסוימת גם לפרשנותו- 
הוא — וזאת מבלי'קשר היסטורי בין מקורות אלה ותק', תפיסתו 
הסבירה את הזחיות בתופעתה הספרותית של התורה, בסיפורים 
,.מיותרים" וסטטיסטיקות, בכך שמאחוריהם עומדת אחדותו המיס¬ 
טית של -השם הגדול". 

ג) מסקנה ישירה הוא העיקרון שלתורה משמעות אין-םופית, 
מעיד עליכך גם המאמר השגור ״שבעים פנים לתורה" — ניסוח 
מחודד של דברים שנאמרו ב״א״ב דר׳יע״■ החלוקה הרגילה ל 4 דרכים 
שבהן אפשר לקרוא את התורד. היא רק מסגרת, שהתרחבה עד 
לתזה שנפוצה מאד מהמאה ה 16 , ולפיה לכל אחד מישראל פן 
מיוחד בתורה שרק בכוחו לחשוף אותו. 4 הדרנים סוכמו, לראשונה 
בכתבי מד״ל ובזהר, במלה פרד״ם — ר״ת: פשט. רמז, דרש, סוד. 
פשט כילל גם את דדך הבנת המקראות בתורה שבע״פ! דרש■ הוא 
דרך האגדה: רמז הוא האלגוריה הפילוסופית, וסוד — מכלול 


הפירושים ע״פ הק׳. חלוקה מרובעת זו הושפעה, כנראה, מחלוקה 
דומה, וקדומה יותר. בנצרות. פירוקז פשטני, אגדי ופילוסופי-אלגודי 
ידוע גם קודם. כפירושו הארוך של יוסף אבן עקנין לשה״ש (מתחילת 
חמאד, ה 13 ). ר׳ בחיי בן אשר (ע״ע) היה הראשון שהוסיף בפירושו 
על התורה ( 1291 ) את "דרך הק׳" (הוא אמנם לא השתמש בסימן 
פרד״ס). במישור הסוד רבות האפשרויות. ודוגמה קלאסית לכך ס׳ 
,.מגלה עמוקות״ לר׳ נתן נטע שפירא ( 1637 ), המפרש את תפילת 
פשה (דב׳ ג, נג ואילך) ב 252 אפנים. בגוף הזהר, הנמנע בעקביות 
מהשימוש במונח "ק׳", נקראו הפירושים המיסטיים "רזא דמד.י־ 
סניחא", כלו׳, פירושים על דרך האמונה הנסתרת• בעל הזהר קובע 
(חלק ג׳, קנ״ב ע״א), שאילו כללה התורה את הסיפורים רק על דרך 
הפשט. היה בכוחנו לחבר אפילו היום תורה סובה יותר. בפרשנות 
הקבלית הועלו לפעמים דווקא מלים ופסוקים טפליס-לכאורד, לדרגד, 
של סמלים עמוקים, כגון סדר מלבי אדום (ברא׳ לו) או מעשה 
הגבורה של בניהו בן יהוידע (שמ״ב כג). 

לעתיד-לנוא תשתנה התורה בלבושיה הגשמיים ותושג ברוח■ 
ניותה, ואותיותיה יצטרפו לקריאד. רוחנית אחרת. זוהי "התורה 
החדשד." שנדרשה במדרש על הכתוב "כי תורה מאתי תצא" (ישע׳ 
נא, ד). דעות אלו נפוצות עדיין בספרות החסידית• דעה קיצונית 
קשורה באגדד. התלמודית, שלפני בריאת-העולם היתה התורה 
כתובה באש שחורה ע״ג אש לבנד.. נבר בראשית המאד. ה 13 הובע 
הרעיון הנועז, כי האש הלבנה היא בעצם ההורה וכל הכתוב באש 
שתורה הוא תורה שבע־פ. התורד. שבכתב גנוזה אפוא בלובן הקלף, 
וכל הכתוב לפנינו אינו אלא פירושה. לעתיד־לבוא יתגלה הלובן 
שבתורה באותיותיו — זוהי תורת ימות המשיח. 

11 . דרכו של המיסטיקן: דבקות, תפילה וכוונה, 
התבוננות ו א ק ס ט א ז ה. אין מחלוקת על המעלה העליונה 
שהנשמה משיגה — "דבקות" האדם באלוהיו. לעומת זה, השאלה 
מה סכין יותר לדבקות זו, אהבת ה׳ או יראתו, עוברת אח כל ספרות 
הק׳ ולא הוכרעה. רבים, וביניהם בעל הזהר, ראו בעבודת ה׳ סתוך 
יראה טד,ורה, שאיננה יראת העונש, מעלד, גבוד,ה אפילו סן האד.בה. 
ב״ראשית חכמה" צידד אליהו די וידאש בזכות האהבה. 

הגדרות הדבקות נמצאו מראשית הק׳ בפרובנס. ר׳ יצחק סגי■ 
נהור קבע; "עיקר עבודת המש-כילים (המיסטיקנים! וחושבי שמו 
,ובו תדבקוף (דב׳ יג, ה], וזה כלל גדול שבתורה לתפילה ולברכות, 
להסכים מחשבתו באמונתו כאילו דביקה למעלה, לחבר את ה׳ 
באותיותיו, ולכלול בו עשר סיפרות כשלהבת קשורה בגחלת. בפיו 
יזכירנו בכינויו ובלבבו יחברנו בבנינו". בצורה כללית יותר מגדיר 
הימב״ן (לדב׳ יא. כב) את דבקות המחשבד, "שתהיה זוכר השם 
ואהבתו תמיד. לא תיפרד מחשבתך ממנו." עד שיהיה דבריו עם 
בני אדם בפיו וליבו איננו עמהם אבל הוא לפני ה׳. ויתכן באנשי 
המעלה הזאת שתהיה נפשם צרורה בצרור החיים גם בחייהם, כי 
הם בעצמם מעון לשכינה". הדבק ביוצרו בדרך זו זוכה להתלבש 
ברוח-הקודש (הרסב״ן ב״שער הגמול"}. מכיוון שמחשבת האדם 
באה ממקור הנפש החכמה באצילות, יש בה כוח לעלות עד מקום 
מוצאד,. בפירושו לאיוב (לו, ז), קבע הרמב״ן, כי הדבקות היא 
דרגת החסיד הגמור. ואכן, הגדרת החסידות אצל ר׳ בחיי אבן 
פקודה ב״חובוח הלבבות" קרובה ביותר להגדרת הדבקות ב״שער 
הכוונה״ לעזריאל מגרונה: ביטול הרצון האנושי ברצון האלוהי. 
מצד שני מתאר עזריאל את הדרך לנבואה כדרך לדבקות, וכמעט 
מזהה את שתיהן. הדבקות סקנר. אושר ואיחוד אינטימי, אך נשאר 
בה כמעט תמיד משהו מן המרחק. 

דרכו העיקרית של המיסטיקו היא דרך עליית הנשמה מתוך 
ריכוז המחשבה עד להיפעלות אקסטאטית. רק התפילה מסוגלת 
ליהפך כולה לתרגיל מקיף של התבוננות. לפיכך עמדה התפילה 
במרכז הק' מראשית הופעתה באשכנז ובפרובנס ועד קבלת האר׳י 



125 


;:לה! ;ו 1 י תורה 


126 


וספיחיה^ גדולי הק' היו כעלי תפילה גדולים, וקשה לתאר את 
התפתחותה הספקולטיווית של הק' בלי קשריה הקבועים לנסיונותיהם 
המיסטיים בשעת התפילה. 

הק־ חיפשה תשובה לבעיה כיצד ייתכן שבתפילה אפשר־באילו 
להשפיע על רצון האל• הק׳ הבינה את התפילה כהליכה בעולמות 
העליונים, הפועלת גם לתיקון פגימותיהם. בניסוחיה המסרתיים 
היא חוזרת בצורה סימבולית על התהליך הנעלם של העולם. סדר 
ההוויה של העולם הרוחני מתגלה למקוכל כאחד משמות האל, 
המתגלה מתוך התפילה■ חישוף ה,.שם״ — זוהי פעולת המיסטיקן. 
ב״כוונה" הוא מתבונן אל ה״שם" השייך לתחום הרוחני שתפילתו 
עוברת ברגע זה. נמצא, שיש לתפילד. צד של מאגיה פנימית, אך לא 
כוח מאגי חיצוני! ההבדל הוא בכך, שהכוונות אינן ניתנות למבטא 
והכוונה היא שהופכת את המלים לשמות. החידוש הוא בהפיכת 
תפילת הציבור, שהיתר, עיקר התפילה לפי מסורת היהדות, לתפילה 
מיסטית של היחיד, מבלי לפרוץ את גדרה המקורי. מהמאה ה 16 
ראילך, ובפרט בהשפעת קבלת האר״י, ניתוספו תפילות קבליות- 
ממש על הישנות, ובאו בהן כוונות ארוכות ומסובכות. לעיצומה 
הגיעה תורת הכוונות אצל ר׳ שלום שרעבי (ע״ע). תפילה לפי דרנו 
הצריכה עדה של "מכוונים" שיכלו לעמוד במאמץ נפשי זה, ואכן 
קמו קבוצות כאלו. 

בהגיע המתפלל לפי כוונה למטרתו, הוא כאילו פותח מאגר של 
ברכה, שמימיה, השפע האלוד.י, יורדים עליו. אח״כ יורד המתפלל, 
לפי כוונה קבועה, ומייחד בכך את העליון בתחתון. בקבלת האר״י 
הודגש הצד האקטיווי שבתפילה, שתפקידה גם להעלות את הניצוצות 
השייכים לנשמת המתפלל. "מיום שנברא העולם עד לעתיד־לבוא 
אין תפילה אחת דומה לחברתה", שנן התפילות אינדיווידואליות 
לגמרי, וכל רגע מצריך כוונר, משלו. הכוונות הכתובות בספרים 
איגן ממצות, כשם שאין תווי־הנגינה כוללים את הגקודה האישית 
של האמן. על שאלת הגמרא: ,.מנין שהקב״ה מתפלל ן" יש תשובה 
מיסטית: בתפילה נקלט האדם בחיים הגנוזים של האל; וכך 
"מתפלל" הקב׳ה. אחרים תיארו את התפילה כחץ שיורה המתפלל 
כלפי מעלה בכוח הכוונה. בהגדרה אחרת, מבית מדרשו של האר״י, 
הוגדרה הכוונה כהמשכת האור האלוהי לתוך מלות התפילה, 
שבכוחו תוכל לעלות עד המדרגות העליונות. לדעת הזהר עובר 
המתפלל 4 שלבים: הוא מתקן את עצמו, את העולם־הזה, את 
העולם העליון ולבסוף את השם הקדוש. מקום מיוחד קבע האר״י 
ל״ייחודים״; אלה מדיטאציות על צירופי שם הוי״ה בניקודים שונים, 
שמסר האר״י לכל אחד מתלמידיו "לפי שורש נשמתו". באלה נותקו 
הכוונות מנוסח של תפילה והועמדו לעצמן כהוראות לעילוי הנשמה 
ונמתודה להתייחדות עם נשמות צדיקים שנפטרו. 

ספרות רחבה מוקדשת לנושא התפילה. ירועים בעיקר פירושי 
התפילות לעזריאל מגרונה (בכ״י) ולמנחם רקנאטי (ש״ד), "אור 
זרוע' לדוד בן יהודה חסיד(ר׳ 10\¥) ^,XX1,1927 י!}, ופירוש אנונימי 
(בערך 1300 ), שהקדמתו הארוכה נתפרסמה (קובץ מדעי לזכר משה 
שור, 113 — 126 , 1945 ). במאה ד, 16 נתחברו; "תולעת יעקב" למאיר 
גבאי (ש״ך). פירוש התפילות ליעקב פינצי (כ״י) ו״תפילה למשה" 
לרמ״ק (תרנ״ב). רחבה־ביותר הספרות שבעקבות קבלת האר״י. התי¬ 
אורים המדויקיס־ביותר הם "שער הכוונות" ו״פרי עץ חיים" לויטל, 
וד.סיכום ב״משנת חסידים" לעמנואל חי ריקי (תפ״ז). כבר בחוגו 
של ויטל נערכו סידורי תפילה בצירוף הכוונות ונפוצו בנ״י בשם 
"סידור האר״י". אח״כ נדפסו: "שערי רחמים", (סלוניקי, תק״א), 
.,חסד לאברהם" (איזמיר, תקכ״ד), "משנת גור אריד," לאריה־ליב 
אפשטיין (קניגסברג, תקכ״ה), "סידור האר״י" של מקובלי הקלויז 
בברודי (זולקווא, תקמ״א), וסידוריהם של ר' אשר מרגליות 
(תקמ״ח), ר׳ שבתאי רשקובר (תקנ״ד), "קול יעקב" (תקפ״ד; 
בולו רווי השפעה שבתאית) לר יעקב-קופל ליפשיץ, ועוד. השיא 


הוא סידורו של ר׳ שלום שרעבי (ר לעיל. עמי 125 ). יצוינו עוד 
"סדור השלייה" (אמסטרדם, תפ״ז) ו״כוונח שלמה" לשלמה רוקח 
(ונציה, תדל). 

מלבד המיסטיקה של התפילה נתפתחו כמה "דרכים" אחרות; 
בעיקר שייכת הנה "הק׳ הנבואית" של אברהם אבולעפיה (ר׳ לעיל 
עמי 87 ), המיוסדת על "חכמת הצירוף", המשתמשת בא״ב ובשמות 
האל כוי לחנך את האדם להתבוננות. תורות הכוונה והצירוף 
נתחברו מסוף המאה ה 13 והשפיעו זו על־זו, וכוונות האר״י רוויות 
השפעה זו. 

מקובלים רבים ראו בתחום זה את הסוד הגדול שבק׳ ונרתעו 
לפרסמו בדפוס. אבולעפיה תיאר בפירוט את הסכנות, אך גם את 
ההשגים שבדרך זו. הוא ראה הקבלה בין חכמת־ד.צירוף והמוסיקה. 
לטכניקה שבה השתמש נקודות־מגע עם היוגה ד,ד,ורית וו,צופיות 
המוסלמית: תרגילי נשימה, תרגילי הזכרות השם, מדיטאציות על 
צבעים וכדי, האדם רואה אורות וכאילו נמשח בשמן המשחה. 
בשלבים מסוימים הוא חי את ההזדד,ות עם המדריך הרוחני המתגלה 
אליו. תכלית החינוך הזה היא הנבואה, בדומה לתורת־הכוונה של 
מקובלי גרונה, שגם היא ראתה ככוונה אחת מדרכי הנבואה. 
בהקשר זה נידונו גם תופעות אוקולטיות אחרות — אמנם בקיצור 
— כשם שנמנעו מסיפור חוויות אוטוביוגרפיות, המצויות מאד 
בספרות המיסטית באסלאם ובנצרות. תלמיד אנונימי של רבי 
אבולעפיד, רשם את נסיונותיו בחכמת־הצירוף. בעל הזהר נתן 
תיאורים אקסטאטיים רק בלבוש של תיאור זהיר של חווזת הכהן 
הגדול בקודש-ה^דשים ביום הכיפורים (ח״ג. ס״ז ע״א; זהר 
חדש י׳יט, ע״א). הספרים שבעקבות אבולעפיה הפחיתו מההפלגה 
האקסטאטית והיא נסוגה אל תחום הדבקות. הפלגה אקסטאטית 
נמצאת שוב בספרי המגיד ממזריץ׳ ותלמידיו, בפסגת התנועה 
החסידית במאה ה 18 . ספרי־הדרכה לעליית הנפש נשמרו רק בכ״י, 
כגון ״סולם העליה״ ליהודד, אלבוטיני ( 1500 בערך) והחלק האחרון 
של "שערי קדושה" לוויסל. מספרות זו נדפס רק ס׳ "ברית מנוחה" 
(אמסטרדם, ת״ח) למחבר אלמוני מן המאה ה 14 . ספר זה — המש¬ 
תמש בסימבוליקה ייחודית — עומד על הגבול בין ק' עיונית וק׳ 
מעשית. 

12 . ק׳ מעשית. התחומים שנידונו בפרק הקודם אינם "ק' 
מעשית" בשימוש הלשוני של המקובלים. תחום זד, כולל בעיקר 
את השימוש המאגי בשמות הקדושים לפעולות בעולם החיצוני. 
מאגיה כזאת מותרת רק לחסידים השלמים, ובשעת־הדחק ולצרבי' 
ציבור בלבד; אחרת היא כרוכה בסכנה חמורה לנפש ולגוף■ אכן, 
לא כך היה בעבר; הקפה של ספרות הק' המעשית רחב, ולאמיתו 
של דבר נע הגבול במידה רבה. במחקר ניטשטש שימוש הלשון, 
ודובר הרבה על קבלת האר״י כ״מעשית״ — שלא כקבלת רמ״ק 
וד,זהר. כבר פיקו(ע״ע) חשב את קבלת אבולעפיה ל״מעשית", ברם 
אבולעפיה עצמו יצא-חוצץ נגד ,.בעלי השמות" המטמאים את נפשם 
במאגיה. בעל "מגילת הסתרים" (המיוחסת לרמב״ם). הנוטה לאס¬ 
כולה זו, מבדיל בין ק׳ רבנית, נבואית ומעשית. האחרונה זהה עם 
תאורגיה (השימוש בשמות הקדושים) ונבדלת מההתבוננות בשמות 
אלה. לפני שנתחדש המונח קי- מעשית דיברו על "חכמת השימוש", 
תרגום עברי קדום למונח הטכני היווני לפעולה מאגית. 

מקובלי ספרד הבחינו בין מסורות שבאו מבעלי הק׳ ומבעלי השמות, 
וידעו על פעולות כגון "שימושא רבא" ו״שימושא זוטא". בניגוד 
לאבולעפיה, מזכירים ג׳יקטילה, יצחק הכהן ומד׳יל את בעלי השמות 
ללא נימה פולמוסית. מן המאה ה 15 ואילך נפוצה החלוקה בין ק׳ 
עיונית ומעשית, מבלי להפחית מערך האחרונה. 

רוב החומר שבק׳ המעשית קדום בהרבה מהק׳ העיונית ואינו 
תלוי בה. נקלטה לתחומה כל המאגיה היהודית שנצטברה מימי 
התלמוד ועד יה״ב (ר׳ לעיל, עמי 79 ). הסתייגותם המופגנת של 


127 


ן 8 לה: גופ' תורה; השכעות 


128 


'*סיג' ׳ 0 ■} 



טבנר. כפזת הידיים סכסל ב.־לגי!תו הפניפית סבנר. ם?כיל כציגור־ה השפע 
שבעולם האצילות 

רוב המקובלים מכוונת בעיקרה נגד המאגיה השחורה המקיפה את 
תורת־השדים ואח כל דרכי הבישוף. לדעת הזהר מקיר חכמות אלו 
ב״עלים של עז־הדעת", והן נוהגות בעולם מאז גירוש האדם מגן■ 
עדן. נתקיימה גם המסורת הקדומה, שנשתלשלה מס׳ חנוף- שלפיה 
המלאכים הנופלים הם שהורו את המאגיה לבני האדם. מאגיה 
שחורה זו, הנקראת בק' •חכמה חיצונה" או "הכמת בני קדם" (ע״פ 
מ״א, ה, י), מותרת לבל-היותר בידיעה. המכשף מושן על עצמו את 
רוח הטומאה. בעל "תיקוני זוהר" הצדיק את השימוש בכוחות אלה 
בנסיבות מסוימות, מפני שאין להלתם בס״א אלא בכוחות המיוחדים 
לו. 

רוב כה״י בק׳ מעשית מכילים, בצד סגולית וקמיעות "לבנים", גם 
השבעות שדים. לחשים והוראות לתועלת פרטית (קפיצת-דרד, 
גילוי אוצרות וכידב) — ■ועד למאגיה מינית ונקרומאנפיה. בילקו¬ 
טים מסוג זה בולט אפיה הבין־לאומי של המסורת המאגית. תמונת 
היהודי כמכשף גדול נפוצה מאד ביה״ב. המונח "בעל שם" (ע״ע) 
מציין את בעל הק׳ המעשית, היודע לתת כוח בקמיעות, להשביע 
מלאכים ושדים ולגרש רוח רעה (ע״ע דבוק). בד״כ נקבעה דמותו 
כבעל מאגיה לבנה, בניגוד לבעלי הכישוף. 

הזהר, ספרי יוםף בן שלום אשכנזי ומנחם ציוני וס׳ ■ברית 
מנוחה״ שופעים חומר כזה, ובספרות המאוחרת — ם׳ "עמק המלו". 
תפילות מאגיות נתחברו הרבה לפני התפתחות הק׳ העיונית, והחומר 
המאגי מתקופת התלמוד והגאונים קרוב בפרטיו לפפירוסים המאגיים 
היווניים ממצרים. כמעט בל החוסר הזה נשאר בכ״י. בילקוטים 
הנדפסים מזוגה הק' המעשית עם רפואה עממית, וספרות זו זכתה 
לתפוצה רבה. מתוך כתבי יואל בעל־שם נשאבו "תולדות אדם" 
(ת״פ) ו״מפעלות אלוהים״ (תפ״ז). חשובים גם: ,דרך הישר" 
(קרקאו 1646 ), "דרד ישרה" לצבי חוטש (פירט, תנ״ז), "תעלומות 
ומקורות חכמה" (ונציה, תכ״ז), "ספר הזכירה' לזכריה מק״ק 
פלונגיאן (המבורג, תס״ט) ו״מנחת יעקב סולת״ ( 1731 ), וכן הילקו¬ 
טים של אברהם חמוי: ,.האח נפשינו״, ,דבק מאה״( 1874 ), ..אביעה 
חידות״ ( 1877 ), ״לדרוש אלוהים״ ( 1879 ) ו״נפלאים מעשיר״ ( 1881 ) 
וילקוטו של חיים פלאג׳י, ״רפואה וחיים״ ( 1874 ). חומר רב־ערד מת¬ 
חום הק׳ המעשית נצטבר בכרכי ה 5€113£1 ( 501 :ו 0 ז;! 1 ) 11 :ו!) 11 נ 111 ט 1111 יי 
. 1111 ( ■ 111 ) ז^ו(^נ^ל 1 ו 31 ( ;( 1929 — 1898 ) 0111511111111£ זר . 1 ) 11 ( ז 11 ) 
( 1923/4 ) , 111€ ) 1 ו 11 . 


בין גדולי בעלי הק׳ המעשית נחשבו במסורת המקובלים עצמם 
אישים כר■ יהודה החסיד, יוסף ג׳יקטילה, יצתק דמן עכו, יוסף דלה 
רינה. שמשון מאוסטרופוליה ויואל בעל שם טוב. 

לתחום זה שייכות גם המסורות הרבות על האלפביתות המיוחדות 
של ראשי המלאכים וצורות כתב המלאכים, שלעתים אינן אלא 
שרידי הכתב העברי הקדים והכתב השומרוני. בספרות הק׳ נקרא 
כתב זה "כתב עינים". ע״ש צורתו. אותיות מאגיות אלו, המצדות 
בעיקר בקמיעות, הן. לעתים, שרידי צורות מאגיות יווניות וארמיות 
מהמאות הראשונות לספה״נ, וקרוב לשער שבעליהן חיקו את כתב־ 
היתדות, שחשבוהו לכתב מיםתורין. ~ הספר הלאטיני "מפתח 
שלמה״, הידוע פיה״ב, איננו ספר יהודי. במאה ה 17 סודרה מהדורה 
עברית, שכולה מזיגת יסודות יהודיים. נוצריים וערביים, והצד 
הקבלי שבה מבוטל. 

קשריה של ד,ק' לאסטרולוגיה, לאלבימיד. ולחכמת הפרצוף והיד 
היו רופפים. גם הק׳ המעשית טיפלה בהורדת הכוחות הרוחביים 
מהבוכבים, ומדע זה של הטליפמאות מגלה בבירור מקורות ערביים 
ולאטיניים, בראשונה ב״ספר הלבנה", שהיה כבד לעיני הרמב״ן. 
ספרים מסוג זה תוארו גם נזהר (ח״א צ״ט, ב■) ונשתמרו בכמה 
כ״י. מזיגה בין מאגיד, אסטרולוגית וחכמת־הצירוף יש בספרים על 
הכנת טבעות מאגיות. "ספר התמר׳׳, המיוחס לאבו-אפלח הסרקאסטי, 
נשתמד בחוגי הק׳ המעשית אבל איננו חלק ממנה (מהד' ג. שלום, 
1927 ). גם האלכימיה השפיעה יחסית מעט על הק׳. שכן בעוד 
שהאלבימאים ראו בזהב סמל השלמות, העמידו המקובלים את 
הכסף, המסמל את החסד, מעל לזהב, המסמל את הדין. רמזים על 
קשר בין הק׳ לאלכימיה באו כבר בזהר. ר׳ יוסף טיטצק (ע״ע) 
מצא זהות בין השתים. בסאה ה 17 נתחבר באיטליה ס׳ "אש מצרף". 
על אלכימיה קבלית! מקורו העברי אבד. בנעוריו עסק ויטל שנתיים 
באלכימיה בלבד, ואף חיבר ספר על-כך. אף בסוף ימיו התחרט על 
עיסוק זה. לחכמת־הפרצוף אין כל עיבוד קבלי ממש, אבל חכמת- 
היד עובדה בכמ,ה אפנים גם בק׳, בייחוד בזהר ובמסורות האר״י. 

עיסוקי המקובלים המעשיים העלו גם תופעות אוקולטיות שונות 
(ר׳ לעיל, עמי 79 ), מהן יצוינו כאן ראיית השדים, כתיבה אוטו¬ 
מאטית, םדאקטיקות ספיריטיפטיות כ״הגבהת השולחן" שנהגה 
בגרמניה לפחות מהמאה ה 16 , השימוש במטה מאגי לגילוי מים, 
ועוד. 

ד) השפעות הק׳: 1 . על היהדות. השפעת חק׳ על 
התפתחותה הפנימית של היהדות היא כבירה, אף שהערכת השפעתה 
שונה לפי המסתכל, במאה ה 19 ראתה בה ההשקפה ההיסטורית 
גורם שלילי בעיקרו, ואף הרסני, אך במאה ד. 20 נתגברה הערכה 
חיובית יותר; נפקחו העיניים לראות את עושר הדימויים והסמלים, 
ואת חרומח המקובלים לחיזוק החיים הפנימיים של היחיד והקהילה. 
עקב כך לא חסרה גם הערצה ללא ביקורת(כבספרי ש. א. הורודצקי), 
שלא סייעה להכרת המניעים הדתיים שנתגבשו בקי ותוצאותיהם. 

כ 300 שנה ( 1500 — 1800 לערן) נחשבה הק׳ בחוגים רחבים־ 
ביותר כתאולוגיה האמיתית בה״א הידיעה של היהדות. בשדה ההלכה 
היתה השפעת הק׳ מוגבלת. אף כי חוקה למדי. הנטיה לפרש את 
הד,לכה ע״פ הק' — אך מבלי להתערב בפרטי המו״מ ההלכתי - 
התחילה כבר בסאה ה 13 והתבטאה בעיקר בפירוש טעמי המצוות. 
מתיחות מסוימת נתקייסד. בין המקובלים ובעלי-ההלכה המובד,קים, 
רש שבאה לביטוי חריף מצד המקובלים — זאת מהעדר הלהט הדתי 
העז שבלב המקובלים אצל כמה מבעלי־ההלכה. מאז "חובות הלבבות" 
לבחיי אבן פקודה ו״ספר חסידים", יצאו מספד ספרים נגד עמדה 
הלכתית-שכלתנית, ומכאן צמח הפולמוס ד,חריף של ה״דעיא מהימנא• 
וס׳ "הפליאה" נגד בעלי־ההלכה. דברי־לעג שהתהלכו בציבור (כגון 
פענוח "חמור" כר״ת "הכם מופלא ורב רבנף; ר׳ פירוש ט׳ יצירה 
ליהודה בן ברזלי, עמ׳ 161 ) נקלטו ב״רעיא מהימנא" (ח״ג, רע״ה, 






129 


קפלה: השפעות 


130 


ע״ב). דרשת הפסוק "וימררו את חייהם בעבודה קשה וכר" (שמי 
א, יד) על הסו״ס התלמודי וכיו״ב, או תיאוריו הזועמים של ם׳ 
"הפליאה" על למדני דורו, מגלים מרירות. המקובלים עומדים על 
שמירד. קפדנית של ההלכה, אף־כי מתוך ראיה מיסטית. אולם מגמות 
אנטי־נומיסטיות יכלו להסתמך עליהם, כפי שקרה בשכתאות. הנטיה 
לפסוק בסהלוקת הלכתית ע״פ הק׳ ניכרת לראשונה בספרי "הפליאה" 
ו״לזקנח" בסוף המאה ה 14 . אז נתתברו גם שו״ת בכיוון זה, שיוחסו 
ליוסף ג׳יקטילה, רוכם המבריע של המקובלים, שהיו גם פוסקים 
חשובים כגון ר' דוד כן זמרא, ר׳ יוסף קארו, ר׳ שלפה לוריא, ר׳ 
מרדכי יפד" ר׳ ח,י.ד.אזולאי (ע׳ערכיהם), נהגו לפסוק לפי הזד.ר 
רק כשלא נמצא דבר מפורש בתלמוד. השאלה אם מותר לפסוק ע״פ 
הק' היתה שנויה בפחלוקת. אפילו מקובל מובהק כרדב״ז הורה, כי 
בענין הנזכר אפילו רק בפוסק אחד אין לחוש לדברי הק׳ המנוגדים 
לו, אלא אם נמצאו בזהר גופא. דעה הפוכה הביע בנימין אהרן 
סלניק, תלמיד הרמ״א, בשרת ״משאת בנימין״ ( 1633 ) : "אם יהיו 
כל המחברים שאחר חתימת התלמוד בכף מאזניים והזהר ככף שניה, 
הוא מכריע את כולם". הדינים שאפשר ללמוד מתיר הזהר נאספו 
ב״יש שכר" ליששכר בער מקרמניץ (פראג, שס״ט). עם הריבוי 
העצום של מנהגי ק' בר,שפעת האר״י ניכרת נטיח אצל כמה מקוב¬ 
לים להעלות את סמכותו גם כמקור לפסיקה. החיד״א כתב שיש 
להורות כדעת האר״י אפילו נגד השו״ע. השפעת הק׳ ניכרת בעיקר 
בתחום "או״ח", וההתחשבות בה בולטת אבל הספרדים המאוחרים. 

בתחום האגרה נמצא כר נרחב לרקמה עשירד, של אגדה חדשה 
בעלת אופי מיתי חזק. הרבה מכוחו העצום של הזהר יש לזקוף על 
חשבון הקבליזאציד, של האגדד,. על־יד האגדה הקדומה מתפתחת 
אגרד, מיסטית, שבימתה כל "מעשה בראשית" ופגישת העליונים 
והתחתונים במעשי הגיבורים. אישי המקרא פועלים כאן על רקע 
קוסמי רחב, יונקים מכוחות עליונים ופועלים עליהם. ספר־המופת 
המלקט את יצירתם האגדית של המקובלים הוא "ילקוט ראובני", 
לראובן האשקי מפראג. (דלהרמסדורף, תמ״א), שתוכנן כבן־זוג 
ל״ילקוט שמעוני" הקדום. 

השפעת הק" ניכרת בעיקר בתפילה, בלנד,ג ובמוסד. מאמצע 
המאה ה 17 נכנסו יסודות ק׳ לסידורים הרגילים ונוצרה ספרות 
מיוחדת של תפילות למעמדות מיוחדים. שנתהוו בעצמם בעקבות 
הק׳. התהליך התל באיטליד, עם ספריהם של אהרן ברכיה מודינה 
ופשה זכות, ובפרט עם הופעת ■שערי ציון" לנתן הנובר (פראג, 
תכ״ב), מספרי הק' הנפוצים ביותר, שהשפעתו לא תשוער. קבלת 
האר״י על מעמד האדם ויעודו נוסחו כאן בתפילות עממיות, שנועדו 
לעורר את הרגש והדמיון. ליטורגיות אלו הגיעו לכל קצווי הגולה. 

מטפר המנהגים המיוסדים על ד,ק׳ בכל ארצות הגולה הוא עצום! 
רבים שנשאבו סן הזהר וממנהגי האר״י נאספו ב״שולהן־ערוך 
האר״י״ וב״נגיד ומצווה״ ליעקב צמח (אמצע המאה ה 17 ). הילקוט 
המקיף ביותר של מנהגים באלה הוא ,.טעמי המנהגים" (לבוב 
1511/2 ). המנהגים נועדו: א) לקדם איזון בין כוחות הדיו לרחמים! 
ב) לסמל את "הזיווג הקדוש" בין הקב״ד. לשכינה! ג) לסייע 
לגאולת השכינה מגלותה בס״א! ד) להתגבר על כוחות הס״א. 
למעשה יש למנהג גם צד של ייצוג סימבולי וגם של השפעה מאגית! 
התגברות האחרון גרמה להתעוררות אמונות תפלות ולשבירת כוח 
ד,ק׳ כגורם היסטורי. 

מנהגים נפוצים היו, למשל: "תיקון חצות" ו״יום כפור קטן" 
(ע״ע), ושלא לישון בלילי שבועות, הושענא-רבד. ושכיעי־של-פסת 
אלא ללמוד בנגלה ובנסתר. אווירה מיוחדת שרתה על יום־שבת 
ולילו, הרוויים רעיונות קבליים. השבת כ״תתונת המלך וד,פםרונה" 
נתעשרה בשפע של מנהגים מחודשים שבאו מצפת, כשירת "לכה 
דודי" ובאמירת שה״ש ו״אשת תיל" (משלי לא, י—לא). ספרות שלמה 
הוקדשה לחיי־ד,מין, החל ב״איגרת הקודש". המיוחסת לרמב״ן ועד 


ה,,תיקון הכללי" לר׳ נחמן מברסלב. כמד, ממנהגי הקבורה קשורים 
בסוגיית הבנים השדיים הנולדים מקרי-לילה. חדירת הק׳ לכל תחומי 
החןים תוארה בפרוטרוט בשני ספרים שזכו לד,שפעד, עמוקה מאד: 
,.שני לוחות הברית" (של״ד,), לישעיה הורוביץ, ו״חפדת ימים" 
האנונימי, ממחנה השבתאים המתונים. האחרון נפוץ בראשונה גם 
בפולניה, אבל השפעתו צומצמה בעיקר למחנה הספרדים, לאתר 
שהוכתם בשבתאי. 

רוב ספרי המוסר החשובים מ 1570 ועד תחילת המאה ה 19 , 
ובספרות הספרדים אפילו עד סוף המאה, חתומים בחותם הק׳, סללו 
את הדרך ״ספר תרדים״ לאלעזר אזכרי (ונציה 1601 ) ו״ראשית 
חכמה" לאליהו די וידאש (ונציה, של״ט). גם בספרות הדרוש, שחלק 
ניכר ממנה הוקדש להטפה מוסרית, מופיעים מתקופד, זו יסודות 
קבליים חזקים. תורת התיקון, גלגול הנשמות וההאבקות עם הס״א 
זכו כאן לטיפול עממי אינטנסיווי. "שערי קדושה" לוויטל (קושטא, 
תצ״ד), "קב הישר" לב. ה. קייראנובר (פרנקפורט, תס״ר,). "שבט 
מוסר" לאליהו הכהן (קושטא, תע״ב) ורבים כמותם, ועד "נפש 
החיים" לר׳ חיים מוולוז׳ין, מגלים השראה קבלית בכל עמוד, גולת־ 
הכותרת של ספרות זו, "מסילת ישרים" לרמה״ל (אמסטרדם, ת״ק), 
מיוסד על תפיסת החינוך כדרך לדבקות מיסטית, אף שהוא ממעט 
בשימוש ישיר בק׳. ספרי-מוסר פולניים מאמצע המאה ה 18 כגון: 
"משמרת הקודש" למשה מסטנוב (זולקווא, תק״ו), "בית פרץ" לפרץ 
בן משה ממקובלי הקלויז בברורי(שם, תקי״ט), "לב שמחה" ו״נטיעה 
של שמחה" לשמחה מזאלוזיץ (שם,תקי״זותקכ״ג),מוכיחים עד־כסה 
קירבה הק׳ את המפנה החוש בתנועה החסידית. השפעתה העמוקה 
של ספרות זו ניכרת עוד בספרי הרב א. י. קוק. 

2 . הק׳ הנוצרית. מסוף המאד, ה 15 התפתחה בחוגים 
נוצריים תנועה רוחנית שביקשה להוכיח, כי המשמעות הנסתרת של 
הק' מכוונת לנצרות. ק׳ נוצרית זו משכה לבבות רבים במערב, עד 
המאה ה 18 , ועוררה ויכוחים ערים. שרשיד, היו ספקולאציות כריס־ 
טולוגיות של מומרים (מסוף המאה ה 13 ועד גירוש ספרד) ושל 
חכמי האקדמיה המדיצ׳ית בפירנצה. אלה האמינו שגילו בק׳ את 
ההתגלות המקורית למין האנושי, שאבדד" ושבעזרתה יוכלו להבין 
את תורותיהם של פיתאגורס, אפלטון והאורפיקנים. וגם את סתרי 
הקתוליות. מייסד הק׳ הנוצרית היה פיקו דלה מירנדולה (ע״ע), 
וד,מופר פלאביום מיתרידאטט תרגם עבורו ספרי ק׳ רבים ללאטינית. 
פיקו התעמק בכך פ 1486 , ובין 900 התזות המפורסמות שלו כלל 47 
משפטים הלקוחים מהק׳, רוכס ככולם מפירוש התורד, של רקאנאטי. 
ו 72 משפטים קבליים "על דעת עצמו". תשומת־לב רבה עוררה 
הכרזתו: "אין מדע שישכנע אותנו בדבר אלודעתו של ישו המשיח 
יותר פן המאגיה והק׳". אז נתעורר ויכוח ראשון על ערך הק' בחוג■ 
ההומניסטים והכנסיה. עצם גילויה של מסורת אסוטרית ביהדות, 
שנעלמה עד-אז מדעת הקהל הנוצרי המשכיל יצרד. סנסאציה. בהש¬ 
פעת פיקו עסק בק׳ גם ההבראיסם יוהנם רויכלין (ע״ע), שפרסם 
״על השם המפורש״( 1494 ) ו״על חכמת הק״ ( 1517 ) — שניהספרים 
הלאטיניים הראשונים בק׳ שכתב נוצרי-מלידד.. בין שני התאריכים 
הופיעו גם ספריו של המומר המלומד פאולוס ריציוס, שהיה רופאו של 
הקיסר מקסימיליאן. חידושו העיקרי של רויכלין היד, ביסוסה של 
האינקרנאציה על ספקולאציה בדבר שמות האל. המקום המכובד 
השמור לק' המעשית בספרו הגדול של קורנליום אגריפה מן נטסהיים 
ג 1 ו 1 ק 0 ! 110 נ 1 נ 1 ט 11 ״ 0 ס ־ט ( 1531 ), שהוא סיכום רב־ד,שפעה של כל 
חכמות הנסתר. גרם לזיהוי המטעה של הק׳ עם מיסטיקת מספרים 
ומאגיה כישופית בעולם הנוצרי. במחצית הראשונה של המאה ה 16 
התעמקו מלומדים אחדים במקורות הק׳ עצימה, בעברית ובתרגומים 
לאטיניים. בעיקר ייזכרו החשמן אגידיוס דה ויטרבו ( 1465 — 1532 ), 
שספריו ״השכינד.״ (רומא, 1959 ) ו״על האותיות העבריות" הושפעו 
מ״ספר התמונה" ומהזהר, והנזיר הפרנציסקאגי פרנצ׳סקו ג׳ורג׳ו 



131 


קבלה: השפעות; ביבליוגרפיה 


132 


מוונציה ( 1460 — 1540 ), שחיבר שני ספרים גדולים וידועים מאד 
בשעתם ;!)מעת■ גנססמנעי! ;!ם ( 1525 ) ו״פרובלמטה", שאלות על 
ס' בראשית ( 1536 ). הוא שהשתמש לראשונה בהרחבה בם־ הזהר, 
מתוך כ״י. יותר מהם הצטיין המיסטיקן הצרפתי הנודע ג. פוסטל. 
מאישיו הבולטים של הרנסאנס ( 1510 — 1581 ). הוא תרגם ללאטינית 
את הזהר ואת ס• יצירה, לפני שנדפסו במקורם. וצירף להם פירושים. 
לסופרים אלה היו קשרים רבים עם חוגים יהודיים באיטליה. 

במשו־הזפן נתמעטו ידיעותיהם היהודיות של המקובלים הנוצ¬ 
רים׳ וצמחו ספקולאציות של אסוטריקה נוצרית שקשרן למוטיווים 
יהודיים שרירותי מאד. היסוד המיסיונרי התחזק, אך מספר המת■ 
נצרים בגלל י׳ק׳ היה קטן וללא יחס למספר המחנצרים בכלל. מ'מ 
תפסה הק׳ הנוצרית מקום נכבד במאה ה 16 , בעיקר באיטליה ובצרפת, 
ובמאה ה 17 בגרמניה ובאנגליה. 

דחיפה חדשה ניתנה לק׳ זו משני מקורות: מהתאוסופיה של 
יעקב בהמה (ע״ע! 1575 — 1624 ) וסהופעת הילקוט הקבלי רב־הכמות 
של קנור פון רוזנרוט ( 1677 — 1684 ), שפתח לראשונה לפני המעוג־ 
יינים, לא־רק חלקים גדולים של הזהר אלא גם של קבלת האר״י 
בתרגום לאטיני. 

כבר בסוף הסאה ה 16 נתגברה חדירת הסימבוליקה האלכימית 
לק׳ הנוצרית, שהיקנתה לה מראה מיוחד־במינו בלזלביה המאוחרים 
במאה ה 17 וה 18 . תערובת זו של יסודות שונים מאפיינת אח ספריהם 
של היינריך קונראם (שבחזשזש^ £ב 111 ז 16 (ז 53 . זז 111 זזבש\ 1 ] 111 רן 11 ז\ז, 1609 ), 
בלז דה וידנר (סס? 311 1617 ). אברהם פון פראנקנברג 

( 1639 ! נדפס בשלמות רק ב 1924 ), רוברט פלוד ( 1574 — 1637 ) 
ותומאם ווהן ( 1622 — 1666 ), ונתגבשה למופת ב. 1 >^ג 1 \ ז 11 נ 01 
ת 10111 ) 115 גג 1 < 1 ב 0 לגאורג פון ולינג ( 1735 ) ובספריו הרבים של 
פרידריך אטינגר (־מי(ת 1 ) 6 ג) .־- 1702,1 — 1782 ), שהשפעתם ניכרת 
בספרי שלינג והגל. בגלגול אחר נכנסה תערובת זו לשיטות החאו- 
סופיות של ״הבונים החפ׳שים״ במחצית השניה של המאה ה 18 . 
צורה מאוחרת של ק׳ נוצרית היא ה 1 ז 110 גז 108 ת 1-01 12 30 
! 0110 ! 30 למרטינס די פאסקלי ( 1727 — 1774 ). בעל השפעה עמוקה 
על הזרמים התאוסופיים בצרפת ורבו של המיסטיקן הנודע לואי קלוד 
דה סן מרטין. פאסקלי נחשב בזמנו ליהודי נסתר! עתה אמנם הוכח 
כי היה מצאצאי האנוסים. אך מקורותיו אינם ברודים. את גולת־ 
הסותרת וסיומה של הק׳ הנוצרית יש לראות בספרו המקיף של 
פראנץ יוסף מוליטור ( 1 ״ז 4011 ג.(.'■ 177911 — 1861 ) 301 10 ז 1 (] 0 !נ> 1111 י 1 
1 ז 31110 בז? 6801 310 ! 030 101110 ו 01 ! 00 , המזווג ספקולאציות עמוקות 
ברוח זו עם מחקר רב־משמעות ברעיונות המקובלזם עצמם. גם הוא 
נתפש עדיין לפרספקטיווד. כריסטולוגית על הק׳, והבנתו ההיסטורית 
את השתלשלות הק׳ חסרת־ערך! אבל הוא מגלה הבנה עניינית 
וחדירה פילוסופית לעולם הק', העולות בהרבה על זו של רוב 
החוקרים היהודים בני־זמנו. 

3 ■ מחקר הק׳ היה מעורה בתחילתו בק׳ הנוצרית ובשאיפות 
מיסיונריות כבר רויכלין השתמש לחקר הק׳ במקורות עצמם, בעיקר 
בספרי ג׳יקטילה. ובקובץ גדול של ליקוטי ק׳ מהדורות הראשונים 
בכ״י. ואולם. אף שעד אפצע המאה ה 16 תורגם מספר לא־מבוטל של 
מקורות קבליים הודפס רק חלק מזערי. כמו "שערי אורה' של 
ג׳יקטילה ( 1516 ), והרוב נשאר בכ״י ולא יבול היה להשפיע על 
התקדמות המחקר. גם ההנחות התאולוגיות מנעו פרספקטיווה היס¬ 
טורית וביקורתיוב מפנה מכריע נגרם ע״י ספרו הנ״ל של קנור פון 
רוזנרוט, על בל הליקויים שבתרגומיו, ובעקבותיו נתעוררו כמה 
חוקרים שלא הודרכו ע״י זיקה לק׳ נוצרית. בניגוד גמור להנחותיה 
של זו עמד ספרו של יוהן ג. וכטר 8 ת 1 ״ 8 ז״ 11130 מז 1 !ט 1 מ!וצ 10 זוק 19015 
(אמשטרדם, 1699 ), שהעלה בראשונה פירוש פנחאיסטי לתורת 
האלוהות של הק׳ וטען שהמקובלים אינם נוצרים מחופשים אלא 
אתאיסטים מחופשים. דבריו השפיעו הרבה על הוויכוח במאה ה 18 . 


בתחילת המאה ההיא העלה י. פ. בודה ( 01133095 ) אח התזה בדבר 
קשר הדוק בין הננוסיס הקדום וו־,ק׳ ב.,מבוא לתולדות הפילוסופיה 
של היהודים״ (בלאט׳: הלה, 1720 ), המוקדש בעיקרו לק׳. גם י. ק. 
שראם ב״מבוא לדיאלקטיקה של המקובלים״ (בראונשווייג, 1703 ) 
ניסה דיון סדעי-פילוסופי, ואילו ג. זימר נת! ב 0 ג 1 <) 0 ! 1100 ז $1100119011 
8011311030 (גותה, 1734 ) ילקוט של בל מאמרי הזהר הקרובים, לדעתו. 
לתורות נוצריות. ערך רב יש לספרו הנשבח־לגמרי של הרמן פון דר 
הארט בס 511 ! 1 !ט 01181 ז 0330011191 ( 1001819313 ( (הלמשטדט. 1705 ) 
על הק׳ המעשית. להשפעה פרסית מכרעת על תורת האצילות של 
הק׳ טען י. פ. קלויקר ( 00111101 ו) ב 1786 . המשותף לכל אלה הוא, 
שהק׳ בפד,ותה נחשבת למשהו שאיננו יהודי בעצם, כי־אס נוצרי, 
יווני או פרסי. 

גם חקירת הק' בידי יד,ודים שימשד. בראשונה לצרכי פולמוס 
נגדר,. העבודד, הביקרחיח הראשונה ורבת-ההשפעה בתחום זה, "מט¬ 
פחת ספרים" לר יעקב עפדן(אלטונא, 1768 ), נבעה ממלחמתו בשב¬ 
תאות, ובאה להפחית מסמכות הזהר ע״י שד׳וכיחה כי חלקים רבים בו 
מאוחרים. גם במאה ה 19 נשאו רוב העבודות אופי פולמוסי, בעיקר 
נגד החסידות. גם הם ראו בה, בד־כ. זמורת-זר ביהדות. בתקופה זו 
היתה הק־ מעין בח-חורגת במדע היהדות, ורק מעטים טרחו להתעמק 
במקורות עצמם. תרומות חשובות תרמו אז ש. ד. לוצאטו, אדולף 
פרנק, מ. ה. לנדאואר, ה. ד. יואל, שניאור זק״ש, אהרן ילינק, יצחק 
מיזס, ה. גרץ, איגנאץ שטרן ונב שטיינשניידר. חיבורי אליקים המיל- 
זאהגי, החוקר היהודי היחיד שהקדיש מחקרים מעמיקים לזהר ולשאר 
ספרי קב׳ חשובים, נגנזו ואבדו רובם כבולם, רק ניתוחיו לס' רזיאל 
וד,זהר נשתמרו בכ״י. ההשכלד, ד,יד,ודית הולידה רק עבודות פחותות- 
ערך, במו קונטרסיו וספריו הרבים של ש. רובין. יוצאות מן-הכלל 
חקירותיו של דוד כהנא על ד,ק' המאוחרת. שעם כל המגמתיות הפול¬ 
מוסית שבהן יש להן ערך היסטורי. היחידים שעבודותיהם מבוססות 
על אהדה עמוקה ואף זיקה לק׳ היו הנוצרי פ. י. מוליטור וד׳יהודי 
אליהו בן אמוזג. 

השינוי העמוק בתפישת היהדות בעקבות תנועת התחיה הלאומית 
הביא — בפרט אחרי מלה״ע 1 — להתעניינות מחודשת בק׳ כביטוי 
חיוני של היהדות. ולנסיונות להביו — מעבר לעמדות של פולמוס 
או אפולוגטיקה — אח התהוותה והתפתחותה, תפקידה ההיסטורי 
והשפעתד, הרעיונית והחברתית. חלוצי גישד, זו היו ש. א. הורודצקי, 
ארנסט מילר וג. שלום. מרכז מדעי למחקר זה נתגבש מאז 1925 
באוניברסיטה העברית בירושלים. שנוצרה בה אסכולה היסטורית- 
ביקרתית (ג. שלום, י. תשבי, א. גומליב, י. בן-שלמה, שרה וילנסקי 
ואחרים). בעקבותיד, נתחדשו מחקרים חשובים גם בגולה, בעיקר 
בעבודותיהם של ג. ואידה, א. אלממן ופראנסוא סקרה. עם פתיחת 
הפרספקטיוות החדשות שבעבודות-המחקר בדור האחרון עומד מחקר 
זה בתחילת דרכו וצפויה התרחבות פוריה, המשתרעת על כל 
ספרותה העשירה של הק׳ ועל השלכותיד, כחיי העם היהודי. 

ביבליוגרפיד. ומקורות 

ג. שלים. כ״י בק׳ הנמצאים בבית הספריב הלאומי והאוניברסיטאי 

בירושלים, תר״ץ, ש. טונמי. ספתח הספתחוד.׳ 739 — 748 ׳ תשכ״ה-. 

— 734 ,עז; 1 י 7 ו , 1247 —נ 9 ז 1 ,זז.!־•!־״*ס* ס 00 ,/ 01 ,ן, 5,7 ,)נ,ע\ . 1 

; 60 — 1852 , 111 1 . 11 ( 11 € 107 > 80 ,}ז? : 1733 , 4 ^ 7 

תו ־ 1 ^^ וז^ן{^ 5 ו 0 ■<<^^ 141 ., !)/> }x 

/>ו>ז< 1 ) 11 ){/) / 0 ,'ו^ו^ 3 (|ט^א .א ; 1875 

,ו 1 זט 110 ט£זב 1 לנ . 0 ; 1886 ,^ 80416111 111£ מיו 

>\ 1 ) ת 1 מ 1 >//זז>ומ* 1 'צ ׳ 4 צ׳ק 7 ^? 77 /ע 

; 1927 ,ס^ו^:ו| 2 ו/^ 2 | 0 )^ ס 2 ו/^ 1 }'( 110£ < 1 ו 8 ,יז 1 ^[ 110 ^$ . 0 ; 1909 , 155 — 1 , 111 

מדוד׳ אנג') 1684 ־— 1677 .□־ 1 , 4020 ווו 0 < 1 .){ תס״ זץסמ^! , 0 


ד. כהנא, תולדדת המקבלים. השבתאים דמחסידים, א׳—ב/ תרס״י/ז׳ ( 
ש. א. הררודצקי. המםתורין בישראל. ^-נ/ תדצ״א—תשי״ב; הנ״ל, 
יהדות השכל ויהדות הרגש. א׳—ב׳, תש״ז? מנ״ל, כבשונו של עולם, 
חש״י • חיים בן שלמה עראקי. ם׳ אמונת ה׳, חדצ*ח! ה, צייטלין, 
בפרדם החסידות רהק׳. תשכ-ה^; ב״צ דינור, ישראל בגולה, ב/ 4 , 


133 


קבלח! ביבדיוגרפיוו 


134 


275 — 435 , ^ 1969 1 י. וינשטוק, במעגלי הנגלה והנסתר׳ תש״ל! א. 
גוטליב. מחקרים בספרות הק׳. 1976 ; ג. שלום, פרקי יסור בהבנת הק׳ 
וסמליה, תשל״ו! .? ; 1923 ) 1 ו/ 0 <^ 1 ^^ 0 .ס .ס . 1 ׳,< 

3 ^•>. 7-12 ^ 3 -< 011 ז 3£ . 1 ׳ 1 ; 1923 , 1-11 ס-! .!^ 3 ג 13 || 11 '\ 

., 1 ; 1947 13 ,׳£/ן^;//עמז 13 

! 11 זס/ס^ ,תו 5111010 . 0 ; 1950 ,( 11 ^ 5 !() 

,. 1 > 1 ; 1962 ׳!■)^ ז>י׳^מו>/ 9 י 4 •. ^< 117 712 !!י<י} 1 זנ\ ,.^ 1 ;* 1954 

•<מ 0 ^ 1 .', 7 , 3 ץ^נ{^ 5 .. 1 ; 1973 , 111 .*הז 3 ^ו>)/ מ^ 4 . 0 ; 1958 ,.^ 1 111 ה 10 ) 1 וו 01 {< 111 ' 1 16 מ 

.\׳. ; 962 ! , 3£6 ״מ 6 ׳; 0 גמ 6 <(״; 1 ) 1 ;מ 73 ) 1 > 1 €1 ^ו!/ק 010 !וו/<) 

* 1972 .. 77 7,3 .ת 3 /?ג 5 


ראשית הקבלה 

י. בער, לבירורה של תורת אחרית הימים בימי הבית השני (ציון, 
0.\10 כ״ג—כ״ד), תשי״ח/מ ; } 1 וז 11 )■^^) €! 11 מ/ ,?)•ו 110 שזמ 

611 !! . 0 €711 ,!!!שיגפס .גז ; 1889 ,( 1 ,^ז 0 ז _) ^ 

( >!611(1 76//13 ת 1£ ־ 01 צ^ 1 ^ 1£5 ^ת 00 *מ נג 1 ^ 1 )-) 11 } 4 ! 1 וו 11 ) 1 3 ־ן)*ע>־מ - 
1 ־[ 1 ) 19 , 11 ־׳ 76 > <מ 6 מ 76 > ׳!)!^ ,ם £1 ] 5 ת 701 \ . 1 .!י! ; 1899 ,( 111 1 ! 16 לנ , 
\1. ? ו 10 >ו 1 ן ! 16 ) { 1111 ! 1 -! 6 !ח 4 גז!);ו 1 ז ■ 
111> /) 1 סי^ , 815011011 .£ ; 1905 , 16/14 ■ 261/01:0 *מיז 1 ה 
ת 150 ©נ 1 \; .[ ; 1907 1 >{<ו 1 4 ו 1 וז* 1111 /' 7 / 46 6 ^ 1 וג 11:1 /\[ <הו , !'}!(■ 
1 סז״ס[^ ,? . 0 ; 1912 , 46£ ו) 0 ' 1/161 11 )-)!ה 1 (/! 1 /) 11 מז 004 / 0 1/6 ז 6 ו 81171 מ 0 , 5 ט 0 ת 73 ,? . 8 ; 1939 ־ /€/ 

0} 8''1/40 ע 111 ) 1 ס €-^, XX^^1), 1950/51; 1. £1105, 1€01 ץ/ס 01 4 !ו 1 ) /! 1£ <ו 
1 ) 8/12 1 < 80116 ,ז 0 §- 01 ( 11 ת 1 ע .{ . 8 ; 1950/51 ,א^[) 116 ) 81 £!!/ מ / !. 
1952; { מין } 1 ' 1-18 [ !{) 101 מע 7 ממגמןמ 0 ^ 11 ) 6 !// 1 { 4 { 16 (€ ,ו 0110 גז£ .ן . 1 ־ 
1954 ,/ 8/01/11 /ס / 8001 6 ! 1 ז . 


אסומריות אפוקליפטית ומיסחורין המרכבה 
צ. מ. הופמן, תולדות אלישע בן אבליה, תר״ם; ם. י. בן גוריון, ערך 
"אחר" (הגרן, ח׳), תרע״ב: א. אפסוביצר, בית המקדש י 2 ל מעלה 
על פי האגדה (תרביץ. ב׳), תרצ״א! א. א. אודבך. המסורת של תורח 
הסוד בתקופת התנאים (בתוך: מחקרים בק׳ •בתולדות הדתות מוגשים 
14. ^ לג. שללם), תשכ״ח 1 6/16 ) 406 ) 467 נמ־ן 70 11/14 ,צנו 3 ז 

710611 '€01112114 14/14 \}14/<1/6(1, 1896; ^1. 60 י 1 ז 01 0 ח 111 נ 01 .ת 50 ש 1 />\ס 6 וז 1 ט 
\'60-({66 - 8/10 016 ,־׳ 81101110 ; 1901 , 0/141-6 יו €116 116 < 1 ^ 11 ) 81706 6 ו 0 יו 
ןז\\ 10 ל) •י 6 א 6 /מ 7761/6 ! 4671 / 014 /^ 0 ן>/ 1 } 1 / 811/0 12 ווו / , ^,XX1 ע ), 
1932; 14, 161 [) מזומ* 17 . 16 ) 7 - %< 8£01 0066 ,£־] 0 ג 1 ז 501 ז 11 ־ ,, ^,X1 ^/י ), 
1948; 0 ,. 11118 ) 6 יל 17 )ע() / 46 6 ו 11 ) 1 !/ץ 1 // 1026 ( 0 '\ ; 10 ,חפו 1 ־ 1 '.ל X1,), 

1951: 14. }11€ 4 הו< 11 /ו 11 ו/ 16 !ו/^ 6 /ט מי* 611 '\\ ־ 6 ^־ז/ז) 1 מ 1 מ* 4 016 , 1 >חב 116 מ 
3011/1370/1 01 <^־/>ז:' 1,1 8/126116 7/16 , 011 ת^טזז 5 .{ ; 1951 , 1 ז 7 -/:!/ 46 ו!; 01 ק 
40, 56/6\ $1701 0101 1405/011}?(1: (8 ת 3 '\ . 0 ; 1960 ,(י 71 ^ ,, 1 ( 1 ו!ט 

€ 7710/1 ־ 461 1116 / 111712 ^ 8 467 171 6 ןמ 6 מ 0 נ/מ 07 ^ 11 / 41 / 6/16 0/6 , 14 ! 1 זחע / 
(■\/1^111131130 ) 15 ־ 061 0 ב , X 01/7 1/0771 , 643101 .[ , 1961 ,(/ג 

0710/11, 1964, 


ספרות אסומרית 
א. גרינולד, פיוטי יניי וספרות יורדי המרכבה (תרבי?. לי׳ו), תשב״ן: 
6. ]3006, 1771 ^ 870711016 ,■גח 6 וז 01 ן(זךס 4 < .[ ; 1903 ,/ 00116 מפימס 
173607110110/1 76x1/ (60/>870711016 ,ת 10 )ז 00 . 64 . 0 ; 1913 ,■•״?(;/',ו( ן 
37< ׳< 1 < 01 זר.) / 70 \ 1 )/} 141 802/1404 3/14 ) 111/101 ) 1/1 16 (: 171 / 80161 7 ןז^׳^ן 
01]01 ^ ,. 1 * 161 ) ןץז/ 61 ז 1 >)/ 8 > 4 ) 1 ת 0 ' 87 811 ,. 111 ; 1934 ,(ד<י ,\ת! 3 ) 1 ז ). 

