האבציקלופדיה 

העברית 

כללית, יהודית וארצישדאלית 


כדף אחד־עשזר 
גנדהרה-דואליזם 



חברה להוצאת אנציקלופדיות בע״מ 
ירוסולים - תש״ד - תל־אביב 



4 וס 4£ ק 10 כ> ׳וי :) 4 ־ £1 


הנהלה ראשית של החברה להוצאת אנציקלופדיות בע״מ 

פ. יב. פל^אי 


מהדורה ראשונה: תשי״ז 

הכרך סודר ונדפס בדפוס מסדה בע״מ, רמח־גן. ההגהות — על־ידי עוזר רבץ וי. גבדיאלי. 
התמונות הצבעוניות נדפסו בדפוס מסדה. הגלופות הוכנו בצינקוגראפיה פ. פיקו׳בסקי, ירושלים. 
ציור ומיפוי — ב. י. ברוייר! עוזרים: בחסה שפירא, רבקה קלירס 


:ל הזכויות שמורות להוצאה, ביהוד זכויות תרגום, קיצורים, צילומים והעתקות 

ס־דז .זוא*?זאס 0 0 א 1 א 1.15 *ט? * 1 ם£^?ס, 01 זוםאז זו* ■ת 1 ם 1 זודיד 00 

א 1 ספדאזא? 



המסרבת הכללית לכרך י״א 


העורף הראשי: 

פרוס׳ ישעיהו ליבוביץ 


מנהל המערכת: 
אלכסנדר פ ל א י,. 1 \ 


המערבת המרכזית 

מחלקת מקצועות היהדות: פרום' אפרים אלימלך אורכף 
מחלקת מקצועות הרוח : פרוס׳ שמואל הוגו ברגמן 
מחלקת מקצועות הסבע : פדום׳ ישעיהו ליבוביץ 


המזכירות המדעית 

המזכירה הכללית: 

ד״ר גרמה ליבוביץ 

יעקב לוינגר, . 1 א / מקצועות היהדות; ד״ר אידנה גרבל / מקצועות הרוח, יפה שמני־בירנבוים, . 8 / באוגראפיה! 
ל״ר ג. ליבוביץ/ מקצועות הטבע! מלכה מרגו, , 50 . 1 ג / בוסאניקה; זואולוגיה 


עורכי המדורות בברד 


מ. אבי־יונה,. 1 \ ידיעת א״י; המזרח הקדום; ארכאולוגיה י, מל .מוסיקה חדשה 

פרום׳ ש. אדלר, . 5 . 11 (עורך־יועץ) . .. ביולוגיה ד״ר יהושע ליבוביץ .. תולדות הרפואה 

פרום׳ א. א. אורבך. תלמוד; ספרות רבנית פרום׳ ישעיהו ליבוביץ כימיה; ביולוגיה; רפואה 

ר״ד ח. אורמיאן. פסיכולוגיה א. ליבנה . ... ציונות; סוציאליזם 

פרום׳ ש. אטינגן .. טכניקה פרום׳ א. א. מנדילוב .. ספרות אנגלית 

פרום׳ א. אלכסנדר ... פיסיקה ד״ר ד. נוי אנתרופולוגיה חברתית; אתנוגראפיה! פולקלור 

פרום׳ ד. אשבל .. מטאורולוגיה; קלימאטולוגיה ד״ר י. כ. סירמונמה .. היסטוריה ופילוסופיה של יד״״ב 

פרום׳ פ. א. בודברג.המזרח הרחוק פרום' ח. י. פולוצקי . בלשנות 

ד״ר ח. ה. בן־־ששץ תולדות ישראל ביה״ב ובזמן החדש ד״ר א. פוקס .. היסטוריה עתיקה 

פרום׳ י. בן־תור מינראלוגיה; פסרוגראפיה ד״ר ד. ג. פלוסר תרבות קלאסית; דת? נצרות 

פרוס׳ י. בער (עורך־יועץ) חולדות ישראל בימי הבינים פרום׳ מ. סלסנר .. .. איסלאם 

פרום׳ ר. בקי . דמוגראפיה; סטאטיסטיקה פרוס׳ ח. פרי ספרות כללית? ספרויות רומאניותן 

פ/אלון) ד״ר י. בר. .. צבא ספרות גרמנית 

פרום׳ ש. ה. ברגמן . ,. פילוסופיה א. פרנס .. גאוגראפיה; גאולוגיה 

ד״ר א. גרזון־קיוי מוסיקה מזרחית? תולדות המוסיקה בעת פרוס׳ א. ה. פרנקל מאתמאטיקה 

העתיקה ובימי הביניים ש. רוזן, עו״ד,. 0 ״ 1 ״ 1 יחסים בינלאומיים 

ד״ר ס. דיוים היסטוריה ותרבות של הודו ש. רימר, (.תס £0 ). 50 . 0 .... כלכלה 

א. מ. הברמן ביבליוגראפיה פרום׳ מ. שטקלים פרהיסטוריה 

פרוס׳ מ. זהרי בוטאניקה ד״ר פ. שיך אמנות 

ד״ר מ. זיו היסטוריה חדשה; היסטוריה של רוסיה ופולין פרום׳ ג. שלום .. קבלה 

ד״ר ש. ז. השין ... > י. שמעוני . . המזרח החדש 

פרוס׳ ג. מרפקי (עורך־יועץ).\ ח. שמרוק, . 8 ספרות יידית 










רשימת המחברים המעזתתפים בסיד י״א 


אכי־יונה מיכאל, . 1 * 

ירושלים, סרגה באוניברסיטה העברית / ידיעת הארץ! ארכאולוגיה! 
המזרח הקדום 

אגמון גליה, . 8 

ירושלים / תאסרוך 

אגמון שמואל, ד״ד 

ירושלים, םרוםסור־חבר באוניברסיטה העברית / פאתמאטיקה 
אדלר שאול, ד״ד, . 5 . 8 . 8 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / סאראזיסולוגיה ון* 0 י־ 
דטיולוגיה 

אופגחימר הלל, ד״ד 

רחובות, פרופסור באוניברסיטה העברית / חקלאות 

אורהך אפרים א., ד״ד 

יתשלים, סרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / תלמוד! ספרות 
רבנית 

אורמיאן חיים, ד״ד 

ירושלים, משרד החינוך והתרבות / פסיכולוגיה 

אחימאיר אכ״א, ד״ד 

רפת־גן / היסטוריה וספרות רוסית 

אטינגן דליה, . 80 , 8 

חיפה, אסיסטנטית בטכניון העברי / טכניקה 

אטינגן שלמה, אינז׳ 

חיפה. פרופסור בטכניון העברי / טכניקה 

אטינגר שמואל, ד״ד 

ירושלים. סדריו באוניברסיטה העברית ! תולדות ישראל 

אידלכרג שלמה, ד״ד 

ניו־יורק, סרופסור־עחר בישיבה־אוניבר. / ספרות רבנית 

איכנפאלם פולה 

היפה, המוזיאון העירוני לאמנות חדישה / אמנות 

איל־גלעדי חפצי־־כה, ד״ד 

ירושלים, אסיסטנטית באוניברסיטה העברית / זואולוגיה 

אלישיב זאב, 

ירושלים, / תולדות הדואר 

אלכסנדר שלמה, . 50 . 1 * 

רחובות, אסיסטנט בסבון וייצפן למדע / פיסיקה 

אלן הגרי חנם, אינז׳ 

לונדון, חבר־מחקר ב ת־וס־סס ־ 01800 £1511 ״פ / טכניקה 

אלקושי גדליה, ד״ד 

ירושלים, אוניברסיטת תל־אביב / ספרות עברית חדשה 

אפטרגוט ונדה 

ירושלים, אגף העתיקות, משרד התנוך והתרבות / היסטוריה פולנית 
וצרפתית 

אפלכאום שמעון, ד״ד 

ירושלים, חבר־מחקר באוניברסיטה העברית / היסטוריה ותולדות 
התרבות העתיקה 

ארזי אברהם, ד״ד 

ירושלים / תלמוד 

אדנולד באילה 

בנימינה / ספרות אנגלית 


ארצי פנחס, ד״ד 

ירושלים / המזרח הקדום 

אשבל דב, ד״ד 

יחשלים, פדופסור־חבר באוניברסיטה העברית / מסא 1 רול 1 גיה 

ביינארט חיים, ד״ד 

ירושלים, אסיסטנט באוניברסיטה העברית / היססודיה של ספרד 
ותולדות היהודים בספרד 

בילסקוב־יאנסן פרדריק יוליוס, ד״ד 

קופנהאגן׳ פרופסור באוניברסיטה / ספרות דנית 

בלום אדני א., ד״ד 

ירושלים, משרד המשפטים / משפט גרמני 

הלום חיים קארל, ד״ד(ז״ל) 

ירושלים / ביזאנטינולוגיה! באלקאנולוגיה! נערות קדומה 

הלום ישראל רוברט 

גבעתיים, יועץ ארצי לענף הדבורים / חקלאות 

בלומנטל פנחם, ד״ד 

ירושלים, משרד החינוך והתרבות / ספרות אנגלית 

בך־ישראל הדוח, ד״ד 

ירושלים / היססוריה כללית 

בן־שמאי מאיר חלל, ד״ד 

ירושלים / פיסיקה! כימיה 

גן־ששון חיים הלל, ד״ד 

ירושלים, סדריו באוניברסיטה העברית / תולדות ישראל 

בן־תור יעקב, ד״ד 

ירושלים, פרופסור־תבר באוניברסיטה העברית / מינראלוגיה! פטרו־ 
גראפיה 

בקי דובדטו, ד״ד 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / ססאטיסטיקה 

ברגמן שמואל הוגו, ד״ד 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העבריה / פילוסופיה 

ברי־חלל יהושע, ד״ד 

ירושלים, פרצה באוניברסיטה העברית / תורת ההגיון 

גבריאל ראובן,. 4 * 

ירושלים, אסיסטנט באוניברסיטה העברית / דמונראפיה 

גבדיהו חיים משה יצחק, . 4 * 

ירושלים / המזרח הקדום 

גולדברג לאה, ד״ד 

ירושלים, חברה להוראה באוניברסיטה העברית / ספרות עברית 
חדשה 

גולדשמידט אלישבע, ד״ד 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / גנטיקה 

גומפרץ יחיאל ג., ד״ד 

ירושלים / לארינגולוגיה 

גור אריה,. 4.50 ז 

רחובות, אסיסטנט באוניברסיטה העברית / חקלאות 

גייס מנפרד, ד״ד 

תל־אביב / ספרות גרמנית 



13 


רשימת המחברים 


14 


גרבל אירנה, ד״ר 

ירושלים, מורה באוניברסיטה העברית / בלשנות! תולדות התרבות 

גרבל פלורח 

ירושלים ! גסממנומיה 

גרבר־טלמדן יונינה, ד״ר 

ירושלים, מדריכה באוניברסיטה העברית / אנתרופולוגיה 

גרזון־קיוי אסתר, ד״ר 

ירושלים, חברת־מחקר באוניברסיטה העברית / מוסיקה 

גרינץ יהושע מאיר, ד״ר 

ירושלים / מקרא 

גרשוני ק. גרשון 

ירושלים / תאטרון וקולנוע 

דוסטרובסקי אריה, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / דרפאטולוגיה 

דיאמנט פאול ייוסח, ד״ר 

ירושלים / תולדות ישראל 

הברמן אברהם מאיר 

ירושלים, מנהל ספריית שוקן / ביבליוגראפיה! דפוס! ספרות עברית 

הד אוריאל, ד״ד 

ירושלים, פרוס׳־חבר באוניברסיטה העברית / היסטוריה של המזרח 

הוכברג נתנאל, אינז׳ 

מקוה ישראל / חקלאות 

הורוביץ שלמה, ד״ד 

חיפה / היסטוריה חדשה 

הימן אוריאל, (.ס. 0 .ז). 14 

חיפה / היסטוריה של אירלאנד 

הרושובסקי בנימין,. 14 

ירושלים, אסיסטנט באוניברסיטה העברית / ספרות יידית 

וולטש רוברט, ד״ר 

לונדון / תולדות היהודים בגרמניה 

וורמן קורט, ד״ר 

ירושלים, מנהל בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי / ספרות גרמנית 

ויטנברג(זלצכרגר) לורה שולמית, ד״ר 

ירושלים, מורה באוניברסיטה העברית / ספרות גרמנית 

זהרי מיכאל, ד" ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / בוטאניקה 

זיו מיכאל, ד״ד 

ירושלים, משרד החינוך והתרבות / היסטוריה הדשה 

זילברשטין ורנד, ד״ר 

ירושלים, משרד הבריאות / באקטריולוגיה 

חיים אכיבה 

סטוקהולם / ספרות סקאנדינאוויח 

חשץ שניאור זלמן, ד״ר 

ירושלים, שופט בבית המשפט העליון / משפט 

טדסקי גד, ד״ד 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / משפט 

טורי יעקב,.*ג 

חיפה / היסטוריה חדשה 

טיכרגר פריץ, ד״ר 

ירושלים / ספרות גרמנית 

טל יוסח 

ירושלים, מורה באוניברסיטה העברית / מוסיקה 


מרגן מלכה,. 1.50 * 

ירושלים / בוטאניקה! זואולוגיה 

יהושע יעקב, ״ 14 * 

ירושלים, משרד הדתות / משפט איסלאפי 

יונס חנם, ד״ד 

ביו־יורק, פרופסור ב&סע־סא 1 ־ 500 ז £0 5011001 ״־א / מדע הדת 

ימר משה, ד״ד 

ירושלים, אסיסטנט באוניברסיטה העברית / חולדות המדע 

יעכץ צבי, ד״ר 

ירושלים, אסיסטנט באוניברסיטה העברית / היסטוריה רומית 

ירושלם אדמונד מאיר, ד״ר 

ירושלים / היסטוריה של יה״ב והעת החדשה 

כהן דניאל י.,.. 14.4 

ירושלים / תולדות היהודים בגרמניה 

כחן יהודה פנחס (לאו), ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / היסטוריה חדשה 

כהן יונח,. 14 

ירושלים / גראפולוגיה 

כחן יונח 

ירושלים / תולדות היהודים בצפון אפריקה 

כהן שלום יעקם, ד״ד 

ירושלים, מדריד באוניברסיטה העברית / ספרות אנגלית 

כ״ץ יעקב, ד״ד 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / תולדות ישראל בעת החדשה 

כ״ץ שמחה,. 4 ? 

ירושלים / תולדות היהודים ברוסיה 

לוינגר יעקב,. 14.4 

ירושלים / פילוסופיה יהודית 

לויצקי יעקב, ד״ר(ז״ל) 

יר־שלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / מאתמאטיקה 

לופז סכטינו רוכרטו, ד״ד 

נירהיון, מרצה באוניברסיטת ייל / היסטוריה איטלקית ותולדות 
היהודים באיסליה 

ליכוכיץ גרמה, ד״ד 

ירושלים / מאתמאטיקה! פיסיקה! חינוך 

ליבוביץ יהושע, ד״ד 

ירושלים / תולדות הרפואה 

ליבוביץ יוסף 

ירושלים, אגף העתיקות, משדד התנוך והתרבות / אמנות מצרית 

ליבוביץ ישעיהו, ד״ד 

ירושלים, פרופסוריחבר באוניברסיטה העברית / מדעי־הטבע; רפואה 

ליבנה אליעזר 

ירושלים / סוציאלחם 

ליפשיץ אריה 

ירושלים / ספרות עברית חדשה 

מארכום שמעון, ד״ר 

ירושלים / תולדות היהודים בארצות המזרח 

מדניצקי יצחק,. 14 

ירושלים, משרד הדואר ! דואר 

מזר בנימין, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / מקרא 



15 


רשימת המחברים 


16 


מיהם הלמוט, ד״ר 

ירושלים, סרצה באוניברסיטה העברית / סטאטיסטיקה 

מן תומס, ד״ר(ז״ל) 

ציריך / ספרות גרסנית 

מנדילוב אדם אברהם, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / ספרות אנגלית 

מנרלסון היינריך, ד״ר 

תל־אביב, אוניברסיטת ת״א / זואולוגיה 

נוי רב, ד" ר 

בני־ברק, מורה באוניברסיטה העברית / פולקלור 

ניסנבוים שמואל 

ירושלים / תולדות ישראל 

ניר דה,.* 1 * 

ירושלים, אסיסטנט משתלם באוניברסיטה העברית / גאוגראפיה 

סימון מיכאל, ד״ר 

ירושלים, משרד החח / דגלים 

סירמונטח יוסח ברוד, ד״ר 

ירושלים / היסטוריה ופילוסופיה של יה״ב והרנסאנס! היסטוריה 
וספרות איטלקית 

סלושץ נחום, ד״ר 

תל־אביב, פרופסור / תולדות היהודים בצפון אפריקה 

סמבורסקי שמואל, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / תולדות המדע 

סאיאנס־גליק שרה, ד״ר 

תל־אביב, משרד החינוך והתרבות / חינוך 

פוזנר עקיבא ברוך, חרב ד״ר 

ירושלים / תולדות ישראל 

פולדצקי ח. יעקב, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / בלשנות 

פוקורני רפאל, ד״ר 

תל־אביב / גראפולוג־ה 

פוקס אלכסנדר, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / היסטוריה עתיקה 

פורטונה עמנואל, אינז׳ 

חיפה / תעשיה 

פיגנבאום אריח, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / אופתאלמולוגיה 

פיינמן דניאל א., ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / ספרות אנגלית 

פינם שלמה, ד״ר 

ירושלים, סרוס׳־חבר באוניברסיטה העברית / פילוסופיה איסלאמית 

פלוסר דוד ג., ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / דת; נצרות 

פלסנר מאיר, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־הבר באוניברסיטה העברית / איסלאם! ספרות 
ערבית! מזרחנות 

פרנר יוסח, ד״ר 

חיפה / נורולוגיה ופסיכיאטרית 

פרי חירם, ד״ר 

ירושלים, סרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / ספרויות רומא־ 
גי 1 ח! ספרות גרמנית 


פרידבורג לואיזה 

בנימינה / גראפולוגיה 

פרנס אברהם 

ירושלים / גאוגראפיה! גאולוגיה 

פרנקל אברהם הלוי, ד״ד 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / מאתמאטיקה 

צונציגר מנחם, ד״ר 

חיפה / קולנוע 

קמו ז׳אן 

פאריס, מנהל המוזיאון לאמנות מודרנית / אמנות 

קדמון נפתלי 

ירושלים / תעופה 

קופח לותר, ד״ר 

ירושלים, בית־הספרים הלאומי והאוניברסיטאי / פילוסופיה יהודית 

קטן משה,. 1,10.1x11 

ירושלים, בית־הספרים הלאומי והאוניברסיטאי / היסטוריה של צרפת 
וספרות צרפתית 

קסטנבחדגלדשמיין רות, ד״ד 

חיפה / ספרות גרמנית 

קפלן צבי 

ירושלים / תלמוד 

קצבורג נתנאל, . 4 ג 

ירושלים / היסטוריה ותולדות היהודים בהונגאריה 

רבץ דב 

ירושלים / תולדות היהודים במזרח אירופה 

רבינוביץ צבי מאיר, . 8 

תל־אביב / חסידות 

רוזלאר מרדכי, ר״ד 

ירושלים / מוסיקה! תרבות קלאסית! היסטוריה של הולאנד 

רוזן חיים, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / בלשנות 

רוזן שבתאי, עו״ד,. 8 . 1 ״ 1 

ירושלים, משרד החוץ / יחסים בינלאומיים 

דוזנן נפתלי, ד״ד 

חל־אביב, משרד התחבורה / גאוגראפיה! מטאורולוגיה 

רונה ברוד, ד״ר 

ירושלים, בית־הספרים הלאומי והאוניברסיטאי / ספרות הונגארית 

רוסון פילים סטנלי,. 1 \ 

אוכספורד, 6 * 1051101 ! 106131 / אמנות הודית 

רות בצלאל (פסיל), ד״ר 

אוכספורד, מרצה באוניברסיטה / היסטוריה של יה״ב 

רימר שלמה, (. 1 * £00 ) . 8.50 

ירושלים / כלכלה 

רמוס־גיל קארלוס, ד״ר 

ירושלים, חבר להוראה באוניברסיטה העברית / ספרות ספרדית 

שולוב אהרן, ד״ר 

ירושלים, פרצה באוניברסיטה העברית / זואולוגיה 

שמייניץ היינץ, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / זואולוגיה 



17 


רשימת המחברים 


שטייניץ חנן, ד״ר 

דמות השבים / סוסיהד, 

שמקליס משח, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבד באוניברסיטה העברית / פרהיסטוריה 

שטריקר סטפן, אינז׳ 

היסה, מרצה ראשי בטכניון העברי / טכניקה 

שטרן־טויבלר זלמה, ד״ר 

סיגסינטי / תולדות היהודים בגרמניה 

שייקובסקי(פרידמן) זושא 

ניו־יורק / תולדות היהודים בצרפת 

שי!ז פריץ, ד״ר 

חיפה, מנהל הסחיאון העירוני לאמנות חדישה ן אמנות 


שלוי אלים עליזה, .. 1.4 \ 

ירושלים, אסיסטנטית באוניברסיטה העברית / ספרות אנגלית 

שלום גרשם, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / קבלה 

שמני־בירנבוים יפה, .פ 

ירושלים / גאוגראפיד, 

שפיר אוטו עמנואל 

ירושלים / פילוסופיה 

תלביצר ריליאם, ד״ר 

קוסנהאגך, פרופסור באוניברסיטה / נאוגראשיה 

תמר דוד, . 4 ? 

לונדון / תולדות ישראל 



ראשי־חיבוח של שמות המחברים 


= יצחק מדניצקי 

י. נ 7 ד. 

= אפרים א. אודבך 

א. א. א. 

= יהושע תאיר גדינץ 

י. ם. ג. 

= אדם אברהם מנדילוב 

א. א. ם. 

= יהודה פנחס (לאו) כהן 

י. ם. כ. 

= אב״א אחימאיד 

א. אח. 

= יוסח סחנר 

י. סר. 

= אברהם ארזי 

א. אד. 

= ישראל רוברס בלום 

י. ר. ב. 

= אלישבע גולדשסידט 

א. ג. 

= יהושע ליבוביץ 

יה. ל. 

= אירנה נרבל 

א. ג-ל 

= יעקב לוינגר 

יע. ל. 

= אסתר גדזוךקיוי 

א. גדק. 

= יפה שסני־בירנבוים 

ים. ש. 

= אריה דוסטרובסקי 

א. דו. 

= ישראל בר 

יש. ב. 

= אוריאל הימן 

א. ה. 

= לאה גולדברג 

ל. ג. 

= אברהם הלוי פרנקל 

א. ה. פ. 

= לואיזה סרידבורג 

ל. ס. 

= אביבה חיים 

א. ח. 

- לותר קופף 

ל. קו. 

= אליעזר ליבנה 

א. לי. 

= לורה שולמית ויסנברג (זלצבדגר) 

ל, ש. ו. 

= אברהם מאיר הברמן 

א. מ. ה. 

= מערכת 

מ. 

־־ אדמונד מאיר ירושלם 

א. מ. י. 

= מיכאל אבי־יונה 

ם. א. י. 

= אוטו עמנואל שפיר 

א. ע. ש. 

= מנפרד גייס 

מ. ג. 

= אריה פיגנבאום 

א. פ. 

= מאיר הלל בן־שמאי 

פ. ה. ב. 

= אלכסנדר פוקס 

א. פו, 

= מיכאל זהרי 

פ. ז. 

=־ אברהם פרנס 

א. פד. 

= מיכאל זיו 

ס. זי. 

=אהרן שולוב 

א. שו. 

= מלכה טרגן 

מ. ט. 

= אליס עליזה שלוי 

א. של. 

= משה יסר 

ם. י. 

- אריה גור 

אי. ג. 

= מיכאל סימון 

ם. ס. 

= אריה ליפשיץ 

אד. ל. 

= מאיר סלסנר 

ס. פ. 

־־־ בנימץ הרושובסקי 

ב. ה. 

= משה קטן 

ס. ק. 

= בנימין מזר 

ב. מ. 

= מרדכי רחלאר 

מ. רו. 

= בצלאל (ססיל) רות 

ב. ר. 

= משה שסקלים 

מ. שט. 

= גליה אגמון 

ג. אג. 

= נתנאל הוכברג 

נ. ה. 

= גד טדסקי 

ג. ט. 

= בחום טלושץ 

נ. ס. 

= גרטה ליבוביץ 

ג. ל. 

= נפתלי קדמת 

נ. קד. 

= גרשון ק. גרשוני 

ג. ק. גר. 

= נתנאל קצבורג 

נ. קצ. 

= גרשם שלום 

ג. ש. 

= נפתלי רוזגן 

נ. ר. 

= דב אשבל 

ד. א. 

= סטפן שטריקר 

ס. ש. 

= דליה אטינגן 

ד. אט. 

= עמנואל פורסמה 

ע. פ. 

= דוד אריאן 

ד. אד. 

= פולה איכנבאום 

ם. אי. 

= דניאל י. כהן 

ד. י. כ. 

= פנחס ארצי 

פ. אר. 

- דב נוי 

ד. נ. 

= פנחס בלומנטל 

ם. בל. 

־־ דב ניר 

ד. ני. 

= פלורה גרבל 

פ. ג. 

= דוד ג. פלוסר 

ד. ס. 

= פריץ טיברגר 

פ. ט. 

= דב רבץ 

ד. ד. 

= פרדריק יוליוס בילסקוב־ינסן 

פ. י. ב. 

= הלל אופנהיסר 

ה. או. 

= פאול יוסף דיאמנט 

ס. י. ד. 

= הנרי הנם אלן 

ה. ה. א. 

= פילים סטנלי רוסח 

פ. ס. ר. 

= הנס יונס 

ה. י. 

= פריץ שיף 

פ. ש. 

= הייגרץ־ סנדלסון 

ה. ם. 

=־־ צבי יעבץ 

צ. י. 

= הלפוט מיוזם 

ה. מי. 

= צבי מאיר רביבוביץ 

צ. מ. ר. 

= היינץ שטייניץ 

ה. ש. 

= צבי קפלן 

צ. ק. 

= ונדה אפטרגוס 

ו. א. 

- קורט וחרמן 

ק. ו. 

= וילים תלביצר 

ו. ת. 

= קרלוס רמוס־גיל 

ק. ר.־ג. 

= זאב אלישיב 

ז. אל. 

= רוברטו בקי 

ר. ב 

= ז׳או קסו 

ז/ ק. 

= ראובן גבריאל 

ר. ג. 

= זושא שייקובסקי (פרידמן) 

ז. ש. 

= רוברטו סבטינו לוסז 

ר. ס. ל. 

= זלמן שטרן 

ז. שט. 

= רפאל סוקורני 

ד. סו, 

= חיים אורמיאן 

ח. א. 

= רות קםטגבדג־נלדשטיין 

ד. ק.־ג. 

= חסצי־בה איל־גלעדי 

ח. אדג. 

= רוברם וולטש 

דו. ו. 

- חיים ביינארט 

ח. ב. 

= שמואל אגמון 

ש. אג. 

= חדוה בן־ישראל 

ח. בדי. 

= שאול אדלר 

ש. אד. 

= חיים משה יצחק גבדיהו 

ח. ג. 

= שמואל אטינגר 

ש. אט. 

= חיים הלל בן־ששון 

ה. ה. ב־ס, 

= שלמה אירלברג 

ש. אי. 

= ח. יעקב פולוצקי 

ח, י. פ. 

= שלמה אלכסנדר 

ש. אל. 

= חירם פרי 

ח. ס. 

= שסעון אפלבאום 

ש. אס. 

= חיים קארל בלום 

ח. ק. ב. 

= שמואל הוגו ברגמן 

ש. ה. ב. 

= חיים רוזן 

ח. ר. 

= שניאור זלמן חשין 

ש. ז. ח. 

= חנן שטייניץ 

ח. שט. 

= שמחה כ״ץ 

ש. כ. 

= יעקב בן־תור 

י. ב. 

= שמעון מארכוס 

ש. מ. 

= יוסף ברור סירמונטד 

י. ב. ם. 

= שמואל ניסנבוים 

ש. ני. 

= יחיאל ג. גומפרץ 

י. ג. ג. 

= שמואל סמבורסקי 

ש. ם. 

= יונינה גרבר־טלמון 

י. גר. 

= שלמה פינם 

ש. ם. 

= יעקב טורי 

י. טו. 

= שרח פאיאנס־גליק 

ש. ם.־ג. 

= יוסף טל 

י. טל 

=־ שבתאי רחן 

ש. רו. 

= יעקב יהושע 

י. ו, 

= שלמה רימר 

ש. רי. 

= יונה כהן 

י. כ. 

= שלמה אטינגן 

של. א. 

= יעקב כ״ץ 

י. כ״ץ 

= שלמה הורוביץ 

של. ה. 

= ישעיהו ליבוביץ 

י. ל. 

־ תומס מן 

ת. מ. 

= יעקב לויצקי 

י. לו. 



= יוסף ליבוביץ 

י. לי. 



ראעזי־תיבות וקיצורים 


אב״ד = אב בית־דין 
אדר״נ = אבות דרבי נתן 
אד,״ב = ארצותיהברית 
אה״ע = אבן העזר 
או״ח = אורח חיים 
איכ״ר = אינה רבתי 
ארם׳ = ארמית 
ב״ב = בבא בתרא 
ביבל. = ביבליוגרפיה 
בי״ד = בית דין 
ביהכ׳יב = ביתיהכנסת 
ביהמ״ד = בית־המדרש 
ביה״ס = בית הספר 
ביצ׳ = ביצה 
בכור׳ = בכורות, מורים 
ב״מ = בבא מציעא 
במד׳ = במדבר 
במד״ר = במדבר רבה 
בע״ח = בעלי־חיים 
ב״ק = בבא קמא 
בר׳ = ברכות 
ב״ר = בראשית רבה 
ברא׳ = בראשית 
בדכ׳ = ברכות 
בח״ס = בתי ספר 
ג׳ = גראם 
גיט' = גיטין 
גל׳ = גליון, גליונות 
דב׳ = דברים 
ד״ד, = דיבור המתחיל 
דוזי״א = דברי הימים א׳ 
דהי״ב = דברי הימים ב׳ 
דדו״ד = דור דור ודורשיו 
רי״י = דברי ימי ישראל 
דג׳ ־־־ דניאל 
דק״ס = דקדוקי סופרים 
הר = הושע 

הו״ל = הוציא לאור, הוצא לאור 
הונג׳ = הונגארית 
ד,וצ׳ = הוצאה, הוצאת 
הור׳ = הוריות 
הל׳ = הלנה, הלכות 
הע , = הערה 
וגר = וגומר 
ויק׳ - ויקרא 
ויק״ר = ויקרא רבה 
וכד' = וכדומה 
וכר = וכולי 

וניו״ב = וכיוצא בזה! וכיוצאים באלה 
ז.א, = זאת אומרת 
זכר׳ = זכריה 


זל״ז = זה לזה 

ח״א = חלק א׳ 

ח״ב = חלק ב׳ 

חג , = חגיגה 

ח״ג = חלק ג׳ 

ח״ד ־־ הלק ד׳ 

חוב׳ = הוברת, הוברות 

חול׳ = חולין 

הו״מ = חושן משפט 

חיד״א = חיים יוסף דוד אזולאי 

חי*מ = חיל משבר 

ח״ן = חכמה נסחרת 

חצו״ל = חכמי צרפת ולותר 

חשמ״א = חשמונאים א׳ 

חשמ״ב = חשמונאים ב' 

טוש״ע = טור־שולחן ערוך 

יבמ׳ = יבמות 

יה״ב = ימי הביניים 

יהר = יהושע 

יויד =יורה דעה 

יחז׳ = יחזקאל 

ילקי׳ש = ילקוט שמעוני 

יצ״ו = ישמרהו צורו וגואלו 

ירו׳ = ירושלמי 

ירוש׳ = ירושלמי 

ירמ׳ = ירמיהו 

ישע׳ = ישעיהו 

יח״ש = יתברך שמו 

כה״י = כתב־היד 

כה״ע = כחב־העח 

כ־״ק = כתבי־הקודש 

כוז׳ = כוזרי 

כ״י = כתבי־יד, כתבי־יד 

כי״ח = בל ישראל חברים 

כ״ע = כתביעת, כתבי־עת 

כת׳ = כתובות ׳ 

כתה״י = כתב־היד, כתבי־היד 

כת״י = כתב־יד, כחבי־יד 

לסה״ג = לספירת הנוצרים 

לפסה״ג = לפני ספירת הנוצרים 

מ׳ = סטר, משנה 

מבי״ט =־ פשה בן יוסף טראני 

מ״ג = מיליגראם 

מגל׳ = מגלה 

מדר׳ = מדרש 

מהד׳ = מהדורה! מהדורת 

סהר״ל = מורנו הרב ר׳ ליווא (מפראג) 

מו״נ = מורה נבוכים 

מו״צ = מורה צדק 

בו״ק = מועד קטן 

מטב״ל = מטה כללי 


מי' = מיכה 
מכש׳ = מכשירין 
כל״א = מלבים א׳ 
מל״ב = מלכים ב׳ 
מלח׳ = מלחמות 
מ״ם = מילימטר 
ממ״ע = מסר מעוקב 
סמ״ר ־־= מטר מרובע 
מנח׳ = מנחות 
מס׳ או מם, = מספר! מסכת 
מס״ב = מסילת ברזל 
מס״״ב = מסילת הברזל 
מ״ץ = מורה צדק 
משא״ב = מה שאין כן 
משג' = משניות 
מת׳ = מתי 
נדר׳ = נדרים 
גר = נולד 
נו״ג = נחמד ונעים 
נחמ׳ = נחמיה 
נ ״י = נידיורק 
ס׳ = ספר! סימן 
סט. = רגש 
סי׳ = סימן 
ס״מ = סנטימטר 
סס״ג = ספר מצוות בדול 
סמ״ק = סנטימטר מעוקב 
סמ״ר = סנטימטר מרובע 
סנה׳ = סנהדרין 
ס״ת = ספר תורה 
סת״ם = ספרים, תפלין מזוזות 
ע׳ = עיין! עמוד! ערף 
ע״א = עמוד א׳ 
ע״ב = עמוד ב׳ 
עבה״י = עבר הירדן 
עוב׳ = עובדיה 
עו״ד = עורך דין 
עז׳ = עזרא 

עי׳ = עיין 

ע״ז = עבודה זרה 
עיר׳ = עירוב? 
ענד = עמוד, עמודים 
ע״נ = על נהר 

ע״ע = עיין, ערך, עיין ערכו, עיין ערכים 
ערה״ש = ערב ראש השנה 
ם׳ = פרשת! פרק 
פדר״א = פרקי דרבי אליעזר 
פוד״א = פנקס ועד ד ארצות 
פי׳ - פירוש 
פס׳ = פסחים 
פסי׳ = פסיקתא 



ראשי־חיבוח וקיצורים (המשך] 


פסי״ר = פסיקתא רבתי 
פסיר״כ = פסיקתא דרב פהנא 
פפד״מ = פראנקפורם דמי? 
צ״ל = צריך להיות 
ק״ג = קילוגראם 
קדם׳ = קדמוניות 
קה״ר = קוהלת רבה 
קיד׳ = קידושין 
ק״מ = קילומטר 
קמ״ר = קילומטר מרובע 
ר׳ = ראה! רבי 
ראב ע = ר׳ אברהם אבן עזרא 
רא״ש = רבנו אשר בן יחיאל 
רגמ״ה = רבנו גרשם מאור הגולה 
רדב״ז = ד׳ דוד בן זמדא 
רד״ק =ר׳ דוד קמחי 
ר״ה = ראש־השנה 
רח״ו = רבי חיים ויסאל 
ר״י = רבי יצחק (הזקן. מבעלי התוססות) 
ריב״ז = רבי יוחנן בן זכאי 
ריב׳־ש = רבי יצחק בן־ששת 
רי״ף = רבי יצחק אלפסי 
דלב״ג = רבי לוי בן גרשון 


רמ״א = רבי משה איסרלש 
רמב״ם = רבנו משה בן סימה 
רמב״ן = רבי משה בן נחמן 
רמב״ע = דבי סשה אבן עזרא 
רמח״ל = דבי משה חיים לוצאסו 
ד״ן = רבנו נסים 
רנ״ק = רבי נחמן קרובמאל 
רט״ג = רבי סעדיה גאון 
ד״ע = רבי עקיבא 
רשב״א = רבי שלמה בן אדרת 
רעב״ג = דבי שלמה אבן ג בידול 
רשב״ם = רני ששואל בו מאיר 
רשב״ץ = רבי שמעון בן צמח (דוראן) 
רש״י = רבנו שלמה יצחקי 
ר״ת = ראשי חיבות! רבנו תם 
ש׳ = שנה׳ שבת 
שד״ל = שמואל דוד לוצאטו 
שה״ש = שיר השירים 
שהש״ר = שיד השירים רבה 
שוס־ = שופטים 

שו׳־מ = שפייאר, וורמייזא, סננצא 
שו־ע = שולחן ערוך 
שו״ת = שאלוח ותשובות 


ש י״ר = שלמה יהודה רפאפורם 
שמ' = שמות 
שמ״א = שמואל א׳ 
שס״ב = שמואל ב׳ 
שמו״א =־ שמואל א׳ 
שמו״ב = שמואל ב׳ 
שמ״ר =־ שמות רבה 
ש״ץ = שלידדציבור 
תהל׳ = תהלים 
תום' = תוספות 
חוסם׳ = תוספתא 
תוש׳ = חושבים 
ת״ח = תלמיד חכם 
ת״י = תרגום יונתן בן עוזיאל; 

תרגום ירושלמי 
תנח' = תנחומא 
תעב׳ = תענית 
תרג׳ = תרגום׳ תרגם 
תשב״צ = תשובות ר׳ שסע? בן צמח 

(דוראן) 

תשוב' ־־ תשובות 


קיצררי־־סבורת ספרים ומאספים 


׳ 101,5 ^ 110 ץ 1 ז 0 ד 1131 {) 1 ( 15 ^ 0 ( = . 8 י 3 > 1 

- 15500 1104 0 ) 1 ( £110 0650 ־ £111 £1 ו־ז 1 ( 0 רז 2 חו> 1 \ = 

114001016 ( 40$ 30113£1 

' 0011 405 1011100 ז 2011 א 11114 10111108011 ) 11 ^ = < 1 אט 14 

$ח 01 ז 0 /ו 12511112 ג? 1501100 

105 ־ $01 ^\ 0 א = 5 .א 

051201001 * 1 01105 א ,) 1051201011 ׳\\ןא = * 1 ׳ .א 

$01105 014 = . 5 . 0 

!מסרתגז^ס׳ד 014 = ,ז*. 0 

01 טמ 12 ] 1$ ש 1 ס 01001:1101 = .ש 1 ! 0 .ז 0 

11 :>ב 1 נ 1 ־ 11 (ב( 31351102 ? = . 18 ? 

21 * £2 מ £0 £0011011 = ת 0 ןן 00 ? 

0$ * 111 ( £01405 405 110 * £0 = (££ 

0 ) $01 = * 5 

5 מ 10 ) 3 א 04 ) 01 ט = .א .ס 

-ת 15$0 ז \\ 1:110110 ח 2010 ) 105 ) 1 ^ ־ £111 ז£ 1 ־ 50111 ) 201 = 

ז $0112£ 

100 ( 1204150 ת 80 ־זס>\ 501100 ) 0013 ז 40 ) 011 ( 50 ) 201 = £0 א 20 

1 ) 112 00501150 

$ח 01 ז 0 ז \ 21251102 ? 100 ( 50 ) 0011 405 ) 1£ ז 1 ( 2011$0 = ־ 7 \?כ 7.1 

13400 ( ־ 401 110 ( 0050£110 410 ־ £111 ז 1£ ־ן 5011 ) 1 ס 2 = 2010 

3045 ( 1 ( 011150  8 131 

8 נ 1 ל. 

- 

110 ( ( 31 ־ 811311081 10 ( 000150 £0010100 [[^ 

ז.ל! 

— 

] 30100 ) 05 * 1 ׳ 1105 ^ 3 

$08 ל. 8 


- 100 ־ 01 0£ 10015 ( 50 1020 ־ 0101 ^. ש 1 (ן 0£ תנ) 110 ט 6 

3 ( 0 ־ £05021 1 גז 

011. 

= 

ש 0 ז<] 12 ( 0 

4150)10 

= 

4011150)10 

£1 

= 

- 15 * 4 410 שר 0101 '\ 0 ת£ , 51201 ! 0£ 30412 ק 3 > 01 ץ 0 מ£ 

1512171 405 410 ס 3 נ[ 10 ס{ £00 ;מזב! 

£.!. 

־ 

043103 [ ג 41 ס 3 קס 1 סץס £0 

1^-8! 

־= 

110 ס £$11 תט 02 83 ־ £1 

םן 0 


113114 ( 50 ]ט 0 < 1 10 מ 40 ע[ ת 40 1101110 ( 0050 

.נ 11 ׳ו\!>ת 13 ־ 1 

— 

11 סט 13 זסוזס*\ 8£304 

ז 9.1 

= 

5 ־ 01 ) 0121 ) ז 1 !׳ל 405 0 ס 02 ט 2 )ס 5 זס 3 (( 1 01312150110 ^£ 

.*!■ע) 

= 

00 <( 5£080 ט 3 ז 110 

ל. 0 עוז 

— 

00031 ^ 080 ( 001 00100 *\ 0 זנ 101 ? 

ססז 

= 

5 ־ 31 ) 0011000 1031 ) 01 10031 ) 03 ) 0 ) 10 110 * 1 

ו\ 50 ו 

= 

ץ ז 3 ז 0 י] 001 ) 000 ז £0 ץ! 0 נ 500 0003110021 ) 10 

^111510 

1* 

— 

110 ^ 1 ) $13 ^ 021 ־ £001 

]81. 

= 

0 ־ 31111 ־ 01 ) £1 1 ב:> 11 <(נ 6 0£ 0110021 ( 

11- 

= 

תס;( 1 \ £0 10$ ( 04150 ( 




8 ו?ח; נח־הא. נאנדהאדה, ר,םאוז ה 2 — 3 5 םה״נ 


ך ןךהךד> (גז 11151 > 1 ע 0 ), מלכות הודית עתיקה, שכללה את 
1 * עמק נהד־פאבול ואת האיזור הסמוך לו על הגדה 
השמאלית של האינדוס. הארץ•, המוקפת ברובה הרים שו¬ 
ממים, היתה לפנים פוריה מאד, והתלים הגבוהים המרובים, 
שרידי ערים קדומות, מעידים שהיחד. מושקה ומיושבת יפה. 
בה עוברת — דרך מעבר־ח׳יבר — הדרך הגדולה, המחברת 
את הודו עם פרם וארצות־המערב מזה ועם אסיה המרכזית 
וסין מזה! דרך זו שימשה לסוחרים ולפולשים מימים קדומים. 

לראשונה נזכרת ג׳ כארץ בפני עצמה בכתובת ךריוש 
בבהיסטון (ע״ע), אולם כמעט אין לנו ידיעות עליה מאותה 
התקופה. ב 327 לפסה״ג פלש לג׳ אלכסנדר מוקדון (ע״ע, 
עמ׳ 650 ), אולם השלטון המקדוגי היה רופף, שכן כבר 19 
שנים לאחד מכן אבדה הארץ ליורשו סלוקום ועבדה לידי 
צ׳נדרגופמה(ע״ע) קיסר הודו, מייסד שושלת מאוריה. נציבו 
שם היה נכדו אשוקה (ע״ע), שמושבו היה בעיר מאכסילה. 
כשעלה אשוקה על כסא הקיסרות, חקק אחת מפקודותיו, 
המיועדות להחדרת העקרונות הבודהיסטיים, בסלע בשאה־ 
באזגארהי בקרבת מארדאן. 

חפירות ארכאולוגיות בחרבות טאכסילה חשפו שכבה 
קדומה, שיש לייחסה, כנראה, לתקופה שלפני אלכסנדר. 
זוהי עיר שרחובותיה היו צרים ועקומים וגושי־הבתים שבה 
הוקמו ללא תכנית < נמצאו בה אוצרות תכשיטים ומטבעות, 
ביניהם ממבעות־כסף של אלכסנדר ופיליפום ארידיוס. בתל 
סמוך לטאכסילה, הנקרא סירקאפ, נמצאו חרבות של עיר 
בנויה לפי תכנית* את ביצוריה המשוכללים מייחסים לתקופה 
שלאחר ירידת עצמתה של שושלת מאוריה. באותה תקופה 
התחרו על השלטון בעיר שושלות יריבות של יורשי המו¬ 
שלים ההלניסטיים שבבאקטריה — שמטבעותיהן היו מטיפוס 
יווני —״ 'אולם באמצע המאה ה 1 לפסה״נ באו במקומן 


מושלים סאקיים (סקיתיים), שגדדו לב׳ מאסיה המרכזית בלחץ 
שבסי יואה־צ׳י המתפשטים. את שיכלולה של העיר סירקאפ 

מייחסים לימי אזם, מגדולי המושלים האלה. אוצרות ד.תכ- 

" ■\ 

שיטים והמטבעות וכלי־החרם המשוכללים, שנמצאו שם, 
מעידים על עשרה ועל חשיבותה של העיר. — החל בסוף 
המאה ה 1 לפסה״ג משלו בג׳ במשך תקופח קצרה מלכים 
בעלי שמות איראניים — הפהלרם. לשלטונם ולשלטון הסא* 
קים הושם קץ ע״י התקדמות הנוודים משבט יואה־צ׳י, שעבדו 
את ההרים מבאקטריה, השתלטו על הודו הצפוגית־מערבית 
באמצע המאה ה 1 לסה״ג וייסדו את השושלת הכושאביח. 
שמשלה בג׳ עד המאה ה 5 לפחות — אולי בהפסקה של 100 
שנים לאחר הפלישה הסאסאנית ב 241 . על סוף תקופת 
שלטונם אין לנו ידיעות ברורות, והדעות מחולקות על זמנו 
וגורמיו של חורבן תרבות־ג׳ן לפי השקפה אחת נגרם חורבנה 
ע״י פלישת ההוגים (ע״ע) הלבנים. אולם מרכזי־ספר של 
תרבות זו ממערב לפאבול נתקיימו עד בוא האיסלאם. 

שיגשוגה של תרבות ג׳ הגיע לשיאו בראשית שלטונם 
של הכושאנים, כנראה במאה ה 2 . מושלים אלה, שחלשו על 
דרכי־המסחר באסיה, פיתחו ■קשרי־מסחר עם העולם הרומאי 
ואף הגיעו לאיזונו של מסחר זה לטובתם הם. חלק ניכר של 
ההון שצברו המלכים והסוחרים הוצא על בניינם וקישוטם 
של מקדשים ומנזרים בודהיסטיים. אחד מגדולי הפושאנים, 
קאנישקה, שעלה על כסא־המלכות בין 78 ו 144 , הקים, בין 
השאר, את הסטופר. (בנייו־הפיפה) הגדולה בשאה־ג׳י־כי* 
דהרי, שכיפתה הענקית העשויה מעץ מוחזקת אחד הגורמים 
להמצאת הפאגודה הסינית מרובת־היציעים. שרידיהם של 
בניינים ושל חפצי־אמנות מתקופת־ג/ ההולכים ונחשפים 
ע״י המחקר הארכאולוגי בדורות האחרונים, מעידים על 
קיומה של אמנות הודית, שבה הטביע העולם הקלאסי של 



27 


מדהרה—גנז! 


28 


הים־התיכון את חותמו. תחילה ראו באמנות הבודהיסטית 
של ג׳ סעיף מסעיפי האמנות ההלניסטית, והדעות על קביעת 
זמנה היו מחולקות ביותר. יש שראו בה השפעה ישירה של 
התרבות היוונית, שהגיעה להודו ע״י כיבוש אלכסנדר או 
דרך המלכות הבאקטרית ההלניסטית בתקופת הדיאדוכים. 
היום ברור, שהשפעת המערב הגיעה לג׳ בתקופה מאוחרת 
יותר — בדרך המגע המסחרי עם העולם הרומי. בטאהסילה 
נמצאו חפצים רומיים מן המאה ה 2 לסה״ב. הבודהיזם ההודי 
בג׳ שאל ממזרח האימפריה הרומית כמה יסודות חזותיים 
לשם הבעת רעיונותיו הוא, במקביל למה שנעשה בשעתו 
בא״י ובתדמור. העמודים שבבניינים הקדומים בג׳ שייכים 
לטיפוס הקורינתי, ובאדריכלות ובתבליטים מופיעים מוטי־ 
ווים קישוטיים, שהיו שכיחים בעולם הרומי. טיפוסי הדמויות 
הפיסוליות הושפעו מן הדוגמות הרומיות של ראשית תקופח 
הקיסרות, ואף קיפולי הבגדים המלאים והכבדים עומדים 
בניגוד גמור לנוהג ההודי הרגיל. לגבי דמותו של בודהא, 
כפי שפוסלה וצויירה בג/ עדיין לא נמצא טיפום־אב מניח 
את הדעת, לא בהודו ולא במערב. 

צורת הסטופה בג׳ מבוססת על הדוגמה ההודית הקדומה, 
אלא שהוקמה על מבנה גלילי מתרומם ועל בסיסים 
מודרגים וקושטה בארבע פינותיה בדמויות בודהא היושב. 
הקישוט הארדיכלי והפיסול נקבעו בעיקר בחזיתות חלקי* 
הבניין השונים. הקמת זר של קאפלות קטנות לפולחן האלים 
השונים מסביב לסטופה העיקרית, וכן בנייך מנזרים לפי 
תכנית מסובבת, היו מפותחים בג׳ במידה מיוחדת. סיגנון 
הפיסול באבן ובטיח נתפתח בשלבים מוגדרים, מנאטוראליזם 
חפשי, הדומה לרומי, לסו׳רמאליזם פלאסטי וקווי ולתיכנון 



פס? טנאנדהארה: שר עטווי פרווה, הטתברב בהכנעה ?בודהא 
(טפהיע חדטיוז ?דטויות ׳ 8 ? האטנות האירופית וזנותית ׳ע? יה״ב) 


הייראטי. האיקונוגראפיה נתפתחה מן הנוסח הסיפורי הקדום 
לסכמאטיות ברות מאהאיאנה (ע״ע בודהא והבודהיזם, עם׳ 
702 — 703 ). בשלבים הראשונים תוארו נושאים קלאסיים(כגון 
קאסאנדרה והסוס הטרויאני) בצד נושאים הודיים צרופים, 
ודמויות קלאסיות, כ¬ 
גון זו של אנטינואוס, 
הותאמו לדרישות ה¬ 
טעם המזרחי. בסוף 
התפתחותה יצרה אנד 
נות־ג׳ איקונין בתב¬ 
נית גדולה במסגרת 
דמויות־משנה לפי 
סיגנון האמנות ההו¬ 
דית באותו הדור, 
ונהגו בה נוסחות קבו¬ 
עות לגבי ביצוע פר¬ 
טים, כגון שיער ובג¬ 
דים. 

קשה לקבוע בדיוק 
את תחומיה המער¬ 
ביים של ג׳. כל ימי 

. םםל*צפחה של בודהא 

שלטונם החזיקו "*י נא: דה ארה, המאה ה 2 — 3 לםה״נ 

שאגים מעמד בכאבול, 

ונראה שמבחינה תרבותית חייבים גם הישובים על דרכי־ 
המסחר שממערב לעיר זו הרבה לג׳. אולם באמנות במקומות 
אלה ניכרים רשומים חזקים של האמנות הסאסאנית. באמיאן, 
גוש מערות חצובות בסלע, שבהן נמצאו ציורים ושני פסלי־ 
בודהא ענקיים, אינו מרוחק אלא כ 100 ק״מ מדח׳תרי־נושרואן, 
המוצב הקרוב ביותר של האמנות הסאסאנית הרשמית. י 

בימי קיומה של אמבות ג׳ נפוץ הבודהיזם בדרכי־המסחר 
שבאסיה המרכזית עד ללב סין. יחד עמו נתפשטה אמנות 
בנוסח ג/ ששימשה בימי שושלת וי הצפונית (בסוף המאה 
ד. 5 ) גורם משפיע על ראשית התהוותה של האמנות הבו¬ 
דהיסטית האדירה במזרח הרתוק. 

וע״ע הודו, אמנות < בודהא והבודהיזם, עמ ׳ 699 — 700 
(תמונה). 

— 1905 , 1-11 ,, 0 ) 4 )**^*/ 444 * 00-80 ) €7 7/073 ,־!ש^סגוס 7 ! 

־ 110 ־ 01 ; 1, 1917 ז 6 44/1153 * 81 / 0 1171£5 ז 1 ז! 80£ ) 7/1 ,. 3 ) 1 ; 1922 

, 0 ^ 201 ^ .{ ;* 1920 , 4x71 ה 1 * 17 )*/) 5 * 44/1133 * 81 , 161 ) 6 ׳*< 

.^ ; 1928 , 071 ^** 8077 * 4 3 ) 414 * 44/1 * 801 £5 17111611111 ) 5 ) 7 

׳!!סס{! . 11 ; 1938 , 171410 0714 0 * 80037 771 5 ^ 0 ) €7 7/10 ,מעז 

, 5 ) 7 * 31 ^ 1 * 503 0 / 0117071010 0 ) 3/1 07 [ 7140110715 * 801 ) 7/1 , 1131 * 

; 1946 ,) 7 * 711 ) 01 ) 5 . 0 / 0 035 )^ 5 ^ 771 ) 51 )/ 14 ) 7/1 ,. 1 ) 1 , 1942/43 

, 04 * 7 ) 8 " 071 * 3/1 ^ 50 " ) 7/1 , 7 \ג 1.661 16 )-ח 1126 ו 1.011 730 ,£ - 1 

,. 0 * 43 8073 ) 4 ) 44 * 3 ) 7 0 437071 * € 071371/7 , 1161 ) 067 . 14 ; 1949 
. 1951 , 511311, 70x40 זב .מ 1 ; 1950 

פ. פ. ר. 

:נו( 00113€105 תח 00 ; בשפת־הילידים "נגו" — חיקוי לקולו 
של בעה״ח), מיני אנטילופות (ע״ע) אפריקניות, 

שמהם ידועים בעיקר שני מיגים: הג' הלבן ( 5 ^ €01111001130 
11011 § [ 35 ק 16 נ 01 ז €3 ]) באפריקה הדרומית והג׳ הכחול או 
בעל־הפסים (*!!מתסום 011 §ז 00 ) באפריקה המזרחית והמר¬ 
כזית. 

הג" הם האנטילופות המוזרות ביותר במראיהן. גופם הוא 
פסיפס של תערובת־צורות: בצורתם הכללית דומים הם 
לסוסים בשל רעמתם הצפופה בצוואר ובגב ובשל זנבם 







29 


גנז—ג׳נדכח 


30 



ננז לבז 

נז 0 סןן ( 03106101535 ) £5 ] 3£ ל:>סםםס 0 


הארוך והמכוסה שערות! ראשם, שהוא מרובע כמעט, מזכיר 
את הביזון(ע״ע) האמריקני! םיד,ם רחב ושטוח כזה של הבקר! 
האזניים קטנות ומחודדות! רק ברגליהם הדקות והגבוהות 
יש מן העדינות של האנטילופות. הג׳י׳ הם בעלי קרניים בשני 
המינים, הקרניים עבות בבסיסן, כפופות למטה והחוצה, 
ואחר־כך מסתעפות כעין המזלג פנימה ולמעלה. בצעירותם 
הקרניים ישרות ועם ההתבגרות הן מתכופפות. 

דיג׳ הלבן מגיע לאורך של 23 מ׳ (כולל זנב)! צבעיו 
העיקריים — אסור וחום־כהה! שערות שחורות ארוכות 
מכסות את מצחו, מתחת לקופתו התחתונה — זקן עבה, בין 
שתי רגליו הקדמיות סבך של שערות צפופות. זנבו הארוך 
ורעמת־ערפו לבנים. הנקבה קטנה מן הזכר! הצעירים נול¬ 
דים בלי קרניים, אולם הם שעירים, בעלי רעמה. הנקבה 
ממליטה כמה פעמים בשנה, בכל פעם ולד אחד, והיא מסורה 
מאד לוולדותיה. 

הג" חיים בערבות בעדרים בני 20 — 50 ראש, יחד עם 
זברות ויענים. הם אינם קשורים למקום מסויים, לא למים 
ולא לדשא, ונמצאים בנדידה מתמידה בחיפוש אחרי מרעה. 
הם קלי מרדן וקפיצה, מרבים בהשתוללות, תוקפים זה את 
זה, ותנועותיהם נראות מוזרות ומגוחכות. לפעמים הם מש¬ 
מיעים קול משונה, דומה ספק לגעיית-בקד, ספק לקול 
דיבור-האדם. 

הג" הם חיות־בר שאינן ניתנות לביות. בדורות האחרונים 
הושמד מין הג׳ הלבן כמעט כולו, הן בפעולת־אדם והן 
בעקבות דבר־הבהמות, ההוטנטוטים אוכלים את בשרם, 
מעבדים את עורם ומשתמשים בקרניהם. 

הג׳ הכחול או בעל-הפסים גדול מן הג' הלבן, זנבו 
קצר יותר ושחור, והוא חסר שעד ארוך בין רגליו. צבע גופו 
אפור־כהה, ובולטים בו פסים רחבים שחורים, שנראים לעתים 
ככחולים. הג׳ הכחול חי בחבורות גדולות של כמה אלפים 
ראש, ועדייו הוא מצד בערבות באפריקה. גם הוא נודד 
בתקופות מסויימות, ובאורח־חייו הוא דומה לג׳ הלבן. — שגי 
המינים מוחזקים הרבה בגני-חיות. 


נ׳נזבה (ב׳\ 0 תש 0 ; אגג , ב 0 תש 0 , גרנד 060113 , צרם׳ - 06 
$שח), עיר ונמל בצפון־איטליה, על חוף מפרץ-ג׳ 

של הים התיכון! 683,000 תושבים ( 1951 )! החמישית בגדלה 
בערי איטליה ונמלה הראשי, ג׳ נמצאת בריווירה האיטל¬ 
קית, במקום שהאפנינים מגיעים לשפת־הים. "ג׳ המורחבת" 
משתרעת כ 15 ק״מ לאורך רצועת־החוף הצרה! עיקרה של 
העיר בגוי כחצי־גורן עגולה מסביב למפרץ, ובנייגיה, גניה 
ותורשותיה מתרוממים כעין אמפיתיאטרון עד לגובה של 400 
מ' במעלה ההרים העוטרים את המפרץ. ג׳ מפורסמת במראה 
הנהדר, הן במבט מצד הים והן כפאנוראסה מראש ההרים. 

בדרכים העוברות את פרצות־האפנינים קשורה ג׳ עם 
לומבארדיה, ומשם דרך מעברי־האלפים עם צרפת, שוויץ, 
גרמניה ואוסטריה, ונמלה הפך מוצא עיקרי לא רק לאיטליה 
הצפונית אלא גם מוצא דרומי לכל אירופה המרכזית! הוא 
משמש, למשל, נמל־מעבר עיקרי לשוויץ. ממערב לנמל הישן 
שבמפרץ, המוגן הגנה טבעית ושוכלל ע״י מבנים ומיתקנים 
נרחבים, הוקם לאורך שפת־הים נמל חדש, מוגן ע״י מזוז 
באורך של 4 ק״מ! שטחו כ 40 הקטאר ועמקו 12 מ , , ובו 
יכולות לעגון אניות־אוקיינוס מן הגדולות ביותר. בנמל 
מספנות, מחסנים ובתי־קירור גדולים. בשנים האחרונות 
עוגנות בגמל זה בכל שנה כ 5,000 — 6,000 אניות בנפח כללי 
של 10 — 12 מיליון טון, ודרכו עוברים כ 7 — 8 מיליון טון 
סחורות. הוא מתחרה במרסי (ע״ע) על המקום הראשון בין 
נמלי הים התיכון. עיקר היצוא — שמן־זית, משי, יין, קטיפה, 
מכוניות! עיקר היבוא — פחם, נפט, כימיקאלים, מכונות. 
המסחר תופס את המקום הראשון בכלכלת העיר. ג׳ היא 
גם אחד ממרכזי־התעשיה הראשונים של איטליה: הענף 
התעשייתי החשוב ביותר בה הוא בניין־ספינות, אחריו — 
תעשיית ברזל ופלדה, ייצור מכוניות ומנועים, מפעלים כי¬ 
מיים. ייצור מזונות ומשקאות, טכסטילים, נייר וסבון. 

בעיר הישנה מרובים כנסיות' וארמונות מפוארים מיה״ב, 
הרנסאנס והבארוק, בעיר החדשה — בניינים ציבוריים חדי¬ 
שים. הקאתדראלה ע״ש סאן לורנצו, שראשיתה מן המאה 
ה 12 וכיסתה מן המאה ה 16 , מגלמת בקרבה יסודות-ארדיכלות 
של האמנות הרומאנית, הגותית־האיטלקית והרנסאנסית. 
ארמונות-האצולה העתיקים היום ברובם מוזיאונים. ג׳ היא 
עיר אוניברסיטאית! האוניברסיטה נוסדה ב 1243 ושוכנת 
בבניין־בארוק נהדר מ 1623 . בעיר גם בי״ס גבוה למסחר, 
בי״ס ימי, מכון אוקיאגוגראפי, אקאדמיה לאמנות. בארמון 
העירית(מ 1564 ) שמורים מכתבי קולומבוס וכינורו של פאגא- 
ניני. במרכז העיר, מוקף בניינים חדשים גבוהים, נשתמר 
הבית הקטן, המוחזק בית־סולדתו של קולומבוס. 

מ. 

היסטוריה. מימצאים ארכאולוגיים מעידים, שג׳ נוסדה 
בערך במאה ה 5 לפסה״ג. בראשית התפתחותה ניכרים בה 
סימני מגע עם היוונים והאטרוסקים. ב 205 לפסה״ג, במלחמה 
הפונית השניה, נחרבה העיר בידי צבא קרת־חדשת. היא 
חזרה ונבנתה כמוניציפיום רומאי, ששימש מרכז לליגוריה. 
היא הוסיפה להתקיים בתקופת השלטון האוסטרוגותי והבי־ 
זאנטי! ב 640 לםד.״נ נכבשה ע״י הלאנגובארדים. עד המאה 
ה 10 היתד, ג׳ בעיקר עיר זץג ומרכז חקלאי. עלייתה כנמל 
ומרכז מסחרי באה מתוך עמידתה נגד ההתקפה האיסלאמית. 
ב 931 — 935 ערכו ציים פאטימיים פשיטות על ג׳, אולם אחר 
זמן מועט עברו בני ג׳ — יחד עם בני פיזה — להתקסת-נגד 


מ. 6 . 




