האנציקלופדיה 

העברית 

כללית, יהודית וארצישראלית 


ביד שבעדדעשד 
זרעים, מחזור־ - חדוסקים 



חברה להרצאת אנציקלופדיות בע״מ 
ירושלים - תשב״ם - תל־אביב 


\<ו ס £\<ק ס 1 :) ץ:> א £ 




הנהלה ראשית של החברה להוצאת אנציקלופדיות בע״מ 

מאיר (דל) וברכה פלאי 


הברד סודר ונדפס במפעלי דפוס סלאי-פי.אי.סי. בע״מ, רמודגן וגבעתיים! ההגהות — 
ע״י עוזר רביו ושרה יפה, .^ז; ציוד ומיפוי — נורית יובל 


© 

כל הזכויות שמורות להוצאה, ביהוד זכויות תרגום, קיצורים, צילומים והעתקות 
.סז! ,זוא^ע^וסס 0 א 1 * 81.1$1 ;ז<ז 1 < 1 ס! 1 \? 01.0 ?םא£ זו 8 ־ןמ 10 אוו? 00 


. £1 *א 15 ן< 1 £0 זא £1 ?נ 



המערבת הכללית לברך י״ז 


העורך הראשי: 

פרוס׳ ישעיהו ליבוביץ 


מנהל המערבת: 
אלכסנדר פלאי, 


עורך יועץ: 

פרוס׳ נותן רוטנשטרייך 


המערכת המרכזית 

מחלקת מדעי היהדות: פרופ׳ אפרים אלימלך אורכך 
מחלקת מדעי הרוה: פרופ , שמואל הוגו ברגמן 

פרופ׳ אירנה גרבל(עורכות מישנה) 

מחלקת מדעי הטבע: פרופ׳ ישעיהו ליבוביץ 


המזכירות המדעית 

המזכירה הכללית: 

ד״ר גרמה ליבובי ץ 

ישראל תא־שמע, . 8 / מקצועות היהדות! ד״ר צביה קליין, יהודית פלדמן, .. 6 . 4 ? / מקצועות הרוח. 

אהרן אריאל, . 14 / היסטוריה; יפה שמני־כירנבוים, ,^. 8 / גאוגראסיה. ד״ר גרמה ליבוביץ/ מקצועות הטבע. 

מלכה טרגן, . 50 . 4 ? / בומאניקד,. זואולוגיה; חקלאות 

פנחס פיק, . 14 / המזכיר הכללי לאיסוף החומר 

ישראל איגרא / המביא לבית הדפום 


פדום׳ מ. אבי־יונה .. .. המזרח הקדום? ארכאולוגיה 

פרוס׳ מ. אבנימלך .. .. גאולוגיה ופלאובטולוגיה 

פרוס , ש. אדלר,. 5 . 8 .? (עורך יועץ) .. .. ביולוגיה 

פרום' א. א, אורבך .. מקרא? תלמוד. ספרות רבנית 

ד״ר ח. אורמיאן .פסיכולוגיה ? חינוך 

פרום׳ ש. אטינגן ז״ל .טכניקה 

ד״ר מ. אלון . משפט עברי 

פרום' א. אלכסנדר. פיסיקה 

פרופ' י. אריאלי היסטוריה חדשה(עד המהפכה הצרפתית) 
פרופ׳ ד. אשכל .. .. מטאורולוגיה וקלימטולוגיה 

פרום׳ א. אשתור .איסלאם 

פרופ ׳ פ. א. בודכרג.המזרח הרהוק 

ד״ר י. בן־דוד.סוציולוגיה 

פרופ׳ ח. ה, בן־ששון .תולדות ישראל 

פרופ׳ י. בן־תור . מינראלוגיד. 

פרופ׳ ש. ה. ברגמן.פילוסופיה 

ד״ר מ. ברור . גאוגראפיה 

פרום' א. גרבל.בלשנות 

ד״ר א. גרזון־קיווי.מוסיקה לא־אירופית 


חקלאות 

פרופ׳ י. צ. ורבלובסקי .. דת 

פרוס׳ מ. זהרי.בומאניקה 

פרום׳ ג. טדפקי (עורך יועץ). משפט 

י. טל.מוסיקה חדשה 

ד״ר ע. יאפו־הופמן. אמנות 

ד״ר מ. לזר .. .. ספרות כללית וספרויות רומאניות 

פרוס׳ יהושע ליבוביץ . תולדות הרפואה 

פרופ׳ ישעיהו ליבוביץ .. . כימיה; ביולוגיה: רפואה 

א. ליבנה.ציונות? סוציאליזם 

פ. מעוז . כלכלה 

רב־־פרן פ. פיק.צבא 

פרופ ׳ ד. ג. פלופר. נצרות 

פרום , א. ה, פרנקל. מאתמאטיקה 

פרום' מ. קונפינו .היסטוריה סלאווית 

ר״ד ש. רוזן .. משפט בין־לאומי; יחסים בין־לאומיים 

פרופ׳ מ. ריינר (עורך יועץ). טכניקה 

ש. שונמי.ביבליוגראפיה 

י. שמעוני.המזרח ההדש 

ד״ר ב. שרשבפקי. משפט 


עורכי מדרדרת בכדך 

פרופ׳ ש. הודביץ 































רשימת המחברים המשתתפים בכרך י״ז 


אביגד נחמן, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך; חותם (בחלקו) 

אבידור משה, ד״ר 

ירושלים, המנהל הכללי של הסוכנות היהודית / הערך: חנוך 
(בחלקו) 

אבי־יונה מיפאל, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / המזרח הקדום; ארכאו¬ 
לוגיה 

אבניון איתן 

ירושלים, משרד האוצר / הערך: חסכון 

אדלר שאול, ד״ר, !*. 0.7 ,. 0188 ,. 11.8 .? 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / ביולוגיה; רפואה 

אדמוני יחיאל 

ירושלים, הסוכנות היהודית / הערך: חקלאות (בחלקו) 

אוליצקי אריה לאו, ד״ד 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / רפואה 

אורבך אפרים אלימלך, ד״ד 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / תלמוד 

אורמיאן חיים, ד״ד 

ירושלים, האנציקלופדיה החינוכית / פסיכולוגיה; חינוך 

אחימאיר אב״א, ד״ד (ז״ל) 

היסטוריה; ספרות רוסית 

אטינגר שמואל, ד״ד 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / תולדות ישראל 

אייזנשטדט שמואל נח, ד״ד 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: חברה 

איצקוביץ מרדפי, ד״ד 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / הערך: חסחוס 

אלון מנחם, ד״ד 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / משפט עברי 

אלוני נחמיה, ד״ד 

ירושלים / הערך: חיוג׳ 

אלחנני אפא 

תל־אביב, מהנדס / אדריכלות 

אליצור יהודה, 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה בר־אילן / היסטוריה מקראית 

אלקושי גדליהו, ד״ד 

ירושלים, מרצה באוניברסיטת תל־אביב / ספרות עברית חדשה: 
ציונות 

אפלבאום שמעון, ד״ד 

ירושלים, מרצה באוניברסיטת תל־אביב / הערך: חקלאות (בחלקו) 

אריאל אהרן, 

ירושלים / היסטוריה כללית 

אשרי דוד, ד״ד 

ירושלים, מדריך באוניברסיטה העברית / היסטוריה עתיקה 

אשתוד אליהו, ד״ד 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / איסלאם 

באב״ד יעקב, אינג׳ 

רחובות, מרצה באוניברסיטה העברית / בימיה תזונתית 

בארון שלום ויטמאיר, ד״ד 

ניו־יורק, פרופסור באוניברסיטת קולמביה / הערך: חיות, צ. פ. 


בורוט שירה, ד״ד 

ירושלים, אסיסטנטית באוניברסיטה העברית / הערך: חלדונות 

בלום יהודה צבי, ד״ד 

ירושלים, משרד החוץ, מורה באוניברסיטה העברית / משפט ביד 
לאומי 

בן־אהרן יוסך 

קיבוץ חפץ חיים / הערך: חפץ חיים 

בנג׳מין ארנסט פרנק, בריגדיר 

גריוול, המפשיר (אנגליה) / הערך: חטיבה יהודית לוחמת (בחלקו) 

בן־טופיה אדם, ד״ר 

חיפה, משדד החקלאות / הערך: חדקניים 

בן־יעקב אברהם,.. 4 . 8 

ירושלים / הערך: חוצין 

בן־פורת מרים 

ירושלים, שופטת בבית המשפט המחוזי / משפט 

בן־שמאי מאיר הלל, ד״ר 

ירושלים, מוסד ביאליק / כימיה 

בן־ששון חיים הלל, ד "ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / תולדות ישראל 

בן־תור יעקב, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / מינראלוגיה; פטרו־ 
גראפיה 

בקר צבי עלי, .\נ. 4 ג ,. 8.0.8 ,. 8.8.8 

ירושלים, נשיא תורן של בית־המשפט המחוזי / הערך: חק עזר 

בראוור אברהם יעקב, ד״ר 

ירושלים / גאוגדאפיה 

ברגמן שמואל הוגו, ד״ד 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / פילוסופיה 

ברויאר מרדכי, 

ירושלים / הערך: חניך (בחלקו) 

ברוק קלרק הרדינג, ד״ר 

פורטלנד (אה״ב), פרופסור בסטים קולג׳ / הערך: חבש (בחלקו) 

ברור משה, ד״ד 

תל־אביב / גאוגראפיה 

ברש אלכסנדר, ד״ר 

תל־אביב, משרד החינוך / הערך: חלזונות 

ברש משה 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / הערך: חלון (בחלקו) 

גולדשלג יהודה 

ירושלים / הערך: חורגין, פנחס 

גור אפך,. 8 ,.ס 5 

ירושלים, משרד החקלאות / הערך: חרוב 

גורדין סלעי, . 80 

רחובות, המכון הלאומי והאוניברסיטאי לחקלאות / הערך: חלב 
(בחלקי) 

גיהון מרדכי, סא״ל 

תל־אביב, מרצה באוניברסיטת תל־אביב / הערך: חניבעל (בחלקי) 

גינז אוטה 

קרית־ים / ספרות צ׳כית 



13 


רשימת המחברים 


14 


גנצל ברנהרד דב, ד״ר 

ניו־יורק, פרופסור באוניברסיטה / היסטוריה של אירופה 

גדכל אירנח, ר״ד 

ירושלים, פרופסור־חבד באוניברסיטה העברית / בלשנות! פולקלור 

גרזון־קיווי אסתר, ד״ר 

ירושלים, חברת־מחקר באוניברסיטה העברית / מוסיקה לא־ 
אירופית 

גרינברג משה,. 11.0 ? ,., 1.1 ?. 4 ! 

פילדלפיה, פרופסור באוניברסיטת פנסילווניה / הערך: ח׳ברו 

גרינץ יהושע מאיר, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטת תל־אביב / מקרא 

גרפמן רפאל,. 8 

ירושלים / ארכאולוגיה 

גשורי מאיר שמעון 

ירושלים, המכון הישראלי למוסיקה דתית / הערך: חזן, חזנות 

דויד מרטין, ד״ר 

לידן, פרופסור באוניברסיטת לידן / הערך: חמורבי, חקי־ 

דוסטרוכסקי אריה, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / דרמאטולוגיה 

דור מנחם, ד״ר 

גבעתיים / זואולוגיה 

דיאמנט פאול יוסף, ד״ר 

ירושלים / הערך: חותם (בחלקו) 

דימנט אלחנן, ד״ר 

ירושלים, מרצד, באוניברסיטה העברית / הערך: חמצון ביולוגי 

דינור כךציון, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: חכמת ישראל 

דן יוסף, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / חסידות 

הופיין יעקב חיים 

תל־אביב / הערך: הנקיים 

הורביץ שמואל, ד״ר 

רחובות, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / חקלאות 

הורוביץ יהושע, ד״ר 

בני־ברק / ספרות רבנית 

הירש שמואל (זיגפריד), ד״ר 

חיפה / זואולוגיה 

הירשהורן אריה 

תל־אביב, מהנדס / הערך: חבל 

הלפרין אברהם, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / הערך: חפש, 
דרגות' 

הד משה דוד, ^. 14 

ירושלים, מורה באוניברסיטה העברית / חגי ישראל 

הראובני אילת־השחר,.^. 4 ? ,. 180 * 

ירושלים, מכון הראובנים לחקר צמחי הארץ / הערך: הצב 

הרבורגר פריץ 

ירושלים, משרד העבודה / הערך: חנוך (בחלקו) 

חרשלג יהודה, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטת תל־אביב / הערך: חקלאות (בחלקו) 


וורמברנט מרדכי 

תל־אניב / אגדה; תולדות ישראל במזרח־אירופה; פולקלור 

וינר אהרן, ד״ר 

ירושלים / משפט 

ויץ רענן, ד״ר 

ירושלים, מנהל מחלקת ההתיישבות בסוכנות היהודית / הערך: 
חקלאות (בחלקו) 

ורטהיימר חיים ארנסט, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: הלוף־חמרים 

זהרי מיכאל, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / בומאניקה 

זוסמן פנחס, ד״ר 

רחובות. מדריך באוניברסיטה העברית / הערך: חקלאות (בחלקו) 

זסלכסקי אהרן, . 1.50 \ 

חיפה, פרופסור־מישנה בטכניון העברי / חיזק־חמרים 

הכרוני חנה 

ירושלים / הערך: חברוני, פסח 

חכם עמום, . 4 ן 

ירושלים / הערך: חסד (בחלקו) 

חצרון(הרצוג) רוכרט, 

ירושלים / מדעי המזרח 

טדסקי גד, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / משפט 

טולקס ירוחם, .\ 14.7 

תל־אביב / ספרות עברית: אישים בתולדות ישראל 

טל יוסף 

ירושלים, מורה באוניברסיטה העברית / מוסיקה 
טרגן מלכה,. 14.80 

ירושלים / בוטאניקה; זואולוגיה 

יאפו־יהופמן עדית, ד״ר 

ירושלים / אמנות 

ידין אורי, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / הערך: חברה (כמושג 
משפטי) 

ידין יגאל, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: חצור 

יונגוירט אהוד, ד״ר 

רחובות, מורה באוניברסיטה העברית / הערך: חקלאות (בחלקו) 

ימר משה, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה בר־אילן / תולדות המדעים 

יעקכי דוד, ד״ר 

ירושלים, מדריך באוניברסיטה העברית / הערך: חצידקיס 

יערי אכרהם 

ירושלים, בית־הספרים הלאומי והאוניברסיטאי / ספרנות 

יקותיאלי גדעון, ד״ר 

רחובות, פרופסור־חבר במכון וייצמן למדע / פיסיקה עיונית 

ירון ראוכן, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / משפט רומי 

כהן אריאל, . 80 . 14 

ירושלים / מאתמאטיקה! פיסיקה 


15 


רשימת המחברים 


16 


כהן אריק, 500 1.50 * 1 

ירושלים, אסיסטנט באוניברסיטה העברית / הערך: חג (בחלקו) 

כהן מרדכי, . 5 .£.נ 1 ..״ 1.101.6 

ירושלים, מנהל הגימנסיה ע״ש כרמיה / הערך: חנוך (בחלקו) 

לווה יהודה, ד״ר 

חל־אביב, משרד החקלאות / הערך: חקלאות (בחלקו) 

לויבסקי יום־מוב, ד״ר 

תל־אביב / הערך : חנכה (בחלקו) 

לזר משה, ד״ד 

ירושלים, פרצה באוניברסיטה העברית / ספרות כללית ! ספרויות 
דופאניות 

ליכוכיץ אורי, ד" ר 

ירושלים / הערך: חם הגור 

ליכוביץ גרמה, ד״ד 

ירושלים / מאתמאטיקה; אסטרונומיה; פיסיקה 

ליבוכיץ יהושע, ד״ר 

ירושלים, פדופסור־חבד באוניברסיטה העברית / רפואה; אמנות 
יהודית 

ליכוכיץ יוסף, ד״ד 

ירושלים / אגיפטולוגיה 

ליבוכיץ ישעיהו, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / ביולוגיה; כימיה; 
רפואה 

ליבנה אליעזר 

ירושלים / ציונות; סוציאליזם 

ליוור יעקב, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטת תל־אביב / מקרא 

לנדאו יעקב, ד״ד 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / הערך: חנון (בחלקו) 

מארכום שמעון, ד״ר 

ירושלים / הערך: חנוך (בחלקו) 

מנדלסון היינדיך, ד״ר 

תל־אביב, פרופסור־חבר באוניברסיטת תל־אביב / זואולוגיה 

מנוסי ידידיה 

תל־אביב / הערך: חמשיר 

מנצל רודולפינה, ד״ר 

קרית מוצקין, סרופםור־יחבר באוניברסיטת תל־אביב / הערך: חי, 
חיה, בעל־חיים (בחלקו) 

מעוז פלק 

תל־אביב / כלכלה 

משלר מיכאל, ד״ד 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / מאתמאטיקה 

נכו אביתר,. 3.50 . 

קיבוץ סער / הערך: חלד 

ניסל ורנד, ד״ר 

ירושלים / הערך: חבישה ותחבושות 

נסאו אריך, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־אורח באוניברסיטה העברית / רפואה 

נצר אמנון 

ירושלים / הערך: חאפז 

סיני צכי, רס״ן 

תל־אביב / הערך: חטיבה יהודית לוחמת (בחלקו) 

סלוצקי יהודה, ד״ר 

רמת־גן / תולדות ישראל במזרח־אירופה 


ספראי שמואל, ד״ד 

ירושלים, מרצה באוניברסיטת תל־אביב / הערך: חנוך (בחלקו) 

עמיצור אכרהס שמשון, ד״ד 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / סאתמאטיקה 

פורממן אדולץ, ד״ד 

בזל, פרופסור באוניברסיטה / הערך: חיים (בחלקו) 

פיאמנטה משה, ד״ר 

ירושלים, מדריך באוניברסיטה העברית / ספרות ערבית הדשה 

פינמהום משה יואל, ד״ד 

רחובות, מדריך באוניברסיטה העברית / חקלאות 

פינם שלמה, ד" ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: חלל (בחלקו) 

פלוסר דוד גוסטכ, ד״ר 

ירושלים, פדופסור־חבר באוניברסיטה העברית / נצרות 

פליקם יהודה, ד״ר 

ירושלים, פדופסוד־חבר באוניברסיטת תל־אביב / הערך: חקלאות 

(בחלקו) 

פלסנר מאיר מרטין, ד״ד 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / איסלאם 

פלק זאכ, ד״ד 

ירושלים, היועץ המשפטי של משרד־הפנים / הערך: חזקת הישוב 

פלד רון, 1.50 * 1 

רחובות, המכון הלאומי והאוניברסיטאי לחקלאות / הערך: חקלאות 
(בחלקו) 

פרוידנכרג גדעון, ד״ר 

ירושלים, חבר־הוראה באוניברסיטה העברית / הערך: חנוך (בחלקו) 

פרנקל כנימין זאב, ד״ד 

ירושלים, מדריך באוניברסיטה העברית / פיסיקה 

פרנקנשטיין קארל, ד״ד 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: חנוך (בחלקו) 

צימרמן יוסח, 1.30 * 1 

ירושלים / הערך: חלל, טיסה אל ה־ (בחלקו) 

צלרמאיר, יולידם, ד״ר 

ירושלים, פרופסור-חבר באוניברסיטה העברית / הערך: חלום 
(בחלקו) 

צרפתי גד כן־עמי, ד״ד 

ירושלים, האקדמיה ללשון העברית / הערך: ח׳ואריזמי, אל־ 
(בחלקו) 

קאליש, אריה לכ 

ירושלים, מכון ״יד־ושם״ / תולדות ישראל 

קוגלר יהושע, ד״ר 

תל־אביב, מרצה באוניברסיטת תל־אביב / זואולוגיה 

קופף לותר, ד״ד (ז״ל) 

בית־הספרים הלאומי והאוניברסיטאי / מדעי־המזרח 

קידר נחום, ד״ד 

רחובות. מרצה באוניברסיטה העברית / בוטאניקה 

קיפטר מאיר יעקב, ד״ר 

ירושלים, מורה באוניברסיטה העברית / איסלאם 

קליין צכיה, ד״ד 

ירושלים, מורה באוניברסיטת תל־אביב / תולדות־האמנות; מיתו¬ 
לוגיה 

קלינכרגר אהרן פריץ, ד״ד 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / הערך: חנוך (בחלקו) 


17 


רשימת המחברים 


18 


קלינגהופר יצחק הנס, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / משפט 

קסלר אברהם,.. 4 

ירושלים / הערך: חוב לאומי 

קפלידק אולגה, 

ירושלים, מורה באוניברסיטה העברית / הערך: חבש (בחלקו) 

קפלן צבי 

ירושלים / תלמוד 

קצבורג נתנאל, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה בר־אילן / הערך: הוסט 

קרמון יהודה, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / גאוגראפיה 

קרני יום,ה,.£ . 0 

חיפה, פרופסור־משנה בטכניון העברי / הערך: חמרי־בנין 

רבינוביץ צבי מאיר, ד״ר 

תל־אביב, מרצה באוניברסיטת תל־אביב / חסידות 

רובינשטין אברהם, ד״ר 

תל־אביב / חסידות 

רוזן חיים, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / הערך: ח׳ האות 
(בחלקו) 

רוזן שבתאי, ד״ר 

ירושלים, היועץ המשפטי של משרד החוץ / משפט בין־לאומי 

רוז׳רי גבריאל, ד״ר 

בזנסון, פרופסור באוניברסיטה / הערך; חוף־השנהב 

רוטשילד יעקב, ד״ר 

ירושלים, בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי / הערך: חסות, 
יהודי־ 

רום (רוזנברג) מיכאל, ד״ר 

תל-אביב, משירד המסחר והתעשיה / הערך: חוזה מסחרי 

רונן אברהם 

ירושלים, נספח־תרבות בשגרירות ישראל ברומא / אמנות 

רות בצלאל, ד״ר 

אוכספורד, מרצה באוניברסיטה / הערך: חיימסון 

רייכרט ישראל, ד״ר 

תל־אביב, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך; חזזיות 

ריקמנס גונזג, ד״ר 

לובן, פרופסור באוניברסיטה / הערך; חמיר 

רמוס־ניל קרלום, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / ספרות ספרדית 

רצהבי יהודה 

תל־אביב / יהדות תימן 

שולוב אהרן, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / זואולוגיה 


שהר אריה, . 4 ? 

ירושלים, אסיסטנט באוניברסיטה העברית / הערך: חיפה (בחלקו) 

שטיינזלץ עדין, הרב 

ירושלים / הערך: חב״ד 

שטייניץ גדעון 

תל־אביב, השירות המטאורולוגי בבית־דגן / הערך: חזית 

שטיינר יעקב, , 50 . 1 \ 

בזל / פיסיולוגיה! אנאטומיה 

שטרן משה, הרב 

ירושלים / הערך: חדושים 

שלום גרשום, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / קבלה 

שליט אברהם, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / תולדות הבית 
השני 

שמני־־בירנבאום יפה,. 8 

ירושלים / גאוגראפיה 

שמעוני יעקב 

ירושלים, מנהל־מחלקה בסשרד־החוץ / המזרח החדש 

שמרון ארווין שאול 

ירושלים / הערך: חקירה פלילית 

שנער פפה, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / איסלאם 

שפיצר אברהם 

ירושלים, הסוכנות היהודית / הערך: חקלאות (בחלקו) 

שפיר אוטו עמנואל 

רמת־גן / פילוסופיה 

שפר אדוארד הצל, ד״ר 

ברקלי, פרופסור באוניברסיטה של קליפורניה / הערך: חוטן 

שקד שאול, . 1 \. 

ירושלים, המכון חאפרו־אסיאני / הערך: זרתושטרה 

שרון משה, . 4 !? 

ירושלים, אסיסטנט באוניברסיטה העברית / מדעי המזרח 

תא־שמע ישראל, ״ 4 . 8 

ירושלים / תלמוד 

תבור דוד, ד" ר 

ירושלים, חבר־מחקר באוניברסיטה העברית / הערך: הכוך(בחלקו) 

תדמור חיים, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / הערך ז הג (בחלקו) 

תמר דוד שלמה, 

ירושלים, מורה באוניברסיטת תל־אביב / ספרות רבנית 

תשבי ישעיהו, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / חסידות 



ראהיי־תיבוח הול הימות המחברים 


= אפרים אלימלך אורבך 

א. א. א. 

= אב״א אחימאיר 

א. אח. 

= אליהו אשתור 

א. אש. 

= אדם בן־טוביה 

א. ב. ט. 

= אסף גור 

א. גו. 

= אוטה גינז 

א. גי. 

= אירגה גרבל 

א. גדל 

= אסתר גרזוךקיווי 

א. גדק. 

= אריה דוסטרובסקי 

א. דו. 

= אילת־השחר הראובני 

א. ה. ה. 

= אדוארד הצל שפר 

א. ה. ש. 

= אברהם הלפרין 

א. הל. 

= אהרן זסלבסקי 

א. זס. 

= אברהם יעקב בראוור 

א. י. בר. 

= אורי ידין 

א. יד. 

= אהוד יונגוירט 

א. יו. 

= אריק כהן 

א. כה. 

= אריה לאו אוליצקי 

א. ל. א. 

= אלכסנדר ברש 

אל. ב. 

= אליעזר ליבבה 

א. לי. 

= אריך נסאו 

א. נ. 

= אוטו עמנואל שפיר 

א. ע. ש. 

= ארנסט פרנק בנג׳מין 

א. פ. ב. 

= אהרן פריץ קלינברגר 

א. פ. ק, 

= אברהם קסלר 

א. קם. 

= אולגה קפליוק 

א. קם. 

= אברהם רובינשטיין 

א. ר. 

= אברהם רונן 

א. רו. 

= אברהם שליט 

א. ש. 

- ארווין שאול שמרון 

א. ש. ש. 

־= אהרן שולוב 

א.שו. 

= אברהם שפיצר 

א. שפ. 

= אבא אלחנני 

אב. א. 

= אביתר גבו 

אב. נ. 

= אדולף סורטמן 

אד. פו. 

= אהרן אריאל 

אה. א. 

= אהרן וינר 

אה. ו. 

= אורי ליבוביץ 

או. ל. 

= איתן אבניון 

אי. א. 

= אלחנן דימנט 

אל. ד. 

= אמנון נצר 

אט. נ. 

= אריה הירשהורן 

אר. ה. 

= אריאל כהן 

אד. כה. 

= אריה שחר 

אר. ש. 

= בן־ציון דיבור 

ב. ד. 

= ברנהרד דב גבצל 

ב. ד. ג. 

= בנימין פרנקל 

ב. פ, 

= גד בן־עמי צרפתי 

ג. ב. צ. 

= גד טדסקי 

ג. ט. 

= גדעון יקותיאלי 

ג. י. 

= גרמה ליבוביץ 

ג. ל. 

= גורדין סלעי 

ג, ם. 

= גדעון פרוידנברג 

ג. פ, 

= גבריאל רוז׳רי 

ג. ד, 

= גונזג ריקמנם 

ג. רי. 

= גרשום שלום 

ג. ש, 


ג. שט. = גדעון שטיעיץ 

ד. אש. = דוד אשרי 

ד. פ. = דוד פלוסר 

ד. ת. = דוד תמר 

ד. תב. = דוד תבור 

ה. מ• = היגריך מנרלסון 

ו. ג. = ורנד ניסל 

ז. ם. = זאב סלק 

ח. א. - חיים אורמיאן 

ח. א• ו. = חיים ארנסט ורטהיימר 

ח. ה. ב־ש = חיים הלל בן־ששון 

ח. ר. = חיים רוזן 

ח. ת■ = חיים תדמור 

י. א. = יהודה אליצוד 

י. ב. = יעקב בן־תור 

י. ד. = יוסף דן 

י. ה. ק. = יצחק הגס קלינגהופר 

י. הו. = יהושע הורוביץ 

י. הר. = יהודה הרשלג 

י. ח. ה. = יעקב חיים הופיין 

י. ט. ל. = יום־טוב לוינסקי 

י. סו. = ירוחם טולקם 

י. י. = יגאל ידין 

י. ל. = ישעיהו ליבוביץ 

י. לי. = יוסף ליבוביץ 

י. ם. ג. = יהושע מאיר גדיבץ 

י. מ. ל. = יעקב מ. לנדאו 

י. ם. = יהודה סלוצקי 

י. פל. = יהודה פליקם 

י. צ. = יוסף צימרמן 

י. צ. כ. = יהודה צבי בלום 

י. צל, = יוליוס צלרמאיר 

י. קר. = יהודה קדמון 

י. ר. = יהודה רצהבי 

י. שט. = יעקב שסיינר 

י. שם. = יעקב שמעוני 

י. ת. = ישראל תירשמע 

י. תש. = ישעיהו תשבי 

יה. ל. = יהושע ליבוביץ 

י. לו. = יהודה לווה 

יה. ק. = יהושע ק וגלד 

יו. ק. = יוסף קרני 

יח. א. = יחיאל אדמוני 

יע. ב. = יעקב באב״ד 

יע. ר. = יעקב רוטשילד 

יש. ר. = ישראל רייכרס 

מ. = מערכת 

מ. א. י. = מיכאל אבי־יונה 

מ. אי. = מרדכי איצקוביץ 

מ. ב. פ. = מרים בן־פורת 

מ. בר. = משה בדור 

מ. גי. = מרדכי גיחון 

.מ. ד. = מרסין דויד 

מ. ד. ה. = משה דוד הר 

מ. דו. = מנחם דור 

מ. ה. ב. = מאיר הלל בן־שמאי 


= מרדכי וורמברבט 

מ. ו. 

= מיכאל זהרי 

מ. ז. 

= מלכה טרגן 

מ. ט. 

-- משה ימר 

ם. י. 

= מאיר יעקב קיססד 

מ. י. ק. 

= משה לזר 

מ. ל. 

= מיכאל משלר 

מ. מש. 

= מיכאל רוח 

מי. ר. 

= מאיר שמעון גשורי 

מ. ש, ג. 

= משה שרון 

מ. ש־ן 

= מנחם אלון 

מנ,א. 

= מרדכי ברויאר 

מר. בר. 

= מרדכי כהן 

מר. כ. 

= משה אבידור 

מש. א, 

= משה ברש 

מש. ב, 

= משה גרינברג 

מש. ג. 

= משה סינטהוס 

מש. פ. 

= משה סיאמנטה 

מש. פי. 

= משה שטרן 

מש. שם. 

= נחמן אביגד 

ב. אב. 

= נחמיה אלוני 

נ. אל. 

= נחום קירר 

נ. קי. 

= עמוס חכם 

ע. ח. 

= עדין שטיינזלץ 

ע. שט. 

= פריץ הרבורגר 

פ. ה. 

= פנחס זוסמן 

ם. ז. 

= פאול יוסף דיאמנם 

פ. י. ד. 

= פלק מעוז 

פ. מ. 

= פסח שנער 

פ. שב. 

= צבי מאיר רבינוביץ 

צ. מ. ר. 

= צבי סיני 

צ. ם. 

- צבי קפלן 

צ. ק. 

= צביר, קליין 

צ. קל. 

= קרל הרייבג כרוק 

ק. ה. ב. 

= קארל פרנקנשסיין 

ק. פר. 

= קרלוס רמוס־גיל 

ק. רדג. 

= רענן ויץ 

ר. ו. 

= רוברט חצרון 

ר. ח. 

= ראובן ידון 

ר. י. 

= רון פלד 

ר. פל. 

= רודילפיבד, מנצל 

רו. מ. 

= שאול אדלר 

ש. אד. 

= שמואל אטינגר 

ש. אם. 

= שמעון אפלבאום 

ש. אפ. 

= שירה בורוט 

ש. בו. 

= שמואל הורביץ 

ש. ה. 

= שמואל הוגו ברגמן 

ש. ה. ב. 

= שמואל הירש 

ש. הי. 

= שלום ויטמאיר בארון 

ש. ו. ב. 

= שמעון מארכוס 

ש. מ. 

= שמואל נח אייזנשסדט 

ש. נ. א. 

= שמואל ספראי 

ש. סס. 

־־ שמשון עמיצור 

ש. ע. 

= שלמה סיבס 

ש. ם. 

= שבתאי רוזן 

ש. רו• 

= שאול שקד 

ש. ש. 




יצורים 

־תיבות וק 

ראשי 



ע״ג 

= טור שולחן ערוך 

טוש״ע 

= אדוני, אבי זקני 

אא״ז 

ע״ד 

= טורי זהב 

ט״ז 

= אב בית דין 

אב״ד 

עוב׳ 

= יבמות 

יבמ' 

- אדוננו, מורנו ורבנו 

אדם ו״ר 

עו״ש 

־ יהושע 

יה׳, יהו׳ 

= אבות דרבי נתן 

אדר״נ 

עז׳ 

= ימי הביניים 

יה״ב 

= ארצות הברית 

אה״ב 

ע״ז 

= יורה דעה 

יו״ד 

-־־ אבן העזר 

אה״ע 

עי׳ 

= יוונית 

יוו׳ 

= אורח חיים 

או״ח 

עי״כ 

= יחזקאל 

יחז׳ 

= איכה רבתי 

איכ״ר 

עיר׳ 

= ילקוט שמעוני 

ילק״ש 

= אין סוף 

א״ס 

עמ׳ 

= ישמרהו צורו וגואלו 

יצ״ו 

= את עצמו 

א״ע 

ע״ע 

= ירושלמי 

ידו׳ 

= ארמית 

ארמי 

ערב׳ 

= ירמיהו 

ירמי 

= בבא בתרא 

ב״ב 

פ׳ 

= ישעיהו 

ישע׳ 

= ביבליוגראפיה 

ביבל. 

פדר״א 

= יתברך שמו 

ית״ש 

= בית דין 

בי״ד 

פי׳ 

= כל אחד, כי אם 

כ "א 

= בית־הכנסת 

ביהכ״ג 

פס׳ 

= כתב העת 

כה״ע 

- בית־המדרש 

ביהמ״ד 

פס״ד 

= כתבי הקודש 

כה״ק 

= בית־הספר 

ביד,"ם 

פסי׳ 

= כתב יד, כתבי יד 

כ״י 

= בית־חרושת 

ביח״ר 

פסידר״ב 

~ כלומר 

כלו׳ 

= בבא מציעא 

ב׳׳מ 

פסי״ר 

= כתב עת, כתבי עת 

כ״ע 

= במדבר 

במד׳ 

פפד״מ 

= כריתות 

כר׳ 

= במדבר רבה 

במד״ר 

צרפ׳ 

= כתובות 

כת׳ 

= בעל־היים, בעלי־חיים 

בע׳׳ח 

ק״ג 

= כתב יד, כתבי יד 

כת״י 

= בבא קמא 

ב" ק 

ק״ו 

= ליטר 

ל׳ 

= ברכות 

בר׳ 

קיד׳ 

= לאטינית 

לאט׳ 

= בראשית רבה 

ב״ר 

ק״מ 

= לספירת הנוצרים 

לסה״נ 

= בראשית 

ברא׳ 

קמ״ר 

= לפני ספירת הנוצרים 

לפסה "נ 

= ברית־המועצות 

בריה״ם 

ר׳ 

= מטר; משנה 

מ' 

= ברכות 

ברב׳ 

ראב״ד 

= מיליגראם 

מ״ג 

= בתי־חרושת 

בתח״ר 

ראב״ע 

= מגילה 

מג׳ 

- בתי־ספר 

בת״ם 

רד״ק 

= מדרש 

מדר׳ 

= גראם 

ג׳ 

ר״ה 

= מהדורה; מהדורת 

מהדי 

־ גיטין 

ניט׳ 

רוס׳ 

= מורה נבוכים 

מו״ג 

= גליון; גליונות 

גל׳ 

רז" ל 

= מועד קטן 

מו״ק 

= גרמנית 

גרמ׳ 

= מחשבה זרה, מחשבות זרות רלב״ג 

מ״ז 

= דברים 

דב׳ 

רמ״א 

= מטה כללי 

מטכ״ל 

= דברי״הימים א׳ 

דבהי״א 

רמב״ם 

-- מלכים א׳ 

מל "א 

= דברי־הימים ב׳ 

דבהי״ב 

רמב״ן 

= מלכים ב׳ 

מל״ב 

־= דברים רבה 

דב״ר 

ר״ו 

= מלחמת־העולם 

מלה" ע 

= דיבור המתחיל 

ד״ה 

רס״ג 

- מלחמות 

מלח׳ 

= דברי ימי ישראל 

ך י" י 

דע״ג 

= מילימטר 

מ״מ 

= דניאל 

ת׳ 

רש״ג 

= מטר מעוקב 

מ״ק 

= דברי פי חכם חן 

דפח״ח 

רש״י 

= מטר מרובע 

מ״ר 

= הושע 

הו׳ 

ר״ת 

= מנחות 

מנת' 

= הוציא לאור; הוצא לאור 

הו״ל 

ש׳ 

= מסכת 

מס׳ 

= הונגרית 

הונג׳ 

שביע׳ 

= מסילת ברזל 

מס״ב 

= הוצאה, הוצאת 

הוצ׳ 

שד״ל 

= מעשרות 

מעשר׳ 

= הוריות 

הור׳ 

שד,"שי 

= מורה צדק 

מ״ץ 

= הלכה; הלכות 

הל׳ 

שהש״ר 

־ משניות 

משנ׳ 

= הערה 

הע׳ 

שו״ע 

= מתיה 

מת׳ 

= השווה 

השו׳ 

שופ׳ 

= נדרים 

נדר׳ 

= וגומר 

וגו׳ 

שו״ת 

= נולד 

נו׳ 

= ויקרא 

ויק׳ 

שי״ר 

= נוסח א , 

נו״א 

= ויקרא רבה 

ויק״ר 

שמ׳ 

= נוסח ב׳ 

נו״ב 

־= וכדומה 

וכד׳ 

שמו״א 

= נחמיה 

נחם׳ 

= וכולי 

וכו׳ 

שמו״ב 

= ניו־יורק 

ג״י 

= וכיוצא בזה 

וכיוצ״ב 

שמו״ר 

= ספר: סימן 

ם׳ 

= זאת אומרת 

ז״א, ז. א. 

ת״א 

= סימן 

יי י׳• 

= זכריה 

זכר׳ 

תהל' 

= סינית 

סיג׳ 

= זכרונו לחיי העולם הבא 

זלה״ה 

תום׳ 

= סנטימטר 

= זכרונו לברכה לחיי העולם ס״מ 

זללה״ה 

תוספ׳ 

= ספר מצוות גדול 

סמ״ג 

הבא 


תוש׳ 

= סנטימטר מעוקב 

סמ״ק 

= זכר צדיק לברכה 

זצ״ל 

ת״ח 

= סנטימטר מרובע 

סמ״ר 

־ חלק א׳ 

ח "א 

ת״י 

= סנהדרין 

סנה׳ 

= חלק ב׳ 

ח "ב 

תמ׳ 

= סוף פרק א׳ 

סס" א 

־- חגיגה 

חג׳ 

תנה׳ 

= ספר תורה 

ס״ת 

= חס ושלום 

ח "ו 

תעג׳ 

= עיין; עמוד! ערך 

ע׳ 

= חוברת; חוברות 

חוב׳ 

תרג׳ 

= עמוד א׳ 

ע״א 

= חולין 

חול׳ 

תשוב׳ 

= עמוד ב׳ 

ע״ב 

= חושן משפט 

חו״מ 


= עמודה ג' 
= עמודה ד׳ 
= עובדיה 
= עובר ושב 
־ עזרא 
= עבודה זרה 
= עיין 

= על ידי כך 
= עירובין 
= עמוד, עמודים 

= עיין ערר; עיין ערכו; עיין ערכים 
= ערבית 
= פרשת! פרק 
= פרקי דרבי אליעזר 
= פירוש 
= פסחים 
= פסק דין 
= פסיקתא 

= פיסקתא דרב כהנא 
= פסיקתא רבתי 
= פראנקפורט דמיין 
= צרפתית 
= קילוגראם 
= קל וחומר 
= קידושין 
= קילומטר 
= קילומטר מרובע 
= ראה! רבי 
= ר׳ אברהם בן דוד 
= ר׳ אברהם אבן־עזרא 
־־ ר׳ דוד קמחי 
= ראש־השגה 
= רוסית 

= רבותינו זכרונם לברכה 
= רבי לוי בן גרשון 
= ר' משה איסרלש 
= רבנו משה בן מימון 
= רבי משה בן נחמן 
= רבנו נסים 
= רב סעדיה גאון 
= רב עמרם גאון 
= רב שרירא גאון 
= רבנו שלמה יצחקי 
= ראשי תיבות; רבנו תם 
= שנה! שנת 
= שביעית 

= שמואל דוד לוצאטו 
־־ שיר השירים 
= שיר השירים רבה 
= שולחן ערוך 
= שופטים 
= שאלות ותשובות 
= שלמה יהודה רפאפורט 
= שמות 
= שמואל א׳ 
= שמואל ב׳ 
= שמות רבה 
= תרגום אונקלום 
= תהלים 
= תוספות 
= תוספתא 
= תושבים 
= תלמק־-חכם 
= תרגום יונתן 
= תמונה; תמונות 
= תנחומא 
= תענית 
= תרגום, תירגם 
= תשובות 





האנציקלופדיה העברית 


חיפה: המפרץ 









הנבירה ורחדקרז (טפיטיז של ק?י;י, טז ו;מאה ח*> 1 ) 
(ר׳ להלן, עט׳ 1147/8 


ץרעי□/ מחזיור״, במשק החקלאי — סדר של גידולים 
( מתחלפים על שטח אחד. 

החקלאי הקדמון היה מגדל על אדמתו אותו מין תבואה 
שנה אחר שבה, ללא חילופין, עד שחדלה הקרקע לתת את 
יבולה. לאחר שדללו חמרי־המזון שבקרקע או שזו נשתבשה 
בבאשה, היה נוטשה לשנים־מספר ומנצל חלקה אחרת, עד 
שהיתה אף זו מגיעה לאפיסת פוריותה, ושוב היה עובר 
לחלקה אחרת. או שהיה חוזר לחלקה הראשונה, שבינתיים 
חחליפה כוח ונצטברו בה חמרים אורגאניים ומיבראליים 
זמינים בפעולת צמחים ומיקרואורגאביזמים. באיזורים מיו¬ 
ערים היה החקלאי מברא את היער חלקות־חלקות ומעביר 
את עיבודו מחלקה לחלקה. זוהי "החקלאות הניידת", 
שהיא קיימת עד היום באיזורים נרחבים באסיה ובאפריקה. 

המחזור חדו־שנתי, שהוא נפוץ עד היום בהרבה 

איזורים בעולם. ובשינוי צורה — גם בהרבה משקים חקלאיים 

בישראל, מושתת על שיטת חילופין של שני סוגי גידולים — 

גידולי־חורף וגידולי־קיץ בחלקה אחת. את מקום גידולי־הקיץ 

תפס לפעמים שדה כרב־נח — שדה שעובד ולא נזרע. 

שיטה זו היתה ידועה בחקלאות הרומית העתיקה, וכן גם 

בא״י בתקופת המשנה והתלמוד ("נר שנה וזורע שבה" 

[תוספתא ב״מ ט/ דן). הנימוקים *להברת השדה לשנה 

תמימה היו החזרת הפוריות או אגירת מי־גשם משנת־ההברה 

־ 1 


לשנת-הזריעה. במקרים אחרים היה החקלאי מנצל דרך־קבע 
חלקה אחת לגידולי־חודף, שניה — לגידולי־קיץ. 

המחזור התלת־שנתי כלל הברת השדה רק אחת 

▼ 

ל 3 שנים, לפי הסדר: גידולי־חורף — גידולי־קיץ — כרב־נח; 
שלף הדגן היה משמש למרעה הבקר והצאן. עם הגברת 
גידול המקנה דחקו צמחי־המספוא את הכרב־נח, וצורתו 
המודרנית של המחזור התלת־שנתי היא: גידולי־חורף (חיטה, 
שעורה, קטניות) — גידולי־קיץ (תירם, 10 דגום, אבטיחים, 
חמניה, חריע) — מספוא (בקיה. תלתן, פולים). זהו המחזור 
הרווח ביותר במשקי א״י ונפוץ מאד ברחבי העולם. — ח מ ח¬ 
זור הנורפולקי (ה 4 ־שנתי) הונהג תחילח בארצות־ 
השפלה, העשירות בעדרי־בקר, והובא במחצית הראשונה של 
המאה ה 18 לאנגליה, ומשם התפשט על פני שטחים נרחבים 
בעולם. סדרו הוא: גידולי־עידור (סלק־סוכר, סלק-מספוא, 
תפוחי־אדמה) — שעורת־קיץ — תלתן — חיטת־חורף. מחזור 
זה הוכנס ע״י הטמפלרים הגרמנים בסוף המאה ה 19 גם לא״י 
בשינויים מסויימים, לפי הסדר: דלעת או שומשום או 
תירס — חיטה או שעורה — בקיה או תלתן — חיטה 
או שעורה. 

השיקולים לקביעת החילוף של גידולים שונים במחזור 
מביאים בחשבון בחינות שובות: משק חמרי-המזון בקרקע — 
תצרוכת הצמחים השונים בחמרי־סזון שונים ומידת היענותם 









27 


זרעים, מחזור■ — זרעים, פדר 


28 


לחמרי־דישון; כמות חומר השרשים וחלוקת השרשים בשב־ 
בות־הקרקע השונות; קישור חנקן־האויר ע״י צמחי קטניות ; 
מידת ההפסדים של חמרי־מזון מחמת טיפולים שונים בקרקע, 
כגון השקיה, עיבודים וכר. חשיבות מרובה נודעת לגו¬ 
רמים הפיטו־סאניטאריים —עייפות־הקרקע, מחלות- 
צמחים,מזיקי־צמחים,באשה. עייפות-הקרקע מתבטאת 
בהפחתת יבולים בעקבות הפרזה בגידול מין אחד או מינים 
קרובים זה לזה, והיא תוצאה מעירעור שווי־המשקל המיקרו- 
ביולוגי בקרקע מחמת התמדת ההשפעה של צמתי אותו 
המין, שגורמת התרבות מופרזת או התמעטות של קבוצה 
מסויימת של מיקרואורגאניזמים בקרקע, או אף דילדול 
הקרקע מלומרי-קורט מסויימים. 

הגורמים הקובעים את סיכויי ההצלחה בהדברת מהלוח, 

או במניעתן מלכתחילה, באמצעות מ״ז הם: מספר המינים 
התרבותיים, המשמשים פונדקאים למעורר־המחלה; מידת 
כשרו של מעורריהמחלה לקיום סאפרופיטי ממושך בהפסקות 
שבין גידול הפונדקאים; אפשרות השמדת הנבגים או הקשיו־ 
נו ת בפעולת יובש, חום, 11 <* של תמיסת־הקרקע, מיקרו־ 
אורגאניזמים של הקרקע ועוד. — מבחינת המלחמה 
במזיקי־צמחים מוכוון המחזור להביא להרעבת הטפי¬ 
לים ע״י שימוש לסירוגין בגידולים בלתי־רגישים לפגיעה 
ובגידולים רגישים) המחזור עשוי לשמש גורם מונע רק 
לגבי מזיקים שניזונים מסוג־מזון אחד, ואילו לגבי מזיקים 
שהם אוכלי-הכל אין לו בל ערך. 

מה״ז, כשהוא מלווה עיבודי־קרקע מתאימים, הוא אחד 
האמצעים היעילים למלחמה בבאשה. 

מרובים הם הגורמים שיש להביאם בחשבון בשעת עריכת 
מה"ז, ומכאן גם השוני והגיוון הרב בצורות מחזורי־הזרעים. 
להלן דוגמות של מחזורי־זרעים מקובלים בא״י: 

מחזורים דו־שנתיים: ( 1 ) ברב שחור — חיטה 
או שעורה! ( 2 ) אבטיחים — שעורה;( 3 ) תירס או סורגים — 
חיטה. — מחזורים תלת־שנתיים: ( 1 ) תירס או 
סורגום — שחת — חיטה או שעורה! ( 2 ) שחת — תירס 
או סורגום — חיטה;( 3 ) סורגום או חמניות או אבטיחים — 
שחת — שעורה; ( 4 ) גידולי־תחמיץ קיציים — קטניות לגר־ 
גירים — חיטה, — מחזורים 4 ־שנתיים: ( 1 ) שחת — 
שעורה — תירם — חיטה; ( 2 ) שחת — שעורה — קטניות 
לגרגירים ולתחמיץ—חיטה; ( 3 ) זבל ירוק-תירם — חיטה — 
זבל ירוק־תירס — שעורה. — מחזורים 5 ־שנתיים: 

( 1 ) תירס — שחת — חיטה — תירם — חיטה או שעורה! 

( 2 ) זבל ירוק — חיטה — סורגום או תירם — שחת — 
שעורה; ( 3 ) קטניות לגרגירים — שחת — חיטה — תחמיץ- 
קיץ — שעורה; ( 4 ) תורמוס לזבל ירוק — שעורה — 
מקשה — שחת — שעורה. מחזורים 6 -שנתיים: 
( 1 ) זבל ירוק — חיטה — תירם — קטניות לגרגירים — 
חיטה — תירם; ( 2 ) זבל ירוק — חיטה — תירס — חיטה — 
שחח — שעורה. 

מ״ז בחקלאות־שלחין שונה מזה שבחקלאות-בעל ומסובך 
ממנו בהרבה משום הגיוון הרב במיני הגידולים הנזרעים, 
בעונות זריעתם ובשיטות השקייתם. במחזור זה נוהגים 
עפ״ר לגדל שני גידולים לשנה (במקום אחד שבמחזור־בעל). 
לכל מחזור ציר מרכזי — גידול עיקרי אחד (או גידולים 
עיקריים אחדים). במחזורי־הגידולים המודרניים המקובלים 
בישראל השדה תפוס גידולים כ% מתקופת המחזור, ואילו 


כ 3 /' ממנה הוא עומד תחת מים. להלן דוגמות של מחזורי־ 
שלחין מן הטיפוסים השונים: 


ציר מרכזי: אספסת 


אביג—קיץ 

סתיו—חורף 

שנה 

— 

שחח 

1 

אספסת 

אספסת 

2 

אספסת 

אספסת 

3 

אספסת 

אספסת 

4 

אספסת לזרעים 

אספסת 

5 

כותנה 

— 

6 

כותנה 

— 

7 

חרישה עמוקה 

חיטה 

8 


ירקות 

ציר מרכזי: 

אביב—קיץ 

סתיו—חורף 

שנה 

ירקות 

— 

1 

אגחי־אדמה 

ירקות 

2 

— 

שחת 

3 

תירס 

ירקות 

4 

חרישה עמוקה 

חיטה 

5 


גידולי־תעשיה 

ציר מרכזי: 

אביב—קיץ 

סתיו—חורף 

שנה 

כותנה 

— 

1 

— 

שחת 

2 

מספוא 

סלק־סוכר 

3 

כותנה 

— 

4 

חרישה עמוקה 

תלתן פהלי 

5 


בננות 

ציר מרכזי: 

אביב—קיץ 

סתיו—חורף 

שנה 

— 

שחת 

1 

בננות 

בננות 

2 

בגנות 

בננות 

3 

בננות 

בננות 

4 

תירס 

בגנות 

5 

— 

תחמיץ 

6 

מספוא 

עגבניות 

7 

תירם 

שחת 

8 

חרישה עמוקה 

חיסר. 

9 


מחזור דינאמי או גמיש. מהותו היא שקובעים 
את הקווים היסודיים של המחזור בלבד — את המסגרת, 
שמילויה נעשה בהתאם לתנאים המתחלפים מדי שנה בשנה, 
שיטה יזו מחייבת נסיון חקלאי רב וזהירות. 

מבחינת סדרי המחזור ניתן, כמובן, לגדל על כל שטחי 
המשק גידול אחד בלבד: העיקר הוא — להחליפו מדי שנה 
בשנה. אולם נוהג כזה היה מחייב הפרשים גדולים בהשקעת 
עבודה וציוד מדי שנה בשנה וגורר סיכון כלכלי רב בעקבות 
פגעי־טבע ותנודות מחירי־השוק. משום כך כלל גדול הוא 
בעריכת המחזור — שמספר שדות המחזור כמספר 
שנותיו, ז״א למחזור 3 ־שנתי — 3 שדות, ל 4 ־שנתי — 
4 שדות וכר. 

מ. אלעזרי־וולקני, מחקרים בשדות־בעל, תש״ד! ש. הורביץ, 
תורת השדה, ב/ 13 ־ 118 , תש״ך 2 ; -/ 71 ,״<■; .;/ע ,ז:־: 1 רת״ 1 ו .א 
516111471£ ^ 411 ^ . 3 . 14 £€71 01 } 111 ) ¥711 ,־!־< חת 1111 ^ 8 , 1 * 1 ; 1921 , £6 01 } 
015111071 ^ 1 ? 070 ,׳ח £1£11 . 1 . 11 . 0 ; 927 ! , 1715 ) 1 ק 01£6 } ¥711€/17 . 11 
5011 י $£1 צט> 1 .[ ; 1938 ,( 1938 0 ־ 1111 1011 ־]£ 01 :* 001 ( 1 ־ 11 ;£¥) 

. 5 . 14 - 110 1 ח/י\ .'ד ; 1953 , 1 { 1 ט 7 701 > 1711 ) 1 ? . 1113 ) 0071511110115 

, 1.03 ] . 8 ; 1953 ,!? 070 1613 ? / 0 11071 ) 70311 ? , 5 קק £1 
. 1953 , 108 ־ 0 קס 068006 !,*מסזזסס 46 0 x 116 

ש. ה. 

זו־עים, סדר׳ הראשון בששה סדרי משנה; רובו עוסק 
במצוות התלויות בארץ. מסכת ברכות (ע״ע), 

שאמנם אינה עוסקת במצוות התלויות בארץ — נקבעה 
בראשו, וניתנו לכך כמה טעמים. שאר המסכתות הן: פ א ה — 


29 


זרעים, פדר — דיקור 


30 


בהלכות מתנות־עניים הניתנות מגידולי-קרקע: לקט, שכחה 
ופאר. * ד מ א י — בעניין גידולי־קרקע שיש ספק אם הופרשו 
מהם מעשרות; כלאים — בעניין איסור נטיעה וזריעה 
של מינים שונים יחד; ש ב י ע י ת — בהלכות שמיטת־קרקע 
בשנה השביעית, ואגב — אף בהלכות שמיטת־כספים; 
ת ר ו מ ו ת — בהלכות התרומות הניתנות לכהנים מגידולי- 
קרקע;מעשרות — בהלכות המעשרות הניתנים מגידולי־ 
קרקע: ללויים, לעניים וכד(מעשר ראשון ושלישי); מעש ר¬ 
ש נ י — בהלכות אותו מעשר הנאכל בירושלים בטהרה ע״י 
מפרישיו עצמם, ואגב — בדיני נטע רבעי (ע״ע); חלה — 
בהלכות המתנה הניתנת לכהן מן העיסה הנילושת לשם 
חלת־לחם; ערלה — בעניין איסורם של פירות שלוש 
השנים הראשונות לנטיעת העץ; ביכורים — בהלכות 
ביכורי־הפירות. המובאים לירושלים וניתנים לכהנים. — גם 
בתוספתא הסדר הראשון הוא ז/ והוא מכיל מסכתות מעין 
אותן שבמשנה. — מאחר שרובן של המצוות התלויות בארץ 
נוהג רק בא״י, עסקו בסדר ז/ כנראה, בעיקר אמוראי א״י. 
גמרא לסדר ז׳ כולו מצויה רק בתלמוד ירושלמי, ואילו 
תלמוד בבלי יש רק על מסכת אחת ממנו — ברכות; 
אלא שענייני סדר ז׳ נידונים גם בתלמוד הבבלי בסדרים 
אחרים. 

י. נ. אפשטיין, מבואות לספרות התנאים, 275-269,44 , תשט״ז! 

ח, אלבק, ששה סדרי משנה, א': זרעים, 3-1 , תשי״ז. 

זח$י (זארעצקי), איזיק ( 1891 , פינסק — 1956 , קורסק), 
בלשן. מחוקרי היידית. ד למד מאתמאטיקה, ויחד 
עם זה עסק בלשון ובספרות היידית. לאחר פרוץ המהפכה 
נצטרף תחילה לבונד, ולאחר מכן למפלגה הקומוניסטית, 
והיה פעיל במחלקה היהודית של הקומיסאריון־לחינוך בערים 
שונות — בעיקר למען בישולם של לימודי היהדות והלשון 
העברית בבה״ס היהודים ולמען רפורמה בכתיב היידי. בסו׳ף 
שנות ר, 20 הוענק לו תואר פרופסור; מאז הורה יידית 
ומאתמאטיקה במוסקווה. — ז׳ חיבר כמה ספרים וכ 300 
מאמרים על בעיות חקר היידית; החשוב שבהם— "יידישע 
גראמאטיק", 1929 . חשיבותם של מחקריו היא בדרכי הניתוח 
הבלשני. בפיתוחן ובניסוחן של שיטותיו עמדה לו השכלתו 
המאתמאטית, והוא הקדים בהן בכמה שנים את שיטותיהם 
של אנשי האסכולה המיבנית בבלשנות (ע״ע בלומפילד). 

לעקסיקאן פון דער נייער יידישער ליטעראטור, ע׳ זארעצקי, 

א., 1960 . 

זךק 1 ר (= זרק־אור), מכשיר להארה למרחק רב ע״י 
אלומת־אור סוכוונוג המכשיר עשוי מקור־אור, 

הנמצא במוקדה של מערכת אופטית מכנסת, שהיא חפשית 
מאבראציה ספירית (ע״ע עדש 1 ת) ומונעת הפסדי אור שמח¬ 
מת בליעה והחזרות. 

שתי מערכות כאלה נמצאות בשימוש: 

( 1 ) מערכת מראה פאראבולית — מורכבת 
ממראה עשויה פאראבולואיד־סיבוב. במוקד נמצא מקור- 
האור, שהוא עפ״ר קשת־פחם. לוע האלקטרח־ה החיובית 
מופנה לעבר המראה; האלקטרודה השלילית דקה ואינה 
מסתירה אלא חלק קטן מן האור הבא מן הלוע של האלק־ 
טרודה החיובית. בפתח הז׳ מותקנת מערכת של ארובות, 
שאינה מניחה לעבור אלא לקרניים המקבילות לציר הראשי 
(ציור 1 ); ע״י כך היא שומרת על ממדי אלומת האור. 


( 2 ) מערכת עדשת-מראה — מורכבת מעדשה 
מפזרת קמורה־קעורה, שהיא מוכספת בצידה הקמור. האור, 
הנכנס לתוך הזכוכית של העדשה׳ מוחזר מן הצד המוכסף 
ויוצא מן הזכוכית תוך שבירה בהתאם לזווית. מערכת זו, 
אם היא מחושבת באופן מדוייק, חפשית מאבראציה ספירית 
ואינה גורמת להתבדרות האור (ציור 2 ), 

( 1 ) נפוצה בשימוש יותר מ( 2 ), למרות התכונות האופ¬ 
טיות הטובות של זו האחרונה. בדרך־כלל, משתמשים במראת 
פאראבולואיד־סיבוב עשויה מתכת מוזהבת בשטחה המחזיר. 
מראת זכוכית אינה מתאימה לרוב שימושי הז ׳ , מאחר 
שהמראה צריכה להיות עמידה בפני זעזועים הנגרמים ע״י 
טילסול, וכן בפני פגיעות שכיחות בתנאי מלחמה, כגון יריות. 


טווח-הפעולה של ז' נקבע ע״י תנאים פנימיים וחיצוניים. 
הראשונים הם: עצמת הקשת החשמלית, קוטר המראה המח¬ 
זירה ודוחק המוקד, יעילות ההחזרה וההעברה דרך הארובות. 
האחרונים הם: שקיפות האטמוספירה, מרחק החפץ המואר, 
הגודל והצבע של החפץ המואר וצבע הרקע. מרחק המסתכל 
מן חז׳ ומן החפץ המואר. 

יעילות ההחזרה של מראת-מתכת מוזהבת — שהיא אחוז 
האור המוחזר מן המראה — עשויה להגיע עד ל 85% . 
ההפסדים הנגרמים ע״י הצל של האלקטרודה השלילית ושל 
מחזיקי האלקטרודה פוחתים עם הגדלת הז/ ההפסדים מחמת 
צלן של הארובות גדלים עם עביו של חומר הארובות. אפשר 
להעריך את יעילותו של ז׳ ללא ארובות ב 75% — 65 , ואת 
יעילות ז , בעל ארובות — ב 70% — 50 . 

החשוב שבתנאים החיצוניים לפעולתו של הז׳ הוא שקי¬ 
פות האטמוספירה. לשטף האור באטמוספירה נגרמים הפ¬ 
סדים קלים או כבדים — הכל לפי מידת העירפול או העיבור. 
מאחר שתמיד מצויים באטמוספירה חלקיקי מים ואבק, אין 
הר מאיר את העצם שאליו הוא מכוון בלבד, אלא, בדרך־ 
כלל, כל מסלול האור נראה כאלומה מאירה. פעולת ז" 



ציור 3 . זרקורים בהגנה אנטי־אויריח ע? עיר מופצצת 
(צילום טטלחמת־העולם וו; 


מראת 

מאנז׳ז 




31 


זרקור — זרתושטרה 


32 


גדולים ניכרת עד למרחקים של עשרות קילומטרים. צבע 
העצם המואר קובע את מידת פיזור האור המגיע אליו. עצם 
שחור בולע את האור המאיר אותו, ואילו עצם בהיר מפיץ 
את האור הפוגע בו לכל הכיוונים. עצם בהיר על רקע כהה 
או עצם כהה על רקע בהיר נראים באופן ברור יותר מעצם 
הדומה בצבעו לצבע הרקע. 

ז" מותקנים לפעמים על כנים, שמסתובבים על ציר אנכי 
וציר אפקי ומאפשרים את הפניית אלומת־האור לכל נקודה 
באופק או ברקיע. — שימושיהם של ז" מרובים בתנאי 
שלום ומלחמה: בכלי־רכב בנסיעה בלילות; במגדלורים! 
לתאורת בימודתיאטרון וזירת־קירקם; לצרכי שמירה ואי¬ 
תות וכד , ; חשיבות מכרעת נודעת להם בהגנה אנטי־אוירית 
לילית (ציור 3 ). 

ב. פ. 

זךקלי, אבו אסחאק אבראהים אבן .יחיא, אל־- 

'ץ. ס ״ 3 -^ ( 11101 - 

(אמצע המאה ה 11 , טולדו — סמוך ל 1110 , קורדובה), תוכן 
מוסלמי. תחילה היה ז׳ מכונאי, שהתמחה בהכנת הכלים 
הדרושים לתוכנים, וכן ידע להרכיב שעוני־מים. אח״כ למד 
אסטרונומיה ונתפרסם במקצוע זה. הוא חיבר כמה ספרים, 
שתורגמו כעבור זמן־מה ללאטינית וללשונות אחרות ושימשו 
ספרי־לימוד לדורות רבים של תוכנים באירופה. ביחוד הת¬ 
פרסמו "לוחות-טולדו" שאותם ערך, כנראה, ביחד עם תוכנים 
אחרים, ביניהם יהודים; יש בהם תוספות רבות על הלוחות 
של אל־ח׳וארזמי (ע״ע ח׳וארזמי) ושל מסלמה (המאה ד, 10 ). 
שהיו מקובלים עד ימיו. גם חיבורו על הכלי האסטרונומי 
ה״צפיחה"(ע״ע אצטרולב) הקנה לו שם גדול ותורגם גם לעב¬ 
רית (ללא שינוי השם "צפיחה", או בשם "הלוח המשותף"). 

- 1881 , 1££1 >ז< 1 < 01 ז.׳,־, 1 ? . 7 1111 <׳'/,/,/':/ ,זסוז €1 חו 501 ח 1 ?] 5 . 1 * 
,ג-' 1 >' 111€1 ר. 7 י נ 4111118 * . 114 . 1 : 1893 , 590-594 ,. 111 ; 1887 

/־>״ז 7 >־מ! 7/48 * ס!) 11 ) 111^01,: 1">■1X1 '!' ,מ/ס,? 1 ז 00 

■ 10111-1 101 ^ 111111 ,. 111 ; 1933 ,(' 13 , 031:313113 -.־ונ|£|ר! .: 8161101 ) 

- 115 { . 11 מ, 0 ח 0 ז! 5 (/ ־:,־ 1 !; 11 ־ 001 10 ־ 101 !סז? 01131108 — 

( 1816 , סטראסבור — 1856 , שם), כימאי צרפתי, 

ממניחי היסוד של הכימיה האורגאנית השיטתית. ז׳ היה 
מתלמידיו של ליביג (ע״ע); ב 1844 נתמנה לפרופסור במונ־ 
פליה, ב 1855 — בפאריס. — עיקר תרומתו של ז׳ להתפתחות 
הכימיה — בבניית הסיסממאטיקה של הכימיה האורגאנית 
ע״י יצירת מושג ה ה ו ם ו ל ו ג י ה ופיתוח תורת השרשוגים 
("השיירים"). הוא ניסה לראשונה לתכנן "מערכתלאחידה" 
לכימיה האורגאנית והאנאורגאנית ע״י הצגת ד,מיבנה של 
התרכובות האורגאניות לפי הדגמים של תרכובות אנאור־ 
גאניות.לשם כך הניח את מציאותם של 4 "טיפוסים" כימיים: 
מים, חומצה הידרוכלורית׳ אמוניה, מימן (א—ד) — שמהם 
נגזרות כל ד,תרכובות; בכימיה האורגאנית באים שרשונים 
שונים במקום המימנים. ז׳ הבחין יפה בין שרשוני המימן 
והכלור ובין היסודות החפשים מימן וכלור 



א. ב. ג. ד, 

שילוב תורת־הטיפוסים בתורת־השרשונים היה אחד ההשגים 
החשובים ביותר בכימיה העיונית לפני תורת הקונסטיטוציה 


הקלאסית(המבוססת על הערכות),שד,תחילה להתפתח לאחר 
מותו של ז , . — בתחום הכימיה האורגאנית הניסויית גילה 
ז׳ את הכינולין (ע״ע) ואת אלמימותיהן של חומצות־השומן. 

1011 ,) 151 , 11 ,.' 6 . €11 ,(בנו של ד) 11 .>־ 631 ־ 00 .ו 01 -־\ 11 ג 1 חו־ז;> .£ 

. 3 >) .' 6 . 01 , 1110011 . 1 * ; 1900 , 1 ס.יז 0 ^ 15 >!ק 101105 112 ,;)' 0-11111 
. 1930 ,( 11 ,ז- 1101 ר 1 ז 0110 ןזסגלסזע . 01 80011 13:18 , 811280 

זרתועטךה (שמו המלא: ספיטמה ז , ) — - 231:3 13 מ 3 ] 1  [ס 1€1 } 0$ !? 7/10 : ' 2510 ) 7010 ,תסצ^^ן , 

1899; !. 11. ^(0111(0 ־ 11 ; ע . 0 ; 1913 , 11215111 ) 25111 ) 7010 !( 72211 ,ח - 
11}101 1 ( 1 י 1£1 ־נ 1 בב 1,01 . 11 ; 1924 , 1111 ). 1 .)? 11 )/ 711 7.5 י ^ 1 ןזס ( 
7.(12 #20111 $., 7 ה x11 3. 3(21^(51(111, 1930; 11. 5. 

2 ־ 1101 . 11 . 11 ; 1938 , 1 / 1 ) 11 1 / 1 ) 111 ) . 1 > 11 ) 1017 ^ 11 ) 7 ■ 016 > £״ 0 נ 1 ץ 1 י ' ז - 

1.61(1, 7010(15101 (1113. 1115 0113, 1947; ]. 11111 י )-סח $נ>ו 1101 כ - 

16111111, 7010(25110, ]9481 111 .£0 #05 112 ) 51 ) ¥\ ' 7111 י X50 10 
7010(1510', 1958; \\\ 140 9011111 , 15111 ) 7010 גז X011 01 

1¥ 11(11-00(101? , 1951; 1(. 0. 2 1 ) 5211 11071 )(! 111 ' 7 י ת 0 תל 01 !ן 
711/111^111 1 ־ 11 ,־| 4 ( .'* 4 . 3 ) . 8 ; 1961 , 66 33 , 11115111 ) 25111 ) 7010 !ס - 
<100, 7. (117(1 1115 0(4(2115111 0/ 11(2/1 (1415!:. , 11 (\ י ץ 1 ; 1 *ו* 1 ׳ 

. 1963 ,( 6 .() ז א 

ש. ש. 

ז׳עוב עיר במזרח פולניה על נהר ויסלוק; 
60000 תושבים ( 1959 ). ז׳ היא צומת מס״ב ומש¬ 
משת מרכז של מסחר, מלאכה וחינוך תיכון לסביבתה 
החקלאית. יש בה תעשיה קשורה בחקלאות ובתי־זיקוק 
לנפט. — בחלוקת פולניה ב 1772 סופחה ז׳ לאוסטריה, וב־ 

1918 חזרה לפולניה. 

יהודים התיישבו בז׳ במאה ה 16 על־יסוד פריווילגיה, 
שניתנה מטעם המלך סטפן פטורי. במאה ה 17 נבנה ביב״ג. 
ב 1765 ישבו בה 1,202 יהודים, שעסקו בעיקר בגילוף 
75% חותמות ובצורפות. ב 1800 הגיע מספרם ל 3,375 (כ 
1931 מכלל האוכלוסיה). בתקופה זו נפוצה בז׳ החסידות. ב 
ישבו בז' 12,000 יהודים. לקהילה היו מוסדות תרבות, מוסדות 
צדקה, בית־חולים, מושב־זקנים וכר. הקהילה הושמדה בידי 
.1943 הגרמנים באוגוסט־נובמבר 

זתה, קוךט — 0-1501110 !^ — ( 1869 — 1934 ), אגיפטולוג 
'גרמני. ז׳ היה מתלמידיו של אדולף ארמן (ע״ע); 

ב 1895 נתמנה למרצה לאגיפטולוגיה בברלין, ב 1900 — לפרו¬ 
פסור בגטינגן וב 1923 בברלין. ב 1904/5 ביקר במצרים, ושם 
אסף וריכז חומר פילולוגי. ז׳ הניח את היסוד למחקר הדיק־ 
דוק המצרי עד היום, ההדיר את כתבי־הפיראמידות, ייסד 
וערך סידרה של מחקרים בהיסטוריה ובתרבות המצרית בידי 
חוקרים שונים ( 1896 — 1915 ) והיה מעמודי־התווך של מפעל 
המילון המצרי ״הברליני״, שהושלם ב 1953 לאחר 56 שנות־ 
עבודה, — מפירסומיו: ¥01-1000 1150110 ע׳<ע 3 035 ("הפועל 
1)10 31:38 המצרי"), 1 — 111 , 1899 — 1902 ; - 3 ־ 0 ל? 1 ז 0 ו 1:1501 יזץ 
10111001:0 ("כתובות־הפיראמידות המצריות העתיקות"), x10 
171 — 1¥ , 1908 — 1922 ; . 11 110118100 311:0510 . 11 0 :זו 1 נ> 111 נ> 805 ז 
.1930 ,( ז 0 :זי 1 ׳ל 48 (״ראשית ההיסטוריה והדת של מצרים״ 

.4. !£. 5. (!111 ; 1934/5 .־ 71 ( 113 . 4 .ג . 

5. ( י ( 934/5 1 .' 1:1 ( 081 ־ 111111 , 60 ־^ 1111 ) 10 ) . 158 . 4 . 065 .* 11 ! 0 צא 
1935; \\ ץ^ס 101 י 1 '(^.י 1 111 17110 25 ) 17 ¥140 \ ית 0 צ¥\^כ 1 .) 1 . 7 ׳ , 
1951. 


^ין האות.( 1 ) בלשונות השמיות. בלשונותהכנעניות 
1 1 ובארמית מציינת אות ח חוכך לועי (ומגיח) ר 1 ו 
והיא מייצגת גם פ 1 נמה עתיקה אחרת — חוכך וילוני מגורן 
1x1 — שנתקיימה כיחידה נפרדת בערבית (£= ח ׳ ) ובאוג־ 
ריתית. באכדית נתבטלה / 11 / בסופו של דבר, ואילו 1x1 
נתקיימה. כחבשית נטמעו שתי הפונמות ב/ 1 !/. בארמית* 
מזרחית נחלשה הגייתה של ח ל־ה (הש׳ האי = חי, הונא - 
חונא), ובהשפעתה, כנראה, חלה אותה התפתחות אף בארמית 
ובעברית הגלילית (חרוזי הפייטנים); בפי השומרונים נת¬ 
בטלה לגמרי. בניבי הארמית החדשה נטמעה /ח/ב/^ (כ 
רפויה). בניב הערבי־מאלטזי נתלכדו תחילה הפוגמות /!!/ 
ו/;?/ ל/ 1  ' 0 ( £11 ־ 111 £$$} 11 :>! $011 € 0 £ 1 ( 1 
,* 1949 563 , 11 ,״ 1 ^ 6 ,תת^מ 011 ^ 0 סז 5 ! . 0 ; 1927 ן>ך*צ 

. 1938 ,,^ 5 635 , 11 . 1 קקט 8 

חאכם בא?ור אללה׳ אל־ — 114 ז,, 1 ( 01 > - ( 996 - 

1021 ), הח׳ליף השישי משושלת הפאטמים (ע״ע), 

והשלישי מהם שמלך במצרים. אישיותו של ח׳ מרובות בה 
הסתומות, ודעות ההיסטוריונים ביה״ב והחוקרים בעת החדשה 
על אפיו ועל מעשיו חלוקות. הוא היה עריץ אכזר, ושיטות 
ממשלו הביאו לידי מרה שלא דוכא אלא בקושי רב; אח״כ 
( 1007 ) היה רעב כבד במצרים עקב היעדר גאות הנילוס. 
המאורעות האלה החלישו את שלטון הפאטמים במידה 
ניכרת. אולם חמור יותר היה הנזק שגרם ח ׳ לעניין השושלת 
ע״י הוצאת פקודות, שנראו בעיני הבריות כמשונות ויוצאות־ 
דופן לגמרי. אולם הדעת נותנת, שהוא עשה זאת תוך שאיפה 
להטביע את רוח האיסלאם האסמאעילי על מצרים, שאוכלה 
סיתה לא קיבלה את עקרונות השיעה. כך מסתברת גם רדיפת 
היהודים והנוצרים, שאותם הכריח לשאת סימנים שונים 
בבגדיהם, ואף מנע מהם לקיים את פולחנם ע״י סגירת בתי- 
התפילה. בין השאר החריב ב 1011 (לפי מקורות אהרים כבר 
ב 1007/8 ) את כנסייודהקבר בירושלים, מה שעורר התמר¬ 
מרות רבה בעולם הנוצרי. ח׳ שינה מזמן לזמן את מדיניותו, 
ולבסוף ביטל גם את חוקי ההפליה נגד הלא־מוסלמים. ב 1017 
הכריז על עצמו כעל אל, ובהשפעת המטיף אל־דרזי נתקבלה 
תורתו זו בקרב קבוצה מתושבי דרום־סוריה,' הם הדרוזים 
(ע״ע), המחכים לשובו של ח׳ באחריודהימים. גם קיצו של 
ח׳ עטוף מסתורין; הוא נעלם, ולא ידוע אם נרצח או הסתתר 
כדי לחיות חיי בדידות. 

: 1838 ,$? 7142 ( 1 £1071 11 7£ 1 ) 1 ? 1 } 0$£ ק^ ,׳׳ $1105 ^ 41 .$ 

,: 306 ־ 01 .׳ר! ;* 1924 ,$? 4£ 1€ !) 1 ) 11 י\ 1£ ! 1 מ/ ???£% , 010 ״י 1 -<*״ 1 ע 

. 1929 ,( 11 , 1 ?) . 11 

ח׳אלד אבן אל־וליד - . 0 - (מת 641 ), 

מצביא ערבי מראשית ימי האיסלאם, כובש א״י. 

תחילה היה שר־צבא של אנשי מכה במלחמתם נגד מוחמד, 
ולאחר שעבר לצדו נעשה שר בצבאו; מוחמד העניק לו את 
תואר־הכבוד "סיף אללה" ("חרב ה"׳). אחרי מוח מוחמד 
מילא ח׳ תפקיד מכריע בדיכוי המרד של שבטי ערב וניצח 
את נביא־השקר מסילמה בקרב עקרבא ( 633 ). אח״כ נשלח 
למלחמה עם הפרסים בבבל וכבש את חירה (ע״ע) ואת איזור 
הפרת. כשנאלצו המוסלמים שחדרו לא״י להיסוג מפני צבא 
ביזאנטי, נשלח ח׳ ב 634 לעזרתם. עם 800 איש חצה את 
המדבר הסורי והגיע ב 18 ימים אל סביבות דמשק. במרג׳ 
ראהט ניצח את הגסאנים; לאחר־מכן התאחד עם שאר חילות 
המוסלמים והשתתף בקרב אג׳נאדין, שנסתיים אף הוא בנצ- 
חון המוסלמים. יחד עם חברו לפיקוד אבו עבידה יצא אל 
צפון־סוריה והכניע את איזור חמץ! משם עלו על דמשק, 
שנכנעה לפניהם אחרי מצור של 6 חדשים. בקרב המכריע 
שעל גדות הירמוך (אוגוסט 636 ) פיקד ח׳ על הפרשים. זמן 
קצר לאחר מכן פוטר ממשרת הפיקוד והיה למושל מחוז חמץ. 

ז 1 ]} 11 ־ 1 17 .י 1 ; 1831 , 1 ,!? 0121110 . 1 > ) 11 ( 0000/110 , 11 י 4 ע\ . 0 
. 60 7 19 ,סי/ו!■!// 10 /ז / 0 



חאן: מראה ב?לי 


חאן (מסג/), עיר בדרום־ספרד, 65,000 תושבים ( 1960 ). 

ח' יושבת באיזור של גבעות לרגלי הרי־אנדלוסיה- 
בלבו של איזור חקלאי עשיר במטעי זיתים, גפנים ועצי-פרי 
אחרים. פרנסתה על המסחר בתוצרת־החקלאות (שמן־זית, 
יין, פירות) ועל עיבוד תוצרת זו, וכן יש בה תעשיה קלה 
(דשנים, רהיטים וכובעים). — העיר שמרה על אפיה המזרחי. 
רחובותיה צרים ומפותלים, ויש בה שרידי חומה ומצודה 
מן התקופה הערבית. מבנייניה: קתדרלה אדירה, בעלת שני 
מגדלים, מן המאות ה 16 — 18 . 

ח' נוסדה ע״י הרומאים כמרכז למכרוח־הכסף שבסביבתה. 
במאה ה 8 נכבשה ע״י הערבים והיתד, תחת שלטונם עד 1246 , 
שאז נכבשה בידי קאסטיליה. 

קהילה יהודית קטנה נתקיימה בח׳ מראשית התקופה 
המוסלמית; משפחת ך שפרוט מוצאה מח׳. בימי מלחמת 
המלך פדרו 1 באחיו אנריקה נשבו 300 משפחות מיהודי ח׳ 
ונמכרו י לעבדות ( 1368 ). ב 1391 יצאה גזירת שמד על יהודי 
ח׳. ב 1473 פרעו אנשי המקום באנוסים, וב 1483 גורשו 
היהודים מן העיר. 

י. בער׳ תולדות היהודים בספרד הנוצרית, 65 , 219 , תשי״ט; 

א. אשתור, קורות היהודים בספרד המוסלמית, א/ 111 , 
210/1 , תש״ך. 

ח׳אן, ( 1 ) מלה פרסית (.נ 01 ), שנתקבלה גם בערבית ובתור- 
כית, ומובנה — אכסניה. הח" בארצות המזרח 
הקרוב נבנו לאורך הדרכים המחברות ערים, וגם בתוך ערים. 
תפקידם היה לארח שיירות. וביחוד שיירות של סוחרים; 
קומת־הקרקע בהם שימשה כמחסן לסחורות וכאורווה, ואילו 
הקומה העליונה — כמלון לעוברי-אורח. ח" נבנו ע״י השלי¬ 
טים המוסלמים גם כדי לקדם את תנועת הנוסעים, וביחוד 
את העליה למכה, וכן בשביל הדואר הממשלתי (בריד). 
בערים היו ח" מיוחדים לסוחרים שעסקו בענף מסחרי אחד 
או שהיו בני עיר אחת; משום כך שימשו גם כבורסות. 
בערים הגדולות בתורכיה נקראים בשם זה ( 11211 ) היום 
בניינים גדולים, שמשמשים לבתי-עסק ולמשרדים. 

( 2 ) תואר־מלכים תורכי-מונגולי, שהוא קיצור של מלת 
ח׳אקאן. התואר ח׳אקאן מופיע לראשונה באחת מכתובות- 
אורחון התורכיות מן המאה ה 8 לסה״ג, וגם שליט הכוזרים 
נתכנה בו. שליטי השושלת התורכית הראשונה בתקופת 
האיסלאם נתכנו אילך־ח׳אנים (ח" שבטיים), וכך נקראו גם 
השליטים העליונים של המונגולים בעת כיבושיהם הגדולים, 
בעוד שמושלי הארצות הכפופות להם נתכנו ח". לאחר־מכן 
הועבר התואר ח׳ על השליטים העליונים בממלכות שקמו על 
אדמות המלכות המונגולית הגדולה. גם השולטאנים האום־ 
מאניים שמרו על הכינוי ח׳ בתארם. 




39 


חאפז — חאתשפסות 


40 


חאפז — = "זוכר" [את הקוראן בע״פ], כיבויו 

הספרותי של שמס אל־דין מחמד—. 4 ^ 
( 1325 [?], שיראז — 1389 , שם), מגדולי המשוררים הפרסיים 
ומן המקובלים ביותר בעם. ח׳ היה מעביי־העם וגדל באחת 
התקופות הקשות ביותר בהיסטוריה של פרם, בימי שלטונו 
של תימור לגג (ע״ע). אביו מת עליו בצעירותו, וכדי לפרנס 
את אמו נאלץ לעבוד במאפיה כשכיר; בשעות־הפנאי למד 
לשון וספרות פרסית וערבית, וכן קוראן ותאולוגיה, ובגיל 
צעיר התחיל לחבר את שיריו הראשונים, 

ח׳ חיבר 693 שירים — מורכבים, בדרך־כלל, מ 10 בתים — 
ש 573 מהם מוקדשים לאהבה, ליין, לבערות וליופי הנצחי. 
יצירתו של ח' עשירה בציוריות, רוויה מיסטיקה וחדורה רוח 
של ביטול הגשמיות. שיריו הם שירים לעת-מצוא, שהפכו 
לשירי־קיימא בשל סמליותם ובשל עושר חווייתו וכוח 
אמנותו של המשורר. הדיוואן של ח׳ קובץ לאחר מותו; 
פופולאריותו במולדתו גדולה עד היום עד כדי כך, שנוהג 
מקובל הוא בפרס לנחש עתידות על-פיו. הוא תורגם גם לרוב 
לשונות־התרבות והוצא בהוצאות שובות. גתה (ע״ע, עמ ׳ 
742 ) חיבר את "הדיוואן המערבי־מזרחי" שלו בהשראת 
פילוסופיית־החיים ועולמו הרומאנטי של ח׳. 

אנשי־הדת המוסלמים בשיראז סירבו תחילה לקבור את 
ח׳, מאחר ששיריו משבחים את היין — ששתייתו אסורה ע״פ 
האיסלאם. לדעת חוקרים פרסיים היה ח/ כמרבית המשוררים 
הפרסיים. שונא את השלטון הערבי־איסלאמי, שהחריב את 
התרבות הפרסית המפוארת, ו״פוילחךהייך שלו הוא דרך 
ביטוי מיוחדת לשנאה זו. — מצבת־קברו המפוארת של ח׳ 
בשיראז היא עד היום מקום מיפגש לאוהבי שירתו; הזיון 
שכיח הוא מראה האנשים, שמחזיקים בידם האחת במעקה 
המצבה ובשניה את "דיוואן־ח׳" ומנעימים בזמירת שיריו. 

ההוצאה האירופית החדישה החשובה ביותר של דיוואן־ח; 

(עם תרגום גרמני) היא של ו. פון רוזנצוויג־שוואבאו 
(בןגנ 1 נ ¥31 \ו 51:1 ־ 61£ ׳\\ 2 ו £1 י! 110 ) , 1858 — 1864 . 

, 51% ס? / 0 '\ 11 > 01161 1 ; י 0 ח^ו 0 ־!מ ., 7 ז ; 1927 ,. 77 ,׳\ 011 . 4 . 

; 1949 ,* 1 ** 0 ? 11 $ / 11123 ./ 7 , 73211 ־ 1 *? . 1 \ ; 1928 , 271-319 , 111 

. 4 .[ ; 1951 ,§ $0/11112 01 ?'.)? . 4 16 ( 01401 ז? ,זשותסס? . 11 . 1 ? 

. 1953 ,./ 7 /ס 1$ ( 001 ? ׳{// 77 ,ץ־ח©נ 1 ח\^ 

אמ י ב. 

ח׳ארג׳ים (מערב׳ ח׳ארג׳י [ ], "פורש"; רבים: 

ח׳ואדג׳), בני כת איסלאמית קדומה בעלת אופי 
דמוקראטי־שוויוני, פוריטאני, תאוקראטי וקנאי. הח" פרשו 
ממחנה הח׳ליף עלי (ע״ע) — ומכאן שם הכת — בשל 
הסכמתו לבוררות בינו לבין מעאויה, ואחד מבני הכת רצחו. 
בימי האמיים מרדו הח" תכופות ושפכו דם נקי לרוב. אחר 
עלות העבאסיים כוננו הח" קהיליות מספר בצפון־מערב 
אפריקה תוך מלחמות בכוחות העבאסיים וביניהם לבין 
עצמם. אחד מפלגיהם, האבאדיה, המתון־יחסית, מוסיף להת¬ 
קיים בסחרה האלג׳ירית (המזאב), בדרום־תוניסיה, בטרי- 
פוליטניה, בעומאן ובזנזיבאר. 

הח" התפלגו לפלגים רבים, שלכולם משותפים עמדה 

מחמירה ונוקשה בענייני דת ומוסר, וכן העקרון שלאימאם 

זכאי להיבחר כל מוסלם מאמין וישר ושומר מצוות, "אפילו 

הוא עבד חבשי"; ואילו כל אימאם שסר מדרך הדת והמו¬ 

סר — יש להדיחו לאלתר. לפיכך שללו את הלגיטימיזם 

השיעי ואת הקונפורמיזם של כת המרג׳אה כאחד, ופסלו את 

כל הח׳ליפים — להוציא אבו־בקר ועמר. כל מי שחטא חטא 

<י 


חמור חשוב בעיניהם כאילו כפר בעיקר וחייב מיתה. מעיקרא 
כל מוסלם לא־ודארג׳י נחשב בעיניהם ככופר. ואילו "אנשי 
החסות״ (יהודים, נוצרים) זכו ליחס סובלני. — עם הח" 
נמנו משוררים ודרשנים מצויינים. תורת הח" מצאה מהלכים 
אף בקרב המשכילים, ונודעה לה השפעה מפרה על ההגות 
המוסרית־דתית של האיסלאם האורתודוכסי. 

£ 11 / 01012 ? 0 $ 1 / 1012$ ?? 0 $ 011011 !? 011 <[- 10$ § 1011 10 (? , 113115 € 0 ! 1 נ >¥\ .[ 

011 , 210 ( 111521 .£ ; 1901 , 11 , 311£ ) 0/1 016 : 1 , 1111 ) 101 1111011 1 ( 11 ' 

^4/? <131/1 <101 001)01 14 0/11 $61, 1918; 0. 61€113 ¥1(12, 

111, 5.\ 11 ) 14/1 .־ x3^/0$, 1924; 1. 00161711101 011 § £$1111 011 ¥ ,־ 

01 ! 101 > ■ס?/!/ x1)1, 1925 עבר׳: הרצאות על האיסלם, 138 -) ־ 
1927 , 165611 > 111 > 1$ ז 11 >/ 1111 <} 05 ? , 1100 !־ 7 \ 0 ן 0 . 4 ?( 142 , תשי״א ; 
4.-^4. 001011011, 0(1 010 / £1)11121720 (111 1927; 5110:11 ־ ' 

111*00, $£1/?£1 11113 1/?<131/£71 (0 151310 זש , X¥^^)1928 י ; 

1 ־ 1 * 51110 .? ; 1953 , 1 >^ 331 ?/ 1 .־\. 5 , 1 ? ת 0 זז 0 ו 51 .״ , 

1/>331^><1 (1123 011/1030% ?0/0)11115111 112 036111 /41 §011(1 
(5014)1* 111£1 . 1961 ,(^ , 10103 ות׳\ 0$01 ־ 

פ. שב. 

,(7^' *110.6 01 חאתם <אבן עבד אללה) אל־טאי 
משורר ערבי מן התקופה חקדם־איסלאמית. הוא 
היה בעל עמדה בשבטו, ומסורות מספרות על ביקוריו בחצר 
מלכי גסאן ותירה. בשירתו שיבח ח׳ את הנדיבות והאומץ — 
תכונות המיוחסות גם לאישיותו, שזכתה להערצתם של הער¬ 
בים. כמו־כן הוא נושא למחזור של סיפורים בפרסית, שמחם 

חדרו אף לפולקלור היהודי. 

8. . = 1930 1€ !) / 0 1 (■ 101 * 11 / ׳ 30 ^ 0011 ( 1 ־ 10 ־ 61 ^ $־ 111 ש 1 א) . 11 , 0 ) 01 .; 1 -־ 1 ־ 1 ־££ .ז\\ ; 1956 

. 1956 ,(־ 1010£1 <]'<£\) 

חב״ר (ר״ת: חכ:מדדבינה־דעת) ׳ אחד הענפים הראשיים 
של תנועת החסידות (ע״ע), רב חיוניות 
ופעילות עד ימינו. 

את קוויה היסודיים של חסידות חב״ד, מבחינה עקרונית 
ואירגונית כאחת, קבע ועיצב מייסד חסידות זו, ר׳ ש נ י¬ 
אור זלמן מ לידי (ע״ע), המכונה בפי החסידים בשם 
״הרב״ סתם, ובפי חסידי חב״ד — "האדמו״ר הזקן". הוא 
התחיל לרקום את שיטתו המיוחדת עוד בימי חייו של רב 1 " 
ר׳ רב בר המגיד ממזריץ׳(ע״ע), וגיבש אותה בשנים שהיה 
כפוף לר׳ מנחם מנדל מויטבסק (ע״ע) כעין תלמיד-חבר. 
לאחר עלייתו של ר׳ מנחם מנדל לא״י(תקל״ז) נשאר "הרב" 
מנהיג החסידים, כעין נציג ונציב של ר׳ מנחם מנדל, ב״ריסיך 
(ז״א בילורוסיה והמחוזות הסמוכים). ע״פ הוראתו של ר׳ 
מנחם מנדל, ששיגר במכתב מא״י, נתמנה בתקמ״ח/ 1788 
רשמית לרבם של החסידים באותן "מדינות". שנה זו צריכה 
להחשב כשנת־הייסוד לתנועת חב״ד. היא התחילה להתפתח 
כיחידה בפגי עצמה, אשר מרכזה נשאר במשך רוב שנות 
קיומה באותם איזורים עצמם, בתקנ״ז נדפס לראשונה ספרו 
של "הרב" "לקוטי אמרים" (ה״תניא"). הספר הוא מספרי- 
היסוד של החסידות בכללה ועורר בזמנו התלהבות רבה בין 
כל מנהיגיה; אך בחב״ד יש לו מעמד מיוחד, כבסים מסוד 
לכל שיטת חסידות זו, כ״תורה־שבכתב לחסידות חב״ד". 
אולם אע״פ שבשעתו נחשב "הרב" למנהיג החסידים כולם, 
התעוררה כנגדו גם התנגדות מבפנים; ר׳ אברהם מקליסק 
(ע״ע) ור׳ ברוך ממדדיבוז׳ (ע״ע) עמדו בראש החולקים 
עליו. אע״פ שבסיסה של המחלוקת היה אישי, והיא שככה 
לאחר זמן לא־רב, כבר נתגלה בה ההבדל בין כלל החסידים 
לבין חסידי חב״ד, הבדל שלא ניטשטש מאז. 

אולם אע״ס שחסידות חב״ד נחשבת במיוחדת ושונה בעי¬ 
קרה משאר ענפי החסידות. הרי לאמיתו של דבר אין ביניהם 
הבדלים יסודיים ועקרוניים. "הרב", כשיצר את שיטת חב״ד, 
לא שינה מן היסודות העיקריים של החסידות כפי שלמדם 
מפי רבותיו ואף לא הוסיף עליהם. יחודה של חסידות חב״ד 
הוא מצד אחד בדרכה המיוחדת בהקניית הרעיונות החסידיים, 
ומצד שני — בצורות האירגוניות המיוחדות שנתפתחו בה. 
דרכה של חב״ד בהקניית עיקרי המחשבה וההדגשה של 
החסידות התבססה במידה רבה על חב״ד שבנפש — על 
החלק השכלי שבה. ההתבוננות והמחשבה בענייני אלוקות 
מוחזקות בחב״ד כמכשיר החשוב ביותר כדי להגיע לדבקות 
ולייחוד עם ה׳ וכמעוררות את האהבה והיראה שבנפש. 


מתוך שלא סמכו בחב״ד על ההשראה מלמעלה בלבד, אלא 
ביקשו דרכים לניצול הרגשות טבעיות ודרכי-מחשבה רגילים 
לשם התעוררות הנפש, היה צורך בחסידות ז( לדבר בהרחבה 
יתרה על ענייני חסידות, לבארם ולהרחיבם ולעשותם נפוצים 
בין כל החסידים ולא רק בין המובחרים שבהם. משום כך 
התפתחה ספרות חב״דית ענפה של ספרים ומאמרי־חסידות, 
שבהם הרבי מסביר את שיטת החסידות ואת דרישותיה בבי¬ 
אורים ארוכים, הניתנים לעיון ומחשבה לכל הרוצה ללמוד 
בהם, וצד זה של החסידות כתורה בולט מאד בחב״ד. 
מתוך הדגשת צד ההתבוננות והמחשבה של כל אדם, הגיעה 
חב״ד למסקנה, שאין לסמוך על קדושתו וצדקתו של הרבי 
בלבד, אלא יש לדרוש לא פחות מזה את מאמצו האישי של 
כל חסיד לקראת השלמות. אין זאת אומרת, שאין מעמדו 
של הרבי מרומם בחב״ד כבזרמים אחרים בחסידות: אדרבה — 
מבחינות מסויימות מרוכזת תנועת תב״ד ביותר מסביב 
לאישיותו של הרבי, אלא שתלות זו אינה מתבטאת בהערצתו 
מבחינת קדושתו האישית בלבד אלא בעיקר בקבלת מנהי¬ 
גותו — כמנהיג אירגוני וכמפרש תורת חב״ד לאותו דור. 

מרכז חסידות חב״ד הוא הרבי. נוסף על היותו המנהיג 
הרוחני — יתר על כן: ״נשמה כללית״ לכל חסידיו — הרי 
האדמו״ר בחב״ד הוא מנהיגם האירגוני של חסידיו, הוא 
המכוון והמדריך את כל הפעילות הציבורית שלהם ודואג 
לענייני הכלל בתחומי החומר כבתתומי הרוח. במקרים רבים 
האדמו״ר הוא גם פוסק ההלכה לחסידיו. אע״ם שכל החסידים 
עוסקים במידה רבה או מועטת בלימוד תודת החסידות, 
הרי הרשות לדרוש בחסידות ולחדש בה דברים מסורה בידיו 
של הרבי בלבד; כל שאר החסידים אינם אלא חוזרים 
ומבארים את דבריו, אך אינם מורשים לחדש. בכל דורות 
חב״ד היו רק אנשים מעטים, שלהם הרשו האדמו״רים גם 
לומר דברי תורה בחסידות מדעתם. אע״פ ש״הרב" עצמו 
השתדל להימנע מלהיות גם היועץ לחסידיו בענייניהם האי¬ 
שיים החמריים, מסורת היא בחב״ד שהכל פונים אל הרבי 
ומבקשים ברכתו בכל דבר המתארע להם, וכן מבקשים את 
עצתו בכל בעיה שהם מסופקים בה. 

האירגון המסועף של חב״ד מושתת על "שליחים" ועל 
"משפיעים". שליחי הרבי יוצאים לגבות את הכספים לצרכי 
הציבור ולמסור לרבי דו״תות על המתארע במקומות שונים 
ועל התנהגות החסידים בענייני הכלל והפרט. ה״משפיעים" 
הם אנשים בולטים, בדרך־כלל מזקני החסידים, אשר הרבי 
ממנה אותם ושולח אותם לערים, לכפרים או לישיבות 
כדי להיות שם מורי החסידות והמדריכים המוסריים והרו¬ 
חניים של החסידים. בכוחם של משפיעים אלה נשמרת 
אחדות החסידים על אף פיזורם הגאוגדאפי ונשמר הקשר 
עם הרבי, וכן נרכשות נפשות לחב״ד. 

בפעילותם הציבורית הלכו כל אדמו״רי תב״ד באותה 
דרך: הם ראו את עצמם כנציגים של כלל היהודים במדינות 
מושבם(ולאו דווקא של החסידים), והשתדלו להימנע מלהיכנס 
למחלוקת פנימית בינם לבין שאר המחנות ביהדות (המת¬ 
נגדים, או זרמים אחרים בחסידות). מנהיגי חב״ד שמרו 
תמיד על יחם לויאלי אל המדינות שבהן ישבו, הזהירו 
מהפרת חוקי המדינה, ואף תמכו בשלטון כל זמן שהיה 
באפשרותם לעשות כן. משום כך אף העניקו השלטונות 
הרוסים לאדמו״רי חב״ד את תואר־הכבוד "אזרח נכבד לדו¬ 
רותיו", שהללו החזיקו בו עד מהפכת 1917 . עם זאת שמרו 



43 


הב״ד 


44 


האדמו״רים בעקביות ובתקיפות רבה על דעותיהם, ובכל 
נ 1 שא שהיתה בו שייכות לענייני הדת לא זזו מעמדתם 
אפילו כמלוא הנימה. למעשה, נאסרו כל אדמו״רי חב״ד ע״י 
שלטונות רוסיה בשל תקיפות עמדתם ודעותיהם בענייני 
היהדות והחסידות. אע״פ שאדמו״רי חב״ד מחו פעמים רבות 
נגד גישת השלטונות הרוסיים ליהודים וגיסו בדרכים שונות 
לרכך את הגזרות הקשות, הכירו שהבעיה נעוצה בחלקה 
במעמדם הכלכלי המיוחד של היהודים. משום כך עשו 
מאמצים רבים למען פרודוקטיוויזאציה של היהודים, לה¬ 
עבירם ממקצועות התיווך והמסחר הזעיר לאומנויות ולמלא¬ 
כה׳ ואף לעשותם לפועלי חרושת, וכן פעלו בייסוד ישובים 
חקלאיים יהודיים. 

למרות התנגדותו הנמרצת של הגאון מווילנה נכבשו עוד 
בחייו של ר׳ שניאור זלמן בידי חב״ד רובם של יישובי 
היהודים בבילורוסיה ובחלק ניכר של אוקראינה. אח״כ 
התפשטה חב״ד גם על מחוזות־הספר המזרחיים של ליטא 
ולאטוויה, על פנים־רוסיה ועל חלק מרומניה. עיקרה של 
יהדות ליטא וישיבותיה שמיסודם של תלמידי הגר״א החזיקו 
בהתנגדותם לחב״ד, אלא שחריפותה — כחריפות המאבק 
נגד החסידות בכללה — פחתה במידה רבה בדור שלאחר 
מות הגאון. קבוצות חסידי חב״ד היו מפוזרות בעולם היהודי 
במקומות מרוחקים מאד, אע״פ שרק לעיתים רחוקות היו 
רואים את פני רבם. 

לאחר הסתלקותו של "הרב" (תקע״ג/ 1812 ) חל פילוג 
בחב״ד בין הנוטים אחרי בנו ר׳ ד ב נר (ע״ע), "האדמו״ר 
האמצעי" (תקל״ד—תקפ״ח), לבין הנוטים אחר תלמידו ר׳ 
אהרן מסטרוסילה (ע״ע). את הקו היסודי של חב״ד המשיך 
ר׳ דב בד, שקבע את מושבו בעיירה ליובאוויץ/ וז 1 הפכה 
מאז להיות מרכזה של חסידות חב״ד לדורותיה. "האדמו״ר 
האמצעי" הירבה לפתח, להעמיק ולהרחיב את הצד הלימודי־ 
העיוני של תורת החסידות; הוא גם היה היוזם לישוב 
החב״די בחברון. — הניגוד בין חב״ד ובין החסידות האוק־ 
ראינית־גאליצאיודפולנית עמד בעינו, אולם הריב ביניהן 
פסק, למעשה, לאחר שנקבעו "תחומי־השפעה" לליונאוויץ׳ 
מזה זלחצרות האדמו״רים הדרומיים־מזרחיים מזה. כתוצאה 
מכך לא חדרה חב״ד לפולניה ולגאליציה. 

לאחר פטירתו של ר׳ דב בר (תקפ״ח), נבחר לנשיאות 
בליובאוויץ׳ חתנו ר׳ מנחם מנדל (ע״ע), בעל ה " צ מ ח 
צדק". במשך ימי נשיאותו הארוכה (עד תרכ״ו) חזרו 
ונתרכזו מסביבו כל חסידי חב״ד. 

את מקומו בליובאוויץ׳ ירש בנו הצעיר ר׳ שמואל. 
משאר בניו היו שלא רצו לקבל עליהם את מרותו, והתפזרו 
בערים שונות ומשכו לשם את חסידי חב״ד שנטו אחריהם. 
כך נוצרו למשך דור כמה פלגים בחב״ד, שלא נבדלו זה מזה 
אלא מעט מבחינת עקרונותיהם, ובעיקר נבדלו ע״י אפים 
ואישיותם של האדמו״רים שעמדו בראשם (ע״ע ש נ י א ד ן ו- 
ס 1 ן, בית־). בין הפלגים השונים נפלו סיכסוכים, שנבעו 
בחלקם מהתחרות ומניגודים אישיים. הפלג המקורי ביותר 
ביניהם היה זה של קופוסט־בוברויסק (שגילה, בין השאר, 
עמדה אוהדת לציונות). למעשה, חזרו לבסוף כל החסידים 
מפלגים אלה לליובאוזיץ/ 

לאחר מותו של ר׳ שמואל בתרמ״ג נבחר לאדמו״ר 
בליובאוויץ׳ בנו ר׳ שלום ד ב בר. פעילותו העסקנית 
והאירגונית הענפה שינתה הרבה את דמות חב״ד והכשירה 


חסידות זו לעמוד במבחנים הקשים בשנים שלאחר המהפכה 
הרוסית. הוא היה מן היוזמים להתאחדות חרדית גדולה, 
וע״י כך — מיוזמי "אגודת ישראל", אולם כשראה ש״אגודת 
ישראל״ מקבלת גון פוליטי — פרש ממנה, ומאז ועד עתה 
היחסים בין חב״ד וביו אגדי הם צוננים. כמו־כן נקטה ליו* 
באוויץ' קו של התנגדות עקרונית לציונות. פעולתו החשובה 
ביותר של ד שלום דב בר היתד. ייסוד ישיבת חב״ד "תומכי 
תמימים" בתרנ״ז, שיצרה טיפוס חדש של חסידים, מחונכים 
בדרך אינטנסיווית בלימוד החסידות כבלימוד תורת הנגלה. 
לישיבות "תומכי תמימים" יש השפעה ישירה ועקיפה בעולם 
היהודי החרדי כולו. ר׳ שלום דב בר היפנה כוחות חסידיים 
חזקים לעבר יהדות גאורגיה וייסד בקרבה בתרע״ו ישיבות 
מרובות. הוא היה הראשון שהוציא את חב״ד מן המסגרת 
של יהדות רוסיה האשכנזית בלבד והרחיב אותה להיות 
תנועה כלל-יהודית, הכוללת גם את בני עדות המזרח. 
הישיבות שנוסדו בגאורגיה היתה להן השפעה'מרובה על 
שמירת היהדות שם — עד לימינו. 

לאחר פטירתו של ר׳ שלום דב בר (תר״פ/ 1920 ) בעיצומה 
של מלחמת האזרחים ברוסיה, קיבל את נשיאות חב״ד בנו 
ד יוסף יצחק (תר״מ—תש״י). ביזמתו ובכוחו האירגוני 
הוקמו מרכזי חב״ד חדשים במקום אלה שנהרסו ונמצאו 
דפוסים אירגוניים חדשים לתנועת חב״ד, כדי לקיימה בתנאים 
החדשים. הוא ייסד ישיבות "תומכי תמימים" בפ(לניה וחיזק 
את חסידי חב״ד באמריקה. בתוך רוסיה הקומוניסטית הוליך 
את חסידי חב״ד למאבק אדיר למען קיומה של היהדות שם. 
פרטי הדברים עדיין אינם ניתנים לפירסום, אולם ניתן לומר 
שבמידה שעדיין קיימת יהדות דתית ברוסיה—הרי קיומה בא 
כמעט כולו מכוח חסידי חב״ד. בתרפ״ז עוד הספיק ר׳ יוסף 
יצחק לייסד רשת ישיבות בבוכרה לחיזוק היהדות בה, אולם 
אח״כ נאסר, ולאחר שיחרורו נאלץ לעזוב את בריה״מ. הוא 
המשיך בפעולתו בלאטוויה, ואח״כ בפולניה. עם חורבן 
יהדות פולניה הצליח להימלט לאה״ב ולהקים שם מחדש 
את מרכזה של חסידות חב״ד. הוא ייסד את "אגודת חסידי 
חב״ד העולמית" (תרצ״ט), הוצאת-ספרים ענפה, עיתונים 
חב״דיים, והקים רשת של בתי־ספר לבנים ובנות, גני־ילדים 
וישיבות קטנות בכל רחבי אה״ב. הוא יזם את הקמת כפר- 
חב״ד בא״י, אך יחד עם זה המשיך בקו ההתנגדות הרעיונית 
לציונות, שלא נשתנה גם עם הקמת המדינה. 

לאחר פטירתו של ר׳ יוסף יצחק (תש״י/ 1950 ) נבחר 
לנשיאות חב״ד חתנו, הרב מנחם מנדל שניאורסון 
(גו׳ תרס״ב); הוא ממשיך ללכת בדרכים שסלל חותנו ונחשב 
לאחד ממנהיגי היהדות החרדית העולמית בדורנו. 

היום מצויים בישראל ישיבות חב״דיות אחדות, מספר רב 
של בתי-כנסת חב״דיים בכל חלקי הארץ, בתי־ספר בדרגות 
שונות. כפר חב״ד שליד לוד, שנוסד ע״י חסידים פליטי 
רוסיה בתש״ח, הוא המרכז האירגוני של חב״ד בארץ. 
באה״ב, מושב האדמו״ר (בניו-יורק), מתרכזת פעילות חינו¬ 
כית רבה, והשפעת חב״ד ביהדות הדתית שם גדולה מאד. 
מתש״י ואילך נעשית פעולה גדולה של חב״ד בארצות צפון- 
אפריקה, שבהן הוקמו כמאה ישיבות ומוסדות־חינוך אחרים. 
פעילות ניכרת בהקמת ישיבות ומרכזים מאורגנים אחרים 
פותחה גם בפרס, באמריקה הלאטינית ובקאנאדה, בארצות 
אירופה המערבית, בדרום־אפריקה, באוסטרליה ובניו־זילנד. 

הוצאת־הספרים של חב״ד, "קהת", מוציאה ספרות מגוונת. 





45 


חג״ד — חגורה 


46 


ספרים, חוברות ועיתונים של חב״ד יוצאים בעברית, יידית, 
אנגלית, רוסית, צרפתית, ערבית, איטלקית ועוד. 

שיטת חסידות תב״ד בהלכה היא מן המחמירות ביותר, 
במיוחד בדיני פסח. כרגיל, נוהגים בחב״ד ע״פ "שולחן ערוך" 
של "הרב", אולם כשנמצאים בסדורו של "הרב" פסקים 
אחרים — מעדיפים אותם. קיימים מנהגים המיוחדים לתב״ד 
בפרטים שונים בנושאים רבים. נוסח התפילה בחב״ד הוא 
ע״ם סדורו של "הרב", המבוסס על שיטת האר״י, אולם 
משמיט פיוטים והוספות מאוחרות רבות, ובנוי מתוך דיוק 
רב ע״ס ההלכה. "נוסח האר״י" הזה, אף שהוא דומה ל״נוסח 
ספרד" החסידי, נוטה ממנו ומתקרב בדברים מסויימים לנוסח 
אשכנז, ובאחרים — ל״מנהג ספרדים". גם בתפילין יש נוהג 
תב״די מיוחד. ע״פ תקנת ר׳ יוסף יצחק נוהגים חסידי חב״ד 
לומר בכל יום שיעורים קבועים בחומש, תהלים ו״תניא״ו 
בין שאר התקנות — הדגשה מיוחדת של השבת שבה מברכים 
את החודש, אשר בה נערכות מסיבות חסידיות ("התנעדו־ 
י 1 ת") בכל בית־כנסת חב״די. הימים המיוחדים בחב״ד כימי 
זכרון ושמחה הם: י״ט בכסלו — יום שיחרורו של "הרב" 
ממאסרו, החג החב״די הגדול, המכונה "ראש השנה לחסי¬ 
דות"׳ י׳ בכסלו — שיחרורו של ה״אדמו״ר האמצעי"* "נר 
חמישי של חנוכה״ — לזכר שיחרורו של "הרב" בפעם 
השניה.{ י , בשבט— יום פטירתו של האדמו״ר ר׳ יוסף יצחק; 
י״ב—י״ג בתמוז — יום הולדתו ויום שחרורו מן המאסר 
הסובייטי של האדמו״ר ר׳ יוסף יצחק{ י״ח באלול — יום 
הולדתם המשותף (ע״פ מסורת חב״ד) של הבעש״ט ו״הרב". 

על התוכן הרעיוני של תורת חב״ד ע״ע ר׳ ש נ י א ו ר 
זלמן מלידי. 

ח. ס. הילמן, בית רבי, תרפ״ב ! מ. טייטלבוים, הרב מלאדי 

ומפלגת חב״ד, תר״ע-תרע״ג! א. מ. הברמן, שערי חב״ד(עלי־ 

עין. ס׳ היובל לז. שוקן), תשי״ב; קטלוג של הוצאת "קהת", 

תשט״ו, תש״ך! חב״ד — ליובאויטש (עסקנות ציבורית), 

תשי״א! - 2/1 > 0/112/1 / 0 01 ח) 1 ו< 11 < 001 02111 5011111 )%/' 7 

0/11x11111011, 1953 . 

ע. שט. 

חבורה ( 8101113 ), מושג באלגברה המודרנית, ששימישיו 
הדרו למדעים "מעשיים" שונים, וביחוד לפיסיקה 
המודרנית. המושג יובהר בדוגמה הבאה: נניח כיסוי אין־סופי 
של המישור בשטיח שצורתו ככוורת (ציוד 1 ), ונציין 
כ״סימטריה" העתקה(טראנספורמאציה) צפידה של השטיח, 
שאינה משנה את צורתו, כגון סיבוב בזווית של ס 60 סביב 
הנקודה א או הזזה מקבילה של כל השטיח, שמעבירה את 
76 ל 8 . נציין את תנועות הסימטריה באותיות 3 , 6 ,... ונגדיר 
צירוף של הסימטריות 3 ו 6 (= 36 ) כהעתקה הסופית 
המתקבלת ע״י התנועה 3 שלאחריה באה התנועה 6 . אם 3 
הוא הסיבוב בזווית של ״ 60 סביב הנקודה א, ו 6 — הזזה 
מקבילה מ.^ ל 8 , מעבירה 36 את א ל 8 , ואילו 8 מוזזת 
ל£. הסימטריה 36 שונה לחלוטין מן הסימטריה 63 , שכן זו 



0 



האחרונה מעבירה את 76 ל 61 . קבוצת כל הסימטריות של 
השטיח — — היא בעלת התבונות הבאות: א) לגבי כל 

3 ו 6 ב׳\\ גם הצירוף 36 הוא סימטריה של השטיח ושייך 
ל^\, ב) לגבי כל 3 סימטריות 3 , 6 , 0 קיים השוויון 
0 ( 36 ) = ( 60 ) 3 , ז״א: הסימטריות בשני האגפים הן זהות: 
לשון אחרת: הן גורמות לאותו שינוי בכיסוי(אם הסוגריים, 
כנהוג באלגברה, מסמנים את סדר הפעולות). ג) מכילה 
העתקה מצזיינת אחת — 0 , שהיא הזהות: העתקה שאינה 
משנה את מקומה של שום נקודה בכיסוי: לשון אחרת: 
3 = 63 = 36 לגבי כל 3 ב^ו. ד! כנגד כל העתקה 3 של 
השטיח קיימת ב^ו העתקה הפוכה לה — 1 ־־ 3 שמחזירה את 
המצב לקדמותו: 6 = 1 ־ 33 . היא דוגמה לקבוצת־איברים 
שנקראת חבורה, שםזהניתןלכלקבוצת״איברים 0 בעלת 
פעולת־צירוף, אם קיימים בה החוקים הבאים: (א) קשי¬ 
רות — כנגד כל 6,8 בס קיים ב ס איבר יחיד מו, שסימונו 
1 מ = ^ (ב) אסוציאטיוויות — לכל 3 איברים 

8 , 6 , 6 ב 3 > מתקיים: ( 66 ) 8 = 6 ( 86 ). (ג) איבר¬ 
י ח י ד ה — ס מכילה איבר 6 בעל התכונה 8 = 68 = 86 
לגבי כל 8 שבס. (ד) קיום האיבר ההפוך — לכל 
איבר 8 בס קיים באותה קבוצה איבר שסימונו 1 ־^המקיים 
6 = 1 ־^י - ח׳ קומוטאטיווית (חילופית) או חבורה 
א^לית (ע״ש נ. ה. אבל ןע״ען) מקיימת — נוסף על 
(א) — (ח גם ( 6 ): קומוטאטיוויות: 68 = 86 
לגבי כל 6,8 בס. בח׳ אבלית נוהגים לסמן את פעילת־ 
הצירוף בסימן־החיבור: 8+6 , את איבר־היחידה — בסימן 
0 (אפס), ואת האיבר ההפוך — בסימן 8 ־ (במקום 1 ־ 6 ). 

ח" ל מ חצה (קג 01 ז 1-8 תז $6 ) או אגודה היא קבוצת" 
איברים, שבה נדרש קיומו של התנאי (א) בלבד. להק 
(ת 100 ) הוא קבוצת־איברים, שבה אין (ב) קיים, אולם 
קיימים חוקים המקבילים ל 4 הדרישות האחרות. 

דוגמות אחרות של ח״: ( 1 ) קבוצת כל המספרים 

הראציונאליים היא ח׳ קומוטאטיווית ביחס לפעולת־החיבור. 

( 2 ) כל המספרים הראציונאליים השונים מאפס הם ח י 
קומוטאטיווית ביחס לפעולת״הכפל: הוספת האפס לח׳ זו 
סותרת את התנאי(ד), שכן אין במציאות מספר ראציונאלי 
3 המקיים 1 = 0.3 . 

( 3 ) במשולש שווה־צלעות (ציור 2 ) מהוזת ח׳ כל 
הפעולות הצפירות המחליפות את מקום הקדקדים, אך מש¬ 
אירות את כל המשולש במקומו. למשל: הסיבוב בזווית של 
180 0 סביב הגובה סס מעביר את א ל 8 ואת 8 ל 


ואילו 0 נשאי ב מק ומו • מסמנים וזנועה זי בצירי ' ( 8760 )" 

חבורת התנועות של המ שו? 1 ש מכי ל ה 6 איביים: ( 480 !) 

\ 7680 / ץ 68€ // ץ 7680 / רסמל 

; 1,7608 (א 08 \ 18760 ; 1068 /. 804 \ " י 


הראשון מציין את הזהות שאינה משנה את מקום הקדקדים. 
והסמל האחרון הוא הסיבוב בזווית של ס 120 סביב מרכז 
המשולש ס. בכתיב זה נוח לחשב את הצירוף של שתי 

״יעי". ״מ (££) י (££) ו ב״ניעה הראשונה 

הועבר 76 ל 76 ובשניה — ל 8 , ולכן בצירוף הועבר א 
ל 8 ; כמו כן הועבר 8 לס בתנועה הראשונה, ובשניה 
עובר ס ל 76 , ומכאן שבצירוף הועבר 8 ל 6 ע; כיוצא בו 


ציור 1 . 


47 


חבורה 


48 


נמצא ש 0 עובר ל 0 , ובתוצאה סופית מתקבל האיבר 



דוגמה זו היא מקרה פרטי של חבורת־התמורות 
או הח׳ הסימטרית של עצמים; אם.ג הם מ 

11x1 

עצמים נתונים בסדר מסויים, ואם פ 5 היא הח־ של כל 
התמורות האפשריות של העצמים. שכל אחת מהן מסומנת 

בסימן [ ״. 2 {), שמשמעותו - שהתמורה מעבירה את 

האיבר \ למקומו של האיבר את למקום \ ובו׳ 

ניתן להראות כי הקבוצה מהווה ח׳ סופית, שמספר 

איבריה הוא !מ=ם.... 1.2 . התכונה הבולטת של הח׳ 
הסימטרית ת 3 היא, שכל ח׳ שמספר איבריה סופי איזומורפית 
(ר׳ להלן) לח׳ חלקית של פ 5 (משפט קילי [ע״ע]). תכונות 
החבורה ״ 8 לגבי ה.> 5 . הן אבן־היסוד בהוכחת משפט־ 
אבל — שאין למצוא נוסחה כללית לפתרון משוואה אל- 
גברית 0 = פ 3 + —ן- 1 " ם 1 x ^ + ,ז x ממעלה ס> 5 , ואילו 
מבנה החבורה פ 8 , ונ<; 4 , מאפשר מציאות נוסחה לפתרון 
משוואות אלגבריות ער המעלה הרביעית. 

כ ח׳ חלקית של הה׳ ס מוגדרת קבוצה חלקית 1£ של 
הח׳ הנתונה, שאיבדיה מהווים ח׳ לגבי אותה פעולת־ 
הצירוף המוגדרת בס. למשל: בח׳ ¥\ של הסימטריות של 
הציור 1 קבוצת כל ההזזות היא ח׳ חלקית, והוא הדין 
בקבוצת כל הסיבובים סביב הנקודה. 4 : ח׳ חלקית זו מכילה 
רק 6 איברים — 3 5 , י 3 , נ 3 , * 3 , 3 , 6 , באשר 3 הוא הסיבוב 
בזווית של 60 0 . ח׳ שאינה מכילה אלא מספר סופי של אי¬ 
ברים נקראת ח׳ סופית, ומספר איבריה הוא סדר־הח׳; 
בדוגמה האחרונה הסדר הוא 6 . יתר על כן; ח׳ זו נוצרת 
רק ע״י האיבר 3 בלבד בעזרת פעולת־הצירוף. ח׳ שנוצרת 
ע״י איבר יחיד נקראת ח׳ צי קל י ת. ח׳ ציקלית סופית 
?!סדר מ, שנוצרת ע״י איבר יחיד 8 , מכילה את כל האיברים 

* 8 ( 1 -מ. 1 , 0 =^ 1 ); וח־ ציקלית איךסופית שנוצרת 

ע״י 8 מכילה את כל החזקות " 8 , באשר > 1 עובר על כל 
המספרים השלמים, והסימן 11 8 מסמן את החזקה ה־^ית של 
האיבר ההפוך ׳־ 8 . דוגמה אפיינית היא קבוצת כל המספרים 
השלמים, המהווה ח׳ ציקלית אין־סופית שנוצרת ע״י המספר 1 . 

ח״ הן זהות, או — ביתר דיוק - שוות־מבנה (איזו , ' 
מורפיות) מבחינה אלגברית, אם קיימת בין איבריהן 
התאמה חד־חד ערכית, ששומרת על פעולת־הצירוף; לשון 
אחרת: אם בין איברי ח׳ ס וח׳ ' 0 קיימת התאמה חד־חד 
ערכית באופן שאם 3 <—> ׳ 3 ו 8 *— 4 ׳ 8 , אז למכפלה 38 
מותאם האיבר ׳ 8 ׳ 3 . דוגמות: קבוצת כל החזקות ",ס של 
מספר ממשי קבוע . 0 — שהיא ח׳ (ציקלית) לגבי הכפל — 
היא איזומורפית לחבורת המספרים מ לגבי החיבור. האיזו־ 
מורפיזם ניתן ע״י ההתאמה; ח •י— והתנאי לשימור 

הפעולה הוא למעשה כלל־החזקה 1 ם +"ג > = שכן למכ¬ 
פלת *""•"ס מתאים הסכום מ 1 + 1 ז. כמו־כן איזומורפית 
חבורת כל המספרים החיוביים לגבי הכפל לחבורת כל 
המספרים הממשיים לגבי החיבור, והאיזומורפיזם הוא 
ז*—> 1 108 : התנאי לשימור הפעולה בהתאמה זו הוא 
החזק 5 108 + ז 108 = ( 8 ז) 108 . 

מקום מרכזי בתורת־הח״ תופס ההומומורפיזם — 
התאמה חד־ערכית(ולאו־דווקא חד־חד ערכית) של ח , ס לח׳ 
שניה מ, השומרת על פעולת-הצירוף בח- המתאימות. ההו־ 


מומורפיזם נפוץ מאד בפרקים שוגים של המאתמאטיקה; 
דוגמה: מושג אורך־הקשת של זווית כהומומירפיזם של 
חבורת המספרים הממשיים על חבורת הסיבובים. 

ההומומורפיזם של ח" מופשטות ס על חבורות מטיפוס 
מסויים, בעיקר על ח׳־ של טראנספורמאציות לינאריות או 
חבורת מטריצות .(ע•ע), נקרא בשם הצגה של הח־ ס. 
תורת ההצגות של הח" היא אחד הפרקים המעניינים של 
תורת־הח", ושימושיה הם בעלי חשיבות מרובה בפיסיקה, 
ביחוד בתורת הספקטרוסקופיה של האטומים. 

בהומומורפיזם נתון של ס על ח׳ שניה מ, קבוצת כל 
האיברים המתאימים לאיבר־היחידה של 81 מהווה ח׳ חלקית 
א של ס, ותכונתה — שלכל איבר 8 בח׳ המקיפה ס 
ולכל איבר מ בח׳ א, האיבר נ ' 8 ת 8 (האיבר הצמוד של 8 ) 
אף הוא שייך לח׳ החלקית א. ח׳ חלקית של ס בעלת 
תכונה זו נקראת־ ח׳ נורמלית. לכל ח׳ נורמלית א של 
0 ניתן להגדיר יח׳ שאיבריה הן הקבוצות החלקיות א 8 של 
ס, המכילות את כל הכפולות של 8 באיברי א. הכפל מוגדר 
ע״י השוויון; א( 88 ) = (א 8 ) (א 8 ). פעולה זו הופכת את 
קבוצת המחלקות הללו לח׳ שסימונה א/ס — .חבורת' 
המנה של ס מודולו הח׳ הנורמלית א". ההתאמה 
8 ^—* א 8 היא הומומורפיזם של ס על חבורת המנה א/ 0 . 
וכן — בהיפוך - כל תמונה הומומורפית של ח׳ היא איזו־ 
מורפית לחבורת־המגה. 

בדומה לקבלת הח־ הסימטרית פ 5 בעזרת קבוצה של ח 
עצמים (ר׳ לעיל, עמ׳ 47 ), ניתן להתאים ח׳ ( 81 ) 0 לכל 
מערכת 81 (גם לקבוצה אין־סופית של עצמים), שבין איבריה 
קיימים קשרים, יחסים או פעולות. דוגמות של 81 : קבוצת 
כל הנקודות של מישור איקלידי עם יחסי־החפיפה: פונקציית־ 
המרחק שבין שתי נקודות וכד׳: קבוצת כל המולקולות 
שבגביש, כשהיחסים בין נקודות־הגביש הם המרחקים הקבו¬ 
עים שבץ המולקולות; הישרים והנקודות שבציור 1 — שהיא 
דוגמה לערזיסקה הנפוצה באורנמנטיקה. לכל מערכת 81 
נייחס את הקבוצה ( 81 ) 0 של כל ההתאמות החד־חד ערכיות 
של 81 לתוך עצמן, השומרות על הקשרים, היחסים והפעולות 
הקיימות בקבוצה 81 . הקבוצה( 81 )< 1 מהווה ח׳ לגבי פעולות־ 
צירוף, באופן שההתאמה 38 היא הפעלת ההתאמה 3 ולאח¬ 
ריה — ההתאמה 8 (ר׳ לעיל, עמי 47 ). הח״ ( 81 ) 0 מופיעות 
בספרות המאתמאטית בשמות שונים; חבורת התמורות, 
הטראנספורמאצמת, האוטומורפיזמים או הסימטריות, וכד׳ — 
בהתאם למערכות 81 הנדונות. אחת השיטות שפותחו במאת־ 
מאטיקה החדישה היא מציאת קשרים בין מבנה הח׳( 81 ) 0 
וחי חלקיות שלה ובין מבנה המערכת 81 , וביחוד מציאת 
תכונות או יחסים נוספים במערכת 81 . שהם נשמדים ע'י 
איברי הח׳( 81 ) 0 או ע״י ח״ חלקיות מסויימות של ( 81 ) 0 ; 
תכונות ויחסים חדשים אלו ידועים בשם האינןר!נטות של 
הח" הנדונות. לשיטה זו חשיבות רבה בפרקים שונים של 
המאתמאטיקה הטהורה והשימושית כאחד. בין השאר, מטפלת 
תורת כלואה (ע״ע) כקשר שבין מבנה של שדה למבנה 
הח׳ המתאימה, ותורה זו היא שתרמה לפתרון בעיית אי' 
הקיום של נוסחה כללית לפתרון משוואות אלגבריות שמן 
המעלה ם;> 5 (ר׳ לעיל, עמ׳ 47 ). מקום נרחב תופסת תורת־ 
הח" בחשבון הן ק טורי ם (ע״ע), ורב מאד חלקן של הח־ 
בחשבון הממריצות (ע״ע). מן הח" המיוחדות בשטח 




49 


חפורה — חביב, ר׳ יעקב אבן־ 


50 


זה — חבורת״לורנץ, שהיא בעלת שימוש בבעיות של 
תורת היחסות (ע״ע). 

בעיות ג א ומט רי ו ת רבות וחשובות ניתנות לטיפול 
בתורת״הח", מאחר שמרחבים גאומטריים ומרחבים ןקטו־ 
ריאליים אלגבריים זהים הם מבחינה מסויימת. אם המערכת 

היא קבוצת בל הנקודות, הישרים. המישורים וכו׳ של 
מרחב אוקלידי. ובה כלולים יחסים או פסוקים המכילים איבר 
יחיד(כגון,להיות נקודה*), יחסים בין זוגות־איברים (חילה, 
הקבלה) ויחסים בין שלושה איברים או יותר (כגון סדר) — 
ניתן לקבל ח , ( 1 \) 0 נ של כל ההעתקים החד־חד ערכיים של 

לתוך עצמה. השומרים על מערכת־היחסים של הגאומטריה 
האוקלידית: חלק ממטרות הגאומטריה הוא — מציאת 
האינוואריאנטות של ח׳ זו. 

שיטה לטיפול בגאומטריה כללית בעזרת הח׳ שלה 
( 4 ז)ס (״תכנית־ארלאנגן״ [ע״ע גאומטריה, עמי 108 ]), 
הוצעה ב 1893 ע״י פ. ?]לין (ע״ע) בצורה זו: אם המערכת 

היא המרחב הפרויקטיווי על כל יחסיו והזד המתאימה 
ל( 4 ן)ם היא חח' הפרוייקטיווית, שהתכונות הפרו־ 
ייקטיוויות של המרחב הן האינוואריאנטות שלה — נמצאת 
גאומטריה כללית ניתנת מראש ע״י מערכת 191 וח׳ של 
העתקים של ( 1 *ז)< 1 , כגון ח" חלקיות של הח׳ הפרוייקטיווית 
ותכונות גאומטריה זו הן האינוואריאנטות של החבורה(^!)( 1 
(ע״ע גאומטריה פרוןקטיוית); אחת מן הוד׳ ההן היא המקור 
לגאומטריה האוקלידית. 

הגאומטריה האוקלידית התלת־ממדית היא מקור למספר 
ח״ שימושיות, כגון הח׳ הדיהדראלית מסדר ת 2 — 
חבורת כל התנועות הצפירות של מצולע משוכלל בעל ס 
צלעות במרחב התלת־ממדי. ח" אחרות של כל התנועות 
המשאירות גוף משוכלל במקומו הן: הבורת־הטטראדר— 
מסדר 12 : חבורת ־ה א ו קט אדר — מסדר 24 — של כל 
התנועות המשאירות קוביה במקומה: חבורת־האיקו־ 
סאדר — המכילה את 60 התנועות הצפירות של האיקוסאןר, 
שאינן משנות את מקומו, אך מחליפות את מקום קדקדיו 
ופיאותיו. 

הח־ הקריסטאלוגראפיות המרחביות הן ח* 
חלקיות של כל התנועות הצפידות במרחב, כשקבוצת כל 
ההזזות בח׳ מהווה ח׳ חלקית. המכילה הזזה קטנה ביותר, 
ולפחות שלוש הזזות בשלושה כיוונים שאינם במישור אחד. 
קיימות 230 ח" מרחביות שונות, שהן בעלות חשיבות מכרעת 
במחקר הגבישים בפיסיקה(ע״ע גביש; קריסטלוגרפיה). 

קבוצת כל הסימטריות של ציור 1 (ר׳ לעיל) היא דוגמה 
של ח״ מישוריות, שמספרן הוא 17 . בעזרת הח* הללו 
ניתן לטפל בקישוטים הסימטריים של שטיחים, קירות ומר־ 
צפות, כגון הערבסקות. 

על ח" טופולוגיות, וביחוד הח" הרציפות, 
ע״ע טופולוגיה. הה" הרציפות הן בעלות חשיבות 
מרובה בפיסיקה בתורת ה ק [נטי ם (ע״ע), בעיקר בספק* 
טרוסקופיה האטומית, וכן מנסים לאחרונה להשתמש בהן גם 
בתורת הגרעין, 

,: 11 ) 51 תזט 1 ז ; 1946 , 0701173 11. 7/1' €1113x11111 

' 1 ( 1 ,•זש 015 () 8 . £1 ;* 1955 ,"!)■!ס ' 111 ( 71 /ס 3 <] 11-011 ) /ס ■<ממן 77 

. 5 .[ ;* 956 ! .^' 01-11711111 "ו/' 111111 ' .ט 1 (' 0 ק 4 !-ז!) . 11 ' 1/11:071 

,׳זשוז^ד^י ..* 1 ; 1969 , 0701173 ' 711111 / 0 11/71 ! 1 > 111 <ן 1 } 4 ,:) 1.011100 
. 3 > ; 1959 , 1111012 > 1 1 ] 1 ) 1 . 113 1 ) 1171 '{- 01 ) 7/1 010117 

. 1962 ," 070117 
ש. ע. 


( 13 ת 40 ץ 0 ), סוג 

של צמחים ממש¬ 
פחת הורדיים (ע״ע), ש¬ 
אינו מכיל אלא מין אחד 
בלבד—הח׳ המוארך (. 0 
100£3 נ 01 ), שיח שגבהו 
בין 2 ל 5 מ/ הוד הוא 
קרובם של התפוח והאגם, 

וכבכל התפוחיים מצעית־ 

פרחו עשויה בדמות ספל 
עמוק, ובה שקועים 2 — 5 
עלי־השחלה, שהם מאו¬ 
חים ומע 1 רימ בדפנה הפ¬ 
נימית. הפירות שעירים, 

צהובים או ירוקים־כהים, 

דמויי ענבות יבשות מדו¬ 
מות, בדומה לאגם או ל¬ 
תפוח ; ציפתם — שאינה 
משתייכת לשחלה אלא 
למצעית — קשה ואינה נאכלת אלא לאחר בישול. הפירות 
ריחם טוב וטעמם מתוק-המצמץ; הם משמשים להכנת ריבות 
וליפתנים. 

מולדת חח׳ באסיה המרכזית ובחופו הדרומי של הים 
הכספי! שם הוא גדל ביערות העבותים בצידם של הרבה 
ורדיים אחרים. כגידול־תרבות הוא נפוץ באיזורים שונים של 
העולם הישן והחדש; מגדלים אותו הן בשל פריו והן ככנה 
לעצי תפוח ואגם, זרעי הח׳ מכילים את הצידונין — חומר 
רירי, שהיה משמש ברוקחות ובתעשיית תמרוקים. — במי¬ 
תולוגיה היוונית נחשב הח׳ לתפוח־אהבה, קשור לאפרודיטי 
(ע״ע); לפי גירסה אחת, היה גן ההספרידות(ע״ע) גן של ח". 

מ. זהדי, עולם הצמחים, 233 , 1954 ^ - 11811 ? 1 ב 1 כ 1 ז^¥ג. 0 

. 1916 , 145/6 , 11 

חביב, ר׳ ןעכ[ב אבן־ ( 1450 [?], סאמורה [ספרד] — 
1516/1515 , 'סאלוניקי), מחכמי ספרד של דור 
הגירוש. בספרד היד. תלמידו של ר׳ שמואל ואלנסי. עם 
הגירוש ב 1492 יצא לפורטוגאל, וכשגורשו היהודים משם 
נדד לסאלוניקי, ובה שימש כחכם מרביץ תורה. בסאלוניקי 
כתב את חיבורו המפורסם "עין יעקב", שבו קיבץ את 
האגדות שבתלמוד בבלי ובמקצת גם את אלה שבירושלמי. 
לאגדות התלמוד הוסיף פירוש מלוקט מפירושי רש״י והתו¬ 
ספות לתלמוד בבלי ומחידושי הרמב״ן, הרשב״א, הריטב״א 
והר״ן, ובמקצת גם דברים משלו (פותח בלשון "אמר הכו¬ 
תב"). רי״ח הספיק להדפיס בחייו רק את סדרי זרעים ומועד 
מחיבורו; בנו הרלב״ח (ע״ע חביב, ד׳ לוי) השלימה והוציא 
לאור את החיבור על ארבעת הסדרים האחרים, בלי פירושי 
אביו ובלי הרבה מחידושי הראשונים (סאלוניקי רע״ו). — 
רי״ח חיבר גם ביאורים לטור או״ח ולטור יו״ד, שכמה מהם 
מובאים ע״י ר׳ יוסף קארו ב״בית יוסף". כמה מתשובו¬ 
תיו נזכרות בשו״ת של חכמי קושטא וסאלוניקי, ואחרות 
נשמרו בכ״י. 

"עין יעקב" יצא בלמעלה ממאה מהדורות (בכמה מהן 
נשתנה שמו ל״עין ישראל" ו״בית ישראל" בגלל הצנזורה); 
וכן נתחברו לו כעשרים פירושים, והוא אף תורגם ליידית. 
"עין יעקב" זכה לפופולאריות רבה, ובמשך דורות שימש 



חבוש מוארך ( 0610383 . 0 ). 