1934; 1(]., 870711016 0714 ^0714016 !>402^01 80011/ (161()., ^X), 1937: 

/1 ./\.1( ו^ו*) '{ €0/7710102 4/81/116 )^ 1 1/1 / 167716 ( 7 10/116 זב) .תמ 3 ונז 

8013111/116 116 ) 071 8/0/6 8 ״. 1 * 1 ; 1943 .( 2 )ז;)זז .זז .[ .... 
1)06/>- ן 011 ח 0 [;(> 00 . 8 .£ ; 1956 ,( 11 '\ , 5 [[) 1011 ) 1 ) €16 / 0 6 ו/ו ^, 
8 ]6(6'1/11-€/>0/116 81711116/ 0/ 1/16 80711013 867104 (111; 0(001: 

7/116114 7/16 ,) 0 צ.* 1 נ> 8 . 2 . 8 ; 1958 ,(י.שנ!; 11 ז 5 110 טט 1 :.צי< 8 ! 101 .־ 
א^\,\,?) 81116 (ס ,'XXX!), 1963; ]. 7 י 0/11 [ 2/77 < 174177 ( 4 ( €6 / 71 ( 1 ,ז 0 נ 13 ׳י 
!>£/ 467 }}1 "/!זסתס״ 11714 } 11 }< 1 ^- 4 )} 8801 1671 ( 41/6 ) 11 467 ! 17 61/6 -ה 061 < 7 ה 

• 1 )(/^) 1 ) 1 )) 1 ' 0 ) 011111 / 16 ) 6 / 1 ,(. 011 ) 13 ז 11 ש׳* 3 ) 1 . 4 . .( : 1963 ,(/ו , 8 ()ז 1 ג^) 
101 . 1126 1671 { 7730 110111 :! 4 6 ' 1111 { €0/771010216 11716 , 1 > 80 .^ז ; 1964 ,()?׳[ 
8670} 1 .?^!) 6/11 י< 86 1 ( 6 < 0 ' 0 [ 1 { 11 ) 10 י . ^XX זח .^XX1965 — 1964 ,(^ן : 
1(1., 10/1 0^771716/ /117 16 806(141! 46 80X71/ 82/1767X1 6( 16/ 17(14!1107)/ 
]1111/6! (1.0 ^1 ,תס 0 .*ט .XXX1). 1968; 1(. 1,00^0, 7)16 €)'1(807 > 6 ה 1 י - 
7)16711 (1714 8/111!( 001/1011 (14X11. 6101 [ , 506010111 . 0 ; 1965 ,(!ת^יס //! 
0710! ־־ 1965 , 14111071 ) 77 71111416 ( 70 1/74 ) 771 ! 1161 !'[ 1 '\, 1 ( 0/10 ) 671 ^ , 71 /! 161 ז ': 
1 (!(!!?!*■.(8710 ,!)וס׳ X4116426 0114 €1!1071 (15(301 0111 1105 ) 11 ) 5 11 ;) 1 * 0 (ז ), 
1973: 1 ד 11 ! 6 ! 1111 ({<{ 0 ז 1 ^ 1 ' 2 ! 1,7 ) 11 ) 161771/1 { €6 11714 ! 161771111 ( €16 ,גזס״זסייוו .ס 
]11460111(11. 1975. 


ב נ ו ם י ס יהודי ו 0 ' יצירה 

מ. א. הברמן, אבנים לחקר .,ס׳ לצירה" (סיני, כ׳), תש״ז! ש. א. 
ליוגשמם, "מה למעלה ומה למסה מה לפנים ומה לאחור" (בחור; ם׳ 
היובל לי. קייפמן), חש״ד! ש, מורג, שבע כפולות בגד כפרת ( 0 ׳ נ, ה. 
טול סיני), תשצ״א; נ. אלוני, השיטה האנאגרמסית בה׳ יצירה (טמירין 
א׳), תשל״ב; י. וינשסוק, לבירור' הנוסח של 0 ׳ יצירה (טמירין א'), 

תשל״ב: . 8 ; 1846 , 1 // 11 !( 1146711 ( 11714 / 161177111 )/ 0710 , 3012 ) 0 . 14 

( 1^^-XX^X /ו' 6)16/ !07 16 56)6( 76611(1 (££], XX י/ 6 ו/ 866 ,ת 01 ]צק£ 

,/ 11 ! 1 ( 3 ׳׳ו . 0 ; 1914 . 1 ( 0 ) 10 1116 36)67 '461x1 


!11( 16 •1/0(6 46 10 €(6(3/1011■■ (0 ) ,. 7 > 61 נ ; 1947 ,( 11 ^ 0 .[?א X1), 
1949/50; 161 < 1 ., (0X11), 1953; 14., 80 ^ 1060 ^^X )7(12>716111! (17(1116$ 4 x 1 

60/7177!611(071 // €760 1 ) 1 46 76 ' 11 ' 7 " 16 ) 11 / 1 ? 11 ! 177 )' 1 .<( !{/ 1 ) 71 ) 01 46 6 ) 1 ס " 

161(1, (^X^ 1614 / 126 ) 1 ) 77161 6 /61 ) 80 ,. 6 } ; 1954 ,(מ .. (^XX11), 1963:1*1.. 

5^(14]>(1 60771(067110(6(1( 4(1 "140(6 46 )1£ ?( סטןזווב 
(10$ 74 ז .$£$ט 01180 א 50100005 $. 10 * 100 ) 500 . 105 )ט £1 105 טג •.x10 ) ^^ 1 ;)ז 
1'3110 17 ) 11 ) 1 46 /הס/ 165 ■! 6 / 6 )}) 16 / 16 ,. 1 * 1 ; 1960 ,( 60 — 1959 0 ז 21 נו x21(6 
0 61 יז*נט 0 . 0 ; 1961 ,( 11 !^ , 36103 )^,) ) 801 11 ) 141111773 ): 88 /^)<ן 0 ' 4 166 )-ו • 
€)1(1/1116/16 0040 ) 146/6 6 ו( 41/6 ו%{ 714 ) 1 /!/ 0 ה x16 (£6£ ס 115 ס 0 ח 3 *ו X 6 ^ 0 • 
10510, X1 7 )) 17 < 4 ) 8 101 !) 1 /) 61 { 1 071 / 71 <) 1 !ווס) 6 /< 01 , 16 !ות 5 , 4 \ ; 1954 ,(ש > 
(10; ,1963 ,( 11£$ }ב 1 ) 5 ) 60 * 0 3001 151611031 ,[. 1 ) 0 ] ח 30 תוז 1 \.. .ר : ?. 

7 ימ 1 1404 (/ 0711/71111 !))/ק 611 /< 1 ) /)) 001/771 ) 810 1773 11611/6 ) 16 ^ 20 ) 4.11 ' ,ת 13 ז 6 }׳ו 
56)67 76x1(11 (10(11:031 0( (60 1965 ,( 111 ,^ 11 ( 11110501 ? }!> ־< 1 ,* 51 ג 4 ז ; 
14. 50(1, 1-6 )46773(17 !(1741 ) 16-46 ה 76 ! ! 10 / 6 €6/110 ' ) 6 ( 86 €6 .ה 1 ' 13 ) 18 )ה 
!611(161! 46 1(3 3026/56 (1 ^ ,א 14 א .XX), 1966; 1. 61% ) 8 8 ,!)]!׳)*סססזס - 
771100/■-^ €('1116(4 8411/00 0) 3. €6x7(0 (1511 , 5101110$ !נזח 10 ז 0 301 ־ ), 
197). 

תקופת הגאונים 
י. וינשסוק, אוצר־רזים קדמון וגלגוליו (שנה בשנה), תשכ״ג ז הנ״ל, 
דמות אבו אהרון הבבלי במגילת אחימעץ (שם), תשכ״ד: הנ״ל, גילוי 
עזבון ה״סודות" של אבר אהרון הבבלי (תרביץ, ל״ב). תשכ״ג; הנ״ל׳ 
אוצר ״הסודות״ של אבו אהרון — דמיון או מציאות (סיני, נ״ד), 
תשכ״ד; ג. שלום. האם נתגלה עזבון הסודות של אבו אהרון הבבלי י 
£. £. 14111105601010(, )■)]!!( תרביץ׳ ל״ב), תשכ״ג 1 11771 ו 4 /> 82 13714 }/ו ) 
1)7(6116 46( €007160 8. 36)16(17(1 3404 7?. 1461, ]931. 

תנועות חסידיות באירופה יבסצרים 
א. עפשמיין, לקורות הק׳ האשכנזית (החוקר. ב׳־), חרג״ד! הנ״ל׳ 
שמואל החסיד ב״ר קלונימוס הזקן (הגרן, ד׳), תרע״גז י. פריימן, 
מביא לם׳ חסידים, תרפ״ד: י. א. וידה, פירושו הראשון של ר׳ אלחנן 
בן יקר מלינדון לס׳ יצירה (קובץ על־די׳ ס״ז), תשכ״ו* י. דן, תורת 
הסוד של חסידות אשכנז. תשכ״ח: הנ״ל, עיונים בתורת חסידות 
אשכנז. תשל״ו! י. בער. שני פרקים של תורת ההשגחה ב״ס׳ חסידים" 
(בתוך: מהקרים בק׳ ובתולדות הדתות מוגשים לג. שלום), תשכ״ח* 
ח. ה. בן־ששון, חסידי אשכנז על חלוקת קניינים חומריים ורוחניים 
בין בני האדם, (ציון, ל״ה). תש״ל; י. וינשמוק, במעגלי הנגלה 
<4. \/3} והנסתר, תש״ל 1 111 { 4 ). 8 (ס 1716 ) 061 ( 1 11634 !/{ 51 786 , 13 ז 
"01x14-^08", 0(0714!071 0) )10/6/ ^(07730/1346/ (]]5, ^/])1955 ן ; 
1• 1930. 1408.8771(1(8 71 ) 161 ) .>[: 16 ה 6102 ; 61 ( 1 1104 מ*^מ 0 /!] ,־) 1 )^£־* 71 י ., 
X^^). 1966; 7\. 1. /\1 : ■' 811 0133 ^^ 7701 '/ 71 {) 0 ' 11 ( 0 16 ) 12 ) 816 ,תנו 11 תז 
1 ) 161 ) 08 זן£ ., X^), 1960; 37166 ) 8626711 ( 0 )ק 66 ה €0 786 ,מ 61 טא 

8/710712 186 140/(46)) 8/)!/<.611(32 (16141., X\ ם . 3 ; 1965 ,(^׳ , 

8 7(6(01/( 1/1 [)6)67166 0) 1)11 1'16(1/(/ 8)) 88(((/1311>1 ^(11771071446/ (118, 
X 10 ) 16 ) €11 ) 11 ) 16 ? / 441 004 / 11771071146 ) 81 180771 >) 817 ,. 1 > 1 ; 1965 ,(^/י : 
)0\(5.00600,740 .!) ; 1967 ,( 31041105 00 מ 00015$3 א !*חג 31 ־,י 11£ )?> 1 ׳ 6 6 צ 1 ׳ 
31}163/81 ) 88 ( 0 •\ 10102 -ו X771 81 וזו 111 ך 1331 י XXX11 ; 1968 ,( 71 י . 

?^10! 1773 ) 018/1 ( 1 461 1168 ) 1/4 ) 8 / 01 '' 16/3 ס 7-0/71 '? •! 46 01168 " /ס(! .מ 0 גחז - 
1168(-71 061/1686860/ 46( 4611(16861! )1x46/1 1773 1\1111610116 : 10 ) ז 
786 , 30 ( 1 .( ; 1966 ,( 101 ! 111£13 ' 61 1 ת 1 01 * 1 ) 00 (*□( ,[. 1041 ז־ 1 שר;! 71 ע 
50^06 ) 6 ) 0 .£ . 0 ; 10 > 6 ^ 0 ))):- 1 171 773 /ך)ה 5 /[ 8.54 /!' 613 ( ( 0 5 ^מ!״מ*׳ .), X6^ 

141, . 1966 ,( 0 $ על/ 14 ח\.ג 1 760 : 0 !ק() 0 ? 6 * 1 ׳ 0$4 ( 160 0 £ ץזסןז 

(ס׳ הבהיר) עיין בערכו, וכן י. וינשטוק, במעגלי הנבלה וחגסתר, 

תש״ל. 

הקבלה בפרובנס ובגרונה 
ב. שלום, תעודה חדשה לתולדות ראשית הק׳ (בחירו ם׳ ביאליק), 
תרצ״ד! זזג״ל, ד,ק׳ בפרובאנס, תשכ״ג! הנ״ל, הק׳ בגירוגה, תשכ״ד! 

י. תשבי, המק־בלים ר׳ עזרא ור׳ עזריאל זמקרמס בחוג גיריבה (ציון, 
ס׳), תש״ד,• הג״ל. כתבי המקובלים ל׳ עזרא רר׳ עזריאל מגירונה (סיני, 
ט״ז). תש״ה; ה. וירשיבסקי. אקדמות לביקורת הנוסח של ״פירוש 0 ׳ 
1 . 711101000.1 יצירה״ לר׳ יצחק סגי״נהור (תרביץ. כ״ז), תשי״ח 
7116 ),!1 . 18 [} 1 ) 071 ) €16 ( 0 ( 16 ) 42 . 173 ' ( 1 ( 01 ^ 0611 } / 38611 136 ) (ס ())ס X1. 
1958; 0. 50601001, 11(/1}(1/02 31134 80)0712^ 46( 7(., 1962; 0. 5041• 

11:1)113, 50( 3/1 ) 4 111361 ) 16 ) 511 ! 1116 )! 1 ). 1881111 )^ / 6 ) 01 ) 71160 !<< 60 21165 ) 01161 י / 
161 771X7133/6(31/ 46 1(3 [18110()16(1 ) 6 ? 46 46 ) 1073 ) 0 /' 1 116 ן ! (££], ^XX^'^), 
1965: 141. (041.), 2 €07/11716711 , 0110 ־ 501 ) ש 41 1 0 ז ז x1(6 / 11 ( 10 

131131216 (}(10/141671716, 1974; \^3 1 )< 2 .]' 4 6 ) 11€1 < 1706 ז) €0 7,0 ,(.!צ)) 3 } 1 ן 
46 06>0136 /11 1969 ,/ 6 ) 1 [))) 10 ) 6 / 46 136 [! 1 ) 71 ))■) 16 ז . 


זרמים אחרים — הזהר 

ג. שלום. קבלות ר׳ יעקב ור׳ יצדוק בני ד יעקב הכהן, תרפ״ו 1 הג״ל, 
לחקר קבלת ר׳ יצהק כן יעקב הכהן (תרביץ, ב׳—ה׳), תרצ״א— 
תרצ״ד! הנ״ל, הק׳ של ס׳ התמונה ושל אברהם אבילעפיה. תשכ״ה 1 
י. בער, הרקע ההיסטורי של ה״רעיא מהימנא" (ציון, ה׳), ח״שן 
הנ״ל- תולדות היהודים בספרד הנוצרית, 145 — 179 , ^ 1965 ! י. תשבי— 
פ. להובר ועורכים). משגת הזוהר, א׳—ב׳, תשי״ז—תשכ״א 1 א. ש. 
הלר—וילנסקי, לשאלת מחברו של ס' שער השמים המיוחס לאברהם 
אבן עזרא (תרביץ, ל״ב). תשכ״ג; הנ״ל, לחקר המקורות של יצחק 
אבן לטיף (דברי הקונגרס העולמי הרביעי למדעי היהדות. ב).תשכ׳׳טו 
א. אלטמן, לשאלת בעלותו של ם׳ מעמי המצוות המיוחס לר׳ יצחק ן׳ 
פרחי(ק״ם, מ׳), תשב״ה! הנ״ל, מדרש אלגורי ע״פ דרך "הק׳ הפנימית" 




135 


י,גלה: היגליוגרפיה 


136 


על בראשית כ״ד (בתייד: ם׳ היובל תפארת ישראל",. י. בדידי), 
חשכ״ז; מ. ח. ויילר. עיונים בסרמינוליגיד. הקבלית של ר׳ יוםף 
ג׳יקסיליה ויחסו לרמב״ם ( 1 גז\ 1966 xxx ! א. גרינולד, שגי 
שירים של המקובל יוסף בקטילה (תרביץ, ל״ו), תשכ״זי א. גוסליב, 
הק׳ בכתב• רבנו בחיי אבן אשר. תש״ל: מדרש הזוהר , £1 ״( . 11 .ס 

, 1 נ£מ £111 | ; 1849 ,•<סו 801 ) 1 ^<} 0 ! 110 ו/<]^ח 17£10 ^^] )!נ! 

,£רץק־!מ 1 !. 5 ; 1851 ,■*/ 5015 ?ממע 111111 ^ 0 ^ 1 €/) נ) 1-70 ח: 11 :)$ 
.£ ; 1901 ,־ 07 <{ 20 11 ^ 10 א י £1 מ' £1 ן־ז 0 1 ) 1 זוו 3 

- " 01014 110 ת 11 ' 1 1110 1 )ז 11 <) 0110 

011 וי/ן 272 ו 7/10 .4^0x ,{*:!חו? .( ; 1954 נ( 8€. XX ^/ וז 6 י< 10 ול ט 1 ) ^י 311 ז^ווו| 

:*־^זילט( ׳ 16 ) 11 ( 0 ז>- 1 '^וןיל : 10 ) 1121 ו 01 ' 0 ו 111-8 / 7/10 17211 ) 71-4111111011 

1107 /}ס 1 ס 1111 *{ :{ 1.42/2 1/772 ) 11041 ,ץ; 51 ת£| 1 '׳ 4 ' ז.י 6114 ^ 1 . 0 , 5 ; 1962 ,( 6 תוט 1 <יוע 
.ל 06 ( ,( 0 ו[ 4 ט)$ ^£ה 3 .ל$ור.מ>) 1 31x1 ן 3 )י 11£ > 4£ ^ ?ו 111.4 > 1.441 ' 1 ) < 14:110 ! 1 ז) 1171011$ ' 1 ז 1 !( 01 ). 1.0 , 113 | 3 ^\ . 0 
. 711 ) 2 1 { 42 !! 1 /' 1 11 ) 11 1144141 ) 11 !) 412 ־ 011111 101 ■( 1/1 

142 07 142 סס/חס , 114-7 {ח €0 4144 0 -ן 102 ! 111 ' 1 0 ^ ס 417 <) 012,1 ח{ 1 ,. 111 ; 1956 

מ 6 ץ 0 )^ ט 1 > 61 31£ מ<׳ו) 0£ [) £זו 0 ז 1115 '^ £5 ׳ץ 11 |£ז^.) ..., 11110 ) 71111050 ) 

"!)■ 411 ^א 4102 8742410 )" 4114 71/102 ) 0/144 ^ 0014 ,. 141 ; 1957 ,(^^ XX1 
,. 1 ) 1 ; 1959 .(ם 011$0 .£ —- 05 ׳}חג 161 < 1 : 10 ) 4211510 <){ 421 )/ 4471 ■ 421 (} !)!!זס/))■! 
8421211101 0 ^ 420 ) 0112114 <) 7 { 14 \- 0 ) 111 ^ 111020 /() 1020 ) 111 ^־ 2 141 717 2 102 /: 101-4 /: 04 )ז 
ח 6 ע 10 א 111 > 1673176 ) 11 61 316 מת 10£1 ) 6 ז 01 זלננ 1 ' 41 יי. 0 ל\!ו 7£1 \,) / 0 ) 810 711 ) 1 

. 1961 ,(^ 1 ע 6, xx ־ 711 

אחרי גירוש ספרד — המרכז ההדש בצפת 
ש. אסף. לפולמוס על הדפסת ספרי ק׳ (שיני׳ ה׳), תרצ״ט/ח״ש: ג. 
שלים, שטל ההתקשרות של תלמידי האר״י (ציון, ה׳). ת״ש! הנ״ל, 
ישראל סרוב — תלמיד ד״אר־׳י? (שם); א. בן־ישראל, אלמות, תשי״ב • 
מ, בניהו, ר׳ יהודה בן ר׳ משה אלביטיני וספרו ,יסוד משנה תורה" 
(סיני- ל״ו}. תשס״ו 5 הנ״ל, הנהגות מקובלי צפת בם.ירןן (ספונות, ו׳), 
תשכ״ב; הנ״ל, ם׳ תולדות האר׳־יי, תשכ״ז! י. דן, ״ר׳ יוסף קארו — 
בעל הלכה ומיסםיקן"׳ לד. י. צ. ורבלובסקי (תרביץ, ל״נ). תשכ״ד! 
ד. תמר, מחקרים בתולדות היהודים בא״י ובאיטליה, תש״ל! י. חשבי, 
העימות בין קבלת האר״י לקבלת הרמ״ק בכתביו ובחייו של ר׳ אהרן 
ברכיה סמודינה. (ציון, ל״ם), תשל״ד! ג? 67 -; 4 //״;) .■^ , 610£11 .ק 

7100 411111 * 1 10 ( 7 . 10¥670 > 007 . 141 : 1905 , 51€7 ! 810 1/170 11123 1 /) 11171 } 10 ) 7 ) 1 { 
42113 07 ^< 12211 , 4270 ^ 1/4 ) 1020 ,ע 5£ ׳>\ 1110 ז 6 '׳\וו . 2 .( . 11 ; 1960 , (/ 41 ' 01 < 01 ( 1 {ס 

. 1962 . 2/10 ^ 81 

זמנים מאוחרים 

י. קאפח. 0 ׳ מלחמות ה־-, תדצ״או א. טשעריקאוופר, די קאמינע פון 
ירושלימער מקובלים "אהבת שלום"• אין מיס( רעם 18 םן יארהינדערט 
(ייווא: היססארישע שריפטן. 11 ), 1937 י י. י. גרינוואלד, לתולדות 
המקובלים באונגאריה (פיני, כ״ד), תש״ט; פ. להובר, על בבול הישן 
והחדש. 11951 ש. י. דטנר, לאור הק׳, תשכ״ב 1 10 ט ,ז 6 ת 16 '׳ג\ 

307 ■ 07421/41 ) 13 ־׳״ 2 ,וח 8611016 .ס ; 1920 ,) 3112/1010:11 ) £111 ;.)■ 1 307 ,)/ן׳!׳{.! 
8168771641 : 60 ) 61 ^^ 61 ^ 21 :מ 1 ) 1112/43 /)! 0111 ( 1 111 £12 / 0112 י, 1056 \ 
€0/10/1 44121 [/ 1 > 367 ,וח 6 ( 10 { 56 . 0 ; 1969 ,^ 70312 ..^ 7/10 , 2 ) 2/1 ^ 81 
שער השמים , 3 ) 6 ) 4. 1167 < :חו) ׳}זיזז^^/׳♦! 11113 )/' 01 ) 1 \,{ £1 ^ 2,1.0 ־ £1 -ו־ 101 ) 

. 7 ־ 1 מס׳י ) 2 ) $6 ז 6 < 1 ו\ 1 ו 6116 לו 1 וו 6 ) 1 ״ 1 וח 16 > 11$ ע , 15 ; 1 רחת 1 ג 11 165 > 6 ) 107 ? 14167 ) 
. 1974 ,(()חבת 1 )? $5 ט 13 ' 1 

הקבלה הליריאנית 

י. תשבי. תורת הרע והקליפה בקבלת האר״י- תש״ב! ש. א. הורודצקי 
(עורך). תורת הק׳ של ר׳ יצהק אשכנזי — אר״י ור׳ חיים וימאל — 
רח׳׳ו, תש״ז ן ,וו 0 ו/ 1 ) 1 ח 30 )ו 11 { 0 13£/11 7/10 ,.^/ ,ץ> 51 י 01 א 3 )^[ . 1 .. 1 

2 ) 11£/1 ) 30712 42412 ^ 111 /)<) 80/100 10 ( 1 ■ 21121214171 ,נ> 81 חומש> 1 .ע י 1 ; 1950 

. 1960 ,זט 1£ ״^ן) 

קבלה ופנתאיום 

י. בן־שלמה, תורת האלוהות של ד׳ משה קודדובידו׳ תשב״ה ? 

. 1832 , 4/121/1042112142 ? 01 12112:100 ' 1 בזא'< 6 )£ 

בלות ו נ א ו ל ד. 

י, קלויזנר. ״קול מבשר״ לר׳ יהודה אלקלעי (שיבת ציון, כ—נ׳), 
תשי״א/ב; ח. ה. ברששין, גלות וגאולה בעיניו של דור גולי ספרד 
(בתור; ם׳ יובל לי. כעי), תשכ״א! 13042 £/ 4211 ו £22 } 8 746 , 861101603 . 0 
. 1971 , 2 '.( 220 ? 01/107 0113 1 ה 11134112 1 ( 1 

החררה ומשמעותה 

א. ליפיגער, אידיאלאביע פון יידישן אלף בית. 1967 ; , 561101601 .ס 

3041 1116 00 : 10 ) 32111 ' 2214 ץ 83 4 //׳א 6 / 411 1 ( 70742 1/40 { 0 § 04111111 } 8 10 ) 7 

. 1965 ,(דת 011£ נ 11 ת< 5 115 


הדרו המיססית 

א. י. השיל, על רוח הקודש בימי הביניים (בתוך ם* היובל.." לכבוד 
א. מארכס), 1950 * ד. צ. ורבלדבסקי. תקון תפילות לר׳ שלמה הלוי ף 
0. \ אלקבץ (ספוגות, 1 ׳}, תשכ״ב; 02 £0 . 0 ו 1117 < 2 , 1-0 ת €011117.0 ״-^ן 3 ז 

600 ) 6 116 [ £114 ^ 4 \ : 10 ) 21710 [ 2430 { 314 300/12710 42 ! 20/4111 240 ^ 2/1 ^ 171 6 /׳> - 
(1067166; £ ג 61 ) 1 י\ 63 ט. 1 ) 0 £367 ׳ 007 ; 1952 ,( 65 סו 113 ! 6 מ) 037 65 [>טז , 
770(1 . 1963 ,/{ £02162 חס 

קבלה מעשית 

י, דן. סיפירים דימונולוגיים מכתבי ר׳ יהודה החסיד (תרביץ. ל'), 
תשכ״א! הנ״ל, "שרי כים ושרי בוהן" (שם. ל״ב), תשכ״ג! י. שהר. 
0, £760116(. : אוסף פויכסונגר מסורת ואמנות יהודית, תשל״א 

002 710761711113 2171 (/ 0 /( 1011/1 ■{ 120/40 ^ 74442 14/43 6 /;/>/ו. , 1/0 ו/ 13011 /)) 1 ח . 
1850; 1113001/1147112 302 ^ 1171 ){ 810 310 1103 1041/10 ^ 107 /)/ 'סס ,].• 04 [ ס 
3.11 30014016011, 1-11, 1881—83; .8611\^31 £10 § 4111 '! 30 ;) 7 /) 114 ח 10 ) 10 ( 1 .נ • 
10^10, 1897; 1.. £130, 062 (11/) ןע 21 ת 1116 > . 1 ; 898 ! ,ו 1 ) 0£2 ו-ו 241/460 6£ ) 4342 ו 
01£ ''1\'/10307 5 ) 6 { 1 ו 61 ) 3611 )'ד ,( ;! 192 , 01/10 '} 143440/100 ) ומי '־ 1001107 ה , 
1042142/1 8/6^40 003 $11^012/444071. 1939; 7. $6117176, {3£67£141 71/11/3012: 
7/1(17 1 ׳צג 1 ונ 056 [ 1161068 ; 1966 , 11 ס 0/4111 -ח) 101 ה 1 0713 2 ה£{ 771 ) 1 )<} 1 '. 04 כ , 
(0;1(31(30 )ס 116 ^ו ^x £160 40 £72141100 ^ 811 003 830114£ ( 0 <) 0 <ו|^ 1 < 1 ו 
]042/126 77(1311100, 1975. 

השפעת הקבלה 

י. ד. וילהלם, סדרי תיקונים (בתור: עלי עי״ן), תש״ח- תשי״-ב. 
י. אבידע, המלאכים הממינים על השופר המעלים את התקיעות 
(סיני׳ ל״ב), תשי״גו מ. בניהו. הנהגות מקיבלי צפת בסיריו (ספונות, 
ו׳), תשכ״ב; י. יערי. תולדות ההילולא במירדן(תרביץ, ל״א), תשכ״ב! 
י, ויגשטוק. במעגלי הנגלה והנסתר. תש״ל; ב. שלום, מסורת והידוש 
בריטואל של המקובלים (בתיד: פרקי יסוד בהבנת הק׳ וסמליה), 

תשל״ו. 

הקבלה הנוצרית 
י. זנה, מקומה של הק' בפעולת ההסתה של הכנסיה במאה השבע־ 
עשרה (בצרון, ל״ו), תשי״ח; י. בער, תורת הק׳ במשנתו הכריסטולו־ 
גית של אבנר מבידגום (תרביץ, כ״ז), תשי״-ח! ח. וירשובסקי. שלושה 
]. !>15(07105. 3732 €4)6(312- פרקים בתולדית הק' הנוציית. תמל״ה ן 

1/001 806141 35€ ) 1434206 [ , 1061 >ט 816 .ן ; 1587 , 10702 קו 7 ־ 84 סס)// 
006£!01 1267 ) 060 . 0 .£ ; 1605 ,!£) 002 221667611 011 ^ 11 ( 01 <{ 37£ 3022 1/2 ח , 

I) 001:11761 307 1 ^ 67142}01 307 ?710x622412 .421201116, 1763; 0. 83 ןב 7 ט , 

13/07011476 44/43 00(1412 77032300; 81123402 '10 ?63020(164(01 ?0617^, 
1930; 1020 ^ 611 < 1127110 .) 7 ) 2411 , 0143016 ' 130 301142 0 ) 1 ? . 7 ) , 0620106 ^׳ ■ 

}:102011(0, 1-/63 — 17613 ק £7 ! 111 €671221071 46 * 7 , 8130 .£ .[ ;/ 193 , 494 ־ ■ 
:100 0 } /!!£ €. ; 1416 ) 61 ) €£2 2117 , 561101670 . 0 ; 1944 , 0 ) 0114022011 ? 1/10 מ 
3(7 4 6 ע 51 ג 0276 ז? 1 ר) 5 ) 66 נ] 4 \׳ ; 10 ) €6722711260/1 307 0 !{ 1 ו 6 ) 1 ו 

]644 ׳( 14 ,'.׳ 15 ״ונ 71 ; 1 '\\ . 2 .[ . 11 ; 954 ! ,(>( 8366 .£ 10 ( 761 ב 6 ז 1 > 6 ם ;),י 21 טו)ו 1 ז 1.811 ׳ , 
83111071 6113 16( €014(0(71476 €066431271(6 (2 זט£ז 3 ז\\ 1116 01 1 בת 7 ט 0 ן 
30(! €065 ) 0 ) 10,511 נ) 1 ט 3 )זט , X \1 .) 56616 .? ; 1955 ,(!^ 1 ז x42 1)06(172 314 
/261>6011<1111■ (.6161400 00 £2^6^00 07 2011 61270170 6 16 ?01461.5160(0 
(56137311, X\ 17£71£742 /) £2 ) 6112  4 ' 4 41 ) 801 
! 141 ( 164 ? 2427 1240142 ) 0 ־)? 0141/01102 /' 1 ,. 1 ) 1 ; 1965 ,('* 6 ־ 131$5304 ) £6 13 1 5111611 
■ 0111 ) ) 3 ■( 14 ) 7 ) 1763/4 01 84/74/03010 16 30 ) 1 ? ) 3 0 ־ 1440171 2 ) 8141674361 
-מ 1173 \ 16111 ) 160  22 ון}{ה £4 7 )(! ,.[) 1 ; 1957 ,(^ח )■ 
€)4314/0)76 1)713 83077 (11)141., 60 ) 11712111 ) 0147 . 8607 .£ ; 1967 ,(]זמצ 
641 ) 41 ן 118 ט 82 ז 1 ^\ -י 0 : 1958 , 710 ) 7/40010 407 3 < 1 < 6 {) 8/1 £1111 :.א .), 
8071710 30 ?62210170 1)0111101, 1963: 141-, €101/6011/ ? 100'2 €06111011 ? 1 ת 

70 בתוך.־ מהקרים בק' ובתולדות הדתות) ח/ 42 { 17460 ע. 5 10 //ו 36661 א 
1(1., 0101'300 סוגשים לג. שלום). תשכ״ח: 06 ( { 0 } 1 סס 0 ס׳סס/? ו 
65 ) 0 ) 10-711 1141 וג 1 זנ 001 |>תג 5 זטיןזג^\ 116 ) ) 0 31 ת)טטז) , XXX^^), [969; 
1(1.. !3072 02(141(. ?007(( 760010(/■^ 0/13 61 ^ 7/1014 )) 011612260 ? 4/1 .א 
ן( 165 ז 1 ת 1111 זט!? 1 ) 30 56160665 . )ס •<ו 160 >נ! 6 \ 1 361 ) 15 116 ) ) 0 *?(!)!!אןשססזי■!) 
1971; £, 4 [ , 0 )() 61 י 4 ) 6 ].] ,ז x 06 80061002 80210 )< 6 ו 0 ! ס/חס^סחזססא ■ 
6140! 24)7 1103 61411 ) 044 ? 0660002 [ , £7041 . 1 א ; 1964 ,(ז\ ,צט 21 )|)^׳) .א 
2010 )ט 1 ) 6 ))ט 1 פ) 002 ) 0 ( 1 7/476 ) 1 ? , 4305567113200 ) .? ; 1965 ,{? 1 ח 6 א 
0 , 6 ) 611 ו 1 ( 1$656 ו 6 ( 761 ו^ 36 { 6 ג 1 עז 6 ג 31 ן 61 ))זט''\\ X11—^X\ . 1966/67 ,( 1 ^׳ 

מחקר הקבלה 

0. ^3)413, } ג. קרסל. כתבי אליקים המילזאהגי (ק״ם. י״ז), ת״ש 

£('.> 0)1 } 11 ) 4 )ן 4 >.) 7 ק 6 ' 3 1441/0 [ .א 16 ) 3 / £111011 <) 7 ן 010 ' 301 10 4 ) >. 400 ! 1 ־ ((! 
/761,'6142 70(07)12 (£14 מ , ^XXX 2447 7400072 602 ) 00607 ? ,. 141 ; 1948 ,()גז 

I I ) 1111 1953 — 1947 } {!//{ 121110 ־( 0 ) £20 י ., ^X^.\ ס 4 /) 0 ? ,. 11 ; ; 1955 ,(^ןז ■- 
( 60 ! )■£(07122 !117 1'02010) 1 ) 1151 ) ,( 1962 — 1954 } [! 11 ) 2700 !־ ., 

1963. 

. ג. ש 






137 


קבלירו, פרנן — קבלת דחלטות וקביעת מדיניות 


138 


קבללרו, פךנן — ס- 311£1 נ 031 הגתזס? (פסרדרנים גברי שנטלה 

לעצמה פסיליה בל דה פבר [ 1 ;) 11 ג 6 ס!) 60111 — 

( 17% . מורג [שוויץ] — 1877 , סוויליה), מספרת ספרדיה, בהו של 
ח. נ. בל דה פבר (ע״ע). ק׳ הושפעה מאביה, היתה מעורבת בחוגי 
האצולה הספרדית (נישאה 3 פעמים) והגנה על המסורת הספרדית 
הקתולית־מונרכיסטית מפני השפעות ליברליות. היא אספה סיפורים 
ושירים עממיים וכתבד. סיפורים רומנטיים בדוה ה 1-151110 למז 005111 
(ע״ע ספרדית. לשת וספרות, עמי 405 ). הנודע ברומנים שלה הוא 
ב 101 ווב 8 1.2 (,.השהף״), 1849 , על נישואיו האומללים של רופא 
גרמני צעיר לנערה אנדלוסית פשוטה שהפכה לזמרת והושחתה ע״י 
אורה־ההיים העירוני. הרומז תורגם לרוב השפות האירופיות והסה- 
ברת הושוותה לו. סקוט. 

קבלת החלטות (ק״ה) וקביעת מלעיות (ק״מ). — ק״ה: 

תהליך מודע ושקול לבחירה בין אלטרנטיוות בדבר פעולה 
בעתיד ברמת הפרט, הקבוצה והארגון. בקבלת הכרעות לאומיות 
מדברים על ק״מ (ר׳ להלן). 

המהקרים בק״ה ל 3 רמותיר. נהלקיס לשני סוגים עיקריים: 
התנד,גותיים ומרשמיים! ההתנהגותיים בודקים את מציאות ק״ה 
תלכד, למעשה,• המרשמיים מציעים דרכים לשיפור התהליך תון־ כדי 
התגברות על ליקויי ק״ה למעשד, ותוך כדי היפוש דרכים לקירוב 
ק״ד. ראלית למודלים אופטימליים בתחומי מדע שונים. 

חקר ק״ה שייך לתחומי מדע שונים, כגון; פסיכולוגיה (ק״ה ע״י 
הפרט) 1 פסיכולוגיה חברתית (ק״ה ע״י קבוצות); תאוריה ארגונית 
ומדע המדינה! כלכלה (בהקשר של הקצאת משאבים)! חקר הביצו¬ 
עים (ק״ח כמותית) 1 תורת המשחקים (ק״ה בתנאי התנגשות ומו״מ 1 
ע״ע) תחומים כתורת המידע וד,קיבדנטיקה (ע״ע) תורמים גם הם 
למחקר. 

המרכיבים הבסיסיים של מנגנון לק״ד, הם: סדרת יעדים; סדרת 
אלטרנסיוות; תחזיות בדבר התוצאות הצפויות של כל אלטרנטיווה 
ביחס ליעדים! מנגנון השוואה המשווה את התוצאות הצפויות מה־ 
אלטרנטיוות ביחס ליעדים ור.קובע איזו אלטרנטיווה נותנת, יחסית 
לאחרות, יותר, כלו׳ — האלטרנטיווה העדיפה. לאלה יש להוסיף 
עוד שניים 1 הגדרת הבעיה העומדת להחלטה, כקודמת לתד,ליך 
ההחלטה; והיזון־חוזר ( £1:0362011 ) לאחר הההלטה, המאפשר את 
תיקונה לאור מידע חדש, כולל הגדרה־מהדש של נושא ההחלטה 
ושינוי הנתונים המופיעים במרכיבי ההחלטה (ר' תרשים). 



עצם הגדרת הבעיה המוצגת להחלטה מעצבת במידה רבד, את 
קה״ה, בקבעה את מרכיבי תהליך ההחלטה ומסקנותיו. נפוצה הנטיה 
לקבל ניסוח בעיה כדבר נתון מסרתית והקשרית שקשר. לססוח 
ממנו. לפיכך נוטים לקבל החלטות במסגרת ניסוחי־בעיד. צדים 
ועזמרניים, בלי תשומת לב מספקת להחלטה מוךעת על עצם הגךרת 
הבעיה העומהת להחלטה. קושי זה קיים בכל הרפות. פרט ליוצא מן 
הכלל שקבוצה רב־גונית בד,רכבה וארגון רב־גוני בתפקידיו נופים 
יותר לערער על הצגה נתונה של בעיה מאשר קבוצות וארגונים 
מונוליתיים. 

ניתוח המרכיבים הבסיסיים: 

סדרת יעדים מספקת את הקריטריונים להבחנה ביו אלטר- 
נטיתת לפי תוצאותיהן ולזיההי סדרת התחזיות העונה יחסית יותר 
על היעדים. בעיותיה העיקריות הן כדלהלן: 


א) גם יעדים תת־מודעים קובעים החלטות למעשה. תופעה זו 
קיימת ביחס לכל הרמות, לא לפרט בלבד. למשל, ק״ד, קבוצתית 
מכוונת לעתים יותר לשיפור הסכמה קבוצתית והבטחת תמיכה קבוצ¬ 
תית להחלטה מאשר להשגת היעדים המוגדרים להחלטה; ואילו 
ארגונים פועלים במידה רבה לד,בטחת צמיחתם ועצמתם, בנבדל 
מהשגת יעדיהם הפורסל״ם; ב) יעדיס שונים צמודים לערכים מגוונים 
ואין אפשרות לצ-מצמם למכנה משותף. לכן, קביעת סדר קדימה בין 
יעדים בעצמו ענייו של שיפוט ערכי סובייקטיחי ביסודו; ג) בד״כ 
דרוש גם שיקול דעת בדבר עךיפויות במיפד הזמן, כך שמתחייבת 
הכרעד, ביחס להעדפת המוקדם או המאוהר; ד) בעקבות מצב אי־ 
הוודאות ביחס לעתיד מנוסחות תחזיות בד״כ במינוח הסתברותי. 
אי־לזאת מתחייב שיפוט ערכי־יעדי בין מידות סיכוי וסיכון שונות — 
למשל, האם להעדיף רווח קטן ובטוח או הסתברות לרוות גהול 
מלווה סיכון להפסד רציני. לאמיתו של דכר. כרוכות רוב ההחלטות 
בבחירד, בין הימורים (ע״ע סטטיסטיקה, עמי 693 ). 

בודדים. קבוצות וארגונים מתקשים מאד בהעדפה בין יעדים, 
ממרי ומן והימורים. כך, למשל, קיים ניגוד בין הצורך להחליט בין 
יעדים לבין השאיפה והצורך לקיים הסכמה בתוך קבוצות וארגונים 
ואינטגרציה ברמת הפרט. וכן מתקשים כולם לד.תמודד עם אי־ודאות 
ע״י העדפת הימורים מסוג אחד על הימורים מסוג שני, ונוטים לאי- 
עקביות בטיפול באי-ודאות, למשל, בהעדיפן פעם גישה של היפנעות־ 
מסיכונים ופעם שניה, בעניין דומה, גישה המעדיפה סיבונים. 

הגורם היצירתי בק״ה טמון בסדרת האלטרנטיוות, בה 
יש מקום לחידוש בדרך המצאת אלטרנטיוות העדיפות בתוצאותיד.ן 
הצפויות. חשובה בכל חרמות המצאת אלטרנטיוות חדשות שיש בהן 
הבטחת תוצאות טובות נוכח תנאים משתנים. אולם, ממצאי המחקר 
מצביעים בבירור על נטיח חזקה להסתפק באלטרנטיוות המתבססות 
על פתרונות העבר תוך העלאת שינויים שוליים בלבד. מכאן, הצעות 
שונות לעיהוך יצירתיות, החל בחינוך ילדים לטיפוח כוה היצירה 
בהקשר להחלטות, דרך צורות רינאמיקה קבוצתית מעוררות-חידוש, 
כגון "סערת מוחות", וכלה בעיצוב אקלים ארגוני הנוטה לחידושים 
ודוקמת ארנוני־חידוש מיוחדים. 

מרכיב התחזיות טכני יותר באפיו, שכן הוא מציג את 
התוצאות הצפויות של אלטרנטיוות שונות (ע״ע עתידנות). יישומו 
נתקל בקושי שכמעט כל התוצאות הצפויות פאלטרנטיוות הן בחזקת 
הסתברויות וגם אי-ודאויות; ואילו בודדים, קבוצות וארגונים 
מתקשים מאד לטפל בהסתברויות. הואיל ובני אדם נוטים לטעויות 
קבועות בכל הנוגע לתצפיותיהם — הם מאמינים אמונת יתד ביבלתם 
לחזות את העתיד -- נוטים לדבוק ב״הנחות יסוד" בדבר העתיד 
במקום להודות בקיום אי־ודאות, שאיו הנפש סובלתה. ולוקים בחוסר 
יכולת לעבד מידע ולתרגמו להסתברויוח נכונות בדבר הצפון בעתיד. 
תורת ההחלטה מספקת כלים לשיפור מרכיב זה ע״י קביעת מקדפי־ 
תיקון לתצפיות סובייקטיוויות בהקנותה דפוסי הכשרה לחשוב 
ולהפעיל אינטואיציה במונחי הסתברות וע״י קביעת כללים לק״ד. 
עדיפה נוכח אי־ודאות, כגון, פיתוח אופציות העומדות בפני תחזיות 
מגוונות וק״ה בשלבים המאפשרת למידה פד.התרחשויות התלות 
בינתיים. 

תד.ליו ההשוואה מחייב עיבוד של מידע. ביחס לנושאים 
פשוטים אפשר לערוך את ההשוואה בצורת עיבוד מתמטי המזהה 
את האלטרנטיווה האופטימלית. אולס. ברוב נושאי ההחלטה אין 
אפשרות לעיבוד מתמטי של מרכיבי ההחלטה. אלא יש צורך בשיפוט 
אינטגרטיווי הפזהד. את האלטרנטיווה העדיפה, לאור העדפות היעדים 
של השופט יד.יד, זה יחיד, קבוצה או ארגון. כאן הקושי הוא באי־ 
היכולת של בני ארם לעבד משתנים רבים ומכאן הנטיד, הנפוצה 
לק״ה ללא התבססות על מלוא המידע המסופק ע״י מרכיבי מנגנון 
ההחלטה. 




)39 


קבלת ההלמות וקביעת מדיניות 


140 


ככל שקשה יותר לקבל החלטה טובה בגלל צורת ניסוח הבעיה, 
מגוון היעדים, העדר די אלטרנטיוות, חולשות של התחזיות וסיבוך 
מנגנון השילוב — כן חשוב יותר ה ה י ז ו ן ־ ה ח ו ז ר הצריך לאפשד 
שיפור החלטות בדרך הטעות והלמידה ממנד,. 

ברם, הנטיה לצמצום הרגשת־אי־נוחות לאחר החלטה ע״י התאמת 
דימוי היעדים לבל אשר משיגים־למעשה ממחישה מנגנון וענה 
המקשה מאד על למידה. לכן העלתה תורת ההחלטה הצעות שונות 
לשיפור הלמידה וזירוזה, בגון הקמת יחידות הערבה ולמידה מיוחדות 
בארגונים. קביעת מתכונות לכתיבת יעדים מראש והערכת החלטות 
ע״י בודדים וקבוצות ועיי תהליכים מעוצבים ומבוקרים של "הפקת 
לקחים" דוגמת ■לקח הקרב" המקובל בצבאות. 

י. דרור, קביעת מדיניות׳ פרק ט׳, 1966 ז 

. 1968 ,! 11 ^ 7101 ^ מס״וסזוע . 9 ; 1967 ,^וז 1 ^ 1 ו 4 ו 1 ,(. 5 נמ) 

קביעת־מדיניות — תהליך העוסק בעיצוב ביווני פעולח 
עיקריים עבור מדינות, ממשלות וארגונים בקצהו האחד הוא מתקרב 
לתר,ליכי ק״ה לרמותיה (ר׳ לעיל). אולם ביטויו העיקרי והנקי ביותר 
הוא בק״ם ציבורית, העוסקת בעיצוב כיווני־פעולה חברתיים ומדי- 
נתיים. ק״ם ציבורית היא תהליך הכרעה חברתי קולקטיור מורכב 
ביותר, בו מתחברים תהליכים חברתיים מפוזרים. כעיצוב ושינוי 
דעת הקהל, עם פעולות ארגוניות מוגדרות, כחקיקת בית מחוקקים 
וד,חלטות ממשלה. 

את קה״מ הציבורית הלכה למעשה אפשר לתאר, לנתח ולד.בין 
בעזרת הזדקקות לשלושה מודלים חלקיים עיקריים: מודל התהליכים 
החברתיים! מודל יחסי־הגומלין הקבוצתיים וד,ארגוניים 1 ומורל 
חלוקת־העבודד. המוסדית. 

פודל התהליכים החברתיים תופס את קד,״מ הציבורית 
כתופעה המעוצבת ע״י תופעות חברתיות כלליות שאין קד,״מ הממ¬ 
שלתית אלא השלכה פורמלית טמנה. לפי המרכסיזם (ע״ע). למשל, 
יחסי הרכוש הם הגורם החברתי השליט הקובע למעשה את עיקרי 
המדיניות. יחסי כוחות בין אליטות ושינויים בדעות האוכלוסיה 
(למשל, בקבלם אידאולוגיה זו או אחרת, סגנון פנד,יגות מסוים או 
ערכים מוגדרים, כגון איכות הסביבה) — אלד, תופעות חברתיות 
נוספות הנתפסות לעתים כשליטות בק״מ ציבורית. 

פודל יחסי הגומלין הקבוצתיים וד.ארגוניים רואה את 
קד,״מ הציבורית במוצר של פעולת הגומלין בין קבוצות בעלות 
אינטרסים מיוחדים למיניהן, כולל משרדים ממשלתיים המתנד,גים 
למעשה כקבוצות אינטרסנטיות חזקות הדואגות כל אחת לתחום נוש¬ 
אים צר ולקידום עצפתן ומשאביהן כארגונים. 

פודל חלוקת-העבודה המוסדית רואה את קה״ם כתד,־ 

ליך מסודר ושיטתי, שבו גופים וקבוצות מוגדרים נוטלים חלק קבוע: 
קבוצות אינטרסנטיות מעלות דרישות, פקידים מקצועיים מנתחים 
אלסרנטיוות, פרלמנטים קובעים מגבלות פוליטיות ומאשרים חקיקד" 
ממשלות מחליטות לפי תקנון ידוע מראש וכר. 

יש גם פודלים נוספים; מודל קיבר נ טי רואה את קד,״פ 
כזרם של מידע ועיבודו! פודל חש ו מ ה־ תפוקה רואד, את 
מערכת קד,״מ כ״קופסה שחורה" (כלוי, מכשיר שמפעילו יודע מד. 
נכנס ופה יוצא אולם אינו מבין כיצד הוא פועל) שתשופותיח מורכ¬ 
בות מתביעות העולות מהחברה ותפוקתה הן טובות-הנאה המתחלקות 
ביו גופים חברתיים! ומודל מנהיגות תופס את קה״ם כתהליך 
החלסד, של מנהיג בודד או קבוצת־פנהיגים קטנה, הנעזרת במנגנונים 
שונים, 

לאמיתו של דבר, כל המודלים האלה נכונים בחלקם ועפ״ר איו 
אף אחד מהם חובק את כלל קד.״מ הציבורית: קיימים בקה״מ הצי¬ 
בורית תהליכי-פשנה ומרכיבים המתוארים נכונד. ע״י המודלים השו¬ 
נים, כשחשיבותם שובה בחברות שונות. 

גישה אחרת לק״ם ציבורית משלבת את תיאורה, ניתוחד, וד,בנתד. 


עם הערכת טיבה ונסיון לשפרה, בעזרת שבירת תהליך ק״מ ציבורית 
לתח-תהליכים אנליטיים הפחבססים על שלבי קבלת החלטות, אך 
לובשים כאן צורד, שונה לחלוטין בגלל ריבוי הגופים ופגוון יחסי־ 
הגומלין ביניהן המעצבים את תת-ר,תר.ליכים. ואלה הם חת-התהליכים 
הניתנים לזיהוי: 

1 ) עיצוב סדר-יום לק״מ (ב( 6 ח־! 1 נ ׳ 01161 ?). כהי לדדנצל 
מלחצם של מנהיגים, ארגונים ודעת הקהל בעיצוב סדר היום לק״ם 
יש מדינות (שוודיד" אה״ב, הולנד) שהקיפו גופי-ראיד.־מראש מחוץ 
לממסד ובתוכו, שתפקידם לנסות ולזהות בעיות מחמירות מבעוד מועד 
ולהסב אליהן — לפי העניין — את תשומת לב הציבור והממשלה. 

2 ) הכרעת ערכיות בדבר העדפת יעדים לאומיים. 
למעשה, נוטה המערכת הפוליטית להימנע מהכרעות ערכיות, במיוחד 
בשוזדעות הלוקות בה — שכן בנושאים השנויים במחלוקת הנטיה 
היא להימנע מהחלטות עד שנוצר מצב של •אין ברירה". מאפיין זה 
מציין מדינות מודרניות רבות העוברות תקופה של שינויי ערכים 
ואידאולזגיות. אין הצעות פשוטות ומעשיות כיצד לטפל במצב זה, 
פרט לחיפוש אלטרנטיוות חדשות העונות על רוב הערכים. ותינוך 
הפוליטיקאים לצורך קבלת החלטות מבעוד מועד. 

3 ) העלאת אלטרנטיוות מדיניות הדשות. הרפוס 
הקיים בד״כ של עיצוב ק״מ ציבורית בדרך שינויים אטיים ושוליים 
של מדיניות העבר איננו עונה עוד על הצרכים של תקופתנו. נעשים 
נסיונות לשפר את המצב ע״י הזרמת כוח-אדם חדש לשירות הציבור. 
ע״י גיוס אנשי חוץ כיועצי שרים ועוברי מדינה בכירים, ע״י עידוד 
מהקר מכוון ליזמות רעיוניות במפלגות, ע״י הקמת מכונים למחקרי 
מדיניות במגפד, לד,עלות אלטרנטיוות חדעזות, ובכמד, מדינות — 
ע״י נסיונות לרענן את האליטות הפוליטיות ע״י שינויים בשיטת 
הבחירות, הגברת ר.דמוקרטיו.-ד,משתתפת ברמה מקומית ושילוב הצי¬ 
בור בק״מ. 

4 ) ב ח י ר ת א ל ט ר נ ט י ו ו ה. זהו תת־תד,ליר מורכב, אך מספר 
ליקויים טיפוסיים לו לכל מגווניו, כולל: בחירת-אלטרנטיווד, מתוך 
ראיה חלקית בלבד, מבלי להביא בתשבון את כלל תוצאותיה וד,ש- 
לכותיה! נטיח לד,זנחת אי-ודאויות עיקריות הכרוכות בעתיד! ונטיה 
לק״מ בדרך מקרית־לפחצח, ע״י סירוב לבחור באלטרנטיורד" תוך 
השארת ד.ר.נרעה לתד,ליר מתגלגל של אירועים חיצוניים, ד,ד,צעות 
לשיפור המצב כוללות: הקמת יחידות לראיד, כוללת: פיתוח שיטות 
לשיפור ניחוחו של אלטרנטיוות וזיהוי העדיפה שביניהן! הקמת 
יחידות מסה לפית בתד,ליך זה! "נתחני מדיניות" מקצועיים לאיוש 
יחידות הפטה! ופתו הכשרה לפוליטיקאים ופקידים בכירים בתחומי 
ניתוחי המדיניות. 

5 ) למידה והסתגלות. הכרחי שקה״מ תצטיין בכושר דב 
להסתגל וללמוד בםד,ירות. אולם קיימים קשיים עצומים לד,גיע לכך: 
מנגנוני ההגנר. הארגוניים משתלבים עם התרבות הפוליטית ההת- 
החתית ומקשים על לימוד, שמא ייראה כהודיה בליקויים בעבר. 
לעידוד ק״מ בדרך הלמידה וד.ד,םתגלות הופעלו סוגים חדשים של 
איסוף מידע בצורת ״אינדיקטורים תברתיים״! תוגבר הציוד של בתי 
מחוקקים באמצעי לחץ על ממשלות לזרז שיפורים! הומצאו שיטות 
ק״ם חדשות בדרך של ,.ניסויים חברתיים'! והוקמו יחידות מיוחדות 
ל״הערכח ולימוד", בעיקר בתחומי מדיניות חברתית. 

אפשר להבחין בק״מ ציבורית בתהליכי-משנה רבים, למשל. 
"ניד,ול משברים" (זתזזחז^אגוזכות !!!!־!ס), במיוחד בתחומי הבסחון 
הלאומי. כל אלד, מהווים כיום נושא לתחום מדעי־מקצועי חדיש 
הנקרא לפעמים -תורת מדיניות" ( 0£ ת 5019 01109 ?), "ניתוחי מדיניות" 
ואף ״מדעי מדיניות״, חפמקד ידע בין-תחוםי על חקר קר,״מ! העלאת 
הצעות לשיפורד, והכשרת בעלי מקצוע מיוחדים בנושאים אלה. 

בעיות קה״מ הציבורית חריפות במיוחד בישראל בשל ההכרעות 
הקריטיות העומדות בפניה בגלל סביבתד. הפוליטית-אסטרטנית 







141 


קבלת הוזלטות וקביעת מדיניות — קבדדינית־בלקרית 


והכלכלית מצד אהד והאידאולוגיה הלאומית על ההסכמה וחילוקי 
הדעות האופפים אותה, מהצד האחר, יתר־על־נן, קשיי בעיותיה של 
מדינת ישראל מחייבים ק״מ מעולה. לעומת צרכים אלה. מקשים 
לחץ הבעיות השוטפות ומאפייני מערכת קה״מ למעשה על סביבתה 
הפוליטית־חברתית, על השיפורים הדרושים. 

י. דדזר. קביעת מדיניות׳ תשכ״ר! הב״ל, ד 1 ם למדעי סדיגיוח, 4 ל 19 ; 
,ו< 0 ו 11 ו 1 זזי< 0 ^ 1 / 0 /( 1 ) 5111 ?; 77 ,(.;! 041 ) - 1 .^!•-ז^טננזו .א 

; 1968 ,׳{?';/עי■/ ^ 1/1 ) 1 ) 1 י)) 1 ו! 0 ^ 1 'צסממצא ; 1968 

,תו 1 '\ 1 א . 1 ל 1 ; 1971 ./?נמ? 7 > 5 /(:) 011 '! / 0 4 נ , 011 ^ 4$$ ׳£ .ס • 9 

,זז 6 נ 1 ז 1-10110 . 1 .א ; 1971 ,ו/סוזס}/ 11 ) 500 ■/ 0 ! ^ 1 וו.) 11 ו 7¥1 

. 1974 ) 0 ץ 4 )} 51 

שלושה ירחונים סחמקדים בחקר ק״מ ציבורית׳ והם: 

.א 1 ;!י( 1 צ 0 \נ ץ 10 ו 0 ? ;!צתזט"(, מ 0111 ז 5 ץ 110 ס? :'• 00 ת 8016 ■< 0110 ? 

י. דר. 

לןבנר, ריכדל (מיכאל) — זסתלסוס.)! 1 ) 11101111 - ( 1953-1885 ). 

היסטויייז יהודי־גרמני. נולד בברסלאו, והוספו לדוקטור 
בברלין ( 1911 ). ב 1920 נתמנה מרצה' באוניברסיטת ברסלאו. 
וב 1924 — פרופסור. עסק בתולדות הכלכלה והחברה באירופה ביה״ב 
ובעת החדשה, בתולדות אנגליה וקיסרזתה. בעקרונות חקר ההיס- 
סוריה ובהתפתחות רעיונות מדיניים. בעלות הנאצים לשלטון ב 1933 
נאלץ לעזוב את משרתו ועבר לירושלים. ב 1934 נתמנה פרופסור 
באוניברסיטד, העברית, ועד לפרישתו ב 1955 שימש ראש החוב 
להיסטוריה כללית. 

תחומי מחקריו היו נרחבים, אך במיוחד התעניין בהתפתחות 
העיור וד,כלכלה ביה״ב. בשטח זה נתפרסם כבר ב 1922 בחיבורו 
'' 0111 ) 1 11 ) 800 100 ) וחס״ססותזסוווסס ע 110 ש 118 נ)ת 3 ׳ סוסיי ("ראשית 
הארגון ההברתי של העיר קלו׳׳). ב 1931 פרסם 1 )ת 811 תגו 1111 ( 51 זגג) 5 '• 
■'! 05101 501100 ) 1011 ) מ!; 011 ! 0 * 11£ ) 3 ) 8 ("הקמת גופים מדיניים וד,מד,ות 
העירונית במזרח הגרמני"). מחקרו הגדול בנושא היה - 501110 1110 ' 
£1100110 0£ €010111241100 ! 4110 זחססז ("יישוב וקולוניזציה של 
אירופה״), בכרך 1 של ה ץ 0 ס £1151 1000110 ) £0 0 א(> 01 < 1 ת €41 ("ד,יסםוריה 
כלכלית של קימבריג״׳), 1941 . בעברית נתפרסמו בעריכתו ובצירוף 
הערותיו הספרים של מקולי(ע״ע) וד,. א. ל. פישר. אחרי פותו הופיעו 
שנים מספריו: 0 ־ £011111 (על גלגולו של המונח ״אימפריום״), 11961 

,!):זס'((" 01111041 ? 4 ]ס 00 ח 311501£104 1 ) 40 עז 1 ) 51 סל^ ז 11 ז 115 ב 1 ז 0 ק 1111 
1840-1960 ("האימפריאליזם! תולדותיו ומשמעותו של מונח פוליטי, 
1840 — 1960 ״}, 1964 . בפרסום אחרון זה השתתף תלמידו. ד״ד״שמידט. 
יחד עם אשתו, גרטרוד, כתב ק׳ מחקר באסתטיקה 50110000 חז £0 ץ 

£0101101550 ־ 101 ! 3511101150 50 ^ 031 ^ 1 0100 ) 11111011 כ'\\ ־ 501001 1 ) 00 

(״על היופי ואמיתותו! ניתוח תוויות אסתטיות״). 1957 . 

ק' היה איש־מדע יהודי־גרמני ליברלי, שנתלש ממכורתו הרוחנית 
ולא נקלט ביישוב הציוני. מהווי א״י היה רחוק זד,תקשד. לדבר עברית. 
ברם. לתלמידיו הרבים הקנה שיטות־עיון מעמיקות ואפקים רחבים, 
ובכך הפכם לממשיכי מסורת־ד.פחקר המרכז־אירופית, שהוא עצמו 
נתחנך על כרכיה. ק׳ ובכירי תלמידיו היו מניחייהיסוד לד.וראת 
ד,ד.יסטוריד, ולהקירתה באוניברסיטות ישראל. 

1 . רונזנשסרייך ־־ י. פראווו - י. אריאל' - י. סלמוו. על פרופסור ר. 0 .ק. 1 
דברים עינאמרו לזכרו (כולל ביבל׳ סלאד, על כתביו). תשי״נז. 

