האנציקלופדיה 

העברית 

כללית, יהודית וארציטראלית 


כיד לנשרים 

יעקב מליסה-בתנה 



חברה להוצאת אנציקלופדיות בלניפו 
ירוסילים - תסול״א - תל־אביב 



^ונ £1 ^ק 0 _ו:)ץ:>א£ 

^:>ו^ו 1£8 -ו 


הנהלה ראשית של החברה להוצאת אנציקלופדיות בע׳ם 

מאיר (ז״ל) וברבה ם לאי 


הברד סודר ונדפס במפעלי דפוס פלאי בעיט, גבעתיים--רמת־גו 
ההגהות— אשר נו־תנאו ע. רבי ן* ישעיהו ג ב ריאלי! ציור ומיפוי—יהודית בלופגצווייג, .^״ 8 


© 

כל הזכויות שמורות להוצאה, בייחוד זכרות תרגום, קיצורים, צילומים והעתקות 
. 1,70 ,זרא*עא 00 0 אםו 081,15 ? * 1 ם£*?ס.ו 0 ע 0 אפ זו 8 07 ס 1 זהו?סס 
. 51 * 1511 א 1 760 א 1 א? 



המערכת הכללית לביד ב׳ 


העורך הראשי: מנהל המערבת: 

פרוס׳ ישעיהו ליבוביץ אלכסנדר פלאי, .^. 61 


המערכת המרכזית 

מחלקת מדעי־היהדות: פרוס׳ אפרים אלימלך אורבך 
מחלקת מדעי-ד׳דוח : פרופ׳ שמואל הוגו כרגמן 

ד״ר צכיח קליין(עורכת־מישנה) 

מחלקת מדעי־הסבע : פח־פ׳ ישעיהו ליבוביץ 

ר״ד גרמה ליבוביץ (עורכת־מישנה) 


המזכירות המדעית 

המזכירה הכללית: 

ד״רגרטחליבוביץ 

ישראל תא־שמע, / מקצועות היהדות, ד״ר צביה קליין / מקצועות הרוה ! אהרן אריאל,,מ 1 / היסטוריה ז 
רות מדל, . 8 / גאוגראסיה! ד״ר גרמה ליבוביץ / מקצועות הטבע! ד״ר אריאל כחן / מאתמאטיקה, פיסיקה, 
אסטרונומיה, מטאורולוגיה! מלכה טרגן, . 50 / בוטאניקה! זואולוגיה! חקלאות 

ישראל איגרא / המביא לבית־הדפוס 


עורבי מדודות 


פרוס׳ ג. מרפקי (עורך־יועץ) .. .. משפט 

.. .. ארכאולוגיה 

פרום׳ מ. אבי״יונח 

. מוסיקה 

י. מל 

גאולוגיה ופאלאונטולוגיה 

פרום׳ מ. אבנימלך 

. .. תולדות הרפואה 

פרוס׳ יהושע ליבוביץ . 

היסטוריה ישראלית עתיקה 

ר״ד ש. אכרמסקי מקרא! 

כימיה! ביולוגיה ! רפואה 

פרופ׳ ישעיהו ליבוביץ . 

תלמוד! ספרות רבנית 

פרום׳ א. א. אורבך 

ציונות! סוציאליזם 

א. ליבנה . 

פסיכולוגיה! חינוך 

ד״ר ח. אורמיאן .. .. 

, .. . אמנות יאפאן 

א. לנצמן . 

. יאפאן 

ד״ר א, אלממן .. .. 

.. .. המזרח הרחוק 

ד״ר מ. מדזיני ,. . 

. פיסיקה 

פרום׳ א. אלכסנדר 

דמוגראפיה וסטאטיסטיקה 

פרום׳ ח. מיוזם .. . 

. היסטוריה 

א. אריאל .. .. 

מאתמאטיקה 

פרום׳ ש. א. עמיצור 

.. .. איסלאם 

פרום׳ א. אשתור .. .. 

צבא והיסטוריה צבאית 

רס״ן(מיל׳) ם. פיק 

מינראלוגיה ופטרוגראפיד. 

פרום׳ י. בן־תור .. .. 

. נצרות 

פרופ׳ ד. ג, פלוסר 

. פילוסופיה 

פרום׳ ש. ה, ברגמן 

.. .. היסטוריה רוסית 

פרום׳ מ. קונפינו .. . 

.. .. גאוגראפיה 

פרום׳ מ. ברור .. .. 

.. .. ביבליוגראפיה 

ד״ר מ. קטן. 

. בלשנות 

פרום׳ א. גדבל(ז״ל) .. 

. בלשנות 

פרוס׳ ח. רוזן .. . 

. מוסיקה 

פרום׳ א. גרזוךקיווי 

. אמנות 

ד״ר א. רונן. 

.. .. זואולוגיה 

ד״ר מ. דוד . 

המזרח התיכון והרחוק 

י. שמעוני 

. חקלאות 

פרום׳ ש. חודביץ .. .. 

. משפט 

ד״ר כ. שרשבסקי 

. כלכלה 

י. הם . 

.. .. אנטומולוגיה 

פרום׳ א. תאודור .. . 

. מכניקה 

י. מ. ווידגין. 

.. .. המזרח הקדום 

פרום׳ ח. תדמור .. . 

.. .. מדע הדתות 

סדום׳ ר. י. צ. ורבלוסקי 






























רשימת הנוחבדיב המפוחחפים בביר ב׳ 


אכי־יונה סיכאל, ד״ר 

ירושלים- פרופסור באוניברסיטה העברית / ארכאולוגיה 

אביצור שמואל, ד״ר 

תל־אביב, המכון לידיעת הארץ והעם ע״ש חיים אבשלום / גאו־ 
גראפיה 

אביתר עזריאל, ד״ר 

חיפה, פרוססור־מישנה בטכניון / הערך: כדור 

אבגימלך משח, ר״ד 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / גאולוגיה ופאלאוגטו־ 
לוגיה 

אבניי־סגרה דן, ד״ר 

ירושלים, פרוססור־חבר באוניברסיטת חיפה / הערך: כושים(בחלקו) 

אברמסקי שמואל, ד״ר 

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטת הנגב / מקרא* היסטוריה 
ישראלית עתיקה 

אדלר ל., ד״ר 

תל־אביב / הערך: יפן — ארדיכלות 
אוליצקי אריד! לאו, ד״ר 
ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / באקטריולוגיה 
אולמן תאודור דוד, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / העיד: כליה 
(בחלקו) 

אורבך אפרים אלימלך, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / תלמוד 

אורבך יעקב 

ירושלים / הערך: ירושלים — היסטוריה (בחלקו) 

אורמיאן חיים, ד״ר 

ירושלים, משדד החינוך והחרבות / פסיכולוגיה, חינוד 

אורן שמעון 

ירושלים / ספרות עברית חדשה 

אחימאיר אבא, ד״ר (ז״ל) 

היסטוריה רוסית 

איזנר יצחק, ד״ר 

ירושלים ! העיד: כסנטן 

איפר סטנלי, ,£.*! 

ניו־יורק, מרצה באוניברסיטת גיו־יורק / הערד: כרונולוגיה 

אלון אלעי, . 1 * 

ירושלים, מדריך באוניברסיטה העברית / העיד: כנרי, אבו יוסף 
אל־ 

אלמבאואר משה, ד״ר 

ירושלים, פרוססור־חבר באוניברסיטה העברית / בלשנות 

אלטמן שמעון צבי אלכסנדר, הרב ד״ר 
וולתאם (אה״ב), פרופסור באוניברסיטה ברנדים / פילוסופיה יהר 
דית 

אליצור יהודה,.*! 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה בר־אילן / מקרא 

אליקיס מרסל, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: כבד (בחלקו) 

אסף שמתה, פרוס׳ (ז״ל) 

הערך: ישיבה (בחלקו) 

אפרה אלישע, ד״ר 

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטת תל־אביב / גאוגראפיה 

אקשטיין ולמר, ד״ר 

ניו־יורק / העיד: ירוזלם, וילהלם 

אריאל אהרן, 

ירושלים / היסטוריה 


ארנון יצחק, ד״ר 

רחובות, פרוסםור־חבר באוניברסיטה העברית / הערך: ק תנה 

אשבל רב, ד״ר 

ירושלים, פרופסוד־חבד באוניברסיטה העברית / קלימאטולוגיד, 

אשרי דוד, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / היסטוריה עתיקה 

אשתור אליהו, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / איסלאם 

כהט דן,. 8 

ירושלים, זעף העתיקות והמוזיאונים / הערך: ירושלים — ארכאו¬ 
לוגיה (בחלקו) 

בורוט שירה, ד״ר 

ירושלים, חברת־סחקר באוניברסיטה העברית / בוטאניקה 

בזק יעקב, ד״ר 

ירושלים- מרצה בכיר באוניברסיטה בר־אילן / הערך: כשפים 
(בחלקו) 

בידני דוד, ד״ר 

בלומינגטון, פרופסור באוניברסיטת אינדיאנה / הערך: כשפים 
(בחלקו) 

בילסקוב־ינסן פרדריק יוליוס, ד״ר 

קופנהגן, פרופסור באוניברסיטה / ספרויות סקאנדינאוויות 

בלום יהודה צבי, ד״ר 

ירושלים, פרצה בכיר באוניברסיטה העבריה / משפט בירלאומי 

בלום קרל חיים, ד״ר (ז״ל) 

הערך; כלקו׳קונדילס, דמטריום 

בלומנמל מוכיח, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / הערך: יפן — כלכלה 

בנדל רות, . 1 /- 8 

ירושלים / גאוגראפיה 

בן־טוביה אדם, ד״ר 

חיפה, משרד־החקלאות / הערך: בלבי-ים (בחלקו) 

בן־יעקב אברהם, .^. 8 

ירושלים / תו״י׳ בארצוח המזרח 

בן־שמאי חגי, ,.^. 8 

ירושלים, אסיסטנט באוניברסיטה העברית / העיד: ירושלים — 
היסטוריה (בחלקו) 

כן־שמאי מאיד חלל, ד״ר 

ירושלים / כימיה! הערך: יצר־(ה)טוב ויצר־(ה)רע 

בן־תור יעקב, ד״ר 

ירושלים, סרוססור באוניברסיטה העברית ! מינראלוגיה ופטרוי 
גראסיה 

בראוור אברהם יעקב, ד״ר 

ירושלים / גאוגראסיה 

ברגמן שמואל הוגו, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / פילוסופיה 

ברגר־ברזילי יוסף 

תל־אביב, הבר־מחקד באוניברסיטה בדיאילן / הערך: יקיר, יונה 

כרויאר מרדכי, ד״ר 

ירושלים / הערך: ישיבה (בחלקו) 

ברור משה, ד״ר 

תל־אביב, סרוססור־חבר באוניברסיטת תל־אביב / גאוגראפיה 

ברוש עמיאל, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / הערך: יער (בחלקו) 

בר־כהן רפאל, אינג׳ 

תל־אביב, משרד החקלאות / הערך: כורנות 



13 


רשימת המחברים 


14 


כרס צבי, .^. 8 

ירושלים / העיד: כסנופול, אלכסנדרו דימיטרו 

גוטליב אפרים, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העבריוו / הערך: יגהק 
דמן עכו 

גולדברג אברהם, ד״ר 

ירושלים, מרצה בביר באוניברסיטה העבריה / הערך: ישיבה 
(בחלקו) 

גולדברג אולגה, ד״ר 

ירושלים, הברת־מחקר באוניברסיטה העברית / הערך: כפר(בחלקו) 

גולדמן אלישע 

רמח־גן / הערך: כספת 

גומפרץ יחיאל גדליהו, ד״ר 

ירושלים / הערך: יקותיאל בן יהודה הכהן 

גיחון מרדבי, סא״ל (מיל׳), ד״ר 

תליאביב, מרצה בכיר באוניברסיטת תל־אביב / הערך: כירוניאה 

גיל עמנואל 

תל־אביב ! ספורט 

גלכר נתן מיכאל, ד״ר (ז״ל) 

הערך: כהן, אברהם 

גלונר אברהם, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך כספית (בחלקו) 

גליל יעקב, ד״ר 

תל־אביב, פרופסור באוניברסיטת תל־אביב / בוטאניקה 

גנחובסקי דוב, ., 8.4 

ירושלים, בנק ישראל / הערך: כסף (בחלקו) 

גנצל כרנהרד דב, ד״ר (ז״ל) 

היסטוריה כללית 

גרכל אירנה, פרוס׳ (ז״ל) 

בלשנות 

גרוסמן אברהם, ., 8.4 

ירושלים, מדריך באוניברסיטת הנגב 1 הערך: כספי, יוסף (בחלקו) 

גרזון־קיווי אסתר, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטת תל־אביב / מוסיקה 

גרינברג יוסף הרולד, ד״ר 

גיו־יורק, פרופסור באוניברסיטה קולמביה / בלשנות אפריקנית 

גרינץ יהושע מאיר, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטת תל־אביב / מקרא 

דון יהודה, ד״ר 

ימת־גן, פרופסור־חבר באוניברסיטה בר־אילן / כלכלה 

דופטרובסקי אריה, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / רפואה 

דינרי ידידיה אלתר, ,^. 8 

תל־אביב, מדריך באוניברסיטת תל־אביב / ספרות רבנית 

דירינגר דוד, ד״ר 

קימבריג , , פרופסור באוניברסיטה / פאלאוגראפיה 

דן יוסף ד״ר 

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטה העברית / קבלה 

דגלום דגלם מ., ד״ר 

גיו־יורק, פרופסור באוניברסיטה קולמביה / הערך: כוזרים 

הברמן אברהם מאיר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטת תל־אביב / ספרות עברית 
של יה״ב 

הורביץ שמואל, ד״ר 

רחובות, פרופסור באוניברסיטה העברית / חקלאות 

הורוביץ יהושע, ד״ר 

רמת־גן / ספרות רבנית 

היילפרין ישראל,. 11 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: ירוסלב (בחלקו) 


חיסאמאטסו סגיצ׳י, ד״ד 

טוקיו, פרופסור באוניברסיטה / הערך: יפן — ספרות 

הירשכרג חיים זאב, ד״ד 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה בר־אילן / איסלאם 

הכהן מרדכי, הרב 

ירושלים / הערך: ירושלים — היסטוריה (בחלקו) 

הם יצחק, . 8 

ירושלים / כלכלה 

הר משה דוד,.ע 

ירושלים, מדריד באוניברסיטה העברית / הערך: כובע (בחלקו) 

הראל אריה, ד״ר 

תל־אביב / הערך: כגנוביץ׳, לזר מויסיביץ׳ 

הרפז יצחק, ד״ר 

רחובות, פרופסור באוניברסיטה העברית ן הערך: כנימות 

וולי סר ריצ׳רד, ד״ד 

היילשם, אסטרונום בסצפודהכוכבים המלכותי בגריניץ׳ / הערך: 
כוכבים (בחלקו) 

ווירגין יוסף מגחם, אינג׳ 

ירושלים / טכניקה 

וורמכרנד מרדכי 

תל־אביב / אנתרופולוגיה! פולקלור! קראות 

ויטנכרג גדעון, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / פאראזיטולוגיה 

ויפכרג דוד כרזןי, ד״ד 

סינסינטי, פרופסור בהיברו ייניון קולג׳ / הערך: יתדות, כתב ה־ 

ורבלוכסקי רפאל יהודה צכי, ד״ד 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / דתות 

ורדי חיים, ר״ר 

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטת תל־אכיב / הערך: כנסיה 
(בחלקו) 

ורהפטיג שלם, ד״ד 

ירושלים ! משפם עברי 

זקס משה,. 11.80 

תל־אביב, המכון לחקר החקלאות על־פי התורה / הערך: כלאים 
(בחלקו) 

חיימי אכיגועם,. 4 .ע 

תל־אביב / הערך: כרתים (בחלקו) 

חבם עמום,. 8 

ירושלים / מקרא 

חלמיש משח,.מ 

הרצליה, מדריך באוניברסיטה בר־אילן / קבלה 

מדסקי גד, ד״ד 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / משפט 

טל יוסף 

ירושלים, מרצה בניר באוניברסיטה העברית / מוסיקה 

טרגן מלכה,. 14.80 

ירושלים / בוטאניקה; זואולוגיה 

יאמאמוטו יוקי,. 8 

טוקיו / הערכים: יפן — תיאטרון! אמנות (בחלקו) 

יאפו־הוסמן עדית, ד״ד 

ירושלים / אמנות 

יעקכי דוד, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / היסטוריה ביזאנטית 

יערי אברהם (ז״ל) 

הערך: ישראל משקלוב 

ישראלי עמיהוד,. 14.4 

חיפה- מורה באוניברסיטת חיפה / הערך: כורדים (בחלקו) 

בהן אהרן 

שער־העמקים / הערך: כורדים (בחלקו) 



15 


חמימה המחברים 


16 


כהן אריאל, ד״ר 

ירושלים, מדריד באוניברסיטה העברית ן פיסיקה, מטאורולוגיה, 
אסטרונומיה 

כחן חיים י., ד״ר 

ירושלים, טרצה באוניברסיטה העברית / הערך: כרכיד (בחלקו) 

כהן משה מ. 

ירושלים, שופט בביודהמשסס המחוזי / הערו: כבוד (בחלקו) 

כחן תאודור 

טוקיו / הערך: יפן — יהודים 

כחנא שמואל זנוויל, ד״ר 

תל־אביב / הערך: כהנא, שלמדי דוד 

לוין ישראל, ד״ר 

תל־אביב, סרוםסור־חבר באוניברסיטת תל־אביב/הערד: ירושלמי, 
תנחום ויוסף (בחלקו) 

לוין מנחם, ר״ד 

ירושלים, המכון לסיבים ומוצדי־יער / הערך: כביסה וגקוי יבש 

לזר משה, ד״ר 

ירושלים, נורופסור־חבר באוניברסיטה העברית / העיד: כרסיו 
דה טרואה 

ליכוביץ אליהו מנחם, ד״ר 

קיסבריג׳(אה״ב )! הערד; כוכבים (בחלקו) 

ליבוביץ נרמה, ד״ד 

ירושלים / סאתסאטיקה( פיסיקה ז אסטרונומיה( תולדות התרבות 

ליגוכיץ יהושע, ד״ר 

ירושלים, סרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / תולדות הרפואה 

ליבוביץ ישעיהו, ד״ר 

ירושלים, פרופסזר באוניברסיטה העברית / ביולוגיה! כימיה ז 
רפואה 1 יהדות 

ליכנח אליעזר 

ירושלים / ציונות! סוציאליזם! היסטוריה של רוסיה 

ליוור יעקב, פרום׳(ז״ל) 

מקרא 

לינדר אמנון, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / הערך: כנסיה, מדינת ה־ 

ליפצין סול(שלמה), ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטת ניו־יורק / הערך: כהן, אברהם 

ליפשיץ יחזקאל, פרום׳(ז״ל) 

הערך: כימיה 

לנדוי משה, ד״ר 

ירושלים, שופט בבית־הסשפם העליון / הערך: ישר, דיני־ 

לנצמן אלי,. 14 

היפה, מורה באוניברסיטת חיפה / הערך: יפן — אמנות (בהלקו) 

לפיד פנחס,. 14 

ירושלים / הערך: ירושלים — במדיניות הכנסייתית והבידלאומית 

לצרוס־יפה חוה, ד״ר 

ירושלים, פרצה בכירה באוניברסיטה העברית / איסלאם 

מדזיני מירון, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / המזרח הרחוק 

מזר עמיחי, . 4 .. 8 

ירושלים, אגף העתיקות והפוזיאזגים / הערך: ירושלים — אספקת 
המים (בחלקו) 

מידזם הלמות, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / דמוגראפיה 

מילר תי אנדרז, ד״ר 

נירר׳יוון(אה-ב), פרופסור באוניברסיטה ייל / הערד: יפן — לשון 
(בחלקו) 

מנצל רודולפינח, ד״ר 

קריית־מוצקין, פרופסור־חבר באוניברסיטת תל־אביב / העיד: 
כלב־הבית (בחלקו) 

מרכוס שמעון, ד״ד 

ירושלים / תולדות ישראל בארצות הבאלקאן 


מרקום הנס, אינג׳ 

חיפה, משרד המסחר והתעשיה / הערר: כלייעבודה 

נהר אנדרה, ד״ר 

סטראסבור, פרופסור באוניברסיטה / מקרא 

ניכלי יו, ד״ר 

פרובו (אוד׳ב), פרופסור באוניברסיטה ברייאם ינג / הערך: 
ירושלים — בנצרות 

נמוי לאון, ד״ר 

ניו־היוון(אה״ב), פרופסור באוניברסיטה ייל / הערך: יצחק מטרוקי 

סדן יוסח, ד״ר 

ירושלים, טרצה באוניברסיטה העברית / איסלאם 

סולממן אכרהם, ד״ר 

רמת־גן, פרופסור באוניברסיטה בריאילן / הערד: כל 1 ביס 

סלוצקי יהודה, ד״ר 

דמת־גן, מרצה בכיר באוניברסיטת תל־אביב / תולדות ישראל 
במזרח־אירופה 

ססראי שמואל, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / תלמוד 

עולמי־גלם אנימה, ד״ר 

ירושלים / הערך: יקופונה דד. סודי 

ענכר ראובן 

חיפה / זואולוגיה 

פאי אכרהם, ד״ר 

תל־אביב, משרד החקלאות / העיד: כבש (בחלקו) 

סויכטונגר משח מיכאל, ד״ר 

באר־שבע, מרצה בכיר באוגיברסיטה העברית / הערך: כירורגיה 
(בחלקו) 

פולוצקי חנן יעקב, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / בלשנות 

פטנקין דן, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / כלכלה 

פיגנכאום אריה, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: ירוד 

פינקלשטיין מיכאל, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: יתרת־הכליה 
(בחלקו) 

פיק פנחס, רפ״ן(מיל׳), ד״ר 

ירושלים / צבא! הערכים; ירושלים — היסטוריה (בחלקו)! (ה)כהל 
המערבי 

סישלזון לם, ד״ר 

תל־אביב, מרצה בכיר באוניברסיטת תל־אביב / זואולוגיה 

סלוסר דוד, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / נצרות 

פליקם יהודה, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה בר־אילן / הערך: כלאים (בחלקו) 

פראוור יהושע, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: ירושלים — 
היסטוריה (בחלקו) 

פרוסיין יעקב צכי, ד״ר 

ירושלים, חבר־מחקר באוניברסיטה העברית / הערך: כרומסר 
גראפיה 

פדוידנברג גדעון, ד״ר 

ירושלים. חבר־הוראה באוניברסיטה העברית / הערכים; ישו 
(בחלקו)! כסר (בחלקו)! כפר־נפש (בחלקו) 

פרידמן ישנן, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / תרבות הודו 

פרלמן שלום, ד״ר 

תל־אביב, פדופסור-חבר באוניברסיטת חל־אביב / היסטוריה עתיקה 

סרנקל־רייד מידה,.^. 2 

ירושלים, ביח־הספרים הלאומי והאוניברסיטאי / הערך: כץ, מגה 



17 


רשימה המחברים 


18 


צ׳טרג׳י שיבה פרסד, ד״ר 

בלכתה, פרופסור באוניברסיטה / הערך: בלכתה (נחלקו) 

צימלם בכי יעקב, ר״ד 

לונדון, סרגה ב * 001168 ׳ 5 ״־! / הערך: יגהק נתן בן קלוגימום 

קאנאי מרוקה, ד״ר 

טוקיו, מרצה באוניברסיטה / הערר: ימי — היסטוריה 

קומאטסו אי&או 

טוקיו / הערך: י 6 ן — לשח (נחלקו) 

קוספר אפרים 

ירושלים, חנרימחקר באוניברסיטה העברית / ספרות רבנית 

קטן משה, ד״ר 

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטה בר־אילן / חולדות ישראל 
בצרפת 

קיטאזאווח יוזו, ד״ר 

טוקיו, פרופסור־חנד באוניברסיטה / הערך: יפן — הצומח והחי 

קינרום לורד ג׳ון פמריק דגלם בלפור,.מ 

לוניח / הערך: כמאל אתאתורך, מצטפא 

קלוגאי יצחק, ד״ר 

ירושלים, פרופסור בטכניון בחיפה / הערך: יפה, אברם סיח־ר 
רוביץ׳ 

קלחנר יהודה אריח, (ז״ל) 

הערך: כורדים — ספרות 

קליין צביה, ד״ר 

ירושלים / פילוסופיה; ספרות 

קלינמן אליעזר, .. 51.4 

רמת־גן / הערך: כתיבה 

קפלן יעקב, ד״ר 

תל־אביב, מנהל המוזיאח לעתיקות ת״א־יפו / הערך: יפו(בחלקו) 

קפלן ירחמיאל ,. 80 .ע 

רחובות, אגף־הייעור של הקהק״ל / הערך; יער (בחלקו) 

קפלן צבי 

ירושלים / תלמוד; ספרות רבנית 

קרמץ יהודה, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / גאוגראפיה 

קרפל נצל 

״ולח / הערך: כהדצדק, יוסף 

קשת ישורון 

ירושלים / הערך: כהן, יעקב 

רובינשטיין אברהם, ד״ר 

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטה בר־אילן / תולדות ישראל 
במזדח־אידופה 

רוזן חיים, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / בלשנות 

רוטשילד יעקב, ד״ר 

ירושלים, בית־הספרים הלאומי והאוניברסיטאי / תולדות ישראל 
במערב־אירופה 


רונן אברהם, ד״ר 

תל־אביב, מרצה באוניברסיטת תל״אביב / אמנות 

דייני אנפץ פרנק, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטת תל־אביב / הערך: כשדים 

רצהכי יהודה, .ע 

תל־אניב, מרצה בכיר באוניברסיטה בר־אילן / הערך: יצחק הלוי, 
ו" יחיא 

שורץ מיכאל, ד״ר 

ירושלים. מרצה באוניברסיטת חיפה / איסלאם 

שזר זלמן 

ירושלים, נשיא מדינת־ישדאל / הערך: כצנלניח, ברל 

שטיינזלץ עדין, הרב 

ירושלים / הערך: ישיבה (בחלקו) 

שטייניץ עזרא, ד״ר 

ירושלים / כיסיה 

שטיינר יעקב, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / פיסיולוגיה 

שטרן מנחם, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חנר באוניברסיטה העברית / חולדות ישראל 
בתקופת בית שני 

שילה יגאל, .^. 51 

ירושלים, אסיסטנט באוניברסיטה העברית / הערך: ירושלים — 
ארכאולוגיה (בהלקו) 

שילוח אמנון, ד״ר 

ירושלים, מרצה בניר באוניברסיטה העברית / מוסיקה 

שיפטר עליזה,. 8.80 

ירושלים / זואולוגיה 

שלום גרשם, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / קבלה 

שנער פפה, ד״ר 

ירושלים, סרוססור־חבר באוניברסיטה העברית / הערך: ישו — 
באיסלאם 

שפיר אומו עמנואל 

רמחיגן / פילוסופיה 

שפיר אלכסנדר, . 8 

ירושלים / הערך: כבאות 

שפירא בנימין, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: כולסטרול 

שקד שאול, ד״ר 

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטה העברית / היסטוריה של פרם 

תאודור אוסקר, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / אנטומולוגיה 

תא-שמע ישראל, . 51 

ירושלים / תלמוד; ספרות רבנית 

הדמור חיים, ד״ר 

ירושלים, סרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / המזרח הקדום 



דאשי־תיבות של שמוח המחברים 


= אפרים אלימלד אורבף 

א. א. א. 

= אנא אדזיסאיר 

א. אח, 

= אלישע אסרת 

א. אס. 

= אליהו אשתור 

א. אש. 

= אדם בן־־סוביה 

א. ב. ס. 

= אברהם בן־יעקב 

א. ב. י. 

= אברהם גולדברג 

א. גו. 

= אימה גרבל 

א. ג—ל 

= אסתר גרזודקיד 

א. ביק. 

= אריה דוסטרובסקי 

א. דו. 

= אריה הראל 

א. הר. 

= אבינועם חייטי 

א. הי. 

= אברהם יערי 

א. י. 

= אברהם יעקב בראוור 

א. י. בר. 

- אליעזר ליבנה 

א. לי. 

= אלי ל נצפן 

א. לג. 

= אריה לאו אוליצקי 

א. ל. א. 

= אברהם מאיר הברמן 

א. מ. ה. 

= אליהו מנחם ליבוביז 

א. מ. ל. 

= אנדרה נהר 

א. נה. 

= אברהם טולססז 

א. סו, 

= אניטה עולמי־גלס 

א, ע.־ג 

= אוטו עמנואל שפיר 

א. ע. ש. 

= אריה פיגנבאום 

א. פ. 

= אברהם פאי 

א. פא. 

=־ אגסון פרנק רייני 

א. פ. ד. 

= אפרים קופפר 

א. ק. 

= אברהם רובינשטיין 

א. ר. 

= אברהם רוגן 

א. רו. 

= אוסקר תאודור 

א, ת. 

= אברהם גלזנר 

אב. ג. 

= אברהם גדוסמן 

אב. גר. 

= אהרן אריאל 

אה. א. 

= אהרן כהן 

אה, כ. 

= אולגה גולדברג 

או. ג. 

= איסאו קומאטסו 

אי. ק. 

= אלעי אלון 

אל. א. 

= אלישע גולדסן 

אל. גו. 

= אליעזר קלינמן 

אל. ק. 

= אלכסנדר שפיר 

אל. ש. 

= אמנון ליגדר 

אם. ל. 

= אמנון שילוח 

אמ. ש. 

= אפרים גוטליב 

אס. נ. 

= אריאל כהן 

אר. כר¬ 

= בדנהדד דב גנצל 

ב. ד. ג. 

= בנימין שפירא 

ב. שם. 

= גדעון ויטנברג 

ג. וי. 

= גד טדסקי 

נ. ס. 

= גרטה ליבוביץ 

ג. ל. 

= גדעון פרוידנברג 

ג. פ. 

=־ ג׳ון פטדיק קינדוס 

ג׳. פ. ק. 

= גרשם שלום 

ג. ש, 

= דב אשבל 

ד. א. 

= דן אבני־סגרה 

ד. אדם. 

= דוד אשרי 

ד. אש. 

= דן בהט 

ד. בה. 

= דוד ברק• ויסברג 

ד. ב. ו. 

= דוד בידני 

ד. בי. 

= דוב גנחובסקי 

ד. גב 

= דוד דירינגר 

ד. ד. 

= דוד יעקבי 

ד. י. 

= דגלם מ. דנלופ 

ד. מ. ד. 

= דוד פלוסר 

ד. פ. 

= ח פטנקין 

ד. פט. 

= הלמות מיוזם 

ה. מי. 

= הנם מרקום 

ה. פר. 


= ולסר אקשטיין 

ו. אק. 

= זלמן שזר 

ז. ש, 

= חיים אורסיאן 

ח. א. 

= חיים ורדי 

ח. ו. 

= חיים זאב הירשברג 

ח, ז. ה. 

= חיים י. כהן 

ח. י. כ. 

= חנן יעקב סולוצקי 

ח. י. ס. 

= חוה לצרוס־יפה 

ח. ל. י. 

= חיים רוזן 

ח. ר. 

= חיים תדמור 

ח. ת. 

= חגי בן־שמאי 

חג. ב. 

= טוביה בלומנסל 

ס. ב. 

= יהודה אליצוד 

י. א. 

= ידידיה אלתר דינרי 

י. א. ד. 

= יהודה אריה קלוזנר 

י. א. ק. 

= יצחק ארנון 

י. אר. 

= יעקב בן־תור 

י. ב. 

= יוסף ברגר-ברזילי 

י. ב.־ב. 

= יעקב בזק 

י. בז. 

= יחיאל גדליהו ג ומפרץ 

י. ג. ג. 

־־ יוסף דן 

י. ד. 

= יהודה דון 

י. דו. 

= יוסף הרולד גרינברג 

י. ה. ג. 

= יהושע הורוביץ 

י. הו. 

= ישראל היילפרין 

י. הי. 

= יצחק הס 

י. הם 

= יוסף סל 

י. טל 

= יוקי יאמאמוטו 

י. יא. 

= ישעיהו ליבוביץ 

י. ל. 

= יהושע פאיר גרינץ 

י. מ. ג. 

= יוסף מנחם ווירגין 

י. מ. וו, 

= יו ניבלי 

י. גי. 

= יהודה סלוצקי 

י. ס. 

= יוסף סדן 

י. סד. 

= יהודה סליקם 

י. פל. 

= יהודה צבי בלום 

י. צ. ב. 

= יעקב צבי פרוביין 

י. צ. ם. 

= יוזו קיטאזאווה 

י. קי. 

= יצחק קלוגאי 

י. קל. 

= יעקב קפלן 

י. קפ. 

־= יהודה קרמון 

י. קר. 

= ישורון קשת 

י. קש. 

= יהודה רצהבי 

י. ד. 

= יעקב שטיינר 

י. שט. 

= ישראל תא־שמע 

י. ת. 

= יגאל שילה 

יג, ש. 

= יהושע ליבוביץ 

יה. ל. 

= יהושע סראוור 

יה, ס. 

= יוחנן פרידמן 

יו. פר. 

= יחזקאל ליפשיץ 

יח. ל. 

= יעקב אורבד 

יע. או. 

= יעקב גליל 

יע. ג. 

= יעקב ליוור 

יע. לי. 

= יעקב רוטשילד 

יע. ר. 

= יצחק איזנר 

יצ. א. 

= יצחק הרסו 

יצ. ה. 

= ירחמיאל קפלן 

יד. ק¬ 

= ישראל לדן 

יש. ל. 

= ל. אדלר 

ל. א. 

= לאון נמד 

ל. נ. 

= לב פישלזון 

ל. פי. 

=־ מערכת 

פ. 

= משה אבניסלך 

מ. א. 

= מיכאל אבי־יונה 

מ. א. י. 

= משה אלטבאואר 

מ. אל. 

= משה ברור 

מ. בר. 

= מרדכי גיחון 

מ. גי, 


= משה דוד הר 

מ, ד. ד¬ 

= מאיד הלל בן־שפאי 

ם. ה. ב. 

= מרדכי הכהן 

ס. הב. 

= מרדכי וורמברנד 

מ, ו. 

= משה זקס 

מ. זק. 

= פלכה סרגן 

מ. ט. 

= משה לזר 

מ. ל. 

= פשה לנדוי 

מ. לנ. 

= מירון מרדני 

מ. מד. 

= פשה מ, כהן 

מ. מ. כ. 

= משה פויכטןנגר 

ם. פו. 

= פיכאל פינקלשטיין 

מ, סי. 

= משה קטן 

מ. ק. 

= מיכאל שגרץ 

פ. שו. 

= מרוקה קאנאי 

פד. ק. 

= מירה פרנקל-רייך 

מי, סר. 

= מנחם לוין 

מג. ל. 

= מנחם שטת 

מג. ש. 

= מרסל אליקים 

מר. א. 

= מרדכי ברויאר 

מר. בר. 

= פשה חלמיש 

מש, ח. 

= נתן מיכאל גלבר 

נ. מ. ג. 

= ססנלי איסר 

ס. אי. 

= סניצ׳י היסאסאטסו 

ם. ה. 

= סול ליפצין 

ס. ל. 

= עזריאל אביתר 

ע. אב. 

= עמנואל גיל 

ע. ב 

= עמוס חכם 

ע. ח. 

= עמיהוד ישראלי 

ע. י. 

= עדית יאפו-הופמן 

ע. י-ה. 

- עפיחי מזר 

ע. ס. 

= עדין שטיינזלץ 

ע. שט. 

= עליזה שיפטר 

ע. שי. 

= עזרא שטייניץ 

עז. ש. 

= עמיאל ברוש 

עם. ב. 

= פרדריק יוליוס בילסקוב-ינסן 

ם. י. ב. 

= פנחס לסיד 

ם. לס. 

= פנחס פיק 

פ. פ. 

= פסח שנער 

פ. ש 1 . 

= צבי ברס 

צ. בר. 

= צבי ורבלובסקי 

צ. ו. 

= צבי קפלן 

צ• ק. 

= צביה קליין 

צ. קל. 

= קרל חיים בלוט 

ק. ח. ב. 

= רוי אנדרו מילר 

ר. א. מ. 

= רפאל בד־כהן 

ר. ב.־כ, 

= רות בנדל 

ר. בג. 

= ראובן ענבר 

ר. ע. 

= רודולפיגה מנצל 

רו. מ. 

= ריצ׳רד וולי 

רי, ו. 

= שמחה אסף 

ש. א. 

= שמואל אביצור 

ש. אב. 

= שמעון אורן 

ש. או. 

= שירה בודוט 

ש. בו, 

= שמואל הורביץ 

ש. ד¬ 

= שמואל הוגו ברגמן 

ש. ר- ב. 

= שלם ורהסטיג 

ש. ו. 

= שמעון מרכוס 

ש. מ. 

= שמואל ספרא י 

ש. סם. 

= שיבה סרסד צ׳סרג׳י 

ש. ם. צ/ 

= שלום פרלמן 

ש. סר. 

= שמעון צבי אלכסנדר אלטמן 

ש. צ. א. 

= שאול שקד 

ש. ש. 

= שמואל אברמסקי 

שפ. א. 

= תאודור דוד אולמן 

ת. ד, א. 

= תאודור כהן 

ת. ב. 



דאסי־תיבות וקיצורים 


כתב־עת : כתבי־עת 

= 

כ״ע 

הושע 


הוש׳ 

אדוני אבי זקני 


אאיז 

כתובות 

— 

כת׳ 

הלכה! הלכות 


הל׳ 

אב בית־דין 

= 

אב״ד 

ליטר 

— 

ל׳ 

הנזכר לעיל 

= 

הנ״ל 

אבות דרבי נתן 


אדד״ג 

לשת אחר 


ל׳א 

הפועל המזרחי 

= 

הפוהיס 

ארצות־הבריח 

= 

אה׳ב 

לאטינית 

= 

לאט׳ 

הקדוש ברוך הוא 

= 

הקביה 

אלסונה, המבורג, ואנדזצק 

= 

אוד׳ו 

לוקאס 

— 

לוק׳ 

הרב אברהם הכהן 

= 

הרא׳־ה 

אהלות 

= 

אהל׳ 

לוחפי חירות ישראל 

= 

לחיי 

הרב אליהו מזרחי 

= 

הרא״ם 

אבךהעזר 

— 

אדדע 

לירות שטרליע 

= 

לי "ש 

השווה 

= 

השר 

אודודחיים 

= 

אויה 

לספירת מוצרים 

= 

לסה״ג 

השומר הצעיר 

— 

השוה׳צ 

אומות מאוחדות 

= 

אדם 

לשון עם זר 

= 

לע״ז 

וגומר 

— 

וגו׳ 

אחרי הצהרים 

= 

אחה״צ 

לפני ספירת הנוצרים 

ג¬¬ 

לפסה׳־׳נ 

ויקרא 

— 

ויק׳ 

אחר־כד 

— 

אחיכ 

לקח טוב 

" 

לק •־׳ס 

ויקרא רבה 

— 

ויקיר 

אטמוספירה, אטמוספירות 

— 

אטמ' 

מסר 

— 

ם׳ 

וכדומה 

= 

וכד׳ 

ארץ־ישראל 

= 

א-י 

מגילה 

— 

מג׳ 

וכוליה 

— 

וכו׳ 

איכה רבתי 

— 

איכ׳־ר 

מיליגראם 

— 

ס״ג 

וכיוצא בזה 

— 

וכיו״ב 

אנגלית 

= 

אנג׳ 

מגילת תענית 

— 

סג״ת 

ועד פועל 


וע׳יס 

אנציקלופדיה 

— 

אנציקל׳ 

מדרש הגדול 


מדה״ג 

ושם נסמן 

= 

וש״נ 

אף־על־פי 

— 

אע״פ 

מדרש 


מדר׳ 

זאת אומרת 

= 

ז״א 

אף־על־סי-כן 

= 

אעפ׳ב 

מהדורה! מהדורת 

= 

מהד׳ 

זה את זה 

= 

זא״ז 

אפילו 

— 

אפי׳ 

מורנו הרב רבי יעקב לוי 


מהרי׳ל 

זבחים 


זב׳ 

אנגלדפלשתיגה קופפגי 

— 

אפיק 

פורנו הרב רבי ליוא 

= 

מהדיל 

זכריה 

= 

זב׳ 

אין צריך לומר! 

= 

אציל 

סודנו הרב רבי מאיר 

= 

מהר״ם 

זכרונו לברכה 

= 

זיל 

אירגון צבאי לאופי 



מוציא לאור 

= 

מו׳ל 

זה מזה 

= 

זפ״ז 

אלהי רבי יצחק! 

= 

אדיי 

משא ומתן 

= 

פו״ס 

זכר צדיק לברכה 

= 

זציל 

אשכגד רבי יצחק 



מורה נבוכים 

= 

מו״נ 

זרע קדושים 

= 

זק״ש 

כבא כתרא 

= 

ב״ב 

מועד קטן 

= 

סו״ק 

חלק א׳ 

= 

היא 

בדרך־כלל 

= 

בדיב 

מורנו ורבנו 

= 

סו״ר 

חלק ב׳ 

=5 

ח״ב 

ביבליוגרפיה 

= 

ביביר 

מיליון! מיליונים! מילואים 

= 

פיל׳ 

חכמה, בינה, דעת 

= 

חביד 

בית־דין 

= 

בי "ד 

מלאכי 

= 

פלא׳ 

חגיגה 

= 

חג׳ 

בית־המקדש 

= 

ביהמ״ק 

מלכים א׳ 

= 

סל׳א 

חלק ג׳ 

= 

חיג 

בית־הספרים 

= 

ביהס״ס 

מלכים ב׳ 

= 

סל׳ב 

חלק ד׳ 

= 

ח״ד 

בית־חולים 

= 

בי׳ח 

מלזזמת־העולם 

= 

פלה׳ע 

חס ושלום 

= 

ודו 

בית־חרושת 

= 

ביח״ר 

מילימטר׳ סכל מקום 


סיס 

חוברת! חוברות 

= 

חוב' 

ביכורים 

= 

ביב׳ 

מנחות 


פנה׳ 

חולין 

= 

חול׳ 

בית־כנסת 

— 

ביכיג 

מסכת! מספר 

= 

מס׳ 

חח־׳לארץ 

= 

חו־׳ל 

ביתיפדרש 

= 

ביפיד 

משקל סגולי 

= 

סיס 

חושן משפט 

= 

חו'מ 

בית־ספר 

= 

בי*ס 

מסילח־ברזל 

= 

מסיב 

חכמינו זכרונם לברכה 

= 

חדל 

ברית טרופפלדור 

= 

"בית׳רי 

מעשרות 

= 

מעש׳ 

חיים יוסף דויד אזולאי 

= 

חיד׳א 

בכורות 

= 

בכר 

מפלגת פועלי ארץ־ישראל 

— 

מפא׳י׳י 

חיל רגלים 

= 

חייר 

בבא מציעא 

= 

ב־׳ם 

מפלגת פועלים מאוחדת 

= 

מפ״ם 

חשמונאים א׳ 


חשמ״א 

במדבר 

= 

במד׳ 

מטר מעוקב 

= 

מ-ק 

חשמונאים ב׳ 

ז¬¬ 

חשמיב 

במדבר רבה 

— 

במדיר 

מסר מרובע 

= 

מ״ר 

טון, טונה, טונות 

¬ 

ט׳ 

בעל־בית 

= 

בעיב 

מרקוס 

= 

מרק׳ 

טור שולחן ערוד 

= 

טושיע 

בעל־חייס! בעלי־חיים 

= 

בע׳־ח 

משניות 

= 

משנ' 

יחידות אסטרונומיות 

= 

י״י׳א 

בעל־פה 

= 

בעיס 

נגעים 

= 

נגע׳ 

יאפאנית 

= 

יאס׳ 

בעל שם סוב 

= 

בעשיט 

נדרים 

= 

גדר׳ 

יבמות 

= 

יבם׳ 

בדציוז 

= 

ב״צ 

נולד 

= 

גו׳ 

יפי־הביניים 

= 

יה״ב 

בבא קפא 

= 

ביק 

נוסח 

= 

נר׳א 

יהושע 

= 

יהר 

בן רבי! בראשית רבה 

= 

ב׳ר 

נוסח ב׳ 

= 

נו״ב 

יואגס 

— 

יוא׳ 

בראשית 

= 

ברא׳ 

נחמיה 

= 

נהם׳ 

יורה דעה 

= 

יריד 

ברית־המועצות 

= 

בריה׳־מ 

נדו יאיר 

= 

נ״י 

יום הכיפורים 


יוה׳׳כ 

ברכות 

= 

ברב׳ 

נגד מטוסים 

= 

ג'מ 

יוונית 

= 

יור 

בתי־מדרש 

= 

בתמיד 

נשמתו עדו 

= 

נ״ע 

יושב־ראש 

= 

יר־׳ר 

בתי־נגסת 

= 

בתכ-ג 

נפטר 

= 

נם׳ 

יחזקאל 

:= 

יחז׳ 

בתי־ססר 

= 

בתים 

נפתלי צבי יהודה ברלין 

= 

נצי׳־ב 

יצא לאור! יצאו־לאור 

= 

י״ל 

גראם 

= 

ג׳ 

נקודת־רתיחה 

= 

נ״ר 

יהודה ליב גורדון 

= 

יל״ג 

גיסין 

:כ¬ 

גיט׳ 

ספד 

= 

ם' 

ילקוט 


ילק׳ 

גם־כן 

— 

ג׳׳כ 

סדר־עולם רבה 

= 

סדע״ר 

ילקוט שמעוני 

= 

ילקיש 

בליון! גליונות 

= 

גל׳ 

סך־הכל 

= 

ס״ה 


8= 

ימק״א 

גמילות חסדים 

= 

גפיח 

סופרים 

= 

סופר׳ 

^550031100 



גרמנית 

= 

1 רמ׳ 

ספרא אחרא 

— 

סטיא 

(= אגודת נוצרים צעירים) 



דברים 

= 

דב׳ 

סימן 

= 

סי׳ 

ח 0 םב 10013 נ 0 נ 1$1 ׳ 8 מן 

= 

יקיא 

דברים רבה 

= 

דביר 

סינית 

= 

סיג׳ 

100 ) 40013 ! !י, (= החברה 



דיבור המתחיל 

= 

דיה 

סיבובים לדקה 

= 

סליר 

להתיישבות יהודית) 



דברי־הימים 

= 

דהיי 

סנטימטר! סמאל 

= 

סים 

ירושלמי 

= 

ירר 

דברי־הימים א׳ 

= 

דהייא 

ספר מצוות גדול 

= 

ספיג 

ירמיהו 

= 

ירמ ׳ 

דברי־היפים ב׳ 

= 

דהייב 

סנטימטר מעוקב: 

= 

ספיק 

יין־שרף 

= 

ייש 

דין וחשבת 

= 

דדח 

ספר מצוות קטן 



ישעיהו 

צ¬ 

ישע׳ 

דברי יפי ישראל 


די׳־י 

סגהדריז 

= 

סג׳, סגה׳ 

כל אחד! כל אחת 

— 

כ״א 

דניאל 

= 

דג׳ 

עיין! ערך! ערכים 

= 

ע׳ 

כוהן גדול 

= 

כ״ג 

דקדוקי־סופרים 

= 

דקים 

עמוד א׳ 

= 

ע׳א 

נתב־יד! פתבי־יד 

= 

כ״י, כתיי 

דוקטור 

= 

ד׳־׳ר 

על אחת כמה וכפה 

= 

עאכתכ 

כל ישראל חברים 

— 

כי׳ח 

הגאת רבי אליהו 

= 

הגריא 

עמוד ב׳ 

= 

ע״ב 

כלומר 

= 

כל׳, כלו׳ 

הולאנד ודויטשלאנד 

= 

הדד 

עבר הירדן 

= 

עבה׳י 

כלאים 

— 

כלא׳ 

הוצא לאור! הוציא לאור 

= 

הר׳ל 

עברית 

= 

עבר׳ 

כנזכר לעיל 


כנ״ל 

הוצאה! הוצאת 

= 

הוצ׳ 



27 


ר׳ יעקב מסרויש — רבנו יעקב המכונה תם 


28 


הקונטרס ״שאלות ותשובות מן השמים״ — הספר ההלכתי 
היחיד מסוגה הידוע לנו: הוא "היה שואל שאלות מן השמים 
בהלכות ובספיקי-רינין ולהכריע בין פוסקים." ע״י התבודדות 
ותפלה והזכרת שמות, והיומשיבין לו על שאלותיו [בחלום]" 
(רדב״ז , החיד״א). למתת ההיסוסים לגבי ההסתמכות על 
דברי-חלומות, הביאו פוסקים חשובים, שבאו אחריו, כהלכה 
את התשובות שקיבל. תב השאלות מתייחסות לפרטים 
בדינים ומנהגים של ברכות ותפילות, מקצתן — לפרטים 
בדיני איסוד־ותתר! באחת מהן נזכר התאריך: "ליל כ״ט 
אלול שנת תתקס״ג״ [= 1303 ]. התשובות מנוסחות בקיצור, 
לעיתים — בצורת רמיזות לפסוקים או למאמת הדל* על 
שאלה בדבר ״קץ הגאולה״ לא ניתנה תשובה. — הקונטרס 
נדפס לראשונה בתוך שו״ת הרדב״ז (ח״ה, ליוורנו תקע״ח), 
ואח״כ במהדותת שובות, לאחרונה — עם תיקוני הנוסח, 
פתיחה והערות — בידי ראובן מרגליות (תשי״ז 3 ). — היו 
שזיהו את ת״מ עם ת יעקב מקורביל, הנזכר הרבה בתוס¬ 
פות ! אולם זיהוי זה נראה מוטעה. 

א. א. אורבך: בעלי התוססות, 129 , 202 , תשי״ז 2 ז ר, מרג¬ 
ליות [מהדיר], שו״ת מך השמים, מבוא, תשי״ז 3 ! ח. סיכל, 

אור החיים, 492/3 , תשכ״ה 2 . 

י׳ יעקב בן חננאל סיקילי (שנות ה 80 של המאה ה 13 
— אמצע המאה ה 14 ), רב ומחבר. מתא משפחתו 
מסיציליה, אך כבר מנעותו יצא למסע בארצות שונות 
בחיפושיו אחר ספרי ליקוטים ומדרשים, שבהם גילה התענ¬ 
יינות מרובה. הוא התיישב בקורדובה, ושם התחיל כותב 
את ילקוטו המדרשי הגדול לתורה, "תלמוד־תורה", על יסוד 
חומר עצום מתוך 234 ספרים שאסף בנדודיו. ספר זה הוא 
אתר בלום לחקירת האגדה, ונשתמרו בו מדרשים אבודים 
רבים. עם ההתעוררות שחלה אז בספרד לעלות לא״י, התקשר 
ר״י עם "החכם השלם רבי הזקיה", וב 1317 נדרו שניהם 
לעלות לא״י תוך שנתיים ולחיות יחדיו בשותפות 7 שנים. 
מחמת סכנת הדרכים נדחה ביצוע הנדר, ור״י חלה את 
מותם של ארבעה מחמשת ילדיו בעתן זה. הוא פנה אל 
הרא״ש שיתיר לו ללכת לבד, ומיד עלה לא״י. מ 1324 היה 
בדמשק, ושם השלים ער 1337 את ילקוטו. "תלמוד תורה" 
נשתמר בכ״י, ונדפסו ממנו ליקוטים בלבד. — בדמשק היה 
ר״י מנכבדי הקהילה, ושימש שם גם כמורה־הוראה וכדרשן. 
את דרשותיו בשבתות על פרשיות התורה ואת ביאוריו להן 
אסף בספרו "תורת המנחה" (כ״י? קטעים בם׳ "ברכה משו¬ 
לשת", פרשפורג, תר״ן, וב״תדרה שלמה" [לרב מ. מ. כשר], 
תש״ט). — בשנות שבתו בדמשק ביקר ר״י לעתים תכופות 
בא״י וסייר בה לארכה ולרחבה. על־סמך סיורים אלה חיבר 
את "ספר היחס", שבו הזכיר "כל עיר ובפר מא״י ומי קבור 
שם״; ספר זה אבד ברובו. 

י. מ. טולידאנו, בר המערב, 74/5 , 123/4 , תרע״א ז ש. א. 
פאזנאנטקי, על דבר הילקוט "תלמוז-תורד," לר״י ב״ר 
חננאל ם׳ (הצופה מארץ הגר, ג'), תרע׳״ג! הנ״ל, ראשיתו 
של הילקוט ת״ת לר״י ם׳ (.ז 11 ;א 51 ־ ז 1 10 ״ 3 ( 1 ץ 11 * 1 5 ), 11914 
ש. א. ווערטהיימער, אוצר מדרשים וכ״י, א/ תרע״ג [חזר 
ונדפס: הנ״ל, בחי־מדרשות, א׳, קל״ט—קס״א, תש״י 2 ] 1 
י. מאן, פל מאמרי ילמדנו הנמצאים ב״ילקוט תלמוד תודה" 
לבראשית ( 1111 111 1 ) 636116 !? נ> 1 ! 3 116311 35 1£ < 811 * 1 ד 
6 נ 0$1 ; 1138 ץ 5 [החלק העברי]), 1940 ! ש. ח. קוק, ר״י ם׳ 
וספריו(עיונים ומחקרים, ב׳), תשכ״ג! א. הורביץ, "תורת 
המנחה" לר״י הסקילי ו״מדדש דוד" לר׳ דוד הגגיד (סיני, 
ג״ט), תשכ״ו! א. קופפר, קונטרס א״י (קובץ על יד, סדדה 
חדשה, ז׳), תשכ״ח. 

א. ק. 


ר׳ £צקב בן יוסף רי׳עזר [ע״ש מוצא משפחתו מרישא 
(׳* 1126526 )] ( 1670 [ז], פראג — 1733 , מץ), רב, 

פוסק ומחבר. ר״י נתפרסם כבר מצעירותו, בזמן שלמד 
תורה אצל הרב ארית שמעון שפירא (ע״ע), רבה של פראג, 
ואח״כ אצל בנו של זה, ר׳ בנימין, אב״ד פראג, שלקח 
את ר״י לחתן) בגיל צעיר נתמנה לדיין בפראג. ב 1709 
נתקבל לאב״ד ור״מ באנסבאך, ב 1715 — בוורמס! שם 
נתקבצו אליו תלמידים רבים ממקומות שתים, ביניהם גם 
רבנים ידועים. בעקבות סיכסובים בקרב הקהילה קמו לו 
מתנגדים שפגעו בו, וב 1718 עזב ר״י את וורמס ונתקבל 
כרב במץ, ושם ישב עד מותו. — ר״י נתפרסם הרבה בגלל 
חיבוריו החשובים בכל תחומי ההלכה ז הוא נתקבל כאחד 
מחשובי פוסקי ההלכה בזמנו. וכל גדולי־הדור פנו אליו 
בשאלותיהם. תקיפותו הרבה וסיגנונו החריף, שנבעו מהכרת 
ערך עצמו כפוסק ומכריע, הקימו עליו מתנגדים, והיו מן 
הרבנים, ובייחוד מן החכמים הספרדים שבירושלים, שהביעו 
את התנגדותם במכתביהם ובחיבוריהם. ר״י ענה בעצמו על 
חלק מדברי מתנגדיו (קונטרס "לא הביט און ביעקב"), 
והדבר הגיע עד לידי פולמוס ספרותי, אם-כי מצומצם. 

ספריו של ד״י:( 1 ) "חק יעקב" — ביאור על שו״ע הלכות 
פסח (דעסוי, תנ״ו), שנדפס במה פעמים לעצמו, וגם ביחד 
עם השדע. ( 2 ) ״מנחת יעקב״ — כולל: א. ביאור ל״תורת־ 
חטאת" לרמ״א; ב. "תורת השלמים", על הלכות נידה! 
ג. שדת (פראג, תמ״ט).( 3 ) ״סולת למנחח ושמן למנחה״ — 
מהדורה בתרא ל״מנחת יעקב״ (דעסוי, תנ״ו). ( 4 ) "עיון 
יעקב״ — ביאור של האגדות שב״עין יעקב" ובפרקי אבות 
(וילהרסרשחירף, תפ״ט). ( 5 ) ״שבות יעקב״ — כללי מיגו, 
וקונטרס הספקות (פראג, תמ״ס). ( 6 ) ״שבות יעקב״ — 
שו״ת, חלק א/ וחידושי מסכתות (האלע, ת״ע) ז חלק ב/ 
עם דיני מיג( וספק-ספיקא (אופיבך, תע״ט)! חלק ג', עם 
קונטרס "לא הביט און ביעקב" (מיץ, תקמ״ט). 

י. ק. דושינסקי, תולדות הגאון ר׳ דוד אוסנהיימער זצ״ל 
(הצפה לחכמת ישראל, ו , , 212-210 ), חרס״ב! א. י. גולדראט, 
״מיעוט דמות״ של ספרים (תגים, זר), תשכ״ט ? - 031 [ £] 

־ 181 ) 61266 ^ 1 . 4 . 06668 . 3 01 ^ 1 () 1 ) 1661 זו 86 ,׳ 111013 

, 1248-1251 , 08 ,• 61 ג> 5611061 ״ 5161 . 14 ; 1840 , 96 ,([!]] ■ חח 1 > 

14 ?ת 1 > 14 ז 6 ק 116/3 46 £6 , 031160 \ ; 1852-1860 

1884 ,( 271-273 ,מרו ,(££) 1567-1871 416 >)^ 661046 ק 

א. ק. 

רבנו יעקב המכובה תם ( 1100 [?] — 1171 ), גדול בעלי 
התוספות (ע״ע) וראש לחכמי צרפת בסאה ה 12 , 

ר״ח היה נכדו של דש״י — בנם של ר׳ מאיר בן שמואל(ע״ע) 
ויוכבד בת רש״י. אשתו, מרים, היחה אחותו של ר׳ שמשון 
הזקן מפלייזא (ע״ע). רבותיו היו: אביו. אחיו ד שמואל בן 
מאיר ([רשב״ם] ע״ע) חד יעקב ב״ר שמשת, מתלמידיו 
של רש״י. ר״ת ישב ברמרו (:זס 1 ןש 0 ת 31 א, בצרפת הצפונית) 
והתפרנס מעסקי הלוואות ועשיית־יין, מלאכות שהיד טיפד 
סיות ליהודי מקומו תמנו, ואף הגיע לאמירות. עסקיו הביאוהו 
בקשרים עם אבירים ואנשי־שלטון/ וגרמו לו טרדות מרובות. 
יחסו לגויים בשאלות־הלכה שתות נקבע הרבה מתוך מגעו 
הישיר עמם והכרתו את תכונתם. בימי מסע־הצלב השני 
נפגע ר״ת מידי הצלבנים שעברו בעירו, ואך בנס ניצל ממוות 
( 1146 )< אחרי מאורע זה עזב את רמרו. 

ר״ת הופר ע״י כל חכמי זמנו כגדול הדור, ד אברהם 
בן דוד אבן דאוד (ע״ע) בספרד וד אברהם בן דצהק (ע״ע) 
וד זרחיה הלוי גירונדי(ע״ע) בפרובנס מזכירים אותו בכבוד 



29 


רבנו יעקב המכונה תם — יעקוב, מז 


30 


גדול, וגם חכמי איטליה הדרומית פנו אליו בשאלותיהם, וביו 
הפונים— גם חכמים שהיו גדולים ממנו בשנים. לבית־מדרשו 
הגיעו תלמידים גם מביהם (בוהמיה) ומרוסיה, והביאו את 
דברי רבם לארצותיהם הרחוקות בשובם לשם. גדולתו בתורה 
היתד. מודעת גם לו עצמו׳ ועליה ביסס אח תביעתו למתן 
סמכות הכרעה מוחלטת לבית־דינו, ואף "בתב פרוסבול׳ בי 
היה אומר דלא בעינן אלא בית־דין חשוב שבדור" (תום׳ 
גיטין ל״ו, ע״ב׳ ד״ה דאלימי). ר״ת כתב בתקיפות רבד. נגד 
חכמים, גם ממקומות מרוחקים, שסירבו לקבל את פסקיו 
והכרעותיו, ובדבריו ניכרת השאיפה להטיל את מרותו 
ההלכתית גם על פרובנס ואשכנז, מגמה שלה התנגד הראב״ד 
בכל כוחו. ויכוח חריף היה בין ר״ת ובין רבנו משולם ממלון 
(ע״ע) בקשר לכמה מנהגים שבהם נהג והנהיג ר׳ משולם 
את קהלו, ושהיו שונים מאלו של ר״ת ומקומו. סיגנונו של 
ר״ת תקיף ביותר, והוא מאיים בנידויים ובחרמות על כל 
מי שינהג בדרכו של ר׳ משולם, שאותו הוא מאשים בזילזול 
בכבוד חכמי־צרפת, ובתוכם רש״י׳ ובקלות־ראש בהגהת 
נוסחות התלמוד. מחליפת־המכתבים (המקוטעת) שהגיעה 
לידנו עולה בבירור נסיונו התקיף של ד׳ת לכפות על רבנו 
משולם את דעתו והכרעתו. אופי דומה לכך היה גם לחליפת־ 
המכתבים שבין ר״ת לבין ר׳ אפרים מרגבשבורג (ע״ע). 

ר״ת הנהיג את דורו ביד רמה ולא נמנע מלבטל כמה 
וכמה מנהגים שלא נראו בעיניו, ולתקן תקנות והתרים 
חשובים, שהשעה היתד. צריכה להם, הוראותיו אלה עוררו 
לעתים תמיהה אצל חכמים שבאו אחריו, ואילו בין חוקרי 
ההשכלה היו אף שניסו — על׳סמך קולות אלו — להציג 
את ר״ת כרב ,מתקר, ברוח ההשכלה המאוחרת. אולם המקו¬ 
רות מעידים, שמבחינה עקרונית היה ר״ת שמרני מאד 
בשאלות של מנהג — דבר שכבר בא על ביטויו הברור 
בחליפת־המכתבים בינו לבין ר׳ משולם, וכן שהיה לעיתים 
מחמיר דווקא במנהגים של מה־בבך, שנהגו בהם הדיוטות 
ונשים. לאמיתדשל־דבר לא נהג ר״׳ת לפי שיטה של קולות 
או של חומרות! כמנהיג הדוד, וחדור תודעת מנהיגות זו, 
נבעו שיקוליו מן הרצח לשמור על שלמותן ושלומו של 
הקהילות, תוך חיים של תורה ואמונה. 

ר״ת העמיד תלמידים הרבה — מהם שהיו מגדולי החכמים 
בדוד שלאחריו: יצחק הזקן מדנפיר (ע״ע), אליעזר 
ב״ר שמואל ממץ (ע״ע), חיים בן חננאל הכהן (ע״ע), יום־ 
טוב בן יצחק מיואני(ע״ע), ואחרים. אולם גם אחדים מבני־ 
דורו ראו עצמם כתלמידיו, אע״פ שלא שמעו תורה מפיו — 
ביניהם גם גדולים ממנו בשנים. על פירושיו, הגהותיו ופסקיו 
של ר״ת נוסדו כל דברי התוספות שלנו, ודבריו מלאים 
אותם בכל מקו* אך מלבד זאת רבה וענפה היא יצירתו 
הספרותית. 

ספרו העיקרי הוא "ספר הישר" (וינה, תקע״א), המכיל 
שני חלקים: ( 1 ) שאלות־ותשובות (הוצאה מדעית בידי א. 
ז. מרגליות וש. פ. רוזנטל, ברלין, תרנ״ח! תשובות נוספות— 
בידי י. קאפח [קובץ על יד, ס״ח, ז׳] תשכ״ח)ז( 2 ) חידושים 
לש״ס (הוצאה מדעית בידי ש. ש. שלזינגר, ירושלים, 
תשי״ט). עיקר מגמת הספר היא ליישר את הגירסות בתלמוד, 
ולהוכיח שאין בשום פנים להגיה את הספרים, לא למחוק 
ולא להוסיף, לא ע״ם סברה ולא ע״פ ספרים או מקורות 
מקבילים. הספר, כפי שהוא לפנינו, הוא מעשה ליקוטים — 
עוד מתקופת הראשונים — וחלו בו ידים רבות, וביניהן ידי 


ר״ת עצמו, שחזר והגיה ותיקן הרבה בספר; הוא הגיע לידנו 
בצורה משובשת מאד, וגם אחרי העמל הרב שהושקע בהחד¬ 
רתו נשארו בו מקומות רבים סתומים ובלתי-מובנים. "ספד 
הפסקים" של ר״ת, שאותו מזכירים הראשונים, לא הגיע 
לידנו. ספק הוא אם חיבר ר״ת פירוש מיוחד לתורה, אף 
שפידושי־מקרא משמו נזכרים אצל בעלי־התוספות הראשר 
נים; אולם ידוע שחיבר פירוש לס׳ איוב. ר״ת כתב "הכרעות" 
(לונדח׳ תדט״ו), שבהן יצא להגן על מנחם נגד התקפותיו 
של דובש בן לברט (ע״ע), וחלק גדול של חיבור זד. מוקדש 
לענייני דקדוק ומסורה! "תיקח ם״ת" שלו נדפס ב״מחזור 
ויטרי", ר״ת היה גם הראשון בח חכמי־צרפת שחיבר שירים 
שקולים; אח ספק שבכך הושפע מחכמי ספרד ודרום־צרפת, 
שאתם בא במגע, וידועה גם חליפת השירים בעו לבין ר׳ 
אברהם אבן עזרא (ע״ע) בעניין זה. ר״ת כתב גם פיוסים 
לרוב, בדרך הפיוט האשכנזי־צרפתי. — בטעות יוחס לר״ת 
"ספר הישר הקטך העוסק בתודת־המוסר, שמחברו הוא, 
כנראה, ר׳ זרחיה חינני (ע״ע). 

ש. ד. לוצאטו, העתקות יקרות של שו״ת ושירים מקובצי 
פ״י עם הערות מושפלות (כרם הסד, ז׳), תר״ג; א. ה. דים, 
תולדות רבינו יעקב תם (כית תלמוד, ג׳), תרמ״ב/ג! הב״ל, 

דור דור ומרשיו, ו״, 337 ואילך, תרפ״ד 5 ! י. דאווידזאן, 
אוצר השירה והסיוט, ד׳, מסחח.־ בערכו, תרצ״ג! א. 
אסטוביצר, מבוא לספר ראבי״ה, 366-357 , תרצ״ח! ש. 
אלבק, יחסו של ר״ת לבעיות זמנו (ציון, י״ט), תשי״ד. 

א. א. אורבך, בעלי התוספות, 140-55 , תשי״ז 2 . הנ״ל 
[מהדיר], ערוגת הבשם, ז״, ספתח:'בערכו, תשכ״ג! ש, 
אברמסון, עניינות בס' הישר לר״ת(קרית־ספר, ל״ז>, תשכ״ך. 

) 11 > 4111 { ) 1/1 מ. 1 ו 1 ) 11 ו 1 ו' 1 )ט %0 -[ 1 ) 5 1 ( 11/11 )[ ., 1 

-׳-״״>/ ״ 2 , 8661 . 8 , 1924 , 150-215 , 50-55 ,:) 4% 

,( 01099 (ביקורה על הספר הזה) .) 1 ) 1 <ז) 11 זור?)< 801 -ן!) 5 
70111 ־ 11 )/ 3 מז > 6 010/1 [ .שש 3114 [£..£ , 81 , 1927 ,( 71 

1940 ,( 15 , 14110 / 9 ) 610111111011011 111 

י. ת. 

נעקוב, בנו (בנימין) — 30011 ( 11110 * 8 — ( 1862 , ברסלאו 
— 1945 , לונדון), רב ליבראלי, חוקר המקרא,'עסקן 
אנטיציוני ולוחם באנטישמיות. י׳ למד בביהמ״ד לרבנים 
בברסלאו, ושם היד. לתלמידו המובהק של גרץ! באוניברסיטה 
שם למד לימודים קלאסיים. ב 1886 , בהיותו סטודנט, ייסד את 
אגודת־הסטודנטים היהודית הראשונה, 3113 ז 1 > ¥13 , שהנהיגה 
את הסיוף כדרך של הגנה על כבוד היהדות מפני פגיעתם של 
סטודנטים אנטישמיים. בשנים 1891 — 1906 היה י׳ רב 
בגטינגן, וב 1906 — 1929 — בדורטמונד. ב 1929 פרש מן 
הרבנות, עבר להאמבורג והתמסר כולו לעבודתו בפרשנות 
המקרא. ב 1939 מצא מקלט באנגליה, וגם שם הוסיף בעיונו 
עד מותו. 

תחומו העיקרי בחקר המקרא הוא ספד התורה. י׳ לא 
ביסס את עבודותיו על האמונה בתורה־מו־השמים, אך מת 1 ך 
עיון מדוקדק בטכסט הגיע לשלילה מוחלטת של שיטות 
ביקורת-המקרא המודרנית. נוסח המסורה נראה לי מהימן 
יותר מן התרגומים הקדומים — השבעים והסורי —, ואת 
תיקוני־הנוסח השרירותיים של הביקורת הספרותית ראה 
כבלתי־מדעיים. באשר לא באו אלא לאמת את הנחותיה. י׳ 
עמד על הלכי־הרוח האנטישמיים ועל המשפטים־הקדומים 
הנוצריים נגד היהדות, שהדריכו את החוקרים. במחקריו 
הגיע י׳ להבהרה חדשה של רעיונות וביטויים מקראיים, 
שהובנו—לדעתו—באופן מוטעה ומטעה, וכן פיתח תאוריה 
בדבר מציאותו של קצב פנימי בסיפורי התורה ובניסוח 
חוקיה, המתבטא בחזרה על מלות־מפתח במספרים קבועים. 



31 


יעקוב, כנו — יעקובי, אברחם 


32 


גולת־הכו׳תרת של מפעלו הוא ספרו הענקי 80011 6 ז 5 ז 6 03$ 
0606515 — 38 ) 70 ■ 83 > (״ספר בראשית״! 1934 ), פרי עמלו 
במשך 10 שנים, שנכתב בעידודו של פרנץ רוזגצויג (ע״ע). 
פירושו המקיף לס׳ שמות נשאר בב״י, ומתוכו סודססו מאפ¬ 
רים אחדים בב״ע שונים. 

י׳ השתתף באופן פעיל, כנואם וכסופר. במלחמת יהודי 
גרמניה נגד האנטישמיות, בייחוד בשנים שאתרי מלה״ע 1 , 
אולם הוא התנגד גם לציונות, הן מתוך אמונתו בסינתזה 
היהודית־גרמנית, והן מפגי שראה בציונות חילון מוהל ט של 
היהדות ובסיס לאתאיזם יהודי. יחד עם זה לחם בחריפות 
בליבראליזם הדתי הפושר של זמנו, וגם התקיף את המגמה 
האפולוגטית של "חכמת־ישראל" (ע״ע) בת־זמנו. 

חיבוריו (מלבד הג״ל): 0£ ( 0 , 1 > 861 • £811161 811011 035 
(״מגלת אסתר בתרגום השבעים״), 1890 ! ת 16 ז! 3 א 1 ״]" 
" 165 ) 60 (״בשם ה׳״), 1903 ! 6013161108 ? ) 06 ("החומש"), 
05 : 1905 ) 160:11 ) 0 ( . 8 ! 5$6 11508318 !/'\ 016 ("מדע היהדות"), 
1907 1 . £6¥ ) 811686 . 1 > 260 ) 0656 . 1 > 10 48238100£60 016 
.ומסא . 1 ! ("המניינים בחוקים של ספרי ויקרא ובמדבר"), 
1909 ! 6068 ) 3 ) 60 ? 0 ) 1 68656 ) £1 ■ 1 ) 11108 ) 006116056861 
(״הפחדת המקורות והפרשנות בתורה״), 1916 ! 301 81056 
83630 ? .!י :) 00 — 001-0811568 ("משה ליד הסנה! ה׳ 
ופרעה״) ( 68 , 66 ,(/ 840¥ ), 1922 , 1924 ! 066310806 86 ? 
(״עשרת הדברות״) (¥^ 4.086! 1923/4 ,(108. x מ!״ 4.086 
(״עין תחת עיו״), 1929 ! ) 0 8 ) ¥00 308 1 ) 081111800 786 
810565 (״ילדותו ונעוריו של משה״)(.( )ס • 81000111 510 ץ £553 
2 ) 066 .]£), 1944 ! 5 ) 10160 ) 00010130 1 ) 56600 1 ) 30 ) 8 ) 1 ? 786 
("ד.ךבר הראשון והשני״), ( 131501,13 ) 0 /), 1964 . 

- 06 1$ ) 1.3236 11 ) 3 ?) ./ 8 / 0 ^{ 07 '^ 0714 81/6 , 3606 [ . 1 ,£ 

■ 1 0 /ס 1 ) 50/101071/11 7070/1 ) 7/1 ,, 1 ) 1 ; 1961 ,( 611611 ) 1601 ) 
117107 ) 1/0/7 011 ./ . 14,0 ; 1961 ,("א ,מ 11431$1 [ 3076 ע 561 תס 0 ) 
- 651 ״! 10 11460 [ . 4 5 068011. 0. 1x600 ״\ 1 ) 00717710714 171 
,״ 111611 ,״! .א ; 1962 ,( 89-109 ,[ז 6 ׳ 435 ן . 011 64 ] ״ 316 ) 

,) 6001 ) 763 6 ) 11 ) 1054 ! 83661 1700 ) 1  1 ן? 4 ז? ■ו?<{ 011010 ק 1 / ./ , 18111 >!; .א 

. 1930 ,( 143 ,.זג 1 ;>*! 2 

ב. ד. ג. 

יעקובי( 1 לסס 0 3 , האחים מ 1 ךיץ הךמץ --״ 9 12 ״ 10 א 
131111 ״ — ( 1801 , פוטסדאם'— 1874 , פטרבורג), 

וקדל גוסטו!עקב - ל 0 ל 3 ! ׳ 0115131 031-1 — ( 1804 , 
פוטסדאם — 1851 , ברלין), אנשי-מדע גרמנים, יהודים 
מומרים. 

( 1 ) מ ו ד י ץ (מ ש ה) ה ר מ ן י׳ למד אדריכלות בגטינגן 
והתיישב כארכיטקט בקניגסברג. ב 1835 נתמנה לפרופסור 
לארכיטקטורה באוניברסיטה' הרוסית-גדמנית בדודפאט, 
18371 הוזמן לפטרבורג, נתמנה גם לחבר באקדמיית־המדעים 
הרוסית, וכן הועלה למעמד אציל. ב 1837 המציא י׳ את 
הגלננופלסטיקה (ע״ע גלוגוטכניקה, עמ ׳ 792 ), 
שעוררה עניין רב בעולם. במשך שנים אחדות שיפר את 
תהליכד, הטכני והצליח ב 1839 להכין דפוסים, שפניהם מצו¬ 
פית גראפיט דיסקנד. להם מוליכות חשמלית, הוא עסק גם 
בניצול המעשי של האלקטרומגנטיות (ע״ע) להתנעת מכו¬ 
נות (סירה חשמלית), וכן עשה ניסויים בקשת החשמלית. 

( 2 ) ק דל גום סו יעקב י׳ למד מאתמאסיקה לרא¬ 
שונה מפי דודו. כבר בבית-הספר הוכרה גאוניותו וניתן לו 
חופש ללימוד ומחקר עצמאי. בגיל צעיר פנה למחקרים 
המקוריים של גדולי המאתמאטיקנים ולמד בעצמו אלגברה 
ותורת־המספרים מכתבי אוילר (ע״ע) ולנדנד (ע״ע). באו¬ 
ניברסיטת ברלין למד י׳ פילוסופיה, פילולוגיה ומאתפא־ 
מיקה. ב 1825 הוענק לו תואר-דוקטוד, ואח״כ הרצה מאת- 
מאטיקה באוניברסיטת קניגסברג. הוא עורר את תשומת־ 
לבו של נאום (ע״ע), ובהשפעתו קיבל י׳ בגיל 23 פרופסורה. 
מפירסום מחקרו המושלם הראשון "ביסוס חדש של התאוריה 
של הפונקציות האליפסיות" ( 11001336 ! 3 ׳! 0 ת 3 ז״ 1301€ > 1111 ? 1 
1 ת 1 וז €3 !זש 0111 10011001101 !£), 1829 ׳ עבד כ 12 שנים עבודה 
מאומצת, שהביאה אותו לסף התמוטטות העצבים, כשהועמר 
לאחר פות אביו גם בפני קשיים כספיים, שמהם נחלץ הודות 
לה קצבה מטעם הפלך. — בשנת המהפכה 1848 נמל י' חלק 
בפעילות המדינית והציג את מועמדותו לפארלאמנט מטעם 
מועדון ליבראלי. הוא לא נבחר, ועם נצחון הראקציה גרמה 
עמדתו לביטול ההקצבה המלכותית, אך מעמדו והמענק הוח¬ 
זרו לו לאחר שנה. י" מת בגיל צעיר ממחלת האבעבועות 
השחורות > בשנותיו האחרונות הוכר כגדול המאתמאטיקנים 
בגרמניה אחרי גאוס, ובן נודע בשעתו כגדול המודים 
במאחמאמיקה, והרצאותיו היו מקור-השראה לתלמידיו. 

מחקריו החשובים־ביותר של י׳ הן עבודותיו על הפוני 



35 


יעל!ובי (האחים) — יעקוגסון, אביגדור 


36 


קציות האליפסיות, שאותן פירסס בעת־ובעונה אחת עם נ. 
ה. אבל(ע״ע). הוא גילה אח תכונת המחזוריות של פונקציות 
אלו 'ואת המחזוריות המרובה של פמקציות־אבל. באגליזה 
(ע״ע, עמ ׳ 596 ) תרם להתפתחות תורת הפונקציות המרו- 
בבות, והדטרמיננטה של הפונקציות הגזירות (ס X ,.,..,!א) !£ 
בס משתנים נקראת על־שמו(ע״ע דטרמיגנטה, עמ׳ 299/300 ) . 
חשיבות רבה נודעת גם לתרוסותיו בתחום המשוואות הדיי 
פרנציאליות ובחשבון הוריאציות (ע״ע, עט , 520 ), שרובן 
כלולות בספרו המפורסם ] 030111 ^ 0 ־ €1 <£ב 1 ח 86 תנ 1651 ז 70 י 
(״הרצאות על דינאמיקה״), 1866 * וכן רבים השגיו גם 
בתורודהמספדים. — הוצאה כוללת של פירסומיו נערבה ע״י 
אקדמיית־המדעים בברלין ( 1 — 11 ך\), 1881 — 1891 . 

/ס 1401 , 8611 . 7 .£ ; 1904 :•/ .{ ■ 0 . 6 ,ז 86 ז 6 נ £061118$1 ״ 1 
. 1937 , 327-339 , 5 ) 14111 ( 147/10 \ 

ג. ל. 

נעק 1 בי, סדיךדך הינךיך- ך£:> 1 ז 1610 ־£ 1611 ז 1 > 16 ־ 1 ? 

1300111 — ( 1743 , דיסלדורף — 1819 , מינכן), 

פילוסוף גרמני. הוא היה תחילה סוחר, אח״כ פקיד, ולבסוף 
נשיא האקדמיה במינכן. עיקר עיונו הפילוסופי היה בתורת־ 
ההברה (ע״ע), בביקורת שיטותיהם של שפינוזה ושל קאנט 
ובבעיית היחס שבין "דעת" ובין "אמונה". 

י' מציג בכל חריפותה את השאלה, כיצד אנו מגיעים אל 
הכרת ההוויה. כל עוד אנו נעים בתחום ההוכחה, אנו תולים 
חוליה בחוליה של השלשלת, אך השלשלת בולה אין לנו 
במה לתלותה. אין הדעת עשויה לשמש אורגאן תחני 
שיובילנו אל ההוויה עצמה, שכן אין הדעת, לפי עצם מיבנה, 
תופסת את הבלתי־מותנה. מבאן עמדתו הביקרתית החריפה 
של י״ בלפי תורת ש פ י נ ו ז ה: זו סומכת על"ההוכחה בלבד, 
ולכן אין היא אלא אתאיזם. המישגה היסודי של תורת שפי¬ 
נתה, לדעתו של י׳, הוא זיהוי המהות המושגית ( 11113 *:*)) 
עם הממשות (ב 1 ז 1$160 ^), ומשום־כך — פירוש הממשות 
כמכאניזם הבפוף כפיפה לוגית למושגים; כשיטה שבולה 
לוגיקה היא נידונה להיות פאטאליזם, אמונה בגורל. "אולם 
הגורל שם קץ לאלהים, כשם שאלהים שם קץ לגורל". 

ק א ג ט הורה, שאותה "ממשות" הנקלטת בצורותיו של 
השכל אינה אלא תופעה, ושאין השכל כלי מתאים לקליטת 
הממשות, הניתנת לנו ע״י ההסתכלות הבלתי־אמצעית בלבד. 
החסרון שי , מציין בשיטתו של קאנט הוא, שהלה הסתפק 
בשלילה ולא גרם אורגאן הנותן לאדם תוכן חיובי, ולכן 
"חסר לחשיבתו כל תוכן, והיא אינה אלא נאד ריק". קאנם 
הרגיש את הריקות של הצורות ואת חוסר־כוחו למלא אותן 
תוכן, ולבן הכנים לתורתו את פרשת הדבר־כשהוא־לעצמו 
(ע״ע); אולם עי״כ נעשתה השיטה בולה דדמשמעית, 
וחסרונה העיקרי הוא "צבע של זיקית", שעל-ידיו מתחמק 
הדבר־כשהוא־לעצמו מתחת ידינו: "בלי ההנחה של הדברים- 
בשהם־לעצמם אין אני יכול להיכנס אל השיטה של קאנט, 
ועם ההנחה הזאת איני יבול להישאר בה; שהרי עיקר- 
העיקרים שבה הוא להוכיח, שכל המושאים וכל יחסיהם אינם 
אלא קביעות של האבי שלנו ואינם קיימים כלל מחוצה לו". 

לדעת י׳ לא הצליח קאנט לגלות ממשות משום הסתמכו¬ 
תו הבלעדית על החשיבה הדיסקורסיוויונ זו שיכולה רק 
לקשור את התכנים הנתונים לה, אך אינה יכולה לתת לנו 
תוכן. פזל המחשבה הדיסקורסיווית, השכל, מעמיד י׳ את 
״האמונה״ (או ״הרגש״ או ״החוש״ או ״התבונה״) — לאר 


דווקא כאמונה דתית, אלא כמכשיר המשמש לאדם כדי 
לתפוס את העולם. אין האמונה מתבססת על הדעת, כסי 
שסבר מנדלסזון (ע״ע), אלא הדעת מתבססת על האמונה. 
"תבונה" או "אסונה" היא מותר האדם מן הבהמה, שבן זו 
קולטת רק דברים חושניים, ואילו האדם יודע בוודאות על 
האלהים, על החירות, על המידה הטובה, על האמיתי, היפה 
והטוב. "האמונה" ערבה לנו גם למציאות עולם חיצון, האני 
והא תה ניתנים לנו בבת־אחת בהסתכלות בלתי־אמצעית*. 
״ללא אתה אין אני״ — רעיה החוזר בהגותו של פויארבך 
(ע״ע) ונתחדש כפילוסופיה ה די א ל וגי ת (ע״ע). 

ספלו של י' 16£60 ז 8 111 1111023 } 5 168 > 6 ־ 111 * 1 116 > 1161 ( 1 
1 ז 16185011 > 160 ^ 8 *! £0 \ 30 ("על תורתו של שפינוזה במכ¬ 
תבים אל משד, מנדלסזוך), 1785 , גרם לפולמוס עם משה 
מנדלסזון בדבר עמדתו של לסינג לגבי תורת שפינוזה; 
פולמוס זה תרם להחדרת תורתו של שפינוזה לתודעתו של 
הקהל הנאור בגרמניה. . 

משאר ספריו: ז 6 !> 0 , 03111160 160 > ־ 11311016111361 > 0391 
11631150105 1 > 00 1631180105 > 1 ("דידיד יום על האמונה, או 
אידיאליזם וריאליזם״), 1786 < 161116 ? 30 16£ :! 8 ("איגרת 
אל ם י כטה"}, 1799 1 ־ 111215 ־ 10 165 ) 06110160 ־ 00161 135 > • 01161 
10860 ־ 111 20 [.ז 51311 ) ¥0 20 0110£1 ז 6 /ו 116 > , 0105 ("על הנסיו־ 

נות של הפילוסופיה הביקרתית להעמיד את התבונה על 
השכל״), 11802 010060 80111161160 £60 > 700 ("על העניי¬ 
נים האלוהיים״), 1811 , שהוא פולמוס עם הפאנתאיזם של 
שלינג. 

כתביו של י׳ יצאו מקובצים ב 1812 — 1825 , מכתביו — 

ב 1825 — 1827 . 

י. י. גוטמן, הפילוסופיה של היהדות, 309 , תשי״א; 

; 1867 , 001/701 . 17 050/1701 , 701 /^ 1 !,[ 77 .£ , 1 < 61 ו 8 מ־ 211 .£ 

, 11 — 3 , 11 , 11 ( 11 ) 1 11 * 1 1 ( 14,14115710 ) 5/1 )!/) 4/0475 6 ,ע , 5 ׳>י 6 ) 0 

. 13 , 1894 ,./ 76 > ) 1 ,/ 111070/7 /? 014 , 111 נת 8 -׳ל £69 .£ , 1893 

, / . 77 £ .״,) 11 ) 33036(, £*(1(682 14. 1/1/111157)1111 17(1 1/4(1X5 

) 10 ) 5 . 73 .? , 618611 < 1361 .\> ; 1953 , 0 ^) 14 ) 11 , 14 )■! 541-1 

. 1960 , 11145(1)111)11/05(1X110^ 4)111 5(71)10X14 

ש. ה. ב. 

יעק 1 בס 1 ן, אביגד 1 ר — 136011500 16101 ^ — ( 1869 , 
סימפרו&ול [קדים] — 1934 , ברן), מדינאי ועסקן 
ציוני. לפי הכשרתו היה' י" כימאי, בעל תואר־ח־קטוד מאוני¬ 
ברסיטת ברן. הוא היה בן למשפחה מתבוללת, אולם כבר 
בסטודנט הצטרף לתנועת חובבי־ציון, וב 1889 היה מפעילי 
ה״אגודה המדעית הרוסית־יהודית" בברלין, שהיתה מרכז 
החיים הציוניים בגרמניה. י׳ היה מחסידיו הנלהבים של 
הרצל, אך מתנגדו בשאלת אוגנדה (ע״ע, עם׳ 666 ). מן 
הקונגרס הציוני השלישי ואילך היה גם חבר הוועז-הפועל 
הציוני. ב 1906 נתמנה למנהל סניף בנק אגגלו־פלשתינה 
הציוני בבירות, ושם הגיע להברה שחובה על התנועה הציו¬ 
נית לחפש גישה אל עמי המזרח, התורכים ובערבים. ב 1908 
עבר לקושטא, כמנהל בנק אנגלו-לתטין, בשמשו שם 
למעשה כנציג מדיני של ההסתדרות הציונית העולמית. י׳ 
הצליח לנהל פעולת־הסברה ענפה בקרב הציבור התורבי, 
והשתדל לעשות נפשות לציונות בץ יהודי קושטא, על־אף 
עמדתן האנטי-לאומית של המנהיגות היהודית והאינטלי¬ 
גנציה במקום, שהיתה חניכת מוסדות "כל־ישראל־חברים" 
(ע״ע). קלה יותר היתה משימתו בסלוניקי* שם התחבר 
בעיקר עם חוגי הצעירים וסייע לקידום העיתונות הציונית, 
בפרט בשפה הצרפתית. בקונגרס ה 11 ( 1913 ) נבחר י׳ 



37 


יעקובסדן, אביגדור — יעקובסן, ינס פטר 


38 


לוועה״ם הציתי המצומצם, ומאז רב היה חלקו בקביעת 
מדיניות־החוץ הציונית. במלה״ע 1 צידד י׳ בניטדאליות של 
ההסתדרות הציונית העולמית. מ 1916 ניהל את משרדה 
של הסתדרות זו בקופנהאגן, והיה בין מפרסמי "הניססט־ 
קופגהאגך, שבו השמיעה התנועה הציונית את תביעותיה 
בלפי האומות עם סיום המלחמה. לאחר המלחמה עבר 
ללונדון* ב 1921 התפטר, מטעמים אישיים, מחברותו בוועה״ם 
המצומצם. מ 1925 ועד מותו היה נציג ההנהלה הציונית 
בפאריס וליד חבר־הלאומים בז׳נווה. י׳ היה הראשון — 
בין יהודים ולא־יהודים — שהציע, בתזכיר פנימי מ 1933 , 
את חלוקתה של א״י המאנדאטורית בין היהודים והערבים ? 
תזכיר זה לא נתפרסם אלא זמן רב לאחר מותו. 

¥. /, (]118. 13110(15011311, XXX^X, 68), [24. 8 ]1934, ,4. 

, ¥ . 5 ז 00 ) 15 ן) 0 א , 1-11 , 114711 /) 144 ) 8 ) 1 () 14114 ח 210 ) 04 , 8011111 

1935-1937 
יע. ר. 

יעקוב סון, ח&ראל - !!ס^ססב!. 1 - ( 1768 , האלבר־ 
שטאט — 1828 , ברלין), פילאנתרופ ומחנך יהודי, 

פעיל במאבק יהודי גרמניה על שודון־הזכויות ובתנועת 
התיקונים בדת. י' קיבל בבית־הוריו חינוך חרדי־מסרחי 
ויועד ע״י אביו לרבנות, אולם כבר בגיל צעיר התקרב לתנו¬ 
עת ההשכלה (ע״ע). ב 1786 נשא לאשה את בתו של סוכן־ 
החצר בדוכסות בראונשויג(ע״ע), הרץ סמסון, וב 1795 ,אחרי 
מות חותנו, ירש את תפקידו ואת 'תאריו. מאז החל מתמסר 
להגשמת תכניותיו החינוכיות. ב 1801 פחח, על חשבונו ובהס¬ 
כמת הדוכס, מוסד חינוכי לילדים עניים בעיירה זזן(ת 030 :> 5 ) 
בשם "בית־ספר לדת ולמלאכה"* נסיונו להוסיף למוסד מגמה 
חקלאית נתקל בהתנגדות התושבים. ב 1804 קיבל י׳ את 
אזרחות בראונשודג, ובהשפעתו בוטל "מכס־הגוף" המשפיל 
שהיה מוטל על היהודים בבראובשוויג ובבאדן. 

י׳ ראה בנאפוליון את משחרר היהודים, ולרגל כיבוס 
אספת־הנכבדים בפאריס ב 1806 שיגר אליו אגרת נלהבת. 
באותה שנה פירסם ספר, שבו הציע לקיסר לארגן מועצה 
יהודית עליונה׳ שבראשה יעמוד פאטריארד ושמושבה יהיה 
בפאריס * ייתכן שמכאן שאב נאפוליון את רעיון הסנהדרין. 
ב 7 ס 10 העתיק י׳ את מושבו לקאסל, בירת וסטפאליה, כדי 
לפעול מקרוב למען הגשמת תכניותיו החרגוכיות והרפורמא־ 
טוריות. ב 1808 כונסה שם, לפי הצעתו, אספת־נפבדים דומה 
לזו של פאריס, בשם "הקונסיססוריה המלכותית הווסטפאלית 
של הישראלים", ובראשה עמד י׳. 

י׳ הקים את בתי־הכנסת הראשונים שתוקנו לפי התכנית 
הרפורמית—לראשונה ב 1809 בקאסל. ב 1810 נהנך ה״היכל" 
מזן בצילצול פעמון, שירה גרמנית וליווי עוגב, וי׳ ניהל 
את הטקס לבוש בגלימת כומר פרוטסטאנטי. לי׳ היה חלק, 
ע״י מגעו עם הקנצלר הרדבברג (ע״ע), במתן שוויון־זכויות 
ליהודי פרוסיה ב 1812 . 

אחרי נפילת נאפוליון עבר י׳ לברלין. שם חי ללא מעמד 
או מש) רה רשמית, אך הוסיף לפעול למען קידום תיקוני הדת 
בתחום הפולחן. ב 1815 פתח ביח־תפילה רפורמי בביתו, 
וב 1817 הקים בית־כנסת רפורמי ממש! אך קיומו נאסר 
ב 1823 , בהשפעת מנהיגי הקהילה החרדים. בשנותיו האחרר 
נדת היתד. בריאותו הגופנית והנפשית של י׳ מעורערת, והוא 
סיים את חייו כאיש שבור, מר־יבפש ומאוכזב. 

מ. אליאב, החינוך היהודי בגרמניה ביסי ההשכלה וזזאמג־ 

ציפציה, 100-96 , 126-119 , תשכ״א! 1 * 0 ,) 1 ״ 8 .ס 

, 74 ) 4 )) 5 474 1411 <(:>!!-.} . 8 7 )/(ה 5 . 7 ׳ .( 141 . 44 ( 1 ) 2 74 ) 741 ) .£> 


.■ 50111 ) 2 ) 71 ) 11 ) 14 ^ , 4 11 ) 4411 ./ . 1 .■ 07 ,) 1 > 010506011 ] 8 . 6 > ; 1890 
4 /) 11 ]! 0144 ) 1 0444 , 115 ־ 221 ^ 1 .? ; 1890 ,( 23 ,. 010105 ,ג 2 ז £13 . 6 
,( 58 ,[¥\ £40 > 74 ) 144 ) 11414 . 11 074444407444774 .^ 1 ) 1 /)} 44411 ( 121 ) 000 60 ) 0£ ¥02160011 ) .} . 1 , 4200115 ( .א .[ ; 1927 
. 1928 ,( 38 , 1326615 . 210101 £ם 0000 ־ £01 

יע. ר. 

?^ 03 ^, תמץ - ״ 50 ( 31501 ! מ 3 ת 01 .א - (נר 1896 , 
מוסקיוה), בלשן יהודי, כבר במחקריו הראשונים 
בתהום הספרות הרוסית והפולקלור הסלאווי, ולאתר־מכן 
בתחום הבלשנות הסלאודת והכללית, נקט בשיטה הפור־ 
מאליסטיח והתבניתית (סטרוקטוראלית [ע״ע בלשנות, עם׳ 
971/2 ]). לאחר שהזרם הסורמאליסטי בקרב הבלשנים 
ומבקרי־הספרוח הוקע מטעם השלטון כאבטי־מהפהני, היגר 
י׳ ב 1920 לפראג, ושם ייסד עם נ. ס. טרובצקוי (ע״ע) אח 
"החוג הבלשני של פהאג" (ע״ע בלשנות, שם), שהגיח 
את היסודות לשיטה הפונולוגית. ב 1938 עזב את פראג, עשה 
זמן־מה בכמה מרכזים בלשניים אירופיים, ומ 1949 הוא 
פרופסור באוניברסיטת הארווארד ובמכת הטכנולוגי של 
מסצ׳וסטם באה״ב. 

י י׳ נעשה לתה המכוונת של האסכולה הרואה את הלשון 
ראיה הומאניסטית־פילוסופית ככלי בעל אמצעי־תקשורת 
מסויימים, שהם ה״תכונות המציינות" לסוגיהן ולהיערכותן 
במערכת הלשת. הוא הכשיר את הקרקע לניתוח המערכה 
הלשונית כאוסף מוגדר של אלמנטים מינימאליים, שבהם 
נקודת־הפע׳צא לסינתזה של הדיבור — הן טבעית, הן מכא¬ 
נית * "ניתוח מרכיבי־תכונות" זה, המבוסס על הכרת נוכחותה 
או היעדרה של תכוגת־מופע מסויימת (שיטה "בינארית"), 
היה לכלי הראשי של כמה שימושים חדישים בבלשנות(חקר 
האפסיות [ע״ע], הפקה מלאכותית של דיבור, תרגום ממוכן, 
ונידב). — עיקרם של פירסומיו המרזבים ורשימות אוטו־ 
ביוגראפיות שלו כונסו ב 1962 — 1966 ( 185 ז 1£1 ־ 1 /*\ ג> 6 ז 56160 
["מבחר כתבים"]). 

. 1966 ,) 711%14 ? / 0 14001 ) 5 ) 444414 ^ 1174 ) 114 , ¥30606 .[ 

ח. ר. 

יעקובסן,' 01 פסו"— ״ 8€ לס 30 !! 010 ? 5 ״^ — ( 1847 — 
1885 ),'סופר דבי. י׳ נולד בעיירה בצפון־יילאן, 
וימי־ילדותו עברו עליו בחיק הטבע. לאתר־מכן תיאר ביציר¬ 
תו את האפקים מלאי ההוד והעצב של נוף מולדתו. כבר 
בנעוריו נתעוררו בו התעניי¬ 
נות מדעית בצמחים — מזה, 
ואהבה לשירה — מזה. ב 1873 
זכה למדליית־זהב מטעם אוני¬ 
ברסיטת קופנהאגן בשל מחקר 
על אצות־הסרט. כבר קחדם-לכן 
התחיל בכתיבת שירים* ב 1872 
פירסם קובץ נובלות, שהרא¬ 
שונה שבהן, 4086115 ! — שהיא 
ביתר דיוק, תמאן קטן 
נעשתה לציון-דרך בפרוזה ה¬ 
דנית. בהשפעתו של גאורג בונדס (ע״ע) ותכניתו ליצירת 
ספרות תית מודרנית נטש י׳ את השירה ופנה לפחיזה * הוא 
תירגם את כתביו הראשיים של דארווין וערד תכניות לרומא־ 
נים ולנלבלוח. ב 1873 נסע י׳ לראשונה לחדל. באיטליה חלה 
בשחפת, שממנה לא נתרפא עוד* מכאן ואילך ידע שימיו 
ספורים. 



י. פ 'עקובסן 



39 


יעקובסן, מס סטר — יער 


40 


י׳ חיבל עיד כמה אגדות ונובלות, הרתובות באינטגסי- 
ודות מרובה, כגון! 61 * 133 ׳ 1 .! 51 £1 ("יריה בערפל"), 
1875 < ס!מ 183 ש 0 1 651611 ? (״המגיפה בברגאמו״), 1881 . 
אולם פידסומו הבידלאומי בא לו בשל שני הממאנים שלו, 
ששניהם ניתרגמו לכמה לשונות. 6 ( 1 נ 1 ! 1 ז 0 43116 ) 11 ז£, 1876 , 
מבוסם על דמות היסטורית, בת לאצולה הדנית של המאה 
ה 17 , הנישאת בזה אחר זה לאנשים שונים, ולסוף מאה 
אושר בנישואיה לאיכר פשוט שבפשוטים. הממאן מורכב 
מסצנות המוצגות מעשה ידי־אמן! בדמותו המרכזית הוא 
משקף מחקר עמוק בטבע האשה, העשויה חושניות ומך 
והמתמוגגת בחולשתה בפני מחו הבמטאלי של הגבר. — 
6 מ! 1 ץ£ 5 ! 6 נא, 1880 , הוא סיפור המתרקם במאה ה 19 . זהו 
ממאן על אדם שמרגיש בייעודו להיות משורר! הוא מש¬ 
תחרר מן הנצרות ומתקרב לאתאיזם; אינו יודע לתפוס אח 
מציאות החיים! הוא בעל־חלומות, המטיף לחיים יפים ומל¬ 
אים, בלי להיות מסוגל להגשימם בעצמו. 

י׳ הוא סופר פסיכולוגי! הוא יודע לתאר ולנתח בעיקר 
מצבים של הכרודלמחצה, את הגילויים הנצורים של החיים 
שמתחת לסף־ההברה, את דחפי הרציה המעורפלת. 

כל כתביו יצאו ב 5 חלקים ב 1924 — 1929 . לעבמת ניתר- 
גמו: "מומס" (ועוד סיפורים, שירים ואיגרות משלו), בידי י. 
פיכמן, תרפ״ט, ו״נילס לינה״ — בידי פ. גינזבורג, תרפ״ב. 

,^״ 8 ; 1900 *,( 171 .־ 5111 . 531111 ) ./ .׳ 7 / , 5 ש 1 !נז 3 ז 6 . 0 

; נ 4 192 ,./ .? ./ ,ם:> 5 ח־ז 5 ת 011 .ס , 1920 ,^/ ¥ 0-11 1 ,.{ .? ./ 

-־ס*!"! . 5 ; 1940 , 11711 )/ 01 7 ? 17101 / 11171 ^ 071 ) 5 $11 , 5011 ) 03511 . 71 
. 945 ! , ) 171 /ץ_ 1 15 ) $1 18 (״ 0 ?) 110715 1 ^ 01 ,/ ? ,/ , 1 > 5611101 

ם. י. ב. 

ר׳ יעקל (יעקב) מאיגר, מחשובי הרבנים בבוהמיה 
ואוסממה במחצית השניה של המאה ה 14 ותחילת 
המאה ה 15 ! שימש ברבנות באגר, בקרמם ובוועה. ר״י היה 
תלמידו של ר׳ מושיל מזניים (מודאזדה) ותלמיד־חבר של 
ר׳ שלש מדנה (ע״ע), הוא נחשב לאחד מגדולי דורו, ואף ד 
יעקב פולין(ע״ע) ור׳ ישראל איסדלין(ע״ע) התייחסו אליו 
בהערצה רבה וציטטו מדברק־ (שו״ת מהמ״ל, סי׳ ק״א! 
שו״ת חממת הדשן, טי׳ קל״ט)! שמדים מתורתו מצויים גם 
אצל ר׳ יעקב דל (ע״ע), ר׳ ישראל פמנא (ע״ע) ור׳ יהודה 
מינץ (ע״ע) ומהם אנו למדים על דעותיו העצמאיות בענייני 
הלכה, במיוחד בדיני גיטין ודיני חבלות, שבהם התמחה! 
כמרכן ערד תקנות לקהילות שונות. — יש מזהים את ר״י 
עם ר׳ י ע ק ב מ ו ו י נ ח, מחברו של פימש לתורה (סגנצא, 
תרמ״ח) המושפע מאד מחסידות אשכנז (ע״ע) ומשתמש 
הרבה בגימטריות; אך אין הוכחה לזיהוי זה. 

י. פריימאנן, לקט יושר, מבוא, ו!\ 1. 0351- !1903 ,xxx 

, 31155 ־ £1 . 5 ; 1879 , 32 , 29 , 71 ) 7171 ) 1 ) ¥0 7 ) 71 ) 1 ¥\ <, 0 , 1 ) 01111 ־ 1 } 
. 1920 ,(. 5.11 . 1 ) 10 ) ! 701 ) 5 ) 0 ■ 710 ) ¥ 1 [ 0 ) 0 

מגר, מערך גאלגראפי(גאלבוטאני)-ביולוגי(אקולוגי), שמ¬ 
הותו— חברה מורעבת מצמחים ובע״ח, המהווה סביבה 
מסויימת שבה העצים (ע״ע) הם הצמחיה השלטת. 

העצים מאריכים ימים, צומחים לגובה ניכר ומעלים את 
צממתיחם עם עלוותם העצומה מעל לטיפוסי־צומח אחמם, 
ואילו שרשיהם המעמיקים בקרקע מאסשמם להם ניצול 
של רטיבות וווסרי-מזון מעומק רב ומקנים להם אי־תלות 
מסויימת בתנומח הלחות בשכבות-הקרקע העליונות — 
שכאן עמדתם השלטת בממלכת הצמחים. אולם שליטה זו 
אינה באה לביטוי מלא אלא כשהרבה עצים גדלים יחד 


בצפיפות מתאימה ומכסים שטח גדול? בתנאים אלה הס 
נעשים גורם משפיע על הסביבה יותר משחסביבה משפיעה 
עליהם. הצימף המסדים של גובה, צפיפות ושטח הוא המגדיר 
את הי׳ כטיפוס מיוחד של הצמחיה. עצים בודדים או קבוצות 
של עצים עדיין אינם י׳! רק כשהם תופסים שטח גדול, שבו 
משתלבים בהם מיני־צמחים אחרים (שיחים, עשבים, פטמות) 
ושבו שוכנים עליהם או ביניהם בע״ח (חרקים, זוחלים, ציפ־ 
רים, יונקים), נוצרים — יחד עם הקרקע שעליה הם גדלים 
והאוויר שביניהם — המערך האפייני והתמונה החברתית 
המיוחדת של הי׳. 

הי" מכסים כשליש משטה-הקרקע של כדוד-הארץ. רק 
לגבי מחצית השטח המיוער קיימות היש דרכי־גישה, ורק 
כ 55% מן השטח המיוער שאליו יש גישה נמצאים בניצול 
בידי אדם. 

סבלה 1 . 


שטח היערות בעולם במיליוני הקטאר ( 1960 ) 


5 

4 

3 

2 

1 

איזור 

38 

420 

710 

750 

1,87$ 

אפריקה הצפונית 

26 

51 

71 

76 

272 

" הסרכזית 

47 

320 

830 

890 

1,760 

" הדרומית 

24 

300 

700 

710 

2,970 

אפריקה 

29 

122 

138 

144 

471 

אירופה 

34 

710 

738 

910 

2,144 

בריה״ס 

19 

340 

500 

550 

2.700 

אסיה 

11 

52 

92 

96 

842 

אוססרליה ואוקיאניה 

29 

2,315 

3,779 

4,126 

~ 34 < 137 ־ 

ס״ה 

32 

1.344 

1,678 

1,900 

5,332 

שטחים מגוגלים־יותר 

27 

1,011 

2,101 

2,226 

7,702 

שטחים פנוצלים־פחות 

״, כולל שטחי י* שבוראו. . 

1 . שטח האחור. 2 . שטחי 

י״ פנמלים(פתור 3 ), 5 . שטח הי׳ כ%. 

3 , שטחי י״. 4 . שטחי 


הי" מספקים את אחד מאוצרות-הטבע החשובים־ביותר 
לצרכי האדם — את ה ע צ ה. ייחודו של חומר־גלם זה בכך, 
שהוא מתחדש ושהוא קיים־בפועל — או שניחן לגדלו — 
ברוב חלקי העולם. 

מבחינת ההרכב מחלקש את י" העולם ל 2 קבוצות עיקמות 
גדולות: (א) מחטניים (£> 00 ״ת $0£ ) — שעציהם בדרך- 
כלל מספקש עצה רכה ונוחה לעיבוד> (ב) רחבי-עלים 
(צנ>ססז*ג> 31 נ 0 — שעציהס מכונש "קשש", אע״ם שכיבד זה 
איגד הולם אלא את העצה של רובם, דש ביניהם גם בעלי 
עצה רכה. 

טיפוסי-י" ותפוצתם. מבחינת החלוקה הגאוגרא- 
פית, הרכב הצומח וטיב תוצרו — העצה, מבחינים בי" 
בעולם 6 קבוצות עיקמות: 

( 1 ) י" מחטניים של האיזור הקריר, ז״א של 
תחומים אקלימיים שבהם החורף קר ומושלג, רק 2 — 4 חדשים 
בשנה הם ללא כפור, והטמפרטורה הממוצעת כחדשי־הקיץ 
החמש אינה עולה על ״ 20 . י" אלה תופסש חגורה רחבה, 
המקיפה את בדיר-הארץ הצפתי — באירופה הצפתית, 
בסיביר, בצפון־סין, בצפידיאפאן, באמריקה הצפונית! 
בצפון היא גובלת בטתז־רה (ע״ע), בדרום — באמור הקבר 
צה ( 2 ) (ר׳ להלן). בשטחש הרדיש י" מטיפוס זה תופסש 
את הקטעש הגבוהש־ביותר בהרים המיוערים, שהם סמוכים 
לגבול הי׳. בצומח של י" אלה נכללים רק מינים מעטים של 
עצש רחבי־עלים נשירים, עמידים לקור. כגון השדר( 601113 ), 
הערבה ( 8310 ), הרטיט ( 1113 ממ־ט 5 ג\ 1 ו 1 ס 0 ?)! ד ואילו רובם 
המכריע של העצש הם מחטניים ירוקי-עד, השישים עפ״ר 
למספר מצומצם של מינש, דש שטחש נרחבש שבהם שולט 




41 


יעי 


42 



חלוקת טי 8 וםי־ו)יערות בעולם 


מין אחד בלבד. המינים השולטים הם: האשוח (* 1£ נ 1 ^), 
האשוזזית ( 1063 ?), האורן־ ( 115 ״!?), העפרוני (עז&ע)• — 
בשטחים גדולים בצפת נשתמר טיפוס זה של הי" בשלמותו, 
בגלל דלילות היישוב וקשיי הגישה. 

( 2 ) י" מעורבים של האיזור הממוזג, בעיקר 
של האחור הממוזג והגבהים הבינוניים של הדור־הארץ 
הצפתי — באירופה, באסיה המערבית, בסין, ביאפאן 
ובמקצת גם של אמריקה הדרומית הממוזגת. הי" מטיפוס זה 
הם בדרד־כלל מרובי־פינים, וביכר בהרכבם מעבר הדרגתי, 
מצפת לדרום׳ מחברות שבהן שולטים מחטניים דרך חברות 
שבהן גוברים רחבי-עלים עד לי" טהורים של רחבי־עלית 
הנפוצים־ביותר מבץ האחרונים הם: האשור( 83805 ), האלון 
( 0061-605 ), הערמון ( 035:31163 ), השדר, האדר (זסס^). — 

יץ ע 

י" אלה נמצאים באחורים של יישוב צפוף, ושטחים גדולים 
מהם נוצלו לאספקת עץ לצרכי האדם, ובחלקם בוראו לחקל¬ 
אות 

( 3 ) י" לחים של הא יזורי ם ה ממוזגים החמים 
בצפון ובדרום. הללו מכילים מספר רב של מתים רחבי- 
עלים, ומהם מספקים בייחוד האלון והאגוז (*״ 111813 ) עצה 
לתעשיית־העץ. אולם ערכם הכלכלי של י" אלה נובע בעיקר 
ממיני המחטניים המצויים גם הם בתוכם, עפ״ר אדנים, 
המנוצלים במידה רבה. בין רחבי־העלים הידועים נכללים 
האיקליפטוסים של אוסטראליה. חלק גדול מהי" הטבעיים 
רחבייהעלים הולד ומוחלף — מטעמים כלכליים — בי" של 
עצי־מחט מהירי־גידול, מקומיים או זרים שהתאקלמו. 

( 4 ) יערות יבשים. באמורים שבהם תקופת-היובש 
ארוכה ובמות המשקעים פחותה מ 1,000 מ״מ לשבה, נוטה 
הי׳ להיות בעל אופי כסרופיסי. העצים בדרך־בלל נמוכים, 
בעלי צורה לא־מפותחת׳ ומרובים בתיהם מתים נוקשי־עלים. 
צומח זה אפיתי לאמור התת־טרופי ומשתרע מצפת ומדרום 
לאמוד הטרופי! הוא תופס שטחים גדולים בארצות הים 


התיכת, באפריקה הדרומית, בקאליפורניה ובאריזתה, באמ¬ 
ריקה הדרומית, באוסטראליה הדרומית־מערבית והתיכתה, 
ועוד. באמור הים התיכת מופיעים מתי אלת, הבולש המצוי 
והאדנים: אורן־הגלעין, אורדירושלים, ועוד. בגלל ניצול 
מופח ורעיה לא-מסודדת נחרב ה , " ברובו, ובמקומו בא 
החודש על צורותיו השתות. באמור הים התיכת הופיעו 
הבתה (ע״ע) והגריגה (ע״ע)! בקאליפורניה ובאריזובה הצפר 
נית — החודש המכונה צ׳אפארל ( 3131 סש 013 ), שבו מצויים 
מיני אלון, קטלב ( 0:05 ב 1 ז.\!), 16005:0013 ).^!, $״ 06300:11 , 
ואחרים. באוסטראליה מצותת הפורמאציות הקרויות י׳־ירן 
( 30 ז! ¥3 ), מלי( 131166 \) והסבכים, שצמחיהם האפיינייסהם 
מיני שיטה ( 03013 ^) קשי־עלים, מיני איקאליפסום, קזוא־ 
רינה ( 103 ־ 035031 ), קליסטמון ( 031115161000 ) ומתים של 

הפרוטאיים (כגת 83011513 ועוד). — באפריקה התקדם הי׳ 
היבש על השבץ י׳־הגשמים המשווני, בעיקר בשל שרפות, 
מרעה וחקלאות בוודת. 

( 5 ) י׳ טרופי לח נשיר אפייני לאמורים טרופיים 
יבשתיים, שבהם מפסיקה עתת־קיץ יבשה של חודש (לפחות) 
אד של כמה חדשים את הגשמים, שכמותם השנתית היא בק 
1,000 ל 00 ^ 2 מ״מ! הצמחיה ירוקה בחורף ומשירה את 
עליה בעתת־היובש. כמות המשקעים ואורך תקופת-התכש 
קובעים את אפיו של י׳ זה. באמורים מרובי־משקעיס מופי¬ 
עים י"-המונסון, הנפוצים באסיה הדדומית־מזרחית 
והמתקרבים באפים לטיפוס י׳-הגשמים הטרופי (ר׳ להלן)! 
עם התמעטות המשקעים מופיעים י" של עצים בסרופיליים 
קוצניים! באמורים דלי־משקעים ובעלי עתת־יובש ממושכת 
מתפתחים י" ־ ס א ו ו א נ ה (ע״ע ערבה). 

י״־המונסון הם בדרך־כלל י" נשירים, אולם מצויים בהם 
גם עצים ירוקי־עד. י" אלה נבדלים מי״־גשמים טיפוסיים 
בעיקר בדלותם בליאנות ואפיפיטים. — בי" של עצים כסרו־ 
פיליים קוצניים מצויים מתי השיזף ($ג 10 קץ* 21 ), התבוס 




43 


יעי 


44 


( 050013 ■!?), השיטה, הגסמבוזץז![, ועוד, הנפוצים ביותר 
באפריקה המזרחית ! באמריקה מיוצג טיפוס זה ע״י קאקטו־ 
סיס ומינים רבים מן הקטניתיים. גם י׳־קאטינגד. של אמריקה 
הדרומית שייך לו: זהו י , נמוך או חורש פתוח, המכיל שיחים 
קוצניים ועצים מבודדים, שרבים מהם משירים את עליהם 
בחורף. י״-הסאוואנה דלילים מי״־המונסון וגם עלוותם דלילה 
יותר! ברווחים שבין העצים ומתחתם גדלים שיחים כסרו־ 
פיליים ועשבים. קיימים מעברים בין הי" שמסוג זה לבין 
סאוואנות טיפוסיות. רצועת הי" הכסרופיליים ודמויי- 
הסאוואנה משתרעת באפריקה, באמריקה' ובאוסטראליה בין 
איזור י״-־הגשמיס ובין הסאוואנות והמדבריות. 

קרקעות הי׳ הטרופי הלח והנשיר מתאימות לחקלאות! 
עובדה זו, וכן האקלים הנוח שבאיזורם, גרמו לבירוא הי" 
בקנה־מידה רחב ולהפיכתם לשטחים חקלאיים, בעיקר בצו¬ 
רת החקלאות הנוודת והמרעה. 

( 6 ) י״־גשמים טשווניים תופסים את כל השטחים 
שבהם שוררים תנאים אופטימאליים לגידול צמחים ברצועה 
רחבה משני צדי קדהמשווה באפריקה, באסיה ובאמריקה 
(על אקלימם — ע״ע טרופי, אזור, עמ , 935/6 ). עציהם 
בעיקר דחבי־עלים, ירוקי־עד. הרכב הי׳ מגוון מאד מבחינת 
ריבוי המינים ליחידת השטח. בי׳־האמאזונאס ובי׳ המאלאיי 
ידועים כ 2,500 מיני עצים בכל אחד מהם, ומשערים שבאי־ 
זורים מסויימים של קונגו ושל בורנאו מגיע מספר המינים 

'של צמחים גבוהים עד 
10,000 . י׳־הגשמים ה־ 

משווני מאופיין במיוחד 
בצפיפותו, שיוצרת לע¬ 
תים קשיים לחדירה ל¬ 
תוכו. צפיפות זו באה 
במידה רבה משרשים 
על-קרקעיים של העצים. 

ובייחוד מן הליאנות 
והאפיפיטים, על הרי¬ 
בוד האסקי המשולש 
של הי׳ הטרופי (ציור 
1 ) — ע״ע טרופי, 

אזור, עט׳ 937/8 ! 

ם טפטים. — טיפוס 
מיוחד של י׳-הגשמים 
הטשווני הוא ה 5 נ¬ 
גר ובה (ע״ע) שבביצות ועל שפת הנהרות! טיפוס מיוחד 
אחר — י׳־הבמבוק (ע״ע במבוסיים). 

שטח הי" מקבוצה זו הולך ומצטמצם בעקבות הבירוא 
הקבוע לחקלאות! בשטחים נרחבים עדיין בהוגה חקלאות 
בוודת, שהורסת את הי׳. 

תם׳: י״ טרופיים— כרך ג/ עמ׳ 941 — 943 ! ד׳, 251/2 ! 

ה׳, 277/8 , 299 — 301 , 421/2 ! ח/ 992 ! י׳, 31/2 ׳ 37/8 ! 
י״ג, 445/6 ! ט״ז, 399/400 ! י״ח, 935 — 940 . י״ מעורבים — 
ד׳, 876 ! ח׳, 445/6 . י״ מחטניים — ד׳, 231 ! י׳ — 37/8 . 

הסוקצסיה. הפיסיולוגיה של העץ והאקולוגיה של 
הי׳ קובעות שקיימת התחתת בין כל עץ וביין שכניו על 
השגת שטח-מחיה מתאים להתפתחות של עצמו או של 
צאצאיו — התחרות מעל פבי-הקרקע על השגת הארה רבה־ 
יותר ע״י דחיקת צמרתו מעל לזו של שכניו, והתחרות בקרקע 


על קליטת מים מ 1 מרי-מזון ע״י הארכתם ופיתוחם של שר־ 
שיו. המפסידים בהתחרות זו, כגון עצים מוצלים, הטמעתם 
פוחתת, הזנתם לקויה, ובסופדשל־דבר הם"נידונים לניוון 
ולהתייבשות. 

אולם לצידה של ההתחרות קיים גם שיתוף־פעולה. העצים 
מגעים זה על זה וסועדים זה את זה בפני הרוח, צמרותיהם 
מתחברות לכיפה אחת, שהיא בכללותה מצילה על הקרקע 
ומונעת גדילת צמחי-בר, נותנת מחסה לגידול הצעיר ויוצרת 
תנאי אקלים וקרקע מיוחדים נאותים — ואפילו הכרחיים — 
להמשך קיומו ולהתפתחותו של הי/ 

הי׳ משמש לעציו בית-גידול הנמצא בשינוי רצוף. נוסף 
על השינויים בגורמי ההתחרות ושיתוף־הפעולה בין העצים, 
נתונים לתנודה מתמדת גם תבאי-האקלים בי׳ — חלים בהם 
שינויים יומיים, עונתיים ושינויים במשך תקופות ממושכות. 
עצם גידול הי׳ משנה את בית־הגידול. אולם בבתי־גידול 
שתים אף מיטיבים להתפתח ממים שונים של עצים, המתאי¬ 
מים לאותם בתי-גידול! למשל: ארנים נפוצים באיזורים 
חוליים או סלעיים, רחבי־עלים — בקרקעות לחות־יותר 
בשפלה, אלונים — במקומות חמים־יחסית ויבשים, שדר, 
אשור ואדר — במקומות קרירים ולחים־יותר. 

כתוצאה משינויי בית-הגידול מתחלפות בו חברות- 
הצמחים: מיני העצים שגדלו בשטח נדחקים מפני מעים 
אחרים, המותאמים־יותר לתנאים החדשים. תמותת אלו מכו¬ 
נות סוקצסיה ( 551011 ^ 511 , עקיבה, ביאת זה־אחר־זה). 
התהליך י נימשך עד שמושג — מתוך התאזנות הגורמים 
הפעילים — מצב של שיווי־משקל, שבו מקבל הי׳ את צורתו 
הסופית — הקלימאכם (^״ז 011 ) —, שהיא תמיד חוזרת 
ומייצבת את י עצמה נוכח השינויים שעשויים לחול בה 
בעקבות תנודות גורמי־הסביבה הטבעיים, ורק התערבות של 
כוחות־מבחוץ (שריפות, פעולת האדם) משנה אותה. 

בטור הסוקצסיה מבחינים בין י׳־חלוץ (התחלתי), י׳- 
מעבר ר׳ סופי. בי׳-החלוץ נמצא אוסף של מיני־עצים שהר 
פיעו במקום באופן ספונטאני ומקרי ללא כל יחסי־חברה 
ביניהם! כל אחד מתפתח בהתאם לתכונותיו הספציפיות 
בתנאים הנתונים. באירופה, למשל, מורכב י׳ זה בעיקר מן 
השדר, הרטיט, הערבה, העפרוני, ועוד. כבר אחרי עשרות- 
שנים אחדות מתבלטים המינים שהם עמידים לצל ובעלי 
כוח־התחרות רב יותר, ונוצר י׳-המעבר הטיפוסי, בעל שתי 
הקומות — של עצים אוהבי-אור ושל עצים עמידים לצל. 
במרוצת הזמן מגיעים גם עצים אוהבי־צל לכיפת הי׳, ונוצר 
י׳ מעורב, כגק י׳ אשוחית ועפרוני בהר הגבוה, י׳ אשור 
ואיה במורדות ההרים. 

בי׳ ההתחלתי ובי׳-המעבר געשית ההתחדשות לא ע״י 
אותם סוגי-העצים שמהם היה הי׳ מורכב תחילה, אלא ע״י 
התוספות מינים חדשים — ז״א חל בהם חילוף־מינים. לעומת- 
זה מתקיים הי׳ הסופי ע״י כך שהעצים שמתים מחמת זקנה 
או מחלות מתחלפים בעצים שמאותו מין. בדרך־כלל נעלמים 
י׳-החלוץ וי׳-המעבר תוך ההתחרות בין המינים, ומתייצבהי׳ 
הסופי. אולם יש שצותת-המעבר נעשות קבועות, בעיקר 
כשי׳-הטעבר מורכב ממינים טאריכי-ימיע 

מבחינים בץ סוקצסיה ראשונית ובין סוקצסיה משנית. 
בראשוגית מתפתחת הצמחיד. בשטח שלא היה מאוכלס צמ¬ 
חים, כגת שטח שכוסה לבה או שטח שלאחר נסיגת הקרחו¬ 
נים וכד׳. בסוקצסיה משנית מתפתחת הצמחיה בבית־גידול 



ציור 1 הדיבור ה#םהי ה! 
היער הטרופי 



45 


יעי 


46 


שכבר היה מאוכלס, אלא שצמחייתו נהרסה בעריפה או 
מהמת כריתה או בפגעי־טבע שונים. במקרה זה אין טורי 
הסוקצסיה מתחיל מן הצורות הראשוניות אלא מאלנד משלבי־ 
הביניים של ההתפתחות הרגילה, והתפתחות הטור במקרה 
זה היא בדוץ-כלל מהירה. אן יש מקרים שבהם גם סוקצטיה 
ראשונית מתפתחת במהירות! דוגמה לכך משמשים אלה מי" 
האלפים באירופה, שהתפתחו בשטחים שעדיין לפני 200 שנה 
היו מכוסים בקרחה׳ ועתה גדל בהם י׳ של עפרוני ואורן 
(גזלוהו 05 !!!?) על קרקע־י׳ טיפוסית. — לפעמים נפסקת 
התפתחות הסוקצסיה ע״י הפרעות מן החח, כגת ספלי-שלג, 
שריפות, התקפות חרקים, סערות או פעולות אדם, והללו 
מפריעות את השגת החכרה הסופית. 

ה י׳,האקלים והקרקע. מידת השפעתו של הי׳ על 
האקלים שנויה במחלוקת בקרב הקלימאטולדגים. ההבדלים 
שבין מזג־האוויר שבתה־ הי׳ — המיקרו־אקלים — ובין זה 
שבחוץ הם גלויים: זוהר השמש מוכהה בי", תת חזקה בחח 
הופכת בו למשב קל. במו־כן אק להטיל ספק בהשפעה מקו¬ 
מית של הי׳ על האקלים שבסביבתו, ואילו בעיית השפעתו 
על אחור רחב־יותר עדייו לא הוכרעה בתר, ובייחוד 
מרובה הוויכוח על השפעת הי׳ על גסות המשקעים. 

צמחיית הי׳ אעה משפיעה באופן בולט על משקעים 
ציקלוניים. באחותם ממוזגים הי׳ עשוי להשפיע על גשם 
מקומי עד כת 3% ע״י גובה העצים, שהעלים את הגובה 
הכללי של השטח. כמות הגשם הנמדדת בקרחות־י׳ גבוהה 
בדרך־כלל מזו הנמדדת בשטח פתוח בקרבת מקום, וההבדל 
מגיע לפעמים עד כדי 10% — אולי כתוצאה מן ההגנה שהי׳ 
מקנה להת־הגשם מפני תנועת האוויר. בזמן הגשם כמות של 
מים נאצרת ע״י הצמרות, שלשטה עליהן תכולת־אחסנה מסו־ 
יימת לגבי המים! מים אלה מתנדפים ואינם מגיעים לקרקע. 
מידת האצירה תלויה בתכולת האחסנה של שטח הצמחיה, 
מידת ההתאדות בזמן הגשם וכמות הגשם בממטר. אחוז מי- 
הגשם שהולכים לאיבוד בדת זו עשוי להגיע ל 100 במקרה 
של ממטתם קלים, שאינם עולים על תכולת אהמנת־האצירה, 
והוא נע בטווח של 40% — 10 במממתם חזקים, בהתאם לטי¬ 
פוס הצמחייה! הוא קטן בחורף מאשר בקח, והוא קטן־יחסית 
בעצים ירוקי־עד ועשוי להגיע עד ל 50% של הגשם הכללי 
בעצים נשיתם כשהם בשלכת. האצירה גדולה־יותר ליד הגז¬ 
עים ופוחתת בקצה הצמרות ובקתות. חלק מהמים האצותם 
זורמים לאות הגזע ומגיעים לקרקע, חתמה זו יש להפחית 
מאיבוד המים ע״י אציוה. באחותם של ערפילים תדיתם 
או גשמים דקים, בגון בקרבת אוקיאנוסים או בעמקים בתוך 
החתם, עשויה מציאותם של עצים לגרום השקעת ערפל עד 
בדי הכפלתה או השלשתה של כמות המשקעים המגיעה לקת 
קע. כמות הערפל המושקע גדולה-יותר בעצים בודדים, בצד 
שממנו באה הרוח! בי׳ היא גדולה־יוחד בקצה וקטנה בתח¬ 
תי׳. הצטברות השלג בי׳ בהשוואה לשטח פתוה פחותה מתחת 
לצמרות מחמת האצית וגדולה-יותר בקתות בהשפעת 
הרוח החלשה־יותר. היעלמות השלג עשדה להידחות עד ל 6 
שבועות בהשפעת צמחיית־י׳ על מידת ההפשרה. 

צמחיית הי׳, ובייחוד עצים ירוקי-עד, מפחיתה בדת־כלל 
את הטמפרטורות המאכסימאליות ומעלה את הטמפרטורות 
המינימאליות כל השגה, רכך היא מקטינה את טווחי הטמפ¬ 
רטורה השנתית, החדשית והיומית. כמדכן מחליש הי׳ — 
בדומה לשדת־מגן — את משב החח, שעצמתו בתוך הי׳ 


היא בדרך־כלל 60% — 20 של זה שבשטח פתוח. החלשת 
הרוח ניכרת במרחק של פי 10 — 15 מגובה העצים, ומכאן 
חשיבותם של אלה להגברת יבולי החקלאות, בד־בבד עם 
הקטנתה של עצמת־הרדת מוקטנת ההתאדות מן הקרקע, וגם 
השפעה זו ניכרת במרחק-מה מן הי׳. הלחות היחסית של 
האוויר גבוהה בי׳ בדרד־כלל ב 12% — 10 לעומת זו שבשמה 
פתוח. 

טמפרטורת הקרקע תחת כיפת הי' בהשוואה לזו שבשטח 
הפתוח נמוכה־יותר ברוב האחודים באביב ובקיץ וגבוהה־ 
יותר בסתיו ובחורף. בעומק מסויים מתחת לפני־הקרקע 
הסס&רטורות בדדן־-כלל נמוכות-ידתר כל דישנה. מצע הי׳ 
דוחה את תאחד קפיאת הקרקע באמורים קרים ומצמצם 
את העומק שבו הקרקע קופאת. 

הכיסוי הצמחי של הי׳ מפחית את סחף דיקדקע עד למיני¬ 
מום. כיפת־הי׳ שוברת אח עצמת הגשם, העלים והענפים וכל 
השיורת הנרקבת שבסצע־הי׳ משפרים את נקבוביות הקרקע 
ומגדילים את קיבולה למים. שכבת נקבוביות זו מאפשרת 
ספיגת כמדות גדולות של מים, המתבקזים באיטיות לשכבות 
התחתונות. גם שרשי-העצים המסועפים תורמים לאחיזת 
הקרקע ולהגדלת כושר חדיחתה. צמחיית־י׳, בתנאי שהיא 
צפופה, מספקת הגנה יעילה לקרקע, ולא זו בלבד אלא שהיא 
אף משביתה את הקרקע ומעלה את פוריותה אפילו באמוחם 
צחיחים. לפיכך השמדת הי׳ או הכיסד הצמחי עשויה להיות 
אסון לפוריות הקרקע < בעקבותיה באות לעתים סופות חול 
ואבק, שסוחפות את הקרקע הסוריה, ושטחים קרחים הופכים 
למדבריות. נטיעת י" היא אחת הדרבים היעילות ביותר 
להפריית איזודים שוממים. הרבה מן הנחלים, הפלגים והמ¬ 
עיינות, המספקים מים לאוכלוסיית העולם, נובעים מאיזורים 
מכוסים י", וטיפול נכון באגני־היקוות אלה ע״י שמירה על 
הנקבוביות והחיל חול של קרקע הי" הוא מענייביה של היער־ 
נות. הי׳ מונע סתימת פלגים ומעיינות. מווסת את זרימת 
המים ומאפשר הזרמת מים טהורים. בניהול אגני־היקוות מתוך 
המגמה של ויסות שטפונות לשם שמירה על הקרקע יש 
לשאוף לשמירה על יעור צפוף ככל האפשר, ואילו לשם 
השגת כסויות גדולות של מים יש צורך בשמירה על כיסוי 
צמחי דליל ככל האפשר. מכאן החשיבות לניהול רב-תכליתי 
של משק הי׳ (ר׳ להלן). 

יד. ק. 

הי׳ והאדם. תולדות יחסי האדם לי׳ עתיקים כתולדות 
האנושות עצמה. אמנם רק עקבות מעטים של האדם הקדם־ 
היסטורי נמצאו בשטחי י׳, ובפרט בי" מחטניים צפופים, 
אולם אין כל ספק שמראשית תולדותיו ניצל האדם את הי׳ 
לצרכיו. עם זאת מאז ומתמיד ועד היום דייה בי׳ משום מגבלה 
לגבי תפוצת היישוב האנושי. באשר הוא משמש מכשול 
למעבר בני־אדם ולקיומה של החקלאות. משום־כך מגיחים 
החוקרים, שבמקרים רבים מורכבת אוכלוסיית הי" משבטים 
שנדחקו לתוכו מפני חברות מפותתות־יותר. מערכת היחסים 
בין האדם לי׳ מותנית בדרגת התפתחותו התרבותית של 
האדם ובטיבו של הי׳ שבו הוא חי. אוכלוסיה בדרגת הת¬ 
פתחות תרבותית גבוהה, המשעבדת אח הי׳ לצרכיה, אחראית 
לעיצובו ע״י מכלול של פעולות, כגון בירוא דיעור * ואילו 
אוכלוסיה בדרגת התפתחות תרבותית נמוכה איגה משפיעה 
אלא מעט — או אעה משפיעה כלל — על עיצובו של הי׳, 
ולא זו בלבד אלא שיחסה של אוכלוסיה כזו לי׳ הוא יחס 



47 


יעד 


48 


של תלות׳ מאחר שהי , משמש לה מקוד־מחיה בלבדי. את 
יושבי הי׳ מאפיינים: סספדם הנסוך! בלבלה פשוטה לאספקה 
עצמית! תלות במקורות־המחיה הגלויים של הסביבה. תחום־ 
תפוצתם הוא בשני סוגי י": י׳-המחט של האיזור הקריר 
והי ,, ההשווני. 

באיזורים נידחים של י , ־ ה מ ח ס מצויים שבסים שעיקר 
מחייתם על הציד והדיג. להשלמת סל-סזתם הם פלקטים 
אגוזים, זרעים סירות ושרשים. עורות, פרוות, והמרים מן 
הצומח משמשים להם להכנת לבוש, מעון, בלים ונשק. 
רק לעיתים רחוקות הם עוסקים גם בחקלאות, שאפשרות־ 
תיה מוגבלות־ביותר באקלים הקר. בי׳־המחט של סיביר 
המערבית חיים שבטי האוסטיאקים! כלי־הציד שלהם הם 
הקשת והחץ ומלכודות, שבאמצעותם הם צדים את האיל, 
הלינכס והדוב. אצל חלק משבטי האינדיאנים שבי׳-המחט 
של קאנאדה הצפונית עבר הציד בי׳ לשלב מסחרי—בעקבות 
הדרישה לפרוות —, ועליו עיקר פרנסתם. 