31 


נ׳נובר 


32 



והדפו אח המוסלמים אחרי מאבק ממושך מקורסיקה ומסאר־ 
דיניה. ב 1088 לכדו ציי הערים האיטלקיות את מאהדיה 
שבחוף התוניסי. אניות-מסחר של ג׳ התחילו חוצות את הים 
התיכון המערבי לא רפו ולרחבו, ואף הגיעו למזרחו — לבי- 
זאנטיון ולחופי סוריה וא״י. הקומונה העצמאית ג׳ קמה 
בסוף המאה ה 10 או במאה ה 11 , בעיקר הודות ל״קומפאניד," 
( 13 ו 38 <ןמ 1 <מ) — איגוד חפשי של כל האזרחים נושאי־נשק, 
אשר תרמו מהונם או מעבודתם לצרכי העיר. בראש השלטון 
עמדו קונסולים, שנבחרו לשנה אחת מבין האצולה הזעירה 
ומעמד־הסוחרים. ג׳ עלתה לגדולה בתקופת מסעי־הצלג, 
תחילה יחד עם פיזה וויניציאד" ואדדב כאוייבתן ומתחרה 
בהן. במאות ה 12 — 13 הפכה ג׳ לאחת הערים הגדולות של 
אירופה, מרכז מסחרי ופינאנסי ומעצמה ימית אדירה * מספר 
תושביה עלה עד 100,000 . ספינותיה ומלחיה של ג׳ השתתפו 
באופן פעיל במסע־הצלב הראשון, ומנמל ג׳ ובספינותיה 
הוסע פיליפ 11 אוגוסטוס למסע־הצלב השלישי. באספקה 
לממלכות־הצלבנים במזרח ובציודן, וכן בתיווך המסחרי בינן 
ובין מערב־אירופה, היה לג׳ חלק רב. תמורת שירותם לצלב¬ 
נים זכו הג׳גובזים בתחנות־מסחר ובזכויות־מרחר בארצות 
המזרח שנכבשו בעזרתם, והרפובליקה הג׳נובזית נעשתה 
מעצמה קולוניאלית־מסחרית. שכונות ג׳נובזיות, בלתי־הלויות 
בשלטונות הצלבניים ומנוהלות בידי קונסולים נבחרים ע״י 
הסוחרים המקומיים או ממונים מטעם הממשלה בג/ הוקמו 
באנטיוכיה, טריפולי, צור, עכו, ארסוף, קיסריה, יפו וירוש¬ 
לים. ג׳ סיפקה לאירופה את סחורות המזרח: אריגים, משי, 
בשמים, סוכר, יין, ארגמן, אינדיגו, זכוכית, בג׳ עצמה נת¬ 
פתחו תעשיות טכסטיל וזכוכית על יסוד הידיעות שנרכשו 
במזרח< אולם בעיקר פרחו בה השולחנות ועסקי־הכססים. 
ביבשת איטליה הרחיבה ג׳ את תחום שלטונה על פני ליגו- 
דיה, עד שהרפובליקה השתרעה לאורך כל רצזעת־החוף 
ממפרץ־ספציה במזרח עד קירבת ניצה. המאבק הממושך על 
השלטון בים הטירבי בין ג׳ ובין פיזה הוכרע ב 1284 בקרב 
הימי הגדול על־יד האי מלוריה לטובת הראשונה, שכבשה 
את אלבה ואת קורסיקה והחזיקה באחרונה עד המאה ה 18 . 
גם סארדיניה נמצאה זמן־מה בשלטונה של ג/ עד שנהדפה 
ממנה ב 1326 ע״י אראגון. באותם הימים השיגה ג' נצחון 
חלקי גם על ויגיציאה בקרב ימי על-יד האי קורצולד. בים 


האדריאטי; אולם המאבק עם ויניציאה נמשך כל המאה ה 14 
ונסתיים בכשלונה של ג׳. 

חיסול הממלכות הצלבניות גרר את אבדן המושבות 
הג׳גובזיות בסוריה וא״י, אולם תמורה עשירה להן נמצאה 
לג׳ בגדות הצפוניות־מזרחיות של הים התיכון. בה בשעה 
שוויניציאה יזמה את הקמת הקיסרות הלאטינית בקושטא 
ב 1204 והיתה בעלת־בריתה ופסרונה׳ תמכה ג׳ ביתנים, 
ובעזרתה חודשה הקיסרות הביזאנטית ב 1261 . עי״כ נעשתה 
ג׳ פטרוניתם של הקיסרים הפאלאולוגים וזכתה ביתרונות 
מדיניים וססחדיים בתחום שלטונם. הקיסר מיכאל !חזו מסר 
לרשות הג׳נובזים שכונה מבוצרת בפרבר 9 ךה (גלטה) של 
קושטא, שהקנתה להם את השליטה על מעבר־הבוספורוס 
ועל סחר הים השחור, שנמצא עד אז בידי הוויניציאנים. 
הג׳נובזים השתלטו על החוף הדרומי־מזרחי של קרים ו שם 
היתד, קאפה (פאודוסיה) מושבתם העיקרית, וממנה התפשטו 
מושבותיהם ותחנות־מסחרם ער טאנה (אזוב) בקצה הים 
האזובי ועל החופים המערבי והדרומי של הים השחור. 
ממרכזים אלה הגיעו סוחרים ג׳נובזים עד הים הכספי, ושיירות 
מסחריות מאסיה המרכזית הגיעו עד לנמלים הג׳נובזיים. 
במאה ד, 14 נמסרו ע״י הקיסרים הביזאנטיים האיים כיוס, 
סאמום, לסכום ואחרים בים האגאי לשלטון ג׳נובזי, ותחנות■־ 
מסחר ג׳נובזיות הוקמו בנגדופונטי, בדודקאנסוס, בכרתים 
ובקפריסין. באותה תקופה'קנתה לה ג׳ אחיזה גם באפריקה 
הצפונית — בנמל טאבארקה שבתוניסיה, מרכז של דיג־ 
אלמוגים, ובמערב הים התיכון קיימה יחסי־מסחר עם גמלי 
הבאלארים ועם טורטוסה באראגון, עם נים ( 5 שת 11 [<) ואיג* 
מורט ( 5 ״ז 0 ^ן $^ 1 ^) בצרפת הדרומית ועם _אלמריה 
במלכוח־גראנאדה בדרום־מערב ספרד. המושבות במזרח 
נוסדו בעיקר לא ע״י הממשלה אלא ע״י היזמה הפרטית של 
סוחרים והרפתקנים. באיים האגאיים משלו משפחות האצולה 
הג׳נובזית כמעט שלטון עצמאי. עמדה מיוחדת רכש לו 
באגק סאן ג׳ורג׳ו (ס^סוס״גצ), שמימן את הפעילות 
הקולוניאלית. 

במאות ה 12 — 13 נטלה ג׳ חלק פעיל — ולפעמים מכ¬ 
ריע — במאבק בין הקיסרות ובין האפיפיורות וביחסים 
שביניהן ובין מלכות־סיציליה. בימי פרידריך בארבארוסה 
נטתה ג׳ לצידו של הקיסר במאבקו נגד האפיפיור והליגה 


















33 


נ׳נז׳כזז 


34 



נ׳נובח בסאה ח 16 . העיר והנס? היעו (ציור 16970 ) 



נ׳נובה. פאנוראסח ׳*? העיר והנם? 





35 


ג׳נובה 


36 


של הערים הלומבארדיות. בצעירותו של פוידויו 11 השתלטה 
ג׳ למעשה על מלכות־סיציליה בדרך של חוזים מסחריים 
והשגת זכיונות כלכליים. אח״כ נתנה ג׳ הגוולפית את מלוא 
תמיכתה לאפיפיור במאבקו נגד הקיסר׳ מתוך כוונה למנוע 
הקמת מדינה מאוחדת וחזקה בתוך איטליה עצמה. 

במחצית השניה של המאה ה 14 החל מעמדה של ג׳ 
כמעצמה אדירה להתערער מחמת שני גורמים, אחד חיצוני 
ואחד פנימי: 1 ) המאבק המר בין ג׳ ובין ויניציאה על ההג¬ 
מוניה בים התיכון! הוא הוכרע׳ אחרי תקופה של 100 שנה 
של מלחמות בהצלחה מתחלפת, על-ידי מפלתו הניצחת של 
הצי הג׳נובזי בקרב הימי על־יד קיוג׳ה ( 3 !§ 10£ ו 0 ) ב 1379 . 
2 ) אי־יציבות פנימית מחמת מלחמוודמעמדות ומלחמות- 
סיעות בלתי־פוסקות וחילופי־משסר תכופים 1 המאבק על 
השלטון התנהל בין בתי־האצילים מסיעות הגולפים והגיבלי־ 
נים (ע״ע), וכן בין האצולה הדמה ואילי־הכסף ובין המוני 
הסוחרים הזעירים ובעלי־המלאכה. במאה ה 13 הוקם משטר 
של פודסטה (= ראש-עיר נבחר ע״י העם)! משטר זה התחלף 
תכופות עם שלטון הקונסולים (ר׳ לעיל, עם׳ 31 ). בשלהי 
המאה ה 13 , בתקופת שיא עצמתה של ג/ היה השלטון הפנימי 
בידי 2 "קציני־העם" ( 010 ק 0 ק 1 ?ג> 1 מ 113 ק €3 ), נציגי שתי 
משפחות גדולות ויריבות. ב 1339 , לאחר הפיכה פנימית 
שהביאה לגירוש חלק ממשפחות האצילים ולהוצאת הלק 
אחר מן השיתוף בשלטון, הוקם משטר של דוג׳ים(= דוכסים) 
לפי הדוגמה הוויניציאנית. משטר זה לא הצליח בג׳* כוחו 
של השלטון המרכזי נחלש, ועמו נתערערו הפינאנסים 
הציבוריים. לסוף גרסו המפלגות היריבות בעיר לאבדן 
עצמאותה של הרפובליקה ע״י הזדקקותן לעזרתם של בוזזות־ 
חוץ. במאה ה 15 נתחלפו תקופות קצרות וסוערות של עצמ¬ 
אות בתקופות של שלטון־חסות צרפתי( 1396 — 1458,1409 — 
1461 , 1499 — 1521 ) ומילאנזי ( 1421 — 1436 , 1464 — 1499 ). 
באותה תקופה אף חוסלה ע״י כיבושי התורכים הממלכה 
הקולוניאלית הג׳נובזית במזרח. מתנדבים ושכירים ג׳נובזים 
היו ממגיניה האחרונים של קושטא ב 1453 , ואחרי נפילתה 
הוציא מחמד 11 מידי ג׳ את פרה, אח רוב האיים האגאיים, 
את נמלי אזוב וקרים. מושבתה האחרונה של ג׳ במזרח, 
כיום, נפלה ב 1566 . 

במאות ה 16 וה 17 זכתה ג׳ לייצוב מדיני וכלכלי ע״י 
התקשרות עם ספרד. אנדו־אה דוריה (ע״ע), האדמיראל 
הג׳נובזי של צי הקיסר קארל ¥, שיחרר את ג , מתלותה 
בצרפת והחזיר בה את הסדר על כנו ע״י הקמת משטר 
אוליגארכי ( 1528 ), שבו נמסר מלוא השלטון בידי קבוצת 
משפחות של אצילים־סוחרים ושל ד 1 ג׳ה הנבחר על־ידיהם. 
קשר, שקשרו אוהדי צרפת בראשות בית־פיסקי ב 1547 נגד 
משטר זה, נכשל. כגרורה של ההאבסבורגים הספרדיים, 
ואחר־כך של האוסטריים, התקיימה הרפובליקה האריסטו־ 
קראטית עוד למעלה מ 200 שנה. היא לא היתה עוד מעצמה 
בעלת משקל מדיני, אך נהנתה הנאה כלכלית רבה מקשריה 
עם ספרד. המשפחות הג׳נובזיות השליטות התעשרו מעסקי 
ספנות ובאנקאות בשירותה של ספרד! הן קישטו את העיר 
בארמונות מפוארים ואף ייסדו בה מוסדות־צדקה. ב 1684 
עמדה העיר בהפצצה מן הים ע״י ציו של לואי עוצו ב 1746 
מנעה התקוממות המונים את כיבושה ע״י האוסטרים. אולם 
ב 1768 נאלצה ג׳ לוותר על קורסיקה המתמרדת, שנכבשה 
על-ידי צרפת. 


במלחמות המהפכה הצרפתית הופרה ניטראליותה של ג׳ 

הן בידי צרפת והן בידי אוסטריה. ב 1797 הוקמה בה על־ידי 
בונאפארס הרפובליקה הליגורית, לפי דוגמתה של צרפת 
ובחסותה. ב 1805 סופחה הרפובליקה לממלכתו של נאפוליון. 
אחרי נפילתו ב 1814 הובטחה לג׳נובזים ע״י האנגלים, שציים 
נכנס לנמל העיר, החזרת עצמאותם, אולם קוגגרס־וינה החליט 
ב 1815 על סיפוח ג׳ — נגד רצון תושביה — למלכות סאר- 
דיניה. במסגרתה היתד. ג׳ — עיר־מולדתו של מציני(ע״ע)— 
אחד ממרכזי תנועת הריסורג׳ימגטו. באיטליה המאוחדת 
נעשתה העיר אחד המרכזים הכלכליים והתרבותיים של 
המדינה. במלחמת־העולם 11 נפגעו הנמל ורבעי־החעשיה 
קשות ע״י הפצצות אנגלראמריקניות מן הים ומן היבשה 
אחרי כיבוש העיר בידי הנאצים ב 1943 . היא שוחררה ע״י 
התקוממות כוחות-המחתרת זמן מועט לפני התמומה הגר¬ 
מנית הסופית. מאז בוצעה בה פעולת־שיקום נרחבת. 

,־ 1842 , 1-11 ,. 7 > ) 4 ) 3 >ן 111 < 31 ו<} 12 13 60 111011-1 }) , 600505 * .£ 
; 1858-1874 ,זג- 1 ,. 0 41 0 ) 3 !< 1 ! 131 ק) 1 41110 5101113 , 0311315 . 53 
, 1891 , 0-1257 ( 311 $'. 0 ) 111 ) 30131 ) 0 ■ 2131 11 ) $11341 , 0 ־ 031 . 0 
; 1895-1899 , 1-11 , 1 )) 111 !) 311 } 5 3 ( 331 ) 330111 ) 5 . 4 4 ( 131 - 0 , 18 
6 ** ; 1913 , 1-11 ,. 0 43 11033 ) 131 ^) 1 110 ) 4 $10130 ,■ז 5 י\ 3 ס 00 .? 

,) 11-0£ )'{ 3310 033 33131 )).} ) 4 )) 1 ) 0133113 ) 433 ) 7/ 331031 ,[:■¥-_> 1 1 

. 1 . 0 ; 1929 ..ס , 43360111 * 0 ; 1926 ,. 0 , 0550 ־ 31 > . 0 ; 1923 

813(131111, $-((13(101)(* 3131 1( (0113313(1(( 4(3 0213033 40733 10 
51(1 53031(, 1929; 1 -א x1(157, $13343 33311' ((013011310 £(1300(3( 

73(1 313(4)0(10, 1936; 18 ., $10130 4(11( (010133( £(1301(33, 

510130 , 55111 ־ 8531 . 8 - 11151111111 ־ 801 . 19 - £111 ס 06 ח 03 . 14 ; 1938 
; 1942 , 0 43 $10130 , 1113 ^ 2301610 . 19 ; 1941 , 1-111 ,.ס ) 4 
, 1 ־ 51 ? 1 ; 1951 , 314 ) 04 ? 1 ) 4 ) 001131133313 11 , 61315 * . 53 .ע 

, 1952 ,. 0 33 ) 01130101 ) ) 01331133113 ) 3 ) 4 ) 01111013013 ( ) 31 ) 11 ) 0 
43 ) ) 000101(1, 113311)33130133 ( 1330£331101331( (131013X3013 ס 

1952 ,.ס ! 4 0 ) 13 < 33111  באותה תקופה 
חי בג׳ ההיסטוריון יוסף (ע״ע) הכהן, בעל "עמק הבכא". 
צווי־גירוש נגד היהודים — לפעמים מן העיר ג׳ בלבד 
ולפעמים מכל תחומי הרפובליקה — הוצאו בשנות 1516 , 
1550 , 1567 , 1598 . 

אולם בשעה שהצרו הג׳נובזים ליהודים בעירם, השתדלו 
לנצל אותם ואת פעילותם המסחרית והכספית בתהום של¬ 
טונם במזרח. בשכונה הג׳נובזית פרה שבקושטא התקיים 
רובע יהודי של סוחרים ובעלי-מלאכה, וקהילות יהודיות 
התקיימו בקאפה שבקרים ובמושבות ג׳נומיות אחרות על 
חופי הים השחור ובאיים האגאיים. הסנאט הג׳נובזי פקד 
במפורש על הרשויות הכנסייתיות במקומות הללו שלא להציק 
ליהודים ולא להתערב בענייניהם הדתיים, 



37 


ג׳גובזז—גנובפה 


38 


עם ירידתה המדינית והכלכלית של ג , מן המאה ה 16 
ואילך נשתנה יחסה ליהודים גם במטרופולין. ב 1648 התמנו 
סוחרים אנוסים לעיר, כדי לעודד את תנועת המסחר. ב 1660 
הוקם בה גט 1 , שמנה כ 200 יהודים. ב 1707 נבנה בית־כנסת 
מחוץ לחומות־הגטו. ב 1737 שוב גורשו היהודים מג/ אבל 
הם הוחזרו ב 1751 בתנאים נוחים הרבה יותר ז הגטו, גזרת 
אות־הקלון והגבלות שונות של זכויות היהודים בוטלו. 
בשנת 1763 חיו בג׳ כ 70 משפחות יהודיות, המהסכה 
הצרפתית הקנתה גם ליהודי ג , שיווי-זכויות מלא. במאה 
ה 19 , במסגרת ממלבת־סאדדיגיה ואחריכך ממלבודאיטליה, 
משכה אליה ג׳ המתפתחת מספר ניכר של יהודים, בעיקר 
מליוורנו. הקהילה, שמנתה בסוף המאה ה 19 כ 1,000 וב 1938 
כ 2,000 נפשות, קיימה בית־ספר להוראת הדת, ספריה, 
מוסדות־צדקה, וכן היו בה אירגונים ציוניים. היהודים נטלו 
חלק במסחר ובתעשיה ובחיים האקאדמיים. הכיבוש הגרמני 
בסוף מלחמת־העולם 11 ו,ביא שואה על יהודי ג/ ש 310 
מהם — ובראשם רבה של העיר ריקאדדו פאצ׳יפיצ׳י—הוסעו 
למחנדדהשמדה. אחרי 1945 אורגנה הקהילה מחדש, ובה היום 
כ 1,000 יהודים. 

,( 111 , 100 ) 38115 1 0310 ־ 0101 ) . 0 111 01 ־״)£ 11 ^) 0 , 110110 ^. 3 ) 5 . 1 \ 

¥1/0 ,. 1 ) 1 , 1939 ,. 0 111 0 ו<ן 1 ה?' 7 11101/0 * 1 11 , 301601 ? .א ; 1876 

010 ))! 1 ) 11 ■ 0 41 001111111111119 110 ^ 11 11/0 ) 1111 1110 ) 41110111 ) 0 0 

; 1948 ,( 25-36 1 ז \^ 3 ^40(18110 01 151301, X ת 83550£ ) ||^¥ X 

, 0 ) 000111 ^ 5 ) ? 111111 ) 0 $111 1 ) 111 111 11/1 ) 1 )!) 110 ) 0 , 11 ) 110 0 

. 1950 ,( 190-197 1 ז\' XX 

ר. ס. ל.-ב. ר. 

ו ע י ד ת ־ ג׳(אפריל־מאי 1922 ), ועידה פוליטית־כלכלית 
בינלאומית, בהשתתפות ממשלותיהן של 29 מדינות אירופיות 
ושל הדומיניונים הבריטיים. מטרתה היתה הסדר הבעיות 
הכלכליות והפינאנסיות של אירופה לשם שיקומה אחרי 
מלחמת־העולם 1 , והיא היתה ההזדמנות הראשונה שבה נפ¬ 
גשו כשוות מזינות המנצחים מצד אחד והמדינות המנוצחות 
ורוסיה הסובייטית מצד שני. האישים הבולטים בוועידה ז 1 
היו פואנקרה (ע״ע) מטעם צרפת, לויד ג׳ורג׳ (ע״ע) מטעם 
בריטניה, ולטר רחנאו(ע״ע) מטעם גרמניה וצ׳יצ׳ליז(ע״ע) 
מטעם רוסיה. הוועידה לא השיגה את מטרתה משום חילוקי- 
הדעות בדבר פיצויי־המלחמה הגרמניים, אולם בה הוחזרו 
גרמניה ורוסיה הסובייטית אל מעגל היחסים הדיפלומאטיים 
התקינים באירופה. תוצאתה החשובה ביותר של הוועידה 
היה ההסכם שנחתם ב 16 באפריל בין גרמניה ורוסיה 
בדאפאלו הסמוכה לג׳. 

.£- 3011 ) 00 . 0 ־ 511 ; 1922 ,)) 11 ) 1 ) 00111 . 0 ) 7/1 , 1111118 . 5 .ן 

1 ) 001171 , 6011311 ) 113 .^ ; 1922 ,)) 11 ) 1 ) 00111 . 0 ) 7/1 ,] 1 ] 0 <} 11 ) 640 

, 1922 ,. 0 0114 

נ׳נזבן'! אנטזן״יו — €81 )י 0 ת> 0 110 וס 1 ת\ 1 —( 1712 ־ 1769 ), 
פילוסוף וכלכלן איטלקי. ב 1736 הוקדש לכומר 
ונתמנה לפרופסור לתורת הנאום והמליצה בסמינר התאולוגי 
בסאלרנו. לאחר מכן פרש מן הפנסיה ונעשה תחילה עורך- 
דין ברומא ואח״כ מרצה למטאפיסיקה באוניברסיטה של 
נאפולי. ב 1745 פירסם את חיבורו "על חורת ההיגיון", שבו 
הלך בעקבות לדק. אולם ג׳ נמשך בעיקר לתורת־הכלכלה, 
וכשנוסדה ב 1754 קאתדרה לתורת המסחר והכלכלה באוני¬ 
ברסיטה של נאפולי — הראשונה במינה באירופה —, נתמנה 
לפרופסור הראשון במקצוע זה. 

בדעותיו הכלכליות הלך ג , בדרך־כלל לפי עקרונותיה 
של השיטה הפיסיוקרמית: דאשונותה של החקלאות, שיש 
לתמוך בה בכל האמצעים, לעומת צימצום התעשיה ופיקוח 


חמור עליה כדי למנוע את התרחבותה על חשבון החקלאות* 
הבחנה כין יצוא מועיל (של תוצרת מוגמרת כנגד יבוא של 
חמרי־גלם) ובין יצוא מזיק (של חמרייגלם כנגד יבוא של 
תוצרת מוגמרת). ג׳ הניח את צרכי האדם ומחסורו כיסוד 
לתורח־דכלכלה ואת מקור העושר ראה בעבודה. הוא הוקיע 
את איסור הריבית כשריד של השקפות מיה״ב שעבר זמנן. 
חיבורו ס״ז:>בת 1 מס 0 11 > 210111 * 1 ("פרקים בתורת המסחר") 
הוא הספר השלם הראשון על תורת־הכלכלה שנכתב באי¬ 
טלקית. 

בתורת־המדינה הלך ג׳ בעקבות ג׳נונה (ע״ע), הוא גרם 
מדינה מוניסטית, שבה מתגלמים חוק אחיד וסמכות עליונה 
אחידה* משום בך התנגד לכפילות בין המדינה והכנסיה, 
שהיתה קיימת בזמנו, ודרש את צימצום פעולות ד,כנסיה 
בתפקידיה הרוחניים המקוריים ואת ויתורה על כוה־כפיה 
ועל סמכויות משפטיות שלקחה לעצמה* כן עמד בתוקף על 
הגבלת שלטון האפיפיור על ההגמונים. 

, 01:00 ת 0 ; 1867 ,. 0 . 4 41 ) 80663, 00(1110(1(10(9x1011 •א 

10 ) 510 , 000 ־ 01 . 8 , 1902 ,)// 0/1011 ^) 01/1/1/010 )) 4 )! 11 ) 111 ) 1 ) 0 

, 0 ) 701111 ) 10 ) 1-0 ) 11 ) 1 5101-10 ) 4 11111 ) 5 ) 1011 ן 0 ^ 1 41 £110 )■! 1 ) 4 

. 1926 , 00191111 .א 0 1 ) . 0 4 ,"ח 140 114 . 3 > , 1925 ,( 19 . 01 ) 1 

ש. רי. 

גנז $5 ה (ב^סס^)). 1 ) ג׳ הקדושה — צרם׳ ^ח 531 
€׳.י 10 '\ 10 ז 0 ס — ( 422 — 512 ז), הפטרונית של העיר 
פאריס. היא נזכרת לראשונה על-ידי גרגוריוס (ע״ע) מטור 
כקדושה שנקברה בפאריס ונערצת שם, אך בלי פרטים 
נוספים. דמותה עטופה אגדות, הן במסורת העממית והן 
בנוסחות השונות של תולדות-חייה שנכתבו לאסינית (בין 
המאות ה 6 וה 8 ). לפיכך היו מן החוקרים שהטילו ספק 
בעצם קיומה ההיסטורי, אולם נראה שאין לפקפק בו. על ג׳ 
מסופר שנולדה בננטר שעל-יד פאריס מהו¬ 

רים נוצריים בתקופת חורבנה של גאליה הרומאית־נוצרית 
וכיבושה בידי הבארבארים. כבר בגיל רך גילתה כוח-נבואה, 
הוקדשה לנזירה ועברה לפאריס. היא חזתה מראש את פלי¬ 
שת החונים לצרפת ב 451 והיתד! למושיעתה של העיר 
בשעה החמורה ההיא: היא שיכנעה את תושבי־פארים 
להשאר באי־הסין ולסמוך על רחמי-שמים והשיגה בדרך 
נס לחם לפאריס ולערים השכנות לה. לג׳ מיוחסת היזמה 
לבניין כנסיה על קברות דיוניסיוס הקדוש וחבריו ב 460 
במקום שבו נוסדה אח״ב הכנסיה המפורסמת של סן־דגי, 
וכן מסופר על השפעתה הרבה על כילךדיך, אביו של כלובים. 
יום־מותה חל ב 3 ביאנואר והוא יום־זברונה בכנסיה הקא- 
תולית וחג עממי בפאריס. היא נקברה בכנסיית פטרום 
ופאולום שבפאריס׳ ולאחר שסופר על ניסים רבים שאירעו 
על קברה, נקראה הכנסיה על שמה. במקום־קבורתה בנה 
לואי ב 1764 כנסיה מפוארת. בימי המהפכה הצרפתית 
חולל קברה, וארונה הועבר לכנסיית 40111 ^- 11 ן>־ 0 מם £110 . 51 . 
מקום־קבורתה הקודם הפך לפאנתאון, ובו צייר פיוי דה 
שוו(ע״ע) ב 1876 — 1898 שורת פרסקות מ״חיי ג׳ הקדושה". 

06. !<.0610(, £11*4( ((111^11( !11( 1( 11x1( 4( 10 ¥1( 4( 10101( 

. 8 ; 1884 , 11 ) 0 ? ) 4 . 0 ) 501111 , 011 ו 1 > 1 ׳\ 4.666 . , 1881 ,.ס 

1£11£5 <) * 6 (*/*ס 1 ** 0 14 *¥ 1 **£ 1 * 111 ( ^ $61 * 01 , 1 ( 0 * 11 ^ 

, 1892 ,ש: 11 ו 01 מ 0 . 410011 ז 31 .£ .מ 3 ) . 1 > ו 01 ז\ 2 

* £1134 , 1 ־ £111 . 0 ; 1917 ,, 0 *** $6373 נ £€5 מ 113 םזש$ .( 1 

; 1919 ,( 11 ,מ 11 [) 30 ז£ 5 ^ £10 ) , 0 * 11 * 03 * * 4 * 1/3 16 * 3 * * 34 ^ 13 
. 1930 ,. 0 *!ה $41 

2 ) ג׳ מ בך ב נ ט, גיבורה אגדית של סיפור גרמני 
עממי: ג' היתד! בתו של הדוכס מבראבאנם ואשתו של הרוזן 


39 


מובפה—מוסים, מוםטיקה, גנופ&וישיזם 


40 


זיגפריד (בערך באמצע המאה ה 8 ). בעלה יצא למלחמה 
והפקיד כשומר על אשתו ההרה את האביר גולו; זה חשק 
בה, אך ג׳ הנאמנה לבעלה דחתה את אהבתו. כשחזר הדוכס, 
העליל גולו עליה, שבגדה בבעלה ושבנה שנולד לה הוא 
פרי זנונים. הרוזן ציווה להרוג את ג׳ ואת ילדה, אולם 
משרתי־הבית ריחמו עליהם והניחו אותם חיים ביער הארדנים. 
שם חיה ג׳ עם בנה חיי סבל ויסורים כשש שנים. לסוף 
מצאה בעלה, הכיר שהיא נקיה מחטא, התפייס עמה והעניש 
את האביר הרשע. 

מעשה־ג׳ הוא אחת היצירות המאוחרות של הספרות 
הגרמנית העממית מיה״ב. הוא סופר אחריכך על-ידי הסופר 
הישועי הצרפתי סריזיה (״סוצ״ס) ב 1647 , וכן בגרמניה 
של המאה ה 17 בשני סיפורי־עם. בתקופה החדישה שימשה 
אגדודג׳ נושא למחזותיהם של ל. טיק ( 1799 ), מילר הצייר 
( 1808 ), פר. הבל ( 1843 ), לאופרות של ר. שומן ( 1848 ) 
וב. שולץ ( 1875 ), לכמה רומאנים וליצירות של האמנות 
הציורית. 

. 8 ; 1877 ,. 0 171 ( 1, 0,3 1*2(113( 3(1 ?131x213 ־ 1 ; 521116 . 8 

; 1897 , 2 ה 13 ו/) 01 , 1 ) 11 ) 30,15 . 3 מ/ . 0 , 11 ( 0012, ?)31x273 

-. 0 ) 01 , £811101111:11 . 0 ; 1898 , 37311331 מסע . 0 , 05 ־ 1 זס 0 

. 1927 ,) 03 ) 2 * 1 

ד. פ. 

ןנוןים, ספךים, ע״ע ספוים תיצונץם. 
גגזמזן, ע״ע ?וע 1 ן־ 9# ע. 
ננז 9 י, ע׳־ע 9 ו^נם. 

ג'ג 1 נה, ?'טר 1 — 0 ת 0 תמ 013 סזזש!? — ( 1676 — 1748 ), 
היסטוריון ומשפטן איטלקי. התפרסם בשל הש¬ 
תתפותו בפולמוסים בדבר תחומי הסמכויות של הכנסיה 
והרשות החילונית. ב 1723 פירסם את "ההיסטוריה האזרחית 
של מלכות נאפולי", שבה התקיף בחריפות את הכנסיד" 
האשמה, לדבריו, בהשתלמות על החוקים והשלטון האזרחי. 
ספריו הוכנסו ברשימת הספרים האסורים, והוא נאלץ לברוח 
לווינה, שבה מצא תמיכה אצל קרל ה ו/ו (ע״ע). ב 1734 
ניסה ג׳ לשוב לאיטליה בגלל קשיים כלכליים, אך נאסרה 
עליו הישיבה בוויגיציאה ובמחוזות שהיו נתונים לפיקוח 
ספרדי. ב 1735 היה בז׳נווה, וזמן־מה לאחר מכן נפל במל¬ 
כודת שהוטמנה לו ע״י המשטרה של פימונטה, שפעלה לפי 
הוראות החצר האפיפיורית, והושם במעצר ע״פ בקשת ביה״ד 
של האינקוויזיציה. את שנותיו האחרונות בילה ג' במבצר 
מיולאן( 11011115 ^ 1 ), בהיותו נתון ללחצם המתמיד של כמרים 
ומענים, שהתכוונו להוציא מפיו הצהרת התכחשות לכתביו, 
ובמידת־מה אף הצליחו בכר. — ה״היסטוריה האזרחית" של 
ג׳ תורגמה בשעתה לצרפתית ולאנגלית, זכתה לפירסום רב 
וסיפקה חומר ללוחמי־ההשכלה הצרפתיים, ביניהם וולטר 
ומונטסקיה. ספר זה, יותר משהוא מכיל דברי היסטוריה, 
מכיל' הוא דברי־פולמוס חריפים נגד הכנסיה, המשתלטת 
בדברי־כזב על המשטר האזרחי. — ג , הניח בכתובים ספר 
שני: ״שלוש המלכויות״ (נ״ח^ז״ד 11 ), שלא נתפרסם 
בשעתו ושמקורו עדיין גנוז בארכיון הוואטיקאני; הוא יצא 
לאור בפעם הראשונה ב 1895 ע״ם העתקים מכ״י זה. בספר 
זה מחלק ג׳ את תולדוודהעולם לשלוש תקופות או "מל¬ 
כויות": ( 1 ) המלכות ה״ארצית״ — תקופת היהדות המקורית, 
כפי שהיא מתוארת בתג״ד; באותה תקופה שאפו בגי־אדם 
לאושר ארצי, ושכר פעולתם היה אריכות־ימים, גשמים בעתם, 
עצמה גופנית וריבוי־הנכסים.( 2 ) ״מלכוודשמים״ — תקופת 


האוואנגליונים, שהיא מבוססת על רעיון תחיית־המתים 
ומלאה ציפיה לאחרית־הימים. ( 3 ) המלכות השלישית — 
תקופת השתלטותם של האפיפיורים, אשר הטעו את הבריות 
באמצעות הרעיון של הישארות־הנפש ויצרו חוקים לטובת 
עצמם, בהעמידם לפגי בני-אדם תקוות כוזבות כתקות העולם 
הבא. במלחמתו למען הפרדה מוחלטת של השלטון החילוני 
מן הכנסיה מביע ג׳ את אהדתו לתקופה הראשונה, "הטבעית", 
של תולדות־האנושות ומפתח מעין תורה של התהוות הדת 1 ת, 
שהיה בה משום חידוש בתקופתו. — בכתביו של ג׳ מורגשות 
השפעת החמדנות האפיקוראית של גסבדי (ע״ע) והשפעת 
ביקור ת־המקרא שבכתבי שפינוזה ואוריאל אקוסטה. — 
מהדורה חדשה של "שלוש המלכויות" (בד,וצ׳ א. פרנטה) 
יצאה לאור ב 1940 . 

13 1 , 10,11 011 ,. 18 ; 1905 ,. 0 . 8 31 0178 , £2 , 110011111 * 1 .? 

1,21010 ) 7 71110-0 )? 11 , 0 ו 1 *$ז 00 ; 1913 , 0 .? , 3 1011x114 

־ 0010 ; 1937 , 1,10 ) 0121111 !!? 31 111110 ), 1111131 ' 3131 1131,41,0 

. 1946 , 247-257 , 510113 113 ) 3 1,50 ) 5 11 , 100 > 

י. ב. ס. 

ננוסיס, ^גזםטירןה, ^נזסטיציזם ( 0515 ״ 8 , יוו׳ 601$ >\ץ, 
דעת, הכרה). 

1 . ה מ ו ש ג. השם ג׳ משמש מונח כולל לתורות דתיות 
שונות, שקמו בעולם ההלניסטי ובארצות המזרח הקרוב 
בראשית התקופה הנוצרית בקירוב והתבלטו בתסיסה הרוח¬ 
נית של ימי שקיעת התרבות הקלאסית עד לנצחונה של 
הכנסיד. הקאתולית. — צד שווה אחד שבזרמים השונים, שבהם 
באה התנועה הגנוסטית לידי ביטוי היסטורי, הוא הדגשת 
הדעת כאמצעי להגיע לגאולה או כצורה מצורות הגאולה 
עצמה, וכן הטענה ש״דעוד זו טמונה בתורותיהם. בשם 
"גנוסטיקנים" לא כינו את עצמם אלא אנשי כיתות אחדות, 
אולם מתנגדי הג׳ הרחיבו את השם הזה כבר בתקופה מוק¬ 
דמת לכל הזרמים, שהיו שותפים לאותן הכיתות מבחינת 
החשבת ה״דעת״ ומכמה בחינות אחרות (ר׳ להלן, 5 ). במובן 
זה ניתנים להגדרה אסכולות, כיתות ואיגודי-פולחן גנוסטיים, 
תודות וכתבים גנוסטיים, מיתוסים והלכי־מחשבה גנוסטיים, 
ואפילו דת גנוסטית, הרות המשותפת, המתגלה מאחורי כל 
התופעות האלו, שלעתים קרובות שונות הן זו מזו תכלית 
השינוי, יש לכנותה בשם רוח חג , במובן הרחב ביותר של 
מלה זו. 

2 הקפ ו של מושג הג׳ ניתן לצימצום או להרחבה, 
הכל לפי קנה־המידה שנוהגים לגביו. אבות־הכנסיה ראו בג׳ 
בעיקר מינות נוצרית וצימצמו את פולמוסם באותן השיטות, 
שצמחו על קרקע הנצרות (כגון השיטה הולנטיניאניח) או 
שהיו קרובות לנצרות (בשל הרקע היהודי המשותף), במידה 
שיכלו להיחשב כמתחרות בה וכמסלפות את דמותה (כגון 
שיטתו של שמעון עזגוס). המחקר החדיש הרחיב בהדרגה 
את הקפו של מושג הג׳ ע״י הבאת ראיות לקיומן של ג׳ 
יהודית עוד לפני הנצרות ושל ג׳ הלניסטיודאלילית, על־ידי 
גילויה וחקירתה של הדח המנדאית (ע״ע) וכיו״ב. אם נראה 
את סימנו המובהק של הג׳ לאו דווקא ביסוד ה״דעת" בפרט, 
אלא ברוח השניות האנטיקוסמית בכלל, הדי עלינו לכלול 
בתחום זה אף את תורתו של מני(ע״ע מניכאיזם). 

3 מקור הג/ הריבוי במשמעותו של המושג בא לידי 
ביטוי אף בריבוי הדעות על מקורה של התנועה, שהובעו 
במשך הזמנים ושהן מתחרות זו בזו עוד היום. אבות־הכנסיה 
הדגישו את השפעתם של אפלטון או של הפילוסופיה היוונית 
בכלל (שלא הובנה כל צרכה) על המחשבה הנוצרית בזמן 



41 


גנוסים. גנוסטיקה, גנוסמיציזם 


42 


שלא הגיעה עדיין לידי גיבוש. בימינו רואים החוקרים 
השונים, איש לפי דרכו, את מקורה של הג , בתרבות היוונית, 
הבבלית, המצרית או האיראנית, ובן בצירופים בין התרבויות 
הללו לבין עצמן ובינן לבין יסודות יהודייס־נוצריים. מאחר 
שיש לראות במערכת־המושגים ובאמצעי־הביטוי של הג׳ 
שיטה מקובצת (ע״ע סינקרסיזם), הרי כל אחת מן ההשערות 
האלו יש לה על מה שתסמוך במקורות הספרותיים" ושום 
אחת מהן אינה נותנת פתרון מספיק לבעיה* יתר על כן, 
כולן ביחד עוסקות בגילוייה החיצונים של חג' בלבד ואינן 
יורדות לעומק מהותה. אולם בדרך־כלל נראית ההשערה 
ה״מזרחית" יותר מן ההשערה ה״יוונית". 

מן המקורות שנתגלו באחרונה(ר׳ להלן, 4 ) מוכח, כנראה, 
שחלקה של חודת־סתרים יהודית הטרודוכסית בג׳ היה גדול 
משחיו סבורים עד עכשיו. עכ״ס יש להניח שהיה קשר בין 
הג׳ וראשית הקבלה (ע״ע* אע״ס שיש חוקרים הרואים 
בקבלה גילד מאוחר מאד של השפעות גנוסטיות ביהדות). 
אף התנגדותן העזה ליהדות של החשובות שבשיטות חג׳ אין 
היא׳ כשהיא לעצמה, ראיה לסתור את מוצאן מורמים סוטים 
ביהדות. אולם גם אם נתעלם מן הבעיה, מי היו ראשוני 
ה״גנוסטיקנים" ואילו מסורות דתיות קדומות נמשכו לאותה 
התנועה התפרשו בה פירושים דחוקים ביותר, — מכל מקום 
ברור, שהתנועה עצמה פרצה מחיצות אתניות ופולחניות, 
ושעקדונה הרוחני יש בו משום חידוש: היסוד ה״יהודי" 
שבג׳ אינו היסוד היהודי הקדמון, והוא הדין בשאר כל 
היסודות, הלקוחים מן הדתות הקדומות. רוח הג׳ כשהיא 
לעצמה היא תופעה מיוחדת במינה במסגרת אסיה המערבית 
בתקופה ההיא, והלכי־המחשבה הגנוסטיים משמשים ביטוי 
נאמן ומקורי לדוח זו. 

4 . המקורות. יש להבדיל בין מקורות משניים וראשד 
ניים* עד הדורות האחרונים לא היד ידועים כמעט אלא 
המשניים בלבד. הסקירה המובאת כאן אינה כוללת אלא את 
החשובים שבמקורות, וכן לא צויינו בה המקורות התלמודיים 
והמדרשיים (וד׳ להלן, עמ׳ 49 — 50 ). 

א. מקורות משניים. הפולמוס נגד הג׳ כמסכנת את הדח 
האמיתית תפס מקום נכבד בספרות הכנסיה הקדומה, והחיבו¬ 
רים המוקדשים לסתירת הג׳ הם המקור המשני החשוב ביותר 
לידיעותינו על תנועה זו, בשל סיכומי התורות הגנוסטיות, 
ובעיקר בשל המובאות המפורטות מן הכתבים הגנוסטיים, 
יש לציין במיוחד את חיבוריהם הפולמוסיים של אבות- 
הכנסיה היוונים אירנאוס, היפוליטוס ואפיפאניום ושל הרומי 
מרטוליאנוס. אף פלוטינוס הניח אחריו קונטרס חשוב "נגד 
הגנוסטיקנים" ( 9 , 11 .״ 1 *£). עם כל חשיבותם של מקורות 
אלה אין להתעלם מכך, שהם ספרות המייצגת את הצד 
העוין בלבד ואופן ראייתם ושיפוטם הם חד־צדריים. אחרי 
המאה ח 3 מתבלט יותר הפולמוס נגד הסאניכאיזם: מתוך 
הספרות המרובה המוקדשת לנושא זה יש להזכיר את כתבי 
אוגוסטינוס ותאודורוס בר חונאי הסורי. — בבחינת־מה 
שייכות לחוג הג׳ אף כמה מדתות־המיסטורין של אחרית 
התקופה העתיקה, במידה שהתאימו את פולחנן ואת המיתוס 
הקדום שלחן לרוח הג׳ באמצעות פרשנות בדרכי-הרמז, כגון 
המיסטרלת של איסיס, של מיתרם ושל אטיס. כמקורות 
ספרותיים על אלו משמשים דברי סופרים מבני התקופה 
ההיא, ברובם מעובדי־האלילים. — לידיעת חג׳ תורמים גם 
מקורות איסלאמיים מאוחרים. 

ב, מקורות ראשוניים לא הגיעו לידיעתנו אלא 


במאה ה 19 * היום הולד ורב מספרם בעקבות מימצאים 
ארכאולוגיים: ( 1 ) חשיבות מיוחדת נודעת לספרי-הקודש 
של המנדאים (מאנדייא =־ ״גנוסטיקגים״ מארם׳ מאגדא = 
מדע), דכתובים בניב ארמי הקרוב ללשון התלמוד הבבלי! 
מבת זו, העוינת את הנצרות והיהדות כאחד (אע׳״ם שיוחנן 
המטביל נחשב בה כנביא-אמת), מצויים עוד היום שרידים 
בעיראק הדרומית, והיא הדת הגנוסטית היחידה ששרדה 
בימינו.— ( 2 ) הכתבים הגנוסטיים־הקופסיים(הנוצרים), 
ברובם מן האסכולה הולנטיניאנית, המתגלים במספר רב 
והולך * בזמן האחרון נתווסף עליהם אוסף שלם של חיבורים 
מקוריים חשובים ביותר, שנמצא בחפירות נג־חמאדי במצרים 
העילית ועדיין לא הגיע לידי סירסום. — ( 3 ) אוסף הפאפי- 
רוסים המאניכאיים בלשון הקופטית, שנתגלה במצרים 
מסביב לשנת 1932 ועדיין לא הוצא אלא בחלקו. —( 4 ) קטעים 
מאניכאיים מקוריים רבים, כתובים פרסית, תורכית וסינית, 
שנמצאו בחפירות טורפאן מ 1903 ואילך, — ( 5 ) אוסף* 
כתבים יווני, הנקרא על שם הרמס טריסמגיסטוס, 
שכבר נתפרסם לראשונה במאה ה 16 ומשמש שריד לספרות 
החזונות המצרית־ההלניסטית (הרסס - תח(ת)ו כתבים אלה 
מגלים רוח גנוסטית אם לא בשלמותם, הרי בחלקיהם, בעיקר 
ב״מסכת פוימנדרס". והוא הדין גם בספרות האלכימיה (ע״ע) 
הקרובה מאד י לספרות ה״הרמטית", ולכמה פפירוסי־כשפים 
יווניים, שאף הם מכילים רעיונות גנוסטיים, אע״ם שבעצם 
אינם שייכים לג׳. במסכת פוימנדרס (שניכרת בה השפעה 
יהודית) יש לראות את התעודהיהעיקרית לג׳ האלילית. — 
( 6 ) חומר גנוסטי נמצא אף בכמה ספרים חיצוניים של הברית 
החדשה, כגון הפסוז־וקלמנמיניים, מעשי־תומא ומזמורי־ 
שלמה! בשני האחרונים'מופיע היסוד הגנוסטי בצורה פיו¬ 
טית, שבה באים עולם הרגש והתורות חאסכטולוגיות של 
הג׳ לידי ביטוי מובהק. 

5 . התודות הגגוסטיות. בשל ריבוי הכיתות וכתביהן 
אין לדבר על תורה גנוסטית אחת אלא בדרך הכללה. האינ- 
דיווידואלמם השכלי של ראשי הגנוסטיקנים היה גדול, 
והדמיון המיתולוגי של התנועה כולה היה כמעיין מתגבר. 
הסירוב להסתגל לשיטה מוסכמת שימש מעין עקרון לרוח 
הג/ שכן היה קשור בתורת "ההארה הרוחנית" (ר׳ להלן, 
ה׳). כבר איו־נאום העיר ( 18,1 , 1 .• 30 י(.^ 3 ), ש״בכל יום 
ממציא כל אחד מהם דבר חדש". אנשי־השיטה הגדולים, כגון 
פטולמאיוס, בסילידס, בר-דיצן, מאני, הקימו מבני־רוח מחוכ¬ 
מים ומסועפים׳ אלא שכר אלה משמשים בעצם פיתוח של 
נושאים עיקריים מסויימים ושל מיתוס־יסוד אחד. בדרגה 
נמוכה יותר מבחינה עיונית מצויים אותם הרעיונות בצורת 
מדרשים, משלים, הוראות-למעשה, פיוטים ותפילות. הסקירה 
הבאה מצטמצמת ב״מיתוס-הימוד" המשוער ובטיפוסים 
העיקריים של השיטות, שבהן ניתן למיתוס זה ביטוי 
ראציוגאלי; על ברחנו עלינו להתעלם מהמון פרטים מיתיים. 

א. תורת ה אל ה ו ת. יסוד המחשבה הגנוסטית הוא 
השניות, הבאה לידי ביטוי ביתם שבין האלהים ובין העולם 
וכנגדו בין האדם ובין העולם. האלהות עומדת מעבר לעולם, 
וישותה זרה לטבעו של הקוסמוס, שלא בראתהו ואינה 
מנהלתו, והניגוד ביניהם הוא מוחלט* לעומת עולם־האור 
האלהי, הקיים לעצמו, עומד הקוסמוס כממלכת־החושך. העולם 
הוא מעשה ידי כוחות תחתונים, שאינם מכירים את אלהי־ 
האמת, אע״ם שמקורם בו, והם מונעים את דעת־האלהים מן 
הבריאה שהם שולטים עליה. בעיית מוצאם של כוחות תתתו- 



43 


גנוסים, גנוסטיקח, מוסטיציזם 


44 


נים אלה, ה״אדכונטים" (= "מושלים"), ושל כל מערכות־ 
המציאות שמחוץ לאלהות בכלל — ומשום כך אף בעיית 
מוצאו של העולם משמשת נושא עיקרי להלכי־המחשבה 
הגנוסטיים (ר׳ להלן). האל הטראנסצנדנסי עצמו נסתר מכל 
ברואי־העולם, ואף אינו מושג במושגים הסבעיים. דעת־ 
האלהים זקוקה להארה ולהעראת־המח שלא בדרך הטבע 
ואינה ניתנת להבעה אלא בתארים שליליים. 

ב. תורת העולם. העולם, הנתון למרותם של האר־ 
בוגטים, משול לכלא גדול, שמעמקיו הפנימיים הם הארץ, 
זירת חיי־האדם. מעליה מתנוססים, כחומות בתוך חומות, 
גלגלי השמים. בדרך־בלל מונים הגנוסטיקנים את שבעת 
הגלגלים המקובלים של כוכבי־הלכת, המוקפים גלגל שסיני, 
גלגל כוכבי־השבת? אולם היו גם שיטות שהרבו במספר 
הגלגלים, ובאסילידם מנה לא פחות מ 360 רקיעים. משמעותה 
הדתית של ארדיכלות קוסמית זו הי תה בתפיסה, שכל מה 
שמצוי בין ה״כאך וה״שם" אינו משמש אלא להפריד בין 
האדם והאלהים, ולא ע״י המרחק שבמרחב בלבד, אלא אף 
על־ידי כוח דימוני פעיל. מבנה המורכב והתפשטותה של 
המערכת הקוסמית הם ביטוי לריחוקו של האדם מן האלהים. 
הגלגלים הם מושבי הארכונטים, וביחוד מושביהם של 
ה״שבעהי, שהם אלהי כוכבי־הלכת, השאולים מן הפנתאון 
הבבלי. ראוי לציון מיוחד, שמקצתם נקראו בשמות־אלהים 
יהודיים (״>״ 1 ~ שם־הויה, 0 ש^ק 2 - צבאות, 5 סז 1 ״>׳וש £0 ׳— 
אדני, ; 010 ג 0 ./£׳ — אלהי, ?סז^קסמי — אל שדי) ז כינוייו 
של האל העליון והאחד הפכו לשמות־עצם של כוחות דימוניים 
נחותי־דרגה — דוגמא לשינוי־ערכין מכוון, שנהגה בו הג׳ 
לגבי המסורת הקדומה בכלל והמסורת היהודית בפרט. 
הארכונטים שולטים בצוותא על העולם, ובל אחד בגילגולו 
משמש שומר כלא־העולם. ממשלתם העריצה קרויה הימרמני 

הגורל או הגזירה העולמית. מושג זה שאול 
מן האצטגנינות (ע״ע) מצד אחד ומן הפילוסופיה הסטואית 
מצד שני: מבחינה פיסית מתגלית ההימארמני בחוקי־הטבע, 
ואילו מבחינה רוחנית מכוונת היא במיוחד לשיעבודו של 
האדם וכוללת, בין השאר, את מתן תורת־משה. בכוח תפקידו 
כשומר הגלגל שלו חוסם כל ארכון את הדרך בפני נשמות־ 
המתים המבקשות לעלות למעלה ומונע מהן להימלט מן 
העולם ולשוב אל האלהים. הארכ 1 נטים נחשבים אף לבוראי־ 
העולם ז בדרך כלל מיוחד תפקיד זה לגדול שבהם, הנקרא 
משום כך בשם דמיורגוס ("פועל־יוצר", ע״ם "תימאיוס" של 
אפלטון) והמתואר לעיתים קרובות במידות ממידותיו של 
אלהי־ישראל, אולם תור סילוף של שנאה. 

ג. תורת האדם. האדם, המשמש מושא עיקרי למערר 

עצום זה, מורכב מבשר, נשמה ורוח, אולם ביסודו אינו בא 
אלא משני מקורות: ממה שבעולם וממה שמחוץ לעולם. 
לא הגוף בלבד, אלא גם הנשמה, הם מעשה ידי כוחות־ 
העולם, שבראו את הגוף בדמותו של "אדם הקדמון" שמעבר 
לעולם (ר׳ להלן ו׳) ונפחו בו מכוחות־הנפש שלהם, שהם 
היצרים והתאוות של האדם הטבעי, המקבילים כל אחד 
לאחד מגלגלי־השסים ומצטרפים ביחד ל״פסיכי־ (וז*ע׳ 1 י), 
הנשמה האסטראלית. בהיותו בעל גוף ונשמה, הרי האדם 
הוא חלק מן העולם ומשועבד להימארמני. אולם בנשמה 
כלולה הרוח הקרויה אף "הניצוץ"), שהיא חלק מן 

הישות חאלהית העליונה, שנקלע לבריאה! לשם כליאתו 
כעולם יצרו הארכובטיס את האדם. כשם שבעולם הגדול 


(המקרוקוסמוס) כלוא האדם בתור שבעת הגלגלים, כך כלואה 
הרוח בעולם הקסן(המיקרוקוסמוס) בשבעת לבושי־הבשמד* 
שמקורם בגלגלים. כל עוד לא נגאלה הרוח השקועה בתוך 
הבשר והנשמה, אין היא מכירה את עצמה ונתונה היא במצב 
של תרדמה או שיכרות מכוס־התרעלה של העולם. יקיצתה 
וגאולתה באות לה מן "הדעת". 

ד. תורת אחרית־הימים. הקיצוניות שבשניות 
מחייבת אף אה הקיצוניות שבתורת אחרית־היפים, כשם 
שהאלהים שמעבר לעולם זר הוא ל״עולם הזה", כן זר ה״אני" 
הרוחני לסביבתו. מטרת השאיפה הגנוסטית היא גאולת 
"האדם הפנימי" מכבלי העולם ושובו למכורתו, לממלכת־ 
האור. חנאי קודם לכך הוא, שידע על מציאותו של האל 
העליון וידע את עצמו, כלומר את טבעו המקורי, שהוא 
אלהי, ואת מצבו הנוכחי, ועם זה אף אח טיבו של העולם, 
הקובע את אותו המצב: "גואלת היא הידיעה, מי היינו ומה 
נעשינו! היכן היינו ולאן הושלכנו! לאן אנו רצים וממד, 
ניגאל! מה היא הלידה ומה היא הלידה לחיים חדשים" 
(נוסחה ואלנטיניאנית [ 2 , 78 ,ו> %0 ו 1 ג:• אולם 

הכרה זו נבצרת מן האדם בתוקף מצבו דווקא, שכן "הבע¬ 
רות" היא כל עיקרה של מציאותו בעולם, כשם ששימשה 
עיקר לבריאת־העולם. ביחוד נעלם האל הטראנסצנתטי 
מדעת העולם, ואינו ניתן לידיעה מתוכו, ומשום כך זקוק 
האדם להתגלות. ההתגלות דיאלהית מתחייבת מעצם מצב( 
של הקוסמוס, והיא עצמה משנה את אותו המצב, בהסירה 
את "הבערות" המשמשת לו סימן מובהק! עי״כ הופכת 
ההתגלות עצמח לחלק מן הגאולה. נושא ההתגלות הוא 
שלוחו של עולם־האור, המבקיע את דרכו בעד מערכות 
הגלגלים, מערים על הארכונטים, מעיר את הנשמה מתרדמ¬ 
תה ומוסר לה את ההכרה הדרושה "מבחוץ". שליחותה של 
אותה דמות־הגואל הטראנסצנדנטית מתחילה עוד לפני 
בריאת־העולם ומתלווה לקורות־העולם (= תורת־המשיח 
[״כריססולוגיה״] הגנוסטית)! בג׳ הנוצרית דמות זו מזוהה 
עם ישו. הדעת הנמסרת לאדם בדרך זו והקרויה בקיצור 
"דעח־אלהים" היא־היא תכנו של המיתום הגנוסטי על בל 
מה שניתן ללמוד ממנו על האלהים, האדם והעולם! אך 
מבחינה מעשית היא ביחח־ ״דעת־הדרך״ — כלומר: דרך 
המוצא מן העולם. היא כוללת את הקדשת הנשמה, המלווה 
גם הכנות מאגיות, לעלייתה לעתיד לבוא, ואף מלמדת אותה 
את השמות והנוסחות הנסתרים, שבעזרתם תוכל להכריח 
את הארכונטים לתת לה מעבר דרך הגלגלים שלהם. מצויידת 
ב״דעת״ (= ג׳) זו, מתעלה הנשמה לאחר המוות למרומים, 
'כשהיא פושטת בכל גלגל את ה״לבוש" הבא לה משם, 
ולבסוף מגיעה הרוח, החפשית סכל הכבלים, לאלהים שמחוץ 
לעולם ושבה היא עצמה להיות אלהים. במסגרת הדראמה 
האלהית הכוללת יש לראות בכך את תיקונו של האלהים 
עצמו, שבזמן קדמון אבדו חלקים ממנו לתוך העולם! עם 
השלמת גאולתן של כל הנשמות עתיד הקוסמוס להתמוטט 
(לסי קצת התורות הגנוסטיות), מאחר שניטלו ממנו כל 
יסודות־האור. 

ד- תורת המידות. בעולם הזת נעלים ה״רוחניים" 
("הפנומאטיקנים"), כפי שקוראים הגנוסטיקנים לעצמם, 
מהמון שאר כל האדם. ההארה הישירה לא זו בלבד שהיא 
הופכת את הפרט לעצמאי בתחום "הדעת" (מכאן ריבוי השי¬ 
טות הגנוטטיות ללא גבול ומידה), אלא אף קובעת את 



45 


גנוסיס, גנוסטיקה, גנוסטיציזם 


46 




הדיאנדאטה של האופיטים = 0 זנח־ שלועות העולמות, 

עם״י אוריננס 

(שיוווור של ה ליינאנג, ר׳ כיכליונראפיה) 

י. העולם העליוז, האלהי, עולם הרוח הערווי— מיוצג ע״י גלגלי ה.אב" ווז״בן", 
המחוברים זה לוה ע״י טענל ה״חסד" <ף^ 1 >׳ו 4 ); 

II . עולם־הביניים, עולם הרות והנפש— מיוצג ע״י גלגלי ה.אור" וה״חושד", 
ובתוכם— מעגל ה״חיים" (ר׳ למטה); 

III . העולם התחתון, עולם הרוח, הנפש והגוף!: בו נכללים: נלגל־המזלות, ובו "גז־ 
ערן" עם "ע׳דהח״ם" ו״עירהדעח" ועם "להט החרב הטתהפכת", ומתחתיו 
העולם הנשטי, שהוא חסום כלפי טעלה ע״י נחש־״לווייתז": העולם הגשטי 
כולל אח גלגלי שבעת בוכני־הלכת, את גלגל האש או האויר ("בהמות") ואח 
כדור־הארץ הטחולה לשניים — טחציתו התחתונה היא ה״ניהיגום". 

מעגל ה״חיים" חוטם טעויין, שבו רשוטות "דעת" ו״חכטה" ( 1 > 1 בן! 0 ז>) 
וטטוטל "איחור" (; £01 ׳ו* 0 ) של "טבעה של החבטה" עם "השגחתה ( 1 ״ס״י 1 6 0 נ) 

של החבטה". 


תחום המעשה. בדרך־כלל נקבעת תורת־ 
המידות של "בעלי־הרוח" ע״י שנאתם לער 
לם והזילזול שהם נוהגים בכל הקשרים 
שבעולם. אולם מכאן ייתכן להסיק שתי 
מסקנות מעשיות שונות, שהן מנוגדות זו 
לזו, ושכל אחת מצאה לה דוגלים בשמה עד 
כדי קיצוניות: הפרישות וההפקרות. 
הראשונה מסיקה מן ה״דעת" את החובה 
להימנע מלהיטמא בטומאת־העולם ומשום 
כך לצמצם את המגע עם העולם ככל האפ¬ 
שר. השניה מסיקה מאותה ה״דעת" את 
הזכות לחופש בלי מצרים. תורת הליבר- 
טיניזם (ההפקרות) הגנוסטי מסובכת היא. 
בעיניה אין מערכת מצוות עשה ולא־תעשה, 
שניתנה מפי בורא־העולם, אלא אחת מצר 
רוח השיעבוד הקוסמי, והענשים הכרוכים 
בעבירות עליהן אינם פוגעים אלא בגוף 
ובנשמה. כשם שה״רוחני" חפשי מן הגזי¬ 
רה (ההימאדמני), כך חפשי הוא אף 
מן החוק המוסרי. הכל מותר לו, מאחר 
ש״הרוח גאולה היא מטבעה" ואינה יכולה 
להיטמא ע״י מעשים ואינה נרתעת מפחד 
מפני עגשם של הארכ 1 נטים, אך חירות 
רוחנית זו היא יותר מאשר דשות הניתנת 
לפרט: ה״רוהגיים" עוברים על החוק 
בכוונה תחילה, ועי״כ מסכלים הם את 
זממם של הארכונטים ומסייעים בדרך פא־ 
ראדוכסאלית לגאולה. בליברטיניזם האנטי־ 
נומיסטי (ע״ע אנטינומיזם) מתגלה הצד 
הניהיליסטי של האקוסמיזם (ההתנגדות 
לעולם) הגנוסטי עוד יותר מאשר בנטיה 
האסתטית. 

ו. הטיפוסים העיקריים של 
השיטות הגנוסטיות, תמונת־עולם 
גנוסטית זו מתארת את המצוי, אך אינה 
מפרשת את דרכי התהוותו. השתלשלותו 
של המצב הקוסמי הקיים ממקורו הראשון 
משמשת נושא לתורות שונות ומשונות, 
שבהן פותחו בנייני-מחשבה מקוריים ביו¬ 
תר. מגמתן העיקרית היתד. להסביר, כיצד 
נפרד היסוד האלהי מעצמו ונפל בשביו של העולם התחתון, 
וכיצד נוצר אותו העולם התחתון עצמו כנגד האלהים. 
ההסבר יכול היה לבחור בין שתי דרכים עיקריות, שיש 
לראות בהן, בסופו של דבר, שתי שיטות שונות של תורת 
השניות (הדואליזם): 

( 1 ) הטיפוס ״האיראני״ — ביסודו מונחת, כדוגמת חורת- 
השגיות האיראנית הקדומה (הזורואסטרית), האמונה בקד¬ 
מות שתי הרשויות, רשות־״האור" ורשות־״החושך". לפי 
שיטה זו היתד, ראשית התר׳ליד, שגרם בסופו של דבר 
ליצירת העולם, בהתקפת החושך על עולם האלהות השלם 
בתוך עצמו. טיפוס זה בא לידי ביטויו המובהק בתורתו של 
מאני (ע״ע מניכאיזם). עיקרו* ההשקפה, שנפילת היסוד 
האלהי אינה באה מבפנים, אלא בכוח התקפה מבחוץ, ושהיא 
מביאה לידי "עירבוב" הרשויות המתנגדות. דמותו של "אדם 


הקדמון", שתבוסתו בידי החושך עוד לפני בריאת־העולם 
משמשת אספקלריה למה שאירע ליסוד האלהי, נפוצה 
בהלכי־המחשבה הגנוסטיים גם מחוץ לטיפוס האיראני 
(ומצויה אף בתורת הקבלה). ( 2 ) מחושב ומקורי יותר מן 
הטיפוס האיראני, שלא בא לג׳ אלא מכלי שני, הוא הטיפוס 
"הטורי-מצרי" לפי שיטה זו אין השניות קדמונית אלא 
יוצאת מתוך האלהות עצמה בשל בילבול ואשם בקרב היסוד 
האלהי. טיפום־מחשבה זה מפותח ביותר בתורות האצילות 
של התוג הוואלגטיגיאני. לפי שיטה זו נוצר החושך על־ידי 
האפלה עצמית של האלהים, הבאה לידי ביטוי בקורות 
"החכמה"(*"?סס), שהיא היפוסטזה (סמל אלהי) של צד 
הנקבות ביסוד האלהי, ונפילתה מקבילה לזו של "אדם 
הקדמון", המסמל את צד הזכרות, בשיטות אחרות. בהשתל¬ 
שלות ארוכה נמשכים האירועים הרוחניים, שכל אחד מהם 



47 


מוסים, גנוסמיקה, גנוס&זיגיזם 


48 



םו?חו הנח׳ 6 

(ני<ו 1 י בפנימיותו ׳ 6 < אגרט? ט׳ 6 ?הי זזתקופח דועתיקת) 

מוצא את סמלו בדמות מיתית, מתרחקים יותר ויותר מ״דעת" 
המקור, ובה במידה שוקעים ב״בערות״ו אגב כך נוצר הדמיוך- 
גום בסבווריו וביהירוחו, ואף החומר עצמו. נמצא׳ שהעולם 
אעו אלא ביטוי מוחש לתהליך־ הרוחני של התרחקות היסוד 
האלהי מעצמו, ומכאן שד,"הכרה" הרוחנית הצרופה בלבד 
יש בה כדי לבטל התרחקות זו ולגאול לא רק את הפרט 
אלא אף את העולם כולו. ברעיונות אלה עוברת המיתולוגיה 
הגנוסטית למיסטיקה, בדומה להלכי־המתשבה הנאו• 
אפלטוניים, שהשיטה הואלנטיניאנית קרובה להם, בהיותה 
אף היא מבוססת על עקרון האצילות, כלומר השתלשלות 
שורת ההיפוסמאזות מן היסוד העליון. 