א. ענה פורח; ב. פרת חתור ?ארבו; 
ג. ע?י־עח?ה; ד. ענה נושא פרי; 
ה.פרי חתור ?ארכו; ו. זרע התור ?ארבו 
(א" ד. וה. כרבע סז חגור? הטבעי.) 



51 


חביב, ר׳ יעקב אבן־ — חכישח ותחבושות 


52 


חומר לימודי לחוגים רחבים, שלא היתר■ להם שליטה בגוף 
התלמוד- ופעל כגורם חינוכי ברוח הסיפור והמוסר של 
המדרש והאגדה. גם למדנים מובהקים מצאו בו עניין, בי? 
השאר — משום נוסחאות התלמודים שנשתמרו בו. 

קורא הדורות (הוצ׳ קאסל), ל״ב, א/ ל״ג, א׳, ב׳! חיד״א, 

שם הגדולים, א׳: ע׳ ר׳ יעקב ן׳ חביב- ב׳: ע' עין יעקב: 

ש. א. רוזאניס׳ דברי ימי ישראל בתוגרמה, א/ 84 - 85 . 
105-101 , תר״ץ 2 : ח. ה. בו־ששון, גלות וגאולה בעיניו של 
דור גולי ספרד (ם׳ יובל לי. בער), תשכ״א. 

ד, ת¬ 

חביב, ר׳ לוי אבן־ (הרלב״ח) ( 1484 [?]- סאמורה [ספ¬ 
רד] — 1545/1544 , ירושלים), גדול חכמי ירושלים 
בדלרו. הוא היה בנו של ר׳ יעקב אבן־חביב (ע״ע). עם 
גירוש היהודים מספרד ב 1492 יצא עם אביו לפורטוגאלז 
שם נתפס הילד באונם הגדול ב 1497 , אולם זמן קצר 
לאחר־מכן הצליח לברוח עם אביו לסאלוניקי, ולמד שם 
תורה מפי אביו ומפי גדולי חכמי העיר. ב 1522/3 עלה 
לירושלים ? בדרכו שהה זמן מועט בחלב. לאחר ישיבה קצרה 
בירושלים עבר לדמשק ומשם לצפת; שם בא בפעם הראשו¬ 
נה בריב־דברים עם ר׳ יעקב בירב (ע״ע), בקשר לפירוש 
מקום אחד ב״יד החזקה" לרמב״ם. ב 1524/5 שוב עלה לירוש¬ 
לים, הפעם לישיבה של קבע. סמוך לעלייתו נפטר הנגיד 
ר׳ יצחק שולאל, והרלב״ח נבחר לרבה של העיר. בידו 
עלה לחזק את מעמדה הרופף של קהילת ירושלים, שבניה 
המועטים חיו בדלות ובדחקות. 

עיקר פירסומו של הרלב״ח בא לו בשל התנגדותו לנסיון 
חידוש הסמיכה (ע״ע), שנעשה בשנת 1538 ע״י ר׳ יעקב 
בירב. לאחר שמינו חכמי צפת את ר״י בירב לחכם סמוך, 
שבידו לסמוך אחרים, שיגר בירב כתב־סמיכה לרלב״ח. 
הרלב״ח נפגע מן העובדה שלא שאלו תחילה את פי חכמי 
ירושלים, וסירב לקבל את כתב־הסמיכה, ואף חלק על עצם 
תקפו ועל אפשרות חידוש הסמיכה מבחינת ההלכה. את 
פירסום קונטרסו נגד חידוש הסמיכה השהה לראשונה, 
בתקווה שהדבר יתיישב, אבל כשנוכח, שר״י בירב, שהיה 
אנוס לעזוב את צפת, סמך תחילה ארבעה מתלמידיו, ראה 
בכך סימן, שבירב החליט להתעלם מהתנגדותו, ומכאן ואילך 
נקט לשון חריפה ופסקנית בקונטרסיו נגד חידוש הסמיכה. 
התנגדות( היתה הגורם העיקרי לכשלון נסיונו של ר״י 
בירב. 

הרלב״ה חיבר ספר שו״ת (ויניציאה שכ״ה), שנכנס 
בו גם חיבורו על הלכות קידוש החודש להרמב״ם: בסופו 
של הספר נדפס קונטרס הסמיכה או סמיכת זקנים, שבאו 
בו דברי הריבות בינו לר״י בירב. כן הוציא לאור את ספר 
עין יעקב של אביו ר' יעקב אבן חביב על הסדרים, שאביו 
לא הספיק להשלימם. 

מבין תלמידיו של הרלב״ח יש להזכיר את ר׳ שמואל די 
מדינה (הרשד״ם), את ר׳ שלמה עטייא, בעל הפירוש לתהי¬ 
לים- ואת ר׳ יששכר אבן סוסאן, בעל תקון יששכר (ע״ע 
עבור-שנים). 

ש. חזן, המעלות לשלמה, נב-נג, 1894 ; ז. ו. רבינוביץ 
(״ירושלים״ של לוגץ, ט׳, 149-147 ), תרע״א; א. ל. פרומקין, 
תולדות חכמי ירושלים, א', 1929,51-38 : י. ר. מלגו, רבי לוי 
בן חביב "איש ירושלים" משומרי החומות (בקובץ "חמדת 
ישראל׳/ 42-33 ), תש׳יו: י. כ״ץ, מחלוקת הסמיכה בין 
ר׳ יעקב בירב והרלב״ח (ציון, ט״ז, 45-28 ), תשי״א: 

מ. בניהו, חידושה של הסמיכה בצפת (ם׳ היובל לי. בער), 
תשכ״א. 

ד. ת. 


חביב, ר׳ משה אבן־ ( 1654 ,סאלוניקי— 1696 , ירושלים), 
מחכמי ירושלים. עלה לירושלים בגיל צעיר וכבן 
15 שנה כבר נמנה בין חכמיה. למד בישיבתו של ר׳ יעקב 
חגיז(ע״ע), שנתן לו את בתו לאשה (בזיווג קודם היה חתנו 
של ר׳ יונתן גלנטי): ב 1688 הועמד בראש הישיבה בירושלים, 
שהוחזקה ונתמכה בידי הגביר ר׳ משה אבן יעיש מקושטא. 
שנה לאחר מכן, לאחר פטירתו של ר׳ משה גלנטי(ע״ע), ראש 
רבני ירושלים, נתמנה ח׳ למשרה זו. היה שלוחה של ירושלים 
ב 1677 — 1679 בערך. מצויה גביית עדות מפיו על מעשי 
שבתי צבי בירושלים, מעשים שהיו ידועים לו מפי מוריו. 

חיבוריו: גט פשוט על הלכות גיטין (אורטא קייואי 
1719 ): עזרת נשים, בענייני עגינות (קושטא 1731 ),• שמות 
בארץ, חידושים לכמה מסכתות (קושטא 1727 ). לפי עדותו 
של חיד״א טבע בים עיקר ספר תשובותיו, אבל הגיע לידנו 
חלק ניכר מתשובותיו בכ״י, ומקצתן נדפסו בספר "קול 
גדול״(ירושלים 1907 ): וכן נדפסו תשובותיו בקובצי תשובות 
של רבים מחכמי דורו. ספר דרשות שלו נמצא בכ״י. 

א. ל. פרומקין, תולדות חכמי ירושלים, ב/ 91-89 , תרפ״ח 
(הנתונים הביוגראפיים טעונים זהירות ותיקון); א. יערי, 
שלוחי ארץ־ישראל, 299-298 , תשי״א: ג. שלום, שבתי צבי, 

א׳, 201-200 , תשי״ז: י. ד. מלכו, אוצר יהודי ספרד, ה/ 

81 - 85 , תשכ״ב. 

חביבא, י 1 םף (התחלת המאה ה 15 ), חכם תלמודי ספרדי. 

על קורות־חייו לא ידוע כמעט כלום. רבותיו היו 
ר׳ נסים בר׳ ראובן (הר״ן) ור׳ חסדאי קרשקש. ח׳ חיבר 
פירוש על הלכות הרי״ף, הנודע בשם ״נמוקי יוסף״ [= נ״י] 
וחידושים על התלמוד. מסתבר, שבפירושיו הקיף את כל 
הלכות הרי״ף. בהוצאות התלמוד נדפסו פירושיו לרי״ף על 
המסכתות מועד קטן, יבמות, ב״ק, ב״מ, ב״ב, סנהדרין ומכות; 
לאחרונה נתפרסמו גם פירושיו לרי״ף על מגילה ופסחים, 
וכן נמצאו כ״י של פירוש נ״י לרי״ף על ברכות, שבת, תענית, 
חולין. מחידושי התלמוד של ח׳ נדפסו חידושיו למס׳ גטין, 
שבועות וכתובות. — ח׳ רגיל להביא בפירושיו את דברי 
הגאונים ואת דברי הפוסקים הספרדים, עד לרא״ש, בעל 
הטורים ובעל מגיד משנה. יש מייחסים לו "יותר תכונות 
מילואים משל פירוש" בגלל ההשמטות השונות שהוא ממלא: 
מילואים אלה מאפשרים ללומד את האלפס למצוא בצירו 
את כל דברי הגמרא מן המוכן. 

ספר נ״י משמיש מקור לבירור שיטות וסברות של חכמים 
שונים מבין הראשונים, משום שהוא מביא את דעותיהם לא 
רק ממד, שנמצא כתוב בספריהם, אלא גם ממה שנודע לו 
בקבלה מתלמידיהם. הפוסקים בדורות שלאחר תקופתו העריכו 
את השתדלותו של ח׳ להגיע לפסק הלכה ולסיכומה. הוא לא 
היה מבעלי הפילפול: "דרכו דרך ישרה וקצרה, והשתדל 
לברר ההלכה על אמתתה" ("יד מלאכי"). 

חיד״א, שם הגדולים, ע׳ ר׳ יוסף חביבא זע׳ נמוקי יוסף: 
מלאכי הכהן, יד מלאכי, א/ קנ״ד, ד׳, 1888 ; א. ח. וייס, 

דוד דוד ומרשיו, ה/ 114/5 , תרפ״ד 3 ; ש. מ. חאנעס, תולדות 
ד,פוסקים, 19 , תרפ״ט; רב צעיר (ח. טשרנוביץ), תולדות 
הפוסקים, א׳, 163/4 . תש״ו; מ. י. הכהן בלוי, הקדמה לס' 
נמוקי יוסף על מסכתות מגילה, פסחיס וכתובות, תש״ך; 

מ. מרגליות, ס׳ הלכות הנגיד, סי׳ ל״ט, מ׳, מ״ג, ס״ז, תשכ״ב; 

. 112,1933 , 11  1 ע 0 ) 




55 


חבישה ותתבושות — חבל 


56 



תחב חשות זרוע, יד ואצבע; 
ציורים מספר־? יסוד מן הסאה חא 1 


חמרי־ח׳ הבאים במגע עם פצע פתוח חייבים לעבור 
עיקור לפני השימוש ולהשאר מעוקרים בזמן חח/ 

יש הבדל בין ח׳ לצרכי עזרה ראשונה לבין הה , לצרכי 
טיפול. לצרכי העזרה הראשונה חשובים רק ארבעת הסוגים 
הראשונים של ת". הח׳ הנעשית במקום תאונה, למשל, היא, 
בדרך־כלל, ארעית, עד להעברת הנפגע למקום טיפול מושלם 
או סופי, והיא מצטמצמת בפעולות ההכרחיות, שיש בהן כדי 
להציל את חיי האדם או את האיבר הנפגע. בהתאם לכך 
משתמשים לצורך העזרה הראשונה במבחר קטן של חמרי־ח׳ 
אחידים, שהם עשויים להשגת מטרה זו במהירות וביעילות. 
התמרים היסודיים האלה הם אגד, משולש וחבילת־ח/ המכו¬ 
נה "תחבושת־קרב". בחבילה זו נמצאת כרית עשויה גאזה, 

•ז 

מרופדת בשכבה עבה של צמר־גפן; לכרית מחובר אגד 
מוכן לשימוש, והכל יחד ארוז בחבילה מעוקרת. הודות 




1 . תחבויעח־יעיבולת; 2 תחבועודטתיח־; תחבועת־סנטר 


לאריזה האטומה נשמרת החבילה הזאת תקופה ארוכה במצב 
תקין, בתנאי לחות ויובש כאחד. החבילה הזאת מיועדת 
בעיקר לשימוש בתנאים מיוחדים, מחוץ למקומות־ריפוי, 
כגון בשדה־קרב, והיא מאפשרת לחבוש פצע בלי ידיעות 
מקצועיות. בהעדרם של חמרי־ח׳ מוכנים רצוי להשתמש 
לעזרה ראשונה בחמרים מתאימים ארעיים הנמצאים במקום, 
כגון מטפחות, מגבות, סדינים, רצועות וכר. 

טכניקת הה/ בקישור ע״י אגד אוחזת היד השמאלית 
בקצה האגד, בעוד היד הימנית מלפפת אותו בכיוון מחוג־ 
השעון, חלק־גוף בעל צורה אחידה (בטן, מיפרק-היד) חו¬ 
בשים בליפוף מעגלי פשוט; אם כל ליפוף נוסף מכסה 
רק חלק של קודמו — מתקבלת ת׳ לוליינית. במקרה 
של חבישת איבר בעל צורת חרוט (שוק, זרוע) מתחילים 
בחבישת חלקו הדק של האיבר וממשיכים בח' לוליינית 
שסיבוביה הולכים ומתרחבים, או בסיבובים עם קיפולים, או 
בסיבובי-שמיניות. במיפרקים משתמשים בח' בצורת שמי¬ 
ניות, שיכולה לקבל גם צורת שיבולת. בחבישת האף, 
הסנטר או האוזן משווים לח׳ צורת ״קלע״ — פס־גאזה, שבו 
נעשו חתכים ארכיים בשני קצותיו, באופן שנשאר מלבן 
מחובר לארבעה פסי־גאזה, שאותם כורכים מסביב למצח 
ולצוואר. 

. 11 ; 1911 , 277 , 1 ?ו 10112 \ 0 * 1 [> 7111 ז 41 ! ■*!ס**{?{ #1 .י!יינ 01 ז ג 1 
}{ 110 {>ה#י/יס'' 1 ׳ 0 ( 1 . 101 ) 1951: ]. 5x011 ׳:>//־>??עי/־ן״)'׳! ,*־]:* £111 
. 1962 , 1171 > 10 *? .[) 111 ?€$€() . 1 ) 171 

ו. נ. — יה. ל. 


חבל, חוט עבה׳ שזור מחוטים (סיבים) רבים, שמשמש 
לקשירה ואף מופעל כמכונה פשוטה, המעתיקה 
את נקודת־האחיזה של כוח (ע״ע מכניקה; מכונות פשוטות). 

הח׳ הוא מכלי־השימוש הראשונים של האדם. כבר בתקו־ 
פת־האבן שימשו רצועות עור, שעדות בע״ח קשורות יחד 
וכד' כעין ח" בתקופה מאוחרת יותר התחילו לעשות ח" 
ע״י שזירת סיבי צמחים שונים. בניית הפירמידות ומיפעלי- 
בניה גדולים אחרים בתקופה העתיקה לא נתאפשרו — 


בהעדר אמצעי־הובלה 
מכאניים — אלא ע״י 
שימוש נרחב בח" ל¬ 
הסעת אבני־הבניין ה¬ 
ענקיות; שימוש זה 
מתואר הרבה בציורי- 
קיר מצריים. במק¬ 
רא — וכן בספרות 
היוונית — נזכרים ח" 
(או "עבותות") פע¬ 
מים רבות. המאהל 

ד 

מזה ושיט־המיפרשים 
מזה קשורים קשר 
הדוק לייצור ח" ול¬ 
שימוש בהם; המוגה 
המקראי לספנים("חו¬ 
בלים") נגזר מח׳ 
(והשר ישע׳ לג, כ, 
כג; יחז׳ כז, כד—כט; 



יונה א, ו). 

עד המאה ה 19 היו 
מייצרים ח" מפשתן 


ציור־סלע ט! הפאלאוליהיקוז הטאוחר (או 
מז רסבוליוזירוח), במערה בספרד המו- 
דחיה: אדם מטפס בסלע בהבלים ן"]—. 
כנראה, ליעם רדיית רביב 



57 


חבל 


58 



בעבודת־ידיים: את הפשתן היו סורקים במסרקת-יד; אח״כ 
עבר הפשתן הסרוק תהליך של "טוויה", עפ״ר בעזרת גלגל־ 
עץ שגם הוא הותנע ביד; ולבסוף נשזרו יחד מספר חוטים 
לח׳ — גם זה בעזרת גלגל-עץ מונע ביד. בסוף המאה ה 19 
התפתח הייצור המכאני של הח". פעולות הסריקה, הטוויה 
והשזירה נעשות מאז במערכת־מכונות מסודרת, מכונה נפ¬ 
רדת לכל פעולה. בדרך־כלל מבחינים היום בעשיית הח׳ 5 
תהליכים: 

1 ) חבילת הסיבים נפתחת, הסיבים נבררים ועוברים 
תהליך של סריקה במכונות־ציוף מצויירות במסרקות 
ברזל. 2 ) הסיבים בסדקים והולכים עד שמתקבל ם ר ט דק 
ועדין. 3 ) הסרט מוכנס למכונת־המוויה, והעובי הרצוי 
של החוט מתקבל בעיקר ע״י ויסות מהירות הסיבובים של 
המכונה, אולם הוא תלוי גם בעובי הסרט שהוכן במכונת- 
הציוף. החוט המת¬ 
קבל כבר ראוי לשי¬ 
מוש כחוט יחיד. 
4 ) עשיית ח׳ מחו¬ 
טים אלה מתחילה 
משזירתם ל״ ע י ק¬ 
ר י ם״; מספר החו¬ 
טים בכל "עיקר" 
הוא הקובע את עו¬ 
בי הח/ 5 ) ע״י קלי¬ 
עת 3 — 4 "עיקרים" 
נעשה הח׳. 

כחומר־גלם 
עיקרי לתעשיית 
הח" משמשים היום 
סיבי צמחים שונים: 
ס י סל(ע״ע)—סיבי 
אחד ממיני האגוה 
(ע״ע) מאפריקה 
ומאמריקה הטרו¬ 


פיות; סיבי אבאקה — מאחד ממיני הבננה (ע״ע, עמ ׳ 
159/60 ) בפיליפינים; פשתן (ע״ע); קנבוס (ע״ע); 
יוטה (ע״ע) — מפאקיסטאן והודו. תעשיית החמרים 
הפלסטיים (ע״ע) מספקת סיבים מלאכותיים, כגון בילה, 
פרלון, אורלון, שגם בהם התחילו להשתמש לייצור ח" למט¬ 
רות מיוחדות, ביחוד לצרכי דיג וספנות. 

השימוש בח" הוא רב ומגוון. צי אניות־הסוחר וספינות- 
הדיג צורך למעלה מחצי כמות הוד המיוצרים בעולם. בח" 
משתמשים גם בקידוחי מים, נפט וגאז, בתעשיה, בחקלאות 
ובמשק־בית, ובעיקר — למטרות אריזה. 

תעשיית ה ח" בישראל. עד שנוח ה 20 של המאה 
הנוכחית הובאו הח״ לא״י מאנגליה ומארצות אירופה. ב 1925 
הונח היסוד לייצור עצמי של ח״ בארץ. מלה״ע 11 נתנה 
תנופה גדולה להתפתחות תעשיה זו, שכן היתה א״י הספק 

העיקרי של ח" לצ¬ 
בא הבריטי במזרח 
התיכון כולו. היום 
נמצא ברמת־גן מים־ 

על בעל ציוד חדיש, 

המייצר כ 2,500 טון 
ח" וחוטים לשנה! 

שליש מכמות זו 
מיועד ליצוא לחוץ 
לארץ, בעיקר לאר¬ 
צות הברית, אנגליה, 

קאנאדה ותורכיה. 

בשנים האחרונות 
נעשו ע״י הקק״ל 
נסיונות לגידול 
אגאוות־הסיסאל ב¬ 
ישראל — בדרום 
ובנגב. נסיונות אלה 
הוכתרו בהצלחה, 

וכבר הגיעו לתפו־ 



טוויית חוטי־חבל בתהליך תעשייתי 









59 


חכל — הכלה 


60 



2-000 קה של 200 — 300 טון לשנה; התכנית מכוונת להפקת 

טו־ן לשנה בעוד 4 — 5 שנים. 

8.. 0621 ; 1868 € 4 007 ,־ 0111 ^ 11 ^־ 1 .? ־ ( 

1919; 1 1 ) 12 ) 7117 . 11713 ׳>מ!/מ 7 ,?י/ס ? 1 ,־ 101 ־ 0111 . 11 . 1 ־ 

\1 (11^172%, 1924; 1(1., 1^10(1(777 770* //(? 17117171% ?§ •>! 14 { 1 ) 273 ) ?/?ת 
(217(1 7(11711271%, 1925; ?. }. 510| 3 ) 1 ^ 2 ) ,') 1 ) 271 ) ) 1% ) 1 ) 707 , 1 .>ז 10 י ^ 
1925; 0, \¥€10^110^, 1.072% 1^(■%( 1111)1( 71177(3, 1947; <1. 
1,2\^1 ־^ 511 ) . 11 10 ; 1948 , 7 )\ 2 ) 773 )? 7.0 21 > 11€ ) 1 ) 7 * 1 ) 711 , 10 ־ו , 
#0?(-$[ (21(117% 1 ] ץ^ %1111010 )ז *ס ץת 0 * 415 ן x1. 011. 5111£6 ־ז 
<* 21.], 1). 1954. 

. אר. ה 

חבלבל״־ם ( 130636 ט׳ 19011 ויס), משפחת צמחים מסדרת 
הצינוריים, עשבים או בני-שיח, ובעיקר— מטפסים. 

הפרחים נכונים ודו־מיניים; הגביע בן 5 עלים; הכותרת בת 
5 אונות, עפ״ר דמויית־משפך! 5 אבקנים, קבועים עמוק 
בצינור הכותרת; השחלה עלית, בת שתי מגורות, ובכל 
מגורה 1 — 2 ביציות. הפרי הוא עפ״ר הלקט. המשפחה כוללת 
כ 50 סוגים וב 1,200 מינים, רובם באיזורים טרופיים ותת- 
טרופיים ומיעוטם באיזורים ממוזגים. 
( 1 ) הסוג ל פ ו פ י ת ( 1063 ת 0 ק 1 ) כולל כ 400 מינים. שאח¬ 
דים מהם מקובלים כצמחי־נוי מטפסים, כגון הל׳ הנאה 
(־! 1110010 . 1 ) והל' המאוצבעת ( 31110111313 ( 1 . 1 ); על חולות 
שפת־הים בא״י גדלה ל׳־החוף ( 3 ־ 1£61 ת $1010 . 1 ), שפרחיה 



ה 5 פופית £2 ־ז 11 ון . 1 , מקור היא 5 אפ 
א. י&וריע מעובה; ב. לרע 


לבנים ועליה בקרניים. צמח חקלאי חשוב מאד היא לפופית 
הבט טח (ע״ע). מן המינים המכסיקנים -ז 11 י! ות 111 ח 0£0 \£ 
£3 ( £3 ־ 131 ק . 1 ), 611515 ( 1231 ־ 01 . 1 ו $101111311$ . 1 מפיקים את 
השרף יאלאפ (ק 313 !), המכיל גליקוזידים של חומצות־שרף 
ומשמש כחומר משלשל! הוא מקובל ברוקחות בצורת אבקה 
או בצורת משקה (״יין־שרף גרמני״). — ( 2 ) הסוג ח ב ל ב ל 
( 000901911111$ ) מונה ב 200 מינים, רובם צמחים מטפסים או 
שרועים. אחדים מהם ידועים כעשבים רעים, כגון ח׳־השדד. 
( $15 ס 90 ־! 3 . 0 ), צמח רב־שנתי, שקנה־שרשו פושט באדמה 
ושולח שרשים לעומק רב. הח׳ השעיר ( 1 דו 011111 ץז 10 !. 0 ) גדל 
בצורת שיח ונפוץ בבחות־הספר של א״י. התבלבל הרפואי 
( 8031110101113 . 0 ) גדל בחורשות שיחים בכל החלק המזרחי 



תבלבלי ים 

א־ ו: ת׳ רפואי. א. תפרחת: נ. כותרת פו־חכה; נ. עטוד־עלי; 

ד. ׳כחילה: ה. •טחלר, חתד־רוחב; ו. ׳פחלה, החר־אורך. 

ז—ח: לסופית ארגטנית ( 03 ז 11 קזטח . 1 ). 1 . ריאנרסה ׳כ? הפרח: 

ת. פרי. ט. קוואסוקליט אונתי פרח 

של אגן הים התיכון; פרחיו צהובים־לבנים; גם משרשיו 
מפיקים תכשירים משלשלים ( 80301010011101 ).— ( 3 ) צמחי־ 
נוי מצויים בין מיני המטפסים שמן הסוגים קומוקליט 
01130100110 ) — מאמריקה הטרופית — וארגיריה (־ץ 8 ז!/ 
613 ־ 1 ) ! ביהוד ידועה הארגיריה הנאה ( 83 ס 601 ק 8 .\ 1 ), 
שעליה גדולים ולבידים כעין חכסף ופרחיה יפים. — ( 4 ) על 
ה כ ש ו ת — ע״ע. — ( 5 ) הסוג ערר ( 6553 ־ €1 ) — המין הערר 
הכרתי ( 61103 ־ 61 . 0 ), עשב רב־שנתי קטן־עלים. הגדל בקר¬ 
קעות מלח 1 ת בא״י! עליו מפרישים מלח, המכסה את פני 
העלה. פרחיו הלבנים הקטנים צבורים בקבוצות. 

מ. זחרי, עולם הצמחים, 324 - 327 , 1954 ; ) 1 ( 1 , 111-2 ( 411 ^■ .ס 
. 1922 , 147-150 , 111 ,,/ת-״מס*""// , / 

מ. ז. 

חבלה, במשפט (בישראל) — גרימת ליקוי גופני, מחלד, או 
מיחוש כלשהו, אפילו בעלי אופי חולף; הגורם ח׳ 

לזולתו ע״י תקיפה (ע״ע) אשם בעוון. 

פגיעה בזולת, המזיקה לבריאותו או נוחותו במידה רצינית 
או דרך־קבע, נקראת ח׳ חמורה; אם היא מסכנת את חייו — 
היא נקראת ח׳ מסוכנת. אם נגרמה ח׳ חמורה אגב ביצוע 
מעשה בלתי־חוקי, ואפילו מתוך רשלנות, אך ללא כוונה, 
צפוי החובל למאסר עד 7 שבים; התכוון לגרום ח׳ חמורה 
או להתנגד למאסר הוקי, צפוי הוא למאסר־עולם. חנסיון 




61 


חבלה — חגי,וי, 


62 


המכוון לפגוע בזולת בכלי־משחית או נשק או חומר־נפץ, 
אפילי למעשה לא גרם ח׳ חמורה, גורר אף הוא עונש עד 
למאסר־עולם. הגורם ח׳ מתוך כוונה להמית, אשם בנסיון 
לרצח. חומרת העבירה נמדדת יותר בכוונה מאשר בתוצאות. 

כל החוטף אדם כדי לגרום לו ת׳ חמורה, צפוי ל 10 שנות 
מאסר (ע״ע חטיפה). התכוון הנאשם לגרום ח׳ לזה, אך פגע 
בזה, הוא נידון כמי שהתכוון לפגוע בשני. היתה כוונתו 
העיקרית של החובל להקל על ביצוע עבירה אחרת, כגון 
שיד, רואים בכך כוונה לגרום גם לח׳, אפילו היתה משנית. 

היה המעשה שגרם לח׳ מותר מטעם החוק (כגון מילוי 
הוראה חוקית, צו מאסר או הוצאה לפועל), אין הוא מהווה 
עבירה. מעשה התגוננות מהווה הגנה לאשמת ח׳ (ע״ע 
הגנה עצמית); והוא הדין לגבי הסכמת הנתקף, בתנאי 
שניתנה ע״י בר־דעת ולא הושגה בהונאה. 

הורים ומורים זכאים להטיל על ילדים ענשי־גוף במטרה 
לחנכם וללמדם משמעת. ברם, חובה עליהם לשמור על 
מתינות העונש, להימנע משימוש במכשיר העשוי לספן את 
חיי הילד או להטיל מום באיבר מאיבריו, או מסיפוק 
תאוות־נקם. הורה או מחנך העובר את גבול המותר, צפוי 
לעונש. גם ההלכה לפי דיני ישראל פוסקת: "ומכה אותם 
המלמד להטיל עליהם אימה, ואינו מכה אותם מכת אויב, 
מכת אכזרי; לפיכך לא יכה אותם בשוטים ולא במקלות 
אלא ברצועה קטנה" (רמב״ם, הלכ׳ תלמוד־תורה ב׳, ב׳). 

גרימת ח׳ מחווה גם עילה לתביעה אזרחית בתחום 
הנזיקין. גם כאן התגוננות או חוקיות הפעולה משמשים 
הגנה טובה בפני התביעה. במקרה האחרון אין הנתבע אחראי, 
אפילו מתברר לאחר מעשה שהיה פגם בהרשאה החוקית 
שעל־פיד. פעל. 

על דיני־ח׳ ע״פ דין־תורה — ע״ע נזיקין. 

מ. ב. פ. 



חנצזת־ים (סנסה) 

1 , זרוע; ! 1 . גפיע; 3 . מ־אחיזה; 4 . פרק; 
5 . מיפרק; קנה; ז. ציציח־וזרבקה 


זזבצלותץם (־״״!״:) 

103 >), מחלקת 
בע״ח ממערכת קווצי־ 
העור (ע״ע); כ 800 מי¬ 
נים חיים, מחם כ 75 קבו- 
עי־מקום. מלבד אלה ידו¬ 
עים כ 5,000 מינים מאוב¬ 
נים. רובם סן הפאלאוזו־ 
איקון. צורתם הכללית 
מזכירה את מבנה הפרח: 
קנה כעין גבעול, שנושא 
בקצה העליון של הגוף 
כעין גביע־פה ומסביבי 
זר של 5 זרועות. תחילה 
נודעו חה״י כמאובנים 
בלבד, שנחשבו לשרידי 
צמחים שנכחדו; רק 
אח״כ הוכרח זהותן הא¬ 
מיתית, ורק בתחילת המ¬ 
אה ה 19 נמצאו מינים 
חיים של ח״י. הן מצויות 
בימי כל האיזורים הגאו־ 
גראפיים (פרט לים הש¬ 
חור והים הבאלטי), הן 


בימים טרופיים — שבהט הם 
שוכנים עפ״ר במים שקטים 
רדודים בבריכות קטנות, וב¬ 
מקרים נדירים גם בעומק 
שעד כ 1 x 100 מ׳ —, וחן מ¬ 
תחת לגושי־קרח בימי־הקט־ 
בים. גדלם עפ״ר כ 3 ס״מ; 
במינים גדולים אחדים 1 מ׳. 
הם מצטיינים בצבעים עזים 
ומרהיבים: צהוב, ירוק, אר¬ 
גמן ואדום; הזרועות לבנות 
ושחורות לסירוגין. צבעיהם 
של קבועי־המקום בולטים 
פחות. 

גופן של חח״י נתון עפ״ר 
בתוך גביע עשוי שתי טב¬ 
עות, שכל אחת מהן מורכבת 
מ 5 לוחות סידניים; הפה 
במרכז הגביע ופי־הטבעת 
בין הזרועות. כל זרוע מת¬ 
חלקת פעם אחת או כמה פעמים, עד להתהוותן של 10 — 30 — 
ובמקרים מסויימים (במינים הטרופיים) כ 200 — זרועות. 
לזרוע המסועפת צורת נוצה, שהיא אפיינית לכל מין ומין. 
שלד הזרועות עשוי לוחות סידניים. גם הקנה סידני, ארוך 
וצר, עשוי פרקים־פרקים; בין הפרקים — סיבי שרירים שמ¬ 
סייעים לתנועה. לטיפוסים קבועי־המקום כעין חוטי־ציצית 
בקצה הקנה, שמשמשים לאחיזה. לטיפוסים הנוודים ווי-אחיזה 
בחלק התחתון של הגביע; עם התבגרותם מנתקים הם את 
הקנה ושוחים על פני המים בתנועות זרועותיהם. במערכת־ 
המים (ע״ע קווצי-עור) חסרות חה״י נפת־מים, ולרגליהן 
חסרים כפתורי-הדבקה וקוצבתים. חה״י ניזונות מפלנקטון 
ומרקבובית; ע״י טוכסינים מופרשים מן הזרועות משתקות 
הן את טרפן. הרגליים משמשות בחלקן לנשימה ובחלקן 
להובלת מזון. מערכת־חעצבים בנויה מטבעת-עצבים בחלק 
התחתון של הגביע ומסעיפים לכל הזרועות. המינים נפרדים! 
בלוטות-המין נמצאות על הנוצות. מינים אחדים שורצים 
חיים ומחזיקים את ולדותיהם בכיסים מיוחדים. התפתחותם 
נעשית בדרך גלגול (ע״ע). — הטיפוסים קבועי־המקום חיים 
במושבות, שמתפשטות לאורך מאות ממרים בתוך המים או 
על גבי שוניות־אלמוגים. הידוע מבין טיפוסי הנוודים הוא 
מ 10 > 1£ ״^, בעל הזרועות הארוכות. — חה״י מצטיינות בכושר־ 
רגנראציה רב ויכולות לחדש את הזרועות ואת הגביע 
שנקטעו. 

למחלקת חה״י ערך רב מבחינה גאולוגית ופאלאונטולו־ 
גית. מאובניה חם ממרכיביהם הראשיים של חרבה משקעי־ 
גיר, וקני גופם הם משרידי בע״ח המוכרים והידועים ביותר 
מן התקופות הקדומות (ע״ע פלאונטולוגיח). 

ביבל׳: ע״ע קווצי־עור. 

מ, ס, 

חבקיק׳ נביא, שספרו הוא השמיני בתרי־עשר; מוצאו, 
מקומו וזמנו אינם מפורשים. 

הספר הקטן בן שלושת הפרקים (בס״ה 56 פסוקים) 
מתחלק לפי תכנו לשנים: משא — פרקים א׳—ב׳; תפילה — 
פרק ג/ במשא נכלל "משל" (ב, ו—יט), המורכב מפתיחה 




63 


חבקוק — חבר, חברים 


64 


ומחמש מחרוזות, שכל אהת מהן פותחת במלת "הוי". התפילה 
מתחילה וחותמת — כדרך מזמורי תהלים — בכתובת ("על 
שגינות"... "למנצח בנגינותי"). — עיקרו של המשא— זעקה 
מרד. על סדר העולם בהווה, על גורלו הרע של הצדיק ושלטון 
החמס בארץ, שהנביא מצביע עליו הן בתחום האינדיווידואלי, 
הן בספירה האנושית־כללית, והוא מציגו כבעיה דתית. שלטון 
הרשע מודגם בנצחונות הכשדים וכיבושיהם, בעוול הסוציאלי 
בחברה ובשלטון האלילות. הנביא מתחבט ושואל את ה׳, 
ברוח תלונתו של ירמיהו (יב) ומזמורי־החכמה שבס׳ תהלים 
(עג ועוד); ותשובת ה׳ על שאלתו ניתנת אף היא ברוח 
הדידאקטית־מזמורית: סוף הרשע — דע, ופתע יבוא אידו, 
ושבר זה יסמן גם את סופה של מלכות האליל נטולת־החיים.— 
בתפילה קורא הנביא לגילגול רחמי ה/ ומזכיר את מסע ה' 
בשעת יציאת־מצרים, את ההתרחשויות הקוסמיות שאירעו 
בעבר בשעת הבריאה (בדומה לישע , נא, ט) ואת הזמן שבו 
יצא ה׳ לישע עמו ומשיחו (אולי הכוונה לדוד) ומחץ את 
הרשע. מכאן צופה הנביא לעתיד ומתפלל: -אנוח ליום צרה 
לעלות לעם (הכשרים?) יגודנו" (הבאים בגדודים). בסוף 
דבריו מדבר ח׳ על בצורת (ג, יז — אפשר שגם היא אינה 
אלא משל וסמל לרע), ומביע על אף הכל תקוותו ואמונתו: 
"ואני בה , אעלוזה אגילה באלהי ישעי". 

לשון הנביא(בכללה, וביחוד בחטיבות האמצעיות שבתפי¬ 
לה) נמרצת ועשירה, ומרובה בה השימוש במליצות ארכאיות 
ובדרכי־פיוט קדומים, שכמותם מצויים עוד רק בשירה המק¬ 
ראית הקדומה (ברכת משה, שירת דבירה וכו , ). במבנה, 
ופעמים גם בדרך מליצתה (כגון בשימוש ב״תקבולת־מעלוית" 
!ג, פסוקים ב, ח, יג] ובלשונות הארכאיסטיות) ובדימוייה 
המיתיים על מלחמוודבראשית (שמש, ירח, תהום, נהרים — 
בצורה של יצורים חיים פועלים), מתדמה היא כמה פעמים 
לשירת אוגרית. הראיות הלשוניות שהביאו לפנים את החו¬ 
קרים לאחר את זמן חיבורו של המזמור (כגון היעדר ה , - 
הידיעה) נתבררו לאחרונה כסימנים לקדמותו דווקא. 

לפי "סדר-עולם" (פרק כ , ) חי ח , בימי מנשה. היום קו¬ 
בעים רוב החוקרים את זמנו בימי יהויקים, ויש מקדימים אותו 
לסוף ימי יאשיהו, לעת הריסת מלכות אשור וראשית עליית 
הכשדים; אפשר שניתן לצמצם את זמן הנבואה לימים 
שלאחר מפלת מצרים בכרכמיש ובחמת, כשחיל הכשדים — 
בראשותו של נבוכדנצר, שהיה עדייו יורש־עצר — פשט על 
כל עבר־הנהר (סמוך ל 605 לפסה״ג). סברתו של דום, ש,כש־ 
דים , בח׳ יש לתקן ל,כתים׳ ולפרש את הנבואה על מסעו 
של אלכסנדר מוקדון — אין לה על מה שתסמוך. מן המגילות 
של קומראן נתברר, שבימי בית שני כבר דרשו את ה,כשדים׳ 
על מסע הרומאים למזרח. 

האגדה עושה את ח׳ (כנראה ע״פ גזירתו המדרשית של 
שמו מן השורש ,חבק , ) לבנה של השונמית (ע״פ מל״ב ד, 
טז). בסיפור החיצון על,בל והתנין׳(ע״ע בל), המספר מעשי 
דניאל נגד האלילות הבבלית, מדומה ח׳ כבן־דורו של דניאל. 
באותו סיפור הוא נחשב כבן למשפחת הלויים ישוע (עזרא 
ב, מ; נחם׳ ז, מג), ואפשר שיש בדבר זה ממש, שכן 
מתפילתו ומשימושו במונחים מוסיקאליים קרוב לשמוע 
שהיה משורר במקדש. 

את תלמודו של ח , מיצה יפה בעל־האגדה ר , שמלאי: 

לפי דרושו (מכות כ״ד, ע״א) ניתנו תרי״ג מצוות למשה 
בסיני; באו דוד והנביאים אחריו והעמידום על עיקרים 


מעטים, עד שבא ח , והעמיד את כל המצוות על העיקר של 
"צדיק באמונתו יחיה"(חבק , ב, ד). 

על ״פ ש ר ח ב ק ו ק״ — ע״ע מ ג ל ו ת מ ד ב ר י ה ו ד ה. 

ס״ד קאסוטו, שירת העלילה בישראל ("כנסת , ׳ לזכר ח. ג. 
ביאליק. ח , ), תש״ג-תש״ד! י. קופמן, תולדות האמונה היש¬ 
ראלית, ג , , 368-360 , תש״ח ; מ. צ. סגל, מבוא המקרא, ב , , 
492-488 , תשט״ז 4 ; ז. וילנאי, מצבות קודש בא״י, רל״ד- 
רל״ו, תשכ״ג; . 11 }ס ?!!־ 1 ' ,׳(£/ז 10 י . 0 .ס 

.¥\ ; 1935 ,(: 15011111 . 4 . £ן 81101 ; 1866 , 284/5 ,?!*?ס*] 71 ) 11 > 1£0£ ) 11 /( 5 , 4 /)$ 

-)€ ) 1 ( 1 :.!/{ , 3 1711 15 ) $11 71 1 ) 841 2 ()\ 117 {)$ , 4 ) 111 ') 50/11 ) 0 '{ 7.11 
€7 ( 1 ,^ 8110111 ; 9 ^ 18 ,( 43 (חברייא) 71 ) 11055 

, 1 > 51 ח^ח./ 0 ? .ג 1 ־, . 5 ; 1906 ,.!/) . 2 . 1 > 5 ) 27 >י • 2 ) 1 /' 1 ה 1 /' )!/ ) 115 ) 7111 )£ 
, 103 , 7 ) 21 1 ) { 1 ), 7 11 ) 1 ! 115 € ) 1071 ) 1 £ /) 1 ) 71 1111 0711171 ) 3 > )!/ ) 7115 10 {^{/ 7 ) 8 
) 51171 ) ! 2 ) 8 171 1 ) 1171 $ 1 ^£. 8 111 11 / 5 ) 1 ) 8 / 1 ' , £1:11111 .( ; 1914 
, 272 , 264 , 182 , 54 , 27 , 1 , 11 $ 711 $ )€ 1 ) 1111711 ) 8 116 ז 7 ) 1 ) 1271 
-#!/!ץ? ) 4 ) 724 )£)! 847 .[ ; 1920-1922 , 348 , 11 

, 8 ; 1927 , 263 ־ 236 ,) 52111 ) 21 >? €11 )€) €77 1€ > £07€ 

71 ) 77111 ) 171 1 >)$ 4 !)) 0 4 ) 711 )^ 50 ) 1/1 171 ) $1171 1 ) 15 ( 1 ) 1/1 ' , 111311 
1/1 ) 117717 () , 1136111 . 011 ; 1952 ,(^ 1 . 13£ ) ) 1 ז 1$11 ) 15 נ 1 /ע 

0114 )) 8 ) 1/1 171 11014/5/11$ ) 8 ) 8/1 .זסח^סזא! .( ; 1957 , 5 ) 811741 
. 1960 ,( 142 ־ 126 , 011 , 14111 ) 112/1 >)/ €071117107112 1745/1 )[ 

א. א, א. 

חבר הל אטים (אנגל׳!•.ת 110 גא 0£ 116 ^ 1.6 , צרם׳ ^ 80016 
5 ת 13110 י 1 165 ), גרפס 1 > 1111 כ 011001-1 /ו), אירגון ביד 
ממשלתי של מדינות, שהוקם על־סמך "ספריהברית של 

חה״ל" ( 5 ח 0 ו! 3 '\. ) 0 3£110 ס€ 10 ) 1 0£ :זת 0113 ז\ס€), שנכלל 

כחלק ראשון בכל אחד מחוזי-השלום, שנחתמו לאחר סיום 
מלה״ע 1 . חה״ל היה קיים מ 10 ביאנואר 1920 עד לפירוקו 
הרשמי ב 19 באפריל 1946 , רבות מפעולותיו חודשו אח״כ 
ע״י ארגון האמות המאחדות (ע״ע), אם כי, בדרך־כלל, על 
בסיס אחר. 

הרעיון של הקמת מנגנון בידלאומי כבר הובע בספרות 
הקלאסית של התיאוריה המדינית הבידלאומית ושל המשפט 
הבין־לאומי, ואף חוברו תכניות מרובות לקידומו; אלא 
שמבחינה מעשית היתד, הגשמתו רחוקה כל עוד היה ניהול 
העניינים הבידלאומיים מושתת על תפיסת הריבונות המוח¬ 
לטת של כל אחת מן המדינות. וכל עוד לא היו המשפט 
והמוסר הבין־לאומיים מוכנים להסתייג מן המלחמה כאמצעי 
חוקי לקידום המדיניות הלאומית. 

במשך מלה״ע 1 עלה הרעיון, שיש לכונן את החברה 
הלאומית והבין־לאומית על בסיס חדש, שיעמוד על מוסדות 
הדמוקראטיה הפאדלאמנטארית במבניהן הפנימי של המדי¬ 
נות, ועל ההכרה בשוויונן ובאחריותן ההדדית לשמירת 
השלום והבטחון הקיבוצי בתחום היחסים שבין המדינות. 
רעיון זה נוסח בסעיף האחרון ש־ל ״ 14 הסעיפים" של 
הנשיא וילסון(ע״ע), שנתקבלו כיסוד להסכמי שביתודהנשק 
של 1918 , וזכה לתגובה חיובית ביותר מצד עמי אירופה. בכך 
נוצרו התנאים המדיניים והפסיכולוגיים להקמת תה״ל. 

החברות ב ח ה " ל. הזכות להצטרף לחה״ל ניתנה לכל 
בעלות־הברית ולמדינות החדשות שקמו בעקבות מלה״ע 1 , 
וכן למדינות ניטראליות מסויימות. הצטרפותן של מדינות 
אחרות, לרבות המדינות האויבות לבעלות־הברית, היתה 
מותנית בהחלטת % של הקולות בעצרת (ר׳ להלן). כל 
מדינה־חברה היתה רשאית לפרוש מחה״ל שנתיים לאחר 
הודעה על כך, בתנאי שעד לפרישתה מילאה את התחייבויותיה 
לפי ספר־הברית. בין המדינות החשובות שלא השתתפו 
בחה״ל יש להזכיר את אה״ב, שלא אישרה את חוזי־השלום 
(ע״ע וילסון), וברד,"מ, שלא היתה צד לחוזי-השלום ולא 
הצטרפה לחה״ל אלא ב 1934 . 

מוסדות חה״ל. מבחינה פורמאלית היו בחד,״ל 3 
מוסדות: העצרת (ץ 1 נ 1 !מ 0 ^), המועצה ( €01111011 ) והמז¬ 
כירות (ז 13 ! 3 ז 8001-0 ). בית־הדין הבינלאמי (ע״ע) וארגון 

העבודה הבינלאמי (ע״ע) היו אירגונים עצמאיים, אע״פ 

; 


67 


חבר הלאמים 

\ 


68 


שפעלו בקשר הדוק עם חה״ל ומימנו על־ידיו. — ה ע צ ר ת, 
שבה השתתפו כל חברות האירגון על בסים של שיוויון, היתה 
המוסד הייצוגי הכללי של חה״ל והיא לבדה היתה מוסמכת 
להחליט בענייני תקציב. בין השנים 1920 ו 1939 נתכנסה 
העצרת ל 20 מושבים שנתיים ול 4 מושבים מיוחדים; המושב 
ה 21 , שנתכנס ב 1946 , טיפל בפירוקו של חה״ל. — ה מ ו ע צ ה 
היתד. מורכבת מחברות קבועות וממספר חברות שנבחרו ע״י 
העצרת, אך היתד. מוסמכת להגדיל את מספר חברותיה משני 
הסוגים באישורה של העצרת. חברות־המועצה הקבועות 
הראשונות היו בריטניה, צרפת, איטליה ויאפאן; על אלה 
נתוספו גרמניה ( 1926 ) וברה״מ ( 1934 ). מחה״ל — וממילא 
מן המועצה — פרשו גרמניה ( 1935 ) ואיטליה ( 1939 ). מספר 
החברות הנבחרות הוגדל בהדרגה מ 4 עד 11 ( 1936 ). המועצה, 
שהיתה מוסד מכוון כללי, נתכנסה בין 1920 ו 1939 ל 107 
מושבים; דיוניה נערכו כ 4 פעמים לשבה, וברבים מהם 
השתתפו שרי־החוץ של המדינות החברות. — כמזכיר 
הכללי של חה״ל שימש — פרט לתקופת מלה״ע 11 — 
אזרחה של אחת החברות הקבועות של המועצה. 

לשם קבלת החלטות בעצרת ובמועצה (פרט להחלטות 
בענייני נוהל) היתד. דרושה אחדות־דעות בין המשתתפים 
בהצבעה; ההימנעויות לא עלו במניין הקולות. משום כך 
נעשתה הרבה מן העבודה האמיתית בחה״ל מאחורי הקלעים, 
וההצעות הוגשו לעצרת ולמועצה בצורת נוסחה מוסכמת, 
מה שדרש כשרון דיפלומאטי רב מצד המדוח (־ 1 ס 6 :ו־!סקנןגז), 
שבידו הופקד המו״מ על אותה נוסחה. 

מרכז חה״ל נקבע מטעמים מדיניים בז׳נווה, ושם הוקם 
ארמונו — ״ארמון־האומות״( 15 ! 0 ״ 3 א *>*> 31315 ?) —, שהוא 
עתה המרכז האירופי של האו״ם. 

העקרונות של שמירת השלום. התחייבותן העי¬ 
קרית של חברות האירגון היתד. לשמור על שלמותן הטרי¬ 
טוריאלית של כל החברות ולהגן עליהן מפני כל התקפה 
מן החוץ. במקרה של התקפה או איום בהתקפה — אף אם 
לא היה בהם כדי לגרום תוצאות מידיות לגבי אחת 
החברות — היו מוסדות האירגון מוסמכים לנקוט אמצעים 
שנראו להם לשם שמירת השלום. חברות חזד׳ל הסכימו 
למסור לבוררות בין־לאומית או לביה״ד הבידלאומי, או 
לחקירה ע״י המועצה, כל סיכסוך שהיה עשוי לגרום הפסקת 
היחסים ביניהן, ולא לאסור מלחמה עד שיעברו 3 חדשים 
מיום שיינתן פסק־הדין או יימסר הדו״ח של המועצה. הוראה 
זו לא נגעה בסיכסוכים שהיד נתונים לסמכותה הפנימית 
של המדינה. אם יצאה אחת החברות למלחמה בניגוד להו¬ 
ראות הג״ל, התחייבו שאר החברות לנקוט כלפיה סאנקציות 
צבאיות, דיפלומאטיות וכספיות, עפ״י הצעת המועצה. 

הפעולות המדיניות של חה״ל היו בתקופתו הרא¬ 
שונה מכוונות בעיקר לקביעת פרטי התנאים של ביצוע חוזי- 
השלום של 1919 . כתוצאה מכך טיפל חה״ל במצב הכללי 
במרכז אירופה ובבאלקאנים ובסיכסוכים בין־לאומיים שפרצו 
ברחבי העולם. בין הבעיות והסיכסוכים שטיפל בהן חה״ל 
ראויים לציון: במזרח התיכון — סיכסוך מוצול ( 1924/5 ), 
בעיית האשורים (ע״ע) בעיראק ( 1932 — 1937 ), בעיית חברת 
הנפט האנגלדאיראניח ( 1932/3 ), בעיית הגבול בין עיראק 
ופרס ( 1934 — 1937 ); באמריקה הלאטינית — סיכסוך לטיסיה 
בין קולומביה ופרו ( 1932 — 1934 ) ומלחמת גרן צ׳קו (ע״ע) 
בין בוליוויה ופאראגואי ( 1933 ); במזרח-הרחוק — ,,תקרית- 


מאנצ׳וריה" ( 1931 — 1933 ) ומלחמת יאפאן בסין ( 1937 ). 
בעיני רבים סימנה אי־יכלתו של חה״ל למנוע את פלישתה 
של יאפאן למאנצ׳וריה את התחלת כשלונו המדיני, שנתגלה 
לאחר מכן בעת הטלת הסאנקציות על איטליה ב 1935 (ע״ע 
איטליה, עם׳ 758 ! חבש, עגד 110 ) ובעיקר — בהחלטה על 
גירוש ברה״מ כעונש על מלחמתה עם פינלאנד ב 1939 . — על 
בעיית פ ר ו ק ה נ ש ק — ע״ע; על משטר המנדטים — 
ע״ע. להח״ל נמסרה הנחלתם של שני איזורים באירופה — 
איזור הסר (ע״ע), עד להחזרתו לגרמניה לאחר משאל-העם, 
שנערך ב 1935 (ע״ע גרמניה, עמ׳ 466 ׳ 474 ), והעיר התפשית 
דנציג (ע״ע גדנסק). 

הפעולות הכלכליות של תה״ל בשנותיו הראשונות 
היו מכוונות בעיקר לשיקומן של המדינות שנפגעו מן המל¬ 
חמה ומן השפל הכלכלי שבא אחריה. בעיית פיצויי המלחמה, 
שהטילו בעלות הברית על גרמניה (ע״ע, עמ׳ 468 — 470 ) לא 
נמסרה לטיפולו הישיר. לאתר שנת 1935 היו פעולותיו 
מכוונות לעניינים כלליים יותר, בעיקר בתחום האירגון 
הכלכלי. מבין המוסדות המיוחדים שפעלו בשטח זה יש 
להזכיר את הוועדות הכלכלית והכספית והוועדה הסטאטיס- 
טית. כמדכן נתכנסו הרבה ועידות, כגון הוועידה הכלכלית 
העולמית ( 1927 ) והוועידה המונטארית והכלכלית ( 1933 ). 

בתחום הפעולות החברתיות פעלו במסגרת חה״ל 
אירגון מיוחד לענייני בריאות, שהוקם על יסודות אירגוניים 
שהיו קיימים מקודם (ע״ע היגיינה, עט׳ 45 ) והוועדה המר¬ 
כזית לענייני אופיום (ע״ע, עמ׳ 68 ). בין שאר העניינים 
החברתיים, שבהם טיפל חה״ל ושלא נכנסו לגדר סמכויותיו 
של ארגון העבודה הבינלאמי (ע״ע), היו: ענייני עבדות 
(ועידת 1926 ), הסחר בנשים ובילדים, הפצת ספרות־תועבה, 
ענייני טובת הילד וניהול בתי־סוהר. כמו כן פעל חה״ל 
למען שמירת זכויות ה מ ע ו ט י ם (ע״ע) וטיפול בפלי¬ 
טים (ע״ע). 

על פעולות חה״ל למען התפתחות הקודיפיקאציה של 
המשפט ה בין־ לאומי — ע״ע. המכון לאיחוד 
המשפט הפרטי, שהוקם ב 1926 והתחיל בפעולתו ב 1929 , 
מרכזו נקבע ברומא; לאחר יציאתה של איטליה מחה״ל 
ב 1939 נתארגן מחדש, והוא מוסיף לפעול עד היום. — מלבד 
אלה מילא חה״ל תפקידים שונים בקשר לשיתוף־פעולה בין־ 
לאומי בעניינים תרבותיים ומדעיים, 

את פעולותיו בקשר ליחסי־הציבור ניהל חה״ל 
הן במישרים — באמצעות מכשיריו המיוחדים בשטח זה 
(כגון תחנת-השידור בז׳נווה בשם "ראדיו האומות" [ 110 >ג£ 
5 ת 10 ז 3 זי 1 ]), והן באמצעות האיחוד העולמי של האגודות 
למען חה״ל. הספריה ב״ארמון־האומות" (כיום — רכושו 
של האו״ם), על אוצר ספריה בבעיות הבין־לאומיות וכן 
שרותיה הביבליוגראפיים המצויינים, משמשת מקור ראשון 
במעלה לידיעות על כל פעולות חה״ל (והאו״ם). 

עירעורו ופירוקו של חה״ל. במרוצת הזמן 
התברר, שהגורמים שסייעו להקמתו של חה״ל הביאו להת¬ 
פוררותו. מהכללת "ספר־הברית" בחוזי־השלום (ר׳ לעיל, 
עט׳ 66 ) השתמע, שחה״ל נוסד כדי לשמור על ההסדר 
הטריטוריאלי שכפו בעלות־הברית על המדינות המנוצחות, 
ושאיפת גרמניה לתיקון תנאי־השלום נגדה אח המגמה הזאת. 
נוסף על כך ע״י סירובו של הסנאט האמריקני לאשר את 
חוזי־השלום ואת הצטרפותה של אה״ב לחה״ל נמנע שיתוף- 



69 


70 


חבר הלאמיס — חברה 


פעולה מצד אותה המעצמה שיזמה בשעתה את הקמתו. אף 
ברה״מ הביעה ב 1919 את חשדנותה כלפי חה״ל, שאותו 
כיבתה כ״צירוף של ממשלות אימפריאליסטיות". התקוות 
להגשמתן של שאיפות־היסוד של חה״ל, שנתעוררו לאתר 
הסכם־לוקארנו ( 1925 ) וקבלתה של גרמניה לחה״ל ( 1926 ) 
וקיבלו עידוד נוסף ע״י הסכם קלוג־בריאן (בין אנגליה 
וצרפת) בדבר הוויתור על המלחמה כעל מכשיר המדיניות 
הלאומית ( 1928 ), נתבדו — תחילה כתוצאה מן המשבר 
הכלכלי שפקד את העולם ב 1929 — 1931 , ולאחר מכן כתוצאה 
מעלייתם של משטרים רודניים ביאפאן, באיטליה ובגרמניה. 
אף מאמציה של ברה״מ, שהצטרפה לחה״ל ב 1934 , להפיח בו 
רוח חדשה, לא נשאו פרי. כשלון מדיניותו של חה״ל כלפי 
איטליה ב 1935 (ר׳ לעיל, עם' 68 ) עירער את האמונה 
ברעיון הבטחון הקיבוצי. בפרוץ מלה״ע 11 בספטמבר 1939 
כבר חדל חה״ל להיות אירגון מדיני יעיל. אעפ״כ חייבה 
עדייו דעת הקהל בעולם — פרט למדינות הציר וכמה חוגים 
בדלניים קיצוניים באה״ב — את רעיון קיומו של אירגון 
מדיני בין־לאומי, כפי שעולה מהצהרת מוסקווה על הבטחון 
הכללי ב 1943 (ע״ע האמות המאחדות, עמ ׳ 917 ). משום כך 
הוקם בתום המלחמה, באמצע 1945 , האו״ם. פירוקו הרשמי 
של חה״ל הושלם במושב ה 21 של העצרת ב 1946 . 

מבחינה היסטורית יש לראות בחה״ל מוסד־מעבר מן 
המיבנה המדיני של המאה ה 19 , שעיקרו מדינות יחידות 
ובריתות ביניהן, לתקופה החדשה שעיקרה אירגון כולל 
ומקיף של מדינות העולם. 

חה״לעסק בעניינים היהודיים בעיקר בפעולותיו 
בביצוע המאנדאט על א״י, בהגנה על המיעוטים באירופה 
ובעיראק ובהגנה על הפליטים (בעיקר לאחר 1933 ). בקשר 
לפעולות בענייני א״י והמיעוטים הוענק לראשונה לנציגי 
העם היהודי מעמד מוכר ע״י משפס־העמים וניתנה להם גישה 
רשמית לאירגוני החברה הבין־לאומית. בנוגע לא״י, הוכרה 
(לפי סעיף 4 של כתב המאנדאט) ההסתדרות הציונית העו¬ 
למית כנציגתו הרשמית של העם היהודי, ובמקומה באה 
ב 1931 הסוכנות היהודית (המורחבת) לא״י. בהגנה על 
המיעוטים יוצג העניין היהודי תחילה ע״י אירגון רופף 
בשם "ועד המשלחות היהודיות (ע״ע), ליד ועידודהשלום", 
שפעל יחד עם אירגונים של קהילות יהודיות (כגון "ועד 
שליחי הקהילות" באנגליה ו״כל ישראל חברים" בצרפת)! 
ב 1936 עברו תפקידי "ועד המשלחות" לקונגרס היהודי 
העולמי (ע״ע). — מבחינה פורמאלית הצטמצמו הפעולות 
היהודיות להגשת עצומות בכתב ($ו 101 :ו 611 ס) לוועדת ד,מאנ־ 
דאטי.ם הקבועה מזה, ולמועצת חה״ל מזה, לשם מתן אינ¬ 
פורמאציה. אולם דבר זה נתן הזדמנות ליצור ולקיים מגעים 
עם הממשלות השונות המיוצגות בחה״ל, וכן עם מזכירות 
חה״ל, והביא לכינונם ולפיתוחם של שירותים דיפלומאטיים 
יהודיים וציוניים. 

חבר הלאומים, מטרותיו ומבנהו, 1930 2 ! נ. בנטביטש, חה״ל 

והמשטר הבינלאומי החדש, תרצ״ד; .ק 

, £1111 ו 886111 ט 3 ) ; 1923/4 , 1-11 ,.א . 4 . 8 10 40 סזסססס'! .) 0 

,] 061011 .^ . 11 ; 1938 ■ 00 ,)ז 6 קק 1 ז 0 . 0 ; 932 ( 000 

.׳ 1 .'■ 1 ; 1951 , 811111100110113 . ז \ 1 / 0 . 0 ס ) 00140 
. 1952 , 1-11 ,.א /ס . 0 10 .( 1 / 0 1 / 

ש. רו. 

דז^ר־עיר, מונח משנאי-תלמודי, שמשמעותו המדוייקת לא 
נתבררה כל־צרכה, ונחלקו חכמים אם הוא מתייחס 
ליחיד הממלא תפקידים ציבוריים מסויימים ("חבר-עיר") 


או למוסד ציבורי מעין ועד-העיר ("חבר־עיר"). אף רש״י 
מפרש פעם "תלמיד-חכם המתעסק בצרכי־ציבור" (מג׳ כ״ז, 
ע״ב), ופעם — "חבורות־עיר שיש שם רבים" (חול , צ״ד, 
ע״א). ברור הוא, שאין קשר בין ח״ע לחבורות אוכלי חולין 
בטהרה (ע״ע חבר, חברים) או לחבר־בהנים (כדעת א. גיגר 
[וע״ע כהן, כהנה]). ח״ע נזכר במקורות בקשר לענייני 
תפילה, צדקה, הלוויית-המת ואבלות (למשל: משג׳ ברב׳ 
ד׳, ז׳; תוספתא פאה ד׳, ט״ז! שם ב״ב ו׳, י״ג; מם׳ שמחות 
י״א, ב', י״ב, ד׳, י״ד, י״ג — ועוד), והעיקר העולה מתוך 
המקורות הללו הוא שהכוונה לחבורת אנשים שדאגה לצרכי 
העיר בעניינים אלה. חבורות מעין אלו כבר היו קיימות 
בירושלים לפני החורבן (תוספתא מג׳ ד׳, ט״ו; בבלי פסח׳ 
ק״א, ע״ב), אלא שהן היו של יחידים שהתנדבו לקיום מצו 1 ת 
אלו, ואילו ח״ע היה מוסד ממונה מטעם כל בני־העיר. אולם 
ייתכן, שגם החבר היחיד של ח״ע נקרא בקיצור ח״ע — 
במקום "דובר של ח״ע". 

ל, גינצברג. פירושים וחידושים בירושלמי, ג/ 432-411 , 
תש״א; ש. ליברמן, תוספתא כפשוטה, א/ 190 , תשט״ו! 

1857 , 01 ( 811 400 00$0121111%011 < 01 . 13 11030110111 ,־ 051££1 .ח 

ז £;:ז 1 ׳\ 0 ־ 101 ־ 1 .! !(עבר׳: המקרא ותרגומיו, 82-80 , תש״ט) 

, .ץ .; 1$1 זג\< 061 ., 2 חבר עיר 

; 1926 ,(^ 011.0, X¥1 חבל עיר 15 גת 1 ב 01 סא י . 1 > 1 ; 1915 
41 ^ 50 4 , 011 ־ 831 . 5 ; 1926 ,(. 1 > 1 < 11 ) חבל עיר , 31158 ־ £1 .$ 

, 404 , 201 , 11 ; 401 , 1 / 0 * £1014 11 ^ 11 1 > 1 ז 4 

. 1952 

ח 5 ךה (ץ!£״ 50 ), במובנה של הסוציולוגיה (ע״ע) — 
מערכת של דפוסים קבועים, שבהם מתנהלות פעולות 
בבי־אדם במקובץ: אירגוגים, קבוצות, או כל צורה אחרת 
של ציבור אנושי, שיש להם מנהגים, חוקים, נימוסים, מסורות 
או כללי־התנהגות קבועים אחרים. במיוחד רווח מונה זה 
לגבי הרשת של האירגונים, הקבוצות והציבורים, המשתלבים 
זה בזה במערכת כללית רחבה, העומדת פחות או יותר 
ברשות עצמה, כגון זו שאליה מתכוונים בציון הרווח "הח׳ 
הישראלית" או "הח׳ האמריקנית", זו קרויה גם ח׳ כ ו ל ל ת 
או ח׳ ש ל מ ה — להבדיל מאירגונים, קבוצות או ציבורים 
שהם הלקים של ח׳ כוללת ונקראים "מערכות חברתיות 
חלקיות" או גם "חברות חלקיות". המושג ח׳ מקיף יותר מן 
המושג מדינה (ע״ע) — המתייחם בעיקר לצד השלטוני 
של חיי הה/ 

לצורות-האירגון השונות של ח״ אנושיות שונות — 
למרות ההבדלים הקיימים ביביהן — צדדים משותפים, 
המבדילים אותן מכל צורות ההתחברות בעולם בעה״ח (ע״ע 
זרארסויצי־רלרגיה). תכונת־היטוד של הח׳ האנושית — שהיא 
מבוססת על תרבות (ע״ע), ז״א על מערכת של סמלים 
נ ל מ ד י ם — לשון, ספרות, אמנות, צווים מוסריים, חוקים, 
מנהגים, טכניקות. התנהגותם ואירגונם החברתיים של בני- 
אדם אינם נקבעים ע״י תורשה ביולוגית בלבד, אלא מועברים 
מדור לדור ע״י למידה! צורותיהן של ח" בע״ח קבועות 
לדורות, ואילו כל ח׳ אנושית משבה את עצמה כל הזמן 
מאחר שהלמידה גוררת יצירה מתמדת. 

פעולותיהם של בני־אדם הן פעולות תכליתיות — ביודעין 
ובלא־יודעין: בבי־אדם משתמשים באמצעים, כדי להשיג 
מטרות! האמצעים כוללים את כשרונותיהם ומקורותיהם 
הפיסיים׳ מכשירים, חמדים ופעולות של יחידים אחרים. 
בהשגת מטרותיהם הם מתייחסים לכללים או תקנות, שבעיני 




71 


חכרה 


72 


המבצעים נראים כהגונים וכלגיטימיים (בין שמקיימים אותם 
ובין שאין מקיימים אותם). הפעולות, המכוונות להשגת 
מטרות אלה, מאורגנות תוך שיתוף עם אתרים. 

את הצורך לייחס את פעולותיו אל כללים ותקנות חב¬ 
רתיים ולתאמן עם אחרים לומד האדם מרגע לידתו. אפילו 
כמבוגר — ומכל שכן כילד — אין האדם יכול לספק את 
רוב צרכיו בלא שיתוף פעולה עם אחרים, וכדי שתעזור לו 
סביבתו בכך עליו לתאם את מטרותיו ואת האמצעים, שבהם 
הוא משתמש להשגתן, לכללי ההתנהגות המקובלים בחב¬ 
רת( לגבי אדם בגילו, במיג( ובמצב( החברתי. אם הוא 
נוהג לפי הכללים — יש לו סיכוי לבוא על שכר(, ואילו 
סטיה מן המושגים והתקנות המקובלים באה על ענשה 
בדרכים שונות, וסופה שאין הפרט משיג את מטרותיו ואת 
סיפוק צרכיו. האדם לומד לרצות באותן המטרות, לתאם את 
שאיפותיו לאותה הרמה׳ ולנקוט אותן הדרכים שחברתו 
מסכימה להן. כך נוצרות הקביעות בדפוסי ההתנהגות וההס¬ 
כמה לגביהם בח" השונות. 

קביעות נלמדת ז( של ההתנהגות האנושית יוצרת יסודות 
התנהגות חברתית המשותפים לכל הה" האנושיות ומקנה 
להן מיבנה דומה. את המיבנה החברתי נהוג לתאר במושגים 
של (א) "מערכת־תפקידים", (ב) "פונקציות 
חברתיות׳/ (ג) "מוסדו ת". 

(א) התפקיד. חלק ניכר מפעולותיהם ממלאים בני- 
אדם בתוקף "תפקידים" מסויימים המוטלים עליהם: כ״פקיד", 
כ״מורה", כ״אב", כ״בן", כ״חבר־אירגוך, כ״נוסע" וכר; התפ¬ 
קידים שלובים תמיד שילוב הדדי, כג(ן ״בן — אב״, ״מורה — 
תלמיד" וכיו״ב. ה״תפקיד" מוגדר כ״מערכת של פעולות 
הדדיות, הקובעות התייחסות ופעולה מת(אמת בין בני־אדם 
שונים ביחס למטרה או משימה מסויימת, והמוגדרות הגדרה 
נ(רמשיווית ע״י הדד". אין התפקיד מקיף את האדם כולו, 
על כל פעולותיו והתנהגותו, אלא רק חלק מסויים ממנו; 
כל תפקיד שאדם ממלא צריך להשתלב הן בתפקידיו האחרים 
של אותו האדם והן בתפקידיהם של אנשים אחרים הפועלים 
באותו המצב. בדרך ז( נוצר אירגון המגע — הק(מוני־ 
קאציה — בין הפרטים בח/ ״הגדרת המצב״ — מצב 
״הנסיעה״, ״הלימוד״, ״העבודה״ וכו׳ — קובעת את התפקי¬ 
דים, שצריכים ל״שחק" האנשים הנתונים במצב מסויים, 
באופן שכל אחד מן הפועלים בו רואה את "שדה־הפעולה" 
שלפניו כאיזור משותף עם חברו. 

התפקידים מגדירים סוגים של פעולות, ואותם התפ¬ 
קידים עצמם יכולים להיות מבוצעים ע״י אגשים שונים. 
התפקידים הם, איפוא, הגדרות מופשטות, סמליות, של 
פעולות, ולא תכונות פיסי(ל(גי(ת או פסיכולוגיות של אנשים 
מסויימים, ומערכת של תפקידים שונים יכולה להתמיד 
בקיומה תוך שינויים ביולוגיים בקרב הא(כל(סיה המבצעת 
אותם. מכאן שסיבנה חברתי הוא בחינת מערכת של תפקידים 
ולא איגוד של אנשים ממשיים: כל מיבנה חברתי ייחודו 
נקבע לא ע״י האנשים המסויימים הפועלים בו, אלא ע״י 
האירגון המיוחד של מערכת תפקידיו. אולם מאחר שבני- 
אדם ממשיים הם הפועלים בתוך מסגרת התפקידים. הרי 
אחת הבעיות של כל ח׳ היא פיתוח אישיות חבריה, כדי 
שיתאימו לתפקידיהם, ימלאו אותם, ואף יעבירום מדור לדור. 
הפתרון החברתי העיקרי לבעיה ז( הוא מתן תגמולים שו¬ 
נים — כסף, כבוד, עמדות־כוח וכיו״ב — ותגמולים בעלי 


ערך שונה לעוסקים בתפקידים שונים. בצורה כזו יש סיכוי 
שיימלאו כל התפקידים החברתיים. 

בעיה אחרת היא — מהם התפקידים החברתיים שהם 
הכרחיים לקיום הח׳; לשון*אחרת — בעיית חלוקת-העבודה. 

(ב) חלוקת העבודה החברתית והפונק¬ 
ציות החברתיות. לכל מערכת חברתית יש צרכי- 
יסוד מסויימים, שהם משותפים לכל המיבנים החברתיים 
לסוגיהם: ( 1 ) הצורך הבולט ביותר הוא הצורך "ה משי¬ 
ט ת י" — הכרוך במטרה העיקרית, המיוחדת, של אותה 
המערכת (כג(ן ייצור ורווח בבית־חרושת, הקניית ידיעות 
ודרכי התנהגות מסויימים במוסד חינוכי, וכיו״ב).( 2 ) הצורך 
בהסתגלות המערכת החברתית לסביבתה. כל מערכת 
חברתית חייבת להבטיח במידת האפשר את קיומם הביולוגי 
של חבריה ע״י הסתגלות לסביבתם הטבעית (הגאוגראפית, 
האקלימית וכר), תוך ניצולם של תנאי הסביבה להפקת 
המיצרכים והכלים ההכרחיים לקיום זה; וכן עליה להסתגל 
גם לסביבתה החברתית המיוחדת, כדי להשיג את שאר 
המיצרכים מבחוץ — מן הח׳ הכוללת או מח" חלקיות 
אחרות — ע״י קניה, הבטחת תגמולים שונים וכיו״ב (על 
ההבדל שבין מושג ההסתגלות כתופעה ביולוגית ואותו מושג 
כתופעה חברתית — ע״ע הסתגלות). ( 3 ) הצורך ביצירת 
סולידאריות ואינטגראציה של חברי המערכת. חשי¬ 
בותה המכרעת של ההזדהות החברתית נובעת מזיקתו של 
האדם להיענות חברתית מצד אחדים מבני־חברתו ובהרגשת 
הבטחון, הכרוכה בהשתייכוחדקבע למסגרת־יחסים מסויימת. 
אולם יש כאן צורך בנורמות משותפות לכל החברים באותה 
המערכת, כדי ליישב הן את הניגודים שבין חבריה, והן את 
הניגודים שבין מערכות־המישנה או בין הפרט למערכת כולה, 
וכן כדי לקבוע את דרכי חלוקת התגמולים בין החברים. 
נורמות אלה עשויות להשתנות מזמן לזמן, ובלבד שיהיו 
מקובלות על כל חברי המערכת או על מרביתם ונקבעות ע״פ 
הערכים והמטרות היסודיות של המערכת. ( 4 ) הצורך בקיומה 
ובטיפוחה של מערכת הסמלים, הערכים והנור¬ 
מות, המכוונים והמארגנים את חלוקת-התפקידים עצמה. 
סיפוקו של צורך זה עשוי להתגלם בהקמתה של מערכת־ 
ערכים אחידה וכוללת (דבר שהוא נדיר ביותר, ואולי אף 
אינו בגדר האפשרי) או בקביעת סולם של ערכים, המסדיר 
את זיקתם ההדדית ואת חשיבותם היחסית של ערכים שונים, 
ומגדיר את המצבים שבהם תופס כל אחד מהם. קיים גם 
הצורך במתן הערכה מסויימת לא רק למטרותיה הרשמיות. 
אלא לעצם זהותה וייחודה של המערכת לגבי מערכות 
חברתיות אחרות. 

השפעתם של הצרכים האלה על פעילות המערכת החב¬ 
רתית מורגשת בעיקר בחלוקת התפקידים. בתוך כל מערכת 
קיימים תפקידים, שנושאיהם חייבים להקדיש את מרבית 
זמנם ומרצם לסיפוקו של הצורך המסדים הכרוך בתפקידים 
אלה. אולם סיפוקו של אותו צורך משפיע אף על התפקידים 
האחרים באותה מערכת; ניתן לומר, שחלוקת־העבודה בח׳ 
צריכה להיות מכוונת לסיפוקם המתמיד של כל צרכיה. 
אלא שבזמנים ובמצבים שונים נוטה כל מערכת חברתית 
להעדיף צורך מסויים על פני שאר הצרכים. משום כך יש 
לראות בסיפוקם של הצרכים היסודיים השונים מעין מערכת 
של תנועה בעלת פאזות שונות בחיי הקבוצה. אולם אין 
תנועה ז( מקרית; היא נקבעת ע״י מטרות הוד מצד אחד, 


73 


חכרה 


74 


וע״י ערכיה — מצד שני. עניינה של תנועה זו הוא, בסופו 
של דבר, להבטיח את שיווי־המשקל של המיבנה החברתי 
כולו ואת קיומו כמסגרת נפרדת. 

הה׳ השלמה או הכוללת קיימת בכל מקום — 

אך דמותה הממשית משתנה במרוצת ההיסטוריה; סוגיה 
השונים הם: השבט, הממלכה, הלאום וכיו״ב. 

ח' שלמה מצויינת, בדרך-כלל, בתכונות הבאות: ( 1 ) היא 
מוגדרת הגדרה טריטוריאלית מסויימת, ולו רופפת ביותר 
(אולם השף את עם־ישראל במציאותו ההיסטורית בגולה!). 
( 2 ) היא מכילה מערכות חברתיות חלקיות שונות ומרובות 
(משפחות, קבוצות כלכליות ומקצועיות, קבוצות לבילוי־זמן, 
קבוצות עבודה ושלטון, איגודים דתיים שונים, וכר). צורות־ 
התחברות אלה עשויות להיות מגובשות יותר (כגון קבוצות 
מאורגנות שונות [ע״ע קבוצה]) או פחות (התקהלויות, 
גיבושים המוניים [ע״ע המון]).( 3 ) מרבית היחסים הקבועים 
של חבריה הם עם חברים אחרים שבאותה הח׳, ובכוחם של 
יחסים פנימיים אלה בלבד לספק את מרבית הצרכים של הח׳ 
כולה. בסיפוק עצמי זה (א ו ט א ר ק יה) יש להבחין דר¬ 
גות שונות: מכאן — שבטים פרימיטיוויים או ממלכות 
מסויימות (בתקופה העתיקה), שמספקים את מרבית צרכי 
עצמם, ומכאן — מדינות ולאומים מודרניים שונים, שמידת 
האוטארקיה שלהם קטנה יותר. מכל מקום הח׳ השלמה היא 
המארגנת את יחסי-החוץ במידה שהיא זקוקה להם לסיפוק 
צרכיה. מבחינה זו מהוות האומות האחרות חלק מן הסביבה, 
שהה׳ צריכה להסתגל אליה, בלא שתקיים עמה קשרים 
מובהקים של סולידאריות ואחידות של נורמות וערכים. 

הח' השלמה או הכוללת נבדלת ממערכות חברתיות 
חלקיות (בית־חרושת, משפחה, צבא וכיו״ב) גם בקיום 
פונקציות מיוחדות לה: ( 1 ) היא מופקדת על הדאגה לקיומה 
ולהמשכיותה במובן הביולוגי, שהרי גיוס חבריה וחידוש 
הרכבה אינם נעשים מבחוץ כבמערכות החברתיות החלקיות 
(אפילו המשפחה החדשה נוצרת ע״י יוצאי משפחות שונות), 
אלא מבפנים — מתור כוחותיה ואירגונה הפנימיים שלה 
עצמה. משום כך חייבת ח׳ שלמה לדאוג להסדר מתמיד 
וקבוע של היחסים בין המינים, לשם הבטחת הריבוי הטבעי 
והטיפול בילדים; ( 2 ) היא חייבת לדאוג לרציפות תרבותית, 
ולשם כך היא מפתחת סדרי־חינוך המעבירים את המורשה 
התרבותית מדור לדור; ( 3 ) היא צריכה לשמור על שלמותה 
הטריטוריאלית כלפי חוץ ועל קיום הסדר בתוכה באמצעות 
הזרועות השונות של השלטון. 

(ג) מיסוד ומוסדות. המיסוד (׳ 11 בת 0 !זטז 1 ז 5 תן 
1011 } 23 ) הוא מתן גושפנקה נורמאטיווית קבועה לדפוסי- 
התנהגות מסויימים. מוסד — במשמעו המשפטי — הוא 
"הוראה" או "סדר", ז״א חוק המבוצע או משום שהוא 
מקובל בח׳ או משום שכפו אותו על הח׳ מבחוץ; ואילו 
במשמעו הסוציולוגי הוא הסדר נורמאטיווי הנתפס בזך 
כמחייב גם בלא איום בכוח. התופעה הסוציולוגית מודרגת 
הרבה יותר מן התופעה המשפטית: חוק קיים או אינו קיים, 
ואילו מיסוד ההתנהגות ניתן לדירוג. 

התחומים הממוסדים, או מספר המוסדות, בכל ח׳ שלמה 
נקבעים לפי הצרכים והפונקציות החברתיים. תיפקודם להס¬ 
דיר הסדר נורמאטיווי את התפקידים והמצבים החברתיים 
מבחינת צרכיה היסודיים של הח׳. אין ח׳ שבה ייעדר אחד 
ממוסדות אלה: ( 1 ) מוסדות ביולוגיים ומשפחתיים, המאר¬ 


גנים את הפעולות החברתיות מבחינת חלוקת־העבודה וקביעת 
היחסים ההדדיים בין המינים, הגילים ויחסי־השארות; ( 2 ) מו¬ 
סדות כלכליים, המארגנים את הפעולות החברתיות מבחינת 
ההסדר התקין של ייצורם וצריכתם של המיצרכים והשי¬ 
רותים; ( 3 ) מוסדות חינוכיים, המארגנים את הפעולות 
החברתיות בתחום העברת המורשה החברתית־תרבותית מדור 
לדור; ( 4 ) מוסדות מדיניים, המארגנים את הפעולות החב¬ 
רתיות מבחינת חלוקתו ואירגובו של הכוח בח ׳ ; ( 5 ) מוסדות 
ריבודיים 0 :מס 1 ז 1111 ז 1£1 ז 3 שז$), המארגנים את 
הפעולות החברתיות מבחינת ההערכה של התפקידים השונים 
והענקת תגמולים דיפרנציאליים על מילוים; ( 6 ) מוסדות 
ערכיים, המארגנים את הפעולות החברתיות מבחינת קיומה 
של זיקה לערכים העליונים של אותה הוד. 

תופעות של חוסר־יציבות חברתית. התפ¬ 
קידים והאירגונים, השייכים לתחומו של מוסד מסויים, לעולם 
אינם מבודדים לגמרי משאר המוסדות. תפקיד "המורה", 
למשל, כולל — מלבד היסודות המחוייבים ע״י העבודה 
החינוכית — גם יסודות הבאים מתחומים מוסדיים אחרים: 
בבעיות שכר על המורה לנהוג לפי שיקולים ונורמות כלכליים; 
חלק מחופשותיו נקבע ע״י מועדים דתיים ולאו־דווקא ע״י 
שיקולים פדאגוגיים, והפיקוח הסופי על עבודתו נתון בידי 
גורמי השלטון. דומה לו — איש המפלגה, שנבחר לתפקיד 
ציבורי, ועליו לבחור בין העיקרון של קידום האינטרס 
המפלגתי ובין העקרונות שאותם מחייב התחום שבו הוא עוסק. 
לפיכך אין חפיפה גמורה בין שום תפקיד ואירגון—מצד אחד. 
ובין העקרונות המוסדיים המארגנים את ההתנהגות בתוכם — 
מצד שני, אלא המוסדות מקשרים ומתאמים בין תפקידים 
ואירגונים הנוגעים למילויין של פונקציות חברתיות שונות. 

אולם התיאום הזה לעולם אינו מושלם. עצם העובדה, 
שכל בעל תפקיד צריך מפעם לפעם להשתמש בעקרונות 
מוסדיים, שעשויים לסתור זה את זה, יוצרת קונפליקט 
בתיך התפקיד, כמו־כן אין למנוע התהוות קונפליקטים בין 
התפקידים השונים המוטלים על כל אדם. יתר על כן — לא 
ייתכן כלל מיסוד אחיד של ההתנהגות בכל התפקידים: 
בעיקר בשולי מערכות חברתיות שונות נמצאים תפקידים 
הממוסדים מיסוד חלקי בלבד, כ,ןח תפקיד "השכן" בהשוואה 
לתפקיד של "בן־הבית", או תפקיד "חבר בוועד־ההורים" 
לעומת התפקיד של "המורה". 

מלבד הקונפליקטים וחוסר־היציבות הנגרמים כתוצאה 
מכל אלה בהתנהגות־בתוך-התפקידים, גורמת החפיפה בחלותם 
של עקרונות מוסדיים שונים על כל מערכת חברתית קשיים 
בתחימת תחומים ברורים לסמכותן של מערכות אלה. מכאן 
נסיונות ההשתלטות של מערכת מסויימת על שטחי־פעולה 
שאינם שייכים לתחומה, או לגיבוש אינטרסים משוריינים 
(^?^זמו 1 > 6 :> 5 ש-\) בשטח מסויים מעבר למה שמוצדק 
מבחינה מוסזגית. 

גורם לחוסר־יציבות, שאינו קשור במיבנה הפנימי של 
המערכת החברתית, הוא העובדה שבכל מערכת כזו פועלים 
אנשים, שתכונותיהם הפסיכולוגיות אינן חופפות בשלמותן 
אח הדרישות החברתיות; לעולם אין לאדם שביעות־רצון 
מלאה מן התפקידים ומן התגמולים המוצעים לו בחברתו. 
ולבסוף: איו הח׳— ואפילו האוטרקית ביותר— סגורה לגמרי 
כלפי סביבתה; שינויים בסביבתה הטבעית, כגון שינויי 
אקלים, גילוי משאבים כלכליים חדשים, או בסביבתה החב־ 


75 


חכרה 


76 


רתית, ז״א ביחסיה עם ח" אחרות, עשויים להביא לשרשרת 
של תמורות בתוכה. 

הפיקוח החברתי. מצויים, איפוא, ניגודים ותמורות 
מתמידים בח׳, וברור שלא תמיד ממלאים בני־אדם את 
תפקידיהם החברתיים לפי הכללים המוסדיים. כדי למנוע 
שסטיות כאלה תתפשטנה יתר על המידה, מפתחת כל ח׳ 
מכאניזמים, הנועדים להבטיח שבני־אדם ימלאו את תפקי¬ 
דיהם ויזדהו עם הח׳ וערכיה. 

יחסו של הפרט למיבנה החברתי, שבתוכו הוא פועל, 
עשוי להיות: ( 1 ) יחם הסתגלותי גרידא, כשהוא נוטה 
ל״נצל״ מיבנה זה למען קיומו הפיסי בלבד* ( 2 ) יחם מכ¬ 
שירי׳ כשהוא רואה בח׳, בסדריה ובעקרונוחיה אמצעים נו¬ 
חים להשגת מטרותיו החברתיות והתרבותיות; ( 3 ) יחם 
סולידארי, כשהוא מגיע להזדהות עם הח׳ ועם סמליה, 
רוצה בטובתה ומוכן להקריב קרבנות למענה; ( 4 ) יחם 
הנובע מתוך שיקולים ערכיים, כשהוא מודד את הח׳ לפי 
מערכת־ערכים כללית שהוא נאמן לה, ורואה בח׳ מעין 
התגשמות של ערכים אלה. מסתבר, שלשיקולים שמבחינת( 3 ) 
ו( 4 ) נודעת חשיבות רבה ביותר (ע״ע דירקם. אמיל). אולם 
ההודאה בסמכות של המיבנה החברתי ע״י חבריו מבוססת 
על ה ל השיקולים האלה, בתנאי שכולם ישלימו זה את זה 
ולא יתנגדו זה לזה, שאם לא כן — עשויים להיווצר התנאים 
לסטיה מנורמות ולשינויים בח׳. 

למטרות של הבטחת סולידאריות לח' מצד חבריה ושל 
הוראת הדרך למילוי תפקידים שוגים בח׳ מכוונים המנגנו¬ 
נים השונים של פיקוח חברתי ( 00011:01 500131 ), המת¬ 
חלקים לשני סוגים: ( 1 ) המנגנונים המוסדיים המובהקים; 
החשובים שבאלה הם המנגנונים הפוליטיים השונים, אולם 
קיימים בצידם גם מוסדות אחרים — כגון המוסדות הערכיים, 
הריבודיים והחינוכיים, שבכוחם להפעיל סאנקציות'בצורת 
ענשים או מניעת אפשרויות לפעולה ולתגמולים, ( 2 ) המנ¬ 
גנונים שעיקר מגמתם להפעיל את המוטיוואציה הישירה 
ליחס חיובי כלפי חח , . בין המנגנונים מן הסוג השני נודעת 
חשיבות מיוחדת למנגנון של סוציאליזציה, המכוון 
לגבש את אישיותו של האדם הנולד בח׳, באופן שיהא מזדהה, 
בדרך־כלל, עם ערכיה ומוכן למלא תפקידים שונים בתוכה. 
מנגנון זה כרוך, בעיקר, במוסדות המשפחתיים והחינוכיים 
למיניהם. מעבר לו קיימים מנגנונים נוספים של פיקוח 
חברתי, שעניינם מוטיוואציה של האדם המבוגר למילוי התפ¬ 
קידים החברתיים העיקריים. הבעיות, הנוגעות לאדם המבוגר, 
שבהן נקרא הפיקוח החברתי לטפל, מתעוררות במיוחד במצ¬ 
בים חברתיים מסויימים,הקשורים בנקודות המתח והקונפליקט 
שבעצם המיבנה של ה׳ (ר׳ לעיל, עט׳ 74 ). במצבים כאלה 
מופעלים לעיתים קרובות כלפי בני־אדם מנגנוני הפיקוח 
החברתי המיוחד, שהם בעיקר מנגנונים של הקומוניקציה, 
כלו׳ — העברה של הכוונות וידיעות על הצורות המתאי¬ 
מות של התנהגות חברתית. כאן פועלים, מצד אחד, קומו־ 
ניקאטורים מיוחדים (כגון מנהיגים, עורכי טקסים וריטואלים 
שונים, אנשי־מקצוע מסויימים וכיו״ב), שבידיהם נתונה 
הסמכות להטלת סאנקציות ולמתן תגמולים (כגון תגמולים 
של הערכה ויוקרה לפי קני־המידה של הערכים הכלליים), 
ומצד שני — צורות שונות של קבוצות ראשוניות (ע״ע 
קבוצה), כלו׳ קבוצות של יחסים אישיים קרובים, המבוס¬ 
סים על סולידאריות והזדהות של חבריהם. 


ע״י פעולתם המשולבת של מנגנוני הפיקוח החברתי 
והמנגנונים המוסדיים ניתן לפתח את מיסוד הפעולה האנושית 
בתוך הח׳. אולם שילוב־פעולות כזה אינו מובטח אלא בת¬ 
נאים מיוחדים, שהחשובים שבהם הם: (א) ביצועו וסיומו 
המוצלח של תהליך הסוציאליזאציה, שבעקבותיו מפתח 
האדם דמות עצמית, שיש בה נכונות למלא תפקידים חב¬ 
רתיים שונים, וכן התכוונויות לערכים ולסמלים העיקריים 
של הח׳. (ב) תיאום בין הציפיות המסויימות לתגמולים 
במצב מסויים ובין הקומוניקאציה המועברת באותו מצב. — 
נכונותו של ״הקהל״ לקבל קומוניקאציה אינה מספקת כאן; 
צריך שהקומוניקאציה הנמסרת באותו המצב — שהוא, 
בדרך־כלל, ״מצב של מעבר״, של משבר — תהא תואמת 
להערכתו ע״י הקהל, שאם לא כן לא תשיג את מטרתה. 
(ג) שיתוף־פעולה בין קבוצות נבחרות (אליטות) שונות, 
הפועלות במצב מסויים או הנוגעות בו. אלמלא תיאום 
כזה יעמוד הקהל בפני קומוניקאציות והכוונות מנוגדות 
ויהא נוטה לצורות שונות של אדישות או של סטיה מכללי 
החברה. 

אין בכוחם של מנגנוני-הפיקוח למנוע שינוי חברתי. 

כל ת׳ — בין חלקית ובין שלמה — נתונה בתהליך של שי¬ 
נוי, שעשוי להתבטא בצורות שונות: ( 1 ) שינוי האוכלו־ 
סיה — אמנם להלכה המיבנד. החברתי הוא מיבנה של תפ¬ 
קידים ולא של בני-אדם, אך לא ייתכן שלאורך־ימים לא 
ישפיעו חילופי־האוכלוסיה במידה מסויימת על המיבנה 
עצמו. ( 2 ) שינוי במערכות־התפקידים השונות — עשויים 
להיווצר תפקידים חדשים, ולעומת זה עשויים תפקידים 
אחרים להתבטל מאין מבצעים. ( 3 ) עשויות להתהוות מער¬ 
כות חדשות, ומערכות ישנות עשויות לחלוף מן העולם. 
( 4 ) עשויים להשתנות גם העקרונות המוסדיים השונים וה¬ 
ערכים העליונים של הח׳. בכל מערכת חברתית עשויות 
להתרחש סטיות מן הנורמות והתפקידים הנהוגים בח/ ואלה 
מצידן עשויות להביא להתפוררות חברתית ולצורות שונות 
של כליון מערכת חברתית. כליונה של מערכת חברתית 
מסויימת עשוי להתבטא ב 4 דרכים עיקריות, שהן: כליון 
ביולוגי גמור של חבריה; אדישותם של חבריה כלפי מילוי 
התפקידים בתוכה; מלחמת הכל בכל בתוכה; היבלעותה של 
אותה מערכת במערכת אחרת. 

עקרונות ההשוואה בין ח" שונות. הבחינות 
החשובות בהשוואה זו הן: (א) טיבו של ההסדר ההיירארכי 
בין המוסדות השונים, הקיימים בכל ח׳, אלא שמשקלם 
היחסי מבחינת כוחם במציאות והערכתם בתודעת בני-אדם 
שונה בח״ שונות; למשל, בח" בנות־ימינו משועבדת ההת¬ 
נהגות הדתית לעיתים קרובות לעקרונות כלכליים, ואילו 
ביה״ב היה היחס עפ״ר הפוך. (ב) מידת הדיפרנציאציה בין 
המוסדות השונים ובין הקבוצות השונות, וכן בין הקבוצות 
הללו לבין עצמן — באיזו מידה קיימות קבוצות שונות, 
שעניינן מוסדות שונים. (ג) הקף היחסים החברתיים המוג¬ 
דרים ע״י כל מוסד. (ד) צורוודהקישור השונות בין קבוצות 
שונות ובין מוסדות שונים. (ה) מידת האוטונומיה היחסית 
של הקבוצות והמוסדות השונים. (ו) אירגונם של מנגנוני 
הפיקוח החברתי. (ז) מידת היציבות או קצב השינוי של 
החברה. 

ש. ב. אייזנשטדט-י, בךדוד, מבוא לסוציולוגיה, 1959 ; 

ש. קניג(עבר׳: ד. שר), האדם והחברה, 1£5,11961 תת 10 


77 


חכרה 


78 


, 101101111 ־ 0111 .£ ;* 1955 , 1887 . 14 ) 150/10$ ז 1€1 ץ 0€7 

- 7151 ^ ,־ 01101 . 4 ^ ; 1902 2 , £00101 011 סס 5 ) $14 ) 111/151071 ) 10 05 

,:ו £1 מ 3 ) ¥1011 ; 1956 4 , 1922 , 1 .(} 1£3 , ) 00501150/10$ . 11 ) 51110$ 

; 1934 ,? 80010108 ,£־ו 0 < 51 ת 31 > . 4 ו 1 ; 1928 2 , 0 ז 00501150/10$1510$1 
; 1934 ,(¥^ 1. 01 500131 301., X :>ץ 0 מ£) ? £0616 1 , 50115 ־ 1 ג? . 7 
, 011 ) 1 ) 1 * 1 .£ ;* 1949 , 1071 ) 45 805101 0$ €? 14 ) 14£ ז 51 7/15 ,. 111 
, 15 ^ 03 .£ ; 1936 , 1071 ) 501115 ) 171 471 : $1071 0$ ? 1411 ) 8 7/16 
€!/ 7 י 1133£ 11011 ¥311 .£ ־ 11058 .£ ; 1949 ,?) 80515 1071 ( 11147 
4 .'? 8000108 , 01105011 ( . 4 * . 14 ; 1957 ,?) 80515 0$ 515 . לעומת זה, התקנות נתונות, רובן 
ככולן, להתאמה מצד מייסדי החברה לצרכים המיוחדים 
והשונים של כל ח׳! והן גם ניתנות לשינוי ע״י החלטה 
מיוחדת של האסיפה הכללית (ר 7 להלן). 

מוסדות הח׳ הם האסיפה הכללית וחבר המנהלים! 

וכן חייבת כל ח׳ להעסיק רואה־חשבון מוסמך לביקורת חש¬ 
בונותיה. 

"אסיפה כללית רגילה" של חברי הח׳ מתכנסת אחת 
לשנה לשם שמיעת דו״ח על פעולות הח׳ ומצבה, אישור 
החשבונות השנתיים, קביעת דיווידנד שישולם לבעלי- 
המניות, ובחירת מנהלים. ע״פ דרישת אחוז מסויים מן 
החברים חייבים המנהלים לכנס "אסיפה כללית שלא־מן־ 
המניין". ההצבעה באסיפה הכללית היא ע״ם מספר הקולות 
שהמניות מקנות לבעליהן, והחלטות מתקבלות, בדרך־כלל, 
ברוב רגיל של קולות — פרט לעניינים חשובים מסויימים, 
שדורשים רוב של % ממספר קולות המצביעים. דרישה זו 
היא אחד האמצעים להגנת המיעוט מבין חברי הח/ כמו־כן 
רשאי אחוז מסויים מבעלי המניות לפנות לבית־המשפט 
ולתקוף החלטת רוב, שיש בה משום שינוי זכויותיהם של 
בעלי־מניות! וכן אין להגדיל אח חבות החבר להשקיע 
מכספו בח׳ אלא בהסכמת כ ל הנוגעים בדבר. המיעוט מוגן 
מפגי שרירות־הלב של הרוב גם ע״י סמכות כללית של בית־ 
המשפט לפסול החלטות של האסיפה הכללית, שנתקבלו 
אמנם מבחינה פורמאלית כדין, אך מפלות את המיעוט 
לרעה ומהוות בזה "עושק המיעוט". 

מנהלי הזד נבחרים ע״י האסיפה הכללית. בידי המנהלים 
נתונות כל סמכויות הח׳ שאינן שמורות לאסיפה הכללית! 
מכאן כוחו הרב ומעמדו העצמאי של חבר המנהלים. אולם 
החוק מטיל על המנהלים גם אחריות מיוחדת כנאמנים של 
הח׳ ושל חבריה, שחייבים לדאוג לענייני הח , ולבטל טובתם 
מפני טובתה, בדומה למה שנדרש מאפוטרופסים ונאמנים 
אחרים. כל מנהל חייב לגלות לשאר המנהלים כל עניין 
פרטי, שיש לו בעסקי הח׳! שכר המנהלים וגימלאות־הפרישה 
שלהם צריכים להיות גלויים בפני בעלי-המניות ומפורשים 
בחשבונות השנתיים של הח/ 

במקרים רבים, ביהוד בח" פרטיות, קיימת מידה גדולה 
של זהות בין בעלי־המניות לבין המנהלים: מייסדי הוד, 
חבריה ומנהליה הם אותם האנשים עצמם. אך החוק אינו 
דורש שמנהלים יהיו גם בעלי־מגיות. כך מתאפשרת ההפ¬ 
רדה החדה בין "הון" לבין "הנהלה", שהיא האפייניח לח" 
ציבוריות גדולות וגורמת לבעיות רבות של עדיפות, תיאום, 
פיקוח ואיזון בין האסיפה הכללית לבין חבר המנהלים. 

הערך הנקוב של המניה מציין את הסכום, שהחבר השקיע 
או חייב להשקיע בזד. אותו סכום קובע את חלקו היחסי 
של החבר ברווחי הדד המתחלקים בין החברים (דיווידנדים) 
ובנכסי הוף, במידה שהם מתחלקים ביניהם בפירוק הח ׳ . 
למניה צמודה, בדרך כלל, גם זכות־ההצבעה באסיפה הכללית. 

ב״מניות רגילות" קיימת התאמה בין הערך הנקוב של 
המניה לבין מידת הזכויות שהיא מקנה לבעליה! אך החוק 



79 


חברדז 


80 


מאפשר לסטות מהסדר זה. רבות הן הח" המגוונות את 
מניותיהן: אם ע״י חלוקת הון המניות הרגילות למניות 
בנות ערך נקוב שונה, שכל אחת מהן מזכה את בעליה 
בקול אחד באסיפה הכללית; ואם ע״י הוצאת "מניות* 
בכורה״, שהן עדיפות על המניות הרגילות — מבחינת 
זכות־קדימה לדיווידנד קבוע שישולם לפני חלוקת כל ריווי* 
רנד לבעלי המניות הרגילות, או מבחינת זכויות המניות 
בפירוק הח/ או מבחינת משקל הקול בהצבעה באסיפה 
הכללית. ע״י גיוון זה של זכויות המניות ניתן להפריד 
בין השקעה, הצבעה והשתתפות ברווחים, בין מימון הח׳ 
והשליטה בה. 

צמידותן של זכויות החבר למניותיו מאפשרת שינויים 
בהרכב החברים של הח׳ באמצעות העברת המניות. מי 
שרוכש מניות בה׳, נעשה בכך חבר בה; מי שמעביר מניותיו, 
חדל מהיות חבר. המניות מועברות ע״י חתימת שטר־העברה 
ורישום בפנקס־החברים של הח׳ ("מניות רשומות") או ע״י 
מסירת תעודת־המניות בלבד ("מניות למוכ״ז"). לגבי מניות 
רשומות משמש פנקס־החברים ראיה־לכאורה לחברות בה; 
במניות למוכ״ז נעשית תעודת המניה לנייר־ערך סחיר. 

הוצאת מניות היא הדרך לגיוס ההון העצמי של חח/ ח׳ 
פרטית אינה יכולה להקצות מניותיה אלא לידי אנשים, 
שיוזמי הח׳ או מנהליה מתקשרים אתם אחדיאחד. ח׳ שאינה- 
פרטית רשאית להציע מניותיה גם לציבור הרחב באמצעות 
"פרוספקט", שמטרתו לגלות לציבור המשקיעים את מצב 
הח׳ לאמיתו. אחריות חמורה מטיל החוק על מוציאי הפרוס¬ 
פקט לנכונות הפרטים הניתנים בו, כיוון שעל סמך הפרוספקט 
רוכש הציבור את המניות המוצעות. 

ההון שהחברה מגייסת על־ידי הוצאת מניותיה ("הון* 
המניות") משמש לנושיה ערובה לתביעותיהם, והוראות-חוק 
רבות מטרתן להבטיח את שלמות הון־המניות, שחייב להירשם 
בין חובות הח׳ במאזנה, ואפשר להפחיתו רק בתהליך 
פורמאלי נוקשה, 

דרך אחרת לגיוס הון, שהיא פתוחה לח/ היא הוצאתן 
של ״אגרות*חוב״ (ע״ע, ור׳ שם צלום). — מניות 
ואיגרוודחוב, שח" מנפיקות לציבור, רבות מהן רשומות 
בבורסה לניירוודערך, ומכירות וקניות בהן מבוצעות באמ¬ 
צעות שירותי הבורסה במחירים אחידים, שנקבעים מדי יום 
ביומו ע״פ הצע וביקוש ("שערי-הבורסה"). 

הגבלת חבותם של חברי הח׳ והפרדת נכסיה מנכסי 
חבריה; ריבוי מספרם של חברים בח" גדולות, שאין ביניהם 
מגע ישיר; הון־המניות כבסיס ליציבותה הכספית של הח'; 
והמסחר במניות ובאיגרות־חוב של הח׳ — בל אלה דורשים, 
שענייני הוד יהיו גלויים בפני חבריה ובפני הציבור. חובות 
הגילוי המוטלות על ח/ ובעיקר על ח׳ שאינה־פרטית, 
הן: לערוך סדי שנה מאזן וחשבון רווח והפסד ולהביאם 
לפגי האסיפה הכללית, כשהם מבוקרים בידי רואה־חשבון 
מוסמך; לנהל רשימה של חבריה, רשימה של מנהליה 
ורשימת השיעבודים שנתנה על נכסיה; להגיש לרשם־הח" 
"דין וחשבון שנתי" או גם את המאזן השנתי, וכן הודעה 
על כל הקצאה של מניות ועל כל שינוי של הון המניות, 
העתק מן ההחלטות המיוחדות של האסיפה הכללית, והודעה 
על כל שינוי בהרכב חבר־המנהלים. מיסמכים אלה פתוחים 
אצל רשם־הח" לעיונו של כל דורש. שיעבודים שהח׳ נותנת 
על נכסיה טעונים רישום אצל רשם־הח", כדי להקנות להם 


תוקף כלפי שאר הנושים וכלפי מפרק־הח׳, וגם רשימה זו 
פתוחה לעיון לכל. 

הוראות מפורטות מקדיש החוק לפירוק הח׳ — 
לתהליך הפורמאלי המביא לחיסולה: הפסקת פעולותיה, 
כינוס נכסיה, סילוק חובותיה וחלוקת יתרת הנכסים בין 
בעלי-המניות. ב״פירוק מרצון", כשחברי הח׳ מחליטים 
מרצונם באסיפה כללית לחסל את הוד, החברה עצמה ממנה 
את המפרק, והוא מבצע את הפירוק באופן עצמאי; ב״פירוק 
ע״י בית־המשפט", כשבית-המשפט מצווה לפרק את הח׳ 
מפני שאינה מסוגלת לפרוע חובותיה או מאחת הסיבות 
האחרות המנויות בחוק, מתמנה המפרק מטעם בית־המשפט 
ופועל תחת פיקוחו. ה״פירוק ע״י בית-המשפט" דומה, בפר¬ 
טים רבים, לפשיטת־רגל (ע״ע) של יחיד, מבחינת חלוקת 
רכושו של חייב בין נושיו ע״פ הליכים וסדרי־עדיפות, 
שהם קבועים בחוק. 

על ת״ במשפט ה ב י ן - ל א ו מ י — ע״ע. 

צ. ע. בקר וד. בקר, דיני ח״ בישראל, א׳־ב׳, 1961-1959 ; 

-ת^) 5 ? 1 ה 2 !{ 1 <* €0 זש 2111£ ז 1 א . 11 - ןת 0 נ 11 שנ] 4 . . 1 \ . 1 ' 

,זשתז!ג? . 0 .? ; 1946 ,( ¥1 , 10 ז 41 ל€! 1 !י 1 0£ 1 >ש)^] 0 ת 

.״'' 1959 ,! 11 ^ 1 ׳ 5 מ;>,/מ 7 ©£ 

א. יד. 

תפקידי ה ח" בכלכלה. ההתקדמות הטכנית העצו¬ 
מה, שהתחילה במאה ה 19 . הצורך הגדל והולך בהון מושקע 
קבוע והארכת תהליכי־הייצור במיפעלי־התעשיה — הביאו 
לידי התהוות צורות חדשות של פעילות עסקית ותעשייתית, 
שנקבעו תוך ריכוז אמצעי־הייצור. השיווק והמימון בידיים 
מעטות וחזקות ככל האפשר׳ במגמה להבטיח יעילות מאכסי- 
מלית בביצוע המשימות המשקיות המוטלות על הגופים 
הכלכליים השוגים. 

תהליך־ריכוז זה, שעיקר סיבתו בגורמים טכנולוגיים, 
הביא בעקבותיו — מלבד השינויים באפים המשפטי של 
הגופים הכלכליים — גם שינויים בפעילותם המשקית ובצב־ 
י 1 נם ובאירגונם החברתיים. רכושו של הפרט שוב לא הספיק 
להקים ולנהל את מיפעלי־הענק של התעשיה, הבנקאות 
והשירותים האחרים, המאפיינים את התקופה המודרנית. 
הבעלות האינדיווידואלית על המיפעל נעלמה באופן הדרגתי 
והוחלפה בבעלות של ציבור, מצומצם או רחב לפי העניין — 
של הוד על כל צורותיה המשפטיות. 

גם במערך הכלכלי חלו שינויים מרחיקי-לכת: מושג 
העצמאות הכלכלית של המיפעל הבודד או הוד הבודדת 
איבד את תכנו ומשמעותו; המיפעל הפך להיות קשור 
למיפעלים אחרים; נוצרו חברות־בת וחברות־גג, ח" משו¬ 
תפות, "הולדינגים", ח" ציבוריות וכד/ בין ח" רבות הושגו 
הסכמים במגמה להסדיר את היחסים העסקיים ביניהן לבין 
עצמן ולבין גופים שמחוצה להן. הוקמו קארטלים למימון, 
לייצור ולשיווק, על בסים לאומי ואף בידלאומי. 

התחיל גם תהליך של שינויים חברתיים, בעיקר בקרב 
השכבה המנהלת. במקביל לתהליך ההפרדה בין הבעלות 
לבין הניהול־בפועל של הזד, נוצר מעמד חדש של מנהלים 
ומומחים (וע״ע טכנוקרטיה). 

בשל עצם גדלן ועצמתן הכלכלית של הה" נוצרה האפ¬ 
שרות — ולפעמים נוצר אף ההכרח — שלא לקבל עוד 
באופן פאסיווי את תוצאות חוקי השוק: הביקוש וההצע. 

הריכוז הכביר של אמצעי-הייצור, שבא בעקבות התפתחות 
הח" על כל גוניהן המשפטיים והעסקיים, איפשר לקבוצות 



81 


חברה — החברה המלכותית 


82 


כלכליות וחברתיות מסויימות לנצל את מנגנון החוקים 

הכלכליים למשרותיהן זזן, ואף להכתיב ולכוון את התפת¬ 

חות המשק בכללו. בדורות האחרונים נעשו לפעמים ח" 

בעלות עצמה רבה גם לגורמים מדיניים, שהטביעו את 
▼ 

חותמם על מדיניות הפנים והחוץ במדינות שונות; ומצד 
שני עמדו אירועים מדיניים חשובים בסימן המאבק נגד 
שלטונן של הח". 

פ. מ. 

הוז^ךה המלכותית (ע^ 01 ס 15 צץ 110 ), אקדמיה אנגלית 
למדעי־הטבע, שהוקמה ב 1660 , אושרה' מטעם המלך 
צ׳ארלז 11 ב 1662 — ושוב ב 1663 בשם ״ 1.01180 0£ . 5 
18£ > 0¥¥10 ך 11.1 8 ח 0¥1 ־ 1 <£!נ 11 ־!ס? ("ח״מ בלונדון לשם 

שיפור ידיעת־הטבע״) — ומתקיימת מאז ועד היום ללא 
הפסקות. 

ייסוד החה״מ היה ביטוי לתסיסה הרוחנית שנתעוררה 
בעקבות גילוי העולם החדש, המהפכה באסטרונומיה והחי¬ 
דושים בפיסיקה, באנאטומיה ובפיסיולוגיה מתקופת הרנסאנס 
ואילך. "הפילוסופיה החדשה" התמרדה במרותה הרוחנית 
של מורשת המדע העתיק, וביחוד בקבלת תורת אריסטו 
בפיסיקה ותורת גאלנוס ברפואה בסמכויות עליונות שאין 
להרהר אחריהן; היא דרשה להפנות את חקר הטבע מן 
העיון בספרי קדמונים אל התצפית והניסוי. כבר ב 1596 
הוקם בלונדון, ע״פ צוואתו של תומם גרשם (ע״ע), מוסד 
להוראה במדעי־הטבע — "מכאניקה, סטאטיקה, אנאטומיה, 
כימיה, גאומטריה, אסטרונומיה, ניווט ורפואה"; לפי התקנון 
בוסס לימוד הרפואה על פיסיולוגיה ופאתולוגיה. זה היה 
המוסד הראשון באנגליה שהיה מוקדש למדעי־הטבע. האי- 
דאולוג של הכיוון החדש היה פרנסים ביקון (ע״ע), ומייסדי 
החה״ט ראו עצמם כתלמידיו. ב 1645 התארגנה בלונדון 
קבוצת משפילים וחובבי מדעי־הטבע, שנהגו להיפגש בהר¬ 
צאות במוסד־גרשם ולהתווכח על נושאים מדעיים — ביהוד 
אסטרונומיים תוך הימנעות מטיפול בנושאים פוליטיים 
ודתיים; דמי־החבר היו שילינג לשבוע. האישיות הבולטת 
בקבוצה זו היה ג׳ון כלים (ע״ע). לרגל מלחמת־האזרחים 
נתפרדה ההבילה: מקצת החברים — וביניהם ואלים — עברו 
לאוכספורד, ומקצתם נשארו בלונדון. שתי הקבוצות המשיכו 
בפעולותיהן, ועם שובו של צ׳ארלז 11 למלוכה חזרו ונתאחדו 
בלונדון. בין הפעילים להקמת המוסד הלאומי להגשמת 
רעיונותיו של ביקרן היה המשורר אברהם קולי (ע״ע). סיס¬ 
מתה של החה״מ היתה: 1511 ־ ¥01 111111118111 < — שלילת החיוב 
לקבלת מרותה של כל סמכות כתובה או מסורה. 

בין מייסדי החברה היו אישים רמי־מעלה — אצילים 
שוחרי־מדע, רופאים, כמרים אנגליקניים מלומדים, מהם מא- 
תמאטיקנים דגולים; הצטרפותם של אנשי־כנסיה הגנה על 
ההברה מהחשדה במינות. הנשיא הראשון היה לורד ברונקר 
(זס^״״״זו!), מאתמאטיקן מוכשר; רוברט בויל '(ע״ע) 
וכריסטופר דן(ע״ע) היו מן החברים־המייסדים; רוברט הוק 
(ע״ע) נתמנה למשגיח על הצגת מכשירים חדשים ועל הדגמה 
ע״י ניסויים בכל ישיבה של החברה. ביזמת החברה הוקם 
מצפה־הכוכבים המלכותי בגריניץ׳ (ע״ע); החברה התחילה 
לפרסם כ״ע, שהוצאתו נמשכת עד היום. ניוטון (ע״ע) נבחר 
להבר ב 1671 , ומ 1703 עד מותו היה נשיא החברה, ומפעלו 
היקנה לחברה כבוד והערצה בכל העולם המערבי, אחרי 
תקופתו של ניוטון שימשו נשיאים מאנשי־האצולה, שלא 



תמונת־העער ב״רברי־יט' הוזה"ט״ של ת. 3 רט ( 11567 ): 
האדרתו של צ׳ארלז 11 כסייסדה ופטרונת ׳ 512 החברה 


היו דווקא בעלי השגים מדעיים. התנאים לקבלת החברים 
לא היו קפדניים, והחברה הפכה כמעט למועדון של חובבי- 
מדע. כמו כן סבלה ממיעוט־אמצעים, מאחר שהמקור היחיד 
להכנסותיה היו דמי-חבר. המצב שופר בהרבה בידי סר 
ג׳וזף בנקם (ע״ע), שהיה נשיא החברה מ 1778 עד 1820 ; 
הוא מימן הרבה מן הפעולות המדעיות של החברה, וביחוד 
מסעות־סיור לשם תצפיות גאופיסיות, אסטרונומיות ומדעיות- 
כלליות, וגם השפיע על הממשלה בכיוון זה. אחרי מותו של 
בנקם שימשו הכימאים וולסטון(ע״ע) ודיוי(ע״ע) כנשיאים! 
בזמנם היו יותר ממחצית החברים אנשי־מדע פעילים. ב 1847 
נעשה תיקון יסודי במיבנה החברה: מכאן ואילך נבחרו 
לחברים רק אגשים בעלי השגים מדעיים חשובים (פרט לבני 
בית־המלכות ואנשי-ציבור דגולים אחדים), ומספר המינויים 
צומצם ל 15 בכל שנה; מ 1945 ואילך נבחרים 25 חברים 
חדשים בכל שנה, ונוסף עליהם — 4 הברים שאינם נתינים 
בריטיים. 

החברות בהה״מ מוחזקת בעולם המדע הבין־לאומי אות־ 
הצטיינות גבוה ביותר ועדות להשגים חשובים. השפעתה 
הגדולה של החברה היא תוצאה מן המספר הגדול של אנשי־ 
מדע דגולים שהיו חבריה, ביניהם ממחוללי מהפכות מדעיות 
במאות ה 19 — 20 . מ 1915 ואילך היו כל נשיאי החברה בעלי 
פרם־נובל. 

החברה מקפידה על אי־תלותה בממשלה; זו מתחייבת 
רק לספק לה דירה, וכן היא נוהגת להתייעץ בחה״ג בענייני 
מדע שימושי שהם חשובים לה. 

מראשיתה נהגה החה״מ לקשור קשרים בידלאומיים, שעל 
קיומם לא ויתרה גם בימי מלחמה. בימי המלחמות הנאפול־ 
יוניות ביקר דיווי בפאריס (לפי רשיון מיוחד של נאפוליון) 
ונתקבל בהתלהבות מצד אנשי־מדע צרפתיים; גם בימי 
מלחמוח-העולם 1 ו 11 נשארו אנשי־מדע גרמניים חברי־הוץ 
של החברה. 



83 


החברה המלכותית — חברון 


84 


, ב 1960 ערפה החה״ם חגיגה לרגל 300 שנות קיומה 
בהשתתפות באי־כוח אוניברסיטות ואקדמיות מכל העולם. 

]. 1. 0 5 .? 7 ) 111 (ס 1 ( 1/15105 ,(. 15 ) 6 ) 011£5 ן .¥! - 0 <עס . 

7/10511115 5(150( (1667), 1959; 5 ) 1 :. 5 .? 7 0 ^ 7 ,(. 06 )'<£נ)ז 2 מ.מ 
051^1115 <5X11 7015x4(55, 1960; 7(5((005)> 0) (11( 71. 5. (711 ש 
1.1$101 ,ז 0 ח ^X137, 140. 1634), 1960 ; £. 14. 63 0. 41101336, 

51 851 () 1115105 )/ 0 ) 1 / 1 ( 1?• 6., 1960; £. 14. 63 (1. .4116136£- 
£>. 0. 14311111, 111( 1?. 5. < 5 x 11 11! 705(1^ 11(115110x5 (£ -בש 6 מ 
זסס׳ץ , X1X, 140. 74), 1960; 14. 11. 021 ס 10 ) 51510 ס 7 16 !' 7 , 6 ־ 1 ־ 

0/ 111( 76. 6'. (141$ ץ 62 נ( 1 ' .ן , X), 1960. 

. ש. אד 

סקרה קדישא, ע״ע קבורה. 

חיברו (ח׳פרו), שם של מעמד מיוחד של אנשי־תלות 
2 בארצות הסהר הפורה של קדמתיאסיד. באלף ה 
לפסה״ג. הוד מופיעים לראשונה בתעודות אכדיות מן המאות 
ה 18 — 17 לפסה״נ בחבורות צבאיות, שהיו קשורות בשליטים 
מקומיים בקפדוקיה ובמלכויות לרמה, בבל, מארי וסביבותיהן. 
במאה ה 15 הם מכרים כאנשי יחידות צבאיות, שהיו שייכות 
לערים הכפופות לאללת/ ובתעודות נוזי — כבני־תסות של 
המדינה, וגם כאנשים ונשים פרטיים, קשורים לבעלי־בתים 
קשר שיש בו מן העבדות ומן האימוץ כאחד. בתעודות חתיות 
מן המאות ה 14 — 13 נזכרים אלוהי ח/ וגם ח׳ עצמם כמעמד 
של נתינים ומשועבדים < בתעודות מאוגרית נזכרים "ת׳ של 
השמש״ (= מלד־חת) ו״חלב עפרם", ז״א רובע העיר חלב 
של ח/ בתעודות מצריות מן המאות ה 15 — 12 מופיעים עפר.ו 
כשבויי א״י־סוריה וכעבדי המדינה. בזמנים של התפוררות 
14—15 השלטון — בתקופת מארי בארם־נהריים וכן במאות ה 
בא״י־סוריה — הופיעו ח׳ גם בחבורות של שודדים מתקיפים 
יישובים הן על דעת עצמם והן ביחד עם תושבי יישובים 
סמוכים, וגם כשכירים עוזרים לנסיכים מקומיים או לשלטון 

המצרי. 


חבר 1 בקק (> 0801 קב 36 ^, חבל ועיר בבריה״מ. 

חבלה׳ ברפובליקה הסובייטית הרוסית, שוכן 
במזרח סיביר, על חופי הים היאפאני וים־א 1 כוצק; כולל את 
המחוז האוטונומי היהודי בירוביגץ (ע״ע). 865.000 קמ״ר, 
1,150,000 תושבים ( 1959 ), ביניהם 8,494 יהודים (מלבד 
יהודי בירוביג׳אן). 

העיר ח/ 322,000 תושבים ( 1959 ), יושבת על הגדה 
הימנית של האמור, והיא עיר־גשר ונמל־נהר וצומת מס״ב. 
ת , היא מרכז־תעשיה תשוב ובה בתח״ר לזיקוק־נפט ולעיבוד 
מוצרי היערנות, גידול המקנה והדיג, וכן לתעשיית מכונות, 
תרופות ובגדים. בעיר כמה בתי־ספר מקצועיים גבוהים 
לטכניקה, לרפואה ולפדגוגיקה. — ח׳ נוסדה ב 1850 כעמדה 
צבאית, וב 1893 היתה לעיר. ב 1897 חיו בה כ 11,000 נפש, 
והיא התחילה לגדול בקצב מהיר עם סלילת מסה״ב הטראנס־ 
סיבירית. 

חברון, עיר בא״י, שקיימת מתחילת האלף ה 2 (ואולי כבר 
מן האלף ה 3 ) לפסה״ב, היום — עיר־מחוז בממלכת 
הירדן ההאשמית ז כ 40,000 תושבים (בכללם פליטים ערבים 
רבים), רובם ככולם מוסלמים. 

ה׳ יושבת בבקעה פוריה בהרי־יהודה, בגובה 927 מ׳ מעל 
פני־הים. מורדות־ההרים שמסביב לעיר נטועים כרמי־ענבים < 
בגלל הגובה מאחרים ענבי ח׳ להבשיל, והם מפורסמים 
במתיקותם. העיר עצמה שמרה על אפיה המזרחי הקדום 
בשלמותו; רחובותיה צרים, בתיה גבוהים וגגותיהם שטוחים. 
אורח־ההיים המוסלמי המסרתי נשמר בקפדנות. פרנסת 
התושבים על הכרמים, על"המסחר עם כפרי הסביבה ועל 
תעשיה פרימיטיווית; בשווקים נמכרת תוצרת בתי־המלאכה, 
המייצרים בעיקר עורות, כלי־חרס וכלי־זכוכית. — בתוך 



השמות שבתעודות מעידים על הרכב אתני מגוון של העיר של היום נמצא ה״חרם״ — שטח מ ע ר ת ־ ה מ כ פ ל ה. 

הח׳: מהם שמיים־מערביים, מהם אכדיים ואשוריים, מהם לא־ עזרת החרם מוקפת תומה מימות הורדום (תמ׳: ע״ע ארדי־ 

שמיים. קליטתם הקלה של כל מי שביקש ״להיות לח'״ — כלות יהודית, ענד 758 ; א״י, עמ׳ 359/60 ); בשטח החרם — 

מוכיחה, שלא הייחוד האתני הוא שציין את הח/ אלא מעמד מסגד (לפנים כנסיה צלבנית), בנוי על המערה הכפולה, 

נחות־דרגה: רובם ככולם נפלטו מחברתם הראשוגית, וכנב־ שכניסתה סגורה. במסגד מראים מיבנים, שמסמנים את מקום 

רים ומחוסרי־זכויות היו תלויים — או תולים את עצמם — קבורתם של האבות. ה״מנבר" (בימת־ההטפה) שבמסגד 

באדונים. לגבי אחדים מפורש, שהיו פליטים מן השלטונות מפורסם בעבודות גילוף־העץ שלו, שהן דוגמה נאד. של 

או מאסונות פרטיים, או סתם בני־בליעל. 


ניכר, שבכללותם היו אספסוף של דלים, 
פליטים ופושעים מכל הסוגים והמוצאים. 

הכתיב האוגריתי והכתיב המצרי"מוכי¬ 
חים, שיסוד המונח ח , הוא,עפר׳, מה שמר¬ 
חיק—אך אינו מובע מכל וכל — את גזירת 
המונח מן השורש "עבר". בהרבה מקומות 
מתחלפת עם המונה ח׳ בכתב־היתדות האי- 
דיאוגראמה 7 .\ 07 ,.^ 5 , שמשמעותה "שודד", 
"רוצה"; ברבים ממכתבי אל־עמארנה מש¬ 
תמשים במונחים אלה גם לגבי מודדים 
ואויבים סתם. 

על הסברה, שהת' הם־הם ה״עברים" 
שבמקרא — ע״ע עברים. 

מ. גרינברג, לחקר בעית הזז׳ברו(דז׳פרו)(תר¬ 

ביץ כ״ד/ד), תשט״ו; ■ 5011 >} < 7 ,סזט״סע .[ 

1 ( 1 x 1 ( 4(5 77. (02!11£15 60 12 800, 45131., 

11511 )/ 110/1 ) 7/1 ,,}• 61 ( 66111 ז 0 . 14 ; 1954 .(ע 2 
. 1955 ,( 39 ,!׳. 0 !ז 50 [ 13 מ 16 ז 0 .־׳ 41110 .) 


מש. ג. 


חברוז: מראה כללי 




85 


דוברת 


86 



מערת המב 8 ?ת 


עבודת הגלפים המצריים במאה ה 12 . לכניסת החרם מובילות 
מדרגות לאורך החומה; ללא־מוסלמים מותרת הגישה עד 
המדרגה השביעית בלבה שבצידה נמצא חור בחומה! שם היו• 
עולי־הרגל לח׳ מתפללים. ואף זורקים פתקים לתוך החור. 

גבעה מצפון לעיר מזוהה — ע״י מסורת מפוקפקת — 
כאלוני־ממרא (ר׳ להלן)! כאן נמצאים נדבכי אבנים ענקיות 
של תצר גדולה, והחורבה נקראה בפי היהודים "אהל אברהם". 
מצפון־מערב לעיר, בריחוק־מה ממנה, נמצא אלון עתיק, 
שהקף גזעו מגיע ל 10 מ׳ — "אשל אברהם" (שמקומו, לפי 
ברא׳ כא, לג, בבאד־שבע [והשד שם יח, א, ד, ח]); הוא 
נזכר כבר בכתבי יוסף בן מתתיהו וסופרים נוצרים קדמונים, 
ולידו הוקמו כנסיה ובית להכנסת עולי־רגל. 

היסטוריה. מקורו של השם ח׳ אינו ידוע. במקרא נקראת 
ח׳ גם קרית ארבע (בר׳ כג, ב), ע״ש "ארבע האדם הגדול 
בענקים״ (יהד יד, טו; שם טו, יג); אולם יש סבורים, ששם 
זה רומז להתהוות העיר ח׳ ע״י איחודם של ארבעה יישובים 
נפרדים, שאחד מהם, אולי, היה ממו־א (השו׳ ברא' יג, יה; 
שם כג, יט). השם ח׳ נזכר כבר בכתובות מצריות מימי 
הממלכה הישנה; גם יוסף בן מתתיהו קובע (מלח׳ ד׳, ט/ ז׳), 
שהעיר היתה בת 2,300 שנה בימי המלחמה הראשונה ברו¬ 
מאים; אולם בתורה (בנד יג, כב) נאמר בפירוש, שח׳ 
נבנתה שבע שנים לפני צען — בירת החיקסוסים (ע״ע), 
שנוסדה במאה ה 18 לפסח״נ. יתכן שאיחוד היישובים, שממנו 
נוצרה העיר ח׳, היה תוצאת פלישתם של החיקסוסים, 
ושהתאריך המקראי מתייחם למאורע זה. השרידים הקדומים 
שנתגלו בח' הם חפצי־לווי בקברים — כלי חרס ובהט וכו׳ — 
מתקופודהברונזה התיכונה, שהיא תקופת האבות. — ח׳ תופסת 
מקום מרכזי במעשי האבות. אברהם, יצחק ויעקב ישבו כולם 
בח׳ בתקופות שונות של נדודיהם (ברא׳ יג, יח; שם יח, א; 
שם לה, כז; שם לז, יד). אברהם רכש בח׳ את מערת 
המכפלה מעפרון ד,חתי וקבר שם את שרה אשתו (שם כג), 
ושם נקברו הוא עצמו (שם כה, ט), וכן יצחק ויעקב עם 
נשותיהם רבקה ולאה (שם מט, לא! שם נ, יג). האוכלוסיה 
בה׳ בימי אברהם היתה אמורית (שם יד, יג) או חתית (שם 
כג). — ח׳ היתר, אחד המקומות החשובים, שבהם עברו 
המרגלים (במד׳ יג, כב). הוד,ם מלך ח׳ השתתף בקרב-אילון 
נגד יהושע והובס שם יחד עם שאר מלכי כנען (יהו׳ י, י ג); 
עירו נכבשה בידי כלב בן יפנה (שם טו, יג; שופ׳ א, כ). 
העיד הכנענית שכנה, כנראה, דרומית מן העיר ח׳ של היום, 
על גבעה, שבה נחשפו חרסים מן התקופה הכנענית המאו¬ 


חרת ; שם שכנה גם העיר הישראלית, לפי המימצא. ח׳ היתה 
עיר־מקלט והראשונה לערי הכהנים והלוויים (יהד כ, ז; 
שם כא, י—יא; דהי״א ו, לט—מ). אחרי מות שאול מלך דוד 
בח׳ 7.5 שנים על יהודה (שמ״ב ב—ד), ובסופו של דבר 
נמשח בח׳ למלך על כל ישראל (שם ה, א—ג). גם אחרי 
העברת המלוכה לירושלים נשארה המסורת המלכותית בח׳— 
שם הרים אבשלום את נם המרד נגד אביו (שם טו, ז—י); 
רחבעם ביצר אותה (דהי״ב יא, י), אישור לחשיבותה כמרכז 
מינהלי בתקופת המלוכה יש במימצא הארכאולוגי, מאחר 
שהיא אחת מ 4 הערים הנזכרות בטביעות־חותמות על ידיות־ 
כלים מאותה תקופה — חותמות "למלך ח"׳. 

לאחר חורבן הבית הראשון הוגלו היהודים תושבי ח' 
ובמקומם באו אדומים, שגבולם נמשך עד בית־צור; יהודים 
שעוד ישבו בעיר (נחמ׳ יא, כה) לא השתתפו בבניין חומות 
ירושלים — כנראה, משום שהיו מחוץ לתחום פחוות "יהוד" 
הפרסית. ח׳ האדומית הותקפה ע״י יהודה המכבי, ומגדליה 
נשרפו (חשמ׳ א׳ ה׳, ס״ה); אולם צירוף העיר ליהודה בא 
רק עם כיבוש ארץ אדום בידי יוחנן הורקנום בסוף המאה 
ה 2 לפסה״נ; עם גיור האדומים הפכה ח׳ שוב לעיר יהודית. 
הורדום הקים בה מבנה־חומה גדול מסביב למערת־המכפלה 
המסרתית וקישט את הבניין שמעל למערה בעבודות־שיש. 
בימי המרד נגד הרומאים נכבשה ח׳ בידי שמעון בר גיורא, 
ונלקח בה שלל רב; אח״כ נשרפה בידי הרומאים (יוסף בן 
מתתיהו, מלח' ד/ ז׳, ט׳). אולם יהודים הוסיפו לשבת 
בה גם אחרי החורבן, ויש בה שרידים של ביכ״ג מן התקופה 
הביזאנטית, באותה תקופה הוקמה כנסיה נוצרית מעל 
למערה! לפי ידיעה מסוף המאה ד, 6 היתד, הכנסיה מחולקת 
לשני חלקים, ובאחד מהם התירו ליהודים להתפלל, אז הוקם 
גם המבצר שמול מערת־המכפלה, וח׳ היתד, חלק מן הגבול 



ד,מדרגות המוני 5 וח ?מערת ר, 0 רפ?ה 


























87 


חברון — חבש 


88 


המבוצר בדרום־הארץ. — הערבים, שכבשוה במאה ד> 7 , 
כיבדו את זכרו של אברהם אבי ישמעאל, וקראו לעיר בשם 
ח׳ליל אל־רחמן (״ידיד [האל] הרחמן״, ז״א אברהם! והש׳ 
ישע׳ מא׳ ח)" ובקיצור — אל־ח׳ליל; אולם במקורות הער¬ 
ביים מצויים גם השמות חברה או חבראן. הבסיליקה שמעל 
מערת־המכפלה הפכה למסגד ; העיר עצמה לא סבלה, ועולי- 
רגל נוצריים וסופרים מוסלמים משבחים את פוריות סביבתה 
ואת מסחרה עם מצרים ועם הבדוים במדבר. היישוב היהודי 
בה גדל אחרי הכיבוש המוסלמי, והעדה היהודית התקיימה, 
לפי עדות הגניזה, גם במאות ה 10 — 11 , ואף נוספה לה עדה 
קראית. — הצלבנים ייסדו בה׳ רוזנות, ואף הגמונות ע״ש 
"אברהם הקדוש" (שם העיר בפיהם). אח היהודים גירשו 
ממנה, ובמקום המסגד שמעל למערת־המכסלה בנו שוב 
כנסיה ( 1115 ). בעת ביקורו של בנימין מטודלה לא היה 
יישוב יהודי בה׳; אולם העדה נתחדשה לאחר" שנפלה העיר 
בידי צלאח אל־דין ב 1187 . במאות הבאות נשארה הקהילה 
בח׳ קטנה: ישב בה צבע אחד בימי ר׳ שמואל בן שמשון 
( 1211 ), ו 20 משפחות בימיהם של משולם בן מנחם. עובדיה 
מברטינורה (סוף המאה ה 15 ) ומשה בסולה (המאה ה 16 ). 
מכל־מקום היה קיים שם במאה ה 15 רובע יהודי, שבו ישבו 
פליטי ונציה ועסקו בתעשיית־זכוכית. קהילת ח׳ היתד. דלה 
ונתונה לנגישות האוכלוסיה והשלטון העויינים. היישוב 
היהודי גדל במחצית השניה של המאה ה 16 ; ר׳ שלמה נרב 1 ני 
מזכיר סופר סת״ם שם. ב 1772 יצא ר׳ ח. י. ד. אזולאי (ע״ע) 
כשד״ר ה׳ לחו״ל. ח׳ נחשבה אז לאחת מ ״ 4 הארצות הקדו¬ 
שות" (בציוץ של ירושלים, טבריה, צפת). ב 1820 נוסדה בה׳ 
עדה אשכנזית מחסידי חב״ד, שהקימה בית־מדרש וספריה. 
בסוף המאה ה 19 הגיע מספר היהודים בעיר ל 1,500 , ולהם 
5 בתי־כנסיות. בימי המאנדאט האנגלי היתה ח' בירת מח 1 ז. 
ב 1925 התיישבה בה ישיבת סלובודקה, מתוך מגמה להחיות 
ולרענן את הישוב בעיר־האבות. מאורעות 1929 , שבהם נהרגו 
בה׳ 59 יהודים, גרמו לחורבנה של קהילת ח׳; היהודים פינו 
את העיר״ ב 1931 חודש הישוב היהודי בה/ אולם עם פרוץ 
מאורעות 1936 שוב אולצו היהודים לעזבה. 

חיבה יתרה נודעת לח׳ באגדה ובמסורת העממית כמקום 
קברי־אבות; גם מקום קבורתם של אדם וחוד. נקבע במערת־ 
המכפלה (למשל: פדר״א ל״ו). עד לתקופה החדשה נרקמו 
אגדות מסביב לקהילה הקטנה בה׳ — שזכתה לגילוי אברהם 
אבינו בבית־הכנסת ביום־ד,כיפורים לשם השלמת המניו, וכד/ 

י. הורוביץ, א״י ושכנותיה, 263-248 , תרפ״ג: י. קפלן, עיר 
האבות, תרפ״ד! א, י. שהראי, זד, תר״ץ; א. בן־ישראל, 
אגדות הארץ, א׳, א׳-ל״א, וזרצ״ו; י. פינקרפלד, "ביהכ״ב 
של אברהם אבינו" בה׳ (ידיעות החב' לחקירת א״י, ו׳), 
תרצ״ט! ח׳ (ספר הישוב, א/ 42-40 , ב/ 9-6 ), תרצ״ט, 
תש״ד! ב. מייזלר, קרית ארבע היא ח׳ (ספר דינבורג), 
תש״ו: ז. וילנאי, מצבות קודש בא״י, ע״א-צ״ח, תשכ״ג; 

,.ן> 5 309 € 14301 . 100001-13 '׳\ . 13 ., 1 ; 1890 
13 ) 3 , 4601 . . 14 .? ; 1923 , 1 - 1-1013111 

. 1938 , 345-347 , 11 

מ. א. י. 