הי׳ הסשווני הוא מצורות־הסביבה הקשות לקיומו 
של האדם בהווייתו הביולוגית ובמהותו היצרנית כאחת. 
מצד אחד — הוא בית־גידול נוח לגורמי מחלות ומעבידיהם] 
מצד שני — פעילותו של האדם כרוכש או יוצר מזון לצרכי 
עצמו וביתו נתקלת בו בקשיים הכתבים במהותו האקולוגית 
של י׳ זה. הרבגוניות הטאכסונומית והאקולוגית של הצומח 
מונעת היווצרות ריכוזים ניתנים־לניצול של מזה צמחי טבעי, 
והדלות היחסית של חי הי׳ ואפיו האקולוגי המיוחד מצמצמים 
גם מקור זה של מזרן לאדם. הפעילות החקלאית בי׳ (ע״ע 
חקלאות, עם , 911 ) כרוכה בקשיים שבבירוא הצמחיה העשי¬ 
רה ורבת־הממדים ובקשיים מחמת טיבן המיוחד של הקרק¬ 
עות הטרופיות׳ שהן דלות ביסודות־המזה של הצמח ובעלות 
תכונות מכאניות שליליות. 

אוכלוסיית חבלי הי , המשווני באפריקה ובאמריקה דלי¬ 
לה, רמת ייצורה נחותה, תזונתה לוקה ותרבותה נחשלת — 
אם משום שנותקה ממקורות של הפריח תרבותית, אם משום 
שהיתר. נחשלת מלכתחילה ונדחקה למקלט הסגן והמשמר 
של הי , . בחבלי י׳-הגשמים הטרופי שביבשת-אסיה קיימים 
ריכוזים גדולים של אוכלוסיה בעלת תרבות חקלאית וכללית 
מפותחת וותיקה, והיא, למעשה, שינתה כליל את האופי 
הראשתי של הסביבה הטרופית. ייחודה זה של אסיה נובע 
בעיקרו מ 3 גורסים: ( 1 ) שטחו המקורי של י׳-הגשמים הסת־ 
פי באסיה היה קטן-יחסית, ר , זה אף היה חדיר יותר] 

( 2 ) ריכוזי האוכלוסיה העיקריים באסיה הטרופית קשורים 
למישורי־סחף נרחבים (גאגגס-בראהמאפוטרה, איראוואדי. 
מקונג וכר) ולשטחי קרקעות וולקאגיות צעירות (יאווה), 
שהם בעלי פוריות רבה מזו של קרקעות טח׳פיות אפייניות ז 

( 3 ) ייתכן׳ שתושבי חבלים אלה הגיעו אליהם כשהם 
נושאים כבר תרבות מפותחת־יחסית, שהקנתה להם את 
היכולת לשגות את הסביבה לצרכיהם. עם זאת, במקומות 
מבודדים וקשי־חדירה יותר או נוחים־סחות מבחינה קרקעית 
נשתמרו גם באסיה צורות-הקיום האפייניות לחבלי הי , 
המשודני שבאפריקה ובאמריקה. 

למקומות המבודדים והממחקים־ביותר של חבלי הי׳ 
המשווגי ולשבטים הנחותים־ביותר באחור זה אפיינית צורת- 
הקיום הפרימיטיווית של ציד ואיסוף. צורה אחרת, מתקדמת- 
יותר, היא זו של החקלאות הנוודת (ע״ע חקלאות, 
עט , 914 ), המאפיינת את חלקיו הנגישים יותר של הי׳ 


הפשווני ואת אוכלוסייתו המאוחרת־יותר, זו שחדרה אליו 
מבחוץ כשהיא מצויידת כבר בתרבות חקלאית פרימיטיווית. 
בדרך־כלל, ילידי האיזוד הטרופי קשורים פחות במחייתם 
בציד וכדיג מיושביו המקוריים של הי" הצפתי. שבטי ציידים 
של הי׳ המשודני הם הפיגמאים או הנגרילים של אגן־הקונגו 
באפריקה, שבטי הנגריטים השתים'של דדש־מזרח אסיה 
ומאלזיה ושבטי הודה של פנים־צילון. כסה משבטי הילידים 
של 'אמריקה הטרופית באגן האמאזתאם גם הם עיסוקם 
העיקרי הוא ציד, דיג ואיסוף, אך ברובם הגדול הם עוסקים 
גם בחקלאות הנוורת. לצורה זו של החקלאות אפיינמז 
הפחור הרב של חלקות זעירות, המופרדות זו מזו ע״י שטחי- 
י׳ נרחבים המקיפים אותן, ומיעוט האוכלוסיה! בי , המשווני 
של האמאזתאם מאוכלס שטח של כ 5 מיליון קמ״ר ע״י כ 1.5 
מילית נפש — כ 0.3 נפש בממוצע לקמ״ר. 


סבלה 2 . 

שטח היער (בהקטאר) לנפש 


1963 

1958 

איזור 

3.8 

33 

אמריקה הצפונית 

1.0 

1.4 

המרכזית 

5.7 

7.3 

" הדרומית 

2.4 

3.4 

אפריקה 

0.3 

0.3 

אירופה 

4.0 

4.1 

בריה״מ 

03 

0.3 

אסיה 

5.7 

6.5 

אוסטרליה ואוקיאניה 

1.3 

1.4 

בעולם כולו 


שלטונו של האדם בי׳ התחיל למעשה לאחר שלמד להש¬ 
תמש באש ושרף שטחים גדולים של י , לשימושו < עם המצאת 
מכשירים יעילים־יותר, כגת הגרזן, ומאוחר־יותר המסור, 
גבת ניצול הי , ושליטתו של האדם בו. 

בתקופה האחרתה, עם התפתחות אמצעי-התחבורה ומכר 
גות חדישות לכריתת עץ ולעיבודו, הלך-וגבר קצב ניצול הי , , 
ובאתורים רבים בעולם את תוספת הגידול עתה עוד על 
הביקוש. אולם בד־בבד עם התגבתת ניצול הי , , מושקעים 
מאמצים ואמצעים בחידוש י", בנטיעת י" חדשים, במחקר 
תוצאות הניצול הגובר ובמציאת שיטות חדשות להגברת 
היבולים. 

עוד התם אפשר למצוא בעולם את כל השלבים של יחס 
האדם לי׳■ — החל מי׳־בראשית בלתי־מנוצל כמעט עד לי , 
המנוהל בשיטות יעתיות־מדעיות מודתיות. בשטחים גדו¬ 
לים ביערות־עד טרופיים עדיין לא נגעה יד אדם! גם באתר 
תם מתחקים בי" סיביר וקאנאדה מופיע האדם כצייד בלבד. 
עוד התם מקובל במקומות שתים ליקוט מקת של גרגת־י , , 
פטתות ועץ-להסקה בי״ שבקרבת יישובים — כלפני אלפי 
שנים. בשטחים גדולים באסיה ובאפתקה ממשיכים לברא 
י" לצרכי חקלאות ומרעה. 

אולם עם התגבתת הניצול וצימצום שטחי־הי׳ שבקרבת 
שטחים מאוכלסים, למד האדם שאת אוצרות הי" אינסופיים 
ושיש לדאוג לשמירתם. האדם פסק מלהתעביין ביער מבחעת 
ניצולו בלבד והתחיל לדאוג גם לטיפול בי׳ ולשמירתו (ר , 
להלן: יערינות! יעראות). 

ענג ב. 

ערךהי׳לאדם — לכלכלתו ואף לעצם קתמו — רב 
מאד. מלבד התוצר העיקרי שלו — העץ (הען!ה), שהוא 




49 


ימי 


50 


אחד מהמרי־הגלם היסודיים למוצרים שובים ולשימושים 
מרובים־ביותר — מספק הי׳ גם מוצרים משניים: שרפים, 
טרפבסין, זפת, שעם, מאב?, סוכר־עץ, גומי, צבעים, ועוד. 
נוסף על תוצרתו הישירה מפלא הי׳ בעקיפין פונקציות חשד 
בות לגבי קיומו של האדם: הי׳ מונע את סחף הקרקע, מפתן 
את האקלים המקומי, מווסת את זרימת המים באגני-היקחית, 
מגן על ארמה חקלאית, מייצב חולות נודדים, מספק מרעה 
להיות־בית, נותן מהסה ומקלט לציפרים ולתיות־בר, משפיע 
על טיהור האודר, מייפה ומגוון את הנון* ומשמש מקום 
למרגוע, לנופש ולבילוי, וע״י צירוף של כמה מן הפעולות 
הללו הוא געשה גודם תדערן־ לבריאות האוכלוסיה. 

ניצול הי׳. התפוקה העולמית השנתית של הי׳. בעץ 
לתעשיה ולדלק, נאמדה ב 1965 ב 1.95 מיליון מ״ק (ע״ע 
עץ, עצה). מבץ 6 קבוצות הי׳ — הי" הפתטני׳ים של האי־ 
זורים הקדירו ה ממוזג הם המנוצלימ-ביותר מבחינה 
כלכלית. קירבתם לאיזודים מאוכלסים בצפיפות ומפותחים 
מבחינה משקית וטכנולוגית (בעיקר בחלקם הדרומי) 
השפיעה על צורת ניצול הי׳ לאספקת עץ לצרכי האדם — 
לבניה, למלאכה ותעשיה ולהסקה — ויצרה גס את הדפוסים 
המקובלים לניצול הי׳ ולתעשיית העץ. יתרונם של הי" 
המחטניים מבחינת הניצול הכלפלי־טכבי הוא במיעוט היחסי 
של מיני העצים בהם, בכך שאלה הם בדרך־כלל מינים נוחים 
לכריתה ולעיבוד ובגודל האחיד של העצים? לפיכך ניתן 
להפיק מי" אלה עצה אחידה־כמעט בתכונותיה. אע״פ שעצי־ 
המחט אינם תופסים אלא כשליש משטח י״־העולם, כ 55% 
מהי״ שבניצול הם פתסניים. — גם בין רתבי-העלים של 
האמור הממוזג קטן מספר המינים ליחידת־שטח, ומכאן 
ניצולם המסחרי הנוח. 

י" ה א י ז ו ר ה ט ר ו פ י הם ברובם רחבי־עלים, וניצולם 
עריק מצומצם משום מיעוט יעילותו הכלכלית בתנאים הקיי¬ 
מים. גורמים לכך ריבוי המינים, ההבדלים הגדולים בצמיחה 
ובתכונות העצה, שבגללם התוצרת הסרת אחידות! וכן הרי¬ 
חוק מאיזורי-תעשיה מפותחים, דרכי-גישה קשות, היעדר 
שירות יערני יעיל וסקר מסודר, ומציאותה של הקלאות 
נוודת. עד עתה נוהגים בכריתה בי" אלה בדרך של ברירה 
ע״י הוצאתם של המינים המסחריים בלבד, המפוזרים בתוך 
הי/ בלא לדאוג להתחדשותם ולאפשרויות ניצולם של המעים 
האחדים. עצי י״-המונסון החשובים למסחר ולתעשיה הם 
בעיקר דוכנפיים( 08 ק-ז 10€3 ז:זק 01 ), הטיק( 15 ^ח 3 ־ 21 ^תסזסס , !'), 
3113 מ 11 ם- 761 , 63 ז 10 ( 5 , ועוד. מן המינים המרובים של י"- 
הגשמים דיפשווניים רק מעסים הם בעלי עצה משובחת 
וכבדה, לעתים צבעונית, המשמשת חומר־גלם יקר־ערד לרהי¬ 
טים׳ ללבידים ולציפוי. כאלה הם: באמריקה — 113 ^ 00 , 
01€3 :> 0 ועצי־מאהאגוני! באפריקה — אוקומה (:>\ז 11 מ״ 01 
[גש 1 מ 11 ס 0 גו\^]), אובצ׳זי ([ם 0 :ז 111 :> 10 ק 1 ז' 1 '] ש^ 6 ג! 0 ), לימבה 
([ 1113113 ם 1 מ 1 ׳] 3 סמ 101 ) רנדני־מאחאגוני אפריקניים (־ 1013 
3 ץ); באסיה— מיני דוכגפיים. פיתוחם הכלכלי של האמורים 
הטרופיים וההתקדמות הטכנולוגית בשימוש בעצים רחבי־ 
עלים ובעצה שלהם למטתת תעשייתיות שונות עתידים 
להביא לניצול גובר־והולך של השטח העצום של הי" הטרו־ 
פיים הגשומים, שהם אחד המשאבים הגדולים של העצה 
בעולם. — שאר הי" של האמור הטרופי והתת־סרדפי, שהם 
ברובם י" יבשים או י" פתוחים— כמות העצה ליחידת־שטח 


בהם קטנה, וערכה המסחרי של התוצרת מהם מצומצם 1 
מפיקים מהם בעיקר עמודים ועץ־הסקה לצרכים מקומיים. 

וע״ע ע ץ, ע צ ה. 

* יי ▼ 

ה י ע ר נ ו ת (דם 5 שז< 6 ) היא המדע העוסק בניהול מקצר- 
עי של הי" לשם הבטחת יבול קבוע ורצוף של כל המוצרים, 
השירותים וההנאות שהי׳ מספק. הניהול המקצועי 
מחייב את הפרת תכונות העצים ושאר מרכיבי חברת הי׳, 
התנאים האקלימיים והאדפיים שבהם הם מתפתחים והיחסים 
ההדדיים ביניהם. היבול הקבוע ( 1 > 1 ש 1 ׳ל 
משמעותו — ניצול קבוע ורצוף של מוצרי הי׳ לטובת האר 
כלוסיה בצורה הנאותה־ביותר והכדאית־ביותר מבחינה כל¬ 
כלית, מתוך מגמה לשפרם ולהרחיבם. לגבי ייצור העץ 
משימתו של ניהול הי׳ היא לאפשר מדי שנה בשנה לכרות 
אותה כמות של עץ, ז״א לספת את הי׳ מזה ולהסדיר את 
הכריתה מזה, באופן שהכריתה לא תעלה על תוספת־הגידול 
השנתית (תוספת נפח של עץ ביחס לשטח במשך שנה) ויחד 
עם זה תספק את התצרוכת השוטפת של השוק המקומי. 
העיקרון של ייצור קבוע ורצוף יפה גם למוצרים ושירותים 
אחרים של הי׳(ויסות זרימת המים, מרעה, מוצרים משניים, 
וגם הסדרת השימוש בי׳ לנופש). היסוד של דאגה לכלל 
המוצרים והשירותים של הי׳ לא התגבש ביערנות 
אלא לאחרונה. לפנים ראו בי׳ מקוד לעץ ולמוצריו בלבד? 
רק עם גידול האוכלוסיד" עליית רמודהחיים וצימצום שטת 
הי׳, התחילה גוברת ההכרה בצורך של ניצול יעיל של כ ל 
השירותים וההנאות שהי׳ עשוי לספק, תוצר המושג של שי¬ 
מוש רב־תכליתי בי׳. ניהול משק-הי׳ יכול, איפוא, 
להתרכז באחד או באתרים ממוצריו! כן אפשר לנצל את הי׳ 
בשלמותו, או חלקים ממנו׳ למטרה מסויימת או למטרות 
מסויימות אהדות, שלהן הוא מתאים־ביותר, כשסדר העדי¬ 
פויות נקבע בהתאם לעדך הגדול-ביותר או בהתאם לדרישות. 
אולם לפעמים קשה להחיל את העיקרון של ניצול יעיל ורב־ 
טאבילי ביותר לטובת בלל האוכלוסיה על השירותים הבלתי- 
ישירים של הי׳, שאת ערכם והשפעתם לא ניתן לבטא בכסף. 

בשימוש הרב־תכליתי עוסקת היעחנות לא רק בייצור עץ 
אלא גם מטפלת בי' למטרות של אספקת מוצרים ושירו¬ 
תים אחרים. עם ריבוי השימושים הולך־וגעשה ניצול הי׳ 
מסובך וקשה יותר. התפקידים החשובים והמגוונים שהי׳ 
ממלא והעניין שיש לאוכלוסיה בטיפוחו ובפיתוחו הביאו 
במדינות רבות לחקיקת חוק-י" לאומי, ולהטלת בעלות 
ממשלתית על הי" או לחמלת פיקוח ממשלתי על ניהול הי׳ 
והטיפול בו. 

היעראות (:" 11 :ז 1 נ 11001 *) עוסקת בעיבוד הי", בטי¬ 
פול בהם ובהגנתם ודואגת להתחדשות צמחייתם וליצירת 
י" חדשים. העיבוד והטיפול מבועים לפיתוח י׳ של פעי 
העצים המתאימים ביותר לבית-הגיוול והיוצרים כמויות גדו¬ 
לות של עצה בעלת איכות גבוהה המתאימה לדרישות השוק. 
הטיפול היעראי כולל בשלב הראשון את הרחקת העצים 
הלא־רצרים׳ המדוכאים, העקומים, הפגומים או מנועים, 
שאין בהם תועלת! בשלב מאוחר־יזתר — את דילול הי׳ 
הצפוף וריכוז תוספת־הגידול למספר מצומצם של עצים 
שולטים מובחרים, בדי להבטיח גידול מהיר ותוצרת בעלת 
איכות גבוהה. להתחרשות הי׳ לאחר כריתה, שריפה, התקפת 



51 


יער 


52 


מזיקים או מחלות או הרס בסגעי־טבע משמשות שיטות 
יעראיות שונות, טבעיות או מלאכותיות. 

ייעור וחידוש־י'. נטיעת י" חדשים קרויה ייעור! 
חידוש-י׳ הוא החלפת ■הי׳ שנכרת, נשרף או נהרס, בי׳ חדש. 

מבחינים בין חידוש טבעי ובין חידוש מלאכותי. הי׳ 
מתחדש חידוש טבעי כשהוא צומח מזרעים שפיזרו עצי־ 
אם, או כשהוא מתחלף ע״י צמיחת נצרים מגדמי עצים 
קיימים! החידוש הוא מלאכותי כשנוטעים שתילים או וחורים 
או זורעים זריעה ישירה. קיימות שיטות שונות ומרובות 
לחידוש י׳. רוב שיטות החידוש הטבעי מבוססות על ריבוי 
מזרעים שפחדו מעצי-אם. למעשה מתחיל החידוש עם 
הכריתה: משאירים בשטח, בחלוקה שווה ככל האפשר, עצים 
מובחרים לפיזור זרעים, ואלה מספקים גם צל ומחסה לעצים 
הצעירים! לאחר הופעת הגידול הצעיד כורתים בהדרגה את 
עצי־האם ששימשו למחסה. שיטות־הכריתה השונות מותאמות 
למינים השתים. לבית־הגידול, לאמור ולאקלים ולדרישות 
השוק. חידוש י׳ בעצים המתחדשים ע״י חליפין היא שיטה 
מקובלת במידה מצומצמת בלבה בעיקר לגבי י" המורכבים 
ממינים המצמיחים נצרים מהגרם לאחר בריתה או שריפה. 

חידוש מלאכותי של הי׳ נעשה'בזריעה ישירה או 
בנטיעה. העיקר בשיטת הזריעה הישירה הוא השימוש 
בסוג הנכון של זרעים המתאימים לאיזור ועיבוד השטח 
להכנת מצע טוב לזרעים, שאותם מפזרים על פני כל השטח 
המעובד או בשורות. בנטיעה אפשר להשתמש בזריעים 
טבעיים, שגדלו ביער! אולם השיטה המקובלת היא השימוש 
בשתילים שגדלו במשתלה. זהו מקום שבו מגדלים צמחים 
בדרך־כלל מזרעים ומטפלים בהם טיפול אינטנסיווי, בתנאי־ 
קרקע טובים, תוך אספקת השקאה ודישון,' כשהם מוגנים 
מפני מחלות ומזיקים, עד שהם מתאימים לנטיעה בשטח הי׳ 
בחוץ. את השתילים מגדלים בקרקע בערוגות או במכלים 
מיוחדים מחרם, מעץ, מפח, מקרטון או מסלסטיקה, משך 
זמן־הגידול במשתלה מותנה במין העץ ובאקלים האיזור! 
בישראל מגדלים אדנים במשתלה עונה אחת, בצפון- 
אירופה — שלש־ארבע שנים. לנטיעה בי׳ אפשר להשתמש 
בשתילים ערומי־שורש (ללא אדמה) או עם גוש־אדמה או 
יחד עם המכל (מניר או פלסטיקה) שבו גדלו. 

שיטות הנטיעה: נטיעה בסדקים — במפה בקרקע באת 
מיוחדת לכך ׳־וצרים סדק בקרקע ולתוכו מכניסים את 
השתיל! נטיעה בבורות — מעבדים במעדר או במכוש שסח 
קטן של קרקע בקוטר של 20 ס״מ עד 1 מ׳, בהתאם לטיב 
השטח, ונוטעים את השתיל במרכז השטח חמעובד. באדמות- 
כבול או בשטחים לחים מקובלת נטיעה בתלים או בסוללות, 
כדי לאפשר לשתיל איוורור טוב־יותר. בעת האחרונה, עם 
ריבוי השימוש במחרשות וכלים מכאניים בחקלאות, מקובל 
לנטוע גם י׳ בשטח שהוכן ע״י חריש בעומק. 

תם׳: כרך ב׳, עמ ׳ 157/8 ! ד׳ 67/8 ! י״ז, 912 . 

הגנת הי". הי׳ נתון לפגיעות רבות, הנגרמות בידי 
האדם, ע״י בעיה וע״י תופעות אקלימיות מזיקות. הבזקים 
הגדולים־ביותר נגרמים בידי האדם — בעקבות שיטות לא- 
נכונות של טיפול וכריתה, כריתה ללא רשות, כניסה ללא 
רשות לי׳ תוך גרימת נזק לעצים, וכד׳! אולם את הנזק הרב 
ביותר מביאות שריפות-י׳, שברוב המקרים האדם הוא גורמן 
מתוך חוסרתהירז־ת ואי התחשבות בתנאים הקיימים. סכנת 


השריפה גדולה בי׳ בגלל הימצאות תמידית של חומר דליק 
רב — ענפים יבשים, עצים מתים שהתייבשו רפל השיורת 
היבשה שעל הקרקע. שיטות־ההגנה המיועדות למניעת פריצת 
שריפה ולמניעת התפשטות האש הן ניקוי רצועות־קרקע 
מסביב לי׳ ובתוך ה" מחומר דליק, וטיפוח י׳ מעורב הכולל 
סיני עצים דליקים־פחות. לגבי כיבוי שריפות — השןבות 
מהירות גילוי השריפה ומהירות הגישה למקום־השדיפה. 
ברוב הארצות מקובלות תחזיות לסכנת שריפות, המתבססות 
על התנאים המטאורולוגיים ומצב יובש הצמחיה. בעונות 
שבריו קיימת סכנת שריפות מפעילים צופים במגדלי־תצפית 
מיוחדים לכך וצוותות־סיור שתפקידם לגלות את השריפות. 
היום פועלים כוחות־הכיבוי בשיטות הטכניקה החדישה, 
באווירמים דבהליקופטרים, שמדים דים מוצנחים בשטח 
השרוף. ומשתמשים בתכשירים כימיים שונים לכיבוי. 

נזקים סבע״ח נגרמים ע״י רעיה של חיות־בית, ע״י חיות־ 

בר, ע״י מכרסמים שתים וחרקים. הגנה מפני רעיה היא 
שמירה מסודרת! מפני חיות־בר ביתן להישמר ע״י גידור, 
הרעלה, פתיונות ומלכודות. בהגנה מפני חרקים נהוגות 
שיטוח מניעה והדברה. שיטות המניעה הן יעראיות: גידול 
מיגי־עצים עמידים, ניקוי הי׳ מעצים מתים, סקר מתמיד 
של החרקים בי׳! שיטות ההדברה הן כימיות — שימוש באת- 
סקטיצידים (ע״ע), וביולוגידת — הכנסת חרקים טפילים 
וטורפים שתים. ההגנה מפני תופעות אקלימיות מזיקות, 
כגון כפור, יובש, מפלי־שלג׳ סערות־רוח ועוד, אפשרית ע״י 
טיפול בי׳ בשיטות יעראיות נכתות — בעיקר גידול מתים 
עמידים יותר בפני נזקים אלה וסגירת הי׳ בפניהם ע״י דילו¬ 
לים, כריתות וחוצאת־עצים, המבוצעים בעונה המתאימה. 

י׳, יעוד ויערנות ב א ״י — ע״ע א״י, עמ ׳ 179 — 183 , 
187/8 , 233/4 , 886 — 898 ! מפיות ותמ׳ — שם. לוח צכעתי, 

136 ־ 137 • יר. ק. 

הי׳ באמנות. בציורים עתיקים, וכן באמנות של 
יה״ב, אין מוצאים תיאורי-י׳. הנוף בכלל נחשב לדבר צדדי 
או בסל לגבי האמנות המתארת, והי׳ אתו מופיע אלא 
לפעמים — כגון בציורים מתקופת הקיסרות הרומית — 
כרקע לתיאורי סצנות ודמויות• ציורי־נוף גרידא, בלי 
כל דמויות, נוצדוילראשתה בידי לאונרדו (ע״ע) ודירר 
(ע״ע), ובמיוחד בידי אלטדורפר (ע״ע), שצייר גם נוף־י׳. 
בציור הפלאמי של המאה ה 17 רבות היצירות המתארות 



ציור 2 יעקב וז רויסרא?: נווי יערי עם מ 8 ל־םים ( 1647 ) 


53 


יער — יערי, מאיר 


54 



*יור 3 . א. ל קידכנר: א׳פותים ( 11925 


י"—אלא שקשה לסי 
עמים לקבוע אם ה- 
מצוייר נוף־י׳ הוא או 
חורשה או סתם נוף 
עם עצים. בתמונותיי 
הם של טנירס (ע״ע) 

ורובנס (ע״ע) רבים 
נופי-י׳. מהן הושפע 
לוקס ון אודן 
( 1595 — 1672 ),שצייר 
לא רק ציורי-י׳ עצמי 
איים, אלא ביצע גם 
תיאורי נוף יערי כ¬ 
רקע בכמה מתמונותי 
הדמויות של רובנם. ז׳ ק ד׳ארטואה ( 1613 — 1664 ) יצר 
תמונות קסנות של י", בעלות צבעים חזקים ועמוקים. תלמי¬ 
דו קורנליס הויספנס ( 1648 — 1727 ) צייר את נוף־ 
הי׳ בצורה אידיאלית — כנראה הושפע מן האידיאליזאציה 
של הנוף האיטלקי ביצירתו של ג, דיגה, שצייר את י׳־ 
רומא. ל. אכסשלינק ( 1626 — 1669 ) ול. דה פדר 
( 1605 — 1655 ) המשיכו את מסורת ציור־הי" חפלאמי־ 
הולאנדי, והגדיל מכולם יעקב ון רויסדל (ע״ע), שנופי־ 
הי׳ העמוקים־כהים שלו משדים רגש־בדידות ועצבות. גם 
בץ תמונותיו של תלמידו מ. ד.ובמה (ע״ע) יש תיאורי 
נדף מיוער, המשקפים הסתכלות עדינה בטבע• — הציירים 
ההולאנדים והפלאמים של המאה ה 17 השפיעו על ת. ג י ג ז־ 
בורו (ע״ע! ור׳ שם תמ׳)< שראשית יצירתו היתד! ציור 
נומי־עצים, וממנו מוביל קו אל ציורי־הי׳ של ג׳. ק 1 נ ם ט 3 ל 
(ע״ע), ולאחר־מכן — אל האימפרסיוניזם (ע״ע) של 
המאה ה 19 , בייחוד זה של צרפת. מבין הציירים של המאה 
ה 19 הושראו מן הי׳ במיוחד ג. קורבה (ע״ע) והציירים 
של אסכולת פרביזון (ע״ע), ח. רוסו (ע״ע), נ. ו. 
דיאם דה לה פניה (ע״ע! וד׳ שם תמ׳), א. שנטרי 
(!!"*ח״״ס .\<; 1816 — 1873 ), ז׳. דיסרד. (ע״ע) וא. 
א ר פינן י ( 5 ממ*מח 133 . 73 > 1819 — 1916 ). תמונות־י׳ 
בידי ציירים של הזרם האבספרסלגיסטי בדירות! מהן — 

"אשוחים" של ארנסט לודויג קירכנר (ע״ע). 

,• . ,׳ 

ג. ל. 


י. ויץ, ד,י׳ והייעוד בישראל, חש״ל!. 14 .עו - ״ 20 .א 
, 81218 ■א ; 1-11,1923 , 14 * ¥0 [ 5/10 ) 0 000 * ¥01051 #?■!ס? 
- 10171 < 07 ^ 0711  50411111 * ¥0 .ס 6550 * 0 , 0 ) 11041 .? ;׳ 1950 , 5 ( 10/10 
, 40 .? ; 1955 ,( 18 ,ן 1121 ז 5 זז 1 ׳ 8 ס 8 ז 1110 ?/ 7 .£ .ז 5£11 * 2 ) * £711 . 4 
- 17111051 055 * ¥0 14 * ¥0 [ ,. 14 ; 1955 , 001 * ¥05015 051 * ¥0 14 * ¥ 0 [ 
5/10 )ס 055 * 4 051 * ¥0 7/10 , 0.5011 ) 2 ? . 8 . 8 ; 1960 , 1958 ?* 10 
, 1100 ^ , 71 . 8 ; 1956 ,? 040011015 *¥ ¥050715101 155 0714 14 * ¥0 [ 
, 0 * 81110014511 50 ¥01051011 0714 5105 * 0 ^ 0 *¥ * 7/101 , 80111 015 * ¥0 
,. 11 .^ )ס . 801 ) 1010 * 11050 [>} 15 * ¥0 0 ^ 1 , 01.10 ) 0 !/ . 06 , 1958 
, 0 * 81101001511 (ס 005100 *¥ 7/10 , 11 ) 1 וד 51 . 61 . 0 ; 1960 ,( 165 
. 11 80 ) ?* 015 * ¥0 5107101 ( 1477107 00 * 7/1 , 5 ג[ 000£ . 8 • 1 ;״ 1962 
1969 , 001 * 15 171 051051071 * 10 ( 4 , 0.111 .£ . 1968 ,(ע! 


מ$ףי (ולד), אבך־הם ויהודה, אחים, סופרים ישראלים. 

'( 1 ) אברהם י׳ ( 1899 , ז־ז׳יקוב [גליציה] — 

1966 , ירושלים), ביבליוגראף, היסטוריון ומתרגם. עלה 19200 
לא״י! מ 1925 עד 1955 ספת בביתיהספרים הלאומי בירו¬ 
שלים. אברהם י' פירסם חיבורי־ביבללגראפיה מרובים, 
מלווי הקדמות מקיפות, ותרם הרבה לידיעת תולדות הדפסת 


הספר העברי, בעיקר מדפוסי ארצות-המזרח ושולניה-דוסיה. 
הוא הוציא-לאור רשימות של חובבי־ספר וההדיר אגרות, 
זכרדנות ותיאורי־מסעות מכ״י גנוזים. במחקריו השתדל 
להבהיר את המניעים הפסיכולוגיים והדתיים להדפסת ספרים 
במקומות ובזמנים שונים, וכן את הנסיבות ההיסטוריות לגיל־ 
גולי כה״י במשך שנים רבות עד להדפסהם. כהיסטוריון 
חחמחה בחקר תולדות היישוב בא״י ויחסיו אל יהודי 
הגולה. — מספריו: הדפוס העברי בארצות המזרח, א^ב׳, 
תרצ״ז—ת״ש ז אגרות א״י, תש״ג ן מסעות א״י, תש״ו! זכרת 
נוח א״י, תש״ז ן שלוחי א״י, תשי״א ן המחזה העברי, תשט״ז! 
תעלומת ספר — ם׳ חמדת ימים מי חיברו ו, תשי״ד; מחקרי 
ספר, תשי״ח ז ביבליוגרפיה של חגדוודפסח, תשכ״א ז תולדות 
חג שמחת־תורה, תשכ״ד ; הדפום העברי בקושטא, תשכ״ח. 
מתרגומיו: הקדמות לבל מטאפיסיקה — לע. קאנט! כיצד 
מלמדת גרטרוד את בניה — לי. ה. פסטאלוצי! תעודת 
האדם — לי. ג. פיכטה. 

באוזלי ספר, לזכרו של א. י׳, חשכ״ז. 

( 2 ) יהודה י׳ (נר 1900 , דז׳יקוב), סופר ומתרגם. 
קיבל חינוך תורני ולמד אח״ב באוניברסיטת קולמביה 
(אה״ב), בבי״ס לספרנות; עלה ב 1922 לא״י. יהודה י׳ כתב 
רומאנים וסיפורים קצרים. הציר המרכזי בסיפוריו — חיי 
בחורי "הכשרה" מעייחת גליציה בלבטי התערותם בא״י 
ובקיבוץ. מגמת רכים מסיפוריו — הארת רוכדי־הווי וחיים 
מוזרים ומעורערים של דמויות בודדות על רקע חיי הקיבוץ. 
בין גיבוריו מחבות דמדות חורגות-מן־הכלל, חסרות שיווי- 
משקל נפשי רמוכות־גודל. דרכו בסיפור לירית! עיקר כוחו 
ביצירת האווירה הסיפורית! שפע של מראות־גוף אופף את 
הדמויות ואת העלילה. — מספריו: הברית המשולשת, 
תרצ״ה! כאור יהל, תרצ״ז, תש״ה 2 ! ארבעים יום על הים 
(מחזה), תרצ״ח; באהלים, 1938 ! דרכי איש, ת״ש; שורש 
עלי מים, 1950 ! בין אשמורות, תש״י. תירגם: אבטוביוגרא־ 
פיה לב. פרנקלין, תשי״ד, מהדורה חדשה של כתביו, 4 כרכים, 
תשכ״ם, זיכתה אותו ב״פרס ברנד לספרות יפה". 

ש. או. 

יערי (ולד), מאיר ( 1897 , קגצ׳וגה [גליציה]), ממנהיגי 
"הקיבוץ הארצי" של "השומר הצעיר"(ע״ע) ומפלגת 
הפועלים המאוחדת [מפ״ם] בא״י. ב 1915 היה י׳ ממייסדי 
"השומר הצעיר" בגליציה. ב 0 נ 19 עלה עם קבוצת חלוצים 
לא״י, עבד במסגרת פלוגת-עבודה במקומות־עבודה שתים 
והתיישב ב 1929 עם קבוצתו במרחביה. ב 1926 היה מיוזמי 
"הקיבוץ הארצי", שליכד את כל קיבוצי השוה״צ. י׳ צידד 
בפוליטיזאציה של תנועת השוה״צ ותרם רבות לאידיאולוגיה 
החדשה שלה — ציתות חלוצית, קולקטיודיזם התיישבותי 
ו״קולקטיחויזם רעיוני" על בסיס של מארכסחם אדוק, רווי 
הערצה לחסיד. הסובייטית ! עם־זאת הסתייג י׳ מן המסקנות 
הקומוניסטיות לגבי הציונות וא״י. ב 1948 נמנה עם מייסדיה 
של מ&״ם, ולאחר שנפרדה ממנה "אחדות־חעבודה" (ע״ע 
[כרך־מילואים]) — הוא נחשב למנהיגה הבולט. בעקבות 
החרפת הקו האנטי־ישראלי במדעיות בדיה״מ נטש את 
עמדתו הסוציאליסטית־מהפכגית וה״אנטי־מערבית״, וב 1968 
היה מראשי התומכים בהקמת המערך בין מפ״ם ובץ "מפלגת־ 
העבודה״. — י׳ היה ציר במרבית הקונגרסים הציונים, חבר 
הוועה״ם של הסתדרוח־חעובחם ומהקטת המחנה — חבר 


55 


יערי, מאיר — י 6 ד, (סשפחח) 


56 


הכנסת. הוא כתב מאמרים מרובים בעיתתות תנועתו, ורעיו־ 
נותיד הפוליטיים והחברתיים פורסמו בספריו: "בפתח תקופה" 
( 1942 ); ״בדרך ארוכה״ ( 1947 ); "קיבוץ-גלויות באספקלריה 
של ימינו״( 1954 ); ״במבחן דורנו״ ( 1957 ). 

^ערת (*!!עב?, 053 ^ £3 163 ז 1 ' 1 ), ©חלת-עור כרונית, הנגרמת 
ע״י הפסדיה פס״סהס^ (נתגלתה ע״י שנלין 
ב 1838 ), המתיישבת עפ״ר בשסח השעיר של הראש (ע״ע 
דרמטולוגיה, ענד 195 ). סימניה: בפתחי זקיקי־השעתת, 
בשכבה הקרנית, מתהווים כתמים צהובים, הגדלים והולכים 
בעבמז ובשטחם. מסביב לשערות נוצרים גלדים שקערזדיים 
מורכבים מחומר אבקי ( 501111113 ). הבדיקה המיקרוסקופית 
של הגלדים ושל השערות מגלה נבגים ומיצליות של הי׳. 
השערות הנגועות נעשות דקות, מאבדות את ברקן ונראות 
מאובקות. השמח הנגוע ©עלה ריח, המזכיר צואתיעכברים. 

שלבי ההתפתחות של מוקדי-הי׳: התהוות דלקת כרונית 
של פיסמית־השערה ושל נרתיקה! העור מסביב למוקד הופך 
אדוס-כחול; הרס גמור של הפיטמית והנרתיק; במקום 
השערה מתהווית דלקת קטנה, ובשטח הנגוע נשארת קרחת 
תמידית, ״נמרית״, בעלת כתמים פיגמנטיים וחסרי־פיגמנט,— 
תכונה זו של הרס גמור של העור והשערה אפיינית'לי׳ — 
בגיגוד לגזזת (ע״ע). 

הי׳ מצדה בעיקר בילדים ובצעירים עד גיל 30 , באוכלו¬ 
סיות ההיות בתנאים היגייניים לקדים, בעוני ובצפיפות. היא 
נמנית עם המהלות המידבקות, אך מידת ההידבקות אינה 
גבוהה. הנטיה להידבקות היא, כפי הבראה, מיוחדת לאנשים 
מסזיימים. שכן לפעמים דק אחד מבני־המשפחה נפגע בי/ 
ואילו שאר הבאים במגע עמו אינם נדבקים ממנו. התפשטות 
הי׳ מאיזור הראש לשאר חלקי־הגוף היא תופעה נדירה, 
המותנית, כנראה׳ גם היא בנטיה מיוהדת לכד או בהתנגדות 
ירח־ד, כלפי הפסדיה. — הריפוי ההדיש של הי/ בריפוי 
הגזזת — בתרופות אנטיביוטיות: טבליות של גריזאו׳פולווין, 

: זו 

שהוא בעל השפעה ספציפית על גורמי שתי המחלות. 

בישראל נתמעטה הופעת המחלה במידה ניכרת מש- 
הונהג פיקוח קפדני של שידותי־הבדיאות בבתה״ס. 

א. דו. 

^עו־תיים( 030 :> 13 [ 1£0 זס 03 ), משפחה של צמחים דו-פסיגיים, 
ובה 11 סוגים וכ 400 מינים — עצים, שיחים 
ומטפסים, מבס מן האיזזדים הממוזגים הצפוניים ומיעוטם 
ים־תיכוביים ותת־טרופיים. כמה שיחים ומטפסים, שהם מן 
הגאים בחורש של א״י, ובן כמה צמחי־נוי ידועים, שייכים 
לי*. — עליהם של הי" נגדיים, פשוטים או מנוצים. הפרחים 
עפ״ר דו־מיניים; הכותרת מאוחת עלים, דמדית צינור או 
גלגל, או בלתי־נכונה עד דו־שפתנית; האבקנים מעורים 
בצינור הכותרת; השחלה תחתיו/ בעלת 1 — 5 מגורות. 
הפרי — ענבה, הלקט או זרעון. 

בסוג יעוד.' ( 3 ^ 001 ^ 1 ) נמנים כ 180 מינים, שיחים או 
מטפסים, מהם נשירים ומהם מוריקי־עד* מצטיינים בעלוותם 
הנאה ובשפע ת פרחיהם הריחניים. — הי׳ האיטלקית (_ 1 
01111503 ), מטפם־בר ים־תיכוני, גדלה בא״י בחורש ובבתה, 
בעיקר בהרים. פורחת באביב; הפרחים הצהבהבים והרי¬ 
חניים מתפתחים בקבוצות צפופות על עוקצים ארוכים בראשי 
הענפים; הבוחרת דדשפתגית, בעלת צינור דק וארדך. הצוף 
המופרש מן התושבת מצטבר בבסים הצינור, וחהאבקה 
נעשית ע״י רפדפים ארוכי־הדק.—הי׳ התרבותית (־ 1 ־ 0301 ״ 1 


£ 0111110 ) , שמוצאה נד 
דרום־אידוםה,* נפוצה 
מאד כמספס תרבותי; 
היא נוחה מאד לגי¬ 
דול. פרחיה הגדולים 
והריחניים שהם לב¬ 
נים תחילה ומצהיבים 
אחריכך, מתפתחים ב¬ 
חיקי העלים. — בסוג 
מורן (ומסח־וסלןיע) 
נמנים כ 120 מינים. 
עליהם נגדיים, פשוטים; הפרחים קטנת/ ערוכים בתפרחוח 
צפופות דמויות־סוכך בראשי הענפים, הכותרת נכונה, בדרך־ 
בלל דמויית גלגל או פעמון. הצוף מופרש על השחלה בתוך 
צינור הפרח; ההאבקה נעשית ע״י דבורים. הפרי—בית 
גלעין חד־זרעי, נפוץ ע״יציפרים. — מורן־זזחורש ( 111115 ! .ז\), 
שיח ים־תיכובי׳ גדל בר בחורש של הכרמל והגליל. באביב 
מתכסה השיח בשפעת פרחים לבנים, ריחניים מאד; משמש 
גם לנד. — בסוג סמבוק ( 110115 ( 531111 ) נמנים כ 20 טעים 
באיזורים דממחגים והתת־טדופיים. הסמבוק השחור (. 5 
11813 !) הוא עץ או שיה גבוה בעל עלים נגדיים, מנוצים; 
הפרחים לבנים וריחניים בתפרחות צפופות. משמש לבד. 

מ. זחרי, עזים הצמחים, 354/5 , תשי״ד! פ. זהרי וא. פאהן, 

צמחי החרבות של ישראל, 383-377 , תשי״ז .זז.. 1 

,!' 1904-191 , 11 /ס 5:07x10,4 €)>£101x412 

^ 1000,171 ? /ס 4? €1311,1x211071 ־ 7 ,ס 11 >ס £0 . 0 ;" 1929 

.' 1938 , 566 ־ 562 , 11 ,: 07,1 (? 

יע. ג. 

יפה, משפחה של רבנים וסופרים ציונים בליטא ובא״י. 

מבניה: ( 1 ) ר׳ מרדכי גימפל י׳ ( 1820 , 

אוסיאן [ליטא] — 1891 ׳ יהוד (א״י 1 ), רב, מראשוני הציונות 
הדתי!/ רמ״ג היה בן למשפחה רבנית מיוחסת, ואביו היה 
רבה של אומיאן. בנערותו למד בישיבת וללוז׳ין (ע״ע), ובה 
קנה לו פירסום רב. ב 1846 שהה בווילנה, ובעת ביקורו של 
משה מתטיסיורי (ע״ע) שם מסר לו רמ״ג תזכיר על מצב 
היהדות ברוסיה, שבו תלה את הקולר ביחס העדין מצד 
השלסונות, בניגוד להשכילים שהאשימו את היהודים עצמם. 
זמן קצר היה רב בז־ריטשין, ואה״ב 40 שנה ( 1848 — 1888 ) 
ברודני. בניגוד למרבית רבני תקופתו, נהג רמ״ג להגיב 
בעיתות מרובה על טענותיהם של המשכילים בנושאים 
שתים מתחום הדת, ומאמרים ומכתבי־פולמום שלו מצויים 
הרבה בכתה״ע של ימיו. 

מנעוריו הגה רס״ג חיבה לרעיון יישוב א״י, שבו ראה גם 
פתרון הולם למצבה החמור של יהדות רוסיה; הוא היה מן 
הראשונים שנענו לקריאתו הציונית של הרב צ. ה. קלישר 
(ע״ע). רמ״ג ייסד בעירו אגודה ליישוב א״י, ובשיתוף עם 
הרב שמואל מוהיליבר (ע״ע) דחיאל ברי״ל (ע״ע) יזם 
את עלייתן של 10 משפחות של עובדי־אדמה יהודים מסבי¬ 
בות רוז׳ני, שייסדו אח עקרון ( 1883 ). באותה שגה היה 
רמ״ג גם ממארגני כנס של אגודות חובבי־ציון חרדים, שנת¬ 
קיים בביאליסטוק במטרה לרכז ולייעל את מאמצי העליה! 
אך משנכשלה אספה זו פרש רמ״ג מפעילות ציתית. 

ב 1888 עלה רס״ג לא״י תתיישב בירושלים. לאחר זמן 
מועט עבר למושבה יהוד, ושם היה מע 1 דב בפולמוס השמטה 
(ע״ע) הראשון ( 1889 ); הוא עמד לצידם של רבני ירושלים 



יערתיים: א. יערה — פרח; 

כ ט\ר[($טת 1 ו !!!טמזטגןדו) —ענוי וסרח 



57 


ימח (משפחה) — יפה (י ופה), אכרם פיודורוביץ׳ 


58 


האשכנזים שהחמירו וגזרו לקיים אח הלכות השמיטה, בניגוד 
להתר שהוציאו מרבית הפוסקים, מתוך דאגתם לקיום המוש¬ 
בות החדשות בא״י. 

רק מעט מכתביו המרובים נדפסו׳ בעיקר לאחר מותו: 
״תוספת באורים והגהות הרמ״ג" — הגהות על מדרש תחלים 
(ודשא, תרכ״ה); ״אלף המגף — חידושים למסכת הוריות 
(שם, תרע״ב)! ״הגדת מרדכי״ — על הגדה של פסח 
(פיעטרקוב, תר״ע); ״זכרונות מרדכי״ — ילקוט מכתבים 
שכתב למונטיסיורי ולבארונים מבית גינצבורג(ע״ע)(ורשא, 
תרע״ג)! "תכלת מרדכי" ז ביאורים לפירוש הרמב׳ץ על 
התורה (יתשלים, תשי״ד). 

י. ם. פיבס, הספד מר(בסוף ססר ״זכרונות מרדכי״), תרע״ג 1 

הרב ר׳ מ. ג. י׳ ז״ל, חפשים שנה לפטירתו (במישור, ג׳), 

תש״ב! י. ל. הכהן סישמן, אנשים של צורה, פ״ה-צ״א, 

תש״ז , ב. יפה, הרב מיהוד פ״ג י׳, תשי״ז. 

פ. 

( 2 ) בצלאל י׳ ( 1868 , גחודנו — 1925 , תל-אביב), 
מפעילי התנועה הציונית ברוסיה ובא״י, נכדו של ( 1 ). 
חבר "בני־משה" (ע״ע); יסד בעירו "חדר מתוקן", והיה בין 
מקימי ״הקורסים הגרותאים״(ע״ע גרודנו, עמ׳ 243 ). בקונ¬ 
גרס השמיני ( 1907 ) נבחר לוועה״ם הציתי הגדול, וכן עסק 
באירגון התנועה הציונית בליטא ובהוצאת ספרות ציונית 
בעברית, יידית ורוסית. ב 1909 עלה לא״י. והיה למנהל חברת 
"גאולה" לקניית קרקעות בא״י, ובראשה עמד עד פטירתו. 
בימי מלה״ע 1 היה בקבוצת העסקנים הקטנה שנאבקה על 
שמירת קיומו והשגיו של היישוב העברי החדש, ועם הכיבוש 
הבריטי היה בין מארגני "הוועד הזמני" של היישוב, וכן היה 
ממארגני הקהילה העברית ביפו-תל־אביב וחבר הוועד הרא¬ 
שון שלה. 

י. פוגרבינסקי, ספר ״גאולה״, 52 ־ 130 , 236/7 , תשס״ז! א. 

קוצר (עודד), בצלאל יפה, חייו ופעולותיו, 1960 . 

( 3 ) ליב י׳ ( 1875 ׳ גרודנו — 1948 , ירושלים), מנהיג 
ציוני, סופר ומשורר יהודי־רוסי, אחיו של ( 2 ). י׳ הצטרף 
כבד בנעוריו לתנועת חבת־ציון (ע״ע), השתתף בקונגרס 
הציוני הראשון ובאלה שאחריו, והיה מראשי התעמלנים 
של התנועה הציונית, ברוסית וביידית. הוא היד, חבר 
ה״פראקציה הדמוקראמית" בתנועה הציונית, ומן הלוחמים 
בהצעת אוגנדה (ע״ע, עם , 666 ). בוועידת הלסינגפודם (ע״ע) 
נבחר לוועד המרכזי של ציוני רוסיה, ובקונגרס השמיני 
( 1907 ) נבחר לוועה״ם הציוני הגדול. זמן־מד, עדך את 
עיתוניה של ההסתדרות הציונית ברוסיה, בעברית, ביידית 
וברוסית, וכתב בהם מאמרים בשאלות השעה והתנועה הציו¬ 
נית. בתקופת המהפכה הדוסית הדמוקראטית הוציא-לאור 3 
קבצי ספרות יהודית־ציונית ברוסית, וכן 2 אנתולוגיות 
(ברוסית)—אחת של שירז! עברית ואחת של מבחר מן 
השידה העולמית על נושאים יהודים־לאומיים. עם השתלטות 
המשטר הסובייטי חזר י׳ לליטא, נבחר לנשיא ההסתדרות 
הציונית בליטא, וערך את עיתונה. ב 1920 עלה לא״י, נתמנה 
לחבר ועד־הצירים, ולאחר-מכן ערך אח ״הארץ״ { 1920 — 
1923 ). ב 1923 הצטרף לקרן-היסוד, ומ 1926 היה אחד ממנה¬ 
ליה. מאז יצא למסעי-תעפולה בתפוצות, וקשר קשרים גם 
עם אנשי־הרוח בארצות ביקורו. י׳ נהרג בהתפוצצות שבוצעה 
בידי ערבים בחצר המוסדות הלאומיים בירושלים ערב ד,כחת 
העצמאות. 

תובן יצירתו הספרותית של י׳ היה תחיית עם ישראל 


ואהבת א״י, שאותן ביטא גם בשירה. מיטב שירתו היא 
ברוסית. ק 1 בץ-שיריו הראשון, *מטץ&אק־ז ("העתיד"), יצא 
ב 1902 , ובו גם תרגומים מן השירה העברית; קובץ שני, 
3 ״ מטחס ("אשים עלי רמות"), יצא בריגה 
ב 1938 . הוא כתב שיחם גם ביידית (,היימאטס-קלאנגך, 
1925 ) ובעברית. מבחר מאמריו ורשימותיו בשפות שונות 
כלולים בקובץ: ״תקופות״ (תש״ח) ובספרים: ל, י׳, כתבים, 
אגרות רומנים (תשכ״ד), בשליחות עם (תשכ״ח). 

א. לוינסון, ל. יפה (״תקופות״, 41-9 ), תש״ח. 

י. 0 . 

;?ה (יופה), אברם פיודורוביץ' (אברהם־ישראל בן 
פייביש) — .פ> — ( 1880 , רומני 

[אוקראינה] — 1960 , מוסקווה), פיסיקן סובייטי, יהודי 
מומר. י׳ היה בן למשפחה יהודית אמידה! הוא למד במכת 
הטכנולוגי בפטדבורג, ואח״כ כתלמידו של רנטגן במינכן, 
ושם עשה עבורת־מחקר בקחסטאלוגראפיר,( לאחר שובו 
לרוסיה עבד תחילה כלאבוראנט שלא־מן־המנק במכון הפו- 
ליטכבי בפטרבורג, מאחר שכיהודי לא יכול היה לקבל עבודה 
בצוות האקדמי. אולם ברשות המחלקה לפיסיקה עסק בזמנו 
החפשי במחקר — בחקר הקרינה הקאחודית וקרינת־תסגן 
ובתורה הקוואנטית של האור (האפקט הפוטו־חשמלי). לאחר 
שקיבל תואר דוקטור לפיסיקה גם מטעם האוניברסיטה של 
פסרבורג, ואף המיר לנצרות, נתמנה ב 1913 לפרופסור לפי¬ 
סיקה במכון הפוליטבני. אחרי המהפכה היה י׳ מן היוזמים 
והמייסדים של מכוני־מחקר לרנטגנולוגיד, ולראדיולוגיד, 
ולמקצועות פיסיקאליים אחרים ליד האקדמיה ־למדע ים של 
בחד,"מ ובכמה מעריה. מקרב תלמידיו ועוזחו של י׳, במו¬ 
סדות המחקר וההוראה שבראשם עמד, יצאו גדדלי הפיסיק- 
נים של בחה״ט בדור האחרון. י* נשלח ע״י הממשלה 
בשליחויות מדעיות להו״ל! ב 1921 נפגש בברלין עם אינשטין 
בתקופה שהלה התקרב אל הציונות ובוויכוח עמו טען י' 
להתבוללות כפתרץ השאלה היהודית, — נבחר לחבר באקד¬ 
מיות בבחה״מ ובחו״ל וקיבל תארי־כבוד סממשלתו ומאוני־ 
ברסיטות רבות׳ לאחר שהצטרף ב 1942 למפלגה הקומוניסטית 
נבחר לנשיאות האקדמיה־לסדעים. 

עבודותיו המדעיות העיקחות של י׳ שייכות ל 3 תחומים: 

א) סגולותיהם המכאניות של גבישים, ב) סגולות חשמליות 
של תמרים דיאלקטחים, ג) מוליכים־למתצה. י׳ חקר את 
המבנה האטומי הגורם לסלאסט׳יות בגבישים ואת האנומאליה 
החשמלית של הקוזארצה. הוא הראה, שאס מרחיקים בחמחם 
דיאלקטריים תופעות־לוואי של הניסוי, נמצא שהזרם החשמ¬ 
לי עובר בהם בהתאם לחוק־אוהם. יחד עם תלמידו יעקב 
פרנקל פיתח י׳ את המושג של חורי הסחגים בגבישים ושל 
היונים!האטומים הנדחקים בין הרווחים. אולם בעיקר עסק י׳ 
בחקירת מוליכים־למחצה והדגיש את חשיבות הגישה הכימית 
אל בעייתם, וכן חקר בתמרים אלה את יישור הזרם החשמלי, 
את טיב שכבות־המגע, את האפקט הפוטו־חשמלי, תופעות 
תרמו־חשמליות ואת מוליכות החום. 

מספחו החשובים ביותר: 08 ^ 0113^x31^1*0x3 ("הפי¬ 
סיקה של הגבישים״), 1929 ןמ 01111 ^ 36 ז 0 ^ 6 <ןמ 00608111,10 
! 1 >! 15311  מסמפס^נסקפסס ("מושגי־היסוד של הפיסיקה 
החדישה״), 1949 ; 1011£08 ^ 080 ק 11 ץ^ 10 ז 3 > 11 נ 3 מפ> 

(״הפיסיקה של המוליכים־למחצה״), 1957 — תודגם ללשד 
נות אירופיות שתות וגם לסינית וליאפאגיח. 



59 


יפה (ייפה), אהרם פיז־דורוביץ׳ — יפה, ישראל כן אהרן 


60 


•• 1100 8£ ס<[ 060 . £38 ^ ,? 000 זו׳ג&ט • 32 *^• 

.< 01 ס 3£0 . 8 קץ%). 11 ; 1950 ,סטזסמ-סל 1 ) 1110111114 * 8 

. 1 .¥ ,*נ 6181 ו\ .ם ; 1956 ,( 30 ,. 3 *$ .זסקססד 8 

- 0 זןז.ז 00 . 0 . 4 ^ ; 1961 ,( 77 , 1-000100 . $00 .$ץ 6 ? ,ססז?) 

. 1964 ,. 14 . , 28 * 0 

י. קל. 

;פה (יופהאאדולף אברמוביץ׳ -.ם>- 
יי ( 1883 , סימפדופול, [קרים] — 1927 , מפסקתה), 
דיפלומאט סובייטי, יהודי. י׳ היה ידידו של טרוצקי (ע״ע), 
ובשנים שלפני המהפכה נמנה על זרם־הביניים של זה 
האחרון, בין הבולשוויזם לביז המנשוויזם. ב 1912 — 1917 היה 
י׳ גולה בסיביר, שוחרר עם פיוץ המהפכה, ויחד עם סחוצקי 
עבר למפלגה הבולשוויקית. בדצמבר 1917 עמד י׳ בראש 
המשלחת הסובייטית הראשונה במו״מ עם מעצמות המרכז 
בברסט־ליטובסק (ע״ע, עט׳ 904 — 906 ) והצטרף לטרוצקי 
בהתנגדותו לשלום ,בכל תנאי", שאותו דרש לנץ. ממארס 
עד נובמבר 1918 היה י' שגריר בברלין, אך גורש מגרמניה 
משנגלתה פעילותו להכנת הפיכה בה. ב 1920 היה י׳ ראש 
המשלחת הסובייטית שניהלה בריגה מו״מ לשלום עם פולניה, 
וב 1922 — חבר המשלחת הסובייטית בוועידת ג׳נובה (ע״ע, 
עמ׳ 37 ). ב 1922/3 היה י׳ ציר בסין, והגיע עם סון "ט;סן 
(ע״ע) להסכם שהבטיח את שליטת בריה״מ במונגוליה החי¬ 
צונה. ב 1924 — 1925 היה ציר בווינה, וב 1925 — 1926 — 
בטוקיו. לאחר השתלטותו המלאה של סטאלין הורחק י׳ 
מפעילות מדינית והיה לפרופסור ב״מכון המזרחי" במוסקווה. 
י׳ התאבד לאחר שגורש טרוצקי מהמפלגה הקומוניסטית 
והוחל ברדיפת ידידיו ותומכיו בבריה״ס. 

;פה, אלי?$ן.ר ליפא ( 1882 , ינואיצי [בסרביה] — 1942 , 
נהלל), חלוץ, חקלאי והוגה־דעות ציוני, יוזם מושב- 
העובדים. י׳ היה בן למשפחת תלסידי-חכמים ומקובלים, 
מצאצאי ר׳ מרדכי יפה (ע״ע)! הוא קיבל חינוך תורני עם 
השכלה כללית. כבר בנערותו אירגן בכפרו אגודת "דורשי־ 
ציון״, ב 1904 יצא לאה״ב להכשרה חקלאית, ושם הקים 
אידגון צעירים "האיכר הצעיר", לשם הכשרה חקלאית בגולה 
והתיישבות בא״י. ב 1911 עלה י׳ עם כמה מהם לא״י, ובניגוד 
לדרכם של רוב החלוצים־הפועלים הקים "משק־נסיובות פרטי" 
בעין־גבים, וכעבור זמן קיבל, עם חבריו מ״האיכר הצעיר", 
את חוות כנרת מידי ההסתדרות הציונית לעיבוד עצמי. לאור 
הצלחתם ביקשו י׳ וחבריו לחכור אח החווה בקביעות ולחלקה 
למשקים אינדיווידואליים, ותוך מו״מ זה צמח רעיון מושב־ 
העובדים. 

י׳ היה ממייסדי הסתדרות הפועלים החקלאים בגליל 
ופעיל במפלגת "הפועל-הצעיר", אך הסתייג מאדיקות מפלג¬ 
תית, וחלק ממאמריו פירסם בעיתוניה של מפלגת "פועלי 
ציץ״ היריבה. במלה״ע 1 פיתח י׳ בבן־שמן גן־ירק גדול והחל 
בהוצאת "גדהירק", כ״ע עברי ראשץ במקצוע הירקנות! 
אח״כ ייסד את הירחץ החקלאי "השדה". את רעיונותיו ההת- 
יישבותיים ניסח בחוברת "יסוד מושבי עובדים" (תרע״ט). 
הוא אירגן חבורות חקלאים להתיישבות במושבים, שעיקריהן 
היו: התיישבות על קרקע לאומית ומשק פרטי לכל משפחה, 
שיהיה מבוסם על עבודה משפחתית ועזרה הדדית. המושב 
הראשץ הוקם בעמק-יזרעאל (ע״ע נהלל) והתפתח בהצלחה. 
עם התבססותו התמסר י׳ להקמת "תנובה", האגודה הקואו־ 
פראטיווית לממכר תוצרת משקי־העובדים, והיה מנהלה עד 


1937 , כל זאת תוך רכות חריף עם מנהיגי הסתדרות־העובדים, 
שחששו מהתארגנות נפרדת של המתיישבים. בתפיסתו החב¬ 
רתית התרחק י׳ מעמדתם של מנהיגי תנועת הפועלים, ששאפו 
לאגד את המושבים והקיבוצים בפיקוח הסתדרותי עליון: 
לדבריו. "כל ריכוז מגביר את השלטץ הנמסר לידי בודדים, 
מפתח את תה הבירוקרטיות במנהלים ובעושי דבריהם, המר־ 
גילם לעשות דין בלי משפט... גודם להכנסת מגמות פולי¬ 
טיות... ולהשליטן... על הציבור באונס". י" צידד באיחוד 
מפלגות הפועל הצעיר ואחדות־העבודח, אך לא הצטרף 
למפלגה המאוחדת, מפא״י. הוא חשש מהלאומנות הקיצונית 
של הרוויזיוניסטים, כשם שחשש מהתגברותן של מגמות 
שלטוניוח־מאקיאווליססיות בתנועת-הפועלים. השנאה ההד¬ 
דית בעקבות רצח ארלוזורוב (ע״ע) עוררה בו סלידה, והוא 
ניסה — ללא הצלחה — לגבש תנועה חדשה. בסוף ימיו 
הצטרף ל״עובד הציעי", כהפגנה של מחאה ואזהרה. 

סיגגעו, עולם־האסוציאציות שלו ודרך הגותו הם עבריים־ 
מסרתיים. י׳ פירסם מהזה על ימי בית ראשון, "בפעמי 
הכליון" (חרפ״ח), ובשנותיו האחרונות עסק במחקר התנ״ך! 
בסוף ימיו התרכז בהכנת מלון למלים נרדפות ובכתיבת ביאור 
לתנ״ך. — מאמריו הפובליציסטיים העיקריים הוצאו לאור 
בשני כרכים (תש״ז)! כתביו החקלאיים הם: "גדול ירקות" 
( 1921 ) ו״תורת הבהמות״ ( 1935 ). א< ל ל. 

;פה, ד!לל ( 1864 , בריסטובקה [אוקראינה] — 1936 , 
חיפה), עסקן ציוני׳ חלה ורופא. י׳ למד בגימ¬ 
נסיה רוסית, ובהשפעת גיסו מרדכי בן־עמי (ע״ע) התקרב 
לחבת-ציון (ע״ע). הוא למד רפואה בז׳נווה, ועם גמר לימו¬ 
דיו ב 1891 עלה לא״י. תחילה עבד 'כרופא בח״פה, אח״כ 
בטבריה. ב 1893 הוזמן מטעם פקידות הבארון לזכחץ־יעקב, 
ומשם הושיט עזרה לחולי הקדחת בחדרה ובעתלית. י׳ היה 
מחוקרי המאלאריה הראשונים בא״י! בהשפעתו ניטע יער 
האיקלי&טוסים בביצות חדרה. ב 1895 — 1905 היה יו״ר 
הועה״פ של "חובבי־ציוך ביפו, נלווה להרצל בסיורו במו¬ 
שבות יהודה ( 1898 ), והשתתף במשלחת ההסתדרות הציעית 
לחקר אפשרות התיישבותם של יהודים באיזור אל־עריש 
( 1903 ). לאחר שהתפטר מעבודתו ב״חובבי-ציוך, חזר 
לזכרון־יעקב והקים בה בי״ח, ששימש מרכז רפואי למושבות 
השומרון והגליל, וכן הקים שם שירות אנסי־מאלארי. ב 1919 
עבר לחיפה, ובה המשיך בעבודתו הציבורית והרפואית. י׳ 
פירסם עשרות עבודות מדעיות-פופולאריות בתחום שמירת־ 
הבריאות והרפואה, וכן כתב זכרונות: "פרקי זכרוגות", 
תרצ״ה! "דור מעפילים", תרצ״ט. 

י. יערי־סולסקץ, הולמים ולוחמים, 145-141 , תש״ו 2 . 

;פה, מ? 1 ךאל בן אך!וץ ( 1640 , אימן — 1710 , פפד״א), 
'מקובל בפולניה. בילדותו עברו עליו גזירות חמיל־ 

ניצקי ( 1648 ), י׳ היה רב וראש ישיבה מפורסמת בשקלוב, 
חי בפרישות והטיף להפצת הקבלה והשלטתה בציבור'לשם 
קירוב הגאולה! לדבריו זכה ל״גילוי אליהו". ב 1702 הופיע 
ספרו "אור ישראל", המוקדש לביאורי תורת הזוהר ולביאורי 
ההלכה של "אורח חיים" ברוח הקבלה. המפר עורר קיטרוג 
רב, משגמצאו בו בכמה מקומות דרשות בררה האמונה השב¬ 
תאית, וכן נמסרו בו דרשות של אחד מנביאי שבתי צבי 
בקושטא ב 1666 . י׳ טען בכתב־התנצלות ב 1703 , שהמדפים 
או המגיה הוסיף את הדברים מדעתו, ונכדו ישראל זוטא 



61 


יפה, ישראל גן אהרן — יפו 


62 


הדפיס את דבריו בראש ספד ״תפארת ישראל" ( 1774 )׳ 
המכיל ליקוטים משלושה ספרים אחרים בהלכה של סבו. 
מכיוון שספר "אור ישראל" הוגה ע״י בנו של י׳, המעיד שלא 
הוסיף ולא גרע מכתבי אביו, לא נסתתמו הספקות ביחס 
לטיב הספר. בתרר״ד נדפס בוורשה מבואו של י׳ לס׳ "שער 
השמים" לר׳ אברהם הכהן אירירה. 

ד. כהנא, תולדות המקובלים, השבתאים והחסידים, ב׳, 16 , 

129-126 , תרע׳׳ד 2 ! 1 . הרכבי, לחקר משפחות, 21 , 1953 ) 

ג. שלום, שבתי בבי, א׳, 355 , תשי״ז. 

יפזז, ר׳ מרדכי בן אברהם ( 1530 [!], פראג — 1612 , 
פוזנאן), רב, פוסק ומקובל. בנעוריו נשלח לפולניה 
ללמוד תורה מפי ר׳ שלמה לוריא (ע״ע) ור׳ משה איסרלש 

זו 

(ע״ע), ושם התמסר גם ללימודי התכונה והפילוסופיה — 
כנראה בהשפעת הרמ״א! את תורת־הקבלה שמע באותו 
זמן מפיו של ר׳ מתתיהו דלקרוט. אחר שנים מעטות חזר 
לפראג, וב 1553 נתמנה לראש־ישיבה בה. רמ״י התנגד לדרך 
הפילפולים, שהיתה מקובלת אז בישיבות, והוא החליט "לקצר 
זמן משך הישיבה עם הבחורים", ולהתמסר לכתיבת ספרים 
ע״ם דרכו שלו. עם גירוש יהודי בוהמיה ב 1561 , יצא רמ״י 
בראש הגולים והתיישב בוונציה, לאחר שהות של למעלה 
מ 10 שנים באיטליה, הגיע רמ״י שוב לפולניה־ליטא, נתקבל 
באב״ד ור״מ בגרודנו, ואחרי שנים אחדות — כאב״ד בלוב¬ 
לין/ ולאחר מכן — בקרמניץ. נדודיו אלו קשורים היו בתפ¬ 
קידו כאחד מראשי ועד ד׳ הארצות (ע״ע ועדי הארצות, עס׳ 
454/5 ), שיש אומרים שהוא היה ממייסדיו. ב 1592 חזר 
כאב״ד לעיר־מולדתו פראג, וב 1599 עבר לפוזנאן < שם שימש 
כאב״ד ור״מ עד מותו, 

דמ״י נתפרסם בעיקד בגלל ספרו הענקי "לבוש מלכות", 

שבו כלל 10 ספרים ("לבושים") שונים, בכל מקצועות 
התורה, תחילתו של חיבור זה קשורה בהופעת "בית־יוסף" 
(שי״א) לר׳ יוסף קארו (ע״ע). רמ״י הסתייג מהאריכות 
המופלגת שנקט בה המחבר, והתחיל מחבר ספר־דינים קצר, 
שיהיה מבוסם אף הוא על הסכמתו ודרכו של רי״ק להישען 
על הרי״ף, הרמב״ם והרא״ש. במלאכה זו החל כבר בהיותו 
בפראג, ובה המשיך בגלותו בוונציה. כשהופיע ה״שלחך 
ערוד" (שכ״ד/ה), שאינו אלא קיצורו של "בית-יוסף", 
שנעשה בידי רי״ק עצמו, שינה רמ״י את מתכונתו המקורית 
של חיבורו הוא, לאחר שעמל עליו שנים רבות, והחליט 
לכלול בו את מנהגי "אשכנז, פיהם, מעהדין, פולין, רוסיא 
ואגפיהם״ — שלא הובאו בשו״ע. כשנודע לו שרפו הרמ״א 
עוסק אף הוא בעבודה דומה, הפסיק רמ״י לחלוטין כל עבודה 
על ספרו. אולם לאחר שנתפרסמה ה״מפה" של הרמ״א על 
השו״ע (של״ח), לא בהה דעתו של רמ״י ממנה, והוא חידש 
את עבודתו על ספרו, במטרה לעשותו ממוצע בין ה״ביח־ 
יוסף״ — האחץ מדי׳ לבין השו״ע — הקצר מדי, באופן 
ש״יאריד במקום הצורך לטעמים, ויקצר במקום חדאד". 

על ספרו זה, שהוא מן המעטים שנכתבו כנגד השו״ע, 
עמל רמ״י — בהפסקות שנגרמו לעבודתו מחמת הנסיבות — 
כיובל שנים. באותן הפסקות חיבר רמ״י — לפי דבריו: 
בגלל ״שיעמום הבטלה הקשה עלי״ — ספרים אחרים, ביאו¬ 
רים "על ג׳ ספרים ראשיים שהם כוללים שלוש חכמות מפור¬ 
סמות" (פילוסופיה, תכונה, קבלה) [ר׳ להלן], שגם אותם 
כלל במסגרת ספרו "לבוש מלכות". משונדכך היתה מסגרת 
הספר כוו: חמשת ה״לבושים״ הראשונים — על ד׳ חלקי 


הטור! (ר) ״לבוש האורה״ — ביאור על פירוש רש״י לתורה! 
(ד) ״שמחה וששוך — דרשות! (ח׳) ״פנת יקרת״ — ביאד 
דים על מורה־בבוכים! (ט׳) ״אדר היקר״ — פירוש על 
הלכות קידוש־החודש לרמב״ם, ועל ספר "צורות הארץ" לר׳ 
אברהם בר היא (ע״ע)! (י׳) ״אבן יקרה״ — פירוש על 
ביאורי ר׳ מנחם ריקנטי (ע״ע) על התורה. 

אף שראה רמ״י בקבלה את ״האבן היקרה... המכתר[ת] 

את כולם ברוחניותיה", ואף החדיר מדבריה לחלק ההלכה 
של ספרו, העמיד את "הנגלה" בראש, ודחה את דעת הקבלה 
במקום שהיא מתנגדת לו. רמ״י מטעים, ש״כל רב וצורבא 
מרבנן... בתחילה ילמוד חכמת המחקר והטבע... הכלולים... 
בספר... מורה הנבוכים, ואח״כ ילסוד חכמת התכונה הל׳ 
קידוש החודש... ואח״כ... חכמת הקבלה". 

כשנתפדסמו ה״לבושים"(ש״נ—שס״ד, במקומות שוגים), 
השיגו עליהם רבים מחכמי התורה, בעיקר מתלמידיו של ר׳ 
יהושע פלק (ע״ע), ועשאוהו כטועה, חמן אתך היה הספר 
במרכז פולמוס רבני־ספרותי גדול. אולם כמה מקותת מעי¬ 
דים על התפשטותו הרבה של הספר — ודווקא בהתחרות 
עם השו״ע: "באשר לספר הלבוש, הלב חומד ומושך כל העם, 
והלומדים ללמוד וללמד, ולקבוע עתים בחצתתם ובעידותם, 
בבתי־מדרשים... באמרם כל המחברים ש״ע... סתומים 
וחתומים... לא כן ספר הלבוש...״ (הקדמה ל״אליהו זוטא" 
[פי׳ על "לבוש התכלת"] לר׳ אליהו שפירא). בתקופה 
האחרונה ממעטים לעסוק בו בישיבות. 

חלקים שונים של "הלבושים" נדפסו במקומות ובזמנים 
שונים. המהדורה החשובה של "הלבושים" על הטור היא זו 
של ברדיצ׳ב, תקפ״ח—תקע״א. 

גרץ־שפ״ר, דיי׳י, ז/ 354/5 , 434-429 תוינ״ט! ש. א. חוח־- 
דצקי, ׳זקורות הרבנות, 174-145 , תרע״א! ח. סשרנובי׳ן, 
תולדות הפוסקים, ג/ 112-100 , תש״ח 1 מ. אמסעל, מתולדו¬ 
תיו של רבנו הלבוש ז״ל(הקדמה ל״לבוש מלכות"), תשכ״ב) 

. 1865 , 48 — 42 , 11 ) 05 ? 18 ./ 4 ) 1 ^ 10 ^ 5 ) 0 , 16$ ־ €1 ? ,ץ 

א. ק. 

יפה, צבי היר# ( 1853 , מונאסטירשצ׳ינה [בילורוסיה]— 
1927 , סמולנסק), מאתמאטיקן וחוקר היל ו ח (ע״ע) 

העבת! צאצא למשפחת ר׳ מרדכי יפה (ע״ע) בעל ה״לבו־ 
שים". י׳ הצטיין בכשרון בלתי־רגיל למאתמאסיקה, ואע״ס 
שבבעותו היה מחוסר השכלה כללית, גילה במה חידושים 
מאתמאטיים, ואף המציא מכונות קטנות להקלת מלאכת 
החשבונות. דיוא חיבר חיבורים אחדים ברוסית ובגרמנית 
בענייני הלוח הנוצרי, אך חיבורו העיקרי הוא "קותת חשבון 
העבות (ירושלים׳ תרצ״א), שבו פירט את תולדות חשבון 
העיבור למן חתימת התלמוד עד ימי רב סעדיה גאון, שמאז 
לא נשתנה עוד. בספר כלולה גם הצעתו של י׳ לתיקון הלוח 
העבת — בלי הכנסת שום שינוי בכללים העיקתים שבו — 
מהפגם המצוי בו, הגורם כל כמה שנים להתאחדות הפסח 
בשיעור שמן יום אחד עד 5 ימים. י׳ פירסם גם הערות 
ומחקתם ל״מאור עעים" של ר׳ עזתה מן הארמים (ע״ע), 
ל״דבת ימי ישראל" של גרץ, ל״התורה והחיים" של גידמן, 
ועוד. 

יפו (לועז׳ ££3 ^!), החלק הדרומי של התחום המוניציפאלי 
תל-אביב-י׳(ע״ע)! לפנים — עיר בפגי-עצמה. 

י׳ היא עיר־במל קדומה, שקמה — והתקיימה במשך 
אלפי־שבים — בזכות יתרמות חשובים במצבה הגאוגראפי 



63 


יפו 


64 


ובטבע המקש. גרעינה של י׳ היה גבעה שעל שפתשים, 
גבוהה 25 מ׳, במרחק 150 מ׳ מהסש, ששימשה מעוז טבעי. 
בגבעה מעיין־מים קטן׳ שהספיק לאוכלוסיד. מועטה! משגדלה 
זו, החלו להקוות מי־גשמש בבותת, קו־החוף מצפון לגבעה 
יוצר מפרץ קטן, מוגן סרוחות מדרום־מערב, בש בלטו כפים 
(שפוצצו בימי המאנדאס הבריטי) בהקבלה לח 1 ף, ויש גם 
כפים מתחת למים ז הם מחלישים אח עצמת הגלים המגיעים 
לשפת־היבשה ומקילים על הסיתת העוגנות סמוך לה. אניות 
גדולות, אפילו אלו שקדמו לספיבות־הקיטור, הוברחו לעגון 
מעבר לבפים מערבה, וקשריהן עם החוף היו בסירות, ש 5 פ־ 
ניהן ידעו לעבור בין הנפש! בכך היתה הגנה מסויימת מפני 
שודדי-ש שלא היו בקיאש בקרקע שיי/ שירותיהם נופצו 
בכפים. בי׳ נפסקות חוליוח־החוף הנמשכות ממצרים ומונעות 
או מכבידות את הגישה לש י׳ היתה המוצא לש לשורה — 
ובייחוד לירושלים — ולדרש־שומתן׳ למואב ולגלעד, עד 
שירשו את מקומה בדור האחרון נמלשן של חיפה ושל 
אשדוד. לי׳ עורף חקלאי פורה בשפלתישודה ובשרון, ובמיד 
חד פורה סביבת העיר עצמה! לפנש הגיעו פרדסי־הדר עד 
סמוך למרכז העיר. תפוחי־הזהב של א״י ידועים בעולם בשם 
תפוזי י׳. 

א. י, כר. 

ידיעותינו על י׳ הקדומה נובעות מעדויות ספרותיות 
ומן הממצאים מחפירות ארכאולוגיות שנערכו בה בדור 
האחרון. השרידים הקדשים ביותר שנתגלו עד עתה הס קטעי 
סוללות־עפר מן המאה ה 17 לפסה״נ וקטע של הומת לבנים 
מטין, מיובשות שמש, מן המאה ה 18 , ואחריהם — שרידי 
מצודות מן המאות ה 15 — 13 , מתקופת השלטון המצרי בי׳. י׳ 
נזכרת לראשונה ברשימת ערי-כנען שכבש פרעה תחותמם 111 
(המאה ה 15 ), ובסיפור מצרי עממי ("פאפירום האריס") 
מהמאה ה 13 מתואר כיבוש י׳ בשי שר־צבאו של מלך זה. 
ממכתבי אל־עמארנה (ע״ע א״י, עמ׳ 260 ) אנו למדים, 
שבמאה ה 14 היתד. י׳ מעת מצרי, שבו היו אסמי מלך מצרים. 
גם לפי סיפור סאטירי של סופר מצרי מהמחצש השנש של 
המאה ה 13 לפסה״ג ("פאפירש אבאסטאזי"), המעלה את 
הרפתקאותיו של עובשאודח בי׳, אפשר ללמוד על חשיביתה 
של העיר בימי השלטון המצרי בכנען. בחפירות ארכאולוגיות 
נחשפו ארבע מאבני המזוזות של שער מצודת י׳ מהמאה ה 13 
לפסה״נ, שרותש בהן תארי רעמסם 11 מלך מצרים. במאה 
ה 12 פשטו בחופי א״י "גדי־הש" (ע״ע א״י, עט׳ 266/7 ), 
שללו השאירו אותותשם בי׳ בהרס שכבת היישוב ה/ח 
ובשרידים פלשתיים מעטים. אפשר שהד לפלישתם של "גדי¬ 
ה ים" לי׳ בזמן ההוא נשתקע באגדה הידנית על פרסום 
ואנדרומדה (ע״ע), שלפש רותקה אנדרומדה לכף-ש מצפון 

- ן 1 ש " 

לגבעודי׳. 

במקרא נזכרת י׳ כעיר על גבול נחלת ח (יהד ים, מו), 
כנמל לעצי־הלבנון שנשלחו מצור ומצשון לבניין בשמ״ק 
הראשון(דחי״ב ב, טו) ואח״ב גם לבניין הבית השני (עזרא 
ג, ז), שן כתחנה לאניות המפליגות ל״תרשיש" (יונה א׳ ג). 
חלקלקה ושרידים אחרים מהמאה ה 8 לפסה״נ, שנתגלו בשולי 
התל, מעידים שהעיר היתד, מבוצרת היטב בזמן ההוא, 
בשליש האחרת של המאה ד. 8 לפסה״ג היתד. י׳ חלק 
מ״פחוות אשדוד" הכפופה לאשור, ובסופה של מאה זו 
נכבשה בידי סנחריב. במאה ה 5 לפסה״ג נאחזו בה הצורים 
שצידונים, ששלטונם בעיר נזכר במקש ידני ובכתובת 


אשמנעזר (ע״ע). בכתובתשקדשה צשונית (שנתגלתה בי׳ 
ב 1892 ) נזכרת הקמת בית-מקדש צידוני בעיר, וכן נתגלה 
בחפירות קטע מחשת מצודה צידונית. 

בתקופה ההלניסטית עברה י׳ מיד ליד בין הדיאדוכים, 

עד שב 301 לפסח״נ כבש אותה תלמי 1 , שליט מצרש ידועות 
מטבעות שנטבעו בי׳ בימי תלמי 11 ו 111 , ועליהן השם 
"לפה". י׳ נזכרת בפאפירוסים של זנון (ע״ע זבת בן אגראו־ 
פת). בחפירות בי׳ נחשפה מערכת־קברים מאותה תקופה, 
בנויה אבני־גזית, ונמצא קטע של כתובת־הקדשה ביוונית, 
שבה נזכר שמו של תלמי /י 1 פילופאטור, מסוף המאה ה 3 
לפסה״ב. בראשית המאה ה 2 לפסה״נ נכבשה י׳ בידי אנטיו־ 
כוס 111 . החשמו׳נאש לחמו הרפה לכיבושה של י׳, שנועדה 
להיות גמל־מוצא לששה. יהשה הקכבי שרף את העש חנמלה 
בפעולת-תגמול על שת 1 שבש הנכרים טיבעו בים כ 200 יהו¬ 
דים מתושבש. יהונתן אחל כבשה, ושמעת סיפחה ליחשה, 
לאחר שמצביאו יונתן בן אבשלום גירש מתוכה את הנכרים, 
״ותהי לו לחוף־אנלת שתה אל איי־הים״(השמ״אי״ב, ל״ג— 
ל״ד). בחפירות נחשף קטע מחומת המצוזש מימי החשסונאש. 

פומפיום קרע את י׳ מששה ועשאה לעיר חפשית במחוז 
״פניקש״, ורק ב 47 לפסה״ג החזירה יוליום קיסר ליהודה. 
ב 38 לפסה״נ כבשה הורדוס מידי אנטיגונוס 11 מתתיהו 
(ע״ע), אך אנטונלס מסרה במתנה לקליאופטרה מלכת 
מצרים! ב 30 החזשה אוגוסטוס קשר לחורדוס. במלחמת 
החורבן הרם קסטיום גאלוס את י׳, אולם עד מהרה שבה 
העיר ונבנתה מחדש בידי הששים! צי יהשי, שבסיסו היה בי׳, 
תקף את הספינות שהוליכו 3 ד ממצרים צפונה, וכשהפתיע 
אספסיינוס את י׳ באישון־לילה, נמלטו חשודים אל טפינו־ 
תשם וטבעו בסערה שניפצה את הספינות! הניצולש 
הושמדו בחוף בידי הרומאים. על חשיבותה של השמדת הצי 
היהשי שבי׳ מעשה העובדה, שהרומיים טבעו מטבע־זכרון 
לציון נצחונם עליו, ובו חקוקה הכתובת $! 31 ׳\ 13 ז 63 ^ 10 
(ששה הימית). — אספסיינוס החריב את י׳, ועל חורבותיה 
הקים מצשד, שציב בה חיל-משמר מחיילי הלגיון העשירי! 
בחפירות נתגלה שבר־רעף ועליו טביעת חותם של הלגיון. 

י' נבנתה מחדש, כנראה כבר בימי אספסיינש, שעשאה 
לעיר אוטתומית שנקראה ^ס! 13 ^־ 1 ?. על היישוב חששי 
בה בתקופה שבין החורבן לבין מרד בר־כוכבא אפשר ללמש 
מכתובות חרותות על אבן, שנחשפו ב 1961 ובהן נזכר 
"יהודה" המפקח על המידות ש,משקלות בשוקה של י׳ בימי 
טריינוס קיסר. על רצפת-מרתף מימי טריינום נתגלו כדי- 
חרם רבים ואוצר של מטבעות ברונזה וכסף. 

על י׳ ד,ששית במאות ד, 3 — 4 יש ללמוד מהמשנה ומה־ 
תלמש, וכן ממצבות־הקברים שנתגלו בבית-העלמין של 
יהשי העיר באבו־כביר. מחכמי י׳ הנזכרים במשנה יש לציין 
את ר׳ אחא, ר׳ תנחום דמן י׳ ש׳ ישן בן טרפץ. ממצבות־ 
הקברים מסתבר, שיהשי י׳ היו יוצאי אלכסנדריה, קיויני, 
קאסאדוקש ועש, שעסקו במסחר באריגים, בבשמים, בסחבות, 
וכן בחג ועש. 

היארונימוס (ע״ע), שביקר בי׳ ב 382 , התפעל למראה 
"הנמל של יונה הבורח"! קירילוס מאלכסנדריה (ע״ע) תיאר 
את י׳ כמרכז מסחרי חשוב וכנמל-מוצא לכל הנוסעים מששה 
לארצות חים התיכון. במאות ד, 5 — 6 היתה י/ שנתרבו בה 
התושבים הנוצרים, עיר־מושב של הגמון. 

י. קם. 



65 


ייפו 


66 


התקופה הערבית, ב 636 נפלה י׳ בידי הכובשים 
הערבים. הכיבוש הערבי הביא לירידת הסעות בים התיכו! 
ולדילדולה של י׳ מפני המלחמות שבין המוסלמים לבין 
הנוצרים. רמלה, העיר החדשה, ירשה את מקומן של ערי־ 
החוף במסחר. גאוגראפים ערבים במאות ה 9 — 11 מזכירים 
את י׳ כעיירה דלה. גם יהודיה היו מעטים, דלים בחומר 
וברוח• מהמאה ה 4 עד ראשית המאה ה 20 לא כיהן בי׳ רב 
ידוע בישראל. 

תקופת הצלבנים, בהתקרב הצלבנים ב 1099 הרסו 
השלטונות הפאטמים את י׳, לשם מניעת היאחזות הפולשים 
בה, אולם הצלבנים קוממוה במהרה וביצרוה, וי׳ עמדה בפני 
התקפות מצריות מרובות במחצית הראשונה של המאה ה 12 . 
היא היתה בתקופה הצלבנית בירת רוזנות תקיפה, בעלת 
מטבע משלה, וכן היתד, נמלה הראשי של ירושלים. עם 
תבוסת הצלבנים ב 1187 נפלה יחד עם ירושלים בידי צלאח 
אל־דין. דיצ׳רד לב־הארי כבשה והחזירה ב 1191 לצלבנים 
(ע״ע א״י, עמ ׳ 459 ), אולם היא לא שבה לכבודה הראשון, 
מביוון שירושלים לא היתה עוד בידי הצלבנים; מעתה עלו 
עכו וצור עליה בחשיבותן במסחר ובתנועת הצליינים. — 
רבי בנימין מסודלה מצא בי/ סמוך ל 1176 , יהודי(משפחה ?) 
אחד. אחרי תבוסתם ב 1187 פגה קנאותם של הצלבנים, ויהד 
דים יכלו לשבת בעריהם, ובי׳ קמה קהילה קטנה. 

התקופה ה מ ס ל ו כ י ת. ב 1268 חזרה י׳ סופית לידי 
המוסלמים בכיבושה בידי השולטאן הממלוכי ביברס (ע״ע), 
עם הכיבוש המוסלמי הלכה העיר ונעזבה, וסמוד ל 1330 
הרסוה השלטונות כליל מחשש פלישה צלבנית מן הים! על 
ההריסות הופקד משמר. לעתים רחוקות באו אניות עם צליי¬ 
נים והוכרחו לחכות. עד שהמשמר פגה למושל (בעזה או 
ברמלה) וקיבל רשות להעלותם ליבשה ולהניח להם לנסוע 
לירושלים, אחרי גביית מס חמסני. 

א. אש. 

התקופה העותמניה חראשונד״ 1516 — 1831 . 
הכיבוש התורכי ב 1516 לא הביא חמורה ניכרת במצבה של 
י/ ורק בסוף המאה ה 17 חזרה והיתד, למקום לשוב קבוע. 
יחסי הידידות בין צרפת ותורכיה השפיעו לטובה על סחר־ 
הים של נמליי׳. היצוא דרך נמל־י׳ היה מורכב משמן- 
זית, סבון, כותנה, צימוקים, חיטים, צמר ועורות < היבוא — 
מאורז וסופר ממצרים, תבלין מהודו, כלים ומכשירי־עבודה 
ונשק מאירופה. מרתפים שבחורבות שימשו מחסנים לסחר 
רות לזמן קצרי לפעמים שדדו במים מחסנים אלה. במאה 
ה 17 גדלה תנועת הצליינים בנמל-י׳, בייחוד לפגי חג־הפסחא. 
נזירים פראנציסקנים, שהקימו מנזר ברמלה, טיפלו בקאתו־ 
לים, וב 1642 בנו בית הכנסת־אורחים בי׳ — הוא הגרעין של 
המנזר הפרנציסקני בגבעת הנמל. בסוף המאה ה 17 היתה י׳ 
עיירת־פדז״ות, שבד, שכנה סוכנות קונסולאדית צרפתית. 
ב 1725 היה בי׳ יישוב מגוון: מוסלמים, נוצרים מזרחיים, 
אירופים מעטים, ויהודים אחדים. ב 1740 קיבל ארמני רשיון 
לקומם את ההריסות בנמל ובחוף הסמוך. באמצע חמאה ד, 18 
מסופר על 4,000 צליינים נוצרים שעבת בנמל־י׳ בשנה, 
וכן יש ידיעות על אניות של עולי־רגל יהודים מקושסא 
שהגיעו לי״ לפני הפסח וחגי תשרי. סמוך ל 1745 הקים רבי 
יעקב מנאמה מקושסא בית הבבסת־אודהים (חאן) ליהודים 
בי׳, אבל קהילה לא היתה בעיר. עד 1763 גדלה י׳ עד ליותר 
ס 400 בתים. ואף הוקפה חומה. בשנות 1770 — 1776 נפגעה 


קשה במלחמות של 
תקיפים ששאפו לש¬ 
לוט ב אר ץ (ע״ע א״י, 
עם׳ 494 ). ב 1776 
כבש אבו ד׳אהר את 
י׳ וערך טבח בתו¬ 
שביה. חיל נאפוליון 
בונאפארטה הגיע מ¬ 
רמלה לפרדסי י׳ ב¬ 
אביב 1799 ופרז אח 
החומות. חיל-המצב 
התורכי נכנע לאחד 
קרבות-רחוב אכזריים, 
אחרי שהצרפתים הב¬ 
טיחו שלא יפגעו ב¬ 
שבויים. לפי המסופר 
לא קיים באםוליון 
הבטחה זו, בי לא היו 
לו חיילים לשמור על 
השבויים, וכ 4000 נו¬ 
רו על שפת־הים! י׳ שימשה לצרפתים בסים לאספקה שהוב¬ 
אה ממצרים. מחמוד אבו־נבוט, מושל י״ בשנות 1810 — 1820 , 
פעל רבות לתקומתה לשיגשוגה• מחורבות קיסריה הובאו 
אבנים בסירות, ובהן ביצר אבו־בבוט את חומות י׳ והקים 
בניינים רבים, ובתוכם המסגד הגדול. ב 1820 בנה ר׳ ישעיה 
אג׳יהן מקושטא בית הבנסת-אורחים ובית-כנסת, שהתקיימו 
עד 1929 . יישוב יהודי קבוע לא היה בי׳ לפני 1836 . 

ר׳ תמונה פותחת, עמ׳ 25/6 . 

א. י. בר. 

התקופה החדשה. בנובמבר 1831 חדר צבא מצרי 
לי׳ מן היבשה ומן הים וכבשה ללא התנגדות. ב 9 שנות 
שלטעם של המצרים שימשה להם י׳ נמל צבאי ובסיס ימי. 
ליד העיר קמו שכונות חקלאיות של פלחים מצריים, וכן 
התיישבו יוצאי מצדים בעיר עצמה ובכפרים דלי-אוכלוסיה 
מסביבה. כשחזר השלטון התורכי ב 1840 המשיכה י׳ להתפתח 
באיטיות בזכות נמלה. באמצע המאה ה 19 הגיע מספר תושביה 
ל 00 ( 54 . בשנות ה 60 חוברה בקרסלגראף ובכביש לירושלים. 
ברבע השלישי של המאה ה 19 הופיעו מתיישבים ממוצא 
אירופי: תחילה אמריקנים שומרי־שבת( 1853 — 1857 ), אחרי¬ 
הם אנשי ״כנסיית־המשיה״ ( 1866 — 1868 ), וב 1868 גרמנים 
״טמפלרים״ (ע״ע), שקנו את נכסי האמריקנים! הם עסקו 
במלאכה, בתעשיה׳ בהובלה (עגלונים) ובמסחר. 

בין 1879 ל 1888 נהרסה חומת־העיר, והוחל בבניה מחוץ 
לעיר העתיקה. האפשחות לשלוח ת&וחי־זהב לשוקי־אירופה 
הודות לאריזה טובה ולאניות-הקיטור העלתה את הביקוש 
להדרים והביאה להרחבת המטעים, שהיו מרוכזים תחלה 
כמעט כולם ליד חומת־העיר והתפשטו בהדרגה הרחק מהעיר, 
בייחוד לאחר הנהגת שאיבה מכאנית, העיר היתה למרכז 
ההדרים והספקת צרכיה של הפרדסנות, חמן רב היתה נמל־ 
יצוא יחיד לפרי זה. ההתיישבות היהודית פירנסד, אף היא 
את העיר. ב 1892 נפתח קו מס״ב לירושלים שהגביר את 
תנועת הצליינים והתיירים וכך הוחשה התפתחותה של י/ 
מספר תושביה הגיע ב 1886/7 ל 0 מ 174 , וב 1907/8 ל 00 ( 404 , 
ב 1909 נוסדה על החולות שמצפון לי׳ שכוגת־מגורים יהודית 




67 


יפו — ימן, גאוגרסיד! מיסית וגאולוגיו! 


68 


בשם אחחת־ביח, שהפכה בעבור שנים אחדות לעיר ת ל¬¬ 
א ביב. בימי מלה״ע 1 הופגזה י׳ פעמיים! באביב 1917 
פונתה מתושביה, ובנובמבר כבשוה הבריטים. בתקופת 
המאנדאט התפתחה בצידה של ת״א, ובה שוכנו למעשה חלק 
ממפעליה התעשייתיים של ת״א. מספר תושביה גדל מ 32,500 
ב 1922 ל 55,500 (עם הפרברים) ב 1931 . ל 87.000 בראשית 
1943 ולססס, 100 ב 1947 — מהם כ 70,000 ערבים (היישוב 
הערבי העיתני הגדול ביותר בארץ) וב 30,000 יהודים. 
בחדשי ההתנגשויות והקרבות שקדמו להכרזת מדינת־ישדאל 
פעלו בי׳ לוחמים ערבים והטרידו בהתקפותיהם את השכונות 
היהודיות ואת ת״א. ערב יום הכרזת המדינה ( 13.5.1947 ) 
נכנעה י׳ לכוחות היהודיים! בעקבות הכניעה עזבה כמעט 
כל האוכלוטיה הערבית את העיר, והיא יושבה יהודים. רובם 
עולים חדשים, והיתה למעשה לעיר אחת עם ת״א, וב 1950 
אף טופחה אליה מבחינה מוניציפאלית. 

נ מל ה ש ל י׳ שימש את עולי־הרגל הנוצרים לירושלים 
( 12 ^ 15 אלף בשנה בסוף המאה ה 19 ), וכן שימש לשיוא 
תוצרת חקלאית ומוצרי המסבנות בארץ! היבוא דרך הנמל 
היה תחילה מועט, ורק בשנות ה 80 השתווה עם היצוא, 
ולאחו^מכן עלה עליו. אניות־קיטור בחרדות הופיעו בנמל־י׳ 
בשנות ה 40 , וב 1852 עגנו בו אניות־נוסעים בקו קושטא־ 
אלכסנדריה. עם פתיחת תעלת־סואץ ( 1869 ) גברה תנועת 
אניות־הקיטור. ב 1865 הופעל בנמל מגדלור, וב 1875 הורחב 
הפתח בץ השוניות להקלת מעבר הסירות המקשרות בין 
האניות לחוף, והותקן הרציף. תנועת האניות עלתה מ 280 
מפרשיות 18621 ל 665 טפינותיקיסור ו 676 מפרשיות 
ב 1913 , והפריקדדוהטעינה הסתכמה אותה שנה 80,0001 טון. 
לשיא התפתחותו הגיע נמל י׳ ב 1934 , כשהפריקזז־והטעינה 
הגיעה ל 600,000 טון. יצוא ההדרים עלה מ 106 אלף תיבות 
ב 1886 ל 4.5 מליון ב 1938/9 . בשנות ה 30 שוכלל הנמל 
בידי ממשלת המאנדאס ע״י בניית שובד־גלים באורך 875 מ/ 
שיצר בריכת־מעגולסירות בשטח של 42 דונם! אך הדבר 
לא הביא את התוצאות המקווות בשל השביתה הערבית 
והמאורעות שפרצו ב 1936 ופתיחת נמל ת״א, ומאז נמצא 
נמל־י׳ בירידה. ב 1947 עברו דרכו 332 אלף טון מטענים. 

היישוב ה י ה ו ד י בי׳ חודש—או גזל והיה לקהילה— 
בשנות ה 30 של המאה ה 19 וגדל באיטיות. ב 1839 ישבו ב׳" 
122 יהודים, ב 1856 — 400 ( 68 משפחות׳ מהן 3 אשכנזיות}. 
ב 1841 מונה ד׳ יהודה הלוי מראגוזה לנציגו של החכם־באשי 
בירושלים, ותפקידו היה לטפל בהורדת עלים ובהעברתם 
לירושלים, והוא מילא תפקיד זה עשרות שנים. עם התפתחותו 
של היישוב החדש בא״י (אחרי ייסוד מקוה־ישראל [ע״ע] 
ב 1870 ) היתה העיר למרכזו הטבעי, ובעיבורה הוקמו שהי 
שכונות יהודיות: נוה־צדק ( 1887 ) תוה־שלום ( 1885 ), נפתחו 
בה משרד "חובבי־ציוך׳, בית־חולים, בתי-ספר לבנים לבנות, 
ויותר מאוחר — אף סמינר למורות, קואופראטיוו לשיווק 
פרי־הדר("פרדס") וסניף של בנק אפ״ק, בתי מלאכה וחרושת. 
מ 1904 עד 1919 היה ר׳ אברהם יצחק הכהן קוק (ע״ע) רבה 
של י , . ב 1907 חיו בי׳ 8000 יהודים, ועם ייסודה של ת״א 
והתרחבותה על חשבון השכמות היהודיות הראשונות היתה 
י׳ שבגבלה למעין פרבר־עתי שלה. מאורעות 1921 ו 1929 , 
ההפגנות האלימות ב 1933 ומאורעות 1936 — 1938 גרמו ליצי- 
אתם המודרגת של היהודים מהשכונות המעורבות ולהוצאת 
מפעליהם מהעיר, וכן להקמת שכונות יהודיות חדשות 


ונפרדות מהעיר, שנמצאו אמנם בשטחה המוניציפאלי אך 
היו קשורות בכל בת״א, ובהן ישבו ב 1947 קרוב ל 30,000 
נפש. 

ש. אב. 

ש. סולקובסקי, חולדות י/ תרפי׳ו! ס. אסף, תולדות הער* 

בים באיי(מפתח: בערכו), חרצ״ה! נ. סלושץ, אוצד הפחו* 

בות הפניקיות. 27-24 , תש״ב! ח. ז. חירשברג, ראשית 
התחדשות תישוב היהודי ני׳(ספר אסף, 229-223 ). תשי״ג! 

י. ברגבי. ודי וי׳ישובד, ביפי השלטון העוהסאני(מפתח: 
בערכו), תשס״ו! י. קפלן, הארכיאולוגיה ודהיססוריה של 
ח״א-י׳, 1959 ! י, פראוור, הסניוריה י׳ בתקומת הצלבנים 
(ידיעות החברה לחקירת א״י ועתיקותיה, כ״ד). תשיר ■ 
הנ״ל, תולדות ממלכת הצלבנים בא״י, א׳-ב׳ (ספתח: 
בערנו), משכ״ג! י. ברסלבי, י׳ בתקופה המסלוכית (מולד, 
י״ח), תש״ר! הנ״ל, הנסיעה לא״י בתקופת גירוש ספרד 
(ים, קובץ לעניגי ימאות), תשכ״ג; מ. איש שלום, מסעי 
נוצרים לא׳י (מפתח: בערכו), 1965 ! ם. אלטבאואר, י׳ 
ונמלה בספרות מסעות נוצרים מארצות סלאביות (שנתון 

מחיאת הארץ, 8 ), 1966 ) גזו ; 5111411 0774 ; 7111 , 543140 .[ 
;[ 193 ,( .גו. 5 , 8 ת 1 ) 1 , 11117817171 8774 1 ( 111107 ? 1118/1/1 
- 0%72  0 /<) 8 ז %40% 7 11111 , 1 ( 1 ) 311011 ) 5 
£8111777 4710171111181 ,[)זג!!: 1 ) 11 ? 8 . 1 ; 1951 .(.זו . 5 ,. 1 ) 111 ) 
.' 1955 ,(.׳\ . 5 ,. 1 ) 10 ) ! 71118777177 014 1/71 10 111181771% 1X11 ד 

52 ן (ת 3 ק 3 (! יאפ׳ ניפון [מ 0 < 1 . בדרומם של שיקוקו וקידשו ובאיי 
דיוקיו מצויים אלמנטים טרופיים. 

2 ) היער הממוזג־הקר, שמבו עצים נשירים: בהוגשו 
המרכזית והצפונית ובמערבה של הוקאידו, וכן באיזור היער 
התת־טרופי, בגבהים שבהם הטמפרטורה הממוצעת יורדת 
מתחת ל ״ 16 (עד כ ״ 6 ). הצמחים האפייניים הם השדר (- 86 

61013111 1013 ) והאלו{ ( 1113 ^ 0115 01161-6115 ). 

3 ) היער המחטני התת־אלפמי, שבו שולטים האשוח, 
האשוהית והצוגה: במרכזה ובמזרחה של הוקאידו, וכן 
במרכזה וצפתה של הונשו, בגבהים שבהם הטמפרטורה השנ¬ 
תית הממוצעת נמוכה מ״ 6 ( 1,700 — 2,500 מ׳). 

4 ) הבתה והאחו האלפיניים: במרכזה וצפונה של הונשו 
ובמרכז הוקאיז־ו, בגבהים העולים על 2,500 מ/ 

פגי היער הטבעי ב י/ נשתנו במידה רבה בעקבות כריתת 
יערות ובירואם והפיכת השטחים המבוראים לשטחי חקלאות 
אינטנסיווית י־ מזה, וייעור מתוכנן תוך טיפוחם של מינים 
מסויימים, ביניהם גם חדשים — מזה. היאפאנים הגיעו לשיאי 
השיכלול ביעראות (ע״ע יער, עט׳ 50/51 ) ובגננות (ע״ע גן, 
גננות), בייחוד בגידול החרצית, הדובדבן הפורח, הףסטריה, 
הקמליה, הולדזתדרון, האירוס ועוד, שהם מכסים שטחים 
נרחבים במישורים ובמדגלות ההרים! החרצית והדובדבן היו 
למעין צמחים לאומיים, ואף סמלים לאומיים, של י/ 
"החי. מבחינה זואוגא 1 גראסיח משתייך עיקרה של י׳ 
לגפה המאנצ׳ורית של האיזור הפאלארקטי! בהיקאתל נפו¬ 
צים אלמנטים של הנפה חסיבירית (ע״ע זואוגאוגרפיה, עמ ׳ 
655/6 ). מיצר-צוגארו משמש גבול בין שתי הנפוח ("קר 
בלקיסטון״). רק מדרומו של קו זה מצויים היונקים: המקק 
היאפאני ( £056313 436363 ?), דוב־ההימאלאים ( 86161131x1:05 
6131105 ( 111 ), המרו היאפאני ( 5 סס 5 מ 0 1-1601:01$ כן 02 ), הסנאי" 
המעופף — סגואן( 5 ץ 160860 ! 6001151316 ?), חפרפרת-המזרח 

זו 

( 3 ז 80 ס׳ 5 > 13108613 ), הנמנמן היאפאני ( 5 ג 1 :) 11 ז 0 ק 3 [ 0105 ־ 0111 ), 
חדף״המים ההימאלאי ( 11313 ק 06 ׳< 131 ק 08316 ז־ 121 מ 011 )! מן 
הציפרים — הפסיון הירוק (■ 665160101 ׳! 1135120115 ?). פסיון 
שובל־הנחושת ( 50601016111081 10115 ) 13 סזץ 8 ), הבולבול (- 11 ״? 
30121110115 010566115 ). גם רובם של דגי המים־המתוקים 
השכיחים בהונשו אתם עוברים את קרבלקיסטון. מצפונו 
של קו זה מופיעים היתקים הסיביריים: הדוב החום ( 111505 
61:0$ ־ 31 ), הפיקה הצפתית ( 801-63 ז 6 <}ץ 8 061101003 ), ולק־ 
הצובל ( 21861103 431165 ?), הטאמיאס הסיבירי ( £0130115 
518111605 ). גם בעה״ח האלפיניים של הונשו הם בדרך־כלל 
ממוצא סיבירי, — הפינים האגדמיים האפייניים לי׳ הם 
החפרפרת החדפית ( 165 >! 0 ק 161105131 ־ 0100 ), מבץ היתקים, 
פסיון שובל־הנחושת והנקר נקוד־הכיפה ( 011613 ^ 3 1005 ?), 
מבין העופות. 

"קו־ואטאסה", העובר מדרום לקבוצת איי־אמאמי שבאיי 
ריוקיו, הוא הגבול בק איזור־המשנה המזרחי של האמור 
הפאלארקטי ובין האיזור הפאלאוטרופי, והרבה מתים של 
יתקיים, עופות, זוחלים. דוחיית' חרקים, עכבישים ורכיכות־ 
יבשה טרופיים מצדים באיים הדרומיים־קיצתים של י׳. תפו¬ 
צתם של מתים אחדים מאלה מגיעה עד דרום־מערב הונשו, 


כגת צפרחדהאוד ( 110100683115 £302 ), הצבעתי השחום 
( 8616005 201110 ?) והצבעתי השחור־ירוק ( 300 > 6 קז 53 .?). 

י. קי. 

אוב לום י ה. י׳ נמנית כיום עם המדינות מרובות האר 
כלוסין בעולם — אחרי סין, הודו, בריה״מ, אה״ב, אינדונזיה 
ופקיסטאן, אע״פ ששטחה של י׳ קטן בהרבה מזה של המרי- 
נות הגדולות האחרות צפיפות האוכלוסיה בי׳ הגיעה ב 1967 
ל 270 נפש לקמ״ר — מן השיעורים הגבוהים בעולם! במי¬ 
שורים — שבהם מרוכז רוב היישוב — פגיעה הצפיפות עו¬ 
בדי 800 נפש לקמ״ר ולמעלה מזה. 

אוכלוסיית י' במאה ה 7 — תקופת התגבשות הקיסרות— 
נאמדת ב 4 — 6 מיליון נפש, ובתחילת תקופת-טוקוגאווה (רא¬ 
שית המאה ה 17 ) — ב 30 — 32 מיליון. בי׳ נערכו מפקדים 
מ 1721 ואילד׳ אולם עד למחצית השניה של המאה ה 19 מידת 
דיוקם מוטלת בספק. מכל־מקזם ניתן ללמוד מתוצאותיה ת 
שאוכלוסיית י׳ נשארה קבועה פחות או יותר עד ראשית 
המודרניזאציה במחצית השניה של המאה ה 19 . האוכלוסיה 
סבלה ממכות חוזרות ונשנות, כגון הרעב ב 1732 — שהקטין 
ב% מיליון את האובלוסיה שנרשמה במפקד, והרעב ב 1783 — 
שהקטין אותה במיליון ומעלה. אולם גם ההפלה המלאכותית 
ורצח התינוקות, בעיקר הבנות, שהיו תופעות נפוצות מאז 
ומתמיד בי/ תרמו, כנראה, לקפיאה זו בגודל האוכלוסיה. 

עם פתיחת שערי י׳ בתקופת מיג׳י יצאה י׳ רקפאון זה, 
ותוך 50 שנה ( 1872 — 1922 ) גדלה אוכלוסייתה כרי 80% , 
ז״א במהירות המתקרבת או של גידול האוכלוסיה של אנגליה 
בתקופת המהפכה התעשייתית. 


אוכלוסיית י׳ (במיל׳) ב 100 השנים 
האחרונות 


תושבים 

שנה 

חושבים 

שנה 

72.0 

1945 

כ 33 

1872 

83.2 

1950 

40.4 

1890 

93.4 

1960 

50.9 

1910 

98.3 

1965 

55,9 

1920 

כ 102 

1968 

63.9 

1930 

— 


72.5 

1940 


בכל ההיסטוריה החדשה שלה גדלה אוכלוסיית י׳ כתו¬ 
צאה מהריבוי הטבעי בלבד! היא לא הושפעה במידה ניכרת 
מהגירות חיצוניות, פרט לתקופה שבין שתי מלחמות־העולם, 
שבה כבשר. י׳ שטחים גדולים באסיה, שמשכו אליהם מספר 
גדול של מתיישבים יאפאניים. הללו הוחזרו לי׳ עם גמר 
מלה״ע 11 ! מספר המוחזרים הגיע ל 6 מיליון. באותה מלחמה 
אבדו לי׳ כ^ל! מיליון נפש, בעיקר בני הדור הצעיר. עד 
לדור האחרון היה שיעור הילודה בי׳ גבוה, אך בתוצאה מה¬ 
נוהג של הפלה מלאכותית ורצח תינוקות לא היה מן הגבוהים 
ביותר: אף פעם לא עלה על 35 לאלף. לעומת זה היה שיעור 
התמותה בעבר גבוה מאד: השיעורים המהימנים הראשונים 
שנרשמו אחרי מלה״ע 1 הגיעו ל 25 לאלף. מאז חלה ירידה 
תלולה בשיעורי התמותה, ואילו שיעור הילודה נשאר ברמתו 
המירבית — 30 — 35 ל 1,000 — עד לאחר מלה״ע 11 . 

הריבוי הטבעי הרב של קרוב ל 2% בשנה והמשבר שעבר 
על המדינה עם סיום מלזד׳ע 11 עורר דיון ציבורי על מדיניות 
דמוגראפית רצויח. ב 1948 בחקק חוק "ההגנה האוגנית", 

ד *.* •י 

שפתה פתח של התר להפלה המלאכותית. הוקמו גופים ציבו- 




77 


׳יפן, אוכלוסיח, דת 


78 


שיעורי הילודה והתמותה (ב % 0 ) 
בסס! השבים האחרונות 


תפותת־ 

התינוקוח 

תמותה 

יאירה 

שנה 

ו 

19.1 

25.3 

1875 

ז 

20.4 

28,3 

1890 

170 

20.4 

31,7 

1900 

156 

21.1 

33.9 

1910 

165 

23.0 

35.0 

1920/4 

124 

18.1 

31.8 

1930/4 

87 

16.3 

30.1 

1940/4 

67 

16.8 

30.1 

1945/9 

53 

9.4 

23.7 

1950/4 

38 

7.8 

18.2 

1955/9 

26 

7.3 

17.2 

1960/4 

18 

7.1 

18.6 

1965 

13 

6.7 

19.3 

1967 


דיים שוגים לחקירת בעיות האוכלוסיה, שהמליצו על מדיניות 
של פיקוח על הילודה, ע״י מדיניות של שכר ושל מיסוי 
שתבהיר את העניין שיש למדינה בצימצום גודל המשפחה. 
אע״פ שהמדינה לא החליטה רשמית על מדיניוח דמוגראפית 
ברורה ומוחלטת של צימצום הילודה, ירד שיעור הילודה 
תוך 20 שנה למחצית — בראש־וראשונה כתוצאה מריבוי 
ההפלות המלאכותיות — והוא כיום הנמוך באסיה (וע״ע 
הפלה, עמ׳ 84 ). 


הדיונות, לידות והפלות (באלפים) 


% ההפלות 
מכלל ההריונות 

הפלות 

מלאכותיות 

לידות 

הריונות 

שבה 

8.4 

246 

2,697 

2,943 

1949 

17.3 

489 

2,338 

2,827 

1950 

40.4 

1,170 

1,727 

2,897 

1955 

39.9 

1,063 

1,606 

2,669 

1960 

36.6 

955 

1,660 

2,615 

1963 


נוהג ההפלה המלאכותית לא התפשט מיד עם חקיקת 
חוק ה״הגנה האוגנית״, אולם 5 שנים אחרי הפעלתו הגיע 
מספר ההפלות המלאכותיות לממדים מדאיגים, ויותר מ 40% 
מההריונות נסתיימו בהפלה מלאכותית. נוכח התפתחות זו, 
ובהמלצותיהן של הוועדות השתות לחקר בעיות האוכלוסיה, 
נתקבלה מדיניות המכוונת להחלפת ההפלה המלאכותית — 
שהיא מסורת עתיקת־ימים בי , — באמצעים למניעת ההפריה 
כדרך עיקרית לפיקוח על הילודה. אולם נמצא שהפצת מידע 
על אמצעים למניעת ההריון והשימוש המעשי באמצעים אלה 
אינם מ 1 נעים מהנשים בי׳ מלהיזקק להפלה מלאכותית, ורק 
בשנים האחרונות מודגשת ירידה בשיעור ההיזקקות לה. 

בינתיים הגיעה הילודה לרמה במוכה עד כדי כך׳ שאו¬ 
כלוסיית י׳ היתה מצטמקת והולכת — אלמלא מבגה־גילים 
נוח מאד 1 הודות לגורם זה עדיין קיים ריבוי טבעי ניכר בי׳. 

צפיפות האוכלוסין הגבוהה אפשרית, כמובן, רק ברמה 
גבוהה של ע י ו ר. ריכוז האוכלוסיה בערים מתיישב יפה עם 
מסורת י׳: בבוא האירופים הראשונים לי׳ במאה ה 17 כבד 
מצאו שם כ 300 ערים ועיירות, שהחשובות ביניהן היו כגדו¬ 
לות בערי אירופה בתקופה ההיא, כגון אדו(טוקיו) — כ 3/ 4 
מיליון תושבים, אוסאקה וקיוטו — כ% מיליון תושבים כל 
אחת. כיום יש בטוקיו כ 9 מיליון תושבים בעיר גופא וכ 14 
מיליון באמור העירוני המורחב שלה ( 1968 )! בגוש אוסאקה־ 
קובה— כ 6 מיליון תושבים (תכד: כרך י״ח, עמ׳ 499 — 502 ! 


כרך־מילואים, עט׳ 79/80 ). נוסף על אלה יש בי׳ 6 ערים 
בבות מיליון תושבים דותר, 5 — בבות מ 2 /< מיליון תושבים 
ויותר, וכ 120 עדים שאוכלוסייתה של כל אחת מהן בין 

100,000 ל 2 /! מיליון נפש. ה מי> 

ן״/) ? 111 <} 1 ;־ 060£7 ) 7 !ס !}!>/ :: 71011:1071 ! /? 4 71110 , 51011 .ן - 

¥0-50110, 1X1, 1928; 7 נ 0 < 1 ג 11 ג ¥11 \ . 14 - 1311 ־ 1 . 8 .א x7774- 

) 077 !!: $01 04 . 1 >!. :>.<׳, 1111118111 ^) ./ /ס ., X¥!^^), 1932; 

131115110(0*, /. 77. 4. ]3(>3!>77, 1933*; ס ? 0117031 , 011303 .ז { 

/-, 1936; !>. 0. 1331108, 1 • <10100 ־ 1 א) 77:7 ! 3 <) 13 ? 4 / 4 <״ 

[011.], 81051 0£ 1116 \">070 , 8131-3101 ? ; 1949 , ( 1 ) 011 ז 

013^(10)17^, 1957, !3 131411500 £01 300101155100 ) . 1431 30 ק , 

/, 11: 137774, ??0/7/? 3774 €01714:0, 1958, 1964*, 1 8. 

13 011x0, 7(17 ?0/70/3/7077 0 / 1958; 1. 11011131511, 7*4? 

- 73 ^ 070 71 ,./ , 311113 ׳״? 71 . 111 .ס ; 1962 ,?/־/ 0 ?? 1£:0 ז 11 ק 41 ! 

, 73/7077 40 770 ) 7 ) 73 ^/ 071 , 260-8135538030 ?? £ ; 1965 ,ץ 1 /ק 
/ 0 ^ 77004600 51131117031 , €5 |} 813145 0£ 801630 • 1 , 1968 

1969 

הדת. האמונות, הפולחנים והמוסדות הדתיים בי׳ של 
היום מגוונים למדי, משום שהם מורכבים מיסודות תרבותיים 
והיסטוריים שונים. ב ש י נ ט ו א י ז ם (ר׳ להלן) — שהוא 
לבדו דת שמקורד, יאפאבי ושמיוזזדת לעם היאפאני — מצויות 
מסורות דתיות מן התקופות הקדומות ביותר של השבטים 
שכבשו את י'. הבודהיזם חדר לי׳ דרך סין וקוראה? 
השפעות הקובפוציאניזם והטאואיזם הגיעו לי׳ 
במישרין מסין. במאה ה 16 ניסו מיסיונרים ישועים אזריא 
את הנצרות ה ק א ת ו ל י ת לי׳ ? הם זכו להצלחה התחלתית, 
אך אח״כ דוכאה הדת הזרה באכזריות. אחרי הרסטוראציה 
של מיג׳י התחדשה הפעילות הנוצרית, לרבות הפרוטס¬ 
טאנטית. 

הדת בי׳ היא בעלת אופי סינקרטיסטי? מסורת וחידוש, 
יסודות פרימיטיוויים ומתקדמים, משמשים בה בערבוביה. 
מצד אחד עדיין ניכרים בה יסודות פרימיטיוויים של פולחך 
האבות ופולחן־ההרים, הן בבודהיזם הן בשינטואיזם! מצד 
שבי גם התורות המעודנות וזזמעמיקות של הבודהיזם על 
כיתותיו המרובות נלמדות ומפותחות פיתוח עצמאי. מן המאה 
ה 18 ואילך בלטו מגמות לבטל את התערובת העממית של 
שינסו ובודזזיזם ולהשליט במדינה ובעם שינטו טהור וצרוף, 
ומגמד. זו גברה ביותר בתקופת מיג׳י. אולם בדרך־בלל נשאר 
השילוב של היסודות הדתיים השוגים — ואף המנוגדים זה 
לזה — אחד מסימני־ההכר של החברד! היאפאנית ותרבותה 
הדתית. ניתן לומר, שכל אחת מן הדתות הללו ממלאה תפקיד 
מיוחד לה בחברה היאפאנית ומוסיפה להשפיע על התרבות 
היאפאנית מבחינה מיוחדת לוז, גם אחרי התמורות החבר* 
חיות שחלו בעקבות הרסטוראציה של מיג׳י, ואפילו לאחר- 
מפן — בתקופה שלאחר מלה״ע 11 . 

ההתפתחות ההיסטורית. אץ לנו ידיעות ברורות 
על דתם של התושבים הקמאים של י׳. מטיב תרבותם — 
כמלקטים, דייגים וציידים — אפשר להסיק, שהאנימיזם 
(ע״ע), הכשפים ומושגי טבו(ע״ע) היו מרכיבי עולמם הרו¬ 
חבי. עם התארגנות החברה בצורת בתי-אב שימש ראש בית- 
האב, בעל הסמכות השיפוטית וד ) צבאית, גם כמעין בהך 
גדול. המתווכים בינו לבץ אלוהי ביח־האב היו ה ש מ נ י ם 
(ע״ע)? מגירות־העתידות, ע״י היוועצות עם האלים, נעשתה 
באמצעים פולחניים שתים? מבחן מים חמים ומבחן־אש 
שימשו אמצעים להכרעה משפטית. במחיצת-הזמן, במחצית 
המאה ה 4 , נוצר גרעין לאחדות ממלכתית בהנהגת אחד 
מבתי-האב התקיפים בחבל יאמאטו, ובית-אב זה העמיד 
מתוכו גם את שושלת הטנו (ה״קיסר"). אלוהותו היתד, 





79 


יפן, דת 


80 


אלת־השמש אמאטראסו אומיקאמי. בהשפעת 
השינויים החברתיים נשתבחה גם צודוז הפולחן, ובמק ש 
פולחן הטבע והנשמות הפרימיטיווי התפתח הפולחן של אלי 
בית־האב והאבות, בראשם אלת־השמש, הנחשבת גם לראש 
שושלת־האלים שממנה יצאה השושלת הקיסרית. מקדשה 
באימה היה תמיד מקדש־מלך ולבו של הפולחן הממלכתי 
הרשמי. האלים נקראו ק אט י, שפירושו "העליון", ושם 
זה הוחלף אח״ב בסימן־הכתב הסיני ״שן״ — ביאפאנית 
״שיד —, המציין מהות רוחנית! בדרך זו בוצר המונח 
ש י נ ט ו, שפירושו "דרך האלוהויות", כיסוד הפולחן הלאומי. 

האדם והאלוהות 
עמדו בזמן העתיק 
בקשר הדוק! היחס 
ההדדי היה מתבצע 
על יסוד אנושי-כמעט, 

הערצת הטבע הלכה־ 

והחסזגה עם הערצת 
האבות. מקוםותיפול־ 

חן בבתים שימשו ארו¬ 
נות שינטו(מ י א ה— 

"בית מכובד"). טהרה 
רוחנית וגופנית היתה 
מוחזקת תנאי לקשר 
עם האלוהות, שאותו 



מ'ך 5 של מס דש־?! י נטו מקיימים ע״י הגשת־ 

מנחה — מזונות וחפצים — לאלים. פולחן השינטו אינו 
מפיר אלא צורה זו של קרבן. מפעולות הפולחן היו גם 
תפילות, המבוססות על האמונה בכוחה המאגי של המלה, 
ולפעמים ריקודי-פולחן (קאגורה) — שריד של מנהגים 
שאמאניים. עריכת הפולחן היתה בידי הכהנים — לשעבר 
ראשי בתי־האבות. — מאז ומתמיד איפיין את י׳ קשר הדוק 
בין הפולחן הדתי לבין הכוח המדיני. מוצאו של הקיסר 
מאלת־השמש שיווה לו מעמד על־אגושי, שהשרה קדושה על 
מלכותו. בגנזי בית־המלוכה נשמרו עד ימינו 3 חפצים 
שהנחילה האלה לצאצאיה: ראי, פנינה וחרב — שנח¬ 
שבו הן לכלי־קודש, הן לסמלים וסגולות של תוקף 
הקיסר ועצמת י׳. מימי הרסטוראציה של מיג׳י עד 
סיום מלה״ע 11 שימש השינטואיזם מנוף אידאולוגי 
ללאומנות היאפאנית ולשלטון הקיסרי! לפולחן י הקיסר 
האלוהי ניתן מעמד רשמי, כמחייב את נתיניו. צד 
ממלכתי זה של השינטואיזם נתערער במידה רבה אחרי 
התבוסה במלה״ע 11 , ואף נאסר במפורש מטעם שלטונות־ 
הכיבוש האמריקניים. במינשר לעמו ב 1946 הסתלק הקיסר 
בפירוש מהעמדו האלוהי, והחוקה החדשה של י׳ אינה הבירה 
עוד בשינטו כדת רשמית מטעם המדינה. אולם השינטואיזם 
העממי, על טקסי־הפוריות החקלאיים ועל הפולקלור העשיר 
שלו, מוסיף להתקיים, אם כי הפער בינו ובין החרבות הטכנו¬ 
לוגית המודרנית של י׳ עשר להתמיה את ההשקיף הזר. כיום 
השינטואיזם מהלא בעיקר תפקיד ריטואלי בעריכת טקסי־ 
נישואין וחגיגות ציבוריות שונות (ע״ע חג, עמ' 127 ). — דת־ 
שינטו פיתחה תאוגוניה מיתולוגית מסועפת, על אלים ועל 
זוגות־אלים, שלעלילותיהם יוחסו יצירת איי־י׳ בתוך הים 
והתהוות ההמלכה היאפאנית• למיתולוגיה זו ניתן גיבוש 
ספרותי בספרי קוג׳יקי וניהונגי(ר' להלן, עט׳ 99 ) במאה הא. 


הבודהיזם, בעיקר נוסח מהינה (ע״ע), חדר לי׳ 
באמצע המאה ה 6 , ובמאות ה 7 — 9 התפלג לאסכולות שונות, 
וכן חל מיזוג סינקרטיסטי ביו הבודהיזם ובין השינטו("שיד 
בוטסוי" או "ריומ-שינטו"). האלים הבודהיסטיים זוהו עם 
אלוהרות־השינטו המקוריות! ארוגות־השינטו הפכו לארונות־ 
מקדשים עם פסלי־בודהא. במאות ה 12 — 13 (חקופת קאמא־ 
קורה) צמחו כיתות רפורמיות יאפאניות של הבודהיזם, שמג¬ 
מתן העיקרית היתה פישוט דרכי הדת והאמונה. הונן שונין 
ותלמידו שינרן שונין היו ממייסדי האסכולה של האמידהיזם 
(האמונה בבודהא־אמידהא), הידועה גם בשם אסכולת "הארץ 
הטהורה". זו טוענת, שדי להאמין בבודהא ולקרוא בשמו 
באמונה שלמה ובדבקות (נמבוצו), כדי להיכנס לגן־עדן! 
הדרך לגאולה אינה בכוח האדם עצמו ובזכות מעשיו(ג׳ירי־ 
קי), אלא כבטחון ובאמונה בכוחו המושיע וברחמיו של 
בודהא (טאריקי). בודהיזם עממי זה, המוסיף להתקיים גם 
היש, מתבטא בעיקר בפולחן האבות ורוחות־המתים. טיפוס 
אחר של בודהיזם, אגרסיווי וקיצוני יותר, היתד! אסכולת 
הרפורמאטור ניצ׳ירן, מייסדו של הבודהיזם הלאומי ודמות 
"נבואית" בקנאותו הבלתי־פשרניח. כת סוקא־גאקאי, שהיתה 
לכוח מדיני חשוב בי׳ לאחר מלה״ע 11 , היא שלוחה מודרנית 
של כת ניצ׳ירן. 

באותה תקופה שבה דבקו המוני־העם באסכולת־נמבוצו, 
פנה מעמד האצולה והלוחמים לבודהיזם־ההתבוננות, ז ן 
(ע״ע), המעמיד את "השיחרור הגדול" על הגשמה עצמית 
דווקא, בדרך שיש בה משש צירוף מיוחד של ספונטאניות 
מזה ושל משמעת מסוגננת חמורה מזה, של ריכוז הדעת 
תוך כדי התבוננות חרישית, במגמה להגיע למצב של הארה 
(סאטורי) ע״י ניסיון אינטואיטיווי. 

יסוד חשוב בתרבות הדתית הסינקרטיסטיח ששלטה בי׳ 
לפני תקופת מיג׳י, ובייחוד בתקופת טוקוגאווה, היה גם 
הקונפוציאניזם, שבא מסין ושהשפיע בעיקר בכוח 
המוסר ההיירארכי החמוד שלו והקפדתו על שמירת מערכת 
״חמשת היחסים״ הנכונים — שליט ויועצו, אב ובנו, בעל 
ואשתו, אח בכור ואח צעיר, איש וידידו —, ועל קיש 
המצוות הקשורות בה. יסודות אלה נבלעו בחברה היאפאנית 
ופועלים גם בצורותיה המודרניות! הם ניכרים בערך הרב 
הנודע בי׳ עד היום לכיבוד־אב־ואם ולנאמנות לחובות חבר¬ 
תיות. — גם ל טאואיזם הסיני היתה השפעה ניכרת על 
התפתחותה הדתית של י׳, בעיקר על כמה מהכיתות הבוד־ 
היסטיות. 

הנצרות הובאה לי׳ ע״י ישועים בהנהגתו של פרג- 
סיסקו כסויד(ע״ע) ב 1549 . הם רכשו מספר ניכר של חסידים, 
שגילו מסירות־נפש על אמונתם החדשה בשעת הגזירות שגזר 
משטר הטוקוגאווה על הנצרות, מתוך מגמתו לנתק את י׳ מן 
העולם החיצון ומהשפעותיו. הנוצרים היאפאנים נטבחו 
בהמוניהם, ורק עדות נוצריות זעירות השיפו להתקיים במח¬ 
תרת עד לפתיחת י׳ לזרים. בתקשת מיג׳י הותרה פעילות 
נוצרית-מיסיונרית, קאתולית ופרוטסטאנטית כאחת. הישגיו 
המספריים של המיסיון הנוצרי החדיש בקרב העם היאפאני 
הם זעומים! אולם הוא זכה להשפעה ניכרת בחוגי המשכילים, 
בעיקר בזכות קשריו עם אירשה ואה״ב ועם המוסדות האק¬ 
דמיים בארצות אלו. בשנים האחרונות ניכרת בחוגים אלה גם 
מידה מסויימת של התעניינות ביהדות. 

לאחר ביטול השינטו הממלכתי כדת-המדינה בטל גם 


81 


ישן, דת, חינוך והשכלה 


82 


מעמדם של כהני שינסו כעובדי-המדינה, והם תלויים כעת, 
ככהני שאר הדתות והכיתות, בבני העדה. החופש הדתי 
שניתן ליאפאנים ע״י החוקה החדשה שלאחרי מלה״ע 11 
נתן עימד וחופש־פעולה לכיתות החדשות, שבחלקן כבר 
התחילו צומחוח במאה ה 19 , אך דוכאו בשעתן ע״י השלטר 
נות. כיתות אלו (המכונות גם "דתות חדשות") יש 
מהן בעלות אופי שינטואיסטי, בודהיסטי ואן* נוצרי, אך רובן 
בעלות אופי סינקדטיסטי מובהק. מספרן הרב ומספר הנוהים 
אחריהן — כגון אחרי סוקא־גאקאי (ר׳ לעיל) — מעיד על 
כשלונן של הדתות המסרתיות במשבר הרוחני הפוקד את י׳ 
המודרנית. גם השינט^וגם הבודהיזם עושים מאמצים להת¬ 
ייצב בפני אתגרי הזמן, הן ע״י פעולות סוציאליות הן ע״י 
עבודה מדעית והרחבת ההשכלה הדתית (יש היום בי׳ אוני־ 
ברסיטות שינסו, אוניברסיטות בודהיסטיות וגם נוצריות). 

במקורות סטאטיסטייס חדישים מסויימים מדובר לפעמים 
על , 70 מיליון שינטואיסטים״ או על ׳, 80 מיליון בודהיסטים" 
בי׳. במספרים אלה אין ממש, מאחר שהגבולות בין הדתות 
השונות בי׳ אינם ברורים * דתות אלו — בדומה למב דתות 
המזרח הרחוק — אינן דוגלות בייחוד ובבלבדיות של אסונו־ 
תיהן ופולחניהן, והיאפאני עשר להשתייך בעת־ובעובה אחת 
לדתות שונות, כשהוא פתה מפעם לפעם לאחד מן הפולח¬ 
נים — הכל לפי נסיבות-חייו. על כמה מן "הדתות החדשות" 
ידוע שמספר מאמיניהן מגיע למיליונים. — מספר היאפאנים 
הנוצרים כ!/ 1 מילית, שליש מהם קאתולים ושני-שלישים בני 
כיתות פרוטסטאנטיות שונות. 

£ . 9 \ ; 1943 , 10/110 ו/ 11£0:0 ( 10 ^ 11011 1110/10 ( 10 ) 0 / ,ד 10 }םט 0 .זו\ 
- 1111071 ( 01 , 5/117110 , 1 ( 8x4411117 ../ ס. : 1 ( 10 ^ 011 ) 8 ,( 611 ) 80006 
, 1 ( 1/1 ) 8/111010 0714 1 ז 11£10 ס) 1 10:0 ( 111 ) 0 ' / , 1401201311 . 0 . 1955 ,ץ 11 
- 11611810 016 ) ( 1080710 . 4 מס * 56/18 16 <£ , 146001300 . 11 ; 1959 

060 8. 11160501111611 [44658- 4^■ 440166)), 1959; 44011160, 

I ) 16 801 x 110 / 1)0 1 : 4 01040-0:)) 8011£!071071 1962 מן ; 

^{. ,40653101, 811:10))/ 14 ;* 1963 ,״ 0 * 56/18 080710:0 [ {ס . 

1 זז 86 ז 446 1 ; 1963 ,./ / 0 /.( £10 ! 01 \ 1 / 8/011 : 14 ,ת 56 נ 11011 ״ , 

:001-0:1 40 !:{10/1 80 5/11016, 1964; 18 , 1*1 £)1601 
710!1071011* 40 /3# ״* ״ 0 * 56/18 , 3 * 141128355 . 4 \ ,( , 1965 ,מ 0 י 
)0(1071010 811110))', 1966; 44. 44201011125011, 016 ]0(10)11101101 
56/0161060 0 • 58 ז 44 ] £686 8 8611810060 016 ) מ 6 מ 0 * 8 'ו ), 

II) , 1966; 1. 4401•!, /',,// . 1968 ,,/ מין ( £107 ! 81:1 ׳ 

מ. 