פ. ג 4 

קןבק, אהרן אבךהם ( 1883 , סמרגוו [מחוז וילנה] - 1944 , 
ירושלים), סופר עברי. נחהנך בבית אביו הרב ובישיבות 
שונות. נדד, במורה, בערי פולניה ורוסיה הדרומית, וב 1906 עשה 
בגרודנו. משם יצא לקושסא, ובה עסק בד,וראד. ובכתיבה לעתונים 
עבריים ויידיים. ב 1911 עלה לא״י ועסק בהוראה. ב 1914 יצא ללסוד 
באוניברסיטות ז׳נווד, ולוזאן. ב 1921 שב לא״י. הורה בגימנסיד, 
העברית בירושלים ותפס מקום מרכזי בחיי הספרות והחינוך. 

למן 1904 פרסם סיפורים, חלקם בנ״ע. סיפורו הגדול הראשון — 
״לבדה״ (תרס״ה) — ציוני ברוחו, עניינו; צעירה הנמשכת לציונות. 


ומתברר לה כי בחרה בדרך בדי¬ 
דות. סיפורו "דניאל שפרנוב" 
(תרע״ב) הוא על רקע החיים היהו¬ 
דיים ברוסיה לפני מהפכת 1905 , 
ובם בו בולסת הרוח הציונית. סי¬ 
פורו ..נצחוף (תרפ״ג) רקעו בגר- 
מניה שלפני מלה״ע 1 . גיבורו, פסל 
יהודי בברלין, העומק באמנות "גר¬ 
מנית", אך חוזר לעמו בהשפעת 
צעירד, פא״י. אלה הם הרומנים 
"הציוניים" הראשונים בספרות ה¬ 
עברית. בסיפור "אד,בה" (תרפ״ו) 
תיאר ק' את חייהם ואהבותיהם של 
אנשי האינטלגנציה הרוסית שהיגרו לשוויץ. פרסום הטרילוגיה שלו 
על שלמה מולכו(הרפ״ח/ס) פתח את הדרו בפני הרופן ההיססורי- 
ראליססי בספרות העברית. "בין ים ובין מדבר"(תרצ״ג) הוא סיפורו 
הראשון על רקע א״י. 

ספרו ״במשעול הצד״ (תדצ״ז) נכתב בראשית שנות ה 30 , לאחר 
ששב ליהדות של תורד, ומצוות. גיבורו, ישו הנוצרי, מתואר כיהודי 
שהאידאד. המרכזית של חייו ד,יא יצירת פלכות-האלוהים בלב האדם. 
במאמרו "למה כתבתי את ספרי,במשעול הצר׳" ממסר ק׳ על חוויית 
ד,השובר. שלו בדברים נרגשים, ואומר כי נדר נדר לכתוב ספר, שבו 
יספר "לאדם אומלל כמוני, ני.... מי שנושא בקרבו את האיקוניו של 
השכינד" אינו אבק פורה". מפליא שחוויה שבזו הועלתה על-ידו 
דווקא בדמותו של ישו. יצירתו הגדולה, "תולדות משפחה אחת" 
(תש״ג—תש״ד,), מתארת את התפתחות הדוד, בישראל מתקופת 
ה״השכלד," רעד ליישוב העברי בא״י. שלושת הסיפורים ממחזור זה, 
שהספיק לד,שלים בחייו, הם; "בהלל הריק" (תש״ג), "בצל עץ 
התליה" (תקר׳ד) ו״סיפור בלי גיבורים" (תש״ה), ומתוארים בהם 
חוגי ד.״ד,שנלה״, החסידות ותנועת המוסר. — ק׳ כתב גם סיפורים 
קצרים, ביגיד.ם ״ד,מעפיל׳׳ — סיפורו של ילד קטן המבקש "לדחוק 
את הקץ״ ומת בנסיונר זה ( 1904 ) — ושתי דרמות מקראיות; "בהימוט 
ממלכד."(תרפ״ט) ו״בת סנבלט" ("ביתר" ב׳, תרצ״ד). כן נתב מסות 
ביקרתיות ועיוניות ועמק בתרגום. 

תרומתו העיקרית של ק' לספרות העברית בתחום הנובלד" היא 
שחרורו־. מנושאים סטראוטיפיים וד,עלאת טיפוסים מודרניים. כן תרם 
רבות לפיתוה המבנים הספרותיים, ובעיקר לסגנון האפוס רהב- 
היריעד,. היתר. לק׳ השפעה רבו. על קהל-הקוראים. אך בעיני מבקריו 
היו יצירותיו הראשונות מגמתיות, דידקטיות והסדרת עומק פסיכולוגי; 
משנתפרסם סיפורו.שלמה מולנו" נשתנתד, ההערכה, משום השלימות 
הפסיכולוגית והספרותית שנה הועלתה דמותו של הגיבור מקדש־השם. 

חוברת קי(בצהז, י׳ב). תש״ד. 1 ו׳ בנימיו• משפחות כופרים, 255 — 274 , 

תש״ר! י. אביעד(וולפסברג), דיוקנאות. 283 — 284 . ת׳נ־ב״כו א. בן-אוו, 

חולדות המפיות העברית החושה, נ׳. 159 — 176 . תשי״ג! , 18 * 901111 ) .עו 

,( 11 צצ , 05 ־ 0116 זל, 0101511 [ סבסוטוסל.) 11 ־ 1 /ו׳ 111 } 2 14 'ו, 11 !מעה״ממסם ס׳.)( 

. 1970 

,?!?ר ע״ע ןל!בירי׳׳.ק?ר• ' ' 

7 ן 5 רךיגית־בללןךית-? 00 ^ 3111 א 0 < 1 באהאנ 1 -ס 111 ז 1 נקב 6 ב> 1 
— רפובליקה אוסונומית בתחום הרפובליקה הפדרטיווית הרו¬ 
סית. בריה״ם! שטחה 12,500 קמ״ר ונד, 643,000 תוש׳ ומפקד 1975 ). 
הרפובליקה הקיב שוכנת בחלקו המרכזי של הקודקז הגדול (ע״ע 
קוקז: מועצות, ברית ד,-, עם׳ 633 ) ובמורדותיו הצפוניים. בחלקה 
הדרומי נמצא האיזור ד,גנוד,-ניותר של הקווקז הגדול (מעל 5,000 
מ׳) ושיאו נהר אלברוס (ע״ע) 5,633 מ׳. מאיזור זה יורדים פני 
השטח לעבר מישור קבדדה הסצסייו בקרקעותיו השחורות הפוריות. 
את רוב שסחר, של הרפובליקה הק״ב מנקזים תנתר טירק ורשת 


142 



א. א, קכק 




143 


קכרדינית־כלקרית — קדיאפי, סן!מר אל■ 


144 


צפופה של יובליו, שמימיהם משמשים מקור אנרגיה ולהשקיית המי¬ 
שור הצחיח־לסחצה. כמות המשקעים השנתית הממוצעת פולה מ 400 
מ״מ, במישור בצפון, ל 800 מ״מ ויותר, בהרים שבדרום. הצמחיה 
בהרים ובמורדותיהם כוללת יערות םובטרופיים, יערות מחט ונשירים 
ושדות־מרעה. ואילו במישור — ערבות. 

כלכלת הרפובליקה הק״ב מבוססת בעיקר על חקלאות והפקת 
מחצבים. האיוור החקלאי החשוב-ביותר הוא מישור קברדה; מגדלים 
בו חיטה, תירם, צמחי-תעשיה ובע״ח (בהם פוסים מגזע קברדיו). 
בהרים הגבוהים מגדלים בע״ת, ולמרגלותיהם — מטעי פרי, ירקות 
זמשק-חי. ברפובליקה מצויים מחצבי מתכות נדירות, בעיקר וולפרם 
ומוליבדן (בעיר טירני-איז), וכן מתכות אל-ברזליות, פחם וחמרי- 
בניד,. מפעלי־התעשיה לעיבוד עץ ותוצרת חקלאית, ולייצור טכס¬ 
טיל, הלכשה, מוצרי-זכוכית ומכשירים הנדסיים •מרוכזים בערים 
הראשיות. הרפובליקה הק״ב נמנית עם המרכזים החשובים בבריה״מ 
לתיירות. נופש וטיפוס בד,רים. כן מצדים בה מקומות מרפא ליד 
מעיינות מינרלים. 

48% מתושבי הרפובליקה הק״ב מתגוררים כערים; הגדולות 
שבהן: נלצייק(הבירה), 188,000 תוש׳( 1975 ), ופרובלדני. רוב תושבי 
הרפובליקה הם הקברדינים והכלקרים. מלבדם מצויים בה גם רוסיט, 
אוקראינים, כני עמים קווקזיים שונים וכן יהודים. הקברדינים, המרו¬ 
כזים בעיקר במישור, משתייכים במוצאם לקבוצת הלאומים הקוו- 
קזיים. דתם מוסלמיוב לשונם — קברדינית — המשתייכת לקבוצת 
הלשונות הקווקזיות. מוצא הבלקרים, שוכני ההרים, אינו ברור. 
משערים שהם צאצאי שבטים ממוצא תורכי שנדדו בעבר בערבות 
שמצפון לקווקז. לשונם בלקרית — מקבוצת הלשונות התורכיות — 
ודתם מוסלמית. 

ב 1921 הוקם מחת אוטונומי קברדיני. ב 1922 הורחב למחוז 
קברדיני-בלקרי וב 1936 קיבל מעמד של רפובליקה אוטונומית. לאחר 
מלה״ע 11 שונה שמה לרפובליקה האוטונומית הקברדינית (עקב 
הגליית הבלקרים ששיתפו פעולה עם הצבא הגרמני). 

ג, שט. 

ק 3 לל,פדר 1 ו אלורש- 31 ־ננ 031 8 שז 3 ע 1 ^ז ( 1467/8 [?] — 

1520/6 (?]), יורד-ים פורטוגלי הנחשב למגלה ברזיל. ק־, בן 
למשפחת אצילים, מונה ע״י מנואל ז (ע״ע), מלך פורטוגל, למפקד 
צי של 13 אניות שנשלח להודו. במארס 1500 הפליג מליסבון דרומה, 
אולם פנה מערבד" חצה את האוקיאנוס האטלנטי, ובאפריל חגיע 
לבאיה (ע״ע) שבחוף ברזיל. 

ק", שהשב את ברזיל לאי, הכריז עליה כשטח השייך לפורטוגל 
(ע״ע ברזיל, עמי 608 ). לא ברור, אם מסלול הפלגתו של ק׳ מערבה 
נועד לעקוף את האיזור נטול-הרמזת שמול חופה המערבי של 
אפריקד,. או אם נעשד. הדבר בהתאם להוראת המלך לכבוש שטחים 
שיועדו לפורטוגל ע״פ הסכם טורדסיליאס (ע״ע אמריקה, עט׳ 178 ). 
לאחר שהיה של 10 ימים הפליג ק׳ מזרחה ושוב חצה את האוקיאנוס 
האסלנטי. בהקפת כף התקוה הטובה (ע״ע) טבעו 4 מאניותיו, ובין 
הנספים היה ברתולומאו דיאש (ע״ע). ק■ עגן בקליקוט (קוז׳יקוד) 
שבדרוס-מערב הודו ויסד בה תחנת-מסחר. סוהרים מוסלמים תקפוהו, 
ובמלחמתו בהם איבד רבים מאנשיו. אח״כ הפליג דרומה וד,קים קשרי 
מסחר בקוצ׳ין ובנמלים אחרים. 

ב 1501 שב ק׳ לליסבון עם 4 אניות בלבד! כל השאר אבדו 
או ניטשו. לאחדימפן שוב לא זבה בתפקידי פיקוד כלשהם. 

( 1938 , 0 ־ו^מ/ 166, 0/ 10 1^11x11 וזש£י 0£ . 8 

. 1968 , 10 ) 0 ת 7 \צ 03x104 .ן 

קברנוניים ( 0 ג 1111 י 1 ס 3 >), משפחת דגים קטנים מסדרת הדודאים 
(*!!!!•!□)סמק) החיים על קרקעית הים — עפ״ר במים רדו¬ 
דים — באזורים הסרופיים והסובטרופיים. גופם מעוגל ומכוסה 


קשקשים קטנים. סימן אפייני לד.ם: השוליים הפנימיים של סנפירי 
הגחון מחוברים זה לזה ויוצרים כפתור הצמדד. שבאמצעותו הם 
מסוגלים להיצמד לעצמים! לק• שני סנפירי גב; בראשון בד״כ 6 
קוצים! בשני — 10 — 16 קרניים דכווב סנפירי הגחון הם מתחת 
לסנפירי החזה. העיניים מופנות כלפי מעלה. קרד.צד אינו ניכר אלא 
מפוזר עפ״נ הגוף, בפרט בראש. לק• בליטות חושיות (£ו. 111 נ)ננ 1 ), 
המשמשות לעתים כסימני-עזר במיון. מזונם משתנה ממין למין, 
אולם בד״כ הם ניזונים מחסרי-חוליות זעירים. הזכרים "לובשים" 
לעתיפ-קרובות צבעי-כלולות הבולטים בעונת הייחום. מינים רבים 
מכינים קנים מקונכיות ואצות, והנקבות מדביקות את ביציד.ן למצע. 

ידועים כ 700 מינים. ה 111£3 אץק 83 [ 31143 ? וה - 5118x0 צ 11 ז 11 ש 1 ז 1415 
מהפיליפינים, שגדלם אינו עולה על 14 מ״מ, נחשבים לקטנים 
ביותר בין החוליחניים. הגדולים ביניד.ם מגיעים במקרים נדירים 
ל 50 ס״מ. אין לק" חשיבות מסחרית, פרט למינים מועטים, כגון 
ה! 11 ת 1 ס) 8 ס 01311 מ 1 ! 111 נ 00801 א שבים־ד.כספי וביס-השחור, המגיע ל 25 
ם״מ. 

בחוף הימה״ת בא״י ידועים כ 25 מינים, ביניהם רבים החיים 
במים רדודים באיזור נאות ושפל. בים סוף ידועים עד־עתד. כ 40 
מינים. מהם המצטיינים בצבעם היפה. אחרים שוכנים במחילות אותן 
בונה םרטן-עור שאתו הם חיים בהדדיות. יש מינים המסוגלים 
להישאר זמן-מה מחוץ למים ולנצל ישירות את החמצן שבאוויר. 

לן 1 ו 1 ?. טו^וה^קו — 3 ייי^ 32 ^נ 0 ז 11 ו 01 ץ 0 י 1 ' — ( 1888 — 1960 ). מתקן 
חברתי יפני ומנהיג רוחני נוצרי. התנצר בגיל צעיר. התחנך 
בעזרת המיסיון בטוקיו והשתלם אח״כ באוניברסיטת פרינסטון, 
אה״ב. בשנים 1910 — 1924 פעל באזורי העוני של העיר קובה (־נ 01 ) 1 ), 
שם הכיר את בעיית הדלות והטיף לנצרות הומניטרית. במסגרת 
התאוריה שלו על "חופש תעשייתי" קרא לר,קים חברה שהושתת על 
צדק סוציאלי, שבה מקבלים תופש הדת והחירות הפוליטית משמעות 
ראליוב ק׳ עמד בראש איגודי העובדים, שעסקו בפתרון בעיות 
סוציאליות ובהטפה לנצרות, ונקרא ( 1920 ) לארגן מחדש את משרד 
הסעד בטוקיו. ק־ נודע כפציפיסט פעיל שהתנגד למלחמה ונאסר 
בשל כך. אחרי מלה״ע 11 היה יועץ לממשלת היגשיקוני (-! 14183811 
!ם״;!), ייצג את ההוגים הנוצריים ונבחר ( 1946 ) כחבר הבית העליון. 

בין ספריו החשובים בנושאי דת ובעיות תברר.: "מעבר לקו 
המוות״, 11920 ״איגודי עובדים חפשייס", 1921 . 

,.(.!>*) זססזיד . 1 ל ; 1946 , 215 ( 1 ^x 1 

. 1959 

קגועזיימה ( 3 מז! 1 נ 143808 ), עיר-נמל, בירת מחוז-ק׳ בדרוס-מערב 
האי קיושו, יפן,• 410,000 תוש׳ ( 1972 ). ק׳ יושבת לחופו 
הצפוני של מפרץ-ק׳, מפרץ עמוק וסגור המשמש מימי-קדס מעגן- 
טבעי נוח לספינות. בק׳ הנמל הגדול-ביותר בדרום האי. בתוך המפרץ 
הסמוך לק' נמצא הר-געש פעיל, און-סקד., שעד להתפרצותו הגדולה 
האחרונה ( 1914 ) עמד על אי. אך שפכי לבר, של התפרצות זו חיברוהו 
ליבשה וכיום הוא ניצב על חצי-אי. בהתפרצות זו נפגעה ק׳ קשה• 
בגלל הר-געש זה שבשכנותה מכונה ק׳,נאפולי של המזרח". ק׳ היא 
מרכז תעשיה, מסחר, תחבורר, ומינר,ל המשרת איזור רחב בדרום 
קיושו. התעשיה — בעיקר מוצרי מזון, סבסטיל ועץ. בק' אוניברסיטה 
(נוסדה 1949 ). 

_קך׳אפי, מע&ר אל־ -ו 1 נ 14 ^, — (נר 1941 ), איש- 

צבא' ומדינאי לובי, ממוצא בדווי. ב 1965 סיים אקדמיה 
צבאית ואח״ב שירת בחיל-ד,קשר. בספטמבר 1969 היר, ק׳ מראשי 
הקצינים שחוללו הפיכה והדיחו את המלך אדריס א(ל)-סנוסי (ע״ע 
סנוסי). ק׳ הועלה לדרגת אל״מ ומונד. למפקד הכוחות המזוינים 
ולראש מועצת המהפכה, ולמעשה לרודן לוב. בשנים 1970 — 1972 
היה גם רר.״מ ושר-הבטחון. באביב 1974 נעשה נסיון להרחיקו מהטי- 







145 


קד׳אגי, מעמד אי• 


קדוש, קדושים 


146 


פול בענייני היומיום של השלטון. 
אך הוא נטל בחזרה את השררה. 

מדיניותו של ק׳ היתר, לאו¬ 
מנית ערבית־לובית ופאן־ערבית 
קיצונית ומגמתו — השלטת האס־ 
לאם בגרסה פונדמנטליסטית ומח¬ 
מירה בחברה ובמדינה! הוא פיתח 
גישות אלו ל״סוציאליזם ערבי 
אסלאמי", בין רכושנות לקומו¬ 
ניזם. בלוב כונן קי משטר לאומני 
רודני. הלאים חלק גדול מהכל¬ 
כלה והשליט בחומרה את חוקי 
האסלאם ומנהגיו. ב 1973 חולל 
..מהפכת תרבות' ודחף ועדים 
עממיים להשתלם על מוסדות-מינהל ומפעלים. מחוץ לארצו תמו 
בכסף, בנשק. במתן חסות ובסיוע מדיני בארגוני-סרור — מצפון 
אירלנד ועד לפיליפינים! בעיקר עורר ארגוני-טרור פלשתינאים 
לפעולה נגד ישראל, ירדן ולבנון. הוא הסתכסך עם מדינות-ערב 
השמרניות (מרוקו, תוניסיה, ירדן, ערב-הסעודיח, עמאן. סודאן, 
ולבסוף גם מצרים). ק' דגל באיחוד כל-ערבי מלא! ב 1971 יזם 
פדרציה עם מצרים וסוריה, ב 1972 וב 1973 — איחוד עם מצרים 
וב 1974 — עם תוניסיה• האיחודים הללו חלקם לא נתגשמו וחלקם. 
שהוכרז עליהם. היו ריקים מתוכן. ק׳, שהתאכזב מנשיא מצירים. 
סאדאת (ע״ע), פנה נגדו והתר תחת שלטונו. באפריקה ניסה ק׳ 
לרכוש השפעה ע״י הענקת כספים, אך הצלחתו היתד, מוגבלת בגלל 
החשש מקיצוניותו. תמיכתו בחתרנים ומאמציו להשליט אח האס- 
לאם. ק׳ פעיל בכל נסיון לכונן ארגונים ומוסדות כל-אסלאמייס. 
חרף התנגדותו העזה לקומוניזם ואדיקותו האסלאמית התקשר ק׳ 
עם בריה״מ בעסקות-נשק ושיתוף-פעולה צבאי. — קיצוניותו של 
ק' ומדיניותו הבלתי שקולה גרמה להסתייגות ממנו, ורבים סבורים 
שאיו הוא יציב ברוחו. י. שס. 

קדד (לעןג^גזזג!!!), סוג צמחים חשוב מפשפחת הפרפרניים (ע״ע). 

שעמו נמנים כ 1,800 מינים■ הק׳ כולל צמחים חד-שנתיים 
ורב־שנתיים וכן בני-שיח. הוא נבדל מיתר הסוגים של משפחתו. 
בין־השאר, בזה שבשחלחו גדל דופן מחפר-הגב אל פנים השחלד,. 
ובעקבות התפתחות זאת מחולק הפרי לשתי מגורות. 

מבין בני-ר,שיח של הק׳ ידועים מינים דמויי-כדור או קיפוד, 
שציר עליהם מחודד לקוץ, והם גרלים במרומי ההרים, במדרגה 
הסובאלפינית והאלפינית. הם מהווים טיפוס של צומח המכונה בתדד 
טרגקנתית. מרכז תפוצתם של מינים אלה (שמספרם פגיע 
למאות) באזורי ההרים הים-תיכוניים והמזרח־תיכוניים (איראן. 
תורכיד״ אפגניסטן, קווקז וכר). בא'י מצויים כ 50 פינים, בעיקר 
בחבלים החרבים. בחרמון גדלים כ 6 מינים של ק" טרגקנחיים. אחו 
מהם הוא ק׳-השרף (זי.>) 1 ו 1 זזח 11 א .ו/), הזהה, לדעת רוב החוקרים, 
עם הנכאת שבמקרא (ברא׳ לז, כר,< פג, יא). מין זה וכן רבים 
אחרים מפרישים שרף טרגקנח (לזמגסגצג•!!) לאחר שפוצעים את 
גבעוליהם או את שרשיהם. השרף מגליד מהרה והוא נודע ברפואה 
ובתעשיית תמרוקים כטרגקנת. איראן היא או 1 ת הארצות המייצאות 
כמות ניכרת של חופר זה. 

קדורנלו, לןארג׳י* — בתזס 034 1 א 1 ט. 1 — ( 1850 — 1928 ). מצביא 
איטלקי. בנו של כובש רומא ב 1870 , הגנרל הרוזן רפאלה ק׳ 
( 1815 — 1897 ). מ 1868 היה קצין מקצועי, וב 1911 נהיה ראש-המטד, 
של הצבא האיטלקי והכין את כוחות איטליה למלחמה. 

במלה״ע 1 , מ 1915 , עמד בראש הצבא האיטלקי והנהיגו ב 11 
קרבות נהר איזונצו. ב 1916 כבש את גוריציה. היד, הבר מועצת- 


המלחמה העליונד, של מעצמות-ההסכמה. בסוף 1917 , בעקבות שבירת 
המערך האיטלקי בקרב קפורטו — בשל תשישות הצבא ולא באשמת 
ק' — הודח מפיקודו. רק ב 1924 מינה אותו מוסוליני ל״מרשל״ — 
לתקן את תדמיתו. בנו, רפאלד, ק׳ (נו׳ 1889 ), היה מפקד הפרטיזנים 
בצפון-איטליה בסוף מלה״ע 11 , ולאחר-מכן ראש-ד,מטה של הצבא. 

ק׳ כתב זכרונות מעניינים: 101113113,1-11 מתמז£ 3111 3 זז 110 א !צ 1 
(.ר,נ 7 לחמה בחזית האיטלקית״). 8133111: 11921 311113 8 ת 1 '!( 3 ש 
גזמאא (״עמודים נוספים על המלהמה הגדולה״), 1925 . 

יןךןךת, ךלף- 11 מ 0 י 1 \ 4 נ €1 11 ק 1131 - ( 1617 — 1688 ). פילוסוף 
אנגלי. מראשי אסכולת קימבריג׳ (ע״ע). למד באוניברסיטת 
קימבריג׳, ומ 1639 הורה בה. ק' אהד את הפוריטנים(ע״ע פוריטניות), 
ועקב הצלחותיהם במלחמת-האזרחים מוגד, פרופסור לעברית וראש 
קולג׳ קלר ( 1645 ). 

בספרו €$: €1 ׳\ 1 ת; 1 1116 0£ $7:11601 1011:110:11131 ^ב 1 ז X11^ X 
,״השיטה התבונית האמיתית של היקום״), 1678 , השתמש בתורות 
אפלטון (ע״ע) כדי להפריך את המטריאליזם של הובז (ע״ע). הוא 
טען, שרוח פעילה אינה יכולה להיות ביטוי של אטומים אינרטיים, 
ועוקיימת ידיעה שמקורה אינה התפיסה החושנית. בהוכחת קיום 
אלוהים הלך בעקבות דקרט (ע״ע), אך ביקר את גישתו המכניסטית 
של הלד. כלפי החומר. לדעת ק׳ קיימים בעולם כוחות רוחניים בעלי 
תכליות בלתי־מודעות, המסייעים לפעילות המתמדת של אלוהים 
בעולם. גם לבעד,״ח יש נשמות. הוא דחה את תורת הובז, שלפיה 
הרצון הוא מקור הטוב והרע, וטענתו שאלה הם תכונות של הדברים 
השפיעד, על ר. פריס (ע״ע). 

קןדוע, קדוחים ( 53101 ). אנשים שבגלל תכונותיהם ומידותיהם 
הדתיות, הרוחניות וד,םוםריות (ובגלל כוחם המאגי בדרגות 
פרימיטיוויות יותר של הדת) נחשבים קרובים ביותר לתחום הקדשה 
(ע״ע), ועי״כ זוכים להאצלה מסוימת מכוחה. מכיוון שהק׳ הנומינוזי 
(ע״ע דת, עמי 247/8 ) נתפס גם כבעל כוח על-טבעי, הרי קללתו 
(וד,שף הסיפור על אלישע, מל״ב, ב, כג—כד) וברכתו יעילות בצורה 
כמעט אוטומטית, ור,מגע אתם, בחייהם או אתרי מותם, מביא ברכה. 
מכאן שק" הם גם בעלי מופת ועומדים במרכז סיפורי נסים רבים, 
בשלב מתקדם יותר של הדת הולך ומצטמצם הצד המאגי-נסי ומודגש 
יותר האופי הרוחני של הק': שלמות מידותיו, דבקותו באל וחסידותו 
המופלגת — לעתים גס פרישותו וסגפנותו הקיצונית. כתוצאה משל¬ 
מות רוחנית זאת שורר, על הק׳ השפעה אלוהית מסוימת או רוח 
הקודש, שמצדד, עשויה שוב להביא להתייחסות מאגית-נסית במישור 
הדתיות העממית. 

ק" זוכים לעתים קרובות להערצה מופלגת. ואפילו לפולחן ממש, 
כגון, עליות (ע״ע צלינות) לקבריהם או שימוש פולתני בשרידים 
(רליקוויות) מגוסים או כלים שבאו במגע אתם. פולחן הק" מתפתה 
בעיקר במישורי הדת העממית, בעוד שהתאולוגיה הרשמית האורתו¬ 
דוכסית של דתות מסוימות עשויה להתנגד לו בגלל אפיו האלילי 
וקרבתו ל״דרכי האמורי". כך, למשל. החריבו הוהאבים (ע״ע) קברות 
ק' רבים כדי למנוע עליות צליינות אליהם, וחכמים בא״י ניסו 
(לשווא) לבטל את ההילולא במירון(ע״ע), בנצרות הקתולית שגשג 
פולחן הק", בעוד שד,ד,תנגדות לו היתה אחד מעקרונות הרפורמציה 
(ע״ע). מלכתחילה נהשבו לק" ה״מרטירים" (ע״ע) הנוצרים, שמסרו 
נפשם על קידוש אמונתם בפת רדיפות הדת של הקיסרות הרומית. 
בפולחן הפרטירים הקדום יש משום המשכיות ברורה לפולהן 
ההרואים-הגיבורים היווני הקלאסי• אח׳׳כ נחשבו לק" בעלי מידות 
תרומיות שמעלת הסידותם, סגפגותם, דבקותם בדת או גדולתם התאו- 
לוגית העלו אותם כמעט לדרגה על-אנושית! כנסיות מוקדשות 
לזכרם ונקראות על שמם, לכל ק׳ שמור יום בשנה שהוא יום הגו 
ושבו מתפללים אליו. אמנם, לרעת התאולוגיה הרשמית אין תפילה 





פעדי 

(כוכגות נר״יור, ת״א> 


147 


קדוש, קדושים — ?דוש השם 


148 


זו דומה לתפילה המכוונת לאלוהים, שכן היא יותר בבחינת פניה לק־ 
בתהודה שבשל זכויותיו הרבות אצל האלוהים ישמש להם מליז 
יושר. יש ק" הנחשבים למומחים בעניינים מסוימים (כגון: ריפוי 
מחלות, הצלה מסערות־ים וכיו״ב) או לפנזרונים של מקצועות מסוי¬ 
מים. מדינות וערים. 

הכנסיה הקתולית מבחינה בין דרגות שונות של ק". דרגת ,.מאו¬ 
שרים" ( 1 זגו>נ 1 ) היא מעלה נמוכה יותר מאשר דרגת .קדושים" 
( 5311011 ). ההעלאה למעמד זה (קנוניזציה) וכן פרטי הפולחן המו¬ 
תרים לגביהם נקבעים בפרוטרוט בחוק הכנסייתי (החק הקנוני 
[ע״ע]), ובד״ב נדרשות לשם כך עדויות שאיו עליהן עוררין לגבי 
נסים שהתרחשו על ידיהם. ההכרזה לק׳ נעשית בצורה חגיגית ע״י 
האפיפיור. בכנסיה הקתולית מקלבלים פסלים של ק" ~ בעיקר על 
המזבחות (ע״ע מזבח) המקודשים לזכרם — בעוד שבכנסיה המז¬ 
רחית מצוירים ק" באיקונין (ע״ע), שתכליתם אינה אמנותית אלא 
פולחנית. 

ק" רבים במסורת ובפולחן העממיים אינם דמויות היסטוריות 
אלא אגדיות. אבל גם על הק" ההיסטוריים מכסה מעטה-של אגחת. 
אסכולת הבולנדיסטים (ע״ע), קבוצת מלומדים ממסדר הישועים 
(ע״ע), מתמחה נחקר תולדות הק" ו״הניוגרפיה" על יסוד מחקר 
ביקרתי ומדוקדק של המקורות ההיסטוריים והספרותיים אודותם, 
ומוציאה את האוסף ו״סזסזסמנצ סזסל! (..מעשי הקדושים") בסדר ימי 
הק" הקתולים של לוח השנה. 

ביהדות משמש הכינוי ק׳, שהוא מתאריו של ה׳, בהשאלה 
למלאכים, כחנים וצדיקים. בתו״י נתכנו יחידי-סגולה בתואר-כבוד 
זה, כגון רבי יהודה הנשיא (ע״ע). השימוש בתואר רווח בעיקר לגבי 
אישים דגולים בקבלה. כגון חאר״י (ע״ע לוריא, יצחק), ובחסידות. 
שימוש מיוחד בתואר ק׳ הוא לנהרגים על קדוש השם (ע״ע). 

,€ז 111 ן}ן] 00 ' 1 $1111^1114: £4401 4141■ 16 4:14x14 (10X4 ,>גבו|^ 61 ( 1 . 11 

; 1927 • 1 )^ 1 016 .מ .( :( 1954 .יןסז) 1927 

,ו|^^■וו/ו/^ וו^ו^} 4 ^^\\ 4 \ 11 מ> 1 >וו 4 • ו! 0 ו 1201 וו 0 ה 4 ).'> . 11 

4011 ׳.?ז , £4 }-ן 4011 4 -* 4 :)) 1 /(ן 051021-0 א'£ ,מ 11 ;ז! 11 ^. .מ 

.^. 195 ,^■וו 0 ^ 4 ו 1 ! 

צ.:־. 

ק" מתוארים באמנות הנוצרית א> כדמויות סטאסיות 
שנועדו להערצה בציורי־האיקונין (ע״ע), בלוחות המרכזיים של 
מזבחות מצוירים או מפוסלים. בחלקי עיטור פיסולי של בנסיות. 
במרבית ציורי המזבחות מופיעים ק" בקבוצות או בסדרות. בציור־ 
מזבחות ובעיטורי־כנסיות של יה״ב נועד עפ״ר לכל ק׳ כעין תא משלו. 
אך לעתים.מובלטת דמותו של ק' מסוים שלו מוקדשת הכנסיה או 
היצירה נולה. החל במאה ה 15 נהגו ציירי איטליה לכנס קבוצת־ק" 
בחלל ציורי אחד, עפ״ר סביב המאדונה ובנה. מבחר הק" ביצירה 
הכנסייתית נקבע לעתים קרובות עיס קשרם אל העיר. הכנסיה. 
או אל שמו של מזמין היצירה. — ב) בתיאורים עלילתיים 
של פרשיות מחייהם. שנועדו להתבוננות ולעיון. והמופיעים 
בציורי־מזבח. בבסיסו של המזבח או על תריסיו. 

תיאורי הק" המוקדמים ביותר (מלבד ישו [ע״ע]) הם של השלי¬ 
חים, מרים (ע״ע) אם ישו, ואחריהם קדושי הנצרות המוקדמת ואבות 
הכנסיה ומנהיגיה ביה״ב■ מרביתם הם פרי דמיון האמנים, שהתבססו 
בעיקר על מסורות אמנוחיוח ועל מקורות ספרותיים. 

כבר בציורים ובפסלים (תבליטי סרקופאגים) הנוצריים המוקר־ 

מים מופיעים כסה ם י מ נ י ־ ה כ ר חיצוניים של הק". ביזנטיון היתה 
סרכז חשוב של התגבשות האיקונוגרפיה של הק" במאות 5 — 12 ! 
אח״כ עבר מרכז זה למערב. מרביתם של סימני־ההנר שאובים מן 
הספרות הכנסייתית. בהופעה הפיסית ניכרות ואריאציות שוגות, 
בהתאם למקום, לתקופה ולאמן, והיא היתה קשורה במעמדו הכנסייתי 
של הק׳ (היארונימווס מתואר כהשמן), במעמדו החברתי (גאורגיוס 
— כאביר מזוין), באורח-חייו ובמפעלו. מבחר סימני-ההנר של הק" 


שונה בד״כ מתקופה לתקופה ומיצירה ליצירה! כתובות מסייעות 
לזיהוי חלק ניכר סן הדמויות. סימו־ההכר הכללי לק", התל בסאה 
ה 5 , הוא האוראולה (ע״ע). 

1£ ^^ 1 וז^ 0 וו 140 ,גיבש!! .. 1 ; 1955 , 4 ) 41 } 14 וה 1 ^/ •ו 1 ) 711 4 ! 1 ! 301 ,־ 01:1161 ^ 1 

- 014 4 { 71 ,• 2 ש:) 2 ׳ 1 גזן\/ .ס ; 1953-39 , 1-111 חסי! 114 

( 44114/141 ^ 4/1 ■ 041 4 ו 1 / •מ!} ח 1:0 ואש. 1 :חו) 60 ^ 11 ) 6 { 1 ■ז 06 

.? 1 1973 

א. רו, 

קדועהשם,מצוות-עשה! תכלית המעשד, הדתי בישראל. תכנה: 

לגרום להאדרת שמו של אלוהי ישראל ברבים, בכל הדרכים 
ור.מעשים, עד כדי חיוב מסירת הנפש. בנסיבות מסוימות (ע״ע מצוה, 
עמי 114 ). ק״ה, והיפוכו, חלול השם (ע״ע). הם מבחינת ההלכה 
קני־המידה העיקריים לחשיבותן של בל המצוות והעבירות שבתורה. 

מקרים של מסירת-נפש ידועים (בא״י ובחו״ל) החל בתקופה 
הפרסית, לנוכח כפיה לעבודה־זרה (ע״ע חנניה, מישאל ועזריה! 
חנה ושבעת בניה) ולעבירות רגילות - בתנאים של פומביות וחילול 
השם. לעניין זה מוקדש כל ספר חשמונאים ד׳ (ע״ע! מהסאה ה 1 
לסה״נ) וחלקים נכבדים בספרי חשמונאים א׳ וב׳ (מהמאה ה 2 — 1 
לפסה״נ). על מעשי ק״ה בימי.המרד הגדול" מסופר בתלמוד ובמדר¬ 
שים, ויוסף בן־מתתיהו מספר על מעשה אלעזר בן-יאיר (ע״ע) וחבריו 
במצדה (ע״ע! וע״ע קנאים). ממלחמות החשמונאים ועד לחורבן 
הבית השני היוותה מצוות ק״ה מרכיב מרכזי בכל מלחמות ישראל. 

בדומה לגזירות אנטיוכוס עוררו גזירות הדרינוס גל של מעשי 
ק״ה, והשאירו אח עקבותיהם במקורות חז״ל במאה ה 2 לסה״ג אוסר 
רב נתן: ״לאוהבי ולשומרי מצוותי״ — אלו ישראל שהם יושבים 
בא״י ונותנין נפשם על המצוות: מה לך יוצא ליהרג? על שמלתי 
את בני. מה לך יוצא לישרף! על שקראתי בתורה. מה לך יוצא 
ליצלבי על שאכלתי פצה. מה לך לוקה? על שנטלתי את הלולב 
(סב׳ דר״י, .בחדש", פ״ו). גיבורי המעשים האלה ידועים בכינוי 
■הרוגי-מלכות׳ (ע״ע). והם הפכו לספל למעשי הדורות הבאים. 

מעשי ק״ה קיבוציים התחדשו בישראל בתקופת מסעי-הצלב 
(ע״ע, עם׳ 1121 ) ואחריהם, בגזירות חמילניצקי(ע״ע). במסעי־הצלב 
גם נזכרת לראשונה ברכת ,על השחיטה" שברכו מקדשי השם. פן 
האישים הידועים בשמם שנתפרסמו במעשה ק״ה; בן האנוסים 
שלמה מלכו (ע״ע). 

בשואה הוחל המושג לראשונה גם על הנהרגים בגלל יהדותם 
מבלי שתינתן להם אלטרנטיוות השמד (וע״ע זמבד" מנחם), וכיום 
הוא מוחל על כל הנופלים במערכות ישראל. הנהרג על־ק״ה מכונה 
.קדושי — כך כבר ביה״ב — ואחרי שמו הוסיפו את ראשי־התיבות 
הי״ד (־= ה׳ יקום דמו). 

מאז מסעי־הצלב ההלה גם הספרות ההלכתית לעסוק הרבה בפרטי 
מצוות ק״ה. מן השאלות המרכזיות המעסיקות אותה: האם מותר 
לאדם לאבד עצמו — או אחרים — על ק״ד,! האם מותר ליהרג על 
ק״ה לפנים-פשורת-הדין! והאם יש הבדל בזה בין סבנת־פוות לבין 
עינויים — בכל אלו נחלקו הדעות. ידועה ברכה מיוהדת "על מצוות 
ק״ד," שנתחדשה בתקופות שאחרי מסעי־הצלב. בחוגים מסוימים 
ביהדות אשכנז של יה״ב היתד. תודעת ק״ה למרכז ההגות והמעשה — 
ועל בך ע״ע חסידות אשכנז. 

רעיון ק״ה — מסירת הגוף למען אמונה שברוח — הוא. מבחינה 
היסטורית, מתרומות היהדות לתרבות המערב (וע״ע מרטיר). אכן, 
חז״ל מדברים על ק״ד. גם בהקשר לקיום נורמה מוסרית נאותה 
בשגרת חיי היום־יום. לפי מדרגתו של כל אדם, כגון ביחסים עם 
הסביבה הנכרית, במסחר, ועוד הרבה (יומא פ״ו, ע״א! ע״ז כ״ח, 
ע״א! ירו׳ ב״מ ב׳, ה׳). ביה״ב המאוחרים ניכרת נטיה גוברת 




149 


קדוש השג — קדוש והגדלה 


150 



1 . פמוט לנר הבדלה. םרבהשורם, המחצית הראסזבה ׳*ל הסאה ה 18 . 2 . גביע ?קירו־ש, זהב סיהמה, גרמניה, הסאה ה 8 נ. 3 . תדס ?כשסים, פ 5 *ז. הסזרח 
ההרוב, הסאה ה 19 . 4 . הדם לביטטים. כסו* פילינראן, סרכז אירופה. הטאה ה 10 . 0 . כהכיין ליין. זבוכיח, סוריה, הפאת ה 17 . 6 . הרם לנשטים, כסו* יצוין 
יחקוק, מרכל אירופה(?), המאות ה 18 ^ (אומה פויכטוואננר!. ברשוח סחיאון י׳סראל, ירגיעלים 


לסובלימציה של המושג בניוון המוסרי־אידאלי ולהפקעתו טמובנו 
ההלנחי המקורי. דוגמר. לבך היא ההוראה לנוון לקי׳ה בסלים .שפע 
ישראל״ ונו׳ שבקריאת-שמע (ע״ע) — -אפילו נוטלים את נפשו", 

כשם שנהגו מקדשי השם בבל הרורות לומר פסוק זה בעת המתתם. 

י. בער, נזירת חתניו(בחוך: ספר אסך). תשי״ב! ש. שפינל, מפתגמי 
העקדה (בתור: ספר היובל לבב׳ מ. מ. קפלן). תשי״ 11 י, כ״ץ, בין 
תתנ״ו לתיח—חיס (בתור: ספר יובל לי. בער), תשכ״א ז הנ״ל, בין 
יד,ודים לבדים. 89 — 97 . תשכ״א; מ. הכהו (עודד). מחניים. מ־א, 

תשיר! החכרד. ההיסטורית הישראלית, מלחמת קודש ומאיסירולוגיה, 

תשנ״ח! ח״ה בן ששון (עורך). תולדות עם ישראל, נ׳. תשכימו 
א. א. אורבו, חו׳ל (מפתח בערכו). תשל״אי. 

י. וב 

קדועז והבךלה, קדוש (ק׳)-דברים בעניין קדושתהיום, הנאסרים 
על כוס־יין עם כניסת שבת וחג. עיקר זמן הק׳ קודם סעודת 
ה ל י ל ה — ואסור לטעום לפני הק׳. על ק׳ ביום — ר׳ להלן. מקור 
הק׳ — מצוות זכירת שנת (שט׳ כ, ח). ונחלקו תנאים אם מדין התורה 
היא על היין דווקא (מב׳, שם! פס׳ ק״ו. ע״א ועוד). גם נשים חייבות 
בק׳ (ברב׳ כ/ ע״ב). מקדימים לק׳ את פסוקי השבת שבבראשית 
(נ. א—ג ["ויבלו"] —בתוספת המלים -ירם הששי" בראש) ואת 
^גרכת הגפן. הק' עצמו הוא ברכה בשבת חשבת! חתימתה — "מקדש 
* השבת״. יש נוהגים לומר ק׳ בעמידה. ואחרים — בישיבה דווקא 
(פרט לפסוקי "ויכלו"). ק׳ החג חותם ב.מקדש ישראל והזמנים". 

ר,ק׳ שלפני סעודת היום נקרא, דרך כבוד. ..קידושא רבא" (= הק׳ 
הגדול). מעיקר הדין אינו אלא ברנה על היין בלבד, אך נהנו להקדים 
גם לו קצת פסוקי שבת או יו״ט. בהעדר יין נאמר ק׳ הלילה על הפת, 

וק׳ היום—על בל ..פשקה [המקובל ב 1 םרינה", מלבד מים. ע״פ מסורת 
חז״ל נקבע נוסת הק' ע״י אנשי ננסח הגדולה (ע״ע! ברב' ל״ג. ע״א), 

וכבר נחלקו בית־שמאי ובית־הלל נסדרי אמירתו (ברב׳ ח', א׳). 

הק' צריך להיות ,בפקום סעודה", אר מנהג קדום (שבבר נזיר 
בתלמוד) לאמח גם בביהנ״נ, לאחר התפילה, להרעלת האורחים 
שהתאנסנו ואכלו שם. 

הנדלה — דברים הנאמרים במוצאי ■שבת וחג. בתוך תפילת 
ערבית, ולאחריה על כום־יין(או על כל "פשקה־מדינה"). כדי להבדיל 
בין קודש לחול. נחלקו הדעות אם הזכרת השבת בצאתה היא, 
בעיקרה, "דאורייתא"(שבר י״ח, ע׳׳ב; נזיר ג׳. ע״ב). נוסח הד,בדלה 
מיוחם אף הוא לאנשי כנסת הגדולה (ר׳ לעיל). "בתחילה קבעוה 
בתפילה [י״ח של מוצאי-שבת]; העשירו — קבעוה על הכום! 


ד,ענו — חזרו וקבעוה בתפילה! והם אמרו: המבדיל בתפילה צריך 
שיבדיל על הכוס" (ברב׳ ל״ג, ע״א). בירושלמי (שם ה׳, ב') הובאו 
דעות שונות אם "עיקרה בכוס". או ,עיקרה בתפילה", או "עיקרה 
כאן וכאן". נחלקו חכמים (שם) גם על מקומה בתוך התפילה, ונקבע 
לאמרה בברכת ■אתר, חונן לאדם דעת", בנוסח הפותח ב״אתד, 
חוננתנו"■ להבדלה על הכום מקדימים ברכות על היין, על הריח 
(״בורא מיני בשמים״) - לפי סברת הראשונים: כדי להשיב את 
הנפש לאחר צאת ״ד,נשפה היתרה״ של שנת — ועל האש (.בורא 
מאורי האש"), שניאותים לאורה, להורות שבבר פותר להדליק אש. 
ברכות אלו קתמות, וכבר נחלקו בית־שמאי ובית-הלל בעניינו (ברב׳ 
ח׳. ה׳). ברכת ההבדלה עצמה חותמת ב״המבדיל בין קודש לחול", 
ונודעו נוסחאות שונות שיש להן זכר בתלמוד. הנוסח שנתקבל משבח 
על 4 הבדלות: "בין קודש לחול, בין אור לחושך, בין ישראל לעמים, 
בין יום השביעי לששת יפי המעשה". ר׳ אושעיא אומר: "הפוחת 
לא יפחות משלוש! והפוםיף לא יוסיף על שבע". ר׳ יהודה הנשיא 
הזכיר דק הבדלה אחת: ״המבדיל בין קודש לחול״ (פס׳ ק״ג, ע׳׳נ— 
ק״ד, ע״ב 1 ירוש׳ ברב׳ ה׳, ב׳), ונוסחאות פיוטיות המכילות 7 הבדלות 
נתגלו ב״גניזוז". גם להבדלה שבתפילה מצויות נוסחאות שונות 
ב״גניזה" ובמנדגי העדות. מנהג נפוץ, אך מאוחר, להקדים להבדלד, 
על הכום (במת׳־ש) פסוקי ישועה (ישע׳ יב, ב—ג ,■ תה׳. ג. ט! ועוד). 
לסימן טוב. במוצאי יר׳ט אין מברכיו על הריח ועל האש. ובמוצאי 
יום־הכיפורים מברבין על האש בלבד. נהוג להבדיל על הבום גם 
בביהכ״נ. נוסח מיוחד. המשלב ק׳ והבדלה, נאמר כשחל יר׳ט במוצ״ש. 
הוא נתקו בבבל ע״י רב ושמואל, ונקרא ״פרגניתא״ (= מרגלית 1 
ברב׳ ל״ג. ע״ב). סדר ברכותיו מצריו בר״ת יקנה״ז: יין (^ ברכת 
״ד,גפן׳׳)! קידוש! נר (- ברכת ״בורא מאורי האש״): הבדלה; זמן 
(= ברכת ״שהחיינו״). ממנהגי ההבדלה: לפלא את נום־ה״ן על כל 
גדותיה, להתבונן בציפרניים לאור הנר, לכבות את הנר ביין שנשפך 
פן הכום, לשפשף את העיניים ביין זה ועוד. לאחר ההבדלה אומרים 
זמירות (ע״ע). 

ס. זולאי. י״קר הסידור והמנהגים (בתור: ספר אסף ז קונץ מאמרי 
מהקר. 302 — 306 ). תשי״נ ־, מ. נרקיס. ראשיתו של ההרס לבשמים 
(א״י'׳ ר)׳ תשכ״א ! 01 011,1/12 ^ 1 }ס (ת 0 ^ 4 ז€ . 8 . 5 

X11—X^|^), ]937/8; ). 7"^^ 

ו/ 01 < 1 < 501 ס׳*"? /ס 10111 ח^ 10 )י 0€1 ^מי* 

/ס! 11101 ^ 1 ) 1/1 / 0 ^ 7/1 ; 0 (־ 19 

. 1956 

א. ר?. - י. ת, 


151 


קדחת — קדחת חוזרת 


152 


קןדחת, ע״ע מלקה. 

.קדחת המערות, ע״ע _קדחת חוזרת. 

קדחת״השגרוןומע־! 10 :ובתזע 11€ ז), מחלד. חריפד, בעלת תסמונת 
קלינית מגוונת. בשלבה ד.התחלתי מתבטאת קה״ש בכאב־ 

גרון קל או חמור, הנמשך ימים ססוריס. ואשר מקורו בדלקת-ד 1 רוו 
שגורמה הוא חיידק מסוג סטרפטוקוקוס בטא ((!) ד,מוליםי מקבוצה.ו/. 
בשלב השני. שלב החביון(^ו^^)ג 1 ), הנמשך 1 — 3 שבועות, חש החולה 
בטוב. בשלב השלישי מופיעד, קה״ש ולה, נוסף לחום. ביטויים אסיי- 
ניים העשויים להופיע לחוד, בו־זמנית או בוה־אחר-זה והם; 1 ) 
נגיעויות המפרקים (ע״ע מפרק, עמ׳ 91 ) — הופעתן פתאו¬ 
מית ומאופיינת בכאב ניכר ובסימני דלקת (נפיחות, חום. אודם 
מקומי, רגישות למגע והגבלות בתנועה). בד״ב נפגעים כמה מפרקים, 
אולם הפגיעה חולפת בלי להותיר נזקים במבנם האנטומי. 2 ) פ ג י ע ה 
ב ל ב — סימניה: אוושה אורגנית שלא היתד, קיימת קודם, הגדלת 
הלב ואי־ספיקתו. הסיבד, לשינויים אלה נעוצה בפגיעה דלקתית בכל 
שכבות הלב: האנדוקרד, המיוקרד והפריקרד. התפתחות הפגיעה בלב 
היא הדדגתית ולעתים קלה, בניגוד למעורבות המפרקים הכרוכה 
עפ״ר בכאבים עזים, ובניגוד להשלכה החמורה העלולה להיות לפגי¬ 
עה זו על תוחלת-החיים של החולה. 3 ) פגיעות במערכת- 
העצבים המרכזית — אלו מתבטאות בתנועות חדות בלתי־ 
רצוניות ובלתי־הכליתיות של ידי החולה או של פניו. תנועות אלו 
מכונות הכוריאה ע״ש סידנם (ב£־ 01101 ל' 113111 ת;> 11 ץ 3 ), כוריאה מינור, 
או הריקוד של ויטוס הקדוש (־ס״צנ, ¥1015 .: 31 ). הן נפסקות כשה¬ 
חולה מבצע פעולה מכתנת בידיו וכן בעת שינה. 

חולשת שדירים, תנודות רגשיות ופגיעה בעור וברקמת-ד,חיבור 
אף הם חלק מתמונת המחלה. כל סימני קה״ש אינם ייחודיים ומלווים 
גם מחלות אחרות. לאבחנתד, קבע ט. ך.גיונז ב 1944 כמה אמות-מידה 
מחייבות, והללו עודכנו ב 1965 ע״י ארגון הלב האפריקני. ב 1970 
הציע אילי ךיוויס אמות-מידה מנבילות ונוקשות-יותר, ברם, כאשר 
קיים חשד לקד.״ש ראוי להתחיל בטיפול עוד בטרם יתקבלו תוצאות 
בדיקות המעבדה התומכות באבחנד, או שוללות אותה. 

המנגנון הפתולוגי שביסוד המחלד, טרם הוכחד כל-צרכו, אך 
ברוד כי הזיד,ום בחיידק הסטרפטוקוקום מהווד, את ראשית הדרך 
להתפתחות קה״ש. הדבר הוכח סטטיסטית ובתבחינים מעבדתיים, 
חרף העובדד, כי רק 0.3% — 3% מכלל הילדים והצעירים הלוקים 
בזיהום זה מפתחים קה״ש ורק כמחצית חולי קה״ש זוכרים כי סבלו 
קודם להופעתה מדלקת-גרון. ברם, פד.ות הזיקה שביו הזיהום לבין 
קה״ש אינה נד,ירה. יש הסבורים כי קה״ש מבטאת תגובד, של 
רגישות-יחר (ע״ע אלרגיה) לחיידק, או כי זו מחלת חיסון-עצ-מי 
(אוטואימונית, וע״ע חסון), ואילו לדעת אחרים נובעות הפגיעות 
במערכות ובאיברים השונים מהשפעתם של רעלני חיידק הסטרפסו- 
קוקוס ואנזימיו. 

הטיפול מושתת על מנוחה בת שבועיים בממוצע — אם אין 
פגיעה בלב, ו 4 שבועות — אם נצפית פגיעה מזערית בו. לד,קלת 
כאבי הפרקים נותנים אספירין. במקרה של פגיעה קשה בלב יש 
להקפיד על מנוחה ממושכת-יותר ( 12-6 שבועות), ויש הסוסיסים 
לטיפול גם סטרואידים (ע״ע סטרואידים וסטרולים). במקרה של 
פגיעה במערכת-העצבים המרכזית מטפלים באנטיביוטיקה (בנזטין, 
פנצילין, ע״ע אנטיביוטיים. חמרים), בתוספת תכשירי-הרגער" ובמק¬ 
רים קשים מומלצת מנוחה עם בידוד. לגבי חולים הסובלים פמחרלית 
או מפגיעה במפרקים דרוש מעקב שוסף לגילוי סימנים לנזק בלב. 
כחודש לאחר תום הטיפול יכולים החולים לשוב ולתפקד כרגיל. 

הסיבוך החמור-ביותר בקה״ש הוא של פגיעה קשה בססתמי־חלב 1 
בעיקר נפגעים הטסתם הדו-צניפי(ניטרלי) וד,בטיני(םםתםאכ־ד,עו- 
דקים). פגיעה זו גורמת ל.מחלת-לב ראומטית" הטעונה טיפול. בעק¬ 


בות השגי כירורגיית הלב, ניחן ביום להחליף מסתסים שנפגעו ללא- 
תקנה. הפגיעה בשריר הלב (המיוקרד) עלולה להותיר נזק קבוע. 

טיפול מונע המבוסס על מתן ממושך (במשך חדשים או שנים) 

של פניצילין, תכליתו למנוע הישנות התקפים חריפים של קה״ש ע״י 
מניעת זיהומים סטרפטוקוקליים. 

,ממס! .ס .ד ־• 1 ) 13.11 ט! ..*ו 

. 8 ; 1951 ,( 3 >־ 8 -- 836 ,^ 1 ,תס 1 ז 011€1113 ) 

.תו! 0 ^)) 1 וז 0 ,'> ^^^)^ז 7 ^ 7 ^ 7 |>[ 1 ) 077 . 7 .){ / 0 07x1 

. 7 ,?/ .£ ; 1958 ,( 1360 ^ 1343 , 11 >^ X ,ג־ 1 נז 0 וז 1 ^< 

01 :) 711 )!€ . 7 . 7 , 113 זבזב 7 .: 1969 ,! 6€1 ק 4$ 177711101 ) 7 1 ) 7 ( 0 . 01 -) 1 ^ס 1 ס->£ 

,( 001161110115 1 )ת 3 15 ] 1 ז( 11 ז\צ ,(. 1 ^}) ץ 0 ג) 11311 ס[ 1 .( : 111 ) 

.* 1972 

ם. א. ס. 

קןדחת חתרת (ז^ע^/ ן גם ק׳ רעב, ק׳ קרציות׳ ובא״י: 

ק׳ ד,מערות), מתלה הנגרמת ע״י חיידק מהסוג בורליד. 
( 113 ־- 1 ז 80 ) ומועברת לאדם ע״י כנים וקרציות. המחלה מאופיינת 
בד,תקפי-חום חוזרים. באזורים מסוימים היא מוגדרת כזואונוטית, 
כלר, משותפת לבע״ח ולאדם, הקה״ח המועברת ע״י כנים היא נחלת 
האדם בלבד ומופיעה בתנאי עוני וצפיפות באזורים שבהם איו 
האוכלוסיה נוהגת להחליף את בגדיה (שבד,ם היות הכנים) ובתנאי 
היגיינה ירודים. צורה זו של המחלה עלולה ללוות מצבי רעב ואסו־ 
נות-טבע, הכרוכים בהצטופפות אוכלוסין המקלה על העברת כנים 
מאדם לאדם• המחלה מצויה בקביעות ברמת אתיופיה, שבה נרשמים 
כ 5,000 מקרים מדי-שנה. 

צורח-המחלר, השניה, זאת המועברת ע״י קרציות, היא הנפוצה 
בארץ. הקרציות הן מהסוג אורניתודורום (ע״ע קרציות) והמחולל 
בארץ היא בורליר. פרסיקה (גס״זסק . 6 ), המופיעה בנסיוב הדם 
ונעה במהירות בין הכדוריות(ע״ע חידקים, לוח צבעוני מם׳ 14 ). אורך 
הבורליה כאורך כדורית-דם אדומה או שתיים, וריבויה ע״י חלוקד. 
לשנים. ניתן לאבחנה בבדיקת טיפת-דם צבועה או, ללא צביעד" 
בשדד, אפל או במיקרוסקופ הפאזות (ץק €0 ו 0 ז 10 וח 451 ׳ 1 מ 40 סננו!?). 
המחלה סופיעד, באדם שנעקץ ע״י קרצית מודבקת לאחר תקופת 
דגירה של 4 — 12 יום. סימניה: עליית-חום מהירד, (עד ל ״ 40 ויותר). 
כאב-ראש חזק, כאבי שרירים — בעיקר בגב ובגפיים התחתונות — 
וכאבי פרקים, וכן בחילד, או הקאה, שיעול, ולעתים קוצר נשימה. 
הטחול גדל, ויש עליד, נפספד הכדוריות הלבנות והחשד, משמעותית 
בשקיעת-הדם. לעתים קיימת צהבת קלה. לבורליה זיקה מיוחדת 
למערכת-העצבים המרכזית, ומכאן עלולות לד,תו,וות תופעות חולניות. 

מיגוון סימני המחלה העשויים להופיע בחולה בודד כה-רב, עד 
שאין לשרטט תמונת מחלה ״טיפוסית ״,■ אף אין עקומת-חום אפיינית. 
ההתקף הראשון עלול להיפשך ממספר שעות עד ל 4 ימים דותר, 
ומספר ד,ד,תקפים מאחד ועד ל 10 או יותר. בר,עדר טיפול המרווח 
בין ההתקפים הוא מיומיים ועד 6 שבועות. קי המערות היא מחלד. 
קשה, וכשאין החולה מקבל טיפול ספציפי, עלול שיעור התמותד, 
לד,יות גבוד, (בצ-ורת המחלה המועברת ע״י בנים). בארץ לא היו 
מקרי־מוות מק׳ בשנים האחרונות. הטיפול הוא בתכשירי אנטיביו¬ 
טיקה (ע״ע אנסיביוטיים, המרים וגם בכרך המילואים). אפשר לר,י- 
מנע מהדבקה ע״י הימנעות משהיה במקומות החשופים לקרציות: 
מערות, חורבות ואזורים שליד מחילות מכרסמים. 

בשנות ה 30 , תרמו החוקרים הישראלים אדלר, תיאודור ושיבא, 
תרומה נכבדה לחקר הקה״ח, בהתנדבם לבצע נסיונות שהיו כרוכים 
בסיכון ניכר. עבודתם הוכיחה, כי הקרצית הבוגרת מעבירה את 
הבורליה לצאצאיד" ומכאן שהקרציות, בכל שלבי התפתחותן, 
מסוגלות להעביר את הטפיל בעקיצתן. 

ש. אדלר-א, תיאודור-ח. שיבא, העברת הקי החוזרת בארץ ע״י 
קרציות !הרפואה, י', 105 — 107 ), 1936 : -ם 0.143 .£ .ץ-.. 1 .ס 0 ! 1 עו. 0 
4 ) 006111 ^^^ ;^* 1972 ^ 110 ) 6 ( 1 <£ 21 >€/ק 0 י) 7 ,זו 1331 -מ 50 

. 1974 7176 777 ) 1101/7 )^^ ,(. 6 ש) 

א. א. ג. 



153 


קדחת צהבה — קדימה 


154 


ק|דחת צהבה (!זס] * £1101 <), מחלה זיהומית חריפה הנגרמת 
ע״י נגיף מקבוצת הארבו־וירוסים (- 0 ז 1 ׳ 1 11£ ז 0 י 11-1 ( 1 ס 0 ז 11 ]- 41 . 