חבר 1 ני ׳ פסח ( 1888 , ירושלים— 1963 , שם), מאתמאטיקן 
ישראלי. בן למשפחה חב״דית מן הישוב הישן, 

נתחנך בחדר ובישיבה, והיה מוחזק עילוי. ע״י עיון ב״שבילי 
דרקיע״ לאליהו מהעכים (ע״ע אסטרונומיה, עט' 823 ), 
שמצא בספריית סבו, נתעורר בו הרצה להתמסר למאתמא- 
טיקה. הוא התחיל ללמוד בעצמו, בהסתר מן ההורים, ואח״ב 


למד בביהמ״ד למורים בירושלים, שאותו גמר אחרי שנתיים 
בהצטיינות. ב 1910 — 1913 למד באוניברסיטה בציריך וקיבל 
תואר ד״ר לפילוסופיה. מ 1913 עד 1923 שימש כמורה 
למאתמאטיקה ולפיסיקה בביהמ״ד למורים בירושלים. 19241 
הלך לווינה ועסק שם במחקר מאתמאטי. 19281 חזר לירו¬ 
שלים והוסיף לשמש כמורה בביהמ״ד למורים, וכן הירצה 
זמן־מה באוניברסיטה כמורה־מן־החוץ. ח׳ יצר במאתמא־ 
טיקה סימבוליקה מיוחדת לו. מחקריו היו בשטח המשוואות 
הדיפרנציאליות, תורת ההסתברות, תורת מדידת הקולקטיווים 
ותורת המשוואות האיגטגרו־דיפרנציאליות; בשטח זה פיתח 
ח׳ גישה אלגברית מופשטת עמוקה, שזכתה בהכדה בין־ 
לאומית, כאחת העבודות החלוציות במקצוע החדיש של 
החוגים הנורמיים. 19631 זכה ח׳ בפרס־ויצמן למדע מטעם 
עיריית ת״א־יפו. 

חב# ( 2 !ח 1 ^- ל י! 4 ״ כיום 10 ^ 611110 ), קיסרות באפריקה 
הצפונית-מזרחית. שטחה (עםאריתריאה [ר׳ להלן]) 

1.18 [?] — 1.24 [?] מיליון קמ״ר(אומדנות); כ 20 — 22 מיליון 
תושבים (אומדנות 1961 ). ח׳ יושבת בין ׳ 30 ״ 3 ל״ 18 רוחב 
צפוני ובין ״ 33 ו״ 48 אורך מזרחי; היא גובלת בצפון בים־ 
סוף, במערב — בסודאן, בדרום — בקניה, בדרום־מזרח 
ובמזרח — בסומאליה ובסומאלי הצרפתית. 

מיבנה פיסי והידרוגראפיה. הרים תופסים 
כמחצית משטחה הכולל של ח׳; הם מוקפים שפלות 1 רמ 1 ת. 
ניתן לחלק את הארץ לחמישה איזורים פיסיוגראפיים 
עיקריים: 

( 1 ) ר מ ת־ ח׳ היא איזור של טבלות גבוהות והרים, 
המבותר בתרים עמוקים. הוא בנוי שכבות עבות מאד של 
בזלת ומראכיט, המונחות על גבי שכבות אבן־חול ואבן־גיר 
מסוזואיות. איזור זה משתרע על פני רוב שטחה של ח׳ 
המערבית; גבהו הממוצע כ 2,000 מ׳. מחציתה הצפונית של 
רמת־ח׳ שופעת ממזרח למערב ומנוקזת ע״י זזאבאי (הנילוס 
הכחול), היוצא מימת טנה (ע״ע), ויובלי הגילום הלבן — 
הזורמים מערבה — והאוואש, הזורם מזרחה. דרומה של 
הרמה מנוקז ע״י האומ 1 , הנשפך לימת־רודולף. המתלול 
הצפוני־מזרחי של הרמה מגיע לגובה ממוצע של 2,400 מ׳ 
ויורד במדרון תלול כדי 800 — 1,200 מ׳ לערבודאפאר. במערב 
שופעת הרמה שיפוע איטי לעבר מישור סודאן שבאגן הני¬ 
לוס. הפסגה הגבוהה ביותר בה׳ היא הר ראם דאשאן 
( 4.620 מ׳), מצפון־מזרח לימת טנה. 

( 2 ) השקע האפריקני־סורי (ע״ע אפריקה, עם׳ 288 ) 
ח 1 צה את ח׳ כמעט לכל ארכה, מימת־רודולף בכיוון צפונה־ 
מזרחה. בקע זה אינו מהווה עמק רצוף אהד אלא שורה של 
אגני-ניקוז. בדרום השקע צר (כ 100 ק״מ), ובאגנים שבו 
מצויות הימות צ׳אמו, אבאיה, אווסה, הורה־אביאטה, זוואי 
ואחרות. מימת־רודולף ( 407 מ' מעל פני־הים) בכיוון צפונה־ 
מזרחה מתרוממת קרקעית השקע עד לגובה של 1,800 מ׳ 
מצפון לימת־זוואי. השקע מתרחב בפתחה של שפלת־אפאר 
ומסתעף לשני בקעים: האחד מזרחה, דרך סומאלי הצר¬ 
פתית למפרץ־עדן, והשני צפונה, דרך שפלת־המלח לים־סוף. 
האוואש (ר׳ לעיל) זורם למרבית ארכו בתוך השקע צפונה־ 
מזרחה ונשפך לימת־אבה הרדודה. 

( 3 ) ע ר ב ת ־ א פ א' ר נמשכת ממורד 1 תיו הצפוניים של 
המאסיוו המרכזי (ר׳ להלן) וממתלולה המערבי של רמת־ח׳ 
ושופעת לצפודמזרח. בקרבת ההרים גבהה הממוצע כ 000 ׳ 1 



89 


חבש 


90 




ספל בנילוס הבחול, בקרבת די 5 די 

מ/ אך בצפון היא יורדת עד ל 166 מ׳ מתחת לפני־הים. 
התבליט והנוף של ערבת־אפאר מגוונים מאד. מצויים בה 
מישורים טרשיים רחבים או מישורים מכוסי חצץ, וכן 
הוךסטים קטנים ומסות מארכות. מעיינות חמים, חרוטי אפר 
געשי ולועות של הרי־געש כבויים מפוזרים בשפע על פני 
הנוף. במקומות רבים מכוסים פני הקרקע 
זרמי־לבה׳ וכן מכוסים שטחים נרחבים 
אבני־בזלת. כמה נחלי־איתן נשפכים לחל¬ 
קו התיכון של האוואש; שאר הנחלים 
באיזור זה הם נחלי־אכזב. 

( 4 ) המאסיוו המרכזי מתרומם 
בתלילות ממזרח לשקע הגדול ויורד 
לרמת־סומאלי. בדרום־מעדב הוא מגיע 
לגובה של למעלה מ 3,000 מ׳ ז חלקו התי¬ 
כון והמזרחי הוא רמה מישורית בגובה 
של 1.700 — 2,400 מ/ שמעליה מתנשאים 
כמה הרים גבוהים. האיזור מנוקז ע״י 
נחלי־איתן, הנשפכים לנהרות ג׳ובה וובי- 
שיבלי. 

( 5 ) השטח הנרחב של ח׳ מדרום 
למאסיוו המרכזי הוא חלק של רמת¬ 
ם ו מ א ל י, השופעת מצפון־מערב לדרום- 
מזרח ויורדת במדרגות לא־תלולות לסו¬ 
מא ליה ולחופי האוקיינוס ההודי. כאן 
זורמים הובי־שיבלי ויובליו של הג׳ובה. 
מזרחה של ח׳ הוא מישור גלי, היורד מגו¬¬ 
בה של 1,500 מ׳ בצפון עד לפחות מ 150 
מ׳ בדרום בקרבת גבולה של סומאליה. 

האקלים, ה צ ו מ ח, ה ק ר ק ע. הב¬ 
דלי הגובה הם הגורם העיקרי להבדלים 
באקלים, בצומח ובטיב הקרקע, שמבחי¬ 
נתם מחלקים את הארץ לשלושה טיפוסי־ 
אי זורים עיקריים: 

1 ) איזורי קולה (= השפלות הח¬ 
מות), נמוכים מ 1,500 מ'; בהם הטמפר¬ 
טורות הממוצעות גבוהות (אפילו בחודש 
הקר ביותר למעלה מ ס 20 ) ושיעור האידוי 


גבוה. הקרקע האדומה היא המצויה ביותר 
באיזור זה, פרט לשטחים יבשים ביותר, 

שלהם אפיינית הקרקע האפודה? שני סוגי- 
הקרקע הללו פוריותם נמוכה־ביחם. אחורי- 
קולה הנרחבים ביותר הם המישורים המז¬ 
רחיים והדרומיים־מזרחיים של ערבת־אפאר 
ושל רמת־סומאלי. כמות־הגשמים השנתית 
הממוצעת לאורך חופו של ים־סוף אינה עולה 
על 50 — 75 מ״מ, ואילו בפנים־הארץ — למר¬ 
גלות המתלול של רמת־זד במערב — היא 
מגיעה ל 200 מ״מ, ובפינה הדרומית־המערבית 
של ערבת־אפאר— עד ל 325 מ״מ. הטיפוסים 
האפייניים של הצומח באפאר הם עשבים 
קצרים וחזקים, שיחי-קוצים, אשל ושיטה 
ננסית. — חלקה הפנימי של רמת־־סומאלי 
מכוסה עשבים גסים ושיחי־קוצים; הצמחיה 
צפופה על גדות הנחלים. כמות־הגשמים 
הולכת וגוברת, בדרך־כלל, ממזרח למערב ועולה על זו 
שבעדבת־אפאר. — באיזורי־קולה נכללים גם השוליים 
המערביים והדרומייכדמערביים של רמודח/ שהם חמים 
ולחים, וכן אגני הימות שבמרכזה ובדרומה של הארץ. הצבד 
חיה עשירה ביותר לאורך המדרונות המערביים של רמודח/ 


נוף בערבודאפאר 




חבש ו 10 מא 5 יר, 
צומח — חק 5 אות 


עשבים גבוהים, באמבוק, הבננה החבשית, קפה־בר, לימ 1 ז־ באחור מלו מורכבת בעיקרה מעשבים. עד לגובה של 

בר ומינים רבים של עצים אחרים — בי חוד ממשפחות 2,000 מ , האדמה אדומה וחומצתית, למעלה מזה האדמות 

גארדניה ויסמין — גדלים בשפע באותו איזור חם ולח, חומות וחומות־כהות ופוריות יותר. 

שכמות־הגשמים השנתית הממוצעת מגיעה בו ל 1,000 ~ 3 ) א י ז ו ר י ך ג ה (להחרים הקרים) הם הגבוהים ברמה 

1,500 מ״מ• שבין 2,500 מ׳— 3,306 מ׳ ז האיזור שלמעלה מזה נקרא וירק 

2 ) אחורי ו וינה ־דגה (= הרמות הממוזגות) הם אי־ ("כפורי"). הדגה היא בעיקרה ארץ־עשבים, אולם לפנים 

זורים של אקלים ממוזג, הנמצאים בגובה של 1,500 — 2,500 היו מצויים בה ששחים נרחבים הרבה יותר של יערות. 

מ , { הם תופסים את מרבית שטחם של רמת־ח׳ ושל המאסיוו בשטחים גדולים נכרתו היערות לדלק או מראו לעבודת־ 

המרכזי. באיזורים אלה האקלים נוח׳ וכאן יושבת רובה של אדמה, אך פה ושם — ביחוד בצפונה של רמת־ח׳ — מת־ 

אוכלוסיית ח׳. כמות־הגשמים כאן היא בין 800 ל 1,300 מ״מ. קיימים עדיין יערות קטנים ובינוניים של אדנים וערערים. 

באדים־אבבה הטמפרטורה הממוצעת מגיעה בחודש החם האקלים באחור־ד־גה קר, ובעונת־הגשמים (אפריל—אוקטו־ 

ביותר (מאי) ל ״ 20 ובחודש הקר ביותר (יאנואר) ל ״ 16 . בר) יורדים בו בממוצע 1,280 — 1,500 מ״מ גשם. הטמפרטו־ 

צמחיית האחור כוללת עשבים קצרים ועצי־שיטה בשטחים רות בשעות־הצהרים אינן עולות על ״ 25 אלא לעתים רחד 

הנמוכים, ושרידי יערות של פודוקרפוס וערער בחלקיו הג־ קות, ואילו בימי החורף יש שהן יורדות בשעות־הלילה עד 

בוהים. שאר סוגי העצים המצויים בו הם: הגופנן החבשי, למטה מנקודת־הקפאון. הצמחיה מורכבת בעיקר מעשבים 1 

הקריסה הנאכלת, הקרוטון ומיני פיקוס. עצי קפה־הבר, הנד המינים הנפוצים ביותר הם: מד־חול, זקנן, דוחן, זיפנוצה 

צויים בו לרוב, מעידים שלפנים היו היערות נפוצים יותר. וחילף. העצים כוללים ערער ומינים של זית והגניה. ! 

כמו־כן נמצאים במקומות רבים שיחי חלבלוב, אך הצמחיה ה ח י באחורי הסאוואנה של ח׳ דומה, בדרן־־כילל, לזה של 

1 ~ — 























































































































































93 


חבש 


94 


שאר הסאוואגות של מזרח אפריקה (ע״ע, עט׳ 303 — 305 ), 
בגבהים התפתחו מינים שהם מיוחדים לאיזור זה. הג׳לדה 
( £01233 5 ג 0€1 ו 1 ז 1 קסז 7116 ) — קוף־אדמה מקבוצת הבבונים, 
גדול והזק. בעל חזה חשוף ואדום ובעל רעמת שערות ארוכות 
על הכתפיים — שוכן בעדרים גדולים על מדרונות וצוקים 
וניזון בעיקר מעלי דגניים, שאותם הוא קוטף באצבעותיו 
הקצרות. על צוקי ההרים הגבוהים חי היעל הגדול (גזנ!ג 0 
3110 ^), הנציג היחיד של הסוג הזה ביבשודאפריקה. מבין 
הטורפים מיוחד להרי־ח׳ הגבוהים הזאב החבשי (ג 1£:11 ח 1 צ 
5 ו 8 מ 0 תז 31 ), כלב־בר בעל גוף מוארך וצבע חום־אדמדם; 
הוא קרוב יותר לשועלים וכנראה ניזון כמוהם מבע״ח קט¬ 
נים. מבין העופות אופייני לאיזור ההרים הגבוהים האווז 
;!גת 10 ק 0 ח 3 ץ 0 0011£11 מ 3 ץ 0 . לאורך הצוקים התלולים דואה 
הפרס ($ג 31:1 ל- 1 בנ 1 !׳•עז^תזגס). עוד מינים רבים אחרים של 
עופות מיוחדים לנוף־הרים זה. 

. 1 > .£ ; 1920 - 1918 , 1-111 ,.// .""א 

; 1926 ,( 80111311011 ,ט 41 6 11 ) 36550111 4 : £16 06010 . €£1017 * 

- 1008 ! 0 .£ ; 1932/36 , 1-11 , 1 ) 101116 * 6 1 ) 1 [ 1 ) £1 81/410 ,מ 0 טוזג 2 . 9 
, 0110 ־ 301 ^ 1 . 7 ז ; 1936 , 14116 ■ 31111 : 1114 1 ) 011 1 ) 1 ( 1 )' 1 ' 6 }/ 31 . 01311 
; 1938 ,( 11 ^ ,,י\ 01 ס .־ 000£1 ) ? 17101 ? 011 ' 111 ) 011 * 1110 ) 3 6 ) 1 }) 11 [// 

1^3111011, 31? 1116011 {?16111)2111(111 461 61111111 46113., 19401 
0. 1)31110111, (1 601! >£10 4611/1 ) 116(1 0116x1016, 1-1\ ; 1943 , 7 ׳ 

0 3 * 30165 1116 10 1 ( 1111104116110 111 / י 30 י 1.0$ • 1 ׳\ ..£־ י ¥\ / 
€6)111(11.0x4 801)1/16112 3., 1946; 14, 801)11, }01(11)61/16 10 ץ 
0 11 £/2€ 3/1£/)101)45 ( 801)1/1€1)2 £.), 1948/9; 111., 810£60 - 

״ 800 . 131111 . 00 ־ 1 ?) 4111114.465 ^ 311£ 11 ) 216/1 ) 8656 11 ) 216 /<} 1 ) £1 
; 1956 , 1 ) 811116 11114 ,:) 5 ־ 13101 ח 3 ? .מ 14 ( 3 . 5 ; 1952 ,( 163 
י ^ב?י^ב 11 ' 1 ט 6 \ 2 .¥ ; 1960 , 1 ) 16 * £11 , 381015 ־\ 0 ז'ד . 1 < . 0 

, 1961 ,.£ 74011/16111 { 0 5 * 66 (} 15 / 11 ) 1/116 } 1 ) £1 $10 (( 8/1 

ק. ה. ב. 

אוכלוסיה. בה׳ לא נערך מעולם מיפקד־אוכלופיה, 

וכל האומדנות מוטלים בספק, האוכלוסיה מחולקת הלוקה 
לא־שווה על פני שטח המדינה, ומבחינת הרכבה היא מהווה 
פסיפס של גזעים, עמים, לשונות, דתות ותרבויות. 

75% לפחות של האוכלוסין יושבים בכפרים שבאיזורים 
הממוזגים (ר׳ לעיל), שתנאי האקלים בהם נוהים לגידול 
תבואה ובהמות. כ 40% מהם מרוכזים בצפונה של רמת-ה׳. 
זהו "מעוז־ההרים" ההיסטורי של ה/ מושבם ומרכז־כוחם 
המטרתי של ה א מה ארים (כ 4 * מתושבי ח׳) — נוצרים־ 
מונוסיסיטים (קופטים [ע״ע]), דוברי לשון שמית, שעלו 
לדרגת הקבוצה השלטת מבחינה מדינית בגלל כיבושיהם 
הצבאיים וכושר־האירגון שלהם. העממים דוברי תיגרי־ 
ניה ותיגרי, היושבים בה׳ הצפונית־מזרהית, נופלים 
במספרם מן האמהארים, אך קרובים להם מבחינה לשו¬ 
נית ותרבותית. דוברי תיגריניה גם הם נוצרים־קופטים, 
רוב דוברי תיגרי — מוסלמים. הלשונות הכושיות 
(ה ף מ י ו ת) היו מיוצגות באיזור זדי בכמה ניבים מדוברים 
בפי קבוצות קטנות של אוכלוסין, שרובם נתבוללו בינתיים 
בתרבות האמהארית ומדברים כיום אמהארית או תיגריניה. 
בהרי סמיאן בצפון-דו' יושבים ״היהודים השחורים של ה'"— 
הפלשים (ע״ע). 

כ 30% — 25 של אוכלוסיית ח׳ יושבים בהרי הגלילות 
המרכזיים והדרומיים, וכ 15% — 10 — במאסיוו המרכזי. 
הקבוצה האתנית הגדולה ביותר באותם האיזורים הם בבי ג ל ה 
(ע״ע), דוברי לשון כושית (?ומית), שהיו מעיקרם שבטי 
רועים ברמת־סומאלי, היגרו במאות ה 16 — 17 להרים שבפנים־ 
הארץ, פנו לחיי היישוב וקיבלו את הנצרות (במרכז) או 
את האיסלאם (בדרום ובמזרח), בעוד שאחיהם היושבים 


במישורי ח׳ הדרומית עדיין רועים בעיקר ועובדי-אלילים. 
בבי־גאלה הם כשליש מאוכלוסיית ח׳. בהרים שממערב לאג¬ 
מים הגדולים יושבים שבטים דוברי ניבים של הלשון הכו¬ 
שית ם יד א מ ו, שעיקר פרנסתם על גידול הבננה החבשית. 
בשטח קטן במרכז יושבים בני גוראגי, דוברי לשון שמית 
הקרובה לאמהארית. 

באיזורי־הספר החמים של ח׳ המזרחית יושבים עממים 
נגרואידיים, הדוברים בלשונות נילוטיות ולשונות אח¬ 
רות, שלא מויינו עדיין; אלה מהווים כ 10% של אוכלוסיית 
הארץ. רובם יושבים בכפרים ועוסקים בעיבוד חלקות-אדמה 
מתחלפות בשיטות פרימיטיוויות ביותר (עידור). אין להם 
לשון כתובה ולא אירגון חברתי מפותח; אע״פ שקצתם מכי¬ 
רים באיסלאם וקצתם בנצרות, שומרים רובם, למעשה, על 
דתיהם השבטיות־אליליות. — השטחים הנרחבים והצחיחים 
שממזרחה ומדרומה של רמת־ח׳ הם דלי-אוכלוסין, ויושבים 
בהם רק כ 5% של תושבי ח׳ — מוסלמים דוברי לשונות 
כושיות, באריתראה הצפונית נמצאים שבטים רבים של 
רועים נוודים; החשובים שבאלה — בני־עמיר (כ 75,000 
נפש). מהם מדברים בלשון תיגרי השמית, אחרים שמרו 
על לשונם הכושית! כולם מוסלמים להלכה, — שטח־הערבות 
הטר 1 פי המעזתרע ממסאועה דרומה עד.למאסיוו המרכזי, 
מאוכלס בשבטי הרועים הנוודים םאה 1 ואפאר (דאנאקיל) 
(כ 120,000 נפש). מדרומו של המאסיוו המרכזי יושבים כ 1 / 2 
מיליון מבני סומלי (ע״ע) — עם של דוברי לשון כושית, 
מוסלמים, נוודים מגדלי גמלים, כבשים ועיזים. בעמק הג׳ובה 
העילי יושבים בני סאב — שבט מעורב מיסודות סומאליים, 
נגרואידים וגאלאים, העוסק בחקלאות. 

בסיכום נמצא, שכמחצית תושביה של ח׳ הם נוצרים 
(או מוחזקים נוצרים), פחות משליש — מוסלמים, ופחות 
מרבע — עובדי-אלילים. הנצרות הקופטית המונופיסיטית 
היא הדת הרשמית של המדינה׳ אך מבחינה יישובית היא 
מהווה אי מוקף יישוב איסלאמי ואלילי; מיעוט איסלאמי 
חי גם בקרב הנוצרים. במעמדות הנחותים של כל הדתות 
רווחות אמונות טפלות — בשדים ובמעשי-כישוף, אע״פ 
שהדתות הרשמיות מגנות אמונות אלו. 

הזרים היושבים בח׳ הם: ב 25,000 ערבים־תימנים — 
סוחרים וחנוונים; כ 15,000 איטלקים, בעיקר באריתריאה; 
קצת ארמנים ויוונים. 

עריה הגדולות של ח׳: הבירה אדים־ א ב בה (ע״ע; 
450.000 תושבים [ 1962 ]) ! אסמרה (ע״ע) — בירת ארי־ 
תריאה; דירדאווה, גונדר (ע״ע), הרר (ע״ע); מסאועה — 
נמלה של המדינה (באריתריאה). 

הנצרות החבשית. הדת הרשמית של המדינה היא 
הנצרות המונופיסיטית שלהקופטים (ע״ע). כנסיית־ח׳ הרש¬ 
מית היתה קשורה מראשיתה בכנסיה הקופטית שבאלכסנ¬ 
דריה — מבחינה תאולוגית, פולחנית (פרט ללשון) וגם 
אדמיניסטראטיווית. עד 1949 עמד בראש כנסייודהבש אר¬ 
כיהגמון קופטי, בעל התואר א ב ונא (= אבינו). ב 1950 , 
לאחר מו״מ ממושך, זכה לראשונה כומר חבשי במשרה זו, 
הוסכם, שה׳ מוסיפה להכיר בעליונותה הדתית של אלכסנ¬ 
דריה, אולם האבונא הועלה לדרגת "פטריארך קתוליקוס", 
הכהן השני במעמד אחרי הפטריארך של אלכסנדריה. 

נוסף על ייחודה הדוגמתי בנצרות, היתה הכנסיה החבשית 
במשך מאות בשנים גם מנותקת מן העולם הנוצרי, ונוצרו 


95 


חפש 


96 



:מרים חב׳טיים 


בה מנהגים מיוחדים. הנצרות החבשית שמרה בקרבה גם 
כמה יסודות יהודיים (מורשת הנצרות הקדומה או פרי 
השפעות יהודיות). הילדים נימולים ביום השמיני ללידתם 
ונטבלים ביום ה 40 . החבשים מכירים מעין דיני כשרות 
לגבי מאכלות, מעין דיני טומאת קרי וטומאת נידה׳ את דין 
הייבום, וכן הם שומרים הן את יום השבת והן את היום 
הראשון. אין הם מצטלבים, ובניגוד לקאתולים אינם מתוודים 
אלא לפני מיתתם. בלוח־השנה החבשי כ 200 ימי־צום, אולם, 
למעשה, מקפידים עליהם רק הנזירים. הגירושים אסורים 
לפי הדת׳ ומשום כך אין רוב האנשים באים בברית־הנישואיו 
בטקס כנסייתי אלא ע״י חוזה בלבד, שניתן לבטלו. באמונה 
ובפולחן בולטת הערצה יתרה של הבתולה מרים, העולה אף 
על זו שבקאתוליות וגובלת בהאלהה. 

בנייני הכנסיות עגולים או מרובעים, ובמרכזם קודש־ 
הקדשים (מקדם), המכיל מזבח על־גבי לוח (תבות), המייצג 
את ארון־הקודש? הגישה אליו אסורה לחילוניים. מספר 
הכנסיות בחבש נאמד ב 20,000 , ובכל אחת יש לפחות שני 
כהנים(קיס או כהן) ושלושה עוזרים: או דיאקונים או דבתר־ 
אים (ר׳ להלן), המזמרים בשעת התפילה פרקי־תהילים ופז¬ 
מונים מאולתרים(קני) ורוקדים ריקודים פולחניים. הדבתראים 
הם המלומדים, יודעי השפה הליטורגית געז (ע״ע), שבה 
נשמרו כתבי־הקודש ושמוסיפה לשמש "לשון הפולחן גם 
לאחר שהפכה ללשון מתה (בדומה ללאטינית בקאתוליות); 
הדבתראים הם המלמדים את העם. הכמרים חייבים לשאת 
נשים לפני הקדשתם. סוגים אחרים של אנשי־דת הם הבה- 
תוים ("המתבודדים") והנזירים (מ 1 נוכסי); הללו מאורגנים 
בשני מיסדרים גדולים. הכנסיה לא זו בלבד שהיתה המסגרת 
היחידה לתרבותה של ח׳ הנוצרית, אלא היא עדיין גורם 
מכריע במציאות החברתית, הכלכלית והמדינית במדינה. 
כ 20% של הגברים הנוצרים בח׳ הם אנשי־כנסיה. כשליש 
מכל האדמות בממלכה הוא רכוש הכנסיות והמינזרים; 


לפנים היה כל אחד מהם מתפרנס מאדמותיו, אולם ב 1942 
נוסדה קופה כנסייתית מרכזית, המרכזת את כל ההכנסות 
ומחלקת אותן לפי תקציב מתוכנן. חידוש אחר בשטח הדת 
בדור האחרון הוא החדרתה ההדרגתית של השפה האמהרית 
לתוך הפולחן. כמו־כן ביטל הקיסר לאחרונה את הנוהג לתת 
תרומות ונדבות גדולות לכנסיה ולערוך סעודות מפוארות 
ביום־הזכרון (תזכר) למת ( 40 ימים לאחר המיתה) — דבר 
שלפנים היה עשוי להרוס מבחינה כלכלית את כל המש¬ 
פחה. — ב 1955 נוסדה מכללה תאולוגית באדיס־אבבה. 
א, ז. אשכלי, חבש, תרצ״ו ־,, 011110 * #11111 ? . 11 ק 

1110 ) 0 , 3113141 ( 1 . 11 '? 11111 ?>! ? 11 ? 11 ? 17131 1€ ' 0 .' 35 \ 4/ 71 - - 4051 ' 401 ! 

1 ? ? 0 ^) 0141 ) ?'( 101 * 111 11 *;? 113 ( 001 . 13 .( ; 1893 , 30112111 . 11 

י .!> 1 : 1929 ,, 17/1 . 1 מ 51 ל 11-110 ת< 0 . 0 ; 1928 ,.*ל/ ? 11 1150 ? £1 
,* £11 ?>! . 4 1,3114 * 3 ( 1 , 11 וחג > 1 . 1 ^ 1 ; 1937 ,..'!' 11 1111 ?£ € 
. 50117311 : 3 ? 1 י 1 ( 1 ■/ 01 11013 ? 111 { 0 5 ?!) 0 ? 7 . 1 \ . 1 ; 1953 

, 10:1 ־ 11 ת 111 חסא ,ג 10 ז' 1 \/ .־\־!ט 5 .־!#סח 13111 ) 53/10 ,'! 13 !/ 

,( 1 * 1111 ) . 11 !ס 03113 ? 7/2 .!)■!ס^חחוזט^ . 1$ ; 1955 ,( 1 

; 1955 ,(. 1 ) 1 ( 11 ) . 1/113 * 501 /ס 5 ? 1 ) 0 ? 7 ,] 11111 ־ 01 . 11 ; 1955 
,ץחחס! . 11 ; 1956 ,? 1415107 31 €14110 3 , 1 <י ז 1111 ^ 1 ח 2 ? . 8 

.£! ; 1958 , 1/74 ,ס^סזסנ! .[ ; 1957 ,%/?* 471% . 1117 1.3114 
741 31 10 ) 7 ? 7/1 , 0 ; 1 ססז 8 . 01 ; 1958 ,? 7043 ,*] 1.111110 .¥\ 

; 1959 ,( 49 ״׳\ 110 .־ 000£1 ) £11131145 ! 71 1/110$1311 71 1/10 111 ? 13£ 

? 7/1 , 1001 ) 11011 ( 1 .,־ 1 ; 1959 ,$.!/' 5114 י €1 ? 7 011 \ .ח 50 ח 0 ן "י! 

45 ,? 1 ) 700 115 :. 11 ,(. 1 ) 0 ) ׳(.> $1 ([[^ 1 .\; .ז> ; 1960 ,* 1130 ) €1/110 
100 ) 74/110 ? 7/1 ' , 111 ) ות< 5 :)[ ״<) ; 1962 ״ ,? €14110 45 ,??? 501:2 

. 1963 , 1404 > 731 

ק. ה. ב.— ר. ח. 

חוקה ומשטר. חוקה כתובה ראשונה הונהגה בח׳ 

ע״י הקיסר הילה סלסי 1 (ע״ע) ב 1931 ; היא תוקנה ב 1955 . 
לפי החוקה ח׳ היא מונארכיה חוקתית, שבראשה עומד 
קיסר — ״נגום־נגסת״ (״מלך־מלכים״) — מן השושלת 
המתייחסת על צאצאי שלמה המלך ומלכת שבא. הקיסר 
ממנה את הממשלה, המורכבת מ 12 שרים. קיים פארלאמנט 
מחולק לשני בתים: סנאט המורכב מ 30 חברים ממונים 
מטעם הקיסר לתקופה של 6 שנים, ואסיפת־נבחרים בת 60 
חברים הנבחרים ל 4 שנים בבחירות כלליות עקיפות על 
בסים אישי (מפלגות מדיניות אינן מוכרות בדד). ח׳ הישנה 
(בלי אריתריאה) מחולקת ל 12 גלילות, שבראשם עומדים 
מושלים כלליים ממונים מטעם הקיסר. אריחריאה היתה 
יחידה אוטונומית, הקשורה בברית לח׳: ב 1960 סופחה אל 
ח׳ כגליל 13 . — דגל הממלכה: ירוק־צהוב־אדום בפסים 
מאוזנים (ע״ע דגל: לוח הדגלים); סמל הממלכה: אריה 
("גור אריה יהודה") נושא כתר ומחזיק צלב. לשונה הרש¬ 
מית של חבש היא אמהארית, ושל אריתריאה — תיגרי־ 
ניה. דת-המדינה הרשמית היא הנצרות הקופטית, אולם 
החוקה מבטיחה חופש לכל הדתות. — מבחינת המציאות 
עדיין קיים בח׳ שלטון־בכיפה יצל הקיסר. 

במיבנה החברתי־מדיגי המטרתי של ח׳ היה הקיסר 
בעל כל הקרקעות בממלכתו, ולא היה הבדל בין רכושו 
הפרטי לרכוש המדינה. היום הוא מרכז בידו את השלטון 
בכל הממלכה, אולם לפנים היה המשטר פאודאלי מובהק, 
ובו היה הקיסר שליט אמיתי על איזור-מוצאו בלבד, ואילו 
לכל איזור אחר היה שליט עצמאי־למעשה (״ראס״ = ראש), 
שגבה מסים, קיים חצרימלכות, הקים צבא ואף ניהל מלח¬ 
מות, לעתים אפילו בקיסר; גיוס החיילים נעשה ע״פ ממדי 
הקרקע. בסיס המדינה והחברה היו האיכרים ה״חפשים" 
("גבר" — משלם־מסים), שעיבדו את אדמותיהם או את 
אדמת המשפחה או הציבור. אדמות אלה עברו בירושה 
(מכאן שמן רסת =־ ירושה). האיכרים מחוסרי־הקרקע עבדו 



97 


חבש 


98 


בשטח שניחן לאצילים ולחיילים (לאחרונים בשטחים כבו¬ 
שים) ע״י הקיסר תמורת נאמנותם ושירותיהם ותמורת הת- 
חייבותם לספק שירותים אחרים וחיילים. הבעלות על אדמות 
אלו (ג ו ל ת) לא עברה בירושה, אך לעתים ירשה הבן 
הבכור בתנאי שימשיך במילוי תפקידי אביו. למעשה, רק 
הכנסיה קיבלה אדמה לצמיתות. האיכר החפשי שילם מס 
ומעשר מתוצרתו למלך ומסים מקומיים לשלטונות. האיכר 
מחוסר־הקרקע שילם, נוסף על כך, דמי־חכירה לבעליה 
הזמני של האדמה. — בצד המיבנים הפאודליים התקיים 
מוסד העבדות, כשבני משפחות האצולה האמהארית, וכן 
אנשי הכמורה הגבוהה ומוסדות כנסייתיים היו הבעלים, 
ורבים מבני העממים החמיים היו משועבדים להם בגופם! 
כמו-כן נרכשו עבדים מבין שבטי הכושים בארצות שכנות, 
וחבשים הירבו לעסוק בסחר־העבדים עם הערבים. מיעוטם 
של העבדים הועסקו בחקלאות, רובם היו משרתיהם של 
הראשים. יש מעריכים, שבמאה ה 19 היו 20% — 15 של הא 1 ־ 
כלוסיה הכללית עבדים. הקיסרים תאודרוס ומנילך (ר 7 להלן, 
עמ 7 108/9 ) עשו צעדים ראשונים לצימצום העבדות בארצם — 
בעיקר כדי למצוא חן בעיני האירופים. אולם רק לאחר שב־ 
קשתה של ח׳ להתקבל לחבר־הלאומים נדחתה ב 1919 בגלל 
קיומה של העבדות במדינה זו׳ הוצא חוק שהטיל עונש־מוות 
על סחר־העבדים, וב 1926 בוטל מוסד העבדות מבחינה חוקית 
לחלוטין. אולם עד לכיבוש האיטלקי לא הוגשם חוק זה אלא 
במידה מצומצמת. 

מיפנה מכריע חל לאחר שובו של הקיסר הילה סלאסי 
לכס־מלכותו ב 1941 . השלטון רוכז בידי הקיסר, "ראם" הפך 
להיות תואר־אצולה גרידא, בעיקר לבני בית־המלוכה. שיטת 
המיסים תוקנה, והונהגו חידושים כדי להקל על האיכרים 
ולהעלות את רמת־חייהם. ננקטו צעדים נמרצים לביעור 
העבדות ע״י פדיון העבדים מידי אדוניהם ושיחרורם. העב¬ 
דות כתופעה חברתית נעלמה מח 7 , אולם ייתכן ששרידיה 
עדיין קיימים במקומות נידחים במדינה. 

המשפט בח׳ נשאר עד סמוך לימינו משפט־מנהגים 
גרידא. משפט זה מוצאו מתקופה קדומה, ומקצת יסודותיו 
דומים למושגים מקראיים. משום אי-הוודאות והרב־גוביות 
של מנהגים אלה הורגש הצורך בקודיפיקאציה חדישה, וה¬ 
פעולה בכיוון זה החלה ב 1954 . ב 1957 יצא ספר־החוקים 
הפלילי! ספר־החוקים האזרחי וספר־החוקים למסחר אושרו 
ב 1960 , וב 1961 אושר ספר־החוקים לדיון פלילי. 

ספר־החוקים האזרחי מחקה את שיטות־המשפט הנהוגות 
ביבשת אירופה, ביחוד אתי ספר־החוקים השווייצי. הספר 
הראשון מוקדש לדיני האישים, השני — לריבי משפחה 
וירושה, השלישי — לדיני הקניין (לרבות הקניין הרוחני), 
הרביעי — לדיני חיובים, החמישי — לדיני חוזים מיוחדים, 
נושאיהם של שני הספרים האחרונים מקורבים לעניינים 
המוסדרים ע״י ספר־החוקים למסחר. חוזים כגון מבר, הר¬ 
שאה ומשכון נכללים בספר־החוקים האזרחי, ואילו דיני 
חברות, ביטוח והובלה — בספר־החוקים למסחר. 

ספר־ההוקים האזרחי מצטיין באריכותו ( 3,367 סעיפים). 

דבר זה והקירבה לשיטות־משפט זרות נראו כעשויים להקל 
על המשפטנים החבשים את תחולת משפטם החדש. אך יחד 
עם זה אין ספר־החוקים החבשי בחינת העתק של שום 
קודכס קודם, אלא מכיל גם חידושים רבים — כגון הפרק 
על החוזים האדמיביסטראטיוויים. המכוון לקבוע את זכויו¬ 


תיהם ואת חובותיהם של המיפעלים המקבלים זכיונות לשי¬ 
רותים ציבוריים או נוטלים על עצמם עבודות ציבוריות 
או הספקה מסויימת! משום עניינה של ח׳ בהקמת מיפעלים 
זרים בארץ, היה דרוש להסדיר עניינים אלה בכל הדיוק הראוי. 

הבדלים ניכרים לעומת שיטות המשפט המערביות נכל¬ 
לים בספרי דיני האישים והמשפחה והירושה, בענייני האי¬ 
רוסין, הנישואין והגירושין. הבן הנולד מחוץ לנישואין 
מושווה לגבי הירושה לבן החוקי. כל זכות לרשת נשללת 
מאלמן או אלמנה. אין ירושה משוריינת לבני המשפחה, אלא 
מזונות מן העזבון שקרובים מסויימים זכאים לקבל. 

,( 3 נ , 5 ־ 311 ?^ , 1131 ־ 10101 ) . 3 171 , 1001-811X100 < .£ 

; 1948 ( 0 717116111 00667 7/16 , 01113111 ? ; 1932 

, £016$ 0.713 £€367011071 : 176 <ן 2 < £7 71011 } 33110 7/16 ,בע 0 ז 13 < 

,.£ 171 111071 ) 3.37711711517 £110 ! £1 . 14 ; 1954 

, 0116111 ' 706116 * 1 ■ 314 607151111430715 1,65 , 01 ב 1 :ז 1 ) 30 > . 11 .{ ; 1956 
-! 306% 36 $011166$ 365 116 ^ €01010 , 30 ) 11$ ^ 0 ; 1957 , 148 — 93 
; 1957 8 , 198 — 196 , 77107136 16 3071$ 117131$146 ( 1716711071071 
, 71611 ( 611110 767101 ( €036 , 0 ־ 31 ^ 00111 011 ־ 111 . 30£ ז ; 1 0 * 1 ^ 00 

ל 83601 ) 1360 36 1611 <} 611710 611-11 €036 €6 ־ 1 >נזופכ 1 . 11 ; 1959 
1611 <} 110 ( 61 61611 €036 314 $014766$ ,. 14 ; 1961 ,( 26 ,. 0111 ^ 2 
. 1962 ,( 14 ,.^מ 1 ס 0 1011 ( 1 . 0 ־ 1010 

ר. ח.— ג. ס. 

כלכלה. המשק החבשי עדיין רובו ככולו משק אוטרקי, 
והפעילות המסחרית מתנהלת בעיקר לפי כללי סחר־החליפין. 
כ 90% מהאוכלוסיה מועסקים בחקלאות! ההכנסה הלאו¬ 
מית — העולה אך במעט על 100 דולאר חבשיים לנפש 
לשנה — נובעת כמעט כולה מסקטור זה. 

מתוך כ 1,200 מיליון דונם אדמה נמצאים 170 מיליון 
בעיבוד, ואילו 50% מאדמות ח׳ משמשים למרעה. 80% 
מהאדמות הניתנות לעיבוד חקלאי נמצאים בבעלות משפחת 
הקיסר, הכנסיה והאצולה המקומית, אך היחידה החקלאית 
הממוצעת היא 60 -- 80 דונם. דמי־החכירה המשתלמים ע״י 
האיכר מגיעים בממוצע לשליש מהיבול השנתי. 

עיקרה של החקלאות להזנת האוכלוסיה: בצפון (בקרב 
דובדי-שמית) — גידול דגנים, בראש וראשונה החילף החבשי 
(טף), זרעי־שמן (ביחוד ג 10 ב 11 ;!צ־<ג) 3 ב 0111201:1 ופשתה). 
וקטניות! בדרום ובמזרח (בקרב דוברי־כושית) — מטעים 
של צמחי־עידור, כגון יאם, בטטה (ע״ע) והבננה החבשית 
(ע״ע בננה, עמ ׳ 160 ). יבול הדגנים השנתי נע בין 5 ל 6 
מיליון טון, יבול זרעי־השמנים מגיע לססס, 400 ט 1 ן וזה של 
הקטניות נע בין 600000 ל 900,000 טון. לגידול־המקנה 
נודעת חשיבות בכל רחבי הארץ. לפי אומדן, מצויים בה׳ 
23 מיליון ראשי-בקר ו 37 מיליון ראשי־צאן(כבשים ועיזים)! 
אולם רק 10,000 ט 1 ן בשר-בקר מעובדים עיבוד תעשייתי. 
היבול המסחרי העיקרי של ח׳ הוא הקפה! ב 1961 הגיע 
היבול ל 0,000 ד טון, שמהם הופנו 51,000 טון ליצוא. 

גידול הכותנה סיפק ב 1960 1,400 טון סיבים (כנגד 
צריכה של 8,000 טון). ב 1961 הוחל בהכשרת שטח של 
מיליון דונם אדמות־בעל באיזור מדבר דאנאקיל, שיספק 
בשלב סופי 15,000 טון סיבי־כותנה. — סקר גאולוגי מקיף 
לא נערך עדיין בח 7 . המוצרים המינרליים הזוכים לפי שעה 
לניצול תעשייתי הם זהב בקנה־מידה מצומצם ( 41,000 
אונקיות ב 1960 ) ומלח. במדבר דאנאקיל נתגלו מירבצי אשלג. 

בח׳־גופא קיימים רק כ 80 מיפעלי־תעשיה, באריתריאה — 

90 . הם עוסקים בעיקר בייצור מלט. לבידים, סוכר, שימורי־ 
בשד (מיפעל ישראלי — אינקודה), עיבוד עורות, מלח 
ועוד. כ 40% משווי התפוקה התעשייתית נובעים מענף מוצרי־ 


99 


חבש 


100 



חבש וסומליה 

איזורי־חרבוח — ססעים — םבר;ת 


המזון. השני בחשיבותו הוא ענף הטכסטיל, הכולל 85,000 
פלכים לטוויית כותנה ו 1,500 נולי־אריגה. ייצור הסופר 
גדל מ 16,000 טון ב 1956 ל 40,000 טון ב 1960 . ייצור המלח 
(לצרכי בישול ותעשיה) הגיע ל 180 אלף טון ב 1960 ? ייצור 
המלט נע בין 30,000 ל 35x100 ט 1 ן לשנה. — חלק זעום 
ביותר מאוכלוסיית ח׳ מועסק בתעשיה, המפותחת ומוחזקת 
בעיקר בידי זרים; ב 1961 היה מספר השכירים כ 20,000 , 
מהם 500 אזרחים זרים; אך מספר פועלי־ד,תעשיה גדל 
והולך ב 10% מדי שנה. 

תפוקת החשמל עלתה באופן ניכר מאז מלה״ע 11 — 
מ 11 מיליון קוו״ש ב 1946 ל 55 מיליון קודש ב 1960 דל 74 
מיליון.קודש ב 1961 . ב 1960 התווסף לרשת־החשמל מפעל 
הידרדחשמלי גדול (סכר חקוקה); הוא מנוצל רק חלקית 
מפאת חוסר ביקוש. 

תחבורה. רשת הכבישים פותחה בעיקר ע״י האיטלקים 
מטעמים איסטרטגיים. היום נמצאים בדד 4,500 ק״מ כבישים 
ממדרגה ראשונה וכ 1 x 100 ק״מ מסילות-ברזל (קו אדים- 


אבבה—ג׳יבוטי [סומאלי הצרפתית] וקו מסאועה—אסאב 
באריתריאה). מספר המכוניות הנעות בכבישי ח׳ מסתכם 
ב 10,000 יחידות, בכללן 800 מכוניות־משא כבדות. עיקר 
התובלה עדיין מבוצע בכוח בהמות־משא (החמור והגמל). 

המטבע הוא ה ד ו ל א ר החבשי, ששערו — 0.4 
דולאר־אה״ב( 7 דולאר־חבש = 1 לי״ש).תקציב־המדינה המאו¬ 
זן הסתכם ב 1960/1 ב 209 מיליון דולאר חבשיים, ב 1961/2 — 
ב 281 מיליון, 25% מהכנסות־המדינה נובעים ממיסים ישירים, 
כ 55% — מהכנסות המכס והבלו. ההוצאות הממשלתיות 
העיקריות הן לצרכי בטחון ( 25% ), אדמיניסטראציה ומש¬ 
טרה ( 35% ) וחינוך ( 14% ). 

יצוא הקפה מהווה יותר ממחצית כלל־היצוא של ח׳. 
מוצרי-יצוא אחרים הם עורות, דגנים וזרעי-שמנים. רוב 
היצוא מופנה לאה״ב, עדן, איטליה ואנגליה. סחורות־היבוא 
העיקריות הן מוצדי־טכסטיל, מכוניות, ציוד טכני ודלק. 
ספקיה העיקריים של ח׳ הם יאפאן, איטליה, אנגליה, גר¬ 
מניה ואה״ב. 





























101 


חכש 


102 


סחר־ ה חוץ של חבש 
(במיליוני דולאר חבשיים) 


1960 

1958 

1950 


197.3 

143.5 

68.2 

יצוא 

207.6 

186.9 

74.6 

יבוא 

1 ־ 716-1 ) .מ 

/^־ 1 ׳ ,־ 1 ־ 1 / , 1 ־ 1 

!{<■ 11'/(!>■1111 ! 11111 ( 11 :.!, 1 11, 

1939; 


- £ 5£60 411122 ) $1 .> 1 -*נ//ז>! 7 1 ) 122 )¥ . 811111 ,ז 10 ו 01 ח 8 .׳׳\\ 


׳)!/' 1 ' , 110101 . 1 ל 2 . 11 ; 1948 ,( 11 י 0 (.> 11101111 * £1 ) 1.5 ; €!.{{*} 1 >י{# 

10 /' 7 ,ל.^ 00 זמ . 11 . 41 ) ; 1956 ,.¥ / 0 •\ 1 * 2 0220 >¥ 11 >' 1111112 ) 1 ' 2 § 1 / 
. 0011 ,'[) / 0 15 ) 121 ) 11 /^ 1 ^ 1 11 )'< 1021 ) ) 112 121 ^) 1 ק €002 1 ) 101 ( 1 
£<> ׳<זז£ ח 11 ׳^ ,ז רו סוס ח ־ 1:1 ־\ 0 0 1311 ^ 1110 *£ ; 1958 ,( 11 \. { ׳< 1311 ס 0 
,.¥ / 0 \ 00  ¥100 ) ¥ 102201711 , (־ 1 ^ 111 ) 10 1011 : נ €1 זש 11 זן 11 ס 0 
,'{ 000222 )¥ 1 ) 00 5 ) 1 (} 0 ) 7 ־. .¥ 1 / 110 £ 51 ( 0 א . 10011$ ־ 810 .£ ; 1959 
) 0002221 )¥ ) 2/2 10 11021 ) 114 > 0 < 1224 ! 12 ; ,}!ן־!! 0111 ( £30 . 11 ; 1960 

. 1961 ,.¥ / 0 ׳{ 1115102 

ס. מ. 

חינוך. רק כ 10% מתושבי ח׳ המבוגרים יודעים קרוא 
וכת 1 ב! אולם כ 15% מתקציב המדינה מוקצבים עכשו 
לחינוך. בבה״ס הממשלתיים על כל דרגותיהם נרשמו 
ב 1960/1 כ 250,000 תלמידים, שהם 5% בקירוב של הילדים 
בגיל ביה״ס. מלבד אלה מקבלים 120,000 ילדים (לפי 
האומדן) חינוך דתי במוסדות של הכנסיה החבשית ושל 
המנזרים. מוסדות ההשכלה הגבוהה ב 1961 כוללים: מכללה 
אוניברסיטאית (בהנהלת ישועים קאנאדיים) ומכללה למהג־ 
דסות (שתיהן באדיס־אבבה); מכללה לחקלאות ולמקצועות 
מכאניים (בהראר). מכללה לרפואה (בגונדאר), ומכללה 
תאולוגית (באדיס־אבבה)* בכל המוסדות האוניברסיטאיים 
הללו יתד למדו ב 1961 כ 900 תלמידים. באיזורים הכפריים 
מצויים בח״ס מועטים בלבד. המורים בדרגת־ההינוך הנמוכה 
כולם מבני הארץ, אך בשאר הדרגות מלמדים — מלבד 
חבשים — בעיקר מורים מחוץ־לארץ (מהודו, קאנאדה. אה״ב, 
שוודיה), ולשון־ההוראה בהן היא אנגלית. 

1€ ) 1 ! 2 ז $€1€ - 021 /¥ 021 4111011 ) 111 >¥ / 0 2€1 )£ 1221 ) 7/1 , 0 זס£ .,' 1 

: 1958 ,( ¥11 .ד\ ,. 01101 ־<$£ $00131 0£ 1 ) .¥ 171 ' */) 11 ) 8 

11 ) 1 ) 80 ~* 0 / 22 * 1114 > ) 81 1 ) : 111021 )) 111 )¥ 10 ) 1 (^ ¥11110 

־־ 101:01 ,אס ; 960 [ ז (^£ 1 < 111 £€ (£111 X /€ 

/ 0 }/ 00 (/- 22 )) 7 11 > 11100 ) 12116111 , £11110311011 0£ 311 ש׳ £111 03110031 

. 1962 , 411100 ) 112 >¥ 

ק. ה. ב. 

לשונות וספרויות. לשונות ח׳ מתחלקות לשתי 
קבוצות: השמית ו ר• כ ו ש י ת(ה ח מ י ת). דוברי הלשונות 
השמיות מרוכזים בעיקר בצפון־מערבה של המדינה ובשתי 
מובלעות במזרחה ובדרומה. מבחינת השטח מקיף תחום 
דוברי השפות השמיות רק כשליש משטחה של ח/ אולם 
הוא כולל את האיזורים המאוכלסים ביותר. אין סטאטיס־ 
טיקות ראויות לשמן, אבל, לפי אומדן, בין שליש למחצית 
אוכלוסיית ח׳ ( 7 — 10 מיליון נפש) שייכת לקבוצת דוברי 
לשונות שמיות. 

הלשונות השמיות המדוברות כיום בה׳ הן תולדותיה של 
הלשון האתיופית העתיקה ג ע ז (ע״ע), לשונם של הכובשים 
הדרום־ערביים, שהתיישבו'בצפון הארץ ויסדו שם את 
ממלכת אקסום(ע״ע). הלהג השבאי, שהביאו אתם שבטים אלה 
ממולדתם, הושפע מן הלשונות הכושיות של ילידי הארץ 
(בעיקר לשונות אגאו) מבחינה פונולוגית. מצד אחד סולקו 
העיצורים הבין־שיניים וה.ע, מאידך נוספו לשפה פ אמפאטית 
(ת), וכן העיצורים הווילוניים־השפתיים ׳*£, מית>. 
מבחינת תורת־הצורות לא הובהרו עדיין ההשפעות הכושיות 
די צרכן, אולם יש לציין את היעדר כל יידוע בגעז. על 
השפעת הכושית על התחביר אין ידיעות ברורות, ולעומת 



חב , ^: גאמראפיה היסטורית ואתנית 


זח בולטת ההשפעה החזקה של היוונית והסורית, שבאה — 
מן המאה ד. 4 ואילך—בעקבות פעילות התירגום של המקרא 
ושל ספרות תאולוגית נוצרית. השפות הכושיות תרמו תרומה 
ניכרת גם להעשרתו של אוצר־המלים של געז. 

עד למאה ה 10 היתד, געז לשון מדוברת, אע״פ שיש 
להניח שהתהוו בינתיים ניבים איזוריים, שונים למדי מן 
השפה הספרותית הידועה לנו. אף לאחר מכן הוסיפה געז 
להיות השפה הספרותית ונשארה לשונה של חכנסיה החבשית 
עד היום. היא משמשת לשון תפילה וקריאה בתנ״ך גם 
לפלשים (ע״ע). מלבד תרגום התנ״ך, לרבות הספרים החי¬ 
צונים — מהם אחדים שרק תרגומם לגעז נשתמר בשלמות, 
כגון ם׳ חנוך וס׳ היובלות — וספרות כנסייתית ענפה (עפ״ר 
מתורגמת מיוונית וסורית), חוברו בה כרוניקות רבות, המש¬ 
משות מקורות היסטוריים חשובים, ושירה דתית. תקופת 
פריחתה של הספרות בגעז חלה בין המאות ה 13 וה 17 . 

דחיקת רגליה של געז כלשון חיה באה בעיקר כתוצאה 
מן ההתקוממות של שבטי הילידים, שגירשו את השושלת 
השמית מכס־המלכות (ר׳ להלן, ענד 106/7 ). כשחזרו צאצאי 
שושלת זו לשלטון, בסוף המאה ה 13 , היתד. לשון־החצר 
אמהרית (ע״ע), לשונו של המחוז שואה, שבו מצאו 
שרידי בית־המלוכה מקלט למשך כ 300 שנה. עוד לפני כן 
התחילה האמהרית להיות לשון־הוראה בבתה״ס הכנסייתיים. 

הלשונות השמיות בח/ שהתפתחו מניביה של געז, מחו¬ 
לקות לשתי קבוצות: 

(א) הצפונית — כוללת תגרי ותגריניה, המדוברות 
בשטחה של ממלכת אקסום הקדומה — תיגרי בצפון־אריתרי- 
אח, תיגריניח בדרומה ובצפון־ח׳. מבחינה פתטית ודקדוקית 
קרובות לשונות אלה לגעז יותר מלשונות הקבוצה הדרו¬ 
מית. — ת י ג ר י מדוברת בפי רבע מיליון בני-אדם. ללשון 
זו לא היתה ספרות, עד שהתחילו המיסיונרים האירופיים 
במאה ח 19 להדפיס תרגומים של האוונגליונים וס׳ תהילים 
בלשון זו, וכן נתפרסמו בדור האחרון שירי-עם בתיגרי. 
מספר מברי תיגריניה מגיע ל 2 / ג 1 מיליון. גם ספרותה 
המודפסת של לשון זו תחילתה תרגומי המקרא וחברית 






103 


דובש 


104 


החדשה בידי מיסיונרים. אולם בינתיים תורגמו גם ספרי- 
חול שונים מן הספרות האירופית לתיגריניה, ומצויה גם 
עיתונות בלשון זו׳ שהיא אחת מלשונותיה הרשמיות של 
אריתריאה. 

(ב) הדרומית — כוללת אמהרית, הרארי, גורגי, גפאת 
ואדגובה. על א מ ה ר י ת, שהיא הלשון הרשמית של המדינה 
ומדוברת בפי 6 — 8 (?) מיליון נפש — ע״ע. — ה ר א ר י — 
לשונה של העיר הראר והסביבה, בח , המזרחית! מספר 
דובריה כ 35,000 , והיא הולכת ונדחית מפני האמהרית. 
לשון זו, שז־ובריה מוסלמים, הושפעה מלשונות גלה (ע״ע) 
וסומלי הכושיות, ובמידה רבה עוד יותר — מן הערבית, 
לא רק באוצר מליה, אלא גם במיבנה המורפולוגי שלה. היא 
נכתבת באותיות ערביות, להבדיל מכל יתר הלשונות החב¬ 
שיות, המשתמשות באלף־בית החבשי העתיק. הספרות בה 
דלה (שירים וקבצי־חוקים). — גורגי — מדוברת בפי 
רבע מיליון נפש במחוז שמדרום לאדיס־אבבה, והיא נחלקת 
לתריסר ניבים. בולסת בה השפעתן החזקה של העופות 
הכושיות (במיוחד סידאמו)! אין בה ספרות. — גפאת 
היתה לשונם של שבטים במחוז גוג׳אם, באיזור הנילוס 
הכחול. כיום היא לשון מתה, וידיעותינו עליה קלושות 
בלבד. היא היתה קרובה מאד לאמהרית. — ארגובה 
מדוברת בפי שתי קבוצות קטנות במרכזה של ח׳! מספר 
דובריה אינו עולה על 2,000 , והוא פוחת והולך. גם לשון זו 
קרובה לאמהרית; אין בה ספרות. 

על הלשונות הכושיות בח׳ — ע״ע כושיות, 
לשונות. — מלבד אלד׳ מדוברות בת׳ המזרחית לשונות 
ס ו ד נ י ו ת ואחרות (ר׳ לעיל, עמ ׳ 94 ). 

הכתב החבשי. האלפבית האתיופי הוא תולדה של 
הכתב הערבי־הדרומי (השבאי), בתוספת שתי אותיות ( 2 
דגושה רגילה (נ!) ו פ אמפאטית ('נ!). הקו המפריד בין 
המלים שבערבית־דרומית הוחלף באתיופית בנקודתיים. 
בהתחלה היה הכתב האתיופי עיצורי בלבד, ומספר האותיות 
בו הגיע ל 26 . את שמותיהן קיבלו החבשים, יחד עם הכתב, 
אך הכניסו בהם שינויים מסויימים; כך, למשל, שונה שם האות 
נו״ן — לנח״ש. סדר האותיות שונה לחלוטין מסדרן באלפי 
בית השמי הצפוני, ולדבר זה עדיין לא ניתן הסבר מניח 
את הדעת, כמו בכתב הערבי־הדרומי, היה גם באתיופית 
כיוון הכתיבה תחילה מימין לשמאל׳ ולפעמים "בוסטרופדון", 
כל׳ השורה הראשונה נכתבה מימין לשמאל, השניה — 
משמאל לימין, וחוזר חלילה! אולם בהשפעת היוונית, 
שהורגשה בח׳ עוד לפני חדירת הנצרות, נקבע הכיוון 
משמאל לימין. את הכתב העיצורי העדבי־הדרומי הפכו הח¬ 
בשים לכתב הברתי, בהוסיפם לכל עיצור אחת משש התנועות 
א, או, אי, א[ א, או. את התנועה הבאה אחרי העיצור ציינו 
בשינויים קלים בצורת האותיות, כשצורת מיוחדת מציינת 
אות מחוסרת תנועה או מלווה שוא-נע (בדומה לשיטת 
הכתב ההודי). האלפבית האתיופי מורכב, איפוא, מ 7 טורים 
של 26 אותיות, המצטרפות יחד ל 182 סימנים.— כבר במאה 
ה 5 לסה״נ היתד׳ לאלפבית האתיופי צורתו הנוכחית. בשלב 
מאוחר יותר התפתח בעיצורים ק, ח׳, כ, ג מבטא, שלפיו 
הצטרף לכל אחד מהם מעין קצר (פרס לפני תנועות 
ס ו״)! לציון מבטא זה נוספו 20 אותיות. הגאים חדשים 
שהתפתחו באמהרית (צ׳. ג׳ ועוד) הצריכו הוספת 49 סימנים 
חדשים. אע״פ שהכתב החבשי הגיע בזה למידה מרובה של 


דיוק פונטי, עדיין חסרה בו הבחנה בין שוא־נע וחוסר 
תנועה, דאין סימן להכפלת העיצורים. את זו האחרונה 
מציינים לפעמים בזמן האחרון ע״י שתי נקודות מעל לאות. 
הכתב החבשי משמש לכתיבת כל השפות החבשיות, 

פרט להרארית, הנכתבת בכתב הערבי. 

1*., 1.1111110 ; 1909 2 \* 11 * 0 ז) ¥11 11 ? 1110/1 * 0 ./> .ן 67 /< 6 , מס 
0111111 . 1 ; 1931 , 11 > מ 110 > 1 ס 10 ז 0 י> $1 ס £61/11 ¥1111165 , 011 ^ 01 . 1 ׳א , 
$10110. (/0 * 1 , 11111 ־ 01 . 11 ; 1932 ,#'}(}ס!!? 110 ס 

11112110 £ 10 510110 1/1 ¥/01^01\ 1936: 1(1., 510110 (/(:110 
10!*^0*11*0 02 0^100, 1956; 0. 001 0 / , 11 ־ 11 * 10 ־ 111 ־ X21(0 11 !>11 0 ח , 
1-111, 1940; \\1 . ז x81:111, (>0/01 1)0(11 111 ; 1945 , 5 )מ 1€ ת ., 
¥1/110/)!( 00(14*11 <•11*5 . ׳\ ; 1181 ) 1 <>? .[ . 4 ? ; 1950 , 0££ * 4 ?€ ־ , 
1^0/05 011 0141(12 € 0*7 *717)10}', ]951; 7* ס 131101111 ״ !*{{, !'/!£ 
$<■**11*11: ¥0*72[<02?5 4 ? - זס^ססיך .א .\ 2 : 1955 / ס . 

1^ 1 ! 0 * ¥05 - 1/1 * 0 \± / 0 0%€5 > 1£1 ז ¥0 14 * 8071 ■ 1 * $10 1€ /' 1 ' , 1 ת 2 ץ־ן /!/' 

11 € 0 , 1956 . 

. מ. ו 

אמנות ת׳ משקפת בקוויה הכלליים את ההשפעות של 
העמים, שאתם היא באה במגע במרוצת תולדותיה. ניתן 
להבחין בה שלוש תקופות עיקריות: א) התקופה הקדומה, עד 
להתבססותה הסופית של הנצרות בח׳ — ההשפעה השלטת 
בה היא של עמי דרום־ערב! ב) תקופודהביניים, המאות 
ד׳ 6 — 16 — בה בולטים יסודות של האמנות הקופטית 
והסורית, שחדרו לח׳ דרך מצרים! ג) התקופה המודרנית, 
מן המאה ד׳ 16 ואילך — בה ניכרת ידידה של האמנויות, 
בגלל שינויים מדיניים פנימיים תכופים. נמצאים בח׳ גם 
שרידים מועטים של אמנות קדם־היסטורית. 
באדריכלות ראויים לציון האובליסקים והמעומנטים 
האחרים של אקסום (ע״ע), וביניהם: ה״מושבים של השו¬ 
פטים" הידועים; חורבות מיבנים, שהוקמו על בסיס מוגבה, 
מורכב מגישים של אבן־גיד, ושקירותיהם מאופיינים בבליטה 
של שני ראשים של קורות-הפיגום, הנקראת "ראש־קוף"; 
מיבנה תת־קרקעי. שנועד אולי לקבורה; מצבות־אבן — כל 
אלה מהתקופה הקדומה; כנסיות קטנות מונוליתיות■ כגון 



אוב 5 יבק כאקסי-ם 





105 


חבש 


106 


אלה של דברה־דמגו, דברה־ליבנום ליד חם וימרהנה כרסטוס 
צפונה מלאליבלה — מתקופת־הביניים (המאות ה 11 — 13 ); 
חורבות מיבנים מהתקופה המודרנית בסביבות גובדאר,בגוג׳ם, 
ב אמה רה ובשואה, 

הפיסול של התקופה הקדומה מיוצג ע״י שני ספינכסים 
מאבן־חול ומאבן־גיר; שני פסלי אנשים היושבים בכסאות 
ללא משענת, ופסלונים גסים של בע״ח, עשויים אבן, 
מתקופת־הביניים ידוע רק תבליט שטוח, חתוך בעץ, המצוי 
כאלמנט דקוראטיווי בכנסיות בנויות עץ ואבן. מהתקופה 
החדשה ראוי להזכיר את התבליטים האנתמפומורפיים 
והזואומורפיים על מיבנה בעל סיגנון פורטוגזי בסביבת 
גונדאר. 

הציור בח׳ מוצאו מהאמנות הקופטית הביזאנטינית, 

עם תוספת השפעה מערבית קלה; הוא מיוצג בעיקר ע״י 
פרסקות בכנסיות ומיניאטורות בכתבי־יד, ומתייחס כולו 
לתקופת־הביניים. 

.( 1 ; 1893 ,$ 171 ) 7.1/110$1 ? 1/1 / 0 ^ €11 ? 7/1 .״ד .{ 

, 1111011 ) ? 2 ? ? 1115 ? ( 1 ? תחג 1 זונ £111 — 00 ^ £1000 

-?{ ? 1 > 5 ? ? 117172 $ €171 , 1 >ץ 3 (|תו 3 ו 01 . 5-8 ו 23 \ 2 .£ ; 1913 , 7 \ 1-1 

^ 10111101 א . 13 ; 1931 , ? $1 7.1/110 71 ? 5 ? 11 [> 010£1 ? 1 /? 07 5 ? 1 /? 7 ? 1 /? 

~ ח ? 071 0 ? 71 {£ 17 ? 71 ? 1 /? 111 ) 051 ? 71% ? 111 ך 171 ? 51711 ? 07 א נ 1 >־ 11131 '׳\ 10 > 

, 0 ת 011 ץ 1 ? .( ; 1938 ,( 1 ד\ 1:., X חכ>רז 0 81:0011 £11 >( 1 .זץ!.א) ? 101 

־£׳!> 1955-56 ,??/סוס 1 ) 514 ? 7 § 010 ? 1 /? 07 '/) €, 4 ך 1 ? 1 ' 1 ז 0 ז 1 /€ 

י ז־ו\. ( 10 ז 0 ז \\ )ס . 01 ־^ £110 ) £71 7.7/110 $1071 : 1957 ,( 11 , 1€ ק 1110 :ן 

. 1961 

צ. קל. 

המוסיקה החבשית, הן הפולחנית והן העממית, נובעת 
ממקורות שונים. במוסיקה הפולחנית של הכנסיח 
החבשיודקופטית הועתקו ממקורות ישראל סיגנון שירת 
התהילים והקריאה בכתבי־הקודש; ממקור נוצרי־סורי נובעת 
שירת ההימנונות, בכמה כ״י מאוחרים של ספר הדגווה 
(שהוא מין אגטיפונאריום) מלווה הטכסט ציוני טעמי- 
מקרא, שבהם מתגלה דמיון מסויים למסורת הביזאנטית- 
קופטית, אעפ״כ מסתפק המבצע עפ״ר במסורת שבעל״פה, 
שמתבטאת באילתורים על שלושה דגמי־יסוד מלודיים (געז, 
הרארי ואזל), בין הצורות הליטורגיות חשובה ה״קני", 
שהיא מעין שיר־תהילה מעוטר בסילסולים מאולתרים רבים, 
הן מלודיים והן מילוליים. — איסופה ועריכתה של הליטור¬ 
גיה המוסיקאלית החבשית מיוחסים לקדוש אבא ירד (המאה 
ה 6 לסה״נ), אך צורתה הנוכחית נקבעה במאה ה 16 . 

פרט בולט באופן הביצוע בעת הפולחן הוא ליווי הזמרה 
בכלי־נגינה — תופים, גונג, מצלתיים וצלצלים, שמקורם 
במסורת המצריח־קופטית ושמשמשים לליווי ריקודי הכהנים. 

בין צורות המוסיקה הלא-ליטורגית יש לציין את 
המוסיקה המלווה את טקסי בקשת הגשמים, קינות שונות, 
שירי-תחנונים של חולי־הצרעת, המושרים בחהלוכותיהם 
הליליות בכפרים, שירי־מלחמה, שירי אהבה וכר. 

כלי-הנגינה החילוניים דומים ביותר לאלה של אפריקה 
המזרחית. הכלים העיקריים הם: תופי-הדוד (נגארות), שמו¬ 
פיעים בזוגות ומיועדים לתהלוכות של אישים רמי־מעלה; 
החצוצרות ("מאלאקאת"), שגופן עשוי קנה־במבוק, אפרכס־ 
תן עשויה נחושת וציפויין—עור. בין כלי״המיתר יש לציין 
את כינוריהענק (ה״באגאנא"), שלפי המסורת הוא־הוא הכי¬ 
נור שעליו ניגן דוד המלך. לידו קיימים כינורות עממיים, ואף 
צורת ה״רבאב" מצויה, בעיקר בקרב המשוררים העממיים. 


על המסורת המוסיקאלית של הפלשים — ע״ע. 

. 1 §ז 6 ׳\ . 1 .:> 26115011 ) ) 11-1110111, 0/1111111 11',4/^111x1 :')-זשח ■ 1 ^־ 1 :) 1 ז .( 

, 1 )£ 11 ) 11 ) 1111 \ ) 1/1 171 ) 1111111 . 0 ; 1934 ,( 11 ,. 15$ ^ 111511 ^ 

11 ) 11 (!/' 11 ) 1 ) 1111 ) 1111111 1111 ) 111-11111 ) 1 £ /) 11111 \ ,חג 1 ו 1 ' 1 ב 11 . 0 ; 1941 

. 1941 , 111111111111 ) 111111 ) 011 

א, ג.־ק. 

היסטוריה. על ממלכות אתיופיה העתיקה, מרואי 
ונוביה, שעיקרן היה מחוץ לתחומי ח׳ של היום, אף שהיא 
מתייחסת עליהן — ע״ע כ ו ש; ם ו ד א ן. 

כבר בתקופות קדומות (באמצע האלף ה 3 לפסה״ג) קיימו 
תושבי ח׳ דוברי הלשונות הכושיות (הךומיוח) יחסי־מסחר 
עם מצרים וסיפקו לה זהב ועבדים. קשרים מפותחים יותר 
קויימו עם השבטים השמיים שבדרום־ערב. בשל עדיפותם 
התרבותית הצליחו הללו — החל מן המאות הראשונות של 
האלף ה 1 לפסה״ג — להתיישב בחוף האפריקני של ים־סוף, 
ומשם חדרו דרך העמקים אל הרמה ההררית, השתקעו ברמת 
אריתריאה ובצפון־ח׳ והפכו לחלק מן הישוב המקומי. בין 
המהגרים היו שבט חבשאת, שעל שמו נקראת הארץ, 
ושבט אגעזיאן, שעל שמו נקראת השפה החבשית העתיקה 
געז. המהגרים השמיים מדרום־ערב הצליחו במידה רבה — 
אע״פ שהיו מיעוט בקרב התושבים הילידים — להשליט 
בקרבם את לשונם ואת תרבותם ולהנהיג בח׳ את מוסדות 
השלטון שהביאו מארצות־מוצאם. כך קמה — כנראה במאה 
ה 2 לפסה״נ — ממלכת אקסום (ע״ע), שנקראה ע״ש 
בירתה במחוז תיגרי. ממלכה ז 1 היתה תחילה, מבחינה 
פוליטית ותרבותית, קשורה בממלכות ערב הדרומית. אך 
אח״כ הפכה לעצמאית. מלכיה נטלו לעצמם את התואך נגוס־ 
נגסת (מלך־המלכים), והיא החלה לפתח תרבות מקורית 
משלה. מניבי הערבית־הדרומית התפתחה באקסום לשון געז. 

אקסום באה במגע עם העולם ההלניסטי בימי התלמיים, 
שפיתחו את המסחר בים־סוף והחדירו בחופיו את התרבות 
ההלניסטית. עדות לכך — כחובות יווניות שנמצאו בה׳ בצד 
כתובות בשבאית ובגעז. ממלכת אקסום נזכרת במפורש 
בספר־מסעות יווני מן המאה ה 1 לסה״נ. גם הנצרות חדרה 
לאקסום כתוצאה ממגעה עם העולם הרומי־מזרחי. סמוך 
ל 340 קיבל עזאנא מלך אקסום את הנצרות בהשפעת ההגמון 
הסורי־מצרי פרומנטיוס. במאות ה 5 וה 6 הגיעו לח , נזירים 
ומורים מביזאנטיון, כנראה מונופיסיטים; הכנסיה החבשית 
נשארה מונופיסיטית עד היום הזה. 

במאות הראשונות לםה״נ התפשטה ממלכת אקסום צפונה־ 
מערבה בכיוון לנילוס ונלחמה בממלכת מרואי העתיקה, וכן 
מזרחה אל מעבר לים־סוף, אל תוך תימן. בעקבות רדיפת 
הנוצרים בדרום־ערב ע״י יוסף ד׳ו נואס (ע״ע),מלכה היהודי 
של המיר, התערב כלב מלך אקסום באופן נמרץ בענייני 
תימן וכבש את הארץ ב 525 . ח׳ הפכה למדינה נוצרית לו¬ 
חמת חשובה, וביזאנטיון ביקשה להעזר בה במלחמתה בפרס. 
אולם ב 570 נכשל נסיון החבשים לכבוש את מכה, וכעבור 
זמן קצר גורשו החבשים מתימן ע״י הפרסים. 

עם עלייתו המהירה של האיסלאם במאה הד והשתלטותו 
על ערב ועל מצרים, בודדה ח׳ מן העולם הנוצרי, וקשריה 
אתו נותקו כמעט כליל למאות שנים. הפסקת ההגירה מדרום־ 
ערב והתגברות היסוד המקומי הביאו לירידה ניכרת ברמה 
התרבותית. במאה ה 8 פלשו שבטי בג׳ה מן הצפון לרמת 
אריתריאה ולרצועת־החוף והתיישבו בה. מרכז הממלכה הח¬ 
בשית עבר מאקסום לח׳ המרכזית. בסוף המאה ה 10 התקוממו 


107 


חבש 


108 


ילידי הארץ, בעיקר שבטי אגאו, נגד השליטים השמיים 
והכנסיה הנוצרית. במסורת נשתייר זכרה של מלכה בשם 
יהודית, שעמדה בראש המורדים, גירשה את המלך הנוצרי, 
רדפה את הנוצרים והרסה את הכנסיות. נראה, שבמשך 
תקופה ארוכה עמדה הממלכה בהתפוררות גמורה, עד שהוח¬ 
זר הסדר על כנו ע״י השושלת של בני זאגוה ( 1137 — 1270 ), 
נוצרים אדוקים ובחלקם שליטים מוכשרים. אולם אע״פ 
שמלכו קרוב ל 150 שנה, לא הצליחו מלכי זאגווה להיחשב 
לשליטים חוקיים, מאחר שבעם השתרשה האמונה, שהשו¬ 
שלת המגורשת מוצאה היה ממנילך, בנם האגדי של שלמה 
מלך ישראל ומלכת שבא, ושרק י היא זכאית למשול בח׳ז 
והכגסיה פעלה למען החזרתה של שושלת זו לשלטון. 

שושלת בית־שלמה ( 1270 — 1855 ). ב 1270 סולקה 
שושלת זאגוה ע״י יכונו אמלאך 011310 ^ 11110 *>¥), שהת¬ 
ייחס על השושלת השמית המגורשת. וזו חזרה עמו לשל¬ 
טון. — המסורת הלאומית החבשית על מוצא בית־מלכות 
זה נוסחה סופית בספר "כברה־נגסת" ("תפארת המלכים") 
בראשית המאה ה 14 . לפי אותה מסורת, מתייחסים על בני 
ישראל גם בני האצולה והכמורה החבשיים, וארון־הברית, 
שנגנב מירושלים ע״י מנילך, הועבר לקתדראלה■ של אקסום. 
האמונה במוצאם הישראלי מושרשת עמוק עד היום בתו¬ 
דעת החבשים! "נצח האריה משבט יהודה" חרות על סמלם 
של קיסרי־חבש. 

במאות שקדמו לעליית שושלת בית־שלמה, הצליח האיס¬ 
לאם להתפשט בשטחים שבין ים־סוף לבין הרמה החבשית. 
שבטי דנאקיל וסומאלי התאסלמו, ונסיכויות מוסלמיות קמו 
מסביב ל״מעוז-ההרים״ החבשי! החשובה שבהן היתה שול- 
טאנות איפת, בשוליים המזרחיים של רמת שואה. גדולי המל¬ 
כים מבית־שלמה — עמדיציון( 1314 — 1344 ), יצחק ( 1414 — 
1429 ) וזרע־יעקב ( 1434 — 1468 ) — ניהלו את התקפת־הנגד 
של הנצרות על האיסלאם, היכו את איפת והרחיבו את גבול 
ח׳ בדרום עד נהר ובי־שיבלי, תקופת שלטונו של האחרון 
מצויינת גם בביסוס הממלכה, ע״י שבירת כוחם של השלי¬ 
טים המקומיים (ה״ראסים") וריכוז השלטון בידי הכתד, 
ובחיזוק הנצרות ע״י מלחמה אכזרית בפלשים ובעובדי־ 
האלילים וע״י רפורמות חשובות בדת. 

לאחר מותו של זרע-יעקב החלה לגבור יד המוסלמים, 
שהקימו שולטאנות אדירה בהראר. ב 1530 יצא האימאם 
אחמד בן אבראהים, המכונה בפי החבשים גראן ("האיטר"), 
למלתמת־קודש נגד הממלכה החבשית הנוצרית, והצליח 
תוך ארבע שנים לכבוש כמעט את כל שטחה של ח׳! הארץ 
הושמה, הרכוש נשדד, ונוצרים רבים אולצו להתאסלם! 
כנסיות ומנזרים נשרפו, כמרים ונזירים נטבחו, וחלק גדול 
מן המורשה הספרותית והאמנותית הושמד. 

המיפנה בא בימי המלך קלאודיוס ( 1540 — 1559 ), הודות 
לעזרתו של חיל־משלוח פורטוגזי קטן, שהגיע ב 1541 לח׳ 
בפיקודו של כריסטופר דה גאמה (בנו של ומקו דה גאמה), 
כדי לעזור למדינה הנוצרית במלחמתה במוסלמים. גראן 
נוצח ונהרג ב 1543 בקרב נגד הפורטוגזים והחבשים, מצפון 
לאגם*טאנה. צבאו, שנמצא הרחק מארצו, נפוץ וברובו הגדול 
נשמד. — לבואו של חיל המשלוח הפורטוגזי לח׳ קדם מגע 
בין שתי הארצות, שנוצר בעקבות חדירת הפורטוגזים למפ- 
רץ־עדן וליס-סוף, אחדי גילוי הדרך להודו בסוף המאה ה 15 . 
המגיע הראשון למגע זה היתה האגדה מיה״ב על "יוהנס 


הפרסביטר" (ע״ע), שבמאה ה 14 החלו מזהים אותו עם 
מלך ח׳. משלחת פורטוגזית הגיעה לח׳ ב 1520 ושהתה 
בה עד 1526 . הכומר פרנסיסקו אלורס, שליווה את המש¬ 
לחת, חיבר את הספר הראשון על ח/ שהביא לאירופה 
ידיעות מהימנות על הממלכה הנוצרית באפריקה. בזה יצאה 
ח' מבדידותה, והסיוע שקיבלה מפורטוגאל חילץ אותה מן 
הסכנה המוסלמית. 

אולם המלחמות במוסלמים החלישו את המדינה, ומאמצע 
המאה ה 16 התחילו שבטי גלה (ע״ע) הנוודים לפרוץ את גבו¬ 
לותיה הדרומיים של ח' ולחדור אליה בהמוניהם! הם התפשטו 
בכל ח׳ הדרומית והמזרחית. פלישתם היתד, מלווה הרם 
רב וירידה תרבותית כללית. המלך הלוחם סרצה־תגל 
( 1563 — 1597 ) לחם מלחמת־השמד בפלשים, הכניע אתהשול- 
טאנות המוסלמית בדרום־מזרח( 1577 ) וסיכל נסיון של כיבוש 
תורכי בצפון( 1578 ), אולם ניסה לשווא לעצור את התקדמות 
הגאלה. 

באותו זמן התחילו גם סיכסוכים דתיים, שגררו תקופה 
ארוכה של אי-שקט, הישועים, שהגיעו לח׳ עם המשלחות 
הפודטוגזיות, ניסו להביא את הכנסיה החבשית במרותו של 
האפיפיור! הם הצליחו לשכנע את המלך זה־דנגל ( 1603/4 ) 
לקבל את הנצרות הקאתולית, אולם גדולי הממלכה מרדו ב 1 
ורצחוהו. הנסיון חודש בימי סוסניוס, שעבר לקאתוליות 
והכריז על קבלת מרות האפיפיור ( 1626 ). גם הפעם התמרדו 
נאמני הכנסיה החבשית הלאומית, ומלחמות־אזרחים אילצו 
את סוסניום לוותר ב 1632 על הכתר לטובת בנו פסילדס 
( 1632 — 1667 ), שגירש את הישועים והחזיר את הכנסיה הח¬ 
בשית המונופיסיטית למעמדה כדת־המדינה. פאסילדם קבע 
את בירתו בגונדר. גאלה, שהוסיפו לחדור לאיזורים המרכ¬ 
זיים ולהתיישב בהם, נתקבלו במרוצת הזמן כשכירים לצבא- 
המלך והגיעו אף למשרות רמות בממלכה. מאמצע המאה 
ה 18 הגבירו השליטים המקומיים במחוזות את עצמאותם על 
חשבון השלטון המרכזי. בהדרגה אבדו למלכים לבית־שלמה 
כל סמכויותיהם המעשיות, והם הפכו לכלי־שרת בידי האצי¬ 
לים ומפקדי־הצבא ממוצא גאלה שעלו לגדולה. ההתפוררות 
והאנדרלמוסיה הכללית הלכו וגברו. הפרובינציות החשו¬ 
בות תיגרי, אמהרה, גוג׳אם ושואה השיגו מידה ניכרת 
של עצמאות, המצרים השתלטו על חוף אריתריאה, ובאמ¬ 
צע המאה ד, 19 עמדה ח' על סף ההתפצלות לכמה מדינות 
(ר׳ מפה בעמ׳ 102 ). 

תא 1 דר 1 ס 11 ( 1855 — 1868 ) ו יוה נס זג 1 ( 1872 — 
1889 ) היו מחדשיה של ממלכת ח/ ההרפתקן תאודרוס 11 
(ע״ע), שנקרא כאסה לפני הכתרתו, היה בן למשפחה אמהא־ 
רית שלא מבית־המלוכה, הצטיין בכשרונותיו הצבאיים, הצ¬ 
ליח להכניע, בזה אחר זה, את כל שליטי המחוזות —, וב 1855 
הוכתר לקיסר ח/ הוא איחד את מרבית המחוזות ושאף 
לחזק את השלטת המרכזי ועשה נסיונות ראשונים לתיקונים 
בשטח הכלכלה, החברה והצבא — בניגוד לרצח האצולה 
והמפקדים הצבאיים. תאודרוס המאוכזב הפך בהדרגה לעריץ 
אכזר, וכל תומכיו נטשוהו. לאחר שאסר את כל האירופים 
בארצו ודחה פניה בריטית לשחררם, נשלח לח׳ כוח צבאי 
בריטי. שכבש את מעוזו של תאודרוס במגדלה ושיחרר את 
האסירים. תאודדוס איבד עצמו לדעת ( 1868 ). 

לאחר מותו התחדש המאבק על השלטון, וממנו יצא 
כמנצח כאסה, הראם של תיגרי, שהוכתר ב 1872 לקיסר בשם 


109 


חבש 


110 


יוהאנם ^ 1 . הוא הטיל את מרותו על שליטי המחוזות, וכל 
ימיו נאלץ לעמוד בפני סכנות מבחוץ. הוא הביס פעמיים 
(ב 1875 וב 1876 ) צבא מצרי שניסה לכבוש את הארץ, וכן 
הדף ב 1887 את האיטלקים, שהשתלטו ב 1885 על מסאועה 
והחלו להקים את מושבתם אריתראה. אולם כשפלשו תומכי 
המהדי (ע״ע) מסודאן לח׳, נפל יוהאנס בקרב עמם ב 1889 . 

שושלת שואה. במות יוהאנס הכריז על עצמו מנילך 
מלך (נגוס) שואה, מי שהיה יריבו ומתחרהו של יוהאנס, 
כעל קיסר (נגום־נגסת) של כל ח׳ ( 1889 — 1913 ). שמו 
המלכותי מ נ י ל ך 11 (ע״ע) מרמז על כוונתו להיראות כממ¬ 
שיכה של שושלת מנילך 1 , היא שושלת בית־שלמה. מנילך 
11 הוא מכוננה של ח׳ המודרנית ואחת הדמויות הבולטות 
ביותר בתולדותיה. תחילה הכניע את שבטי גאלה; אח״ב 
המשיך בכיבושים בדרום ובמערב והשיב לח׳ את גבולותיה 
ההיסטוריים שמלפני מלחמות גראן ופלישת בני־גאלה, ואף 
הרחיבם במידה ניכרת ע״י כיבוש שטחים נרחבים של שב¬ 
טים אפריקנים במערב, ממלכות סידאמו בדרום־מערב ושט¬ 
חים נרחבים של הסומאלים בדרום־מזרח. גבולותיה החדשים 
של ח' אושרו בסידרת הסכמים, שנחתמו בין 1897 ל 1908 עם 
שלוש המעצמות — צרפת- איטליה ובריטניה —, ששלטו 
באיזורים שמסביב לח/ אולם מקודם חייב היה מנילך להת¬ 
גונן מפני הסכנה הגדולה שנשקפה לעצמאות ח׳ מצד אי¬ 
טליה. אמנם ב 1889 הכירה ח׳ בשלטון האיטלקי על ארי- 
תריאה: אולם במהרה הכיר מנילך, שהאיטלקים שואפים 
להשתלט על ארצו, וב 1893 הודיע על ביטול ההסכם. ב 1895 
פלשו האיטלקים לצפון ח/ נוכח האיום האיטלקי התפייס 
מנילך עם יריבו ראס מנגשה, בנו של יוהאנס ז\ 1 , שטען 
לכתר־המלכות. האיטלקים נתקלו בח׳ מאוחדת וחזקה, ובקרב 
אדואה ( 1896 ) נחל הצבא האיטלקי מפלה מוחצת, שבעק¬ 
בותיה נאלצו האיטלקים להתחייב שלא לפגוע בריבונותה 
של ח , ; רק אריתריאה נשארה בידיהם. נצחון אדואה העלה 
מאד את יוקרתו של מנילד בעולם. מדינות רבות כוננו עמו 
יחסים דיפלומטיים והקימו נציגויות בבירתו החדשה — 
אדיס־אבבה. ח׳ היתד, הארץ היחידה ליבשת אפריקה, שהצ¬ 
ליחה לשמור על עצמאותה מפני הקולוניאליזם האירופי. 
גם בפנים הארץ היה מעמדו של מנילך איתן; הוא היה המלך 
הראשון שהשתלט על כל השליטים המקומיים וריכז בידיו 
את כל השלטון. בימיו געשו צעדים ראשונים לקראת מודר¬ 
ניזאציה. הוחל בסלילת מסה״ב הראשונה, מג׳יבוטי לאדים- 
אבבה; הוקמו שירותי־דואר, הוכרז על ביטול העבדות, הוקם 
הבאנק הראשון ובית־הספר המודרני הראשון(לבני־האצולה). 

לעת זקנתו וחולשתו של מנילד חשוך־הבנים שוב הת¬ 
חדש המאבק על השלטון בין הסיעות השונות בחצרו. ב 1908 
מינה מנילך ליורשו את נכדו ליג׳ יאפו, אולם כשהגיע הלה 
למלוכה ( 1913 — 1916 ) עורר מורת־רוח בקרב בני־עמו בשל 
נטיותיו לאיסלאם ואהדתו לגאלה. הוא אף הרגיז את המעצ¬ 
מות הקולוניאליות ששלטו בסביבה בנטיותיו לגרמניה ול־ 
תורכיה בעת מלחמת־העולם 1 . ב 1916 הודח מן השלטון ע״י 
ראשי האצולה של שואה וראש־הכנסיה. זודיתו, בתו של 
מנילך, הוכרזה לקיסרית ( 1916 — 1930 ), ושאר־בשרה ראס 
תפרי מכונן — לעוצר ויורש-עצד. ראס תפרי פעל להכנסת 
תיקונים פנימיים, תוך התנגשות עם האצולה השמרנית 
והכנסיה. שנתמכו ע״י הקיסרית. השגו החשוב במדיניות־ 
חוץ היה קבלת ח׳ ב 1923 לחבר־הלאומים. ב 1928 נטל ראס 


תפרי לידיו את השלטון־למעשה ואת התואר נגוס, ובמות 
הקיסרית הוכרז לקיסר בשם הילה־סלאסי 1 (ע״ע). 
הוא המשיך במח־רניזאציה של ארצו, העניק ב 1931 לח׳ את 
החוקה הראשונה בתולדותיה, שהגדירה את סמכויות הקיסר 
וקבעה כינון ביודמחוקקים בן שני בתים (שניהם ממונים), 
ממשלה ומערכה משפטית ועריכת תקציב; וכן פעל לפיתוח 
רשת החינוך ולאירגון צבא מודרני. תיקוניו הופסקו ע״י 
הפלישה האיטלקית ב 1935 , שבאה להגשים את שאיפתו של 
מוסוליני (ע״ע) להקמת אימפריה קולוניאלית איטלקית 
באפריקה המזרחית. הילה־סלאסי פנה לעזרת חבר־הלאומים, 
אולם למרות ההחלטות בזכותה של ח׳ ובגנותה של איטליה. 
שקיבל מוסד זה, לא ניתנה לח׳ עזרה יעילה, מאחר שאנ¬ 
גליה וצרפת היו מעוניינות לפייס את מוסוליני. הצבא החב¬ 
שי הפרימיטיווי לא החזיק מעמד בפני הצבא האיטלקי המו¬ 
דרני וההפצצות של חיל־האוויר שלו, ולאחר מסע מלחמתי 
של שישה חדשים נכבשה הארץ כולה בידי האיטלקים, אע״פ 
שכוחות־גריליה חבשיים הוסיפו לנהל מאבק עם הפולשים. 
הילה־סלאסי גלה מארצו, ומלך־איטליה הוכרז לקיסד־ח/ 
הכיבוש האיטלקי נמשך חמש שנים ( 1936 — 1941 ); השלטון 
האיטלקי דיכא את גילויי הלאומיות החבשית והשתדל לדחוק 
את רגלי הכנסיה החבשית וכנגד זה לקןרב את היסודות 
המוסלמים במדינה; אולם הוא היה יעיל מבחינה אדמי- 
ניסטראטיווית וטכנית. לאחר כניסת איטליה למלחמת־העולם 
11 שוחררה ח' ב 1941 ע״י הצבא הבריטי, שפלש לתוכה מן 
המערב דרך אריתריאה ומן הדרום דרך סומא ליה והסתייע 
בלוחמי־גריליה חבשיים. הילה־סלאסי חזר למלכותו והחל 
לשקם את ארצו. תחילה בסיוע בריטי ולאחר המלחמה גם 
בעזרת ארצות אחרות, בעיקר אה״ב. הונהגו תיקונים רבים 
בחוק, במינהל, בשיטת המיסוי, במערכת המשפטית ובמטבע; 
הוקם צבא מודרני, וחלה התקדמות רבה בפיתוח מערכת 
החינוך ושירותי הבריאות. אחרי מו״מ ממושך עם הכנסיה 
הקופטית של מצרים הושגה עצמאות של הכנסיה החבשית 
הלאומית (ר׳ ^עיל, עמ ׳ 94 ). ב 1952 צורפה אריתריאה לח׳ 
במסגרת פדראטיווית לפי החלטת האו״ם, דבר שפתח בפני 
ח' את הגישה לים, וב 1962 החליטה האסיפה הלאומית של 
אריתריאה להיספח לח׳ בפרובינציה. ב 1955 נתן הילה־סלאסי 
חוקה חדשה לארצו, וב 1957 נערכו הבחירות הכלליות הרא¬ 
שונות לבית־הנבחרים. 

לאחר השיחרור ניהלה ח׳ מדיניות של הזדהות עם המע¬ 
רב, וכוחותיה השתתפו במלחמת קוראה במסגרת בוח האו״ם. 
בסוף שנות ה 50 חל מיפנה מסויים במדיניות־החוץ של ח׳, 
שהחלה לגלות נטיות מתונות לניטראליזם מתוך המגמה 
לרכוש מעמד של מנהיגות באפריקה. ב 1960 נערכה באדים־ 
א בבה הוועידה השניה של המדינות האפריקניות העצמאיות, 
ובמאי 1963 נערכה שם ועידת־הפיסגה הכל־אפריקנית הרא¬ 
שונה. — לח׳ סיכסוך־גבול חמור עם הרפובליקה של סומא- 
ליה, התובעת ממנה שטחים במזרח. — בסוף 1960 פרצה 
באדיס־אבבה מרידה בהנהגת קציני המשמר המלכותי, 
שתבעו לצמצם את סמכויות הקיסר ולהחיש את התיקונים 
במדינה. המרידה דוכאה תוך ימים ספורים, ומנהיגיה הוצאו 
להורג, 

על היהודים בח׳ — ע״ע פלשים. 

18951 { 11 } 21 ז \ 1 / . 12 ה ? 0 / 72 < 4 1+1 ■ 120 ז € 551 ? 41 * ? 02 ,? $6 014 

1 :55212 ,־ 01 ־ 01 וחוד! .\ 4 : 1920 ־ 1918 , 1-111 ,. 4 . 0 

1 ) $1071 , 11 ־ 1 [ 1- 11055 ! 0011 .€ 19261 ? 11 27712$ ) ? 017 ? 15 {/' 1 ' 5117 


111 


112 


חכש - חכת ציון 


; 1928/9 , 1-11 ^ / 0 ׳ס׳ס^;/־/ 4 .י! ; 1928 ,.£׳// 

,. 7/1 •) 11 6 ** £16 0 * 11 *, 1 11 * 101 ?€ £ 011 ! 1 <] 1 <€  2 > 1 *> 11 [> ה 0 י 1 4 .£ , 2011 

, 7 \ 1-1 ,.£/ 11 > /> 2 *? 5/0 , 160111 ;$ 101 ) .״ 1 ; 1937 ,. 4 , /ס 1 *€> 1 [> 1 * 0 '€ 

— 1540 ,•( 0111 * 1 1 > {ס ;( 1 ) $111 •) 111 ' ,^י 60 ז.ג 1 \ . 19 ; 1936-15938 

; 1946 , 1$5%€ !\ 6 § ■) 111111 ׳;• 1111111 . 7 י 1 )ז 1£0 )תג 8 . 0 : 16 * 19 , 1935 
,ח 11411 במ 13.13 ; 1955 7 01104 < €1 71 11111/1 11511/1 [ /ס 15011 ;) 7/1 ,. 1 ) 1 
- 7171 0 ( 1 ,׳< 0 זע 1311 ' 014 ^ח 1 ז).\> ; 1950 , €11 1 [ 1 וו/>*ת 1 €ן/ 1 * 1 {[ 110 /! 4 
— 00€8 ן • 1 \ . 11 .(/ ; 1956 ; 715 40 1111011 '?€ ( 111 111 1 ) 111151011 
19601 ,. 15 / 0 '(? 171510 }/ ,ססזמע]/! . 13 
א. קפ. 

חב*טו*ט, חיים בן יחיא אלפתיחי (תקצ״ג{?[ — תרנ״ט, 
צנעא [תימן])׳ חכם וסופר עברי. ח , היה בן למשפחה 
עניפה של רבנים ונכבדים; לפי מקצועו היה חרש־נחושת, 
ואומנותו קירבה אותו לחקירת עתיקות. הוא שימש מלווה 
ומורה־דרך ליוסף הלוי (ע״ע) במסעו בתימן ב 1869 . וסייר 
עמו בשטחים שלא דרכה בהם רגל אירופי; וכן הדריך את 
אדוארד גלזר (ע״ע) וחוקרים אחרים בחיפוש כתובות 
שבאיות. קשריו עם חוקרים אלה עוררו בו את האהבה 
להשכלה ולמחקר וקירבוהו אל התרבות הכללית ואל הספרות 
העברית החדישה באירופה. כאחד ממשכילי הקהילה וכבעל 
קשרים עם העולם החיצון הזעיק, במכתבים ובאגרות, את 
יהודי העולם לצאת לישע אחיהם הנרדפים והנחשלים בתימן. 

ח׳ נודע בעיקר בספרו "מסעות חבשוש", המתאר את 
מסעותיו עם הלוי. מקצתו כתוב עברית מליצית ורובו — 
בלשון הערבית המדוברת. הספר הופיע בשתי מהדורות, 
במקור ובתרגום עברי עם תמצית באנגלית [ע״י ש. ד. 
גויטיין], ת״א תרצ״ט, וירושלים תש״א. הספר חשוב לא רק 
מצד תכנו, המשלים את הדו״חות שפירסם הלוי על מסעו 
בתימן, אלא אף מצד לשונו — מזיגה של הניב הערבי העממי 
הצנעאי ושל הערבית הספרותית. בספר משתקפת דמותו של 
ח׳ כמשכיל ער, מחונן בחוש ביקורת ובז לאמונות תפלות 
של ההמון הנבער. ח׳ מצויין בחוש הסתכלות ובכשרון־ 
סופרים, והתיאורים היוצאים מתחת עטו מלאים חיים ומל¬ 
בבים. — חיבור אחר של ת׳ הוא ״הליכות תימא״ — פרקים 
בחולדות יהודי־תימן בתקופה ד׳תר״ן—ה׳תרנ״ג/ 890 — 1893 
(יצא לאור ע״י יוסף קאפח בשם "קורות ישראל בתימן" 
[ספונות, ב׳], תשי״ח). 

ש. ד. גויטיין, ח. ח׳ וספרו חזיוךתימן(הסר מאגנם), תרצ״ח. 

חבת צי 1 ן׳ זרם רעיוני ותנועה חברתית, שמטרתם היתד. 

תחיה לאומית של היהודים ושיבתם לא״י — מו¬ 
לדתם ההיסטורית. תחילתה של ח״צ בראשית שנות ה 80 
של המאה ה 19 , בעיקר בקיבוצים היהודיים הגדולים שבאי¬ 
רופה המזרחית (רוסיה־פולניה, רומניה). עם התארגנות 
ההסתדרות הציונית מיסודו של הרצל נשתלבו אגודות 
חובבי־ציון לתוכה, אם כי להלכה הוסיפו אחדות מהן להת¬ 
קיים עד למלחמת־העולם 1 . 

שרשי ח"צ. תנועת ח״צ ינקה את עיקר רעיונותיה 
מערכי־יסוד של המסורת היהודית: תחושת הגלות והציפיה 
לגאולה והקשר הדתי והנפשי לארץ־ישראל. אולם רובם 
המכריע של יהודי אירופה המזרחית היו רחוקים מפעילות 
מדינית וחברתית מאורגנת, ומנהיגיהם הדתיים — פרט 
ליחידים — אף התנגדו לה, מאחר שראו בה דחיקת הקץ 
והתערבות בני־אדם בדרכי ההשגחה. בעיות התחיה הלאו¬ 
מית של היהודים ויישוב א״י נידונו בעיקר ע״י יחידים, 
שנדחפו לפעולה ע״י החזון המשיחי או שהושפעו מן הדוגמה 


של ההתעוררות הלאומית של עמי אירופה. ר׳ צבי קלישד 
(ע״ע) וד׳ יהודה אלקלעי (ע״ע) הטיפו עוד בשנות ה 40 
ודי 50 ליישובה של א״י, והראשון יזם בשנת 1860 התייעצות 
של כמה רבנים ונכבדים מקהילות אשכנז לשם ייסוד חברה 
למטרה זו; זמן קצר לאחר אותה התייעצות ייסד חיים 
לוריא מפרנקפורט ע״נ אודר "חברה יהודית ליישוב ארץ 
הקדש". אולם ההטפות והפעולות הללו לא ניכרה בשעתן 
השפעתן הציבורית, כשם שתשומת לב מועטת ניתנה לספרו 
של משה הס (ע״ע) "רומי וירושלים", וכשם שלא נמצאה 
אוזן קשבת לדברי דוד גורדון (ע״ע) ב״המגיד" למען יישוב 
א״י. ברם, משנוסדה תנועת ח״צ, הושפע האגף הדתי שבה 
מרעיונותיהם של הרבנים הראשונים האלה ומדוגמתם. 

הדיון הציבורי בשאלת הלאומיות היהודית התחיל בסוף 
שנות ה 60 , כשגתחזקה מחדש התנועה לתיקונים בדת בגר¬ 
מניה ובהונגריה, שקראה את היהודים להתבוללות לאומית 
ותרבותית בתוך אומות הסביבה ולניתוק שלשלת המסורת 
הלאומית ע״י מחיקת זכר ציון וירושלים אף מסידורי התפי¬ 
לה והעמדת הדת היהודית על "האמיתות הנצחיות" בלבד. 
ראש וראשון הלוחמים במגמות הללו היה פרץ סמולנסקין 
(ע״ע) בירחון "השחר", שהתחיל לפרסמו ב 1868 . הוא העמיד 
בבירור את היהודים בשורת העמים השואפים לשחרור לאו¬ 
מי: "לא לבושת ולא לחרפה לנו האמונה, כי יבוא קץ 
לגלותנו, כי יבוא יום ותשוב הממלכה לבית-ישראל, כאשר 
לא יבושו כל העמים, אשר בצפיתם יצפו לפדות נפשם מידי 
זרים". בעקבות מאבקו למען רעיונותיו חדרה לחוג מצומצם 
של משכילים ונוער יהודי ההכרה, שיש לפעול למען תחייתם 
הלאומית, הלשונית והתרבותית של היהודים. כשפירסם אלי¬ 
עזר בן־יהודה (ע״ע) ב״השחר״ ( 1879 ) את מאמריו "שאלה 
נכבדה" ו״ועוד מוסר לא לקחנו", שבהם קשר את התחיה 
הלאומית בארץ־ישראל, — "רק בארץ הזאת תגלה רוח העב¬ 
רים", "ארץ ישראל תהיה המרכז להעם כולו, וגם אלה אשר 
יהיו בחו״ל ידעו כי ,עמם׳ בארצו ישב, כי שפה וספרות לו 
שמה״ — ניתן בזה ביטוי תואם לח״צ כזרם רעיוני. 

הרקע להופעת התנועה. תנועת ח״צ קמה בעת 
שהתפתחויות במדינות אירופה המזרחית דחפו חלקים גדולים 
של העם היהודי שם להגירה וליתר פעילות חברתית ומדי¬ 
נית ובעקבות התפכחות המשכילים מן האמונה באפשרות 
השתלבותם של היהודים בחיי האומות שבתוכן ישבו ואב־ 
זבת התקוות להשגת שוויון־זכויות. דחיפה מכרעת בכיוון זה 
ניתנה ברוסיה ע״י ה״סופות בנגב", שורת הפרעות לאחר 
רצח הצאר אלכסנדר 11 ( 1881 ). העובדה, ששאיפתם הכנה 
של המשכילים ושל הנוער היהודי להתקרבות לעם הרוסי 
נתקלה בחומת שנאה מצד עם זה. ושהשלטון הזדרז להכריז 
על הפרעות כעל "תגובת-העם" על "הניצול היהודי" והתחיל 
להטיל הגבלות חמורות על מקורות־מחייתם של היהודים, 
על שימושם במשרות, על כניסתם למוסדות־ההשכלה — 
גרמה משבר רעיוני חמור בחוגי המשכילים. רבים שנתרחקו 
מעמם התחילו לשוב אליו (ביקור בבית־הכנסת, השתתפות 
בצומות). רבים, שתלו קודם לכן תקוות במאבק לשינוי 
המשטר החברתי, התחילו להכיר, שאין בכך כדי פתרון 
אוטומאטי ל״שאלת היהודים". גם בחוגים שדגלו בדרך 
התחיה הלאומית נתגבשה ההכרה, שלא די בתחיית הדוח 
והשפה הלאומית, אלא יש לחתור למולדת אמיתית, שבה 
לא ייחשבו היהודים לזרים. דוגמת גרמניה, שבה נתעוררה 


113 


חכת ציון 


114 


בסוף שנות הסד תנועה אנטישמית ענפה למדי, שימשה 
אזהרה והוכחה, שבהשכלה ובאמאנציפאציה גם יחד אין 
ערובה למעמדם של היהודים בארצות־מגוריהם. בקרב הסו¬ 
פרים והמשכילים היהודיים התחיל באותו הזמן דיון נוקב 
במהותה של האנטישמיות ובגורמיה. אולם התקופה לא היתה 
נוחה לבירורים רעיוניים בלבד. בריחת הבהלה של אלפים 
אל מעבר לגבול, סבלותיהם של הפליטים במקומות הריכוז 
(בעיקר בברודי; וע״ע יהודים: הגירה) הבליטו את הצורך 
ב״פתרון לאומי" מהיר ודחוף. 

ראשית התנועה. רובו של הציבור היהודי הפעיל 
סבר, שאין פתרון אלא ביציאה מרוסיה < רק מעטים, בעיקר 
מן העשירים ומקורביהם, התנגדו להגירה. קמו אגודות רבות, 
בעיקר של נוער, למען השגת משרה ז 1 , ורובן טענו, שמן 
הראוי שהיציאה לא תביא ליצירת פזורה חדשה "לבל יפוצו 
כשיות נדחות לכל עבר", אלא "נחוץ לבקש ולתור לכל 
הנודדים מקום מיוחד ובודד ששם יתאספו יחד חברים, עד 
כי ברבות הימים יהיו כל הליכות המדינה, חקיה והנהגותיה 
בידי העברים לבדם ועל פיהם יהיו נחתכים" (מתוך "תעודת 
החברה קבוץ נדחי ישראל״, שנוסדה במינסק בראשית 1882 ). 
אולם רבו הוויכוחים בין תומכי ארץ־ישראל כ״מקום מקלט" 
לבין תומכי אמריקה. 

ראש וראשון לחובבי־ציון, הטוענים להליכה ל״ארץ אבר 
תינו" "אשר יש לנו עליה זכות היסטורית", היה מ. ל. לי- 
לינבלום (ע״ע), ותוך זמן קצר הצטרפו לדעתו גם פ. סמו־ 
לנסקין, י, ל. לבנדה (ע״ע), יהל״ל (ע״ע לוין, י. ל.) ואחרים. 
כתבי־העת "השחר"׳ "המגיד", "המליץ", "ראזסויט" (שיצא 
ברוסית) היו למפיצי רעיונותיה של ח״צ. רוב האגודות של 
חובבי־ציון, בעיקר של נוער משכיל, דגלו בתכניות לאומיות 
רדיקאליות. אגודת הסטודנטים ״אחות ציון״, שנוסדה ב 1881 
בפטרבורג, קבעה, ש״כל איש מישראל המודה כי אין תשועה 
לישראל בלתי אם ייסד לו ממשלה בפני עצמו ובארץ הצבי 
יוכל להיחשב בין בני החברה". בתקנות חברת ביל״ו (ע״ע) 
נאמר: "מטרת החברה היא תחיה מדינית־כלכלית ולאומית־ 
רוחנית של העם העברי בסוריה וארךישראל". חלק מן 
האגודות הציב לעצמו למטרה עליה קרובה לארץ, ואילו 
אחרות הדגישו את הכשרת הרוחות והפצת רעיון יישוב 
ארץ־ישראל בקרב העם. אך כל האגודות ראו את הדרך 
ליישוב ארץ־ישראל ברכישת קרקע (אם ע״י זה שתוענק 
ע״י השלטון התורכי ואם ע״י קניה) ויצירת מעמד של 
חקלאים ובעלי־מלאכה יהודים בארץ. 

התעוררות גדולה למען יישוב ארץ־ישראל קמה בין יהודי 
רומניה. התכחשותה של ממשלת רומניה בדרכי מירמה 
להתחייבותה המפורשת (ע״פ החלטות קונגרס־ברלין ב 1878 ) 
להעניק שיווי-זכויות לכל אזרחיה, ואף הגברת נישולם של 
היהודים ממקורות מחייתם, הבהירו לרבים מיהודי אותה 
מדינה את ערכו האמיתי של "חסד לאומים" והציגו בפניהם 
את ההגירה כמוצא יחיד. בסוף 1881 היו שם למעלה משלו¬ 
שים אגודות ליישוב א״י, ובימים כ־י—כ״א טבת תרמ״ב 
( 11/12.1.82 ) נתכנסה בפושקאן ועידה של חובבי־ציון, שבח¬ 
רה בוועד מרכזי שמקום מושבו בגאלאץ. הוועידה החליטה 
לשלוח נציגים לרכישת אדמה בארץ־ישראל, וכן הוחלט, 
ששיירת העולים הראשונה תצא מיד אחרי חג הפסח. הוועד 
המרכזי פעל בידיעתם של שלטונות המדינה. 

ה״אוטואמאנציפאציה" של פינסקר. לתנו¬ 


עה החדשה ניתן ביסוס רעיוני שיטתי ע״י י. ל. פינסקר 
(ע״ע) ב״אוטואמנציפציה״(ע״ע), שפורסמה בספטמבר 1882 . 
כאן נקבעה עובדת האיבה הנצחית של העמים לישראל 
וזרותם של היהודים בכל מקומות־מושבותיהם בין העמים, 
זרות שאין לה תקנה אלא במציאת מולדת משלהם לעצמם! 
צויינה החרפה שבאמאנציפאציה־בחסד והועלתה הדרישה 
לשיחרור עצמי, ע״י רכישת ״טריטוריה״ מסויימת — "מקלט 
אחד ויחיד, שקיומו צריך להיות בטוח גם בדרך מדינית". 
פינסקר לא התייחס בדבריו אלה לא״י דווקא. אולם — בלי 
שזנח עדיין את השקפתו על רכישת טריטוריה כלשהי — 
הצטרף לתנועת ח״צ. הוא בא במגע עם האגודות במקומות 
השונים ולאחר התייעצות עם לילינבלום, הרמן שפירא (ע״ע), 
מכם מנדלשטם (ע״ע) ואחרים (ספטמבר 1883 ) נשלחה 
"מגילת זכרון", שקראה להקמת ועד־מנהל מרכזי, שייבחר 
ע״י קלבגדס של באי־כוח כל האגודות ליישוב ארץ־ישראל. 
זמן קצר לאחר־מכן נוסדה באודסה אגודת "זדובבל" (פינם־ 
קר — יו״ר, לילינבלום — מזכיר), שהפכה מיד למרכזית 
בתנועה, כששניה לה זו שבווארשה, בראשותם של שאול 
פנחס דבינוביץ (שפ״ר [ע״ע 1 ) וי. יאסינובסקי. 

פעולת ההתיישבות. רבים מחובבי־ציון תלו את 
תקוותם בתמיכה מצד חברת "כל ישראל חברים" (ע״ע) 
ואירגונים יהודים אחרים. אולם כשבאו אירגונים אלה למצוא 
מקום־מקלט לפליטים, שנתרכזו בברודי, לא כוונו הפליטים 
לארץ־ישראל כלל: בחלקם נשלחו לאה״ב ובחלקם הוחזרו 
לרוסיה, בוועידה של באי־כוח הקיבוצים היהודים השונים, 
שנתכנסה בברלין באפריל 1882 לדון בענייני ההגירה, יצא 
רק ר , עזריאל הילדסהימר (ע״ע) לטובת יישובם של הפלי¬ 
טים בארץ־ישראל, אך דבריו לא מצאו אוזן קשבת. אעפ״כ 
התחילו באי־כוח האגודות בפעולתם. כבר בסוף 1881 יצא 
לארץ נציגה של אגודת מוינשטי שברומניה, ר׳ משה־דוד 
שוב. במארס 1882 הגיע לשם נציג האגודות בקרמנצ׳וג וב־ 
חארקוב, זלמן־דוד לבונטין. בכ״ז באדר תרמ״ב הוחלט, 
בהשתתפותו של ר' יחיאל־מיכל פינס (ע״ע) וכמה ממייסדי 
פתח־תקוה (ע״ע), להקים ועד, שישמש "מרכז מיוחד, אשר 
אליו יפנו כל הבאים להאחז בארץ הקדושה", שנקרא "ועד 
חלוצי יסוד המעלה״. בחדשי האביב 1882 התחילו להגיע 
לארץ עולים במספר ניכר, אלא שמיד נתפרסמה הוראת 
השלטת התורכי, שגזרה על הפסקת העליה. בצר להם פנו 
חובבי־ציון לעזרתו של לורנס אוליפנט (ע״ע), אולם לדבריו 
לא היתה השפעה בקושטא. בין העולים שהצליחו להגיע 
ארצה ביולי 1882 היו 14 בני חבורת ביל״ו(ע״ע), שעלו בלא 
רכוש כדי לעבוד כפועלים חקלאיים בארץ. חברי "המשרד 
המרכזי" של ביל״ו נשארו בקושטא כדי להשיג פרמאן מאת 
השולטאן ליישובה של הארץ בידי יהודים. 

למרות גזירת העליה הונח באותה שנה יסוד להתיישבות 
חקלאית יהודית בארץ־ישראל. ביולי 1882 ייסדו ז״ד לבונטין 
וחבריו את "ראשון לציון". זמן־מה לאחר־מכן התיישבו בני 
אגודת מוינשטי ב״ראש פנה" (שיושבה כבר קודם לכן 
בידי יהודים יוצאי צפת. שעזבוה לאחר־מכן). באותו זמן 
נתחדש גם היישוב בפתח־תקוה, שנוסדה עוד ב 1878 ע״י 
יהודים יוצאי ירושלים, אך נעזבה על ידיהם. בסוף אותה 
שנה התיישבה קבוצת עולים מרומניה ב״שמרוך (לאחר 
מכן — "זכית יעקב"). אולם מיעוט האמצעים, התנאים 
הקשים וחוסר ההכשרה של המתיישבים היו בעוכריהם, וכבר 



115 


ח כת ציון 


116 


זמן קצר לאחר ייסוד המושבות נזקקו לעזרה. נתברר, שהא־ 
גודות השונות והוועד המרכזי בגאלאץ לא היה בכוחם להגיש 
עזרה ראויה למתיישבים. בסוכות תרמ״ג הצליח ר׳ שמואל 
מוהילובר (ע״ע) להשפיע על הבאתן בנימין רוטשילד 
(ע״ע), שיסייע להתיישבותם של איכרים יהודיים מרוסיה 
בארץ־ישראל (אלה שיסדו לאחר־מכן את עקרון). שבועות 
אחדים לאחר־סכן נפגש יוסף פינברג מראשון לציון עם 
הבאתן רוטשילד, וכתוצאה מכך הסכים הלה לקבל את המו¬ 
שבה תחת חסותו. במשך הזמן עברו רוב המושבות לחסותו, 
פרט לגדרה, מושבת הביל״ויים, שנוסדה ב 1884 . "הנדיב 
הידוע" הנהיג משטר של פיקוח קפדני במושבות ע״י פקידיו, 
ודבר זה היה מקור מתמיד של חיכוכים והתמרדויות. ייסוד 
המושבות נפסק עד לסוף שנות ה 80 . 

א י ר ג ו ן התנועה. לכל פעילי ח״צ היה ברור, שיש 
צורך לאחד את התנועה ולארגנה, אלא שנחלקו הדעות על 
צורת האירגון. יסודות צעירים וראדיקאליים דרשו שתוד¬ 
גשנה השאיפות הלאומיות וההתנגדות הגלויה לאירגונים 
הפילאנתרופיים, ואילו היסודות "הבעלי־בתיים" טענו למתי¬ 
נות ולפעולות תמיכה בעיקר. אגודת "זרובבל" שבאודסה 
היתה סבורה, שעדיין לא הבשילו התנאים לוועידה של ח״צ, 
אך האגודה בווארשה דרשה שלא להחמיץ את יום־הולדתו 
המאה של משה מונטיפיורי, שנראה לה כהזדמנות נאותה 
לכינוס. ואמנם נתכנסה ב 6.11.1884 (י״ח חשון תרמ״ה) בקא־ 
טוביץ הוועידה הראשונה של ח״צ, שבה השתתפו 35 צירים, 
רובם מאגודות שברוסיה ואחרים מרומניה, גרמניה, אנגליה 
וצרפת. מאזן פעולות התנועה עד אז היה דל למדי. ההגירה 
היהודית הגדולה נצטמצמה, ומכל-מקום נואשו אף האירגונים 
היהודיים הגדולים מן הרעיון להדריכה ולכוונה! השלטון 
התורכי סגר את שערי הארץ, והעולים המעטים שהגיעו 
אליה היו בחזקת מסתננים. לכן אין תימה, שעיקר ערכה 
של הוועידה היה בהפגנת אחדות התנועה והאחדות היהודית 
בכלל! הדבר בא לידי ביטוי בנאום־הפתיחה של פינסקר, 
שדן בחשיבות שיבתם של היהודים לעבודת־האדמה (שב¬ 
עצם לא היה בו משום חידוש). מלבד רצונו לשמור על 
אחדות התנועה, קיווה עדיין פינסקר למשוך אליה אישים 
ואירגונים יהודיים מן המערב. הוחלט לקרוא לאירגון בשם 
"מזכרת משה בארץ הקודש" ולהקים ועד מרכזי שמושבו 
יהיה בברלין (כיוון שבתנאי רוסיה לא היתד. פעילות לגא¬ 
לית של החברה אפשרית)! עד להקמתו של ועד כזה הוחלט 
להקים ועד זמני באודסה וועד־משנה בווארשה. עיקר הח¬ 
לטות הוועידה היו מעשיות — דרכי אירגון ודרכי התמיכה 
במושבות. בדיונים ובהחלטות לא נזכרו השאלות העקרו¬ 
ניות של תחיה לאומית ושל המטרה הלאומית הגדולה. 

אולם הוויתורים היו לשווא. בגרמניה לא נמצאה אף אי¬ 
שיות יהודית רמת־מעלה אחת, שאפשר היה להעמידה בראש 
הוועד, וממילא בטלה ההחלטה על הקמת המרכז בברלין. 
גם אגודות אחרות של ח״צ, שקמו בערי גרמניה ואנגליה, 
לא קנו לעצמן חשיבות ציבורית. אפילו האגודה בקאטוביץ, 
שפירסמה ב 1883 את בטאון התנועה בלשון הגרמנית 
151 ת 010 \ 1 ■ 061 — איבדה את חשיבותה! רק בווינה נתקיימה 
אגודת הסטודנטים "קדימה", שנוסדה ע״י נתן בירנבאום 
(ע״ע) בתמיכת פרץ סמולנסקין ב 1883 ושפירסמה מ 1885 
ואילך את כה״ע 11 ס 1 :ז 3 ק 2:1 מג 1 מ 5616510 . התנועה ברומניה 
נשתתקה לגמרי עד ראשית שנות ה 90 , והאגודות ברוסיה 


שקעו ב״יום קטנות". אמנם האירגון התגבש! מספר האגודות 
הגיע ל 100 בקירוב, ובהן כ 14,000 חברים, שאספו כ 30,000 
רובל לשנה מתרומות וכ 20,000 רובל נוספים ממפעלים שו¬ 
נים, הושם דגש בתעמולה בקרב המון העם: מגידים ומטי¬ 
פים (כגון צבי הירש מסלינסקי [ע״ע] ויהודה צבי יבזרוב), 
ובדחנים (כגון אליקים צונזר [ע״ע]) עשו רבות להפצת 
רעיונות ח״צ, אך עם זה היו חיכוכים בין האגודות השונות 
ונסתמגה אופוזיציה להנהגה הקיימת. 

ביוני 1887 (ו׳ תמוז תרמ״ז) נתכנסה בדרוסגניק הוועידה 
השניה, הפעם של חובבי־ציון ברוסיה, ובה הוחלט לקרוא 
לתנועה בשם "חובבי־ציוך. ר' שמואל מוהילובר ניסה להטיל 
את מרות שומרי המסורת על התנועה, אך נסיונו נדחה ע״י 
באי-כוח הצעירים, כגון מ. אוסישקין (ע״ע) ממוסקווה, זאב 
(ואסילי) ברמן מפטרבורג ומ. דיזנגוף (ע״ע) מקישינוב. 
לבסוף נבחר פינסקר שוב לראש התנועה, כ״גבאי ראשון", 
ולידו ששה גבאים יועצים, ששלושה מהם היו רבנים מפורס¬ 
מים: ר׳ שמואל מוהילובר, ר׳ נפתלי צבי יהודה ברלין 
([הנצי״ב] ע״ע) מוולודין ור׳ מרדכי אליאשברג (ע״ע) 
מבדסק. הוחלט גם לחדש את המאמצים להשיג אישור 
לארגון מאת השלטון הרוסי. 

ב 1890 הצליח א. צדרבאום ([ארז] ע״ע), עורך "המליץ", 
להשיג אישור ל״חברה לעזרת יהודים איכרים ובעלי־מלאכה 
בסוריה ובא״י", שנודע שמה כ״ועד האודסאי". לוועידת־ 
ייסודה באותה שנה התכנסו באודסה — בפעם הראשונה 
באופן לגאלי — נציגים רבים מכל קצווי רוסיה. גידול התרו¬ 
מות איפשר את ייסודן של המושבות רחובות וחדרה ( 1890 — 
1891 ) ואת ביסוס המושבה משמר הירדן, וכמו כן תמיכה 
במושבות הוותיקות. ביפו נקבע ועד־פועל בראשותו של 
זאב טיומקין (ע״ע), שפיקח על חלוקת התמיכה ועל רכישת 
הקרקעות. נתגברה פעולתה של אגודת "עזרא" (ע״ע) בבר¬ 
לין ואגודות אחדות בפרנקפורט ענ״מ, פאריס ולונדון. 
״יציאת רוסיה״ השניה, שבאה בעקב גירוש־מוסקווה ב 1891 , 
הביאה להגברת העליה לארץ ולספסרות בקרקעות, והשל¬ 
טון התורכי חידש את גזירותיו על העליה וההתיישבות. 

"המרכז הרוחני". פעולותיה של ח״צ "המעשית" 
עוררו ביקורת קשה, ביחוד מצד אחד־העם (ע״ע). במאמריו 
("אמת מארץ ישראל") תיאר את הספסרות ברכישת קר¬ 
קעות, את הליקויים בברירת המתיישבים וביקר את שיטת 
התמיכה הכספית בהם והפיקוח החמור מצד פקידי הבארון: 
המתיישבים שצריכים היו לשמש סמל של אנשים חפשיים, 
העושים לתחיית העם והמולדת, הפכו לצמיתים משועבדים. 
ביקורת זו הושפעה גם על ידי השקפתו של אחד־העם, שאין 
ארץ־ישראל יכולה לשמש "פתרון לצרת היהודים", לבעייתם 
החמרית של המוני המהגרים, אלא עליה לשמש "מרכז 
רוחני", שיאחד את כל חלקי העם המתפורר. לפני "תחית 
הארץ" צריכה לבוא הכשרת הלבבות, פעולה למען תחייתו 
הרוחנית והמוסרית של העם. כדי להכשיר הנהגה ראויה 
לתנועה הקים אחד־העם אח אגודת "בני משה" (ע״ע). 

המשבר בפעולת ההתיישבות לאחר הגאות הקצרה ברא¬ 
שית שנות ה 90 , הביא לאכזבות חדשות בחוגי ח״צ וחיזק 
את השפעתו של אחד־העם, שעם תומכיו נמנו גם כמה 
מחברי "הוועד האודסאי". הדגשת הצורך בהכשרת הלבבות 
הביאה לחיזוק פעולות ההסברה והפעולה התרבותית של 
ח״צ, במיוחד לאחר שנוסדה הוצאת־הספרים "אחיאסף". 


117 


חכת צירן — חג 


118 


אולם עם כל חשיבותה של הביק 1 רת על מעשי ח״צ שמתח 
אחד־העם, לא יכלה ביקורת זו לשמש בסיס לפעולתה של 
התנועה, ואין תימה, שעם הופעתו של הרצל והציונות המדי¬ 
נית נספחו עליה רובן המכריע של אגודות חובבי־ציון, 
ותולדותיה של ח״צ לאחר־מכן הן חלק מתולדות הציונות 
(ע״ע). 

א. לוינסון, ביבליוגרפיה ציונית, 51 ־ 69 , תש״ג! מ. לילי:- 
בלום, דרך לעבור גולים, תרנ״ט; הנ״ל, כתבים, חלק ד׳, 
תרע״ג; מרדני בן הלל הכהן, מערב עד ערב, ב׳, 11904 
ש. ל. ציטדון, תולדות חבת ציון א/ תרע״ד; א. דרויאנוב, 
כתבים לתולדות חבת ציון, א׳-ג/ תוע״ט, תרפ״ה, תרצ״ב * 
הנ״ל, פינסקר תמנו, תשי״ג; אחד העם, על פרשת דרכים א/ 
תרנ״ה (תדפ״א 2 )! ז. ד. לבונטין, לארץ אבותינו, תרמ״ה, 
תרפ״ד, תש״י 1 י. בעלקינד, די ערשטע שריט פון ישוב אין 
ארץ־ישראל, א׳-ב/ 1917 ! ח. חיםין, מיומן אחד הבילויים, 
תרפ״ח! ב. דיגדורג, חבת ציון, א׳-ב/ תרצ״ב-תרצ״ד; י, 
גרינבוים, התנועה הציונית בהתפתחותה, חלק א/ תש״ב 
(ביבליוגרפיה מאת ג. קרפל); ש. יבנאלי, ספר הציונות: 
תקופת חבת ציון א׳-ב/ תש״ב (תשכ״א 2 }! ש. בריימן, 
הפולמוס בין לילינבלום לבין אתד־העם ודובנוב (שיבת ציון 
א'), 168-138 , תש״י; הנ״ל, המפנה במחשבה הצבודית 
היהודית בראשית שנות השמונים (שיבת ציון ב^ג׳). 83 - 
227 , תשי״ג! י. קלויזנר, חבת ציון ברומניה, תשי״ח; א. 
ביין, מחבת ציון אל הציונות (ס׳ היובל לי. בער), תשכ״א; 
, 71011 ,. 141 ; 1919 , 11 ** 7.10711 / 0 ^■ 15101 ^ 1 ,״ 80140101 . 17 

. 1935 , 1 7,1 0111511 51116 010 ,!!]!!!!מ . 1 ׳. ; 1934 

ש. אט. 

חג, מועד מיוחד, ובמקורו קדוש, המובדל מרצף-הזמן 
הרגיל, שבו מפסיקים הבריות את פעילותם היום־ 

יומית ועורכים טקסים ופעולות סמליות אחרות — לשם ציון 
מאורע מיוחד (עפ״ר טבעי, מיתי או היסטורי) או לשם 
כיבודו של אל, קדוש, מלך, גיבור וכיו״ב. ניתן למיין את הה" 
לפי כמה טיפוסים כוללים: ( 1 ) ח ג י־ טבע, שהם מאגיים 
ביסודם וקשורים עפ״ר למאורעות אסטרונומיים או אקלי¬ 
מיים, כגון תקופות־השמש או חילופי־עונות, או למאורעות־ 
טבע יוצאי־דופן ומעוררי-אימה, כגון מגיפות (חג גירוש 
הרוחות שגורמות למגיפה). — ( 2 ) ח" ד ת י י ם, המציינים 
מאורעות מיתיים או היסטוריים בעלי משמעות דתית — 
כגון הולדת האל, מייסד הדת או הקדוש (חג־המולד בנצרות, 
יום הולדת בודהא), מותו, תקומתו לתחיה (חג פסחא), ועוד. 
יש שח" כאלה נהוגים לכבודה של דמות דתית או קדושה 
ללא זיקה למאורע מסויים בחייה (כגון חגי האלים המקו¬ 
מיים בהודו, ה״פיאסטה" של הקדושים־הפטרונים בערי האר¬ 
צות הרומאניות, וכיו״ב). — ( 3 ) ח" מדיניים והים מו¬ 
ר י י ם, הבאים לציין את היווצרות האומה או המדינה (יום־ 
העצמאות), או מאורע מרכזי בתולדותיה (יום הבאסטיליה 
בצרפת, יום השואה בישראל), או לכבד דמות מדינית או 
היסטורית חשובה (יום הולדת המלך או אחד הגיבורים הל¬ 
אומיים, וכיו״ב). — ( 4 ) ח" של קבוצות חברתיות, 
הבאים להבליט את הסולידאריות של קבוצה מסויימת (כגון 
חג האחד במאי או חג פטרון הגילדה). — ( 5 ) חגיי 
משפחה, הבאים לציין מאורעות משפחתיים (ימי־הולדת, 
ימי-נישואין וכיו״ב), או לכבד את זכרם של אבות המשפחה 
(ימי זכרון, חגי־מתים וכר). — ( 6 ) ח״-לע ת־מצוא (ח" 
הזדמנותיים), הנהוגים בקבוצות חברתיות שונות (כגון 
סיומי־מחזורים בביה״ס׳ יובלות של ערים, אירגונים או מפ¬ 
עלים, וכד׳). 

יש ח" רבים, שניתן לשייכם לשני טיפוסים או יותר, כגון 
חג החנוכה, הנמצא בגבול שבין ( 3 ) ו( 2 ). 

רב-גוניותה של תופעת החג מקשה ביותר על ניסוח 


תיאוריה כללית להסברת משמעותה, מהותה ומקומה בחברה 
האנושית. רוב התיאוריות של מדע הדתות והסוציולוגיה 
טיפלו בטיפוס מסויים של ח׳ — עפ״ר בטיפוס ( 1 ) או ( 2 ), 
ומסקנותיהן אינן חלות על שאר הטיפוסים אלא במקצת. 

הגישה ה פנומנולוגיה (ע״ע דת, עמ׳ 243 — 254 ) 
מבקשת לקבוע את היסוד המקורי והמהותי ביותר בתוך 
הריבוי העצום של צורות הח" הקיימות למעשה. לפי תפיסה 
זו מופיע החג בעיקר בעתות מעבר ומשבר — הן בעתות 
של שינויים אסטרונומיים מחזוריים וקבועים, חילופי עונות 
ותקופות, כשיחידת־זמן באה לקצה ויחידה חדשה עומדת 
להתחיל, והן בעתות של תמורות"פתאומיות ומרחיקות־לכת 
בחיי החברה, כשהקוסמוס, הטבע והחברה האנושית נראים 
כנתונים בסכנת כליון. בפעילותו החגיגית מתגבר האדם על 
המשבר! הוא מתעלה, כביכול, לרמת האלוהי והראשיתי, 
חוזר במעשיו הטקסיים על מעשי־בראשית ומבטיח בכך את 
חידוש עולמו. לפי אמונת האצטקים, למשל, מתחדש ב" חג 
האש החדשה״, שנחוג בתום תקופה בת 52 שנה, מלאי- 
השנים שהגיע לקצו! אילמלא החג, היו הטבע ורצף־השנים 
עצמו חדלים להתקיים. 

בדומה למיתוס (ע״ע), מעמדו של חג בזמן הוא דואלי 
ביסודו: הוא נקודת־המיפגש בין יסוד הנצחיות ובין יסוד 
הזמניות; כל חזרה על חג היא כאילו התחלה מחדש. החג 
מפסק את הזמן ליחידות מוקצבות — ובכך הוא מניח את 
היסודות לקביעת לוח־השנה (ע״ע). 

למעשה החגיגי(טקס, פולחן וכיו״ב) נודעת השפעה לגבי 
מעשי-החול היום־יומיים משתי בחינות: המעשה הסמלי הוא 
מעשה ראשיתי, המתיר ומקיים את המעשים הרגילים (למשל, 
הקרבת הסירות הראשונים בחגי הביכורים מתירה את אכי¬ 
לתם לבני החברה)! ויחד עם זה הוא מעשה פרוטוטיפי, 
המבטיח את הצלחתו של המעשה הרגיל במהלך השנה 
(למשל, מעשים סמליים הנעשים בחגי ראש־השנה). 

לפיכך נמצא, שעיקר תקפו של הניתוח הפנומנולוגי של 
החג חל לגבי החברות שהן בעלות תפיסת־זמן מחזורית- 
מיתית! עם המעבר מתפיסה זו לתפיסת-זמן קווית־היסטורית 
נעלם יסוד ההתחדשות שבחג, וייעודו העיקרי הוא מעתה — 
להחיות את זכר המאורעות החד־פעמיים שהתרחשו בעבר. 
חלק גדול של הח" ההיסטוריים והמדיניים נמנים על סוג 
זה! אך גם באלה אין הטקס חסר סמליות של התחדשות, 
וקדושתם אינה נפגמת בשל שינוי משמעותם. רק במידה 
שהזיקה לבסיס הדתי עצמו, שהחג בא לסמלו, נחלשת, עלול 
החג להידרדר לצורה ריקה, שנשמרת עדיין מתוך מסורת או 
הרגל. תהליך הסקולאריזאציה של החברה המודרנית, שבה 
הפכו הה" לעתים קרובות לימי בידור ובילוי־זמן חילוניים, 
מדגים בצורה בולטת את השינוי שחל במעמדם ואת אבדן 
משמעותם המיוחדת. 

לעתים קרובות נמצא אותו החג עצמו משנה את תכנו 
ומשמעותו במהלך הדורות, תוך שמירה על צורתו האפיינית. 
חגי-מבע רבים הפכו לח״דתיים,ואףלח״היסטוריים-מדיניים 
או מעמדיים! כאלה היו, למשל, גילגוליהם של חג־המולד 
הנוצרי, שמקורו, כנראה, בחג קדום של תקופת־השמש החר- 
פית, ושל חג האחד במאי של התנועה הסוציאליסטית, 
שמקורו בחגי-האביב הקדומים. נמצא- שאף ח" חדשים, 
שנוצרו במכוון ע״י נושאי תנועה מסויימת, זקוקים לשם 
הצלחתם לאחיזה כלשהי בשרשים היסטוריים־תרבותיים, ולו 


119 


חג 


120 


רק בצורת־הג מקובלת, שלה הם מעניקים תוכן חדש. נסיו־ 
נות ליצור ח" חדשים לחלוטין, כגון הה" המדיניים החילוניים 
של המהפכה הצרפתית, נסתיימו לרוב בכשלון מוחלט. 