חינוך והשכלה. ראשיתו של החינוך בי׳ העתיקה 
קשורה בקליטת הכתב ויסודות התרבות מסת (במאות הצ¬ 
ד). אולם החברה היאפאנית דאז לא קיבלה את שיטת החינוך 
הסיני, שנועד להכשיר פקידים משכילים שמוצאם — עכ״פ 
להלכה — מכל שכבות העם, אלא שיוותה לחינוך אופי 
אריסטוקראסי. מסביב לחצר הקיסרית ולמרכזי השלטת 
באחור נארה־קיוטו צמחה החל מן המאה ה 8 שיטה חינוכית 
לבני־האצולה, שפיתחה לפי דרכה את תכני ההשכלה הסיבית.* 
כושר קליגראפי, אימת בכתיבת פרוזה מליצית ושירים, 
שינון הקלאסיקנים הסיניים, וכן לימודי משפטים ואריתמטי¬ 
קה. בתקופת הפאודאליזם הצבאי עבר החינוך במרוצת הדר 
רות בהדרגה לידי הכנסיות הבודהיסטיות. כמרים בודהיס¬ 
טיים התקינו בת״ס ליד המקדשים בכל האת, ובהם הודו 
קריאה, כתיבה ותורת-מוסר לילדים. גם החינוך הגבוה היה 
בעיקרו בידי הכנסיה הבודהיסטית, שהקימה בתי־מדרש למד¬ 
עים (ממקור הודי וסיני) ולהגות דתיתיפילוסופית ואף ספריות 
גדולות. בתקופת טו׳קוגאווה, מן המאה ה 17 ואילך, נועד 
החינוך מטעם הממשלה בעיקר להכשרת בני המעמד הצבאי— 


שהיה למעשה מחוסר־עבודה — למילר תפקידי־ניהול בשי־ 
רות האזרחי. מגיל 7 עד 15 נתחנכו בני תסאמודאים במאות 
בת״ס ברחבי המדינה, כשהם נתונים למשטר של משמעת 
חמורה ברוח הנאו־קונסוציאניזם כדי לפתח בהם כיבוד־ 
הורים, ציות למורים ולממונים עליהם, נוסף על ערכי מעמת 
הלוחמים. המלומדים היאפאניים היו אנשי-חצר של השליטים 
הפאודאליים. במרכזים העירוניים החזיקו בני מעמד הסוחרים 
והאזרחים האמידים בת״ס משלהם, שגם בהם הורו את תורת־ 
המידות הקונפוציאנית בנוסף על המקצועות הדרושים למס¬ 
חר. בת״ס ליד המקדשים הוסיפו לתת חינוך לילדי פשוטי־ 
העם. השלטון עודד את התרגום של חיבורי הקלאסיקנים 
הסיניים ואת השימוש בהם. אך הטיל איסור על ספרי המערב. 
רק באמצע המאה ה 19 הותר למלומדים יאפאניים מעטים 
ללמוד מססרי-מדע הולאנדיים, ועל-ידי כך הוכשרה הקרקע 
לרטטוראציה של מיג׳י. 

החינוך המודרני בי׳ הוקם על בסים צרהחינוך 
מ 1872 , שנוסח ע״פ'עקרונות אירופיים וחילק את בתה״ס 
לימודייך תיכונים וגבוהים. מאז ועד תום מלה״ע 11 עמד 
החינוך כולו תחת פיקוח ריכוזי של הממשלה. בץ 1885 
ל 1897 הוחל בביצועו של חוק חינוך־חובה של 3 שנים! 
ב 1900 הוארך הינוך־החובה ל 4 שנים, וב 1906 — ל 6 שנים. 
מבחינת מגמותיו נכלל החינוך בתכנית המודדניזאציה של י׳, 
בעיקר במובן של תיעוש ופיתוח כלכלי. הביקוש הרב לטכנ¬ 
אים, בעקבות תיעושה המהיר של המדינה, הצריך שיטות- 
חינוך שהקנו לתלמידים ח״ע בטכניקות המעשיות ובתאוריות 
בעלות המשמעות השימושית, שעליהן מושתתת הציוויליזא־ 
ציה המערבית. החינוך נועד להכשיר בעלי-מקצוע, שהם גם 
אזרחים ממושמעים וצייתנים ז התלמידים לא הובכו לחשיבה 
עצמית, לביקורת וספקנות, אלא להליכה בתלם. מקום מרכזי 
בחינוך תפס פולחן הערצת הקיסר, שממנו לא שחזרת אף 
הנוצרים, בייחוד בשנות ה 20 — 39 ניצלה הממשלה את מעת 
כת החינוך לשם טיפוח לאומנות קיצונית והלך־תח מיליטא- 
ריסטי ואימפריאליסטי בגושפנקה של הערצת הקיסר ואהבת 
המולדת. 

יחד עם זה הגיעה י׳ להשגים גדולים מאד בהפצת השכלה 
בעם, ומבחינה מספרית היתה למדינה המתקדמת ביותר 
באסיה בשדה החינוך ולאחת הראשונות בעולם. כבר בתקופה 
שבין 2 מלה״ע ביקת 97% מילדי י׳ בבת״ס, ושיעור הבערות 
היה נמוך מאד. אולם החינוך ההמשבי, שלא ניתן חינם, היה 
בעיקר חלקם של בני האמידים! הוא ניתן חינם לתלמידים 
מצטיינים בלבד. האוניברסיטות כונו בשם "קיסחלת", וההר 
ראה בהן היתה נתונה לפיקוח ממשלתי חמור. 

עם כניעת י׳ בסוף מלה״ע 11 ביצעו שלטונות־הכיבוש 
האמריקנים רפורמות מרחיקות־לבת במערכת החינוך. מגמתם 
היתד. למנ 1 ע את ניצול החינוך למטרת אוטוריטאריות ומילי־ 
טארסטיות ולהפוך את היאפאניס לעם דמוקראטי ושוחת 
שלהם במקום המשטר הריכוזי הונהגה דצגטראליזאציה 
במערכת החינוך, תוך הענקת אוטונומיה לרשויות המקו¬ 
מיות — המחתות, העתם והכפרים 

החינוך בי׳ החדשה מושתת על חוק החינוך היסודי 
מ 1947 . הוא מגדיר את מטרת החינוך כ״פיתוזזה המלא של 
האישיות, כת לחנך אנשים הבריאים ברחם ובגופם שידבקו 
באמת ובצדק, יוקיר את ערכי הפרט, יב 3 ר עבודת־כפיים, 
יהיו בעלי רגש-אחרות עמוק ותפעם בהם רה עצמאית של 



83 


יפן, חינוך וחשכלה, חוקה ומשטר, משפט 


84 


בוני מדינה וחברה שוחרות־שלום". החוק קובע חירות אקד¬ 
מית ונותן אפשרויות שוות לחניכים, ללא הפליה מטעמי מין׳ 
גזע, דת, מעמד חברתי, מצב כלכלי ורקע משפחתי. החינוך 
היסודי והתיכון הועבר לרשויות המקומיות. נקבעו 9 שנות 
חינוך־חובה חינם בבת״ס ממלכתיים או בבת״ס פרטיים מוכ¬ 
רים, כמעט כל בתה״ם היסודיים ו 95% מן התיכונים־הנמוכים 
הם ממלכתיים! מרבית גני־הילדים, בתה״ס המקצועיים וה¬ 
מיוחדים ומחצית המכללות הם בידיים פרטיות. 

משרד־חחינוך ממונה על ביצוע חוק-החינוך והבנת תקצי¬ 
בים! מבחעת תיכנון רשת־החינוך ופיקוח כללי עליה הוא 
פועל למעשה כגוף מתאם ומייעץ לרשויות המקומיות. שר־ 
החינוך מתמנה ע״י ראש־הממשלה, והוא, מצדו, ממנה את 
פקידי-המשרד הבכירים. לחינוך המקומי אחראים ועדי־חיגוך, 
המתמנים ע״י מושלי-המחחות, ראשי העיריות והכפרים, 
באישור המועצות המקומיות. תפקידיהם — ייעוץ, אישור 
תקציבים, מינדים או פיטורים של מורים, החזקת המבנים 
והציוד, אישור ספרי־לימוד. משרד־החינוך משלם את מחצית 
משכורות הפודים בנת״ם יסודיים ותיכונים ממלכתיים ומשת¬ 
תף בהחזקת המבנים: ועדי־החינוך המקומיים משלמים את 
המחצית השניה של משכורות המורים במסגרת חינוך־החובה 
ומשתתפים גם הם בהחזקה. תקציב־החינוך הוא כ 13% מן 
התקציב הלאומי של י , . המורים בבת״׳ס ממלכתיים נחשבים 
כעובדי-המדינה. המודים בבת״ס יסודיים ותיכונים־נמוכים 
חייבים בהכשרה בסמינרים של שנתיים לפחות! מורי בת״ס 
תיבונים־גבוהים חייבים בהכשרה אקדמית. למורים היום 
עמדה מכובדת בחברה, אולם משכורתם נמוכה-יחסית, וזו 
אחת הסיבות לחלקם הרב בפעילות הפו׳ליטית־סוציאלית 

הממשלה עשתה למען חינוך המבוגרים באמצעות קור¬ 
סים בעל-פה ובכתב, וכן ע״י הקמת ספריות ומוזיאונים! וכן 
היא מטפלת בחינוך ילדים מפגרים׳ מוגבלים ונכי* בחינוך 
מקצועי, ובהדרכה, הכוונה וייעוץ בבחירת מקצוע. כיום י׳ 
היא אחת המדינות המעטות בעולם שבהן נעלמה כמעט כליל 
האנאלפאביתיות, ותפוצת העיתונים שבה היא הגדולה בעולם. 
כ 50% מבוגרי מסגרת חינון־-החובה ממשיכים בלימודים 
נוספים. 

הרפורמות הדגישו את שיטת העבודה העצמית ופיתוח 
האישיות של התלמיד במקום השינון והלימוד בעל־פה. אימו¬ 
נים קדם־צבאיים׳ אינדוקטרינאציה פוליטית ופולחן הערצת 
הקיסר נאסרו, וכל ספרי־הלימוד שנכתבו ברוח הלאומנות 
הוצאו מתכנית־הלימודים. — ביצוע הרפורמות נתקל תחילה 
בקשיים! הכבית עליו הגידול במספר התלמידים, המחסור 
במורים ובמבנים ובספרי־לימוד חדשים, וכן אווירת הכיבוש 
והמצב הכלכלי הקשה. עם התאוששותה מן המפלה ושיגשוגה 
הכלכלי התחילה י׳ להקדיש הרבה זמן, אמצעים ומחשבה 
לבעיות החינוך, שהציבור ער להן מאד, התחילו להישמע 
קולות של ביקורת על החינוך החדש. העליה בפשיעת נוער, 
הירידה במוסר והתערערות הערכים המסרתיים — תופעות 
שבאו בעקבות השיגשוג הכלכלי—נזקפות לחובת חינוך זה, 
שחיכך את החומרות של החינוך הישן. יש תובעים לשוב 
וללמד את תוהדהמידות ד׳מסרתית, את אהבת המולדת וכי¬ 
בוד הקיסר, וכן נתעוררה התנגדות לשיטות־ההוראה החדשות 
ולחופש שניתן לתלמידים בבחירת מקצועות. בחוגים שמר¬ 
ניים קיימת התמרמרות נגד אירגוני מורים וסטודנטים, שהם 
ברובם שמאלניים ועוסקים לעתים יותר בפוליטיקה מבהוראה 


או בלימודים. ניכר בציבור אף זילזול בוועדי־ז־זינוך מקומיים, 
המורכבים מפוליטיקאים חסרי בסידן דדע בענייני חינוך. 
כל זה עשוי להביא להעמדת החינוך י מחדש תחת מרות 
הממשלה המרכזית. 

ב 1966 למדו בבתי־ססר מכינים ויסודיים כ 12 מיליון 
תלמידים ובבתי־ספר תיכונים וטכניים כ 11 מיליל. — בי׳ 6 
אוניברסיטו־ת-של-המדינה (ראשונה נוסדה אוניברסיטת ט 1 קל 
ב 1877 ), וכן אוניברסיטות פרטיות רבות (זו של קאל נוסדה 
ב 1859 ). מספר הסטודנטים היה ב 1966 כ 1% מיליון, יש 
חששות להתהוות פוללטאריון אקדמי תסר תעסוקה מתאימה, 
שעשוי להיות גורם של אי־שקט חברתי. 

׳־ 161 ) 411 . 5 . 11 , 1949 זס{ * 060 ;*#£ , 11 * 11 

- £4 ; 1959 ,מ 4/10 ^>£ / 0 ?*/ 4 ' 7 - ./ , 5011 

.* 1964 , 1961 ,(שנתון) ./ מו מ 0 מ 0 ־> 

ם. מד. 

חוקה ומשטר, משפט. החוקה שנכנסה לתוקף 
ב 1947 עיצבה את המשטר והמבנה המדיני של י׳ בדמות 
דמוקראטיה פארלאמנסארית. היא קובעת ש״הריבובות מופק¬ 
דת בידי העם״! הקיסר שואב את מעמדו "מרצון העם", והוא 
מוגדר כ״סמלן של המדינה, של אחדות האומה ורציפותה 
ההיסטורית", ולמעשה הוא נטול כל סמכויות שלטוניות. 

נציגות העם היא הרשות המחוקקת, המורכבת מ 2 בתים: 

( 1 ) בית תחתל (״בית־הנציגים״) — המורכב מ 467 חברים, 
הנבחרים ב 118 איזורי־בהירה בבחיולת ישירות ל 4 שנית 
בשזכות־הבחירה בידי כל איש ואשד, מבני 20 ולמעלה! 

( 2 ) בית עליון (,״בית-היועצים״) — המורכב מ 250 חברים, 
המכהנים 6 שנים בל אחד, כשמחציתם נבחרים כל 3 שנים, 
חלקם — באיזור־בחירה כל־ארצי, חלקם באיזורים מקומיים. 
בל חוק טעון אישור שני הבתים לשם קבלתו, אולם במקרה 
של חילוקי־דעות ביניהם יכול הבית התחתון, ברוב של שני- 
שלישים, לתת תוקף לחוק אף בגד דעתי של הבית העליל. 

ראש־הממשלה נקבע בישיבה משותפת של שני בתי- 
הפארלאמנט מבץ חברי הבית התחתל (בדרן־-בלל הוא 
מנהיג מפלגודהרוב) ומתמנה ע״י הקיסר. ראש־הממשלה 
ממנה ומפטר את השרים, שמהציתם לפחות חייבים להלת 
חברי הפארלאמנט. הממשלה כגוף נושאת באחריות קולקטי- 
ווית בפני הפארלאמבט. — הרשות השיפוטית בלתי־תלויה 
לחלוסל במנגנל הממשלתי וכפופה למרות החוק בלבד. 
שופטי בית־המשפט העליל מתמגים ע״י הממשלה, תשיאו 
ע״י הקיסר, בהמלצת הממשלה! אולם בבחירות הכלליות 
הראשונות שלאחר המתרים יכול העם, ברוב־דעות, להביא 
לפיטוריה* ובן אחת ל 10 שנים לאחר־מכן. בית־המשפט 
העליל מוסמך לפסוק בדבר חוקיות כל דבר־חקיקה במדינה. 
שופטי שאד הערכאות מתמנים ע״י הממשלה בהמלצת בית 
המשפט העליל. 

החוקה מבטיחה את כיבודן של זכרות האדם והאזרח 
היסודיות, המקובלות בחוקות במשטרים דמוקראטיים. חידוש 
של חוקת י׳ הוא הסעיף הקובע, שי׳ השמור על שלום־של- 
קיימא עם שאר המדינות, ותדיר עצמה לחלוטל מן המלחמה 
כאמצעי להסדר יחסי-חוץ שלה! בהתאם לכך מוטל איסור 
על החזקת צבא(על עקיפת סעיף זה — ר׳ להלן, עט׳ 155 ). 

עד לתקופת מיג׳י שררה בי׳ תפיסה משפטית מתמידה, 
מעוגנת במושגי החובות והזכרות הסאל־אליות בממשל וב¬ 
חברה• בעקבות ההשפעה הסינית נמנעה קביעת הדינים 
בקודכס־חוקים, תיתן חופש־פעולה לשופסים. לנתעים זרים 



85 


יפן, חוקה ומשטר, משפט, כוחות מזרימים, כלכלה 


86 


היסה זכות שיפוט קונסולארי משלחם. עם חיסול הםא 1 דא־ 
לחם שאסר. י׳ להשתחרר טההסכמים שנכפו עליח ע״י המעצ־ 
מות הזרות, וכן להשתוות מבחינת המשפט לסדיבות־המערב 
המתקדמות. בהדרכתם של משפטנים זרים, שהוזמנו בעיקר 
מצרפת ומגרמניה, בוצעה המודרניזאציה של המשפט. ב 1882 
נכנס לתקפו ק 1 דפס החוק הפלילי, שנערך בהשפעה צרפתית! 
ב 1898 — קודכס החח האזרחי והמסחרי, שבו בולטת השפעה 
גרמנית. הוקמה מערכת שיפוטית מקצועית, ונקבעו סדרי־ 
דיון < העינויים בחקירה הפלילית בוטלו. אולם החוקים החדי 
שים לא תאמו בחלקם את החיים והמנהגים המסרתיים, 
שהשפעתם הוסיפה להיות רבה במציאות החברתית! ונעשו 
נסיונות לתקנם, בייחוד בתחום דיני המשפחה והירושה. חוק 
פלילי חדש נחקק ב 1907 , וב 1922/3 נכנסו לתקפם סדדי׳י 
דיה חדשים וחוק אזרחי ומסחרי, שניכרת בו השפעת המשפט 
האנגלי. 

חח ח 1947 שינתה מן היסוד את השיטה המשפטית, 
בייחוד בשטח זכרות הפרם. ב 1948 תחנו סדרי הדיון 
הפלילי! הובטחה הזכות לייעוץ משפטי ולחקירה נגדית של 
עדים ונקבע הצורך בצו בית־המשפט לחיפוש, תפיסה ומאסר. 
שינרים בהגדרות לשון־הרע והוצאת־דיבה הרחיבו את חופש 
הביטר. תחתים בחח האזרחי הדגישו את שורון המינים 
בפני החוק וכוונו להגנת האשה והילדים. 

על עצמאותה של הדשות השופטת, המובטחת בהחה, 

ועל מבנה מערבת בתי־המשפט — ר׳ לעיל. בצד בית־המשפט 
העליון, המשמש בית־דין גבוה לעירעורים, קיימים 8 בתי־דין 
גבוהי* 49 בתי־דין מהחיים לדיני־משפחה, 235 סניפי בתיי 
דין מהחיים (בכל הערים העיקריות) ו 570 בתי־דין שלו* 
מעמד השופטים מכובד. זכרות האזרח בשמדות בקפדנות בי׳ 
החדשה. 

1117 11714 ./ (ס €0x51111111071 ז 171 ,(■ 05 ) 001111 5 ',! 

) 5 ) 0$071 [ , 05111 ) 1253 ^ .¥ ; 1948 , 111117 1711201100 ) 07£ €01171 

0031 0 \/ . 1 * 12 ) €07171111111071 111 ) 1 > 1 ) 1 ( 1 7 ) 11714 771 * 11 ץ 5 11411101 [ 

,(. 011 ) 1510111011 00 /י ; 1959 ,( 7 , 010105 ? ! 4 ׳״ 1.3 0£ 

, 1963 , 1 ( 1 ) 1 ) 50 0100£171£ 0 0 < 7 ) 074 4 >%)* 1 ) 7/1 / 171 €0117 

1963 / 0 1 ( 1 ) 017(7X771 ס 1 ( 70707 ) 771 ) €0711 101901171 \ . 1 

י. צ. ב.-ג. ט. 

כוחות מ ז וי י נ ים. כוחות־הבטחון של י׳ מתקדאים 
היום בשם "כוחות להגנה עצמית", כדי לא להזכיר את המתח 
"צבא", הפסול מאז מלה״ע ח. החוקה אוסרת גיוס־חובה* 
בשלוש הזרועות משרתים כססס, 280 מתנדבים ( 1968 ). 
תקציב־הבסחון הסתכם ב 1968/9 ב 1,172 מיליון דולר, ונוסף 
עליו סיוע אמריקני ניכר. 

בכוחות־הקרקע 174,000 איש (ועוד כ 30,000 בעתודות), 
המאורגנים ב 13 דיוויזיות בנות 00 ( 74 — 9,000 איש כל אחת. 
ציודם כולל, בין השאר, ב 900 טנקים, תוצרת אה״ב ר׳, רכן 
קיימים 3 גדודים של טילי "ד׳ח" להגנה נ״מ. בסיוע לכוחות־ 
הקרקע מופעלים כ 300 מטוסים. — בכוחות הימיים משרתים 
כ 40,000 איש (ו 0 מ 114 במשמר־החופים). הצי מורכב מ 24 
משחתות (רובן חדישות־ביותר ובנויות בי׳), 37 אגיות־ליווי, 
8 צוללות, ולמעלה מ 120 יחידות אחרות המשמשות לתפקי¬ 
דים שתים! וכן עומדים לשירות צף כ 250 כלי־טים (נ״צ 
ומסוקים). למשמד־החופים כ 160 סירות. — בכוחות־האורר 
כ 40,000 איש. קיימות 21 טייסות ליירוט, לסיור ולתובלה, 
בס״ה כ 600 מסוסים, ברובם תוצרת אה״ב, אך מהם גם 
תוצרת י׳; וכן מופעלים כ 400 מטוסי־אמונים. להגנה אווירית 
קיימים 72 בבי־שיגור לטילי 


לי׳ חחה להגנה הדדית עם אה״ב מאז 1960 . אה״ב מספקת 
חלק ניכר מציוד הכוחות המזויינים; אולם לאחרונה פיתחה 
י , תעשיה צבאית ניכרת משלה׳ המייצרת מטוסים, כלי׳רכב 
משוריינים, תחמושת, נשק קל ומכשירים אלקטרוניים. 

0 . פ. 

כלכלה. במאת־השנים שמן הרסטוראצתז של מיג׳י 
( 1868 ) הפכה י׳ מארץ בעלת משטרי חברתי וכלכלי קדם- 
תעשייתי למדינה התעשייתית השלישית בגדלה בעולם — 
לפי היקף הייצור — והראשונה באסיה ( 1970 ), וזאת כ 20 
שנה לאחר תבוסתה וחורבן כוודייצורה במלחמה. להישג זה 
הגיעה י׳ למרות דלות מקורותיה הטבעיים, מיעוט שטחה 
הניתן לעיבוד חקלאי, צפיפות אוכלוסייתה וריבוי טבעי 
גבוה(עד להצלחת מבצעי תיכבון־המשםחה לאחר מלה״ע 11 ). 
הסברים שתים ביתנו לתופעה זו, ועיקרם — שילוב יעיל 
של טכנולוגיות ושיטות־אירגון מערביות עם בושר־ההמצאה 
והמרץ של העםהיאפאבי ושל מסורת מוסר־העבודה ומערכת- 
הנאמנויות שלו, אולם לאחד כל ההסבד־ם האלה נשארת 
התפתחותה הכלכלית של י׳ המודרנית בגדר "נס כלכלי". 

בלבלת י׳ עד מלה״ע 11 . בתקופת סוקוגאווה 
( 1603 — 1867 ) נתקיימו התנאים המוקדמים לפיתוח כלכלי: 
הארץ היתה מאוחדת מבחינה תרבותית ופוליטית במשטר 
ריכוזי * משק־החליפין נתפתח לכלכלת־שוק ולשימוש בכסף* 
קוימה רמה גבוהה־יחסית של חינוך והשכלה. תנאים אלה 
שימשו בסים למדיניות התיעוש של שליסי׳מיג׳י, שראו 
בפיתוח משק מודרני(ובצבא חזק) אח הסיכוי היחיד להינצל 
מהשתלטות קולוניאלית של מעצמות־המערב. בתקופת מיג׳י 
בוטלו המבנה הפאודאלי של החברה והחלוקה למעמדות, 
ובוצעה רפורמת־קרקעי ובמסגרתה — הערכה מחודשת של 
מס־הקרקע, מה שאיפשר העברת משאבים מן החקלאות 
לתעשיה. בשלב הראשון יזמה הממשלה פיתוח מפעלים 
בענפי המכרות, הטכסטיל והספנות, שאותם העבירה לידיים 
פרטיות לאחר זמן לא־רב, ובן מסעלי־תשתית, גגון קד 
הרכבת הראשון בין טוקיו ליוקוהאמה, שנבנה ב 1872 ומומן 
בהלוואה מחר׳ל. באותה תקופה בוטל ריבוי המטבעות, הונהג 
מטבע אחיד שהונפק ע״י הבאנק של י׳ (נוסד ב 1882 ), והר 
קמח מערכת באנקים נרחבת. המגע עם העולם החיצון הביא 
להרהבה סחר-החוץ, שהיה בתחילה מרוכז ברובו בידי זרים, 
אך הועבר עד-מהרה לידי חברות מקומיות. תמורת מוצרי- 
היצוא העיקריים: משי גלמי, בדי־כותנה ותה, נרכשו המרי־ 
גלם וציוד לצרבי התעשיה המתפתחת. אח התרומה העיקרית 
לפיתוח המזורז העלתה החקלאות, שבה חלה עליה ניכרת 
בתפוקה הודות לשימוש מבלים ובברירת זרעים — תאח 
במסגרת המסרתית של משק משפחתי, על יחידת־קרקע 
קטנה, בעיבוד אינטנסיוד. בין 1881 ל 1920 גדל הייצור 
החקלאי ב 77% , ורובו של גידול זה נבע מעליה ביבולים, 
ומיעוטו — מהרחבת השטח המעובד. למרות הגידול הרב 
באוכלוסין והירידה היחסית באוכלוסיה החקלאית, הצליחה 
י׳ לספק לתושביה את מזונם, ואף לייצא עודף של תוצרת 
חקלאית. — הכיבושים בעקבות מלחמות י׳—סיו ( 1894/5 ) 
ד׳—רוסיה ( 1904/5 ) פתחו לפני י׳ שווקים חדשים בקוראה, 
בפורמוזה ובסין. 

בתקופת מלה״ע 1 שיגשגה כלכלתה שלי׳: נוספו שווקים 
חדשים, וחלה עליה רבה בהזמנות לאספקת בשק ושירותי 
ספנו* בין 1913 ל 1919 שולש ערך היצוא ונצברו חדוות 



87 


יפן, כלכלה 


88 


גדולות בזהב ובמסבע־הזץ, אולם לכך נלוותה עליה ניכית 
במחירים וירידה בשכר הראלי, תחילת שנות ה 20 היתה לי׳ 
תקופה של זעזועים כלכליים. שפל כלכלי, שהביא לירידת 
מחירים בשוק-היצוא של י/ פגע בעיקר בענפי האורז והמשי- 
הגלמי, שהיו הבסיס העיקרי של החקלאות. רעש־אדמה עז 
החריב את איזדד סוקיו־-יוקוהאמה ( 1923 ), ומשבר פינאנסי 
( 1927 ) גרם לםשימ 1 ת־רגל של באבקים רבים. החזרה לבסיס־ 
הזהב ( 1930 ), בשערי־זזחליפין שמלפני מלה״ע 1 , הידקה את 
קשריה של י׳ עם המשק העולמי ערב המשבר הגדול של 
שנות ה 30 , שפגע קשות בענפייהיצוא, בעיקר בענף המשי- 
הגלמי. אולם בינתיים חלו שינויים מדיניים בי׳ עצמה ז 
הצבא הפך לגורם מדיני מכריע, והוא החל במדיניות של 
התפשטות במאנצ׳וריה( 1931 ) ודחף את הממשלה להתערבות 
הולכת וגדלה במשק. ס 1 פח של מדיניות זו היו המלחמה נגד 
סין( 1937 ) והמלחמה נגד מעצמות־הפערב ( 1941 ), שהביאו, 
תחילה, להרחבת האימפריה היאפאנית על־פני דדום־מזרח 
אסיה ודרום האוקיאנוס השקם ז אולם במהלך המלחמה 
נהרסה תעשייתה של י׳ והושמד כל צי־הסוחר שלה, ולאחר 
מפלתה איבדה את כל מושבותיה. 

בתקופה שבין ד,רסטוראציה של מיג׳י ומלה״ע 11 גדלה 
אוכלוסיית י׳ מ 32 מילית ל 72 מילית נפש. חל שינוי ניכר 
בהרכב כוח־העבודה: ב 1870 היה ההרכב: 83% מועסקים 
בחקלאות ודיג, 5% בתעשיה, 12% בשירותים ; ובסופה 
של תקופה זו( 1940 ) — 44% בחקלאות ודיג, 26% בתעשיה, 
30% בשירותים. ערב מלה״ע 11 כבר היתה י׳ מעצמה עולמית 
מבחינה כלכלית וצבאית, אך נשארז בה עדיין יסודות של 
משק מסרתי. אלה באו לידי ביטוי בקיומו של משק שגיוני 
(דואלי) 7 , שבו נתקיימו זח לצד זח חברות ענקיות (ע״ע 
זיבטסו), ששלטו על הסקטור המודרני של הכלכלה והתבססו 
על טכנולוגיה מערבית, ופירמות קטנות שהתבססו על טכנו¬ 
לוגיה קדם־מודרנית, והסער בין השנים התרחב־והלך. 
ב 1942 עבדו 33% מהמועסקים במעשיה בחברות קטנות 
(שהעסיקו 5 — 49 עובדים), 15% מהמועסקים — בחברות 
בינוניות (שהעסיקו 50 — 199 עובדים), ו 52% — בחברות 
גדולות (שהעסיקו 200 איש ומעלה). החברות הענקיות וב¬ 
ראשן ארבעת הזיבאטסו הגדולים ביותר: מיטסואי, מיטסובי- 
שי, סומיטוטו דסודה, היו אימפריות כלכליות, בשליטה 
משפחתית, שעסקו בכריה, בייצור תעשייתי, בבאנקאות, 
בשיווק ובסחר־חוץ. םד״״כ של חהון-העצמי של 17 זיבאמסו 
היה ב 1935 18% מסך ההון העצמי של כל חברות-המניות 
בי׳, ובענפים מסויימים היה ריכוז הזית גדול עוד יותר. 
לחברת מימסואי, שהיתה לפני סוף מלה״ע 11 החברה הגדולה 
בעולם מבחינת מספר המועסקים ( 3 מיליון עובדים), היתה 
שליטה מלאה או חלקית על 350 מפעלים אחרים. 

גם במיבבת הצריכה בלטו, באותה תקופה, היסודות 
הסטרתיים: צריכה מועטה של מוצרי-יבוא! ייצור מרבית 
המצרכים במקום. להסתפקוחדבמועם של היאפאנים היתה 
השלכה על אחד הרכיבים החשובים של המשק: רמת¬ 
ה ד, ש ק ע ו ת בי׳ היתד, גבוהה — למעלה מ 20% של התוצר 
הלאומי הנלמי בשבות ה 30 המאוחרות. 

כלכלת י׳ אחר מלה״ע 11 . שבע שנים ( 1945 — 
1952 ) היתה י׳ נתונה לשלטון זד, שהנהיג רפורמות לשינוי 
פני החברה והכלכלה בי׳. רפורמה קרקעית ופירוק הזיבאטסו 
היו שבי יסודות עיקריים במדיניות זו! אולם התפשטות 


המלחמה״הקרה וסרדן מלחמת־קוראה ( 1950 ) שוב העתיקו 
את הדגש של ההתעניינות האפריקנית אל חיזוקה הכלכלי 
של י׳ — דבר שהיאפאנים ניצלוהו במלואו. כתחילת שנות 
ה 50 כבר חזר המשק היאסאני לרמה שלפני פלה״ע 11 , ומאז 
הוא נמצא בתהליך של צמיחה כלכלית מהירה, שאין דומה 
לה בתקופתנו. תהליך זה נתאפשר ע״י אימיז הטכנולוגיה 
המערבית וסיגולה לכוח־העבודה של י׳ ולצרכיה. כושר- 
החיקוי של היאפאבים, שבחשב להם לפנים לגנאי, הפך 
בתקופה זו למנוף רב-עצמד, לפיתוח כלכלי. 

אחרי פלה״ע 11 הגיע שיעודזזגידול לנפש בתוצר הלאומי 
הראלי לב 10% (בממוצע) לשבה, תמשך — בתנודות — כל 
שנות ה 60 . ההכנסה השנתית לנפש הגיעה ב 1967 ל 920 דולר, 
וב 1969 עברה, כנראה, את הסך של 1,000 דולר (לעומת 284 
דולר ב 1958 ); אוכלוסיית י' חרגה—כיחידה מבין אוכלוסיות 
המזרח הרחוק— ממסגרת רמת-המחיה של חברות-הפחסור, 
והיא מתקרבת לרמת־החיים של חברות-השפע המערביות, 
שיעור-ההשקעות הגבוה, שאין דומה לו בעולם המערבי, וש¬ 
הגיע בשבות ה 60 עד ליותר משליש התוצר הלאומי הגלמי, > 
מסביר במידה רכה את הגידול המהיר. רמח־ההשקעות היא 
ביטוי לשיעור הגביה של החסכון, המאפיין את היאפאנים 1 
ב 1965 חסכה משפחה יאפאנית ממוצעת 18.4% מהכנסת־נטו 
שלה. 

הצמיחה המהירה של הכלכלה לא היתה אחידה בכל 
הענפים. ההשקעה בתעשיד, הביאה לעתים לעודף של כושר־ 
ייצור, ולעומת־זה חל פיגור בהקמת בתי־מגורים, ובעיית 
הדיור בי׳ צסוסת־האובלוסץ ההריסה, בעיקר במרכזים העי¬ 
רוניים הענקיים בטוקיו ואוסאקה. לוח-ד,זמנים המדוייק של 
הרכבות בי , ומהירותן הפכו לשם־דבר; אולם הצפיפות 
שבהן מחייבת העסקת אנשים שתפקידם לדחוף את הנוסעים 
לתוך הקרונות, משום שגידול רשת הרכבות ומספרן אעו 
מדביק את קצב־ד,גידול של האוכלוסיה והכלכלה. 

חקלאות (תם״: כרך ג׳, עמ ׳ 323 ; ד׳, עם׳ 903/4 < 

ה׳, עם׳ 783/4 ). רק 16% משטחה של י׳(כ 60 מיליון דונם) 
ניחנים לעיבוד חקלאי. 


המוצרים החקלאיים העיקריים 
( 1,0001 טון) 


1967 

1955 

1935 

המוצר 

14,768 

12,385 

8,619 

אורז 

997 

1468 

1,322 

חימר, 

1,032 

1,148 

793 

שעורה 

190 

507 

292 

פולייסויה 

(1966) 1,712 

461 

442 

מנדדיגות 

3,570 

1,000 

281 

חלב 

21,744 

6,743 

5,609 

ביצים• 

• במיליון יחידות. 


מספר המועסקים בחקלאות, שהגיע 19501 ל 16.1 מיליון 
נפש, הצטמצם בעקבות התיעוש והעיור ל 8.7 מיליון 19671 . 

אחרי.הרפורמה הקרקעית נמצא מיגזר החקלאות בי׳ 
מבוסם רובו ככולו על יחידות-ייצור קטנות, וגודל החלקה 
למשפחה אינו אלא כ 11 דונם בממוצע; רק 5% של החלקות 
שטחן עולה על 40 דונם כל אחת. רק כחמישית מכלל המשפ¬ 
חות הכפריות עדיין עוסקות היום בחקלאות כלבד; השאר 
מוצאות את פרנסתן גם בענפים אחרים (ע״ע חקלאות, עם׳ 
897/8 ). 

הגידול החקלאי העיקרי הוא האורז, שהקיף שמח של 




89 


ישן, פלפלוז 


90 



עיהיס סעוגר■* 


32.6 פיליון דונם, שהוא כ 55% מכלל 
השטה המעובד ( 1966 )? י׳ היא הארץ 
בעלת התפוקה הגבוהה ביותר של אורז 
ליחידת־השטח—כ 2 /! טון לדונם( 1966 ), 
אחרי האורז באות שעורה וחיטה — כ 1 
מילית טון כל־אחת ? גידולי-שדה תופסים 
ב 20 מילית דונם. נוסף לדגנים חשובים 
פלי־סויה, במטות, שום, בצל, וכמוצר־ 
לתעשיה — טבק. עצי־פרי תופסים כ 3 
מיליון דונם, ועיקרם — הדר (מנדרי־ 
נות), שזיף, תפוח ואגם, וכן הגפן. על 
שטח של כ 3.2 מיליון דונם מגדלים צמחי־ 
תועלת, שהם — נוסף על הטבק — בעיקר 
עצי־תות (לגידול תולעי־משי),תה,םשתן 
ובן־חרצית. שטחי־המרעה המוגבלים של 
י׳ והדגלי-התזונה של היאפאנים, המ¬ 
מעטים באכילת בשר ושתיית חלב, גרמו 
בעבר לפיתוח מועט של משק־החי. אולם 
בשנים האחרונות, עם עליית רמת- 
המחיה, חלו שינויים ניכרים בהרכב סל- 
המזונות, ובעקבותיהם — גידול במספר 
הפרות והחדרים. ב 1967 נמצאו בי , כ 1.3 
מיליון פרות חולבות, כ 6 מילית חזירים, 

1.6 מיליון בהמות אחרות, 250 אלף סר 
סיס, 150 מיליון עופות (לעומת 50 מילית 
לפני מלה״ע 11 ).—י י עור: 69% משמחה 
של י׳ מכוסים יערות, והיא עומדת במקש 
הרביעי בעולם בייצור עץ עגול; סה״כ 
מייצרת י׳ 59.5 מילית מ״ק עץ ( 1966 ). 

הדיג משמש ליאפאנים מקור עיקרי לחלבונים מהחי, 

ד׳ עומדת במקש השני בעולם בענף זה (בציד הלוויתנש— 
במקום הראשת). צי־הדיג בן 2.2 מלית טת ( 1965 ), המשת¬ 
מש בטכניקות החדישות של דיג בים הפתוח, הביא ב 1966 
שלל של 7.1 מיליון סת דגים למיניהם וב 22 אלף לוויתנים. 

מחצבים ואנרגיה. בי׳ מצויים מחצבים מרובים, 
אלם איכותם היא בד״כ גרועה שטויותיהם מועטות. את 
הרזח־ות של הפחם הניתן לבדיה אומדים בכ 20 מיליארד 
טון', אולם י׳ נאלצת לייבא פחם לצרכי תעשייתה. תפוקת 
הנפט חגלמי אמה עלה על 1% מן הצריכה השגתית. מקור- 
אנרגיה חשוב הוא הכוח ההידרו־חשמלי, שמקורו בכמות- 
המשקעים הגדלה ובמבנה ההררי של הארץ; הוא מספק 
כשליש מכלל תפוקת החשמל. י׳ עומדת במקש הרביעי 
בעלם בפוטנציאל ייצור כוח־חשמלי, בשיעור של 44 מליון 
ק״ו; ב 1967 הסיקה חשמל בשיעור של כ 237,000 מילית 
קו״ש, והתחילה לפתח גם אנרגיה אטומית כמקור של כוח 
(ב 580 מיליון ק״ו ב 1966 ). אוצרות-טבע אחרים של י' הם 
גסרית, בצר־אבץ ובצר־ברזל, אולם רק 1.1 מילית מת מכלל 
47 מילית טון בצר־ברזל שעובדו בי׳ ב 1966 הופקו בארץ 
עצמה. 

י׳ היא השלישית בעולם בהיקף הייצור התעשייתי, 
שגדל בה בין 1956 ל 1966 ביותר מפי 3 . לפני מלה״ע 11 
עמדה במרכז התעשיה הקלה; לאחריה הועתק מרכז־הבובד 
לתעשיה הכימית לתעשיה הכבדה. ב 1964 הכניסה תעשיית־ 
המכונות (מכונות חשמליות, ציוד-תחבורה ומכשירים עדי- 


יאיאו: חי] 5 אית 

נים) 31% מהערך המוסף של התעשיה, התעשיה הכימית — 
11% , תעשיית־הברזל והפלדה — 7% , תעשיית־המזת— 9% ׳ 







91 


יפן, בלכלח 


92 



יזופה— אחה סאיווחי־התעשיה החשובים של יאפאן זוי 5 ום מהאוויר 
(ברשות ׳?גרירות יאפאו בישראל) 


הטבסטיל והביגוד — 8% . שאר התעשיות — 34% . י , תופסת 
את המקום הראשון בעולם בבביית-ספינות, בתעשיה האלק¬ 
טרונית ובייצור משי. 

התחבורה מבוססת בעיקר על רשת הרבבות, שאורך 
פסיה נ 28,000 ק״מ: היא העבירה ב 1966 16 מיליארד נוסעים 
ו 55 מיליארד טונות/ק״מ של משא. 88% מהרבבות נמצאות 
בידי חברה ציבורית ("חברת הרבבות הלאומית"), המפעילה 
את קדהרכבת המהיר בעולם: 550 ק״מ בין טוקיו לאוסקה 
ב 3 שעות. מספר המכוניות בי' עדיין נמוד־יחסית: כ 10 
מיליון כלי־רכב, ביניהם כ 4 מיליון מכוגיות־נוסעים וכ 6 
מיליון מכוניות־משא ( 1967 ). מצב הכבישים אעו מאפשר 
שימוש רב בסוג־תחבורה זה. צ י־ הסוה ר, שהוא החמישי 


בגדלו בעולם, בולל למעלה מ 5,000 ספינות בתפוסה כוללת 
של 19 מיליון טון. התחבורה האווירית מתנהלת הן 
בפנים־הארץ והן בקווים בין־לאומיים. 800 המטוסים הרשו¬ 
מים בי׳ הסיעו ב 1967 למעלה מ 7.1 מיליארד נו 0 עים/ק״מ 
ו 170 מיליון טונות/ק״מ של משא. 

מבנה המשק מאופיין עדיין ע״י השניוניות של קיום 
פירמות מודרניות וקדם־ מודרניות אלו בצד אלו. התפלגות 
המועסקים לפי גודל המפעל היתה ( 1963 ): 32% במפעלים 
קטנים ( 1 — 9 עובדים), 39% במפעלים בינוניים ( 10 — 99 
עובדים) ו 29% במפעלים גדולים (מ 100 עובדים ומעלה). 
אפייני לי׳ הוא האחת הגבוה של מפעלים בלתי־מאוגדים, 
שהיו ב 1963 77% מכלל המפעלים בתעשיה ובשירותים. 
החברות הענקיות איבדו כמה מתכונות הזיבאטסו הקלאסי, 
ובעיקר את אפיין המשפחתי ואת התלות של כל פירמה 
בבאנק אחד כמקור הון להשקעות; אך עדיין הן שולטות 
בחלק ניכר מן המשק. ההבדלים בין הפירמות הגדולות ובין 
המכונות "בינוניות וקטנות"(המעסיקות פחות מ 300 עובדים) 
מתבטאים הן בפריון־העבודה והן ברמת־השכר. שכר פועלי- 
התעשיה במפעלים קטנים ( 5 — 29 עובדים) הוא 60.4% , 
במפעלים בינוניים ( 30 — 99 עובדים) — 69.5% , ובמפעלים 
גדולים ( 100 — 499 עובדים) — 79.0% — מן השכר במפע¬ 
לים המעסיקים 500 עובדים ומעלה. באחרונה גברה המגמה 
להנהיג טכנולוגיה מודרנית ושימות אירגוניות משופרות גס 
במפעלים הקטנים. 

כ ו ח - ה ע ב ו ד ה בי׳ מגיע ל 49 מיליון נפש, כ 66% מכלל 
האוכלוסיה שבגיל 15 ומעלה, ומספר המובטלים קטן ביותר— 
לא עלה על 1.5% מכוח־העבודה בתקופה 1953 — 1967 . בולט 
בי׳ המספר הגדול — כ 20% מכלל המועסקים — של בני- 
משפחה שאינם מקבלים שכר; 20% של העובדים הם עצמ¬ 
איים ו 60% שכירים. היחסים בין העובד ומעבידו, בעיקר 


המוצרים התעשייתיים העיקריים ביאפאן 


מקום בעולם 

1967 

1955 

1935 

היחידה 

המוצר 



5,217 

1,907 

אלפי טוגות 

ברזל גלמי 

שלישי 


9,408 

4,704 

// // 

פלדד, גלמית 

רביעי 


10,563 

5,538 

# !> 

מלט 

שלישי 


3,290 

1,380 

0 11 

חומצה גפריתית 

שני 

1,698 

517 

245 

# ה 

טודה קאוסמית 


2,721 

2,129 

612 

0 ח 

אמון סולפתי 

שני 

*2,655 

(1957) 362 

— 

ס 0 

המרים פלסטיים ושרפים 


19.494 

6,650 

3448 

אלפי יחידות 

זכוכית שמוחה 


382 

58 

3 

אלפי טונות 

אלומיניום 

ראשון 

•*8,373 

502 

142 


ספינות 


1,376 

20 

— 

אלפי יחידות 

מכוניות־נוסעים 

ראש מ 

18.9 

17.4 

43.6 

אלפי מונות 

משי גלמי 


518 

419 

646 

// ׳ 3 

חוטי־כזתנה 


1,624 

54 

— 

מיליוני מ״ר 

בדים סינתטיים 

ראשון 

31,624 

1,789 

154 

אלפי יחידות 

מקלטי־ראדיו 

שני 

7,038 

137 

— 

0 0 

מקלמי־טלוויזיה 

ראשון 

766,157 

— 

— 

0 0 

טראנזיסטורים 


4,150 

1-803 

12 

0 ח 

מכונות-תפירה 


3,181 

31 

— 

" 0 

מקררים חשמליים 


3,632 

1,065 

*־־י 

0 0 

מצלמות 

* 1966 י* 1968 















93 


יפן, פלכלדז 


94 



טם 3 גח ננט? אינושיםה: 

סבי י ח נת 100 אי ף טון יפני ה׳ 56 טחוז 
יי(כדשוח ׳טגדידות יאפאז נימראי) 



הרכבת הסהירה שבעויט (טוקיו —אוטאקה 5501 ס״ט ב 3 שעזה]) 
חולפת יסרניות הר סונ׳י 
וברשות שניירות יאפאו כישראל) 


בהברות הגדולות, עדייו מבוססים במידה רבת על מערכת 
של נאמנויות הדדיות. העובד חייב נאמנות למעבידו, ובד״ר 
אין הוא מחליף את מקום־עבודתו עד יציאתו לגימלאות. 
מקובלת בי׳ הפגנת הלויאליות ע״י נשיאת סמל-החברה על 
דש־הבגד. לויאליות זו היא מסימגי־ההכר של הכלכלה היא- 
פאנית, והיא מצויה בכל רמות הייצור והמנהל- הן כלפי 
המפעל המעסיק והן כלפי המדינות נוסף על שכר־העבודה 
הרגיל מוענקים בונוסים בגובה של כמה חדשי-משכורת, 
והחברה מספקת גם דיור, חינוך לילדים וארוחות זולות! 
השכר מבוסס במידה רבה על הוותק במפעל ותלוי גם בהשכ¬ 
לתו של העובד. ההשכלה היא גם גודם חשוב בסיכויי ההת¬ 
קבלות לעבודה, ומכאן הלהיטות הרבה של היאפאנים ללימו¬ 
דים גבוהים באוניברסיטות בעלות יוקרה. 


מדדים עיקריים להתפתחות הכלכלה 
היאפאנית, 1954 — 1967 
( 1960 = 100 ) 


מדד 

המחירים 

לצרכן 

מדד 

היצוא 

מדד 

הייצור 

התעשייתי 

אוכלומיה 

(במיליון 

נסש) 

השנה 

93.7 

39.2 

44.1 

88.2 

1954 

95.9 

68.5 

67.9 

90.9 

1957 

100,0 

100.0 

100.0 

93.4 

1960 

121.0 

143.5 

142.1 

96.2 

1963 

147.6 

278.1 

234.7 

100.2 

1967 


אע״פ שי׳ היא מדינה שכלכלתה מבוססת על מכאניזם- 
השוק, קיימת בה מידה רבה של תיכנון ממשלתי. 
ע״י מדיניות של פיקוחים, רשיונות והטבות מצד משרדי־ 
הממשלה ובעזרת תכניות של הרשות לתיכנון כלכלי מכוונת 
הממשלה את ההתפתחות הכלכלית. בעיקר בעשה שימוש 
נרחב במדיניות המונטארית ע״י הבאנק של י׳. הקשרים 
ההדוקים בין חברות־הענק לבין משרדי-הממשלה — המת¬ 
בטאים, למשל, במעבר פקיז־י־ממשלה בכירים לתפקידי 
מינהל בחברות לאחר פרישתם מהשירות הציבורי — מקי¬ 
לים על הגשמת מדיניות הממשלה. בשנים האחרונות מעודדת 
הממשלה מיזוג של חברות, תהליך המאפשר הקטנת יציאות־ 
הייצור והגדלת בושר־התהרות של המדינה בשוקי העולם. 

בוהה המכוון והמתכנן של הממשלה מתבטא בעובדה, 
שהתקציב הממשלתי מגיע ל 34% מההכנסה הלאומית 
( 1966 ). מכלל ההכנסות מתכסים 24% ע״י מם-הכבםה, 24% 


ע״י מסי־חברות, 15% ע״י מסים עקיפים ומכס ו 37% ממקד 
רות אחרים. בצד של ההוצאות בולטת העובדה שסעיף 
הבטחון קטן־יחסית — 8% , ואילו ההוצאה לשימור הקרקע 
ולפיתוח גדולה — 19% ; ביטוח סוציאלי — 17% , חינוך 
ותרבות — 12% , פיתוח תעשייתי — 9% , סעיפים אחרים — 
35% ( 1967 ). 

מדד-המחירים לצרכן, שעלה במהירות לאחר המלחמה 
(מחירי 1949 היו גבוהים פי 240 ממחירי • 36 — 1934 ), יוצב 
במחצית השניה של שנות ה 50 ! מ 1960 ואילו שוב החלה 
עליה ניכרת. המדד עלה ב 11% בלבד בין 1954 ל 1960 , 
וב 42% בין 1960 ל 1966 . עליח זו במחירים משמשת אות- 
אזהרה לגבי המשך הצמיחה הכלכלית בקצב מהיר מדי. 

ם ח ר ־ ה ח ו ץ אוזן בשנים הראשונות אחרי מלה״ע 11 
בעזרת סיוע־חוץ ניכר מאה״ב, ואח״ב. עם פרוץ מלחמת- 
קוראה, ע״י הזמנות של צבא אה״ב. העלאת איכותן של 
סחורות־היצוא ומדעיות השיווק המבוצעת ע״י חברות־מסחר 
יעילות ובעידוד ממשלתי הצליחו להחדיר את התוצרת היא- 
פאגיה לשוקי־העולם. המאזן המסחרי הפך חיובי לראשונה 
ב 1965 . ערך היצוא עלה מ 2 מיליארד דולר ב 1955 ל 13 מיל¬ 
יארד ב 1968 . הרכב היצוא ( 1966 ): מכונות— 33.9% , מתכות 
ומוצרי־מתכת — 18.2% , טכסטיל — 18.0% , כימיקאלים — 
6.8% , מזון — 3.9% , שונות 19.2% . מוצרי־היצוא העיקריים 
הם: בחל ופלדה, ספינות, בגדים ובדי־כותנה, מכשירי-ראדיו 
וציוד אופטי. הרכב היבוא: דלק — 18.9% , חמרי-גלם — 
40.9% , מוצרי־מזון — 17.6% ומוצרים מעובדים — 2245% . 
מוצרי־היבוא העיקריים הם: נפט גלמי, עץ, בצר־בחל, 
כותנה וצמר. יעד היצוא ( 1966 ): אה״ב — 29% , ארצות 
מערב־אירופה — 13% , מזרחה ודרום־מזדחה של אסיה — 
26% , המזרח־התיכון — 4% , אפריקה — 7% , מזרח-אירופה 
וסין — 6% כל אחת, מרכזה ודרומה של אמריקה — 5% , 
אוקיאניה — 4% . מקור היבוא: צפון־-אמריקה — 33% , 
מזרחה ודרום־מזדחה של אסיה — 17% , המזרח התיכון — 
13% , מערב־אירופה — 9% , אוסטראליה — 7% , אתרים — 
21% . הממשלה נקטה במדיניות של פיקוח חמור על איכות 
היצוא לתיקון השם הרע שיצא לחלק מן התוצרת היאפאניח 
בתקופה שלפני מלה״ע 11 . מ 1962 ואילך ביצעה י׳ ליבראלי- 
זאציה בסחר־החוץ: בוטלו רוב הגבלות היבוא, והתעשיה 
המקומית נחשפה לתחרות! 19651 הוחל גם בהתרת ההגב¬ 
לות על השקעות זרות. הודות למדיניות מונטארית מתאימה 





95 


ימן, כלכלח, לעוון וכתב 


96 


הצליחה י׳ להימנע מיצירת גדעון בהאזדהחשלופים; אעפ״כ 
נראה סחר־החוץ כאחת המגבלות העיקריות להמשך הצמיחה 

בקצב-הגידול הנוכחי. 

י׳ מעניקה סיוע כלכלי לארצות מערמותפיתוח, 
נוסף על פיצויי־מלחסה שהיא משלמת לבורמה, לאינדונזיה, 
לפיליפינים, לקוראה הדרומית ולתאילנד. סכום הסיוע 
855 וההשקעות הפרטיות של יאפאנים נחדל הגיע ב 1967 ל 
מיליון דולר — כ 0.9% סן ההכנסה הלאומית. — רזרוות 
1957 הזהב ומטבע-החוץ של י׳ גדלו מ 828 מיליון דולר'ב 

.1967 ל 2,030 מיליון ב 
המטבע: ין; 360 ץ = 1 דולר של אה״ב. 

ח. ד,לסדין, י׳ וישראל, קוי דמיה ושוני (רבעון לכלניה׳ 

). 8. 0011*0, / '1 ¥.<■07)0^ !07 ■ע>י׳ 8 ה x1 ט״ז, 62 }, תשכ׳ט ן 

£660711(706(1071, 1949; 1<1,7"^* 51011 0714,£607107)116 £71167- 
£7116 00 £0071077116 116 ' 7 , 006 זמ*)* 60 , 541 ז^ו ; 1965 ,./ ווו ■ 
!76!0 - £660 £6011077116 !'./ ,□* 1411 . 0 0 ; 1954 ,./ /ס 7716711 ק 
1962 /ס ) 7/1 0107 £6071077116 3/1071 4 ,. 18 , 1958 ,זל׳*׳ז *; 

<6 , !■'1 £0071077116 £7(70771107), 1965; 71601 ) £0 ,ץאל 0$0¥5 א .א 
£07771061071 171 / , 1868-1940, 1961; 06.00, £6071077116 3117■ 

06 ; 1966 , 7071 ) 0 / 411 66071077116 '£ , 211 ** 60 ) 31 ! 1964 , 1 , 1 ץ 
1966 171 07010111 £6071077116 7007 ) £01 ,(. 6 *) גי<ותז 140 א ; 

5. 8 1 ,ז 8£ וז 16 >ג 0 ז x401(7101 0110111771 171 /., 1966; 11,1 ^ 0 ,יד 
(*8,), 4^7160110701 060610(77)16711 171 34046771 / , )966; 

,* 01015 ם 0 :*£ * 111 ) 31171 £11671 86 ' 7 ,* 3 ־ 1 * 13 •? •א 

,ח 3 ו; 3 { ,^, 41131 • ח 18 *ח 0 ") }ס { 4101511 ? ; 1967 ,( 6457/8 .סא 

•) £60710771 1071616 ) 0 / 16, 7/16 ; 1967 , 1 ( 040 " 7 £716011076 4 1 ' [ 

171 1 ) 0116 ? 16 ( £6071077 , 0013 ] 013 ¥3 .א , 1968 , £601670 171 
/ 71117111 ) 0 1714011716116 016 , 21011 * 431 ? .[ ; 1968 £6111-9/07 

,□־ 1 ^* 6 ^ . 0 .[ ; 1969 ,( 9 .סא , 6 ו £16£ . 1 * £1 3131 ) . 5 ./ 

,( 3 .סא , 222 ,.־ז*חז\ 1 .* 5 ) ./ )ס 070101/1 £6071071116 7/16 
. 80 ) ׳ 7/7 3 > £717711 186 /ס £0714 ,(, 6 ־) ץז* 1 ג^י •א ; 1970 

. 1970 ,( 5 .סא . 6 .. 1 | 

מ. ב. 

לשון. — הלשון היאפאנית (י—ת) מדוברת 
בפיהם של כ 100 מיליון תושבי י׳ וב!/ 1 מיליון מהגרים 
יאפאביים בהאוואיי, בחוף המערבי של אה״ב ובדרדס־ 
אמריקה. 

י-ת נראית כחטיבה לשונית לעצמה, שלא ניתן לשייכה 
בבירור לאחת ממשסחות־הלשונות העיקריות בעולם (ע״ע 
בלשנות. עם׳ 982-979 ). יש מייחסים לה קשר רופף למשפחת 
הלשונות האלטאיות (ע״ע אורל-אלטאיות, לשונות); ככל 
הלשונות האלו׳ גם הי-ת מושתתת על אגלוסינציה (ע״ע; 
וע״ע בלשנוא עמ׳ 987 ). 

תכונותיה האפייניות של הי-ת בח¬ 
י מיג ו. ה ן יה. במערכת התנועות מובחנים 5 גונים 
( 1,6, 3, 0,11 ) ושתי מידות־אורך ( 3:3 וכר׳) * וכן מובחנות 
תנועות בעלות אקדמתא חיכית ( 3 ץ, 6 ץ וכר) או ששתית 
( 3 ׳*־, 6 * 0 וכר) מתנועות חסרות אקדמתא כזאת. במערכת 
העיצורים (כ 20 ) ניכר במיתה* חוסר ניגוד מהותי(ע״ע 
בלשנות׳ עכר 973 ) בין קוליים ואטומים, ובולט הניגוד בין 
מחונבכיס ( 2 2 ובד׳) ולא־מחתכבים (אל, 5 ובד׳}. אין בי^ת 
צרורו ודעיצורים, כלר — אחרי עיצור באה תמיד תנועה; 
אלא שמצדים עיצורים ארוכים "כפולים". 

הטעם בי׳ הוא מוסיקאלי (אקצנט של גובה־הטץ). 
בדיבור התקין (ר׳ להלן) מובחנות 4 רמות של גובה־חקול: 
גבוה, בינוני, גבוה־ניטראלי ונמוך. למשל: §^ 1 אל(בשב 3 ׳* 
אקצנט עולה), פירושה: ,אשר לנשמה׳; 3 ^ 1 אל (כש. 3 ״ו 
מוטעמת באקצנט יורד, גבוה-ניטראליאונמוך), פירושה: 
,אשר לעץ׳. 

מורפולוגיה ותחביר. שמוודעצם,כינוייםושמות־ 
המספר אינם נוטים. היחסים התחביריים הנוגעים לשמוח 
מובעים ב 3 דרכים אפשריות: 


א) ע״י מליות (פרטיקולות), בגון: 

1100 סס סבםס^סאל ,(ה)ססר(ים) של (ה)ילד(ה), או 
(ה)ילד(״ם)(ות)׳; 

ס! 01 0 מ 101 > 0 אל ,להגיד לילד; 

01110 ס 10 ם 10 > 0 אל ,לראות (את ה״) ילד , ; 

ב) ע״י סופית ([ 1 ] אל = המאפיינת שם־לוואי, כלר הקנה 
לו מעמדשם־תואר): 1 11303 (אל) 031 אל 0 ! 0 ,פרח( 11303 ) יפה , ; 

ג) ע״י סדר המלים: הנושא קודם לנשוא, אך יכול לחיות 
(בהיותו גם נושא־תוכן) מסומן ע״י המלית 3 * : ( 3 ^) 1 ־ 101 
סלסז,הציפור עפה׳. 

מלות-בשוא (המקבילות לפעלים ולשמות-תואר 
שלנו) נוטות לטי אספקט ולפי דרך(כעין אקטיוום־פאסיוום), 
אך לא לפי גוף חמן. למשל: הצורה 3110 ! היא צורח־נשוא 
להבעת מושג האכלה, והצירוף סלס ״ 10 מייחם ,אכל׳ 
כנשוא ל־״סז בלי סיסץ מספר חסן; לפיכך,הציפוד (הציס־ 
רים) אוכלת (ויח)/,הציפור אכלה׳, ,הציפרים אכלר, ,הציפור 
חאכל׳, ,הציפרים תאכלנה , — כלם מבוטאים ע״י הצירוף 
הזה. המלית הסופית סד מעניקה לסלת־נשוא מעמד־לוואי, 
1011 1311010 ; לפיכך מובניו של הצירוף הזה — ,הציפור 
האוכלת/ ,הציסרים האוכלות׳, ,הציפור שאכלה/ ,הציפרים 
שאכלו/ ,הציפור שתאכל/ .הצ״פרים שתאכלנה/ וגם ,הצי¬ 
פור (או הציפרים) הנאכלת (או הנאכלות), שנאכלה (או 
שנאכלו), שתאכל (או שתאכלנה)/ 

לחלקי־דיבר בלחי־נוטים מתוספות בי^ת פוסספוזיציות 
(אחרי השורש או הגזע) [הכתובות, בדרך־כלל, בנבדל משם- 
העצם], המציינות את היחסים התחביריים במשפט. פוסט- 
פחיציות כגון סס׳ 83 , ס, 6 , 3 אל, שס וכר ממלאות תפקיד 
הדומה לזה של סיומי-יחסות (ע״ע דקדוק, עם׳ 994 ) לשם 
הבעת מעמדי־תיאור שתים. 

קיימת מערכת של גזעים מורכבים (או גזורים) 
לפעלים ולשמות-תואר. למשל: ע״י צירוף הסיומת 1 אל־ לגזע 
של פועל אפשר להביע את זמן עבר; צירוף הסיומת 20 - 
לצורת האיספרסקטיווי (ע״ע דקמק, עט׳ 995 ) מציין את 
שלילת הפעולה; הסיומת סי- יוצרת את הסביל; צירוף 
הסופית 5101010 לצורת האימפרפקטיווי הופכת את הפועל 
לקאוזאטיווי (לביטוי הגרימה), כגון: 3 אל 0 ץ ,הלך/ - 3 אל 0 < 
נ 1 ' 1 ב 51011 ,לגרום לכך שמישהו ילד; ועוד כאלה. 

סדר המלים במשפט מאופיין בקריסת היסוד 
המצמצם(המגדיר, 617010305 ) 6 (*) ליסרד המצומצם(המוגדר, 
ו 1103100 זד 1 ש 1 ש 1 >). לכן:( 1 ) הלוואי קודם לשם־העצם המוגדר: 
1113113 אל 3 אל 3 ,אדום סרח , (= סרח אדום); 3 ׳! 39 אל 03831010 
,הזורם הנהר׳ (=־ הנהר הזורם). ( 2 ) הנושא הדקדוקי קודם 
לצורה הנשואית: 0 * 0 151 ,אבן נופלת/ ( 3 ) תואר-הפועל 
קודם לפועל או שם־תואר: 03831010 ג 1 אל 3 ץ 3113 ׳\! 3 אל,הבהר 
במהירות זורם , ; 3 ׳ 30 אל 03831010 ס אל 3 ץ 113 ,במהירות 
אשר־זודם הנהר׳; 038316 1 אל 3 ץ 113 13 ) 11303113 ,זרימה 
מהירה מאד׳. ( 4 ) המושא קודם לנשוא: 0110 ! (ס) 11303 
,לראות טרח׳ (מילולית ,סרח לראות׳). סדר המלים הטבעי 
במשפט "פעולה־יוצאת" הוא, איסוא, נושא—מושא—צורה 
נשואית: 

ב 1 !םז ס 0620011 83 סאלשס 

תופסים (ר׳ לעיל) עכברים (ר׳ לעיל) חתולים 

"ל ש ו ן מ ב ו ב ד ת". אחת התכונות המאפיינות את הלשון 
הי-ת היא מערכת מישורי־דיבור, הנקראת לפעמים "לשון 



97 


יפן, לשון ופתה, ססרומ 


98 


מנומסת״ ( 0 *! 6 אל): סדרה של קטגוריות מחייבות, הפועלות 
לאורך שני צירים עיקריים—האחד בפניה למישהו והשני 
במסירת דברים, רבד זה מבוצע ע״י סדרה של ברירה סיגנר 
נית, המוגדרת ע׳יי יחסו של הדובר לאיש שהוא פתה אליו. 
למשל: לגבי הפועל,כתב' קיימים מישורים סיגנוניים 
אחדים של צורה נימוסית — גתבמ 11 ! 15:3111 -^ ! 1 ־ 315.15111 ^ 0-1 , 
ג 1 ז 6 מ 3113 ! 3511,1 * 13501 ^ 0-1 , הבל לפי דרגת האנשים המכוב* 
דים או הזרים. צורנים המציינים את "רמת-הנימוס" הם 
בעלי אופי של פעלי־עזר המצטמדים אל בסיסי פעלי-היסוד. 

תכונה מיוחדת אחרת של הי׳־ת — ההבדל בדרכי-ההבעה 
בין הלשון שבפי ה ג ב ר י ם לבק זו שבפי הנשים. הבדלים 
אלה מקודם בתקופה קדומה, כשנתקבל בי׳ הכתב הסיני, 
ויחד עמו נקלטו בלשון הגברים, בעלי מגעי־חוץ, מלים 
סיביות. גם האופי המרוכז, הישר והגלוי יותר של המשפט 
הסיני נתקבל על הגברים. הנשים יושבות־הבית הוסיפו 
להשתמש יותר בתיבות־לשון מקוריות, ובשהתפתח כתב 
"קאנה" (ר׳ להלן) השתמשו ב״היראגאנה" כדי להימנע 
משימוש במלים סיניות. בין הלשון "הגברית" והלשון "הנ¬ 
שית* יש הבדלים הן באוצר-המלים, הן בהעדפת צורות 
מורפולוגיות מיוחדות; הדיבור הנשיי רך ועדיך יותר ורגשי 
יותר ע״י שימוש בפוסטפוזיציות ומלות־קריאה, והוא מנומס 
יותר ע״י שימוש בתחיליות ובביסוייים של "לשוך מכובדת" 
<ר׳ לעיל). לפנים היו הבדלים אלה "תקניים" לגברים ול¬ 
נשים? בזמן האחרון הם מיסשטשים בעקבות מתן שיווי- 
זכויות לאשה היאפאנית. 

אוצר־המלים של הי^־ת כולל, נוסף על מלים יאפא- 
ניות מקוריות (שהן — אחלי — ממוצא אלטאי [ר׳ לעיל]), 
שאילות רבות: מק 1 ךאנית-בינונית בתקופה קדומה ומסינית 
במאוחד יותר ? הסינית השפיעה במיוחד על העשרתה והת¬ 
פתחותה של הלשון הי-־ת. שאילות סיניות אלו הסתגלו 
למערכת ההגיה והתחביר היאפאניות והפכו לנכסי צאן- 
ברזל של הסלון היאפאני. הידושי־מלים יאפאניים רבים 
נגזרד מחידושי-מלים ומשדשים סיניים, ויש שחידושים 
יאסאניים אלה הושאלו חזרה לסינית. למשל: המלה הסינית 
1111112 ־ 110 — שמשמעותה בלשון הקלאסית ,שינוי שושלת׳ 
— נתקבלה בי׳, ובזמן המודרני היא משמשת (בהשפעת לשו¬ 
נות המערב) במשמעות "מהפכה"׳ ומשמעות יאפאנית זו 
נתקבלה בסינית המודרנית• דרישות המדע החדש והטכנו¬ 
לוגיה חביאו מאות ואלפי שאילות חדשות לאוצר־המלים 
היאפאני מן הסינית החדישה וכן מלשונות אירופיות שונות. 

הי־־ת מפולגת לניבים מרובים לפי דיפרנציאציה 
גאוגראפית־רגיונאלית. קיימים 3 דיאלקטים ראשיים: של 
סזרח-י׳, של מערג־י׳ ושל קיושו. לפנים שימש כלשה תקנית 
הניב של קלטו(דיאלקט מערבי) < מאז הרפורמה של מיג׳י 
והנהגת חעוו־חובד. כללי בתקופה החדשה מתהווית לשון 
תקנית וספרותית אחידה המבוססת על הניב של טוקיו 
(השייך לדיאלקט המזרחי)! תהליך זה הומרץ במידה רבה 
בהשפעתם של אמצעי-ד,תקשורת המודרניים. 

הכתב היאפאני מבוסס כולו על הכתב הסיני, עם התא¬ 
מות שונות לאפיה של הי-ת הכתב היאפאני, המכונה "קאנה" 
(= "שמות מושאלים") דיוא פונטי־הברתי: הסימנים הסי¬ 
ניים — שהם במקודם אידיאוגראמות—הפכו לציוני תנועות 
או צירופים של תנועה ועיצור. מן הכתב הסיני המושאל 
התפתחו שני טיפוסים של קאנה: א) ״היראגאנה״ — כתב 


; רצוף, המבוסס על כתב קורסידר של הפונוגראמים הסיניים 
ב) ״קאטאקאנה* — כתב מרובע, המבוסס על קיצורים או 
חלקים של פונוגראמים סיניים. בהיראגאנה השתמשו תחילה 
לכתיבת שירה, מכתבים פרטיים ויומנים ולמטרות חילוניות! 
ההא נחשב כ״כתב־נשים", כי הגברים היו כותבים סינית. 
קאטאקאנה היה תחילה כתב היאראטי־ מקתר, ששימש 
לרישום תיבות פונטיות בטכסטים דתיים של כיתות בודהיס¬ 
טיות מסויימות. שני טיפוסי הכתב קיימים עד ימינו: קאטא־ 
קאנה משמש לסימון מלים ממוצא זר ושמות זרים, ואילו 
בהיראגאנה, בצירוף אותיות סיניות, כותבים טכסטים יאפא־ 

ניים חדשים, 

אולם נוסף על קאנה משתמשים גם בסימנים אידיאו־ 
גראפיים, ממוצא סיני או מקוריים, דבר המגדיל את העיר־ 
2 סימנים x 100 בוביה בשטח הכתב. כיזם מצדים בשימוש כ 
אידיאוגראפיים. אע״ס שכל המלים היאפאניות ניתנות להי¬ 
כתב בקאנדי, מעדיפים להשתמש בסימנים האידיאוגראפיים 
לסימון שמות־עצם, כינדים, שמות־חואד, תארי-פועל ומלות- 
יחם, משום שהשימוש בסימנים אלה מוסיף לדיוק המשפט 

ולהבהרת משמעותו. 

במגמה לפשט את הכתב, החלו להעדיף את ההיראגאנה 
כשיטת-לימוד בבתה״ס היסודיים, ודק לאחר שהילדים סיגלו 
לעצמם שיסה זו מלמדים אותם גם את הקאטאקאנה. מצד 
שני נעשו נסיתות לצמצם את מספר הסימנים הסיגיים האי- 
דיאוגראפיים. ועדה ממשלתית דימליצה ב 1946 להגביל את 
הסימנים הסיניים עד ל 1,850 , ומהם יילמדו בבתה״ם היסר 
דיים 881 בלבד. נסיונות אלה נשאו פרי < אולם סילוק הסימ¬ 
נים הסיניים עשד להביא לכך, שהספרות מלפני 50 שגה, 
הכתובה בסימנים אלה, תהיה בלתי מובנת לדוד הצעיר. 
ב 50 השנים האחרונות — וביחוד אחרי מלה״ע 11 — נעשו 
גם נסיונות להכניס לשימוש את האלפבית הלאסיני לסימון 
הברות, אולם נסידנות אלה גרמו לשעדים ולשיבושים 
כאלה, שמידת הצלחתם עדיין מוטלת בספק רב. 

וע״ע כתב. 

1913 ,) 1 ( 1505 ) 3 . 1 ) 0 ) . 4 51£ > 51 ק 55 ( 1 . 4 ,<({[ ,־ 260110 .זו .£ ; 

0. 8. 54050111, 451 1115101 ; 1928 ,) 5 ) 1051 ) 0 ( / 0 05051155105 .׳ 

0 ; 1937 , 1 ( 1115 ( 1705155 .<} 0 ן-. 1 ( 4155 5 ) 01-055 ־ גז 11011 א -א . 

810011 — £ 11. 5?011 , 1945 , 1-11 ,) 1 ) 11111 ) 1 >[ 1 ד 5 \ 5 $0 1 יז* 1 זזי . 

1142116041161 , ^05(1/101011( 415 (0(10115115 5004(511(, 1 - 11 , 

1951 ; 1(1., 1956 , 1 . 550/1.1:55 ! 511/11155111011 10 ) 4 5 ), £15 51 ס ; 

5. 01511051 . 1 ) 1 >(־ £51%1 15 )(( 5 ( 155110 ^ 111 )(? , (. 68 ) 511£11414 ) 4 א - 

<0 1954 , 1-147 ,. 5 ( 11 ) 11011 ? ) 1 ( 1011155 ) 0 [ ,) 01 ס 6 ׳וו ס , 1954 ,<ר - 

1959 , 8. £611110, 4(15155 4. (0(1011 050111111015^, 1959 ; 

1505/1 ) 51 ^ 071 ^ 1/111 . 1051 ) 0 ) . 4 111 ^ 151555 ( 55 ( £511 , 111052061 •א (, 

1961*; 1. 1 ( 1 (ס 051£1515 •) 11 ) 0 )? ) 5 ) 1011 ) 0 ( ) 1 ( 7 , 511 ) 0014 א ( 

?(0(11( 0514 111( £051^550^(, 1967; 0. \ 641061 7/1 ,־ ( 

)0(101X5( 7051£1<0%(, 1967. 

אי. ק. - ר. 41 ס. 

ספרות. את תולדותיה של ספרות-י' (ס״י) — שבה 
נכללת גם ספרות בלשון הסינית שנכתבה בידי יאפאנים 
(ספרות ק א מ ב ו ן) — אפשר לחלק, לפי חלוקה היסטורית־ 
גאוגראפית, לתקופות המכונות ע״ש בירת-י׳ באותה תקופה, 
ומ 1868 ואילך — ע״ש תקופות שלטונם של הקיסרים שמאז 
ועד היום. הספרות של כל אחת מן התקופות הללו משמשת 
ביטוי לרקע חברתי ולאווירה תרבותית, שהם אפייניים לאו¬ 
תה תקופה. 

התקופה העתיקה (עד 784 ). במשך רובה של תקר 
פה זו היה מקומה של עיר-הבירד, במחוז יאמאסו, ובמיוחד 
בעיר נארה( 710 — 784 ). בתקופה זו הועלו על הפתב היצירות 



99 


יפן, ספרווז 


100 


הקלאסיות העיקריות של ס״י, מהן יצירות מתקופה קדומה, 
שעל מסיבות התהוותן לא ידוע לנו מאומה ושנמסרו בעל־ 
פה דורות רביע סתקופת־נארה ואילך התקיימו ספחת־ 
שבעל־פה וספרות־שבכתב בצוותא. מבחינת סוגיה ניתן 
להבחין בה ספרות אפית וספרות לירית 1 כמו־כן כבר היה 
קיים תיאסרון פרימיטיווי, שבו עדיין לא חלה הפרדה בין 
מחול, מוסיקה ודיקלום. 

״דברי הימים הקדומים״ (קוג׳יקי! 712 ) ו״כח׳ניקד. 

של י׳״ (ניהונגי או ניהון שוקי! 720 ) הם הספרים 
היאפאניים הראשונים שנשתמרו. נכללו בהם בעיקר יסודות 
אפיים (כגת מיתולוגיה, היסטוריה, אגדה וסיפורים), אך 
גם שירים ליריים. לעומת־זאת מכיל "קובץ רבבות העלים" 
(מ א נ י ו ש ו ן לערך 760 ) בעיקר שירים ליריים, מיצירותי¬ 
הם של משוררים שנודעו בשם, כגת קאקינומוטו־נו היטומא- 
רו, יאמאבה־נו אקאהיטו, ועוד. לס״י העתיקה שייכים גם 
תפילות טקסיות (נוריטו) ו״צווי־מלכות" (סב מיו), וכר. 
הספרות של תקופה זו נכתבה כולה בסימנים , סיניים (קאנ־ 
ג׳י), ולפרקים אף בסיגנון סיני. 

התקופה הקדם־ביניימית ( 785 — 1155 ). בתקר 
פה זו היתד, היאן־קיו(היא קיוטו) עיר־הבירה. חלק מסמים 
מספרות התקופה עדיין נכתב בסיגנת הסיני, אבל בינתיים 
כבר הומצאו 2 הטיפוסים של כתב־קאנה (ר׳ לעיל, עמ ׳ 97/8 ), 
והספרות שכתב-היראגאנה משמש לה אמצעי-ביטוי שייכת 
לתקופה זו. בתקופה הנדונה קמה שורה של נ ש י ם סופרות, 
בעיקר גבירות־חצר משכילות, שבלטו בכשרונך. אפייניים 
ליצירות התקופה ההיא התפתחות החוש האסתטי, השאיפה 
ליופי, החן והנועם (אווארה), כביטוי לאפיה האריסטו־ 
קראטי והחצרני המובהק של ספרות זו ולחלקן הרב של 
נשים בקביעת צביונה, וכן להשפעתה של הבירה קיוטו, 
שהיתה מפורסמת ביפיה ובהדר-הטבע של סביבתה. ספרות 
התקופה כללה גם את הסוגים הספרותיים שנמסרו בע״ם, 
כגוץ זמר ואגדה, אבל יצירתה הראשית היא ספרות־שבכתב, 
שאישיותם ומקוריותם של יוצריה החלו להטביע עליה את 
חותמן. מבחינת המבנה מצויות בתקופה זו הצורות של 
שירה, סיפור, יומן ומסה, הבחינו בץ סוגים שתים של שירים, 
ובראשית התקופה נכתבו שירים רבים מטיפוס קאנג׳י 
(שירים בסינית)! אולם הזרם הספרותי הראשי היה מיוצג 
ע״י האנתולוגיות של שירים יאפאניים קצרים (ואקה), 
שנערכו בפקודת הקיסרים! בראשן — קוקין [אקאשו 
(או בקיצור: ק ו קי נ ש ו), אנתולוגיה שנערכה ע״י קי־נו 
צ ודא יו ק י ואחרים בפקודת הקיסר ךאיג 1 ( 897 — 930 ), 
קבצים אלה נועדו להחיות את השירה היאפאנית הלאומית, 
כמשקל־נגד לקאנג׳י. — בגלל טיבה של הלשון הי-ת, 
התבססה השירה על מניין ההברות, וסוגים שונים של 
השידה נבדלים זה מזה במספר ההברות הכלול בשיר. 
הצורה הראשית בשידה זו היתה ם א נ ק ה—שיר קצר מורכב 
משני בתים: בבית הראשון 3 שורות — 5 , 7 ו 5 הברות, 
ובבית השני 2 שורות — 7 הברות כל אחת! בסך־הכל 
31 הברות מספר השירים הארוכים (צ׳ 1 קה) באנתולוגיות 
אלו היה קטן. סיגנון השירים הוא אלגאנטי, וממחבריהם ידר 
עים— נוסף על העורד — אריהארה־נו נאריהירה, 
הסופרת או׳גו־נו קומאצ׳י ואחרים. אחרי ק וקינשו 
נערכו בפקודת הקיסרים כ 20 אנתולוגיות נוספות — 

גוסנשו, שואישו, גושואישו, קיניושו, ועוד. 

* 


בינתיים חלו שינויים בטיגנון הסיוטי ובתוכן השירים, וב¬ 
שירי קיניושו, למשל, ניכרת נטיה לשירה תיאורית ולציורי- 
טבע. 

בפרוזה נכתבו אגדות, סיפורית רומאנים־מן־ההווי ורד 
מאנים היסטוריים (ספרות מונוגאטארי), וכן יומנים 
וספרי־זכרונות באיסה מונוגאסארי מרובים גם 
השירית בטאקטורי מונוגאטארי בולט היסוד הסי¬ 
פורי. סוגים שונים של המונוגאטארי התמזגו, לפשל, ביצי¬ 
רתה של הסופרת מוראסאקי שיקיבו, גבירת־חצר 
אצילה—הרומאן גג ג׳ י מונוגאטארי(כנראה מראשית 
המאה ה 11 ). זהו'סיפור רב־ממדים שבמרכזו עומד הנסיך 
גנג׳י, דון חואן יאפאני! הרומאן מתאר את חיי האריסטו- 
קראטיה של תקופת היאן, מצייר בקווים דקים את טיפזסיו, 
מנתח תוך הבנה פסיכולוגית עמוקה את הנפשות הפועלות, 
ומהווה בכללותו יצירה גדולה׳ שיסודות אידיאליסטיים ורא- 
ליסטיים ממוזגים בה. 

נושאי המונוגאטארי היו מגוונים, והם פללו, בין השאר, 
אספי סיפורים קצרים, סיפורים היסטוריית אגדות־פלאים 
וכדומה. 

תיאורי חייהן של נשים מתקופת היאך באו לידי בימוי 
אינטימי ביומנים ובמסות. מאקורה נו סושי ("רשי¬ 
מות מתחת לכר") של הסופרת ם י ש ונא גון, בת־זמנה 
של הגברת מוראסאקי, מצטיינות בחריפות עסה של המח¬ 
ברת ובמקודיות הסתכלותה. ק א ג ר ו נו ניקי("יומן בן- 
חלוף"), פרי־עטה של "אשת קאנאיאה", מתאר תיאור ריאלי¬ 
סטי את הנישואין הלא-מאושרים של אשת־חצר. בתקופה 
שבה זילזלו הגברים בלשון עמם כאמצעי ספרותי וכתבו 
כל דבר בעל חשיבות בסינית (שתפקידה היה דומה לתפקיד 
הלאטינית באירופה של יה״ב), היו אלה הנשים שהרימו את 
קרנה של ספרות עמן. 

ימי-הביניים ( 1156 ^ 1603 )■ צביונה של ס״ינשתנה 
עם ירידת ערכה המדיני של חצר־הקיסר ועלייתו של המעמד 
הצבאי, שתפס את השלטון. לצידו של המשטר הפאודאלי- 
צבאי בחיי המדינה, שהצמיח ספרות של לוחמים, סרח הבוד¬ 
היזם בחיי הרוח, ונזירים בודהיסטיים היו מטובי יוצרי- 
הספרות בתקופה ההיא. הספרות הבודהיסטית שאפה לסמ¬ 
ליות, למיזוגם של יסודות השקט והשלווה עם סיגגון נמלץ 
ויחד עם זד, — צנוע. ספרות זו ספוגה יופי מטאפיסי מיוחד, 
ולעומתה מבליטה ספרות הלוחמים את היופי שבגבורה, 
בנאמנות ובכבוד, 

הצורות הספרותיות בתקופה זו הן שירה וסיפורת, יומנים 
ומסות, וכן ספרות תיאטרונית חדשה, שטיסוסיה העיקריים 
הם — נ ו (מחזה לירי) וקיוגן (פארסה) (ע״ע דרמה, עט׳ 
183 ). בשירה הוסיפו להופיע יצירות קאנג׳י(בסינית) במספר 
רב, אם־כי סוגי השירה העיקריים היו ו א ק ה (ד׳ לעיל) 
ורנגה (ר׳ להלן). באנתולוגיה שין קוקינשו, שנערכה 
בראשית התקופה, נמצאים שירים קצרים מסוגי ואקה בסיגנון 
אמנותי מורכב, שמצטיינים בפאר ציורי, מאת המשוררים 
פוג׳יווארה־נו שונזי, פוג׳יווארה־נן' איטאקה ואחרים. שיריו 
של הנזיר סאיגיו ( 1118 — 1190 ) הם מסוג אחר — המשורר 
מביא בהם לידי ביטוי את נסיונו שלו בחיים. מינאמוטדנו 
םאבטוימו ( 1192 — 1219 ) חיבר את שיריו בסיגנון מניו׳שו 
(ר׳ לעיל). סיגנוו מניושו הנאיווי וסיגנון שין קוקינשו 
האמגותי התמזגו בצורה האדמונית בסיגנון חדש. ניג׳ו 



101 


יפן, ספרות 


102 


י ושיט וטו ( 1320 — 1388 ) היה אמו הרבגד. (שרשרת 
של ואקה) והשפיע על תפוצתו של מיג פיוטי זה; אפנת 
רנגה חדרה אפילו לחיים החברתיים ודחקה את רגליה של 
שירת הוואקה. הרבגד. הופיעה תחילה בצורת "הרנגה הקצ¬ 
רה" שביתה הראשון והשני חיברו ע״י שני אנשים שונים, 
מתקופת קאמאקורה ואילך היתד. לטיפוס הנפוץ יותר 
״הרנגה הארובה׳/ שמספר בתיה הגיע ל 50 עד 100 והם 
חובת כולם מלכתחילה בבת־אחת. 

בספרות הפתזה חובת סיפורים היסטוריים וסיפורי־ 
אגדות, אך החשובים ביותר בסוג ספרותי זה היו "סיפורי 
המלחמה"; הטוב שבהם היה ה י ק ה מ ו נ ו ג א מ א ר י("מע¬ 
שיות היקה"). בתקופה זו הופיעו גם סיפותם קצתם היתעים 
בשם אוטוגיזושי, המבשתם כבר את ראשיתו של 
הסיפור המודרני. לסוג היומנים והמסות משתייכים — כמצר 
יעים ביותר — ה ו ג׳ ו ק י ("רשימות מן הבקתה") מאת 
קאמו־נו צ' 1 מי( 1154 — 1216 ) ו״צ ו ר ז ו ך ג ו ז ה" מאת קנקו 
( 1283 — 1350 ); יצירות אלו מייצגות את הטוב ביותר בספרות 
של הנזיתם הבודהיסטיים מימי־הביניים. חשיבות רבה יש 
גם ליצירות המוקדשות לפרשנות התורה הבודהיסטית. — 
המחזות היאפאניים הראשונים בעלי רמה אמבותית גבוהה 
הם הטכסט לדראמתעו בסיגגון קלאסי(י ו ג ן) ולמחזה מבדח 
(ק י ו ג ן) מן ההווי של אותם ימים. 

ימי-הביניים המאוחרים ( 1603 — 1867 )בהיסטו־ 

ריה ובספרות של י׳ הם תקופת השוגונים מבית־טוק וגאווה 
שישבו באדו (היא טוקיו). גם זו, כתקופה הקודמת, היתה 
תקופה פאודאלית מבחינת מבנה השלטון המדיני, אלא שה¬ 
כוח הכלכלי עבר מידי האצולה של בעלי־האחוזות ואנשי- 
צבא לידי העירונים העשירים. התרבות של התקופה צרחה 
מקרקע זו, וספרותה מכונה לפעמים בשם "ספרות האדם 
הפשוט". הבודהיזם התנוון, ותורת-המידות הנאו־קונפוציא- 
נית תפשה את המקום העיקרי בעיצוב אורח-החיים ובהגות 
על החיים. יחד עם זה הביא השלום הממושך במדינה להלך 
רוח של חיי תענוגות, ובעקבותיו — לפיתוח ספרות של 
בידוד גרידא. הסיגנונות הנפוצים היו: מ ו נ ו - נ ו א ו ו א ך ה 
(חן ועדינות), מורשת ספרות יה״ב; מאז וראו בורי 
("גבריות"), מורשת הספרות הקדומה; צומת שהשתלשלו 
מן חיוגן של יה״ב היו חביבות על בש 1 (ע״ע [כרד 
מילואים]) ועל חבריו, יחד עם זה התפתחו סיגנונות המבט¬ 
אים פיקחות וגנדרנות, פרי חיי החברה המצליחה בערים, 
והמעידים גם על התפתחותה של רגישות גדולה לגבי ערכים 
של יופי. 

בשירה היתד. נפוצה צורת ה ו ו א ק ה, שנציגיה החשובים 
הסקאמו־נו מאבוצ׳י( 1697 — 1769 ), קאגאווה קאגקי( 1768 — 
1843 ), ריאוקאן ( 1757 — 1831 ) ואחרים, אולם לפופולאריות 
מיוחדת זכו בקרב ההמונים שירי ״ה א י ק ו״ — שיר קצר, 
כעין מכתם, בעל 3 שורות: 5 , 7 , 5 הברות. נוסף על מא- 
טסואו באשו, שעלה על כולם בפירסומו, הצליחו ביותר ביצי¬ 
רות מסוג זה בוםוו ( 1715 — 1783 ) ואישה ( 1763 — 1828 ). 
מראשיתה של התקופה המודרנית נפוצו גם צורות-פיוט 
שעיקרן הומור וסאטירה, הספחת הסינית הוסיפה להיות 
פופולארית ביה״ב המאוחרים, ושירי קאנג׳י רבים נכתבו בי׳ 
בתקופה ההיא. 

הרומאנים של התקופה היו מטיפוסים שוני* החל 
מ ק א נ א ז ו ש י — סיפורים עממיים, ועד לסיסורים ראלי־ 


סטיים — אוקיויושי; גם מאלה וגם מאלה הופיעו 
יצירות ברמה ספרותית גבוהה. איבארה סאיקאקו ( 1642 — 
1693 ), שהחל את דרכו הספרותית כמשורר-האיקו, כתב רד 
מאנים טובים, המצטיינים בהסתכלות חדה בחיי האזרח 
הפשוט; מיצירותיו — "חייו של עגבך, "חמש נשים עוגבות", 
"המהמו הנצחי של י׳", ועוד. מאמצע התקופה ואילך הופיעו 
הרבה רומאנים מסוגים חדשים שונים; מחשובי מחבריהם: 
אואדה אקיגארי ( 1734 — 1809 ), סאנטו קיודן 
( 1761 — 1816 ), קיוקוטאי באקין (או טאקיזאווה בא- 
קין; 1767 — 1848 ), ג׳ יפנשה א יק ו ( 1766 — 1831 ) — 
ההומודיסטן הגדול, מחבר "רוכב-רגלי" (כלר: הרוכב על 
רגליו שלו עצמו). לפירסום מיוחד זכו החמאגים של א קי¬ 
נא די — "סיפוח הגשם והירח", ולן של באקין, הפודה 
שבכולם — "שמונת כלבי משפחת סאטומי". 

הסופר המפורסם ביותר בשטח הדראמה היה צ׳ י ק א מ א- 
צו מ ו ב ז א מ ו ן( 1653 — 1725 ), שכתב יצירות מהסוג הדרא- 
מתי ג׳ורורי — מחזה שעיקרו ציחף נגינת השאמיזן 
ותיאטחץ־הבובות; מיצירותיו החשובות — המחזות "הת¬ 
אבדות הנאהבים באמיג׳ימה", "חצח-הנשים בגיהינום- 
השמך, ועוד. אחריו הופיעו טאקדה איזומו ( 1688 — 1756 ) 
ואחחם, אבל כעבור זמן־מה חלה'ירידה בתיאטרון הג׳ורורי, 
והקאבוקי תפש את מקומו. סוג זה מיוצג ע״י המחזאים 
צורויה גאמבוקו( 1755 — 1829 ) ופוחקאווה מוקואמי( 1816 — 
1893 ). מחזהו של נאמבוקו "סיפורים מוזחם של יוטסויה" 
עוסק לכאורה בשדים ורוחות, אולם למעשה הוא תיאור 
ראליסטי מחיי האזרח הפשוט. 

בספרות ה״ביגיימית" תופשים מקום נכבד גם מסות ויומ¬ 
נים. דוגמה גאה לכך היא יצירתו בפרוזה של מאטסואו 
באשו — המכילה תיאורי־מסע יפים של גחל משוררי 
ההאיקו. ספרי־מסות ידועים, מפרי־עטם של מלומחם גאד 
קונפוציאגיים, הם: "שיחות בסונדאי" של מורו קיומו 
( 1658 — 1734 ) ו״ספר הירח והפרחים" של מאצודאירה רקואו. 

התקופה החדשה (מ 1868 ואילך). ספרותה המודח 
נית של י׳ ראשיתה ברסטוראציה של מיג׳י. בתקופת מיג׳י 
( 1868 — 1912 ), עם חדירתן של תרבויות אירופה ואמריקה, 
מופיעים בספרותה של י׳ יסודות חדשים שלא היו ידועים 
בה לחלוסץ לפני־כן. יש חאים בתופעה זו ססיה מספחתה 
המסרתית של י׳, כעי שהיתה קיימת מראשיתה ועד סוף 
"ימי־הביני׳ים". לאמיתדשל-דבר ביתן להכיר שגם בספרות 
החדישה מרובים היסודות שמן המסורת הקדומה, ומבחינה זו 
ניתנת הספחת המודרנית לחלוקה ל 3 זרמים: זדם שנוצר 
בהשפעתה המוחלטת של ספחת המערב; זרם הממשיך את 
המסורת היאפאגית הקחמה וספחתה העתיקה; זרם שנתגבש 
תוך מיזוג האדמוני של שבי הזרמים הקודמים. השנים שעד 
1887 היו תקופת ה ה שכלה, שבה ניצבו זו לעומת זו שתי 
התרבויות— זו של המערב וזו של י׳ המסרתית. בהשפעת 
המערב בתרה ספחת יפה, שכללה רומאביסימדיניים מקוריים 
ורומאנים מתורגמים משפות אירופיות; בתחום השירה שררה 
אותה חח בזרם שביטא את עצמו בשירים מסוג הסיגנון 
החדש ש י נ ט א י ש י — הבנויים מבתים של 8 , 10 , או 12 
שורות, בעלות 17 — 20 הברות בל אחת. ברוחה של המסורת 
הוסיפו להיכתב שירים מסוגי ואקה והאיקו, מחזות־ 
קאבוקי, ורומאבים כגון אלה של קאנאגאקי רוב ו ן, 
ואחרים. גם ביצירות אלו ניכרת השפעת התרבות המע- 



103 


יען, ספרות 


104 


רבית, אבל אופן הכתיבה ודרכי התיאור הם ברוח המסורת 
הישנה. כך, למשל, מתאר מבון בספח־ "סייו היזאקומגה" 
את פסעיו באדצות-נכד, אך למעשה אין זה אלא מעק המשכו 
של "מכב־רגלי" לג׳יפנשה איקו (ר׳ לעיל). סמוך ל 1885 
נתעוררה גישה ביקרתית בקרב אנשי הספרות החדישה בי׳. 
ספת של צובואוצ׳י שויו( 1859 — 1935 ) "עיקרו של הרומאן" 
( 1885 ) שם את הדגש על הצוח* בראליזם כדי להביא לידי 
רפורמה בספתת במה ספר זה הופיעו הממאנים הראליס־ 
סיים של פוטאבאטי שימי ( 1862 — 1909 )—שהושפע מן 
הספרות הדוסית אוזאקי קויו ( 1867 — 1903 ) ומאסאוקה 
שיקי ( 1867 — 1902 )< זה האחרון קבע, שהציוד לפי החיים 
חייב לשמש כעיקמן יסודי גם בשירי האיקו וסאגקה, וצו־ 
בואוצ׳י שויו אף ניסה להחדיר ראליזם למחזה ההיסטורי 
בתיאסחץ הלאפאגי. מתנגדיו של י זדם זה היו קודה מהאן 
( 1867 — 1947 ), שהממאנים שלו חדורים רומאנטיקה ואיך 
אלים, וקבוצה של סופרים שהתרכזו מסביב לעיתון ב ו נ ג א־ 
קוקאי (״עולם הספחת״ < נוסד ב 1893 ). ה&אבק בין 
ראליזם ורומאנטיקה אפייני לספרות של תקופת מיג׳י. הבי¬ 
קורת הספרותית היאפאנית באותה תקופה קיבלה לכאורה 
את הערבים האסתטיים של המערב כקנה־מידה. מ 1905 לערך 
ואילך היה הגאסוראליזם בעל ההשפעה המכרעת בספמת: 
הדבקות הנאמנה בעובדות, המאמצים לייצג את המציאות 
כמדשהיא, היו לערכים מקודשים. דעות כאלו בשטח הבי¬ 
קורת הספרותית הובעו ע״י שימאמורה הוגצו( 1868 — 1919 ), 
ובשטח היצירה הספרותית השתדלו להגשימן סאיאמה קא- 
טאי( 1871 — 1930 ), שימאזאקי טוסיז ( 1872 — 1943 ) ואחרים. 
אולם במקום תיאור המציאות החברתית ע״ס דוגמת הנאטו־ 
ראליזם הצרפתי, הירבו הסופרים היאפאניים להסתכל פנימה 
וכתבו ממאנים אוטוביוגראפיים. לאחר תקופה קצרה נתעו¬ 
ררה תנועה אגגמנאסוראליסטית. טאניזאקי ג׳ונאיצ׳ירו(נר 
1886 ) היה חסיד נלהב של הערצת היופי < נאצומה סוסקי 
( 1867 — 1916 ) הטיף ל״א־הומאניזם" מזרחי, ל״הליבה בתלם 
שמיימי והתנערות מעצמו", ובמגמה זו פיתח ביצירוחיו סיג־ 
נון מיוחד במינו! נאגאי קאפו ( 1879 — 1959 ) ,שפתח בגישה 
נאטוראליסטית־כמעם, סיים בפניה לפולחן־־הנאה אפיקודי. 

בשטח השירה זבו תחילה לפופולאמות רבה יצימת־ 

ט אנקה ממאנטיות של יוסאנו טקאן ( 1873 — 1935 ) ושל 
יוסאנו אקיק 1 ( 1878 — 1941 ), אך התלהבות זו שפכה לאחר 
זמן־מה, והראליזם — ברוחו של שיקי — חידש את שליטתו 
על הספרות תוך התקרבות לגאסוראליזם. 

אסכולת ש י נ ט א י ש י(ר׳ לעיל. עמ׳ 102 ) יצרה שירים 
שניכרת בהם השפעתו של הסימבוליזם הצרפתי! מן המשר 
דרים השייכים לזרם זה: סוסוקידה קיוקין ( 1877 — 1945 ), 
קאמבארה אריאקה ( 1876 — 1952 ), ואחמם. 

בסוף תקופת מיג׳י שקע הנאטוראליזם. אולם מח הז* 5 * 
קות באמת של המציאות נתקיימה, אפילו לאחר שקמו נטיות 
וזרמי־מחשבה חדשים. אפילו בסיגנון הספמתי שמר הבא- 
טוראלתם על כיבושיו < סיגנון הדיבור והשיחה היומיומיים 
היה לכלי־ביטוי כללי ומקובל בספמת וכך נשאר עד היום. 
מבחינה זו יש לראות את הנאטוראליזם בי׳ כרפורמה סס־ 
רוחית גדולה. 

בתקופת טאישו ( 1912 — 1926 ) היתה ספרות של הו־ 
פאגיזם ושל אידאליזם חדש לזרם השליט, בחלקו—בהשפ¬ 
עת יצימתיו של"טולסטוי (ע״ע). נציגיו המובהקים של זרם 


זה, שבטאונו היה העיתון הספמתי "שיראקאבה" ("הלי בנה 
הלבן"! נוסד 1910 ), הם מושאנוקוג׳י סאבאצו (נר 1885 ) 
ושינה נאוח־. (נר 1883 ). האידיאליזם של סופרים אלה מאופיין 
בהתרכזות* חשיבתם בטבע 'האדם ובמזם סלחני לחולשות 
אנושיות בניגוד לנסיות אלו קם ראליזס חדש, תוך נסיון 
לראות את המציאות על בסים של תודעה עצמית אנושית 
יצירות רבות במה זו נכתבו ע״י אקוטאגאווה ריונוסו^ה 
( 1892 — 1927 ), מחבר הסיפור "ראשו׳מוך ("ביער") שזכה 
לפירסום עולמי משהוסרס (ר׳ להלן, עט , 109 : קולנוע)! ע״י 
קיקוצ׳י-קאן ( 1888 — 1948 ), ואחמם. 

יותר מאוחר במקצת הופיעה ספרות הנאו־אימפרסיוניזם, 
המיוצגת ע״י יוקומיצו מאיצ׳י( 1897 — 1947 ) וע״י י ם ו נ ר י 
קוב ט ה (ע״ע), היאפאני הראשון שזכה בפדס-גובל לספמת 
(ב 1968 ). באותו זמן הופיעה לראשונה גם ספמת פמלסא- 
רית, בעלת מגסה סוציאליסטית, שהתייחסה באיבה גלויה 
לספמת הקודמת, "הבורגנית", הן מבחינת התוכן והן 
מבחינת הצורה! היא דוכאה בידי השלטונות. 

ספרות שמה (פער תקופת הקיסר המושל 19260 ) 

היא כיום כבר בת 40 שנה ויותר. והיא עשירה בזרמי־מחשבה 
שונים, ואף מנוגדים זה לזה, שהופיעו, התפתחו ונתגלגלו 
במסגרתה. הספרות הפרולטארית, ששותקד, בשנות ה 30 
ובימי מלה״ע 11 — הן מחמת הדיכוי המדיני. הן מחמת הלכי- 
הרוה ששלטו אז בציבור —, קמה לתתיה אחרי המלחמה 
והתפתחה בתנופה רבה. גם סופרים כמו נאגאי קאפו וסא- 
ניזאקי ג׳תאיצ׳ידו (ר׳ לעיל), שנדמו זמן־מה, חזרו ופירסמו 
ספרי-עטם! 

מספד מח 3 מ ממאנים קנו להם פירסום ניכר. יש להזכיר 
את מורו סאיסי (גר 1889 ), שהחל את דרכו הספרותית 
כמשורר, וביד עדינה ניתח אח האהבה ואת התשוקה, כגון 
ביצימתיו "אח ואחות", "נערת האפרסק", ועוד. פונאבאשי 
סיאיצ׳י (נר 1904 ) ("עצים ואבנים", "דיזקנה של הגברת 
יוקי", ועוד) ניסה למצוא את חוש-הי ופי היאפאני המסרתי 
בחיי זמננו! הוא כתב גם ממאנים היסטוריים. ביצימתיו 
של ניןד, פומיו (נר 1904 ) תופשים מקום נכבד חייה החוש¬ 
ניים של האשה, שבהם הוא מבקש למצוא את יסודות טבע־ 
האדם("הגיל המתועב"! "בתליקינות"). אישיקאווה טאצוזו 
(נר 1905 ) מתאר את ודי־החברה בכושר־חמדה עמוק 
לתנאי המציאות של זמננו בססמד "ההמוך, "קגי־סוף נעים 
ברוח", ואהמם. אינואה יאסושי הצליח בניתוח העמיק של 
רגשות אנושיים ("חומות קרח*), ובן בחר בגישה. חדשה 
לנושאים היסטודיים (במספר ממאנים וסיפורים). לחשיבות 
ניכרת זכו הסוסמם טאקאמי ג׳ון ואיטו סי(נר 1905 )! אולם 
מקום מיוחד בספרות הבתממלחפתית קנה לו ביצירותיו 
הרב־גוניות מישימה יוקיו (נר 1925 ) בזכות הממאנים 
"וידויה של מסכה", "מקדש ביתן־הזהב", ועוד. 

בשטח השירה מצטיינים בשימהם המקומיםבדורהאחמן 
טאקאמורה קוטאמ, מי 1 שי טאצוג׳י (נר 1900 ), נישיוואקי 
ג׳ונזאבומ (נר 1894 ). את המסורת של שירת ואקח, במחו 
של' מאראוקה שיקי (ר׳ לעיל). המשיך סאיטו מוקיצ׳י 
( 1882 — 1953 )! ואילו תוך נטיח חזקה לממאנטיקה כתבו 
משוררי הוואקה אישיקאווה טאקובוקו( 1885 — 1912 ) וקיסא- 
הארה האקושו ( 1885 — 1942 ). כמה מן המשורמם החדשים 
מוסיפים לפתח בהצלחה את הצורה השימת היאפאנית הספ¬ 
ציפית של ההאיקו. 



105 


יפן, םפרות, תיאטרון 


106 


ב 1967 יצאה לאור בי׳ "האנציקלופדיה הגדולה של 
הסה״י בת-זמננו" (בי׳-ח), ובה סקירה על יצירותיהם של 
441 פרוזאיקנים, 190 מחזאים ו 626 ליריקנים. 

בדורות האחרונים גיתרגסו יצירות הרבה מן הסה״י 
ללשונות המערב- אך השפעתה של ס״י על ספרויות אירופה 
ניכרת אד מעט. בץ יצירותיהם של משוררי צרפת, גרמניה 
ועוד, בעיקר מסוף המאה ה 19 וראשית המאה ה 20 , יש 
למצוא ביהוד חיקויים לשירים היאפאניים הקצרים (טאנקה 
חזאיקו). 

תרגומים לעברית מן הספרות הי-ת (דרך תרגומים מלשר 
נות מערביות שונות): ה א נ א מ ה ט א ם ק י, הגישה, תרגם 
א. רפפורס! נ. ק א ס ו, יפעה בת הירח, עברית ד. כושית; 
מבחר הסיפור היפאני (ערד ד. קין, תרגם ד. שחד), תשי״ז < 
יאסואו קאוואהארה, חרקירי, תרגם ד. ליאור (גו־ 
גול), 1959 < "מ ו ק ש י - ב נ ש י", סיפורים מימי קדם, תרגם 
ע. אולסבנגר, 1959 ! ש ן ה י י א ו ק א, אש בעמקים, תרגם 
ג. אריו־ך, 1959 ! "זמורת דבדבנים" אנתולוגיה"" 
תרגם א, עקביא, 1960 : "ש ק א", שידים יאפאניים, תרגם 
א. יעוז־קסט. 1960 3 ! א ס א, עולם הטללים, תרגם א. עקביא, 
תשכ״ג! "סיפורים יאפאניים בני זמננו", ערך 
א. מורים, 1963 ! "אורות מארץ השמש", לקט ותרגם 
אידיוקו (=יצחק פרץ], 1964 ! "שירי אהבה יאפא־ 
ניים״, תרגם א. עקביא, 1964 ! אינואה יאסושי, 
רובד,־ציד! סאקאגוצ׳י אנגו, האידיוטית, תרגם א. 
אמיר, 1%5 ! שירים וסיפורים בודדים נדפסו גם באנתולו־ 
גיות שונות, בקבצי-שירים וכן בעתונות. 

ד, קין, ממא י״מבהר הסיפור היפאני״, 14-9 , תשי״ז! 

.א ; 1899 ,* 70107 * 711 * 5 * 10/1 ) 0 ( 01 ? 5107 ' 1/1 1 ■ , $100 ^ . 0 .ז^י 
;* 1909 , 17 ) 701 * 711 0 * 1 /* 015 ס? 0 ( . 4 * 111 * 55/11 * 0 , 112 * 101 ? 

,מ 4 ץ 81 . 1 .ן ; 1914 , 1 ( 17 * 0 ? * 5 * 0 סקס( / 0 1 דז 50 * 711 , 1 ב 1 :>ע 0£ א 
■וחסקסן * 01 ,) 1 * 0004 ; 1929 , 1011 ) 10 /ס *■ 70110 * 711 * 7/1 

-* 1711701111 , 1101121 ( 5611 600112 8060521 ; 1929 . 7 ( 7611 * 711 * 11 * 5 
; 1939-59 , 11 ־ 1 ,* 701117 * 101 * 1 * 00 ) 0 [ ? 70707 ) 171 * €0711 10 11071 
. 0 ; 1948 ,*■ 70110 * 711 * 1 * 1071 ) 10 * €10551 10 110/1 * 111 ( 70 ) 171 ,. 14 
* 5 * 700 ) 0 [ 711 * 1 * 710 ! ,. 14 ; 1953 ,* 70107 * 711 * 1 * 671 ) 0 [ ,* 0 ** 8 
* 1 * 7071 ) 0 [ , 012222111 .ץ ; 1956 , ? 11711110102 171 * ,* 70107 * 711 
* 1/70107 ) 71 ,)ב 100$520 .? ; 55 19 , £70 - 1 ן 1 * $4 * 1/1 חיו * 70167 * 711 
,( 1 ,[ 0020 * 00 . 8 . 411 ] 5 * 01 ) 1012 ) 11 465 01111 ) 915 ) * 100015 ) 0 ( 
*!/* 0015 ) 0 [ ,( 5£ ) 14 ) 6 * 25 ) 14201101 .מ- 61 * 8 . 0 ; 1956 
,*/ 107101 ) 0 [ * 7111/70507 70 , 1516204 * 8 . 8 ; 1956 , 11 * 507 * 151 * 0 
; 1961 ,? 17 * 0 ? €0071 * 5 * 100 ) 0 [ , 1 * 6410 1-8 * 810511 .£ ; 1961 

* 5 * 700 ) 0 ( [ס (/ $00 0£010 *? * 7/1 ,*) 1 ' 3 ׳ 5 \ 6 ״ד - 35 מ׳ 1 ז 80 . 0 
70107 * 711 * 5/1 ; 6711 ) 0 [ * 1 ( 7 , 6 * 25 ) 0101 ) 143 . 1 ? ; 1964 ,* 75 * 11 
. 1964 ,([ 1 * 4 * £1051 .ע .זוג • 14152 ] )|*#ו . 4 ח* 01 ) 12 *) 1 .ז * 01 ) 

0 . ה. 

תיאטרון. סוגים שונים של אמנות תיאטרונית מסרתית 
נתקיימו בעולם התיאטרון היאפאני עד היום, למרות מחוקם 
הגמור מן ההווי היאפאני המודרני, והם: נ ו( 6 א); תיאטרון- 
הבובות בונראקו ( 1 ״ 31 ז 1 ובן 8 )! קאבוקי (" 111 ל £3 ). 
הסוגים הללו נתגבשו זה בצירו של זה, כמוצרים אמנותיים 
של מעמדות חברתיים שתים. 

ראשיתו של התיאטרון היאפאני במחולות דתיים־למחצה 
ועממיים, שנערכו בליווי מוסיקה ושירה מקהלתית בתקופת 
היאן (סוף המאה ה 8 —המאה ה 12 ) נתפתח מהם, בהשפעת 
האמנות הסינית, סוג מעידן של מחול חצרני טקסי, שנשתמר 
בצורת מחול ב ו ג א ק ו, המבוצע בהזדמנויות מיוחדות בחצר 
הקיסרית ובמקדשים מסויימים. 

(א) נ 1 ("אמנות, שלמות באמנות") הוא יצירה של תרבות 
אצולת הלוחמים, מתקופת מלחמות־האזרחים ואילך, והוא 
מבטא את אורח־החיים והנימוסים המוצתים של הסאמוראים 



חצגה בחי אטרח ־נ ג 
(כרעות מגדירות יאםאז בי<מרא?) 


ושל עולם ערכיהם הקשוח. מסתבר, שתיאטרון־נו נוצר 
במאה ה 14 מתוך עידון והצרנה של הצגות כפריות מסוג 
שנקרא סארוגאקו. ב 1379 אסף השוגון אשיקאגה יושימיצו 
את הדקדן־השחקן קאן־אמי לחצרו, והלה הציג במקדש 
באימאגומאנו את סארוגאקו־נו. קאן־אמי קבע כללים למת¬ 
כונת המחזה, לתנועות ולהבעות של הרקדנים־השחקנים, וכן 
לחלקם של המוסיקה, של השירה ושל המחול. בנו, זה-אמי, 
שחקן, במאי ומחזאי, הביא את אמנות־נו לשיא השלמות 
ותיארה בחיבורו "קאדנשד, שעל תקנותיו שמרו בהקפדה 
כל ממשיכי נו. במרוצת הזמן חדלה אמנות זו, כאמנות העי¬ 
לית האריסטוקרטית, להיות מובנה לעם כולו, ובמאה ה 17 
אף נאסר לערוך הצגות נו (פרט למקרים מיוחדים) לפני 
צופים שאינם ממעמד האצילים. הדבר הביא להתאבנותו של 
תיאסרון־נו, והוא התחדש רק במאה ה 20 . בנו מוצגות פואמות 
בצורת דדשיח, בליור מקהלה ותזמורת. הדו־שיח מתנהל 
בין שחקן ראשי לבין שחקן משני, ומלבדם מופיעים על 
חבמח שחקנים אחרים (לא יותר מ 10 )! המקהלה מורכבת מ 8 
עד 10 זמרים ומתזמורת שבה משתתפים חליל, שני תופונים 
ותוף. הצגת נו מושלמת מורכבת מ 5 מחזות מסוגים שונים, 
שנושאיהם: עלילות גיבורים ואבירים מימי-קדם! מחזות 
אהבה, שבהם ניתן לאשה תפקיד ראשי! מחזות אימה, שבהם 
תפקיד ראשי לשד, לשטן או למפלצת. עלילות הנו מטיפות 
לערכים המסרתיים של י': אהבת הורים, יראת האלים, 
נאמנות עד למסירת־הנפש, גבורה לוחמת וכר. — בתקופה 
מאוחרת יותר הונהג להכניס בהפסקה שבין 2 חלקי הצגת נו 
(בדרך־כלל בין המחזה השלישי לרביעי) מחזה קומי מן 
הסוג קיוגן, שהוא מעיו סאטירה על הסאמודאים ונימוסיהם, 
ובו ניתז למעמד הבורגני — ברשות האצולה השלטת — 
ללגלג על אורח-חייהם של "הלוחמים" הגאוותנים. 

הבמה של תיאטרון־נו בנדה על משטח של מרובע, שצלעו 
6 מ׳, והיא גבוהה ב 1 מ׳ מעל אולם־הצופים! מימין מקום 
למקהלה ובצד האחורי של ר,במה מקום התזמורת. לבמה 
מובילה כניסה קטנה מעומק הבמה בצד ימין וכניסה רא¬ 
שית מחדר־ההלבשה של השחקנים ("חדד־הראי"), המכוסה 
במסד על עמוד עץ־במבוק. את "חדר־הראי" מקשר עם הבמה 
גשר עם גזוזטרה < את הבמה וחדר־ההלבשה מכסה גג. הבמה 
נפרדת מאולם־הצופים ברצועת חול, שממנה בולטים 3 עצי- 
אוח. במות תיאסרון־נו הוקמו בעבר בחצרות מתחת כיפת- 

השמים! גם היום שומרים על הארכיטקטורה המסרתית, אולם 

/■ ▼ 



107 


יפן, תיאטרון 


108 


מקימים אותן באולמות סגורים. שצורתם מלבן ל 800 — 850 
מקומוודישיבה. התפאורות הן קבועות, מסוגננות וסמליות! 
הן מוכנסות ומוצאות בזמן ההצגה. תפקיד קבוע ומוסכם 
נועד לאביזרים למעיה ם: המניפה, למשל, מתארת — בהת¬ 
אם לתנועה ולהבעה מוסכמות של השחקן— חרב. מגן, כלי 
וכיר׳ב. מוסכמת גם בחירת הצבעים וגזרת הלבוש, המציינים 
את הטיפוס של הדמות את גילה ואת השתייכותה המעמדית 
השחקן הראשי ומלוויו, וכן דמויות הנשים והשדים, משחקים 
במסכות־עץ למעיהן: מסכה לזקן, למבוגר, לאשה, ליצורים 
על־אנושיים; אחדות מן המסכות הן עתיקות־ימין, והן יצירות 
אמנותיות מובהקות (ר׳ להלן, עמ׳ 113 : תמ ׳ ). את משחקם 
של השחקנים מציינים תכליתיות התנועה, הבעה סמלית 
ומבט התקוע במרחקים. השחקן מבצע הבעות מסקות(רעידה 
קלה של כףיחיד פירושה — עלים נושרים, סתיו, הרמת 
כפות־הידיים וכיסוי העיניים בהן — בכי. וכיו״ב) ומופשטות 
(בעלות אופי ריקודי)! היקדן מתקדם בלי להרים את כפות־ 
רגליו. — בנו משחקים גברים בלבד (גם בתפקידי הנשים). 
הכשרת השחקן היא קפדנית וחמורה! היא מתחילה בגיל 7 , 
ורק בגיל 30 — 35 הוא מגיע לשלמות רובם של שחקני-נו 
הם בגי משפחות מסויימוח, שכל אחת מהן פיתחה שיטה 
משלה, שאותה היא מעבידה לצאצאיה מדור לדור. תודות 
למסורת העתיקה שלהם, לאורח-חייהם האסקטי ולאופי העי¬ 
לאי של אמנותם רכשו שחקני-נו מעמד חברתי גבוה ביותר. 

השכבות העממיות והבורגנות שהורחקו בשעתו מאמנות 
הנ 1 , יצרו להן סוגים של אמנות תיאטרונית משלהן: את 
תיאטרון־הבובות ואת הקאבוקי. 

(ב) לפי גירסה אחת, קשורה ראשיתו של תיאטרון־־ 

ה בובות בקוגתיו־שי — ציידים נוודים, שהיו עוברים 
מכפר לכפר, נושאים עמם ארגז־בובות ומציגים את הבובות 
בחצרות המקדשים. בובות מסוג מסויים שימשו, כנראה, כבר 
לפני 1,000 שנים בטקסי שינטו, לפולחן ולהבעה דראמתית. 
יש סברה ששימשו גם בטקסים בודהיסטיים, ולהצגותיהן 
נתלוו לאחר־מכן גם שירים ודרשות בסוף המאה ה 15 הוצגו 
בובות במחזות נו ובסארסות קיוגן. אולם מן המאה ה 16 
ואילך התפתח תיאטרון־הבובות לצורתו העממית כאמנות- 



ח*נה נתיאםרח־קאסהי 
(נושות שגרידות יאסאו ני׳ 6 רא 5 ) 


איכרים, שפרחה במיוחד באי אוואג׳י (שבים הפנימי), 
'וכן החלו הגישות בערים להציג בובות, בליווי שירה, לבידור 
לקוחותיהן; עי״כ בטל אפיין הדתי והטקסי של ההצגות. 
מסוף המאה ה 16 ואילך נתחברו טכסטים למחזות־בובות, 
בשם ג׳ורורי(ר׳ לעיל, עם׳ 102 }! הטכסט — סיפור-המעשה — 
נקרא בשעת ההצגה ע״י קריין בליווי מוסיקאלי(בשאמיזן). 
תוכן הג׳ורורי נלקח תחילה ממחזות נו! בתקופה מאוחרת 
יותר היה תכנם בעיקר בלדות־אהבה או דו-שיח ברצ׳יטאטיוו. 
מחזאי-ג׳ורורי מפורסם היה צ׳יקאמאצו מונזאמון ( 1653 — 
1725 ). באמצע הסאה ה 19 חודש תיאטרון־הבובות בידי 
נאמורה — המכונה בונראקו — מאוואג׳י, שיסד תיאטרון 
כזה באוסאקה וקרא לו בונראקו־צו ("מקום הבידור הספרו¬ 
תי"), ומאז נערכות הצגות בונראקו בערים על במה 
אמיתית הבובות, שגבהן כ% של קומת־איש, מונעות בידי 
אמבים לבושים שחורים, העושים מלאכתם לעיני הקהל! 
זמרי הג׳ורורי ונגני השאמיזן יושבים מחוץ לבמה בתוך 
אולם־הצופים. דמויותיהן של הבובות ולבושיהן נקבעים 
בהתאם למסורת מוסכמת 

(ג) בצידו של תיאטרון־הבובוח התפתח בקרב השכבות 
הנמוכות של האוכלוסיה ה ק א ב ו ק י, שהיה תחילה בידור 
גס להמונים והתפתח בהדרגה לתיאטרון של דראמה רבת 
תוספות ליתות ואפיות׳ המושתת בפי מקהלה או בפי השחק¬ 
נים בליוד ריקודים, תחילה היו מחזות הקאבוקי גודשים 
זימה, ולשחקניות ולנערים ששיחקו במחזות אלה יצא שם 
של זנות ומשכב־זכור, עד שבאמצע המאה ה 17 הוטל איסור 
על תיאטתן זה. בסופה של אותה סאה נתחדש הקאבדקי 
כסוג-אמנות רציני, שמכאן ואילך נתחבב ביותר על העירו־ 
נים. נושאי המחזות הם עפ״ר היסטוריים או חברתיים > שיטת 
המשחק, התנועות, ההבעה, הלבוש, הליווי המוסיקאלי והרי¬ 
קוד — לכל אלה צותת מוסכמות ומשמעות סמלית. השירים 
הם עפ״ד באלאדות מסוג ג׳ורורי, בדומה לשירה שבתיאטרון- 
ד,בובות.אפייניים לקאבוקי תמוגות־ראווד״מספר רב של שחק¬ 
נים ואפקטים מרשימים המושגים באמצעות טכניקה במתית 
מפותחת. אע״ם ששיירי טכניקות עתיקות נשתמרו בקאבוקי 
עד היום, הרי הוא מלא חיות יותר ועממי יותר מאשר הנו 
והבונראקו, והוא עדיין הצורה הפופולארית ביותר של התי¬ 
אטרון בי׳. 

מראשית תקופת מיג׳י ( 1868 ) ואילך חדרו השפעות 
אירופיות לתיאטרון היאפאגי. הם חוללו שינויים בתיאטרץ 
הקאבוקי, ע״י דחיית העלילות הרומאנטיות וד,דמיוניות של 
המחזות הקלאסיים מפני גישה עניינית וראליסטית יותר 
לנושאים ההיסטוריים. אח״ב הוחל בהצגת מחזות, שדמויו¬ 
תיהם נלקחו מקרב העם במקום הלוחמים והאצילים של 
הדראמה הקלאסית. בסוף המאה ה 19 קמה תנועת שימפה, 
האסכולה החדשה שקידמה את המודרביזאציה של התי¬ 
אטרון היאפאני, וב 1907 קמה תנועת שינגקי ("הדראמה 
החדשה"), שניתקה את עצמה לגמרי מן הקאבוקי הקלאסי 
והתרה לקראת תיאטרון ברוח המערב האירופי. התקדמותה 
של תנועה זו—שאפשר לכנותה גם בשם התיאטרון הזעיר — 
נתקלה בקשיים, ואף פעם לא זכתה בפופולאריות רבה, אם 
כי בסופו של דבר השיגה רמה ניכרת ותפסה מקום לצד 
הקאבוקי, המוסיף לשלוט בתיאטרון היאפאבי. 

פופולאריות גדולה הרבה יותר רכשו לעצמם מיני האופ¬ 
רטה והרוויו, שהתפתחו בתקופת טאישו ( 1912 — 1926 ), 



109 


יפן, תיאטרון, קולנוע, מוסיקה 


110 



סצנח מסרט על פר׳טת קגאה וטאכק נ?רב סאמוראים 


והבידור האידופי-אמריקני הקל של ימינו: קומדיות מוסי¬ 
קאליות, מחזות-בדיחה, הצגות קאבארט וסטריפ-מיז וצורות 
אחדות של בידור תיאטרוני, שערכן האמנותי מועט, אלא 
שהן משעשעות מאד חופות באהדת הקהל הרחב במידה 
שאף הקאבוקי לא הצליח לעשות כן. 

16 , 1 ) 11 ( 11 * 86 . 4 , ; 1930 ,־ 67 * 463 >' 7 ,• 561 * 01 . 0 

, 116 76 , 1 ) 86 . 19 ; 1937 , 011411 ק 4 ך / 76 ) ) 4 ^ 1 ( 011 ) 66 ) 7764 
, 11016 )*. .? ;* 1957 {ס 1 ץ 114 4/6 6 * 7 ,ץ־!*•״■ ; 1944 

,£מט־ 877 /מ £1 ־ £6 \[ ,) 8011116 . 11 ; 1957 , 411 ( 1/101 >ן 6 ־ 7 ) 7764 76 
- £6 . 1141111 ) 0 ; 14671 < %01 0 ( 1 סמ 0 ,) £6 גנ 561 -ז 6 י 761 ו\ .? ; 1959 
- 776 1 )()<) 4 ? 776 ,)) 500 . 0 . 41 ; 1960 1 מו 146 ) £6 

; 1966 / 0 )■ 411 ) 111 )) 11 * 117 ^ 7 776 ,. 16 ; 1960 ,./ /ס 66 ) 4 

,)!סחז* .ם .? ;* 1968 , 70511163 . 011 — 7010 . 7 

7 1x411(! 01 }., 1969 . 


י. יא. 

קולנוע. אחרי מלה״ע 11 עלה הקולנוע היאפאני — 
המתבסס על תעשיית־סרטים הגדולה והענפה ביותר באסיה — 

לרמה אמנותית, שזי¬ 
כתה אותו בהכרה בין- 
לאומית. חלוץ הסרט 
היאפאני האמנותי 
היה אקירה קו- 
רום א ווה, שסרטיו 
(״ראשומוך [ 1950 ], 

"שבעת הסאמוראים" 

[ 1953 ], ועוד) בשנות 
ה 50 הוציאו שם ל¬ 
סרט היאסאני גם במ¬ 
ערב. בעקבותיו יצאו 
במאי־סרטים יאפא- 
ניים אחרים, שפיתחו 
הן את הסרט ההיס¬ 
טורי הן את סרט 
ההוד המודרני. הקול¬ 
נוע היאפאני מצטיין בעצמת ההגעה של יצריים אנושיים 
וסבל אנושי ובראליזם קיצון, המגיע לעיתים לנאטוראליזם 
אמרי. 



כוננת הקולנוע טריקו אוקאדה נפרט 
טז החווי הם 1 דרני 


; 1959 ,( 11111 ) 1 ) ( 4/141 [ 776 , 01116 ) 81 .ם - 500 ) 41040 ״ 1 ן 
. 1958-1968 ,םנ־ 1 , 11 ( 11 ( 1 ) 1 )( 41 ק 4 / ,(. 668 ) 81101 0 גל] 3 (! 00 

מוסיקה יאפאניח (מ״י). שרידים של מ״י מקורית 
(שקדמה להשפעה הסינית [ר׳ להלן]) מצדים בלימורגיה 
השינטואיח. כאן נעה הנגינה, הכרוכה בפולחנות שאמאניים 
קדומים, בסיגנון פארלאנדל מהיר בקרשל-טונים אחיד, ועו¬ 
ברת בהדרגה לקרשל-טונים גבוה — וכל זה בזמרת־אוביסונו 
של קולות כהנים, בעלת גון מגי מובהק. 


מיפנה בהתפתחות המה״י חל עם חדירת הבודהיזם וקלי¬ 
טת יסודות-תרבות, ובכללם המוסיקה הסינית, מיבשת אסיה 
(החל במאה ה 6 ). תחילה קיבלה י׳ בתחום המוסיקה את 
המורשת הסינית במלואה, אולם במשך חדורות נתפתח בה 
ניגוד גמור לתורת המוסיקה הסינית, לאסתטיקה של הצלי¬ 
לים. לעולם הצורות ולהרגשת הטונאליות ישלה. בליטורגיה 
הבודהיסטית-היאפאנית של שומיו, שנתפתחה בתקופת 
נארה, ניכרים בסיגנון־הזמרה כמה קודם מקבילים לנוסחי 
טעמי-המקרא, לזמר המקהלתי הגרגוריאני או הביזנטי. 
מיניסטריון־למוסיקה בחצר הקיסרות עסק בשילוב סיגנונו׳ת־ 
המוסיקה הזרים למיניהם (סיניים, הודיים, קוראניים מאנצ׳ו־ 
דיים) במה״י. במאה ה 9 סווגה המוסיקה החצרנית ל 2 קבוצות 
גדולות: מוסיקת ״הימין״ — שהשראתד. באד. מקוראה ומאג־ 
צ׳וריה, ומוסיקת ״השמאל״ — המושפעת מסין ומהודו. שתי 
מערכות של כלי־נגינה הגיעו לדרגת־התפתחות גבוהה, תוך 
הקפדה רבה על הניגוד שביניהן: (א) הגונגים־של-נחושת, 
הקיתרוסים והנבלים הדרומיים, ההודו־סיניים, ו(ב) החלילים, 
עוגבי־הפה והמשח־קיות הצפוניים, הכלנגולו־סיביריים. 

לשיאה הגיעה תרבות־המוסיקה של יה״ב בי׳ במוסיקת- 
החצר — בנגינת תזמורות הגאגאקו ובריקודים התזמרחיים 
בוגאקו. עם נגני-ההצר נמנו דרטואוזים מבני הארצות 
השכנות, בהדרכת מומחים סיניים, הללו פיתחו את הקדום 
בסיגגונות־התזמודת היאפאניים הידועים לגו, ואף הנהיגו את 
התיור המוסיקאלי הקדום ביותר בצורת פארטיסורות לנגנים 
ואמרים■ משרות נגני-החצר עברו בירושה, ואקדמיה מיוחדת 
למוסיקה בארמון־הקיסר שמרה על רציפותה של מסורת- 
האמנות המפותחת; שמיעת המוסיקה הזאת היתה זכותם 
הבלעדית של בני משפחת הקיסר! רק לאחר תבוסתה של י׳ 
ב 1945 נפתחו לראשונה שערי הארמון בפני קהל־מאזינים. 
באורח מפליא מצדים באותה מוסיקה תזמרתית, בת 1,000 
שנה ומעלה, גיבובי-תצלילים ח־יסוגאנסות נועזים מאד, המת¬ 
קרבים ביותר, מבחינת הרושם הצלילי, למוסיקה הדודקא- 
פונית או האלקטרונית של ימינו. 

בתקופת המשטר הסאמוראי בי׳(המאות ה 13 — 18 ) נתפתח 
ענף־מוסיקה שהיה ברול ב ת י א ם ר ו ן(ר׳ לעיל, עם׳ 105 ). 
במחזות־נו הליוד המוסיקאלי מסוגנן ביותר! הזימרה מחו¬ 
לקת ל 9 טיפוסים קבועים, ומבוצעת ברצ׳יטאטיוו דראמתי, 
הרשום בכתב־נומות (טעמי־נגינה) מיוחד, תוך עיצוב-קול 
מלאכותי, ובשפע של ואריאנטות, עיטורים וגליסאנדו. צורות 
נוספות, שנתפתחו לאחר־פכן בדרך עצמאית, הן נאגא- 
אוטא—דמויית הקאנטאטה, והא-אוטד. — דמרית האריה.— 
אף מחזות תיאטרון ה ק א ב ו ק י מלווים מוסיקה, המבוצעת 
ע״י תזמורת קטנה, המורכבת משלישיה של חליל (שאקו־ 
האצ׳י), שאמיזן (מעין גיטרה) וקתרום (קומו). זה האחרון 
הוא גם הכלי , המובהק של המה״י האמנוחית החדשה! 
בנגינת-יחיד מעדיפים נגני הקוטו את צורות הוואריאציות 
הנקראות דאן־מונו. 

כיסוד ט 1 נאלי של המה״י משמש סולם פנטאטוני, הכולל 
חצאי-טוגים ( 1 ית- 10 )- £3-13-51 - 1 וח, עם היסוכיהם) והשונה בתכ¬ 
לית מן הסנטאטוניקה הסינית, שאין בה חצאי-טוגים. כלי־ 
הנגינה שונים לפי המעמדות: הקוטו משמש בחוגי המשכי¬ 
לים, השאמיזן משמש לנגינת הגישות (תמ׳: ע״ע גישה) 
ונגני-הרחוב* חליל־הרועים — לנגינת-הקבצנים. 

בי׳ המודרנית (מ 1868 ואילך) התפתחה במוסיקה נטיה 




111 


ימן, מוסיקה, אמנות 


112 


חזקה לסיגנון המערבי! וכן נוסדו אקדמיות, תזמורות 
ומקהלות־אוראטוריות למוסיקה מערבית. בין המלחינים 
בימינו רארים לציון י. מאצודאירה (נר 1907 ) ום. מורואי 
(נר 1930 ). 

> 1 /' 011114 ק 0 [ , 11111 ;:!:*£ . 33 ; 1936 , 15 * 3/0 071717 ^ 0 [ , £3 גח 1 ו 8 .א 

4014 * 4 ^( €01 7717111 ? 7 45 < ז 6 נ*סו 1 נ 1 :>$- 011 תג £5 .£ ; 1952 ,^מ*ו/ 3 

,. 113 ; 1953 ,( 39 .]■! 0113 , 311181€ ) 331 4140 €01471 4717 ( 0 ? 0 [ ( 0 

, [ 5115 נ 1 ן 51 ג£) 115 ! 11511 מז 13 15 : , 01 י< 0 מ£) 7 !* 0 < 01 ? 0 ן 147 ן> 44414 ח 70 

-* 3/1 01111 ; 1441411 014717 ק 0 [ , 3131111 ; 1959 ,( 601-614 , 11 

- 3/0 / 0 071 )/ 7 745 . 01410 ^ 7/0 ,. 1 * 1 ; 1959 , 1411174474171411 14701 

< 7711771 {- 041 // ,נ*םב 11 ס 13 -ץ 8515 סז 0 .? ; 1963 , 15 * 3/15 1 ) 14111 
. 1960 ,( 60-69 , 1 , 3111515 0£ . 11151 5110311 ? 7115 ) ./ ■ 3/1 1117 

א. ג.־ק. 