05 !) המועבר ע״י חרקים מוצצי־דם. המהלה עלולה לתקוף בכל גיל. 
תקופת הדגירה — לאחר עקיצת היתוש נושא הנגיף — 3 — 6 ימים. 
המקרים הקלים־ביותר אינם ניתנים לאבחנה קלינית. מקרים טיפו¬ 
סיים מתבטאים בחולי פתאומי. בחום. בכאב־ראש, בכאב־גב, באפיסח־ 
כוחות, בבחילה ובהלאה. כן מופיעה הפרשה רבה של חלבון בשתן 
ותיתכן אף עצירת השתן. בק'צ מופיעים דימומים ממקומות שונים; 
מן האף■ מרירית הפה. וממערכת־העיכול, וכן דימומים באיברים 
פנימיים ובתוכם המוח ושריר הלב. בתהילת המחלה קיימת צהבת 
(ומכאן שם המחלה) מדרגה בינונית, העלולר, להעמיק בהמשך. 
התמותה נעה מפחות מ 5% ועד 50% ויותר, באזורים אנד¬ 
מיים. 

היסטוריה. בספרות הרפואית הקדומה אין זכר לק״צ. מאחר 
שהתפרצויות של ק״צ הן מאורע דרמתי, אין להניח שהמחלה עברה 
בלי שהכירוה, ולפיכך נראה כי לא היתד, קיימת בתרבויות הקדומות. 
לראשונה הוכרח במאד, ה 17 וקיימת מחלוקת האם מקורה באפריקה 
או באמריקה. המונח ק״צ צוין בספרות הרפואית לראשונה ב 1750 . 
הותר מ 200 שנה היתה אחת המגפות הגדולות של האנושות. באזו¬ 
רים הטרופיים והסובטרופיים של העולם החדש (ע״ע טרופי, אזור, 
עמ׳ 943 ) היו התפרצויות הרסניות, והתפרצויות בולטות נרשמו גם 
הרחק ממקורות המחלה; בספרד, צרפת. אנגליה ואיטליה. המגפות 
שפקדו את האיים הקריביים, את אמריקה המרכזית ואת דרום אח״ב 
דיללו את האוכלוסיה. שיתקו את המסחר וד,תעשיה וזרעו בהלה ופחד 
כקרב התושבים. התפרצויות של ק״צ נרשמו גם בצפון אה״ב. 

ב 1848 העלה נוט (חסא ■ 0 .!} את הסברד, שק״צ מועברת לאדם 
ע״י יתושים (ע״ע, עמ׳ 508 ), והאפידמיולוג הקובני קרלוס פינלאי 
(ןב 1 ח 1 ק) הוכיח את הדבר ב 1881 . קבוצת המחקר בראשות ד״ר וולטר 
ריד (!!?ס.)!) הוכיחה. שיתוש מעביר את הקה״צ, שמחולל המחלה 
הוא נגיף ושחולפים כ 12 יום מעת שהיתוש מוצץ את דמו של חולה 
עד שהלה מסוגל להעביר את הנגיף לאדם אחר. הם אף הדאו. 
שאפשר לגרוס לק״צ ע״י הזרקה חת-עורית של דם מחולה ביום 
הראשון או השני למחלתו. וכן שאין המחלה מועבדת מאדם ע״י 
חפצים שנגע בהם החולה. 

פיזור גאוגרפי ואפידמיולוגיה. הקה״צ מצויה 
במיוחד באפריקה ובאמריקה הטרופית, ובצודה יציבה ומתמדת — 
באגני הקונגל והאמזונס. בעשורים האחרונים נרשמו מספר מגפות 
חמורות באפריקה; ברמת נוביה שבסודאן. ב 1940 ( 17.000 מקרים 
ותמותה של 10% ) 1 בדרש־מערב סודאן חיו בשנים 1960/62 לפחות 
15.000 מקרים (וייתכן אף 30.000 ); באזורים מסוימיס הגיעה התמותה 
לכדי 85% מהמקרים. כן היתד, מגפד, באתיופיה בשנים 1959/66 
(מספר הנפגעים אינו ידוע) ובסנגל. 

לקה״צ שתי צורות תפזורת;' זו המופיעה בערים (אורבנית) 
מאופיינת בהעברת הנגיף מאדם לאדם באמצעות תספר סוגי יתושים. 
שהחשוב בהם הוא ז 1 (ן,ל 8 :> 3 !־!!־ל/; בצורת היער נמצא הנגיף 
עפ״ר בקופים ומועבר ביניהם ע״י יתושים החיים בצמרות העצים. 
בצורת היער נדבקים בעיקר גבדים העובדים ביערות. מזמן־לזמן 
מתפשטת המחלה מהיער הטרופי ליישובים םמוכים, כאשר קופים 
פולשים לשדות הכפרים ומדביקים את יתושי הקרקע, או ע״י נדידת 
אדם נגוע למרכז עידוני. 

לא־ברור מדוע אין הקד,"צ מופיעה באסיה, אף־ני היתוש החשוב 
לד.עבדתה התבסס ביבשת זו. 

סיפ ו ל ומניעה. אין טיפול פרסני נגד הקה״צ, ואפשר רק 
לד.קל על החולה באמצעים כלליים. קיימות שתי שיטות-חיטון בפני 
המתלה ע״י הזרקת נגיף מוחלש (ע״ע תילר, מכס). תקנות הבריאות 
הבי״ל מחייבות כל אדם הנכנס לאזורים שבהם מצרה הקה״צ לקבל 


חיסון לפחות 10 ימים לפני הגיעו לאיזור. חיסון זה תקף ויעיל 10 
שנים לפחות. 

הס 1 ז£<} £1 ; 1951 ,(. 611 ) . 0 

,ז 11 ונפ* 0 ס 15 זב 1 ^ , 0 .י 1 — .€ : 1971 

.^^ 2 ל 19 /צג־ז/י/ס־׳ז 

א. א. ג. 

_קדחת 'שחור־העתן (- 1 ;)*־£ סיבוך של מחלת 

הקרחת המאופזן בהרס כדוריות-דם אדומות (ע״ע דם, עמ' 

703 ). שחרור כמויות גדולות של המוגלובין אל מחזור־הדם. איבוד 
המוגלובין בשתן וחוסר־דם חריף (ע״ע אנמיה). הסימנים הקליניים 
של קשה״ש קשים־ביותר: צמרמורת, חום. חולשה קיצונית, הקאה, 
חוורון, צהבת, דופק מחיר וירידה בלחז-ד,דס מתפתחים במהירות 
בעקבות הרם הדם הקשה. לעתים מתפתחת אי ספיקת כליות (ע״ע 
כליה) בשל חסימת אבוביות הכליה ע״י משקעי המוגלובין והרם תאי 
חאבובית. התמותה מגיעה לכדי 20% — 30% . ההמוגלובין החפשי 
המופיע במחזור־הדם מתחמצן והופך למטהמוגלובין (- 0 וח 1£111£ ח 
8101110 ), שצבעו חום כהה, והוא המקנה לשתן את צבעו השחור הטי¬ 
פוסי. המטהמוגלובין מתפרק לגלובין ולך,ים (£ות£ו 1 ), וד,אהרון מתח¬ 
בר לאלבומין ויוצר מטהמאלבומין הנותר במחזור־הדם ימים אחדים 
ומאפשר בכך אבחון מעבדתי של קשה״ש גם לאחר שצבע השתן 
שב לתקנו. 

טפיל הקדחת הגורם לקשה״ש הוא עפ״ר פלסמודיום פלציפרום 
(מ 1 ע 31 ק 1£1 נ).ן), אך לא תמיד אפשר לזהות את הצורות הטבעתיות 
האפייניות של הטפיל בתוך כדוריות-ד,דם האדומות של החולה. 
קשד,״ש תוארד, באזורים טרופיים וסובטרלפייס באפריקה, בדרום- 
מערב אסיה. בהודו ובמזרח-ד,רחוק, ואף ביבשת אמריקה. 

גורמיה המדויקים של קשה״ש אינם ידועים, אירופים שלקו 
בוזתקפים חוזרים של מלריד, והשתמשו באורח לא-סדיד בתרופה 
כינין (ע״ע), היו חקרבנות העיקריים של קשה״ש. לפיכך הובעה 
הסברד,. בי התרופה היא המתחברת לכדוריות-חדם האדומות ומגרה 
בכך את המערכת החיסונית לייצר נוגדנים עצמיים. להנחה זו לא 
נמצאה אישור מעבדתי. השערה אחרת היא, כי ביסוד המחלה עומדת 
יצירת נוגדנים נגד חלבוני טפיל־הקדחת. חלבונים אלה משתחררים 
עם לקיחת התרופה הגורסת להרס הטפילים. ייתכן כי חולים הנוטים 
לפתח קשה״ש סובלים מפגם תורשתי בחילוף־ההמרים של הכדוריות 
האדומות. ועקב-כך לרגישות-יתר ולנסיה להרס כדוריות אלו בעת 
זיהום בטפילי הקדחת. 

, 0 ;.^ 1974 ,•{ 0101 ו 0 הי 1£ ^ 1£01 ה €11 , 06 € י 10 ז 1 /י' . 1 \ 

. X ז XX ,ץ 1010£ גמ] 6 ב^ 1 01 . 1 ^ 101111 * €1 ^€ { 0 

. 1975 ,( 199-209 

ח. הר. 

לןךימה, אגודת-ד,סטודנטים היהודית-הלאומית הראשונד,. הוקמה 
בווינה ב 1882 . יוצריה: ראובן בירר, משה שנירר ונתן 
בירנבאום (ע״ע). ביסודה עמדה ההרגשה הלאומית. וההכרח כי אך 
"המלחמה בהתבוללות וטיפוח העממיות היהודית הם התרים בפני 
כליה היהדות". הקבוצה הושפעה מאד מסמולנסקין(ע״ע). שפעל אז 
בודנד,. ומי. ל. פינסקר (ע״ע). רשיון הממשלה לקיים את הקבוצה 
הגיע רק ב 1883 , ובשל עינה הצופיה נקבע כמטרת החבדד,; ,.טיפוח 
ספרות ישראל ומדעי היהדות ללא כל מגמה פוליטית". נוסד גם כ״ע, 
011011 י 7,11 תו. 51£111 ל 3£1 (.אוטואמנציפציה"), שהיה העתון הלאומי־ 
הציוני הראשון בלשון הגרמנית. ראשי קהילת וינה התנגדו לקבוצה, 
והיא הותקפה הרבה; אעפ״ב נעשתד, למרכזה של הפעילות היהודית- 
הלאומית במערב, השתלבה אח״כ בתנועה הציונית וד,עמידה חלק 
מעוזריו ד,נאפנים ביותר של הרצל. 

ג. קרסל. זעלבסטעמאנציפאציאן(שינת ציון, ד׳, 55 — 59 ), תשק״ו/ד 1 

־מ/> ז.^י£/מ 7 יויפ 5 . 100 •ממר! ■<ט 2 ., 1 

.( 1933 ) ,.א? 


155 


לןדים — קדמץ 


156 


_קךיס (.? 03111 ), עיר נמל בדדום־פערב ספרד, בירת מחוז ק׳, 30 
ק״ם דרומית־סזרחית לשפך נחל גודלקיויר (ע״ע). 135,750 
חוש׳ (אומדן 1970 ). 

הי ס סור יה. ק׳ נוסדד, ע״י ד,פניקים בערד ב 1100 לפסה״נ. 
אתרה נבחר, כנראה, מפני שהיה נוח להגנה ומוקף־ים, ואולי היה אי 
(דוגמת ארח־ וצור בחוף פניקיה). נקראה .נדיר" ואח״ב ,גדם", 
ושמה נגזר מ״נדר" (בצור) או מ״קדש". יש שרצו לזהות את העיר 
עם תרשיש (ע״ע) המקראית השרידים שנמצאו בה הם פוניים, 
מהמאות ה 6 — 5 לפסה׳־נ, בידי בני קרת-חדשת חפכד, למוקד מסחרי, 
ופתח ליצוא הכסף והנחושת של חבל בסיקה כיום — 

אנדלוסיה), כן תיווכה בהובלת עופרת מבריסניה לימה״ת, וענבר 
מהים הבלסי. במאה ה 3 לפסה״נ היתד, בסיס צבאי וימי של הפונים. 
ב 206 נכנעה בפני רומי. מקיסר קיבלה מעמד של עיר (ת 101 ק 101 מ 1 זות) 
ונהייתה לעיר החשובה ביותר במערב האימפריה הרומית. 

יחד עם האימפריה ירדה גם ק׳ מגדולתה. ונתפשד. בידי הוויזיגו־ 

תים. ס 701 לסה״נ היתה בידי המוסלמים. ב 1262 נוסדה. למעשה, 
מחדש ע״י אלפונסו X , .החכם", מקסטיליה. קולומבוס יצא מסנה 
למסעו השני( 1493 ). לשיא־פריחה הגיעה לאחר התבססות הספרדים 
באמריקה, ובה עגנו ציי-הכסף והזהב. יחד עם ידיכתה סוויליה. היתה 
בעלת המונופולין לסחר ביבשת החדשה. כנמל הציבאי והמסחרי 
העיקרי, והחשוף ביותר, של ספרד באוקיאנוס. הותקפה ע״י פ. דריק 
( 1587 ) ור. אסכס ( 1596 ! ע׳ ערכיהם). ב 797/98 ! הנזילו עליד. האנג¬ 
לים הסגר, וב 1800 הופגזה ע״י נלסון(ע״ע). ב 1810/12 היתה מושב 
הממשל של חלקי ספרד שלא נפלו בידי נפוליון, ובד, ניסח ה.קורםם" 
(פרלמנם) את החוקה הליברלית של 1812 (ע״ע ספרד, עם׳ 367 )! ק׳ 
נח־עד, באוכלוסייתה המתקדמת, והיתד, פוקד הד,תנגדות למלד פרננדו 
ז 1 זד, השמרן, עד שנכבשה ב 1823 בידי הצרפתים שבאו לעזרתו. 
ב 1868 פרצה בה המהפכה, שסילקה את המלכד, איזבל 11 (ע״ע). 
ב 1936 היתד, שער לגיסות פרנקו (ע״ע) שהובאו סצפון־ 
אפריקה. 

אין פרטים על ראשיתה של ההיאחזות היהודית בק׳. ייתכן, 
שיהודים ישבו בה בתקופת שלטון המוסלמית עם כיבוש ק׳ ושיקומה 
ביפי אלפונסו x , נמצא בין מקבלי הנכסים באיזור יהודי בשם שמואל 
מק׳. פן המאה ה 15 מתרבות ידיעותינו על היישוב היהודי, ומפעולות 
■האינקוויזיציה בסודליד, בשנת 1481 יש להסיק שנמצאה בק' עדת 
אנוסים, שייתכן שהללו היו אנוסים שהיגרו אליד, לאחר פדעות 11391 
אך אין לנו ידיעות על גורל הקהילה ביפי הפרעות עצמן. בימי גירוש 
אנדלוסיד, ( 1483 ) יצאו ממנה יהודיה ועברו לקסטיליה. בשנת 1490 
ניתן כתב הגנה ובטחון לכמה יהודים סקי (משד, אבן זמרו, יצחק 
אבן זמרו ואחרים) להסדרת ענייניהם, אח״כ היתד. ק' נמל יציאה 
למגורשי ספרד, ולפי עדות הכופר ברנלדיס, שתיאר את דרכיהם 
של המגורשים, יצאו מנמלה 8.000 מגורשים, רובם אל נמליה של 
אפריקה הצפונית. 

י, בער, תולדות היהורים בספרד הנוצרית, 552 , הערה 141 . תשי״ם.! 

. 14 ; 1936 , 424 , 58 , 11 מ<^ .■ן 

6 ^ .א ; 1949 ,(־^מ ,מפג( 1$1 מ זפנ) ,ז. 1 חג־ 1 ^$ 16 > <>ון€<ו#$ 

1493 2 > ^ 1493 0 וז 1 )^! 8 /מגן 5 ) 1 > ס/־מאיז 61 }) ,$ופגי 1 ק 50 

. 1953 ,( 338 ־- 320 .ש X 

פ. ס. - ח. ב. 

קדיש, תפילה בארמית המשמשת כיום בתפקידים שונים בתפילת 
הציבור (השר סופ׳ י', חי! י״ם, א׳). בתקופת התלמוד נאמר 
הק׳ כתפילה שלאחר הדרשה בציבור (סוטה מ״ט, ע״א), תכנו: 
המנון שבח נלד,ב! בפתיחתו בקשה על הגאולה המשיחית, ובנוסחים 
פסדפים — כגת "ד,ק׳ הגדול" הנאמר בבית הקברוח ובסיום 
מסכת — אף מפורשות בק׳ בחינותיה השונות של הגאולה, בגון 
ביאת המשיח, בניין בית־המקדש ותחיית־הפתים, כל אחת מתפילות 
היום מסתיימת ב״ק׳ שלם", שבו נוטפת בקשה לקבלת התפילות. 


"חצי ק׳ "משמש כחוליית-מעבר בין חלקיו השונים של סדר התפילה, 
בגון לפני "ברכו", לפני העמידה (פרם לשחרית) ואחרי קריאת- 
התורה. אחרי לימוד-תורה בציבור נאמר "ק׳ דרבנן", שבו משולבת 
תפילד, לשלום החכמים ותלמידיהם. "ק׳ יתום" נאמר ע״י אבלים. 
מאז המאה ה 13 , בסוף כל אחת מתפילות היום, ובשל חשיבותו 
בעיניהם הם חוזרים עליו כמה פעמים באותה התפילה, בהזדמנויות 
שונות. נקבעו דיני-קדימה בין .,החייבים", ובד״כ נהוג שכולם 
אומרים את כל הק״ יחד. — הק" השונים נאמרים בנעימות 
ססדתיות קבועות, וחלק מהמוסיווים זכה לפיתוח מוסיקאלי בידי 
מלחינים נודעים (ראוול. בלוף, ברנשסיין). 

הק׳ שונה מתפילות־הציבור בלשונו הארמית ובסגנונו: הוא סונה 
אל ה׳ בגוף שלישי, אינו משתמש בשם הוי״ה וכיו״ב אלא בכינויים 
כ״קודשא בריך הוא״ או -אבוהין די בשמיא״; בפסקה הראשונה אף 
מדובר על .שמו הגדול" סתם. בסוף כל פסקה באר, פניה אל הקהל 
"ואמרו: אמך. תכונות אלו נובעות במישרין מתפקידו המקורי של 
הק׳ כסיום לדרשה בציבור, זו הושמעה עפ״ר בארמית, והדרשן לא 
פנה אל ה׳ אלא סיפר עליו, ודווקא בכינויים כנ״ל. הנעימה המשי¬ 
חית מתקשרת יפה לסיומי הדרשות. שנלקחו לעתים-קדובות מנבואות 
הנחמה. 

לא ברור לפה נבחר הק׳ כתפילת האבלים, ועכ״פ אין בו שום 
רמז על טובת הנפטרים או עילוי נשמותיהם (השו' האגדה המאוחרת 
נ 2 ,אליהו זוטא״ י״ז, מהר׳ איש-שלום, נספחים, ענד 22 ואילך (ברוב 
הגירסות: .ברכו״)! גנזי שכפר, א׳, 238 , על ר׳ עקיבא שפגש מת 
שניתן לגיהנום, ודוצילו מעונש זה בכך שלימד את בנו הקטן לומר 
ק'). מסתבר שאמירת הק׳ ע״י האבל אינה אלא צידוק־ד,דין. בחזון 
המשיחי שאותו מעלה ד,ק׳ כרוכה ~ ובנוסחים אחדים אף מפורשת — 
התקווה לתחיית-ד,פתים. ואולי משום כך נבחר הק׳ לתפילת האבל. 
"ק׳-יתום" נקלס מאד בתודעת העם, ובעקבות השואה נקבע עשרה 
בטבת (ע״ע) כיום הק׳ הכללי" לכל אלו שהתאריך המדויק של מות 
קרוביוום לא נודע. 

תפילת ישו. .אבינו שבשמים" (פתי !יל, 9 -י 10 ), מזכירה בת¬ 
חילתה כמה מלשונות הק־, ברם אלה ידועים גם מתפילות קדומות 
אחרות, כגמ תפילת-ר,ר,ותר, על הגשמים (ירר תע׳ א׳, ג׳). 

י. היינימן, התפילה בתקופת התנאים והאמוראים (מפתח בערכו), 

תשכ״וי! י. מ. אלבונן— י. היינמן, התפילה בישראל בד.תפתהותה 

ההיםטררית. 72 — 75 , תשל״ב; 1964 ,.>/ , 4 ־ 7 , 001 ? ב 501 ש!),ס. 

יו. ה. 

קדם־ד.יםטור;ד., ע״ע פרהיסטוריה, 

קךמי[ — ת 0 מ 111 ס 23 ) — (המחצית השניה של המאה ה 7 ) , משורר 
אנגלי נוצרי, שכתב באנגלית עתיקה. ק׳ היה, לפי עדותו 
של התאולוג בדה ונרבילים (ע״ע), רועה נבער מדעת, שיצר, 
בהשראת חזון-לילהל'שיר-תפילה על בריאת העולם! הוא הפך 
לנזיר-משורר, וחיבר שירים רבים על פוטיווים מכתבי-הקודש: 
סיפורי בראשית -— יציאת מצרים וכניסת בני-ישראל לארץ המוב¬ 
טחת. סיפורי ישו ואחרית הימים. אולם השיר היחיד שאפשר לייחס 
לו בוודאות הוא שיר-תד,ילה (תוחץ^!) קצר לבריאה. — היום מכונה 
כשם .,פחזור-ק׳" (־ 1 סץ 0 110100130 ־ 03 ! נתפרסם לראשונה ב 1655 ) 
אוסף שירה נוצרית באנגלית עתיקה בסגנון המאה ה 8 , בכ״י פן 
המאה ה 10 (כ״י יוניוס). הוא מכיל שירה אפית על ספרי בראשית, 
שמות ודניאל, את השיר .ישו והשטן" על חטא המלאכים, סיפורי 
ישו רום־הדין. לא ניתן לייחס את כל השירים למחבר אחד בשל 
הבדלי סגנון ולשון, אם כי ייתכן שהשינרים חלו בעת מסירת 
השירים על-פה. הם מצטיינים כולם באותה מסורת אריסטוקראטית 
האפיינית לשירת-העלילה באנגלית עתיקה(באובולף. ע״ע) ובאפיון 
הדמויות כמנהיגים שבטיים לוחמים, בלא הבחנה בין מוטיווים אלי¬ 
ליים לבין חנ״כיים, 






157 


קדמוס — יוים־קויוסבינית, ספרות 


158 


לןךמוס ($נ 1 מז! 11 ! 0 , במיתולוגיה היורנית־רומית, בן 

מלד פניקיה■ משנחטפה אחותו אורופה (ע״ע) בידי זוס, יצא 
ק׳ לחפשה. בדלפר (ע״ע) נאמד לו מפי האודאקולום שיחדל מהחיפוש. 
תזדמן לו פדה "שלא עלה עליה עול ולא עובד בה" (ע״פ אוריפידס, 
אובידיוס, סנקה! התבונה המיוחדת לפרה זו שאובה ממקור מזרחי 
[השר בפד׳ יש, ב! דב׳ בא. ג; שפ״א ו. ז)), והיא תוביל אותו למקום 
שבו עליו לייסד עיר. בעקבות הפרה בא ק׳ לבויאוטיה (ע״ע. עמ' 
753 ), הפרה נעצרה לנוח (השו' שמ״א שם, ז~יד), ושם ייסד את 
קדמיה), מבצר העיד תבאי. קי ביקש להקריב את הפרה 
(השר שם, שם) ושלח את מלוויו להביא מים מהמעין הסמוך. דרקון 
שומר־המעין המית אותם וק׳ הרגו. בעצת אתני זרע חלק משיני 
הדרקון (ע״ע ארגונאוסים, עם׳ 649 ) ומהקרקע בצבצו ה״ספארסים" 
(״הזרועים״). אנשים מזוינים, שהרגו אלה את אלה! רק 5 ניצלו 
והיו לאבות תבאי. הרמוניה בת ארם (ע' ערכיהם) ניתנה לק־ לאשה : 
לחתונה באו כל האלים. בתם היתד, סמלי. אם דיוניסוס (ע״ע, עמ' 
413 ), ונכדם — אקסיון (ע״ע! משווים את שמו וגורלו עם אלה של 
אקהת [השר קהת] מאוגרית [ע״ע, עס' 686 ]). לבסוף נהפכו ק׳ 
ואשתו לנחשים ונלקחו לאליסיון (ע״ע). 

השם ק׳ מתפרש מלשון ״קדם״ — מזרח (השר השם אורופה, 
המתפרש כ״מערב"), ושמו ומוצאו של ק' מרמזים על חדירד. פניקית 
לתבאי כתקופה הפיקנית (ע״ע מינואית ומיקנית, תרביות). אישור 
לחדירה זו נמצא ב 1963/4 , כשנתגלו בחפירות תנאי 34 חותמות־גליל 
מזרחיים ( 14 מהם בכתב־היתדות האכדי), בשכבה מהתקופה הד,לא- 
דית המאוחרת לחז. ( 1300 לפסה״ג בקירוב! התקופה המשוערת של 
בן־נינו של ק׳, אוידיפום [ע״ע]). יש סיפוניו לכך שהחותמות הובאו 
מאוגרית. המסורת (הרודוסוס ז\, 59-58 ) מייחסת לק׳ את הכנסת 
הכתב הפניקי ליוון ("אותיות פניקיות" או "קדמיות"). אמנם אין 
ספק במוצאו השמי-מערבי של הכתב היווני, אך לא נראה שקבלתו 
התרחשה בד-בבד עם פריחת הכתב ■הלינארי ב׳"! גם שיקולים 
מתחום האפיגרפיה (ע״ע) השמית־מערבית קובעים את השאילה 
ל 1100 — 800 לפסה״ג. הריגת הדרקון וחתונת ק׳ תוארו על אגרטלים 
יווניים. 

פ, אובידיום גזו. פספודפוזות, א', 106 — 123 . 170 — 171 , חשנ״ה! 

,וז•)|/^ x ^ו/^^ו^ו^ י 7 ׳ 7 ■ 11 ( 1 . 1 ־ 1 

- ו £01 ר. 1 ? .?לו; 1963 €1 . 0 ) 4 >.} 1 ו 1 § 1 ו 0 >.^ 1 ,□. 10 ^" .ז 

/ 0 £ 0 :בזז 1115 מ 1116 ״) ^ 1£13€ (' 7 1 ז 0 ו 80£01 יין 

נס!) ,זט 510 ^. . 0 .א ; 1964 ,( 28.11 , 5 ^ 14 

. 1973 <()ח 1£ > 0£0 3011 ^מ^ 1 ז 0 ,{. 1 א) .זן -א .^ 1 

שם. ש. 

קךמיום, יסוד כיפי מתכתי, סימנו 00 , מספרו האטומי 48 , משקלו 
האטומי 11240 , מבנהו האלקטרוני 

יו 5 "' 1 ו 4 ''ק 4 " 45 ״' 30 *ק 3 = 35 'ק 2 '' 25 = 15 

הק׳ נמנה עם הקבוצה 116 במערכה המחזורית. בטבע מתקיימים 
שמונה איזוטופים יציבים של הק׳ בעלי מספרי מסה: 106 , 108 . 110 , 
112,111 , 113 , 114 , 116 ! וכן ידועים גם איזוטופים רדיואקטיוויים 
מלאכותיים. צפיפות חק׳ ב ■ 20 היא 8.65 , ניתך ב ■ 320.9 ורותח 
ב • 765 . הק׳ היא מתכת רבה בעלת ברק מתכתי כעין הכסף. היסוד 
התגלה, כמעט באותה עת, ע״י פ. שטרומיאר (ז־ז 81 מ 5110111 ) וק. ם. ל. 
הרמן (תמגותזפמ) ב 1817 . 

נפיצות בטבע: הק׳ הוא יסוד נדיר יחסית, ושיעורו מגיע 
רק לכדי 0.1 עד 0.2 הלקים לגילית בקליפת כדה״א. המחצב הנפח 
ביותר הוא ה 110011116 ־ 516 (ק' גפריחי). הק׳ מופק כמוצר לוואי 
בזיקוק אבץ (ע״ע) מעפלותיו, בתהליך אלקטרוליטי המתבסס על 
חיזור יוני הק׳ על ידי אבץ מתכתי '־ 211 + 06 ־- " 06 + 20 . 

תכונות כימיות: הק' מתקיים כמעט בכל תרכובותיו (להוציא 
שתיים, 06,0 06,01,1 ) במצב הדו-ערכי. המתכת אינה מושפעת 
מאוויר יבש, אך מתממצנת במהירות באמיר לח תוך יצירת שכבת 


מגן של תחמוצת. עמידות המתכת בפני איכול היא טובה. אך תחמו¬ 
צות גפרית תוקפות אותה בנקל. הק' נמס ברוב החומצות המינרליות 
וכן באמוניום־ניטראט (ם 0 גק.ז-!א). התחמוצת החומה מתקבלת 
בבעירת הק׳ בחפצן. הק׳ יוצר מלחים עם רוב החומצות, כמו: 
,. 04130 , , 063 , ״ 0601 והלידים ופסודודולידים אחדים. תרכובות 
אלה של ד,ק׳ דומות בחכונותיהן לתרכובות האבץ המקבילות. הק׳ 
יוצר שורה של תרכובות קומפלכסיות עם ליגנדים המכילים חנקן, 
חמצן, גפרית, זרחן וארסן. 

ש י מ ו ש י ם: לק׳ חשיבות מעשית מרובה כחומר ציפוי למתכות, 
בעיקר ברזליות, להגנתו מפני חסצון ואיכול. עמידות הק׳ בפני המסה 
בבסיסים ומי־ים טובה יותר מאשר העמידות של האבץ. כמה ממסגי 
הק׳ משמשים במסבים ובחפרי הלחמה. הק׳ פשפש נם בבניית 
מצברים (ע״ע מצבר, עמ׳ 102 ). לאיזוטופ 113 חתך פעולה (! 05 •!€ 
תסגז־־ג) גבוה לבליעת ניטרונים, ומוטות הבנויים ממנו משמשים 
לבקרת שטף הניטרונים בכורים גרעיניים. 

הסולפיד והסולפו־סלניר של ד,ק׳ משמשים בתעשיית הצבעים. 
תרכובות ק׳ אחרות משמשות, במידד, נרחבת. בתעשיית חמרים גבה־ 
מולקולרים כמייצבים וכקטליזטורים. 

רעילות ופעילות בי ולוגי ת: ככל הידוע. אין הק׳ נוטל 
חלק בתהליכים ביולוגיים, ולמעשה הוא יסיר רעיל למספר רב של 
אורגניזמים חיים, כולל הארם. 

, 1110108011 ^\ . 0011011-0 ..א .'• 1 ; 1966 ,. 0 .}ין .מ 

.* 1972 11111€ ^יז 0 ה 1 

8 נ. שט. 

קךם־קולומביניית, ספרות. קודם הכיבוש הספררי פרתה 
באמריקה תרבות ענפה ורבגונית בעיקר באזורים שביו 
מכסיקו לפרו. תרבויות האצטקים, שבטי ה?יר. (קיצ׳ה) ושבט האינקה 
הניבו יצירות־מופת בתחומי הדרמה. ההגות והשירה הלירית, האפית 
והרתית. שרידי יצירות אלה הועלו, רובם ככולם, על הכתב בידי 
נזירים, כברנאררינו רה סאאגוו (חט* 153112 המאה ה 16 ), ברורות 
הראשונים אחר הכיבוש! הם נשתמרו בשפות המקוריות, אך הועתקו 
בכתב לאסיני ונשארו מפוזרים בכ״י רבים. רובם תורגמו וי״ל 
במהדורות מודרניות. שלוש השפות העיקריות שבהן שרדו יצירות 
מן הספרות הק״ק: נאהואטל (מכסיקו). קיצ׳ה (גואטפאלד,) וקצ׳ואה 
(פרו). בשפת נאהואטל נשתמרו מרבית היצירות. הכוללות, 
מלבד הטכסטים ההיסםוריים וההגוף,יים, שירי-מלחמה, שירים אידי¬ 
ליים, פואמות על מנהיגים, קינוה, שירי־פולחו, שירים ליריים קצרים 
ושירים פילוסופיים בגיוון רב של צורות ומקצבים, דימויים ומטא¬ 
פורות. בשפת ק י צ׳ ה נשתמרד. מלודרמה מוסיקלית, ה 1 ג״ 1 ( 1 נ 11 
111 ־\., כ״ב היצירה החשובה ביותר של תרבות המאיה־קיצ׳ה, 
,!!!זג 01 נז 0 ? ("ספר המועצה"), שנרשמה בידי אחד הילידים ברא¬ 
שית המאד, ד. 16 ונמצאה ע״י המיסיונר פראנסיסקו ח׳ימנס שתרגמה 
לספרדית בראשית המאה ה 18 . יצירה זו היא סינתזה המהמצתת 
ביותר את תולדותיהם, מנהגיד,ם, אמונותיהם ודרכי־המחשבה של 
שבסי הפאיה־קיצ׳ה < בריאת־העולם ע״ס מסרתם, המיתולוגיה אודות 
היווצרות משפחות האדם והשתקפות המאורעות שקדמו לכיבוש 
הספרדי או באו בעקבותיו הנם יסודות התרבות הקדומה. בשפה 
ק צ׳ ו א ה נשתמרו רק שירים בודדים. המחזה ץב 101 ! 011 (הדן 
בהתמרדות צאצאי האינקה), שיוחס לתקופה הק״ק, אינו, כפי 
הנראה, אלא חיבור מאוחר יותר (אפשר מן המאה ה 17 ) וחיקוי 
מבני-צורני של המחזאות הספרדית ב״תור-הזהב". 

.א ; 1936 10$ ^ 4 1.4 , 8 סגןתו 03 . 1 } 

.)ל ; 1953/4 , 1-11 10 46 1 >זיו 0 /וןא .ז 1 ץ 3 ל£ת 03 

*ו/ 0 ו 70 ו/ 147 ; 1963 / 114 * 1111 * 201 ( 7 , 4 { 1 מת 0 ?־מ 66 ־ 1 

.א ; 1967 722111240 461 776$$ ,.^ 1 ;* 1966 , 211011 ( 714 

141 ,מזה:)!!? . 0 ; 1964 , 1 ,>ז* 1 ו 0 ז 14$£ ו $7 ו 2 <( 772 * €012 - 771 , 3 ז 0 זי 135-1411 ז^ 

711(£120 1X00(10 !11$^(1710-11172(14{0118, 1969; 8.. 0113;^, 1^ 70^01-1)12)2, 
1972. 

8 . ל. 


159 


קדס־דפאליים — ןןדדוו 


160 


לןדםי״ר&אל^י״ם (ג) 0 סג]ז^ 1 [^סז 6 [. 1.6 [-.?])׳ 

בינויה של קבוצת אמנים וסופרים אנגלים. שהתאגדה בלונדון 
ב 1848 ב,.אחווה' השאית־לסחצה, ביזמתם של ד. ג. רוסטי, ו. וב הנם 
וג'. א. סילי(ע׳ ערכיהם). הכינוי ק״ר נבחר אמנם כסעס בסקרה. אך 
הוא בא לסמל את שאיפת חברי התנועה לשוב, כביבול, לעולמם 

הטהור והתמים של 
האפנים בני התקופה 
שקדמה לרפאל(ע״ע). 

הק״ר, שהסתייגו ב¬ 
עיקר מאמני הבארוק 
הקלאסי וראו בסגנו¬ 
נם המתוחכם העדר- 
בנות ושגרה, תבעו 
גישה של כובד-ראש 
אל נושא היצירה 
וכושר לעורר במס¬ 
תכל, או בקורא, 

רגשות נעלים ונאצ¬ 
לים. ואולם, הגשמתו 
של אידאל זה גבלה 
לעתים בסנטיסנט־ 

ליות-יתר. ביצירותי¬ 
הם. שחלקן הניכר 
קשור בנושאים דת¬ 
יים והרוויות יסודות 
סימבוליים, פיתחו אי- 
קונוגרפיד, חדשה ל¬ 
נושאים המקובלים ו¬ 
המציאו נושאים חדשים שמטו ממסורת האמנות הנוצרית. אפיה 
הספרותי המובהק של אמנותם מתבטא גם ביצירתם החילונית, כזו 
של הנט, ״המצפון המתעורר״ ( 1852 ). מבחינת הטכניקה הציורית 
הרבו הק״ר בתיאור מדוקדק וראליסטי של פרטי הנוף והסביבה 
האנושית. בניגוד לאמנים שהושפעו ממסורת הציור האיטלקי, נטו 
הק״ר לאפקטים צבעוניים זוהרים, שנבעו מפיתוח טכניקות ציורי- 
השמן של ציירי צפון־אירופה. כן היו הק״ר מן הראשונים שנתנו 
דעתם לאפקטים של האור הבהיר על עצמים. 

משמעות ר״ת . 11.6 -.? נתגלתה ברבים רק ב 1850 וגרמה לסערת 
מחאות! מתנגדי התנועה השמיצוה ככופרת-בעיקר ואף כרומסת 
את קדשי הדת והלאום. ואולם, גם מספר תומכיה היה גדול והיא 
זכתה לפרסום רב. עם החשובים שבמקורבי הק״ר נמנו פורד מדוכם 
בראון (ע״ע) מורו וידידו של רוסטי, וג׳. רסקין (ע״ע). התפוררות 
הקבוצה כבר התחילה באמצע שנות ה 50 . 

;ו>/ 1905 , 1-11 ,. 11.8 -.? ע;// ^ 071 . 1 ! .■\\ 

. 1965 ,•{}>וו 51 ^ ,תצחז? 011 ז? . 11 

,ע״?/־.*! 1111 .!(סאא .( ; 1970 !■ 1 ^ .ח 50 תו^^)ג^\ .מ 

. 11 -.? ז> 74 ,י< 0 נג) 8 .\נ ; 1970 . 8.3 -.? ■>; 77 , 9111011 .? ; 1970 

. 1973 
א. רי. 

לןדנצה (מלאט׳ מאותרת, ב 1 ]ת 1€ > €3 — נפילה), שפן של שתי 
תבניות מוסיקליות המובחנות עפ״ר בשמותיהן הלועזיים — 

^^ת;> 1 ^ 11 ^ (צרפי! להלן ק״ם) ו 7,3 ת 111 ג 0 (איטי! להלן קצ״ה). הק״ם 
מביא לסיומו של אירוע מוסיקלי באמצעות הרפיית המתח שבו. 
במוסיקה החד-קולית של יה״ב היה הק״ס "האמיתי"(געע 1 ! 1 ג 1151 ג 01 ) 
מבוסם על ירידה (מכאן שמו) בסקונדה אל צליל הסיום של המודוס 
(ע״ע טונים, מערכות ה־, עפ' 469 ! ר' דוגמה מם' 1 ). במוסיקה 
הרב־קולית של יח״ב והרנסנס היה הק״ם מבוסס על תבנית דו-קולית 
של סכסטה המובילה לאוקטווה (שם; הרמוניה, עמ׳ 306/7 ), כתוספת 
אפשרית של קול שלישי או רביעי (ר־ דוגמה מם׳ 2 ). עם גיבוש 



שהיח־ליר פוסזנה. חימות נעשוזה בירי ארלארד 
יר״נ׳ונז׳: וי?ים סורים א 5 הד את הרקע עי־פ 
שטיחי קיר סיד״ה המאו־רים 1 נ; היכר אח 
החרחים 


שיטת ההרמוניה בראשית המאה ה 18 היה הק״ס לציון הרמוני של 
שורת תצלילים המביאים לסיום. הסיום יכול להיות טותלט (,זס:!)!*} 
ס;!!!־*!!!! = דומיננטה-רטוניקה! 11 ! 13£ י 1 = סובדופיננטה-יטוניקה), 
תלקי (זס&עקזם■ = טוניקה-ידומיננטה ועוד) או מפתיע (-ז 11110 
1 ו;)]וז 11 ז! עיקרו בהפתעה ובהמשך, ר׳ דוגמה מם' 3 ). מבחינה 
הרמונית מהווה הק״ס שלב אחרון בתהליך המודולציה, שבו הוא 
מבסס את המרכז הטונאלי החדש. הק״ס כנוהג מקובל במערכות 
הטונים של המוסיקה הקלאסית היה מוגבל לנ״ל ולק״ם הנגזרים מהם. 
במוסיקה הנכתבת ביום יש לק״ס משמעות ושימושים רהבים הרבה- 
יותר, 



דוגמה סס׳ 1 ד 1 נ.סה סם׳ 2 

שירה גרגוריאנית נייום רה מאשו 


^ ■ 11 א*ו 0 ׳ !תגגשיג!) ■!•■ס 7111 ' )•• 0 סויוייו 


ו., 1 ,. . ".!ד ^ 

- 



1 ־]. - 1 -, 

1 

׳ ^ -י ■ י ^ 

;־־:י ׳ 


■*2 

ף^ח_ 

, 11 . * * ■׳יו ׳ ״*^• * • \ 1 


דונפר׳ כים' 3 

קרנצוח טת־ד בורא< 9 ל באד 


עם התפתחות האריה האיטלקית בראשית המאה ה 18 התגבש 
הנוהג של אלתור וירטואיזי ללא ליווי תזמורת, שהובא על סף סיומה 
של האריה, בין התצלילים של הק״ם. נוהג זה הועתק גם לקונצ׳רסו 
וכונה קצ״ה, עפ״ר מתחילה הקצ״ה אחרי אקורד 4 — 6 מוארדי בד״כ 
היה הסולן עצמו מחבר את הקצ״ה, אד עם שקיעת אמנות האלתור 
בסוף המאה ה 18 החלו המלחינים לחבר בעצמם את הקצ״ה ליצי¬ 
רותיהם. מוצרט. שהלחין קצ״ה לאחדים מן הקונצרטים שלו ושל 
אחרים, משמש כהוליית*מעבר אפיינית• בצרפתית נהיג לכנות גם 
עיטורים קצרים בשם ק׳. וע״ע הרמוניה, עט' 306 — 307 , 

/ 0 •<ן 0 /ז, 91 1116 110111 ^ 014 '! 1/2 1€ ', 71111 { / 0 1 ןס 011111 ' 31 ^| 11 ' . 1 ;( 1 ?ר 11 נ) 

. 1924 7 פ? 7 ״י/ 

י, היר. 

״קדר, ' 1:1 ^ - .!ס״בן - (נר 1912 ), מנהיג קומוניסט' 

הונגרי• מכונאי במקצועו. בגיל 20 הצטרף למפלגה הקומו¬ 
ניסטית. שעה שהיתה בלתי־חוקית. במלה״ע ) 1 השתתף בהקמה 
המחתרת בארצו. ב 1945 ה-ה לחבר ה״פוליטביויו" הקומוניסטי 
בהונגריה, ב 1948 נתמנד, שר-הפנים. אך הםתכסך עם ראש מפלגתו, 
מ, רקושי (ע״ע). ב 1951 נאסר ועונה בכלא! רק ב 1954 שוחרר. 
ב 1956 השתתף בממשלת ההפיכה ההונגרית, אך ניתק עצמו ממנה 
בשל מגמותיה האנטי-סובייטיות. כשפלשו הדוסים להונגריה נתמנד. 
בחסותם לר״מ (עד 1958 , ואח״ב שוב בשנים 1961 — 1965 ). ק' תמו 
ברוסים, אך עם זאת הנהיג בארצו ליברליזציה מתונה, בעיקר כלכלית 
ותרבותית. כ 10 השנים האחרונות שימש מזביר-ראשוו של הוועד 
המרכזי של המפלגה הקומוניסטית בהונגריה, והוא למעשה שליט 
המדינה. 

נאומיו נתפרסמו בשני אספים: וס 10 נ)ג 11 1 )זג 8211 ("עצמת 

העם המוצקת״), 1959 ז זז!!!!! 111 ש!: 0 ■<£ 4 ' 4 ( 41 ז ^ 11 וח:! 111 ! 1 ס 40 ־ 4 א 
(״למען הנצחון המושלם של הסוציאליזם״), 1962 . 

קדרו[ (ערב׳ . 1 ״״, "נחל האש"), נחל אכזב שמוצאו 
בצפון-פזרח ירושלים, במורד המערבי של הר-הצופים. בגרבד. 

820 מ׳, ושפכו בים-המלה — 400 מ' מתחת לפני־הים! ארכו כ 30 
ק״ם. נחל ק׳ העילי מפריד ביו רכס הר־הצופים - הר-הזיתים (ע״ע) 











161 


קדרון — ?דש 


162 



בסזדח לביו השלוחות דמסתעפות מפר־ 
שה־המים הארצית במערב, שעליהן בנויה 
העיר־העתיקה של ירושלים. יובליו הח¬ 
שובים בקטע זה הם (מצפון לדרום): 
נחל האגוזים (ואדי־ג׳וזו שיבוש השם 
הלאטיני 21 ז 1 י! ¥311151053 (עסק יהושפט]), 
נחל בית-זיתא והגיא (הטירופויאון) — 
שני האחרונים חוצים את העיר־העתיקה 
— ונחל גיא בן־הנוס, הסוגר על העיר־ 
העתיקה ממערב ועל הר-ציון וגבעת העופל 
מדרום (וע״ע ירושלים. עמי 1225 תמונת 
הטופוגרפיה של ירושלים העתיקה, שם, 
עמ׳ 226 ). על מעיין הגיחון ועין־רגל 
שבאפיק הק׳ ר׳ להלן ושם, עמ׳ 247/8 . 
במדבר-יהודה מתפתל אפיק הנחל המ¬ 
שופע בכיוון דרום-מזרח, מחחחר עמוק 
ויוצר קניונים בסלע-הגיר העמיד ליז- 
מנזר מר-םבא ובמרחק 1 — 3 ק״מ משפכו. הק' נשפך לים-המלח 
במניפת-סחף, כ 5 ק״מ סדרום לעין-פשח׳ה (ע״ע). 

חק' ויובליו קבעו אח תחומי התפשטותה של ירושלים בכל התקו¬ 
פות עד לסוף המאה ה 19 . העיר המקראית השתרעה בין הגיא חמרכזי 
לק׳, בחלקה הדרומי של הגבעה המזרחית. במאה ה 8 לפסה״נ הת¬ 
פשטה ירושלים אל מעבר לגיא, במעלה הגבעה המערבית, וגיא בן- 
הנום היווה את גבולה הדרומי של העיר. בתקופה ההלניסטית הירוד, 
"נחל הערב" (מיובלי הגיא) את גבולה הצפוני של העיד העליונה. 
ובשלהי ימי הבית-ד,שני הוכתבד, התפשטות העי.ר ע״י ואדי-ג׳וז ונחל 
בית-זיתא שקבעו את מהלד החומות השניה והשלישית (ע״ע ירוש¬ 
לים, עמ׳ 257 ). אגן הק׳ מילא תפקיד מרכז־ במערכות אספקת-המים 
ואגירתם בעיר. מקור־המים העיקרי של העיר המקראית היה מעיין 
הגיחון ומפעלי-מים שונים קשורים בו. מעיין נוסף בק׳ הוא עין־רגל. 
שני המעיינות שימשו לצרכים טקסיים! אדוניה בן חגית ושלמה 
המלך הוכתרו לידם (מל״א. א). הצורך בכמויות מים גדולות הניא 
לבניית בריכות באפיקי אגן הק׳, שאגרו את מי-השטפונות בחורך. 
עד לסוף ימי הבית-השני נבנו באפיקי הק׳ 8 בריכות (ע״ע ירושלים, 
עסי 247 ). 

הק' שימש מקום פולחן ונזכר במקרא בד,קשר לסוגי פולחן שונים. 

גיא בן-ד,נום שימש לעבודת המולך (ירם' ז, לא) ובק׳ עצמו ניצבו 
בפות לעשתרת (מל״ב כג. יג). בימי אסא ויאשיד.־ נשרפו ונהרסו 
כלי עבודת־האלילים בנחל ק׳ (מל״א טו. יג! מל״ב כג, ו, יב). עוד 
בתקופת הברונזה התיכונה, החלו לקבור מתים במדרון המזרחי של 
חק׳. במרוצת ימי הבית־הראשון וד,בית-השני התפתח במקום בית־ 
קברות ענקי. שעיקרו באפיקי ד,ק׳ ורכס הר-ד,זיתים ובשיאו הקיף את 
העיר כולה. המצבות המפורסמות בעיר-המתים הן; קברי ׳בת פרעה׳ 

ו.יד.ו אשר על הבית׳ (ע״ע ירושלים. עמ' 255 ). יד אבשלום. 

קבר בני חזיר וקבר זכריה (שם. עם׳ 260 — 263 ). בתקופה הביזאנסית 
התפתתה מסורת (נזכרת אצל אוזביום [ע״ע! והנוסע מבורדו) 
שראתה בנחל־ק' את עמק־יהושפט הנזכר בספר יואל (ד, ב. יב) 
במקום משפט הגויים באחרית-הימים. בתקופה זו התקדשו במדרונו 
המזרחי של הק׳ אתרים שונים שיוחסו לפרשת תפיסתו של ישו 
ועלייתו לשמים. החשובים שבהם הם "כנסיית-העליד." בד,ר-הזיתים 
ואתר גת־שמנא (ע״ע ירושלים, עמ׳ 264 , 273 ). המסורת הביזאנטית 
מזהה באפיק הנחל גם את קבר מרים אם ישו. המבנה הנוכחי במקום 
הוא מהמאה ה 12 . 

גם במסורת המוסלמית נחל ק׳, הקרוי ואדי ג׳הנם (,!נן,, ^), 
הוא מקום משפט אהרית-הימים. אז יימתח גשר א!ל)-צראט () 
■דק משערה וחד מחרב", המחלק בין גן־עדן לגיהנום, עפ״נ הנחל. 


מוזרם א(ל)-שריף (הר-הבית) לרחבה הקרויה א(ל)-סאהךה (! 1 _ 1 .ג^:), 
העתידד. להיות מקום התחיד■• אל מקדסי (ע״ע! המאה ה 10 ) מזהה 
אותה בדרום הר-הזיתים. מסורת זו. שהינה גלגול של מסורות יהו¬ 
דיות ומוסלמיות, עברה תהליך אסלאמיזציה בתקופות מאוחרות, 
נאסר ח׳יסרו המיסטיקן הפרסי וד,נוםע המפורסם, (המאד, ה 11 ) קורא 
לנחל ק' א(ל}-םאהרד, ותולה את קדושת המקום ואת השם ואדי 
ג׳הנם בח׳ליף עמר (מג׳יר א־דין [ע״ע! המאה ה 15 ] מזהה את 
המקום בבית-הקברות שמצפון לעיר-העחיקה הקרוי כך גם כיום). 
בחלקו המדברי של הק׳ נבנה במאה ד, 5 מנזר מר-סבא (ע״ע מנזר, 
עמ׳ 1019 ותמ׳ שם). בסקר ארכאולוגי שנערך במדבר־יהח־ה לאהד 
מלחמת ששת־הימים נתגלתה בשפך הק׳ מצודה חשמונאית היושבת 
על יסודות ישראליים. לדעת הארכאילוג, פ בר-אדון, ישבה כאן 
העיר מדין (יד,ו' טו, סא). 

א. אם. - אל. רי. 

לןדתת, ע״ע קרמילןה. 

קןך?!ז, שמם של מקומות אחדים בא״י ובסוריה הקשורים בקדושה 
המיוחסת למקום. 

א. ק', או ק׳ ב ר נ ע, נווה-פדבר בגבולה הדרומי של ארץ כנען 
בגבול מדבר-צין ומדבר־פארן (במד׳ כ, א) ובמרחק 11 יום מהר- 
חרב (דב׳ א, ב). נודע גם בשמות עין־משפט (ברא׳ יד,ז) ומי-מריבה 
(במד׳ כ, יג), הקשורים, כנראה, בתפקידו המיוחד במקום משפט 
בסכסוכים על מים וכמקום כינוס של שבטי המדבר, ק״ב נזכרת בסי¬ 
פורים על אברהם, ולפי הסיפור על פסע כדרלעמר ישבו בה עסלקים 
(ברא׳ שם). בתקופת יציאת-סצרים שמשה ק״ב מקום ריכוז לשבטי 
ישראל במדבר, מכאן נשלחו המרגלים ונעשה הנסיון לעלות על ערד 
וחרמ.ה, ומק״ב החלו נדודי בני-ישראל לסיני ולנגב ומשם לעבד,'׳י 
מזרחד, (דב׳ א, מו ואילך). 

ק״ב זוהתה עם קבוצת המעיינות הנמצאת כ 25 ק״מ מדרום 
לנצנה. השם נשתמר בעין־קדיס, אך הואיל ועין אל-קךיראת שמצ¬ 
פונו הוא מעיין עשיר ממנו, המשקה בקעה פוריה ובקרבתו נתגלתה 
מצודה גדולה מימי מלכי יד,ודד" מזהים רוב החוקרים את ק״ב עם עין 
אל־קדיראת. בימי מבצע-ק׳ ( 1956 ) נתגלתה מצודה ישראלית מעל 
לעין־קדיס! כן נתגלו כסביבה שרידים רבים מן התקופה הכנענית 
התיכונה 1 ומן התקופה הישראלית. בדרכם לקרב על מצרים ב 1167 
התנגשו בק׳ ללא־קרב הצבא הצלבני בפיקודו של אמלריו (ע״ע) 
והצבא הסורי בפיקודו של שרכוה (ע״ע א״י, עמ׳ 458 ). ג׳ארוים. 
מושל סיני ( 1922 — 1936 ), ניס- לפתח בעין אל-קריראת חקלאות 
מודרנית. הוא ריכז את מי המעיין, בנה תעלות-השקאה ונטע עצי- 



163 


קדש — קדשה 


164 


פרי שונים. נסיונותיו נכשלו בגלל חוסר שיתוף־פעולה מצד הבדווים 
במקום. 

ב. ק׳ בגליל, עיר ראשית בגליל-העליון בתקופה הכנענית 
והישראלית. אפשר שהיא נזכרת במקורות מצריים מהאלף ה 2 
לפסה׳נ. במקרא נזכרת ק׳ ברשימת ערי-כנען המנוצהות (יהר יב. 
כב). כאחת מערי הלדים (עיר מקלט) וכאחת סערי־המבצר בנחלת 
נפתלי. ב 732 לפסה״נ כבשה תגלת פלאסר 111 . אך ק׳ המשיכה 
להתקיים בימי הבית־השני והפכה לעיר הלניסטית בתחום צור. תל■ 
קרס חולש על רמה פוריה ממערב לעמק החולה. ובו שרידי יישוב 
וביצורים מהתקופה הכנענית ואילד. יש הסבורים ני כאן עיר מולדתו 
של ברק בן אבינעם (אחרים סבורים שמקומה ממזרח להר תבור). 

ג. ק׳ על הא ר נ ת, עיר חשובה בתקופה הכנענית, לשפת 
הנהד אורונטס, שזוהתה נתל נבי־מנדי מדרום לאגם חמץ. ב 1468 
לססה״נ, במלחמת פרעה תחותמס 111 בברית מלכי כנען, עמדה ק׳, 
ירד עם מגידו, בראש הבריח הכנענית! ק׳ נכבשה רק במסעו השישי 
של תחותמס. במאה ה 14 באה העיר תחת השפעה חתית, ובראשית 
המאה ה 13 כבשה פרעה סתי 1 . ציור-תבליט של כיבושה בידי סחי 
נשתמר, אולי, במקדש ברנד במצרים. בימי רעמסס 11 ( 1280 בקירוב) 
נערו בקרבתה הקרב המפורסם בין המצרים להתים. ק׳ נשארה בידי 
החתים. ובחוזה שנתתם אח״ב עבר הגבול בבקעת-הלבנו! מדרום לק׳. 
נראה שק׳ חרבה עם פלישת גויי־הים בראשית המאה ה 13 . 

י. אחרוני, התנחלות שבסי ישראל בגליל העליון (מפתח בערכיהם 
וביבל׳). תשי״ז! הניל, א״י בתקופת המקרא (מסתת בערכיהם וביבל׳ 
שם), חשכ״גיו ם. אבי־יונה, גיאוגרפיה היסטורית של א״י, 148 , 
תשכ׳׳ג*. 

יו. אה. 

,קדש, מבצע, ע״ע ארץ ישראל, כרך מילואים, עמ׳ 536 . 

קדש, קדשה (יוו׳ 01 גנו 660 ק!ו 1 ), גברים, ובעיקר נשים. ששימ¬ 
שו זמנית או בקביעות ככוד,ני-דת במקדשים בארצות 
המזרח־הקדום ותפקידם כלל עריכת טקסי־פין פולחניים. דומה שמקור 
הק" הזמניים בחברה פוליאנדרית (רבת בעלים), שבה, לפי ההנחה, 
היתד, הכלד, נמסרת לכוהן בליל־הבלולות, כדי להבטיח אח ברכת 
האל. מאוחר־יותר היו הק" משמשים דרך קבע במקדשים. מעשה הק" 
מעורה בחפיסה. כי הזדווגות עם הכוהנת או עם הכוהן עשויה לברך 
את הגבר בכוח־גברא ואת האשה בוולדות. באפוס גלגמש (ע״ע) 
מסופר על ק׳ במקדש אשחר בארך בבבל. בחוקי חמורבי נקבע מעמד 
חוקי מיוחד לק״ במקדשי נבל: לקדשות מקדש מרדוך הובטחו 
זכויות-יתר מירושת אביהן ועדיפות על שאר הק". 

הרוחטוס מספר, שכל אשה בבלית היתד, חייבת לכהן פעם בחייה 
במקדש אלת הפוריות, עד שנבעלה ע״י זר מחת לתחום המקדש: 
לאחר שמילאה את חובתד, חזרה לביתר.. מנהג זה נזכר עוד אצל 
סטרבון (ע״ע), אולם אין לו זכר נספרות המסופוסמית הקדומה. 
בסוריה שימשו שני סוגי ק״. זמני וקבוע, בעיקר בשני מקדשים: 
במקדשה של האלה־האם עתער בהיארפוליס-נמביקד, (■ 0115 קנ!זס 131 
3 ס 1 < 1 ותכ 8 ) ובבעלבך שבלבנון. יש להניח שבפניקיה היו טקסים כאלה 
מקובלים במקדשי עשחרת, אך אין לכך הוכחה ברורה בספרות 
הפניקית עצסד,. בנינלוס (גבל) נהוג היה — לפי מסורות מאוחרות 
בעלות צביון אנקדוסי — שנשים שלא רצו להקריב את שערן 
לאדונים (תמוז) היו נאלצות לזנות יום אחד ואתננן הוקדש.!!אלה. 
הרודוטום, קלכזנם מאלכסנדריה, יוסטין ואתניום מספרים, כי בעיר 
פאפוס בקפריסין היתד, כל אשד, חייבת להתמסר לזנות לפני נישואיה. 

סטראבון מספר על ק" רנות שהיו במקדש עשתרח באריכס 
שבסיציליה. אוגוסטינום הקדוש מציין קיום קדשים וקדשות זמניים 
בפולחן האלה תענית בצפון־אפריקח. פולחן האלה-ד,אם היה נהוג 
בשבטי ערב לפני עליית האסלאם. אלד, זו נקראה במקומות אחדים 


א(ל)-לאת (! 0 כ.כ.) אן אל-עזא ( 1 (< 1 ), ופולחנה היה כרוך בטקסי 
זנות. בפולחן הכנעני, ובעיקר בפולחן אשדד" אלת הפוריות, היו 
הקדשים והקדשות נוטלים חלק בטקסים הדתיים. 

במצרים היה מוסד הק' מקובל בעיקר בפולחן האל אמון 
כתבי. ידוע מתוך כתובת ומחזות במקדש רעמסס 111 במדינת האבו 
שבמצרים על שבויות שהיו לקדשות. אפשר שק" כיהנו בפולחן האל 
מין. נראה שבפולחן האל פתח נטלו חלק נסיכות ובנות־אצולה ווע״ע 
מצרים, עמ׳ 219 — 222 ). נראה שגם במצרים היה לק- מעמד דומה 
לזה שאצל העמים השמיים, אך הפרטים אינם ברורים. 

במקרא נאסרו קדשים וקדשות בתכלית האיסור (דב׳ כב, יח), 

אך יש עדויות לקיומו של הפולחן בישראל לאחר פילוג הממלכה 
נימי רחבעם (מל״א, יד, כד). המלך אסא העביר את "הקדשים מן 
הארץ" (שם סו. יב). הנביא הושע (ד, יג—יד) מתריע כנגד בנות 
ישראל המתמסרות לזנוח ולניאוף "עם הזנות יפרדו ועם הקדשות 
יזבחו". המלך יאשיד,ו ניתץ ,את בתי הקדשים אשר בנית ה׳ אשד 
הנשים ארגות שם בתים לאשרה" (מל־ב כג, ז). המקרא מוקיע 
תופעה זו. שהיתה משיירי הפולחן הכנעני. 
וע״ע אשרה! עשחרת. 