הניתוח הסוציולוגי של החג מבקש לקבוע את 
מקומו בחיי החברה ואת הפונקציות המיוחדות שהוא ממלא 
לשם קיומה. היו חוקרים (כגון דירקם [ע״ע]), שהדגישו 
במיוחד את התיפקוד המשלב של החג, כמנגנון לחיזוק 
רגש האחדות החברתית: בני החברה מזדהים בפעילות 
הטקסית של החג, הכרוכה בסמליות דתית, עם הקולקטיוו 
החברתי ועם ערכיו העליונים, שמהם הם מתרחקים בפ¬ 
עילותם היום־יומית. הניתוח המאוחר יותר גילה שלמעשה 
לא כל חג מכוון לתכלית זו, והיום נוטים להבחין 3 טיפוסים 
של ח", שנבדלים זה מזה מבחינת טיב התייחסותם לערכי 
החברה ולכללי ההתנהגות המקובלת: (א) ח" של חיזוק 
הזיקה לערכים העליונים של החברה (כגון יום־הכיפורים, 
חגי עצמאות, אחד במאי, וכיו״ב). — (ב) ח" של התר 
ו פ ר י ק ת ־ ע ו ל, הנותנים מקום למעשים, שיש בהם משום 
הפרת כללי ההתנהגות הרגילה (כגון הקארנוואלים למיניהם, 
חגיגות פורים וכד׳). ח" כאלה נותנים פורקן, לזמן קצוב 
ומוגבל, למתיחות המצטברת בבני החברה לרגל המיגבלות 
שכללי ההתנהגות היום־יומית מטילים עליהם. ח" מטיפוס 
זה בולטים ביחוד בחברות, שבהן הפיקוח החברתי חמור מאד 
והסדרים החברתיים נוקשים — כגון החברה הפאודאלית של 
יה״ב, שבה היה הקארנוואל אחת ההזדמנויות המועטות לפור¬ 
קן כזה. — (ג) קרובים ל(ב) הם ח" של מחאה, שהופכים 
על־פיהם את כללי ההתנהגות הרגילה, כגון: טקסי המרידה 
הנהוגים בשבטים אפריקניים שונים, שבהם מותר לנתינים 
לחרף ולגדף את המלך! הח" בשבטי זולו ובכמה מקומות 
בהודו, שבהם מותר לנשים לעשות עבודות של גברים או 
אף לקלל ולהכות את בעליהן וגברים אחרים. ח" אלה 
נותנים פיצוי לקבוצות מסויימות של החברה על מעמדן 
הנחות ועל שיעבודן ליסודות חזקים יותר בחיי יום־יום; 
משום כך נמצאים הם שומרים בעקיפין על יציבותם של 
סדרי החברה. 

לעתים נכללים הח" במסגרות של "מחזור־ח"" ו״שנת־ 

ח"".( 1 ) ״מ ח ז ו ר * ה ח"" הוא סידרה של ח" דומים בתכנם 
ובמשמעותם, הנערכים לפי סדר־זמנים קבוע במקומות שונים. 
בטיפוס המעגלי של מחזור זה החג נערך בכל מועד 
במקום־ישוב אחר בתוך מערכת־היישובים השייכת לאותו 
מחזור; בטיפוס הריכוזי החג נערך תחילה בקנה־מידה 
קטן במקומות שונים, ורק חלקו המסיים נערך בקנה־מידה 
גדול במקום קדוש מרכזי. — ( 2 ) ״ש נ ת - ה ח"" היא מערכת 
הה״ השונים הנכללים בלוח־השנה. יש שקיים קשר ביניהם — 
הן מבחינת סדרם והן מבחינת ריווחי״הזמן שביניהם (כגון 
הקשר שבין חג הפסח וחג השבועות, או זה שבין חג המולד 
וחג ראש־השנה בנצרות); יש שבואו של חג גדול ומרכזי 
מתבשר ע״י שורה של ח" קטנים "מכינים"; ויש שלוח־השגה 
מתחלק •לתקופה של חול ולתקופה של חגיגות רצופות־כמעט. 

, 171457 ^ 1 ) 71 57 ' 1 10 61 15101175 ) 716171 $) 1, 675 [07X1 זו 611 נ(;< 1 ז 11 ( 1 .£ 

,( 1 , 2 ות 1011 > 31 ?) 75115 ? . 6 121510 0115 ? , 1 ץת 0 ז 0 א ..א ; 912 [ 
515 )ץ 161 ( 071 :■סוס!? 71 11771511 ' 1 61 11 ( 11 ) 155 1.1 ,ש 1 >ג 11 .? . 83 ; 1938 
) 1 ^ 56710111115010 ) 8 ,׳).ינן־ס־ס.] ־ 301 1 זג/י . 3 ) ; 1949 , 111011 ) 51 ) 71 71 
, 11510071 ^ 07 . 11 . 1 ( 57 ) 0 מ־ .* 81111 017 ;* 1956 , 100 * 87111 . 1 > 
* 1958 , 711711 ' 1 . 11 17517 : 11 

א. כה. 


ה ח" בחברה ה פ ר י מ י ט י ו ו י ת. בחברה הפרימיטי־ 
ווית מצויה לעתים רציפות מורפולוגית רבה בין צורות 
טקסיות בכלל ובין הח", ובמקרים כאלה אין טקסי הח" אלא 
הטקסים המרכזיים, האינטנסיוויים והמקיפים ביותר שבאותה 
חברה. אולם יש גם שהח" לובשים צורות מיוחדות ומגוונות. 

מרבית הח" בחברה הפרימיטיווית הם ח ג י ־ מ ב ע שו¬ 
נים ; החשובים שבהם הם חגי־האביב — לציון תקומת הטבע 
לתחיה לאחר תקופת תרדמה ומוות —, וחגי־האסיף — לציון 
המעבר מעונת המחסור לעוגת השפע במזונות. לעיתים 
קרובות מחולקת השנה לשתי חטיבות עיקריות: עונת־החול, 
שהיא עונת העבודה הקשה והמצוקה היחסית, ועונודהקודש, 
שבה מתרכזות החגיגות העיקריות של השנה, והיא עונה של 
שפע יחסי, המבורכת בפירות העונה הקודמת לה. בחגיגות 
אלה, שתנאי קודם להן הוא אגירת אמצעים כלכליים ניכרים, 
נצרכות כמויות גדולות של מזון ומשקה באווירה של נחת- 
רוח ואהדה הדדית, שיש בה כדי לחזק את הקשרים 
החברתיים. 

, 0111177 ( 17 ) 1015 ^ 7115 10 507 75501 ; 50101775 6175 ( 075 . 110 ) 41,1 . 65 

, 7170 ) 71 8051 111 871571110/1 ) 0 81111015 ,חחוזו ) 11101 ;) . 81 ; 1945 

, £ 7 711015 7 ! ! 271 111 0 / 17752111111 ) 017 ,£| 011000 צ 1110 ,¥ו ; 1954 

,( 9 , 111£ ז 0 ח 00 . 1 ) 11 ) 8 ) 7115111111715 ? . 6 151 / 570117 / 5 ? .) 1 1 / 5115 ^ 6/1 

. 1956 

א. כה. 

ח" במזרח הקדום. לכל עיר מערי שומר ו א כד 
הקדמוניות היה לוח־קודש משלה. עם הח" הגדולים, שכל 
אחד מהם היה מוקדש לאל מסויים, היו נמנים חגי ראש־ 
החודש והח״ הקשורים בפאזות של הירח, שהיו חלים 3 או 
4 פעמים בחודש והיו מוקדשים בערי־הבירה בבל ואשור 
(במאות ה 8 וה 7 לפסה״ג) לאלים מרךך ובבד; טקסי חגים 
אלה גילמו את תולדות האלים ועפ״ר נערכו בתחום המקדשים 
במעמד המלך. על ד״ח״ הציבוריים השנתיים — שהיו 
מועטים־ביחם — ע״ע בבל, עמ׳ 547/8 ! אלה היו חגי־טבע 
ביסודם. חשיבות מיוחדת נודעה לטקס שנערך בחג ראש־ 
השנה, שהיה מסמל בשומר את נישואי־הקודש של האלה 
איננה׳ המיוצגת ע״י הכוהנת הגדולה, למלך העיר, המכהן 
בשמו של האל דומוזי (תמוז). ונועד להבטיח פריון במשך 
השנה; בבבל היה מסמל את נצחונו של מרדוך־בל על 
תאמת (,תהום׳), וכן היתה בו משום המלכה סמלית של 
המלך (ע״ע בל), ואילו באשור סימל את נצחונו של האל 
אנשר (אשור). 

נוסף על אלה היה קיים מנהג עממי — בעיקר בין 
נשים — "לבכות את תמוז"(ע״ע תמוז) בחדשי תמוז ואלול; 
מנהג זה, שפרטיו אינם ידועים, נתפשט מעבר לגבולות 
מסופוטמיה (ע״ע אדונים) והגיע עד א״י (השו׳ יחז׳ ח, יד). 

וע״ע בבל, עט׳ 544 — 548 ; שומר: דת. 

אף בממלכת החיתים היו ח" מיוחדים לכל אחת מערי 
הקודש; היו אלה חגי־טבע, שהקיפו את כל עונות השנה. 
בראש הח" בעיר־־הבירה חתושש היה חג־האביב, שבו נקבעו 
הגורלות לכל השנה ובו קראו הכהנים את המיתום על 
הריגת הדרקון אילוינכה בידי אל־הסערה. בחורף נחוג "חג־ 
השגה", שבו חייב היה המלך להשתתף. בסתיו נחוג חג 
שנמשך 16 ימים, ובו היו המלך ובני־ביתו עוברים מעיר 
לעיר ומקריבים קרבנות. כמו־כן ידועים חג אלת־השמש של 
העיר ארינה וחג האלה חפת בעיר קומאנה. — בכל הה" 


121 


חג 


122 


האלה ניכרת השפעתם של חגי העמים האנאטוליים הקדומים׳ 
בעיקר החרים (ע״ע). 
וע״ע חתים. 

מ. הרן, מגמות וסגנונים בפולחן המזרחי הקדמון (בית 
מקרא, ב', 80/1 )׳ תשט״ז; ח. תדמור׳ חטאו של סרגון 
(אדץ־ישראל, ה'׳ 160-159 )׳ תשי״ס; ■ 0 ( 1 ,-ו 0 ׳)ז 0 *.ן> 1 ז 3 ׳ 1 . 8 
־ 111 , 2-14 ,' €7 ' 1 !{ 155 / .מ 10711£7 ץ( 11 ) 8 . 4 £ 5011 ! 1111 }! 

1415011€71 )^ 511772£715£/1-4 1 < 11 ' £71 ז 17£52£1 ! 1 )[ ,. 1 ) 1 ; 1915 , 113 
, 30£10 ( 1 ־בן 03 ־ננ 11 רר .£ ; 1949 ,( 11 ד\ ,. 1 ) 5111 .* £35 -ז 1403 . 3 ) 
״ 140155 .£ ; 1921 , 127-148 , 111-114 , 86-88 ,^<^•>* 8411615 
. 5 ; 1925 , 101 — 90 , 11 , 71611 ^ 155 / . 11 1 ז 11£ ז 10 ץ(? 88 י ־ 01 ע 
־> 301 ז£ . 14 ; 1926 , 4 )ע 8£54 171 ) 0711 /׳< 8 0£ ?>ו 77 , 3111$ ? 

,?סתזטג) .מ . 0 ; 1948 , 313-333 , 00615 7116 1 ) £171 ? 171£5/11 '£[ , 1 ־ £01 
.€ 0$ 01171 , 100 ) 50 .׳\ . ז \\ ; 1952 , 151-156 , 114765 }[ י>^״ 7 
~ £7 ( 1 > 1 ) 1£467 . 4 171 > $101467 ?/ 1 ) 8 . 4 155 ) 4 , 47 ( 1 ) 4 £71155 £11 . 7 

,. 101 ־ 1 ׳{ 55 ^ .£ .• 2150111 ) ?' £71 (/ 1 ) 1 / 111/71 ) £€£1 5 ^! ) 41 17 ) 516/11171£ 

- 1431 ; 1957 , 156-159 ,מ<ו״>וומ/^ , 20 * 00 ; 1955 ,( 51 
1115 ) 8651/1 ; 1957 ,( 111 ,. 101 ז< 55 .^ . 1 ) .^ 031 ?) 8 €51 ,־) 13 ) 
,(. 14 < 11 ) £1416771 4 [ . 4 !€(/ 8 €51 , 1301 ־ £01 . 0 ; 1957 ,(. 1 ) 1 ( 11 ) 

, ? £5/11 14.171 1714 ) 4 ) 81115 , 1/1 ,(. 1 ) 0 ) 0 ) 11 ) 140 . 14 ; 1957 

. 1958 , 114 ־ 103 

ח. ת. 

במצרים העתיקה היו 3 סוגים של ח׳: ( 1 ) ח" 
מלכותיים. החשוב שבאלה היה חג עליית מלך חדש 
על כס־המלכות׳ שהיה מלווה טקס איחוד שתי הממלכות — 
של מצרים העליונה ומצרים התחתונה — ע״י האלים חור 
וסת, המיוצגים ע״י שני כחגים; אח״כ היה פרעה עורך 
תהלוכה סמלית מסביב לחומה, כדי לציין את בעלותו על 
תחום־שלטונו. החג המלכותי השני היה ייסודו והקדשתו של 
מקדש בידי המלך. 

( 2 ) ח״ דתיים — ז״א ח״ לכבוד אל — היו נערכים 
מדי שנה בשנה בכל עיר שלה היה אל״פטרון משלה. הם 
נחוגו—ביחוד באיזור הדלתא—תוך הקרבת קרבנות ועצרות- 
עם, שהיו מלווות לעתים מעשי־השתוללות ואף קרבות- 
דמים באלות בין כיתות של חוגגים. בפי־בסת׳ למשל, נערכו 
נסיעות של גברים ונשים יחד בסירות תוך ריקודים, מהתלות 
ומעשי־הוללות. בסי היו חוגגים את עצרת הדלקת הנרות. 
בבוסיריס היו המוני החוגגים מתגודדים עד שפדדם. בחגי¬ 
גות בד־נךרה היה המלך רוקד לפני פסל חתחור ומקדיש לה 
מזרק־יין לקול זמרה. בנא־אמון היו חוגגים את ביקורו של 
אמון ב״ביודנשיו בדרום", ו״א בלוקסור. 

( 3 ) ח" הכרוכים במחזור* השג ה: (א) ראש- 
השנה וראשי־החדשים. — (ב) ח" של גאות הנילוס 
(מ 10 בספטמבר עד 9 בדצמבר), שהמרכזי שבהם נמשך 
15 ימים ("ימי השיכרות") ואחריו נחוגו חגי מונטו (אל- 
הפריון הקדום) וחתחור. חג אמון נמשך בימי השושלת ה 18 
11 יום, ובו היה פרעה נוסע ללוקסלר, כדי לקחת משם את 
פסל האל ולהביאו לכרנך. בסוף העונה נחוגו חגי אוסיר, 
שכללו את חג החריש, חג הרחת הבצלים וחגיגות לכבוד אל- 
הקבורה הקדום של מוף, שהיו מסתיימות בהצבת יד, המסמלת 
את תחייתו של האל. — (ג) חגי־האביב (מ 8 ביאנואר 
עד 8 באפריל), שכללו את חגיגות חור באדפו, שנמשכו 13 
יום לפחות והיו מלווות הסעת פסלי האל ועליית־רגל למק¬ 
דשים; חגיגות לכבוד האלים מן ופתח; ובעיקר — חגיגות 
אוסיר באבידום, שהיו מלווות קרבות וטקס (שנערך במקדש 
בדלתיים סגורות) של המתת האל בידי אחיו סת והשבתו 
לתחיה בידי בנו חור; הן היו מסתיימות בהבאת פסל של^האל 
לעיר. — (ד) חג י-ה קיץ (מ 8 במאי עד 6 באוגוסט; 
על אלה נוספו 5 ימים "מוכנסים" בתחילת ספטמבר), שהיו 


מוקדשים לאלי-פריון שונים (רננותת, מין),ובהם היו קולעים 
זרי שבלים ועורכים טקס מיוחד י בעת הנביטה. בנא-אמון 
היתד. נערכת גם ״חגיגת העמק״ — עצרח־אבל לכבודו של 
אמון, שפסלו היה עוזב את מקדשו בכרנך למשך 12 יום, כדי 
לבקר את האלים והמלכים המתים בעיר-הקברות. 

וע״ע מצרים: דת. 

7611£1071 £6 ,. 1 ) 1 ; 1944 , 5 7171€ 410 ? £ 65 * 6 ( 65 * 1 י 00 ! 0 גזכ 1 .£ 

; 1957 ,( 77 , 00100 .^ : 1001 ־ 01 ' 1 10 > 011£1005 ־ 1 £05 ) 4£7171£ ?^£€ 

, 7 ־ 0 ־ 001 .[ ; 1944 , 168 , 4671716 ?^£€ £%071 ! 7£1 1 ) 0 ,־ 304101 ^ .[ 

/ 0 0045 ,ו 001 ׳יי 0 כ £011 .[ ; 1952 , £1077 ! 8.61 . 5 ?^ 8£ 111 47161€ 

£י) . 0 ־ 10111 ) 1 ?^ 8£ 471£1£711 171 87£ ( €1 ¥\ 1714 ) 7£ > 1 } 71€14 § 4 / 

. 1953 ,( 73-4 , 1 ^ , 5104105 .) £3.5 14031 

י. לי. 

ח" ביוון העתיקה. כבר חכמי יורץ צייבו, שד;ח" 
בארצם קשורים בחיי החקלאות. לאלת החקלאות דמטר 
(ע״ע) היה מוקדש חג־הביכורים( 1 ״ 60 ן>ס^ס 06 — "חגה של 
משאת־הפרי״), שנמשך 3 ימים, ורק נשים השתתפו בו; 
ממנו נתפתחו המיסטריות של אלוסיס (ע״ע), שהעניקו, כב¬ 
יכול, למשתתפים בהן חיי־אלמות. — חג המוקדש לאפולון 
(ע״ע), שנחוג בראשית הקיץ! היה חג של היטהרות וחג 
חקלאי כאחד. חג חקלאי חשוב נוסף היה "חג הפרחים" 
שנערך באביב, ובו בירכו על היין החדש לכבוד די 1 ניםוס 
(ע״ע); במוצאי חג זה הקדישו סירים מלאים פידות מבושלים 
לרוחות המתים — מנהג שנשתמר ביוון עד היום. — בין 
יתר הח" המוקדשים ל ד י ו נ י ם ו ס חשובות בעיקר החגיגות 
הידועות בשם "הדיוניסיות הגדולות", מיסודו של פיסים- 
טרטוס (ע״ע), שנערכו באביב באתונה; בחג זה הוצגו 
הטראגדיות- בעוד שהקומדיות הוצגו, כנראה, מעיקרא בחג 
אחר, שנחוג בחורף — אף הוא לכבודו של דיוניסוס; אולם 
אח״כ הוצגו באתונה הן הטראגדיות והן הקומדיות בשני 
חח״ כאחד. — ביום חולדתה של אתני נחוג בקיץ באתונה 
חג עיקרו היה — משחקים ספורטיוויים 

(שכמותם נערכו גם בח" אחרים) ותהלוכה, שבה הביאו, 
בין השאר, בגד לפסל האי^ה; תהלוכה זו מתוארת באפריז 
המפורסם בפרתנון שבאתונה. 

מאחר שהלוח היווני היה מבוסם על שנת הירח, היו הח" 
חלים באמצע החדשים — בדרך-כלל ב 12 בחודש — פרט 
לחגי אפולון, שהיו חלים ביום המקודש לו, ב 7 בחודש, ולחגי 
ארטמיס אחותו, שנחוגו ב 6 בחודש. 

כמעט לכל אל או אלה היה לפחות חג אחד משלו, שהיה 
מלווה עליה למקדש. ח" אלה, שהיו לסמל כוחן של הערים, 
השתתפו בהם אף משלחות של מושבות הערים ובעלות־ 
בריתן, ובתקופה ההלניסטית — אף משלחות של ערים 
אחרות; כמנהג זה שלחו המתייוונים של ירושלים משלחת 
לחגו של הרקלם שבעיר צור (חשמ' ב׳ ד/ י״ח—כ׳). באותה 
תקופה נוסדו גם ח״ חדשים לרוב, מהם — ח" לזכר מאורעות 
מדיניים. 

וע״ע יון: דת. 

,. 14 ; 1900 , 1111015 ) 5115 ^ 01071 46 1 ) 41 ) 511 , 14115500 .? . 14 

. 1932 , 86516 45€/1£ ! 4 .־ 006001 ( 7 .£ ; 1906 , 8£510 . 07166/1 

ד. פ. 

הוד ברומא היו מרובים מאד. הקדומים ביותר, שמספרם 
הגיע ל 45 , היו קשורים בחקלאות ובפריון. החשוב שבהם — 
חג הלופרקליה (מן 15 זת! 11 — ״זאב״) — נחוג ב 25 
בפברואר; לאחר הקרבת תיש וכלב היו הבחורים מתרוצצים 
ברחובות העיר, כשבידיהם שוטים מעורות הקרבנות, ומכים 


123 


חג 


124 


בהם את העוברים והשבים — סגולה לעקרות הנשים; חג 
זה לא בוטל אלא ב 494 לםה״נ. — ח" אחרים היו קשורים 
באלים מסויימים. למרס היו מקדישים ב 23 במאי 
את חצוצרות־המלחמה, ב 19 היו מטהרים לכבודו את הנשק, 
ופעמיים בשבח — ב 15 באוקטובר וב 27 בפברואר — היו 
מקדישים לו סוסים! לכבוד "האלה הטובה" (ג 6 ס גמ 80 ) 
היתה מוקדשת חגיגה, שנערכה ב 1 במאי, ובה השתתפו 
נשים בלבד. ראשי־ ה חדשים (£ב 1 >מ 16 ג 0 , מן שז 0213 , 
״הכרז״ — מאחר שהכהן הממונה על הלוח היה מכריז 
עליהם בציבור) היו מוקדשים ליונו, אלת הנשים והנישואים, 
וב 1 בפברואר היה נחוג לכבודה "חג־האם" ( 13113 ; 0 ז 31 מ 1 ). 
ימי הירח־במילואו, האידים ( 1115 ) 1 ! היום ה 15 בחדשי מאי, 
יולי ונובמבר, היום ה 13 בשאר החדשים) היו מוקדשים 
ליופיטר, אל-האור, שלו היו מקריבים כבש. השיבות מיוחדת 
נודעה לחג הסאטורנאליה, שנחוג ב 17 בדצמבר והיה 
מוקדש לסטורנום! ביום זה היו העבדים חפשים לעשות 
כטוב בעיניהם, האזרחים היו שולחים מתנות איש לרעהו, 
וכן היו ממנים בו כעין מלך היתולי! כמד. ממנהגים אלה 
עברו אח״כ בקרב העמים הנוצרים לחג־המולד ולחגיגות של 
ראש־השנה, ובעיקר — של הקרנול (ע״ע). 

בסוף ימי הרפובליקה החלו לחוג ברומא גם ח" לכבודם 
של אלים יווניים ומזרחיים, ובתקופת הקיסרות הפכו מקצתם 
לח" ציבוריים. ברחבי הקיסרות נחוגו ח" רומיים במקדשים 
שנוסדו ע״י הרומאים, וכן בקרב החיילים הרומאים! גם 
התושבים הלא־רומאים קיבלו כמה מן הח" האלה, כגון חג 
ה 1 ביאנואר, חג הסאטורנאליה, חג ה 1 באוגוסט — יום 
כיבוש אלכסנדריה של מצרים בידי אוגוסטוס, וכן יום עלייתו 
של הקיסר על כס־המלכות (והשר משג׳ ע״ז א׳, א׳). 

וע״ע רומא: דת. 

; 1938 , 110 — 104 , 1 ז £611%10 1101711111 1 ס . 1 * 111 .'* 1 

.[ ; 1939 , 167611666771 * 716 ? . 01176171 14 $ ^ י 101 x 1611 ''! 

, 7017101716 6 ) 1 }) £1 6010 61 116 }) $01111 £1071 7611 10 16 ) . 1 * 11 ? 

. 1957 

ד. פ, 

ח ,, ומועדים בנצרות. במקום שבת שומרים הנד 
צרים את ה י ו ם ה ר א ש ו ן בשבוע — זכר לתחייתו של ישו 
באותו יום. אולם סיבה חשובה לקביעתו של יום זה היתד. 
המגמה להיבדל מן היהודים, וכן סייעה לקבלתו העובדה 
שגם לעובדי־האלילים היה יום זה מקודש לאל־השמש. ב 321 
הוציא קתסטנטינוס (ע״ע) קיסר צו, שב״יום־השמש" ישבתו 
בתי־המשפט ובתי־המלאכה בערים! עבודת־האדמה לא נאס¬ 
רה. ועידות־הכנסיה במאות הראשונות לםה״נ ביטלו במפורש 
את שמירת השבת ודרשו מן המאמינים להשתתף בתפילה 
בציבור ביום ראשון ולהימנע בו מכל העבודות הנוהגות 
להיעשות ע״י עבדים — להבדיל מעבודות איש חפשי. מן 
המאה ה 13 ואילך הוחלש האיסור, וביטול מלאכה ביום 
ראשון נעשה בנצרות עניין של מנהג, שפרטיו משתנים 
מתקופה לתקופה ומכת לכת, והוא מקויים ברוב החברות 
הנוצריות בעיקר בהתאם לחוקי־המנוחה של הרשות החילו¬ 
נית. בדרד־כלל, מקילים הקאתולים באיסור זה, ואילו כיתות 
פרוטסטאנטיות שונות, ביחוד בסקוטלנד ובאה״ב, מחמירות 
בו, דומה לכך הוא יחם הנוצרים לביטול־מלאכה בח", 

החג שנחוג בנצרות מראשיתה הוא חג - ה פ ם ח א, שמו¬ 
צאו מחג הפסח, והוא, לפי האוואנגליונים, מועד מותו ותחייתו 
של ישו. בנצרות הקדומה נהגו לחוג את הפסחא בשעה 


שהיהודים חגגו את הפסח, ז״א בי״ד בניסן. אולם כבר מאמ¬ 
צע המאה ה 2 נשמעה הדרישה להיבדל גם בזה מן היהודים. 
בוועידת־הכגסיה בניקיאה ( 325 ) נתקבלה שיטה לחישוב 
תאריך הפסחא, ובמאה ה 6 נקבע סופית שמועדו הוא היום 
הראשון הבא אחרי הירח המלא שתל אחרי יום השוויון בין 
יום ולילה באביב! נמצא, שמועד הפסחא נע במרוצת השנים 
בין 21 במארס ל 25 באפריל. יום ראשון של פסחא הוא יום- 
זכרון חגיגי לתחיית ישו, ואילו יום הששי שלפניו הוא יום 
צום ואבל — ביומה של צליבתו. שבוע לפני כן חוגגים את 
"יום הראשון של תמרים", יום־זכרון לבואו של ישו לירוש¬ 
לים, וביום זה מקדשים בכנסיות כפות-תמרים — מעין חיקוי 
לחג הסוכות. לשבוע המוקדש לאירועי בואו של ישו לירו¬ 
שלים, מיתתו ותחייתו מקדימים תקופת־הכנה של 40 ימי 
״צום״ — שבעיקר אינו אלא הינזרות מאכילת בשר. 50 
יום לאחר הפסחא, ביום ראשון, חוגגים הנוצרים את חג 
״יום־החמשים״ (יוד 051€ ;>£! 00 ?) — המקביל לחג השבו¬ 
עות —, שהוא יום ייסוד הכנסיה, בהתאם למסופר ב״מעשי־ 
השליחים״ על רדת רוח־הקודש על תלמידי ישו באותו יום — 
חיקוי למעמד הר־סיני ולמתן־תורה. 

חג־המולד — ב 25 בדצמבר — אין לו מקבילהביהדות; 

הוא לא נקבע אלא ב 336 כזכר ללידת ישו. בחירת תאריך 
זה, שהוא קרוב ליום הקצר של השנה, מותאמת לנוהג של 
עובדי־האלילים, שאצלם הוא נחשב ליום לידתה של השמש 
החדשה. חג זה הוא הפופולארי ביותר בעולם המערבי, והוא 
נשאר חג עממי מקובל גם בחברות שבהן חלה סקולארי- 
זאציה גמורה. — במזרח חגגו לראשונה את לידת ישו ב 6 
ביאנואר (ביוד — "ההופעה" של האל), שאף 

הוא חג ממוצא אלילי והתפשט ממצרים, אולם במאה ה 5 
נתקבל התאריך 25 בדצמבר לחג־המולד גם במזרח, פרט 
לכנסיה הארמנית. ב 450 נזכר ה 6 ביאנואר לראשונה ברומא 
כיום־זכרון לביקורם של שלושת חכמי-המזרח בבית־לחם 
אצל ישו הנולד, וזה נשאר תכנו של החג במערב. — התקו¬ 
פה שלפני חג־המולד, המתחילה בכנסיה המזרחית באמצע 
חודש נובמבר ובכנסיה המערבית בסופו, נקראת 11115 !£׳)!>.^ 
(לאט׳ "בואו" של ישו), והיא משמשת להכנה נפשית לחג־ 
המולד ולציפיה לבואו השני של ישו באחרית־הימים. 

יום 1 ביאנואר, ראש-השנה האזרחי, אין לו משמעות 
דתית. — אחד החגים החשובים של הכנסיה הוא יום- 
הזכרון לעלייתו של ישו לשמים׳ ארבעים יום לאחר הפסחא. 
יום ראשון שלאחר חג יום־החמשים מוקדש לשילוש הקדוש, 
וביום חמישי שלאחריו נקבע ביה״ב המאוחרים חג קאתולי 
חשוב, ״ 011-15 5 ביק! 00 — "גופו של ישו", הנוכח בלחם 
הקדוש. — ששה חגים בשנה חוגגת הכנסיה הקאתולית גם 
לכבוד אמו של ישו (ע״ע מרים הקדושה). 

מלבד זה מוקדש כל יום בשנה בכנסיה הקאתולית לקדוש 
אחד או למספר קדושים, ונקרא על שמו (או על שמם). יום 
"כל הקדושים" נחוג ב 1 בנובמבר; תאריך זה נקבע במאה 
ה 8 . היום שלאחריו, 2 בנובמבר (ואם יום זה הוא יום ראשון, 
ה 3 בנובמבר), נקבע ב 998 ליום "כל הנשמות" לזכר נשמות־ 
המתים. 

בכנסיה המזרחית שמות הקדושים וימי-זכרם אינם 
חופפים את אלה של הכנסיה הקאתולית, וכן קיימים הבדלים 
בין שתי הכנסיות הללו בתאריכים של כמה מחגי מרים 
הקדושה. חג-הפסחא נחוג בכנסיה המזרחית בחגיגיות יתרה, 



125 


חג 


126 


כשהדגש מושם בתחייתו של ישו; המעמד החגיגי ביותר 
בהווי הדתי בכנסיות המזרחיות הוא הרגע שבו מכריזים; 
״כריסטוס קם מן המתים!׳/ בשכל הנוכחים מתחבקים ומת¬ 
נשקים. לעומת זה בכנסיה המזרחית חג־המולד חשוב פחות 
בהווי הדתי מאשר בכנסיה הקאתולית. ה 6 ביאנואר מוקדש 
לזכר טבילתו של ישו, ובו "מקדשים" את מי־הבהרות (בעי¬ 
קר הירדן בא״י). 

הפרוטסטאנטים ביטלו את חגי הקדושים ואת חגי 
מרים הקדושה. בפסחא מושם אצלם, בדרך־כלל, הדגש 
בזכר מותו של ישו יותר מאשר בחג תחייתו. חג־המולד, על 
מנהגיו השונים, חשוב אצלם מאד והתפתח כחג ביתי רב־ 
חשיבות. — שנת־הח" של ח כנסיה החבשית עשירה 
ביותר בח" ובימים מצויינים ומקודשים! אולם רובם אינם 
אלא ח" כנסייתיים בלבד ולא חגי כלל ציבור־המאמינים 
(ע״ע חבש, עמ׳ 95 ). 

, 0 מצ 110 :>ט( 1 .. 1 ; 51878 . 3 €^ 1 € ^ 00 $€ . 1 ד 

$. 0 ( 1 ־ ־ 01 ־ 0 . 1 < ; 1889 , €€11 ? €1411 311 071 £ 171 £$ 

$? 3 ? €14.11 314 1£$ ? £1 071 $£^ 1 , 0 ׳< 0010113 . 1 ? ; 1911 2 

77x041^7$, 1933 2 ; 2\. 7/1? £1/011111071 0/ 1!}£ 

€}\71$11(\1 0.13.1101 - ^זג $1 וזזטגל 1 ; 1953 ,ז €8 צ ך x0, 7111*7#1€ 

€017X1-)($$■€€, 1953. 

ד. פ. 

ח" באיסלאם. יום־החג השבועי של האיסלאם הוא 
היום ה ש ש י — שהותקן, כנראה, בכוונה לשם הבדלה בין 
מוסלמים ליהודים ונוצרים. ביום זה נערכת תפילה בצי¬ 
בור, אולם אין בו איסור־מלאבה, כשם שאין איסור־מלאכה 
בח" באיסלאם. 

האיסלאם הסוני מכיר בשני ח" בלבד, שנקבעו בהלכה — 
החג הגדול והחג הקטן; הראשון מסיים את החג׳ 
(ע״ע), ואילו האחרון הוא סיומו של חודש־הצום רמדאן 
(ע״ע), שבמסגרתו מקודש ביותר "הלילה המבורך", שבו 
באה ההתגלות למוחמד, והוא מכונה גם "ליל־הגבורה" או 
״ליל־הגזירה״ (ע״ע אסלאם, עמ ׳ 5 — 974 ). בקרב השיעה 
בחוגים, נוסף על אלה, עוד שני ח": (א) חג א ל ־גד י ר, 
החל ב 18 בחודש החג׳ — זכר למינוי שמינה מוחמד, לפי 
המסורת השיעית, את עלי אבן אבו טאלב (ע״ע) ליורש 
לו; חג זה הונהג לראשונה בעיראק הבויהית ב 939 . (ב) יום 
ע שור א (״עשור״), דיסל ב 10 למוחרם. יום זה — המקודש 
גם אצל הסונים, שנוהגים לקיים בו צום־של־רשות לזכר 
קביעתו ע״י מוחמד כיום־הצום הראשון באיסלאם (מתוך 
חיקוי ליום־הכיפורים) — הפך אצל השיעים ליום אבל 
ותשובה׳ מאחר שהוא חל ביום־השנה למות חסין בן עלי 
(ע״ע חסן וחסין) בכרבלא. טקסי החג הזה'(שקודם לו 
יום־צום) כוללים עליה־לרגל למקומות הקדושים של השי- 
עה — וביחוד לכרבלא, הצגת מחזה המתאר את דרך־יסוריו 
ואת מותו של חוסין, ותהלוכות, שבהן הקנאים מתגודדים 
עד שפך־דם. — השיעה הפרסית נוהגת לחוג גם את ר א ש¬ 
השנה הפרסי־בבלי (נורוז) ואת חג־הסתיו (מהרג׳אן), 
אע״פ שהללו הם ח" איראניים קדומים ללא כל זיקה לאיסלאם. 

מלבד אלה נוהגים ברחבי העולם המוסלמי לחוג את חג 
מולד הנביא (מולד אל־נבי), שחל לפי המסורת ב 12 
בחודש רביע אל־אול. ראשיתו של מנהג זה היתד, במצרים 
בימי השושלת השיעית של הפאטמים, ואילו במתכונתו המור¬ 
חבת הונהג בעיראק ב 1208 בימי האיובים. חג זד, — שהוא 
מלווה תהלוכות־אורים, יריד, סעודה חגיגית, דרשות וקרי¬ 
אות בקוראן, ובפרט אמירת פיוטי־מולד, המפארים את חייו 


ומעלותיו של מוחמד — נתקל תחילה בהתנגדות נמרצת 
מצד החוגים החרדים הרשמיים, אך בסופו של דבר נתקבל 

כ״חידוש נאה". 

בעלות משמעות מקומית, אך עמוקה יותר בעיני פשוטי 
העם, הן החגיגות לציון ימי-השנה למותם של קדושים 
וצדיקים — בצורת עליה לקבריהם, המלווה הילולות 
וסעודות־מצווה, שהן מקובלות עד היום בכמה איזורים, בעי¬ 
קר בצפוךאפריקה, וכן בקרב הדרוזים (תמ׳: ע״ע א״י, עמ׳ 
1144 , וכרך י״ג, מול עמ׳ 88 ). אולם גילוי זה של פולחן 
הקדושים, כשאר גילוייו, עומד בסימן ירידה בהשפעת המו¬ 
דרניזם האיסלאמי וההתמערבות. — לאותו סוג של ח" 
עממיים שייכת בא״י תהלוכת "נכי מוסא" אל "קברו של 
משה" בקרבת יריחו, בסמוך לחג הפסחא הנוצרי (תנד: 

.(535 ע״ע א״י, עמ׳ 

0 5 -<) 1401111 ) 1/1 / 0 011111 )) 1 / , 1,3110 .׳גץ .£ x14 01151011x1 0 / 111( 

)4 011(111 !■.£.11 ז, 1111 ' ,ע 011 ? ״ 1 ; 1836 , 24-25 . 1$ ) 0 , 111:1 :):ן׳ - 

10(1( ?10)1 0/ 111150X1 0X14 1X11111111, 1879; "111. ' 1 | 0 ר 1 חי{ 111 ■א , 

?101141>. 11. 111111x1. 0(5(12(5, 115 1., 126 1910; 03 .יד - 

113.1,1, 8101101X11X11140X1 81X1X111 11X14 80X1011111X1(5 1X1 ?01(511X1(, 

1927; £. 001 501 5 ) 4 ) 1111 > 1.0 , 11 ,: 11 !;, 11 .' 1111 ־ X115 40X11 1'[5101X1 

1710%111(1)111, 1954; 0• £. 01 101 ( 8111 , 1111011311111 ־ X111104011 !'(5- 

110x45, 1958. 

פ. שב. 

ה ח" בהודו ובמזרח הרחוק. הח" ההודיים 
הברהמאניים העתיקים — שהיו ברובם ח גי־ טבע עונ¬ 
תיים, ובמרכזם עמדה הקרבת הקרבנות הגדולים (כגון 3 
החגיגות הארבע־חדשיות בשנה, חג המשקה הקדוש סוסה 
,בסתיו, חג הקרבת הסוסים, שהיה, בנראה׳ מיסודו חג אביב, 
אך לאהר־מכן נקשר בהכתרת המלכים, ועוד) — נתאבנו או 
נשכחו במשך הדורות או לבשו משמעויות וצורות חדשות 
תוך קליטת השפעות שונות, בעיקר מן הדתות ההטרודוכ־ 
סיות של עמי הודו ושבטיה השונים, והיום הם מוקדשים 
לאלים ולגיבורים של המיתולוגיה ההינדואיסטית. אולם לוח 
הח״ ההינדואיסטיים אינו אחיד: בדבר מספרם של 
הוד׳ הכלל־הינדואיים חלוקות דעות החוקרים (מספר זה 
נאמד בין 13 ו 35 ); ולא עוד, אלא שאף תפוצתם של אותם 
הח" מוגבלת, שכן באיזורים שונים אין נוהגים לקיים אלא 
מקצתם, וכן אין אחידות לגבי המשמעות המוענקת להם 
באיזורים שונים ובקרב קבוצות־אוכלוסיה שונות. רק ח" 
מועטים, כגון הג־האביב, שהוא בעל אופי קארנוואלי, או חג- 
האורות, נפוצים תפוצה כללית יותר. נוסף על אלה נהוגים 
ח״ מקומיים רבים — ביהוד חגי אלים מקומיים. ח" אלה 
תפוצתם מוגבלת, ומקורם במסורת הדתית השבטית או המקו¬ 
מית של קבוצת־אוכלוסיה מסויימת; הם אף אינם מקיפים 
בהכרח את כל בני הכפר: לעיתים קרובות הם "שייכים" 
לקאסטה מסויימת, ומן הקאסטות הירודות נשללת לעיתים 
הזכות להשתתף בהם; נמצא גם, שגני קאסטות שונות 
מקיימים חגיגות מקבילות, כל אחת לאל אחר. 

וע״ע הדו: דתות׳ עם׳ 476 והתם׳ שם. 

לוח-הח" בסין, המבוסם בעיקרו על שנת־הירח, אחיד 
למדי: הוא נסב בעיקר על 6 ח" מרכזיים, בעלי תפוצה כל¬ 
לית; מלבד אלה מצויים אף ח" בעלי חשיבות מישנית או 
תפוצה מקומית. שלושה מבין ששת הה" המרכזיים הם 
״ ח ג י - ה ח י י ם ", שמציינים את התקופות העיקריות בחיי- 
האדם במרוצת השנה ונהוגים תוך משתאות, שמחה והמולה 
רבה; בראשם עומד חג ראש־השנח, שמתחיל ביום המולד 


127 


ח! 


128 


השני שלאחר תקופת־השמש הקרסית ונמשך חודש ימים; 
ההכנות להג זה, כגון סילוק־החובות וביקורים הדדיים, מת¬ 
חילות כבר כחודש קודם־לכן. יתר שני "חגי־החיים" הם 
"חג סירת־הדרקון", שחל בסמוך לתקופת־השמש הקיצית, 
ועיקרו — תחרויות של סירות, וחג־האסיף, שחל באמצע 
הסתיו. "חגי־המתים", המוקדשים לזכר אבות המש¬ 
פחה, חלים באביב, בקיץ ובחורף. המסגרת החברתית העי¬ 
קרית לחגיגת הוד המרכזיים הוא בית המשפחה. 

מעיקרם היו רוב הזד הסיניים חגי-טבע, אך ברבות 
הימים הוענקה להם משמעות שונה בהשפעת הזרמים הדתיים 
והתרבותיים השונים שהשתלטו בסין במשך הדורות: הקוני 
פוציאניזם, הבודהיזם (בעיקר לגבי "חגי-המתים"; מלבד 
הח" המיוחדים לבודהיזם, כגון יום־הולדח בודהא), הטאו- 
איזם והדת העממית. בדרך-כלל, שולטת תערובת כל ההש¬ 
פעות הללו, וקשה להפריד ביניהן. 

גם ביאפאן היד. לוודהוד מבוסס בעיקרו על שנת־ 
הירח, עד שהונהג שם הלוה הגרגוריאני. הזד נחלקים לשתי 
קבוצות ראשיות: ( 1 ) חגי הישינשו (ע״ע) המדיני, 
בעלי נוסחות־הפולחן החמורות, מתרכזים בעיקר מסביב 
לחצר־הקיסרות ולמקדשים השינטואיסטיים הגדולים. טיבם 
של ח" אלה היה דתי־מדיני; בקצתם כיהן הקיסר עצמו 
בתורת הכהן הראשי; הטקסים במקדשים נערכו ע״י הכהנים 
בהשתתפות פקידי הממשלה, אך ללא קהל. החשובים שבח" 
השינטואיסטיים הם טקסי ראש־השגה השונים, הנערכים 
בחצר־הקיסרות, ח" שונים הקשורים בזכר אבות השושלת 
הקיסרית, ושני חגי־ביכורים, שבהם מקדש הקיסר את היבו¬ 
לים החדשים; החשוב שבאלה הוא חג טעימת ביכורי-האורז 
ע״י הקיסר. — ( 2 ) ח" עממיים, שהם תערובת של הש¬ 
פעות השינטו העממי והבודהיזם, הללו נחוגים במקדשים 
המקומיים, אך עיקרם— תהלוכות, תחרויות ושאר בילויי־זמן 
עממיים. החשוב שבח" אלה הוא חג ראש־השנה, הקרוב 
מבחינת מועדו ומשך־זמנו לאותו החג בסין, חגי האביב 
והסתיו אפיים בודהיסטי בעיקרו, והוא הדין בחג המתים 
בון. הוד, שבהם גוברת השפעת השיגסו, הם חגי־האסיף 
השונים, וכן חגי סקר ( 80141411 ) — החלים בחדשים הבלתי- 
זוגיים וכוללים׳ מלבד ראש־השנה (ב 1 ביאנואר), את חג- 
הבת (ב 3 במארס), את חג-הבן (ב 5 במאי), את חג הכוכבים 
וגה ואטאיר(ב 7 ביולי), ואת חג-החרציוח (בדבספטמבר),— 
ואף חגי אלילים מקומיים, המהווים מאורעות מרכזיים בלוח- 
הזד של הכפר היאפאני. 

>.•1. 7)1 ]41(11(115 .48131. 

800 . )1 , ¥11 ,חגקג X3, 1879, 1881; ¥\01 * 7 **>ח 4 ,*תשז 

$11111215 (! ו *"!., XX¥^^), 1899; 011. *4111^1)1, 

#171411■ $45(5 4114 $?06*, 1918; *4. 0[ 0.71 ( €1 €1 $01£5 ,:ז: 0 תג ־ - 
$.071$ 071€1€7171€5 4€ 1(2 €1117)£, 1929*: \¥. 14. ! 271€5€ ><) 6 [ , 0 חו^ 8 <ל 

$€5(11241 (171(1 €01£71407 1,0)5 * 1 י בץ 0131 ג 81 ז. 13 * .¥ ; 1933 ,€׳ 
{£{(>$ $(11£0 35 ^ 1111 ־ 81 .א . 1 * ; 1936 1271 1€7££ ' 1 ך 1 ך , 

§10 1 ) 41 ( 17 ( $01411 / 0 5 §' 0001 111£ § ( 7 17710 ) 1 {) 80€1£ 4 ( £11 ה , 

011. ¥1, 1952; \¥. 10 ; 1952 , 015 < %1 $€$1 €11171€5€ , 01 ־ 1131 ־ 1 שג 1 ל . 
1.^15, $1)€ $*611*41 0^7(^ 1¥1110 ) 0 { 1 ( 1 ) 17141 07111 א 0 ה §£ 
(91:00. .4 ז 10 מ 1 0£ ע* 11111811 * ; 1956 ,( 100 ,. 500 . 111105 ? .־!סרח - 
10311011, 100113, 1'£5111><215 0/ 171414, 1956. 

. א. כה 

בישראל. 1 . במקרא. ח" ומועדים (מ") הם שמות 
לימים מקודשים (מקראי־קודש), שהם אסורים במלאכה (על 
"חולו־של־מועד" ר , להלן) ויש להקריב בהם קרבנות מיו¬ 
חדים; ואילו יום משתה ושמחה, שאין בו הקרבת קרבנות 


מיוחדים, בין אם נעשה ע״י יחידים בין אם נקבע לדורות, 
מכונה במקרא בשם "יום טוב" (שמ״א כה, ח; אם׳ ח, יז 
ועוד). התורה מכנה בשם "חג": את פסח, הנקרא גם "חג 
המצות״; את שבועות, הנקרא גם "חג הקציר" ו״יום הבכו¬ 
רים"; ואת סכות, הנקרא גם "חג האסיף" (שט׳ פר׳ יב, כג, 
לד; ויק' בג"; במד׳ כח; דב׳ טז); האחרון נקרא במקרא גם 
בשם "חג" סתם (מל״א ח, ב; יחז׳ מה׳ כה ועוד), וזהו שמו 
השגור בלשון חז״ל (משנה, ביכ׳ א׳, ר; ר״ד. א׳, ב׳ ועוד). 
הצד השווה שבכל שלושת הוד הללו היא מצות עליה לרגל 
(ע״ע), שנאמרה בכולם (דב׳ טז, ועוד), ומשום כך אף נכללו 
יחד בכינוי: "שלש רגלים" (שמ׳ כג, יד). בשם "מועדים" 
כוללת התורה, מלבד שלושת הח" האלה, גם את יום השבת, 
את יום "זכרון תרועה" ואת יום־הכיפורים (ויק׳ כג). גם 
ראש־חודש, שאינו אסור במלאכה, נכלל עם הנד לעניין 
הקרבנות (במד׳ כט, לט). פעמים בא השם מ" גם בפי הנבי¬ 
אים לרבות שבת ור״ח (יחז׳ מה, יז; הושע ב, יג), אולם 
עפ״ר אין אלו במשמע (וע״ע חדש). המושג "מועד" משמש, 
איפוא, במקרא במשמעות רחבה יותר מאשר "חג". 

הביטויים "מועדי־ה׳", "חג־ה"׳, או "חג לה" , חוזרים 
בתורה ובנביאים פעמים רבות לגבי ח" ונד. כך מכונה גם 
החג שאותו עמדו בני-ישראל לחוג לה׳ בזבחים במדבר 
(שמ׳ י, ט), ואף אהרן מכריז בשעת מעשה העגל: 
"חג לה׳ מחר" (שם לב, ה). בדתות האליליות נהגו לסדש 
ולקבוע ח" ומ " מתוך כוונה של עשיית גחת־רוח לאלים; 
ואילו לפי התפיסה המקראית נקבעו ע״י ה׳ לא רק הה" 
וד.מ״ עצמם — הם וזמניהם —, אלא אף דרכי עבודת־ה׳ 
בהם. בין חטאי ירבעם בן נבט נמנה גם מה שעשה חג 
"בחדש אשריבדא מלבו" והקריב בו קרבנות (מל״א יב, 
לב—לג). מלבד מעשה זה אין במקרא כל זכר להכנסת שי¬ 
נויים בתאריכיהם של הוד והכד שנזכרו בתורה, או ליצירתם 
של ח" חדשים. 

בתורה ניתנו לח" טעמים שונים. וקצתם קשורים ביציאת 
מצרים. פסח חל במועד שבו הוציא ה׳ את בני-ישראל 
ממצרים; זבח הפסח נקבע לדורות כזכר לנס שאירע לבני- 
ישראל בליל מכת הבכורות (שמ׳ יב), והמצות הן זכר 
לחפזון שביציאת מצרים (דב׳ טז, ג). כמרכן מנומקת חובת 
ישיבה בסוכה בחג הסוכות: "למען ידעו דרתיכם כי בסכות 
הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים""(ויק׳ 
כג, מג). ואף בחג השבועות נאמר: "וזכרת כי־עבד היית 
במצרים ושמרת ועשית את־החקים האלה" (דב׳ טז, יב; 
ועל הקשר בין הביכורים ויציאת מצרים מעיד "מקרא הבי¬ 
כורים" [שם כו, ה—י]). אולם בצידה של מערכת הנימוקים 
התאולוגיים־ההיסטוריים קיימת עוד מערכת נימוקים, שיסודה 
בשנה החקלאית של האיכר: שבועות הוא חג "בכורי קציר 
חטים" (שמ׳ לד, כב ועוד), ומכאן שמותיו: "חג הקציר" 
ו״יום הבכורים"; סוכות הוא גם חג האסיף, שחל בתום 
השנה החקלאית, משנסתיים האיסוף מן הגרנות והיקבים 
(שם׳ כג, טז ועוד); ודומה, שאף לפסח, שזמנו חודש האביב, 
יש. מלבד זכרון יציאת מצרים, גם משמעות הקשורה בחק¬ 
לאות — הבאת עומר ראשית הקציר, שמתיר את האכילה 
מן התבואה החדשה (ויק׳ כג, ט—טו). לכאורה מצויות׳ אי- 
פוא, שתי מערכות נפרדות של טעמים; ונמצאו חוקרים שבאו 
לכלל דעה, שהן אף בלתי־תלויות זו בזו, ושיש להבדיל 
בין הוד החקלאיים העממיים, שהם הקדומים — מה גם שהן 


129 


חג 


130 


פסח חן סוכות חלים בתקופוודהשנה — ובין הוד׳ הריס־ 
טוריים התאולוגיים, שהם מאוחרים להם הרבה. אולם לאמיתו 
של דבר לא נמצא יסוד להפרדה זו, אלא שיש לכל חג טעם 
כפול, ויש ששני הטעמים נזכרים בתורה יחד אף באותה 
פרשה עצמה: פעמים, כגון בחג המצות, נצטרף עניין חקלאי 
לחג בעל משמעות היסטורית ברורה, ופעמים, כמות שאירע 
בסוכות, נצטרפה לחג שעניינו חקלאי גם מצוח בעלת 
משמעות היסטורית, אע״פ שהיא זכר לדבר שאינו קשור 
דווקא בפרק־זמן זה של השנה (השו׳ רמב״ם, מו״ג, ג/ 
מ״ג). — ליום "זכרון תרועה׳/ שחל באחד בחודש השביעי, 
לא ניתן בתורה כל טעם, ואילו על יום־הכיפורים נאמר 
שנועד לכפרה (ויק׳ טז, ל; שם כג, כת). 

בתורה נזכרות בכל "מועדי ה׳" שתי מצוות עיקריות: 
איסור מלאכח־עבודה וקרבנות מוספים, שבשעת הקרבתם 
יש לתקוע בחצוצרות לזכרון לפני ה/ מלבד אלו מצווה 
התורה בפירוש על השמחה בחג השבועות (דב׳ טז, יא) 
ובחג הסוכות (ויק׳ כג, מ; והשר נחמ׳ ח, יז). אולם מסתבר, 
שהיה זה יסוד משותף לכל הוד וחמ " , שכן מסופר על 
השמחה הגדולה, שהיתה נעשית הן בפסח (דהי״ב ל, כא 
ואילך) הן "ביום אחד לחודש השביעי" (נחמ׳ ח, ט—יב). 
על רוב השמחה בה״ ובס״ — ובעיקר בשעות התקהלות 
העם בביהמ״ק — מעידים דברי הנביא: "השיר יהיה לכם 
כליל התקדש־חג ושמחת לבב כהולך בחליל לבוא בהר־ה׳ 
אל צור ישראל" (ישע׳ ל, כט). בת" נערכו סעודות ומחולות 
(שמ׳ לב, ו; שום׳ כא, כא; ועוד)! אולם אין במקרא כל רמז 
להוללות ולפריצות שהיו כרוכות בה" האליליים במזרח 
הקדום. התורה אף מדגישה שהשמחה היא שמחת הציבור 
כולו, לרבות העבדים, ומצווה שלא לשכוח את הלוי, הגר, 
היתום והאלמנה (דב׳ טז, יא. יד); וכן נהגו בימי שיבת ציון 
לשלוח בנד מנות "לאין נכון לו" (נחט׳ ת, י). 

י. קויפמן, תולדות האמונה הישראלית, א׳-ב , (מפתח: ח/ 

ה״), תרצ״ח תש״ב! ■ 01 ■ 01112111 ןת 0 ^ 016 י< כ ! ,מש 5 טב^ £11 ׳ \\.[ 

עבר': אקדמות לדברי ימי)" 1905 , 80-111 ז>).% 1/16 

- % 71 £ ; 7/111071 , 140111610300 . 1 ; 1927 , 93 ־ 83 1/16 

. 1932 , 97-154 , 1 ) 71141111 6 / 1 £ ; 41 ? 1 [ .) 1 0 / 16 ; 6/21 

3 . בספרות התלמודית. השם ח/ ככינוי לחגי ישראל, 
כמעט שאינו מצוי כלל בספרות חז״ל (חוץ מן התפילות), 
והם נקראים בשם הכולל "מועדות" (משג׳ ר״ה, א/ ג^ד׳ 
ועוד); "מועד" בלשון יחיד הוא עפ״ר כינוי ל״חולו־של־ 
מועד" (משנ׳ מו״ק, א׳, א׳ ואילך), בניגוד ליום חג, שיש 
בו ביטול מלאכה גמור ושמכונה בשם "יום טוב" (משג׳ 
שבת, כ/ ב׳ ועוד הרבה). אולם יחד עם זה הוסיפו, כבתקופת 
המקרא, לציין במונח "יום טוב" ימי שמחה שלא נזכרו 
בתורה ואינם אסורים במלאכה — הן ח" חדשים שנקבעו 
לדורות (מגילת תענית ועוד), הן ימי משתה שנעשו דרך 
מקרה (משנ׳ יומא ד, ד׳; תענ ׳ , ג/ ט' ועוד). ספק הדבר, 
אם יום־הכיפורים נכלל במושג "יום טוב" (משב׳ מגי׳ ד׳, 
ב׳; מנח׳ י״א, ט׳ — לעומת תענ , ד/ ח'). 

ממה שנאמר בתורה בדבר ימי חג המצות: ".,.כל־מלאכה 
לא־יעשה בהם אך אשר יאכל לכל־גפש הוא לבדו יעשה 
לכם" (שמ׳ יב, טז), למדו י חז״ל שמלאכה לשם אוכל־נפש 
מותרת לדורות בכל הה״ (משנ׳ ביצה ה׳, ב׳) — בניגוד 
לשבת וליוהכ״פ. על סמך זה הותרו מלאכות כגון לישה, 
אפיה, שחיטה, הבערה והוצאה מרשות לרשות — שתי 
האחרונות הותרו גם שלא לצורך אכילה (בבלי ביצה י״ב)—, 
אולם לא הותרו צידה, קצירה, עיסור, דישה, זריה, ברירה 
וטחינה; וכן התיר ר׳ יהודה עשיית מכשירי אוכל־נפש 
(שם כ״ת). חוץ מהתר אוכל־נפש — ועוד קצת הקלות 
<משנ׳ ביצה ה/ א׳) — אסור ביו״ט כל מה שאסור בשבת, 
ולא עוד אלא שבאיסורי מוקצה החמירו ביו״ט יותר מבשבת- 
כדי שלא יבואו לזלזל בו (בבלי ביצה ב׳, ע״א). 

אף לעניין כיבוד ועונג דומים, בדרך־כלל, דיני יו״ט 
לדיני שבת. יש לקדש את הח׳ "במאכל ובמשתה ובכסות 
נקיה״ (מכילתא, מסכתא דפסחא, ט׳; מכילתא דרשב״י, י״ב, 
ט״ז, ועוד), ואף "יום הכיפורים שאין בו לא אכילה ולא 
שתיה אמרה תורה כבדהו בכמות נקיה" (שבת קי״ט, ע״א). 
לפני יו״ט נהגו להתגלח, וכן נהגו שלא לעשות מלאכה 
ושלא לסעוד בערב יו״ט "מן המנחה ולמעלה", וכך נפסקה 
הלכה (פסח׳ נ׳, ע״ב; שם צ״ט, ע״ב). נוהגים להדליק נר 
בליל יו״ט ולברך עליו, כמו בשבת (הגהות מיימוניות, שבת 
ה/ א/ בשם ירושלמי). את העונג בח׳ ראו באכילה ושתיה 
ובשימוח הנשים והטף במתנות. בשאלת עיסוקו של אדם 
בחג נחלקו התנאים: ״ר׳ אליעזר אומר: אין לו לאדם ביו״ט 
אלא או אוכל ושותה או יושב ושונה; ר׳ יהושע אומר: 
חלקהו — חציו לאכילה ושתיה וחציו לביהמ״ד"(פסח׳ ס״ח, 
ע״ב; ביצה ט״ו, ע״ב); ואף האמוראים נחלקו בשאלה דומה 
(ירו׳ שבת ט״ו, ג׳). אע״פ שאמרו חכמים "שלא ניתנו 
המועדות לישראל אלא להנאת עצמך (תנחומא, בר/ ד׳), 
עמדו עם זאת על ההבדל שבין ישראל ואומות־העולם: 



131 


חג — חג׳אז 


132 



תה 5 וכת ה״מוזמל׳ עוברת בחוצות מכה 


"אומות־העולם אתה מרבה להם ימים טובים— 
הן אוכלין ושותים ופוחזים ונכנסין לבתי 
טרטיאות ולבתי קרקיסיאות ומכעיסין אותך 
בדבריהם ובמעשיהם; אבל ישראל אינן כן — 
אתה נותן להם ימים טובים ואוכלים ושותים 
ושמחים ונכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות 
ומרבים בתפילות ומרבים במוספים ומרבים 
בקרבנות" (פסיקתא דר״כ, ביום השמיני 
עצרת). מסתבר, שלמעשה נהגו עפ״ר כדעת 
ר׳ יהושע: "חציו לה׳ וחציו לכם". אולם יש 
גם זכר להשתכרות ופריצות בח׳(קיד/ פ״א, 
ע״א); ור׳ אבא בר ממל, מאמוראי א״י, אמר: 
"כלום אסרו לעשות מלאכה בחולו של מועד 
אלא כדי שיהו אוכלין ושותין וייגיעין 
בתורה — ואינון אכלין ושחין ופחזיך (ירו׳ 
מו״ק ב/ ג׳). 

חול המועד. בתורה נאמר על פסה 
ועל סוכות שהם נמשכים שבעה ימים. אולם רק ראשון 
ושביעי של פסח וראשון של סוכות וכן "שמיני חג העצרת", 
שלאחר שבעת ימי סוכות, מוגדרים בפירוש כ״מקראי־קדש" 
ואסורים במלאכה? ואילו מלבד דיני קרבנות המוספים לא 
נאמר כלום על הימים האחרים של הח" הללו. חז״ל כינו ימים 
אלו בשם "חולו של מועד" (חוה״מ), או גם בקיצור "מועד" 
סתם, ולמדו שאף הם בגדר "מקרא־קדש" ואסורים בעשיית 
מלאכה, אך לא בכל המלאכות, אלא רק בקצתו. ככלל נקבע: 
דבר האבד עושין אותו במועד, ושאינו אבד אין עושין אותו 
במועד (תוספ׳ מו״ק, א/ י״א); אנשי א״י החמירו על עצמם 
שלא לעשות מלאכה בחוה״מ, ואפילו לצורך המועד (בבלי 
מו״ק י״ג, ע״ב), בניגוד לבני בבל שהקלו כדעת חז״ל (חילוף 
מנהגים. ל״ט). אך לכל הדעות חייבין בשמחה בחוה״מ, 
ומשום כך אף אין נושאין בו נשים, לפי "שאין מערבין 
שמחה בשמחה". 

הימים הטובים, שנמנו במגילת תענית(ע״ע) וקצתם 
נזכרו גם במקורות אחרים, נקבעו בימי בית שני — רובם 
ככולם לזכר מאורעות היסטוריים; החשובים שבהם היו 
פורים, חנוכה וט״ו באב; מאחר שאינם מן התורה — אין 
בהם קרבנות מוספים ולא איסורי־מלאכה. כל הימים הטובים 
הללו, חוץ מחנוכה ופורים, בטלו בדור שלאחר חורבן ביתר 
(בבלי ר״ה, י״ט, ב׳). 

וע״ע שבת; רגלים; פסח; שבועות; סכות; ראש השנה; 

יום הכפורים; פורים; חנכה! תפלה! הלל; תורה: קריאת 
התורה; הפטרה. 

ש. ליברמן, הירושלמי כפשוטו, 190 , תרצ״ה; י. ל. ברוך 

(עורך), ספר השבת, תרצ״ו; ש. י. עגנון, ימים בוראים, 

תוצ״ח; י. דדיבלט, זיו מועדי ישראל, תש״ו; י. ל. ברוך - 

י. ט. לוינסקי(עורכים), טפר המועדים, א׳-ה/ תש״ז-תשט״ז; 

ח. אלבק, משבה, סדר מועד, 281 ־ 283 , תשי״ב; י. ל. הכהן 

מימון, חגים ומועדים, תשי״ב; נ. וואהרמן, מועדים, 1957 2 ; 

ש. י. זוין, המועדים בהלכה, ה׳-כ״ח, תשי״טי; -■ £1 נ 111€1 יד .? 
, 01 ( 7.01 . 111 ; 1936 , 1/1 ) ז^ 111€ > 14 ן , 51 ) 8 ,■!€£ 

.? . 0 ; 1937 .׳,;■£־,,;'.״ 1 ', 14 4€/1 ו 1 >? 8 הו . 11 ז 111 ) 1 11 ) 0 

■ ז 1954 , 40-54 , 1 ה 111 ו/ 44 > 1 , 110010 
מ. ד. ה. 

חג׳ (-<£). העלית לרגל השנתית של המוסלמים למכה, 
לערפאת ולמבא; אחד מחמשת "עמודי" ריאסלאם 
(ע״ע, עט׳ 972 ). כל מוסלם, המסוגל לכך מבחינה גופנית, 
שכלית, כספית ובטחונית, וכן כל מוסלמיה מלווה ע״י בעלה 


או שאר־בשרה, חייבים לקיימו לפחות פעם אחת בחיים; אך, 
למעשה, רק מיעוטם של המוסלמים עושים כן. הח׳ הוא 
משרידי האלילות הערבית, שאותו הפך מוחמד למוסד איס־ 
לאמי. הוא קידש את עיקרי הטקסים, אך נטל מהם מקצת 
הקווים הקשורים בפולחן האלילים ואיחד את שתי העליות 
שהיו מקובלות מקודם, סדר הטקסים הנהוג: התקדשות לפני 
הכניסה לחרם (ע״ע מכה)! העמדה — שבע הקפות סביב 
הכעבה תוך נשיקת האבן השחורה (תמ , : ע״ע אסלאם, עמ ׳ 
957/8 ) ו״ריצה״ בין התלים צפא ומרור,; החג׳ — העליה 
לערפאת וה״עמידה" שם, וכן לעמק־מנא; חג־הקרבן (עיד 
אל־אדחא), הנהוג בכל העולם המוסלמי לזכר מעשה העקדה 
(של ישמעאל). כתום החג , מבקר עולה־הרגל (הנושא מעתה 
את התואר "חאג"׳) את קבר־מוחמד במדינה, ויש שהוא עולה 
גם לירושלים רלחברון. 

אירגון שיירות החג׳, הנהגתן, הסעתן ואבטחתן נתונים 
מדורות רבים בידי הממשלות, אך רבים היו העולים על דעת 
עצמם. נוסף על הגמל המסרתי, משתמשים גם באמצעי־ 
תחבורה המקובלים היום: אניית־הקיטור, המכונית והמטוס; 
אולם יש אף עולים ברגל ממש. מצרים וסוריה נהגו לשלוח 
בראש שיירתן את ה״מחמל", אפיריון הדור וריק, מורכב 
על גמל. מסורת מצרים היא להביא גם את ה״כסוה", כסות 
חדשה לכעבה. 

מוסד החג׳, המזמן מדי שבה במקומות הקדושים של 
האיסלאם כ 100 — 200 אלף איש ואשה מכל קצווי־תבל, ממלא 
תפקיד נכבד כגורם חברתי ומדיני, המחזק קשרי הרגש 
והרוח, האחדות וד,סולידאריות בין המוסלמים, וכן כמקור 
של השראה והתלהבות דתיות, כמטפח אמונה וגאווה על 
האיסלאם, כמפיץ ידיעות, רעיונות ותנועות, ואף כיוצר 
ספרות (מסעות ומעשיות). 

.? .£ ;( £1 ) 11-0 מ/ 1 ' , 61 ־ 31 ? .£ ;( £1 ) ,^ £115100 ^ 

1 ) 012 1 €€€ 3 \ 10 ^ 2 ) 1111 ^ 11 ? 3 / 0 €/ 111 01101 ** € 1 ? , 1011 ־ 13111 

0110 * 1 ז 33 \\ 6 4 [ 101 ? ,ם(ת 0 ז§שט 11 0£ טסת 3 . 011 ; 1874 , 14062123 

, 00$€123 13 < 31 ז}/ 111 ,ץ)ד 1 §ט 0 ( 1 . 4 ? . 0 ; 1880 ,)*€€? 

10 ס 1723£€ ז 010 ? 1,6 ,$€חץ< 1 דח 10 ת 6 ס־ץ 0 ז 16£ ) 11 ב 0 ; 1888 

. 1928 , 31713 /ס 011205 ץ 7 101 7716 ,■ 61 ) £111 .£ ; 1923 ,.€%%€ 1 '^ 

פ. שב. 

חג׳אז (.״־)(), חבל היסטורי בצפון־מערבו של חצי־האי ערב? 

היום — יחידה מינהלית, ללא גבולות מתייקים, 

בתחומי ערב הסעודית (ע״ע). ח׳ משתרעת כ 1,000 ק״מ 












133 


חג׳אז — הגבניים 


134 


לאורך חוף הים האדום מגבולה של סעודיה עם ממלכת־ירדן 
בצפון עד לסביבות טאיף בדרום; במזרח היא גובלת ברמת 
נג׳ד, במרחק של 250 ק״מ (בערך) מן הים. השטח כ 250,000 
קמ״ר; אומדן האוכל 1 םיה נע בין 1.1 ל 2 מיליון נפש, 

על הגאוגראפיה — ע״ע ערב. כמחצית האוכלוסיה 
הם בדוים, המחצית השניה מרוכזת בנאות־מדבר ובערים. 
הערים הן: תבוך (כ 15,000 תושבים), במרכז הרמה הצפו¬ 
נית; מדינה (ע״ע); ג׳ ד ה (ע״ע); מכה (ע״ע). 

על ההיסטוריה של ח׳ לפני האיסלאם נשארו רק 
מסורות. הארץ לא באה במגע עם הכובשים הגדולים של העו¬ 
לם העתיק, וגם ההתפתחות התרבותית של דרום־ערב ושל 
עמקי הנהרות חלפה על פניה. לעומת זה שימשה מעבר לש* 
יירות־המסחר מדרום־ערב, שהובילו את תבליני הודו לחוף 
הים התיכון. כתוצאה מן המסחר התפתחו באיזור שלוש ערים: 
מכה, טאיף וית׳רב. מכה, שבה נמצא מקדש־הכעבה ובה 
שלטו בני שבט קריש, היתר, מרצז פולחני חשוב של ערב 
האלילית. במכה'נולד סמוך ל 570 מחמד (ע״ע). ב 621 
קבע את מושבו בית׳רב (מאז: מדינה); כאן יסד את המדינה 
האיסלאמית, וב 630 הצליח לצרף אליה את מכה. לאחר מותו 
של הנביא נשארה ח' לבו של העולם המוסלמי והיתד, למרכז 
הממלכה האדירה, שהוקמה בעקבות הכיבושים של גדודי 
הערבים שיצאו מת , צפונה. 

בהיותן מרכזי השלטון, התעשרו מכה ומדיבה מן השלל 
שזרם אליהן; אך ממעמדן כבירות נדהו עד מהרה — תחילה 
ע״י דמשק ואח״ב ע״י בגדאד. מיפנה זה לא עבר בשלום, 
ובח׳ פרצו במאה ה 8 מרידות, שהטרידו את הח׳ליפים; אך 
הללו הצליחו לדכאן ולקיים את שלטונם הישיר על האיזור. 

עם התפוררות האימפריה העבאסיח במחצית השביה של 
המאה ה 9 נחשפה ח׳ להתקפתם של הקרמטים (ע״ע), 
שכבשו את מכה ולקחו את האבן השחורה לבירתם ( 930 ). 
הם החזירוה רק כעבור 20 שנה במצוות הפאטמים (ע״ע), 
שליטי מצרים, שהרחיבו במחצית השניה של המאה ה 10 את 
השפעתם גם על ח׳. בו בזמן נוסד במכה ע״י בני משפחת 
הנביא מוסד השריפות (ראשות־העיר ופיקוח על המקומות 
הקדושים), שהתקיים כ 1,000 שנה. ההשפעה המצרית על ח׳ 
נמשכה גם בימי האייבים והממלוכים, והמאה ה 15 היתה 
תקופת פריחה לח' תחת שלטונם של האחרונים. 

כשכבשו התורכים את ממלכת הממלוכים, נעשתה ח׳ חלק 
ממדינתם, כששלטונם הממשי עליו מנוהל דרך מצרים, 
מעמדם זה נתערער במאה ה 18 , שעה שצבאות הוהאבים 
(ע״ע) פרצו ממרכז-ערב והשתלטו על ח׳ לאחר מלחמה 
שארכה 15 שנה ( 1791 — 1806 ). מחמד עלי (ע״ע), מושל 
מצרים, יצא בפקודת השלטון העות׳מאני נגדם, ולאחר מלחמה 
שנמשכה 8 שנים ( 1811 — 1818 ) גירשם מח׳ והכניעם. 

שלטונם הישיר של התורכים על ח׳ נתחזק בעקבות 
פתיחת תעלת־סואץ ( 1869 ), ועוד יותר בעקבות השלמת 
מסילת־ברזל שחיברה את איסטאנבול עם מדינה ( 1908 ). 
במלחמת־העולם 1 הוכרז בח׳ "המרד הערבי" ע״י השריף 
חסין לבית האשם (ע״ע) בהשראה בריטית ובהדרכתו של 
ליורנס (ע״ע); מסה״ב החג׳אזית נהרסה. ב 1916 הוכרז חוסין 
ל״מלד הערבים" ע״י נכבדי העיר דכה, וב 1917 הוכר ע״י 
בריטניה, צרפת ואיטליה כ״מלו ח׳". 

על תולדותיה של ח׳ הה אש יד י ת ( 1917 — 1925 ) ע״ע 
האשם, בית־. נסיון ההאשימים לעשות את ח׳ למרכז ח׳ליפות 



שוק בת 3 וד (נווה־מדנר כצפון־חנ׳אז) 


חדשה נכשל, ושלטונם מוגר ע״י אבן סעוד (ע״ע) הוהאבי, 
שליט נג׳ד. ב 1924 כבש אבן סעוד את מכה וב 1925 — את 
ג׳דה; ב 1926 הוכתר כמלך־ח׳, נוסף על תארו מלדנג׳ד. 
ב 1932 אוחדו שגי החבלים האלה למדינה אחת, שנקראה 
"ה מ מ ל כ ה ה ע ר ב י ת ה ס ע ו ד י ת"(ע״ע ערב הסעודית). 
ח , נשארה אחת משתי חטיבותיה של הממלכה, ובראשה 
"משנה־למלך", אולם היא חדלה להיות יחידה מדינית־ 
בין־לאומית בפני עצמה. — ביבליוגראפיה: ע״ע ערב. 

על היהודים בח׳ ע״ע ח׳ י ב ר; ערב. 

י. קד.— מ. ש־ן— י. שט. 

חגבניים ( 011110111:613 ), סדרה של חרקים, שכוללת תיקנים 
(ע״ע), גמלי-שלמה (ע״ע),חרגולים (ע״ע),צרצרים 
(ע״ע), וכן חגבים ומקלניים. הה" מצויינים בגפי־פה לועסות 
ובריבוי של עורקים בכנפיים. הכנפיים הקדמיות (כנפי־חפיה) 
עפ״ר צרות ומוארכות ולפעמים מוקשות; הכנפיים הא¬ 
חוריות קרומיות ומתקפלות כמניפה. יש מינים שבהם 
שני הזוגות או זוג אחד של הכנפיים מקוצרים או נעדרים 
לגמרי. בקצה־הבטן של ד.ח׳ זיפים סופיים ( 661x1 ). למכשיר* 
ההטלה צורות שונות — מצינור מוארך עד מערכת ווים קצ¬ 
רים. הגילגול חלקי או חסר. — הח" הם אחת מסדדות־החרקים 
המצויות והנפוצות ביותר (כ 23,000 מינים). היא כוללת גם 
מזיקים רבים, כגון מיני הארבה (ע״ע), וכן מעבירי מחלות 
ברגליהם, כגון תיקני־הבית. 

ממשפחת החגבים ( 0 ג 4 ! 14 ז 0 ^) מצויים בא״י למעלה 
מ 100 מינים. גופו של החגב מעובה ומוארך. גפי-הפה פונות, 
בדרך־כלל, למטה, המחושים קצרים באופן יחסי, חוטיים או 
שטוחים. הכנפיים בולטות מאחורי הגוף, אך יש גם סוגים 
חסרי כנפיים לגמרי. לוודהחזה הקדמי מורכב ומכסה את שאר 
פרקי־החזה, ולפעמים אפילו את קדמת־הבטן. הרגליים הקד¬ 
מיות והתיכוניות מותאמות להליכה, והאחוריות מעובות, 
מוארכות ומותאמות לניתור. לרוב החגבים בפרק הראשון 
של בטנם איבר־שמיעה מיוחד. הצד הפנימי של הקולית ברג¬ 
ליים האחוריות של חגבים שונים מצוייד בווים מיוחדים, 
המשמשים להשמעת קולות־צירצור ע״י שיפשוף הווים בעד 
רקי־הכנפיים; הקולות המופקים בדרך זו או בדרכים אחרות 
משמשים לפעמים למשיכה מינית. נקבות החגבים מטילות 
גושים של ביצים בקרקע, לפעמים בעומק של 15 ם״מ. 
הביצים רובן מתפתחות התפתחות מיידית; אך יש שהן 
שרויות במצב־תרדמה ממושך ובוקעות רק כעבור חדשים 
אחדים. — החגב המדברי ( 011105 ) 11 ( 1 115 ־ 110061 ^ 0€ ?) הוא 
בעל בלוטות־ארם (הנושן הארסי). 








135 


חגבניים — חגיגה 


136 



חגבים ארצישראיזייפ 

ימיו: 'בז י ח ד מדברי (;! 511 ע 1 ]. 1 תתג ;! 11 ז); 010 צ 111 זי); 
שמא 5 : חגב חרוטי (ב^נןזסבחס^זעק) 


מיני משפחת המקלניים ( 1133£ !ז 635 ?) צורתם מיוחדת 
במינה: רבים מהם דומים לעלי־צמחים או לענפים יבשים על כל 
אביזריהם, ומסתבר שצורותיהם וצבעיהם התפתחו כאמצעי־ 
הגבה מפני טורפים (ע״ע ה 0 ןאה, ור׳ שם לוח צבעוני, תמ ׳ למע¬ 
לה). למקלניים עיניים גדולות, ורובם חסרי עיניות; רגליהם 
*שוות; הטבעת השביה של החזה מפותחת ביותר וארוכה משאר 
טבעות־החזה. כל המקלניים אוכלי־צמחים ומבלים כל חייהם 
על הצמחים. רבייתם דו־מינית או בתולתית, והם חסרי איברי־ 
מין חיצוניים בולטים לעין. הם מטילים את ביציהם מלמעלה על 
הקרקע — לפעמים מגובה ניכר, אולם הביצים אינן ניזוקות, 
מאחר שהן מכוסות קליפה קשה, מורכבת ממספר ניכר של 
עטיפות. לביצים עפ״ר צורת חביונה, הסגורה בפקק מיוחד. — 
בא״י מצוי המין 18 ן:) 1 ת 21 < 111 £011105 ^, המתפתח על אלונים. 
. 309-324 ,) 1 ז 11 :) 11 >? 111 ־>/ 1.1 4111112111 - ,■ 1101 ו 1 >ו 1 וס 1 ,״מ . 5 7 ץ 
,^ £1110171010 / 0 101 ) 71 ) 0 4 - ,!? 1111 ־ 111 .ס ; 1935 

111 ! 1:1 >? ק 010 114 ) 1 ? ,ץ 13 ז׳י 1 א .£ ;" 1957 , 357-365 , 321-342 
. 1962 ,(■% , 104 ^ 131010 ) 11 -. 1 • 01 ) 1 ? ) 111 

א. שו. 

חגי, נביא בימי שיבת־ציון. ספרו הקטן, שאין בו אלא 
38 פסוקים ב 2 פרקים, הוא הספר העשירי בתרי- 
עשר. נבואותיו מצוייבות בתאריכים מדוייקים — בין א׳ 
לאלול עד כ״ד בכסלו בשנת שתים לדריוש 1 ( 520 לפסה״ב). 
תכנם אחד הוא: זירוז העם ומנהיגיה"'זרובבל ויהושע בן 
יהוצדק, לבניין בית־המקדש. הנביא תולה בהזנחת הבניין 
את כל התקלות שבאו על עולי־הגולה — דלות, רעב ובצורת, 
והוא מבטיח את ברכת ה׳ במעשה ידי הבונים ואת השראת 
השכיבה בבית לכשיבנה, דבריו זוכים להיות נשמעים, 
ולמרות חששותיהם (שעליהם מגיב הנביא: "אני אתכם נאם 
ה׳" [א, יג]; "אל תיראו" [ב, ה]) נענים זרובבל ויהושע 
והעם לקריאתו וניגשים למלאכה. אמנם בעיני הזקנים, 
הזוכרים את הבית הראשון, בראה הבית בהיבנותו דל וקטן 
("כמהו כאין בעיניכם" [ב, ג] — בדומה למסופר בעד ג, יב); 
אולם הנביא מעודדם, שעם חידוש המקדש תתחדש גם 
ברית דד עם עמד כבימי יציאת־מצרים, ושסופו של בית זה 
שיהא כבודו גדול מכבודו של הבית הראשון. פעמיים חוזה 
הנביא חזון משיחי בקשר לבית החדש ולבונהו זרובבל 
(ב, ו—ט; כ—כג): הרעשת כל היקום, ביאת כל העמים ליתן 
כבוד לבית־ה/ הפיכת מלכות־פרס ("חזק ממלכות הגוים") 
ועלייתו של זרובבל לגדולה; בניגוד לנבואת־הפורענות של 
ירמיהו (כב, כד) על יכניה— "אם יהיה... חותם על־יד ימיני, 
כי משם אתקנך" —,ניבא חגי לנכדו זרובבל, שה׳ יחזור 
וישימנו ״כחותם״. — השיחה הקצרה בין חגי ובין הכהנים 
(ב׳ י—יד) בענייני טומאה וטהרה סתומה מבחינת משמעותה 
וניתנת להתפרש באפנים שונים: כהסברה שבהעדר המק¬ 


דש — ועמו סדר קרבן־חטאת ופרה אדומה — 

העם כולו שרוי בטומאה; או כדרישת הפרדה 
בין ישראל ובין השומרונים ("העם־הזה"... "הגוי 
הזה״ [ב, יד]) — ברוח מפעלו של עזרא —, שכן 
אין היהודים יכולים לטהר את השומרונים, ואילו 
האחרונים מטמאים את הראשונים. 

סיגנונן של נבואות חגי הוא, בדרך־כלל, שיחה 
וויכוח עם השומעים; הלשון היא פשוטה, פרו¬ 
זאית, ורק לפעמים היא הופכת לפרחה שקולה. 

בדברי הנביא ניכרים הדים לדברי תורה ולמלי־ 

צות של פרקי־הנחמה שבישעיהו וביחזקאל. 

חגי נזכר גם בס׳ עזרא (ה, א; ו, יד) — יחד עם זכריה, 
הנמנה אתריו — כראשון למעוררים לחידוש הבניה של 
בית־המקדש. בתרגום־חשבעים (וכן בתרגום הסורי והלא־ 
טיני) מיוחסים לחגי — במשותף עם זכריה — כמה מזמורים 
בסופו של ם׳ תחילים (קמו—קמח). בתלמוד מייחסים לו 
(ולזכריה) כמה תקנות. לפי מסורת אחת(זבח׳ ס״ב,עמ׳ א׳), 
היה חגי אחד מ״שלושה נביאים" שעלו מן הגולה והעידו על 
פרטים בתיכנון המקדש ובהסדר העבודה. לחגי ולזכריה 
מייחסים כמה שמועות, שעל־פיהן הכריעו בהלכות שנויות 
במחלוקת (יבכר ט״ז, ע״א; נזיר נ״ג, ע״א; קיד' מ״ג, ע״א; 
חול׳ קל״ז, ע״ב). לחגי, זכריה ומלאכי ייחסו, כנראה, גם את 
תחילת התרגום לארמית (מג׳ ג׳, ע״א) — אולי מתוך 
ההנחה שבדורם התחיל הדיבור הארמי בישראל (ע״פ נחמ ׳ 
ח, ח). יחד עם זכריה ומלאכי נחשב גם חגי כ״סוף נבואה" 
(סוטה מ״ח, ע״ב). 

י. קויפמן, תולדות האמונה חישראקית, ד/ 215 , 225 , תשט״ז; 

מ. זר־כבוד, חגי, זכריה, מלאכי, תשי״ז; י. קלוזנר, הגולה 
בבבל בימי עזרא ונחמיה (מחקרים חדשים ומקורות עתיקים, 

47 וגר), 1957 ; מ. צ. סגל, מבוא המקרא, ב׳, 496 וגר, 5 ט 196 ; 

ז. וילנאי, מצבות קודש בא״י, רל״ז-רמ״א, תשכ״ג; 

. ־ [ 195 . 7110011:1 , 01 ^ 40 ) . 1:11 י 41101 \ . 3 > . 14 

י. מ. ג. 

ר׳ חגי (רב ס?א). אמורא, בן הדוד השלישי-רביעי לאמו¬ 
ראים (סוף המאח ה 3 — ראשית המאה ה 4 ) : יליד 
בבל שעלה לא״י. בבבל היה תלמידו של רב הובא (מו״ק 
כ״ה, ע״א), בא״י — תלמידו של ר׳ זעירא (יר׳ קיד׳ ג/ ב׳). 
הוא מסר מאמרי־אגדה בשם חכמים אחרים (ב״ר ט׳, ג׳; 
שם, ס״ז, ט׳; יר׳ פאה ב', ד׳), וגם דברים משלו הובאו 
באגדה (ויק״ר ג/ ב׳). ר״ח היה מראשי ישיבת טבריה וראש־ 
המדברים בה, ונשא־ונתן בהלכה עם האמורא ר׳ יוסי (יר׳ 
ר״ה ב׳, ה׳; שם, כת׳ ד׳, א׳). במשך תקופה מסויימת ישב 
בצור, וכנראה היה שם מנהיג העדה (יר׳יבמ׳ב׳, ר). מסופר 
עליו, שכשהובא רבו רב הונא (ע״ע) לקבורה בא״י, טיפל 
ר״ח בקבורתו, אע״פ שהיה כבר זקן מופלג, והכניס את 
ארונו למערה — ובשכר זה נתברך באריכות־ימים נוספת 
(יר׳ כלא' ט/ ד׳; בבלי מו״ק, כ״ה, ע״א). 

חגיגה, מסכת בסדר מועד — במשנה, בתוספתא, בתלמוד 
הבבלי והירושלמי; נקראה גם בשם "ראיה". 

במשנת ח׳ — שלושת פרקים. במחציתה הראשונה היא 
עוסקת בדיני שלמי-חגיגה, שהיו מקריבים במועדים בבית- 
המקדש (ע״ע קדבנות), וכן בעניינים קרובים לזה, כגון: 
דיני עליה־לרגל (ראיה) והקרבן הנלווה לה (עולת־הראיה), 
ודיני הקרבת קרבנות במועד בכלל. כמה עניינים נדונים בה 
דרך־אגב, כגון: דרכי־לימוד של מקצועות שונים בתורה, 



137 


חגיגה — חרושים 


138 


ביניהם מעשה־בראשית ומעשה-מרכבה (ב/ א׳), וכן מובאות 
בה המחלוקת הראשונה שבה נחלקו חכמים ושנמשכה במשך 
כל דורות חכמי הזוגות — שאלת הסמיכה על הקרבן, אם יש 
לעשותה ביום־טוב או לא (שם, ב׳), ועוד מחלוקות בין בית־ 
שמאי ובית־הלל בדיני הקרבת קרבנות ביום־טוב (שם, ג׳— 
ד׳). במחציתה השניה של המסכת נידונים דיני טומאה 
וטהרה, בעיקר בקשר לענייני הקודש והמקדש. — רובה של 
משנת ה׳ כבר היה מסודר, כנראה, בזמן הבית, ואף רוב 
החכמים הנזכרים בה הם מזמן הבית. התוספתא למס׳ ח׳ דנה 
באותם עניינים, ופרקיה אף הם שלושה. בעקבות המשנה 
יוצאת הגמרא למס׳ ח/ הן בתלמוד הירושלמי והן בבבלי. 
בתלמודה של מסכת זו מרובים דברי האגדה, ביהוד בענייני 
מעשה־בראשית ומעשדדמרכבה ועל הארבעה ש״נכנסו לפר¬ 
דס" (יר׳ חג׳ ב׳, א׳; בבלי הג , י״ג, ע״ב — ט״ו, ע״א). 

י, נ. אפשטיין, מבואות לספרות התנאים — משגת חגיגה, 

תשי״ז. 

חגיז, משפחה מגולי ספרד, שנתיישבה במארוקו, הוציאה 
ענף לא״י והעמידה במאות ה 16 — 18 דורות של 
חכמים ורבנים. החשובים שבבניה: 

1 ) ר' יעקב (ישראל) ח' ( 1620 , פאם — 1674 , 
קושטא), מחכמי ירושלים. הוא היה בנו של ר׳ שמואל ח׳, רב 
בפאס, וחתנו של ר׳ משה גלנטי (ע״ע). בצעירותו שהה 
בקהילות שונות באיטליה, ב 1658 עלה לירושלים ועמד בראש 
ישיבה שנוסדה והוחזקה ע״י נדבנים מליוורנו. בישיבה זו 
היו מחלקות, שבהן למדו גם לימודי־חול ולשון ספרדית ז 
ר״י עצמו — מלבד עיסוקו בתורה — עסק גם בפילוסופיה, 
אסטרונומיה, רפואה ודיקדוק. הוא תיקן כמה תקנות בירו¬ 
שלים, בעיקר בסדרי גיטין. בניגוד לחותנו, היה ר״י מלכ¬ 
תחילה מתנגד חריף לשבתי צבי, מן הראשונים שראו בו 
משיח־שקר וממחרימיו ב 1665 .— חיבוריו: עץ החיים, פירוש 
למשנה (ליוז׳רנו תי״ד); הלכות קטנות, שו״ת (ויניציאה 
תס״ד) ; תחלת חכמה, כללי הש״ס, נדפס עם ספר כריתות 
לר׳ שמשון מקינון (וידונה ת״ז); עין ישראל — מהדורה 
מעובדת של ספר עין יעקב עם תוספותיו של ר׳ יהודה אריה 
ממודיגא (וירונה ת״ה); פתיל תכלת, פירוש לאזהרות של 
ר' שלמה אבן גבירול (ויניציאה תי״ב); דיני ברכת השחר 
ק״ש ותפלה (וירונה ת״ח); אלמינאר די לה לוז — תרגום 
ספרדי לספר מנורת המאור של ר׳ יצחק אבוהב(ליזורנו תי״ז). 

2 ) ר׳ משה ח׳ ( 1672 , ירושלים — 1751 [?], בירות), 

חכם ומקובל, לוחם בשבתאות. ר׳ מ״ח היה בנו של ( 1 ) 
ותלמידו של סבו ר׳ משה גלנטי (ע״ע). בנעוריו הסתכסך, 
כנראה, עם רבניה ופרבסיה של ירושלים, שכן כשיצא את 
א״י ב 1694 כדי לאסוף כספים להקמת ישיבה בירושלים, 
נשלחו אחריו מכתבי־הסתה אל הקהילות שאליהן פנה. ר׳ 
מ״ח ביקר במצרים ואח״כ באיטליה; שם הצליח להדפיס את 
חיבורו של אביו "הלכות קטנות" ועמו ספרו הוא "לקט 
הקמח". דרך פראג הגיע לאמסטרדם, ושם התקשר עם ר׳ צבי 
אשכנזי (ע״ע [חכם צבי]), שהיה אז רבה של הקהילה האש¬ 
כנזית, ושיתף פעולה עמו במאבק נמרץ בשבתאות ובחסידיה 
הנסתרים. כשסירבו חכם צבי וח׳ ב 1713 לתת את הסכמתם 
לחיבורו של השבתאי נחמיה היון(ע״ע) "מהימנותא דכלא", 
ואף החרימו את המחבר, פרץ סיכסוך חמור ביניהם ובין 
פרנסי הקהילה הפורטוגזית, שנטו לצדו של היון. ב 1714 ויתר 
חכם צבי על כס הרבנות ועזב את אמסטרדם; יחד אתו נאלץ 


גם ה' לצאת את העיר. תחילה הלך ללונדון, ומשם הוסיף 
ללחום בחיון ובעלי־בריתו. אח״כ פנה לאלטונה, שבה ישב 
ר׳ יעקב עמדו(ע״ע), בנו של חכם צבי, ומשם המשיך במל¬ 
חמתו בשבתאות. בין השאר התקיף את אברהם מיגואל קרדוזו 
(ע״ע), ואף את ר׳ יונתן איבשיץ (ע״ע); וכן יצא נגד ר׳ משה 
חיים לוצאטו(ע״ע), והניע את רבני ונציה להטיל עליו חרם. 
ב 1738 חזר ח׳ לא״י והתיישב בצפת; הוא נפטר בבירות 
והובא לקבורה בצידון. 

ח׳ היה תלמיד־חכם חשוב וסופר פורה. הוא ידע מספר 
שפות זרות ורכש גם השכלה חילונית. באלטונה עמד בקשרי 
ידיעות עם יוהן כריסטיאן וולף (ע״ע), שמזכיר אותו בחי¬ 
בורו הביבליוגראפי ג 10 );זכ 11160314€1 ס 11 < 811 . 

ח׳ כתב: לקט הקמח (אמסטרדם תנ״ז, תס״ז; המבורג 
תע״א) — חידושים על שולחן־ערוך: שתי הלחם (ואנדזבק 
תצ״ג) — שאלות־ותשובות; צרור החיים (ואנדזבק תפ״ח— 
צ״א) ומשנת חכמים (ואנדזבק תצ״ג) — ספרי־מוסר; אלה 
המצוות (אמסטרדם תע״ג) — על מניין המצוות, על ם׳ 
המצוות לרמב״ם ועל תושבע״ם וח״ן; שפת אמת (אמסטרדם 
תנ״ז, תס״ז) ואלה מסעי (חמ״ד) — על קדושת א״י; ועוד. 
פעולתו הספרותית כוללת גם ההדרת ספרים קדמונים לרוב. 

א. מ. לונץ, ירושלים, א׳, 119/20 , תרמ״ב; א. ל. פרומקין, 
תולדות חכמי ירושלים, ב׳, 64-61 , 134-124 , תרפ״ח; מ. ד. 
גאון, יהודי המזרח בא״י, ב׳, 245-243 , תרצ״ח; מ. בניהו, 
לתולדות בתי־המדדש בירושלים במאה הי״ז, 4 .נ); 11 ו 1 ), 
1948 ; הנ״ל, סיני, כרך ל״ד, קע״ב-קע״ח, תשי״ד: א. יערי, 
שלוחי א״י, 371-363 , תשי״א; ג. שלום, שבתי צבי, א׳, 

סרק ג/ תשי״ז. 

ד. ת.-מ. ו. 

חמעים, בספרות הרבנית — אחד הסוגים של לימוד 
התלמוד ובירור ההלכה, בצידם של הפירושים. 

הה" מבטאים את "החיוב המוטל עלינו לחפש בעניני התורה 
והמצוות ולהוציא לאור תעלומות מצפונים"(הקדמת הדמב״ן 
לס׳ מלחמות). מן הפירוש, שתכליתו להסביר את פרטי 
הסוגיה — מלים לא-מובנות וקשיים אחרים המעכבים קרי¬ 
אה רהוטה —, עובר הלומד למיצוי וסיכום של הסוגיה 
ולגילוי היסודות שעליהם היא בנויה והכללים המשתמעים 
ממנה. אמנם, מצד אחד לא ניתן תמיד לתח 1 ם תחום ברור 
בין פירושים לח״, ומאידך שייכים — מבחינת תכנם ודרכם— 
לסוג חח" ספרים רבים ששם זה לא נקרא עליהם. 

השינויים בתנאי־החיים מדור לדור מעוררים שאלות 
ובעיות הלכתיות הדורשות פתרון מוסמך ע״פ חוקי התורה. 
כבר הגאונים נדרשו לפרש את התלמוד ולפסוק על־פיו. 
הערותיהם לעניינים שוגים בתלמוד, אם בצורת קביעת מס¬ 
גרת להלכה פלונית ואם בציון התנאים הדרושים לתחולת 
הלכה אלמונית, הם — לאמיתו של דבר — ח" לסוגיות 
הדנות באותן הלכות, לעיתים ח" רבי־מקוריות. תופעה ז 1 
רווחת גם בספרי השאלות־ותשובות (ע״ע) של מחברים 
שנתבקשו להכריע הלכה־למעשה בשאלות שנתעוררו בימי¬ 
הם. הה" הפזורים בספרות התשובות מרובים ביותר, אם כי 
לא תמיד נגלים בבדיקה שטחית, ולפעמים הם מבטאים 
גישה חדשה לחלוטין בהבנת הגמרא. 

סוג אחר של ח" החל להתפתח בתקופה מאוחרת יותר, 
לאחר שנתהוו מרכזים חדשים ללימוד תורה, שהמפורסמים 
שבהם— הספרדי, שחותמו של הרי״ף טבוע עליו, והצרפתי- 
האשכנזי, שרש״י ובעלי־התוספות הם נציגיו המובהקים. 
כל אחד מהם התפתח בדרכו שלו: הספרדי נטה לסיכום 


139 


חרושים 


140 


ולסידור במגמה להגיע לידי מסקנת הסוגיה דפסק-הלכה, 
והקדיש פחות תשומת־לב לשקלא־וטריא ולפרטי הסוגיה; 
לעומת זה עסק בית־המדרש הצרפתי בלימוד הסוגיה על 
כל פרטי־הפרטים שבה, בלי מגמת סידור מיוחדת, וזו לא 
באה אלא דרך־אגב מתוך שליטה מפליאה בחומר הרב, 

מבין בעלי הח״ הראשונים ראויים לציון מיוחד: ר׳ יוסף 
ן׳ מיגאש (ע״ע), תלמיד הרי״ף, הראשון לכתיבת ח" למסכ¬ 
תות הש״ם, ח" שהצטיינו בעמקותם והשפיעו השפעה רבה 
על הרמב״ם! הראב״ד (ע״ע ר׳ אברהם בן דוד), שחיבוריו 
על כמה מסכתות של הש״ס הם צירוף של פירושים וח", וגם 
רבות מהשגותיו על הרי״ף והרמב״ם כוללות ח" לסוגיות שב¬ 
תלמוד, ששימשו מקור לא־אכזב למחדשים שלאחריו; ר׳ 
מאיר אבולעפיה (ע״ע), שדעותיו לעיתים מקוריות מאד, 
ושאר הראשונים מדגישים מדי פעם את החידוש הרב 
שבדבריו להלכה ולמעשה.— בזמן הרמב״ן ותלמידו הרשב״א 
פשטה תורת צרפת בבתי־המדרש של ספרד. בהשפעתה חל 
שינוי בדרך הלימוד ונתהוותה מזיגה, שהצמיחה את מה 
שמקובל לכנות בעולם התורני תורת גדולי הראשונים: 
הרמב״ן, הרשב״א, הריטב״א, הר״ן, ר׳ יוסף ך חביבא בעל 
נמוקי־יוסף וחבריהם. בבתי־המדרש של הראשונים נלמדה 
הסוגיה עם פירושי רש״י והערות בעלי־התוספות, תוך כדי 
השוואה לרי״ף ולרמב״ם. שיטה זו גרמה להשגות רבות על 
פסקי הרי״ף והרמב״ם, מאחר שלא תמיד תואם מהלך הסו¬ 
גיה אליבא דרש״י ובית־מדרשו את המסקנות של הרי״ף 
ואת ההלכה הפסוקה במשנה־תורה לרמב״ם. התוצאה היתה 
התחקות אחר שרשי ההלכות הפסוקות שברי״ף וברמב״ם 
וחתירה לגילוי פשטים שונים משל רש״י, שיש בהם משום 
ח" לגבי פירוש רש״י ודרכו הסלולה וגילוי פנים חדשות 
בסוגיות רבות. בד־בבד התפתחה אצל הראשונים הנטיה 
להציע יותר מפירוש אחד לסוגיה, להציג פירושים שונים 
זה בצד זה — דוגמה אפיינית לכך הוא ס׳ המלחמות לרמב״ן, 
שחובר כדי להגן על הרי״ף מפני השגות ר׳ זרחיה הלוי 
(ע״ע) בעל ספר המאור. הרמב״ן טורח להציע פירוש לסוגיה 
לפי תפיסת הרי״ף, אע״פ שלא תמיד לבו שלם עם דבריו: 
"ויש אשר אנחנו מלמדים זכות על דברי רבינו עם היותם 
עדיין רחוקים מפשטי הסוגיה או הסוגיות, אבל כוונתנו בזה 
לגלות אוזן התלמידים במה שיש בהם מן הזכות", חידושיו 
לתלמוד הבבלי הם רחבים וארוכים, משום שאינו מניח דבר 
גדול או קטן — בפרט בסוגיות קשות — מן הדברים שבהם 
כבר התלבטו קודמיו, דרך הליקוט מתגלה גם אצל הריטב״א, 
והגדיל מכולם חותם התקופה, בעל נמוקי־יוסף, שפירושו 
לרי״ף מצטיין בכינוס דברי קודמיו תוך כדי דיון והבחנה 
ביניהם. הרמב׳ץ היה אף הראשון שפירושו לתורה נתכנה 
בשם ח"; השפעתו היתה מכרעת על ספרות חח" שאחריו, 
מאוחרים יותר הם חיבורי ר׳ מנחם המאירי (ע״ע) — שנת¬ 
גלו אמנם במלוא הקפם רק בדורותינו —, והם מצטיינים 
באיסוף רוב דעות הראשונים לכל סוגיהן, תוך כדי השוואת 
דבריהם ודיון בהם, עד לקביעת הדרך הנראית כטובה ביו¬ 
תר ; ח" אלה מקובלים היום על כל לומד. 

לחידושיהם של האחרונים אופי שונה מזה של חידושי 
הראשונים! הם נוהגים, בדרך־כלל, להרחיב דבריהם ונוטים 
יותר אל צד הפלפול. בגדולים שבהם ניכרת גם השאיפה 
להגיע אל פסקי־הלכה חדשים; את הסוגיות שבהן הם דנים 
הם משתדלים להאיר מצדדים שונים בדרך של "היכי־תמצא", 


כלו׳ — לנסות ולברר מה תהא צורח ההלכה במקרה פלוני 
או אלמוני שאינם נזכרים במפורש בסוגיה. 

ח" מטיפוס אחר נוצרו בבתי-המדרש של בעלי-התוספות 
וההולכים בעקבותיהם, שטיפחו ופיתחו את העיסוק בתלמוד, 
בחינת תורה לשמה, בלא הדגשת־יתר של פסקים ומסקנות. 
בבקיאותם בתלמוד הקיפו בסקירה אחת מסכתות ועניינים 
שונים; לימוד סוגיה לא הצטמצם בגבולותיה, אלא כלל 
כל סוגיה מקבילה וכל הקשור בה בבל מקום שהוא בש״ם. 
לימוד השוואתי כזה מעורר סתירות ובעיות לרוב. יישוב 
הקשיים כופה לחדש ח", אם ע״י קביעת סייגים לאמור 
בסוגיה אחת שלא תסתור את השנוי בחברתה, ואם ע״י 
חילוקים חריפים בין שני דברים הנראים כשווים במבט רא¬ 
שון. בדורות האחרונים רבו מחדשים מסוג זה, שבקיאותם 
וחריפותם פתחו פתח לח" חריפים ביותר. הגדולים שבאח¬ 
רונים, כגון ר׳ יחזקאל לנדא (ע״ע 1 בעל "נודע ביהודה"]) 
ור׳ עקיבא איגר, הירבו בקושיות, שיסודן בבקיאותם ובח¬ 
ריפותם העצומה. התירוצים לקושיותיהם שופעים ח" מברי¬ 
קים, שרבים מהם נתקבלו אף כמחייבים הלכה־למעשה. 

בעקבות המחברים הגדולים חדרה הנטיה לח" לציבור 
העוסקים בתורה, ואף לתלמידי־הישיבות. גילוי פנים חד¬ 
שות בסוגיות התלמוד הוא כאן בגדר מעשים בכל יום, 
בישיבות ניתן עידוד מיוחד לכל מי שמגלה נטיה לחדש. 
וניתנת לו הזדמנות להשמיע את דבריו בפני חבריו. הח" 
נעשו לחלק בלתי־נפרד של לימוד התורה, 

מחברים חשובים אחרים וחיבוריהם־חידושיהם על התל¬ 
מוד מיה״ב ועד היום: 

המאה ה 13 . ר׳ אליעזר בר׳ יואל הלוי (ע״ע 
[הראבי״ה]); ר׳ יצחק בר׳ אבא מארי (ע״ע), בעל ה״עיטור״ן 
ר׳ יצחק בר׳ משה מווינה (ע״ע), בעל "אור זרוע"; ר׳ 
שמואל בר׳ יצחק הספרדי, בעל "ם׳ התרומות"; ר׳ ישעיהו 
די טרני בן מלי (ע״ע [רי״ד]), בעל "ס׳ המכריע", חיבר 
ח" וגם "נימוקים"; ר' מאיר מרוטנבורג (ע״ע [מהר״ם]), 
שחידושיו נכללים בתשובותיו ופסקיו; ר׳ אהרן בר׳ יוסף 
הלוי (ע״ע [הרא״ה]). 

המאות ה 14 — 15 . ר' נסים בר׳ ראובן גירונדי (ע״ע 
[הרץ]); ר׳ יוסף בר׳ שלמה קולון (ע״ע [המהרי״ק]); ר׳ 
דוד אבן זמרה (ע״ע [הרדב״ז]) ; ר׳ יוסף בר׳ דוד אבן לב 
(ע״ע [מהריב״ל]). 

המאות ה 16 — 17 , ר׳ בצלאל אשכנזי (ע״ע), בעל 
״שיטה מקובצת״ — לקט נרחב ביותר מחידושיהם של גדו¬ 
לים שונים; ר׳ שלמה לוריא (ע״ע [מהרש״ל]), בעל "ים 
של שלמה"; ר , מאיר בר׳ גדליה מלובלין (ע״ע) ור׳ מאיר 
[מהר״ם] שיף (ע״ע), שנתנו דחיפה עצומה ללימוד התלמוד 
בפולניה; ר׳ שמואל אליעזר אידל׳ס (ע״ע [מהרש״א]), 
שחיבר — נוסף על "חידושי הלכות", שמצטיינים בהעמקה 
ובחריפות מרובה — גם "חידושי אגדות". 

עד למחצית הראשונה של המאה ה 18 . ר׳ 
מאיר איזנשטט (ע״ע), בעל "פנים מאירות"; ר׳ יעקב יהושע 
פלק (ע״ע). בעל "פני יהושע". 

עד סוף המאה ה 18 . ר' יהונתן איבשיץ (ע״ע); ר' 
אריה ליב בר׳ אשר (ע״ע [בעל "שאגת אריה"]), וספריו 
"טורי אבן", ו״גבורת ארי"; ר׳ יחזקאל לנדא, וספרו "ציון 
לנפש חיה". 

המאה ה 19 . ר׳ עקיבא איגר וספרו "דרוש והדוש"; 



141 


חדושים — חדית' 


142 


ר׳ משה סופר (ע״ע); ר׳ יעקב עטלינגר (ע״ע), וספרו 
״ערוך לנר״; ד׳ יצחק מאיר אלתר מגור(ע״ע), בעל "חידושי 
הרי״ם"; ר׳ שמואל שטרשון(ע״ע); ר׳ צבי הירש חיות(ע״ע). 

המאה הסב. בתקופה זו מתרכזת ספרות הח" בעיקר 
מסביב לפסקיו של הרמב״ם וגילוי מקורותיהם. האישים 
החשובים וחיבוריהם: ר׳ מאיר שמחה הכהן (ע״ע) ממינסק, 
וספרו "אור שמח"; ר׳ חיים הלוי סולוביצ׳יק (ע״ע), מחדש 
שיטת־הלימוד בישיבות ליטא בדור האחרון; ר׳ יוסף רוזין 
(ע״ע ["הרוגצ׳ובי"]), וספרו "צפנת פענח"; ר׳ חיים עוזר 
גרודזנסקי (ע״ע), וספרו "אחיעזר"; ר׳ אברהם יצחק הכהן 
קוק (ע״ע); ר׳ איסר זלמן מלצר (ע״ע); ר׳ אברהם ישעיהו 
קרליץ (ע״ע), בעל "חזון איש". 

א. יעללינעק, קורות סדר הלמוד (בכורים, א/ ב׳), תרכ״ד, 
תרכ״ה: ח. טשרנוביץ, תולדות הפוסקים, א/ 16 , ב/ 106 - 
109 , 120 ־ 144 , ג׳, 120 ־ 122 , 158-138 , 233-210 , 318-313 , 
תש״ו-חש״ח! ש. י. זוין, אישים ושיטות, תשי״ב; הנ״ל, 
סופרים וספרים, תשי״ט! א. א. אורבך, בעלי התוספות, 

19 , 572-571 , תשט״ו; ב״צ כץ, רבבות, חסידות, השכלה, 

א/ 71 , 85 , 106 , 108 , 143 , תשט״ז. 

מש. שט. 

0 ךיב (ףזייף^ס;^׳, 6 ח£< 4121 ^), מדינה היסטורית בגדה 
השמאלית של החדקל, בין הרי פרס מצפון ומזרח 
ונהר זב הקטן בדרום; בירתה היתה ארבל (ע״ע). ח׳ נזהרת 
לראשונה בספרות ההלניסטית כממלכה כפופה למלכות 
הפרתים, בימיו של מתרדת 11 (ע״ע). טיגרנס (ע״ע) מלך 
ארמניה כבש אותה מידי הפרתים, אך פומפיוס החזירה 
ב 65 לפסה״נ לידי מלך פרתיה. בשנים 35 — 60 בערך לסה״נ 
מלך בח׳ המלך איזטס 11 (ע״ע), שקיבל — יחד עם אמו 
הלני (ע״ע) — את דת ישראל עוד לפני עלותו לשלטון. 
איזטס זכה להצלחות מרובות והרחיב את גבולות ממלכתו. 
אחריו מלך אחיו מונבז 11 (ע״ע), שהיה, כנראה, המלך 
האחרון של ח/ המלכים־הגרים קיימו קשרים הדוקים עם 
ירושלים ועם המקדש עד החורבן, ומבני משפחתם לחמו 
בצדם של היהודים במרד הגדול. כמה פרטים על המבנה 
המדיני של ח' אנו למדים מסיפורו של יוסף בן מתתיהו 
(קדמוניות כ/ 17 — 95 ) על אסיפת ראשי־השבטים׳ האחשדר¬ 
פנים וראשי־הצבא, נציגי האצולה הבינונית והנמוכה, שכינסה 
הלני לאחר מות בעלה. אחרי מונבז ח שלטו בח׳ אחשדרפנים 
פרתיים. במאות ה 2 — 4 פלשו לח׳ מדי פעם הצבאות הרומיים, 
שאף שלטו בה תקופות קצרות. למלחמות אלה אפשר לייחס 
את דברי ר׳ יוחנן (קידו׳ ע״ב, ע״א) על הפסוק בדניאל 
(ז, ה) "ותלת עילעין בפומה בין שניה": "שפעמים בולעתן 
(רומא) ופעמים פולטתך. חכמי ישראל זיהו את ח׳—שכללה 
בימי איזטם 11 גם את חרן — עם ארץ חבור המקראית (שם, 
שם, ועוד). באגדה מסופר הרבה על הלני ומשפחתה ועל 
התגיירותן (למשל: ב״ר מ״ו, י׳). — הנצרות התפשטה בח׳ 
בזמנים קדומים למדי; הגמון נוצרי ישב בארבל עוד 
לפני הכיבוש הסאסאני ב 226 . אחר המאה ה 4 אין שומעים 
עוד על ח׳. 

ש, קליין, שלש מתנות טובות (ציון, א׳), תרפ״ו; י. קלוזנר, 
היסטוריה של הבית השני, ה׳, 49-44 , תשי״ט; ,?/׳.>/ ,.עז..ק 
;' 1909 , 172 — 169 , 111 ,/ 0/1 ,■ 1 שינט 5011 ; 1893 , 360 , 1 

. 1928 ,( 1 ,. 1 ) 111 .;;מ.?) ,ת 1 !ג 1 זזז^ 1 ;> 81 .£ 

מ. א. י. 

לילידי׳ [.<ג> עיר־הנמל הראשית של תימן, על חוף 
ים־סוף; כ 50,000 תושבים (אומדן). ממנה עולות 
דרכים לרמת־תימן ולצנעא. העיר העתיקה מוקפת תומה 


ובנויה בתים גבוהים עשויים חומר. מחוץ לחומה יושבת רוב 
האוכלוסיה בסוכות־קש; דבר זה — וכן העובדה שחלק גדול 
מהתושבים הם כושים (צאצאי עבדים) — משווה לעיר אופי 
אפריקני. בעיר מורגשת השפעה הודית כתוצאה מפעילותם 
הממושכת של סוחרים ומלווים־ברבית הודים במקום. בעוד 
שתושבי רמודתימן הם שיעים, רוב תושבי ח׳ הם סונים. 

ח׳ צורפה לאחר מלחמודהעולם 1 לעסיר, אך נכבשה ע״י 
תימן ב 1921 ; היא דחקה את מוחה כנמל ראשי ליצוא הקפה 
התימני. באחרונה הוחל בה בהקמת מיתקני־נמל חדישים 
ובבניין נמל עמוק־מים; העבודה מבוצעת בהדרכה ובפיקוח 
של מומחים סובייטיים. 

חדית׳( באסלאם (ע״ע, עט׳ 767/8 ) — מכלול 

המסורות על הנוהג של מחמד (ע״ע) — ״הסנה״: 

על מעשיו, אימרותיו, מידותיו, דעותיו ודרכי־חייו —,'שהיא 
אחד היסודות של ההלכה האיסלאמית. הח׳ מקיף את כל 
היחסים שבין אדם למקום ובין אדם לחברו: דרכי התפילה, 
הצום, העליה-לרגל, דיני־אישות, ענייני־מסחר. על המאמין 
להכיר את ה״סנה" של הנביא ולכוון את חייו על־פיה; 
הסטיה ממנה היא ״בדעה״ — חידוש מזיק. 

מוסרי הח׳ הראשונים היו חברי מוחמד(הצחאבה), שעקבו 
אחרי כל מעשה ממעשיו והקשיבו לדבריו. אחרי מותו נהרו 
אליהם המוני המאמינים לשמוע מפיהם על ה״סנה" של 
הנביא. אנשי הדור השני המשיכו בהפצת המסורת שקיבלו 
מפי ה״צחאבה" ומסרו אותה לבאים אחריהם. כך נוצרה 
שרשרת־המוסרים — ה״אסנאד"(ה״סמיכה"), שקודמת לטכס־ 
טים עצמם ("מתן"). 

מעיקרו היהיהח׳ תורה שבעל־פה, אולם אחדים מן המו¬ 
סרים רשמו לעצמם את מסורותיהם בכתב, ורשימות אלה 
("צחיפה") היו לעזר למוסרים הבאים ולעורכי חח , . עריכת 
קבצי הח׳ התחילה בסוף ימי האומיים, והעורכים הלכו בשתי 
דרכים שונות: סידור המסורות לפי שמות המוסרים — 
"מסנד", או סידורן לפי נושאיהן השונים —"מצנף״.המיסמ־ 
כים העתיקים ביותר שהגיעו אלינו הם: חלק של "צחיפה" 
של אבן להיעה (מת 790 ), שנמצאה במצרים כתובה על 
פפירוס ושמכילה בעיקר מסורות בעלי אופי אסכאטולוגי! 
ספר ההלכה של מאלך אבן אנס (מת 795 ) "אל מוטאי; חלק 
מן המאסף של עבדאללה אבן והב (מת 812 ), גם הוא כתוב 
על פפירוס, המכיל מימרות הנביא והח׳ליפים הראשונים 
ודברי אנשי הדור השני, בעיקר על דרכי התנהגות ומידות; 
המסנד של אחמד אבן חנבל (ע״ע), המכיל כ 30,000 ח". 

' מראשית האיסלאם ייחסו המאמינים ערך רב לח׳ כחומר 
משלים ומסביר לקוראן. גם לגבי הח׳ נתקבל העקרון, שמסו¬ 
רות מסויימות של הנביא בוטלו ע״י מימרות מאוחרות יותר, 
ועל נושא זה נכתבו ספרים הרבה. טובי המלומדים המוסלמים 
הקדישו את מאמציהם להבהרת המלים הנדירות שבח׳; הספר 
הידוע ביותר בנושא זה הוא ה״נהאיה" של אבן אל־את׳יר 
(ע״ע). 

המאבק בין תנועות חברתיות, מפלגות פוליטיות וזרמים 
דתיים שונים בקרב האיסלאם הצמיח שפע של ח" שהושמו 
בפי הנביא, מהם מנוגדים זה לזה, שהביאו במבוכה את חכמי 
המסורת המוסלמיים. לפיכך נוצר מדע מיוחד המטפל בבדיקה 
קפדנית של מהימנות אנשי האסנאד מבחינת אפים, כשרונו¬ 
תיהם׳ הגינותם וזיקתם הרעיונית לקבוצות הפוליטיות־ 
חברתיות השונות. הח" מויינו כ״מהימנים", "מתקבלים" 


143 


ח דית׳ — ח רקדניות 


144 


ו״חלשים", והונהגה חלוקה מתייקת ושיטתית של סוגיהם 
מבחינת שכיחותם, מספר אנשי האסנאר, הקשר שהיה קיים 
ביניהם (מסירה בעל־פה או בכתב) והו/ במאה ה 9 נתחברו 
6 קבצי ח׳ ("מצגף" [ר' לעיל]), שנתקבלו בעולם המוסלמי 
כמהימנים: של אל־בח׳ארי(מת 870 ), מסלם (מת 875 ), אבו־ 
דאוד (מת 888 ), אל־תרמד׳י (מת 892 ), אל־נסאי (מת 915 ), 
אבן־מאג׳ה (מת 886 ). החיבורים של אל־בח׳ארי ומסלם זכו 
להוקרה מיוחדת; חיבורו של הראשון' מכיל 7,275 ח", 
שנבחרו ע״י המחבר מתוך כ 200,000 ח" לאחר בדיקה קפדנית 
ביותר. במשך הדורות נתוספו אספים רבים של ח", מהם 
מקיפים יותר׳ אך הללו לא זכו"להערכה כ 6 הספרים ההם, 
שמהם ערכו מלומדים מוסלמים מיבחרים ולהם הקדישו 
פירושים מפורטים. 

ההתעניינות המרובה בח׳ בעולם האיסלאמי הצמיחה 
תנועה מיוחדת של מבקשי־דעת ("טלאב אל־עלם"), שנדדו 
ברחבי־העולם כדי לפגוש את חכמי הח׳ ולשמוע מפיהם את 
תורתם. 

1889 , 1 , 1 > 1 *$ ,! 0 ו( 1 !; 1 ) 1 ו> 0 . 1 

(עבי': י. גולדציהד, הרצאות על האיסלאם׳ 41-34 , תשי״א). 

מ. י. ק. 

חדפים ( 1010120 ־ 301 ), משפחת יונקים קטנים מסידרת אוכלי- 
חרקים (ע״ע), מיניה המרובים נפוצים באירופה, 

אסיה, אפריקה ואמריקה הצפונית. משקלם מ 2 עד 100 ג/ 
עפ״ר פחות מ 20 ג/ לגולגלתם חסרה קשת־עול. פרוותם 
קטיפנית. בצדי גופם בלוטות־עור, המפרישות חומר בעל 
ריח חזק, הנמרח בשעת הליכתם על דפנות מחילותיהם ומסמן 



חדר אירופי (צססמגזג ^־ $01 ) 


בדרך זו את תחום-המחיה של כל פרט. עיניהם קטנות מאד, 
וחוש־ראותם חלש ביותר; חושיהם העיקריים: השמע, הריח 
והמישוש. מבחינת מיבנה שיניהם הם שייכים לקבוצת -!ס 
2 :!ת 10 > 010 כ 1 רת 12 של אוכלי־החרקים. מזונם: חרקים, תולעים 
וכד/ מחזור־הרביה ידוע רק במינים מועטים; כמה המלטות 
בעונה ו 3 — 10 ולדות בהמלטה. הה" נולדים ערומים וסומים, 
אבל גדלים מהר מאד ומגיעים תוך 3 שבועות בערך במעט 
ל;דלם של ההורים, וכן לעצמאות. הם מגיעים להתבגרות 
המינית בגיל של שנה, לפעמים כבר בגיל של חדשים אחדים, 

וחיים, כרגיל, רק כ- 
1 1 / 2 — 2 שנים. — הוד׳ 

חיים על פני האדמה 
בין צומח צפוף, תחת 
שכבות של עלי־שלכת, 

או בנקיקי־האדמה וב¬ 
מחילות; יש מינים ש¬ 


מסוגלים לחפור מחילות בעצמם, ואילו מינים אחרים 
משתמשים במחילות שנחפרו ע״י בע״ח אחרים. חילוף־ 
החמרים שלהם אינטנסיווי מאד, ותצרוכת־המזון שלהם 
גדולה מאד; ח׳ עלול לגווע ברעב בעקבות שעות ספורות 
של צום. 

באמריקה הצפונית, אירופה ואסיה הצפונית נפוצים מינים 
רבים של הסוג * 0 ז $0 , שהם "דמויי־עכבר". בא״י נמצאים 
3 מינים מן הסוג 3 ־ 00101111 ־ 01 — שהנפוץ ביניהם הוא הוד 
המצוי ( 11551112 •! . 0 ) — ומין אחד מן הסוג 311110115 (־ 2 ? 
2 ־וסץ! 01 ). האחרון, הוד הזעיר 5.010115005 , הוא היונק הקטן 
ביותר בעולם; משקלו 2 — 2.5 ג/ 

. 1957 ,ע 1 :>< 1 /{ 14 ? 7/1 , 6 סז 0 ׳מסז 0 .? 

ה. מ. 

תךקזגיות ( 120 ! 011110111 ז 00 ), משפחת חרקים מסידרת 
החפושיות (ע״ע), המשפחה העשירה ביותר בסוגים 
ובמינים בכל עולם החי: בה נמנים יותר מ 35,000 מינים, 
הנפוצים בכל העולם, אך בעיקר באיזורים הטרופיים של 
אמריקה ואסיה; בא״י ידועים כ 230 מינים. הגדולים שבמיני 
הח׳ ארכם כ 60 מ״מ, הקטנים — 1.5 מ״מ. צבעם, בדרך־ 
כלל, אפור־חום, אך יש גם בעלי צבעים מבריקים: כחול, 
ירוק, צהוב ואדום. סימני הקבוצה: ראש מארך מאד, 
ובו כעין חדק, שארכו עולה לפעמים על אורך״הגוף, והוא 
משמש— ביתוד לנקבה — כמכשיר נבירה וקדיחה. המחושים 
חוטיים ומורכבים עפ״ר משני חלקים, היוצרים זווית זה עם 
זה, וקצותיהם מתעבים כעין אלה. פיסת־הדגל מורכבת 
מ 5 פרקים. העור קשה, ובמינים רבים מכוסה בחלקו בקש¬ 
קשים. הזחלים דמויי-רימות; יש מצויירים בראש בולט, 
הנבדל בצבעו משאר הגוף, ויש שראשם נחבא ואינו נראה 
כמעט (תם׳: ע״ע חפושיות), 

הח" ניזונות מצמחים, וזחליהן מתפתחים בזרעים, בפירות 
או בתפרחות, וכן על שרשים. יש זחלים שמתגלמים בתוך 
גוף הצמח, יש מתפתחים על גבי הצמחים ומתגלמים בפקעות 
מיוחדות, כדוריות ושקופות־למחצה, ויש שהתגלמותם היא 
בתוך האדמה. זחלי מינים מעטים יוצרים עפצים בשורש 
או בגבעולים. סוגים מעטים חיים במים, וזחליהם ניזונים 
מחלקי־הצמח הטבולים בתוכם. יש ח" שמעבירות גורמי 
מחלות־נגיפים לצמחים. 

מן הוד׳ החשובות ביותר: ח׳־האסמים (- 2 ־ 1 § 2 ־ 11 ) 021311 
12 ־ 021 ) ו ח' ־ ה א ו ר ז( 230 ץזס. 0 ), המצויות במחסני תבואה 
ומכולת; האחרונה, שהיא חומה-שחורה — בעיקר בארצות 
חמות, הראשונה, שצבעה שחור־מבריק, — בארצות קרות 
יותר. הן תוקפות את גרגירי הדגניים, וכן זרעי אפונה יבשה, 
שעועית, קמח ועוד; בחמרים אלה נעשים ההטלה, התפתחות 
הזחל וכל מחזור־החיים. — ח' ־ ה כ ו ת נ ה ( 111011011115 ״^ 
115 ) 311 ־!§), אחד האויבים הרציניים לכותנה האמריקנית (ע״ע 
כתנה). — ח׳ ־ה ת פו ח (״!!״סב״סק . 1 * 7 ) מצויה באירופה, 
פוגעת בניצני־הפרחים וגורמת ניוון של עלי־הכותרת. וד¬ 
ה א גס ( 1 ץ 501111510 0111105 ״׳< 5.11 ), שזחליה מכרסמים את 
פירות-האגס. — בארצות הים התיכון נפוצה ח׳־ה ס לק 
( 111101 [ 0x05 ), שזחליה נוברים בעיקר באשרושי סלק-סוכר 
ובמספוא. — ח׳־ ה א ס פ ם ת ( 12111115 ־ 31 ־< 61:2 סץךל) שזחליה 
מכרסמים את עלי האספסת והתלתן וגורמים נזק רב. — ח , 
ש ו ל י־ ה ע ל י ם ( 3 ! 03 ״ 511:011311 ) באירופה המרכזית והמז־ 



חרף א" י ( 101101 x 1011 גזם 1 ) 0001 ) 




145 


146 


חדקוגיות - 

דחית גורמת נזק לצמחי הקטניות (אפונה, בקיה, שעועית); 
זחליה מתפתחים בשרשים. 

צ. אבידב, מזיקי צמחים בישראל, 255-245 , תשכ״א! 

, 246-248 ,: 11 ( 111 ) 801 . מ 7 73/0 1 > 1 הזן 1 ו{/ ,ז 11£ [ 1 י 1 נ!תש 1 .) 0 א . 8 .'■ 1 

, 811-817 ,^ 1010 ח £1110 /ס 11004 !:!) 7 , 1011115 . 0 .\י. ; 1935 

.'• 1957 

א. שו. 

חךל[ל ( 5 !-ז 718 ), אחד משני הנהרות הגדולים של עיראק 
(ארץ־נהריים) ; ארכו 1,950 ק״מ, אגן־ניקוזו (עד 
בגדאד) 166 x 100 קמ״ר. הערים החשובות היושבות עליו: 
בתורכיה — דיארבכיר, בעיראק — מוסול, סמרה, בגדאד. 
מוצאו של חח׳ מהטאורוס המזרחי, בדרום*מזרח תורכיה; 
יובלו המזרחי בוהטאן, המנקז את איזור ההרים שמדרום 
לימודואן, מכפיל כמעט את מימיו. לאורך 30 ק״מ מהווה הה , 
את הגבול בין סוריה לתורכיה; אח״כ הוא נכנם לשטחה של 
עיראק ומקבל ממזרח מספר יובלים המנקזים את הרי־ 
כורדיסטאן ואת הרי־זגרוס: זאב הגדול, זאב הקטן, עזאיים, 
דיאלה. מן האיזור ההררי עובר הנהר לרמת־הג׳זירה, חוצה 
אותה באפיק צר ועמוק, בעל קירות תלולים, ונכנס למישור- 
הסחף של עיראק המרכזית והדרומית. מכאן ואילך, לאורך 
של 1,000 ק״מ בקירוב, השיפוע של אפיק־הנהר קטן מאד, 
מה שגורם לריבוי הפיתולים בזרמו של הנהר ולתמותת 
התדירות באפיקו. בבגדאד מתקרב הח׳ לפרת עד כדי מרחק 
של 55 ק״מ. בעיראק הדרומית הוא מתפלג למספר זרועות, 
שהן זרועות קדומות של דלתת־הנהר שנתמלאה סחף. הנהר 
עובר בשטח ביצתי נרחב יעד שהוא מתחבר לפרת ויוצר יחד 
אתו את הנהר שאט־אל־ערב, הנשפך למפרץ הפרסי. 

זרימתו של הח׳ תלויה במשקעים היורדים באיזור של 
חלקו העילי ובאספקת מים ממקורותיו בתורכיה ומיובליו 
במערב־פרס. תחילתה של עונת־הגשמים בהרי תורכיה ופרס 
יוצרת "גאות קטנה" בנהר בחדשי נובמבר-מארסו פני־המים 
עולים בממוצע ב 2 מ׳ מעל למפלס השפל. עם הפשרת 
השלגים בהרים מתחילה הגאות העיקרית, המגיעה לשיאה 
באפריל־מאי; המים מגיעים בממוצע לגובה של 5 — 6 מ׳ 
מעל למפלס השפל. כמויות גדולות של מים מגיעות, תוך 
ימים מעטים, לאפיק הח׳ וגורמות גאות מהירה רבת־ממדים. 
ביוני מתחילה ירידה מהירה של פני־המים בנהר, ועונת- 
השפל נמשכת מאוגוסט עד אוקטובר. פתאומיות הגאות 
והשיפוע המועט גורמים שטפונות נרחבים, בעיקר בשטח 
המישורי במרכז ובדרום ; לעיר בגדאד צפויה באופן מיוחד 
סכנת שטפונות חמורים. כדי להקטין את סכנתם הושלמה 
ב 1957 בניית סכר גדול בקרבת סמרה, שמסדיר את זרימת 
המים בה׳ ומפנה, באמצעות תעלה, את עדפי המים בעונות- 
הגאות לשקע של ואדי תרתאר. סכר שני בקירבת כות־אל־ 
עמארה בדרום מווסת את חלוקת המים בין הזרועות והתעלות 
המסתעפות שם מן הזרם הראשי. 

כמות־המים השנתית הממוצעת העוברת בנהר בקרבת 
בגדאד היא 42.3 מיליארדים מ״ק. ליד בגדאד עוברים בנהר 
בשניה אחת 300 מ״ק מים בעונת־השפל ו 5,500 מ״ק בעונת 
הגאות. מדרום לבגדאד ועד לאיחודו עם הפרת מאבד הח׳ 
כ% ממימיו בפיתולים הרבים, בזרועות ובשטחי־ביצות נר¬ 
חבים• רק חלק קטן ממימי הנהר מנוצל לצרכי חקלאות. 

מבגדאד צפונה אפשרי השיט לספינות-נהר רק בחדשי- 
הגאות. מבגדאד דרומה יכולות ספינוודנהר שטוחות לשוט 
בח׳ גם בעונת־השפל. ספנות בלתי-ממונעת משתמשת ברפ¬ 


■ חדקניים 

סודות עשויות נאדות נפוחים (כליך; ע״ע דוברה) או קני־ 
סוף קלועים, המשמשות לשיט במורד־הנהר בלבד; במעלה* 
הנהר חוזרים הספנים בדרך היבשה. 

004 1101 }( 4 <} £11 11 :/' £11 ) 4 ) / 0 ) 1 <( £1 )\ 1 ) 74 , 5 * 1 ) 1001 . 3 > . 14 

/ 0 1 )^ 804 סז ¥0 \ ) 74 , 351136 .> 31-1 111155310 .' 55 ; 1937 ,. 7 
. 1958 , 11 8011 1 ) 01 ( 4 <)>(£ /־:, 11 ,* 7 ) 4 ) 

י. קר. 

היסטוריה. שמו של הח׳ בארמית, דגלת או דקלת, 

הוא גילגול השם השיומרי הקדמון 118113 ) 1 ; גם בערבית 
ובתורכיה הנהר נקרא דג׳לה. בפי הפרסים הקדמונים לבש 
שם זה את הצורה בז 718 , ומכאן השם 15 ־ 7181 , המקובל 
בלשונות המערב. 

חשיבותו של הנהר גרמה להערצתו בקרב עמי־קדם. אחד 
ממקורות הנהר, המגיח ממערה בארמניה הדרומית, היה 
נחשב למקום קדוש בעיני האשורים. — ב מ ק ר א נמנה הח׳ 
עם ארבעת הנהרות הניזונים ממימי ׳עדן (בר׳ ב, יד), 
ובאחיו הפרת מכונה אף הוא "הנהר הגדול" (דג׳ י, ד). 

במה מסגולות הנהר משתקפות אף בספרים חיצוניים 
ובדברי חז״ל. הגאות העצומה בתקופת ניסן, עת הפשרת 
השלגים בהרים, משתקפת בדברי בן־סירא (ד/ כ״ג—כ״ד), 
המשבח את התורה המלאה חכמה "כח' בימי אביב". אחד 
מאמוראי בבל דרש את השם ח׳ — "שמימיו הדין וקליך 
(ברכ׳ נ״ט, ע״ב), רמז לזרמו העז והמהיר של הנהר והשי¬ 
נויים החריפים שחלים מדי פעם במהלכו. משום כך תלה, 
כנראה, רבא, את חריפותם של בני מחחא במה שהם 
שותים ממי נהר זה (שם). בעקבות דברי המשנה: ״... ועל 
הנהרות ... אומר ברוך עושה מעשה בראשית", פוסק 
אמורא בבלי בן המאה ה 4 : "הרואה ח׳ על גשר שביסתן 
אומר ברוך עושה מעשה בראשית" (שם). שביסתן היא, 
כנראה, המקום ששם שבנה עוד במאה ה 13 עיירה בשם 
שבוס (כ 150 ק״מ מדרום לבגדאד), ולמטה ממנו התפצל 
הנהר לפנים לפלגים דקים והיה משנה את אפיקיו מדי פעם, 
ומשום כך לא היו מברכים על הנהר אלא עד אותו מקום. 

ש. לעיויזאהן, מחקרי ארץ, 136 , 1819 ( 77/8 , תש״ה); 

; 1868 . 334 ־ 332 , 0110114 ־ 1 ' 411 ) 111 ^ 0 (^ 0 ) 0 .; 3113 (! 1:11 'א 

- 14 ( 1.0 ) 1 ( 1 ,ז*ץ*וזזז 0 ואל 0 .[ ; 1922 , 39 ,זו £1 ״ר 11 \, .'׳ז .¥\ 

11 ( 1 , 13 ) 1110 ;¥ . 8 . 5 . ; 1929 , 61-67 , 80411 011101 (/ 40 ) 1 
. 1929 , 159-162 , 4 ) 0 ) 801101 . 4 ) 4 ) 0 -וק 8 

י. א. 

חךכןניים ( 0 ב 1 )״ש 5 חשק €1 \,), משפחת דגים מקבוצת חסחוסי- 
גרמיים ( 05101 ־ 01100111 [ע״ע דג, עט׳ 905 ]). הה" 

חיים בנהרות ובאגמים, וגם בימים, בחצי־הכדור הצפוני. הם 
נחשבים לקדמונים ולפרימיטיוויים שבין דגי-הגרם; הם 
קיימים מן השלישון ואילך. 

מסימגיהם: מיתר-הגב קיים במידה רבה כל ימי חייהם; 
בעמוו״השדרה חלה התגרמות חלקית בלבד! הגוף מכוסה 
קשקשים מטיפוס גאנואידי (ע״ע דג, עט׳ 900 ); הזנב שונה־ 
אונות. גופם מוארך וגלילי; בקצה ראשם חדק חזק וארוך, 
שבצדו התחתון מצויה שורה רחבית של 4 בינים פשוטים 
או מסועפים. הפה תחתון וקטן ומשתרבב במידה ניכרת. שלד- 



311 ?! ( 10 ־ 51111 ־ 301000501 .) 


147 חדקניים 

הקשקשים ערוך בצורת 5 שורות של מגיני־גרם לאורך הגוף׳ 
שביניהם מפוזרים גבשושים גרמיים קטנים. האונה העליונה 
של הזנב מכוסה קשקשים מעויינים. הקרן הקדמית של 
סנפירי־החזה חזקה וחדה בדומה לקוץ. עצמות העור של 
גג־זיגולגולת מתחברות יחד ויוצרות כעין לוח־מגן אחד. הזי¬ 
מים חסרים בדי־סמך. הלסתות בבוגרים חסרות שיניים. לח" 
שלפוחית־אויר מפותחת. — הנקבה מטילה עד כדי 3 מיליון 
ביצים במשך עונת־התרבות אחת. ההטלה נעשית תמיד במים 
מתוקים ? אולם, ברוב המינים, הצעירים מתחילים לנדוד לים 
מיד לאחר הבקיעה. 