אמנות.—ציור ופיסול. התקוסה הפרימי־ 

ט י ו ו י ת (עד 552 ). דוגמות אחדות של צ י ו ר יאפאני קדם- 
היסטורי מצויות על־גבי כלי־חומר של התקופה הנאוליתית 
ובציורי-קיר בקברים עתיקים. על כלי הומר וברונזה מן 
המאות 3 — 6 לםה״נ מצויים רישומים של בע״דז, בתים, רקד¬ 
נים ומראות-ציד. ציורים אלה מבוססים על קווים גסים, 
המשותפים לציורים פרימיטיוויים בכל רחבי העולם ? אולם 
הם מצטיינים בפשטות הבעתם הכנה והישירה. עבודות 
הפיסול המוקדמות ביותר שנתגלו בי׳ הן דמויות אנתרו־ 
פומורפיות, ששימושן היה כשל פסלוני-פריון מתקופות קדר 
מות שנתגלו באיזורי־עולם אחרים. כמרכן קדמה לתקופה 
ההיסטורית אפנות ״הניוה״ ( 3 * 113111 ) — פסלוני טרקומה 
(ע״ע) חלולים, דמויי-גליל, שהוצבו מסביב לתלי־הקברים של 
בני המעמד השליש ועל-גביהם. בין דמויות ה״האניווה" — 
לוחמים עוטי שרית וקסדה ומזויינים בסכינים ובתרבות, 
רקדנים בתנוחת ריקוד, נשים מקושטות בעדיים, בעלי-חיים 
שונים, ודוגמות מיניאטוריות של בתים וסירות. 

מסורת האמנותהיאפאנית, בעלת הכרה עצמית 
והתפתחות תרבותית־־היסטורית רציפה, ראשיתה באמצע 
המאה ה 6 , עם קבלת הבודהיזם והתרבות הסינית. את תולדד 
תיה של אמנות זו ניתן לסלק לתקופה הקדומה (המאות ה 6 — 
12 ), התיכונה (המאות ה 13 — 17 ), המאוחרת (המאה ה 17 — 
1868 ) ובת־זמננו (מ 1868 ואילך). התקופות הללו מתחלקות 
לתקופות־משנה, הקרויות לפי שם בירתה של י׳ בזמנים 
השונים או לפי שמותיהן של שושלות-השליטים בזמנים ההם. 

תקופת-אסוקה ( 552 — 645 ). עם קבלת הבודהיזם 
והתרבות הסינית נבנו לצרכי הדת החדשה מקדשים רבים, 
והציוד והפיסול שימשו בעיקר לעיטור פניס-המקדשים. בין 
הנזירים הרבים שהגיעו לי׳ מיבשת־אסיה, ובעיקר מקוראה, 
היו אפנים שהביאו להתפתחות מהירה באמנות היאפאנית! 
זו דלגה תוך תקופה קצרה משלב פרימיטיווי לרמה שווה לזו 
של שכנותיה בעלות המסורת האמנותית הארוכה. 

דוגמה של ציור מתחילת המאה ה 7 שמורה במקדש 
בנארה. זוהי עבודת-רקמה לזכרו של הנסיך שוטוקו טאישי, 
הממחישה את חייו בגן־עזץ! התכנית לרקמה צוירה על־גבי 
הבד בידי שלושה אמנים מסין וקוראה, אך הרקמה עצמה 
בוצעה בידי נשות חצר־הקיסר. מן הרקמה אנו למדים שהנו¬ 
שאים של הציור של אותה תקופה היו דמויות בודהא, מגדלי־ 
פעמונים, פרחים, צמחים, צימרים ובע״ח אחדים. לתקופה 
זו שייכות גם תמונות-לכה, בצבע אדום, ירוק וצהוב על פני 
משטח שחור, מצוירות על דפנות מקדש בנארה, המציגות 
דמדות של מלכים בודהיסטיים, בודהיסאטוות (ע״ע בודהא, 
ענד 702 ), מראות-נוף וסיפורים מחיי בודהא. 


ברונזה ועץ, בציפוי 
עלי־זהב, הם סמרי- 
הפיסול העיקריים 
בתקופה זו. מספר ה¬ 
דמויות האיקונוגרא־ 
פיות שצצו בהשפעת 
מהינה (ע״ע! וע״ע 
בודהא, עם׳ 702/3 ) 
הבודהיסטית הוא קטן 
ומסתכם בדמויות ה¬ 
באות: שקה—בודהא 
ההיסטורי! מירוקו— 
בודהא העתיד-לבוא! 
יאקושי — בודהא- 
המרפא, וכן מספר 
בודהיסאטוות. סיגנון 
פסלי אסוקה מאופיין 
בשתי אסכולות שר 
נות: אסכולת טו- 
ך ן י, שהושפעה מא¬ 
מנות הממלכה הסי¬ 
נית של ואי הצפונית! 
ואסכולה' שהושפעה 
— באמצעות האמנות 
של הממלכות הקוריא¬ 
ניות — פן הסיגבון 
של סין הדרומית. 

דוגמות מרשימות של 
אמנות טוריי שמורות 



במקדשים בנארה, ע• קאנו! במקרי* '! 11110 , 3 םל־עץ סוזחב; 
נבנו בתחילת המאה נבחו 1.65 ס׳ 

ה 7 : "שלישיית שקיא- (אסכולת ט 1 ריי, תק! 6 ת אסיקח) 

מוני", המציגה את שאקה עם שני בודהיסאטוות, ופסל "קנון 
בודהיסאטווה"(או "גוזה קאנוך), שרוח של שגב והוד שורה 
עליו. הפיסול של אסכולת טודיי מאופיין בהבעה מיסטית, 
על-מבעית, ובחוסר פרופורציה ראלית: ראש גדול, צוואר 
בצורת גליל, גפיים מוארכות, עיצוב שטוח ועמידה מוצקה! 
העיניים בצורת שקדים, הזמניים שטוחות וארוכות, וקפלי- 
הלבוש מסודרים בצורה סימטרית מופשטת. — סיגנונה של 
האסכולה השניה מיוצג בראש-וראשוגה ע״י פסלי "מירוקו 
בוסצר׳ (או ״מיטרייה״ — בודהא העתיד־לבוא), שקוויהם 
רכים וטבעיים יותר, והם מן הדמויות החביבות ביותר על 


העם היאפאני. 


תקוםת־בארה ( 645 — 793 < חאקוהו [ 645 — 710 ]). 

גם בתקופה זו הושפעה האמנות של י׳ מהאמנות המפותחת 
של יבשת־אסיה. מתקופה זו נותרו עבודות-פיסול רבות, ולעו¬ 
מתן רק דוגמות מועסות של הציור הבודהיסטי. בין האחרונות 
הציורים על קירות מקדש בנארה, שנעשו ב 710 , מרשימים 
ביותר. הם צררו על פני 12 קירות בסנים־האולם, בקומפו¬ 
זיציה נעלה ובדיקדוק בפרטים< ארבעה ציורים גדולים 
מראים אח בודהא בלורית תלמידיו, ועל חקירות הקטנים 
מופיעה דמות בודהא בלבד. הביצוע הוא בקווים שוטפים, 
בצבעים יפים ובשימוש בצלליות-צבע, המשוות לדמרות 
תחושת ממדיות ופלסטיות. ציורים אלה מעידים על השפעה 


113 


יפן, אמנות 


114 


סיבית חזקה, ובעקיפין גם על השפעת הודו (ציורי־הקיר 
במקדשי אג׳אנטה [ע״ע הדו: אמנות, עמ׳ 508 ]). 

בין הדוגמות הבודדות שנשתמרו סן המחצית השניה של 
תקופה זו המעניינת ביותר היא דמות אלת־המזל קיצ׳יז׳וטן 
שבאחד המקדשים בנאדה, תמונה זו מצויירת בצבעים מודר¬ 
גים — אדום, ירוק, בחול, ארגמן וזהב — על משי ז האלה 
מוצגת מסיה קלה קדימה ולבושה בבגד קל ובעדיים רבים • 
פניה מלאים ועגלגלים. הציור בשחור־לבן של ה״בודהיסא- 
טווה הרוכב על ענן״ — אע״ם שאינו אלא תרשים חטוף על 
קנבס — ממחיש את החירות והקלות של משיכות־המכחול 
ואת התנועה וההבעה החפשית האפייניות לציור היאסאני 
מתקופה זו. 

הפיסול היאפאני כתקופה זו קיבל השראה חזקה מן 
האמנות של תקופת טנג (ע״ע) הסינית. האווירה המיסטית 
והבלתי־ראלית של סיגנון-טודיי נדחקה מפני אלמנטים של 
דאליות,'שהחלו להיות. מורגשים ביתד-בהירות: קלסתר 
הדמויות נעשה עסיסי, גמיש, ולעתים אף חושני! הפגים 
עגלגלים, האף והפה זוכים לתשומת-לב ריאליסטית! הגוף 
בנוי בפרופורציה אמיתית, והגלימה המכסה את הגוף מעו¬ 
צבת בהארמוניה עם תווי־הגוף שמתחתיה, בדומה לעיצוב 
האפייני לפיסול היווני העתיק. ניכר הניסיון לפשר בין 
האידאל האלוהי-רוחני ובין המחשת הצד האנושי־פיסי, 
הפסילים האפיינים לתקופה זו הם ה״שו ?נון" ו״שלישיית 
יאקושי״ (משנה-ההלומות, ההופך חלום רע לטוב) — כולם 
במקדש י-נארה. 

הפיסול בתקופת נארה מאופיין בהתקדמות טכנית רבה 
ובשימוש רב־גוני בתמרים, כשלכה יבשה וחמר הם המקוב¬ 
לים ביותר. תקופה זו מוחזקת .תקופת־זזזוהר" של הפיסול 
היאפאני. שולט בה עיצוב ראלימטי, שהגיע לי , מתרבות 
טאנג בשיא פריחתה; דמויות הפיסול גמישות ומלאות חמי¬ 
מות אנושית. 

מן היצירות החשובות של התקופה — שתי קבוצות של 
פסלים, מעוצבים מלכה יבשה: האחת של פסלי נזירים מקבו¬ 
צת תלמידי בודהא, והשניה של שמונה פסלי אלים דמיוניים! 
14 הפסלים דקי-הגיזרה והתלולים, העשרים בגודל טבעי, 
נשתמרו במצב תקין 1,200 שגה. בתוד־הפנים ובסיגנון הלבוש 
(גלימת הנזיר או שר¬ 
יונות האלים) מאפיי¬ 
נים הם את ההמחשה 
הפיסית-ראלית המיו¬ 
חדת לתקופה. במקדש 
שנעה ב 759 בידי 
נזיר סיני, שנעזר בידי 
אמנים ואומנים סי¬ 
ניים שנלוו אליו ב¬ 
מסעו לי/ מצרים פס¬ 
לי לכה ועץ רבים, 
ביניהם דיוקן בגד 
דל טבעי של הנזיר 
בדמות עיוור זקן, ה¬ 
יושב שקוע בהתבו¬ 
ננות. דיוקן זה ושלד 
שה פסלי־לכה אחרים 

מסכת גינאהו, עץ; נבוזה 41 ס׳ם 

("בירושאנה בודהא", ("עיסת נארה) 


"יאקושי ניוראי" [בודהא־המרפאן ו״סנג׳ו קנון" [קאנון בעל 
אלף הזרועות]) הם היצירות החשובות ביותר בהיסטוריה 
של הפיסול היאפאני. 

בין פסלי-החמד האפייניים — דמויות "שיטנו" (ארבעת 
השומרים), המצטיינים בהבעה נמרצת של חופש-התנועה, 
ו 60 פסלונים של דמויות אלים וקדושים בודהיסטיים שונים, 
שנוצרו ב 711 ומציגים סצנות מחייו של בודהא! הם מעוצ¬ 
בים לפי סיגנון־טאנג, 

נוסף על העבודה בלכה ובחמר המשיכו היאפאגים במסד 
רת הפיסול בעץ ובברוגזה, פסל "בירושאנה בודהא" הענק 
בנארה ( 17 ס׳ גבהו) נוצק ב 752 , אולם רק חלק קטן מן 
הפסל הקיים בימינו הוא מקורי, 

חקופת-היאן המוקדמת (תקופת-קונין, 794 — 
897 ). השפעת תרבות טאנג ניכרת גם בעיטורי המקדשים 
שהוקמו בתקופה זו בק י ו ט ו. אולם אימוץ התרבות הסינית 
התחיל נושא עתה אופי אחר: היאפאנים לא עסקו עוד 
בחיקוי בלבד אלא החלו מפתחים רוח יצירה עצמאית יותר. 
מבחינה זו מהווה תקופה זו שלב-הכנה לגיבושה ופיתוחה 
של אמנות יאפאניח מקורית, שבאה לביטוי כתקופת פוג׳י- 
ווארה (ר׳ להלן). 

אם בתקופות הקודמות תפט הציור מקש משני לדה 
של הפיסול, הרי בתקופה זו גדלה חשיבותו. כיתות תורות־ 
הסוד הבודהיסטיות שיג גון וסנד־אי, שהתפתחו והתפשטו 
באותה עת בי/ דרשו י ציורי : איקונין למטרות פולחניות 
ודירבגו את התפתחות הציור. הציורים שנותרו מתקופה זו 
מלאים הבעה מיסטית. חמשת דיוקני "אבות כת שינגון" הם 
עבודות סיניות, אולם שני הדיוקגים הנוספים, שהשלימו את 
הסדרה, בבר צויירו בי/ הקו בעבודות האחרונות הוא רך 
ואלגאנטי יותר מאשר בדיוקניס הסיניים. "שנים־עשר המל¬ 
אכים" — סדרה בת 12 ציורים השמורים בנארה — מדגימים 
את האצילות המעודנת שנעשתה תבונה אפיינית לתקופת־ 
היאן המאוחרת. 

השינויים בבודהיזם היאפאני בתקופה זו השפיעו ישירות 
גם על הפיסול: לדמרות האלים א 1 פי סמלי ומסתורי, 
ובפסלים מודגשות בעיקר העצמה והתכונות העל-אנושיות 
של הדמויות. בגלל הדרישות האיקונוגראפיות החמורות 
נשללה מן האמנים יכולת הביטוי העצמי, מאחר שכל פרט 
בעיצוב הצורה וההבעה הוכתב להם מראש בהתאם לצרכי 
הפולחן. 

תבונה אפיינית אחרת לפיסול בתקופה זו היא השימוש 
בגוש־עץ אחד לפיסול הדמות השלמה, טכניקה המכונה בשם 
"איצ׳יבוקו": בפסלים אלה הראשים נראים כמונחים בכבדות 
על הכתפיים, החזר, והבטן מעוגלים, גלימת־הלבוש חטובה 
בסיגנון "הומפה", שבו מעוצבים הקפלים בצורה מסוגננת 
כגלי־ים, והדמות בכללה מלאה משקל ועצמה. פסלים אפיי- 
נים לתקופה זו הם "ניואירין קנון"(קאנון הממלא רצונו של 
האדם — אחת משש ההתגלמויות של האל) באוסקה, וחמשת 
פסלי "קוקחו" (רחם־החלל). 

תקופת-הייאן המיאוחרת (תקופת־סוג׳יווא- 
רה, 898 — 1185 ). עם נפילת שושלת-טאנג בסין ועליית בני 
ביח-פוג׳יווארה האריסטוקראטי לשלטודבפועל בי׳ נתרופף 
המגע בין י׳ וסין, והאמנות היאפאנית התחילה להתפתח 
בסיגנון לאומי מקורי. בהשפעת השלטון האריסטוקראטי 
ותרבותו נטתה האמנות בי׳ בתקופה זו לאלמנטים עדינים 



115 


יפן, אמנות 


116 


ודקוראטיוויים. הציור הוסיף להיות בודהיסטי. ציור ה״ניר־ 
וואגה", מותו של בודהא, מ 1086 (ז), הלא יופי נשגב 
וממחיש אח הצד האנושי שבבודהיזם. הדמות של "סיגו 
בוסצי" משקפת את העדינות והטעם הנשי של תקופה זו. 

הופעתה של הכת הבודהיסטית "ג׳ח־ו"("הארץ הטהורה") 
הביאה ליצירתם של ציורי "ראיגו׳", המתארים את ירידתו 
של בודהא־אמידהא לארץ בדי להוביל את נשמות המאמינים 
ל״ארץ הטהורה״ — גךהעדן. ציורי ראינו רבים נשתמרו בי׳ 
עד היום, כגון "אמידהא וארבעת הבודהיסאטוות" שצוייר 
באמצע המאה ה 11 במקדש השייד לבת שינגון! בציור זה 
נראה אמידהא היושב שלו ורגוע, כשהוא מלווה אלים־ מלא¬ 
כים ובודהיסאטוות הפורטים על כלי־נגינד. ורוקדים — 
תהלוכה ססגונית היורדת לארץ רכובה על עננים. החזירו 
כולו מלא טבעיות ותמימות, הכל כאן ספונטאני, עליז, ססגוני 
ועשיר בפרטים. 

התפתחותו של סיגנון ה״שינדף המשוכלל של אדריכלות־ 
המגורים (ר׳ להלן, עמ ׳ 122 ), עוררה יצירת ציוד דקוראטיווי 
נרחב, בעל אופי חילוני, על פרגודים עומדים ודלתות-הזזה. 
ציורים אלה היו משני סוגים: בסיגנוץ הסיני — והם תיארו 
אפיזודות ונופים מיוחדים לסין! בסיגנון יאמאטו־אה, הציורי- 
דקוראסיווי, שהתפתח בי' עצמה. נוסף על אמנות גדולת־ 
ממדים זו הבשילו החיים המעודנים והעשירים של האצולה 
של תקופה זו, וכן הטעם המקורי לאלגנטיות, אמנות זעירה 
יותר ובעלת אופי אישי במידה מרובה. עניינים הקשורים 
בחיי יום־יום נתקבלו כנושאים ציוריים בביצוע עדין. באווירה 
זו נוצר סיגנון "א מ ק י", הסוג המיוחד של הציור היאפאני. 
״אמאקי״ הן מגילות ציוריות, המתארות — ע״י צירוף 
של ציורים חינניים וכתובות — אגדות עתיקות, וכן עלילות 
מסיפורים מקובלים בתקופה ההיא. כאלה הן, למשל, "גנג׳י 
מונוגטרי אמקי״ — האילוסטראציות לקטעים מסיפור־החצר 
הקלאסי של הגברת מוראסאקי(ר׳ לעיל, עמ׳ 100 ). שצויירו 
במקור על עשר מגילות נפרדות, כנראה כיצירה משותפת 
של צייר-החצר פוג׳יווארה־טקי 1 שי והקאליגואף 
פוג׳יוואדה־קורפוסה, בראשית המאה ה 12 ז רק קטעים 
נותרו מן היצירה הזאת. ציורי ה״גנג׳י מונוגטרי" עשויים 
בצבעים עשירים בסיגנון אלגאנטי. סיגנון אחר מצוי, למשל, 
ברישומים המצדינים שבמגילות "צ׳וז׳וגיגה", המיוחסים 
לנזיד ט ו ב ה - ם ו ג׳ ו, מן המאה ה 12 ! הם עשויים במשיכות־ 
מכחול מהירות בסומי (דיו הודית שחורה), בחיוניות רבה, 
ומתארים יצורים בצפרדעים, שפנים וקופים בהעוויות עלי¬ 
זות, בחיקוי לבני־אדם. 

בפיסול חלה התקדמות בשטח הטכני ע״י המצאת 
שיטת ״יוסגי׳* — יצירת פסל ממספר חלקי־עץ המעוצבים 
בנפרד, שמאחדים אותם לשס קכלת היצירה השלמה* בזה 
פסק גודל העץ מלשמש קנה־מידה לקביעת גודל הפסל. 
היופי החושני של הפסלים מתקופת־קונין הקודמת נעלם 
בתקופת-פוג׳יווארה, ואת מקומו תססו האלגאנטיות והקישו־ 
טיות המשקפות טעם אריסטוקראמי מעודן. פסל-עץ של 
בודהא־אמידהא, בגובה של כ 3 מ/ המיוחם ל ג׳ ו צ׳ ו (מת 
1053 ), הפסל החשוב של התקופה, הוא דוגמה נעלה של אמנות 
זו בביצוע טכני מושלם לפי שיטת יוסגי: הדמות המחהבת 
נראית כשהיא בישיבת התבוננות, שופעת יופי איראלי * 
תלתלי השער מסודרים בצורה סימטרית, קו־השער ישר, 
הפנים מלאים הוד, העיניים מביטות מטה אל מול המאמין 



08 ? כורהא־אםירר,א כאינ׳י מעץ גנחהב; גכהו 3 ס׳ 

(תקופח היאו חםאיתרת) 

הסוגד! האף והסה זעירים, הזרועות עגלגלות ועדינות, וקווי־ 
הגלימה נופלים בקווים מקבילים. כל אלה מתאחדים בהאר־ 
מתיה מושלמת. פסל זה, היושב על כן־לוסום בעל שמתה 
עלי־כותרת, נחשב כדמות-בודהא האידאלית, והשפעתו על 
המשך עיצוב הפיסול הבודהיסטי היתה'גדולה. כרקע לרמות 
זו של אפידהא משמשות 52 דמויות חסובות-עץ של ב 1 דהי־ 
סאסוות, המוצגות על־גבי הקיר האחורי; הדמויות הזעירות 
נראות כשהן יושבות על־גבי עננים, כל אחת בנפרד, עוסקות 
בריקוד ובפריסה על כלי-נגינה! הו ממחישות את בואו של 
אמידהא לארץ לאסוף אח בשמות המאמינים. 

יצירה אחרת אפיינית לתקופה זו היא דמות "סוגן בוסצו" 
(״אל הסכמה העולמית״ [ר׳ לעיל, עמ ׳ 115 )), הנראה כשהוא 
רכוב על־גבי פיל ופניו מלאים עדינות ושלווה. ביצירה זו 
השתמש האמן בטכניקה של הדבקת עלי־זהב על המשטח 
החיצון לשם העשרת הדקוראציה (טכניקת "קיריקאנדד). 

תקופת־קמקורה ( 1185 — 1392 ). השינויים הפולי¬ 
טיים והחברותיים, שחלו עם העברת השלטת מידי האריס־ 
טוקראטיה של בית-פוג׳יווארה לידי האצולה הלוחמת, 
השתקפו גם בתרבות ובאמנות של התקופה. הציור פנה 
לביות של צורת־הבעה ראלית ואינטלקטואלית. ציורי ראיגו 
הוסיפו להיות מקובלים בקרב האמנים והעם. נוף־ההרים 
המקיף את קיוטו השפיע גם על נושא הראיגו, ובציורי תקופה 
זו נראה לעתים קרובות אמידהא כשהוא מופיע מעל ההרים 
בדרכו לאסוף את נשמות המאמינים. 

כתוצאה מחידוש המגע עם תרבות־סין של ימי שושלת- 
סונג ובהשפעת הרוח הראליסטית של התקופה זכו הציורים 
הבודהיסטיים להבעה נאמודאליסטית ומלאת תנועה. ציורים 
דתיים, המשקפים את תענוגות גךעדן הצמתים למאמינים 
לעומת עינויי חגיהנום לכופרים, מעידים — נוסף על ד.ךא- 
ליות החדשה שבציור הבודהיסטי — בם על התפקיד ההסבר¬ 
תי׳ שניתן לציור. בציורי אמאקי נעשו נושא עיקרי מו׳טיווים 


117 


יפן, אמנות 


118 


של מלחמה וסצנות מחייהם של נזירים־פטיפים ומתולדו־ 
תיהם של מקדשים. 

הגישה הראליסטית לחיים הביאה גם להתפתחוח ציור- 
הדיוקן. לצייר פוג׳יווארה טקנובו ( 1142 — 1205 ) 
מיוחסים הדיוקנים המרשימים של המדינאים וד׳מצביאים 
מינמוטו יוריטומו וטאירה שיגמורי, המצסיינים ברוח אצי¬ 
לות ובאינדיווידואליות-ההבעה של הנושא. 

תקופה זו שוב היתה תקופת־זוהר לפיסול היאפאגי. 

הן כתוצאה מחידוש המגע עם האמנות הסינית, שהתבטא 
במתן דמדות אנושיות יותר לאלים, הן כתוצאה מן הויאליזם 
המוגבר בביצוע הלבוש ובהבעת תווי-הפנים. ראליזם, עצמה 
ושימוש כמעט־בלעדי בעץ הם התכונות האפייניות לפיסול 
בתקופת קאמאקורה. אסכולה אחת של פיסול, שמרכזה היתד. 
קיוטו, המשיכה במסורת אמנות־ההוד שמיסודו של ג׳וצ׳ו 
(ד׳ לעיל, ענד 115/6 )< אסכולה אחרת, אסכולת "קאי", שלה 
השתייכו האמנים קוק אי, בנו אונקאי ותלמידו ק א י¬ 
ק א י, ושהתרכזה בנאדה, עסקה בחידוש מקדשים והושפעה 
מהמסורת הקדומה. יצירותיהם של אמנים אלה, שפעלו במח¬ 
צית השניה של המאה ה 12 , מצויינות באלמנטים של נוח 
ועצמה בהצגת דמויות מיתולוגיות (מצויים פסלים שגבהם 
עד 8 מ׳) ובראליזם בעיצוב דמדות אישים ראליים.—בסופה 



אילוססראציוו י־ "מעשה ג׳ודו", ציור בדיו וצבע-קלוש על־גבי נייר 
(תקופת קאטאקורה) 


של תקופת קאמאקורה חלה ירידה תלולה בפיסול היאפאגי 
בעקבות החיקוי וההגזמה שהתחילו לשלוט בו, ולמעשה 
נסתיימה בכד תקופת גדולתה של אמנות הפיסול בי׳. 

תקופת מ ו ר ו 9 צ׳ י (אשיקגה, 1392 — 1573 ).בתקופה 
זו, לראשונה בהיסטוריה של ה צ י ו ר היאפאני, הוחל להת¬ 
ייחס לאמנות־הציור כאל אמנות־לשמה ולא כאל אילוסטרא¬ 
ציה של נושאים ספרותיים או דתיים. בכיוון זה השפיעה כת 
זן(ע״ע) הבודהיסטית ותרבותה המיוחדת. יחד עם עקרונות 
זן נתקבלו מסין גם סיגבונות-ציור חדשים שהתפתחו שם 
בתקופות סונג, יואן וראשית מיבג. סיגנון הציור המוגוכרומי 
בשחור-לבן (סומי) אומץ בי' כתוצאה מהערצתם של גזירי־ 
זן לכל המאופיין בפשטות ורוחביות. מרבית הציירים במוגר 
כרום בסוף תקופת קאמאקורה וראשית תקופת מורומאצ׳י 
היו נזירי־זן שעסקו בציור בזמנם החפשי! מאוחר-יותר 
הופיעו נזירים־ציירים בעלי יכולת מקצועית גבוהה. 

הנזירים מוקואן ו ק או, מתחילת המאה ה 14 , עסקו 
בעיקר בתיאור דמויות־אדם הלקוחות מפולקלור זן. ראשון 
ציירי־הנוף במונוכרום הוא הנזיר ג׳ ו ם צ ו. ש ו ב ו ן, תלמי¬ 
דו של ג׳וסצו, במחצית הראשונה של המאה ה 15 , עסק 
בתיאור מראות־נוף ובחיקוי יצירות האמנים הסיניים. ם ש ו 
( 1420 — 1506 ), תלמידו של שובון, הביא לשלמות את ציורי־ 
הנוף בסימון מונוכרומי, בסגלו את הסיגנץ הסיני לטעם 



דיוקנו של הנזיר צ׳וגז שוני:; פסל-עץ ננובה של 82 ם״ט 
(תקופת קאסאקורה) 


ולרקע היאפאניים האפיניים! מיצירותיו החשובות — 
"מגילת־הנוף הארוכה" ו״נוף ארבע העונות". בעקבותיו יצא 
ס ס וו, שיצירותיו מאופיינות בדמיוניות התנועה ומבוססות 
על מראות בגשם וברוח־סופה. ציור־הדיו פותח תחילה בקרב 
נזירי־זן, אך מסוף המאה ה 15 ואילד הפך לנחלתם של ציירים 
מקצועיים. החשובים שבציירים אלד, חיו בני משפחת ק נ ו, 



ציור־נוף; מיוחס לשובו!; צוייר ברי 1 ובצבע קלוש על־נני נייר 
(תקופת מוריסאצ׳י) 




119 


יען, אמנות 


120 


שהשפעתם ניגרת בהמשך התפתחות הציור היאפאני עד 
לתקופה המודרנית. אבי המשפחה ומייסד האסכולה קאנו 
מאסאנובו ( 1434 — 1530 ) ובנו קאנו מוטונובו 
(ע״ע; 1476 — 1559 ) הצליחו להשתחרר מן ההשפעה הדתית' 
רוחבית שבציור־הדיו ולבטא את הרוח היאפאנית הלאומית' 
עממית בסימון המונוכרומי. באותה תקופה המשיכו בני 
משפחת טוס ה למפח את סימון ציור היאמאסו־אה (ר׳ 
לעיל). מצירוף של אלמנטים מאסכולת־טוסה לסימון המונו' 
כרום נוצר סיגנון ציורי־דקוראטיווי חדש, שעתיד היה לשמש 
יסוד לאמנות הדקוראטיוו־ית בתקופות שלאחר־מכן. 

ב פ י ס ו ל של תקופה זו אין לציין אלא את פסל "מקימי 
קנון" (קאנון המביט במפל־המים) בשל תכונות העדינות 
והרוך שבו. 

תקופת מומויאמה ( 1573 — 1615 ). הסימון הדקו־ 
ראטיווי שפותח בידי קאנו מוטוגובו התאים לציורים בעלי 
ממדים גדולים בשביל פרגודים מתקפלים ודלתות־הזזה, 
ואום? למטרות קישוטי־פנים בארמונות ובמידות שבנו 
לעצמם המנהיגים־הלוחמים נובונאגה והיךיושי. נכדו של 
מוטונובו, קאנו א י ט ו ק ו( 1543 — 1590 ) ותלמידו של זה, 
קאנו סאנראקו( 1559 — 1635 ),ביצירותיהם המצויירות 
על־גבי משטחים גדולים והעשויות בקודם חזקים בולטים 
ובצבעים מזהירים על רקע מוזהב, משקפים את הרוח של 
התקופה, שבה הוסרו כבלי־המסורת, ובמקום גישה דחית 
פסימית באו משיכה אחרי ערכים ארציים ואינדיווידואליזם. 

האסגאווהטוהקו ( 1539 — 1601 ) וקאיהו יו ש ו, 
שלא היו שייכים לכל אסכולה מסרתית, השאירו אף הם ציו¬ 
רים דקוראטיוויים נהדרים על ד^תות־הזזה, קירות ופרגודים 
עומדים במינזרים ובסירות. תקופת האופטימיות החדשה 
והתחזקות מעמד הסוחרים־העידונים משתקפת בציורי ז׳נר 
(ע״ע), שהגיעו לפופולריות מרובה בתקופה זו! הם היו בסיס 
לאסכולת ה״אוקייו־אה" של תקופת אדו(ר׳ להלן). בתקופת 
מופויאמה החלה י׳ לסחור עם סוחרים פודטוגליים, ודמויות 
המלחים והסוחרים האירופיים שהגיעו לי׳ שימשו אף הן 
נושא לציורי ז׳אנר ברוח קומית. 

הפיסול בתקופה זו ובזו שבאה אחריה היה חסר 
מקוריות, ועיקרו היה חיקוי סיגנונות פוג׳יווארה וקאמאקו- 
רה. רק בשטח יצירת דיוקנים ומסכות־נו (ר׳ לעיל׳ עמ׳ 
107 ) זכתה תקופת מומויאמה להשגים ממשיים. 

תקופת אדו( 1615 — 1863 ). תחת השוגונאט של בית- 
טוקוגאווה הלכו ושיגשגו התרבות והאמנויות בצביון עממי 
רחב יותר. בציור הקלאסי המסרתי ניסו אנשי אסכולת קאנו 
ומוסה לשמור על מעמדם העדיף: הראשונים — בזכות האמן 
הגדול קאנו ט נ י ו ובחסות השוגון? האחרונים—שביניהם 
הצטיין טוסה מיצואוקי — כאמני החצר והאצולה 
בקיוטו. לאחר מותם של אמנים אלה התגוונו האסכולות 
ועברו לשיגרה ולחיקוי מוריהם הדגולים. 

אולם בניגוד לאסכולות מבוססות אלו, בעלות הוותק 
והיוקרה, קמו בתקופה זו של אינדיווידואליזם תוסס אמנים 
בלתי-תלויים. ניתן להבחין ביניהם בארבע מגמות: 

( 1 ) התחדשותו של הציור המקורי יאמאטו־אה בצורת 
אמנות דקוראטיווית מזהירה בידי אמנים מוכשרים ובלתי- 
תלויים, ממוצא לא-אצילי, כגון טאוואראיה סוטאצו 
(תחילת המאה ה 17 ) ואוגאטה קוריו ( 1658 — 1716 ). 
שניהם חזרו בנושאיהם לתקופה הקלאסית של חצר היאן, 


אולם העשירו את החומר במקוריות רבה בנושא ובביצוע. 
קורין הצטיין גם בשטח האמנות השימושית, בעבודות בלכה 
ובקראמיקה העשויות באמנות רבה. סאקאי הואיצו 
( 1761 — 1828 ) פעל בתקופה מאוחרת יותר והלך בעקבות 
אותן מגמות־הקישוט. 

( 2 ) המגמה השניה היא פרי ההשפעה הסינית מתקופת 
שושלת מינג. על מגמה זו נמנים אמנים אינדיווידואליים, 
שאיו לסווגם באסכולה שיגרתית; מגמתם משתקפת בראש- 
וראשונה ביצירות רגשיות של חובבים, שהתייחסו לציור 
כלתחביב. ציורים מסוג זה ידועים בשם "גנגה" או "בונג׳יג־ 
גה״, ז״א — ציורים שנעשו בידי אנשי רוח וספרות. כאלה 
היו יוסד. בוסון ( 1716 — 1783 ) ואיקה־נו טאיגה 
( 1723 — 1776 ), ואחריהם אורג מ י גי ו קודו ( 1745 — 
1820 ), וכן ו ט נ בה ק זן ( 1793 — 1841 ). ציורי "בונג׳ינגה" 
הם עצמיים וסופיקמיוויים במידה רבה, והם משקפים את 
טיבם הקונטמפלאטיווי והפיוטי של יוצריהם. 

( 3 ) לעומת מגמה זו התפתח סיגנון אובייקטיווי וראלים־ 

טי יותר בידי מ ר ו י א מ ה א ו ש י ו ( 1733 — 1795 ) ,״ שהחל 
ביצירתו כאמן באסכולת קאנו הדקורטיווית המסרתית, אולם 
הושפע את״כ מן הסיגנון שהיה מקובל בסין בימי שושלות 
מינג וצ׳ינג, ובמיוחד מ צ׳ י ן נ נ פין, אמן סיני שבא לי׳ 
והורה סוגי חדש של ציורי "קצ'ו״'(״םרחים וציפרים"). בעק¬ 
בותיו הלך כראליסט תלמידו מצומורה גושון( 1752 — 
1811 ), אולם'הוא החדיר ליצירותיו גם רוח פיוטית, שהיתה 
חסרה בסיגנון האנאליטי של אוקיו. 

מחקר הפרספקטיווה, שהיתה מצויה בציורים ובתחריטים 
הולאנדיים שהובאו לי׳ באותה תקופה, עורר את האמנים 
היאפאניים לצורות הראליזם המערבי. אולם מדיניות ההת¬ 
בדלות של השלטון, שהתבטאה ברדיפת הנצרות וכל התורות 
וההשפעות הזרות, עיכבה התפתחות לפי קו זה. אעפ״ב 
אפשר לעקוב אחרי נסיונות בפרספקטיווה ובתחריטי-נחושת 
בתקופה ההיא. 

( 4 ) אולם ההתפתחות הערה ביותר בקו הרישומים בתקו¬ 
פה זו משתקפת בתדפיסי-העץ, שהתפתחו מציורי הז׳אנר 
הקודמים והפכו לאמצעי־ביטוי עממי, שתאם את נטיותיהם 
האמנותיות של בני מעמד העירונים־הסוחרים שהגיעו לאמי¬ 
רות. התפתחות התדפיס העממי החלה עם ה י ש י ק א ו ו ה 
מ ו ר ו נ 1 ב ו(ע״ע), שהניח את הבסיס לסיגנון ה״א ו ק י י ו¬ 
אה" בציור ובתדפיס. התדפיסים הראשונים היו מודפסים 
במונוכרום בלבד, כשמשטחי־הצבע נצבעו במברשת־יד. 
מתקופתו של סוזוקי ה ר ו נ ו ב ו(ע״ע, וציור שם) ואילך 
החלו מדפיסים בשלל־צבעים, כשלכל צבע נחרט לוח־ 
ההדפסה בנפרד. אמנות־התדפיסים היאפאנית הגיעה לשיא 
בעבודותיהם של טורי י ק י מ ג ה ( 1752 — 1815 ) [ר׳ ציור, 
כרך ט״ז, 929 — 930 ]), א ו ט מ ר ו(ע״ע, וציור שם), ש ר ק ו 
(סוף המאה ה 18 ), ובייחוד ה ו ק ו ס א י (ע״ע, וציורים שם); 
היא התחילה שוקעת לאחר מות הירושינה (ע״ע, ולוח 
צבעוני, כרך י״ד, 360/1 ! וע״ע גרפיקה, עמ ׳ 663 : ציור). 
אמנות תדסיסי-העץ, שהיא מיוחדת לי׳, היתה אף הסוג 
הראשון של אמנות־הציור היאפאנית שעורר התעניינות 
רבה במערב. 

התקופה המודרנית (מ 1868 ואילך). כשבוטל, 
בתקופת הרסטוראציה של מיג׳י, ההסגר שהטילה י׳ על עצמה, 
נפוצו בה האמנות, התרבות והמדע של המערב, ובהשפעתם 



121 


יטן, אמנות, אדריכלות 


122 


התמוטטה המסורת היאפאנית. היתד■ זאת זכותם של אוקקורה 
טנשין והאמריקני ארנסט פנלוסה שמסורת האמנות היאפא- 
נית לא נעלמה בליל! הודות למאמציהם הוקמה האקדמיה 
לאמנות יפה בטוקיו, ששמרה על גחלת האמנות הססרתית 
ועזרה לה לעמוד בפני הנחשול האדיר של ההשפעה הזרה. 
האסכולה שהמשיבה במסורת העתיקה מבחינת הנושאים 
והטכניקה זכתה לכינוי "ניחונגח" (= ציור יאפאני), כניגוד 
לאסכולה המערבית שעסקה בעיקר בציורי-שמך! אילם שתי 
האסכולות משפיעות זו על זו. יוקויאמה סאי?ןן 
(1930—1873) ( 1868 — 1958 ) ושי מומו רה קאנזן 

הצליחו לשלב את ציור־המכחול הקלאסי בטכניקה המערבית 
וליצור מיגנון מיוחד, שהוסיף להתפתח במחצית הראשונה 
של המאה ה 20 ! הוא אומץ ע״י מאדה ם א יסוך (נר 
1885 ), ם ו מ י ד ה ק א י ס ן ( 1879 — 1936 ) ואחרים. קבוצת 
,(1942—1864) 1 אמנים בקיוטו — 'ט א ק א ו צ׳ י ס א י ה 
יאמאמוטו ס י נ ק י ן'( 1871 — 1933 ) וחבריהם — המשי¬ 
בה לפתח את המגמות של אסכולת מארויאמה שמתקופת אדו 
בשילוב עם הרישום האובייקטיווי המערבי וליצור סיגנון 
מקורי ומודרני. אמנים אחרים הושפעו מציירים אירופיים 
שהגיעו לי׳ והורו לעמיתיהם המקומיים את חסימת המסרתי 
של האקדמיזם האירופי. א ס א י צ׳ו( 1856 — 1907 ) ו ם א ק י 
קור ודה ( 1866 — 1924 ) עסקו בציור אקדמאי ואימפרסיו־ 
ניסטי. גם הפיסול היאפאני הושפע מהגישה המערבית 
של ראליזם מודרני׳ ויש פסלים יאפאניים המאמצים לעצמם 
את צורת ההבעה המופשטת. ב 1877 נוסד בי׳ בית־הספר 
הגבוה להנדסה, והפסל האיטלקי וינצ׳בצ׳ו ראגוסה, שהוזמו 
לעמוד בראש מחלקת-הפיסול, החל בהקניית היסודות האי¬ 
רופיים לתלמידיו. ביניהם היו במחזורים הראשונים א וק ו¬ 
מה אוג׳יהירו ( 1856 — 1934 ) ופוג׳יטה 3 וי ב ז ו 
( 1861 — 1934 ), שעיצבו אנדרטות של אנשי-שם יאפאניים, 
שהוצבו במקומות ציבוריים! עבודות אלו מאפיינות את 
ראשית התקופה המודרנית. רוח חדשה הביא עמו גם נ א ג א- 
גומה מורי ושי ( 1857 — 1942 ), כשחזר לי׳ לאחר שנות 
השתלמות בוונציה. הפסל החשוב ביותר בתקופה המודרנית 
הוא ט ק מ ו ר ה ק ו א ו ן, שהתמחה בעיצוב פסלי עץ וברונ¬ 
זה ברוח המסורת היאפאנית בשילוב אלמנטים של ראליזם 
אירופי! דמות־הבדוגזה של הגיבור היאפאני סאיגו טאקא- 
מורי, המוצבת בגן ציבורי בטוקיו, היא אחת מיצירותיו 
החשובות. — בשעה זו עדיין נמצאת אמנות הציור והפיסול 

המודרניים בי׳ בשלב של חיפושי-דרך. 
פ. צ. סוון, י׳ (אפנות העולם [עבר׳: י. דבי]), תשכ״ז! 
האנושות - תולדות התרבות והאמנות, כרך שמיני (ר׳ 

]. 1< מפתח: י׳), 968/9 ! ־ - 27 ? . 071 ? 2 ן 4 ,ו 11 זט 

41(71410125(11711(1(!, 1-111, 1925-1929; ,4.0. 116040$00 -14. 
!410301010, 471 11125(70/(4 4411(07 . 1 ; 1936 , 4/1 .!) 11 [ / 0 ?״ 

1 ( 1 , 3 ץ 1 ז 0 ) 3 ; 1952 ,./ /ס ) 47 ¥7147111711 ) 741 ,ז 06 ־ ¥31 ו ( 
112(1/1. 11401(7(1, 1953; 8. 7. ?3106 — \ 50 47 ) 7/1 ,ז 6 ק ( 

0714 47(/11((({ )) 47 ) 741 ,£ז 6  075 ) 7 2000 , 140 ( 351 ׳ 4 ,¥ ; 1957 ,./ / ס ; 

,471 77(05117(5 5 ) 47 ,( 04 ) 3 ו 1 *מ 43 ס 10 ; 1960 , 1-11 ,/ /ס 
0/ 1 X1, 1959-1961; 7. 41:!1961 , 217111/7% ? . 1 ) 0 [ , 13 ז 31 ץ ; 

]. £. !41440, 1961 ,) 7 ) 111 ) 151 ) 3 קס) /ס 5 ))) 1 ק 7 ) 14051 ,.זן . 

14., £071? !0%. 471, 1964; ]. £. 1(41611606(, ]5 ) 7171 ? ,?ס , 
1961; 14., ]2(1. 3<21 511101:0 3 ) 80111 11531 ) 01 ^ 1 ; 1961 ,) 7 ) 1 ) 1 ) 1 ו - 
1131 (64.), 4??702(41 10 10(1, €1*1(157(, 1961; ], 1111110■, 
741( )2(1. ?71711, 1961; 8. 11 ) 71 ? .? 2 ) /?) 75 ) 14051 , 14106 .ס , 
1962; 5 . £06 ) ) 47 ? 0 [ , 1 ת 3 ד x61. 04 1770(14 141 (, 1/411) , 
1963, 4. !1. 1161(7 * 4 ; 1964 , 471 .? 2 { ,ח 50 ז 6 ץ£ .£ - ח 3 רתז . 
561(0610, 741( 47( ס 5 ) 47 ) 741 , 110013 . 5 ; 1966 ,./ (ס / / . 
471(1(71! 224 1404(711, 1966; 4/004-4110 ) , 1 ) 110 ) 101 .ז ׳ (^. 
?71711471%, 1968. 

י. יא.יא. לב 



המחדש המורתי כנארח, טו הסאות ה 7 — 8 


ארדיכלות. חומר־הבגיה העיקרי בארדיבלות היא- 
פאגית מאז ומתמיד הוא העץ. הצורות הקמאיזת של הבניה 
בעץ מלפני כ 0 מג 2 שנה נשתמרו במקדשי פולחן שעטו, 
כגון מקדש אויאשירו באיזאמו (ששוקם ב 1872 )ו אלה הם 
מבנים מלבניים על עמודים, מכוסים גג בעל שני מפלסים, 
ולפניהם שער(טוריאי). במאה ד, 6 , עם חדירת הבודהיזם לי/ 
הגיעו בנאים מקוראה ומסין, שפיתחו צורות אפיינידת של 
בניה לצרבי דת '(מקדשים ומנזרים): הפאגודה, שסימניה 
המובהקים — מגדל רב-קומות, כשלכל קומה וקומה גג פולט 
משלת("גגות יאפאניים"), ושער־פאר חיצון, נפרד מן הבניין 
עצמו: פאודיליון־הזהב (קונדו)! אולם־הרצאה (קודו). דוגמה 
קדומה של ארדיכלות בודהיסטית זו הוא המקדש בן 5 הקד 
מות בהוריוג׳י שליד נאדה, ם 607 . העיר נארה עצמה נבנתה 
במאה ה 8 , כבירתה הראשונה של י׳, לפי תכנית מלבנית 
3.2x2.75 ק״מ)! שטח נרחב הוקצה לארמון הקיסר. ב 805 
נבנתה כבירה חדשה קיוטו; גם עיר זו מכסה מלבן( 5.3x43 
ק״מ), מחולק בשווה ע״י רחוב מרכזי ברוחב של 84 מ׳! 
בקצהו הצפוני של רחוב זח נמצא ארמון הקיסר. 

בסוף המאה ה 8 נסתמנה שרה לצורות המקוריות של 
בנייני ארמונות־עץ. הטיפש החדש של בית-מגורים, המכונה 
שעדן־זוקורי, היה מורכב מן הבניץ הראשי (שעדו) ומאד 
למות הנמצאים מצדדיו ומאחוריו שקשורים לו בפרוזדורים! 
לכל בניין היתה גזוזטרה פתוחה, שהיציאה אליה היתד. דרן 
קירות-הזזה! הבניין הוקף בגינה, שבד, היו מצויים אגם, 
גשריז ואי. הסיגנון האריםט 1 קראטי העשיר של שעדן־זוקורי 
הפך בסוף המאה ה 12 לסיגנץ הצבאי בוקה־זוקורי, שהוא 
פשוט עתר ומותאם לצרכי מעמד הלוחמים רנמוך עתר! 
אפיעי לו בית בן קומה אחת, שאת חזיתו וצדדיו מקיפה 
געת. 

יחד עם זה נתחדשו ההשפעות מסע ומהודו על הבניה 



123 


יפן, ארדיגלוה, היסטוריה 


124 



טקדש בודהיסטי במדכדהונ׳טז, נכנח כ 1102 


הדתית הבודהיסטית, והן נקבעו באדריכלות היאסאנית סן 
המאה ה 15 ואילך. 

בתקופה זו עוצבה הצורה של בי ת-ה מגורים היאפאני, 
שהיא המקובלת עד היום (תנד: ע״ע דיור, ענד 455 ). היא 
מאופיינת בפשטותה! הבתים הם, כרגיל, בני קומה אחת או 
קומותיים, מורכבים בעיקר ממסגרות־עץ מכוסות חלקית 
בגייד־אורז. את המסגרות האלה ניתן להרחיק, לפי הצורך, 
ולקבל בדרך זו אולמות פתוחים• מיטות וכסאות אינם מקוב¬ 
לים בבית-המגורים היאפאני, אלא הרצפה בחדרים מכוסה 
לגמרי במחצלות עבות ז גדלו הוא סטאנדארדי — כ 90 א 180 
0 ״מ, והן משמשות גם יחידת-מידה לחישוב גודל החדרים: 
״חדרים בגודל של 6 , 8 , 10 מחצלות", וכר. בחדר המרכזי 
של הדירה היאפאנית בנר הסוקונומה — מעין ארון־קיר 
רחב בלי דלתות בעומק של כ 100 ס״מ׳ המשמש לתליית 
תמונות והעמדת צנצנות-פרחים. כמו־כן מיועדת פעה מיוה¬ 
דת לכתיבה ולקריאה, ובה עמוד-כתיבה קבוע, מדפים 
וכיו״ב. — אפייניים ומיוחדים לבתי-המגורים היאפאביים הם 



טירת היטנ׳י בדרום־הונשו, נבנתה בסוף הסאה ה 16 


בניין־התה או סוכת־התה, הנבנים לפי חוקים מקובלים לצרכי 
המנהג של הכיבוד הטקסי בתה. 

במאה ה 16 הוחל בהקמת בגייגי־אבן — מעין מירות־מגן 
רבות־קומות, מקושטות מבחוץ, ולהן גגות בולטים של כל 
קומה וקומה. 

ארמונות הקיסר והשליטים הפאודאליים לא היו למעשה 
אלא בתי־מגורים גדולים, משובצים במסגרתו של שטח 
בנר שלם, שכניסותיו דין שערי-פאר. מן המאה ה 18 ואילך 
ניכרת השאיפה להרבות בפאר, בקישוט הפנים ובצורת הגגות 
העקומים. מסוף המאה ה 19 התחילו לנהוג בי׳ — ובעיקר 
בעריה הגדולות — גם השיטות והצורות של הבניה האמרי¬ 
קנית והאירופית (בבניית בתי-מלץ, בנקים, משרדי־הממשלה 
וכיו״ב), ועמן הוחל השימוש גם בחמרי-בניין כבטון, ברזל, 
זכוכית וכר. 

- 8311 . 4 . £01 3511131115 ^ 1 ) 1151 * 1 ) 1 * 801 . 00 ) 0 [ , 61 מ 1 מו 1 זא 0 
44/1151 * 81 (ס 11011 * 81/011 7/16 ,) 0 ע $0 . 0 ; 1931 ,( 3 , 151 ) 1511 

, 1111 ^ 416/1116 . 011 ) 0 [ , ¥0511143 .יד ; 1942 ,./ מן 16 * 11 ) 416/1116 
,.![ , 03 1161 . 19 ; 1954 , 5 * 101 ( 4/ 0/111 ! . 011 ) 0 ! ! 1 * 0 ,. 1 > 1 , 1952 
,) 81355 ; 1955 , 16 * 6611 * 416/11 .) 0 [ [ 0 ) 1110 ) 5 11 ( 01 800111 

111111 165 {) 76111 , 5010100 . 41 ; 1955 ,./ סן 5 * 1 * 6/11 ) 7 .* 1 61 ) 1 ( 761 
- 11 * .) 0 [ מן 5 ) 11671 * €1 1 * 8/61 , 4 ) 0113 ) 811 £ - 1 , 1956 , 5/1117165 
- 416/11 . 1 ) 0 [ ,*ש 41 ז \•'' ; 1961 ,( 129 , 850 . 01111 ) 4 •) )!!!)))!ו!/) 
,ץ 03 סז .) 1315 ) €051165 . 1 ) 0 [ ,סז 11 ( 1 ץ 013 . 4 < .? , 1963 , 11116 ) 16 
ור׳) * 1969 , 0051165 .)ס{ , 3 ) 101 ( 11 ? . 114 ; 1965 ,( 1 . 190 ,/ 0 < 

(ביבל׳ לעיל, ענ 1 ׳ 121 
ל. א. 

על א מ נ ו ת - ה ג ן היאפאנית — ע״ע ג ן, ג נ נ ו ת, עם׳ 
961 , 963/4 . 

- 13 ? ,( ; 1940 , €0146115 1011656 ) 0 [ ( 0 411 7/16 ,) 15111:1 .£ .£ 
014:05 [ 065 , 11 ) 3 ( 831111 .? ; 1956 , 5 ( €01461 1011656 ) 0 [ , 343 ) 

4 ,תז 50 ׳ 1903 , 5 , 1964 ,( 210 . 190 ,.זז 4 ) 0 . 501 ) 011015 ) 0 * 
. 1965 , 01 * 40111 ! * €01461 011656 ) 0 [ 

היסטוריה. ( 1 ) קדם־היסטוריה והתקופה 
ד, ע ת י ק ה (עד המאה ד, 12 לסה״ג). ההיסטוריוגראפיה היא- 
פאנית המסרתית,— שתחילתה רק במאה ה 8 — עיגנה את 
ראשיתה של מדינת י׳ במיתולוגיה: בירידת נכדה של 
אלת-השמש מן השמים על אחד ההרים בדרום־קיושו! מסופר, 
שאחד מצאצאיו פרש את שלסתו על האיזורים שממזרח 
להר ההוא, וב 660 לפסה״ב היה לקיסר בממלכת יאמאטו — 
שמה העתיק של י׳—תקרא ג׳ימו ט נ ו. קיסרי-י׳ — 
ש תאדם הרשמי עד היום הוא ״טנו״ — מתייחסים על ג׳ימו, 
והמסורת מתה שושלת רצופה י של 124 קיסרים ממנו עד 
ימינו, לאמיתו של דבר, אין שום ידיעה היסטורית מהימנה 
על י׳ מלפני המאה ה 1 לסה״ג, ולפחות 15 הקיסרים הראשו¬ 
נים של הרשימה המסרתית — שלהם מיוחסת אריכות-ימים 
מופלגת — הם דמויות אגדיות גרידא. ממלכת יאמאסו לא 
נתגבשה, כנראה, אלא במאה ה 3 , ובאותה תקופה היתד. 
מצומצמת לחופי הים הפנימי. תחום היישוב והשלטון היא- 
פאני בהתשו הלך והתפשט צפתה, ובמאה ה 15 הגיע עד 
מיצר־צוגארו. רק בסופה של אותה מאה הגיעו היאפאנים 
להויקאידו, ואילו ההיאחזות וההתגחלות־בפועל באי הצפתי 
לא אירעו אלא במאה ה 19 . 

עד היום נוהגים היאפאנים להדגיש את תקופת־בראשית 
שלהם, כדי להוכיח שבארצם כבר התפתחה תרבות לפני 
שהתחילה הקליטה של דת, חרבות, אמנות ומוסדות חברתיים 
מסין (ר׳ להלן). ידיעותינו על י׳ הקדס-היסטורית באות 
ממימצאים ארכאולוגיים — מזה, וממקורות ספרותיים 
סיניים עתיקים ומבדיקה ביקרתית של סיפורי המיתולוגיה 
היאפאנית — מזה. 



125 


יפן, היסטוריה 


126 


החפירות הארכאולוגיות החדישות חשפו שרידי 
עצמות־אדם וכלי־אבן פדימיטיוויים, שמהם עולה שי׳ כבד 
היחה מאוכלסת במידת-מה אף לפני תקופח הקרחון שהפריד 
בשעתו בין הארכיפלאגוס היאפאני ובין יבשת-אסיה. האוב־ 
לוסיה הראשונה של י׳ עדיין לא ידעה אח מלאכת הקדרות, 
ואורח־חייה לא היה שונה בהרבה מזה של יושבי אירופה 
ואסיה בתקופות הפאלאוליתית והמסוליתית. באלף ה 6 או 
ה 5 לפסה״נ נתחלפה'אוכלוסיה זו באוכלוסיה של תרבות 
מן הטיפוס הנאוליתי. ייתכן שאוכלוסיה זו הגיעה לי׳ מצפוך 
מזרח אסיה והתקדמה באיים מן הדרום אל הצפון, בהדסה 
מפניה את התושבים הקדמונים של י׳ — האינו, "והיא 
שהקימה אח״כ את מדינת יאמאטו. 

השלב הראשון בתרבות י׳ שהוגדר מבחינה ארכאולוגית 
ידוע כתקופת ג׳ומון ("סיחס!), שזמנה מן האלף ה 3 לפסה״ג 
ואילך. מסימניה של תרבות זו — כלי-חרם עבים ושכירים, 
שעליהם דגמי מקלעת־קש. יאפאנים אלה התקיימו על ציד 
ולקט, גרו בשוחות באדמה, ועדיין לא היתה להם חקלאות 
מפותחת, המימצאים מעידים על פולחן של תופעות־הטבע, 
אולם אין סימן לאידגון וריבוד חברתי.— במאה ה 3 לפסה״ג, 
בדור איחודה של סין לממלכה אחת, הגיע משם לי׳ — דרך 
קוראה — הגל הראשון של התרבות היבשתית והביא עמו 
אח השימוש בכלי-מתכת ואח החקלאות. באותה תקופה החלו 
לייצר בי׳ כלי־חרס מטיפוס יאיואי ( 01 ץ ¥3 ) ,שהם דקים ויצי¬ 
בים יותר, מלאכת יוצר על האבניים! התפתח גם גידול האוח 
בשדות־שלחין, הוקמו בתי־מגורים על פני הקרקע ואסמים 
על אצטבאות מוגבהות. 

מדינת יאמאטו. גידול הייצור וצבירת המיצדכים 
הביאו להופעת אישים בעלי מעמד של שליטים בקרב כל 
אחת מן העדות המקומיות, שהתפתחו ושהתגבשו — בסופו 
של דבר — למדינוורשבטים קטנות המסוכסכות זו בזו. לפי 
הוי צ׳יך,(! 101111 :>¥\), כרוניקה סינית מן המאה ה 3 לםה״נ, 
שיגר מלך ןה (כפי שנקראה אז י׳) ב 57 לםודנ שליח 
ללויאנג, בירת קיסרי בית־האן, והקיסר קואנג־וו העניק לו 
פתיל וחותם מוזהב! הימקו, המלפה השאמאניתשל יאמאטאי 
(כנראה בצפון־קיושו),'שהצליחה לאחד 13 מדינות־שבטים. 
שלחה ב 239 נציג ללויאנג — שהיתה באותה שעה בירת 
וי —, וזכתה בתארים ובאותות־כבוד מטעם הקיסר הסיני. 
מן המקורות המיניים אנו למדים, שבאותה תקופה היה 
מערב־י׳ מחולק לכ 100 מדינוודשבטים, שמרביתן היו בחסו¬ 
תה של המלכה הימקו. גודל האוכלוסיות במדינות אלה נע 
בין 1,000 ל 70,000 בתי-אב. בראש המדינות עמדו מלכים, 
ובכמה מהן — מלכות. 

במאה ה 4 חל גיבושה של ממלכת־י׳ העתיקה בעת־ובעונה 
אחת עם התפתחות מדינות קוגוריו ופאקצ׳ה בקוראה. באותה 
תקופה התקדמו אנשי יאסאטאי צפונה ומזרחה לעבר הוגשו 
המרכזית וייסדו את ממלכת יאטאמ 1 ( ¥301110 ). חפירות 
ארכאולוגיות בסביבות קיוטו גילו קברים ענקיים, שבהם 
הוטמנו, יחד עם גופות הקיסרים, תכשיטים ומראות, כלי- 
עבודה וכלי-גשק של ברזל. כמה מקיסרים אלה, הנזכרים 
בכרוניקות היאפאניוח, זוהו באחרונה עם חמשת מלכי ןה 
או יאמאטו, שלפי הכרוניקות הסיניות שלחו שליחים לסין 
בזמנים שונים בין 421 ל 502 לסה״ב. שליטי יאמאטו אף 
עשו נסיונות תחרים ונשנים — מסוף המאה ה 4 עד אמצע 
המאה ה 6 —לפלוש לקוראה כדי לייסד שם מושבה, ושטחים 


בדרומה של קוראה נמצאו זמן־מה בשלטץ יאפאני. למגע 
ההדוק עם קוראה — ובאמצעותה עם סין — היו תוצאות 
מכריעות לגבי התפתחותן של המדינה ושל התרבות בי׳. 
מקוראה הגיעו לי׳ במאה ה 5 הכתב הסיני ובאמצע 
המאה ה 6 (התאריך המסרתי הוא 552 ) — ה ב ו ד ה י ז ם. 

המבנה החברתי־מדיני של ממלכת יאמאטו היה מבוסם 
ביסודו על אצולה תורשתית. היחידה החברתית היחה המש¬ 
פחה (אוג׳י), שהתייחסה לאב אחד או א!ל-המשפחה, וקרבת 
אבי המשפחה למשפחת המלוכה קבעה את מקומה בחברה. 
במאות ה 6-5 נוצרו — לצידן של משפחות־האצולה — יחי¬ 
דות חברתיות, שלא התבססו על מוצא משותף, אנושי או 
אלוהי, אלא על שיתוף במילד תפקידים מסויימים! לשון 
אחר — מעין גילדות או קורפוראציות, שנקראו בה (ש 2 ), 
ובהן נכללו חיילים, סופרים, אורגים או מגידי־עתידות. — 
עד סמוך ל 645 היו הרבית האוג׳י עצמאיות-למעשה, ומש¬ 
פחת יאמאטו — שלא היתה אלא אחת מהן — נאלצה להאבק 
זמן ממושך כדי להכניען למרותה! לאחר שהצליחה להש¬ 
תלט על המשפחות האחרות חילקה ביניהן תארי־אצולה 
ודרגות כדי לקנות את נאמנותן. 

ב 618 קמה בסין הקיסרות האדירה של שושלת טנג 
(ע״ע), והיא שימשה לי׳ דוגמה של מנגנון מדיני ריכוזי 
חזק, שאותו — ואת התרבות שהתפתחה בחסותו — 
השתדלה לחקות יאמאטו. בין 630 ל 894 נשלחו לסין 16 
משלחות יאפאניות, בנות 500-100 איש׳ ללימוד הבודהיזם 
ושיטות הממשל והאירגון הסיני, ושליחים אלה חרמו הרבה 
להחדרת השפעה תרבותית סינית לי׳. כבר קודם־לכן, ב 593 , 
כונן השליט ש ו טוק ו( 16101111 ( 5 ) יחסים דיפלומאטיים בין 
י׳ ובין סין של שושלת סואי. שוטוקו היה עוצר-המלוכה מטעם 
הקיסרית המולכת־להלכה! הוא חיזק את מעמד ממשלת יא- 
מאטו, אירגן את הפקידות ב 12 דרגות, הזהירה מפגי שחיתות 
וחייבה בעבודה קשה, וב 604 חוקק חוקה בת 17 סעיפים, 
שאירגנה את י׳ כחברה אריסטוקדאטית מובהקת: האזרח 
חוייב בציות, ואילו על האציל הוטלה חובת נוהג ונימוסים 
מיוחדים ההולמים את מעמדו. שוטוקו קידם את הבודהיזם 
בי׳ והקים את מקדש הוריוג׳י ( 1 ג 11 ץז 6 ^ 1 ) באסוקר. כמרכז 
דתי ואמנותי! התרבות שנתרקמה מסביבו שיקפה לא רק 
אפנות סיניות והודיות, אלא אף פרסיות ויווניות. 

תקופת ההשפעה הסינית. בהמשך המאמצים 
לגבש את השלטון המרכזי ולהפוך את י׳ מברית של בתי- 
אב שבראשותו של בית־יאמאטו לממלכה ריכוזית דוגמת 
סין, חולל ב 646 הנסיך טאיקוה ( 3 ^ ¥311 ) הפיכה נגד 
הקבוצה הפרו-בודהיסטיח שבשלטון והחל להנהיג תיקונים 
בממשל בשם אחיינו, הקיסר קוטוקו ( £0101111 ) . האחוזות 
הגדולות של האוג׳י פורקו, הקרקעות הפכו לרכוש ציבורי 
וחולקו בין האיכרים, והללו — וכן בעלי-המקצועות האח¬ 
רים —, שהיו כפופים לראש האוג׳י, נעשו לנתיני הקיסר 
ונתונים למרותו. עד אז לא היה מושב קבוע לממשלת 
הברית, שהיתה מועתקת ממקום למקום (בתחום המישור 
המרכזי של הונשו) עם מוחו של קיסר ועלייתו של קיסר 
חדש. עתה הוחלם על הקמת עיר־בירה קבועה וסלילת 
דרכים לקשירתה עם כל חלקי המדינה, וכן על חלוקת 
המדינה למחחות ומינוי מושלים ופקידים מטעם הממשלה 
המרכזית, על הכנת ספרי־רישום של התושבים ועל שיטת- 
מיסוי מסודרת, שבאה במקום התשלומים השונים שהאזרחים 



127 


יפן, חייספווריה 


128 


היו חייבים לראש האוג׳י שלהם. החברה חולקה למעמדות: 
משפחת־ המלוכה. אצולה תורשתית, אזרחים ועבדים. במח¬ 
צית השביה של המאה ה 7 ובמאה ה 8 המשיכו השליסים 
במאמציהם לחזק את משסדם. הונהגה סידרה של חוקי- 
ממשל (ריצוריאו [ 6 ץזטצ 1 מ)), שהיו מבוססים על תקדימים 
סיניים תוך התאמה לצרכי י׳ ותנאיה. ב 702 פורסמו קודכסים 
של משפם אזרחי ופלילי (חוקי סאיהו), שתקפם נתקיים 
כ 500 שנה. משרד ממשלתי הופקד על טקסי דת שינס(, 
שהיתה לדת הרשמית. אולם לצידה שיגשגה גם תרבות בוד¬ 
היסטית, המכונה האקוהו ( 113110110 ), שמרכזה היה בבירת 
בית־האצולה פוג׳יווארה. 

ב 710 קבע הקיסר גמיי ( 61 !״ו"*?)) את הבירה בהיג׳ו 
היא נ א ר ה! העיר נבנתה ופותחה בפאר רב, כדוגמת צ׳אנג- 
או בירתם של קיסרי סין לבית־טאנג. בתקופת-נארה, 
שנמשכה 80 שנה, ובה שלטו 7 קיסרים, הגיעה ההשפעה 
הסיבית בי׳ לשיאה. באותה תקופה גברה השפעת הבודהיזם 
בחצר ובעם והצמיחה את תרבות טמפיאו (סץק!"^) המעו¬ 
דנת, שבמסגרתה התפתחו אמנות, שידה וספרות. אולם 
תקופת-גארה היתה גם רבת־סיכסוכים בין בית-המלכות לבין 
החצרנים, בייחוד בימי הקיסרית קומיאו( 0 ץמ £ 61 ). כובד־ 
המיסים ואסדנות-טבע הביאו לנדידת האוכלוסין ממקומותיהם 
ולבדיחת אריסים מאחוזות בעליהם. הממשלה עודדה גאולת 
אדמות חדשות, ואף חילקה קרקעות לאנשי-שלומה. כתוצאה 
מכך נתפתח סוג של אחחות גדולות, שנקראו שואו ( 5116011 ). 
שיטה זו התבססה על חוק שנתפרסם ב 734 ועמד בניגוד 
מוחלט למדיניות חלוקת-הקרקעות מ 646 , הש 1 אן צמח 
מגאולת קרקע-בתולה, שנעשתה בתמיכת מוסדות חילוניים 
ודתיים ובית־המלוכה על שלוחותיו, וכן ממחנות שנתנו 
האצולה ובית־המלוכה לאבשי־שלומם. כדי להשתחרר מנטל 
המיסים ששמה הממשלה המרכזית על השואן השובים, חיפשו 
בעליהם אנשי־חסות בחצר־הקיסרות והעבירו את הבעלות 
על שמם כדי לפטור עצמם מהמסים. בעלי השואן היו ברובם 
פקידים נמוכים במשרדיהם של מושלי-המחוזות השונים 
שבשלחו מהבירה, אף שברבות הימים הותר למושלים למלא 
את תפקידיהם בלי לעזוב את הבירה. כדי להגן על עצמם 
ועל רכושם העסיקו בעלי-האחוזות שומרי-ראש — סמו¬ 
ראים, וכד צמחו במחתות כוחות-צבא שלא היו כפופים 
במישרין לשלטון המרכזי; כוחות אלה גרמו לעתים מבוכה 
מדינית וחברתית. 

שלטוןבית־פוג׳יווארה.ב 794 העתיק הקיסרקאמו 
( 111 מ 1 מ 3 .£) את הבירה לקיוטו והקיפה תוך חיקוי לבירת 
סין! קיומו נשארה מושב הקיסרים עד 1868 . 300 השנים 
הראשונות של תקופה זו ידועות בשם תקופת פוג׳יווארה. 
ב 858 מונה פוג׳יווארה־נו יושיפוסה, ראש בית־אב מן האצו¬ 
לה הגבוהה והעשירה, לעוצר בשם נכדו, הקיסר־הילד טיוח. 
מאז הוסיפו בני משפחה זו דור אחרי דור לתסוס את המשרות 
הגבוהות בממשלה ונהנו מעושר רב שבא להם מאחוזותיהם 
הגדולות. מקרב בית־פוג׳יווארה באו כמעט כל הקיסריות וכן 
רבות מסילגשי־הקיסרים בדורות ההם, באופן שבכל דור היה 
ראש בית-סזג׳יווארה אביו־זקנו, חמיו או דודו של הקיסר, 
ולמעשה — אפוטרופוס ועוצר־המאכה. בתקופת שלטון בית- 
פוג׳יווארה הורחבו גבולות י׳ בצפון ושופרו דרכי-המינהל. 
בגי בית־פוג׳יווארה היו שוחרי שירה ואמנות. בחסותו של 
פוג׳יווארה־גו מיצ׳יגאגה, העוצר ה 11 ( 966 — 1028 ),• שיג- 


שגה הספרות, פרחו הארדיכלות בסיגנון שעדן והציור מאס¬ 
כולת יאמאטו־אה. התרבות היאפאנית היתהילמקורית יותר 
וססחד, מן הדפוסים הסינים שהיו מקובלים עד אז. 

מסוף המאה ה 10 ואילך ד׳לד ונתרופף שלטון בית פוג׳י- 
ווארה, שהתבסס על החצר בקיוטו. גרמו לכד תככי-חצר — 
מזה, והתגברות כוחם והשפעתם של בעלי השואן הגדולים 
באחוזות והסאמוראים שלהם — מזה. הסאמוראים הפכו 
בהדרגה למעמד של אצולת-לוחמים, שהתחרה מעמד 
אצולת-החצרניס הוותיקה. בקרב מפקדי הסאמוראים החלו 
להתגבש קבוצות שנאבקו זו עם זו במגמותיהן להשתלט גם 
על החצר והמדינה, וביניהן התבלטו בית טאירה ( 1311-3 ) 
ומתנגדו בית מיג א מוט ו — ששניהם התייחסו ייחום 
רחוק לבית-המלוכה. שלפת בית־פוג׳יווארה נתערער לגמרי 
מ 1086 ואילך, משפשט בצמרת המדינה הנוהג של שלטונם 
שלקיסרים־בדימום — שפרשו מעיר־הבירה, הסתגרו 
בטירה או במינזר והוסיפו להשפיע על המדיניות מאחורי 
הקלעים, בצידו של הממשל של הקיסר הרשמי ובהתחרות 
עמו! הם ביססו את כוחם על הסאמוראים. במלחמות־אזרחים 
ב 1156 וב 1159 נתפס השלטון בידי בית־טאירה. מתחריו הת¬ 
רכזו מסביב לדגלו של מינאמוטו־נו* יורי טוס ו (ע״ע), 
שביסס את כוחו על הסאמוראים שבעמק קאנטו (איזור 
אדו— היא טוקיו). ב 1185 הוכו כוחות טאירה בקרב המכריע 
ליד דאז נו אורה, ובית־מינאמוטו תפס את השלטץ למעשה, 
ומאז שלט הקיסר להלכה בלבד. מכאן מתחיל שלב חדש 
בהיסטוריה של י׳ — הסאודאליזם הצבאי היאפאני. 

( 2 ) ימי-הבינייים של י׳ (מסוף המאה ה 12 עד 
אמצע המאה ה 19 ). 

(א) הבאקופו (שוגוגאט) של קאמאקורה. 

כבר לפני שהשמיד את בית-טאירה, הקים יוריסומו. ב 1183 , 
בהסכמת הקיסר, מטה צבאי כללי בקאמאקורה (ליד 
יוקוהאמה). ב 1192 מונה יוריטומו לשוגון( 511681111 , "מצביא 
ראשי") והסד את מטהו למימשל צבאי ממוסד רציב, 
המכונה כאקוסו (בלשונות־אירופה מקובל המונה שוגר 
נאט). מימשל צבאי זה, שסמכותו השתרעה על כל המדינה, 
הקביל לממשלה האזרחית, שהוסיפה להתקיים בקיוטו ליד 
חצר הקיסר, אך איבדה כל השפעה. כפילות זו של מערכת- 
השלטץ נתקיימה בי׳ מכאן ולהבא כמעט 700 שנה: מצד 
אחד — הקיסר בעל מעמד מקודש קדושה דחית ובעל סמכות 
המוחזקת מוחלטת! מצד שני — חוגי־הצבא, שמרבית סמכויות 
השלטון־בפועל הועברו לידיהם, ובראשם עומד מצביא, שגם 
מעמדו הפך לתורשתי, אלא שהמשפחות שהחזיקו במעמד 
זה התחלפו כמה פעמים. יוריטומו מינה בכל מתח שונו 
(נציב) מקרב פקודיו, כדי שייצגו שם וישמור על הסדר, 
וכן ג׳יטו(סובן) בכל אחחה פרטית וציבורית, שתפקידו היה 
לגבות את מס־האורז לאספקה לפמליית השוגון ולצבאו. כל 
הקצינים־הפקידים הללו הפכו לוואסאלים של השוגון, 
שנקראו גוקנין ("אגשי־בית"). היחסים ביניהם הושתתו על 
נאמנות אישית, ורק לאחר-מכן על בעלות הקרקע והכרוך 
בזה. 

לאחר מותו של השליט האדיר יוריטומו( 1199 ) ירשו את 
משרת השוגון בנו ונכדו, שהיו חלושי־אופי וחסרי־אונים, 
והשלטון־בפועל עבר לידי עוצרים מפיח ה ו ג׳ ו ( 6 ( 136 ), 
בני משפחת אשתו של יוריטומו, שהיו להלכה משרתי בית־ 
פינאמוטו. ב 1219 כלה בית זה במלחמת־אחים בין נכדי 



129 


יפן, היסטוריה 


130 


יוריסומו, ובני־הוג׳ו מינו שוגון לפי בחירתם והוסיפו לשלוט 
בשמו. הם גם הכשילו נסיון של הקיסר גו-טובה ב 1221 
להפיל את השוגונאט ולהחזיר את השלמון־בפועל לידי 
הממשלה בקיוטו. מכאן ואילך היו בני-הוג׳ו כ 100 שגה בעלי 
השלמוך במדינה, אע״ם שנשתמרו מעמדו המקודש של הקיסר 
ומעמדו המכובד של השוגון, בימי העוצרים האלה נחלש 
מעמדם של בעלי האחוזות הגדולות וגבר קצב פיצול אחוזו¬ 
תיהם, ולעומודזה נתחזקה הבעלות על הקרקע של אנשים 
מקומיים שעלו לגדולה בחסות הבאקופו! מהם היו אריסים־ 
לשעבר: מיאושו ( 051111 * 1 * 1 ) — איכרים שהיו להם אדמות 
וצמיתים משלהם. בדרך זו נתגבש מעמד הסאמוראים המח¬ 
זיקים בנחלות מטעם השוגון תמורת שירות צבאי שהם חבים 
לו, בדומה לפאודאליזם האירופי של יה״ב. בתקופת הוג׳ו 
נתחבר ספר תוקי־מיגהל ( 1232 ), שבא במקומו של ספר־ 
החוקים העתיק (חוקי טאיהו) מ 702 (ר׳ לעיל, עמ׳ 127 ) 
והיה תקף עד 1872 . 

עלייתו של מעמד הסאמוראים משתקפת בספרות התקופה 
ובאמנותה, המפארות את חיי-הגבורה, ועוד יותר — את 
מות־הגבורה, של הלוחמים המקצועיים, שרכשו לעצמם 
עמדת־כבוד בחברה היאפאגית חכו להערכה כללית בעם. 
הם סיגלו לעצמם מערכת ערכי נאמנות, כבוד ולחמה, שנודעה 
לאחר־מכן בשם ב ו שידו(ע״ע [כרך־מילואים]). חורת זן 
(ע״ע), המטיפה לגאולה עצמית ע״י משמעת רוחנית ונפשית 
חמורה, נקלטה בעיקר בקרב הסאמוראים! בעם התפשטו 
כיתות בודהיסטיות שונות, בעלות אופי נוח וסלחני יותר. 
כששקטה הארז התפתח המסחר, נערכו ירידים עונתיים, 
ובערים שונות קמו מעין גילדות ("זה" [ע״ע גילדות, 
עפד 669 ], וקבוצות של סוחרים סיטונאים (טואיה), שנעשו 
למעמד בינוני אמיד, אבל לא היו מכובדים בעיני הסאמוראים- 
הלוחמים. 

בתקופת הוג׳ו נהדפו שני נסיונות-פלישה של המונגולים 
לי׳, ב 1274 וב 1281 . אע״ם שלהצלתה של י׳ תרמו הרבה 
סערות שפגעו קשה בצי המונגולי (קאמיקאזה — "הרוח 
האלוהית"), הגביר הנצחון את הגאווה הלאומית ואת היהירות 
המלחמתית בי׳. — בסוף המאה ה 13 ובתחילת ה 14 התחיל 
מעמדו של בית-הוג׳ו מתערער בשל התנגשויות ביניהם ובין 
הוואסאלים שלהם, ופן בשל סיכסוכים עם הכמורה והחצר 
הקיסרית בקיומו. 

(ב) תקופת "שתי החצרות הקי־סריות" 
והבאקופו של בית אשיקאגד" הקיסר גו־האיגו 
( 1318 — 1339 ) עשה נסיון להחזיר לעצמו' את מלוא סמכויות 
הקיסרים מימי־קדם, וב 1331 התקומם לבאקופו. לצידו עברו 
הסאמוראים שהתנגדו לשלטון ההוג׳ו, ושר-הצבא טאקאוג׳י 
אשיקאגה 1 ( 5111 ^־ 1 ־) שנשלח מטעם הבאקופו 

לאסור את הקיסר. בגד בשולחיו ופנה נגדם. קאמאקורה 
נכבשה ונחרבה ב 1333 , בית-הוג׳ו הושמד ומשטרו חוסל. 
אולם שאיפתו של הקיסר לא נתמלאה, מאחר שהלוחמים לא 
היו מוכנים לוותר על מעמדם השליט במדינה. ב 1336 השתלט 
מאקאוג׳י על קיוטו, הדיח את גו־דאיגו והכתיר קיסר מבני 
ענף אחר של בית־המלכות. אולם גו־דאיגו לא השלים עם 
הדחתו! הוא נמלט להרי־יושינו שמדרום לנארה, ושם הקים 
אח חצרו. כך נוצרו שתי חצרות־קיסרים מתחרות — "החצר 
הדרומית" בהרי-יושינו ו״החצר הצפונית" בקיוטו. 

ב 1338 אילץ טאקאוג׳י את הקיסר של החצר הצפונית 


למנותו לשוגון, וכך נוסד הבאקופו השני, שבראשו עמד 
שוגון מבית אשיקאגה! הוא התקיים עד סמוך לסוף 
המאה ה 16 , האישיות הבולטת בין השוגונים של באקופו זה 
היה יושימיצו ( 1395-1367 ), שהצליח ב 1392 לאחד את 
הצפון ואת הדרום. 

עם כל זה לא החזיר בית-אשיקאגה לי׳ את איחודה 
המדיני כבימי הבאקופו הראשון. שושלת השוגונים לבית- 
אשיקאגה הקימה את מרכזה בעיר־הבירה קיומו ברובע 
מ ורומא צ׳ י (שעל שמו נקראת תקופה זו), ושוב דחקה 
את הקיסר לעמדה של כבוד־גרידא. אולם לא היה שמון 
מבית־אשיקאגה ששלט ביעילות על הלוחמים ועל המנזרים 
הבודהיסטים החוקים. הבאקופו השני לא הצליח להקים 
משטר בר־תוקף בי׳ כולה, ואף לא ברובה. תקופתו — המאות 
ה 14 וה 15 — הצמיחה התפתחויות תרבותיות מזהירות 
בתחום השירה, הציור והאדריכלות, וכן בהגות, ברוח הנאו- 
קונפוציאניזם והזן! שיגשגה גם אמנות עממית, לעומת 
הפריחה התרבותית בלם הרפית המדיני. הבאקופו של מור(־ 
מאצ׳י היה תקיף מבחינת מעמדו כלפי הקיסר, אך לא כלפי 
פקודיו. השפעת חצר-המלכות הצטמצמה מאד! הקיסר 
ופמלייתו הוסיפו למלא תפקידים טקסיים ודתיים ונהנו מהכ¬ 
נסות גבוהות מאחוזותיהם, אך היו חסרי השפעה מדינית, 
אע״פ שמעולם לא ניסה אדם להדיח אח השושלת הקיסרית, 
שהלגיטימיות שלה כמקור הכוח המדיני וכבסיס המבנה 
החברתי היתה מושכל ראשון של התודעה המדינית היאפא- 
נית. אולם בארץ שררו בתקופת־מורומאצ׳י פירוד מדיני 
ומבוכה גוברת! י׳ נתפצלה למספר רב של יחידות טרי¬ 
טוריאליות עצמאיוח־כמעט, ובראש כל יחידה עמד מנהיג 
מקומי ממעמד הלוחמים, והוא היה בדרך־כלל מתחרה בעמי¬ 
תיו ושכניו ומסוכסך בהם. ממשלת השוגון בקיוטו הלכה 
ונחלשה, במידה שהפקידים המקומיים השונים, הג׳יטו והשו¬ 
נו, הלכו והתעצמו וחיזקו את שלטונם האוטונומי באחוזר 
תיהם. הם נעשו בהדרגה לשרים פאודאלים תורשתיים, 
שנקראו דאימיאו ( 0 ץ 1 מו 13 >). תומכיהם היו האיכרים, 
אריסים־לשעבר וסאמוראים מובטלים. מן השכבות הללו. 
שחשו את עצמן מקופחות, גייסו הדאימיאו את חילותיהם! 
חיל-רגלים זה גבר על חיל-הסרשים של האצולה הוותיקה. 
הדאימיאו לחמו בשלטון המרכזי ובכוחות הפאודאליים 
הוותיקים, משיירי המשטר האגרארי של השואן (ר׳ לעיל, 
עמ' 127 ). כמה מן הדאימיאו הנהיגו בנחלותיהם מינהל 
מתוקן, שהקל את סבלם של האיכרים והאריסים ופתח למוכ¬ 
שרים שבהם שער לעליה חברתית כלוחמים בשירות אדר 
ניהם! בין המצביאים והמדינאים הגדולים במאה ה 16 היו 
רבים מבני דלת־העם. אולם הדאימיאו נאבקו גם ביניהם 
לבין עצמם, נוסף על מאבקם המשותף נגד המרות העליונה 
של השלטון המרכזי. גם במרכז עצמו נתגלו פרצות, וב 1467 
פרץ בקיוטו מאבק מזויין בין הטוענים לירושת השוגונאט — 
"מלחמת אוניו", הראשונה בשורה של מלחמות פנימיות, 
שזיעזעו את י׳ כפעם ברציפות למעלה מ 100 שנה. אמנם 
רוב התקופה ההיא הוסיפו בני אשיקאגה להחזיק בשוגוגאט, 
אולם למעשה שקעה הארץ בהדרגה באנארכיה של מלחמות- 
אזרחים מקומיות וכל־ארציות* באמצע המאה ה 16 כבר היו 
בי׳ ב 300 דאימיאו, שכל אחד מהם היה עצמאי-כמעט בתחום־ 
שלטונו, שאותו שאף להרחיב בכוח-הזרוע או בדיפלומאטיה. 
הם התבצרו בסירות משלהם שהפכו לבידות-מחוזות, ומשלו 



131 


יפן, היספזידיד! 


132 


בנתיניהם באמצעות סאמזראים נאמנים להם.ה תקיפים שבהם 
אף שאפו להשתלט על הארץ כולה. 

(ג) איחודה של הממלכה היאפאבית ושי¬ 
קומה. חיסול האנארכיה הכללית ואיחודה של י׳ מחדש 
בשלטון מרכזי תקיף הוא פרי מעשיהם של 3 מנהיגים 
צבאיים ומדיניים בשליש האחרון של המאה ה 16 : נ^בו־ 
נאגה, היד־יושי ואי יא ם ו. 

אודה נוב וגגה ( 1534 — 1582 ), בן סאמוראים, שירש 
נחלה קטנה מאביו, הצליח בכשרונו הצבאי לכבוש כמה מחו¬ 
זות בהונשו המרכזית, ועוזריו היו הידיושי ואייאסו י ב 1568 
השתלט גם על קיוטו הבירה. ב 1573 הדיח את'השוגון האח¬ 
רון לבית־אשיקאגה ממורומאצ׳י, וב 1576 הקים את טירת 
אדזוצ׳י ליד קיוטו, ומשם התחיל להטיל את מתתו על 
שטחים נוספים בי׳. הוא נרצח ב 1582 בידי אחד מפקודיו, 
ואת מפעלו השלים הידיושי. 

טויוטומי היד״יושי (ע״ע), הנחשב לגדול המצ¬ 
ביאים והמדינאים בתולדות י׳, היה בן-עניים ואיש־צבא 
מנעוריו. בשירותו של נובונאגה הגיע לדרגת מצביא, ולאחר 
מותו ירש את מקומו, בסידרה של מסעות צבאיים ונצתונות 
בקרב, יחד עם דיפלומאטיה מעולה, הצליח להביא את כל 
השליטים המקומיים בעולו של שלטון מרכזי מחודש ותקיף. 
הוא, אמנם, לא נתמנה לשוגון (בגלל מוצאו שלא-מן- 
האצולה), אולם קיבל מן הקיסר את תואר-הכבוד "טאיקו" 
ומעמד של עוצר ראשי, ואח״ב — של ראש־השרים. הידיושי 
הקים את טירתו באוסאקה, וכן ארמון מפואר בקיוטו' ועוד 
טירה במומויאמה! שלשתם היו לא רק מרכזי־שלטון אלא גם 
מרכזים למיטב תרבות-הדור, שהיתה חילונית וחפשית מכבלי 
המסורת. הידיושי הנהיג חידושים במינהל, ובעיקר — 
סדרי מדידה ורישום אחידים של הקרקעות בכל רחבי 
המדינה, שעל יסודם חולק העם חלוקה ברורה לשני מעמדות: 
סאמוראים לוחמים־שליטים לעומת עובדי-אדמר. (היאקושו 
[ 18110 ״ 31 ץן 1 ]) מפרנסים ומשלמי-מסים. — לאחר ביסוסה 
הפנימי של י׳ פנה הידיושי לכיבושים וחידש את הנסיון — 
שכבד נעשה 1,000 שנים לפניו (ד׳ לעיל, עט׳ 125/6 ) — 
להשתלט על קוראה, ותיכנן אפילו אח כיבוש סין. אולם 
שתי הפלישות היאפאניות לקוראה, ב 1592 1 ב 1597 , לא הביאו 
אלא לנצחונות גדולים בקרבות שלא היה בהם כת הכרעה, 
ונסתיימו בנסיגה. 

מאורע בעל חשיבות היסטורית רבה בימיהם של בובו- 
נאגד, והיתושי היה העימות הראשון בין י׳ ובין העולם 
המערבי והנצרות. עד למאה ד, 16 לא היתה לאירופה אלא 
ידיעה עמומה ביותר על י׳("ציפאנגו"), על-סמך מה שמסר 
מרקו פולו (ע״ע), ב 1543 נסחפו לחופי י׳ מלחים פודטו- 
גאליים, וב 1549 הגיע לי׳ כמיסיונר פרנסיסקו כסויר (ע״ע), 
ובכך נפתחה י׳ להשפעה מערבית-נוצרית, שנמשכה כ 100 
שנה. אחדים מן הדאימיאו במערב-י׳, מן הוואסאלים של 
נובונאגה, קיבלו את הנצרות, והיא התחילה לעשות נפשות 
גם בקרב העם; ב 1582 נשלחו 4 נערים לחינוך לרומא. 
להצלחת ההטפה והתעמולה של הישועים תרמה העובדה, 
שהם הופיעו כמקשרים את י׳ עם המערב מבחינה דתית 
ומבחינה מסחרית כאחת. היתושי חשש מפני ההשפעה הזרה 
והטיל איסור על הפעולה המיסיונרית. אולם הוא הפריד בין 
הדת ובין המסחר, וקבע את נאגאסאקי לגמל פתוח לסחר־ 
חוץ. לי׳ התחילו מגיעים — נוסף על קוראנים וסינים — גם 


סוחרים ספרדים, אנגלים והולאנדים, וספנים יאפאנים הפליגו 
לדרום-מזרח אסיה ולאוקיאנוס השקט. 

לאחר מותו של הידיושי ב 1598 פרץ בין הוואסאלים 
שלו מאבק על השלטון, שממנו יצא מנצח א י י ם ו (ע״ע) 
לבית סוקוגוה (ע״ע), מי שהיה עוזרם של נובונאגה 
והיךיושי, לאחר שחיכה בקרב־סקיגאהארה (ב 1600 ) את 
צבאות יריביו, הדאימיאו של המערב. ב 1603 נתמנה אייאסו 
לשוגון וקבע את הבאקופו שלו בא ד ו. 

(ד) שוגונאט בי ת - ט וק וג א ו ו ה ( 1603 — 1868 ). 

כבר ב 1605 פרש אייאסו רשמית מתפקידו, אולם למעשה 
הוסיף להחזיק בשלטון' עד מותו ב 1616 , בתורת אפוטרופסו 
ויועצו של בנו־יורשו הידטאדה (שוגון 1605 — 1623 ). שני 
השליטים יצאו עוד פעם' למלחמה ב 1614 , כדי לדכא את 
ההתנגדות האחרונה של יריביהם; הם כבשו את אוסאקה, 
מעוזו האחרון של בית הידיוישי, וביערו כליל את שרידי 
השפעתו. מכאן ואילך שלט ביח-טוקוגאווה שלטון מוחלט: 
הוא העמיד 13 שוגונים בתקופה של כ 250 שנה, שהיתה 
תקופת שלום ושלווה מדינית לי׳. 

במימשל ובמינהל של משטר הבאקופו של טוקוגאווה 
שולבו יחד יסודות של דצנטראליזאציה ושל תקיפות ריכו¬ 
זית. ממשלת י' בתקופה יזו היתה מורכבת: ( 1 ) מהקיסר, 
שישב בקיוטו , ;( 2 ) מהש 1 גון, שישב בארו ושמשפחתו שלטה 
שלטון ישיר בב*/ 1 משטחה של הארץ; ( 3 ) מן הדאימיאו 
(כ 250 — 260 ), שביניהם חולק רוב שטח הארץ ושמשלו כל 
אחד באיזור (חאן) שלו. לקיסר המקודש יוחסה מלוא הסמ¬ 
כות הריבונית והשלטונית; לאמיתו־של־דבר היה מסוגר 
בארמונו ונטול מגע עם מנגנון השלסון־בפועל, ואפילו מינויו 
של השוגון מטעמו של הקיסר לא היה אלא פורמאלי בלבד, 
מאחר שלמעשה היתה משרה זו תורשתית במסגרת משפחת- 
טוקוגאווה. השוגון לא היה להלכה אלא "המצביא העליון" 
מטעם הקיסר, ואילו למעשה — שליט המדינה וראש־ 
הממשלה, וכן היה הגדול שבדאימיאו מבחינת הקף נחלותיו. 
הוא משל במישרין באחוזות בית-טוקוגאווה, ואף מן הדאי- 
מיאו היו רבים שהשתייכו לענפים צדדיים של בית זה, כך 
שכ 4 ן משטחה של י׳ היה בבעלותו. בין הדאימיאז האחרים 
קוימה הבחנה בין ואסאלים תורשתיים של בית־טוקוגאווה, 
שהם היו כשרים למשרות גבוהות באדו, בין אלה שהכירו 
בעליונותו כבר לפני 1600 , ובין אלה שהתנגדו לו והוכנעו. 

מינהל השוגונאט היה מורכב מנאמני טוקוגאחיד, (האסא- 
מוסס ומהוואסאלים הכפופים במישרין למרותו של בית- 
טוקוגאווה(גוקנין); הללו נשאו במשרות בממשלה המרכזית, 
וכן באחוזות טוקוגאווה. כל דאימיאו היה לכאורה עצמאי, 
ואירגן את ממשלת החאן כדוגמת הממשלה באדו. דאימיאו 
אחדים היו בעלי נחלות נרחבות — מעין מדינות קטנות 
בפני-עצמן; אחרים לא היו אלא בעלי אחחות גדולות. אולם 
השוגון שלם בכל הדאימיאו באמצעים שונים: הוא ורב 
אותם להתייצב בבירה אחת ל 3 שנים, ולהשאיר שם מבני' 
משפחתם כבני-תערובות; אסר התקשררות ביניהם, וחלה אף 
את נישואיהם בהסכמתו; אסר הקמת ביצורים בחאן וחיזוק 
צבאות מקומיים. מטרתו של ביח־טוקוגאווה היתה להנציח 
את שלטונו ולייצבו, ולמטרה זו הקפיא את המצב החברתי 
בי׳ כפי שהיה ב 1600 , העם חולק ל 4 מעמדות נפרדים זה 
מזה מבחינת מקומם בסולם החברתי ומבחינת חובותיהם 
וזכויותיהם: סאמוראים, איכרים, בעלי-מלאכה, סוחרים; לכל 



133 


יפן, היסטוריה 


134 


אחד מהם הוכתבו אורח-חיים וקוד־התנהגות מיוחדים. הסא- 
מוראים היו אריסטוקרטיה צבאית, שתוכן חייהם נועד להיות 
הכוננות המלחמתית והשירות במינהל המדינה; שאר כל 
העם היה חייב בגינוני־כבוד כלפיהם. עובדי־האדמה בחשבו 
למעמד השני־במעלה, כמפרנסי השליטים והסאמוראים, אולם 
למעשה הועמדו בפיקוח חמור ונתבעו לעבודה קשה ולחיי־ 
צנע. הסוחרים בחשבו לגחותים, משום שהסאמוראים — 
עכ״פ להלכה — בזו לעסקים ולרווחי־כסף. למעשה העריד 
השלטון את הסוחרים משום התועלת שנבעה מהם לכלכלה 
ולמשק־המדינה. המבנה החברתי והיחסים החברתיים האלה 
נתבססו על הפילוסופיד. ותורת־המידות של הנאו־קונפוציא- 
1 יזם, שהטעים את חובת הצייתנות לשלטון ואת חובת הנאמ¬ 
נות של האדם למי שנעלה ממנו. 

הצעד המכריע שעשה השוגונאט של טוקוגאווה כדי 
להקשיח את המבנה הזה ולמנוע ממנו כל זעזוע ע״י חדירת 
השפעות ורעיונות זדים היה הפיכת י׳ למדינה סגורה ומסר 
גרת כלפי־חוץ, מבחינה ד!מרית ומבחינה רוחנית כאחת. 
עיקרה של פעולה זו געשה בימי א״מיצו, השוגון ב 1623 — 
1651 . אולם כבד ב 1616 הוטלו הגבלות על סחר-החוץ, 
שצומצם לשני נמלים בלבד. בשנות ה 20 הוחל ברדיפות 
קשות של הנוצרים, שמספרם בי׳ הגיע בינתיים ל 4 * מיליון 
(ר׳ לעיל, עט׳ 131 ). אחרי גירוש המיסיונרים הישועים 
והוצאתם־להורג של אלה שהעזו לחזור לי/ הוטל איסור 
חמור על הנצרות ונגזרה מיתה על הדבקים בה. אלפי יאפא־ 
נים נוצרים מתו מיתת עינויים קשים על קידוש אמונתם, 
אחרים באנסו לכפור בה במפורש ולחזור לפולחנים הרש¬ 
מיים, והנצרות נמחקה כליל מן הפרהסיה היאסאנית, אם כי 
הוסיפה — כנראה — להתקיים בחוגים מצומצמים במחתרת. 
אחרי אנשי האמונה הזרה הגיע תורם של הספנים והסוחרים 
הזרים. ב 1639 גורשו הפודטוגאלים מי׳ ואחריהם גם בבי 
האומות האחרות, ונאסרה עגינת כל ספינה זרה ונחיתת כל 
אדם זר בחופי המדינה. מכלל זה הוצאו רק חברות־מסחר 
הולאנדיות, שהורשו ב 1641 להחזיק תחגת־מסזזד באי הקטן 
דשימה ליד נמל נאגאסאקי, בהסגר חמור ובתנאים משפילים, 
ולהביא כל שנה ספינת־משא טעונה סחורות לשם; וכן 
הורשה סחר מצומצם מאד עם קוראה. ב 1639 נאסר גם על כל 
היאפאנים לצאת מגבולות המדינה לחו״ל, בין לביקור, בין 
ללימוד, בין למסחר. בכך הושם קץ למגמות ההתפשטות 
הכיבושית והכלכלית שגילו ספנים יאפאניים בדורות הקו¬ 
דמים, וממלכת־האיים פסקה מלהיות מעצמה ימית. נותק 
כמעט כל קשר בין י׳ ובין שאר העולם, וההתפתחויות 
הגדולות במערב מן המאה ה 17 עד אמצע המאה ה 19 לא 
נודעו — ועכ״פ לא נקלטו — בי׳. 

בכל תקופת השוגונאט של סוקוגאווח היתה אוכלוסיית 
י׳ יציבה-כמעט ונעה מסביב ל 30 מיליון נפש; מבחינת צפי¬ 
פות האוכלוסיה היחה מן הארצות המאוכלסות ביותר בעולם, 
ורק רמתה הגבוהה של חקלאותה והחריצות וההסתפקות- 
במועט של עובדיה קיימה אוכלוסיד, זו. האורבאניזאציה 
הגיעה כבר אז לממדים ניכרים; אדו, שאוכלוסייתה בסוף 
המאה ה 18 כבר התקרבה למיליון נפש,היתה באותה שעה — 
אפשר — העיד הגדולה בעולם. למרות התבדלותה של י׳ 
נמצאה דמת-המחיה הכללית בעליה. 

כ 2 מיליון נפש מאוכלוסיית י׳ נמנו על מעמד הסאמו- 
ראיס. המשטר עמד בפגי הבעיה, מה לעשות בלוחמים בעתות 


השלום היציב, מאמצע המאה ה 17 ואילך באה במקום הכוננות 
הצבאית של הסאמוראים הדגשת צרכי המינהל האזרחי. 
סאמוראים שלא מצאו מקומם בחילות-המשמר ובצבאות 
הפרטיים של אדוניהם הדאימיאו הפכו לפקידים, אע״פ 
ששמרו על האיךאולוגיה והתודעה של הלוחמים ועל מושגי- 
הכבוד שלהם. בממשל המרכזי והמקומי הונהגו שיטוח ביורו- 
קראמיות. הדאימיאו שילמו לסאמוראים שלהם, הן הלוחמים 
הן הפקידים, משכורות קבועות במיכסות־אורז מן המס שהעלו 
האיכרים. באיזורים הכפריים הונהגה עפ״ר שיטת הנחלות 
הקטנות השייכות לבתי-אב, שהם — ולא הפרט — היו 
הגופים המשפטיים והיחידות לתשלום מסים, 

מן הגאות הכלכלית שבעקבות השלום הממושך נהנה 
בעיקר מעמד הסוחרים, שמצבו השתפר על חשבון הסאמד 
ראיס והאיכרים, דבר שנגד את האידאולוגיה הרשמית. בה 
בשעה שרבים מן הסאמוראים היו דלים גאים, ומהם—אף 
הולכי-בטל טפיליים, התגבש מעמד בינתי אמיד, שמקרבו 
צמחה תרבות עירונית חדשה, והתפתחו דרכי-יצירה חדשות 
בתחומי השידה, הסיפור והמחזה, ביהוד באדו בתקופת 3 נר 1 קו 
(סוף המאה ה 17 ) ובתקופת בונקה-בונזי (תחילת המאה 
ה 19 ). מעמדו של האיכר, הגבוה בסולם החברתי, היה ירוד 
מבחינה כלכלית, ובתקופות של שפל כלכלי ופגעי-טבע היה 
מצבו חמור. 

כבר לפגי חדירת השפעתו של המערב נתגלו סימני- 
שקיעה במשטר טוקוגאווה. במאה ה 18 התפתח חקר המקו¬ 
רות ההיסטוריים היאפאניים, ומשכילים יאפאניים נתפסו 
לאידיאליזאציה של העבר הרחוק ולראיית השוגונאט כסטיה 
מן היסודות המקוריים" של החברה והמדינה היאפאניים; 
נתפתחו זרמים מחשבתיים ששללו את הפילוסופיה הרשמית 
של הנאו-קונפוציאניזם. בראשית המאה ה 19 שיגשגו "לימו¬ 
דים לאומיים"(קוקוגאקו) ולצי־דם גם "לימודים הולאנדיים" 
(ראנגאקו)—ז״א התעניינות במערב ובהישגיו התרבותיים 
והטכנולוגיים, שידיעות עמומות עליהם חדרו לי׳ דרך הפתח 
הצר של דשימה (ר׳ לעיל, עמ ׳ 133 ). סימנים בולטים של 
אי־שביעות־רצוו מממשלת טוקוגאווה ניכרו מסוף המאה ה 18 
בחלקים שונים של המדינה ובקרב כל המעמדות החברתיים. 
לפי הרגשת הסאמוראים והאיכרים היו הסוחרים עושקים 
ומנשלים אותם; הם היו שקועים בחובות לסוחרים, והבאקופו 
לא יכול היה לסייע בידיהם. ואילו הסוחרים חשו בפער 
העצום שביו כוחם הכלכלי והתועלת שהמדינה מפיקה ממנו 
ובין משקלם המדיני האפסי ומיעוט ההכרה והכבוד כלפיהם 
מצד המשמר הקיים. במחצית הראשונה של המאה ה 19 הגיעו 
הדברים עד כדי התפרצויות של מרידות־איכרים מקומיות. 
ההופעה המחודשת של המערב בימים ובחופים הקרובים לי׳ 
עוררה בקרב כמה חוגים — ביניהם כמה דאימיאו ממערב־י׳ 
וכמה אצילים בחצר-המלוכה בקיוטו — את תחושת הסכנה 
שבנחשלותה של י׳ לעומת העצמה הגוברת־והולכת של 
המערב, והחשש לעתידה של י , בעימות החדש עם המערב 
גבר ביותר לאחר מלחמת־האופיום ( 1839 — 1842 ) והתחלת 
החדירה הצבאית, המדינית והכלכלית של מעצמות־המערב 
לתוך סין. גורמים אלה הגיעו להכרה שיש לשחרר את י׳ 
משלטון טוקוגאווה וממשטר השוגונאט, שכבלו את החברה 
והמדינה ומנעו את התקדמותן, ושאת השינוי הזה במבנה 
המדיני, מבנה המקובל זה כ 700 שנה, ניתן יהיה לבצע רק 
בכוח סמכותו הבלתי־מעורערת של הקיסר, לאחר שיוחזר 



135 


יסן, היסטוריה 


136 


לקיסרות מעמדה כמוסד העלית השולם־בפועל במדינה. 
למעשה ביקשו אנשים אלה להקים ממשלה שתהיה מסוגלת 
לעמוד בפני לחץ המערב ולהגז על המולדת באמצעים יעי¬ 
לים׳ שהמשסר המסרתי לא יכול היה לספקם. 

הניגודים הפנימיים׳ מצבו הכלכלי הקשה של ד׳באקוסו 
והופעת המערב הם שגרמו לנפילת שלטון טוקוגאווה ב 1867 . 

( 3 ) התקופה החדשה (מאמצע המאה ה 19 ועד 
ימינו). התקופה המודרנית בדברי ימי י׳ מתחילה במחצית 
השניה של המאה ה 19 עם הופעת מעצמות־המערב במלוא 
כוחן מול חופיה. כבר בסוף המאה ה 18 ובראשית המאה ה 19 
התדפקו נציגי אירופה ואמריקה (רוסים ב 1792 ו 1804 , אמרי¬ 
קנים ב 1837 , הולאנדים ב 1844 , ועוד) על דלתות י׳ במטרה 
לקשור עמה — בדרכי שלש — קשרי־מסחרז הם נתקלו 
בסירוב מוחלט מצד השלטון וגורשו מן הארץ. נקודת־המסנה 
חלד. ב 1853 , כשהגיעה לחופי י׳, סמוך לאדו, שייטת אמריק¬ 
נית של 4 אניות-מלחמה, בפיקוד הקומודור מתיו ק. פרי 
(ץ■! ■! 6 ? . 0 ,£\) כשליחו של נשיא אה״ב. הלה דרש מהשוגון 
לפתוח את שערי י׳ לעולם — לסחר ולתקשורת. לממשלת 
טוקוגאווה לא היו הכוח, היכולת והבטחון העצמי להתנגד 
לדרישותיו וללחום בצי האמריקני. ב 1854 נחתם חוזה־מסחר 
בין י׳ ובין אה״ב, ובעקבותיו — עד 1860 — חתמה י׳ על 
חוזי ידידות ומסחר עם רוב מעצמות־אירופה. חוזים אלה 
העניקו למעצמות זכות לסחר חפשי ב 3 נמלים יאפאניים, 
תעריפי-מכס נמוכים, שיפוט קונסולארי בלבדי לנתיניהן, 
תחנות-מסחר מיוחדות וזכויות־פסחד עדיפות. בחוזים אלה 
נמצאה י׳ מקופחת מבחינת מעמדה הריבוני (חוזים "בלתי- 
שווים"). קונסולים וסוכנים מסחריים זרים החלו להגיע לי׳ 
ולהתיישב בנמליה ובמרכזי המסחר, והממשלה היאפאנית 
נאלצה לשלוח נציגים לחו״ל. חומת ההתבדלות נפרצה תוך 
פגיעה קשה בגאווה הלאומית היאפאנית. 

סחר־החוץ שהתפשט עירער את כלכלתה האוטארקית של 
י׳. היא החלה לייצא משי ותה ולייבא אריגים, נשק ואניות. 
היצוא עלה על היבוא, והעודף המסחרי איפשר את פיתוח 
החעשיה ואת הגדלת הייצזד. אולם עודף זה לא הושג אלא 
הודות להפניית מיטב התוצרת לייצוא* השווקים המקומיים 
נפגעו, והייצור לא הצליח לספק את הביקוש הגובר. התער¬ 
ערות הכלכלה ונוכחות הזרים הגבירו את האיבה-לזרש 
שרחשו פשוטי-העם והסאמוראים, והוכחת אזלת־ידה של 
שושלת טוקוגאווה החישה את קיצה. סאמוראים נרגנים 
אויבי טוקוגאווה, אנשי־החצר בקיוטו וסוחרש עשירים היו 
הרש החיה בתנועה שדגלה ב״הערצת הקיסר וגירוש הזרים". 
פאטריוטים קנאים מאנשי תנועה זו, בעיקר מן החאן של 
צ׳ושז במערב, תקפו סוחרים ודיפלומאטים זרים, ואף אניות 
זרות שחנו בחוף. בתגובה על כך ערכו ציי מעצמות-המערב 
ב 1863 ו 1864 פעולות־תגמול נגד המבצרים של צ׳ושו ושל 
ההאן סאצומה, הפגיזו אותם והרסום. הפאטריוטים הכירו 
בחוסר־האונים של כוחם הצבאי מול כוחו של המערב, ומכאן 
ואילך הפכו למצדדי קליטת אותם יסודות של התרבות הזרה, 
שהיו דרושים לי׳ לשם חיזוקה לעמוד על משמר עצמאותה 
נגד הזרים. 

בשנים 1864 — 1867 התחולל בצמרת השלטון מאבק קשה 
בין שואפי הרפורמה ובין חסידי המשטר המסרסי, ושני 
הצדדים היו נתונים ש להשפעות מן החוץ! השפעה צרפתית 
היתד, ניכרת במאמצי בית-טוקוגאווה לארגן מחדש את 


משטרו, ואילו בריטניה תמכה במתנגדי השוגון שהתרכזו 
מסביב לחצר הקיסר. במקומות שונים בארץ אירעו התנגשו¬ 
יות בין מצדדי שני הזרמים. ידו של השוגון חיתה על התח¬ 
תונה, כשהתארגנה נגדו קואליציה שבה בכללו חצר-המלכות, 
נציגי החאנים התקיפים של בתי צ׳ושז, סאצומה, היזן שוסה 
וסוחרים ואיכרים עשירים. קואליציה זו הגבירה את פעילותה 
כשמת השוגון בשלהי 1866 , ואת מקומו ירש קרובו יושינובו 
(היטוצובאשי קיקי), שקיבל את הירושה ללא־רצון. חדשים 
אחדים לאחר-מבן מת הקיסר, ועל כסא־המלוכה עלה בנו בן 
ה 16 מ ו צ ו ה י ט ו, שקבע כשם לתקופת שלטונו — שנעשה 
גם תארו — את הכינוי "מיג׳י" ( 1 ןמ*נ ־־ "שלטון נאור") 
ונתן את ידו למחדשים. בשלהי 1867 אילצו מתנגדי טוקו־ 
גאווה את השוגה להחזיר את רוב סמכויות שלטונו לקיסר, 
ובתחילת 1868 הדיחו אותו כליל. יושינובו ניסה להתקומם 
בעזרת סמוראים שנשארו באמנש לו, אולם במלחמידאזרחים 
שנמשכה עד 1869 ניגפו צבאות טוקוגאווה והצבא הקיסרי 
השתלט על כל המדינה. הקיסר העתיק את מושבו מקיוטו 
לאדו — עד אז מושב הבאקופו —, ששמה שונה לטוקיו 
(= הבירה המזרחית), והשוגונאט בוטל. ב 3 ביאנואר 1868 
הוכרז הקיסר חגיגית למושל־בכיפה, שבידו מלוא סמכויות 
השלטון בעם ובמדינה. מחוללי המהפכה קראו לה "אישין" 
( 11111 * 1 = התחדשות) והציגוה כהחזרת עטרת הקיסרות 
לישנה והחזרת הקיסר למעמדו הלגיטימי ? לפיכך היא ידועה 
במערב בשם "הדסטוראציה של מ י ג׳ י". 

ד ־׳ 

ד.מוז ר ני ז א צי ה. ב 30 השנש שלאחר חיסול השו- 
גונאט ביצעו מחוללי הרסטוראציה של מיג׳י מהפכה חבר¬ 
תית׳ כלכלית׳ מדינית וצבאית, ששינתה את פני י׳ להלשין 
והפכה אותה ממדינה נחשלת(ביחס לעולכדהמערב) למעצמה 
עולמית ממדרגה ראשונה. לתופעה זו של הפיכת מדינה 
של משטר פאודאלי וחברה אגרארית "ביניימית" למדינה 
מודרנית שהיא מעצמה תעשייתית וצבאית כבירה, בפחות 
מדור אחד — אין אח ורע בהיסטוריה, ועדיין היא משמשת 
נושא למחקר היסטורי וסוציולוגי. את הצלחת י׳ מייחסים 
לגורמים סוציו־פסיכולוגיים וסוציו-אקונומיים כאחד. בידודה 
ההיסטורי־גאוגראסי של י' פיתח בעם תודעה עמוקה של 
ייחודו ושל תרבותו ושל מסרתו ההיסטורית, והיא שעמדה 
לו ל^יים את הרציפות הלאומית-מדינית ההיסטורית גם לאחר 
קליטת יסודות תרבותיים זרים, שעשויים היו, לכאורה, לשנות 
לחלוטין אח אשי החברה והמדינה ז ואילו את הקליטה הזאת 
הקלה מסורת של "שאילה תרגוחית" מבחוץ (בייחוד מסין) 
מן התקופה הקדומה. התכונות שטופחו באדם היאפאני ע״י 
חינוך של דורות ברוח האתיקה של שינטו ושל הקונפוציא- 
ניזם הכשירו אותו לעמידה בסבל, למאמצים בעבודה, 
לנאמנות לתפקיד ולמסירות-נפש במילוי חובות, ועי״כ — 
להגשמת המשימה הקשה שהיתה כרוכה במודרניזאציה של 
החיים הכלכליים. הפראגמאטיזם היאפאני התבטא בגישה 
ביקרתית לצורות-אירגון ולמוסדות— אף לוותיקים ולמוש- 
רשים שבהם— מבחינת יעילותם ובנכונות להחליפם בשעת 
הצורך ביעילים יותר. גורם חשוב ביותר היתד" כנראה, 
העובדה, שהמחדשים שהכניסו מודרניזאציה, ולעתים מודר¬ 
ניזאציה קיצונית, בתחומים מרובים של המציאות החברתית 
והמדינית, השכילו לקיים את הקיסרות כמוסד מרכזי עם כל 
הקדושה המסרתית שאפפה אותו, כסמל וכנקודת-כיוון לכל 
המאמצים הלאומיים והחברתיים — דבר שמנע את התפוררות 



137 


יפן, היסטוריה 


138 


דיחברה בעקבות הסרת ׳הדדשוקים שהחזיקו את המימסד 
הישן. גם התנאים הכלכליים המיוחדים ששרדו בי׳ לסני 
הרסטוראציה הכשירו אותה למ 1 דרניזאציה מהירה. 250 שנות 
שלום הביאו לשיגשוג במסחר, במלאכה ובחקלאות. המבנה 
הפאודאלי התבסס על החקלאות, והמסים שהוטלו על מיגזר 
זה היו גבוהים, ואילו שאד ענפי הכלכלה היו משוחררים־ 
כמעט ממסים והתפתחו בקלות. חובת ההתייצבות בעיר־ 
הבירה (ר׳ לעיל, עמ׳ 132 ) חייבה את הפאודאלים להמיר את 
האורז בכסף כדי להוציאו על מודה, בדרך זו הפכה י׳ לשוק 
גדול שפו נסח היה השימוש בכסף ובאשראי — דבר שאירע 
במערב רק לאחר התפוררות המבנה הפאודאלי של החברה. 
רמת־החיים של המוני־העם בי׳ היתה גבוהה מזו שבכל 
הארצות האחרות באסיה. בדרך פאראדלכסאלית קידמה 
השיטה הפאודאלית את פיתוחה הכלכלי של י׳. הסוחרים 
והאיכרים, שהורחקו מהשתתפות בחיים המדיניים, הקדישו 
את מיטב מרצם לקידומם הכלכלי, ונתפתחו בהם ידע של 
תיכגון השקעות כלכליות לטווח ארוך, מידה של חסכון 
ומסורת של חיי־צנע פשוטים — מידות שבהן מצטיינים 
היאפאנים עד ימינו. לתיעוש מהיר היה בי׳ בסיס נרחב גם 
מבחינת קיומו של מאגר גדול של כוח־אדם לתעשיה בכפרים. 
כבר במאה ה 18 החלו בני־איכרים לנדוד מן הכפר אל העיר 
מחמת הצפיפות היתרה והדוחק במיגזר החקלאות, וכתוצאה 
מכך התפתחה בערים עבודה שכירה כבר במסגרת הפאודא־ 
לית. 

הרסטוראציה של מיב׳י היתה למעשה מהפכה מדינית, 
חברתית וכלכלית, שבוצעה שלא בצורת מהפכה. נושאי 
המהפכה לא היו המוני־העם אלא קבוצה קטנה למדי של 
אנשים משכילים וכשרוניים, צעירים־יחסית בשעת מעשה, 
מיעוטם בני האצולה הרפה ורובם סאמוראים מן האצולה 
הנמוכה, שפעלו יחד — למרות חילוקי־דעות וניגודים אי¬ 
שיים ביניהם — כאוליגארכיה שלטת מטעמו ובשמו של 
הקיסר. הם ראו את עצמם במשרתיו ועושי־דברו הנאמנים, 
והוא נתן להם את תמיכת תוקף סמכותו. חבורה מצומצמת 
זו העמידה מדינאים ומצביאים, שהיו לפעלה מדור ברציפות 
מנהיגיה של י׳, והשפעתם של אחדים מהם — שהאריכו 
ימים — נמשכה עד לאחר מלה״ע 1 . מן המצויינים שבחבורה 
ההיא: טושימיצ׳י אוקובו ( 1830 — 1878 ), שיגנובו אוקומה 
(ע״ע), טומומי איוקורה (ע״ע), טיסוקד. אייטגקי (ע״ע). 
הירובומי איסו (ע״ע), סומואצו גודאי ( 1835 — 1885 ), 
שוג׳ירו גוסו( 1837 — 1897 ), אריטומו ימגטה (ע״ע), טקמורי 
סאיגו ( 1827 — 1877 ), קואין קידו( 1833 — 1877 ), ואחרים. 

תחילת הקמתו של מינהל מודרני במדינה היתד. בהחרמת 
הנחלות הגדולות של משפחת טוקוגאווה והעברת שטחיהן 
להנהלת השלטון המרכזי. ב 1871 החליטו הדאימיאו — חלקם 
ברצון וחלקם באתם — לבטל את משטר ה״האגים" ולקבל 
על עצמם ועל נחלותיהם את המרות הקיסרית הישירה. 
ב 1873 חוסלו החאנים, ושטחיהן של 276 מדינות־הדאימיאו 
חולקו מחדש ל 73 — מאוחר יותר ל 46 — מחתות ("פרסק־ 
טורות") בהנהלתם של פקידים ממונים מטעם הממשלה. 
מעמדם המיוחד של הדאימיאו בוסל לאחד שקיבלו פיצויים 
כספיים, והם נעלמו מעל בימת המדיניות בי'. יחד עם זה 
בוטלה חלוקת העם ל 4 מעמדות נפרדים מבחינה חוקית. מן 
הסאמוראים ניטלו — תמורת פיצויים כספיים מצומצמים — 
זכדות־היתר ועמדת־הכבוד המיוחדת של "הלוחמים", ועם 


הנהגת שירות־חובה כללי בצבא ב 1873 לא נותר להם גם 
למעשה תפקיד מיוחד בחברה ובמדינה. ב 1877 אסר הקיסר 
על הסאמוראים־לשעבר את חגירת־החרב, שהיתה סימן־ההפר 
שלהם מדורות. מכה סופית זו לכבודם ולגאוותם עוררה אותם 
להתנגדות אלימה אחרונה, שבראשה התייצב טאקאמורי 
?איגו, שהיה חבר האוליגארכיה והשתתף בפעולותיה, אולם 
ראה בביטול מעמד הלוחמים את חיסול המסורת הרוחנית של 
י׳ וכל ערכיה. המרד של סאיגו ונאמניו דוכא בסוף 1877 לאחר 
מלחמת־אזרחים, שבה נפלו כ 30,000 איש ובה הוכח שהצבא 
הקיסרי החדש בפיקודו של יאמאגאסה, המורכב מבני אזר¬ 
חים ואיכרים שקיבלו אימון צבאי מודרני, היה עדיף מצבא 
הלוחמים המקצועיים הסאודאליים. סאיגו התאבד בהאראקי־ 
רי; ואפיינית לעולם־המושגים של י׳ העובדה, ש״מורד־ 
במלכות״ זה הוגר מטעם השלטון הקיסרי כגיבור לאומי — 
כנציג הערכים המסרתיים של כבוד, גבורה ונאמנות, שהוצג 
כמוסת לנוער אף במסגרת החינוך לפולחן הקיסר (ר׳ 
להא). — לאחר חיסולו הסופי של הפאודאליזם המסרתי 
ייסד הקיסר ב 1882 אצולה חדשה מבחיריו מבין המדינאים 
ומפקדי הצבא החדש, ולהם הוענקו תארים שהותאמו לאלה 
המקובלים באצולה המערבית: נסיכים, רוזנים, באדונים וכד , . 

ב 1871 נחקק חוק חינוך־חובה בי׳ — הראשון במדינה 
לא־טערבית. אמנם כבר בעבר היתה רמת השכלת־העם בי׳ 
גבוהה מזו שברוב ארצות־אסיה (כ 50% של הבנים וכ 15% 
של הבנות קיבלו חינוך לימודי), אולם הרפורמה הביאה 
לביעור גמור של האנאלפבתיות תוך שנים מועטות, בגי העם 
הוכשרו להיות חיילים בצבא מודרני או פועלים בתעשיה 
מודרנית, וכן קמח שכבה רחבה של משכילים שרכשו ידיעת 
המדע והטכניקה של המערב. לפיתוחה של שכבה זו תרמה 
שליחת צעירים מוכשרים ללימודים או להשתלמות לאירופה 
ולאמריקה. 

עיקר מגמתם של מנהיגי משטר־מיג׳י היתד. האדרת כוחה 
הצבאי של י׳ לשם שמירת עצמאותה במירוץ־ההתחרות בין 
מעצמות־העולם. הם הבינו שכוחו של צבא מודרני תלד לא 
רק ברוה־הלחימה של חייליו, אלא גם בבסיס שניתן לו ע״י 
תעשיה נרחבת. הבסיס הזה הוקם בפחות מדור ע״י פיתוח 
אוצדות־הטבע, הרחבת רשת התחבורה היבשתית והימית, 
בניית מסילוח־ברזל, הקמת רשת־סלגראף ובעיקר — עידוד 
רב לתעשיות הכבדות והבינוניות. חקלאוחה המפותחת של י׳, 
המושתתת על עיבוד אינטנסיווי ביותר של חלקות קטנות 
בידי משפחות בעליהן, סיפקה מזון — בעיקר אורז — בצימ־ 
צום, אך בכמות מספיקה, לאוכלוסיה הגדלה, ועליית כוח 
הייצור החקלאי עקב שיכלול העיבוד שיחררה המוני עו¬ 
בדים בכפרים ואיפשרה את ©עברם כעובדים לערים. סימון־ 
תכניות־הפיתוח של התעשיה בא רק בחלקו הקטן ממלוות־ 
חוץ, ובכך ניצלה י׳ — שלא כרוב הארצות המתפתחות — 
מתלות כספית במערב! עיקר ההשקעות באו ממיסים, ותחילה 
בראש וראשונה ממם־הקרקעות, שאותו שילמו האיכרים, 
ושהכנסותיו הופנו לסיוע ממשלתי לתעשיח, ולאחר־מכן — 
מן החסכונות שחסכה התעשיה מרווחיה. מם־הקרקע היה 
בשנות ה 70 כ 72% מהכנסות המדינה, בסוף שנוח ה 80 — 
כ 60% , והלך ופחת מכאן ואילך. בסוף שנות ה 70 עדיין היו 
כ 80% של העובדים מועסקים בחקלאות, ושווי הייצור לגול¬ 
גולת היה רק פ 65 דולר. ניחן לומר, שלמעשה נשאו בעול 
פיתוחה של י׳ האיכרים — שהיו רוב העם ששילמו את 



139 


יסן, היסטוריה 


140 


מרבית המיסים, שירתו בצבא והעמידו את כוח האדם לתע- 
שיות המתפתחות בערים; רק כעבור למעלה מדור התחילו גם 
האיכרים ליהנות מפרי התיעוש ומן העליה ברמת־החיים, 
ההשג הסוציאלי של המודרניזאציה של המשק מתבסא בעוב¬ 
דה׳ שלאחר 3 דורות — בשנות ה 60 של המאה ה 20 —פחתה 
האוכלוסיה החקלאית עד למטה מ 15% , ואילו ההכנסה השנ¬ 
תית לגולגולת עלתה על 1,000 דולר. — י׳ אף הצליחה 
לדלות ממשאביה את הכספים שנדרשו לחימושו המודרני 
של צבאה ולבניית צי־מלחמה מודרני. כ 10% של ההכנסה 
הלאומית הכללית הוקדשו לצרכי בטחו! — השיעור הגבוה 
ביותר של הוצאה לצרכים אלה בכל מדינות־העולם באותה 
תקופה. י׳ פיתחה את צבאה בעיקר לפי המתכונת הפרוסית־ 
גרמנית, ואת ציה — לפי המתכונת הבריטית. 

- •ד 

בעקבות הרסטוראציה של מיג׳י חלה בם מהפכה דמוגרא־ 

פית בי/ מצד' אחד הביאה השמירה על הערכים המסרתיים 
של חיי-המשפחה לשמירת הילודה הגבוהה, שנתקיימה עד 
מלה״ע 11 ; מצד שבי הביאו ההיגיינה החדישה והעליה הכל¬ 
לית ברמת־החיים לירידה תלולה של התמותה, וכתוצאה 
מזה התחילה אוכלוסיית י׳ — שהיתה מוקפאת דורות רבים 
(ר׳ לעיל, עם׳ 76 ) — להתרבות במהירות. במיפקד הראשון 
ב 1872 נמנו 33 מיליון נפש; ב 1900 — 45 מיליון, וערב 
מלה״ע 11 — 72 מיליון, ונוסף עליהם כ 6 מילית יאפאבים 
בשטחים שהיו כבושים בידי י׳ (סאחאלין, פורמוזה, קוראה, 
מאנצ׳וריה). גידול האוכלוסיה איפשר — מצד אחד — את 
האורבאניזאציה והתיעוש, ומצד שני יצר את הדחף להת¬ 
פשטות טריטוריאלית כיבושית. 

משאר פעולות המ 1 דרניזאציה בשלביה הראשונים — 
הנהגת הלוח הגרגוריאני! הקמת רשת של בנקים, בעיקר 
לפי דוגמות צרפתיות ואמריקניות! התחלת חקיקת קודכסלם 
מודרניים לחוק האזרחי והפלילי, הראשון בעיקר לפי הדוגמה 
הצרפתית, השני — לפי הגרמנית* הופעת עיתונים, שזכו 
עד מהרה לתפוצה ניכרת. הוכרז על סובלנות דתית כללית, 
והנצרות הותרה לאחר האיסור החמור שהיה מוטל עליה 
מן המאה ה 17 ואילך. יחד עם זה היתד, המדיניות החינוכית 
הדתית של השלטון אחד האמצעים שבהם השתמשה האולי- 
גארכיה להכוונת העם והמדינה לקראת המטרה הרצויה לה. 
אע״פ שניתן חופש — להלכה ולמעשה — לכל אדם להש¬ 
תייך לכל דת, הועלתה שינטו למעלת דת-מדינה רש¬ 
מית. שתכבה בעיקר לאומני ודינאסטי. המיתולוגיה של 
שינטו הוצגה בחינוך כהיסטוריה של י/ ובמרכז הדח הועמ¬ 
דה האמונה בקדושתה של מסורת-הגבורה של י׳, ובראש 
וראשונה — הערצת הקיסר, כדמות אלהית־למחצה, המגלם 
את מהותם של העם ושל המדינה, שלא נוצרו אלא 
לכבודו. כל האזרחים חוייבו בטקסי פולחדהקיסר בחיים 
הציבוריים — במשמעות של חובה אזרחית יותר מאשר 
חובה דתית. בחינוך, בהסברה ובכל גילויי-הדעת הרשמיים 
הוצגו כל החובות האזרחיות ומילויי־תפקידים בעבודה וב¬ 
צבא, בשלום ובמלחמה, כביטויים לנאמנות לקיסר ולחובת 
האדרת כבודו. חינוך זה השפיע השפעה עמוקה על כל 
שכבות העם, ורק בודדים מן המשכילים העזו להתקומם 
נגדו! הוא התבטא במיוחד בעמידתם של חייליה של י׳ 
במלחמותיה בדורות שלאחר הרסטוראציה. 

כל השינויים האלה במבנה המדיני והחברתי באו מגבוה. 
אנשי האוליגארכיה נשארו חדורים רוח של משטר אוטורי- 


סארי ופאטרנאליסטי, גם אם החליטו לשוות לו אופי מודרני 
ונאור. אולם אחת התוצאות של הרפורמות היתה התעוררות 
כוחות ציבוריים שהיו רדומים דורות רבים, ועד מהרה קמה 
תנועה ששאפה להשיג זכויות מדיניות לעם ( " מינקד). כבר 
ב 1874 השמיעו כמה סאמוראים־לשעבר את הדרישה להנהגת 
מוסדות פארלאמנטאריים המושתתים על בחירות. איכרים, 
סוחרים, פקידים וסאמוראים־לשעבר התחילו להתארגן באגר 
דות מדיניות, ולאחר־מכן במפלגות. ב 1881 נוסדה המפלגה 
הליבראלית (ג׳יוטו), ושנה לאחר־מכן — המפלגה הפרוגר־ 
סיווית (קאישינטו). התנועה הדמוקראטית הושפעה מאד 
מזרם ההשכלה האירופית של המאה ה 18 , מהמשטר הפאר־ 
לאמנסארי הבריטי ומרעיונותיהם של אבות החוקה של 
אה״ב ושל הוגי-הדעות הליבראליים של המאה ה 19 באי¬ 
רופה. 

לאוליגארכיה התברר, שהיא תיאלץ, בסופו של דבר, 
להעניק לעם זכויות מדיניות, אך היא שאפה לדחות את מחן 
הזכויות עד להתחזקותה המדינית והצבאית של י/ ב 1881 
הוחלט על מתן חוקה למדינה! הוקמה ועדה קיסרית שחקרה 
חוקות שונות באירופה ובאה״ב ובחרה כמופת לי׳ בחוקה 
הפרוסית, המשתפת את העם בניהול המדינה ע״י ייצוג 
פארלאמנטארי ומשאירה יחד עם זה את עיקר כוח השלטון 
בידי ממשלה שסמכותה באה לה מגבוה — מן המלך. ב 1889 
פורסמה מטעם הקיסר החוקה, כמענק הקיסר לעם. היא קבעה 
שהקיסר הוא הריבון, שכל סמכויות השלטון במדינה נובעות 
ממנו. סמכויות נרחבות בתחומי מדיניות הפנים והחת 
נשארו בידיו באופן בלבדי. הקיסר מינה אח שרי-הממשלה, 
שהיו אחראים בפניו בלבד. הרשות המחוקקת הורכבה משני 
בתים: התחתון — בית־נבחרים, שזכות הבחירה לו הוגבלה 
לבעלי רכוש בשיעור גבוה למדי ? העליון — שחבריו מונו 
מטעם הקיסר. הממשלה לא היחד, אחראית בפני הבית התח¬ 
תון, שהיה מוסמך לדון רק בהצעות־חוק ובענייני-תקציב. 
זכויות־היסוד האזרחיות הובטחו, אולם לשלטון ניתנה הסמ¬ 
כות לצמצמן או לבטלן לפי הצורך < השלטון המחוזי והמקומי 
הועמד בפיקוח חמור מגבוה. המינהל כולו היה ביורוקרא- 
טי ומשטרתי. אולם למרות אפיה האוטוריטארי של החוקה 
היה ערכה רב! י׳ היתה הראשונה בין מדינות אסיה שבה 
הונהג משמר חוקתי, והפארלאמנט — למרות סמכויותיו 
המוגבלות — היה בימה להשמעת דעת-הציבור ולביקורת 
חוקית של דרכי הממשל. תחילה היה מספר בעלי זכות־ 
הבחירה כ 450,000 בלבד — כ 5% מאוכלוסיית הזכרים 
המבוגרים. במרוצת הזמן, מראשית המאה ה 20 ואילך, גדל 
אחח בעלי זכות-ד,בחירה, הן כתוצאה מהעליה הכללית ברמת־ 
החיים ובעקבותיה — התרבות בעלי הכנסות גבוהות, הן 
ע״י הנמכת םף-הרכוש שנקבע לבוחר, עד שבשנות ה 20 
בוטלה ההגבלה הכספית והונהגה זכות-בחירה כללית (לגב¬ 
רים). 

מדיניות־החוץ. לאחר התקופה הממושכת של 
בדלנות והינתקות גמורה מן העולם החיצון, חזרה י׳ בתקופת 
מיג׳י למדיניות־הח פעילה, בעלת מגמה של התפשטות 
כיבושית — מעין חזרה למגמות של ימי הידיושי (ר׳ לעיל, 
ענד 131/2 ), וההתעוררות הלאומנית, שהקיפה את כל שכבות 
האוכלוסיה, בתנה תמיכה רחבה למדיניות זו. חודה הופנה — 
תוך הסתמכות על הכוח החדש שבידי י׳ — כלפי שכנתה 
החלשה קוראה, כבר ב 1874 ניסתה י' לכפות על קוראה 

ש ש 



141 


יפן, היסטוריה 


142 


חחה ידידות ומסחר, וב 1876 הכריחה אותה להעניק לד, אותן 
זכדות שמהן נהנו מעצמות־הפערב בי׳: שיפוט קונסולארי 
ותעריפים נמוכים. התפשטות י׳ לעבר קוראה הביאה להת¬ 
נגשות בלתי-נמנעת עם סין, שראתה בקוראה מדינת־חסות 
שלה. מאבק גלוי פרץ ב 1882 ושוב ב 1884 , ונסתיים בתיקו* 
סין וי׳ הורשו שתיהן להחזיק כוחות־צבא בקוראה להגנת 
האינטרסים שלהן. שתי המעצמות התערבו בעניינים הפני¬ 
מיים של קוראה ? היאפאנים תמכו ביסודות ששאפו למודד־ 
ניזאציה של המשטר בקוראה, בעוד שבית־המלכות נשען 
על סין. ב 1894 פרצה מרידה בקוראה, שהביאה להתערבות 
סינית וגררה בעקבותיה התערבות צבאית יאפאנית, והדבר 
הביא למלחמת סין-י׳ ( 1894/5 ). נצחונה המוחלט של 
י׳, באמצעות הצבא והצי החדישים שלה, הפתיע את העולם. 
בחוזה-השלום של שימונוסקי ( 1895 ) זכתה י׳ בהשגים 
ניכרים: לי׳ סופחו האי הגדול פורמוזה וחצי-האי ליאו-דונג, 
שהקנה לה היאחזות ביבשת־אסיה! סין נאלצה להכיר בעצ¬ 
מאות קוראה, לתת זכויות-ססחר עדיפות לי׳ בנמליה ולשלם 
פיצויים.'על־סמך חוזה סמר וספנות עם סין זכתה י׳ בשי¬ 
פוט קונסולארי, בזכות למו״ט על תעריפים, ואף בקונצסיות 
שכמותן לא ניתנו לאירופים בסין. בעקבות עליית קרנה 
וההכרה הכללית בעצמתה החדשה נשתחררה י׳ בשנים שלפני 
1900 מ״החחים הבלתי־שווים", וחתמה על חוזי סחר וספנות 
חדשים עם המעצמות הגדולות, שחישוו את מעמדה החוקי 
לזה של מדינות-המערב. 