ה. י. 

השיטות העיקריות שבג/ ראשון הגנוסטיקניס 
הידוע לנו הוא שמעון ?גום, שומרוני שחי במאה ה 1 
לסד,"נ. הוא נזכר בבריח החדשה (מעשי השליחים ה׳), 
המעידה עליו שהיו לו קשרים עם הנוצרים הראשונים^ 
אעפ״ב אין בשיטתו—שנשתמרה בחיבור ף.< 1 >ץ 16 ) 
(הגילוי הגדול), שתמצית ממנו הגיעה אלינו — כמעט 
כלום מהשפעות נוצריות. שמעון ראה את עצמו כהתגשמות 
של "הגבורה הגדולה של האל", ואת הליני רעייתו—כהת¬ 
גשמות של המחשבה האלהית, היא הליני הידועה משירי 
הו׳מרוס, אשר ירדה בגילגולים מגילגולים שתים עד לבית־ 
זוגות שבצור ואשר עתידה היא להביא גאולה לעולם ולעצמה 
בעלותה לשמים. לדעת שמעון קיימים אלים רבים, אך אל 
אחד סוב ומטיב עולה עליהם. אלהי המקרא הוא אלהי 
המשפט, אל רע, אשר ברא את העולם הבלתי-מושלם הזה 
ואף את הגוף, אך מקור נשמתם של בני־האדם הוא האל 
הטוב ז כל היודע אותו נגאל. סמל חשוב בתורתו של שמעון 
הוא האש, שהיא בחינת נראית ובלתי־נראית יחד והיא 
עתידה לכלות את העולם החמרי. שמעון הורה עוד, שהזכר 
והנקבה אינם אלא שני כוחות עולמיים המהווים אחדות. 
תלמידו של שמעון היה מננדרוס, אף הוא שומרוני, שמקום 
פעולתו היתד, אנטיוכיה. תלמידו של מנאנדרום, ?טורנילוס, 
הורד" שהאל העליון ברא שבעה מלאכים, שבראשם היד, 
אלהי־ישראל! מלאכים אלה בראו את העולם ואף את האדם, 


רוח עילאית. המושיע, הוא ישו הנוצרי, ירד מלמעלה כדי 
שהיה תחילה שרץ כעין התולעת, עד שנפח בו האל העליון 
להפיל את אלהי־ישראל ולהושיע אח נושאי הניצת האלהי. 
שיטתו של סאטורגילום היא הראשונה שבד, כבר חופם ישו 
מקום מרכזי. 

אחת התנועות הענפות ביותר בג׳ היא תנועת כת האו¬ 
ם י ט י ם (מיור נחש), שכת ה נ א ם נ י ם (= נחשיים) 
היתד, קרובה לה. הנחש היה סמל חשוב בתאולוגיה המיסטית 
היוונית ותפס מקום נכבד במיסטריות: הוא מסמל את הנפש, 
והנחש שזנבו בעת בפיו היה בתקופה ההלניסטית המאוחרת 
סמל של מהלך־העולם, שבו קיימת אחדות בין ההתחלה ובין 
הסוף. הגנוסטיקנים מיזגו מושג זה של הנחש עם זכרונות 
שאובים מספר־התורה: הנחש הקדמון בסיפור גן־עדן, מטהו 
של משה שנהפך לנחש והנחושתן שבמדבר. תורת האופיטים 
קרובה יותר למיתולוגיה מלתאולוגיה נוצרית או לדרכי 
המחשבה העיונית. האל האופיטי הוא שילוש — אב, שיסודו 
האור׳ אם ובן. מתחת לעולם האלהי קיים עולמם של כוכבי- 
הלכת, שבראשו עומד ילךבאות, הוא אלהי־ישראל, אשר 
ברא את העולם החמרי. בחומר כבולים ניצוצות של האור 
השמימי, ותפקידה של ד,"דעת" הוא לשחרר את הניצוצות 
האלה ולהחזירם למולדתם, לעולם העליון. טכסט אופיטי 
חשוב שהגיע אלינו אינו אלא שיר לכבודו של אטיס, האל 
הפדיגי, בצירוף דרשות על דברי המקרא והברית החדשה. 
לתנועה האוסיטית במובנה הרחב משתייכים גם ד,"פר א¬ 
ט י ם" (ה״עוברים"), הגוזרים כליה על כל היצורים שבעולם 
התחתון׳ חת מאלה שהכירו את טעם הבריאה ויודעים להגיע 
אל מעבר ליקום. הפראטים דורשים את הסיפור על קריעת 
ים־סוף כסמל לאפשרות להימלט ממי־האבז־ון, והרי בסיפור 
זה תוסס מקום חשוב מטהו של משה שנהפך לנחש — הוא 
הנחש שלימד את חוד, חכמה בגן־עדן! הנחש הוא גם קין, 
אשר את קרבנו לא רצה לקבל אלהי־ישראל, הוא האל של 
העולם החמרי ז הנחש הוא גם הנחושתן, והוא שלבש צורת- 
אדם והיה לישו הנוצרי. לפי דברי אחד מאבות־ד,כנסיה, 
קבעו הפראטים מקום לנחש אף בטכס אכילת הלחם הקדוש. 
הנחש תופס מקום נכבד גם במיתוס של ה ם ח י א ג י ם — 
הנקראים על שם שת, בנו של אדם הראשון — ושל הנאסנים. 
לדעתם היה האדם הקדמון בעל טבע משולש — חמרי, נפשי 
ורוחני, ותהליך בריאת העולם אינו אלא הפרדת שלושת 
היסודות האלה! לשם טיהור היסוד הרוחני ושיחרורו משני 
היסודות האחרים בא ישו המושיע. — לג׳ האו׳פיטית שייך גם 
"ספר ברוך" ליוסטינוס, שתכנו רומאן מיתי של אהבה טרא¬ 
גית בין היסוד הנקבי אדם י(= עדן) ובין "אלד,ים"! המושיע 
הוא ברוך המלאך, אשר האיר את רוח בחיריו — הן מישראל 
והן מאומות־העולם — ולבסוף גילה את סודות־העולם לנער 
בן שתים־עשרה, הוא ישו הנוצרי. הצליבה פגעה רק בגופו 
של ישו, שהפקיד את רוחו בידי אביו האלהים ועלה אל האל 
הטוב, שמקומו מעל לאלהים. ב״ספר ברוך" מופיע הנחש 
כדמות שלילית. 

כת-ברבלו של הגנוסטיקנים האמינה באל טוב בלתי־ 
נודע וביסוד נקבי — היא בארבלן! בנה הוא .ילדבאות או 
"צבאות", השוכן ברקיע השביעי ומתנשא להיות אל אחד 
ויחיד! באדם נמצא זרע אלהי, מעשי־הסולחן של הכת 
הזאת היו קשורים — לפי עדות אפיפנלם שהשתתף בהם — 
במעשי זימה ותועבר" שעיקרם היד, במסירת הזרע לבארבלו. 



49 


גנוסים, גנוסטיקח, גנוסטיציזם 


50 


דמויות בולטות בתולדות הג׳ וזיו ו ל נ ם י נ ו ס (ע״ע) 

ו ב ס י ל י ך ם (ע״ע), שחסידיהם הרחיבו׳ העמיקו ואף שינו 
את תורותיהם. בתורתם של באסילידם ותלמידיו בולם היסוד 
העיוני עד להתקרבות לדרכי 
העיון הפילוסופי של אותם 
הימים. בשיטת תלמידי ואלב־־ 
טינוס בולטים יותר היסודות 
המיתיים והפולחניים. 

מכל אישי הג׳ היתה חשי¬ 
בות רבה ביותר לתולדות 
הנצרות ל מר ק יון (ע״ע). 
בתורתו התמזגה התאולוגיה 
של פאולוס עם היסוד הגנוס¬ 
טי של הפרדה בין האל 
הטוב הבלתי-נודע וביןאלהי- 

ישראל׳ הוא בורא*העולם׳ נחש שזנבו נעוץ לפיו, לסמל 

ועם שלילה גמורה של העולם: החלק הבהיר — שסי¬ 

הכוננים, החלה האפל — הארץ. 

המקרא, הכתובת : ׳י 8 * ׳י* — .אחד הוא 

י• פ • הכל" (סכ״י אלכימאי) 

ג׳ והיהדות. היהדות תרמה תרומה חשובה להתהוותה 
ולהתפתחותה של הג׳. דרך אחת של חדירת מוסיווים יהודיים 
לג׳ היה התג״ך, שהיד. מקודש לנצרות, וכן כל הספרות 
היהודית, בעברית, ארמית ויוונית, שהשתמשו בה הנוצרים. 
ביחוד השפיעה פרשת־בראשית השפעה רבה על החיבורים 
הגנוסטיים העוסקים בבריאת־העולם. חשיבות יתרה נודעת 
גם לסיפור על אדם הראשון וחטאו, שמתפרש ע״י הג׳ 
כנפילת היסוד האלהי לתוך העולם הגשמי. מתיר יחסם 
השלילי לעולמה של המציאות הטבעית ולתורת־מוסר המת¬ 
כוונת להסדיר את התנהגות האדם בעולם זה. הגיעו 
הגנוסטיקנים לראיית אלהי־ישראל בורא־העולם כאל הרע 
ולהתנגדות חריפה לתורתו ולציווייה. את הסיפורים המק¬ 
ראיים הם מפרשים בהיפוך משמעותם וכוונתם: כך, למשל, 
נעשה אצלם הנחש הקדמון נושאה של ה״דעת" האמיתית, 
שאלהים מתכוון למנעה מן האדם ז קין הפך לדמות חיובית, 
הנרדפת ע״י אלהים, וכד׳. 

השפעה יהודית על הג׳ ניכרת גם בשימוש בשמות, מוש¬ 
גים ותארים לקוחים מעברית או מארמית. למשל: האל בורא- 
העולם נקרא בכמה שיטות גנוסטיות ןלדבאות (= ילךא 
בתות)! דמויות מיתולוגיות או סמליות גנוסטיות אחרות הן 
ברבלו (= בארבע אלוה — האב, הבן, היסוד הנקבי שבאל־ 
הות, ואדם הקדמון), אדם (=עדן), אכמות (=חכמות, ע״פ 
משלי ט, א) < שמה של כת הנאסנים נגזר מ״נחש" 1 המלים 
הסתומות "צו לצו צו לצו קו לקוי קו לקו זעיר שם זעיר שם" 
(ישע׳ כח, י, יג) משמשות לציון מיסטי של שלוש הספירות 
הגגוסטיות, וכר. 

אולם בצידן של תרומות אלו שתרמה היהדות שלא 
מדעתה ושלא במתכוון לג/ קיימים היו ביהדות עצמה בסוף 
תקופת הבית השני גם זרמי תחושה וחשיבה קרובים לעולמה 
הרוחני של הג׳, וייתכן שהללו השפיעו השפעה ישירה יותר 
על התהוותה של הג' או — עכ״ם — שימשו קרקע לצמיחת 
חלק מרעיונותיה. סימנים לכך נמצאים בספרות כת מדבר־ 
יהודה. לג' ולמגילות הגנוזות משותפת הערכת ה״דעת" 
האסויטריח כגורם גאולתי, המקנה לקבוצת בחירים את הכושר 
לגשר על פני התהום שבין האנושי והאלוהי, להתרומם 


"מרוח נעוה לבינת [כה) ולהתיצב לפניכה עם צבא עד ורוחי 
[דעת] להתחדש עם כול נהיה ועם ידעים ביחד רנה" 
(הודיות י״א, 13 — 14 ) ולהיות "שומעי קול נכבד ורואי 
מלאכי קודש מגולי אוזן ושומעי עמוקות" (מג׳ המלחמה, 
עט׳ 10 — 11 ). בספרות הכת אף מסתמנת השקפת־עולם 
דואליסטית של פילוג בין רשות הטוב והאור ורשות הרע 
והחושך, כל אחת על צבאות מלאכיה ורוחותיה, — אך 
השקפה זו, בניגוד לביטוייה בג׳, אינה פורצת את מסגרת 
אמוגת־הייחוד היהודית. גם רגש הגועל והסלידה מפני האדם 
וטומאת יסודו הגשמי ("יסוד בשר עול" [מג , הסרכים י״א, 
9 ]) אינו מביא לידי תורה של ניגוד בין החומר כשלעצמו 
ובין התחום האלוהי הרוחני י "תבל" אמנם "התגוללה בדרכי 
רשע בממשלת עולה״ (שם ד׳, 19 ), אך האל "ברא אנוש 
לממשלת תבל״ (שם ג׳, 17 — 18 ). לפיכך, למרות קירבה 
נפשית מסויימת בין כתבי הכת ובין עולמה של הג׳. אין 
לראות בראשונים תעודות של "יהדות גנוסטית", אלא עדדות 
להלכי־ווח מסוייסים שהיו משותפים בתקופה ההיא לחוגים 
רחבים, ביניהם גם יהודים. 

בספרות התלמודית אין זכר מפורש לג׳ ולתולדותיה. 
אולם ייתכן שהכינוי "מינים" (ע״ע) מכוון במקרים אחדים 
לגנוסטיקנים. על השפעתה של הג׳ על תולדות המיסטיקה 
היהודית ע״ע קבלה. 

ד. 4 

ג׳ והנצרות. תולדות התהוותן והתפתחותן של הג׳ 
ושיטותיה משולבות בתולדותיהן של הנצרות וכיחותיה 
במאות הראשונות לקיומה של ד,כנסיה. דג׳ והנצרות ירדו 
כרוכות להיסטוריה, ועדיין החוקרים מחולקים בהבנת היחס 
שביניהן: אם הבשורה הנוצרית המקורית שימשה עילה 
לצמיחת הג׳, או אם אין בשורה וו עצמה אלא אחד מגילוייה 
של הג/ הקירבה הרבה בין הג׳ ובין הדת הנוצרית כשלעצ¬ 
מה אינה מוטלת בספק. גם הנצרות וגם הג׳ מעניקות 
לחסידיהן רגש של גאולה אישית 1 הגאולה באה ע״י מושיע, 
שמוצאו מן האל העליון הטוב ושהוא פורץ את המחיצות 
של המציאות הטבעית ושל החוק שהושלט בה על בני- 
האדם. מכאן הקירבה בין הנצרות בראשיתה ובין הג׳ ביחסן 
אל המוסר המקובל: שתיהן רואות בו פורמאליזם מזיקן 
ומכאן גם הנימה האנטי־יהודית המשותפת לנוצרים ולגנוס־ 
טיקנים, הנובעת משלילת חוקי־התורד, כגורם המעכב את 
הגאולה. גם מושג ה״דעת" של רזי-אל מקובל מאד בנצרות 
הקדומה — ביחוד בכתבי פאולום! אב־הכנסיה קלמנס האלב- 
סנדרוני אף טוען, שהנוצרים — ולא חסידיי הג׳ — חם 
הגנויסטיקנים האמיתיים. על־כל־פנים בדורות הראשונים של 
קיומה של הנצרות לא היו תחומים ברורים בין כיתותיה 
השונות, שחלקו זו על זו, ובין הכיתות הגנוסטיות השונות. 
מוטיווים גנוסטיים מובהקים נמצאים בכתבי הברית החדשה, 
כגון: ״יסודות העולם״ (גאלאטים ד׳, ג׳) — שהם רוחות־ 
הכוכבים, שביאתו של ישו שיחררה את המאמינים בו 
משיעבוד להם; או ״השרים והרשויות״״ — ז.א. הכוחות 
הרוחניים העויינים השליטים בעולם התחתון — שהאל 
"הפשימם ונתנם לראווה ע״י נצחונו של המשיח" (קולוסים 
ב׳, ט״ו). 

אולם בין הנצרות ובין הג׳ קיימים מלכתחילה גם הבדלים 
עקרוניים, והם שהביאו לבסוף לידי הפרדה גמורה ביניהן. 




51 


גנופים, גנוסמיקד!, גנוסמיציזם—גנז(אווזא), ר׳ דוד כן שלמה 


52 


הנצרות — בניגוד לג׳ — קיבלה מן היהדות את זיהוי האל 
הטוב הרוהני עם האל בורא העולם הגשמי, ולמרות כל 
הטעם הפו׳ליתאיסטי שבאמונת השילוש לא פסקה הנצרות 
מלהכריז על עצמה כעל דת מונותאיסטית — בניגוד לריבוי 
האלהויות והדמויות המיתיות האלהיות של הג ׳ . לעומת 
התורה הגנוסטית של שלילת החומר וראייתו כמקור הרע 
ושל הדרישה להשתחרר ממנו, לא הגיעה הנצרות — למרות 
הזרמים הסגפניים שבה — בדרך־כלל לידי שלילה עקרונית 
של העולם הגשמי: ישו נשלח לתיד העולם לצרכו 
של העולם, שהוא מקומם של הנוצרים, אף אם "אין הם 
מן העולם". לפי שיטתם נאלצו הגנוסטיקנים לכפור בטיבו 
האנושי של המושיע: ישו רק לבש דמות־אדם, והמתתו היתה 
מדומה בלבד< ואילו בנצרות נעשתה מציאותו של טבע 
אנושי — יתד עם הטבע האלהי — בישו עיקר־אמונה 
ראשון. הבדל יסודי קיים גם בין מהויותיהן של האיבה 
הגנוסטית והאיבה הנוצרית ליהדות: הג׳ מתנגדת ליהדות 
מעיקרה ורואה בתורה את התגלות האל הרע* ואילו הנצרות, 
הפוסלת את היהדות הקיימת בפועל, מכריזה על עצמה 
כיורשתו וממחשתו של היעוד האלהי האמיתי הגלום בתנ״ך, 
שהיא. כוללת אותו בין כתבי-קדשה. הבדל היחס למורשת 
היהדות ולתנ״ך הוא שקבע את מעמדן ואת גורלן ההיסטורי 
של הג׳ ושל הנצרות. משדחתה הכגסיה את מארקיון (ראה 
לעיל, עט׳ 49 ) ואת תורתו נוצר קרע מוחלט בינה ובין הג/ 
ומאז נחשבה הג׳ בנצרות האורתודוכסית מינות מסוכנת, 
שהכנסיה נלחמה בה בשצף־קצף; וכן שללו הגנוסטיקנים 
מן הכנסיה את ה״דעת" האמיתית המובילה לקראת 

הישועה. 

אולם אף אם נדחתה הג׳ מתוך הנצרות הרשמית, הוסיפו 
רעיונות והלכי־רוח גנוסטיים להתקיים בה קיום של מחתרת 
רוחנית, ואולי גם אירגוניח. עדות לכך משמשים הופעתן 
הגלויה של כיתות־כופרים נוצריות בעלות אופי גנוסטי ברור 
ביה״ב, כגון הבוגומילים (ע״ע) במזרח והקתרים (ע״ע) 
במערב, ושל כיתות מסויימות מבין "אנשי האמונה הוותיקה" 
ברוסיה בתקופה מאוחרת מאד, רישומי טכסים גנוסטיים 
בחוגים של מכשפים ומכשפות ובעלי "המאגיה השחורה" 
וכן היסודות הגנוסטיים בתורותיהם של יעקב במה (ע״ע) 
ושל כמה מיסטיקנים נוצרים אחרים מיה״ב, ושלי הוגי־דעות 
כגון בדר (ע״ע) ושלינג (ע״ע) בעת החדשה. הדים ברורים 
לג׳ נשמעים גם בכמה שיטות אוקולטיסטיות־מיסטיות חדי¬ 
שות, כגון בתא 1 םו׳פיה (ע״ע) ובאנתרופוסופיד, (ע״ע) מיסודו 
של ד. שטינר (ע״ע), ובהגותם של כמה פילוסופים דתיים 
בדורנו(נ. ברדייב [ע״ע], ל. ציגלר). 

7 ) 0 ,) 40 ) 1130 ) 0 ()? , 1846 , 010771 ) 04 [ 004 0 , 2 ) 36 ) 0 .מ 
07701 ( 71 ( * 1111 / ,) 8011410 / 1 ! 1898 , 0 ) 11 )! 041 ן 7 1 /) 1/1 ( 171 /) 7 ס ) 

1(771( 4(7 0, 1907; 5(;111910 , ס * 11 > ) 07 ) 070 \סס , 

14 0710 . 14 71 ) 1 ( 1 ־ 011 07 ( 11 ( 1 ," 61 ] 5 ) 10 זז)ג )- 
11%(7 1771 11117711111 11. {41470!(/! (116116 ) 8650111011 <:ח 61-810 א 

51111116 0 ,־ £611161 ./י\ ; 1910 ,( 1 ,״ x7 0., 1911, 1 8. 5(61165, 

1)0! \11471 1 ) 71 * 1 ^ 71471 <{! 117 ,ז 6 ־< 816 .£ ; 1922 ,. 0 40 0 )ס - 
)00%( 4(! 017141(7717*771! , 111, 296, 625, 643, 1923, £ 66 
?*) 11 ) 11 ) 01 ,״ 61 ) 5 ״ 26 ז 61 א ■א !״ 1925 , ס 1 ) () 11 />!'.( 0710 , 6 ׳ (- 
771)11)411(71 {4^)1(71(07(11^100(0, 1927*, 14. £6156£3 01 ,§״ ( 

0, 1932501161 . 14 ; 1932 ,. 0 0714 11 ) 0107 ,)) 111 ־ 8111 . 0 .? ; נ ■- 
661 011 ס , 211151161 ) . 0 ; 1949 ,() 0011107 40 100 ^ 11 ) 7 00 , 8 ־ 
(117(11^1071, 1951; .\ 8015(, 01( 001/107(7, 1953; 14. ] ס - 

,) 5011116 44 ; 1954 , 1934 , 1 ( 7 ) 0 7 ) 1010711111 }( 714 * 1 0 , 1135 
, 6118161156 ) 010816 ^ 0 ) 1116 \ 1 ) ( 7710 ( 1771 0770)11X1 ו/־ 1 ( 71 ) 4 } 7 ) 0 

1955 ) 1 ר. זליגמן, הידענות(התקופה כ״ב). תרפ״ד, 341-324 . 

ד. 


^ 1 , אח א ח־ — 02115 — ( 1798 , ברלין — 1839 , 

שם), פילוסוף של המשפט ומשפטן גרמני ליבראלי ז 
יהודי מומר. ג׳ היה בן לבנקאי יהודי אמיד. הוא השתמד 
ב 1825 , וט 1828 עד מותו היה פרופסור למשפטים באוניבר¬ 
סיטת ברלין. הוא הורה גם היסטוריה חדשה, והרצאותיו 
במקצוע זה משכו קהל רב. ג׳ היה חסיד אדוק של הפילו¬ 
סופיה של הגל (ע״ע) ומעורכי כתבי רבו. בהשפעת תורת 
הגל לחם באסכולה ההיסטורית של תורת־המשסט שבהנהגת 
סויניי (ע״ע) והעמיד כנגדה את ראיית התפתחות המשפט 
מתוך עקרונות פילוסופיים. ע״י ספרו העיקרי, ח 1 ] 161:11 ( £11 
§ת 16111 :> 1 ״\ 1 מ£ ] 6 ו 1101 ] £50111011 ^ 611 ״י("משפט־הירושה בהת¬ 
פתחותו בדברי ימי העולם"), נעשה אחד ממייסדי תורת־ 
המשפט המשווה. 

בצעירותו גילה ג׳ עניין רב ביהדות ובשאלת היהודים, 
ואישיותו ומהלך־חייו מגלמים את תנועת ההשכלה והאסנ־ 
ציסציה היהודית בקיצוניותה. בהשפעת פרעות ד,ס-הפב 1319 
יסד ג , הצעיר, יחד עם צונץ, מוזר, הינה ואחרים, את 
ה״אגח־ה לתרבות ולמדע של היהודים״ (- 0111 )!!£ נ 611 ) 7 6 \ 
001611 ( . 1 * }£ג £1 :> 5 מ ¥1556 \ 1 ) 011 ־ 111 ־ 1 ), שמטרתה היתה תיקון 
פנימי וחיצוני של היהדות והיהודים תוך התאמתם לדוח 
הזמן — ע״י חינוך למלאכה, לחקלאות, למדעים ולאמנות. 
ג׳ האמין, שתבלית היהדות חיא ביטול ייחודה ע״י התמזגותה 
בתרבות הכללית, ושאחרי הגיעה ל״שלמות" זו תוסיף להת¬ 
קיים דק כ״אידיאה״ — שתושג ע״י המדע; כענף מדעי תדש 
ושווה-ערך בעולם הרוח תרכוש היהדות לעצמה הערכה 
חדשה, שתביא גם לשוויון הפרט היהודי בחברה. ג ׳ השתתף 
בכ״ע האגודה והרצה ב״מוסד המדעי" שלה. אכזבתו מכשלון 
מאמצי האגודח וחוסר האפשרות של קאריירה מדעית כיהודי 
גרמו להשתמדותו, שעוררה רוגז רב, כי המלחמה בתופעה זו 
היתה מעקרונות האגודה שבראשה עמד. 

צ. גרץ, די״י, ט, 314 — 321 , תרס״ט! ) 1/1 ( 01 ) 0 ! 77 ) 4111 
- 15 >תב, 4 .£ 14 ־ט 101218 ) 5 ׳ו 14 ; 1878 , 361-362 , 8 ,. 810£7 
, 2 , 111 , 1 ( 10 /) 1 ס) 11 ( 11107 /)).# 71 ) 1 ! 0 ( 01 ) 4 4 )( 1 /) 1 /) 00 , 8 ־ 60 
,) 11111 ) 7/1 ( 041 [ 7 ) 0 , 811635611011 . 5 , 1880-1910 , 354-69 
. 84 , 1934 ,¥ , 2010 , 0 ) 1101 . 8 ; 1918 , 193 , 108 , 30 , 1 
. 1950 , 47 ,) 00 ) 1 ) 5 101 ) 50 7 /( 1 < 0 )[ [ס 01 * 471717 1100 ,)סננס!^ 

ד, י. כ. 

ג;ז (אווזא), ר׳ דוד בן'#לכ!ה (ש״א/ 1541 , ליפשטאט, 
[וסטפאליה] — שע״ג/ 1613 , פראג), אסטרונום, מאת- 
מאטיקן והכרונוגראף השיטתי הראשון בין היהודים האשכנ¬ 
זים. נדד למקומות־תורה באשכנז(בון ופראנקפורט) ופולין. 
עיקר לימודו היה בבית הרמ״א (ע״ע איסרלש), שאותו הוא 
מזכיר בלשון "החסיד מורי ורבי אשר אמנני וגדלני". ג׳ 
התיישב בפראג ב 1564 לערך; למד מרבו המהר״ל ומאחיו 
ר׳ סיני. הוא מעיד על עצמו, שמימי-חרפו נכסף לדעת תולדות 
ומאורעות הימים והזמנים. לתשוקה זו הצטרפה הערכה 
חיובית של ארצות־התרבות: ״החלק הזה״ — הוא כותב — 
"חלק אירופי... שהוא ארץ מבונה ולא נמצא בה מדברות 
רק מעט מזעיר לבד מאסקוויא, ...כי כל חלק אירופי 
מבונה בערים גדולים ועצומים. ובני אדם... אינם צריכים 
להלך בו בשיירא; רק יחידים, לבדם׳ יתהלכו... מהמלכה אל 
עם אחר" (נו״נ, שער ג/ סי׳ ע״א). ג׳ היה מן המעטים בין 
היהודים בדורו, שחיתד, להם ידיעה של ממש בהתפתחות 
המדע החדש; הוא נמצא בקשרים אישיים עם אסטרונומים 
נוצריים (ע״ע אסטרונומיה, עמ׳ 821 ; אצטגנינות, עמ׳ 472 ) 
וכיבד את חכמתם. 



53 


54 


גנז(אווזא), ר׳ דוד בן שלמה—ג׳נח, מחמד עלי 


^יר 4 ינ> י• 0 > * 41,0 ^ ~ז> ^ן*' ^ ״' - 

; 8 ||] 1 1111 מ [ 3 ^. 3 ן} 388 |.@ 3 ] 496 ! 

ן"" *פלן ^ ^ 1 .- 4 ■ 4 ^־* 14 !־^"•לייו* 14 ■<״* 4 •* < <י> יי* +*■ מ 1 ^ 1x9 . ! 

81 ^■:£= :ד 1 -^ד-. ^-^::־-^כ=-—.—■—*־־ י* 

!?!^ פיגחו שע־יםו־ג^ג־י צי־יל שיב־ד אביודש [!! 0 י 


סעד צמית זיח■ *> 

■יל הל? דצגיני סי• 

סעי נו יחנאיל מ-ז-ס יקי־ו^•' י־ ג"■ ניד־'."־מ נלניזח ד!רר.ני' 
כ-קס־יס כ׳ ־'ג ים רוכהיס ואדוניס אהעה^ננ־ם לדיריונ 4 נ*ם <-בנ*ג• 
ערי כבזנדיס ואומוגיס י כהייכו/ רור,יו/ רכנ*ניס 7/3 ;<ס 
נרי^ס נ^יס י^שיביס• יידוריע רכד יגיב ז דעה־ס" *ם 
םבנ 1 ט יבבית ד*ן\יים • ? 1 ביעלי ק*ש ר,* 8 יל• ישייונים י 
נחנים < 1 ^דם ן טי;יה" דיי? זכר לנו בריח שיישח 
*ימי□ " ולי* נמנו טיף ■־*מ־־גיחם ז־שסנים 
דגל ני־עז־ש לני ה׳שג־ס - על 

עי עזניח הי/ירד. 

לכי דנים 

? 

י>דר^י!> יזיס מימי <* 1 יפכיי יחרינה ■ 

*; 06 יזסהיזתי"רינז י גןודייגי)נז^ 1 ^ני;פ• 

►ל ניפ־ מה לה כרא' הבירה ל- 

י 1 וד* מי* 4 א־ 1 גי:ו רץ*.- 6111-111 ייר ע 1 יר■ * 1 • רגו 17 ' נראם 
וז־ןד נמר ם) 1 חר נין ו;,׳ יו תיו ינ״ן וחנ״ס רנחוו נחר ז 1 * 1 ה נרן 

<יל והיתהוזתהלהי ב* 1 ״ז ה 'ננ הביון טנג לפט ס■ 


־*> ס* •**■ 9 לויי ״>.*• ^■ 1 * ״',־ל״?*' "- ס■ סר 1 ^ 1 

8 8 8 8 8 ' 8 8 8 8 ־מ 3 | 8 ד 8 ^ 8 ״@[ 8 8 8 } 

.* -־ *■■* ("וי ■ו"•'■"• *ל",.•.־.",■.!*." ' <״ •*יו** ****■ 0 -<*■+ י*״^יר. 

עשגב^י-י׳מי-ל*'■ י. 


,צמת דוד', ח 5 ין כ׳: השער (דפוס ראעו!, שיצא כחיי חפחבר) 
נשער ניתג סיכום התוכן וטס,׳ רשת הפנטה של השפר 


חיבוריו העיקריים הם:( 1 ) הכרוניקה *צמד דוד"(פראג, 
שנ״ב)! חלק א׳ — רשומות תולדותינו מראשיתן עד שנ״ב 
( 1592 ) ן חלק ב׳ — קורות העמים כנ״ל. השפר תורגם בחלקו 
ללאטינית, יידית וגרמנית. ( 2 ) "נחמד ונעים" (יעסניץ, 
תק״ג/ 1743 ) — רובו אסטרונומיה וגאוגראפיה מאתמאמית, 
ומיעוטו גאוגדאפיה תיאורית. 

הכרוניקה נועדה — לדבריו — "לבעלי בתים... כמוני 
וכערכי", ובחלקה הכללי ראה תועלת גם משום ש״כמה דברי 
מוסר תמצא בדברי הקיסרים, והם יותר... נכנסין באזני ההמון 
כשנאמר להם: דבר זה יצא מפי קיסר פלוני". הוא סיכם 
עבודת קודמיו, אך משום אדיקותו במסורת הסתייג מדרכו 
הביקרתית של ר׳ עזריה (ע״ע) מן האדומים. בחלק השני 
של ספרו למד בעיקר מכרונוגראפים גרמניים, הגם 
שבהקדמתו הסתייג מהם ופיקפק בנאמנותם (ר׳ ה״ב, ב/ 
ע״א—ע״ב). בדבריו ניכרת גם התעניינות בכלכלה. תיאורי 
ההיסטוריה והמציאות של ג , משקפים את רוהט וטעמם של 
"בעלי־בתים" בבוהמיה ובפולין במאה ה 16 , אך הספר היה 
מקובל מאד עד תקופת־ההשכלדנ למהדורה השניה שלו, 
שנדפסה בתנ״ב, נספח המשך של רישום המאורעות עד 
השנה ההיא. ב״נחמד ונעים" ניתן התיאור הראשון של 
השיטה הקופרניקנית בעברית, אולם ג׳ דוחה אותה מפגי 
המסורת התלמודית. 

ק. ליעבען, גל־עד, תרט״ז/ 1856 , סי׳ 9 , ע׳ 4 בחלק העברי, 

עט' 12-10 בגרמני! ש״י פץ, כנסת ישראל, 231 , זזרנדז! 

י, ציגבדג, די געשיכטע פון דער ליטעראטוד ביי יידן, ע, 

2 ', נ. י״ 1943 , עם' 59 ־ 64 ! .*> * 51 £ , 2 זחו)חוחו 5 5 

. 1938 ,( 171-197 ) צ 1 ,א 0005 [) 

ח. ה. ב־ש. 


{׳ 13 ־ 1 , מד 31 ד ?לי — 1011211 ( — ( 1876 — 1948 ), 

מנהיג הויי־מוסלמי, יוצרה ומייסדה של מדינת 
פקיסטן (ע״ע). ג׳ היה בן הוחד מקאדאצ׳י, גדל ונתהנד 
בעיר זו, ומ 1892 עד 1896 למד משפטים באנגליה. עם שובו 
להודו התיישב כעורך־רין בבומבי והגיע בפראקטיקה שלו 
לעמדה מכובדת ולעשירות. יחד עם זה היה פעיל בעניינים 
ציבוריים־מדיניים. ב 1910 נבתר מטעם המוסלמים כחבר 
המועצה המחוקקת של המשנה־למלך, ובתפקיד זה שימש עד 
1919 . מצעירותו השתייך ג׳ לתנועה הלאומית ההודית ושיתן* 
פעולה עם הקונגרס. יחד עם זה היה מ 1913 ואילו חבר 
בליגה המוסלמית וב 1916 ו 1920 נשיאה, תחילה לא ראה ני' 
גוד בין האינטרסים של המוסלמים ובין השאיפות הלאומיות 
הכלל־הודיות והיה אף מחסידיו של גנדהי(ע״ע), אזלם לאט־ 
לאט נתפס ג׳ לחשש של סכנת השתלטות הרוב הד״ינדואי 
על המיעוט המוסלמי 


ולדאגה להבטחת זכר 
יות המוסלמים. כבר 
ב 1922 נראו סימנים 
ראשונים של התרח¬ 
קותו משיתוף־פעולה 
עם גאנדהי והקונגרס, 
כשג׳ גילה התנגדות 
למבצע אי-הציוח 
האזרחי של גאנדהי. 
הניגוד ביניהם הלך 
והחריף במשך שנות 
ה 20 . בהשפעת ג׳ 
העמידה הליגה המוס¬ 
למית את הדרישה 
לעריכת בחירות נפ¬ 



רדות להינדואים ול¬ 
מוסלמים תוך קביעה־ 


סוחטר עלי נ׳נח 


מראש של מספר הצירים של שתי העדות בפארלאמנט 


ההודי העתיד ובאספות המחוקקות המחוזיות — רעיון 
שמנהיגי הקונגרס פסלוהו בבלתי־דסוקראטי ואנטי־לאומי. 
אחרי כשלון ועידת השולחן העגול בלונדון ב 1930/31 , שג , 
השתתף בה, הסתלק מתוך אכזבה ומרירות מן החיים הציבו¬ 
ריים. אולם ב 1934 חזר אליהם במלוא מרצו, ומאז עד מותו 
היה נשיא קבוע של הליגה. ג׳, שלא גילה אדיקות דתית- 
מוסלמית בהליכותיו האישיות ושאורת־חייו היה אירופי 
לחלוטין, נעשה לוחמו הקנאי של יחוד העדה המוסלמית 
בהודו ושל שאיפותיה המיוחדות. כשרונו המדיני ותקיפותו 
עשו אותו למנהיג וכמעט למושל-ככיפה בתנועה המוסלמית- 


ההודית וזיכו אותו בהמון בתואר "קאידי־אעזם" ("המנהיג 
האדיר"), תחילה סברו השלטונות הבריטיים, שיוכלו לנצל 
את ג׳ כמשקל־נגד לתנועת־העצמאות של הקונגרס! אולם 
עד מהרה נעשו תקיפותו ועצמאותו העקשנית של ג׳ מכשול 
לא דק לתנועה הלאומית הכלל־הודית אלא אף לכל תכניות־ 
התיקונים של הממשלה הבריטית. את חוקת 1935 , שקבעה 
שלטון עצמי למחוזות על בסים של בחירות נפרדות לשתי 
העדות, קיבל ג׳ — בניגוד לגאנדהי ולקונגרס — כ״תכנית 
הראויה לניסיון". אולם הניסיון של ניהול המחוזות בידי אנשי 
הקונגרס ואנשי הליגה מ 1937 ואילך שיכנע אותו, שלמרות 
בל הבטחות מנהיגי הקונגרס עם גאנדהי בראשם יקופח 



55 


ג׳נח, מחמד עלי—גךחיות אי גן זואולוגי 


56 


המיעוט המוסלמי בשלטון הרוב ההינדואי. ב 1940 הפתיע ג׳ 
את העולם׳ ואפילו את חסידיו׳ בהכרזה שאין ההינדואים 
והמוסלמים בהודו שתי עדות שונות אלא שתי אומות שונות, 
ושלא יתכן פתרון לבעיית הודו אלא על בסים של הסדדה 
מדינית־ממלכתית. משגמלה בו הכרה זו׳ שהיה בה משום 
חידוש מהפכני, לא הרסה ממנה עוד למרות כל השידולים 
והאיומים מכל הצדדים, והצליח לעשותה לתכנית המדינית 
המוצהרת של הליגה ושל ההמונים המוסלמים. במלחמת־ 
העולם זז תמכו הליגה וג' — בניגוד לקונגרס ולגאנדהי 
הניטראליסטיים — באנגליה ובבעלות־בריתה, אולם ב 1942 
דחה ג׳ את הצעות לןריפס לשלטון עצמי בהודו המאוחדת, 
וב 1944 דחה את כל הצעות־הסשרד. שהובאו לפניו עיו־ידי 
גאנדהי. ב 1946 הכשיל ג׳ את הצעת העצמאות להודו המאוח¬ 
דת מטעם הממשלה הבריטית, ולבסוף הכריח גם את האנגלים 
וגם את התנועה הלאומית ההודית עם נהרו (ע״ע) בראשה 
להכיר, שאין מפלט מן החלוקה. כשהעצמאות והחלוקה 
נעשו לעובדה באוגוסט 1947 , היה ג׳ למושל הכללי הראשון 
של פאקיסטאן ויחד עם זה לנשיא האספה המחוקקת. הוא 
מת שנה אחת אחרי שזכה להגשמת שאיפותיו. 

. 11 ; 1946 4 * 42/41 ״! ! 71300 ) 04111 €£1113141 ^ * 51 

,./ , 80111110 . 9 ; 1950 , 1011 * 1 ^ 0 ? / 0 ^ ז^* 7 , 01011415 < 5 

. 1954 

י. שמ. 

צךסיזת או 1 [ ?)׳אזלזגי* אוסף בעלייחיים בתוך גן או 
חודשה לשם הצגתם בפני קהל לצרכי הסתכלות, 

לימוד ובידור. אופן זה של החזקת החיות הוא השלב האחרון 
של התפתחות ארוכה: עוד לפני עשרות-שנים אחדות היתד. 
הצורה המקובלת יותר של החזקת החיות ה ביבר (צרם׳ 

שוזש^גחסגת). 

תולדות הג". אספי־חיות כבר היו קיימים בתקופה 
העתיקה בסין, במצרים, באשור ובבבל. המלכים והמושלים 
החזיקו על־יד ארמונותיהם אריות, נמרים ועוסות־טרף, בעיקר 
לשם הגדלת כבודם וערכם בעיני נתיניהם, אך גם לצרכי 
בידור וצת*. הפלד וו. הראשון לשושלת־צ׳או בסין (המאה 
ה 12 לפסה״ג), החזיק ליד ארמונו גן ובו אוסף של חיות 
מכל מדינות מלכותו. כתובות שנמצאו בחרבות של ערי־בירה 
בבבל ואשור מתארות את החיות והעופות אשר היו מובאים 
ממסעות־כיבושים בארצות רחוקות. רישומים שגחשפו ב 0 צ־ 



זוניים כנז־החיחז הוזנ״כי בירו׳טלים 


ריס מראים חיות ועופות המובאים כמס ע״י בני העמים 
הכפופים לשלטת מלכי־מצרים. ,אניות־תרשיש" של שלמד, 
המלו־ היו מביאות לו "שנהבים וקופים ותוכיים" (מל״א 
י, כב). 

המנהג לפאר את תצר ארמוךהמושל בביבר הועתק מאסיה 
מערבה לאתר כיבושיו של אלכסנדר מוקדון, אד יתכן 
שאססי חיות ועופות בבר היו מצויים ביוון לפניו. הריםאים 
נהגו להביא אתם ממסעות־חכיבוש חיות ועופות מחרים 
מארצות רתוקות, כדי לפאר בהם את תהלוכות־הנצחון. בעלי- 
חיים גדולים, כגון גיראפה, קרנף, וכן המון אריות, נמרים 
וצבועים, היו מוצגים בפני הקהל בזירת הקירקס! מהם נלחמו 
ביגם לבין עצמם, מהם הופיעו ביריבים של גלאדיאטורים, 
מהם טרפו את האויבים השבויים. ריבוי־השמות—, 1 םטת 3 \נ\ 
ת 1111 ־ 31 ז 0 ק 1£ ,מזטת 3 זזש 1 ,ומטתגט^ב — מעיד על אפני־ 
החזקה שונים ומשוכללים של בעלי־חיים. אולם מסתבר, 
שלאספים הללו היה אופי עראי בלבד — החזקת החיות 
עד להופעתן בזירה; אץ בידינו ידיעות על 
מוסדות קבועים ממין זה. ביברים (מלאס׳ 

ימטתג^) גזברים פעמים רבות בספרות 
התלמודית (למשל: משנ׳ ביצה ג/ א׳ו 
בבלי ביצה כ״ד. ע״א ז סנה׳ ל״ט, ע״א! 

ועוד). 

עם שקיעת רומא נעלמו גם אספי- 
החיות האלה. מיה״ב באירופה נשתמרו 
ידיעות על חיות־בר בודדות, אשר הוחזקו 
ע״י מלכים ומושלים בגובים עמוקים בקר¬ 
בת טירותיהם. אולם ערקו פולו (ע״ע) 

במאה ה 13 מוסר על אוסף של אריות, 

נסרים וברדלסים, פילים, קרנפים ובהמות־ 

יאור ותמורים־פראים ליד ארמונו של 
קובלי חאן בסין. בשעת כיבוש מכסיקו 
מצאו הספרדים ליד ארמונו של מובססומה 



חג! הטאולוני כלוגדזז ב 1350 




57 


גךחיות או גן זואולוגי 


58 



שליט האצטקים ג׳, שכמוהו לא היה ידוע 
באירופה; בין השאר נמצא שם ביז 1 ן, 
שהובא שסה סן הצפון ממרחק של יותר 
מ 1,000 ק״מ. באירופה החזיקו שליטים 
ונסיכים ביברים ליד ארמנותיהם מן הרנ¬ 
סאנס ואילך: לאפיפיור לאו ג היה ביבר 
בוואטיקאן; אססי־חיות היו לקורפירסט 
אוגוסט בדרזדן במחצית השניה של המאה 
ה 16 ,לפרידריך וילהלם, הקורפירסט הגדול, 
כפוססדאם במחצית השניה של המאה ה 17 
ולנפיך אויגן מסווןה בארמונו על-יד וינה 
בראשית המאה ה 18 . החשוב בביברים אלה 
היה זה שהוקם כמוסד קבוע ע״י לואי x1¥ 
בוורסאי והתקיים עד המהפכה הצרפתית. 
אוס^־חיות ראשון כמוסד ממלכתי הוקם 
על-ידי שלטונות המהפכה בש׳ 1793 ב״גך 
הצמחים״ ( 130165 ? 5 = 6 31610 ;) בפאריס. 
בתחילת המאה ה 19 הוחל במקומות שונים 
בהקמת ביברים וג" ע״ם תיכגון מדעי וב־ 
שיתוף-פעולד, עם אנשי-מדע. דוגמה לרובם 
שימש ג/ שהוקם ב 1827/28 ע״י החברה 
הזואולוגית בלונדון ונקרא בשם "גן זואו¬ 
לוגי", שנתקבל ככינוי למוסדות כאלה בכל 
העולם. מאז הלך וגדל מספרם, והוא מגיע 
היום בעדך ל 50 ג" גדולים (מהם כ 30 
באמריקה הצפונית) וכ 500 ג" קטנים בכל 
חלקי העולם. 

תחילה הוחזקו החיות והעופות בתנאים 
הדומים לאלה של הקירקס, אולם בהדרגה 
הוחל לדאוג להצגה נאה ומרווחת יותר ע״י 
הרחבת הכלובים, שיכלולם, סידור השטח 
של הביב ר בצורת גן; בזה החלה צורת 
הביבר להתקרב יותר ויותר לזו של ג ן י 
החיות. במקומות שבהם לא ניתן לשנות 
את צורת הכלובים בביברים הקיימים בלי להרוס את כל 
הבניין ולבנותו מחדש, הוקמו ג" במסגרת רחבה יותר בצורת 
פארקים בנוף פתוח. חלוץ הכיוון החדיש היה הג׳ שהוקם 
ע״י סוחר־החיות קארל האגנבק ב 1907 בשטלינגן שעל-יד 
האמבודג, וששימש דוגמה 'למוסדות שהוקמו אחריו. מהם 
הג׳ הגדול בויפסניד ( 50366 ק; 1 {ז\\), המשתרע על שטח של 
2% קמ״ר מחוץ לתחומי לונדון רבתי (הוקם ב 1931 ), וזה 
שביער־ונסן בסביבת פאריס (הוקם ב 1937 ). — המונח הישן 
ביבר משמש היום בעיקר לציון אוסף מיטלטל של בעלי־חיים 
המוחזקים בכלובים. 

בתקופה האחרונה מתבלטת ביותר עטיה להפוך את הג" 
לפארקים, שבהם מוחזקים בעה״ח בסביבה הדומה במידה 
האפשרית לסביבתם המבעית. מטרה זו מושגת בשלמותה 
במקומות שבהם ניתן להכריז על שטחים גדולים כשמורות 
טבעיות 11131 * 03 ), שבהן ממשיכים בעה״ח לחיות 

את חייהם, כשהתערבותו של האדם מצומצמת עד למינימום. 
השמורה הגדולה בעולם הוא הפארק הלאומי ע״ש קריגר 
באפריקה הדרומית (ע״ע, עם' 374 ), המשתרע על שטח 
של 22300 קמ״ר: זהו שטח של יערות וערבות, אשר 
הציד אסור בו; בכבישים החוצים אותו מותרת התנועה 
רק במכוניות סגורות מחשש פגיעה על-ידי אריות ופילים; 


הפיקוח מצטמצם בהשמדת עודף הטורפים, שהתרבו תם יתר 
על המידה עשויה לסכן את קיומה של אוכלוסיית בעודה 
המשמשים טרף להם. ד 1 מים לו הפארקים הלאומיים של 
ילוסטון(כ 9,000 קמ״ר במדינות ויאומינג, מונטינה ואיךה 1 ) 
ושל לסמיטי ( 3,200 קמ״ר בקאליפודניה) שבאה״ב. 

שיטות־החזקה של החיות. אופדההחזקה ד,פרי¬ 
מיטיווי ביותר של חיות־בר בשבי הוא בגובים (ר׳ ת׳ ו) או 
בשוחות עמוקות. הכלוב, מעשה עץ או ברזל, הוא המצאה 
מאוחרת הרבה יותר. ק. הגנבק (ר׳ לעיל), שסידר בראשונה 
מכלאות לבעלי-חיים בצורה הנראית כאילו נמצאים הם 
בתנאי־חופש, השיג זאת ע״י חפירת תעלות עמוקות—ריקות 
או מלאות מים — המפרידות בין שטחים נרחבים, שבהם 
שוכנו בעה״ח, וביו המבקרים; החיות והעופות נראים בעיני 
המסתכל בלי שרשת־ברזל או סבכה תפגום בראיה. דוגמת 
האגנבק עוררה'גם הנהלות של ביברים אתרים לשינויים 
בכיוון הקמת ג" בלי סבכות. בד בבד עם חיפוש הדרך להצגה 
"טבעית" יותר של החיות הגדולות נעשים נסיונות להצגה 
משוכללת יותר של חיות קטנות. בג" אחדים, למשל, מוחזקות 
ציפרי-שיר בתאים מוארים באור־חשמל, בעוד שהפרוזדור 
למבקרים מואפל לגמרי; הציפרים נמנעות מלעוף לחושך 
ונשארות בתוך תאיהן, כשהמבקרים רואים אותן בלי רשת. 



59 


גךחיות או גן זואולוגי—גננו 


60 


שיטה אחרת — המותאמת ביחוד להצגת זוחלים — מושתתת 
על יצירת איזוד מקורר בתוך ממגרת החלון המפריד בין חלל* 
הכלוב ובין המסתכלים! איזור־הקור מונע את הזוחלים מלצאת 
מן הכלוב. כדי לאפשר לזוחלים התנהגות טבעית וחפשית, 
ללא פחד מפני המבקרים המסתכלים בהם׳ עושים את זגוגית- 
החלון מזכוכית מיוחדת, המאפשרת מבס פנימה׳ ואילו בעלי- 
החיים שבפנים אינם מרגישים במסתכלים שבחוץ. 

מחקריהם של זואולוגים וחוקרי הפסיכולוגיה של חיות 
העלו, שאין בעה״ח חשים סבל בשביה, אם רק ניתן להם 
לעשות בשטח המצומצם המועמד לרשותם אח כל הפעולות 
שהם נוהגים לעשותן בשטחים הנרחבים של קיומם החסשי 
בטבע. מכאן שאין ממש בטענת "צעד בע״ח" המושמעת 
לפעמים נגד הג" והביברים. ע״י השיפורים באופן החזקת 
החיות ועל־ידי הזנה נאותה הופחתה התמותה הגדולה בין 
החיות שהיתה רווחת בג" לפנים. אפילו מינים רגישים מאד, 
שלפנים לא היו מוחזקים בני־קיום מחוץ למסגרתם הטב¬ 
עית — כגון הגירפות והקופים דמויי־האדם — מאריכים 
היום ימים בג" ומקימים ולדות. במידה ססויימת ניתן אף 
לאקלם חיות טרופיות בג" באיזורים ממוזגים. 

ערכו המדעי והחינוכי של הג , . שילוב אנשי- 
מדע בייסודם וניהולם של ביברים וג" הכשיר את המוסדות 
הללו לשימוש לצרכי לימוד והוראה. ע״י אפשרות התצפית 
הממושכת והקבועה הושגו ידיעות יקרוודערד על בע״ח 



ביודזזפילים בנז־החיות ב׳טיתאנו 


למיניהם, ניתוחי חיות שמתו בשבי סיפקו ידיעות־יסוד 
לענפי־זואולוגיה שלמים, כגון לאנאטומיה המשווה, לסיסם* 
מאטיקה ולתורת־ההתפתחות. ג" רבים מקיימים קשרים הדו* 
קים עם אוניברסיטות לצדכי מחקר והדרכה. גם בתי־הספר 
משתמשים בג" ללימוד הטבע החי, ומטעם ג" שונים הוקמו 
אידגוני נוער וילדים מיוחדים לשם לימוד והסתכלות בבעלי* 
חיים, — בישראל קיימים שלושה ג״ — בירושלים, תל־אביב 
וחיפה (ע״ע ארץ־ישראל). 

.!! 20010 1104 < 1 ? 11 ? 1102 ? 4 ) ז? 4 ? 1 <(? 1 <(? 1 ? 0 ,■ 1 ש; 14 ם 1 ז 51 
/ס : 0 ? 4 ? 03 001 * 2.00101 : 7.41 ,! 46 ? . 0 ; 1879 , 1 ז?)? 04 

, 111 ־ 1 ,:? 01102071 },£ 1101 £11110100 , 1501 (^ 1 . 0 ; 1903 , 10 ) £1100 
- 1111 .ז 01 .? ; 1914 ,!!? 0371 200102 ??<£ ,?*טגסא .? ; 1912 
- 11 ( 11 / 0 ץ 1 ? 5001 2001021001 ? 1 ) 1 / 0 /(? £11110 ^' €10:11101 , 11 * 011 
,: 110110111 ^ 4 00/1 !!!?ס? 001 * 200102 . 8 . 8 ; 1929 , 11011 

; 1942 , 1 } 0 ו) 10 ו 7 ? 12 ( 1 >]? 0 סו ??? 114% ¥\ , 110111200 11 ; 1932 
11114 11 ? 1 ? 00 . 200102 ?<(£ ,־נ 0 םק 11 גז 0 . 1 < ~ 0 ׳ייס 1 ־ 01 תותוווא . 11 
- 1932 ,( 1 מ־ 7 \ , 100 זג 0 . 200102 000 ) /!*׳מ ?? 4 :\? 0 )?? 11 

. 1944 



גנט העיר וזיינה 

גנט ( 0401 , פלאמית קרי חנט! אנג׳;זת^ס, צרם׳( 0 ח 03 ), 
עיר וגמל בבלגיה,' בירת מחוז פלאנדריה המזרחית. 

166,000 תושבים, עם פרבריה — כ 220,000 ( 1951 ). העיר 
יושבת על שפך הליך. (לס) אל הסחלדה, והיא חצויה זרועות 
ותעלות מרובות של שני נהרות אלה, ועליהן ב 200 גשרים. 

ג׳ משמשת מרכז תעשייתי חשוב, בעיקר לתעשיית הטכס¬ 
טיל; מרוכזים בה יותר משליש מהמטוויות ובתי־האריגה 
לכותנה ולפשתן שבבלגיה, ובהם כ 50,000 פועלים. משאר 
תעשיותיה: תעשיית מלט! ערות וריפוד; תעשיית מזרן, 
סוכר, עורות, כימיקאלים, סבון תייר! בניין־מכונות. בעיר 
ובסביבתה כ 1 x 100 מפעלי גגגות וגידול־פרחים. חשיבות רבה 
נודעת לג׳ כעיר*מםוזר, שהיא צומת־דרבים לתחבורה ביבשה 
ובנהרות. תעלה היוצאת מן העיר והמגיעה לים על־יד סר* 
נויזן (במרחק של 55 ק״מ מג׳), עושה את ג׳ לנמל ימי, 
השני בגדלו בבלגיה. המסחר הוא בעיקר עם אנגליה וסקאג* 
דינאוויה! ג׳ משמשת גם מרכז למםחר*מעבר לצפודצרפת, 
מערב־גרמניה, לוכסמבורג ושוויץ. 

בעיר אוניברסיטה, שנוסדה ב 1816 והפכה ב 1930 לפלא* 
מית, מכון לתולדות־האמגות ולארבאולויגיה, בי״ס גבוה 
לחינוך, בי״ם גבוה למסחר, בי״ם גבוה לאדריכלות, בי״ס 


; ־ 43 . ; . , 

:?■!§££!. . <.\ 2 / : : ־:.׳ 

ן י •••"* 1 י. ג 4 ; .! ע ; י ■ 

'י 1111117 !״-:'•' 


'<■' ך• /.י- • ן ׳' 

•י. י : 


1 . 


;צג 11 . ; 343 , ..ס,:?■■■■ 




•ן.. 6 * 8 **־י. 


א. שו. 


בתים עת״ןים בגנט 







61 


גנם — גנטון 


62 



מצודת "אבדהרחך׳ (חש:> 51 ם;>\בב ־ 501 ') בננט 

לאמבות שימושית ולחרושת. הספריה המפורסמת, הקשורה 
לאוניברסיטה, מכילה 5,000 כתבי־יד ו 800,000 ספרים, 

ג׳ עשירה בבניינים ומעשי־אמנות מתקופת גדולתה 
בימי־הביגיים ומראשית התקופה החדשה. בעיר מספר רב 
של כנסיות ומנזרים בסיגנונים רומאני, גותי ובארוקי, ביניהם 
קאתדראלת סינט באפס (מן המאות ה 13 — 15 ) ובה תמונות־ 
המזבח המפורסמות של האחים ואן איק. מבנייניה החילוניים 
העתיקים המפוארים — מצודת רוזני־פלאנדריה מן המאה 
ה 12 , בתי־גילדות ומהסני־סחורה, בית־העיריה (מן המאות 
ה 15 — 16 ). במרכז העיר הישנה מצויות סימטאות ששמרו 
על הסיגנון של יד,"ב במלואו. 

יפ. ש. 

היסטוריה. ב 630 (בקירוב) ייסד אמאנדוס הקדוש 
בתחום העיר הנוכחית שגי מנזרים, שחורבותיהם נשתמרו 
עד היום. שמה של העיר עצמה הוא קלטי, ומשמעותו "שסך" 
(ע״ש מושבה על שני הנהרות), והוא נזכר לראשונה בתחי¬ 
לת המאה ה 8 . במאה ה 9 סבל כל האיזוד קשות מפלישות 
חחרות ונשנות של הגורמאנים, מאז נמצאה העיר בתחום 
שלטונם של רוזני־פלאגדריה, שהקימו בה ב 000 (בקירוב) 
טירה, שנעשתה בירתם! ב 1180 נבנתה המצודה האדירה, 
הנקראת תש 0 ז 5 תז׳\ג 2 ז 50 ' ("אבן־הדוזך) ושנשתמרה עד 
היום. עד תחילת המאה ה 14 היה השלטון העירוני בידי 
קבוצת משפחות־אצילים (״ה 39 ״), שהשיגו פדיווילגיות נר¬ 
חבות מרוזני־פלאנדריה. עשרה ועצמתה של העיר איפשרו 
לה לנהל מדיניות עצמאית במאבק בין מלכי-צרפת ומלכי־ 
אנגליה. ב 1337 הקים בה יעקב ואן ארטולדה מימשל עממי, 
חתם על חוזה עם אנגליה והטיל את מרותיג׳ על סלאנדריה 
כולה. ב 1379 התמרדה העיר בשלטונם של הרוזנים שנסתייעו 
במלד־צרפת, אך נוצחה, ואחרי מצור שנמשך עד 1385 
נאלצה לקבל את מרות פילים האמיץ, דוכס פורגונדיה ופלאג־ 
דדיה. עם התחזקות שלטונם של הדוכסים החלד. ג׳ לאבד 
מזכויותיה. המאות ה 13 וה 14 היו תקופת זהרה ופריחתה של 
ג׳, שהיתר, מרכז של תעשיית אריגי־צמר וסחר-הצמר! בתחי¬ 
לת המאה די 14 מנתה העיד 564300 נפש, ומאז עד תחילת 
המאה ה 16 היתד, אחת הערים הגדולות באירופה. אולם כבר 
בסוף המאה ההיא החל עשרה להידלדל מחמת התחרותם 
של אורגי־הצמר האנגלים, והחל מן המאה ה 16 עברה ג׳ 
לתעשיית-בדים. במלכותו של קארל ע — שהיה עצמו בן 
ג׳ — גילתה העיר התנגדות לשלטונו! התנגדות זו דוכאה, 
קנם כבד הוטל עליה וזכויותיה צומצמו ( 1539 ). ב 1576 


נחתם בג׳ ההסכם בין 13 גלילות של ארצות-השפלה, שנת¬ 
אחדו לשם התנגדות לשלטון הספרדי. אולם ב 1584 נאלצה 
העיר להיכנע לספרדים, והיא נשארה בשלטונם במסגרת 
ארצות־השפלה הדרומיות. רבים מתושביה העשירים עזבוה 
ועברו להולאנד, ומעמדה הכלכלי נתערער. מספר תושביה 
פחת בתחילת המאה ה 17 עד כדי 31,000 נפש, אולם בסוף 
המאה חזר ועלה ל 52,000 . העיר נפגעה קשה בפלישות 
ובמצור ובמלחמות הצרפתיות־ספרדיות והצרפתיות־אוסט- 
ריות במאות ה 17 — 18 . רק במחצית השניה של המאה ד, 18 
שופר מצבר״ ומימי השלטון הצרפתי ( 1794 — 1814 ) החלד, 
התחדשותה. נוסדו בה בתי-אריגה < וילם 1 הקים בה אוניבר¬ 
סיטה, חסר את תעלת־סרנויזן שהפכה את העיר לנמל ימי, 
וייסד בה תעשיית־מתכת. במאה ה 19 הוכפל מספר תושביה, 
והוא חזר ועלה ב 50% במחצית הראשונה של המאה ה 20 , 
בעיקר ע״י תוספת פועלי-תעשיה. היום ג׳ היא המרכז של 
התנועה הסוציאליסטית בפלאנדריה. 

) 0 , 6156 ׳רנ>^י חג/י .מ ;* 1930 .. 0 ) 4 )■ 11111011 .ע 

; 1947 , ס ,. 14 , 1933 ,. 0 1104 ) 1 > 071 ! 1 7111 ) 4 ) 10111 )) ) 011/111 
!%)) 1117 ( 07 101 ) 1017111110 ) 1041 ! ) 11 ) 7111 ) 0 1 ) 11 , 115 ב 11 ז 11 ג 810 . 7 
, 001 ( 01 - 1 ; 1947 ,. 3 > 05 .?-זח 110 ס .[ ; 1938 , $02 1 

. 1949 , 141 :) . 111 ) 0 . 0 ; 1948 ,. 0 

מ. רו. 

עטזן (ומ 11 ז 6 מ 0 , ממאלאיית ממ 1 אד ממון), סוג צכד 
חים מן הגנטניים (ע״ע). הסוג כולל כ 25 מינים, 

הנפוצים ביערות הטרופיים של אוסטראלאסיה, אפריקה 
ואמריקה הדרומית. כולם עצים או שיחים מספטים דר 
ביתיים! הצורח המטפסת (ליאנוח) היא השלטת. המבנה 
הוגסאטיווי בצמחים אלה דומה בכל לזה של מכוסי־הזרע. 
הגבעולים נושאים עלים נגדיים רחבים בעלי עורקים בולטים, 
שקשה להבדילם מהדרפסיגיים. התפרחוח הזכריות ערוכות 
בשבילים, דהתפרחות הנקביות — בדודים. הפרחים הנקביים 
עטופים בחפים ומכילים ביציות בעלות שני מעטים! בדבר 
ההומולוגיה שלהם לאינטגומנטים של הקבוצות הגבוהות 
קיימים ספקות. ארכיגונים אינם מתפתחים כאן. הפרי — בית- 
גלעין. 



ננטח ננטוז 

1 ענף בן? תפרחות זבריוח: 2 חתו־אורך■ ׳ 56 פרו) נקבי: 
8 . קטע ש? תפרחת נקנית. 



63 


גנטון—נ׳נטילה דה סגרמו 


64 


המק החשוב ביותר הוא ג׳ גג מון( 00111011 §. 0 ), הנפוץ 
בעיקר בסאלאיה ובאיים המאלאיים. כפירותיו ובעליו מש¬ 
תמשים להכנת מאכלים, ומשום כך נוהגים לגדלו בחורשות 
ליד הכפרים. גם המין ג׳ הנאכל ( 061110 .ס) משרש לאכילה. 
ממינים אחרים מכינים סיבים המשמשים לסריגה גסה. 