; 1903 ,ו?/ 3 >י<ו 7 ^ז( 1 ז 0 ^ / 0 )^ €0 ) 111 ^ 1111 / 0 צשפזא./ ?^ 7 . 8,00014 

.. 1:1 ; 7 ־ 1506 י^־ 1 }ס .(. 041 ) 1 .מןונבסח 15 . 3 ! .ן 

( 1912 ע/ ו< 1 ^ 4 ו 0 ^' 7 1 ו 0 ו^ו{) 11 / 0 1 ח 1€ וו 1 } 10 )י €1 ם 

) 111 / 001 , 11135 :^ץשן ; 1911 ,ו/ 10 <[^ £0 6 ח 4 ))))■<€ ,!(סח־)!;? . 13 ., 1 

.ז!ז 01 ז 8 . 13 ;* 1916 11 ) 011 1 ) 11 )/^ 107 (/// /{/) 110171 ) 7 

1 ) 01 ■ח 0 ]ז 63 .י) ;* 1927 , 1 ) 1011 )$ ) 1/1 / 0 • 11 ( 1 011 

. 1934 , 11 . 5 י 01 , 1 ה 1 )ן 1 -ו 0 )ו 1 ו 1 ח{ו 11 

א. ע. 

קןך^ה, תפילה המיוסדת על פסוקי השנה (ישע׳ ו, ג! יחז' ג, יב) 
שבפי המלאכים. הפסוקים מושמים בפי שתי כיתות, של 
שרפים ואופנים, המשבחוח "זו לעומת זו". הק׳ משולבת בברכה 
השלישית של תפילת העמידה בחזרת הש״ץ בשחרית, מנחה ומוסף ז 
נמנד,ג א״י הקדום שולבה רק בשחרית של שבת וחג. כן משולבת 
הק׳ בברכת ״יוצר אור״ שלפני קריאת־עזמע (ע״ע! לפי מנד,גנו גם 
בפי היחיד! במנהג א״י הקדום אף זאת רק בשבת ובחג) ובתפילת 
"ובא לציון גואל", הנקראת "ק־ דסדרא" (סוטה מ״ם, ע״א). בק׳ 
דעמידד, מסיימים בתהלים קמו, י, וכן מקדימים לה דברי פתיחה, 
שאינם אחידים בעדות השונות ובהזדמנויות השונות, כגון: "נקדש 
את שמך בעולם כשם שמקדישים אוחו נשפי-מרום׳', או: "כתר יתנו 
לך... מלאכים המוני מעלה עם [עמך ישדאל] קבוצי מטה, יחד כולם 
קדושה לך ישלשו...". גם קטעי הקישור בין הפסוקים אינם אחידים, 
במוסף מוסיפים במנהגי רוב העדות עוד שני פסוקים: "שמע ישראל" 
ו״אני ה׳ אלהיכם״, דהיינו תחילר. וסוף של קריאת-שמע! כך נהגו 
בק׳ דעמידה גם במנהג א״י הקדום. בק׳ דיוצר אין נוסחת "הזמנה", 
והפסוקים מובאים כחלק מתיאור שבח המלאכים. בק׳ דסדרא אין 
שום הקדמה או דברי קישור! מובא בה, כפסוק שלישי, שמות סו, יה, 
ואחרי כל פסוק בא תרגומו הארמי. 

מסתבר שק׳ דעמידה וק׳ דיוצר מוצאן מא״י. הק׳ נזכרת כנר 
בתוספתא (ברכ׳ א׳, ט׳), ובידינו עדות מפורשת על ק׳ דעמידד, בימי 
האמוראים (ירו׳ נרכ׳ ה׳, ג׳). נראה ני מקורה של תפילה זו בחוגי 
המיסטיקנים (ע״ע מעשה מרכבה). הק' הפכה לאחד משיאיה החגי¬ 
גיים של התפילה־בציבור, ווזפייטנים קישטוד, במאות "קדושתאות" 
נלהבות. 

י. היינימן, התפילה בתקופת זזתנאים והאמוראיס׳ (מפתח בערבו). 
תשב״^ 1 הנ״ל. ק׳ ו־מלכרת׳ של קריאת עמע וק׳ דעמידה (ספר היובל 
לא. מ. הברמן). תשל״ז! ע. פליישר. לתפרצתן של קדושות העמידה 
והיוצר במגהגוח התפילה של בני א״י (תרביץ. ל״ח). תשכ״ס 1 
י, מי אלבוגז— י. היינימן. התפילה בישראל בהתפתחותה ההימסורית. 
47 — 54 . תשל״ב! מ, ויינפלד, עקבות של קדושת יוצר ופהוקי 
דזמרה במגילות קומראן ובספר בן סירא (תרביץ, מ״ה)׳ תשל״ד; 

7 1 ) 00 1 ו 111 ) 111 {( 1 \ <( 0 < 01 ) 1-1 )}\ . 1 ז 1 ו/) 111 ס/ 01 ז/ע/׳צציק/ ,חז 10 ס 5011 . 37 
. 1960 , 11110/1 ) 1 ) 71 
יו. ה. 





165 


קדשה — קהיר 


166 


קלשה (;ז 5:01 [§ 0111 ^ 1 , 531101117 , 1101111055 )׳ מרשג דתי שהדעאל 
גם לתתומי המוסר וההגות: מקורו. כנראה, בתחום הפילתני. 

הביטוי פורה על שוני מהותי מהתחום המקובל, הרווח, הלא-קדוש, 
ה״חולין״. ההבדלה ,.כיו קודש לחול״ (•, 1101 או 1 מז 31 .! כנגד 11£ ג 0£ ו;ן) 
יסודית לדחות רבות, ולדעת חוקרים רבים היא מהותית לכל דת, 
היא בולטת מאד ברת המקראית (שבה "קדוש" הוא מהתכונות 
והתארים העיקריים של ד,אלוד,ות [ישעי ו|; ה״קדשה" וה״קדיש' 
(ע׳ ערכיהם] הם גם תפילות מרכזיות ביד,דות) ובדתות שהסתעפו 
ממנה. המושג ק׳ זכה לניתוח מעמיק כידי התאולוג הגרמני ר. אוטו 
(זרע) בספרו 1925110111£0 (״הקודש״), 1917 . הוא הדגיש את הדו- 
ערכיות שביחס האדם אל "המסתורין המרעיד וגם מרתק" ואל אותה 
מציאות ״השונה לחלוטיז" — אד,בה ויראה, דבקות ורתיעה (כלד, 
פחד מפני התקרבות יתרד.); והעמידה בפני אל שהוא גם אב 
רחמו ואוהב וגם מלד "נורא ואיום". תיאורו של אוטו, הנשעז ביז 
השאר על המקרא ואף על המחזור היהודי ליפים הנוראים, הולם 
גילויים דתיים רבים (ע״ע דת, עמ׳ 247/8 ). באוסו משני יכלים 
הפצים, מקומות (כגון הר סיני! ע״ע מקדש), זמגים (ע״ע תגים), 
ובעלי משרות מסוימות (מלך, בהן. נביא) להיות קדושים, דהיינו 
פרושים ונבדלים מתחום החולין, ואז חלים עליד.ם כללים מיוחדים 
לשמירת טהרתם הסאקראלית למניעת "חילול" ע״י גורפים מטמאים. 
לפעמים אדם. מקום או חפץ נעשה קדוש בפקס הקדשה מיוחד מפאת 
פגיעה להתקרבות יתרה אליו (למשל, הר סיבי בעת פתן תורה, 
ארון הברית — "ולא יבואו לראות כבלע את הקדש ומתו" [במד׳ 
ד, כ] ובן מעשה "פרץ בעוזה" [שמ״ב ו, ח)). לפי תפיסת המקרא 
עם ישראל, שהוא "גד קדוש", צריך להיבדל מטומאת הגויים ועי״ב 
להיות "ממלכת נד,נים". 

מהתחום הפולחני הועתק מושג הק' לתחום המוסרי־רוחני, וכאן 
פירושו של איש קדועו הוא צדיק וחסיד. לעתים פרוש וסגפן, שפרש 
מד,חטא, מהבלי העולם הזה ותאוותיו, ושבגלל דבקותו באל שורה גם 
עליו משהו ממקור הק׳. כד ובעיקר בדתיות העממית, הפכה ק׳ 
לשם נרדף לשלמות המעלות הרוחניות. "קדושים" כאלה זוכים 
לפולחן הערצה אחרי מותם או עליות צליינות לקבריהם ("זיארה" 
אצל המוסלמים), חפצים דוממים. שהיו קשורים לאנשים או לאירועים 
קדושים, או שרידים מגופם של קדושים (כגון שערות זקנו של 
מוחמר, שינו של בודהא) חופכים לרליקויות (ע״ע) פולחניות 
(וע״ע קדוש, קדושים). צ. ו. 

קהדסנים ( 14.1101530 צירוף המלים הדדטנטוטיות קהוי - הוטנ- 
טוטים. וסאן = בושסנים), מונח הכולל את שתי קבוצות 
הילידים באפריקהיהדרומית, ההוטנטוטים (ד,") והבושפנים (ב"). 
מספרם יחד נאמד בנפה רבבות. משום התנונות האנתרופול(גיות־ 
פיסיות הייחודיות לשתי קבוצות אלו והקרבה בין לשונותיהן, רואים 
בהן גזע לעצמו, אולם היחס ביניהן אינו ברור (על תכונותיהם 
הפיסיות ע״ע גזע, עם׳ 573/4 ! אנתרופולוגיד, פיסית, עם׳ 725/6 ). 
ע״פ ציורי־סלע האפיינים לב". עדויות היסטוריות, שכיחות סיפוסים 
פיסיים דומים בין העמים הנגרואידים של רמות אפריקה-המזרתית 
וקרבה לשונית, משערים שד,ק" נפוצו בעבר עפ״נ שטח נרחב באפ¬ 
ריקה המרכזית והמזרחית ונדחקו דרומה ע״י שבטי הבנטו. נראה 
שבמזרת־אפריקת חלד, הפרדה — תרבותית בעיקרד. — בין הב" ובין 
הד.״: האחרונים נוצרו וד,תפתחו תוך קשרים עם בני גזע חמי וכושים, 
כאמור, נדחקו הב" וד,ד," לאפריקה־ד,דרומית ובה דחקו הה" את הב" 
למדבר קלהרי (ע״ע) עוד לפני בוא ההולנדים ליבשת! בואם הביא 
לצמצום נוסף בשטח תפוצתם. 

הבושמנים (מהולנדית 115 בו 1 ו 5 :>נ 110.5 = שוכני השיחים) מרו¬ 
כזים במדבר קלהרי, רובם בתחומי בוצוונה ומיעוטם באפריקה 
הדרומית-מערבית וברפובליקה של אפריקה-הדרופית. קבוצות קטנות 
נמצאות באנגולה ולחוף ימת קריסי שבמזרח טרנסול (ע״ע). כיום 


מתפרנסים רוב הב" מעבודות שירותים ופרעה. רק במרכז הקלהרי 
נותרו ב" המחזיקים באורח-התיים המסרתי. אף שקיימים ביניהם 
הבדלים במנהגים, טכנולוגיה ולשון, משותף לכולם ארגון חברתי 
בקבוצות קטנות הכוללות כמד. משפחות. הם מתקיימים על איסוף 
צמחים, שהוא בעיקר מלאכת הנשים והנערות, ועל ציד בקשת וחץ 
מורעל ולעתים במלכודת — מלאכת הגברים. הב" אינם אוגרים מזון 
מעונת הגשמים הקצרה ליתר חדשי השנה שהציד דל בהם, ולפיכד 
פפתרות החבורות עפ״נ שטח נרחב ונודדות בעקבות הציד והמים, 
הציד נמשך לרוב ימים אחדים, שכן הוא כריד בעיקוב ממושך אחר 
בע״ח ואח״כ בגרירתו אל מגורי הפשפחד" ברוב השגר. משמשים לב" 
למגורים שוברי-רוח משיחים וענפים. בעונה הלחה הם מקימים סוכות 
עגולות בעלות גג, העשויות אף הן שיחים וענפים. פעורות אנטילופות 
הם סכינים אח לבושם; אזור חלציים, חצאית ופריטים אחרים. אלה 
משמשים גם בסתר-ד,חליפין עם קבוצות-אוכלוסין אחרות שקשריהם 
אתן רופפים וארעיים. 

ה ה ו ט נ ט ו ט י ם (מהולנדית "זסז 1 ז 0 זס!!־' — כינוי אונומטופאי 
לצליל של שפת הילידים; בשפתם-ד,ם — "קהויקהוי-ן". וו 1101 ] 1411011 
= אנשי האנשים) שוכנים בשולי מדבר קלהרי, בתחומי הרפובליקה 
של אפריקה-הדרופית, בוצוונה ואפריקה הדרומית-מערבית. הה" היו 
הילידים הראשונים עמם נפגשו ההולנדים שבאו ליבשת במאה ה 17 . 
רוב הד," נטמעו בקרב "צבעוני הכף" (ע״ע אפריקה הדרומית, עמ׳ 
376 ), רק קבוצת הנמר, דוברת עדייו בשפתה המקורית ושומרת על 
זהותה. כלכלתם המסרתית של הה" היתה על סרעה־בקר בנוודות. 
את סל מזונם השלימו הציד ואיסוף צפחי-בר. בצפח בוצוונה עסקו 
הה״ בכריה• )!רגונם החברתי המסרחי — בקלנים (ע״ע שארות) 
המתייחסים על אותו בית־אב. קלנים מספר היוו מעין מדינה בעלת 
טריטוריה וניב משלה. וע״ע אפריקה, עט׳ 321 . 

, 3 ז£ק 5£:113 , 1 ; 1959 ׳ 0 ^ 7 , 35 ם 101 (' 1 ■ . 1 ״? 

1116 10 ,■ €1 ט 3 ן 1 ז£( 5111 . 8 .ס ; 1960 / 0 111 )^ 1 

. 1965 16 ( 7 071 /ס 

ר. בג. 

הלשונות הקהויסניות מהוות משפחת לשונות דרוס-אפריקניות 
בת כ 12 לשונות וניבים, שבהם מדברים כ 120,000 איש בני שני 
העמים הקהויסניים וכך הברגדפה. עט לא-קהויסני בדרום-פערב אפ¬ 
ריקה. (וע״ע אפריקה. 316/7 ! ור׳ מפה. עס׳ 319 ). המשפחה מחולקת 
ל 3 קבוצות — צפונית, מרכזית ודרומית — ובכל אחת מהן מספר 
לשונות נפרדות- — 

אפייניים להן ההגאים ה״נקושים" (ע״ע פונטיקה ופונולוגיה, עמ' 
469 , ג). 

1 ) .נ-^ 1 ש 81€ ,נ 1 ; 1909 167 > , 0£ נ{ן 11 ש 1 \ . 16 

.? . 0 ; 1911 , 076 () 8011 8117/177111/1 

, 13£.1011 .( 1 ; 1929 1/1 > 1 ך 7 ^ 7 > 81 / 0 ^"־'דט 4 / 

. 1938 , 132£ > 1121 ^ 1 1 ס £711 } 07 }/ 1£ { 1 / 0 

^קהיר ( 1 (ב 1 ^: (אל-קאהדה!), בירת מצרים, הגדולה בערי 
המזה״ת ואפריקה, 7,067.000 חוש׳ (אומדן 1974 ). ק׳ היא 
מטרופולין המתבלטת באוצרות עתיקותיה, בפער חברתי, בניגוד 
בין עתיק לחדש, בין שכונות-עוני עלובות-ביותר לבין ארמונות 
וגורדי-שתקים. היא משתרעת על שתי גדות הנילוס, לאורך כ 25 
ק״מ ולרוחב כ 10 ק״פ ולה מעמד של מחוז ששטחו 214.3 
קמ״ר. 

ק׳ ממוקמת במוקדה האסטרטגי של מצרים (ע״ע, עמ׳ 149/50 , 
ושם מפת איזור הדלתא), בראש הדלתא של הנילוס ובשער-הכניסה 
היחיד לעמקו הצר והארוך — נתיב-ד.תחבורה הראשי בארץ. היא 
שוכנת במקום הצפוני-ביותר שבו יש קרקע יציבה בקרבת הנילוס: 
ג׳בל פלןטם (גבהו כ 200 ס׳) — שלוחה של המדבר המזרחי, היורדת 
במדריגות כמעט עד לגדות הנד,ר ויוצרת בתוך הנהר את האי רודה 
(נ^!-!). האי מקל על חציית הנהר במקום זה אל עבר גיזה 




147 


?היר 


168 



8 . פר 5 סנפ; 0 . אוגיכרסיפו! אפרישגית; 10 . רי 0 צ,'דח: 1 ו. ססגד ©חדד ןנ/ ,חח 3 )\ .ן 

.' 19/0 ,(.׳ 5.5 ¥0117014 ) 1/1 

א. אש. 

קהלה (=״קהל"), צורר, של ארגון וממשל מקומי של הציבור 
היהודי, במקביל ל״ע ד ה" שבמקרא. 

1 . מבוא, עם' 175 , 2 . ימי המשנה והתלמוד, ענז׳ 1 176 3 . יה״ב: 

א. ארצות המזרה. עס־ 178 ; ב. איזכנז. עם' 180 ! 4 . שלהי יה־ב: 

א. אירופה המרבזית, עם' 184 , ב. הקיסרות העות׳מאנית. עם׳ 185 : 

5 , העת החדשה. עסי 186 , א. הק״ הסורסונליות, עם׳ 187 , ב. אייופד. 

המרכזית, עם' 187 , ג. צדפת. עמי 184 , ד. אנגליה, עמי 188 , ה. אד.״נ. 

עס׳ 188 .׳ 6 , הק' והאמנציפציד,. עמ׳ 1188 7 . העולם החדש: דרום 

אפריקה. אוסטרליה, אד,״ב. עמ׳ 190 ! 8 . ביבליוגרפיה. עם־ 192 . 

1 . מבוא. ד,ק', על מוסדותיה, אישיר, ודרכי פעולתה, היא 
ממושגי-היסוד בתר׳י בכל התקופות, ובפרש מאו חורבן הנית־השני 
ופיזורו של עם ישראל על־פני יבשות אסיה, אפריקה ואירופד,. כמד, 
פרקים חשובים בתו״י, כגון; אוטונומיה יהודית, ועדי ארצות, 
משפט־עברי ורבנות, קשורים וכרוכים במישרין עם מושג הק׳ו וע' 
ערכים אלה להארת הקווים המשפטיים וההיסטוריים היסודייס של 
מוסדות הק' ודרכי פעולתה. מוצא חק' בימי הבית־השני, עם צמיחת 
ביה (הןכנסת (ע״ע) כיחידה המרכזית של הארגון המקומי. ואף שאת 
צורותיה הקלאסיות לבשה באירופה. במאה ה 11 . ומאז שגשגד" הרי 
שבמובן רהב הק׳ היא תופעה קבועה של הקיום היהודי הקיבוצי, 
הניתנת להעברה ממקום למקום, וכהגדרת לא( בק — המכשיר 


היהודי להתיישבות ולהסתגלות. מאות שנים היחה הק' נושא האוטו¬ 
נומיה היהודית (ע״ע) וביטוי למסורת הפוליטית. העם היהודי ביטא 
את ייחודו בעדה בעלת סימד דחי, והמונח "ק׳ קדושה" (או ז,קהל 
קדדש״ - ק״ק) משקף הגדרה פוליטית ומשמעות דתית כאחת. 

כבר במקרא נרמז קיומן של ק" עירוניות מאורגנות, שבראשן 
עמדו .גדולי העיר" או ,.זקני העיר". הם פעלו כשופטים (מל״א 
בא, ה—יד), ססכותם בעיר היתה רבה וראשי המדינה נאלצו 
להתחשב בהם תכופות (מל״ב י, א—ו). הם פיקחו על זכות המקלט 
בעירם (דבי ים, יב, יהו' כ, ד), ובידם היה לקבוע ימי-צום סחייבים 
(מל״א נא, ם) ולהכריע בעניינים אזרחיים סטויסים. את תפקידם 
מילאו, בדיב בפומבי, נשער העיר. 

2 . ימי המשנה והתלמוד. בימי יורשי אלכסנדר סוקדון 
נוצרו בא״י ערים־ק" מסוג חדש, בעלות זכויות מיוחדות כערים 
היווניות. הצורות החדשות התאימו ביסודן למשפט היהודי, שהכיר 
גם הוא בקי העירונית היהודית כגוף סשפסי שנכסים ססוימים נמצ¬ 
אים בבעלותו והוא זכאי לקיים את זכויותיו עליהם. הובחן בבירור 
בין נכסים לאומיים — של העם כולו — הנמצאים בעיר, לבין נכסים 
שסמכוח העיר חלה עליהם: .איזהו דבר של עולי בבל י כגון הר- 
הכית, והעזרות והבור שבאמצע הדרך; ואיזהו דבר של אותה 
העירי כגון הרחבה" והמרחץ, ובית־הכנסת, וד,תיבד, וד,םפרים..." 
ונדר־ ד,', ה׳), ו״הנהרות והמעיינות המושכין הריר,ם של כל אדם" 
(תוסס׳ ב״ק ה, ט״ו). אבל ■מעייז של בני העיר הן ואחרים, 
קודמיו הן לאחרים" (ירר שבי׳ ח', ה׳}. 

פבחינת הגודל סבחינים בין כרכים, ערים, עיירות וכפרים (מג¬ 
א', א'—ג'). הכפרים, שבהם היו פחות מ 10 גברים — הוא ה״מנון" 

קוורום) המינימלי לעבודת־ה׳ בציבור — היו תלויים בק׳ העירו¬ 
נית הסמוכה, ובה התאספו יושביהם, בימי שני וחמישי. לסידור 
ענייניהם (שם, ב״ק פ״ב. ע״א). כל ק׳ גדולה חייבת היתד. להקים 
בי״ד; זה מילא תפקידי שיפוט, נוטריון, אכיפה וכפיה, ונחשב למוסד 
מובד,ק של הק', עד כי דייניו לא הוסמכו לדון בעניינים שהק־ עצמה 
היתד. צד בהם (ב״ב מ״ג, ע״א). הק׳ דאגה גם לקיום ביכ״נ 
ותשמישיו, מקוה־טהרד״ רופא, מלמד, קופות צדקה (ע״ע, עם׳ 524 ) 
ועוד (סג׳ י״ז. ע״ב, פס׳ קי״ב, ע״א). אחזקת החנוו (ע״ע. עם׳ 677 ) 
היתד. דאגת האבות. אך הק׳ נתחייבה לתמוך ביתומים וכד׳. באמצ¬ 
עות .חבורות* מיוחדות טיפלה הק׳ בתולים, בהלויית המתים, 
ב״הננסת כלד." (תוסס' מג' ד׳, ט״ו! ועוד) וכיו״ב. בערי-טפר 
ובעתות-צרד, טיפלה הק׳ בביצור העיד ובבטחונה (ב״ב ד,', א׳ו 
בבלי שם, ז־, ע״א — ח׳, ע״ב). ממתי נחשב אדם כחבר ק׳, לזכויות 
ולחובות — ע״ע עיר, עם׳ ד׳ 206 . 

הנהגת הק׳ כללה לפחות 3 אנשים (ירו׳ פאה ח׳, ז׳), ובד״ב 
— 7 (מלה״י. ב׳, 570 , מג׳ כ״ו, ע״א/ב! ועוד). בטבריה כיהנו 
10 איש (.חיי יוסף", במקומות אחדים), ולעתים רחוקות נזכרו 
12 . בוועד־הק׳ המורחב פעלו לצד הנ״ל, כנראה, גם ראשי המש¬ 
פחות החשובות, ובטבריה. למשל, בעת המלחמה ברומאים, מנה 
הוועד המורחב 600 חברים. עם הנהגת ד,ק׳ נמנו הארנונטים וד,זק- 
נים. הם כבר נזכרים בם׳ יהודית (ע״ע), ובתלמוד הם נקראים 
"פרנסים" (שם שהוסב לכינוי כללי), .טובי העיר* ו״גדולי העיר". 
בהשפעת המינהל היווני מופיע גם הציון "בוליוטין" (( 11 וז 0 :!.ג 00 !|] 

"הברי־מועצה"). נושאי משרות רמות אלו נקראו בשם הכולל 
..עיני הק" (ספרים רב' ק״מ). הם גם היו אחראים כלפי השלטון 
לגביית הפס. לדברי יוסף (קדה״י י״ד, י״א. ב) כלאו הרומאים ראשי- 
ק" בשל פיגור בתשלום מסי קהילותיהם. ולדברי המדרש (ספרי שם. 
שמ״ד), ״כל קדושיו בידך׳ — אלו פרנסי ישראל שנותנים את 
נפשם על ישראל". בעת רעב סייעו הפרנסים לעניים מרכושם 
(רר׳ר א׳, ד׳), וכדוגמה לפרנס רע הוצג אליםלך, שנטש אח קהילתו 
בימי רעב ו״ירד" למואב (שם; ב״ב צ״א, ע״א). היו גם פרנסים 







177 


קחלח 


178 


שהטילו מם על העניים כדי לפטור את עצמם (אדר״נ נו״ב, ל״א). 
הפרנסים פעלו שלא על־מנת לקבל שכר. 

נזכרים גם האגורנומוס (ספקח־השוק) וסופר הק׳, החזן היה 
מפונה על הסדר בביה״ד. בביהכ״נ ובאסיפת־העם, והוא שביצע את 
ענשי המלקות, תקע בחצוצרה בערב־שבת, וכיו״ב. המקיש בפטיש 
(ירר ביצה הי. א׳) זיסן את בני הק' לתפילה ולאסיפת-עם. לגבאי־ 
צדקה נתמנו בד״כ עשירים או ת״ח (ב״ב ה׳, ע״ב! ועוד). 

על־אף חלוקה מסוימת של תפקידים היו לכל אלה גם תפקידים 
שמתח למשרותיהם, במיוחד בק״ קטנות. כך שימש במאה ר. 3 , בק' 
היהודית של בצרה שבעבר־הירדן. אדם אחד כדרשן, שופט, סופר, 
חזן וכר (ירו׳ שבי׳ ר, אי), ובק' יהודית קטנה בגליל, במאה ה 2 , 
הוטלו על איש אהד תפקידים נוספים על כל הנ״ל (ירו׳ יבס' סוף 
פר׳ב), 

המוסד העליון של מינהל הק׳ היה אסיפת־העם. ראש הק׳ כינס 
את האסיפה ביזמתו (ם׳ יהודית) או ביזמת חברי הק׳, ושם נבחרו 
פרנסי הק׳. על בחירה ע״פ גורל, שהיחד, שכיחה את״כ, אין עדות 
מהתקופה העתיקה. משרות־כבוד חולקו בין משפתות בעלות־השפעה, 
וגם עברו בירושה, על אף שהבחירות היו תפשיות. לפעמים נזקקה 
הנהלת הק׳ לייפוי-כוה מאסיפת־העם — למשל, אם רצו לשנות את 
יעד כספי הק׳ (ב״מ ע״ת, ע״ב ,■ השו׳ תוסס' מג', א', ה׳). באסיפת־ 
העם השתתפו כרגיל חברי הק׳ בעלי המעמד! במקרים יוצאים־ 
מד.כלל השתתפו גם נשים וילדים (ס׳ יהודית). חוץ מאסיפת־העם 
רשאי היה גם ביה״ד למגות ולפטר פקידים(תוספ׳ תעגית ב׳, ז׳! ועוד). 

לנשיאות גודעה השפעה רבה על הרכב מוסדות הק׳. תכופות 
שלחו הנשיאים אנשים לפעילות קהילתית, בעיקר לק" שבפריפדיה, 
אשר אף ביקשו זאת לפעמים בעצמן (ירו׳ יבם׳, שם), אבל קרה 
שבית הנשיא כפה את מועמדיו על הק׳ חרף התנגדות קשה (קה״ר 
ז׳ ט״ז). מקום כינוס הנהגת הק׳ וחברי הק׳ היה בביהכ״נ (כתו׳ ה', 
ע״א! וחשו׳ שבת ל״ב, ע׳יא). נמצא גם הביטוי "כנישתא דבולי" 
(ירו■ תע׳ א׳, ב׳), אם־בי בקשר עם ציפורי וטבריה, שהיתה בהן 
אוכלוסיה מעורבת, ויהודים וגויים נועצו שם בענייני הק׳(ירד גיס׳, 
סוף פ״ט) •, על־כך ועל יתר התפקידים הקהילתיים שמילא ביהכ׳׳נ 
ע״ע בית־כנסת. וע״ע תבר־עיר. 

ק" בתפוצות. תעודות יב מלמדות על קיומה של "עדה" 
מסודרת שם. ועל-כף ע׳׳ע יל. על קיומו של מינהל קהילתי יחדי 
באלכסנדריה ע״ע מצרים, עמ׳ 235/7 . בערי סוריה ואסיה־הקטנה, 
וכן ביוון, מקדוניה ואיטליה, פעלו ק" מאורגנות זמן רב, וזכדותיד.ן 
— שנשתנו ממקום למקום — הוכרו ע״י שלטונות המדינה והמקום. 
במאה ה 1 לפסה״ג תלה בארצות האימפריה הרומית לגליזציה של 
הק" היהודיות, וניסוחה יצר אחידות מסוימת. הק" היהודיות בגולה 
היתוו צורות-קיום מדיניות מובד.קות, ובכך נבדלו ממיעוטים אחרים 
שחיו כזרים, מסביב למקדשיהם, בפרובינקיות רומיות רבות. מלבד 
ההכרה בארגוני הק" והרשות להעמיד מוסדות חדשים, הודגשה 
בכל הצווים תלותן של הק" במרכז שבא״י והוצאתן, בעניינים 
מסוימים, מזכות השפיטה של השלטונות המקומיים. האוטונומיה 
היהודית התייחסה בעיקר לעניינים שבין חברי הק■ לבין עצמם. 
חילוקי־דעות עם השלטונות המקומיים הביאו במשך הזמן לקביעת 
פריווילגיות לק", והשלטונות הרומיים קבעו צורה אחידה פחות־או־ 
יותר לפריווילגיות קדומות. כך היתד, הק׳ למוסד מדיני יתיד־במינו 
בעולם העתיק. הודות לכף יכלה הק׳ לנהל בעצמה את נכסיה ולגבות 
מסים מחבריה. מסים אלה ניעח בחלקם לבית־המקדש בירושלים — 
ואחרי חורבנו, לבית הנשיא בטבריה — ובחלקם למטרות ־מקומיות. 
בעוד הכל סגדו לשליטים־האלים, הסתפקו הק" היהודיות בכך שקראו 
בתב״נ חדשים על שמם! גם מבני־זכרון אחרים הוקדשו לשליטים 
שסייעו לק״ (פילון, נגד פלאקום, 12 , ועוד). במקרה אחד הוקם 
ציידהכבוד מסעם הק׳ היהודית באמפיתאטרון של הק׳ העירונית. 


מינהל הק׳ בגולה היה כבא״י. נושאי התפקידים שנשלחו מטעם 
הנשיאים לק" הגולה היו שווי-זכרות לפקידיד, הנבחרים של הק׳ 
המקומית. יחסים הדוקים נוצרו בין ק" הגולד, לבין בתי המתיבתא 
ובית הנשיא בא״י, והקשר הזה נתקיים ע״י שליחים מיוחדים. 

על-אף אחידות יסודית בצורת היי הק׳ בגולה, ניכרות צורות 
ארגון שונות. בראש הק׳ היהודית באלכסנדריה עמדד, הנהגה של 70 
זקנים (ירו■ סוכה ה׳, א׳). לק׳ ברומא (ע״ע) היו כמה ק׳׳־של־בתכ״נ, 
שנתארגנו בצורה עצמאית. שלא כבאלבסנדריה, היתה להנהגת הק׳ 
המרכזית כאן השפעה מועטה. ארגון הק■ הוסדר ע״פ תקנות (ע״ע) 
קבועות. 

על ק" היד,ודים בבבל עד סוף תקופת הגאונים, ע״ע בבל, עמ׳ 
572 — 575 . י. נ. 

3 , יה"ב: א. ארצות המזרח. בגניזד, (ע״ע) של קהיר 
נמצאו תעודות רבות, ביניהן מארכיוני הק", ובהן נתונים על הק" 
בממלכות הפאסמים וד,איובים (המאות ד, 11 —ה 13 ). נתגלו רשימות 
הוצאות-והכנסות של בתי הקדש, בתכ״ג ושירותי סעד. הוראות 
תשלום ל״כלי־קודש", איגרות של ראשי הק", החלטות, ואף דפים 
מפנקסי הק" במצרים, בא״י וכסוריה. תעודות הגניזה שופכות אור 
גם על יחסי הק״ ומוסדות ההנהגה היד,ודיים בארצות המזרח — 
ישיבות בבל (ע״ע ישיבה, עמ׳ 452 ) וראשות הגולה (ע״ע בבל, עמ׳ 
572 ) — ומעידות גם על פעולה עצמאית ענפה של הק" בשטחים 
שונים. ריבוי התפקידים והסמכויות של הק׳ היה במידה רבה תוצאת 
הסובלנות שאפיינה את שלטון הפאטמים (ע״ע, עמי 302 ), והתרופ- 
פות מסגרות השלטון. האוטונומיה הקהילתית, שנהנו ממנה יהודי 
מצרים, א״י וסוריה במאות ה 11 —ה 13 , היתד, נרחבת אף בהשוואה 
לממשלים מוסלמיים אתרים בכל התקופות. לעומת־זאת הוגבלו 
סמכויות הק׳ במזרח־ר,קרוב ביה״ב המאוחרים, בשל אפיה הקנאי- 
יותר של המדינה הממלוכית. מועטות התעודות מיה״ב המאוחרים 
(כלו׳ מאמצע הסאה ה 13 ועד גירוש ספרד), אולם ידיעות בכרוני¬ 
קות ערביות ובספרי-מסע אירופיים משלימות אותן. יש חוקרים 
המדגישים את השפעת הסביבה המוסלמית על עיצוב דמות הק׳ 
(והמוסדות המרכזיים), ויש הרואים בכוחות היהודיים הפנימיים את 
הגורם העיקרי. 

מהמקורות הנ״ל עולה תמונה של ק׳ השונה מדמות הק׳ האירופית 
בת־הזסן (ר׳ להלן, עמ׳ 181 ), הן במבנה והן במשטר. במאות ה 11 
וה 12 התקיימו במספר ערים ק" נפרדות, עדתיות, לאנשי א״י ולאנשי 
בבל, ולהן מוסדות דת, משפט וסעד. היו גם מוסדות משותפים לכל 
העדות ואלה היוו את הק■ העירונית במובן המצומצם. יש להניח, 


'*יי^*גי 0 )ייו<ז 1 ע. 2 צניז 00x4 < יירנ 4 נ 1 >ז*י 1 ר 



ל*<-הו־ג׳<ו 1 ג־אי< י*גחק'ביר.עןנ<ו^'} 7 נ,י 3 


יןטע פי!* ספר ביה״ר פופטאם. תגנו: בירום שתי יעיבות ע 5 ביה״ר, נפרעת 
כככור פסחרי, פחדי׳ט פארם 10517 . סן הנניז-ו נהחיר, לעח ביופטפינסמר הויד, 
קיכיבריג' ( 1967 . 109 .ק , 1 ,■<ן? 01 ס 1 י 5 ,תני>]וס 0 .ם .$) 


!':9 


קהלה 


180 


שפניית מ 1 ד.יגי הק" אל השלסרנות מנעה הכרה בעצסאות העדות 
והבטיחה את קיום המסגרת הקהילתית. תנופות היו קשיים מרובים 
בשיפוץ בתהכ״ג בגלל הגבלות ״ברית עומר״ (ע״ע א״י. עם' 443 ) 
על בניית בתי-תפילה לא־מוסלמיים. מלבד לתפילה שימש ביהכ״ג 
גם לתפקידים אחרים, בגון: מושב ביה״ד, "הקדש• לעניים, הננסח־ 
אורחים ובי״ס. חק׳ דאגה לחינור, ונפרט לחינוכם של ילדי העניים. 
תעודות שונות מעידוח על פיקוח הק׳ על אספקת נשר וגבינה 
כשרים. ראשי הק׳ ייחסו חשיבות מרובה לאורח־חייהם של חשוחטים 
ומינו "שחסרים" לשמירת הכשחת. נראה כי הק׳ לא טיפלה בענייני 
קבורה — עסקו בנך אנשים פרטיים — אד היא סייעה בידי מעוטי 
היכולת. 

שירותי הסעד הקהילתיים היו מפותחים מאד. הק־ סיפקה לנצר■ 

כיה מדי שנוע ערני־מזוו בסיסיים, שמן למאור, בגדים ואף כטף. כן 
טיפלה בחולים ודאגה לפרנסת אסירים ולפדיון שנויים. הק' גם 
שילמה את מם־הגולגולת עבור העניים. בתקופות שהשלטון המקומי 
התערער העסיקה הק' שומרים בשנונה היהודית. 

האדמיניסטרציה הכספית של הק' עוצבה במידה רבה במתנונת 
משרדי־האוצר המוסלמיים. הכנסות הק׳ העיקריות באו מהשכרת 
בתי־הקדש, חנויות ומגרשים שהיו ברשותה. רנוש וה הצטבר בידי 
הק" בעקבות חוקי עןבונוח שהורישו לק׳ רנוש ללא יורשים. הק" 
גם קנו בתים ליד בחהכ״נ ובחי-ההקדש. ברם. הק" לא הצליחו 
בתחילה להטיל מסים נלליים; אלה רווחו ביה״ב המאוחרים. בארצות 
המזרח היו ההכנסוח ממם הבשר והיין מועטות־ביותר. הק' השיגה 
כספים גם מנדבוח. לצרכים מיוחדים, נמו פדיון שנויים, נערנו 
פגניות. 

פשרות .,נלי־הקודש' עברו בירושה ויצרו שכבת הנהגה מגובשת. 
החשובה שנהן היתר, זו של הרב־הדיין, שנקרא ביפי הפאטמים 
..חבר״ — אם למד והוסמך בישיבוח א״י, ו,.אלוף" ~ אם הוסמך 
בישיבות בבל. תפקיד נכבד היה ל״חזן", שתכופות מילא גם הפקיד 
של קופאי. סופר הקהל וניו״ב. עליהם נוספו המלמדים וד,"שומרים", 
וברי שהקהל התקשה להחזיק ב״כלי הקודש" הרבים; ואמנם, התעו¬ 
דות מלמדות שמשנורות "כלי הקודש" היו קטנות בהשוואה לשכרו 
של פועל לא־מקצועי. יש חוקרים הסבורים, שפרנסת הדיינים 
וד,םופרים היתר, בעיקר מאגרות, משפטים וחוזים. 

המערכת חאדפיניסטרטיווית של חק" משקפת את הווי האדמיניס¬ 
טרציה המוסלמית, וניכר בה חוטר קביעות בסמכויוח הרשויוח 
וד,עדר דפוסים קבועים. חוסר יציבות זה בולט לאור הפורמליות 
הרנה בביצוע הפעולות. כל פעולד, נרשמה והועברה לאישור ~ 
בנהוג באדמיניסטרציה המוסלמית. בראש הק׳ עמד ועד ראשי העדר" 
בן 7 או 10 חברים, שהתפנו מנין האמידים וע״פ הצעתם. יש הרואים 
באישור החלטות הוועד ובפינויים ע״י הציבור הונחה לקיום מעין- 
דמוקרטיד,. אחרים טוענים, ני לא התקיימו בחירות או הצבעות, וני 
כינון הוועדים משקף הווי אוליגרכי מובהק. בראש הוועד מופיע 
לפעמים .ראש הקהל", אך נראה שהיה זה תואר-נבוד בלבד. בפעו¬ 
לות הכספיות טיפלו גנאים שנקראו ״פרנסים״; מקצתם קיבלו 
משכורת. ליד ראשי-ציבור אלד, פעל "מקדם" (ממונה), שהיה 
מיופה-כוח מטעם הראשות היהודית המרכזית במדינה נולד, ומוכר 
מצד השלטונות. תפקידי ה״פקדם" היו לפקח על הנעשה בק' ולתת 
גושפנקא חוקית לפסקי-הדין ולפעולות חק׳. 

בראש היישוב חיהודי במצרים כולה עמד, במשך מאות שנים, 
ה״נגיד״ (ע״ע מצרים, עפ׳ 238 ), ובאשר נמצאו א״י, סוריה ומצרים 
תחת השלטון הפאספי וד,ממלוני היה ה״נגיד" ממונה גם על הק" שם. 
עד סוף המאה ה 13 עמדו ד״נגידים" במאבק עם ראשי הישיבות בא״י 
ובבבל ועם צאצאי ראשי־הגולה בבבל. באמצע הסאה ה 13 היו 
״נשיאים״ אלה — שתארם היה אישי בלבד. ולא פונקציונאלי — 
ראשי הציבור היהודי בסוריה, אך בפאות ה 14 וה 15 התייצב 


שלטון ה״נגידים" והם נפטרו ממתחריהם. שלטונם בסוריה ובא״י היד, 
בעזרת .סגנים". ה״נגיד" היה נציג רשפי של הק׳ בלפי השלטון. 
בבתב-הפינוי שלו נאמר, שעליו לדאוג לקיום "ברית עומר", ובעת- 
הצורך הטילה עליו הממשלה גם גביית קונטריבוציות (מס חד- 
פעמי). ה.נגיד" היה אחראי למערכת השיפוט היהודי, לבל פעולות 
הק" ולחלוקת הירושות, הוא עמד אפוא בראש מערכת המשפט. על- 
ידו פעל מעין "בי״ד גבוה" והיתה לו סמכות לאסור סרבנים. הוא 
אישר החלטות של הק" והעניק לנושאי-פשרה את המינוי הרשמי. 
למעשה היה ה״נגיד" סמכות דתית וחילונית עליונה בק" 
המזרח. 

לפי מסורת עתיקה הוקמה ה״נגידות" עם ייסוד המלכות הפאס- 
מית במצרים ובסוריה בסאה ה 10 . לפי דעה זו, המקובלת על מספר 
חוקרים, מונה ה״נגיד" במצרים נפשקל-גגד ל״ראש־הגולה" בבגדאד 
העבאסית. מאידך גיסא הובעה דעה, שה״נגידות" צמחה מתוך היישוב 
היהודי ונוסדה במאה ד, 11 . לדעה זו החלה ה״נגידות" עם ירידת 
בוהה של א״י בשליש האחרון של המאה ה 11 (ע״ע מצרים. עס' 
237/9 ) , תוך הסכמת המרכז הבבלי, שכן ראשי-ד,גולד, וראשי הישי¬ 
בות אישרו את המינויים במצרים. 

א. אש. 

ב. אשכנז. צמיחת הק" במערב וארגון השלטון העצמי בהן 
חלו בד-בבד עם הקסת מרכזי התורה שם וצמצום קשריד,ם עם ישי¬ 
בות בבל. מעמדם המדיני והחברתי של היהודים היה שונה מזה 
שבבבל, ומכאן ההבדל הרב בסמכות ובדרכי הארגון של שלטון 
הקהל. 

הק׳ היהודית באשכנז הופיעה מראשיתה כגוף חי, שאיחד בתוכו 
את כל בני חק׳, וסמכותו ופיקותו הקיפו את כל תחומי העשיה, של 
היחיד ושל הציבור, חלק מיסודותיה, שכבר עוצבו במאוח ה 10 ~ 
ה 11 , השפיעו על ק" ישראל באירופה כולה מאוח שנים, ואף ייתכן 
שיש קשר כלשהו בינם לבין מוסדות דומים שקפו פאוחר-יותר 
בערי אירופה הנוצרית. 

לק' 3 מטרות עיקריות: קיום מצוות והתקדשות דתית, דאגה 
לבסחון הנפש וד,רכוש וברית לעזרה הדדית. להשגת מטרות אלו 
הושקעו מאמצים רבים. הוקמו מוסדות: קופות סעד, מוסדות חינוך, 
ביכ״נ, מקווה, בית-חתנות, בית אופנים, בית-קברות ועוד, הותקנו 
תקנות בתחומים שונים, הוטלו פסים (ע״ע מם, עס׳ 1080/1 ) והוקפו 
מוסדות שיפוט (ע״ע משפט עברי) ומכשירים לכפיה ולענישה. 

עול הק׳ נתקבל ברצון, כי בקיומה ראו תנאי לשמירת הייחוד 
הלאומי. מכאן השימוש הרווח במונח "ק׳ קדושה", שמקורו קדום. 
בספרות השו״ת יוחד מקום רב לצדדים שונים של הנושא הזה: 
יחסי יחיד וציבור, יחסים בין-קהילתיים, מוסדות השלטון, ראשיו 
וסמכותם, נכסי ציבור. ענייני מיסוי וייצוג וכיו״ב. כד היתד. הק' 
כפדינה-בתוך-פדינה, מציאות מקובלת כשלעצמה באותם יפים, 
כאשר בין האזרח ובין השלטונות עמדו גופים קורפוראטיוויים 
שונים. 

בהתפתחות הק׳ יש להבחין ב 3 תקופות עיקריות: המאות ה סנ¬¬ 
ה 11 , הסאה ה 12 — ראשית המאה ה 14 , וס 1348 ואילך. מוסדות 
וסדרים אורגנו בק" עוד לפני שהחלה התארגנותה של חברה קדם- 
עירונית באירופה הנוצרית. כבר אצל ר׳ משלם ב״ר קלוניפוס (ע״ע: 
במחצית השניה של הסאה ה 10 ) ישנה עדות (גם פפרובאנס) על 
קיום תקנות-קהל ודרכי-ענישה, וביניהן: קנסות, מלקות וחרם 
(תשובות גאונים קדמונים, קכ״ה). מבין תקנות-הקהל החשובות 
יצוינו: 1 ) ה״מערופיה״ — איסור לסחור עם לקוחות קבועים של 
יהודי אחר; דווח כבר בסאה ה 10 ; 2 ) עיכוב תפילה — זכות הפרס 
לעכב את תפילת הצבור בביהכ״נ עד שיתברד דינו, נזכר בראשית 
המאה ה 3.11 ) חזקת הישוב — ע״ע. 4 ) חרם בי״ד — הזכות לחייב 
יד,ודי עובר-אורח להתדיין בפני ביה״ד המקומי. 




181 


ן^לר 


182 


שתי התקנות הראשונות ןופייניות לק" קטנווז! מאוחר־יותר הוג¬ 
בלה זכות השימוש בהן. שתי האחרונות רוותו יותר במאות ה 12 — 
ה 3 !. בהשפעת העיר המתפתחת. חשובות במיוחד התקנות המיוחסות 
לרבנו גרשם מאור הגולה (ע״ע) ~ מהן שנאו לקבוע את היחסים 
בין היחיד ובין הק׳ ואת סדרי המשפחה — אך לא כולן שלו ויש 
ביניהן גם מהמאה ה 12 . 

במחצית הראשונה של המאה ה 11 עלתה בעיית היחסים הביו־ 
קהילתיים. גידולן של מספר ק". באוכלוסין ובחכמים, הביאן לתבוע 
מעמד־בכורה וזכות־השפעה על קהילות סמוכות, אך חכמי אשכנז 
קבעו שכל ק׳ סוברנית ורשאית לתקן תקנותיה בעצמה, למעס 
השמירה על קיום םצוות: "אין לאילו כפיה על אילו בל עיקר, ואפילו 
מרובין וגדולין. חוז מרידוי עבירות... שכל ישראל ערבין זה בזה" 
(יוסח טוב־עלם (ע״ע], תשובות בעלי התוס׳ א׳). גם עקרון ההכרעה 
ע״פ הרוב כבר מפורש בתקופה זו, וכן נזכרת התכנסות בני הק׳ 
בביהכ״נ לדיון משותף בענייניהם (כל־בו, קמ״ב). הנהגה כלל־ארצית 
התכנסה בעת הירידים הגדולים לדיון בבעיות המשותפות לכל הק" 
(ם׳ גזירות אשכנז וצרפת, עם׳ מ״ז). מנהיגי הק" ות״ח מובהקים 
שבהן באו מקרב מספר משפחות מיוחסות; בסאות ה 12 —ה 13 נוספו 
עליהם גם בעלי ממון. השלטונות הכירו רשמית בנציג הק׳ כ-;ק 6 
גווא 0 ׳ 1 ^תץ 15 ר 1 ^ז^ ;ב 1 ! 11 ז €0 ב 8 טז 115 ק 00 ף.. החכמים סייעו לחזק את של¬ 
טון הקהל ולבססו, ורבנו גרשם הסתמך על מאמר חז״ל -שאפילו קל 
שבקלין ונתמנה פרנס על הצבור הרי הוא כאביר שבאבירים" (ר״ה 
ב״ה, ע״ב). נפנעה האפשרות לפסול החלפות של הקהל בטענה של 
איבה וחוסר אובייקטיוויות — ובזאת אף הועדף כוח הקהל על כוח 
בי״ד (כל-בו, שם} — ול״חשובי-עיר" ניתנה סמכות של "בי״ד 
חשוב" (רש״י, תשובות חכמי צרפת ולותיר, סימן כ״ז). 

במאות ה 12 —ה 13 התפתחה הק' בצל העיר הנוצרית, שזכתה 
לחוקה אוטונומית משלה, וכמה מעקרונותיה השפיעו על סדרי הק" 
בצרפת ובאשכנז. רבנו יעקב (ע״ע) תם לא ראה בקי איגוד קורפורא- 
טיווי, אלא יחידים המשותפים בעניינים מסוימים שהסכימו עליהם, 
וע״ב קבע שאין הרוב רשאי לכפות רצונו על היחיד, אלא אם-כן 
הוסכם על-כך תחילה פה אחד. את הכלל של ,.הפקר בי״ד הפקר" 
הגביל לבי״ד של גדולי-הדור בלבד, וכן קבע שאין לכפות לצדקה. 
הוא צמצם את הקפו של "חרם היישוב", אך התיר לק־ לגרש אלמים, 
מוסרים וסרבני-מס. זכות שניתנה לק׳ גט מאת השלטונות, ואף נהגה 
בעיר הנוצרית. את צמצום כוח-הכפיה של הרוב קיבלו גם חכמים 
אחרים בצרפת ובאשכנז, ביניהם חכמי מגנצא. בראשית המאה ח 113 
לעומת-זאת לא הכיר בכך הראבי״ה (ע״ע אליעזר בן יואל הלוי; עם׳ 
578 ). בפועל המשיכה בד״ב לנהוג ההכרעה ע״פ הרוב. ההכרה הכל¬ 
לית בחיוניות הק׳ לא נתמעטה, וגם חסידות אשכנז (ע״ע) היתה 
שותפה לה. סספר מוסדות אף התפתחו והלכו. ר׳ מאיר סרוטנבורג 
(ע״ע), בכוח סמכותו הרבה, דאג לבסס את שלטון חקי, אך נלחם 
נגד מגסות של תקיפות ועוול בהנהגה. 

בעוד שבתעודות רשמיות של השלטונות מן הפאות ה 11 —ה 12 
נזכד בא-כוח אחד של הקהל, מופיע החל מן המאה ה 13 ועד פרנסים, 
המייצג את הק׳ כלפי-חוץ — "זקנים" .,קהל" (- 1221 ון 

5 ״ 1 ב 511 ) ואחרים, בצידו של "ראש הקהל", זאת במקביל למציאות 
בערי גרמניה באותו הזמן, שם מופיעה מועצה (מג!! ,] 811 ) נוסף 
על ראש-העיר, לק" הותר לבחור את הראשים וד,פרנסים בעצמם, 
אך החל במאה ה 14 נאלצו, לעתים קרובות, לרכוש זכות זו פן 
העירונים במפוז רב. 

מצויה נם מגמה של הנד.נה מרכזית, ששאבה כוחה מסמכותם של 
בעלי־הלכה גדולים ומוכרים. יצוינו; 

א) הוועידה בטרויש, בין 1150 ל 1170 , בראשות רבנו תם 
ורשב״ם; את עיקרי תקנותיה ~ נגד פלשינים, ערכאות של גויים 
והשגת שררה בכוח השלטונות ~ אישרו גם חכמים מאשכנז 




1 *״*״ •ישזסיי* *־ל 


■^י**נ "קב*■* 

■*״י ״^•'*י 3 ו*מ 1 . 


*-■ 


ומפרובאנס. תקנות אחרות. כעבור זמן-םה, באו להסדיר ענייני 
משפחה שונים. ב) ועידות ק" שו״ם (שפירא, וורמייזא, מגנצא) 
בין 1220 ל 1223 ■, את תקנותיהן לגבי יחסים שבין היחיד 

והציבור, סדרי משפחה, סדרי תפילה. חינוך ועוד — קיבלו גם ק" 
אחרות בגרמניה ומחוצה לה. נ) תקנות סהר״ם מרוטנבורג. 

התקופה השלישית עומדת כצל הפרעות הקשות והגירושים התכו¬ 
פים מאז ראשית ה־ 
מאה ה 14 . ובמיוחד 
לאחר אימי "הפוות 
השחור״ (ע״ע דבר), 
שהביאו לירידת מע¬ 
מדו של שלסון ה¬ 
ציבור. נעשה מאמץ 
לשמור על הסדרים 
והמוסדות כבעבר, אך 
הפעולה העיקרית של 
ההנהגה היתה להא¬ 
ריך את זכות הישי¬ 
בה בערים. בפאה ה־ 
15 גורשו היהודים 
מרוב הערים באיזור 
הרינוס ודרום גרמניה. 
הקיטוב החברתי גבר, 
ונתערערה האחדות 
בקרב בני הק׳ ובינם 
לבין נבחריהם. השל¬ 
טונות הרבו להתערב 
בסדרי הק", ולעתים 
אף בקביעת פרנסיהן 
ורבניהן. מנהיגות הק׳ 
השתנתה לפי מספר חבריה ולפי ההתר בפריווילגיות. בסוף המאה 
ה 15 עמדו בראש קהילת רגנסבורג 10 ראשים, ותקנותיה, נתקבלו 
באסיפה של 31 "הטובים שבק׳ ור,יושבים ברחוב היהודים". בק" 
קטנות נבחרו ראשים מעסים־יותר, שלעתים אף מילאו תפקידים 
שיפוטיים. בהשוואה למאות ד, 11 — 13,1 נצטמצמה זכות-השיפוט! 
חלק מהקנסות שגבו בתה״ד הועבר לאוצר המלכות ואל שלטונות 
הערים. המלך רופרכס (ז< 001 זר] 1111 ) מינה, לראשונה, רב רשמי 
מטעם המלכות ( 1407 ), והדבר עורר התנגדות רבה (ע״ע גרמניה, 
עמי 501 ). בכמה כתבי-זבויות עירוניים בוטלה סמכות הק" לדון 
בתביעות פליליות. כן נתערערה עצמאותן בגביית מסים. הרבנים 
נטלו חלק גדול-יותר בהנהגת הק", הכרתם העצמית גברה, ורבו 
גינוניהם החברתיים-מוסדיים. אך בד״כ ירד מעמדם בצורר, ניכרת, 
ושכיחים גילויי איבה וזלזול המורים כלפיהם. בק" שונות דחקו את 
רגליהם פרנסים, עשירים ואלפם, שניצלו את קשתהם עם השלטו¬ 
נות לטובתם הפרטית. תלותם הכלכלית של חלק מהרבנים בק" נתנה 
אותותיה לרעה במעמדם ובפעולותיהם. 

םאידך־גיסא הביאו הגזירות ור,סכנות לחתירה לקראת מרות 
מרכזית, ומגמה זו מצויה גם בק" אחרות באירופה, וביניד,ן איטליה. 
מכאן גם המאבק על כס הרבנות הראשית של צרפת (סמוך ל 1393 ), 
בין ר׳ יוחנן טרום(ע״ע) לבין ר׳ ישעיהו בן אבא פארי, והחלק המכריע 
שנטל בו ר׳ מאיר ב״ר ברוך הלוי מוינה (ע״ע). ועדים של נציגי ק" 
קטנות בגרמניה התכנסו כד.נד,גת-ק׳ מרכזית (שו״ת פהר״ם מינץ, 
סימן ס״ג). מתח זד, בא לידי ביטוי ברור במחלוקת בעניין ועד בינגן 
(ת: 81 מו 6 ), בשנת רט״ז ( 1455/6 ). היו חכמים שקיבלו פינוי רשמי 
מטעם המלכות להיות רבנים (זסז 1£15 ח 11 ס 10 ך) על כלל היהודים שבת¬ 
חום הקיסרות או בחלק ממנה, ביניהם ר' ישראל איסרליין, ר׳ נתן 


'!כי¬ 

"יזכור" ?קהילות אשנגז 7 !:חרכו נרריפות 
ס••};!. סתור מסוריבוד ׳ 6 ? קד.י 5 ח סובלצץ 
ימנים 1850-1010 (תארכיו; הסרכזי לתו?־ 
רות הזם היהודי, ירומיים, 







83 נ 


קהלה 


184 


מאיגרא, מהרי״ל ואחרים — מגדולי חכמי אשכנז בזמנם. השלסונות 
חפצו לייעל בדיד זו את גביית המסים, וחכמים אלה ניצלו את 
מעמדם לחיזוק ההנהגה בק" באותם ימים קשים. אב. גר. 

על הק' היהודיות בדרום־איטליה ובסיציליה ביה״ב ידוע בעיקר 
ממקורות לא־יהודיים, והדברים אינם ברורים כל-צרכם. נראה שק" 
אלו השפיעו על היישובים היהודיים בצפון־מרכזר, של איטליה. כשם 
שהשפיעו עליהם המתיישבים שבאו מצרפת, מאשכנז ומספרד. דמות 
הק' התגבשה במחצית הראשונה של המאה ה 16 , לאחר תקופה שבה 
שלטו ביישובים היהודיים משפחות בנקאים. הקבוצות השונות בתוך 
הק' נאבק' על האינטרסים שלהז ועל מסורותיה! המיוחדות. הק' 
היתה מעין עיר בחוד עיר, וכדברי אליהו בחור (ע״ע! ם׳ "תשבי", 
ע׳ קהל)! ,וקורין לקיבוץ יהודים הדרים בעיר אחת ,קהל׳, והעיר 
שבה הקהל נקראת ק׳, כמו קהילת פאדובה או ויניציאה". מתוך כפי¬ 
פות להלכה הצמיחו הק* מבנים ארגוניים ודפוסי מנהיגות שבמס¬ 
גרתם חי הציבור היהודי באיטליה. 

על תולדות הארגון הקהילתי בספרד, ע״ע, עמ׳ 393 — 395 . 

4 . שלהי יה״ב; א. אירופה המרכזית. מסעי-הצלב (ע״ע, 

עמי 1119 — 1124 ) פגעו קשות בק״ עסק הריינוס במאה ה 12 , וגירו¬ 
שים וגזירות במאה ה 13 (ע״ע גרמניה, עס׳ 496/8 ), ובעיקר הדבר 
(ע״ע, עס׳ 782/5 ) במאה ה 14 , הביאו לנדידת מרכזי התרבות היהו¬ 
דיים בכיוון דרופ-מזרח — לאוסטריה. הק" שם פעלו עפ״ר סביב 
דמות רבנית מרכזית שהשפיעה גם על ערים סמוכות. תשובות 
הלכתיות רבות בתקופה זו עוסקות במעמדו המשפטי של הקהל ובק¬ 
ביעת דפוסי־פעולתו. גיבוש משפטי עקרוני להסדרי המסים בק" 
אשכנז כולו נתן במפנה המאות ה 14 —ה 15 ר׳ מנחם ממרזבורג (ע״ע 
מס, עמ׳ 1080/1 ). בתקופה זו נקבע גם מעמדו ההלכתי של המנהג 
המקומי — לצד ההלכה — וספרות ענפה הגדירה את מנהגי הק" 
השונות. וע״ע מנהג, עס׳ 976/7 , מעמדו של הרב הקהילתי נקבע, 
במידה רבה, בתקופה זו. על כך ע״ע רבנות. התכנסו אז כמה אסיפות 
רבנים, שניתן לראות בהן אח ראשיתן של מגמות על-קהילתיות. 
דוגמה בולטת לסמכות כלל-ארצית לא-פורמאלית היא תקנת ר' 
מנחם ממרזבורג לביטול מוסד המאון (ע״ע אשות, עמי 390/1 ) — 
שנתקבלה כחוק בכל אשכנז. האסיפות החשובות נערכו במגנצא 

( 1331 ), בארפורט 
( 1400 [?!)ובנירנברג 



( 1438 ). נסיון של 
אסיפת רבנים, ש¬ 
התכנסה בבינגן ב־ 
1462 . לקבוע סמכות 
מרכזית לק" אשכנז- 
עורר מחלוקת גדו¬ 
לה. באסיפות אלו 
ניתן לראות את ש־ 
לב־המעבר בין ק" 
אוטונומיות לחלוטין, 
כפי שהיו באשכנז 
עד למאה ה 13 , לק" 
פולניה בעלות ההנ¬ 
הגה הארצית החזקה. 
וע״ע ועדי הארצות. 
— תואר כלל־ארצי 
("ראש כל היהודים") 
היה במאה ה 16 לשת- 


׳עער ססנקש הקגות 
תי 51 ״י/ 777 נ (הארכיו! 