המשפחה כוללת 4 סוגים, המתחלקים ל 20 מינים. המין 
בלוגה ( 11030 111150 ) חי בים הכספי ובים השחור, בים 
האזובי ובים האדריאטי. זהו הגדול מבין הח", ומשקלו מגיע 
ל 300 ק״ג, ולפעמים עד ל 1,000 ק״ג. הזכרים אינם מגיעים 
להתבגרות מינית אלא לאחר 12 — 14 שנים, הנקבות — לאחר 
18 שנים; הם יכולים להגיע לגיל של 100 שנים. מזונם 
של הדגים הצעירים — בעיקר חסרי־חוליות זעירים; המבו¬ 
גרים ניזונים, במידה רבה יותר, מדגים קטנים. — המין 
5101-10 ■ 4x111611561 נפוץ בים הבאלסי, לאורך החופים האט- 
לאנטיים של אירופה, של אה״ב וקאנאדה, וכן בים התיכון 
ובים השחור. ארכו עולה על 3 מ , , ומשקלו מגיע ל 200 ק״ג. 
בחדשי האביב נודדים המבוגרים לנהרות לשם ההטלה. הנק¬ 
בות מתבגרות לאתר 8 — 14 שנים. 

לח" חשיבות כלכלית רבה. בשרם טעים ובעל ערך תזונתי 
רב. מביציהם של המינים הרוסיים מן הסוג 4x111611501 — 
1-011161105 . 4 !, 516113108 .. 4 — וממקצת מינים אמריקניים 
מייצרים (ע״י סינון ומליחה) את הקאוויאר, הנחשב 
למעדן יקר. מרכז הייצור של קאוויאר(רוס׳ 3 קאמ) בבריה״ם 
הוא אסטרחן (ע״ע). — שלפוחית־האויר של הח" משמשת 
להכנת תמצית, ששימושה בתעשיית פנינים מלאכותיות, וכן 
לתעשיית דבק־דגים. בבריה״ט משמש גם מיתר־הגב כמזון. 

כשרותו של דג הח" ("שטיר״ל") נקבעה ע״י ר׳ יחזקאל 
לנדא (ע״ע). לאחר מותו יצא ערר על כך ונתעורר ויכוח 
חריף בעניין. למעשה, לא סמכו הפוסקים האחרונים על 
ההתר, והדג והקאוויאר■ אסורים באכילה. 

.£ .£ ; 1936 ,( 65 ,"נ £161 ז-ו 10 ז !■.!;ס״) 1 ? 1 ) 01 * 00 ,ץ 11011 . 114 
- 1 י 14 - 8 .ק : ב 1948 , 1111 ־ 1101101 ־ 1 ־ץ 14 000081,1 , 08 ק 80 ז{ 0 
- ז 0 ) 1 ז^ 1 .[ . 7 ; 1 1 1950 < 1 !'ז 0 ז; 30 -]'ז 11 י 1 838 ־ 1 ־ 430 , 118 > 801 זז. 0 > 1 
. 62 7 19 , 8/9 8 2 , 2 ,׳( 20010 £ { 0 ^ 53'. 4.1335^611, 21 7 0 x 1-800 

א. ב. ט. 

חךכןרן (י וו׳ ;*ס^יס׳יס!!), חיה אגדית, שאת חלקי גופה 
מדמים לאלו של חיות שונות ולה קרן אחת במצחה. 

לראשונה תיאר אותה סמוך ל 400 לפסה״ג קטסיאס (ע״ע), 
שעשה שנים רבות בפרס, ע״ם סיפורי נוסעים להודו. הח׳ 
נזכר גם בכתבי אריסטו, פליניוס, אליאנוס ואחרים. השבעים 
מתרגמים בכל מקום ״ראם״ — "מונוקרום", ואילו הוולגטה 
מתרגמת אותו — 011100061:05 . בתלמוד נזכרת חיה הדומה 
לצבי בשם "קרש", שהיא בעלת קרן אחת (חול׳ נ״ט, ע״ב 
[רש״י מפרש אותה ״דיין״, כל׳ 013101 — "יעל"]; והשר 
ב״ב, ט״ז), ויש שמזהים אותו עם ה״תחש" שבמקרא (שבת 
כ״ח, ע״ב; ירו׳ שבת ב', ד׳; שם ז', י׳). כמו־כן מסופר, 
שהשוד שהקריב אדם הראשון היה בעל קרן אחת (שבת שם; 
ע״ז ח', ע״א! חול׳ ר', ע״א). — ביה״ב הופצה האמונה בח׳ 
ע״י החיבור ״פיסיולוגום״(ע״ע ביולוגיה, עמ׳ 324 ), שמתאר 
אותו כחיה קטנה, שניתן לצודד. כשהיא מניחה את ראשה 


- חדרה 148 

בחיקה של בתולה. מכאן נעשה הח׳ בנצרות לסמלו של ישו, 
שהפך לאדם בחיקה של הבתולה מרים. כמו כן נפוצה — 
כנראה, בעקבות סיפורי הערבים — האמונה בסגולותיהן 
המאגיות והרפואיות של קרני הח"׳ שהיו נמכרות בארצות 
אירופה לרוב, עד שהיה צורך לבדוק את "אמיתותן" (והשו׳ 
דוד דה פומיס, צמח דוד, בערך ״ראם״). — אגדות על הח׳ 
נפוצות אף בסין, בין ילידי אמריקה הצפונית והתיכונה, ואף. 
באפריקה; באירופה רווחו עליו סיפורים בפי תיירים רבים 
עד המאה ה 19 . — הח׳ שימש נושא מקובל בטפיטין (בעיקר 
יחד עם בתולה), וכן בציור ובתבליט בכלים שונים. בהראל- 
דיקה שימש סמל ל״קרנם״ — ז״א כוחם — של אבירים 
ומלכים: הוא מתואר בסמל מלכות סקוטלנד, ולאחר איחודה 
עם אנגליה — בסמל מלכות בריטניה הגדולה, בצד האריה 
(תמ׳ז ר' כרך זה, עט׳ 25/6 ). 

; 1858 , 149-153 , 114 , 11 !! $011[1, 20010%!? <1. 1'01x11 יל׳״ש־ 1 .. 1 
; 897 [ ,!((? 111110 .£ . 111111-11 ■!?!!.{ ■!! 21 , 001111 . 0 

- 1929 , 708-712 , 11 ,! 1 ז?(/! %1111 ' 1 ?!/{/ . 1110/1 ! . 4 . 1 !?? 1 ! 6 ! £10111111 
. 51 ; 1930 , 11 ?ס! 1:111 ? 1/1 / 0 ?? 0 * 1 ? 171 , 1 >־ 31 ק 6 ו 51 . 0 ; 1930 

־ 11111 .-\. 8 ^>ת 1 ,?? 1 ו 01 ?? 171 -} 11 ס 7 / 0 ?? 1 ) 111 -{ 1011 \ , 503 (ןנ 11011 ׳ 1 ' 

. 1958 2 ,תזסס 

א. ג־ל 

ח׳ךר ׳ אל־ (י^<[= "הירוק"]), דמות אגדית באמונות 
העממיות של העמים המוסלמיים: ח׳ הוא בן אל¬ 
מוות, כרצונו רואה־ולא־נראה, יודע את הנולד וגם את הנעשה 
במקומות רחוקים; בדרך־כלל הוא עוזר לבני־אדם נגד 
פגיעות של כוחות-המבע, חיות רעות, שדים ועריצים. מושבו 
בירושלים, אך בכל ששי בשבוע הוא מתפלל, מלבד במסגד 
שעל הר־הבית, גם במסגדים של מפה ומדינה, ואף רוחץ 
במי־השילוח ושותה מבריכות־שלמה ומבאר־זמזם שבמכה. 

המסורת המוסלמית מזהה את ח׳ עם שתי דמויות הנזכרות 
בקוראן (סורר. י״ח) ללא פירוש שמותיהן. שם מסופר על 
נסיעת משה ומשרתו אל "מיפגש הימים", על דג שצדו 
ושאבד להם ועל פגישתם ב״עבד ה"׳, העושה מעשים מוזרים; 
לדעת קצת מפרשים, אותו "עבד ה"׳ הוא ח׳, ואחרים אומרים 
שהוא משרת משה. הסיפור הזה מכיל יסודות אגדיים, המו¬ 
פיעים בספרויות שונות של המזרח הקדמון: גלגמש (ע״ע) 
יוצא לחפש את אבי־משפחתו, המתגוררת ליד "שפך הנהרות" 
והיודע את סוד חיי־עולם; ברומאן הסורי על אלכסנדר 
מוקדון מסופר, שטבחו אנדראס רחץ דג מלוח במעין־החיים, 
חרג שב לחיים ונמלט, וכשקפץ הטבח לתוך המים לתפוס 
אותו, זכר, בחיי־עולם; אותו סיפור מצוי בפסודו־קאליסתבס 
( 11 , נוסח ב׳), ובצורה דומה גם באגדת־ 

חז״ל (תמיד ל״ב, ע״ב). באגדה אחרת מסופר על מסעו של 
ר׳ יהושע בן לוי עם אליז^ז■ הנביא, העושה אף הוא מעשים 
מוזרים (פסיקתא ל״ו, ע״א). מכאן, שיש לראות בזד גילגול 
וצירוף של דמויות שונות, כגון אליהו הנביא ואגדראם, 
שזכו לפי המסורת כחיי-עולם; כמו כן מקשרים את דמותו 
עם האל היווני גלאוקוס ועם גאורגיום הקדוש (ע״ע). 

, 1 ; 1 !ס 0 זיז: 1 1.1071 ! 2 . 3 . 11 ? 1 >ו 1 ?%? 1 ? 1 ו 1 ^ס 0/1 ? 171 ,ז 40 ח 115 ט 1 ־ו? . 1 

. 1913 

א. אש. 

חדךה׳ עיר בישראל, בשרון הצפוני, שהתפתחה ממושבה 
חקלאית; 26,000 תושבים ( 1961 ). העיר מוקפת 
יערות איקליפטוס. פרנסת תושביה על חקלאות ותעשיה. 
פרדפי־הדר הם הענף החקלאי החשוב ביותר; ענפים אחרים: 
גידולי-שלחין (גידולי־שדר. וגן־ירק) וגידולי־בעל (בעיקר 





149 


חדרה — חדש 


150 


דגנים), גידול מיקנה ועופות, גידול דגים ודבורים. ענפי 
התעשיה החשובים ביותר הם: בתח״ר לצמיגים, לנייר, 
לשימורי פירות וירקות. ח׳ שוכנת על הכביש ועל קו־הרכבת 
חיפה—תל־אביב, והיא צומת־דרכים חשוב למרכזה של 
הארץ. העיר משמשת גם מרכז מינהלי, חינוכי ורפואי 
לסביבתה. 

בשטח העיר נחפרו שרידים מן התקופה הכאלקוליתית 
ומתקופת הברונזה, וכן שרידי מיבנים רומיים. בימי הצלבנים 
נקרא היישוב 3 ־ 110161 (ע״פ שמו הערבי אל־ח׳דירה — 
"הירקרקת"). בגלל ריבוי הביצות והיתושים מפיצי הקדחת 
בסביבה נעזב המקום לאחר תקופת מסעי-הצלב ונשאר שומם 
עד לקיץ תרנ״א ( 1891 ), שאז נוסדה בו מושבה ע״י חברי 
אגודות של חובבי־ציון מווילנה, ק 1 בנ 1 וריגה ואנשים שישבו 
בארץ עוד קודם לכן, מהם ביל״ויים. בשנים הראשונות 
הפילה המלריה חללים רבים בין המתיישבים. אולם חבריהם 
לא נטשו את המקום. ב 1898 היו בח׳ 153 יהודים. באותה 
תקופה החל הבארון בנימין רוטשילד ל:בש את הביצות ע״י 
נטיעת עצי איקליפטוס. ב 1914 הגיע מספר היהודים בה' 
ל 320 , רובם הגדול גברים — רווקים או נשואים שלא הביאו 
את בני־ביתם למושבה, שעדיין היתד. נגועה בקדחת. ב 1922 
נמנו בח׳ 270 גברים ו 180 נשים, וב 1931 — 1,864 גברים 
ו 1,508 נשים. בשנות ה 30 פסקה המלריה, וח׳ יצאה למרחב; 
מדרומה, ואח״כ גם מצפונה של המושבה, נוסדו ישובים 
יהודים רבים. עד 1919 לא היה לח׳ חיבור עם יפו מזה ועם 
חיפה מזה, פרט לדרך לא־סלולה. ב 1919 חוברה במס״ב עם 
הדרום והצפון; ב 1937 נסלל כביש ישיר מתל־אביב לחיפה, 
שעבר דרך המושבה, ובמלחמת־העולם 11 נוסף כביש לעפולה. 
במאורעות 1921 ו 1936/38 עמדה ח׳ בגבורה בפני אויבים 
רבים. במלחמת־העצמאות נפלו 47 מבניה. ב 1948 היו בה 
11,819 נפש. ומספר זה הוכפל כמעט כעבור 5 שנים. ב 1952 
ניתן לח׳ מעמד חוקי של עיר. 
תמ׳ז ע״ע א״י, עמ׳ 510/1 , 912 . 

ם. ססילנסקי, ח/ תרצ״ו 2 ! עבר הדני, ח׳, תשי״א. 

א. י. בר.— מ. א. י. 

חךךך ׳ עיר בסוריה העתיקה. במקרא (זכר׳ ט, א—ב) 
נזכרת "ארץ ח׳" ביחד עם דמשק, חמת, צר וצידון. 

העיר ״חזרך״ נזכרת בכתובת זכר מלך חמת ( 800 לפסה״ג 
בקירוב), שכבש אותה ושמר עליה מפני התקפותיהם של 
מלכי צפון־סוריה ודרום אסיה הקטנה. תגלת פלאסר 111 לכד 
אותה סמוך ל 738 ועשה אותה לבירת פחווה אשורית, שנק¬ 
ראה על שמה; עוד ב 689 ישב בה נציב מטעם מלך אשור. 
מקומה של ארץ ח׳ הוא, כנראה, בין בקעת עמוק (אנטיוכיה) 
בצפון וחמת בדרום עד האורונטס •במערב. את העיר ח' יש 
מזהים עם ח׳רכה שליד מגרת אל-נעמאן, צפונית מחמת. 
בתקופת התלמוד קבעו את מקומה בסביבות דמשק (ספרי 
דב/ א׳). ביה״ב נקרא בשם זה מקום־מושבם של הגאון 
שלמה בן אליהו וישיבתו, וכן נזכר "הקהל הקדוש היושבים 
בדמשק וח"׳ במכתב ר׳ שמואל בן עלי; הכוונה, אולי, לעיר 
ג׳ובר, 3 ק״מ צפונית־מזרחית לדמשק, ששם נותרו שרידי 
בית-כנסת. 

א. מלמט. ארץ־ישראל א׳, 81 , תשי״א; ב״צ לוריא, היהודים 
בסוריה, 214 , 243 , תשי״ז ; ;־׳•־־-־״ז/ , 36111 :>ג 0 ט 1 .ם . 0 
- 1926 ,. 11 ■\ . 5 . 6£ א , 11 , 1 >ו! 101 ץ?/ 83 { 0 

-)תסקטס ; 1929 , 124-141 , 111 ,'■ 2.081 , 6 ז 0 א . 54 ; 1927 
. 1949 , 62-63 , 55 , 51 ־, 16 ,? 5031316 


ד 1 דע, באסטרונומיה — זמן סיבובו של הירח (ע״ע) 
סביב הארץ! ביתר דיוק — הזמן שבו הוא משלים 
הקפה אחת. זמן זה משמש ברוב התרבויות כבסיס לחלוקת 
הזמן ולעריכת לוח-השנה. 

בהתאם לבחירת נקודת היחס במסלול הירח לשם הגדרת 
הקפה אחת מבחינים: ח׳ ד ר ק 1 נ י ט י — פרק הזמן שבין 
2 מעברי־ירח רצופים דרך שתי נקודות שוות של חתך 
מסלול הירח עם המלקה (ע״ע); ח ׳ טרופי — פרק הזמן 
שבין 2 מעברי־ירח רצופים דרך נקודת־האביב: ח׳ ם י ד ר י¬ 
פרק הזמן שבין שתי התקבצויות רצופות של הירח עם אותו 
כוכב; ח׳ א ג ו מ ל י 0 ט י — הזמן הדרוש לירח לסיבוב 
של " 360 סביב הארץ; ח' סיג ודי — הזמן שבין שני 
מולדים רצופים. 



החודש 

אורך 



שניות 

דקות 

שעות 

ימים 


36 

5 

5 

27 

חודש דרקוניטי 

4.6 

43 

7 

27 

חודש טרופי 

11.5 

43 

7 

27 

חודש סידרי 

37 

18 

13 

27 

חודש אנומליסטי 

2.8 

44 

12 

29 

חודש סינורי 

ההודים, 

בלים, 

ם, הב 

המצרי 

על הח׳ אצל 

י ם — ע״ע 

ו ה ר 1 מ א 

וונים 1 

איה, הי 

ינים, בני־מ 


לוח. 

באמנות הציורית רווחת כבר מימי־קדם הצגת הה" 

ע״י תיאורי העבודות ועיסוקי־האדם המציינים כל אחד מהם. 
בעיטורי-לוחות מן התקופה הקלאסית, וכן בציורי־ספרים 
ביה״ב, מופיעים הה״ — לעתים יחד עם תיאורי גלגל-המזלות 
ועונות־השנה — בצורה אלגוריסטית זו, וכן בסיגנון הז׳נר 
(ע״ע). בתיאורים פלאסטיים הם מופיעים בשערים גותיים 
ובקמרונים. ב״ספרי־השעות" של ארצות־השפלה התפתח 
מתוך תמונות הוד ציור הנוף. 

בגלל הימצאה של החמה בכל אחד מחדשי־השנה בתחומו 
של אחד מ 12 מזלות־המילקה הוצמד בימי־קדם כל חודש 
למזל מסויים: ניסן — טלה,' אייר — שור, סידן — תאומים, 
תמוז — סרטן׳ אב — אריה, אלול — בתולה, תשרי — 
מאזניים, מרחשון — 'עקרב, כסלו — קשת, טבת — גדי, 
שבט — דלי׳ אדר — דגים. הצמדה זו באה לביטוי באצטגני¬ 
נות (ע״ע), וכן בפולקלור ובשירה בעמים רבים. אולם בעק¬ 
בות תנועת־ה^דימה של ציר כדור־הארץ (ע״ע ארץ, עמ ׳ 
1050 ) אין חדשי-השנה חופפים היום את מצבם של אותם 
המזלות, שהוצמדו להם לפני כמה אלפי שנים. 

ג. ל. 

ביהדות. שם־נרדף לח׳ בעברית הוא ירח. הלוח 
העברי מושתת על ח ד ש י - ל ב נ ה. על דרכי קביעת אורך 
הח׳ ועל התאמת שנת-הלבנה לשנת־החמה — ע״ע לוח; 
שנה. 

המקרא מציין, שהמועדים נקבעים ע״ם הירח (תהל׳ 

קד, יט> והשר בן־סירא ס״ג, ח׳). — לא ידוע, אם בתקופת 
בית ראשון היתה לבני-ישראל סדרת שמות־ח" מיוחדת להם. 
בדרך־כלל, מצויינים הח" במקרא לפי מספריהם הסידוריים, 
ללא כל שמות, כגון: "בח׳ הראשון" (שמ׳ מ, יז): "בה׳ 
החמישי" (ירמ ׳ א, ג); "בשנים־עשר ח׳" (מל״ב כה, כז); 
או גם בקיצור: "בראשה" (בר׳ ח, יג). השם "ח׳ האביב" 


151 


חדש 


152 


(שמ׳ יג, ד, ועוד), ככינוי לח' שבו חל חג־הפסח, דומה 
שאינו שייך לסדרת-שמות קדומה ואינו אלא תואר, שיסודו 
בעובדה שח׳ זה הוא זמנו של אביב השעורים (שמ׳ ט, לא). 
בח׳ זה, שבו יצאו ישראל ממצרים, התחיל מניין חדשי־השנה 
בישראל (שמ׳ יב, ב) — בדומה לשנה הבבלית. אולם 
בפרשת בניין ביהמ״ק נזכרים: "חדש" או "ירח זו" (מל״א 
ו, א, לז; "הוא הח׳ השני"), "ירח האתנים" (שם ח,ב: "הוא 
הח׳ השביעי") ו״ירח בול"(שם ו, לח": "הוא חח׳ השמיני"). 
שמות אלו אינם אלא חלק מסדרה כוללת, שידועה לנו מתוך 
כתובות פיניקיות; זיהוים וסדרם של השמות שלא נזכרו 
במקרא אינם ידועים לנו". ייתכן, שאת השימוש בשמות אלה 
בימי שלמה יש לתלות בקשר ההדוק בין ישראל וצור באותה 
תקופה; אין הם נזכרים בפרשת בניין הבית שבדהי״ב (ג~ה). 
רשימת הירחים שבלוח גזר (ע״ע) אינה, כנראה, סדרת 
שמות רשמיים; ואף זיהוים של הה" המנויים שם שנוי 
עדיין במחלוקת בין החוקרים. — בגלות בבל קיבלו היהודים 
את סדרת שמות הח" הבבליים, והעלו אותם עמם לארץ, 
כעדותם של חז״ל: "שמות ח" עלו בידם מבבל" (ירו' 
ר״ה א׳, ב׳); ואלו הם: ניסן — 341111 !!!; איר — 11 מ 5 ׳ 35 ; 

סיגז — 5111131111 ; תמוז - 11211 ' 111 >; אב - 31111 ; אלול — 

0111111 ; תשרי — 11 ז 1 זר 1€51 (נזכר גם בתעודות אוגרית: "ירח' 
תשרת״■); מרחשון — 31-315113113111113 ; כסלו — 11 מז 111811 ; 
טבת — 1:01111:11 ; שבט — 5113113111 ; אדר — נר 31 ( 13 } 1 ) 3 . אף 
הם רק קצתם ידוע פירושם בבירור, כגון: תמוז — שם אליל 
(ר׳ יחז׳ ח, יד); מרחשון — הירח השמיני. 

מספרי המקרא שמתקופת'גלות בבל ולאחריה מוסיפים 
דבה״י, יחזקאל, חגי ודניאל להשתמש בסדרת המספרים 
בלבד. שמות־הח" הבבליים, בשמספריהם לצידם או אף ללא 
ציון המספר, מצויים בזכריה, באסתר, בעזרא ובנחמיה; 
אולם ספרים אלה משתמשים גם בשיטת המספרים הסידוריים 
ללא שמות. — במקרא נזכרים שמותיהם הבבליים של שבעה 
ח": ניסן; סיון: אלול! כסלו; טבת; שבט; אדר. שמותיהם 
של הח" האחרים באים בתעודות יב, בספרות החיצונית 
ובתעודות מימי בר־כוכבא, שנתגלו לאחרונה במערות 
מורבעת. 

בספרים החיצונים באים,בדרך־כלל,השמותהבב¬ 
ליים׳ לפעמים בתוספת המספר הסידורי, אך עפ״ר לבדם 
(חשמונאים; תוספות לאסתר; ברוד). אולם לפעמים עדיין 
בא בספרים אלה המספר הסידורי בלבד; ביחוד מצויינים 
הח" לפי מספריהם בלבד בספרים שנתחברו בחוגי הכת 
החיצונית, שמנתה לחמה והחזיקה בלוח שונה מזה של כלל 
ישראל (חנוך הכושי; יובלים; צוואות השבטים: נפתלי); 
רק בם' חנוך הסלאווי מצויים שמות ח". 

בתעודות מורבעת מציינים את התאריך העברי בשמות 
הח״ הבבליים בלבד; והוא הדין בספרות התלמודית. כל 
שמות חח" נזכרים לראשונה יחד במגילת תענית (ע״ע), 
כשהם באים עדיין לפי סדרם הקדום — מניסן עד אדר 
(ר׳ תו 0 פ׳ ר״ה א', א', ג׳; וחשו' משנ׳ ר״ה א', ג׳; תענ׳ ד׳, ה׳; 
תוסס׳ סוטה, ו׳, י״א; בבלי פסח׳ צ״ד, ע״ב). על סדרם 
המאוחר של חח״ מסוף ימי בית שני ואילך — מתשרי עד 
אלול — ע״ע ראש־השנה. 

ראש־ח' (ר״ח), ככינוי ליום שבו מתחיל הח׳, נזכר 
במקרא פעמיים בלבד (במד׳ י, י; שם כח, יא), ואילו עפ״ר 
מצויין שם יום זה בביטוי "ח"׳ סתם (שם כט, ו; והרבה 


בנביאים ובכתובים) — בדומה לפיניקית ולאוגריתית; "ח׳" 
ככינוי למולד מצוי עדיין גם במשנה (ר״ה א׳, ז׳). 

בתורה נכלל ר״ח בין הימים המצויינים בקרבן מיוחד 
(במד׳ כח, יא—טו), יחד עם שבת ומועדים, אולם אין הוא 
נזכר ברשימת "מועדי ה׳ מקראי קדש", שבהם נאמר איסור 
מלאכה (ויק׳ כג). קרבן היום הוא כקרבן חג־הפסה ויום־ 
הביכורים; בהלכה יש הדגשה על משמעות החטאת של ר״ח 
כמכפרת במיוחד על טומאת מקדש וקדשיו (תוסם׳ שבוע׳ 
א׳, ג׳), ואילו לפי אגדה תמוהה חטאת זו מכפרת על מיעוט 
הירח בידי הבורא (שבוע׳ ט׳, ע״א; והשו׳ ח״י לבמד' 
כח, טו). בשעת הקרבת עולת ר״ח יש לתקוע בחצוצרות, 
כבימי מועד (במד׳ י, י; והשו׳ תהל׳ פא, ד — "כסה" או 
כסא״ [מש׳ ז, כ] הוא או שם־גרדף לר״ח = יום'כיסוי- 
הירח, או יום מילוייהירח, ז״א אמצע חח', שהיה יום־חג 
לפיניקים כמו ר״ח). 

בתקופת בית ראשון היו, כנראה, נוהגים בר״ח 
כבשבת — בטלים ממלאכה וממסחר, הולכים לבקר את 
הנביאים, עורכים סעודת־חג ומתכנסים במקדש (שמ״א כ, 
ה—כד; מל״ב ד, כג; ישע׳ א, יג—יד; שם סו, כג; יחז׳ 
מו, א—ו; חוש׳ ב, יג; עט׳ ח, ה). הפלגה זו בחשיבותו באה, 
אולי, בהשפעות בבליות, שכן בבבל היה ר״ח חג חשוב 
ביותר, קשור בפולחן אל־הירח. אולם בישראל לא נשאר 
עוד זכר לאלילות ולפולחן הירח, שהיו כרוכים בחגים הקשו¬ 
רים בח/ שהרי על תקיעת שופר בר״ח (ובכסה) מעיד 
המקרא בפירוש: "כי חיק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב" 
(תהל׳ פא, ה). לדעת ד״רמב״ם נאמר בשעיר ר״ח: "לחטאת 
לה"׳ (במד׳ כח, טו), כדי להדגיש, "שזה למצות השם לא 
ללבנה", לפי שאומות־העולם היו מקריבות בד״ח לירח (מו״נ, 
ג/ מ״ו). 

בימי בית שני עדיין נחשב תחילה ר״ח כיום־חג, 

ואף דין ערב ר״ח היה, כנראה, כדין ערב שבת (ר' יהוד׳ 
ח', ר). במכתבו ליונתן החשמונאי קובע המלך דמטריום 
את "החגים והשבתות ודאשי־הח" וימי המועדים" כימי חופש 
והנחה ליהודים (חשמ׳ א׳, י׳, ל״ד); וכן נזכר ר״ח בצידם 
של השבתות והמועדים גם ע״י פאולום (קולוסים ב׳, 16 ). 
אולם ס׳ היובלים, פילון ויוסף בן־מתתיהו אינם מזכירים כל 
איסור מלאכה בר״ח. 

בתלמוד נשתמרה ברייתא, שמשווה ר״ח לחולו־של־ 
מועד לעניין ביטול־מלאכה (מגי׳ כ״ב, ע״ב; והשו׳ דברי 
אביי, ר״ה כ״ג, ע״א). אולם, בדרך־כלל, קובעת ההלכה 
התלמודית בפירוש, שאיו איסור-מלאכה בר״ח (שבת, כ״ד, 
ע״א; חג׳ י״ח, ע״א; ערכ׳ י', ע״ב), אלא שהנשים נהגו שלא 
לעבוד בו (ירו׳ פסח׳ ד׳, א׳! והשר תוס׳ מגי׳, שם, ד״ה 
ושאין), מנהג שנמצא לו פירוש אגדי (פדר״א מ״ה). אין 
מתענין בר״ח (משנ׳ תעג/ ב', י׳; ירו , שם, ב׳, י״ב), וכן 
נאסרו בו קצת ממנהגי מספד וקינה שבהלוויית המת (משנ׳ 
מו״ק ג׳, ט׳), לפי שנחשב יום־טוב. — בביהמ״ק היו הלויים 
שרים בר״ח מזמור־תהלים מיוחד (סוכה נ״ד, ע״ב). 

על קביעת ר״ח בשיטת קידוש הח׳ ע״פ הראיה ועל 
המעבר ממנה לקביעת הח״ ע״פ החשבון — ע״ע לוח. 
כשקביעת ר״ח היתד. עדיין נתונה בידי בית־הדין בא״י, 
נהגו בקשר לכך לערוך ביום ר״ח סעודה, שבה בירכו ברכת 
"קידוש הח׳" (סופרים י״ם׳ ז׳—ח׳; וחשו׳ סנה׳ ע׳, ע״ב). 
מתקופת הגאונים אף ידועים נוסח "קידושא דלילי־ירחא" 





153 


חדש — חד־תאיים 


154 


ונוסחות מפוייטות של ברכת־המזון ותפילת שמונה־עשרה, 
שנהגו לומר בר״ח. זכר לסעודת קידוש־הח , נשאר גם אח״ב 
הן ב״מנהג לבני-ירושלים מאבותיהן שמביאין בראש־הח׳ 
אכלין לבית־הכנסת" (ס׳ מגלת סתרים לרב נסים; עי' 
ש. אסף, תרביץ י״א, 252 , ת״ש), הן במה ש״נהגו כל ישראל 
לעשות סעודה גדולה משאר הימים" בר״ח (ס׳ המנהגות 
לר׳ אשר בר׳ שאול מלוניל; עי׳ ש. אסף, ספרן של ראשונים, 
170/1 , תרצ״ה); ומכאן כתבו הפוסקים. שיש להרבות בסעודת 
ר״ח (הרוקח, רכ״ח; טוש״ע או״ח, תי״ט).— נוהגים להכריז 
על יום ר״ח ולברך את הח׳ בתפילת שחרית לאחר קריאת־ 
התורה; בראשונה עשו זאת בר״ח עצמו (סדר רע״ג), אולם 
לאחר מכן העבירו את ברכת הח׳ לשבת שלפני ר״ח (מחזור 
ויטרי, 173 ! יראים השלם, רנ״ט), וכך מקובל היום, מנהג 
הנשים שלא לעשות מלאכה בר״ח זכה לאישורם של הפוסקים 
(טוש״ע או״ח, תי״ז), ויש מי שאסר מלאכות קשות גם על 
גברים (מרדכי, מגי' תת״ו). לעניין תפילה ר״ח הוא מעין 
חג־למחצה, בדומה לחוה״ט: מתפללים תפילת־חול, שבה 
מזכירים ר״ח ב״יעלה ויבוא" (וכן בברכת־המזון), אין או¬ 
מרים תחנון, קוראים תצי־הלל, קוראים בתורה (בפרשת 
קדבנות; ויש הפטרות מיוחדות לשבת ר״ח ולשבת ער״ח) 
ומתפללים מוסף של ר״ח. 

זכר ר״ח כיום־כפרר. נתחדש במנהג הידוע מן המאה ה 16 
ואילך — להתענות בער״ח ולומר סליחות בתפילת מנחה של 
אותו יום, שנקרא משום בך "יום־כיפור קטן". מנהג זה 
ראשיתו בצפת (הונהג, כנראה. ע״י רמ״ק), והוא התפשט 
בהשפעת המקובלים; אולם מנהג דומה לו מצוי גם בין 
הפלשים — שלהם גם ר״ח וגם יום ט״ו בח׳ הם חגים. 

א. זארזאווסקי, שמות הח" הכנענים ביחוסם להבבלים (זכרון 
לאברהם אליהו). תרס״ט; א. ה. ווייס, דור דור ודורשיו, 

א׳, 44/5 ׳ חרע״א ״ ; א• מארמארשטיין, קידוש ירחים דר׳ 
פנחס (הצופה לחכמת ישראל, ה׳, ו׳), תרפ״א/ב; ש. קליין, 
קידוש ירחים דד ׳ פנחס (שם, י׳), תרפ״ב; א. הלוי, דורות 
הראשונים. א׳/ג/ 332-320 , תרפ״ג; ש. ליברמן, תיקוני 
ירושלמי, ו׳ (תרביץ, ה׳, 104-102 ), תרצ׳יד; הנ״ל, תוספת 
ראשונים. א׳, 4/5 , תרצ״ז; ח. א. גינזברג, כתבי אוגרית, 
116 , 119 , תרצ״ו; נ. סלושץ. אוצר הכתובות הפניקיות, 
מפתח; ח/ ירח, תש״ב; י. קויפמן, תולדות האמונה היש¬ 
ראלית, ב׳, מפתח: ה׳, תש״ב; א. ז, אשכלי, ספר הפלשים, 
64/5 , 69 , תש״ג; ה. טשרנוביץ, תולדות ההלכה, א׳/א׳, 
241-239 , תש״ה־ו א. אפשטיין, מקדמוניות היהודים, א׳- 
כ״ח, תשי״ז-ן מ. פירון, מעמדו של ר״ח בספרות התלמוד 
(סיני, מ״ו), תש״ך; מ. צ. סגל, אמונת ישראל מלפני סיני 
(תרביץ, ל', 310 313 ). תשכ״א; ל. גינצבורג, פירושים 
וחידושים בירושלמי, ד , , 125 182 ׳ תשכ״או ,״^ 1111311 ;>׳^ .ן 
עבר׳;) ״ 19115 . 107/8 , 11 )^־ 111 ) . 2 
•ח^ת,י> 1 \ 1 .( ;(אקדמות לדברי ימי ישראל, א', 90/1 , תרצ״ח 
. 1 , 0:3 ( 111 ) 1 ^ 14 ׳{ 11 /י,;'; , .■',״ 1 , /,, ££!!/'!' ?!/'! י ח, 10 ^ 

. 1926 , 1924 ,( 111 

מ. ד. ה. 

חד־תאיים (^ 010 x 0 ■!?, מיוו' ; 90110 ^ — ראש ון, ׳:־ 10 ( 0 ׳ — 

בע״ח), מערכת של בע״ח זעירים (רובם מגודל 
מיקרוסקופי), מן הירודים והפשוטים שבעולם־החי: גופם 
אינו אלא תא אחד בלבד — שהוא מכיל גרעין, או 
גרעינים אחדים. פרוטופלאסמה וכמה אברונים. מבחינת 
המבנה החד־תאי מקביל לתא אחד של בע״ח רב־תאי; אולם 
מבחינה פונקציונאלית הוא אורגאניזם שלם, המבצע את כל 
תהליכי־החיים של בע״ח. לפיכך היו חוקרים שהציעו להג¬ 
דיר את הח״ת כבע״ח מחוסרי תאים. המכילים לפחות 
גרעין אחד. 

מחלקים איתם ל 4 מהלקות, הכוללות יחד כ 30,000 מינים; 


1 ) שוט וני ו ת (ע״ע); 2 ) א מ בי ו ת (ע״ע אמבה); 

3 ) נ ב ג ו נ י ו ת (ע״ע); 4 ) ר י ם ו נ י ו ת (ע״ע). 

תמונות — בערכים הנפרדים. 

גדלם נמדד׳ בדרך־כלל. במיקרונים. אחדים אינם מגיעים 
אלא לס 4 — 3 , רובם — לפחות מ;! 250 . ענקי הקבוצה הם: 
1011111111 אסז!<] 5 (מן הריסוניות) — עד 3 מ״מ; גזסנ 051 ז 0 י 1 
1 ;ס 1 תג £ 1 £ (מן הנבגוניות) — עד 16 מ״מ. 

הח״ת חיים במקומות לחים, במי־הים, בקרקעית האוקיי־ 
נוסים, במים מחוקים, במי שלוליות, באגמים, בשפכי נהרות 
או בקרקע ובחומר אורגאני רקוב. רבים מהם חפשים ובעלי 
תנועה; אחרים קבועי־מקום, מהם חיים כיחידים ומהם — 
במושבות: המושבה נוצרת או כסימפלסט — ע״י התחלקות 
גרעין־התא כמה פעמים באותו גוש של. פלאסמה, או כפלס־ 
מודיום — ע״י התמזגות תאים רבים בלי איחוד גרעיניהם. 
יש ח״ת שחיים על צמחים או על בע״ח — מח״ת עד לאדם. 
מידת תלותם ביצורים אחרים היא שונה ביותר — מקשר 
מקרי עד טפילות גמורה. יש גם כמה מיני חידקים ומיקרו- 
אורגאניזמים אחרים שחיים על ח״ת באופן מקרי, כסימביונ* 
טים או כספילים. 

ח״ת שונים גורמים מחלות, כגון: אמביאזיס, דיזנסריה, 
מלריה, מחלת־השינה ועוד. הם עצמם משמשים חומר־מזון 
לבע״ח אחרים. 

מורפולוגיה. הח״ת רב־גוניים ביותר מבחינת צורת 
גופם. כשהפלאסמה חסרת קרום, לאורגאניזם צורה כדורית 
בשעת מנוחה, והיא משתנית בתנועתו. כששכבת הפלאסמה 
החיצונה סמיכה, לאורגאניזם צורה מוארכת כביצה (שוטו־ 
ניות), או צורה בעלת סימטריה דו־צדדית וקצה לולייני 
שזור (ריסוניות); לס״ססטל (מן הריסוניות) צורה גביעית. 
לנבגוניות, שהן טפיליות, קשה לייחד צורה מסויימת. 

ציטולוגיה. התא מכיל, למעשה, את כל המבנים 
שבתא־רקמה של רב־תאיים: גרעין, מיטוכונדרלנים, מנגנון 
גולג׳י, ריבוס 1 מים, רשת פלאסמתית ודופן. שטח־הפנים 
של התא לפעמים אינו אלא ממבראנה דקה, נוזלית־כמעט 
(פלאסמלמה), המסדירה את תנועת החמרים בין האורגאניזם 
לסביבתו (אמבה); במקרים אחרים הקרום סמיך יותר. חצי- 
רירי; לעתים מתוספת לקרום זה קוטיקולה מורכבת מפחמי¬ 
מות או מחמרים חנקניים (מיני שוטוניות) או מלוחות של 
תאית (דינופלאגלאסים); לעתים הפלאסמה נתונה בתוך 
נרחיק העשוי חומר חנקני (^ 11 ש 0 ז\ 9 ), צורני או סידני 
(ברוב החוריריות), או תאית. על מבנה הפרוטופלאס־ 
מה והגרעין ע״ע אמבה, עט׳ 848/9 ; ציטולוגיה; תא. 

שלד פנימי מצוי במפוזר בכל מיני המערכת כחלק של 
הפרוטופלאסמה החיה; למשל: הקופסית המרכזית בקרנו־ 
ניות, או השלד העשוי חומר אנאורגאני בקרנוניות ובחו־ 
ריריות. 

תנועה. הח״ת נעים בעזרת שוטונים, ריסים או רגליים 
מדומות. שוטונים מצויים במחלקת השוטוניות, וכן בדרגות- 
התפתחות שונות באמביות ובנבגוניות. השוטוגים והריסים 
בנויים לפי אותה התבנית הכללית כמו ריסי הרב־תאיים: 
11 סיבים, מהם שנים מרכזיים ו 9 (כל אחד מהם כפול) 
מסודרים מסביבם, וכולם נתונים בתוך מעטפת שהיא המשך 
דופן-התא. כל ריס או שוטון קשור לגדגיר־הבסיס (שהוא 
הומולוג לצנטרוסום שבתאים אחרים), וזה האחרון מתקשר 
לגרעין־התא ע״י מספר חוסים. במינים החפשיים מספר 


155 


חד־־תאיים 


156 


השוטונים הוא, בדרך־כלל׳ 1 — 2 , אולם הוא מגיע עד למאות 
בכמה שוטוניות טפיליות. 

מכאניזם התנועה באמצעות שוטונים דומה לזה של בורג; 
השוט 1 ן גורם לסיבוב הח״ת על הציר הראשי של גופו 
ולהתפתלותו לאורך דרך התקדמותו. הריסים קצרים מן 
השוטונים; לפעמים הם מסתדרים בשורות ארכיות או רחביות, 
ועפ״ר הם מצויים מסביב ל״סד,". באקטופלאסמה של הסע־ 
מונית ושל ח״ת אחדים אחרים מצויות פיברילות מתכווצות, 
שמוכשרות לשנות את צורת התא במהירות רבה, למשל 
בפעמונית. רגליים מדומית הן שלוחות זמניות של הפר 1 טד 
פלאסמה; מהן גסות, מהן דקות, מהן מסועפות או נתמכות 
ע״י סיבים פנימיים. על המכאניזם של תנועת הח״ת ע״ע 
חי: תנועה. 

הזנה ועיכול. בח״ת נמצאים כל טיפוסי ההזנה 
הידועים בעולם בעה״ח, פרט לכימוסינתזה (שהיא מיוחדת 
לחידקים הפרוטוטרופיים). בהזנה מפרופיטית והולופיטית 
המזון נמצא בתמיסה, שעוברת דרך קרומי התא; בהזנה 
הולוזואית החמרים המוצקים נבלעים דרך פתחים, קבועים או 
זמניים (ע״ע תזונה). הפה האמיתי 0111 : 0 ז.! 0 ז- 0 ), שדרכו 
המזון חודר מתחת לאקטופלאסמה, הוא מקום מסויים באנדו־ 
פלאסמה או פתה של בית־השקע (בריסוניות). 

בהזנה הולהואית נעשה העיכול בבועיות־מזון בתחתית 
בית־השקע. באמבה (ע״ע) כל שטח־הגוף, העוטף את פירור- 
המזון, פועל כמכאניזם מעכל. הפסולת נפלטת בריסוניות 
דדך שטח מיוחד בדופן־התא ( 86 ץת 0 :!ץס); בח״ת אחרים היא 
מורחקת מן הגוף ע״י בועיות מתכווצות. — יש ח״ת צמחו* 
ניים, שניזונים מאצות וחידקים; ויש טורפים שניזונים מח״ת 
אחרים, או אף מרב־תאיים קטנים. ה ח" ת יכולים לעכל 
פרוטאינים, שומנים ועמילן, ולפעמים גם תאית. יכולת אחרונה 
זו חשובה במיוחד לגבי מציאותם כסימביונטים במערכת־ 
העיכול של בע״ח הניזונים מצמחים (ע״ע גרה, עמ׳ 233 ). 

חמרי־המזון שהח״ת צורכים לאספקת אנרגיה ולבניין גופם 
הם: מינראלים; מקורות לחנקן ופחמן; מקורות לאשלגן, 
זרחן, גפרית; חמרי־קורט ( 03 , ס 0 , ! 0,1 . 6 ?, ״ 2 , 

לפעמים גם יסודות אחדים); ויטאמינים: תיאמין, ויטמין 2 ו 8 , 
פירידוכסין, חומצה ניקוטינית, חומצה פולית. דו־חחמוצת 
הפחמן יכולה לשמש כמקור יחיד לפחמן לכמה שוטוניות 
מטמיעות. ח״ת אחרים דורשים חמרים אורגאניים דווקא, 
שלגביהם קיימת ספציפיות מסויימת. כמקור־תנקן מספיק 
לכמה פיטופלאגלאטים מלח־אמון או ניטראט; ח״ת אחרים 
דורשים לפחות חומצות אמיניות מסויימות. 

בין האמביות (קרנוניות) והשוטוניות יש טיפוסים נו¬ 
הרים׳ שאורם הוא תוצאה של חימצון שומנים (ע״ע נהירה). 

הגשימה נעשית דרך כל הגוף. 

חושים. מרכזים שונים בציטופלאסמה פועלים כמוקדים 
לרגישות. לגריות או לתגובה מוטורית, איברי חוש־מישוש 
מפותח מצויים במינים שונים בצורת שוטונים או ריסים. 
במיני פיטופלאגלאטים נמצא כתם (בגחאנז*), המכיל עפ״ר 
פיגמנטים אדומים; הוא רגיש להבדלי אור וצל. פומורצפטור 
משוכלל יותר הן העיניות, המצויירות בעדשה בתוך הפיג¬ 
מנט ; הן נמצאות בכמה דינופלאגלאטים. נראה, שקיים גם 
חוש בימי, שבאמצעותו האורגאניזם מבחין בין חלקיקי־מזון 
שונים ובמזון הנמצא במרחק־מה. על רגישותם של ת״ח ותגו¬ 
בותיהם לגירויים כימיים ופיסיקליים ע״ע טרופיזם וטכסים. 


הרבה מן הח״ת עוברים באופן קבוע או מקרי למצב של 
כיסתה ( 3 זצץ ש ), כשתנאי־הקיום משתנים לרעה, או כשעליהם 
להתגונן מפני פגיעות או גירויים חיצוניים מזיקים ממושכים. 
התא מתכסה בקרום רירי או קשה, שחמדו עפ״ר אורגאני, אך 

לפעמים הוא מורכב בעיקרו מחמרים מינראליים. יש כיסתות 

;■ 1 

שמקנות לבעליהן עמידות בפני יובש, קרה, שינויים בריכוזי 
המרים במצע, רעלים וכר; ויש שמאפשרות לאורגאניזם 
להאט את הקצב של פעילויות שונות; ויש כיסתות־רביה, 
שמהן מתפתח דור חדש. ידועים מקרים, שח״ת שמרו על 
חיוניותם בתוך כיסתות במשך 5 שנים. 

רביה. רוב הח״ת מתרבים ע״י חלוקה לא־ישרה או 
ע״י הנצה — פנימית או חיצונית־פנימית: הניצן נוצר בתוך 
כיס מיוחד בגוף האם, משתחרר ממנו ויוצא החוצה דרך 
פתח. בקצת הח״ת מצויה — בתנאים מסויימים — רביד, 
מינית, שבה מבחינים בין סינגמיה, אוטוגמיה וקוניוגציה 
(ע״ע הפריה; מין; רביה). 

ח״ת וההיסטוריה של החיים. ריבוי השרידים 
של מיני קרנוניות וחוריריות בקרקעית האוקיינוסים מעיד על 
קדמותה של מערכת הח״ת, שהיתה קיימת כבר בתקופה הקדם- 
קאמבריונית. לפנים נחשבו האמביות לבעה״ח הפשוטים ביותר 
בגלל פשטות המבנה של הפרוטופלאסמה שלהן. אולם הזגתן 
ההולוזואית היא פחות פרימיטיווית מזו של השוטוניות המט- 
מיעות. בין השוטוניות מופיעות צורות אמבואידיות בודדות 
מקריות — מה שמוכיח שמן הטיפוס השוטוני יכול להתפתח 
הטיפוס האמבואידי. כמו־כן ידועים שלבים צעירים בין האט־ 
ביות. שבהם מופיעים שוטונים; לעומת זה אין למצוא צורות 
אמבואידיות צעירות בין השלטוניות. לפיכך האחרונות נחש¬ 
בות היום לאבות בעה״ח בעולם כולו; הן היחידות המייצגות 
אפני-הזנה משותפים לבע״ח ולצמחים והמסוגלות לעבור 
מטיפוס־הזנה אחד למשנהו. איבר־תנועתם. השוטון. מצוי 
בזואוספורות של צמחים, בחידקים ובתאי־מין של רב־תאיים. 

תולדות המחקר של הח״ת (פ ר ו ט ו ז ו א ו - 
לוגיה). לונהוק (ע״ע) תיאר ב 1673 — 1703 ח״ת שכיחים, 
חפשיים וטפיליים, שראה לראשונה במיקרוסקופ הפרימי־ 
טיווי שלו, עד תחילת המאה ה 19 תוארו הרבה מינים וסוגים, 
ביחוד מבין הריסוניות (יציקונים) והשוטוניות. תקופה חדשה 
נפתחה כשנתקבלה תורת־התאים ושוכלל המיקרוסקופ. מעתה 
ניתן היה לבדוק את המבנה הפנימי של הח״ת ולהכיר בהם 
את תהליך החלוקה, את פעולת הריסים, את יצירת הרגליים 
המדומות והחלליות, את פעולת האכילה והעיכול. פיתוח 
שיטות צביעת רקמות ותאים במחצית השניה של המאה ה 19 , 
שהביאה למהפכה בהיסטולוגיה (ע״ע), השפיעה גם על 
הפרוט 1 זוא 1 לוגיה. עד אותה תקופה עסק הרוב המכריע של 
החוקרים במורפולוגיה ובסיסטמטיקה של הח״ת! זמן רב 
עבר עד שנוצרו הכלים הדרושים למחקר התהליכים הפיסיו¬ 
לוגיים של הח״ת. א. מופה (צ 3 קט 3 ^נ . 8 ) הניח את היסוד 
לחקר תהליך־הזיווג בריסוניות (יציקונים). גרובי (ע״ע) 
גילה ב 1843 טריפאנוסום( 1 ו!ט 1 זס) 013 ז 3 ומ 0 צ 0 סגקץזז) טפיל- 
דם של הצפרדע, ואח״כ — את הריסוניות טפילי הכרס־ 
הפנימית של מעלי־הגרה. תגליות אלה פתחו תקופה חדישה 
בחקר ח״ת טפיליים. בלתי־מזיקים ופאתו^גיים. ב 1880 גילה 
א. לורן (ע״ע) את טפילי המלריה של האדם. ובעקבות 
תגלית ז 1 נחקרו המלריות של קופים, נברנים, ציפרים 
ועטלפים והוכרו הטפילים גורמיהן. 


157 


חד־רואיים — חואן 


158 


גילוי האמנות טפילי האדם קשור במחקר האמביאזיס 
(ע״ע). ב 1888 נתגלה חד־תאי פאתוגני כטפיל כדוריות־הדם 
של בקר וצאן (ע״ע בבדה)׳ וזה שימש נקודת־מוצא למחקר 
מפורט של טפילים דומים לו בחיות־בית ובחי 1 ת־בר. תגליות 
אלו עוררו תשומת-לב לחשיבות הכלכלית והפאתול 1 גית של 
ח״ת טפיליים. בשבות ה 90 של המאה ה 19 התחילה תקופה 
1893 חדשה בחקר מחזורי־החיים של הח״ת הטפיליים. ב 
הוכח, שהבבזיה עוברת מבקר לבקר ע״י קרציות; זאת היתד. 
ההוכחה הראשונה של העברת ח״ת טפיליים ע״י פרוקי־ 
רגליים. ב 1898 גילה רום (ע״ע) את מחזור־החיים של גורם- 
המלריה בצפרים, וזמן קצר לאחר מכן הבהיר גרסי (ע״ע) 
את המחזור השלם של חיי גורם-המלריה של האדם ביתושים 
מהסוג אבופלס — תגלית שסללה את הדרך למיפבה במלחמה 

במלריה. 

19031 ) ררונובאן (תד>־\ 0 ״ 0 נ 1 ) גילו ב x1581x1311) לישמן 
את השוטובית הגורמת לקאלה־אזר, לאתר שהחוקר הרוסי 
1904 בותבסקי גילה את הגורם י של לישמאנייודהעוד. ב 
71- נתגלה הטריפאנוסום הפאתוגני הראשון של האדם, ־ 0 ״ 3 קץ 
311 ״ 501113 , גורם מחלת-השינה האפריקנית. x8101156 
¬ חקר הה״ת הטפיליים נעשה ענף־מחקר בפני עצמו, שהת 
פתח בצד הפאתולוגיה והבקטריולוגיה. על המחקר המורפו¬ 
לוגי, תיאור מחזור־חייהם וחקר המחלות הנגרמות על־ידיהם 
נתוסף המחקר של חילופי־חמריהם בעקבות ההתקדמות 
1 הכללית בביוכימיה ובהיסטוכימיה משבות מלחמת־העולם 

ואילך. 

הגנטיקה של הח״ת התחילה בתצפיות במעבדתו של 
אהרלייך (ע״ע) על תנגודת רכושה של טריפאנוסומים לתר¬ 
כובות כימיות מסויימות, תנגודת שהיא קבועה ועוברת 
מדור לדור, בדור האחרון התפתח ענף מיוחד של הגנטיקה, 
העוסק בסנדלית (ע״ע), שבה ניתן לחקור תורשה כשהיא 
קשורה לתהליכי־זיווג וכשאין היא קשורה להם. גנטיקה של 
אמבות פותחה ע״י שיטה המאפשרת חליפת גרעינים בין שני 
יחידים ממינים שונים; שיטה זו מאפשרת חקר גורמים ציטו־ 
פלאסמיים וגורמים גרעיניים בתורשה. הפרוטרזוארלוגיה נמ¬ 
צאה גובלת בענפים ביולוגיים אחרים, גם באלה המתייחסים 
לתולדות האדם (ע״ע תורשה). 
הכימותרפיה (ע״ע) המדעית התחילה עם מחקרי אהרליך 
על טריפאנוסומים; מכאן נבעה כל ההתקדמות המהפכנית בת־ 
ראפיה עד לגילוי ולשימוש בחמרים האנטיביוטיים (ע״ע). — 
הח״ת הטפיליים משמשים חומר מחקר חשוב בתורת החיסון 

(ע״ע אימונולוגיה). 

פרק חדש נפתח בשנים האחרונות עם גילוי המיקרוסקופ 
האלקטרוני. מכשיר זה איפשר את חקר המבנה הפנימי של 
הח״ת בפירוט שאי־אפשר היה להעלותו על הדעת קודם־לכן. 
גם כאן מסתמן קשר בין המורפולוגיה ובין הפיסיולוגיה. 
ש. בודנהיימר, זואולוגיה כללית, א/ 66-53 , תשכ״א׳־; 

0. 8 ו 1 ־,׳;.י!; 0 ת?יז 0 . 11 ת 1355£ א 5 'חח<.ז 8 ) 00102000 ? , 1££50811 ז 

3. 716 0 80/100100 , 01101025 ( . 8 . 14 ; 1888-1889 ,( 010115 זז } 

1/11011004110 411 , 1141001110 . 4 . 8 ; 1906 , 008110115505 ■ 10 * 1.01 ס - 
11001 10 1/1? 51114/): 00 ? 1/111 [ס x0200, 1912; ?. ). <3010, 

1{:110:5 0 ־ 1 ? . 0 ס',יח 0 '\\ 1 \ 0 ) ; 1926 ,? 0010200108 ? /ס X020 ־ 
0108?, !926; 11. 14\ 1 010 ? ־. 00105 < 00101 ; 1011 10 ( " 7 ,ת 3 וחי x 011 

1/100118/1 ^X 0 רח 80 . 1 ^ .?- 612110105 . 19 . 0 ; 1940 , 1 ,מ־ 01 ג/? 0 מ - 
01£ . 14 ; 1941 , 8050010/1 1001 ^ 81010 111 10102011 ? ,(. 15 ) 0 ) 5 ז 
131 ־ €0 , 1 ־ 01€0 א x0, 77 11110 40 ?0010200108111 1X01/10010, 1943; 

14. 1<61 0 ־•׳? / 0 '( 51114 1/20 111 01/1045 /\ 11114 1011 < ■ 511111 ,ץ 1 ־ X020.1, 
1950; 8. 1}10££ ^ 1 , 6 . ;* 1950 , 10 ^ 000511010 ? 40 10015 ? ,;(ןנ 1 זט - 
5. 14. 440X00:, ! סס? ( 0 ? 510108 ?<(? 0124 ? 8100120001510 110 י - 


10200 , 1951-1955; ?. ?. <3x3556, 700110 40 200101 * 10 , 1, 
37-132, 1952; 8 . ?. 11311 , ? 0010200108 ?, 1953; 8 , 8 . 
• 60 ( 10 , ?! < 1514 / 50011 . 0 / ? 0010200108 ?, 1954*: ?. 1 ) 0 £ 1<:'10 - 
£. 0010200 ? . 11 . 70 / 10/2 ,׳ 5 \סת 1011€ שא x 11,111140 , 1954"; 1 4 ״ . 
110((3(13110 — ?. 4. ?01X5 - 1835 . 8 . 8 ״ x11311 — ]. 8300 .ש - 
!1( 15 . 7/10 10111001011011111 , 100 <, ו ! 0 ו . 1 ) 1 ;>\ . 8 .( 1 ;* 1958 , 52 ־ 

8. 5. ). 443\\ 10102011 ? / 0 ? 51114 1/10 10 111100411011011 , €5 ז , 

1961. 

. ש. אד 

חואן ( 130 !;), שמם של שבים ממלכי ארגון (ע״ע). 
1 . ח׳ 1 ( 1350 — 1395 ), מלך מ 1387 , היה משכיל 
וחובב שירה ואמנות, ויחד עם זה — נתפס לאמונות תפלות, 
פזרן, רודף חיי־פאר, ונתון כולו לתענוגותיו, בעיקר לציד, 
למוסיקה ולריקוד. הוא הזניח את ענייני המדינה, והשלטון 
היה, למעשה, בידי אשתו ויולאנטה ומקורביה. משום כך 
נחלשו מעמד המלוכה בפנים ועצמת המדינה כלפי חוץ, 
ואראגון הפסידה חלק מתחומי שלטונה באיטליה וביוון. — 
בימי גזירת קנ״א/ 1391 ניסו ח׳ וויולאנטה להגן על היהודים 

ולהעניש את רודפיהם. 

2 . ח׳ 11 ( 1397 — 1479 ), ירש אחרי מ 1 ת אחיו אלפ 1 נסו ¥ 
(ע״ע אלפוגסו, עמ ׳ 746/7 ) ב 1458 את בחלות אראגון בספרד 
ובסיציליה, ואילו נאפולי נפלה בירושה לבן־אחיו. ראשית 
מלכותו היתד. משובשת בסיכסוכים ומהומות, שפרצו בשל 
תאוות־השלטון של אשתו השניה, חואנה אנריקם׳ ששאפה 
להבטיח את ירושת הכתר לבנה פרנאנדו כנגד אחיו הבכור 
קארל 1 ס דה ויאנה׳ בנה של אשתו הראשונה של ח , ; בסופו של 
דבר נספה קארלום. אה״ב ניהל ח׳ שנים רבות מאבק נמרץ 
ואכזרי נגד המעמדות, שרכשו לעצמם קודם לכן זכויות של 
מימשל עצמי. כשתבעו הקאטאלאנים חוקה רפובליקנית, פנה 
ח , ללואי ^ מלך צרפת בבקשת עזרה, שתמורתה ויתר על 
רוסיון. — ח , אישר רבות מן הזכויות שהעניק אלפינסו ¥ 

ליהודים. 

י. בער, תולדות היהודים בספרד הנוצרית, פרקים ד׳-ה/ 

116 801^1 06716 י $תב $7 ץ [ 111 ־ x36167} 36 3071 /. 1 ^ .ן ;* 1944 

ב, ד. ג. 

חיאן(ת 3 ! 1 |), שמם של כמה ממלכי קאסטיליה. 

1 . ח׳ 1 ( 1358 — 1390 ), מלך ב 1379 תחת אביו 
אנריקה 11 . מתחרו על כסא־המלוכה היה הדוכס ג׳ון מגונט 
(מאנגליה), בן־בריתו של פרנאנד 11 מלך פורטוגאל. הסיב־ 
סוך יושב ע״י נישואי ח׳ ובתו של פדנאנדו ( 1382 ). לאחר 
מותו של פרנאנדו תבע ח , את כתר פורטוגאל לעצמו, אולם 
בנסיונו לכבוש ארץ זו נוצח ב 1385 בקרב ליד אלז׳ובארוטה. 
לאחד מכן נלחם ח׳ בג׳ון מגונט, שלא הירפה מתביעתו 
לכסא־המלכות; סיכסור זה יושב ב 1387 ע״י נישואי בתו של 
ג׳ון לבנו של ח/ מי שעתיד היה להיות המלך אנריקה 111 . 

2 . ח׳ 11 ( 1405 — 1454 ), בנו של אנריקה 1 ז 1 , ירש את 
המלוכה כשהיה בן שנה בלבד, והיה נתון תחילה לאפוטרום־ 
סותם של אמו ושל דודו פרנאנדו (לאחר־מכן מלך אראגון). 
לאחר שהגיע לבגרות נתגלה שלא היה מוכשר למלוכה כלל; 
הוא היה בעל השכלה ותמך בספרות, אולם רוב עניינו היה 
נתון לתענוגות, לשירה ולמק 1 חקי־אבירות. את ענייני המדינה 
הניח בידיו של מקורבו אלות דה לונה; הלה ניהל אותם 
בכשרון רב, נלחם בהצלחה בערבים, דיכא מהומות בפנים 


159 


חואן — הואן דה דה קרוס 


160 


המדינה ע״י נקיטת אמצעים נמרצים נגד האצולה המתמרדת, 
אולם העשיר את עצמו אגב החרמת נכסיהם של המורדים. 
אשתו השניה של המלך, איזאבל מפורטוגאל, קשרה קשרים 
עם האצולה והניעה את ח׳ לעצור את לובה; הלה נשפט 
והוצא להורג. — בתם של ח׳ ואיזאבל היתד. איזבל הקתולית 
(ע״ע). 

, 65-159 , 1 ( , 011111110 ) 4 101 ) 4 01 ) 6111 /€ , 805011 . 0 

ע 1.1400 11 > 110 ) 10 ! 1 1 ! 00 , 1 : 65 ־ 001 ׳< 51116 . 7 > ; 1877 , 273-659 

. 1935 , 00 ) 100 ! 114 

חואן לה אוסטריה — 41181:1111 . 0 בג 11 — ( 1545 , רגנם- 

בורג — 1578 , בוז׳ (ארצדת־השפלה]), אדמיריאל, 

מצביא ומדינאי ספרדי. ח׳ היה בנו של הקיסר קרל ¥ (ע״ע) 
מפילגשו הגרמניה בארברה בלומברג; הוא חונך ע״י הורים 
מאמצים בכפר סמוך למאדריד. קארל הכיר בו כבנו בצוואתו, 
וב 1559 הכיר בו פליסה 11 (ע״ע) כאחיו, ומאז נקרא בשם 
דון ח׳ מאוסטריה. תחילה נועד לכנסיה, אך עקב מזגו 
הלוחם התיר לו פליפה ב 1565 להצטרף למיסדר אבירי- 
מאלטח. ב 1568 נתמנה למפקד הצי הספרדי בים התיכון 
ובים האדריאטי ולחם במשך שמונה חדשים בתורכים ובבר־ 
ברים. ב 1569/70 דיכא באכזריות רבה את מרידת המוריסקים, 
צאצאי המוסלמים בגראנאדה. לאחר מכן נתמנה ח׳ למפקד 
הצי המאוחד של ארצות ״החבר״ — ספרד, ונציה ומדינת- 
האפיפיור — שלחמו בתורכים. הוא ניצח את הצי התורכי 
בקרב לפנטו (ע״ע) ונתכוון לעלות על דרום־יוון, אלבאניה 
ומקד 1 ניה, להמריד את תושביהן הנוצרים בתורכים ולהקים 
לעצמו ממלכה בדרום הבאלקאן. תכנית זו סוכלה ע״י ונציה, 
שכרתה ברית־שלום נפרדת עם תורכיה.ח׳ פנה לצפון־אפדיקה, 
וב 1573 כבש את תוניס ואת ביזרטה, אולם תכניותיו כאן 
סוכלו ע״י פליפה, שהחזירו לספרד. ב 1575 נשלח לאיטליה 
כנציב־עליון של השטחים שבשלטון ספרד, וב 1576 נתמנה 
למושל ארצות־השפלח שמרדו בספרדים. שם הצליח מבחינה 
צבאית — הכה את צבאו של וילם מאורניה (ע״ע) ב 1578 , 
אך בשל חסרון־כים לא יכול היה לנצל את נצחונו, וזמן מועט 
לאחר מכן מת במגיפה. נפוצו שמועות, שהוא הורעל בפקודת 
פליפה, שקינא בהצלחתו ופחד מפני שאיפות־הגדלות שלו. 

. 0 .י! ; 1883 , 1-11 ,. 4 ! ) 0 ./ 0/1 ( 1 1 * 11 * 8 . ז \\ 

3.0 £?€/ 1 { 16 ז 60 ? 1 > £1$ ן' 0 */} *? 1 ) 0 .!/' 3 ./ 0/7 ( 1 , 7 > 1 ד 0£1 ז 

.( 6 . 11 , 4 !' 61 ./ 00/1 .יי! ; 1928 — 1915 ,.?זי €7 } 471%1€ \ 1 

16 ) 10 ז 0£7116/161 ^ 1 1/110 )<$ 0 ^ 1 ; 1940 , 110 זג>ק* 1 .׳ 501 

. 1947 ,($ב 1 :>מ€ז:> 0011£ ) . 4 16 ./ 

אה, א. 

דון חואן לה או?זטריה — 13 ־ 411.811 , ש!! 0311 ] מסם — 
( 1629 — 1679 ), מצביא ומדינאי ספרדי. ח׳ היה בנם 
שמחוץ־לנישואין של פליפה 1¥ ושחקנית. בגיל 18 נתמנה 
למפקד הצבא שנשלח לנאפולי לדכא את מרדמסנילו(ע״ע), 
הצליח בשליחותו ונתמנה למשנה־למלך שם. ב 1651/2 הש¬ 
לים את דיכוי המרידה בקאטאלוניה. ב 1656 נתמנה למושל 
ארצות־השפלה הספרדיות׳ אד ניגף לפני האנגלים והצרפ¬ 
תים. ב 1661 פיקד ח׳ על הצבא הספרדי נגד פורטוגאל 
ונחל כמה נצחונות, אולם לבסוף נכשל — ואת האחריות 
לכשלון זה הטיל על תככיה של המלכה מאריה מאוסטריה. 
לאחר מותו של פליפה 1¥ ב 1665 ועם העברת השלטון לידי 
המלכה־האם מאריה כעוצרת, הפך ח , למרכז ההתנגדות 
ל״שלטון הזר" של המלכה ויועצה הראשי ביטהארד הגרמני. 
המאבק בין המלכה לבין ח׳, שדגל בידידות עם צרפת. הפך 


למאבק על האודינטאציה המדינית של ספרד. ב 1669 עלה ח׳ 
על מאדריד ואילץ את העוצרת לפטר את ניטהארד. ב 1676 
נקרא ח׳ שנית, הפעם ע״י המלך הצעיר קארלום 11 , לטהר 
את הממלכה מן השלטון המושחת של אמו. ח׳ נתמנה לשר 
הראשי, הגלה את המלכה ואת אהובה ויועצה ולאנסואלה 
ממאדריד, העמיד את המלך עצמו תחת פיקוח והנהיג משטר 
של חסכון במדינה. הוא סיים את המלחמה בצרפת בשלום־ 
נימחן ( 1678 ) ושידך את קארלום לנסיכת צרפתית. אולם 
אח״ב הואשם באחריות לכשלונה של ספרד במדיניות־החוץ 
ובמלחמה, ובלחץ דעת־הקהל פוטר ע״י קארלום! יש אומרים 
שהומת בהרעלה. 

- €00 , 0361370 ץ 1431113 . 0 ; 1918 ,. 4 110 ./ 0071 , 81506 . 4 . 

. 4 2 כ 19 ,) 0/1 ) 14 ! ׳< 11 101 

אח. א. 

!](א{ !יה 15 ) ^*( 0 (״איש הצל 1 ") - 01112 13 €]) 1 ־ 1131 ] 

(בעצם: חואן דה יפם אי אלורס — ;>!> 11311 ] 

68 ־ 41¥31 ׳<) — ( 1542 — 1591 ), מיסטיקאי ומשורר ספרדי. 
ח׳, בן למשפחת אצילים עניה, נכנם ב 1563 למיסדרהכרמלי- 
תים ולמד תאולוגיה בסאלאמאנקה. הוא שיתף פעולה עם 
תרזה מאוילה (ע״ע) בהנהגת רפורמה בין הכרמליתים, 
ובכך עורר את התנגדותם של אחיו למיסדר, שעזמו אותו 
במעצר בטולד 1 למשך זמן־מה. לאחר-מכן מילא תפקידים 
שונים במנזרים של מיסדרו המתוקן בערים שונות; בסוף 
ימיו ישב במנזר בםג 1 ביה. ב 1726 הוכרז כקדוש. 

ח׳ נמנה עם גדולי המיסטיקאים הקאתוליים, ויהד עם 
זה — עם גדולי המשוררים בלשון הספרדית. שלוש פואמות 

שלו - ב־ 05€111 100116 >] (״לילה חש 1 ך״), 1131 :) 1 ־ 11 ק 6.8 0 ־ 0311111 

(״מזמור רוחני״), 1113 ־ 1 • 101 ת 3 16 ! 13 ״ 3 ע ("שלהבת חיה של 
האהבה״) — הן יצירות של שירה מרוכזת, לפעמים עניה 
מבחינה ציורית, אולם חדורה סימבוליזם ארוטי־מיסטי, הפו¬ 
נה אל עמקי האלוהי והאנושי כאחד; יש בה מיזוג של תחושת־ 
העולם של הרנסאנס, של הדי השירה המסרתית הספרדית 
ושל שיר־השירים. — חיבוריו התאולוגיים של ח׳ — בי־ 
ניהם ל 01010 ־ 031 1101110 ] 1101 51161113 03 ("עליה להר הכר־ 
מל״), 31013 101 > 0501113 18100110 ("לילה חשוך של הנפש"), 
ועוד—משמשים פירוש בפרוזה לשלושהפואמות; הם כתובים 
בלשון בהירה, עם שפע של הבחנות וחלוקות־מישנה, בסיגנון 
סכולאסטי, בריבוי של סמלים, השוואות ואלגוריות ומובאות 
מכתבי-הקודש. הם דנים בטיהור היצרים, שתוצאתו— הלילה 
החשוך של החושים; לאחר הרגעתם הנפש עושה את דרכה 
אל הלילה החשוך של הרוח מעבר לכוחות השכל והרגש, 
כשמורה־ררכה אינו אלא האמונה באלוהים; ניתן בהם תי¬ 
אור נסעד ונלהב של האושר שבאיחוד הנפש עם האלוהים. 
לצידה של התנסות מיסטית עמוקה מגלים כתביו של ח׳ גם 
למדנות רחבה. — הוצאה חדשה של כתביו ב 5 כרכים יצאה 
ב 1929 — 1931 . 

-)?!)' 1 ■ 414 )( 1 /) 014 /? ) 1 1 ) * 01 ־ס 10 70 > ./ 5141111 , 8316771 • 1 
; 1937 , 0011 ) 1/1 / 0 ./ . 51 , 81051 . 8 ;* 1931 ,) 14 ^ 111 ^ 111 ) 114410 
; 1947 ,!!ס/ס 10 ) 11 ./ . 51 ) 1 > )) 11 ) 0/4 ) 00/11 , 110010301 . 8 
- 0 תו 60 י)£) )) 014 41 ./ . 5 ) 110 /< 110£/01 < 841 ,( 11 ) 1080 . 510 3 80000 
) 1/1 {ס ./ . 51 , 80015 . 4 ; 1949 ־ 5947 , ( 03110011110,10 1605 ־ 1 
) 1/1 ס! 011/11100 ]- 1 ,. 14 :״ 1950 ,) 10111 ? 07 ! 1 ( 1  114 ) 2 ! 1 )//¥ , 010 ) 5 

140 י\ , 10565 40 10 ) 0 ,) 156 ־ 0 ■י 1 ; 54 19 , 142 )■<)] ./ , 33011 ־\\ . 14 

110 ) 0 ? , 132 (£ 010200 .£ ;'־ 1955 ,.€ 114 ) 4 ./ . 5 ) 41 



161 


חואן דה לה קרוס — ח׳וארזם 


162 


; 1958 ע .^ 111 116 .[ . 5 ) 11 1111111 1 ) 1 1 ) 1 ( 10 ))> 11 ) 0 ) 1711 : 0 ) 1711111 ■ 
. י ' 1958 . 10 116 .[ . 5 1 £ ) 1 ) 11 ) 0 ( 70 , 4101180 - .( 1 

ק. ר.-ג. 

חואן מנואל — 1161 ״ 13 ג!ז&ג!! — ( 1282 -^ 134 ), סופר 
ספרדי, נסיך מבית־ד,מלוכה הקאסטילי, בן־אחיו 
של אלפיבסו x החכם (ע״ע). ח״מ מילא תפקידים חשובים 
בהנהגת המדינה ובמלחמות בגד המאורים שנערכו בימיו, 
והיה שותף לתבכים רבים בחצר־המלכות. חיבוריו נושאים 
אופי חיבוכי־מוסרי ; הכוונה הדידאקטית וסיפור־המעשה 
משמשים בהם בעירבוביה. בספרו 651:30105 105 40 > 0 זנ 11 ^ 1 
(״ספר המדינות״) הוא מתאר את החברה במאה ה 14 במסגרת 
האגדה של ברלעם ויהושפט (ע״ע)! בוויכוח על הנושא, 
איזו מן הדתות היא המעולה, הוא מתקרב בדרך הדיון 
לשיטה הדומה לזו של ר׳ יהודה הלוי ב״כוזרי". החשוב 
בחיבוריו הוא: 1,11631101 36 ) 0011 0 10 בז 0 ז 61 ג 361 > 0 •! ! 1.11 ("ספר 
פטרוניו או הרוזן לוקאנור") —סיפור־מסגרת שבו משובצים 
סיפורים שונים כדרך המסורת המזרחית. ח״מ משתמש במקו¬ 
רות ערביים יחד עם נושאים מן המסורת היוובית־לאטיבית. 
לוקאבור, הצעיר חסר הנסיון, מעלה את ספקותיו ושואל, 
והמחנך פטרוניו עונה באמצעות סיפור ומשל, שיש בהם 
פתרון ותשובה. הסיפורים של ח״מ שימשו מקור־השראה 
לתיאטרון של תור־הזהב בספרד, וכן למושלי־משל ספרדיים 
ואחרים (לה פונטן, אנדרסן). ח״מ חיבר גם כרוניקות היס¬ 
טוריות וכמה חיבורים בעלי אופי דתי. סיגנונו רציני ושקול! 
הוא מן המעולים שבין הפרוזאיקנים של יה״ב בספרד. 

. 1932 ,./ 4 . .ן 0071 , 50161 004007 ) , 4 , 

ד 1 ואן 3 ךננז״ 0 ( 162 ) 6111311 ?[ ! 11131 ), 3 איים קטנים באו¬ 
קיינוס השקט, בקרהרוחב הדרומי ׳ 40 ס 33 , במרחק 
650 — 850 ק״מ מחופי צ׳ילה, שאליה הם שייכים מאז 1817 . 
שטחםכ 185 קמ״ר! היישוב הקבוע כ 450 נפש ( 1960 ). האיים 
בנויים סלעים געשיים, שמתרוממים עד לגובה של 1,650 מ/ 
האקלים לח, הטמפרטורה נוחה כל ימי השנה. יער וחורש 
מכסים את ההדים! העמקים פוריים. — את האיים גילה 
ב 1572 הספן הספרדי חואן פרנאנדס, שעל שמו נקראו. 
ישועים יסדו בה מושבה, שנעזבה ב 1596 ; מאז נשארו בה 
עיזים וכלבים, שחזרו לחיי־בר. ספנים־סוחרים ושודדי-ים 
מעטים ביקרו באיים עד 1750 . בשנות 1704 — 1709 ישב 
בגדול שבאיים אלה אלכסנדר סלקירק ( 861161116 ), מלח 
סקוטי, שחבריו גירשוהו מחבורתם והשאירוהו באי השומם! 
הרפתקותיו הם היסוד העובדתי לסיפור רובינסון קרוזו של 
דפו(ע״ע). בשנות 1750 — 1817 שימשו האיים לספרדים ארץ- 
גזירה לפושעים, ובתוכם גם לוחמייחופש צ׳ילניים. עם 
גירוש הספרדים התיישבו באיים אנשים חפשיים. 

. 0 : 1920 ,. 7 ./ [ס ^■ 7111101 11 )- 01711 ^ 7116 ,£ז 6 ג 1$1 } 5160 . 0 
. 1922 ,. 7 ./ 70171711071-171161 ) 1 ( 1 .־ £61 זג 81 

חואגה ״המנ&רפת״ — 1.063 13 3 ח 13 !ן — ( 1479 — 1555 ), 
מלכת קאסטיליה ואראגון. ח׳ היתד, בתם של 
פרנאנדו ואיזאבל! ב 1496 נישאה לפליפה "היפה", בנם של 
הקיסר מאכסימיליאן 1 ושל מריה מבורגונדיד, ויורש נחלו¬ 
תיהם, ונישואין אלה, שמהם נולדו הקיסרים קארל ¥ 
(קארלוס 1 מלך ספרד) ופדדינאנד 1 , הביאו להגמוניה של 
בית הבסבורג (ע״ע) באירופה. ב 1502 נראו בח׳ סימני 
מחלודרוה, שגברו עקב העדרו הממושך של בעלה ובגידותיו 
בה, ומותו ב 1506 שיבש את דעתה לחלוטין. היא הוחזקה 


בארמונה בטורדסילאס עד מותה. במות אמה ב 1504 ירשה 
ח׳ את כתר קאסטיליה, אף שלמעשה שלט אביה בשמה. 
במות אביה ב 1516 היה בנה קארל (קארלום) למלך ספרד 
המאוחדת, אע״פ שח׳ הוסיפה להקרא בתואר מלכה. 

ז 

4 . , 11£ ,\ד . 14 ; 1892 ,. 7 1 ) 1 ./ 1 ) 0011 1 ) 111 ) 7 711 , 30113 . 8 

' 111711171 }'])! ) 11 ) 1 ) 17111 ) 011 [ , 14:1,1011 ., 1 ; 1905 17 ) 111 ( 1 / 0 ״סס,־ £4 

. 1930 , 6 ^ 711 

חואר (אנגל׳ 1 ! 3 !מ, גרס׳ 61 ^ 16 *), סלע מורכב חרסית 
וחומר קארבונאטי (עפ״ר סידן קארבונאטי) בשי¬ 
עורים משתנים. הה׳ הוא סלע בלתי־מלוכד, קרקעי ופריך, 
וצבעיו לבן, אפור או חום. עפ״ר הח׳ הוא מישקע של ים 
רדוד, אך הוא שוקע גם באגמים מלוחים או מתוקים. הה׳ 
נפוץ ברוב הארצות. בא״י מצוי ח׳ ממוצא ימי, בעיקר בסלעי 
הטריאם במכתש רמ 1 ן ובתצורות מן הקרטיקון והשלישון בכל 
חלקי הארץ! ח׳ ממקור אגמי נפוץ מאר במישקעי השלישוץ 
העליון(כגון תצורת־חצבה) והפליסטוקן(כגוןח׳־הלשון). — 
ח׳ הוא חומר עיקרי'בתעשיית המלטי; כחומר העומד בפני 
אש הוא משמש בכורים ובאחים. בחקלאות משתמשים בו 
לדישון (ע״ע דשנים) לשם ביטול חומציות־קרקע מזיקה, 
לעידוד היי חידקים רצויים ולשיפור פיסיקאלי של הקרקע. 

חץאחם (פרס׳ ^ 1 ^•>) ,הבל בבריה״מ ברפובליקה הסוב¬ 
ייטית אוזבקיסטן (ע״ע), על גדות האמו־דריה 
(ע״ע); 4,500 קמ״ר, 381x100 תושבים ( 1959 ). ח׳ של היום 
היא השריד האדמיניסטראטיווי של ארץ, שתפסה מקום ניכר 
בהיסטוריה של אסיה התיכונה. לראשונה נזכרת ח׳ בכתובת 
דריוש 1 בבהיסטון (ע״ע); היא היתה כלולה בפרס האחמנית. 
במאה ה 4 לפסה״נ היתד, ח׳ לעצמאית, ותהום שלטונה 
השתרע עד פרגאנה במזרח ועד הים הכספי במערב. במאות 
ה 1 — 2 לםה״נ היתה כלולה במלכות הד, 1 דית-תורפ 0 טאנית של 
הכושאגים. בסוף המאה ה 2 ובמאה ה 3 שוב היתד, לעצמאית. 
באותה תקופה היתד, אוכלוסייתה איראנית; שפת דיבורה 
היתה ניב איראני־מזרחי (וע״ע הדו־אירניות, לשונות, עמ ׳ 
581 ) ודתה — דת זו־תושטרה. בארץ התפתחה תרבות ספ¬ 
רותית ואמגותית גבוהה, מושפעת מן המזרח ההלניסטי 
ומגנדהרה. כיבוש ח' בידי הערבים ב 712 גרם למיגור 
התרבות האיראנית הקדומה בה׳ ולהחלפתה באיסלאמית, אך 
לא לשינוי הלשון. שליטי ח׳ — מהם נסיכים ילידים ומהם 
אמירים ערבים — היו כפופים לנציב שמשל מטעם הה׳ליף. 
ב 995 הכריז האמיר מאמון על עצמאותה של ח׳, שהיתה 
בינתיים למרכז לתרבות הערבית והפרסית־איסלאמית. לאחר 
כיבושה של ח׳ ע״י מחמוד הגזני(ע״ע) ב 1017 נדחק בהדרגה 
היסוד הפרסי של האוכלוסיד, ע״י היסוד התורכי, ושליטים 
תורכים חידשו את עצמאותה. 10431 נכללה ח׳ בתחום 
המלכות הסלג׳וקית, אע״פ שנשארה עצמאית למעשה. לאחר 
התפוררות המלכות הסלג׳וקית העלתה שושלת ה״ח׳־שאהים" 
את ח׳ בסוף המאה ה 12 לדרגת המעצמה החזקה שבעולם 
האיסלאמי; עלא אל־דין מחמד ( 1199 — 1220 ) כבש חלקים 
גדולים של תורכסטאן מידיהקארא־ח׳יטאים, וכן את כל פרס, 
ואפילו את הופה המזרחי של ערב. בירתו גורגנץ׳ היתד, אחת 
הערים הגדולות והפודחות של אסיה. אולם הניגודים בין 
היסודות הלאומיים השונים בממלכת ח׳ הקלו את כיבושה 
ב 1221 בידי ג׳נגיז־ח׳אן(ע״ע), שערך טבח רב באוכלוסייתה 
והרם את מערכת ההשקאה באיזור. מאז החלה ירידתה של ח׳, 
שחלקים גדולים ממנה הפכו מדבר. היסוד האיראני שבאו־ 



163 


ח׳וארזם — חואדם, כנינזו פכלו 


164 


כלוסייתה נעלם כליל, והארץ היתה לתורכית. היא הוכללה 
בתחומי "אורדת־הזהב" של הטאטארים, אולם התלשתה של 
זו האחרונה הביאה לידי חידוש עצמאותה של ח׳ בשליש 
האחרון של המאה ה 14 . ב 9 ד 13 — 1388 כבש תימור לנג(ע״ע) 
את ח/ החריבה והגלה את אוכלוסייתה. ב 1431 , ושוב ב 1505 , 
נכבשה ח׳ בידי האוזבקים, ב 1510 — בידי הפרסים, ומיד 
לאחר-מכן שוב ע״י האוזבקים, שייסדו בה כמה נסיכויות. 
בירת הח׳אן נקבעה בעיר ח׳ י ו ה, שעל שמה נקראה הארץ 
כולה. ב 1615 הוכללו בתחום ח' צפון־ח׳רסאן ודרום־תורכמניה! 
אוכלוסייתה היתה מורכבת מאוזבקים, תורכמנים וקארא- 
קאלפאקים.הראשונים היו נוודים, שחיו על חשבוןהאוכלוסיה 
החקלאית הוותיקה ושדדו את אורחות הסוחרים. תולדות 
ח׳יווה עד המאה ה 19 חן שרשרת של מהומות, שמקורן 
בניגודים בין הח׳אן לבין משפחות הפאודאלים ובמלחמות 
עם בוכארה, עם הקאזאח׳ים והקירגיזים. הרמה הכלכלית 
וד,תרבותית של ח׳ ירדה פלאים. במחצית השניה של המאה 
ה 18 נמצא השלטון בח׳ למעשה בידי האוזבקים; אחד מהם, 
אילטזר, יסד בראשית המאה ה 19 את השושלת הח׳יווית, 
ששליטה עד הכיבוש הסובייטי ב 1919 . 

כבר במאה ה 18 ניסו הרוסים להשתלט על ח׳, אולם לא 
הצליחו לכבוש את ח׳יווה אלא ב 1873 , לאחר מסע קשה 
דרך המדבר. הח׳אן נאלץ לוותר על כל השטח שמצפון לאמו־ 
דדיה ולהכיר בחסות הרוסית לגבי שארית שטחי הנסיכות. 
בימי המהפכה הרוסית 1917/8 ערכו התורכמנים פלישות 
לח׳, שבאחת מהן נהרג הח׳אן האחרון. ב 1919 כבשו הקומו¬ 
ניסטים את ח׳יווה, וב 1920 הוכרזה בה רפובליקה סובייטית. 
עם חלוקת תורכסטאן ב 1924 ע״פ הרכבה האתני של האו־ 
כלוסיה, סופחו ח׳יווה וסביבתה לאוזבקיסטאין, ויתר שטחי 
ח׳ — לתורכמניסטאן. 

08 פז< 01:01111 0 X ? מ״״ששס״ס ,מ״/וסמס/וץ}}( . 8 . 0 
ז 5 ו 1 ק 0 ^׳ 1 .ג,פך; 0 זק 63 . 8 . 8 : 1915 , 011 ק 3 ^ 5 מ 
- 1617 ; 1927 ,פמפידסשפקץח' 111 ) 113 * 011 מקץזי 1 ר,ץפ 

19281 , 1 <סו: 0 י 1 וז 1 %01 חס 1 \ ■ 111 ! ס! ״׳ 4/022 , 1 ) 11101 

, 6 *- 0 ז 6 ; 1948 ,״ 3 ^ק 0 X0 ז 1 )) £8 ק 1 / ,פסז־ס^ד . 0.11 

, 133111111 ( 8113 ״;! 1 | 0 } 101 )ו 1 ״. 63 {] 0 ^) 68 ק 3 ״ 0303,3 80 

. 1948 
א. אח. 

ל!׳ואךזמי, מחמד א?ן מיסא אל־ — **.ס 

— ( 780 [י], ח׳וארזם [היום ח׳יוה] — 

845 , בגדאד), מאתמאטיקן, אסטרונום וגאוגראף פרסי, מגדולי 
אנשי-המדע של המוסלמים, שצירף את חכמת יוון והודו 
והשפיע השפעה מכרעת על החשיבה המאתמאטית של עולם 
האיסלאם ושל אירופה ביה״ב. ח׳ פעל בבגדאד באקדמיה של 
הח׳ליף אל־מאמון כאחד המלומדים שעליהם הוטל למדוד את 
אורך־המעלה של קדהצהריים. ח' חיבר ספר־אריתמטיקה, 
שאבד במקורו הערבי ולא הגיע לידנו אלא בתרגום לאטיני 
מן המאה ה 12 . מספר זה הכירו הערבים ובני־אירופה את 
שיטת הספירה ההודית, ומן הגירסה הלאטינית של שם 
המחבר נכנסה ללשון המאתמאטיקה המלה 15 !גתו 111 ז 31£0 
בהוראת תהליך חשבוני קבוע (ע״ע אלגוריזם). ספרו של 
ח׳ חסאב אלג׳בר ואלמקאבלה ("חשבון ההשלמה וההקבלה", 
ז״א: חשבון המשוואות), נעשה יסוד לאלגברה (ע״ע, עמ׳ 
384 ), ואף נתן למקצוע זה את השם (אלג׳בר = אלגברה)( 
במשך זמן רב היה זה ספר־הלימוד הראשי בתחום זה 
באירופה. ח׳ פתר משוואות של מעלה ראשונה ושניה בדרך 
אנאליטית, ואף הציע פתרונות גאומטריים של משוואות 


ריבועיות. אלגברה זו היא עדיין רטורית, כלומר — מבוטאת 
במלים הרגילות של הלשון, ולא סמלית באלגברה של 
ימינו. הספר נועד לא רק לעיון המאתמאטי אלא גם לצרכים 
מעשיים, כגון לפתרון בעיות מסחר וחלוקת ירושה. 
כתביו האסטרונומיים של ח׳ דגים באצטרולב (ע״ע) 
ובשעון־השמש, והם מכילים טבלות אסטרונומיות, שהן 
מהדורה מתוקנת של הטבלות של תלמי, שהוכנו ע״ם הזמנתו 
של הח׳ליף ז וכן ערך ח׳ לוחות טריגונומטריים של פונקציות 
הסינוס והטאנגנם. פירוש ערבי על הטבלות של ח׳ תורגם 
לעברית ע״י ר׳ אברהם אבן עזרא בשם "טעמי לוחות 
אלכואדזמי". כתב־יד של ספר גא 1 גראפי של ח׳ בשם 
תיאור הארץ", שיש בו משום שיכלול של הגאוגראפיה של " 

.1878 תלמי, לא נתגלה אלא ב 

.\1, 510111*0113011101311130 'א . 4 , . 0 ; 1893 ,. 11 572 ,! 1-11 ,׳ , 
.4/-19 111 0 // 1 ,׳?־;,, 0 ; !! 11 ! 11 0 // 62 ! 72/420271 ,׳וזי, 11 0 1 מןג 7 ; 0 /מ)ן 
'1'010 4 .ח 41110 . . 0 .׳*;;;/׳. 16 0 > 9 / .־ 811101 . 11 ; 1894 , 0 ) 1 ה . 

//741/ ץ 11 * 1 . 11 . 461111 . . 1 .ז 011 ,י 1 וי>/) 0 י 74 ס'׳ 1 ) £ ■ 1/17 . 11 07 י *., X), 
1900; ]. 143*1(3, 7.1!!■ 4,7/0,7,71 4*747/12/472022 7//£0/1744 11 . (\£ 

. 4 . 1/0.4471 .׳/ 11 #072 מ/ 07/0/2 ׳ 1 ,זס!מ 03 , 14 ; 1917 ,/ז.;?, 4 ;/;'.ס;, 7 
10 :!,■ 011 !! 111:104 , 1011 ־ 5131 . 0 ;' 1922 , 712-733 , 1 ,. $1111/1 
.ח 11 ג 11 ו 10 ) 10 /ו\ ״• 1 ; 1927 , 563-564 , 1 , 0 ־ 010714 ,'. / 0 ץ׳ 1101 ! 14 £ 

,( 2 , 4 . ,. 461111 . 1 ) . 011 * 00 .,׳> . 1 ) 8111 . 11 . 211011 ) ) ! 1440 /$-!> 1 / 

,( 1 , 051715 ) ׳, 471 4 י;//. 1 '. 411 /- 41 , / 1 ) / $01 1700 40 ' 7 ,. 1 ) 1 ; 1932 
י ח 1 נ.י;רח 174.01.01 . 0 ; 1939 , 41741/10 0 ) 547011 . 1.11 , 1911011 ; 1936 

/ £7124 7710 ,־ 1101 ג 06 ,( 61011 . 0 ; 1943 2 , 1 ,.! 14 .׳/ 41741 . 4 .׳ 0,07 י') 
. 1952 , 173 , 169 , 140 , ץ 11 >! 4 . 111 / 54701140 

ג. ב. צ. — ג. ל. 

!?( 1 ^ 101 - 62 ־ 1131 ( 31110 ? 861111:0 - ( 1806 — 

1872 ), מדינאי מהפכני וגיבור לאומי מכסיקני. 

ח׳ נולד להורים אינדיאנים ונועד לשמש בכמורה.' ב 1827 
התחיל לומד משפטים, וב 1834 נתמנה לפרקליט של בית¬ 
ר,משפט העליון של מכסיקו. ב 1847 נתמנה למושל אואחאקה 
והוכיח את עצמו כליבראלי מובהק; לפיכך הודח ונאסר 
ב 1853 ע״י הרודן סנטה אנה (ע״ע), ח׳ ברח ממאסרו והלך 
בגולה לאה״ב. ב 1855 חזר למולדתו ונטל חלק במהפכה, 
שהביאה להדחתו של סאנטה אנה ולכינוסה של אסיפה 
מכוננת להנהגת חוקה פדראלית. ח׳ נתמנה לשר־המשפטים 
בממשלת הנשיא קומונפור, וביזמתו פורסם חוק, שצימצם 
את סמכות השיפוט של בתי-המשפט הצבאיים והכנסייתיים • 
בכך הוענק, לראשונה בתולדות מכסיקו, שוויון משפטי 
לאזרחים. ״חוק־ח׳״ והחוקה האנטי־קלריקאלית של 1857 
עוררו התנגדות נמרצת בקרב הכמורה והצבא וגרמו מרידה 
שמרנית ("מלחמת־הרפורמה"). הנשיא קומונפור התפטר, 
ומנהיג השמרנים סולואגה היה לנשיא-בפועל. ח׳ סירב 
לקבל עליו את הדין והכריז עצמו לנשיא חוקי בורקרוס 
( 1858 ). פרצה מלחמת-אזרחים, שנמשכה עד תחילת 1861 , 
כשהיחה ידו של ח׳ על העליונה והוא נבחר לנשיא כחוק. 
כבר בימי המלחמה פירסם ח׳ חוקים לביטול המיסדרים 
הדתיים, להפקעת קרקעות הכנסיה ולהנהגת נישואין אז¬ 
רחיים. אולם בתקופת מלחמת־האזרחים לוו שתי הממשלות 
היריבות ממדינות־חוץ והעמיסו על הארץ חובות כבדים 
בריבית גבוהה. כיוון שהמדינה המרוששת לא יכלה לעמוד 
בתשלום החובות, חקק הקונגרס המכסיקני חוק, שהקפיא 
את תשלום החובות לזרים לשנתיים. שלוש המדינות הנושות 
הגדולות, צרפת, בריטניה וספרד, הגיעו לכלל הסכם בדבר 
התערבות מזויינת במכסיקו ושלחו לשם כוחות צבא וצי. 
ה׳ נאלץ לחתום על הסכם שביתת־נשק עד לעריכת ועידה 




165 


חוארם, כניטו פבלו — חוב לאמי* 


166 


ב 1862 לשם הסדרת התביעות הכספיות של הנושים, בריטניה 
וספרד הסתפקו בכך והוציאו את כוחותיהן ממכסיקו׳, ואילו 
נפוליון ] 11 (ע״ע) שלח לשם כוחות צרפתיים נוספים, והללו 
התחילו מתערבים בענייניה הפנימיים של המדינה מתוך 
מתן סיוע למנהיגים שמרניים. ח' הגיב בהכרזת מלחמה על 
צרפת, אולם ב 1863 כבש הצבא הצרפתי את העיר מכסיקו, 
ובחסותו הכריזו השמרנים את מועמדו של נאפוליון 111 , 
הארכידוכם 'מכסימיליאן (ע״ע), לקיסר מכסיקו. ח' נמלט 
לצפון הארץ והמשיך במלחמה בצרפתים ובמכסימיליאן. בתום 
מלחמת־האזרחים באה״ב הגישה זו האחרונה אולטימאטום 
לצרפת, בהתאם ל״דוקטריגת מונרו" (ע״ע), לפנות את 
מכסיקו מכוחותיה, ונאפוליון נאלץ להסכים לדרישה זו 
( 1866 ). מכסימיליאן, שניסה להחזיק בשלטון גם לאחר 
שנעזב ע״י הצרפתים, נוצח, נשבה והוצא להורג בפקודת 
ח׳ ( 1867 ). 

ח׳ חזר לעיר מכסיקו ונבחר שוב לנשיא. שליטתו 
בארץ שנהרסה במלחמה שוב לא היתה יעילה, והוא עורר 
התנגדות בדרישתו לתקן את החוקה ולהגדיל את סמכותו, 
בנסיונו לבצע את החוקים האנטי־קלריקאליים, וביחוד בשאי¬ 
פתו להקטין את הצבא. פרצו כמה מרידות נגד שלטונו, 
שלא דוכאו אלא באופן חלקי. בבחירות לנשיאות ב 1871 שוב 
זכה זד, אולם המועמד היריב, פורפיריו דיאס (ע״ע), עורר 
מרד הדש נגדו. בעיצומה של מרידה זו, שדוכאה לבסוף, 
מת זד. 

; 1904 ז 0 ?> 2 ) 1€1 ?> 10 ת €0 ./ , 3 זץ€־ £1 ? . 0 

,־ 101 ) 1100 . 11 ; 1933 ,./ , 1311:11102 ^ . ג 1 ; 1907 , 0 ־ £1131 | . 0 

. 1947 , 1-11 ! 111 ?> 1 ז 1 > ./ 

אה. א. 

ח 1 ב׳ כל חיוב, שהוא מוטל על אדם מבחינה משפטית, הן 
לעשה הן לשב-ואל-תעשה; במובנו המצומצם — 

חיוב לתשלום סכום־כסף. בחוקים מסויימים, בחוזים ובצוואות 
יש לפעמים למושג ח׳ מובן ספציפי. את הצדדים קוראים 
בעל־ח׳(או נושה) וחייב. 

הח׳ נוצר: 

1 . מרצון החייב (או מורישו) ע״י פעולה חד-צדדית 
(כגון צלאה [ע״ע]) או ע״י חוזה, בין שיש בו התחייבויות 
הדדיות (כגון מכירה, שכירות), ובין שההתחייבות היא חד־ 
צדדית (הלוואה, ערבות). במקרים ידועים קובע החוק הת¬ 
חייבות מעידחוזית. 

2 . ללא רצון החייב, ע״פ החוק, על יסוד: (א) יחס משפחתי 
(כגון מזונות לאשה או לילדים)* (ב) פעולה או מחדל 
בניגוד לחוק, המזיקים או גורמים נזק — בדרך־כלל במקרים 
של זדון או רשלנות (ע״ע נזיקין)* (ג) חוק או חיקוק־מישנה 
לפי המשפט הציבורי (מסים, מכם, הטלים, קנס). 

פיגור בתשלום חח׳ גורר אחריו, בדרך־כלל, חיוב לתשלום 
רבית בהתאם להוראות החוק. 

הח׳ מתבטל ע״י מילוי, וגם ע״י מחילה (ויתור), ע״י 
קיזוז — במידה שהוא מותר לסי החוק —, ע״י פשרה, ע״י 
המרת הח׳ המקורי בהתחייבות אחרת, וכן ע״י תביעת 
פיצויים או קבלתם במקרה של הפרת חוזה. 

החייב שאינו משלם את הה׳ — רשאי הנושה לתבעו 
לדין, ואם יזכה במשפט — לבצע את פסק־הדין באמצעות 
משרד הוצאה־לפז׳על (ע״ע). הסמכות בידי בית־המשפט או 
יו״ר משרד־הוצל״פ להרשות לחייב שישלם את הח׳ בשי¬ 


עורים. אם לא ימלא אחרי פס״ד של מזונות או יפגר בתשלום 
שיעורי הח׳ שנקבעו ע״י יו״ד משרד־הוצל״פ, הוא עלול 
להישלח לבית־הסוהר לשם כפיית התשלום. 

החייב יכול, בהסכמת בעל-הוד, להעביר את הח׳ על איש 
שלישי, בין שזה יבוא במקומו ובין שיהיה חייב יחד 
עמו. במקרה שהח׳הוא סכום קצוב, רשאי בעל־הח׳ להעביר 
את זכותו לאחר, בלי להיות זקוק להסכמת החייב, בתנאי 
שיודיע בכתב לחייב על ההעברה. עם מותו של הנושה או 
של החייב עובד הח׳ ליורשים, אך אם מילויו תלוי בחייב 
באופן אישי, הוא מתבטל עם מותו. 

על ח׳ במשפט העברי — ע״ע מלוה. 

אה. ו. 

חזב לאמי [ח״ל] (חזב צמרי [ח״צ], חזב־ד^דינה 
[חה״מ]), ההתחייבויות הכספיות שהמדינה מקבלת 
על עצמה. בדרך־כלל, משתמשים בשלושת המונחים ללא 
הבחנה מיוחדת ביניהם* אבל לעתים מגבילים את השימוש 
במונח ח״ל לחוב של הממשלה המרכזית, למעט חובותיהן 
של הרשויות המקומיות; לעומת זה, המונחים ח״צ וחה״מ 
מדגישים יותר, שהמדובר בחוב של יחידה מדינית ולא בחוב 
המצטבר של כל תושבי המדינה. 

בדירכלל, נכנסים שלטונות המדינה לעול של חוב 
בציפיה להכנסה בעתיד, שתאפשר את פרעון החוב. במקרה 
של ח״צ, מצפה הממשלה להכנסה ממיסים ומתקבולים 
אתרים מתושבי המדינה. מנקודת ראות זו, מהווה הריבית 
על החה״צ את המחיר הפנקסי, שהממשלה משלמת כתוצאה 
מאי־יכלתה הנוכחית לגבות את המיסים הדרושים כדי לכסות 
את הוצאותיה. 

להתפתחותו של החה״צ קדמה יצירת תנאים מדיניים 
וכלכליים מסויימים בעת החדשה: התפתחות של הבחנה בין 
המלך וביו הממלכה! התהוותה של מערכת חוקים ובתי- 
משפט, שנתנו תוקף לביצוע חוזים מסחריים ולגביית חובות* 
המהפכה המסחרית, שהביאה את ההרחבה של עיסקות 
פרטיות ואשראי פרטי, וכן הקמת בנקים ומוסדות כספיים 
והתפתחות שווקים מאורגנים לכספים ולנכסים כספיים. בסוף 
המאה ה 18 כבר נוצרו התנאים, שאיפשרו באנגליה את 
מימון המלחמות הנאפוליוניות ע״י אשראי ציבורי בהיקף 
גדול. החה״ל הבריטי, שלא היה אלא 14 מיליון לי״ש ב 1697 , 
עלה ל 187 מיליון לי״ש ב 1781 ול 834 מיליון לי״ש ב 1815 . 

מלה״ע 1 נתנה דחיפה חדשה למימון ציבורי ע״י אשראי. 
בבריטניה הגיע החה״ל ל 7,828 מיליון לי״ש ב 1920 * באה״ב 
גדל מ 1,191 מיליון דולר ב 1915 ל 24,299 מיליון דולר 
ב 1920 . במשך שנות ה 30 נתוסף גורם חשוב חדש להגדלת 
החה״ל: בזמן השפל הגדול שימשו תקציבי המדינה להרחבת 
התעסוקה, להעלאת רמת ההכנסה במשק וכמנוף להבטחת 
הרווחה הכלכלית והחברתית של האוכלוסיה. תורת קינז 
(ע״ע) הצדיקה אח השימוש באשראי ציבורי ובכלי התקציב 
הממשלתי כגורם חיובי לשם הגדלת מחזור העסקים. קינז 
טען, שלא תמיד יכול המשק הפרטי להגיע למצב של 
תעסוקה מלאה ולשמור עליו* ע״י יצירת גרעון בתקציביה 
בזמן שפל, יכולה הממשלה להזרים למשק כוח־קניה נוסף, 
ובדרך זו — וגם בדרך התוצאות המשניות של זריקת־עידוד 
זו — ניתן להעלות את רמת ההכנסה הלאומית. כלכלנים 
מסויימים אף טענו, שרק באמצעות יצירת גרעונות בתקציב 
הממשלה אפשר להגיע לרמת השקעה נאותה במשק, השקפה 


167 


168 


חוב לאמי 


זו הכניסה צד חדש בוויכוחים הקודמים על הנסיבות׳ שבהן 
מותר להרחיב ח״צ, על הצורות המתאימות לפרעונו ועל 
הבעיה אם בכלל יש לפרוע ח״צ. לאחר מלה״ע 11 הורגשה 
ביותר תרומתם של תקציב הממשלה ושל החה״ל להגברת 
קצב ההתפתחות הכלכלית, 

כבר אחרי מלה״ע 1 התחילו הבנקים המרכזיים בבריטניה 
ובאה״ב לנצל את עובדת קיומו של ח״צ גדול כאמצעי 
לפיקוח על מערכת הבנקים. ע״י קניה ומכירה של איגרות- 
חוב ממשלתיות למיניהן בשוק הכספים כיוונו הבנקים המר¬ 
כזיים את הקף הפקדונוח והרזרוות בבנקים המסחריים. במשך 
שנות ה 30 התפשט השימוש בכלי זה של פיקוח על אשראי 
בנקאי כמעט בכל המדינות המפותחות. מחייבי קיומו של 
ח״צ גדול הצביעו לעיתים גם על תפקידן של איגרות־ח׳ 
ממשלתיות כהשקעה בטוחה לגבי קרנות־פנסיה, חברות- 
ביטוח׳ וגם לגבי החוסך הקטן. 

בהגדרה ובמיון של החה״ל קיימים הבדלים ניכרים בין 
ארץ לארץ מבחינת-גורמים שונים: מיבנה המימשל — צורה 
פדראלית או צורה מרכזית; תפקידי הבימשל המרכזי לעומת 
תפקידי השלטונות המקומיים; הקפם ומקורות־מימונם של 
שירותים ציבוריים; שיטות הנהלת חשבונות — הכללתם או 
אי-הכללתם של שטרי-כסף המונפקים ע״י אוצר־המדינה; 
חובות מדיניים לעומת חובות פינאנסיים רגילים, חובות 
בערבות הממשלה, חובות לספקים ע״ח שכר־עבודה וסעיפי 
חובות אחרים. כח״צ גלמי מוגדר, בדרך־כלל — אבל לא 
תמיד — סך הח׳ לזמן ארוך ולזמן קצר (חובות־פנים 
וחובוח-חוץ) — להוציא התחייבויות בתנאי; ואילו ח״צ 
נקי אינו כולל אותם קרנות ונכסים אחרים המיועדים 
לפרעון החוב. את החה״צ לזמן ארוך נהוג לכנות בשם חוב 
קבוע (או מבוסם — : 80111 1 ) £ 111180 }, לעומת ח״צ לזמן קצר, 
המכונה לא-קבוע (לא־מבוסם או צף — זס 1808 !ג;!סג! 
8081 £1038118 ). לפנים חששו מאד לסכנות העשויות לבוא 
כתוצאה מגידול החה״צ לזמן קצר משום הזדקקותה התכופה 
של הממשלה לשוק־הכספים הפרטי בעקבות חובות כאלה. 
היום רואים דווקא יתרון בקשר ההדוק בין הממשלה, מערכת 
הבנקים ושוק־הכספים הפרטי, ואת קביעת זמני־הפרעון של 
החה״צ דנים לחיוב או לשלילה לפי קריטריונים רחבים יותר 
של מדיניות מונטארית ופיסקאלית. 

למרות העדר אחידות במיון ובהגדרה של החה״צ, ניתן 
לקבוע בוודאות, שקיימים הבדלים ניכרים בגבהו היחסי של 
החה״צ בארצות השונות. ב 1960 הגיע החה״ל בממלכה המאו¬ 
חדת לשווי של הכנסה לאומית של כ 1.4 שנה, בבלגיה— של 
0.9 שנה, בקאנאדה ובאירלנד — של 0.8 שנה, באה״ב 
ובאוסטראליה — של 0.7 שנה, בצרפת, איטליה, נורווגיה 
ושוודיה — של כ 0.4 שנה, בתורכיה ובשוויץ — של 0.2 
שנה בלבד. מעריכים, שהריבית ששולמה על החה״ל בברי¬ 
טניה לאחר המלחמות הנאפוליוניות התקרבה ל 8% של 
ההכנסה הלאומית דאז; היא פחתה עד המאה ה 20 עד כדי 
4.5% של ההכנסה הלאומית; לאחר מלה״ע 11 ׳ כשהגיע 
הח׳ הציבורי בארץ זו לשווי של הכנסה לאומית של כ 3 שנים, 
שוב הגיעה הריבית ליותר מ 6% של ההכנסה הלאומית. 

קיימות שתי מגמות לזמן ארוך. שמקילות את נטל 
החה״ל: גידול ברמת ההכנסה הלאומית הראלית; עליית 
רמת המחירים. בארצות מסויימות משתמשים בשיטות של 
הצמדה (לזהב׳ למטבע־חוץ ולמדד־המחירים) לשם הבטחת 


ערכו ה״ראלי" של החה״ל או של חלק ממנו. בארצות 
אחרות רואים בעצם שיטת ההצמדה פגיעה באמון בממשלה 
וביכלתה לשמור על יציבות כלכלית. 

כבר בסוף המאה ה 18 הבחינו בשובי המהותי בין חוב 
פרטי ובין ח״צ, שהוא נובע מעצם ההבדל בין הפרט לבין 
המדינה. המדינה היא בעצם המקור של כל האשראי במשק — 
לא רק באמצעות חוקיה׳ המאפשרים גבייתם של חובות, אלא 
גם בגלל סמכותה לפקח על אמצעי-התשלום ומערכת הכספים. 
הסמכות להטיל מיסים נמצאת בידי המדינה, וכוח זה משמש 
ערובה לפרעון החובות שהמדינה מקבלת על עצמה; כל 
זמן שמוח בציבור אמון ביכלתה של הממשלה לשלם את 
חה״מ׳ כל׳ לגבות מיסים בכמות מספקת, אין גבול הכרחי 
להגדלת החה״צ. רק ברגע ששטרי-החוב של המדינה מתחי¬ 
לים להימכר במחיר נמוך בהרבה מהמחיר הנקוב, קיימת 
סכנה ליציבות המערכת הפינאנסית של המדינה. 

בקשר לנטל החד,"צ מבחינים בין הנטל הנומינאלי, 
המתבטא בתשלומי ריבית, ובין הנטל הראלי׳ הנובע מהפסד 
אפשרויות לשימוש אלטרנאטיווי במקורות הכלכליים. היכול 
דור אחד להעביר לדור שני את הנטל של הוצאה ממשלתית 
מסויימת, כשהמימון נעשה ע״י אשראי במקום מיסים ל לגבי 
הנטל הראשוני התשובה הכללית המקובלת היא שלילית: 
הדור המלווה נוטל את הנטל על עצמו ע״י ויתור בתצרוכת 
והעברת אמצעים ראליים לממשלה, ואילו בדור השני, המשלם 
את הריבית ופורע את החוב, קיימת רק העברה ממשלמי 
המיסים למחזיקי איגרות־החוב. אולם קיים נטל מי ש נ י, 
והוא — ההוצאזת הכלכליות הקשורות בהעברה. נטל עקיף 
זה קיים, משום שעצם גביית מיפים נוספת עשויה להשפיע 
על הקטנת הרצון לעבוד או להשקיע במניות וכד/ תשובה 
מדוייקת יותר על שאלת נטל החה״צ מחייבת דיון באפ¬ 
שרויות האלטרנאטיוויות של מימון ושימוש במקורות: בזמן 
ההלוואה יש לבדוק, אם צורת מימון זו מתאימה למצב 
הכלכלי הכללי, איך עשויה היא להשפיע על התצרוכת, 
החיסכון וההשקעה, ואם ההעברה של מקורות אלה לממשלה 
תביא לשימוש יעיל יותר בהם; כמו־כן, יש לבדוק בזמן 
תשלום הריבית, ובעיקר בזמן הפרעון, את ההשפעה על 
התצרוכת, החיסכון וההשקעה. על הרחבת האשראי במקרה 
שהמקבלים הם בנקים וכד , . נמצא, שבתנאים מסויימים קיימת 
העברה ממשית של הנטל מ״דור" אחד ל״דור" שני. יש 
טוענים, שתוצאת החה״צ היא מסירת מלאי מוקטן של הון 
לדורות הבאים׳ ודבר זה מהווה העברת הנטל לעתיד. בין 
שוללי הגדלת החה״צ היו לפנים סבורים, שכמעט כל הוצאה 
ממשלתית בלתי־יצרנית היא — דעה שכבר הופרכה; וכן 
מצביעים על העובדה, שמקורם של רוב החובות הציבוריים 
נובע ממימון מלחמות — אולם אין עובדה זו נוגעת לבעיית 
הנטל של החה״צ, שכן ההשפעה השלילית של המלחמה היתה 
קיימת גם לו היו מממנים אותה ע״י מיסיס בלבד. מבחינת 
קביעת הנטל הראלי יש להתחשב במקור החוב — אם הוא 
פנימי או חיצון: מאחר שבחוב חיצון נעשה התשלום בצורת 
העברה של מקורות לחו״ל, מסתבר שכאן אמנם קיים 
נטל ראלי. 

על ה ח ה " ל של מדינת ישראל ע״ע ארץ־ישראל 
(כרך־מילואים). 

*>//£׳מ*/ , 10 כ 111 ז* 811 .יי! ; 1893 ,^( 061 1 € ' 171 * 1 <{ . 0 . 1 ־ 1 

112 ? 1 > 7 .י 1 ; 1903 3 ,^ 1371 ( 1 >[ 

1 ק 1£1 ז*ז£ 21711 ((! / 1 6 ;> 1 * ¥1 ;* 1912 


169 


חוב לאמי — חוה 


170 


. 11 0,7(71x01 ,ז;^ 1 ;> 1411 זט 13 . 01111!1 (111111111111710, 1928; X ה 0 )) 
0714 1x01 ? ,ת 6 ל 11 ג 11 . 11 . 4 . ; 1937 ,! 1111 ) 7 ) $100/71 

-ס!!*/ , ] < 11 )\ ש; 77 , 101111011 ) 1 . 3 ) . 11 ; 1941 , 7 ) 1 )י 0$ 811117107 
׳(■ 0111 '! 81 ) 0 071 , 811110115 . 11 ; 1943 ,/ 8 )( 1 ) 811811 ) 0 ץ!/? 0 * 
, 8 ז 1131 \, . £000 0£ .ןקש<_ 1 ,סאט ; 1944 ,( 141 ,. 111:011 .זנ! 0 ' 1 .() 
- 0 ק 712 ס 8177 , 1:5 ש 1116111 ו 801 . 0 ; 1948 , 1914-1946 זח' 0 ' 1/111 !' 1 
) 11/711 ? / 0 0 ^/ן>״ו־ו'/ ) 1411711 ,ת 3 ווגו 111101 . 91 ! .[ ; 1955 , 111111 
■ 81 ) 811611 /ס /( 07 ) 8/1 ? 7711 י ש'\ 1 ;: 81115£1 . 4 . . 11 ; 1958 , 111 ) 0 

. 1959 ,)■ 111711 ( 

א, קס. 

חובלינוס, נספר מלצ׳ור לה — 10 :> ש 110 :> 1 :> 1 \ 

1811—1744) — )01x1131105 ), סופר ומדינאי ספרדי. 

ח׳ היה משפטן, זכה להשפעה רבה בחצרו של קארלום 111 
והגיע עד לדרגת שר־המשפטים; אולם אח״כ פוטר בגלל 
מגמותיו הליבראליות והושם בכלא, ורק פלישתו של נאפוליון 
( 1808 ) לספרד שיחררה אותו. אעפ״כ לקח חלק פעיל בתנועת 
ההתנגדות לנאפוליון ונמנה על חבורת המתמרדים בקאדים. 
ח׳ כתב סטירות׳ מתזה בשם 10 ) 1101113 6111£ ט 11611110 £1 
(״הפושע המכובד״), 1787 , וחיבורים פוליטיים׳ המצטיינים 
בתבונה מדינית וסיגנון מלוטש. הוא היה גם היסטוריון 
ומחבר מסות, וכן כתב את היומן הגדול היחיד בספרות 
הספרדית. ברעיונותיו הוא מייצג את האידיאולוגיה הליברא¬ 
לית של האנציקלופדיסטים׳ אבל בגון מתון ומסרתי, ובספריו 
הוא לוחם למען תסיסה חדשה בדרכי המשפט, בחברה 
ובכלכלה. 

7/1€ י ב 11 ;ןז 0 ־ 1 ? . 0 ; 1913 <-/ 1€ ) . 1 \ . 0 071 ( 1 . 135 ־ 101 ) 11 ( .( 

. 1950 711511 

חוג (#ת"), מושג אלגברי, המציין קבוצת איברים £ 
קשירה לגבי שתי פעולות חד־ערכיות, המסומנות 
בדרך-כלל בסימנים ־ 4 ו־ (חיבור וכפל) והמקיימות את 
הדרישות הבאות: 

לגבי חיבור: (ח 1 ) אסוציאמיוויות — 0 + (ל 1 +ב) = 
( 4-0 ל)+ 3 ; (ח 2 ) קיום איבר 0 (אפס), המקיים 3 = 3-0 
עבור כל איבר בחוג £ ; (ח 3 ) קיום איבר נגדי — למשוואה 
0 = ^■ו- 3 יש פתרון בחוג (הפתרון הוא יחיד ומסומן ב-). 
לגבי כפל: אסוציאטיוויות — 0 .( 3.11 ) = ( ש .ל). 3 . 
לגבי חיבור וכפל יחד: דיסטריבוטיוויות — 

(ד 1 ) 4-3.0 נ 1 .ב = ( 0 134 ). 3 ; (ד 2 ) 3 : 0.3 .ב 1 = 3 .( 0 + נ}) 

דוגמות: חוג המספרים השלמים הזוגיים, או חוג כל 
המספרים השלמים ; קבוצת כל הפונקציות הממשיות המוג¬ 
דרות בקטע [ 0,1 ]! חוג כל הפולינומים בעלי מודמים מתוך 
חוג נתון. 

בספרות המאתמאטית מופיעים גם הצירופים והמושגים 
הבאים הקשורים לחוג: חוג עם יחידה — חוג המכיל איבד 1 , 
המקיים 3 = 1 .3 = 3 .1 ; חוג קומוטאטיווי — חוג שפעולת־ 
הכפל שלו מקיימת את החוק הקומוטאטיווי 3 .! 1 = ( 3 .1 ; 
חוג־חילוק — חוג שבו יש פתרון למשוואה ל = 3x עבור 
כל 0 ^= 2 . בחוג זה יש אפשרות לבצע את החילוק (אך יש 
להבדיל בין חילוק מימין וחילוק משמאל), כי לכל איבר 3 
השוגה מאפס קיים האיבר ההפוך 1 ־ב לגבי הכפל. השדה 
הוא חוג־חילוק קומוטאטיווי. 

האלגברה — היא חוג 71 המהווה מרחב וקטוריאלי מעל 
שדה ?, ז״א: לכל איבר ז בחוג ולכל איבר ב מתוך 17 
מוגדר הצירוף 0.3 כאיבר ב 4 .! צירוף נוסף זה מקיים את 
החוקים 

; 3)3 : # (3 + 1)) = 03 + 1x13 ״) = ( 33 ) *> 

03+33 = 3 ( 3 + 0 ) 


בתקופה האחרונה הוכנסו באלגברה המודרנית גם 
המושגים: חוג בלחי־אסוציאטיווי—קבוצת־איבדים המקיימת 
את דרישות החוג פרט לחוק הא 10 ציאטיווי לגבי הכפל; 
חוגיס-למחצה — שבהם החוק הקומוטאמיווי ואחד החוקים 
הדיסטריבוטיוויים — (ד 1 ) או(ד 2 ) — אינם מתקיימים. 
, 19 :־' 1943 , 1 ו 7 < 1 )! 411 ) 1 ( 7 ) $104 ,עש 4 ז 16 :' 44 ■ 161 ) .חס .£ .מ 

. 11 { 001101 ,.:) 50 . 41.1111 .: 110 ) 4 ,) / 1% ( 81 / 0 )•( $17111:711 , 1115011 ) 1:16 

. 1956 ,( 37 . 1151 ? 

ש. ע. 

חןדזי:י?קי, דניאל — 1 ; 1001 ))\ 010010 311101 ( 1 — ( 1726 , 
דאנציג— 1801 , ברלין). צייד וחרט גרמני(ממוצא 
פולני), ח׳ התחיל בעבודתו האמנותית כצייר מיניאטורות- 
של־ז׳אנר, מהן סצנות־של־שיחד. ברוחו של ןטו (ע״ע), וסדין 
תיאורי ההווי המשפחתי של הבורגני בן המאה ה 18 . מ 1757 
ואילך הקדיש את כל זמנו לחריטה ויצר למעלה מ 2,000 
תחריטים, בעיקר על אותם נושאים ובאותו סיגנון כיצירתו 
במיניאטורות. הוא עשה תחריטי־נחושת כאילוסטראציות 



תיא 5 חור.יביצקי: הצייר עם בני סיצפ־ר,.' ב־דר עיודחו ( 1771 ) 


למהדורות של הקלאסיקנים ושל כתבי סופרים בני־דורו, 
לאלמנחים ולספרים אחרים שהיו פופולאריים ביותר בתקו¬ 
פתו. ב 1764 חיה לחבר האקדמיה של ברלין, וב 1797 — 
למנהלה, ח׳ היה אמן דייקן, יבש במידת-מה, אך לפעמים 
גם פיוטי. מיצירותיו הטובות ביותר — התחריט המתאר את 
עצמו ליד השולחן כשהוא מוקף בני-משפחתו, והציור (גם 
תחריט) "הפרידה של קאלה". הוא אף חרט את הפורטרטים 
של רבים מבני-זמנו המפורסמים. 

, 1857 ,) 1 /) 77 / 1 )) ?׳ 0 /\ 1.11 ,וסרן-סיד ; 1909 . 101-102 
?' 111 01 8111/1 ? 11 ' 7 . 0 ,ןי:־ן.<;־ז 14 . 14 .\, ; 1902 ,*? 110111111 411 
.( : 1936 .(. 1 ״ 7 .גז 0 י\ 1 חח\/ ,)ח 10 ז 0 1 >ח 0 11,111 ) 01x1 ) 

,! 0011:51 0/1 '(' 111011111 ! 1011 ) 11114 / 1 ) 07711 4 . ,ז:>חת 1:1 § 

. 1956 , 139 ״ 4 * 85 

מ. ו. 

ח׳ באמנות. תיאורי ח׳ (ואדם) הם אחד הנושאים 
החשובים ביותר באיקונוגראפיה הנוצרית בגלל מעמדם 
המרכזי במעשה החטא הקדמון (ע״ע). תיאורי ח׳ מופיעים 
במסגרת ארבע חטיבות של נושאים: (א) בריאתה: (ב) 
החטא הקדמון וענשו; (ג) התיאור הסטאטי של דמותה 
(בצד דמותו של אדם); (ד) כפרט בתיאורי ירידתו של ישו 
לשערי־גיהנם. — בדרך כלל מתוארים אדם וח׳ עד לאחר 
גירושם מגן־עדן במערומיהם. או כשעלי־תאנה (לעתים 
מדומים) מכסים את מערומיהם (תמ׳: ע״ע אדם). 

תיאורי בריאת ח׳ מופיעים בתדירות החל מן המאה ה 10 , 
עפ״ר במסגרת תיאורי בראשית — בפסיפסים ביזאנטיים 
(ונציה. פאלרמו), בתבליטי דלתות (הילדסהים, ותנה) 
ושערים של כנסיות רבות, באילומינאציות של כתבי־הקודש, 
בציורי-קיר, בציורי חלונות־צבעובין (שארטר) וכר. ברובם 
מוציא ה׳ את ח׳ בידיו מגופו של אדם, ובקצתם (במסורת 
הביזאנטית) מברך ה׳ מרחוק את ח׳ המגיחה בעצמה מגופו של 
אדם; המסורת האחרונה נשתמרה בפרסקות של מיכלאנג׳לו 
(בקאפלה הסיכסטינית), — תיאורי החטא הקדמון מופיעים 
בשפע' כבר ביצירות האמנות הנוצרית המוקדמת — בציורי 
הקאטאק 1 מבות והזכוכיות המוזהבות ובעיטורים הפיסוליים 
של גלוסקמות (בעיקר במאות ה 3 — 4 ). רובם תיאורים 




173 


חוה — חוזה 


174 


סטאטיים־תמציתיים של אדם וח/ כשהם עומדים ליד עץ* 
הדעת, שעליו כרוך הנחש, או בעת אכילת הפרי, פיתויו 
של אדם וכד. איקונוגראפיה זו נשתמרה בוואריאציות רבות 
עד שפחתה חשיבותו של הנושא הדתי. התיאור הסיפורי של 
החטא הקדמון מופיע לראשונה בכ״י מצויירים (כ״י בראשית 
של וינה, ועוד), ולאחר מכן — ביצירות כנסייתיות רבות 
כחלק ממחזור של סיפורי־בראשית או כיחידה נפרדת, 
בדרך־כלל מתוארות האפיזודות הראשיות בדרגות שונות 
של פירוט, ולעתים אף זו בצד זו (במאות ה 15 — 16 ). — 
דמויות בודדות של אדם וח׳ עיטרו שערי כנסיות של 
יה״ב, בעיקר בצפון־אירופה. ולעתים קרובות הופיעו אף 
על לוחות־מזבחות מצויירים (גרמניה ופלאנדריה; הדוג¬ 
מה המפורסמת ביותר — "מזבח גנט" של האחים נן 
איק [ע״ע: תמ ׳ ]). 

נושאי אדם וח׳ היו מקובלים מאד בארצות אלה גם 
במאות ה 16 — 17 (דירר [תפר: ע״ע גרפיקה, עמ׳ 662 ], 
קרנך, גוסרט ועוד), וכן באיטליה (מיכלאנג׳לו [תמ׳: ע״ע 
אדם, אדם הראשון, עמ ׳ 526 — 530 ]? טיציאן). לאתר תקופה 
זו איבד נושא זה את חשיבותו הדתית והתחיל לשמש 
אמתלה לתיאורי-עירום נאטוראליסטייס, למראות פאסטו* 
ראליים וכד, שבהם מתוארים אדם וח׳ עפ״ר כבעלי יופי 
גופני אידיאלי, ואף חושני? בניגוד מעניין לכך עומדת 
האינטרפרטאציה הראליסטית של רמבראנט. — באמנות של 
200 השנים האחרונות ניברת בעיקר גישה רומאנטית, או אף 
סנטימנטאלית, לנושא זה, וכיום ירדה חשיבותו כליל. 

171 1727 ) 1 )^ 2/1271 ) 17 271 ? 1271 )" €7 . 1 ) 12111171% ) ) 1 ) 0 012 , 0111101 ־ 11 £ .ן 

1772 47 ) 1 ) 0 י 51€111 ח€תו £1 - 11 ז* ; 1903 , 1 ) £1171 1271 ) 271 !) 1711 . 1 ) 

1 ) 01 7/12 ) 4.71 771 #11712 7/12 ,(. 1 ) 0 ) ; 1923 , 12 ) #11 

, 1956 , ( 1117772171 ) 2 ' 7 

א. רו. 

חו 1 לם 1 ן, (יוסף) ךניאיל — 08 ^נ 1 ה X80 .ג — ( 1819 , 
וילנה — 1911 , פטרבורג), מזרחן רוסי, יהודי 
מומר. ח׳ היה בנו של למדן עני, שמת בגיל צעיר? הוא 
עצמו היה בנעוריו ״מתמיד״ ו״עילוי". בגיל 17 השיאו לו אשה, 
שממנה התגרש בשל היותו ״משכיל״. ב 1841 הגיע ח׳ ברגל 
לריגה, ומכאן נסע, בעצת מכם לילינטל (ע״ע), לברסלאו? 
א. גיגר (ע״ע) קרבו, ופרדיננד לסל (ע״ע) לימדו גרמנית. 
ב 1850 הוכתר ח׳ בתואר ד״ר לפילוסופיה מטעם אוניברסיטת 
ליפציג. ב 1855 השתמד לפראווסלאוויות, והיה פרופסור 
ללשונות שמיות באוניברסיטת פטרבורג וגם בשני הסמי¬ 
נריונים לכמרים פראווסלאוויים וקאתוליים, ונבחר לחבר- 
כבוד באקאדמייתיהמדעים הרוסית. ח׳ פירסם מחקרים 
חשובים באשורולוגיה, בבדיקת כתובות עבריות עתיקות, 
בדקדוק עברי ובמדע־המקרא. את המקורות ידע לפרש בדיי¬ 
קנות ובזהירות ? בתפיסתו המדעית היה מושפע מגיגר, הוא 
תירגם את רוב התנ״ך לרוסית בשביל הוצאתו מטעם 
האקאדמיה הדתית הפראווסלאווית והחברה הבריטית להפצת 
כתבי־הקודש. 

לכאורה. לא התרחק ח׳ אף כמומר מן היהודים ומענייני 
היהדות, ובמקרים אחדים הופיע כסניגורם. בקשר למקרי 
עלילת־דם ברוסיה בשנות ה 60 — 70 פירסם שני מחקרים, 
שהם החיבורים הממצים ביותר בזיכוי היהודים מעלילת־הדם. 
ב 1892 פירסם ח׳ את מחקרו "הסדר האחרון של ישו", שבו 
השתדל להוכיח, שרק הצדוקינדהאריסטוקרטים — ולא 
הפרושים־העממיים — היו אחראים להוצאתו־להורג של ישו, 


ושהקרע בין היהדות ובין הנצרות אירע רק לאחר מרד בר* 
כוכבא. ב 1867 — 1870 אף היה ח׳ חבר הוועד של "חברת 
מפיצי השכלה". לפי המלצתו רכשה הממשלה הרוסית 
את אוסף כד,"י של א. פירקוביץ (ע״ע), לאחר שח׳ דחה 
את ההוכחות — שהביא א. א. הרכבי (ע״ע) — לזיופיו של 
פירקוביץ. 

ח׳ הוסיף לבוא בכתובים עם סופרים עברים, תלמידי' 
חכמים ורבנים. ומפעם לפעם היה מתבטא בהערצה על הער¬ 
כים המסרתיים של היהדות, בשלילה על המשכילים, ואפילו 
בתלונה'חריפה על חילולי-שבת שלהם, במכתב לי. ל. גורדון 
( 1888 ) כתב: "אצבעו הקטנה של ר׳ חיים מוולוז׳ין שווה 
יותר ממאה עורכי־דין, שאיבדו את המעלות הלאומיות שלנו". 
ייחסו לו את האימרה: .,עכשיו שנוצרתי כאילו לא נוצרתי". 
ליום־הולדתו ה 80 ( 1898 ) יצא ספר־יובל לכבודו בעריכת 
דוד גינצבורג (ע״ע). אולם לאתר זמן נודע, שכל פעו¬ 
לותיו לטובת היהודים והיהדות נעשו תמורת תשלום מלא 
מאת הבארון הוראץ גינצבורג (ע״ע); ואילו מעצמו לא 
יצא ת׳ נגד האנטישמיות ולא נלחם למען זכויות היהודים 
ברוסיה. — משני בניו של ח׳ היה האחד פיסיקן חשוב 
והשני משפטן? שניהם ניתקו כל קשר עם היהדות, ואף 
היו אנטישמים גלויים. 

ש. ל. ציסרון, מאחורי הפרגוד, 34-7 , תרפ״ד! ש. גינזבורג, 

משומדים אין צארישן רוסלאנד, 1946 . 

א. אח. 

ח!־זה, הסכם בעל תקפות משפטית בין שני צדדים (או 
יותר), שעל פיו מתחייב צד אחד כלפי השני 
(או מתחייב כל אחד כלפי רעהו) להתנהגות מסויימת, כגון 
מסירת חפץ, עשיית עבודה, הימנעות מפעולה, וכיו״ב. 

במשפט הנוהג בישראל מוסדרים הח" ע״פ מקורות- 
משפט שונים, מהם עותמאניים, מהם מאנדאטוריים, מהם 
אנגליים ומהם ישראליים. 

יש להבדיל בין עיסקות משפט היוצרות רק התחייבויות 
(ובין הצדדים בלבד) —עיסקות אובליגטוריות—ובין עיסקות 
חפציות או ראליות המביאות לשינוי במצב המשפטי האוב- 
יייקטיווי("לפי כלי עלמא"). לפי משמעותו הרחבה של המושג 
ח' כלול בו נם הסוג השני; אולם לפי מובנו המצומצם מציין 
הח׳ רק את ההסכם שהוא מקור לחיובים. — לעתים קרובות 
נראית עיסקה כאחת בלבד, ובכל זאת כלולים בה שני 
היסודות: כך, למשל, כלולים בעיסקה בדבר מכירת חפץ 
ידוע ומסויים גם ההסכם החפצי להעברת הבעלות וגם 
ההסכם האובליגאטורי בדבר ההתחייבות למסירה, וממנו 
נובעות התחייבויות אובליגאטוריות נוספות, כגון חובת הקו¬ 
נה לשלם — אם לא שילם כבר בשעת עריכת ההסכם — או 
אחריות המוכר להיות החפץ חפשי מפגמים נסתרים וכיו״ב. 

כלל גדול בדיני הח׳ הוא חופש-ההתקשרות, 

ז״א — אין הצדדים מוגבלים לאותם חח" המוסדרים במפורש 
ע״י הדינים, אלא חפשיים הם לעצב ח" אתרים, גם אם לא 
היו ידועים בעבר, ח" "בני בלי־שם". כמו־כן חפשיים הצדדים 
להתניה על החוק, ז״א — לתת לח׳ כל תוכן הנראה להם 
ולסטות גם מכללי המשפט, בתנאי שלא יהיו אלה "כללי 
מצווה" (כל׳ כללים התלים בכל מקרה ומקרה). בתולדות 
המשפט מיה״ב עד העת החדשה הלך וגבר חופש־התקשרות 
זה, עד שראה החוקר האנגלי הנרי מין ( 6 ח 1 ב 1 \ . 9 ) לסכם 
את ההיסטוריה המשפטית בנוסחה: "מן המעמד ( 1:115 ג 81 ) 


175 


חוזה — דווזה מסחרי 


176 


אל הח׳ (צ 11 ז 30 -םח 00 )"; אולם מימיו של מין שוב צומצם 
חופש־ההתקשרות במידה ניכרת ונתרבו האיסורים וההגבלות, 
לשם הבטחת השיוויון בין האזרחים ולשם שמירה על הצד 
החלש מבחינה כלכלית. 

הח׳ אינו נוצר אלא ע״י הצעת הצד האחד והסכמת הצד 
השני. כל עוד לא הסכים האחרון, רשאי המציע לחזור בו < 
לפי המשפט הנוהג בישראל, גם הצהרה מפורשת של המציע, 
שלא יחזור בו במשך זמן מסויים, אינה מספקת למנוע את 
זכותו של המציע לחזור בו; לפי המשפט האנגלי אין הצהרה 
כזאת מחייבת אלא אם כן נערכה בצורת כתב פורמאלי, או 
שניתנה בעדה תמורה ע״י הצד השני. — בח׳ נדרשות ע״י 
המשפט כמה מידות, שבלעדיהן הח׳ בטל או בר־ביטול; 
מהן: כשרותם של הצדדים — שהיא חסרה לקטין ולשוטה; 
הסכמה הדדית — שהיא פסולה אם הושגה ע״י הטעיה, או אם 
ניתנה מחמת טעות אחרת שע״פ החוק יש בה כדי לעשות 
את ההסכמה בטלה, או מחמת אונם. — לפעמים נדרשת גם 
צורה מסויימת לח׳ — צורה בכתב ולפעמים אף פורמאליות 
נוספת. בישראל רק ההסכם החפצי על מכירת מקרקעין, או 
על שכירות מקרקעין לפרק־זמן שלמעלה משלוש שנים, טעון 
עריכה בכתב ורישום בספרי־האחוזה. — מידה נוספת הנד¬ 
רשת לעתים היא ה״סיבה״ (לאט' 031183 ) או ה״תמורה" 
(אנגל׳ 1 ז 0 ז 31 ז:>! $11 מ 00 ): לפי המשפט הרומי וכמה שיטות־ 
משפט מודרניות המבוססות עליו צריכה ה״סיבה" להיות 
מותרת ומספקת בעיני הדיין כדי להצדיק את ההתחייבות; 
לפי המשפט האנגלי מתבטאת ה״תמורה" במעשה או במחדל 
מסויים או בהבטחה למעשה או למחדל של הצד המקבל את 
ההבטחה. מעשה שכבר נעשה בעבד אינו נחשב לתמורה, 
שהרי המבטיח לא יקבל דבר בעד הבטחתו. איו דורשים 
שהתמורה תהיה כדי שיעור הבטחת המבטיח, ואף לא שתהא 
מועילה לו. למעשה הלכו והקלו במשפט האנגלי בדרישת 
מידת ה״תמורה", ורבים מבקשים את ביטולה. — בישראל 
שנוי דבר ה״תמורה" במחלוקת, ובפסקי־הדין הובעו על כך 
דעות שונות. 