חוזה-שימונוסקי עורר חששות במדינות-אירופה. בעלות 
אינטרסים מדיניים וכלכליים בסין, מדחיקת רגליהן משם ע״י 
י׳. רוסיה התנגדה במיוחד להיאחזות י׳ בליארדונג, מאחר 
שהיא ראתה במאנצ׳וריה — ובמידת־מה אף בקוראה — את 
תחום־האינטרסים שלה ואת תחום התפשטותה בעתיד. רוסיה, 
צרפת וגרמניה יחד תבעו מי׳ לוותר על סיפוח ליאו־דונג, 
וי׳ נאלצה להיכנע לתביעה זו. אולם מכאן ואילך ראתה 
ברוסיה את האויב העיקרי, המתחרה בה על השלטון במזרח- 
אסיה, והתחילה בהכנות דיפלומאטיות וצבאיות למאבק 
מכריע עמה. 

הנצחון על סין החיש את התפתחות התעשיה היאפאנית 1 
קוראה ומאנצ׳וריה הפכו לשוק חיוני למוצרים יאפאניים, 
והשליטה על מאנצ׳וריה היתה עתה למטרה המדינית המרכ¬ 
זית של י׳, לאחר שהובטח מעמדה בקוראה. י׳ הצטרפה 
למעצמות־המערב, שהחלו לקרוע שטחים מסין ולהפכם 
לנקודות־היאחזות שלהן. ב 1900 השתתפה י׳ בדיכוי *,מרד 
הבונסרים" בסין, ושיגרה כוח צבאי לצבא הבירלאומי נגד 
סין. רוסיה ניצלה אח המרד, השתלטה ב 1901 על מאנצ׳ו־ 
ריה והקימה בחצי-האי ליאו-דונג את הבסיס הצבאי והימי 
האדיר פורט-ארחור (ע״ע רירו). התפתחות זו איימה על 
מעמדה של י' בקוראה ועל האינטרסים שלה במאנצ׳וריה, 
והיא התכוננה למלחמה. ב 1902 נחתמה הברית האנגלו* 
יאפאנית, שלפיה התחייבה בריטניה לבוא לעזרת י׳ אם זו 
תהיה במלחמה "נגד שתי מעצמות" (כלו׳ תסיר, וצרפת). 
עתה העזה י׳ לצאת למלחמת-מגע נגד רוסיה, וביאנואר 1904 
פתחה בהתקפת-פתע על פורט-ארתור, בהשתלטות מהירה 
על קוראה ובפלישה למאנצ׳ודיה. מלחמת רוסי ה-י׳ 
(ע״ע) *נמשכה 1% שנים, תוך נצחונות מכריעים של היאפא־ 
ניס ביבשה ובים. נצחון ראשון זה של מדינה אסייגית על 
מעצמה עולמית אירופית עשה רושם עצש בעולם־המערב 

ש 


ובעולם־המזרח כאחד, ובעם היאפאגי הגביר את הגאווה 
הלאומית ואת תחושת ייעודו לשלטון בכל מרחב אסיה המז¬ 
רחית ועולם האיים והימים הסמוכים לה. אח הנצחון במלחמה 
השיגה י׳ בקרבנות-דמים כבדים ובגיוס מלא של כל משאביה, 
מה שהביא אותה עד לסף התשת כוחה הכלכלי. לפיכך הסכי¬ 
מה׳ בקיץ 1905 , לחתום — בתיווכו של נשיא אה״ב ת. 
רוזוולס — על חוזה-שלום עם תסיר. (חוזה-פורטםמות),שלא 
סיפק את מלוא דרישותיה, אע״ם שזיכה אותה בהשגים 
גחלים: רוסיה הכירה ב״מעמדה המיוחד" של י׳ בקוראה, 
העבירה לרשותה את הבסיס בסורט־ארתור ואח מסה״ב 
שבנתה בדרום־מאנצ׳וריה, וכן את מחציתו הדרומית של האי 
סאחאלין (שהיה במאה ה 19 שטח-מריבה בין רוסיה לי׳) < 
אולם י׳ לא זכתה בפיצויי-מלחמה. בעקבות הנצחון הפכה י׳ 
את קוראה למדינת-חסות, ולאחר זמן מועט — ב 1910 — 
אף ביטלה באופן פורמאלי את עצמאותה של המחנה והפכה 
אותה למושבה, שנקראה בשם היאפאני צ׳וסן(ת 105€ ! 0 ). — 
י׳ חיזקה בהדרגה גם אח שליטתה — מבחינת השפעה מדינית 
וכלכלית — במאנצ׳וריה כנגד השלטת הסיני המתרופף 
ומתמוטט. אולם התפשטותה במאנצ׳וריה התנגשה באינטר¬ 
סים כלכליים של בריטניה, וביותר—של אה״ב,שראו בעולם 
הסיני איזור חשוב ביותר להשקעותיהן ושוק חשוב לתוצרו- 
תיהן. אד,"ב אף ראתה בהתעצמות הימית של י׳ סיפח־ בטחוני 
למעמדה באוקיאנוס השקט. חוקי-ההגירה האמריקניים, 
שנועדו להפסיק את הגירתם של יאפאנים לקאליפורניה 
ופגעו גם ביאפאנים שכבר ישבו שם, עוררו רוגז רב בי׳ 
והגבירו את המתח ביחסים בין שתי המעצמות. בתודעה היא- 
פאנית התחילה אה״ב לתפוס את מקומה של רוסיה כאויב 
וכמתחרד, על השלטון במרחב האסייני־מזרחי והאוקיאני. 
משש כך חזרה י׳ והתקרבה לרוסיה בשנים שלפני מלה״ע 
1 , לאחר שבסידרת חוזים חשאיים בין שתי המעצמות חולקו 
ביניהן מאנצ׳וריה ומומוליה, לאיזורי-אינטרסים של כל 
אחת מהן. 

מדיניות־ ה פני ם.ב 1890 התכנס הסארלאמנט הרא¬ 
שון שנבחר על יסוד החוקה של 1889 . חבריו התארגנו 
בסיעות מפלגתיות, בדומה למסגרות הציבוריות־מדיניות 
שבמערב. המפלגות דרשו מיד את שיתופן במימשל, וגילו 
התנגדות לשלטון האוטוריטארי, בנצלן לשם כך את זכות 
הפארלאמנט לדון בתקציב-המדינה. הממשלות, שאותן מינה 
הקיסר מקרב הפקידות הגבוהה ואגשי-הצבא, השתדלו להח¬ 
ליש את כוחן של המפלגות בכל האמצעים. למעשה היתה, 
במשך שנים רבות, הגורם המכריע בממשל "מועצת-הזקנים" 
(נגרו) שליד הקיסר — גוף חצי־רשמי, מורכב משיירי 
קבוצת אנשי מהפכת 1868 . ב 1898 הורכבה לראשונה 
ממשלה, בראשותו של שיגנוב! א ו קו מה, שנשענה על 
הפארלאמנט — על המפלגה הקונסטיטוציונית (?!נסאימו) < 
אך היא לא החזיקה מעמד אלא 4 חדשים בלבד, לפי שניסתה 
להנהיג תיקונים במינהל ולצמצם את החימוש. ב 1899 היה 
לראש־הממשלה אריטומו י א מ א ג א מ ה, האישיות החזקה 
הבולטת בקרב הכת הביורוקראטית-צבאית ומתנגד חריף 
לשיתוף המפלגות הפוליטיות בשלטון. כדי לחזק את מעמדה 
של הפקידות עי_ל יאמאגאטה ב 1900 חוקים, שאסרו על 
חבר־מסלגה לשרת בפקידות הממשלתית. תוצאות חמורות 
היו לכלל שקבע יאמאגאטה, שרק קצינים בשירות פעיל 
יוכלו לכהן במשרות שר־הצבא ושר־הצי < בכך ניתנה לאנשי- 



143 


יפן, היסטוריה 


144 


הצבא דעת מכרעת בעניינים מדיניים, לפי שאם לא היתד, 
דעתו של הצבא נוחה מהממשלה — היה נציגו בממשלה 
מתפטר ומפיל בכך את הממשלה כולה, הירובופי אישו, 
שהיה כמה פעמים ראש־ממשלה בשנות ד. 90 ובתחילת המאה 
ה 20 , גילה הבנה רבה יותר לתפקידן של המפלגות במשטר 
חוקתי מודרני! הוא עצמו אירגן אח המפלגה השמרנית־־ 
המתונה סיאוקאי ("אגודת ידידי המדיניות") והיה נשיאה 
אולם אף הוא התנגד לממשלה של מפלגות פארלאמנסאריות. 
בעקבות ההתקדמות החברתית של י׳ והרחבת ציבור הבוח¬ 
רים הלכו וגברו המפלגות, אולם הן נטו להתפשר עם הביורו- 
קראטים ועם הצמרת הצבאית כדי לזכות במינדים ובוויתו- 
רים מדיניים, ובכך נפגם כוחן ומעמדן. המפלגות נשענו על 
תמיכתם של בעלי־ההון הגדולים והקארטלים הכלכליים 
האדירים (זיבטסו [ע״ע]) שמימנו את קדנות-הבחירוח 
שלהן, האופורטוניזם של המפלגות והשחיתות של עסקניהן 
מנעו מהן את אהדת המוני־העם ואת האפשרות להיות אופו¬ 
זיציה יעילה לשלטון, עם התפתחותם של הקאפיטאליזם 
והחיעוש והתהוותו של פרולטריון תעשייתי קמו גם תנועות 
סוציאליות, שעוררו דאגה בחוגי הביורוקראמיה והצבא. 
ממשלת יאסאגאטה הגבילה בחוקים משטרתיים את חופש 
הדיבור, האסיפות וההתאבדות. בקרב הפועלים גברה ההכרה 
בצורך בתנועה מקצועית ובתנועה מדינית כאחת והתחילו 
להיקלט רעיונות הסוציאליזם האירופי. מאבות הסוציאליזם— 
ולאחר־מכן הקומוניזם — בי׳ היה סן קאסאיאמה ( 1859 — 
1933 ). ב 1901 התארגנה — לראשונה — מפלגה סוציאל- 
דמוקראסיח, אולם נאסרה בו ביום. הסוציאליסטים חוללו, 
בשיתוף עם הליבראלים, תנועה עממית חזקה למען זכות- 
בחירה כללית. בפרח מלחמת י׳־רוסיה העזו הסוציאליסטים 
היאפאניים לעמוד בפני נחשול הלאומנות ולהתנגד בגלוי 
למלחמה, וקראו לסוציאליסטים הרוסים לשתף פעולה עמם. 
לאחר המלחמה הוקמה מחדש המפלגה הסוציאליסטית היא- 
פאנית, אולם היא נרדפה קשות בידי המשטרה. — ב 1912 
מת הקיסר מיג׳י, ותחתיו מלך בנו החלוש והחולני יושיהיטו, 
שתארו וכינוי תקופת מלכותו ( 1912 — 1926 ) היה ט אי ש ו 
= "צדק רב"). 

אחרי המלחמה עם רוסיה נמשכה התעצמותה התעשייתית 
והמסחרית של י , , והחוגים השליטים כיוונו את תוספת 
העצמה הזאת להכנת התפשטות מדינית, צבאית וכלכלית 
נוספת. נטל ההוצאות הצבאיות. בייחוד אלו המיועדות להג¬ 
דלת הצי — שאה״ב ראו בה איום למעמדן באוקיאנוס 
השקט הלך וגדל וגרם לסיבוכים פינאנסיים ולאי-שקט 
כלכלי וחברתי. אנשי־עסקים ובעלי־הון דרשו לצמצם את 
החיפוש, ובמפלגות בפארלאמנט ובעיתונות בארץ — שהש¬ 
פעתה בציבור הלכה ורבה — נתעוררה ביקורת קשה על 
הביורוקראטיה והצבא. י׳ נכנסה לתקופה של מאבקים מדי¬ 
ניים פנימיים. ממשלת קימוצ׳י סאיונג׳י ( 1912 ) התנגדה 
להגדלת תקציב־הבטחון בשיעור הרב שאותו דרש הצבא, 
ומיד נאלצה להתפטר. יורשו של סאיונג׳י, הגנרל קאצורה 
( 1912/3 ) נקט, בתוקף צו קיסרי, אמצעי־דיגוי משטרתיים 
חריפים כלפי מתנגדיו הפוליטיים. השפעתם של חוגי הצבא 
על המדיניות עוררה סורת-רוח רבה, שהתבטאה בהתקפות 
קשות בפארלאמנם ובעתונות על קאצורה וחבריו. להגנת 
המשטר החוקתי קמה תנועה עממית, שהצליחה — בפעם 
הראשונה — להטיל אימתה על השלטון. מחשש למרידה 


גלדה התפטרה ממשלת קאצורה, ואף זו שבאה במקומה — 
בראשותו של האדמיראל יאמאמוטו — לא החזיקה מעמד, 
כשנתפסו כמה מחבריה בקלקלתם במעשי שחיתות כספית 

( 1914 ). 

ב 1914 נכנסה י׳ למלה״ע 1 לציה של בעלות-הברית 
נגד גרמניה. צבאה וציה השתלטו בנקל על המושבות הגר¬ 
מניות המבודדות בחופי סין ובאיי אוקיאניה, אך לא השתתפו 
בפועל במלחמה נגד גרמניה עצמה. משום כך נהנתה י' מן 
היתרונות המדיניים ומן הרווחים הכלכליים שנבעו מחש- 
תתפותה במלחמה במעמד של מעצמה הרחוקה מזירת הקר¬ 
בות. מצד אחד חלה בשנים אלו עליה חלולה בתעשייתה! 
מצד שני ניצלה י׳ את השעה — שבה היו מעצמוח־המערב 
שקועות במלחמתן, ואילו סין היתה נתונה במצב של אנאר¬ 
כיה — לקידום תכניות השתלטותה על סין באמצעות המדי¬ 
ניות של ״ 21 הדרישות״ (ר׳ להלן, עבר 146 ). אולם גאות זו 
לא החזיקה מעמד אלא שנים אחדות בלבד. כבר ב 1918 פרץ 
בי׳ משבר כלכלי, שפגע הפעם גם בחקלאות, ואירעו מהומות 
בגלל מחסור באורז, המשבר החמיר כשלאחר סיום המלחמה 
באירופה חזרה התעשיה של מעצמות-המערב במלוא כוחה 
לייצור של שלום, והתוצרת של התעשיה היאפאנית — 
הזולה, אך הירודה באיכותה — לא הצליחה לעמוד בהתחרות 
עמה בשוקי העולם. תנועות פועלים ואיכרים, שדרשו תיקו¬ 
נים סוציאליים במקום מיבצעי כיבוש אימפריאליסטיים, 
גברו במדינה. לפי חוזה־השלום של וורסאי ם 1919 זכתה י׳ 
בבעלות על המושבות הגרמניות־לשעבר בחצי-האי שאנדון 
שבסין, ומטעם חבר-הלאומים — במאנדאט על איי מארשאל, 
קארולין ומאריאנה. השגיה אלה של י׳ נראו לאה״ב ולברי¬ 
טניה כאיום על האינטרסים הכלכליים שלהן ועל מעמדן המדי¬ 
ני במרחב של אסיד. הדרומית־מזרחית והאוקיאנוס השקט, 
והן התאחדו לבלימת ההתפשטות היאפאנית. ברית-ההגנה 
הבריטית-יאפאנית, שהיתר, אבן־הפינה של מדיניות־החוץ 
היאפאנית כ 20 שנה, לא חודשה, ובוועידת וושינגטון ב 1922 
נאלצה י' להכיר בריבונותה ושלמותה הטריטוריאלית של סין 
ולהחזיר לה את שאנדון, וכן לבוא עם אה״ב ובריטניה לידי 
הסכם בדבר הגבלת החימוש הימי, שבו הועמד גודל הצי 
היאפאני ביחס מסויים לגבי צייהן של שתי המעצמות 
האנגלר־סאכסיות. 

מלה״ע 1 והמאורעות בעולם שבאו בעקבותיה הכשירו 
בי׳ את התנאים לצמיחת דמוקראטיה. נצחון בגות-הברית 
הדמוקראטיוח על האימפריות המרכז־אירופיות, המהפכה 
הרוסית, עליית הסוציאליזם במדינות אירופיות שונות, הגי¬ 
דול הכלכלי הניכר בי' עצמה ופינוי כוחותיה מיבשת אסיה— 
כל אלה תרמו לחיזוק הנטיות המתקדמות במדינה ובחברה. 
ב 1918 נתמנה טאקאשי הארה, יו״ר מפלגת סיאוקאי, 
לראש־ממשלה כנציג המפלגה החזקה שבפארלאמנט — 
מינוי שסימל את עליית הדמוקראטיה בי׳. מכאן ואילך, עד 
סוף שנות ה 20 , היו הממשלות ביסודן קאבינטים של מפל¬ 
גות, הנשענים על רוב בביח־הנבחרים, ולא ממשלות ממונות 
מגבוה ללא תלות בפארלאמנט. הארה עצמו נרצח ב 1921 
בידי קנאי לאומני, אולם יורשיו המשיכו בקו הליבראלי- 
זאציה. ממשלתו של טאקאאקי קאטו העבירה ב 1925 
בפארלאמנט אח חוק זכות-הבחירה לכל הגברים, שהעלה את 
מספר הבוחרים ל 14 מיליון! היא צימצמה את התקציב 
הצבאי והניחה את היסוד לחקיקה סוציאלית להגנת העובד. 



145 


יפן, היסטוריה 


146 


בפגים המדינה גדלה התחשבות דימינהל בזכויות־האזדח 
ובחירות הפרס, אולם לא הוסרו ההגבלות על פעילותן המדי¬ 
נית של קבוצות קיצוניות משמאל ומימין! "חוק השמירה 
על בטחון המדינה״ פגע קשה בסוציאליססים, וביותר — 
בקומוניסטים. אולם אנשי ממשלות־הספלגות לא היו מאו¬ 
חדים ביניהם מבחינת קו מדיניות־החוץ. שר-החוץ שידהארה 
ניהל מדיניות מתונה, ברוח של שיתוף־פעולה בין־לאומי 
בשטחי פירוק הנשק וההבלגה בענייני סין, והשתדל לשפר 
אף את היחסים עם אה״ב! ואילו טאנאקה, ראש־ 
הממשלה ב 1927/8 , נטה להתערבות במלחמת-האזרזזים בסין 
לשם הגדלת השפעתה של י/ 

הקו הליבראלי בממשל היאפאני נמשד גם בתחילת תקו¬ 
פת ש 1 ןה ( 3 ^ 5110 = ״זוהר השלום״) — ימי מלכותו של 
הקיסר הירוהיטו (מ 1926 ואילך), בנו ויורשו של הקיסר 
טאישו. קו זה נתמך בידי עסקנים מפלגתיים, חוגי המסחר — 
בייחוד בעלי העסקים הגדולים המורים, העיתונאים וה¬ 
אינטליגנציה, אך נתקל באיבתם ההולכת־וגוברת של 
חוגיי-הצבא ושל הלאומנים שדגלו בייעוד האימפריאלי 
העולמי של י׳. האידאולוגיה של חוגים אלה סוכמה במיסמך, 
שיוחס — כנראה שלא בצדק — לטאנאקה, ושבו הותוו 
קווי מדיניות של כיבושים, שנועדה להביא להשתלטותה 
של י׳ על האיזור הפאציפי תחילה, על כל יבשת־אסיה לאחר- 
מפן, ולסוף — לשלטונה העולמי. השפעתו של מיסמך זה, 
בייחוד על רבים מבין קציגי-הצבא הצעירים, היתר. חזקה. 

"הדמוקראטיד־של-מאישו" לא זכתה להתבסס ביסוס של 
ממש, משום שכל אחד מן הגופים שתמכו בה עשה זאת 
מסיבות משלו, וחוסר הזהות באינטרסים בקרב הגורמים 
השונים הללו תרם לחיסול ניצבי הדמוקראמיה בסוף שנות 
ה 20 . העסקנים המפלגתיים היו מעוניינים בפארלאמנטא־ 
ריזם ובליבראליזם, שהיו הבסיס והרקע להשפעתם, אך 
לא גילו אהדה להמון-העם ולא עניין רב ברפורמות כלכליות 
וחברתיות. התנועה הליבראלית לא זכתה בתמיכת האיגודים 
המקצועיים ותבועוודהפועלים החדשות. התעשרוחם המופל¬ 
גת של אנשי המסחר והתעשיה נוכח חיי הצנע החמור 
של הפועלים והאיכרים, של האינטליגנציה שמבני-עניים 
ושל הקצונה הנמוכה׳ שבאה אף היא משכבה זו — עוררה 
רוגז רב. רבים החלו לפנות לשמאל הפרו-קומוניסטי או לימין 
הקיצון, שהוא — בדומה לפאשיזם האירופי — כרך את 
הטפתו הלאומנית בהתקפות על "הקאפיטאליסמים האנטי- 
פאטריוטיים" ובהבטחות לתיקונים סוציאליים. חוקת מיג׳י, 
שהוסיפה להיות בתוקף, העיקה מאד על פעולת ממשלה 
פארלאמבטארית ליבראלית. קיומם של גופים מתחרים בכוח 
ובסמכויות — כבית העליון, מועצת־הכתר, פקידי חבר- 
הקיסר, מועצת־הזקבים (גנרו), הביורוקראטיה וצמרת השי¬ 
רותים המזויינים — הכביד על עבודת בית־הנבחרים. 

המבנה החברתי היאפאני לא עודד הרגשת אחריות אי¬ 
שית. החינוך הדגיש את המדינה, את האומה, את הקיסר ואת 
החברה, ולא עודד את הפרט לפעול בבטחון עצמי ובמרץ. 
המפלגות היו מסוכסכות מבפנים, מפורדות לסיעות, לפלגים 
ולאישים בעלי־השפעה. פוליטיקנים רבים היו אופו׳רטובים־ 
מים, שדאגו בעיקר לעתידם־הם או לעתיד סיעתם. החלטות 
נתקבלו באיטיות, ובדדך-כלל תוך הימנעות מהכרעות ברו¬ 
רות ומתוך גטיה לפשרה כדי ליישב את הסיכסוכים בין 
קבוצות-לחץ ואינטרסאנטים שונים. היו מקרים רבים של 


שחיתות, קגייח-קולות ושערוריות, שהשניאו את הפוליטי- 
קנים על העם, ועירערו את אימון הציבור במפלגות. סוד 
גלוי היה, שמשתי המפלגות השמרניות-ליבראליות הגדולות 
ייצגה האחת, סיאוקאי, את האינטרסים של חברת מיצואי, 
והשניה, מינסיטו — אח האינטרסים של חברת סיצובישי. 
מרבית המפלגות הכניסו סממנים לאומניים להצהרותיהם, 
כדי למשוך אח המצביעים הפאסריוטיים, ובכך סללו את 
הדרך ללאומנים הקיצונים. הפוליסיקנים אף לא נמנעו 
מלהיעזר במיליטאריסטים שניאותו לשרת אותם, והציעו 
תפקידים מרכזיים לגנראלים ולאדמיראלים בעלי נטיות 
אגטי־דמוקראטיות מובהקות. 

המשבר הכלכלי העולמי שהחל באה״ב ופגע בי׳ ב 1929 
תרם הרבה לחיסול הדמוקראטיה הפארלאמנטארית. מסוף 
מלה״ע 1 סבלה י׳ משפל כלכלי. משק המדינה נפגע קשה גם 
ברעש הגדול ב 1923 , שבו נהרגו כ 200,000 נפשות ונגרם 
נזק תמרי בשווי של כמיליארד דולאד. כבר ב 1927 נפגעה 
הכלכלה גם כתוצאה מבהלה בבורסה. המשבר הכלכלי העול¬ 
מי של 1929 הביא לשיתוק המסחר ולירידח־מתירים פתאו¬ 
מית בי׳. שיטוח הייעול שהונהגו בתעשיה הביאו להפחתת 
שכר־העבודה, להגדלת שעות-עבודה של הפועלים ולגידול 
מהיר במספר המובטלים. החברות המונופוליסטיות של הזי- 
באטסו הוסיפו לצבור הון, והממשלה אירגנה טרססים וקאר־ 
סלים על־סמך ח 1 ק הפיקוח לתעשיות חשובות. השפל הכלכלי 
החמיר את מצב האיכרים ועודד יסודות מיליטאריסטיים 
לתבוע כיבושים באסיה לשם הקלח המצוקה הפנימיח, מכסי־ 
מגן באה״ב ובאירופה פגעו בייצוא היאפאני והגבירו את 
התביעה לשווקים בטוחים באסיה. עליית הנאצים בגרמניה 
ב 1933 עודדה את הימין ב<" לגסות ולחסל את משטר המפל¬ 
גות• בעיניהם של המיליטאריסטיס-הלאומנים היחה הדרך 
לפתרון הבעיות החברתיות והכלכליות של י׳: התפשטות 
במרחב הענקי של סין. 

כבר ב 1915 , בימי מלה״ע 1 , הכריחה י׳ את סין לקבל את 
חלקן הגדול של ״ 21 הדרישות", שהרחיבו את זכויותיה בה 
והיו התחלה לנסיון ההשתלטות של י' על סין (ע״ע סין: 
היסטוריה). אמנם ועידת־וושינגטץ בלמה זמנית את חדירתה 
של י׳ לתוך סין (ר׳ לעיל, עם׳ 144 ). אולם ב 1927 , ושוב 
ב 1928 , חזרו ופלשו כוחות-צבא יאפאניים לחצי-האי שאג־ 
דון באמתלא של הגנה על זכיונרת יאפאניים! כן התחיל 
חיל-המצב היאפאני במאנצ׳וריה, שנמצא שם לשמירה על 
מסילת-הברזל שברשות י׳, להתערב באופן פעיל בעניינים 
הפנימיים של האיזור, כדי להביא את החבל הנרחב הזה, 
העשיר במשאבים טבעיים ושנמצא בשלב של התפתחות כל¬ 
כלית מהירה, להינתקות מסין ובדי להפכו לתחום־החיישבות 
ליאפאנים ולמקור־כוח לעצמתה הצבאית של י , . בין השאר, 
רצחו סוכנים יאפאניים את השליט הצבאי הסיני של מאג־ 
צ׳וריה, צ׳אנג צו־לין, שסירב לתת ידו למזימה זו. ב 1931 
פוצצו סוכנים יאפאניים את מסילת-הברזל הדרום־מאגצ׳ורית 
סמוך למוקדן, והמפקדה היאפאנית הטילה על השלטונות 
הסיניים את האחריות למעשה זדי. הכוחות היאפאגיים הש¬ 
תלטו מיד על כל המדינה וסילקו את השלטון הסיני, וב 1932 
הקימו במאנצ׳וריד. ממשלת־בובות, שהכריזה על עצמאותה 
של המדינה בשם מ א נ צ׳ ו ק ו א ו! בראשה הועמד פדיי, מי 
שהיה הקיסר הסיני האחרון לבית צ׳ינג. בעקבות פניית סין 
לחבר-הלאומים נשלחה לאיזור ועדת-חקירה, שמסקנתו־. 



147 


יפן, וזי&מוריח 


148 


היתה שלילת החוקיות של מעשי י׳ במאנצ׳וריה. דו״ח הוועדה 
אושר באסיפה הכללית של חבר־הלאומים, אך הלה היה חסר־ 
אונים לפעול נגד י/ שפרשה מאירגון זה, הצבא היאפאני אף 
תפס את המחוז הסיני ג׳הול, סיפח אוחו למדינת־החסות שלו 
מאנצ׳וקואו, הגיע עד שערי פקינג וכפה על הממשלה הסינית 
הסכם שביתת־נשק, שהיה בו משום הכרה במצב החדש, 
בעקבות מאורעות אלה גבר המתח ביחסים שבין י׳ לבין 
אה״ב, שראתה את עצמה כמגינה על עצמאותה ושלימותה 
של סין. נתחדש סירוץ־ההתחרות בין י׳ ואה״ב בהגדלת 
צייהן ; ב 1937 בלעו ההוצאות על הכוחות המזויינים כמחצית 
תקציבה של י , . 

בינתיים הלכה וגברה בי׳ התנועה הלאומנית; באווירת 
המבוכה והבהלה שהקיפה את רוב העולם בעקבות המשבר 
הכלכלי של תחילת שנות ה 30 ושפגעה קשה בי/ נגררו 
אחריה המונים, ובייחוד אנשי הקצונה, שנתפסו לרעיונותיו 
של התעמלן איקי קיטד. בדבר ראורגאניזאציה יסודית של 
המדינה והחברה היאפאניות ברוח של גבורה לוחמת, על 
בסים של סוציאליזם ממלכתי, אנטי-קאפיסאליזם, דיקטא־ 
טורה צבאית, התפשטות טריטוריאלית כיבושית — והכל 
לכבודו של הקיסר המקודש, המגלם את המדינה והאומה, 
ובניגוד למשטר הפקידים והעסקנים האזרחיים, "יועציו 
הרעים של הקיסר", אגודות־סתדים של קושרים, רובם קצי¬ 
נים צעירים, בחרו בשיסות־טרור לשם הגשמת מטרות אלו, 
תוך מסירת נפשם, בהתאם למסורת הסאמוראית. ב 1930 
נרצח בידי קנאי־לאופני ראש־הממשלה האמאגוצ׳י, מנציגי 
הקו המתון במדיניות־חוץ. ב 1931 סוכלה תכנית-הפיכה, 
שהיתה מכוונת להעמיד את הצבא בראש השלטון. ב 1932 
נרצחו ראש־הממשלה איגוקאי וכמה מחשובי אנשי-המפלגות 
ואנשי-עסקים בידי קציני־צי. ממשלת המפלגות הפארלאמב־ 
טאריות נאלצה להתפטר, ובמקומה באה ממשלה מורכבת 
מאנשי־צבא וביורו׳קראטים, שאף היא — לדעתם של הקי¬ 
צונים — עדיין היתד. מתונה מדי. אנשי־הספלגות, קבוצות של 
בעלי־הץ, ואפילו סוציאליסטים, נגרפו עם זרם הקנאות הלאו¬ 
מנית ושיתפו פעולה עם קו המדיניות המלחמתית שקבעו המי- 
ליטאריסטים. ב 1936 התמרדה בגלוי קבוצה גדולה של קציני- 
צבא צעירים, ואנשיה התנקשו בחייהם של ראש-הממשלה 
האדמיראל אוקאדה ושל כמה קציני־צבא בכירים, שנחשבו 
למתונים; כמה מדינאים, ביניהם שני ראשי־ממשלה לשעבר, 
נרצחו בבתיהם. הפעם יצא הפיקוד העליון, בפקודת הקיסר, 
ביד חזקה נגד המורדים; הם הועמדו לפני בית־דין צבאי, 
ועשרות מהם, ומעמיתיהם האזרחיים, ביניהם איקי קיטה, 
הוצאו להורג; אולם בחוגים רחבים בעם נחשבו לגיבורים. 
הקו התוקפני במדיניוח־חו׳ו הלך וגבר. ב 1936 חתמה י׳ על 
אמנת "אנטי-קומאינטרן" עם גרמניה הנאצית, וב 1937 
הצטרפה גם איטליה הפאשיססית לאמנה זו. 

באותה שנה יצאה י׳ לביצועה של מזימתה הגדולה — 
כיבוש סין, בנצלה תקרית מבויימת כאמתלא לפעולה צבאית; 
היאפאנים הגיחו, שסין השסועה והפפולגת לא תוכלעלגלות 
התנגדות־של־ממש. ושהמיבצע יסתיים במהירות. להפתעתם 
של היאפאנים התלכדו הסיגים להגבה נואשת, ו״התקרית 
הסינית" הפכה למלחמה קשה וממושכת. שי' לא הצליחה 
להביאה לידי הכרעה. היאפאנים כבשו תחילה, לאחר קרבות 
קשים, את שאנגהאי, ועד אמצע 1938 השתלטו על חבה של 
סין המזרחית, ובכלל זה המרכזים הגדולים פקינג, נאנקינג, 


ווהאן וקאנטון. אולם הממשלה והצבא הסיני נסוגו למערבה 
ההררי של המדינה, ושם הוסיפו להחזיק מעמד בעקשנות, 
והתקדמותו של הצבא היאפאני נעצרה, למרות עדיפותו 
המכרעת מבחינה טכנית. התנהגותם של הכובשים היאפאגיים 
כלפי האוכלוסיה הסינית היתה אכזרית ועוררה שגאה כללית 
נגדם, למעשה שלטו היאפאנים רק בערים ולאורך קווי- 
הרכבת, ואילו בשטחים רחבים מאחורי קו־החזית לחמו והח¬ 
זיקו מעמד לוחמי-גריליה סיניים. לשם קיום שלטונה נאלצה 
י׳ להזרים לסין המוני חיילים נוספים ולהשקיע במלחמה 
חלק הולך וגדל של משאביה הכלכליים והכספיים. הד,תאר־ 
כות הלא־צפויה של המלחמה חיזקה את המשסר המיליטא־ 
ריסטי בי/ כל האומה גוייסה לצרכי המאמץ המלחמתי; 
ב 1938 אישר הפארלאמנס את חוק הגיוס הלאומי הכללי, 
שמסר לידי הממשלה פיקוח גמור על התעשיה, על ענייני 
הכספים ועל מקורות-המחיה. ב 1940 הוקם "האיגוד לתמיכה 
בממשל הקיסר" לשם הגברת הפיקוח על העם; ב״איגוד" 
נכללו כל המפלגות, ואלו הפסיקו למעשה את פעילותן המדי¬ 
נית• גם האגודות המקצועיות נהפכו ל״איגוד לשירות המדינה 
ע״י תעשיה". 

ההתנגדות הסיבית לפלישה היאפאנית נתאפשרה במידה 
רבה ע״י נשק וציוד אחר שסופקו לסין ע״י אה״ב ובריטניה. 
גם לאחר תפיסת כל גמלי סין בידי היאפאנים הוסיפה אספקה 
זו לזרום לסין ב״דרך־בורמה״. עם פיח מלה״ע 11 באירופה 
נקטה י׳ מיד עמדת־איבה כלפי מעצמות-המערב וכלפי אה״ב 
המסייעת בידן. לאחר מפלתה של צרפת ב 1940 חתמה י׳ על 
אמנת "הציר המשולש" עם גרמניה ואיטליה, ואילו עם 
בריה״ם — שהיתר, באותה שעה ידידתה של גרמניה — 
חתמה על חוזה־ניטראליות, כדי להבטיח את ערפה בעת 
מלחמתה בכוחות אה״ב ובריטניה במזרח הרחוק, מלחמה שי׳ 
כבר ראתה אותה כבלתי-נמנעת. צרפת המוכה באירופה לא 
יכלה להתנגד להיאחזות יאפאגית צבאית במושבתד, הודו- 
סין, וגם בריטניה בשעת דחקה נאלצה להסכים לסגור זמנית 
את דרך-בורמה. אה״ב הפעילה לחץ נגדי על י׳ ע״י הטלת 
איסור־ייצוא על מיצרכים סטראטגיים, שי׳ — הדלה בחמרים 
אלה — היתר, זקוקה להם לחימושה. היחסים בין שתי המעצ¬ 
מות הלכו והחריפו; במו״מ ביניהן תבעה י׳ מאה״ב את הסרת 
האמבארגו, ואילו אה״ב מי׳—את פינוי סין. הכת השלטת בי׳ 
הועמדה בפני הברירה בין נסיגה, שכמותה כהו׳דאה בכשלון 
גמור של מדיניותה, ובין מאבק גלוי עם אה״ב. היא הכריעה 
לצד המלחמה במעצמה העולה עליה בהרבה בכוח־האדם, 
בטכניקה ובמשאבים הכלכליים והכספיים, על-סמך שיקולים 
שהיו בחלקם מוטעים לחלוטין: היאפאנים האמינו ביתרון 
כושר־הלחימה והנכונות למסירת-הנפש של החייל היאפאני 
על חיילי האומות הלבנות; הם ידעו שלמעצמות הקולוניא¬ 
ליות המערב־אירופיות, שנוצחו בידי הגרמנים או נמצאו 
במאבק קשה עמם (צרפת, בריטניה, הולאנד), לא יהיה הכוח 
להגן על מושבותיהן בדרום־מזרח אסיח, והניחו שגם אה״ב, 
שתסתבך במלחמה באירופה, לא תוכל להקדיש כוחות מ %0 - 
קים למלחמה באוקיאנוס השקט; המומחים הצבאיים אף 
סברו, שלאחר שכל המרחב הדרום־מזרח אסייני והפאציפי 
יפול בידיה של י׳ לא תהיה בידי האמריקנים האפשרות, 
מבחינה טכנית, לחזור ולכבוש אוחו על־ידי עריכת מסע 
מעבר לאוקיאנוס. 

באוקטובר 1941 נתמנה הגנרל הידקי ט ו ג , ו(ע״ע). נציג 



149 


יפן, היסטוריה 


150 



הקו התוקפני הקיצון, לראש־ממשלה בי/ 
וב 7 בדצמבר 1941 — בשעה שעדיין 
התנהל מו״מ דיפלומאטי בין שתי הממ¬ 
שלות — פגעה הזרוע האווירית של הצי 
היאפאני בהתקפת־פתע בבסיס הצבאי 
והימי האמריקני פדל האךבר (באיי- 
האוואי) והוציאה י מכלל פעולה את 
השייטת האמריקנית שחנתה שם. למחרת 
הכריזה אה״ב מלחמה על י׳, ובריטניה 
הצטרפה לה מיד; ביו י , ובין בריה״מ 
נתקיים יחס של ניטראליות עד לאחר 
מפלתה־למעשה של י׳. י׳ פתחה מיד 
במתקפה כפולה — דרומה־מזדחה באוק¬ 
יאנוס השקם ודרומה־מערבה באוקיאנוס 
ההודי ובחופיו, ועצמתה, כוח-המהץ שלה 
והצלחתה הדהימו את העולם (ע״ע 
מלה״ע 11 : המזרח הרחוק). בפעולות 
משולבות יבשתיות־ימיות כבשו היא־ 
פאנים ב 2 — 3 חדשים את הונג־קונג ואת 
מאלאיה מידי הבריטים, שבו אח 
הצבא הבריטי במעוזו סינגאפור, פלשו לבורמה דרך 
תאילנד, השתלטו עליה והגיעו עד גבול הודו; השייטות 
המזרח-אסייניות של בריטניה והולאנד הובסו בקרבות 
ימיים במפרץ־סיאם ובים־יאווה, וכל אינדונזיה ההולאנדית 
נפלה בידי היאפאנים. בינתיים הנחיתו היאפאנים צבא 
בפיליפינים והשתלטו עליהם בקלות, והצבא האמריקני 
שהסתגר בחצי-האי באטאן ובמצודת קודג׳ידור נאלץ 
להיכנע במאי 1942 . היאפאנים נחתו גם בחוף הצפוני של 
גינאה-החדשה והתקדמו לרוחב האי בכיוון לחופו הדרומי 
המופנה לאוסטראליה, וכן השתלטו על האיים שממזרח 
לגינאה־החדשה; ואילו בצפון הקיצון נחתו בשני איים 
קטנים בקצה שרשרת האלאוטים האמריקניים. חלק מכי¬ 
בושים אלה נעשו בכוחות צבאיים קטנים־יחסית, והנצחונות 
הושגו בעיקר הודות לתיכנון ולפיקוד המעולים ולכושר־ 
הלחימה של החייל היאפאני; הגצחונות נתלוו במעשי 
אכזריות והתעללות בשבויי-המלחמה. בינתיים הוסיפו רו¬ 
חות יאפאניים גדולים ללחש בסין, ובקיץ 1942 . בשיא 
ההתפשטות הצבאית, השתרע תחום שלטונה של י׳ על פגי 
כל דרום־מזרח אסיה ועולם האיים שבינה וביו אוסטרא־ 
ליה ומעבר לח עד לבו של האוקיאנוס השקם, תחום 
המיושב ע״י כ 2 / י מיליארד בני-אדם. אוכלוסיות בל הארצות 
האלה — פרט לבני־הפיליפינים, שלחמו לצידם של האמריק¬ 
נים — לא התנגדו ליאפאנים, ואף קיבלו אותם באהדה. היא- 
פאנים הכריזו שמגמת כיבושיהם היא לשחרר את כל העמים 
מעיל מעצמות־המפרב הקולוניאליסטיות ולהקים להם "מרחב 
של שיגשוג משותף". למעשה השתלטו היאפאנים בתקיפות 
על כל ארצות כיבושיהם, במישרין או באמצעות ממשלות־ 
בד 3 ות עושות־דברם, והתחילו בניצולו לטובת י׳, ובייחוד 
לצרכי המלחמה. התושבים נתאכזבו מהר מן התקוות שתלו 
ביאפאנים, ובהרבה מקומות קמה תנועת התנגדות פעילה 
נגד השליטים החדשים. 

כבי ^חצית-השניה של 1942 הסתמו מפנה במצב 
הצבאי, כשהפעילו האמריקנים אח מלוא הפוטנציאל המל¬ 
חמתי שלהם. לאחר שנחלו היאפאנים מפלות בקרבות ימיים 


יאפאז בם 5 חטת־העו?ם המניה 

במידוויי, ליד האי מק ובים האלמוגים הודות ליתרון אמריקני 
בכוח אווירי, עברו האמריקנים למתקפה כללית והחלו בהדי¬ 
פת היאפאנים ממעוזיהם באיים הפאציפיים שנכבשו בידם. 
ההתקפות מהאוויר על דרכי־חתקשורת הימיות הארוכות של 
היאפאנים גרמו אבירות עצומות לצי־האטפקה שלהם, וחילות- 
המצב שלהם באיים השונים במצאו מנותקים מבסיסיהם. 
האמריקנים התקדמו ב״קפיצות" מאי לאי, למרות התנגדותם 
הנואשת של היאפאנים, שחילותיהם באיים לחמו עפ״ר עד 
האיש האחרון. בתחילת 1944 כבשו האמריקנים את האיפאן 
שבאיי-מאריאנה והפכוהו לבסיס אווירי, שממנו הפציצו 
ברציפות את ערי י׳ עצמה ואח תעשייתה. באכיב 1945 נחתו 
האמריקנים בפיליפינים וכבשום, לאחר שעיקרו של צי־הקרב 
היאפאני הושמד בקרב ימי במפרץ־ליטי. האמריקנים הגיעו 
לאזקינאווה, ומשם היחה י׳ כולה חשופה להתקפותיהם 
האוויריות. בחזית הדרומ-אסיינית נכשל באותה שעה נסיון 
יאפאבי לפלוש להודו, ומחקפת־נגד בריטית דחקה את היא- 
פאנים מבורמה, כלכלתה וכוחה הצבאי של י׳ ומקורות- 
המחיה של העם היו קרובים להתמוטטות גמורה. אעס״כ 
התכוננו אנשי-הצבא לחמשיך במלחמה גם על אדמת 
איי־י', נוכח דרישתן של בעלות־הברית לכניעה־ללא׳תנאי. 
אולם ב 6 וב 8 באוגוסט 1945 הוטלו שתי פצצות־אטום: על 
הירושימה (ע״ע) ועל נגסקי (ע״ע), ומיד לאחר־מכן נכנסה 
גם בריה״מ למלחמה נגד י , במאנצ׳וריה. ליאפאנים לא נותרה 
ברירה אלא לקבל עליהם את הגזירה, לאחר שהובטח להם 
מילוי תנאי אחד שהציגו — שלא ייפגע מעמד הקיסר. ע״פ 
הוראתו המפורשת של הקיסר חתמו נציגי הממשלה שצבא 
היאפאניים על כתב־הכניעה ב 2 בספטמבר 1945 . 

תק,!פתהפיבוש ( 1945 — 1952 ). בעלותיהבריתהסכי¬ 
מו להשאיר את הקיסר על כנו, כדי למנוע מלחמת־יאוש של 
היאפאנים ובדי להבטיח את ציות הצבא והאוכלוסיה לשלטון־ 
הכיבוש שאותו עמדו להקים בי׳. בדרך זו הושג שכניעת 
הצבא היאפאני האדיר, בארצו ובשטחים שבהם החזיק 
באסיה, וכן העברה הממשל האזרחי בי' לידי שלטון־הייבוש, 
בוצעו בסדר מופתי. צבא בעלות־הברית — רובו ככולו 









151 


יפן, היסטוריה 


152 



טרנז־טוקיו 5 אחר חירבנו בוזםצצות־אוויו בסיוז״ע 11 
(*'?ים־אוויר, אוניסם 1946 ) 


אמריקנים — נחת בנמלי י , והתמקם במדינה כצבא־כינו־ש. 
לניהול הכיבוש הוקמה ועדה של נציגי ממשלות בעלות־ 
הברית, אך למעשה נמסרו סמכויות השלטון במלואן למפקד 
הראשי של כוחות בעלות-הברית, הגנרל דגלם מ ק ־ א ר ת ר 
(ע״ע), שקבע את מושבו מזוקיו. ע״פ הוראתוימינה הקיסר 
ממשלה אזרחית, מורכבת ממדינאים ופקידים שהיו מוחזקים 
בעבר למתוגים ואנטי־מיליטאריסטיים, ועל ממשלה זו הוטל 
להוציא אל הפועל את הוראות ראש ממשל־הכיבוש. 

י׳ נראתה באותה שעה כארץ הרוסה. אבדותיה בנפש-אדם 
במלחמה היו כ 14 מיליון אנשי־צבא וכ 800,000 אזרחים. 
בירתה טוקיו ורוב מרכזיה העירוניים הגדולים ותעשיותיהם 
היו חרבים. היא איבדה את כל ציה המסחרי והפסידה את 
מקורות חמרי־הגלם והשווקים שעמדו לרשותה במושבותיה 
באסיה. היא נאלצה לקלוט כ 6 מיליון פליטים — יאפאנים 
שהתיישבו בקוראה, בסורסוזה ובמאנצ׳דריה בתקופת השלטון 
היאפאני בארצות ההן. היא הפסידה למעשה את ריבונותה 
ועצמאותה. אולם היא הגיעה לשיקום מדיני, חברתי וכלכלי 
במהירות בלתי־צפויה. 

שלטון־הכיבוש שם לו למטרה את עקירת האימ¬ 
פריאליזם והמיליטאריזם היאפאני, את הד- 
מוקראטיזאציה של המדינה והחברה לשם 
מניעת התחדשותו של המגמות התוקפניות, ולאחר־מכן — 
את ה ש י ק ו ם. 

י׳ נאלצה לוותר על כל השטחים שכבשה מ 1868 ואילך — 
קוראה, מאנצ׳וריה, פורמוזה, סאחאלין והקורילים. פוטנציאל- 
המלחמה היאפאני חוסל ! הצבא, הצי, חיל-האוויר, המטכ״ל 
ומשרדי הצבא והצי פורקו. כל הציוד הצבאי הושמד וייצורו 
נאסר, וכן נאסר מחקר מדעי לצרכים צבאיים. הנאשמים 
בפשעי־מלחמה הועמדו לדין, וכמה מהם, ביניהם טוג׳ו, הוצאו 
להורג. בקרב החוגים שהואשמו בשיתוף־פעולה עם המילי- 
טאריסמים, האחראים לגרימת מלחמת־התוקפנות, בערך טיהור! 
על אלפי מדינאים, תעשיינים, פקידי־ממשלה, פרופסורים 
ומורים, ואלפי קצינים נאסר לשרת בממשלה, לעבוד בהור¬ 
אה וליטול חלק פעיל בחיים המדיניים וגם בניהול חברות 



מקם חתימת כתנחזכגיעה של יא&או ןל סיפח אניית־זזקרב "סיוורי", 
1945 519 


כלכליות. בתחום הממשל הפנימי הונהגה דצנטראליזאציה 
של המינהל וניתנה לרשויות המקומיות אוטונומיה בשטחי 
החינוך, המשטרה והסידורים המקומיים, כדי להקטין אח 
תלותן בשלטון המרכזי ולמנוע אפשרות של שיבה למשטר 
טומאליטארי. מהפכה גמורה חלה בחינוך ובהכוונת חיי 
הרוח בעם ובמדינה. מעמדה של דת־שיבטו כדת־המדינה 
הרשמית בוטל, ועמה נעקרה אבךהפיבה של התודעה הלאו־ 
מית הקודמת — פולחן הקיסר! הקיסר עצמו הודיע שמעמדו 
אינו אלוהי אלא אנושי־מדיני. בבתי־הספר נאסרו ספרי־ 
הלימוד הישנים, שנכתבו ברוח הערצת הקיסר! בחינוך 
הונהגו תיקונים ברות שיטות־חינוך אמריקניות. חיגוך־חובה 
חינם הורחב ל 9 שנים, הוגדל מספר בתה״ס התיכונים והאו־ 
ביברסיטות, שהוכשרו לקליטת המוני תלמידים, גם מבני 
דלת־העם. 

בשטח הכלכלי נתכוונו שלטונוח־הכיבוש תחילה לסדק 
את מערכת הקאדטלים האדירים ששלטו בכלכלת י׳, משום 
שהתעשייבים נחשבו לעוזרי ד,מיליטאריסטים! אולם נסיון 
זה לא הצליח, והשיקום הכלכלי של י׳ התנהל בכיוון של 
ריכוזיות הולכת וגוברת והתחדשות הזיבאטסו. לעומת זה 
בוצעה רפורמה אגרארית מרחיקת־לכת! האחוזות הגדולות 
פורקו, והקרקעות חולקו לאיכרים, עד ש 87% של השטח 
המעובד בי׳ נמצאו בבעלות משפחות המעבדות אותם עיבוד 
עצמי (לעומת 53% לפני המלחמה). 

כבר ב 1946 נערכו הבחירות הראשונות לאסיפת-ו־,נבחרים, 
והוחל בהכנת החוקה החדשה של המדינה, בשיחוף־פעולה 
עם יועציו המשפטיים של מק־ארתר. היא נכנסה לתקפה 
ב 1947 , ובתכנה ובצורתה ניכרת מאד ההשפעה האמריקנית! 
היא אף פותחת במלים: "אנו אזרחי י/ הפועלים באמצעות 
נציגינו שנבחרו.,." חוקה זו קבעה את העם לריבון המדינה, 
ייחדה לקיסר מעמד ייצוגי־סמלי בלבד, ביטלה את האצולה, 
הפכה גם את הבית העליון למוסד נבחר, הפרידה לחלוטין 
את הרשות השיפוטית מן המבצעת, וכללה במגילת זכויות- 
הפרט את העקרונות של מגילח־הזכרוח האמריקנית של 1791 
ושל ה״ניו-דיל״ של שנות ד, 30 של המאה ד, 20 : הזכות למלוא 



153 


יפו, היסטוריה 


154 


ההנאה מן החיים, לחינוך ולתרבות, לעבודה, להתארגנות ול־ 
שביתה ן חירות אקדמית, חופש הדת, חופש הדיבור והכתיבה. 

חידוש בחוקה היאפאנית, שהוכנס על-פי דרישתו של 
מק־ארתר, הוא הסעיף הקובע, שהאומה היאפאנית דוחה 
לנצח את הזכות הריבונית לשימוש במלחמה, או באיום 
במלחמה, כאמצעי לפתרון סיכסוכים בין־לאומיים, ומשום 
כך לא תקיים כוחות צבא, צי ואוויר. 

על שיקומה הכלכלי של י׳ והתקדמות כלכלתה אחרי 
מלה״ע 11 — ר׳ לעיל, עט , 87 — 95 . לשיקום זה תרמה הרבה 
אמריקה, שצירפה לתקיפותה בעיצוב דמותה המדינית וה¬ 
חברתית של י׳ ברוחה גם סעד נדיב לקימום חרבותיה. אולם 
את עיקרו של ההשג הכביר הזה יש לזקוף לזכותו של העם 
היאפאני עצמו, הן מנהיגי המשק וחן המוני העובדים, שהש¬ 
פילו לנצל סעד זה ביעילות מירבית. כבר בתחילת שנות 
ה 50 חזר הייצור היאפאבי לרמתו שמלפני המלחמה, ועד 
המחצית השניה של שנות ה 60 גדל פי 4 — 5 . העלית ברמת- 
החיים של כל שכבות־העם, שבאה כתוצאה מתהליך זה, 
השפיעה השפעה מכרעת גם על מהלך החיים המדיניים. 

הצלחתן ויציבותן של התמורות המעמיקות האלו במדינה, 
בחברה ובכלכלה של י׳ הוכחו, כשדיוחזרה לי׳ עצמאותה (ו" 
להלן) והמשמר הדמוקראסי החדש ומוסדותיו לא נתערערו 
והוסיפו להתבסם. חרמה להצלחה זו העובדה, שהדמוקרא־ 
טיזאציה — אף שהונהגה תחילה במישרין בידי שלטונות 
הכיבוש — לא הורגשה בעם כגזרה מגבוה. גם בתקופת 
הכיבוש לא נפסק — מבחינה פורמאלית — השלטון הקיסרי 
והוסיפו להתקיים ברציפות ממשלות יאפאניות. כבר בשלב 
מוקדם הצליחה ממשלת י׳ להשפיע על מק־ארתר שלא יפעל 
מעליה אלא דרכה. ממשלת י׳ מעולם לא היתה כלי־שרת 
בלבד בידי האמריקנים, והיא לחמה להגנת האינטרסים של 
י׳ כפי שהבינה אותם וכפי שאיפשרו לה המסיבות לעשות 
זאת. הבולט בין מנהיגיה המדיניים של י׳ בשנים שלאחר 
מלה״ע 11 היה שיגרו י ושי דה (ע״ע), שהיה 5 פעמים 
ראש־הממשלה ב 1946 — 1954 , שמרני נאור, שעשה רבות 
לשיתוף־פעולה עם אה״ב — מזה, ולביסוס המשמר הפארלא- 
מבטארי — מזה, אף שנהג שלטונו בצורה אוטוריטארית 
במסגרת החוקה. מבחינה זו יש משווים את הפונקציה 
שמילא בי׳ לזו שמילא אדנאואר (ע״ע [כרך־מילואים]) 
בגרמניה. יושידה תרם לשינוי יחסה של אה״ב לי' והביא 
אותה להיות דואגת לחיזוק י׳, תחת שבשנים הראשונות של 
הכיבוש פעלה לפירוק כוחה. אולם גורם חשוב בהבאת 
שינוי זה היו המלחמה הקרה והחשש מפני חיזוק כוח הקומר 
ניסטים בי׳. בבחירות ב 1946 ניצחה המפלגה הליבראלית 
(ז״א השמרנית-מתונה) ובראשה יושידה, אולם הקומוניסטים 
והסוציאלדמוקראטים הופיעו כאופוזיציה חזקה׳ שהסתמכה 
מחת לפארלאמנט על האגודות המקצועיות, שבהן כבר היו 
מאורגנים כ 4 4 / 2 מיליון פועלים. על הארץ עבר גל של אי- 
שקט סוציאלי — שביתות, הפגנות וכר. תחילה פעלו שתי 
מפלגות־הפועלים במאוחד, אולם כשנתברר לסוציאלדמוקרא־ 
טים שהקומוניסטים פועלים כגרורי בדיה״מ נתרחקו מהם. 
מן הבחירות לפארלאמנט השני, באביב 1947 , שעליו הוטל 
לאשר את תכנית החוקה, יצאו הסוציאלדמוקראמים כמפלגה 
החזקה ביותר. ובפעם הראשונה היה לי , — לזמן קצר — 
ראש־ממשלה סוציאליסטי. גם כוחם של הקומוניסטים גבר, 
ובבחירות הראשונות שנערכו על בסים החוקה החדשה, 


בתחילת 1949 , השיגו כ 10% של הקולות. אולם כוחו המשותף 
של השמאל החל לרדת במהרה, הן בגלל הרפורמה האגרא־ 
ריח שסיפקה את רצונם של האיכרים העניים, הן בגלל הסי¬ 
מנים הראשונים של שיפור מצב העובדים בעקבות התקדמות 
השיקום הכלכלי, הן בגלל פילוגים בשתי מפלגות השמאל: 
במפלגה הקומוניסטית— בין חסידיה המוחלטים של מוסקווה 
ובין הנוטים לעצמאות מסויימת של התנועה הקומוניסטית 
היאפאניח* ובמפלגה הסוציאלדמוקראטית — בין אגף שמאלי 
הנוטה לשיתוף־פעולה עם הקומוניסטים ובין אגף ימני המת¬ 
נגד לכך! השמאלניים פרשו מן המפלגה הסוציאלדמוקרא- 
טית והקימו את המפלגה הסוציאליסטית. השפעת הקומוניס¬ 
טים הלכה ופחתה גם בגלל עמדתה הקשוחה של בריה״מ 
כלפי י׳: סירובה לשחרר את שבויי־המלחמה היאפאנים לפני 
החתימה על חוזה־שלום סופי, תביעתה להעמיד את הקיסר 
לדין כפושע־מלחמה, ועוד. המרכז והימין בציבור היאפאני 
הצמיחו תחילה שפע של מפלגות נושאות שמות מתחלפים 
(ליבראלים, פרוגרסיווים וכר), שהתגבשו במפלגה הליבראל- 
דמוקראמית (לאמיתו של דבר — השמרנית־מתונה), שהיתר. 
מתחילת שנות ה 50 ואילך לכוח החזק ביותר בציבור הבו¬ 
חרים. אולם בשמאל ובימין כאחד הלכה וגברה הדרישה 
לחיסול שלטון-הכיבוש הזר, והאמריקנים השכילו להבין שיש 
להחיש את סיום שלטונם בי׳, שהשיג את עיקר מבוקשם, 
לפני שיעורר מחדש יחם של איבה עמוקה בעם היאפאני. 
התגבשות המשטר הקומוניסטי בסין ופרוץ מלחמת־קוראה 
ב 1950 המריצו את אה״ב לנקוט קו שיהפוך את י , ממדינת־ 
אויב כבושה למדינה בעלת-ברית, שתחזק את עמדתה של 
אה״ב במזרח הרחוק לעומת בריה״מ. המלחמה בקוראה 
הבליטה גם את חשיבותה שלי׳ כבסים־אספקה צבאי לאה״ב 
ואת הצורך לסייע לה בשיקומה הכלכלי. למרות מחאתה של 
בריה״מ נפתח מו״מ על חוזה־שלום בין אה״ב ובין י׳, והרוח 
החיה בםו״מ זה היה ג׳. פ. דלס (ע״ע). לפי החוזה שנחתם 
ב 1951 בסאו־פראנסיסקו, התחייבה י׳ שלא לשנות את הסטא- 
טום־קוו הטריטוריאלי שלה, ויתרה על כל זכויותיה בסין 
והכירה בחובת תשלום פיצויים למדינות שבהן פגעה במל¬ 
חמה — בורמה׳ אינדונזיה, מאלאיה, הפיליפינים* איי דיוקיו 
(ע״ע אוקינלה [כרך ב׳ וכרך־םילואים]) נמסרו למינהל 
אה״ב, והאמריקנים הפכו את אוקינאווה לבסיס צבאי־אווירי 
אדיר! יחד עם זה הוכרה זכותה של י׳ להגנה עצמית ול¬ 
חתימת חוזי-הגנה עם מעצמות אחרות. על חוזה־השלום 
חתמו י' וכל המדינות שלחמו בה במלה״ע 11 — פרט לבריה״מ 
וסין העממית. מיד לאחר־מכן נחתמה ברית-הגנה בין י׳ ובין 
אה״ב, שעל־פיה הורשה לזו האחרונה להחזיק כוחות ובסי¬ 
סים בי׳ תמורת התחייבות להגן עליה מפני כל תוקף; ברית 
זו חודשה ב 1960 בכמה שינויים לטובת י׳. משטר הכיבוש 
הסתיים רשמית באפריל 1952 ז לממשלה היאפאנית הוחזרה 
מלוא הריבונות בארצה, ולכוחות האמריקניים השוהים בה 
כבעלי-ברית אין סמכות להתערב בממשל ובמינהל. 

י׳ החדשה. מדיניות־ההוץ של י׳ מאז הוחזרה לה 
עצמאותה ב 1952 היתד. מבוססת על הישענות מוחלטת- 
כמעט על אה״ב ותלות בה. את הגישה היאפאנית לבעיות־ 
הוץ קבעה בעיקר עובדת היעדר כוח צבאי, שנשאר מוגבל 
גם לאחר־מבן. כל עוד היתד. י' עסוקה בשיקום כלכלתה 
ובביסוס המשטר הפארלאמנטארי, היתד, מדיניות-החוץ שלה 
זהירה מאד: מצד אחד הלכה בעקבות אה״ב בקיום חרם 



155 


יפן, הייספוריה, יהוריס 


156 


כלכלי על סין העממית, וכן שילמד. פיצויים לכמה מדינות 
בדרום־מזרח אסיה; מצד שגי השתדלה לשפר גם את יחסיה 
עם בריה״ם. לאחר מו״מ ממושך הסכימה בריה״מ ב 1956 
לחתום על חוזה עם י׳, הקובע את "גמר מצב־המלחמה" 
בין שתי המעצמות ואת חידוש היחסים הדיפלומאטיים התקי¬ 
נים ביניהן; בריה״מ הסירה את הוטו על קבלת י׳ לאומות־ 
המאוחדות. כשנתקבלה י׳ לאו״ם י השתדלה שלא להתבלט 
בו במיוחד. בינתיים נמשכת בפנים־המדינד. ההתקדמות 
הכלכלית והעליה ברמת־החיים, וההתעצמות הכלכלית מחזקת 
את מעמדה הבין־לאומי. אה״ב, הרואה בי׳ משקל־נגד לסין 
וגם להשפעת בריה״מ במזרח הרחוק, וכן בסים עיקרי 
למעמדה־היא במרחב ההוא. משתדלת לחזק אותה גם מבחי¬ 
נה צבאית ומעודדת את חימושה בכל האופנים שאינם 
אסורים במפורש ע״פ החוקה: ע״י הקמת משטרה במתכונת 
צבאית ו״כוח־הגנה לאומי" המצוייר במיטב הציוד האמרי¬ 
קני (פרט לנשק גרעיני). — המרכז הימני — בדמות המפ¬ 
לגה הליבראל־דמ וקרא טית והנהיגה ם א ט ו (רה״מ מ 1964 
ואילך) — מוסיף להחזיק בשלטון מול אופוזיציה חזקה 
של המפלגות הסוציאליסטיות, ששתיהן יחד צברו בבחי¬ 
רות בשנות ה 50 וה 60 בין שליש ל 40% של הקולות. התנר 
עה הקומוניסטית הצטמצמה בפארלאמנט למיעוט מבוטל, 
וגם באוכלוסיה פחתה השפעתה משום האכזבה הרבה ממדי¬ 
ניותה של בריה״מ. אולם בשנים האחרונות עולים על הבמה 
המדינית כוחות חדשים, המעידים על תסיסה עמוקה בשכבות 
רחבות של האוכלוסיה. עם התקדמות האורבאניזאציה וה־ 
תיעוש נתקפת גם י׳ באותו אי-שקט רוחני וחברתי-מדיני 
הניכר במסגרות העירוניות הגועשות בכל חברות-השפע 
המערביות, אלא שבי׳ הוא נראה חמור ועמוק ביותר, 
משום שהעם היאפאני עדיין לא מצא את דרכו לאחר הת¬ 
מוטטות המבנה המסרתי של. חברתו וערכיה, ונמשכת בו 
התרוצצות פנימית בין הישן ובין החדש, הדמוקראטי והטו־ 
טאליטארי, המסרתי והמוךרני, העיר והכפר. 

על כך מעידה צמיחת'"הדתות החדשות" (ר׳ לעיל, עם' 

81 ), שנעשות גם גורמים מדיניים. אחת מהן, כת סוקא- 
גאקאי, שבאידיאולוגיה שלה מעורבים יסודות דתיים בודהיס¬ 
טיים עם יסודות לאומנים, המעידים על כמיהה לשיבה לערכי 
המסורת ההיסטורית, ועם מגמות סוציאליות מודרניות, הופי¬ 
עה כמפלגה מאורגנת בבחירות לפארלאמנט ב 1967 והשיגה 
נ 2% מיליון קולות, ו 25 מאנדאטים בבית־הנבחרים; עמדתה 
במערך הכוחות המדיניים עדיין אינה ברורה. מצד שני 
גברו מאד בי׳ זרמי "השמאל החדש", המנהל את מאבקו 
מחוץ לכתלי הפארלאמנט. למחנה זה משתייכים המוני סטר 
דנטים — שהם היום בי׳ ציבור של כ ג /! 1 מיליון נפש 
אנשי האינטליגנציה ומיעוט של פועלים. תנועה זו תוקפת 
את המשטר המדיני והחברתי של הקאפיטאליזם המודרני 
בי׳, אך בעיקר מופנה חודה נגד השתלבותה של י׳ ב״החנה 
האימפריאליסטי", ז״א נגד הברית עם אה״ב, נגד החימוש 
וסכנת חידוש המיליטאריזם ? היא מזדהית עם סין העממית, 
וביותר — עם מאבק הוויטקונג בוויטנאם. עצמתה של תנועה 
זו מתבטאת בהפגנות המוניות, בשביתות־מחאה, בגסיונות 
של התנקשות במוסדות ובמיתקני־צבא של האמריקנים, 
וכתוצאה מזה — אף בהתנגשויות אלימות עם המשטרה. 
אע״ם שהשלטון נוקט אמצעים חריפים נגד תנועה זו. היא 
מאלצת אותו לנקוט עמדה תקיפה יותר במדיניות־החוץ 


להבלטת עצמאותה של י׳. מבריה״ם י׳ דורשת החזרת איים 
קטנים (משרשרת הקורילים) הסמוכים לחוף הוקאידו, שהש¬ 
תייכו לי׳ ההיסטורית! עם אה״ב היא עומדת בוויכוח נוקב 
באשר לאוקינאווה, למניעת ניסויים גרעיניים במרחב הימי 
של י׳ ושכנותיה ולשיפור היחסים עם סין. אה״ב, החוששת 
למעמדה בי', נוטה לוויתורים: כבר בשנות ה 50 החזירה 
לידי י׳ את האיים הצפוניים הקטנים שבשרשרת איי־ריוקיו, 
וב 1969 התחייבה לסלק כל ציוד גרעיני מבסיסיה על אדמת 
.1972 י׳ ולהחזיר לה את אוקינאווה ב 

> 1968 יאסאן (אשנב לעולם [ירחון אונסקו!), דצסבר 

1. 61018066 — 1. )'3 ; 1925/6 , 1-111 ,./ ) 0 1111107$ . 1 ,ז 3£3 חז 
1937 , 1-11 , £115107$ £071$ , £615063066 . 11 .א ; 

£. 11, 14011030, £77107^07100 01 0 14040711 510(0, 1940, 

<7. 01001, !"/!801100 . 11 ; 1951 ,.) / ס 07$ ) £70/111 ס , ]'! 
14040711 €001117$, 1955; £. 0. 04 ) 1/711 7/10 ,־סט 113 :> 015 א 
510(01 0114 1 , 1957; 13., /.' £01( 0(14 £7010111, 1964*, 
1958-1964 , 1-111 ,.[ (ס 07$ ) 1115 4 , 5305001 8 .ס ; £. 
{£131101 ץזז 0 ז$ .א , ־ 1959 , 01144/115711 070 ) £0 ./ , זן ,־ , 

4 £111107$ 07$ ) 11 ) 7 4 ,ץ 68 מת 1£6 . 1 < ; 1960 040771 ) 5 )ס 
0/ 1962; \0 07$ ) £115 54040711 7/10 ,, 8635165 .( .ע / 

1963, £. 0• £615063061 — 1- 1£ £3116301( -£1. 84. 031£ ז , 
£05( 4110■ 7110 5404077! 770711(077710(10(1, 1965*; ). . 

>1311, £>01 (0(1011151/10 £011077010/1 , 1968; 56. '!'056133, 

(.'1 £0011170 €0117117$ . 1867—1967, 1968; 1. 14156, 7110 
5107$ 06 ; 1968 ,.) ) 0 £0/1 7/10 013% .ז\\ ; 1968 ן (ס . 
8316500, 7/10 £707 1101/1 (., 1941-1945, 1968; 6410151150£ ׳ 
£016180 .4613115, (3 ־ 1318 < . 61 , 1968 , 1071 ) 7707151 171 / . 30 ק 
15,161(, £15001'07$ 0( (., 1969 

, מד. ק.-מ. מד.-ם 

יהודים באו לראשונה לי׳ באמצע המאה ה 19 . עם 
פתיחתה של י , התיישבו סוחרים יהודים מאנגליה, גרמניה 
ורוסיה, ובמקצת גם מצרפת ואה״ב, בערי־הנמל יוקוהאמה 
ונאגאסאקי, וסוחרים יהודים יוצאי סיביר החלו מבקרים בי׳ 
לרגל מסחרם. הקהילה היהודית הראשונה נוסדה ב 1894 בנא- 
גאסאקי < היא הקימה כמה מוסדות קהילתיים, וב 1904 היו 
בה כ 100 נפש, אולם מעולם לא כיהן בה רב. עם פרוץ 
מלחמת רוסיה-י׳ תפסה קובה את מקומה של באגאסאקי 
במשיכת מתיישבים יהודים, שגם הם התקיימו עשרות שנים 
ללא זיקה לאירגון קהילתי רשמי. עם המהפכה ותחילת 
מלחמת־האזרחים ברוסיה הגיעו ב 1917/8 אלפי פליטים יהו¬ 
דים למזרח הרחוק, דרך הרכבת הסראנס־סיבירית, ומחוסר 
אפשרות להמשיך מזרחה, לאה״ב, נשארו תקועים בערי י׳. 
כ 5,000 פליטים, רובם נשים וילדים, שאבות-המשפחה הצליחו 
להקדימם בדרך לאד,"ב, נשארו בעיקר ביוקוהאמה, בחסותן 
של כמה עשרות משפחות יהודיות מקומיות ובתמיכת קרנות- 
סעד יהודיות ברוסיה ובאה״ב, עד שניתנה לפליטים הרשות 
לעבור לאמריקה. בעקבות פעולות אלו הגיעו יהודי יוקו׳האמה 
13 פליטים x 10 להתארגנות קהילתית. עזרה כזאת ניתנה גם ל 



ם 5 יםי ישיבת מיר טניעים 5 ק;בוז ב 1041 





157 


יפן, יהודים — יפת בן עלי הלוי 


158 


בקובה. לאחר רעש־האדמה של 1923 עברו יהודי יוקוהאמד, 
וטוקיו ברובם לקובה, ורק חלק קטן בהם חזר אח״ב ליוקר־ 
האמה, שבה לא נתחדש האירגון הקהילתי. במלה״ע 11 שוב 
הגיע גל של פליטים יהודים מאירופה לי׳. עד ספטמבר 1940 
עברו דרך קובה כ 1,100 מהגרים יהודים, רובם מגרמניה, 
שמצבם הכלכלי היה שפיר; עד אוגוסט 1941 הגיעו לשם 
כ 3,500 מהגרים נוספים, רובם מפולניה וליטא, ללא תעודות 
כלשהן, ובעוני וחוסר־כלז ביניהם היו כל המורים והתלמי¬ 
דים של ישיבת מיר (ע״ע), וכן חלק מבני ישיבת ליובאוויץ׳. 
יחסה הסובלני של ממשלת י׳ — למרות היותה בת־בריתה 
של גרמניה הנאצית— הציל את חייהם, 110 משפחות יהודי 
קובה אירגנו לעזרת אחיהם ועד יהודי לשעת־חירום, ולאחר- 
זמן נתקבלה עזרה מהג׳וינט וממקורות אחרים. לסוף הצליחו 
רוב הפליטים להגיע לארצות יבשת־אמריקה, אוסטראליה 
וניו־זילנד או לא״י, וקצתם ביקשו מקלט בשאנגהאי. יהודי 
קובה התארגנו ב 2 קהילות: אשכנזית — 45 משפחות, וספר¬ 
דית— כ 65 משפחות, רובן בעלות נתינות צרפתית. כל שנות 
המלחמה גילו השלטונות יחם הוגן אל היהודים הזרים. 

לאחר מלה״ע 11 הפכה טוקיו לראשונה מרכז להתיישבות 
היהודית בי׳, וקובה נעשתה שניה לה. יהודים אמריקנים 
הגיעו לי׳ עם צבא-הכיבוש האמריקני וכן כבאי־־כוח ושליחים 
של הממשלה ושל החבתת הגדולות באה״ב, ומהם שנשארו 
שם. ראשה הראשון של קהילה מחודשת זו היה יהודי מאה״ב. 
לאחר השתלטות הקומוניסטים על סין ב 1949 עברו יהודים 
יוצאי רוסיה מחארבין, מטימצין ומשאנגהאי לגור בי׳. יהודים 
אלה, שאירגוניהם הקהילתיים בסין היו חזקים, סייעו להת¬ 
ארגנות הקהילה בכללה, וב 1953 הושג גם כתב־זכויות רשמי 
מממשלת י׳, כיום ( 1971 ) רשומות כחברות הקהילה היהודית 
בטוקיו כ 150 משפחות ( 380 נפש) — כ 70% מהמספר המשו¬ 
ער של כלל היהודים היושבים בשעה זו במרחב טוקיו- 
יוקוהאמה; כ 90% מהם אשכנזים. כמחצית הילדים היהודים 
בגיל ביה׳׳ ס רשומים בבי״ס של יום־א' ללימודי־דת ותולדות- 
ישראל? קיים גם בי״ס עברי לכל ימות־השבוע, אך מספר 
תלמידיו מצער. הקהילה מחזיקה רב, בתי־כנסת — שאפיים 
בעיקר שמרני —, מקוה, ספריה, ועוד, ומקיימת פעילות 
תרבותיודיהודית ענפה. הקהילה היהודית בטוקיו מסונפת 
מבחינה אירגונית לקונגרס היהודי העולמי, ומצטיינת בתמי¬ 
כתה הנמרצת בציונות ובמדינת־ישראל. כ 40% מיהודי טוקיו 
הם אזרחים אמריקניים, כ 25% — ישראלים. 

בקולרי ניתן בתב־הזכיון הרשמי מצד השלטונות לעדה 
היהודית ב 1958 . כיום ( 1971 ) נמצאות שם כ 47 משפחות 
( 120 נפש), מהן 65% ספרדיות; יותר ממחציתן מחזיקות 
בדרכון ישראלי. לקהילה ביכ״ג קטן, וכן היא מפעילה בי" ם 
עברי ודתי בימי א׳ ל 15 — 20 ילד. 

יהודי י׳ אינם אזרחים יאפאניים, ואינם לוקחים חלק בחיי 
החברה בי׳; אף ידיעת השפה היאפאנית אינה נפוצה ביניהם. 
מספר נישואי-תערובת נמוך: כ 20 גברים בעדה לקחו להם 
נשים יאפאניות, אך רבות מהן התגיירו. רוב יהודי י׳ עוסקים 
בסחר בין־לאומי בקנה־מידה גדול, מיעוטם הם בעלי- 
מקצועות חפשיים; אין ביניהם חנוונים, בעלי־מלאכה או 
פועלים. 

- 12 [ , £051 ? 1-0 1/10 מן 501111111 01,4 01 ) 1 ) ¥ 0114 ! ,ז£!( 010 11 

. 1961 , 152-193 , 134 

ת. פ 


יפת, בני־יפת (ב״י). במקרא— אחד משלושת בניו של 
נח '(ע״ע) והעמים המיוחסים עליו ועל צאצאיו 
(ברא׳ י, א־ד; דהי״א א,ה-ו). י , נמנה תמיד כאחרת האחים 
(ברא׳ ו, י* שם ט, יח,כו־—כז), אך צאצאיו נמנים ראשונה. 
יחד עם שם (ע״ע) כיסה י׳ את ערות אפיו השיכור, ומשום- 
כך זכה לברכה, שמשמעה אינו ברור (שם ט, כז); ייתכן 
שהכוונה היא להתפשטותם של צאצאי י׳ לעבר ארצות רחר 
קות בצפת ולשיתוף-םעולה לעתיד בין צאצאי י׳ ושם. 
הוראת השם י׳ לא נתבררה, ולא נמצאה לו הקבלה ברורה 
בלשונות קדם; ספק אם יש לו קשר לשם יפטום׳ אחד 
הטיטנים (ע״ע) במיתולוגיה היומית. 

על־סמך שיקולים אטימולוגיים והיסטוריים־גאוגראפיים 
ניחן, דרך השערה, לזהות את העמים ב״י עם עמים ידועים 
בהיסטוריה. 

7 הם ב ״ י: ג מ ר (ע״ע קימרים) — שבט צפוני שהיגר 
אח*כ לסביבות ארמניה וקפדוקיה! מ ג ו ג (ע״ע גוג ומגוג)— 
אפשר שהוא חבל־ארץ בקאווקאז שנודע אח״כ בשם היותי 
גוגרני (!ז״ר^ס׳מס-])! מדי (ע״ע) — היא הארץ הגדולה 
במישור איראן, אולם נראה שיש קשר לשם זה גם עם מדינת 
מיתני (ע״ע) בגבול ארמניה ומסופוטאמיה; יון (ע״ע, 
עמ' 409 ) — הוא העם הידוע בהיסטוריה, ואולי הכוונה 
במיוחד לימים (ע״ע) שבאסיה הקטנה; תובל — שבט 
שהיומים הכירוהו כסיברנים היושבים על החוף הדרומי של 
הים השחור, והאשורים — בתבל (חתית — תפלש) בקצה 
מזרח אסיה הקטנה; משך — שהיזמים קראום מוסכים 
( 0 ו *ש 6 *ז), ומקש מושבם באסיה הקטנה הצפתית-מערבית; 
תירס — כנראה התורושא שבפי המצרים, הם האסרוסקים 
(ע״ע), 

בני גומר: אשכנז — ע״ע; ריפ ת — אינו ידוע, 
ובתלמוד הוא מזוהה עם חד^ב (ע״ע); ת ג רמה — ידוע 
מכתובות חתיות כיושב בחבל הפרת הצפתי. בני יוון: 
א ל יש ה — כנראה אלשוה, הנזכרת בכתובות ממסופר 
טאמיה, והיא זהה עם קפריסין; ת ר )עיש — כנראה טרסוס 
(ע״ע) שבקיליקיה; פתים — ע״ע;דדנים — כנראה 
שבט משבטי היוונים, אולי תושבי האישי הדידימיים סמוך 
לחוף אסיה הקטנה, או התאים היווניים (ע״ע יון, עם׳ 408 ). 

מאחר שכמה מן השמות הללו (כגת אלישה ותגרמה) 

לא נתקיימו עוד בצורתם זו אחרי המאה ה 12 לפסה״נ, נראה 
שיש לייחס את רשימת ב״י המקראית לתקופה הקדומה לזמן 
ההוא. 

א. ראותי, שם חם ויפת, 299-183 , חרצ״ב; מ. ד, קאנזוטו. 

מנח עד אברהם, 27 , 110-106 , תש״ם; ■ 0 ( 001 ,)*!!״״ס . 11 

, 81401 1110 ) 001 , 1134 ׳ 1 ס ;* 1917 , 152-153 , 84-87 . 111 

, 60-66 , 00001,1 ,ז* 5 מק 5 \ .£ ף 1950 , 111-117 , 4010 ! 

. 1964 

י, מ. ג. 

יפת בן עלי זזלרי (אמצע המאה ה 10 , בצרה [עיראק]— 
אחרי 1005 , ירושלים), חכם קראי, פרשן המקרא. 

בצעירותו עלה עם אביו לירושלים, ושם נמנה על אבלי ציון 
(ע״ע). י' תירגם את המקרא תרגום מילולי לערבית וחיבר 
בלשת זו גם פירוש מפורט, שבו—בייחוד בזה שעל התורה— 
הוא מתפלמס בחריפות עם הרבניים. הוא מתקיף במיוחד את 
רב סעדיה גאה, אד לשונו מתונה ומכובדת מזו של קראש 
אחרים. י׳ מתקיף גם את הנצרות והאיסלאם; מטעמי זהירות 
מנוסחות ההתקפות על האשלאם בעברית, י׳ מגלה בקיאות 



159 


יפת כן עלי הלוי — יפתח הגלעדי 


160 


בסופוגראסיה של א״י וירושלים; פירושו הוא עפ״ר על דרך 
הפשט, אף שאינו נמנע לגמרי מן הדרוש והסוד. י׳ שאב 
ממקורות קראיים ורבניים, והוסיף גם פירושים מקוריים 
משלו, החולקים, לעתים, על דעת בעלי הסמכות בקראות, 
כענן בן דוד ובנימין נהוונדי. — הקראים ייחסו לפירוש זה 
חשיבות רבה, והירבו להשתמש בו. חלקים סמנו תורגמו 
לעברית, וכן נעשו ממנו קיצורים בעברית ב״ספר העושר" 
ליעקב בן ראובן (ע״ע). מבין הפרשנים הרבניים השתמש 
בפירושו זה של י' הראב״ע, ואפשר גם הרד״ק. — פירושו 
של י׳ נשתמר כמעט כולו בכ״י! בדפוס יצאו עד עתה הושע, 
נחום, רות, שה״ש ודניאל, ופרקים נוספים אחדים בכ״ע 
שונים שאר ספריו של י׳ — "ספר מצוות" וספר ויכוחים עם 
רס״ג על הקראות — אבדו. 

לוי בן יפת, בנו של יפת בן עלי, נחשב בעיני 
הקראים לאחד מגדולי הפוסקים. חיבורו העיקרי הוא "ספר 
המצוות", שנכתב ערבית (נשתמר בחלקו בכ״י) ותורגם 
לעברית בידי טוביה בן משה המעתיק ;ע״ע) או אחד מתל* 
מידיו, בפירוש המצוות הוא נמנה עם המחמירים. ספרו עוסק, 
בין השאר, בהרחבה בבעיות הלוח, ויש בו פרטים מעניינים 
על המחלוקות שבין הקראים לרבניים ושבין חכמי הקראים 
בבבל לחכמיהם בא״י. כרגיל כולל הספר גם דברי פולמוס 
נגד דס״ג. — שאר חיבוריו: פירוש ערבי קצר לנביאים 
ראשונים (קטעים נשתמרו בכ״י), קיצור פירוש התורה של 
סהל בן מצליח (ע״ע) וקיצור ה״אגרוך של דוד אלפסי 
(ע״ע). חשיבותו בתולדות הקראות היא בעמדתו התקיפה 
לזכות עדיפות תורתם של חכמי א״י! בכך השפיע השפעה 
מכרעת על התפתחות ההלכה הקראית. 

ש. סינסקער, לקוטי קדמוניות, מפתח: בערכיהם, חר״ך! 

, 5 , 1865 , 257 , 124-140 1 > ן 

1011 ^ 500 / 0 07167117 ^ 0 ^ 01 ־ 07 ^ י 1 ) 1 ג 6 בו 021 י 1 

,** 411 * 1 0714 7 '6x17 ,תתנ^ן .ן , 908 ! , 46 — 42 , 20-30 , 00071 

, 471111010 *}#■ס*)! ,ץסרתשז־־ז .£ ; 1935 , 5 ,^> 10 י 11 

, 2071:114771 ^ 8 מג 07-01167 .>[ , 2 , 1952 ״.\ . 5 י ^ 1 >ת 1 

1116 , 4 17 / , 11 ^ 11 ־ 1.6111 . 1 ^ . 5 ; 1959 5 ,^>בנ 1 

1967 ?( 116 ) 0 ־ 31 . 1 ס! 1 > 116 ) 656 ־ 1 ק 5 ץ £$53 ) 

מ. ו. 

לפתח ה 3 לעךי (המאה ה 11 [ז] לפסה״נ), שופט, מושיע 
ישראל מיד עמון (שונו׳ י, יז—יב, כג). 

י׳ היה ״בן אשה זונה״, ואחיו — בני אשתו של אביו 
גלעד — גירשוהו מנחלתם * הוא ברח אל "ארץ טוב" (בעבר- 
הירדן, ליד עמון), ושם היה ראש לחבורה של "אנשים 
ריקים" (כנראה פליטים או הרפתקנים) ונודע כ״גבור חיל". 
כשנלחם ו בני־עמון עם בני־ישראל, פנו "זקני גלעד" והעם אל 
י' לעזרה ומינוהו עליהם "לראש ולקצין". תחילה השתדל י' 
למנוע מלחמה ע״ימו״מ דיפלומאטי עםמלך־עמון(ו" להלן), 
אולם הלה עמד על תביעתו את שטחי ישראל. י׳ יצא 
למלחמה בראש אנשי גלעד ומנשה (בני־אפרים לא נענו 
לאזעקתו), היכר. בעמונים "מפה גדולה מאד" והושיע את 
שבטי עבד־הידדן, ובכך הוסר, ללא־ספק, לחצם של העמונים 
גם מעל שבטי יהודה, בנימין ואפרים (שם י, ח—ט) ) המקרא 
מציג את נצחונו של י׳ כתשועתם של כל ישראל, שאותם 
"שפט" י׳ שש שנים. 

תשועה זו היתה מלווה שני מאורעות טראגיים, אחד 
בתחום האישי — הקשור בגורל בתו היחידה של י׳, ואחד 
בתחום יחסי השבטים, פרשת ב ת ־ י פ ת ח עיקרה נדרו של 
י׳, לפני צאתו למלחמה, להקריב עולה לה , את אשר יצא 


לראשונה מביתו לקראתו כשישוב בשלום מן המלחמה * הוא 
לא נרתע מקיום נדרו בבתו, שיצאה לקראתו ראשונה, אלא 
שהשהה את הדבר חדשיים, כדי לתת לה "לבכות על בתו¬ 
ליה". המקרא מתאר בדיבור מצומצם את זעקתו של האב 
המיוסר ואת תוקף החלטתו לקיים את נדרו, ואת שלוותה 
של הבת המקבלת עליה את דינו של נדר אביה ! מסופר על 
"חק בישראל" לבנות ישראל "לתנות לבת־יפתת הגלעדי 
ארבעת ימים בשנה". מלשון הכתוב ("ויעש לה את נדרו 
אשר נדר״) משתמע שי׳ הקריב את בתו ממש עולה לה׳! 
אולם על־סמך ההטעמה של "הבתולים" (וגם "והיא לא ידעה 
איש") יש מפרשים את "ההקרבה" כפרישה מן האיש כל ימי 
חייה (רד״ק ז רלב״ג). 

בעקבות נצחונו של י׳ פרצה מלחמת־אחים בישראל. בני- 
אפרים נתקנאו בגדולתו של י/ האשימוהו שבכוונה לא שיתף 
אותם במלחמתו והתקיפוהו על כך קשות. י׳ בראש אנשי 
גלעד (וכנראה גם אנשי מנשה) יצא נגדם וערך באפרים 
טבח אמרי. מסיפור-הסעשה אנו למדים, בין השאר, על 
הבדלי הגיה (ש ימנית כנגד ש שמאלית) בין שבטי־ישראל 
שמשני עברי־הירדן. 

למו״מ בין י׳ ובין מלך־עמון, שקדם למלחמה (ר׳ לעיל), 
אופי של רכוח על זכרות היסטוריות, ומכאן חשיבותו הרבה 
למחקר ההתנחלות בארץ. הוא משקף את הסיכסוך הממושך 
בין עמון ומואב ובין ישראל על תחומי עבר־הירדן שמחאתון 
עד היבוק. שהיו לפנים ברשות מואב ועמון (השד יהר יג, 
כה). טיעונו של י׳^מיוסד על 2 נימוקים: ( 1 ) אלהי ישראל 
הוריש את האמורי — לא את עמון ומואב — מפני עמו והנחיל 
לו חבל-ארץ זה מכוח נצחונו! ( 2 ) לישראל זכות קניין על 
השטח מכוח היאחזותם בו 300 שנה ללא עירעור מצד מואב 
ועמון. לעומת־זח טוען מלך־ערון, שישראל בעלותו ממצרים 
לקח ארץ זו מבני־עמו, קביעת זמן של 300 שנח מיציאת- 
מצרים עד זמנו של י׳ מעוררת בעיות קשות על רקע המסק¬ 
נות של המחקר החדיש (ע״ע א״י: היסטוריה, עמ ׳ 263 — 1265 
יציאח-מצרים, עמ ׳ 188 ). 09 . א, 

י׳במדרשובאגדה. על-סמך הזכרה ה" ריקים" שב¬ 
חברתו של י׳ ופרשת נדת והתנהגותו כלפי בתו מציגה מסו¬ 
רת חז״ל את י׳ באור שלילי — כריק, עם-הארץ, "גתפית של 
שקמה", ויחד עם זה גאוותן עקשן. בתכונותיו אלו היא 
מסבירה את נדרו הפסול ואת ביצועו הנוגד את התורה. 
המדרש תמה על חכמי־התודח שבתת(לפי האגדה — פינחס 
הכהן) שלא עיכבו את מעשהו של י/ והוא מגנה בחריפות 
את השופט ואת הכהן־חגדול כאחד (תעג׳ ד׳, ע״א < תנזד 
בחוקותין תנוד בובה שם). — על־סמך העובדה שי׳ ("הקל 
שבקליך) ושמואל (שהוא במעלת משה ואהרן) נזכתם 
בנשימה אחת (שמו״א יב, יא), נוצר הפתגם "י׳ בתת 
יציאת-מצתם, עם׳ 188 ). 

בת־יפתח בספרות ובאמנות. הפרשה הטראגית 
של נדרו של י׳ וגורלה של בתו היא מן הנושאים הפ 1 פו־ 
לאתים בספרות העולם, ומאות יצירות ספתתיות (שי¬ 
רי* בלתת׳ פואמות, מחזות, תמאנים), ואף מוסיקאליות 
(אוראטותות, אופרות), נוסת עליה. נושא זה מופיע בספ¬ 
רות מיד״ב ואילך — כגון בשיר הלאטיני של אבלר (ע״ע) 

11130 ) 0313 13£ ק 6 [ £1113111 ■ 61 (} 311 1 1x1361 מ 11811111 ׳\ 01115 ( 131 ? 

("קינת בנות־ישראל על בת י׳ הגלעדי") או בבאלאדה העמ¬ 
מית האנגלית ״י׳ שופט־ישראל״ (חמאה ה 15 > — ועד ימינו. 



161 


יפתח הגלעדי — יצור ונעשיתי 


162 


לכל מחבר ומחבר גישה משלו לנושא, הן מבחינה אמנדתית 
והן מבחינה מוסתת־היססותוסופית, וכן מצויים סיפורים 
שובים על גורלה הסופי של הגיבורה, שעליו רק נרמז במקרא 
(ו״ לעיל) — עד כדי המצאת "הפי־אנד" מתחת לחופה 
(ביצירתו של ג. פריטג [ע״ע], 1874 ). בתיי׳ שימשה נושא 
לליריקנים של הבארוק ולפואמות של המאה ה 19 , בלשונות 
שונות (בירון׳ דה דניי, שניסון ואחרים). מחזאים בתקופת 
הרנסאנס ומחברי הדראמות לבתה״ס של הישועים במאות 
ה 17 — 18 ראו בסיפור המקראי על י׳ נושא דראמתי־הרואי 
מושך וגם מסגרת להמחשת מגמה מוסרית־דתית, ועל רקע 
זה חוברו יצירות דראמתיות רבות, גם בלאסינית — ואחת 
אפילו ביוונית —, כגון אלו של ג׳ורג׳ ביוקנן(ע״ע), הנם זכס 
(ע״ע), 5 ן ח ולנדל (ע״ע) ואחרים, ובמיוחד מחזהו של י. ב. 
דיאמנטה 2 זנ 3131 ס 0105 3 16 ־ 111 <ן 0101 ("לקיים נדר לה׳"), 
1674 . גם סופרים מודרניים רבים טיפלו בנושא זה — כדוגמה 
ל״קונפליקט־החובה" ברוח הדראמות של שילד—בהסברים 
פסיכולוגיים שונים ובמגמות חברתיות שונות, כגון הולמאן 
של ל. פויכטננגר (ע״ע) ■ 11161 :> 10 50106 1 ) 110 13 ) 6 ( ("י , 
ובתו״), 1957 , ומחזותיהם של א. ליסאואר (ע״ע) "אשת י׳" 
( 1928 ), מ. פרה ( 1 ) 3 ־ 1 ־ 61 ? • 4 ג): 6 ; 111 ק 6 ( 16 > 11116 13 15 ) 63 * 1 
(״הייתי בתו של י׳״), 1963 . — מספר האוראטוריות והא 1 פ־ 
רות, שנושאן בודי׳, הוא כמאה, ביניהן יצירות של קארי־ 
סימי (המאה ה 17 ), הנדל, מיארבר ואחרים. 

בודי׳ שימשה כנושא גם ליצירות בספרות היהודית וה¬ 
עברית, החל באלגיה של משורר יהודי עלום־שם מן המאות 
הראשונות לסה״נ. שנשתמרה בלאסינית, וכלה בדורנו־אנו, 
כגת "בת-י׳" של ש. אש (עבר׳ [בידי ש. פרלמן], תרפ״א), 
הטרגדיה "י׳" ליעקב כהן, תש״ה, המחזה ׳.בת־י׳" לקלדה 
בושוויץ, תש״ג, ואפילו אופרה תנ״בית של א. צ. אידלזון 
(ע״ע)! וכן חוברו על נושא זה מחזות תנ״כיים לבני- 

י׳ נעורים ־ מ. אל. 

מקורותיו של י׳ שימש במיוחד הסיפור בדבר בתו נושא 
באמנות המתארת. נשתמר גובלן מטורנה מן המאה ה 15 
עם סצנות מחייו של י׳. בת־י׳ היוצאת לקראת אביה תוארה 
בידי לוקס מליד־ן(ע״ע), ג׳. פ. רומנלי(המאה ה 17 ), ס, וואה 
( 01161 /י 510100 ! המאה ה 17 : ציור לגובלן) ופ. מיניר 
( 1 >־ 31 ח 41£ ג 6 ״ 16 ?! המאה ה 17 ). העלאתה לקרבן צוירה בידי 
לוקס מלידץ, שרל לד, ברן (המאה ה 17 ), א. קואפל (־ 0 \! 
( 6 קץפ 0 140106 התחלת המאה ה 18 ) וא. ךגה (ע״ע). 

ש. י. סייגיו. מסחרי העבר, 49-15 190-180 , תש״ג! י. מג- 
דלסון, העברת נחלתו של י׳ לאור סעיף כ״ז של חוקת 
לסית עשתר (א״י [קובץ], ג׳), תשי״ד! א. יערי, המחזר, 
העברי, פסתח, עם' 169 , תשטיז! י, קויפסן, ם׳ שוססים, 
234-218 , 1 1962 07077111 11111 ( 0 [ 11000711 , 0£0 ),(ג 01 £ 11 

- 7 / 1111 ) 0 [ ־״ע , 18 ^ 011 ? . 1 , 1930 , 79 ־ 69 , 14711110£001 ! 11 07111 
. 1932 , 010 / 11011 % 400110/1071 ./) 171 110 $ 

יצור תעק^וזי ( 1100 :> 1 ו 1 > 0 ־ 1 < 1 131 ז 11151 > 10 ), תהליך — 
בדרך־כלל הדרגתי ומשולב — של הפקתם ועיבודם 
של חמת-גלם והפיכתם בדרכים טכניות למוצרי־תעשיח! 
הללו"מתחלקים: (א) למוצרי-צריכה — מזון, דברי הלבשה 
והנעלה, כלי-בית ומכונית ביתיות, מכוניות, דברי־דפום 
וכיו״ב! (ב) למוצרי־השקעה — המיתקנים והציוד הדרושים 
ליה״ת עצמו ולשירותים השונים (תקשורת, תחבורה, חשמל, 
מים, גאז וכר), מקום לעצמה מיוחד לתעשיה הצבאית — 
היה״ת לצרבי המלחמה (ע״ע! וע״ע נשק ותחמשת). 

ש 


היה״ת התחיל כשהמציא האדם הקדמון כלי-עבודה שהש¬ 
לימו את איבריו וכוחותיו המוגבלים ובאו במקומם: סכין־צור 
ופטיש במקום השעיים והצפרניים, קליפת-פרי — ומאוחר 
יותר כלי־חרס — במקום כף־היד, אבני־ריחיים במקום השי¬ 
ניים, וכן מכשירי־ציד וכליתין, ובד' (וע״ע טכניקה, עמ׳ 
699 ). במרוצת אלפי שנים פותחו כלי-ד,עבודה למכונות ולמכ¬ 
שירים, שלהם האציל האדם מסגולותיו את הכושר לבצע 
תנועות בהדרכתו'ולהפעיל כוח ע״י ניצול מכוון של מקורות- 
אנרגיה המצויים בטבע. את כל המכונות הללו אפשר להגדיר 
במיתקנים לגילגולי אנרגיה, המשחררים את הייצור 
במידה רבה מתלותו בכרוז שריריהם של האדם והבהמה! עם 
שיכלולם במהפכה התעשייתית במאות ה 18 — 19 הגיע היה״ת 
לשלב המיכון. התקדמות נוספת מיוצגת ע״י ה א ו־ ס ומ¬ 
ט ו ן(ע״ע) —מכונה בעלת "זכרון", המסוגלת — לאחר הבור 
ני׳ תתילתית — לחזור על אותה פעולה ללא הדרכה מתמדת 
בידי האדם. לאחרונה הומצאה מכונת־הבקרה, המסר 
גלח להשוות את תכונותיהם של תהליכים ומוצרים תעשיתיים 
סופיים עם נורמות ומיפרטים, ואף לתקן סטיות מן המהלך 
המתוכנן. מכונות אלו ניתן להגדיר במיתקנים ל ג יל גול י 
אינפורמציה (ע״ע קיברנטיקה), והנהגתן ביה״ת 
עשויה לשחרר אותו במידה מסויימת גם מן התלות בפיקוח 
מצד האדם — ולהביא את היה״ת לשלב של אוטוסאציה 
ממש (ור׳ להלן! וע״ע אוטומטיזציה [כרן־-סילואים]). 

בתקופה המודרנית משמשת רמתו של היה״ת אבן־בוחן 
להתפתחותה של החברה, באשר הוא נעשה הגורם המכריע 
לגבי רמת־החיים המושגת לאוכלוסיות נרחבות, לפי תפיסה 
רווחת מאד בימינו, "קידמה" או "נחשלות" של תרבות או 
חברה נקבעות ע״י השגיח ביה״ח. ככל שחלקו של היה״ת 
בתוצר הלאומי גבוה יותר — נוטים לשייך את המדינה 
לקבוצת הארצות המפותחות-יותר. 

שלושה גורמים שותפים ביה״ת או נוגעים לו: ההון 
המושקע — המפיק רווחים מן היה״ת! המועסקים ביה״ת! 
ציבור הצרכנים. בתחילתה של המהפכה התעשייתית נראו 
רווחי ההון מן היה״ת כביטוי לניצול המועסקים בו! עם 
התפתחותו של היה״ח נעשה הוא מקור הטבות ללל, ובראש־ 
וראשונה — למועסקים. ההקף של חדירת מוצרי היה״ת, 
כגץ שעונים, מכוניות, מכונות ביתיות חשמליות וכד׳, לשכ¬ 
בות רחבות יותר ויותר של האוכלוסיה מוכיח שגם הציבור 
בא על סיפוקו. 

מיקום. היה״ת מתבצע בדרן־-כלל במפעלים שמיקומם 
קבוע! יוצאי־דופן מועטים הם, למשל, מפעלים נירים לייצור 
בתים סתמיים, מפעלים לשימורי־דגים בבטנן ^של אניות- 
ךיג, מיתקנים להסקת כבול (ע״ע), וכד׳. קיימת סמיכות 
טבעית בין מפעלים מסויימים לאתרים מסויימים: מכרות ליד 
מרבצים, תחנות-כוח הידרו-חשמליוח ליד מפלי-מים, וכד׳, 
ובפאות ה 18 — 19 ועד סמוך לימינו התרבז היה״ת בקירבת 
אוצתת־טבע: מרכז המידלנד באנגליה (פחם ובתל), מרכז 
התר בגרמניה (פחם), סילזיה עילית בפולניה (פחם ואבץ), 
הדונבאס התסי (פחם),'ריכחי תעשיית התאית והנייר 
בשוודיה ובפינלנד בקרבת היעתת, ובד/ עם פיתוח התובלה 
והחלתה השתחרר היה״ת מתלות זו, והיום מושפע מיקומו 
מגורמים כלכליים אחרים: קירבה לצמתי־תובלה וגמלים, 
לשווקים, למאג תם של כוח-אדם (דרום־איטליה, ספרד, ה 1 נג־ 
קונג) ותמתצים ממשלתיים (חוקים לעיתד השקעוח־הון). 



163 


יצור תעשחתי 


164 


מיכון. כל יחידה לי״ת משלבת כוח־אדם במכונות 
ושאר מיתקנים תעשייתיים, כשמרכיבים אלה מתואמים 
להשגת מטרדי מוגדרת ביעילות סידבית. מבחינה כספית 
היעילות נמדדת ברווח — בהפרש בין הכנסות המכירה של 
המוצר ובין סך עלויות הייצור, הכוללות רכישת חמרים, שכר 
המועסקים (שכר ישיר או עקיף) והוצאות כלליות (בעיקר 
הוצאות הון ומינהל). מגמת ההתפתחות לקראת העלאת 
היעילות. בתקופה האחרונה, היא להגברת הסיכון על 
חשבון מספר המועסקים ורמתם המקצועית. הגורסים הפר 
עלים בכיוון זה הם;( 1 ) הסטאנדארסחאציה בייצור, המחיי¬ 
בת מיכון; ( 2 ) הסתבכות תהליכי הייצור מעבר לכוח ההבחנה 
של האדם (וע״ע לוח־פקוד); ( 3 ) עליית נורמות הדיוק 
הנדרשות אל מעבר ליכולת התחושה של האדם; ( 4 ) ריבוי 
העבודות הכחכות במאמץ פיסי (מכתת) או נפשי (מילוי 
חמרי־נפץ) ובסיכונים תברואתיים (קרינה ראדיואקסיווית); 
( 5 ) הרצץ להעלאת ניצולת הציוד; ( 6 ) המחסור ההולך־ 
וגובר בכודדאדס, בעיקר מקצועי. 

רמת הסיכון קובעת את אופי היה״ת, ועל-פיה מבחינים 
בין בית־מלאכה — שמיכונו פרימיטיווי ותכנית־עבודתו 
בלתי-קבועה, והוא מייצר, בגבולות התמחותו, לפי הזמנות 
הלקוח וסיפרטיו, ובין בית־חרושת — הממוכן מיכון מתקדם 
ועובד לפי תכנית קבועה וקשיחה ובקצב־תפוקה בלחי־ 
משתנה. מבחינת ההקף מבדילים בין י״ת: (א) ביחידות 
בודדות; (ב) בסדרות בינתיות; (ג) המוני; (ד) זורם. בכל 
משק תעשייתי מפותח מתקיימות ארבע השיטות זו ליד זו, 
לפעמים כמתחרות ולעתים כמשלימות. 

(א) בתחילה נהג י״ת ביחידות בודדות בלבד. 
הייצור נעשה בעזרת ציוד רב־תכליתי, סטאנדארטי, שלא 
הותאם במיוחד למוצר; ההשקעות היו נמוכות והפועלים — 
מומחים; בהרכב עלויות יחידת־הייצור במוצרים אלה היה 
אחוז שכר־העבודה וההוצאות הכלליות — גבוה, ואחוז 
עלויות־ההון — נמוך. י" ת זה עריץ אפייני לייצור אניות, 
גשרים, מכונות־כלים כבדות ומיוחדות ומוצרי-צריכה ע״פ 
הזמנה אישית! גם ליטוש אבני־חן שייך לקבוצה זו בגלל 
השוני שבין האבנים הגלמיות (ע״ע יחלים, עט׳ 255/6 ). 

(ב) עם גידול הסדרות נוספו על הציוד הרב־תכליתי 
והסטאנדארטי מיתקני־עזר קביעים וכלים מיוחדים והושגה 
רמת-מיכון מתקדמת, כגון בשימוש במיתקני־העתקד.,ה מפעי¬ 
לים את מכונות־הייצור ע״י העברת צורות גאומטריות תלת־ 
ממדיות מן הדגם אל החלק המעובד. בהשקעה צנועה 
במיתקני-עזר ניתן להעלות את הפריון ואת הניצולת של 
הציוד הסטאנדארטי. רמת־הדיוק של העיבוד תלויה בראש־ 
וראשונה ברמת־הדיוק של מכשירי־העזר למיניהם ולאד 
דווקא ברמת־הדיוק של מכונת־הכלים; ניתן, איפוא, לנצל 
ציוד משומש ואפילו מיושן. השימוש במיתקני־עזר מקטין 
גם את התלות בפועלי-ייצור מקצועיים. מוצרים אפייניים 
בשיסודייצור זו: ידיות־עץ למיניהן, חלקי-חילוף למכוניות 
מדגמים מיושנים, בחים ומגופים, משאבות צנטריסוגאליות, 
מדחסי-אוויר, נולי־אריגה וכר, גם תעשיות הנעליים והלבוש 
משתייכות לקבוצה זו, בגלל הפיצול למספר דגמים וצירופי- 
מידות רבים. 

(ג) עקרון "חחילופיות" של חלקי-ד״רכבה בתעשיות 
המתבת, העץ והפלאסטיקה הביא ל י " ת ה מ ו נ י. לפי עקרון 
זה נקבעות לכל המידות העיקריות של החלקים סטיות מן 


המיפרם, שהן בגדר המותר; בתחום סטיות אלה זהים 
החלקים במובן הטכני ומסוגלים להחליף זה את זה בלי 
שיהיה צורך להתאימם בעת ההרכבה. הסטאנדארטיזאציה 
של המוצרים הביאה להקטנה קיצונית במספר הדגמים וב¬ 
עקבותיה — לייצורם ההמוני. המוצרים האפייניים לשיטה 
זו חם: מסמרים, ברגים ואומים, תקעים חשמליים וכד׳. 

את הייצור ההמוני והאוטומאטי חזו כבר הקדמונים. אצל 
אריסטו מציגו: "עבדות האדם תיפסק כשהנולים יארגו 
מעצמם״. כ 1,500 שנה אחריו כותב לאונרזל דה ועצ׳י(ע״ע): 
"מחר בבוקר השכם אפעיל את המכונה לייצור םחטים... 
סאה פעמים בכל שעה יווצרו 400 מחטים, שהם 40 אלף 
בשעה, 480 אלף ב 12 שעות. אם נפעיל 10 מכונות — בפיק 
ארבעה אלסי^אלפיס בשעה, וגר". אולם למעשה לא היתה 
תחילתו של הייצור ההמוני אלא בסוף חמאה ה 18 , באה״ב, 
כשהתחיל אילי ויטני(ע״ע) לייצר ולבים תוך הפעלת עקרון 
החילופיות. מ. א. בדונל ( 1 :>ם 11 ז 8 . 1 . 1 *) באנגליה תיכנן, 
ב 1801 , ייצור הסוני של הגלגילות; בייצורן הוחל ב 1809 
בידי הגרי מודזלי (׳ג 513 !זט 3 ^ 1 7 ע 1 ש 11 ), והמפעל היה בעל 
תפוקה שנתית'של 130 אלף יהירות: 10 פועלים שחורים 
עשו את מלאכתם של 110 פועלים מקצועיים לפנים. חלק 
מחזונו של אריסטו נתממש בעת שהומצא ( 1801 ) הנול האד 
טומאסי של דקר (ע״ע; וע״ע סדה ואריגה, עמ ׳ 401 ), שהוא 
פיתוח של רעיונות קודמים רכים בתחום זה (וע״ע טכססיל, 
עט׳ 716 ). אמנם עבדות האדם עדיין לא נסתיימה; אילם גם 
לא נתממשה תחזיתם של רבים אחרים שחששו מפני החדגו¬ 
ניות והשיעמום שעשוי הייצור ההמוני להביא על הבריות. 

(ד) האמצאוח הטכנולוגיות של סוף המאה ה 18 וראשית 
ה 19 הביאו בעקבותיהן את שיטת ה י ה " ת ה ז ו ר ם. שיטה 
זו הופעלה באופן חלקי לראשונה ב 1784 בטחנודהקמח של 
אוליוור אוחגז ( 5 מ 3 ע£ ״■״!ס) באה״ב (ציור 1 ). בשיטת 
ה״זרימה" נמצאים החמרים, שאותם מעבדים, בתנועה בלתי- 
פוסקת, על-גבי סרט אין־סופי או מוביל מכאבי אחר או 
מערכת של מובילים משולבים, ועיבודם ההדרגתי בעשה 
במכונות ובמיתקבים המסודרים זה לאחר זה, לפי שלבי 
הייצור: עיבוד,הרכבה, אחסנה, בקרה, הרצה, אריזה והרחקת 
הנפילת. 



1 זיזר ב. חכניח סחנת־הסטח ,האוטוטאטית" ע? אוזנו 1 * 178 ) 
שיט;ת ההזנה באפיית סוםים־נעים, םןליות־רלייס והולכה בדו?ז;ן, 
הפחועוח בתבנית, פקובלווז ביטינו 


165 


יגור תעשיתי 


166 



ציור 2 . ,הרכבת שסוגיות בשיטת וזסרגז־הנע )שפעל' סורר, אה״ב, 
1914/5 ) אחר כהויוני־הררו החשובים בהיסטורית של הייצור דותעשייחי 


עקרונות היה״ת הזורם הוגשמו במאה ה 20 לראשונה 
בקנה-מידה גדול בהרכבת חלקי־רכב במפעלי שורד באה״ב י 
עקרון זה הותאם אח״כ לסרט־הנע להרכבת המכונית כולה. 
המיתקן הראשון הופעל ב 1914/5 , ובעזרתו הצליחו לקצר 
את הזמן הדרוש להרכבת מכונית מ 8 ד 7 דקות ל 84 דקות 
(ציור 2 ). 

המונח א ו ם ו ם ט י ז צ י ה או אוטומציה (ע״ע [כרך־ 
מילואים]) נקבע ב 1946 לציון הזנה אוטומאטית מוגברת 
ותובלה אוטומאטית בין מכונות־כלים! הוא זכה לפירושים 
רבים ולהגדרות שונות. לאחר כהצי־יובל שנים של אוטומא־ 
ציה ניתן לקבוע, שהאוטומאציה לא הביאה — כפי שציפו 
לה — ל״המהפכה התעשיתית השניה" (ע״ע טכניקה, עט׳ 
703/4 ), אולם השפעתה ההדרגתית והקבועה כבר ניכרת, 
והיא משנה באיטיות את פני תעשיות העולם. אעפ״כ עדיין 
רחוקים אנו מאד מן המפעל הבלתי־מאוייש האוטומאטי־ 
לחלוטק. עיקר ההידוש שבמפעל התעשייתי שהונהגה בו 
אוטומאציה הוא שמיתקניו, מכונותיו וכודז־האדם שלו פר 
עלים כמכונת־על אחת ויחידה לגבי היה״ת! המרכיבים 
השונים פועלים בהארמוניה מלאה להשגת תוצאות צפויות־ 
מראש, חוזרות משנות בזמנים קצובים. אחד התנאים להשגת 
מטרה זו היא חלוקת כל תהליך הייצור לתהליכי-משנה, 
המבוצעים בפרקי־־זמן קצובים ומאפשרים סיבכרוניזאציה 
מלאה של מכתת־העל. הייצור ההמוני הזורם האו¬ 
טומאטי הוא הדרג הגבוה ביותר שאליו הגיע היה״ח 
עד עתה. 

ר ציורים: כרך י״ח, עט' 311/2 , 567/8 ! כרך כ״א, עמ׳ 
604 • 

על מערכות אוטומאטיות הפועלות בחוג פתוח 
והפועלות בחוג סגור, על ה״זכח־ו" ועל ה״הגיוך שבהן, על 
ההיזון־החוזר המאפשר להן לוודא באופן אוטומאטי אם 
הושגו המטרות שלשמן הופעלו ולתקן את התהליכים בהתאם 
לצורך — ע״ע קיברנטיקה. מערכות מסוג זה, הידועות 
גם כמערכות־בקדה אוטומאטיות, מופעלות היום 
בתהליכי־ייצור רבים, כגת בתהליכי־ייצור כימיים, הנתונים 
להפרעות בגלל שינויים באחידות חמרי־הגלם, שינויים 
בגורמי הייצור, שינויים אטמוספיריים חיצוניים, וכן תנודות 
בגורמים כלכליים, כגת כוח־הססיגה של השוק והמחירים 
השוררים בו. בייצור מערכות כאלה משתמשים הרבה במעג¬ 
לים אלקטרוניים! ניתז לומר שאוטומאציה מתקדמת היא 
תוצאת זיווג של המכאניקה והאלקטרוניקה (ע״ע [גם כרך־ 
המילואים]). 


היחסיות שבדמות האוטומאציה השונות מוצגת בטבלה 
(לפי ג׳. ר. ברייט [!^״פ . 11 .!]), המקווגת את תהליכי 
היה״ ת ל 17 דרגות של מיכון ואוטומאציה: 


סוג תגובת 

המכונה 

מתור הויסות 
והפיתוח 





עבודה ביד 


סהתבוז 


בן האדם 

כלי־עבודה מופעל ביד 

1■ 


הלי-זבודזו פסינן. טזזזק ניד 

■ 




טכונח־כליש, ויסות ביד 

ס 

קבועזז 

בתיך המכובה 


פמעניז־חיסזת 

המכודן הרהרת 

הל תגובות 

סכוב ת־כליס, מעגל קבוע 
;פעולה אמת בלבד) 
סכונח־כלים, הורת פעולות קנועוח 
תשלובת סכונווד־כליס; הפעלה ממרחק 

5 

6 

ל 



קכועות־סראש 

הזנת החלק המעובד לתח־ המכונה 

א 




סודר את ד<ניןחנים ר^םעיים הל 
החלק המעובד 

9 

תגובוז־אתגת 



מסמן ערכי מדידות שנבחרו מראה 
(כולל מעקב הגיאות) 

10 




תה ם ניעוע 

11 

בחירה סחיד 

הספר סצימגם 

של אששרד־ות 

קבועות*םראה 

=* 

ח 

.ש 

ם נתון ססתגדי 

בסביבה 

משנה מחירדח, מגב וכידן. בהתאם 
לאתותימדי־דה 

בוחד או פוסל בהתאם למדידה 
מזהה את האות ובוחר סדרת 
פעולות מתאימה 

\7 

15 

14 

משנה את פעולתו 

בסודה גדדל 

הל אפשרויות 

ס 

*> 

ת" 

= 1 


ןזתקן את הביצוע לאתר התיסעול 
סתקן את הביצוע תוך נדי התיסעול 
גופה מראה את הפעולה הדרושה 
ומסגל עצמו כדי לבצעה 

15 

16 

17 


במפעל התעשייתי שבעשה למכוגת־על אחת, גמישות 
הייצור מצטמצמת. כל שינוי בתהליך הייצור והשיווק עלול 
לגרום לתגובות־שרשרת ולזעזועים במפעל כולו. תבאיראשת 
לפעולתו התקינה של מפעל תעשייתי בייצור־זורם הוא ש ו ק 
הנאמן למוצר, בצורתו המקורית, והיכול לקלוט את כל 
הכסויות המיוצרות. הסכנה שהתפתחויות אפנתיות, מדעיות 
או טכנולוגיות עלולות לצמצם את הצריכה או לעשות את 
המוצר למיושן, מקשה במידה רבה על שימוש רחב-יותר 
בשיטה זו של י״ת! בגלל סכנה זו נאלצים מפעלים, המש¬ 
תמשים בשיטות ייצור־זורם, להפריש מדי שנה חלק ניכר 
מערך ההשקעה לכיסוי,הפחת. 

י בדרכים שונות מנסים' להחזיר למפעלים שנהוגה בהם 
אוטומאציה את כושר ההסתגלות לשינויים שהשוק מכתיב 
לממד התעשייתי. דרך אחת היא בשימוש בציוד תעשייתי, 
במכונות-כלים ובמיתקנים סטאנדארטיים, שערבם קיים־ 
ועומד ושאותם מחברים למערכת־אוטומאציה ע״י מיתקני 
הזנה ותעבורה, בקרה וויסות! כדי להקל על ביצוע שינויים 
במערכת משולבת מסוג זה׳ נהוג להרכיב את המכונות על 
יסודות ארעיים ועל כריות־גומי׳ וכן להשתמש ברשת־חשמל 
המאפשרת התחברות בכל נקודה רצויה. דרך אחרת מתייחסת 
בעיקר למכונות־טראנספר, שמתחילה לא היו מסוגלות לעבד 
אלא דגם אחד בלבד שיל מוצר, ללא* כל אפשרות להתאימן 
לשינויים, ואילו היום מכונה כזאת מורכבת ממספר מצומצם 
של פריטים ססאנדארטיים, שמהם — לאחר פירוק המכונה — 
ניתן להרכיב סכונת-טראנספר לעיבודו של חלק אחר! לשם 
הגדלת הגמישות משאירים במבתות־טראנספר מספר תועות 
בלתי־תפוטות, דבר המאפשר שינויים קטנימיבתהליך הייצור 
(ציור 3 ). 

על שיטח הייצור־הוורם חזאוטומאציה מבוססים סוגי 











167 


יאיר תעשזיתי 


168 



ציור 8 . טבונוז-טראנספר, בעלת 18 תתנוח 2001 כ?י-עבורה שונים, 
הסבצעת סאות פעולות על גופי־טנוע לסנוניות 


להדפב החומר הגלמי ותנודות המחירים בשוק (אמנם ביצוע 
פקודותיו של המחשב נעשה ביד, מאחר שלא היה כדאי 
להחליף אדם במנגנון יקר ומסובך). השגים מיוחדים נוספים 
בשטח האומומאציה הם המפעלים למסבי־כדורים, לבורנות־ 
מנועים ולמחרטות, הפועלים בבריה״ט. 

נקודת-התורפד. העיקרית של מפעלים לייצור־זורם היא 
מבג ת שיתוק המערכת כולד. בעקבות כל תקלה באחת מחו¬ 
ליות מכונת־על זו! במפעלים לעיבוד מתכת נוסף על כך גם 
הצורך בהחלפת כלי־חחיתוך שקהו. כדי למנוע תקלות אלה 
ואחרות הפעילים אחזקה מונעת — ע״י החלפת חוליות וכלים 
רגישים העשויים להתקלקל, ובכללם בלי-החיתוך, בזמנים 
קבועים־מראש, עפ״ר בעת ההפסקות בתיפעול, לפני שתם 
אורך־חייהם המשוער. החלקים שפורקו נמסרים לבדיקה, 


מכונות שלא היו קיימים לפני התפתחות חדישה זו, כגון 
מכונות בקרה ומיון אוטומאטיות, ומחסנים אוסומאטיים, 
המאפשרים — בעזרת כרטיסי-ניקוב — הרכבת הזמנות לפי 
מיפרטי הלקוחות! מיתקנים אלה משרתים גם את המסחר 
הסיטונאי. לאחרונה הוחל בפיתוח מכונות־הרפבה אוטומא־ 
סיות, הבאות להחליף את תהליך ההרכבה על סרט-נע (גיור 
4 )! מכונות אלה מקבלות את חהרכיבים ממכונות אוטומא- 
טיות אחרות (ציור 5 ). תהליכים מיוחדים של שילוב אוטומא¬ 
טי של מרכיבים אלקטרוניים על לוחות של מעגלים מודפסים 
הפכו לשיטוודהייצור המקובלות של מקלטי־ראדיו ומכשירי־ 
טלוויזיה וגם של פריטים מסויימים במחשבים אלקטרוניים. 
י י אחד משיאי ההשגים באוטומאציה בשנים האחרונות הוא 
המיתקן הפטדוכימי(של חברת ״של״ [ 1965 ]) שחובר למח¬ 
שב אלקטרוני באוניברסיטת מבצ׳סטר, המרוחקת כפה ק״ט מן 
המיתקן! המחשב שולח למיתקן פקודות תיפעוליות בהתאם 



צי 1 ר 4 . הרכבת זרועוודבראםוסונים בשיטת הסרט־הנע 


כבטךדיסוס 



ציור 6 , סכסד של קו־ייצור ?ווישול נ 5 י-ארנובה 5 טכ 1 ניות 

לתיקון, לשיפוץ או להשחזח ומוחזרים לשימוש. ע״י סטאג- 
דארטיזאגיה מרחיקה-לכת של הפריטים החשמליים והאלק¬ 
טרוניים הפגיעים הושגו פישוט רב בביצוע עבודות האחזקה 
וחסכון בהוצאות הכרוכות בכך. כמרכן נבנו מכתות מיוחדות 
להכוונת כלי־החיתוך. צוותי-האחזקח במפעלים אלה הם 
בעלי־־המקצוע היחידים שלהם נזקק מפעל לייצור־זורם. 

היתרונות שהושגו ע״י האוטוסאציח הם:( 1 ) הגדלת 
התפוקה! ( 2 ) בדיקה קפתית של המוצר הנועד לייצור לפני 
תיכנון המפעל, וגילוי שיטות חדשות חולות לייצורו(שיטת 
״המעגלים המודפסים״ נתפתחד. בדרך זו)! ( 3 ) חסכון בחמרי־ 
גלם בגלל הקטנת הפחת והאבדן!( 4 ) הפחתת כמות העבודה 
הישירה המושקעת בייצור!( 5 ) הפחתת התלות בפועלים מק¬ 
צועיים! ( 6 ) הקטנת מלאי דומרי-הגלם ומלאי-הביניים! 
( 7 ) הקטנת השטח הבנוי! ( 8 ) הקטנת ההשקעה ליחידת־ 
המוצר, ובעקבותיה — הקטנת עלויות-ההון! ( 9 ) צימצום 
הניירת, חנמד, — המינהל! ( 10 ) אפשרות קבלת דיווחים 
שוטפים ומהירים על כל בהעות התיפעול! ( 11 ) הגדלת 
הבטיחות בעבודה! ( 12 ) העלאת פדיון־העבודה לרמה קבו* 
עה! ( 13 ) העלאת ניצולת־הציוד מכ 70% לב 85% . 

כנגד יתרונות אלה מתים כמה מגרעות: ( 1 ) ההשק¬ 
עה — במספרים מוחלטים — גבוהה! ( 2 ) עלויות־האחזקה 
עולות! ( 3 ) נדרשת רפה גבוהה של פועלי־אחזקה, ואלה 





169 


יצור תעשיתי 


170 


נדירים 1 ( 4 ) נדרש תיכנון קפדני־ביותד לפני הקמת המפעל; 
( 5 ) קיימים קשיים בהסתגלות המפעל לשערים טכנולוגיים 
או לקצב התפוקה (ר׳ לעיל, עט׳ 166 ) ; ( 6 ) נדרש מינהל 
יעיל־ביותר, אשר תגובותיו מהירות, לקבלת החלטות 
מיידיות. 

מלקח האוטומאציה בייצור־הזורם נהנו גם שיטות אחרות 
של היה״ת — התהליכים לייצור בסדרות קטנות או ביחידות 
בודדות. למשל: מכעת־כלים בעלת כוש יחיד ומאגר של 36 
כלי-חיתוך שתים ( 10 :בתז?€אל 11 ג׳״י 411 ' 1 ) מעבדת באופן אוטר 
מאטי גוף מכל צדדיו, פרט לצד שעלת הוא מונח; כל הפעו¬ 
לות, שבהן ניתן לכלול גם מדידה ובקרה, נעשות לפי פקודות 
של סרט מאגנסי, שאותו ניתן להזמין על־סמך שירטוטים 
ומיפרסים במרכז לתיכנות למחשבים אלקטרוניים. אק בין 
מעדכת־אוטומאציה לבין מכתה זו אלא שהאחרונה מבצעת, 
בזו אחד זו, פעולות רבות על גוף בודד, ואילו הראשונה 
מבצעת, באופן סימולטני, פעולות רבות על סדרה של גופים; 
מבחינת דרגת המיכון(ד לעיל, עט׳ 166 [טבלה]) אין הבדל 
בין השתים. לאותו סוג של ציוד שייכת מכתה בעלת ויסות 
אלקטרתי לחיתוך אוטוגני של פחי־פלדה לאניות, שהיא 
"קוראת" את השירטוט ומעבירה אותו בגודל הטבעי ללוח 
שאותו יש לחתוך. אלו הן שיטות־ייצור מתקדמות, שיש בהן 
משום קירוב שני הקטבים — זה של ייצור אינדיווידואלי 
וזה של ייצור זורם. * 

בוויכוחים המרובים על השפעתה החברתית של 
ה א ו ט ו מ א צ י ה הובע החשש שהיא עשויה להביא בעקבו¬ 
תיה אבטלה בממדים מסוכנים. הסיבות העיקריות לאי- 
התאמתות חששות אלה הן: ( 1 ) דרישה גוברת-והולכת 
למוצרי־צריכה ולציוד תעשייתי; ( 2 ) הקטנת מספר שעות־ 
העבודה; ( 3 ) ספיגת כוח-אדם ע״י שירותי הבילוי, התיירות, 
הספירט, האספנות וכד׳, שהתפתחו בעקבות הפנאי שגדל 
וכתוצאה מרמת-החיים שעלתה (וע״ע אוטומטיזציה [כרך־ 
מילואים, עמ׳ 57/9 ]). אולם מבחינת כוח-האדם ומקומם של 
בעלי תפקידים שונים בתהליך הייצור נעתקת נקודת־הכובד 
מפיעלי-הייצור אל האחראים להכוונת המכונות והמיתקנים 
ולפועלי־האחזקה, המומחים למכאניקה, לחשמלאות, לאלק¬ 
טרוניקה, לפנומאטיקח, להידראוליקה — שהם עמודי-התווך 
של היה״ת" החדיש. פועלי-ד,ייצור נהפכו, לעומת־זאת, 
ל״סיירים" ( 1€0 ״ 01 -ם 3 ק), ואינם עוד מפעילים; המפעל 
החדיש נוח להם הרבה-יותר, הוא נקי־יותר, והעבודה בו 
כרוכה בהרבה-פחות מאמץ, סיכון ושיעמום — משחיתה 
לקודמיהם. 

במקביל להתפתחויות הטכנולוגיות, חל שינוי מרחיק־לבת 
גם במיבנה ה מ יג ה לי־ פ ינ א נ ם י של היה״ת. עיקרו של 
שינוי זה — בריכוזיות היתרה של מפעלים התעשייתיים 
ובכל המתחייב מכך. בתחום התעשייתי־פינאנסי מתרכז 
בזמננו חלק של האנרגיה שכוונה בעבר להקמת אימפריות 
ולהאדרתן, והפעילות בתחום היה״ת תופסת במידה מסויימת 
את מקום המדיניות. קיים דמיון רב בץ הקונצרנים המודר¬ 
ניים לבין המדינות: אלה ואלה לוחמים זה בזה, מסכימים 
לעיתים על אי־התקפה ועל שיחוף־פעולה, מתמזגים זה בזה. 
וכד׳. גם מבחינת אופי ד״מינד״ל ניתן לגלות קווי־דמיון ביני¬ 
הם : יש קונצרנים בעלי אופי של דיקטאטורות (כגון — עד 
לאחר מלה״ע 11 — שגידר בצרפת 1 ץרופ בגרמניה), ולעומתם 
קונצרנים שהם פדראציות של מפעלים אוטונומיים, כגת 

ת• ?י ?י 


חברת־החשמל הצרפתית .£. 0.0 , או כאלה שמשטדם דומה 
לזה של שלטת מרכזי חזק, כגון חברת־החשמל הגרמנית 
. 0 .£.*. 

מבחינה אחרת מבחינים בת קונצרנים מאונכים — 
מפעלים המשלימים זה את זד, בכיוון זרימת חומר־הגלם מן 
ההפקה עד למוצר הסופי, ובת קונצרנים מ א ו ז נ י ם — שלהם 
תכנית-ייצור רחבה, עפ״ר באותה רמת־ייצור, בענף תעשייתי 
מסויים. במרבית עגפי־התעשיה קיימים ריכוזים מעין אלה: 
ג׳נרל מוטורס (ע״ע)—במכתיות; לוור (ע״ע לורהולם), 
בתטניד,— במזון; התעשיות הכימיות די ממלכתיות (. 1.0.1 ), 
בריטניה; סטאנדארד אויל, אה״ב, ושל, הולאנד — בנפט. 
בעיקר רבו הקונצרנים מסוג זה בתחום מוצרי החשמל 
והאלקטרוניקה: ג׳נרל אלקטריק (ע״ע); . 0 .£.\" גרמניה; 
וסטינגהאוז, אה״ב; אינגליש אלקטריק, בריטניה; .)*. 1.8 , 
אד,"ב, ובד׳. כל הקונצרנים האלה אינם מצטמצמים בגבולות 
מדיניים, חרגו מתחומי ארצות מוצאם ומר־פזם והיו לגופים 
בידלאומיים. 

הריכוזיות הרבה מקורה ביתתנות הכספיים והטכנולוגיים 
שמהם נהנים הקונצרנים הגדולים: הם קשורים במקורות 
המימון, ולפעמים אפילו שולטים בהם, ולכן לא קשה עליהם 
גיוס הון־ההשקעות הרב למיכון ולאוטומאציה; הם מרכזים 
מחקרים רבים ומגוונים; בגלל כוח־הקניה הרב שלהם בתחו¬ 
מים שתים, הם נהנים ממחירים זולים ומתנאים נוחים 
ברכישת חמרים וחלקי־הרכבה ושירותים (ביטוח, הובלה, 
פירסומת). בד־בבד עם הנסיה להתמחות בסוג מסויים של 
הייצור גוברת ההכרה שרב־גוניות של היה״ת בעיסוקי הקונ¬ 
צרנים היא הכרחית לשם מניעת תלות יתרה בענף אחד 
(ר׳ לעיל, עט׳ 166 ). 

נראה ששני גורמים עשויים לצמצם, במידה רבה, את 
תהליך הריכוזיות של היה״ת: ( 1 ) העובדה שהריכוזיות 
מחייבת גידול־יתר של הביורוקרטיה (ע״ע) והניידת; מתר¬ 
בים הקשיים בקבלת החלטות, וגדלה אי־ד״בהידות בהגדרת 
התפקידים והסמכויות, ובל זאת למתת העזרה הרבה הניתנת 
ע״י המיכון המשרדי החדיש והמחשבים האלקטרוניים. מסי- 
בות אלה בחרה, למשל, חברת . 00.8 הצרפתית במבנה 
הפדראטיווי למפעליה העצמאיים והגבילה אותם ל 3,000 
מועסקים כל אחד; עולה מספר המועסקים על מספר זה — 
מפצלים את המפעל לשניים. ( 2 ) גידול מוגזם של ריכוזים 
תעשייתיים מעורר קשיים בשמירה על שיווי־המשקל בין 
הראציונאלי־משקי ובין האנושי-נפשי; קיים, כנראה, גבול 
ליכולת העמידה של האדם במעמסה הנפשית ובמתח המתמיד, 
שבהם חייבים לעמוד מנהלים בכיתם של מפעלים כאלה. 

ההתפתחויות בעתיד כוללות, בפי הנראה, גם מין סימ¬ 
ביוזה בין הענקים והננסים. מספר ספקי־המשנה של חברת 
ג׳נרל מ 1 ט 1 רס, למשל, גדל מ 12x00 ב 1939 ל 40x100 בשנות 
ה 60 ; ב 88% ממפעלים אלה חיו פחות מ 500 מועסקים, וב 50% 
מהם פחות מ 100 מועסקים. מספר ספקי־חמשנח, ד,בינתיים 
וד,זעירים, של חברת ג׳נרל אלקטתק גדל מ 30000 ב 1950 
ל 50,000 בשנות ה 60 . נטיח דומה לזו קיימת גם במפעלים 
אחתם ובארצות אחרות. יש אומתם, שחלוקת־עבודה זו 
איבד, אלא צורה אחרה של אירגון פדראטיווי של הקונצרן 
התעשייתי. 

על היד,״ת בישראל — ע״ע ארץ־ישראל: תעשיר (גם 

בכרר־המילואים). 



171 


יצור תעשייתי — יצחק 


172 


משרד העבודה (סזיינת ישראל), אוטומציה - קובץ מאמרים 
מתורגמים, 1966 ! המועצה הלאומית למחקר ולפיתוח, דו״ח 
הועדה לאוטומציה תעשיחית, 1 1967 )! 71 0 

- 900 \ . 3 > .? , 1952 , %ס 11 ס 10771 ס 4 ! ,() 194? ]. 01*4x11 ,׳{ £00107 
. 1 ( 0 ; 1954 ,*ס 7040011 ? £71x01(11(1 0 / 171011 0714 £10x1 ,(*ז 11 
- 531 ״ 1 ; 1957 ,ץז £0010 7010074 111( 4x10x10110 ,■ו 6 ] 9311 \ 
■ €071 £0 ,ש 11 זמ 01 נ 31 > 1 ת? ..מ ,' 1958 , 144x10771011071 ,ת 16/0 

.' 031161 ־ 11131 ; 962 1 , 1 ) 0 {) 0010771011 1 ) 77111011171 1 ) 1 > 117x011071 
,) 11 ת)* 16 ! 0 11 ;" 1963 ,) 1011 { 0 ) 7071£11 ) 401077101111 ) 11 ) 1714x1171 
) 111 004 ^ 0011, 1965, 7(011X010 ־ 1 ;ן 7-171 )) 71£171 .•{ 77 1 ) 11 ;!$ 
ת 15510 נז 1 מז 00 .]גא \;. 5 13 116 ] ) 71 .נןשא) ץ 47/1(710071 £00x0777 
. 1966 ,( 1 ,׳< 010£ ח 1 (] 6 ד תס 

י. מ. וו. 