המהילה במאנסונזז 
המרכוי לתולדות העם 


דלן(ע״ע); כזה היה, 
יוסף איש רוסהים 


היהודי. ירושלים, 11751 ) (ע״ע). 


ככלל שמרו ק" פולניה על מסורת הק׳ האשכנזית באשר 
להנהגת הק׳ עצמה, אך מערכת היחסים הבין-קהילתיים היתה מור¬ 
כבת יותר. תחילה התרכזו ק" פולניה סביב ק״־אם גדולות, כגון 
פוזנא וקאליש. "הק־ הראשית" היתח אחראית לסביבותיה, וכך היה 
עד סוף התקופה גם בחלקיה המזרחיים של פולניה. התיישבות 
היהודים שם הביאה לניתוק החבלים מהמרכזים הישנים, והם הקימו 
ועדים לעצמם. במאה ה 16 התקיימו תחילה 4 ועדים גליליים ("אר¬ 
צות") : פולין-גדול, פולין־קטן, רוסיה ולובלין. סאוחר-יותר התקיימו 
למעלה מ 10 ועדי ,.ארצות״. באמצע הסאה ה 16 התאחדו הוועדים 
הגליליים, לצורך פעולה משותפת, ל״ועד ארבע ארצות", שהיה בי״ד 
עליון לק" ישראל בפולניה וגם מוסד חילוגי עליון("ראשי המדינות") 
שעסק בעיקר בסידור מסי הק״. ב 1623 נוסד ועד מדינת ליטא. 

יסוד האוטונומיה היהודית היתה הפריווילגיה ("קיום") המל¬ 
כותית, שקבעה את מעמד היהודים כ״עבדי האוצר" (ע״ע חסות, 
יהודי). הקיומים ניתנו לק" עצמן, ונכללו בהם זכויות אוטונומיות 
מפליגות, שאפשרו את בחירת מנהיגי הקהל ושיפוט עצמי. במסגרת 
משפטית זו, ומתוך מסורת הק־ האשכנזית, התפתחה הנהגת הק' 
בפולניה. מוסד ה״קהל" טיפל בכל תחומי המשטר הקהילתי והיו 
בו 3 רשויות: א) .,ראשים״ — 3 — 5 . פרנסים אחראים בפגי השלטו¬ 
נות. ובראשם "פרנס החודש", שהתחלף בכל חודש והיה סמכות 
עליונה בק ׳.■ ב) ״טובים״ — דרגה שניה, קרובה באפיה ל״ראשים״ 1 
ג) בעלי המשרות הקהילתיות, וביניהם דיינים, רבנים וגבאי מוסדות 
חק', בנושאי התפקידים בחר, אחת לשנה, חבר "בוררים", שנבחר 
מקרב משלמי המסים בק׳. בפוזנא התקיים במקביל מוסד ה״כשרים". 
שחבריו היו מנד.יגי הקהל בעבר, והם שימשו ,.בוררים" ומועצה 
מייעצת לקהל. 

כל ק׳ וכל חברה, כולל ארגון בעלי-מלאכה, ניהלו פנקס, 
שהכיל זכרון-דברים על אסיפות, תקנות, פעולות משמעתיות, 
הערכות מס, מאורעות היסטוריים ומגוון עניינים המשקפים את חיי 
הק' המקומית. פנקסים רבים נשתמרו, והם מהווים כיום מקור 
היסטורי נכבד לידיעת הק". בכל ק׳ במרכז אירופה היה גם "ממור- 
בוך״ (,.ספר יזכור״), שהכיל 3 חלקים: 1 ) תפילות שנאמרו מעל 
בימת ביהכ״נ: 2 ) רשימת נפטרים מנכבדי חקי: 3 ) סיפורי קידוש-ה', 
המנהג לקרוא אח שמות הנפטרים (בשבת שלפני חג השבועות) 
התפתח לאחר גזירות תתנ״ו, ולרשימה יסודית זו נוספו שמות קדושי 
גזירות רינדפלייש ( 1298 ) וגזירות אחרות. הממורבוך של קהילת 
מינץ, למשל, שבכתיבתו החל יצחק בן שמואל ממינינגן ב 1296 . 
עורכן באזכרת טבח מקלנבורג (ע״ע; 1492 ) וברנדנבורג ( 1510 ), 
ושמות הק״ שנספו בגזירות חמילניצקי ( 1648 ). במאות ה 17 —ר, 18 
הועתקו הספרים תבופוה, אך מאמצע המאה ר, 19 שוב לא עשו בהם 
שימוש. ספרים כאלה רווחו במיוחד באזורים הכפריים, ומעריכים 
כי בבוואריה בלבד היו כ 150 . ס. 

ב. בקיסרות העות׳מאניח לא התקיים מוסד על-קהילתי 
כבפולניה. בכל עיר התקיימו כמה ק״ — בעיקר לאחר גירוש ספרד — 
לפי ערי־המוצא של חבריהן. וע״ע קועיטא; תסלוניקי. תחילה ניסו 
השלטונות להעמיד מנהיג אחד ("חבם באשי") ל״מילט" (המיעוט) 
היהודי, אך ספק אם סמכויותיו הופעלו הרבה מעבר לקושטא. 
גם בקושטא עצמה נתעוררה התנגדות לנושאי תואר זה — 
בהיותם ״רומאגיוסים״ — מצד הק" האיטלקיות והאשכנזיות. ק" 
גולי ספרד — שהתנגדו אפילו לק' ספרדית משותפת — סירבו 
לחלוטין לקבל תכתיבים מחק" המקומיות, ובלחץ הספרדים ביטלו 
השלטונות משרה זו עד־מהרד,. במאה ה 16 היו בקושטא כ 40 ק", 
ובסלוניקי — מרכז התפוצה ד,ספרדית — אף יותר. כל ק׳ משילה 
היתה כעיירה נפרדת, ופעלו בה כל המוסדות הנחוצים. אחדות 
בין-קהילתית הושגה רק לנוכח בעיות משותפות רציניות: סכנר, 
מהחוץ, פדיון שבויים ויישוב א״י. 
















185 


קהלה 


186 


בסאה ה 19 ארגנה הקיסרות את כל ה״סילסים". אז הוקסה 
בקושסא סמכות משותפת לכלל היהדות העות׳סאנית, ברפות ה״חכס 
באשי", שסמכויותיו — על הנייר — היו נרחבות מאד, ואז גם 
הוכנסו הק" השונות תחת גופי־גג סקוסיים. שונה היה המצב בירו¬ 
שלים. עם גידול היישוב היהודי בה בפאות ה 16 —ד. 17 , היתד. הנהגת 
הק׳ הספרדית מייצגת היישוב היהודי בעיר כלפי השלסונות, אד 
היתה אופונומיה גם לאשכנזים, והם החזיקו בי״ד ורכוש משלהם 
בעיר. — עד שחרבה חצרם (ע״ע ירושלים. עס' 305 ). 

מבנה הק׳ הספרדית היה סיפוסי: מועצת בעלי־בתים ורב־ראשי — 
שחילקו ביניהם את הסמכויות — ושירותים שנוהלו ע״י מגוון גדול 
של רשויות. עם עלייתם של יהודים לא־טפרדים רבים לקראת סוף 
המאד. ה 19 , גברד. דרישתם לק" משלד,ם, ובעקבות לחצן של ממשלות 
אירופיות, שעולים אלה היו נתיניהן. ה^ימו התורכים לשחררם 
משלטון..ועד העדה". במשמר ה״כוללים", שאפיין אח החברה בירו¬ 
שלים, התקיימו זו בצד זו עשרות ק" אשכנזיות שנחלקו לפי ארצות 
מוצאן. הק' הספרדית שמדד, פחות־או-יותר על אחדותה, 

באפריקה הצפונית העות׳מאנית היה המצב שונה קצת בצורתו. 

אד זהה בתכנו. פעל שם ,.נגיד", ואולם מספר ה״נגידים" התרבה, 
וכנראה שנבחרו ע״י המושלים הסקומיים ובהסכמת הק" המקומיות. 
לעתים קרובות עברה המשרה בירושה. למעשה היה ה״נגיד" ראש 
הק', והוא ניהל את ענייניה יחד עם .,סובי העיר" וביה״ד המקומי. 
בתחילה נתפסד. חלוקה משולשת זו כייצוגיר. וכאחראית לחלוסין לק׳ 
כולה, אך אחרי המאה ה 16 נזקקה כל תקנה שתיקנו ■סובי העיר" 
עם ה״נגיד", להסכמת ביה־ד וד,ק' כולה. רווחה שיסת השתדלנות 
(ע״ע) (באלג׳יריה נודע השתדלן בשם הערבי "מקדם" ["גגז]). 
בזכות מעמדו בחצר רכש הלה במרוצת הזמן את כוח ה״נגיד". 

5 . העת ה ה דש ה. עם עליית המדינד. הלאומית המודרנית 
הלך והתערער סעסדד, של התפיסד, הקורפוראטיווית. שמכוחה פעלה 
האוטונומיה היד,ודית במדינה הביניימית. לראשונה יכלו יהודים. 
כיחידים, לחדור אל המבנה הפוליטי כאזרחים, סבלי לוותר בהכרח 
על קשריהם היהודיים. ואולם, בעקבות עליית המדינה האבסולו- 
מיסטית (ע״ע אבסולוסיזס), נפגעו מסגרות הק׳, שנאלצה להעביר 
את תפקידיה האזרחיים למדינה ולבנות עצמה מחדש כאגודה וולונ¬ 
טארית לפעולות דתיות מוגדרות. וע״ע אמנציפציה. תהליך הפירוק 
של מסגרת הק׳ היה ממושך. ב 1764 פורק ועד ארבע ארצות, ונציגי 
כל ק׳ ייצגו את קהילתם בפני השלפונות. השלטון האבסולוסיססי 
ניסה גם לבנות סבנד. רבנות צנטרליסטי; כזה היה מינויו של ר¬ 
דוד אופנהים (ע״ע) ב 1717 לרב־כולל של בוהמיה כולה. ב 1776 
קבעה הקיסרית האוסטרית מריה תרזיה (ע״ע) ארגון רבנות צנסר- 
ליססי לגליציה, שעמד תחת סמכות השלטון האזורי. מצב זה ביטל 
יוזף 11 (ע״ע) בל 172 . כשביטל את האוטונומיה היהודית כליל 
והעמיד אח יהודי גליציה תחת האדמיניסטרציה האוסטרית, להוציא 
ענייני־דת מובהקים. 

א, הק" הפורטוגליות. האנוסים שברחו מספרד ומפור¬ 
טוגל לארצות שיכלו לחזור בהן בגלוי ליהדות, היו הראשונים שיסדו 
ק" במשמעותן המודרנית כאגודה דתית. אף שעדיין ביקשו לעצמם 
פריווילגיות וזכויות ע״פ מסורת הזמן, הרי שמעורבותם הרבה בחיי 
הכלכלה, מעמדם החוקי המיוחד, ושאיפתם להופש־תנועה נרחב " 
שהורגלו אליו בהיותם חלק מן החברה שסבבה אותם בארצות מוצאם 
י- הגבילו אח הקף חיפושיהם אחר מעמד קהילתי עצסאי. יתר־ 
על-כן: הארצות שהשתקעו בהן. שהיו בין הראשונות למודרניזציה 
(הולנד. גרמניה, אנגליה, דנמרק ובורדו שבצרפת), לא יכלו להש¬ 
לים עם סידור של מדינה-בתוך-מדינה, שעולמם של יה״ב מצאו,ו 
כך, הגיוני ונוח. כך אורגנו קי׳ אלו מלכחתילד, כאגודות דתיות מורח¬ 
בות. שחבריד,ן לא היו אמנם אזרחים שווים בחברה הנוצרית, אך גם 
לא הוצאו כליל מרשות הגוף הפוליטי. במובנים מסוימים היו מוסדו- 



־";בהר( נאי וזןר־•:! פכה, תי!:״א/. 1701 (ד״ארכיז! הג׳רכז׳ להו^דית •;מם ד.'ד,וךי, 
•רוהייש אי׳י 04:4 נ) 

תיהן מגובשים יותר ■- במשמעות המערבית — מקודמותיהן. כך. 
למשל, הקימה הק׳ באמהטרדם ת״ת למופת, מפותח מאד לערמת 
המקובל בחינוך היהודי דאז. תמונת ק׳ שכזו עולה גם מכתבי האפו¬ 
לוגטיקה של התקופה׳ שנכתבו במטרה להשיג הטבוח שונות או 
לאפשר התיישבות יהודית. הק׳ מוןיגת בהם כגוף דתי בלבד, :טול 
מגמות אוטונומיות. כך הדבר בחיבוריו של מנשה בן ישראל (ע״ע), 
"תשועת ישראל". ואחרים, ובך גם בספרו של שמחה לרצמו(ע״ע). 
"מאמר על יהודי ונציה". 

ב.אירוסההמרכזית. חנועות־הגירה פנים־אירופיות הביאו 
להתפתחות צורות-ק׳ חדשות. עליית פרוסיה במאה ד. 18 הביאה 
לגלי־הגירה מן המזרח ־ הק" החדשות נאלצו להסתגל למבנה המדיני 
הפרוסי, והן אורגנו כפיקוח המדינה. המוסד הקהילתי שאפיין את 
המסגרות החדשות. נטולות האופי האוטונומי, היה ה-ןז 10 .י 111 ל- 1 )ח 1 ״ 1 
זזו^ו!•)(־, שצמח שם בתקופחיהמעבר. היתה זר התאגדות של בודדים׳ 
מאורגנת על בסיס אזורי, ולפיכך עלתה בחשיבותה על הק׳ המקומית. 
בבוהמיה. מוראוויה ראלזס היו ה״לנדסיודנשפט" מורכבים מצירי 
הק", בשיטה קתפדראטיווית מסרתית יותר. את עקבות המוסד כבר 
ניתן למצוא במאה ה 16 , אך את צורתו המלאה קיבל רק במאה ה 17 , 
ואז רווח מאד באירופה המרכזית. מעשרת המוסדות הראשונים 
בדוגמה זו הוקס אחד ב 1616 (הסךקסל). וכל השאר בשנים 1649 — 
1678 . בבוהמיה נוסד הגוף באמצע המאה ה 17 וחוקתו אושרה ב 1659 . 


1(7 


קהלח 


188 


ראשיתו שם במרד הק" הקטנות בכפרים נגד השתלטות קהילת פראג 
על יהדות בוהמיה; הן כפו הקפת פדרציה, שבה היה להן כוח ניכר. 

הסמכות העליונה היתד. לאסיפת כל ראשי המשפחות, או נציגי 
הק״ השונות, שהתכנסו פדי 3 (או: 5 ) שנים לקבוע את צורות 
המיסוי, לתקן תקנות ולבחור באב״ד המדינה, ב״פרנם הראש" 
ובשאר נושאי המשרות. לפי הנוהג המקובל היה "פרנס הראש" בד״ב 
גם השתדלן, ולעתים נשאה המשרה חותם משפחתי. למרוח ההפרדה 
הפורמלית בין המוסדות הרבניים והקהילתיים, הרי שרבנים רבים 
באו מאותד. שכנת עילית שהעמידה את הפרנסים, וע״כ חל עירוב 
מסוים בין הפונקציות. 

אפ:ן האבסולוטיסטי של המדינות הגרמניות הביא לצמצום 
סמכויות ה״לנדסיודנשפט״. במאה ה 18 נאלצו מנהיגיו להשתמש 
במימשל לזירוז גביית המס. ורבים מתפקידי ה״לנדסיודנשפט" 
הועברו ב־דרגה לשלטונות! הוקמו ועדות לענייני יהודים שחבריהן 
נכחו באסיפות הוועדים המקומיים. ובהדרגה השתלטו על ה״לנדסיו- 
דנשפט" עצמו. תהום סמכותם של בתה״ד צומצם, והיהודים נדרשו 
במידה גוברת להתדיין בבתד,פ״ש של המדינה. עד שלבסוף הוגבל 
השיפוט היהודי לעניינים דתיים בלבד, עם האמנציפציה בוטל 
ה״לנדסיודנשפט" כליל, או עכ״פ צומצמו סמכויותיו ביותר, 

ג. בצרפת. חוץ מאלזם. לא היתה לק* הכרה פורמלית 
לפני מהפכת 1789 — אף שאפשרו להן לפעול. המהפכה הביאה 
לאמנציפציה (ע״ע, עמ׳ 85-80 ) בשלבים, וזו הושלמה בכינוס 
הסנהדרין של נפוליון ב 1807 , משדהו היהודים רשמית את מעמדם 
הלאומי הנפרד, והתחייבו להיות אזרחי צרפת לכל דבר. בתמורה 
הקים נפוליון את הקונסיסטודיה (ע״ע צרפת. עמי 959 ), שבמס¬ 
גרתה אורגנו היהודים. לתכלית דתית. במבנה עדתי ריכוזי — 
במקביל לזה של המדינה הריכיזית שנפוליון עסק בהקמתה, המת־ 
כינת הקונסיסמוריאלית, שהגבילה את הק' נמעט לגמרי לפעולות 
שבמסגרת ביהנ״נ, תחת הנהלד, פורמלית של רנ-ראשי ורבני-עזר 
ששירתו בתמיכת הממשלה, התקיימה עד להפסקת הסיוע הממלכתי 
לגופים דתיים ב 1905 ; ואולם הקונסיסטוריה מוסיפה לנהל את 
יהדות צרפת על בסים וולונטארי, 

ד. לאנגליה באו מר,גרים אשכנזים בסוף המאה ה 17 , דרך 

צפון־מערב אירופה. תחילה הצטרפו לעדה הספרדית, ומשנתרבו — 
פתחו בתנ״נ משלהם. בתחילה לא ניסו העדות להקים ארגוני־גג. 
הסתפקו בזכויותיהן בחברה האנגלית והגבילו אה פעילותן לענייני 
ביד.כ״נ. לאחר גל אנטישמיות באמצע המאה ה 18 . בעקבות הצעת 
..החוק היהודי״ (ע״ע (ה|ממלנה (הןמאחדח, עמ- 919/20 ), התכנסו 
העדות ( 1760 ) לארגן ■ועד נציגים״ |;■נו. 0 (^) לנציגות 

מתואמת בפני השלטונור.. גוף זה התפתח בהדרגה לגוף הייצוגי 
של יהדות אנגליה, בעוד שהק" עצמן סיפקו את צרכיהן הקהילתיים 
הפנימיים. בסוף המאה ה 19 עברו תפקידי הייצוג חלקית ל״אגודה 
האנגלית־יהודית* (ח״תז; 01 סי 15 נ. יו״״סזילןןמצ•.). קבוצת־עילית 
שפעלה כארגון עליקה־לתי עד מלה״ע 1 ; אז הוחזר ל״ועד" תפקידו 
ובסיסו הורחב. 

ה. יהודי אה״ב נמעט שלא ידעו אפליה. עד לאמצע המאה 
ה 19 היתד, הק׳ היהודית שם גורם משני בחיי המהגר היהודי. 
ועיקר דאגתה היה לספק שירותי דת. חינוו וסעד בסיסיים. הק" 
היו על בסים עדתי; את הראשונות הקיפו מהגרים פורטוגלים (ע״ע 
אה״ב, עמי 9 ׳, 207 ). סמוך לאמצע המאה ה 19 צמחו אגודות קבועות 
לא־עדתיות (ראשונה להן; ■בני ברית" !ע״ע!), במקביל לבתד.כ״נ, 
מתכונת זו של גופים וולונטאריים קטנים, דתיים וחברתיים. התפש¬ 
טה מהר בכל רחבי המדינה עם גידול האוכלוסיה היהודית. עד סוף 
המאה ה 19 התהוו ק״ גדולות (של לפעלה מ 100,000 איש), שלכל 
אחת בתכ״ג, מוסדות סעד. בת״ס ומועדונים — בלא ארגון-גג, 
ולרוב גם בלא קשר ביניהן. 


■ 

1 # • / י ^ 
יי־ י 

^ י/ י ר 

ין ך ^ 

יי״ 1 ף״י/״*;נ/יי״ץ^י.<^ה׳).,<״ 

׳■*׳■ ■•־*-י"י׳י״י. י 7 


י 

ן^,—/•/•י ^ 

י*• '•,(;ויו!•! 

• ״י י♦•*׳ •*■ 4 * 

; ^ *״״״^^• 0 "י 
* י ^ י** ו ^ 

ן 4 ״*״^ •**■*־•*׳"•♦י♦/•♦ *יית•}■* " 

וי׳•'־•. *,* 1 ^ * 




נן ^ 44 ■ 


!־ר רייבזמי "זיווג ׳ע;י•־ פ־ווור פנילס •;!:ר־בסו בו ,.ב? בע?י בתים יכאל, ?•"ק 
פ״! ימייל ... ועח ני־בו>ו־ן ועת סותל/ נס בסופו נר'נ; 0 ו דאלסגוח וזרוניס 
אוזרוניס", !;א! זהבפריוז ה^אוסית והא־ניברפיכגיו־ת, ירי״.] 5 יכ •ע׳ 


6 . הק׳ והאמנציפציה. בראשית העת־החדשה היר ק" 
מזרח-אירופה בתהליך התפוררות, עקב שלפון פגום של מנהיגי 
הקהל. המריבות הפנימיות התרבו, וחובות חק" עלו, המאבק בין 
החסידים למתנגדים עוד החריף את המצב, וההגירות הגדולות 
מערבה השאירו ק" ותיקות מדולדלות, בבמות ובאיכות. מצב זה 
הביא את היהודים במאה ה 19 להתארגן במסגרת המציאות החדשה 
שהיתה עירונית באסיה ונטולת האינטימיות שאפיינה את ק" מזרח־ 
אירופה. תחילה נדמה היה שתיקלט המתכונת הקונסיסטוריאלית. 
אולם בראקציה למפלת נפוליון פותחו צירופים מגוונים של טכניקות 
קונסיסטוריאליות בבל מדינה — פרט לבלגיה. שדבקה בשיטה הנפו- 
ליאונית כנתינתה. כל השיטות היו כלל-ארציות; הן נתבססו על 
העדה. או על ביהכ׳־נ, כיחידה המקומית העיקרית, והניחו כפיפות 
להנהגה רבנית מרכזית והכרה מצד המדינה. במדינות כגרמניה, 
שוויץ, אוססריה והולנד, שהנורמה בהן היתה פדרלית או לא■ 
ריכוזית. נטו נם הק" להסדרים כאלה. 

ארנון הק" בגרמניה. באוססרידרד,ונגדיה ובאזורי-ד.השפעה 
שלהן. היה מפותח ומקיף מאד. בכל מקום פעלה ק׳ יחידה, מוכרת 
ע״י המדינה, שהחברות בה היתד, חובה, וחבריה שילמו ססים 
פנימיים; רק בסוף המאה ה 19 הותר שלא להימנות על הק׳. הק" 
המקומיות היו קשורות בברית פדראטיווית, על בסים סריסוריאלי. 
שליפת הממשלה נשארה ישירה, יחסית, עד ליפי הרפובליקה הווי׳- 
מאריה, שחוקתד, העניקה אוטונומיה קהילתית גמורד" בתנאי 
שההליכים הקהילתיים יהיו דמוקרטיים, לרבות זכות-בחירד. לנשים 
וקיום בחירות יחסיות. ב 1921 הוקם האיגוד של הק" היהודיות בפ■ 
רוסיה (! 1 ןוצג)־ו 0 ־\ 0% [>ןו 1.3 ־ €1 ו 01 י) 81 צו 1 שתי 1 ). שאייגד בתוכו 656 ק". 
וב 1925 התקיימו בחירות כלליות של ה 138 צ 11 ו 31 לז 70 '. בתקופה 
הוויימארית הגיע ארגון הק" בגרמניה לשגשוג רב, וכל הזרמים 





139 


קהלה 


190 


החשובים בחיי היהודים. ובעיקר בזרם הציוני, עשו מאמצים רבים 
לכבוש את חק". שחיו כלי יעיל-ביותר בחיי הציבור היהודי. על 
ארגון חק״ בגרמניח חוויימארית בסרסות ע״ע גרמניח, עם' 516/7 . 

באמצע הסאה ה 19 השתלטה הרפורמה על הק", וע״ב ביקשו 
האורתודוכסים להקים ק" נפרדות. תחילה התנגדו לכך גם הממ¬ 
שלה וגם ד,ק״, ואולם לבסוף אכן הוקמו ק״ נפרדות — אוטונו¬ 
מיות לחלוטין, או כפופות, להלכה בלבד, לק' המקומית — תחילה 
בפרנקפורט דמין (ע״ע, עס־ 332 ), ואח״ב בגרמניה (ע״ע, עמי 
510 ) כולה. 

המצב באוסטריה־הונגריה דמה באופן כללי לתיאור הנ״ל, אך 
הבדלים ניכרו ממקום למקום. ליהודי בוהמיה ומוראוויה היתה 
יותר אוטונומיה מאשר בכל מקום אחר באירופה המרכזית.' 52 הק" 
שם קיימו סדרי-פינהל ומששר נפרדים עד 1890 , עת חוקקה הקיס¬ 
רות חוק אחיד לארגון יהודיה. לפי הנוסחה הגרמנית. בהונגריה 
(ע״ע, עם׳ 867 ) היה המאבק הדתי חריף מבגרמניה, והביא ( 1871 ) 
לחלוקה— רשמית ומאושרת— של הק׳ ל 3 זרמים נפרדים: ליברלי, 
אורתורוכסי וסטטום־קוו (אלה שלא התערבו במאבק). 

ב 1822 בוטל ה״קהל״ בפולניה וב 1844 גם בתחומי רוסיה, אד 
למעשה המשיר ה,קהל" לתפקד בחשאי במשך כל תהפוכות המאה 
ה 19 . רוסיה היתה היחידה מבל מעצמות אירופה שאסרה על היהודים 
להקים מוסדות על-מקומיים — כדי למנוע את התארגנותם; ומאחר 
שדגלה בחיסול החיים היהודיים, היה הארגון הקהילתי ממילא 
מטרה מיוחדת להתנכלויותיה. לאחר ביטול ה״קהל" הועברה האח¬ 
ריות הפורמלית על הק" לידי הסשטרה וד,ממשל המקומי, אך את 
גבית המס והשגת מכסח המגויסים (ע״ע קנטוניסטים) הותירו בידי 
הק״ — דבר שפגע קשות במעמד מנהיגי הק״. נבר ב 1835 מינתה 
הממשלה רבנים מקומיים מטיעמה לטיפול ברישום לידות, פטירות, 
נישואים וכד׳. ברם, התפקידים החינוכיים, החברתיים והדתיים של 
הק" קוימו ע״י אגודות פרטיות שונות למיניהן, והרבנים שלא- 
מטעם וראשי שושלות החסידות הגדולות מילאו הלכה-למעשה 
תפקידי הנהגה שחרגו מעבר לק" המקומיות. 

מלה״ע 1 ור,מהפכה הרוסית הביאו לתמורות מפליגות. בראשית 
המהפכה הקיפו היהודים פדרציד. של ק" מקומיות, שנבחרו בולן 
בצורה דמוקרטית, אך הבולשוזיקים ביטלוד, ויסדו תחתיה קומי- 
סריאם יהודי. מאוחר-יותר שבו לעמדת הצאר, שלפיה אין להרשות 
כל ארגון יהודי, ארצי או אזורי. פרם למושבות היהודיות שנקרים 
(ע״ע) ולנסיון הקצר בבירוביגץ (ע״ע), צומצמו החיים הקהי¬ 
לתיים למספר קטן והולך של בתכ״נ, שפעולתם הוגבלה לניהול 
תפילות — וגם זאת תחת לחץ כבד מאד. למעשה אין ברוסיה ממשל 
קהילתי יהודי מאז שנות ה 20 . וע״ע מועצות. ברית ה-, עם,׳ 776 
ואילך. 

לאחר מלך,״ע 1 חויבו פולניה והמדינות הבלטיות לתת ליהודיהן 
זכויות תרבותיות של מעוט (ע״ע. עם׳ 32/4 ), ואף כי זכויות אלו 
הופרו יותר משכובדו. ניתנה ליהודים הזדמנות להמציא חינוך 
עברי ויידי למבקשיו. פעולת הארגונים הקהילתיים הוסדרה ע״פ 
החוק — בעקבות המתכונת הגרמנית יותר מאשר הצרפתית — 
והיהודים יוצגו בפרלמנטים כמיעוט לאומי. אבל למעשה משקף 
מצב היהודים באירופה המזרחית ביו שתי מלה״ע ירידה מתמדת, 
בגלל היחס הדו-ערכי של הממשלות. שמצד אהד השתדלו לגבש 
את מדינותיהן על בסיס לאומי-מודרני. המקנה יחס שווה לכל 
אזרח, אך מצד שני סירבו לקלוט את היד,ודים על בסים זה, לפיכך 
שמרו היהודים על ארגוניד,ם הפנימיים, פיתחו חיים פוליטיים — 
פנימיים וחיצוניים — ערים וקיימו מיגוץ רחב של מוסדות כלכ¬ 
ליים, חינוכיים ותרבותיים. הזרמים העיקריים היו של הציונות. 
— ששאפה לכבוש את השלטון בק״ — התנועות הסוציאליסטיות 
היהודיות והארגונים האורתודוכסיים. המאבק הפנימי בין המפלגות 


שהרכיבו את הק" בפולניה, ליטא ולטוויה היה, לעתים, חריף ומר. 
אבל הצד-השווה שבכולן היחה השאיפה לסמור על מידה זו או 
אחרת של שלטון עצמי, וכולן פעלו תחת לחץ כלכלי בבד של השל¬ 
טונות, שהצרו גם את אפשרויות הפעולה של הק". רומניה, שהיתה 
נוקשה במיוחד, עשתה ב 1928 את החברות בק" לחובה, אף שהתירה 
לספרדים ולאורתודונסים באזורים שהיו קודם־לכן הונגריים, להת¬ 
ארגן בק" משלהם. הק" אורגנו לפי מתכונת קונסיסטוריאלית, 
וד.רב-הראשי ייצג את היהודים בסנאט. 

כל־עוד היו הבלקנים תחת שלטון עות׳מאני, התמידו שם דפוסי 
ד,ק׳׳ של יה״ב המאוחרים — בשינויים קלים. משהשיגו מדינות 
הבלקן אח עצמאותן נעשו סידורים חדשים, ששיקפו את תחושתן 
הלאומית העזה ואח התנגדותן לאוטונומיה קהילתית סבל סוג שהוא. 

בולגריה אימצה את המתכונת הקונסיסטוריאלית ( 1873 ), אך 
התירה בסים קהילתי רחנ-יותר בזכות האהדד, שרחשו השלטונות 
לשאיפותיהם הלאומיות של היהודים, נתקיימו שם קונגרס ארצי. 
ועד-פועל ורבנות ראשית. לבל ק׳ היו מוגיצה ובי״ד משלה. יוון 
פעלה נגד מאמצי יהודיה להיבדלות, אך סייעה למוסדות יהודיים 
ועורדר, גופים קהילתיים שנבחרו באופן דמוקרטי. האזורים הלאו¬ 
מיים ביוגנסלאוויה פיתחו ואריאציות שונות למתכונת שנהגה ביוון, 
והגבילו מאד את הפעילות היהודית לתחום ההינוכי-דתי. חוזה 
לוזאן חייב את התורכים להעניק ליהודים זכויות-מיעום, אך הם 
רחו את הסעיף הזה ב 1923 בצורה פורמאלית. ומאז הוגבלה חק' 
היהודית לעסוק בענייני דת, אף שה״הכם באשי" נשאר הראש 
המכובד של הק׳ ע״פ מונחי המעמד הפורמאלי בהירארכיד, התורכית. 

ההל ב 1845 הונהגה באלג׳יריה, בהדרגד" השיטה הקונסיסטורי- 
אלית. ב 1867 הורחבה סמכות הקונסיסטוריד, בפריס על הקונסיס- 
טוריות האלג׳יריוח שבצפון, ורק בדרום נשארו היהודים עם 
מוסדותיהם המסרתיים. ב 1870 הוענקה ליהודים אזרחות צרפתית, 
ובמאה ה 20 הועסקו שם הדפוסים הצרפתיים. במרוקו ובתוניסיה 
(שלא נעשו לחלק מצרפת) קיימו הק" צורות מתוקנות של מוסדו¬ 
תיהן הפסרתיים, אף-כי בהשפעה צרפתית. סמכויות הרשויות 
הקהילתיות בשתיהן 
היו ממשיות יותר 
פבכל הארצות ה¬ 
אחרות שבאו תחת 
שלטון מערבי בעת 
החדשה. 

7 , העולם הח¬ 
דש. במאה ה 19 קמו 
ק" יהודיות באה״ב, 
קנדה, אפריקה ה¬ 
דרומית ואוסטרליה. 
במחצית השניה של 
המאה ה 19 נוסדו 
ישובים יהודיים קבו¬ 
עים באמריקה ה- 
לאטיניח — רובם 
בידי יהודים ממזרח- 
אירופה. שבד״כ הת¬ 
בוללו מהר, אחריהם 
באו ספרדים מה- 
מזרח-הקרוב, שהקי¬ 
מו ק" ע״פ מסרתם. 

במפנה המאות ך,* עש־ד ד,•־.•ער ■של פנקס ־ק־ילה קפורטונלית 



20/19 באו יהודים 


גחתים, ת״ע) 1710 ואי^ר. הזעהק ־ 7 ( 1£ ל! 1 
זהארביון המרכזי לתולדות העש •זיהורי 


רבים ממזרח־איתפה ירז־עלי^ ת־ד/זא׳ד) 


191 י:;ד 

לארגנסינה. ברזיל. מכסיקו ואורגואי. ובמספרים קסנים־יווזר גם 
לשאר מדינות אמריקה הלאטיניח. הם הקיפו ק׳ בסגנון ארצות 
מוצאם, כלו׳, ק" דתיות־תרבותיות המבוססות על שייכות אתנית 
ולא על מחויבות דתית, והמדגישות את הלשון היידית ותרבותה 
ואת יתר עדיי לאומיות התפוצה. 

הק" האשכנזיות נוהלו ע״י מועצות פדראשיודות על בסיס ארץ 
המוצא. בחירות מפלגתיות נעשו לנורמה, והתנהלו חיים מפלגתיים 
תוססים. כל המפלגות הציוניות והסוציאליסטיות הגדולות, ולפעמים 
גם המפלגות הדתיות. יוצגו כשם שנהוג היה באירופה המזרחית בין 
שתי מלה״ע. הפדרציות הקהילתיות הללו הקימו פיגוון רחב של 
שירותים וולונטאריים: בנקים, קואופרטיווים, בת״ס, מוסדות סעד 
וכד׳, שפרחו בעידודו של דור מהגרים בעל חוש לאומי מפותח 
מאד■ 

ראשיתה של יהתת דרום אפריקה ביהודים שבאו מאנג¬ 
ליה. וראשית התפתחותה קשורה בגל גדול של מהגרים מליטא. אלה 
יסדו את מוסדות הק' העיקריים. "ועד הנציגים היהודים הדרום- 
אפריקני" היה שלוחה של ..ועד הנציגים" הבריטי. אך מראשיתו 
היה פקיף־יותד, ואם־כי שאף להשתלט על כל התפקידים, השתדל 
תמיד להיות נציגה של כל הק׳. הק׳ קיבלה את מרוח הרב־הראשי 
של בריטניה, הפדרציה הציונית נעשתה לכוח הפוליטי הגדול בק׳, 
ואף ניסחה להתחרות ב״ועד הנציגים". 

היהדות האוסטרלית התפתחה כק׳ רק במאה ה 20 . חבריה 
ירשו מתכונת של ועד נציגים. לפי הדגם הדרום-אפריקני, והרחי¬ 
בוהו כך שלכל מדינה יש ועד נציגים משלה, וכל ועד קשור לחברו 
בהסדר פדרלי ע״י "המועצה המבצעת". לק" אלו של יהודים דוברי 
אנגלית משותף דפוס שלפיו קיים ארגון־הגג בעיקר כדי לייצג את 
היהודים בענייני-חוץ, בעוד שלכל איזור גוף מקיף משלו שאינו 
קשור בהכרח עם חבריו. 

במאה הסב היתה יהדות א ה "ב לצינור היהודי הגדול 
בעולם - אולי בכל תו״י. עד ספוד למאה ה 19 (עת גרו באה״ב 
כ 300,000 יהודים) היתד. היהדות שם מאורגנת בעיקר על בסיס 
עדתי, והק״ היו מאוחדות ב-נ 01 ס מ 103 ־ 1 !ווח\. 01 חמס׳ס! 

,,,""!)!׳!סז!). במקביל פעל ארגון ,.בני-ברית". שחלש על סניפים 
ומפעלי צדקה, שפעלו על בסיס מקומי. רוב בתה״ם היו פרטיים, 
וכך גם ניהול ענייני הכשרות. האיחוד העדתי לא היה מקיף ממש, 
בגלל נטייתו לרפורמה שהרחיקה ממנו עדות מסרתיות. .ועד 
נציגים״ נוסד ב 1859 , אך תפקידו היה מוגבל בהרבה מזה שבברי¬ 
טניה! מעולם לא הפך לגוף־הגג של היהדות האמריקנית, וסופו 
שמוזג ב״איגוד הק״״. בעקבות ההגירה הד,מונית נשנות ה 70 וה 80 
של המאה ה 19 , גבר הפיצול. עד מלה״ע 1 פעלו 3 גופים של בתכ״נ, 
נוסף על מאות בתכ״ג בלתי קשורים, כמה רשתות של אגודות 
לעזרה־הדדית. מוסדות־צדקה למכביר וכן ארגוני סעד וחינוך קהי¬ 
לתיים, פרטיים וציבוריים־למחצה, מאמץ להקים רבנוח-ראשית 
אמריקנית בשנות הסס נכשל, וכן נכשל הנסיון לייסד ק' בניו־יורק 
ערב מלה״ע 1 — זאת בגלל המחויבות האפריקנית לדמה חפשית 
ולוולונטאריזם. איש לא היה חייב להישמע לרב-ראשי אלא מרצונו. 
ורבנים רבים לא ראו שוב סיבה להגבלת הזדמנויותיהם ע״י ראש 
שמינה עצמו. כך, למשל, בעת שהק׳ ניסתר, לפתח לעצמה הכנסה 
ע״י הסדרת השחיטה. איימו עליה בתביעה משפטית — באשמת 
עבירה על חוקי מדינת ניו־יורק נגד טראסטים — והיא נאלצה 
לוותר. 

באותה העת כבר הוחל בהקמת מפעל הפדרציה, שעתיד היה 
להיעימות הספתח לאיחוד קהילתי באה״ב. בין 1891 למלד,״ע 1 יסדו 
כ 17 ערים פדרציות של ארגוני-סעד — שלפעמים כללו גם מוסדות 
חינוך — כדי לאפשר להן מגביות משותפות. לאחר המלחמה התפש¬ 
טה הגישה הפדראטיווית הזאת לפילנתרופיה, וכל ק', כקטנה 


ח 191 

כגדולה, הקימה פדרציה משלה. כן הוקמה ,.מועצה של פדרציות 
וקרנות-סעד יהודיות" כפורום להחלפת דעות. 

בתחילה ניכרה רגישות רבה לצרכים מקומיים, במיוחד בתחומי 
הבריאות והסעד, ורק לפדרציות בודדות היה סעיף חינוד. עם עליית 
היטלר לשלטון נדרש מאמץ כספי רב במיוחד. ואז הוקמה .המגבית 
היהודית המאוחדת" (\, 1 ; 1 ), לתאם את גיוס הנספים לסיוע ליהדות 
אירופה באמצעות הג׳וינט (ע״ע) וד. 1 ו. 0 ו 1 קל׳, ;>ח 1 ז 5 '.) 1 ג? [) 0 ו 1 תע 
(,המגבית המאוחדת למען א״י"). כמעט מיד הוחלט שכספי ה \,ן; 1 
יגויסו ע״י ארגונים מקומיים, בד״נ הפדרציות, וכך ניתן דחף נוסף 
לתנועת הפדרציות בשנים 1938 — 1940 , לאחר מלה״ע 11 הפכו הפד¬ 
רציות למעין "ק"" בסגנון אמריקני. 

עד סוף מלה״ע 1 תפקדו 3 גופים בנושא היחסים הקהילתיים; 
פזו״ 1 ו 1 ת 1 ס; 0 חב£]ז 0 וןןל, ("הוועד היהודי האפריקני"), שנוסד 
ב 1906 כזרוע של חברת העילית האמריקנית־יד,ודית, בפשרה ליטול 
על עצמו פעילות ייצוגית שקטה כדרך השתדלנים! ה 

מ 110 גג( 1 ( ,הליגה נגד השמצה״) של ,בני ברית״ — למל- 
חמה גלויה באנטישמיות, מקומית או ארצית; וה 
ל.ל.€ז 18 ו״ 0 ("הקונגרס היהודי האמריקני"). מלבד זה פיתחו ק" 
רבות, לאחר מלה״ע 1 , מועצות ליחסים קהילתיים בחסות הפד¬ 
רציות. ובשנות ה 40 הונהגה מידתימה של תיאום ביניהן. 

בתהכ״ג הלכו בדרכם־הם, רכל תנועה עסקה בעד^ח שלה, שייצגו 
אוריינטציה אידאולוגית מסוימת. בשנות ה 20 הוקמה,..מועצת בתהכ״נ 
באמריקה", לתיאום האינטרסים הדתיים, ארלם זו לא הפכה לבוה 
יעיל. הואיל וכל עדה היתה מוסד פרטי. לפי הסגנון האמריקני, לא 
היו לבתהכ״ג קשרים עם מוסדות קהילתיים אתרים. החינוך היהודי 
היה בעיקרו עניין מקומי, ולא היה לו שרם כלי-ביטוי ארצי. אף 
ש~הםועצה הארצית להינוך יהודי" רכשה מעמד של חשיבות 
בחוגים מקצועיים. הק׳ היהודית באה״ב השיגה, בסיכומו של דבר, 
צררה של ארגון כלשהו בתוזום המקדמי, אד החלוקה המשולשת בין 
הפדרציות, העדות והקבוצות הציוניות, מראה בעליל שלא צמתה 
שם שרם קהילת־גג. תנועת הפדרציות היא כיום הכוח החזק. והיא 
הנהיגה מבנה מסוים בחיים היהרדים באה״ב. 

על ארגונן של הק" בימי השואה באירופה ועל דרכי פעולתן. 

ע׳־ע גטו, עמ׳ 606 -~ 610 ; ור׳ תיאור מקיף של ה״יודנראט" בע׳ 
שואה. לדרכי שיקומן של הק״ מיד לאחר מלה״ע ) 1 ־־ ע״ע שואה, 
שארית הפליטה. על התארגנות הק״ היהודיות בעולם לאחר 1948 רעל 
מעמדן המשפטי והחברתי — ע״ע עם ישראל, עמ׳ 992 — 997 . 

דג. אל. 

ש. אסף. לסדרי בתה״ד באשכנז (המשפס העברי. א׳), תרפ״ד; 

מ. פרנק, ק״ אשכנז ובתי דיניהן, תרצ״ח; י, בעד, היסידות וההתחלות 
של ארגון הק׳ היהודית ביה׳יב (ציון■ ט״ו), חש״י; ש. אלבק, יהסר של 
רבגו תם לבעיות זמנו(ציין׳ י״ט), תשי״ד; הנ״ל, יסודות משטר הק" 
בספרד עד הרס״ה (ציין, כ״ה), תש״ך; א. פלדמן, לקירות הארגון 
הקהילתי בגסיכויוה הרומניות בתקופה התקנון האורגני (ציון, כ״ב)■ 
תשי״ז: ב. דינור, ועוד [עורכים!, כלליישראל. תשי״ז: א, א. אירבר. 
בעלי התיספות (מפתר: קהילית). השי״ז־. י. כ״ץ, מסורת ומשבר. 
95 ~- 138 ׳ תשי״ה; הב״ל. לתולדות הרבנות במוצאי יה״ב (בתיך: 0 ' 
זכרון לב. דה פריס), תשכייט! י. כהן, .הועד הקסן" של "בני מדינת 
אשבבד" (בתיך: ס׳ יובל לי. בער). השכ״א; ש. סימוגפון, הגיטו 
באיטליה ומשטרו זשם}, ר־שכ״א; הב״ל. ק׳ יהודית וקררפורציה נוצרית 
(בתיד: דת וחברה בתולדות ישראל ובתולדות העמים). תשכ״הי 
א. אשתיר. קיים לדמותה של הק׳ היהודית במצרים ביה״ב (ציון. ל׳). 
תשכ״ה; הנ״ל, תולדות היהודים במצרים וסוריה תחת שלטון המסלוכים. 
א׳—ג׳. תש״ר—תש״ל; ח. ז. הירשברג. תולדית היהודים באפריקה 
הצפונית. א׳. 2 ל 1 — 183 . תשכ״ה! ש. ד. גויסיין, חיי הציבור היהודיים 
יאור כתני הגניזה (ציון, כ״י), תשכ״ה? ש. כפראי. העיר היהודית 
בא״י כתקופת המשגה והתלמיד (בתול: מלחמה קודש וסארסירולוגיה; 
העיר וחק׳). תשכ״ח ז ח, ה. בדששיז, מקומה של הק׳־העיר בתולדות 
ישראל (שם!. תשכ״ת! הנ״ל, פרקים בתולדות היהודים ביה׳יב, 4 *— 

142 , תשכ״ס; הג״ל (עורך), הק׳ היהודית ביה״ב. תשל״י! י. היילפרין. 
יהודים ויהדות במזדודאירוםד״ 37 — 194 , תשכ״ט! ד, י. כהן. קושסן 
צום ראד (ציוו, ל״ה). תש״ל; י. ר. פארכיס. מבוא לתולדות יהדות 
אמריקה בתקיפת ראשיתה, 60 — 81 . חישל״א; א, הירביץ. לשיסישו 




93 נ ל 1 הלה ■ 

של המונח הכוהני ״עדה״ בהפרדת המקראיר. (תרביץ. מ׳), חשל״א; 
ד.י.אלעזד. ההיים המ-סדיי□ של יהדות אמריקה (תפוצות ישראל" י׳), 
תשל״ב/ג! הנ״ל, יהודי איראן של היוס (תפוצות ישראל. י״ג), 
תשל״ה/ו! מ. אלון. המשפט העברי. א׳—ג/ תשל״ג; א. גריסנין, יחסם 
של חכמי אשכנז הראשונים אל שלטון הקהל (שנתיז המשפט העברי. 

ב׳), תשל״ה: מ. ברויאר. מעמד הרבנות בהנהגתן של ק" אשכנז 
במאה המ״ו(צירן. בי״א). תשלי׳ו; ?/ :) 711 .ן 

.״ 1 ; 1922 — 1920 ,] 1-1 .זו/^ 1 /ן> 7 > /> 11 ה 7011 1/1€ ■ 0 ^ה 11 7£ /ו 1 } 11€ > 7 מ/ 

,ו 1501 \{ , 0 .• 1924 ,<:£?}!/ €\ 11 מיז ןמי;) 1 ״מז^׳ין 0 ' 0 ־//י> 5 . 1 ) 11 ^)[ ,חי־זז^ 

.ז/־>'.י>ן/ 0 /כ 50 6 תו 1 -:>. 7.1€111 ,. 1 >!; 1941 ה 1 י}ו 0 .^■ץ■<^ו^| 

.ץ 1 וו<ווו^ 1 {/ €0 ^ 771 , 00 ־ 031 . 5 ; 1970 מן ח)^ 4 <ו{ ־/•>/> 

-•>?/ 0 ) 1/1 / 0 ^>ה 0 ^ 7111 •)ן/ 7 .ת 1 ־זז 001 ,ג! .$ ; 1942 

,ץ)) 1 ) 50 ת 0 :)ה 0 ו 1€1 ו/))/•? ,. 1 >ו ; 1962/3 ,( 1.111 ^ 0 ו^ 0 ת)חוס x •) 

, 6 (} 0 -ו< £1 ■ 11 > 1 >>.ורו.€- 71€ ג/ז ^ 1110 ) €11/1113 71 ו 1 ?}ז 1.0 ; 1967/74 , 11 ־ 1 
; 969 ! ,׳(•/׳*ו־ז/ 1 ור 1 ( 1 -ר) 1 ')- 0 -) 1 ז 0 ■)■/ /ס )!סס// 7/16 ,. 1 ^ 1 ; 1965 , 11 ־ 1 
£ג(ז , £1.1-1 ] 50 כו. 11 . 0 ;ת 1 ) ) 1 ( 1 ,./וזח 13 ? . 11 

. 1972 ,( 11 , 15 :ו 11 ב 1 ש) 1 ו 1 .'ז ^.ס!) ) 1 ) 3 ) 5 

קהל^ת העמים הבריטית, ע״ע(ה)ממלכה המאחדת. 

קהלת, ספר־חכמד, מקראי. מספרי כתובים (ע״ע; וסהפש המגלות 
(ע״ע). ע״פ כותרתו; "דברי ק׳ בן דוד מלך בירומלים", ק׳ 

הוא שם מחבר הספד, ואמנם השם נזכר פעמים אחדות בספר, בגוף 
ראשון; ״אני ק' הייתי' (א. יב), בגוף שלישי; .,ויותר שהיה ק' חכם" 
(יב, ס). בלשון נקבה: "אמרה ק'" (ז, כז). ובצירוף ה״א הידיעה: 
-אמר הק" (יב, ח). שמות במשקל זה ישנם ברשימת עולי בבל; 
,פוכרת הצביים" (עד ב. נז! נחמ׳ ז, נט), "סופרת" (נחם׳ ז, נז) 
ובמקבילה .הסופרת" (עז׳ ב, נה). חז״ל והמפרשים הקחמים, 
יהודים ונוצרים, פירשו שק׳ זהה עם שלפה המלל. את השם הסבירו 
פלשון מקהיל קהל, או דורש לפני הקהל. וקישרו זאת צם הנאסר 
על שלפה: "אז יקהל שלפה" (מל״א ח, א)! "ויקהלו אל הפלד שלפד." 
(שם, שם. ב). וכך גם תרגמו השבעים: ^ףז.> 10 עחגזהו£■. יש 
שפירשו פלשון קובץ, אוסף. נ. ה. טור סיני (ע״ע) שיער שק' היא 
פלה עתיקה שפירושה פלך, ודימה לכך את הפסוק ברב׳ לג, ד: 
.תורד, צוד. לנו משה מורשה קהלת יעקב". הזיהוי "ק׳־שלפה" עדיין 
שנוי במחלוקת : אף כי גם מהייביו אינם סוברים שדווקא קי הוא 
מחבר הספר. ואפשר שחובר מאוחר יותר ויוחט. בצורה ממשית או 
ספרותית, לשלמה. 

ק' פותח בקביעה, שכל התופעות שבעולם, ובכללן חיי אדם 
ומעשיו, חוזרות על עצמן תמיד. והעולם עצמו קבוע ובלתי משתנה. 
פעשד, האדם עצמו הוא ,.ביד האלהים", ומהאן שאין טעם לחיי האדם. 
ואף אין ערך למעשיו, ק׳ בוחן את כל הערכים והצרכים שלמענם 
.כדאי״ לחיות — הנאות וצבירת עושר, בקשת החכמה וחריצות — 
ונוכח שאין בהם סיפ 1 ק נפשי. טענת האדם שהוא בחיר היצירים 
היא שקר, ו״פותר האדם פן הבהמה איו■ בי הכל הבל". ק׳ מפקפק 
גם בכוחה של האמונה בהשארת הנפש לנטוע נחפה ותקווד., אף 
שע׳׳פ המשמעות הפשוטה של דבריו(ג, בא) אינו מכחיש חיים לאחר 
המוות. אלא מפקפק בערכם. ק׳ מבשל את ערך המאמצים שמשקיעים 
בני אדם למען הדורות הבאים (ב, יח), והרהורים אלה, בצירוף 
הדגרה שאין מפלט פהפוות, מביאים אותו למסקנה, שלחידלון 
עדיפות על החיים. אעפ״ב אין ק' מטיף לאיבוד לדעת, והוא צמא 
לחיים; .ומתוק האור וטוב לעינים לראות את השמש" (יא, ז), 
ואף מטיף לעבוד בשקידה: "בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח 
ידד׳(יא, ו), לחיות חיי משפחה וליהנות מן החיים (ט. ז—ט). 

בעיית הסתירות הפנימיות שבספר ק׳ הטרידו את הפרשנים בכל 
הדורות. יש שביקשו ליישב את הדברים. הנראים כסותרים, בד,נחה 
שיש בספר תוספות. אתרים סוברים שק׳ לא היה עקבי, או שהביא 
דע-רת שונות וחלוקות. אבל אפשר שלא ביקש אלא להדריך את 
האדם בחכמה המעשית, שאחד מעיקריה הוא לא לשגות באשליות 
שווא רלהסתגל לחיים ע״י הכרתם. כך הוא גם בעניין יחסו של ק׳ אל 
עבודת האלהים. לכאורה יש בק׳ כפירה בעיקרי האפונה המקובלים: 


קהלת 194 

בהשארות הנפש. בבחירה החפשית ובשכר ועונש (ם. א—ב), ויש 
גם פסוק הנראה כפסיף להוללות: "שמח בחור בילדותך ויסיבך לבך 
בימי בחורותיך והלך בדרכי לבך ובמראי עיניך״ (יא, ט; אך סיומו: 
.ודע כי על כל אלד, יביאך האלהים במשפט"). פסוק זה נראה כמכוון 
בפירוש נגד דברי התורה: .ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" 
(בפד׳ טו. לט). אך יש גם הטפה לעבודת אלהים וליראתו (ה, א 
ועוד)! נראה שק׳ מחייב את עבודת האלוהים כחלק מהמעשים 
המחויבים, אע׳׳פ ש״הנל הבל" — ובמסגרת ..הבל" זה. אך אפשר 
שהוא סבור שהאלוהים הוא המציאות היחידה שאינה "הבל". יש 
שניסו לבאר את ק׳ כדיון אחד רצוף, אבל סביר להניח שהספר חינו 
אוסף של פסקאות ופתגמים בודדים, המסודרים ע״פ אסוציאציות 
מסוימות, כבספר משלי, אלא שבק' ניכרת יותר הרוח המיוחדת של 
המחבר. 

ייתכן שהפסוקים המסיימים את ספר ק׳ (יב, ט—יד) בדברי 
יראת־שמים, נוספו בידי אחד מתלמידיו של ק', ויש שסברו שפסוקים 
אלה היו מעיקרם חתימה לכל נתבי הקודש, בתקופה שספר ק׳ היה 
האחרון בקובץ התנ״ך. חיזוק לטענה זו בפסוק; "ויותר מהמה בני 
הזהר עשות ספרים הרנה אין קץ", הפכוון בנגד הספרים הגנוזים 
והחיצונים. 

כאחד פספרי־התכמה המקראיים יש לק' צדדים משותפים 
עם ספר משלי (ע״ע) הקשור ג״ב בשמו של המלך שלפה. כמשלי 
סביל ק' פתגמים לרוב ומאמרי מוסר לחיי יום־ירם. יש לו גם קרבה 
מסוימת לספר איוב (ע״ע), בהציגו אדם המתייסר ומתלבט בפתרון 
לשאלת סדר העולם ותכלית החיים, ובייחוד לבעיית הגמול. אכן, 
הבדל עקרוני יש נין עמדות ק' ונין איוב. איוב מתייסר וסוען 
שה' עשה לו עוול, ואילו ק׳ נהנה סכל תענוגות החיים ודווקא מתוכם 
בא להברת הבלות החיים! איוב זועק לאלוהים, ואילו ק׳ זועק לחללו 
של עולם, משום שלהרגשתו עיוות הצדק הוא אחד מגילויי ה״הבל"־■ 
שהוא יסודו של עולם — שלא יתבטל אף אם ישרור הצדק המוחלט 
בעולם. אין ק׳ כופר באל, ואף אינו שולל את ערך הפולחן וד,חיים 
הפוסריים, אלא שאין נבל אלה לתת טעם לחייו של אדם. 

יש בק' רעיונות, שגרעיניהם פזורים בכל יתר ספרי המקרא, 
ושלהם מקבילות גם בספרויות החכמה של בבל ומצרים. הנסיונות 
למצוא בק׳ רעיונות שאולים מאסכולות יווניות־הלניסטיות הוכחו 
בבלתי־נכונים, על זמנו של ק׳ ביקשו לעמוד פתור לשוני, הנוסה 
ללשון ספרי המקרא המאוחרים. הסלים "פתגם" ר״פרדס׳׳. השאולות 
מפרסית, מלמדות שהספר נכתב בימי בית־שני, אף שייתכן שהוא 
מבוסם על חומר עתיק. הנסיונות למצוא השפעת הלשון היוונית אינם 
מבוססים. יש הסוברים שהספר נכתב מעיקרו ארמית, והטבסט 
שבידינו הוא תרגומו העברי. אפשר שיש קרבה מיוחדת בין לשון 
ק׳ ללשון אוגרית, ויש שטענו שלשון ק־ היא ניב עברי צפוני מיוחד. 
עכ״פ הונה שלשון ק' שונה מלשון יתר ספרי המקרא ומלשון המשנה. 
בספר בן סירא כבר ניכרת השפעת ק׳, כאן אפשר לקבוע גבול 
אחרון לתאריך חיבור הספר■ קטעים ממנו נמצאו במערות קומראן, 
ומכאן שהיה מקודש בקרב בת זו. ע, ח. 

חז״ל התלבטו רבות בשאלת מעמדו של ספר ק׳, בעיקר משום 
שהוא, בחלקו, חריג אידאי וספרותי ממסורת ספרי המקרא. בראשית 
ימי בית שני עלתה על הפרק שאלת גניזתו (ע״ע גניזה) של הספר. 
כלו'; אי-הנללתו במקרא החתום (ע״ע מקרא. עם' 287/8 ). אפשר גם 
כי תקופה ידועה אף היה גנח בפועל, יחד עם משלי ושיר השירים. 
משום .שהם היו אומרים משלות ואינן מן הכתובים. עד שנאו אנשי 
כנסת הגדולה ופירשו אותם" (אדר״נ, א׳). אכן, הוכרון ההיסטורי 
על אודות נושא זד, כנר ניטשטש, כנראה. בסוף ימי בית־שני. שכן 
מלבד גרסה זו. לפיה נפסל ק׳ בגלל אי־התקשרותר כהלכה אל המסורת 
הספרותית של המקרא, אוסרים אחרים כי "בקשו חנפים לגנוז 
ספר ק׳ ספני שדבריו סותרין זה את זה. ומפני מה לא גנזוהו י 


195 


קהלת — קואורדינטיויות, תרכובות 


196 


מפני שתחילתו דברי תורה וסופו דברי תורה" (שבת ל', ע״ב). 
וע״פ נוסח שלישי "בקשו לגנח ספר ק/ שמצאו בו דברים שהם 
נוסים לצד מינות" (.והלו בדרכי לבך ובמראי עיניו")... חותרה 
הרצועה, לית דין ולית דיין. כיוון שאפר "ודע כי על כל אלה יביאו 
האלהים במשפט" אמרו, ,יפה אפר שלמה" (ויק״ר כ״ח, א׳). גם 
לאחר שנבלל במקרא החתום נחלקו בית הלל ובית שמאי — לפני 
החורבן — אם ק׳ .מטמאת את חיוים", מפני שלדעת בית שמאי 
"אינה מטמאת",.שהיא מחכמתו של שלמה ולא נאמרה ברוח הקדש" 
(ידים ג׳, ה׳ וחוספ׳ שם; עד ח׳, ג׳). 

מקומו של ק׳ בסוף "סדרן שלכתובים" (ב״ב י״ד, ע״ב), ושלמה 
חיברו לעת זקנתו, ש״בשאדם נער אומר דברי נמר, הגדיל אומר 
דברי משל, הזקין אומר דברי הבלים" (ילקוט, קהלת, תתקס״ה). 
אנשי כנסת הגדולה הם שהעלו את ספר ק׳ על הכתב (שם ט״ו, ע״א). 
לדעת תז״ל משקפות האמירות השונות הבאות בספר בגוף ראשון 
מצבים ראליים מהביוגרפיה האגדית רבת־התהפוכות של שלמה, 
שהורד מכסאו ע״י אשמדי(ע״ע) פלו השדים. וחיזר על הפתחים. — 
ועל כך ע״ע שלפה. 