לעתים דרושה צורה מסויימת — בעיקר הצורה בכתב — 

לא לשם יצירת הדד, אלא לשם הוכחתו במשפט בלבד. כך, 
למשל, לפי המשפט הנוהג בישראל, כל הח" שרגילים לערכם 
בכתב, וערכם עולה על עשר לירות, יש להוכיחם בכתב, אם 
הצד השני אינו מודה בהם. ח׳ בכתב, שבעליו לא הדביקו 
עליו פולים לפי פקודת מס־הבולים, אינו בטל משום כך, אך 
לא יתקבל במשפט כהוכחה, ועל בעל־הדין להוכיחו בדרכים 
אחרות (אם אין החוק דורש להוכיחו בכתב דווקא). 

נחשבים לבטלים ומבוטלים הה" האסורים ע״פ החוק או 
שמטרתם להביא לעבירה על החוק (כגון ח , בניגוד לחוקי 
הפיקוח על המטבע או ח׳ לביצוע פשע), או על דרכי 
המוסר; וכן בטלה ומבוטלת לא רק ההבטחה לביצוע המעשה 
האסור או הבלתי־מוסרי, אלא אף הבטחת הצד השני לשלם 
בעד מעשה כזה, וכיו״ב. 

היחסים המשפטיים הנוצרים ע״י הח׳ קיימים, בדרך־כלל, 

בין הצדדים לח׳ בלבד, ולא לגבי אחרים, אף אם אלה עשויים 
להפיק ממנו תועלת; למשל (ע״פ המשפט הנהוג בישראל 
ובכמה ארצות אחרות), אם פלוני מתחייב בח׳ שנערך עם 
אלמוני לשלם סכום לצד שלישי, אין האחרון זכאי, בדרך- 
בלל, לתבוע את התשלום מן המבטיח, מאחר שהזכות לךבר 
תשלום לצד השלישי ניתנה לצד השני בלבד. 


כשנערך ח/ חייבים הצדדים לקיימו, אלא אם כן בוטל 
בהסכמה הדדית. יש מקרים, שבהם משוחרר החייב ממילוי 
התחייבותו — כשהמצב האובייקטיווי נשתנה לאחר עריכת 
הח׳, והדבר מונע מן החייב (ומכל אדם אחר שהיה נמצא 
במקומו) את האפשרות למלא אחרי הזז/ השיחרור ניתן ביד 
רחבה למדי לפי המשפט העותמאני הנוהג בארץ. עמדה 
הפוכה מזו נוקט, באופן עקרוני, המשפט האנגלי. אלא 
שלמעשה גם לפיו רבו מקרים יוצאים־מן־הכלל, שבהם פטור 
החייב, שאין בידיו למלא אחרי הח׳ מחמת אונס. אם החייב 
אינו מקיים את הח׳ בלי שתהיה לכך הצדקה חוקית כלשהי, 
עליו לשלם את דמי הנזק שנגרם לצד השני. למעשה, 
מומתקים הדינים הללו לגבי נזקים יוצאים־מן־הכלל ובלתי־ 
צפויים מראש, שנגרמו לבעל־החוב כתוצאה מאי־מילויו 
ע״י החייב. במקרה שאין באי־מילוי הח׳ מצד החייב "כוונה 
רעה". אין הדינים העותמאניים מטילים עליו פיצוי מלא, אלא 
רק פיצוי כדי "חסרון־הכים" של בעל־החוב, להבדיל מ״מניעת 
הרווח״. — לפעמים קובעים הצדדים בח׳ את סכום הפיצויים 
שיש לשלם במקרה של הפרה. לפי המשפט האנגלי יש לשלם 
את הפיצויים האלה רק אם ניתן להניח, לפי המסיבות, שנק¬ 
בעו דווקא כפיצויים ולא כקנס, ובהתחשב בנזק הממשי שנג¬ 
רם, לפי המשוער, ע״י ההפרה. בתי־המשפט הישראליים 
נוהגים לפסוק לפי עקרונות אלו. אע״פ שספר־החוקים העות־ 
מאני מכיל, למעשה, דינים אחרים. לפי המשפט העותמאני 
אין לתבוע פיצויים על הפרת ח/ אלא אם כן היתרה קודם 
התובע בצד השני התראה נוטריונית, שבה ניתן לחיב המפגר 
במילוי התחייבותו זמן סביר לשם תיקון המעוות. מותר — 
ואף נהוג — להכניס בח , תנאי בדבר ויתור על שליחת 
התראה נוטריונית במקרה של הפרת הח׳. 

יש שיטות־משפט שלפיהן ניתן לעיתים לא רק להטיל 
תשלום פיצויים על מפר ח׳, אלא גם להכריח את המתחייב 
למלא אחרי חובתו שהבטיח. המשפט האנגלי מעניק זכות זו 
("ביצוע הח׳ בעין") לבעל־החוב במקרים יוצאים־מן־הכלל 
בלבד, כשהפיצויים אינם מספקים אותו (רק לגבי מקרקעין 
הביצוע בעין מקובל הוא, בדרך־כלל). לשם כך מטילים צו 
על החייב, ואם אינו מציית, אפשר להוציא נגדו פקודת־ 
מאסר כדי לכפות עליו קיום הצו, נוהג זה נקלט בא״י בזמן 
המאנדאט, ולא חל שינוי בזה בפסיקת בתי־המשפט במדינת 
ישראל. 

על ח" ע״ם ד י ן-תו ר ה ע״ע ק נ ין; שטר. 

וע״ע חיובים, דיני-. 

מג׳לה (תרד ג. פרוגיקין), תשי״ב 3 ; ר. גדעון וא. וינוגרד, 

תחים (״הלכות״, ה׳), 1958 ; ז. צלטבר, דיני הודם. 1962 ; 

- 8115 ז' 1 ? $11 11 ? 31 * 1 /<) ' 1.1111 21111 ) ? 11 ־ 7 ,־[£ל} 100 ד 1 . 4 . . 0 

' €314 110 ז 011 ?$/ 31 ?-{ 7 4 ✓ . 5 ; 1936 , 71 , 112 ) 

/ס גיז/׳/ןץמח? , 1$, ]936—38*■; \\ 7 . 1^. 11x011 ס 3 י 111 /ס 0 ןס 

- €011 011 י ׳(* 31111 ) .ן < ־ 1 ' 1959 ,!? €011113 ןס 1 ) €31 ן/$!}£[( 12 ? 1/2 

.^ 1961 

ג. ט. 

ח 1 זה מסחרי, חוזה (ע״ע) בין שתי מדינות (או מדינות 
רבות), הבא להסדיר את היחסים המסחריים ביניהן 
מבחינת קביעת המסגרת החוקית, במטרה להבטיח ולפתח 
את יחסי־המסחר ביניהן. 

תכנו של החה״ט מותנה במשטר, במדיניות סחר־החוץ, 
בתפקיד המדינה במשק, במצב הכלכלי במדינה, ובמטרה 
הספציפית שלשמה הוא נחתם. לפיכך היתה משמעות שונה 
לחוזים מסחריים בתקופות שונות. הסכמים מסחריים כבר 



177 


חוזה מסדזרי 


178 


היו ידועים בימי־קדם; בתנ״ך בבר נרמז על הסכם מסחרי 
בין חירם מלך צור ושלמה המלך(מל״א ה, כב—כו). ח״מ בין 
רופא וקרת־חדשת נחתם ב 509 , ב 348 , ושוב ב 306 לפסה״ג. 
משלהי יה״ב ידועים ח״מ בין ברית־ההאנזה ובין אנגליה 
( 1473 ) ובין אנגליה ובורגונדיה ( 1496 ). לגבי המדיניות 
הכלכלית במאה ה 18 חשוב היה ההסכם בין אנגליה ובין 
ספרד בדבר הסדר הסחר — ביחוד סחר־העבדים — עם 
המושבות באמריקה ( 1713 ). חשיבותם ומספרם של החה״מ 
גדלו ביותר בעת החדשה. 

במובנו הרחב ביותר קולל המונח ח״מ היום לא רק 
את ההסדרים המתייחסים לסחר בסחורות ושירותים (פרט 
לאמצעי־המימון), כגון תעריפים, סידורי מכס׳ רישויי יבוא 
ויצוא וכר, אלא גם סעיפים המתייחסים לזכויות הנציגים 
הקונסולאריים, היחס לנציגים מסחריים זרים ולרכוש זר 
והטיפול בהם, ההגנה על פטנטים, סמלים מסחריים וזכויות־ 
סופרים, היחס לספנות זרה י וכר. חוזה מסוג זה קובע עפ״ר 
עקרונות כלליים רחבים ביחסים הכלכליים בין המדינות, 
כגון עקרון "דין אזרחי־הארץ" או עקרון "דין האומה המע־ 
דפח ביותר" ואינו מטפל בסחורות או בשירותים ספציפיים. 

עקרון דין אזרחי־הארץ פירושו שכל צד מעניק 
לצד השני אותו היחס שהוא מעניק לאזרחיו הוא. עקרון 
זה אינו חל על סחורות, אלא מתייחס לזכויות של הפרטים, 
בשטח הפעילות הכלכלית, המסחרית והתעשייתית, ההגנה 
בפני החוק, הספנות, המיסוי וכר. 

עקרון דין האומה המעדפת ביותר (דאמ״ב) — 
משמעותו אינה זכויות־יתר למדינה מסויימת, אלא הבטחה 
להעניק למדינה זו אותן הזכויות ואותו הטיפול הניתנים 
או שיינתנו לכל מדינה אחרת. מכאן. שהוויתורים או 
ההטבות שכל צד מעניק לשני אינם מוגדרים מראש, אלא 
תלויים גם בוויתורים או בהטבות שיוענקו בעתיד לארץ 
שלישית. הדגש מושם בעיקר בעקרון אי־ההפליה, אך קיימים 
גם חריגים, כגון במקרה של סחר בין ארצות שכנות, עם 
מושבות, או עם איחודי־מכס ואיזורי סחר חפשי — שבהם 
מותרת הפליה מסויימח. בדרך־כלל, דאמ״ב מוענק באופן 
הדדי ע״י שני הצדדים להסכם, אולם היו מקרים בעבר שזכות 
זו הוענקה באופן חדיצדדי; במאה ה 12 העניקו ארצות 
הלוואנט דאמ״ב לערים־מדינות האיטלקיות באופן חד־צדדי. 

באירופה, לאחר שנות ה 1860 (ע״ע ק 1 בדן), נחשבה 
שיטת הסכמי דאמ״ב בענייני מכס כדרך הטובה ביותר 
להגיע לסחר חפשי. במשך תקופה ארוכה, לפני מלה״ע 1 , 
שימש דאמ״ב בסים לסחר העולמי. לאחר הפסקה ממושכת 
שוב מתנהלים היום כ 80% של הסחר העולמי על בסיס זה. 

מבחינה היסטורית התייחס דאמ״ב בעיקר לשאלות מכס— 
מכיוון שתעריפי־המכס הגבוהים היו במאה ה 19 המכשול 
העיקרי לסחר הבין־לאומי; אולם לאחר שבמלה״ע 1 ובתקופה 
שלאחריה הונהגו הגבלות כמותיות (מכסות) על היבוא, 
התעוררו ויכוחים בדבר התייחסות דאמ״ב גם להגבלות 
אחרות. היום הנוהג הוא לציין בחה״מ במפורש את הנושאים 
שאליהם מתייחס עקרון זה ; אם לא צויין—הרי הוא מתייחס 
(לפי קביעת המוסד לחוק בין־לאומי, 1934 ) למכס והסלים, 
לדרך גבייתם ולתקנות וסידורים לגבי השיחרור מבית־המכס. 

הסכם כללי של מכס וסחר (ידד^ס) נחתם 
ב 1947 במוזה בין 23 מדינות, שייצגו כ% מסחר־העולם! 
זהו הנסיון המקיף ביותר שנעשה אי־פעם כדי להתגבר על 


המכשולים העומדים בדרכו של הסחר הבין־לאומי. גם הסכם 
זה מבוסם על עקרון דאמ״ב. בינתיים נצטרפו לו עוד 
19 מדינות, וביניהן ישראל ( 1962 ). ההסכם מורכב משלושה 
חלקים: ( 1 ) טיפול בשיעורי המכס וצימצומם, ובכלל זה — גם 
סעיף המעניק באופן הדדי דאמ״ב, וכן רשימת שיעורי־המכס 
המופחתים, שעליהם מתחייבות המדיגות־החברות במו״מ רב־ 
צדדי המתקיים מפעם לפעם; ( 2 ) דיון בהגבלות האחרות 
על הסחר, כגון מכסות־יבוא, מסים פנימיים, קשיי־יבוא 
אדמיניסטראטיוויים וכד׳ — מתוך מגמה לשמור על ערך 
הנחות המכס שהושגו; ( 3 ) עניינים אירגוניים. 

הסכמי־הסחר הקלאסיים התייחסו בעיקר לבעיות המכס, 
שהיה המכשול העיקרי בדרך הסחר החפשי בתנאי הכלכלה 
החפשית. מ 1930 ואילך ולאחר מלה״ע 11 ניתנו המשק ברוב 
הארצות והסחר העולמי בכבלי פיקוח והגבלות כמותיות. 
בתנאים כאלה אין משמעות רבה לוויתורים במכס— מכיוון 
שאיסורי־יבוא אדמיניסטראטיוויים נעשו גורם מעכב חמור 
יותר מחומות המכס. לפיכך הצורה החשובה ביותר של ח״מ 
בתקופה שלאחר מלה״ע 11 היתה זו של הסכם־מבסות דר 
צדדי. חוזים כאלה הם עפ״ר הסכמים לטווח קצר — בדרך־ 
כלל לתקופה של שנה— ומתייחסים בעיקר לחילופי סחורות; 
מטרתם היא להבטיח קיומו של סחר תוך מניעת התהוות 
גדעון במאזן־התשלומים. ההסכם קובע לגבי כל צד רשימה 
של סחורות, שיבואן מן המדינה השניה יותר בגבולות 
הכמויות או הסכומים הנקבעים בהסכם. 

לעתים סך היבוא והיצוא נקבע במכוןן כבלתי־מאוזן, בדי 
לאפשר החזרת חוב או העברות הון; אולם, בדרך־כלל, תפקיד 
המכסות הוא להביא לידי איזון בסחר בין שני הצדדים. מחוץ 
למסגרת של יבוא ממשלתי אין איזון זה מובטח תמיד, 
והקף הסחר הנקבע ע״פ המכסות אינו אלא אומדן בלבד; 
למעשה אין ההסכם אלא התחייבות להעניק רשיונות יבוא 
ויצוא. ביצוע הסחר נתון בידי היבואנים והיצואנים — 
ובמידה שהם אינם מעוניינים בקניית אותם הפריטים בכמויות 
שנקבעו בהסכם, עשוי להיווצר גדעון או יתרה לטובת אחד 
הצדדים. צורח התשלום של הגרעון המתהווה, וכן השיטה 
הכללית למימון הסחר בין שתי המדינות, הם נושא להסכם־ 
תשלומים מיוחד, שהוא לפעמים חלק אינטגראלי מן החה״ם 
ולפעמים הסכם נפרד. הסכם־התשלומים קובע, בין השאר, 
את שער־המטבע, את החשבונות שיקדימו בבנקים המרכזיים, 
את הצורה והזמן של ישוב היתרות בעת קיומו של ההסכם 
ועם התרתו, וכן את גובה האשראי הטכני ההדדי שהמדינות 
מעניקות ז 1 לזו. 

בה בשעה שלהסכמי־מכסות דו־צדדיים מוצמדים הסכמי־ 
תשלומים, מחליפים סחורות בסחורות במישרין — ללא 
תשלום — על סמך ה ס כ מ י ־ ח ל י פ י ן מיוחדים. 

ההסכמים המסחריים (הסכמי־מכסות) חשובים ביותר 
לקיום הסחר בתנאי מחסור במטבע זר. הם מאפשרים למדינה 
לבצע יבוא החיוני לה ללא תשלום מטבע קשה, ומאפשרים 
יצוא לארץ הסגורה ליבוא מן החוץ. כמו־כן מתאפשר יצוא 
שאינו, בדרך־כלל, בר תחרות בתנאי סחר חפשי. 

החסרונות של הסכמים מסחריים דו־צדדיים הם: 1 ) מחירם 
של המוצרים הנקנים הם עפ״ר מעל למחיר העולמי, וטיבם 
לפעמים ירוד; 2 ) כדי להבטיח את היצוא לא תמיד 
מבצעים קניות של סחורות־יבוא חיוניות, אלא גם של כל 
סחורה שהצד השני מעוניין למכרה ואינו יכול לעשות זאת 



179 


חרזה מסחרי — חוכז־השדרה 


180 


בדרך אחרת; 3 ) הצורך באיזון הסחר במסגרת החוזה 
מצמצם את הקף הסחר הכללי, מכיוון שאין אפשרות להש¬ 
תמש בעודף במאזן הסחר עם הארץ א׳ לכיסוי גדעון בסחר 
עם הארץ ב׳. 

ישראל חתמה עד 1962 — נוסף על הסלם־ז״ד^ס — על 
29 חוזים או הסכמים מסחריים, מהם 14 הסכמי־מכסות; 
החשובים ביניהם מבחינת הקף הסחר הם ההסכמים עם 
תורכיה, יוג 1 סלאוויה, צרפת ופולניה. 

מ. מושקט, שיתוף פעולה בינלאומי ומוסדות בינלאומיים, 

1961 { , $00 071 ' 81 } 111$ <} 18 811071 ^ 1 18 ? 1 ) €1814$£ £8 , 11 ) 10 .>! 
. 171011 מיו 010 , 80111100££01 .ע ; 1928 

- £00110 1121071181101181 , #111 >ץ\ £115 .*ד .? ; 1930 ,? 07700/1 ^ 61 

10 / 'ל 0874 ) £07 0 ^ 7 , 0 ־ 1 ־< 53 . 6 \ 1 : 1938 , 17110$ 

, £1 610 ־ 01 !_) . 1 ^ ; 1939 , £78171 £ 7$1 7001710111 § 4 778110 10811 ( 7710 4 
- €0171 , 431 : 1011 $ < £<) 1 . 03£110 ; 1941 , 77840 07111 ^ 10 8877107 $ 

- 0 <} 870 . 1711077181 , 8071011 17110711/87 1110 111 /( 0110 * 1 171070181 
80701217 , 0$011 :) 111 \ .? . 11 ; 1942 , 8011010$ 1$81101181 8114 $81$ 

0£ .:זקסיג! \. 8 ס ; 54 * 19 , ¥0714 \ 87 ׳ 80$18 1110 1/1 0 § 1811 /^ x £ 
, 17840 ' 8114 1871$$ ' 012 £7001120111 4 0080781 1/10 ' . £0 8:3 
- 4$ $? 111071 ^ 8 ? /ע 11$8£0 01770111 , 01 ( £001 10 > ג) . 14 ./ ; 1755 
, 601111 ח 0 ו[י| 0 .- 1 ; 1955 , £7001710111$ 4 77840 8114 7001110111$ 
,־] £0 ־ 01 י 1 ת 7:0 ־ע;׳\\ 506 , 0 ;* 1955 , 976 969 , 1 ,/ £88 101181 ? 171107718 
.( 1 ;* 1960 , 107 ־ 102 , 1 ,/ £88 1711071181101104 /ס 1118/11181 

. 1961 , 502-505 , 708110 $ ' 7 / 0 / £88 נ ז 31 א- 610 

מי. ר. 

חוז׳וב (׳"יס^-״״ס), עיר־תע&יה בפולניה, באגן המכרות 
של שלזיה־עילית! 147,000 תושבים ( 1960 ). בעיר 
מרוכזים תעשיה כבדה (יציקת ברזל ופלדה) וענפים שונים 
של תעשיה קלה: מיפעלים לייצור מכונות, קרונות־רכבת, 
מלט, דשנים, זכוכית, לבנים, כוהל. בח׳ תחנת־כוח חשמלית 
גדולה. — ח , צורפה לעיריה אחת ב 1934 מכמה ערים סמו¬ 
כות זו לזו, שתעשייתן התפתחה במאה ה 19 על בסים מכרות 
הפחם והברזל שבסביבה. עד 1870 היו המכרות ומיפעלי- 
התעשיה בידי הממשלה הפרוסית, ואח״כ בידי חברות־מניות. 
ב 1920 עברה ח׳ לידי פולניה. — הקהילה היהודית בח׳ 
נוסדה ב 1845 , וביהכ״נ הראשון נבנה ב 1865 . ב 1931 ישבו 
בעיר כ 4,000 יהודים. יהודי איזור־ח' גורשו באוקטובר- 
נובמבר 1939 . 

ח׳וזיכזטן מחוז של פרס, על חוף שט־אל־ערב 

והמפרץ הפרסי! 108,930 קמ״ר, כ 2 מיליון תושבים 
(אומדן 1960 ). ח׳ כוללת את חלקה של פרם בעמק הנהרות 
פרת וחדקל ואת איזור הגבעות שלרגלי הרי־זגרוס. עד 
לפני שבים מועטות היה רוב החלק המישורי של ת׳ ביצתי, 
ואילו היום מוגבלות הביצות לאיזור הדרומי! רוב המישור 
הפך לאיזור של חקלאות־שלתין. שעיקר תוצרתו תמרים. 
אקלימה של ח׳ הוא אחד הקשים ביותר בפרט; איזור שט- 
אל־ערב הוא האיזור החם ביותר במזרח התיכון: הטמפרא- 
טורות בחדשי־הקיץ עולות בכל יום מעל ל ס 40 ! הלחות 
באויר גבוהה, אך ללא גשמים. 

עיקר התפתחותו הכלכלית של האיזור קשורה בגילוי 
הנפט ובפיתוח שדות־נפט בשולי המישור. כל השדו׳ת קשר 
רים בצינורות לאבדאן( 00 ( 2904 תושבים [ 1960 ]), שבה הוקמו 
מפעלי־זיקוק ענקיים, ודרך נמלה מיוצא הנפט. כנמלים 
כלליים פותחו חורמשהר ובנדר שפור (ע״ע). התפתחות 
נוספת באה עם סלילת המסילה הטראנם־איראנית ( 1938 ), 
המחברת את נמלי ח׳ עם הערים הגדולות שבמרכז פרם 
ועם חופי הים הכספי. — בירת ח׳ היא אח׳ואז( 00 ( 1304 נפש), 
צ 1 מת מסילות־ברזל ודרכים. 


ח׳ מקיפה את מרבית שטחה של ממלכת עילם (ע״ע) 
הקדומה; חורבות שושן (ע״ע) מצויות בה. ביה״ב נקראה 
ע״י הפרסים ערביסטאן. ח׳ היתה שטח־מריבה בין פרם 
לתורכיה, ורק ב 1847 הוכר בה שלטון פרס. בגלל בידודה 
משאר חלקי פרם ע״י הרי־זגרוס נתקיים באוכלוסייתה יסוד 
ערבי חזק, ועד סמוך למלחמת־העולם 1 שלטו בר. למעשה 
שליטים מקומיים. מזמן גילוי אוצרוודהנפט בתחומיה 
ובשכנותה נמשכו אליה עובדים רבים משאר חלקי פרם, 
ואוכלוסייתה גדלה מאז תחילת המאה הנוכחית פי שמונה 
ויותר. בעקבות הגירה זו נוצר רוב פרסי גדול באו¬ 
כלוסיית ח/ 

י. קר. 

חוט־השן־רה או ל#ד־ה#ךךה ( 115 ג״ 1 ^. 1 ־ 11111 ) 1x10 ), 
החלק הבסיסי של מערכת־ ה עצבים המר¬ 
כזית בכל המיתריים (ע״ע), מן האזמלון (ע״ע) עד האדם; 
מבחינה התפתחותית — גילגולו הישיר של הצינור העצבי 
הראשוני של העובר (ע״ע אמבריולוגיה, עם׳ 870 ). בהתאם 
למוצאו זה חה״ש נשאר צינור — מעין גליל חלול, 
אלא שקוטר חללו — התעלה המרכזית — קטן מאד ביחס 
לעובי דפנותיו; בחתך־רוחב של חה״ש נראית התעלה כנקב 
צר במרכז החתך. מיקומו של חה״ש בגוף — לאורך הגב, 



ציור 1 . סכמה של תתד־אורד של חוט־השדרה 
(מבט מצד שמאל) 

1 . מיקטע־הצוואר השדרתי ה 8 ; 2 . טיסטע־ 
החזה השררתי ה 12 ; 3 . מיקמע־המתניים 
השריתי ה 5 ; 4 . תוליית״וזצוואר הד; 
5 . חולייודהחזה ה 12 : 6 , חוליית־הטתניים 
החמישית 


מאחורי עמוד־השדרה 
(באזמלון — מאחורי 
מיתר־הגב), בתוך הת¬ 
עלה הנוצרת ע״י שלו¬ 
חות החוליות או טבעד 
תיהן. הן המבנה והן 
המיקום של חה״ש הם 
מסימניהם המובהקים 
של המיתריים ומן ה¬ 
הבדלים היסודיים שבין 
תכנית־הבניין שלהם 
ובין זו של פרוקי־הרג- 
ליים, שעיקר מערכת' 
העצבים שלהם הוא 
כבל (או שני כבלים) 
בצד ה ג ח ו נ י של 
הגוף. 

ארכו של חה״ש כ 40 

ם״מ (בגברים) והוא 

תופס בכל היונקים כ% 

מארכה של התעלה שב־ 

עמוד-השדרה, מקצה ה¬ 

קדמי עד חוליית^המת־ 

ניים השניה (ציור 1 ). 

הוא נמשך קדימה(למע¬ 

לה) אל המוח המא־ 
1 

רך, כשחדרי־המוח 
מהווים המשך והתרח¬ 
בות של התעלה המרכ¬ 
זית ; מאחור (למטה) 
חה״ש מסתיים בסיב 
דק (הציצית הסופית 
[ 101-111111316 1111101 ] ), 



181 


182 


■זוט־דושדד 



שארכו כ 20 ם״מ, בדגים 
הפרימיטיוויים, בזוחלים 
ובציפרים מגיע חה״ש 
עד לקצה הסופי של 
התעלה השדרתית. — 

עביו של חה״ש באדם 
כ 10 מ״מ וצורת הקפו 
בעיקרה עגולה־סגלגלה, 

כשהקוטרהמצחי(ימיך 
צ ,, ר 2 . טע חןט . השדרה>עצב) . , קרןפין שמאל) גדול במקצת 
סכמה; =בט מצד הגחח> סן הקוטר החצי (גחון־ 

1 . חיץ אחורי ש? החוו,־; 2 ■ חיץ קדמי .-., 1 

של וזתוור: צ. גנגגיו! שרר,הי; 4 עןרש גב). באדם ובכל מרו 

גבי ושורש גחוני של עצב שדרתי; 5 . הקרום בעי־הגפיים יוצאים מב־ 
""י־־־ 6 • קיים ־ חק 'י' פ: 7 י השייש ״״״ לל זה שני קטעים של 
חח״ש, שבהם הוא מתעבה בכיוון לצדדים — באדם עד כדי 
14-13 מ״ם באיזור הצוואר וב 13-11 מ״ר באיזור המתניים — 
שני איזורים של ריבוי חומר עצבי לצרכי עיצבוב הגפיים 
הקדמיות והאחוריות; בדינוסאורים (ע״ע) הגיעה ההתעבות 
המתנית לממדים שעלו על אלה של המוח. בהסרי־גפיים 
(דגים, נחשים) חסרות התעבייות אלו. — חרץ־התווך 
הגחוני, שעסקו כ 3 מ״מ, ומענית־התווך הגבית"השטוחה, 
שממנה חודרת מחיצה דקה לתוך רקמת חה״ש, מבליטים 
את החלוקה הסימטרית של חה״ש לשני חצאים — ימין 
ושמאל. הפחיסה הגחונית־גביה של חה״ש בולטת ביותר 
בעגלי־הפה (ע״ע), שחה״ש שלהם נראה כעין סרט שטוח. — 
משקל חה״ש באדם כ 30 ג/ 

חד,״ש עטוף 3 קרומים — הקשה ( 1073 >), קרום־הקורים 
( 71011103 ! 37301 ) והעדין ( 3 !ת) (ציור 2 ); הרווחים ביניהם. 


וכן תוכו של שק הקרום העדין הפנימי, ממולאים נוזל, שבו 
מובל חה״ש. הקרומים נמשכים קדימה (למעלה) ועוטפים 
גם את המוח, והנוזל ממלא גם שם את הרווחים ביניהם, 
וכן את חדרי־המוח. הנוזל המוחי־שדרתי (- 0076870 111007 ! 
10311$ ק 5 ) הוא מעין אולטרא־תסנין (חסר פרוטאין כמעט) 
של נוזל־הדם. 

בחתכי־רוחב של חה״ש (פרט לעגולי־הפה), בכל רמותיו, 
ניכרת חלוקתם לשטחים לבנים ואפורים: החומר האפור 
נמצא במרכז, מסביב לתעלה המרכזית, והוא מוקף שפה 
רחבה של חומר לבן. צורת החתך של החומר האפיר דומה 
לצורת האות 13 בעלת ארבע קרניים או לפרפר פורש ארבע 



ציור 3 . חחר־רוחב •ץ? חוט־השדרר (נרטדז הצוואר) 

1 . שורש אחורי; 2 . עמוד אחורי גבי; 3 . חיץ; 4 . שביל־גו?; 
5 . שביל־פזרדאוז 6 . שבי? צדי ; 7 . עטור קרטי; 8 . חרץ גחוני ׳ 8 ? 
חתווד; 9 . שני? קרטי; 10 . תצורה רשתית 



ציור 4 . חתך־רוחב של חוט־חשדרח (ברמת המתגייס) 

(בעקבות הצביעה החוסר -אפור הוא בהיר והלב; כהת) 

1 . תל? הקרים תרו; 2 . קרום־־קורים השדרהי; 3 . תקרום העדין; 

4 . איזור כניסת הסיבים האחוריים; 5 . השליכה הלבנה; 0 . שורש 
אהורי: 7 . שורים קדמי; 8 . ננגליו; ׳סדרתי 

כנפיו — שהן מייצגות את שני העמודים ה ג ח ו נ י י ם 
ושני העמודים ה ג ב י י ם של החומר האפור (ציורים 3 , 
4 ). אפרוריותו באה מן התאים הגאנגליוניים (תאי־העצבים) 
שהוא מכיל; ואילו החומר הלבן מורכב משלוחותיהם של 
תאים אלה, שהן עטופות מיאלין לבן (ע״ע עצבים) ומסודרות 
באלומות ( 138010011 ) לארכו של חה״ש — אלומה גחונית 
וגבית ושתי אלומות צדיות. באלומות אלו נמצאים השבי¬ 
לים ( 1730105 ), העולים והיורדים, שהם המקשרים בין תאי- 
העצבים שבחד,״ש ובין תאי־המות — מזה, ובין חה״ש ובין 
הקף־הגוף — מזה, וכן בין תאי־העצבים הנמצאים בחה״ש 
עצמו ברמותיו השונות. — המבנה הפנימי הזה של חה״ש 
מצוי בכל בעלי־שפיר (יונקים, עופות וזוחלים). בחסרי־שפיר 
צורת חתך החומר האפור מרובעת או עגולה או דמויית 
האותיות ד או ¥ ההפוכות; בעגולי־הפה היא דמויית 
סרט רחב. 

הסדר הקשרים בין חה״ש ובין הקף־הגוף משקף את 
עקרון המבנה ה סגמנט א לי (= חלוקה למיקטעים 
חוזרים ונשנים) של האורגאניזם (מבנה הקיים במצבו 
העוברי הקמאי [ע״ע אמבריולוגיה, עט׳ 877 ] ונשמר במבנה 
החולייתי של עמוד־השדרה): למרות הרציפות של המשכו 
של חה״ש נמצאים תאי־העצבים שבו מאורגנים בקבוצות 
לפי רמותיהן; השלוחות 
(אכסונים) של תאי כל 
רמה בשני תצאי חה״ש 
מתאחדות לאלומת עצב 
שדרתי־הקפי אחד. אותו 
עקרון סידורי חוזר בכל 
רמה ורמה, באופן שחה״ש 
נמצא מחולק לארכולמיק- 
טעים (סגמנטים), שמכל 
אחד מהם יוצא זוג עצבים 
הקפיים (ציורים 2 , 5 ). 
מספר המיקטעים וזוגות 
העצבים השדרתיים הוא 
קבוע וספציפי לכל קבו¬ 
צה של מיתריים ומתואם, 
בדרך־כלל, למספר החול־ 



ציור 5 . עצבים רוזוט־השדרה 
(סכסח, מבט מצר "גמא?) 

2,1 . שיבים מוטוריים; !■:. נורון־ 
קישור; 4 . סיב סנסורי; 5 . חא 
גננליוני־שדרתי 





183 


חונדהשדרד! 


184 


יו ת שבעמוד־השדרה והעצה• מספר זה באדם הוא 31 (או 
32 ): 8 צוואריים ( 8 ^) 1 12 חזיים (״ , 18 ), 5 מתניים 

(,;-! 1 ), 6 ( 7 ) עציים ( ( 7 >״—! 5 ). בכל מיקטע מרוכזים התאים 
המוטוריים בקרניים הגחוניות (הקדמיות) של החומר האפור, 
ומכאן יוצאים האכסונים שלהם מחה״ש.דרך הקרניים הגביות 
(האחוריות) נכנסים לחה״ש אכסוני הסיבים הסנסוריים, 
שתאיהם מרוכזים בגנגליווהגבי ( 10316 ,^ 8:10811011 ) 
ליד חה״ש. נמצא שלכל עצב שדרתי שני שרשים — 
גחוני (קדמי), שסיביו מוטוריים, וגבי (אחורי), שסיביו 
סנסוריים (עקרון בל [ 8011 ] — מ א ז׳ א נ די [- 8€0 ג!\ 
310 ]); שגי השרשים י משתלבים יחד לעצב ישדרתי (הקפי) 
אחד, שמעצבב איזור מסויים בגוף (ציורים 2 , 3 ). בין קצות 
הנורו׳נים הסנסוריים והמוטוריים בחומר האפור של חה״ש 
מקשרות ס י'נ פ ם ו ת, וכן מצויים קשרי־סינאפסות בין נורד 
נים רחביים (לגבי ציר חה״ש) אלה ובין נוירונים ארכיים, 
המקשרים בין מיקטעים סמוכים, ואף בין מיקטעים מרוחקים, 
וכן ביניהם ובין עצבי השבילים העולים למוח והיורדים ממנו. 
נמצא חה״ש תחנת־ביניים וצומודדדכים במסלולים שמלחמות 
אל העצבים ההיקפיים או מן ההקף אל המוח. החשובים והבו¬ 
לטים שבמסלולים אלה הם: השביל המוחי־שדרתי הצדי 
והגחוני (.!!סס׳■! זס .ז 13 111311$ ק 0-5 ז 0£108 . 11 ), שביל־הפירמי- 
דות — שביל יורד, המעביר את הדחף העצבי של הפעולה 
הרצונית מקליפת-המוח אל התאים המוטוריים של השדירים ) 
על יד שביל־הפירמידות הצדי — השביל האדום־שדרתי (. 11 
51003115 ־ 10810 ), השייך למערכת האכסטרפירמידית (ע״ע); 
השבילים העולים שבאלומה הגבית'— שבילי גול ( 0011 ) 
ובורדאך ( 8014318 ) —, מעבירי גירויי התחושה הכללית 
(חושי המישוש, הקינאסתסיה, הכאב, החום והקור) מן ההקף 
אל המוח* שבילים המובילים ממיקטעי חה״ש למוחון ולאיברים 
שונים בגזע־המוח (ציור 6 ). 


ממעמדו של חה״ש במערכת־העצבים ומקשריו הפונקציו¬ 
נאליים השונים נובעת חשיבותו המכרעת בהסדר הפעילות 
של הגוף כולו. חה״ש הוא מנגנון מרכזי של הפעילות הלא- 
מודעת ולא־רצונית של האורגאניזם: כל קשתות הרפ• 
לכסים (ע״ע) עוברות דרך סינאפסה אחת (לפחות) 
שבחה״ש (או בגזע־המוח, שהוא מבחינה זו המשכו של 
חה״ש); אולם התחושה המודעת של גירויים הפוגעים באיברי- 
החושים, וכן ההפעלה של שרירים מרצון בעליהם — אף הן 
מותנות בתהליכים עצביים, שמשתמשים במסלולים של 

חה״ש. הרם אחד 
המיקטעימשל חה״ש 
מבטל רפלכסים, ש¬ 
קשתותיהם כוללות 
אותו המיקטע, ומו¬ 
ציא מכלל פעולה 
את איברי־הגוף דד 
מעוצבבים ממנו, וכן 
הוא מנתק את הקשר 
בין המוח ובין או- 



:׳־ט־ר׳טררה 


ציור 0 . מפת חתר־הרורב 
(ס:םר> 

1 . ׳!!ביל־נול: 2 .*גבי 5 ־בזרראו; 3 . אלומת• 
שולצה; 4 . יגביל ז גדדתי־מו־.'ני :בי; 5 . ע 1 גיל תם חלקי־הגוף ש־ 

יגדרתי־סוחתי :חיני: 0 ■ יעביל ''■■' דרוזי ' דמה י עיצבובם בא להם 
(האלאטי); 7 . ?!כיל־הפיראסידות הצדי; ל. י 

׳גביל־רפיראמידות הגחוני; י 1 . יגביל אדום- ממיקטעי חה״ש ש־ 
•גייס■ "ו־םםראסיריוטייי>־ 10 ' 5 ־: 3 י 5 ?י וז ־ מתחת למקוםהה־ 


11 


איזור גרוני 
הגבית 


האלומה 


רם. דוגמה מעניינת 



ציור 7 . התסמונת יגל בראוז־סקר; 

חיתוד מחצית־יסי: יגל חוט־היגדרה 
ו. י 0 י ת ו ק מוטורי; 1 : הפרעת הויגי •עטר־הפניפ (כאב, חום,; 

3 . הפרעת חויגי־העומס (מצב, תנועה,!; 4 . אנאשתסיה בלליה; 

5 . איזורי רנייעות־יתר (היפראבתסיה)' 

ומאלפת הן התוצאות של חיתוך־למחצה של הה״ש, ז״א — של 
חלקו הימני או השמאלי בלבד, כשצדו האחר נשאר בשלמותו 
ואינו מופרע בתיפקודו. על התופעות הקשורות במצב זה 
בחיוודניסוי כבר עמד גלנוס (ע״ע); הן נבדקו על בוריין, 
גם בבני־אדם — בעקבות תאונות או שאתות בחה״ש — 
במאה ה 19 בידי בראידסקר (ע״ע). התיסמונת האפיינית 
למצב זה — אבדן'חוש הכאב והטמפרטורה מתחת* לרמת- 
הפגיעה בצד־הגוף הנגדי, יחד עם שיתוק התנועה הרצונית 
בצד הפגיעה, והקהיית החוש הקיבאסתטי. פשר התופעות 
הללו — ששבילי־ה,פירמידות, היורדים משני חצאי קליפת־ 
המוח׳ מצטלבים במסלוליהם בגזע־המוח, ז״א עוד לפני 
הגיעם למקום הפגיעה בחה״ש, ואילו מסלולי התחושה, 
הבאים מן ההקף, עובדים לצדו הנגדי של חה״ש באותה 
רמה שבה הם מגיעים אליו (ציור 7 ). 

הפונקציות של חה״ש, אמנם, אינן מותנות במוח, אולם 
הן מושפעות ממנו במידה רבה, מאחר שדרך שביל־הפירמידות 
מגיעה לחה״ש פעולה של ריסון ובלימה של רפלכסים. 
במקרים של ניתוק הקשר בין המוח וביו חה״ש מוגברת 
ומומרצת התגובה הרפלקטו׳רית בכל חלקי־הגוף המעוצבבים 
ע״י עצבים שמתחת לרמת הניתוק, ולן מתגלים בפועל 
רפלכסים שהם נבלמים במצבים כתקנם; מהם ידוע ביותר 










185 


חוט־השדרה 


— ח׳וטן 


186 


רפלכם בבינסקי (ע״ע). רפלכס זה, וכן פעילות רפלקטורית 
מוגברת כללית, קיימים כתופעה תקינה בחדשי חייו הרא¬ 
¬שונים של האדם, שבהם עדיין לא הושלמה התפתחות 
השבילים העצביים בין המוח והה״ש. 

הרקמה העצבית של חה״ש, שבה כלולים תאים גנגליוניים 
וסינאפסות, שונה מרקמת העצבים ההקפיים מכמה בחינות, 
ושוני זה מתבטא גם במכאניזם העברת התשדורת העצבית 
דרך חה״ש, כפי שהיא מתגלמת בהופעת רפלכס. הובלת 
גירוי בחה״ש — המותנית בהעברה דרך סינאפסה — היא 
חד־סטרית: מן הנורון הסנסורי אל המוטורי ולא בכיוון 
ההפוך, בניגוד לעצבים עצמם, שכל אחד מהם מסוגל להוביל 
בשני הכיוונים בשווה. ברפלכסי־חוץ זמן הרפלכס — שעי¬ 
קרו משך ההעברה דדך הסינאפסה — תלוי בעצמת הגירוי, 
וכן מתבטאת התגובה על גירוי בודד בזרם־פעולה ממושך, 
שצורתו גלית, עולה־ויורדת באופן קצבי, שלא כתגובתו של 
עצב על גירויו. רקמת חה״ש והפונקציות שלו רגישות מאד 
להשפעות כימיות, וביחוד לחוסר חמצן, בהתאם לעצמת 
חילוף־החמרים. לפיכך רגישות זו גדולה ביותר ביונקים 
(ובעופות), ופחות מזה בקרי־דם. בסביבה חסרת־חמצן מש¬ 
תמרת הגריות הרפלקטורית בגוף הצפרדע ימים אחדים 
בטמפרטורה של ״ 2 , כשעתיים ב ״ 20 — 10 , ורק כ 10 דקות 
ב״ 25 . הרעלת סטריכנין (ע״ע) גורמת עווית־שרירים — לא 
משום השפעה'ישירה על השרירים ואף לא משום גירוי 
המרכזים המוחיים, אלא משום הגדלת הגריות הרפלקטורית 
של חה״ש לגבי כל גירוי מן החוץ. 

מחלות ח ה ״ ש — בחלקן מיוחדות לו ובחלקן תהליכים 

משותפים לו ולמוח. מן האחרונים: שבתה (ע״ע) — 

דלקת קרומי־המוח, שמתפשטת גם על קרומי חה״ש; טרשת 

נפוצה (ע״ע). — ש תו ק -ה י ל די ם (ע״ע) הוא זיהום 

נגיפי, שהוא ספציפי כמעט לתאים המוטוריים של חה״ש. — 

כליון גבי ( 18 ^־ 101 > ;! 1386 ) הוא מן התופעות המאוחרות 

של עגבת (ע״ע) של מערכת־העצבים, ומופיע עפ״ר שנים 

רבות לאחר הזיהום. מהותו מבחינה פאתולוגית — הרם 

השבילים העולים האחוריים (שבילי גול-בורדאך) ושרשי- 

העצבים האחוריים בחה״ש. לפיכך עיקר התיסמונת הם ליקויי 

תחושה. בשלב הראשון של המחלה מופיעים התקפי־כאב 

חדים וקצרים, ולאחר מכן באות הפרעות הדפלכסים (ביטול 

רפלכס-הברך, וביחוד רפלכס־האישון), ובעקבות אבדן החוש 

הקינאסתטי — א ט כ ס י ה (ע״ע); בשלב מאוחר של המחלה 

החולה משותק־למעשה, ולפעמים גם מתעווך מחמת ניוון 

עצב-הראות. לפנים היתה המחלה נפוצה למדי, אולם בדור 

האחרון — עם התמעטות העגבת ברוב ארצות־התרבות — 

נעשתה נדירה.—ידועות מחלות נ י>ו ו נ י ו ת ת 1 ר ש ת י ו ת, 

שגוררות הרם של מערכות מסויימות (תאים מוטוריים או 

שבילים עולים או יורדים) בחה״ש, ובעקבותיו — שיתוק 

וכליון של שרירים, ליקויי־תחושה! המוות בא בעקבות 

התפשטות השיתוק של שרירי־הנשימה. — מחלה מיוחדת 

במינה היא סירינגומיאליה (ג! 61 ׳< דמ 0 §ת 1 ־ 1 ץ 5 ; מיוו׳ 5 ׳,יוסיז 0 , 

חליל), שבה הרקמה באמורים שונים בפנים חה״ש מתנוונת 

וכלה עד כדי התהוות חללים ריקים מארכים, שמשווים לחה״ש 
־י ▼ 

באותם איזורים צורת חליל! המחלה מסתמנת בהפרעות תנועה 
ובליקויי תחושה, ביחוד של חושי הכאב והטמפרטורה. — 
שכיחים הרבה יותר הם ליקויי חה״ש מחמת פגיעות 
מכאניות מן החוץ. שבר שלי חוליה בעסוד־השדרה 


עשוי לגרור קרע או חיתוך חלקי של חה״ש; על התוצאות 
ר׳ לעיל, עם׳ 184 . לחץ על חה״ש — מחמת דלקת שחפתית 
של חוליה בעמח־-השדרה, מחמת שאתות או מחמת בקע 
בין־חולייתי — עשוי לפגום במוליכות העצבית באיזור 
הלחץ; ליקויים אלה ניתנים לעתים קרובות לטיפול ניתיחי. 

היסטוריה. חה״ש כבר תואר ונחקר ע״י האנאטומים 
והרופאים הקדמונים המפילוס (ע״ע) האלכסנדרוני במאה ה 3 
לפסה״ג, ואחריו ביחיד גלנוס (ע״ע). התקדמות חקר חה״ש 
בתקופה החדשה התחילה עם האנאטום ההולאנדי ו. קויטר 
(־ 001161 .¥) בשנות הסד של המאה ה 16 < אחריו פעלו בתחום 
זה ויליס (ע״ע) במאה ה 17 ; רוברט ויט (״׳< ¥8 \ . 11 ) 
במאה ה 18 , לגאלואה ( 668:111015 ) בתחילת המאה ה 19 
ובראון־סקר (ע״ע) בסופה. מחקר זה נעשה ענף מרכזי של 
הנורופיסיולוגיה החדישה בידי שרינגטון(ע״ע) ואסכולתו. — 
חה״ש אינו נזכר במקרא, אולם הוא מפורש במשנה בקשר 

להלכות טרפות: .נשברה השדרה ונפסק הדדט שלה" 

(משנ ׳ חולין ג׳, א׳; רע״ב שם: "כמין חוט לבן יוצא מן 
המוח ועובר על פני אורך השדרה כולה, וקרום דק מקיף את 
החוט"...); וכן מתוארים שיתוק ברגלי בהמה מחמת פגיעה 
בחה״ש (בבלי חולין נ״א, ע״א). ו״בליעת־הדם" ברקמות 
לאחר קרע בחוט־השדרה הצווארי (שהיא תוצאה מניתוק 
מרכז־הוואזומוטורים שבמוח המארך מן הגוף) (שם קי״ג, 
ע״א). דיני טרפות הקשורים בחה״ש מסוכמים בשו״ע יו״ד, 
ל״ב; שם מתוארים, בין השאר, הרם חה״ש מחמת מורסה, 
וכן סירינגומיאליה (ר׳ לעיל, עמ׳ 185 ): "נחסר קצת מן 
המוח ונתרוקך. 

ביבל׳: ע״ע עצבים, מערכת ה־. 

יה. ל. 

ח׳ 1 טן ( 16801:111 ), נאוידמדבר ועיר באיזור האוטונומי 
סינקיאנג־אויגור של סין, באגן הטרים (ע״ע). היישוב 
כולו מונה'כרבע מיליון נפש, אויגורים וסינים; בעיר — 
כ 50,000 תושבים. ח׳ מושקית מנהרות היורדים מן הקון־לון, 
ומגדלים בה דגנים ואורז, זיתים ופירות, וכן כותנה. היא 
מרכז חשוב של תעשיית־המשי. המתבססת על גידולי עצי־ 
תות בנאות־המדבר. ח׳ יושבת בסביבה של מכרות־מתכת ושל 
סלעי יאדה, והיא נתפרסמה כמרכז של מלאכת־מתכות ושל 
תעשיית חפצי־נוי מידה (ע״ע), שהיו מקובלים מאד בסין. 

כאיזור הפורה היחיד בתחום מדברי נרחב וכתחנה חשובה 
על "דרך־המשי", היתה ח׳ כבר בתקופה קדומה למרכז 
יישובי ותרבותי חשוב, ובה נתגבשה ממלכה בודהיסטית, 
שנתקיימה מאות בשנים. במאה ה 2 לפסה״ג היתה מרכז של 
תרבות עירונית, שבה התמזגו יסודות הודיים והלניסטיים. 
במשך האלף ה 1 לםה״נ נוצרה בח׳ ספרות — דתית, שירית 
ורפואית —, שתורגמה או עובדה מסאנסקרט לפראקרט 
וללשון־סאקה (ע״ע הדו־אירניות, לשונות). באותה תקופה 
היה הבושם הח׳וטאני מהולל בכל ארצות־האיסלאם, ואילו 
מקורות סיניים מתארים את הפולחן האלילי ואת הבודהיזם 
של ח/ את המוסיקה ואת הריקודים שלה, את גניה ויינה ואת 
היאדה המיוצאת ממנה לסין. בח׳ התפתחה אמנות מיוחדת. 
תחילה בסיגנון של גנדהרה (ע״ע), ואח״כ בסיגנון הדומה 
לזה של אמנות־גופטה; אמנות־ח׳ הטביעה את חותמה גם 
על סין. בחרבות שליד ח׳ של ימינו נשתמרו פסלים וציורי־ 
קיר, "שבהם ניכרות השפעות הודיות, פרסיות וסיניות, וכן 
מעשי מלאכת־מחשבת מצויינת בזכוכית, מתכת, קראמיקה 


187 


ח׳וטן — חויה 


188 



ציזר־היר (ב־שיטת־טספרה), נחרבות ח׳וטאז 
(המאה ה 1 5 פזז״נ) 


וטכסטיל. — הסינים השתלטו על ח׳ בתקופת שושלת־האן 
(ב 70 לסה״ג), ושוב במאה ה 7 בתקופת שושלתיט׳אנג. 
במאה ה 8 הגיעו אליה הערבים מתורכסטאן המערבית, 
ובמאה ה 10 סופחה לקאשגאר. ב 1218 כבשו אותה המתנו- 
לים. בתקופה מאוחרת יותר היתד■ ח׳ מרכז הפעילות האיס־ 
לאמית באסיה המרכזית הסינית ומרכז התמרדויות המוס¬ 
למים במחצית השניה של המאה ה 19 . רק ב 1878 הוחזרה 
למרות הסינית וסופחה למחוז סינקיאנג. 

; 1820 ,. 101 10 ) ) 11 )■) 7 ) 1 ) 4 ) 8111,077 ,: 11 ; 1115 ת 6 א 
,. 18 ; 1903 ,., 111 / 0 1111 * 81 1 > ) 1-171,77 ) 771 ) 5 
, 1-11 , 1 ( 1 ) 0771/1 71 ) 1 ) 0 / 0 ! 871111 ,. 18 ; 1907 , 1-11 ,., 10 711 ) 1 ) 471 / 
. 1945-1961 י 7 \ 1-1 ,! 1 *) 7 ) 1 ) 10,01371 ,ץ:> 11 ג 8 .״י . 11 ; 1912 

א. ה. ש. 

(ה) חף׳ אחד מבני כנען (בר׳ י, יז) ואחד משבעת העממים 
בזמן הכיבוש וההתנחלות (שמ׳ כג, כח; לג, ב; דב׳כ, 

יז< יהד ג, י: מ, א! כד, יא, ועוד). בתקופת האבות היו הוד 
יושבי שכם (בר׳ לד, ב), ובתקופת הכיבוש ולאחריו(עד ימי 
שאול) ישבו בארבע ערי הגבעונים (ע״ע; יהו׳ ט, ז; שם 
יא, יט). מלבד זה היו בתקופת הכיבוש ח" גם "תחת חרמון 
בארץ המצפה" או ב״בקעת מצפה" (יהו׳ יא, ג, ח), שהיא, 
כנראה, החלק הצפוני של בקעת הלבנון; בהתאם לכך מדובר 
באותה תקופה על "הח' ישב הר הלבנון מהר בעל חרמון עד 
לבוא חמת״(שום׳ ג, ג; ואולי הם גם "ערי הח׳" [שמו״ב כד, 
ז]). במאה ה 14 לפסה״ג ישבו כאן כמה מדינות־ערים נודעות 
במכתבי עמארנה, וכן המדינה התקיפה ביותר בכל "ארץ 
כנען" של אותם ימים, קדש (קמה על נהר אורונטס). 

במוצאם היו הח", כנראה, עם מקורב לחרי (ע״ע). המדי¬ 
נות בבקעת הלבנון היו בתקופת עמארנה מן המייצגות 
הראשיות של האלמנט החורי בארץ. גם שמות המדינות 
ושמות מושליהן באותה הסביבה הם, כנראה, חוריים. ונראה 
שגם השמות עיבל וגךזים נובעים מאותו מקור: עיבל הוא 
גם שמו של אחד מאלופי החורי באדום (בר׳ לו, כג), והסיום 
"זי" בשם "גרזים" רגיל בשמות חוריים. המשטר המדיני 


השליט בערי הגבעונים בימי הכיבוש (וכנראה גם בשכם 
בימי יעקב) — משטר של זקנים —, איו דומה לו "בארץ 
כנען" של אותם ימים, אבל הוא היה מצוי במזרח אסיה 
הקמנה, כעדות הכתובות החיתיות. 

בתורה (הש׳ בר' לו, ב, לעומת לו, כ) מתחלף פעם "חף" 
ב״חרי", בתרגום־השבעים יש עוד חילופים נוספים ממין זה 
(בר׳ לד, ב! יהו׳ ט, ז), והמפרשים כבר עמדו על חילוף זה 
(רשב״ם לבר' לו, ב; רמב״ו לדב׳ ב, כג — "החורי הוא 
החוי"). החוקרים החדשים אף הביעו את ההשערה, שיש 
בנוסח המסורה שינוי מכוון! אך קרוב שאין כאן אלא 
חילוף של ו׳—ר׳ הדומות. 

י. ד. הורוביץ, ארץ ישראל ושכנותיה, ערך בעל גד (ר׳ 

במפתח), תרפ״ג; י. מ. גרינץ, ארץ היעוד (ספר השנה 

ליהודי אמריקה, י׳-י״א, 46 , הע׳ 15 ), תש״ט! הנ״ל, אשר 

בכתובות מצריות (ספר אורבך, 47 , הע' 9 , 10 ), תשט״ו; 

הנ״ל, ברית הגבעונים (ציון, כ״ו, 84-69 ), תשכ״א ; . 4 . .( 

,• $£1 וש(ן 8 . 11 .£ ; 1915 ,;;/״/ 01-717771771717 ) 07 , 111111817.011 

, 805 ! . 8 - 18 :ונ! 5 ו 011 .. 1 ; 1933 , 30 , 11 ^ 4.■1508 X 

. 1934 ,.£ 243 

י. מ. ג. 

חדה (אנגל' ססתסגזסקג?, גרמ׳ 1115 ( £1-101 ), בפסיכו¬ 
לוגיה — הן הרישום של תופעה חיצונית 
או של תהליך פנימי, והן מכלול הרשמים האלה בתודעת 
הפרט; במשמעות מצומצמת יותר (וגם בחיי יום־יום) מכוון 
מושג זה לאותם האירועים הנפשיים שרישומם עמוק ביותר 
ושמצויים במרכז חיי האישיות (ע״ע, עם׳ 250 — 252 ). הוד היא 
תגובה פנימית של האורגאניזם הפסיכופיסי על העולם החי¬ 
צוני, ולפיכך היא גשר בין האני ובין המושאים שהם תכניה! 
מצד אחר מוליכה הח׳ אל העולם החיצוני באמצעות פעולותיו 
של האני, שהיא מחוללתן. 

לפי טיב הפונקציה הנפשית העיקרית שבח׳, יש להבחין 
בין ח' ריגושית, שכלית ודמיונית; לפי הקפה ניתן להבחין 
בין חוויית "האני" וחוויית "האנחנו" (המשפחה, הדת, המעמד, 
האומה, המדינה, האנושות)! לסי התוכן מצויות ח׳ חברתית, 
אסתטית, מוסרית, לאומית, דתית, אינטלקטואלית וכר. 

הח׳ אינה תגובה על גירויים חיצוניים ופנימיים בלבד, 
אלא גם צורך נפשי, ועל כן מדובר על "רעבון לח"׳. טיפוס 
האדם, גילו(למשל תקופת ההתבגרות), תנאי חייו החברתיים 
והרוחניים והלך־הרוח של הזמן מכריעים בכך, איזו ח׳ תספק 
את האדם. לתוכן הפסיכולוגי־חווייתי מתלווית גם הערכה 
חברתית־מוסרית. כשההבחגות המושגיות שבח׳ אינן ברורות 
במידה מספקת, הרגשות הכרוכים בח׳ חולפים במהרה, ותכנה' 
הדמיוני ער ורחב — נחשבת הח׳ כשטחית. בתקופה המו¬ 
דרנית רווחת הנהיה אחרי הח׳ בקולנוע, בטלוויזיה, בריקודים 
מסחררים ובמיניות שתכבה גופני בלבד. וכנגד זה מצטמק 
תחומה של הח׳ הרוחנית. בכך ניכרים אותותיו של "פולחן 
המיידיות" (ריזמאן). 

לפי היחס אל הח׳ כפונקציה נפשית ניתן להבחין בעמדתן 
של אסכולות פסיכולוגיות שונות כלפי התודעה (ע״ע) כנושא 
הפסיכולוגיה. הפסיכולוגיה הקלאסית, כגון זו של וונט (ע״ע), 
טיצ׳נר, קילפה ואחרים, ראתה את הח׳ (ובעקבותיה גם את 
התודעה) כנושאה העיקרי של הפסיכולוגיה! אסכולה זו 
כונתה משום כך כפסיכולוגיה החווייתית. תפיסה זו קבעה 
גם יחס חיובי לאינטרוספקציה (ע״ע, עמ׳ 941/2 ) כדרך־ 
חקירה. מתוך ההתנגדות' לתפיסה זו קמו שתי אסכולות 




189 


חויה — חוילה 


190 


הדשות: (א) הפסיכולוגיה ההתנהגותית, ששללה את עצם 
קיומה של הח׳ ואת האפשרות לדזקרה! חסידי גישה זו ראו 
במקום הה' שורה של תגובות חיצוניות או רפלכסים של 
האורגאניזם, שהם בלבד ניתנים למחקר אובייקטיווי; משום 
כך שאפו ל״פסיכולוגיה כמדע ההתנהגות"(ע״ע ביהיויוריזם, 
עט׳ 279 — 283 }. (ב) הפסיכולוגיה של הנבכים ( 111 ^ 1 > 
5901101089 <;), שלא ייחסה חשיבות מכרעת לח׳ המודעת 
כמקור לתגובותיו ולדרכו של הפרט: לדעתה, עיקר הפסיכיקה 
של האדם נעוצה בסתמי ([״ , £5 ), שמקומו בשכבה הלא־ 
מודעת של האדם (ע״ע פסיכואנליזה). 

הפדגוגיה המודרנית, וביחוד הגרמנית שלאחר מלה״ע 1 , 
ניסתה להעלות את הח׳ לדרגת עקרון בחינוך ולעצב 
"פדגוגיה חווייתית" 110 § 1380 > 3 כ 11151 נ £1-161 ). הח׳ הוצגה גם 
כאמצעי דידאקטי בחינוך ובהוראה, וגם כתוכן בהווי של 
מוסדות־ד,חינוך. 

)< 1 ) 0£15 ! 191 ) $9 ) 177 ) 5 . 11 )} 11 < 9 }>) 7115£ < 1 ) £51 ■ 007 .חח 3 ת-זו 601 . 39 

'(־ 91 ־ 01 ק! 71 ) €0111 [״. 9/0 . 5 . 11 ; 1927 , 110£ !'{ 0 י 49511 > 

עבד: אסכולות פסי־) 1931 . 11 .;!ס ,^ 1010 ( 0 ^ ¥5 / 0 50110015 

171 0515157115 095 . 01 < 1€01 < . 9 ג: (כולוגיות בימינו, ב/ תשי״ד 

11, ¥9^9^0^117., 1932 :! ; \1. 1/1x017., ¥05111919)' {15)0/1010^11, 

91 ) 11 ) 1-179 ) 7 ן £9 / 0 1 ( 5505 !}¥ 1 . ,;;התס!! . 0 "? ; 19-19 ,.ף 5 358 

, 9/0101311 . 8 .מ ; 1950 2 , 21 , 18 , 16 . 011 ,( 017010% ( ¥5 

, 111 ,( 511010% ( ¥5 171 ! 1 ( 1 ) 57151 151 ־ 91 !)!' 07 ) 7 11 (' 91 ' 01 ק 711 ) €0711 

. 1960 

ח. א. 

סוילה׳ במקרא — שם של כמה עמים וארצות בגבולות 
ערב וחבש. 

1 . ח' נזכר כאחד מבני כוש (ברא׳ י, ז). הנהר הראשון 
ה״יצא מעדן" (שם ב, י—יג) נקרא "פישון, הוא הסובב את 
כל ארץ הח׳ אשר שם הזהב... הבדולח ואבן השהם": שני 
לו — "גיחון, הוא הסובב את כל ארץ כוש", והוא, כנראה, 
הנילוס. מסתבר, שפישון הוא הנילוס הכחול, ו״ארץ הה׳" — 
סודאן הדרומית־מזרחית וחבש הצפונית־מערבית עם ארי- 
תריאה — היא 1113111:65 * 1 בפי גאוגראפים יווניים ורומיים 
ומקור זהב, שוהם ובדולח למלכי השומרים והאנדים. 

2 . ח׳ בן יקטן (ברא׳ י, כט), שם של עם וארץ בערב 
הדרומית. 

3 . שם של ארץ, שממנה ו״עד שור אשר על פני מצרים" 
שכנו בני ישמעאל (ברא׳ כה, יג—יח) ועמלק (שמ״א ט״ו, ז). 
זהו, כנראה, חבל צפון־ערב, המשתרע מן הפרת התחתון 
והמפרץ הפרסי עד לגבול סיני. לפי הכתובות האשוריות 
התגוררו כאן מבני ישמעאל האמורים בכתוב, וסופרים יווניים 
ורומיים מזכירים כאן שבט ערבי בשם 11311136 

יוסף בן מתתיהו (קדמוניות א, 38 , 134 , 147 ) מזהה, 
מטעם בלתי־ידוע בבירור, את בני ( 1 ) עם הגטולים שבאפ¬ 
ריקה הצפונית־מערבית, את ארץ־הח׳ האמורה בפרשת העדן, 
וכן את ארצו של( 2 ) — עם הודו, ואת פישון — עם הגאנגס. 
גם בתרגומים הארמיים לבראשית ה׳ היא ״הנדקי״ — שם 
שהיה מקובל ביה״ב גם לחבש. בנימין מטודלה אומר ב״מסעו־ 
תיו" בפשטות, ש״ארץ אל־חבש". היא ארץ ח׳", ומזהה את 
פישון עם הנילוס הכחול. אולם הוא קורא את השם ח׳ גם 
על ארץ גאנה, ש״משם מביאין הזהב והמרגלית". 

י. מ. גרינץ, ארץ הח׳ אשר שם הזהב (יבנה, א׳), תרצ״ט; 

. 1 ? ; 1881 , 301 ,? 5 116 ) 011, \\'0 18$ <1(15 ¥8x8 ;ו; 1117 שמ .־ 1 ? 

, 272 , £1/112010 £16 14* 060^. (1. £11611 0x161215 י 61 מז 1 ת 110 
. 1926 , 4 .מ . 570 , 4 , 11 , 551 , 1 . 11 

י. מ. ג. 


חוילה (וילה, לאט׳ 91113 — אולי צורת־הקטנה של 910115 , 
בפר), בית מחוץ לעיר. באיטליה הרומית 
וברחבי מלכות רומא נהגו העשירים — מן המאה ה 1 לפסה״נ 
ואילך — לבנות לעצמם בתי־קיץ רחבי־ידיים מחוץ לעיר 
ובאיזור הכפרי. פליביוס (ע״ע) מזכיר שני סוגים של ח": 
כפרית ( 1151103 ! . 9 ) — אחוזה שבה עבדו עבדיו ואריסיו של 
האדון (תמ׳: ע״ע דיור, עמ ׳ 447 ); עירונית ( 153113 * 9.111 או 
3 ת 3 נ 1 ת 11 < 1 ט 9.5 ) — סמוכה לעיר, מקום מגורים ונופש. הטיפוס 
האחרון הוא החשוב מבחינה אדריכלית. משרידיה של הח׳ 
הנהדרת של אדריינום קיסר בטיוולי ניכר, שהח׳ האידיאלית 
של תקופת הקיסרות היתד. בנויה על ראשה או צלעה של 
גבעה, הנשקפת על פני הנוף, וכללה כמה בניינים — קטנים 
מן הארמונות העירוניים, אך מהודרים ביותר, חפשיים בצו¬ 
רתם, מותאמים לבו׳ף פתוח, שטוף־שמש ומאוורר; ביניהם היו 
כיכרות־מרוץ, בריכות, אשרות וגימפיות, מרחצאות מפוארים, 
טיילות, גבים וכר. 

בשלהי המאה ה 14 ובראשית המאה ה 15 , כשחזרו באי¬ 
טליה לראות את הבית האידיאלי לא כמבצר אלא כבניין 
מרווח ונוח, נתון בנוף נאה, התחילו שוב לבנות ח". בני 
משפחת מדיצ׳י היו הראשונים בבוני הח" באיטליה של 
תקופת הרנסאנס; הח׳ שלהם בקארג׳י—אע״פ שנשארו בד, 
כמה מסרטי הטירה המבוצרת— כבר חוזרת ומתקרבת לרוח 
הח' הקלאסית, וז 1 שבפוג׳ו אה קאיאנו ( 1483/5 ) אף קרובה 
מאד למסורת הקלאסית — ב״פורטיקוס" בעל הגמלון הקלאסי, 
וביחוד בגרם־המעלות הכפול, הנפתח כמלקחים לתוך הגן. 
פרט אדריכלי זה הלך והתפתח עד שהגיע לשיאו כח" של 
פלדיו (ע״ע), שבהן הבניין עצמו חובק את הגן באגפיו 
וקשור עמו קשר אורגאני; אף הגן עצמו זבה לפיתוח ולהר¬ 
חבה רבה. המאה ה 16 היתה תור־הזהב של הח׳ האיטלקית. 
עשרות ח" נבנו באותה תקופה בסביבות רומא (למשפחות 
הנסיכים ולחשמנים), פירנצה (למשפחה מדיצ׳י) ובאיזור 
מטו. בין אדריכלי הח״ הצטיינו ויביולה ועוזריו וליגוריו — 
ברומא; בואמטאלנטי, אמאנאטי'וטריבוא — בפירנצה; 
פאלאדיו — גדול בוני הח״ — בוונט 1 . בין ד,ח" המפורסמות 
של אותה תקופה: וילה פרנזינד״יוילה מדיצ׳י, וילה בור־ 
גזה — ברומא (תמ ׳ : ע״ע גן,' גננות, עמ ׳ 964 ); וילה ד׳אסטה 
בטיוולי; וילה אלדובראבדיבי בפראסקאטי, 

י במאה ה 17 חדרה אפנת הה" לשאר כל איזורי איטליה. 
הח" של תקופה זו מצטיינות לעתים בפאר שאינו נופל מזה 
של הארמונות הגדולים של הבארוק. גם במאה ה 18 נבנו 
ח״ רבות בכל רחבי איטליה,. מרביתן של 1,000 הה" הנמצאות 
היום בוונטו נבנו באותה תקופה, שבה נמשכה מסורת המאה 



וילה ר 1 טונדה, בסביבת ויצ׳נצה, 
נבנתה בידי פאלאדיו ותלנזידיו 





191 


חוילה — חול 


192 



דוווי 5 ה מודרנית (פנכילוויניה, אה״נז 
הארדינל: פרנק 5 ויד רית 


הקודמת בתוספת פאר. ברומא וסביבתה היו הח" קטנות יותר 
ובנויות בסיגנון קליל יותר. 

יותר מכל שאר ארצות אירופה הושפעה אנגליה מן 
המסורת הארדיכלית האיטלקית של הח׳. ה*; 1-100 
וד, 11 גא האנגלים הם מכמה בחינות תופעות מקבילות לח׳ 
האיטלקית. במאה ה 16 ניכרת בבניינים אלה — ששימשו 
בעיקר למגורי האצולה הכפרית — תערובת של מוטיווים 
סיגנוגיים ששרדו מן הטירה הגותית ושל מוטיווים קלאסיים. 
במאה ה 17 הופיעה באנגליה הח׳ נוסח פאלאדיו בשל פעי¬ 
לותם של איניגו ג׳ונז (ע״ע) ותלמידיו. ותקופת פריחתה 
נמשכה גם במחצית' הראשונה של המאה ה 18 . תנועות 
״התחיה״ של דסיגנינות העתיקים במאה ה 18 נתנו אותותיהן 
בעיקר בארדיכלות הח׳. בין בעלי הה" באותה תקופה כבד 
היו גם תעשיינים עשירים ובעלי־הון מן הבורגנות, שנטו 
אחרי סיגנונות רומאנטיים ואקלקטיים, כגון הנאו־גותיקה. 
במאה ה 19 הגיע לשיאו סיגנון־־הח׳ הנאו־יווני, שאפנתו 
התקיימה עד אמצע המאה; הח׳ הוויקטוריאנית (עד המאה 
ה 20 ), שחדרה גם לפרברי הערים הגדולות, היא המשך 
ישיר לסיגנון ה״פיטורסקי" של ח" אלו. לאחר מכן בא 
תורם של "בתי-הוויקאנד", בעלי הסיגנונות ההיסטוריציסטיים 
המצועצעים. עם זאת יש להדגיש, שדווקא בתחום הארדיכלות 
של הה׳ בוצעו באנגליה כמה מן הנסיונות הנועזים והמעניינים 
ביותר בפיתוח הארדיכלות החדישה. 

בגרמניה הופיע גילגולה הקלאסיציסטי של הח׳ האי¬ 
טלקית רק במאה ה 19 (שינקל [ע״ע] ואחרים). בצרפת 
ו בה ו לא נד נשארה הח׳ הקלאסית תופעה נדירה יחסית, 
שכן שם נמשכה המסורת של הטירה הכפרית וה״הוטל". 
דוגמה נאה של ח' בסיגנון קלאסי־איטלקי הוא ה״טריאנון 
הקטן" בורסי (ע״ע). 

הח׳ המודרנית קטנה בהרבה מקודמתה הקלאסית, ובה 
מודגשות הבחינות של נוחות המגורים, אינטימיות, קלות, 
קשר עם הנוף, אויר ואור. אין היא נבדלת באורח עקרוני 
מסתם בית־אמידים שמחוץ לעיר (תמ ״ : ע״ע א״י, 1117/8 
[למטה]; דיור, ענד 457 ). 

וע״ע אדריכלות! גן, גננות; דיור; איטליה: 
ארדיכלות; בריטניה: ארדיכלות. 

; 1910 , 14/11 ) 005 '/ 11141 4/1/1 11 ) ¥111 11111/1 ) 11 , 100 ־ 171131 . 7 

¥1114 . 11 ! 15 ) 41 ? , 8312311 . 8 ; 1911 , 11145 ' 1 1/14 ( 1054/1 ? ,* 80 $ .ן 

1/1 ?051(0X0, 19121 7 , 010313 . ¥1114 4 (45(4111 1'11(11:4, 

, 11 ,־ 80,01131 . 8 ; 1921 ,. 414 41114 14 4 1241 ) 11 )<) 0111, 7 ( 0 . 17 ; 1917 2 


/ 0 ¥11105 , 0 ״ 1 זא 81 . 19 . 11 ; 1922 ,( 1 ,מ 0 ! 501111£ ) . ¥1110 

001>0<13, ¥.0X1115114 ״־ 5 . 14 . 8 ; 1923 , [ 1/1 ) 71154 011 4 1045/144 '! 

, 1, 1.5 41114 <11 ¥0X10 ־ 031131 ״ 1 ; 1924 2 , 4 ) ¥0101 14 ! 40/11/111115 . 11 
. 1956 , 015011 ■(¥ 1/1 ה 41114 !/ 05 < 80 014 , 30010 ־ 81 . 0 ; 1934 

א. רו. 

חליסטק, לא([ — : 1 נ>ז$.ס\ו 01 0011 ^ 1 — ( 1884 — 1944 ), 

פילוסוף ומתמשיקן פולני. היה פרופסור בקראקוב 
ובלבוב. קרוב לפוזיטיוויזם של "החוג הווינאי" ומושפע 
מב. רסל (ע״ע). הקשיים שבניתוח השפה היום־יומית הביאו 
את ח׳ לעמדה הקרויה בפיו "נומינליזם" (ע״ע). הוא דוחה 
מושגים מופשטים, כוללים, ודורש שאיש־המדע יטפל רק 
בעצמים מוחשיים. י׳ש לפתח שפה, שבה יהיה כל מושג 
מיוצג ע״י סמל מיוחד. המתודה של "השכל הבריא" דורשת, 
שהחשיבה לא תהיה אלא פעולה מכאנית בסמלים, ושהחלקים 
השונים של הפילוסופיה ינוסחו בצורת שיטה דדוקטיווית־ 
צורנית. ח׳ מבחין ארבע משמעויות של מונח ה״ממשי": 
האטומים; החפצים והאישים; הדמיונות (כגון חלומות); 
ההרגשות (צבעים, צלילים וכד). בהתאם לכך הוא מבדיל 
בין ארבעה מושגים של הממשות: הממשות הפיסית, הממשות 
הטבעית, הממשות הדמיונית והממשות ההרגשתית. 

מחיבוריו: 050 ! ¥10 \("ריבוי הממשדיות"), 

1921 ! $שנ!י\ 1 ' ש־׳\ 1 :ז:> 0 ז 81 ת 0 כ> 0£ ץזססן! , !' 11£ ז ("התיאוריה 
של טיפוסי־הבביה״), 1925 ; .ס > £11 ( 1.10 > £113201 תס־!ס 
£!״ 151 ז 11£1 זג 14 ("יסודות חדשים של הלוגיקה והמאתמאטי־ 
קה״), 129 ; 30101 ״ 301££ ־! 0 (״גבולות המדע״}, 1935 . 

. 1948 ,? 5€1076 / 0 * 111 ( 147 €!/'!' - .{!€ . 1-1 , 01110 ־ 81 . 011 . £4 

ח 1 ל, אגרגאט טבעי לא־מלובד של גרגרי מינראלים או 
'סלעים, ש^דלם בין 2 ל 0.02 מ״מ. גרגרים אלה 
נוצרים ע״י בליה מכאנית של סלעים לכל סוגיהם, ועפ״ר אין 
הם נשארים במקום היווצרותם, אלא מובלים ע״י גורמים 
שונים (זרמי־מים, רוחות) למקומות אחרים, שבהם הם 
שוקעים מחדש. בהתאם לכך מבחינים: ח׳ ימי־חופי, אגמי, 
נחלי, קרחוני, אוירי, ומבחינת גודל הגרגר — ח׳ גס (שבו 
רוב הגרגרים גדולים מ 1 מ״מ), בינוני ( 1 — 0.1 מ״מ) ודק 
( 0 . 1 — 0.02 מ״מ). 

הקוזארצה — כמינראל הנפוץ ביותר העומד זמן ממושך 
נגד כוחות ה,ארוזיה המכאנית — היא המרכיב העיקרי של 
רוב מיני הח". אך ידועים גם ח" מורכבים מהמרים אחרים, 
כגון: גיר, גבס, חלקיקים וולקניים. ח׳ בנוי בעיקר מחלקיקי־ 
גיר נקרא קאלקארניט; ח׳ עשיר בגרגרי פצלת־שדה הוא 
ארקוזה (ע״ע).' ח׳ מעורב בחרסית (ע״ע) בקרא טיט 
(ע״ע). ע״י ליכוד גרגרי־הח׳ לסלע מוצק נוצרת א ב ן־ ח ו ל 
(ע״ע), ח״ ואבני־ח׳ הם סלעים נפוצים מאד — כ 16% שיו 
כלל סלעי־המשקע בעולם. 

ח׳ מנוצל כמעט בכל הארצות בכמויות שעולות על אלה 
של כל חומר־גלם אחר. השימושים העיקריים של הח׳ הם: 
צרכי בניה (כ 40% ), ציפוי כבישים (כ 40% ) ,עשיית תבליטים 
ליציקת מתכות (כ 2 % ), תעשיית הזכוכית (כ 2 % ) < בקנה־ 
מידה מצומצם יותר הוא משמש כחומר־גלם להפקת המרים 
רפראקטריים, כחומר־מילוי, כחומר לשחיזה וליטוש, כחומר* 
סינון, ח׳ משמש גם בתעשיה המטאלורגית, כאמצעי להנמכת 
נקודת־ההתכה של בצרים. 

לכל אחת מתעשיות אלו דרישות מיוחדות לגבי טיב ד,ח/ 
מבחינת הרכבו המיגראלוגי, גודל הגרגרים או צורתם. 
למשל: ח׳־זכוכית (לתעשיית זכוכית מחוסרת־צבע) צריך 




193 


194 


הול — חולית 


להכיל יותר מ 99% קווארצה ופחות מ 0.01% ברזל (שהוא 
מקנה צבע לחומר). יש ח" כבדים (ועפ״ר צבעוניים), שבהם 
נתרכזו מינראלים כבדים מסויימים, כגון זירקון (ע״ע), 
רוטיל (ע״ע טיטן), אילמניט (ע״ע), מאגנטיט(ע״ע ברזל, ענל׳ 
630 ), או גם אבנים טובות (ע״ע), שאותן ניתן להפיק מתוך 
ח". בגלל נקבוביותם חשובים ח" ואבני־הול כסלע־מאגר של 
נפט ומים בטבע; חלק ניכר של הנפט בעולם מופק מח" 
ואבני־חול נקבוביות (חולות־נפט). התפוקה העילמית של ח' 
אינה ידועה; אה״ב הפיקה ב 1958 240 מיליון ט 1 ן ח׳. 

ת ׳ ואבני־חול נפוצים בא״י במקומות רבים (ע״ע א״י, 

עמ' 132/3 ), אבן־חול נובית (ע״ע) — שהיא סלע־משקע 
נפוץ בנגב— עשויה ח׳ צבעוני, עשיר בתרכובות־ברזל (ע״ע 
א״י, תם׳: עם׳ 131/2 , וכן תם׳ צבעונית, מול עט' 135/6 ); 
סלע זה הוא פאלאוזואי־מסוזויאי. ח׳ ואבני־ח׳ הצטברו מחדש 
בא״י החל מן השלישון האמצעי — באיזור דרום ים־המלח, 
בנגב הצפוני ובערבה; לאורך חוף הים התיכון משתרע 
איזור של ח" צעירים. 

ח׳לצרכי בניה מופק בא״י בעיקר לאורך החוף: כורכר — 
שהוא ח׳ מורכב קווארצה וחלקיקי־גיר. ח׳־זכוכית מופק 
במכתשי חתירה ורמון, וכעת נחקרים מירבצים גדולים של 
ת׳-זכוכית באיזור אילת. 

י. ב. 

ח^ל (או באגדה היהודית — עוף שאין למוות שליטה 
גמורה עליו: אורך־חייו אלף שנה, ובסוף תקופה 
זו הוא מת — "אש יוצאת מקינו ושורפתו" או "גופו כלה 
וכנפיו מתמוטטים״ אולם "משתייר בו כביצה", וממנה 
הוא חוזר ונבנה, "חוזר ומגדל איברים וחי" (ב״ר י״ט, ט׳). 
מקורה של האגדה בפויניכס (ע״ע) היווני, ואילו שמו בא 
לו מזיהויו עם ה"חול" הנזכר בפסוק "עם קני אגוע וכחול 
(תרג׳־השבעים: !;•״סיזף) ארבה ימים" (איוב כט, יח). אולם 
מצאנו לו שמות נוספים: אורשינה (סנה׳ ק״ח, ע״ב) — אולי 
מיוד "*■יג ;;׳ 010 או מלאט׳ 0 ת 81 !;־ 1101 -= בלי זמן; וכן 
מלחם או מלתם (א״ב של בן־סירא, ת) — שם סתום. מסתבר, 
שגם העופות הענקיים האגדיים זיז (ב״ב ע״ג, ע״ב, ועוד), 
בן־נץ (שם כ״ה, ע״א) ובר־יוכני (בכד נ״ז, ע״ב) 
זהים עם הח/ והאגדות עליהם אינם אלא גילגולים מאוחרים 
יותר של האגדה המקורית על הפויניכס (וע״ע טוס). בספרים 
החיצונים (חזון ברוך ב׳, ו', ועוד) מובאים לגבי הח׳ גם 
פרטים מן האגדות היווניות. שהם נובעים מן הקשר האמיץ 
שהיה לפויניכס עם השמש ופולחן־השמש. כל הפרטים הללו 
הושמטו מן האגדה התלמודית והמדרשית; וכן אין הח׳ משמש 
במקורות היהודיים כסמל ההתחדשות והפריחה — בדומה 
לפויניכס בעולם העתיק, ואף לא רמז או אות לתחיית־ 
המתים — כבדברי אבות־הכנסיה בתקופה מאוחרת יותר. 

ד. פגים, עוף האלמוות (ס׳ היובל לגמנסיה העברית, ב׳), 
תשכ״א; י. גוטמן, הספרות היהודית־הלניסטית, 59 — 65 , 
תשכ״ג ; 1858 , 352 ,!) 114177111 ' .!) €!%ס 1 ס 20 1€ ( 1 .,[ 

, 908 , 11 ,!) 01711x1 י 7 . 14 ./ .! 1 { 1177£ ■/#׳^/ .( 

,; 10 ) 111 ,^־׳>/ י> 7 !ז \ 0 ־>./׳>מ 772 ,£־ €1 ג 21 ח 11 ) .- 1 : 1883 
~ך 1 ז 10 \ ,(־\ 0 א) חבוח 11 ־ 1 (< . 19 ; 1938 • 1905 .־\ .$ 

. 1 * 195 \\ 17 ה 1 )ץי)? 7 * 1 -) 11 />. 7 )' 17 )! 1 \-^!)}) 11777 )' 2 )*{■? סז 

חול([, עיר חדשה בישראל, בתוך החולות שמדרום־מזרח 
ליפו, בתחומה של תל־אביב־רבתי; תחום שיפוטה 
כ 19,500 דונם ואוכל 1 סייתה כ 60,000 נפש ( 1962 ). כ 60% 
מתושבי־המקום מתפרנסים מעבודות בבתח״ר שבעיר(לטכס¬ 
טיל, לצינורות, לעבודת־מתכת ועוד), כ 25% — מבניה, 



חולת: הכניסה לע־ד 


והשאר — משירותים שונים בעיר ובשכנותיה. בח׳ נמצאת 
עדה שומרונית של 150 נפש בשכונה מיוחדת. שבה גם 
בית־הפלה להם. 

אדמת ח׳ נרכשה בידי יהודים ב 1931 . בין 1933 ו 1935 
הוקמו שם כמה שיכוני־מגורים ובתי־תרושת. מאורעות 1936 — 
1939 העמידו את הישובים המבודדים בסכנה, אולם אח״ב 
התפתחו השכונות שבחדלות הודות לעבודה רבה שסיפקו 
ריכוזי־הצבא הבריטיים בארץ לפועלים יהודים. ב 1940 אוחדו 
השכונות בשם ח׳ וקיבלו מהממשלה זכויות של מועצה 
מקומית. אחרי מלחמת־העולם 11 גדל הישוב במהירות ע״י 
קליטת עולים ומעפילים. מלהמת־העצמאות שוב העמידה 
את קיומה של ח׳ המבודדת בסכנה; כיבוש יפו ע״י ההגנה 
במאי 1948 הביא רווחה גם לח׳. בסוף 1948 כבר נמנו בה 
קרוב ל 10,000 נפשות ב 1950 ניתבו לח׳ זכויות של עיר; 
ב 1955 הגיע מספר התושבים ל 27,000 , וגידולה הולך ונמשך. 

ח^לית ( 411110 ), גבעת־חול, שנוצרת ע״י פעולת הרוח 
ובדרך־כלל גם משנה את צורתה ואת מצבה 
בהשפעת משב רוחות. מצויים שני סוגים עיקריים של ח": 
ה״־חוף וח״־מדבר. 

( 1 ) ח"־ה חוף בנויות מחול (ע״ע), שנוצר ע״י פעולת 
ההרס של מי־הים; חול זה מוטל על החוף ע״י הגלים, נישא 
פנימה ע״י רוחות ונערם לגבעות, שעשויות להגיע לגובה 
של כמה עשרות מ׳. ח" כאלה מצויות, למשל, לאורך רובו 
של החוף הא״י, רחבה וצורתה של רצועת ח״־חוף תלויה 
בכמויות החול שהים השקיע ומשקיע באותו חוף, בכיוונן, 
בתדירותן ובעצמתן של הרוחות הנושבות בו ובמבנה החורף 
והשטחים הסמוכים לו. — ( 2 ) ח " ־ ה מ ד ב ר בגויות מחול 
'שנוצר על פני שטחי־יבשת צחיחים ע״י פעילות של בליה 
ומחיפה, בעיקר מחמת סחיפת־רוח. ח" אלו מכסות שטחים 
נרחבים באיזורים המדבריים של פני כדור־הארץ. כ 30% 



חוליות בלשו!־רא,־•( ה?ורית 
(ר,הוף הכאלטי של ברה״פ>) 










195 


חולית — חומיקוב, אלכסי סטפנוביץ׳ 


196 



ציוד ו. הויית־סהרון 


ציור 2 . החפתחות חו 5 ית*סיף 


משטחו של חצי־חאי ערב וכרבע משטחו של מדבר־סאחארה 
מכוסים ח". את מידת התפשטותן וצורת גו־פז של ח״־וזמדבר 
קובעים, במידה רבה, כיוונן ואפיין של הרוחות המנשבות 
מעליהן, וכן מבנה השטח שעליו הן מונחות. ח״־המדבר 
עשויות להגיע עד לגובה של 300 מ , ־ מעל לבסיסן, אולם ח" 
גבוהות מ 100 — 150 מ׳ נדירות. גרגירי־החול של ח״־המדבר 
מעוגלים ומלוטשים, ובממוצע אף קטנים במקצת מגרגירי- 
החול של ח״־החוף. 

הה׳ הטיפוסית היא בעלת מדרון מתון (״ 15 — 5 ) לעבר 
הצד שממנו נשבה הרוח שיצרה אותה, ואילו המדרון בצד 
החסוי מן הרוח הוא תלול (״ 40 — 30 ). עצמים בולטים מעל 
פני־הקרקע (שיחים, עצים, סלעים, עמודים, או אפילו נבלות 
בע״ח) משמשים מכשולים ומעצורים לתנועת החול ועשויים 
להביא להיערמותו ולהווצרות ח״, ואף להשפיע על צורתן. — 
הח" מסתדרות בטורים ארוכים, עד כדי עשרות ק״מ, שנמ¬ 
שכים בקו ניצב לכיוון הרוח שיצרה אותן. באיזור של ח" 
מצויים עפ״ר כמה טורי־ח", שמשתרעים בהקבלה זה לזה, 
כשהמרחק בין טור לטור הוא, בדרך־כלל, בין 100 מ' לבמה 
מאות מ/ באיזורים שבהם מנשבות רוחות תזקות מכיוון אחד 
בלבד, כיוונם של טורי־הח", ואף צורתן הכללית של הח", 
יציבים במידה רבה. בשטחים הנתונים למשב רוחות חזקות 
מכיוונים שונים, משנים טורי־הח" את כיוונם, והח" משנות 
את צורתן פעמים רבות במשך השנה. 

באיזור שבו הרוחות נושבות, בדרך־כלל, מכיוון אחד, 
נמצאות הח״ — או מערכות טורי־הח״ — בתנועה באותו 
כיוון. מהירות תנועתן תלויה בתדירותן ועצמתן של הרוחות, 
אך גם בגדלן של הח״׳ ובעיקר — בגבד\: ככל שהה׳ גדולה 
יותר היא כבדת־תנועה יותר, עם התקדמותו של הטור הקדמי 
שבמערכת־ח" אל מעבר לאיזור־הח" הוא הולך ומתפזר, ובו 
בזמן הולך ונערם טור חדש מאחורי הטור האחרון. בתצפיות 
שנעשו במזרח חצי-האי ערב נמצא, שטור־ח" שגבהו היה 
12 — 15 מ' התקדם כ 6 מ , בשנה, ואילו טור שגבהו היד, 
כ 4 מ׳ — כ 30 מ׳ בשנה. 

לפי צורת הרום של הח׳ מבחינים בין שני טיפוסים 
עיקריים של ח״: ח׳־סהרון וח׳־סיף. ח׳־ סהרון (ציור 1 ) 
נוצרת בפעולת רוחות מתונות, שנושבות מכיוון אחיד! לרום- 
חח׳ צורת סהר, שצידו הקמור פונה לעבר הרוח, ולכל הטור 
של ח״ כאלה רום רצוף. ח׳־סיף (ציור 2 ) נוצרת ע״י 
רוחות עזות! לרומה צורת קו מחודד, כמעט ישר, שכיוונו 
זהה עם כיוון הרוח שיצרה אותה, ובטור של ח״־סיף הרומים 
נמשכים בהקבלה זה לזה, כשבין ח׳ לח׳ מצוי מעין עמק קטן. 

צורות אחדות אחרות של ח" מיוחדות למדבריות מסויימים 
בלבד. שטחים נרחבים במרכז חצי־האי ערב מכוסים בח", 
שלפסגתן צורת כיפה מעוגלת, ושיפוע מדרונותיהן מתון 
ושווה כמעט מכל עבר. מסתבר, שהן התהוו באיזור זה משום 
שכאן משנה הרוח את כיוונה כמה פעמים במשך היממה, 
באופן שהיא נושבת מכל עברי הח" ומעגלת אותן. ב״רובע 


הריק" שבדרום־מזרח ערב מצויות ח" בעלות צורה של 
פירמידה או צורה כוכבית. באותו מדבר מצויים גם שטחים 
מישוריים כמעט, מכוסים שכבה עבה של חול, שמעליהם 
מתבלטים טורים ארוכים של ח״ קטנות (גבהן עד 2 מ'), 
שדומות לתילים קטנים! המרחק בין טור לטור הוא 1 — 2 ק״מ. 

תנועתן של ח״־חוף או ח״־מדבר מביאה במקומות רבים 
לפלישתן לשטחים פוריים ולחורבנם של שטחים אלו ושל 
היישובים שבהם. דוגמות בולטות לתופעה זו מצויות בשוליהם 
של איזורי־ח" בעיראק, בסוריה, במצרים, בחופי דרום־מערב 
צרפת, ועוד! במצרים נקברו ערים שלימות תחת ח". לשם 
הגנת היישוב ובלימת התקדמות חח" נוטעים עצים ועשבים, 
ששרשיהם מדביקים יחד את גרגירי־החול ומבטלים את 
ניידותם. 

תמ׳: ע״ע אסיה, עט׳ 869/70 ! א פ ר י ק ה, עמ ׳ 293/4 ! 

ג א ו ג ר פ י ה, עמ ׳ 31/2 ! א ״ י׳ עט׳ 43/4 , 47/8 . 149 , 187/8 . 

1 ) 111 ) 1 ) 111 ) 8 101101 ( 11 ) 111 ^ 1 ס 51€5 ץ \/ י / 16 ! 7 , 0111 ^ 11 ^ 13 .\ 1 . 11 
710 , 11010%$ $' 16011101 ) , 8 ) 111111 .,* 1 . 1 < ; 41 ־ 19 ,).') 1 ( 11 ( 1 
, 6 ו 1 [)! 5 ץ 7 /?[ 116 ! 16 ) 1116 ) 1 ' 7 , 0 תו 1 סח 1 ג 1 \ 10 > .£ ; 1943 , 725 

, 111010£1€ } 06011101 . 1 > .(! 1 ) 111 ) 1-1 . 0 ; 948 [ , 951-961 , 11 

. 1960 י 83-91 , 15 ) 04 ( 055 ' 01 ,'<:) 5 צ: 1 ז 0 . 13 . 3 ) ;־ 1958 , 414/5 

מ. בר. 

חו&יקוב, אל?םי ?טפנוביץ׳ - 

( 1804 — 1860 ), הוגה־דעות רוסי, איש־ההלכד. הראשי 
של אסכולת הסלדנופיליות (ע״ע). ח׳ היה בן למשפחת־ 
אצילים! ב 1828/9 השתתף בהצטיינות במלחמה עם תור¬ 
כיה! לאחר־מכן חי חיים שקטים באחוזותיו. ח׳ היה בעל 
השפלה מגוונת. היה משורר, פילוסוף ותאולוג. הוא חיבר 
מחזות היסטוריים ושירים ליריים־רומאנטיים. אולם בעיקר 
היה פובליציסט, מגבשה של התורה הסלאוויאנופילית, שאותה 
הפיץ תוך ויכוחים סוערים עם ראשי ״המערביים״ — הרצן 
(ע״ע), בילינסקי(ע״ע) וחבריהם — בדוגמאטיות יתרה ותוך 
הרחבתה' לפירוש סלאוויאנופילי להיסטוריה האנושית כולה. 

פילוסופיית־ההיסטוריה של ח׳ היא תאולוגית. את מהלך 
ההיסטוריה ראה בעיקרו ברוחני, שבו נקבעת האמת העילאית 
ע״י הכנסיה הנוצרית, שהיא "איחוד האל עם האנושות". 
ח' מעדיף את הכנסיה מן השלטון החילוני, את האומה — מן 
המדינה, ואת החברה — מן הפרט! במציאות החברתית הוא 
מעדיף את היסודות האורגאניים־הנפשיים מן המלאכותיים- 
הראציונאליים. בקהילה הכפרית הרוסית (ק"*.) ראה את 
הבסיס לחברה האידיאלית. הקהילה קושרת קשר מוסרי בין 
האנשים ומחנכת אותם לציבוריות ולמשפט, שכן "האמת 
אינה חודרת למחשבה פרטית", אלא ל״חבורה של הוגים, 
שהאהבה מלכדתם". את המערב פסל ח׳ בשל שכלתנותו- חט־ 
רנותו ואנוכיותו! הראציונאליזם דחק בו את יסוד הקיבוציות. 
הכנסיה במערב או שהיא משועבדת לעקרון הסמהות — 
כבכנסיה הקאתולית׳ או שהיא נטולת יסוד חברתי — כבפרו־ 
טסטאנטית! רק בכנסיה הפראווסלאווית מצוי המיזוג של 
איחוד וחופש. 




197 


חומיקוכ, אלכסי סנזפנוכיץ׳ — דיוניו 


198 


סופו של המערב — חורבן, ולעומתו צפוי יעוד מזהיר 
לעם הרוסי, שהוא "כלי-שרת בידי האל״ — שיחרור האנו¬ 
שות מן המלאכותיות שבהתפתחות ההיסטורית המודרנית. 
לגבי רוסיה עצמה צידד ח׳ בשלטונם־בכיפה של הצארים. 
אמנם העם הרוסי הוא מקור השלטון ברוסיה, אולם את 
השלטון הוא מוסר לצאר "נושא עול השלטון", בהניחו 
לעצמו את "חופש ביטוי־הדעה". בהתאם לכך צידד ח׳ ב״כנס 
ארצי" (ק 0060 של נציגי העם, שיפעל כגורם 

מייעץ ליד הצאר; וכן תבע את ביטול צמיתות־האיכרים 
והתקנת בתי־משפט של מושבעים. 

. 68 ^גק 86 . 1 ־ 1 ; 1902 ,. 1(114, 0. X שאזממג 3 . 8 . 8 

01011116016111 16 61 . ¥11 .// ,>י.נ 01 ! 1 ג;ז ;> . 5 , ; 1912 ,. X 

16 ו־ 08 שץ 8 , 10 [;>נס 8 (מא 36 . 8 . 8 ; 1939 , 11116 ( 11101 >'! 

-״מ 4 ,•<^לע 0 > 1 ח 20 ; 1940 ,גמ 0 ק 88 1 < 1 ;ו. 1416 ו. 

. 1953 , 1 ,) 111 ^ ¥1111050 • 5101 !;:¥ 07 /•• 101 

א. אח. 

חזני המעגל, חכם וחסיד נודע בימי מלכות בית-חשמונאי 
(המאה ה 1 לפסה״נ). דמותו ההיסטורית לא היתה 
ידועה עוד בימי האמוראים. ובספרות התלמודית נעשה לגי¬ 
בור עממי קדמוני. אולם ניכר, שכבר בדורו הופיע כאישיות 
כאריסמתית, שהעם ראה בה מעין נביא ומחולל־פלאות. 
האגדה התלמודית מספרת נפלאות על תפילתו, שהיתה נענית, 
ביחוד על עסקי גשמים (משנ׳ תעב׳ ג , , ח'; יר׳ תענ׳ ג/ י־-— 
י״ב! בבלי תענ׳ כ״ג, ע״א). בתפילתו ז 1 היה מעז "להטריח 
לפני המקום"(רש״י ברכ׳ י״ט, ע״א, ד״ה צריך אתה להתנדות), 
אולם אף החכמים, שדעתם לא היתה נוחה מהתנהגותו, הוכ¬ 
רחו לוותר לעם, שראה את ח׳ "מתחטא לפני המקום... כבן 
המתחטא על אביו ועושה לו רצונו". את כינויו מקובל 
להסביר ע״ש הסיפור בדבר העוגה שעג ועמד בתוכה להת¬ 
פלל ושממנה סירב לצאת עד שתינתן לו בקשתו. אך יש 
מי שראה בכינויו שם מקום (רב צמח גאון, ע״פ ם , היוחסין 
השלם, 63 ); ויתכן שנקרא ע״ש מלאכתו, שהיה מתקן גגות — 
או תנורים — במעגלה. — גם יוסף בן מתתיהו מזכיר אותו 
כקדוש ובעל*מופת ומספר על מותו בשעת מלחמת־האחים 
של בית־חשמונאי: הוא נתפס בידי אנשי חיל הורקנום ולא 
נענה לדרישתם לקלל את אריסטובולום ואנשיו, מאחר שאלה 
ואלה בני עם־ה׳ הם —־ ובגלל זה נהרג בידי שוביו (קדמו¬ 
ניות י״ד, א^ב׳). באגדה התלמודית נקשר מותו בסיפור — 
הידוע גם מן הפולקלור של עמים אחרים — על אודות 
תרדמה של 70 שנה, שהניעור ממנה מוצא עצמו בעולם זר 
לו לחלוטין (תעג , כ״ג. ע״א). לפי אותה אגדה היה ח׳ 
ידוע גם כגדול בתורה, אולם. למעשה, לא נמצא בתלמוד 
דבר-הלכה ממנו או בשמו. 

ש. קליין, על טעויות אחדות בפירוש "שמות מקומות" 

(ציון, ידיעות החברה להיסטוריה ואתנוגרפיה, א׳), תר״ץ: 

ש. ח. קוק (שם)! א. אירבך, מתי פסקה הנבואה (תרביץ, י״ז), 

תש״ו: ג. צרפתי, חסידים ואנשי־מעשה והנביאים הראשונים 

(שם, כ״ו), תשי״ז; ז. וילנאי, מצבות קודש בא״י, רצ״ח/ט, 

תשכ״ג. 

ת 11 |,יו (יוו׳ ?מ;׳ו 0 י), שמם של ארבעה כהנים גדולים בימי 
הבית השבי. ( 1 ) ח׳ 1 (סוף המאה ה 4 לפסד׳״ג), 

בן ידוע — הכהן הגדול האחרון שנזכר במקרא (נחמ׳ 
יב, יא. כב). 

( 2 ) ח׳ 11 (סוף המאה ד, 3 לפסה״ב), בנו של שמעון 
הצדיק (ע״ע) ונכדו של( 1 ). הוא היה קטן בשעה שמח אביו, 
ובילדותו שימשו במקומו אלעזר ומנשה דודיו. יוסף בן 


מתתיהו (קדמ ׳ י״ב, ד׳) מתאר את ח׳ הזקן כקמצן ושוטה, 
שלא חס על כבוד מעמדו וגרם ע״י כך לעלייתו של יוסף 
המוכס (ע״ע טוביה, בית־). מסתבר, שח׳ היה מעורב במאו¬ 
רעות המדיניים הקשורים במאבק בין התלמיים המצריים 
והסלוקיים הסוריים על השלטון בדרום־סוריה וא״י והתקשר 
עם אויבי תלמי 111 (אוארגטס). — כהן גדול זה הוא, כנראה, 
אותו ח׳ שבימיו נתקבלה אגרת־הידידות של אנשי־ספארטה 
ליהודים, שם' חשמונאים א׳ (י״ב. י״ט—כ״ד) מייחסה לימיו 
של ( 1 ), ואילו יוסף בן מתתיהו — לימיו של ( 3 ). 

( 3 ) ח׳ 111 , בנו של שמעון 11 ונכדו של ( 2 ) (מת !נהרג] 

171 לפסה״נ). הוא שאף לקיים בידי הכהן הגדול את הסמכו¬ 
יות השלטוניות החילוניות שהיו לו בירושלים, ומשום כך 
התנגד לשמעון — פקיד בהנהלת בית־המקדש שהשתדל 
להשיג משרה מינהלית בעיר. שמעון הלשין עליו באזני 
השלטון הסורי, והמלך סלוקוס 1 ¥ שלח את הליודורוס — 
אחד משריו — להחרים את אוצרות בית־המקדש. אולם הלה 
לא הצליח לבצע את מזימתו ועזב את ירושלים בבושת־פנים. 
שמעון החשיד את ח׳ בעיני השלטון כאחראי להכשלת שליחו 
של המלך. כשעלה אנטיוכוס ז \ 1 לשלטון ( 175 לפסה״ב) 
הוגלה ח׳ לאנטיוכיה ובמקומו נתמנה לכהונה הגדולה אחיו 
המתיוון _יסון (ע״ע). כעבור שלוש שנים נדחה גם י 10 ן מפני 
המתיוון הקיצוני מבלאוס (ע״ע). הלה, שחשש מפני השפעתו 
של ח/ פיתה את אנדרוניקוס, אחד ממקורביו של אנטיוכום, 
לרצוח בסתר את הכהן הגדול הגולה (חשמונאים ב/ ג׳—ד׳; 
קדס׳ י״ב, ה׳>. ייתכן, שיש רמז למותו של ח׳ בספר דניאל 
(ט, כו). 

( 4 ) ח׳ (אמצע המאה ה 2 לפסה״ג), בנו של ( 3 ), היה 
המועמד החוקי לכהונה הגדולה אחרי מות אביו, אלא שנדחק 
ע״י אלקימום, שנתמנה במקומו, ואח״ב — ע״י יונתן החש¬ 
מונאי. הוא עזב את ארץ־יהודה וירד מצרימה, ושם הקים 
(בין 170 ל 154 לפסה״ג) ברשות תלמי ¥1 פילומטור מקדש 
לה׳ אלוהי ישראל בלאונטופוליס — אולי משום' שראה את 
המקדש בירושלים, המחולל בידי אנסיוכוס ומנלאוס, כמופקע 
מקדושתו, או משום שלא הכיר בכשרות הכהונה הגדולה של 
בית־חשמונאי. או מתוך הכוונה להקים מרכז דתי מיוחד 
לגולה היהודית במצרים (קדמ׳ י״ג. ג׳; מלח׳ ז/ י'), 

מ ק ד ש - ח׳ הוקם במתכונת בית־המקדש בירושלים. אך 
לא היה דומה לו בכל פרטיו: הוא היה בנוי בצורת מגדל, 
ותחומו היה מוקף חומה. ח׳ ובניו — ממשיכי שושלת בית־ 
צדוק — שימשו בו; המזבח וכלי־השרת שבו היו כידושל־ 
מיים, אלא שבמקום המנורה היתד, נברשת תלויה בשרשרת. 
יהודי מצרים הקריבו קרבנות במקדש־ח׳, אולם נראה שהוא 
לא נתקבל אצלם כשווה־ערך לבית המקדש — ואין צריך 
לומר כבא במקומו —, וזיקתם למקדש הירושלמי לא רפתה ז 
פילון האלכסנדרוני אינו מזכיר את מקדש־ח׳ כלל. 

מעמדו של מקדש־ח׳ מבחינת ההלכה אינו ברור כל- 
צרכו. בסיפור התלמודי (מנח׳ ק״ט, ע״א — ק״י, ע״א) — 
שבו מעורבים יסודות היסטוריים ואגדתיים — מיוחם ייסוד 
מקדש זה למריבה בין שבי בניו של שמעון הצדיק על הכהונה 
הגדולה ולקנאת ח׳ בשמעי אחיו; יש אומרים, שח׳ "העלה 
(על המזבח שבנה) לשם עבודה־זרה", ואחרים אומרים, 
ש״העלה עליו לשם שמים". הדעה האחרונה היא, כנראה, 
שגברה, מאחר שההלכה (משב׳ מנח' י״ג, י׳) אינה דגה את 
הקרבן במקדש־ח׳ כעבודה־זרה, אע״פ שהיא פוסלת את 




199 


חוגיו — חדןז 


200 


כהני מקדש זה לעבודד. בבית־המקדש. על מקדש־ח׳ דרשו 
את הפסוקים (ישע' יט, יח—יט): "ביום ההוא יהיו חמש 
ערים בארץ מצרים... נשבעות לה׳ צבאות: עיר ההרס (קרי, 
לפי הדרש: חרם = שמש [עיר־השמש = הליופויליס, הסמוכה 
ללאונטופולים]) יאמר לאחת. ביום ההוא יהיה מזבח לה׳ 
בתוך ארץ מצרים."" 

מקדעדח׳ התקיים עד לאחר החורבן ונסגר בנד בפקודת 
אספסיינוס. לדברי יוסף בן מתתיהו עברו מייסודו עד ביטולו 
343 שנים — מה שנראה כטעות-סופר, ואולי צ״ל 243 . 

ח. טשרגוביץ, הזוגות ומקדש ה' (ס׳ היובל ללוי גיגצנרג), 

תש״ו < א. צ׳ריקובר, היהודים במצרים בתקופה ההלניסטית־ 

הרומית לאוד הפאסירולוגיה, 15 , תשי״ג; י. קלוזנר, היס¬ 

טוריה של הבית השבי, ב/ 140/1 , ג/ 39 , 246 , תשי״ם; 

, 131 !כז 131 . £1 . 3 ; 1899 , 071:111101 . 11 71 ?^ 002 ' 1 ' .) 6 > ; 061 13 . 3 , 

; 1906 ,(. 01 ׳׳^ ;) 1111116 [ 0 ^ 00110 ' 5 ׳*€[) 071101 / 0 1011$11 10 ! 1 

, 11 , 017111011171711 . 11 £1 . 117 [ 111 . . 17 ^ 71111 ^ 1171 .־ 61 י) 16 \ .£ 

. 1920/3 

א. ש. 

חו?זט ( 7 סץ^, עיר בברה״מ, בחבל הטראנסקארפאטי של 
הרפובליקה הסובייטים האוקראינית; 20,500 תו¬ 
שבים ( 1959 ). העיר יושבת בקרבת גהר טיסה ומשמשת מרכז 
מסחר ותעשיה (כובעים וקרמיקה). בקרבתה נמצאים שרידי 
מבצר מן המאה ה 11 . עד סיום מלה״ע 1 היחד. ח' בתחום 
אוסטריה־הונגריח, אח״כ עברה לצ׳כוסלובקיה, ב 1938/9 
היתר. בירת המחוז האוטונומי קרפטדאוקראינה, ב 1939 עברה 
לידי הונגריה, וב 1945 — לברה״מ. 

על מציאותם של י ה ו ד י ם בח׳ ובסביבותיה יש עדויות 
מן המחצית השניה של המאה ה 17 ומראשית המאה ה 18 , 
אד קהילה מאורגנת לא קמה בה אלא בראשית המאה ה 19 . 
במחציתה השניה של המאה היתה ח׳ מן הגדולות שבקהילות 
בפלך מרמרוש ומן החשובות שבקהילות החרדיות שבהונ¬ 
גריה כולה. לרבני ח׳ יצא מוניטין ברחבי המדינה; ביניהם 
היה ר׳ משה שיק (ע״ע), שכיהן ב 1861 — 1879 . ישיבת ח׳ 
היתה מן הגדולות בהונגריה. השפעתם של הרבנים מנעה את 
התחזקותה של החסידות בעיר ה׳, אע״פ שסביבתה היתה 
כולה חסידית. ב 1930 נמנו בח׳ כ 4,800 יהודים. עם כיבושה 
של הונגריה בידי הגרמנים במארס 1944 היו קהילות רוסיה 
הקארפאטית, ובכללן ח', הראשונות שבהן הוחל בריכוזם 
של היהודים בגטאות ובמחנות ובגירזשם למחנות־ההשמדה 
בפולניה. בסוף מאי 1944 גורשו מה׳ 1,200 יהודים, בני 
העיד וסביבתה. 

י. י. גרינוולד, מצבת קודש לקחלות ישראל שנחרבו, תשי״ב; 

י. ארז (עורך), קארפאטורוס (אנציקלופדיה של גלויות, 

1 וע), תשי״ט. 

ת 1 ף, איזור של מגע בין היבשה לביו מקוה־מים (ים או 
ימה); איזור כזה כולל רצועת-יבשה, שבעיצוב 
נופה השפעה מכרעת לים, ורצועת-ים, שמבנה קרקעיתה 
ותנועת המים בה מושפעים במידה רבה מן היבשה הסמוכה. 


הה' יכול להיות צר מאד ולהצטמצם בתחום של מטרים 
מעטים — במקום שבו הוא תלול, וההפרש בין המיפלס 
הגבוה ביותר והמיפלס הנמוך ביותר של פני-הים קטן; או 
שהוא יכול להיות רחב כדי כמה ק״מ — במקום שבו הוא 
שטוח, וקיים הפרש גדול בין המיפלסים המאכסימאלי והמי־ 
נימאלי של פני־הים (כתוצאה מטווח גדול במועדי־הים). 
גליו, מועדיו וזרמיו של הים פועלים בלי הדף לשינוי צורתו 
של חח׳; אין ח׳ שהוא יציב בצורתו ושאינו נתון לתהליך 
הרס או בניה. תהליך זה יכול להיות איטי מאד וכמעט 
בלתי־מורגש לאדם, אך גם מהיד מאד, עד שבמשך 2 — 3 
דורות מתחוללות בו תמורות ניכרות — הכל לפי עצמת 
פעולתו של הים, מבנה הח׳ עצמו, אופי סלעיו ומציאותם 
של גורמים מסייעים שונים, כגון בליה, שפכי-נהרות, בע״ח 
(אלמוגים) וצמחים. פעולת הים היא ביסודה פעולה של 
הקצעה: יישור קרהח׳ ופני־הוד. אילמלא התנועות בקרום־ 
האדמה, התנודות בפני־הים והפרעות אחרות בפעולת הים, 
היו בסופו של דבר כל הבליטות והשקערוריות (המיפרצים) 
לאורך כל הה״ נעלמים; שפת־הים היתד. בכל מקום שטוחה, 
בתחום התפשטותם המאכסימאלית של הגלים. 

נוהגים לחלק את הה״ לשני סוגים עיקריים: ח" נהרסים 
(חופי־גידוד) וח" נבנים (חופי-צבירה). בראשונים מתנפצים 
הגלים אל סלעי הח/ ממוטטים, מפוררים וטוחנים אותם 
לחול (ע״ע חולית: תם׳) וגורפים אותם. בח׳ תלול, בנוי 
סלעים רכים, פעולת־הרס זו מהירה; היא ניכרת יפה, למשל. 
במקומות רבים לאורך חוסי ישראל (שפיים, ראש־הנקרה 
ועוד), וכן בחופה הדרומי של אנגליה (תמ ׳ : כרך א', עמ ׳ 
331/2 ; כרך י״ב, ענד 25/6 ). החול והחצץ, הנוצרים ע״י 
פעולת־הרם זו, נגרפים בגלים ובזרמים ומושקעים במקום 
אחר, שבו הח׳ נמצא בתהליך של בניה (ר/ למשל, ח׳ נתניה 
[תמ ׳ : כרך ר, עט' 44 ]). לעתים קרובות החרם והבניה של 
הרד ע״י הים מתנהלים זה בצד זה בפעולות משלימות בתה¬ 
ליך הקצעת הדד. בבניית ח" והרחבת היבשה משתתפים 
עם הים במקומות רבים נהרות — שמשקיעים בשפכיהם 
כמויות גדולות של סחף (ע״ע דלתא; תנד: ע״ע גאוגרפיה 
עמ ׳ 33/4 ) — וכן אלמגים (ע״ע). החומר החולי, שנוצר 
ע״י פעולת־ההרס של גלי־הים או זרמיו או הובא ע״י גהר, 
מושקע לפעמים בקרבת ח׳, שמימיו רדודים, בצורת סוללה 
צרה, שהולכת וגבהה ומתארכת, עד שהיא יוצרת מעין מחסום 
מקביל לשפת־הים. או, בפיו של מפרץ, מנתקת — ניתוק 
מלא או חלקי — רצועה של ים מן הים הפתוח והופכת 
אותה ללאגונה; היא גם יוצרת ח׳ חדש. מציאותה של 
צמחיה צפופה על שפת-הים, כגון המאנגרובה באיזורים 
טרופיים, משמשת גורם מסייע לתהליכי בניה של ח׳. 

יש ח״, שמקורם בשקיעת היבשה או בעליית פני־הים — 
תהליכים שמביאים להתפשטות הים לעבר היבשה ולהצפת 





םז 5 ?ח ו 5 א;ונה 

(המפר? הקווי [בחוף הבאוטי ברה״ס]) 




201 


הוף — חוף־הזהג 


202 



איים ליר רזהוף 

(בחול הררוטי־מערבי יעל נדריוגיה [פי־רד־כטאווא:גר 11 


השטחים הנמוכים של היבשה. מצד ישני יש ח׳/ שמקורם 
בהתרוממות היבשה או בירידת פני־הים, מה שמביא לנסיגת 
הים ולהתרחבות היבשה. כל התנודות הללו גוררות אחריהן 
יצירת ת" חדשים. עם תום התקופה הקרתונית והפשרת 
הכמויות העצומות של קרח, ישנהו על פני היבשה. נתוספו 
כמויות גדולות של מים לאוקיינוסים׳ ופניהם עלו בכמה 
עשרות מטרים. הימים הציפו את השטחים הנמוכים, הסמוכים 
לח" שהיו קיימים לפני עלייתם, וכן חדרו לעמקים. צורות 
ד,ח" שנוצרו כתוצאה מהתפתחות זו מתאימות לתבליט 
ולמבנה של האיזורים, שלתוכם חדרו מי־הים. הגאיות העמו¬ 
קים והמפותלים, שנוצרו ע״י קרחונים בשטחים הרריים סמו¬ 
כים לח" הקודמים, הוצפו והיו לפיורדים (תנד: ע״ע 
גאוגרפיה, עמ' 39 ). עמקי הנהרות באיזורי ח" הרריים 
הפכו למיפרצים עמוקים, ואילו רוכסי ההרים היו לחצאי- 
איים (ח׳ טיפוסי מסוג זה מצוי בצפון־מערב ספרד, ומכאן 
בא לו שמו — "ריאס"). באיזורי־ח׳ שבהם התבליט לא היה 
עז והעמקים היו רדודים ורחבים, נוצרו מיפרצים רחבים 
ופתוחים יותר, ואילו באיזורי־ח׳ מישוריים כיסה הים שטחים 
רחבים של היבשה, ובקו הח׳ החדש נוצרו בליטות ושקערו־ 
ריות קטנות ומעטות. הצפתם של עמקים כתוצאה משקיעת 
פגי־היבשה או עליית פני־הים גרמה ליצירת איים רבים, 
שאינם אלא שטחים גבוהים, שנותרו בולטים מעל לפני- 
המים. איים רבים כאלה מצויים בעיקר סמוך לח" הרריים 
שהוצפו, ולהם השפעה רבה על צורתהח" ועל התפתחותה של 
פעולת הים עליהם, שכן הם משמשים כשוברי־גלים. השתב¬ 
רות ושקיעה של גושי־יבשה מביאה ליצירת ח" מעין אותם 



םול 5 ת־חחי 

(בוזה* הצפוני־סערבי של נר 0 :יה) 


שמצויים מסביב לים האגאי. ח" שבוצרו ע״י התרוממות 
היבשה מצטיינים בקו ללא פגימות בולטות, בשפתיים מי¬ 
שורית, ומאחוריה מדרגות־ח׳ מישוריות, שבשוליהן ניתן 
להבחין במקומותיו הקודמים של הוד! רובו של הח׳ האט¬ 
לאנטי של אה״ב הוא תוצאה של התרוממות. 

בח׳, שלארכו מצויות שכבות של סלעים בעלי קשיות 
שונה, פעולת־ההדם של הים פוגעת בסלעים הרכים יותר 
מאשר בקשים, ועובדה זד נותנת את אותותיה במבנה הה׳. 
קטעי־הח׳ הבנויים סלעים רכים הופכים לפגימות בקרהדד — 
למיפרצים, וקטעי־הח׳ הבנויים סלעים קשים — לבליטות, 
ז״א לחצאי-איים. ח", שעל צורתם הטביעו את חותמם ההב¬ 
דלים בסוגי הסלעים הבונים אותם, מצויים, למשל, בדרום־ 
מערב אירלנד. 

צורתם של ח" בהווה היא, בדרך־כלל, תוצאה של צירוף 
מספר גורמים ותהליכים — מהם שפעלו בצוותא, מהם שבאו 
בזה אחר זה, מהם שאינם קיימים עוד, ומהם שמוסיפים ליטול 
חלק בעיצוב נופו של הוד. 



הוף־ריאס (ברטאגיה) 


יש סבורים, שכל הח״ — או לפחות רבים מהם — נתונים 
לתהליך של התרוממות או שקיעה, אם בשל תנועות בקרום־ 
האדמה או תנודות בפני־הים (ע״ע אוסטטיזם; איזוסטזה; 
אפירוגנזה). תהליך זה הוא, בדרך־כלל, איטי כל כך, עד 
שאין לעמוד עליו אלא מתוך השוואות בין מצב הוד לפני 
מאות־שנים ומצבו היום. אולם יש מקומות, שבהם תהליכים 
אלו מהירים יותר, וניתן להבחין בהם ביתר קלות. כך, למשל, 
ניכר, שחופה ישל שוודיה נמצא במצב של התרוממות (כמ״מ 
אחד בשנה בצפון־מזרח, וב 0.4 מ״מ בשנה באיזור סטוקהולם), 
ולעומת זה הובחן בשקיעה בשיעור של כמה מ״מ בשנה 
בחלק מחופה המערבי של ה(דו, בחופו הצפוני-המזרחי של 
האי הונשו (יאפאן) ובכמה ח" אחרים. 

בדורות האחרונים הלכה וגדלה השפעת האדם על התפת¬ 
חות צורת הזד באיזורים מיושבים אוכלוסיה צפופה. בעיצוב 
דמותם הנוכחית של חופי הולנד (ע״ע, עמ ׳ 715 — 722 ), וכן 
של קטעים מחופי גרמניה, אנגליה, צפון־מזרח אה״ב ועוד, 
נטל האדם חלק חשוב. 

-? 010 ' 01 ( 1 011110 סס!{ 5 . 13 ־ 0.1 000$$0$ (' 1 511010 , 0110500 [ י ¥\ .נ 1 
, 507-545 ,ץ 1010$ /<ך 00011701 . 610 ^ 130 ססע .( 1 . 0 ; 1919 , 1170111 
; 1943 , 11010% 781-822 <[' 00011101 , 15 ) 1110 .\; ; 1942 

; 1954 ,€ 11 !" 11181 * $011 £1 110 )' 111101 0 ! 11010£ <ך< 10 \ ,: 0011501161 .\ 2 
- 118113 , 411111 ^[ . 0 ; 1 2 ־ 195 , 30 < 11 . 3 $1011 )}.}[ 10 ( 1 , 1160110 ^ , 1 ־ 1 
.־ 1958 , 486 ־ 473 , $10 11010 ? 1101 * 000 . 3 1111011 

מ. בר. 

חוף־הזהב, ע״ע גנה (כרך-מילואים). 






203 


חוף־השנהב 


204 


ח 1 ף־ה#נהב ( 0116 ^ 41 0016 ), רפובליקה באפריקה המע* 
רבית, על חוף מפרץ־גינאה, גובלת בגאנה — במזרח׳ 
בוולטה־עילית ובמאלי — בצפון, בגינאה ובליבריה — 
במערב; 322,460 קמ״ר, 3,280,000 תושבים ( 1961 ), 

מבחינה גאולוגית חה״ש היא חלק של הטבלה המערב־ 
אפריקנית הקדומה; המזרח הוא איזור של סלעים קדם־ 
קאמבריים בעלי מבנה שכבתי ברור, המערב — איזור בנוי 
גושי גראניטים. חופה של חה״ש ארכו כ 450 ק״מ, והוא 
עשיר בשרטונות! לאורך מחציתו המזרחית מצויה שרשרת 
של לאגונות גדולות. במבנה של חה״ש ניתן להבחין בשלושה 
איזורים עיקריים, המשתרעים לרחבה של הארץ:( 1 ) בדרום— 
שפלת־חוף מישורית, שרחבה המאכסימאלי 50 — 60 ק״מ, 
מכוסה ברובה יערות צפופים ושטחי ביצות. ( 2 ) מצפון 
לשפלת החוף — איזור של גבעות נמוכות, המגיעות עד 
לגובה של 250 — 300 מ׳; בין טורי הגבעות עמקים רחבים! 
איזור זה רחבו 100 — 150 ק״מ, והוא מיוער ברובו. ( 3 ) רמה 
נמוכה, בגובה ממוצע של 300 — 500 מ׳, תופסת את רוב 
שמחה של חה״ש, מצפון לאיזור הגבעות עד לגבולה הצפוני 
של המדינה; הרמה מישורית, אך מבותרת בעמקי־נהרות 
רבים. באיזור הספר המערבי של המדינה בולטים גושים 
של הרים, המגיעים לגובה של 1,850 מ/ ובהם מורדות 
תלולים וצמחיה עשירה. נופה של הרמה הוא נוף של 
סאוואנה לחה ועשירה בחורשות בדרום, והיא הולכת ונעשית 
יבשה ומעוטת עצים כלפי צפון. 

רובה הגדול של הארץ מנוקז ע״י 3 נהרות הזורמים 
לכל ארכה, מצפון לדרום, ומערכת יובליהם: קומואה במזרח, 
בנדמה במרכז וססנדרה במערב. פינתה הצפונית־מערבית 
של הארץ מתנקזת'לנהר־ניגר באמצעות יובלו הגדול בני, 
פינתה הצפונית־מזרחית — לנהר־וולטה. 

הארץ — שכולה טרופית — מחולקת ל 3 איזורים אקלי¬ 
מיים ראשיים. בדרום התנודות היומיות העונתיות בטמפרא־ 
טורה הן קטנות, וממוצעי־הטמפראטורה הדודשיים נעים בין 
״ 25 ל 29 0 ; כמות הגשמים היא 1,500 — 2,300 מ״מ לשנה, 
במרכז הטמפראטורות הממוצעות גבוהות יותר והתנודות 
היומיות והעונתיות גדולות יותר; כמות הגשמים יורדת עד 
כדי 1.000 מ״מ. בצפון מצויות תנודות ניכרות בטמפראטותת 
היומיות והעונתיות, הגשמים יורדים בשפע ( 1,300 מ״מ), אך 
מרוכזים בעונה אחת. 

כשליש הארץ מכוסה יער. בדרום זהו יער טרופי גשום, 
שבו הצמחיה צפופה ביותר, מגוונת מאד ומתפתחת במהירות. 
הסאוואנות במרכז ובצפון מקצתן שטחי עשבים, שבהם 



חוף־השנהב: מראה נפר מטיפוס כיםרתי 


מצויות רצועות־יער (בעיקר לאורך הנהרות) והם זרועים 
שיחים, ומקצתן יערות דלילים או חורשות. 

האוכלוסיה, המורכבת ברובה הגדול מכושים סד 
דאניים בני עממים שונים, מגוונת מאד מבחינת חלוקתה 
לקבוצות אתניות שונות. בצפון, באיזור החורשות והיערות 
הדלילים, מצויים שבטים עובדי־אלילים, שרידי עמים קדומים, 
עובדי־אדמה או ציידים, ובשכנותם יושבים שבטים מוסלמים. 
אף הם עובדי-אדמה או סוחרים, שחדרו לאיזור זה מן הצפון 
והתיישבו בו בתקופה מאוחרת יותר. היישוב באיזור הדרומי־ 
מערבי מפוצל לשבטים רבים, שבמשך זמן רב היה כל אחד 
מהם יחידת־מימשל בפני עצמה, נבדלת מסביבתה. ללא מבנה 
מדיני. באיזור הדרומי־מזרחי נכנסו השבטים למסגרות של 
יחידות מדיניות, שהיו מלוכות שושלתיות. האוכלוסיה של 
כל אותו איזור מורכבת אף היא — כבצפון — בעיקרה 
מחקלאים, שהם ברובם הגדול עובדי-אלילים, אלא שכאן 
קיים — בצדו של מיעוט קטן של מוסלמים — מיעוט ניכר של 
נוצרים, חניכי המיסיון הקאתולי־צרפתי. מעריכים, שכ 65% 
של האוכלוסיה הכללית הם עובדי־אלילים, כ 25% — 20 — 
מוסלמים, כ 15% — 10 — נוצרים. היישוב האירופי במדינה 
מונה רק כ 15,000 נפש, רובם ככולם צרפתים. 

החינוך וההשכלה האירופיים נפוצים בחה״ש יותר 
מאשר ברוב המדינות האפריקניות. כ 60% של הילדים בגיל 
החינוך היסודי בדרום, כ 25% במרכז וב 20% בצפון מבקרים 
בבתי־ספר. נוצרה שכבה של מורים, פקידים, אנשי מקצועות 
חפשיים ועסקנים, שהם דוברי צרפתית ובעלי השכלה צרפתית. 

כלכלה. האוכלוסיה ברובה הגדול מתפרנסת מחקלאות 
פרימיטיווית, על בסיס של החלפות תדירות של השטחים 
המעובדים ע״י בירוא שטחי־יער; הגידולים מיועדים ברובם 
לסיפוק מזונותיהם של התושבים. מגדלים בעיקר מאניוק, 
יאם, בטטה, דוחן, תירם. בטנים ומיני פירות וירקות טרופיים. 
גידול האורז הולך ומתפשט בחבלים הדרומיים של הארץ 
העשירים בגשמים. הגידולים המיועדים ליצוא — קפה, קקאו. 
דקלי־קוקוס ודקלי־שמן(כ 40 מיליון דקלים), בננות, אנאנאס 
וכותנה. הבאים בחלקם ממטעים גדולים השייכים לחברות 
צרפתיות ובחלקם ממטעים קטנים השייכים לעובדי-אדמה 
מקומיים; מטעי־קאוצ׳וק, שתפוקתם עדיין קטנה, הולכים 
ומתרחבים. מהיערות הנרחבים מפיקים כמויות גדולות של 
מיני עץ קשה, בעיקר אלגום. ב 1960 ייצאה חה״ש 147,000 
טון קפה (כשליש מערך היצוא), 63.000 טון קקאו, 655,000 
מון עצים, 72,000 טון בננות, 16,000 טון שמן־דקלים ו 4,800 
טון כותנה. על גידול־מקנה מתפרנסים כמה מן השבטים 
היושבים בצפון הארץ, ולהם כ 300 אלף ראש בקר וכ 800 
אלף כבשים ועזים. 

אוצרות־המחצבים עדיין לא נחקרו די צרכם. מפיקים 
כ 100.000 טון מאנגאן וכמויות קטנות של יהלומים; נתגלו 
סימנים למציאות עפרות־ברזל,התעשיה מועטת ועוסקת בעיקר 
בעיבוד התוצרת החקלאית; קיימים כמה מפעלים גדולים 
להפקת שמן־דקלים. מאזן סחר־החוץ של חה״ש הוא חיובי; 
ב 1960 עלה ערך היצוא על זה של היבוא ב 40 מיליון דולאר. 
רובו הגדול של סחר־החוץ מתנהל עם צרפת. 

בירת הארץ היא אביג׳ן ( 1 ז 3 ( 1 ) 1 נ 41 .), שנמלה הוא 
פור־ביאה (]^-:ו-נס?); יחד כ% מיליון תושבים ( 1961 ). 
היא בנויה לפי מתכונת של עיר אירופית מודרנית. 

חוקה, משטר ומשפט, המדינה היא רפובליקה 




205 


חוןז־השנהב — חופמיים 


206 


נשיאותית-פארלאמנטארית. האסיפה המחוקקת ונשיא־המדינה 
נבחרים בבחירות ישירות אחת ל 5 שנים. שרי־הממשלה 
ממונים ע״י הנשיא, אחראים לפניו ומפוטרים על־ידיו. בידי 
הנשיא, כראש הרשות המבצעת ומפקד עלית של הצבא, 
נתונות גם סמכויות־חקיקה נרחבות באמצעות צווי־ביצוע. 

בבחירות ב 1960 זכה האיחוד האפריקני הדמוקראטי — 
שהוא המפלגה היחידה במדינה — ב 95.7% מכלל הקולות 
ובכל 70 המושבים באסיפה המחוקקת; מנהיגה פ. אופואה־ 
בואניי (ע״ע [כיך־מילואים]) — שהוא השליט־בפועל 
בוזה״ש — נבחר לנשיא ב 98.7% של הקולות. 

במרבית ענפי המשפט בחה״ש ניכרת השפעתו המכרעת 
של המשפט הצרפתי. 

היסטוריה. ילידי הארץ לא באו במגע עם העולם 
החיצון אלא במאות ה 15 — 16 , משהגיעו הפורטוגאלים לחופי 
חה״ש. הללו, ושאר האירופים שבאו אחריהם, עסקו תחילה 
בעיקר בסחר השנהב והעבדים. הצרפתים הקימו את תחנתם 
הראשונה על החוף ב 1700 — 1707 , אולם היאחזותם היציבה 
בארץ זו לא באה אלא מ 1843 ואילך, משהתחילו תיירים 
ומשלחות צבאיות צרפתיות לחדור לעומק הארץ ולהביא את 
ראשי־השבטים לידי קבלת חסות צרפת. ב 1893 אורגנה חה״ש 
כולה כמושבה צרפתית ונקבעו לה גבולות מדיניים. כמה 
התקוממויות בסוף המאה ה 19 ותחילת המאה ה 20 דוכאו 
בקלות. השלטון הצרפתי עשה הרבה לפיתוח כלכלי וחברתי, 
וגם להפצת החינוך. נוסף על גידולי־המזון של הילידים 
לצרכי עצמם, הונהגו גם ניצול היערות ונטיעת מטעי קקאו, 
קפה, בננות ואננס ליצוא. מעברה של הארץ לעצמאות בוצע 
שלבים־שלבים, ובדרכי שלום, לאחר מלחמת־העולם 11 . ב 1946 
הוקמו אסיפות־נבחרים מקומיות, ב 1952 — אסיפה מחוקקת 
ארצית; ב 1958 הפכה זו האחרונה לאסיפה מכוננת, והוכרז 
על הארץ כרפובליקה חברה בקהיליה הצרפתית. ב 1960 
זכתה חה״ש לעצמאות מלאה ונתקבלה כחברה באדם. היא 
מוסיפה לקיים קשרים פוליטיים, כלכליים ותרבותיים הדוקים 
עם צרפת, והיא אחת מ 4 "מדינות־ההסלמה" באפריקה — 
יחד עם דהומי, וולטה־עלית וניז׳ר. 

וע״ע אפריקה המערבית הצרפתית (עמ׳ 418 : 
תנד). 

,^ 5011€, X ־ 1¥01 ת( 1 .־ 060£1 ) 1, 0^1^1x1016 >ז 2 מז 20 

.£ ; #1 1939 . 0 , 2$-1321:011 ^ 0111 . €11 ; 1939 ,( 2 

; 1951 ,. #1 . 0 10 , 4% ־ 11 4.111011 .[ .? ; 1951 ,. 1 ' 4 . 0 1.0 

-ח 1 ? 10 > 001:100 ־ 11 ( 1 ; 1950-1957 , 1 /^־ 1 

10 . 16 ) 1 ^ 1 ,.!' 1 > . 0 * 1 110 חס 1 )* 1 חז £0 

ץז 0 ע 1 16 ( 1 011 , 1111110211011$ ? 151 )* 1 מ 10 ק 1 כ 1 ; 1962 

. 1962 ,ז* 1 ) 00 
ג, ר. 

ח׳ופו — י 1 ף ( 5 ת 0 ^ 0 )— ( 2699 — 2676 לםםה״נ[ז 1 ), 

המלך השני בשושלת המצרית ה 4 . בספרות המצ¬ 
רית אין ח׳ נזכר אלא מעט. הוא ידוע בעיקר כבונה הפירמי¬ 
דה הגדולה של גיזה, ששמה היה "אפקו של ח"/ והיא אחד 
המיבנים האדירים ביותר בתולדות התרבות האנושית. הרו־ 
דוטוס ( 124,11 — 126 ) מתאר את ח׳ כמלך אדיר ואכזר, שסגר 
את כל המקדשים ואסר על המצרים להביא קרבנות; את 
כולם אילץ לעבוד בשבילו, ומשאזל כספו מחמת ההוצאות 
הכרוכות בבנייתה של הפירמידה, לא נמנע אף מלשלוח את 
בתו לזנות כדי לסחוט ממאהביה סכומי-כסף גדולים. לפי 
אותו מקור נמשכה סלילת הדרך המיועדת להובלת האבנים 
10 שנים והקמת הפירמידה — כ 20 שנים נוספות< האבנים 


נגררו בידי אדם מן המחצבות של "הרי-ערב" (המחצבות 
שממזרח לעמק־הנילום) עד הנהר, ומשם הועברו על-גבי 
ספינות אל הגדה המערבית. אולם בחפירות שנערכו בזמן 
החדיש בגיזה הוכח, שרוב האבנים מקורן ברמודגיזה עצמה. 