לצחק, השני בשלושת אבות ישראל; בן אברהם ו&רה. 

בשלוש הסיבות מספרת התורה את קומת י׳. 

( 1 ) בחטיבה הראשונה (ברא׳ יז—כה) מעורה גורל י׳ בתו¬ 
לדות אברהם אביו: הציפיה לזרע, בשורת הולדתו של י׳ 
לאחד עקמתה הממושכת של אמו, קריאת שמו, נעוריו 
וגירוש ישמעאל אחיו הבכור, נישואי י׳ ורבקה. מקש מיוחד 
תופסת בחטיבה זו פרשת העקדה (שם בב), שבה פעלו 
אברהם וי׳ ״י ח ד י ו״. ( 2 ) בחטיבה השביה (שם כה—כו) 
ניצב י' לברז במרכז העלילה: מגוריו, זרעו — בניו ?שו 
ויעקב, זיקתו אל אלהיו, נדודיו. תלאותיו, יחסיו עם יושב- 
הארץ, ברכת אברהם המסייעתו במלחמת־קיומו הקשה בקצה 
המדבר. ( 3 ) בחטיבה השלישית (שם כה* כז—כח ׳ לה) 
משתלבות קורות י׳ בתולדות בניו: עמידתם של י׳ ורבקה 
בפרשת יעקב ועשו, הנאבקים על הבכורה ועל בהית אברהם, 
רמזים להתקרבות בין י׳ הזקן לבין יעקב בנו, מות י׳. 

סיפור חיי י׳ בנד על שתי מגמות*יסוד. האחת — עניינה 
להבליט את הדמיון והרציפות בין אברהם לי׳, בחינת מעשה 
האב סימן לבן. הכתוב מדגיש עניינים בתולדות י׳ הדומים 
לקורות אברהם: הכיסופים והתפילות לזרע, הנדודים בגלל 
הרעב, הסכנה הצפויה לרבקה — ובגללה גם לי , — מן הנכרים 
כמו לשרה בשעתה! דין־ודברים לי׳ כמו לאברהם עם אבימלך 
מלץ־ גרר, ולאחר־מנן בדית בינו ובין המלך. בדומה למה 
שאירע בבית אברהם, גם בבית י׳ זוכה הבן הצעיר בבכורה 
ובברכה, ד׳ — כאברהם אביו — מבטל רצונו מפני רצון 
אשתו, שהוא גם רצת עליון. אמנם יש גם שוני רב בין שתי 
הפרשיות, אך הכתוב—הנאמן למגמתררעיונו—מבליט את 
הדמיון ביניהן. למעשה, גדול ההבדל בין יעקב לבין עשו, 
שהיו תאומים בני אם אחת, מן ההבדל בין ישמעאל הגדול 
בן האמה לבין י׳ הצעיר בן הגבירה. אברהם משלח 
מעל פניו את הבן הגדול שלא זכה בברכה, ואילו י׳ 
משלח תחילה דווקא את הצעיר נושא הברכה! אולם הכתוב 
מפליג ומסכם אח התנחלות עשו בשעיר (ברא׳ לו, ו—ז) 
בנשח המזכיר את שילוח ישמעאל מפני י׳ ואת פרישת 
לוט מאברהם — וגם זאת, כנראה, כדי להדגיש את הדמית 
בין בית אברהם לבין בית י/ אולם איל זו רק מגמה ספרותית 
בלבד: הכתוב מדגיש, שי׳ עצמו בימי חייו השתדל בכוונה 
תחילה לגה 1 ג לפי מנהגו של אביו, כגת בעניין בארות־המש 
(שם כו, יח), ובערוב ימיו חזר ל״ממרא קתת הארבע היא 
חבית אשר גר שם אברהם...״ (שם לה, כז). 

מגמה שניה בסיפור קורותיו של י׳ עניינה להטעים את 
תולדותיה ומשמעותה של ברפת אברהם — לא רק בנפתולי 
הורים ובנש בדבר הורשת הברכה לדור הבא, אלא גם בהת¬ 
גשמותה בחיי י׳ ובהשפעתה על הסובבש אותו (שם כו, 
ב—ה, יב—יג. כח—כט)ן הכתוב רומז שי׳ הוא גם יורשו של 


הייעוד הרוחני שנכלל בברכת אברהם (שם שם, ב—ד), 
שאותו הוא מעביר לאחרונה לבנו יעקב (שם כח, ג—ד), 

מכל הבחינות הללו דמותו של י׳ נראית לכאו׳רה כדמות 
של שלב־סעבר בין אברהם ליעקב, דמות חיוורת מדמויותיהם 
של אביו ושל בנו. אעפ״ב מעלה התורה גם סגולות מיוחדות 
של י׳: הוא האב המעורר. ביותר באדמת כנען — הארצ¬ 
ישראלי שבאבות (״אל תרד מצרימה... גור באת הזאת" 
[כו, ב—ג])! הוא עסק לא רק במקנה כי אם גם במזרע (כו, 
יב), ו״ריח שדה אשר ברכו ה׳" מסם את רוחו (כז, כז). 
הוא נבדל משאר האבות גם באשר אין בקורותיו כל מוטיוו 
מלחמתי. גם פרשת סיכסוך הבארות (כו׳ יב—כז) רצופה 
ותרנות, התרחקות מקנאה, מריב, מעושק ומסינה; אין בי׳ 
'לא מתקיפותו של יעקב ולא רמרירוחו; אין הוא מוכיח 
את אבימלך כאברהם אביו בשעתו, ותגובתו על העושק וה- 
תלאה שעשו לו אנשי גרר היא קובלנה: "ואתם שנאתם אותי 
ותשלחוני מאתכם" (כו, כז). 

מקש־מגוריו העיקרי של י' הועתק לנגב, דרומית לאיזור— 
שצירו הקו חבתן־באר־שבע — שבו בעיקר שכנו גם אברהם 
וגם יעקב; ואילו י׳ עשה מרבית שנותיו באיזור שבין באר- 
לחי-ראי ובין באר־שבע. רק באחרית ימיו עלה חברונה, 
למקום מגורי אביו, ושם עשה שנותיו האחרונות במחיצת 
יעקב בנו; שם מת ונקבר במערת המכפלה (מס, לא). 

לבד מסיפור תולדותיו בם׳ בראשית, אין שמו של י׳ נזכר 
במקרא אלא עם שמותיהם של אברהם ויעקב, כשהכתוב 
מעלה את זכרם של האבות. לעיתש (ירמ׳ לג־ בו; עט׳ ז, 
ט, טז; תה׳ קה, ם) נכתב שמו בצורה "ישחק"; עמוס 
מכנה בשם זה את עם-ישראל כולו. 

ממיעוט הנאמר בתורה על י׳ — לעומת אביו ובנו — ומן 
המ 1 טיווים החוזרים בתולדות אברהם וי׳ ניסו כמה חוקרים 
מן האסכולות הביקרתיות החדישות להסיק מסקנות מרוח¬ 
קות מפשוטם של מקראות בדבר דמותו של י׳, מהם סברו 
שאין י׳ אלא מעין בבואה הימרת של אביו בלבד; דש שניסו 
לשחזר "דמות מקורית ראשונית" של י׳, שניטשטשה במרוצת 
הדורות. להשערות אלו לא ניתן ביסוס של ממש. 

וע״ע אבות; מקרא: ביקורת; תורה. 

י. א. 

י׳ במסורת. באגדת חז״ל י׳ תשס את מקומו 
כאחד משלושת האבות וכשווה-ערך עם אביו ועם בנו: 
"אברהם, י׳ מעקב שלשתם שקולים זה כזה" (ב״ר א/ ט״ו); 
וכמותם גם "י׳ אבינו זקן דושב בישיבה היה" (יומא כ״ח, 
ע״ב), וכמותם תיקן תפילה אחת — היא תפילת מנחה (ברכ ׳ 
כ״ו, ע״ב). אולם לי׳ שמור גם מקום ייחודי לעצמו, בעיקר— 
כמעורר־הרחמים הגדול על עם ישראל לפני אביהם שבשמים, 
חאת בזכות מסירות־נפשו הגדולה במעשה העקדה: 
״... נעקרתי ברצון לבי על גכי המזבח ופשטתי את צוארי תתת 
הסכין — ולא תזכור לי זאת ולא תרחם על בני ז" (איכ״ר 
פתיחתא, כ״ד; והשר סנה׳ פ״ט, ע״ב; ב״ר ג״ה, ד; שם נ״ו, 
י״א; ועוד). במשמעות מיסטית נחשב י׳ כאילו הוקרב 
בפועל לקרבן, ואפרו צבור ומונח על המזבח שבשמים 
כמזכרת לפני ה׳(ברב' ס״ב, ע״ב; תעג , ט״ז, ע״א; זב׳ ס״ב, 
ע״א). מסורת אגדית המרחיקה לכת מספרת שאברהם כבר 
התחיל בפועל בשחשת בנו, ו״יצאה ממנו רביעית דמו", עד 
שעיכבה אותו קריאת המלאך מן השמש (תנח׳ שם; מכילתא 
דדשב״י, ראש פ׳ וארא); שסופר אפילו שלמעשה כבר "פרחה 



173 


יצחק 


174 


נשמתו של י׳", אלא שעם קריאת המלאך "חזרה ד-נפש 
לגופו... וידע י׳ תחית־המתים" (פדר״א ל״א). גם בספרות 
החיצונית זכתה העקדה לתיאורים דראמתיים ולתוספת 
פרסים שונים. יוסף בן מתתיהו(קדם׳ ז׳, י״ג. ד׳) מתאר את 
לבטיו של אברהם, ואף מוסר את נוסח תפילתו לפני העקדה; 
לדבריו היה י' אז בן 25 שנה, ואילו לפי מסורת חז״ל היה 
בן ל״ז (תנה׳ וירא, כ״ג; 0 דע״ר).ם׳ היובלות (י״ח,י״ח— 
י״ט) מספר שלאחר העקדה עשה אברהם חג שבעת ימים — 
הם הימים שנקבעו לאחר מכן לחג הפסח. גם במדרש (שמ״ר 
ט״ו, י״ב) נשתמרה מסורת — בהקשר מפורש לפסח — 
שלפיה אירע מעשה העקדה בניסן!'אולם ח׳וחת יותר הדעה 
שהוא אירע בתשרי (ויק״ר כ״ט, ו׳< ועוד), וכן נאמר בתל¬ 
מוד: "תקעו לפני [בר״ה] בשופר של איל כדי שאזכור לכם 
עקדת י׳" (ר״ה ט״ז, ע״א). 

מעשה עקדת י׳ נחרת עמוק בתודעה הדתית ביהדות, 
אלא שבמרכזו מועמד אברהם יותר מי׳. עמידתו של אברהם 
בנסיון העקדה נתפסת כביטוי העליון לאמונה בה׳, כסמל 
למסירוח-הנפש על אהבת ה׳ ולקידוש־השם בישראל בכל 
הדורות (ר׳ גיט׳ נ״ז, ע״ב; איכ״ר א/ נ״ג, ועוד? והשר 
א. מ. הברמן, גזירות אשכנז וצרפת, ק״ח, ק״כ, ועוד), והיא 
הזכות הגדולה העומדת לזרעו של אברהם. רישומה של 
העקדה ניכר במיוחד בסדרי התפילה כבר מימים קדומים. 
הזכרתה כלולה כבר במשנה הקדומה (תעג׳ ב׳, א׳) המפרטת 
"סדר תעניות" בציבור לעתות בצרה, וכן ב״זכרונות" שבסדר 
תפילות ר״ה. קריאת התורה ביום ב׳ של ו״ה היא בפרשת 
העקדה, ופרשה זו היא גם מן הסדורות בין הפרשיות הקו¬ 
דמות לתפילת שחרית של כל יום. העקדה — הן מעשהו של 
אברהם והן המוטיוו של ראיית י׳ כאילו הוקרב בפועל על 
המזבח — היא נושא רווח ביותר בסליחות יה״ב, כמעוררת 
רחמים על עם ישראל, עד שנוצר סוג ספרותי מיוחד של 
סליחות המכונה בשם "עקדה". הדברים שהושמעו לאברהם 
מן השמים לאחר העקדה הם "השבועה הגדולה העומדת לעד" 
(אבן־עזרא, ברא׳ כב, טז). 

י׳ הוא "עולה טהורה" שפולה קודש — ובכך מוסבר שהוא, 
כיחיד בין האבות, עשה כל ימיו בארץ־הקודש ולא הותר 
לרדת לחו״ל (תנח׳ [בובר] תולדות, ר). בהיותו עקוד על- 
גבי המזבח בכו עליו מלאכי־השרת, ודמעותיהם נשרו לתוך 
עיניו — ומשום־כך כהו עיניו בזקנתו (ב״ר ס״ה, י׳). הסבר 
אחר לכר׳ות־עיניו הוא, שבאותו מעמד "תלה עיניו למרום 
והביט בשכינה"(שם), או הביט ב״מלאכי־מרומא" — שאותם 
זכה לראות רק הוא ולא אברהם (ת״י ברא׳ כב, י). — י׳ היה 
מקודש־מרחם, כאחד מן ה״ארבעה שנקראו עד שלא נולדו", 
והוא היחיד בין האבות שלא שונה שמו בחייו (ירר ברכ׳ 
א׳, ר) < נסים הרבה מסופרים בקשר ללידתו (ב״מ פ״ז, 
ע״א). 

הרבה התלבטה האגדה בהבנת אהבתו של י׳ לעשו בנו 
הרשע, ואין היא נמנעת אף ממתיחת ביקורת עליו בגלל 
עמדתו זו: ״אמר הקב״ה — י׳ יש לי עליו שאהב את שונאי" 
(שוח״ט ז/ ד). לעומת ההסבר הגעלה של כהות־עיניו של י׳ 
(ר׳ לעיל) מצוי גם הסבר־לגנאי: "משום דאיסתכל בעשו 
הרשע" (מג׳ כ״ח, ע״א)< "על שנטל שוחד מבגר׳ (תגה , 
[בובר] תולדות, ח , )! "על שהצדיק את עשו הרשע" (ב״ר 
ס״ה, ה , ). יחד עם זה משחדל *מדרש להצדיק את י׳ — שלא 
ידע שעשו יצא לתרבות רעה (פסדר״כ ל״ב, ס״ח). 


יעקב מכנה את אלהי אביו בשם "פחד י׳" (ברא , לא, 

מב, נג). תואר זה גרם ש ב ק ב ל ה, שבה האבות ("שהן הן 
המרכבה") משקפים במציאותם המוחשית מידות אלהיות 
ומדרגות בעולם האצילות, נעשה י״ — למדות היותו הפא- 
סיוד, הרך והותזרן שבאבות — נציג מידת־הדין דווקא 
(הספירה החמישית "גבורה"), האוחז בעולם התהתץ 
"בשמאל", לעומת אביו אברהם, המסמל את מידת־חסד 
(הספירה הרביעית "גדולה") ומחזיק "בימין", ובנו יעקב, 
המייצג את הספירה השישית "תפארת" ואוחז את הגוף 
"באמצע" (זהר, ח״ג, קי״ז, א׳). 

א. וויבער, די אפפעד אובד עקדד, געבעסע, 1869 < ש, שסיגל, 

מאגדות העקדה (ס׳ היובל לא. מארכס), תש״י ; י. י. חסידה, 

אישי החג״ו באספקלדיד, של חז״ל, רכ״ג-ר״ל, חשכ״ד! 

י. היינימן, התפילה בתקופת החבאים והאמוראים (מפתח: 

בערבו), תשכ״ו 2 . 

מ. 

י׳ ב א מ נ ו ת. סצנות מחייו של י׳ תוארו הרבה באמנות, 
אלא שדמותו של י׳ עצמו אינה בולטת ברבו׳ת מהן: לפעמים 
הוא עצמו אינו נוכח כלל, כגון בתמונות הרבות המתארות 
את בשורת הולדתו (תבד: ע״ע אבות, ענד 113/4 ) או את 
פגישת אליעזר ורבקה (מן ה״בראשית הווינאית" וביבליית־ 
אשברנם ועד הציורים מן הזמן החדש), או דמותו טפלה 
לעומת תיאורם של אחרים. קבלתה של רבקה בבית אברהם 
וחתונתו של י׳ תוארו רבות: בתמונה בביבליית-אשברנם 
מקבל י׳ את פניה; בהגדת־סאראיבו הוא לבוש בתלבושת 
נזיר! בתמונות של ב. ג 1 צולי, ג. דוךה ואחרים הוא מופיע 
הן בקבלו את פני רבקה והן בחתונתו. ב״בראשית הווינאית", 
וכן בפרסקות של אסכולת רפאלו בוואטיקאן, מצד המעמד 
של י׳ ורבקה בחצר אבימלך. המאורע בחיי י׳ שאותו הרבו 
לתאר הוא העקדה: כבר באמנות היהודית העתיקה — בסך 0 ־ 
קות של דורה-אורופום (ע״ע: תמ , עמ׳ 255/6 ) ובפסיפסים 
של בית-אלפא (ע״ע: תס׳, ענד 550 ), ואח״כ באמנות הנד 
צרית — בפסיפסים של סאן ויטאלה בראונה, באחת הגלוסק¬ 
מות שבוואטיקאן, בכנסיות רבות — בכותרות של עמודים 
(קליני), בתמונות־מזבח (קלוסטרנדבורג), בוויטראז׳ים 
(בורד), בשערי-פנסיות׳ וכן בתבליטים(כגון של ברונלסקי), 
בפסלים ובציורים רבים מאד, ביניהם משל טיציאנו,* טיב־ 
טורטו, קאראוואג׳ו, רמבראנט, רובנס, ט״פולו ואחרים 
(ת'מ׳: ע״ע אבות, עמ׳ 113 — 118 ). על תיאור ברכת י׳ — 
ע״ע יעקב, עמ׳ 1006/7 . 

ט ] 0 ) . 1 ) מ; ./ .■ז ,־/־.!׳.־׳ ז) 0 , 3 ת)טא 0 

• 1908 , 5£ ^\ 

ג. ל. 

י׳ ב א י ס ל א ם. י׳(י׳־-" 1 ^) נזכר בקוראן פעמים אחדות 
בץ האבות — יחד עם אברהם, ישמעאל, יעקב והשבטים, 
או עם אברהם דעקב בלבד, כנהוג בין היהודים (סורה ב׳, 
קל״ו, ק״מ; י״ב, לח! ועוד). בין השאר מסופר על העקדה, 
אלא שלא נזכר במפורש שם הנעקד (סודה ל״ז, ק״ב), ודעות 
חכמי האיסלאם נחלקו אם היה זה י׳ או ישמעאל < לסוף 
השתלטה הדעה, שהיה זה ישמעאל (ע״ע), ושדבר זה היה 
ידוע גם ליהודים, שהסתירוהו בכוונה תחילה. בספרות הפר¬ 
שנות, ההיסטוריה וסיפורי־הנביאים נוספו על הסיפורים על 
י׳ פרטים רבים, בדרך־כלל ממקורות יהודיים, אולם יש גם 
מוטיווים שהגיעו מן הספרות הזאת אל המדרשים היהודיים 
המאוחרים. נמסרים פרטים על פלאי לידתו של י׳, יראת־ 
שמים שלו ודאגתו לעניים, ובעיקר—על העקדה ועל גנבת 



175 


יצחק — ר׳ יצחק גל אבא מרי ממרשיליד, 


176 


הברכה ע״י יעקב. מקום העקדה — לסי המסורת הערבית — 
היה במנא שליד סכה, שבה מקריבים גם כיום את קרבן החג׳ 
המוסלמי. עוד יודעים הסופרים המוסלמים שי׳ מת בן מאה 
ושבעים שנה (לפי התורה — בן 100 ) ונקבר בחברת ליד 
אביו. ח. ל. י. 

ל?חק (; 1006 x 101 ׳)׳ שמם של 2 קיסרים ביזנטיים. 

( 1 ) י׳ 1 קום נ נום, קיסר 1057 — 1059 . בגיל 
גבוה-יהסית(בבן 50 — 55 ) הגיע לשלטת כאחד מראשי האצד 
לה הצבאית באסיה הקטנה, שהתמררה בקיסר מיכאל !זץ. 
הוא השתלט על קושטא בסיוע הכנסיה ובראשה האפטריארך 
מיכאל קתלריום (ע״ע). י׳ השתדל לפייס את תומכי קודמו, 
התק את גבולות הקיסרות במזרח (נגד הסלג׳וקים) ובצפת 
(נגד הפצ׳נגים) וניסה לתקן את מצבה הכספי המעורער של 
הקיסרות ע״י ־פעולה נמרצת נגד ביזבח כספי האוצר, 
השלת מסים חדשים והחרמת נכסים כנסייתיים. בכך נתקל 
בהתנגדות חריפה מצד קרולאריוס, ומאסרו של האפטריארך 
העלה את חמת העם נגד הקיסר. קרולאריוס נתן את ידו 
לאצולה האזרחית־פקידותית, מתנגדי הקיסר, ת׳ נאלץ לתתר 
על השלטת. הוא קיבל על עצמו נזירות, התיישב במינזר 
בקושטא, ושם מת ב 1061 . י׳ 1 היה הקיסר הראשון לבית 
קומננוס (ע״ע), שצאצאיו חזרו לשלטת ב 1081 (וע״ע ביזג־ 
טית', עמ׳ 371/2 ). 

( 2 ) י׳ 11 אנגלום, קיסר 1185 — 1195 , ושוב 1203/4 , 

י׳ היה ראשת 'לשושלת קצרת־הימים של בית אנגלום 
(ע״ע). משפחה זו היתה מקורבת למשפחת השליטים לבית 
ק(מננוס (ע״ע), ת׳ הועלה לקיסרות בידי האצולה שהתמרדו! 
באנדרוניקום 1 (ע״ע) ק(מננו 0 בעקבות פלישת הנורמאנים 
מסיציליה לבאלקאן. י' הצליח להתגבר על הסכנה הנורמא־ 
נית, אולם לאחר מכן היתה מלכותו תקופת התפוררות וחת" 
מוסטות של הקיסרות בגלל התעצמות בעלי־הקרקעות 
הגדולים וחולשת המנגנת הקיסרי. הבולגרים מרדו בשלטת 
הביזנטי והצליחו לחדש את עצמאות ממלכת בולגריה ( 1186 ), 
ובמערב הרחיבו הסרבים את שטחם על חשבת הקיסרות. 
היחסים בין היוונים ובץ הלאטינים' היו מתוחים, ומחשש 
מפני נוסעי־הצלב התקרב י׳ אל צלאח א(ל) דין, אולם לסוף 
נאלץ לתת לצבאו של פדידריך 1 ברבדוסה — שיצא בראש 
מסע-הצלב השלישי — לעבור בגבולות ביזנטיון לאסיה 
תקטנה. ב 1195 הדיחו אחיו אלכסיום 111 מן השלטת, סימא 
אותו והחזיקו במעצר. ב 1203 , כשהגיעו לקושטא אנשי מסע- 
הצלב הרביעי, ביקש בנו של י׳, אלכסיום (/ו]), את עזרתם 
נגד דודו. י׳ הוחזר לשלטת יחד עם בנו בשותף לקיסרות, 
אך שניהם לא היו למעשה אלא בני־הסותם של הוונציאנים. 
כעבור חדשים אחדים הודחו שניהם מן השלטת ונהרגו 
בעקבות מהפכה אנטי־מערבית, שבראשה עמד אלפסיום ׳ע 
מורצופלוס (ע״ע ביזנטית, עט׳ 372/3 ). 

, 1101 ) 1 ( 20111 ( . 7 .{ 0 ) 511-3110111 1 ) 410/111 ( , 04013 ) 1 ( 7 ,־ 1101 >ג/) . 4 , 
- 00 ) 4 114 ) 4 71211110110 ( סזס 1-1 31 קסי! 1111 , 03550 ^ 00 ; 1894 

,}}!סע! .. 1 . 8 , 1915 ,( 19 ,£ת 0 בז 553 ש 8 ) 10 )!) 411 ! 77 . 7 . 1114 ) 4 
1 ( 011100 4114 ( 11 ^ 011 111 ,) 11 ^ 7111 011011 ^ 814 00114 ) 5 ) 1 ( 7 
4 [ ,(. 3 *) מ 0 מש 5 . 14 ; 1949 ,( 24 ,וח 0:11111 <ן 5 ) 1204 ס! 
- 3411 ( 8 , 41 זז 3 ז 8 . 44 011 ; 1962 , 11 , 1 ) 1111114 ש ) 1 ( 1 1 ס ( 1711101 
1968 , 11 ) 77 ) 1 ( 1 101111 ( €00 1 ( 1111 ! 

ד. י. 

י׳ לצחק א 1 ר זרוע, ע״ע ר׳ יצחק ןנן משה מליבה, 
י׳ לצחק איזיק מקומךנו, ע״ע קו־מךנוי. 


ר׳ לצמק בן ראובן אלברצלוני ( 1043 , ברצלונה —[ז], 
דניה [מחוז ולנסיה]), חכם תלמודי ומשורר עברי 
בספרד, מזיר השני לרבנות. ר״י למד תודה מפי ד חנוך 
ב״ר משה (ע״ע), ואח״כ עבר לדניה ( 061113 ) שבדרום־ 
ספרד, שם התחתן במשפחת נשיאי המקום, ושם שימש כדיין 
עד מותו. ר״י תירגם מערבית לעברית את ספר "המקח 
והממכר" לרב האי גאון, וכן חיבר פירוש למס׳ כתובות 
(שלא הגיע לידנו) והשגות על הספר הקדום "שימושא רבא" 
(שקטעים ממנו נשתמרו כתוך ס׳ "הלכות קטנות" של הרא״ש 
להל׳ תפילין). ר״י נודע כפייטן, ומשה אבן־עזרא ואלחדיזי 
משבחים את כשרונו הפיוטי. מלבד פיוטים וסליחות נתפר¬ 
סמו ה״אזהה׳ת" (ע״ע) שלו, הנמצאות במחזורים כמנהג 
אפריקה הצפונית (ר׳ שר׳ת תשב״ץ, ח״א, סי׳ ס״ו). 

י. דאווידזאן, אוצר השירה והפיוט, ספתח: יצחק אלברגלוגי, 
תרפ״ה-חדצ״ג? ש. י. רפפודט, תולדות רבנו האי גאון, 
183-181 , תרע״ג 2 ; ח. טשרנוביץ [רב צעיר], חולדות הפר 
סקים. א' 173/4 , תש״ו! ח. שירסן, שירים חדשים סן הגנתה, 
200-196 , תשכ״ה < א. ל. לנדסהוס, עמודי העבודה, 128 
ואילד, חשכ״ט 2 . 

ר׳ יצחק בן אבא מדי ממרעילחז ( 1120 [ז! - 

1190 [ז]), מגדולי חכמי התורה בפרובאנס ובספרד 
בדות. הוא לסד תורה מפי אביו החכם, וכבן 17 חיבר, במצות 
אביו, ספר בהלכות שחיטה וטריפות. מאוחר־יותר עבר 
לברצלונה? שם נתקבל בכבוד גתל, וע״ם בקשתו של ר׳ 
ששת בנבנשתי (ע״ע) הנשיא פירש את פרק "התכלת" 
שבמס׳ מנחות, הדן בהלכות ציצית, מזוזה ותפילין. ר״י עמד 
בקשרי-מכתבים עם גדולי דודו כראב״ד מפושקיירה ורבנו 
תם — שעמו התראה, אולי, פנים אל פנים ויש מהם 
שתורתו כבר היתה בפיהם (המנהיג, הל׳ הגט). 

את מקומו בין גתלי הפוסקים קנה ר״י בתיבות המקיף 
ם , "העיטור", הכולל את עיקרי התנים הנוהגים בזסן־הזה. 
חלק א׳ של הספר עוסק בהלכות שטרות לסוגיהם: שטרי 
ממון, שטת גיטין, קידושיו וכד׳? הוא מסודר עניינים־ 
עניינים וערוך בסדר אלפביתי פנימי ע״פ ראשי התיבות 
תשק״ף בגז״ע חבמ״ה [=תנאי, שובר, קיום, וכר]. הוא 
מקדים להלכות השטרות המיוחדים חלק כללי ("עשר מאמ¬ 
רות"), ובו הלכות שחלות על כל השטרות. חלק ב׳ כולל 
הלכות הכשר בשר, שחיטה, מילה, תפילין, ברכת־חתנים 
וציצית, 'עם ״עשרת הדברות״ — על עשר מצוות־עשה 
שהזמן גרמן ושהן טעונות ברכה. סידור זה בכללותו הוא 
יחיד במינו בספתת ההלכה. 

לקביעת ההלכה השתמש ד״י בספתת הגאונים בבקיאות 
עצומה,— והוא גם משמש מקור חשוב לידיעתה, עד היום—, 
בתורת חכמי ספרד בכל הקפה, ובתורתם של חכמי אשכנז 
וצרפת. הוא הירבה להשתמש גם בתלמוד הירושלמי, 
וכן הירגה בתיקון נוסחות התלמוד ע״פ הירושלמי ומקורות 
עתיקים שהיו בידו, מהם שלא הגיעו לידנו. ם׳ העיטור נתקבל 
כמוסמך להלכה אצל גדולי הפוסקים שבספרד ובאשכנז, וגם 
גדולי פרשני התלמוד, ביניהם הרמב״ן, הירבו מאד להשתמש 
בדבריו, ואף בלי להזכיר את שמו. ם׳ העיטור נשתבש מאד 
בכה״י ובדפוסים (זד׳א: ויניציאה שס״ח. וואדשא תקס״א? 
ח״ב: לעמבערג תר״ד), עד כדי השמטת שותת שלימות 
מתוכו, וע״ב קשה הלימה־ בו? גם פיתשים מועטים בלבד 
נכתבו עליו, עד לאחרונה. הספר נתפרש כולו והוצא־לאור 
במהדורה חדשה ע״י הרב מאיר יונה בן שמואל [שץ] 



177 


ר׳ יצחק כן אכא מרי ממרשיליח — ר׳ יצחק כן מאייר מדורא 


178 


(ודילנא-וואדשא, תרל״ד—תרס״ה). השלמה לחיבור זה. 
"תשלום העיטור". נדפסה מכ״י, ע״י א. ח. פריימן בספר־ 
היובל ל ר׳ י. פריימאנן (ברלין, תרצ״ז). מלבד ם׳ העיטור 
כתב ר״י ספר קצר על הרי״ף, בשם "מאה שערים" (נדפס 
בסוף מסכתות אחדות מ! הש״ם במהדורת ראם, ווילנא, 
תר״מ ואילך). 

ש. אסף, מסחח לחשובות הגאונים המובאות בספר העטור 
(הצפה לחכמת ישראל, ר), תרפ״ב! ד. ז. בנדיקס, ,ח. סשד־ 
גוביץ: תולדות הפוסקים״ [בקורת] (קריודססר, כ״ה, 164 - 
166 ). תש״ט י ח. מיכל, אור החיים, סם׳ 1072 , תשכ״ה 2 . 

א. ק. 

ר׳ ?צחק בן אברהם [הריצב״א] (המחצית השניה של 
המאה ה 12 — תחילת הסאה ד. 13 ), מגדולי בעלי 
התוספות בצרפת, אחיו הגדול של ר׳ שמשון משנץ (ע״ע). 
ר״י היה תלמידם של ר״י הזקן (ע״ע ר׳ יצחק בן שמואל) 
ושל רבנו תם* הוא הופר כפוסק מובהק בדורו ובדורות 
שלאחריו, ורבים היד השואלים מאתו. בין השואלים היה גם 
ר׳ יהונתן הכהן מלוניל (ע״ע), וקשריו עם חכם זה הביאו 
את ר״י במגע עם חיבוריו של הרמב״ם. ר׳ מאיר אבולעפיה 
(ע״ע) שלה לר״י את איגרתו התוקפת את דעותיו של 
הרמב״ם על תחיית המתים. נראה, שבדומה לאחיו ר׳ שמשון, 
דחה גם ר״י את הנסיון לערער אח מעמדו של הרמב״ם 
כאיש־הלכה, וייתכן שאליו מתכוון הרמב״ן בדבריו על "רבנו 
הצרפתי... שהגיעו ספרי הרב הגדול לידו והיה מתברך 
בהם בשפה בתרה ובלשון מהודרת, ומזכיר שם הרב לתהילה 
ולתפארת". שמו של ר״י נזכר בתוספות פעמים הרבה ז וכן 
הגיעו לידנו מתשובותיו, בתוך ספתהם של ראשונים אחרים. 
הראשונים מזכירים גם סדר־ליל־פסח שחיבר ר״י. 
א. א. אורבך, בעיי התוספות׳ מפתח: בערכו, תשי״ז 2 . 

ר׳ [יצחק בן אליעזר [״סגן לויה״] (נס׳ 1070 ), מגדולי 
"חכמי וורמייזא", מרבותיו של רש״י. ר״י למד 
בישיבת מגנצא, אצל ר׳ אליעזר בן יצחק (ע״ע). לאחתמכן 
עמד בראש ישיבת וורמייזא, ואף הנהיג תקנות בתפילה 
בקהילה זו. במקום זה העמיד תלמידים הרבה, מהם היו 
רש״י, ר׳ אליקים בר׳ משולם (ע״ע [כרך-המילואים]) ור׳ 
מאיד בר׳ שמואל מרמת (ע״ע). רש״י מביא הרבה את ר״י 
בפירושו לתלמוד, בשם."לויה"! במקום אחר (ליקוטי הפר¬ 
דס, י״ט א׳) הוא מכנהו "רבעו הקדוש", כנראה על-שום 
הנהגותיו שהיו בחסידות ובפרישות (והשר ראבי״ה, ת״ב, 
697 ) 1 וכן הוא מספר, "שהיה דבר ומנהיג לדור, ועל-פיו יצאו 
ויבואו". בספרים "דבי רש״י" ובתשובות רש״י וחכמי צרפת 
ולותיר נשארו חלק מתשובותיו ומפסקיו, והם כתובים בסיג- 
נון תקיף והחלטי ביותר. נשתמרו גם מפירושיו למקרא 
ופיוטים משלו. — משלושת בניו, הקרויים אצל הראשונים 
״רבותינו הלויים״׳ ידוע בעיקר — בפסקיו — יעקב, המכונה 
"יעבץ", שממנו נשתמרה גם קעה על גזיתת תתנ״ו. 
י. ב. אפשטיין, פירושי הריב״ן ופירושי וורמייזא (תרביץ, 

ד׳), תרצ״ג! א. אפסוביצר, מבוא לספר הראבי״ה, מפתח: 
בערכו, חרצ״חו א. א. אורבך, בעלי התוספות, מפתח: 
בערכו, תשי״ז 2 . 

ר , לצחק בן א 27 זד הלף [התב״א] (נפטר לפני 1133 ), 
ראש וראשון לבעלי התוספות (ע״ע) באש¬ 
כנז. תב״א למד במגנצא, וקמב לוודאי שהיה תלמידו של 
רש״י בטרוייש. הוא נשא לאשת את בתו של ר׳ אליקים ב״ר 
משולם, חבת של רש״י: זמן־מה עסק במסחר, ואף עד תסיה 
הגיע. מקום־מושבו היה בעיר שפירא ! שם היה חותנו רב 


העיר, והוא עצמו עמד בראש הישיבה, ולאחר מות חותנו 
היה לרבה של שפירא. מקרב תלמידיו יצאו רבים שהיו 
לאחר־מכן מגדולי החכמים והפוסקים באשכנז. ריב״א חיבר 
תוספות לרוב הש״ס, ותוספותיו אלו שימשו מקור לתוספר 
תיהם של ראשונים אחרים, בדורות מאוחרים־יותר, ובעיקר 
לתוספותיו של ר׳ שמשח משנץ (ע״ע)! גם התוספות שלנו 
מלאים דבריו של ריב״א בכל מקום. הגיעו לידנו חלק 
מתשובותיו בתוך ספריהם של ראשונים שונים, ובהן הוא 
מתגלה כפוסק ופרשן עצמאי ובלתי־חלוי בדברי קודמיו, 
לרבות רש״י. ריב״א כתב גם ספרי "פסקים" בנושאים שר 
נים, הנזכרים בדברי הראשונים, וכן עסק גם בפירוש המקרא, 
ופירושים ממנו מובאים בפירוש בעלי-התוספות על התורה 
״הדר זקנים״ (ליווינו, ח״ר). — נכדו הוא ר׳ יצחק ב״ר 
אשר הלוי — "הבחור", שנהרג על קידוש־השם בגזירת 
תתקנ״ו. 

א. א. אורבך, בעיי התוספות, מפתח: בערכו, תשי״ז= 1 
י. הלוי ליפשיץ, סנהדרי גדולה, ד׳-י״ד, חשכ״ח, 

ר׳ לצחק בן יהודה הלוי (המחצית השניה של המאה 
ה 13 )! פרשן התורה ברוח התוססות על התורה 
(ע״ע תוספות). הוא היה— לפתות זמן־מה— בשנץ, אולם 
סיגנונו ודרכו בפרשנות מעידים על שייכותו לחכמי אשכנז. 
פירושו לתורה "פענח רזא" מצטיין בשימוש נרחב בגימט¬ 
ריות, וכן ניכרת בו השפעת חסידות אשכנז. הספר מצוי 
בכ״י, ורק חלק ממנו נדפס (אמסטרדם תס״ב, ועוד). 

ש. א. פאזנאנסקי(מהדיר), סידוש על יחזקאל ותרי עשר לר׳ 
אליעזר מבלגנצי, 1 ף\ס/ 1 /י 0 (הערה 3 ), תרע״ג. 

ר׳ לצחק בן יוסף מקון־בי־ל (נפ׳ 1280 ), מחכמי־ 
צרפת, החנו של ר׳ יחיאל מפריס (ע״ע)< נתפרסם 
בחסידותו. מפעלו העיקרי הוא "ספר מצוות קטן" 
(סמ״ק), שבו נתן לפשוטי־העם ססר-לימוד שווה־לכל־נפש 
בהלכה הנוהגת בזמן הזה, מתובל בענייני מוסר, במשלים 
ובדברי־אגדה. כדוגמה למניין המצוות ולפרטיהן שימש לר״י 
ספרו של ר׳ משה מקוצי (ע״ע) "ספר מצוות גדול", אלא 
שר״י השמיט ממנו את המשא־המתן ההלכתי הרחב, וכן 
חילק את המצוות לשבעה "עמודים", כנגד שבעת ימי־השבוע, 
כנראה במטרה לאפשר ללומד בו לסיימו בשלימותו אחת 
לשבוע. החיבור זכה לתפוצה גדולה מאד (נדפס לראשונה 
בק 1 שםא, סמוך לשנת ר״ע), וכן זכה להכרתם של גדולי־ 
התורה בצרפת ובאשכנז, והיו מן הראשונים שקבעוהו בתוך 
סידורי התפילה, ״לומר המצוות דבר עם ביומו... במקום 
תחינות ובמקום קריאת ספר תהלים". ר׳ מאיר מרוטגבורג 
(ע״ע) המליץ ביותר על הספר, ובהשפעתו הופץ גם באשכנז 
והפך למקור מקובל על הפוסקים. במשך הזמן נוספו על הספר 
הגהות שתות — מהן ידועות ביותר אלו של רבינו פרץ 
(ע״ע) ובדפוסים מאוחרים נתערבבו במקומות לא־ 
מועטים דברי המגיהים ודברי המחבר ונדפסו יחד. — בשם 
"ה ם מ "ק מצוריך", נקראו הגהותיו של ר׳ משה מצוריך 
שהן למעשה חיבור מיוחד של ליקוטים מחיבוריהם של 
חכמי אשכנז וצרפת, שהוסמכו לספר הסמ״ק. 

ח. טשדגוביץ [רב צעיר], תולדות הפוסקים, ב׳, 95-93 , 
תש־׳ז! א. א. אורבך, בעלי התוספות, ספתח: בערכו, תשי״ז 2 . 

ד׳ ל?חק בן מאיר מדוו־א [= ״״״ס] (מת 1300 
לערך), פוסק אשכנזי, בן־דורו של ר׳ מאיר מרו־ 

טנבורג(ע״ע). — ספרו המפורסם של ר״י הוא "שערי־דורא" 



179 


ר׳ יצחק בן מאיר מדורא — ר׳ יצחק כן ששת 


180 


(קראקא, רצ״ד), הנקרא ג ם אסור־והתר(ע״ע) והעוסק בעיקר 
בדיני מאכלות אסורות, ובייחוד בהלכות סליחה לפרטיהן ז 
חלק שני של הספר עוסק בדיני נדה. לשונו קצרה וברורה 
ופסקיו מנומקים ע״ס המקורות, בעיקר על־ממך תורתם של 
חכמי אשכנז (עדלמהר״סמרוטנבורג); מחכמי ספרד נזכרים 
בו רק הרי״ף (פעם אחת) והדסב״ם( 3 פעמים). הספד נתקבל 
לא רק על האשכנזים — שנהגו על פיו עד לימי הרמ״א — 
אלא גם ר׳ יוסף קארו מביאו הרבה. במיוחד ניכרת השפעתו 
של הספר על סידורו של ספר ״תורת חסאת" לרמ״א. — 
לספר נתחברו פירושים שונים ע״י גדולי הדורות, כר׳ ישראל 
איסרלין, ר׳ שלמה לוריא, ר' נתן שפירא׳ ר׳ מרדכי יפה 
ואחרים, והוא נדפס קרוב ל 15 פעמים; המהדורות השתית 
נבדלות זו מזו בתוספות וחסדים שתים. — ם׳ "מנהגים של 
כל השגה מאשכנז" (שפורסם לאחרונה) אפשר שהוא ס׳ 
״מנהגי דודא״ הנזכר במאה ה 15 , וייתכן שגם הוא חובר 
בידל ר״י. 

ח. טשרנוביץ [רב מיד], תולדות הפוסקים, ב , , 243-240 , 

תש״ז 1 י. ש. אלפנביין, מבוא לספר "ממזגים של כל השנה 

מאשכנז״(חורב, י׳), תש״ ח > י. תא־שמע, ספד "אסור והתר" 

של רבנו ירדתם, ור״י מדורא(מיני, ס״ז), תשכ״ט < ־ £1 . 1 

,{£)[) 5 *?ט £15 > 5 * 5 )* 50 ,. 0 ? 4 171 * 101 ? . 14 , 6 . 1 ,נ €11 < 11 וט} 

. 1940 ,( 0 ¥ 

ר׳ לצחק בן מ? 2 ה מ^ה [ריא״ז = ר׳ יצחק אור זרוע, 
ע״ש ספרו] (סוף המאה ה 12 , בוהמיה — אמצע 
המאה ה 13 ׳ דנה), רב ופוסק, מראשי גדולי־התורה באשכנז. 
בצעירותו למד תוך כדי נדודים במרכזי־תודה שתים בבוה¬ 
מיה, אשכנז וצרפת, ועם רבותיו נמנים ר׳ אברהם בר׳ עזריאל 
(ע״ע), ר׳ יהודה החסיר (ע״ע), ר׳ יהודה בן יצחק שירליאון 
(ע״ע), ד שמשון מקוצי(ע״ע), ד אלעזר בן יהודה מגרמיזא 
(ע״ע), ועוד רבים אחרים; רבו העיקרי היה ד אליעזר בן 
יואל הלד ([הראבי״ה] ע״ע). לודנה הגיע רק בסוף ימיו, 
ושימש שם ברבנות. 

מפעלו הגדול של דיא״ז הוא ספרו "אור זרוע", קובץ רב 
רמות ואיכות, מכל ספרות-ההלכה הקדומה של אשכנז 
וצרפת — מזה, ומפירות מגעיו האישיים, בע״פ ובכתב, של 
המחבר עם מורי־ההוראה המפורסמים בני-חדו בארצות אלו 
ובבוהמיה — מזה. הספר מסודר בצורת "פסקים" הכוללים 
מו״מ פלפולי ארוך, והוא ערוד עניינים־עניינים (ח״אווז״ב: 
עניתי זרעים, מועד ונשים, וקובץ שדת [זיטאמיר, תרכ״ב]; 
ח״ג וח״ד: פסקים למסכתות ב״ק, ב״מ, ב״ב, סנהדרין, ע״ז 
[ירושלים, תרמ״ז—תרץ] ולשבועות [ברלין, תרע״א]), 303 
שנה עמל ר״י על חיבות, חוד שהוא מוסיף עליו ועורכו 
בשקידה עצומה, מתוך "ליקוטים"(העתקות של סוגיות הש״ם 
בצירוף הגהות וחידושים של רבותיו ושלו) שנאספו על־ידיו 
ושנזברים גם בגוף הספר; מטרתו של המחבר היתד, להביא 
לידי פסק־הלכה מתוך הגמרא עצמה — ע״י הבאת כל המרי מ 
של הגמרא עם פירושיהם ודקדוקיהם של המפרשים ובעלי־ 
התוסם 1 ת; בפסקיו הוא נוטה להחמיר. בראש הספר הוסיף 
הקדמה מיוחדת במינה, שעניינה דתש על אותיות הא״ב. 
וממנה משתקפת דוחה של חסידות־אשכנז (ע״ע). ר״י רחש 
מידה מרובה של כבוד לכל רבותיו, ודרכו תמיד "לקיים דברי 
הראשונים ומנהג אבותינו". 

ספר או״ז משמש מקור ראשון־במעלה לידיעת תולדות 
היהודים בגרמניה, צרפת ובוהמיה והשתלשלות הספרות 
הרבנית שם, ובייחוד לידיעת קותת התוספות. כמרכן חשוב 


הספר לידיעת תולדות התרבות ביה״ב בכלל, והוא רב־ערך 
גם לתולדות הלשונות — ובעיקר הסלאוריות — בגלל המספר 
העצום של הלע״זים הנכלל בספר בעקבות נדודיו המרובים 
של מחברו. — הקפו העצום של הספר הזקיק את בנו של 
המחבר, ר׳ חיים אליעזר אור זרוע (ע״ע), לקצרו 
ולעשות ממנו תמצית, וספרו זה ידוע הרבה בכ״י כ״סיסני 
או״ז" או "אר׳ז קטר, תוסח מקוצר זד, שימש את רבני אשכנז 
בכל הדורות, שכן כה״י של הספר המקורי לא היה מצוי אלא 
מעט. — מתלמידיו של ר״י יש לציץ במיוחד את ר׳ מאיר 
מרוטנפורג (ע״ע). 

א. אסטוביצי, מבוא לס׳ דאבי״ד״ 31-25 , תרצ״וו; י. ז. 

כד,נא, שו״ת האו״ז והפחר״ם נ״ר במד (סיני, ח׳-י״ד, 
ב״ד-כ״ד,), תש״א-חש״ט < ח. סשרנוביץ [רב צעיר], תו¬ 
לדות הסוסקים, ב , , 61-55 , תש״ז < א. א. אורבך, בעלי התו¬ 
ססות׳ ססחוז: בערכו, תשי״ז 2 < ח. סיכל, אור הלזיים, 509 - 
510 , חשכ״ה 2 ; מס!׳*! . 5 . 0 . 34 . 3 ./ .?ז , 01-055 . 14 

(310171, 20), 1871; ]. 37011052 , 1. 3. 34. 0. 5. (115143., 

48) , 1904; 1(1., 017. 111 ) ״. 5 . 0 " 34/1 . 3 . 7 .א X5, 17;, 
1906; 4037 ?) . 5 0 . 34 . 3 . 1 ' 2 ש 0 // 0 ׳מ 215 , 70801510111 ,מ ), 

49) , 1905; 1. 313111011, 1)1( 510015(11(71 01015(71 303 . 7 ז . 

34. 0. 5 (11)16), 1905, 14. 1^14001115) א 1 ל 00 ! 1 זזי/ £0 ,״ . 
44(7775111 [ ־ 7 ) 50/1151 ) 01 ,, 16 ; 1911 ,( 55 ,. 1016 ) 5 . 0 . 1 ,׳ 
!103^5 0. 5. (11116., 63), 1919; 3. 342200, £0 ?<15502( 

<1< 2 6 ., 8.0 ) 5 ס״ן! 703£ -ס 66 א ן 87050.1 1 ־>>)ן׳/שמן> 7/5 ? 3 ' 4 3 ״ . 

61. 5)35,05, 711), 1927; 0(7-711071115 ]157101(0. 400-4)0, 1934, 

). 8.311311, 0. 5. 311 0(5(/11(/1!51]3(11( ()*1130$ > . 6 .נ!ז . 

£11 א 1 , 1115 נ)נ 1 ק 0 א .) 00110510531 ? . 6 ח 1 1 ז 1160 ( . 6 . 005011 ־ ), 
1938, ? £11[>{(7 — 4 40 )([ 51 ( 11751 ) 11 3 ( 2764 ,[) £015-101 .ז x1(- 
1610 5100/1071 1 711(\1071 () 070 ^ 4704 1154610 5 /)ץ 17575 1 /) 1 ן 
50501104711(] 2 5011-31 ( 31001 ] א , 1956 . 262 ־ 202 ,ץק 47-0 ו . 
1)31)0, 7)1( 7(7711 007151011 171 54(41(031 44(117(10 (10 1 "£0 ז 

313-( \701 . 1964 ,(" 01011 זס 
י. הו. 

ר׳ יצחק בן ? 872 ( 1 (ב ר ם ט) [ריב״ש] ( 1326 , ברצלונה 
— 1408 , אלג׳יר), מגדולי בעלי ההלכה הספרדים. 

הריב״ש היה מצאצאי משפחת ר׳ ששת בנבנשתי (ע״ע) 
הנשיא; בנעוריו למד אצל ר׳ פרץ בן יצחק הכהן, ר׳ חסדאי 
קושקש (ע״ע) ובעיקר אצל ר׳ נסים גירונדי (ע״ע). עד 
1372/3 פעל כרב, או בדיין, בברצלונה, אם כי לא במשרה 
רשמית. ב 1370/1 נכלא, עם 6 יהודים אחרים- בשל עלילת 
חלול־הקרבן (ע״ע; וע״ע ברצלונה, עם׳ 918 ). לאחר שנש¬ 
תחרר עבר לשמש ברבנות בסרגוסדי. שם סבל הדיב״ש הרבה 
מאסונות משפחתיים תכופים וגם מסיכסוכים פנימיים, משום 
1385 שהתנגד לכמה ממנהגי המקום וגיסה לשווא לבטלם. ב 
עזב את סרגוסה ונשתקע בוואלנסיה כרב וכראש־ישיבה. 
בעקבות גזירות 1391 ברח הרי־ב״ש לצפון-אסריקד, ונשתקע 
באלג׳יר, ושם נתמנה, מטעם השלטונות, לרב ולדיץ הקהילה, 
בסמכויות רחבות. מינויו עורר עליו את התנגדותם של 
חכמים אחרים, ביניהם ר׳ שמעת בן צמח דוראן (ע״ע, עמ׳ 
241 ), שסען שהמינוי אינו חוסם בגלל התערבות השלטונות. 
אולם המחלוקת מסביב לעניין זה שככה במהרה, והריב״ש 
נתחבב ביותר על יהודי צפון־אפריקה; לאחר מותו הפך 

קברו למקום עליה־לרגל. 

ספר השו״ח של הריב״ש (קושטנטינה, ש״ז) השפיע 
הרבה מאד על צורח ההלכה שלאחריו, והוא מן העמודים 
שה״שולחן־עתך" נשען עליהם. הספר מכיל חומר הלכתי 
עצום — שבחלקו נבר אבד במקורו —, לצד ידיעות רבות- 
ערך מתחום המנהג העממי בספרד ובצפון ■■אפריקה, וכן 
רבה מאד חשיבותו גם לידיעת קותת היהודים באיזורים אלה 
במאה ה 14 . — הריב״ש היה מעורב — כפוסק ומכריע — 
במחלוקת הגדולה מסביב לרבנות צרפת (ע״ע טרום). הוא 

1 ^ זו 



181 


ר׳ יצחק גן ששח— יצחק חליי, ר׳ יחיא 


182 


היה מן הראשונים שתו בבעיית מעמדם ההלכתי של האני־ 
סיס (ע״ע, ע 0 ׳ 362/3 ) — בעיה גורלית ליהדות ספרד וצפון־ 
אפריקה. הריב״ש היה ממייסדי מנהג אלג׳יר בנושא הזכוייות 
הממוניות התלויות בדיני אשות (ע״ע, עט׳ 400 ). — הריב״ש 
כתב פירוש גדול לכמה מסכתות (חלקן בכ״י), וכן פירוש 
לתורה. שירים וקינות משלו נדפסו בספר "צפנת פענח" 
(ברלין, תרנ״ו).—ניכרת ידיעתו בפילוסופיה—אע״פ שהת¬ 
נגד ללימודה וראה פגם בעיסוקם של הרמב״ם והרלב״ג בה. 
כן הסתייג בחריפות מן הקבלה. — "שו״ת ריב״ש החדשות" 
(מונקאטש, תדס״א) כחצין אינן שלו. 

י. ד. וילהלם, שתי חשובות של ריב״ש (ק״ס, כי׳ו), תש״י! 

א. הרשמן, ריב״ש. תשט״ז. 

ר' יצחק בר׳שמואל דמן עכו (שלישאחדוןשלהסאהה 13 
— אמצע ה 14 ), מקובל. בצעירותו למד בעכו בבית־ 

מדרשו של ר׳ שלמה פטיט ("הקטן"), מעולי צרפת, לוחם 
קנאי בפילוסופיה. ר״י הגיע לספרד—דרד איטליה—כנראה, 
ב 1305 . נפגש עם ר׳ משה די ליאון(ע״ע) וחקר אותו בשאלת 
מחבר ספר הזהר (ע״ע, ענד 642 ), שאלה שהמשיך בחקי¬ 
רתה גם לאחר פטירתו של ר׳ משה. את פרשת חקירתו העלה 
בספר דברי-הימים שלו (אבד), ומשם הביאה בעל ספר 
היוחסין. חיבוריו: ( 1 ) "מאירת עיניים" (בכ״י) — הפירוש 
הרחב ביותר על סודות הרמב״ן; מכיל גם חומר רב שאינו 
מתייחם לסודות האלה. — ( 2 ) ״אוצר חיים״ (בכ״י) — אין 
הוא ספר דברי־הימים, כפי שחשבו החוקרים, אלא יומן מיסטי 
שמסופר בו על חוויותיו, וכן על גילויים שונים. יש שם — וגם 
ב״מאירת עיניים״ — הוראות־דרך לדביקות מיסטית ולרוח- 
הקודש, שאפשר להגיע אליה, לדעתו, ע״י דביקות — 
המתבטאת בביצוע שתי פעולות, ויזואלית ומחשבתית: האדם 
משווה לנגד עיני־שבלו אותיות של שם־הויה ובאותו הזמן 
הוא מרכז אח מחשבתו ב״אין־סוף"; השתוות, ז״א איב- 
דיסרנטיות גמורה לדעתם של הבריות עליו; התבודדות— 
התרוקנות של המחשבה מכל דבר שאינו אלוהות. בתורת 
הנבואה הוא מעביר את נקודת-הכובד אל הספיריטואליזם 
האינדיווידואלי, ואילו השליחות הציבורית־דתית של הנביא 
נתפסת כאבך־נגף למגע האינטימי שלו עם האלוהות. מאמ¬ 
רים שיסודם בתחום הגאולה הלאומית הועברו אצל ר״י 
לתחום גאולת־הנסש, המתבטאת בחיבור מיסטי עם האלוהות. 
ר״י הוא מן המקובלים המעטים המדברים על היבלעות הנפש 
בתוך האלוהות. — ( 3 ) פירוש לספר יצירה, שסרק אחד 
ממנו נדפס. — ( 4 ) תרגום חפשי, בתוספת הערות רבות, של 
הפירוש הערבי של ד׳ יהודה בן נסים ף מלכה על "פרקי 
דרבי אליעזר" (בכ״י). בעל ראשית־הכמה מביא ממנו מאמ¬ 
רים הדומים באפים לאלה שב״אוצר חיים", והם אינם לפנינו. 

ד ד 

ג. שלום, פירושו של ר״י דמן עכו לפרק ראשון של ם׳ יצירה 

(ק״ס. ל״א), תשס-ז; א. גוטליב, האיות, דבקות ונבואה בם׳ 

אוצר החיים (דברי הקונגרס העולמי הרביעי למדעי היהדות, 

ב , ), תשכ״ס! הנ״ל, הקבלה בכתבי ד' בחיי בן אשר, מפתח: 

בערכו, תש״ל; .ס 

1 ן<] 1 ! 7411.077 74 ) 11 1144111 411 1 ) 4% ) 7 ' 0141 1 ) 1 ■! 14 ! 4610 6 ! ■! 1163 ' 4 

471 . 41 4/1£ ) 7 ק! 07 , 141 ) 01 ^ 56 , 3 > ; 1956 ,( 115 ,ן£א) 441%44 )\ 
. 1962 , ״ ג 11111 , 4161741144/1 ) 1 ./> )! 14741 ( 

אם. 1 . 

ר׳ יצחק בן שמואל הזקן מזינפח־ נ״ר"י הזקד! 

(המאה ה 12 ), אישיותי מרכזית בחבורת בעלי 
התוספות (ע״ע), דור רביעי לדש״י; אביו חיה בנו של 
ד׳ שמחה מרטרי, תלמיד רש״י, והרשב״ס, רבנו יעקב תם 


(ע״ע) והריב״ם היו דודיו; השנים האחרונים גם היו רבותיו. 
ר״ת היה רבו המובהק, ואותו ליווה ר״י תקופה ארוכה, 
וכנראה חיה גם עוזרו ומזכירו. לאחד יציאת ר״ת מרמרו 
לטרויש, קבע ר״י את מושבו בדנפיר (סזזז״קתזכס), אך המ¬ 
שיך בקשרי מכתבים עם ר״ח. יש לראות בביח-מדרשו של ר״י 
אה בית־היוצר של התוספות׳ שבו נקבעו השיטות והדרכים 
הנהוגות בתוספות שלנו. אמנם לא הגיע לידנו שום קובץ 
מ תוספותיו כפי שיצאו מתחת ידו ממש ("חוס׳ ר״י הזקן 
למס׳ קידושין" אינן שלו אלא של ר" אברהם בן יצחק מן 
ההר [ע״ע]), אולם שמו נזכר כמעט בכל דיבור של התוס¬ 
פות שלנו, משום שתלמידיו הכניסו אה תורתו בקבצי תום־ 
פותיהם; הירבד. ביותר בכך רבנו שמשון משנץ(ע״ע).—מחוך 
דברי ר״י בתשובותיו ובתוססותיו נשמעים הדים מן הקשיים 
שעמדו בפני היהודים בחיי יום-יום ומדרכם של בעלי- 
ההוספות לעמוד על משמר ההלכה — מזה, ולהתחשב בתנאי 
הזמן והמקום — מזה, קובץ תשובותיו היה מצוי בידיהם של 
כמה מן הראשונים, אולם כיום הן מונתה לנו רק במידה 
שהן נזכרות על־ידם, מקור חשוב אחר להכרת תורתו הן 
ההגהות להלכות הרא״ש, שחיבת ר׳ ישראל מקרמז(ע״ע).— 
ר״י התעניין גם בתורת הסוד, ומסתבר שהיו'לו קשרים עם 
אנשי הסוד של דרום־צרםת; כמרכז עסק בפיוט ובפירוש 
המקרא. — בנו הוא ר׳ אלחנן בר׳ יצחק (ע״ע), 

א. אפטוביצר, מבוא הראבי״ח, 381-379 , חרצ״ח; ש. אסף, 
ספר פסקים לר״י הזקן(ם׳ היובל לא. סארכם), תש״י; א, א. 
אורבך, רבינו יצחק הזקן ובנו ר׳ אלחנן(ספר אסף), תשי״ג; 
הנ״ל, בעלי החוספווז, ספתח: בערכו, תשי״ז 2 ; א. קוספר, 
הלכות הגס לר״י הזקן (קבץ על יד, ו׳ [א'])׳ תשכ״ח. 

לצחק הלוי, ר׳ יח?א ( 1867 , צנעא — 1932 ■ שם), רבה 
הראשי האחרון של גוילת תימן. הוא היה נכדו 
ותלמידו של ר׳ שלום מנצורה, מחכמי הימן המובהקים, ונת¬ 
פרסם כבר עעוריו בגדולתו בתורה ובהתמצאוחו בהוויות־ 
העולם. ב 1901 נתמנה לאב״ד בצנעא, וב 1905 — לרב ראשי 
ליהודי תימן. תקופה 
רבנוחו החלה מיד 
לאחר המלחמה וה¬ 
רעב הכבד שפקדו את 
הארץ ב 1903/4 וש־ 
הביאו חורבן וכליה 
על רובה של יהדות 
תימן; עליו הוטל לקר 
מם את שרידי הקהילה 
ולא רגנה מחדש הן 
בפנים, מבחינה דתית- 
חברתית, והן בתחום 
החילוני-מדיני, ביח¬ 
סים בין היהודים ובין 
השלטונות. באמצעות 
שליחים ורבנים פעל רבות בכל רחבי תימן בתחומי החינוך, 
הרבנות, האישות והתקנות החברתיות. בזמנו הוקם בי״ם 
מתוקן בצנעא, שעמד מספר שנים, עד לסגירתו בפקודת 
האימאם, ר״י פעל להכנסת תיקונים בביה״ס שיסדה הממ¬ 
שלה התורכית, ולשם־כך ניהל מדם ממושך עם הרב הראשי 
בתורכיה ועם חברה "כל ישראל חברים". אכוחו נזקפות, 
בעיקר, הצלת יתומים משמד והברחתם לא״י, וגאולת אדמת 
רובע היהודים בצנעא מידי הוקף המוסלמי. בתפקידו כאב״ד 



183 


יצחק הלוי, ר׳ יחיא — ר׳ יגחרן נסחא 


184 


הרי ז גם תשובות רבות לכל קצות תימן, וכן עמד בקשרים 
עם ההסתדרות הציונית בא״י. וסייע בעלייתם של יהודי 
תימן לארץ. ר״י נהנה מיחס מיוחד של כבוד והוקרה בחצר 
האימאם (ע״ע יחיא חמידאל-דין), והיה משתמש בהשפעתו 
לטובת הקהילה! בתקופתו זכו יהודי תימן, יותר מתמיד, 
למידה של בטחת ושלווה. — בנו, הרב שלום יצחק 
הלוי, היה אב״ד ( 1925 — 1956 ) ורבם הראשי של יהודי 
תימן בא״י ( 1925 — 1961 ), עד לפרישתו, 

ר׳ !צחק מאיר מגור, ע״ע אלקר מגור. 

ר׳ !צחק מוולודץ ( 1790 ,וולח׳ין— 1849 . איוניץ. בילו¬ 
רוסיה), רב וראש ישיבת ו ו ל ר ז׳ י ן (ע״ע). רי״צ 
היה בנו ותלמידו של ר׳ חיים םו 1 לוז׳ין (ע״ע)! הוא החל 
להורות בישיבה עוד בחיי אביו, ולאחר פטירתו עמד ברא¬ 
שה, וכן היה לרבה של הקהילה. נוסף על גדלותו בתורה 
רכש לו גם ידיעת השפות רוסית, פולנית ולאטינית, רי״צ 
המשיך לקיים את הישיבה — ואף להגדילה — גם לאחר 
החלטת השלטונות לסגרה באופן רשמי (ע״ע מלודין, ענד 
834 ). השפעתו האישית היתה רבה בגלל תודתו, חכמתו 
והליכותיו האציליות, והוא היה למנהיגה המוכר של היהדות 
הליטאית, המתנגדית׳ גם בענייני ציבור, ואף השלטונות ראו 
בו את אחד מראשי הציבור היהודי ברוסיה. בגלל טרדות 
עסקנותו הציבורית נאלץ לצמצם את פעולתו בישיבה. ב 1843 
השתתף רי״צ בוועדה הממשלתית לחינוך היהודים (ע״ע 
אוורוב), ושם הגן על עמדת החוגים השמרניים והשיג את 
חידוש אישור הממשלה לקיש הישיבה. עם זאת נאלץ גם 
לוותר לכמה מתביעות הממשלה, ואף הסכים לספרי-הלימוד 
הממשלתיים שהוצאו לחינוך ילדי־ישראל, וכן נתן הסכמתו 
ל״באור* של מנדלסזון. כשנשאל לדעתו על גזירות הממשלה 
בדבר שינוי המלבושים המסרתיים, פסק ש״דינא דמלכותא 
דינא״ — אם הוא חל על כל י תושבי המדינה (ז״א אינו מכוון 
נגד היהודים). רי״צ היה מגאוני־דורו בהלכה, אך כל כתביו 
אבדו בשריפה בוולוז׳ין ב 1865 . הוא עצמו הוציא-לאור את 
ספר־המוסר של אביו,נפש החיש"(וילנה, תקפ״ד), בלוויית 
מבוא ביוגראפי והערות. רק זמן רב לאחר מותו יצאו־לאור 
דרושיו על פרקי-אבות "מלי דאבות" (וילנה, תרמ״ח), וכן 
פירושים לספרי בראשית ושמות, בשם "פה קדוש" (ורשא, 
תר״ן, ועוד) — שניהם נרשמו מפיו ע״י תלמידיו. השפעת 
דרכו בפרשנות ניכרת בפרשנותו של חתבו ויורש־מקומו 
הנצי״ב (ר׳ נפתלי צבי יהודה ברלין [ע״ע]). 

י. ליפשיץ, דור וסופריו (הכרס [אטלס)). תרמ״ח, הנ״ל, 
זכית יעקב, א׳, 1924 ! מ. ש. שפירא, תולדות ר׳ חייט 
סוואלזין, תר״ע ! י. ריבקינד, מילקוטי הולוזיני(רשמות, וד), 
תרפ״ז! מ. צ. נויה, פרקי ולודין, תשכיר! י. בו־ששון, 
עולמם הרוחני ומשנתם החינוכית של מיסוי הישיבה הלי¬ 
טאית ("חינוך האדם ויעודוי), תשכ״ז. 

י. ס. 

ר׳ לצחק(קליע) מווךקי, ע״ע וךקה. 

לצחק בן אברהם מטרוקי ( 1533 [או 1525 ], טדוקי — 
1594 [או 1586 ], שם), חכם קראי, שנתפרסם בעיקר 
ע״י חיבורו "חזוק אמונה" (ח״א), כתב־פולמום להגנת היה¬ 
דות נגד טענותיה של הנצרות, ובייחוד נגד נסיונה של וו 
לבסס את אמונתה ע״י פרשנות מגמתית של המקרא (ע״ע 
אפולוגטיקה, עמ׳ 134 ) . י׳ שלטבלאטינית ובפולנית, הניר את 
הספחת התאולוגית הנוצרית וניהל שיחות עם אנשי-כמורה 


סן הכנסיות השונות ועם בני הכיתות השונות שקמו בתקופת 
הרפורמאציה. פרי ויכוחים אלה הוא ודא, הכולל ביטול 
האסמכתות שהנוצרים מביאים מן המקרא ודיון נוקב בנקו¬ 
דות התורפה של המסורת הנוצרית, ע״י חשיפת הסתירות 
הפנימיות שבספרי הברית החדשה והסילופים של דברי 
המקרא בידי מחברי האוואנגליונים וסאולוס, תלמידו של י׳, 
יוסף מלינובסקי. הוסיף על החיבור מבוא ומפתחות, והוא 
נפוץ הרבה בכ״י, ואף יהודים רבניים לא נמנעו מלעיין בו 
ומלהשתמש בו, שכן הוא נטול כל גון קראי, פרט להיעדר 
השימוש בתושבע״ם. המעתיקים השונים ראו עצמם חפשים 
להכניס שינויים בטכסט בהתאם לדעותיהם, ומשש כך אי- 
אפשר כמעט לשחזר היום את הנוסח המקורי במלואו. סמוך 
ל 1629 הציע זרח בן נתן מטרוקי (ע״ע) למנשה בן ישראל 
(ע״ע) לפרסם את היצירה בהוצאתו באמסטרדם, אולם הלה 
דחאה מתוך זהירות. החיבור פורסם לראשונה, בצירוף תרגום 
לאטיני וזזיבור־תשובה נוצרי, בידי להן כריסטוף ומזיל 
(ע״ע) בתוך הקובץ 53121130 62 ״*£ 19 ־ 1 י( 1681 ). מתוכו 
הכירו גם חוגים נוצריים את החיבור, ואחדות מטענותיו 
שימשו אסמכתא לסופרים האנטיקלריקאליים במאה ה 18 . 
וולטר (ע״ע) מזכיר את ד׳ספד כיצירת־מוסת מיוחדת במינה, 
ורישומי טענותיו של י׳ ניכרים גם בביקורת הפילולוגית־ 
היסטורית הקטלנית שמתח רימרוס (ע״ע) על האוואנגליד 
נים. 

נוסח זה של ח״א נדפס שנית, לשימוש היהודים, באמ¬ 
סטרדם בתס״ד, ואח״ב פעמש רבות, בעיקר בערים שבהן 
ניכרת היתה פעילות מיסיונרית, כהלכתה ( 1846 ) וירושלים 
( 1845 ), ולאחרונה בניריורק ( 1932 ). הספר ניתרגם ליידית 
(אמסטרדם, תע״ז), לאנגליה (לונדון , , 1851 ) — בידי משה 
מוקטה (ע״ע), ולגרמנית ( 1865 ) — בידי דוד מרדכי דויסש. 

י׳ חיבר גם מזמורים, שנכללו בסידור-התפילה הקראי, 
ומיוחסים לו גם חיבורים אחדים בדיני הקראים. 

1 \ , 1935 ,./י. 5 , 11 7*x(£ 0x4 ,תת 13 \ ( 

* 1 ( 1 ה 1 **? 0\1 0x4 €0x1701 ז ' 7 /ס ,/ 

001 , 1£111011 < 1 £ .£ ; 1952 ,( 111 .. 5 ( 1 ) ע , **)!*** 

,[ 1011 זנ 21 ] פ 331€ > 11 |) 0%1 ז ' 1 ״/ # . 4 . ?) 0*)1 4 140x4 * 

. 1958 < (/יינ X 

ל, נ. 

ר׳ יצחק בפחא (המאה ה 3 — 4 לסה״ג), מגדולי אמוראי 
' א״י בדור ה 2 — 3 שמו ממלא את שגי התלמודים ואת 
המדרשים, והוא נזכר לתב כר׳ יצחק סתם!' בתואר "גפחא" 
משתמשת בעיקר הספרות המדרשית המאוחרת. הוא מוסר 
הרבה בשם רבי יוחנן (ע״ע), ודברי אגדה — בהם הצטיין 
במיוחד — אינו מוסר אלא בשמו. גם גדולי תלמידיו של 
רבי ישנן — רב אמי, רב אסי ואחרים — ישבו לפניו (ב״ק 
ס/ ע״ב). רי״נ נמצא יושב בדין בטבריה ובקיסרין (כת׳ 
פ״ד, ע״ב, ועש), אך שהה זמן ניגר בבבל. שם בא במגע 
עם גדולי חכמיה, ואף היה דורש בבית ראש־הגולה (מו״ק 
כ״ד, ע״ב)! מסורות חכמי בבל בשמו צוטטו גם בא״י. 

רי״נ נודע כבעל־הלנה גדול (ב״ק ם׳, ע״ב), אך בעיקר 
היה מבעלי האגדה הפוריים, שבריו מקיפש את כל תחומי 
העיון המקובלש באגדה. הוא עמד על החשיבות הגוברת של 
האגדה לגבי התשעה הדתית בדורו! לדבריו: "לשעבר 
כשהיתה הפרומה מצויה, היתה נפש אדם מתאנה לשמוע 
דבר הלכה! עכשיו שאין הפרוטה מצדה, וביותר שאנו חד 



185 


ר׳ יצחק נפחא — יציאת מצרים 


186 


לים מן המלכות, אדם מתארה לשמוע דבר מקרא ודבר אגדה" 
(סופרים ט״ז, ד). בסכמו את מצבו של עם ישראל בין 
האומות הוא אומר: "מלכות נכנסת ומלכות יוצאת וישראל 
עומד לעולם" (קוה״ר א/ ט׳). 

ז. פראנקעק, מבוא הירושלמי, ק״ו, תר״ל! א. היימאן. 
תולדות תנאים ואמוראים, ב , , 802-800 , תר״ע! ב. ז. בבר, 
אגדת אמוראי ארץ ישראל, ב׳(א'), תרס״ו! ז. ו. רבינוביץ׳ 
שערי תורת בבל, 457 ואילך, תשכ״ב. 

לצחק נתן בן ק|ל 1 נימ 1 ם (המחצית הראשונה של המאה 
ה 15 ), פילוסוף ובעל-ויכוח. י״נ היה בן למשפחה 
רמת־יחם, נכדו של המתרגם מאישטרו ב(נג 1 ךש יהודה נתן! 
הוא ישב באךל (פרובאנס). לאחר שרכש לו ידיעות מקיפות 
בפילוסופיה ובתלמוד, התעמק בלימוד המקרא, כדי להפריך 
את טענות חכמי הבוצרים נגד היהדות. בתחום זה חיבר כמה 
ספרים: ״תוכחת מטה״ — נגד יהושע הלורקי(ע״ע)! "מבצר 
יצחק״ — כתב-פולמום נגד הנוצרים 1 ״מאמץ כח" — על 
המידות הטובות והרעות ; ״מאה דברים״ — להדרכת צעירים 
(כולם בכ״י). אולם חיבות (או החיבור המיוחס לו) החשוב 
והידוע ביותר הוא ״מאיר נתיב״ (או ״יאיר נתיב״) — 
קונקורדנציה של המקרא, הראשונה שנעשתה בידי יהודי, 
עם מבוא ״פתיחת מאיר נתיב"! היא חוברה ב 1437 — 1445 . 
המחבר לקח לו לדוגמה את הקונקורדנציה הלאטינית של 
המלומד הנוצרי ארלוטו דה פראטו (סחבז? 16 ) 0 ;ז 101 ז^), 
אולם ערד את חיבורו לפי שרשי המלים. "מאיר נתיב" נדפס 
לראשונה בוויניציאה רפ״ת ואח״כ עוד פעמים אחדות, והוא 
שימש דוגמה לקונקורדנציות שחוברו מאז ואילך. בדפוס 
הראשץ מצויץ המחבר בשם מרדכי נתן! החוקרים נחלקו 
בדעותיהם, אם נפלה כאן טעות או אם אמנם מחברה של 
הקונקורדנציה היה מרדכי נתן, קרובו של י״ב, ואילו י״נ 
עצמו לא כתב אלא את הפתיחה. המחבר מעיר, שכתב את 
החיבור כדי למנוע את צוררי ישראל מלהשתמש בוויכוחיהם 
בדברי הכתוב שלא כלשונם, וכן כדי להקל את סתירת דבת 
הצוררים. לראשונה בספרות העברית מובאים בחיבור זה 
הכתובים לפי החלוקה לפרקים, הנהוגה בוולגטה. 

א. שויבר, סי הוא המחבד של הקונקורדנציה התנכית ז 
(קרי ת ספר, ב , ), תרס״ה 1 9 > 91 ** 0 •׳״ 2 , 55 ״זכ> .א 

. 1880 ,( 1, XX^X ׳,י\ 0 ^י) 41-10 . וזו מ■־/"// 

5 . י. צ. 

ר׳ לצחק סגי־^הור [= העיוור] ( 1160 [?] — 1234 [?]), 
ראש למקובלי דרום־צרפת 11 ״ בחיי בן אשר(ע״ע) 

מכנהו "אבי הקבלה", ובקרב המקובלים רווחה הדעה, שתורת- 
הסוד נמסרה מסיני מאיש לאיש במשך*הדורות, עד שהגיעה 
לר״י, שעשאה עניין לימודי לחוג דחב יותר. ידיעותינו על 
חייו של ר״י מצומצמות מאד; גם מקום־מושבו אינו ידוע 
בוודאות. הרבה מדבריו והליכותיו לא נודעו לנו אלא 
מכתבי תלמידיו — כגת ר׳ עזרא וד׳ עזריאל בני גירו׳נה 
שהמשיכו ופיתחו את תורתו! המקורות מתארים אותו 
כפרוש וחסיד, והוא אחד האישים שהמסורת הקבלית מייחסת 
להם גילוי אליהו (ע״ע, עמ׳ 541 )■ — ר״י היה בנו של 
ד׳ אברהם בן דוד מפושקיירה ([הראב״ד] ע״ע), וכנראה 
היה עיוור־מלידח. בניגוד גמור לאביו איש־ההלכה, לא כתב 
מאומה בתורת־הנגלה. דבריו — לבני חוגו — נאמרו בלשץ 
של סודיות! שיטתו היא נאופלטונית־גנוסטית, ותרומתו 
העיקרית לקבלה היא בפיתוח תורת הכתה (ע״ע) כמכשיר 
לדבקות, שהיא התכלית העליונה, וביצירת מסגרת קבועה 


לתורת הספירות. תורתו תאיסטית ולא פאנתאיססית: הוא 
מבחין בתר בין האינסוף' (ע״ע, עט׳ 960 ) הטראנסצנדנטי 
לבין גילוייו בספירות. האצילות (ע״ע, עט׳ 489/490 ) 
מתוארת אצלו כשלהבות הקשורות בגחלת, וכמקיימות רצי¬ 
פות מן הרוחני אל הגשמי. "התורה הקדומה", כהוויה מטא¬ 
פיסית, אינה מחוץ לסאציל אלא בעצמו, ומתוך ש״הביטיבה" 
(כלשץ המדרש) האציל הוויות, ו״כל הדברים הם הוויות 
מתוך הוויות". האדם׳ בקיימו מצות, מכוץ את מחשבתו 
במטרה לחשוף את יסודה האלהי ולקשור את מחשבתו במו¬ 
צאה האלהי! בשעה של דבקות שרויה מחשבתו באפיסת 
ההשגה, והתבוננותו היא ״דרך יניקתו ולא דרך ידיעה״. — 
י׳ מרבה גם לעסוק במסאפיסיקה של הלשה, וריאד; בכל 
תחומי ההומה את התגלמות התבור האלהי. 

מכתביו: פירוש לס׳ יצירה (נדפס לראשונה ע״י ג. שלום 
[ר׳ ביבל׳])! "סוד הקרבנות"(בכ״י)! פירוש לתחילת מדרש 
כונן (בכ״י). 

ג. שלום, תעודה חדשה לתולדות ראשית הקבלה (ספר ביא- 
ליק), תרצ״ד! הב״ל, ראשית הקבלה, 17-16 , 99 ־ 126 , 
תש״ח! הנ״ל, הקבלה בפרובנס, תשב״ג (כשיכפול)! י. 
תשבי, המקובלים ר׳ עזרא ור׳ עזריאל ומקומם בחוג גירונה 
(ציון, ט׳}, תש״ד! ח. וירשובסקי, אקדמות לביקורת הנוסח 
של ״פירוש ם׳ יצירה״ לריס״נ (תרביץ, ב״ז), תשי״וז, 

31101 . 11 וזז 13 ז 3 ו 2 זו 2 ז 02 ן . 9 ) //מ£> 8 ז 02 ,חח 1010 (ש 5 . 0 
001291 ( וזו ! 4 ון*ז' 1 זסן 10 \ ,. 10 ; 1934 ,( 78 1111112 

£^ה 3 { 1 ז 21 •מ ,. 10 ,' 1946 ,(.\ .$ ,. 100 ) 1 זז 2 ז 2 ו 21 ו! 3 1 

1962 ,( ׳ו 4 ,. 0 ח 1 ) 310 <)( 9 ו 1 ) 9 . 11 

סש. ח. 

לצחקי, ר׳ אבך^ם ( 1661 , ירושלים [או חברון] — 1729 , 
ירושלים), רב ומקובל! רב ראשי("ראשון לציון") 

בירושלים מ 1708 (לפחות) עד מותו. ר״י היה נכדו של ר׳ 
אברהם בן מרדכי אזולאי(ע״ע). ורבותיו היו ר׳ משה גלנטי 
(ע״ע [ 2 ]) ור׳ יעקב חגיז(ע״ע). הוא תפם ישיבה בירושלים, 
ועם תלמיתו נמנו ת משה חגיז (ע״ע), ר׳ יצחק הכהן 
רפפורט (ע״ע), ואחרים. בשנים 1709 — 1716 יצא י׳ בשליחות 
לאירופה כת להקל את מצב קהילתו! הוא עבר בקהילות 
תורכיה, איטליה וה 1 לאנד ופעל בתוקף נגד התעמולה השב¬ 
תאית שהתנהלה אז בחמת נחמיה חיוו (ע״ע) ואברהם 
קרז־וז( (ע״ע)! כבר ב 1708 חתם ר״י על החרם נגד היון, 
וב 1709 חידש( בקושטא. בעקבות פעולותיו נשרפו בשנים 
1711/2 כתבי קרתזו באיזמיר ובאמסטרדם. לאחר שובו 
משליחותו התרכז ד״י בהוראת תורה לתלמידיו ובחיבור 
ספתו: "זרע אברהם", שו״ת (ח״א: אחמיר, חצ״ג, ח״ב: 
קושסא׳ תצ״ב)! "פתקא מן שמיא", בדבר נחמיה חיץ (אמס¬ 
טרדם, תע״ד)! הגהות לשר׳ע ולרמב״ם (בכ״י). 

א. ל. סרומקץ, חולדות חכמי ירושלים, ב׳, 153 י- 156 , תרפ״ח ; 

ג. שלום, פרשיות בחקר התנועה השבתאית (ציון, ו׳, 89-87 ), 
תש״א: א. יערי, שלוחי א״י, 358-353 , תשי״א. 

יציאת מצךים, במסורת חהיסטורית־דתית של עם ישראל 
— המאורע המכריע בראשית תולדותיו, שממנו 
נובעת תחילתה של האומה כיחידה אתנית ודתית מיוחדת. 
פרשת י״מ מפורטת במחציתו הראשונה של ספר שמות, 
אולם למעשה מתייחסים אליה כל החלק הסיפורי של 4 
חומשי-תורה (שמ׳—דב׳) וחלק גדול של מצולת התורה, 
והיא משמשת אב להנמקת יסודות פערכת־המצוות בכללותה. 
זכרונו של המאורע עולה עשרות־פעמים בכל ספרי נביאים 
ראשונים ואחרונים, בתהילים, בדניאל, בנחמיה ובדברי- 
הימים. דברי הלכה ואגדה לרוב עומדים על המאורע, והוא 
נחוג לדורות בחג הפסח (ע״ע). 



187 


יציאות מגרים 


188 


בני ישראל — כבית־אב — ירדו למצרים בשזנת רעב, 

כדי להחיות נפשם, ולמעשה הציעו להם המצרים לגור 
בארצם, ואף העמידו לרשותם תחום־מגורים מיוחד באר? 
גשן (ע״ע): הם נחשבו לבני-חותן, ונראה שנאחזו שם כגרים 
(ברא׳ מז, ד, כז). לאחר שפרו־ורבו והיו ל״עם" (שמ ׳ א, ט), 
קם מלך חרש במצרים, שהתנכל להם והוציאם ממעמד של 
גרים למעמד של עבדים שהועבדו בםרך. י״מ היא בחינת 
השתחררות ״מבית־עבדים״ — גאולת ישראל בידו החזקה 
של אלהיו, סיום השיעבוד לפרעה, שלא אבה לשלחם ואולץ 
להסכים לכך מחמת המכות שהגה ה' את מצרים ביד משה 
ומכוח הנסים שנעשו לעברים. לאחר המכה האחרונה, מכת־ 
בכורות, שפגעה בכל שכבות האוכלוסיה, האיצו המלך והעם 
בבני־ישדאל לצאת מארצם. המצרים ראו בכך מעין מתן 
חופשה זמנית לשם עבודת אלהים במדבר, וכשנתברר להם 
שלא היתד. זו אלא יציאה מן העבדות, נהפך לבם ורדפו 
אחרי בני־ישראל עד ים־סוף, ובמצולותיו אבדו. לבני- 
ישראל עצמם נתפסה היציאה מלכתחילה כשיחדור גמור 
בחוזק־ידו של ה , , מכוח התגלותו ב״ליל שמרים" (שם׳ יב, 
מב) — ליל חמשה־עשר לחודש־האביב [ט״ו ניסן] 
ויוצאי־מצרים קרויים בתורה "צבאות ה׳" נשם שם, מא). 
בכל פרשת יי׳מ אץ רמז להתמרדות פעילה של העם במשעבד 
דיו ולהתפרצותו מבית־שיעבודו בכוח עצמו, אלא הכל הוא 
מעשה "הוצאה", "הצלה". ו״גאולד," ב״זרועו הנטויה" של 
ה/ ה״לוקוד לו את בני־ישראל ל״עם" ("ארבע לשונות של 
גאולה" [ירד פסח׳ י׳, ה׳]). לעצם היציאה ממצרים סמוכים 
גילד־שכינה ומתן־תודה בהר־סיני ומסעי בני-ישראל במדבר 
40 שנה עד בואם לעבר־היחץ, ולעיתים משמש הביטוי י״מ 
לציון פרשה זו כולה. 

המספר של יוצאי־מצרים — "כשש־מאות אלף רגלי הגב¬ 
רים לבד מטף״ (שמ׳ יב, לז) — נראה כמופלג על רקע 
המציאות הפיסית של מדבר־סיני והמציאות הדמוגראפית 
של הימים ההם; אך אין לתרצו(כפי שהציעו כמה חוקרים} 
באי־הבנה או בחילופי־משמעות בין "אלף" כמספר לבין 
"אלף" בהוראה של משפחה. ייתכן שהמספר הוא טיפולוגי. 

י״מ מבחינה היסטורית וכרונולוגית. מן 
החוקרים החדישים היו ששללו את היסטוריותו של עצם 
המאורע (גראף, ולהאוזן, אנגנל). לעומת השערה זו קיימת- 
ועומדת העובדה, שכל תודעתו ההיסטורית והדתית של עם־ 
ישראל טבועה במטבע של זכר י״מ > וכן כבר עמדו חוקרים 
אחרים על כך, כי "אין להעלות על הדעת שתציב אומה מן 
האומות בראשית הווייתה מעשה עמידה כשיעבוד ובמצוקה, 
אלא אם כן התנסתה בכך בפועל". 

אולם שיבוצו הנכץ של המאורע במסגרת היסטורית 
מעורר בעיות קשות. המקור היחיד הוא הסיפור המקראי 
והמסורת הלאומית; מסגרת זמנו היחסי של המאורע קבועה- 
ועומדת בין ירידת יעקב מצרימה בסוף תקופת האבות 
(ע״ע) — שזמנה שנוי במחלוקת החוקרים — ובין תחילתו 
של כיבוש הארץ (ע״ע א״י: היסטוריה, עמ׳ 263 — 265 ). לפי 
הכתוב, ישבו בני־ישראל במצרים 430 שנה (שם׳ יב, מא? 
והשר ברא׳ טו, יג): יחד עם זה אין נמנים בכל התקופה 
ההיא אלא 4 דורות בלבד: לוי, קהת׳ עמרם, משה (והשר 
ברא׳ שם, טז), וכבר ניסו חז״ל לפרש את הזמן באופן שהעי 
מידוהו על 210 שנים (ילק״ש, ע״ז, קס״ח). מצד שגי במסר 
ברשימה כרוניקאלית בם׳ מלכים (מל״א ו, א), שבניית 


המקדש החלה בשנת 480 לצאת ישראל ממצרים ! שלמה החל 
למל 1 ך סמור ל 970 לפסה״נ, ולפי חשבון זה חלה י״ם במאה 
ה 15 לפסה״נ, על אותו זמן בערך מצביעים גם דברי יפתח 
(ע״ע) — בן המאה ה 12 או ה 11 — על "שבת ישראל [בעבר־ 
הירח] שלש מאות שנה״ (שופ׳ יא, כו). אולם המאה ה 15 
היתד. תקופת שלטונה התקיף של מצרים בקדסת־אסיה, ואץ 
פרשת י״ם מתיישבת יפה עם מציאות היסטורית זו, יש 
חוקרים המעדיפים לקבוע את י״מ במאה ה 14 , שבה נתחפף 
השלטץ המצרי גם בפנים וגם בחח, ויש אפילו קושרים את 
הופעתם של משה ואחה לפני פרעה במאורעות של מלכות 
אחגאתץ (ע״ע אמנזזתפ 7 ו 1 ): אולם כל אלה אינן אלא 

/' ע 

השערות בעלמא. במקורות המצריים אין פרשת י״מ נזכרת 
כלל, אולם מכמה תעודות ניתז ללמוד על הרקע ההיסטורי 
הכללי של ישיבת העברים במצרים, עבדותם בד. רציאתם 
ממנה. פפירוס אנאסתאסי (מן הסאה די 13 > ח בנוודים מן 
המזרח, המבקשים בשנח־בצורת להיכנס למצרים "אל הברי¬ 
כות של פיתום כדי להחיות את עצמם ואת מקניהם". ממקורות 
אחרים וסתבליטים מהאלף ה 2 ידוע על שבסים שמיים שהיו 
יורדים למצרים למקח־וסמכר ואף לשם היאחזות (ע״ע א״י, 
לוח צבעוני, עמ׳ 248/9 ), וכן מתוארים עובדי־כפיד. שמיים 
ומצריים, בשדה, בבניין ובעשיית־לבנים, המועבדים בהשג¬ 
חתם של "שרי־מסים" (השד שם׳ א, יד)! בתעודה אחת 
מסופר על רדיפה במדבר אחרי שני עבדים בני־אסיה שנמלטו 
מפני אדוניהם. 

אץ לדעת בתר מי היה פרעה ששיעבד את העברים : 
אולם הידיעה שבני־ישראל בנו "את פתם ואת רעמסם"(שם 
א, יא) נראית כמכוונת לעיר־הבירה פי־רעמסס ("בית־ 
רעמסס"), ששוקמה מחדש בימי רעמסס ח (ע״ע: המאה 
ה 13 לפסה״נ). לפיכך רווחת בקרב החוקרים ההשערה, שמלך 
זה הוא שגזר עבדות על העברים. אולם חלוקות הדעות 
בדבר זהותו של פרעה שבימיו יצאו ישראל ממצרים. גם 
המזהים את המשעבד עם רעמסם 11 מפקפקים אם היציאה 
אירעה בימיו, דש הנוטים לקבוע את זמנה בימי בנו — 
פרעה מתפתח (ע״ע), סמוך ל 1220 לפסה״ג. באסטלת־ 
הןצחץ שלו מזכיר מרבסתח את ״ישראל״ כעם — ולא כאת, 
בדומה לשאר העמים: מכאן נראה, שעדיין לא נאחזו בני־ 
ישראל בזמן ההוא בכנען. לדעה בדבר י״מ — ובעקבותיה 
העליה לכנען — במאה ה 13 לפסה״ג אפשר למצוא, אולי, 
סימוכץ בשרידים ארכאולוגיים ביישובי ההר בא״י (בית- 
אל. לכיש) המעידים על כיבוש ושתפה במאה ההיא. אף 
דרך־העקיפץ, שנאלצו ישראל — בדתם לכנען — לעבור 
ממזרח לעבר־היחץ, כת לא לפגוע באדום, מואב ועמץ, 
מצביעה על המאה ד. 13 , לאחר שנוסדו ממלכות אלו בעבת 
הירדן, שהת סקר ארכאולוגי לא גילה שם יישובי־קבע מרכ¬ 
זיים ורצופים מתקופה קדומה-יותר. אם נקבע את זמן 
היציאה למאה ה 13 וגתפוס כפשוטו את שיעור־הזמן של 400 
שנות ישיבה במצתם, אפשר יהיה לתלות את ראשית היאח¬ 
זותם של העבתם במצתם בתקופת שלטונם של החיקסום 
(ע״ע). אולם הנחה כרונולוגית זו אינה מתיישבת עם השיעור 
של 480 שנה בין י״מ לבניץ המקדש ועם השיעור של 300 
שנה לשבת בני־ישראל בעבר־הירדן עד ימיו של יפתח (ר׳ 
לעיל), והיא מחייבת לפרש את המספר הראשץ כטיפולוגי 
( 12 דותת של 40 שנה) ואת המספר השני — כהפלגה 
דיפלומאטית. 



189 


יציאת מצרים 


190 


יש חוקרים המנסים ליישב את הסתירות ע״י הנחת שני 
גלי־יציאה ממצרים (וממילא גם שני גלי־פלישה לכנען), 
שהמקרא צירפם יהד: גל אחד במאה ה 14 , הקשור, אולי, במה 
שמסופר על הח׳ברו(ע״ע) במכתבי אל-עמארבה, והגל השני 
במאה ה 13 . יש מוצאים רמז לגל הראשון ברשימת־ה&סעות 
הקצרה הנפרדת שבבמד' לג, מ—נ, שלפיה נראה שבני- 
ישראל חצו את השטחים של אדום ומואב במסעם אל הירדן, 
ומכאן — שמסע זה חל בתקופה שקדמה לייסידן של ממלכות 
אלו בעבר־הירדן הדרומי. יש מן החוקרים התולים את הגל 
הראשון של היציאה בשבטי־לאה * אחרים מקדימים אח יצי¬ 
אתם של שבטי-רחל (בית-יוסף). יש מפרשים את הפסוקים 
הסתומים בתה׳ פא, ו—ז, כזכר לייתודם של בני־יוסף בסבל 
מצדים ואולי גם בהיחלצות ממנו. המקדימים את יציאתם של 
בני־רחל מסתמכים על הסיפור בדבר "בני אפרים" אשר 
"הרגום אנשי גת הנולדים בארץ"(דה״א ז, כ—כב), שהוא — 
לפי המדרש (שמו״ד כ׳, י׳ [לשמ׳ יג, ח]! מדה״ג בשלח, 
שם) — מוסב על בני-אפרים שהקדימו לצאת ממצרים. אולם 
ספק הוא אם ניתן להסיק מרמזים ספרותיים מעורפלים 
כאלה מסקנות מרחיקות-לכת מבחינה היסטורית. 

שט. א. 

הדרך של יוצאי מצרים, שבה עבת ממצרים 
(ארץ־גושן) לכנען (עבר־הירדן), אינה ברורה כל־צרכה. 
קביעתה תלויה בראש־וראשונה בהנחה מוקדמת(המסרתית), 
שיציאתם היתה מאורע חד־פעמי ולא סידרה של" נדידות 
ופלישות בתקופות שעות (ר׳ לעיל). אולם, על כל פנים, 
תלויה קביעת תוי הדרך באיתורם של ים־סוף (ע״ע, עם׳ 
901/2 ) ושל הר סיני (ע״ע) — ובזיהוי שניהם נחלקו התו- 
קרים. בחורה נמסרת רשימה מפורטת של מסעי בני-ישראל 
ותחגותיהם (במד׳ לג), וקטעים של הדרך ומקצת התחנות 
רשומים גם במקומות אחתם (שמ ׳ יב—יט; במד׳ י—יב; 
שם כ—כא! דב׳ א—ב 1 שם י, ו—ז) — ואין תיאום מלא בין 
הרשימות השתות. על זיהוי התחנות מקשה בייחוד העובדה, 
שלרובן היה אופי זמני בלבד וניתנו להן שמות לשעתן, 
והללו לא נשתמרו; לא נותרו גם שרידי המחנות 

ודאיות הן נקודות המוצא והסיום של הדרך: המסע החל 
בסוכות שבקצה ארדגושן, הנמצאת, כנראה, ליד ואדי- 
תמילאת, תסתיים בעבר־הירדן מול יריחו. הדרך שבין שתי 
נקודות אלה מתחלקת ל 3 קטעים עיקריים: (א) מארץ־גושן 
במצרים עד התסיני — בקטע זה נכלל מעבר ים־סוף; 
(ב) מסיני עד קדש־ברנע; (ג) מקדש עד הירדן. לגבי מעבר 
ים-סוף נחלקו הדעות בין "אסכולה דרומית" ו״אסכולה צפד 
ניוד. הראשתה מזהה את ים־סוף עם מפרץ־סואץ או עם 
הימות חממת הגדולות, שהן המשך המפרץ צפתה. לפי 
אסכולה זר, המבטאה את ההשקפה המסרתית, מובילה הדרך 
מן הים לג׳בל־מוסה שבמרכז חצי־האי סיני, והתחנות השתות 
נקבעות לאורך החוף המערבי של חצישזאי ובעמקים המובי¬ 
לים למרכזו. הטענות העיקריות נגד תאותת זו הן: אי- 
האפשרות להחזיק במדבר הסלעי עם רב והיעדר הרי־געש 
במקום — לפי ההנחה שהתופעות הקשורות במתן־תורה היו 
וולקאניוח. לפי האסכולה הצפונית אין ים־סוף אלא אחת הלא- 
גתות שעל חוף הים־התיכון, והתסיני — אוח* ההרים שבין 
הימה הסירבונית ובין קדש, אולי ג׳בל הלל ( 890 מ׳) או ג׳בל 
ילק ( 1x586 מ׳). לטובת המעבר הצפוני נטענת פרשת השלו 

זו זו ז • ד 

(שמ׳ טז׳ יג; במד׳ יא, לא—לב), שאתו בנמצא בסיני 



הדרך הטשוערת יש? יגיאת־טצרים 


המרכזי. מיעוט החוקרים מרחיקים אח הר-סיני (הוא הר־ 
חורב) עד ג׳בל־ח׳רוב הוולקאני ממזרח למפרץ־אילת, בארץ 
מתן. בתר מכל־מקום, שבני-ישראל נמנעו מללכת בנתיב 
שלאורך חוף־הים בין מצרים לבין כנען — "דרך ארץ פלש¬ 
תים" (שמ׳ יג, יז) שבו היו עוברים מלכי־מצרים לארץ- 
כנען ולסוריה, ושם הוקמו מצודות לשמירה על הדרך: 
יוצאי-מצרים סובבו דרך זו, כדי לא להיתקל בצבא מצרים, 
ועקפו את רשת המצודות המצריות — שביניהן היו מגדול 
ובעל־צפון (שם , יד, ב), הנזכרים גם במקותת המצריים! אך 
מקומם אינו ידוע במדוייק — בכיוון למדבר שור; על כל 
פנים לא הלכו בדרך המקובלת, והמצרים חשבו ש״נבוכים 
הם בארץ סגר עליהם המדבר" (שמ׳ יד, יג). 

אשר לקטע השני — מסכימים רוב החוקרים שקדש־ברנע 
היא בנווה־המדברעין־קדיראת, שאחד ממעיינותיו ידוע כעיך 
קדים. ויכוח נטוש בנוגע להר ההר (ע״ע) — לפי המסורת 
הוא סמוך לפטרה, לפי הצעות אחתת הוא זהה עם הרמה' 
שמצפון־מזרח לקדש, עבדת או ג׳בל־מדרה, מדדום־מזרח 
לבאר־שבע. קיימים חילוקי־דעות גם בדבר הדרך שבה הלכו 
בני־ישראל מהר ההר: אם הלכו מסביב לאתם (השר במד׳ 
כ) דרך הערבה דרומה, ואחר-כך דרך ואת אל-אטם וע_יי- 
העברים אל הירדן, או שמא חצו את הערבה ליד צלמו׳נה 
ופונו! והגיעו לנחל-זרד, בעברם בין אדום ומואב (ר׳ לעיל, 
עמ׳ 188 ). 

י. קויפמן. תולדות האמובה הישראלית, ב׳, 321-302 , 345 - 
349 , תשי״ד; הב״ל. הסיפור המקראי על כיבוש הארץ, 
תשט״ו < י. אהרוני, קדש ברנע והר סיני (ב. רותגברג. 
תגליות סיבי, 119-101 ), תשי״ח! ש. לוויגשסאם, הסיפור 
על יציאת מגרים, 1965 < מ. הראל, מסעי סיני, 1968 > 
, 1038 , 217 ־ 208 , 012 11 ? 13 46 0%7 /) 0 , 661 ^ ? 

20 1 , 11 , 1€0 ** 2 ) 0771 ה 0 1072 ) 2 } ?%£ 6711 \ 77€ ^ ,' 1. 021X111161 ־ 1 \ 

3 , 1950 , 1 10 !/? 6 * 0 [ ¥70991 ,׳< 16 ׳*י 8.0 1 ־ 1 , 1947 

, 1950 , $60 £64 ¥6 ) /ס 1,171% * €70 6 ) 70611 * 1 7¥6 , 16114110111 ־ 1 
,ז 1 \. . 1950 , 115 ־ 105 ,* 7061 * 1 6 ) 0656¥16¥ , 11 ) 10 < . 14 

, 278-333 , 1 , 161 ) 7 * 1 * 6 ^/ ¥01 . 4 6¥16¥16 * 06 2 691 ז[ £6¥71 
[ ; 1956 , 101-126 , 4114$ 81¥16 י 1£ ז 3611 ז£ . 0 1 * 2 { 1953 
, 111 * ¥61 5 , 1960 , 15-128 , 7061 * 1 01 ? 107 * ¥11 4 צ ,) 11 ^ 811 
. 1964 . 1 )ב 61 קק\/■ , 1 * 1 ) €0710 \ 0 1 * 46 * €0724 6 * 70611 * 1 7/16 

מ. א. י. 

י״מ במסורת חיחדות. י״מ מסמלת במסורת המקרא 
את בחירתו של חעם, תוך קיום ההבטחח לאבות (שט׳ ג, 







191 


יציאת מצרים — יצירה, ספר 


192 


ו—יז), ואת התגלותו של אלהי ישראל: "אני ה׳ אלהיכם 
אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלד״ים אני 
ה׳ אלהיכם״ (במד׳ סו, מא! ועוד). היא נזכרת כסעם להרבה 
ממצח׳ת התורה, והיא עיקרו של הדיבר הראשץ מעשרת־ 
הדברות בדבר ייחודו של אלהי ישראל (שם׳ כ, ב < דב׳ ה, 
ו). מצוות סוציאליות — כגץ היהס לגר, ליתום ולאלמנה, 
שמידת השבת (דב׳ ה, מו), ושיח רוך העבדים ביובל — 
מנומקות בזכר העבדות במצרים והגאולה ממנה. לא חג- 
הפסח בלבד נקבע כזכר לי״מ, אלא אף מצות הישיבה כסוכה 
מעורה בה (דק' כג, מג), והיא תופסת מקש עיקרי גם 
במקרא ביכורים, שעיקרו הודיה על ההתנחלות בארץ (דב׳ 
כו, ה—ס). מי״מ מתחייבות היראה, האהבה, הדבקות וה¬ 
עבודה ביחסו של העם לאלהיו (דב׳ ו, יב—יג, כ—כד< שם 
יא, א—ס! ועוד הרבה), ואף הקדושה (דק׳ יא, מה; שם כב, 
לא—לג). גם בדבדי הנביאים י״מ נתפסת כמעשה־בדית בין 
ה׳ לבין עמו, המחייב שמירת מצוות ה׳( י רמ' יא, ב—ו!השר 
דק׳ כו, מה]), והיא משמשת סופת לגאולה שלעתיד־לבוא 
ולנפלאותיה (ישע׳ יא, סו—טז; שם נא, ס—יא! שם סג, 
יא—יד! מי׳ ז, סו). לעיתים ניכרת אידיאליזאציה של פרשת 
הליכת ישראל במדבר כביטד עליון לנאמנות לה' אלהיו 
ולדבקות בו (ירם׳ ב, ב! הוש׳ ב, ת! ועוד), אך לעיתש 
משמש זכר מריו של העם במדבר תוכחה לדורות (ירט׳ לא, 
לא ; יחז׳ כ, י—יז! ועוד). 

עניין י״מ תשס מקש מרכזי בעולמם של חז״ל 
ונאמרו בו דברי הלכה ואגדה רבים. שפע של תיאורים שי¬ 
פורש אגדיים מקשט ומפאר את עצם המאורע. בעקבות 
הפסוק "למען תזכיר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי 
חייך״ (דב׳ מז, ג! והשד שט׳ יג. ג) נקבע חיוב להזכיר י״מ 
בפה יום־יש (בפרק השלישי של קריאודשמע). ליתר תוקף 
נקבעה הזכרת י״מ גם בתפילות "אמת דציב" (בשחרית) 
ו״אמת ואמונה" (בערבית) הסמוכות לקריאת־שמע׳ ואם ספק 
לו אם אמר ״אמת דציב״ — חתר ואומר, שהוא "ספיקא 
דאורייתא" (ברב׳ כ״א, ע״א). אף־על־פי-כו אין רוב מוני 
המצוות מונים את זכירת י״מ בתוך חרי״ג מצוות (אך השר 
סמ״ק, סי׳ ק״י). אולם זמנה העיקרי של מצוה זו הוא בליל- 
פסח, שיפור י״מ משמש נושא מרכזי בהגדה של פסח (ע״ע), 
ולפיד, "בכל יש חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא עצמו 
יצא ממצרים". עניין י״מ נכנס למטבע התפילות והברכות, 
"כי הוא יסוד גדול ועמוד חזק בתורתנו ובאמונתנו" (ס׳ 
החינוך, מצוד. כ״א). גם המניין הקדמון של חדשי-השנה 
בישראל פותח במאורע י״מ, דש רואים בכך חלק מאותה 
מצות זכירה (רמב״ן, שט׳ י״ב, א). 

מחלוקת נפלה בין התנאים, אם תיזכר י״מ כמאורע חשוב 
גם לאחר הגאולה האחרונה העתידה לימות־המשיח. בניגוד 
לדעת בן־זומא שלא תוזכר י״מ עוד (ע״ם ירמ׳ כג, ז—ח), 
סבורים חכמים שלא תיעקר הזכרתה גם אז — משום חשי¬ 
בותה הנצחית כגאולה ראשונה —, אף שתהא טפלה לגאולה 
האחרונה (מכילתא. שם). 

ב יה" ב הדגישו הוגי-הדעות הרבה את הערך האמוני 
של מאורע י״ס, ואת חשיבותו לביסוס ההכרה הדתית במא¬ 
מץ: "שהוא לנו אות ומשת גמור בחידוש העולם שי יש 
אלוה קדמץ, חפץ דכול... ובידו לשנות כפי שיחפוץ... כמו 
שעשה במצרים... הלא זה משתק כל כופר•"" (ס' החינוך, 
שם). המאורע תשם מקש רב ביותר בהגותם של פילששים 


הגשים לראות בהיסטוריה — ולא בעיון הפילששי — את 
הבסיס הראשי לאמונה, כר׳ יד,ודה הלד (ע״ע, עמ׳ 198 ) 
ואחרים. האפשרות שלעתיד־לבוא תתבטל הזכרת י״מ שימשה 
נשא בפרלמש בץ יד,ודים לנמרים בשאלת נצחיותו של 
המצוות בדדץ־כלל (ר׳ חידושי אגדות לרשב״א, ברב׳ סוף 
פרק א׳, ועוד). 

י. ת. 

לצירה׳ ס^ר, החיבור העברי הקדום־ביותר בשטח החשיבה 
הדתית השיטתית והעיונית שנשתמר. הקפל הקצר — 

בס״ה כסס^ג סלים בנוסחו הארוך (ר׳ להלן) — וכן דרך 
הרצאתו הסתומה, המצומצמת ובעלת האופי של דברי־חידה. 
ולשונו שאין לה כל הקבלה ביצירות אחרות מחוגים קרד 
בים— כל אלה גרמו לכך, שלמעלה מאלף שנים פורש ס״י 
פירושים רבים שונים! גם המחקר החדיש לא הגיע לפתרון 
חד־משמעי ששי לבעיית הספר. — ס״י נשתמר בנוסח קצר. 
המופיע ברוב מהדורות הספר כ״פנש״, ובנשח ארץ יותר— 
ובו שעדים חשובים —, הנמצא בדפשים כתשפת. שניהם היו 
מצויש כבר במאה ה 10 , וחותמם סברע על כה״י הרבים, 
שהקדום מהם ביותר (סן הסאה ה 11 ז) נמצא בגניזה (ע״ע). 
בשניהנוסחשמחולק ס״י ל״משניות" או"הלכות" ב 6 פרקי* 
סידרה השעה של המשנשת וששן ההדדי בשני הנשחים 
סגועש את ההבנה העניינית של הרעיונות. תורת ס״י 
מוצגת במימרות קצרות, בדרך דוגמתית, וללא כל הנמקה 
או בשש * פסוקש מן המקרא אעם מובאים אלא מעט. הפרק 
הראשון כתוב בסיגנון חגיגי, הקרוב לסיגנץ ספרות המרכבה 
(ע״ע) וד,היכלות (ע״ע). 

תוכן ומבנה. עיקרו של ס״י — הרצאה דחוסה מאד 
של קלסמוגעיה וקוסמולוגיה, בעלת אשי מיסטי מובהק, ואץ 
ממש בנסיעות שעשו חוקרים אחדים לראות בו מעץ ספר־ 
לימוד לילדים או ספר עברי ראשץ של הדקדוק שכתיב 
העברי. הקשר האמיץ של ס״י אל הספקולאציות השודיות 
בדבר החכמה האלהית מתבטא כבר בפתיחתו, הקובעת שהאל 
ברא את העולם באמצעותן של 32 "נתיבות פליאות חכמה". 
הללו מוגדרות כ״עשר ספירז׳ת בלימה" וכ״כ״ב אותיות יסוד" 
של הא״ב העברי, המתוארות, מצדן, כיסץ כל הבריאה. פרק 
א' ח בספירות, ושאר הפרקים — בתפקיד האותיות. נראה, 
שהמונח ספירות משמש כאן במובן ספרות, אף אם המחבר — 
בהשתמשו במונח חדש (״ספירות״ במקש ״מספרש״) — 
נראה כרומז לעקרונות מטאפיסיים או לדרגות־יצירה של 
העולם. על הרוב נתפרשו הדברים, בפרט בספתת הקבלה, 
כמכוונש לתורת האצילות (ע״ע, עט' 489 — 490 ), אף שאץ 
זכר לכך שהספירה הראשונה עצמה נאצלה מן האל ולא 
נבראה על-ידיו באקט חפשי. המחבר מדגיש, אם כי בצורה 
רב־משמעית, את אפץ המיסטי של הספירות, ומעלה את 
סדר דיחיגן ואת תיאורן המפורט. לפחות ארבע הספירות 
הראשונות נאצלו ללא ספק זו מזו. הראשעה היא "רש 
אלד,ש חיים" (המלה ,רש׳ משמשת בס״י במשמעות של נשי¬ 
מה, של אודר, וגם במשמעות מששסת), וממנה יוצא, בדרך 
של התעבות, ״רוח מרוח״, כלר — היסש הקמאי של האודר, 
שממנו נובעים, בזה אחר זה, בספירות השלישית שרביעית, 
יסשות המש שאש. מן האודר הקמאי ברא האל — או 
״חקק״ בתשו — את כ״ב האותיות, מן חמים הקמאיים — את 
התהרובהו הקוסמי, ומן האש — את כסא־הכבוד ומערכות 
המלאכים. אפש של יצירה משנית זו אינו ברש לנו די־־ 



193 


יצירה, ספד 


194 


צרפו בגלל הטרמינולוגיה המיוחדת: "חקק", "חצב" ו"יצר"׳ 
שבה השתמש המחבר ושניתנה להתפרש בדרבים שונות. 
אופי אחר לגמרי לשש הספירות האחרונות׳ המהוות את 
ששת ממדי ("קצוות") החלל, ועליהן לא נאמר שנאצלו מן 
היסודות הקמאיים הקודמים להן. עם זאת מודגש, שעשר 
הספירות יחדיו מהתת יחידה סגורה, "נעוץ סופן בתחילתן 
ותחילתן בסופך, והן מתגלגלות זו בזח נמצא שיש בהן 
משום אחדות, לא מוגדרת די־צרכה, שאיננה נחשבת כזחה 
עם האלהות, אלא כדרגה ראשונה של בריאתו. המחבר 
משתמש בביטויים הלקוחים סתיאורן של "החיות" במראה 
המחיבה של יחזקאל (ע״ע, עט׳ 733/4 ), תראה שהוא מבקש 
לקבוע קרבה בינן לבין הספירות — כעבדי המלך העושים 
את דברו ומשתחתים לפני בסאו ! עם זאת הן גם "העמקים" 
של כל ישות, ואפילו של הטוב והרע. 

משנתו של פרק ב׳ על משמעותן של כ״ב האותיות כיסו¬ 
דות הבריאה מתנגשת בכמה מחלקיה עם זו שבפרק א/ 
עובדה זו הניעה חוקרים רבים לייחס למחבר השקפה של 
בריאה כפולה: האחת אידאלית וצרופה — ע״י הספירות 
הנתפסות באופן אידאלי ומופשט בלבד, והשניה ראלית — 
ע״י התקשרות יסודות הדיבור שהם האותיות. יש סבורים, 
שמלת-הלוואי הסתומה "בלימה", המתוספת תמיד למתח 
ספירות, אינה אלא מלה מורכבת: ״בלי מה״ — בלא־כלום, 
בלא ממשות, אידאלי ; אולם מבחינת המובן המילולי נראה 
שמשמעותה: סגורה בתוך עצמה. הסבר מפורט על היחס 
בין הספירות לאותיות חסר לגמרי בטקסס, שגם אינו מוסיף 
להזכיר את הספירות. יש סבורים, שמוזגו בספר שתי תורות 
קוסמוגונידת, שהיו מעיקרן שונות זו מזו ושנתאחדו בו 
בשיטה הקרובה לחורת חנארפיתאגו׳ריים שבמאות ה 2 וה 3 
לסה״נ. 

כל היש הממשי(״היצור״) שב 3 שכבות הקוסמוס: בעולם, 
בזמן ובגוף־האדם ("עולם׳/ "שנה", "נפש"), נתהווה מתון* 
התקשרות כ״ב האותיות ביניהן, ובמיוחד מ״רל״א שערים" 
כלר מצירופיהן לקבוצות של שתים־שתים, המהוות את השר־ 
שים האפשריים של הסמל העברי — שלדעת המחבר הוא 
מורכב תמיד משני עיצורים. המספר של 231 צירופים (המת¬ 
אים לחישוב המדוייק) לא נמצא בכה״י הקדומים־ביותר, 
הקובעים דווקא 221 שערים, או ציתפים, המתוארים בדיוק 
בכמה כ״י. כל נמצא כולל, איך-שהוא, יסודות לשוניים אלה, 
ובכוחם הוא מתקיים. יסודם האחרון הוא "שם אחד", כלך 
השם המפורש של האל, או אולי סדר האלפבית, הנתפס 
בכללו כשם מיסטי אחד• 

כ״ב "אותיות יסוד" מתחלקות ע״פ שיטה פונטית מיוחדת 
ל 3 קבוצות. הראשונה כוללת את 3 ה״אמות"(או ה״אומות") 
אל״ף מ״ם שי״ן, המהוות, מצח, את מקוד 3 היסודות — אתיר, 
מים ואש, ומהם נתהתה כל השאר? מקבילים להן 3 עונות- 
השנה (לפי מספר ה !סק* אצל סופרים יוהנים והלניסטיים) 
ו 3 חלקי-הגוף: הראש, הגותה והבטן. הקבוצה השניה כוללת 
את 7 ה״אותיות הכפולות", המציינות עיצורים הנחתכים גם 
בדפים וגם כדגושים: בג״ד כפר״ת (מציאות הרי״ש בקבוצה 
זו נתנה מקום לפירושים שונים}< כנגח נבראו 7 כוכבי- 
הלכת, 7 הרקיעים׳ 7 ימי־השבוע, 7 נקבי־הגוף (עיניים, 
אזניים, נחיריים והפה). אותיות כפולות אלו רומזות גם 
להפכים (״התמורות״) היסודיים בחיי האדם. ל 12 האותיות 
הנותרות, ״הפשוטות״, מתאימים: 12 הפעולות הקובעות— 


לדעתו של המחבר — בחיי האדם, 12 המזלות בגלגל- 
השמים, 12 החדשים ו 12 האיברים העיקריים (ה״מנהיגים") 
בגוף-האדם. מצויה בס״י גם חלוקה פונטית שונה לגמרי, לפי 
5 המקומית בפה שבהן נתתכות האותיות (אחה״ע, בומ״ף, 
גיכ״ק, דטלנ״ת, זסשר״ץ), חלוקה הנמצאת כאן לראשונה 
בתולדות הבלשנות העברית, וייתכן שלא נכללה בנוסחתו 
הראשונה של הספר. — צירופיהן של "אותיות־יסוד" אלו 
כוללים את שרשי כל הדברים, גם את הניגודים של טוב ורע 
("עונג" ו״נגע"), 

ניכר הקשר בין קוסמוגוניה לשונית־מיסטית זו, הקרובה 
גם להלכי־רוח אסטרולוגיים, לבין המגיה, המיוסדת על כוח- 
פלאים יוצר שבאותיות ובמלים. ייתכן שס״י מחכוון ל״האו- 
תיות שנבראו בהם שמים וארץ", שלפי האגדה היתה לבצלאל 
בן אורי, ארדיכל המשכן, ידיעה בצירופיהן(ברב׳ נ״ה, ע״א), 
ומכאן אפשר שמובילה הדרך לרעיון יצירת הגלם (ע״ע) 
ע״י הקראה מסודרת של כל צירוסי־האוחיוח האפשריים, 
בהקשר זה יש להזכיר את האגדה התלמודית (סנה׳ ס״ה, 
ע״ב), שר׳ חנינא דר׳ אושעיה (במאה ה 4 ) עסקו בכל ערב־ 
שבת בס״י (לסי גירסה אחרת: "בהלכות-י׳"), ונברא להם 
"עגל משולש׳/ שגם אכלוהו. אין לדעת אם הכוונה לס״י 
שלפנינו או לנוסח קחם שלו! עכ״פ נתלוו כבר לנוסחים 
הקדומים־ביוחר של ס״י פרקי־מבוא, המבליטים אח השי¬ 
מוש המגי בו, הנתפס שם כעין טקס חגיגי לסיום לימוד 
הספר. 

זמןחיבורושלס״י. צונץ, גרץ בספריו המאוחרים, 
בכר, בלו!־ ואחרים שיעח־, שס״י נתחבר סמוך למאה ה 8 ז 
אולם 'ההשפעות הערביות המשוערות בס״י לא הוכחו. 
בחיבור־הנעורים שלו על הגנוסים והיהדות( 1846 ) נטה גרץ 
להקדים את ס "י עד לתקופת המשנה, ולדעה וו בטו גם אברהם 
אפשטיין, לד גינצבודג, לאו בק ואחרים, שקבעו אח זמנו בין 
המאה ה 3 וה 6 . הסיגנון העברי של הספר נראה כמורה על 
זמן קדום, מבחינת הקירבה ללשון המשנה דווקא) ואין 
למצוא בספר צורה לשונית שאי־אפשר לייחסה לעברית של 
המאות ה 2 — 3 , לתקופה זו מובילים גם קשרים שובים עם 
דעות גנוסטיות וסינקרטיסטיות שעות — כגון עם אלו של 
הגגוסמיקן מרקום (המאה ה 2 ) ותורת הספירות והלשון 
רומזות על השפעות נאו־פיתאגוריות וסטואחית. מונחים 
אחדים תורגמו, כנראה,' מיוונית ( 0-101x6101 = יסודות, , וגם 
אותיות— השר לעיל "אותיות־יסוד")) במיסטיקה הלשעית 
של הסינקרטיזם היווני יש כמה הקבלות לדעותיו של ס״י. 
בס״י מחבר על ״חתימתם״ של 6 קצוות-העול ם ע״י 6 הצי¬ 
רופים השונים של השם "יהד, המופיע כאן, שלא כבמקרא, 
כשם עצמאי יסודי של האל, בחמה לשם המתאים לו בתעתיק 
יותי © 16 , המצוי מאד בתעודות של הגגוסטיקגים ושל הסיני 
קרטיזם הדתי והמגי, במקום השם־של-ארבע) הסברה, שבל 
מעשה־בראשית נחתם בשמו של האל, היא מן הדעות הקדר 
מות של תורת־המדבבה, ומצויה ב״היכלוח רבתי"(פרק מ׳). 
מחבר ס״י לא ידע עדיין את סימני התנועות העבריות, והש¬ 
תמש להבעתן בעיצורים ידד, ה״א, דו, שהם גם אמות־ 
קריאה וגם מרכיבי השם המפורש. — יש מן המשותף בין 
הספקולאציה של ס״י לבין ספקולאציות יהודיות — או 
יהודיות־למחצה — הידועות לנו פן המאות הראשונות לסה״נ. 
קשה להכריע בשאלה, אם יש להבק את 10 הספירות או אח 
כללות 32 הנתיבות ברוח תורת ה״איאעים" הגנוסטית או 



195 


יצירה, ספר — יגע, *מחי־ 


196 


בדוה האסכולה הפיתאגורית. תפקידו של הא״ב העברי 
בבניין העולם נזכר גם בשריד קדום ממדרש תנחומא: 
"אמר הקב״ה הריני מבקש פועלין. אמרה לו התודה אני 
מעמדת לך... כ״ב אותיות שבתורה ונותן לבל אחד ואחד 
שלו״ ("קובץ-על-יד", ס״ח, ר, 20 , תשכ״ה). — בסיכום יש 
לשער, שעיקרו של ס״י — אף אם מצרות בו הוספות בתר־ 
תלמודיות — חובר בין המאה ה 3 ל 6 , כנראה בא״י, בידי 
יהודי אדוק, שנטה לתורת־סוד שהיא רעיונית־מגית יותר 
מאשר אקסטאטית. המחבר, שהשתדל "ליהד" ספקולאציות 
זרות, מייצג קו מקביל למוסטיקה היהודית האקסטאטית 
מסוג ספרות ההיכלות, ששרשיה באותה תקופה. "יהוד" זה 
מתבטא גם בטוף הספר, המציג את אברהם, המאמין הראשון 
בייחוד־האל, כמי שחקר בראשונה את הרעיונות המובעים 
בספר, והשתמש בהם הלכה־למעשה. מכאן הדעה המאוחרת 
שראתה באברהם את מחבר הספר, הנקרא בכמה כת״י בשם 
"אותיות דאברהם אבינו דמתקרי הלכות י׳". בספרות הקבלה 
שמן המאה ה 13 ואילך מופיעה סברה המייחסת את ס״י 
לר׳ עקיבא, בלי ספק בעקבות המדרש המאוחר "אותיית 
דר' עקיבא". 

הפירושים לס"י. העדויות הראשונות למציאות ס״י 
הן ה״ברייתא דשמואל" ופיוטי אלעזר הקליר (ע״ע) — במאה 
ה 6 לערך. אח״כ נודע לספר ערך רב להתפתחות הפילוסופיה 
היהודית — בעיקר עד לרמב״ם — הקבלה והפיוט. אבן־ 
גבירול חיבר שיר פילוסופי־דידקטי על תכנו של ס״י, וכן 
נמצאות התייחסויות לספר אצל משוררים אחרים. — ס״י 
זכה לפירושים רבים ורחוקים זה מזה ברוחם. רב סעדיה גאון 
(ע״ע) פירשו בערבית, בטקסט קדום ובעל־סמכות ז לפי 
הנוסחה הארובה שהיתה בידיו, הכנים רס״ג שינויים חשובים 
בס״י וחלוקה חדשה (י״ל, עם תרגום צרפתי, פאריס, 1891 ). 
פירוש זד, תורגם פעמים אחדות לעברית (בכ״י), החל מן 
המאה ה 11 . ב 955/6 נערך בקירואן פירושו של דונש בן 
תמים (ע״ע), ע״פ הנוסח הקצר, שכמה קטעים ממקורו הערבי 
נתגלו בגניזה׳ וכולו נשתמר בתרגומים עבריים שונים, בעי¬ 
בוד מאוחר ובקיצור! הוא היה מיוסד, כנראה, על הרצאותיו 
של יצחק ישראלי (ע״ע), רבו של המחבר (אחד התרגומים 
י״ל ע״י מ. גרוסברג, לונדון, תרס״ב). באותה תקופה נתחבר 
באיטליה הדרומית פירוש בידי שבתי דונולו(ע״ע)(פירינצי, 
1880 ). החשוב מכל פירושי ס״י הוא זה של יהודה בן 
בחילי הברצלוני(ע״ע) (ברלין, תרמ״ה). חלקים רבים מס״י 
פורשו ע״י ד׳ יהודה הלוי בס' הכוזרי (ז", כ״ה). פירושים 
אחרים מן המאות ה 11 — 12 , וביניהם זה של הראב״ע וזה של 
חכמי נרבונה, אבדו. בחוגי חסידות-אשכנז (ע״ע) רבו הפי¬ 
רושים לס״י, מהם פירושו של ר׳ אלעזר מגרמיזא ("התקה") 
(פרעמישלא, 1889 ), פירוש המיוחס לרב סעדיה גאון ופירו¬ 
שו של אלחנן בן יקר מלונדון (ר׳ ביבל׳). מספר הפירושים 
ברוח הקבלה מתקרב ל 50 , והקדום בהם הוא של יצחק סגי־ 
נהור (ע״ע)! פירוש תלמידו עזריאל מגירונה (ע״ע) נדפס, 
בהוצאות הרגילות, על שמו של הרמב״ן, ואילו פירושו האמי¬ 
תי של זה (לפ״א בלבד) י״ל ע״י ג. שלום (קרית־ספר, ר, 
תר״ץ). אברהם אבולעפיה (ע״ע), שפירש גם הוא את ס״י 
(חיבורו נכלל כמעט כולו בם׳ הפליאה [מד,ד׳ קאריץ, 1784 ]), 
מונה באחד מספריו י״ב פירושים שלמד בספרד. מן המאה 
ה 14 מצויים בידנו פירוש מקיף של יוסף בן שלום האשכנזי, 
שנתחבר בספרד ונתייחס בטעות לראב״ד (ג. שלום, ק״ס, ד׳, 


286 ואילך, תרפ״ח), פירוש של.מאיר בן שלמה אבוסהולה 
משנת 1331 (כ״י) ופירושו של שמואל מוטו׳ט (כ״י). בפי¬ 
רושו של משה בוטריל (ע״ע [כרך־מילואים] > נמצאות הרבה 
מובאות בדויות. בצפת נתחבר, בין השאר, פירושו של ר׳ 
משח קורדובירו(ע״ע) (כ״י), ואח״כ נתרבו פירושים ברוח 
קבלת האר״י! מביניהם נדפסו פירושו של הגאון מוילנא 
(תרל״ד), וספר "אותות ומועדים" ליהושע מפריסטיק 
(תרס״ד). 

הוצאות בדפוס ותרגומים. ס״י נדפס לראשונה 
במגטובה, שכ״ב, בתוספת כמה פירושים, ומאז חזר ונדפס 
פעמים רבות! בהוצאה הנפוצה-ביותר, ורשא תרמ״ד, סורס 
נוסח הפירושים במידה רבה. ס״י תורגם ללאשינית לראשונה 
בידי המיסטיקן הנוצרי ג. פוססל ( 1 ־ 051 ? . 0 ), ותרגום זה 
נדפס עוד לפני המהדורה העברית (פאריס, 1552 ). תרגומים 
אחרים: אנגלית — בידי מתרגמים שתים ( 1877 , 1911 , 
1923 )! גרמנית ( 1830 , ובידי ל. גולדשמידט, 1894 , ועוד)! 
צרפתית ( 1888 , ועוד)! איטלקית ( 1923 )! הונגרית ( 1931 ) 
וצ׳כיח ( 1921 ). 

א. עפשטיץ, מקדמוניות היהודים, 49-40 , חומ״ז! ד. נימרק, 
תולדות הפילוסופיה בישראל, א׳, 106-100 , 204-166 , 
תרפ״א < א. מ, הברמן, אבנים להקר ס״י(סיני, כ׳), תש״ז! 

ג. שלום, פירושו של ר׳ יצחק דמן עכו לפרק ראשון של 
ס״י (ק״ס, ל״א), חשס״ו! ש, מורג, "שבע כפולות בגד 
כפרת״ (ספר הור־סיני), תש״ד! י. א. דדה, על פירושו של 
ר' יוסף אבן וקאר לס״י (אוצר יהודי ספרד, ה׳), תשכ״ב! 
הנ״ל, פירושו דראשון של ר׳ אלחנן בן יקר מלונדון לס״י 
(קבץ על יד, ס״ח), תשב״ו! 11 5 י 0 ך 1 > $00 - 404410 ? ,ת 1 מ 5 ק.-ו ו* 

,( 37 , 1 ^ 140 ) ) 141/1 ( 1 ■ / . 2 44155 ( €05151051 5 '/>־׳ 0660 44115 
■£ 41 4441 ? ־ 04 7 , 8311618 .£ ; 1925 , 14 ^ 144 \! . 14 מ 1 01 ( 1 

- £115110 , 56801601 . 0 ; 1927 ,( 71 ,(^ 8104 ) 041011 $44/11441 
7.144 ,. 14 ; 1933 ,( 2113 ־ 1 .ץ . 5 ,. 16£ ) 411145150  141554 " 14 5445 05014440015 > 4 / ) €014111141144115 

- €0151 0 * 0 ־ 50 , 14 ; 1946/7-1953 ,( 112 , 110 , 107 .| 8£ ) 

• 31 זק £6016 '! 46 . 111111 ) ״ 0 4041014 141 414 1441154 " 4114 1144444145 ) 111 
, 1959/60 ,( 92 ,. 15 ) 11111 ) ! 6 . 11151 . 80 . 4 .) 866 , £1 44311165 465 

- 014 414 11141414 ) 00111111 4114 4/545 ) 05 4015 ( 55 ) 50 ( 0442 ) £01411 ,. 14 

, 84614311 . 8 ? ; 1963 , 1954 .( 122 , 113 ,(£א) * 10 * 00 * 7 . 15 11441/1 

. 1 () ,¥ . 5 110 . 14 ... 445 ( 1040141411 ? ( 111 20/1141414/154 2145 
,( 5445140511405 55505 ) $1 * 1 , 564 14 ; 1965 ,( 111 ,. 81105 ? 04 44151 
41151 . 8651 ) 4554 ^ $44 141 414 4105 ( 1 ) 5 32 5 ) 1 41 ¥451544 5 )( $4 ) 1 

. 1966 ,( 170 ,. 8611£ 465 

ג. ש. 

יצע, צמחי־(גזץ 1 (ק 113110 ז (מיוד ? 6 .גגמ 9 י — גבעול צעיר, 
ע 6 !-טק>—צמח]), קבוצה גדולה של צמחים, הכוללת 
את האצות (ע״ע), את הפטריות (ע״ע; שבהן נבללים גם 
החידקים [ע״ע]) ואת החזזיות (ע״ע), ס״ה רססס, 150 
מינים — פרט לחידקים! המשותף לכולם — שהם חסרים 
גבעולים שרשים ועלים אמיתיים ופרחים. לפי שיטת מיונו של 
א. ו, איכלר (־ 1 ־ 111 ־ £1 1886 ), נחשבו צה״י לאחת 

מ 4 המערכות הגדולות של ממלכת־הצמחים, ל?ץ של מערכות 
הטחבניים (ע״ע). השרכים (ע״ע) וצמחייהזרע (־ 0 ז 13 שז־ס 5 
13 ׳ 4 ! 1 ק); שלוש האחרונות מהוות יחד את קבוצת צמחי-הנצר 
( 13 ץ 11 קסות־!ס 0 ). עם גילוים של מאובני־צמחים מתקופת הדוון 
והסילור נדחתה שיטה זו^לאט-לאט — משנות ה 30 ואילך,־- 
מפני שיטת־מיון טבעית יותר, שבה א? צה״י מוכרים עוד 
כפערכה אחת (וע״ע צמח). 

צה״י נחשבים לנציגים העתיקים ביותר של ממלכת־ 



197 


יצע, צמחי- — יצר־(ה)טזב וייצר־(ה)חן 


198 


הצמחים שהופיעו על פני כדור־הארץ, מאחר שמאובניהם 
נמצאו בשכבות קדומות ביותר: אצות—כבר בקדםיקמברי 1 ן, 
סטריות — מן הדו׳ון ואילך. נוטים לחשוב שהצמחים העי¬ 
לאיים התפתחו מצ״י יתקינו 

בהשוואה לצמחים העילאיים, צה״י פשוטים מאד 
מבחינת מבגהעופם, שהוא תאלום— יצע, פארנכימה חסרת 
דיפתציאציה, כגון באצות־ים מסויימות, או'בעלת דיפת־ 
ציאציה נמוכה מאד. במידה שנראים בהם איברים הדומים 
לשורש, גבעול ועלה — דמיון זה קיים מבחינה חיצונית 
בלבד. בכל צה״י בנויים איברי־המין והמנבגים מתא אחד 
בלבד, ואין תאי-דימין והנבגנים הנוצרים בתוכם עטופים 
מעטה של תאים סטריליים, כמצד בכל הקבוצות האחרות של 
הצמחים. הזיגוסות מתפתחות לעוברים רב-תאיים רק לאחר 
השתחדרן מצסדדהאם. מבחינת הצורה והגודל קיימים בין 
צה״י הבדלים גדולים: החל מאורגאניזמים חד־תאיים, חסרי 
ש 1 ט 1 נים או בעלי שוטונים, כגון אצות חד־תאיות וחידקים, 
ועד לאורגאניזמים רב־תאיים גדולים, שארכם מגיע לעשרות 
מ , . בין שני הקצוות האלו מצויים אורגאניזמים בעלי צורות 
חוטיות פשוטות או מסועפות, מ 1 שבות רב־תאיות בצורות 
שונות, וצמחים רבדיים שהם בנויים שכבת־תאים אחת או 
מרוביישכבות. 