. 7 > ( 0 171111/11 ]] 4 * 8114 ?]ןס 01 < 1 ק 1407 ) 11 ' 7 ,גוסגקגמסנרר .? .^ו 

1 סס״י 0£ /ס׳) 6 <£ , 174101118 .א ; 1916 ,( 135 , 4 . 801 . 1 ( .ז 0 וד 1 \>) 
. 1920 ,( 437 , 70 . 044 . 801 ) . 0 ( 0 0 ׳לי 2 מ׳£ ) 111 /ס 

3 ׳;?זילה, נ׳זגני — 0011610 0101/311111 — ( 1875 , קסטל־ 
וטראנו, סיציליה — 1944 , פירנצה), הוגה־דעות 
איטלקי. למד פילוסופיה באוניברסיטה של פיזה; מ 1898 
עד 1906 הורה בבחי-ספר תיכוניים בנאפולי ובסביבותיה, 
ערד — יחד עם בנדסו קרוצ׳ה (ע״ע) — את הביטאון הספ¬ 
רותי 01003 ס ("הביקורת"), והרצה באוניברסיטת נא¬ 
פולי, מ 1906 הורה פילוסופיה באוניברסיטת פאלרמו( 1906 ), 
ם 1914 בפיזה וט 1917 ואילך ברומא. במהרה נעשה להוגה־ 
הדעות הרשמי של הלאומנות האיטלקית ובזמן מאוחר יותר 
לתומכו הרוחני של הפאשיזם. ג׳ השתתף בפעילות בחייה 
המדיניים והציבוריים של ארצו. כשר־החינוך בקאבינט הרא¬ 
שון של מוסוליגי מ 1922 עד 1924 הוציא לפועל רפורמה 
יסודית של בתי-הספר, בכיוון של העלאת רמת הלימודים, 
הוספת כבוד למורים, החדרת גישה היסטורית מובהקת בכל 
המקצועות הנלמדים בבתי-הספר והתקנת פיקוח מתמיד של 
המדינה על חבר המודים והתלמידים. אח״ב עמד בראשם 
של כמעט כל המוסדות התרבותיים, שקמו באיטליה עד פרוץ 
מלחמודהעולם 11 . בין השאר היה העורך המדעי והמכוון 
הראשי של האנציקלופדיה האיטלקית ושמר בה על כיוון 
ליבראלי תל רפה מדעית גבוהה על אף השקפותיו הקיצו¬ 
ניות והטוסאליסאריות. ג׳ גשפט ע״י בית־דין של כוחות 
המחתרת האיטלקית ונורה בפירנצה באפריל 1944 . 

תורתו הפילוסופית של ג׳ היא "אידיאליזם מוחלט" או 
"אקטואלי", שהוא מבוסם על עקרונותיה המחשבתיים של 
האסכולה האידיאליסטית שלאחר קאנט, כשם שפורשה ע״י 
האידיאליסטים האיטלקים של המאה ה 19 . ג׳ רואה ב״סינהזד, 
אפריורי" הקאנטיאנית את נקודודהמוקד של תהליך דיאלקטי׳ 
אשר ממנו נובעת כל מציאות כפרי הנושא החושב אותה. 
לדעת ג' (בעקבות פיכסה והגל) היחס בין הנושא והמושא 
בסינתזה אפריורי איננו יחס של מושגים, כי כל עצמה של סינ¬ 
תזה זו היא "מושג טדאנסצנדנטאלי". אולם אין היא בחינת 
הציון וקנה־המידה האובייקטיווי של האמת, אלא רק פעולה 
של הנושא המכיר את האמת: היא 0 ז 0 ק 6 >מ 00 ("ההשגה") ולא 
במ״זקשסמסס(״המושג״)! כאן — כביסודות רבים אחרים של 
חשיבתו — הושפע ג׳ השמה רבה משפינוזה. ג׳ מקבל את 
התהליך של הפנומנולוגיה ההגליאניח ואת ההתפתחות 
הדיאלקטית של ההתהוות (״ £16 ), אך בניגוד להגל הוא 
פוסק, שאץ אפשרות של הפשטת המחשבה מפעולת החושב, 
ועל בן אי־אפשר לברר את המציאות לפי קטגוריות אפריורי. 
ישנה קטגוריה מחשבתית אחת ואחידה, והיא "פעולת־ 
המחשבה"! "האידיאה" מזדהית עם פעולת־המחשבה (מכאן 
השם אקטואליזם) — המחשבה היחידה שהיא אמיתית, 
מציאותית ומוחשת היא ה״אקטואליזאציה" של המחשבה! 
באותו הרגע שאני חושב אותה, כל היקום תלוי וטמון בה 
( 1111111300115 ): לחשוב — פירושו "להגשים מחשבה ולהסבה 
למציאות קיימת ואקטואלית". מיסוד זה נובעות המסקנות 


הבאות: א) ה״מופשט" הוא הטבע הסובב אותנו, ההיסטוריה 
שעברה וכל מה שנברא ע״י מחשבת-אדם! ב) "המוחש" 
הוא "המחשבה האקטואלית"! ג) כל הקיים וכל מחשבה 
שנחשבה פעם הם "אימאננטים" ל״אקט הטהור" של החשי¬ 
בה! ד) המחשבה בזמן "אקטואליותה" אינה מתגשמת לעולם, 
אלא היא תהליך איז־סופי בדרך התגשמותה הנצחית! ה) כל 
הבדלה הגדרתית בתהליך הדיאלקטי של ההוויה אינה אלא 
מדומה בלבד (האקט הוא 31110011815 , ובניגוד לתהליך הדיא¬ 
לקטי ההגליאני — הסינתזה קודמת לתזה ולאנטיתזה, שהן 
מומנטים מופשטים וכאילו מאובנים של האקט הטהור)! 
ו) הפילוסופיה נפסקת ונכללת בתוך ההיסטוריה, בתוך הרגע 
ההיסטורי שאני חש וחי, ועל הפילוסוף ליהפך לאיש הלוחם 
והחי את קורות זמנו. 

משנתו של ג/ המביאה לידי התמזגותן של כל התופעות 
המחשבתיות(האמנות, המוסר, הדת, הפדאגוגיה וחורת ההיג¬ 
יון וההכרה) באיחוד העלית והאין־סו׳סי של ה״אקס הטהור", 
השפיעה השפעה רבה על חייה הרוחניים של איטליה במשך 
שלושים השנה האחרונות, על אף שרבים היו מבקריו ומת¬ 
נגדיו של ג׳ בשדה העיון הפילוסופי. 

מספריו :- 610 50101123 001110 13 § 0 § 063 ? 131 0 ״ 3 ם 1 מ $01 

50603 ("ראשי-פרקים בפדאגוגיה כמדע פילוסופי"), 
1913/14 ; סזנזגן 3110 ססזסס 110 ז 1 ק 5 16110 > 0001310 § 13 זס 70 
("חאוריה כללית של הרות כפעולה טהורה״), 1916 ! * 1 

6020113113 013101603 10113 > £01-013 ("הרפורמה של הדיא¬ 
לקטיקה ההגליאנית״), 1913 (תורגם לאנגלית, לגרמנית ול¬ 
צרפתית)! מונוגראפיות מרובות מאד על תולדות הפילו־ 
סופיה, ביחוד באיטליה. 

-) 1114 131 . 7 ו ; 1922 ,. 7 > 111 18 ( 11010 ] 2.0 , 011000110111 .£ 

; 1925 ,)) 0 ־ €1 ) . 7 > , 10 ־ 541 10 > .'- 1 ; 1925 ,. 7 > 41 ) 411881 . 81117110 
: 4\11/8111111(11(1 14(8111171111 (1x1805 / ,.ס . 7 > , 584112101 . 0 
, 110 ־ 5011 .ס ; 1925 ,(־ 1110111 .>! ־ 001 1110 ק 050 [ £111 111 ) > 56111£ ) 201 

0'14(81111710 118118110 ( 1 1X01 1X111(1, 1930( 1• 1531101, 0. 0.'1 

7710 , 17010105 .//י .א ; 1935 , 448£0£1% ? 8114 ) 1 (/ק 11010 < 1 ? 
- 771 ) 001 ) ) 1111 ) 7 } 18 ,־ 01 ( 7111 ! ״ 1 .ן ; 1937 ,.ס . 0 / 0 8111111 ) 14 
- 80014 . 0 ; 1941 , 1 )£) 14 ) 4 )) 11 ) 111 ( 171 ' 1 0 1 ) 11811 קס )( 1 ( 078 ) 

¥110 18 ,־ 1947 , 117710 ) 171017 ) 10171 ? 81 11710 ! 411881 ' 0811 , 1101 > 

11 > . 5 > 1421000 ) £00 10114 > 4 ־ 0111 4 ) . 0 . 27 41 10 ) 1111 )? 11 ) 
. 1946-54 ,/י-! ,( 101 ) £11050 11 ) 510 

י. ב. ס, 

בהטילה ךה §ןרינ 1 — 3663110 ? 63 0011610 — (או 
ג׳נטילח דה ניקולו די ג׳ובני מסי — 60 10 סת 00 
£63551 0101/311111 61 1100016 < ; 0 1360 — 1427 , רומא), צייר 
איטלקי. מחייו ידוע לנו רק מעט: ב 1410 היה בוויניציאה 
וצייר שם פרסקות באולם המועצה העליונה (שכולן נהרסו 
בינתיים)! ב 1414 חיה בבו־שה (העבודות שעשה שם אבדו 
אף הן) וב 1419 בפאבריאנו! ב 1420 עבד בפירנצה לפי 
הזמנות של בתי-עשירים! ב 1425 היה תחלה בסינה ואחר־כך 
באורויטו! ב 1427 שימש צייר לאפיפיור ברומא וגם צייר 
פרסקיות בכנסיית סאן ג׳ובאגי בלאטראן (שאבדו אחר- 
כך). יצירוחת העיקריות — מארונות וציורים על נושאים 
דתיים— נמצאות היום במוזיאונים. אסנותו אפיינית לתקופת 
המעבר מן הגוחיקה המאוחרת לראשית הרנסאנס. סיגנונו 
מעיד על השתייכותו לאסכולת־הציוד חאומברית. ביצירותיו 
באה לידי ביטוי בעיקר השאיפה להצגת'נושאים נוצריים 
בצורת אגדות בתמונות — שיטה שמקורה בתנועה 
הפראנציסקאנית. סיגנון ציורו חיה מעיקרו קישוטי ברוח 
הציור הגותי! במשך הזמן נתפתח בו. כנראה בעטיין של 



65 


ג׳נפזילד! דד! סברינו—ג׳נטילסקי־לוסי 


66 


דוגמות בורגונדלת ופלאמלת-חולאנדיות" ראליזם בתיאור 
הפרטים! ביהוד הלבושים מזה והצמחים י והעשבים מזה 
מצויירים בתמונותיו על כל דיקדוקיהם. אולם דאליזם זה 
אינו משמש אלא לתיאור עושר תפארתם של הכוחות 
האלהיים ולהבלטת אפיין האגדי של תמונותיו, וג׳ עדיין 
רחוק מן הנאטוראליזם האמיתי של ראשית הרנסאנס על 
הפרספקטיווה הגאומטרית והפרופורציות והצבעים הטבעיים 
שבו. — אמנותו של ג' עשתה רושם חזק על בגי״דורו 1 
השפעתו ניכרת בתמונותיו של פיזנלו (ע״ע) הצעיר ממנו, 
ובעיקר ביצירותיהם של ציירי ויניציאד* ובראשם יקופו 
בלעי (ע״ע), 

11x1-4 יוק 114 ) 1 > 1 ס 071£1 ) 7 ,נזנזז^/י ״ 1 ; 1 ,/ 1 ו'׳ז , 1 ז 2$3 /י . 0 

¥30 . 11 ; 7 1909 14 > . 3 > , 1 ) 0010520 ; 1907 , 21400 ) 0 ) 0 

,!! 0(01 0( 1/1( 1141140 5(11001 1 0/ ?4)0X10 זק 10 ) 0 ) 0 ) 7/1 ,ל) 1 ז 43 ! 

,״? 143 ״ 1 . 4 , ; 1927 ,.? 14 > . 0 , 011 ; 13 ס* 1 . 8 ; 1927 , 11 ד\ 
. 1933 ,(מ 30111/00 ?) . 7 ) 1 > .ס 171 ) 710/11 7.410 

ם. ש. 

ג'{?} 1 ילין אל 3 |־יק 1 — 00111111 0 :> 1 ז 6 נ! 1 ^ — ( 1552 , על־יד 
אנקונה — 1608 , לונדון), משפטן איטלקי־אבגלי, 

מראשוני מייסדיו של המשפט הבינלאומי. ג׳ למד משפטים 
באוניברסיטה של פרוג׳ה. לאחר שקיבל את הדת הפרוטס¬ 
טאנטית, נאלץ ב 1579 לברוח מאיטליה מפני האינקוויזיציה, 
וב 1582 הגיע ללונדון ונתמנה לפרופסור למשפט באוניבר¬ 
סיטה של אובספורד. הוא שימש יועצן המשפטי הן של 
הממשלה האנגלית והן של השגרירות הספרדית בלונדון. 
חיבוריו העיקריים במשפט הבינלאומי הם: 5 טנ 11 ״ 0 בו! 0616£ 
(.על השגרירויות״), 1585 ! ! 06 11116 1x11 ("על דיני־ 
מלחמה״), 1598 ! ס 0311 ס׳\ 1 > 3 ג 10 מ 3 ק 15 ^ ("טענותיו של 
פרקליט ספרדי״), 1613 . נוסף על אלה פירסם ג׳ מספר גדול 
של קונטרסים ומסות על נושאים משפטיים אחרים, על תאו- 
לוגיה ועל עניינים מדיניים, בין השאר — חיבור על ספרי 
החשמונאים ( 1600 ). ב 1603 הוכנסו ספריו לרשימת הספרים 
האסורים מטעם הכנסיה הקאתולית, ועד היום לא פגה הת¬ 
נגדות הבגסיד. לו. 

החשובים בחידושי ג׳ בתורת היחסים הבינלאומיים נוגעים 
לבעיית ההסכמים הבינלאומיים — הסכמי־שלום, הסכמי- 
ברית ובד/ הוא הגיע לידי מסקנות כלליות חשובות, שהפכו 
אח״כ לאשיות המשפט הבינלאומי המקובל, כגון: הסכמים 
מחייבים לא רק את המלכים שחתמו עליהם אלא גם את 
עמיהם ואת יורשיהם! איום או לחץ אינם משמשים עילה 
לביטול הסבם־שלום. ג׳ הכנים למשפט הבינלאומי את המושג 
של 5 טנ 1 ! 1 תג 51 118 ( 61 ־ 1 — העקרון׳ שתקפו של הסכם בינ¬ 

לאומי נשמר רק כל זמן שקיימות המסיבות שהיו קיימות 
בשעת עשייתו. יסודו של כלל זה הוא בדיני הכנסיר" משם 
עבר לחוק האזרחי הרומי, ובמשך הזמן נתבטל כוחו לגבי 
החוק הפרטי. במלחמה ראה ג׳ עניין ציבורי גדול, שלל את 
רעיון המלחמה הפרטית, ובניגוד לדעות כל קודמיו — לא 
ראה בהבדלי-דת סיבה המצדיקה מלחמה. 

ג , מסמל את הפרישה סן המסורת האסכולאסטית, שבררו* 
כלל חיפשה אסמכתאות לשיפוט בתנ״ו ובבריח החדשה או 
בכתביהם של אבות־הכנסיה. במידה שג׳ מסתמך על מקורות 
אלה, מעדיו* הוא את התנ״ד ואת דברי אוגוסטינוס, אך 
בדרך־כלל אסמכתאותיו מובאות מן הספרות החילונית, 
ובעיקר מן המשפט הרומי. כמו כן הדגיש את ערכם של 
כתבי ההיסטוריה, לרבות ההיסטוריה של הזמן האחרון, ועי״ב 


הרחיב בהרבה את הקף המחקר. לעומת זה לא הבהיר ג׳ 
כראוי את דעתו הכללית על המשפט הבינלאומי, ועבודתו 
בכלל לקויה בחוסר בהירות בכמה עניינים עקרוניים, 

על מקומו בהתפתחות המשפט הבינלאומי הדעות מחול¬ 
קות. זמן רב לא זכה להכרה, וגרוטיוס (ע״ע) התייחס אליו 
בזילזול. בדורות האחרונים גברה ההתעניינות במפעלו, דש 
שחושבים אותו לאבי המשפט הבינלאומי וכקודמו של גרד 
טיום, שחייב לו הרבה. אפשר אף לכנותו אבי הפוזיטיודזם, 
כמייסד גישה חילונית למשפט, המסתפקת בטיפול משפטי 
גרידא ללא הטסת מוסד. בזה סלל את הדרך לעבודתו הגדולה 
של גרוטיום. 

־ 1101 .£ . 7 ; 1910 , 1876 , 1-11 ,; 514111 :. 0 . 4 י 9023 ז 0 ק 5 . 0 

.( .מ . 3 ) ; 1898 , 1-39 , 7410 11101101141 ) 11 > 1 מיו 1 ) 51411 , 13011 

- 104110 ) 1 ( 11 / 0 11 () 0 (<] 0 !) 0 ) 0 ) 1/1 404 . 0 . 4 , 810160 ¥30 

׳״^ 7 1/14 0 1 ׳ 5 ־ 7711/01 ) €07101 , 19115563001 - 71 ; 1937 , 7410 041 

- 400171 !))■ 11041 ) 7 , 5560 ץנ 81 . 7 ;* 1954 , 94-101 , 7 7411001 / 0 
. 1954 , 411 ־ 408 , 1 ,) 101(1041x004/1110 י! ) 4 1 ) 041 

ש. דו. 

ג׳נמילםקי־לו$י ( 1 וו 1 נ 0 -נ 1 ( 1116$0 ם 06 ), משפחת ציירים 
איטלקים מן הבארוק. 

1 ) אורציו ג׳ — . 0 013210 — ( 1562 , פיזה — 1647 , 
לונדון). הוא פעל מ 1590 ואילך ברומא כצייר פרטקות 
בספריית הוואטיקאן, בכנסיות ובארמונות! מ 1610 "ואילך 
נמשך לציור בצבעי־שמן. ב 1621 נקרא לג׳נובה, ששם שהה 
אז וו ריק (ע״ע)! גם שם הוסיף ג׳ לצייר תמונות בשביל 
כנסיות שונות, אולם בעיקר בשביל אצילי-העיר המשכילים. 
ב 1626 הוזמן ע״י צ׳ארלז 1 לאנגליה. הדיוקנות שצייר שם 
לא זכו להערכה יתרה, אך תמונותיו הקישוטיות בשביל 
ארמונות השרים נתחבבו על בני-האצולה מאד. מעתה יצא 
לו שם, ואף פליפה 1¥ מלך ספרד שלח לו הזמנות לתמונות. 

נושאי תמונותיו של ג׳ לקוחים מעולם התנ״ד והנצרות 
והתרבות העתיקה! אולם הוא מיעט בציור דמדות קדושים. 
בסימונו קשור ג׳ לקרוג׳ו(ע״ע)! אולם הנאטוראליזם ביצי¬ 
רותיו של ג׳ נועז פחות, גידנו בהיר יותר ובעיות הבהיר 
לעומת הכהה מפותחות בחן פחות מאשר ביצירותיו של קא־ 
ראוואג׳ו. כנגד זה ציורו רגשי יותר, אך יחד עם זד. אף קשה 
יותר! רבות מדמויותיו משוכות אל על, כבתמונותיהם של 
המניריסטים של ארצות־השפלה < הצד הפיסולי של הגופים 
מודגש ביותר. בתמונות שצייר בשביל הכנסיות יש משום 
חושניות, שמתוכה מורגשת דבקות דתית! אולם בתמונותיו 
החילוניות, כגון "המנגנת בנבל על-יד השולחן", הגיעו 
הצורה והתוכן לידי אחדות שלמר" 

2 ) פרנצ׳סקו ג' — .ס 66860 מ 3 ז? — ( 1599 — אחרי 
1661 ), יבנו של ( 1 ), פעל לפעמים כעוזרו של אביו. 

3 ) ארטמיזיה ג׳ — .ס 3 [״ת 61 ת^ — ( 1597 , רומא — 
אחרי 1651 , נאפולי), בתו של ( 1 ). היא היתה תלמירתם של 
אביה ושל עוזרו אג 1 סטינ 1 טסי, שאנס אותה בימי־נעוריד, 
ואח״כ הוציא עליה שם רע. ב 1621 היתה בפירנצה ובסביבו¬ 
תיה וציירה שם פרסקות קישומיות ותמונות־מזבת. ב 1621 
חזרה לרומא, ס 1630 עד 1637 היתה בנאפולי. ב 1639 נסעה 
אל אביה ללונדון, ציירה שם דיוקנות של אצילים והצליחה 
בזח יותר מאביה. מ 1640 עד מותה היתה בנאפולי. 

ג׳ היתה אישיות מעניינת ביותר, הן כאשה והן כציירת! 
בני-זמגה מעידים על יפיח, אולם הרבה סיפורים שהופרחו 
על אהבותיה ועל כשלוגה בחיי-נישואיה אינם, כנראה, אלא 
פרי דמיונן של הבריות. 



67 


ג׳נטילםקי־־לומיי—ננמיקח 


68 


בציוריה לא זזה מסיגנונו של אביה* כמוהו היתד! אף 
היא מושפעת מן הנאטוראליזם שביצירת קאראוואג׳ז'. גוניה 
בהירים כשל אביר" אולם ביצוע תמונותיה דראמאטי יותר 
ותפיסתה הפסיכולוגית עמוקה יותר. קצת המחברים רואים 
סימן נשיי מובהק בנטייתה לטפל בחיבה יתרה בחמרי 
הלבושים והרהיטים 1 אך תופעה זו אפייגית היא לכל ציידי 
אותו הדור, בסרט בארצות־השפלה. כנגד זה ייתכן מאד 
שלגבי בחירת נושאיה שימש מינה כגורם קובע, שכן ציירה 
בעיקר דמויות מגיבורות המקרא והברית החדשה, כגון בת־ 
שבע, יהודית, אסתר׳ שושנה, מרים, מרים המגדלית. וכן 
דיוקנות של נשים ושל זוגות נאהבים. ג׳ נמנית עם החשובות 
בנשים הציירות של הדורות הקודמים. 

. 0 ; 1916 ,(צ 1 צ 18110 ( 0 0400 <) ,. 0 .א 

, ¥055 .מ ; 1922/23 ,( 245-266 ,ש , 1210 ־ עובר זעיר זה — שנקרא 
כמין האדם 5 ט 111 שתנ 11 מ 0 י 1 (לאט׳ אדם זעיר) —איגז טעון אלא 


"התפתחות" במשמעו המילולי של מושג זה, כלומר: הת¬ 
פשטות וגלילה מן הפנים החוצה, ומכאן המונחים פרפור־ 
מאציה (מלאט׳ ש 3 ז ק ־ לפני, מתחילה, ו 0 ם 3 מ עיצוב 
צורה) ואוולוציה (מלאם׳ 0 ט 01 /י 0 , גולל החוצה). המסקנה 
ההגיונית מהנחה זו היתה שהעובר הזעיר הזה כבר כולל 
בקרבו את העובר של הדור הבא, העתיד להשתלשל ממנו, 
וכן הלאה עד סוף כל הדורות! נמצא, שבזכר הראשון(לפי 
שיטת הספרמיסטים) או בנקבה הראשונה (לפי שיטת האו- 
ביסטים) בכל מין ומין מבעלי־החיים כבר היו קיימים בפועל, 
מכונסים זה בתור זה בקנה־מידה מוקמו יותר ויותר, עובדי¬ 
הם של כל הדורות שהיו ושעתידים להיות במין זה. דעה 
מעין ז( כבר הביע בשעתו אבן רשד (ע״ע)! למרות זרותה 
וריחוקה מן המציאות, שהיחד" ידועה לכל מגדלי בהמות 
או עופות, נעשתה לדעה השלטת במאות ה 17 — 18 , ביהוד 
משום שנראתה כעולה בד-בבד עם האמונה בבריאה חד־ 
פעמית בששת ימי־בראשית, שאחריה אין עוד חידושים 
כטבע. 

כנגד התורה הפרפורמאציוניסטית חודשה כבר במאה ה 18 
התורה האפיגנטית (מיוו׳ ״־*, על, על־פני, ו?! £0 \ 6 ץ, יצירה! 
המונח שאולי מאמנותו של הצייר, היוצר תמונה על־פגי 
לוח חלק). שכבר היתד, נרמזת במשנתו של אריסט 1 , שבה 
כבר דבק וילים הרוי (ע״ע), ושנעשתה תורה שיטתית בידי 
ק. פ. וולף (ע״ע). תורה זו מניחה, שהנבט, שנוצר אחרי 
הפריית הביצה ע״י הזרע, אינו גוף מאורגן אלא חומר 
גלמי, שבו נחקקת צורת הוולד: חלקי־האורגאניזם השונים 
מתהווים זד, אחר זה, תחילה בצורות פשוטות ואח״ב בצורות 
מורכבות ומסובכות! נמצא, שבכל דור ודור מתרחשת 
יצירת אורגאניזם חדש. המחלוקת בין הפרפורמאציוניסטים 
והאפיגנטיקנים הסעירה בשעתה את הדוחות ונחשבה כמח¬ 
לוקת באמונות ודעות והשקפות־עולם. אלברבט פון הלר 
(ע״ע), גדול הפיסיולוגים של המאה ח 18 , היה תחילה אני־ 
מאלקוליסט, אח״כ נעשה אפיגנטיקן, ולסוף חזר ונעשה 
אוביסט. אולם עיקרה של מחלוקת זו אינו בבעיות התורשה 
אלא בבעיות מכאניזם ההתפתחות העוברית (ע״ע התפת¬ 
חות). 

במאה ה 19 , עם התקדמות המיקרוסקופיד" הוכר, שאין 
הנבט של כל בע״ח אלא תא אחד בלבד, שמוצאו במקרים 
של לידת-בתולים — מתא אחד׳ ובמקרים של רביה ע״י 
זיווג — משני תאי-המין, ושאין בו מאומה מחיתוך־האיברים, 
המיוחד לאורגאניזמים שמהם הוא בא ולאורגאניזם העומד 
להתפתח ממנו. בזד, נסתדר, לחלוטין תורת-הפרפורסאציד, 
בצורתה המקורית. מצד שני מוכיחה עוב¬ 
דת התורשה הקבועה, שאין הנבט חומר 
גלמי—במובנה של תורת־האפיגנזה הקלא¬ 
סית — שניתן לעיצוב ע״י גורסים יוצרים 
הפועלים עליו, אלא יש להניח את מציאו¬ 
תם של גורמים תורשתיים הקיימים וער 
מדים מתחילה בתוך תאי-המין. את הסתירה 
המדומה שבין שתי העובדות הללו מיישבת 
הג , המדעית החדישה. 

ג׳ וד״תסתתוח־המינים. תורות 
ההתפתחות של עולם החי והצומח, שפו¬ 
תחו משלהי המאה ה 18 עד ימינו, עומדות 
כולן למבחנה ולביקרתה של ד,ג׳. אמנם, אין 





זויח־ 1 . תאי־זרע. כפי שעויירו בסאה ה 17 
1 ., 3,2 — חאי-זרע ׳של הכלב, לפי לויוונחוה ( 1676 ) , 4 . — תא־ 1 רע ׳של הארס, לפי 
הארטסוקר ( 1684 ), עם ה״הוטונקילוס"; 5 ״ 6 ., 7 . — תאי״ורע ׳של הארס, לפי 
פלאנטאד ( 1600 ): 6 — התא השלם: 6 ., 7 . — ה״ה(מונס!לי" 



71 


ננמיקח 


72 


הג׳ כשלעצמה מסוגלת להכריע בבעיית ההתפתחות ובמכא- 
ביזם שלה, אולם הכרות גנטיות הן — בראש כל הגורמים — 
הקובעות, אם תורת-אוולוציה מסויימת מתקבלת על הדעת 
או נפסלת מראש. מצד שבי תרמו רעיון האוולוציה והתורות 
המבוססות עליו תרומה חשובה לג׳ ע״י הנהגת מושג הווא¬ 
ריאציה הטבעית. כל ההשקפות והשיטות הגנטיות של הביו¬ 
לוגיה הישבה קיבלו כעובדה שאין להרהר אחריה את יצי¬ 
בותם וקביעותם של הסינים הטבעיים של הצמחים ובעה״ח, 
ז. א. — את המשך קיומם בעינם משעת יצירתם עד סוף כל 
הדורות. בהתאם לכד אף הוטעם במושג התורשה הצד 
הסטאטי, השמרני, ההתנגדות לתמורות ולשינויים. תורת- 
האוולוציה מכירה את אי-יציבותם של המינים מחמת הווא- 
ריאציות המופיעות בתמידות בכל אחד מהם, בין אם הווא- 
ריאציות מוחזקות מוכוונות ע״י חנאי-החיים (לפי שיטתו 
של למרק [ע״ע]), ביו אם הן מוחזקות מקריות ומתפזרות 
לכל הכיוונים (לפי שיטתו של דרוין [ע״ע]). אולם אין 
הוואריאציות יכולות לשמש גורם'אוולוצלני אלא אם הן 
מועברות לדורות הבאים — ומכאן, שמושג התורשה מקבל 
משמעות דינאמית, כביטוי לא רק לדמיון שבק אורגאניזמים 
ממוצא משותף אלא גם כגורם להבדלים המתהווים ביניהם. 
האבחנה בין ואריאציות תורשתיות לשאינן־תורשתיות נעש¬ 
תה בעיית־יסוד בג׳ ובתורת-ההתפתחות כאחת, ובעיה זו לא 
הוכרעה אלא ע״י הג׳ החדישה של המאה ה 20 . 

הורשת התכונות הנרכשות. האמונה בכוחם 
של תבאי־החיים ושל גורמי-חוץ להטביע את חותמם לא רק 
בגופו של אורגאניזם המושפע מהם אלא אף בצאצאיו — 
היתד, מן הדעות המקובלות ביותר בביולוגיה מימי־קדם עד 
הדורות האחרונים. שרישומיהם של אירועים שחלו בגופים 
חיים׳ וביחוד אם חזרו ונשנו במשך דמה דורות, ניכרים אח״כ 
בכל הדורות המשתלשלים מהם— דבר זה היה מעין מושכל 
ומוחש ראשון להדיוטות ולחוקרים כאחד. כבר בחיבור 
הפסודו-היפוקראטי הראשון על התורשה (ר' לעיל, עט׳ 68 ) 
מסופר על שבס של בני-אדם, שהיו רגילים לוזאריד את 




ציור 2 דיאגראסה רציפות "מםי 5 ח־הנביטה", 5 םי וי 
רק תאי־הטי! (שתורים) טהייםים את שרשרתיהרורות, ואילו תא 
(לבנים) חדשים נוצרים וכלים נכל דור ודור 

הגולגלות של תינוקותיהם ע״י תחבשות, וטיפול זה במשד 
סדור לדור, עד שגרם להארכה תורשתית של הגולגולת 
בבני שבט זה. תומה זו מוסברת מאופן יצירת הזרע ממר¬ 
כיבים שנאספו מכל חלקי הגוף: כל שינוי באיבר מסויים 
מתבטא בעל-כרחו בטיב הזרע ומתגלה גם בילד המתפתח 
מזרע זה. דעות קרובות לאלו הביע גם אריסטו, והן שלטו 
בתודעה העממית ובהכרה המדעית במשך 2,000 שנה. רק 
הפרפורמאציוניזם בצורתו הקשיחה הקיצונית שלל את 
הורשת התכונות הנרכשות, והיא חזרה ונתקבלה כאמת 
שאין להרהר אחריה עם התמוטטות תורת הפרפורמאציה. 
בין חסידיה היו גם מאבות הביולוגיה החדשה, כגון בלומנבד 
(ע״ע), חלוץ האנתרופולוגיה המדעית, שניסה להסביר את 
צבע־העור השחור של הכושים כתוצאה מהשפעת אור- 
השמש והחום באיזור הטרופי. במאות ה 19 — 20 נתקבל 


בטעות הכינוי ל א ס א ר ק י ז ם לציון התא ודיה של הורשת 
התכונות הנרכשות: חידושו של לאמארק לא היה אלא 
בפיתוחה של תאוריח של התפתחות סערכת־החיים מחמת 
השתנות הצורות בתוקף שינויי תנאי־החיים, ואילו הסברו 
לעצם השתנות זו מזדהה עם מושג-התורשה שהיה מקובל 
ברוב התקופות לפניו וע״י כל החוקרים בימיו, ואף שני 
דורות אחריו: בע״ח או צמח משתנה בהדרגה בהתאם 
לשינויי סביבתו* האיברים משתנים ע״י שימוש־יתר או 
בטלה ז הצורך יוצר את האיבר, השימוש בו מפתחו ומגדילו, 
ואילו הבטלה גורמת להצטמקותו ואפילו להיעלמס השינויים 
אינם פתאומיים אלא מתרחשים באיטיות, ע״י צבירה של כל 
הסטיות הקלות המתרחשות דור אחרי דור. דארווין לא הט¬ 
עים במפורש את הורשת התכונות הנרכשות כלאמארק ! 
אעפ״כ היא כלולה בתורת הפאגגנזה שלו: כל איבר 
תורם לתא־המק גמולה ( 1113 זעירה׳ שהיא מייצגת 

אותו ואת תכונותיו וע 1 ברת לאורגאניזם המתפתח מתא-סין 
זה ז השינויים שתנאי־החיים גורמים לאיברים משתקפים 
בגמולות המופקות מהם וכצאצא הנוצר מצירופן של הגמו¬ 
לות בשני תאי־מין. 

חסידי הורשת התכונות הנרכשות לא ראו כל צורך 
לבסס את עמדתם ולהוכיח את נכונותד* עד שקם אוגוסט 
ויסמן (ע״ע) כשולל מוחלט של תאוריה מקובלת זו. ויסמאן 
יצא בעקבותיו של נגלי (ע״ע), שיצר לראשונה את המושג 
של אוסף הגורמים התורשתיים וקרא לו "אידיופלאסמה" ז 
אולם ויסמאן הרחיק ללכת מנגלי והבחין באורגאניזם שני 
חלקים שונים ונפרדים: פלאסמת־הנביסה — גרמן (מלאט׳ 
נבוט), ופלאססה סו&תית— סומה (יוו׳ 

גוף). הראשונה מיוצגת על-ידי תאי־המין ועוברת במישרין 
מאורגאניזם לצאצאיו ולצאצאי־צאצאיו, ובכל דור היא 
גורמת ליצירת השניה, שהיא מציאות אינדיווידואלית וחו¬ 
לפת. הסביבה משפיעה על האיברים הסומתיים בלבד, ואילו 
תאי־המין — שהם "מסילת-הנבם' הקבועה ועומדת בשלשלת 
הדורות המתחלפים — יציבים הם ואינם משתנים בד־בבד עם 
הגוף, שאינו אלא מאכסנם הזמני(ציור 2 ). 

ניסמאן הכיר באפשרות של השפעות מן 
החח׳ העלולות לשנות גם את התאים של 
* פלאסמת-הנביטה, וראה בהן את גורמי 
האח׳לוציד* אולם הוא שלל כל הקבלה בין 
ההשתנות התורשתית הזאת ובץ הפלאס¬ 
טיות המוחלטת של הםומה. בזה עירער 
ויסמאן את הוודאות הדוג&תית של הורשת התכונות הנרכ¬ 
שות ודרש הבאת הוכחות ניסוייות למציאותה. 

מחמת התקפתו של ניסמאן הפכה הורשת התכונות 
הנרכשות לאחת הבעיות שנידונו ביותר בג' ובביולוגיה 
כולה. הוויכוח היה סוער ורגשני, מאחר שבבעיה הביולוגית 
הזאת נשתלבו — עפ״ר ללא יסוד מספיק — בחינות של 
אמונות ודעות והשקפות־עולס׳ ונתלו בה מגמות ותורות 
סוציולוגיות ופסיכולוגיות, כגת האוגביקה, הגזענות, שיטות 
חינוכיות שונות וכר. הדיה של מחלוקת זו נשמעים עד 
היום. המחקר המדעי בג׳ החדישה וההכרות הנובעות ממנו 
מאשרים בדרך־כלל את הנתת-היסוד של ויסמאן, אע״פ 
שכהבנת איתור הגורמים התורשתיים ומוצאן של הוואריא־ 
ציות חל בינתיים שינוי רב. במסגרת המכאניזמים של 
התורשה, כפי שהם ידועים לנו עד היום, לא נמצא מכאניזם 



סטאז: 

ים סוסאטיים 



73 


ממיקדן 


74 


המאפשר את הורשת התכונות הנרכשות במובן של הפיכת 
שינויים סוימתיים הסתגלותיים לשינויים תורשתיים. גם 
המאמצים המרובים למצוא הוכחות ניסוייות כלשהן להורשת 
התכונות הנרכשות מחמת הסתגלות לסביבה עלו בתוהו. 
אמת מוסכמת היום היא׳ שהטלת מומים באורגאניזם אינה 
גוררת שינויים תורשתיים, אף אם חוזרים עליה דורות 
רבים. הוויכוח סובב על כוחן של השפעות שמחמת שינויים 
בסביבה ובתנאי־החיים ליהפד לגורמים תורשתיים. ר. וולטרק 
הוכיח בשורת ניסויים ( 1911 ). שגם שעדים שנגרמו בסר־ 
טניים במשך 40 דורות רצופים ע״י העלאת הטמפראטורה 
בסביבתם לא נקבעו בטבעם התורשתי של בעה״ח, ושאחרי 
הוצאתם מתחום ההשפעה החיצונית הזאת חזר מיד הדור 
הבא לטיפוס המקורי. אולם ניסויים שנתפרשו פירוש 
לאמארקיסטי נתפרסמו גם אחרי ביסוסה של הג׳ החדישה. 
ם. קמו־ר בווינה, ששאף לגלות אסמכתא למאטריאליזם 
הדיאלקטי במציאות הביולוגית, טען שהצליח לגרום שינויים 
אנאטומיים ופיסיולוגיים תורשתיים בדו־חיים על־ידי שינוי 
בתנאי־חייהם (העברה מחיי־מים לחיי-יבשה)! אולם הוא 
הואשם בזיוף הניסויים והתאבד ( 1924 ). הפסיכולוג ו. מק* 
דוגל (ע״ע) ערך במשך שנים מרובות ניסויים בקנה־מידה 
רחב בחולדות במגמה להוכיח, שאימון הכשרונות השכליים 
של החיות מתבטא באינטליגנציה מוגברת של צאצאיהן 
( 1927 ) — כאסמכתא לתורת־האינסטינקטים שלו! הביקורת 
של ניסוייו של מקדוגל והחזרה עליהם בידי ־ קרו (,״*! 0 
1936 ) ובידי אגר וטיגס ( 1954 הוכיחו, 

שתוצאותיהם שובשו ע״י שגיאה מתודית. בשנים האחרונות 
נתחדש הודכות על הלאמארקיזם על רקע פוליטי טהור 
בצורת המלחמה שהתנהלה ע״י השלטונות הסובייטיים למען 
"הביולוגיה.המיצ׳ורינית" (=הלאמארקיזם) נגד "הג׳ הניס־ 
מאניסטית". ה"ויכוח" היה אידיאולוגי בלבד, והוא התבטא 
למעשה בהשמצה של אישי הג׳ המדעית בעולם וברדיפות 
על חבריהם הרוסים! שום טענה לטובת הלאמארקיזם, המסוג* 
לת לעמוד בפני הביקורת המדעית׳ לא הועלתה בו. מאז 
מותו של סטאלין ( 1953 ) הולד הוויכוח ומשתתק! הממשלה 
הפסיקה את התמיכה הרשמית בחסידי "הביולוגיה המיצ׳ורי* 
נית", והניהול של מכונים לחקר הג׳ הוחזר לידי אנשי־מדע 
רציניים. 

בשנים האחרונות מתרבים מימצאים, המעידים על "הס¬ 
תגלות" ממושכת, לפי הנראה — תורשתית, לתנאי־הסביבה 
ביצורים חד־תאיים, כגון חידקים ופטריות, במיקרואורגאניז־ 
מים האלה אין להבחין בין ס 1 מה ובין מסילת־הנבט, ובזה 
הם חורגים ממילא ממסגרת שיקוליו של ויסמאן. לפיכך אין 
תגליות אלו מסוגלות לשנות את הנחות-היסוד של הג׳ 
החדישה. המחקר השיטתי בגורמים התורשתיים שמקומם 
בציטופלאסמה ולא בכח׳מו׳סומים ושאינם כפופים לחוקי- 
מנדל, הוכיח שגם קיומם מובטח על*ידי השפעות־גומלין 
סדירות ביניהם ובין הגנים שבגרעין. נמצא, שגם עובדות 
התורשה הציטופלאסמתית — שנתגלו דווקא בידי חוקרי 
״המערב״ בשנים האחרונות (ר׳ להלן, עמ׳ 78 ) — אינן 
מהוות סתירה לעקרונות של הג׳ החדישה, אלא — אדרבא — 
אישור והשלמה להן. 

קביעת הזכרות והנקבות. לפי אריסטו וההולכים 
בעקבות תורתו ייתכנו הבדלים כמותיים בץ תרומות הזכר 
והנקבה בכל מקרה של הסריה! קרוב היה, איפוא, להניח, 


שעדיפות אחת משתי התרומות קובעת את מין העובר. רעיון 
דומה לזה מובע גם בתלמוד: ״אשה מזרעת תחילה — יולדת 
זכר, איש מזריע תחילה — יולדת נקבה" (נידה ל״א, ע״א). 
תאור יה אחרת, שגם היא היתה מקובלת בתקופה היוונית, 
טענה ששני האשכים מתחלקים בתפקיד של קביעת־המין: 
האשך הימני מוליד את הבנים, השמאלי — את הבנות. 
אריסטו מתנגד לתיאוריה זו ומלגלג על נסיונותיהם של 
מגדלי הבקר והצאן לנצל אותה באופן מעשי. דעה יוונית 
שלישית בעניין קביעת־המין קשרה קשר מסתורי בין מין 
הוולד, בין חום הרחם ובין כיוון הרוח הנושבת בשעת 
ההפריה: רוח צפונית גורמת להולדת זכרים, רוח דרומית — 
להולדת נקבות. דעה משונה זו האריכה ימים גם אחרי 
שקיעת התרבות היוונית, והיא מצוטטת בכתביהם של תוהס 
(ע״ע) סאקויכו ואלברטוס (ע״ע) מגנוס במאה ה 13 , ומלומ¬ 
דים שונים עדיין החזיקו בה במאות ה 16 — 17 . לויונהוק 
(ע״ע), שגילה אח התאים בזרע היונקים. טען( 1680 ) שאפ¬ 
שר להבחין בץ שני מינים של תאי־־הזרע, הקובעים את 
שני המינים של בעה״ח, היום ידוע לנו, שאמנם קיימים שני 
טיפוסים של תאי-זרע, אלא שכרגיל הם נבדלים זה מזה 
בכרומוסום אחד בלבד בגרעינם (ד להלן, עמ ׳ 75/76 )! אפשר 
לראות את הכרומוסום הקובע את המין בשעת חלוקת- 
ההפחתה, אך אין מבחינים בו בתא־הזרע הבשל — ולפיכד 
יש לראות את תצפיותיו של לוירנהוק כטעות. 

התגלית הממשית הראשונה בשטח של קביעת-המץ 
והיחידה בתקופה שקדמה לג׳ החדישה — נעשתה ע״י הסדן 
יוה ן ןזיךז 1 ן(ם 2:0 ״ 21 <£ 1111 ג 1 ! 0 ן) ב 1850 . הוא גילה, שהבי¬ 
צים הבלתי-מופרות של מלכת כוורת־הדבורים מתפתחות 
לזכרים, ואילו הנקבות בוקעות מביצים מופרות. אבל מאחר 
שדבייתה של דבורת-הדבש חורגת מן המסגרת הכללית של 
בעה״ח הדו־מיניים, שאין בהם לידת־בתולים, לא תרמו 
תצפיוחיו של דזירזון לפתרה הבעיה של הסיניות בעולם 
החי בכללו, ומכאניזם הורשת המין לא הוברר אלא אחרי 
ביסוסה של התורה הכרומוסומית של התורשה במסגרת הג׳ 
של המאה ה 20 . 

התפתחות הג׳ החדישה. הג׳ כענף מדעי בפני 
עצמו, שאינו קשור בבעיית ההתפתחות ושסושתת על בסים 
ניסויי ומשוחרר מדעות מוקדמות ואמונות תפלות, בוצרה 
ע״י גרגור מנדל (ע״ע) בשנות ה 60 של המאה ה 19 
וזכתה לפירסום' ולהכרה כללית מראשית המאה ה 20 ואילך. 
ההבדל היסודי שבין הג׳ המדעית החדישה ובין ההשקפות 
על התורשה שקדמו לה הוא באבחנה בין קתופעות הביולו־ 
גלת הניתנות לתפיסה מוחשית ישירה ובין גורמיהן המת¬ 
גלים במחקר הממי. מחקר זה התבסס תחילה על ניסויי 
הכלאה, על העיון בסימנים התורשתיים בבני־כלאיים (היב־ 
רידים), על גישה כמותית־סטאסיסטית לתוצאות הניסוי, 
ולבסוף — על איתור גורמי־התורשה בחלקים מסויימים 
של תאי הזרע והביצה. למעשה קדמו למגדל חוקרים רבים, 
בעיקר בוטאניקנים, שעשו תצפיות בבני-כלאיים של צמתים 
שונים! ביניהם היה לינה (ע״ע) עצמו, שמתוך אמונתו 
ביציבותם של המינים מצא עניין מיוחד בצורות החדשות 
שנתקבלו כתוצאה מהכלאות. קלרויטר (ע״ע) לא הסתפק 
ביצירת בני־כלאיים, אלא המשיך לזווג אותם עם זני ההודים. 
אולם בכל הניסויים האלה נבדלו זני ההורים זה מזה בתכו¬ 
נות רבות ושונות, ולפיכך היה מן הנמנע להסיק מסקנות 




75 


ננטיקזז 


76 


ברורות על מהלך התורשה מתוך הרבגוניות המבלבלת 
ושלל־הצורות שהופיעו בדורות הצאצאים. גום ( 0055 ) 
וסיטון ( 501011 ) טיפלו לפני מנדל באפונה ( 1822 ) והרגישו 
בשלטון (דומיננטיות) של תכונות מסויימות בדור הראשון 
של בגי־הכלאיים (!?) ובדבגוניות של הדור השני (־?), 
אבל חוקרים אלה נמנעו מלספור את הטיפוסים השונים, 
ומה חסמו בפני עצמם את הדרך הנכונה לפירוש תוצאותיהם. 
בימיו של מנדל פירסם שארל נודן (ת 1 ^ט 3 א. 011 ) תוצאות 
ניסויים בהכלאת זני־אפונה ( 1863 ), שהם קרובים לתוצאותיו 
של מבדל עצמו, שפורסמו ב 1865 . אולם גם בודן נכשל 
בשימוש בזנים מרובי הבדלים תורשתיים ונתקל בפולי- 
היברידים, שהאנאליזה הגנטית שלהם קשה מאד. מנדל 
הצליח במקום שנכשלו קודמיו — משתי סיבות: הוא בחר 
מני־הורים, שנבדלו זה מזה בתכונה אחת, ששני גילוייה 
מסוגלים להתחלף זה בזה ("אללים"), כגון ירוק או צהוב, 
עגול או מקומט! והוא ביצע ספירה מדוייקת של הפרסים 
בעלי התכונות השונות שהופיעו בין הצאצאים (אמנם, 
בגישה הסטאטיסטית לניסויי-הכלאד, כבר הקדים את מנדל 
דזירזון [ר׳ לעיל], שמנדל — אולי — שמע על ניסוייו). 
שיטתיות זו בתיכנון הניסויים איפשרה לו לקבוע את 
השלטון של תכונה אחת בדור !? ואת הפילוג בדור 

ולהסיק את המסקנה, שכל הורה מפיל ש ו ר ה כ ם ו ל ה 
של גורמי־התורשה, בעוד שתאי-המין כוללים דק 
ש ו ר ה ם ש ו ט ה: הדור 1 ? מאכסן בקרבו את שני האללים 
השונים, שעברו אליו משני הוריו, ואילו תאי־המין — 
המקבלים כל אחד את אחד האללים — מתאחדים בצירופים 
שונים לפי חוקי־ההסתברות, וכד נגרם הפילוג לטי¬ 
פוסים שונים בדור 2 ?■ בשלב מאוחר יותר עבר מנדל לשי¬ 
מוש בזני הורים שנבדלו זה מזה בשני זוגות של תכונות 
או יותר מזה, וקבע שאללים שונים נמסרים לצאצאים ללא 
תלות זה בזה, ושהצירופים ביניהם מתקבלים ביחסים קבועים 
הנובעים מחוקי ההסתבחת. בכך הונחו כל היסודות לניסוח 
חוקי־התורשה. תורת-מנדל לא נכנסה באזני המלומדים 
שבזמנו! גרמו לכך מצד אחד ניתוקו של מנדל ממרכזי 
החקירה המדעית ומוסדות-המחקר ופירסום מחקריו בעיתו¬ 
נים נידחים ובלתי־ידועים, ומצד שני — העדר הערכה נכונה 
למימצאיו, שנראו כעניינים פעוטים לדור שכל לבו נמשך 
אחרי המהפכה הגדולה בביולוגיה שחולל באותה שעה 
דארווין. גם התנהגות הכרומוסומים (ר׳ להלן) תוארה רק 
כ 20 שגה אח״כ, ולכן לא היתד. לבני־דורו של מנדל כל 
אפשרות לקבל את תוצאות ניסוייו הגנטיים לאור הפירוש 
המורפולוגי המוחשי, המתבסס על תורת הכר 1 מוס 1 מים. 
מימצאיו של מנדל הוזנחו ונשתכחו לגמרי כדור שלם. 
רק ב 1900 חזרו ונתגלו "כללי־מנדל" על־ידי שלושה בו- 
טאניקנים בבת־אחת, שכל אחד מהם עסק בניסויי הכלאה 
ללא קשר עם חבריו וללא ידיעה על עבודותיהם: הוגו דה 
פרים (ע״ע) ההולאנדי, קרל קורנס (ע״ע) הגרמני ואריך 
צ׳רמק (ע״ע) האוסטרי. כשהגיעו שלשתם בתנאים ניסויים 
שונים לאותן המסקנות שכבר הסיק מנדל 35 שנה לפניהם, 
הוצאו חיבוריו של מנדל מן הגניזה, ומאז הוא מוכר כאביה 
של תג׳ המדעית. 

בד בבד עם קביעת החוקיות של מסירת הגורמים התו¬ 
רשתיים מדור לדור הלכה הכרת התנהגותם המופלאת של 
הכרומוסומים בגרעיניהם של תאי הצמחים ובעה״ח בשעת 


חלוקת התאים: הפילוג המדוייק של הכרומוסומים בכל חלוקה 
של תא רגיל, מספרם הכפול בתאים הסומתיים בכל רקמות- 
הגוף ומספרם הפשוט בתאי-המין — כל אלה נמצאו בהתאמה 
מפתיעה להתנהגות המשוערת של החומר התורשתי, שאת 
מציאותו הניחו מנדל ושאר חלוצי הג׳ הניסויית. ניסמאן היה 
הראשון ששיעד, שהגורמים ד,תורשתיים קבועים בכדומו־ 
סומים. עובדה זו הוכחה ב 1903 ע״י סטן ( 5111100 ), ובזה 
הובאו הג׳ והציטולוגיה לידי סינתזה. הגורמים התורשתיים 
החמריים המאותרים בכרומוסומים מכונים "גנים" (לפי 
יוהאנסן [ 01131105011 (], 1909 ). 

בין 1900 ל 1910 הגיע המדע הגנטי הצעיר לידי ביסוס, 
הרחבה והעמקה. כללי־מנדל אושרו לא בצמחים בלבד אלא 
גם בחרקים, בעופות וביונקים. ההתנהגות המיוחדת של כרו- 
מוסומי־המין, שהיא המפתח להבנת קביעת הזכרות והנקבות, 
תוארה ב 1906 — 1907 ע״י סטן, וילסון ומקקלנג( 011108 ^), 
וכרוכה בה היתה ראשית החקירה של הורשת התכונות 
הקשורות למין(ע״י חיבקסטר). 

באנגליה נתקלו המנדליסטים הראשונים, שבראשם עמדו 
ביטסון(ע״ע) ופנס("סתמט?),בהתנגדות קשה מצד האסכולה 
הביומטרית, שמנהיגיה — גולטון (ע״ע), ולדון(מס 1 > 01 ^<) 
ופירסון (ע״ע) — הקדימו אותם בטיפול בשאלות התורשה. 
אנשי האסכולה הביומטדית התמסרו ביהוד לבירור התורש¬ 
תיות של תכונות הניתנות להערכה כמותית, כגון המשקל 
והקומה, ובניסוייהם בזיווג בין שני הורים הנבדלים זה מזה 
באופן ניכר בגדלם לא דאו בדור 2 ? פילוג למספר קסן של 
מחלקות נפרדות׳ אלא מצאו ואריאציה רציפה של הגדלים 
בהתאם לעקום הבינומיאלי. גולטון ותלמידיו ראו בתוצאות 
אלו אישור להנחתו של דארווין, שהחומר החי מחונן בכושר־ 
ואריאציה תמידי ורציף, וסתירת הנחתו של מנדל על מצי¬ 
אותם של גנים מוגדרים שונים ונפרדים. המחלוקת ביו הביו־ 
ממריקנים והמנדליססים היתה חריפה ביותר והגיעה לשיא 
מרירותה בשנת 1903 . אולם היא אף היתד. פדודוקטיווית 
ביותר, מאחר שגרמה להכרח עובדות נוספות ולליבון מושגי- 
היסוד של הג׳. המנדליסטים הבהירו לעצמם ולזולתם את 
ההבדל בין ואריאציות שהן תוצאות של השפעות הסביבה 
ותנאי-החיים, ובין ואריאציות שהן ביטוי להבדלים תורש¬ 
תיים. ע״י כך הוגדרו המושגים גני׳סיפוס ופנוטיפוס: 
הראשון—הטיפוס התורשתי, מכלול הגנים הנמסרים בירושה 
מדור לדור! השני — הטיפוס החזותי, המתגלם בפועל בכל 
אורגאניזם בתוצאה מפעולת הגנים בסביבה ובתנאים המיו¬ 
חדים לכל מקרה ומקרה. הג׳ הוגדרה בחקירת התהוותו 
ודרכי העברתו של הגנוטיפוס. באותה תקופה גילה דה פרים 
את ה מ ו ט צ י ו ת — שינויים בגנים עצמם הגורמים להופעת 
תכונות חדשות, שרק הן ואריאציות הבשמרות מדור לדור 
בלי להתמזג זו בזו ובלי להיטשטש מחמת הכלאות! בזד. 
הוכח, שכושר־הוואריאציה, שבו מותנית האוולוציה, אינו 
רציף. ההסבר לרציפות חלוקת הגודל בניסויי הביומטריקנים 
ניתן ב 1910 ע״י יוהנסן(ע״ע) ונילסוךאלה ( 10 ו £1 -סס 71155 <), 
שהכירו שתכונות בעלות משמעות כמותית תלויות עפ״ר 
לא בזוג אחד של אללים אלא בגורמים רבים יותר. 
הודשחו של כל אחד מן הגנים הללו כפופה לחוקיות־הפילוג 
המנדלית, אולם ריבוי צירופי־הגנים האפשריים בדור 2 ־ 1 
מטשטש את הפילוג׳ מכביד על גילוי החוקיות ומעורר רושם 
של רציפות. גורמים תורשתיים מרובים, שכל אחד מהם הוא 



77 


גנמיקה 


78 


בעל השפעה ועירה על אותה התכונה הכמותית, ידועים היום 
כפוליגנים (" 11 ס£׳ 013 נן). חקירתם הומרצה בשנים האחרו¬ 
נות, בעיקר משום חשיבותם לחקלאות? הוכר שהתנהגותם 
ניתנת לתיאור ולהסבר במושגי המנדליזם. 

בעיה חדשה נתעוררה בג , עם גילוי העובדה — בעיקר 
בעקבות מחקריהם של ביטסון ופנט שקבוצות ססויימות 
של תכונות עוברות לתאי-המין'בצוותא (ב״קשר" הדדי) 
בשכיחות שהיא גדולה בהרבה מן הצפויה לסי החישוב 
הסטאטיסמי — בניגוד להנחה של המנדליזם המקורי על 
אי־תלותם של הגנים זה בזה ועל אפשרות צירופיהם 
החפשיים והמקריים. ההסבר לתופעה ז 1 ניתן ע״י ת. ה. 
מורגן (ע״ע) ותלמידיו, שהנהיגו מ 1910 ואילך בג׳ את 
השימוש בזבוב־התסיסה דרוזופילה כחומר־ניסוי. יתרונה של 
הדרוזופילה בקוצר מחזור-חייה — כ 10 ימים — ופוריותה 
העצומה, המאפשרים להקים מזוג אחד תוך כדי שנה יותר 
מ 30 דורות ובהם מספר אסטרונומי של סרטים, שעליהם 
ניתן לבסס חישוב סטאטיסטי. אולם חשיבות מכרעת יש 
למספר המצומצם של הכרומוסומים בזבוב זה — שמונה, 
שהם 4 זוגות: מספר קטן זה איפשר להכיר, ש 4 קבוצות־ 
הקשר של הגנים שנמצאו בדרוזופילה מתאימות ל 4 זוגות- 
הכרומוסומים, ומכאן שסיבת ה״קשר" בין תכונות מסויימות 
היא שהגנים המקבילים להן נמצאים יחד בגופו של כרומו- 
סוס אחד ועוברים יחד לתא-המין בפילוג ההפחתה — אלא 
אם כן מחליפים זוגות של כרומוסומים בשעת היערכותם 
לסילוג־ההפחתה קטעים הומולוגיים מגופם (זכז/י 0 -£ת 05$1 ז 0 ). 
מורגן הכיר, שמבחינת ההסתברות יש לראות בשכיחות של 
קד 1 סיגג־אובר בין גנים שונים מודד ל מרחקם היחסי זה 
מזה בכרו׳מויסום. ועל 0 מך זה ניתן לבצע "מיפוי" של 
הכרומוסומים: ז. א. לאתר את הגנים בנקודות מסויימות 
בכרומוסום — בהנחה שהגנים שחולים כמו חרוזים לארכו. 

יתרון נוסף של הדרו׳זופילה לחקירה גנטית הוא הגודל 
הבלתי-רגיל של הכרומוסומים בבלוטות־הרוק שלה, המאפשר 
תצפיות מיקרוסקופיות בהם, שאינן אפשריות — או קשות 
מאד — בכרומוסומים קטנים של רוב הצמחים ובעה״ח 
האחרים. ב 1931 הובאה ע״י ק. שטרן ההוכחה הציטולוגיח 
למציאות הקרוסינג-אובר. הג׳ מוסיפה להזדקק לציטולוגיד, 
לשם בירור נוסף של תהליכי הפילוג והתחלפה ולשם הבנת 
המבנה של הכרומוסומים והגנים. הציטולוגיה רכשה ידיעות 
רבות במבנה הכרומוסומים במינים שונים ובתהליך שבירתם, 
בסיוע שיטות לצביעה בודדת של המרכיבים השונים של 
הכרומוסום, המאפשרות אפילו את קביעתם הכמותית. אולם 
יש תהליך שנעלם ממנה לחלוטין: שינוי הגן—המוטאציה— 
לא התגלה במיקרוסקופ ולא ניתן עד כה לאנאליזה ציטו- 
כימית? אין הוא ניכר אלא בשינויים התורשתיים הכרוכים 
בו. מתחלה נאלצו הגנטיקנים לצמצם את מחקריהם במו־ 
טאציות הנדירות שנמצאו בזני־תרבות או שמתקבלות באופן 
מקרי וספונטאני במעבדה. ב 1927 הצליח ה. י. מלר (ע״ע) 
להגביר את השכיחות הטבעית של המוטאציות פי כמה וכמה 
ע״י הקתה בקרני־*, שמלבד פגיעתן ברקמות הסומתיות— 
שהיא עניין פנוטיפוסי — הן משפיעות במישרין על תאי־ 
המין. 

כפי שהכיר ניסמאן מראש (ר׳ לעל, עמ׳ 72 ), ניתנת 
גם מסילת־הנבט לשינויים, אבל שינוייה שונים במהותם סן 
השינויים החלים בסומה. מלבד הקרינות השונות נמצאו 
גורמים מוטאגניים נוספים, מהם פיסיקאליים — כגון 


טמסראטוח׳ת גבוהות, ומהם כימיים — כגון גאזי־חרדל, קו׳ל־ 
כיצין וחמרי־רעל אחרים. השימוש בגורמים אלה מאפשר 
היום ליצור מוטאציות מלאכותיות בכל אורגאניזם? רובן 
התגלו כתופעות הפוגמות בתקינות־תייו וכושר־קיומו של 
המין, אך נמצאו גם אחדות שיש בהן משום שיבוח המין. 

מאחר שבדור הראשון טיפלו הגנטיקנים בעל־כרחם בעיקר 
באותם השינויים החלניים הבולטים, המתגלים בנקל בתנאי 
התרבות והמעבדה, הושמעה טענה נגד תקפן של מסקנות 
הג׳ לגבי המציאות הביולוגית הטבעית התקינה, שבה לא 
יוכלו שינויים ומומים מעין אלה להתקיים. טענה זו נתבטלה, 
משהוחל ב 20 השנים האחרונות בגילוי המון מוטאציות 
המתקיימות במיני־בר ושהיו חבויות — או משום זעירות 
השפעתן הפנוטיפוסית על תכונות כמותיות (ר׳ לעיל [עמ ׳ 
77 ]: פוליגנים) או משום שאין הן גורמות לתוצאות בולטות 
אלא במקרה שהוולד יורש אותן בסנה כפולה. עצם קיומן 
של מוטאציות כאלו בכמויות עצומות בתוך אוכלוסיית־בר 
מעיד על חשיבותן באיזון האוכלוסיות ובהסתגלותן לתנאי 
הסביבה המשתנית. על רקע זה קסה אסכולה מיוחדת של 
חוקרים הבודקים את ההרכב הגנטי של אוכלוסיות־בר. פרי 
העבודה הזאת היא התורה של דינאמיקת־האוכלוסיות, 
שיוצרת קשר הדוק בין הג׳ ובין חקר האח׳לוציה, מאחר שרק 
המוטאציות — שעליהן פועלת הברירה הטבעית — הן היסוד 
לאפשרות של קידום המינים והשתנותם. 