מ. זר־כבוד, ק' (בתוך: חמש סנילות, עם פירוש מפורנז "דעת מקרא"). 
תשל׳ג(כולל ייבל') 1 ; 1950 ..:א ״■ן ״■*״ 47 ., 1 .רז 

. 1967 , 167 — 139 /ס !}(סס? ■ 0117 ? ,מג 1 ח-ו־£ן 3161 , 15 

קהמ 3 ה (גם קהמפה בקתזנ 1411 , 3 נ 1 וו 31 ו 1 > 1 ), קבוצת שבטים במחוז 
צ׳אמדו במזרת סובט(ע״ע).יש החושבים את הקו לעם נפרד ויש 
הרואים בר,ם ענף של העם חטיבטני. ב 1950 וב 1959 היו הק׳ פעילים 
מאד בהתנגדות המזוינת להשתלטות סין העממית על טיבט, במשך 
שנים ניהלו נגדד. מלחמת גריליה. אלפים אחדים מהק׳ עברו לנפאל 
כפליטים, או קיימו בידם את נשקם וארגונם הנפרד! פדי־פעם עסקו 
בפשיטות וגרמו להתנגשויות. 
תמ׳ ע״ע טיבט, עפ׳ 576 . 

ילןדו^ר; ?!המר רוז/ ע״ע לןמבוד;ה, לעזון; היסטוד;ה. 

קראה, אמיל ־*־־ 11£ ס 0 — ( 1857 — 1926 ). רוקח ומטפל 

במחלות־ררח. צרפתי. ב 1901 החל להתעניין בפסיכולוגיה, 

ובעיקר בורכי היפנתה (ע״ע) ור,שאת־עצמו (ע״ע סוגססיה). 
בהדרכת א. ברנהים (ע״ע) וא. א, ליבו ( 1111 מ 1 ״ 1.1 ) התוודע ק׳ אל 
טכניקת חשיפת הלא־מודע. ב 1910 יסד מרפאה קלינית בננסי, ובה 
ניסד. להשתמש בשיטת הפסיכותרפיה האפסירית שפיתח. המתבססת 
על השימוש בתבניות לשוניות קבוצות. שיש לחזור עליד,ן שוב 
ושוב בקול בוטח ומשכנע. ק' החדיר בחולה נכונות נפשית לקלוט 
גירויים מעין אלה באופן פירבי, והשתמש בהשפעה זו כדי להעלות 
את הלא־מח־ע של החולה אל התודעד,. הוא הדגיש תמיד שעיקר 
כוחו נעוץ ביכלתו להורות לחוליו כיצד להתדפא בכוחות עצמם. 
השפעת שיטתו חלפה במהרה. תיבורו הציקרי: 901 . מ 11 ;> 15 ז 191311 ב.! 
1£ חם 1 ם 15 ז €0 ח 18865110 ו 5 סזט 3 ' 1 ז 3 ק םוזזסוזז ("שליטר, עצמית באמצעות 
ההשאה העצמית המודעת״) 1922 . 

. 1957 * 11 ) £ז £141111 13 ״ס . 0 ״. 1 ,'< 1 ד]״א ,ין 

קואומינטן (גואומינדנג), ע״ע סון:ט־םן, עמ׳ 526 , סץ, 
עמ' 883 . 

קואופרציה, קואופרמיו, ע״ע אגדה עתופית, קואו־ 
פרטיו: אחידו; מושב עובדים; קבוץ. 

קואורדינטות, מערכות, ע״ע צירים, מערכות. 

קואורדינטיליות, תרכובות, תרכובות כימיות הנוצרות כאשר 
אטום או יון קשור לאטומים אחרים, או ליונים אחרים, 

במספר העולה על מספר המטענים או על דרגת החמצון של האטום 
המרכזי. 


היסטוריה, בראשית התפתחות הכימיה כבר הוכנו תרכובות 
שהכילו תערובות סטויכיומטריוח של שתי תרכובות או יותר, שכל 
אחת מהן מסוגלת להתקיים גם באופן עצמאי. תרכובות כאלו, למשל 
חקרנלים 0 ,מ 6 ., 1 ^׳(^ל.■ 1 ^.>ן כונו מלחים כפולים, כן היתה 
ידועד. קבוצה אחרת של תרכובות שהיו בנויות פמולקולה של מלח 
שהתחברה עם מולקולות אחרות שאינן פלחים. פהידועוח-ביותר היו 
החרכובות שבהן התרכובת הנוספת למלח היתר אמוניה (,.!•!זין). 
כך. למשל, ידעו שהוספת אמוניה לתסיסה המימית — הירוקה — 
של המלח ניקל כלורי הפכה את צבעה מיד לסגול. מתפיסה זו אפשר 
היה לגבש את התרכובת נ 1 !א 6 • , 01 ;א. תרכובת סגולה זו הוכנה 
מתרכובות שכל אחת מהן מסוגלת להתקיים באופן עצמאי. בצורה 
דומה אפשר להכין סדרת תרכובות בין פלטינה ארבע־כלורית 
ואמוניה. המכילות יון אחד של פלסינה ארבע-ערכית, 4 יונים של 
כלוריד ו 6 מולקולות של אמוניה. פאידו־גיםא התברר, שאפשר 
לבודד 5 תרכובות אמוניה (אמינים) של הפלטינה. ע״ם מדידות 
המוליכות החשמלית של תפיסות מימיות של תרכובות אלו, וכן ע״ם 
קביעה כימית של מספר יוני הכלוריד שאפשר להשקיע כסלתי-כםף 
(ע״ע כסף, עמ׳ 951 ) בכל תרכובת. נמצא (ר׳ סבלה 1 ), שב( 1 ) כל 
הכלור נמצא ביוני כלוריד הניתנים לשיקוע, ואילו ב( 2 ), ( 3 ) ו( 4 ) 
ניתנים לשיקוע 2,3 ו 1 יוני כלור. קיימת התאמה בין הירידה במספר 
היונים בכלל ויוני הכלוריד בפרס ובין המוליכות הפולרית של 
התפיסות הנמצאות במיהול אינסופי. 

ע״ס נתונים של התרכובוח האלו של הפלטינה ושל תרכובות 
רבות אחרות הציע אלפרד ורנד (ע״ע) את ת א ו ר י י ת הקואור¬ 
דינציה, המתבססת על 3 הנתות-יסוד; 1 ) רוב היסודות עשויים 
להתנהג באילו הם בעלי שני מיני ערביות, ראשונית ומשנית! ד.ן 
קרויות ביום מצב חמצון ומספר קואורדינציה. 2 ) ביסודות האלה 
מתקיימות הן הערבויות הראשוניות והן המשניות. 3 ) הערבויות 
המשניות הן בעלות מידור מרחבי קבוע. בתרכובות הפלטינה הנ״ל 
(סבלה 1 ) מצב החמצון של הפלטינה הוא 1-4 ומספר הקואוררינציח 
6 . בחרכובות המופיעות בסבלה 1 נמצאים הליגנדים בתיו המסגרוח 
המרובעות. סביב אטום הפלטינה המרכזי. הליגנדים עשויים להיות 
סעונים או ניטרלים (־ 01 או ,,!! 14 בדוגמה שלנו), והם מקיפים את 
האטום המרכזי. מספר הקואורדינציה 6 של התרכובות •יז? 
מסביר אף את קיום התרכובות ( 6 ) ו( 7 ) שבסבלה 1 . לפי ורנר ננ 1 צ־ 
א־ם הליגנדים בתרכובית אלו בקדקדי אוקסהדרון שבמרכזו נמצא 
יון הפלסינה בעל מספר תפצו! 4-4 . גם לתרכובות של קובלט 
וכרום במצב חמצון 3 ^ מספר קואורדינציה 6 , ולתרכובות של 
פלסינה ופלדיום במצב חמצון 9-2 מספר קואורדינציה 4 . לרוב יוני 
פתכות־הפעבר יותר ממספר קואורדינציה אחד עבור אותו מצב 
חמצון. ועוד: עבור אותו ליגנד ויון מרכזי עשויות תרכובות בעלות 
פפפר קואורדינציה זתה להופיע באיזומרים שונים (ע״ע איזוסריה). 


טבלה מס׳ 1 


ניסוח חדיש 

מספר 

יוני 

כלודיז 

מהסר 

יונים 

מוליכות 

מולרית 

תרכובת 

־ 401 "* 

4 

5 

523 

( 1 ) 3 א^ל 1:00-6 י 1 

־ 301 ' 011 , (,!!א)!?) 

3 

4 

404 

( 2 ) . 1 !א 5 ■ 1014 ? 


2 

3 

229 

( 3 ) ו.אא 4 ־ 014 )? 

־ €1 *(־ 01 ־(־ 1 !א) 1 ? 1 

1 

2 

97 

( 4 ) 11 ?א 014-3 )? 

01,1 ־(,!!א) 1 ק) 

0 

0 

0 

( 5 ) נאא 2 • 014 )? 

־!, 01 (־!!א)זק 1 ־!! 

0 

2 

109 

( 6 ) 01 !! ■,!!א . 101 ? 

־^[" 01 ;זקך^ 21 

0 

3 

256 

?1:014 21^01 (7) 


סוני תרכובות. ההבחנה בין ת״ק ובין טיפוסים אחרים של 
תרכובות כימיות היא בזאת. שנם האטום המרכזי וגם הליננדים 
מסוגלים להתקיים בנפרד כגופים (*"!ססנז!) כימיים יציבים. הפעילות 






197 


ר,ואודד'נציויות, תרכובות — ל,ואלה לוספור 


198 


הכימית של התה״ק שונה מזו של מרכיביה. וסכאן שאף תרכובות 
שאינן מכילות יון מרכזי מתכתי הן ת״ק, למשל; 


+ ( 1 ) 

נ, 11 א.ז 181 ■ ( 11 ) 

בשתי התרכובות המתקבלות מספר הקואורדינציה של הבור (ע״ע) 
הוא 4 , בעוד שב,ק 6 היה 3 . נמצא, שהליגנדים הנמצאים בקואורדי- 
נציה מסביב לאטום הבור אינם זהים ( 11 ). תופעה זו כללית לתיק; 
בתרכובת 1 (סבלה 1 ), למשל, הליגנדים זהים. בעוד שבתרכובות 
2 — 6 הם שונים. ידועות גם ת״ק שבהן מתקיימים יותר משני סוני 
ליגנדים, למשל: 

*י! 0 ( 0 ־ 11 )*(,.! 1 א) 00 ] 


בליגנדים שנהם יותר מאסום אחד (למשל, , 111 <) קרוי האטום 
היוצר את הקשר עם האסום המרכזי. ה א ס ו ם התורם. באמוניה, 
למשל, החנקן הוא האסום התורם. יש ליגנדים שבהם יותר מאסום 
תורם אחד, למשל, האתילן די־אמין(.! 1 א., 011 .־ 011 .. 11 א בקיצור 
מס). הנחושת (ט 0 ) יוצרת עמו ת״ק שנוסתתה , 150 ,( 10 ) 1011 , בעוד 
שעם אמוניה נוצרת התה״ק , 50 (,(, 11 נ<) 00 ).מספר הקואורדינציה 
בשתי תרכובות אלה הוא 4 . אך בעוד שבאמוניה אסום תורם אתר, 
הרי שב חס שני אטומי חנקן תורמים: 


,.x. 


\''ב" 

74 





*ל,)( 



פרטוס פס' 1 

(וע״ע נימיה. עמי 752 , ציור). 

את האמוניה מכנים מונודנססית < ה "ז הוא בידנטסי. תרכובות 
הקואורדינציה שבהן הליגנד קשור ביותר מאשר באטום תורם אחד 
מכונות כלאטים (!־ 16116101 ע״ע שם). כשליגנד קשור לשם יוני 
מהכת מכנים זאת קבוצה מגשרת (קג 01 ז 8 ז! 111 א 1 > 1 ז 11 ) . ואת התרכובת 
המתקבלת — קומפלכס מנושר(א־ 1 ק 1 ו 01 ־!!־?!,!זל). לדוגמה: התה״ק 
של ברזל תלת-ערכי כאשר הליגנדים הן מולקולות מים ויוני 
הידרוכסיל: 

*, 30 , 1 ) 1 

1 : 


תרפיט פס׳ • 1 

מבנה התה"ק. מספר תאוריות המבוססות על תורת הקשר 
הכימי הוצעו בעבר כדי להסביר הן את התכונות והן את המבנה של 
ת״ק. לפי תאוריית שדה־הגביש קיים פיצול של 5 אורביטלות 11 , 
אשר בד״כ הינן באותה רמת אנרגיה של יון מתכת־המעבד בנוכחות 
ליגנד, לשתי רמות שהאחת יציבה מרעותה. בשיטה זו אפשר לפרש 
בקירוב סביר שינויים בתכונות מגנטיות של יונים היוצרים עם 
הליגנדים ת״ק. השימוש בתאוריית הקשר הכימי (תאודיית האור־ 
ביטלות המולקולריות) ביחד עם תאוריית שדה־הגביש (תאוריית 
שדה הליגנד) נתנה תוצאות כמותיות מצוינות. 

יציבות. יציבות ת ר מ ו ד י נ ם י ת של ת״ק מתארת את 
הקף ההיווצרות של התרכובת כאשר המערכת נמצאת בשיווי-משקל 
כימי. לעומתה מתארת היציבות הקינטית את המהירות 
שבה ייווצר או יתפרק הגוף. שוני ביציבות קינטית מוצג בשתי 
התרכובות הקומפלכסיות ■^(.(,!!ייססס) ו״[,(נ 11 א)ס 0 )! שתיהן 
אינן יציבות מבחינה תרמודינמית בתמיסות חומציות חזקות. בטיפול 
בחומצה חזקה מתפרק קומפלכס הנחושת באופן מיידי, ואילו קומ¬ 
פלכס הקובלט נראה יציב־לכאורה, וזאת מחמת קצב פירוקו האיטי. 


קומפלכסים המניעים תוו־כדי היווצרם לשיווי־משקל באופן איטי 
נקראים קומפלכטים א י נ ר ט י י ם, ואלה המגיעים לכו במהירות 
נקראים קומפלכסים לביליים. 

קבוע שיווי-ד.משקל (עפ״ר במערכות לביליות שבהן שיווי- 
המעזקל מושב במהירות סבירה) לגבי הראקציה: 

. 1 ,) ז *" 1,1 

(״)ק = מתכת בדרגת חמצון *", . 1 = ליגנד, !> _ מספר ליגנדים) 
הוא: 


הסוגריים מציינים ריכוזים. 

קבוע זה משמש מודד ליציבות ונקרא קבוע ה י צ י ב ו ת, או 
קבוע היצירה. ככל שערכו טל קבוע זה גדול, עולה יציבות 
הקומפלכס. 

שימושים. עיקר חשיבותן השימושית של התה״ק הוא בתכו¬ 
נתן לקשור יוני מתכות בצורה שניתן לבצע עמן פעולות שאי-אפשר 
לבצע במתכות החפשיות או במלחיהן הפשוטים. בו, למשל, בכימיה 
אנליטית נעשה שימוש רב בכלאטים (ר' לעיל) הקושרים יסודות 
שונים באופן ספציפי ומאפשרים עי״כ קביעה כמותית מדויקת שלהם. 
כיו״ב משמשים הקומפלכסים לריכוו המים בדודי־קיסור, בתעשיית 
התרופות ובאמבטיות אלקסרוכימיות — לציפוי במתכות. סוגים 
שונים של כלאטים של מתכות נדיפים במידה מספקת שניתן לזקקם 
ועי״ב להפריד בין המתנות ולטהרן. בעיקר נמצאים בשימוש הכלא■ 
סים הנוצרים בין מתנות ובין האצטיל-אצטונסים ונגזרותיהם, 
היוצרות תרכובות נדיפות עם כמה מתנות-מעבר. גם קרבתילים 
של מתכות-מעבר משמשים לאותה סטרה (ע״ע קרבונילים מתכ¬ 
תיים). שתים מד,תרכובות החשובות־ביותר בטבע — ההמוגלובין 
(ע״ע) והכלורופיל (ע״ע) — הן תרכובות כלאטיות של ברזל 
ומגנזיום בהתאמה. 

- 1 ) 0 ) €01 ; 1969 , 4 ^חוו 0 < 1 <זז €0 011 }.{ 0 ן 17 ^ז €00 . 8 

• 0 ״)£ .! . 11 :* 1972 ,ץז 1 } 1 הז) 1 )€ < 2 מ 4 ז;ימ>״/ , 1 ז 0 ל.ת 1 ) 111 '\\ . 0 

.* 1972 ,ץז) 1$ (ח>%{€ { 0 , 6 '|?ו 1 ו 81 . 0 * 1611 

מג. שט. 

קואימברה (גז( 1 חז 1 ס 0 ), בירת מחוז בירה ליטורל, פורטוגל, 
24,350 תוש' ( 1970 ). ק׳ שוכנת על גדת הנהר מונדגו 
ומשמשת מרכז לשיווק התוצרת החקלאית של האיזוד — אורז, 
חיטה ופירות, יש בה תעשיות מזון (יין, בירה. ייבוש פידות) 
ותעשיות קלות (חרסינה, טכסטיל, נייר). ק׳ היא מרכז תרבות חשוב 
בפורטוגל, האוניברסיטה שלה היא הוותיקה במדינה (נוסדה ב 1290 
בליסבון, עבדד. לק׳ ב 1537 ). בעיר שתי קתדרלות ( 1170 , 1598 ), 
מחיאון וכנסיות. אסת־סים רומית חודשה ב 1570 . 

היסטוריה. בכ״י לאסיני מהמאה ה 4 מופיעה ק' ב 1 ז 1 ט 1 ת! 1 ח־\/, 
שהיתר. מבצר מורי לפעלה מ 100 שנה. ב 878 כבשה אלפונסו 111 
(ע״ע) מאסטודיאס. ק׳ קיבלה אח שמה כשעברה אליה הבישופות 
של קונימבריגד, ( 3 !! 1 ז< 11 ״ 1 חס 0 ). ב 1064 השתלט על ק' סרננדו 1 
(ע״ע) מקסטיליד. והיא שימשה בסיס לרקונקיססה של פורטוגל מן 
המורים. בשנים 1139 — 1260 היתה בירת פורטוגל. 

קואלה, ע׳־ע חיות כיס, 

קואלה לומפור (זנוקותע,! 313 ע> 1 ), בירת מאלזיה וד,מרכז 
התרבותי, המסחרי וד,תחבורתי העיקרי בפדרציד,. 452,000 
תוש׳ ( 1970 ) ! בק״ל-דבה 707,000 תוש׳. ק״ל שוכנת בדרום־מערב 
הצי-האי הפאלאי, כ 40 ק״מ מנמל פורט-סוטנם שלחופי מיצר מלקה 
(זדיע), במקום התחברותם של שני נהרות קטנים, קלאנג וגופבאק. 



199 


?ואלה מספור — קדכיו 


200 


מאז זכתה מאלאיה בעצמאות ( 1957 ) הוקמו בעיר ובסביבתה ספעלי- 
תעשיה רבים לעיבוד מוצרי הקלאות ומטעים (בעיקר צמג), לזיקוק 
בדיל, לייצור מזונות, טכסטיל, חמרי-בניין (בעיקר פלט), מכשירי־ 
חשמל, מוצרי-עץ וכימיקלים. כו מצוי בק״ל מפעל גדול של שירותי 
הרכבות. בעיר שתי אוניברסיטות ( 9.730 תלמידים ב 1972/3 } ומכונים 
גבוהים לטכנולוגיה ולשפות. 

רוב תושבי העיר הם סינים, ומיעוטם מאלאים (כ 30% ) והורים. 

ב!/׳ מהתושבים גר בפרוורי-עוני, שהירודים והצפופים שבהם שוכנים 
בחלקה הנמוך־ביותר של ק״ל, לאורך גדות הנהר גומבאק. 

ק״ל נוסדה ב 1857 , כעיירת כורי-בדיל וכחחנת־סחר לעובדי- 
מטעים. בשנות ה 70 של הסאה ה 19 התפתחה והיתה לעיר הבירה 
של סלאנגור (ע״ע מלזיה). משהוענקה עצמאות למאלאיה היתד. 
לבירתה ( 1957 ), ומאז כינון הפדרציה של סאלזיה ( 1963 ) היא 
משמשת כבירתה. בתחילת המאה ה 20 הגיעד, אוכלוסייתה לב 30,000 
נפש. ב 1945 — כ 150,000 וב 1960 — כ 316,000 . 

קואליו, קלארדי! ~ 10 ! 0£ נ) 10 נ.טב 01 — ( 1642 — 1693 ), צייר 
ספרדי. קי, שהיה בנו של פסל פורטוגלי, הכיר את הציור 
האיטלקי והפלמי מתוך האוסף המלכותי במדריד. אפשר שלמד גם 
תקופה קצרה באיטליה. ב 1671 עיטר בציוריו תקרד. בקתדרלה של 
טולדו, וב 83 ( 11 צייר ציורי־פרסקו בכנסיה האוגוסטינית בסארא־ 
גופה. ב 1686 היה לצייר-ד.חצר. יצירתו הגדולה, ציורו הגדול עבור 
האסקוריאל ( 1685 — 1688 ), המשקף, כמו במראה. את חדר תשסישי־ 
הקדושה, מהווה דוגמה אפיינית לאילוזיוניזם הברוקי. סקור הקומ¬ 
פוזיציה ביצירתו של ולסקס (ע״ע); מתוארים בה. בנאמנות ראליס־ 
טית, כ 50 דיוקנים, ביניהם של קארל 11 , אצילי־חצר, וגם דיוקן 
האמן עצמו. — ק' היה אחרון הציירים החשובים של הברוק הספרדי. 

. 1957 .€ .״ 0 . 1511-141111 .( 

קואן, ג׳וזף - ״ 6 ׳<\ 00 לק־ו״ז — ( 1868 . חתפורט [אנגליה] — 
1932 , לונדון), מייסד התנועה הציונית בבריטניה. בתהילה 
היה רחוק מעניינים יהודיים, אך קרובו, י. זנגדל (ע״ע), שכנעו 
להיות נוכח בקונגרס הציוני הראשון בחור אורח, ומאז דבק בציונות 
והיה עוזרו הראשי של הרצל בתחומי הפעילות בבריטניה. ק' היה 
הרוח החיה בייסוד הפדרציה הציונית בבריטניה ב 1899 , ונבחר 
לנשיאותה כמה פעמים. היה ציר בקונגרסים הציוניים למן הקונגרס 
הג׳. כן היה מנהל ,.אוצר התיישבות היהודים״ ( 00100111 ז 151 ע 1 וו 1 
) 115 -[ 7 ), לסן ייסודו ב 1899 ועד 1932 . ק' נתלווה להרצל במסעו 
לקושסא למו״מ עם חוגי השלטון ( 1902 ), והרצל עשאו לדמות 
ראשית ב״אלסנוילנד״ שלו — ג׳ו יוסף לוי. במלה״ע 1 היה ק׳ סן 
הבודדים נקרב המנהיגות הציונית שסייעו לז׳בוטינסקי בהקמת 
הגדודים העבריים. כן סייע לוויצמן במאמציו להשגת הצהרת 
בלפור. ב 918 ! היה הבר ב״ועד הצירים" לא״י, גזבר ההסתדרות 
הציונית, חבר הועה״פ שלה נשנים 1921/2 דדר "קרן היסוד׳ 
בבריטניה. ק׳ היה ציוני "מדיני" ותמך ברעיון הענקת מעמד של 
"רוסיניון שביעי" לא״י. 

קואנזים, קואנזימים, ע״עפנטותנית, חמ?ה;פרמנטים. 

קואר!, סר ניאל — ( 1 זג׳ 011 כ> 1901:1 ־ 511 — ( 1899 — 1973 ). 

מחזאי, שחקן, בימאי ומלחין אנגלי. ק׳ זכה להצלחה גדולה 
ראשונה במחזהו צסזזס׳ך סלד (״המערבולת״), 1925 . מכאן ואילך 
הרבה לפרסם מחזות, קומדיות־חברה עפ״ר. מר.ם 1 01 ׳':>? ׳ 1435 
(״קדחת־אביב״). 1925 , :סגתזק (״חיים פרטיים״), 11930 

מחזות מוסיקליים כמס-״ג • 611101 (..מר־מתוק״), 1929 ! תסריטים: 
:>׳ 8011 ¥0 \ ח 1 (״בו אנו משרהים״), 1943 , על הצי הבריטי 

במלדרע 8,000110101,11 81101 (״פגישה קצרה״), 1946 . מחזותיו סל 


ק', אותם גם הלחין וביים ובהם נפל תפקיד כשחקן, שופעים הומור. 
שנינות וציניות קלה. פ׳ השכיל לבטא את נימת הליאות והאכזבה 
של הדור שאחר מלה״ע 1 . למהזותיו הרומנטיים והפטריוטיים שיווה 
גוון סנטימנטלי. — קובץ סיפוריו הקצרים ( 580118101105 0011001011 ) 
י״ל ב 1962 , ׳ £351191315 1110 ! 1111 '. (״יומן המזה״ת״), 1944 , הם רשמי־ 
סיור מימי מלה״ע 11 . חיבורים אוסוביוגרפייס 1 101110311110 105001 ? 
(״ההווה: נדרך החיווי״), 10110,1937 ) 10 ) 10 011110 ? ("העתיד: סתום"). 
1954 . — ב 1970 הוענק לק׳ תואר-אצולה. 

. 11 ; 1933 .יו/ 1 / ^ז/! ,€.י 001 :וג 1 לבזמ .? 

. 1957 10 ה 10 ה 1 ו< 11 * €01 1€01 -< 11 >£ו! 7 , 1 ז 50 מ 141€110 וג 

קובד[, ריצ׳רד- 100 ) 01.8 1 ) 10831 ? — ( 1804 — 1865 ), מדינאי 
אנגלי. נולד למשפחת איבדם דלה ורבת-נפשות בססכס 
שבדרוס־אנגליה, ובמות אביו שלחוהו קרובים לשנים מפפר לביה״ס. 
כבן 15 נהיה לפקיד בחנות דודו. אח״נ פנה למסחר, ולבסוף נהיה 
לתעשיין מצליח במנצ׳סטר. ק׳ השתתף במאבק להשגת מעמד של 
עיר למנצ׳פטר, ומשהצליח המאבק נבחר למועצת העיריה, 

ב 835 ן החל מטיף. בסאסרים וקונטרסים, למדיניות־חוץ חדשה. 
שמסרתד, לא שמירה על מאזן־הכוחות, אלא דאגה לפיתוח הכלכלה 
בעולם ע״י ביטול הגבלות על תנועה חפשית של בני-אדם וסחורות. 
כשנוסדה נמנצ׳ססר ״הליגה נגד חוקי התבואה״ ( 1838 ; ע״ע ממלכה 
מאהדת. עס׳ 897 ), נהיה ק׳ לדוברי. הראשי ולמארגנה העיקרי. 
ובעזרת ידידו, ג׳. ברים (ע״ע). הפנה לקבוצת־לחץ אדירה, היעילה 
שבקבוצות-הלחץ במאה ה 19 . ב 1841 נבחר לפרלמנט. בטיעוניו 
שכנע בסופו של דבר את יריבו העיקרי. רה״ס ר, פיל (ע״ע), בצדקח 
עמדתו, וחוקי־ד,תבואה בוטלו( 1846 ). במאבק המםושך זנח את עסקיו 
וירד מנכסיו. ומגבית ציבורית הצילר, אותו. 

במי שנתן נימוס תאורטי לתפיסת חופש הסחר הבי״ל, נקרא שמו 
של ק׳ על תפיסה זו של ,.אסכולת מנצ׳סטר", שבה דגלו הליברלים 
באנגליה בסאה ה 19 ("קובדניזם"). הצר השני, המשלים תפיסה. זו. 
התבטא במאבקו של ק' לשלום ונגד חימוש, ב 1853 יצא בקונטרס 
נגד התפרצות השנאה לצרפת וזיר,וי נפוליון 111 עם דודו, נפוליוו 1 . 
בשנים 1853 — 1856 איבד הרבה מהאהדה אליו בהתנגדו למלחמת 
קרים, וב 1857 יזם ד,הלסת פרלמנט שגינתד, את מדיניות היד־החזקה 
של רד,״מ, לורד פמרססון (ע״ע), כלפי פין. בבחירות שנערכו אחרי 
הצבעה זו ניצח פמרפטון, וק׳ לא נבחר. כעבור שנתיים חזר ונבחר 
ודחה את הצעת פמרטמון להיות שר בממשלו" אך ניהל את המו״ט 
להסכם־מחר עם צרפת, וכלל בו את סעיף "המדינה המועדפת ביותר" 
(״הסכם ק׳״, 1860 ). סעיף זה הוכלל אח״ב בהסכמי־סחר בין מדינות. 

: 1918 . 11 ,״,>ז. 1106 . 0 .! ■.' 1903 .זו ז .€ ן״ ^! 11 !*•ל , 105 )< ,זג .( 

, 1967 . 0 , 1 )ר.ט 1 ן .!)), 
שגבהם המירבי 692 מ׳. הם בנויים בעיקרם אבן גיר ועשירים 
בסערות. בתוכם מבצבצים סלעים עמידים יותר היוצרים צורות־ 
ביתור דומות לעוגב! סבאן סקור השם: 01831105 (עוגב בספרדית). 
חופי ק׳ מפורצים מאד. בחלקם הם בנויים צוקים גבוהים ובחלקם 
הם חוליים. החופים משופעים בביצות וצמחיית מנגרובים. רוחב 
המפתן היבשתי רב וזאת בשל התשתית המורמת הנרחבת שעליה 
מתנשא האי. ק' עשירה במי תהום רבים המנוצלים באופן אינטנסיווי. 
הנהרות קצרים, וכמות מימיהם קטנה. הנהר קאוטו (ס 1 ט 03 ) הוא 
הארוך ביותר, 370 ק״ס. מפריד בין שתי מערכות ההרים המזרחיות 
ונשפך לים הקאריבי. ק־ עשירה בלגונות מלוחות, והידועה בהן 
היא .,לגונת החלב״ ( 133:110 3110 ם 1,3£11 ) המחוברת לים ב 3 תעלות. 

ג א ו ל ו ג י ה: ע״ע אמריקה התיכונה, עמ׳ 249 — 250 . 

אקלים. ק׳ סוכנת בתחום האקלים הטרופי. יש לה עונה 
יבשה (נובמבר־אפריל) המאופיין במשרע טמפרטורות קטן. הזרמים 
החמים שבחופיה יוצרים בהמשכם את זרם הגולף ומשפיעים באופן 
ניכר על האקלים בחופים. הטמפרטורה השנתית הממוצעת היא 
״ 25.5 . הטמפרטורה הממוצעת בחודש הקר ביותר, ינואר, היא 
״ 11.5 ובחודש החם ביותר, אוגוסט — ״ 27.8 . כמות המשקעים 
השנתית הממוצעת 1,370 ס״ם. בחודשים יוני־אוקטובר נושבות באי 
רוחות הוריקן חזקות המביאות בעקבותיהן משקעים עזים שגורמים 
לעתים להרס רב ופוגעים גם בחקלאות. יר. פ. 

א וכלום י ה. גידול האוכלוסיר, בק־ והרכבר. קשורים בגלי 
ההגירה לאי, בפיתות גידול קנה־הסוכר ובאירועים הפוליטיים. 
בתקופה שלפני פיתוח ענף הסוכר ( 1512 — 1762 ) הגיע מספר 
התושבים לב 150,000 . עם פיתוח נרחב של ענף קנח הסוכר ע״י 
הספרדים ( 1762 — 1868 ) חל גידול מהיר בשל הגירת ספרדים, 
צרפתים שברחו מהאיסי ופועלים מסין. בתקופה זו גדלה האוכלוסיה 
מ 177,620 נפש (מפקד 1774 ) לב 1.5 מיליון ב 1875 . בתקופת מלחמת 
העצמאות ( 1868 — 1900 ) חלה ירידה מסוימת בגידול האוכלוסין 
מחמת המצב הכלכלי הירוד, הגירה מעטה לאי ותמותה גבוהה, 
לאחר קבלת העצמאות ושילובה של קי בכלכלת אה״ב חל גידול 
מהיר באוכלוסין. ב 1907 היו בק׳ למעלה מ 2 נזיליון תוש׳, ב 1919 — 
2.9 מיליון תוש', ב 1931 — כ 4 מיליון תוש׳, ב 1953 — 5.8 מיליון 
תוש', ב 1970 — כ 8.5 מיליון תוש׳ וב 1972 — 8.7 מיליון תוש׳. 
שיעור הגידול השנתי ירד מ 3.8% ( 1907 ) ל 1.7% ( 1973 ) בשל 
ירידה בשיעור ההגירה. ם 1959 חל שיפור בתנאי הבריאות ושיעור 
הילודה עלה עם ירידת שיעור התמותה. ב 1973 היו 25.4 לידות לאלף 
תוש׳, ו 5.8 פטירות לאלף תוש׳׳. שיעור הפטירות הוא מהנמוכים 
באמריקה הלאטינית. 

אוכלוסיית ק- היא צעירה ורק כ 5.8% ( 1970 ) מכלל התושבים 
הם מעל לגיל 64 . הרכב האוכלוסיה: 72.8% ( 1972 ) לבנים (בעיקר 
ספרדים), 14.5% בני תערובת, 12,4% כושים ו 3% אסיאנים. 
ילידי האי המקוריים, האינדיאנים מהשבטים סיבוני וארואק. הוכחדו. 


ראשית ההתיישבות ה¬ 
ספרדית היתד■ ב- 
1511 , אולם גלי ההגי¬ 
רה העיקריים החלו ב¬ 
סאות ה 18 — 19 וגדלו 
מאד במחצית הראשו- 
נד. של המאה ה 20 . בין 
השנים 1933-1903 באו 
לאי 723,381 ספרדים. 
ברם, הגירה זו הופ- 
סקד■ למעשה עם קבלת 
העצמאות. גלי הגירה 
של קבוצות אירופיות 
קטנות היו בסוף המאה 
ה 18 עם בואם של 
כ 30,000 פליטים צרפתים מהאיטי, וכמו-כן קבוצות של איטלקים, 
גרמנים ואמריקנים שהגיעו לאחר מלתמת העצמאות. 

הכושים (יותר מ 800,000 עד מלחמת העצמאות) נחלקים 
ל 2 קבוצות עיקריות: 1 ) הכושים שהגיעו לאי כעבדים, בעיקר 
אחרי 1790 . 2 ) פועלים כושים שבאו מהאיטי ( 190,000 ) ומג׳מייקה 
( 121.000 ) בין השנים 1902 — 1932 . ב 1817 היו רוב תושבי ק׳ עבדים 
כושים. והם היו הנפגעים העיקריים בימי מלחמת העצמאות (רעב, 
מחלות, השמדה ע״י חיילים ספרדים) ומשקלם ומספרם ירדו. לאחר 
קבלת העצמאות המשיך מספרם לרדת בשל כניסת מהגרים רבים 
מספרד. בשנים 1853 — 1874 הובאו לאי 133,000 פועלים סינים. 
אמנם נחתמו עמם חוזי עבודה. אך הם חיו בתנאי עבדות. כיום 
( 1972 ) נותרו מהם רק כ 20,000 סינים, רובם זקנים. 

כ 57.7% ( 1965 ) של אוכלוסיית ק׳ היא עירונית. כ 90% מתושבי 
מחוז הונה הם עירוניים, אולם במחוזות אחרים רוב האוכלוסיה 
כפרית. עיר הבירה, הונה (ע״ע) היא העיר הגדולה היחידה באי 
ובד. 1.7 מיליון תוש׳ ( 1970 ). הערים האחרות הן: מריאנאו 229,576 
( 1960 ), אולגין 226,779 תוש׳, קמגואי 191,379 תוש׳, סנטיאגו דה 
קובה 166,384 תוש׳, סנטה קלרה 142,176 תוש׳, גואנטאנאסו 124,685 
תושבים. טי. רו. - פ. 

צומח. צמחיית ק' מהווה חלק של צמחיית אמריקה התיכונה 
והצומח שלד. הוא צומת טרופי גשום. מספר מיני הצמתים העילאיים 
נאמד ב 8.000 ומספר המינים והסוגים האנדמיים גבוה מאד. האופי 
הטרופי של צמחיית ק' ניכר במספר המינים הגדול של המשפחות: 
סחלביים ( 270 מינים), פואתיים (כ 300 מינים), מלסטומיים ( 156 ) , 
הדסיים ( 150 ), ביגנוניים ( 86 ) וכר. 

את הצומח של ק׳ אפשר לחלק ל 6 תטיבות: א) רצועת החוף, 

בה צומח הלופיטי מפותח מאד (מנגרובים וצומח מליחות של עשבים 
ושיחים), חולות החוף והביצות עשירות בצומח שהוא טרופי בעיקרו. 
בהם צומח של שיחים כסרופיטיים למחצה, גם קקטוסיים רבים 
מאפיינים רצועה זו! ב) צומח של סוואנות הכולל עשבים 
ושיחים, דגנים ודקלים ועוד! ג) יער מונטני טרופי עשיר מאד 
במינים של הסוגים , 13 נ 1 סת 0€€ , 01115 , £13 ־ 11 ז 00 , 111 ט 11 ץו 1 נ 03101 
3 ־ 1£3, 0x30111 ח 313 ? , 00513 ועוד. ראשי ההרים מאוכלסים ביערות 
אורן וערער. בגבהים שמעל ל- 1,000 מ' שולט יער לח מרובה 
סחלבים, שרבים, מטפסים ואפיפיטים! ד) יער טרופי לח הגדל על 
אבדגיר בגבעות המכונות 080165 )^; ה) צומח יער של ביצות 
המפותח בדרומו של האי! ו) סאוואנה של 10 מ • 1031 ? ואי- 

הארנים. במקומות אלה נפוצים: אורן קאריבי, אלון ורג׳יני ומינים 
של עצים אחרים. 

; 1943 ,( X111 ,.־י^סמס^[ . €01 ^} .€ / 0 7/1€ , 2 ד 1 ? 5£1 

תז 100 )־ 1 ש'׳ג ; 111 ) 0 -ו 810 1/1 ו? 1 וו€ ) 01111 1 ^ 811 ^ , 3 ו< 1 ב־ 0.11 .ק .[ 

. 1915 ,(ב 10 ז 16 ת^ 1.31111 ס! 500000 ז 1 וג 1 ? 1 !)ה 3 .> 11 וב 1 ? ,[. 05 ] 



203 


קוגה 


204 



קובה —כ^כלח 

החי של קי במנה עם פאונח חבל האיים האנטיליים של פמלכת 
החי הנאוסרופית. ניתן להבחין בה ב 3 קבוצות חפוצתיות: ( 1 ) מינים 
של סוגים סרופיים או קוםמופוליסיים. ( 2 ) מינים של סוגים או 
משפחות נאוסרופיות. ( 3 ) פינים וסוגים אנדמיים — בחלקם שהי¬ 
דיים ובחלקם תת-פוםיליים ( 40% ממיני היונקים של ק׳ הם אנד¬ 
מיים). קבוצה שרידית בולטת היא משפחת הסולנודונטיים מסדרת 
אוכלי-החרקים. צורות שריריות אחרות הן: הקדפדה הגמדית 
(נעזבלבת(! 11115 ו 111 ח 1 תז 8 ) ממשפחת דנדרובאטיים ולטאת הלילה 
( 133 ק׳;] 3 ז 11 ג 305 ״ 0 ) סמשפהת ^ 13 ^ 51 ט^תג X — שתיהן נאזטרופיות 
— וכן סוג ב] 0111 ממשפחת טבעוניים (£ג £1 נת 3 ר.*.נ 11 < 111 ו 3 נ) הכלל- 
טרופית. צורות אנדמיות מהיסוד הנאוטרופי הם: סוג מכרסמים — 
חוטיית-העצים (מרז 1 סזקנ 0 ) ממשפחת הנוטריים; עופות — משפחת 
הטודיים מסדרת כחלאים שהיא אנדסית לאנטילים 

הגדולים; מיני תוכיים {■ 130101 ־ 1 ] 1-3 \ 5,3 ק 0 ט 3 ב 1 0131113501112 ) ממשפחת אמנוניים. 

בק' ישנו גם מין תנין אנדמי (■■■>} 1 ( 1 ית 1110 105 ־ 1 ( 010001 ). בצד 
התנין האמריקני המצוי ( 115 ] 3011 . 0 ). נציגים אחרים של פינים וסו¬ 
גים רחבי־תפוצה הם מין יג התנין ( 010100011115 ] 5051£115 !ק: 12 ); 
מינים רבים מהנאוויתיים ( 0.5 זז 01 נ 1 ס 1-111 ק׳( 0 ) ■, מין צפרדע אילנית 
( 13 ץ 13 ) ומספר ניכר של עופות צפון אמריקניים חורפים. 

מ. ז. - עמ. מ 

כלכלתה של ק׳ מבוססת על החקלאות, ובעיקר על גידול 
קנה-הסוכר. בראשית שנות ה 70 הוערכה (מאז ההפיכה לא נמסרים 
נתונים ססטיסטיים רשמיים) ההכנסה הלאומית לנפש בב 700 דולר 
של אה״ב, מהמפוצעות באמריקה הלאטינית. 


קובה; כלכלה 


1974 

^1961/5 

היהידה 

המיצר 

5.926 

* 6,082 

אלפי טונות 

סוכר (מזוקק) 

400 

152 

" " 

אורז 

21.0 

37.1 

" " 

קפה 

45.4 

46.7 

" 

טכק 

7.500 

5,951 

אלפי ראשים 

בקר 

1.450 

1.296 

" " 

חזידם 

165 

37 ־ 

" טונות 

דגה 

140 


.. ׳> 

גסס 

5.9 

5.6 

" " 

נחושת 

32.0 

^28.2 

" " 

ניקל 

5.330 

2 5.220 

" " 

זיקוק נפט 

1,757 ג 

2 801 

" * 

מלט 

^187 

*36 

. . 

ברזל 


1 ) םפ 1 צע שנתי! 2 ) רק 11965 3 ) 1973 ; 4 ) 1972 . 


עם עליית קסטרו לשלטון 
ה ו ל א ם ו כל מטעי הסוכר, ענפי 
הכספים והבנקאות, כל מפעלי 
התעשיה שבבעלות הזרים ומר¬ 
בית הקרקעות. ההלאמה החלה 
את תהליך הפיכת כלכלתה של 
ק׳, שהיתה עד אז קפיטליסטית 
במתכונת אמריקנית. לכלכלה 
סוציאליסטית־ריכוזית. שבה מירב 
כוח־האדם מועסק במשק הציבורי 
(כ 82% מכוח העבודה). 

רמת חיי האוכלוסיה לא עלתה 
כמעט בשנים האחרונות ועדיין 
מונהג קיצוב מזון (לרבות קמח ולחם), הלבשה, הנעלה ודלקים. 
אולם האבסלה חוסלה, חלוקת המשאבים נעשתה צודקת יותר ושי¬ 
רותי החינוך והבריאות התרחבו. 

החקלאות היא, כאסור, בסיס המשק ועיקר התעסקות האוכ¬ 
לוסין ( 41% מכוח העבודה). הבולט בין גידולי החקלאות הוא 
קנו,־הסוכר (ע״ע סכר) שק' היא השניה בעולם (אחרי ברזיל) 
בגידולו והשלישית בעולם בהפקת סוכר מזוקק ( 1% מהתפוקה 
בעולם). גידול קנה-סוכר דחק גידולים מסרתיים אחרים! מאחר 
שלגידולו הוקצו השטחים הטובים ביותר נותרו שטחים שוליים ליתר 
גידולי החקלאות. הטנק, שהוא הגידול השני בחשיבותו בק׳, מגודל 
על כ 3% מהאדמות המעובדות ותורם לערך היצוא כ 5% בלבד. 

גידול הקפה, שהובא ב 1700 לערך מהאיטי, נדחק ע״י גידול 
קנה-הסוכר וכיום מיועדת עיקר התפוקה לצריכה מקומית, ומיעוטה 
ליצוא לארצות הגוש המזרחי, מגידולי הדגנים בולט גידול האורז 
(מיועד כולו לצריכה המקומית) שנהנה מעידוד ממשלתי רב בשל 
השפעתו על סל-המזונות ועל מאזן־התשלומים. 

בעידוד ממשלתי פותחו בשנים האחרונות גם ענפי היער. גידולי 
הירקות, חפירות והכותנה. עיקר התוצרת לצריכה מקומית ומיעוסה 
מיועד לתעשיה. 

משק ב ע ״ ח בק׳ מבוסס על מרעה טבעי (כ 40% משטחי 
הקרקע של ק') ומספק את מירב צריכת התושבים בבשר ובמוצרי 
חלב. 

ענף הדיג זוכה לעידוד ולפיתוח רב, ונמל דיג ליד הונה 
נבנה בסיוע ובמימון בריה״ם. 

ה ת ע ש י ה בק׳ מולאמת ברובד, ( 96% מערד הייצור מופקים 
במפעלים מולאמים)! עיקרה עיבוד מוצרי החקלאות ובראשם זיקוק 
סוכר. ב 1974 זוקקו בבתי הזיקוק של ק׳ כ 5.9 מיליון טונות סוכר 
ששימשו בעיקר ליצוא. ק' מייצרת גם מוצרי טבק נבחרים, ובעיקר 
סיגרים משובחים ("הונה"). תעשיית המזון משמרת ירקות, פירות 
ודגים, בעיקר לצריכה מקומית. בסיוע בריה״ם פותחו תעשיות 
מלס, נפט ותעשיה פטרוכימיה בסיסית. ק׳ עניה במחצבים. מפי¬ 
קים בה בעיקר עפרות ברזל, כרום, ניקל, מנגן ונחושת, כולם 
בכמויות קטנות. עיקר המחצבים מיועדים לחפרי-גלם, לתעשיה 
ולמלאכה המקומיות, ופיעוטם ליצוא (בעיקר ניקל). 

במערכת התחבורה מושקעים מקורות רבים והיא כוללת 
( 1970 ) 14,800 ק״מ מס״ב שמשמשות בעיקר לתובלה. יש בק׳ 
כ 18,930 ק״ס דרכים (כ ג/ 1 מהם כבישים) עליהם נעים כ 103,000 
כלי רכב. בק' שדות תעופה (ד,עיקריים — בהוונה, בסנטיאגו 
דה ק׳ ובקמגואי). הנמלים העיקריים —בהוונה ובסנטיאגו דה ק׳. 

סחר החוץ של ק׳ מתנהל בעיקר עם ארצות הגיש 
המזרחי ( 80% מערך היבוא וב 75% מערד היצוא). בדיה״ם קונד, 
מק׳ למעלה פ 50% מתפוקת הסוכר במחירים נבור,ים ממחירי השוק 
חבי״ל. אולם היא גם הספק העיקרי של מוצרי צריכה והשקעה לק׳! 






205 


יוגה 


206 


אין נתונים מהיפנים על הקף הסהר בין ק׳ לבריה״פ. ק׳ פקייפת 
קשרי סחר גם עם קנדה. הפפלכה הפאוחדת, גרפניה הפערבית, 
יפן וספרד. עיקר היבוא ( 1.3 פיליארד ד 1 לר, 1972 ) פוצרי פזרן 
( 19.1% פערך היבוא). דלקים ( 9.3% ). דשנים וחסרים כיפיים 
( 7.1% ), פכונות וציוד ( 18.6% ). עיקר היצוא ( 835 פיליון דולר. 
1972 ) סונר ( 76.9% פערו היצוא), סבק ופוצריו ( 3.2% ), ניקל 
( 6.2% ), דגר, ( 1.8% ). 

ה פ ט ב ע: פסו = 100 סנסווס (- 1 דולר של אה״ב בשער 
רשפי! = 0.17 דולר של אה״ב בשער חליפין חפשי ובלתי חוקי). 

מי. בר. 

ם ש פס. שיטת הפשפט בק׳ פבוססת על הפשפט הרופי (ע״ע 
רופי, פשפט) שהובא לאיזור ע״י הכובש הספרדי (וע״ע ספרד, 
עם׳ 332 ). כן ניכרת השפעתו של הפשפט האפריקני שנתן אותותיו 
באי לאחר כיבושו סידי ספרד ב 1898 . פאו שינוי הפשטר ועלייתו 
לשלטון של פידל קסטרו ב 1960 ניכרת השפעה גוברת של התפיסה 
הפשפטית הסוציאליסטית, ובפיוחד בתחופי דיני העבודה, החינוך, 
הקניין וד,פינד,ל. בפערכת בתהפ״ש בק׳ ביפ׳ש עליון, בתפ״ש של 
ערכאה ראשונה, בתפ״ש עירוניים וכן בתפ״ש פיוחדים לענייני 
בחירות, עבודד, וקרקעות ובתי־דין צבאיים. 

שופטי ביר,פ״ש העליון פתפנים ע״י נשיא הרפובליקה בהסכפת 
פועצת השרים של המדינה, ונוסף לשמיעת ערעורים, פוספד 
ביהמ״ש העליון ליישב חילוקי דעות המתעוררים בין גופי השלטון 
השונים בפדינה ולבחון את מידת חוקיותם של בל חוק ותקנה. 

כוחות פ ז ו י נ י ם. בס״ה משרתים בכוחותיד, של ק' 117,000 
איש, רובם פגויסי-חובה, לתקופת 3 שנים. תקציב הבסחון ל 1971 
היד, 290 פיליון דולר (האומדן האחרון שנתפרסם). הכוחות החצי־ 
צבאיים פונים 3,000 איש שומרי־גבול, 10,000 איש לשיסור פנימי, 
ו 100,000 אנשי מיליציה. הציוד כולו רוסי. 

בצבא היבשה 90,000 איש במסגרת 15 חסיבות-רגלים, 

ו 3 חטיבות־שריון. ישנם כ 600 סנקים, ותותחנות חזקה. כן ישנם 
30 כני־שיגור לסילי "פרוג", קרקע-קרקע, 

בחיל-האוויר משרתים 20,000 איש, והוא חזק יחסית. 
במצבתו 50 מסוסי פיג 21 . ועוד 125 פטוסי פיג 19 . 17 ו 15 . פלבדם 
ישנם פסוסי־איפון ותובלה ופסוקים. חיל זה מפעיל גם 24 סוללות 
טילי .גיידליין״, קרקע־אוויר, עם 144 טילים. 

לחיל-הים 7,000 איש, ולו כ 50 סירות־פשפר קטנות, 23 ססי״לים 
תוצרת רוסיד״ ו 15 פסוקים. 

חינוך. חינוך הובד, חינם ניתן לבני 6 — 14 : בכל שאר הגילים 
הוא ניתן חינם, אולם אינו חובה. הממשלה חיסלד. את כל פוסדות 
החינוך הקתוליים וד,יא פרכזת בידר, את כל מפעלי החינוך. 20% 
מתקציבה פיועדים לחינוך. הפטרה הפוצהרת היא לעצב טיפוס חדש 
של אדם הפועל לסובת הכלל. ב 1969/70 למדו בבתה״ס היסודיים 
1,560,193 תלמידים, בתיכונים — 160,857 , בטכניים — 42,507 ובס־ 
פינרים לפורים — 24,442 תלמידים. בק׳ מתנהלת פעילות נפרצת 
לביעור הבורות — הנעזרת גם בעשרות אלפי מתנדבים, הפגיעים 
אף לכפרים נידחים ביותר. פחשיבים מאד את ההכשרה הטכנית לכל 
סוגיה, ומשום כך נשלחים מדי שנה לבריה״פ כאלפיים תלפידי טכנו־ 
לוגיד״ בק׳ 3 אוניברסיטאות — בהונה (הגדולה שבהן), בסנטיאגו 
דד, ק׳ ובסנטר, קלארד,! ב 1974 למדו בהן כ 33,610 תלמידים. 

; 1964 { 0 1 ה) 1 ו/ €0 01 ^ו^ו 01 ^| ?;/* 7 .מ . 1 נ 

; 1970 1 > )^ 167 חי^\ז 2 ^^ו<ז£',^ ,!!!ת״חחא 6 נ\ן) 81 סי 45 ג) 0 י 1 זט 111 יזת 1 •ססגומז? 

, 1973 ^ ח 0 ווו>) 1 ו^£'. 1 .ן - 1116311 ^? 

ס.־ ח. א. 

ה י ס ס ו ר י ה. קולומבוס גילה את ק' בפסעו הראשון( 27.10.1492 ), 

וב 1511 הגיעו לאי 300 פתיישבים ספרדיים והקיפו יישוב בצפון- 
מזרחו. לפני גילויה ישבו בק׳ בני הסיבוני (■לפסמזס), הפריפיטי- 
וויים מאד, ושבטי ארוק (ע״ע פוארסו ריקו, עפ׳ 329 ) ! הספרדים 


אפדו את מספרם ב 50 — 70 אלף, אך תוך 50 שנה אחרי הכיבוש 
נותרו מהם כפה אלפים בלבד. בימינו שרדו מהם משפחות מעטות 
בהרי אורינטל, ולהן, כמשוער, מאפיינים של בני ארוק. 

ממסר המתיישבים גדל במהירות, וב 1520 היו בק׳ 7 מרכזים עי¬ 
רוניים — בהם סנטיאגו והונה — וכ 3,000 ססרדים, הם גילו זהב, 
בכמויות קסנות, ועד אמצע המאה ה 16 הוסיף היישוב לגדול. ואולם 
משכבשו הספרדים את יבשת אפריקה המרכזית והדרומית עברו 
לשם רבים מהמתיישבים בק׳ ומספר תושבי האי ירד. ספרד הועידד, 
לק׳ תפקיד אסטרטגי בעיקרו, בקבעה את הונה למקום המפגש של 
צי ספרד באפריקה במסעותיו לספרד. החקלאות נועדה בעיקר 
לצריכת התושבים עצמם ולצרכי הצי! הטבק וגידול הבקר שימשו 
גם ליצוא. 

כבר בראשית התיישבות הספרדים הוחל בגידול קנה־סוכר, אך 
בפאות השנים הראשונות לא נודעח חשיבות לענף זה. במלחמת שבע 
השנים (ע״ע) כבשו הבריטים את הונה ( 1762 ) 1 כעבור 10 חדשים 
החזירו את ק׳ לספרדים בחוזד, השלום שסיים את המלחמה, אך 
בתקופת שלסונם הקצרד, הביאו המוני עבדים כושים ח־וקימו אחוזות 
למטעי סוכר, דוגמת אלו שבאיים האחרים שבשלטונם בים הקריבי. 

להחדרת משק הסוכר כענף הכנסה עיקרי נודעה השפעת קבע 
בתחומים רבים: האוכלוסיה גדלה במהירות (ב 1774 — כ 161 אלף! 
ב 1817 — 553 אלף! ב 1860 — 1,300 אלף), ובמיוחד גדל מספר הכו¬ 
שים (ב 1770 — 39 אלף! ב 1840 — 400 אלף). קניית המוני כושים 
מאפריקה גרפה סכסוכים בין ספרד לבריטניה, שבמאה ח 19 לחמה 
בסחר העבדים (ע״ע עבדות, עמי 576 ). רק ב 1886 בוטלה העבדות 
בק׳ — וזאת נגד רצון הלבנים באי. הסבה שנערך ב 1791 בלבנים 
בד,איטי (ע״ע, עם' 306 ) ובואם של המוני פליטים לבנים משם לק', 
וכן מרד הכושים' בקי גופא ( 1812 ) — עיצבו במידה רבה את גישת 
הלבנים לכושים ואת מדיניותם: הם תמכו בחמשך שלטון חזק של 
ספרד, ובעת מרידתן של מושבות ספרד באפריקה נשארו נאמנים 
לד,. 

השואפים להשתחרר פעול ספרד לא רצו בעצמאות אלא בהסתס־ 

חות לאד,״ב. לדבר זה נמצאה תמיכה במדינות הדרום של אה״ב, 
שבד,ן נהגה העבדות: הן היו בסים לנסיונות פלישד, לאי, ופעמים 
מספר ניסתר, ממשלת אה״ב לקנות את ק' מספרד, אך נסיונות אלה 
נכשלו. 

במחצית השניה של המאה ה 19 היתד, ק׳ יצרן הסיכר הגדול 
שבעולם, וענף זה היד, הממוכן והמשוכלל ביותר. משק המטעים 
וזיקוק הסוכר הולידו בעיות חפורות בחברח ובמדיניות: אחרי 
שב 1865 נאסר סתר העבדים הכושים, הובאו פועלים סינים ומכסי- 
קנים בתנאים של מעין־עבדות וגיוונו עוד יותר את החברה רוויית 
הגזעים והמתחים! ההון לד.שקעות וד,סיכון בא פאד,״ב, שהיתד, גם 
היבואן העיקרי של הסוכר (כ 6 ׳, 5 , לעומת ספרד שייבאה 1/16 
ממנו), ושלטון ספרד. המושחת והבלתי-יעיל, עורר התנגדות גוברת 
ודרישה לאוסונופיה. משלא ניתנה אוטונומיה גברד, הדרישה לעצ¬ 
מאות. 

בשנים 1868 — 1878 התחוללה מלחמת העצמאות הראשונה. וב 200 
אלף איש ניספו בה. המלחמה נסתיימה משהבטיחד, ספרד להנהיג 
תיקונים, אולם רבים מהפורדים העדיפו לגלות לחו״ל, בעיקר 
לאר,״ב, ושם המשיכו לד,טיף לעצמאות. 

ב 1894 המילה אה״ב מכם על יבוא סוכר, ור,דבר גרם משבר חמור 
בכלכלת ק׳ משירד ייצור הסונר בנדי 85% . ב 1895 חודשה ר,ד,תקו- 
ממות, בהנהגת המשורר חוסה פרסי(ע״ע), מרסי נד,רג, אך המלחמה 
נמשכה, ריתקה 200,000 חיילים ספרדים, ובסופו של דבר התערבה 
בה אה״ב (ע״ע, עם׳ 191/2 ! וע״ע ספרד, עם׳ 371 ). במלהמת אה״ב־ 
ספרד (אפריל—דצפבר 1898 ) כבשו האמריקנים את ק׳. 

ק׳ הוכרזה למדינה עצמאית ( 1.1.1899 ), ואולם עצמאות זו היתד, 


207 


ר״בה 


208 



׳כ־כזנים •:;השירה םכיי;}לח ססטיו ב 5 זס פ־נוס. הסכנה באפיצע ם־צכו": ה 1 כב־ח־ 
ספד ורזז ננירכו שרזילתי 


להלכה בלבד, לפי שאה״ב לא הכירה בממשלה שהקימו המורדים 
הקובנים והשליטה באי ממשל כיבוש צבאי. ממשל הכיבוש עשה 
רבות לתיקון נזקי המלחמה. לפיתוח התחבורה והתקשורת ולקידום 
התברואה. והשגיו לחיסול הקרחת הצהובה היו מרשימים. אולם 
מאמצי הממשל להביא לידי אמריקביזציה של האי ויחסו למנהיגות 
הפוליסית של הקובנים עוררו התנגדות. ב 1902 הועבר השלסון לידי 
הקובנים. אך קודם לכן כפו עליהם האמריקנים לכלול בחוקת היסוד 
את תיקון פלאס 0 ח 6 רתנ 1 וו 0 ות\נ 11111 ?). שהסמיך את אה״ב׳ ע״פ 
שיקול דעתה. לשגר צבא לק׳ ולהתערב בענייניה הפנימיים ל״סובת 
העם הקובני״. ב 1903 קיבלה אה״ב בחכירה לצמיתות בסיס צבאי 
במפרץ גיאנסאנאמו ("חזבנ 11 ; 1 ״ 3 ט 0 ). 

״תיקון פלאט״ הופעל פעמים מספר, וב 1906 — 1908 שוב היה האי 
נתון לממשל צבאי אמריקני ישיר. רק ב 1934 הסכימה אה״ב לביטול 
סעיף זה. התלות של כלכלת ק׳ באה״ב גברה. לפי שהאמריקנים 
קנו את הסוכר במחיר גבוה יותר מאשר בשוק הבין־לאומי. שגשוג 
הכלכלה. כתוצאה ממיכון מודרני בהשקעות הון מאה״ב. החריף את 
הקיטוב המעמדי: רבים מבעלי המטעים הספרדים. שלרובם היו גם 
בתח״ר קטנים לזיקוק סוכר, יצאו מק׳ או שמכרו את תוצרת מטעיהם 
לבתח״ר גדולים שהקימו חברות אמריקניות! אח״כ השתלטו חברות 
אלו גם על' האדמות, והחקלאים הפכו לשכירים. 

תלותה של ק׳ באה״ב היתה גם מדינית, ובאה לידי ביטוי בשתי 
מלחמות העולם. בהן הצטרפה לק׳ למלחמה לצדה של אה״ב. יום 
אחרי שהחליט הקונגרס בוושינגטון על הכרזת -המלחמה. בשתיהן 
לא השתתפה ק׳ למעשה בלחימה. 

חוקת ק׳ היתה דמוקרטית־ אך דמלקרטיה לא היתה בה. השלטון 
היה בידי קבוצה קטנה של פוליטיקאים מקצועיים, שטובתם האישית 
היתה לנגד עיניהם, והארץ סבלה משחיתות. אי־יציבות בממשל, 
מרידות ואלימות ביחסים בין הגזעים, הנשיא ח׳ררדו מצ׳דו( 30 וזגץ-״ 6 
0 [ 1 צ 1 { 11€ אז 1925 — 1933 ) השליט משטר רודני. ואולם תסיסה חמורה 
פשטה בק/ כתוצאה מהשפל בכלכלה שניזקה מחמת השפל באה״ב, 
ושביתה והתקוממות אילצו את מצ׳דו לברוח לחו״ל. 