על דרכי ההתרבות של צה״י, תפוצתם וחשיבותם הכל¬ 
כלית והרפואית — ע״ע אצות, עם׳ 447 — 449 ! הפריה, עט׳ 
110 — 111 * חזזיות, עט׳ 232 — 233 ! פטריות. 

ש, בו. 

נצל!ן, $מו 8 ל נעקב ( 1874 , וובולניק [ליטא]— 1936 , 
פאריס)" סופר עברי־יידי, ממייסדי העיתונות היי־דית 
במזרח־אירופה. י׳ נתחנך בישיבות ליטא, הוסמך לרבנות, 
ושימש כמגיד־נודד. אח״כ פתח חדר מתוקן בפוניכיז' והוציא 
ספרי־עזר למורים לעברית וליהדות (בין השאר — ביוגרא¬ 
פיה ,רבנו אליהו מוילנא", 1900 ), וכן פירסם פלטונים 
ומאמרים בעיתונות העברית. אסופת מאמריו מתודי "הצפי¬ 
רה", בשם "מכתבים גלוים על הנעשה בחיים ובספרות", 
נתפרסמה על-ידיו בתרס״ד. בהדרגה עבר לעיתונות יידית, 
וב 1906 השתתף בייסוד העיתון היומי "אידישעס טאגע- 
בלאט", שהורחב ב 1908 ושמו שובה ל״הייגט". חיה זה העתון 
היידי הפופולארי ביותר ברוסיה, מתוך שי׳, כעורכו, נקט 
בשיטות־הפצה חדישות: רדיפה אתר סנסאציות, הענקת 
פרסים, פירסום סיפורי־הרפתקה בהמשכים — שיטות שהר 
בדרך כ״יאצקניזם" והיו לשם־דבר בזמנן. עם זאת שיתף י׳ 
בביטאוניו כוחות ספרותיים מעולים, כפרישמן, שלום־עליכם, 
פח, שלום אש, נ 1 מברג ואחרים, וכן לחם באומץ לדעותיו, 
שפסחו על סעיפי הציונות והטריטוריאליזם, בנהלו מאבק עז 
עם המתבוללים והאנטישמים. ב 1920 התאחד ה״היינם" עם 
העיתון חציוני "דאם יודישע פאלק", מ׳ הודח מן המערכת. 
הוא יצא לאה״ב, ושם פירסם ב״מארגען זשורנאל" מזכרונד 
תיו. ב 1926 יסד בפאריס את העיתון היומי "פאדיזער היינט", 
וב 1929 — את העיתון הפולני "אוסטאטניה ויאדומוס׳צ׳י" 
("ידיעות אחרונות"), כמשקל-נגד לעיתונות האנטישמית! 
גם עיתון זה הגיע לתפוצה רבה. 

ם. גרוסמן, נתיבו העתונאי של ש. י. י. (העולם, כ״ה, גיר 
ס״ו), תדצ״ז* מ. ראוויטש, מיין לעקסיקאן, ח״ב, 126 ־ 129 , 
1947 ! מ. גראסמאן־ה. סינקעלשטיין, הייגם (פת נאענטן 
עבי, י 1 , 3 ־ 102 ), 1956 . 

י. ם. 


יצר־(ה)מוב רצר־(ה)ךע, זוג-מושגים מתחום תורת־ 
האדם ותורת-הסידי־ת של היהדות, השגור מאד 
בספרות המסרתית ובפי העם: ציור עממי מגשים של התל¬ 
בטויות האדם ביו סוב לרע ושל מאבקיו הדתיים והמוסריים. 
עיקר דימד 1 — שקיימים שני כוחות יריבים, המתוארים גם 
כשני יצורים נבראים, שעתים הם מצטיירים כשוכנים בתוך 
נפש האדם ועתים מחוצה לו, והם הקובעים את דמותו הדר 
חנית ואת הנהגתו בכל הדברים שבין־אדם־למקום ובין־אדם־ 
להבת: זה משדלו ללכת בדרך הטובה, והוא ידידו ודורש 
טובתו, תה משיאו לכל רע, והוא שתאו, מכשילו ושמח 
לאידו. 

יסודותיו של הצירוף י״ר או יה״ר (אך לא י״ט או יה״ט) 
לקוחים ממליצת המקרא (ר׳ להלן), אולם במקרא לא נטבעה 
משבע זו ואץ בו רמז לשימושה המגשים• נראה שתחילת 
יצירתו של דימר שני היצרים — בדורות הסופרים שלאחר 
עזרא, ומאז נתרבו גוני שימושיו. יש סוברים, שציור מגשים 
זד■ מקורו בהשפעתן של דת זרתושטרא (ע״ע) ושל שלוחר 
תיד■ הגנוסטיות (ע״ע גנוסיס) על דעות ואמתות ועל מדרש 
המקרא בישראל. אולם כאן אץ בציור זד. שום משמעות דוא־ 
ליססית־דתית והוא תואם לאמונת הייחוד הישראלית. ולפי כל 
הדעות והשימושים במסורת של היהדות עומד יה״ר כיצור 
נברא ולא ככוח קדמון וכיריבו של "האל חטוב". ציורו 
של יה״ט או יה״ד לא הגיע בשום מקום תמן, לא בפי העם 
ולא בפי חכמים, לכלל צורה מגובשת וברורה מצד הווייתו 
ומעמדו בעליתים ובתחתונים, אלא תכונתו מעומעמת תוהה 
לגילגולי-צורה לפי העניין והתפקיד. בדרך־כלל אף אין 
החלוקה לי״ט וי״ר שווה, אלא למעשה יה״ר עיקר ויה״ט 
טפל לו, שזה יש לו יסוד בכתוב חח אץ לו יסוד בכתוב, 
והרבה פעמים סתם יצר הוא י״ר ולעולם אתו י״ט (ורמז 
לדבר — דב׳ לא, בא)* זה אץ לו תמורה חח יש לו תמורה, 
שעתים לא יה״ט נחשב כבעל-דינו של יה״ר ברשות האדם, 
אלא התורה (קיר׳ ל׳, ע״ב). 

לפי עיקרי שימושיו בספרות ישראל ניתן להבחין בציור 
זה, ובפרט בציור יה״ר, 3 בחינות: (א) פיוטית־פסיכולוגית, 
ובכללה לשונית־אטימולוגית, ששימושה במקרא בלבד* 
(ב) מטאפיסית־קוסמית, שתחילתה בספרים החיצתים והמש¬ 
כה בספרות האגדה הקדומה ושלוחותיה כפילוסופיה ובקבלה 
ביה״ב! (ג) אימאננטית־מוסרית, שמשמשת הרבה בספרות 
האגדה והמשכה בספרות-המוסר שבכל הדורות, כולל זו 
שמיסודה של החסידות. הבחינות (ב) ו(ג) אינן משמשזת 
במופרש גמור זו מזו, אלא עפ״ר הן באות בעירוב ובצימוד, 
ועל יה״ר אף נאמר בפירוש שהוא לובש שלוש צומת לפי 
עמידתו בין אלהים לאדם (ר׳ להלן). 

(א) הבחינה הפיוטית-פסיכולוגית. במקרא 
אין "יצר" אלא הפץ מוחש בעל צורה, שאומן מוציא מתחת 
ידו (ישע׳ כט, טז! ועוד), או תכונתו של מעשה נזה (תה׳ 
קג, יד), ובהשאלה נאמר יצר על צורח שאדם מצייר ברוחו, 
על ציור שבמחשבה — שהוא חפץ הרצץ, התקווה וכד׳ 
העתיד לצאת לפועל המעשה (דב׳ לא, כא! דהי״א כה, ט). 
לפיכך נסמך לבחינה אטימולוגית־פיוטית זו במקרא שימוש 
פסיכולוגי מופשט, שעניינו נטיח (ברא׳ ו, ה* שם ח, כא), 
וזיווגו של שימוש זה עם צד הרע המוסרי במקום זח הניח 
את היסוד למטבע־של־קבע — י״ר. אולם אץ רמז סן התורה 
לי״ר במשמעות של הכנה, או של תכונה קבועה, בבפש האדם, 



199 


יצר־(ד,)מזב זיגר־(ה>חן — יק 


200 


בטעם חתאולוגיה התאליססית של פאולום (ע״ע) וכיוצא 
בה מן הדעות המפלגות את האדם לשניים: הבשר — שהוא 
מקור הרע, והרוח— שהוא מקור הטוב. השקפה זה שפשטה 
בחוגים מסויימים בישראל בדורות הסינקרטיזם ההלניסטי, 
רחוקה מתורת משה ומן הנביאים, שאעם מודים בשום פנים 
בשתי רשויות־עולם עצמאיות של טוב ודע (ר׳ דב׳ ד, לט* 
ישע׳ מה, ז! ועוד), ואינם מציגים "רוח" מול "בשר? אלא 
מבחינה זו שהבשר וכוחותיו חולפים והרוח (דבר־אלהים) 
קיים (שם מ, ו—ז; זכר׳ ד, ח ועוד). — במשמעות פיוסית־ 
פסיכולוגית בלבד יש להבין גם את הפירוש האטימולוגי 
ל״יצר", שנשתמר, למשל, במדרשיהם של כמה אמוראים, 
שמבית־מדרשם יצא הפתגם "אד לי מיוצרי ואוי לי מיצרי" 
(ברב׳ ס״א, ע״א), 

(ב) הבחינה המטאםיסית־ק(םמית — המשווה 
למושג יה״ר משמעות' תאולוגית — מתחילה רווחת בספתת 
המדרש שלאחר חורבן'בית שני, אך אץ ספק שהתחלותיה 
קדמו הרבה לאותו זמן. בבר בן־סירא חולק ליצר מידה של 
יצור. שנברא לתקוף את האדם ולהעביר( מן העולם: "אלהים 
מבראשית ברא אדם / וישתהו ביד חותפו / דתנהו ביד יצרו" 
(ט״ו, י״ד)ז וכן הוא מדמהו לחושך ומזווגו עם ״בשר ודם״: 
״מה אור משמש גם הוא יחשך / ורע יצר בשר ודם"(שם יז, 
כו). גם חכמי האגדה חלקו ליה״ר מידה ניכרת של רשות 
עצמאית, בין מחוץ לגופו של אדם בץ בתוך עצמו. רעה 
רווחת היתה: "הוא שטן הוא יה״ר הוא סלאך־המוות" (ב״ב 
כרת, ע״א). אץ יה״ר אלא מין מלאך רע, הנשלח לנסות את 
האדם; ולא בפיתדי העץ והלב בלבד, שבהם הוא מדיח את 
הבינוגים והרשעים, אלא גם בייסורים ובפגעים רעים, שהוא 
מביא על הצדיקים לבחון את אמונתם וצדקתם, כמעשה השטן 
בסיפור איוב. בבך ניתן לו ליה״ר מעמד של מלאך שמחת 
לגופו של אדם ונעתק הדימוי יה״ר אל תחום תורת המלאכים 
(ע״ע). קרובה לזו היתה גם דעתם של הוגי־דעות רבים 
ביה״ב, ובייחוד נראית כך דעת הרמב״ם: "ואחר שביארו לך 
שי״ר הוא השמן — הוא מלאך בלא ספק, ר״ל שהוא גם כן 
ייקרא מלאך מפגי שהוא בתוך בני האלהים —, יהיה גם כן 
י״ס מלאך באמת" (מו״נ, ג׳, כ״ב) [אלא שמושג "המלאך" 
במשנתו של הרמב״ם אינו זה שבאגרת חז״ל]. בחינה זו 
לגוניה היא המכרעת בתורת־הסוד, ולכל לראש בזיהר, ובפרט 
בקבלה המאוחרת שמיסודו של האר״י, והיא עוברת כחוט־ 
השני בכל ספרות־המוסר המיוסדת על הקבלה לבתי־מדרשו־ 
חיה, כולל החסידות. 

(ג) הבחינה האימאננטית־מוסרית נתגדרה 
גם היא בבחינה לעצמה כבר בספרות המדרש והאגדה, והיא 
מוטעמת ביותר בעיוני אחרונים ואחרוני־אחרונים. הדימויים 
י״ט וי״ר מתפרשים ככוחות נפשיים טבעיים שבאדם כוחות 
איווי ורצון ועשיה, שאינם טובים או רעים כשלעצמם ואינם 
נידונים אלא ע״פ כוונתם או פרי מעלליהם בתיקון האדם 
והעולם: כל שהם מביאים לידי עירעורה של בריאות הנפש 
בהליכותיה עם עצמה ועם קונה ועם הבריות ועם העולם 
שמסביבה — רעים הם < וחילופם — טובים. פעמים התיקץ 
תלד במתכונת שיעוריהם של אלו כנגד אלו, עד שלאמיתו־ 
של־דבר כולם נבראו לסייע לתיקץ הנפש והעולם, ואץ 
התקלה אלא בהגזמה לצד אחד, אף לצד יה״ט. כבר אמת 
חז״ל, שאץ העולם יכול להתקיים בלא י״ר של עתות (יומא 
ם״ט, ע״ב)> כיוצא בו ראו, שבידי הצדיק משמש גם יה״ד כוח 


בעבודת הבורא (משנ׳ ברב׳ ט׳, ה׳). ממין זה היא גם הדעה, 
שיה״ר אינו שווה בכל אדם, אלא תקפו לפי ערכה של כלל 
הנפש: "כל הגדול מחבת יצרו גדול הימנו" (סוכה נ״ב, 
ע״א), גם בחינה זו עוברת כחוט-השני בספתת המדרש וה¬ 
מוסר שבכל הדורות ? נוסח בתר וחתוך מאד ניתן לה, למשל, 
ע״י ת שמואל יפה אשכנזי(ע״ע) בפיתשו "יפה תאר" לב״ר 
פת ל״ט. נוסח עממי בטעם החסידות לבשה בחינה זו בסיפור 
המעשה בת לד יצחק סברדיצ׳ב (ר׳ מ. בובר, אוד הגנת 
215 , תש״ז! וע״ע חסידות, עמ׳ 786/7 ), וכן נעשתה יסוד 
מוסד בתנועת המוסר. תמה, שגם לבחינה זו אפשר למצוא 
יסוד כבר בספתת היהתת ההלניסטית, שבה מצד הרעיון 
של בניינה של הנפש על הודה רוחנית משולשת, בת שני 
קצוות ואמצע־המשווה: ״שתי תחות תשמותה על האדם — 
תח האמת ורוח הכזב ז והתח התיכתח חיא רוח תבונת 
השכל אשר תט לבל אשר תחפרן. ומפעלי שתיהן האמת 
והכזב חקוקים בלב האדם וה׳ יודע כל אחד מהם... ורוח 
האמת תעיד בכל ותאשים את כל, והיתה כאש עצורה בלב 
החוטא, ולא יוכל לשאת פניו אל שופטת (צוואת השבטים: 
יהודה כ/ א^ה׳). כיוצא בו נאמר במדרשי חז״ל (ברת 
ס״א, ע״א—ב): ״שני יצרים ברא הקב״ה — אחד י״ט ואחד 
י״ר״... ״צדיקים — י״ם שופטו.. רשעים — י״ר שופטן.. " 
בינוגים — זה חח שו&טן...". ע״פ בחינה זו נתפרשו גם 
בתקופה החדישה הציורים י״ס וי״ר להוגי־דעות בתחומי 
הדת והמוסר של היהדות (מ. לצרום! חרמן כהן), 

י. נזסנוב, פירוש ם' הסדות לאריםסוסליס. א׳-ב/ תקב״א! 

י. תשבי, תורת הרע והקליפה בקבלת האד״י, ק״ד׳ ואילך, 
תש״ב! הנ״ל, משגת הזוהר. ב/ קי״ב ואילך. חשכ״א) 

ד. כת, תגועת המוסר, ב׳, 134 ־ 140 , תש״יו י. הייגמן, יצר 
(אנציקלופדיה מקראית, ג׳), תשי״ח; א. א. אורכך, חז״ל, 
פרקי אמונות ודעות, מפתח: בערבו, תשכ״ם; -זס?. 011 .? 

,(. 111117 ¥316 ... 1 ) 510 . 500 (!מג 81151 ) ז>־ע!מ • 0 ■}<¥ 6 ^ 7 ,• 0 > 

, 11 , 1 263 , 1 . 7 ^! £1/11 ? 01 , 05 ז 3128 ! . 1 \ , 1901 

, 212,1919 . 4 מ 0 >£יו/ 6 מ, 001160 מ, 8-1911 189 , 79 

* 1926 , 20 . 5 ( ¥3 ,ז.מ׳א> 101260 . 4 1 ז 11£10 ?% , 80050 /¥ 

ס. ה. ב. 

^?ן ( ¥311 — [$נג 1138 נ! 0€ ו 1 ?] גמ 16 חת 1 רז£ 605 ), מעלה־גרה 

גדול מן הסוג פר (ע״ע), המצד כחיית־בר ברמה 
הגבוהה והקרה של טיבט וסץ המערבית (ע״ע אסיה, עט׳ 
884 , ציור 7 ), הוא קרוב לבחון (ע״ע) ודומה לו, אך נבדל 
ממנו בראשו הארוך ובשעת הצמיר והארוך, המגיע כמעט 
עד לקרקע ומגן עליו מפני הקור, וכן באזניו הקטנות וברגלץ 
הקצרות. אודך גופו של הזכר (שהוא גדול בהרבה מן 
הנקבה) — 3.5 מ/ גבהו — 1.9 מ׳, וזנבו — העשוי ציצית 
של שעתת סבוכות וארוכות — מגיע ל 75 ס״מי אורך 
קרניו הכפופות — 90 ם״מ; צבעו אפותבהיר. שוכן התם 



יאק (ובר) 



201 


יי! — יקוטיה, יקופזים 


202 


גבוהים( 4000 — 6,000 מ׳) ואינו סרבל אתהחש ואת צפיפות־ 
האדיר בגבהים נמוכים מזה. — הי׳ ניזון מעובים וצורר 
הרבה מש, הצעירים חיים בעדרים גדולים ! המבוגרים — 
ביחידות, פרס לעונת הייחום. משך ההריון — 9 — 10 הדשיפז 
הנקבה ממליטה אחת לשנתיים. אורך חייו עד 25 שנה. 

באסיה המרכזית, מבוכרה במערב עד מונגוליה במזרח 
והרי־סאיאן בסיביר, מצד י׳ מ ב ו י י ת, שהוא קטן מי׳-הבר 
וקרניו קצרות יותר. הוא ניתן להכלאה עם בקר מבויית אחר, 
אבל הצאצאים הזכרים הם עקרים. 

חשיבותו של הי׳ לתושבי טיבט רבה, בדומה לזו של 
הגמל לבחים. הי׳ משמש כבהמת־משא, ומסוגל לשאת 
בקלות משא של 150 ק״ג. בשרו הוא מנת־מזון יסודית 
בתפריטם של הטיבטים׳ ומחלבו העשיר מכינים גבינה 
וחמאה < משער גופו מכינים בדים שמשמשים לאהלים, לשמי¬ 
כות ולשמלות. לפנים היה שער זנבו מבוקש לקישוט נושאי- 
משרות — לציון דרגותיהם < בהודו שער הזנב משמש לשוט 
המגרש זבובים. השערות הארוכות שבצלעות הי׳ משמשות 
לחבלים. גלליו היבשים הם חומר־הדלק היחיד העומד לרשות 
התושבים ברמה חסרת-העצים של טיבט. 

ס, ט. 

(ר״ת של ת 131:10 :) 550 \/ 151100101112311011 ׳״£( = איגוד 
יהודי להתיישבות), חברה לעידוד הגירה והתיי¬ 
שבות מתוכננת של יהודים. י׳ נוסדה ע״י הבח׳ן מורים דה 
הירש (ע״ע, עמ׳ 373 ) ב 1891 , בדיון יסודי של 2 מיליון לי״ש 
(כ 60 מיליון דולר לפי ערכם ב 1969 ), שנתרם פולו מידיו! 
אח״ב הגדיל הירש את תרומתו עד 7 מיליון לי״ש, וב 1899 
הוסיפה אלמנתו סכומים מעזבונו. מ 1899 ואילך העמיד 
גם הבחן אדמזנד דה רוטשילד (ע״ע) סכומים ניכרים לקח, 
לשם השקעות במושבות שנתמכו על ידיו בא״י (ר׳ להא). 
הפרוץ הירש הרכיב את גרעין הנהלת החברה מנציגי הקהי¬ 
לות היהודיות בברלק, פראנקפורט ובריסל, האיגוד האנגלו־ 
יהודי וחברת כי״ח! במרוצת הזמן צורפו להנהלה, בדרך של 
קואופסציה, אישים שתים. בעשרות שנות קיומה התפשטה 
פעולתה של יק״א על־פני עשחת ארצות באירופה, באמריקה 
ובאסיה. כולל א״י, והקיפה — מלבד התיישבות חקלאית — 
גם הוראת מלאכות ומקצועות, הקמת בת״ס חקלאיים, עידוד 
קואופרציה ותיכנון הגירה — כל זאת תוך נסיוץ ראשון לבסס 
את הפעילות הסוציאלית־ציבורית היהודית על חקר כלכלי 
שיטתי. 

תחילה פעלה יק״א ברוסיה, שבה היה מרוכז באותה 
תקופה רובו של העם היהודי! על פעולתה שם — ע״ע 
הירש, עמ ׳ 371 . עשרות מושבות חקלאיות יהודיות, שבהן 
השקיעה יק״א אמצעים וכוחות־הדרכה, התקיימו באוקראינה 
ובבסרביה עד מלה״ע 11 , וישבו בהן — לפני פלישת הנא־ 
צים — כ 40,000 נפש על שטח מעובד של קרוב למיליון דונם. 
פעולת יק״א בתסיה נמשכה גם תחת המשטר הסובייטי, 
ואף הוגברה באמצע שנות ה 20 , וכללה עידוד קואופרציה 
יצרנית ואשראית. 

פעלה הנורע־ביותר של יק״א היה בארגנטינה (ע״ע, 

עמ׳" 691/2 ! הירש, עמ' 372 — 375 ). עד סוף' שנוח ה 20 של 
המאה ה 20 נרכשו ע״י יק״א כ 6 מילית דונם קרקע, ומהם 
עובדו כ 4 מיליון. בשיא המפעל, בשנות 1925 — 1939 , התגוררו 
ב 21 מושבות (עתה 18 ) כ 6,000 משפחות, שהן כ 30,000 
נפשות, מחציתן חקלאים. בדור האחחץ ניטשטש אפיין החק¬ 


לאי והיהודי של מושבות אלו, שבחלקו נעשו לערים. אולם 
פעולתה של יק״א נתנה את הדחיפה המכרעת להגירה יהודית 
כללית לארגנטינה,—ב 1903 פתחה יק״א בהתיישבות יהודית 
חקלאית גם בבראזיל! שם נרכשו יותר ממיליון חנם 
ונוסדו 4 מושבות. — על פעולות החברה בצפודאמריקה — 
ע״ע הירש, עמ ׳ 375/6 . באה׳ב השתתפה יק״א בייסודם 
של מספר משקים חקלאיים, ייסדה בי״ם חקלאי ובת״ס 
ללימוד מלאכה ומקצועות תעשייתיים. בקאנאדה קיבלה 
יק״א עליה ב 1907 את הטיפול במושבות היהודיות, שהקיפו 
בשעתן כ 4 * מיליון דתם ובהן ישבו כ 200 משפחות. 

באסיה התרכזה פעולת יק״א, מאז 1899 , בשטחי הקי¬ 
סרות העז׳ ת מאג י ת. נוסדו כמה מושבות באנטוליה וליד 
קושטא, וכן בי״ם חקלאי בקירבת איזמיר! מפעלים אלו נכשלו, 
וב 1926 חוסלו אחרוניהם. גם ב ק ס ר י ם י ן ייסדה יק״א כמה 
מושבות קטנות, אך אלה חוסלו אחר מלה״ע 1 ן. 

במדינות אירופה המזרחית, בתקופה שבין שתי 
מלחמות-העולם, תרמה יק״א לשיקום היהודים בפולניה, 
ליטא ולאטוויה. עיקר הפעולה היה בעידור ייסודם של בנקים 
עממיים וקופות־אשראי קואופרטיוויות ובהקמת מאות בת״ס 
מקצועיים, שבהם למדו רבבות תלמידים. יק״א תמכה בהגירה 
אל מעבר־לים, וכן הוסיפה לסייע בידי חקלאים יהודים, בפרט 
במזרח־פולניה ובבסרביה. — נוסף על פעולתה הישירה תמכה 
יק״א בכספיה בחברות ואגודות יהודיות שתות בכל חלקי 
העולם. 

פרשה מיוחדת היא פעולת יק״א ביישובההחקלאי- 
יהודי של א״י (ע״ע, עם׳ 511 , 825 ), שהחלה ב 1896 
בתמיכה במושבות שנוסח קודם־לנן. תקופתה הגדולה נפתחה 
סמוך ל 1900 , כשחיסל הברה חטשילד את האדמיניסטראציה 
שלו ומסד לידי יק״א את הנהלת מושבותיו ואמצעים לייסוד 
מושבות חדשות. הנהלת המושבות ביח יק״א היתה מוצלחת 
יותר, מכל הבחינות, שכן היו מנהליה מעוחם בחיי הישוב! 
כמה מהם — כגון ח• מרגלית-קלוריסקי (ע״ע) — זכו לה¬ 
ערכה כללית. מנגנתה כולו הצטיין בנקיון־פפיים חכה לשם 
טוב בציבור הארצישראלי הרגיש, ב 1901/2 נוסח ע״י יק״א 
המושבות יבנאל■ כפר־תבור, סג׳רה ועוד• במלה״ע 1 , כש־ 
הפסיקה ההסתדרות הציונית'את הפעולה ההתיישבותית, 
ייסדה יק״א את הקבוצות אילודהשחר, תל-חי וכפר־גלעח. 
אחרי מלה״ע 1 הפריד רוטשילד את הנהלת מפעליו בא״י 
ממסגרתה הכללית של יק״א וגיבשה כחברה מיוחדת בשם 

0 י 7 ״ א (ר״ת - 13 ש 550 \, 310511116 )61^1511 0010X115311011 ? 

"ס!!)- וזו ייסדה מספר יישובים חדשים, שהחשובים שבהם 
היו המושבות בנימינה ופחרם־חנה והקבוצות גזר ואשחת- 
יעקב. בניגוד לשאר תחומי פעולתה, היתה לפעלה של יק״א 
בא״י הצלחה־של-קיימא. עם הקמת המחנה"ראתה החברה 
את מפעלה כמושלה וב 1957 חוסלה רשמית. רכושה הקרקעי 
הנותר נתרם ע״י משפחת רוטשילד למדינה, ליישובים שקר־ 
קעותיה נמצאו לידם, ולמוסדות־ציבור שתש וכן תרמה 
משפחת חטשילד — עם חיסול זה — סכום ניכר לבניית 
משכן־קבע לכנסת של מחנה־ישראל. א לי 

נקובסן, ינ:ס פטר, ע״ע!עקו?סן. עם ? 5 כןר. 

!קוטעז, יקוטים. "?וטיח (י׳) היא שטח גחל בסיביר 
הצסונית־מזרתית, המאורגן מבחינה מחנית-מינהלית 
כרפובליקה הסוציאליסטית הסובייטית 





203 


יקוטיה, יקופזים — יקוסונה דה מדדי 


204 


ד. יא ק ו ט י ת האוטונומית (־ 3x0110 ^ 
? 00 *מנא) במסגרת הרפובליקה הרוסית של בריה״ם. 
שסחה 3,103x100 קמ״ר, אוכלוסייתה 670x100 נפש בלבד 
( 1969 ) — כ 0.2 נפש לקמ״ר. 

י׳ נחלקת לשני חלקים ע״י הנהרות לנה ואלדאן (יובלו 
של הלנה), החוצים אותה מדרום לצפון. החלק המערבי הררי 
בדרומו. ושיא גבהו בדרום־מזרחו 2412 מ , * הוא משתפל 
כלפי צפון ונעשה ארץ של הרים, גבעות ורמות בגובה של 
כמד. מאות מ/ שאותה חוצים עמקי־נהרות רחבים; צפונו 
הוא חלק משפלת סיביר הצפונית. החלק המזרחי רובד הררי 
גבוה, פרט לעמקי־הנהרות; שיאו הר־יפובדד., 3,147 ט׳. - 
כל הארץ מתנקזת לים־־הקרח הצפתי. הגדול בנהרותיה הוא 
הלנה (ע״ע), שאגנו — עם יובליו הגדולים אלדאן, ויליוי 
ואחרים—תוסס כמחצית שטחה של י׳. נחתת גדולים אחרים 
הם: האולנק במערב,האינדירקה (ע״ע) והקולימה במזרח. 

אקלימה של י׳ יבשתי־קיצוני, עם הבדלים גדולים בין קיץ 
לחורף. זה האחרת נמשך 6 — 8 חדשים, ומצויין בקור עז, 
אך במיעוט רוחות. הטמפרטורה הממוצעת של יאנואר בבירת 
החבל יאקוטסק היא 43 0 - ; בורחוינסק (ע״ע) נמדדו טמפר¬ 
טורות של' 0 ' 71 — הנמוכות ביותר בחצי־הכדור הצפתי. 
לעומת זה מגיעות טמפרטורות הקיץ (יתי—יולי) ל - 19 — 12 . 
בכל הארץ האדמה קפואה בעומק כל ימות השנה. מידת 
המשקעים מצומצמת עד בינתית — 150 — 300 מ״מ ביישובי 
השפלות. יותר מזה בהרים. — עתת הגידול אתה אלא 120 — 
130 יום בשנה; אולם אורך זריחת השמש בימות־הקיץ 
מאפשר צמיחה איגטנסיווית. כ 80% משטחה של י" תופס יער 
הטיגה (ע״ע אסיה, יעפו 866/7 ); בגבהי ההרים ולאורך חופי 
ים־הקרח הצומח הוא טונדרה (ע״ע); שטחים נרחבים בשפ¬ 
לות ובעמקי-הנהרות הם ביצתיים, משום שהמים אינם מחל¬ 
חלים באדמה הקפואה. — יערות י׳ מאוכלסים מתי חיות 
בעלות עורות מבוקשים בשוק הפרוות — הצו׳בל, ההרמין, 
הסנאית הלבנה, שועל-הכסף ואחרות. הנהרות עשירים מאד 
בדגים ממינים שתים. י׳ עשירה באוצרות-קרקע: יהלומים, 
זהב, בצרי בדיל ועופרת, נציץ, מירבצים גדולים של פחם 
וליגניס. 

היישוב הדליל מורכב בעיקרו מיקוטים (י״ם) 

(כ 45% ) ומסים (כ 45% ); השאר בגי עממים סיביריים אח¬ 
רים (טתגוזים, צ׳וקצ׳ים. יוקאגירים ועוד). — בתקופה האח¬ 
רונה נעשה הרבה לפיתוח יישובי, תרבותי וכלכלי של החבל. 
האוכלוסיה, בייחוד זו של הערים החדשות, גדלה במהירות 
הודות לזרימת מתיישבים מרוסיה האירופית; צומחות ערים 
ומתפתחת תעשיה, וכן נעשתה פעולה חינוכית ברחבה. ב 1930 
היו בכל י׳ פחות %0 מיליון נפשות, בבירתה יא קוטם ק 
(שעל הלנה) — כ 10x100 ; ב 1966 היו בעיר זו 95x100 תוש¬ 
בים. ב 1967 למדו בבתה״ם בי׳ 155x100 תלמידים, באוניברסי¬ 
טה ובמכת פדגוגי — 5,700 סטודנטים. כלכלת החבל עומדת 
בעיקר על תעשיית המכרות, על יערנות ועל פרוונות, ובמק¬ 
צת על גימל מקנה — בין השאר איילי־צפון. 

ה ע ם ה י א ק ו ט י נוצר כתוצאה מהתבוללותה של האר 
כלוסיה המקורית, המונגולואידית-טונגוזיח, בשבטים תורכיים 
שהגיעו שמד. במאות ה 13 — 14 ממחוזות הספר של סיביר 
ואסיה המרכזית. הי״ם עסקו בגידול סוסים וצאן, בציד 
ובמג; בחקלאות התחילו לעסוק דק במאה ד. 19 בהשפעת 
המתיישבים הרוסים, שרבים מהם היו גולים פוליטיים, שהוגלו 


ע״י השלטון הצארי לסיביר המזרחית המרוחקת. דתם של 
הי״ם לפני הכיבוש הרוסי היתד. חשמניזם (ע״ע), ויסודותיו 
נשמח־ באמונה ובנוהג גם לאחר שנאלצו לקבל עליהם את 
הפראווםלאוויות. — הלשון היאקוטיח שייכת לענף 
הצפוניימזרחי, האויגורי, של הלשונות התורכיות, והיא מדו¬ 
ברת בפי כ!/ 1 מיליון בני־אדם ונכתבת — מן חמאה ה 19 
ואילך — בכתב קירילי. היאקוטית נבדלת במידה ניכרת 
משאר הלשונות התורכיות, משום שספגה יסודות לשוניים 
זרים רבים, תחילה מונגוליים, ומן המאה ח 18 ואילך — 
רוסיים. 

לי״ם פולקלור עשיר, שנתקיים עד תחילת המאה ה 20 
כספרות־בעל־פה, שכללה אפוסים על עלילות גיבורים ("או- 
לונחו"), אגדות ומעשיות, חידות ושירים ליריים; יצירות 
פולקלור זה נאספו ופורסמו תחילה בירי הגולים הפוליטיים 
הרוסים, ורק אחרי המהפכה טיפלו בהן חוקרים מקצועיים. 
כמדכן היו מפותחים בקרב הי״ם הפיסול בעץ ובעצם 
ומלאכת־הרקמה. — אחרי המהפכה נתפתחה ספרות יאקוטית 
מודרנית, שנציגיה — הנושאים כולם שמות רוסיים — תיאח 
את חיי עמם תחת השלטון הצארי, לחמו בשארית מסורת 
העבר וכיוונו את יצירתם — בשירה, בסיפור ובמחזה — 
למגמה הקומוניסטית. — ליאקוטית תורגמו יצירות רבות מן 
הספחת החסית ומספחויות אחחת של איחסה ושל המזרח. 
וע״ע סיביר. 

. 0 .^י ; 1851 , 1 /)) 4 ו\ 2 ( . 4 )! 11501 .״י ; 1901 
./׳\ ; 1947 , 83110 108 ) 0 ־ 1 ׳(*מ, 30 ט 601 י* 56 ) 8 סס , 308 

; 1954 , 1 * £2 ■ 710 )) 30141 ) א. דותן [מהדיר), ספר דקדוקי הטעמים לר׳ 

אהרן בן משה בן אשר, ב׳, 237 , 242 , חשכ״ז 1 5 

1 ) 1 * ! 14 * 1 ) 1 * 11 - 5 * 121 * 11 %, * 11 x 11 1 ) 1*01 14 ( 1011*1 0 * 1 * 12*11 40 - 

,? , 1869 ,( 1 . 1 , ו 501 זס£ז£ 155 ^ג . 1 ) 111 * 11 * 2 

1927 , 20 ־ 17 , 1 , 111 * 11 *'!! . 4 11 * 1 ** 4410 ! 4 ! 

י. ג. ג. 

.ללןטךינה שמן של שתי קיסרידת ברוסיה. 

1 ) י , 1 ( 1683 [ו] — 1727 * קיסרית מ 1725 ), 

היתה בתו של איפר ליטאי או לאטור בליווניה, ושמה היה 
מדתה סקאברונסקי. היא היתה שפחה בביתו של כומר גרמני 
לותרני בעיירה מאריאנבורג, נישאה לחייל שרדי. וכשכבשו 
הרוסש את מאדיאנבורג ב 1702 היתה לפילגשו של המצביא 
שרמטיב׳ ואחריו של אלכסנדר מנשיק 1 ב (ע״ע). בביתו של 
מנשיקוב פגש אותה הצאר פישר 1 (ע״ע), שיא היתד. לו 
לפילגש* היא הועברה לפראווסלאביות, ושמה הוסב לי׳ 
אלכסייבנה. י׳ ילדה לפיוטד 11 ילדים, שרובם מתו בילדותם. 
היא' נלוותה אל הצאר בכל מסעות מלחמותיו, ולדבריו הצילה 
אותו, בקור־רוחה ובאומץ־לבה, משבי התורכים במסעו לפרוט 
ב 1711 . היא היתד. היחידה, שיכלה, בהשפעתה המרגיעה, 
לשכך את התפרצויות זעמו של פיוטר, שוא היד. קשור אליה 
ברגשי־חיבה עמוקש. ב 1712 נשאה לאשה, ש 1724 הכתירה 
לקיסרית. זמן־מה אח״כ נשקפה* סכנה לחייה, בשל עגביה 
עם אחד מאנשי־החצר* הלה הוצא להורג, אך י׳ ניצלה בשל 
מות פי 1 טר ( 1725 ). 


ביזמתו של מנשיקוב ובתמיכת חיל־המשמר הקיסרי 
הובטחה העלאתה'של י׳ לכסא הקיסרות. השפחה, בת־האיכ־ 
רים׳ האבאלפביתית־למחצה, נחנה בשכל-ישר ובערמומיות, 
אולם עסקי השלטון לא משכוה* היא נמשכה לתענוגות 
ושעשועים, שנהלת המדינה נמסרה ל״מועצת-הסתרים העליו¬ 
נה", בת 7 חברים, שבה מילא סנשיקש תפקיד מכריע וש־ 
המשיכה את מדיניותו של פיוטר. בהדרכתו של מנשיקוב 
הנחילה י׳ לפני מותה את המלשה לא לבתה יליזוטה (ע״ע) 
אלא לנכדו של סיוטר 1 מבנו אלפסי, פיוטר 11 * אך יש סבו־ 
רים ש״צוואתה" לא היתה אלא בדותה של מגשיקוב. 

, 1 /;מע . 07 י זשב 1 ^ 0 טז 8 

. 1884 2 .£ גגןמקמ,!! . 1 \ . 14 ; 1880 

2 ) י׳ 11 , ״הגדולה״( 1729 , שטטק — 1796 , פסרבורג * 
קיסרית מ 1762 ), היתה ממוצא גרמני־לותרני, בת לבית- 
הנסיכות הזעיר שדל של אנהלס־צר&סט, ושמה הש סשש־ 
אוגוסטה־פרידדיקה. אבש שירת כגנרא׳ל בצבאו של פרידריך 
11 מלך פרוסש* אמה היתה מבית הדוכסים מהולשטיד 
ג 1 טו׳ךפ, שמבניו היה הדוכס קארל־אולריך, בדאחותה של הקי¬ 
סרית יליזוטה(ע״ע) ויורששעצר שיל מלכות רוסיה, ששמו 
הוסב לפיוטר (אח״כ הקיסר פיוטר 111 [ע״ע]). ע״פ המלצתו 
של פרידריך 11 בחרה 
יליזאווטה בי׳ ראשה 
ליורשה. ב 1744 ,בהיו¬ 
תה בת 15 , הובאה י׳ 
לרוסיה* היא הוטבלה 
לפראו 1 סלאוויות,שמה 
שונה לי׳ אלכסייבנה, 
וב 1745 הושאה' ל- 
פישר, הנישואין נת¬ 
גלו כאומללים:פיוטר, 
אפשר, היה לא-נור- 
מאלי מבחינה שכלית 
וגופנית כאחת, בור, 
הולל, שיכור וגס, 
פוגע בכבש אשתו 
אפילו בפומבי* ואילו י׳ היתד, פיקחית וכשרונית, מחד 
נכת במיטב ההשכלה המקובלת בחברה הנאורה של 
המערב בדור ההוא — ובזה לבעלה. שני בגישזוג לא 
שמת אמונש זה לזה, ויש ספק אם פישר הש אביו של 
הילד שילדה י׳ לאחר 9 שנות-נישואין (אח״כ הקיסר פול 
[ע״ע)). פיוטר הש נתון כולו לחיקוי תרגילים וגינונים 
צבאיים פרוסיים ולהערצה עיוורת של פרידריך 11 , ולא 
הסתיר את זילזולו בכל דבר תסי ופראווסלאוד * ואילו י׳ 
ראתה מראשית שהותה ברוסיה את הסיכויים הפוליטיים 
העצומש שנפתחו לפנש בגלל נחיתותו של בעלה, וללא 
מעצורים נפשיש חתרה בהתמדה ובסבלנות למטרתה. היא 
הסתגלה בגמישות מפליאה לעולם הרוסי, הזדהתה עם תרבו¬ 
תו, רכשה שליטה בלשון הרשית, הן בכתיבה ספרותית הן 
בדיבור עממי, שפגינה את דבקותה בפראווסלאוויות (אע״פ 
שהיתה אתאיסטית). י' היתה נתונה לעגבים, אך בבחירת 
מאהביה הרבים שמתחלפים, מבין אגשישחצר וקציני חיל- 
המשמר, נהגה לאדדווקא לפי משיכה מינית אלא גם לפי 
חישובים פוליטיים. ממאהביה לפני שהגיעה למלוכה היו 
סטניסלו פוניטובסקי (ע״ע) — מי שעתיד היה להיות מלך- 




207 


יקטרינת 


208 


פולניה האחרץ, ם. סאלטיקוב — שהוא, אפשר, אביו של 
פאוול, האחים אורלוב (ע״ע) — שלאחד מהם, גריגוירי, ילדה 
י׳ בן. 

כשעלה פיוטר 111 על כסא-המלורה ב 1762 , לאחר מות 
יליזאווסה, כבר היה שנוא על כל סביבתו, והוסיף להשניא 
את עצמו בתעלוליו בתקופת שלטונו הקצרה? ואילו י׳ זכתה 
באהדת האצולה, הקצונה והכגסיה. ביולי 1762 ביצע חיל- 
המשמר האציל, בפיקודם של האחים אזרלוב, הפיכת־חצר? 
פיוסר הודח מן המלוכה והורחק לאחת מאחוזותיו, ושם 
נרצח בידי אלכסי אורלוב. י׳, שהשתתפה בהכנת ההפיכה, 
הועלתה לקיסרות והוכתרה? כלפי חוץ הופיעה כמקבלת 
הכתר לפי דרישתם ובלחצם של המורדים. בהמלכתה של י׳ 
היה משום קיפוח זכותו של יורש-העצר החוקי פאוול, שאותו 
החזיקה אמו תחת השגחה קפדנית תוך הרחקה מכל השת¬ 
תפות בשלטון כל ימי חייה. אולם קיים היה עוד טוען־בכוח 
לכתר רוסיה — איון ¥1 ׳ שהודח, בהיותו ילד, בידי יליזאוו־ 
טה ב 1741 והוחזק כל ימיו במאסר! הוא נהרג ב 1764 ,'כשעשו 
קושרים נסיץ לשחררו. החוקיות המפוקפקת של מלכותה של 
י׳ היתה גורם נוסף לנטייתה לבקש סעד באצולה, שהעלתה 
אותה למלוכה, 

למרות תלות זו היתה י׳ שליטה בעלת מרץ ותקיפות, 

וכל הפעולות המדיניות, כחיצוניות ובפנימיות, בימיה נעשו 
בחמתה, בידי מדינאים ומצביאים שאותם בחרה בעצמה. 
לכאורה היה הקו המנחה את מדיניותה זה של ה״אבסו- 
לוטיזם הנאור" (ע״ע (כרך־מילואים]). י׳ היתה מעורה 
באומרת "ההשכלה" של המאה ה 18 ומושפעת מרעיונותיהם 
של לוק ושל האנציקלופדיסטים. היא התכתבה עם וולטר, 
עם ד׳אלנבד׳ עם ך־דרו — ששהה בפטרבורג לפי הזמנתה 
תכה בתמיכתה החמרית! ם. מ. גרים (ע״ע) בפאריס היה 
סוכנה. כמדכן ניהלה קורספונדנציה פוליטית ערה (בצרפ¬ 
תית) עם מריה תרזיה ויוזף 11 שליטי אוסטריה ועם פרידריך 
הגדול, י׳ היתה חדורה — על-כל-פנים בראשית מלכותה — 
מגמות כנות לתיקונים מינהליים וחברתיים ולהעלאה תרבו¬ 
תית של" עמה! יחד עם זה היתה נחושה החלטתה להחזיק 
בשלטון, ועזה שאיפתה להגדלת כבודה ותפארתה האישיים 
ועצמתה המדינית של ארצה. למעשה נוצר פער עמוק בין 
ההלכה הנאורה ובין המעשה של שלטובה: במדיניות־הפנים 
השלימה הקיסרית עם המציאות החברתית, שבה היה מעמד 
האצילים בעלי-הקרקעות הגורם הקובע היחיד; מדיניות- 
החוץ שלה התבטאה במלחמות־כיבושים עם תורכיה ובהש¬ 
תתפות עם אוסטריה ופרוסיה בדיכויה ובחלוקתה של 
פולניה, 

את מדיניות-הפבים של י׳ ניתן לחלק ל 3 תקופות: 

(א) תקופת הניסויים הליבראליים, 1763 — 1768 . — 

ב 1766 כינסה הקיסרית מועצה מנציגי האצילים, העירונים 
והאיכרים החפשיים לצרבי חיבור ספר־חוקים חדש. למועצה 
ניחנו ״הוראות״ ( 113883 ) שאותן חיברה הקיסרית עצמה, 
בתה תורותיהם של מונטסקיה (ע״ע) ובזריה (ע״ע) — 
תעודה גדושה הצעות מתקדמות במישורי'המשפט, המינהל 
הכלכלה והסעד, ובכללן הקלות לאיכרים הצמיתים. ההצ¬ 
עות נתקלו בהתנגדות חריפה של האצולה, וי׳ לא ניסתה 
לשבור אותה. לאחר 18 חדשים פוזרה המועצה ללא תוצאות. 

(ב) תקופת התיקונים השמרנייס-ריכוזיים, 1768 — 1789 . 
לאחר נסיגתה בלחץ האצולה, נמנעה י׳ מלקדם את מצב 


האיכרים, ועוד החמירה אותו ע״י חלוקה נדיבה של אחוזות־ 
כתר בין תומכיה מאנשי־האצולה והרחבת סמכוודשלטונם 
של בעליתזאחוזות על צמיתיהם. כ 800,000 איכתם עצמאיים 
הפכו לצמיתים; לבעלי־האחוזות ניתנה רשות להעניש את 
צמיתיהם ע״י הגליה לסיביר. י׳ השלימה את פעולת פיוטר 1 
בביטול האוטונומיה של אוקראינה; בץ השאר ביטלה את 
ההנהלה העצמית של הקוזאקים של זפוחיז׳יה (ע״ע). — 
החמרת מצב האיכרים (והקוזאקים), לאחד התקוות שטיפחו 
שנות־מלכותה הראשונות של י/ עוררה בהם התמרמרות 
עצומה- שמצאה ביטויה במרידה, בהנהגתו של פוגצ׳וב(ע״ע), 
ב 1773 — 1775 , שהקיפה אמור נדהב בדדום־מזרח רוסיה ולא 
דוכאה אלא בעמל רב ובשפיכות־דמים מרובה. — משמעות 
חיובית חיתה לתיקוניה של י" בתחום המשפטי, המינהלי 
והתרכזתי. הונהגה מערכת־משפט לפי דוגמות מערביות, 
בייחוד בהשפעת בלקסטון(ע״ע). המדינה חולקה ל 50 חבלים 
("גוברניות"), בראשותם של פקידים ("גוברנטורים") ממו¬ 
נים'מטעם השלטון המרכזי. וכן הוקמה'הנהלה עצמאית 
של האצולה בחבלים, בהנהגת "ראשי-אצולה" מקומיים, 
וכן הוקם גרעין• של הנהלה עצמאית לערים, בידי השכבה 
העליונה של הסוחרים. לפיתוח הלשון והספרות הרוסית 
יסדה י׳, בין השאר, ב 1783 את ״האקדמיה הרוסית״ — 
שנשיאה הראשון היחה ידידתה של י/ דשקובה (ע״ע), רש- 
בפעולתה השתתפה־בפועל הקיסרית עצמה? צעירים חסים 
רבים נשלחו ללימודים ולהשתלמות לחו״ל! י׳ הניחה גם את 
היסוד להשכלת נשים ברוסיה ע״י ייסוד "מט׳ו־סמולני" 
בפטרבורג — בי״ס סגור לבנות האריסטוקרטיה. —יכל הך 
פורמות הללו תדמו לעידוד ההכרה העצמית בקרב רבים 
מבני המעמדות העליונים ולחיזוק אי־תלותם בשלטון הקי¬ 
סרי. דך נזרע גרעינה של ה״איבטליגנציה" (ע״ע, עמ' 
938/9 ) הרוסית, שראשית סימניה נתגלו כבר בתקופתה 
האחרונה של י׳. 

(ג) תקופת הראקציה, 1789 — 1896 . — כבר ממרד פוגא־ 

צ׳וב ואילך הגבירה י׳ את אמצעי-הדיכוי של המשטר, והללו 
החריפו ביותר עם פרוץ המהפכה הצרפתית והתפשטות הדיה 
לאירופה. י׳ המזדקנת הפכה לעריצה גמורה; הוגבר כוחה 
של המשטרה ? נאסרו כל ביטויי ביקורת על השלטון והמש¬ 
מר, ובפרט כל תביעה לביטול צמיתות האיכרים. נוביקוב 
(ע״ע), מראשי הבונים־החפשים ברוסיה, נכלא? רדישצ׳ב 
(ע״ע) הוגלה לסיביר בגלל הבעת דעות שאותן הביעה' י׳ 
עצמה בימי-עלומיה. 

במדיניות-ה חוץ שלה זכתד. י׳ להצלחות .גדולות 
בהעלאת רוסיה לדרגת מעצמה עולמית. בהמשד למסורת 
הלאומית־כנסייתית חריסית עמד לעיני רוחה של י' חזון כי¬ 
בושה של קושטא והחזרת עטרתה בבירת קיסרות יוונית 
אורתודוכסית, שתקיף את המזרח התיכון ותהיה גרורתה של 
רוסיה? רמז לכד נמצא בשמות שניתנו ע״פ הוראתה לשני 
נכדיה (בני סאוול) — אלכסנדר וקונסטנטין. י׳ התכוונה 
לפירוק האימפריה העותמנית ולחלוקתה בין רוסיה ואוס¬ 
טריה. היא לא השיגה את הגשמת מלוא חלומותיה האימפריא- 
ליים, אולם שתי המלחמות הממושכות נגד תורכיה, 1768 — 
178711774 — 1792 , הנחילו לרוסים נצחונות וכיבושים שהר¬ 
חיבו את תחומי הקיסרות המסיח עד הדניססר בדרום־מעדב. 
כל חופי הים השחור הצפוניים עברו מידי תורכיה לידי 
מסיה, וכן סופח אליה ב 1783 חצי-האי קרים? השטחים 



209 


יקטרינה — יקינונון 


210 


החדשים יושבו ופותחו במהירות. מדיניותה של י׳ כלפי 
החושבים הוותיקים היתה ליבראלית! המוסלמים נהנו 
מחופש־דת, וסעמדותיהם העליונים, שרבים מבניהם קיבלו 
את הפראווסלאוויות, נספחו על האצולה הרוסית, מימי 
חוזה־השלום של קוצ׳וק־קינרג׳י ( 1774 ) היתה רוסיה לאחד 
הגורמים המכריעים בהיסטוריה של המזרח התיכון ושל 
עמיו. במערב הפילה י׳ את החיץ שהפריד בין רוסיה ובין 
אירופה — את פולניה, הלחץ הדיפלומאטי והכוח הצבאי 
של רוסיה היו הגורמים המכריעים ב 3 חלוקות-פולניה 
( 1793,1772 , 1795 ), שבהן זכתה רוסיה בחלק־הארי וסיפחה 
לעצמה לא רק את השסחים שהשתייכו לפנים לרוסיה הקיי- 
בית והמוסקובית, אלא גם שטחים מאוכלסים לאטווים, 
ליסאים, פולנים (ויהודים), והרחיבה את גבולה עד מרכז־ 
אירופה. עמדתה הבידלאומית הבולטת של רוסיה מצאה את 
ביטויה בהכרזה ( 1780 ) על "ניטראליות מזויינת" במלחמתה 
של אנגליה במושבותיה בצפון־אמדיקה, כהגנה על חופש- 
המסחר של המעצמות הלא־לוחמות. 

דמותה ה ה י ם ט ו ר י ת ש ל י׳. י׳ 11 היא מן הדמויות 
הנשיות הבולטות בהיסטוריה המדינית. מכמה בחינות היא 
דומה לאליזבת 1 : זכויותיהן של שתי הנשים לכסא-המלוכה 
היו מפוקפקות, שתיהן עברו בית־אולסנה קשה בנעוריהן, 
שתיהן שלטו ביד רמה והגיעו להשגים מבריקים. בדומה 
לאליזאבת, היתד, אף י׳ בעלת השכלה מעולה! נוסף על לשון־ 
אמה הגרמנית, על צרפתית — לשון השכלתה ותרבותה, ועל 
רוסית, קראה גם אנגלית ולאטינית. היא כתבה מחזות, 
סיפורים ומשלים ברוסית, והתחילה בחיבור ספר על תולדות 
רוסיה (שאותו לא השלימה). מכתביה לאגשי-הרוח ולשלי¬ 
טים באירופה מלאים חן ושנינות י אך עוד יותר מזה היתה 
בעלת שיחה נאה, שהקסימה את אורחיה מן המערב. ערך 
ספרותי והיסטורי יש ל״זכרונות" שלה (בצרפתית), שבהם 
היא מגלה טפח ומכסה טפחיים! הם פורסמו דק בסוף המאה 
ה 19 . 

י׳ הצטיינה בכשרונה בבחירת אישים לביצוע מדיניותה. 
ממצביאיה המזהירים היו רומיאנצב, אלכסי אורלוב. אלכ¬ 
סנדר גוליצין, פיוטר פאגין, פוטיומקין' (ע״ע) וסובורוב 
(ע״ע)! מאנשי המדיניות והמינהל שלה — ניקיטה פאנין, 
דמיטרי גוליצין, רפנין, ווח׳נצוב, ושוב פוטיומקין. הקרוב 
ביותר לרוחה וללבה היה פוטיומקין, שהיה שנים רבות 
מאהבה. — שלא כאליזאבת, היתה י' שקועה בענבים עד 
זקנתה, והסיפורים — שהם אולי מוגזמים — על חייה המי¬ 
ניים הצמיחו ספרות ענפה בלשונות אירופיות שונות; אולם 
אף אחד ממאהביה לא השתלם עליה. 

תקופת י' נראית כאחת הבולטות והסזהירות בתולדות 
רוסיה! מלבר — הכל הבריק, אבל מלגו שרד בליל של 
נחשלות אסיינית ועריצות חצרנית-ביוריוקראטית אירופית. 
"כפרי־פוטיומקין" המפורממיס משמשים מעין סמל למשטר 
זה. בגי-דורה של י׳ במערב בינו אותה בשם "שמיו־מית־של- 
הצפון״! אולם פושקין הגדיר אותה כ״סארטיף [הצבוע שב־ 
קומדיית מולייד] בשמלה ובכתר". 

-*!מ 106 ו 83 ס 18 ס(] 3 ! 1 0 06 ז!, 1 זס 6 <]> 1 , 06616001108 . 11 . 8 
■ £11/16681000 .^. 8 ; 1901 — 1881 , 11,1-11 .£ ,ו 0116 וןד 3 ק 6 ח 
// .* ,!!סעז־סמ . 0 : 1891 — 1890 . 1-11 , 11 .£ ז 05 קסז 140 
611 1 ) 1 * 1 ,ת 3 מ 5101 -זש 1 ג £37 . 1 < , 1910 , 6 * 0 ) £11111 . 0 

- 1181100613 111106 .£ , 116 ק 8 ז . 8 .£ , 1941 ,) 1 )) 5 ) 11 ) 161 * 11 
) 1 ( 1 0116 01 ) 01 1/10 . 0 ,ססגתזס!{"! . 8 . 0 ; 1945 . 1-11 .*אז 


, 1955 ,. 11 . 0 , 573110:011 . 11 ; 1947 ,ס 16 * £1 / 0 101111011 ) £1 
; 1961 , 01 )- 01 1/10 . 0 ,/ 016 . 1 ; 1957 ,.// .ש ,•! 0 / 0156 ^ 5 0 
■ £111 ,. 0 . 11 .£ ; 1961 , 11 . 81 , 8111150113 .,ו . 11 

) 1/1 6 * 01 ! 00 * 0 סו/ו .€ . 01165 ( 1 .? ; 1961 , 110 * £11 (ס 1111 ק 

. 1967 ,/[ 00/11111 הס 1 * £01 

י׳ והיהודים. לאחר עלייתה של י׳ למלוכה הציע 
הסנאט להתיר כניסתם של יהודים, שגורשו מרוסיה בימי 
יליזאווטה, הצעה זו עוררה התנגדות, ד׳ נמנעה מקבלת 
הכרעה. במינשר שפירסמה בסוף 1762 התירה לנתיני מדי¬ 
נות אחרות להתגורר ברוסיה, "פרם ליהודים" ("ז׳ידים" 
[״ 84 * 1 — מונח שיש בו טעם-לגנאי ברוסית)! הביטוי "פרט 
ליהודים" חזר ונשנה מכאן'ואילך פעמים רבות בחקיקה 
הרוסית עד לנפילתו של המשטר הצארי. גראה, שי׳ עצמה, 
כחניכת האנציקלופדיסטים, לא רצתה באפליה חוקית של 
היהודים, ואף העריכה אותם כגורם חלוצי בפיתוח התעשיה 
והמסחר, בפרט בשטחים החדשים בדרום שרצחה לאכלסם. 
לפיכך התירה לאחר־מכן התיישבות יהודים ב״רוסיה החד¬ 
שה", בתנאי שהשתייכותם הדתית והלאומית לא תצרין 
בדרכוניהס. אותו תנאי התנתה גם לגבי מתן־דשות לסוחרים 
יהודים לבקר ב&טרבורג הבירה לצרכי מסחר. 

הבעיה היהודית הופיעה ברוסיה במלוא הקפה כתוצאה 
מסיפוח שטחי פולניה, שהפך את רוסיה ממדינה שלא ישבו 
בה יהודים למרבז היהודי הגדול ביותר בעולם. י׳ הניחה 
את היסודות למדיניות היהודית של השלטון, שנשארה, 
בקודה הכלליים, בתקפה כל ימי המשטר הצארי. אחרי 
החלוקה הראשונה של פולניה ב 1772 הובטח ליהודי בילו¬ 
רוסיה במינשר, שתישמרנה להם זכויותיהם שמתקופת השל¬ 
טון הפולני: חופש הדת, בטחון הרכוש והעיסוקים הכלכליים 
והזכויות האוטונומיות הנרחבות של הקהילות, היהודים 
הוכרו כנתינים רוסים, תחילה — כמעמד נפרד, אך כעבור 
שנים-ם 0 םר הותר להם להירשם למעמד הסוחרים ולמעמד 
העירונים, ובכך נכללו במעמדות הרוסים. אולם לאחר-מכן 
התפרסמו הוראות מגבילות ביחס ליהודים, הן הוראות שצינד 
צמו את סמכדות הקהילות ( 1795 ), הן הוראות שהכפילו את 
שיעור המסים שבו חויבו היהודים ( 1794 ), ובעיקר — הור¬ 
אות שהגבילו את השטחים שבהם הורשו יהודים להתגורר 
( 1791 , 1794 ). בכך הונח היסוד ל״תחום־המושב" היהודי 
ברוסיה, שכלל את השטחים שסופחו מפולניה מאז 1667 . 
בתעודות הרשמיות משנות־מלכותה האחרונות של י׳ פסק 
השימוש במונח "ו׳יד", ובמקומו הונהג המונח הניטראלי 
"יורי"( 6 שק 68 = עברי"). — הקראים הוצאו ב 1794 מכלל 
ההגבלות שהוטלו על היהודים. 

ש. דובגוב. דברי ימי עם עולם. ד, 138 ־ 143 , 1958 8 ! 

ס 60 x 80 ח.צ£ז 0.13 זז 0 >זב 3 001 : 06 ■<£ , 113 * 10 ו 3 ע 1 ק 0 .£ . 14 
0(1 60068060x0 <ןסזש 14 , £600611 . 10 , 1877 ,^ 0 ין 63 
. 1925 2 , 1 , £006011 פ 03 סק 3 מ 

א. לי. 

יקינתוץ ( 1115 ( 0101 ^ 9 ), סוג של צמחים ממשפחת השוש־ 
גיים (ע״ע), בעלי בצל ועלים סרגליים המרומים 
בבסיס־הצמח. הפרחים ערוכים באשבולות בקצה עמוד* 
תפרחת, רובם תלויים וכפופים כלפי מטה! העטיף מאוחד.- 
עלים, דמוי משפך או פעמון! הפרי — הלקט דל־זרעים, 
המתבקע בשלוש קשוות. הסוג בולל ב 30 מיגים דותר, רובם 
באפריקה הדרומית ומיעוטם באיזור הים־התיכון. — הי׳ 



211 


יקינתון — ירבוזיים 


212 


המזרחי( £1113115 ״<> .מ) הוא מין 
חשוב ביותר לגננות. הוא גדל פר 
בארצות ים־התיכון המזרחי, ובא״י 
הוא מצוי בבחות ובחורשים בגליל 
העליון! צבע פרחיו כחול. במאה 
ה 16 הוכנס הי׳ לאירופה, והוחל שם 
בפיתוח זני־חרבות, בעיקר בהו- 
לאנד. היום ידועים זני־נוי רבים 
מאד, שנתחבבו על מגדליהם בגלל 
צורת תפרחתם הנאה, צבעיהם המר¬ 
היבים וריחם הנעים. מום? מהם 
בושם ריחני סמיך. בהולאנד הי׳ 
הוא מוצד־יצוא, וכן מרבים לגדלו 
בצרפת הדרומית להפקת הבושם 
לתעשיית התמרוקים. 

על המוטיווים האגדתיים הקשורים בי׳ — ע״ע איאם! 
היאקינתוס. 



'?ינתוו סורח' 


11. 1. 8311£ 0711111111171 // ( 0 1111 > 1 <} 1110 ן 5 € 7/11 ,׳ל , 
1615-1617, 19291957 , 1111711/111 ( 11 11 ק 1 ! 1 ! 7 , 86110 . 0 ;״ ; 
8. 0x35x5, 7/11 0<*19581 , 78/9 , 1/11 ץ/\ *־ 


יקיר, יונה -. 9 .מ— ( 1896 , קישיניוב— 1937 ), 
ממפקדי הצבא הסובייטי, יהודי. בנעוריו קיבל חינוך 
יהודי, ופעל בתנועת הנועד הציוני, בייחוד באירגון ההגנה 
היהודית נגד הפורעים! אח״כ למד במכון הטכנולוגי בחארקוב. 
בפרוץ המהפכה הבולשווית הצטרף למפלגה הקומוניסטית 
והתגייס לצבא האדום. הוא השתתף במלחמת־האזרחים, לחם 
בחזית אוקראינה, היד, מפקח של חטיבות בצבא האדום, 
הצטיין בגבורתו וקיבל עיטורים רבים. בגיל 25 נתמנה לראש 
הפיקוד הצבאי של קייב ב 1924/5 היה ראש מוסדות ההש¬ 
כלה הצבאית של הצבא האדום, מ 1925 — ראש הפיקוד 
הצבאי לכל אוקראינה. הוא הצטיין בלימודיו הצבאיים 
כשנשלח להשתלמות בברלין, ומ 1930 היה חבר המפקדה 
העליונה של הצבא האדום כולו. ב 1934 נבחר לחבר הוועד 
המרכזי של המפלגה הקומוניסטית. במסגרת הטיהורים 
הסטאליניים נאמר ב 1937 בהאשמת־שווא של השתתפות 
בקשר נגד השלטון, נשפט למוות והוצא להורג. לאחר יותר 
מ 20 שנה, במסגרת הדסטאליניזאציה, טוהר שמו והוחזר 
הכבוד לזכרו. 


יקנעם, ( 1 ) עיר קדומה בא״י, למרגלות הכרמל, מעל לעמק- 
יזרעאל. שמה מופיע לראשונה ברשימות הכיבושים 
של תחותמס ] 11 . במקרא היא נזכרת כעיד־מלוכה כנענית 
שנכבשה בידי יהושע ונכללה בנחלת זבולון (יהר יב, כבי 
שם יט, יא); ייתכן שהיא זהה עם יקמעם (מל״א ד, יב). 
היא חרבה ביד תגלח־פלאסר 111 במסעו ב 732 לפסה״ג. 
בתקופה מאוחרת מזכיר אוזביום (ע״ע) את קמונה "בעמק 
הגדול", והצלבנים קראו' למקום קמץ 031100x10 ). היום 
מזהים אותו עם תל-קמון (הוא תל״-י׳, הסמוך ל [ 2 ]), שבו 
נמצאו כלי-חרס מן התקופות הכנענית, הישראלית והרומית־ 
ביזאנטית, ובקרבתו — קברות כנעניים. 

( 2 ) יישוב בעל אופי עירוני־חקלאי, סמוך לתל המוחזק 
מקומה של [ 1 ]! 4,200 תושבים( 1969 ). שטחה של י׳ כ 14,000 
דונם, מהם כ 10,000 דונם בהר ובמורדו וכ 00 ת 4 דונם בעמק. 
70 משפחות, המאוגדות בחברה חקלאית, מעבמת אדמות־ 


שלחץ בעמק ושטחי־מטעים בהר, ושטחים אחרים משמשים 
למרעה. מגדלים בי׳ בקר, צאן ועופות, וכן נשתבחה באב־ 
טיחיה הצהובים. בי׳ מפעל-מתכת חשוב וכמה מפעלי-תעשיה 
אחרים, המעסיקים את רוב העובדים במקום. — היישוב 
הוקם ב 1935 על אדמה שגאל יהושע חנקץ (ע״ע). בקום 
המדינה היו בי׳ 360 נפש, ומאז גדלה האוכלוסיה במהירות. 


( 311:3££3£ ז 13 מ^ [ 0 ^ 1 ׳ = אינו- 

נובל]), משפחת צמחים דו-פסיגיים, טרופיים ותת- 
טרופיים, קתבה למשפחת הסלקיים (ע״ע), ובה 64 סוגים 
וכ 800 מינים. הי" הם עשבים או שיחים חד־ביתיים או דו- 
ביתיים, בעלי עלים פשוטים נגדיים או מסורגים. הפרחים 
הקטנים ערוכים בתפרחות צפופות; החפים הקיומיים הגדר 
לים, המלורם את הפרחים, ועלי־העטיף, מ ש ורם לתפרחות 
את המראה הקשקשני הטיפוסי. הפרחים אנדרוגיניים או 
חד־מיניים; העטיף פשוט, בעל 3 — 5 עלים! האבקנים עומדים 
מול עלי־העטיף! השחלה עלית; הפרי — שקיק המכיל זרע 
אחד או יותר. ההאבקה נעשית ע״י הרוח. 

י" אחדים משמשים כצמחי־נוי בגלל תפרחותיהם הצפר 
פות והמגוונות או עלוותם הצבעונית. ה י ר ב ו ז ה מ ז נ י ב 
( 1$ £30(13:1x5 ח 311 ־ 131 מ\!) הוא בעל מכבדים גדולים וצפר 
פים, צבעו אדום או ארגמן! הירבוז ה ש ל ש ־ ג ו נ י(-ו!! 
ז 0 10 ש ) הוא בעל עלים מגוונים. ה ?( ל ו 0 י ה המכפיפה 
( £3 :ת 318£ 0:10513 ) היא בעלת תפרחות מארכות, דמויות- 


חרוט. מכסיפות בראשי הענפים! בזן 51313 ״£ התאחו הגבעו¬ 
לים הסמוכים לתפרחת שטוחה בדמות כרבולת של תרנגול. 
בגינות־נוי מגדלים את הגומפרנה הכדורית ( 00x11 
21015053 61£03 ק) כפרחי־קטיף' אלמותיים (וע״ע דם- 


המכבים, עט׳ 746 ). 

מן הי״ — גם עשבים רעים (מסוג הירבוז, כגון ה י_ ר ב ו ז 
המופשל [ 115 * 0£1£ ז £1 ז.£]), הגדלים בעיקר בבתי־שלחין 
קיציים, בגני־ירק ובפרדסים: עשבים חד״שנתיים, שרועים 
או זקופים, הנובטים בתחילת הקיץ, מתפתחים מהר, פורחים 
ומפיצים זרעיהם! הם מטרידים מאד את החקלאי בגלל 
המספר העצום של הזרעים שהם מפתחים, המבשילים גם 
על צמחים שנעקרו ושומרים על כוח־נביטתם זמן רב. 

מינים אחדים של הי" משמשים כצמחי-ירקות, הודות 
לעליהם הגדולים העסיסיים והרכים, שנאכלים, כגץ 


016x31x115 ׳ הגדל ביא¬ 
ורה, ביאפאן ובהודו. 
זהו, כנראה, הירבוז 
המופיע בספרות חז״ל 
(שביעית ט׳, י׳; תום׳ 
כלא׳ א׳, י״א! ירר 
כלא׳ ה׳, ה׳)! אולם יש 
סבורים שהוא ־ 11 
1115 611:11x0 )״׳. זרעיו 
של ־ט 010£11 ז} 
££ 115 , הגדל אף הוא 

בהודו(ה״זר״״נ" ה¬ 
הודי), מהווים בכמה 
מקומות את מנת- 
המזון העיקרית של 
האוכלוסיה. 



ירבח מ 1 ם^ 

( 5 נ 1 * 0£1£ ־ו 1 שי־ן 5 ע 1 ם 3 זגמז\ 1 ) 



213 


ירבוזיים — ירבעם 


214 


בתקופה העתיקה ייחסו לצמחי הי" סגולות־סרפא, וכסמל 
אלמוות קישטו בהם תמונות אלים וקברים{ ביוון הקדישו 
את הירבוז לאלה ארטמיס. 

מ. זהרי, העשבים הרעים בא״י והדברת* 110-108 , תזז־א < 

י. פליקס- כלאי זרעים והרכבה, 108/9 , תשכ״ז! ,ל>ונ> 1 ז^מ. 8 
. 105,1925 ^ 102 , 11 , 14711$ ? /ק> \ 1 ס 1% ס 1551$1€ >\ 0 7%€ 

יע. ג. 

יךבוע״ים ( 041436 ק; 0 ), משפחת יונקים מסדרת הסכר 
סמים (ע״ע), החיים באמורים מדבריים ובערבות 
־באסיה, באפריקה הצפונית ובאירופה המזרחית. גדל ם כשל 
חולדה קטנה ( 7 — 15 ס״מ), צבעם צהבהב־אסרפר בגב ולבן 
בבטן; השער רך, 
משיי וארוך. בצורתם 
ובתנועתם הי" נראים 
כקנגורו זעירים. הם 
מהלכים ומקפצים ב¬ 
רגליים האחוריות, 
שהן ארוכות בהרבה 
מן הקדמיות ואף ארו¬ 
בות מאורך הגוף, ובהן 
עפ״ר 3 אצבעות בל¬ 
בד. הרגליים הקד¬ 
מיות זעירות ומש¬ 
משות להחזקת מזון 
ולחפירה ולא לתנועה, ובהן 5 אצבעות. הזנב ארוך בהרבה 
מאורך הגוף ומסתיים בציצתישערות; בקפיצה הוא משמש 
לשיווי-המשקל ובמנוחה לתמיכה. הי" זריזים מאד, ובהם 
מצויים הקופצים הטובים־ביותד שבין המכרסמים! בקפיצתם 
הם מגיעים עד לגובה של 4 * 1 מ׳ ובקפיצה־למרחק — עד ל 2 
מ׳. תרטומם של הי" קצר! השפם ארוך, העיניים והאזניים גדו¬ 
לות מאד — כעדות על חושים חדים ומפותחים מאד. הי" 

מותאמים לתנאי מדבר < הם מסוגלים לחיות בלי לשתות מים 

1 

(כשהם מסתפקים בלחות שבמזובם הצמחי), ושערות בצדי 
אצבעותיהם, המגדילות את שסח הדריכה, מקילות עליהם 
את ההליכה בחולות. מזונם: עשבים, זרעים, פקעות ושרשים. 
הי" ליליים! את היום הם מבלים במחילות, שאותן הם 
חופרים ברגליהם הקדמיות, ובהן הטמפרטורה והלחות יצי¬ 
בות בהרבה מאשר בסביבה החיצונית. המחילות נקיות, ללא 
גללים, ואינן משמשות לאגירת מזץ. מחילה עמוקה ביותר 
משמשת כחדר-המלטה. בהמלטה (בקיץ) 3 — 7 ולדות, הנו¬ 
לדים עיוורים וערומים ומתפתחים לאט. אורך-חייהם של הי" 
ב 6 שנים. — אויבי הי": נחשים, טורפים והאדם (שוכני 
המדבר, כגון הבדוים, אוכלים אותם). 

במשפחה נכללים 12 סוגים ובהם כ 25 מינים, המתחלקים 
ל 3 תת-משפתות: ( 1 ) 041113€ ת 01 — 9 סוגים, ביניהם 
ירבוע ( 11111$ :> 73 ), ששנים ממיניו מצדים בא״י, בנגב 
ובחולות-החוף! לסוג 1383 :> 71113 , הנפוץ באסיה המערבית 
ובמצרים, שייכים המינים הגדולים שבמשפחה. ( 2 ) - 011-410 
36 מ 1 ת 1-3 :> — 2 סוגי־הי" הפרימיטיוויים ביותר, שאחד מהם 
הוא הי׳ הגמדי ( 1115 ת 3 ז 0 ס 41 ז 03 ). ( 3 ) 30 ת 01111 זס 011 ! £1 — 
סוג יחיד ( 16111£$ ס\ 101 \£), בעל אזביים שארכן עולה על אורך 
מחצית־הגוף! נפוץ בתורבסטאן ומונגוליה. ע _ ש ,_ 

ירבעם, שמם של שנים ממלכי ישראל. 

( 1 ) י׳ ב ן נ ב ט, המלך הראשון של ממלכת עשרת 


השבטים לאחר הפילוג (מל״א יא—טו! דהי״ב י■—יג)! הוא 
סלך 22 שנה (בערך 930 — 909 לפסה״נ). 

י׳ היה בן שבט אפרים ונודע כ״גבור חיל" עוד בימי 
שלמה, שהפקיד אוחו "לכל סבל בית יוסף", ז״א'המסים 
והעבודה שהוטלו על שבטי אפרים ומנשה כעל שאר כל 
השבטים. המקרא מספר בקצרה על מרד י׳ בשלמה: "חרם יד 
במלך". למעשהו זה עודד אותו הנביא אודה השילני 
(ע״ע), שבמעשה סמלי — קריעת השלמה לשגים־עשר 
קרעים— ניבא לו שלטון על עשרת השבטים, שייקרע ו 
מממלכת בית־דוד בשל חטאי שלמה. שלמה ביקש להמית את 
י/ והלה נמלט אל שישק (ע״ע) מלך מצרים, הראשון לשד 
שלת חדשה ( 945 ), שבאה במקומה של השושלת שעמה היו 
לשלמה קשרי-ידידות. מסתבר, שהמניעים הראשונים למרד 
היו בעיקרם סוציאליים ושבטיים — עולו הקשה של שלמה 
וקנאת שבט אפרים בשבט יהודה —, וחוגי הנבואה הטביעו 
בהם גם חותם דתי. 

קשיי הנוסח של הכתובים (והבדלים שבין נוסח זה ובין 
תרגום השבעים) אינם מאפשרים לקבוע בוודאות את חלקו 
של י׳־ בפילוג המלוכה: אם חזר ממצרים לישראל, לאתר מות 
שלמה, ביזמתדהוא והנהיג את תנועת ההתנגדות, או אם שב 
לפי קריאה מ״בל קהל ישראל", שכבר הטיחו דבריהם בפני 
רחבעם בשכם. עכ״פ לאחר שההתנגדות הפכה למרד גלד — 
הומלך י׳ על עשרת השבטים שפרשו מרחבעם ובית־דוד. 
המלחמה שעמדה לפרח בין יהודה דשראל נבלמה בראשי¬ 
תה ע״י הנביאים, שהצדיקו את הפילוג. י׳ קבע את בירת 
ממלכתו החדשה תחילה כשכם, שאותה ביצר או בנה מחדש 
(מל״א יב, כה)! אולם משם עבר לפגואל שבעבר-הירדן, 
ולאהר־מכן אנו מוצאים את מושבו בתרצה (שם יד, יז). 
הסיבות לחילופי הבירה אינן ידועות לנוי ייתכן שהם קשו¬ 
רים בטשיטתו של שישק על יהודה ועל ישראל כאחת, בשנה 
ה 5 למלכות י׳ ורחבעם ( 925/4 ), שפגעה במיוחד בישראל 
(ע״ע א״י, עט׳ 281 ). שישק כבש והחריב ערים באיזור החוף, 
בעמק־יזרעאל ואף בעמק־הירדן המזרחי. אולם פשיטה זו 
היתד. חולפת, ולאחריה נתחדש הסיכסוך בין ממלכת ישראל 
ובין ממלכת יהודה: "ומלחמה היתד, בין רחבעם וביו י׳ כל 
הימים", והיא נמשכה גם בימי א בים מלך יהודה, יורשו של 
רחבעס. ניכר, שידה של יהודה היתה על העליונה, וצבאה 
חדר הרחק לשטח אפרים (דהי״ב יג, ד). אולם מעמדה של 
ממלכת ישראל לא נתערער, והמלוכה נתקיימה בידיו של י׳. 

אולם חשיבותו העיקרית של מפעל י , היא במשבר שגרם 
לדורות במציאות הדתית בישראל. אע״פ שהגיע לשלטון 
בעידודם ובאישורם של גביאי־ה׳, יזם — משיקולים מדי¬ 
ניים — מהפכה דתית, מתוך החשש שהמשך זיקתם של 
שבטי ישראל למקדש בירושלים עשוי גם להחזירם למלכי 
בית־דוד. י׳ הנהיג את פולחן שני עגלי-הזהב, שלהם הקים 
במות בדן ובבית־אל, ז״א בגבול הצפוני והדרומי של ממלכתו, 
בערים שהיתר. להן מסודת־קדושה מתקופה קדומה, וסיסמתו 
של פולחן זה היתד, כאותה של עגל־הזהב של דור־המדבר 
(מל״א יב, כח—שם׳ לב, ד)! הוא הקים כהונה חדשה — 
"כהנים מקצות העם אשר לא היו מבני לוי", ו״בדא מלבר׳ 
חג חדש לפולחן בבית־אל — "בחרש השמיני בחמשה-עשר יום 
לחדש" (כנראה במקום חג-הסוכות). עבודה־זרה זו התמידה 
בממלכת-ישראל מאז עד לחורבן הממלכה, והיא נתפסת במקר 
רות המקראיים כעבודת-אלילים ("אלהים אחרים") ממש (מן 




215 


ירבעם — ירגנסן, ינם יוחנס 


216 


החוקרים המודרניים יש המתנגדים לתפיסה זו, בטענה שה¬ 
עגלים לא היו סמלי אלים ממש, אלא רק סמלי הדום־רגליו של 
אלהי ישראל, במקביל לכרובים שבמקדש [ע״ע א״י, עמ , 
281 ]). כבר בחייו של י׳ הוקיעו נביאי-ה' את חידושיו של י' 
כבגידה ומעל באלהי ישראל, ואחיד, השילוני — שנתאכזב 
קשות מן התקוות שתלה בי׳ — ניבא השמדה וכליון לבית¬ 
י׳, — נבואתו של אחיה נתקיימה: אביה בנו(כנראה בכורו) 
של י׳ מת בחיי אביו, ובנו האחר נדב, שירש את המלוכה, 
לא החזיק בה אלא שנתיים ונרצח בידי בעשא (ע״ע), אשר 
"הכה את כל בית י׳ לא השאיר כל נשמה לי׳ עד השמדו". 

בתודעת הדורות של נאמני־ה׳ במקרא י׳ הוא "אשר חסא 
ואשר החטיא את ישראל בכעסו אשר הכעיס את ה׳ אלהי 
ישראל" (מל״א טו, ל! ועוד הרבה),אך אץ הנביאים מטילים 
בו דופי על מעשה פילוג הממלכה. גם במסורת חז״ל י׳ הוא 
דמות הרשע, היודע את קונו ומתכות למרוד בו ולהמריד את 
הבריות"בו, האיש ש״חטא הרבים תלוי בר׳ (אבות ה, יח). 
מדרש-האגדה מתאר אותו כמי שראשיתו היתה טובה — 
שהיה גדול בתורה ו״שהוכיח את שלמה" על חטאיו ושנועד 
להיות מלך כשר על ישראל אלא שמחוך רדיפת כבוד 
וגדולה — סירובו להיות בעולם־הבא שני־במעלח לדוד — 
המרה את סי ה׳ (סנה׳ ק״א—ק״ב), המשנה (סנה׳ י׳, ב׳) 
מונה אותו בץ "שלושה מלכים שאץ להם חלק לעולם הבא", 
וכן נאמר ש״י' בן נבט וחבריו יורדין לגיהנום ונידונים בה 
לדורי דורות" (ר״ד, י״ז, ע״א). 

י. אהרוגי, א״י בתקופת המקרא, 274-265 , תשכ״ג 1 .ש. 

אברמסקי, מרד י' (בית מקרא, י״ח-י״ט), תשכ״ד! ש. 

ייבין, רחבעם וי׳ (הסר קורנגרץ [כתבי החברה לחקר 

המקרא]), 1964 ! י. י. חסידה, אישי התנ״ך באספקלריא 

של חז״ל, ד״י-דיו״ג, תשכ״ד! . 4 ) - י\ז־ 1 זז 8 0 )ת 40 < ן 

/ 0 י<׳ע 4 /מ ׳>חז €0771 1714 ) 4 - י ס 13 ת 1 לש 0 5 

■ 1171 >€ >£¥ ,ז 23 ב 1 \ . 8 , 1951 , 251-274 ,* 10718 / 0 800 % 

,(^\ 1 ,* 1 ^) 171€ ) €5 ^> 8 171 ^ 10700 ( 8 / 0 11£71 >$ 

. 1957 

( 2 ) י׳ בן יו א ש, המלך הרביעי לבית יהוא ( 781/0 — 
740/39 לפסה״נ). מהפסוקים המועטים על אודותיו במקרא 
(מל״ב יד, כג—כט) מסתבר שהיה מגדולי מלכי ישראל, 
ש״השיב את גבול ישראל מלבוא חמת [שבלבנון] עד ים 
הערבה" [ים־המלח], ואף "השיב את דמשק ואת חמת ליהודה 
בישראל" [ז], נראה, שכשהותקפו הארצות שמעבר לנהר 
באותה תקופה ע״י מלכי אשור, ניצל י" שעת־כושר זו להעמיד 
את ישראל כממלכה איתנה בין הפרת והיאור, כבימי דוד 
ושלמה. לפי רמזים אחרים שבמקרא (דה״א ה, ו—ט, יא—יז) 
התפשטו בימיו גם שבטי ישראל שבעבר־חירדן עד למדבר 
ולפרת. 

חפירות שומרון העלו, שמלכות י׳ חלה בתקופה של הת¬ 
פתחות טכנית ואמנותית ושל חיי רווחה כלכלית ושיגשוג 
קמרי. אולם נביא הדור עמוס (ע״ע) מתריע על העוול 
הסוציאלי, חיי-המותרות והשאננות הגאוותנית, שהיו 
מתופעות־הלוי של שיגשוג זה, ועל עבודה־זרה שרווחה 
בישראל * הוא אף לא נרתע מהטיח דברים קשיש נגד המלך 
המצליח ומהינבא עליו — ועל ישראל — מוות וגלות. המקרא 
מסכם את פעולתו של י׳: "ויעש הרע בעיני ה/ לא סר מכל 
חטאות י׳ בן נבט", ואת הצלחותיו הוא מסביר ברחמי ה׳ על 
עמו ובקיום דברו של הנביא מגת החפר (ע״ע יונה, עמ׳ 
511/2 ). אגדת חז״ל מבקשת למצוא זכות לי׳ במה שלא פגע 
בעמוס למרות נבואותיו הקשות של זה עליו(פס׳ פ״ז, ע״ב). 

ב״צ דינור, י׳ בן יואש מלו ישראל וכיבושיו (בית מקרא, 

כ׳-כ״א), תשכ״ד! י. י. חסידה, אישי התנ״ך באספקלריא 


של דוז״ל, רל״ג, תשכ״ד! ,!) 8114111 ! 47710 ,תזסזגס^תס^ו.! 

־ 8 0 ;ח 10 \ .!/ .( ; 1945 , 11 111, ]((01x0171 ־>ז 15 ש 08 ׳\ ; 1941 

■ €0771 01 )! 4 )£) £1 [! 071 01 ) €7114 4 , 10130 ( 06 , 5 . 11 - ץ־טתז 

. 1951 , 446 ־ 443 ,! 1£ ! £1 [ 0 \ס £0 ) 1/1 / 0 !{ 111117 ) 711 

מ. 

יךגזיים ( 136 ) 311 ?), משפחת ציפרי-שיר, הכוללת 50 — 60 
מינים, שתפוצתם העיק חית באירופה, אסיה ואפריקה, 

ומיעוטה — באמריקה. אורך גופם 7.5 — 20 ם״מ; הנוצה שר 
פעת, צבעה צהוב, אסור, חום, לבן, שחור וכחול. מקורם קטן, 
חרוטי וחזק! כנפיהם מעוגלות וקצרות י ספרי רגליהם חזקים, 
ובעזרתם מסוגלים הם להיאחז כענפי־עצים בעמידות שונות. 
הי" ניזונים מחרקים, פירות וזרעים, שאותם הם מסוגלים 
לפצח? לפעמים הם מתנפלים על ציפרים חלשות ודורסים 
את טרפם ברגליהם. הי" קלי־תנועה ושירתם נעימה. הם עד 
פות אינטליגנסיים־יהסית וניתן לאלפם דברים שונים. הי" 
מקננים עפ״ר במקומות אפלוליים ומוכנים, כגון עצים חלד 
לים, קנים עזובים של נקרים׳ חורים, נקיקי־סלעים < אולם יש 
מינים הבונים קנים שהם, לפעמים, כעין מעשה־אמן, מספר 
הביצים רב: 5 — 11 , לעתים עד 15 י במתים אחדים הביצים 
לבנות, ברובם — חומות ואדומות, — בא״י מצדים 2 סוגים 
ובהם 3 מינים, שכולם ססגוניים:הירגזי (זסגבבת 5 ג 1 ז 2 ?) 
הוא יציב, נפוץ מאד בצפון הארץ ובמרכזה בתוך מטעי- 
עצים (תמ׳: כרך ד, לוח, עם' 232/3 ). המין זס 31 05 ־ 31 ? הוא 
חורף נדיר מאד, בעיקר בצפץ־הארץ ; דוגר בלבנון, מן הסוג 
רמי ת ( 60112 ) 1 ), הנפח באירופה הדרומית ובאסיה עד סין 
ויאפאן, מזדמנת בא״י הדמית 111110115 ) 60 <* .) 1 , הבונה קן 
מיוחד בצורתו: חלד על ענף, כעין כדור, ובצדו פתח דמוי* 
משפך (דומה לקן שבונה הצופית). 

ח. מירום, צפרי ארץ ישראל, 21/2 , יזש׳״ד! -׳ 111161 ״' ,? . 9 

; 1949 , 277 — 244 , 1 , 82741 % 871121 / 0 ^ 00 ^ 2724 >}^ * 7% 

, 65-71 , $7111 ?€ /ס 81741 7 ת 3 רח^ 11 ב 821 ^ ג>ת 3 .ס 

1958 

' 1 " 023 [, ' 03 ^ 11 ^ 03 — 260560 ־ 01 ( 13006$ ( 0 ( 605 ( - 

( 1866 — 1956 ), סופר ומשורר דני. הוא למד פילו¬ 
לוגיה ומדעי-טבע, פנה לעיתונות, ום 1886 התחיל לסרסם 
שירים, שהראשונים מהם חיו כתובים ברוחו של סדנברן 
(ע״ע). לאחר זמן מועט התחיל כותב אף דברי פרוזה; הרו¬ 
מאנים הקצרים שלו מעידים על עגמת־נפש ועל לאות מחיי 
זמנו. בעקבותיהם של בודלר (ע״ע) והסימבוליזם הצרפתי 
נלחם בנאטוראליזם מעל דפי כתב־העת שלו *א״גגז 
(״המגדל״), 1894 ; באותם המאמרים ניכרת נטיח דתית, 
שהלכה וגברה. ב 18% עבר י' לקאתוליות ונתיישב באסיזי, 
עירו של פראנציטקום הקדוש; ב 1913/4 היה מורה לאסת¬ 
טיקה באוניברסיטה הקאתולית בלובן; רק ערב מותו'חזר 
למולדתו. — ברומאן;!(־! 31030013 116 ■;? ■! ¥0 ("המדונה של 
דנמארק״), 1900 , הטיף י׳ לקאתוליוח סוציאלית. אח״ב כתב 
3 חיבורים על חיי קדושים: פדאנציסקוס מאסיזי ( 1907 ), 
קתרינה מסיינה ( 1915 ) ובירגיטה משוודיה ( 1941 — 1943 ), 
שהם מחקרים ביוגראפיים ויצירות־שירה כאחד. ב 1917 — 
1919 פירסם אוטוביוגראפיה, 16 ) 1x860 $׳\ 1 ? 411 ג ("אגדת 
חיי״), שבה הוא מתאר את יד ההשגחה בחייו. — בדנמארק 
נחשב י׳ לא רק כהוגה קאתולי, אלא גם — ובעיקר — 
כמשורר לירי מעולה וכאחד מגדולי אמני הלשץ הדנית. 
במיסב קבצי־שיריו — 16156 >מ 6 ! 861 (״וידוי״), 1894 ;- 81010 
ז 6 ז 2 ! 1 ז? 8 ״ ! 516 (״ניצנים ופירות״), 1907 — באו הרגש 
הדתי והחוש לטבע כאחד לידי ביטוי דק ועדין. 



217 


ירגנסן, ינס יווזנם — ירדן 


218 


,£ת £111 .( 1 ; 1904 /./ ,. ¥21401 ^ .ע 

-$מ 7 ן *./ ./ ,תס^ח^ש־נ? .£ ; 1931 ל/ ./ 1 

1949 ,^ 1 ז#*ז€< 01 ? 107 * 70 ,}}־ 1 ג 0 .\ 2 , 1946 , 2 ח 0 /> 

ם. י. ג. 

ירדן, הגדול בנהרות א״י! על שמו נקרא גם העמק שבו' 
הוא עובר ממקותתיו שלרגלי החרמון עד לשפכו 
אל ים־המלח. 

ע״ע א״י, עט׳ 81 — 92 , 105/6 (טבלה), 109/10 , 115 
(טבלה)< תמ׳: ר׳ שם, עם׳ 83/4 , 87/8 , 89/90 , 193/4,95/6 . 

היסטוריה. השם י׳ נזכר בצורת שת- 11 ^זג- ¥3 בפא־ 
פיתם מצרי מן המאה ה 13 לפסה״נ. יש גוזרים את השם 
משורש הודו־אירופי — ־! 3 ■< (פרם׳ שנה) ו״ 13 > (נהר), כלר 
נהר הזורם כל ימות השנה ז אך רוב החוקרים קושרים את 
השם י׳ עם השורש השמי ירד, או עם ^ הערבי, שפירושו 
״לבוא אל הים ולשתות״. — במקרא נזכר הי׳ לעתים 
קתבות בקשר ליריחו, שלידה עברוהו בני־ישראל (במד׳ 
כב, א, ועוד). לעמק־הי׳ כמה שמות, לפי משטחיו השונים: 
התיכץ — פכר הי׳ (ברא׳ יג, י, ועוד), העליון — גלילות 
הי' (יהר כב, י)! המשטח הנמוד־ביותר, הגובל עם הנהר 
עצמו, והוא מכוסה צומח צפוף ומשמש מקום משכנם של 
חיות, נקרא "גאון הי׳" (ירמ׳ יב, ה; מט, יט). 

בתקופת המקרא היו עוברים את הי׳ במעברותיו, עפ״ר 
ברגל וברכב; נזכר גם מעבר בעברה (שמ״ב יט, יח—יט). 
מעברם של בגי־ישראל בי׳ מול יריחו ברגל בעונת גאותו 
(יהר ג) נתפרש כמעשה-נם לדורות (תה׳ קיד, ג—ה). אולם 
מן ההיסטוריה ידועים מקרים דומים: ב 1266 נפסק זרם הנהר 
ליום, ב 1546 ליומיים, וב 1927 ל 4 * 21 שעות — בכל המקרים 
מחמת רעש־אדמה׳ שגרם למפולת אדמה אל אסיק הבהר, 
והיא חסמה את זרימתו. 

הי", ובייחוד מעברותיו, מילאו תפקיד חשוב בתולדות 
הארץ במעצורים לתנועה. לתפיסת מעברות-הי׳ נודעה חשי¬ 
בות צבאית מכרעת, כבמלחמת אהוד במואבים (שוס׳ ג, 
כח), במלחמת גדעון במדןנים (שם ז, כד) ובמלחמת יפתח 
בבני־אפרים (שם יב, ה—ו). 

בתקופה הקדם־מקראית היה הי׳ גם גבול מדיני. הגבול 
המזרחי של את כנען היה לאות־ הי׳, מים־כנרת עד לים- 
המלח (במד׳ לד, יב). לאחר התנחלות שבטי ראובן, גד וחצי־ 
מנשה פסק הי׳ להיות גבול, והאמור שממזרח לו נחשב 
לנספח לשטח הכללי. השם "עבר־הי׳" נזכר הרכה במקרא 
(לראשונה ברא׳ נ, יא), ולרוב מנקודת־המבט של א״י 
שממערב לי". 

בתקופת הבית השני היה הי׳ גבולה של יהודה הפרסית 
וההלניסטית, אע״פ שהיה עוד שטח יהודי בעבה״י המזרחי 
באדמות בבי־טוביה, מדינת החשמונאים השתרעה, מימי יהד 
נתן, משני צדי הי". גם תחת שלטון הרומאים נשאר האמור 
היהודי ש ל ?דאי׳ ("את עבה״י") חלק מיהודה. בתקופה 
ההלניסטית ובימי הורדוס פותח עמק־הי׳ מבחינה כלכלית, 
נחפרו בו תעלות־השקיה, והוא היה אחד האמורים הפוריים 
ביותר של א״י. עד לתקופה הביזאנטית הוסיפו להתקיים 
משני צדי הי׳ התחתי כפרים יהודיים. בתלמוד (ב״ב ע״ד, 
ע״ב; בכר נ״ה, ע״א) נזכר הי׳ כאחד מ״ארבעה נהרות שמקי־ 
פץ את א״י", ושמו נגזר מ״יורד (מ) דן", והוא נקרא י׳ רק 
מבית־ירח ומטה (בדפוסים — בטעות — "בית יריחו"). 

זו 


מהלכו מתואר כך: "יוצא ממערת פמיים ומהלך בימה של 
סיבכי(חולה) ובימה של טבריא ובימה של סדום (ים־המלח) 
והולך ונופל לים הגדול (הים־התיכץ)" (הסיפא היא אגדית, 
אך ייתכן שהגירסת משובשת— והשר שני המקורות!). 
במפות ישנות, מיה״ב עד העת החדשה, מסומנת שלוחה מדו¬ 
מה של הי׳, הזורמת מים־כנרת לים־התיכץ. 

בתקופות הרומית והביזאנטית חפפו הפרובינציות של 
פלשתינה 1 ופלשתינה 11 שתיהן את השטחים שמשני עברי 
הנהר. באותו זמן נעשו. כנראה, הנסיונות הראשונים לגשר 
את הנהר — במעברת בנות־יעקב (גשר בנוודיעקב), מתחת 
לכנרת ליד בית־ירח, וליד גשר־נהריים. במפת מידבא מסומ¬ 
נות שתי מעברות שעל הי׳, האחת ליד עיגון מתחת לבית־ 
שאן, והשניה ליד ארכלאים (ח׳רבת אל־עוג׳ה אל־תחתני). 

כבר בימי המקרא ייחסו למי הי׳ סגולות מרפא (מל״ב 
ה, י—יד). בעיני הנוצרים נחשבים מי הי׳ למקודשים משום 
טבילת ישו בהם; את מקום הטבילה מאתרים או סמוך ליריחו 
(על־סמך מתי 6,111 , והרקום 1 , צ) או בקרבת בית־שאן(על- 
סמך יואנס 111 , 23 ). 

אחר הכיבוש הערבי השתרעו כמקודם הפרובינציות פלש¬ 
תין ואורדון משני עברי-הי׳. במאות ה 12 — 13 נבנו או תוקנו 
גשרים על הנהר, שלא היה אז בחזקת גבול: ליד מעברת 
בנות-יעקב (סוף המאה ד< 13 ), גשר־צנברא (המאה ה 12 ), 
הגשר ליד נהריים (לפני 1300 ) חה של דמיה (נבנה בידי 
ביברס ב 1266/7 ). 

בתקופות הממלוכית והתורכית נכלל עמק־הי׳ במחוז 
דמשק, ומאוחר־יותר—בסאנג׳אק של נבלוס. רק ב 1921 , כש¬ 
נמסר עבה״י לשלטון עפדאללה (ע״ע), היה הי׳ לגבול מדיני, 
וכן היה כל תקופת המאנדאט, במלחמת העצמאות של ישראל 
תפס הלגיון הערבי של עבה״י שטחים ממערב לי׳, וכנגד זה 
נכשלו נסיונות הסורים לעבור אח הי׳ ליד דגניה, וראש- 
הגשר הסורי ליד משמר-היו־דן פונה אחר שביתת־הנשק 
ב 1949 . שוב לא היה הי׳ בחינת גבול בין ישראל לבין המדי¬ 
נות הערביות: במהלכו העליץ זרם הבהר בשטח ישראל, 
ובמהלכו התחתץ — בממלכת הירדן. על ההתפתחויות המדי¬ 
ניות והצבאיות בקשר לתכניות לניצול מימי הי׳ אחרי הקמת 
מדינת־ישראל — ע״ע ארץ־ישראל, עט׳ 599/600 , וכרך־ 
ד,מילואים, עט׳ 507 , 534 

אחרי מלחמת ששת־הימים היה הי' במהלכו התחתון 
לגבול בין השטח שבשלטון ממלכת הירח לבין השטח שב¬ 
שלטון ישראל. משלושת מקורות הי׳ נמצאים עתה ( 1970 ) 
נחל חרמון ונחל ח בידי ישראל, ונחל שניר בלבנון. — הי׳ 
הוא מקור־המים העיקרי של ישראל, ומימיו מועברים במוביל- 
המים הארצי אל הנגב; וכן הם מנוצלים בידי הירדנים 
לתכנית הירמוך ותעלת־הגור (ע״ע א״י, עט׳ 873 — 875 ; 
כמ־המילואים, עמ׳ 462 — 465 , 540 — 541 ). 

י. ברסלבסקי, לחקר ארצנו, 233-231 , 1954 ! ב. גליק, הי׳, 

תשט״ז 4 ; י. קרמון, עמק החולה הצפוני, תשט״ז! י. בך 

אריה, עמק־הי׳ התיכון, תשב״ה! ■ 0 ^ 060 ,■ £1 נ 1 גנ 1 נ! 46 ז . 4 
, 1 * 41 , .!ל-.? , 1868 , 29-31 , 2101146 * 7 * 61 ?>/ 61 

- 1116 ב 1 ק 1 ־ 501 ) ./ 7 )/ 708 60 ־ 7 ,־ 50112111101 . 1 , 1946 ,/ 

. 1962 ,(מ ,. 10501 

נ 4 א. י. 

ירדן, ממלכת ה־ ע״ע או־ץ־ל&ראל (כרך ר 
וכרך־מילואים). 



219 


ירוד — ירחלם, וילדזלם 


220 


ירוד ( 0343134:13 ), באופתאלמולוגיה — שינויים חולניים 
בעדשת־העין׳ המתבטאים בעכירתה: העדשה מאב¬ 
דת את זבותה ושקיפותה, והראיה מופרעת. ככל שהעבירה 
נעשית סמיכה יותר ומתפשטת יותר בעדשה, הראיה הולכת 
וכהה בהדרגה, מחולשת-ראיה עד מצב שבו לא נשארת 
לחולה אלא האבחנה ביו אור וחושך בלבד; בדרגה זו ניכרת 
המחלה מן החוץ בהשתנות צבע האישון משחור לאפור. לי׳ 
סיבות שתות: י'־סלידה! י'־מחבל ה — לאחר פציעת 
העדשה! י׳ כתוצאה ממחלה מקומית אחרת שבעין (י׳ -מ ס ו¬ 
בך׳), או ממחלה כללית שבגוף (כגץ בעקבות ה סכר ת 
[ע״ע])! אבל לרוב הוא מופיע באנשים באים־בימים כי׳־ 
מזקנה. 

המחלה ידועה מימי־קדם, כצורת העיוורון השכיחה ביותר 
בגיל הזקנה! בתורה נזכרים כהות־עיניו של יצחק הזקן 
(ברא , כז, א) וכובד־העינים מזוקן ביעקב (שם מה, י), ואילו 
במשה מוטעם — כנראה כמקרה יוצא מן הכלל — ש״לא 
כהתה עינו" גם בזקנתו המופלגת (דב׳ לד, ז). אולם בהיעדר 
ידיעה בתרה של מבנה העין. לא ידעו אנשי־הרפואה הקדמו¬ 
נים שהי׳ הוא מחלת העדשה. הסברה המקובלת היתה שהע¬ 
כירה הנראית באישתי הזקנים והמלווה ליקוי־ראיה היא מין 
,ליחה מושחתת׳ או ,מים אלוהים׳, שירדו לעק מן המוח 
תתקרשו ל,קרום חולני׳ המכסה את האישון. מושגים אלה 
מתבטאים בשפות שניתנו למחלה והמתייחסים כולם ל"ירידת 
נחל אל העין״: סאנסקרט — לינגא־נאסה, יור — 
לאס׳ — 0 ו 5 ! £1 ) $41 , מן'המאה ה 11 ואילך — 031313043 ; הער¬ 
בים קראו לי׳ ,מא זרקה׳ (מים כחולים) או ,נזול-אל-מא׳! 
במשנה היא נקראת,מים קבועין׳(בכר ל״ח, ע״ב; וכן תוסס׳ 
שם ד׳, ג׳) או יתד (גם ,יארוד׳—שבת ע״ח, ע״א)< ב,פרקי 
משה׳ שלרמב״ם (מאמר כ״ה) — "...אם המים יורדים 
בעין...״. 

המקדים הקלים של י׳ אינם מצריכים טיפול רפואי. 
לעוסת־זה נעשו כבר מימי־קדם מאמצים להילחם בעיוורון 
שמחמת המקרים הקשים של י׳. תעודות סאנסקרטיות מייח- 
סות למנתח הקדמון המפורסם סושרוטה (המאה ה 5 לפסה״נז) 
טיפול כירורגי במחלה זו, שמטרתו להסיר את העכירות 
האפורה, את ,הקרום׳ החולני, מתחום האישון ולהחזיר לאי¬ 
שון את צבעו השחור התקין, בלר — את שקיפותו. במחט 
מתכתית דקה היו מנקבים את הלובן כ 3 מ״מ מאחות הגו¬ 
בלת ומגיעים בקצה המחט עד• מעל לאותו,קרום/ מזחים 
אותו ממקומו שמאחורי האישון ודוחים אותו למטה לתוך 
הזגוגית שבעין, והאישון נראה שחור. שיטה זו ידועה בשם 
,דעיצה/ ,מיחוט׳ או,הדחת הי" (ע״ע אוסתלמולוגיה, עם׳ 
101 ); למרות הפתמיטיוויות שבה, מגרעותיה וסכנותיה, 
היה ד״מחטן׳ המנוסה מצליח באחוז מסרים של המקרים 
להחזיר לחולה מידה מסויימת של ראיה, לכל־הפחות לזמן- 
מה. 

בעקבות כיבושיו של אלכסנדר מוקדון הגיע המיחוט 
מהודו למזרח ים־התיכון. אולם בידי היוונים לא התפתחה 
השיטה באופן רצד, משום שהללו לא שמדו על הטכניקה 
ההדדית המקורית. במאה ה 10 קמה השיטה לתחיה בעולם 
הערבי, משהגיעה אליהם תורת סושרוטה המקורית. עם 
שקיעת הרפואה הערבית חזרה והתנוונה השיטה, ובאירופה 
עסקו בה בעיקר רדפאי-אליל נודדים חסת-אחריות. רק 
בתחילת המאה ה 18 הוברר, בעיקר הודות למחקתו של פיר 


בריסו(ע״ע), שהי׳ זהה עם העדשה העכורה, ובאמצע המאה 
ההיא חל מפנה גדול בטיפול במחלה זו, כשהמציא הרופא 
הצרפתי ז׳ק דאדאל ( 161 ■ 034 .!! 1696 — 1762 ) את שיטח 
הוצאת הי׳ (העדשה העכורה) מתוך העין. שיטה זו 
שוכללה במשך הדורות. ותוצאותיה שום ח במידה מכרעת 
עם הנהגת האנסתסיה בקפאין והתפתחות האנטיספטיקה 
והאס&טיקה. היום' דווח הניתוח התוך־נרתיקי, שבוי מוצאת 
העדשה ביחד עם נרתיקה, ובו מושג אישון שחור, ךןפשי מכל 
שרידי העדשה! היעדר ההכוונה בעין חסרת־העדשה מתוקן 
בעזרת משקפיים מתאימים. 

א. סיגנבאום, התולדות הקדומות של הי׳ והטיפול בו ומדע, 

ז/ סם' 3 ־ 4 ). תשכ״ג! / 0 ץזס!!!^ ׳( 7 מ>£ , 1 חנ 21 לת^ 0 ? . 1 *. 

.' 1 ?רה^ע) €8101011 01 ( 11111011 ) 1 ( 0 )(/) 8011 €8181801 

,מגמוזס.! . 5 ; 1960 ,( 2 סא , 49 ,■<}ן 010 מ 311 [ 11 נ 1 ק 0 01 תזטסן 

- 08 , 10 ־ 1.01 ,. 1 ; 1962 ,( 3 סא , 206 ..זיזרת\/ . 501 ) €01814x1$ 

. 1962 , 18180 1 

א. 0 . 

יתזלם׳ דלהלם — 6141531601 [ 1 .ת ¥111161 \ — ( 1854 , 
דתיץ׳ [בוהמיה] — 1923 , דנה), פילוסוף ופדגוג 
אוסטרי, יהודי. בבית אביו זכה לחינוך תותי! אח״כ למד 
פילולוגיה קלאסית באוניברסיטה בפראג, שימש מורה ללשד 
נות קלאסיות ולפילוסופיה בגימנסיות שונות, וב 1891 נתמנה 
למרצה — וב 1920 לפרופסור — לפילוסופיה באוניברסיטת 
דנה. י׳ לימד גם פדגוגיקה בביהמ״ד לרבנים ולקח חלק 
פעיל בחיים היהודיים בווינה, 

נקודת־המוצא לפילוסופיה של י׳ היתה אמפיריזם ואוולד 
ציוניזם מובהק, המושפע מהרברט ספנסר (ע״ע) ומדלהלם 
וונט(ע״ע). השימוש בשיטה הביולוגיתחזגנטית בפילוסופיה 
וביסוסה הפסיכולוגי של תורת-ההגיון היו בעיניו התנאים 
המוקדמים לחידוש הפילוסופיה. הוא דחה דחיה מוחלטת 
את האידאליזם(בייחוד את הפנומנולוגיהשלהוסרל [ע״ע]) 
והתקרב לתפיסת מושג האמיתות שבה דגל ו. ג׳ימז (ע״ע) 
ב״פרגמטיזם" שלד. אולם אח״ר העמיד י׳, בהשפעת מחקריו 
בסוציולוגיה, במרכזה של כל הכרה את היסוד החברתי— 
בניגוד לפסיכולוגיה האינדיוודואליססית של ו. ג׳ימז! בכך 
נעשה שותף להשקפותיהם של דירקם (ע״ע), טרד (ע״ע) 
ובייחוד לד-בריל (ע״ע). 

על-אף האמפיריזם שלו והתנגדותו לאפלטוניזם סבר י׳. 
שמטאפיסיקה כגולת־הכוחרת של חשיבתנו המדעית והפילר 
סופית אפשרית ואף רצויה — בתנאי שתיתפס כהיפותזה, 
שאין להביא לה ראיה מדעית. תמונת־העולם המטאפיסית 
שלו עצמו היתה דואליזם על בסיס תאיסטי. באהבת האלהים 
והאדם ראה י׳ את הדרישה העיקרית של תורת־המידות 
היהודית. 

מחיבוריו: 10816 ס 611 ץ 5 ? . 1 > £61141111011 ("ספר לימוד 
הפסיכולוגיה״), 1947 10 ,1888 (תרג׳ עברי תרפ״ג)! -•!ס £!ס 
00 ם 14 מ 1$£11 ו 4116 (״תיפקוד השפיטה״), 1895 ! £1016111102 
1116 ק 11110$0 ? . 01 10 (״מבוא לפילוסופיה״), 1899 , 1923 10 
(תורגם לשפות רבות! עבר׳ תרפ״ד)! - 14163 4150116 ״£ • 61 ( 1 
£02114 6106 ! :*ג!. 11 1150111$ ("האידאלחת ה ביקרתי והלוגי¬ 
קה הטהורה״), 1905 ; ־ 116116 30 5 ־ 61 ■! 1 ( 06 . 41 ם 6 < £831 ט\ 0161 
501141160 60 ■! (״תפקידי המורה בבת״ם גבוהים״) , 1912 ! - £111 
5021010816 . 41 סי £111111108 (״מבוא לסוציולוגיה״), 1926 . 

בנו הבכור, אדסונד מאיר י׳ [ירושלם] ( 1879 , 

דנה — 1962 . יתשלים), היה שנים רבות מחנך ברועה. 
ממלה״ע 1 ואילך היה ציתי פעיל, וב 1938 עלה לא״י. מ 1947 



221 


ירוזלם, וילהלם — ירזפלכ "החכם" 


222 


עד מותו היה מעורכי "האנציקלופדיה העברית" כאחראי 
למדור ההיסטוריה של יה״ב והעת החדשה. 

,ח 18£ ] 61111 ) 5 ז 13 )ז 5 נ 11 ש 5 מ 1 1 ) . 111105 ? 016 ) ./ 136 

1£00 >>!^ 10 / , /מ*// 0 ית? . 4 , 111 ש 1 ב 115 ט 1 .£ ; 1922 ,( 3 

,'' 13 א 1 ז 61 ^ 1 מור> 5 ,/ .?< , £011511111 .#י ; 1925 , ? 1 

. 1935 

ו. אק. 

ירון (מ 683 ק£; מקודם א דיוואן [. 11 ו 82 מק 9 ]), גירת 
הרפובליקה הארמנית בבריה״מ! 687,000 חוש׳ 

( 1968 ). י׳ בנויה בעמק נהר'ךזךן (ואנגה), כ 20 ק״מ מצפון 
לשפכו לנהר ארס (ע״ע) ומן הגבול בין בריה״מ לתורכיה י 
היא מתפשטת על הגבעות ומדרונות־ההדים שממזרח ומ¬ 
מערב לעמק ומשקיפה על הר אררט (ע״ע) בדרום ועל 
הר או־גץ ( 4,095 גד) בצסון־מערב. י׳ החדישה היא מרכז 
תעשייתי חשוב; כ 30% מתושביה מועסקים בתעשיה חשמ¬ 
לית, כימית ומטאלורגית, וכן בייצור חמרי־בניין ומוצרי-עץ, 
בעיבוד מזונות והכנת משקאות, בייחוד יין וקוניאק. להת¬ 
פתחותה המהירה של ד,תעשיה בעיר ובסביבתה תרמה מער¬ 
כת תחנות־כוח הידרו-חשמליות על גהר ראזדאן, המנצלות 
את המורד הגדול של הנהר (כ 1,000 מ , ) בין ימודסוואן לבין 
שפכו לנהר אראם. י׳ היא גם מדכזח התרבותי של הרפובלי¬ 
קה, ובה מרוכזים מוסדות המדע, החיבה־ והאמנות ד,ארמניים 
(ואף הכורדיים)! אוניברסיטת י׳ הוקמה ב 1920 . — בקרבת 
העיר, ממערבה, בעיירה אצ׳מיאז־זין (ע״ע), נמצא המרכז 
הדתי לארמנים שבעולם כולו. 

י׳ היא מן הערים העתיקות בתחום בריה״ם! נתגלו בה 
שרידים ארכאולוגיים של מצודד, מן המאה ה 8 לססה״ב. מן 
המאה ה 7 לסח״ג ואילך היא ידועה כעיר בממלכה הארמנית 
ובצומת דרכי תחבורה וסחר בטראנסקאווקאז. כל יה״ב עברו 
עליה חליפות גלי מצור וכיבוש שליביזנטים, פרסים, מונגו¬ 
לים, תורכים. ב 1582 נכבשה בידי התוחיים־העותמאנים, 
ב 1604 — בידי הפרסים, וב 1828 עברה מידיהם לידי הרוסים 
והיתד, להם בירת פלך. מ 1921 הלא בירת הרפובליקה הסוביי¬ 
טית הארמנית! באותה שעה לא היו בה אלא 45,000 תושבים, 
והתפתחותה לכרך גדול חלד, כולה בדור האחרון. 

א. י. בר. 

ירוסלב (^ 310813 [), עיר בדרום־מזרח פולניה׳ על נהר 
סאן שמיזבלי הוויסלה! 25x100 תושבים ( 1962 ), 

צומת מסילות־ברזל וכבישים ונמל דוברות וסירות, לפני 
מלה״ע 11 היתד, בעיקרה עיר־מסחר ומרכז לחינוך לסביבה! 
לאחר־מכן התפתחה בה תעשיה קלה, — את ייסודה של י׳ 
מייחסים לנסיך הגדול הרוסי מ־וסלב "החכם" (ע״ע), שכבש 
את חבל הסאן ב 1031 . בתקופת השלטון הפולני ניתנו לי׳ 
ב 1375 זכויות־עיר לפי תקנון מאגדבורג. במאות ה 13 — 14 
שדדוה הטאטארים כמה פעמים! אח״כ היתה אחת מערי- 
השדה העשירות ב״רוסיה האדומה" שבפולניה. בגלל מצבה 
הגוח לתחבורה היתה במאות ה 16 — 17 לאחד ממרכזי-המסחר 
הגדולים במדינה, ובייחוד נודעה לתהילה בירידיה, שנערכו 
בכל שגה (בעיקר בסתיו) ואליהם נהרו המוני סוחרים מכל 
פולניה, ואף ממדינות אחרות. 

יהודים מעטים היו מצדים בי׳ מן המאה ה 15 ואילך. 
העירונים השתדלו זמן רב למנוע את התיישבותם הקבועה 
בעיר, ועיקר קשריהם של היהודים עם י׳ גאו להם מן הירי¬ 
דים, שבהם נטלו הלק רב! לעת היריד היו בטלות ההגבלות 
הכלכליות לגביהם. מנהיגי הציבור היהודי דאגו לבטחון 


הבאים, העמידו להם דיינים לצורך היריד וקבעו להם סדרים 
מתוקנים. מזימונם של מנהיגים ממקומות שונים בי" בעת 
היריד נסתייע גם אירגובה של יהדות פולניה! מנהיגי ד 
הארצות (ע״ע ועדי־הארצות) ורבניהן הרבו להתוועד ביריד 
י׳, ולעתים קרובות נתקבלו שם החלטות בענייני כלל-ישראל 
בפולניה. — מן המחצית השניה של המאה די 17 ואילך הוקמו 
בי׳ מוסדות קהילתיים קבועים, ומאז הלך וגדל בה היישוב 
היהודי. ב 1738 היו בי׳ כ 100 משפחות יהודיות! ב 1813 נמנו 
בה כ 2,400 יהודים (יותר מרבע מכלל האוכלוסיה), ב 1921 — 
כ 6.600 (כשליש התושבים). היישוב היהודי בי׳ נמחה כליל 
בידי הגרמנים במלה״ע 11 . 

צ. הורוויץ, עיר י׳ ורבניה (אוגר־החיים, ה'), תדס״ט! י. 
היי׳ופרין, פנקס ועד ארבע ארצות, מסוזח: בערכו, תט״ה! 

ד. ודיבריב, תעודות לתולדות היהודים בפולין, א׳: י׳(זזורב, 
י״ב), תשי״ז 1 < 6 ! 10 ! 51 ) 2 -ז# ס*־!/ , 102 ׳ 015 זז 0 4 ? 

. 1933 ,./ 8, '^!1x1 ז 6 ( 11 ! 01 !£ . 4 ג ; 1921 

א. י. בר. - י. הי. 

!רוסלב ״החכם״ — — ( 978 — 

1054 ), נסיך־ גדול של רוסיה הקייבית. י׳ היה בנו של 
ולדימיר 1 "הקדוש"(ע״ע), ואביו השליטו כנסיך על רוסטוב 
ואח״כ על נובגורוד. לאחר מותו של ולאדימירהיתה מלחמת- 
אחים רבת־תמורות בין י׳ ובין אחיו סוויאטו׳פולק, שירש 
את קייב. ב 1019 כבש י׳ — בסיוע שכירים ויץגים (ע״ע) — 
סופית'את קייב חכה בגסיכות־הגדולה. אח״ב התנהל מאבק 
ממושך בינו ובין אחיו הצעיר מססיסלאב, ששלט בשטח שמ¬ 
מזרח לדניפר. לאחר מותו של מסטיסלאב ב 1036 השתלט י׳ 
גם על שטחו ואיחד בשלטונו את כל רוסיה הקייבית — 
הגסיך־הגדול האחרון ששלט שלטוך-יחיד על המדינה כולה. 
רוב ימיו לחם י' גם באויבים החיצונים׳ ועפ״ר בהצלחה. 
בדרום הדף את הפצ׳נגים מאדמות תסיח, ובמערב — את 
הפולנים ואת הליטאים. הוא פלש לארץ הצ׳ודים (האסטונים) 
והקים שם כמעת רוסי את המבצר יווץב (עתה — העיר טרטו 
[ע״ע])! בצפון, בגבול העמים הפיניים, ייסד את העיר ירו* 
סלבל (ע״ע). י׳ עדך את המסע הרוסי האחרון לכיבוש 
קושטא, שנכשל ככל קודמיו. לאחו-מכן שררו שלום וידידות 
בין ביזנטיון ובין רוסיה, ובת הקיסר נישאה לבנו של י', 
במדיניות־הפנים בארצו פעל י׳ הרבה להפצת הנצרות — 
שאותה קיבל כבר אביו — להחדרתה בכל שכבות העם, 
לביסוסה של הכנסיה מבחינה אירגונית ולשיפורה מבחינה 
רוחנית. על רקע סביבתו הברברית בלט י׳ כמשכיל וחובב- 
תרבות (חכרו׳ניסטים הכנסייתיים מציינים במיוחד שהיה 
"קורא ספרים"!). ביזמתו תורגמו ספרי־דת מיוונית לסלא- 
ווית והוקמו בתי־ספר לנערים בכמה מערי־ רוסיה. תוא משך 
לבירתו אמנים וארדיכלים מקושטא, ואלה בנו את כנסיית 
סופיה הקדושה בקייב! וכן פיאר אח העיר בכנסיות וארמו¬ 
נות. אולם במיוחד נודע י׳ כמחוקק צדיק וחכם (מכאן כינויו), 
המסורת ההיסטורית הרוסית מייחסת לו את אוסף-החוקים 
של רוסיה, "המשפט הרוסי"(^ 384 ק 0 331 אם 0 ץ?)< המחקר 
ההיסטורי רואה באוסף זה יצירה של המחצית השניה של 
המאה ד, 11 , שבה נכללו החוקים שחוקק י , . — י' שקד על 
פיתוח יחסי-סחר עם מערב־אירופה, ועשה את קייב למטרד 
פולין של מסחר, כמו־כן קשר קשרים דיפלומאטיים ושושל* 
תיים עם המערב: אשתו היתה נסיכה שוודית, וכמה מבנותיו 
נישאו לבני בתי־המלוכה של הונגריה, צרפת ונורווגיה. 
שלטונו של י׳ היה תקופת-השיא בהיסטוריה של רוסיה 



• 223 


224 


ירוסלם ״החרס״ — ירושלים, השם; גאוגראפיה, טופוגראפידז 


הקיי_בית! אולם הוא היה גם מן הגורמים לשקיעתה המהירה. 
בצוואתו חילק את הארץ בין חמשת בניו, תוך הקניית מעמד־ 
בכורה כבסיד־גדול לגדול שבהם. בזה התחיל תהליך התפו¬ 
ררותה של הממלכה האחידה לנסיכדוחיחלקיות. 
וע״ע רוסיה: היסטוריה. 

2 ר 1 סלבל (, 1 * 18 >\ 00 ק#), עיר בבריה״מ, בצפון מרכזה של 
'הרפובליקה הרוסית באירופה! 510,000 תושבים 
( 1968 ). העיר יושבת על הוולגה העילית ומשתרעת כ 25 ק״מ 
לאורך שתי גדותיה, ובה נמל-נהר גדול ומספבה. עיקר חשי¬ 
בותה בתעשייתה, שענפיה הראשיים הם טכסטיל, בניית־ 
מכונות, ייצור כימיקאלים, מוצרי עור, צמג' ואזבסט ועיבוד 
מזונות מתוצרת החקלאות וגידול־המקנה שבהבל יי/—העיר 
נוסדה, כנראה, בידי ירוסלב ״החכם״ (ע״ע) סמוך ל 1020 ; 
בתעודות היא נזכרת מ 1071 ואילך. הקרמל מן המאה ד׳ 12 
קיים עד היום. ביו המאות ה 13 ל 17 היתה אחד ממרכזי 
הארדיכלות והאמנות הרוסית, שיצירותיהן נשתמרו בממיר 
תיה. במחצית השניה של המאה ה 18 הוקם בה ביח״ר גדול 
לטכסטיל, ובמאה ה 19 היתד׳ ממרכזי תעשיית השפססיל וה¬ 
עור ברוסיה. ב 1897 היו בה 70,000 תושבים. ביולי 1918 
פרצה בי׳ התקוממות אגטייבולשוויקית בהנהגת המפלגה 
הסוציאל-רוולוציונית! המתקוממים הקימו ממשלה בשמה של 
האסיפה המכוננת שפוזרה חצי־שנה קודם־לכן, והחזיקו מעמד 
כשבועיים, עד שדוכאו בידי הבולשוויקים. בתקופת השלטון 
הסובייטי גדלה העיר מאד בעקבות התפתחות התעשיה בה! 
ב 1926 היו בה 114 אלף תושבים, ערב מלה״ע 11 — 298 אלף, 
ומאז שוב הוכפלה אוכלוסייתה. 

עד המהפכה נמצאה י׳ מחה לתהום־המושב היהודי, 
והיהודים הראשונים שישבו בה ממחצית המאה ה 19 
ואילך היו ברובם חיילים משוחררים ובני־משפחותיהם. ב 1897 
נמנו בי׳ 1,030 יהודים. נחשול הפרעות ב 1905 פגע גם 
ביהודי י׳. ב 1926 היו בעיר כ 1,700 יהודים. 

. 1959 ,.ז 0 1 5 ע>ו:>זיי>תס^<^ 1 ז_.£ ; 1956 ,. 08, 11 מ 03 >!.מ.ת 

לרובלים, בירתה של מדינת־ישראל! עיר־הקודש ועיר- 
המלוכה ההיסטורית של עם ישראל. 

השם, עט־ 1223 גאוגראסיה, טום 1 נראםיה. אקלים, עמי 224 ! 
תחבורה, עם׳ 225 ! מבנה העיר: העיר העתיקה, עט׳ 226/7 * 

העיר החרשה, עם' 235 ! המערך העירוני הפנימי, עם׳ 239 ז 
המבנה התיפקודי, עמ׳ 242 * דמוגראפיה וכלכלה, עט׳ 245 < 
אספקת המים, עט׳ 247 ! ארכאולוגיה, עם׳ 251 4 מקומות 
קדושים, עמ׳ 272 ! היסטוריה; תקופת המקרא, עם' 275 ! 
תקופת בית שני, עמ׳ 279 ! התקופה הרומית והביזנסית, 

ענד 289 ! התקופה הערבית, עט׳ 292 ! התקופה הצלבנית 
והאיובית, עט׳ 298 ! התקופה הממלוכית והתורכית, מם׳ 

301 ! מסוף המאה ה 18 ועד היום. עמ' 306 ! י׳ במדיניות 
הכנסייתית והביך־לאומית בעת החדשה, עם׳ 339 ! י׳ במק¬ 
רא, עמ׳ 341 ! י׳ (והר־הבית) בהלכה ובאגדה, עמ׳ 344 ! 

י׳ בתפילה, עט׳ 349 ! י׳ בפיוס ובשירה שי יד,״ב, עם׳ 350 ! 

י׳ בקבלה, עם׳ 1351 י׳ בספרות העברית החדשה, עם׳ 351 ! 

י׳ בנצרות, עם׳ 353 ! י׳ באיסלאם, עס׳ 358 , 

השם וכינוייו. י׳- נזכרת לראשונה בכתבי-המארות 
המצריים (המאה ה 19 לססה״ג) בצורת ,״״! 53 * 3 * לאור 
מח שידוע לנו על חילופי־אותיות בין מצרית ובין כנענית־ 
עברית אפשר לשחזר אח השם לסי צורתו השמית ח׳ו״וז״א 
במכתבי אל-עמארנח (המאה ה 14 ) נזכרת העיר בשם - 011153 
ומ! 1 , ובכתובות אשוריות בשם 11 ת 11 מ 5211 ז 0 . במקרא בא השם 
לרוב חסר: ירושלם, ומסתבר שהקרי היה ןרושלם! 
הניקוד שבנוסח המסורה, המאוחר יותר, הוא י ר ו ש ל ם. 

1 ז •י 


הכתובת העברית הראשונה ובה השם "ידושלם" היא, כנראה, 
מימי המלך חזקיה (ע״ע), ובך הכתיב גם בטביעת חותם מן 
התקופה הפרסית. בארמית מקראית ובכתבי יב (ע״ע) 
הכתיב: י ר ושל ם, בתרגום הסורי—א ו ר ש ל ם. בתרגום 
השבעים היא נקראת 1 זוי.ג 7 > 0 טס 160 , ומצורה זו נגזרו שמו¬ 
תיה בלשונות האירופיות. — בפי הערבים י׳ ידועה בשם 
("קודש"). 

אין ספק שגם השם שלם (ברא׳ יד, יח! תה׳ עו, ג) מכוון 
לי׳> וייתכן שזה היה דשם הראשון של העיר. וממנו הורכב 
השם המלא׳ שמובנו אפשר שהוא ה״עיר" (לפי ג 1 ש 0 
ד׳שומרי), או ה״יסוד" (מן הפעל ירה), של האל הכנעני 
"שלם". 

השם יביס (יהו׳ יה, כה! שמר יס י, יא! דה״א יא, 

ד) דבק בעיר משהשתלט עליה היבוסי (ע״ע), ואין לדעת 
מתי ההל הדבר. הכינוי ציון, שפירושו איבו ידוע, ציין 
כנראה, לראשונה, את מצודת המלך — "מצרת ציון" (שמ״ב 
ה, ז! דה״א יא, ה), אך במקום אחד מקביל השם ל״שלסי׳ 
(תה׳ עו, ג). דוד הסב את שמה ל״עיר דוד" שאף היא היתה 
לכתחילה מוגבלת למצודה (שמ״ב ה, ט! דה״א יא, ז), 
ואח״כ הרחיב את תחומיה (דה״א יא, ח). פעם אחת במקרא 
נקראת י׳ ״עיר יהודה״ (דה״ב כה- כה), וזה שמה ( 51 
111 >- 13-3-151111 ) בכרוניקה בבלית המספרת על כיבוש העיר 
ב 597 לפסה״ג. י׳ נקראת גם סתם "עיר" (יחז׳ ז, בג! מ, א! 
מה, סו—כג)- ובפי נביאים ומשוררים נתכנתה "עיר הקדש" 
(ישע , נב, א! ועוד), "עיר האלהים" (תה׳ מו, ה! שם פז, 
ג׳ והשר תה׳ מח, ט), וכד׳. וכן "עיר הצדק", "קריה נאמנה", 
"ק תת מועדנו", ׳ינוד, שאנן". "גוה צדק", "אריאל", וכינויי- 
תפארת כיוצא בהם. יחזקאל (מה, לה) קורא לי׳ העתידה 
"ה׳ שמה". 

שם. א. 

ה ע י ר, י׳ נמצאת על גבי במת־ההר של יהודה, בהרי¬ 
י׳, שהם אופף טופוגראפי בין הרי חברון והרי ביח־אל (ע״ע 
א״י, עמ׳ 63/4 ). מבחינה ג א ולוגי ת יושבת העיר בצלע 
המזרחית של קמרון הרי ייהודה, באיזור־מגע של תצורות 
ליתולוגיות משלוש תקופות: במזרחה נחשף מסלע קרטוני 
רך מן הסבון, הבונה את רבם הר הצופים—הר הזיתים (ע״ע, 
ושם תם׳)—הר המשחה! במערבה — סלעי גיר ודולומיט 
קשים מן הקנומן! בין הסבון לקנומן — רצועה של סלע 
גירי מן הטורון׳ שהוא רך מן המסיע הקנומני וקשה מהסנוני 
(וע״ע א״י: גאולוגיה, מפה צבעונית, ועם׳ 125 שם). בתחו¬ 
מיה של רצועה זו נבנתה העיר ההיסטורית, ואבני הטורון 
שימשו בדרך-כלל לבנייתה. שבי גורמי-מיקוס הקנו לי׳ 
חשיבות איזורית ראשוגה־במעלה:( 1 ) הצטלבות דרך-האורך 
הראשית של פנים־הארץ, הצמודה אל פרשת־המים של הרי- 
יהודה׳ עם הציר הראשי המקשר את "דדך־הים" עם "דרד־ 
המלך" שבעבר-הירדן והעובר דרך יריחו (ע״ע א ״י, עם׳ 
64/5 , 953 — 955 ); ( 2 ) מיקומה בגבול-המדבר, בין הנושב 
והצחיח! 3 ק״מ ממזרח לי׳ יורד ממוצע-הגשמים השנתי עד 
ל 200 מ״ם, 

לאחר איחודם־מחדש של שני תלקי י׳ — העיר הירדנית- 
לשעבר והעיר הישראלית — ב 1967 (ר׳ להלן), משתרעת 
העיר , על שטח של 108.000 דונאם, ובתחום זה הוכללו: 
במזרח — רכס הר הצופים—הר הזיתים—הר המשחה, המש¬ 
תרע מצפון לדרום (שיאו — 826 מ׳ — בהד־הצופים) ז 



225 


ירושלים, סופוגראפידו, אקלים; ודזבורדז; מכגה וזעיר 


226 


בצפון — שועפט ושדה־התעופה עטרות* בדרום — ד,בפרים 
צור-בהד, בית־צפאפה ושרפת. בצפונה ובמערבה גובלת 
י , בגיא נחל־שורק ויובליו, שכיוונם באופן כללי ממזרח 
למערב, ובדרומה — בעמק נחל-רסאים, יובלו של נחל 
שורק, העובר ממזרח למערב. 

עמוד־דישדדה בטופוגראפיה של י' הוא רכס — 

קטע מפרשת־המים הארצית — הפונה בקשת רחבה מהרי 

הצופים דרומה־מערבה אל שכונות סגהדריה ורוממה, ומשם 

- ־▼ 

דתמה־מזרחה, דרך מחנה־יהודה, אל גבעת־חגניה ורמת־רחל. 
מרבם זה (שגבהו בין 820 ל 830 מ׳) יוצאים רכסים ושלוחות, 
שרובם משתרעים בכיוון צפון־דרום ומיעוסם בכיוון מזרח* 
מערב, והם שהכתיבו את כיווני התפשטות העיר בעבר. 

שלוחת הר-הזיתים, הנמשכת מצפון לדרום, סוגרת 
ממזרח על אגן נחל־קדרון, התחום ביתר עבריו בשלוחות 
נוספות של רכס סרשת־המים, ומתנקז במוצא צר בין הר־ 
הזיתים להר־מכבר מזרחה, אל ים־המלח. את אגן הקדרון 
בשלישו העליון חוצה ממערב למזרח שלוחה — "הגבעה 
הצפונית״ — היוצאת מרכס פרשת־וזמים במחגה־יהודה 
מזרחה. עד דרומית למקום חיבורו של נחל־האגוזים עם נחל־ 
קדרץ. ממנה מסתעפות 2 שלוחות לדרום—דרום־מזרח, 
ועליהן שוכנת העיר העתיקה (ר׳ להלן) של ימינו: הגדולה 
בין 2 השלוחות היא "הגבעה המערבית", בין אפיקי גיא בר 
הינום ממערב וה״גיא" ממזרח, והיא מסתיימת בהר־ציץ. 
השלוחה המזרחית — ״הגבעה המזרחית״ — שלוחה צרה 
וארוכה בין הגיא ואפיק נחל-קדרון — היא הנמוכה בשלו¬ 
חות הדי־י׳. חלקה הדרומי הוא העופל (גבהו כ 630 מ'): ממנו 
התחילה ההתפתחות העירונית של י׳ הקדומה, שאיתורה 
על הנמוכה בשלוחות הרי-י׳ תואר בפסוק "ירושלים הרים 
סביב לה" (תה׳ קכה, ב). 