מצד שני מקרבת העבודה במעבדה את הג׳ לבעיות 
האמבריולוגיה והפיסיולוגיה של ההתפתחות. היסוד לג׳ 
האסבריולוגית הונח, כשביטסון ופאנט בדקו ביצי- 
תרנגולת במגמה להכיר את השפעת הגן בשלב מוקדם של 
פעולתו בהתפתחות, ולא רק את סיכום פעולתו המתבטא 
בעוף הבוגר. הכרת מכאניזם פעולתם של הגנים בכל שלב 
של ההתפתחות העוברית דרושה לשם בירור התלות של הפנו־ 
טיפוס בגנוטיפום, ולכן היא נחשבת לאחת ממטרות־היסוד 
של הג ׳ . אולם מכאניזם זה אינו מובן במלוא הקפו עד היום, 
והבהרתו חורגת מתחומי הג׳ במובנה המצומצם ונעשית אחד 
הנושאים של הביוכימיה והביופיסיקה ושל האמבריולוגיה 
הניסוייות או מכאניקת־ההתפתחות (ע״ע התפתחות). בשנים 
האחרונות נעשו הצעדים הראשונים להבהרת המכאניזם של 
הדיפרנציאציה הציטופלאסמתית והפיסיולוגית בהתפתחות 
העובר, שתאי כל רקמותיו מכילים את אותם הכרומוסומים 
והגנים. ניסויים בחקר התורשה הציטופלאסמתית — ז. א. 
בהשפעות־גומלין בין הגרעין ובין הציט 1 פלאםמה — נעשו 
ביצורים חד־תאיים, כגון בסנדלית (ע״ע). מצד אחד נמצא, 
שתכונות אנטיגניות מסויימות, שהן תכונות תורשתיות 
ספציפיות לכל זן של סנדלית, ניתנות לשינויים ע״י השפעות־ 
חוץ׳ אולם הגנוטיפוס של כל זן הוא הקובע את האפשרויות 
להופעתם של האנטיגנים השונים, ואילו תנאי־הסביבה אינם 
אלא מכריעים בהגשמת אחת האפשרויות הללו בסנו׳טיפום: 
אין אפשרות לעורר בסנדלית יצירה של אנטיגן מסויים, אם 
חסר בכרומוסומים שלה הנו המאפשר — בצירוף מסויים 
של תנאי-הסביבה — את הסינתזה של אנטיגן זה? לשון אח¬ 
רת: התכונות האימוגולוגיות התורשתיות של הציטופלאסמה 
בסנדלית נמצאות בשלטונו המוחלט של הגרעין. מצד שני 
נמצאו גם מרכיבים ציטופלאסמתיים שחם אוטונומיים 
במידת־מה׳ כמן חומר־קפא <*) של זנים "הורגים" של 
סגדלית, המופרש מנושאיו אל מייהתרבית ופועל כארס על 
זנים אחרים: חומר זה הוא מוצר של הציטופלאסמה ועובר 



79 


גנטיקה—גנמניים 


80 


בתורשה ציטו׳פלאסמתית מדור לדור* ע״י השפעות־חוץ 
מסויימות אפשר למנוע את יצירתו׳ וסנדלית שהפסידה אותו 
אינה מסוגלת ליצור אותו מחדש, ואף הגנים שבגרעין אינם 
מסוגלים לעורר את הסינתזה שלו בציטוסלאסמה שבה הוא 
חסר. בנגד זה קיימת האפשרות להחזיר לסנדלית את חומר- 
קפא ממי־התרבית, אך אפשרות זו מותנית בנוכחות גן מסויים, 
שבלעדיו אין חומר־קפא מסוגל להתקיים ולהתרבות בציטו־ 
פלאסמה. אוטונומיה חלקית מעין זו של חומר־קפא היא, 
כנראה, גם סגולה של הכלורופלאסטים של הצמחים הירוקים, 
ואולי גם של מרכיבים אחרים של הציטופלאסמה של אורגא¬ 

ניזמים עילאיים. 

ענף חדש של הג׳ — ואולי החשוב ביותר מבחינה עיו¬ 
נית — היא חג׳ הביוכימיה, המניחה שהביטוי המורפולוגי 
של הגן, אפילו בשלב מוקדם ביותר בהתפתחות העובר, אינו 
אלא תגובה משנית של האורגאניזם על פעולתו הראשונית 
והישירה של הגן, שהיא — סינתזה כימית מסויימת. לפנים 
1920 סברו שמוטאציה גורמת ל״העדר" של גו נורמאלי. ב 
הכנים ג/ ב. ם. ד,ולדין (:> 1 ז 1:1 > 1 ו. £1 . 5 ■ 8 . 0 ) לראשונה 
משמעות ביוכימית במושגי הגן והמוטאציה, בהניחו שגן 
נורמאלי יוצר אנזים מסויים הפועל בחילוף־החמרים, ואילו 
גן מוטאנטי הפסיד את כושר-הסינתזה הזה הפסד חלקי או 
גמור. ליקויים תורשתיים מסויימים באדם, כגון האלקפטו־ 
נורת? (ע״ע) והאלביניזם (ע״ע) ודומיהם, הוכרו'בפועל 
כביטויים להעדר אנזימים שונים מן האנזימים הפועלים 
בחילוף־החמרים של הפנילאלאנין, כיוצא בזה, נחקרה 
הסינתזה של צבעי־הפרחים באמצעים גנטיים (ע״ע אנתו־ 
כסנתינים ואנתוציאנינים), ובשנים האחרונות נמצאו המון 
מוטאציות בפטריות ובחידקים, שביטוייהן הן הפרעות בחי- 
לוף-החמרים של חומצות אמיניות, ויטאמינים וסוכרים. הג׳ 
הביוכימיה עוסקת היום בשאלות, אם קיימת הקבלה חד- 
משמעית בין כל גן לאנזים מסויים, ואם גנים אלליים נבדלים 
זה מזה הבדלים כמותיים או איכותיים בכושר הסינתזה. אחד 
ההשגים של הג׳ הביוכימיה היא הכרת הדמיון המפתיע 
הקיים מבחינה ביוכימית ביז גנים וביו דרוסים (ע״ע). 
השגיה של הג׳ ועלייתה המהירה תוך 50 שנה למקום 
מרכזי במדעי־הטבע מבוססים על שילובה ברוב הענפים 

האחרים של הביולוגיה. 

וע״ע תורשה! וכן ע״ע התפתחות ז רביה < ציטולוגיה. 

$0 , 51 ז 5 < 1451 0 ; 1895 , !) 1 $ > 617£ ' 1 ■ 1111 1107411 ) 1 . 513£5 ס .¥ 

]0/471 04707740107741711/410741 4(1 //1717/}1474£ , 1933; ). ] 1511111 - 
1 ) 158 * 1 . 1934 ,£ה 0711/114 { 11£1 ) 1 11937 ,^/ 1 ) 01711 417 11471 £ ^ 11 < 44 ) £71 041 , 8 ( 80 נ ; 

8. 8. 001(1801)1109 05 ת 8015 ) £ 0111111 3714 ,:) 1 )[ת , 

219), 1949; £1515 ) 011711111 (ס 71 ( 03 7 ( £371 , 1 ) 1111115 ? . 0 •א - 
(111 301/1 11 ) 1 ! 17 111 ) 01711 ,(.( £3 ) חחני ס . 0 .ס ; 1950 ,( 1 , 4 ץ 
01171147)1, 1951; 1 071£171 1/11 ! 0711 111111 ( 01 ,׳<;[ 5 תג; 1 { 00112 . 11 ־ 

£71117071771171 , 1001 ) 1410 }!! ,״ 550 ) 011813 . 1 ! ; 1951 , 111111 ) 5 /ס ( 

07111 £!> 0111 ( 10/1 (<30111 ${1 ־ 1151 £ח 1 * 1 נ x11 8 8101 •ית 3 ט 0 . 1 ח 1110 ץ . 

16, 263), 1951; £1311, 3014711 800/7 171 471177101 £ 1010 %?, 
1951; ?. 0 < £4 :! 07£3711 [ 0 71111 ) 41 111071101 !! , 11518111 ) 0 ? .ס - 
144 ( 1011 , 1952; 8. £ 10711 ) £110 113171141 ) 0 ) 7 ( 31110 - 1 ^ 1 , 351 בי ־)י! כן 
171 \} 1 !. 70 - 07£071117711 , 1953; ). 8. 5. £43]<1 11 ) 8101 11/11 , 5 ״ג • 
77111 ( 7)7 0 / 01711011 , 1954. 

. א. ג 

נ׳נ?זלמן ( 311 מ 1161 נ 61 §; מלאט' 115 םתש§ = מיוחם, אציל), 
אדם השייך לחברה הטובה ע״פ התנהגותו הטובה, עמ¬ 
דתו הכספית הבלתי־תלויד" השכלתו ומידותיו. המונח נוצר 
בחברה האנגלית ונקלט מן הלשון האנגלית בלשונות אחרות. 


ביה״ב נקראו הבנים הצעירים של האצילים — שלא ירשו 
את תארי אבותיהם — ג" והוכרו ככת מיוחדת. הכינוי מופיע 
לראשונה בתעודות, על מצבות־קברים וברשומות־הפארלא- 
מנט במחצית הראשונה של המאה ה 15 . משמעותו של מושג 
חג׳ התפתחה מן המובן של בן המשפחה המיוחסת, שאבותיו 
היו אצילים, דרך כינוי למי שרשאי להשתמש בסמל־אצילות 
בלי להשתייך לאצולה הגבוהה, עד לציון לבן החברה 
"הטובה"( 117 ם 85 ), שהתלכדה באנגליה מן התקופה האלי- 
זאבתנית ואילך מצירוף האצולה הזעירה והבורגנות הגדו¬ 
לה והפכה לכת השלטת הודות לעשרה, השכלתה ואחיזתה 
בשירותי־הכבוד במדינה. במאות ה 18 וה 19 התרחב המושג 
לסימון אצילות-האופי, הערכה בחברה ועמדה סוציאלית 
מכובדת — בניגוד למושג "איש־ההמוך. בחברה המעמדית־ 
הקאפיטאליסטית היו מוחזקים ג": בעלי־הון משכילים, בעלי 
המקצועות "החפשיים", קצינים. במובן זה נעשה הכינוי ג׳ 
שם־גנאי או שם־לעג בפי הלוחמים נגד הנוהג החברתי 
המקובל. בשימוש החדיש כולל המושג ג׳ רמיזה לייחום 
משפחתי, לאורח־חיים מיושב, לחינוך מעולה, להתנהגות 
מופתית, לעמדה סוציאלית בלתי-תלויה ולרמה מוסרית 
איתנה. מבחינה מסויימת דומה שימוש זה במונח ג , למושג 
״חבר״ או ״תלמיד-חכם״ ביהדות התלמודית. — הסכמים 
המחייבים מבחינה מוסרית אע״פ שאין להם תוקף פורמאלי- 
חיקי נקראים ״הםכמי-ג״״. — בפנייתם של דוברים או נו¬ 
אמים בחברה או באסיפה לקהלם משמשת מלת "ג"" במובן 
של "רבותי". 

)*/ 7 , $1197611 ־ 511 ; 1622 ,. 0 02 ) 0077181 , €30113111 ? . 11 

< 16 ) 1 ץ 1 וו 5 ; 1902 ,( 1 . 0 ^ 1 ,ז 00510 מ^ ס!!!*) 0 8112/1 * £7 

) 7/1 , 133511.1 .[ . 11 , 1908 , 0 0 /ס 01 ) 14 ) 7/1 ,ז 6 דח 1 ג? 

,( 367-75 י 11 ר\ 0£ , 6 מ 21 ג^ 13 \ $ י ז 6 ק־ 1141 ) ^ * 8 * 11 ) 8 / 0 
. 1943 ,.?> ז) 0 י ־ 1 ט 1 ב £101 ; 1931 

ג. ל. 

גנטיים ($ש 1 *ושנ 01 ), סדרת צמחים חשופי-זדע, שממנה 
שרדו בימינו 3 סוגים בלבד: א) שרביטן (ע״ע), 

ב) ולויטשיה (ע״ע), ג) גנטון (ע״ע). שלושת הסוגים נבד¬ 
לים'זח ־ מזה בצורתם החיצונית, באורח-חייהם ובתפוצתם. 
אולם מבחינת דרך־רבייתם ומבנם האנאטומי הם מצטרפים 
לסדרה אחת. 

סדרת-חג׳ מעניינת ביותר מבחינה פילוגנטית־התפתחותית, 
מאחר שהיא נראית מכמה בחינות קרובה למכוסייהזרע. חג׳ 
נבדלים מן הטיפוס הרווח של תשופי־הזרע ומתקרבים למכוסי־ 
הזרע ע״י מציאותן של טרביאות — סימן מובהק של הצמחים 
חעילאים —, ע״י חוסר ביבי-שרף, הדמיון באיברים יוצרי 
מיקרוספורנגיות וההאבקד, על־ידי חרקים. בנגד זה, מוצא 
הניקוב בצינודות-העצה ודרך יצירת תאי-הכברח ותאי- 
הלוואי בשיפה שתים חם מאלה שבמכוסי-דוזרע. כן חסרים 
לג׳ עמוד־עלי או צלקת! אמנם׳ מעטה־הביציות, המתארך 
לצינור בעל פתח, הוא מן הסימנים האפייניים לג/ אבל אין 
לו כל חומולוגיה לעמוד־עלי. הביציות החשופות חן הסימן 
המכריע להכנסת תג׳ למחלקת חשוםי-ד,זדע. למרות סימני 
הקרבה למכוסי־הזרע אין לראות בג׳ את אבות האחרונים. 
מעולם לא נמצאו מאובנים של ג׳ מן הקרטיקון, שבו בבר 
היו מכוסי־זרע מצויים בשפע, במחלקת תשופי־חזרע נחשבים 
חג׳ בקבוצה מודרנית, מאחר שהיא מכילה צורות שהו משוכ¬ 
ללות בהשוואה לשאר חשופי־הזרע הדלים והפרימיטיוויים. 
מסתבר, שחג , הם ענף־חתפתחות עקר המקביל לקרחחת* 



81 


גנמניים—גניזה 


82 


פתחות הראשי של חשופי־הזרע ממוצא הקורדאיטייס, והם 
נראים קרובים ביותר לטכסודיים מסדרת המחטניים. שגם 
בהם חסרים ביבי־שרף. 

; 1872 ,ו 1 ))) 13 )<ו 0 ) 41 1714 ! !!)■ 1 ) €07111 011 , 80 ז 11 < 551 ׳,זז 5 .£ 
, 1 ז 121 -מנ 11 זזג 011 .ז־ . 0 ; 1929 , 1 ) 500, <31x101 ״*? ./ע . 11 
. 1935 , £1/011411011 4114 )■ 110 ) 5104 ־.*מן־ 0  ז 1 ת^\ז 0 ק £1 (״עתידה של ספרד״), 1903 , סייע 
להעניק לחשבון־הנפש הלאומי של ג' השפעה מכרעת על 
אותה אסכולה ספרדית המכונה ״הדור של 1898 ״. — כתבי ג': 
1943 , 11 — 1 ; 30 — 1928 , 135, 1— X ש 1 ק 1 ד 001 35 זל 0 . 
י *ז 1 *מ^£^ 1 ,. 1 , 1898 נ ( 5 .ק 413 * .?££) . 0 . 44 י 1 טם 8.003 ״ 1 

£7 *71*110711*7110 **£<1x01 4, 0. 1909), 

0. 8111 0 , 4 / . £1 ; 1921 , 111 ־ ., 

14716 (££?. 915 44 ,!חגחז־ז^ . 0 , 1928 ,( 72 .<ן . 

0. € 10 711*6***11211 £ ץ [ ; 1 ־ 193 1 * 4 1 > 01 ))ח 4£ ק 

0 071 א 1 * 6 **• 161 * 1-107 ׳< * 0 ** 6 * 71107 ^ 104 ? €0 6 ¥01020 ? , 5$€£ ג *, 

1940; ^4. ^! . 1953 , 0 * 6 * 0676 ׳< ¥160 ,סז^בות 

801 ), מושג במיתולוגיה הרומית, שסימל תחילה x1115) 3 ניום 
את בוח־ההולדה שבאדם ואח״ב את כל אישיותו. 

הוא היה כרוך אף בהורתו ובלידתו של הפרט, ויום־הולדתו 



נניום־הנמיס נרפות נת׳* סייור־פיר בהרסולאנים) 


של אבי־המשפחה הוחג כחג הג׳, שבו נערכו תפילות על־ידי 
בל בני־ביתו, עבדיו ומשוחרריו, שכן נחשב הג׳ של אבי־ 
המשפחה אף לג׳ של הבית והמשפחה. מתוך כך, כנראה, 
נתרחב הקפו של המושג, עד שהיה לכל איגוד, כגון קהילה, 
עיר, חטיבת־צבא, ואף לעם הרומי, ג׳ משלו. היו גניים גם 
למקומות, והנטיה לייחס ג׳ מיוחד לכל נמצא הגיעה'עד לידי 
קביעת גניים לאלים עצמם! כך הקריבו קרבנות לג׳ של 
מארס, של יופיטר וכר. הרומאי היה נשבע בג׳ שלו או של 
חברו. בני־הבית היו נשבעים בג׳ של אבי־המשפחד" ובימי 
הקיסרות נשבעו הפקידים בג׳ של הקיסר, שאותו היה מעריץ 
העם כולו. ימי "גנוסיא" (או גינוסיא), הנזכרים בתלמוד 
(משנ׳ ע״ז א׳, ג׳) כ״ימי־אידיהם" של עובדי־האלילים, 
קשורים אף הם בפולחן תג׳. ברבות הימים הפך מושג הג׳ 
לסמל היסוד הנצחי שבאדם. — את הג׳ נהגו לתאר בדמות 
נחש, ודמות זו מופיעה על כתלי הבתים שבפו׳מפיי ובהרקו־ 
לאבדם בפנים ובחוץ. 

003 . 81-1011 . 8 00 ) 3. £0x11 וו 1 ם) 5 נ 1 \׳ ,• £050110 ) , 0 , 1 זנ 8 
-ץ 111 ג?) . 7 ) , 0110 .^ 3 .? ; 1884 ,(.] 16,1,1613 ^ 111010 <^ .תוסז 
, 1/11 , 155 ׳וז 4 מ 1 ט 1101 ^ . 1:1855 30 > 310 > 3 ק 0 !זץ 0 ו 10 ב £0 , 3 ' 5 > 1550 ז ^י 
,■ 1 ) £0111 . €1411154 ! , 101114 ^ 11 )£ ,ג׳*י 550 ו ז *ו . 0 ; 1910 ,(.) 1155 
5 ) 4 11 ) 1111111 ) 51 ) 04 11 ) 11 ) 511411 ) 01 ,> 1 תו£ .£ ;' 1912 ,.£ 175 

. 1933 ,. 0 11 ) 11 ) 1011115 

גניןזז, שם־הסעולה משורש ״גנז* — שמוצאו מן המלה 
הפרסית גבזך=אוצד, ופירושו: הטמן, הסתר וגם 
שסר—,שבמשך הזמן הפך לשם־עצם (מק ומיה גניזה)! במקרא 
נזכרים "גנזי המלך"(אס׳ ג, ט! ד, ז), ו״בית גנזיא"(עז , ה, 
יז> ו, א* ז, כ) במובן של כית־האוצר והארכיון, כספרות 
התלמודית והמדרשית משמשת ג׳ רק כשם־הפעולה: "סעונין 
גניזה״ (משב׳ שבת ט״ז׳ א׳ < ויק״ר כ״א)< "וזו היא גניזתן" 
(מג׳ כ״ו׳ ע״ב) — הטמנת תשמישי־קדושה מכל הסוגים 
ושמירת כתבי־קודש, לאחר שיצאו מכלל שימוש, במקום 
מסויים משום כבודם, וגם הסתרה של גליונים, ספרי צדוקים 
ומינים ושאר כתבים שלא היתד׳ דעת חכמים נוחה מהם ולא 
יצא דינם לשרפה (משב׳ מידות א׳, ו׳ז בבלי שבת קט״ז, 
ע״א), ומכאן השם "ספרים גנוזים". "בית גניזה" (פסח׳ קי״ח, 
ע״ב) מובנו הוא בית־ד׳אוצר "הנשמר בחוסן ובחוזק״(רשב״ם 
שם, ד״ה "ולא יחסך׳). רק אחרי גילגולים שונים נחייחד שם־ 
הפעולה ג׳ למקום־שמירה מוסתר או לקבר לספרים שיצאו 
מכלל שימוש. מלבד טעמי הג׳ האלה נהג מנהג עתיק, 
שהיו שמים כתבי־קודש בארונו של מת לכבודו (ב״ק 
י״ז, ע״א* מג׳ ב״ו, ע״ב! ור׳ ן/י\ 10 < 1930 , 163 ) 1 ועדיין 
בתקופה מאוחרת היה מנהג בתורכיה, שכ״י של הקוראן, 
שנכתבו בידי שול מאנים, נקברו אתם בקבריהם ("המזכיר", 
א׳, 106 , 1858 ). בימי מלחמה ושמד היו היהודים נוהגים 
לגנ(ז את ספריהם במערות או בקברים למען יישמרו. במכתבו 
של ר׳ חסדאי אבן שפרוט (ע״ע) למלך הכחרים מסופר בשם 
"ישישי־הדוד", כי בגזידת־שמד נגנזו במעדד׳ "ספדי־התורה 
וכתבי־הקודש". ב 1947 נמצאו במערה שבעידפשחה במדבר־ 
יהודה, ובשנים שלאחר מכן גם במערות אחרות שבאותה 
סביבה, מגילות מקראיות ומגילות וקטעי־מגילות של כתבים 
מכתבי כת הקרובה לאיסיים, שאנשיה נתגודרו במדבר־ 
יהודה, ומסתבר שהכתבים נגנזו על־ידיהם כשנאלצו לצאת 
משם (ע״ע מגלות ים־המלח). מקומות ג׳ היו גם בין נדבכים 
של בנייני־קדושה (שבת קט״ו, ע״א), תחת אבני*היס(ד של 
בתי־כנסיות (מגנצא) או בעליותיהם וגם בתיבות מיוחדות 



83 


גניזה 


84 



כתב ע? נכי נתב מחוס סו ה.גניזה״ הסאהיוית: הכתב התחתון — התרגום היווני < 8 ? הטסרא 
סו הטאה הס; ע? הכתב הפתוס — טפיוטי יניי, ב״י טז הסאה ה 10 


שנשמרו בבתי־כנסיות. לאחר שנתמלאו התיבות או הערימות 
שבעליית היו קוברים את ה״שמות" בבית־ד,קברות. בירוש¬ 
לים עוד היה בתקופה החדשה יום הוצאת ה״שמות" מן 
הגניזה לקבורה ב״אחת המערות אשר במורד הר־ציוף׳ מעין 
יום־טוב, ובטכס ההעברה היו המשתתפים והמלווים מנגנים, 
מזמרים ורוקדים ועורכים משחקים "בחרבות שלופות אלה 
מול אלה למען הגדיל את פרשת השמחה" ("ירושלים" 
[לונץ!, א/ 15 — 16 , תרמ״ב). מנהג דימה נהג גם בקצת 
מקומות אחרים. 


ג" כאלו התקיימו בקהילות רבות במזרח ובמערב. בדרך־ 
כלל לא הכילו אלא ספרי־קודש מן הרגילים — חומשים, 
סידורים וכר — שבלו ותשמישי־קדושה שיצאו מכלל שימוש. 
לפעמים נגנזו ביניהם גם ספרים או מסמכים שהם יקרי- 
מציאות או בגדר תעודות היסטוריות! אעם״כ לא יכול היה 
המחקר ההיסטורי ברוב המקרים להסיק תועלת מן תג", מאתר 
שהרטיבות, העובש והעיסוש עשו כליה בגווילים וניירות 
אלה — חוץ ממקרים בודדים יוצאים מן הכלל. 

הג׳ המפורסמת מבחינת המחקר ההיסטורי היא גגיזת 



85 


גניזה — גניזנאזי, אוגוסט רוזן נימהרט סרן 


86 


פוסטאט (קאהיד הישנה), שנתגלתה ונתפרסמה בעיקר ע״י 
ש. ז. שכטר (ע״ע) 18961 — 1897 . אמנם כבר ראוה שמעון 
דה גלדרן ב 1753 ויעקב ספיר (ע״ע) ב 1864 . אלא שלא ניתן 
להם לבדוק מה שנמצא בתוכה, מחמת אמונה תפלה מקובלת 
בידי אנשי המקום. בכל זאת הוצאו מזמן לזמן דפים שונים 
שלא ברשות ונמכרו לתיירים. חומר מן הג' נקנה ע״י הקראי 
אברהם סירקוביץ (ע״ע), ע״י הארכימאנדריט הרוסי אנטונין 
מירושלים, וע״י א. א. הרכבי (ע״ע), ודפים אלה הועברו 
לרוסיה. גם אלקן אדלר (ע״ע) ואחרים קנו דפים־מםפר 
מתוך עלים בלים אלה. ב 1896 קנו שתי תיירות נוצריות 
כמה דפים עבריים בקאהיר, וכשחזרו לאנגליה הראום לשכטר, 
שהכיר כי דפים אלה הם מתוך ספר בן סירא (ע״ע) העברי 
שאבד ונודע רק בתרגום יווני. בסוף 1896 נסע שכטר לקאהיר, 
ולאחר השתדלויות ועבודה מאומצת במשך כמה חדשים 
העביר כמאה אלך דפים מתוך הג׳ לקימבריג׳. ע״י חוקרים 
וחובבי״ספר שבאו אחריו לחפש חוסר בג ׳ הגיעו לספריות 
הגדולות שבעולם עוד כמאה אלף דפים נוספים• הג׳ הקא־ 
הידית נמצאה בעליית "בית־הכנסת של עזרא", שמתפלליו 
נהגו מנהג ארץ־ישראל הקדום, ובו הורו תורה הרמב״ם, ו" 
אברהם בגו וגדולים אחרים. בית־כנסת זה נבנה ב 882 על 
תלה של כנסיה קופטית שנמכר ליהודים. אמנם ב 1890 חודש 
הבניין, אבל עליית חג׳ נשארה כמות שהיתר" העליה היא 
בקצה עזרת־הנשים, ואין בה לא חלונות ולא דלת, תיתן 
להגיע אליה רק בסולם דרך חור גדול שבצדה. 

גניזודמצרים העלתה לאור־עולם אוצרות של ספרות ושל 
תעודות היסטוריות. בין השאר נמצאו בה: 1 ) רובו של ספר 
בן סירא העברי ! 2 ) קטעים מתוך התרגום היווני של עקילס 
(ע״ע) למקרא! 3 ) ספר ברית דמשק (ע״ע) 1 4 ) פיוטים 
עתיקים של פייטנים מארץ־ישראל, בבל וספרד! 5 ) חומר 
רב לתולדות היהודים באו־ץ־ישראל ובמצרים מזמן כיבוש 



סן ה״גנייה" הקאהירית: 

טחון־ אינרת ש 5 ר' האי 1 או; 

ווו £ 31 * 1 , 693 , 1 , 511111165 ( 11 זנ .() 


יייג יניו, 1 'ו<'./זי ייי.יי■ י 

ל ^ 7 ^־ 0 ► י יל לי׳ י יי 1 *'; * 7 

!׳$ •/:; יו , *י*״ייייזל*ג 9 ״פד.^ 4 *^* 1 ". 

- :.־ עיייי״־ע״ת-י־י****, י,״׳; 

.־.׳ירי יייטג י׳ית * •!.י ־ 

^זןיייסי■^ י׳ 5 א״< 4 יי'<*^אמי• ׳ ־ 

. .,׳ ;; 

:.־:ג*־"יויז:*^ך(.־..״״,'. י ' 1 * 5 יי"■ 

$י.זי<*ייגי.ל*~י <<י .-ץ.־■ .'׳ י יי'■'■ י 

׳!־ 1 י יי. 4 , צי ׳•:יי־,'•- 


זת ע׳ייא צל <•<*, יי• ^ ״ י ׳*. י *׳ ׳" ד; 

יי׳־* יי^ל <^־ ע-ייד -י* ״• ע״י־ " י 7 . 

; י : ''• צייןי ^ילדיי־ז־י 1 'י־'.צ,- 0 .• ,־.־ י-. 

2 1 *יי׳'״״' '''׳ 1 ז יי ׳'־■׳ ז *ע<י״ייינמיץ.-ר ע 
׳ 5 ג<ץי*י 0 ויוי׳־ו גנעי-יכיזז •׳.יימגי■״. 1 •י ■ 

• ׳;. צייט׳יצץ*׳ י׳.־׳;(.״■ , ._. י \י. ^ . י 

!"?(,#גי׳-ייד׳עא״יו י־צייייי׳צע^ץ-׳! "" .*,*• 
; ״, •ידי( 9 ׳ 8 ייי!ט,'. 1 צ<יי*״.״. י״ ■י. ■ ,.,־,. 
^'*•.־שימתימ^יגו <׳.*?-'•- .• .־.״ .. . . . 

־• י י■׳,י י־?ע י ץ יעו !.י יי י"־• .. 

^ יא ■טי׳יו ןי.ץ<צ*,׳׳ יןד? ,.׳׳.־לי:*י•■•;■..־ ~ 

. ד-י-ז^דילליגיגי-ץ 

י! , ' יי־׳י'-״ י'"' , ׳ ה ־. י '״.־־.■־<..' . י י 

8 • ■■'ז'.•׳■׳ ;::•־'• .גי־ ■-.(׳,״ 

י• ל י-"י י 1 ־'* 7 יי 0 ׳'־י כי ׳־! 11 •־׳ 7 ״- .... :: י, 
ל? " י־צ י* מך ־פיני יי י.־׳_',ן מ ד ,י...., י ן, 

;. 7 *׳דיס* 4 * 1 דיר די ♦* רו די;ר לר/י~ :'ר׳־ ל־וידיי * 

~ £ די ? לל ר *ד! ו לד דד<י\ 4 ו * זד.י* י*י ;*■.;י -* ף-^.;. .. 

^ מיז י״ 0 * 4 ^ י ! ל־״י' ¥ <*׳יי'<נ ׳ * ■ 


טו ה״נניוה" ווהאהיריח: 

עטור טמכילהא דר' שסעח בז יוהאי 
(כ״י אנטוני! 236 , רזי נ' ע״א) 

הארץ ע״י הערבים עד מסע־הצלב הראשון, תקופה שלא 
ידעו חכמים עליה ולא כלום! 6 ) חומר רב לתולדות הקראות! 
7 ) תעודות אותנטיות וחתימות של אישים חשובים! 8 ) חומר 
היסטורי ותרבותי מגוון ביותר, ובתוכו סיוטים אשכנזיים וכן 
כתבים (מכתבים וגם שידים) מהמאות ה 13 וח 15 ביחודית־ 
אשכנזית. התעודה הקדומה ביותר, שתאריך בצדה, היא 
,זכרוךעדות״ מפוסטאט עצמה משנת 1062 לשטרות, שהיא 
750 לסה״נ. 

גם במקומות אחרים נפתחו ג" וקברי־שמות, כגון בפפא 
(קרים). לובלין (פולין), טריפולי וירושלים, אבל לא נמצא 
בהם דבר של ממש. לכתבים במצרים ובמדבר־יהודה עמד 
אקלים צח ויבש, ששמר עליהם מכללן חרוץ ! תנאים אלה 
לא היו לכתבים שבמקומות אחרים. 

שי״ר, ערך פיל, ב׳, ע׳ ,גנז״, 173/4 , 1914 ! ד. קאופמן, 

אור הגנוז (,השלח״. ב״, 385 — 389 , 490-481 ), 1897 ! י. 
מוסרי, אוצרות חדשים של ב״י יהודים בקאירו (.מזרח 
ומערב״, א׳, 27 — 31 ], 1920 ! ב, צ. הלפר, עלים בלים 
(״התקופה״ י״ם, 261 ־ 276 ), 1923 , (שם ר, 284-261 ], 1924 ! 

א. ס. הברמן, הג/ 1944 ! הנ״ל, עדה ועדות, 1952 ! א. ל. 
סוקגיק, מגילות גנחוח, א׳, 1949 , ב׳, 1950 ! אוצר המגילות 
הגנוזות, תשט״ו! י. ידין, ספר מלחמת בגי אוד בבני חושך, 
תשמ״ז. 7/11 ,.!*! ; 1947 ,.ש 0 ז! 1 )€ ! 7/11 , £2816 .£ .? 
/ 3 ) 014 7/11 ,״!(סס־! ״ 1 ■ 1 ; 1950-1951 , 1-11 , 70111 ) 5 0 ) 5 
- 156 , 1 . 511141 .* 1011 .!]־] 011 [) ?,ס ) 1/1 מין 111 ) 11131 ) 00 4 ) 001 
הו 3 ) 11 ) 011 ) 013 .: 41111 < ." 7 .[- 7 ת! 11616 ) 1 ג 8 .ם ; 1949 ,( 158 
. 1955 , 1 ) • 1 ס 0 1170100 <£ ־./ , 11 ) 3 ) 0 00 ) 1140 [ ) 1/1 

א. מ. ה. 

ג;!־ז.נאו, אוגוסט רוזן גןטהרט פזן — £^ח 0 

ו 31 ת 6156 ת 0 חס׳ו 1 ג*־ 11:1131 ש 7 י 1 — ( 1760 , שילדאו [םא<ד 
סוגיה] — 1831 , פוזן), מצביא ומדינאי פרוסי. ג׳ היה בנו 
של קצין סאכסי בשם גיטהארט (השם ג׳ נתווסף על שמו 
במאוחר). ג׳ הצעיר נתחנך בבית־ספר ישועי בווירצבורג, 






87 


נניזנאז, אוגוסט רוזן ניטהרט פון — גניזנו 


88 


למד שנתיים באוני¬ 
ברסיטת ארפורט, נכ¬ 
נס לצבא האוסטרי 
ועבר ב 1780 לשירותו 
של הנסיך מאנסבאן*. 

ב 1782 נשלח לאמרי¬ 
קה כמפקד חיל־שכי- 
ריס, שהנסיך מכרו 
לאנגליה לצרכי מל¬ 
חמתה באה״ב. באמ¬ 
ריקה הכיר ג׳ את 
שיטות הלחימה של 
צבא עממי, ביהוד את 
הלחימה בקבוצות 
קטנות וקלות־תגועח 
(ע״ע גריליה), ואת 
ההבדל שבינה לבין השיטות שהיו מקובלות בצבאות החיי¬ 
לים המקצועיים השכירים באירופה. אחרי שובו מאמריקה 
נכנס ג׳ ב 1786 לצבא הפרוסי והתעמק בלימודים צבאיים 
ומדיניים. מאחר שלא השתייך לכת האצולה השלטת, לא זכה 
לעלות בדרגה בהתאם לכשרונותיו. אולם בשעת התמוטטותה 
הצבאית המוחלטת של פרוסיה במלחמתה בגאפוליון ב 1806/7 
היה ג , — שהיה אז בדרגת מאיור — מן המפקדים המעטים 
שידעו להחזיק מעמד, והגנתו על העיר קו׳לבדג במצו׳רה 
הממושך ע״י הצרפתים הוציאה לו מוניטין'בכל גרמניה, 
אחרי המלחמה היה — יחד עם שטין (ע״ע) ושרנהורסט 
(ע״ע) — ממניחי היסוד לחידושם ופיתוחם של המבנה 
המדיני והאירגון הצבאי של פרוסיה. כשפומר שטין עפ״י 
דרישת נאפוליון, התפטר גם ג' וערך מסעות בארצות 
העוינות לצרפת — רוסיה, שוודיה ובריטניה, ב 1811 חזר 
לברלין והיה ממנהיגי הפאטריוטיזם, שדרשו מלחמה נגד 
נאפוליון, ויצא לשליחויות סודיות אל ארצות-הוץ; בשנצ־ 
מרף המלך ב 1812 לנאפוליון במלחמתו נגד רוסיה, שוב 
עזב ג׳ את הצבא ואת פרוסיה. אחרי בשלונו של נאפוליון 
ברוסיה חזר ג׳ לפרוסיה ונעשה אחד המנהיגים החשובים 
ביותר במלחסת־השיחרור הגרמנית נגד הכובש הצרפתי. 
באביב 1813 נתמנה — בדרגת גנראל־מאיור — לראש המטה 
של בליכר (ע״ע) והיה ממתבנני הפעולות שהביאו לקרב 
על-יד ליפציג < ב 1814 תיכנן את המסע של בליבר בצרפת 
עד לכיבוש פאריס, וב 1815 השתתף באופן מכריע בנצחה 
על־יד וטרלו (ע״ע). במשא־ומתן על השלום השתדל לשווא 
להחזיר את אלזאס לגרמניה. ב 1816 התפטר ג׳ מפיקודו 
הצבאי, משום שדעותיו המתקדמות ושאיפותיו הגרמניות- 
לאומיות היו מנוגדות לחלוטין לכיוון השמרני, שנקטה 
ממשלת פרוסיה אחרי 1815 , אך ב 1818 נתמנה לחבר מועצת־ 
המדינה, וב 1831 , בזמן המרד הפולני׳ הועמד בראש הצבא 
שנשלח לפקח על הגבול. שם חלה בחולירע ומת, 

12711/12111 ה 14 )¥ 1 ) 1 > 0. 14. ?01(2-11. 1)01611101*, 021 1*1x11 
; 1914 ,.ס , 801 ״ז 6 .״ו ; 1864-1881 ,.־ 68 5 ,. 0 .׳> .זוז ! 7 )/ 072 
, ס 7/071 .. 110111 ) 14. 1)01611101*, 021 1*1x11 <1(1 ¥(!<11111x1 
- 2/70 א ■ 1 ) 11/11111 ■ 0 ( 1 ■ 01x1 ,ח 50 ט 68 וו 60 :> 00 .? ;* 1920 ,. 840 2 
.)) 11114 ) 1/1 ) ¥1 ) 11111/1 ) 4 ) 41 1014 . 0 , 101 ) 81 .ס ; 1933 , 0111 ) 1 
; 1939 .( 7 ) )) 811 ( 17 ( 1*1x7 סוס ,. 0 ,* 0110*8x11 ..א ; 1932 
. 1930 ,(דראמה) .ש . 7 ! .א , 00012 ./א 

א. 0 . י. 


נ^זנ 1 ( 0 ת 2 ש 1 ת 0 , גרמ׳ מ 56 שמ 0 ), עיר במחוז פוזנאן 
בפולין המערבית. 38,000 תושבים ( 1948 ). בעיר 
מצויים כנסיות וסירות עתיקות, בתי־חרושת לתעשיית־ 
סוכר, לעיבוד עורות, לצרכי מזון ולטכסטיל (אריגי צמר 
ובד), וכן בתי־זיקוק ליי״ש, 

היסטוריה. תולדותיה של ג' קשורות קשר הדוק 
לתולדות פולין, כבירתה הראשונה ומרכזה הדתי מן המאה 
ה 11 עד תחילת המאה ה 14 . על־כן שימשה העיר מרכז 
לאגדות על ראשיתה של פולין; שושלת הפי_םטי 0 מתייחסת 
על מחוז־ג/ — במאה ה 10 כבר היתד. ג׳ עיר; היא נוסדה, 
כנראה, על ישוב סלאווי קדום, שהיה גם מקום פולחן אלילי. 
בסביבותיה נתגלו בזמן האחרון שרידי ישובים פרהיםט 1 ריים. 
על קבורתו של אדאלברט (הוא וויצ׳ץ) הקדוש הוקמה 
קאתדראלה רומאנית. ב 999 או 1000 באלג׳ הקיסר א 1 טו 111 
כדי להשתטח על הקבר, והעניק לעיר זכות לשמש מושב 
לארכיהגמון. ב 1025 הוכתר שם בולסלאו הגדול למלך־סולין 
הראשון, וכן הוכתרו שם צאצאיו אחריו עד 1320 , שבה 
הועברה חבירה לקראקא. 14200 ואילך נשאו הארכיהגמונים 
של ג׳ את התואר פרימאס (ראש־ההגמונים) של פולין, 
והשפעתם היתה ניכרת בענייני המדינה. במשך הזמן ירדה 
העיר מחשיבותה, במידה שמרכזה של פולין הועתק למזרח. 
ב 1793 , לאחר חלוקת פולין השניה, סופחה ג׳ לפרוסיה! 
אותה שעה לא היתה אלא עיירה קטנה. 

- 07 £2 , 146x868111 ,זוו : 1 \ 0/1 ? 14 ) 1110 > 1 2 ] 11107 א , 5. 1(01X2068 
•ז 3 ז% . 4 , ;^ 7/717 ) 4 ^ 11 יו .ש ,, 18 ;* ¥0/11 70 1012 ) 4101 2 ן) 2 *וח 

- 04 7 * 1 , 06110111 ( . 64 ; 1918 ,. 0 51041 . 4 ) 1  1 ) 7111 ) 71 ] 411 ( 07 ( 21 

יהודים. במאה ה 13 נזכר ישוב יהודי בסביבת העיר. 
במאה ה 16 נזכרו כמה יהודים מג׳ כמקורבים למלכי-פולין. 
לירידי-ג׳ היו באים סוחרים יהודים רבים, וליהודי "פולין 



המאתרראלה ׳ 52 נניזנו 



א. דוזז ניטהרט פ 1 : נניינאי 




89 


מיזנו—גן־ילדים 


90 


גדול" היו ירידים אלה מקום הכינוס ותאריך לפרעון־חובות. 
אחרי השרפה הגדולה ב 3 ! 16 היו רק כשלושים בתים של 
יהודים בעיר, ובאמצע המאה מנה הישוב כשמונים נפש. 
הרובע נשדד לגמרי בזמן־ מלחמת־השוודים ונשרף כלל, 
וזמן־מה לא ישבו יהודים בכלל בעיר. רק אחרי חתימת שלום־ 
אוליבה ( 1660 ) נתחדשה הקהילה בג/אבל כבר ב 1661 הוצאו 
יהודי ג׳ אל מחוץ לעיר. במלחמת־הצפון, בתחילת המאה 
ה 18 , נפגעו היהודים בג׳ שוב, והישוב נתמעט. פריחה חדשה 
התחילה ב 1793 , כשעברה העיר לרשות הפרוסים. הקהילה 
גדלה, וב 1848 נבנה בית־כנסת מפואר בלב העיר. ב 1849 
ישבו בג׳ 1,783 יהודים. בסוף המאה ה 19 החלה ירידה 
בקהילה, וב 1921 ישבו בה רק 393 יהודים. ב 1931 כבר לא 
היתה בג׳ קהילה מאורגנת. בזמן מלחמת־העולם 11 הושמד 
הישוב היהודי כליל. 

מ. 

$ך : ילד'ם, מוסד חינוכי לילדים בגיל שלפני בית־הספר, 
המיועד לפיתוח מכוון ומתוכנן של כוחותיו הפיסיים 
והרוחניים של הילד ע״י סביבה חינוכית מאורגנת, פעילות 
עצמית ומודרכת של החניכים, ובעיקר ע״י המשחק על סוגיו 
וצורותיו השונים, בהתאם לצרכי הילד ודרגת התפתחותו. 

השם ניחן ב 1840 ע״י פרידריך 

סרבל (ע״ע) למוסד לילדים בגיל 3 — 6 שנים, שהוקם על־ 
ידו ב 1837 בבלאנקנבורג(גרמניה) לשם "טיפוח יצר־הפעולה 
של הילדות והנעורים". לג׳ של פרבל קדרו בארצות שונות 
מוסדות לשמירה ולטיפול סיסי והיגייני למען פעוטות 
מחוסרי טיפול מספיק מסיבות סוציאליות. בתי שמירה ומחסה 
כאלה לתינוקות כבר הוקמו בצרפת על-ידי ז׳ פ. אוברלן 
( 1:110 ^ 01 .? .ס) באלזאם ב 1767 , באנגליה ע״י רוברט א(אן 
(ע״ע) בין 1800 ו 1824 , באיטליה ע״י ם. א£(רטי( 11 ! 0 ק^.?) 
בקרמ 1 נה ב 1830 , וע״י יחידים או חברות־צדקה במקומות 
שונים בגרמניה, הולאנד ובלגיה. מפעלו של פרבל נבדל מכל 
אלה בכך, שמגמתו לא היתה פילאנתרופית אלא חינוכית, 
גישתו החינוכית של פדבל היתד■ מושפעת מקומניום (ע״ע), 
רום( (ע״ע) ופסטלוצי (ע״ע) ומהרעיונות הסילוסופיים של 
האידיאליזם הגרמני. החינוך היה בעיני סרבל סיוע והדרכה 
לילד בהתפתחותו הטבעית מדרגה לדרגה, וכאמצעי העיקרי 
לכך ראה את הפעילות הספונטאנית — המשחק. בעזרת 
"מתנות" ועיסוק בהן בסדר מסויים וקבוע מראש, על־ידי 
משחקים בקבוצות וביחידים, רצה פרבל להשתמש ב״יצר־ 
המשחק" של הילד הקטן כדי להביאו להבעת עצמו ולפיתוח 
אישיותו, ואף לרעיונות מסויימים על מהות העולם. המכשי¬ 
רים וכלי־המשחק—"המתנות"—הם: כדור, קוביות, גלילים, 
תיבוודבניה! מלאכות קליעה, גזירה, רקימה וכר. סרבל תיכנן 
את הג׳ גם כדוגמה ומקום־הדרכה להורים, בייחוד לאמהות. 
הוא רצה להחדיר את רעיון הג׳ לתוך המשפחה, לבית שהוא 
הרקע האורגאני הטבעי שבו צומח הילד הרך: הבית יכול 
להיות גן־הילדים האידיאלי. 

גד 1850 הצליח סרבל להקים רשת של 20 ג" בארצו, 
אולם פעילותו החינוכית ומוסדותיו נאסרו בפרוסיה בתקופת 
שלטון הריאקציה ב 1851 — 1861 . גם אחרי ביטול האיסור 
התפתח הג׳ בגרמניה דק על בסיס פרטי, אף בתקופה שבה 
כבר נכלל בארצות רבות אחרות במערכות החינוכיות 
הלאומיות. 

תלמידיו המרובים של פרבל הפיצו את תורתו ברוב 


ארצות אירופה ואמריקה. אולם במשך הזמן נעלמה אחת 
המטרות הראשוניות של פרבל — שהג׳ ישמש מ ו ם ד ל ה ד¬ 
רכת הורים לחינוך־ יל דים. הג" הפכו למוסדות 
חינוכיים בשביל ילדים בגיל שלפני בית־הספר (בני 3 — 6 
שנים), עפ״ר כמוסדות פרסיים או סוציאליים ובתי־מחסה, 
שהוחזקו ע״י אירגונים סילאנתרוסיים, 

במרוצת הזמן הריקו תלמידיו של סרבל את תורתו 
מתכנה העיקרי. הם שמו את הדגש בכלי־משחקיו הסמליים, 
שיעבדו את הילדים להם ולדרכים קבועות וקפואות של 
פעולה וביצוע, לימדו את הילדים לפי נושאים שבועיים 
וחדשיים רחוקים מצרכיהם, מהתעניינותם, מכוח־הבנתם 
וכשרם, ועי״ב הרחיקו את הילדים מן היצירה וההבעה החפ־ 
שיות וחסמו את הדרך בפני התפתחותם והתקדמותם. 

דחיפה חשובה לקידומו של הג׳ מבחינה חינוכית וסוציא¬ 
לית ניתנה ע״י הרופאה והמחנכת האיטלקית מריה מ ונ־ 
ט סור י (ע״ע), שפתחה ב 1907 ברובע־הפועלים ברומא, 
במקום שהילדים היו מופקרים לרחוב, "בית־ילדים", שתפ¬ 
קידו היה לא רק להשלים את החינוך במשפחה, כי אם 
להוות מרכז לקידום חיי־המשפחה בסביבה. עיקרה של שיטת 
מונטסורי הוא החינוך לחופש ועצמאות — לעצמאות שהיא 
יסוד החופש. לשם כך יש ליצור סביבה חינוכית, שתהא 
מותאמת לכוחותיו הפיסיים והרוחניים של הילד ותאפשר 
לו התפתחות מלאה ע״י פעילות חפשית ועצמאית. הפעילות 
העצמית מחזקת את בטחונו של הילד ומשליטה אותו על 
סביבתו. מתוך ניסויים, הצלחות וכשלתות לומד הילד את 
השימוש הנכון בכלים וקונה לו זריזות מרובה בטיפול בהם. 
בבית־הילדים מיסודה של מונטסורי העמידו את הדרוש לילד 
להתפתחותו הפיסית והרוחנית לרשותו האינדיווידואלית, 
לבחירתו החסשית ולמשג־ידו. דבר זה היה בו מן 
המהפכה ממש במהותה ובדרכה של העבודה בג׳. בג" 
הפרבליים עסקו כל הילדים בעבודות ובתמרים ובכלי־ 
משחק זהים, שהגננת היתד, מגישה לכולם, וציבור־הילדים 
כולו היה מבצע שם באותה שעה את אותן הפעולות המכוונות 
ע״י הגננת, משחקי־מעגל, שירה בציבור, שיחה וסיפור וכר. 
בבתי־הילדים לפי מונטסורי צומצמה הפעילות הקוליןטיווית, 
ונקודת־הכובד הועברה אל ההתעסקויות האינדיווידואליות 
העצמיות של הילדים. בתי־הילדים לפי מונטסורי הצטיינו 
ברמה היגיינית גבוהה, בסידורים נאים ואסתטיים( היא 
השרתה בתוכם אוירה של בית טוב, מסודר ומשקי למוסת. 
אולם היא ביססה את השיטות והמכשירים החינוכיים על 
הפסיכולוגיה של האלמנטים, שלפיה קודם תמיד החלק לשלם 
בלמידה, בחשיבה ובכל תהליכי־החיים ז מכאן השיטה 'של 
אימון הילד בפעולות חלקיות, כדי להכשירו לפעולה שלמה, 
מורכבת. — מפנה חדש בשיטות החינוך בג׳ בא בעקבות 
תוצאות המחקרים בפסיכולוגייח־המעמקים ובפסיכולוגיה 
ההתפתחותית בחמישים השנים האחרונות, שקבעו את הגיל 
הרך כתקופה המכרעת בהתהוות האישיות. על סמך המחקרים 
האלה הונחו היסודות והותוו הדרכים לפדגוגיה החדשה גם 
בג" בעולם. היום מייחסים חשיבות מיוחדת לנסיונות 
החברתיים שהג׳ מקנה לחניכיו. המחנכת משתדלת להעניק 
לילד יחם חם וידידותי, עזרה במגעו עם חבריו, כדי להגביר 
את בטחונו ולהתוות דפוס ודוגמה ליחסיו עם בני־אדם בהווה 
ובעתיד. 

תשומת לב רבה ניתנת בגן החדש לפיתוחו השכלי 



91 


גן־ילדים—גנימדם 


92 


של הילד. הג׳ מספק לילד סביבה פשוטה ובטוחה, שבה 
הוא יכול לחקור את המעניין אותו, להבהיר ולעבד את 
מחשבותיו, כשהוא מוגן מהפרעותיו של העולם החיצוני. 
המחנכות בג' מתכוונות להציג לפניו עובזלת־תיים פשוטות, 
בהתאם לדרגת הבנתו. אגב משחק ועיסוק קונה לו הילד 
דעת וניסיון. במשחקיו למיניהם הוא חוזר ובונה, חוזר ויוצר 
את מפעלי המבוגרים. ומתוך כד הוא מקרב אותם לעצמו 
ומגיע להבנתם. כשהילדים מגיעים לגיל 5 , מתרחבים מקומן 
והקפן של פעולותיהם. הטיולים והביקורים בסביבה מספקים 
תוכן חדש למשחקי־הבעה ותשובות על שאלות רבות המט¬ 
רידות אותם. בכיתת-הג׳ הם מבטאים את רשמי הראיה 
והשמיעה שלהם בעזרת חמרים ובלי־בניה ובאמצעות שיחה, 
סיפור, מוסיקה ויכו", 

עם תפקידיו החשובים של הג׳ החדש נמנה הפיתוח 
הפיסי של הילד. תשומת־לב מרובה מוקדשת לשיפור מצבו 
הבריאותי וההיגייני. משחקי־גוף מרעננים ומבריאים תופסים 
חלק הגון בסדר-יומו של הג/ וכן נהוגים בו משחקי בית 
וחוץ, תרגילים לפיתוח השרירים הגדולים, לשליטה מוטו¬ 
רית, לתיאום השרירים והפרקים וכר, תרגילים המניחים 
יסוד לזריזות ולשיווי־משקל גופני. לשם מניעת התעייפות 
מתחלפים בסדר־היום פעילות חזקה במשתקי־שקט ובשעות־ 
מרגוע. 

היום מצויים ג" ברוב ארצות החרבות המתקדמת. באמ¬ 
ריקה נוסד חג׳ הראשון, בשפה הגרמנית, ע׳י גב׳ שולץ 
בווטרטאון בשבת 1855 . הג׳ הראשון בשפה 

האנגלית נוסד ב 1860 בבוסטון על-ידי אליזאבת פיבודי 
(ץג> 0 ל 3 ־? ■£), שהיתר, מושפעת מן הפילוסופיה של ה ־ 0011 
ץ 11 ק 50 ס 1111 ? 0£ 5011001 1 >־ימ> וקרובה לרעיונותיו של פרבל. 
ו. ט. הדים (גר״גן! •יו • - /*ץ), שר-החינוך בממשלת אה״ב, 
שגם הוא היה תלמידה של אותה אסכולה פילוסופית, הכנים 
ב 1873 את הג ׳ לתוך מערכת־החינוך הציבורית בסנט 
לואיס. ב 1876 הוצג הג׳ בהצלחה מיוחדת בתערוכה הגמלה 
בסילאדלפיה, ובהשפעתה החלה התפשטותו במדינות שונות 
של אה״ב. החל מ 1886 נקבע—תחילה בקונטיקט וורמונט— 
מעמדו של הג׳ בחוקי־החעוך של מדינות רבות. ב 1931 חייב 
חוק בקאליפורניה להקים ג׳ ע״ם בקשתם של 25 בתי־הורים 
בתחום של מיל מסביב לבית־ספר יסודי. באותה שנה היו 
הג״ למוסמת ממלכתיים לפי החוק ב 40 מדינות באמריקה. 
החל מ 1888 תלה התפתחות חדשה בשיטות הפדגוגיות בג". 
זעה בריאן(נע 7 ! 8 ״^) ופטי ם. היל ( £111 ! . 5 ץ״ 3 ?) שיח¬ 
ררו את התיאוריה של הג׳״מתלותה ברעיונותיו הפילוסופיים 
של סרבל ואת העבודה המעשית בג׳ מתלותה בהגבלות 
שהגביל פרבל את טיבם וסדרם של המשחקים. השאיפות 
החדשות ("ג׳ פרוגרסיוד") מצאו את הסכמתם וסיועם של 
מחנכים חשובים, כגת וילים ד- ברנהם (-״״ 81 .מ 1 מג 111 !זו\ 
!מ*!!), ב סטנלי הול ( 11311 ץ 10 ״^ 5 . 0 ) וג׳וודיואי(ע״ע). 

באנגליה נוסד הג׳ הראשון ב 1854 . שנים רבות נשאר 
קשור ב״כיתות־הפעוטות״ ( 5 * 01355 5017 ־ 0111 , שמטרתן העי¬ 
קרית היתד, טיפולית וסוציאלית. רק מ 1911 החלה התפת¬ 
חות עצמאית של הג" הומת לפעולותיהן של מארגו־ט 
מקמילן(ם 430141113 ן. 14 ) וגרים איאן(ת**י 0 01-306 ). ב 1918 
הפכו בתי־הספר לפעוטות חלק של מערכת-החינוך הלאומית. 
ב 1932 עמין היו רוב בחי-חספר לפעוטות משמשים חוגים 
נזקקים לעזרה סוציאלית. אולם בזמן האחרון ניכרת שאיפה 
להתפשטות חינוך חג׳ גם בין חוגים אחרים. עם מצדדי 


חיניד הג' נמנה בין השאר ברטרנד דסל (ע״ע). גם בצרפת 
עד לתקופה האחרונה היד, האלמנט הסוציאלי מכריע במוסדות 
לפעוטות, ודק אחרי מלחמת־העולם 11 החל הג׳ להתקבל 
כחלק של מערכת־החינוך הכללית. 

בוועה הסוציאליסטית היו הג" חלק של תכנית־השיכון 
המוניציפאלית! בכל גוש של בתי־דיור שהוקמו מטעם 
העיריה נוסד ג׳ לילדי הדיירים. באיטליה נכללו הג" במערכת־ 
החינוך הממשלתית! קיימים, אמנם, גם מוסדות פרטיים, אבל 
חינוך הגננות מרוכז בידי הממשלה. בגרמניה נשארו הג" 
מוסדות פרטיים! רק חינוך הגננות סודר ע״ם חוק ממשלתי 
ובמוסדות ממשלתיים. ברוסיה הסובייטית מהווים הג" חלק 
של מערכת־החיגוך הכללית. 

על הג׳ בישראל ע״ע ארץ־ישראל, חינוך. 

בשנתון הסטאטיסטי של או״מ מ 1954 ניתנת סטאטיסטיקה 
(ברובה משנות 1951 — 1952 ) מטעם אונסק״ו על מוסדות 
״לחינוך שלפני ביה״ס״ בארצות שונות — סטאטיסטיקה 
הכוללת את ד,ג". 


מספר הילדים 

מספר המוסדות 

ארץ 

66,000 

1,200 

אוסטריה 

20,000 

650 

אוססראליה 

990,060 

134)00 

איטליה 

37,000 

700 

אלג׳יריה 

323,000 

4,200 

בלגיה 

84,000 

1,400 

ננראזיל 

284)00 

600 

בריטניה 

6814)00 

9.600 

גרמניה המערבית 

3704)00 

3,300 

הולאנד 

3714)00 

24)00 

יאפאך 

33,000 

14)00 

יוון 

65,000 

1,800 

ישראל 

34,000 

1,400 

לבנון 

109,000 

1,200 

מצרים 

5,000 

150 

נירזילנד 

317,000 

7,300 

פולין 

84)00 

ז 

צ׳ילה 

233,000 

6,300 

צ׳בוטלובאקיה 

582,000 

4,100 

צרפת 

674)00 

ו 

קובה 

224)00 

500 

קולומביה 

29,000 

800 

שוודיה 


0011011 * £41 ( 401011001 מ, ,£{ 0 ( 71 ,• 1 *£ו 31 ״ע* 8 מ ¥3 \ . 0 .א , 
1908; \ 11111 ( £10 ( 111011 ^ 5 1 * 14011111:0 110 ' 7 ,; 1 [ 1 ז 31 ק 11 א .א .זו - 
04, 1914; 18 ., £101101'1 1£ £111)01^/01 01)110011004 1 ן , 

1916; ? 1/10 01 / ( 11 ( 01911 ( 01911 00041901 . 4 , 11111 . 8 ץז 1 ג 
£. 0114 £1111 01040, 1923; )4 118 1*8 1411(18*11, £:400001 ק ) 
$0/10011 ( 11 * 1,11 ** 1111 ? .? .\). ; 1927 ,( 44101 ( 0 001 ( £10101 סס 
(1*. 6) $01/101 1/10 ( 11 ( 01 ( 001 ( £49 ( £1011 110 ' 7 ,(־ 1 * 0-11111411 ? •א ׳ 
£0?19/>190, 1929; 7" 010/10)1/1)90/1 )191 1091401£011110191)1)01) ))>14 
£ 101 ) 1 ) 01 )) 11 ) 01 ), 1931; £ 10/101 .£ ,,״ 110 * 411 ז . 11 • 1 * 130:11 .מ 
19. /4. 3 101)1011011, 1931*; 8. 818*1-1 5 . 1 — : 1 * 0 * 008 ^ ״ . 
813*11, 0)44 £ 8 * 0011 5 ' 1 * 11 * 3 * 1 ; 1942 , 001 ( 501 מ, 0 }ו *, 

0 £419099 .£ ס, $1114101 / 110 ( 0 ( 1 ז 011 <} £0 ,ץ 511 ז*זו 1 נ 111 13 <)מ 11 ו 1 ס - 
1101 ), X\ 1/10 /ס ( £4190091101 , 1 !]*ז! 1 ם* 0 . 0 ; 1945 , 1 .סא ,׳ 

$0/1001 01 70011 1 ( £011 , 51 * 01 ? .£ ; 1946 , 44 ( 0 £( 0191 צ , 
1949; ?*81210221-? 401% 19/101 1 /( 0/11 !\( 001 , 163118 *^- 1 *< 61 ז 
$0/1191-%., 1950; מ $0 מ* 0018 .א-!ז*ג 801 .א ״ 1 -ע* 11 זבא -א , 

1/04011109141111! 011/4101)'! £/001 <£ ,*ב 10 א . 14 ; 1952 ,ץ 
10)1)4111) 1953; ש. פאיאנם־גליק, על החינוך הפרוגד־ 

סיבי באה״ב (אשיות, ד), תשי״א. 
01441)004 £40001100 ( עיתונים; .* 850 ^ . 13:0-11 * 11 ! )ס .|ן 

( 01 ( 001 ( £41 44 ( 0 .((ניו־יורק! □ 360 * £811 01111811008 -!ס) 

,(מוסקווה) 6 אמ 3 זעמ 0 ס 8 806 <ו^סאשס 1 ( ;(לונדון) 

ש. ם.־ג. 

גניטךס במיתולוגיה ד,יוונית— היפר, שנעל¬ 

מים מבני־אדם, שנתעלה משום יפיו לעולמם"של 
האלים. לפי הגירסה המקובלת ביותר, היה ג׳ בן לבית־ 
המלוכה הטרויאני. באחד הימים — כשרעה את עדרי-אביו 




93 


גנימדס — גנסין, אודי ניהן 


94 



נניסדם ונעודד ע? זים 

־י /י 

(ע־ם פסלו י 6 ל 5 א 1 כארס) 


בהרים שבסביבות טרויה — נחטף ע״י נשר שבא בשליחותו 
של זוס (דש אומרים — ע״י זום עצמו שהתגלם בנשר)׳ 
נישא השמימה ונתמנה למשקה־האלים בהר־אולימפוס! במש¬ 
רתו זו הוא מכהן כבן־זוגה, שותפה או ממלא־מקופה של הבי, 
אלת־הנעורים. לפי גירסאות אחרות נחטף ג׳ בידי מינוס 
או טנטלוס או אאוס, ובהתאם לכד משתנה אף מקום המעשה. 
כפיצוי על חטיפת בנו נתן זום לאביו צמד סוסים נהדרים 
(דש אומרים — גסן־זהב מעשה ידי הפיססוס). הנשר שחטפו 
נעשה מזל בשמים, 

מקורות: איליאס א 265 וכר, זסג, 232 וכר > ההיסנון ההוסרי 
לאסרודיסי, 210 וכר! פינדארום, אודות אולימפיות וי 45 , וא, 

103 ! אפולת־ורוס, ביבליותיקה 11 ,.. . 12 , , 2 . 

;•ןי;י, דוזדלי 113 — 1 ת 1 תת 013 גת 11$011 ס — (נר 1902 , 
פילדלפיה), זמרת אמריקנית ממוצא יהודי-איטלקי, 

מן המהוללות שבזמרות־הסופדאן בדור האחרון. לראשונה 
הופיעה על בימת הקונצרטים בניו־יורק ( 1923 ). החל מ 1927 , 
עם הופעתה בהאסבורג, יצאו לה מוניטין אף על בימת 
האופרה. מ 1930 ואילך ערכה מסעות באירופה. ב 1936 הופיעה 
לראשונה בסמדופוליטן־אופרה בניו־יורק. 

^ים (ע! 6 מ£ — אולי מן השורש -מ£ שבלשונות המלא- 
דיות, המצוי במונחים לריקבון, בליה, התפרקות! 

בשפת הכורים — כינוי לאפיים המפד־ר של סלעי־הסביבה 
של עודקי־מינראלים), סלע מטאמורפי גס־הגרגר, בעל מבנה 
צפחתי, קלפי או עלעלי, שבהרכבוי משתתפים קווארצה 
ופצלת־שדה אשלגנית, ולפעמים גם מינראלים מטאמורפיים 
אחדים. מבחינת המבנה מצויינים הג" בסידור המינראלים 
שבהם לפי כיוונים מסויימים. הסדר זה עלול להתבטא 
באורינטאציה של לותות־גציצים בלבד! אולם לפעמים מת¬ 
חלפים לסירוגין פסים גרגריים ופסים עלעליים או גם פסים 


הנבדלים זה מזה בהרכבם הסינראלוגי, כגון פסי קדארצה 
ופצלת־שדה ופסים של נציצים. לפעמים נגרם המבנה הגניסי 
על־ידי חדירה של מאגמה בלוחות דקים לאורך מישורי־ 
צפחתיות מקורבים של הסלע (ג" של איניקציה). הפסים 
הקלפיים של גי רבים מקיפים גבישי פצלודשדה גדולים (ג'־ 
עיניים). גרנו לי ס הוא ג׳ מחוסר בציצים ובעל מבנה 
גגיסי חלש. 

בהתאם להבדלים הרבים שבהרכבם המינראלוגי קיימים 
הבדלים בהרכב הכימי של ג' שונים. 

מבחינת דרך־התהוותם מבחינים שלושה סוגים של ג': 

( 1 ) אור תו־ג״ — סלעים מאגמתיים, בעיקר גו־גיטיים, 
שבהם תלה רפורמאציה מכאנית בהשפעת לחץ טקטוני 
מכ 1 ןן, אגב שבירה חלקית של המינראלים המקוריים (קס־ 
קלזה), המלווה לעיתים פירה פסדימת של רקריסטאליזאציה. 