חלק; ר,עליה של הפללח של ח׳ (במצב ישיבה) עשוי שנהב, 
שנטצא באבוט (אבירלס) 

במקום אף נמצאה גלגלת עשויה אבן, ששימשה להרמת גושי 
האבנים העצומות. המחקר הארכאולוגי החדיש גילה, שח׳ 
ניצל גם את מחצבות סיני; בתבליט־סלע במעארה הוא מתואר 
כמפיל באלה איש מבני־אסיה, כשהאל תחות ניצב מולו. 
מצבה אחרת, שבה נזכר שמו של ח׳, נמצאה במחצבות הדיו¬ 
רים בנוביה. דמותו של ח׳ ידועה מפסלון־שנהב מעובד 
להפליא, שנתגלה באבוט (אבידום). 
וע״ע פירמידות. 

י. מ. גריבץ, מבחר הספרות המצרית, 53-39 , 1958 ; .'.ע 
4 ,!>ג 0 )א 1 .:> 1 ? , 1 ? .[ ; 1993 , 11 , 105 )^ 41 , 10 ־ 0 :>? .!' 1 . 14 
עבר׳: דברי ימי מצרים,) * 1909 , 116-123 .??■<££ / 0 ו\-ז 10 :!א 
) 3 < £611 <ז£ .? ;( 87 ־ 91 , תשט״ז 

41/11 14 £ 10 1/0114 ; 1/11 1 ><ז 0 01 ! 0€ 11/711111 ^ 1 11 ־ 1 ) 

. 1938 ,( 11 ד\ 38/11■, XXX ,) 

י. לי. 

חופמיים ( 3 טמ 1 ז 11£0 ־ 111 בזג 01 ), סדרת עופות, שבד. נכללות 
למעלה מ 10 משפחות בעלות תפוצה רחבה. הה" 

חיים עפ״ר בקרבת מים, על פני הקרקע, בנוף פתוח; מינים 
רבים מבלים חלק גדול של השנה על חוף־הים, אפילו במזג- 
אוויר קשה. הח״ הם עופות קטנים עד בינוניים; משקל בני 
המינים השונים מ 25 ג , עד 1 ק״ג, עפ״ר פחות מ 150 ג/ 
רובם מעופפים טובים ומהירים, בשל כנפיהם הארוכות וה־ 
מחודדות; מקצתם עורכים נדידות ארוכות מאד. רגליהם 
חזקות; האצבע האחורית קצרה וחסרה כליל בקצת המינים. 
הח״ ?רים ביום ובלילה, וראייתם טובה גם בלילה. מזונם — 
עפ״ר תולעים, חרקים, סרטנים קטנים וכד'; מינים אחדים 
אוכלים לעתים גם זרעים או פירות קטנים. בעלי מקור קצר 
אוספים את מזונם על פני הקרקע ומוצאים אותו בעזרת חוש- 
הראיה; בעלי מקור ארוך מוצאים חלק גדול של מזונם בבוץ, 
במים, באדמה רטובה. מינים רבים מגלים אותו שם בעזרת 
חוש־המישוש, שכליו הם גופיפי־מישוש מרובים בחלק הקד¬ 
מי של המקור. — ביצי הח" מוטלות בגומה בקרקע או בקן 
פשוט ביותר על פני האדמה, הבנוי מעשבים. הביצים גדולות 
מאד ביחס לגודל הציפור, ולהן צבעי־הסוואה. ברוב הסינים 
מתחלפים הזכר והנקבה בדגירה; במינים אחדים דוגר רק 


207 


חופמיים — הרצין, צדקה 


208 



תמיר*! ( 15 \( 11101 ג 111111 15 וקסז 1 ] 1 ; 11101 ) 


הזבד׳ והוא לבדו מגדל את האפרוחים! באחדים ממינים 
אלה הנקבה גדולה וצבעונית מן הזכר. האפרוהים הם 
עוזבי־קן מובהקים, לבושים פלומה עדינה וצפופה בעלת 
צבע־הסוואה. התפתחות האפרוחים מהירה! כבר לאחר שעות 
אחדות מסוגלים הם לרוץ מהר ולמצוא את מזונם! אולם 
במינים רבים מגישים להם ההורים מזון במקור במשך הימים 
הראשונים. בגיל של 3 — 4 שבועות מסוגלים האפרוחים 
לעוף. — למינים רבים שני לבושי־נוצות: לבוש־חורף פשוט 
ולבוש־דגירה צבעוני יותר. הח" משמיעים קולות של שריקה 
וציפצוף! במינים אחדים משמיע הזכר כעין שירה בזמן 
התחמת תחום הדגירה. אורך חיי הח" גדול בהרבה מזה של 
ציפרים אחרות בגודל דומה! נמצאו פרטים שגילם בטבע 
הגיע ליותר מ 30 שנה. 

ממשפחות ה ח". משפחת ה הופ מי י ם (- 01313 
ש 13 > 11 ז 1 >)—עופות שמשקלם נע בין 30 ג' ל 2 /! ק״ג. גופם 
חסון בשל ההתפתחות החזקה של שרירי החזה והרגליים. 
סינים רבים מהם מצויים בא״י, מהם 4 דוגרים, יתרם — 
חורפים או עוברי-אורח. הם נראים על חוף־הים, בשטחי 
ביצה ושלוליות־חורף וליד בריכות־דגים. ה ח ו פ מ י (- 0113 
131111115 ) הוא בעל מקור קצר וחסר אצבע אחורית. בא״י 
דוגרים הה׳ האלכסנדרוני( 011.310x30111111118 ) וח׳־הצווארון 
( 011.11131101113 ). — הה' היזהוב ( 1118 ! 1103 ו} 3 . 011 ) מש¬ 
קלו כ 200 ג׳. בא״י הוא עובר־אורח נדיר! מקומות-הדגירה 
שלו הם בטונדרות הצפוניות, שמהן הוא נודד בתורף לאי- 
זורים דרומיים. אוכלוסיית המין הזה, הדוגרת באלאסקה 
וחורפת באיי-האוואיי, עוברת את האוקיינוס השקט פעמיים 



ביזונית ( 1 ^ת 1 ־ 11 ). שני זכרים בבגד־כ 5 ולות (בדרנות שונותו ונקנה 


בשנה בתעופתה הלוך־ושוב. — ה קיווית ( 11118 ש 1 ! 3 ז\) 
דוגרת בשדות רטובים ובביצות באירופה ואסיה — המין 
היחיד במשפחה זו שחי באיזורים מכוסים בעשבים ומרפד 
את קנו במקצת! היא חורפת בא״י. משקלה 200 ג׳; היא 
ססגונית ובעלת דדפרצופיות מינית מבחינת צורת הכנף. — 
הסיק שק (שיקשק) ( 111108118 !;־. 9:0111011161115 ) הוא בעל 
דרבן חד על מיפרק־היד, שבו הוא משתמש בהתקפות 
על אויבים שמסכנים את תחום־מחייתו ואת ביציו. — 
ה תמירון 0 ! 11 קסזם 3 מ 911 ) הוא בעל רגליים שהן מן 
הארוכות־יחסית בעולם העופות! מקורו ארוך מראשו. הוא 
דוגר בא״י במקומות ביצתיים ובונה לפעמים קן גדול מעש¬ 
בים במים. — ה ש ל צ ד ף ( 8118 ש 31 ז 081 118 נן 310 רח 1130 ) הוא 
הגדול במשפחה! משקלו 500 ג/ הוא ניזון, בין השאר, מצד¬ 
פות, שאותן הוא פותח כשהוא דוחף בין קשוותיהן את מקורו 
הארוך, החזק ופחוס־הצדדים. 

משפחת ה א ל ק י י ם — ע״ע. 

משפחת ה ש ת פ י י ם — ע״ע. 

משפחת ה ח ר ט 1 מ נ י י ם ( 130 > 301 ק 50010 ) — רובם 
בעלי מקור ארוך ואצבעות ארוכות. הם שוהים עפ״ר על 
קרקע ביצתי או בביצות. דוגרים באיזורים צפוניים — מינים 
רבים בטונדרות ומדרימים לאיזורים טרופיים רק לאחר 
עונת־הדגירה. בא״י מצויים מינים של הסוגים ביצנית 
(ג^״״־ד), בעלי רגליים גבוהות ומקורים ארוכים, ו ח ו פ י ת 
( 031101118 ), שלהם מקור עליון בעל מיפרק באמצעו, דבר 
המאפשר להם לתפוס מזון בתוך הבוץ. 

מיני הסוג חרמשון (?!!!מסרמט^ן) הם בעלי מקור 
ארוך וכפוף כלפיימטה. החרמשון הגדול( 31411313 .א), 
הנפוץ באירופה, הוא העוף הגדול שבכל הסדרה — עד כדי 
1 ק״ג ויותר. — מיני הסוג ח ר ט ו מ ן (^! 10 ס 50 ) מצטיינים 
באורך מקורם, הבנוי כדוגמת מקור החופית. חרטומו־ 
היערות ( 118110013 ! . 5 ) אינו קשור למים, אלא חי ביערות 
לחים! חורף בא״י, עפ״ר בפרדסים. עיניו מכוונות אחור¬ 
נית ומעלה, דבר המאפשר לו לראות סכנה מתקרבת 
בשעה שמקורו נובר באדמה. — הלוחם ( 11110013011115 ? 
^ 118 ת) נפוץ בא״י בחורף. הוא מצטיין בדרפרצופיות מי¬ 
נית בלבוש־הדגירה: לזכרים לבוש־כלולות בצבעים שונים, 
הכולל צווארון צבעוני וציציות צבעוניות על הראש. הזכרים 
מתאספים במקומות מסויימים, כשכל זכר שומר לעצמו תחום 
קטן ומגן עליו מפני שכניו. הנקבות מבקרות אח אסיפות- 
הזכרים לשם הזדווגות בלבד, ודוגרות ומגדלות את האפרו¬ 
חים לבדן. 

ה. מ. 

חוצץ, צז־כןה (תנ״ט/ 1699 , ארם־צובה [חלב] — תקל״ג/ 
1773 , בגדאד), רב, מגדולי-התורה של יהודי בבל 
במאה ה 18 . מתק״ג/ 1743 ואילך שימש ברבנות בבגדאד. 
ח׳ תרם להפצת לימוד התורה בקהילתו. הוא תיקן כמה 
תקנות הנהוגות עד היום בין יהודי בבל, בין השאר — שלא 
יתענו עוברות ומיניקות ביום תשעה באב מהמת החום 
השורר באותה תקופה. הוא השאיר אחריו ספרים רבים 
בכתב־יד, ביניהם: ״צדקה ומשפט״ — מאות שו״ת על 
ארבעת חלקי השולחן ערוך (חלק ממנו נדפס בירושלים, 
תרפ״ו, עם מבוא והערות מאת הראש״ל הרב יצחק נסים)! 
שו״ת "מעשה הצדקה", "מעיל צדקה" ועוד הרבה שו״ת 



209 


חוצץ, צדקה — חור 


210 


אחרות; חיבור גדול על הרמב״ם, טור ובית יוסף ; "עבודת 
הצדקה", דרושים על התורה. חידושי תורה ממנו הובאו 
בספרי תלמידיו. 

אחד מבניו, משה, היה פיטן בעל שם; הוא חיבר כמה 
פיוטים הנפוצים בבבל ואגפיה, ביניהם הפיוט המפורסם 
"מלך גואל ומושיע", שנדפס בהרבה הגדות של פסח, סידו¬ 
רים, מחזורים וספרי פזמונים. 

ש. אסף, לתולדות היהודים בקורדיסטאן ושכנותיה (ציון, 

ו׳), תרפ״ה. 

ל 1 [ל| י ן׳ ([ללמר) מלך? , — 6 ת 1 } £11 ג 11 ־ 1611131 ) 11 ¥\— 
( 1860 או 1857 , פרילוקי [אוקראינה 1 — 1930 , 

לחאן), בקטריולוג, אימונולוג, נדבן ושוחר-תורה. ח׳ גדל 
ונתחנך באודסה, למד שם באוניברסיטה, אך לא יכול להגיע 
למשרה משום שסירב להמיר דתו. הוא עזב את רוסיה, 
וב 1888 נתמנה אסיסטנט במכון־פאסטר בפאריס. על סמך 
מחקריו בהכנת ואקצימת הוזמן ב 1893 ע״י הממשלה הברי¬ 
טית לארגן את המלחמה בחלירע (ע״ע) בהודו. שם יסד את 
המכון המרכזי למחקר אימונולוגי בבומבי, הנקרא היום על 
שמו. ב 1896 חזר וביקר בהודו ומילא תפקיד מכריע במלחמה 
בדבר (ע״ע, עמ׳ 870 ). 

חידושו של ח׳ בחיסון היה במה שלא הסתפק בהחלשת 
גורם־המחלה החי והזרקת תרכיב מחידקים חיים מוחלשים, 
אלא הוכיח שאפשר לגרום חסינות בדרגה גבוהה ע״י קטי¬ 
לת החידקים בחימום והכנת תרכיב מהם בתוספת ריכוז נמוך 
של חומר-חיטוי, המובע התפתחות של זיהום בתכשיר. תחי¬ 
לה הכין שני תרכיבים נגד חולירע מפסיקונים חיים: (א) תר¬ 
כיב מפסיקובים שהוחלשו ע״י גידול בטמפרטורה גבוהה 
ובהצמחה תוך אירודור מתמיד; (ב) תרכיב מפסיקונים 
בעלי אלימות שהוגברה ע״י העברתם בצפק של חזיר־ים. 
שני התרכיבים הוזרקו בהפסקה של חמישה ימים בין תרכיב 
לתרכיב, ושיטה זו נמצאה יעילה במידה ניכרת. לאחר מכן 
הגיע ח׳ להשגים גדולים יותר ע״י הנהגת השימוש בתרכיב 
מפסיקונים שהומתו ע״י חימום ל 56 3 במשך שעה אחת ונש¬ 
מרו ע״י הוספת 0.5% פנ 1 ל. תרכיב זה הוא המקובל היום; 
בין השאר השתמשו בו בהצלחה נגד מגיפת החולירע שפרצה 
ב 1947 במצרים, ולצרכי מניעה — גם בדרומה של א״י. 

כתרכיב נגד הדבר שימשה לח׳ תמיסה של הרעלנים 
המופרשים מן החידקים המומסים. לשם הכנתה גידל את 
החידקים ב ־ 27 במרק תחת שכבת שומן או שמן־זית; החי־ 
דקים הוחזקו בתנאים אלה שישה שבועות, לאחר מכן חומם 
המרק רבע־שעה ל ״ 56 ונשמר בתוספת 0.5% פנול. תרכיב זה 
נמצא יעיל מאד; בסיכום סטאטיסטי של 14 מגיפות־דבר 
בהודו בדור האחרון נמצאו ההבדלים דלקמן בין מחוסנים 
ולא־מחוסנים: תחלואה ל 10,000 — 65 כנגד 238 , תמותה 
ל 10,000 — 31 כנגד 189 , % מקרי-מוות בין החולים — 48 
כנגד 80 . 

בשנות מלחמת־העולם 1 המליץ ח׳ על השימוש בתרכיב 
משולש נגד טיפוס־הבטן, פאראטיפוס . 4 ופאראטיפוס 8 
(תרכיב 8 .\/ 7 ) — שימוש שנהוג היום בכל ארצות-התרבות. 

בשנוח-חייו האחרונות לא המשיך ח׳ במחקריו הבאק־ 
טריולוגיים והאימונו׳לוגיים. הוא דבק ביהדות — שממנה 
היה מרוחק רוב ימיו — והתמסר ללימוד תורה ולפעילות 
ציבורית לחיזוק תלמוד־תורה ולתמיכה בייי״די-הורה. לשם 
כך ערך כמה נסיעות למזדח־אירופה; בי; ;־.שאר השתתף 


באופן פעיל בהקמת הישיבה הגדולה בלובלין. בצוואתו הניח 
את כל הונו לקרן לתמיכה בישיבות, 

. 1938 , 370 , 01 /ן־> 0 /צן# , 130110011 •¥\ 

א. ל. א. 



חויר (בלשונות האירופיות 8 גת 110 ), במיתולוגיה המצרית — 
בנם של אוסיר ושל איסיס (ע״ע). ח׳ נקם את 
רצח אביו בידי דודו סת בהרגו את פילגשו של זה, תא-ורת, 

המופיעה בדמות של 
בהמות. ח , מתואר לפ¬ 
עמים בדמות בז ועפ״ר 
בדמות גבר בעל ראש 
של בז. יש תבליטים 
שבהם הוא מופיע כעו¬ 
מד על גוף של בהמות 
ומשסעו ברומח או ב¬ 
סכין; או כעטור בכת¬ 
רים של מצרים העליו¬ 
נה והתחתונה ונועץ את 
רמחו בנחש־ענק, כנר¬ 
אה פתן, שהתערב במא¬ 
בק. ח׳ היה אל העיר 
סם־בחדת (תל אל־בל־ 

מון'של היום) שבמע¬ 
רב הדלתא. 

בח׳ נתגלמו שתי אלוהויות, שהיו מעיקרן נבדלות זו מזו: 

"ח׳ הגדול" (חד־וי), שהוא אלוהות־שמש׳ המתוארת כאיש 
בעל ראש של בז ועליו דיסקונדהשמש; וח׳־הילד (חר־פ־ 
חרט, יוו׳ הרפוקרטס), המתואר בדמות ילד עירום, שקווצת־ 
שיער תלויה על אזנו, כשהוא נושא את אצבעו לפיו, או 
כיוצא מפרח של לוטוס. ח , זכה לפולחנות מקומיים רבים 
בצירופי'תארים שונים, שרמזו על מעשיו במאבק שבין 
אוסיר וסת, וכן זיהו אותו עם אלים מקומיים שונים. אבל 
בעיקר מפורסם ח׳ כאחד מן השלישיה: אוסיר־האב, איסיס־ 
האם, ח׳־הבן; בשלישיה אחרת — עם חתחור וחור-סמא־ 


חור ברטות בז, נושא כתר 
טצרים העליונה והתחתונה על ראשו 
(תקופח השושלות 1 ז \צצ—צצי\) 





חור במאבי! עם :\זש ־עגק 

(תחריט־קיר במקדע בנווה־הסרבר חארגר; סן התקופר חתלסיית) 



211 


חור — ר׳ חושיאל בן אלחנן 


212 


תאוי — הוא גחשב כאב. אך חשובה ביהוד היא התפיסה, 
שלפיה היה ח׳ מלכה האלוהי של מצרים, אבי המלכים 
בעבר, וכל פרעה חי הוא נציגו — דבר שמתבטא הרבה 
בשמות ובתארים המלכותיים. בתפיסה זו ח׳ הוא במיוחד 
אלוהי מצרים העליונה, ואילו סת — אלוהי מצדים התח¬ 
תונה. בפסלים ובתבליטים של רבים ממלכי השושלות הרא¬ 
שונות מופיעה דמותו של הבז. באותה תקופה היה ח׳ אל- 
המלך המובהק, עד שלאחר מכן נדחק ממעמד זה מפני רע, 
ואח״ב — מפני אמון. דמותו התמזגה בזו של רע כאל־השמש, 
כשח׳ מייצג ביהוד את השמש העולה. בימי השושלת ה 18 , 
כשהשתלטה מצרים על ארץ כנען, זיהו את ח׳ עם האל 
הכנעני חורון (השר בית־חרון). בצוען נמצא תיאורו של 
חורון בדמות בז-ענק, שלרגליו יושב רעמסם 11 הילד. 

י. מ. גרינץ, מבחר הספרות המצרית העתיקה, 1958,117-100 ו 

-)ומ#־מ>) 770 ,) 110 ) 11 51£ . 51 ; 1923/4 , 1-11 , 52111 , 11 ■ 11 , €5 ^! . 0 
; 1937 , 5125 ) $015 55 ) 11 , 5. 1701x0515 ׳ ; 1924 , 021215 ס ) 121 
. 51 . 4 . ; 1942 70 ׳(■$£ / 0 0011 151 ^ 110 ,. 77 . 15 . 5 

,( 30 ,, 01 ^ 112 ^^ .]ק £$7 .ן) 12 ! 1 ? 1 >) 03 
- 1435 . 5 ; 1949 , 2%$$11251512 521121051 £55 ,ז€[ 3 > 11 ג׳\ .( ; 1944 
1251512 ! 2%$$ 521121051 5 ) 0 , 1 ) 0 ) 10 < 1 .£ ; 1949 £112 ' , 5311 

-־נס׳^ג) . 77 ,; 4 > 4 > 14 . 9 \ ; 1957 ,( 111 , 15 ) 611£10 ■) 465 6 ) 01 ) 14 15 ) 
. 1961 ,( 360-364 , 1/3 ,. 1101 ) 517 . 1 ) . £111 ) 

י. לי.— י. מ. ג. 

תוךגין, י?!קב (נר 1899 , יפו), סופר עבדי. ח' למד בחדר, 
בת״ת, בביה״ס העממי ובביהמ״ד למורים בירושלים, 

והיה מורה במקומות שונים בארץ. שימש מרצהיאורח לספ¬ 
רות עברית חדשה בישיבה־אוניבדסיטה בניו-יורק, ומשמש 
מ 1955 מרצה במקצוע זה באוניברסיטה בר־אילן. מ 1922 
ואילך פירסם סיפורים מחיי הארץ, סיפורים ואגדות לילדים 
וסיפורים היסטוריים לנוער, וכן מסות ומאמרי ביקורת ופוב¬ 
ליציסטיקה על ענייני היישוב, הלאום והחינוך בכת״ע שונים 
בארץ ובאמריקה. — כתביו יצאו ב 2 כרכים, תש״ג—תש״ד. 
רבים מכתביו ניתרגמו ליידית וללשונות אירופיות שונות. 

ד. תדהר, אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, ב ׳ , 939-938 , 
1947 ; ח. תורן, ספורי י. ח' (מאזנים, ז׳), תש״ד: א. ליפשיץ, 
ספורי י. ח , (גזית, ז׳), תש״ה. 

חוךנץ, פ!;חם מיכאל ( 1893 , פוהוסט [בילורוסיה] — 
1957 , ניו־יורק), חוקר ומחנך ועסקויציבורי דתי- 
לאומי. ח׳ למד בישיבת "עץ־חיים" בירושלים ואח״ב בישיבת 
וולוז׳ין, השתלם במדעים באוניברסיטות באה״ב ושימש פרו¬ 
פסור לתולדות־ישראל בישיבה־אוניברסיטה בניו־יודק. 
ב 1926 נתמנה לראש ביהמ״ד למורים שעל-יד ישיבת ר , 
יצחק אלחנן בניו־יורק. ח׳ היה פעיל בתנועה הציונית והיה 
מראשי תנועת ״המזרחי״ באמריקה- ומ 1949 עד 1953 נשיאה. 
הוא היה הרוח החיה בתבנית הקמת אוניברסיטה דתית בא״י. 
ב 1953 בא לישראל, תיכנן את ייסוד האוניברסיטה "בר־ 
אילך על־יד רמת־גן, ומאז ועד מותו היה נשיאה, — מפעלו 
הספרותי כולל מחקרים במדעי־היהדות, ביהוד בחקר התר¬ 
גומים׳ וכן מסות ומאמרים על בעיות חינוך, ציונות ושאלות- 
השעה. מחיבוריו: ״תרגום יונתן״ (באנג׳), 1928 ! "תרגום 
כתובים״, תש״ח! "מחקרים בתקופת בית שני", תש״י. 

ס. מ. ח׳(אנציקל׳ של הציונות הדתית, ב'), תש״ך; י. ש. בך 
מאיר (רוזנברג), לזכרו (בר־אילן, אזכרה לפ״זז), תשכ״ג! 

ג. א. חורגין, מעט זכרונות, שם. 

חזרץ, ארזלן ( 1766 — 1844 ), ראשון לרבני הרפורמה 
בהונגריה. ת׳ למד שנתיים בישיבה במאטרסדורף 
ואח״כ בישיבת ר׳ יחזקאל לבדא (ע״ע) בפראג. כאן רכש 


לו גם ידיעות בפילוסופיה הכללית, ויחד עם זאת עיין גם 
בקבלה. ב 1789 נתמנה לרב בארד. ב 1803 פירסם את ספרו 
"עמק השוה", שבו יצא נגד המנהגים שאין להם שורש 
בעיקרי האמונה. הספר הסעיר את מחנה הקנאים- שמצאו בו 
דברי כפירה; ר׳ מרדכי בגט (ע״ע) מניקולסבורג פנה אל 
קהילת ארד בדרישה לגזור שרפה על הספר. ח׳ הוזמן להופיע 
לפני בי״ד של ג׳ רבנים; הללו דנו את הספר לגניזה וכפו 
על ח׳ הבעת חרטה בכתב על דעותיו, אולם השלטונות 
שאליהם פנה ח׳ ביטלו אח״ב את פסק־דינם של הרבנים. 
ח׳ התחיל בביטול מנהגים פחותי־חשיבות — מנהג כפרות, 
פיתקות שיריהמעלות אצל היולדות וכד/ אולם במשך הזמן 
הרחיב את גבול תיקוניו, במיוחד בסדרי התפילה בביהכ״נ 
(ביטול תפילת כל נדרי, שינויים בנוסח התפילות, התר 
תפילה בלשון הגרמנית ובגילוי־ראש וניגון בעוגב בשבת), 
וכן הורה לקצר את שבעת ימי האבלות ולהתיר את הנסיעה 
והכתיבה בשבת. בתיקוניו ניסה להסתמך על דברי חז״ל 
והפוסקים. במאמרו "קנאת האמת" תמך בתיקוניו של יעקוב- 
סון (ע״ע). בספרו ״דבר בעתו״ (עברית וגרם׳ 1820 ) 
הדגיש ח/ כי אהבת ד׳ והבריות קודמת למצוות המעשיות; 
ברוח זו נכתב גם מאמרו ״הלל״ — דו־שיח בין הלל הזקן 
ותלמידו ריב״ז(בכורי העתים 1824 ). ב״אגרת אלאסף"(עב¬ 
רית וגרמ׳ 1826 ) . השיב ח׳ על השאלה שהוצגה ע״י ממ¬ 
שלת באדן והקהילה היהודית בקארלסרוהה בהצעת תיקו¬ 
נים נוספים. בסוף ימיו נתן הסכמתו להחלטות אסיפת 
הרבנים הרפורמיים בבראונשוויג. משאר ספריו: "אבק סופר" 
( 1828 ) — הערות לשו״ע יר׳ד ואה״ע; ״ציר נאמן״ ( 1831 ) 
ו״ילד זקונים״ ( 1839 ) — דיונים ברפורמה. — ח׳ היה לוחם 
קיצוני להשכלה, וכן נתן דעתו לשיפור מצבם החברתי 
והתרבותי של יהודי ארצו והטיף לייסוד בימ״ד לרבנים 
ובי״ס לקידום המלאכה והחקלאות בין היהודים. 

ש. ברנפלד, דור הולך ודור בא (כנסת ישראל, ג׳), תרס״ח; 
הב״ל, תולדות הריםורסאציון הדתית בישראל, תרס״ח; 

י. י. גריבוואלד, היהודים באונגאריא, 413-59 תרע״ג; חנ״ל, 
קורות התורה והאמונה בהונגאריא, 44-41 , תרס״א; הנ״ל, 
לסלגות ישראל באונגאריא, ז/ ט׳-י״א, י״ד-כ״ג, תדפ״ם; 

ר. םאהן, פרקי השכלה, 196-192 , תרצ״ו !- 0252551 ,׳״ 76 .. 1 
. 011 . 3 . , 115 ) 1,323 .? ; 1890 , 231-420 , 11 , 1251 [ 521151 5512112 

. 1935 ,(מנחת־חודה) 

י. סו. 

סןךן י ע״ע אךץ־ן^ךאלו 99 — 101 , וע״ע ??!ז• 

ר׳ חי^יאל בן אל^נן (סוף המאה ה 10 — תחילת המאה 
ה 11 ), בן־דורו של רב שרירא גאון, מגדולי חכמי 
התלמוד בדורו, אביו של רבנו חננאל (ע״ע); לאש ישיבת 
קירואן(ע״ע),שנתפתחה בזכותו למרכז תורהבצפון־אפריקה 
לדורות. הידיעות על חייו מועטות וסתומות. ידוע, שהוא בא 
לקירואןמןהחוץ, אולם בדבר ארץ־מוצאו—בבל,איטליה או 
ספרד—ומסיבות בואו נחלקו דעות החוקרים. לדעת רובם, 
מוצאו מסיציליה או דרום־איטליה (בארי); הוא הגיע לקירואן 
בין 960 ל 990 ומת סמוך ל 1027 . — ח׳ נחשב לפנים כאחד 
מ״ארבעה השבויים"(ע״פ המסופרב״סדר הקבלה" לראב״ד): 
ארבעת חכמי בבל שיצאו לאסוף תרומות לישיבות- ובדרכם 
נשבו ונמכרו לעבדים, נפדו ע״י יהודים בארצות ים-תיבוג י ות 
שונות, נתיישבו ביניהם והקימו שם מרכזים חדשים לתורה; 
לפי סיפור זה נפדה ח' ע״י קהילת קירואן, ויסד בעיר ז 1 את 
ישיבתו בתשל״ד/ 974 . מחקריו של ש, ז. שכטר (ע״ע) עיר- 
ערו את המהימנות ההיסטורית של סיפור יזה. 


213 


ר׳ חושיאל כן אלחנן — חושים 


214 


ח' פיתח בישיבתו שיטות חדשות בלימוד תורה שבע״פ, 
בהביאו מאיטליה את לימוד התלמוד הירושלמי ובהרגישו 
את ערכם של הירושלמי ומדרשי־ההלכה כמקור לקביעת 
הלכה — אף בניגוד לבבלי; עובדה זו בולטת במשנתו של 
ר׳ חננאל בנו — הראשון שמרבה לצטט מן הירושלמי. 
שיטה זו יכולה להיחשב כ״הכרזת עצמאות וניתוק התלות 
בישיבות בבל". על תורתו של ח׳ ידוע רק מעט מתוך 
הבאות שונות הפזורות במקורות שונים, בעיקר בדברי 
ו״ נסים גאון (ע״ע). — ח׳ זכה להערצה מצד חכמי דורו, 
שכינו אותו "איש גדול בחכמה הר תורה", "אדונינו הרב 
הקדוש ר״ח ריש בי רבנך. עם פטירתו הספידו ר׳ שמואל 
הנגיד (ע״ע); הוא שלח לבנו חננאל מכתב־תנחומין וקינה 
כתובים ארמית וציווה גם לערוך טקסי־זכרון לכבודו. 

ש. י. ראפאפורט, תולדות ר׳ חננאל (בכורי העתים, ווא), 

1832 ; י. א. הלוי, דורות הראשונים, ג/ 283 — 304 , 1897 ; 

ש. א. סחננסקי, אנשי קירואן(זכרון לאברהם אליהו), 1908 ; 

א. ה. ווייס, דור דור ודורשיו, ד/ 265/6 , תרפ״ד 6 ; א. אפ־ 
טוביצר, ר׳ חושיאל ור׳ הננאל (סיגי, יב), תש״ג; מ. מר¬ 
גליות, ספר הלכות הנגיד, 61/2 , תשכ״ב ;.,)( 1 ,•נ£״ 11 ז 60 
,מגדל חננאל . 1 ) ) 101 ) 50 . 11 

,(ז X ,א 00 .; 67 / 0 4 , ,ז^ 011 ש 8011 . 8 ; 1876 ,ס/י-ז! 

.מ £00 <מ 1 ' 11141 >•<))!€ . 4 ! . 07(4x11 .״ .ז> 1 ) 8 ,!];סזלססעק!! . 5 ; 1899 
16 .( 1 / 0 1511 ז 0 <)!) 11 ) 1/1 ,מת 1 ; 61 .( ; 1913 , 149-214 ,•<)) 11 >)!) 2 

< י? 0 () ץז 0 ) 1115 11015/1 \ / 0 ) 0 ) $011 4 ! 15 > 11!1(! 0(0111x1 ז 10 ץ!/ס 8 

1 ) 0/112111211 . 4 ! . 14 . ח € 76 ,ז 0 ; 1£2 ^ 10 נ 1 ^ .' 9 ; 1918/9 , 1X1 
. 0 . 3 > ; 1933 ,( 997011 . 711001 .ז 1$ . 6 .ז:א 81 *ז 16 () 

.ז:׳רת\׳. .: 110 ' 1 \ 5 ) 1110 ) 014 ■!!וסי! ) 1/1 /ס ^■ 01 ) 5 )! 11 , 006011 

. 1960/1 < ( 05., XX^X א .׳״£( 

י. הו. 

חועים (לאט׳ 86118118 ). התחושה (ת׳) היא מעובדות־ 
היסוד של המציאות הביולוגית (ע״ע חיים), 

מבחינותיה הפיסיולוגית והפסיכולוגית כאחד: כושר האור¬ 
גאניזם החי לקלוט, באמצעות קולטים מיוחדים, רישומי 
אירועים מסויימים(שינויי-מצב— תמורות במערך האנרגטי) 
המתרחשים בעולם החיצון או בפנים־הגוף ולהפוך אותם 
למצבי גריות של האורגאניזם עצמו! למצבים אלה צמו¬ 
דים — עכ״פ בבע״ח עילאיים, ואולי בכולם — תכנים 
אלמנטאריים של התודעה (או של התת־תוז־עה), והם נעשים 
גורמים של תגובה נפשית, ולפעמים גם גופנית. המכאניזמים 
השונים של הת׳ הם ה ח ו ש י ם (ח"). 

באמצעות הת׳ האורגאניזם נמצא בקורלאציה מתמדת 
עם עולמו־הסובב. ע״י חושיו הוא רוכש אינפורמאציה על 
מצבו בעולמו! מסתייע להתמצא בו; נעזר — ביודעים או 
בלא-יודעים — בביצוע פעולות־החיים שלו (שמירה על 
שלימות גופו, ויסות תהליכי חילוף־החמרים, הכוונת תנועותיו, 
רבייתו וכד). טיב מערכות־הח" שבהן מצוייד האורגאניזם 
הוא־הוא הקובע את תחומי עולם־תחושתו— כשם שמערכות- 
התנועה שלו קובעות את עולם־פעולתו. עולמו־הסובב של 
אורגאניזם מסויים נקבע ע״י עולם תחושתו ועולם פעולתו 
גם יחד: העולס-הסובב של כל בע״ח הוא סגולי לכל 
טיפוס של בע״ח. 

לפנים יוחסה הת׳ לעולם־החי בלבד. לאחר מחקריו של 
י. זכם (ע״ע) ניתן לקבוע, שמערכות־ח" מצויות גם באור־ 
גאניזמים צמחיים, אלא שהן ופעולותיהן מתבלטות כאן 
פחות. תכלית פעולות מערכות־הח" בצומח ובחי אחת היא, 
אולם ד ר כ י־פעולתן שונות מאד. ידיעותינו על פעולת הח" 
בעולם־החי רבות לאין ערוך מידיעותינו עליה בצומח. 


במנגנוני־הח" של עולם־החי ובדרכי פעולתם מתגלית אחי¬ 
דות בולטת, מה שמאפשר דיון משותף בח" ובת׳ מבחינה 
פיסיולוגית לגבי כל בעה״ח. משמעותם המיוחדת של התהלי¬ 
כים האלה לגבי חיי־הנפש עושה אותם נושא מרכזי לפסי¬ 
כולוגיה ולפסיכופאתולוגיה. 

כל בעה״ח הדב־תאיים מצויירים בכלי־ח" ספציפיים 
(אברוני-וד נמצאים אף בחד־תאיים [ע״ע, עמ׳ 155 ]). כלי- 
הח" קשורים למערכת העצבים (ע״ע), והשילוב בין הוד 
במשמעותה הפיסית וחת' במשמעותה הפסיכית צמוד לתהלי¬ 
כים במח (ע״ע). הצמדה זו קיימת בכל המקרים: ת״ — 
אמנם סתמיות ועמומות — של אור, רעש, דיגדוג וכד׳ 
מתעוררות גם בעקבות גירוי חשמלי ישיר של מרכזי הראות, 
השמע, המישוש וכר בקליפת־המוח, בלא שיפגע גירוי אופטי, 
אקוסטי, מכאני וכו׳ באחד מאיברי־הח״ הנוגעים בדבר. — 
ככל גילויי-החיים גם הוד היא תהליך פעיל הצורך אנרגיה! 
פעילות תקינה של הח" תיתכן רק בתנאי משק-אנרגיה 
(חילוף־חמרים) תקין של האורגאניזם. 

בדיבור המקובל מציין המונח ת׳ — במשמעותו הרחבה 
ביותר— את החוויה הסובייקטיווית הנובעת מפעולת־הח״ — 
כגון: תחושת ה״חם", או ה״קר", ה״מר" או ה״מתוק", 
ה״צהוב" או ה״ירוק". ע״ם בסיונו הסובייקטיווי יכול האדם 
לעמוד על כך, שפעולת חח" ותהליכי הת׳ הם אירועים 
שתחילתם בהתרחשויות ח מריו ת (שניתן לתארן במו¬ 
נחים של הפיסיקה והכימיה), וסופם בתהליכים נפשיים 
(שלגביהם אין כל משמעות לתיאור במונחי מדעי־הטבע). 
רוב התכנים הנפשיים של האדם (ידיעותיו, דמיונו, חלומותיו 
וכו׳) — ואולי כולם — מקורם ב״הודעות" שסופקו לו ע״י 
הח". מהתבוננות זו נובעות אחדות מבעיותיה המרכזיות 
של תורת ההכרה (ע״ע, עט׳ 430 ). 

משמעותו המצומצמת יותר של המונח ת׳ מכוונת לכך, 
שכל צורה מצורותיה של האנרגיה (כגון אנרגיה קורנת — 
האור) הופכת — באמצעות כלי-ח׳ מסויים (כגון העין) — 
לאינפורמאציה לכלל-האורגאניזם; במערכת־עצבים היא מת¬ 
פשטת כ״תשדומו תחושתית" ע״י אימפולס עצבי לאורך סיבי 
העצבים לכיוון המרכזים העצביים. האיברים המרכזיים של 
מערכת־העצבים — במנגנוני אינטגראציה — "משתמשים" 
באינפורמאציה המתקבלת לצרכיי כלל־האורגאניזם, יוהנס 
מילר (ע״ע) טבע בשעתו את המונח "אנרגיה עצבית סגולית" 
לציון העובדה, שגירויים סכל הסוגים, המעוררים כלי-ח׳ 
מסויים, גורמים לאותה ״הודעה״ עצבית, ובעקבותיה — 
לאותה ת' (יש סייגים לתקפותו של כלל זה [ר׳ להלן]). 

כלי-הח״ — מהם פשוטים במבניהם (מורכבים מתא אחד 
או מתאים אחדים), ומהם איברים מורכבים, שבהם מצ¬ 
טרפים לאלמנטים העצביים רקמות ממוצא אחר; כלים 
"תוספתיים" אלה משמשים עפ״ר להגנה על כלי-הח׳ עצמו, 
או לשיפור וייעול של פעולתו. 

כלי־הח״ — כמנגנונים לקבלת אינפורמאציה על שינויים 
במערך האנרגטי — מכונים בשם ר צ פ ט ו ר י ם. הרצפטד 
רים המספקים הודעה על אירועים אנרגטיים בפנים־האורגא- 
ניזם נקראים אנטרורצפטורים, והמספקים הודעות 
על אירועי העולם'הסובב'את האורגאניזם — א ק טרו- 
רצפטורים. ת׳ תקינה לא תיתכן אלא כשהרצפטורים 
נמצאים בקשר עצבי תקין עם מנגנוני־האינטגראציה של 
האורגאניזם, וכשמערכות האיברים המרכזיים'של מנגנוני 


חושים 


216 


215 





ציור 1 . סכמה נייית שי הססיוי העצבי שי תחומה 

האינטגראציה (בבעלי־חוליות — המוח) עשויות להשתמש 
בהודעות הנמסרות ע״י הה". 

לתיאור תהליך רב־שלבי זה ולהמחשתו נעזרים במונחים 
מושאלים מ? הלשון הטכנולוגית. לאחרונה מנצלים למטרה 
ז 1 את המינוח של הקיברנטיקה (ע״ע): פעולת הרצפטורים 
היא כפעולת "הצפנה", כל' יצירת מערכת סימני "כתב־סתר", 
ואילו המרכזים הממונים על הה"(המוח) עוסקים ב״פיענוח" 
של מערכת סימני־ההודעה ובייחוס של משמעות להם, ומפ¬ 
עילים את האורגאניזם בהתאם להודעה שנקלטה. 

כמו כל אורגאניזם חי מקבל גם האדם שפע רב של 
הודעות באמצעות חושיו, אלא שרק חלק זעיר מכל ההודעות 
הללו מגיע להכרתו ולתודעתו; אולם גם אלה שאינן 
מגיעות להכרה עשויות לעורר רפלכסים*<ע״ע>. מקובל 
להבדיל בין תהליכי-ה׳ שאין בהם אלא התרשמות כללית 
וסתמית — פרצפציה, ובין תהליכי-ת׳ המביאים לידי תפיסה 
ברורה ומובחנת של הנתון הנפשי — אפרצפציה (ע״ע). 

הרקע האנאטומי־פיסיולל׳גי של אפני־הת׳ השונים בבעלי- 
חוליות הוא המסלול העצבי של הת/ שמוצאו באיבר־הח׳ 
וסופו בקליפת־המוח, והוא מורכב מ 3 נורונים לפחות — 
הקפי (עצב סנסורי), מרכזי־תת־קליפתי ויקליפתי הבאים 
בזה אחר זה,' וביניהם תחנות־ביניים, שמהן מסתעפים מסלו¬ 
לים עצביים נוספים (ציור 1 ). 

לימודם והבנתם של תהליכי-הת׳ מבחינה פיסיולו¬ 
ג י ת — להבדיל מניתוח האירוע הפסיכי — נעזרים במדידת 
גילויים אלקטרו־פיסיולוגייס, שנלווים אל פעולת כלי-הח" 
והעצבים של מסלול־הת׳. האירועים החשמליים, המתרחשים 
ברצפטור בעקבות קליטת גירוי, ניתנים למדידה ולרישום, 
כגון האלקטרו־רטינוגראמה שמרשתית העין (ע״ע); והוא 
הדין בתהליך העצבי (זרם־הפעולה) והמוחי (אלקטרו־ 
אנקפאלוגראמה). יש להדגיש, שאלה הם אמנם תופעות־לווי 
קבועות של הת׳ ומשמשים אינדיקאטורים חשובים להתרח¬ 
שויות הקשורות בתהליך מסובך זה, אך אינם מהווים את 
ה ת׳ עצמה. 


י! תהליך הת' מתחלק, איפוא, לשלבים הבאים*. (א) הת¬ 
רחשות אירוע אנרגטי מחוץ לרצפטור: גירוי, ותגובת 
הרצפטור עליו. (ב)'יצירת ההודעה — התשדורת התחוש¬ 
תית — ע״י הרצפטור: הצפנה. (ג) העברת ההודעה על פני 
מסילת־העצבים: האימפולם. (ד) פיענוח ההודעה ע״י מר¬ 
כזים עצביים, שבעקבותיו באה תגובה — מוחשית או גם 
נפשית, בתהליכים אפרצפטיוויים. לגבי אלה האחרונים — 

יסוד הברת משמעותם 'הוא האינטרוספקציה (ההתבוננות 
לתוך עצמו) של האדם ויכלתו לחבב את זולתו. מאחר 
שקשר של מלל אינו קיים בין האדם לבין בע״ח, כל ידיעו¬ 
תינו בדבר תהליכי חת׳ באלה האחרונים מתבססות על גילויי 
סימני־הלווי של התהליכים, ועל הקש שהאדם מקיש מעצמו 
על בעה״ח. הקש זה הוא, אמנם, כלי־עזר חשוב לחוקר, אך 
הוא סובייקטיווי לחלוטין; לפיכך יש לנהוג זהירות בהע¬ 
תקה מושגים אנושיים אל בדיקת תחושתם של בע״ח. 

הגירוי התחושתי. כשחל שינוי בתנאים שבהם 
נתון אורגאגיזם — כשמתוספת אנרגיה למערכת שאליה 
הוא משתייך, או נגרעת ממנה — עשויים להופיע בוי שי¬ 
נויים, זמניים וחולפים או קבועים ובלתי־הפיכים: האור¬ 
גאניזם מגיב על השינויים. כל שינוי אנרגטי, שבכוחו 
לחולל תגובה בכלל-האורגאניזם, מכונה גירוי־הציטופלאסמה. 
ייחודם של הרצפטורים לגבי שאר תאי האורגאניזם הוא 
בכך, שתמורות אנרגטיות זעירות מחוללות בהם תוך 
זמן קצר שינויים חולפים והפיכים. אירוע אנרגטי זעיר, 
שבכוחו לעורר את הרצפטור לפעולה של יצירת הודעה 
לכלל־האורגאניזם מכונה גירוי תחושתי, 

הגירוי התחושתי אינו נמסר לאורגאניזם באמצעות ד,רצ* 

פטור בצורתו המקורית, אלא הוא "מיתרגם" בתוך הרצפטור 
לתהליך ספציפי, המפעיל מעין תגובת־שרשרת, שהתוצר 
הסופי שלה הוא — התשדורת התחושתית והאימפולם העצבי; 

זה האחרון מתגלה בכל מסלולי-הת׳ ובעקבות כ ל הגירויים 
בצורת זרם־הפעולה החשמלי (ע״ע עצבים). הגירוי פועל, 
איפוא, על חרצפטור כמנגנון של הדק משחרר. 

מכאניזם זה של התהוות פרצפציה בולל, להלכה לפחות, 

את האפשרות של שימוש ברצפטורים מלאכותיים, שמהם 
יימשך זרם־פעולה במסלולים העצביים הטבעיים, יגיע למוח 
ויהולל ת׳ מתאימה. נסיונות בכיוון זה — יצירת ח" 
מלאכותיים — נעשו בפועל במקרים אחדים, שבהם 
נהרס כלי-ח׳ תוך השתמרות העצב הסנסורי, ואף הושגו 
בכך הצלחות חלקיות. למשל: במקרה'של חדשות מחמת 
הרס האוזן הפנימית הוכנסה במקומה סילונית חשמלית זעי¬ 
רה, מצויירת במיקרופון זעיר ומחוברת לקצה עצב־השמע, 
באופן שקולות (ז״א גלים אקוסטיים מן החוץ) עוררו במכ¬ 
שיר זה זרמים, שהועברו למרכדהשמע במוח; החרש שמע 
קולות. ואף למד להבחין מלים מסויימות. 

גילגולים אנרגטיים. לצרכי עבודתם מסופקת 
לרצפטורים אנרגיה מכלל־האורגאניזם, ניתן לדמות את 
פעולת ד,ח" לטלגרף חשמלי: הלוחץ על כפתור-הטלגרף 
גורם ע״י האנרגיה המכאנית של הלחיצה לסגירת מעגל 
חשמלי, המפעיל את המכשיר — בתנאי שהוא קשור למקור־ 

זרם מספק אנרגיה: הלחיצה על הכפתור אינה אלא גורם 
מפעיל בלבד; אין המערכת פועלת כלל אם הלחץ על 
הכפתור קטן במשהו מן הדרוש לסגירת המעגל, ואין היא 
מגבירה את פעולתה אם הלחץ גדול פי כמה מן הדרוש. 







217 


חושים 


218 


בדומה לכך, הגירוי הפוקד את כלי־הח׳ צריך לפעול עליו 
בעצמה מינימאלית מסויימת — המכונה ס ף ־ ה ג י ר ו י — 
כדי שתיתכן ת/ גירוי תת־ספי — כאילו איננו, וגירוי 
על־ספי — כמוהו כגירוי הספי לעניין פעולת הה/ נמצא, 
שמערכות-הח" (ביתר דיוק — מרביתן בתחומי פעולתן 
הנורמאלית) פועלות לפי עקרון ה״חוק של הכל או לא־כלום". 

יש רצפטורים המגיבים על סוגים שונים של גירויים 
(למשל, על שינויי האור ועל שינויי החום כאחד) — 
רצפטודים "בלתי-בוררים". אולם באורגאניזמים המפותחים 
קיימת מעין "התמחות" חד־צדדית של רצפטורים מסויימים 
לגבי גירויים מסויימים — "רצפטורים בוררים". התמחות 
זו מבוססת לפעמים על מבנהו של הרצפטור, לזוהי "בוררנות־ 
שמחמת־מבנה". 

מהותו של תהליך הפיכת האנרגיה שבגירוי לאינפור־ 
מאציה של התשדורת התחושתית — אינה ידועה לנו כל 
צרכה. הרב־גוניות במבנה הרצפטורים יכולה להתפרש כרמז 
לכך, שתהליך זה אינו אחיד לגבי טיפוסים שונים של 
רצפטורים. 

גירוי מותאם (אדקוואטי) לרצפטור בורר הוא הגי¬ 
רוי שאותו רצפטור "התמחה" להגיב עליו. מערכות-העזר 
המסונפות לאיבר־הח׳ (ר׳ לעיל, עט׳ 214 ) פועלות באופו 
שמאפשר לגירוי המותאם גישה נוחה יותר לרצפטור. או 
שמרחיק ממנו גירויים לא-מותאמים. אמנם, יש שגם גירויים 
לא־מותאמים, שמגיעים לרצפטור, מסוגלים להפעילו! אולם 
במקרה זה סף־הגירוי גבוה בהרבה מזה של הגירוי המותאם, 
והתגובה עצמה — אע״פ שהיא תגובתו האפיינית של 
הרצפטור — אינה תגובה מובהקת. למשל: מכה על העין 
מעוררת תחושה סובייקטיווית של היבהוב או הברקה של 
אור, אך לא תחושת־ראות סגולית. 

לא כל אירוע אנרגטי יכול לשמש גירוי תחושתי. שינויים 
אנרגטיים, שלגביהם אין האורגאניזם מצוייד ברצפטורים, 
אינם יכולים להיקלט על־ידיו; האדם, למשל, אינו מצוייד 
באיברי־ח" שיודיעו לו על שינוי בשדה המאגנטי או בקרינה 
אולטרא־סגולית. שינויים אנרגטיים, שאינם יכולים להיקלט 
בגירוי תחושתי, עשויים להיות לסכנה לאורגאניזם, שאינו 
חש בהם ואינו מתגונן מפניהם. האדם בנה לו כלי-עזר, 
שבהם הוא יכול כאילו להרחיב את תחומי תחושתו, ובעזרתם 
הוא מסוגל להבחין שינויים אנרגטיים, שעליהם אין חושיו 
מספקים לו הודעה — קרינות שונות, שינויים בשדה המאג־ 
נטי, וכר. מהות פעולתם של כלי־עזר אלו היא — שהאירוע 
הנידון מחולל בהם שרשרת-של־תהליכים, שחולייתה האח¬ 
רונה גורמת גירוי מותאם לגבי אחד מחושיו הקיימים של 
האדם (ראות, שמע, מישוש). 

־אפנות הת׳. על סמך הקשר הקיים בין איבר־ח' בורר 
לבין גירוי מותאם מסויים מתבקשת הגדרת הח" לפי חוגי- 
פעולה שונים. הלמהולץ (ע״ע) טבע את המונח אפנו ת¬ 
ה ת׳ () 1£ [< 1 ) 011000 ו 5 ) לביטוי ההבדלים שבין תחומי- 
הפעולה של ח" שובים, שאין השוואה או הקש הדדי יפים 
לגביהם: "חמוץ" ו״אדום" הם ת" בעלי אפנות שונה, ואילו 
"אדום" ו״כחול" שייכים לאותה אפנות ונבדלים זה מזה 
באיכות (:ז 3 ז 11311 !> 5 שתת $1 ); "אורחזק"ו״אור חלש"(בעלי 
אותו הצבע) שייכים הן לאותה אפנות והן לאותה איכות של 
ת/ ואינם נבדלים זה מזה אלא בכמות ( 0113011131 ). 

חלוקתם של א י ב ר י ־ ה ח". ביצירת מושג האפנות 


של הח" כלול אחד הנסיונות המכריעים לחלוקת איברי- 
הח״ — נסיונות שבהם נתחבטו ההשקפות והאסכולות מימי- 
קדם ועד היום. לכאורה, חלוקת הח" בידי הלמהולץ הולכת 
בעקבות החלוקה השיטתית הראשונה — זו של אריסטו, 
שקבע שחמישה ח״ לאדם: הראות, השמע, הטעם, הריח 
והמישוש. אולם אף בדיקה שטחית מגלה, שחלוקה זו אינה 
כוללת את כל חושי האדם — למשל את ה׳ שיווי-המשקל, 
לא כל שכן שאינה הולמת את כל עולם־החי. 

חלוקה חדישה של הרצפטורים נעשית ע״פ אחת משתי 
בחינות: ע״פ המבנה והצורה (חלוקה מורפולוגית) — חלו¬ 
קה שמשתמשת במונחים אבאטומיים והיסטולוגיים; ע״פ 
טיבו של הגירוי המפעיל (חלוקה פיסיולוגית) — חלוקה 
שרואה כקריטריון יחיד את מהותו האנרגטית של הגירוי. 

החלוקה המורפולוגית. מבחינה גנטית יש לר¬ 
אות את כל הרצפטורים באורגאניזמים העילאיים כתאי-עצב 
בעלי תיפקוד סגולי; לפיכך ניתן לחלק את ■תאי-הח" ע״פ 
השוני שהם שונים מטיפוס־האב של תא־העצב. ע״פ חלוקה 
זו קיימים שלושה טיפוסים של תאים רצפטוריים: 

( 1 ) קצה־העצב החפשי (ציור 2 ). תא זה נבדל 
מנורון טיפוסי רק במה שהשלוחה המרוחקת מתפצלת לסי¬ 
בים דקים רבים, שמסתיימים באופן חפשי בין תאי רקמה 
אחרת (למשל העור). יש מניחים, שבקצה העצב, שהוא 
קל-פיצול, קיים מנגנון־קליטה בעל מבנה זעיר כל כך, שאף 
הבדיקה המיקרוסקופית אינה יכולה להוכיח את מציאותו. 
קצת הרצפטורים של ח׳־ה מישוש הם מטיפוס זה. — 
( 2 ) ת א - ח׳ ר א ש ו נ י (ציור 3 ) הוא תא עצבי, שמגופו 
בולטות בקצהו המרוחק שלוחות ציטופלאסמאטיות זעירות, 
שמשמשות מקומות־קליטה לגירוי, ואילו מקצהו המקורב 
יוצא סיב. שבאמצעותו מתקשר התא אל כלל מערכת־העצ־ 
בים. הרצפטורים של חוש־הריח של האדם הם מטיפוס 
זה. — ( 3 ) תא־ח' משני (ציור 4 ) — תא־עצב המרוחק 
ביותר מהנורון הטיפוסי בצורתו ומותאם באופן סגולי לק¬ 
ליטת גירוי מסויים. הוא מתקשר למערכת־חעצבים באמ¬ 
צעות תא-עצב אחר, שמתווך בין תא-הח׳ ובין שאר תאי 
מערכת-העצבים. שלוחותיו המרוחקות של התא־המקשר 
מלפפות את קצהו המקורב של תא-הח׳ המשני. תאי כלי 
הראות והשמע הם מטיפוס זה. 

החלוקה הפיסיולוגית של הה". ע״פ צורת- 
האנרגיה של הגירוי ה־ 4 

מותאם אפשר לחלק את 
הרצפטורים ל 5 קבוצות: 
( 1 ) כימורצפטורים— 
קולטי גירויים מותאמים 
מסוג האנרגיה הכימית. 
לסוג זה שייכים ד,רצפ־ 
טורים של (א) המערכות 
הפרצפטיוויות המודיעות 
על תהליכים כימיים בחי- 
לוף־החמרים (ריכוז דו־ 
תחמוצת הפחמן בדם, 
חומציות הקיבה, וכר); 
ושל (ב) המערכות הא" ציור 2 . קצות־עצבים חפשיים בקרנית 
פרצפטיוויות של וז׳־ <־)? אינב 

:• 1 . רקטה היבוריה; 2 . רקסת־הוזיפלי; 

הריח וח׳־הטעם. — 1 :. סיבים עצביים; 4 . קצוח־חסיבונים 




219 


חושים 


220 



2 

ציור 3 . איבר־ההר־ה באפו • 52 יובק 
1 . תאי-חוש ברקסת־החיפוי • 52 ח 55 ־האף; 2 . ה 5 וח הטיכברי ׳ 52 
עצב־הבברה; 3 , סינאפסות; 4 . תא הגורון; 5 . א 5 טרבזי־ 

החרחה במוח 

( 2 ) מכאנורצפטורים — קולטי גירויים מותאמים 
מסוג האנרגיה המכאנית. מהם הרצפטורים של (א) חושי 
המגע והמישוש! של (ב) חושי הלחץ והמתח; של (ג) חושי 
שיווי־המשקל והמצב; של (ד) ח׳-השמע. ( 3 ) ת רמו ר צ פ¬ 
ט ו ר י ם — קולטי גירויים מותאמים מסוג אנרגיית־החום! 
מהם איברי ח׳־החום, ומהם איברי דד־הקור. ( 4 ) פוטו־ 
ר צ פ ט ו ר י ם — קולטי גירויים מסוג האנרגיה האלקטרו־ 
מאגנטית בתחומי ארכי-גל מסויימים (גלי־אור); מהם איב¬ 
רים שמבחינים הבדלים בין עצמות־האור ואיברים שמבחינים 
בין ארכי־גל (צבעים) שונים. — ( 5 ) נוצירצפטורים 
(מלאט׳ 0x3 ״ — נזק) — קולטי גירויים שיש בהם משום 
אזעקה לאורגאגיזם בעניין פגיעה מזיקה בו; בסוג זה של 
רצפטורים מצויירים כל איברי ח׳ הכאב (ע״ע), שהוא 
מבחינות שונות ת׳ מיוחדת במינה. 

ה ת , מבחינה כמותית. הגירוי הוא אירוע פיסי, 
ניתן לתיאור אובייקטיווי בקאמגוריות של מדעי־הטבע 
ולמדידה בערכים מספריים של גדלים פיסיקו-כימיים; לפי¬ 
כך אפשר להגדיר באופן כמותי את היחס בין גירויים (מאד 
תו סוג). הת׳ היא מציאות פסיכולוגית־סובייקטיווית, ואי- 
אפשר לבטא במספר את היחס בין עצמותיהן של ת"(אף אם 
הן מאותה אפנות ומאותה איכות). מכאן הקושי לבטא בנוס¬ 
חה מאתמאטית— בדומה לניסוחי החוקים של מדעי־הטבע — 
את הקשר בין עצמתו של גירוי לעצמתה של הת , שהוא 
מחולל. יחסי-הגומלין בין ההתרחשויות הפיסיות (גירויים) 
ולבין השתקפותן הנפשית (ת") נחקרים ע״י ה פ ם י כ ו פ י- 



ציור 4 . שני תאים ׳צעירים פניטיים באיבר־קורטי (אחז) •; 51 
יילור־עכבר. קצות הסיכונים 5 וםפים את ׳עמח־הפנים הטרוחק 
׳ 52 התאים 


סי ק ה, שיסודותיה הונחו בידי ג. ת. פ כנר (ע״ע), שהס¬ 
תמך על בדיקותיו של א. ה. ובר (ע״ע). אין הח" מקנים 
לבעליהם ידיעת ערכים מוחלטים של גודל הגירויים, אלא 
מעידים על הבדלים בין אלה האחרונים — וכושר הת׳ 
להבחין בהבדל בין עצמת־גירוי לעצמודגירוי הוא יחסי: 
עצמת חת׳ גדלה בקצב איטי יותר מאשר עצמת הגירוי — 
ההבדלים הניתנים להבחנה הולכים וגדלים במידה שהגירוי 
גדל. והם פרופורציוניים (בקירוב) לעצמת הגירוי! לשון 
אחרת — עצמת הת׳ ( 5 ) גדלה בהתאם ללוגאריתמוס של 
ערכי הגירוי ( 1 ) : 

1 1108 ׳! ■•■= 5 (חוק ובר־פכנר, 1860 ) 

(אין ל 8 ערך חיובי אלא אם 1 < 1 ,'שהוא "סף־הגירוי" [ר׳ 
לעיל, ענד 217 ]). 

אין לחוק ובר־פכנר תקפות מוחלטת, אולם כוחו יפה 
בקירוב לגבי גירויים ממוצעים. במרבית החושים; 
לגבי גירויים חלשים מאד או חזקים מאד רגישות הח", 
בדרך-כלל, פוחתת לעומת ערכה המחושב לפי חוק זה. 

חוק ובד-פכנר ניתן להתפרש פירוש פיסיולוגי או פירוש 
פסיכולוגי: כביטוי לחוקיות של "תרגום" האירוע החיצון 
(הגירוי) לאירוע החושי-עצבי־מוחי, או כביטוי לחוקיות 

"תרגום" האירוע המו¬ 
חי לאירוע הנפשי. 

במקרים מסויימים הו¬ 
כחה במישרין אמי¬ 
תות הפירוש הראשון, 

למשל במדידת מתח 
זרם־הפעולה (במילי- 
וולט) שמופק מעינו 
של דיונון. כשמאירים 
לה בעצמות שונות 
שלאור: מתקבל מעין 
עקום לוגאריתמי(ציור 
5 ). 

ט ע ו י ו ת - ה ח" 

הן ת" שאינן תוא¬ 
מות — מבחינה איכו¬ 
תית או כמותית — את המציאות האובייקטיווית. תופעות 
אלו מצויות גם בבני-אדם בריאים, בתנאים ובמסיבות מסו- 
יימים — מהם מצבים גופניים ומהם מצבים נפשיים. אין הן 
תוצאה של פגם במבנה או בפונקציה של איבר־ח׳, אלא של 
משגים ב״תרגום" של האימפולסים העצביים במוח לתכנים 
נפשיים. ידועות ביותר הטעויות או ההטעיות של ח׳-הראות 
ושל הח׳ הקינאסתטי; אריסטו כבר תיאר את התופעה, שכדור 
קטן, המוחזק בין שתי אצבעות של יד אחת, שהן כרוכות 
זו סביב זו, מורגש כשני כדורים. — יש להבדיל בין טע ד 
יות־ח" במובן זה ובין הזיות (ע״ע), שהן פרי של תהליך 
מוחי בלבד, או אולי של פעילות רוחנית בלתי-תלויה, והן 
מסימניהן של מחלות־רוח שונות. 

המסקנות של המחקר הפיסיולוגי של הח" יש בהן 
כללים שכוחם יפה, כנראה. לכל עולם־החי. מבחינת פר¬ 
טים רבים אין המימצאים של המחקר באדם ניתנים להכ¬ 
ללה, מאחר שברור הוא שקיימים הבדלים חשובים בין מינים 
שונים של בע״ח מבחינת איכות תחושתם, ואולי אפילו 
מבחינת אפנותה(ור׳ לעיל׳עמ׳ 217 ). יונקים רבים, שעיניהם 





ציור 5 . טתח ורפ־הפע.־ 5 ה בעינו • 52 די,*ניד 
כפונקציה ׳ 52 עצטודההארה 






221 


חושים 


222 


דומות, לכאורה, לעיני אדם, אינם מבחינים בצבעים, 
מאחר שחסר בהם מנגנון החרוטים ברשתית; חרקים המב¬ 
חינים בצבעים אין תחום הספקטרום הנראה להם זהה עם 
הנראה לעיני אדם: כגון הדבורים (ע״ע) — שאינן קולטות 
אור אדום וקולטות קרינה אולטרא־סגולית; הכלבים שומעים 
אולטרא־קול, וכאלה הרבה. התנהגותם של בע״ח שונים 
מעוררת השערות בדבר מציאותם של ח", שאין אנו מכירים 
אותם ואין ביכלתנו לדמותם לעצמנו, כגון ח" לגירויים 
חשמליים או מאגנטיים, ח׳ הכיוון בחלל, ח" כימיים מיוחדים, 
ח״הזמן ועוד. 

על ח״ ב צ מ ח י ם — ע״ע צ מ ח. 

הפסיכולוגיה מבחינה בין חושים — כמונח 
שמתייחס לבסיס האנאטומי־פיסיולוגי של מערכת קליטתו 
של העולם החיצון ע״י האורגאניזם החי, בין ח י שה — 
שהיא התהליך הפסיכו־פיסיולוגי של פעולת איברי־הח", 
ובין ת ח ו ש ה — שהיא התוכן המוחש המגיע לתודעה. הפסי¬ 
כולוגיה חוקרת את הת" לסוגיהן וחלק מתהליך החישה. 
במשך רוב המאה ה 19 היתה הת׳ הבעיה המרכזית של הפסי¬ 
כולוגיה. משנות ה 30 ועד תחילת המאה ה 20 דאו הפסיכולו¬ 
גים (בעיקר הגרמנים) בח" יסוד עצמאי במערכת התודעה. 
הת" מצטרפות לתפיסות ולמוצגים, והללו— למחשבות. שתי 
בעיות מרכזיות העסיקו את החוקרים: ( 1 ) היחס הכמותי 
שבין עצמת הגירוי ובין עצמת הת׳ — בעיה זו הולידה את 
הפסיכופיסיקה (ר' לעיל), הבודקת את היחס האמפירי של 
העולם הפסיכי אל העולם הפיסי; ( 2 ) יחסה של הת׳ אל 
איברי־הח״ — מחקר זה הביא לידי פיתוח הפסיכולוגיה 
הפיסיולוגית. המעמד המרכזי שנודע לת' בפסיכולוגיה הש¬ 
תקף גם באירגון החומר של מקצוע זה: תיאור הת" היה 
הלק ראשון ועיקרי של כל הוראת פסיכולוגיה. 

גישה זו — של ראיית הת׳ כעין אטום פסיבי — נקראה 
אח״כ בשם "פסיכולוגיה־של-אלמנטים" או גם "פסיכולוגיה 
אטומיסטית". מ 1912 ואילך נדחתה בהדרגה ע״י תורת התב¬ 
נית (ע״ע), שהסבירה אח תפיסת העולם החיצון כתהליך 
שלימותי (מולארי), שבו מעורבים גם גורמים שכליים, רי¬ 
גושיים ושאיפתיים. אין הת׳ תגובה פשוטה על גירוי חיצון 
פשוט, ואין האדם תופס תכונות בודדות ע״פ גירויים בודדים, 
אלא תופס את העצמים בשלמותם, הת׳ אינה יסוד עצמאי, 
אלא אחד הגורמים הנכללים בתהליך תפיסת העולם החיצון. 
הת' כשהיא-לעצמה אינה אלא פרי ניתוח והפשטה מדעיים, 
לצרכי הבלטה של צד מסויים בתהליך התפיסה. מעתה נצ¬ 
טמצם בירור בעיות הת׳ לסעיף־משנה במסגרת הדיון על 
התפיסה. 

לאחר מלחמת־העולם 11 שוב גברה ההתעניינות בת , 
ובחישה, אך הפעם בעיקר מבחינת המדע השימושי — בהש¬ 
פעת השיכלולים הטכניים, שהשימוש בהם דרש הפעלה מעו¬ 
לה ומהירה של חח". 

מבחינת המציאות והתודעה האנושיות תפקידה העיקרי 
של הת׳ הוא לקיים תקשורת עם העולם החיצון (וגם עם 
פנים־הגוף) ב 3 תחומים: אספקת אינפורמאציה; הזהרה 
מפני סכנות; הנחלת חוויות אסתטיות. 

על א פ נ ו ת הת׳ — ר׳ לעיל, עמ׳ 217 . — היום מבחינה 
הפסיכולוגיה בין הת" הבאות, שכל אחת מהן צמודה למער¬ 
כת חושית מיוחדת: ת״ עליונות — דאות, שמע; ת״־העור 
או ת״־המישוש— חושי החום, הקור, הלחץ או המגע, הכאב; 


ת״ כימיות — טעימה, הרחה; ת״־הקרביים! תחושת מצב־ 
הגוף, או ת׳ סטאטית, או תחושת שיווי־המשקל של הגוף 
כולו; הקינאסתזה — תחושת התנועה של חלקי-הגוף! תחושת 
המשקל (של גוף חיצון); תחושת חריתות או הרתת (שמחמת 
ויבראציה שמחוץ לגוף). יש ספקות בדבר הכללת העיקצוץ 
והדיגדוג בתחום הת", מאחר שלא ניתן להצמידם לאיבר־ח׳ 
מסויים. ועדיין דומה, שאין מיון זה של הת" ממצה את כל 
האפנויות האפשריות. 

בכל ת׳ מבחינים 4 תכונות, שהן "ממדיה" של האפנות 
הנידונה: איכות — למשל בראות: צבעים ובהירויות, 
בשמע: גון הצליל וגבהו, וכד/'— משך-הזמן — כל 
חוויה תחושתית נמשכת זמן מסויים. שניתן למדידה. — 
ע צ י מ ו ת — ה ת׳ היא חריפה או חלשה; קביעת קנה־מידה 
וכיולו עוד לא נמצא להם פתרון ברוב הת״. — התפש¬ 
ט ו ת — איתור מקורו של הגירוי בעולם החיצון או מקומו 
בגוף, וכן דרך התקרבו וריחוקו. — בין אפנות לאפנות אינו 
קיים שום מעבד; אין למשל, קשר בין ראיה ובין הרחה, 
או בין שמיעה"ובין טעימה. לעומת זה קיים מעבר מן הקצה 
אל הקצה בתחומו של כל אחד מן הממדים; כגון: באיכות — 
מלבן לשחור, או במשך־הזמן — מת׳ ממושכת עד לת׳ החד 
לסת בזמן קצר ביותר; והוא הדין בשאר הממדים. 

הסתגלות. האורגאניזם מתגונן מפני שפע של גירויים, 
ובמיוחד מפני גירויים בעלי עצמה מרובה, הודות ליכלתו 
להחליש בהדרגה את השפעת רישומיו של גירוי ממושך, 
לפעמים עד כדי ביטולה. מסתגלים, למשל, לאור מסנוור — 
עד שאינו מציק עוד! לחשכה — עד שמבחינים בה רישומי- 
אור חלשים! לריח רע או לריח־ניחוח, לחום ולקור, לכאב, 
למשקל וללחץ. לעומת זה אין, כנראה, הסתגלות בתחום 
תחושת־השמע. 

עובדת ״התרגום הכפול״ במסלול־הת׳ — תרגום כ ל 
סוגי הגירויים לפעילות עצבית אחת, שהיא שונה מהם שוני 
קאטגוריאלי, ותרגומו של כל אחד מן התהליכים העצביים 
במוח לת׳ נפשית מסויימת, עובדת "האנרגיה העצבית הסגו¬ 
לית" (ר׳ לעיל, עט׳ 214 ), עובדת טעויות-הח״, — כל אלה 
מעוררות את הבעיה החמורה של מהימנות ה ח״: באיזו 
מידה משקף התהליך הסובייקטיווי של קליטת רישומי־הח" 
בנפש — מציאות אובייקטיווית? האם הבדלי הת" מעידים 
על הבדלים מקבילים להם באירועים בעולם החיצון? האם 
יש בת׳ בכלל עדות על אירועים בעולם חיצון אובייקטיווי — 
שהרי ת״ עשויות להיות צמודות לתהליך מוחי עצמי? — 
כל אלה הן מן הבעיות המרכזיות של תורת ההכרה. מבחינה 
פסיכז״פיסיולוגית סיכם את הוויכוח כבר הלמהולץ לפני 100 
שנה בדבריו: "הח" אינם אלא מתווכים'בינינו ובין פעו¬ 
ל ת ם של הדברים; אין רישומיהם תמונות נאמנות של הדב¬ 
רים, ואין צריך לומר — הדברים עצמם". 

על בעיית פרצפציה־שלא־באמצעות־הח" (אכסטרא־סנ־ 
ם 1 רית) — ע״ע' פיך פ ס י כ ו ל ו ג י ה. 

; 1860 , 11 ־ 1 ,^ 151 (^ 1 ) 110 )/^ £5 . 1 > ) 2 ת) 11 ?) £1 .ן! , ! , . 0 

, § 11171 ז 17 {) 111771 > 171 ' 71 ) 1 {) 1 > 01$ ' 1 ' .({ ט , 140111111011:2 . 1 ? 

; 1922 0 , 71 )^ 11411 ) 171 ^ £771 . 1 ) ) 5 !( 11 > 171 / € 1 ( 1 , 11 :>ג 1 ץן .£ ; 1878 
-בדז 00 . 11 ; 1923 ,) 1 ^ 151010 (^^ 5 ) 17171 § . 171 )^ 11 .^ , 10$ ־ £1 
7 ) 0 ,־ £01101 . 7 \\ ; 1929 ,) 1 ) 11 § )% 17171 § .) 7 ) 17171 § . 017 , 2 ת 6 ק 
- 71 )§ / 0 5 ) 071 ) 71,1 , $111 1141 ־ 1 ) 10 )/י\ 83 ; 1937 , 7111 ^)^ 17111 § 

171 $11071 ))'{)£ 1 ) 111 > 011011 ) 71 )§ ,#ת 1 * 801 . 0 .£ ; 1938 , 1X1071 >) 
- £01471 ,. 1 ) 1 ; 1942 , <( 10£ ס 1 ?)^ £5 11 ) 711 ) 711 ! 7 )^ 0x /ס <(? 0 ! 15 )£ ) 111 

- £5 , 110 §סא .! ; 1948 , 17 ־ 11 . 011010 0115 ץ £5 /?> 1 1x110715 
, 500 .?א! ס ; 1943 , 5 ) 1 ( 71511 ) 5 5 ) 1117 >)![> 5 ). 3 ) 771 ) 51 ^ 5 71 * 1 * 1 ) ) 11155 [) 


223 


224 


חלשים 

01! 11 ; 1951 , 1¥0713 /ס 7110 ■ 13 !!> 5011505 ■ז . 

?161 011 7 \\ 010 , 0010 * €01 !) 114 13 .־\ .'\ 1 ; 1953 , $1111071 11 ?£ . 011 ־ 

3. 511171?, 1953*; 111 ' 061 . 4 .? ;* 1960 , ? 010£1 ( 5 ^ 05£/1 ה מ 51 ״ 
13117711 ? 711 ז |)־ 1 ג!> X11 5071805, 1953; 13,. 0 1713 ) £1075 ¥000 נ 11 תצז 
5011501 5111/10 . 3 517171 ¥0771 , 1:3115 ) 8 .£ ; 1955 ,ה 10 }<} 0110 ? ץ , 
195614 . 011 ,ץ£ ס 0 1101 \ 5 ? 70 11071 ) 171770311 , 1 >־ 1 ג £11$ ..מ .£ ;״ , 
1957; ?. 1430^740 ,\\ 4 €1 . $01 ) €101$ 1 [ 11111 $071$ 3 ׳■><£ , 311 ־ . 
134), 1958; \^. 1 1711715311007$ ' 81010£1013 , 610 ז* 611 ׳\,\ £0€ ״ 
(501. .41001.. 203. 740 . 2). 1960; \\110 .£ . ז x00611111 (€4.), 
5011507)/ €01)117111711(1111071 , 1961; ?. 1)30} $7, 1^8 $0115 ?12)3 ־ 
1071011x 30$ (1/11771 (!11.0 (801. .' 1 .£ ; 1961 ,( 1/3 . 40 ־ 1 ,.־\ 4 )ס 

תת 111 \ ״ 74.1 ; 1961 ,מממ^ץ^וס מ^קססז , , 

8$}0117101180 1 ^ 1 י 0 נ 31 < £01 , 0 ; 1961 , 18-20 . 063 ,ץ 31010£ )י 
071 £1710 30 710$ 07£111)0$ 30$ $071$ ( 801 . 61 4\" 740 , 181), 
1962; ). \\\ 1 $10 ¥000£107 111 :) 81010£1 .(. 66 ) ) 13031060 ״ - 
011(17115771$, 1963; 1. 14. \1.1^11€\\ 507180$ ס*{ , ! ,) 11 ^ 1401 . 1 א!— גז 
. 1963 , 41117710.1$ ן ס 

י. שט.— ח. א. י-י. ל. 

בפילוסופיה מציינת חושניות (ח״ת ן. לאט׳ -!ס;! 
511311125 ), בדרך־כלל, את מכלול הקליטות של חח׳/ המספקים 
לנו רשמים מן העולם החיצון. המונח ח״ת נמצא כבר 
ביה״ב, אך את משמעותו הפילוסופית היסודית קיבל ע״י 
קנט (ע״ע) מתוך התמודדותו עם השיטה השכלתנית של 
ליבניץ (ע״ע), ליבניץ הורה, שהח״ת, המשמשת חומר 
לעיבודו של השכל, אינה זרה לו, אלא כבד נושאת בתוכה 
את חוקי השכל בצורה בלתי־מודעת, מבולבלת. ע״י תורה 
זו קיווה ליבניץ להשלים בין האמפיריזם והשכלתנות, 
בשנותו את הניגוד ביניהם למעבר הדרגתי: הח״ת והשכל 
הם שתי דרגות של התפתחות שבאותו הכוח ההכרתי האחד, 
שהן נבדלות זו מזו רק במידת בהירותן. קאנט טען נגד 
השקפה זו, שהיא איבה יכולה להסביר את האופי ההכרחי 
של המאתמאטיקה, שהיא הכרה הסתכלותית של הח״ת; 
מכאן, שישנה הכרה של הח״ת, שאינה מבולבלת, אלא 
בהירה ומובחנת. לא נוכל להבין את הכרחיותה של המא־ 
תמאטיקה אלא כשנגלה אף בתוך הח״ת צורות טהורות, 
המונחות ביסודה אפריורי — והן החלל והזמן. הודות 
לצורות אלה נעשית הח״ת למקור הכרה טהורה כמו השכל, 
ושני מקורות (,,גזעים") אלד, של ההכרה יוצרים מתוך 
פעולתם המשותפת את דמות־העולם שלנו בנסיון ובמדע. 
באופן זה קיבלה הח״ת את מקומה המרכזי בתורת־ההכרה. 
קאנס מגדיר כח״ת את "הכשרון לקבל דימויים ע״י האופן 
שבו אנו מופעלים ע״י המושאים. באמצעות הח״ת נתונים 
לבו מושאים, והיא בלבד נותנת לנו הסתכלויות: ואילו 
ע״י השכל הם נחשבים, ומתוכו נוצרים מושגים". 
שני המקורות האלה של ההכרה הם שווי־זכויות. "בלא ח״ת 
לא היה נתון לבו מושא כלשהו, ובלא שכל לא היה נחשב 
מושא כלשהו. מחשבות ללא תוכן הן ריקות, הסתכלויות 
ללא מושגים הן סומות... אין כוחו של השכל להסתכל 
במאומה, ואין כוחם של חח" לחשוב מאומה. רק מתוך שהם 
מתאחדים, עשויה להיווצר הכרה". הכרה ממשית יכולים אנו 
להשיג רק כשהח״ת מוצעת כמצע לשכל, והחשיבה של 
מושא כלשהו, ע״י מושג שכלי טהור, יכולה להיות להכרה 
רק באשר היא מתייחסת לעצמים שבחושינו. אין בידנו 
להרחיב את שדה המושאים של חשיבתנו מעבר לתנאי 
חושניותנו. החשיבה הטהורה, ללא התווספות חושנית, היא 

חסרת־מושא. 

בין ממשיכי הגותו של קאנט ביקש שלמה מימון (ע״ע) 
להתגבר על הדואליזם הקאנטי של ח״ת ושכל ע״י מה 
שראה את הח״ת, במובנו של ליבניץ, כשכל מבנלבל, "שכל 


- חותם 

בלתי־שלם". בעוד שלדעת קאנט תהום מפרידה בין השכל 
האלוהי — שהוא לבדו אינו זקוק לח״ת — ובין השכל 
האנושי■ הזקוק לה, הרי לדעת מימון אין כאן אלא הבדל 
שבדרגה, ואין גבול לאפשרויות ההרחבה של השכל. — על 
משמעותה של תפיסת הח״ת כשכל מבולבל בתולדות תורת־ 
היופי — ע״ע אסתטיקה, ביחוד עם׳ 92 — 94 . 

וע״ע סנסואליזם. ש ה ב _ 

חזיתם. כלי לטביעת סמל אישי או רשמי בחומר רך. 

מראשית התקופה ההיסטורית שימשו ח" כאמצעי 
לשמירת הרכוש; חתמו בהם את מגופות־הטין, שכיסו קבקבי 
שמן ויין, או חבילות של סחורות וארגזים שהיו קשורים 
בחוטים, וכיו״ב. עם התפשטות הכתב השתמשו בה" אף 
לחתימת תעודות כתובות: לוחיות־טין במסופוטמיה וגלילי־ 
פפירוסים במצרים. כמו־כן טבעו בהם כדי־חרם קודם לצרי־ 
פתם. יש שהה׳ לא שימש אלא לצורך מאגי, כקמיע לשמירה 
מפני עין רעה וכד׳. הח" נעשו מסוגי־אבן שובים, ולפעמים 
מאבן יקרה־למחצה. הגילופים והפיתוחים שעליהם נעשו 
במקדח- בגלגלת או בחרט (וע״ע גלוף). בדרך־כלל היו 
מנוקבים לארכם ומושחלים על פתיל (חוט או שרשרת), או 
היו מורכבים על טבעת. 

רב ערכם של הה" העתיקים לחקר האמבות, הדת והמי־ 
תולוגיה, דרכי המשפט, סדרי השלטון והחברה בתקופתם. 
לח" שנמצאו בחפירות ארכאולוגיות יש ערך רב גם לגבי 
הכרונולוגיה, ולח״ עבריים — חשיבות מיוחדת בחקר הפא־ 
לאוגראפיה והאובומאטטיקון העבריים. 

סוגי־הח" העיקריים במזרח הקדמון בתקופות הקדם־ 
מקראית והמקראית הם: 


ציור 1 . חוהש־נליל אשורי, המאה ה 10 לפסה"! 

וברשות מר שלום לוי: 

( 1 ) ח״ ־ ג ל י ל — צורתם גליל מנוקב, שארכו 3 — 5 ם״מ. 

הם הוכנו תחילה במסופוטאמיה, ושימושם התפשט בכל 
ארצות המזרח הקדמון. חקוקים עליהם מחזות פולחן, מחזות 
מן העולם המיתולוגי(גלגמש) ומחזות־ציד. הכתובות, במידה 
שישנן, הן בכתב־היתדות (וע״ע בבל, עם׳ 556 — 560 : גלוף, 
עט׳ 802/3 , תם״: אדם, עמ׳ 528 : איא: אשור׳ עמ׳ 378 : 
בבל, עמ׳ 531 , 559 [למטה]). כשמגלגלים את הגליל על גבי 
הטין הרך (השו׳ איוב לח, יד), הוא טובע בו פס ארוך של 
דגמים (ציוד 1 ). — בא״י נמצאו כדים טבועים בח״־גליל 
מתקופת הברונזה הקדומה (האלף ה 3 לפסה״ג) ומן האלף ה 2 
לפסה״נ. בחלקם הובאו הה" מבבל ואשור, אבל ברובם נעשו 
בא״י ובארצות השכנות, ובעיקר בסוריה. אפשר להבחין 
בהם סיגנון סודי־חתי, מצרי (ע״ע א״י, עמ׳ 262 ), מיתני 
וסיגנון מעורב. הם עשויים עפ״ר מהמאטיט ומסטאטיט. 

( 2 ) חרפושיות (סקאראביות) — ח" מצריים 
קטנים וסגלגלים בגודל 12 — 18 מ״מ, עשויים עפ״ר סטאטיט 
או פאיאנס, וגם אחלמה, קרנאול וכד׳. בסיסן שטוח, גבן 

ד י* '•* 




225 


חותם 


226 



י׳ :* 4 • ־ ־ 1 


ציור 2 . חרפושיות ם; התקופה החיקםיפיה, 
המאה ה 7 ( יו פסה" נ 
(ברשות אגר העתיקות^ 


קמור ומגולף בדמות 
החיפושית הקדושה 
של מצרים. על הבסיס 
פיתוחים שונים: (א) 
כתובות בכתב־החר־ 
טומים, שתכנן שמות 
מלבים, פקידים ואנ¬ 
שים פרטיים, תארים, 
ברכות ולחשים; (ב) 
דמויות אלים, אנשים, חיות וציפרים; (ג) דגמים צמחיים 
וגאומטריים. יש חרפושיות גדולות מן הרגיל, שנעשו 
לזכר מאורעות חשובים. פעולת החתימה נעשית ע״י לחיצה. 
החרפושיות המצריות נפוצו בכל ארצות המזרח הקדמון, ואף 
נמצאו חיקויים להן בכל מקום. בא״י נמצאו במספר ניכר 
במרבית האתרים מן האלף ה 2 לפסה״נ, ביהוד מן התקופה 
החיקם 1 םית (ציור 2 ). בתקופה ההיא ולאחריה היו מחקים 
בדרך השיבוש את הכתב ואת המלים המצריים והיו נוהגים 
לחרות את שמותיהם של המלכים המצריים תחותמם 111 
ורעמסם 11 ואחרים שנים רבות לאחר מותם. מכאן, שחרפו־ 
שיות רבות לא שימשו כח", אלא כקמיעות או בתכשיטים 
בלבד (וע״ע ח פוש יו ת). 

( 3 ) ח״ ד מ ו י י - ח ר פ ו ש י ת. בתקופה הישראלית 
(המאות ה 9 — 6 לפסה״ג) התפשט והלך הח׳ הדומה בצורתו 
הכללית ל( 2 ), אלא שהיה חסר צורת־חיפושית על גבו. 
ח" אלה שימשו בעיקר לחתימת השם כסימן לבעלות. הם 
היו שכיחים בסוריה, בפיניקיה, וביחוד בא״י, ויש בהם 
כתובות בכתב העברי העתיק. בפיניקית או בארמית. הפי¬ 
תוחים בהם עשויים בסיגנון הפיניקי המעורב, והמוטיווים 
לקוחים מן המיתולוגיה המצרית, ולפעמים גם מן המסופר 
טאמית־סורית. משמעותן הדתית של דמויות אלו ניטשטשה, 
והן הפכו לעיטורים מקובלים, שהיו להם מהלכים בכל 
ארצות המזרח הקדמון. שכיחות היו דמויות של אנשים, 
חיות, ובריות אגדיות בעלות כנפיים, כגון: הגריפון (ע״ע), 
הספינכס (ע״ע), החיפושית המכונפת, הנחש המכונף, השמש 
המכונפת ועוד. 

העיקר בח" אלו הוא השם המופיע גם ללא עיטורים. 
מקובל שם בעל־הח׳ בתוספת שם האב (לשבנא [בן] אחאב, 
לדמליהו בן נריהו וכד). מצויים גם שמות נשים (לאביגיל 
אשת עשיהו, לעליה אמת חננאל, וכד). מלבד הדד הפרטיים, 
שהם הרוב, יש גם ח" שנזכרים בהם שמות של פקידים ושם 
מלכיהם (לשמע עבד ירבעם, וכד) או שמם ותארם (ליאזניהו 
עבד המלה לגאליהו בן המלה ועוד). — חשיבותו של הח׳ 
והשימוש בו בתקופת המקרא מסתברים יפה מן המקרא 
עצמו: כבר בתקופה קדומה מאד 
היה חח׳ — בדומה למטה — 

סמל לכבודו של בעל בעמיו, 

וייתכן ששימש גם כעין תעודת- 
זהות (השד ברא׳ לח, יח); 

פיתוחי־ח׳ נזכרים במלאכת ה¬ 
משכן (שט׳ כח, יא, לו; שם לט, 

ל); צו מלכותי קויים ואושר 
בח׳־המלך (מל״א כא, ח), שהיה 
לפעמים טבוע בטבעתו (אסתר 
ג, יב; שם ח, ח); טבעת נושאת 





״?יאזניהו / עבר המ?ר" 
(;מצא בת?־אל-נצבוז. 
מצפיז ?ירושלים) 


ח׳ היתד. נישאת על יד בעליה וצמודה לה תמיד — ומשום כך 
בא הח׳ לשמש כסמל של ידידות וקירבה יתרה (ירמ׳ כב, כד; 
חגי ב, כג! שה״ש ח, ו). מסתבר, שהוד שימש לא רק 
לחתימת־השם אלא אף לסגירת ״ספר״ — ז״א תעודה כתובה 
על דפים מקופלים או על מגילה גלולה (ישע׳ כט, יא) — 
וביחוד על מיסמכים משפטיים ("ספרי־מקנה" [ירמ׳ לב, 
ט ואילך]); וע״ע גלוף, עמ׳ 807/8 . — ח" דמויי־חרפושית 
היו בשימוש גם בתקופה הפרסית. 

( 4 ) ח" דמויי־חרוט. בתקופה הבבלית החדשה 
ובתקופה הפרסית היו נפוצים גם ח" בצורת חרוט בעל בסים 
מתומן, עשוי אבן־כלקדון אפורה. מקורם במסופוטמיה, וחדו־ 
תים עליהם עפ״ר מחזותיפולחן. 

( 5 ) טביעות ח". בחפירות בא״י נתגלו קנקנים רבים 
מתקופת בית ראשון, טבועים בה" שנושאים שמות אנשים 
פרטיים, בעלי הכדים. על אחדים נמצא שמו של פקיד המלך 
("אליקם נער יוכן"). כמו־כן נמצא על גוש טין, שסגר על 
איגרת פאפירום, השם "גדליהו אשר על הבית". עניין מיוחד 
יש בטביעות על ידיות של קנקנים, שיש בהן סמל מלכותי 



ציור 4 , תוחמות של יי:; יהודי מהתקופה הפרסית או רהל:יםט'ת 
(;מצאו סמור למוצא, ממערב לירושלים) 


(חרפושית מכונפת או שמש מכונפת) והכתובת "למלך" 
בצירוף אחד משמות ארבע הערים: חברון, שולה, זיף 
וממשת; הן שימשו לצורך מיסוי ממלכתי. 

הח" העברים מתקופת המקרא— מהם שאין בהם תמונה 
אלא כתובת בלבד, ויש לשער שבעליהם היו משלומי אמוני 
ישראל, שהקפידו על איסור תמונות; ומהם— נושאי תמונות, 
שבהן אף ניכרות לפעמים השפעות של עבודה־זרה, אם בי 
ייתכן שאין כאן אלא חיקוי למוטיווים זרים ללא כוונה 
דתית. התמונות שבח״ כוללות: דמויות של בני־אדם, עומדים 
או יושבים; דמויות בע״ח שונים; עצים, פרחים ופירות; 
סהר ושמש; עיטורים גאומטריים. 

מתקופת בית שני נמצאו ח" מקרב שבי־ציון, 
ובהם שמות עברים. בימי השלטון הפרסי הופיעו ח", 
שמציינים את שמה החדש של הארץ, ארץ־יהודה — "יהוד", 
בכתיב מלא, כמצוי גם בטביעה בפאפירוסים של יב. מאותה 
תקופה — או מתקופה מאוחרת ממנה במקצת— נמצאו 3 ח" 
יהודים, גדולים ושונים מן הרגיל; הם עשויים לוחיות-אבן 
בגודל 3 — 5 ס״מ. על אחד מהם נמצא שמה של העיר "גזר", 
ועל השני — שם של סוג יין "תמד", ושמו של היינן 
״הושע״ חרות בין זרועות צלב־קרם (ציור 4 ); הח׳ השלישי 
נושא את הכתובת "אלעזר א", שבה האות אלפא באה אולי 








227 


חותם 


228 


. לציין איכות מסוג א/ הכתובות הן בכתב העברי המרובע 
והה״ שימשו, כנראה. לחתימת קנקני יין או שמן. — במערות 
מדבר־יהודה נמצאה טביעת ח/ שציורו — אדם נאבק עם 
אריה; זהו מוטיוד שכיח בתקופה הד׳לניסטית־הדלמית, אבל 
יש סבורים שאנשי בר־כוכבא השתמשו בו כסמל למאבקם. 
על ח" הודיים עתיקים (של ת ר ב ו ת ־ ה א י ג ד ו ם) 
.802 ע״ע הדו׳ עם׳ 503/4 . תמ": ע״ע אסיה, עם׳ 929 ; גלוף, עמ׳ 

0 ) 8 ,ץזזשאל׳מישא .£ x01)5, 1906; £. 53(4130, 41x0x11. £0(1^x115 
111 0/50 ־ 1 ) 04 .מ X4 (. !114. !^111140X^0101)1( 211 £1 (1 ,) 10 !< 601 ק , 

11, 1911; 0. \\ 1920 , 1 ) 16114 )£) 81 )10 ) 0104 ■ 60/181 . 4 11111 1 )£) $1 .ז X0 

(2 1111 ,ז 80 מ 1 ז 1 ( 1 . 19 ; 1928 ,( 51 ,/י?ס X210111 0X11100■ 

(6x01(11( £010411x124!, 1934; 65. 1100 ) 11 ^ £040/0 41 ,ש״י / 

£2?()(10X1 $101X101 . , , 1X1 1/1( [ , 111 > 1 )! 111%1 . 01 ) 10 /) 14 / )!!/)!)!ס , 

1936; 131 ^ 110014 . 4 . ; 1939 , 015 ) 5 4 ) £811114 ,£ה £0 ) 1 מ 3 ז£ . 1 ר , 

1€05 ,(. 011 ) £013113 .£ ; 1940 , 1 )^) £01141 ) 1 /) 0115 ו 05 )) 044 ־ - 

{)115 0/ 4441(1(415 !4(0( £055(5X1 5(015, 1—11, 1948; 11. £311001, 
€];11x14(1' 8(015 / 101 x 1 £01(55111( (111.4<9, X^), 1949; 14. 

£0 , 1050311 ״! . 8 ; 1950 , 015 ) 8 ־ס)■!/)!! 111 ) 11111 ־, ,£־ 1 שמ'חש!נ 
6 ) 1£50/10 ק)'£ x01(0 0x111(0, 1951; !4. ^718311, /4 14(0) 
£1055 0 / .\'(/)04 850x11(14 (1£!, 7), 1957. 

נ. אב. 

בתרבויות המינואית־מיקינית, היוונית, ההלניס¬ 
טית והרומית קשה להבדיל בין הח" ובין גמות וקאמאות 
(ע״ע גלוף, עמ׳ 803 — 805 ), משום שגם 'החותמות היו 
יצירות־אמנות, ששימשו בעיקר לנוי. רק לפעמים — ביחוד 
בערים היווניות — שימשו ח" לסגירת מכתבים וכסימני 
זיהוי ובעלות, וכן לאישור תעודות ממשלתיות או מינהליות, 
ובמקרים אלה היה הציור על הח׳ דומה לפעמים לסמל העיר 
שעל המטבעות. — גם בתקופה הביזאנטית מיטשטש 
הגבול בין ח" במובנם המדוייק ובין קאמאות, שבהן רבו 
תיאורי דמויות שדים ומזיקים ונוסחות מאגיות. — ב י ה " ב 
נעשו הח״ לסמלי ראשי הכנסיה (האפיפיור [ציור 5 ] — 


ציור 5 . חותם האפיפיור אורסוז זו ( 1362 — 1370 ) 

מן המאה ה 7 ועד היום — משתמש בח׳ שעליו דמות פטרום 
הדייג) ולסמלי הערים והממלכות. בתקופה של התמעטות 
יודעי קריא וכתוב עלתה חשיבות הח" כסימן למהימנות של 
תעודות ומיסמכים. על הח" מיה״ב תוארו כרגיל קדוש, או 
ישו, מרים וכו/ אח״כ גם דמויות השליטים על כסא־מלכותם 
(ציור 6 ) או כפרשים. מלכי הפראנקים השתמשו בדד מן 
המאה ה 5 ואילך, מלכי אנגליה וספרד — מן המאה ה 8 ; מן 
המאה ה 10 ואילך — הגמונים, ראשי־מנזרים ובני-אצולה, 


ציור 6 . חותם הקיסר זיגיסטונד ( 11434 


ומן המאה ה 12 ואילך היה נהוג שימושם 
גם בערים ובמעמז״הבורגנים, התפתחות 
דומה לזו אירעה ביה״ב גם בתחום התר¬ 
בות האיסלאמית (ציור 7 ). 

הח׳ של יה״ב היה עגול, בדרך־כלל, 
לפעמים סגלגל־מחודד, ביחוד אצל 
אגשי־הכמורה. בה" מופיעים גם שלטי 
בתי־האצולה, דיוקנותיהם של בעלי־ 
הה", ציורים בעלי תוכן סמלי (כגון 
דמות אלת־הצדק כשהיא מחזיקה בידה 
מאזניים) ותיאורים היסטוריים וארכיטקט 1 ניים. מכאן חשי¬ 
בות דיה" להכרת תולדות האמנות והתרבות ביה״ב, וביחוד 
למדע ההראלדיקה (וע״ע שלטים וסמלים). — יוצריהן 
של תבגיות־הזד היו מתחילה צורפי־זהב, שעבדו גם באבני¬ 
ה!; לאחר מכן התפתח מקצוע מיוחד של חרשי־דד (וע״ע 
גליד). 

בגלל משמעותו המשפטית של חח׳ לגבי מיסמכים היתד, 
קיימת ביה״ב התופעה של "ביקוש-ח׳": מחוסרי־ח׳ היו פונים 
אל בעלי־זד (עפ״ר רמי־מעלה) לשם אימות מיסמכים על־ידי 
חיתום! שירות זה היה ניתן, בדרך־כלל, תמורת תשלום. 

מן ה ר ג ם א נ ם ואילך נתחדש ייצור הח" כענף של 
אמנות־הגילוף לפי הדוגמות העתיקות. בתחום זה פעלו 
תחילה אמנים איטלקים ומן המאה ה 17 ואילך — גם גרמנים, 
אנגלים וצרפתים. במאות ה 17 — 18 נתפתחה אספנות־הח", 
ומאז נתהוו אספים גדולים של ח" מכל התקופות והתר¬ 
בויות. — ב ז מ ן החדש פחת השימוש בח" בחיים הפרטיים 
ונצטמצם לשימוש בתעודות רשמיות בעלות אופי פורמאלי 
או חגיגי במיוחד. יש מיסמכים שתקפותם — מבחינת 
החוק — מותנית בחתימת־ח׳. 

, 2 ־ 1 ,. 616 % 1 ¥€$ ? €1 111 $ )$¥€? 41 4011141116111 $ , 1 ) 010311 >! .[ 

. 1 > £61 $16 . 4 .( 111 . 11 ) 114511 < 41 ^ , 111 ; £51 ' 11 \ ג 1 -ז 111£110 ב 61 .[ ; 1828 
^ 4 ) $6€ ,* 1 ) £33 10 > .ג!*! .[ ; 1849 , 611 ^ 1 * 71 . 14 66461 ? ,ץ€< ¥4£ . 4 
; 1912 2 ,^ה 2£4$ > 11 /?$ , 11 ^ 11 .!!ד ; 1897-1903 \\ 1-1 , 165 ז 10 *ז־ט 6 
; 1920 , $€015 ו 1 )־ £5£01 ן £11 . 8 . 14 ; 1914 , 6 ^ 4 ז$ך\ 16£61 '$ ? 1 > 31 ^י£ 
,בת^ 0 ז 80 .\ .£ ; 1923 ,( 2 , 11 ,£? 10191 /^ 51 

. £611 111£ ? 0 ז 110£ £ 81 ,• 111 ־סח־ 1 טס י ד-- 0 דו 1€1 )ס;> 11 < ; 1923 2 , $16£61 

, 1924/5 ,( 110 ־ 101 ) 1110 30110 ־ 6113110£1 £0 ) 116 { 1$ ) £1 £1110 51 10 16 ) 
~ 4 ז 7 ץ 0$5$ ס $1 . 14 1€11 { ■) 52/61 ){ס!/ 61156 // , 1 111 זזגזב 801 .£ .? ; 1930/1 

. 1954 ,){ 011 ( 1 

מ. א, י. 

ח"־ ה יהוד י ם. בתלמוד נזכרים חמרים, שמהם היו 
עשויים ח", ביהוד בטבעות (משג׳ שבת ח׳, ה׳ ) בבלי שבת 
נ״ט, ע״ב), וכן ח" לסגירת כלים שהכילו צרכי-מזון (ע״ז 
ל״א, ע״א) וסמלים על ח" של עדים (גיט׳ ל״ו, ע״א). 
אולם׳ בדרך־כלל, הסתפקו בשטרות וכד׳ בחתימת־ידם של 
העדים בלבד. 

ביה״ב ובעת החדש ד,.בבבל נאסר לאחר הכיבוש 
הערבי השימוש בח״ על היהודים — פרט לראשי־הגולה, 
שעל חותמם היה מצוייר זבוב (ע״ע בוסתנאי). באירופה 
התפשט בין היהודים השימוש בח" כחיקוי לשלטים ולסמלים 
שבהם השתמשו האצולה והגילדות הנוצריות, וכן לצרכי 
התימה על מיסמכים עסקיים. שימוש זה נתקל בהתנגדותם 
של קצת החכמים, שראו בכך משום דרכי האמוריז אולם 
אחרים (כגון ר׳ ברוך בן יצחק מרגנשבורג [ע״ע] וד׳ משה 
מקוצי [ע״ע]) לימדו זכות על השימוש בח", והיו אף 
שהשתמשו בהם בעצמם (כגון בעל־התוספות ר׳ שמשון בן 
שמשון [שתמונת־חותמו מתארת אריה], ועוד)! ב 1906 בנד 







ציור 7 , זזוחמו 
הוזיר העותסאני 
מחמר כוקו 5 י 
(סוקולוביין׳) 
(משנות 1539 — 1589 ) 




229 


חותם — חזה 


230 



ציור 8 . חותמו של ק 5 וניםום 
בז טודרוש (המאה ה 13 > 


ציור 9 . חותמה של קהילת 
סוויליה (המאה ה 14 ) 


צאה בברסלאו טבעח־הזהב של אבא בן אבא, עשויד. ומעו¬ 
טרת בסיגנון גותי, ובה קבועים ח׳ וכתובת "ואין בזה 
משום דרכי האמורי״. — בכמה ארצות התערבו השלטונות 
בשימוש בח" ע״י היהודים. בצרפת ניתנו בעניין זה הוראות 
שונות — מאיסור מפורש עד הטלת פיקוח על חתימות היהו¬ 
דים על מיסמכים ואישורן מצד הרשויות תמורת תשלומים 
מיוחדים! בין מיסי היהודים תפסו מקום בראש ״מיסי־הח״״.— 
צל רבים משטרי-החוב של יהודים, שהושלשו ב-^ 1511 ^ 16 
בלונדון, מצויות טביעות-ח" של יהודים, ביניהן 
בח״־של־תמונות. — מ ם פ ד ד ואף מ ג ר מ נ י ה — מן המאה 
ה 13 ואילך — נשתמרו הרבה ח" של יהודים, בעיקר של 
קהילות, מהם מעשי ידי־אמן, ועליהם ציורים סמליים וכתו¬ 
בות עבריות ולאטיניות (ציורים 8 — 10 ). — לעומת 
זה ח״־היהודים מפולניה — מן המאה ה 16 ואילך — 



ציור 10 . חותם שהוענק ציור 11 . חותם כולל-פולין, 

לקהילת פראג מטעם הקיסר אי׳י, סווי המאה ה 19 

פרדינאנד 11 ( 1027 ) 


הם, בדרך-כלל, פרי מלאכה גסה (ציור 11 ). — בהונגריה 
היה השימוש בח" ע״י "הממונים־על-היהודים" נפוץ מסוף 
המאה ה 15 ! מצויירים בהם דיוקנות, דמויות של חיות 
ותשלובות של אותיות עבריות בסיגנון הרנסאנס. — במאות 
ה 16 — 17 נעשה השימוש בה" ע״י היהודים בגרמניה ובאוס¬ 
טריה רווח יותר. בעיקר לצרכים עסקיים! ניפרת בהם הנטיה 
לציורי מזלות (אולי בעקבות ההתעניינות באצטגנינות) 
ולציורים אלגוריים בסיגבון הבארוק. 
ח" על גבי ספרי-דפוס עבריים, עפ״ר משל מחברי הספ¬ 
רים, מטרתם היתה למנוע זיופים וגניבות. הה׳ הראשון 
.1598 מסוג זה הידוע לנו הוא מ 
על הסמלים ההראלדיים בה״ היהודים — ע״ע שלטים 

וסמלים. 

1714 , 172 , 11 , 11 * 11 *) $4114741£1 )[* 7 * 14 . 744 [ ,ז 3 ) 11 ^ $0 .ן .{ ; 

£. 0351:31£11€, '801* $$4* 1* $**0*4 $1** 1'011 0££0$ 011 411 1*171£$ 

4* £6111 £ £>('14% [ '\ 214 > $* 411 111011$ )£ 01711 $* 1 " 5111 */$))£)} 4 ׳ ]$, 

1865; £. £6^, 070 וה£*$* £72 . 11 11 * $11 141 }**.£ * 1 [* 61$ ק $$* 

11 . 1144*11, 1, 57, 212, 1870/1; ^15011, 7?01$ $0*<1^ ]141]$ 

41( $14 $* 801 י ז 1111£11 ) 03 .£ ; 1882 < 0 \ 1 ,!,?£) * 1£ >- 71 *ץ 10 ת * 

1*$ / 14($ 0 8001 * 4 ז ^ (££/, X^ ׳ £3231 .£ ; 1885 ,( 82 י (!, £*$ 


01 ץ 70 * 1171 ) 4001 16 40,11$ ** £701% * 4 $[ 14 [ $* 4 $* 117 1114$ */)* 7 
.%[*$* 0 י ח 1 ד 01 - 1 ^ 1 ת 3 ז? ; 1887 ,( X8 ,׳[££) | \* 1 *$$ * 1X111 

- 17111 £111 ,תו 31 ־ 31 נ . 1 ^ ; 1,26-27,1896 , 711$1€7 * £7 > 1 111 0 * 4 ) 1 [ . 4 
: 2€11 ־ 1 <^\ 911081011$ ) 5 ) 12 * 1 [ 671 *$ 171 . 67 * 6 17111 § 71 ד 11 *£* 51 . 1411 * 1 
- 211 ) ¥3 \ .ע־ £31101311 ..^ ; 1906 ,(^ 1 ,.'? £< ,: 211:111 ) 5 . 11 . 1 ) 11 * 1 111 
; 1911 , ¥111 £3101 , 1619 * 0/11 [ . 4 011$ *[* 1711 ) 0 עד!*! . 144 [ ,ח 01 ^. 

" 4 * $2£12 0114 71 * $4771/1 " 07 " 0104 *$ 0114 4 * 71 §! 3 14 , 0 '*\ £00 . 1 ־ 1 
£ ; 1932 י (^ 3::5 311(1 0113:10:5, 2, ^^X-^XXX ז 8 ) 
£014114 $* 7101147 ^ 31 011 $*/ 80 ,(מ€ז 31 ) 2 • 0 ■ 1 ־ 1 1 ) 3:1 ( 6 תח 0 ) 8 

-:;>נ 131 ל ; 1953 ,( 14-20 , 1 , 5813 ) $) 8001 $47 * 67 *} 1 271 

£014124 76$ ) 710/1 ^ 31 071 $*/ 80 , 1 ־ ¥331 .^ — 1 ) 1:1 ^ 111 £-מח 13 זז 

, 3£1 ׳ 1 י\תנ)ז 0 . 11 ? ; 1953 ,( 81 ־ 77 , 1 ) 1111 } $\ 800 747 * 80171 17% 
. 1960 , 4112$ ) 1172£ 71 * 1 \*[ £14 144€11 [ . 4 £01 * 1 11$ ) £01/1 * 1 ( 1 

ם. י, ד. 

וזזאל (או חזר,אל), מלך ארם־דמשק, 842 — 806 לפסה״נ. 

ח , 'לא היה מזרע־המלוכה, אלא משריו של קודמו 
בן־הדד 11 . לפי המקרא, ניבא לו אלישע מלכות (מל״ב ח. 
ז—טו) — לאחר שכבר אליהו נצטווה על המלכתו (מל״א 
יט, טו) —, ונבואה זו הניעה, בנראה, את ח' להחיש את 
מות המלך החולה. הוא תפס את המלוכה עם מוח בן־הדד 
וייסד שושלת (עמוס א, ד), שעמדה, כנראה, שני דורות. 
בחולדות ארם־דמשק היה ה' המלך התקיף ביותר. תחילה 
לחם ביורם בן אחאב מלך־ישראל וניצחו ברמות־גלעד 
(מל״ב ח, כח). אח״ב הצליח להחזיק מעמד במלחמות קשות 
נגד אשור( 841 — 838 ). מעתה חזר ח׳ למלחמה בישראל וכבש 
מיד הזוא (ע״ע) את כל עבר־הירדז (שם י, לב—לג). בימי 
יהואחז בן יהוא דוכא ישראל עוד יותר בידי ח/ עד שלא 
נשארו "ליהואחז עם כי אם המשים פרשים ועשרה רכב 
ועשרת אלפים רגלי, כי אבדם מלך ארם וישמם כעפר לדש" 
(שם יג, ג—ז, כב). ח׳ תפס אף את גת שביהודה וחשב לעלות 
על ירושלים; הוא נמנע מכך לאחר שקיבל מם כבד מיד 
המלך יהואש (שם יב, יח—יט); לפי מקור אחר (דהי״ב כד, 
בג) "עלה... תיל ארם ויבואו אל יהודה וירושלים ויש¬ 
חיתו את כל שרי העם מעם, וכל שללם שלחו למלך דרמשק". 
ח׳ הוריש את מלכותו לבנו בן־הדד 111 . 

-ץ 806 0114 114 ץ 74$$ [ 0 074$ **£ 711 * 1 * 1 ז 4 , 11 נ 6 ח £11€£€ .נ 1 .<£ 
- 74741 $*£ ,:שמזמזס^מס^עס ; 1927 553 , 11 , 107110 

1, /41%*1*1%1 8*07 -£ז 4 / * 16 

חןה(לאט׳ = 5 ט €01 ק! יוו׳ - | 1 ) ?( ״> 0 ). באנאטומיה מקובלים 
הן המונח הלאטיני והן היווני כציון איזור בגופם 
של בעלי־חוליות (ובכללם האדם)! האנאט 1 מיה המשווה 
משתמשת בשני המונחים גם לציון איזור בגופם של פרוקי- 
רגליים, שהוא מבחינות מסויימות אנאלוגי לזה של החוליי- 
תיים. הח׳ של בעלי־החוליות משתרע בצד ד,גחוני של הגוף 
מן הראש (בעופות ויונקים מן הצוואר) עד הבטן, והוא 
דופן מדפנות חלל־הגוף, המשכן בקרבו* את הקרביים. 
בחלקו הקדמי (המקורב יותר לראש) של הח׳ מתקשר 
אל הגוף זוג הגפיים הקדמיות (הסנפיר הזוגי הקדמי בדגים! 
הרגליים הקדמיות בחיות־הקרקע! הכנפיים בעופות). 

אותו קטע של חלל־הגוף, שלו משמש הח׳ קיר, מכובה 
בית־החזה. הוא מוגבל ע״י אלמנטים של השלד הגרמי: 
מצד הגב— ע״י חוליות־הח׳ של עמוד־השדרה! מצד הבטןי— 
ע״י עצם־החזה, ובמידת־מה ע״י עצמות חגורת הגפיים הקד¬ 
מיות; מן הצדדים— ע״י הצלעות, במידה שהן קיימות. בגוף 
היונקים הצלעות מתקשרות אל עצם-הח׳ באמצעות קשר 
סחוסי ויוצרות ע״י בך מבנה דמוי-םל. 

בית-הח , משמש בית־קיבול לאיברים פנימיים, שהחשו- 




231 


חזה — חזזיות 


232 


בים שבהם הם: איברי הנשימה — הריאות והצינורות המו* 
בילים אליהן; איברים מרכזיים של מערכת־הדם — הלב 
וכלי־הדם הראשיים; וכן עוברים את הח׳ הוושט, עצבים 
חשובים וכלי־דם. בלוטת התימוס (ע״ע) של האדם נמצאת 
דבוקה אל צדה הפנימי של עצם־הזד. 

בגופם של דגים, דוחיים, זוחלים ועופות מהווים חלל- 
הבטן ובית־הח׳ יחידה אחת. בגוף היונקים קיימת מחיצה 
שרירית החוצצת ביניהם, היא הסרעפת. שרירי הסרעפת 
יחד עם השרירים שבין הצלעות ממלאים תפקיד חשוב 
בפעולות הנשימה של היונקים. 

צורת הח׳ ובית־הח׳ שונה במחלקות השונות של בעלי- 
החוליות, הן מבחינת צורת עצם־הח/ והן מבחינת השרירים 
שבאיזור, והן מבחינת כיסוי־העור שעל הה/ 

העור, המכסה את הח׳ והבטן בגוף היונקים, הוא מקום 
מושבן של בלוטות הסלב (המפותחות בעיקר בנקבה), המ¬ 
סודרות במערכות זוגיות, סימטריות. ביונקים עילאיים (פרי־ 
מאטים) מתרכזות הבלוטות המניבות חלב באיזור רום־הוד; 
לפיכך משמשת מלה אחת בשפות אחדות בהוראת שד וח׳ 
כאחד. 

בעברית שימשה המלה ח׳ בתחילה דק לציון האיזור 
המתואר בגופם של בעלי־חיים, ורק מאוחר יותר התקבל 
המונח גם לאותו איזור בגוף־האדם. 

י. שט. 

חזור, ע״ע חמצון וחזור. 

ס?ף 1 ת ( 1101101105 ), קבוצה גדולה של צמחי־יצע 
(ע״ע), בעלי תפוצה רחבה על פני כדור־הארץ. 

מהותן האמיתית של הח" לא הובנה במשך זמן רב, מאחר 
שמבחינה חיצונית הן דומות לפטריות, ויחד עם זה נכללים 
במיבנן תאים ירוקים או כחולים מעין האצות. רק ב 1867/9 
הוכיח שונדנר (•!סתס^חס׳״' 5011 ) , שחח'היא חטיבת־חיים 
דו־ צ מ חי ת, מורכבת מפטריה (ע״ע), המהווה את 
רובו של היצע, ומאצה (ע״ע) השוכנת בתוכו, האצות 
שבח" בודדו ע״י חוקרים רבים, גודלו בתרביות וזוהו עם 
סוגים שונים של אצות הקיימות גם קיום חפשי בטבע — 
מהן אצות ירוקות ומהן כחולות; הראשונות מופיעות בח" 
עפ״ר בצורת תאים בודדים׳ האחרונות — בצורת שרשרות. 
לעומת זה לא הצליחו לזהות את הפטריות שבח" עם סוגי 
פטריות המצויות חפשיות בטבע; אולם הוברר, שהן שייכות 



ברובן הגדול לקבוצת פטריות־הנאד, ומקצתן — לקבוצת 
פטריות־הבסיסה. — הסיסטמתיקה של משפחות הח" וסר 
גיהן מבוססת עפ״ר על טיבן הסיסטמתי של הפטריות. 

ברוב הח" האצות מסודרות בשורות או בשכבות, מתחת 
לקליפה (ר׳ להלן), במקביל לשאר שכבות הרקמה של 
היצע; לפעמים הן מפוזרות בתוך רקמת היצע בלי סדר 
קבוע. 

יצע הח" הוא יבש או רירי, והוא מופיע בשלוש צורות־ 
גידול: ( 1 ) צורה קשקשנית או קליפתית — קליפה מבוקעת 
ומחולקת לחלקים מרובי־קצוות הדומים לקשקשים, והיא 
צמודה לקרקעית בית־הגידול, ולפעמים משוקעת בו. 
( 2 ) צורה עלעלנית — יצע בצורת עלים, שמתרומם רק 
במקצת מקרקעית בית־הגידול ומחובר אליה ע״י טבור או 
שרשניות. ( 3 ) צורת־שיח — יצע מזדקף מן הקרקעית ויוצר 
גופי־גידול עגולים כקנה או שטוחים כרצועה, שהם מסתע¬ 
פים לכיוונים שונים. — בא״י, ביחוד באיזורים הצחיחים 
שלה, מצוי ביותר הטיפוס ( 1 ), כגון דיפלוסכיסטיס (- 10 ק!ס 
50(11x118 ), אספיציליה ( 101113 ק 5 \.) או לצידאה ( 0010103 ^ 1 ); 
ח״־הקליפה עומדות יפה בפני יובש, והן מכסות את סלעי־ 
הגיר, ומופיעות לפעמים גם על עצים. כשהאוויר ספוג קצת 
לחות, מתחילות להופיע ח״ מטיפוס ( 2 ), כגון כםנת 1 ריה 
הגדלה ביחיד על עצי-הדר. ופיסציה ( 11x8014 ?) 

או דירינה (!""!ס), המצויות על עצים בהר־הכרמל. כשהאק- 
לים קריר יותר, כגון בגליל העליון, מופיעות גם נציגות 
הטיפוס ( 3 ), כגון רמלינה (גוו 11 ג 1 דו 113 ). 

רקמת היצע מורכבת מקליפה חיצונית בת־תאים, שבד 
תחתה נמצאת שכבת תאי-האצה — הגונידיות —, ומתחתיה 
מפותחת שכבת הלבה ( 10110113 ״), המורכבת ממקלעת של 
קורי־פטריה. לח״־הקליפה אין קליפה תחתונה, והן דבוקות 
אל קרקעית בשכבת הלבה שלהן: ח״־העלעלים וח״־השיח 
מצויירות בקליפה תחתונה, מורכבת תאים, בדומה לקליפה 
העליונה. תאי הקליפה נוצרים ע״י קליעה סמיכה של קורי- 
הפטריה. 

הח״ מגיעות לגודל של ם״מ אחדים. צבעיהן: מכתום־ 
בהיר או צהוב עד צהוב-ירקרק, ירוק-אפור, חום ועד שחור. 

הח״ מתרבות בשתי דרכים: בדרך מינית — כשגופי־ 
הפרי מתהווים ע״י זיווגם של תאי זכר ונקבה, הנמצאים 
מתחת לשכבת הנאדיות; בדרך צמחית (וגטאטיווית) — 


ב 3 



2 1 


מבנה אנאטומי של החזזית (םכמתי־?מחצה) 


א. חתר של רהמח־היצע: 

נ. גונידיה = תא־אצה; 2 . קורי־פטריה; 3 . מצי•! 


ב. חתך של גזוז־פרי (אפ 1 תיל 0 : 

1 . נאדיזת; 2 . פתילי-ביניים; 3 . ׳צזכבה פוריה; 4 . עריטזניות 



233 


חזזיות 


234 



חזזיות 

1 . נסנרדריוז ( 1 ;ח 11 ־ 10 ז>:ון ג 1 ז 110 זס 3 ^; 2 . אושסזה ( 03 ס 5 ס); 

3 . רסיינד, ( 1103 בחחבא); 4 . ט;־!ב־א'פי!נד ( 1104 ) 151:10 13 ־ 01131 ) : 

5 . ק?ז־וניה ( 01330013 ); 6 . טחב איו־הצפח ( 1 ת 1 ־ושז 81 ח 3 ז . 0 ) 

ע״י חלקי־ח/ המכילים בתוכם את שני מרכיביוז — הפטריה 
והאצה. גופי־הפרי המיניים מופיעים על רקמת היצע באחת 
מ 2 צורות: כסחרתיק (תז 1.11 ם 10 ן:ז 1 ז 6 ר!) — מעין גרעין, וב־ 
קדקדו פתח זעיר! כאפותיק (בת 111 שש 1:11 טס 3 ) — גוף־פרי 
פחוח־למחצה, כעין דיסקוס מוקף שפה צרה. בפנים שתי 
הצורות האלה נמצא התיק (תזססשו!!) — שכבת הנאדיות, 
ז.א. שקיות קטנות המכילות את הנבנים. גופי־הפרי, המת¬ 
רוממים מעל לרקמת היצע, מלווים לפעמים ע״י קליפת 
היצע, המתרוממת יחד עמם ויוצרת כעין עיטוף, המכסה 
את שכבת הנאדיות מכל הצדדים! הוא מכיל גם את הגוני* 
דיות. במקרים אחרים נוצר עיטוף קלוע של הפסריה עצמה — 
שמתחיל את התהוותו בשכבה שמתחת לתיק־הנאדיות — 
תת־תיק (רת 10 :>£ב 1 :! 0 קץ! 1 ), וכך הוא מקיף את התיק מכל 
צדדיו. 

הה״ יוצרות גם גופי־ריבוי לא־מיניים: סורדיות (- 6 ־ 501 
ג 1 נ>) — פירורי־ח/ מורכבים מתאי-אצה שקורי־פטריה כרו¬ 
כים עליהם. הן מופיעות על שטח היצע או על חלקיו השונים 
בצורת אבק־גרגרים! כל גרגר עשוי להצמיח ח׳ חדשה, 
דומה לח׳־האם, לאחר שהוא נצמד לקרקעית מתאימה. 

פיסיולוגיה. לאחר גילוי העובדה שהח" מורכבות 
•משני צמחים שונים, סברו תחילה שהפטריה חיה כטפיל על 
האצה, וראיה לכך — שתאי-האצה עפ״ר לפותות ע״י קורי- 
הפטריה. אולם בהמשך המחקר הוכה, ששני מרכיבי הח׳ 
מקיימים סימביוזה (ע״ע) אמיתית — שותפות־חיים, 
שבה הם מספקים זה לזה חמרי־מחיה ומסדירים זה לזה 


את תנאי־הקיום ההכרחיים להם. האצות — בעלות הכושר 
הפוטוסינתטי — ממציאות לפטריה את הפחמימות, והפטריה 
מצידה מגישה לגונידיות מגן ומחסה משמש ומיובש ומעבירה 
אליהן את המים, המכילים עפ״ר גם מינראלים. 

בתהליכים ביוסינתטיים המתרחשים בח" נוצרים __ בין 
השאר — כמה וזמרים, שהם ספציפיים לצמחים אלה ואינם 
מצויים במקורות ביולוגיים אחרים, אף לא באצות או בפט¬ 
ריות חפשיות. עובדה זו מייחדת את הח" ייחוד סיסטמתי. 
חמרי־הח" הן חומצות פבוליות מורכבות, מן הטיפוס של 
הדפסידים וחמרי־הבורסקאות (ע״ע טנין), או מטיפוס הדפ־ 
סידונים הקרובים להם! אבני־הבניין העיקריות שלהם י הן 
החומצה האורסלינית ויחמרים קרובים לה, הנגזרים מאור־ 
צינול (ע״ע), ומהם נגזרים המרי־צבע שוגים, כגון הלקסוס. 



* 000 

ה׳ אורס?!ינלה 


דפנות קורי־הפטריה בח" רבות מכילות את הפוליסכריד 
ליכנין, שהוא קרוב במבנהו הכימי לתאית, אולם בעל מסי¬ 
סות קולואידית במים רותחים. 

אקולוגיה. הה" גדלות על קליפות גזעי-עצים, על 
אבני־שדה, שברי־חרס וכר! על קרקעות עשירות בחומוס— 
מזה, ועל חוליות — מזה, בכל מקום שנבגיהן מגיעים אליו. 
יש ח" הנתמכות בגזעי־עצים ירוקי-עד ביערות־גשמים טרו¬ 
פיים ! אחרות מצויות במי־נחלים, בזרמי־מים, במפלים, ויש 
מסוגלות לחיות ב_ימים. לפעמים הן גדלות על ויטראז׳ים של 
כנסיות וכד. ניתן להבחין בהן כמה טיפוסים אקולוגיים. ח" 
רבות מצטיינות בהסתגלותן לתנאי יובש וחום חמורים, 
מהן — כסרופיטים מובהקים, כגון 115 חזס) 01 ג 1 ת 2 וז 1311 ח 3 >ן, 
המצויה בנגב הא״י ובמצרים ואינה מצפינה לאיזורים הלחים 
של הארץ. אולם יש ח״ שאינן גדלות בתנאי צחיחות — כגון 
2 תב 121 < 1 הגדלה על עצים בגליל דאינה מופיעה 

באיזורים הצחיחים. יש ח" שמופיעות בארצות הצפוניות- 
המסוזגות בלבה ויש שמיוחדות לארצות צחיחות או טרו¬ 
פיות. צמחיית הוד׳ של א״י קרובה מאד לזו של שאר ארצות 
הים-התיכון, צפון־אפריקה, קידמת־אסיה וחלקיה הצחיחים 
של דרום־אירופה! לנגב יש קשר מיוחד עם מצרים (ד 
לעיל). 

סי ס ט מט י ק ה. מבחינה פילוגנטית אין קבוצת הח" 
יכולה להיחשב כיחידה אחת. אולם מבחינה סיסטמתית ניתן 
לקבוע לה מקום כמערכת מיוחדת — בצידן של מערכות 
הפטריות והאצות — במסגרת קבוצת צמחי־היצע. המערכת 
מתחלקת לשתים: 

1 ) ח״ נאדניות ( 11 ס 1011 ו 1 ע 11 
*שח) — פטריות־בסיסה או סטריות־כובע שנצטרפו לאצות. 





235 


חזזיות — חזירים 


236 


הרוב המכריע של הח״ הן מקבוצת ( 1 ). בקבוצה ( 1 א) 
מבחינים 15 משפחות. 78 סוגים ורבבות מינים. הסוג הידוע 
ביותר׳ המצוי גם בא״י, הוא הגבששת (ג 1 :נ 1103 ״ 6 ^), 
המופיעה הרבה על סלעי־גיר, וגופי-הפרי הזעירים שלה שקד 
עים עפ״ר בסלע. לקבוצה ( 1 ב) שייכות כמעט כל הדד הכ¬ 
חולות; מבחינים בבת־מערכה זו 46 משפחות ו 112 סוגים, 
שגם עליהם נמנים רבבות מינים. דירינה, כסנתוריה ופיסציה, 
הגדלות בא״י על גזעי־עצים (ר׳ לעיל, עמ ׳ 232 ), שייכות 
לקבוצה זו. — הח״ מטיפוס ( 2 ) נושאות את נבגיהן לא בתוך 
נאדיות אלא על עמודונים קטנים דמויי-בסיסה, המצויים 
בפטריות־כובע. ח" אלו הן נדירות ולא נמצאו עד עתה אלא 
בארצות טרופיות אחדות. 

לח״ ערך כלכלי ניכר, בעיקר — מבחינת החק¬ 
לאות. הן מן הצמחים הראשונים המתיישבים על הסלעים, 
שאותם הן מפוררות ומפרכות בעזרת החומצות שלהן; בכך 
הן הופכות אותם לאדמה תחוחה פחות או יותר, כשרה לשי¬ 
מוש חקלאי. — כמדכן חשובה צמחיה של ח" כגורם המונע 
את סחף־הקרקע. — הח" משמשות מימי־קדם מקור לצבעים 
שונים (ר׳ לעיל, עמ׳ 234 ), וכן מזון לבע״ח שונים, ואף לאדם. 
"טחב איל־הצפוך(ע״ע איל־הצפון) הוא, לאמיתו של דבר, ח׳; 
והוא הדין ב״טחב־איסלאנד" ( 13103 זג 151 ג״גשזס), הנאכל 
בארצות המזרח הרחוק ע״י בהמות־בית והאדם, ערכם 
התזוני של 2 ק״ג של ח״ שווה לזה של 1 ק״ג קמודחיטים. — 
בזמן האחרון נמצא, שחומצות־ח״ (ר׳ לעיל, עם׳ 234 ) אח¬ 
דות הן בעלות פעילות אנטיביוטית. 

מ. גלון, מחקר בח״ הנגב, תש״ו; ■ 11 , 11 ז 1 חז 5 ח 31 זז 1.0 
- 111 ( 1 11 ז* 11 ז? 1 /) 71 3 310 ) 3 € ,־ 11010001 ז( 231111 ,.\ 2 ; 1921 , 713 ? 1 /) 

; 1925 ,ה?) 1 /?? 71 ? 02 י ז 610 סד . 6 ; 1922-1940 ,^ 1 , 33113 ז?ס 
, 3 0x1 ז י 1 ־ז £08:10 ) 3 ?ה? 1 /? 71 ,• €1 ת^ 10 }ז< 11 ו 231 - 110151111:10 ' 6 

?>מ*£ ,ז י 1 :> 601011 .{ ; צ 1926 ,( ¥111 ? £30111100 ם 20 ת £ 1 : 1 ?. 010 03x6x1 

. 005 . 601 -. 2001 . 11.01 ;>ח 3 ו 1 ־ ¥01 ) 17133 ) 3/33 ? ? 11 ) 5111 .ז 0% ? 1€/1€710% \ 

; 1943 ,)/ 800 #?!/סב! ? 7/1 , 11£ ת 11 נ£?< . 0 י 0 ; 1937 ,(ס ¥10 \ 

.¥ ; 1951 ,? £1 71010 ?*/ 130 *>/> 6 ) 7131 , 05 ׳ 35 כ 1 < 1 ^ 105 > , 11 

11103-5, 51111x113, 0/1 ? 1111 3(7)/ 0/ 71?/1€11 511113(311?03, 1954; 

). ע 113 ?{/) 72 01 1 ( 1 ) 14 ) 5 4 , 031110 — זז 01011€ .מ / (/!? 

(61111. 605. 001101:11 151 1966 , 1958 ,( 0 9 ,( 61 , 301 ־ ; ?. 

6 ח 0 ? | ץ #ס 6101 ׳\\ 6 א) 113 ? 1 /?ב 3-1 ) 1371 ? י חבור 1 ז 11 § 1 ז - 

8:11111|, 25), 1959; ]. . 801 ) 113 ? 1 /? 71 , £3016 1210 ז 0 ^ 0 ג 1 א 
00 ( 1 .^ 71312 71 ? 716/1 ,.־![ , 14310 . 3 [ . 1 \ ; 1959 ,( 201 ,.!סיסז^ /^, 
1961; \1. 608:031111, 7(3 110/1?713 (501. 0£ 192 ,.זץ\נ ), 
1963; 2\. £< ־ 0111 ^ £0403 ) 13 ז? 1 /?ב\ ,/*\ 5113 זנ , XX^1, >1 0 86), 

1963; ¥. 2\ 11013011130, 7/1? 71111 $1  1 ז 
,( 1963 .^. 5 ,*סס!!!' 0 ס' 4 ) " 3 ) 311 ) 171/13/11 51 ? 1 > 01 '׳ 

יש. ר. 

חזזית מצזיד! ( 711182118 1€ ! 0 .^), מחלת-עור של זקיק- 
השערה ושל רקמת בלוטותיהחלב. תחילתה — 
התקרנות־יתר בתוך זקיק־השערה, מלווה יצירת עודף של 
חלב ושינוי הרכבו של חלב זה; פתח הזקיק נסתם ע״י 
"פקק׳/שמתרומם נחטט לבן או אדמדם; חומר הפקק משחיר 
באויר, ונוצרת נקודה שחורה — "אכלן". המיקום הרגיל של 
המחלה — בעור הפנים, בחלקו העליון של הגב ובחזה. המח¬ 
לה היסודית מסתבכת לפעמים ע״י שינויים דלקתיים קשים 
שמחמת זיהום. לאחר הריפוי נשארות, במקומות הנגועים 

קשה, צלקות. 

המחלה מופיעה בעיקר בגיל ההתבגרות( 11 — 13 ), גוברת 
וחוזרת ונעלמת בהדרגה בגיל 20 — 30 . בצורתה הקלה היא 
נפוצה עד כדי כך, שיש רואים בה תופעה פיסיולוגית, 
הקשורה בגיל ההתבגרות. הסיבה העיקרית להפרעות אלו 
אינה ידועה, אולם ידועים הרבה גורמים — פנימיים וחי¬ 


צוניים—המעוררים את הופעת המחלה: גורם קונסטיטוציוני- 
גנטי — הנפגעים הם עפ״ר צעירים וצעירות שעורם שמני 
יתר־על־המידה; גורם הורמונאלי — יצירת־יתר של ההורמון 
הגברי בשני המינים, הפרעות בווסת בנשים; סטיות מטאבו־ 
ליות — הפרעות בחילוף־החמרים של השומנים והפחמימות; 
מגע עם חמרים כימיים מסויימים, כגת זפת, כלור וכד׳, או 
נזק הנגרם לזקיקים ע״י הפרשת המרים רפואיים ט(כסיים, 
כגון לד ותרכובותיו, ברומידים וכד׳; השפעת מוקדי : זיהום 
במקומות אחרים שבגוף; גורמים באקטריאליים, שמתרבים 
ומתפתחים יפה בעור השמן. 

הריפוי החיצון: טיפול מכאני — הוצאת האכלנים! טיפול 
בתכשירים כימיים; הקרנה בקרגי־רנטגן לפי ג.בוקי; השיטה 
הראדיקאלית — גרוד השכבה הקרנית של העור. חה״ס 
שמחמת סטיות סטאבוליות והורמונאליות טעונה ריפוי פנימי. 

א. דו. 

חזיךים ( 126 ) 3111 ), משפחת בע״ח מסדרת שסועי־פרסה 
(ע״ע), מתת־סדרת לא־מעלי־גרה שבה. היא כוללת 
חמישה סוגים קיימים, מלבד מספר רב של קבוצות מאובנות. 
מיני הה" נפוצים ביערות, בסאוואנות ובביצות, בעיקר 
באפריקה ובאסיה הדרומית; מין אחד מצוי גם באירופה 
ובאסיה הצפונית. מינים אחדים בויתו, ומהם נתפתח בע״ח 
חשוב במשק האדם. 

חח״ חם בע״ח גדולים, שמשקלם בין 60 ל 200 ק״ג. גופם 
מוצק, שרירי וחזק; לראשם, הגדול ביחס לגוף, צורת יתד, 
וצווארם קצר: לדוטמם צורת חדק קצר, שמסתיים לפנים 
בדיסקוס שטוח, שבו נפתחים הנחיריים; הפה תחתי. החוטם 
שרירי מאד ומשמש לגבירה באדמה, שבה חח" מוצאים 
חלק גדול ממזונם. גבם וצווארם מכוסים זיפים; שאר הגוף 
במינים הטרופיים מכוסה שערות מלעניות, ואילו במינים 
החיים באיזורים קרירים מתפתה לקראת החורף במקום המל־ 
עניות שיער צמרי. למרוח גופם הכבד, אין הח" טובעים 
בלכתם על אדמה טובענית; פריסת אצבעותיהם המפותחות 
( 111 ח\ 1 ) ונגיעתן של האצבעות הצדדיות ( 11 ,¥) בקרקע 
מגדילות את שטח המישען ומאפשרות לח" ללכת ולרוץ 
בביצות (ע״ע גפים, ציור 6 , [ 4 ]). 

השיניים: בכל המינים הניבים והטוחנות האחוריות מפו¬ 
תחים היטב; בזכר הניבים גדולים בהרבה מאשר בנקבה. 
לח" רבים, שהם אוכלי־כל, כגון ח׳-הבר (ר' להלן), נוסחת- 

3 314 

שיניים מלאה של היונקים השלייתיים: 44 - 3 4 ־- ' 3 . במינים 

הנוטים לצמחונות מתפתחים הניבים והטוחנות האחוריות 

ביותר, ואילו שאר השיניים נוטות להתנוון; בח׳־היבלות 

, , . 1.1.3.3 

(ר׳ להלן) הנוסחה היא: 32 = ^ ג . הנוסחה בשלמותה 

נמצאת בצעירים בלבד; במשך החיים כל השיניים הקטנות 
נושרות, ובסוף נשארות בכל לסת רק שתי שיניים — הניב 
הגדול והטוחנת האחורית העצומה. הניב העליון בזכרים 
פועל כאבן־משהזת לניב התחתון, ובעקבות תנועות־הלעיסה 
קצהו של זה מתחדד ושני צדדיו נעשים מקצועות חותכים. 
הניבים התחתונים המושחזים משמשים לח" נשק מסוכן, 
שאותו הם מפעילים במכות־ראש צדדיות. עם התבגרותם, 
מתפתח בזכרים בצדי הגוף גם שריון תת־עורי מרקמת־ 
חיבור. 