מעברו המערבי של רכס פרשת-המים מתפשטת העיר 
החדשה לצפת, מערב ודרום. פרט לעמק-רפאים הרחב 
והשטוח־יחסית בדרום ולגב־ההר המתרחב לרמה בצפון, 
מבותר המרחב העירוני לרכסים ושלוחות ע״י יובלי נחל־ 
רפאים במרכז ובדרום־מערב, ויובלי גחל־שורק בצפון — 
צסון־מערב. הנקודה הגבוהה בתחום העיר החדשה — הר- 
הרצל במערב העיר, המתנשא לגובה של 835 מ׳. 

פערך טופוגראפי זה של רכסים וגיאיות, שהפרשי־הגובה 
המירביים ביניהם עולים על 200 מ׳, מעניק לעיר צביון מיו¬ 
חד, עשיר במראות־נוף מגוונים. הנהדר בהם הוא המראה 
הנשקף מהר-הצופים והר־הזיתים לעבר העיר במערב ולעבר 
מדבר־יהודה במזרח. מהרכסים שבמערב העיר — שלוחות 
הר־הרצל, בית־וגן ועוד — נראים יפה חלקיה של העיר 
החדשה שממערב לרכס פרשת־־המים. 

א ק ל י מ ה של י׳ הוא הררי: יבש וחם בקיץ, גשום וקר 
בחורף. הממוצע של כמות־המשקעים השנתית הוא כ 600 
מ״מ * יאנואר ופברואר הם החדשים הגשומים ביותר. בחורף 
ייתכנו בי׳ אף 4 — 5 ימי־שלג. הטמפרטורה החדשית הממו¬ 
צעת של החודש החס ביותר היא כ 24 0 , חו של החודש הקד 
ביותר — כ' 9 . י׳ נתונה לעתים קרובות לתבאי־שרב, במיוחד 
בחדשים ספטמבוי—אוקטובר ומאי—יוני. הלחות השנתית 
הממוצעת היא 62% (וע״ע א״י, עס׳ 161 . 164/5 , 168 , 172 , 
177 ). 

ת ח ב ו ר ה. י׳ היא צומת-התחבורה החשוב ביותר בהרי־ 
יהודה. כבישים אחדים מחברים אותה לשפלה ולמישור- 



הסופינראסיוז על יתי&גים העתילוה: 1 . עגוחת העום 5 (עיר־דוד); 
2 הגבעה הטזרחית; 3 . נחל <ןדר 1 ו: 4 , גיא הטיר 1 פוי 1 ן; 

5 . גיא נן־הינזם: 6 . הגבעה חטערדית 


—י־ו-ס-!—ו__ הוסת העיד חעוןיעדו היוס; 
__שרידי החוטח השלישית םםו 1 * תעופת בית שגי. 

החוף. הכביש הראשי לתל-אביב, העובר בשער-הגיא — 
הראשון שנסלל בארץ (וע״ע א״י, עמ' 954/5 ) — הורחב 
בשנים האחרונות (תם׳: ע״ע א״י [כרר־מילואים], עם׳ 482 ), 
וכן חזר לשימוש קטע הכביש שמשער-הגיא עד רמלה, 
שהיה מנותק בידי הירדנים. כבישים נוספים לשפלה הם: 
כביש י^-בר גיורא—נתיב הל״ה וכביש י׳—רמת רזיאל— 
אשתאול. למזרח יורד כביש ליריחו ומשם לעבר-הירדן ) 
ממנו נסלל עתה כביש דרומה לאורך ים־חמלח. לצפון יוצאים 
כביש, דרך רמאללה, לשכם וכביש לבבי-צמויל! לדרום — 
הכביש הראשי לבית-לחם וחברון, בתום מלחמת-העצמאות 
בותר חלקו הצפוני של האחרון בשמח ישראל, והירדנים 
סללו שני כבישים עוקפים: דרך אבו־דים ודרך צור־בהר! 
היום שלשתם בידי ישראל. מסה״ב לי׳, היחידה העולה להר 
ממישור-החוף, היתר, הראשונה שנסללה בארץ (ע״ע א״י, 
עמ׳ 960/1 ) * תןאי-ד,מסילה עובר בגיא נחל־שורק ובעמק- 
רפאים יובלו. מאז איחוד שבי חלקי-העיר נמצא בתחומה 
שדה־התעופד, עטרות. 

מבנה העיר. בי׳ העיר — חלקים מהעתיקים ביותר 
עד החדישים ביותר. ניתן לראותה כצירוף של שתי יחידות 
עירוניות: העיר העתיקה, והעיר החדשה בת 100 השבים 
האחרונות. י/ על שני חלקיה, היתר, מאז ומתמיד עיר של 
שכונות בעלות צביון דתי, אתני ועדתי! חלק מהשכונות 
והרבעים יוחדו מראשיתם לקבוצות אוכלוסין מסויימות. 
אף כי במשך השנים טושטש צביון זה במידת-מה, עדיין ניתן 
לזהות ריבוזי-אונלוסין זזזונים בתחומים מוגדרים, וזאת מתוך 
שטירת מנהגים שונים, מוסדות־חינוד נפרדים, וכד׳. 


ירושלים, העיר העתיקה 


,רםי באםצונ—הגות? וזמערבי 
והרחבת שלפניו; טימי!— חכוחל הררוטי ושטח החפירות שלפניו. מאחורי הר־הבית מיפיז —כנסיות גודשמנא. ברקע האחורי — 

הר־חזיתים 


שונים רבים מתקופות שונות: מבגי־תפילה קטנים (קובה) 
שעיקרם ביפה ומח׳ראב, רהטים (סביל) לשתיה ורחצה, 
מדרשות (מדרסה) ללימודי'האיסלאם׳ ועוד. חלק מהמונו־ 
מנסים, במיוחד אלה שמן התקופה הממלוכית, הם מלאכת־ 
מחשבת של עיטור וגילוף באבן ובשיש (תמ ׳ : ע״ע א״י, 
עמד 484 ; וכן להלן, ענד 269 ). מתחת לפני־השטזז יש בניינים 
תת־קרקעיים (הגדול בהם, ״אורח׳ת שלמה״ — 55 100 x מ׳) 
ובודות־פים רבים. כשליש משטח החצר נטוע, והשאר — 
מרוצף ברובו בלוחות־אבן. 

על המשטח נבנתה בסוף המאה ה 7 כיפת־הסלע 
המפוארת, שהיא המוקד הארכיטקטוני של הר־הבית וסבי¬ 
בותיו. היא בנויה בצורת מתומן מעל ל״אבן השתיה" (ע״ע, 
ותם׳ שם) המקודשת במסורת המוסלמית כמקום עקידת יצחק. 
באבן חצובה מערה קטנה. מסביב לאבן־השתיה ערוכים שני 
מעגלי עמודים ואומנות, היוצרים ביניהם שני הסלולי־הקפה 
(חתד־רוחב: ע״ע ארדיכלות באסלאם, עמ׳ 741 ). במרכז 
המבנה מתנשאת כיפה זהובה, והוא עוטר כולו׳ במרוצת 
הדורות, באמצעי־קישוט שתים, בהם אריחי-חרסינה, לוחות- 
שיש ופסיפסים, בצבעים מרהיבי־עיו (תם׳: ע״ע א״י, עט׳ 
439 — 441/2,440 < וכן כרך מ׳, עמ׳ 579 ). 

בדרום הר־הבית ניצב מסגד א ל* א ק; צא, המציץ לפי 
המסורת המוסלמית את סוסו של ססע־הלילה של מוחמד. 
הבניין הנוכחי נבנה ב 1033 . לארכו של המסגד, הבנוי בחלקו 
הדרומי על בניין תת־קרקעי (אל־אקצא הקדומה), ששה 


טורי־עמודים, ובדרומו — כיפה אפורה, מוכספת. המסגד 
ניזק בשריפה ב 1969 , ודוכן־הטסה (מנבאר) מהמאה ה 12 , 
מחוטב בעץ ומעוטר בשנהב, שהיה ניצב בסמוך למת׳ראב 
שבקיר הדרומי, נשרף. סמוך למסגד, במבנה אומאיי, שובך 
המוזיאון לאמנות האיסלאם — בו רוכזו, בין היתר, כותרות, 
כתובות וקישוטים שתים עתיקים, שעיטרו את המבנים על 
הר־הבית והוחלפו, בגלל בליה, בחדשים. 

ממזרח לכיפת־הסלע עומדת "קבת אל־סלסלה", כיפת־ 
השלשלת, ששימשה, כנראה, דגם ראשון לבניין הכיפה 
הגדולה. מצפץ־מעדב לכיפת־הסלע הוקמו שחי כיפות קטנות, 
כיפת־גבריאל וכיפת־העליה (לשמים), הקשורות במסורות 
על מסע־הלילה של מוחמד לי׳ ועלייתו מכאן לשבעת 
הרקיעים. 

הר־ צ יון אינו נכלל בתחום החומה המקיפה את 
העיר העתיקה, אך הוא מהווה חלק מבעי שלה מבחינה 
טופוגראפית, בקצה הדרומי של השלוחה המערבית, וכן 
מפאת חשיבותו בתולדות העיר במשך תקופות רבות (תסד: 
ע״ע א״י, עמ׳ 1149 — 1150 ). ע״ם מסורת יהודית ומוסלמית, 
נמצא על ההר מקום־קבורתו של דוד המלך (וע״ע א״י, עמ ׳ 
1148 ). אחר הקבר מצויץ במצבה צלבנית, בקומתו התח¬ 
תונה של בניין שרובו מתקופת הצלבנים. בקומה השניה 
נמצא הקנקולום — לפי המסורת הנוצרית: אולם הסעודה 
האחרונה של ישו ומקום הופעתו לאחר קומו מהמתים. 
חלקים רבים באולם הקנאקולום הם שרידי הפנסיה הביזנטית 





235 


ירושלים, העיר העמיקה; העיד החדשה 


236 


הגדולה "האגיה ציון״. בסמוך — כנסיית דורמיציו הגדולה, 
ועוד מנזרים וכנסיות (ור׳ תגד, כרך ו׳, עמ ׳ 1113/4 ). — 
בשנות העיר המחולקת ( 1948 — 1967 ) נמצא הר-ציון בתחום 
הישראלי, והותקנו בו — כבנקודה הקרובה ביותר לכותל 
המערבי — "מצפה הר-הבית", וכן "מרתף־השואה" לזכר 
קדושי שואת יהדות־אירופה. 

ממזרח להר־ציון, על־פני מורד הגבעה המזרחית הנמשך 
דרומה מחוץ לחומה, נמצאים שרידי חרבות וקברים של 
העופל, ועליהם בניינים אחדים של יישוב ערבי מפוזר, אשר 
התפתח יותר בתקופת השלטון הירדני. 

נחל־קדרון וגיא בן־הינום מנעו בכל הדורות את הת¬ 
פשטות השטח העירוני הבנוי של י׳ מזרחה ודרומה. על 
המבנים והשרידים הארכאולוגיים שבתוך הגיאיות העמד 
קים — ר׳ להלן: ארכאולוגיה. מעבר לנחל־קדרון נמצא רכס 
הר־הזיתים—הר־הצופים, שהיה לפנים בחלקו הגדול שמם, 
ובחלקו שטח של בתי־קברות, של אתרים מקודשים ושל 
כפרים ערביים. היום עומד על הר־הצופים המערך הגדול 
של בנייני האוניברסיטה העברית, שחודש והורחב לאחר 
1967 , ונוספו עליו שיכוני־סטודנטים נרחבים. סמוך לו מדרו¬ 
מו—בניין מוסד אוגוסטה-דקטוריה הגרמני. לאורך הכבי¬ 
שים הנמשכים בגיאיות והעולים בהר החל להתפתח בתקופת 
השלטון הירדני רובע-מגורים, וכן הוקמו שם בתי-מלץ 
מפוארים. על הר-מכבר שמדרום־מזרח לגיא בן־הינום 
מתבלט ארמון הנציב שמימי המנדט הבריטי! הוא משמש 
היש את נציגות או״ם. כל רכם־הרים זה, יחד עם הכפרים 
הערביים שבמורד המערבי של הר־הזיתים (כפר־השילוח) 
ושעל ראש ההר, נכללו בתחש העירוני של י׳ המאוחדת. 

בעיר החדשה שני מרכזים עירוניים (ר׳ 
להלן, עמ' 240 ),הצמודים לצירי-התחבורה הראשיים היוצאים 
מהעיר. המרכז העירוני הראשי והוותיק נמצא בחלק העיר 
שכולו היש מיושב יהודים — ברחוב-יפו וסמוך לו, רחוב זה 
יוצא משער־יפו מערבה ומהווה את ראשית הדרך המובילה 
לשפלה ולמישור־החוף. לארכו הוקמו בשעתם המבנים 
המודרניים הראשונים בעיר, לצרכי מוסדות-ציבור, שירותים 
ומסחר, חלקם בידי יהודים, חלקם בידי ערבים ואחרים. מרכז 
עירוני משני נמצא בחלק הערבי — לאורך צירל־התחפורה 
היוצאים מהעיר העתיקה צפונה: דרך־שכם — שראשיתה 
בשער־שכם, ורחוב צלאח א־דין — שראשיתו בשער־הפרחים. 

מסביב למרכזים עירוניים אלו מתפשטת העיר החדשה, 
המחוברת משכונות שנוסדו — רובן בידי יהודים — 
במאה השנים האחרונות מחוץ לחומות העיר העתיקה (ר׳ 
להלן, עם׳ 309 ! וע״ע א״י, עט׳ 935 ) ומכפרים אחדים (כפר־ 
השילוח, עידכרם, מלחה, מי-נפתוח ועוד), שהשטח העירוני 
הגיע אליהם בהתפשסותו ושנבלעו בו. המבנה הטופוגראפי 
המבותר והמגמה התיכנונית של השארת הגיאיות כשטחי־ 
ירק, סייעו לאי־רציפות השטח הבנוי ולפיצול העיר לשכונות 
נפרדות, רובן — בעיקר במערב-העיר — מרוחקות מהמרכז 
העירוני הראשי. השכונות שונות באפיין בהתאם לזמן 
בנייתן ולסוג תושביהן. 

השכונות הוותיקות ביותר מרוכזות בגושים אחדים לאד 
רך צירי־התחבורה הראשיים הנכנסים העירה ממערב. 
שכונות אלו הוקמו בידי בני "הישוב הישך, ברובן בידי 
יוצאי ארץ אחת בכל שכונה! ביביהן: נחלת־שבעה—במרכזה 
של העיר החדשה של היש! מאדדשערים, בתי-אונגרן ובית- 



פתי־איננרן בצפ 1 ךזזעיו 


ישראל — בצפונה! גחלת־אחים ושאר ה״נחלאות", וכן 
ה״זכרונות״ — במערב. בתי השכונה בגדים כחומה מסביב 
לחצר פנימית, שבה בור-מש ומבגי-ציבור שונים, בית־כנסת 
ובית־מדרש, שסביבם התנהלו חיי הקהילה! בשכונות רבות 
הצטמצם שטח החצר הפנימית בעקבות בניה מאשרת יותר. 
שערי-ברזל הקבועים בכניסות המועטות לשכונה היו ננעלים 
מדי לילה מטעמי בטחון. חיי הקהילה העצמאיים והמגובשים, 
שאיפיינו בעבר שכונות אלו, הולכים שתפוררים בימינו. 
צפיפות מרובה ביותר של בניה ודיור- מן עתיקות המבנים, 
משוות לשכונות מראה ציורי ייחודי, אולם רבות מהן נזקקות 
כיום לשיקש פיסי של המבנים(חם׳:ע״עא״י׳עמ׳ 1081/2 ) . 



שכונת בית־ישראל נןופודהעיר 






237 


ירושלים, וזעיר דזחדשד! 



ירושלים: העיר ההדשוז 





















239 

ייסודה של שכונת־הבוכרים (״רחובות״, ב 1891 ) בצפון- 
העיד מציץ את ראשית הקמתן של שכונות יהודיות גדו¬ 
לות יותר בשסחן, מתוכננות ברבעים פתוחים יותר ובעלות 
אופי מודרני יותר. רוב השכונות שהוקמו עד לשנות ה 20 
עדיין דומות באפיין לשכונות הוותיקות וסמוכות להן, אולם 
באחדות — כגון זכרודמשה — כבר ניכרים סימני מודרני¬ 
זאציה הולכת וגוברת. 

בשנות ה 20 — 30 הוקמו שכונות חדשות רבות, חלקן 
בצמוד לגושי השכונות הוותיקות, על עורקי-תחבורה חשו¬ 
בים, כגון גאולה, כרם־אברהם ומקור־ברוך בצפץ־מערב 1 
בהן הולך וגובר היסוד החדש על הישן. בתקופה זו הוקמו 
גם שכונות-גנים בעלות־אופי מודרני מובהק, שנועדו לבני 
המעמד הבינוני והגבוה של ״הישוב החדש״: חלק מהן — 
ביניהן רחביה — בסמוך לגושי השכונות הוותיקות! ואח¬ 
רות — במרחק ניכר מהשטח הבנוי הקודם, כגון קדיודמשה, 
בית־הכרם ובית־וגן במערב, ותלפיות בדרום. שכונות אלו 
הוקמו על רכסים, בהתאמה סירבית לטופוגראפיה: על שיא 
הרכס — מבנה ציבורי (הגימנסיה ברחביה! בית-המדרש 
למודים בבית־הכרם), ומסביבו מפוזרים בנייני-מגורים מאבן, 
במירווחים ניכרים, וביניהם — שסחי-ירק. 

י , הערבית שמחוץ־לחומד, התפתחה בצפון ובצפון- 
מזרח, משער-שכם ושער־הפרחים והלאה, לאורך הדרכים 
המובילות ליריחו — מזה, ולשכם — מזה. שכונות לא־ 
יהודיות מטיפוס אירופי — לצרכי הפקידות הבריטית 
הגבוהה (סלביה, היום "קוממיות") ולבעלי הכנסה גבוהה 
מקרב האוכלוסיה הערבית — הוקמו בדרום (ק טמון, היום 
"גונן"! המושבה הגרמנית! בקעה! המושבה היוונית), בקר¬ 
בת תחנת־הרכבת התורכית של י/ שכונות אלו היו אחרי 
1948 ליהודיות! שטחי-הירק בהן הצטמצמו בעקבות בניה 
רבה, וכן הפכו בתים חד-קומתיים לבתים רבי־קומות! אולם 
חלק משכונות אלו עדיין נחשבות לאיזורי-היוקרה של העיר. 

לאחר קום המדינה הוחל בבניה ציבורית נרחבת בי׳ 
הישראלית כתוצאה מהלחץ שנוצר עם גלי העליה, והתפתח 
סוג חדש של שכונות — ה ש י כ ו נ י ם. רובם הוקמו בטבעת 
המקיפה את שולי־העיר: משיכוני שמואל הנביא בצפון, דרך 
קרןת-היובל ועיר-גנים במערב, עד ה״קטמונים" (גונן) 
בדרום. השיכונים שנבנו בשנות ה 50 מאופיינים בצפיפות 
נמוכה ובאיכות-בניה יחדה (רוב הבתים אינם בתי-אבן), 
ואלה שנבנו בשנות ה 60 — ביתר צפיפות ובאיכות-בניה 
גבוהה יותר. מכלל אוכלוסיית מערב־י׳ מתגוררת היום 
בשיכונים אלה. 

במערב נכלל בתחום העירוני הכפר עין־כרם, שבעמקו 
כנסיות ומנזרים ומעליו, על ראש־הר, עומד המערך של 
בנייני המרכז הרפואי וביה״ח "הדסה". 

המערך העירוני הפנימי. עד 1860 התרכזו בל 
התיפקודים בעיר העתיקה. היציאה מן החומות התבטאה 
לראשונה בבניית מוקדי־מגורים סמוך לחומה ולצירי־התח־ 
בורה העיקריים, בין שער-יפו ושער-שכם ולאורך רחוב־יפו, 
וכן הקימו הדוסים מרכז כנסייתי (כנסיה, מנזר, אכסניה 
לעולי-רגל וכר) במרחק-מה מצפון־מערב לעיר העתיקה 
("מגרש-הרוסים"). 

עם התפתחות העיר החדשה החל מרכז-הכובד של המס¬ 
חר, המלאכה והשירותים לנוע בעקבות מוקדי־המגורים אל 
מחת לחומות העיר העתיקה. תיפקודים אלו החלו להתרכז 


240 

מסביב לרחבת־צה״ל (בעבד רחבת-אלנבי) ליד הפינה 
הצפונידדמערבית של חומת העיד העתיקה. רחבה זו היא 
צז׳מת־תחבורה, שבו נפגשות הדרכים החשובות ביותר העו¬ 
לות לי': ד ח ו ב - י פ ו — הבא ממערב, עובר ליד שער-יפו 
ונמשך דרומה בדרך־הברון! רחוב־הצנחנים — 
שהוא המשכם של דרך-יריחו הבאה ממזרח ורחוב סולימאן 
המגיע אל שער-שכם, והוא מתחבר במערבו עם רחוב 
דוד המלך הנמשך דרומה אלדרךבית-לחם!רחוב 
שבטי ישראל יוצא מהצומת צפתה ומתחבר לדר ד¬ 
ש כ ם. עיקר פיתוחו של איזור זה כמוקד עירתי חל בשנות 
המנדט הבריטי. תחילה נפתח המרכזהמסחרי ברחוב־ 
ממילה, שריכז מסביבו גם חלק מהמלאכה והתעשיה הזעירה. 
מוסדות-שלשון—משה־המשסרה, בית־משפט, הדואר המרכזי 
ועוד — מוקמו במג רש-הרוסים וסביבותיו, ו ה מ ר כ ז ה ע י * 
רוני — האיזור שבו מגיעה הפעילות העירונית לשיאה — 
הלך והתמקם מצפץ־מערב לאיזור שבין שער-יפו והשער- 
החדש. עד 1947 היו החנויות ובתי-העסקים בחלקו של רחוב- 
יפו הסמוך לחומה רובם של ערבים ומיעוטם של יהודים, 
ואילו חלקו המערבי של רחוב-יפו היה כמעט כולו יהודי. 

קו שביתת-הנשק של 1948 חצה את המרכז העירתי 
והפכו לאיזור של הריסות וחורבות, שחלקן נותרו בשטח־ 
הפקר וחלקן הפכו למשכנות-עוני. שני חלקי המרכז העירוני 
החצוי נעו בעקבות כיווני-ההתפתחות של השטח הבנוי. בי׳ 
הישראלית התפתח לאורך רחוב־יפו, החוצה את העיר 
החדשה לרחבה, מרכז מגובש וצפוף בעל שני מוקדים: 
( 1 ) במזרח — מרכז־העסקים הראשי במשולש הרחובות 
יפו—בן־יהודה—המלך ג׳ורג׳, שבו מרוכזים משרדי בנקים, 
חברות-ביטוח, חברות-נסיעה, משרדי עורכי־דין, בתי־עסק, 
שירותי־בידור וכיו״ב! בסמוך נמצאים גם משרדי העיריה, 
בתי-המשפט, חלק ממשרדי-הממשלה ומוסדות-הציבור. 
שלוחות ממרכז זה חודרות דרומה — לאורך רחוב המלך 
ג׳ורג', שבו — על גבול רחביה — הוקם גוש בנייני המוסדות 
הלאומיים (הסוכנות, קק״ל, קה״י, הנעד הלאומי), וצפתה — 
לאורך רחוב־שטראוס שהוא המשכו של רחוב המלך ג׳ורג׳, 
ויחד הם מהמים חלק מציר-תנועה ראשי המתפתל לארכה 
של העיר. ( 2 ) המוקד המערבי של המרכז העירוני נמצא 
בקריה (ר׳ להלן), שבה מרוכזים מוסדות ושירותי- 
ציבור. מצפון לקריה נבנתה תחנת־האוטובוסים המרכזית 
החדשה. בין שני מוקדים ראשיים אלה נמצא מרכז נוסף — 
שוק הירקות וחפירות בסחנה־יהודה. — בי , הירדנית 
נע מרכז המסחר והשירותים צפונה, לאיזור שבין שער־שכם 
ושער־הפרחים ולאורך רחוב צלאח א-דין. בשני מרכזים אלה 
הלכו ונתפסו יחידות־מגורים ע״י יחידות עסקיות, אך עדיין 
שיעור המגורים בהם גבוה-יחסית. — לאחר איחוד י' בידי 
השלטון הישראלי הוחל בהקמת רובע־מגורים יהודי — רמות- 
אשכול — מעבר לרובע הערבי בצפון. כמו-כן פונו מבנים 
הזריסות לאורך החומה ובאיזור ששימש כחלק מהמרכז 
העירוני עד 1948 , והשטח הסמוך לשער-יפו הפך לרחבה 
המשתרעת עד לרחבת־צה״ל, שחזרה לשמש כאחד מצמתי- 
התחבורה הראשיים בי׳. 

איזורי־המגורים מקיפים את מרכזה הגאוגראפי של 
העיר הישראלית — הקריה, שהיא עצמה* ריקד, מאוכלוסין. 
צפיפות־המגורים רבה ביותר בעיר העתיקה (יותר מ 50 נפש 
לדונאם) ובשכונות התתיקות של צפון-י׳, ופוחתת והולכת 


ירושלים, העיד החדשה; המעיד העירוני הפנימי 



241 


ירושלים, המערך העירוני הפנימי; הממד המיפקודי 


242 



ירושלים: רחוב כדיהודח בטרבז־העסקים של העיר 


ממזרח לאיזור הקריה ז בדתם היישוב דליל יותר. מוסדות- 
החינוך ושאר בנייני השירותים הציבוריים מופיעים בי׳ 
פעם במרוכז פעם במפוזר, בהתאם למבנה התיפקודי של 
העיר בתקופות־הבניה השונות. עד למלחמת־העצמאות 
במצאו רובם במרכז העירוני ובסביבותיו. מ 1954 ואילך 
הוקמו בנייני־הציבור העיקריים במרכזה הגאוגראפי של י׳, 
בקךיה? זו מורכבת מ 3 חטיבות: קריית-הממשלה, שבה 
עומד על גבעה בניין הכנסת, והיא מיועדת לרכז את כל 
המשרדים ומוסדות-הממשלה הארציים (תט׳: ע״ע א״י, 
עמ׳ 729 — 730 ) ן קתית המוזיאונים? קריית האוניברסיטה. 
מוסדות־דת מרכזיים צמודים לאתרים המקודשים, אך 
בתי־תפילה (בתי־כנסת, כנסיות ומסגדים) מצויים בכל 
שכונותיה של י׳. 

איזות ה תעשיה והמלאכה נמצאים במרכז המם- 



ירושלים: שיכזני רם 1 ת־אשכול בוו&ח־העיר 


חרי הישן, ברוממה ובגבעת־שאול שבמערב, במקוו־־חיים 
ובסביבות תחנת־הרכבת בדרש. בצד הירדני החפתח מרכז־ 
מלאכה מצפון לואדי א־ג׳וז. 

שטחים גדולים בעיר תפוסים ע״י ב ת י ־ ע ל מ י ן, חלקם 
עתיקים. בית־הקברות היהודי, שהיה בשימוש מימי הבית 
ועד ימינו, משתרע במורד המערבי והדרומי של הר־רזיתים. 
בשנות השלטון הירדני ניזק, ומצבות וקברים רבים חוללו! 
לאחר מלחמת ששת־הימים הוחל בשיקומו. לרגלי ההד, 
בנחל־קדרץ, נמצאים קברים ומצבות-קברים מימי בית 
ראשון ושני, שהידוע בהם — יד־־אבשלום <תמ׳: ע״ע א״י, 
עמ׳ 353/4 : ושם, עמ ׳ 380 ). בצסון־מערב העיר נקבע בית־ 
העלמין היהודי החדש — הר־המנוחות. במורד הד־הרץל, 
במערב־העיר, שבמרומיו קבור הרןיל (תם׳: ע״ע, עם׳ 399 — 
400 ) — בית-הקברות הצבאי. — החשוב בין בתי־הקברות 
המוסלמיים משתרע במורד הר־הבית לאווץ־ החומה 
המזרחית של העיר העתיקה. בתי־קבתת נוצריים מצויים 
בהר־ציון ; אחד מהם הוא הפרוסססאנמי, ובו קבורים אישים 
נודעים בחקירת הארץ. 

רוב הגנים הציבוריים מצויים בחלקה המערבי 
של י׳. הגדולים הם: גךהעצמאות במרפז־העיר, גן־הנשיא 
בשטח הקריה וגן־הסנהדרין בצפץ. יער׳י׳ — שניטע ברובו 
לאחר קום המדינה — משתרע על המורדות הצפוני-מערבי 
והדרומי של הר־הרצל—הר־הזיכרון. פעולות ייעור בוצעו 
בעיקר מצפון לעיר וממערבה, 

המבנה התיפקודי. מן הרבע האחרון של המאה 
ה 19 עד שנות ה 30 של המאה הנוכחית היתד, י׳ העיר הגדר 
לה ביותר בארץ, בירתה, מרכזה המינהלי, הרוחני והדתי, 
ומרכז כלכלי ראשון־במעלה. מעבר מרכז־הבובד הארצי של 
האוכלוסיה והכלכלה למישור-החוף וביתורה של העיר ע״י 
קו שביתת־הנשק בין שתי מדינות עוינות, הביאו לשינויים 
גדולים במעמדה האיזורי. 

הפגיעה בי׳ הירדנית היתה פחוחה־ביחס משום 
מערכת הקשרים ועורקי־התחבורה ליהודה ולשומרון שנש¬ 
תמרו כמעט בשלימותם. עם זאת ירדה אף היא בחשיבותה 
בשל התחרות החזקה של שכם בתחומי המסחר ובשל טיפוח 
מרכז־הכובד הפוליטי של יחץ ברבת־עמון. בתחומי העיר 
הירדנית נותרו רוב-רובם של האתרים בעלי הערך ההיס- 
טורי־תרבותי (מקומות קדושים, עתיקות, אתרים בעלי ערך 
נופי). היא הוסיפה להיות מרכז לשירותי דת ותיירות 
לממלכת־ירדן כולה, מרכז מינהלי והעיר הגדולה והחשובה 
ביותר בגדה המערבית של הממלכה. הפגיעה היתד, קשה 
יותר בי׳ הישראלית, שנותקה מרוב תחום השפעתה 
הטבעי באיזור ההר, הפכה לעיר־גבול, ישוב אכסצנטרי 
למרכזי האוכלוסיה והכלכלה של מדינת ישראל', ולתחנה 
סופית של דרכים אחדות העולות אליה ממישור־החוף. 
הקשר היחיד בין שני חלקי י׳ היה במעבר מנדלבאום בצפון 
העיר, והוא נועד לצרכי צליינים, תיירים ועובדי האו״ם, 
שמטהו באיזור שוכן בארמון־הנציב על הר שבדרש העיר. 

עם זאת נשמר מעמדה של י׳ משהיתה לבירתה המדי¬ 
נית והאדמיניסטראטיווית של מדינת־ישראל 
לאחר כינונה, ומקום מושב נשיא־המדינה, הכנסת (תם׳: 
ע״ע א״י [כרך־מילואים], עט׳ 450 ) ומשרדי הממשלה. בי׳ 
מרוגזים גם רוב המוסדות האוטונומיים שליד ממשלת 
המדינה: בנק ישראל, בנק לאומי לישראל (תט׳: ע״ע א״י, 




243 


ירושלים, דוממה חתיסקודי 


244 



הטבנד, התיפקירי של י׳ ( 1967 ) 


עמ׳ 774 ), המוסד לביטוח לאומי, מנהל מקרקעי ישראל, 
בית־המשפט העליון (תם׳: ע״ע א״י, עט׳ 659/60 ), רשות 
שידורי ישראל (אולפני ראדיו וטלוויזיה, ע״ע א״י [כרד- 
מילואים], עם׳ 446/7 ), ובן המוסרות הלאומיים: הבהלת 
ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית (תמ׳: ע״ע א״י, ענד 
1115/6 ), קרן־היסוד וקח־קיימת-לישראל. 

כעיר קדושה ליהדות, לנצרות ולאיסלם, י׳ היא מרכז 
ד ת י עולמי לבני דתות אלו, ובראש ובראשונה ליהודים. 
מלבד הרבנות הראשית השוכנת בהיכל־שלמה (הנד: ע״ע 
א״י [כרך-מילואים], ענד 493 ) יש בה עשרות ישיבות, בתי- 
מדרש ובתי החנאה־לאור של ספרות דתית. קיים בה גם 
ריכוז גדול של מוסדות הדתות האחרות, מהם מוסדות מר¬ 
כזיים: האפאטריארביות היוונית־אורתודו׳כסית, הקאתולית־ 
לאטינית והארמנית, וכן המועצה המוסלמית העליונה, תוסף 
על כך — מנזרים וכנסיות נוצריים, מסגדים, מדרשות והקד¬ 
שים מוסלמיים (ר׳ להלן). כעיר-קודש בעלת משמעות 
רוחנית ורגשית מיוחדת לגבי חלק גדול של האנושות, 
מושכת י׳ מספר גדול של עולי-רגל. צליינים ותיירים. 

מרכזי חינוך גבוה׳ מדע ובריאות התפתחו 
לאחרונה במקומות שונים בארץ, אעפ״ב עדיין שומרת י׳ על 
מעמדה כמרכז החשוב ביותר בתחומים אלה. בי׳ נמצאים: 
האוניברסיטה העברית — ב 1970 : 50 ( 154 סטודנטים, 1,700 


מורים (ע״ע א״י, עם׳ 1026 — 1037 , ושם תמונות! ור׳ 
כרך־מילואים, ענד 439 — 442 ושם חנד) בית-החולים 
האוניברסיטאי ״הדסה״ (תם׳: שם, עם , 1428 וע״ע הדסה), 
בית-הספר לאמנות בצלאל (ע״ע, ושם תמ ׳ ), המועצה הלאו¬ 
מית למחקר ולפיתוח שליד משרד ראש-הממשלה, האקדמיה 
הלאומית למדעים, האקדמיה ללשון העברית, המכון הגאו- 
לוגי, המכון למהקר חברתי שימושי, גן־החיות התב״כי(תמ׳ז 
ע״ע גן-חיוח, עם׳ 56 ), ועוד. כנסים מדעיים בתחומים שונים 
נערכים בעיר בהשתתפות אנשי מדע ורוח מארצות רבות. 
על ספריות וארכיונים בי׳ — ע״ע א״י, עם׳ 1047 — 1057 , 
ושם תמ ׳ . מבין כ 20 בתי-נכות ואספים שבי׳ חשובים במיו¬ 
חד: מוזיאון ישראל (ע״ע א״י [כרך־מילואים],ענד 491 — 493 , 
ושם תנד, עם׳ 491/2 ) עם היכל־הספר, מוזיאון רוקפלר, ו״יד 
ושם" (ע״ע, ותנד שם). רשת החינוך הממלכתי בי׳ כוללת 
42,704 תלמידים בבת״ם יסודיים, 12,185 תלמידים בבת״ס 
העל־יסודיים ( 1968/9 ). מספר תלמידי ה״חדרים" בי׳, שאינם 
כלולים ברשת החינוך הממלכתי, הוא — לפי אומדן — 
כ 4,000 . מספר תלמידי הישיבות בי/ שאינן כלולות ברשת 
החינוך הממלכתי, הוא כ 7,000 . 

הראשונים שעסקו ב ת י כ נ ו ן העיר י׳ היו הבריטים. 
בתקופת המנדט הוכנו 5 תכניות לעיר, שהשפיעו רבות על 
עיצובה. העיר העתיקה הודגשה כמוקד ארכיטקטוני, והבניה 





























































































































































































































245 


ירושלים, המבנה ההיפר,ודי; דמוגראסיה; כלכלה 


246 


מסביב לחומותיה נאסרה. עקרון תבניה באבן בקבע בשנות 
ד. 30 , תכנית-המיהאר של העיר (הובנה ב 1956/9 ) הדגישה 
את הטופוגראפיד, ואת האופי המיוחד של י׳ כעיר־בירה, עם 
בנייני־ציבוד. גנים ורצושות־ירק (התופסים כשליש משסה־ 
העיר). הרכסים והגבעות יועדו לבניה, העמקים והגיאיות — 
לגנים ולעורקי-תחבורה. לאחר איחוד שני חלקי־העיר חלו 
שינויים מסויימים בקצב ההתפתחות התיפקודית של אחדים 
מחלקיה. השינוי הבולט ביותר חל באיזורי־ספר עירוניים 
משני עברי הגבול־לשעבר, שהיו לצירי תנועה ומסחר. נער¬ 
כה חכנית-אב מאוחדת, *שאיימה מחדש את רשת התחבורה 
העירונית והאיזורית ותחמה את השטח הבנוי, הן לגבי 
התפשטות העיר אל המרחב הכפרי שמסביבה, הן בעיר 
עצמה, תוך שמירת שטחים פתוחים. בהתאם לתכנית זו 
נבנים שיכונים בגבעת־המבתר שבצפון העיר, הוחל בהקפת 
החומה בפרק לאומי, בשיקום המבנים על הר-הצופים והפי¬ 
כתו למרכז תרבותי חינוכי עם קמפוס אוניברסיטאי, מוסדות 
ומכוני־מחקר. 

דמוגראפיה. בי׳ כססס, 283 תושבים ( 1969 ), מהם 
כ 213,000 במערב העיר וב 70,000 במזרחה* בתחום העיר 
העתיקה ~ ב 24,000 נפש. 

התפלגות האוכלוסיד. לפי דתות (בסוף 1967 ) 


% 

ם 0 סר 


74.1 

196,400 

יהודיס 

21.3 

56,500 

מוסלמים 

4.2 

11,000 

נוצרים 

04 

1,100 

אחרים 

100.0 

265,000 

סה״ב 


עם איחודה היתד, י , לעיר השניה בגדלה בארץ, ובה 
הריכוז הגדול ביותר של אוכלוסיה ערבית במדינה, עיקרה 
במזרח העיר. באובלוסיה היהודית 52.4% הם ילידי הארץ, 
24.9% ילידי אסיה ואפריקה ו 22.7% ילידי אירופה ואמריקה. 
למעלה ממחצית תושבי מערב־י׳ הם יוצאי עדות־המזרח, 
השיעור הגבוה ביותר ביחס לכל עיר ותיקה בארץ. כ 83% 
מכלל האוכלוסיה הערבית שבמזרח העיר הם מוסלמים* 
יתרם נוצרים — יוונים-אורתודוכסים, יוונים־קאתולים, 
לאטינים, ארמנים ואחרים. 

אוכלוסיותיהם של שני חלקי העיר נבדלות זו מזו 
במבנה הגילים וההשתייכות לכוח-חעבודה, במערב העיר 
הגיל החציוני הוא 24 , במזרחה הוא יורד ל 18 , וזאת בגלל 
הריבוי י הטבעי הגבוה-יותר בקרב האובלוסיה הערבית, 
המתבטא גם במספר הנפשות הממוצע למשפחה — 5 , לעומת 
4 באוכלוסיה היהודית. 

כוח־העבודד, בי׳-רבתי הסתכם בספטמבר 1967 ב 87,000 
נפש, מהם רק 16.4% במזרוז-העיר, שבה מרוכזים כרבע 
מאזרחיה. הבדל זה מוסבר בריבוי ילדים שמתחת לגיל 14 
במזרח־העיר ושיעור גבוה של עבודת בשים במערב־העיר. 

א. אמ.-ר. בנ. 

כלכלה. י׳ היא עיר של מינהל, של שירותים ממשל¬ 
תיים וציבוריים ושל תיירות׳ ומרכז דתי, מדעי ותרבותי — 
ללא בסיס תעשייתי רחב. מעמדה של העיר הישראלית 
לאחר קום המדינה הוסיף להחליש אח המיגזר היצרני ולהר¬ 
חיב את מיגזר השירותים בכלכלתה, הנתונים השונים שמהם 
נתחייב אופי כלכלי זה של העיר מקורם בעיקר במיקומה 


הגאוגראפי (ר׳ לעיל)* בריחוקה היחסי מנמלים * בצירי* 
תחבורה בודדים וקשים־יחסית לתבועה ביבה וביו מרכזי 
חתעשיה והצריבה שבארץ, ואחרון-אחרון — בהיעדר מגמה 
להרחבת הבסיס הכלכלי וברצון לשמור על אפחז השקט 
והמסתבר של העיר. חלק מנתונים אלה, ובשוחד בעיית 
התחבורה והריחוק היחסי, אינם תוססים עוד, חן בגלל השי¬ 
נוי המדיני שחל ב 1967 והרחבת עורקי-התחבורה, והן בגלל 
ירידת חשיבותו של גורם־המרחק ומרכיב-ההובלה בחישובי 
הרווחיות בתעשיה הישראלית של שנות ה 60 המאוחרות. 


התפלגות המועסקים (ב%) לפי ענפי-המשק 
השובים ב 1948 (בעיר הישראלית) וב 1967 
(בעיר המאוחדת) 


1967 

1948 

עגסים 

1.4 

1.1 

חקלאות 

10.0 

4.7 

בניה 

15.1 

15.7 

מסחר, בנקאות, ביטוח 

6.4 

5.0 

תחטירה, הובלה ותקשורת 

14) 



חשמל, מים, סאניסאציה 

18.3 

24.9 


תעשיה ומלאכה 

18.5 



שיחתים ממלכתיים וציבוריים 

1.9 



שירותים עסקיים 

64 



שירותי-בריאות 

11.1 



שירותי־חינוד 

3.5 


תייתת 

6.5 

9.3 | 

שירותים אישיים ובידור 

— 

2.0 

אחרים 


ס״ה של המועסקים ב 1967 היה 78460 , שהם 29.4% מכלל 
חאוכלוסיה* מספר זה קטן מהממוצע הכללי הארצי 
(כ 37.5% ), בעיקר בגלל מיעוט עבודת נשים במזרח־חעיר. 
מבחינת ההתפלגות ע״ם סקטורים כלכליים שובים בולטת 
העובדה, שלעומת שיעור של ב 32% מועסקים בשירותים בכל 
המדינה, היו מועסקים בסקטור זח בי' 47.8% ( 1967 ). בין 
הענפים הלא-שירותיים היתה גבוהה מהממוצע הארצי רמת 
התעסוקה בענף הבניה: רמת התעסוקה במסחר, בבנקאות, 
בביסוח ובתעשיה היתד, גמוכה-יחסית בהשוואה לערים 
גדולות אחרות. שירוחי-החינוך הם ענף בעל חשיבות מיר 
חדת בעיר. ענף חשוב אחר הוא התיירות ושירותים אישיים 
ובידור. ב 1968 היו בעיר 3,000 חדרים ( 1,800 מהם בי׳ 
המזרחית) ג 57 בתי-מלון, ובמצאו בבניה כ 800 חדרים 
נוספים. מכלל 432 אלף תיירים שהיו בארץ ב 1968 ביקרו 
96% בי/ 

תעשיה ומלאכה. ב 1952 היו בעיר (הישראלית) 
כ 1,800 מפעלי תעשיה ומלאכה, ובהם כ 7400 עובדים. 
ב 1968 היה מספר המועסקים בתעשיה בי׳ כ 15,500 . חלקה 
של י׳ בתעשיה בארץ היה ב 1967 5.4% מבחינת מספר 
המועסקים, אך רק 3.8% מבחינת כלל התפוקה התעשייתית. 
ענפי-התעשיה העיקריים ב 1968 היו(ב% מכלל המועסקים* 
בסוגריים: האחוזים ב 1961 ): מתכת ומוצריה, מכונות חייוד 
חשמלי 21.5 ( 14.9 )* הדפסה והוצאה-לאור 13.6 ( 9.7 )* מזון 
13.1 ( 14.9 )! עץ ונגרות 8.4 ( 5.9 )* הלבשה 6.7 ( 5.7 )* 
טכסטיל 5.8 ( 11/2 )* יהלומים 3.7 ( 5.2 ). 

מאמץ הפיתוח הכלכלי של י׳ מכוון לאותם ענפים שבהם 
יש לעיר ״יתרונות יחסיים״: תחומי התעשיה, המלאכה וה¬ 
שירותים הקשורים למהותה כמרכז רוחני עולמי ומרכז דתי 
והשכלתי* היישום התעשייתי של מחקר מתקדם הנעשה 





247 


ירושלים, בלפלח; אספקת חמים 


248 


באוניברסיטה העברית! עיסוקים הקשורים בתיירות ובייצור 
חפצי־דח! עבודות־דפוס! תעשיות־מתכת משוכללות. 

י. הם 

א. פירסט, י׳ החדשה, חש״ו! מ. אבי־יונזז (עורך), ספר י׳, 

א/ חשט״ז! א. שסלץ, אוכלוסיית י׳ בסאה השנים האחרו¬ 
נות, תשי״ט; ז. דלנאי, י׳-בית ישראל, העיר החדשה, 
תשכ״ג 2 ! הנ״ל, י׳, העיר העתיקה, 1962 2 י עירית י/ שש 
שנות פעולה, תש״כ-תשכ״ה, 1965 ! א. אסרת, י׳ והפרוזדור, 
1967 ! החברה לחקירת א״י ועתיקותיה, י' לדורותיה, 1968 ; 

מ. אבגימלך, י׳ של שורון(מדע- י״ג, 4 ), 1968/9 ! ח. בך 
יהודה (עורך), י׳: ביבליוגראפיה (עירית י׳), תשכ״ח! מ. 
הראל, זאת י׳, 1969 ! משרד המסחר והתעשיה - המרכז 
לתכנון תעשיתי, התעשיה בי׳ ופיתוחה בשנים 1980-1968 , 
11969 י. האזרחי, י׳ אשר בחרתי, תשל״א! החברה 
לחקירת איי ועתיקותיה, מחקרים עירוניים בי' (בהכ¬ 
נה)! ד. עסירן - א. שחר - י. קמחי (עורכים), 
אטלס י' (בהכנה)! , ז> 1 90 ,,/ ז?ממ/ ,־ 661 ־ 1 •! - נ(גו!ז( 04 ס 0 . 5 ! 

- , 1311 >מ £6 1 ־ 1 , 1910 1 ? 811014 ;^ 11 ) ,• 1131121161 .£ 0 

1/10 %ח 4110 1 ס 10 ס£ס 101 ! 8 ס 00/1 001100 ) 0 ) 0 )? , 10 ) 1 ? ע? 0 780 
ון 01 , 831011 .זז 5 . 5 , 1948 , 1918-1948 0 ) 111(11 840x40 ■/ £0x4 ס! 3:0,18 > , 1401116 .£ .ז? 
, 51611011 . 5 , 1965 , 88181811001 6, / 0x4 ת*\סז 06 . 5 , 1962 
; (עברית : חומות י' ושעריה, תשכ״ח) 1968 )ס 01 ) 09 780 
. 1969 ,/ , 51.01901 .? ; 1968 , 446166 . 4 — 1 מ 1161 מ 011££6 .זזו 

אספקת המים לי/ ( 1 ) עד אחרי חורבן בית 
שני. איתורה של י׳ הכנענית על הרכס המזרחי ליד גחל- 
קדרון היה מותנה במציאות המעיין היחיד בכל הסביבה — 
מעיין ה ג י ח 1 ן, המפיק בין 200 ל 1,100 מ״ק ביממה! מימיו 
פורצים משך 30 — 40 דקת, בהפסקות של 4 — 10 שעות (לפי 
הע(נה). כבר בתקופה הכנענית התיכונה חפרו אנשי העיר 
מנהרה, כדי להבטיח את אספקת המים לעירם בעת מצור. 
תחילה ניסו לרדת בפיר ישר אל מיפלס-חמים, אולם נעצרו 
בגלל קשי האבן, ואז חפרו מנהרה בעלת מדרגות בצורת 
זוזיתית! בקצר, דיה פיר עמוק 13 מ׳, שירד אל מיפלם 
המעיין ודרכו' אפשר חיה לשאוב מים בלי שהאויב ירגיש 
בכך. ייתכן שמיתקן זה הוא ה״צנור" הנזכר בסיפור כיבושה 
של י׳ בידי דוד וגיבוריו (שנדב ה, ח). מלבד המנ¬ 
הרה היו בקרבת המעיין כמה תעלות פתוחות שנמשכו 
דרומה, שהובילו אח עודף מי המעיין אל השדות והגנים 
בנחל־קדרון. סמוך ל 700 לפסה״נ נחצבה ביזמתו של חזקיהו 
מלך יהודה ה״נקבה" — מנהרה חדשת באורך 533 מ/ 
הנמשכת ממיפלם 635.86 נד עד למיפלס 633.92 מ׳ ומתפתלת 
בצורת שתי קשתות מתחת לגבעת עיר־דוד ומזרימה אח 
מי הגיחון עדלבריכתהשלוח שבגיא בין שתי הגבעות. 
כתובת-השילוח הידועה מספרת על מעשה החציבה ועל "יום 
הנקבה", שבו "הכו החוצבים איש לקראת רעו גרזן על 
גרזן". חציבת ניקבה זו היתה השג הנדסי ניכר. מאז זורמים 
מי הגיחון לבריכת-השילוח, שהיתה בראשיתה מכוסה ונס¬ 
תרת מעיני האויב (תמונות: ע״ע א״י- עמ ) 291/2 ). 

במקרא (יהר טו, ז! שם יח, טז! ועוד) נזכרת בסביבות 
י/ כנראה מדרום־מזרח לעיר, עי ן ־ריגל (שהיא, אולי, 
זהה עם עין־התנין (נחמ׳ ב, יג). מזהים אותה עם 
ביר־איוב — באר גדולה במפגש גיא בן־הינום ונחל- 
קדרון׳ שעמקה 38 מ/ והיא בנויה בחלקה העליון אבני גזית 
וגוויל וכדויה בחלקה התחתון בסלע אל אופק מי־החהום, 
היום היא ניזונה משטפונות העמקים, אך ייתכן שלפנים היה 
כאן מעיין, שנסתם בתקופה מאוחרת־יוחר, ויש סבורים — 
בעקבות הרעש בימי עוזיהו. 


( 

* 

..־.*י י ■ \ יי 

/ \ד 

1 -׳ * 

י ־־־ 4 / 

\ " 

< . י¬ 

■ - 

, '' 

;• י י 

ן י 

*. 

( • 1 

£; * 

* 

ויג 




״:׳ 

״ ' 4 ׳י : 


הבור הכפול ("בריכ 0 ־םטרותיח״> 


על אספקתו הדלה של מעיין־הגיחון הוסיפו תושבי י׳ 
לאחר־מכן אספקת־מים ע״י כריית בורות ובריכות. משתי 
צורות-אגירה אלו הבירות הם קשים יותר לעשיה, אך הם 
שומרים יותר על המים מהחנדפות, בייחוד בשימוש במלט 
הסירי הלא־חדיר למים. יש ארכאולוגים הסוברים, שהבורות 
המטוייחים הם המצאה ישראלית, שצמחה מכורח ההתנחלות 
בהר. מספר הבורות בי׳ היה למעשה כמספר הבתים בעיר 
הקדומה, ואולי אף גדול ממנו. בור מפורסם — עכ״ס בסוף 
ימי בית שני--היה זה המכונה "בריכת־םמרוחיוך(מידו׳: "בת־ 
יענה"): בור כפול מתחת לחצר מצודח־אנטוניה, מצפון־ 
מערב לבית־המקדש, שממדיו דייו 19x7x49 נד. בורות רבים 
מאד נחצבו בתחום הר־הבית! הגדול ביניהם הוא ה״ים", 
שקיבולו 12,000 מ״ק, ושני בורות גדולים אחרים, שקיבולם 
8,000 ו 5,000 מ״ק. 

הבריכות העיקריות בתחומה של י׳ — הקיימות עד 
היום — הן: בריכת־השילוח (ר׳ לעיל) — בקצה הדרומי 
של הגיא המרכזי* בריכת־הנחשים (ברבת איסולסאן) — 
בגיא בן־הינום! בריבת-המגדלים ("בריכת־חזקיהו") מצפון 
למצודה! בריכת־ממילא (הנזכרת לראשונה בתקופה הבי¬ 
זאנטית) — בין שער־יפו וקו פרשת-המיס (ר׳ להלן). שלוש 



ברינת־השילו־ח לפני עיקומה ( 1842 ) ברקע — חומת העיר 






הערה: בתי־־הכנסח היהודיים נחרבו ב 1948 , וחלקם נמצאים היום בתהליך של שיקום. — בשטה שלפני 
הכותל המערבי, הפנוי היום, עמדה עד 1967 שכונת־המוגרבים הערבית 































249 


ירושלים, אספקת המים 


250 


בריבות עתיקות הן סתומות היום: בריכת חמאם־א־שיסד, — 
בגיא המרכזי העליון, שהיא אולי ה״ברכה העליונה" 
שבמקרא* ברכת־איסראיל (ישראל) — ששימשה בחפיר 
לבותל הצפוני של הר־הבית! בריכת־הצאן — אף היא מצפון 
להר־הבית. במרחק־מה ממנו. זו האחרונה נזכרת בברית 
החדשה (יואנם, ¥, 2 — 4 ), וכנראה גם במגילת־הנחושת שט־ 
מערות ים־המלח (בשם בית־חסדא); היא בסולר, — ז״א בעלת 
שני מיפלסים, לסי המסופר באוואנגליון ייחסו לה תכונות־ 
מרפא, ובחפירות באחר זה נמצאו עדויות שאבן היה שם 
בתקופה הרומית פולחן לאל-הבריאות. הבריכה התחתונה 
שימשה, כנראה, לרחיצת הצאן שנמכר לקרבנות בבית־ 
המקדש הסמור. 

בסוף ימי הבית השני היה ברור, שהעיר ההולכת וגדלה 
לא תוכל להסתפק במים הנאגרים בבורות ובבריכות, בייחוד 
בעת עליית ההמונים בשלוש רגלים. לפיכך החליט הנציב 
פונטיוס פילאטוס לבנות אמת־מים נוסח־רומא לי׳. ולצורך 
זה השתמש בכספי ההקדש — למורת־רוחו של העם. אמת־ 
המים הראשונה הזאתינמשכה ממעיינות נחל-ערוב שבקרבת 
חברון כתעלה פתוחה, שעברה בארבע מנהרות בקרבת בית־ 
לחם ולח* "ארמון־הנציב" (המנדאטורי). כדי לקיים במיפלס־ 
המים שיפוע, המבטיח זרימה תקינה מהמעיינות עד להר־הביח, 
מתפתלת אמת־מים זו 68 ק״מ לאורך קו־הגובד, 766 מ׳, 
אע״פ שהקו הישר בין נחל־ערוב לי' אינו עולה על 21 ק״מ. 
בדרכה צפונה אספה אמה זו גם את מימי המעיינות עידעימם 
("בריכות־שלמה") שמדרום לבית־לחם. בתקופה מאוחרת 
יותר, בימי הקיסרים לבית סורוס, נוספה לי׳(אז איליה קפי־ 
סולינה) אמת־מים שניה, שנמשכה מנחל אל־ביאר ("הבו¬ 
רות"), ממזרח לגוש־עציון, אל סמוך לבריכוח־שלמה 
במיפלם גבוה יותר, ועברה אח העמק בקרבת קבר־רחל בקו־ 
צינורות הפועל בלחץ סיפוני, שביקע במקרים רבים את 
חוליות־האבן. 

מ. א. י. 

( 2 ) מ ן ה ת ק ו פ ה ה ר ו מ י ח ע ד ה י ו ם. מן התקופה 
הרומית ועד סוף התקופה התורכית היתה אספקת־המים לי׳ 
מבוססת בעיקרה על מי־גשמים שנאספו בבורות ובבריכות 
שבעיר. סעיין־הגיחון המקורי נסתם מבחוץ ומקומו לא היה 
ידוע, ומימיו נבעו דרך ניקבת־חזקיהו לבריכת־השילוח. לפי 
המסורת הנוצרית ריפא ישו במים אלה את העיוור (יואנס, 
£ע, 7 ), ולפיכך נתקדש המקום לנוצרים. כבר במאה ה 4 
מזכיר הנוסע מבורדו בריכה מוקפת סטווים, שבה נהגו 
לרחוץ לשם ריפד* הקיסרית אודוקיה (במאה ה 5 ) בנתה 
מעל לבריכה כנסיה ובית־חולים. גם בתקופה הערבית הקדר 
מה יוחסו למי השילוח סגולות מיוחדות, אך במרוצת הדורות 
הוזנחה הבריכה, וגם ניקבת־חזקיהו נסתמה בחלקה. מי הגי־ 
חון, שזרימתם דרך הניקבה הופסקה, פרצו להם דרך החוצה 
לנחל־קדרון. מעיין־הגיחון נתגלה מחדש במאה ה 14 , ושמו— 
שנשכח — מופיע שוב לראשונה במקור יהודי מן המאה ה 16 . 
עם גילויו־מחדש נתקדש מקום המעיין: בפי הנוצרים היה 
ל״מעיין־הבתולר," (ערב׳ "עין סת-מרים"). היום זורמים מי 
מעיין־הגיתון לבריכת־השילוח החדשה שנבנתה במאה ד, 19 . 
בתקופה התורכית נשאבו מי הגיחון ונמכרו ברחובות י', 
אך במאה ה 19 נזדהמו במי-שפכים שהגיעו למעיין, והיום 
אינם משמשים אלא להשקיית ערוגות־השלחין של הכפר 
סילואן. 


במערך הבריכות הציבוריות הידועות מן התקופה הרו- 
מית (ר׳ לעיל) חלו שינויים בתקופות מאוחרות. עם העברת 
מרכז העיר לגבעה המערבית הוזנחו הבריכות שבחלקו התח¬ 
תון של הגיא המרכזי. בריכת-השילוח הקדומה שוקמה, 
כנראה, בתקופה הביזאנטית, אך לאחד־מכן הוזנחה, נת¬ 
מלאה סחף, ונקראה בפי הערבים ברכת אל־חמרה — "בריכת 
הקרקע האדומה". בריכת סמאם א־שיפה עדיין היתה ידועה 
ביה״ב, אך לאחר־מכן נסתמה בצורה שאיפשרה אגירת 
מים תת־קרקעיים, שנשאבו מן הבריכה דרך פיר בנוי. 
בריכת בית־חסדא הוסיפה להיות בשימוש בתקופה הביזאנ¬ 
טית, אך נסתמה לאחד תקופה זו! ובן יצאה מכלל שימוש 
בריכת הסטרוחיון. במקורות הצלבניים נזכרות 3 בריכות 
בי׳: 1-11 ^ 1 301$ ״ 1 — מצםידמעדב לשער־שכם, מחוץ 
לחומת העיר (כיום: ארד אל־ברכד.)* 1 ת* 1 ז״ 0€ 5 ג 3.0 ״ 1 — 
היא בריכת־הגחשים הקדומה (ברכת א־סולטאן)* 1.3015 
001111 * 8311 — מקווה־המרחצאות, היא בריכח-המגדלים 
הקדומה, הנקראת בפי הערבים ברכת חמאם־אל־בטרק, 
ובסי נוסעים נוצריים — "בריכת חזקיהו", והיא מקושרת 
באמת־מים לבריכת־ממילא. שלוש הבריכות האחרונות 
שוקמו ושופצו בתקופות הממלוכית והתורכית. שמה הערבי 
של ברכת א־סולטאן ניחן לה בעקבות עבודות ההרחבה וה¬ 
שיפוץ שעשה בה הסולטאן סולימאן המפואר ב 1537 . תאריך 
הקמתן של ברכת סת־מרןם (ר׳ לעיל) וברכת אל־חג׳ 
שמצפון לחופת־העיר אינו ברור. 

הבורות המטוייחים בחצרות־הבתים שימשו מקור עיקרי 
למים בבל התקופות. באמצע המאה ה 19 נמנו בעיר העתיקה 
950 בורות-מים, ובסוף תקופת השלטון התורכי—בכל העיר, 
בולל השכונות שמחוץ לחומות — 6,600 בורות, בקיבול 
כולל של ג /< מיליון מ״ק. ב 1919 קבעו הבריטים שהקיבול 
הכולל של הבורות והבריכות בירושלים, כולל אלה שבהר- 
הבית, מגיע עד כ 1.5 מיליון מ״ק. 

מקורות־המים המקומיים לא הספיקו לצרכי העיר, ולפיכך 
הוסיפו ברוב התקופות להזרים מים לי׳ מאיזור מעיינות- 
ערוב ומבריכות־שלמה. על השימוש באמת־המים הזאת 
בתקופה הביזאנטית נודע מכתובת יוונית, האוסרת לעבד 
אדמה במרחק 15 אמות ממוביל־המים. מסתבר, שהיא היתה 
בשימוש גם בתקופה הערבית והצלבנית ; בתקופה הממלו־ 
בית נבנתה מחדש, יחד עם בריכה שלישית לבריבות־שלמה. 
בראשית התקופה התורכית הוסיפה האמה התחתונה לפעול, 
וסולימאן המפואר אף בנה מספר סבילים שקיבלו מימיהם 
מאמה זו. אך בראשית המאה ה 18 הוכנס לאמה צינור־חרם, 
שהפעלתו היתד, כרוכה בבעיות הנדסיות קשות; הוא היה 
נסתם ויוצא מן השימוש לעתים תכופות, ונסיונות שוגים 
לשפצו עלו בתוהו, עד שבראשית המאה ה 20 שוקם צינור- 
החרם עד בית־לחם, ומשם נמשך צינור-ברזל דק, שהוביל 
כמות מצומצמת של מים (כ 180 מ״ק ליממה) לי , . בעיית 
אספקת המים בסוף התקופה התורכית היתד, חמורה עד כדי 
כך, שתושבי י׳ נאלצו לקנות מים שהובאו ברכבת או על־ 
גבי בהמות ממרחק ניכר. 

עם הכיבוש הבריטי התעורר הצורך בפתרון מיידי 
לבעיית המים. בורות־המים בעיר נוקו, ומפעל־המים הראשון 
נמה בידי הצבא הבריטי, והתבסס על מקורות המים בזין־ 
ערוב. הבריכה הישנה במקום שוקמה, נבנתה משאבה והונח 
קו צינורות־ברזל, באורך 24 ק״מ, עד לבריכת ־אגירה בשכונת 



251 


ירושלים, אספקת דומים ן ארגאולוניה 


252 


רוממה. ב 1921 שוקמו בריכות־שלמה, וכן שוקם מפעל-מים 
קדום בנחל־בןאר שמדרום לבריכות. מי נגר עילי מנחל זה 
ומאיזור אל-ח׳דר, וכן מי מעיינות שבסביבה, נאגרו בבריכות- 
שלמה ונשאבו מהן לקו צינורות־הברזל מעין־ערוב. ב 1924 
נבנה ססעל-המים מנחל־סרת (עין־פארה) שמצפון לירוש¬ 
לים, והוא הגדיל את כמות המים שסופקה לי׳ מן החוץ עד 
כדי 1,400 כדק ביממה, אך עדיין היה שימוש ניכר בבורות 
פרטיים בעיר. עם גידולה המהיר של י׳ החדשה הוחמרה 
מחדש בעיית-המים, והתעורר הצורך במקור-מים עשיר 
נוסף. ב 1934 הונח קדהצינורות מן המעיינות השופעים 
בראש־העין, כסס ק״מ ממערב לי׳ ! תחנות־שאיבה בהרים 
העלו את המים מן השפלה אל ראש הרי־י׳ <תמ׳: ע״ע א״י, 
עט׳ 872 ). צינור זה סיפק כ 12,000 מ״ק ליממה, ובכך נפתרה 
סופית בעיית אספקת המים לי'! ב 1946/7 צרכה העיר 4.3 
פיליה מ״ק מים בשנה. 

ע. מ. 

מהקמת המדינה ואילך, כבר בראשית מלחמת־ 
העצמאות פ 1 צצו הערבים את תחנת-השאיבה בלטרון וניתקו 
את העיר הישראלית ממקור־המים הראשי בראש-העין. בזמן 
המצור התקיימה העיר על אספקת מים מצומצמת מ 1,053 
בורות מי־גשמים בתכולה של כ 1 מיליון מ״ק. מצוקת המים 
הוקלה עם מבצע "נחשון" ופריצת דרך־בורמה, כשהונח קד 
חירום (קו־ד,שילוח) מבארות באיזור נען—גבעת-ברנר דרך 
חולדה אל הקו הקודם העובר בשער־הגיא. 

מאוחד יותר שולבה אספקת המים לעיר הישראלית בזו 
של פרוזדור־י׳, כחלק ממפעל-המים הארצי (מסה: ע״ע א״י 
[כרך-מילואים], עמ' 463/4 ). מקורות־מים חדשים פותחו 
בשפלה הגבוהה, באיזוד כפר־אוריה, הרטוב ואשתאול, וכן 
בסביבתה הקרובה של העיר. הונחו קווי-מים' נוספים עם 
מיתקני־שאיבה, ובעיר נבנו בריכות לאגירה ולוויסות האס¬ 
פקה. כיום מובאים המים לי׳ מ 3 מקורות עיקריים:( 1 ) קידו¬ 
חים בשפלה הגבוהה, וכן בסמוך לעיר ובתחומיה < ( 2 ) מפעל 
הקו ירקון־הנגב המזרחי, שאליו קשורים גם המים מ( 1 ). משני 
מקורות אלה צרכה י׳ הישראלית ב 1964/5 כ 12 מיליון מ״ק! 
( 3 ) מעיינות עין-פארה (עין־קלט (ר׳ לעיל]) הם מקורות- 
חמים העיקריים למזרח־העיר. 

צריכת המים השנתית הממוצעת נמצאת בעליה מתמדת: 
מפחות מ 20 מ״ק לנפש ערב הקמת המדינה, לכ 60 מ״ק 
במערב העיד וכ 30 מ״ק במזרחה ב 1968 . כיום אין אספקת 
מים מהווה מיגבלה לגידול העיר ופיתוחה. 

ר. בג. 

מ. הקר, הספקת מים בי׳ בימי קדם (ספר ירושלים), חשמ״ז! 

ר. עמירן, הספקת המים לי׳(קדמוניות, א׳), תשכ״ח. 

א ד כ א ו ל ו ג י ה. י׳ משמשת נושא מרכזי במחקר האר¬ 
כאולוגי'של א״י מראשית התפתחותו במאה ה 19 ועד היום. 
אולם היישוב האינטנסיווי של העיר על גבי השרידים העתי¬ 
קים, שנמשך כל הדורות, ושילוב חלק גדול מהשרידים 
באתרים המקודשים לבני הדתות השונות הכבידו — ומוסי¬ 
פים להכביד — על מתקר זה. 

החקירה המדעית של השרידים העתיקים — ה נ ר א י ם 
על פני השטח — בי׳ ראשיתה בתחילת המאה ה 19 . חלק 
ניכר מסקריהם של ראשוני חוקרי א״י — א. רובינסון(ע״ע! 
1824 , 1852 ), ט. סובלר (ע״ע! 1845 ), ש. ז׳. מ. דה ווגיאה 
(ע״ע! 1861,1853 ) — מוקדש לי׳! לתיאורים ולציורים של 


כמה מן השרידים העתיקים — שבזמן ההוא עדיין נראו על 
פני השטח—בידיהם של חוקרים אלה יש חשיבות מרובה גם 
היום, נובח העובדה שחלק מן העצמים הנידונים נהרס או 
כוסה בינתיים בעקבות פעילות הבניה החדשה בי/ ספה 
מדוייקת של העיר, בעקבות סקר מפורט, פורסמה לראשונה 
בידי צ׳. דלסון (ע״ע! 1864/6 ). 

א. י׳ בתקופת המקרא. החוקר הראשון שניסה 
להתחקות אחרי קו מהלכן של החומות העתיקות ב א מצ¬ 
ע ו ת ח פ י ר ו ח — פירים ומנהרוח — היה צ׳. ו 1 רן (ע״ע! 
1867 — 1870 ). הוא גילה בפינתו הדרומית-מזרחית של הר- 
הבית את "חומת העופל", הנמשכת כ 230 מ׳ מצפון לדרום 
על ראש המדרון־ המזרחי של "הגבעה המזרחית". וורן עצמו 
הבחין נכונה בעובדה, שהחומה מאוחרת בזמנה לימי בית 
ראשון, אולם החוקרים שבאו אחריו גרסו שלפחות נדבכיה 
התחתונים שייכים לעיר היבוסית שנכבשה בידי דוד. מאז 
הופנתה שימת-לבם של כל החוקרים אל הגבעה המזרחית, 
המשתפלת מהר-הבית דרומה, כאל אתרה של י׳ הקמאית, 
"ציון" המקראית: הגבעה שצורתה כעין משולש מוארך, 
שצלעו המזרחית היא המדרון התלול היורד לנחל-קדרון, 
וצלעו המערבית היא "הגיא" ("הטירופויוך׳ של תקופת בית 
שני! היום בחלקו מלא עפר ותלי־תרבות), המפריד בין 

נד 



הטדרו! ה 0 !ותי מ? העום? — טוופירוחיח ׳ 56 ק. קניה ( 1961/4 ). 
5 טםה, טתחת 5 קצה התחתון ׳ 56 החסירה — חטבנה החד׳* י 6 מע? 
05 ע*יו־ד,ניחז!. טע 5 5 ימה חע 5 ייז ׳ 56 החסירה — "החומה היבוסית". 
כרקע — חומת העיר העתיקה: מימי! — שער־האשסות; טעטא 5 , 
מאחורי חחוטח — בתי־מתסה 


253 


ירושלים, ארכאולוגיה 


254 



מחפירות 

ערירי בתים ם 1 חטאה ת 7 לפסח״נ 
מתחת ?"חוטה היבוסית" 


הגבעה המזרחית וביו "הגבעה המערבית", שהיא "העיר 
העליונה" של תקופת בית שני, "הר־ציוך של ימינו! שטחה 
מוקף־החומה של הגבעה המזרחית, ללא הר־הבית, מכונה 
במחקר "עיר־דוד" או "העופל", 

קטעים נוספים של "החומה היבוסית" לאורך ראש המד¬ 
רון המזרחי של עיר־דוד נחשפו בידי ש, קלרמודגנו (ע״ע ־ 
1873/4 ) וה, גותה ( 001116 . 1 ־ 1 < 1881 ). בקצה הדרומי של 
עיר-דוד, שהוא'נקודתה הנמוכה ביותר, בפתח הגיא שליד 
בריכח־השילוח, גילו פ. ג׳. בלים ( 8115$ .?) וא. ק, דיקי 
( £16 > 1 ס . 0 ב 1894 — 1897 קטעי חומות מאסימיות, 

ששימשו הן קירות־סמך עבים לסכירת פתח הגיא, הן ביצור 
נקודת־תורפה זו. חוקרים אלה חשפו אף המשך של החומה 
במדרונות הגבעה המערבית, מעל לגיא בן־הינום. הם הבחינו 
בחומה שני שלבי־בניה, וייחסו את התחתון לתקופת הבית 
הראשון, ומכאן הסיקו שכבר בתקופה ההיא הקיף תחומה של 
העיר את הגבעות המזרחית והמערבית כאחת. ערב מלה״ע 1 
ובשנים שלאחריה הוסיפו משלחות ארכאולוגיות לחשוף 
חלקי ביצורים וחציבות בסלע בצפתה של עיר־דוד — במד¬ 
רון המזרחי מעל למעיך־הגיחון — וגם בדרומה (פארקר 
[ 1909/11 ]! ר. ויל [ע״ע! 1913/4 , 1923/4 ]! מקליסטר ודבקו 
[ 1923/25 ]). החוקרים שבקבוצה האחרונה גילו קטעי־חומה, 
מגדלים וחלקלקה, ומבפנים לקר הביצורים — מספר שכבות־ 
יישוב, והם שייכו חלק ממימצאיהם לעיר היבוסית <תמ׳: 
ע״ע א״י, עמ׳ 273/4 ), וחלק אחו— לי׳ של דוד ושלמה. 
אולם משלחת קרופום—פיצג׳רלד ( 001 ^ 070 ; 16 ^ 1 ^. ¥112 
[ 1927/8 ]), שבאה אחריהם, 'ושהוסיפה על המימצאים האלה 
גם שער מפואר — ״שער־הגיא״ — במדרון המערבי של 
הגבעה המזרחית, במקום שבו עובי החומה הוא כדי 8.5 מ/ 
מצאה שדוב שרידי"היישוב שנמצאו בשטח הנידה שייכים 
לתקופות מאוחדות הרבה יותר — לא קודם לתקופה הרומית 
והביזאבסית. 

מאז קיימת מחלוקת בין החוקרים בבעיית־היסוד בטופו- 
גראפיה של י׳ המקראית — השטת שעליו השתרעה העיר 
באותה תקופה. אסכולת "המצמצמים"(ג׳דמר—דיראן, א. אלט 
[ע״ע], אבי-יונה, ואחרים) קובעת את'השטח לגבעה המזר¬ 
חית בלבד, בהמשך להר־הבית של היחס, שבראשו עמדו 
המקדש וארמנות־המלוכה. לעומתה כוללת אסכולת "המרחי־ 



זז ע ום?: 

דבדי־חוטה — טז התקופה היבזסית 
עד םו 1 * יטי בית ראמח 


בים"(ל. א. ונסן [ע״ע], מימונם, ג. ה. דלמן [ע״ע], ואחרים) 
גם את הגבעה המערבית — הר־ציון והרבעיס היהודי והאר־ 
מני של היום — בשטח העיר. עמדת־ביניים היא זו של ק. 
גליבג, ב. מזר וי. אהרוני, ששיערו שבעיר בכלל הגיא 
המרכזי, אולם לא נכללה הגבעה המערבית. מאחר שעל 
הגבעה המערבית (פרט למצודה [ראה להלן]) לא נחשף 
בעבר כל מימצא המתייחם בבירור לי׳ שמן התקופה 
הכנענית או הישראלית־מקראית, כדרך שנמצאו על ה¬ 
גבעה המזרחית, בראו דברי המצמצמים מדברי המרחיבים. 
גם החפירות החדשות בידי ק. קניון (ע״ע! 1961 — 1967 ) 
במדרון המזרחי של הגבעה המערבית נראו כמאשרות שלא 
היה ליישוב הישראלי בשעתו המשך מעבר לגיא מערבה. 
אולם במימצאי חפירותיה של קניון במדרון המזרחי של 
הגבעה המזרחית היה חידוש רב: מערכודהביצורים המאו¬ 
חרת, שנתגלתה בידי מקליסטר—דבקו (ר׳ לעיל) ושזמנה 
הוא תקופת שיבת־ציוץ'או התקופה החשמונאית, נמצאה 
בנויה על גבי שרידי עיר מקראית, שנהרסה עם החורבן 
הראשון, ומתחתה במצאו קרמיקה ומיבנים מתקופת 
הברונזה התיכונה ואף הקדומה. חומה עבה, בנויה גושי־סלע 
גדולים, שתוארכה לתקופח־הבדונזה התיכונה ב׳, נמשכה 
בתחתית המדרון,כ 25 מ׳ מעל לגיחון. היא שימשה את י׳ עד 
המאה ה 8 לפסה״נ, והיא היתה הבסיס שעליו הקים חזקיהו 
את חומתו החדשה, שרחבה היה כ 5,5 מ׳. עם המימצא 
הזה נפתרה בעיה קשה, שבה נתחבמו הארכאולוגים כל זמן 
שייחסו אח החומה בקו העליון לתקופת עיר-יבום ועיר־דוד. 
באופן שנמצא שהכביסה לפיד שהוביל מן העיר אל הגיחון, 
מקור־מימיה הקדום (ר׳ לעיל, עט׳ 248 ), הושארה מחוץ 
לתחום המבוצר: עתה הוברר, שהכניסה היתה כלולה בתחומה 
של העיר המבוצרת. 

נוכח תלילות המדרץ המזרחי מתעוררת בעיית אירגון 
שטח העיר, היא נפתרה, כנראה, ע״י בניית סדרת משטחי־ 
מגורים מדורגים, ממולאים אבן ונתמכים בקירות־אבן שעלו 
מבסיס העיר — החומה המזרחית — למעלה. שיטת־בניה זו 
היא, לדעת קניון, "המלוא" האמור בי׳ (מל״א ט, טו), והיא 
היתה בהוגה י בעיר בתקופה הכנענית מן המאה ה 14 לפסה״ב 
ואילך ובבל התקופה הישראלית עד החורבן. שטח העיר 
הכנענית על הגבעה המזרחית לא היה אלא כ 60 דתם! מן 



255 


ירושלים, ארכאולוגיה 


256 


המאה ח 10 (מלכות שלמה) ואילך יש עדות קראמית להת¬ 
רחבות היישוב צפונה, על פני איזור הד-הבית! שטחה 
הכולל של העיר הגיע אז ל 120 דונם. שרידי בניית־גזית 
וכותרת פרוטו־איאולית, שנמצאו בידי ל!ניון, מעידים על 
פארה של י׳ באותה תקופה. לעומת-זהילא בילה המחקר 
הארכאולוגי שרידים שאפשר לייחסם למקדש שלמה, 

ידיעות בדבר תולדותיהם של הגבעה המערבית ותחום 
העיר העתיקה של היום בתקופה המקראית לא הושגו אלא 
בשנים האחרונות. אמנם כבר בתקופת המאנדאט ( 1934 — 
1940 ) נמצאה בחפירות במצודה ("מגדל־דודי), בכיסי־סלע, 
קראמיקה מתקופה ישראלית מאוחרת — מן המאה ה 7 ואי¬ 
לך. אולם רק לאחד שיחרורה של י׳ העתיקה במלחמת ששת־ 
הימים הובחנו בבירור (בידי עמיה ואיתן [ 1968/9 ]) בשמח 
זה רצפות-מגורים מתקופה זו, יוקרא מיקה דומה נתגלתה 
(בידי קניון) בבדיקות בשטח הרובע הארמני ושוק-מוריס- 
מאן. ב 1969/70 נתגלו לראשונה (בידי אביגד) במרכז הרובע 
היהודי, נוסף על קראמיקה ישראלית מאוחרת, גם קטעי־ 
בניה, שניתן לשייכם לסופה של התקופה הישראלית. בחפי¬ 
רות מדרום להר-הבית (בידי מזר [מ 1968 ואילך]}, בתוך 
שטח העיר העתיקה של ימינו, נחשפה סדרת קברים מפוא¬ 
רים, חצובים בסלע, כנראה מן המאות ה 9 — 8 לםסה״ג. מקומם 
הוא מעבר לגיא, על ראשית מדרון הסלע של הגבעה המער¬ 
בית, ומכאן שקטע זה שימש אז איזור־קבורה, ז״א — לא 
היה כלול בתחומי העיר. מכל המימצאים האלה משתמעת 
המסקנה, שבמאה ה 7 — ואולי קצת קודס-לכן — החלה 
התיישבות ישראלית על פני הגבעה המערבית, ולפחות חלק 
ממנה היה, כנראה, גם מוקף חומה (ר׳ להלן, עמ' 278/9 ). 

מדרום לחומת העיר העתיקה — ברמת־רחל, הנכללת 
היום בתחומי י׳ החדשה — עמד בימי מלכי יהודה האחרונים 
ארמון מבוצר, שממנו נמצאו שרידי קישוטים (תמ ׳ : ע״ע 
ארדיכלות יהודית- עמ׳ 754 * א״י, עמ׳ 290 ; כרך־מילואים, 
עמ׳ 500 ). 

על מפעלי א ס פ ק ת ־ ה מ י ם לי׳ בתקופת המקרא — 

ר , לעיל, עם׳ 247/8 . נקבת־השילוח (ע״ע א״י, ענד 
291/2 ) והברכה שבסופה נחקרו בידי וו׳רן, גותה, ונסאן, 
הקר ואחרים. כתובת־השילוח פורסמה בידי ק. שיק (ע״ע) 
ב 1880 . 

במבנים שנחפרו בידי קניון נמצאו עדויות פיסיות לחור¬ 
בן בסוף תקופת הבית הראשון — סימני הכיבוש הבבלי 
ב 586 לפסה״נ. 

ע י ר - ה מ ת י ם של י׳ המקראית. הקברים שמצא פרקר 
(ר׳ לעיל) במדרון שמעל מעין־הגיחון הם המימצא הקדום 
ביותר בי׳. זמנם נקבע לראשית תקופת־הברונזה הקדומה. 
קניון גילתה בהר־הזיתים סדרת קברים מן הברונזה התיכונה 
א' > ליד כנסית "דומינום פלוויט", שם, נמצאו קברים עשירי- 
מימצא מתקופת־הברונזה התיכונה והמאוחרת, שנחפרו בידי 
סאלר ( זש 5311 ! 1954 ). קברים עשירים בכלי-יבוא — מקפרי¬ 
סין, מיקבי וסוריה — מתקופת־הברונזה המאוחרת נמצאו 
גם בנחלת-אחים (עמירן, 1961 ) ובשטח ארמון־הנציב. 

תקופת הבית הראשון מצטיינת בסדרת קברים חצובים 
בסלע, שנמצאו ממזרח וממערב לעיר־דוד. בחלק מהם ניכרת 
השפעת הסיגנון הפניקי בתכנית הקבר החצוב ובשיטת 
הקבורה. כבר ב 1865 עסקידה-סולסי (ץ:> 1 ב 531 -^) בקבר 
המונוליתי הנקרא ״קבר ב ת - פ ר ע ה" שבצפון כפר-השילוח, 


זהו מבנה רבוע חצוב בסלע ומופרד ממנו מכל עבריו, 
וצורתו — פירמידה בסיגנון מצרי. קלרמודגאנו( 1870 ) חקר 
סדרת קברים חצובים בסלע הזקף של כפר-השילוח, ביני¬ 
הם היה קבר ״.,. יהו אשר על הבית", אף הוא בצפון כפר- 
השילוח ודומה במבנהו לקבר בת-פרעה. בקצה הדרומי של 
עיר־דוד נמצאו בידי ויל (ר׳ לעיל) מספר קברים מונומנטא- 
ליים, שאותם הגדיר כ״ק ב ר י ב י ת - ד ו ד" (תמ ׳ : ע״ע א״י, 
עמ׳ 295/6 )) אולם הגדרה זו טעונה הוכחה נוספת. אלה הם 
חלקים של קברים גדולים מתקופה שקדמה לתקופה הרומית, 
שבה שימש המקום במחצבה. הגדול שבהם צורתו מנהרה 
מקומרת דו־מפלסית, שבקצה חצוב שקע שהיה מיועד, כנר¬ 
אה, לאדון־המתים! אודך הקבר — 16.5 מ׳, רחבו — 2.5 ם׳, 
וגבהו המירבי — 4 מ׳. עבודת־מחקר מסכמת על הקברים 
שבנחל-קדרון ובכפר-השילוח והכתובות המלוות אותם בוצ¬ 
עה בידי נ. אביגד ( 1945 — 1947 ). סקר מחודש של כל מער¬ 
כת הקברים החצובים בסלע שבכפר־השילוח נעשה בידי ד. 
אוסישקין ( 1968 ). לאחרונה נתגלו בידי מזר ( 1970 ) מספר 
קברים חצובים בסלע שבתחתית המדרון המזרחי של הגבעה 
המערבית, מנגד להר־הבית! לסי תכניתם, המושפעת מן 
הסיגנון הפניקי, ומיקומם, גורם מזר, שהיו מיועדים למתים 
מחשובי העם במאות ה 9 — 8 לפסה״ב. 

ב. י׳ בימי הבית השני. רבעי העיר וביצו¬ 
ר י ה. שרידיה של י' מימי הבית השני, ובעיקר מסבנים שנבנו 
בימי שלטונו של הורדוס ( 37 — 4 לפסה״נ), שימשו כמוקד 
ראשה למחקר הארכאולוגי. המונחים והשמות המתייחסים 
לתקופה זו לקוחים רובם מתיאורי-העיר בידי יוסף בן 
מתתיהו. כבר וילסון, ואחריי יוח (ר׳ לעיל), עסקו במחקר 
חומות מ י ת ח ם ה ר - ה ב י ת מזמנו של הירדום < תיאו¬ 
ריו וציוריו המדוייקים של וירן, העוסקים בתיאור הטופו¬ 
גראפי של י' ובפירוט מבנה החומות ההורדוסיות עד הסלע, 
משמשים אותנו עד היום. כבר ב 1838 גילה רובינסון את 
חלקו המזרחי של גשר בפינה הדרומית־מערבית• של הר- 
הבית, מדרום לכותל המערבי; חלק זה מורכב מ 3 נדבכים, 
שארכם 15.25 מ׳, הבולטים מהחומה המערבית, והם תחילתה 
של קשת ענקית (גבהה המשוחזר כ 19.20 מ׳) הנקראת מאז 
קשת-רובינסון. קשת נוספת, שחלק ממנה נתגלה 
לראשונה בידי טיבלר כבר ב 1835 , נחשפה בידי ר י ל ם ו ן 
ב 1865 , והיא נקראת על־שפו. הקשת נמצאת במבנה קמרוני 
תת-קרקעי (רחבו 13.40 מ׳) בחומה המערבית של הר־הבית, 
מתחת לשער-השלשלת. הקשתות נבדקו בידי וירן לפרטיהן, 
והוגדרו כתחילתם של גשרי-מעבר ישירים ממפלס פני הר- 
הבית אל ה ע י ר ה ע ל י ו ג ה, שהשתרעה על פני רובה של 
הגבעה המערבית. יורן גילה חלק מבסיס האומבה הראשונה 
של קשת־רובינסון (היא נחשפה במלואה בידי מזר, 1969 ), 
וכן חקר את המבנה התת-קרקעי ההורדוסי בדרוסיהר-הבית. 
המכונה "אורוות־שלמה": זוהי מערכת של אולמות המש¬ 
תלבים זה בזה, על שטח של כ 500 מ״ר! תקרת האולמות 
נתמכת ב 88 קשתות הסדורות ב 12 ש וחת מקבילות. מערכת־ 
האולמות מנצלת חלק מחלל המילוא שהתקין הורדום כדי 
להגדיל את חצר הר-הבית. בתקופה הצלבנית שימשו האול¬ 
מות כאורווה לסוסי האביריס-הטמפלארים, ומכאן שמם. 
ולרן אף הגדיר נכונה את מקומה של מצודת-אנטוניה, הבנויה 
בצמוד לפינה הצפונית־מערבית של הר-הבית (תנד: ע״ע 
א״י, עט׳ 416 ): היא נחקרה בידי קלרמון־גאנו, ונסאן ואלין 



257 


ירושלים, ארכאולוגיה 


258 


באשי ( 231111 שם 11 ^ ) 1955 ). אח יסודות חמצודח ורצפת- 
האבן שלד. (ה״ליתוסטח׳טום"? [ר׳ יתאגס, 13 ]) ניתן 
לראות במרתפי המנזרים שבראשית "דרך-חיםורים", כגון 
מנזר "אחיות־ציוך. שרידי המצודה שנתגלו בוללים שער 
כפול הפונה מערבה, ומצפון לו חלקים של חזית עם אומנות, 
וכן אולם מוארך בקיר הצפוני של המבצר, שממנו נחפר 
קטע באורך של 34 נד. — לאחר שיחדור העיר העתיקה הוחל 
ב 1968 בחפירות מתחת לבניינים הסמוכים לחומת הר־הבית, 
בהמשכו של הכותל המערבי צפונה, ופונו העפר והחורבות 
מן הרחוב שנמשך לאורך החומה ההיא ושעובר מתחת לקשת־ 
דלפון (וע״ע [ה] פתל [ה] מערבי). 

ס. נ. ג׳ונס ( 011115 ! .א . 0 ; 1934 — 1940 ) חשף בחצר 
מצודת ״מ ג ד ל ־ ד ו ד" (ר׳ לעיל, עט׳ 229 ) 3 מערכות־ 
ביצורים ז שתי המערכות הקדומות בנויות אבני־גזית ושויכו 
לתקופה החשמונאית, השלישית — לתקופתו של הורזלס. 
השריד המרשים ביותר מהתקופה ההורדוסית הוא מגדל- 
ם צא ל, הקרוי בפי הצם מגדל־דוד (תמ׳.־ ע״ע א״י, עם׳ 
335/6 ו 339/40 ). שרידיו המקוריים נשתמרו עד לגובה של 
ב 20 מ׳, בצורת גוש של 17.0x21.4 מ׳, בבד אבנים גדולות 
בעלות סיתות הורדוסי טיפוסי, בדומה לאבני הכותל המערבי. 
מגדל זה, יחד עם עוד 2 מגדלים, נועד לשמור על ארמון- 
המלך. מתקופה זו ואילך שימשה המצודה כמרכז שלטוני 
לבל המשטרים שהתחלפו בי׳, ובכל תקופה חלו בה שינויים 
ותוספות! התוספת האחרונה — הצריח — נבנתה בידי ה¬ 
תורכים. מימי הורדום ואילך נשענה תמיד מערכת־הביצורים 
של העיר בצידה המזרחי על חומות הר־הבית׳ ובצידה 
המערבי — על המצודה. 

יוסף בן מתתיהו תיאר בפרוטרוט, אך ללא בהירות טופו¬ 
גראפית מספקת, את שלוש החומות של י׳ לפני החורבן. שרידי 
ה״חומה הראשונה" נתגלו מדרום למצודה, מסביב 
להר-ציון, לאורך גיא בן־הינום עד נחל-קדרון. בקטע המער¬ 
בי שבין המצודה להר־ציון איתרו שיק ומודסלי ( 1871 — 
1875 ) שרידי חציבות בסלע, ששימשו בסים לחומה ולמגר- 
ליה. בגיזרה שבין הר־ציון לנחל-קדרון חשפו בלים ודיקי 
(ד לעיל) שתי מערבות־ביצורים, שאת הקדומה שבהן — 
שאותה ייחסו במעות לימי בית ראשון — יש לשייך, לאור 
ההקבלות עם מימצאי חפירת ג״לנם במצודה, לתקופת 
החשמונאים. שרידי החומות שנמצאו בראש הגבעה המזרחית 
וייחסו בעבר לתקופת בית ראשון, שייכים, ככל הנראה לפי 
חפירותיה של קניון, להמשך קו מהלכה של החומה הראשונה 
עד פינתו הדרומית-מזרתית של הר־הבית. קטעים מקו החומה 
הראשונה, שנמשך ממגדליפצאל מזרחה ישירות לקשת- 
דלסון בהר-הבית, כבר נתגלו בידי וורן בתחום השווקים של 
העיר העתיקה. 

קו ,החומה השניה* — שאת זמן בנייתה קובעים 
רובם של החוקרים לתקופת החשמונאים — משוחזר יותר 
על סמך המקורות הספרותיים מאשר על סמך המימצא הארכ¬ 
אולוגי הדל. קו החומה התחיל מן החומה הראשונה ליד 
המצודה, עבר באיזור כנסיית-הקבר, והגיע צפונה עד לשער- 
שכם. נקודות-האחיזה לקביעת מהלכה בקטע זה הן מועטות. 
הטיעון המדעי של מספר חוקרים מושפע גם מיחסם לעובדת 
מיקומה של בנסיית-הקבר באיזור זה: קביעת מסלול החומה 
השניה מצפון או מדרום לכנסיה זו קובעת את מידת האותנ¬ 
טיות של המיקום, שהרי הקבר מן הדין שיימצא מחוץ 



נליסת ת׳זת־רובינסח ס 1 החזטה המערבית הר־הפית 
(ציור ם 1867 ) 


(מצפון) למסלול החומה בזמן ההוא. מתחתיו של שער־שכם 
חשפו המילטון( 1931 — 1937/8 ) והנסי(ץ €58 ! 1 ה^! 1964/6 ) 
שער מן התקופה הרומית המאוחרת (ר׳ להלן), וביסודותיו 
נתגלתה בניה הורדוסית, בצורת נדבך של אבנים גדולות, 
שאחת מהן ארכה 3.80 מ׳ * המילטון ואבי-יונה שייכו אותה 
לשער מקורי של החומה השניה. מכאן פנתה החומה בכיוון 
דרום־מזרח אל מצודת־אנטוניה. קניון חפרה ליד המוריסמאן 
בעיר העתיקה ואיתרה, לדעתה, את קו החפיר החצוב בסלע 
של החומה השניה! לפי זיהוי זה נמצא איזור בנסיית־הקבר 
מחוץ לתחומי רובע השווקים, שהיח מבוצר ע״י החומה ההיא. 
אולם יש חוקרים שמטילים ספק בנכונות קביעה זו. 

מהלך "החומד, השלישית", שבבנייתה הוחל בימי 
אגריפם 1 , שנוי גם הוא במחלוקת. ונסאן, סימונם, קניון והנסי 
קובעים אותו במקביל לקו החומה התורכית בצפון העיר 
העתיקה של היום. אולם כבר במאה ד, 19 עמדו רובינסון 
( 1838 ), שולץ ( 1845 ) ושיק ( 1878 ) על מציאותם של שרירי 
חומה לאורך קו הנמשך במקביל לחומה הצפונית׳ הרחק 
כ 500 מ׳ ממנה, וב 1925/7 — ואח״ב ב 1940 — חשפו א. ל. 
סוקניק ול. א. מאיר לאורך קו זה קטע של כ 500 מ׳ של 
נדבכים, מגדלים ושער, שחלק מאבניהם הן בסיגגון 
ההוררוסי; קטעים נוספים הולכים ומתגלים — גם בשנים 
האחרונות — בעת חפירת יסודות לבניד. לאורך מסלול החו¬ 
מר. (חמ׳ג ע״ע אבן בניה, עם׳ 178 ! א״י, עמ׳ 375/6 ). 
סוקניק ומאיר זיהו את "החומד, השלישית" עם חומה זו. 



השת־וי?ם 1 ז — תהריט״נחושת הטתאו את 
מראה הקשת בעת 1 י?ויה 



259 


ירושלים, ארכאולוגיה 


260 


שמסלולה יצא מהמצודה, נמשך צפונה עד מגרש־הרוסים 
של ימינו, פנה משם לצפון-מזרח עד נחל-קדרון הצפוני וסבב 
שם דרומה לפינתו הצפונית־מזרחית של הריהבית. החומה 
בנויה בצורה רשלנית ופרימיטיווית יותר מחומות הורדוס, 
בהתאם לנסיבות ההיסטוריות של בנייתה, שתחילתה בימי 
אגריפס 1 וסופה בבניה חפוזה עם פרוץ המרד בשנת 66 , 
כדי שתשמש מגן ל״עיד החדשה" של י". רוחב החומה הוא 
4 — 4,5 מ׳< המגדלים בולמים מפניה עד כ 9 מ׳, ורוחב 
פניהם כ 12 מ׳ בממוצע. 

חפירותיהם של מקליסטר ודנקן, קרופוט ופיצג׳רלד 
וקניון בגבעה המזרחית (ר' לעיל), חשפו שרידים רגילים 
של בנייני-מגורים מימי בית שני, על כל תכולתם, קניץ אף 
העלתה ראיות ארכאולוגיות חותכות לקביעת תאריך הריסתם 
של בניינים אלה, המתאים לחורבנה של י׳ בשנת 70 , מסקנה 
אחרת של קניון: שהיישוב במדרון המזרחי של הגבעה 
המערבית לא החל קודם לזמנו של אגריפס 1 — אינה 
מתיישבת עם מימצאי חוקרים אחדים. 

שרידי בנייניה של העיר העליונה נתגלו לראשונה 
בחפירות המצודה ב 1968/9 . עמירן ואיתן חשפו שם שתי 
שכבות־בניה: הקדומה שבהן שייכת לעיר החשמונאית, 
המאוחרת היא מימי בית־הורדוס וסופה שנהרסה עם חורבן י׳. 
חפירות אביגד ( 1969/70 ) ברובע היהודי העלו אף הן שרי¬ 
דים מתקופת החשמונאים ובית־הורדוס. פריטים ארכיטקטו¬ 
ניים נאים וכמות רבה של שברי טיח מצוייר בדגמים מגוונים, 
בנושאים הנדסיים וצמחיים, מעידים על קיומה של בניה עשי¬ 
רה ומעוטרת בתקופתו של הורדום. על אחד מקטעי הטיח 
נמצאה חרוטה, בדיוק רב, מנורת שבעת הקנים, שתיאורה 
כאן הוא מן הקדומים ביותר. כמו־כן נחשף בניין־מגורים 
רגיל, עשיר במימצאים, שנמצא מכוסה כולו במצבורי-אפר 
מן השרפה העזה שהתחוללה בו עם חורבנה של העיר 
העליונה בח׳ באלול, שנת 70 . 

אירגון השטח שמסביב לפינה הדרומית-מערבית של הר- 
הבית הולך ומתברר בחפירותיו של מזר (מ 1968 ואילך). 
לצד חומת הר־הבית הדרומית נמצא "רחוב רחב, מרוצף 
לוחות-אבן, המוביל אל שערי־חולדה* רחוב זה והרחבה 
שלארכו היו תמוכים מצדם הדרומי בקיר־תמך עצום, 'שחם- 
■ריד בינם לבין המשך המדרון של הגבעה המזרחית. קשת- 
רובינסול ואומנתה הראשונה נחשפו עתה במלואן ! הולכים 
ונחקרים פרטי החומות הדרומית והמערבית של הר-הבית, 
המשמשים דוגמה קלאסית לשיטת הבניה ההורדוסית, וכן 
מפעלי המים והניקוז מזמנו של הורדום, שנתגלו בחלקם 
כבר בידי ו 1 רן. בשטח הנבדק מוסיפים להימצא אלפי פריטים 
קטנים, כגון כלי-חרס ומטבעות, שעתידים לתרום תרומה 
גדולה לקידום המחקר של י׳ בימי הבית השני. 

תמונות מן החפירות הללו ממערב להר־הבית ומדרומו— 

ר׳ להלן, עפד 265/6 . 

החפירות החדשות הללו בשולי הר־הבית העמידונו על 
מלוא גודל המיבצע ההנדסי שבהרחבת שטח ההר וחיזוק 
צלעותיו, שבו היחה מותנית הקמת מקדש-הורדוס על אול־ 
מיו, עזרותיו וחצרותיו. — החומה ההורדוסית של הר־הבית 
נבדקה לראשונה בידי וילסון ובידי וורן ב 1867/9 . מאחר שלא 
חותר להם לחפור בגלוי בקירבת השטח המקודש למוסלמים, 
נאלצו החוקרים לחפור מנהרות מתחת לפני-הקרקע, ומהן 
התקרבו אל פני החומה * אח״ב חפרו מנהרות לאורך החומות. 


הם מצאו את פני-הסלע, את יסודות החומות עד לפני-הקרקע 
בימי הורדוס, ועמדו על גובה השפך המאוחר המכסה את פני 
החומה. הכותל הדרומי של הד־הבית נמצא יורד בפינתו 
המערבית 30 מ , מתחת הרחבה שעליה עומדים המסגדים, 
וכלפי מזרח הוא יורד עור 4 מ׳ נוספים ז משם עולים פני- 
הסלע עד לסף "השער המשולש", ובפינה הדרומית-מזרחית 
(היא ״קרן־עופל״, הידועה מן התלמוד) הם יורדים עד ל 40 
ם׳ מתחת לפני־הרחבה. בפינה זו נותרו 14 נדבכים על פגי 
הקרקע ועוד 21 נדבכים מתחתיה* יסודות החומה הוצבו 
בתעלה חצובה בסלע, ושני הנדבכים התחתונים היו גם אז 
מתחת לפני הקרקע. גבהם של הנדבכים השונים הוא מ 0.75 
מ׳ עד 1.40 מ׳! אחד מהם — ה 28 — מורכב מאבנים 
גדולות שלא-כרגיל (גבהן 1.85 מ , ). בפינה מונחת אבן־גזית 
שארכה 7 מ' ומשקלה ודאי למעלה מ 100 טון. סיחותן של 
האבנים אינו אחיד, ולמשובחות שבהן זיז שטוח מוקף שד 
ליים חלקים מסביב לפניו, ושוליים עמוקים יותר מסביב. 
בכותל המערבי של הר-ה 3 ית נשתמרו 16 — 22 נדבכים מימי 
הורדים, בכללם 7 נדבכים גלויים לעין, הידועים היום 
כ״(ה)פתל (ה)מערבי" (ע״ע). בכותל-הצפוני של הר־הבית 
נשתמרו הפינה המזרחית ושרידי מצודת-אנטוניה (ר׳ לעיל). 
הקטע הצפוני של הכותל המזרחי חצה גיא קטן, ולכן יורדים 
יסודותיו עד ל 45 מ , מתחת לפני הר-הבית; בפינה הצפונית- 
מזרחית קיימים עוד 11 נדבכים על פני הקרקע, והם מעמידים 
כמין ״מגדל״־פינה, שרחב( 25 מ׳ וקידמחו מפני-החומה 
2.10 מ/ 

מעולם לא נעשו חפירות מדעיות בשטח הר-הבית עצמו, 
והשריד היחיד המתייחס למבני המקדש ושנמצא על פני 
השטח הוא לוח-אבן ועליו כתובת (ביוונית) המזהירה בגי- 
נכר הנכנסים לרחבת הבית, שלא להתקרב למקדש מעבר 
לסורג (ע״ע בית־המקדש, עמ׳ 570 )* לוח זה נמצא ב 1870 , 
ושבר לוח שני, דומה לו, נמצא ב 1936 (תט׳: ע״ע א״י, עם" 
361/2 ). 

סיכום המחקר הארכאולוגי עד היום מראה, שהעיר של 
ימי בית שני צמתה מן הגרעין העתיק של "עיר-דוד", שבה 
התיישבו שבי־ציון! מכאן התרחבה העיר מערבה, והת¬ 
פשטותה נעשתה בתנופה רבה עם הפיכת י׳ לבירת ממלכת 
בית-חשמונאי(במאה ה 2 לפסה״ג), וביותר — לבירת ממלכת 
הורדוס (במאה ה 1 לפסה״ג). לאחר שנתפס רוב שטחה של 
הגבעה המערבית, התפשטה העיר, בדורות האחרונים לפני 
החורבן, צפונה, ושם קמה "העיר החדשה", שהוקפה ב״ח 1 מה 
השלישית״. ערב המרד, ב 66 , השתרע תחום העיר המבוצר 
על פני 1,800 דונם. 

תמונת שיחזור י' שלפני החורבן — ר' להלן, עט׳ 287/8 . 

על מפעלי אספקת המים לי׳ בתקופת בית שני — ר׳ 
לעיל, עמ׳ 248 — 249 . שתי אמות־המים, העליונה והתחתונה, 
נחקרו בידי ק. שיק, מ. הקר וע. מזר. 

ע י ר־ ה מ ת י ם של י׳ י של בית שבי. איזורי-הקבורה של 
י׳ נמצאים בחגורת האבן הרכה העוטרת את העיר מסביב — 
מסנהדריה בצפון־מערב, דרך גבעת־המבתר, הר־הצופים, הר- 
הזיתים, גבעת ארמון־הנציב עד תלפיותיורמת־רחל בדרום* 
קברים מעטים נמצאו גם במערב-העיר. נחשפו מאות קברים 
חצובים בסלע, חלקם פשוטים חלקם מפוארים. תכניתם הפני¬ 
מית פשוטה, כמקובל בזמן ההוא במערכות־קבורה: מחדרים 
מרכזיים מסתעפים חדרי-קבורה צדדיים, ובהם כוכי-קבורה 



261 


ירושלים, ארכאולוגיה 


262 


לבודדים ? נפוץ השימוש בגלוסקמאות, שלתוכן נלקטו עצ־ 
מות הנפטרים. לכמה מן המערכות הגדולות חזית חיצונית 
מעוטרת, המושפעת במרכיביה מן הסיגנונות הארכיטקטו¬ 
ניים המערביים וההלניסמיים־מזרחיים. צירוף זה יצר "סיגנון־ 
כלאים", שניתן להגדירו כסיגנונה של "אמנות יהודית" של 
ימי בית שני < הוא בא לידי ביטוי גם בקישוטי מאות הגלוס¬ 
קמאות ומעט ארונות־הקבורה המעוטרים (תפר: ע״ע א״י, 
עמ׳ 374 ). 

מערכת-הקבדים הגדולה והמפוארת ביותר, הידועה 
כקברי־המלכים, נמצאת מצפון לעיר העתיקה. היא 
חצובה בסלע, ב 23 מדרגות רחבות ( 9 מ׳) המובילות לחצר 
רבועה גדולה ( 27x26 מ׳). מאחד מקירותיה בולטת חזית 
מערכת־הקברים; מעל החזית — משקוף גמלוני המעוטר 
בדגמים של צמחים (תנד: ע״ע ארדיכלוח יהודית, עמ׳ 
757/8 ), אולם מ 2 העמודים שתמכו את המשקוף נותרו 
רק שרידים. נמצא גם שריד של פותרת, שלפי המשוער 
היתה חלק מ 3 פירמידות שהתנשאו מעל לחזית. פתח־המערה 



קברי־ר,ט?כים — חזית סערנת־רויוברים 


היה נסתם באבן־גולל עגולה. מערכח־הקברים מורכבת מ 8 
חדרים, ובהם כוכים ומקמרים, שבהם נמצאו כמה גלוסקמאות 
מעוטרות. היום מקובלת הדעה שמערכת זו נבנתה בידי 
המלכה הלני מחז־ייב במאה ה 1 לסה״נ. "קברות-המלכים" 
תוארו וצויירו לראשונה בידי ריצ׳רד פוקוק . 8 ) 

ב 1738 . ב 1863 נערך ניקד ראשון של המקום בידי דה־סולטי, 
שגילה את הגלוסקמאות בחדרים, וב 1867 הושלמה חסידת 
הקברים בידי קלרמון־גאנו. 

לרגלי הר־הזיתים, סמוך לאפיק נחל־קדרץ, מצפון למעין- 
הגיחון, חצובות בסלע ארבע מצבות־קבר גדולות, שבלטו 
מימי־קדם ועד היום על פני השטח ולא היו מכוסות עפר 
וחרבות.( 1 ) ״י ד ־ א ב ש ל ו ם״ היא הגבוהה ( 20 מ׳) והשל¬ 
מה בין המצבות העתיקות בארץ. היא מורכבת מ 2 חלקים 
עיקריים: חלקה התחתון — מרובע, חצוב בסלע, ובו חדר- 
קבורה קטן ו 2 מקומות-קבורה במקמדים! העיטור הארכיטק¬ 
טוני הוא מטיפוס מעורב מוזר, וכולל עמודים יוניים, אפריז 
דורי וכרכוב מצרי. החלק העליון בנד אבנים מסותתות, 
וצורתו צורח תוף גבוה 3 מ׳, שמעליו מתנשא הגג העשוי 
כחרוט שדפנותיו קעורות ובראשו פרח חצוב באבן* אף 
חלק זה מעוטר בכרכובים ועיטורים אחרים. המצבה נקראת 
בסי העם ע״ש אבשלום (לפי הכתוב, שמ״ב יח, יח)< 
אולם אין ספק שהיא יצירת תקופת הגיאות של ההשפעה 
ההלניסטית־רומית בי׳. — ( 2 ) מאחורי יד-אבשלום חצובה 


מערכת-קברים המורכבת מ 8 חדרים ונקראת בסי העם 
מערת-יהושפם! מעל לפתחה — במלון מעוטר בתבליט 
של דגמים צמחיים. ייתכן ש( 1 ) הוא הציון השייך ל( 2 ).— 
( 3 ) ק ב ר ־ ז כ ד י ה הוא שמה המסדתי של מצבה מונומנ¬ 
טאלית המשמשת ציון לקבר לא-נודע (אולי ל[ 4 !) ) זהו גוש* 
סלע ללא חלל פנימי■ גבהו כ 6 מ , , וצורתו — קוביה המוכ¬ 
תרת בפירמידה, וארבעת צדדיה מעוטרים גם הם בעמודים 
יוניים וכרכוב מצרי (תמ׳ז ע״ע א״י, עמ ׳ 377 ). 

( 4 ) ק ב ר ב נ י - ח ז י ר הוא הקדום בקבוצת קברים זו * 
זמנו נקבע (ע״י נ, אביגד) למאה ה 2 לפסה״ג. מערכת-הקבו- 
רה כוללת אולם־כניסה, אולם מרכזי ו 3 חדרי-קבורה, שבהס 
כוכים ומקמרים ל 12 גופות. ייחודו של הקבר — בחזיתו 
הדורית הנתמכת בשני עמודים. על המשקוף, בין 2 העמודים, 
חקוקה כתובת עברית מראשית המאה ה 1 לפסה״נ, המציינת 
את שמות הנקברים במערה — בני משפחת הכהנים מבני- 
חזיר, הידועה מן המקרא ומן המשנה. 

קבר-ניקנור נתגלה על הר־הצופים ב 1903 ונחסר 
בידי אביגד ב 1928/9 . המערכת כוללת ארבעה חדרי-קבורה, 
שבהם נמצאו גלוסקמאות! על אחת מהן — כתובת ידנית, 
המעידה שעצמות ניקנור האלכסנדרוני (השר יומא ל״ח, 
ע״א) נטמנו בה. ב 1967 נתגלה ליד קבר זה עוד קבר מפואר, 
ובו ארונות מעוטרים וגלוסקמאות (לפי הכתובות הוא מכונה 
"קבר-הנזיר"). 

בין 1926 ל 1940 עסק סוקניק בחשיפתו של כ 40 מערכות- 
קבורה יהודיות בעיר. אח״כנעשו מחקרים במערכות ־הקבורה 
של י' בידי אביגד, שטיפל במיוחד במערכוח־הקבורה המפו¬ 
ארות שבנהל-קדרון(ר׳ לעיל! 1945 — 1947 ). 

בין הקברים הבודדים שבמערב העיר — ק ב ד ב י ת¬ 
ה ורד ום, שגילה שיק ב 1891 . בו נמצאה אבן־גולל עגולה 
כדוגמת זו שבקברי-המלכים. קבר נוסף — קבר י ם ו ן 
שמן התקופה החשמונאית, נתגלה ב 1956 (ע״י הארכאולוג- 
החובב א. פ. לויזון) במערב העיר, בשכונת רחביה,' ונחפר 
בידי ל. י. רחמני. ה¬ 
מיוחד בקבר זה הוא 
ציור־פחם המתאר 
מערכה ימית בין 
אניות־ קרב ואניות- 
סוחר, וכן כתובות־ 
קינה בארמית וביד- 
נית, שבהן נזכר השם 
יסון. רחמני עסק גם 
בחקירת מערכות* 
הקבורה המסועפות 
של סנוזדריה 
שמצפון־מערב לעיר העתיקה ( 1961 ). בין מערות-הקברים 
שנתגלו כאן כבר בראשית המאה ה 17 - מערת "ק ב רי־ה ם נ- 
הדריך, הנקראת כן בפי העם משום 71 הכוכים— כמספר 
אנשי הסנהדרין — הנמצאים בחדריה. בכניסה למערה חצובה 
חצר, ובקירותיה—ספסלי-אבן חטובים. מעל לחזית המערה— 
גמלון, שהוא הגדול והיפה בכל הגמלונים במערות־הקברים 
בי', והוא מעוטר בדגמים של עלי־קוציץ, רימונים ותאנים.— 
מאוח גלוסקמאות וקברים פשוטים יותר נתגלו במדרון המ¬ 
ערבי של הר-הזיתים, ליד כנסיית ,דומינוס פלוויס׳, ונחפרו 
ב 1953/5 . עיקר המימצאים כאן הם מן התקופה ההורדוסית, 





263 


ירושלים, ארכאולוגיה 


264 


אולם מוכח שזמן שימושו של בית־קברות זה היה מן התקופה 
החשמונאית עד התקופה הביזאנטית.—ב 1968 נתגלו בגבעת* 
המבתר ארבעה קברים. ובהם גלוסקמאות עם כתובות(מהן— 
"שמעון בונה היכלה"), וכן עצמות אדם צלוב. 

ג. י׳ הרומית והב יז א נ טי ת. טביעות־חותם של 
הלגיון העשירי הרומי (?ס; תמ , : ע״ע א״י, ענד 390 ), 
שחנה בחלקי העיר שנשתמרו לאחר החורבן בשנת 70 
ובסביבות י/ נמצאו — על רעפים, לבנים וצינורות־חרר — 
במבנים שתים, כגון במצודה (בחפירותיהם של ג׳ונס 
( 1934 — 1940 ] ושל עמירן ואיתן [ 1968 ]) ובגבעת־רם(בחפי¬ 
רותיו של אבי־יוגה [ 1949 ]), וכן נחשפו, במפוזר, בכמה מקד 
מות בתחום העיר העתיקה של היום שרידים של "קולוניה 
איליה קאפיטולינה", שהוקמה לאחר דיכוי מרד בר־כוכבא. 
קטעים מחומותיה נתגלו לראשונה בידי שיק, ב 1878 וב 1889 , 
כחלקים של יסודות החומה התורכית של ימינו או סמוך 
מאד לקו החומה הזאת. חקירות חדישות נעשו בידי המילטון 
( 1938/9 ) והנסי ( 1964/6 ), שחשפו קטעים של חומד זו 
ומגדליה ושערה משני צידי שער־שכם ומתחתיו. ביסד 
דות החזית של המגדל המזרחי שלי אותו שער נתגלתה 
קשת מגולפת. ובד. קבועה כתובת המסתיימת במלים "לפי 
החלטת הדקוריונים של איליה קאפיטולינה". יש סימנים 
לכך שהחומה לא הוקמה לפני המאה ה 3 , ז״א — שאיליה 
קאפיטולינה היתד. בראשיתה עיר-פרזות. ניחן לשחזר את 
תכנית העיר, שנבנתה במתכונת של^מחנה־צבא רומי: מרו¬ 
בע, ושני רחובות ראשיים מצטלבים בתוכו — משער־שכם 
בצסוז דרומה, ומן המצודה מזרחה. מן השרידים בפנים העיר 
העתיקה— הקשת המכונה במסורת הנוצרית סמזס!? *>:>£, 
קשת-ניצחון לכבודו של אדריאנום קיסר! דרך פתחה האמצ¬ 
עי עוברת "דרך-היםורים", פתח צדי קטן יותר נכלל בבניין 
של מגזר. נתגלו גם שרידי עמודים. קירות ופתחים שהשתייכו 
לפורום שבמרכז השיר(היום — המוריסטאן). ביסודות הבניין 
של ״קבר־דוד״ בהר־ציון — שהיה מחת לתחום העיר — 
נחשף (בידי פינקרפלד, ב 1949 ) שלב-בניה קדום בגזית, 
שאפשר שהיה של בית־כנסת מאותה תקופה. מזר (מ 1968 
ואילך) גילה בנייני־מגורים מתקופה זו, וכן נמצאה כתובת 
חרותה על לוח־אבן, מוקדשת לספטימיום סורום קיסר ולבני* 
משפחתו (תחילת המאה ה 3 ). —בתקופה הרומית הוקם סטו 
מסביב לבריכת־השילוח (נחפר בידי בליס ב 1896 ). רחוב־ 
מדרגות, בעל עמודים, ירד מן העיר — שתוואי חומתה 
הדרומית היה זהה עם חומת־העיר בימינו — אל הבריכה, 
שאליה הגיעו המים דרך ניקבת־חזקיהו! מאחר שזו כבר 
נשכחה, נחשבו המים כנובעים ממקור טבעי (מכאן הכינוי 
"מעייך־השילוח). 

י׳ עשירה במימצאים מן התקופה הביזאנטית, שבה 
גדלה העיר וחזרה לפרוח לאחר הפיכתה לעיר נוצרית, היא 
נתמלאה בנייני כנסיות, מנזרים ובתי-הארחה לצליינים, 
ששרידי רבים מהם נתקיימו עד היום. הבניה הביזאנטית בי׳ 
מתחלקת ל 3 תקופות עיקריות: ימי קונסטאנטינוס ובניו! 
ימי הקיסרית אודוקיה (אמצע המאה ה 5 )! ימי יוסטיניאנום. 

הגדול והחשוב במבנים הביזנטיים־בוצרים היתה כנסיית־ 
אנאסטסיס, שבאתרה עומדת היום כנסיית־הקבר 
(שדוב בניינה הוא , מן התקופה הצלבנית). מחקריהם של 
וילסוץ ( 1863 ), של הארור ( 1933/4 ) ובייחוד של קורבו 
( 0 ( 0011 ! 1961/3 ) בכנסייה־הקבר חשפו שרידים של הבניה 


הביזנטית ואיפשרו לשחזר את תכנית הכנסיה של קונסטאג- 
טינום. שניה לה בחשיבות היתד. כנסיית אלאונה בהר־ 
הזיתים, שממנה לא נותרו שרידים על פגי י השטח, אולם 
חציבותיה בסלע וחלקים מיסודותיה נחשפו ב 1910 — 1918 
בידי אנשי המנזרים שבהר. ונסאן ( 1913 ), ואחריו קורבו 
( 1959 ), גילו גם את יסודות" כנסיית־העליד, ( 5001510 .^), 
שהוקמה ב 378 על ראש ההר! בחפירות נתגלתה, בין השאר, 
כתובת-הקדשה, שבה נזכר שמו של הכומר מודסטוס. ששיקם 
את הכנסיה מחורבנה בידי הפרסים ב 614 (ע״ע א״י, עם׳ 
434 ). — מכנסיית גת־שמגא שבמורד הר-הזיתים, שאותה 
הקים תאודוסיום קיסר ב 385 , נחשפו ב 1909 וב 1919/20 
רצפת-ססיפס, עמודים וכותרותיהם. 

הקיסרית אודוקיה עשתה בשנות ישיבתה בי׳ הרבה הן 
להרחבת העיר והן להאדרתה. בדמתה, כנראה, חודש הקו 
הדרומי של "החומה הראשונה" של י , של בית שני, באופן 
שהר-ציון, הגיא, העופל ובריכת-השילוח חזרו ונכללו בתחום 
העיר המבוצרת. שרידי חומה זו נתגלו כבר בידי וורן, ליד 
״קרן־העופל״, ואח״כ — לאורך קטעים ניכרים מעל גיא בן־ 
הנם— בידי בליס ודיקי. חפירותיהם של סקליסטר ותקן, 
קרופוט ופיצג׳דלד, ויל, המילטון, ולאחרונה' — קניון זמזד, 
חשפו שרידי" רחובות, בנייני-מגורים ובניינים" ציבוריים, 
שכיסו את דרום העיר הביזנטית. אביגד ( 1970 ) גילה ברובע 
היהודי בית־מרחץ, שמיתקניו נשתמרו יפה. אודוקיה הקימה 
גם כנסיה ליד בריכת־השילוח (נחסרה בידי בלים ב 1896 ), 
וגם מבנים כנסייתיים מחוץ לחומת-העיר ובמרחק ניכר 
ממנה. כנסיית סטפאנוס הקדוש נבנתה ב 460 בצפון, מחוץ 
לשער־שכם! היא נחשפה ב 1885 — 1893 בידי דומיניקנים, 
שהקימו באתר זד, את מנזרם. ב 949 נ גילה אבי-יונה בגבעת- 
רם, הרחק ממערב לעיר, שרידי מבנים ביזנטיים. השייכים, 
כנראה, לבית־מחסה, וכן כנסיה ומנזר, שהקימה אודוקיה 
"לפני" ( 6 קז 1 ) העיר. 

ב 1970 גילה נ. אביגד ברובע היהודי, ליד בתי־מחסד" 
קטע של אפסים של הכנסיה הגדולה — שנקראה "החדשה" 
( 3 * 1 ) — לכבוד מרים, שהקים יוסטיניאנוס קיסר בי׳. 
ב 1963 גילתה קניון סמוך ל״פורת יוסף", מחיץ לחומה הנד 
כחית, שרידים'נוספים, שאפשר שהם מבית-החוליס הגדול 
שהיה קשור ל״נאד,". — שרידי מבנים ביזנטיים נוספים, 
חלקי פסיפסים, קירות, עמודים וכותרותיהם, נמצאים מפוז¬ 
רים במקומות שונים בעיר העתיקה! רובם נכללו במבנים 
מתקופות מאוחרות יותר. 

סימן למציאות יישוב יהודי בי׳ בתקופה הביזנטית הם 
שרידי ביב״נ בהר־ציון ומצבות-קבורה בגיא בן־הנם שעליהן 
מצויין שהנקברים הם מבני "ציון הקדושה" שמעבר לגיא. 
— על אחת האבנים הקבועות בחומת הר-הבית נמצאה 
כתובת "וראיתם ושש לבכם ועצמותם כדשא תפרחנה" 
(ע״ס ישע׳ סו, יד)! מזר מייחסה לעולה־רגל יהודי מן המאה 
ה 4 (מימי יוליאנוס קיסר?). 

יג. ש. - מ. א. י. 

ד. י' ה ע ר ב י ת. מסתבר שהמבנים הציבוריים המוסל¬ 
מיים בעיר, המוזכרים בכתבי אותו זמן — מסגדים, זאוויות, 
מרחצאות ובתי-חולים- ושמהם לא נשתמרו שרידים, לא היו 
אלא מבנים נוצריים שנתפסו בידי השליטים החדשים. כ 50 
שנה לאחר הכיבוש הוחל בהקמת המקדשים על הר־הבית 
(ר׳ לעיל, עט׳ 232/4 ), שעיצבו את דמותו לדורות והטביעו 



265 


ירושלים, ארכאולוגיה 

החםירות ממערב להר־הבית ומדרומו, 1968 — 1970 


266 


חכוחל המערבי, .,קעח־ר)בינ 0 ) 1 " 
(ברקע), הא 1 םנה עם ארבעת 
תתאים שתסבח את הק׳ 6 ת (נח¬ 
זית), וחרתבח הטרחוסת עם טור• 
הסריגות (ט׳&טא?) — טתקוסת 
ביח־הוררום. סיסי: — החפירות 
סררום לחד־תנית 




סראה כללי עול החפירות סדרום 
?הר-חפית, 1569 . ח׳עיפח הארטוו 
מתקופת נית־אומייה (תחילת ה־ 
סאה ח 8 ) והתחלת הירייח 5 שכ־ 
בות קדוטות״יותר. ברקע — חטב- 
נים הסוגרים על עער״חוידת 
הסערכי 



267 


ירושלים, ארכאולוגיה 


268 


את חותמם על דמות העיר (העתיקה) עז־ ימינו. מחוץ 
לחומת הר־הבית, בסמוך למסגד אל־אקצא, נחשפו לאחרונה 
(בידי 3 . מזר) שרידי מבנה אוהדי מפואר. פרט לזה, נשארה 
י׳ שמחוץ" לחומת הר־הבית במידה רבה עיר נוצרית, דש 
להניח שריכוזי־הבניה הביזאנטיים (בהד־הזיתיס, בעמק- 
יהושפס, בחקל־דמא, בהר-ציץ, בדרום הר-הבית ובסביבת 
קבר-ישו המשוער) המשיכו למלא את יעודם. אחד הבניינים 
הבולטים בעיר בתקופה ההיא הוקם בידי הנוצרים דווקא — 
אכסניית קארולוס הגדול, ששרידיה נבלעו לאחר־מפן 
בבניינים אחרים סמוך לקבר־ישו. בראשית המאה ה 11 
שופץ מנזר-המצלבה הגאורגי העתיק, הקיים עד היום, 
ובאמצע המאה ה 11 הקימו בני העיר אמאלפי הדרום- 
איטלקית מנזר בנדיקטיני לנזירים, וכן מנזר לנזירות, 
בשטח המודיסטאזישל היום. 

ה. י׳ ה צ ל ב נ י ת. הכיבוש הנוצרי הפד את י , לבירת 
ממלכה. הבניה הדתית והחילונית התרחבה מאד, ורישומיה 
ניכרים היטב עד היום! תוואי העיר העתיקה של ימינו — 
על קווי חומותיה, רחובותיה ושווקיה—הוא בעיקרו זה של 
י׳ הצלבנית, וגם באבנים רבות המשוקעות היום בבניינים 
מאוחרים יותר עדיין ניתן להכיר את סימני חוחם גילדת־ 
הבנאים מפירנצה החרוט בהם. הצלבנים שיוו למערכת- 
המבנים של הקבר הקדוש את הצורה שנתקיימה ביסודה 
עד ימינו! ואילו השינויים שעשו הנוצרים במקדשים המוס¬ 
למיים על הר*הבית חזרו ונתבטלו כשחזרה העיר לשלטון 
המוסלמי. שסח המצודה ("מגדל־דוד") הורחב מאד לעבר 
צפץ־מערב ומערב, ורוב מבניה המאוחרים עומדים על יסו¬ 
דות ושרידים צלבניים! בחלקלקה המזרחית, הצלבנית 
ברובה, נשתמרו צלבים בולטים. בפינה הצפונית־מעדבית 
של העיר נותרו שרידי "מגדל־טאנקרד", ביצור צלבני 
שהוקם על יסודות קדומים יותר. מתחת לגשר המוביל 
לשער-דמשק נשתמרו שרידי "שער-סטפאנום" הצלבני, וכן 
אבן שעליה חרוט צלב בעל זרועות'כפולות. בשער-ציון, 
שלא היה קיים אז, בולטים היום שני אשגביץף בעלי מוטי- 
ווים צלבניים. חלק ממכלול הבניינים ב״הר-ציוך, שראשי¬ 
תם בתקופה הביזאנטית, מייצגים בניה צלבנית מובהקת! 
שרידים צלבניים מרובים נמצאים מסביב לאולם "הסעודה 
האחרונה". בריכת-הסולמאן חודשה ב 1172 על יסודות קדו¬ 
מים בידי הצלבנים ונקראה בשעתה "ימת גרמנום". בריכת- 
ממילא היתה ידועה כ״ימת אגריום הקדוש". 

ברובע הארמני יש לשייך לתקופה הצלבנית את כנסיית 
יעקובוס הקדוש הארמנית ואת החורבה של כנסיית תומאם 
הקדוש. מסגד יעקובייה שמצפונה הוא כנסיית יעקובוס 
הקדוש הצלבנית* 
לאטינית. ברובע 
היהודי, בראש ה¬ 
מדרגות החדשות 
היורדות לכותל 
המערבי, נותרה 
כמעט בשלמות ה¬ 
אכסניה ע״ש מרים 
הקדושה, שבנו ה¬ 
צלבנים הגרמנים. 

יש 0 ברה ש״בית החורבה ׳ 6 ? כגסייח חוטאס הכדוש 



כנסיית סנטה אנה 


הכנסת של דירפב״ך הוקם בחורבה אשר היתה כנסיה 
צלבנית. בקרבת שער-האריות נמצאת כנסיית סנטה אנה, 
אחת הפנסיות הצלבניות המעסות שנשתמרו כמעט בשל¬ 
מותן. מחוץ לחומה, בנחל־קדרון. עומדת כנסיית "קבר 
הבתולה", גם חיא מבנה צלבני על יסודות קדומים מאד. 
ברובע המוסלמי נשתמרה מן התקופה הצלבנית כנסיית 
סנט אליאם, ובן מצויים בו שרידים וחרבות של כנסיות 
ומנזרים וכנסיית סנטה אגנם, שהפכה למסגד. 

במרכז השלטון הצלבני, שהוא הרובע הנוצרי של ימינו, 
נותרו מאותה תקופה (מלבד כנסיית־הקבר עצמה): שרידי 
סנטה מףה לאטינה, שנשתלבו בכנסיית-הגואל הגרמנית 
הנוכחית! הססו המנזרי המפואר בפנים בית הכומר של 
כנסיית-הגואל! המבנים המקוריים של פנסיית יוהאנם 
הקדוש הלאמיגיח, שהפכה במרוצת הזמן לכנסיית יואגס 
הקדוש היחינית-אורתודופסית הנוכחית. בתוך הקימורים 
המרשימים, שנותרו לפליטה מאכסניית היוהאגיטים (ההוסי 
פיטאלארים) הגדולה בשטח המוריטטאן, ממוקם היום שוק- 
הירקות הערבי ברחוב דוד. שלושת השווקים המקורים ב¬ 
מרכז העיר, הם וגגותיהם, גם הם צלבניים ברובם! עדיין 
ניכרות בהם כתובות המעידות על חנויות שהיו הקדש לכנ¬¬ 
סיית סנטה אנה. בךרום מפגש השווקים עם רחוב-דור ניכר 
מבנה (כיום בית-קפה), הנתמך בעמודים עתיקים מוצקים — 
אולי הפנסיה ע״ש זבדי. 

0 . 0 . 

ו. י' האיובית והממלוכית. בשלב הראשון של 
התקופה הזאת נראה שלא היו חידושים רבים במראה העיר, 
צלאח א-דין לא עסק בכניות בי׳, פרט לשיפוץ החומה, 
בניית בית-התבודדות (הנאקה) והפיכת כנסיית סנטה אנה 
למדרסה. 

המבנים העיקריים בעיר העתיקה הקיימים עד היום 
והמסביעים את חותמם על מראה הם בעיקר מן המאות 

י\ ד 






269 


ירושלים, אדכאולזנייזיו 


270 


ה 14 — 15 , פרי יזמ¬ 
תם של מושלים 
ונציבים ממלו- 
ביים, שוזירבו מד 
סדות דת ומשפט 
בי/ בסוף המאה 
ה 15 היו 44 מדר- 
סות ו 20 מעונות 
לדרווישים בירו¬ 
שלים. ריכוזם ה¬ 
עיקרי של מבנים 
אלה היה בהר- 
הבית (וע״ע א״י, 

עם׳ 484 : תמו) וב¬ 
סביבתו הקרובה. 

ריכוז גדול של 
מדרסות קיים עד 
היום לאורך הצלעות הצפונית והמערבית של רחבת הר־ 
הבית, וכן לאורך הרחובות היוצאים מהר־הבית לרחוב-הגיא! 
ריכוז אחר של מבנים מהתקופה הממלוכית נמצא ברחוב 
©עלות-המדרסה (= עקאבת א־תקיה). מרובות בעיר הטור- 
בות הממלוכיות — מבני-קבר, גם למתים שארוגותיהם הובאו 
מחדל! וכן נשתמרו מבני-התבודדות קטנים (זאוויות) 
ושדרות־עמודים, בעיקר בהר-הבית. 

האדריכלות האזרחית מיוצגת ע״י מספר חאנים (ע״ע 
ח׳אן [ 1 ]), כגון חאן־סולסאן הקיים עד היום ליד רחוב- 
השלשלת. חאן אחר, שנבנה ע״י ביברם, היה בצסודמערבה 
של העיר, ומפתהו הוסרו האריות שנקבעו, מאוחר יותר, על 
שער-האריות בפקודת סולימאן המפואר. כמו־כן תוקנה מער¬ 
כת אספקת המים באמות-מים (ד׳ לעיל, ענד 250 ). 

למבנים הממלוכיים המרובים בי׳ כמה סימני־הכר משות¬ 
פים. בדרך-כלל מעוטר בבניין החלק שמסביב לפתח — ורק 
חלק זה — בעיטורים רבים ומגוונים! התחום המעוטר מוגבל 
ע״י רצועה בתבליט, ובמרכזו נמצאת הכניסה לבניין, המגיעה 

כמעט עד לגג. מע¬ 
ליה קבוע עיטור 
של קונכיה או 
נטיפים, המגולפים 
עד לתלת־ממדיות 
ונראים כתלויים- 
ממש, ומתחתיו 
על פי תב עיטור 
מעשה-תשבץ או 
חלון עם שבכה. 

מתחת לעיטור*זה 
— הקשת התומ¬ 
כת המקילה על 
©שקוף־השער וה- 
בנויה עפ״ר אב¬ 
נים בצבעים מצב¬ 
עים שוגים(אדש, 

לבן ושחור),כשהן 
לנר מחליפת דטטלוגים ליד עער־ה׳#לטרח משולבות זו בזו 

בדגמי עלים וראשי־רמחים. מתחת לקשת נמצא המשקוף, 


המעוטר בתשליבי דגמים גאומטריים. מסביב לפתח — 
נדבכי-אבן בצבעים שונים לסירוגין ("אבלק"). לשני צידי 
הפתח — שני ספסלים מעוטרים באבלק׳יוכן הדרגות המו¬ 
בילות אל הרחוב. עיטור החלונות דומה לעיטור הכניסה. 
לעיתים מצויות בחזית-הבניין גם כתובות, המופיעות בצורות 
שונות — כסרט לרוחב הבניין, ככתובת בתוך מסגרת, וכד/ 

וע׳יע ארדיכלות באסלאם, עמ׳ 748 . 

הכתובות על רבים מן הבניינים הללו מציינות לרוב את 
שם הבונה ואת מוצאו, ומכילות פסוק חכמה ובקשה, וכד׳. 
על רבות מן הכתובות, או במשולב לתוך עיטורים שונים, מר 
פיעים סמלי הבונים — עפ״ר נציבי י׳, אך לעיתים סמלי 
הסולסאנים עצמם. האריה — סמלו של ביברס — נמצא 
(בשימוש משני) על שער-האדיות; הגביע מופיע על מבני¬ 
הם של שני שרי-נןשקים (בדחוב-השלשלת), ועוד. 

תכניתם של �