( 2 ) פ ר ה ־ ג״ — סלעי־משקע, שהפכו לסלעים מסאמודפיים 
מחמת חימום ולחץ ובמקרים רבים קיבלו תוספת חוסר 
מאגמתי! בתנאים אלה מתגבשים הסינדאלים של הסלע 
המקורי התגבשות מחודשת. פרה־ג" רבים נוצרו ע״י מטא־ 
מורפוזה של סלעים תרסיתיים! בךה-ג" אחרים הם תוצרת 
מטאמורפית של סלעים חוואריים. ( 3 ) ג' מקוריים — 
סלעים סאגסתיים. שנתגבשו מלכתחילה תוך תנאים של לחץ 
מכוון מחמת אינטרוזיות מאגמתיות לתוך חלק של הקרום, 
שהיה נחון באותה שעד. לךפורמאציה טקסונית חריפה. 

ב( 3 ) המבנה המכוון הוא מקורי, ואילו ב( 1 ) וב( 2 ) לא 
הוטבע על הסלע אלא בשלב מאוחר יותר של התפתחותו. 
( 1 ) ו( 2 ) נוצרים בעיקר בסטמורפוזה (ע״ע) רגלבאלית, אך 
הם מצויים גם באיזורי־מגע של אינטרוזיוח סאגסתיוח (ג" 
של מגע). 

סלעים מקבוצת הג׳ נפוצים בכל המאסיווים הישגים, וכן 
באיזורים של קימוט חריף מכל הגילים עד לשלישון. בא״י 
מצדים ( 1 ) ו( 2 ) בשטחים מצומצמים באיזור אילת. 

משום קשיותם הרבה ונטייתם להתפצל לאורך מישורי־ 
הצפחתלת יש לג" שימוש מצומצם בתעשיית-הבניין כחומר 
ללוחות או כאבני־ציפוי. 

י. ב. 

?נסין׳ איר' גיסן ( 1881 , סטאולדוב [אוקראינה! — 1913 , 
וארשה), סופר עברי. אביו, הרב יהושע נתן ג/ 

היה ראש־ישיבה. ימי ילדותו ונעוריו של ג׳ עבדו עליו 
בעיירה פ(צ׳פ (פלך אויריו׳ל). הוא למד ב״חדר", ואתר־כך 
בישיבת־אביו, שגם י. ח. ברני (ע״ע) היה אחד מתלמידיה! 
נוסף על לימודי־קודש למד גם לימודים כלליים, שפות 
וסשרויוית קלאסיות ומודרניות. בעודו נער החל לכתוב שירים. 
כבן 15 החל, יחד עם י. ה. ברגר, להוציא לאור, בשביל חוג 
קוראים המקורבים להם, ירחון ושבועון ספרותיים וביקש 
להוציא אפילו עיתון יומי. שירי ג , נקלעו לירד של נ. סוקד 
לוב (ע״ע), והלה הזמין את המשורר הצעיר לעבוד במערכת 
.הצפירה* בווארשה. כבן 18 יצא ג׳ לשם והתל בעבודה ספרד 
תית קבועה: כתב שירים. שהופיעו לראשונה ב״הצפירד.", 
מאמרי־ביקורת, תרגומים, סיפורים, שקובץ קטן מהם בשם 
.צללי־החיים* הופיע בתרס״ד. אך בין כתיבת הסיפורים ובין 
צאתם לאור החלה תקופת נדודיו של ג׳. שהפכו להיות נוסח־ 
חייו ונושא יצירתו. מקץ שנה אחת יצא מווארשה ליקאמדי־ 
נ(םלאב, משם לווילנה, שבה עבד זמן־סה ב״הזמך, משם 
לקיוב! גסיונו הראשון לצאת לחוץ־לארץ ללמוד ולהשתלם 



95 


מסין, אורי ניסן—גנץ, פרידרלך פון 


96 


נבשל מחמת חוסר תעודות. שנות קיוב היו לג׳ שנות מצוקה 
חמרית, רעב, אי־מנוחה נפשית! שם גם החלו, כנראה. 
ההתקפות הראשונות של מחלת־הלב, שהורידתו אחר־כך 
לקבר. השנים הללו היו סודיות מבחינה ספרותית, אולם 
תכניותיו לייסוד מאסף עברי והוצאת־ספרים לא יצאו אל 
הפועל. ב 1907 יצא ג׳ את קיוב, וע״ם הזמנתו של י. ח. ברנר 
נסע דרך וארשה וברלין, שבהן שהה עת קצרה, ללונדוו, 
להשתתף עם ברנד 
בעריכת "המעורר". 
כשל ונו של כ״ע זה, 
חילוקי־דעות קשים 
עם בדנר, ההווי של 
יהודי־לונדון, המחלה, 
כל אלה גרמו לו 
מפח־נסש קשה, בס¬ 
תיו של אותה שנה 
עלה ג׳ לארץ־ישראל, 
אולם גם בה לא מצא 
אחיזה. רשמיו היו 
מרים ביותר! במכת¬ 
ביו מן הארץ הוא 
מאשים באכזבתו פעם 
את עצמו ופעם את 
סביבתו, שהיא של "יהודים הסוחרים ביהדותם". ימי שבחו 
בארץ לא מצאו כל הד ביצירתו הספרותית. בקיץ 1908 חזר 
לרוסיה. ג׳ מת בווארשה (בכ״ז אדר א׳}, והוא בן 32 במותו. 

יצירתו של ג׳ היא אחד מציוני־הדרך החשובים ביותר 
בפרוזה העברית המודרנית, הן בהתפתחותה הלשונית והן 
בפרובלמאטיקה שלה. מורשתו הספרותית קטנה בכסותה: 
עיקרה הם ארבעה סיפורים: "הצדה", "בינתיים", "בטרם" 
ו״אצל", לפי שבסיפוריו הראשונים "צללי־החיים" לא בא 
עדיין לידי גילוי פרצופו הספרותי האישי, ובסיפוריו המאוח¬ 
רים — ״בגנים״ ו״קטטה״ — אפשר רק לנחש מעבר לסיגנון 
אחר, שלא נתפתח, כי המוות הפסיק את היצירה. השפעתם 
של ארבעת הסיפורים הנ״ל ניכרת גם בימינו. יחד עם 
י. ח. בדנר וג. שופמן (ע״ע) ניצב ג׳ בפתחה של אותה 
תקופה, שבה היה האדם היהודי עדיין קשור בהרגשת־עולמו 
לערכי-הרוח ולהווי של העיירה היהודית במזרח־אירופה ועם 
זאת כבר נושא בקרבו אח כל הסימנים של "אזרח-העולם", 
השותף לא רק להשגיה, בי אם גם להתפוררותה של התרבות 
במאה ה 20 . מבחינה זו קרוב ג׳ לברדיצ׳בסקי (ע״ע). 

נושא ארבעת הסיפורים וגיבורם הוא ג׳ עצמו, בשינוי- 
שם ובשינוי־מה של העלילה: אדם שעזב את ביתו בעיירת- 
מולדתו ונד למרחקים להיות "אזרח־עולם", והנה הוא עקור- 
עולם. לפרקים הוא מרחיק גדוד וחוזר אח״כ לביתו כנכרי 
בנכר ונכרי במולדת! לפרקים הוא מגיע רק לעיר הקרובה, 
הגדולה מעט יותר מעיירתו, ודי לו בניסיון זה כדי לדעת 
שהוא עקור ותלוש. הנושא האוטוביוגראפי הזה — הספציפי, 
לכאורה, דק לאינטליגנציה היהודית של הימים ההם, שדחתה 
את מסודח-האבות,—מתלכד בסיפוריו של ג׳ עם נושא כללי 
יותר: ההדגשה האוניוורסאלית של פרשת־דרכים, נכר, זרות 
תרבותית, אבדךאלוהים ואבזץ־שרשים. הרגשה זו מביאה 
לידי קריאת הגעגועים של הבן־האובד, המבקש לרגעים לנחם 
את עצמו: "אבא, הלא יש אלוהים בשמים, והוא כל כך 


טוב!" ("בטרם"). עצם השמות של הסיפורים מרמזים על 
היות הגיבור עקוד ממקום ומזמן. 

ביצירתו של ג׳ מורגשת ההשפעה של הספרות הסקאנדי- 
נאוויח ושל סיפורי צ׳כוב, שהיה אהוב ביותר על ג׳. בדיונו 
על הזמן כגורם בחיי-האדם ובחיי־החברה מתקרב ג׳ לאותה 
הרגשה של יחסות מגיין־הזמן שלנו, שאנו מוצאים אותה 
בעיקר ביצירת מרסל פרוסט (ע״ע). הדרך האסוציאטיורת, 
המרכז ת את העבר והעתיד בנקודת־ההווה והעושה לעתים 
את התמול מוחשי יותר מן היום הזה, מרחיקה את ג , מן 
המסורת של הסיפור העברי הריאליסטי ועושה אותו למספר 
"מ 1 דדני", ברוחו של אותו כיוון שנתפתח בספרות העולמית 
החדשה אחרי מלחסת־העולם 1 . 

סיגנונו של ג׳ זורם עפ״ד בקצבים ליריים, כמעט עד גבול 
מקצב שירי, אך ליריקה זו אינה עמומה ומטושטשת. ג׳ 
הקפיד על דיוקה של מלה והודאתה, על תיאור לשוני מוחשי 
של פרטים, של עצמים, של דמויות, של נוף. העולם הפנימי 
של האדם ביצירתו נמסר באור החוזר של כל המקיף אותו! 
מכאן הראליזם הגדול של התיאור וביטול כל מליצה בדרכי 
הביטה. משום כך היה ג׳ מיוצרי לשון הפרוזה העברית 
החדשה צילצולה של שפתו, על אף הרוסיציזמים המצויים 
בה לפרקים, הוא בדרד־כלל כצילצול פרוזה שיסודה לשון 
מדוברת. 

בתרגומיו וברצנזיות שלו (בחתימת א. אסתדזון) ניכרת 
קירבתו של ג׳ אל הסימבוליזם. הוא תירגם כסה "שירים 
בפרוזה" מאת בודלר. 

כתבי א. נ. ג׳, א׳—ג/ 1946 ! "הנדה", קובץ-זנרון לא. נ. ג׳ 
(כעריכת י. ח. ברני), תרע-ד! י. זמורה, קו לקו, תשי״ב. 

ל. ג. 

1 ןנםץ, מנחם ( 1882 , סטארודוב [אוקראינה] — 952 נ, תל־ 
אביב), שחקן, חלוץ התיאטרון העברי! אחיו של 
אורי ניסן ג , (ע״ע). עלה לא״י ב 1903 , עבד בפועל חקלאי 
וכמורה במושבות-הארץ. ג׳ הגה את הרעיון להקים בימה 
עברית ויסד את ״חברת חובבי האמנות הדרמתית״ ( 1907 ), 
שהציגה ביפו, בירושלים ובמושבות יהודה את המחזות: 
"היהודים" לצ׳יריקוב, "אוריאל אקוסטה" לגוצקו ועוד. ב 1912 
הזר ג׳ לרוסיה ויסד, יחד עם נ. צמח (ע״ע), תיאטרון עברי 
של חובבים, שמספר חבדיו שימשו גרעין לתיאטרון "הבימה' 
שנוסד במוסקווה ( 1917 ). ב 1923 בא ג׳ לברלין, יסד את 
התיאטרון הארצישראלי (תא״י) והציג בהצלחה מרובה את 
המערבון התנ״כי "בלשאצר" מאת ה. ר 1 שה, בראש התא״י בא 
ב 1925 לארץ והמשיך לפעול בו בשחקן. ככימאי, כמדריך 
וכמנהל. עם בואה של "הבימה" לארץ (ב 1928 ) הצסרף ג׳ 
שנית ללהקתה ופעל בה עד יום־סותו. — ג׳ פירסם מאמרים 
במקצוע התיאטרון וספר־זכרונות: "דרכי עם התיאטרון 
העברי" (תש״י). 

נן־עלן׳ ע״ע עלן• 

נ;ץ. פרידריף פון — 1 ז 0 ׳\ !!:)ויוכשרו? — ( 1764 - 

ברסלאו — 1832 , נוינהאוז על־יד וינה), עסקן 
מדיני ופובליציסטן גרמני־אוסטרי. מ 1786 עד 1802 עבד 
בשירות המדינה הפרוסית, מכאן ואילך — בשירות אוסטריה. 
החל משנת 1812 עבד עם מטרניך (ע״ע), ועד יום מותו 
שימש מזכירו ויד־ימינו. — ג׳ היה מתלמידיו של קנט (ע״ע) 
וקשר קשרי ידידות וחילופי־רעיונות עם ו. הומבולט (ע״ע), 



אורי ניסן ננסין 


97 


גנץ, פרידדיך פיז—גנצפריד, ד שלמה בן מסן* 


98 


שנמשכו שנים רבות ונתחדשו עם פגישת שניהם בקונגרס־ 
וינה. 

תחילה נטה ג׳ לרעיונות המהפכה הצרפתית, אולם כעבור 
זמן קצר שינה את דעתו ונמנה עם מתנגדיה המובהקים. הוא 
תירגם את ה״הירהורים על המהפכה בצרפת" של א. ברק 
(ע״ע), וכן חיבורים אחרים המכוונים נגד המהפכה. תרגומו 
וחיבוריו שימשו גורם מסייע לתנועה הרומאנטית ולחשיבה 
ההיסטורית־טראדיציונאליטסית בגרמניה, ורישומם ניכר 
בעיקר בתורת־המדינה של אדם מילר (ע״ע), שנמנה עם 
ידידיו של ג/ דעותיו של ג׳ עצמו לא יצאו מכלל הביסוס 
השכלתני של הפיק¬ 
חות המדינית. נימו¬ 
קיו עושים רושם בב¬ 
הירותם, בהגיוניותם 
וברציפותם הרעיונית. 
בהשגותיו על מאמרו 
של קאנט על התיאו¬ 
ריה והמעשה ( 1793 ) 
העיר ג/ שהתיאוריה 
של חוק־המדינה בל¬ 
בד אינה מספיקה 
למעשה. ג׳ נתרחק 
בהדרגה תכלית*ד,רי• 
חוק מעקרונותיו המו¬ 
סריים והמדיניים של 
רבו׳ הן בדדים ת־בצע 
ובלהיטות אחרי תענוגות בחייו הפרטיים והן כתומך הראק- 
ציה בפעילות המדינית. 

ס 1793 ואילך הירבה ג׳ לשבח את החוקה האנגלית 
בניגוד למהפכנות הצרפתית. כעבור שנים מועטות התחיל 
עוסק בתעמולה למלחמת אירופה השמרנית בצרפת — 
בתמיכתה הרוחנית והכספית של הממשלה האנגלית, ובמשך 
זמן קצר אף בהסכמתה ובעזרתה של הממשלה הפרוסית! 
כשביקשה פרוסיה לקיים ניטראליות ושלום עם נאפוליון, 
עבר ג׳ לורנה ( 1802 ). הוא ביקר אף בלונדון והוסיף 
לתמוך במדיניות שיווי־המשקל באירופה. הוא יעץ לממשלה 
האנגלית לנהוג מדיניות־בריתות זהירה ובטח בפרוסיה 
ובאוסטריה כמי שעתידות ללחום בנאפוליון. ב 1806 חיבר 
את כרוזה של ממשלת־פרוסיה בפרוץ־המלחמה, וב 1809 — 
את הצהרת־המלחמה מטעם אוסטריה, שהבטיחה לעמים 
המדוכאים חופש תחת שלטון מושליהם המקומיים. 

ג , שימש מזכיר במו״מ בין ראשי־הדברים של המעצמות 
הגדולות בקונגרס־ויגה, וקיבל אגב כך מתנות־כסף גדולות, 
בעיקר מטירן (ע״ע) ואחרים! הוא גם ניסח את החלטות־ 
הקונגרס. מכאן ואילך הקדיש את כוחותיו לשירות הקיסרות 
האוסטרית והשתתף בקונגרסים של "הברית הקדושה", תוך 
הזדהות־בפועל עם מדיניותו של מטרניך. אמנם לפעמים מתח 
ביקורת על פעולתו של הקאנצלר, אך לעולם לא התנגד 
לעקרונות מדיניותו.—כפובליציסט ותעמולן מדיני זכה ג׳ 
לכינוי "עטה של אירופה", אבל היו שראו בעטו "עט שכור*. 

מכתבי! של ג'! £| 11 :> 0€80111 1£81£11 !£ת . 1 ) 3118 11:6 ) 6 מ £1 גס?[ 

3 ק 0 ז £11 111 01115 !^:>§ מ 11€ :> 1$ ) 011 ק . 41 (קטעים מן 

ההיסטוריה החדישה של שיווי־המשקל באירופה), 1806 2 ! 
0 ס 162 י 1 ] 881 תבז 1 שז 06£ . 1 ) מ 3 1011113111116 118 :> 61 זז:>:( 5 ז 0 (חלקה 


של אוסטריה במלחמות-השיחדור), 1887 . הוא גם ערך כתבי¬ 
עת היסטוריים וספרותיים. 

הוצאות כתביו: 1836/38 , 5 כרכים! 1838/39 , 5 כרכים! 
יומנים, 1873/74 ! חילופי-מכתבים, 1909/13 . 

1800-1814 0111111 ? ;!יו!/!}*) . 4 . 14 . 0 . 0 .־ז ,^ 1611 ) 11 ^ .? 

. 11 ( 411050 ־ 1411 . 34 .' 1 ; 1902 ,( 463-501 , 110 .( 31111 ( . £1185 ■!?) 

.( 0 ) 3111 ) . 0 1 * 148 .״ מס׳ 1 ו׳ז;/ד׳ו׳־ 31 * 01 ,( 0 ( 1 :) 101 ^ 3 . 0 .ע 

סת 3061 נ .\ ; 1906 ,( 27 . 11 :>$ז 10 < 1 ] 0451:111411 .־ 05101 .} 105116 . 8 

. 8 . 5 , 0 ; 1917 ,. 0 * 4 . 8 * 4 1 * 01111414 ? 1 ** 14 5 * 1 , 0107 84 

- 111 * 000 1 ( 811111 * 1 ( 1 1 ( 1011 10110111 *£ 5 '. 0 .ס . 8 , 11 ( 31 ! 811611 

-מס־׳/ 0011411011 *£ 10 1 * * 1110211 * 14411 , 02 ־ 1 ( 1 .ן ; 1933 , 111 * 111 

. 1949 , 371-392 ,* 011 ) 

א. ע. ש. 

(^פןיד׳ ר׳ #לטה בן 1 ־וסף ( 1804 , אונגור [הוגגאריה! 

כיום אוזהורוד שבברה״מ] — 1886 , שם), רב 
ומחבר. ב׳ נתייתם בילדותו מאביו וגדל בבית דב-העיירה, 
ר׳ צבי הירש הלר (חריף), מגדולי התורה של הדור. מ 1830 
עד 1849 היה רב ומר׳ צ בבו־זיוויץ, ומכאן ואילך ראש-בית- 
דין באונגנר. ג׳ היה מראשי-חמדברים של היהדות האורתו¬ 
דוכסית בקונגרס היהודי שנערך ב 1869 בבודפשט, וגם הוציא 
כתב־פולמום נגד הרפורמה. כתביו העיקריים של ג , הם 
בתחום ההלכה, ביחוד ההלכה הפסוקה, אבל הוא חיבר גם 
ספר בדיקדוק עברי בשם "לשון־הזהב" (בכ״י). ג' נודע 
לראשונה כמחבר הספר ״קסת־הסופר״ ( 1871 2 ,1835 עם הו¬ 
ספות המחבר), המורה את דיני כתיבת ספרי-תורה! החיבור 
זכה להערכתו של ר׳ משה סופר (ע״ע), שהמליץ עליו 
כעל ספר לימוד־חובה לכל סופרי־סת״ם. בציבור הרחב 
התפרסם ג׳ פירסום לדורות בזכות ססר־הדינים הפופולארי 
שלו "קיצור שלחן ערוך" (קש״ע, מהדודה א׳" אונגוואד 
1864 ), שנתקבל כספד־הדינים העיקרי בכל יהדות־אשכנז. 
המחבר הקיף בספרו את כל הדינים הנוגעים לאורח־חייו של 
היהודי (האשכנזי) הפשוט החי בחו״ל (לרבות דיני דרך- 
ארץ, היגיינה וכיו״ב), בהשמטת העניינים שהיו ידועים 
במקומו ובזמנו לכל אדם (ר׳ פתיחתו לס׳ ם׳) או שלא היה 
לעמי־הארץ צורך הכרחי לדעתם (ר׳ ביהוד הל׳ אישות, ס׳ 
קמ״ה). הקש״ע בנוי על יסוד הש״ע של ר׳ יוסף קארו עם 
הוספותיו של ר׳ משה איסרלש. הספד כתוב בלשון עממית 
פשוטה ובסיגנון חי, והוא מעורר את הלב בפסוקים של הטפה 
מוסרית המשולבים בו, שלא כקודמו — ר׳ אברהם דנציג 
(ע״ע), מחבר ״חיי אדם״ — אין ג׳ נוהג לפרט ולברר את 
הדעות השונות, אלא בדרך־כלל מכריע בין הדעות בלשון 
"מותר" או "אסור" ללא הנמקות. הספר זכה עוד בחיי המחבר 
ל 14 מהדורות, ובינתיים הגיע לכמה עשרות, והוא הצר את 
רגלי כל הקיצורים לש״ע שקדמו לו, והיה גם לספר-יסוד 
שהרבה חכמים קבעו בשוליו הערות וחידושים. המהדורות 
החשובות של הספר הן: לובלין 1888 , עם "פאודשולחף. 
הוספותיו של המחבר עצמו, "עמודי־השולחן" לד , בנימין 
ישעיה בן ירוחם פישל הכהן, ו״מסגרת-זהב" לר׳ משה 
ישראל! לייפציג 1924 , עם ציון מקורות ("מצודת־ציון"), 
השלמות ("מצודת־דוד") ואילוסטראציות, ערוך בידי ד. 
פלדמן! ירושלים 1940 , מנוקד ובתוספת הדינים והמנהגים 
המקובלים כיום בא״י (נערכו ע״י הרב י. מ. טיקוצינסקי)! 
ירושלים 1954 , עם הוספותיו של ר׳ חיים ישעיה הכהן 
הלברסברג ("מסגרת־ד,שולחן" ו״לחם־הפגים") ובתוספת 
קיצור דיני המצוות התלויות בארץ ע״ם פסקי ה״חזוך איש" 
(נערכו ע״י הרב ק. כהנא). הקש״ע גם ניתרגם לכמה שפות 




99 


גנכפריד, ר׳ שלמד: כן יום!* — גנרטור חשמלי 


100 


(תרגום אנגלי מאת ד- א. גולדין, נידיורק).—שאר חיבוריו 
המודפסים של ג׳ הם: פירוש על הסידור׳ עם הערות והשלמות 
לפירוש הסידור של ר׳ יעקב מליסא בשם "דרך־החיים' 
(לראשונה בסידור שנדפס בווינה 1839 >! .סני־שלמה", הירד 
שים ל״בבא מציעא" ו״ בבא בתרא" ( 1846 )! "תורתיזבח'׳ 
על הל׳ שחיטה ( 1848 )! ,לחם ושמלה" על הל׳ גידה וטבילה 
( 1861 ) 1 "אפריון", דרושים לתורה וקצת הגדות ( 1864 , בהר 
ספות המחבר׳ 1876 ) 1 "אהלי־שם", על דיני השמות בגיטין 
וכתיבת שטרות ( 1878 )< "שם שלמה", על ל״ט סוגיות 
תלמודיות ( 1908 ). בכ״י נשארו נוסף ל״לשון־יהזהב״: הספר 
"סני־אדב", הערות ל״חיי־אדם"; "כללים בחכמת האמת", 
שהוא פירוש ל״זוהר״ < תשובותיו של ג׳ בהלכה. 

ה. בראדי, אוצר הםפרות, ג׳, 61-53 , תרנ״א! י. בנעם, הסבוא 
ל״שם שלפה״, 1908 ! ש. פ. חאנעם, תולדות הפוסקים, ד 
קסת הסופד, 1910 < י. ל. הכהן מיפון, לתולדות ה״קיצור 
שלחן ערוך״ (פבוא לקש״ע, ירושלים 1950 ). 

יע, ל. 



נ׳נר םרבינ אנענועוח לילו 
(פסל של ;׳. סונטורדיו) 

ג^ר, אךו 1 ךד — :סממס! 1 >ז 3 ז*ו(>£ — ( 1749 , ברקלי(מחח 
גליסטר! — 1823 ), רופא וחוקר רפואי'אנגלי. ג׳ 

היה בנו של כומר כפרי. אחרי גמר לימודיו התיכוניים התחיל 
בלימוד הרפואה כשוליה לרופא בגלוסטד ומ 1770 כתלמידו 
של ג׳ין הנסר (ע״ע) בלונדון. יחד עם זה התעניין במדעי- 
הטבע ועסק בגאולוגיה ובזואולוגיה, ביחוד באורניתולוגיה, 
שבה התמסר לחקירת בעיית נדידת־הציפרים. כשחזר הקפטן 
קוק (ע״ע) ממסעו הראשון, הוטל על ג׳ לסדר ולמיין את 
האוסף הזואולוגי שהתייר הביא אתו. אחרי גמר עבודה זו 
הוזמן ג' להשתתף כחוקר־טבע במסעו השני של קוק, 
אולם סירב, מאחר שהחליט להתמסר לרפואה מעשית. הוא 
חזר לגלוסטר ושם עסק ברפואה עד מותו, אולם הוסיף 
להקדיש זמן למחקרים בפאתולוגיה, גאו לוג יד" אורניתולוגיה, 
וגם בנה כדור־פורח. את כל מחקריו, הן ברפואה והן במדעי־ 


הטבע, הוציא לפועל כאיש סרטי על חשבונו החג ג׳ היה 
מעורב עם הבריות והתיידד עם בני כל שבבות־החברה 
מאיכרים עד בעלי־אחוזות, וכן התעניין בספרות ובמוסיקה. 
עוד בהיותו שוליה לרופא שם לב לרעה שרווחה בין האיכרים 
על הקשר בין אבעבועות־הבקר ומחלת האבעבועות (ע״ע) 
של האדם. במשך עבודתו הרפואית הקדיש הרבה זמן לחקר 
מחלת־האבעבועות בבקר ובסוסים. הרעיץ של הרכבח אבע- 
בועות־־בקר על אדם כתרים נגד מחלת-האבעבועות האיומה 
צמח בו כפרי של הסתכלות ומחשבה ממושכת במשך שנים. 
הוא התחיל במחקריו בנושא זה ב 1775 , ורק ב 1796 — כשהיה 
בטוח במסקנותיו — ביצע את הניסיון הראשון בהרכבת 
אבעבועות־בקר לילד: אחרי שנה הרכיב אבעבועות מאדם 
חולה על אוחו הילד, בלי לגרום למחלה. הוא חזר על ניסית 
זה בהצלחה, ורק בהיותו משוכנע לגמרי ביעילות תגליתו 
פירסם אותה ב 1798/99 והוסיף להרכיב אבעבועות־בקר 
למאות אנשים ללא תשלום. פולמוס חריף התעורר בדבר 
ערכה של שיטתו, וג׳ היה צייד להתגונן נגד החקסת בעלי- 
מקצוע מפורסמים וגם להסתייג מן ההתלהבות של חסידים 
מחוסרי־ביקורח. אולם העובדות הכריעו לטובתו, ושיטתו 
נתקבלה בכל העולם התרבותי. ב 1802 העניק לו הפארלאמנט 
האנגלי סד 10,000 לי״ש כדי לכסות את הוצאות־מחקדיו, 
וב 1803 נוסדה חברה להפצת שיטתו. ג׳ בילה את עשרים 
השנים האחרונות לחייו בהמשכת פעולתו ברפואה מעשית 
ובמחקרים על ההרכבה נגד אבעבועות ובעיות ביולוגיות 
אחרות. החיבור האחרון שהגיש לחברה המלכותית זמן מועט 
לפני מותו דן בנדידת־הציפרים. 

הרעיון היסודי שבשיטת ג׳ — הרכבת נגיף חי ובלתי* 
מזיק כתרים בפני אותו הנגיף בצורתו הממאירה—הוא היסוד 
לשיטות החדישות של חיסון נגד נגיפים ממאירים. ג׳ כמדביר 
האבעבועות השחורות היה לא רק אחד מגדולי המושיעים 
שעמדו לאנושות, אלא גם החלוץ שהקדים את תקופת האימו* 
נולוגיה החדישה בשבעים שנה. 

, 1-11 .£ / 0 ?) מ * ?) £1 £!{־! , ח 10 ג 6 .| 

.? , 1889 ,* 0 < 81  3 ?] וגרם [שותומגז?)], 
1860 — 1870 ״ ועוגדתוף לפי אלטנק 1871 ). 

התיקונים והשיפודים, שהכניסו וסטון (מס 81 ^ 0 ואדיסון 
(ע״ע) למנגנון הג׳, העלו את יעילותו עד 90% . החל ם 1682 , 
אחדי שהונהגה שיטת אדיסון של ייצור־כוח בתחנות מרכזיות, 
התפתח השימוש המסחרי של מקור־אנרגיה זד. ונתן דחיפה 
גם לפיתוח טכני רחב. ההמצאה של מברשת־הפחם (ודדפול 
{ש 1 *>קש 0 ״ 2 /ו], 1888 ) ושל שיטה ליישור הזרם החיצון 
והזרם הפנימי (לם 1896 ) 

הקנתה יעילות לבניית ג" גדולים עד 
1,500 קילוואט. במשך המאה ה 20 חלה 
התפתחות רבה בבניית ג", ועצמתם הגיעה 
ל 150,000 ק״ו ליחידה, ואף'למעלה מזה! 
וכן הומסו במבנם כמה שיפורים, כגון 
,הקוטב הממיר"' וכיו״ב. אולם המבנה 
היסודי נשאר בעיקרו ללא שינוי ניכר. 

לפי טיב הזרם הנוצר בג׳ מבחינים בין 
ג" לזרם ישר וג" לזרם־חילופין. לפי סוג 
המאגנטים מבחינים בין ג" הומופולאריים 
(שווי־קוסב) וג" הטרופולאריים (שוני- 
קוטב)! לפי אפנ 1 "הקישור של מערכות- 
הכריכות — בין מכונות בקישור ראשי, 
מכונות בקישור צדדי ומכונות בקישור 
מורכב! לפי מצבם ההדדי של המאגנטים 
ומערכת־המוליכים — בין ג" של קטבי־ 
חוץ וג" של קטבי־סנים. 

ג' לזרם ישר. א) במכונה הומו* 
פולארית (ציור 3 ) נוצר זרם ישר בדרך 
ישירה! הציר ( 1 ) של ה״רוטור" נושא 
גליל ( 2 ), בנוי מפחי־ברזל מחוזקים בלחץ! 
בהקפו נמצאים חריצים, שדרכם עוברים 
מוטות־נחושת מבודדים ( 3 ), שקצותיהם 
מחוברים לטבעות ( 4 ). על הטבעות רוכבות 
מברשות מבודדות ( 5 ), המחוברות על־ידי 
מוטות־נתושת ( 6 ) אל הצרכן. המוטות 
הנושאים את המברשות נתונים בחריצים 
של גוף־ברזל, הדומה לגוף הרוטור ומוחזק 
בתוך שלד־ברזל ( 7 ), שהוא נושא גם את 
הליפופים ( 8 ) הדרושים ליצירת השדה 
המאגגטי. את זרם־הליפוסים אפשר לספק 
או ממקור מן החוץ (.עירור זר") או מהג׳ 
עצמו ("עירור עצמי"). ה״לולאה" מור¬ 
כבת ממוט־הרוטור, מוס־הסטאטור, החיבור 
לצרכן והצרכן עצמו. 

ג" כאלה מותאמים לזרמים עצומים 
( 100,000 אמ 0 ׳) במתח נמוך ( 2 — 4 יולט). 
משתמשים בהם לאלקטרוליזה, לריתוך־ 


מגע ולהזנת מאגנסים גדולים, כגון אלה שבציקלומרונים 
(ע״ע). 

(ב) המכונה ההטרופולארית (ציור 4 ) יוצרת זרם־חילופין 
המיושר ע״י מישר מכאני(קומוטאטור או קולקסור). מיישר 
זה קבוע על ציר הרוטור ( 1 ) ומחובר לליפופיו: שני קצות 
הליפוף, הנתון בחריץ ( 2 ) בחור הרוטור העשוי ברזל, מחוב¬ 
רים לשני חצאי־ספעת מבודדים זה מזה ( 3 ); בשעת הסיבוב 
נתר מתח, ובסגירת המעגל זורם זרם בכיוון הנקבע על־ידי 
כיוון הסיבוב (׳!) ומצב הקטבים. על הטבעת רוכבות מבר¬ 
שות ( 4 ) המחוזקות אל הססאטור. ברגע ששטח הליפוף 
עובר את "התחש הניטראלי"(הקו מ— מ ) מחליף המתח את 
כיוונו בשני צידי הליפוף, ויחד עם זה מתחלפות המברשות 
במגען בשני חצאי־הטבעת! לפיכך אין הזרם הזורם לצרכן 
( 5 — 6 ) משנה את כיוונו למרות שינוי הכיוון של הזרם 
בליפוף. המברשת שממנה יוצא הזרם נקראת מברשת חיובית, 



*וייד 1 . מכונוודהדינאם 1 דורא׳טונות בדנחנודהכווו של *!ריסון בניריורה, 1881 



זיייג ננראטוד חדיש גדול בבנייגו 




103 


ננרטור חשטלי 


104 



ציור 3 גנראטזר. מכונת הוסיפילאריח (סכמה) 


והמברשת שבד. נכנה הזרם — מברשת שלילית? כיוצא בזה 
נקרא בדרד־כלל החיבור שממנו יוצא זרם חד־כיווני קוטב 
חיובי׳ חה שנכנס בו זרם — קוטב שלילי. ציור 5 מציג את 
הזרם הזורם דרך המברשות או את המתח בין המברשות — 
כפי שהם מתקבלים מליפוף יחיד — כפונקציה של הזמן. 



ציור 4 . גנראטור. מכונת הטרופולאריוז (סכמה) 


ע״י סידור מתאים של ליפופים ושל מספר חלוקות מבודדות 
של מיישר מתאפשרת יצירת מתח קבוע (ציור 6 ). 

ג" לזרם ישר מספקים בדרך־כלל את זרם־העירור לעצמם. 



ציור פ. מחזוריות הזרם (והמתח) במכונה הטר( 8 ולארית 


מבחינים בין שתי שיטות 
של עירור: 1 } הזרם יוצא 
מאחת המברשות, עובר ללי- 
פוף־העירוד, משם לצרכן, 
וחוזר למברשת השניה (ציור 
7 ) — ג׳־סור, שבו כל הזרם 
עובר דרך סליל־העירור. בעל 
ליפופים עבים מועטיםז 
2 ) שתי מברשות בעלות 
קטביות שונה מחוברות במי¬ 
שרין לליפוף חשדה המאג־ 
נטי וגם לצרכן (ציור 8 ) — 
מכונת-שנט ( 1 ת 11 י 1 *), שבה 
כל המתח של המכונה מופיע 
בקצות סליל-העירור, ובה 
זרם העירור קטן וערכו 
המאכסימאלי מוגבל על־ידי צ ' 
התנגדות הליפופים המרובים 



ור 6 קבלת מתח קבוע ממכונה 
הטרופולאריח 


העשויים מתיל דק. עצמת־השדה תלויה רק במכפלת עצמת' 
הזרם במספר הליפופים 1 לפיכך ביתן להשיג את אותו השטף 


המאגנטי בשתי השיטות. בשני המקרים יש להשתדל להקטין 


את מכפלת עצסת־הזרם במתח, שהיא ההספק לצרכי העי¬ 


רור — הספק הנחשב כהפסד. 



ציור 7 . ציור 8 . ציור 6 . 

מיטוחהנירור בננראמורים 







105 


גנרטור חשמלי — ג׳נרל פוט,ירם, חכרה 


106 


למטרות מיוחדות משתמשים לפעמים בג׳ מורכב, שבו 
מצורפים יחד עירור־טור ועירור־שנט (ציור 9 ); למשל, במק' 
רים, שבחם רצוי לשמור על מתח קבוע שאינו מושפע על־ידי 
הזרם. מכונה לזרם ישר יבולה לעורר את עצמה מחמת 
ההיטסל־זה המאגנטית (ע׳״ע מגנטיות): שארית המיעוט, 
המשתיידת בכל ברזל שהיה ממוגנט אי־פעם, מספיקה ליצי¬ 
רת מתח נמוד, הגורם לזרימת זרם דדו סליל־העירור בכיוון 
הגדלת השדה המאגנטי < השדה גדל עד להשגת מצב יציב, 
שבי אין עליית המתח גותגת זרם מספיק להמשך הגברת 
השדה. 

ג״ לזרם ישר (ציור 10 ) משמשים: להספקת מאוד וכוח * 
לאלקטרולמה! לעידור של ג״ לזרם־תילופיו* לריתוך! 



ציור 10 ננראט 1 ר ל>רם י־׳טר 

לתאורת־רבבות (ג׳־ח׳זגוירג)! כמיתקני־ויסוח! כמכונות* 
הגברה (אספלידינה, מטךינה) וכר. ההספק מגיע ל 10,000 
קילוואט והמתח ל 3,000 וולט. — כל ג׳ לזרם ישר יכול 
מבחינה עקרונית לשמש גם מנוע (ע״ע). 

ג׳לזרם־חילופין (ציור 11 ). מתח*חילופין מתקבל 
על־ידי חיבור ליפוף־הרוסור לשתי טבעות, שעליהן רוכבות 
מברשות המאפשרות חיבור אל הצרכן. לפי מספר הליפופים 
הנמצאים על הרוטור מתקבל מתח־חילופין חז״פאזי או רב- 
פאזי. בג" בעלי הספק גדול מקובלת צורת בניה שבה השדה 
המאגנטי מסתובב בתוך הסטאטור, הנושא את תליפופים של 
מתח־החילופין. הזרם הישר, הדרוש לעידור השדה המאגנטי, 
מסופק מג׳-עזר, המורכב במקרים רבים על ציר הג׳ לזרם- 
חילופין. הרוטור, הנושא את השדה המאגנטי, מחובר ע״י שתי 



ציוד 11 . גנראטור ?זרם־תילופין 



ציור 12 . רוטור 10,0005 קילוואט בכגראטוו־ בעל סספר־סיבובים כנוח 

טבעות שעליהן רוכבות מברשות (ציור 12 ). ליצירת מתחים 
גבוהים וזרמים בעלי עצמת גבוהת יחד עם הספקים גדולים 
מסייעים קביעת הליפוף הראשי — שבו נוצר המתח — במר¬ 
חב, העדר מגעים ניידים וחוסר השפעת כוחוח צנטריפוגא־ 
ליים על הסלילים. הגדלה נוספת של מתודהחילופיו מושגת 
על־ידי מכשירים סטאטיים (טרנספוךמטורים), המאפשרים 
העברת הספקים גדולים למרחקים גדולים. כל אלה גרמו 
להתפתחות השימוש בזרם־חילופין בכלל ובג" לזרם־חילופץ 
בפרט. 

מכונות, שבהן השדה מעורר בזרם ישר, נקראות 0 ינ- 
כרוניות* מכונות, שבהן השדה הוא בעל עצמה קבועה 
ומסתובב במרחב׳ אד נוצר ע״י זרם־חילופין, נקראות אסיג־ 
כרוניות. שני הטיפוסים יכולים לשמש גם כמנועים. הטיפוס 
הרווח של הג' הוא הסינכרוני; הטיפוס האסיגכרוני משמש 
עפ״ר כמנוע. בג" לזרם־חילופין משתמשים להספקת מאור 
וכוח. הספק הג״ הסינכרוניים מגיע ל 160/100 קילוואט 
ליחידה* המתחים הנוצרים בג/ בלי סיוע טראנספורמאטו- 
רים, מגיעים ל 30,000 וולט. 

/ס 04.4180 11124 4 כ> 0 * 0 ד 01 /־י 4 ? 784 ,; 101 ? ■א .£ - ( $0 . 0 . 41 

40 ! ( 0 (־ 78401 , 1 ־ 101 ) 085 ^ 1 . 8 ; 1936 , 40 ! 

.£ .\ 4 ; 1940 , 481044 * 34 00 ( 0 44 /ק 41044 ? . 141 ; 1937 ,(■ 81044 ־ 4 
, 5 ) 11171 ] 1411 00 ) 5 : 0 ) 0 014 * 44/041720044 ? 84 7 , 400 ( 02 
,( 51 . 0 • 41 , 1948 , 081044 * 34 0 }! , 44412412041 ס . 7 ; 1938 
- 340 40 ־ 1 ! 014 י 84 ./י ., 1 , 1949 , 340481044 40 , /ס ״ 194418 
,/י- 1 , 4481040 * 34 1715 4-34 ) 1 ) £1 ,■ 1411£0 א .א ; 1949 ,עז 4 מ 481 
, 31040 ־ 44 * 34 £7484414484 , 511402 >£$ . 11 - 1 ) 1950 '; 76 81x14141 
, 1953 ,(■ 431041 * 34 40 ! / 0 44 /<*/ 04 ד 1 ? , 144044 * 1.01 .$ . 13 ;' 1952 

ס. ס. 

גינרל אלקטךיק, חברת (ץ 1 ז 3 קת!ס 0 (גזטהטס 

= חברת־החשמל הכללית), מגדולי אירגוני־התעשיה 
באד,"ב ובעולם כולו. נוסדה ב 1892 * מושב הנהלתה בשנקטדי 
(מדינת ניו-יורק). 115 מפעליה מייצרים תחנות־כוה שלמות, 
טורבינות, גנראטורים, מנועים גדולים* קטרים חשמליים* 
מיתקני ראדיו, ראדאר וטלוויזיה* כבלים חשמליים ונורות 
חשמליות * מיצרכים חשמליים לשיסוש־בית * בשנים האחרו¬ 
נות — מיתקנים להפקת אנרגיה אטומית. חון החברה ב 1952 
היה 350 מיליון דולאר, והיא העסיקה כססס, 215 עובדים. 
מעבדותיה געשו מרכזים חשובים של המחקר המדעי בפיסיקה. 

מרל מ 1 טוךכ 1 ! חברו! (מ 3110 ז 0 קזס 0 04$ ) 1340 31 ־ 00001 
=חברת המנועים הכללית), אחת מחברות־התעשיה 
הגדולות ביותר באה״ב ובעולם כולו. נוסדה ב 1908 * מושב 
ההנהלה הראשית בדטרויט. לחברה מסונפות כ 60 חברות- 
בנות, ומפעליה מפוזרים על־פני עשרות ערים באה״ב ובקא־ 
נאדה. החברה מייצרת: מכוניות־גוסעים ומכוניות־משא 
מטיפוסים שונים, חלקיהן ואביזריהן* גנראטורים* מטוסים* 
טאנקים! ארונות־קירור* מכונות-כביסה! מיתקנים חשמליים* 
חלקי־מכונות וכר. ההון היסודי של החברה הוא 725 מיליון 




107 


נ׳נרל פזיפזורם, חכרת—גספור, טשח 


106 


דולארי כרבע מן המניות הן ברשותה של חברת די פון דה 
נסיה אך ריבן בידיהם של אלפי חוסכים זעירים,ב 1955 מכרה 
החברה מתוצרתה, בין השאה כ 2 /י 4 סיליון מכוניות (כ 45% 
מן הייצור הכללי של אה״ב), מאזנה השנתי הגיע ל 9 מיל¬ 
יארד ד 1 לאר. — מספר המועסקים ע״י החברה לסני מלחמת־ 
העולם 11 היה כ 220,000 , היא גדלה ונתרחבה מאד בתקופת 
המלחמה. כשעבדה לייצור מלחמתי והיתד. לאחד מספקי- 
הנשק העיקריים של מדינות־הברית. היא הפיקה. בין השאר: 
כססס, 200 תותחים, כ 2 מיליון מקלעים וחת־מקלעים, כ 3 
מיליון רובים, 38,000 רכבי־שריון, 13,000 מפציצים ומטוסי־ 
קרב, כ 200,000 מנועי־מטוסים, כ 900,000 מכוניות משא וגרר, 
כ 120 מיליון פגזים, ועוד — בשווי כללי של */* 12 מיליארד 
דולאר. התפתחותה נמשכה גם אחרי המלחמה, כשחזרה 
לייצור של שלום. ב 1954 העסיקה החברה כ 550,000 איש, — 
ב 1955 חתמה החברה על הסכם עם אירגוני־הפועלים בדבר 
קרן־ביטוח נגד פיטוריו, שמשמעותו — הבטחת זכותו של 
כל עובד למקוס-עבודתו למשך שנה לפתות. 

ם. 

גסאן, בניי" שושלת ערבית־נוצרית ממוצא 

תימני, ששלטה בסוריה הדרומית־מזרחית במאה ה 6 
וראשית הסאה ה 7 בחסותם של הקיסרים הביזאנטיים. הללו 
ביקשו להגן על גבולותיהם עם ארצות־ערב על־ידי הקמת 
ממלכה ערבית נאמנה להם, כשם שיריביהם הפרסים השתמשו 
בשושלת הלח׳טיים בחירה לאותה המטרה. שלטונם של 
בני־ג׳ השתרע על־פני הפרובינציות פלשתינה א׳ וב/ חודן 
ופיניקיה! מושבם לא היה קבוע, אך בעיקר ישבו בג׳אביה, 
דרומית־מזרחית לדמשק. תולדות השושלת אינן ברורות 
למדי, והמקורות הערביים סותרים זה את זה בנקודות רבות. 
החשוב שבמלכים בני־ג׳ היה אלחארת אבן ג׳בלה, המכונה 
במקורות היווניים ;סג^ם־ז 0 סז ? 0800 הוא נתמנה ע״י 
יוסטיניאנוס ב 529 לשליט על כל השבטים הערביים, משל 
עד 569 או 570 ועשה מלחמות ממושכות עם אלמנדר 111 
מלך תירה. הוא הוא אשר שם מצור על מבצרו של 
המשורר היהודי שמואל (ע״ע) בן עדיה. גם אחרי מותו לא 
שככו המלחמות בין ג׳ וחידה, עד שכבשו הפרסים את 
ירושלים ואת דמשק ( 613 — 614 ). מאותו זמן ירד כוחם של 
בני־ג/ דבר שהקל מאד על המוסלמים את מלחמת־כיבושם. 
מלכם האחרון של בני־ג/ ג׳בלה אבן אלאיהם, השתתף 
במלחמת הידמו!־ ( 635 — 636 ) נגד המוסלמים! על עמדתו 
הצבועה גם אחרי התאסלמות( מספרים המקורות הערביים. 

ח. ז. הירשברג, היהודים בערב, תש״ו! מ. אבי־יונזז, גיסי 
רום* וביזנסיון, חש״ו, ? 01 ,£> 1 ז 1 ) 61 א .יחד 

, 011 * 01 ) 1411:1 . 1 י/ . 8 ; 1887 , 5 ' 031113 !זז?}/ 3111 

-/•א , 9.01 .א . 911 ;' 1930 , 410111 ? 111 / 0 ^? 110 * ¥1 /■?ס&וג! 

.' 1953 , ו < 01 ? 4 ? 1 ( 1 / 0 ־ י •׳"/ 

גסטה תסנורום (יחטזסחבחזסמ 0513 , מעשי הרומאים). 

קובץ לאטיני של מעשיות, שחובר כנראה בסוף 
המאה ה 13 או בתחילת המאה ה 14 , אולי באנגליה. מחברו 
לא נודע! מקורות הקובץ שוגים ומשונים. המחבר שאב הן 
ממסורת הסופרים הרומאים והן ממסורת של יה״ב, ובעקיפין 
הגיע אליי אף חומר מן המזרח. סיגנון הספר איננו קלאסי. 
אך המחבר ידע יפה את אמנות־הסיפור. בל סיפור פותח 
כהזכרת קיסר רומאי (לפעמים כזה שלא היה ולא נברא) — 


ונראה שמשום כד נקרא הספר "מעשי הרומאים". לכל סיפור 
צירף המחבר "מוסר-השכל", שלפעמים אינו הולם את הסיפור. 
הספר המשעשע חזה חיה אחד הספרים האהובים בדורותיו, 
וסיפוריו השפיעו השפעה רבה על הספרות האירופית ועל 
היצירה העממית של עמים שונים. הם שימשו מקורות 
לצ׳וסר, לבוקאצ׳ו, לשיקספיר ("המלך ליר"), להאנם זאכס 
ולאחרים. כסה מסיפוריו נמצאים ב״ספרי־המעשה" היהודיים, 
שחוברו ביהודית־אשכנזית. הספר זכת לתרגומים שונים 
ללשונות אירופה, ואף תרגומים אלה היו אהובים על המוני 
הקוראים בכל ארצות־אירופה עד המאה ה 18 . בזמן החדש 
הוצא הספר ע״י ח. אסטרלי (ץ^זשמ־ס . 1-1 ), 1872 ) הוא 
תורגם לאנגלית ע״י צ׳. סדין (ם 3 ׳* 5 . 05 ), 1905 ; לגרמ¬ 
נית — ע״י י. ג. ת. גרסת (ש $5 ^ז 0 . 1 וד . 0 .!),* 1905 . 

11 * 1 ( 1 -■ £ 11140 } 0 ? 1 > , 1 ) 0111 . 1 ? . 0 - 80116 .! 

. 1930 ,. 1 133 

^ס©ם 1 ( 0 ק 00512 , ר״ת של מ 0112 ? 315 ^ 8X םמ 11 ש 0£ 
[משטרה חשאית של המדינה]), המשטרה הפולי¬ 
טית של ממשלח היסלר, בראשונה בפרוסיה, אח״ב בדיך 
כולו וגם בארצות הכיבוש הנאצי. הג׳ נוסדה כחדשיים אחרי 
עליית הנאצים לשלטץ. בראשונה הועמדה במישרין תחת 
פיקודו של ד" גרינג (ע״ע) בפרוסיה. מנהלה הראשון היה 
רודולף דילס! מ 1934 עברה ההנהלה לידי רינהרט הידריך 
ופיקודה הישיר לידי הינריו הימלר (ע״ע), ששילב את עבו¬ 
דתה עם "שירות-הביסחוד׳ (ז״א שירוח-הבילוש) שלו. אחרי 
שנרצח הידריד ב 1942 , נתמנה במקומו ארנסט קאלטנברונר. 

חג׳ הוצאה מלכתחילה מרשת האדמיניסטראציה הרגי¬ 
לה — לרבות המשטרה הכללית והפלילית) כוחם של חוקי- 
המשטרה לא היה יפה כלפיה, הכרעותיה לא ניתבו לבדיקת 
בתי־משפט או לעירעור כל־שהוא) סמכויותיה היו בלתי- 
מוגבלות) היא פעלה מחוץ לחוק. הג׳ היתה אחראית לשיטות־ 
טרור איומות ביותר, שאותן הפעילה תחילה ביהוד נגד 
יהודים ונגד קומוניסטים, אה״כ גם נגד הבונים החפשים, 
נגד קאתולים ופרוטסטאנטים, שסירבו להכיר במרות השלטון 
על הכנסיות, ולבסוף גם נגד אותם חוגי הלאומנים והצבא, 
שהפכו מאוהדי השלטון ותומכיו למתנגדיו. היא שהקימה 
מחנות ריכוז והשמדה, שפקחיהם היו פקידיה, והמציאה 
שיטות של עינויים בסטיאליים, שהוצאו לפועל ע״י סארי־ 
סטים פליליים שעבדו בשורותיה. הג׳ עוררה או אילצה רבים 
בכל השכבות של העם לשרתה כמלשינים. היא היתה הנשק 
האיום ביותר בידי השלטת הנאצי והמכשיר שבעזרתו 
הושמדו מיליוני יהודים. במשפט־נירנכרג הבינלאומי( 1946 ) 
בקבע אפיה כ״אירגוץ פושע", ומנהלה האחרון קאלטבברונר 
נידץ למיתת ונתלה. 

פםידהדין של ביודר׳השפש הבינלאומי כנירנגרג והפיסמכים 

המצורפים אליו! -׳{ 7 /ס 111 ? 11111 ? 1 ?ח 1 •. 0 ,¥וג 11 זז 1 ח״ 0 .£ 

. 1956 ,$ח< 01 ? 

ד. אר. 

^ר, מיסה ( 1856 , בוקארשט— 1939 , אנגליה), רב, חוקר 
במדעי־היהדות ובפולקלור והיסטורית של הספרות 
הרומנית. למד מקצועות יהודיים וכלליים בברסלאו, באוני¬ 
ברסיטה ובסמינר התאולוגי היהודי. ס 1881 עד 1885 היד. 
מרצד. ללשון ולספרות רומנית באוניברסיטת בוקארשט) 
פירסם ספר פופולארי על תולדות הספרות הרומנית ( 1883 ), 
והתחיל בחיבורה של כרסטומאטיה גדולה מספרות תמניה 



109 


גסטר, משח—גסטרונומיה 


110 


( 1881 — 1891 ). ב 1885 גורש מרומניה בגלל מחאתו על 
היחס ליהודים. הוא התיישב באנגליה, וב 1887 נתמנה 
לחכם העדה הספרדית של בריטניה. הוא היה לנואם 
מזהיר באנגלית וגילה פעילות בכל ענפי החיים הרוחניים 
והציבוריים של יהודי־אנגליח. כו רכש לו עמדת־כבוד בחיי- 
הרוח של אנגליה, 
כבעל־סמכא בתחום 
הפולקלור. הוא היה 
פעיל בתנועת חיבת־ 
ציון בראשית ימיה 
ובתנועה הציונית* 
היה סגךנשיא הקונ¬ 
גרס הציוני הראשון 
ונשיא הפדראציה 
הציונית של אנגליה. 
התנגדותו לתכנית־ 
אוגאנדה העמידה או¬ 
תו באופוזיציה להר¬ 
צל—אשר את מקומו 
קיווה לרשת. בעמדה 
אופוזיציונית זו המ¬ 
שיך אח״ב גם לגבי ויצמאן. ב 1917 נתגלעו חילוקי־דעות 
בינו לבין קהילתו, והוא התפטר מתפקיד החכם. בשנותיו 
האחרונות כהו עיניו, אך הוא המשיך בעבודתו המדעית 
והספרותית. 

מחקריו עוסקים בספרות הרומנית, בפולקלור יהודי 
ובפולקלור משווה, בתולדות השומרונים וספרותם, בתולדות 
היהודים באנגליה, בנושאים תנ״כיים ועוד. מקצת מחקריו 
במדעי־היהדות ובתולדות־הספרות נלקטו ונדפסו באוסף: 

, 01031100 ^ 1 , 10 ^ 1113 , 0 ת 10 ־ 011£ ? ת 1 31:1111165 £111(1 16X15 
1938 , 111 — 1 , 113 ק 7 ! 0 . 

תא ודור הרצל ג/ בנו של מ. ג. (נר 1906 ) — מלומד 
בתולדות־הדתות, יושב באה״ב. 

; 1912 ,( 315 , 331 , 51 ־^ . 11 051 ) .ס #ג , £13111611 ^ .*נ . 5 

- 00 ; 9 ־ 1935 , 7 ^ , 1 > £1311 ת£ . 50€ . 1151 ? 1$ ] 10 ) 311£3£ ־ 1 * 1 

. 1936 ,שמזט ¥01 17 ג 5 ז 111¥€ ת 4 , . 0 , 111 * 01-1 

ב. ר, 



סשח נסטר 


$סטרזטויםת ( 10113 ־ 1 ) 03511-0 = שעירי־הנטן), קבוצת 
חסרי-חוליות זעירים החיים במים < למרות דמיונה 
לגלגיליות (ע״ע) יש לראות בה מערכת בפני עצמה. סימנה 
החיצון — ריסים 
בקרום העוטף את 
הגוף, שהם מאפשרים 
שחיה חפשית במים! 
ריסי־חבטן משמשים 
גם לזחילה, אולם הג׳ 
מסוגלות גם להתקדם 
ע״י התכווצות שרי¬ 
דיהן, כדרך העלוקות. מבחינת מציאותם של מערכת פרו- 
טונפרידיות זוגיות כאיברי־הפרשה, של שרירים בצורת 
סרטים נפרדים, של קצה־גוף אחורי ממוזלג ומצוייד בבלוטת 
מלט—דומות חג , לגלגיליות! אולם העדר גלגיל בג׳ מבדיל 
ביניהן. מערכת העיכול של חג׳ דומה יותר לזו של התו¬ 
לעים העגולות (ע״ע). פתחה הקדמי הוא לוע שרירי מותאם 
למציצה. הג׳ ניזונות מן הנאנופלאנקטון ומפירורי חומר אור¬ 



גאני מת. בחלק הקדמי של הגוף נמצא גנגליון, ששני חוטים 
עצביים לאורך הגב מקשרים אותו לשארי חלקי הגוף, ובפרט 
לריסים רגישים. 

קבוצת חג׳ כוללת כ 100 מינים. רובם שוכני מים מתוקים, 
ובהם מצרות נקבות בלבד, שרבייתן היא פארהנוגנית. 
מיעוטם חיות-ים, שגם ביניהן אין נמצאים זכרים, אלא כל 
הפרטים הם אנדרוגינוסים. — מבחינת ממדיהן הג׳ הן הקטנים 
שבמרובי-התאים. הגדולים שבמיניהן אינם עולים בארכם על 
% מ״מ, ואילו הקטנים, שגדלם כ 0.003 — 0.01 מ״מ. נופלים 
אפילו מארכן הממוצע של הריסוניות החד־תאיות, 

גסטרונזמיה (מיור ?)ויו-ססץ, קיבה), אמנות של הכנת 
המזון בצורה הגורמת הנאה יתרה לחוש הראיה, 

הריח והטעם. הג׳ נוהגת בחברה העומדת על דרגת תרבות 
גבוהה או נתונה במצב כלכלי נוח. היא נתפתחה בעת העתיקה 
וגם במאות האחרונות בעיקר בחצרות מלכים ונסיכים (כגת 
חצר־המלכות בוורסי ובסין), ביהוד בערים ששימשו בירות 
לאימפריות גדולות ומרובות־עממים, שבהן נהגו להכין מיני 
מזונות שונים ומגוןנים (כגון רומא העתיקה, דנה ההאבס־ 
בורגית, קושטא הקיסרית, מוסקווה ופטרבורג של הצארים). 
בימינו נערכות הסעודות הגדולות כרגיל בבתי־המלון הבינ¬ 
לאומיים, שבהם נוהגים לערוך אח התפריטים בצרפתית — 
זכר לג׳ הצרפתית שיצאו לה מוניטין בעולם התרבותי כולו. 
אולם זע׳ מגיעה לשיאה לא במשקים גדולים אלא ביחוד 
במסעדות קטנות, שבהן מטפלים במיני מזונות מקומיים או 
מובאים מן החח (המסעדות הרוסיות, הסיניות, המזרחיות 
ועוד, שבערים הגדולות של אירופה ואמריקה). 

לג' נודעת חשיבות לא־מבוטלת לכלכלת המדינה, באשר 
היא ימרח שווקים פנימיים מיוחדים לייצור מזונות משוב¬ 
חים (תוצרות־חלב, שימורי-בשר, מעשה־אופה, יינות ורי־ 
ב(ת), מגדילה את יצואם לשוקי-חוץ ומשמשת גורם חשוב 
לפיתוח התיירות בכלל, וענף-ההבראד. בפרט, שכן הטיפול 
הגאסטדונומי במזונות במקומות־המדפא למיניהם עשוי לעורר 
תיאבון בחולים ובמחלימים, הסובלים כרגיל מאוכל חד־גו׳ני. 

חגאסטרונום אינו מסתפק במתכוני-מאכלים בדוקים ומנו¬ 
סים בלבד, אלא משתדל להמציא חדשים בכל עת. המועמד 
למקצוע זח צריך להיות מצרין בחוש הטעם והריח, כוח־ 
המצאה, נטיח לקישוט ולתיאום צבעים וכושר-אומדן למידות 
ולזמן. הוא חייב להקפיד על בחירת חמרי־גלם משובחים, 
על הצגת המאכלים בצירוף נכון ובצורה נאה. לעתים קרובות 
היו טובי הגאסטרונומים לארדווקא בעלי המקצוע ;טבחים 
ומבשלות), אלא גם אנשי־טעם חובבים (כגון הסופר הרוזן 
בריודסאוואךן [ 1 ז 1 ז 3 ^ 33 -) 1113 ז 3 ; 1755 — 1826 ], שהיד, פקיד 
גבחז בשירות הממשלה הצרפתית), או עקרוח־ביח מנוסות, 
וכן גם רופאים, שהמציאו מתכוני-מאכלים לחולים או הניעו 
אחרים לחבר מתכונים כאלה. במידה לא מועטה גרמו לפיתוח 
חג׳ נוסעים, שהביאו חמרי־גלם ומתכונים חדשים מארצות 
רחוקות! מבחינה זו יש לציין בסרט אח השפעתם של 
הצלבנים ביה״ב רורדי־הים האנגליים בתחילת העת החדשה. 

, 11 , £/ 1 ^ 11010£11 <111 !> 061 , 1825 ; 01 ) 1 X 135 ב 31 ׳\ 53 -) 113 וז 8 

£111111 * 1 ,־ 11 £ 1 ) £$£0 . £1 ; 1875 , 01111101 11 > 410110000111 010041 
£ 1/110 ■ 11 0411 111 /^ 00111010 , 80 - 51 ׳^ .׳י .£ ; 1903 , 1141100111 
, ח 55 £ גג 1 א חב 7 . 5 > . 0 ,* 1922 , 1-11 , 11 ) 70 . 1 > 10/110 !? . 11 ססס 
. 1 / 1 ץ 0 % 401 % 00 * 1 1031110111111 38 ; 1928 , £11101 111 > 111/1111 

111 £061 111 > 1010 % 11 ! ץו /? £0 ,^ 1 בג 6 מו 0 £ 5 () . 1,1 , 1932 
. 11 ; 1942 , 01111101 £0 , זזגק £ 11 £ ? , 11 ; 1938 . 8111101 - 501/0110 
. 930 ? . 111 )) £100 011 £1101111111 סס ' 1 , 11 מז 8 £ ־ ו 5011 

0 . ג. 




111 


גסנדי. סיד—גסנר, סלוסון 


112 


505 ךי, פיר — 1655—1592) — 035560x11 ), פילו¬ 
סוף וחוקר־טבע צרפתי. בן להורים עניים סן האלפים 
הצרפתיים! בנערותו התמסר ללימודים בשקידה. כבר כבן 16 
נתמנה מורה לרטוריקה בעיר הקטנה דין ( 01806 ). אח״כ 
למד תאולוגיה* באכם (^) ובאוויניון, הצטרף למסדר 
הפראנציסקנים ונע&ה כומר. מ 1616 עד 1623 היה פרופסור 
לתאולוגיה ולפילוסופיה באוניברסיטת־אפם. אח״כ התפטר 
מן ההוראה — אולי מחמת חששו שהאנטי־אריסטוטליזם שלו 


יסכן את מעמדו והתיישב בדין כחוקר תפשי ומחבר. 
ב 1645 קיבל משרת מודה למאתמאטיקד, בקולר המלכותי 
בפאריס, ושם פעל עד סוף ימיו. 