תקופת ההריון בח״ חיא 2 / ג 4 — 5 חדשים. מספר הגורים 


237 


חזירים 


238 


בהמלטה אחת עפ״ר 1 — 4 , בח׳-הבר 4 — 8 , לעתים גם 10 
ואף יותר. הצעירים קטנים ביחס לגודל המבוגרים, אולם 
מפותחים יפה בשעת הלידה, ומסוגלים מיד לרוץ. בח׳-הבר 
ובקצת מינים אחרים הצעירים מפוספסים בפסי־אורך חומים 
וצהובים, שנעלמים בגיל 3 — 4 חדשים. 

החשוב בין הה״ הוא ח׳ ־ ה ב ר ( £3 <>- 50 ;! 811 ) — בע״ח 
לילי, שהיה נפוץ לפנים ממערב־אירופה עד לסין ויאפאן 
והודו. כיום הושמד בארצות אחדות, כגון אנגליה ומצרים, 
ונעשה נדיר בארצות המיושבות בצפיפות, ביניהן א״י (ע״ע, 
עמ׳ 230 : חם׳). בגלל כושר רבייתו וכושר הסתגלותו מת¬ 
רבה הוא במהירות כשאין צדים אותו. מבחינים בו זנים 
שונים, הנבדלים זה מזה בגודל, בצבע. במבנה הגולגולת 
ועוד. משקלם של הזכרים המבוגרים עפ״ר עד 150 ק״ג, של 
הנקבות — עד 120 ק״ג. באיים (קורסיקה, סיציליה, יאפאן) 
נמצאים עפ״ד זנים קטנים. מזונו של ח׳־הבר מגוון מאד: 
זרעים למיניהם,' תבואות וביחוד בלוטים האהובים עליו ביו¬ 
תר, פירות, ירקות וירק צעיר; בע״ח קטנים, כגון חרקים, 
תולעים, חלזונות וחולייתיים קטנים, שאותם הוא מוצא 
בשעת הנבירה באדמה, דגים וסרטנים, שאותם הוא מוצא 
בחופים, וגם פגרים. החדק השרירי ובעל כושר־התנועה 
משמש לו לא רק כמכשיר נבירה, אלא גם לעיבוד המזון. 
בקצה לשונו הה׳ יכול ללקט גרעינים; שיניו החותכות המ¬ 
כוונות קדימה משמשות לו לתפוס שרשים ופקעות בתוך 
האדמה ולמשוך אותם אליו. קדם־הטוחנות פחוסות־הצדדים 
חותכות מזון קשה, והטוחנות השטוחות מועכות אותו. הה׳ 
נאלץ לאכול יחד עם מזונו גם אדמה, ואכילת אדמה הפכה 
אצלו לצורך חיוני. — חזירי־זזבר חיים במשפחות או בעדרים, 
שבהם האירגון החברתי מפותח מאד; הוא מבוסס על שליטת 
המבוגרים ביותר, על הימנעות הזכר מהתקפת נקבה והימ¬ 
נעות המבוגרים מהתקפת צעירים, ועל יצר התגוננות חברו¬ 
תית׳ שמתעורר בעקבות קדיאות־אזעקה של אחד מן החברה, 
בפרט ע״י קריאות-לעזרה של הצעירים.—באיזורים חקלאיים 
גורם ח׳-הבר לעתים נזקים קשים בשדות ובמטעים. בחב¬ 
רות ובתרבויות רבות מקובל מאד ציד חזירי־בר. בתקופה 
שלפני המצאת נשק-היריה נחשב ציד זה כמעשה־גבורה 
ובהוכחת אומץ-לב בגלל כושר התגוננותו של הה׳ והסיכון 
שבהתגדות בו (תמ׳: ר׳ להלן, עם׳ 241 ). 

ח , " הנה רות ( 115 ־ 60131110011001 ), הנפוץ ביערות אפ¬ 
ריקה׳ דומה לח׳־הבר בצורתו ובאורח־חייו. המין המערב־ 
אפריקני (;! 01 x 11 !} .?) הוא רב־גוני: שער 1 חום־אדמדם, 
לאורך גבו פס לבן, ראשו ואזניו הארוכות מצויירים בשחור 



ציור 1 . חזיר־ר.יכ 5 ות ~אפריל,ני ( 115 -ז 00 ו 113£0£1 ק) 


ולבן. — ח׳-ה י בלות ( 5 ג\ז 0 סג 1 :>סס 12 (?), אף הוא אפריקני, 
חי בסאוואנות. שערו דליל מאד, פרט לרעמת זיפים ארוכים 
לאורך הגב, שהם תלויים לצדדים. הניבים עצומים בזכר 
וגדולים גם בנקבה׳ ובצדי הראש הרחב שלוש יבלות 
גדולות. הוא צמחוני וקל־ריצה. — במדרונות הדרומיים של 
הרי־הימאלאיה המזרחיים חי ח׳ ־ ה ב ר הגמדי ( 601 x 1112 
21113 ־\ 531 ), שארכו פחות מ 60 ס״מ וגבהו כמחצית ארכו. — 
באיים המזרחיים של אינדונזיה חי ה ח׳ ־ ה מ ק ר י ן (־ 11381 
11$52 ז), שניביו העליונים אינם משמשים להשחזת התחתונים, 
אלא גדלים כלפי מעלה, חודרים דרך השפתיים ומתנו־ 
פפים לאחור כדוגמת קרניים. בנקבה הניבים קצרים וחו¬ 
דרים רק מעט דרך השפתיים. בע״ח זה ממליט גור אחד 
או שניים. 

ב א מ ר י ק ה אין ח" אמיתיים (כחיות־בר), אולם מצויים 
שני מינים ממשפחת הפק אדי (;)!׳. 3551113 ׳< 73 ), הקרובה 
לח״. ןדלם כמחצית גודל־ח׳־הבר; בחיבור החלקי של עצמות 
כף־הרגל וכף־היד ובמבנה קיבתם הם דומים במקצת למעלי־ 
הגרה, אבל צורתם החיצונית היא של ח". על גבם בלוטה 
גדולה כדוגמת בלוטת־הגב שבשפנים. לניבים צורה רגילה, 
אין הם ארוכים ואינם נוגעים זה בזה, ולכן הפקארי אינם 
נלחמים במכות־ראש, אלא נושכים (תמ ׳ : ע״ע אמריקה, עט׳ 
254 ). 

ח׳־הבית. בביות הח׳ הוחל, כנראה, כבר בתקופה 
הנאוליתית במקומות שהחקלאות היתד. קבועה, ח׳-הבר בויית 
בסין, במזרח התיכון ובאירופה והפך לאחת מחיות־הבית 
החשובות ביותר בשל בשרו הטעים והנוח לאכילה, שאותו 
אפשר להפיק במהירות ובכמות גדולה, משום שכושר־הרביה 
של ח׳־הבית גדול בהרבה מזה של ח׳־הבד וגידולו מהיר 
יותר. חזירי־בית סיניים יכולים להמליט עד ל 24 גורים 
בהמלטה אחת. בעקבות הביות השתנתה צורת הח׳ בהרבה: 
הגוף התארך, הרגליים התקצרו יחסית, הגב האחורי גבה מן 
הכתפיים, הראש התקצר, השיער נעשה דליל, ובגזעים רבים 
הפך הצבע לבן־ורוד. 

מוצאו של ח׳־הבית משני מינים: א) ח׳-הפסים האסייתי 
( 111310115 . 5 15 !; ¥11121 8115 ) שמאסיה הדרומית־מזרחית־ 
ב) ח׳-הבר האירופי ( 2 ) 0 ־ 501 8115 ). שניהם הוכלאו לעתים 
קרובות, והתכונות התורשתיות של הח" האסייתיים, בעיקר 
הפוריות והגידול המהיר, נמצאות כיום ברוב הגזעים של ח ׳ ־ 
הבית, הן האירופי, הן האפריקני והן האמריקני. 

גידולו והחזקתו של ח׳־הבית היו פרימיטיוויים מאד עד 

סוף המאה ה 18 בכל ארצות־העולם. הגזעים המשובחים המקו¬ 

בלים היום בחקלאות פותחו רק במאה ד. 19 — תחילה באנג¬ 

ליה, בעקבות הגידול המהיר של האובלוסיה והדרישה המוג¬ 

ברת לבשר. השבחת הגזעים המקומיים האנגליים נעשתה 

בדרך הבירור הטיפוחי בקרב הגזעים המקומיים והכלאתם 

עם גזעים שחורים שהובאו מאיטליה, מספרד ומסין. בדרך זו 

נ 1 צרו גזעי־הח״ החדישים, כגון 0 ־ 601-1051111 , ¥0110511110 , 

( 03 ־ 1 ) 111 ־ ¥01 ! ¥3111 , 0 ־ 51111 י}רת 133 , 6012113-0111113 , שהם - 

או צאצאיהם המוכלאים עם גזעים אחרים — נפוצים בכל 

העולם. יתרונם של הגזעים המשובחים האלה — שהם מנצלים 

חמרי־מזון, כגון גרעינים, תפוחי־אדמה ופסולת תעשייתית, 

בצורה יעילה יותר מן הגזעים הפרימיטיוויים. לפי התועלת 

העיקרית מבחינים: ח זירי ■-בשר — לצרכי קבלת בשר 

טרי ולתעשיית נקניק; ח״ ל ק ת ל י-ה׳ (״ 6200 ); ח" לבשר 
▼ 




239 


חזירים 


240 



ציורים 2 — 4 . מעי זזזיר־הנית 
מהמעלה למטה: 

(שחור), 6 ! 101,1 !ג 6 ו <לבז), 11 וז 0 -.״ו 1 ו 1 ;יד (אדום) 


ולק תלי*ח' — להשגת בשר טרי ולעיבוד לשימורים 
ולקתלייזד; חזירי־ שומן — לקבוצה זו שייכים רוב 
הגזעים הפרימיטיוויים׳ שגופם מתכסה לאחר פיטום בכמות 
גדולה של קתלי־ח׳ ושומן. 

מלבד בשרם ושומנם יש לח" ערך כלכלי גם מבחינת 
זיפיהם, המשמשים במברשות ובמכחולים קשים. 

המשקיות של גידול־ח" בחקלאות נקבעת ע״י פוריות 
הנקבה, תנאי גידול הוולדות וסיפוק צרכי ההזנה. החזירה 
מסוגלת להמליט פעמיים בשנה, כשמספר הוולדות בגזעים 
שונים נע בין 1 ל 24 < הרצוי הוא מספר של 10 — 12 במשקל- 
לידה של 13 — 1.6 ק״ג. תקופת־ההנקה נמשכת 6 — 8 שבו¬ 
עות׳ כשהחזירה־האם מספקת בגזעים השונים כמות של 100 
עד 300 ק״ג חלב, המכיל 7% — 5 שומן ו 7% — 6 חלבון. הוול¬ 
דות גדלים מהר מאד; משקלם מוכפל תוך 8 — 10 ימים, 
ובזמן הגמילה הם מגיעים ל 18 — 20 ק״ג. כבר מגיל 3 
שבועות מרגילים אותם למזון מוגש, עשיר במינראלים 


וחלבונים. במשך תקופת ההנקה יש לספק לאם בממוצע 
0.5 ק״ג מזון מרוכז לכל ולד ובכמות הזאת לקיומה שלה, 
ז.א. במקרה של 10 ולדות — 5.5 ק״ג מזון מרוכז ליום. 
המזון המרוכז המקובל היום באירופה מכיל: 60% גרעינים, 
15% כוספה טחונה, 10 % קמודדגים, 10 % סובין (ויטאמינים 
מקבוצת־ 8 ), 3% שמרים, 1.5% מינראלים ( 03 , ק, 101 זא/ 
ש?,! 111,01 ( 1 ), 0.5% תמרים אנטיביוטיים. במשק־ח" הצמוד 
למשק־חלב משמשים חלב רזה, מי־גבינה או חובצה מרכיבים 
חשובים בהזנת האמהות והוולדות. לצרכי פיטום (אגירת 
שומן) — לאחר שהוולדות מגיעים למשקל 30 — 35 ק״ג — 
מוסיפים למזון המרוכז פקעות (תפוחי-אדמה, סלק־בהמות, 
סלק-סוכר והעלים שלהם) או גרעיני־תבואה, כשהתערובת 
מכילה 15% מזון חלבוני, עד שמגיעים למשקל חי של 100 
ק״ג. בהמשך הפיטום עד השגת משקל של 180 ק״ג אפשר 
להפחית את המזון החלבוני, תחילה עד 8% ולסוף עד 4% . 

מרכזי גידול הח״ בעולם הם: אירופה; אמריקה הצפונית; 

סין; חלקים של בריה״מ. ב 1960/1 נאמד מספר הח" בחק¬ 
לאות העולמית ב 530 מיליון — מהם כשליש ( 180 מיליון) 
בסין, שבה מגדלים ח" בעיקר על חמרים שאינם ראויים 
לאכילתאדם; כ 60 מיליון באה״ב, וכן בבריה״מ; כ 50 מיליון 
בבראזיל; כ 100 מיליון באירופה המרכזית והמערבית 
(ע״ע אירופה׳ עמ׳ 129 : מפית); השאר — בבריטניה ואיר¬ 
לנד, בקאנאדה. במכסיקו, בניו־זילנד ועוד. הצפיפות הגדולה 
ביותר של ח" בחקלאות מצויה בדנמארק. בארץ זו, וכן 
בהולאנד וגם בניו־זילנד, מפותח גידול-הח" בגלל מציאות 
עודף רב של חמרי־לווי של תוצרת־חלב; בצרפת, גרמניה, 
פולניה ושאר ארצות מרכדאירופה — בגלל העודף של 
תפוחי־אדמה; באה״ב, הונגריה ורומניה ניזונים הח" בעיקר 
מתירס. — בישראל נמצאים כ 30,000 ח״, שרוכזו — בהתאם 
לחוק — באיזורי נצרת ושפרעם. 

על ב ש ר ־ ח׳ ועל הסחר בו ע״ע בשר, עמ ׳ 976 — 979 . 

המחלות הפוקדות עדרי ח" בצורה מגפתית (ע״ע 
וטרינריה, עט׳ 45 ) הן: חלירע-של־ח" — מחלת־נגיף 
מידבקת מאד; שושגת-הח"—"מחלת־חידקים! שחפת (ע״ע); 
ברוצלוזה (ע״ע); מחלות־טפילים — שגורמיהן תולעים 
עגולות ושרשורים. אחדות מן המחלות הללו עשויות להדביק 
גם את האדם. המסוכנת שבהן היא ה ט ר י כ י נ ו ז ה (ע״ע), 
שבגללה בעיקר הוטל פיקוח וטרינארי חמור על בשר־ח׳ 
בכל ארצות־התרבות. 

, 00 ( 101 ־ 1301 0801$ * 8 ) £ 111€ (* 50111 .£- ־ 10111101 ( 14117 

,ח 0  4 \ 3 ס . 8 . 11 ; 1946 , 1$$ ? י *) 1 ׳*ו 8181 . 0 , 7 \ ; 1930 י (׳ע 1 

- 03 .ירד ; 1948 ,$£? 8 !ס $ה 1 1 ^ 1 07 13 ( 0 870311111071 €*{' 1 ' 

:/ , £ 711 € ק 70 $  1 ־ 1 .) 1 .£ .( 

1 \ $0 110 1110171 ? 1 8 01£ ,^ת £0 -^וז 13 §ח 10 ! $0 ז ; 1958 , 81£117£63171£ 

-) 81101 * £8 010 ,. 0 .£ ; 19 59 , €111710 . 1 ) 171 

- 81010 ,־ 101 ) 0 )? .? ; 1959 . 1 ) 10113 € !?< 1 ? £ 171 ( 1 * $611 . 3 11471 $ 

[ 0714$ ( 071 ?! *״' 3 ) 8077110 * 3 $1107 $00 7.114 £7011071$ 11 * 7 €1 $16 

; 1960 , €106 ( $0110 £ 1 ) 8/11 ,.־] 4011 ^ .£ ; 1959 ,( 23 , 4301013113 ?) 

. 1962 , 471177101$ 007716$11€ / 5 > 0147 !' 861101 7720 , 02 ) 143 .£ .$ .£ 

ה. מ.— ש. הי. 

ח׳ באמונה ובפולקלור. איסור אכילת הה' היה 
קיים בין כמה מאומות־העולם, יחד עם התר אכילתו 
במסיבות מיוחדות; לפעמים קשה להבחין, אם היה חח׳ 
מוחזק טמא או קדוש. המצרים, שבעיניהם היו חח" ורועיהם 




241 


חזירים 


242 



טמאים, היו מקריבים כל שנה קרבן דו׳ לאוסיריס ולאל־ 
הירח, ובהזדמנות זו היו אוכלים מבשרו. חסידי אטיס בסוריה 
היו נמנעים מאכילת ח , , וכן חסידי אדוניס, אבל סמלו של 
אדוניס היד. הח׳. היוונים היו מקריבים ח" כקרבן־כפרה בחג 
התסמופוריה, כחלק מפולחן המיסתורין של אלוסיס, משום 
שהוד היה קדוש לדמטר, אלת־האדמה,* במטבעות שנטבעו 
באלוסיס במאה ח 4 'לפםה״נ מופיע הוד כסמל המסתורין. עד 
היום קיים בארצות־אירופה שונות (גרמניה, צרפת) הקשר 
בין הוד ובין אמונות כרוכות בעבודת־האדמה, ועל אמונה זו 
מתבססים מנהגים שונים להבטחת פוריות האדמה. — 
בשבטי־כושים אחדים קיים איסור אכילת ח , שדןל רק על 
נשים, ויחד עם זה — טקס של אכילת ח , בשעת הצטרפותן 
לברית־נשים מסויימת. בעמים פרימיטיוויים שונים נחשב 
הת׳ קרבן יעיל להורדת גשמים. שתיית דמו משרה על 
השותה רוח־נבואה (םלבס, דרום־הודו). בהודו מקריבים ח" 
לעצירת מגיפת החולירע ולפיוס מזיקים בכלל. — באירופה 
משמש חח׳ (ביחוד החזירה) סמל של פוריות ומזל טוב, 
דבר שבא לביטוי גם באגדות ובמטבעות־לשון של עמים 
שונים. יחד עם זה משמשות המלים "ת׳" ו״חזימת" כמעט 
בכל לשונות־אירופה שמות־גנאי וכינויי־גידוף לגבי בני־אדם 
מנוולים ותופעות ומעשים מכוערים ומגונים; בסיפור ההומרי 
(באודיסיאה) נהפכים הזוללים לח״ בידי קירקי; והשף אף 
במקרא: ״נזם זהב באף ח׳״(משלי יא, כב). — באיסלאם — 
בדומה ליהדות— קיים איסור מפורש של אכילת ח/— הימ¬ 
נעות היהודים מאכילת ח׳ היתה תמיד(כבר בתקופה היוונית־ 
רומית) נושא לליגלוג מצד העמים האוכלים אותו. בין 
העמים הנוצרים נפוץ סיפור, המסביר את סלידת היהודים 
מ 1 ד ע״י מה שהוד הוא גילגול של יהודי או יהודיה, שנענשו 
על בזיון ישו. אידיאולוגים נאציים גילו ביחס לח׳ סימן־ 
הכר להבחנה בין "צפוניים" ו״שמיים". 

י ( 0 ת 1 /י\ 8 < 1£ ? :* 10 * 10 ) 0014611 7116 ,־!:/?*•! 7 ז .ן .ץ 

./ {?? 114 ז 116 ז£} 01$ 6111 56 005 , 0 ־ 1 ־ 11 ) 19 . 11 ; 1913-1915 3 

- 41$6116 7011(67 14. $67711(671, 1933; 1-3.. 06? 86 !11416x716 ז 110 
, 1470-1500 ,$ %1411411611 . 1 ! 41$6 . 4 ^< 1 י) 11114% ; 1937 , 1 )' 11101 

. 011 ־ 41 .. . 017 ^ $011 ) $14161116 . 4 .//,־ 01 כ 1141131 ז \\. 11 ; 1935/6 
*? £116 . 4 8114 * 04 ,׳ £15.101 ? .? : 1951 ,( 47 ־ ^מ 11 ^^ 01 ז\ .£ 
.' 0111 * 051 ? ,: 31 .) 3111 ת 1 □ 14 . 11 140111131 ) 01 ^ 4$ 4 71? 14161( 14. 8^11X ) 
-) 7011 / 0 11x46 x - ,ת $0 חוח 1110 ׳ . 51 ; 1951 ,( 401111 ^ .£ 

. צ 1958 <( ? $01 , 0 מ 1 * $1 < 1£ ? :* 10 >ת 1 ) 6 ? 1111 ) 14161 

מ, ג 


ח׳ ב מ ק ר א, ב ה ל כ ה ובאגדה. ח׳־הבר("ח׳ מיער") 
נזכר במקרא כמזיק החקלאות(תה , פ, יד). וד־הבית, המכונה 
בתלמוד גם "דבר אחר" (שבת קכ״ט. ע״ב), מצויין בתורה 
במפורש בין בעה״ח הטמאים, האסורים באכילה (ויק' יא, ז; 
והשוו׳ דב' יד, ח), ואכילתו מוצגת ע״י הנביאים כתועבה 
(ישע' סה, ד; שם סו, ג, יז). הח׳ הוא היחיד בין בע״ח שיש 
לו רק סימן־טומאה זה, שאינו מעלה־גרה עם היותו מפריס־ 
פרסה (חול׳ נ״ט, ע״א). — נוסף על אכילתו נאסר אף 
גידולו; וכן נקבע במשנה: "אין מגדלים ח" בכל מקום" 
(ב״ק ד, ז׳). בברייתא השנויה ב 3 מקומות בבבלי (סוטה 
מ״ט, ע״ב: ב״ק, פ״ב, ע״ב; מנח׳ ס״ד, ע״ב) מצרפים גזירה 
זו לגזירה על לימוד חכמה יוונית וקובעים את זמן שתיהן 
לימי מלחמת־האחים בין הורקנוס ואריססובולוס, כשהעלו 
הצרים על העיר ח" במקום כבשים לקרבן התמיד: "באותה 
שעה אמרו ארור אדם שיגדל ח" וארור אדם שילמד לבנו 
חכמה יונית". בירו׳ (ברב׳ ד׳, א׳) מובא סיפור דומה על 
העלאת ח׳ על החומה "בימי מלכות הרשעה" ובקשר לחורבן 
הבית — ז״א אולי כמעשה שאירע בימי המצור של טיטוס 
על ירושלים —, אך לא נקשר בזה איסור גידול הוד. יוסף 
בן מתתיהו אינו מזכיר את המעשה בח', ויש חוקרים שהעלו 
כמה ספקות לגבי מהימנותה של מסורת זו מכמה טעמים. 
בראה, שהאיסור לגדל ח" כבר היה ידוע בימי החשמונאים 
הראשונים, וייתכן ששרשו נעוץ בתגובה על גזירות אנטיו־ 
כוס, שציווה על הקרבת קרבן־ח׳(חשמ״א, א׳, מ״ז); המאורע 
בימי האחים־החשמונאים — אם הוא היסטורי — הביא 
להדגשה מחודשת של האיסור. — מן הלשון "ארור אדם 
שיגדל.,." נראה, שבזמן שבו גדל הישוב הנכרי בארץ היו 
גם יהודים שעסקו בגידול ח״. — מעניין הוא הצירוף "מגדלי 
ח" ומלוי בריבית" (ברכ׳ נ״ה, ע״א, ורש״י שם); בשניהם 
ראו פרנסות קלות בלא טורח. — באגדה רווח יחס של גועל 
ומיאוס כלפי הוד, אבל יחד עם זה נמנעים מלקשור את 
האיסור בגורם רגשי; וכבר דרש ר׳ אלעזר בן עזריה: "מנין 
שלא יאמר אדם אי-אפשי לאכול בשר ח׳, אבל אפשי ומה 
אעשה ואבי שבשמים גזר עלי כך" (ספרא, קדושים. פ״ט), 
ואף ניתן תחליף לטעמו של הח׳ בדג "שיבוטא... שהוא דומה 
לח״' (חול׳ ק״ט, ע״ב; תנח׳ שמיני, ח׳). — במדרשי־ 
אגדה — ובעקבותיהם בספרות הפיוטים — רווח הכינוי ח׳ 
למלכות־רומא! יתכן שמקורו בעובדה, שסמל הלגיון הרומי 
שחנה בא״י היה חזיר־הבר. במדרשים מסבירים את הכינוי 
מתוך תכונת הצביעות של מדיניות רומא: "מה ח׳, בשפה 
שהוא רובץ מוציא טלפיו ואומר: ראו שאני טהור — כך 
מלכות אדום (- רומא): מתגאה וחומסת וגוזלת — ונראה 
כאילו היא מצעת בימה" (ב״ר ס״ה, א׳; ויק״ר י״ג, ה׳). 
"אטימולוגיה" אחרת: "למה נקרא שמו ח׳י שהוא עתיד 
להחזיר את המלכות לבעליה״(ויק״ר, שם; קה״ר א׳. כ״ח) — 
צוטטה ביה״ב, כנראה בפי העם׳ בנוסח: "למה נקרא שמו 
ח׳ז מפני שעתיד הקב״ה להחזירו לישראל", ושימשה נושא 
בפולמוס היהודי־נוצרי. 

על חוק איסור גידול ח" במדינת ישראל ע״ע א״י 
(כרך־מילואים). 

ל. גינצברג, פירושים וחידושים בירושלמי, ג/ 40-35 , 

תש״א; י. בער, המדרשים הסזוייפים של ריימובדוס מרטיני 

(ם׳ זכרון לא, גולאק ולש. קליין, 40 [הערת י. ב. אפשטיין], 

49 [הערת ח. אלבק])׳ תש״ב! ) 1 ^ 20010 ?!ס , 60110 י<^ 1 .ט 

411 ס 0101 ' 4 ׳;,;,־ 17/7 ; 0 * 1 ,גטגזא . 8 ; 1858 , 146 , 1:11 ;״/ 70 ■ 4 



243 


חזירים — חזן, חזניות 


244 


77167114 1)61011 €71 ¥016311716 €1 $116672071$ 6071716X6$ (!^£1, 53), 

, 1907 . 2 502671 . 1 . 12671 > 111147$ א־ ,^ז* 5 ב 11111 נ>*( 1 . 0 ; 1907 

,£־ €1 ג 2£ ת 31 > .£ ;(תןס^סצ .׳\ . 5 ^ 1 >ח 1 ) 1909 \ 1 'א .. 2 502671 

- 1 > 1161 י £ז€< 111 :מ ¥10 \ .£ ; 1946 , 294 י ¥ ,$( 614 [ 1116 01 1 $ ) 2671 ^ 1 

1671 ¥701111)111071$'. 5161776 8766612712 1X11 ^ 0/ 07661^ 

(11170/1, XX¥^^), 1956. 

א. א. א. 

חז י ךית ( 0£111051$ ז $0 ) וסזיירית״ה^יר (בבתז 0£11103€ ז 50 ). 

השם ח' ביתן לפנים למכלול של תופעות פאתולוגיות, 

שנהשבו לתסמונת של^מחלה מסויימת. עיקרן: תפיחה של 
בלוטוודהלימפה והרקמות הסובבות אותן, וכן נשיה לדלקות 
ברקמות השונות — דלקות אקזמאטיות כרוניות, דלקות 
מוגלתיות שטחיות של העור, דלקות העפעפיים וריריודהעין, 
דלקות מוגלתיות של האזניים, וכתוצאה מהדלקות הכרוניות 
החוזרות — התנפחות האף והשפתיים: כל אלה משוות 
לפנים ולצוואר דמיון לחזיר — ומכאן השם. תסמונת זו 
נתפרשה כביטוי של קונסטיטוציה מיוחדת — "נטיה סקרו- 
פולוזית", או של שחפת סמויה. החקירות הקליניות והמע- 
בדתיות גילו, שאין קשר בין הסימנים השונים הללו ושהם 
שייכים למחלות שונות. המושג הכולל "ח׳" יצא מכלל 
שימוש: לעומת זה נתקיים המושג ח׳־העור כמגדיר מחלה 
מסויימת. 

חה״ע נגרמת ע״י מתג־השחפת — של האדם או של 
הבקר המתיישב בבלוטות־הלימפה וגורם דלקת מוגלתית 
כרונית. הבלוטה מתנפחת, העור שמעליה מכחיל־מאדים: 
הבלוטה מתרככת, נוצרת מורסה קרה בלתי־מכאיבה, הנפ¬ 
תחת ומפרישה מוגלה. הריפוי איטי ומשאיר צלקת מכוערת. 
גידול שחפני זה מצוי עפ״ר בצוואר ולפעמים פעל לעצמות 
ולמיפרקים הנגועים בשחפת. עם חיסול שחפת-הבקר וקיום 
פיקוח היגייני על החלב ותוצריו נצטמצמו מקרי המחלה 
הזאת. 

קזית ( 1 ת 0 ־ £1 ), מושג במטאורולוגיה: מסות־אויר בעלות 
צפיפות שונה מחמת הבדלי-טמפרסורה ביניהן 
אינן מתערבבות במהירות, אלא מקיימות ביניהן לזמן ממושך 

איזור גבולי צר — 

הוד, שהיא מישטח- 
הגבול המפריד בין 
אויר חם ואויר קר. 

סיבוב כדור־האדץעל 
ציור 1 צירו משווה למישטח 

נטיה מסויימת לגבי המישור האפקי. זווית־הנטיה תלויה 
במהירות הרוח ובטמפרטורות שבשתי המסות הגובלות: 
הנטיה. בדרך־כלל, קטנה, וערכה בין 1:50 ל 1:300 
(ציור 1 ). הח" קשורות לעתים קרובות בשקעים ברומטריים, 
בהופעת עננים ובירידת משקעים. במישטח־הגבול שבין שתי 
מסות שונות של אויר, הזורמות לאורך גבולן המשותף במהי¬ 
רויות שונות, נוצרים גלים. מכיווני הרוחות המתהווים מסביב 
לגלים אלה מוכח, שכל גל יוצר את השקע הברומטרי 
(= ציקלון) שלו (ציורים 2 — 4 }. הה׳ והשקע מתקדמים 
בכיוונה של הרוח באויר החם, כשהחלק הקדמי של הוד הוא 
״ח , חמה״, החלק האחורי — "ח׳ קרה", והאויר החם שבין 
הח״ — "גזרה חמה". המשך אי־היציבות גם אחרי שנוצר 
השקע גורם להתעמקותו, להתכנסות האויר׳ ביחוד אל האי־ 
זורים החזיתיים, וע״י כך להעלאת האויר לאורך הח״: הגזרה 



החמה על הקרקע הו¬ 
לכת ומצטמצמת, ורד 
אויר החם בתוכה 
נאלץ לעלות. עליה זו 
מביאה להתקררות ה- 
אויר עד הגיעו למצב 
של רוויה, ובעקבות 
זה — להתהוות הענ¬ 
נים ולמשקעים נרח¬ 
בים (ציור 5 ). לבסוף 
משיגה חח׳ הקרה את 
הוד החמה. הגזרה ה¬ 
חמה נעלמת מהקרקע 
ומתקיימת ברום בל¬ 
בד — ח׳ במצב של 
"אוקלחיה"(ציור 6 ). 

הוד הקטבית היא 
הגבול בין י מסות אויר 
?!טביות וטרופיות — מגורמי ירידת המשקעים באיזורים 
הממוזגים. — הח׳ הים־תיכונית החרפית היא הגבול בין אויר 
קר מאירופה ואויר חם מאפריקה הצפונית. ח" בלתי-יציבות, 
מלוות התהוות שק¬ 
עים, נוצרות לארכה 
וגורמות למרבית הג¬ 
שמים בא״י; בעיקר 
קשור הגשם בא״י 
לח" הקרות. 

לתהליכים המטאו¬ 
רולוגיים שבעקבות 
מעבר ת׳ מעל לאיזור 
מסויים יש גם השפ¬ 
עות ביולוגיות על ה- 
אוכלוסיה, שהן מת¬ 
בטאות בריבוי מיחו¬ 
שים ומחלות מסויי־ 




חזן (וד),חזנות (ח״ת). המונח ח׳ הוא עתיק, ומוצאו אינו 
ידוע: משמעותו נשתנתה במשך הדורות. המקורות 
התלמודיים מזכירים ח״ בתפקידים שונים. ח׳ - ה כ נ ם ת 
היה שמש ומפקח במקדש, שומר על כלי-המקדש ועוזר 
לכהנים לפשוט בגדיהם. בביהכ״נ היה הוד עומד על בימה 
גבוהה של עץ, וממנה היה מפקח על סדר התפילה, וביחוד 
על קריאת התורה: מוציא ומכניס ס״ת וגוללו לקריאה, 
קורא לפני הציבור מן התורה וכר, וכן מקריא כדינים 
בדוכנם, משמש כשלית־ציבור, מפייט פיוטים, ועוד. וד¬ 
ה ק ה ל היה מלמד תינוקוודשל-בית־רבן, משמח חתן וכלה 
ומנחם אבלים, משמש כשמש ביה״ד להזמנת בעלי־הדינים 
ומבצע ענשים על החייבים. ח׳־העיר היה עוסק בקבורת 
המתים,'בשמירה בלילה, ועוד (ירו׳ ברב׳ ד׳, א': בבלי 
שבת י״א, ע״א: יומא כ״ד, ע״ב: שם ס״ח, ע״ב: סוכה נ״א, 
ע״ב: מגי' כ״ה, ע״ב: ב״מ צ״ג, ע״ב: סנה׳ י״ז, ע״ב; 
ועוד). — רק בתקופה מאוחרת (לא לפני תקופת הגאונים) 
נעשה הוד ש״ץ קבוע. התפתחות זו קשורה בהכללת 











245 


חזן, חזנות 


246 


פיוטים רבים בתפילות הציבור; הנעימות להם חוברו ע״י ח". 
מאז, ועד התקופה החדשה, היתר. הח״ת הביטוי היחיד כמעט 
לעיסוק במוסיקה ולהנאה ממנה בהווי היהודי המסרתי. 
הח״ת היתה למקצוע, אולם גם רבים מגדולי ישראל, רבנים 
ופיטנים, עסקו בה וחיברו נעימות לתפילות. הח׳ הראשון 
הידוע לנו שיצר את נוסח הפיוט היה אלעזר הקליד (ע״ע). 

שלוש משמעויות היום למונח ח״ת (הבא אצל הספרדים 
בצורת "חזניה"): א) הכשרון והידיעה להתפלל לפני הקהל 
לפי צורות מסורות ידועות של שיר וניגון; ב) אופן שירת 
הח׳: ג) פיוטים לתפילה. המשמעות העיקרית היא הרא¬ 
שונה: אמנות המיזוג של המלה עם הצליל בעבודת־ה׳ 
בביהכ״נ. ערש הח״ת היה בא״י, ומקורה בשיר של הלויים 
בביחמ״ק. שהיה פשוט ואחיד; חז״ל קראו לו "דיבור בשיר" 
(ביכור׳ ג/ ד׳), ברצותם להדגיש את העיקר המילולי לעומת 
הטפל שבנעימה. על הח״ת עברה התפתחות במשך תקופות 
ארוכות, עד שהגיעה לצורות אמנותיות מסועפות ומסובכות. 
לניגוני הח" לא היו בםשך הדורות סימני-ציון ותווים כדרך 
טעמי-המקרא (ע״ע), והם נשתמרו כתורה שבע״פ, כשעל 
הח" הוטל לסמוך על כשרונם וזכרונם בלבד. כאלפיים שנה 
עברה הח״ת כמורשה בע״פ מדור לדור, ורק במאה ה 19 
נוצרה הח״ת־שבכתב בידי ח" שקיבלו השכלתם באולפנים 
למוסיקה ופיתחו אותה למדרגה גבוהה של אמנות. 

בח״ת משולבות צורות מוסיקאליות שונות: סולמות לי¬ 
טורגיים, רצ׳יטאטיווים וכיו״ב. מבחינים בה נוסח־תפילה 
מסרתי ונוסח מעורב-חפשי. ב״נוסח" המסרתי המקובל מבחי¬ 
נים :( 1 ) נעימות מושלמות מבחינת המיבנה הטונאלי והקצב׳ 
כגון ה״ניגונים" שבתפילות ימים־נוראים של האשכנזים 
ל״ברכו", "המלך" ועוד* הללו אינם סובלים שינוי לאחר 
שנתקבלו בתפוצות ישראל לפני שנים רבות. ( 2 ) "ניגונים" 
שאינם עשויים לשמש כנעימות מושלמות שצליליהן קצובים, 
ומשום כך אינם זמרתיים אלא נאמרים בשיר; הרשות 
נתונה לכל ח׳ לבצע ניגונים כאלה כיד הנגינה הטובה עליו, 
אולם תוך הימנעות מטישטוש אופי הנסחים — דבר שמצ¬ 
ריך עמידה על עיקרים שונים, וביחוד על סולמות הקובעים 
את הנוסח. 

הח״ת לפלגותיה. בתקופת הגאונים התחיל הפיצול 
המוסיקאלי בח״ת לפי עדות, ביחוד בין האשכנזים והספרדים, 
ואח״כ פיצול אחר פיצול בתוך העדות. "נוסח ספרד" הלך 
בדרך הערבים, שחילקו את סולם־הקולות ל״מקאמים"; 
בקרב האשכנזים נוצרו נסחים שונים: פולני, ליטאי, רומני, 
הונגרי, אשכנזי (גרמני)"ועוד. עם גירוש יהודי ספרד חל 
פיצול גם בקרבם, ונתהוו נסחים מיוחדים בתפילה לספרדי 
המזרח (ארצות הבלקן, תורכיה, מצרים, סוריה ועוד), 
שמרבים להשתמש ב״מקאמים" (ע״ע טונים, מערכות־), 
ולספרדי המערב ("הפורטוגזים" של הולאנד, לונדון, ארצות 
אמריקה ועוד). במזרח נתבלט בייחודו הנוסח התימני. 
אולם למרות הפיצול נשאר בכל זאת צד משותף בח״ת של 
העדות השונות. 

הח״ת האשכנזית מבוססת על הסולמות המזרחיים הנק¬ 
ראים: "שטייגר". "נוסח אשכנז" כולל נעימות יפות ומופלאות, 
שבהן בולטים הנסחים לי״נ, לשבתות ולמועדים. בתפילות 
י״נ יש ניגונים "סקרבוביים" (חגיגיים), שנוצרו בהשפעת 
המוסיקה האירופית, אולם כבר לפגי מאות־שנים היו ידועים 
כניגונים מסרתיים, ואף זכו להתכנות בשם ניגונים "מסיני". 


הם מושתתים על סולמות עתיקים: הפריגי־יוני, הדורי, 
הלידי־יוני, והסולם המזרחי חג׳אז. השתמרו בח״ת גם יסודות 
מזרחיים אחרים, כגון הסילסול, שהיה לעיקר גדול ביצירה. 
רוב הניגונים "מסיני" הם תערובת של נעימות רצ׳יטאטיוויות 
עם יסודות גרמניים של שירת המינזנגדים. 

בסוף יה״ב גברה בנגינה האשכנזית השפעת המערב 
הנכרי. הרבנים עירערו על השימוש ב״ניגוני־נכרים", אך 
לא יכלו להשפיע לתיקון המצב, עד שבא ר' יעקב לוי מולין 
(ע״ע), שערך מסע על פני קהילות היהודים, עבר לפני 
התיבה בבתי־כנסיות והתפלל לפי נוסח התפילה המסרתי 
הטהור, ולימד לח" נסחי התפילות והפיוטים. בכוח אישיותו 
נתקבלה התקנה שלא להרשות לשום ת׳ להשמיע בביהכ״ב 
ניגונים זרים, אלא רק ניגוני המסורת היהודית. 

בח״ת האשכנזית קיימים ארבעה נסחים מסרתיים, הנק¬ 
ראים ע״ש תפילות ידועות והבאים לבטא סיגנון מסויים שבו 
מוטעמות התפילות. נסחים אלה משמשים אבוודטיפוס 
סיגנוניים לתפילות אחרות, והם הפכו למונחים מוסיקליים 
יהודיים. 

1 . נוסח ישתבח — מביע את השמחה הפנימית 
בשעת סיפור גדולת הבורא וקדושתו. נוסח זה בא לידי 
שימוש בתפילות דומות לתפילת ישתבח בתוכן וברוח. 
םולם-הבוםח בגוסח-אשכנז הוא צירוף של שגי סולמות: 
האיאולי והפריגי; לא נמצאה דוגמתו במוסיקה של עמים 
אחרים. 

2 . נוסח יקום פורקן — עתיק מאד ותופס מקום 
מכריע בח״ת; יסורו בבקשה ("חנא וחסדא ורחמי וחיי 
אריכי"), והיו משתמשים בו לכבוד ראש־הגולה. הנוסח 
מבוסס על תביעות גשמיות יותר מאשר על תביעות רוחניות, 
ותנועות הזמרה נמצאות בקצב עליה ונאמרות באורח פרוזאי 
ללא התלהבות, אך בלבביות. 

3 . נוסח מי שברך — יסודו בהרגשת האחווה הפנימית 
שמכוחה אנו מבקשים בתפילה לא בעד עצמנו אלא בעד 
אחרים ("הוא יברך את הקהל הקדוש הזה"), הנוסח מצטיין 
בלבביות יתירה, והוא בא לידי שימוש גם בתפילות דומות 
לזו בתכנן וברוחן. נוסח זה בנוסח־אשכנז דומה בעלייתו 
לסולם המינורי ההרמוני, ויש שמוצאים בסיומו מקור לביטוי 
זמרתי חדיש. 

4 . נוסח אהבה רבה הוא המקאם המזרחי ("חג׳אז"), 
ובלשון הה״ האשכנזים — "פרייגיש" (אע״פ שאין הוא 
בדיוק המודוס הפריגי הידוע מיה״ב), ומשתמשים בו הרבה 
בנגינת מזרח־אירופה, וביחוד בניגוני ימים־נוראים לסליחות 
ולתחינות שונות. נוסח זה אינו מצוי לא בנגינה הגרגוריאנית 
וחיעקובית ולא בנגינות היישובים היהודים העתיקים בארצות 
הים־חתיכון ולא בתימן, בבל ופרם. בגרמניה ובמרכז-אירופד, 
נתפרסם רק מן המאה ה 17 ואילך ע״י חזני מזרח־אירופה, 
שהכניסו בו ואריאציות שונות; הוא זכה לפופולאריות 
רבה בכל מקום. 

חח״ת במזרח־אירופה מיוחדת במינה ומקורית 
במהותה. היא צמחה בקהילות "דייסן, ליטא ופולין", ביהדות 
שמוצאה ממוזג מיוצאי המזרח (פרס, תורכיה ועוד) ומבאי 
מערב־אירופה גם יחד. כאן נתגלתה הליריקה כקו־אופי 
מיוחד. היא עומדת ברובה על חופש רצ׳יטאט״ווי ללא כל 
הכנה קודמת. ח״ת זו נתגלתה ראשונה בדרום־רוסיה, אוק¬ 
ראינה ופודוליה ושכנוחיהן. במאה ה 17 התחילה להתפשט 




247 


הזן, חזנות — חזק־חמרים 


248 


בכל אירופה, ובמאה ה 8 נ ד,יפתה שרשים עמוקים גם בין 
יהודי גרמניה וארצות־המערב. הרצ׳יטאטיוו האימפרויוויזא- 
טורי תפס בה מקום בראש, ודמיונו של הח׳־האמן מילא בה 
תפקיד מכריע. מסימניה: (א) קולו של הח׳ הוא העיקרי או 
אף היחידי, ועליו מתוסף לפעמים קול או קולות שבאים 
לתבל את הנגינה (זמרים־מסייעים [״משוררים״] — גברים 
או נערים, בודדים או מרובים — כמלווים את זמרת הח׳ כבר 
היו מצויים בח״ת המסרתית; הפעלתם במקהלות מסודרות 
נעשתה רווחת יותר בבתכ״נ מודרניים)?(ב) סילסול אמנותי 
חריף ומסובך, שכמותו לא נמצא בנגינה הערבית הסנטי¬ 
מנטאלית ולא בנגינה האיטלקית המלאכותית והמכאנית', 
צורה אחרת בזמרת הה" הראשונים, שעל מציאותה 
מעיד כבר המקרא, היא האבטיפוניה (״שיר־ענות״) — שיטת 
הזמרה בפי ח׳ וקהל, העונים ומשיבים זה לעומת זה. 

במאה ה 16 חל מיפנה ראשון בתולדות הח״ת בכיוון של 
קביעת צורות מוסיקאליות חדשות לנגינה הדתית המסרתית. 
שלמה דה רוסי (ע״ע) במנטובה היה הראשון שחיבר סדר 
תפילות למקהלה רב-קולית בסיגנון האיטלקי של דורו, 
ודי יהודה אריה די מורנה (ע״ע) סייע לו להכניס חידוש 
בזמרת ביהכ״ג. עם התעוררות היהדות הגרמנית במאה ה 18 
להשכלה ולתרבות האירופית, פתח ישראל יעקבסון (ע״ע) 
את ה״היכל" הראשון בפוזן בצלצלי־פעמונים ובדרוש גרמני, 
בהזמינו לפתיחה נוצרים רבים. 

לעומת ח״ת "זמרת־הרגש" של מזרדדאימפה נוצרה 
"זמרת־הסדד׳ של חזני אירופה המערבית. שלמה זולצר 
(ע״ע) הכנים שינויים גדולים בסדר התפילה, בדרכי הליחון 
הדתי ובמעמד חח׳ בכלל, אסף נעימות מסדתיות עתיקות 
ועיבדן בצודה חדשה. בדרכו הלך ל. לבנדובסקי(ע״ע). לחני 
זולצר ולבנדובסקי התפשטו ביותר י והושרו לרוב ע״י ח" 
ומקה לו חייהם. 

בדורות האחרונים קמו ח״־מלחינים, שאיחדו את שני 
הזרמים ומיזגו את יסודות זמרת־הרגש עם זמרת־הסדר, 
והשתדלו לפתח את הנגינה הדתית בצורה מוסיקלית חדשה 
תוך נאמנות לרוחה ולצביונה המקורי. בכיוון זה פעלו דוד 
נובקובסקי, פנחס מינקובסקי, אליעזר גורביץ, א״ב בירנבוים, 
ברוך ליב רוזובסקי ועוד. 

מאז התוודעות הח״ת עם מדע־המוסיקה האירופי ניסו 
הח" להתאים ניגוניהם לתווים. האוסף הראשון מסוג זה 
הוא עיבודו של אברהם סגרי (קטלוג הלברשטט, מס. 127 ). 
כתבי־היד הראשונים שלי תפילות, שבהם נרשמו תווי־נגינה, 
הם מן המאה ה 18 . הדפוסים הראשונים של אספי־תווים לת¬ 
פילות שבת וחגים הוצאו ע״י מאיר כהן(מינכן 1839 ). 

באמריקה נתפלגה הח״ת בדורנו ל 3 סוגים: אורתודוכסי, 
שמרני ורפורמי. הרפורמה, ששינתה את עצם המטבע של 
התפילה, הכניסה אף במנגינה ובנגינה שינויים המחקים את 
תפילת הנכרים ומגדים את המסורת וההלכה, כגון נגינת עוגב 
כליווי לזמרת הח׳ ושיתוף נשים במקהלה. — בישראל מטפלים 
בזמן האחרון בבעיית מיזוג נוסח־תפילה אחיד לכל העדות. 
וע״ע יהודים: מוסיקה. 

א. צ. אידלזון, אוצר נגינות ישראל, א׳-י׳, 1914 — 1932 ז 
הנ״ל, הוד במזרח־אירופה (התורן, י״א), 1924 ! ת. הריס, 
תולדות הנגינה והח״ת בישראל, תשי״א; .,בית הכנסת", 
מאמרים ומסות, תשט״ו; י. ל. חדקל, נגינות און תפילות 
ביי יידן. 1956-1952 ! פ. מינקובסקי, ח״ת (חזנים וועלט, 
[ 1 ]), תרצ״ד ; 01 ! 1011 € 1 ! 1 ]> 11 ' 1 ! . 11 011111101 ']' ז 4 נ/ .־ 8111801 

?> 7 111£0£111 <ז. (,מ . 11 ת 4 י 11 ־ 01 ?( 0 \י, .א ; 886 ( 


,׳ 11111 !א ■•■ 11 ) 1 /ס ■< 1 /י/ 77 ,^ 0 !/ 7 //ע ,*{ 0 ־ 500111 ; 1 ־ 189 ,#מ 17 ). 0 

-מזי/מ ׳ 60 ץ!•!!!]! 411 . ,ז 0 ח־ 01 ן \\ ..'■ 1 ; 1951 , 211-265 , 82-106 
. 811,1 ח! ,. 8111117 ) 11.01 ) 11 ^ 0 ^ 1111 '(<] 1€ ~ 11 ! 1 ' 1 ] 4111 , (ס 11111111 

. 1961 ,(־\ , 0 ־ 1111 ) 11001 1 ) 311 
מ. ש, ג. 

חזנ 1 ביץ/ י 1 םף ( 1844 , גרודבר — 1919 , [קאטרינוסלאב 
[היום דניפרופטרובסק]), רופא, מראשוני "חובבי 
ציוך ומניח היסוד לביה־הספרים הלאומי והאוניברסיטאי 
בירושלים. ח׳ למד רפואה בקניגסברג תוך דוחק כלכלי רב. 
אח״כ פעל רוב ימיו כרופא בביאליסטוק. הוא היה פעיל 
בתנועת "חבת ציון" (ע״ע) וחבר לאגודת "בני משה". 
בימיו של הרצל היה ציר בקונגרסים הציוניים והיה מאומרי 
ה״הך בפרשת אוגנדה. ב 1915 יצא ח׳ כפליט ליקאטרינוס־ 
לאב, ושם מת בעת הרעב בבית מושב־זקנים. מפעלו לדו¬ 
רות — הנחת היסוד לבית־ד,ספרים הלאומי והאוניברסיטאי. 
באספן וחובב-ספר היה מאסף במסירות ספרים עבריים עתי¬ 
קים יקרי־מציאות, ואותם העביר לירושלים. ב 1903 פירסם 
"דברים אחדים בדבר בית־הספרים בירושלים" וב 1913 "דבר 
אל העם העברי על אוצר הספרים בירושלים", ושם אמר בין 
השאר — "אחדי אשר לפי כחותי המצומצמים לא יכלתי 
להשתתף ברעיון התחיד. בכל מקצועותיו הנכבדים במעשה 
בחרתי לעצמי פינה נשכחה אחת: הרעיון של גאולת הספר 
העברי וקבוץ גליותיו. לו הקדשתי את מיטב ימי חיי ולו 
הקרבתי את חיי ביתי ומשפחתי הפרטיים וכמעט את כל 
כספי שהכנסתי מעבודת מלאכתי..." 

א. יערי, ביודהספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים, 
1942 ; הנ״ל, י. ח. (גליונות. י״ג), תש״ב ; ד. קלעמעג־ 
טינאווסקי, ד״ר יוסף חאזאנאדויטש, דער אידעאליסט, נאצ־ 
יאנאליסט אין פאלקסמענטש, 1956 . 

חזק־חמרים, תורת חה״ח - פרק במכאניקת הגוף 
המוצק בר־העיוות: חישוב ותיכנון - חסכוני ככל 
האפשר-של אלמנטי מ־בנים ומכונות באופן שיהיו(א) חזקים, 
(ב) יציבים ו(ג) קשיחים, ז.א. - עמידים במידה מספקת 
לשבירה וללפורמאציה מרובה. תוחה״ח מתבססת, מצד 
אחד, על התכונות המכאניות האמפיריות של החומר, ומצד 
שני - על חוקים חץאוריות מאתמאטיים, המתארים את 
התנהגות האלמנט בהשפעת כוחות חיצוניים (ע מ ם ים), 
הנמצאים בשיווי־משקל. תורה זו, כמדע הנדסי־טכני, 
משתמשת בהנחות־פישוט ובאיךאליזאציות לשם הסקת מס¬ 
קנות פשוטות ומהירות - בניגוד לתורת האלאסטיות 
המאתמאטית "המדריקת". 

מבחינים בין צורות העמסה שונות : משיכה, לחיצה 
(העשרה ליהפך לקריסה), גזירה, פיתול, כפיפה וצירו¬ 
פיהם. בהשפעת הכוחות (העמסים) החיצוניים משנה כל 
גוף במקצת את צורתו ומתעוררים בו מאמצים פנימיים 
המשמשים אמת-מידה להאמצת החומר בכל נקודה ונקודה. 
חוזק האלמנט הקונסטרוקטיוד (מוט, קורה וכד') תלוי 
בצורת העמסתו, בחמרו ובמידותיו הגאומטריות, כולל 
צורת החתך. 

מוט הנתון למשיכה ע־־י שני הכוחות הציריים החיצו¬ 
ניים ? (ציור . 1,3 ) נמצא במצב מאמצים חד־צירי. 
לאחר דפורמציה-לאורך קטנה / 4 (והתכווצות לרוחב 48 
ו־ 44 ) נשאר המוט בשיווי-משקל ובמצב מאומץ. לגילוי 
המאמצים בחתך האפקי 1-1 (כוח פנימי "חותכים" את 
המוט באופן דמיוני לפי ציור 1,8 ("שיטת השיחרור", 




249 חזק־חמריס 250 



ציור 1 . מוט מנסרחי במעיכה ציריה 


"שיטת הגוף החסשי") ומעיבים בחלקו ה״משוחרר" שגם 
הוא, בדומה למוט כולו, נמצא בשיווי־משקל. שיטה זו הו¬ 
פכת את א לכוח חיצון, ותנאי שיור־המשקל מגלה ?=־ 14 . 
במקרה הנדק מתחלק ? באופן שווה על פני כל החתך ■ 6 , 
וחלקו של הכוח ? הפועל על יחידת־השטח (למשל 2 ומס) 
נקרא מאמץ־: א!? = 7 >, וממדו 1 2 מ; 108/0 (השווה למושג 
המהירות שממדה ק״מ/שעה = 1:111/11 ). ^/? הוא המאמץ 
ה״נומינאלי"; לקבלת המאמץ ה״אנדתי״ צריך היה 4 < 
להיות החתך המוקטן מסיבת ההתכווצות הרחבית, אולם 
למעשה תיקון זה הוא מיותר, מאחר שההקטגה ניכרת, 
עפ״ד, בקרבת השבר בלבד. 

בדרך־כלל, המאמצים אינם שווי־חלוקה ואז מוגדר 
המאמץ לפי 

אם נחתוך את המוט בשיפוע #(ציור 1,0 ), נוכל להפריד 



ציור 2 . קווי■ 6 ) 0 מבמחיים לפלרח רגילה (הו עבה) ופודה מעולה 
(קו דק>, בעלות אותו מודול־אלאסטיות £ (השיפוע "), הקו 
הנקודתי — נתר אלומיניום. (ג) — "הצוואר" 


את ? לשני הרכיבים 005% ?=״? ו: $1110 ?=,?, הפועלים 
על שטח ג 005 /\ו והגורמים למאמצים ׳ 00$ 2 0 ז>= ־ 7 > 
ו* 005 ) 31110 ־ 0 =^ 1 . לז>, הפועל בניצב לחתך, קוראים 
מאמץ נורמאלי (משיכה +, לחיצה-) ולז, הפועל 
בחתך עצמו, מאמץ־גזירה. גדלו ואפיו של המאמץ 
בנקודה מסויימת תלויים בשיפוע השמח ( 2 מס) שעליו הוא 
מוסב. בכך מודגם אפיו המיוחד של המאמץ כגודל 
טנסורי(ולא ןקטורי). 

ברוב התמרים קיים - בתחום המאמצים הנמוכים - 
יחס פרופורציוני בץ הדפורמציה והעומס (ציורים 2 , 3 ; 
ע״ע גמישות; רפורמציה): (^£)/ 1 ?=/£. אםנסמןן/ן^=$ 
(רפורמציה יחסית = עיוות), נקבל £/ז> = 6 (חוק הוק), 
£ הוא מודול־האלסטיות, שהוא גודל אפייני לכל 
חומר (למשל, בכל סוגי הפלדה 11 2 ס/ 108 10 6 א 2-1 = £). 

לכל חומר נם יחס מסויים (מ.קךם־פואםון !/) בץ 
ההתארכות לאורך (+) וההתכווצות לרוחב (-): 

£!/-= 6 = £ 

לגבי כל חומר קיים מאמץ קריטי מסויים ס או 
"ז׳). אולם "המאמץ המותר"( ו 1 ז(> 0 ז>) אינו אלא שבר של 
ערך זה: 10 / זס 7 ) = ^־ 0 . 10 הוא מ_קדם־הבטיחות, 
המחפה על כל הספקות ביחס לגודל העמסים ואפןם, 



ציור 3 . קווי•*/ס סבמהיים לתמרים שונים. 0 ־> עץ רגיל; טודולי- 
האלאפטיות שונים במשיכה ובלחיצה; ( 6 ) בטון נעל חוזק רגיל (קו 
מלא) וזכוכית (קו נפסק). חוזק הבטון בלחיצה גדול בהרבה מאשר 
במשיבה; ( 0 ) נוסי בעל גיפור נורמאלי; המשיכה ער למאמץ גבוה 
גורמת לדפורמאציח פלאסטיח מועטת, אנל לאחר ספפר מחזורים 
מתנהג הגומי באופן אלאםטי 

חוזק החומר, דיוק התאוריה וכד׳; הוא נקבע גם ע״י ניתוח 
סטאטיסטי. ערכו של 10 בהעמסה סטאטית הוא 3.5-1.5 , 
בהעמסה דינאמית - הרבה יותר מזה(בגלל עייפות החומר 
וכד׳). 

מבחינים בץ רפורמאציה אלאסטית(גמישה) - שינוי־ 
צורה שחחר ונעלם עם פריקת העומס, ובץ רפורמאציה 
פ ל א ס ט י ת - בלתי־ חוזר ת, משתיירת. 

לפי "השיטה האלאסטית" הקלאסית בתוחה״ח הדרישה 
לחוזק מספיק מתמלאת אם אץ המאמצים הקיימים עולים 
על המותרים (יוצאת מכלל זה - הקריסה). לפי השיטה 
החדישה של "התיכנון הגבולי" אץ המאמץ המותר אמת־ 
המידה להערכת החוזק, ובסיס התיכנץ הוא "המצב 
הקריטי". 

בדיקת־חמרים היא מקצוע שימושי מיוחד והיא 
מבוצעת ע״י ניסויים שונים, המוגדרים בתקני המדינות 
השונות. ניסוי המשיכה (והלחיצה) הבסיסי הוא ניסוי 
סטאטי, המבוצע בטמפרטורה רגילה ונמשך דקות 
אחדות בלבד: קצהו האחד של מוט־הדגם(ציור 1 ) קבוע 
במקומו, וקצהו השני נמשך במהירות נמוכה קבועה (כאן 
הרפורמאציה היא המשתנה הבלתי־תלוי, והכוח ? 









251 


חזק־חנזרים 


252 


הנדרש לקיימה - המשתנה התלוי), ואפשר לרשום את 
הדיאנראמה (/צ/)ז = ?-או את הדיאגראמה "הנומינאלית" 
המקבילה לה: ( 6 )ז=- 0 [£ = העיוות]) - עד להרס המוט. 
לשם ניסוי־הלחיצה משתמשים בדגם קצר - מנסרה או 
קוביה. - בציור 2 מתואר הקו 076 של מוט־פלדה 
(פלדה רגילה, שחזקה 2 מזתז/^ 37 ). פרופורציוניות 
(ז?) איגה קיימת אלא בתחום הצר שעד 0.1% = 6 ; 
מודול־האלאסטיות מיוצג ע ל־ ידי השיפוע £ = ; 0 / 7 =.? 1 % . 
* 7 > הוא מאמץ־הכניעה, ״■ 0 - החוזק העליון. הקטע 
האפקי ׳¥¥ מגלה את תופעת הכניעה ("הגדלה" [ע״ע 
ך א ולוג י ה]): המוט מתארך אף ללא הגדלת העומס, 
משום שגבישי הפלדה "מחליקים׳/ ליד ס מתחילה, במקום 
החלש ביותר במוט, היצרות ניכרת(יצירת "צוואר" 1 ציור 
( 3 ) 2 ]), ושם נקרע המוט תוך כדי ירידת ? (השתנות המאמץ 
האמיתי מוצגת בקו המרוסק), כשהתארכוח־השבר( 8 2 ) רבה 
מאד. גחשב כמאמץ מסוכן בפלדה; על סמך מ_קדם־ 
הבטיחות הסטאטי בחומר זה, שהוא 1.7 ^ מחושב 
המאמץ המותר: 1 2 מ 0 /£: 1,4001 = 2,400/1.7 = ,״^־ 0 . 

תכונת הפלאסטיות של החומר מתגלית עם פריקת 
העומס. אם נפרוק, למשל, ב 8 , הקו חחר לפי 8 
המקביל לז? 0 ; החלק 8 1 8 2 הוא הךפורמאציה האלאס־ 
טית, החלק 08 — הרפורמאציה הפלאסטית. חומר שבו 
חלה רפורמאציה פלאסטית ניכרת לפני הישברו נקרא 
פלאסטי, ואילו היפוכו נקרא פריך. בלחיצה נמעכת 
הפלדה מבלי להישבר, אבל מאמץ־הכניעה שווה לזה 
שבמשיכה. פלדה מעולה פלאסטית פחות, ואץ לה אחור־ 
כניעה אפקי. 

בציורים 3 ( 0,8,3 ) מתוארים קור 6 /ז> של העץ - שהוא 
חומר לא־איזוטרופי (מבנהו סיבי), של הבטץ - 
שפלאסטיותו קטגה בהרבה מזו של הפלדה, של הזכוכית - 
שהיא אלאסטית ופריכה, ושל הגומי. 

כשמהירות־הניסויגדולהיותרעולההתבגדותהחומר, 
ריתק בו שבר פריך, אפילו אם החומר הוא פלאסטי בדרך־ 
כלל. כשהעומס (המאמץ) נשאר קבוע במשך זמן ממושך, 
עשרה הרפורמאציה להימשך - חוהי תופעת הזחילה 
(השר זפת!), שהיא גדולה יותר כשהמאמץ והטמפרטורה 
גבוהים (ציור 4 ), אבל ניכרת גם בטמפרטורה רגילה בבטון 

6 | 



ציור 4 . הזחילה ׳ 56 נתדא/־סע¬ 
יונו במאמץ גבוה עשויה להניא 
לידי שנר 



במקרה של מאמץ חוזר או מתחלף (בחלקי מכונות 
ומטוסים) עשוי החומר להישבר מחמת עייפות אפילו 
בפעולת מאמץ נמוך הרבה יותר(במקרים אלה יש להנמיך 
בהתאמה את המאמץ המותר). מאמץ זה (״,״ 0 ) קטן עם 
הגדלת מספר המחזורים ח, אבל בפלדה, למשל, קיים גבול 
( א מ ז>) שמתחתיו אין היא נשברת בכל ת שהוא(ציור 6 ). 



ציור 6 . חוזק העייפות מ," 0 של 
פלדה רגילה כפונקציה של מספר 
המחזורים ס בהעמסה מתחלפת 
מחזורית (מי>+ לס—) 


תופעת העייפות מסוכנת במיוחד כשקיימים גם ריכוזי־ 
מאמצים. הללו נגרמים ע״י כל שינוי פתאומי בצורתו 
הגאומטרית של החתך; בנקודה זו מתהווה סדק קטן, המת¬ 
פתח במשך הזמן לשבר; למשל, חור קטן גורם למאמץ 
\נ/? 3 2 ^ז> (ציור 7 ). בחומר פריך קיימים סדקים 



ציור 7 . ריכוז מאמצים נמוט• 
משיכה כעל חור קטן 



קטנטנים, שבפינותיהם נוצרים ריכחי־מאמצים גבוהים; 
לפיכך התנגדות החומר במשיכה נמוכה בהרבה מחזקו 
התאורטי "הבין־אטומי", ואילו בלחיצה הסדקים נסגרים 
וההתנגדות גדולה יותר מאשר במשיכה. מקובל להבדיל 
בין "שבר־הסרדה" (השפעת מאמצי־-ס) לבץ "שבר־ 
החלקה פלאסטי" (השפעת מאמצי־זן). 

מצב־מאמצים מישורי ומרחבי. נקודה ?!מרית 
(מ) מיוצגת כמנסרה קטנה משוחררת, הנמצאת בשיור־ 
משקל בהשפעת כל המאמצים האפשריים הפועלים עליה 
(ציור 8 ). אם בשטחים הניצבים ל 2 אין פועלים כל 



ציור 8 . המאמצים ו " 1 יי 

הפועלים על השטח הנטוי 4 >< 
נקבעים מחור שיווי-המשקל של 
המנטרה המשולשת 61 ״! 60 זהה 
למעיכה עם 0 ' 6 ) 


ציור 5 . זחילה של נטון כלהיצה; 

בתנאים נורמאלי ים נעצרת הזחילה 
לאחר שנים אחרות 

(בציור 5 ). העלאת הטמפרטורה מקטינה, בדרך־כלל, 
את 8 ומגדילה את הפלאסטיות, 


מאמצים, הרי זה מצב־מאמצים מישורי דו־צירי, והוא 
הקיים ברוב המיבנים הפשוטים; המצב המרחבי מסובך 
יותר. לגבי פריסמה קטנה אפשר להניח, שהמאמצים 
מתחלקים באופן שווה בשטחים שבהם הם פועלים; למשל, 
הכוח הפועל על השטח ת 1 מ בכיוון צ-שווה ל 12 )׳' 6 

ץ 8 * 3 


אנרגיה. במצב הצירי(בתחוםהפרופורצלניות־ז?, 

ר׳ ציורים 2,1 ) גורמת התארכות המוט מ / ל /£+ 1 לאחסנת 
אנרגיה (פוטנציאלית) אלאסטית פנימית 11 , שניתנת למעשה 
להחזרה עם פריקת העומס ? ; היא שווה לעבודה שנעבדה 
ע״י העומס הממוצע (י) 4 ) לאורך /צ׳: 

(^£)/ 2 / 2 ?^ = = ס 


מסכום המומנטים מסביב למרכז־הפריסמה מתקבל (בהז¬ 
נחת גדלים זעירים מדרגה שניה): 

*ץ*" ~ 

זהו חוק מאמצי״וזגזירה הצמודים: מאמצי" 
גדרה הפועלים בשני שטחים ניצבים - וניצבים בעצמם לקו- 
החיתוך של השטחים - שווים בגדלם. 

ז.״־ז 4 


•יי( 

— ז - ־ , ■ .■!■ ז — 

ז ׳ י 
- - 1 

ציור 9 . גזירה ,יטהורר"" 

מקרה סרטי של מצב־המאמצים המישורי היא הגזירה 
הטהורה (המתגשמת למעשה במקרה של פיתול; ציור 
13 ), שבה ז ו וי ת־ ה דחי ה היא(ציור 9 ), דוגמת £/״=£: 

( 0 - מודול־הדחיה). - מאמצי־" גורמים לשינדי־אורך 
(של המלבן x צ 1 >), ומאמצי־ז גורמים לשינויי־ זווית 
(ציור 8 ): 

£/,״!*- £/,״ = , 8 ס 
(,״+,״ 4 ; ־ = * 8 

זהו "חוק־הוק המוכלל" לנוף אלאסטי, הומוגני ואתוטרופי. 
לגבי המאמצים הפועלים על שטח העובר דרך 1 מ, כשהוא 
נטוי בזווית משתנה א, מתקבל (ציור 8 ): 

ז 20 מ 51 ^ 7 +א 2 005 (. י " - + ( ץ 0 + *ז>) 2 — ״״ 

23 א 0 ס ץ 7 1 - 1 ) 2 ת 51 ( ץ 0 - ,״) 4 = 7 # 

נמצא, שמן המאמצים הנתונים, הפועלים בנקודה מסויימת ב 2 
שטחים ניצבים(ץ,^, אפשר לחשב את המאמצים הפועלים 
בכל שטח נטוי אחר. בנקודה קיים לא מאמץ מסרים אחד 
אלא כלל־המאמצים או טנסור־המאמץ. חשיבות 
מיוחדת נודעת למאמצים הראשיים (ערכי 
ות 1 גמ של המאמצים) ולכיוון השטחים המתאימים להם: 

^+ 2 (,״-*ז>)£/י ± (,״+*״)£ = ף 

( 0 2 ־ 1 ז) )\ — *־!ח 7 

(.,״-*• 0 )/^ 27 = ! 23 8 > 

אם!א הוא הכיוון הראשי לגבי!״, נמצא לגבי 0 2 : ״ 90 +! 8 , 
ולגבי ^״ 7 הצמודים: ״ 2+45 ,״ 1+45 = ״ 45 +!א. בכיוון 
הראשי נמצא: 0 = 7 21 = 12 !. קודם שמשיקם בכל נקודה 
נטר בכיוון ראשי נקראים טראיקט 1 ריות. - בדומה 
לטנסור־המאמץ קיים גם טנסור־העיוות. 


אין פרופורציוניות בץ( 1 לק. האנרגיה האלאסטית ליחידת־ 
הנפח(ט) מחושבת בהתאם למשוואה: £/ 2 ״! = 0£ \ = ! 1 . 

ט מתוארת ע״י שטח המשולש המנוקד(ציור 2 ) מתחת לקו 
£/״. חומר בעל מודול־אלאסטיות קטן יותר יכול לקלוט 
אותה האנרגיה (נגיפה) במאמץ נמוך יותר. 
במצב המישורי קיימת המשוואה: 

3 >/ 17 2 + (, 0 * 2110 -,״+ 2 ") [( 2£ )/ 1 ] = ט, 


ואץ השפעה הדדית בץ עבודת־" ועבודת־ז׳. נוהגים 
להפריד את ט לחלק ? ט הגורס לשינוי הצורה ו^ט הגורם 
לשינר הנפח. 

בתחום הפלאסטיות חלק של האנרגיה הופך לחום 
וכו׳("דיסיפאציה"). 

במצב־מאמצים מרחבי (תלת־צירי) נוספים 
מאמצים ודפורמאציות במישורים השונים, רש להוסיף 
משוואות נוספות ואיברים נוספים מתאימים לנוסחות המ¬ 
תארות את המצב המישורי. 

כפיפה. קורות(ותקרות)נתונות,בדרך־כלל,לכפיפה. 
בקורה אפקית על שני סמכים, עמוסה עמסים מרוכזים !? 
ו 2 ?ועומם^מחולק־שווה, כשכלהעמסים אנכיים ופועלים 




ציור 10 . 

21 ) כפיפה של שורה על יעני סטכים 8 * 

(ני) ״שחרור" תלה הקורה לשביעת כוח־רמירה * וטומנט־הכפיפה ו*ז 
הפועלים בחתך ם 

ג>) ביהלר בוהוח־הגזירה 8 לאורך ההורה 
ט>) טהלד סוטנטי־הבפיפח 



255 


חזק-חמריס 


256 


ב״ מישור הכוחות״ 2 /׳< (ציור 10 ), פועלים בחתך ( 1 
הגדלים הסטאטיים הפנימיים דלקמן: 

(א) כוח־ גזיר ה 8 , השווה לסכום־׳הכוחות מצד 
שמאל לחתך ( 2 ?- ג ?-^ = 8 ) ומכוון בכיוון הפוך; 
(ב) מומנט־כפיפה 14 , השווה למומנט סביב x של כל 
הכוחות משמאל: (%- 2 ) 2 ?- (!. 2-3 )!? —. 2 \ = 14 . 

״מתחלק״ למאמצי־הכפיפה ״ ±0 , ו 8 — למאמצי־ 
הגזירה מבחינה מעשית חשובה קביעת הערכים המאב- 
סימאליים של 8 ו 4 נ ( >!״ 1 י , 4 ) מתקבל בחתך שבו 0 = 8 ). 
מהלכי 8 ו 14 נתונים בציור 10 . 



יוצרים זוג־כוחות 0 , ז, המתנגד קמוטנט־ 

הכפיפה ׳ 6 ? הבוחות החיצונים ו/, 1 ?, 2 ג ! 

מאמצי-כפיפה, בקורה מלבנית (ציור 11 )מתכו¬ 
פפת נלחצים הסיבים העליונים ע״י המאמצים 0 - ומת¬ 
כווצים בשיעור 6 -, ואילו הסיבים התחתונים נמשכים ע״י 


ציור 12 . מאמצי־הגזירה 
בחוזד סלבני. בשפות 
האפקיות קיים: 

0 = . 0 := 




0 + ומתארכים ב £+ - הכל בכיוון 1 . במישור "הניטראלי" 
2 / £1 0 x מתאפסים. תוך כדי התכופפות מסתובבים החתכים 
מסביב לציר הניטראלי צ ונשארים מישוריים. £ משתנה 
באופן פרופורציוני למרחק ׳ג מן הקו הניטראלי לפי 2 
משולשים, וכן גם מאמצי־ 0 יוצרים 2 "נפחי-מאמצים" 
פריסמאטיים, המייצגים את שקולי המאמצים 0 (לחיצה) ו 1 
(משיכה) ואת זוג־הכוחות )ז = 01 , המתנגד למומנט־ 
הכפיפה 14 : 

14 = ^.(^^); 14 ־ ת 

\ 1 .וח' 3 4 ^ ^ 

* 1 ־־ 6112/6 ~ " 13 " 7 ' 

הביטוי האחרון נכון גם עבור חתך שרירותי בעל ציר 
סיממריה ׳< (ציור 15 ); במקרה זה הקו הניטראלי x עובר 
דרך מרכז הכובד של החתך ו-^ג> 2 ׳(| =* 1 הנו "מומנט 
האינרציה". 

״״״ 1113x0 נמצא ב״חתך המסוק״, שבו״ יה 14 =־ 14 ; בדוגמה 
שלנו(אם החתך הוא, למשל, 20 א 10 ם״מ) מתקבל: 
, 1 2 מס/£^ 101 = ( 20 2 /6 א 10 ): 67,300 = * 3 ^ 013x 

ערך העולה במקצת על המותר המקובל בעץ. 

חלוקתם חרמם של מ א מ צ י ־ ה ג ז י ר ה ! בחתך מלבני 
הם פרבוליים (ציור 12 ): 

ממ 7 צע ז 1.5 = ( 611 )/ 1.58 = , י 2 ! \ 13 מ 


ציור 13 . הקוביה (ג) נתונה 
?נזירה טהורה; הקוביה (ל) היא 
ראשית ( 02 ~ = 3 + = !זז), 

וחוסו שהתנגדותו קטנה למשיבה 
(למשל ניר) נשבר בתוצאה 
מפעולת 01 — בשטח לולייני 
משופע הניצב ל! 0 



פיתול מתהווה כשמוט (ציור 13 ) נתון למומנט ( ז 14 ) 
מסביב לצירו הארכי: . 143 = ז 1 ׳ 6 . רק חתכים עגולים 
וציבוריים נשארים מישוריים גם לאחר הרפורמאציה, 
כשהקווים תארכיים הופכים ללולייניים, ובמקרה זה חלוקת 
מאמצי־הגזירה(= מאמצי־הפיתול) דומה לחלוקת מאמצי- 
הכפיפה ( 0 ), אלא שהזרמים סגורים: 


ז ז 4 ן 

21 ־־ ז 
ץ 1 " 

~ בחתכים לא-עגולים הבעיה מסובכת יותר. 

סאוריות־החוזק (הןק 1 ל) מבדרות את התנאים 
שבהם החומר מגיע למצב של כניעה (או שבר), כשהוא 
נתון לאחד ממצבי־המאמצים המרחביים הניתנים להגדרה 
ע״י צירוף המאמצים הראשיים ג 7 ) < 2 ז> < (ציור 14 ). 


ציור 4 נ. 4 * ש — "מאמץ־ 
ההשוואה" הצירי האקווי־ 
וואלנטי 



לפי תאוריית המאמץ הנורמאלי המאכסימאלי, 
הקוביה (כגון זו שמפלדה רגילה) נכנעת כש ! 0 מגיע ל׳!- 0 , 
שנקבע בניסוי המשיכה והלחיצה החד־צירי - ללא תלות 
ב 0 2 וב 0 3 . אולם אץ לתאוריה זו תקפות לגבי המרים 
פלאסטיים; קוביה נתונה ללחיצה "הידרוסטאטית" 
( 0 3 - = 0 2 - = !־ 0 -) עשויה לעמוד בפני מאמצים העולים 
בהרבה על 0 ¥ . לפי תאוריה אחרת (המתאימה בקירוב 
לפלדה הפלאסטית) הקוביה נכנעת כשמאמץ־הגזירה 
המאכסימאלי הראשי ( 0 1 -0 2 ,>\ = ",,"ז■ מגיע לערכו 
של הקיים במצב הכניעה החד־צירי; ז״א: 

ההגאי לאי־כניעת הקוביה הוא 


צ״ > 3 "־ ג״ = ,״״• 

תאוריה משוכללת יותר קובעת, שהקוביה נכנעת כ ש־ 
אנרגיית שינוי הצורה מגיעה לערך המתאים ■ 110,1 ׳ 

0 2 = 2 (! 0 ־ 0 3 ) 1 + 2 ( 0 3 ־ 02 ) 1 + 2 ( 02 ־ 01 )? 

לחמרים פריכים יותר, כגון יצקת ובטון, מוצע הניסוח: 

( 03 + 01 ) 1 ^ - ¥02 = ( 03 ־ ! 0 )^ 


חוזק־הגזירה ("ז) והמקדם £ נקבעים באופן ניסרי. 




257 


חזק־דזמרים 


258 


תזוזות ושקיעות אלאסטיות. ממיבנוז תקין 
נדרש שיהא קשיח למדי, ז״א שהדפורמאציות החלות בו לא 
יהיו מופרזות. קביעת הרפורמאציה דרושה גם לשם פתרון 
בעיית מיבנים בלתי־מסויימים מבחינה סטאטית (ר 7 להלן). 

ק ו ־ ה כ פ י פ ה. ציר הקורה הכפופה - "הקו האלאם־ 

טי״ (בתחום האלסטי) ־ צורתו חד-משמעית (ציור 15 ): 


9 / 



דיור 15 

״הקו הא^אמטי״ (,?)£ = ׳.״ טחו־ 
שב מ! המשוואה הדיפרנציאלית 


( £ 1 )/ 1 * = 12 2 >/׳״ י צ (> = ?/ 1 


( 2 )י 1 = ׳%. לגבי כל נקודה של הקו קיים: ( £1 )/^= = (^״! 2 ). לקביעת "סדר" 
הקו יש לעקוב אחרי הופעתו (ותזחתו מהשפה החפשית 
פנימה) עם הגדלת ההעמסה. אינפורמאציה זו(לאחר כיול 
הדגם) מספיקה לחישוב המאמץ בנקודות הנמצאות בשפה 
החיצונית החפשית של הדגם השטוח, ואילו לגבי נקודות 
פנימיות דרושה אינפורמאציה נוספת. בציור 17 מתואר דגם 



של קורה עמוסה םי?טרית ע״י שני עמסים שווים. החלק 
שבץ העמסים נתץ ל״כפיפה טהורה״ ללא גזירה ( 0 = 1 ); 
הקורם המקבילים מעידים על קביעות מאמצי־!׳ לאורך 
הקורה, והמרחק ההדדי הקבוע בץ הקווים מעיד על 
ההשתנות הקווית שלהם לגובה. צפיפות הקורם ליד העמסים 
והךאקציות מעידה על ריכוז מאמצים, הגורם גם להפרעת 
ההיסטריה לגובה הקורה (בקורה ארוכה השפעת הריכוז 
קטנה יותר). הבדיקה הפוטו־אלאסטית מבוצעת בדגם עשוי 
בקנה־מידתו של האלמנט הנחקר והעמוס בדומה לו. לפי 
טכניקה חדישה מצפים את האלמנט עצמו(ללא שימוש בדגם) 
בשכבה פוטו-אלאסטית, המאפשרת קבלת תמונה כוללת 
של חלוקת המאמצים על פני האלמנט. 

קריסה. מוט דק וארוך (ציור 18 ), הנתץ ללחיצה 


צער 18 . קריסה מגט עהצהו 
העליון חפעי לרדת אבל לא לזוז 
הצידה. יעה ע ו מס מגיע לערך 
"?י המוט נושא אוחו כשהוא 
מתכופף כעיעור 5 



ק 


צירית, מתכופף - עם הגדלת העומס עד לערך הקריטי 
״? - פתאום הצידה, מסביב לציר מ^נט־האינרציה 
המינימאלי 1-111111 * דבר זה עשוי להתרחש בפעולת מאמץ 
4 ׳/?, הנמוך אף מהמאמץ המותר. לפיכך, בעיית הקריסה 
היא בעיית יציבות, והמאמץ הקיים אינו יכול לשמש כאן 
אמת־מידה לחוזק המוט, אפילו ניתן להגדיל את ? גם מעבר 
ל, ־ ? בלי שהמוט יישבר, הרי ההתכופפות הגדולה מוציאה 
אותו מכלל שימוש; לפיכך יש לראות ב ז־ 8 את העומס 
הקריטי המעשי(״עומס־הקריסה של אוילר״, 1757 ): 



259 


חזק־חמרים 


חזקה 


260 


2 //״״״ס 2 * =״? 

החומר מיוצג רק ע״י מודול-האלאסטיות, ולניצול יעיל יש 
לבחור בחתכים בעלי ״״״ 1 גדול ככל האפשר(למשל צינור). 
ההתנגדות לקריסה קטנה עם ריבוע האורך, ולפיכך 
חשובים חיבורים־לרוחב בעמודים גבוהים. 

תיכנון גבולי (השיטה הפלאסטית). נגיה קורה 
מלבנית (ציור 19 ) עשויה פלדה רגילה, שבה ניתן הקו 
7/8 > לתיאור טךפזיאלי בקירוב ("חומר אלאסטי־פלאסטי 
אידאלי״; 7 ¥ > = , ק - 0 ; ציורים( 4 ) 19 ו 2 ), ונעקוב אחרי גידול 
המאמצים בחתך המסוכן ^ עם הגדלת העומס 8 ומומנט־ 
הכפיפה 191 (ציור ( 0 ) 19 ): המצב (!) הוא האלאסטי־ 




ציוו 10 

תיכנו! קורת־פיוד־ יופי היטיטה הפלסטית 
( 8 > הקויר במצב־ס ריטונים (היאור מופר)) 
נני) הלו !>/״ האידיאלי כפלדה רגילה 
נ;>) המאמצים ב ה הר 0 במצבים ה׳פונים 
( 5 ) המאמצים המ׳בתיירים■ לאחר פריקה ז־ י• 


המאכסימאלי: צ?(^)). לפי השקפת "השיטה האלאסטית", 
ציז הוא המצב המסוכן, והעומס המותר ,״^ 1 ־ הוא ^/צ? 
ולגביו קיים: 1 ח 1 ># ז> ■=.,""ע. אבל \ 1 אינו עדיין גבול הת¬ 
נגדותה (תסבלתה) של הקורה. הגדלת העומס (מצב 
אלאסטי־פלאסטי ( 2 )) גורמת לשקיעה נוספת ולהגדלת 
העיוותים 8 , ז״א לנזילה הולכת ונמשכת של הסיבים 
החיצוניים (כשהמאמץ צ־ס קבוע). המצב הקריטי( 3 ) מושג 
כשחלוקת המאמצים מתקרבת ל 2 מלבנים, המראים שאיזורי 
הלחיצה והמשיכה הגיעו למצב של כניעה מלאה: "?("!א). 
במצב זה הופך החתך ל״פרק פלאסטי״(קווים 3 , 4 
בציור( 3 ) 19 ) והקורה - למכאניזם. בפרק הפלא 0 טי(הדומה 
לציר בעל חיכוך קבוע) חל סיבוב, וקו־הכפיפה אינו רצוף 
עוד. לבסוף שוב גדלה התנגדות הקורה (בהתאם לעליית 
הקו */■ע), אולם בגלל השקיעה הגדולה יש לראות נ״?(״^ 1 ) 
את המצב הקריטי. השיטה הפלאסטית מבססת את התיכנון 
על החוזק הפלאסטי "? ולא על צ*ח, שבו מופיע בשתי 

השפות הקיצוניות בלבד. לפיכך מתקבל: >(׳״?= 
והמיבנה נמצא אז עפ״ר במצב האלאסטי, אף כי 
,״^ 7 > < ״,״״. התנאים לשימוש בשיטה זו הם: (א) פלאס¬ 
טיות מספיקה של החומר; (ב) העמסה סטאטית איטית - 
למניעת הסכנה של שבר-עייפות עוד לפני שהפלאסטיות 
באה לידי ביטוי; (ג) מניעת קריסה(למשל באגף הלחוץ של 
החתך 1 ) לפני ״?. - הבדל גדול עוד יותר בץ \'(צ 9 ) 
ו"?("ף) מתקבלבמיבנה בלתי־מסויים סטאטית. 
בקורה שבציור 16 , למשל, מתהווים 3 פרקים פלאסטיים 


לפני הפיכתה למכאניזם: הראשון - מעל ס, שהוא כאילו 
מחלק את הקורה ל 2 קורות מסויימות, ו 80 ; כשגם 
בהן נוצרים פרקים בחתכים ם, חל איזון המומנטים 
,־** = = ם 1 ( 1 . 

קורה שהובאה למצב( 2 ) (ציור ( 3 ) 19 ), והעומס פורק 
ממנה אינה מתיישרת בחזרה, מאחר שנתהוו בה ךפורמאציות 
פלאסטיות משתיירות ונשארים בהמאמציסמשתיירים, 
וזה למרוח מה שמוקנט־־הכפיפה בחתך מתאפס(ציור( 0 ) 9 !). 

א. זסלבסקי, תורת החוזק (ש. אטינגן, המדריך לאינג׳נר, 

א'). 1957 : ,׳)/מ!) .;?;/.ס: ./> . 1111 מ?ו£מ>ן>.?ו/־< 0 '׳ז , 1 ק<ן 0 ? .ז! 

/ס ?■ 1114101 , 1100110 ל 11110 ' 1 . 5 , ; 1951 : 111 

0 / 1953; 111., 5/ 401^111 0 / 41011115, 

1-11, 1902; 11. 1 7 ,. 0170 .ז) -  01 '^ 1 ( $'וו 0 י 1 ? 811 .א 

, 5 ,? ; 1951 , 233 , 72 , 4171 ! 1 ) 41111 ) 5 114111 ) 001/111 ; 1944 

, 62 , 1111 ) 1 ) 0 / 1-014 ) 1/1 / 0 !) 1 ^ 1 ) 11111 1111 ) 11 ) 0 ,צ£מ 31 ן 

. 1959 , 78 

אה. ו. 

במשפט הרומי הח׳ ( 08505810 ?) היא מצב עובדתי; 

היא נרכשת שלא באמצעות אקט משפטי, אלא ע״י תפיסה־ 
בפועל, והיא אובדת באבוד השליטה־בפועל על הגכם, בדרך- 
כלל רק שליטה "עצמאית" מוכרת כח , ; האוחז בנכם מדעתו 
של אחר (בתורת שוכר, שואל, נפקד, אוכל־פירות וכר), 
אינו "מחזיק". 

המשפט מגן על ר,ח׳ באמצעות צווי־מניעה, המכוונים 
לשמור על המצב הקיים בפועל. הרוצה בשינוי חייב להגיש 
תביעה מתאימה, ובדרך־כלל אין הוא רשאי לעשות דין לעצ¬ 
מו. גם חזקתו של גנב מוכרת ומוגנת נגד הכל — פרט לבעל 
הנכם עצמו. מוגנת רק ח׳ שאינה "פגומה", כלו׳ כשלא הש¬ 
תלט המחזיק על החפץ "בכוח, בחשאי, או ע״פ בקשה". 

כשהח׳ מצטרפת ליסודות אחרים׳ עשויה היא להביא גם 
לרכישת בעלות, כגון בתפיסת נכסים שאין להם בעלים או 
במסירת מטלטלין לשם קנין. ח׳ שיש עמה טענת זכות והנמ¬ 
שכת ללא הפסק שבה אחת (במטלטלין) או שנתיים (במקר¬ 
קעין) הופכת אף היא לבעלות. 

המחזיק בנכס בתום־לב כשר לרכוש בעלות בפירות אותו 
נכס, וזאת אפילו אם מתברר לאחר זמן שאמונתו בזכותו 
בטעות יסודה והנכם עצמו חוזר לבעליו. 

דיני הח׳ ברוב ארצות אירופה מבוססים על המשפט 
הרומי, 

ר. י. 

במשפט העברי נתייחדו למונח ח׳ 3 משמעויות 
עיקריות: ( 1 ) דרך לרכישת בעלות בנכס. ( 2 ) אמצעי 
להוכחת בעלות או זכות בנכם. ( 3 ) הנחה משפטית־ 
עובדתית לקיומו של מצב דברים מסרים. 

ל( 1 )—ע״ע קנין. 

( 2 ) ח' כהוכחה (עיקר המקורות: ב״ב פ״ג — המשנה 
והתלמודים; רמב״ם, הלכ׳ טוען ונטען; שו״ע חו״מ קל״ג— 
קג״ב). (א) חזקת מקרקעין. המחזיק בקרקע שידועה 
היתד. כשייכת לאחר, אין בח׳ כשלעצמה כדי להוציאה מחזקת 
בעליה הראשון, שכן "קרקע בחזקת בעליה קיימת", ועל 


המחזיק להוכיח שהוא רכש את הקרקע כדין. אולם אם 
התמיד בח׳ כדרך בעלים במשך 3 שנים רצופות, ללא מחאת 
הבעל הראשון, נאמן המחזיק לטעון, שקנה את הקרקע או 
קיבלה במתנה והשטר אבד; ח׳ שאין עמה טענה זו או מעין 
זו — אינה ח/ אם המחזיק ירש את הקרקע או קנה אותה 
מאחר, די לו בטענה — הטעונה הוכחה, לדעת כמה ראשו¬ 
נים — שהמוריש או המוכר החזיק בנכס אפילו יום אחד, 
"שאין אדם בקי בקרקעות אביו היאך באו לידו"; לכן 
"טוענין ליורש" ו״טוענין ללוקח", שהקרקע באה לידי 
המוריש או המוכר כדין. הח׳ במשפט העברי היא פ ר ו צ 0 ו ־ 
א ל י ת בלבד — בניגוד למשפט הרומי, המכיר גם סוג של 
ח׳ מ א ט ר י א ל י ת, היוצרת בעלות ; לפיכך, "האוכל שדה 
מחמת אתו (= שטר־מכר) ונמצאת אונו שהיא פסולה, הרי 
זו אינה ח׳" (אולם הושמעה גם דעת־יחיד, שהח , מועילה 
גם אם נתברר שהשטר פגום [ירו׳ שבוע׳ ו/ ב׳]). 

לדעת כמה תנאים, תקופת הח׳ היא תמיד 3 שנים מלאות 
(תקופה זו נזכרת כבר בחוקי חמורבי [ע״ע]); ההנמקה לכך 
היא, שיותר מכן אין הלוקח נוהג לשמור את שטרותיו, ואין 
הבעל הראשון יכול לדרוש את הצגת שטר־הקניין לאחר־מכן. 
בשדה שאינה עושה פידות תדיר, הח׳ היא, לדעת תנאים שו¬ 
נים, 18 או 14 חדשים, שהם תקופה המספיקה לעיבוד ולפירות 
של שלושה יבולים; בשדה־אילן, שיש בה כמה מיני אילנות, 
שפירותיהם נלקטים בעתות שונות, די, לדעה אחת, ב 3 יבו¬ 
לים, אפילו נעשו בשנה אחת. נימוק אחר לקביעת תקופה של 
3 שנים לח׳ הוא — מתן אפשרות לבעלים הראשונים, אפילו 
אם הם נמצאים "באספמיא", לקבל הודעה על תפיסת שדם 
בידי אחר ולהספיק לחזור כדי למחות וליטול את רכושם; אבל 
אם היו הבעל הראשון והמחזיק באותה מדינה — "כיוון שאכל 
שגה אחת, הרי זו ח״/ ו״כל בפניו — ל א ל ת ר הוי ח"/ 
יש מן החוקרים הסוברים, שבהלכה הקדומה לא נהג דין ח׳ 
אלא באותה מדינה; בתחילת תקופת האמוראים נתפרש 
העניין על "שעת חירום" דווקא. ואילו בימי שלום הועילה 
ד,ח׳ גם שלא בפניו. אך גם באותה תקופה עדיין קיימת 
מחלוקת, אם יש ח׳ "מארץ לארץ". 

הח׳ צריכה להיות "כדרך שנהנין כל אדם באותה קרקע"; 
משום כך צריך שתהא הח׳ שבים רצופות, אלא אם מנהג 
המקום הוא לעבד את השדה שנה ולהובירה שגה. המחזיק 
צריך לא רק לעבד את השדה אלא גם ליהנות מפירותיה, 
ו״אין ח׳ אלא הכנסת פירות". 

"ערער" או "ערר"(או "מחאה") מצד הבעלים הראשונים 
בתוך תקופת 3 השנים, מבטל את חזקת המחזיק, משום שיש 
בו כדי להמריץ את המחזיק לשמור את שטרו. בהלכה 
הקדומה מילא הערר תפקיד של תחילת התביעה המשפטית 
נגד המחזיק, ולכן צריך היה להיעשות בפני בית־דין. אולם 
היו אמוראים שהטילו ספק בדבר, מאחר שלדעתם אין 
המחאה אלא "גילוי מילתא" לרבים או הודעה בפני עדים 
על שמירת זכויותיו של התובע. בבבל נקבע תוכן המחאה: 
"פלוני גזלן הוא, שמחזיק באדמתי בגזלנות׳ ולמחר אתבע 
אותו לדין״; אבל אם אמר סתם: ״פלוני גזלן הוא״ — "אינה 
מחאה", שהרי המחזיק יכול לטעון: "חרף אותי בלבד, 
ולפיכך לא נזהרתי בשטרי", המחאה בפני עדים יכולה 
להינתן שלא בפני המחזיק, מאתר שחזקה שהידיעה עליה 
תגיע למחזיק בדרך זו או אחרת. 

אם קיים הסבר סביר לחוסר מחאה, אין הח׳ מועילה: 




263 


חזקה 


264 


למשל, אין לאיש ת , בנכסי אשתו ולא לאשה ח׳ בנכסי 
בעלה. ואין להורים וילדיהם ח׳ אהדדי. מאחר שבכל המקרים 
הללו אין הצד האחד מקפיד על הנאת השני מרכושו. בין 
קרובים אחרים, תלוי הדבר "בראיית בית דין", "לפי מה 
שהוא העניך (שו״ע חו״מ׳ קמ״ט, ר—ח׳). "האומנין והשו־ 
תפין והאריסין והאפיטרופין — אין להם ח"/ "משום שהם 
יורדים ברשות". הח׳ אינה מועילה כשלא היתה לתובע 
אפשרות למחות, אם בגלל שעת־חירום, ואם משום שהמח¬ 
זיק הוא איש אלם. משום כך אין ל״ראשי־גלויות של אותו 
זמך ח' בנכסי אחרים, מפני שבעלי־השדה יראים למחות 
בפניהם, אבל אין גם לאחרים ח׳ בנכסי ראשי־הגלויות. מפני 
שאין הללו חוששים למחות — או משום שבזרוע יוכלו 
ליטול את שלהם, או משום שבגלל עשרם אינם מקפידים 
על אוכלי פידות שדותיהם. לשאינו־יהודי שהוא בעל־זרוע, 
וכן ליהודי הבא מכוחו, אין ח׳ בנכסי יהודי, אלא אם היה 
שם "מושב ערכאות של דיינין, שאין מניחין לשום אדם לצאת 
מתחת ידם שום אונם לשום אדם" (מאירי, ב״ב ל״ה, ע״ב). 

חח׳ יכול שתיעשה ע״י אחר הבא מכוח המחזיק, כגון 
שוכר ששכר את הדירה מן המחזיק או שותף המחזיק בשביל 
חברו, כשכל אחד מחזיק רק חלק מתקופת 3 השנים. אם 
צורה זו של השותפות שביניהם ידועה היא ברבים, מאחר 
שבמקרה זה "כשנשתמש בה זה, הרי הוא כמי שנשתמש 
בה זה". בדומה לכך מצטרפים לתקופת ח׳ אחת שני בעלים 
ראשונים ושני מחזיקים. הבאים זה מכוח זה, כגון שקנה 
האחד או ירש את השדה מן השני. אולם נקבע, שרק אם 
המכירה נעשתה בשטר מצטרפת תקופת הח׳ של המוכר לזו 
של הלוקח, מאחר שע״י השטר מתפרסם הדבר ונודע גם 
לבעלים הראשונים, כדי שיוכלו למחות. 

בתקופת הפוסקים נידונו כמה בעיות בדיני ח׳ לאור 
הרקע החברתי והציבורי של אותה תקופה. מקום המושב 
הקבוע בבית־הכנסת היה לנכס שניתן למכרו ולהורישו 
(שו״ע חו״מ, קס״ב. ז׳), וממילא נידונה גם בעיית הח׳ בו. 
לדעת כמה ראשונים אמנם יש בו דין ה/ אך, למעשה, אין 
מי שיוכל להעיד על אדם שישב במקום אחד ג׳ שנים 
רצופות׳ ואיו לד אדם שלא יחסיר כמה פעמים בשנה, או 
שישנה מקומו (שיטה מקובצת, ב״ב כ״ש, ע״ב). אולם לדעת 
פוסקים אחרים. אין בהיעדרות סבירה מהתפילה משום הפ¬ 
סקת רציפות הח׳, ודעה אחרונה זו* נתקבלה להלכה (שו״ע 
חו״מ, ק״מ, ח׳). לעומת זה לא ניתן. בדרך־כלל, תוקף לח׳ 
בנכסי הציבור והקהל, כגון הקדש, בתי־כנסת, תלמודי- 
תורה. בתי־עגיים וכיו״ב — "כי מי ימחה י" בנכסים אלה 
אין הח׳ מועילה אלא בתנאים מיוחדים, וכשממונים עליהם 
גזברים או שבעה טובי־העיר (חו״מ, קמ״ט, ל״א). 

דיונים רבים בדיני הח׳ בתקופה זו נסבים על רקע 
היחסים שבין מעמדות שובים בתוך הציבור היהודי והיחסים 
שבינו לבין האוכלוסיה הלא־יהודית. בעקבות ההלכה התל¬ 
מודית בדבר אי־חלות דין ח׳ על ראשי־הגולה ונכסיהם 
(ר׳ לעיל), נשאלו שאלות בעניין יהודי ש״היה פקיד 
וקרוב למלכות והיה כאלם". או בדבר "הגדולים ההולכים 
בחצר המלך, אם יש לדמותם להנהו דבי ריש־גלותא"; 
התשובה היא שלילית. משום שאין לדמות לראשי־הגולה — 
שכלפיהם היתה קיימת מעין אימת־מלכות — "ישראל שמצא 
חן בעיני המלך, שאין אימתו מוטלת כל כך על הבריות" 
(שו״ת הרשב״א, א/ תתקמ״א; שו״ת הרא״ש, כלל י״ח, י״ז; 


טור חו״מ קמ״ט, י״ג). כמו־כן נידונה בעיית חח׳ ע״י אינה 
יהודי או ע״י ישראל הבא מכוחו, בהתאם ליחס השלטון 
הנכרי לאותו קיבוץ יהודי: "...דבזמן הזה שהגוי דן עם 
ישראל בדיניהם, אם זכה הגוי בשום קרקע של ישראל... 
הבא מכוחו זכה בדינא״ (טור זשו״ע חו״מ, קמ״ט, י״ד * שם 
רל״ו, ט׳). בתקופה זו השתמשו בכמה הלכות של חזקת 
מקרקעין גם לעניין חזקת־הרשוב (ע״ע). 

(ב) חזקת מ ט ל ט ל י ן. בביגוד למקרקעין, הרי "כל 
המטלטלין בחזקת זה שהן תחת ידו, אע״פ שהביא התובע 
עדים שהמטלטלין הללו ידועים לו", והנתבע נאמן לטעון 
שהוא רכש אותם כדין (רמב״ם, שם; חו״מ. קל״ג, א׳), אלא 
אם ידוע שהם גנובים, שאז יש להשיבם לבעליהם. השאלה 
אם חזקת מטלטלין צריכה טענה נתונה במחלוקת הראשונים 
(שטמ״ק, ב״ב כ״ח, ע״ב). הוד במטלטלין היא לאלתר, כל 
דבר ודבר לפי עניינו — לעיתים 2 או 3 ימים, לעתים אפילו 
שעה אחת. אך לא כל תפיסה במטלטלין היא ח׳ טובה, ואם 
"ראוהו שהטמין כלים תחת כנפיו ויצא ואמר: לקוחין הן 
בידי — אינו נאמן". אלא אם ישנה סיבה סבירה לצורת־ 
החזקה זו׳כגון דברים שדרכן להטמין וכיוצא בזה(שבוע׳מ״ו). 

אין חזקת מטלטלין במקרים שבהם קיימים יחסים מיו¬ 
חדים בין המחזיק והבעלים הראשונים, כגון אומנין, מקבלי־ 
פקדונות וכיו״ב. כמרכן אין ח׳ ב״דברים העשויין להשאיל 
ולהשכיר" (שבוע׳ שם), שאת הימצאותם בידי המחזיק ניתן 
להסביר ע״י השאלה או השכרה; משום כך אין בהם ח׳ 
כשהבעלים טוענים ששאולין הם בידי המחזיק, אבל אין 
הם נאמנים לטעון ש ג נ ו ב י ם הם בידיו. רוב הראשונים 
כוללים ב״דברים העשויין להשאיל ולהשכיר" כל הכלים 
ש״ד ר ך בני־אדם להשאילן ולהשכירן", ז״א רוב המטלטלין, 
אם מנהג בעלים אלה להשאיל אותם. הרמב״ם מתנגד לדעה 
זו, שלפיה מתבטל העקרון שכל מה שבחזקתו של אדם הוא 
שלו לגבי רוב המטלטלין, ולדעתו רק כלים הנעשים מתחי¬ 
לת עשייתן כדי להשאילן ולהשכירן וליטול שכרן — 
אין בהם ח׳; בכלים אחרים צריך להוכיח ע״י עדים שדרכו 
להשאילן ולהשכירן. 

בעבדים אין ח׳ אלא לאחר 3 שנים, כדין מקרקעין. 
לעניין ב ע " ח נהג. כנראה, בתקופת התנאים דין ח׳ לאלתר 
כבשאר מטלטלין (רק לרועים אין ח׳ [תוסס׳ ב״ב ב׳, ה׳]); 
אח״כ נקבע, שצאן אין להן ח׳, משום שהן "מקפצות ממקום 
למקום", ו״אין היותה תחת ידו ראיה, שהרי היא הלכה מעצמה 
ונכנסה ברשותו" (רמב״ם, שם). חפצים שאין לגביהם דין 
חזקת מטלטלין — יש סוברים שאין להם ח׳ לעולם, ויש 
סוברים שיש להם ח׳ לאחר 3 שנים, ויש סוברים שתקופת 
הח׳ לגביהם אינה קבועה מראש אלא תלויה היא בשיקול־ 
דעתו של הדיין לפי נסיבות כל עניין ועניין. 

(ג) חזקת תשמישים וחזקת נזקין — ע״ע 
שעבודים. 

( 3 ) ח׳ כהנחה משפטית־עובדתית מצויה בכמה צורות: 

(א) הנחה משפטית בדבר המשך קיומו של מצב מסויים 
כל עוד לא הוכח שינויו — "העמד דבר על חזקתו" (נדה ב׳, 
ע״א). דוגמות: "בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד 
שיוודע לך במה נשחטה; נשחטה — בחזקת התר עומדת עד 
שיוודע לך במה נטרפה" (חול׳ ט׳, ע״א); "המביא גט והניחו 
(= השליח את הבעל) זקן או חללה — נותנר לה ( = השליח 
לאשה) בחזקת שהוא (- הבעל) קיים" (משנה גיט' ג׳, ג׳). 



265 


חזקה — חזקד! 


266 


ואין אנו חוששין שמא בינתיים מת הבעל ן כיו״ב — חזקת 
הגוף (כתו׳ ע״ה, ע״ב), חזקת בריא (קיד׳ ע״ט, ע״ב? ועוד), 
חזקת כשרות (ב״ב ל״א, ע״ב), ועוד. 

(ב) הנחה משפטית על קיומו של נוהג קבוע ומקובל 
או על מציאות פסיכולוגית מסויימת. דוגמות: "ח׳ שליח 
עושה שליחותו" (עיר׳ ל״א, ע״ב); "ח׳ אין אשה מעיזה פניה 
בפני בעלה" (יבמ׳ קט״ז, ע״א), ולבן נאמנת לומר לבעלה 
״גרשתני״; "ח׳ אין אדם פורע תוך זמנו" (ב״ב ה׳), ולכן אין 
הלווה נאמן לטעון שפרע את החוב תוך זמנו ? "ח׳ על חבר 
(ע״ע) שאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן [מבחינת 
מעשרות]" (פסח׳ ט/ ע״א), ולכן חבר שמת והניח מגורה 
מלאה פירות — הרי הן בחזקת שהופרשו מהן מעשרות! "ח׳ 
שאין אדם חותם אלא אם כן ידוע לו על מה הוא חותם" 
(פסקי־דין של בתה״ד הרבניים האזוריים בישראל, א׳, 293 — 
295 , תשי״ד), ולפיכך אין הוא יכול לטעון שלא קרא את 
המיסמך שחתם עליו או לא הבין את תכנו; ועוד. 

(ג) הנחה משפטית, מתוך נסיבות מסויימות, על קיומו 
של מצב עובדתי מסויים; ח׳ כזו לפעמים כוחה יפה — ואפילו 
בדיני־נפשות—כאילו היתה הוכחה בעדים. דוגמות: "מלקין 
על הח" (על דבר שאנו מחזיקין כן. ואפילו אין עדות 
בדבר — רש״י), סוקלין ושורפין על הח"... מעשה באשה 
שבאה לירושלים ותינוק מורכב לה על כתפה והגדילתו 
(בחזקת בנה — רש״י), ובא עליה, והביאום לבית דין וסקלום" 
(קיד׳ פ׳, ע״א); כמו־כן נידונה — בנסיבות מסויימות — 
כאשת־איש אשה שהיתה מוחזקת אשתו של פלוני. אסמכתא 
לתקפותן של ח" אלו מובאת מ״מה שדנה תורה במקלל אביו 
שיומת, ומנין לנו ראיה ברורה שזה אביו? — אלא מח"׳ 
(חולין י׳, ע״א; רמב״ם, הלב׳ איסורי־ביאה, א׳, כ״א). 

א. גולאק, יסודי המשפט העברי, א/ 17-16 , 172-168 , זד, 
99 ־ 100 , 105 , 128-114 , תרפ״ג * הנ״ל, לחקר תולדות המשפט 
העברי בתקופת התלמוד, דיני קרקעות, 108-95 , תרפ״ט! 

ל. קראך, ח׳ רבה, תרפ״ז-תשכ״ג; צ. קרל, ההוכחות במש¬ 
פט העברי והתפתחותן (המשפט העברי, ד׳), תרצ״גז א, 
קרלין, חזקת שלש שנים בקרקע (סיני, כ״ב), תשכ״ב: י. ב. 
אפשטיין, מבואות לספרות האמוראים, 248-246 , תשכ״ב; 

א. י. אונטרמן, הגדרת כללי ח׳ לגבי טהרות (סיני, נ־׳ד), 
תשכ״ד; ז. ורהפטיג, הח׳ במשפט העברי, תשכ״ד: 

711 1 ( 10€ ז 80110 $ ■ 00 . א 11 נ 01.1 . 2 

1 * 0 , 310011 .!\ : 1846 , 474 ־ 434 ,״^ 7 ־"ז> 4 ר.מ* 0 נמ/^ 

י ת 1 ׳\\^ 1 . 1 ; 1890 , 16 -׳ 15 , 760/71 ^ 11 * 86 0/16 * 71171147/1 )] ' 1 /. 7 * 77 ) 77107 
. 21 ־ €1 ז \ . 1 .־ 111 ^) 201 ) * 860/71 ? 50/761 * 101171114 . 1 > 1 )^ 0511 $/€ 016 
. 11 1 ) 7 /€ .[ ; 1913 ,( XX^X י 1 ^ג 5€11 מ 1550 ז\ 5% ז £011 .מ 

מ 1 ע/־ 3 1/16 י 20£ ז 1:1€ .{ ; 1914 .( 1£ (11)1(1., XXX1 ז 5/12.17 ז 8 
. 1936 . 225-273 י 1 ,/ 11117 617/15/1 [ /ס * 17/1111017 * 171 

מנ. א. 


חזכןה (אנג' ז־ס/״סין, צרפ' 0€ חו: 8 לו 11 (}, גרמ ׳ 2 גוש 01 ?), 
במאתמאטיקה — העלאה לח׳ היא פעולת־חשבון, 
הנרשמת בצורת <**. משמעותה הראשונית — הכפלת 
המספר 3 בעצמו ל פעמים: 

(ל פעמים) 3 ■...■ ע • 3 ■ ס = ( 1 ) 

3 מספר ממשי (או מרוכב), ל מספר טבעי שונה מ 1 . 
3 נקרא בסיס הה׳, ל — מעריך־הח׳ (:!"סתסקצט). 
אם 1 =ל, נקבע: *י־ 1 ־ ( 2 ) 

מושג הח׳ הורחב ע״י ההגדרות דלקמן: 

1 = " 3 ( 3 ) 

3 מספר ממשי או מרוכב השונה מאפס. 


(4) 


3 מספר ממשי או מרוכב השונה מאפס, מ מספר מבעי. 


(׳ 5 ) 

(״ 5 ) 


111 
3 /ן 



1 

111 

3 


(5) 


— (׳ 5 ) ־ מספר ממשי אי־שלילי, מ! מספר טבעי גדול מ 1 ; 
(״ 5 ) 3 מספר ממשי שלילי, מספר טבעי אי־זוגי. גדול מ 1 . 



( 6 ) 


— 3 מספר ממשי, ״ מספרים טבעיים, "! גדול מ 1 ; אם 
3 שלילי, חייב להיות אי־זוגי. 


111 

3 

— התנאים כב( 6 ), אלא ש* שונה מס. 

1 ** 1 מ 1 [ לשם 3 ( 8 ) 

ם 0 1 

— 3 מספר ממשי, ■! מספר איראציונאלי, ן ף ן סידרת מספרים 
ראציונאליים, השואפת אל ז; אם מ שלילי, חייב 3 להיות 
שונה מאפס; אם 3 שלילי, חייבים המספרים בסידרה ף להיות 
שברים בעלי מכנים אי־זוגיים ומונים שלמים. הגבול ב( 8 ) 
קיים ואינו תלוי בבחירת הסידרה .ז. 

הטיפול החשבוני בה" מבוצע ע״פ החוקים הבאים: 


1. 

3 0 . ׳י 3 

״־*־׳ 1 ג = 

11. 

(3") 0 

י 0 <, 3 = 

111. 

(^) 0 

־ ל 3 0 = 



3 , נובעים מהם החוקים: 

.׳׳ 15 

!> 3 : י 3 1 


¥. 

'(ל : 3 ) 

״ל : 3 0 = 


הסיבה לבחירת ההגדרות ( 3 ) — ( 7 ) היא המגמה לשמור 
על חוקים אלה בכל המקרים המתוארים בהגדרות. הגדרה 
( 8 ) נבחרה בדי לשמור על רציפות הפונקציה * 3 = ^. אם 
1 < 3 , הפונקציה מונוט 1 גית־עולה; אם 1 > 3 , היא 
מונוטונית־יורדת: אם 1 :_= 3 , ערכה הוא 1 . קיים (ציור): 



הק 1 מוטאטיוויות, כלו׳: *יו ^'' 3 : 

לפיכך, אם 0 = ׳** ( 0 ^ל, 3 ), יש שתי פעולות שונות, 

שהן הפוכות להעלאה לח׳: הוצאת־השורש — ־ש״/ן = 3 , 
ופעולת־הליגריתמום — 0 ^ 10 = ל. 



267 חזקזז ־ 

בשדה המספרים המרובבים נוח להגדיר את פעולת־הח׳ 

על סמך פעולת־הלוגריתמום. אם 4 הוא ערך כלשהו של 
2 י) 10 6 , נגדיר 4 < 1 * 0 = *. זוהי פונקציה חד־ערכית שאינה 
מקבלת את הערך 0 , ואפשר לפתחה לסור״חזקות המתכנס 
בשביל כל %: 

נץ נ? 

•־- + [^+ן 2 ־+ 4 + 1 = 4 ( 6x1 

את הביטוי 84 נגדיר, לכל מספר מרוכב 4 ולכל מספר 
־ השונה מאפם: 

• 4 ) ( 6X1 ־= ( 9 ) 

הפונקציה 84 מקבלת מספר אינסופי של ערכים, פרט 
למקרה ש? ממשי וראציונלי. המובן של תקפותם של החוקים 
1 -/ו בהגדרה זו הוא—שכל ערך המתקבל באחד האגפים 
היא אחד הערכים של האגף השני. הערך העיקרי של 4 * 
מוגדר כאותו ערך של ( 6 8 * 10 4 ) 008 = ״' 6 (נוסחת אואח, 

וע״ע טור: לוגריתמוס: מספר: שרש. 

ב ^ א ו מ ט ר י ה המונח ח׳ משמש גמושג חזקת 
נקודה ביחס למעגל (או לכדור), שהיא מכפלת 
מרחקי הנקודה אל שתי נקודות על המעגל (הכדורי 
הנמצאות בקו ישר עם הנקודה הנתונה. ערכה של המכפלה 
אינו תלוי בבחירת הישר דרך הנקודה החותך את המעגל 
(הכדור). אם הנקודה נמצאת מחוץ למעגל (לכדור) — 
חזקתה ביחס למעגל (לכדור) שווה גם לריבוע קטע 
המשיק מן הנקודה אל המעגל (הכדור). 

. 0 ב 1958 ) 10 * 1 ! 0 ?*■ 

מ. מש. 

חזקיה בן אדזז, מלך־יהודה ( 715 [?]— 687 [?] לפסה״ג? 

בעיות הכרונולוגיה של מלכות ח׳ מסובכות ושנויות 
במחלוקת החוקרים), מן המובהקים בין מלכי בית־דוד. 
המקורות לתולדותיו ופעולותיו: מל״ב יח—כ, ישע׳ לו—לט, 
דהי״ב כט—לב, וכן כתובות סנחדיב (ע״ע) מלך־אשור. 

ח׳ הגיע למלכות בימי השפל הגדול ליהודה, שנגרם ע״י 
מדיניותו של אביו אחז (ע״ע): מבחינה מדינית — כניעה 
לאשור, מבחינה דתית — השלטת עבודה־זרה בארץ, ואפילו 
במקדש עצמו. ח׳ הוא שהחזיר את עטרת עבודת־ה׳ לישנה, 
והתיקונים שעשה — או התחיל בהם — היה להם ערך"קובע 
בתולדות הדת הישראלית, ועליו הכתוב מעיד: "בה' אלהי 
ישראל בטח, ואחריו לא היה כמהו בכל מלכי יהודה ואשר 
היו לפניו! וידבק בה׳, לא סר מאחריו, וישמר מצותיו אשר 
צוה ה׳ את משה". ח׳ ביער שרידי עבודה־זרה מעדי יהודה, 
הסיר את האשדים והמצבות וכו', טיהר את המקדש והעמיד 
את הכהנים ואת הלוויים על עבודתם! מכאן הוחל במימוש 
צו התורה בדבר ייחוד העבודה במקדש ובקביעת קדושתה 
הבלעדית של ירושלים. ח׳ קרא את כל העם לעבודת־ה׳ 
בירושלים, ולפי הידיעות שבדהי״ב נתפשטו תיקוניו גם 


חזקיד! 268 

מחוץ לגבול יהודה ("בארץ אפרים ומנשה ועד זבלון", ועד 
אשר בצפון), אע״פ שנרמז ששם עמדו להם גם מתנגדים 
(דהי״ב ל, י). המלך הזמין את שרידי עשרת־השבטים לעשות 
את הפסח (שנדחה לאייר) בירושלים בהתאם למצוות 
התורה, ו״אנשים מאשר ומנשה ומזבלוך — או "מאפרים 
ומנשה יששכר וזבלון״ — אף נשמעו לקריאתו- והפסח 
נעשה בעם רב ובחגיגיות רבה וב״שמחה גדולה בירושלים, 
כי מימי שלמה בן דויד מלך ישראל לא כזאת בירושלים" 
(אמנם מאורע גדול זה לא נזכר בס׳ מלכים, ולכן יש משערים 
שמחבר דה״י ייחם כאן את מפעלו של יאשיהו לח׳). — 
לתיקונים בעבודחדה׳ מטעם ח׳ היתה, כנראה, צמודה פעולה 
חינוכית־ספרותית דתית. בפקודת ח׳ נאספו משלי שלמה — 
או לפחות חלק מהם — וצורפו עם אספים אחרים לספר אחד 
(משלי כה, א), וקרוב שגם פעולות ספרותיות אחרות מעין 
זו — כגון איסוף קבצים בס׳ תהלים — נעשו אז! בתלמוד 
(ב״ב ט״ו, ע״א) נשתמרה מסורת, ש״ח' וסיעתו כתבו ישעיה, 
משלי, שיר־השירים וקהלת". מברייתא זו ומן המסופר במקרא 
משתמע, שקיים היה קשר הדוק בין ח׳ ובין ישעיהו, וניכר 
שרוחו ונבואתו של זה האחרון הדריכו את המלך במעשהו 
הדתי: ייתכן, שאף משהו מן החזונות והייעודים המשיחיים 
שבנבואת ישעיהו קשור באישיותו של ח׳ (ר׳ להלן). 

בד בבד עם התקומה הדתית הלכה התקומה המדינית של 
יהודה בהנהגת ח׳ — "וימרד במלך־אשור ולא עבדו"! 
יהודה ושכנותיה נצטרפו לברית נגד אשור. סנחריב״עלה 
לדכא את המרד ( 703 ), כבש תחילה את ערי־החוף ישל 
סוריה וא״י, הביס את הצבא המצרי שבא לעזרת בעלי- 
הברית, כבש אח״כ את רוב ערי־יהודה ושם מצור על 
ירושלים! ח׳ נכנע ושילם קנס כבד. מאורעות אלה מסו¬ 
פרים הן במקורות המקראיים והן במקורות האשוריים! 
המשכם נרשם במקרא בלבד, ואילו הכתובות האשוריות 
מתעלמות ממנו. דומה, שלאחר שחזר סנחריב לארצו מחמת 
המלחמות שנתחדשו במזרח ( 691 ), השתמש ח׳ בהזדמנות 
זה "הכה את פלשתים עד עזה" (מל״ב יח׳ ח) וחזר והת¬ 
מרד במלך־אשור בעזרת מצרים. סנחריב תפס גם הפעם 
את ערי־החוף, שלח חיל לצור על ירושלים ודרש את כניעתה 
המוחלטת. ישעיהו עודד את ח׳ להתנגדות תוך אמונה ובטחון 
בתשועת זד. במחנה אשור פרצה מגפה (שהדה נשתמר גם 
אצל הרודוטוס [ב׳, 191 ]), וסנחריב היה אנוס לחזור ( 689 ?). 
סיום מופלא זה נחשב לנס, שלו נודע אח״כ ערך רב בנבואה 
ובזכרונות ההיסטוריים! הוא קושט הרבה באגדה המאוחרת 
(ר׳ להא). 

כנראה, בעקבות נצחון זה, באה משלחת מאת מראדך־ 

3 לאדן מלך־בבל, אויבו המובהק של סנחריב, אל ח׳'לכרות 
עמו ברית (אך יש סבורים שעניין זה קדם למפלת סנחריב). 

זו 

ברית זו היתה למורת־רוחו של ישעיהו — אולי משום שראה 
בה פניה מחודשת אל עולם הגויים —, והוא הוכיח את ח׳ 
קשות על מעשהו זה. יש גם סימנים אחרים לכך, שבסוף 
ימיהם נתרחקו המלך והנביא זה מזה — האגדה המאוחרת 
מפרשת דבר זה (בר׳ י׳, ע״א) —, ובדהי״ב (לב, כה) יש 
אף רמז של גינוי של ח׳ הזקן. — מזמור של תחנוני חולה 
אנוש ושל הודיה על החלמתו, בסיגגון מזמורי תהילים, מיוחם 
לח׳ ״בחלתו ויחי מדוליו״ (ישע׳ לח, ט—כ). — על מפעלי- 
הבניה של ח׳ ע״ע ירושלים! ש ליח. 

בתודעה הדתית וההיסטורית של ישראל נשתמרה דמות 



269 

מזהירה של ח/ והיא נתגדלד, הרבה באגדה התלמודית. ח' 
נחשב כאן צדיק גמור, עוסק בתורה, מחקן תקנות (שבחלקן, 
אמנם, "לא הודו לו" עליהן [בר׳ י׳, ע״ב]) ו״מחזיק את 
ישראל לאביהם שבשמים". בכוחו היו הכל לומדים בבית־ 
מדרש, עד שלא נמצא בימיו עכדהארץ בישראל! לפיכך 
כשמת הניחו ספר־תורה על מטתו ואמרו; קיים זה מה שכתוב 
בזה! בזכות צדקתו נעשו לו נסים, וה׳ גופו, כביכול, נלחם 
לו בסנחדיב (בר׳ שם! ב״ק ט״ז—י״ז< סנה׳ צ״ד—צ״ו! 
שהש״ר, א', ד'! איכ״ר פתיח׳). ח׳ מוזכר — במפורש או 
בדרך־רמז — בהקשרים משיחיים (סנה׳ שם! שם צ״ט 
ע״א! דברי ר׳ יוחנן בן זכאי בשעת פטירתו [בר׳ כ״ח, 
ע״ב]). — חז״ל דנו הרבה בטיב הפסח הנדחה שעשה ח׳ — 
אם עיבר את השנח או דחה את הפסח משום צרכי ציבור 
(תוסם׳ פס׳ ח/ ד׳! שם סנה׳ ב׳, י׳; ירו׳ גדר׳ ו׳, ח׳). 

ש. ליברמן, הפסח שעשה חזקיהו לשיטת הירושלמי (סיני, 

ססר יובל), תשי״ה! ,ז 117071, 1 !£)! 4 . 1701 ,ונ) 1£1 >ז. 11 

; 1939 , 177-187 ״ 111 ( .? .׳% ; 1925 , 1 ) 372 

,. 111 ; 1953 ,( 130 , 136.8011 ) 1 ( 707 ( 11 /^ 1 ■ 1 ׳- 0 ) 7 \, ,. 1 ) 1 

; 1956 ,( 141 ,. 111 ( 11 ) . 710 71$ ( 115 ( 10/170 <'[$ 1 ( 0 11 /^ 10 ¥1171/177 
׳.)(■)־״/) 77 ■) 71 ׳. / 0 775 ( 711 ( 11 א 1517710115 [^■ *((יד ,'.)| 11£ |'ד .א . 11 

,;! 510100 .( ; 1951 , 148-157 , 136-140 , 104-110 
,ץ 16 ׳\\ 0 .מ . 14 . 4 \ ; 1952 , ¥75107717711 014 1/17 1 ( 1 77115017771 [ 
18 )ת 13 ץא 111 ( 0 ( . 131111 ) ¥7177111011 0714 07771 ( ¥7 5 ' 10/1 ^ 1-1707 

. 1961/2 ,( 44 ,.ז< 1.11 
י. מ. ג. 

חזקיה (.יחןקידיס בן דור (אמצע המאה ה 11 ), ראש־ 
הגולה (ע״ע) מ 1020 בקירוב! לאחר מותו של רב 
האי (ע״ע) איחד בידו גם את משרת גאון ישיבת פומבדיתא 
שבבגדאד, וב 1058 עדיין מילא שני תפקידים אלה. ח׳ היה 
גדול בתורה ומכובד בדורו ולדורות, עמד בקשרים הדוקים 
עם התפוצות ועם העשירים והנגידים שבהן! נשתמרו שו״ת 
הלכיוח ממנו. מסורת — שיש לראותה בהיסטורית — מו¬ 
דיעה, שהוא ובניו הואשמו ע״י השלטונות, עונו והוצאו להו¬ 
רג, ועמהם בטלה הישיבה, אולם אחד מבניו, דוד, נותר 
בחיים, וכנראה שימש כראש־גולה אחרי אביו. 

סדר הקבלה לראב״ד (מהד׳ נויבאואר ו״ח<ח( 0 .׳* 0 ( . 1 ג> 14 
67 , 1 ]), 1887 ; י. מאנן, משרת ראש־הגולה בבבל והסתע¬ 
פותה בסוף תקופת הגאונים (ס׳ זכרון לש, א. פתננסקי), 
תרפ״ז. 

חזקןה בן מנזח (אמצע המאה ד. 13 , כנראה בצרפת), מפרש 
התורה מאסכולת רש״י. יש סבורים, שאביו היה 
ר׳ מנוח מבז־רש, ומשערים — על סמך קטע בחרוזי הפתיחה 
לחיבורו שליח' — שר' מנוח עונה על קידוש־השם בשעת 
גזירת שמד. ח׳ חיבר פירוש על התורה ועל רש״י הנודע 
בשם "חזקוני" (או: חזקוני) [על שמו או בעקבות בקשתו 
מאת קוראי ספרו שיחזיקוהו ויתמכו בו]! נדפס בראשונה 
בתוך החומש, ויניציאה 1524 , ובנפרד בקרימוגה 1559 . 
בספרו הוא מסתמך בעיקר על מדרשי הלכה ואגדה ופירושי 
דש״י, ומביא גם פירושים שונים מעוד "עשרים ספרים", 
ביניהם — פירושי הרשב״ם ור׳ יוסף בכור ש 1 ר. בפירושיו 
נזכרים גם מדרשים רבים, שמקורם אבד מאתנו והוא מקור 
יחיד להם! וכן מובאות בו מלים בלעז צרפתי. 

רחי״ד אזולאי, שם הגדולים (בערכו)! י. היילפדין, סדר 
הדודות (בערכו), תרל״ז; ה. מיכל, אור החיים, 374 , תרנ״א! 

י. גוסמן, מדרשים שנאבדו("ניר דוד" לכבוד הרב דוד סי- 
מונסן, 48-44 ), תרפ״ב ! ח. מ. הכהן ברבר, תקונים והערות 
לס , חזקוני (מקראות גדולות, אוצר פירושים, כרך־תוס־ 
פות, י״ד-ב״ז), 1950 * . 114 [ 017 ,£ו 1 :) 5 תנ 1 ז\\ , 6 — 'ז 0 זת 1 '< 9 . 8 
,: 21107 ״ 1 ; 1894 , 332 , 11 , 0710111 .¥ . 4 511111151 ( 711 5€11 1011:701117 


270 

. 4 < ; 1919 3 ,( 1845 ) , 91-92 ,■מ .}) 2.117 

. 1933 , 44 , 11 ,€ז 0111 ז 11€ ^ 1 .׳ £10 [ /ס ^ 111510 

חזקיה הגלילי (אמצע המאה ה 1 לפסה״נ), לוחם־חירות 
יהודי בראשית השלטון הרומי בא״י, מתומכי בית־ 

חשמונאי. הידיעות עליו באות לנו מיוסף בן מתתיהו (קדמ׳ 
י״ד, ט', ב׳! מלח׳ א/ י׳), שלקחן, כפי הנראה, מתוך חיבורו 
של ניקולאום הדמשקאי, וספק הוא אם הן נותנות תמונה 
אמיתית של אישיותו. יוסף קורא לח׳ ״ארכיליסטיס״ — 
שהוא כינוי־גנאי בכתביו ללוחמי חירות ישראל נגד הרומ¬ 
אים וגרוריהם. ח׳ עמד בראש גדוד של לוחמים בגליל, 
שניהל מלחמודגריליה עקשנית בתומכי השלטון הרומי מבין 
היהודים מסיעתם של אנמיפטרום (ע״ע) ובניו, ותקף גם 
את ערי הנכרים בגבול סוריה, לפלישותיו שם קץ הורדוס 
הצעיר, שנתמנה באותו זמן ( 47 ) למושל הגליל; הוא תפס 
את ח׳ וחבריו והוציאם להורג בלא דין ומשפט. בגלל מעשה 
זה נתבע הורדוס לדין בפני הסנהדרין בירושלים, אולם 
נחלץ מעונש במסיבות, שעליהן יש ידיעות סותרות במקו¬ 
רות (ע״ע א״י, עמ׳ 356 ! הורדוס, עמ׳ 929 — 930 ). — בנו 
של ח׳, יהודה, ונכדיו שמעון ויעקב המשיכו במאבקו ומתו 
גם הם כלוחמי החירות. גם מנחם ואלעזר בן יאיר (ע״ע) 
הסיקריים בימי מלהמת-החורבן היו בני־משפחתו. 

ד 

חזקת״ה^וב (או חרם-הישוב), תקנה שהונהגה בקצת 
קהילות יהודיות ביה״ב — להטיל איסור על 
התיישבותם של יהודים זרים במקום ולענוש בחרם את 
העוברים על כך. 

היחס השלילי כלפי מתיישבים חדשים גבע בעיקר מצימצום 
מקורות־הפרנסה — מזה, ומן הדאגה מפני סיבוכים עם 
השררה — מזה, אולם גם מגישה פארטיקולאריסטית, שהיתה 
מורגשת החל מן המאה ה 11 בקהילות אשכנז, צפון־צרפת, 
אנגליה ולאחר־מכן גם באלו של איטליה ופולניה. לא בכל 
מקום הגבילו כניסת יהודים זרים במידה שווה, ואעפ״כ 
הוציאו מתחולת החרם תלמידי־חכמים, פליטי קהילות אחרות, 
בעלי־הון וסיטונאים. חלק מהרבנים אף התנגדו לכל שיטת 
החרם, בהסתמכם על הוראתו של רבנו תם, ש״לא הנהיגו 
חה״י אלא בשביל אלמים ומוסרים ושאינם רוצים לפנ 1 ת 
לתקנת הקהל ושאינם רוצים לפרוע עמהם מם, אבל על 
אחרים אין חרם". בקהילות ספרד לא הגבילו כלל בואם של 
מהגרים, ובשל כך לא הוכנסו דיני חה״י בספרי הפוסקים — 
הרמב״ם, ר׳ יעקב בעל הטורים ור׳ יוסף קארו בעל השולחן 
ערוך. 

חה״י היתר. חידוש בהלכה, ועל כן לא נתקבלה אוטומאטית 
בכל מקום, והיה צורך לחזקה ע״י הטלת חרם, אמנם הגבלות 
על הפעילות הכלכלית של זרים נידונות כבר בתלמוד (ב״ב 
כ״א, ע״ב), והן נתפרשו ע״י ר׳ גרשום ורש״י לפי תנאי 
זמנם. אך המניע לאיסור הכולל על חהתיישבות מבחוץ, אף 
ללא התחרות כלכלית, נעוץ במציאות היסטורית של אותה 
תקופה. זכויות הקהילות והיהודים כבודדים היו מוגדרות 
עפ״ר בפריווילגיות מאת אדוני העיר או הארץ, והשגת 
פריווילגיה כזאת עלתה ליהודים בדמים ובשתדלנות; הוותי¬ 
קים לא ראו בעין יפה שזרים שלא טרחו ייהנו אח״כ מעמלם. 
גם השלטון לא היה מעוניין, בדרך־כלל, שיתרבה מספר 
היהודים יתר על המידה. שיטת חה״י התאימה למשטר 
המדיני והכלכלי הנוקשה של יה״ב, שקבע את מעמדו של 


חזלךה — חזקת־הישוכ 


271 


חזקח׳־הישוב — חטא 


272 


כל אדם לפי מוצאו וחזקתה ובמובן זה קיים דמיון בי? חה״י 
ובין הגבלות שהטילו הגילדות (ע״ע) על סוחלים ובעלי־ 
מלאכה מבחוץ. 

מתוך האיסור על הזרים בוצר מושג של זכות הקנויה 
לבני־המקום, היא "חזקת־הישוב" (וע״ע חזקה). אדם קובה 
חזקה זאת, לאחר שישב במקום ללא עוררין במשך שבה או 
שלוש שנים, או אם ירש זכות זו מאביו, או אם נשא אשה 
בעלת חזקה. אפשר היה גם לקנות זכות זו או לקבלה ע״פ 
רשות הקהל. לעומת זה איבד את חה״י מי שעזב את המקום 
למשך שלוש שנים, או אפילו למשך שבה, בכוונה של הגירה. 

עם גידול הקף הקהילות והתרחבות האפשרויות הכלכליות 
של היהודים הלכו ונעלמו מושגים אלה החל מן המאה ה 18 , 

■ד ■י 

א. גולאק, אוצר השטרות, 352 , תרפ״ו; י. בער, היסודות 

וההתחלות של ארגון הקהילה היהודית ביזז״ב (ציון, ט״ו, 

36 ), תש" , ; . 5 ; 1945 ,? 115/1111 (ץ 113 1 <ז 5 ז 1-15 "! 

,( 426-431 ,^^'י\ XXX ,א?)() ? 11511141 ( 1111 : 1/11 ,ח 2€1111 

8.555 ; 1956 , 221-229 ,. 1,314 !/ 151415 , 12 !׳מ £361110 .ן .[ ; 1947 

,/י 1 , 51415 ( ' 1/11 / 0 1 ( 05 ) 1-115 8 . 5/11510115 35111 50031 1 , ,מסזגו! 

19575 , 68-69 ,¥ ; 185 , 71 
ז, פ. 

הזרת ( 1103 מש 1 > 1 ע 0 31-011113 ?), מחלה מדבקת, שמהותה — 
תהליך דלקתי של בלוטות־הרוק הגדולות של הפה — 

בלוטת מצד־האוזן, תת־הלשון ותת־הלסת. מחוללה — נגיף 
בלתי־ידוע; המחלה מעברת ע״י טיסות־רוק מן הפה. זמן- 
הדגירה הוא 14 — 18 יום ז כושר־הדבקה קיים כבר כמה ימים 
לפני התגלות סימני המחלה. דלקת הבלוטות מתבטאת 
בנפיחותן, המלווה כאבים חזקים, בחילה, ולפעמים גם שיל־ 
שול; תופעה אופיינית היא התרוממות אפרכסת־האוזן 
בעקבות דלקת בלוטת מצד־האוזן ומילוי הזווית שבין האוזן 
והלסת. החום — שהוא לפעמים לא־גבוה — נמשך 4 — 6 
ימים. עם שוך הנפיחות פוסק גם כושר־ההדבקה. בעקבות 
המחלה שחלפה בוצר מצב של חיסון לכל ימי החיים. 

הח' מופיעה לפעמים בצורת התפרצויות מגפתיות. היא 
פוגעת עפ״ר בילדים בגיל 2 — 6 שנים! בין תינוקות היא 
נדירה. מסיבוכיה (שהם נדירים בדרך־כלל): דלקת הלבלב, 
הגורמת מיהושי־בטן! דלקת־המוח! בגברים שמעל לגיל 
הבגרות—דלקת האשכים, ובנשים (לעיתים רחוקות מאד)— 
דלקת השחלה. דלקות אלו של בלוטות־המין עשויות לגרור 
עקרות; לפיכך נוהגים שלא למנוע ילדים מלהידבק בח׳ 
מילדים ח