זמן קצר היה השלטון בידי רדיקלים. בהנהגת גראו סן מרטין 
(גז 11 ז 43 ן ״ 83 נ 1 בז 0 )׳ אך בהעדר נסייז כניהול המדינה התמוטט 
השלטון! בתנאים אלה השתלט פולחנסיו בטיססה (ס 01 ״€^ן"? 
111 ל! 631 ). בן תערובת שהיה סמל בצבא, וב 25 השנים הבאות היה 
הדמות המרכזית בק׳. בתחילה שלט בטיסטה באמצעות נשיאיס עושי־ 
דברו, שאת בחירתם הבטיח. במטרה לזכות בתמיכה עממית חקק 
בטיסטה חוקי עבודה מתקדמים. ב 1940 פורסמה חרקה חדשהי דמו¬ 
קרטית ביותר, ובה הובטחו חירויות הפרט וכן חופש העתונות רההת־ 
אגדות. עצמאות הרשות השיפוטית, ביטוח סוציאלי וכר. בתמיכת 


הקומוניסטים נבחר בטיססה לנשיא. ואולם ב 1944 ניצח יריבו, גראו 
סן מרטין, איש המפלגה ה׳אוסנטית" שלטון מפלגה 

זו הצטיין בחוסר יעילות ובשחיתות, יב 1952 חזר בסיססה ותפס את 
השלסרן. 

מאז 1919 — 1933 . כשנהג באה״ב איסור על אלכוהול׳ הפכה ק׳ 
למקום־משיכה להנאות: שתיה, מסעדות פאר. הימורים, מועדוני 
לילה ובתייבושת. תיירות זו, שבפיתוחה השתתפו חוגי העולם התח¬ 
תון באה״ב, תרמה הרבה לשגשוג הכלכלה. וההכנסה לגולגולת בק׳ 
היתה מהגבוהות באמריקה הלאסינית. ואולם מגאות זו נהנו מעטים 
ביחס. וההון הזר שלט בחלק גדול מאד במשק. פער המעמדות 
והשנאה למשטר הדיכוי של בטיסשה ולאמריקנים הולידו התנגדות. 
ובסוף 1956 נחתה באי קבוצת גולים ממתנגדי המשטר בהנהגת פ. 
קסטרו (ע״ע). מרבית אנשי קבוצה זו, שנקראה "עשרים ושישה 
ביולי״ (ע״ש נסיון נפל להפיכה ב 26.7.1953 ). בהרגו. ורק 12 מהם 
הגיעו להרי סירה מאססרה והתבססו שם. הקבוצה. שבין אנשיה בלט 
גם המהפכן הארגנטיני ארנססו גורה ("צ׳ה" (ע״ע)). ניהלה מלחמת 
גריליה, ובהדרגה גדלה משהצסרפו אליה תומכים מקרב הכפריים 
שאת אהדתם רכשה; מידת־מה של אהדה היתה ל״סידליסטים" (אנשי 
פידל קססרו) גם בערים. שם פעלה תנועת מחתרת עירונית שעסקה 
בחבלה ובטרור. בטיסטה הגיב בהחמרת אמצעי הדיכוי׳ אך משטרו 
החל מתערער. הקומוניסטים התנגדו למהפכה "הלא מקצועית" של 
קסטרו. והמדינאים הוותיקים המתונים סברו, שאהרי נפילת בסיסטה 
יסתפק קסטרר בפיקוח על הצבא והשלטון הממשי יהיה בידיהם. 
בקיץ 1958 גדל מספר אנשיו של קססרו, ואף שהגיע לכאלף איש 
בלבד — ההלו גם בלחימה בצד פעולות גריליה; התברר שהאלטר• 
נטיווה הממשית היחידה לבטיסטה הוא קססרר. בסוף 1958 השתלטו 
אנשיו על רוב הארץ וב 9 מ 1.1.1 נכנסו להונה. 

בניגוד להסכם שחתם קססרו קודם נצחונו עם המדינאים המתו¬ 
נים. לא נערכו בחירות כלליות. המשטר החדש הנהיג רפורמה אגר¬ 
רית. ואגב כך פגע בחברות אמריקניות בעלות קרקעות כאי. וכן 
הלאיס בתי־זיקוק לסוכר ורכוש אמריקני אחר. היחסים בין ק׳ לאה״ב 
הורעו, כיוון שקססרו נהג לתלות באה״ב את האחריות לחלייה של 
ארצו. וכן דרש שחפנה את הבסיס הצבאי שבגואגסאנאמו! האמרי¬ 
קנים חששו מתמיכת המפלגה הקומוניסטית במשטר החדש׳ והצביעו 
על משפטי-הראווה שערכו אנשי קסטרו לאנשי בטיסטה. ושבהב 
נידונו מאות אנשים להורג. גורם מתסיס ביחסי ק׳ עם אה״ב היו 
גילים קובנים — תחילה מתומכי בסיסטה. אח״כ אמידים שרכושם 
הופקע או שמעמרם נהרס, ולבסוף גם כמה מתומכי קסטרו, שהת¬ 
אכזבו משיטותיו ומהחלפת רודנות אחת. מושחתת ובלתי־יעילה. 
ברודנות אחרת. יעילה וברוטאלית. גולים אלה מצאו מקלס באה״ב, 
הקימו "מועצת מהפכה" ועסקו כפעולות חבלה וטרור ~ בעידוד אי 
בהסכמה מתוך שתיקה מצד אה״ב. האמריקנים הפסיקו את הסיוע 



ליבה: שיר באד־ המייב. סרוהי*, ?ר.ם 1 גת ?גי:. סנתיכי ר,מר.פ:ד.: 0 'סי; 

?*!טאי ; סיר? יזאהטרי, יא 0 ־?ז ש'גפ.'א;ו•:, חי־אז אריסי־דה. ע־ח גויאדה. ראז? 
שאסטדו 







209 


קובה — קוכט, וילים 


210 


לק׳ ואת המסחר עמה! זו נאלצה להתקשר עם בריה״מ. שקיבלה 
עליה לקנות את הסוכר המיועד לאה״ב ולהגיש סיוע לק'. בתחילת 
ינואר 1961 ניתקה אה״ב את יתסיה עם קי, ובאפריל פלשו לאי גולים 
קובנים בסיוע פעיל מצד סוכנות הביו! המרכזית של אה״ב (.\;. 0.1 ). 
פלישה זו ל״מסרץ החזירים״ ( 5 סט 0111 ס 0 110 631113 1£51 ? }ס ץב 6 ) 
נסתיימה בשואה לפולשים, כיוון שגעדרו גורם ההפתעה והסיוע 
האווירי, שהאמריקנים אמורים היו לתיתו! טעותם החמורה ביותר 
של מתכנני הפלישה היתה בהערכת התמיכה העממית בקסטרו 
ובהתנגדות להתערבות מכחוץ. 

בינואר 1962 הורחקה ק׳ מארגון מדינות אמריקה על שניסתה 
לייצא מהפכנות לארצות אחרות. בבידודה ובהששה מפלישה גברה 
תלותה בבריה״מ, וביולי ביקר אתיו של קססרו, ראול, שר ההגנה, 
במוסקווה כדי להשיג סיוע צבאי. בעקבות ביקור זה הגיעו ספינות 
רבות של בריה״ס לאי וכן אלפי סכנאים צבאיים. באוקטובר גילו 
מטוסי ביון של אה״ב שבק׳ הוקמו מתקני טילים. הדבר גרם לעימות 
החמור ביותר אחרי מלה׳ע 11 , הוא "משבר הטילים" של 22.10.1%2 
(ע׳ כרו מילואים, עמ׳ 8 ד 5 : 939 ) : אה״ב המילה הסגר על ק', וצ:ה 
נצטווה למנוע מעבר ספינות של בריה״מ לאי. אניות בריה״מ עמדו 
להגיע לשם כעבור שעות מספר; אך ההתנגשות נמנעה משנרתעו 
הרוסים, סבו על עקבם, והוציאו את סיליהם מק׳ בהתעלמם מתנאי 
קסטרו(שדרש לשים קץ לכל לחץ כלכלי, לפעילות הגולים הקובנים 
באה״ב ולטיסות הביון מעל ק׳, וכן לפנות את גואנטאנאמו). והס¬ 
תפקו בהבטחת אה״ב שלא לפלוש לאי! גואנמאנאמו נשארה בידי 
האמריקנים, חרף המצור ששמו הקובנים על בסים זה וחרף ניתוק 
אספקת המים אליו (חאפריקנים שלחו מים במכליות לבסיס). נוסף 
על הוצאת הטילים נדרשה ק׳ להחזיר לבריה״מ את המפציצים שקיב¬ 
לה ממנהו היא עשתה זאת רק אחרי לחץ ממושך, ויחסיה עם 
בריה״ם הצטננו. תלותו של קסטרו בבריה״מ החלישה את השפעתו 
כמנהיג מהסכן במדינות אפריקה הלאטינית, ונראה שגרמה להוגה 
דעות המהפכה, "צ׳ה" גורה. לצאת את ק׳. 

ק׳ היתה המדינה היחידה, שמדיניות החוץ שלה היא שקרבה 
אותה לקומוניזם. כבר בסוף 1961 הצהיר קסטרו על דבקותו בקו¬ 
מוניזם — כנראה במטרה לאלץ את כריו,"מ לתמוך במשטרו. אחרי 
משבר הטילים התאחדו אנשי.. 26 ביולי" עם הקומוניסטים ב״מפלגת 
המהפכה הסוציאלסטית". ואולם נמשכה ההתרוצצות בין מרכיבי 
המפלגה המאוחדת. באוקטובר 1965 ארגן קספרו מחדש את המפלגה 
והסב את שמה ל,.מפלגה הקומוניסטית". רק למפלגת השלטון הותר 
לפעול, וגברו המגמות הטוטליטריות של השלטון בכל תחומי החיים. 
זמן פה הטלטלה ק' בין מגמות פרו־סובייטיות ובין מגמות פרו־ 
סיניות! תלותה של ק׳ היא בעיקר בבריה״מ. אך היא שפרה על דרך 
משלה לקומוניזם, ובה בולטים מאפיינים של תנועת ״ 26 ביולי" 
מלפני המיזוג עם הקומוניסטים; הדגשת המאבק האנטייקולוניאליסטי 
(אנטי-אפריקני), פופוליזם והשענות על מלחמת גריליה (וטרור). 
בסוף שנות ה 60 ובשנות הסד הידקה ק׳ את קשריה עם מדינות 
אפריקה ואסיה, ובמיוחד עם הרדיקליות שבהן! ב 1973 שיגרה בו¬ 
הות לסוריה נגד ישראל, זמן קצר אחרי שניתקה את קשריה הדיפ¬ 
לומטיים עם ישראל (לפני כן היו יחסים טובים בין ק׳ של קסטרו 
ובין ישראל). ב 1975 מילאה תפקיד מרכזי בהבטחת נצחון לכוחות 
השמאל במלחמת האזרחים באנגולה. 

ם. לפיד. ק׳ — להבה בי^ב אמריקה. תשכ״נ },.€ 01 .־ £1 ת 0 ?. 8 .'■ 1 
, 1110103$ . 11 ; 1962 .ז*זםז 63 . 11 ״ .^י [ 1962 , 1 

. 1971 
מי. בר. 

יהודים. "נוצרים חדשים" נמנו עם המתיישבים האירופים 
הראשונים בק׳ ב 1511 . במאה ה 17 פתחו יהודים מברזיל עסקי מסחר 
עם איי האנטילים, ובמאה ה 18 הרחיבו יהודים מהולנד את קשרי 
המסחר עד לניו יורק, המבורג ואמסטרדם, זאת על אף שאחדים מהם 


נרדפו בידי האינקוויזיציה ורכושם הוחרם. הקהילה הנוכחית התגב¬ 
שה לאחר ניתוק ק׳ מספרד ב 1898 . משהפרידה החוקה הקובנית בין 
הכנסיה למדינה (בסדרת חוקים מהשנים; 1902 , 1928 , 1940 ), נת¬ 
אפשר קיומם החוקי של היהודים בק׳. הממשלות הדיקטטוריות, 
כולל זו של פידל קסטרו, לא נגעו לרעה בקהילה היהודית, בעיקר 
בשל אפיה הא-פוליטי. ב 1904 הוקמה קהילה אשכנזית רפורמית, 
וב 1914 — קהילה ספרדית — .,שבת אחים״. לפני מלה״ע 1 הגיעו 
לק' מהגרים יהודים מאירופה, תורכיה והמזרח הקרוב, וב 1920/1 
עברו דרך ק׳ מהגרים רבים בדרכם לאה״ב, ונשארו בה בשל הגבלות 
הגירה. מרכז קהילתי מקומי נוסד ב 1926 . ב 1933 — 1944 הגיעו לק׳ 
כ 12,000 פליטים מאירופה, ורובם עזבוה לאחר זמן קצר. בשנות ה 30 
התפשטה האנטישמיות, עם גבור הלאומנות הקובנית וההשפעה 
הנאצית. אז הוטלו הגבלות הגירה, וב 1939 נאסר על פליטי ספינת 
סנט-לואיס להכנס לק׳. 

ב 1925 היו בק׳ 8,000 יהודים וספרדים. אשכנזים ויוצאי אה״ב) 

וב 1952 ~ 12.000 , 75% מהם בהונה (ע״ע) ובסביבתה. בק׳ פספר 
בתכ״נ יהודיים. תנועות נוער, אגודות ספורם. ארגוני נשים ומרכז 
קהילתי גדול. מ 1925 הופיעו עתונים יהודיים. מהפכת קסטרו נתקב¬ 
לה באהדה, ובפעם הראשונה נתמנה יהודי לשר בממשלה, אבל 
השינויים במבנה החברתי והכלכלי פגעו ביהודים ואלפי יהודים יצאו 
את ק׳. כיום מצבם הכלכלי טוב. ב 1974 נותרו בק׳ כ 1,500 יהודים, 
מהם כ 1,000 בבירה. 

ג. מינקאיויטש, ציפערו און פאקגן ויענו אידמזו ישיב איו ק׳. 11952 

הו ז 1 (ו /?> >!{! הס 

. 1948 { 0 ץ 11 הו 14 ההז €0 ^ 014/11 } . 11 : 1925 

ר, 0 . ר. 

קובה (־לס^!), עיר-נמל. בירת מחוז היינו בדרום האי הונשו. 

יפן ! 1,350,000 תוש׳( 1975 ). ק׳ יושבת על חוף.,הים הפנימי" 

של יפן, בצפונו של מפרץ אוסקה, כ 25 ק״מ ממערב לאוסקה, אך 
קיים שטח בנוי רצוף בין שתי הערים לאורך חופי המפרץ. האיזור 
המטרוסוליטני של אוסקה-ק׳ (כ 15 מיליון תוש׳) הוא הגרעין 
העירוני-התעשייתי השני־בגרלו ביפן. ק׳ בנויה ברובה על רצועת■ 
חוף מישורית (אלוביאלית) צרה. ומשתרעת לתוך איזור גבעות 
לרגלי הרים תלולים שמצפין לה. רבעיד. התעשייתיים והמסחריים 
של הציר נמצאים סמור לחוף, ואילו פרוורי-המגורים — בעיקר 
לרגלי ההרים. נמל ק׳ הוא השני ביפן בהקף המטענים (ב 1974 עברו 
בו 121,700 אניות שהעבירו 195 מיליון טון) והראשון מבחינת 
ערכם. בק׳ מספנות מהגרולות בעולם, ובהן נבנו מאז ראשית שנות 
ה 60 אניות-סוחר ומכליות ענק. יש בק׳ מפעלי-תעשיד. לייצור מתכת, 
מכונות תעשייתיות. מכשירי השמל, מכשירים עדינים, כימיקלים, 
מוצרי-עץ ומזון ועוד. מחושבי העיר מועסקים כמישרין במפעלי- 
תעשיה. בעיר שתי אוניברסיטות (נוסדו ב 1948 וב 1949 ) ומוסדות 
שונים להכשרד, מקצועית. 

עד לפתיחת יפן לסחר ולהשפעה האירופית-אמריקנית ( 1868 ) 
היתה ק׳ כפר דייגים, ולפיכך היא הצעירה שבכרכי יפן. עיקר 
גידולד, החל בראשית המאה ה 20 , עם בניית מתקני נמל נרחבים. 
אלה שוכללו והורחבו במיוחד אחרי מלה״ע ) 1 . חלק גדול מהעיר 
נהרס בהפצצות במלחמה, אך שוקם תוך שנים מעטות. בגידולה 
ובהתפשטותה בלעה ק׳ את עיר-הנמל הקטנה וד,עתיקה היוגו 

(סזזס׳י!■!). 

קורט, וילים - ז 1 ;>נ 1 ( 1 ס 0 תזב; ¥111 \ — ( 1763 — 1835 ), עתונאי 
ומתקן־חברה אנגלי. אביו היה איכר בטרי(■ 01 זז 511 ), וק׳ לסד 
שגים מספר בבי״ם. ב 1784 התגייס לצבא, ומקריאד, עצמית בעת 
שירותו קנה בקיאות רבה בספרות אנגלית. ק׳ היד. רגיש מאד לפגיעה 
בצדק הבסיסי, ובהשתחררו מהצבא ( 1791 ) תבע את מפקדיו לדיו 
באשמת מעילות. הוא נרדף על כך ונמלט לצרפת. משם עבר לאה״ב 


211 


רןובט, ו'לי 1 


212 


והיד. לעתונאי ולמו״ל עצמאי בפילדלפיה. כ״טורי" תקף את מדיניות 
אה״ב ואת המשטר בה וד,גן על מדיניות בריטניד.. סגנונו העוקצני 
וד.תוקפני השניאו וסיבבו במשפטי־דיבה וקנסות. ב 1800 תזר לאנגליה. 
הוא דתה הצעה של רה״מ ה..טורי". וי. פיט (ע״ע), לערוך בטאוז 
של הממשלד,. ב 1802 יסד שבועון משלו ואותו ערך עד מותו. 

תהילה תמך ק׳ בממשלה, אך ב 1806 נהיה לרדיקל, בעיקר נוכח 
סבלם של עובדי החקלאות מחמת מצוקת המלחמה עם צרפת. היוקר 
המאמיר ומדיניות-הבספים של הממשלה. הוא הוקיע עוולות ושחיתות, 
הסתבך שוב במשפטי־דיבד, והסתה, שילם קנסות וישב במאסר 
( 1812-1810 ). השלטונות, שסברו כי אי־השקט החברתי - שגבר 
מאד אחרי הנצחון על נפוליון — נובע לא מתנאים אובייקטיוויים 
אלא מתעמולת .מסיתים״, ראו בק' את ..המסית״ הראשי, וב 1816 
שוב נמלט לאד.״ב. ב 1819 שב לאנגליה ולחם למען רפורמה פרלמנ¬ 
טרית, בהכירו שבלעדיה אין סיכוי להנהיג תיקונים; משהונהגה 
הרפורמה ( 1832 ; ע״ע ממלכה מאחדת, עמ׳ 896 ) נבחר לפרלמנט, 

כוחו של ק׳ היה לא בניתוחים עיוניים אלא בתיאור ישיר של 
המציאות. בסגנון ברור. נמרץ ואפקטיווי. כושר כתיבתו התבטא גם 
בספריו, על דקדוק השפה האגנלית ( 1818 ) ועל אנגליה הכפרית 
( 8£5 ;) 1 1 גתט 11 , 1830 ) ; זה האחרון נחשב לתיאור הטוב ביותר של 
תנאי החיים בכפרי אנגליה באותה עת. בצד אומע-לבד ורדיפת־הצדק 
שלו היה בעל דעות־קדומות, גם ביחס ליהודים. 

; 1953 .׳) 1 ,|זנ£׳ 1 . 11 ;' 1917 .־׳א /ס .,/; 1 ..(,־ד . 0,11 . 11 .ו 1 .ס 

. 966 ! רא , 01 ז 60 ג 0 .עו 1 

לןובטה, יסונרי ( 1899 — 1972 ), סופר יפני. קי התייתם מהוריו 
בגיל צעיר, גורם שהשפיע על נימת הבדידות ביצירתו, הדנה 
ביחסים שבין בני־האדם הוא למד ספרות יפנית באוניברסיטת טוקיו. 
ב 1968 זכה בפרס־נובל לספרות. בגיל 73 שלח יד בנפשו. — ב 1919 
חיבר את סיפורו הראשון, שגיבורתו, צ׳יו, שימשה דגם לסיפור 
שפרסם את שמו ברבים, ״הרקדנית מאיזו״( 1926 ), על אהבת סטודנט 
צעיר לרקדנית-בדרנית. ב״ארץ־השלג״ ( 1936 ) הגיע ק׳ לשלמות 
אמנותית בביטמן של דקויות־הרגש. צער מולדתו הכנועה ויפית 
משמשים נושא בלבדי נספרים שכתב אתר מלה״ע 11 : .אלף החסי¬ 
דות" ( 1949 — 1951 ), ״קולות ההר״ ( 1949 — 1954 ), ,היפהפיה הנר¬ 
דמת" ( 1960 ), ״קיוטו״ ( 1962 ). כ״כ פרסם 127 סיפורים קצרים, — 
ק' נמנד, עם קבוצת-ד,סופרים הנאו-סנסואליסטיים, שראו בייחוד 
האמנותי את מטרתד; העיקרית של הספרות ויצאו במחאה נגד 
הגישות התעמולתיות שנפוצו בה. כל כתביו של ק• י״ל ב 16 כר', 
1969 — 1970 . 

101 ^) 1 ) 41 , 4 .{\ ■ 01111 ^ 16 ^ 1 ינ/// ,יזזי-יילח^ .^ 1 

. 1970 •מ־׳^ו .'ל 11/14 

ק 1 ביז□ (מלאט' ג 11 < 9111 , קוביה), סגנון בציור ובפיסול, המבקש 
לתאר דימוי מושגי של העצם; נוצר ע״י פיקסו וברק (ע' 
ערכיהם). ראשיתה של תקופת התהוות הק׳ בציורו של פיקאסו, 
.העלמות מאויניוו• (־), 1906 ), ויצירות דומות שהושפעו מדרבי 
הפישוט הצורני ועז-התבעה של הפיסול האפריקני. בתקופה זו ניסו 
פיקאסו ובראק טכניקות שונות, כנו! תיאור בותמני של צדדי העצם 
תשונים, כדי להשתלט על בעיות המבנה של העצם ולד,ביא את תיאור 
הנפח התלת-ממדי לידי הרמוניה עם המשטח הדו-ממדי של התמונה. 
תם הגבילו אח נושאי ציוריהם לדומם, נוף ודיוקו ואת לרח-צבעיהם 
לגוונים ניטרליים כחום ואפור, כדי שלא יופר האיזון הצורני העדין. 
בטוף תקופה זו פיתחו את ר,..קצע״ (!!סג)) — שמעיקרו השתמש 
בו סזן (ע״ע) — כשיטה להגדרת המבנד, הגבישי של העצם לתיאום 
תלת-ממדיותו לדו-הממדיות של משטח התמונה. ביצירות הקוביסטים 
הפו הקצ-ע ליחידד, המבנית היסודית, ו ב ק׳ האנליטי ( 1909 — 
1911 ) השתמשו בו לשבידתן או ל״ניתוחן" של הצורות למשטחים 


?ובץ, אדפרד 

המרכיבים אותן. ואולם, 
עד־מהרד, הפך הקצע ל¬ 
יסוד עצמאי, שגרם ל- 
הבלעת העצם ברקע ול¬ 
היווצרות משתק-צורות 
מופשט. שניתן היד, ל¬ 
ייחסו לנושא רק באמ¬ 
צעות רמזים — כגון: 
השפם ב״דיוקן קאנוויי- 
לר״ של פיקאסו ( 1910 ). 
בנקודה זו של מופשסות 
טד,ורה.המכונד, התקו¬ 
פה ה הרמטית של 
הק׳ ( 1911 ), שבד, נש¬ 
תקע ונשכח הרעיון ה¬ 
התחלתי של דימוי מוש¬ 
גי, חזרו פיקאסו ויראק. 
יחד עט חואן גרים(ע״ע) 
שזה עתה התחבר אליהם, אל מטרתם הראשונית: תם הוסיפו מלים 
ואח״כ עצמים ממשיים, כגון קטעי עחונים, בטכניקה של קולד 
(ע״ע) — שתשתמש בה לראשונה פיקאסו ב״דומם עם מקלעת כסא" 
( 1911/2 )— ובאמצעותם התחילו בבנייתו-מחדש של העצם ממרכיביו 
הגאומטריים, במקום בפירוקו. שלב 1 ה, המכונה ק' סינתסי 
( 1912 — 1914 ), מעניק דימוי מומשג שטוח של העצם שהצופה 
קורא אותו יותר משהוא רואה אותו. כוס, למשל. מתוארת 
כעיגול (מפתחה כלפי מעלה), גליל (גוף הכוס כשהוא נראה מן 
תצר) וחצי-עיגול (קרקעית בית-הקיבול). יסודות אלה מוצבים זה 
בצד זד" ללא שימוש בפרספקטיווה. לשם יצירת דימוי חדש של 
המס. שבל המכיר .,לשו!" חדשה זו מסוגל "לקרוא" אותת. שלב זה 
של הק׳ מניח מקום לשפע של ואריאציות, לשיבה אל הצבע ולהרחבת 
האיקרנוגרפיד. המצומצמת (״שלושת המוסיקאים' של פיקאסו, 1921 ). 

הק׳ השפיע במירד, מרובה ביצירת כתב חדש ללשון האמנותית. 

רוב סמשיכיה הישירים של התנועה הציגו בתערוכת חתד-ד.זהב 
(!□׳ו^ מס 1 ;: 860 ) בגלריד, דה לה בואסי, ב 1912 . עם החשובים שבצייריס 
הצרפתים נמנו אלבר גליז (ע״ע) ודאו סטזנז׳ה (ז 86 ת 1€121 ל;; 1883 — 
1956 ) — שביקשו לנסח תאוריה-שבכתב של הק׳, ופרנן לדד, 
(ע״ע) — שפיתח צורר, מיוחדת משלו, קודם שסיגל לו את הלשון 
הגאומטרית של הק' הסינתטי. הק' האנליטי השפיע על הפופודיסטים 
האיטלקים ועל ציירי אגודת "הגשר" בגרמניד,. הוא חדר לרוסיה 
ביצירות שגל (ע״ע). מיכאיל לאריונוב ( 1964-1881 ) וקאזימיר 
מאלייויץ ( 1935-1878 ), ולאה״ב — ביצירותיו של מכם ובר (ע״ע). 
אחריתו של ד,ק' — ביצירותיהם המופשטות להלוטין של פיט מונדרי־ 
אן ודובר רלונה (ע׳ ערכיהם). בפיסול פותח ד,ק׳ בידי פיקאסו. 
אלבסנדר ארכיפנקו, דק ליפשיץ ואוסיס צדקין([זדקיו 1 ; ע׳ ערכידום} 
שביקשו לסגל את לשון הק׳ האנליטי ור.סינתטי למדיום התלת-ממדי. 
רק מעסות מן התנועות באמנות המודרנית לא תושפעי מתק׳. 
וע״ע פוטוריזם; מפשטת. אמנות. 

א. שמלר׳ הק׳., חשכ״ה• :׳י 1912 ,״€״ ״( 1 ,זסןןמנג!;)!׳(?.!- 

, 9 .ח ; 3 ( 19 , 161 <.ןו 1 וז- 1 . 0 

: 1953 116 /^/ 461 €111411 ,ץ 3 ז 0 ; 920 נ ,.){ 1 הוו 1 66 <] 

€ ,־וז? .£ ; 50 ) 19 ׳\•לוז}מ?^ 711/6111161/1 0114 ,€ ,רת 111 ו 11 זי> 1 ) עיירה בווליז, הרפובליקה האוקראינית, מצפון- 
מערב ללוצק. 

קהילה יהודית בק׳ ידועה מ 1536 . בשנות ת״ח/ת״ט נרצחו רוב 
יהודי ק'. ב 1650 שוקמה הקד,ילה בחסותו של המלך ין קז־ימיז׳ ח 
(ע״ע). ב 1795 היו בק׳ 811 יהודים. במאה ה 19 היתה ק׳ למרכז 
מסחרי והאובלוסיה היהודית גדלה. ב 1897 ישבו בק׳ 8,521 יהודים 
( 48% ), נין שתי מלח״ע ארגן הבונד איגודים מקצועיים רהיתה לו 
השפעה על יהודי ק׳. ב 1959 היו בק׳ ה 17,000 יהודים (כ 50% ). 

קובלוסקי, סודה(סופיה) --ד,פ 0 > 1 ד, 4:1111 ז\. 1 ו 0 ב 15 ז 1 , 1 < 004 
אבאסאסז; — ( 1850 , מוסקווה — 1891 . סטוקד,ולם), מתמטיקאית 
רוסית. ק׳ למדה בהיידלברג. בגרמניה, אצל הלמהולץ, קירכהוף (ע׳ 
ערכיהם) ואחרים. אע״פ שלא נמנתה עם תלמידיה העניקה לה אוני¬ 
ברסיטת גטינגן ב 1874 תואר אקדמי על עבודתה החשובה בנושא 
משואות דיפרנציליות (ע״ע) חלקיות. באוניברסיטת סטוקהולם כיהנה 
כמרציה ואח״ב כפרופסור. נ 1888 זכתה בפרס בורודין על עבודתה 
העיקרית: חקירת תנועתו של גוף צפיד סביב נקודה קבועה. סמוך 
למותה זנתה להתקבל כחברה באקדמיה למדעים של פטרבורג,— ק׳ 
בתבד, גם ספרות יפה, ננזן זחסז״סזב׳״ז? ! 116 — על החיים באוני¬ 
ברסיטה נרסניח, וכן רומנים, כגון "האחיות רדבסקי" ו״ורה 
חרונדוף". שרקעם רוסיה. 

קו 3 לט (] 31 נ 1 ס 0 ), יסוד כימי מתכתי. סימנו הכימי ס 0 , מספרו 
האטומי 27 ומשקלו האטומי 58.93 . לק' איזוטוס טבעי אחד 
שמספר המסה שלו 59 , וידועים עוד 15 איזוטופים מלאכותיים. 


מינרלים של ק׳ שימשו לניוון זכוכית כבר בעת העתיקה; את היסוד 
עצמו נודד וזיהד. לראשונה הכימאי השוודי בראנד ב 1735 . 

הק' נסח מאד בקרום נדד,״א. אן ריכוזו מניע ל 0.001% בלבד. 
במרבציו הוא מופיע יחד עם ניקל, כסף, עופרת, נחושת וברזל, 
שמעפרותיהם הוא מופק. נד״ב בתוצר לוואי. מינרלי ד.ק' החשובים 
מבחינד■ כלכלית הם ארסנייים. סולפידים ותחמוצות של ק׳. 

הפקה ושימושים. קלייה העפרה, המכילה בד״ב ק' בשיעו¬ 
רים נמוכים. מרחיקה הלק ניכר מהארסן שבה. החומר המתקבל — 
בעיקרו תערובת ארסנידים של מתכות שונות — מומס בחומצה 
נפריתנית מהולד" והמתכות השונות שבתמיסה מושקעות סלקטיווית 
ע״י מגיבים שונים. בדרך זו מתקבלת תערובת תחמוצות-ק׳, מהן ניתן 
לקבל קי מתנתי ע״י חיזור עם פחם בכבשו חשמלי, או ע״י מימן 
בטספרטזרה של ״ 100 ■ כ״ב ניתז להפיק ק׳ ע״י אלקסרוליזה של 
תמיסות מלחיו. 

עיקר שימושיו של הק' בד,כנת סגסוגות עם מתכות אחרות. עם 
אלומיניום וניקל מתקבלת סגסוגת הידועה בשם אלניקו, שממנה ניתן 
להכין מגנטים קבועים בעלי עצמת-שטף גבוהה ביותר. סגסוגות של 
ק׳ עם ברום, ניקל וולפרם ומולינדן מצטיינות בקשיות מרובה, שאינה 
אובדת אף בטמפרטורה שבהן מתרככת פלדה רגילה; הן משמשות 
הרבד. לייצור מכשירי-חיתוך וכלים אחרים החייבים לעמוד בשחיקה 
מרובד, ונטמפרטורות גבוד,זת. האיזוטופ הרדיואקטיווי ס 0 "" פולט 
קריגת-גאמא עזה ביותר. וד,רא משמש במחקר וברפואה להרחקת 
גידולים סרטניים וכיו״ב. 

תכונות. הק׳ הוא מתנת לבנה מבריקה כעין הכסף. למשטהי 
ק׳ מלוטשים ברק כחלחל קל. הק׳ קייס בשתי צורות אלוטדופיות 
הנבדלות זו מזו בסבנד, הגנישי של המתכת. טספרטורת-המענר 
בין שתי הצורות היא ״ 417 . ד,ק' ניתר נ ״ 1,495 ורותח ב ״ 2,870 . 
צפיפותו 8.9 וקשיותו 5.5 . המתכת השילה וניתנת לעיבוד. 

הק׳ הוא יסוד-מענר. הנמצא נין הברזל לניקל בקבוצה 111 ז\ 
במערכת המתזירית (ע״ע יסודות כימיים, עם׳ 965/6 ). המתכת. 
בצורת גוש, אינה נתקפת ע״י חמצן בטמפרטורות נמוכות מ" 300 . 
בצורת אבקה דקה מהלקה הק׳ באוויר מעצמו. הוא נמס בחומצות 
מהולות — אגב פליסה מימן — ומגיב בחום עם ההלוגנים (ע״ע), 
גפרית, זרחן, ארסן ואנטימון — לעתים תוך התלקחות. 

הק׳ מופיע בתרכובותיו בערכיות 2 ו 3 . תרכובות פשוטות (לא 
קומפלנפיות), שבהן הק' הוא דו-ערכי. יציבות הרבד. יותר מאלו 
שבד.ן חק' הוא תלת-ערני, ואילו בתרנובות הקומפלכסיות של קי 
המצב הפוך: הקומפלכסים של הק' התלת-ערכי יציבים הרבה יותר 
מאלה של הק׳ הדו־ערני. 

תרכובות הק׳. ההליריט של הק' מתקבלים ע״י המסת 
המתכת או תתמוצותיה בחומצות הלוגניות, או ע״י תגובה ישירה נין 
ההלוגן והמתכת. ההליד החשיב ביותר הוא הכלוריד 000.61-1.0 , 
שצבעו ורוד. בחימום נמרץ הוא מאבד מים וצבעו הופך בחול עמוק. 
תכובד. וו מוצאת שימוש באינדיקטורים (ע״ע) של רטיבות. ה ק ר¬ 
ב(גיל ים של ק׳ מתקבלים ע״י חימום של המתכת עם פחמן חד- 
חמצני בלחץ גבוה. לתרכובות יוצאות-דופו אלו: 

,[,( 00 ) 00 ] ; נ 1 ,.(ס 0 )ס 1€ ו 1 ,( 00 } 1-1100 

שימוש נרחב מאד נתעשיה הכימית, נתהליכים שונים של סינתזה 
אורגנית. הן צבועות נצבעים עזים והן ארסיות ביותר. תחמוצות 
הק׳ מתקבלות בחימוס המתכת באוויר או בתםצן. ידועות 3 החמוצות; 
000 ,, 00,0 ו, 00,0 , והן משמשות נפיגסנטים (ע״ע צבע) לקרמי¬ 
קה (ע״ע קרסיים, חסרים) וזכוכית. מלחי ק׳ של המצות קרבונסיליות 
(ע״ע) שונות משמשים הרבה מאד בתעשיה הכימית, בעיקר כקטליו- 
טורים (ע״ע קטליוה) בתהליכים שונים ובמרכיבים נשמני-סיכד, 
מיוחדים. 


215 


קוהלט ־— קובלנץ 


216 


הק׳ נוטה ליצירת תרכובות קומפלפסיות. ומספר התרברבות 
הידועות רב מאד. מחקר, הנמשך כבר עשרות שנים, תרם הרבה 
להבנת אופי הקשרים בתרכובות קואורדינטיווירת, והיווה את היסוד 
של התאוריה הקוארררינסיודית. שפותחה ע״י אלפרד ורנר (ע״ע). 

ביוכימיה. הק׳ הוא יסוד קורט חיוני לבע״ח, והעדרו גורם 
לעיכוב בהתפתחות, חוסר תאבון ואנמיה, ד,וויטמין,! 8 (ע״ע ויטמינים) 
מכיל ק׳ כאטום מתכתי מרכזי. 

ת פ ו ק ת הק׳ בעולם ב 1974 — בלי בריה״מ, מזרח אירופה וסין 
— היתה כ 24,600 םון, מוה בזאיר כ 17,600 טון ב 1971 . 

\ 6 <' 1 , 3€5 [\ 1 ) 011 ,\ור!ווח 01€ 3 ![ ז^ו 1 נ 1 <וץ .ל מ 

. 963 [ .ז 1 , 11 ]/ו, 1 ,■)/וו 0 ^€ ^ו^ו/) 3 //ו 0 ^ןו 0 וו 0 ת׳}/, ו/!וו 1 ? (ממשפחת פ?>!) 01 ־וט 1 \ 1 ק 0 ), 
מלופף על זרוע של אלמוג 


־קליפדיה העברית (כרד כ״ט) 




קיפוד״הים הארסי 1 ז 1 םוז 3 ׳\ 3 ת 01 לס 1 ז 6 ו 11 !!\> 
(ממשפחת 


ק 1 ל צ י" ע ו ר ( 3 :ו 3 וחז£^) £€11100 ) 









219 


?וכנגזרי — רןוכרה 


220 



התרד 5 ח ?ובנםר• הט׳עזחזרת כ׳ע׳טרירי תסבנה הישז (פ-טםא 9 ו ס׳עויביס בחר~ 1 


רכבה עירומה, על סוס לבן, דרך רחובות העיר׳ לאחר שבעלה 
הבסיח לצמצם את מסי האזרחים אם תעשה כן. ביה״ב היתה ק׳ מרכז 
לייצור צמר רצביעתו, לטוויית אריגים ולסחר בהם. בעיר התקיים 
יריד מפורסם. במאה ה 18 נודעה בייצור שעונים. 

.* 1957 , 0x ■־^ ״ 1 

קובנר, א 3 א (נר 1918 , םוואםםו 9 ול (קרים]). לוחם ומשורר. 

נתחנך בווילנה, ובמלה״ע 11 נשאר שם. תחילה במנזר ואח״ם 
בגטו. היה ממפקדי גטו וילנה (ע״ש. שס' 169/70 ) וממארגני המרד 
בנאצים. אח*כ היה ממפקדי הפרטיזנים (ע״ע) היהודיים ביערות 
וילנה. לאחר המלחמה היה ממארגני העליה הבלתי-לגאלית ההמונית 
לא״י. ב 1945 הניע לא״י• אך נתפס ונבלא במצרים. בתקופת מאסרו 
כתב את הפואמה "עד לא אור" (נדפסה; תש״ז). שבה ביטא את 
חוויות הלוחמים היהודים באויב הנאצי. לאחר שחרורו עבר לקיבוץ 
עיז־ד,חורש. שירי ק' הראשונים (ביניהם, ..מעמקים"). בעברית 
וביידית, הופיעו בבטאוני "השומר' ד,צעיר" בווילנה כבר בימי 
מלה״ע 11 , בא״י נדפסה שירתו העברית — שהועברה ארצה בדואר 
הפרטיזגי — לראשונה בתש״ג. מספריו בשירד,: "פרידה מהדרום" 
( 1949 ) ; ״אדמתי-החול• ( 1961 ) ! "מקול האבות" (תשכ״ה). שירתו 
מתייחדת בריתמוס שלה ומיטלטלת ביו נוראות' השואה וד,מאבק 
בא״יי. חוויות מלחמת-הישחרור מובעת בשני חלקיה הראשונים של 
הטרילוגיה הפרוזאית שלו — ״פנים אל פנים"; .;שעת האפס" 
(תשי״ב); ״הצומת״ ( 5 ' 195 ) — שבטיפוסיה המגוונים, "צברים" 
ופרטיזניים לשעבר. ייש בה משום מצבה לחטיבת "גבעתי". מספריו 
האחרים : ,.מכל האהבות", תשכ״ה; "אחותי קטנה". תשכיייז! "חפה 
במדבר", תש״ל ; "להקת הקצב מופיעה על הר גרייזים". תשל״ב! 
״הספר הקט׳ן״, תשל״ב. ■- ב 1970 זכה ק' ב״פרס ישראל" ונבחר 
ליו״ד אגודת הסופרים העברים בישראל. 

ר גויסי!. מקרוב ופרחיוק, 117 — 121 . ^ 19 ; א. כהן, םופרי׳ם עבריייס 

בבי זס 1 נו. 242/3 , תשכ״ד. 

קובנר, אברהם אורי ( 1842 ,וילנה— 1909 ,לומז׳ה). סופר עברי. 

משומד. בנעוריו למד בישיבות ליסא ונתפס ל״השכלה". 

הושפע מהסופרים הרוסיים הרדיקלים.-ב 1862 התחיל לפרסם מאמרים 
בכ״ע עבריים. ק־ היה חלוץ הביקורת הספרותית־ר,עברית החדשה 
וד,שפיע עסוקות על דרכה. במאמריו, שבינסם בספר "חקר־דבר" 
(תרכ״ו), תקף את הרומנטיקה שהיתה שלטת בספרות ה״ד,שכלה" 
על ניתוקה סר.חיים, ור,אשימה שהיא מלאה מליצות ריקות. כיוצאים 
מן הכלל הזה ראה את י. ד. ב. לוינזמ, י. ש. רג׳ו, ח. ז. סלוניססקי 
וא. מאפו (זד ערכיהם), וכן את ספריו של י. פרל (ע״ע) "מגלה 
סמירין״ ו״בוחן צדיק״ — שלא ידע את זהות מחברם. ק' סבר 
שהספרות העברית והיידית החדשה היא שלב מעבר, ושבסופו של 


דבר יכתבו היהודים בשפת מדינות-מושבם. ביקרתו עוררה התנגדות 
מרד, ופולמוס רב. ק׳ הגיב בחריפות במאמרים, וגם בד,לשנה על עתוו 
״המליץ״ בפני השלטונות; בתיד כד הלד והחריף קטרוגו. מאמריו 
המאוחרים כונסו בספרו העברי האחרון, "צרור־פרחים" (תרכ״ח). 
לאחר מכז עבר ק׳ לכתיבה בכד,"ע היהודיים ברוסית. באותה רוח. 
הוא קבע שהשאלד, היהודית היא כלכלית גרידא, ושתיעלם כשיוטב 
מצב החברה בכלל. כ״ב כתב בעתונות הרוסית הכללית. בשנים 
1860 — 1665 ישב בקייב, ובשנים 1870-1866 - באודסה. ב 1871 
עבר לפטרבורג ועבד שם כפקיד בבנק. ב 5 ד 18 נתפס במעילה ונידון 
לעבודת־פרד ולגירוש לסיביר. שם התנצר ונשא אשה רוסית. ב 1894 
שב לרוסיה האירופית, התיישב בלומרד, ועבד שם כפקיד ממשלתי. 
ק׳ המשיד להתעניין בשאלת היהודים וניהל חליפת־מכתבים בשאלה 
זו עם כמה מגדולי הספרות הרוסית, ביניהם דוסטויבסקי וסולסטוי. 
ב 1903 פרסם את זכרונותיו בכה״ע הרוסי שהופיע בפטרבורג 
300x11118 ממאסוגזיתקסזס!! (״ידיעות היסטוריות״). בעברית 
הופיעה הוצאה בלתי־שלמה של כתביו המכונסים (תש״ז). 
י. איורבד, ר,סאנק לריאקיזם כספרות העברית (אורקוגיז, 4 ), 1951 , 
הב״ל, הורתה ולידתה של הביקורת הריאליסטית (שם. 9 ). 1953 ! 

י. קלוזנר, היסטוריה של הספרות העברית החרשה. ד׳, 139 — 175 , 
תשי״ד־! ש. ברימן, א. א, ק. ומקומו בתילרות הביקורת העברית 
(מצודה. ז׳), תשי״ר, הנ״ל, א. א. ק., האיש. המבקר ומורשתו (שם. 

11 ). 955 ז ; מ. וויינרייד, פוז ביידע זייפו פלויס. תשס״ז ; י. צינברג, 
תולדות ספרות ישראל. 1 ', 109 — 126 . תשליא, ,עזענ 1 יח; 0 . 51 . . 5 
. 1974 ,( 1 | 1 \צ ,וה 5 ] 3 [> 9 ן) ־׳נ>/ ,.א . 5.11 . 

י, ס. 

קובלה(בזלסס). כינוי עממי או מדעי־למהצה, בלשונות אירופיות 
שונות. לנחשים ([ע״ע]; להלן נ") אכזוטיים. ארסיים ומסוכ¬ 
נים, המשתייכים לקבוצה קטנה ובלתי מוגדרת בדיוק של סוגים 
הקרובים זל״ז, במשפחת הפתניים (ע״ע)ז תפוצתם באזורים הטרופיים 
והסובטרופיים של העולם הישן. השם גזור מהשפה הפורטוגלית 
0318:110 06 סזלסע("נ׳ בעל כובע") ומרמז לתכונה בולטת המשותפת 
לכמה מהק״: בעת התרגשות או דריכות־סחם היא מזדקרת וזוקפת 
לצדדים את זוגות הצלעות שבחלק הקדמי של הגו. כתוצאה מכך 
נמתח ונפרש עור הצוואר, המקבל צורד, משוטחת ומורחבת מאד. 
למסתכל ממרחק־מד, נדמה כאילו חובש הנ׳ כובע רחב-שוליים לראשו. 
התנהגות מוזרה ואימתנית זו, בצירוף תכונותיהם הארסיות הקסל- 
ניות, הקנו לני" אלה מאז ימי-קדם מקום נכבד בתודעד, של עמי המזרח. 
וד,ק" מוצאות בקרבם ביטוי נרחב במיתולוגיה ובדת, בפולקלור 
ובאמנות (ע״ע נחשים, עמ׳ 50 ; ור׳ ציור בע׳ הדו, עמ׳ 512 ). אפילו 
בימינו משמשת הק׳ המזדקרת, בעלת תשעת הראשים, סמל לצבא־ 
השחרור הסימביונזי, בקליפורניה. הק׳ היא גם אביזר־מקצועי קבוע 
בציוד הפאקירים, עושי־הלהטים (!זסבסזבלס ס 311 מ 5 ), בשוקי הודו 
וצפון־אפריקה. אחדים ממיני 
הק' (השוכנים באפריקה הטרו¬ 
פית והדרומית) מסוגלים ..ל¬ 
ירוק", כלו׳, להתיז. את הארס 
לעומת אויביהם. עד למרחק של 
2 מ׳ בקירוב ותוד דיוק המכוון 
לעיני האויב, שאותן עשוי ה¬ 
ארס לסמא, וע״ע נחשים. עמ' 
46/7 . 

החשובים מתוך כ 12 מיני ח־ 
פתנים שהשם ק׳ דבק בהם הם: 
1 ) רב־פתן מלכותי (-ו. 11 י 1111 ס 0 
1151131111311 ׳(), הגדול שבנ" ה¬ 
ארסיים. ארכו 5 מ' ויותר. 
נפוץ בדרום מזרח-אסיה. עיקר 

מזונו — נ״ אחרים. מין זה מצי קוברה הודיח ( 1 ( 1111 (גא) 




221 


קוברדו — קודי, זולטן 


222 


ם״ן בדאגה לצאצאים. ד,נקבה )ירברת ומגבבת קן דו־קומתי פזרדים, 
עלים וצמחים תלושים. בתחתיתו היא מסילה את ביציד, — 20 — 40 
במספר. בתא עליון ונפרד של הקן שוכנת הנקבה ושומרת על התטו- 
לה. נראה שגם בן־הזוג משתתף בבניית הקן ובמלאכת השמירה! 
2 ) הק׳ ההודית ( 3 ( 3 ״ 3 ( 141 ), המפורסמת בכינויה .נחש המשקפים" 
בשל הציור בדמות זוג סשקפיים הפתגלר, בערסה בעת פרישת 
צווארד,. ארכה בד״כ כ ! 1 מ׳. נפוצד, בכל דרום־אםיה. היא שכיחה 
במיוחד בהודו. סמור למקומות יישוב, ומספר המתים מחמת הכשתר, 
הארסית פגיע שם לאלפים סדי שנה! ן) ד,ק׳ המצרית (פ( 3 נל 3 ( 3 א), 
מהמפורסמים שבסיני הנ" בכלל, כבר בתקופה העתיקה. וכנראה 
אב־טיפוס ל״פתן" המקראי. ייתכן שבעזרתה איבדה־עצמה-לדעת 
המלכה קלאופטרה (ע״ע מצרים, עמ' 220 ! ור׳ שם ציור). ארכה 
מגיע ל 2 מ׳ בקירוב. איזור תפוצתד,: אפריקה. תת־מין נפרד מצוי 
בתימן ובדרוסיערב. 

ביבל׳: ע״ע נחשים. י. ח. ה. 

לןלפרפ[, ברון פיד דדי — ״(זזשי!״״() ש!! סזז^זי! ת 0 ז 13 ן — 
( 1863 — 1937 ), ספורטאי ומחנך צרפתי. ב 1894 יזם את חידוש 
"המשחקים האולימפיים• היוונים (ע״ע אולימפיאדה! אולימפיה! 
משחקים אולימפיים). במגפד. לד.פיץ את העיסוק בספורט בקנה־פידד, 
עולמי, הקים אח הוועד האולימפי הבין־לאומי( 31 ״ 10 ז 3 ״ז 0 ז״ 1 £) 1 ת 1 ס 0 
5 :> 11111 כן״וץ 01 !"ס( מ 1 >), ובעזרת תרומותיו של היווני העשיר 
גאורגיוס אורוף ( 0££ זשז^/) ארגן את המשחקים האולימפיים המודר¬ 
ניים הראשונים (אתונה. 1896 ). ק־ עמד בראש שמונת המשחקים 
עד 1924 , ארגן את טקסיהם ונם צירף סוגי ספורט (מירח מרתון 
וכר) שלא היו נהוגים בעבר. הוא פרסם כסה ספרים על נושאי 
ספורט. 

. 1956 זמאן/סס/ג .מ—•^ 3 ת 5€ 

קוברי[ ( 1111 ק 06 > 1 }, עיירה בדרום־מערב הרפובליקה הבילורוסית, 
בריה״ס, 45 ק״מ ממזרח לברסט: 19,000 חוש' (אומדן 1969 ). 

יהודים. מ 1514 ידועה תעודת-זכויות לקהילת ק׳. ב 1563 נזכ¬ 
רים 25 בתי־מגורים של יהודים וביכ״נ. היהודים עסקו במסחר, 
חכירת בתי-מרזח וגביית מסים. יד.ודי ק' סבלו אבידות קשות בנפש 
וברכוש כעת מלחמות השוודים ( 1655 ), אך התאוששו עד-מהרה. 
וב 1705 שילמו 300 זהובים מם־נולגולת. ירידתה הכלכלית של ק׳ 
במאה ה 18 פגעה גם ביהודים, והקהילד. שקעה בחובות. ב 766 נ ישבו 
בק־ ובסביבתה 924 יהודים משלמי-מם. במאה ה 19 נתרבה מספרם, 
וב 1897 הגיע לכ 6,680 ( 70% ). כתוצאה מפגיעתן הכלכלית של 
תקנות מאי (ע״ע רוסיה. יהודים) קם בקי פרולטריון יהודי ורבים 
היגרו לאה״ב. ממנהיגיה הרוחניים של ק׳ היו הדרשן הנודע בצלאל 
בן שלמה מק׳ (נפ׳ 1678 ), בעל ספר "עמודיה שבעה" (לובלין, 
תכ״ו), והרב יעקב בן דוד שפירא (נפי 1718 ), מחבר ספר "אהל 
יעקב• (פרנקפורט, 1729 ) ומייסד ישיבה בקי. במאה ה 19 היתד. 
חסידות ק' — שמייסדה היה הצדיק ר׳ פשה בן ישראל מקי — בעלת 
ההשפעה העיקרית בקהילד., וד.ד,תארגנות הציונית שם נתקלה ברא¬ 
שיתה בהתנגדות החסידים. לאחר 1905 נאבקו הבונד ופועלי־ציון 
לזכויות פוליטיות וחברתיות. עם כינון המשטר הפולני ב 1921 הוקם 
בעיר בי״ס עברי .תרבות", בי׳ם יידי של ציש״א וישיבה! גם 
ב״חדרים״ חלד, מודרניזציה. ב 1921 היו בקהילה 5,431 יהודים 
( 66% ), רובם סוחרים ופועלים בתעשיה המקומית. 

ב 20.9.39 נפלה ק' בידי הסובייטים. חלק מהנוער הציוני הצליח 
להגיע לווילנה ומשם לא״י. ב 1941 היו בק׳ כ 8,000 יהודים, כולל 
הפליטים ממערב פולניד.. בימיו הראשונים של הכיבוש הגרמני 
( 24,6.41 ) נרצחו 170 יד,ודים וביהס״ד "חיי אדם" הועלה באש. 
בסתיו 1941 הוקם הגטו. ב 2.6.42 הוצאה-להורג כמחצית מקהילת קי. 
ב 14.10.42 היתר, .אקציה״ נוספוב הרציחות בוצעו כ 4 ק״ם מק׳. 


באקציה זו היו גילויי התגוננות פעילה. כ 100 אנשים הצטרפו לפר¬ 
טיזנים ביערות. הקהילה לא שוקמה לאחר המלחמד.: שרידיה עברו 
לפולניה ומשם לא״י. 

ש. דובניב (עירו), פנקס המדינה (מפתח בערכו), חרפ״ד,: ספר ק': 
מנילה חיים וחורבן. תשי״א. 

אר.צי.-אה.וי. 

קודאין, ע״ע מורפין, עס׳ 873 . 

,קודו אי ויליגם, פתסיסקו גומם דה - ממז 06 ססו״חבז? 

ע ס 1 זס־וש 011 פ(! — ( 1580 — 1645 ), משורר, מספר 
וסטיריקן ספרדי. ק׳ הצטיין מאד בלימודיו באוניברסיטה (תאולוגיה, 
משפטים. חרבות קלאסית ולשונות). חרף היותו נכה ברגלו היה 
סייף מעולה. ק׳ היה מקורב לשני מלכים (פליפד, 111 ו ז\ 1 ) ולדוכס 
אוליווארם (ע״ע אוליורז), שבשירותו פעל. בשל מעורבותו הפו¬ 
ליטית, ואולי בשל ביקרתו החברתית, נאסר פעמיים ( 1620/1 ! 
1639 — 1643 ). 

הרומן שלו, ״ 6 ש! 11 < 11:11 > 13 ;(■! 13 ש!! ג 1 ז 0 < 5 ( 11 (,סיפור חייו של 
הנוכל״), 1626 . היה מעין פרודיה של מוסכמות הסיפור הספרדי 
הפיקרסקי (ע״ע, ספרדית, עס' 405 ), כפי שהנהיג ס. אלמן (ע״ע). ק' 
חיבר (בהשפעת ציוריו של היירונימום בוש: ע״ע) "חזיונות" 
(נס״ש״?.) סאטיריים על הגיהנום ( 1627 ), סאטירד, פוליטיח ( 13 
05 !> 0 ! ש 1 ) 3 ><>!! [.שעת בולם״], 1645 ), מסד, ברוח הפילוסופיה 
הטטואית ( 81-1110 0 ש־ו 513 :>!> 13 > 1 \ 131 [.חיי ברוטוס״), 1644 ) ועוד. 
בחור משורר היד" יחד עם ב. גרסון (ע״ע). מנציגיו הגדולים של 
ה ס״״סקשס״ס ששאף לביטוי שנון של רעיונות (נסזתשש״סס) מקו¬ 
ריים באמצעות לשון נופל על-לשון ומטאפורות מפתיעות! קי התנגד 
ל 10 ״ 15 ״ 3 זש 11 ״ש של גונגורח (ע״ע) ששם את הדגש בקישוטי-לשון. 
ק׳ הינד סונטות עמוקות-רגש. ומפורסם מכתבו השירי 1 ש , 4 < . 8 , 15 
131 ־ו 0 ״ז:> 1 >ן זל: שק €11 ? ״ 10 > ץס) 1 (,לזכר הוד-סלכוחו פליפה ז\ 1 "), 
שבו פתח ביקורת על הנוהג להפקיד את השלטון בידי איש־חסדו 
של המלך. וע״ע ספרדית, עמי 403/5 . 

— 163 .( 0$ ^4 13.. (?11010213, 1X מ 811 £ 10$ ץ .// ,ו$ג¥€, 1 .!׳ין 

, 11 ־י\ב 11 -ז}ת 1 :] 10 ' 1 . 1 ; 1965 , 5417440 . 0 ; 1963 . 200 

. 1968 , 5114770$ מיו , 7 ו 14/0 ^\ 

קודי זולט[ - 11311 ״ 2 ׳ 1315 > 0 ; 1 — ( 1882 , קצ׳קמט [הונגריה] — 
1967 , בודפשט), מלחין הונגרי. את יצירותיו הראשונות 
הלחין בהיותו חבר-מקהלר, בטרנאווה (צ׳כוסלובקיה). ב 1902 החל 
ללמוד הלחנד, בבודפשט, ויצירותיו מאותו הזמן חדורות השפעתם 
של בראפס ודביסי. ב 1905 — השנה שבד, החל ברטוק (ע״ע, עמי 
678 ) באיסוף שירי-עם הונגריים — יצא גם ק׳ למסע ליסודי בכפרי 
הונגריה, וליקט, רשם והקליט לחנים עבור מחקר שערך על מבנהו 
של שיר-העם ההונגרי. גילוי יסודותיו ומקורותיו של שיר־העס לפני 
שסולף בעט:ם של השפעות זרות ועיבודים קלוקלים היתד, מאז 
תכלית חייו. נ 1906 הוכתר בתואר "דוקטור" ויצא לברלין ולפריס. 
שם היה מתלמידי המלחיז וידור(ז 0 נ> 1 ׳ו\. 011 ). ב 1907 התמנה פרופסור 
לתורח-המופיקה ולהלהנה באקדמיה למוסיקד. של בודפשט, ומ 1919 — 
מנהלה• באותה תקופד, הרבה גם לכתוב מחקרים ומאמרי־ביקורת. 
את ברטוק פגש ב 1906 , ומאז שילבו השניים את מחקריהם ועסקו 
יחדיו באיסופם וברישומם של לחני-עפ הונגריים, רומניים ואחרים. 
הלקטים שפורסמו בשנים 1906 — 1921 ואלה שנותרו בכתובים שימשו 
בסים ל״אוסף המוסיקה העממית ההונגרית" (ש 03 ני.״ 1 ו 1 5 ״ת־ו 00 
:> 13 > 83 ״״ £4 15 ז 1113 < 11 >?). שהכרד הראשו! שלו י״ל ב 1951 . 

סגנונו המיוחד של ק' משלב מרכיבים מן הזמר העממי ההונגרי— 
מקצבים, הרמוניות, ולעתים לחנים בשלימותם — מ 1 המוסיקה הצרפ¬ 
תית החדישה ופן המוסיקה הדתית של הרנסאנס האיטלקי. כל 
יצירותיו טונאליות וכתובות בצורות המקובלות, ורבות מד,ן דורשות 


223 


קח־י, זולטן — ?והוט 


224 


מהמבצעים יכולת טכנית גבוהה. בין יצירותיו החשובות:.! 5110111 ? 

(.,מזמור תהלים הונגרי', 1923 ) למקהלה ולתזמורת! 

אופרה קומית ..הארי יאנוש' (!סתב( ׳ 11315 — 1926 ). "הסוחיטה 
התזמרתית" שמרבים לנגנה, כוללת פרקים תזמרתיים מן האופרה! 
״מחולות מרושסק״ ( 1930 ) ! ״מחולות מגלנטד.״ ( 1933 ) ! ■סד. דאום" 
19361 ). כן כתב יצירות רבות אחרות לתזמורת, למקהלה ולהרכבים 
כליים שונים. 

. 2 ,^תט(.)¥ . 1 !? ,י 1 ; 962 ! 14 ^ 1 :.) 1 . 2 ,, 1 

. 1964 1 ובו-ו 11 ^חו 1 }} }} 

א. חב. 

קוךרו[/ גודרון (ת 11 ־ 11 )ט 0 ,ןזטפ £1 ט.>])׳ שמה של גיבורת אפום 
הרואי גרמני, בן 32 ״הרפחקות׳/ שנכתב במאה ה 13 בידי 
מחבר עלום־ישם. גרעינו של האפוס — שיר ויקינגי, כנראה מן המאה 
ה 9 ׳ שהורחב והועבר באמצעות נגנים מאיזור הרינום. רקע לשיר 
שימשו מסעי־השוד