ג׳ נמנה על חוג הוגי־הדעות והחוקרים דקאדט, פרמה, 
מרסן, פאסקאל וחבריהם, שהיו ממניחי היסוד לחשיבה 
האנסי־אספולאסטית ולמדע החדיש בצרפת. מקומו בפילו¬ 
סופיה נקבע ע״י ביקרתו על תורת דקרט (ע״ע) והשפעתו 
על האספיריזם והדאיזם באנגליה. ג׳ מצדד בגישה הטבעית 
אל העולם שבו אנו חיים כאל עולם אמיתי! הוא דוחה את 


ספקנותו של דקארט 
לגבי הידיעה הנקנית 
בדרך ז 1 , ומסתייג 
מנסיונו לבסס את 
הפילוסופיה והמדע 
על הידיעה הוודאית 
של התודעה העצמית 
הישירה של "האני 
החושב". ג׳ רואה 
ברעיונותיו אלה של 
דקאדט הרבה מן 
המחר והרחוק מן 
הגשמיות והחיים. 
כנגד ההפרדה הגמו¬ 



רה שהפריד דקארט 


פייר גאסאנדי 


בין ההתפשטות והחשיבה, מטעים ג' כי הגוף והרוח קשורים 
זה לזה קשר אמיץ, ושייתכן שאין הם שני עצמים שונים 
אלא שתי תכונות של עצם אחד. אפשר, שבזה השפיע ג' 
ברעיון חשוב על שפינוזה הצעיר. 

לג" חלק מכריע בדחיית האריסטו׳טליזם במדעי־הטבע 
ובמלחמה למען השקפת־עולם המבוססת על המדע החדיש. 
יחד עם זה השתדל לשמור על הדוגמות הנוצריות והצליח 


להימנע מסיכסוך גלוי עם הכנסיה. ג׳ הוא ממחדשי התורה 
האטומיסטית העתיקה מיסודם של דמוקריטוס (ע״ע), אפי¬ 
קורוס (ע״ע) ולוקרטיום(ע״ע), אלא שהוא הפריד את תורת־ 
האטום ותורת האושר האנושי של אפיקורוס מן המשמעות 


האתאיסטית שהיתד, כרוכה בהן ושהבעיתה את המאמינים. 
מבחינה תאולוגית הורה, שהאטומים נבראו בידי אלוהים. 
האטומים של ג/ באטומים של דמוקריטוס והאפיקוריים — ואף 
של גלילאי(ע״ע) יותר משהם דומים לאטומים של הפי¬ 
סיקה והכימיה החדישות הם מושגים פילוסופיים: היחידות 
הנפרדות של החומר ההיולי, שהן נבדלות זו מזו בגודל ובצורה 
ונעות תנועה חפשית בחלל הריק, שהוא קודם לקיום הגופים 
(ע״ע אטום׳ עמ ׳ 477 )! האטומים פועלים זה על זה רק ע״י 
התנגשות ומגע ישיר ביניהם. מושג החלל הריק, שפיתח 
אותו ג/ נעשה אחד היסודות לתורה האטומיסטית המחודשת 
מצד אחד ולהסברתו המכאנית של ניוטון לתופעות השמימיות 


מצד שני. מן האטומים ותנועתם ניסה ג׳ לגזור את התכונות 
המוחשיות של הגופים. הוא נתן הסבר למהותם של מצבי־ 
הצבירה ולמעברים מזה לזה, אולם יחד עם זה הניח את 
מציאותם של "אטומי-חום". ג׳ היה תלמידו הנלהב וממשיך־ 
דרכו של גאלילאי בפיסיקה! הוא אף ביצע בפועל אח הניסוי, 
שגאלילאי תיכננו וייחם לו חשיבות מרובה: נפילת אבן 
מראש-התורן של אגיה נוסעת! ע״י ההוכחה שהאבן נופלת 
לרגלי התורן ולא מאחוריו נתן ג , ביסוס לתורת־ההתמדה 
במכאניקה. אולם באסטרונומיה חשש ג׳ לקבל את תורתו של 
קופרניקוס, למרות הוכחותיו של גאלילאי, משום הניגוד 
הנראה כקיים בינה ובין המקרא! הוא ביכר עליה את הפשרה 
של טיכו ברחה (ע״ע! וע״ע אסטרונומיה, עט׳ 786 ). את 
מחקריו של ידידו מרסן באקוסטיקה (ע״ע, עם׳ 559 ), שמדד 
לראשונה את מהירות־הקול, השלים ג׳ ע״י ניסויים המוכיחים 
את קביעותה של מהירות זו ואי-תלותה בגובה־הקול. 

על יסוד תורת־האטומים שלו ובדרך דומה לזו של 
לוקו־טיום (ע״ע) נתן ג׳ פירוש חמרני־פיסיקאלי להתהוות 
הכרתנו באמצעות החושים. אולם הוא הפיר בקשיים שבהסבר 
זה של הקשר בין התומר ובין התודעה. בתורת*ההכרה שלו 
הוא מייחד מקום ליסוד שכלי — המושגים המוקדמים של 
שכלנו. לדעתו, הטעות מקורה לא בחושים אלא בשיפוט 
השכל. — ג׳ נטה לתורת־הכרה של אמפיריזם חושני, אך 
נמנע מקביעת עמדה ברורה בכך. המחלוקת בין הגאסנדיים 
והקארטסיאנים נמשכה בפילוסופיה הצרפתית גם אתרי מותם 
של \ ודקארט, אע״פ ששני הזרמים עמדו בחזית אחת 
במלחמתם באסכולאסטיקה, שאת שלטונה השתדלו הישועים 
לקיים באוניברסיטות — תורותיו הפיסיקאליות של ג׳ הש¬ 
פיעו על ר. בויל (ע״ע)! בפילוסופיה הושפעו ממנו באופן 
ניכר הובז (ע״ע) ולוק (ע״ע). 

חיבוריו העיקריים של ג׳ הם: "פילפולים פאראדוכסיים 
נגד האריסטוטליים״( 5 נ 51 ־ 61 ׳\ 1 ) 3 1036 \ 0 !} 3 ז 3 ק $^ת 10 ^ג^!^ז^ x £ 
1810161605 ■!^), 1624 ! "מחקר מטאפיסי או ספקות והשגות 
על המטאפיסיקה של רנאטום קארטסיום" (- 6 מ! 151110 טף 5 ! 0 

. 0 .£ 6X5115 ׳£> 3 1051301136 ] 0 006113110065 5611 , 5103 ץ 1 (ק 3 ) 

$16301 ׳{ו 1 ק 3 ז 6 מ 1 ), 1644 ! "על חייו, מידותיו ותורתו של 
אפיקורוס״( 1 ז 1611 ק£ 5 ם 1301 ק 61 0101-16115 , 113 ׳! 06 ), 1647 ! 
"מערכת הפילוסופיה של אפיקורוס" (- 1111050 ק 13 ״ 0138 ץ 5 
11 זס 10 ק£ 36 < 11 ק), 11649 "מערכת הפילוסופיה" ( 3 ת 381 ז 0 ץ$ 
01 ט £16 ק 050 [ 111 ק), 1658 . 

א. ע. שפיר, חלוץ הזמן החדש: ג׳("הפועל הצעיר" ל״ז, 

סם׳ 11 ), סשט״ז 1 , 4101711511% 40 0515/715/175 , 2 ז 1 ׳וו$! 1.3 ..א 
מן 70/715771 ק 15 ה! 17 ה £7%5 0115 ,- 11, 126-188, 1890, £. 03551x61 
, 11 , 2511 001 * 1757 40 1 ) 15557155/10 14774 7710509/715 /? 40 

; 1908 ,. 0 )ס ץ 7 /ק 711050 /? 7/75 ,״־•! 8 . 8 . 0 ; 1907 , 135-143 
, 0.5 £ 1/71% 0/5 ,. 16 , 1908 , 0.7 51% ק 1 /ק 14510 075 , 121$ ) 60 ? .? 

- 2 1771070 40 0656416416 40 ( 0111774171 ,ן( 6 ״ 1 י 0661 . 8 ,־ 1910 
110/11115 ) 1540011 075 ,סג״!זג 64 . 0 , ״ 1924 , 17 § , 5 ,111 וו/ק 

, 11311111611 .? ; 1935 ,. 0 175/1 ( 4 0771/511% ( 4 £7755/7155/7577 40 

1*'05147115 77)170710111171175 45 0., 1936; 0 . 1161$, 0. 0., 40 
(5011X051)5/75 5155577 '^ 017 • 1 15717 ( 701 ? 405 , 11 745 ( 117177 ב 7 ( 4111111 ק 
11174 01071/7517 (80-11061 8610-. 2. 6001:10, ?1111010816, 1X1, 

1939; !.;1 4101116-3735166, ?. 0., 1943; 8 ?00*101, 1*55 170- 
1/0141 45 6. 5117 £?157475 55 5117 1' 0)07777577)5, 1944; 41. )301• 

5071 51 1715 50 ,. 0 .? , 1954 , 92 ־ 90 , 055 ? 5 ) 0 755915 ( 00 , 0166 

. 1955 , $5 7 ) 1 , 1575 ( 5 > 

א. ע. ש. - י. ל. 

גם;ר! סלומון — * 065506 3310X000 - 1730) , ציריך — 

1788 , שם), משורר, צייר וחרט־נתושת שוויצי. ג׳ היה 
תהילה מוכר־ספרים, ואת״כ חבר המועצה ופקיד של הקאנטון 


113 


גסנר, סלומון—גפ:ד, קונרד 


114 


ציריך, הוא כתב אידיליות בפרוזה פיוטית ( 1756 — 1772 ), 
שתורגמו ללשונות רבות וזכו בשעתן לתהילה ולהשפעה 
רבה, ביהוד בצרפת, מאחר שנתנו ביטוי לאפנת השיבה אל 
הטבע מיסודו של רוסו(ע״ע). כדוגמה שימש לג׳ תאוקדיטוס 
(ע״ע)> את המוטיווים של שירת־הרו׳עים היוונית העביר ג׳ 
לסיגנון סנטימנטאלי לא־ו־אלי של תקופת־הרוקו׳קו׳. הוא אהב 
להשתמש בתיאורו גם ברקע מקראי, כגון באפוס "מותו של 
הבל״ או ב״סיפור שני הנאהבים מימי־הסבול׳. — אופי דומה 
לזה יש גם ליצי¬ 
רתו הציורית, המ¬ 
עלה בצורה קלה 
וחיננית תמונה 
דמיונית של חיים 
שאננים ושלווים 
בחיק־הטבע. ־ 
יצירתו של ג׳ 
השפיעה במידה 
ניכרת על ספרות 
ההשכלה העברית 
בסוף המאה ה 18 
ובמחצית הראשר 
נד, של המאה ה 19 ו 
גם סופרי "המא¬ 
סף" וגם סופרי 
"ביכורי העיתים" 
הירבו לתרגם הי¬ 
מנה, דוד זא* 
מושטש תירגם אח 
"אדאסם" של ג׳ 
בשם ״אלדד ותרצה״ (״אש דת״, ברסלאו 1834 , 83 — 127 ). 
שד״ל תירגם משירת ג׳ את "מעשה הצדקה והחסד" ("בינור 
נעים״, וארשה 518,1913 — 524 ). האפוס המקראי של ג , "מות 
הבל" היה בין היצירות שהשפיעו על ראשוני סוסרי-ד,השכלה 
העבריים להשעין את הקלאסיציזם העברי על התנ״ך. בולטת 
השפעת ג׳ על יצירת שלום הכהן, וביחוד על שירו "לדוד 
מזמור תודה אל ברזילי הגלעדי". ובאמצעות שיר עברי זה 
בעקיפין גם על "דוד וברזילי" של יל״ג. 

מהדורה חדישה של שירת ם. ג': ה 8€ מבו 0111 !ם ,.ס. 5 
1922 ,( 16555 ־ 1 .ו 0 ז 15 ? £1 :! 1 :! 1 :>£ת 61 ). 

?? 6 .. 0 .¥ .? ; 1889 ,. 0 . 5 ,ת! 01££1 /ע .מ 

; 1929-1937 ,. 3 > ,ש 6.101 211 \ -פ 1 ] 12 מ 5 ^ 1 .? ; 1921 . 161/111 ■ 60 

■ 1/0 !? ?/* 11/01111 11 / 61/1 . 0 61 ? £1106 ?'^! ־ £0 : , י ;■' ח ־> 1 >. ״ 3 .? 

. 1930 ,? 3 זסס 0 — ( 1516 , 
ציריך — 1565 , שם), הומאניסט, רופא וחוקד־טבע 
שוויצי, מחלוצי הביולוגיה החדשה. ג׳ היה בן בעל־מלאכה 
צווינגליאניז בסיועם של ידידים אמידים שוחרי-השבלה 
למד באוניברסיטות של שטראסבורג, באזל, פאריס ומונפליה 
והקיף בלימודיו את כל ענפי־ההשכלה של זמנו: לשונות 
קלאסיות ועברית, מדעי-הטבע, רפואה. ג׳ היה איש־האשכו־ 
לות ברוחה של ההשכלה הכוללת של הרנסאנס וההומאניזם. 
הוא שימש כפרופסור ליוונית בלוזאן, ואח״ה— כרופא מטעם 
העיר בציריך. נספה במגפת־הדבר לפני הגיעו ל 50 . 

פעילותו של ג׳ בתחום הספרותי־סדעי היתה עצומה: הוא 


ההדיר ופירש חיבורי סופדים קדמונים, חיבר לכסיקונים 
וביבליוגראפיה מקיפה של הספרות היוונית והלאטינית 
בכל ענפי־המדע (עם הזכרת מחברים עברים) וחיבורים 
שונים ברפואה. לטבע התייחס לא רק כחוקר אלא גם כחובב 
נלהב! הוא היה אחד סן הראשונים באירופה החדשה לתחושת 
יפי הטבע, ביהוד לגבי הנוף ההררי של מולדתו, ותיאוריו 
הנפלאים של ההרים הגבוהים ושל העליה בהם היו המבשרים 
הראשונים להתפתחות האלפיניסטיקה(ע״ע אלפים, ע׳ 761/2 ). 

אולם מקומו של ג׳ בתולדות־המדע נקבע לדורות כאחד 
ממחדשיה של הביולוגיה אחרי הפסקת התפתחותה ביה״ב. 
בשעתו נתפרסם בעיקר כ ב ו ט א נ י ק ן! הוא היה הראשון 
שניסה לסדר סערכת־מיון של צמחים על־סמך מבנה איברי־ 
רבייתם, אולם חיבוריו בבוטאניקד, לא יצאו לאור אלא 
במאה ה 18 ולא יכלו להשפיע על התפתחות המדע. מפעלו 
החשוב ביותר הוא חיבורו הענקי בזואולוגיה: 15101-13 ^ 
301103111101 (תורת בעה״ח), ב 4 כדכי-סוליו(האחרון הופיע 
אתרי מותו) ב 3,500 עמודים — מעין אנציקלופדיה של עולם- 
החי בצורת תיאורים של בע״ח בודדים או של קבוצות־בע״ח. 
שיטודמיונו של ג , היא זו של אריסטו(ע״ע, וע״ע ביולוגיה, 
עט׳ 316 ) : כרך א׳ — מרובעי־רגליים משריצי־חיים וממילי- 
ביצים ! כרך ב׳ — עופות < פרך ג׳ — דגים; כרך ד' — 
חרקים וחסרי-הוליות אחדים. החלק הסוב ביותר הוא הדן 
בדגים. בדרכי הרצאתו והסברתו עדיין קרוב ג׳ לפליניום 
(ע״ע): בכל בע״ח הוא דן ב 8 סעיפים — בשמותיו בלשונות 
שונות, בתנאי-חייו הטבעיים, בתיאור איבריו החיצונים 
והפנימיים, ב״פונקציה הטבעית של הגוף", ב״תכונוח־הנפש". 
בתועלחו הכללית לבני-אדם, בתועלתו כחומר־מזון, בתועלתו 
הרפואית! הוא מסיים בכל מקרה בהערות ספרותיות ופילו¬ 
סופיות. תיאורי המינים הבודדים חסרים רעית מדעי־שיטתי 
מקשר, וכן חסרה בספר גישה השוואתית. אולם ידיעותיו 



קונראר נסגר 


של ג׳ עשירות משל פליביום וגישתו ביקרתית הרבה יותר, 
אע״פ שגם בספרו מצדים סיפורים דמיוניים המושתתים על 
שמועות. חידוש גדול של ג׳ הוא השימוש באילוסטראציה 
לצרכי הוראה והסברה בזואולוגיה. החיבור עשיר בציורים, 
מהם מוצלחים מאד ומהם שהעלו לעיני הקורא האירופי 
בפעם הראשונה תמונות מדוייקות למדי של בע״ת נדירים 
או זרים. ג' שיתף במפעלו אמנים חשובים! בין השאר הוא 
מציין, שאת הקרנף תיאר ע״ם התמונה שצייר א. דירר(ע״ע) 






115 


גסנר, קונרד—גסקוכיח 


116 


על סמך ידיעווז שהגיעו אליו מפורסוגאל. — למרות מגרעו־ 
תיו והיסודות המיושנים שבו יש לראות בחיבורו של ג׳ את 
ראשיתה של הזואולוגיה החדישה. 

באחד ממכתביו של ג׳ נמצא הרמז הראשון להכרת 
מערכת עולם־החי, המושתתת על ה?ירבה הטבעית: 
ג׳ מבחין בין סוגים למינים וקובע, שהרבה מיחידות־המיון 
(=סוגים) של המחברים הקדמונים כוללות לאמיתו של דבר 
מינים מרובים. 

( 0 • £0/405 ) 76 ;.ס . 0 ,? 81 . 0 .ן ; 1864 ,. 0 . 0 ,ק 03 .£ .? 
; 1916 ,( 53-86 , 10 •זסות^ . 800 . 8161 .קב?) ^<ן 0 ^ 0 ו 61 < 8 
,(/ 0126 ׳״ 8011 0550 ־ 01 ) ■ 0 . 0 ,) 411 * . 8 ; 1929 ,.ס ר ץ^ 1 .ז*\ 
00£00 />/ס£ ,■ 101 < 1 £ ז 80 ! 01 ס/*־,!, ז 0120 ׳* 504 , 80055 . 1 * ; 1938 
- 811110 ) 8 סז/> 0 ) 4 01 11 ־ 31 > 740 , 00 * 01 ? .! ; 1945 מ £0/1 ■א 
. 1951 , 87-88 , 17-25 ," 40 ק 0 ־ז* 

י. ל. 

{ס^רץם (־ 14063 ז 16 ז 05 ), משפחת־צמחים הקרובה לבגנו־ 
ניים (ע״ע), ללועניים (ע״ע) ולעלקתיים (ע״ע); 

יש רואים את האחרונים כקבוצה מנוונת־טסילית של הג׳. הג׳ 
כוללים כ 100 סוגים 
וכ 1,100 מינים׳ רובם 
עשבים או מטפסים 
טרופיים או תת־טרו־ 
סיים, בעלי עלים נגדיים 
ופרחים צבעוניים בר 
לטים לעין 1 אחדים הם 
אפיפיטים (ע״ע), כגון 
הסוג ההודרמאלאיי 

11111118 ג 11 ז 050115 \ 1 , בעל 

עלים בשרניים וגלד- 
ניים. רבים מן הג׳ מקר 
בלים כצמחי־נוי בשל 
יפי־פרחיהם. החשוב נלובסיניה(ג 1 י 8 ח 1 מ״ו 5 ) 

שבהם — הגלוכסיניה היפה( 1053 :סק 5 ג £1 ב 11 ם 1 ז! 5 , 
שבטעות היא קרויה בפי הגננים 4 ) 010x10 ), צמח שהוא 
כמעט מחוסר גזע, בעל עלים גדולים ופרחים דמויי־פעמונים 
מצבע לבן, אדום, ארגמן או רב־גוניז הסוג גסנריה 
(ג״סס״ס) הוא בעל 40 מינים, הגדלים באיזורים הטרופיים 
של אמריקה; עשבים רב־שנתיים או שיחים בעלי עלים 
פשוטים נגדיים ופרחים יפים ערוכים במכבדים או בקבוצות. 

3 םקזן, ג׳זך־ג׳ — 038001806 86 ־ 0601 —( 1525 או 1535 ז — 
1577 ), משורר וסופר אנגלי. ג׳ היה בן למשפחה 
אצילה וגתחגד בקימבריג׳! אח״כ למד משפטים בלונדון. 
בצעירותו חי חיי הוללות ופזרנות וזמן־מה נכלא בבית־סוהר 
בגלל חובותיו המרובים. בשנים 1557 -^ 155 היה חבר בית־ 
הנבחרים, אולם אח״כ סירבו לקבל את מועמדותו לבית־ 
הנבחרים בגלל שמו הרע. ב 1561 נשא לאשה אלמנה עשירה 
ועי״כ הגיע לאמידות. ב 1572 , ושוב ב 1573/74 , נטל חלק 
פעיל במלחמה בספרדים בארצות־השפלה, ושם נלקח בשבי. 
אחרי שובו משביו, בשנות־הייו האחרונות, חל שינוי באורח־ 
חייו, ויצירותיו בתקופה הזאת מעידות על גישה מוסרית ואף 
פיריטאנית. — ג׳ היה חלוץ ומחדש בשטחים שונים של 
הספרות האנגלית. בשל רשימותיו הערות מן המלחמה 
בארצות־השפלה יש לראות בו את הנתב הצבאי האנגלי 
הראשון. מחזהו 5 ־ 05 קקנ! 5 ( 1566 ), עיבוד של יצירה של 
אריוסטו (ע״ע), הוא הקומדיה האנגלית הראשונה בפרוזה 1 


״לקאסטה״ ( 1566 ) — הטראגדיה הראשונה על נושא קלאסי 
שנכתבה בחרוזים חפשיים. הסאטירה שלו "ראי־הפלדזד 
( 01385 ש 1 :מז 5 115 * 1 ), 1576 , היא הסאטירה הפורמאלית האנג¬ 
לית הראשונה. ג׳ חיבר את המסה הראשונה בביקורת־ 
הספרות באנגלית, ובעיקר את הרומאן הפסיכולוגי הראשון 
בפרוזה אנגלית "הרסתקאותיו של מר פ. ג׳." (-מס׳יי^ שנו! 
.[ .ז ז:>) 5 ג 1 א 0£ 05 ־ 101 ), שנושאו נלקח מן החיים הראליים. 
ג׳ תירגם ועיבד מחזות מיוונית, לאטינית ואיטלקית' ב 1572 
יצא לאור אוסף־שידיו בשם 5 ס 1 נ 101 ? 16 ־ 1 נ>ת €111311 ז 3 >תט 1 ?\ 7 . 

כל כתביו: ( 14321111 . 0 .ז\\ . €11 ) 145 ־ 01 ש 1 :> 1 קרת 00 , 

1907/10 ,( 11££€ ת 011 .( 1 >ש) ; 1869/70 . 

, 1894 , 0.0 ( 0 £1 הו/ד<' 8 1 > 1 ז 8 £ 5/0 740 , 11112 [־> 5411 .£ .£ 

/ 1101 ?! 5011/1 ,סס,/־ 0011 7 קז> 840/4 *££ ״ 0 . 0 ,ץזו 01 ־!ק . 7 .ס 

. 1942 ./סס? 

( 4 בל. 

^זקז^יה( 03500£11€ ), ביה״ב — פרובינציה בצרפת הדרו־ 
מית־מערבית, בין הגארון והפירנאים! בירתה היתה 
אוש(^!*^); היום—שטחם של הדפארטאמנטים: פירנאים־ 
תחתיים( €06€$ ־ 1 ׳(?- 8355€5 ), פידנאים־עיליים(-€־ 1 ז(י 1 ״ 1€5 ג £431 
מ£ם), לאנד( 104165 ^ 1 ), ז׳ר (^ס) וחלקים מן הדינארטא* 
מנטים הסמוכים. האיזור מהולל באקלימו הנוח! דרומו הררי 
ומבותר גאיות פוריים, המצמיחים תבואות, גפנים וסירות! 
צפונו — מישורים לא־פוריים (לאנדות). לבני־ג׳ יצא שם 
במסורת העממית ובהיסטוריה ובספרות כאמיצים ונועזים, 
מלאי גאווה על מוצאם ומולדתם, אך גם יהירים ומתרברבים. 

ג׳ היא חלק מאקדטגיד, (ע״ע) העתיקה. השם ג׳ נגזר 
מן הוואסקונים ( 735€00€5 י = באסקים), שפלשו לשם מספרד 
בסוף המאה ה 6 , ג׳ היתה נתונה למרותן של שושלות המרו־ 
בינגים והקארולינגים, אך שבטי הגאסקונים התמרדו בהן 
תכופות. בג׳ התפתח שלטון פאודאלי של רוזנים ודוכסים 
מקומיים, שהתקשרו חליפות לצרפת או לנאווארה הספרדית. 
מ 1035 ואילך נכללה ג , — יחד עם גין (ע״ע) — בדוכסות 
אקודטאניה, ובמסגרתה היתח נתונה משנת 1152 ואילך לשל¬ 
טונם של מלכי־אגגליה מבית־אנז׳ו־פלאנסאג׳נט. פילים ח 
אוגוסט מלך־צרפת כבש את רובה מידי ג׳ון'מלו־אנגליה, 
אך אדיורד ווו החזירה לכתרו. ג׳—בולה או רובה—היתר, 
כפופה לסירוגין למרותם של מלכי־אנגליד, ושל מלכי־צרפת 
עד סוף ימי מלחמת מאת־השנים ( 1453 ) וגירושם של 
האנגלים מצרפת. הקשרים עם אנגליה, שנמשכו למעלה 
מ 300 שנה, הניחו בג׳ אי־אלו רשמים לדורות. במאה ה 15 



גזו* ננאסקוניח 



117 


גסקוניח—נסקל, אליזכת קלגחורן 


118 



הכתובת היחודיח טאו׳ 6 

טןובת־קבר או אבדהקדשחז בפיענוה הנוסח המשוב , * 

ובהבנת הסשסעוח ש? הכתובת םחו?קוח הרעות: 

סז 07 א $4 £א 11 ח 0 א טס או 
(<)ס 1 אא 8£ £110 1 ע 0 (?) £11 ז$£^ £1 ק 
5 £3X0 01714 !?50 000X1 ז £1 ם 
0 ( 1 17£ (ש)א£י 08£1 51 ס 01 !'\א 1 
ד ££0£ . 4 א 00191/1410 

לולב מנורה שופר | שלום 

££־ד £££3 ? *ן ££$£££? — שם ז 
יש גורסים £££5££ .? ■י- אנא אליזוד, 

ויש גורסים ££ז £££101 — אשרי. 

ס 1 אא 2£ = 115 ז:> 1 !> 6 ם 86 (כרור?), או =* ז,״ נ> , ' (הבא?) 
תרנום: .בשם קדשו ית׳ 

אשרי הבא חנה(?) 

עיני רשעים תכלינח 
נדבת 1 ,׳ אשר יונה נדכה(?)' 

עדיין קיימו הדוכסים לבית־ארמאניאק עררה בג׳ בהסות 
מלבי־צרפת! ועם ידידת בית־ארמאניאק בסוף המאה נסתיימו 
תולדות ג' בשטח בפני עצמו. והיא סופחה לחלופין לתחום 
השלטון של הכתר הצרפתי. — במאה ה 16 בתפשטה הרפור¬ 
מאציה בג׳ במידה ניבית, ואיזור באךן היה למעח ההוגנו־ 
טיס (ע״ע). 

1/6 7/1550/66 , 4 ![ 1 : 631 ־ 00111 .? ; 1914 ,. 0 1/6 ) 11111011 , 116011 * 1 ,ק 

,.?> א/ 6 /> 7/5 550566 , 118116 ־ 031 . 011 ; 1939 , 010 ) 8 ) 4 1 ) .€ 

. 1951 

מ. 

ידיעותינו על היהודים בב׳ הן קלושות ומועטות השפות 
גשקוניא, גסקוניאה, קשקוניא או גשקונא שבתעודות עבריות 
מיה״ב אמם מתכוונים בהברה לג׳ בסי שהיא מוגדרת היום. 
ב 1869 נתגלתה באוש הכתובת היהודית (ר׳ ציור) העתיקה 
ביותר שבצרפת (בערך ם 700 לםה״נ), ונראה שהאבן אשר 
עליה היא חקוקה הוצאה מבכ״ג. מיסמך מ 789 מזביר אוכלו* 
סיד. יהודית רבה באיזור זה, אך אין בידינו כל פרטים עליה. 
הידיעות על יהודים בג׳ מתרבות בתקופת שלטונם של פלכי־ 
אנגליה: אדוורד 1 הוציא צו להגנת יהודי־ג׳ מפני הטלת־מיסים 
מופרזת והכיר באירגון קהילתם. בספרות של המאות ה 13 
רד, 14 נזכרים יהודים בג׳ העוסקים במסחר ובהלוואה בריבית, 
למרוח האיסור מטעם ועידת־הכגסיה בבורדו ב 1214 . בעיירה 
אר (מזג^ —איירש בתעודות העבריות) חי במחצית השניה 
של המאה ה 13 החכם יצחק הגורני (מז 1 ^ = גורן), המזכיר 
בבתביו ישוב יהודי במקומו. צווי־גירושים הוצאו על יהודי־ג , 
ב 1305 וב 1315 , אולם בפועל החזיקו מעמד באיזור עד הגירוש 
הסופי מצרפת בולה ב 1394 . בעקבות ״גזרת־הרועים* ב 1320 


גזברות קהילות שהושמדו: אוש, ק 1 בדום דים 1 ן 

( 0111 בתנ 0 ),מוו־דודםאר 0 אן (סארציא =ו 831 ז 13 ג- 15 >יז 4011  £11 ג 3061031 505 י 1 /י\ 
.1866—1864 .( (.נשים ובנות״ 
ערד קיים בתולדות הספרות 
ה״נגלית יש לספרה של ג׳ 
חייה של שרלוט ברונטה" " 
18573 (ע״ע), שיצא לאור 
והקנה לד, מקום בין חשובי הביוגראפים האנגליים. — ג׳ 
תרמה תרומה חשובה לרומאן החברתי, המשפחתי והפסיכו¬ 
לוגי. ספריה זכו למהדורות מרובות ותורגמו לכמה שפות — 
001183((!\ כל כתבי ג':,(□ 10 ) 11 >£ ()־ 01 ) 111115 .£ ) 111 ) 5 ) 1 ! 0 /ו 

.1906 

]. 4. ?313156 ) 1431 . 8 .£ ; 1905 , 014 ( 1 ) 001 114.00 . 0 , 411 [ , 6 תץ , 
4 / 65 . 0 , 804 11(1 £61605/6, 1931; £. ?. 816116103, 3 *'56- 
101180 < 411 ) 010 , 1946; 4. 8. £10 . 1952 ,. 0 . 8 , 5 ת 151 ק 

פ. בל. 





119 


גפר, הרכרט ספכפר — ג׳עסר אלצאדק 


120 


גפו"! הךברט ספנסר — ז 6 * 5 ב 0 זש 0 ןזשק 5 זז;א 1 זש 11 — 
(נו' 1888 בוויסקונסין), פיסיולוג אמריקני. תלמידו 
ועוזרו של א. ג׳. ארלנגר (ע״ע) באוניברסיטת־ואשינגסון. 
ב 1921 נתמנד. ג׳ לפרופסור לפארמאקולוגיד. שם, ב 1931 — 
לפרופסור לפיסיולוגיד, ב־ 
אוניברסיסת־קורנל. מ 1935 
ואילך ג׳ הוא מנהל מכון־ 
רוקפלר למחקר רפואי. ג׳ 
וארלאנגר השתמשו בשפו¬ 
פרת קאתודית כאוסצילו־ 
גרף (ע״ע) כדי להראות 
את שינויי זרמי־הפעולה 
בעצבים (ע״ע). ניסוייהם 
הביאו לפיתוח תיאוריה על 
הפונקציות השונות של 
רק מות־ העצבים על־ סמך 
מהירות־ההולכה של הזרם 
החשמלי. ג׳ חקר גם את "רברט ם נאסי 

הקרשת־הדם. ב 1937 סיכמו ג' וארלאנגר את מחקריהם בספר 
011$ ׳\זש> 1 0£ 15 ז§ 81 1031 זןש £16 ("סימנים חשמליים 
של פעילות־העצבים"). ב 1944 הוענק לשניהם פרם־נובל. 



$?ךה (מונודנשטס!'), סוג של צמתים ממשפחת השפתניים 
(ע״ע)! אפייני לצומח של הגריגה(ע״ע) והבתר. (ע״ע). 

הסוג כולל כ 100 מינים של עשבים או שיחים חר־שנתיים 
או רב־שנתיים, בני האיזורים הממוזגים! בא״י גדלים בר 
11 מינים של הסוג הזה. סימנם של מיני ג/• הכותרת העליונה 



הנערה 3175 מ 2 וז]גו 1 :> יד 
א: פרח 

קצרה ובלתי־מפותחת ושפתה התחתונה בעלת 5 שיניים או 
אונות, מיגים אחדים, כגון ג׳ זעירת־פרחים (ת! 1 ןז 71£10 ז 3 ק. 7 ) 
האדומה וג׳ מאובקת (רח 10$11 ! 1 טזק . 1 ) הסגולה, הם צמתים 
יפים, הראויים להתקבל כצמחי־גוי. 

הסוג ג׳ עשיר במינים המכילים תמרים ארומטיים (שמנים 
אתריים וכד'), ששימשו ברפואה העממית כחמרים מעודדים. 
המקובלים ביותר היו $ן-ו 1 >ש 3 מ 1 ג! 1 ש.ז׳ ו 1 זוטז 3 ״ז. 1 . מן המין 
האחרון היו מכינים גם תכשירי־רוקחות ( 1 זש! 1 !■!ברם ו* 1 זש 1 ׳ 1 ) 
כסמים בגד הפרעות בקיבה, בכליות ובשלפוחית־השתן. הג׳ 
המצדה (רח 1 !! 01 ק . 1 ), בעלת פרחים לבנים, שימשה לערביי 
א״י לצרכי־רפואה שונים. 


?!?ז( 20 * 62,211 ־ 0 ),השפה החבשית(ע״ע) העתיקה,המהווה, 
עם הערבית הדרומית הקדומה (בייחוד השבאית, 

ע״ע) ועם הערבית הצפונית, את הענף הדרומי של השפות 
השמיות, מקור הג׳ הוא להג שבאי, אשר דובריו היגרו 
מדרום־ערב אל עבר ים־סוף וייסדו את ממלכת אקסום(ע״ע), 
שבה הונהגה במאה ה 4 הנצרות כדת־המדינד" ביתוק הג׳ 
מארץ־מולדתה, סביבתה האפריקנית והמגע עם הנצרות 
וספרותה, הכתובה יוונית ומקצתה סורית—אלה הם הגורמים 
שעיצבו את דמותה של הג/ במאה ה 14 תפסה האמהרית 
(ע״ע) אח מקום הג' כלשון החצר והמדינה, אך הג ׳ נשארה 
עד היום לשון הכנסיה, ועד למאה ה 19 אף שימשה לשון 
דברי־הימים הרשמיים של מלכי־חבש, אף באמהרית החדישה 
השאירה הג' שרידים לא־מועטים (מונחים, צירופי־לשון, 
מליצות). מבין השפות החבשיות החדשות התגריגיא היא 
הקרובה ביותר לג׳, — כתבי־הקודש של הפלשים (ע״ע) 
כתובים בלשון־ג׳. 

הכתב החבשי התפתח מהכתב השבאי. תכונתו העיקרית 
היא ציון התנועות ע״י שינדים בצורת־היסוד, שאף היא 
נקראת ג׳ ומביעה את העיצור המונע בפתח. לכל אות שבע 
צורות ("סדרים"). כל־זמן שמכשידי־ד,כתיבה היו הקולמוס 
והקלף לא נשתנתה צורת האותיות אלא מעס, פרט לשינויים 
מסויימים בצורת ה״תנועות". בימינו מתחילה הפצת העט 
הנובע לגרום להתפתחות כתב רהוט. הכתב החבשי חסר סימן 
ל״דגש החזק", שיש לו תפקיד חשוב במורפולוגיה, ביהוד 
בפועל, ושמעיד עליו היגוי הג' הנלמד עד היום בבתי־המדרש 
הכנסייתיים. וע״ע חבשיות, לשונות. 

, 03/13 ) 5/1 1 ז 3 < 1531 ק 10 < 011 ■ 70 > ) 0 ( 0 x 1 014/1 ,תתבת! 1 ! 01 .עג 1 !/ 
- 34 ) 0/1 ,. 18 ; 1865 , 303 וקסוו/ 31 ס £1403 סו 1 1899'; 18., 143x1300 
443/610/1143/13 ,*!!!■!סזסגזק .'■! ; 1866 ,ס 313 /ס 14 /) 03 0x101/110 ) 

. 0 , 1886 , 1130 ! 1110 ) 43 > 0(0x1x1011/ —■ 0(0x1x101130 

5(1 96 ו 1 ז 13 / 01 )ק 5 30 ו/ 43 ;) 1 ו* 43 1113 <ז< £סו 1 ) 46 ו 01 ו 8 ,־ 3550 ־ 

1928; £, £1(1 זג 1 , 0 ס 3111/1 <ן^-^ס 4 } 44 43/13 ) 0314 ,חחבתז , 
1913; >8. (301101, 00 />(0000310(10£14323 4 ) 61 1041113113 ) 1304/1 ח 
013 , 1 )ש 0 ׳״םנ 8 ן .£ ; 1921 ,; 11 , 4 () ( 113 ^ 310441 1130 } 0 ו 11 ו/} 
1(04/1(10113113 3414(1/1(0353 4/34 44[<}110 011181 1 ; 1926 , 0 ) 1 /)) 1 ק , 
5(0(10 431/0 13(43(0114(0 3110/11314, 1932, \1 ./י x51:10, 81/1110- 
£(053 153 /ס '( 11 ק x11(13 0 1986 , 30-41 , 10 ) £1510 01 113£34 § 0 ס ; 

£. £11151180 $3 153 ,££ז x11(13 1- . 1955 , 10 ק £1/110 ( 0 0£34 ו £1 סס 
ח. י. ם. 

{׳עפו* אל 2 אןיק(.״<\(** 1 כ 0 ,אבן מחמד אלבאקר (בערך 
700 — 765 , מדינה), האמאם הששי של השיעה 
(ע״ע). הוא היה איש מלומד בענייני דת, אולם ודאי שכל 
הספרים המיוחסים לו לא נכתבו בידו. מלבד פירוש על הקראן 
מצויים בשמו בעיקר ספרים מאגיים. לפי המסורת חיבר ג׳ 
ספד על הגדת־העתידות בשם אלב׳פר, מבוסם על המסורת 
הסודית של משפחת בני עלי, אבי'ד,שיעה! שיטת הספר היא 
השימוש בצירופים שוגים של אותיות הא״ב. 
להערצה מיוחדת זכה ג , בכת "השבעיים" של האסמאעי־ 

ליה (ע״ע), בתור אביו של אסמאעיל, שהוא לפי דעתם 
האמאם השביעי והאחרון, בעוד שכת "השנים־עשריים" 
חושבת לאמאם השביעי בן אחר לג', מוסא אל_קאזם. — שמו 
של ג׳ נזכר תכופות בספרי האלכימיה המיוחסים לג׳אבר 
(ע״ע), שמוצג כתלמידו של ג׳! משום כך מונים את ג׳ עם 
אבות האלכימיה (ע״ע), ואף מייחסים לו ספרים שונים 
במדעים נסתרים, שמקצתם נמצאים בידינו, 

1. <30182 1151•, 20/4/0, 41, 123 £6, 1887; ]. 0/11 ) 31 ,ג! 1 :נוא - 

43/43 4/13/1311114(311. //•■ 0. 01 5., <13( 433/14(3 1x10x1, 1924; 

0. 11:1 . 0 ; 1929 , 013 !) 1$ ח סא 013 , #01 י x3.60/11,8 , 1111 ־: 1 דז , 

1, 104, 939, 1937; ?. 1942-43 ,ססץעס// מ*! ) 5/34 [ ,* 1 !גזא . 




121 


גגון, נריגורי אפולונוביץ׳ — גסים 


122 


; 18 ן, גו־יגוו־י אפול 1 נז?יץ׳ - ״ 1300 .ק - 

( 1872 או 1870 — 1906 ), כומר פראווסלאור ומנהיג־ 

פועלים רוסי. ג׳ היה ממוצא קוזאקי־אוקראיני. ב 1899 היה 
כומר בפרבר־פועלים בפטרבזרג ! ברשות השלטונות, ובת¬ 
מיכתם של אחדים 
מראשי האוכרנה 
(ע״ע), הקים ג׳ את 
"החברה של פועלי 
בתי־החרושת הדר 
סיים", שמטרתה היתה 
תיווך בין הפועלים, 
בין בעלי־המפעלים 
ובין השלטונות. ג׳ 
הסיף לפועלים להת¬ 
ארגן לשם הגדלת 
שכר־העבודה, קיצור 
יום־העבודה והטבת 
התנאים הסאניטא- 
ריים וכר בלי להת¬ 
ערב בפוליטיקה, כלו¬ 
מר — בסיכסוך שבין 
המשטר הצארי ובין 
הציבור הרוסי. התנו¬ 
עות הסוציאליסטיות 
הביסו על ג׳ בעין 
רעה בשל נסיונו 

להגשים את רעיונם 
של הסלאוויאנופילים ודוסטויבסקי (ע״ע) על זיהוי האינ¬ 
טרסים של שלטון־היתיד הימורי ושל ההמון הרוסי. 

תודות לכשרונו האירגוני ונאומיו הלוהטים והעממיים, 

הצליח "אבא ג׳־" להקים, במשך חדשים־מספר, תנועת- 

פועלים המונית, דבר שלא עלה בידי הסוציאליסטים לאחר 
פעילות של עשרות בשנים. מבין הסוציאליסטים היו יחידים, 
ובראשם פינחס רוטנברג (ע״ע), שניצלו את תנועת ג׳ 
לצדכי הפעולה המהפכנית. בראשית 1905 פרצה בפטרבורג 
שביתה של 150,000 פועלים! ביום א׳ לשבוע, 9 ( 22 ) 
ביאנואר 1905 , צעדה לכיוון ארמוךהחורף, בהנהגתו של ג/ 
תהלוכה ענקית של המוני פועלים עם נשותיהם וטפננ שנשאו 
איקונין ותמונות־הצאר ושרו שירי-כנסיה,—ומטרתם להגיש 
לצאר פטיציה, המכילה דרישות ליום־עבודה של 8 שעות, 
חופש-דיבור וכד׳. המשטרה והצבא פתחו באש על ההמון 
הבלתי־מזויין! לסי ההערכה הרשמית נהרגו עד 130 איש. לפי 
מקורות אחדים — הרבה יותר. את ג׳, שנפצע קל, הצליח 
רוטנברג, שהשתתף אתו בתהלוכה, להסתיר ואח״כ להבריח 
לחו״ל. ג׳ פירסם כרוז חריף נגד הצאר ונצטרף כחבר למפלגה 
הסוציאל־רוולוצלנית (ע״ע)! אולם הוא נכשל בנסיונו לתווך 
בין הסיעות הסוציאליסטיות הרוסיות השונות לשם איחודן 
לפעולה משותפת, בלי להתעמק בהבדלים האידיאולוגיים 
והאישיים. בסתיו 1905 חזר ג׳ באופן סודי לרוסיה, נפגש עם 
ראש-ד,ממשלה ויסד, (ע״ע) וניסה להקים את תנועתו מחדש. 
מרכז מפלגת ס״ר קבע, שג׳ היה בוגד וסוכן־חרש של הבו¬ 
לשת, ולפי החלטתו אירגן רוטנברג את הריגתו של ג׳ ע״י 
הפועלים שהתאכזבו ממנו. ג׳ נהרג ב 11.4.1906 בקייטנה 
אוזיורקי שע״י טריוקי שבפינלנד, תנועת־ג׳, במקום שיתוף 


בין הצאר לבין ההמון הרוסי, גרמה לניתוק מוחלט בין שני 
אלה. "יום א׳— יום־הדמים" היה אחד הגורמים למהפכת 
1905 . 

-ץ , ! .ח ; 906 [ ? £4 ( 0 ? £111101 £<(ד ,תסק 03 

, 1 ו 8 >ו.וק 0 ! . 114 ;( 1909 , 61.1.1106 ) 3 \ 1 0 ד, 16 / ,חק 56 ) 1 ו 6 ז■ 
1863668 * 80600 03 , 038308 ;" 1905 מנן 833 מ 9 ״ 

1607811166 ^״) 6.6 6 ) 66811166661 11 001036 1 * 16 * 360 ? 0 

.( 1908 ." 60361 

א. אח. 

נפור, ע״ע קאוצ׳וקן חקלאות. 

ליידיס או גיפךים, שבט סוטוני־מזרחי. בתעודות היסטו¬ 
ריות 'נזכרים הג׳ לראשונה, יחד עם הגרותובגים 
והוואנדאלים, כשכנים טרדגים על הגבול הדאקי של מלכות 
רומא בימי הקיסר פרובוס. לדברי יורדנס (ע״ע) היו הג׳ 
קרובים לגותים (ע״ע). מסתבר שד,ג׳ יצאו מסקאנדינאוויה! 
עקבותיהם נודעו לראשונה בךלתה של הוויסלה! אח״כ, 
באמצע הסאה ד, 3 , נתיישבו בקארפאטים, בשכנותם של 
הגותים. מלכם האדיר של הג׳, פאסטידה, גבר על הבורגונדים, 
אך נכשל בהתקפתו על הנוחים. כשאר השבטים הטוטונים־ 
מזרחיים געשו הג׳ כסופים להוגים, ובמסעו של אטילה (ע״ע) 
לגאליה נלוו בהמוניהם לצבאו( 450 )! מנהיגם, המלך ארדא- 
דיך, היה מקורבו ואיש-סח־ו של אטילה. אחרי מותו של 
אטילה ( 453 ) פרק ארדאריך את עול ההוגים מעליו, והג׳ 
התיישבו בגבולותיה של דאקיה, שנקראה מעתה "גפידיה". 
שלטון הג׳ השתרע דרומית-מערבית לעבר חופה הימני של 
הד א נובה ודלל גם את מחתות סירמיום וסינגידונום (יוגו־ 
סלאוויה הצפונית־מערבית של היום). כאשר נסעו הגותים 
המזרחיים ממושבותיהם בפאנוניה לאיטליה׳ גיסו הג׳ לחסום 
את דרכם, אולם נחלו תבוסה מידי תאוד־וריר (ע״ע) ב 481 . 
בימי ישיבתם בדאקיה היו הג׳ תחילה בשלום עם הרומאים 
וקיבלו כספי־סיוע שנתיים בתורת "אומה ידידה". משהתחילו 
לעורר מהומות בשטח הרומאי, מנע מהם הקיסר יוסטיניאנום 
אח כספי־הסיוע והעניקם ללנגוברדים (ע״ע), שאותם קרא 
לעזרתו. ב 567 הוכו הג׳ בידי הלאנגובארדים והאנדים(ע״ע). 
חלק מן הג׳ נלווה ללאנגובארדים במסעם לאיטליה, וחלק 
אחר נשאר תחת שלטון האווארים. שמם גזבר לאחרונה 
במאה ה 9 . — הג׳ מתוארים ע״י יורדאנס כ״איטיים במחשבו¬ 
תיהם וכבדים בתנועותיהם״! פראותם ואכזריותם היו מפור¬ 
סמות לגנאי! הם לא הניחו אחריהם שרידים ספרותיים 
או תרבותיים. 

.״ 1 ^ 1904 .* 510171171 . 1771 *£ **£ ,־ מת 1 שז 8 . 0 

; 18 ־ 1910 , 1-11 ,* 510111111 7 *£ .!/* 1 * 0 

. 1925 ,* 1701110171171 ^* 0 ^ * ז 1 {% . 11 71 * 1 (* 1411 *<£ * 01 ,$* £€12 

ח. ק. ב. 

נ 6 לם( 6$ :ז 3 ז 1 ו 1 מ 16 * 6 ; ג״), באגאטומיה ומורפולוגיה — איב¬ 
רים סרוקים, נספחים ומהודקים לגו, שהם נתמכים 
ע״י חלקי-שלד ומונעים ע״י שרירים! הג" פועלות כמערכות 
של מנופים ומשמשות בעיקר כמכשירי-סעד וסכשירי־תנועה 
לגוף בכללותו: רגלים, כנסים, סנפירים! לפעמים הן מותאמות 
למילוי פונקציות אחרות — כזרועות, מחושים, לסתות וכר. 
זרועותיהם של הנבוביים (ע״ע) ושל הדיונונים, שהן חסרות 
חלקי־שלד וסימני־פירוק, איבן נכללות במושג הג". פרוקי־ 
הרגלים (ע״ע) הם בדרך-כלל מרובי-ג", וחלק מגפיהם 
משמשות כאיברי־חחושה וכאיברי־אכילה (גםי-םה). 

במובן מצומצם משמש המונח ג' לסימון איברי השחיר" 



נ. נא 6 ו 1 


123 


גפים 


124 


ההליכה והתעופה של החלי ת י ים (ע״ע), שהם בעלי 2 
זוגות־ג": ג״ קדמיות, באיזור המעבר בין הצוואר לחזה — 
סנפירי־חזה, רגליים קדמיות, כנפיים, זרועות —> וג" אחו¬ 
ריות, באיזור פי־הטבעת — םנםירי-בטן, גפי־אגו, רגליים 
אחוריות או רגליים סתם! בדגים מצויים — נוסף על הסנפי¬ 
רים הזוגיים — גם סנפירים לא־זוגיים. יוצאים מכלל זה: 
הדגים הפרימיטיוויים מקבוצת ד,סלאק 1 דרמים ( 11 ז 1 ז> 1 > 0 :) 13 ?; 
ידועים רק כמאובנים), שבהם היו מינים בעלי זוג־סנפירים 
אחד בלבד או בעלי מספר רב של זוגות־מנפירים 1 וכן עגולי- 
הפה, שהם בעלי סנפירים לא־זוגיים בלבד. 

בחולןתיים בעלי ג" זוגיות מורכב השלד של כל אחד 
משני הזוגות משני חלקים: חגורת־ג" הטבועה בתוך שרירי־ 
הגוף הזג" עצמן. גם בג׳ הלא־זוגית יש להבחין שלד פנימי 
ושלד חיצון: סמוכות סחוסיות או גרמיות טבועות בתוך 
השרירים, ועליהן נשענות קרניים שקרום מתוח ביניהן. 
בהתאם להבדלי מקומות חיותן ואורחי-חייהן של המערכות 
השונות — דגים, דו־חיים, זוחלים, עופות, יונקים —, קיימים 
בהן מבנים שובים של ג": סנפירים בחיות-מים, גפי־חליכח 
בחיות־יבשה, כנפיים בעופות ז הבדלי ההליכה ביבשה — על 
ארבע או על שתיים — שוב מתבטאים בשינויים בג". 

ל א ז מ ל ל ן ולעגולי-הפה אין ג" זוגיות, והם שוחים 
באמצעות התכווצות המיוטומים משני צדי-גוף, הדוחפת אותם 
קדימה. בדגים מופיעים הסנפירים הזוגיים כתולדות של 
קיפולי-עוד ארכיים, שלתוכם חודרים שרירים ראדיאליים, 
שהם שלוחות של המיוטומים ז כל שלוחה כזאת מתחלקת 
לסעיף עליון וסעיף תחתון, וביניהם מקל-תמיכה סחוסי או 
גרמי, שהיה, כנראה, מתחילה מפורק ל ג פרקים! מצב זה 
קיים בסנפירי־הבטן של הסחוסיים־גרמיים, ואילו בדגי־סחום 



ציור 1 . 

הסנפיר העליון ש? הכריש 
1 שכסה: 2 סחום־העורב; 3 . נאואליות: 

4 . ראריאליות, 5 . יזרני־עור 

התרבה מספד הפרקים שבכל מקל-תמיכה, ובדגי־גרם הצטמ¬ 
צם לאחד. לכל שריר ראדיאלי הספק ודע צבים מן השורש 
הבטני של הקטע המקביל בחוט־השדרה. בדגים מופיעות לרא¬ 
שונה חגורות־הג", המשמשות תמיכה לסנפירים במקום חיבר 
רם לגוף. בדגי-הסחום עדיין אין שלד־החגורות מחובר לשלד- 
הגוף. שלד החגורה הקדמית בנוי כעין קשת סחוטית חחובקת 
את הגוף מלמטה ומן הצד מאחורי קשת־הזימים! שלד החגורה 
האחורית עדיין אינו מפותח במידה ניכרת. בדגי-הגרם, וכן 
בכל הקבוצות העילאיות, חגורת־הג״ הקדמית בנויה מ 3 
עצמות, שהן לפי מוצאן עצמות־סחוס: השכמה (* 1 ״ק 503 ), 
עצם־חעורב (ת 10111 > 3001 ז 00 ), עצם־העורב הקדמית (-סססזנן 
ו 0 ט 10 > 3001 ז); עליהן נוספת עצם חופה: הבריח ( 0137x1113 ). 
חגורת־חג״ האחורית בנויה אף חיא מ 3 עצמות: עצם־חכסל 


( 1111x01 ), עצמ-השת (נ 11 טט 1501 ), עצם־החיק ( 15 נ 1 עק). בדגי- 
גרם מתחברת החגורה הקדמית לחלק האחורי של הגולגולת! 
בחיות־היבשח, בעלות צוואר המאפשר תנועה חפשית של 
הראש, בטל החיבור הזה. הסנפיר הזוגי בדגי-סחוס מחובר 
במפרק ע״י 3 בדים — הבזליות ( 15333113 ) — לסחוס-העורב! 
אליהם מחוברים קרניים סחוסיות מפורקות — הרדיאליות 
( 113113 ־ 3 !; ציור 1 ). בהמשך ההתפתחות חלים במבנה הסנפיר 
שינויים בשני כיוונים: 1 ) ריכוז הראדיאליות בבסים־הסנפיר, 
וע״י כך הצרת הבסיס והסיבת הסנפיר בולו לאיבר־חתירד" 
המסוגל לבצע תנועות רבצדדלת! 2 ) התקצרות ציר־הסנסיר 
והפחתת מספר הראדיאללת. 

הג" מחומשות־האצבעות של חיות־היבשה מרובעות- 
הרגליים הן גילויי התפתחות מן הסנפירים הזוגיים (ציור 
2 ). מניחים, שנקודת־המוצא של התפתחות זו היו סנפירים 



ציור 2 . 

השוואה בי! סנשיר הפאוריפטרום ( 10 ד,רו 1 ז) (א) 1 כיז הגף 
טחוטשת־ד,אצבעוח (ב) 

נ. שכטה: 2 . עצם־העורב; 8 . עצ&־תורת: 4 . נוטר; 5 . חישור: 

8 . ראריאליוח; 7 . שורש־הכף: 8 עצטות־הנף; 9 . נלילים 

של קרוסופטדיגיים ( 017£11 !ק 0 צ 005 ) או של דגי-ריאות 
קדמונים. חכנית־הבניין היסודית של גפי כל מרובעי־ 
הרגליים היא אחת, והיא כוללת 3 חלקים (ציור 3 ). 

בג׳ הקדמית (יד) 

נ) זרוע, ובה עצם־הזדוע (ננר״ו״״^המוםדקת לחגורת־החזהז 

2 ) אמה, ובה זוג־עצפות — החישור ( 341118 !) והגומד ( 3 ת 1 נו), 

שהז סחופרות ל( 1 ) במרפק! 'י 

3 ) כף־היד, ובה 3 חלקים ~ שורש-הכף ( 5 ! 1 נן €31 ), הכף 

( 115 ,ן 1 ג 34 ! 6 ו 1 ז) ו 5 האצבעות. 

בג׳ האחורית (רגל) 

1 ) ירך, ובה הקולית (״״!״£) המוסרקת לחגורת־דיאגן! 

2 ) שוק, ובה זוג־עצסות — השוקה ( 01,13 ) והשוקית ( 3 [ 11 < £ 11 ), 

שהן מחוברות ל( 1 ) בברד! 

3 ) כף־הרגל, ובה 3 חלקים — שורש־הכף ( 13,5118 ), הכף 
< 8 ט 5 ז 1313 ־וח) ו 5 האצבעות. 

בזוג-העצמות שבחלק השני של הג' הנושא העיקרי של 
משקל-הגוף הוא החישור בג׳ הקדמית (יד) ותשוקה בג׳ 
האחורית (רגל)! הגומר דק יותר ומשמש בעיקר מקום* 
אחיזה לשרירים! השוקית חלשה, ובקבוצות רבות היא נוטה 
להתנוונות. מעבר לאיזור המיפרק שלו עם עצסיהזרוע נושא 
הגומר תמיד בליטה כלפי מעלה — זיז-המרפק ( 0100731100 ). 
באיזודי כף־היד וכף־הרגל מרובים ההבדלים בין הקבוצות 
השתות, בהתאם לאפני ההליכה, הריצה או הקפיצה של 





125 


גסים 


126 



א: איזור הנף הפרטית; 
ב: איוור הנף האחורית; 
נ: משותף 


חנהסריים 10 — 22 ובלי תגי 
המססרים ׳ 10 —' 21 ״ 23 — 


ג( 11 ק $63 

1 . ע־ 5 ם־ו,׳עבםד, — 

11111061115 

2 . זרוע — 

1:013601461110 

3 ע׳־העודג — 

111 ו 461 ו 10601360 ק 

4 . *'■העורג הקרסית — 

1113 ) 1 •זג!) 

5 ע׳־הנריח — 

גמ 11111 

0 ע׳־הכסל — 

£6111111■ 

7 . עולית — 

15611111111 

8 . ע׳־השת — 

111513 ק 

9 . ע׳־הדויו! — 

3103 

10 . גומד — 

£1111113 

׳ 10 . שוקית — 

134111$ 

11 . חישור — 

(11113 

׳ 11 . שוקה — 

או 6 מ 1 ז 1$1£0 י) 

12 ע׳ דסויית־עדשד, או 

6653010146301 

שומשום — 

1110366 

13 . *׳•הסהר — 

3$[13£3111$ ((31115) 

׳ 13 . ע־־הערקום — 

6 ו £0111 ו 6 חנז 6 

14 . ע׳־הטרי! — 

63061101 [ 3 ם 

' 14 . ע׳־העקב — 

1101461110 ק 563 

15 . ע׳־חסרית — 

3$(13£31115 

׳ 15 ע׳־הערקום — 

031,1011316 

16 . ע׳־הסירוז — 

160(13113 - 

17 . ע״ מרכזיות ( 1 — 3 ) 

£01106 סחט 

18 . ע־־ר,א ונקל י ח — 

6111101461110 

׳ 18 . ע׳־הקוביוז — 

61101 62014 ק 13 ) 

19 ע׳-וזמרסזואיד — 

_ 6 !מ 1 ס 61£ פנ 61 ס) 60 

׳ 19 . ע׳־הטדח הפנימית - 

ו 1110 ) 03£ ו 

20 . ע׳ גדולת 

601X111111 £0(106 - 

׳ 20 ע׳ המריז החיצונית 

1 סנ 1461 ס 02 ק 3 ם 

21 . ע׳־המרפזואיד — 

016$00(11161£01016 _ 

׳ 21 . ע׳-הטריז האמצעית 

3113 ק 3131 ) 016 

22 ע״ נף־הרנל— 

01613(3153113 

23 ע" כף־היד — 


מתייחסים לח״יקי הגף הקדמית, 
:לקי הגף האחורית 


החיה. שורשיהבף מורכב מעיקרו מ 3 מורים של עצמות 
קטנות — בני 3 , 4 ו 5 עצמות. בזוחלים וביונקים מצטמצם 
הטור האמצעי ל 1 — 2 עצמות (באדם הוא חסר בכלל), ובן 
נעלמת אחת העצמות מן הטור המרוחק, וברגל גם מן הטור 
המקורב. כנגד זה מתוספת לזוחלים וליונקים בשורש כף* 
היד עצם נוספת להיאחזות שרירים. אחת מעצמות שורש 
כף־הרגל שבטור המקורב בולטת — ביהוד ביונקים — 
ומהווה את העקב( 5 ע 0 מ 3 ס 031 ).אל הטור המרוחק של עצמות 
שורש־הכף מופרקות עצמות־הכף ( 3113 קז 3 מ €13 ות ביד, 
4111 ** 14 * 161 ״ ברגל) המארכות, שמספרן כמספר האצבעות. 
שלד כל אצבע עשוי פרקים גליליים ( 5 ש 1131311£ ק), שמספרם 
שונה בקבוצות השונות: בחי-חיים — 2 — 3 ז בזוחלים — 3 , 
2,3 ,4,5 ? ביונקים — 2,3,3,3,3 . יוצאים מכלל זה הלויית־ 
נים וקבוצות אחרות שבהן חלה חזרה משנית לחיים במים: 
בחיות אלו התרבה מאד מספר פרקי־ד,אצבעות החבויים 
במשוטיהן. הגלילים הסופיים של האצבעות בקבוצות שונות 
נושאים נספחים שונים: ציפרנים, פרסות וכר. 

ההבדלים בין היד ובין הרגל מקורם, כנראה, כבר בהבדלי 
המנח של סנפירי־החזה וסנפירי־הבטן באבותיהם המשוערים 
של מרובעי־ד,רגליים. מסתבר, שסנפיר־החזה היה מונח 
לאויד הגוף, כשהוא מופנה לאחור ולמעלה, זכשהשטח שנועד 
להיות כף מופנה כלפי חוץ! מצב זה עדיין קיים בדגי- 
הריאות. ממצב זה אפשרי מעבר לעמדה הנכונה של היד ע״י 
כיפוף סיבובי באיזור של המרפק־לעתיד. מיפרק־המרפק 
נשאר בעל כושר תנועה סיבובית. ואילו מיפרק כף־היד 
נשאר מיפרק רגיל, מאחר שכף־היד כבר הובאה למקומה 
הנכון ע״י הסיבוב באיזור המרפק. כנגד זה היה סנפיר־הבטן 
מונח כשהוא מופנה לאחור ולמטה, וכשהשטח הנועד להיות 
כף מופנה כלפי פנים. כאן חלה כפיסה פשוטה באיזור הברך 


ונוצר פרק שאינו מאפשר תנועה סיבובית. הכפיפה באיזור 
הברך עדיין לא הביאה את כף־הרגל ליציבתה הנכונה, 
ולפיכך דרושה היתה תנועה סיבובית באיזור הקרסול כדי 
להפנות את כף־הרגל קדימה. מיפרק־קרסול בעל אפשרות 
של תנועה סיבובית עדיין קיים בדו־חיים פרימיטיוויים 
ובזוהלים! אבדן תכונה ז 1 בקבוצות העילאיות הוא תופעה 
משנית. 

צורת העמידה של ראשוני מרובעי-הרגליים היתד, כזו 
המצויה עד היום בדדחיים ובזוחלים רבים: עמידה ברגליים 
הפשוקות הרתק משני צדי הגוף — אופדעמידה המצריך 
מאמץ־שדירים רב, כדי להחזיק את הגוף מורם מעל פני 
הקרקע. בשתי דרכים שופר אופךהעמידה במשך ההתפתחות 
(ציור 4 ): 1 ) אבות היונקים, 13 ); 5 ק 3 ־ 161 ר 1 , כינסו את הגי׳ אל 
מתחת לגוף והשעינו את משקל הגוף עליהן השענה ישירה ו 
דבר זה הושג ע״י סיבוב הברך קדימה והמרפק אחורה ("סי¬ 
בוב הג״״). 2 ) הצפרדעים, וכן קבוצה מן הזוחלים המאובנים, 
עברו לעמידה והליכה על שתיים ע״י העברת כל משקל הגוף 
לרגליים האחוריות. בשלב מאוחר יותר חזרו חלק מן האחרו¬ 
נים להליכה על ארבע, וצאצאיהם התנינים הם היום הולכי־ 
על־ארבע מובהקים. מצד שני איפשרד, ההליכה על שתיים 
בזוחלים הקדומים את התפתחות הג" הקדמיות לכנפיים, ומ 3 
קבוצות שונות של חול;תיים נוצרו בע״ח המסוגלים לחיים 
באויד: 1 ) בזוחלים־ד,מעופפים (פטרודאקטיליס) הת¬ 
ארכה האצבע ה 5 ביותר ושימשה משען לקרום־עור רחב, 
שהקיף גם את הג״ האחוריות ואת הזנב! 2 ) בעופות 
תלויות נוצות־הכגף בזרוע, בגומד ובאצבעות 3 ו 4 , שהת* 
מזגו בחלקן לאחת(האצבעות 1 ו 5 נעדרות)* 3 ) בעטלפים 
מתוח קרום־התעופה בין האצבעות 2 — 5 המארכות ביותר 
ובין האמה והגף האחורית (ציור 5 ). 








127 


ניים 


128 



ציור 4 . 

התפתחות נפי העטידה וההליכה של מרונעי־הרנליים (ייאנראסה) 

א, נ— שלב טוקדם: הנפיים בולטות לצדדים, הנחו! נוגעת בקרקע 
נ,ד— שלב טאוחר יותר: האמה והשוק אנכיות, הגיח סודם טעל פני״הקרקע. 
ה, ו — שלב סופי: הנף האחורית טשובבת קדימה, הקדמית — אחורה; היד סופנית קדימה, 
החישור והנוטד טצטלנים 



ציור 3 

התאטת הגפיים לתעופה 

א בעופות; ב, בפטרוראקטילים (זוחל־סעופח קדטוז), נ נעטלח. 

ז —זרוע; נ— נוסד; ח—חישור; ם— פרק גלילי; כ— כח־היר: 
נש — כף ושורש״הכף: 1 — 5 — אצבעות 




129 


גסים—גפן 


130 


במספר קבוצות של חיות יבשתיות — זוחלים, עופות 
דונקים — חלה חזרה לחיים במים. במקרים אלה נשתנו 
חג" לצורת משוט מעין סנפיר־הדגים, אלא שבו נשתמרו 
בצורה מצומצמת יסודות השלד של ג׳ מחומשת־אצבעות. 
בקבוצות שונות ונפרדות זו מזו מצויה התופעה של היעלמות 
גמורה של הג״: בדגים — בצלופת! בדו־חיים — בתולעניים 
( 3 ת 10 ג 1 ק 110 ם!ץ 0 ); בזוחלים — במינים אחדים של לטאות 
ובכל הנחשים. 

אף מספר האצבעות, שהוא 5 בתכנית־היסוד של התפת¬ 
חות הג׳ בכל חיות־היבשה מן הדו־חיים עד היונקים, ניתן 
לשינויים בהמשך ההתפתחות. בכל הדו-חיים שבהווה אין 
ביד אלא 4 אצבעות; בכל הציפרים שבהווה — 3 אצבעות 
ביד (מהן 2 נושאות נוצות) ו 4 אצבעות ברגל. ביונקים לא 
נשתמרה הג׳ המחוסשת בכל גפי הפרימאטים* בגפי הטורפים 
5 — ובמקרים אחדים 4 — אצבעות, בפילים — 5 , 4 ו 3 , 
בשפנים — 4 ו 3 , בשסועי פרסה — 2 , בסוס — אצבע אחת 
בלבד (עם שרידי 2 אצבעות אחרות) (ציור 6 ). 

שרידי־הג". משתי קבוצוודהשרירים, הנוצרות בקפל- 
הסנפיר בדגים סן השלוחות של המיוטומים (ר׳ לעיל, עמ ׳ 
123 ), משמשת הקבוצה הגביח להרמת הסנפיר, והבסנית — 



ציור 0 . התפתחות הרג? נטםריםי־פרםח 
1 . פיל: פרטיםרסות: 2 . קרנו*. 3 . סוס; 
שפועי־פרסות: 4 , חזיר, 5 . טעלי־גרח 


להנמכתו; סיבים מסויימים של שרירים אלה מותאמים לביצוע 
תנועות־מיבוב. גם במרובעי-הרגליים מתפתחים שני גושי* 
שרירים מצדו העליון ומצדו התחתון של כל שלד־ג , , והם 
פועלים כמכאגיזמים אנטאגוניסטיים: בדרך־כלל גורסים 
השרירים הגביים לפשיטת הג׳ ( 10 *ת 16 צט), והבטניים — 
לכפיפתה (נ> 1 צט £1 ); בכל קבוצה, וביחוד בשרירים שלאורך 
החישור והג 1 מד, נכללים שרירים המבצעים תנועות סיבו¬ 
ביות : סיבוב כלפי פנים(ס״במסזק) והטיח כלפי 
חוץ ( 3110 ת 1 קב 51 ). ביחס לציר־האורך של הגוף כולו מסוגלת 
בל ג׳ לבצע תנועת ה צ דד ה ( 110 ^^ 3 ) או ה תו וכה 
( 110 :> 11 *ז 1 >ג). בדרך־כלל נאחז כל שריר בשני קצותיו בשתי 
עצמות של שגים מן החלקים הסמוכים שבכל ג׳. למשל: 
השרידים, שנקודת־מוצאם בחגורודג", נאחזים בקצר,ם השני 
בעצם־הזרוע או בקולית! השרידים שקצהם האחד נאחז 
בעצם־הזדוע או בקולית, מגיעים בקצהם השני אל עצמות 
האמה או השוק, וכר. באצבעות מצויים שרירים קטנים 
הנמתחים בין הגלילים, אך עיקר תנועת־ד,אצבעות נעשה 
באמצעות שרירי־האמה או שרירי־השוק, שגידיהם הארוכים 
מגיעים לפרקי־האצבעות. התנועות הנעשות באצבעות הן 
כפיפה ופשיטה, הצדדה והתווכה. 

חג" הן איברים מרובי-תנועה ובעלי כושר פעולה מוכוונת 
ומדוקדקת ביותר, פעולותיהן מבוצעות ע״י מערבת־עצבים 
מסובכת ומסועפת. בקטעי חוט־השדרה, שמהם יוצאים עצבים 
אלה, מרוכז מספר רב ביותר של תאים גאנגליו׳גיים ! לפיכך 


מצויות התעבויות בחוט־השדרה באיזורים המקבילים לג" 
הקדמיות והאחוריות. בדינוסאורים, שרגליהם האחוריות 
נשאו את עיקר משקל גופם העצום, התעבה חוט־השדרה 
באיזוד הסתני־עצי לגאנגליון שעלה בגדלו על גודל המוח. 
העצבים המניעים כל ג׳ מתלכדים ביניהם, אחדי צאתם 
מחוט־השדרד" ע״י חילופי סיבים ויוצרים מקלעות ( 05 גט(ק), 
שמהם יוצאים ענפים אל השרירים השונים: מקלעת־הזרוע 
בשביל הג׳ הקדמית, והמקלעת המתנית־עצית בשביל הג׳ 
האחורית, הדיוק והדיקדוק הנדרשים מתנועות חג" באים לידי 
ביטר בגודל המנגנון המרכזי השולט בהן ומפקח עליהן! 
באיזור המוטורי שבקליפת־המוח תופסים המרכזים של הג" 
שטת, שהוא מבחינה יחסית גדול בהרבה משטח המרכזים 
של שאר חלקי־הגוף. 

ביבל. ע״ע חליתיים! יונקים. 

ח. א.־ג. 

( 115 !^), סוג של צמחים ממשפחת הגפניים (ע״ע). הסוג 
כולל כ 40 מינים, הנפוצים באיזורים הממוזגים 
והתת־טרופיים של חצי הכדור הצפוני, רובם באסיה המזרחית 
ובאמריקה הצפונית! באיזור הים התיכון ובמזרח התיכון 
מצוי מין אחד בלבד. כל הג" הן שיחים מטפסים בעלי 
קנוקנות. עליהן עפ״ר גדולים ושסועים ל 3 או ל 5 אונות! 
הצד העליון של העלים חלק, הצד התחתון מכוסה עפ״ר כסות 
של שערות דלילות או סבך של חוטים זעירים כקורי־עכביש. 
גון העלים שונה במינים ובזנים השונים: ירוק־כהה, ירוק־ 
בהיר או ירוק־אדמדם. פרט ל 2 מינים השירים כל מיני הג׳ את 
עליהם בחורף. הפרחים ערוכים בתפרחות מורכבות, שיוצאות 
ממול העלים כדרך הקנוקנות. כל פרח בעל 4 — 5 עלי־גביע 
זעירים וכותרת בת 5-4 עלעלים, 5 אנקנים ושחלה עלית 
בעלת שחי מגורות, שכל אחת מהן מכילה 2 ביציות. עלי- 
הכותרת מאוחים בראשם ונושרים כיחידה אחת בשעת היפתח 
הפרח(ציור 1 ). מיני הג׳ הגדלים בר רובם ת־ביתיים. במינים 



*יור 1 . נפדחיין (ג!ז} 1 מ 1 ׳ו גטדג) 

1 ענו! עם עלים, ענועמח ותפרחות; 2 סרח סנור; 3 סרח אחרי ניחוש 
עטיפו סעל הטצעית: 4 . פרח פתוח; 5 חתד־אורד בפרי עם השליה 
הבסיסית שממנח יוצאים הזרעים: 6 . דיאנרסה < 6 ל הפרת 





131 


גם! 


132 


התרבותיים מצויות כל דרגות־המעבר בין פרחים חד־מיניים 
לאנדרויגיניים. התאפקה נעשית בעיקר ע״י הרוח׳ אד גם זדי 
חרקים. ברוב זגי־הג׳ התרבותיים ההאבקה היא עצמית, 

הפרי — עגבה (גרגר)* הוא 
בגוי קליפה חיצונית — זג׳ קלי¬ 
פה פנימית — ציפה׳ וזרעים — 
חרצנים (ציור 2 ). הזג מכוסה 
בחלקו החיצוני בפלומה, המו¬ 
סיפה חן מיוחד לפרי* בפלומה 
עלולים להיאחז נבגי־מחלות 
ושמרי תסיסת-היין, הזג החמי־ 
צלולוזי-פקטיני מכיל בחלקו הפנימי חמרים מינראליים 
שונים, חומצות אורגאניות, ויטאמינים, חמדי-צבע(כגון אנין, 
ע״ע אנתופסנתינים ואנתוציאניגים) ופניו. הציפה הבשרנית 
טעמה מתוק-חמצמץ * היא ירקרקת-בהירה או אפורה. הציפה 
מכילה במינים וזנים שוגים (ב%): מים — 70 — 85 * סוכרים 
(גלוקוזה ופרוקטוזה)— 12 — 25 * חומצות אורגאניות(ח׳־היין, 
ח׳-התפות וח׳־הלימון) — 0.4 — 0.8 * מינראלים — 0.3 — 0.4 ! 
חנקן — 10.2-0.1 המרים פקטיניים, ויטאמינים ( 8,0 
חמרי־צבע, טאנין. החרצנים קשים משום עיקרם שהוא צלו¬ 
לוזה* מספרם שוגה במינים ובזנים שונים, ויש זנים 
תרבותיים מסויימים חסרי חרצנים. החרצנים מכילים שמנים 
( 8% — 6 ) בעלי נקודות-קיפאון נמוכות מאד, וכן לציתעים. 

הענבים בג׳ מסודרים קבוצות-קבוצות צפופות של כמה 
עשרות, שעוקציהן מחוברים בזלזל אחד, וכך הן מהוות 
אשכולות (ציור 3 ). 

הסוג ג׳ מתחלק לשתי קבוצות של מינים: מוסקאדיניות 
( 13 ת 11 > 50 3 ט £4 ); הג" האמיתיות ( 65 *;,יג £1 ). 

המוסקאדיניות כוללות מינים בעלי צמיחה חזקה מאד* 

הן מצויות באיזורים הטרופיים של אה״ב* רק מעסים ממי־ 
ניהן, כגון 11£0113 >!ע 011 ז שימשו לתעשיית־יין. בקבוצת 



ציור 3 אשבילשנבים 0 נפז^ 8 וע? ( 1 ש 15 זזנ 1 ג 1 .ע), 
0 חרכותי 


הג" האמיתיות כלולים מינים המתחלקים ל 3 קבוצות־משנה: 
אמריקנית ( 18 מינים), אסייתית ( 11 מינים), ואירופית־ 
ים־תיכונית (מין אחד). 

עיקר חשיבותה של הקבוצה האמריקנית במציאות מי¬ 
נים׳ המספקים כנות לגידול ג׳יהיין לשם חיסונה נגד 
מחלות ומזיקים מסויימים, מהם המינים : 1 ז 810 ם 13 זשנ 1 .׳ע, 
הגדלה באיזורים החמים* *!!ז**!!*!. ז \ (ג׳־הסלעים), המצויה 
בחלקה הדרומי של אמריקה הצפונית * 3 !ש 3 קת (ג׳ גד 1 ת־ 
הנהרות), הנפוצה מקאנאדה עד פלורידה, והמשמשת גם 
כצמח־נוי. מקצת מינים אמריקנים אינם חסונים בפני הפילו- 
הסרה (ד׳ להלן), ואחרים משמשים באה״ב למאכל, להבנת 
מיץ ולתעשיית־היין, כגון: 3 ס 5 טזל 1 3 .־ע (ג׳־שועל), שפד 
ריותהגדולה וגידולה חזק* 3 115 ׳\בז 5 ^./י (ג׳־הקיץ),שאשכו־ 
לותיה עשירים בחסרי צבע* 3 * 00181£01 הנפוצה במדינות 
המזרחיות-תיבוניות באה״ב והסגודלת באירופה לסככים. 

הקבוצה האסייתית מכילה מינים המשמשים כשיחי־נוי 
ומטפסים, אך אינם מצליחים בכנות ואינם מניבים פרי הראוי 
למאכל: 3 ^ 01 :> .־ע בצפון־יאפאן, המכונה מ 50 חת 1 ז 0 
שמנ׳י ץז 10 § (ג׳-הפאר הסמוקה) בשל הצבע הסתווי של 
שפעת עליה* £10x11053 .ש, הנפוצה מיאפאן וקוראה עד 
אינדונזיה והודו * ./י, הנפוצה בכל אסיה המד 

רחית, בעלת סירות שחורים ועלים קרחים כמעט, ומינים 
אחרים. 

חמין האירופי — גסן־היין ( 3 ז 1£6 ת 1 ׳* .¥) — הוא 
הנפח ביותר מכל מיני הסוג ג׳ והמין שחשיבותו הכלכלית 
והחברתית־תרבותית גדולה לאין ערוד מזו של כל האחרים. 
ג׳־היין נפוצה בכל חופי הים התיכון והים השחור, צפונה 
באירופה המערבית והמרכזית עד עמקי הדאגובה והרינום 
(ועד בכלל), מזרחה באסיר, המערבית, בקאווקאז ובפרס 
עד ההינדדכוש. מבחינים בג׳־היין 2 בנות־מין: 1 ) ג׳־הבר 
( 15 ־ 511 ^ 511 2 ז £6 ;ת 1 *י./י), הגדלה כמטפס ביערות ועל גדות־ 
הנהרות* 2 ) חג׳ התרבותית ( 3 ׳\ב! 53 3 זש 1£ ת!׳\ ז\), 
שממנה פותחו מאות — ואולי אלפים — זנים שובים, המגוד¬ 
לים היום בכל חלקי־העולם, שבהם תנאי הקרקע והאקלים 
מאפשרים גידול זה. 

הג׳ התרבותית היא שיח מטפס, המצטיין באורך־חייו — 

עד 100 שנה ויותר* גזעה הראשי יכול להגיע לאורך רב מאד. 
בהממת הגן הבוטאני בהמט 1 ן קג׳רט (לונדון) הצליחו לגדל 
מ 1768 עד היום ג/ שארכה מגיע ל 43 מ׳ והקפה בסמוך 
לקרקע — ל 75 ם״מ (ציור 5 ). במורדות הדרומיים של הרי- 
קרים נמצאו ג' שגזעיהן עבים כדי 1.5 מ , . 

הג׳ התרבותית גדלה בקרקעות שונות ובטווח רחב של 
תנאים אקלימיים. היא אינה בררנית מבחינת טיב־הקרקע, 
מאחר ששרשיה הארו¬ 
כים (ציור 4 ) מסוג¬ 
לים להתפשט למרחק 
ולעומק ולהגיע למזון 
ולמים שאינם נשם־ צי*ר 4 . 

רים על פני־הקרקע שר׳־־י הגס: 

או בקרבתו הישירה של הגזע. לפיכך היא גדלה גם באיזורים 
שכמות משקעיהם בינונית ואפילו נמוכה מבינונית, וטוב 
לגדלה גם בחולות של שפת־הים ושל גדות־נהרות. האקלימים 
המתאימים לג׳ הם הממוזג והחמים, אך הבשלתם של ענבים 
משובחים מותנית בכל מקום בשפע של אור־השמש במשך 
תקופה ממושכת בשנה. 



חותד־אורד בענבה 




133 


גפן 


134 


תג׳ התרבותית מצמיתה את פריד, באשכולות. שמשקלם 
מסס! ג' עד 1 ק״ג. צבע הענבים, בהתאם לזן. הוא אחד 


שטהי־כדמים ויבולי-ענבים בארצות העיקריות 
לגידול־הגפן ( 1952 — 1953 ) 



זריור 5 . 

הנפז הנרזיה בהססח הנן ר,בוטאני נהסטח קורס (ל 1 נדו:> 

הגונים שבשורה שחורי—כהה—אדום—ורוד—סגול—כחל־ 
חל—ירקרק־בהיד. בגוף הענב תופסים (בזנים השונים): 


וזלקי־העגג _ % _ 

זג 7 — 11 

זיפה 83 — 91 

חרצנים 2 — 6 

המרכיבים העיקריים של הענבים הבשלים (בזנים שונים): 

% 

מים 79 — 83 

סוכרים 15 — 19 

חומצות אורגאניות 03-0.4 

פרוטאינים 0.6 — 1.4 

פסולת (תאית וכר> 03 — 1.5 

אסר 0.4 — 0.6 


הערך הקאלורי של הענבים הוא בין 500 ל 800 קאלוריות 
ל 1 ק״ג. 

גידול־הג׳ הוא אחד הענפים החשובים של החקלאות 
העולמית. שטודהכרמים בעולם נאמד ( 1953 ) ב 9 מיליון 
הקטאר (= 90 מיליון דונאם) — יותר משטחם הכללי של 
מטעי כל עצי־פרי. תנובת־הכרם העולמית נאמדת ב 32 — 35 
מיליון טון ענבים, שב 15% מהם נאכלים כפירות טריים או 
אחרי ייבושם לצימוקים■ ואילו רובם המכריע משמש להכנת 
יין (ע*ע). רוב הענבים נאכלים או מעובדים ליין או 
לצימוקים במקומות־גידולם! כ 10% סענבי־המאכל מופיעים 
כתמרי יצוא ויבוא בסחר־החוץ העולמי. המרכזים הגדולים 
של גידול־הג׳ הם ארצות הים־ה תיכון והים־השחור. בצרפת 


יבולי־ענבים 

(באלשי־טון) 

שסחי־הג׳ 

(באלפי־ 

רקסארים) 

ארץ 

400 

55 

אוססראליה 

7,200 

50 ד, 1 

איטליה 

1,900 

405 

אלג׳יריח 

300 

60 

אפריקה הדרומית 

1,700 

195 

ארגנטינה 

2,900 

265 

ארצות־הבריח 

1,000 

145 

בולגאריה 

•2,000 

•520 

ברית־הפועצוח 

400 

70 

גרמניה 

700 

225 

העגאריה 

700 

260 

יוגוסלאוויה 

1,000 

235 

יוון 

250 

90 

סוריה ולבנון 

2,400 

1,670 

ספרה 

1,100 

290 

סורסוגאל 

600 

100 

צילה 

7,900 

1,505 

צרפת 

70 

35 

קפדיסץ 

900 

205 

רומניה 

1,600 

690 

תורכיה 

22 

9 

ישראל 


• לפי השערד" 


(עם אלג׳יריה), איטליה וספרד מרוכזים כ 60% משטחי* 
הכרמים בעולם. שתי הארצות הראשונות מספקות קרוב 
ל 50% מן התנובה העולמית של ענבים < ספרד מפגרת אחריהן 
בהרבה. יש הבדלים גדולים בין הארצות השונות בתנובה 
ליחידת שסח־הכרמים: דין 1.5 ל 12 טון להקסאר — הכל 
לפי הזנים, לפי סיב־הקרקע, התנאים האקלימיים ושיטות- 
הגידול> למשל: תורכיה, שהיא הארץ הרביעיח לשטח־ 
הכרמים, אינה אלא השמינית ליבול־הענבים. — מחת לאיזור 
הים־התיכון והים־השחור מצד גידול־הג , בעיקר באה״ב, 
ארגנסינה, אפריקה הדרומית ואוסטראליה. 

בעשור־השנים 1939 — 1948 היו יצרני־הענבים הגדולים 
בעולם (ב% של התפוקה העולמית): צרפת — 121.4 איט¬ 
ליה — 18.0 ז ספרד — 8.1 < אלג׳יריה — 7.5 * אה״ב — 6.4 ! 
רומניה — 5.0 ! ברה״ס — 4.4 ז ארגנטינה — 4.2 ; פורטו־ 
גאל — 35 ז יוון — 3.3 % תורכיה — 3.0 > אוסטראליה — 1.3 . 

הזנים של ענבי־יין מניבים עפ״ר אשכולות צפופים ז 
זגי־הענבים דקים, וציפתם רכה ומכילה הרבה מיץ. הזנים 



אירה בג' סעיפים קצרים וזמורות־פרי ארוכות המכילות עד המורכבים מנבגים. העלים הנגועים נושרים, השריג אינו 
15 עיניים. עם כל תועלתה לג', גורמת הזמירה גם לקיצור מתעצה, תהליד ההטמעה נחלש, הבשלת הפרי מפגרת, והג" 















135 


גפן 


136 


\י 1 .עמן ?זזייייו ל 78 * 2 נ 3 י יי* 


139 


גסן 


140 


נחלשות ומתנוונות. ד,נבגים נישאים באויר ונופלים על עלים 
בריאים, המכוסים טיפות טל או גשם. לאחר החדבקח מתפתח 
תסטיר־הפטריה, המסתער בין תאי־העלזז ומוצץ את לשדם! 
כ 5 — 7 ימים לאחר ההדבקה מופיעים כתמי־הכשותית. תנאי 
להדבקה ולהופעת המחלה היא טמפראטורה שבין ״ 10 ו' 30 



ציור 12 . בשיתית־הגפ]. ע 5 ה נגיע סצידו התחתו! 


ולחות יחסית שלמעלה מ 70% .— ריסוס בתכשירים נדזשתיים 
(כגון מרק־בורדו או פרניפס) מדביר את הכשותית. אולם 
אמצעים אלה הם רק אמצעי-מניעה: עלים שנפגעו על־ידי 
הפטריה אין להם תקנה (ציור 12 ). 

2 ) ה ק מ ח ו ן ( 11001 ) 01 ) נגרם ע״י הפטריה 11001111113 
ז 00310 ת ונבגיה הוגטאטיוויים ( 11110110010011 > 1 י 0 ). הפטריה 
תוקפת את כל החלקים הירוקים של הג׳, ובהם מופיעים 
כתמים אפורים־בהירים׳ המשחירים והולכים? העלים מת¬ 
קפלים ומתייבשים! הענבים נסדקים ותוכם מתייבש או 



ציור 13 עסחח־הגפז ענבים ועלים גניעים 


מרקיב. הפטריה מתפשטת ע״י נבגים, אפילו בלהות יחסית 
נמוכה מאד ובממפראטורה עד ״ 40 . הגפרית וכל תכשירי- 
הגפרית הם אמצעים יעילים מאד במלחמה נגד הקמחון 
(ציור 13 ). 

3 )מחלת־הספוג( £503 )נגרמת ע״י פטריות שונות, 
ביחוד ע״י 510100010003100 . הפטריה חודרת דרך הפצעים 
הגדולים המתהווים בשעת הזמירה, מתפשטת בשכבות קונצנ־ 
טריות מן הליבה בלפי חוץ ולאורך הזרועות והגזע. ההופכים 


לחומר ספויגי רך צהבהב. חג" מתות 7 — 8 שנים אחרי 
ההדבקה. לשם מניעת מחלה זו מורחים את פצעי הזמירה 
בתמיסה של נתרן ארסניטי. 

4 ) ס ח ל ת ־ י ם ו (*;*ס""!}?), שגורמיה הן הכנימה 
הקסחית ( 1 ז: 01 £500110000005 ) ופטריה מסוג 5 ב 1 ־ 1 סק׳( 01 ?. 
הכנימות מוצצות בשרשים עד לזוב מיץ, וכן הן מפרישות 
פרש מתוק! על אלה מתפתחת הפטריה, העוטפת את השרשים 
בצורת תכריך לבן־אפור ומחניקה אותם, והשרשים נרקבים 
ומתים. למחלה זו לא נמצאה תרופה ישירה, אך הכנות 
האמריקניות עמידות בפני המחלה. 

ב) מחלות לא־טפיליות (פיסיולוגיות) שמחמת 
ליקויי־תזונה או גורמים אקלימיים או קרקעיים: 1 ) נשירה 
וזטו־ת: נשירת הגרגרים הקטנים לפני גמד התפתחותם או 
התפתחות גרגרים קטנטנים זחסדי־חרצנים. תופעות אלו — 
אם אינן קשורות בגורמים אקלימיים — נמנעות ע״י טיפול 
טוב, חיגור זמורות־הפרי, קיטום השריגים בזמן הפריחה 
וכר. 2 ) צהבת ( 011101051$ , אולי הירק(ן שבמקרא): מיעוט 
כלורופיל בעלים, מחלה המופיעה בקרקעות המכילות אחוז 
גבוה של גיר פעיל, שבהן פוחתת כמות הברזל הניתן להיקלט 
ע״י הצמחים. היא באה על תיקונה ע״י ריסוס הג" בתמיסת 
ברזל גפריתי מיד לאחר הזמירה. 3 ) שחמת ( 0 ז 1$511 ח 0 זל): 
הופעת כתמים חומים בעלים, הפחתת ההטמעה והחלשת הג" 
כתוצאה ממחסור באשלגן. הדישון בדשנים אשלגניים מסייע 
להבראה. 

ג) מ ח ל ו ת * ו י ר ו ם, שהן המסוכנות ביותר לב׳: 

1 ) צפפת־פרקים ( 101001101150 00 ת 0500 ז 0 ת 080 ג>), המת¬ 
בטאת' בציפוף הפרקים ובסימני ניוון רבים ושונים. המחלה 
מתפשטת ע״י זמורות והרכבות המשמשות בריבוי וגטאטיווי! 
לפיכך יש להקפיד על בחירת זמורות לנטיעה או להרכבה 
וכנות לריבוי רק מג״ בריאות. 2 ) מחלת־פירם ( 101-00 ?), 
המצויה בעיקר בקאליפורניה? סימנה העיקרי הוא התרככות 
הגרגעים ונבילתם בשעת ההבשלה. לא נמצא לה אמצעי־ 
הדברה, ולפיכך יש למנוע גם אותה ע״י בחידת חומר לריבוי 
מג" בריאות בלבד. 

מזיקים רבים נטפלים לג׳? המסובנים שבהם הם: 

1 ) הכנימה הקמחית של ההדרים ( 100000115 ) 500 ? 
0111-1 ; ר׳ לעיל א, 4 ), המצויה בארצות הג׳ של אגן ים־ 
התיכון. היא מסתגלת לפונדקאית רבים ומקימה 6 — 9 דורות 
במשך השבה. הכנימות מוצצות בעלים, בשריגים ובשדרות־ 
האשכולות ומפרישות עליהם את הפרשתן המתוקה, שעליה 
מתפתחת פטריה ( 3£0 מ 1 ! £1 ). זו מפריעה את תהליך ההטמעה 
והנשימה של הג"! הענבים קמלים ומתייבשים, וחלק מהם 
מרקיב. — את הכנימה מדבירים ע״י פאראתיון, תכשיר 
זרחני־אורגאני. 

2 ) האויב הגדול ביותר שקם לתרבות־הג , הוא הפי־ 

לוכסרה (^ז 35131 ע ן 3 ־ 110x01 ׳( 11 ?] 13 ( 1 ת 1 ץ 11 ז 0 ?), השייכת 
למערכת כנימות־העלה (ע״ע). היא הועברה לאירופה עם 
זני־ג׳ ממינים אמריקניים שהוכנסו לצרפת ב 1864 . בג" 
האמריקניות עובר על הפילוכסרה מחזור-הגילגולים השלם, 
ואילו בג" התרבותיות מתפתחת רק צורת הפילוכסרה 
השרשיח, שהיא הצורה המסוכנת הגורמת לתמותת הג". 
הפילוכסדה התפשטה באירופה במהירות וחיסלה את גידול* 
הג׳ לפי שיטות־הריבוי שהיו מקובלות עד אז. בצרפת בלבד 
נחרבו עד 1867 כ 1.2 מיליון הקטאר כרמים ונגרם נזק של 
7.2 מיליארד פראנק. האמצעי המקובל היום בכל ארצות־הג׳ 






141 


נפו 


142 



ציור 14 . 

1 — 14 פי 5 זבםרה של הגפן 
(^ז 1 ג] 8 ג׳ו [ 13 [? 11 5,110x6,3 נ 1 מזץ] 1 מ?) 


1 ., 2 —שרשיווז (השנית תוקפת עורש); 3 —נקבה לא־טינית ע 5 יית 
יוצאת טביצת־החורח: 5,4 . —עליית (טגנה וטנחונה); 6 ., 7 .—גולם של 
שרשית (טנבה וטנחונה); 3 .—טכונפת (לא־טיניח); 9 .— 11 .—סיניות; 
9 —זכר; 10 .—נקבר, לפני הטלת ביצת־החוח*: 11 —הנקבה אחרי 
ההטלה; 12 .—שרשים סנוגעים ע״י פילוב&רה; 13 —גבעול ועלים 
טנונעים, עט עפציט: 14 —עפץ נרול בעלה טנונע 
א—ב פילוכסרה של האלו] 

( 3 ןת 0000 *־ 111/1 ]0x61 ?) 

א—טכונפת: ב.—חטרת־כנפיים 

נגד המזיק הזה הוא נסיעת ג" מורכבות על כנות אמריקניות׳ 
שהן חסונות בפני הפילוכסרה. 

3 ) ה יפוש י ת ענפי־הג׳ ( 101300131:118 ( 1131 עט 1510€ ו 501 ), 
שהיא וזחליה נוברים מהילות לאורך הזמורות והזרועות 
וגורמים להתנוונות ד,ג". אין אמצעים ישירים נגד הנוברים. 
יש לשמור על נקיון־הכרם ולא להניח סמוך לכרם ערמות 
זמורות, שבהן הם מתרבים. 

4 ) סס־הפקעים של הג׳ (- 0 ק 1 ת 3 [ 100 ] 171101053 
11323 ק 10 ) מקים שני דורות בשנה. הזחלים ההרפיים משמי¬ 
דים באביב את העיניים בראשית־תםיחתן! זחלי הדור הקיצי 
מכרסמים בעלים ובאמירי־הצימוח. מדבירים את סם־הפקעים 
ע״י אינסקטיצידים (ע״ע) שונים, כגון ד.ד.ט. (ע״ע) ודומיו. 

5 ) ד פ ר ף - ה ג , ( 0616110 3 ק 1 זז 03 סז 36 ר 1 ס) מקים 4 דורות 
בשנת. בכל שנה מופיעים זהלים בודדים, המכרסמים את 
העלים ז נזקם מועט. יש שנים שבהן מתרבה האוכלוסיה 
מסיבות לא־ידועות לנו, והזחלים הרבים גורמים בזק רב. 
משמידים אותם באיבוק ע״י אינסקטיצידים כנ״ל. 

6 ) הציקדה הירוקה ( 103 ( 4 ( 35031 סקמ £1 ), חרק 


קטנטן (כ 3 מ״מ) ירוק, המוצץ בעלים! הכלורופיל נפסד, 
נקודות בהירות מתפשטות על פני העלה ומתלכדות לכתמים 
בהירים. ההדברה כוללת טיפולים בד.ד.ט. 

7 ) ה ת ר י פ ם האדום ( 1-130118 ?$ $ק 1 ־ 1 ד 11 ם 86 ), חרק 
קטנטן ( 1.4 מ״מ) שחור ובעל־כנפיים! הזחל אדום וחסר־ 
כנפיים. פעולתו דומה לזו של ( 6 ). מודבר ע״י אינסקטיצידיב 
ספציפיים. 

8 ) עש־האשכול ( 13 ! 3 ז 01 ל $ו$סז 011 ץ 1 ס?) גורם נזקים 
קשים לג׳ בכל ארצות הים־התיכון. המזיק מקים 4 דורות — 
באיזורי־ההרים רק 3 דורות — בשנה. גודל הזחל 10 — 12 
מ״מ! צבעו ירקרק־חום. עיקר הבזק נגרם ע״י זחלי הדור 
השני והשלישי, הפוצעים את גרגרי־הענבים ז הפרי ברקב. 
עש־האשכול מלווה על־פי רוב עש קליפח־ההדרים. להדברה 
משמשים אינסקטיצידים מעורבבים בגפדית׳ בקאולץ או 
בטלק. — עם מזיקי פירות־הג' נמנים גם זבוב־הפירות של 
הים־התיכון, הצרעה המזרחית, ציפרים ושועלים (השווה 
שיד,"ש ב, טו). 

תרבו ת־ה ג/ חג׳ היא מצמחי־התרבות העתיקים ביותר. 

עד לזמן החדש רווחו דעות שונות בדבר מוצאה ודרכי- 
התפשטותה. תחילה סברו, שמולדת-הג׳ היתד, באיזור שמדרום 
לים הכספי (פרס) ושמשם הועברה לאסיה הקטנה ולאיזור 
הים־התיכון. עם התגליות הארכאולוגיות החדישות נתערערה 
דעה זו: נתברר, שגידול־הג׳ כבר היה ידוע בתקופות טרם־ 
היסטוריות, ושלג׳ אין מולדת יחידה. בארצות שונות — בגר¬ 
מניה, אנגליה, איסלאנד, גרנלאנד, צפון־אמריקה ויאפאן — 
במצאו חרצני-ענבים מתקופה טרם־היסטורית וג" ושלדי- 
אשכולות מאובנים בפחמי-אבן מן השלישון. בצרפת ובאיטליה 
נמצאו ג" מאובנות מראשית הרביעון. בקרחון בסוגה הג׳ 
דרומה, ובסיום תקופה זו שוב הזרה צפונה. גם במזרח הקרוב 
והתיכון קודם גידול־הג׳ לראשית ההיסטוריה. לפי המסורת 
המסופוטמית קודמת תרבות־הג׳ אף למבול! אך בתעודות 
האשוריות והבבליות מועטים תיאורי הג , . מסוריה הופצה 
הג׳ ע״י הכובשים והמתיישבים הפיניקיים לצפון־אפריקה 
ולספרה במצרים נמצאו כלים ומכשירים, המעידים על גידול- 
הג׳ ותעשיית־היין בראשית הממלכה העתיקה( 3000 לפסה״נ)! 
ג׳ מודלית היא אהד הסימנים שבכתב ההיירוגליפי. על גידול- 
הג׳ ביוון העתיקה ידוע לנו משירי הומרום (בתיאור מגן- 
אכילים). היוונים ראו בארצם את מולדת הג׳. המתיישבים 
היווניים, שייסדו את מאסאליה (=מארםי! 600 לפסה״נ) 
העבירו את הג׳ לחוף הדרומי של צרפת. משם התפשטה 
בהדרגה על פני כל המדינה! כיבוש גאליה ע״י יוליום קיסר 
במאה ה 1 לפסה״ב סייע במידה רבה להפצתה. בראשית 
התקופה הקיסרית הונהגה תרבות־הג׳ בעמק-הרינוס בגר¬ 
מניה הרומאית. בתקופה הסמוכה לראשית ספה״ג היתד, הג׳ 
אחד הצמחים האפייניים לתמונת־הנוף ואחד הענפים העיק¬ 
ריים של המשק החקלאי בכל איזור הים־התיכון. כבר 
תאז׳פרסטוס(ע״ע) מפליג בדבריו על עושר מיני-הג׳. פליניוס 
(ע״ע) תיאר 91 זני־ענבים והבחין ב 50 סוגי־יין, וכן מסר 
תיאור של שיטות־הגידול. 

בתקופת הגילויים הגדולים בראשית העת החדשה הובאה 
הג׳ ע״י הפורטוגיזים והספרדים במאה ה 15 למאדירה ולאיים 
הקאנאריים ובתקופה מאוחרת יותר הגיעה ליבשות החדשות. 
לאמריקה הדרומית הוכנסה הג׳ התרבותית (הזנים האירו¬ 
פיים) בתחילת המאה ד, 17 , לקאליפורניה רק במאה ה 19 . 



143 


גפן—גפרור 


144 


פליטי ההוגגוטים מצרפת הביאוה בסוף המאה ה 17 אל ארץ־ 
הכף, והמתיישבים במאה ה 19 —אל אוססראליד, וניו־זילאנד. 
בימינו נפוצה תרבות־הג׳ בכל האיזורים החמים והממוזגים־ 
תמים של כדור־הארץ, בצפון(באירופה המערבית) עד ל' 51 
רוחב צפוני ובדרום (ניו־זילאנד) עד ל ס 40 רוחב דרומי. 

בנושא של אחד הענפים החקלאיים העיקריים, כספק ראשי 
של פדי־מאכל, וביחוד כמקור ליין — תופסת הג , מקום 
חשוב ונרחב בהוד, בחיים החברותיים והתרבותיים, בפולק¬ 
לור, בשירה, במיתולוגיה ובפולחן של כל העמים בארצות 
גידולה. 

בא״י נפוצה חג׳ לפחות מתקופת הברונזה. נטיעת 
הכרם הראשון מיוחסת לנח (ברא׳ ט, כ). חג׳ היא אחד מ 7 
המינים שבהם נשתבחה א״י (דב , ח, ח), והיא משמשת 
במקרא, הן בתיאור הראלי והן במליצה, ביטוי לפוריות 
ולפריחה ולרווחה חקלאית־כלכלית (שופט׳ ט, יג! מל״א ה, 
ה! ישע׳ לב, יב! מיכה ד, ד 1 זב׳ ג, י! תהל׳ קכח, ג, ועוד), 
וכן נעשתה לסמל עם־ישראל (יחז׳ יט, י! הושע י, א! תהל' 
פ, ט, טו)ו במובן זה היא מופיעה במטבעות היהודיות 
מתקופת בית שני, ו״ג׳ של זהב היתה עומדת על פתחו של 
היכל ומודלה על־גבי כלונסות" (מדות ג׳, ח׳). מן המקרא, 
ועוד יותר מסדר־זרעים שבמשנה, אנו למדים על חשיבותה 
של הג׳ כענף חקלאי ועל הטיפול האינטנסיוד בכרמים. 
לפחות 4 שיטות של גידול־הג׳ בא״י מתוארות במקורות: 
ג׳ סורחת (יחד יז, ו) — "רגליה׳ או "תגלית׳ (משג׳ פיאה 
ז׳, וד! ירר פיאה ד [הסוף]! בב׳ מנת׳ פ״ו, ע״ב)< ג׳־דליה 
(יחד שם) — מודלית על עצים או על כלונסאות (משנ׳ 
מגה׳ שם > מדות שם! בב׳ ב״מ צ״א ע״ב [רש״י ד״ה אמר 
ר׳ שישא]); עדים (ספרי כי תצא דפ״ה; כלא' ו׳, א׳, ה׳ ו 
עדי' ב/ ד׳ [רע״ב, שם]< תום' פיאה ג׳) — צורת־סוכות; 
״אפיפירות׳ (כלא׳ ד, ג׳) — קורדונים. לגידול־הג' באיזורים 
ההרריים של א״י הוכשרו ההרים לנטיעת ברמים ע״י דירוג 
שיטתי, ששרידיו ניכרים עוד היום. 

הג', שהיא שיח שאינו נובל מדי שנה אחד השדת פירו־ 

תיו, נחשבת בהלכה, לכל הדינים, כעץ גמור, ומברכים על 
פירותיה "בורא פרי העץ". אך נבדלים הג׳ והזית מכל 
העצים, שהמשקים היוצאים מפירותיהם נחשבים לעניין 
ערלה (ע״ע) ולעניין ברכה (ע״ע ברכות) כפירות עצמם, 
ז״א חייבים על המשקים של ערלה שלהם ואין מברכים על 
השמן והיין "שהכל נהיה בדברו׳ כעל שאר המשקים. אולם 
היי? אף זכה בשל חשיבותו המיוחדת לברכה לעצמו: "בורא 
פרי הג" (וע׳ע יין). 

על הג׳ בא״י בהווה ע״ע ארץ־ישראל. חקלאות. 

ג. זזוכברג, גידול הג׳, א׳-ב׳, תשי״ד-תשפ״ז! ,*זס? .ס 
- 1/610300 . 1/1413-17 .? ; 1896 ,*■ 1107 * 1 * 1/111 * 4 1 * €00 

.\- 1 ,*: 6 ו] 0 * 10£ *<) 4771 * .** 11110 * 0111 * 4 01 * £6/16 0116 * 7 . 161 
- 01105 ? .. 1 ; 1905 ,** 0110 * ¥111 , 3601161 ? .? ; 1901-1910 
,/ 1-1 ,* 11 * 041 * 9 1 ** * 4 1 * * 1£71 ' 1 10 * 11 * 011 * 7 ,ו 5561 ץ 1 > 8 
- 10 * 1¥ 1 * 4 * 111 * 111 *** 0 ,ח 13 )זס 1 -תוו 3 ות 835501 . 1 ( ״ 1 , 1906/09 
1 * 4 11 * 114111 * 11 . 13011 ^ .£- 83130 . 11 , 1 ? ;' 1923 , 1-111 , 1 * 11111 
, 11 * 4 * 1 [ ז* 4 0 * 710 ,׳״ £06 .£ ;' 1924-1927 , 1-11 , 1 * 1111101 *' 8 
.£ ; 1927 ,*• 1 * 14111 * ¥111 סס * 1111 *** 7 , 1 >!סז 0 ? . 1 ; 1926 , 1 

-־ 61 ') . 863035-0 ,[ ; 1938 ,* 1061 * 41 101171 ■! £6 , 761600116 
,* 01 * 716 *£ * 1110 * 1 * 11111 * 4 !!** £11111 ,אג) 10 >מ 3 ׳ £61 .£ - מסת 
. 14 ;* 1947 , 0111170 * 111 '! 41 011010 ( 7 , 651 ־ 843031 . 14 , 1946 
.( . 4 , , 1948 ,* 711107 !*¥[ ■ 1 * 0 , $011011606612 
1 * 51011111 01 ( 7:1:11 * 1 (£, 4 0714 7 004 [ס 4004 ( 0 *¥ ( 1950 , 3 ־ 061 
, ¥10 * 41 4 * 1001100 * 101 ** 1 ([ 0 ' 1 * 4 110 * 8011 , 1951 ,( 7140 ) 

. 1946-1954 

נ. ה. 


$?נה (גפנה, בית־גפנין), עיר יהודית מצפון לירושלים 
בתקופת הבית השני! היש — הכפר העדבי ג׳פנהי 
כ 7 ק״מ מצפון לרמאללה. בימי הורדש ולאחריו היתה ג׳ 
עיר מחוז (מלחמות ג', ג , ׳ ה , ). בימי המרד הראשון לכד 
אספסיינוס את ג׳ (שם ד׳, ס׳, ט׳), וטיטוס שלח לג' את 
הכוהנים וגדולי־העם שנכנעו לפניו בירושלים (שם ו/ ב׳, 
ב׳). יישוב הכוהנים בג׳ נזכר במקורותינו גם בצורה אגדית 
(ברב׳ מ״ד, ע״א! יד׳ תענית ד', ט׳). במקש זה חי התנא 
ר׳ יעקב בר׳ יצחק (תוספתא אהל׳ י״ח, ט״ז). הישוב היהודי 
בג׳ נפסק, בנראה, עם המרד השני. המקורות המאוחרים 
(ספת פויטינגד [ע״ע]! אוזביוס [ע׳ע], אונומסמיקון 16 , 
163 ) קובעים את מקשה שלי ג׳ במרחק 15 — 16 מילין מצפון 
לירושלים. — היש נמצאות במקום חרבות של מבצר מימי־ 
הביניים — הוא ג׳אפניד, של הצלבנים — ושל שתי כנסיות, 
שאחת מהן ביזאנטית, ושרידי חווילה רומאית. בג׳ נמצאה 
גלוסקמה ועליה הכתובת "יהודה בר אלעזר"! במערה אחת 
נמצאה כתובת יוונית "שלומית בת יקים׳ 

ספר הישוב׳ א/ א׳, 29 , חרצ״סו; 1923 , 88 , 61 < 141 . 7 ״ 1 

- 152 , 111 /י . 081 . 01 , 161 ) 5011061 ; 43 .ק , 1926 , 8 [ 8 , 1411 . 61 

. 1933 , 160 

ג׳^נהי ע״ע 2 יל 1 ן. 

$£?■.'י ם (ש 1 ס 30 א/ו), משפחת צמתים דו־פסיגיים הקרובה 

למשפחת האשתריים (ע״ע). היא כוללת 11 סוגים 
וב 500 מינים, שעיקר תפוצתם באיזורים הטרופיים והתת־ 
טרופיים. הג׳ הם צמחים רב־שנתיים, שמקצתם מטפסים 
ומצויירים בקנוקנות ומקצתם שיחים ועצים מחוסוי־קנוקנות. 
העלים לרוב מסורגים, פשוטים או מורכבים. ד,פרחים לרוב 
זעירים, ירקרקים, חד־מיניים או דו־סיגיים. הכותרת שגביע 
הם בני 4 או 5 עלים! יש שהכותרת מאוחה ונושרת עם 
היפחחה בצורת כובע׳ ויש שעלי־הכותרת מפורצים. מספר 
האבקנים 4 או 5 השחלה עילית והפרי ענבה. — הסוג החשוב 
ביותר מבחינה כלכלית הוא הגפן (ע״ע). מן הסוגים האח¬ 
רים: קיס 1 סן( 0155115 ), מונה כ 300 מינים, בעיקר באיזורים 
הטרופיים שתת־טרופיש, מהם צמחים מטפסש בעלי קנוק¬ 
נות ומהם בעלי גזעים ועלים בשרניים! מינים אחדים ידועים 
בתור צמחי-גוי. הסוגים 515 קס 1 סקב 0 \! ו ג ם נ י ת(- 00 ש 111 ז 3 ? 
0155115 ) קרובים ש לזה וכוללים שניהם צמחי-נוי מטפסים, 
שמשתמשים בהם לכיסוי חומות וגדרות בירק רענן! סימנה 
המישד של הגפכית — סעיפי־קנוקנות מסתיימות ב״בף" 
מורחבת, הנצמדת לקיר כעין ד,"כפות" של אצבעות השממיות. 

בפרור׳ קיסם שראשו מכיל חומר־שרפה הנדלק בשיסשוף; 

משמש להצתה או למאוד רגעי. 

הג" הראשונש, שבהם הופקד, אש ע״י אמצעים כימיים, 

היו ״הקיסם הזרחני״ ( 1781 ) ו״הקופסה הזרחנית״ ( 1786 ), 
שנדלקו בבואם במגע חפשי עם ד,אויר. ב 1805 הומצא ע״י 
שבסל ( 1 ש 0 מ 3 ו 0 ) בפאריס ג/ שהכיל תערובת של אשלגן 
בלורטי, סובר שבק, ושנדלק ע״י טבילת ראשו בחומצה 
גפדיתנית. ג׳־השיפשוף הראשון, הדומה לג׳ של היש, הומצא 
ב 1827 ע״י ג׳ון תקר(״^ 1 ^.!) באנגליה: קיסם־עץ, הנושא 
ראש של אנטימ 1 ן סולפידי (תומר מתחמצן) מעורב באשלגן 
בלורטי (חומר מחמצן) ודבק, ונדלק על־שי שיפשוף נמרץ 
בחתיכת נייר״זכוכית מקופלת. 4 שנים אח״כ הומצא ע״י 



145 


גטרוד 


146 



תיאור סנטתי ׳ 8 ? תהליר ייצור הגפרורים 

סנסריס את העצים בםס 1 ר־ןרכ ( 1 ) לנזריס נגור? הדרוש וקולטים את הגזרים ( 2 ); אזז״ב 
טפצרים אותם בסנונת־פיצו? ( 3 ) ?סרטים רעים, נותנים אח הסרטים זה על־נבי זה ( 4 ) 
וטשווים להם את הצורה הדרושה בסקצצר, ( 5 ) זך* סכינים, החותכות אותם ?אורכם ולרזזבם 
לאחר שטסשינים את הנדירים נחסיסוח־טלחיםלשם טגיעת עשישה לאחר השיסוש, סייבשים 
אותם נארנז־יינוש ( 6 ), מנסים אותם נטכונת־ניפוי ( 7 ) וטסדרים אותם בקופסות בטנוגת־ 
סידור ( 8 ). בטיתקז״נעיצה טיותר נועצים אותם נסרט־גע של טנונת־גיפרור ( 19 , וזו טטכילה 
את סצוחיהם תחילה נפאראפיז ( 4 ) ואח״ב נחוטר־ההצתה ! 0 ). לבסווי אורזים את הג' 
נתוםסותבסכונודאריזת ( 14 ) — לשם הכנת התופסות טענירים סרטי־עץ ( 4 ), שהם 

דקים יותר טאלה הסשפשים לעשיית הג" עצסם. לטבונודחילוס ( 10 ), שהיא גוזרת את 
מכסה־ר,קופסות, את קרקעיותיהז ואת רפניהן נעזרת טבלטים את התופסות החיצוניות 
סרביקים כסבונתיהדבסה ( 11 ), וכן נם אח הפניטיות < 12 ), וטייבשים אותו נטנשיר־ייבוש 
( 13 ); אה־נ נותנים את חקופסות הפנימיות לתור החיצוניות; את האהרונות טצייניש 
נטדנקזח וטורחים בחוטר-שיפשוח. לנסיוי ססלאים אח חקופסות בני׳ בטנונת־אריזה ( 14 ) 


שרל סויריה ( 5311113 01131105 ) בצרפת ג/ 
הנדלק על-ידי שיפשוף בשטח כל־שהוא! 
חומריההדלקה שבו היה תערובת של זרחן 
לבן, אשלגן פלורטי ודבק. המצאה זו זכתה 
לתפוצה רבד" אולם הסיכון הרב לבריאות. 
ואף לחיים, מחמת הפעולה הארסית של 
אדי־זרתן, ומקרים רבים של בליעת ראשי־ 
ג" לשם התאבדות הביאו במשך הזמן לידי 
הטלת איסור על השימוש בזרחן לבן 
בראשי־ג". הנסיונות הראשונים להחליף 
את הזרחן הלבן באדום - שנתגלה ב 845 נ - 
נכשלו. אולם ב 1855 יצר השוודי י. א. 
לונדסטרום ( 511001 .£ .!) את "ג׳- 
הביטחון" הלא־ארסי, ע״י העבדת רובו של 
חומר־ההצתה — הזרחן האדום — מראשי 
הג׳ אל שטח־השיפשוף שעל-פני קופסה 
מיוחדת ז בראש־הג׳ השאיר רק כמות 
קטנה של תומר־הצתה יחד עם כל החומר 
המבעיר (, 10 :>£). גפרורייהביטחון של 
ימינו אינם מכילים זרחן חפשי כלל (או 
מכילים רק כמות זעירה ממנו כחומר־ 
בערה בראשי־קיסמיהם), אלא אנטינלו 
סולפידי או זרחן סולפידי (, 5 ,?), שבו 
משתמשים על-יסחי המצאתם של טון 
( 0110 ^ 50 ) וקאן ( 031100 ) החל מ 1898 . 

ייצור הג' מתחיל בהכנת גוףיהג/ 
גזרי־עץ נטולי-קליפה, בעיקר מצפצפה או 
מתרזה או ערבה. שארכם 40 — 60 ס״מ, 
מוכנסים למכונות־קילוף < סכיני־פלדה חו¬ 
תכות מן הקורה המסתובבת דפים דקים 
בעובי הג/ הדפים מועברים למקצצה, שבה 
הם נחתכים לאורך ולרוחב לבדידים בגודל 
זע/ על הבדידים עובר תהליך של ייבוש 
וניקוי, והם נכנסים למכונת-סידור, שעור¬ 
כת אותם באלפים, תלויים במקביל בתוך 
מסגרת. הבדידים, שהם בולטים מהמסגרת, 
נטבלים בפאראפין מותך, ואח״ב נטבלים 
קצ 1 תיהם בנוזל סמיך, שהוא חומר־ההצתה 
הנעשה ראש־הג/ נוזל זה מורכב מחומר 
דליק (בעיקר , 56,5 עם קצת זרחן אדום 
ונפדית), חומר מחמצן (מאנגאן דו־חמצני 
[, 100 ( 1 ], ג £00 ), המרים מגבירי־שיפשוף 
ומאיטי־להבה (כגון אבקת זכוכית, קוואר- 
צה, אבדספוג) והמרים דביקים (כגון דבק, גומי נוזלי, עמילן, 
קמח). אחרי ייבוש נפלטים הג" המוגמרים מן המכונה האו¬ 
טומאטית, כשהם מסודרים במקביל ומוכנים לאריזה בקופי 
סות. הקופסות נעשות מסרטי־עץ דקים, הנקלסים מקורות־ 
העץ במכונת־הקילוף! במכונות מיוחדות נוצרים מהם שני 
תלקי הקופסה. על החלק החיצוני מודבקים בייר-אריזה דק 
והמדבקה של ביד,"ח. אחרי מילוי הקופסה נמרחות שתי 
הדפנות הצרות בתומר-שיפשוף, המכיל גם חומר בעיר: 
זרחן אדום, , 56,5 , דבק, אבקת־זכוכית. 

ג״ מ י ו ה ד י ם: ג" הנדלקים בשיפשוף על־פני ב ל שטח 
מחוספס מכילים כחומר בעיר זרחן סולפידי (, 5 ,?). — 


בגפרורי-שעווה גוף־הג׳ אינו עשוי עץ, אלא בנוי מחוטי־ 
כותנה שזורים, שנטבלו בתערובת של פאראפין וסטארין, 
ג" העומדים בפני רטיבות אפופים חומר־מגן שמנוני ז הם 
נשארים כשרים לשימוש אפילו אחרי טבילה במים במשך 8 
שעות רצופות, והם משמשים בעיקר לצבא. — גסרורי- 
שעשועים בוערים בלהבה בשלל־צבעים מחמת עירבוב מלחים 
שונים צובעי־הלהבה בחומר ראשיהם. — ג׳ ב צ ת י הוא הג/ 
שבו חוסר־ההדלקה אינו מרוכז בראש אלא מרוח על פני כל 
גוף־הג׳* הוא נדלק בשיפשוף, ולאתר כיבוי הוא מסוגל 
לשמש להדלקה נוספת חוזרת. 

גפרורי-חוברת עשויים קרטלן במקום עץ. במכונות 



147 


גפרור—ג׳פריז, ג׳ורג׳ 


148 



גפרור (קופסת־הצתר) מ 1824 

מיוחדות נחתך הקרטון לצורת מסרק בעל 20 שיניים. הוא 
בטבל — כמו הג׳ הרגיל — בפאדאפין ובתמיסת־הבערה 
ומוכנס אחרי ייבוש לתוך מעטפה, שעליה—עפ״ר — מודפסת 
מודעת־פירסומת. חוברות כאלו ניתנות היום הרבה לצרכנים 
בחינם לצרכי תעמולה והתחבבו בשנים האחרונות על הקהל. 
באמריקה תופסים גפרורי־החוברת שתי חמישיות מכל 
התפוקה השנתית. 

תעשיית הג" מתרכזת בכמה טרססים עולמיים גדולים, 
החולשים על ה 1 ן רב, על שטחי־יערות משלהם, על תעשיות- 
לוואי של מוצרים כימיים הדרושים לייצור חג", וכד׳. במיוחד 
התפרסם הטרסס השוודי העולמי לתעשיית־ג", שרכש לו 
בארצות רבות זכיונות-ייצור בלעדיים תמורת הלוואות 
לממשלות, שמדינותיהן היו נתונות במצוקה כספית. שקיעתו 
של טרסט־ענק זה והתאבדותו של מנהלו איור קרויגר ב 1932 
היו מן המאורעות הבולטים במשבר הבלכלי־תעשייחי העולמי 
בראשית שנות ה 30 . 

תעשיית־הג״ בא״י תחילתה ב 1923 , בתקופת המאנדאט 
התרכזה התעשיה בעכו, בראשון־לציון ובשכם! כיום מייצרים 
ג" במדינת־ישראל בעכו, במפרץ־חיפה, בירושלים ובלוד. 

צריכת הגפרור היומית לנפש היא בין 4 ל 12 בארצות־ 
התרבות! בישראל נאמדת הצריכה היומית הממוצעת ב 4 — 6 
לגולגולת. הצריכה פוחתת בשנים האחרונות מחמת השימוש 
ההולך ורב במציתים, ביהוד לצרכי־עישון. 

עם היות הג" מיצרך חיובי ובפח מאד, נעשו ייצורם והסחר 
בהם ענפים כלכליים חשובים. בשנים האחרונות לפני מלחמת־ 
העולם 11 היה שוויו של ייצור הג" באנגליה כ 6 מיליון לי״ש 
ובאה״ב כ 30 מיליון דולאר, ברוב הארצות מוטל בלו(אקציז) 
על ג", והוא משמש אחד ממיסי־העקיפים וממקורות־ההכנסה 
החשובים של המדינה. 

,קק 1150 סז 0 ; 1925 ,/( 7 ) 5 * 17147 401-011 ! ) 1/11 , 1 ) 1 x 011 

- 0 ! 1 ) 100 ,ץ|| 61 א .[ ; 1928 , 1151 ( 2 . 1171411012.1 ) 4150 / 1 ) 50/110 00 

- 010 ,סקס־ע!'! .£ . 1 ; 1938 , 707/1.5 * 1 ) ¥17 0714 5 ) 1115/1 }!! , 511/15 
.* 1945 , 11 ז\ ,/■ 7711517 ) 01 4 ) 11  ) 6724 ^ 1 4 >* 1 ,!ג־ע.? 

, 111 <$?) 111 ) 1*1167(11117 46$ 14X161 ח 146271156/26 ) 1 ? 46 0616/216/246 

. 1950 , 4112 ) 8711 / 0 ץ 1$407 /¥ ץ? 2 ) 1-6$6724 ,אל 0 ס[ 1 ג 7 .?. 1.8 ; 1931 

ד. ם, 

^ר י 1 , ג׳זךג , — $ץ 6 ז 6££ [ ££-! 00 — ( 1648 — 1689 ), 
שופט עליון באנגליה בימי מלכי בית־ססיוארט 
האחרונים. כעורך־דין, ואחר־כך בנושא משרות 'חשובות 
בבית־הדין העירוני של לונדון, קשר קשרים עם חצרו של 
צ׳ארלז 11 ונעשה יועץ משפטי של ג׳ימז, אחי המלך, 
וב 1683 — ראש־השופטים. בתפקידו זה ניהל את המשפטים 
נגד הודגים שהואשמו בקשר לרצוח את המלך ואת אחיו. 
בזכות שירותו הנאמן לכתר נתמנה ג׳ ע״י צ׳ארלז 11 לחבר 
מועצת־המלך והקאבינט ( 1684 ), וע״י ג׳ימז ח הוענק לו 
תואר לורד. בתפקידו כשופט פעל ג׳ כנוקם אכזרי נגד 
המעורבים והתומכים בקשר לטובת מונמאות ( 1685 ). ע״י 
עינוי הנאשמים וע״י איומים עליהם ועל העדים והמושבעים 
גם יחד—השיג פסקי-דין של מוות נגד מאות אסירים, ומאות 
רבות נמכרו לעבדים להודו המערבית. משפטי־דמים אלה 
(שנזכרים בהיסטוריה בשם 4851265 ץ 810011 — "בתי־הדין 


149 


ג׳סריז, ג׳ורג׳—נפרי־מ 


150 


של דמים") עשו את ג׳ לאחד האישים דמזנואים ביותר על העם! 
אך בחצרו של ג׳ימז זכה להוקרה מלאה על מעשיו ונתמנה 
(בסוף 1685 ) ארד־צ׳אבסלויר. אתרי מהפכת 1688 ניסה ג׳ 
לברוח מן הארץ בעקבות מלכו, אך נאסר והובא למצודת־ 
לונדון, ושם מת כעבור חדשים אחדים, 

;(״י ,ז\ 1 . 11$ ;!) 17 ( £0810 / 0 $■* 171110 * 7/1 ,ץג 1 ט 3 ם 643 . 8 .ז 
; 1827 ,/ ) 1178 ( }ס * 1 ס 1 * 01 / 0 $■ 01011 * 7 * , 1 (:>ץש 001 ^ו ./ 7 ך . 11 
, 11511 ( 1 * 51 ,[ ; 1864 , £118/0117 ( 0 5 ) 1178 ( * 7/1 , 055 ? .£ 

. 8 . 11 ; 1883 , 17 ( £0810 / 0 7010 / 10 * 1011 0 ס!/! /ס $* 711510 
810011 $ * 7/1 , 15 $ *? .£ ; 1898 ,.( * 1117 $ ! 0 , 1171118 

11 5 * 11 ( 0 ( ( 0 15 ( 18 * 8 * 1/1 111 17 ( £08/0 ,££<) .ס ; 1929 , 5 * 75512 

. 1955 , 111 11 ( 11110 ^ 7 0117 

ן׳פךיז, הרולד — 5 ׳( 6 ז) 1 1 6 1 > 01 זר> 1-1 — (נר 1891 ), גאו־ 
פיסיקן ואסטרונום אנגלי,מ 1931 מרצהלגאופיסיקה 
בקימבריג׳! מ 1946 פרופסור לאסטרונומיה ופילוסופיה נם- 
יונית שם. 

ג׳ הקר אח ההיסטוריה הקדומה של כדור־הארץ ואת 
התהוותה של מערכת השמש וכוכבי־הלבח. יחד עם ג׳ינז 
(ע״ע) פיתח את ההשערות על התהוות כוכבי־הלכת בעקבות 
התקרבותם של השמש ושל כוכב גדול, שעוררה גאות עצומה 
בשמש או אף הביאה לידי התנגשות־בפועל ביניהם. ג׳ חישב 
את גיל מערכת־השמש על־סמך נתונים שמהסתכלות במסלולו 
של כוכב־חמה, וכן חישב ממדידותיו המדוייקות בירח את גיל 
הירח ל 4 מיליארד שנה. בתחום הגאופיסיקה (ע״ע) היה ג׳ 
מן הראשונים שחקרו את השפעת הראדיואקטימיות על 
התקררות הארץ ועל צורות ההרים. חישוביו של אנרגיית 
הגאות והשפל (ע״ע) והשפעתה על החופים נחשבים 
כמדוייקים ביותר. 

נוסף על פעולתו המחקרית בקוסמוגוניה וגאופיסיקה 
התבלט ג׳ כהוגה־דעות מעמיק בתאוריה של המתודה המד¬ 
עית. הוא פיתח תורה שיטתית־מאתמאטית מקיפה של האינ¬ 
דוקציה המדעית, שבה הוא מייחד מקום חשוב להסתברות 
(ע״ע) כקאטגוריה עצמאית של החשיבה. את ההסתברות אין 
הוא גורם כפורמאליזם מאתמאטי, שיש לו תוקף רק לגבי 
מספרים גדולים, אלא כ״דרגת אמון מושכל", המתייחם אף 
לאירוע בודד בפני עצמו. 

חיבוריו החשובים של ג , : , 01-12111 11$ : 1:11 ־ £3.1 1110 ־ 
0005111011011 51031 ( 11 ? 1 > 3,1 1151017 ־ 1 ("הארץ, מוצאה, ת(־ 
לז־ותיה ומבנה הפיסי״), 2 1929 ! 01-6000 ) 1010 ) 5010011 ("הדסק 
המדעי״), 1937 2 ! ( 1111 ( 01131 ■!? ) 0 ׳( 111000 ׳ ("תורת ההסתב¬ 
רות"), 1948 2 ! 5105 ( 11 ? 4311100130031 ( ) 0 5 ( 4011101 ( ("מתו¬ 
דות הפיסיקה המאתמאטית״), 1950 2 . 

ג. ל. 

גפרית (לאט' ז 1111 ק! 1 ! 5 או - 111 ) 5111 ), יסוד בימי אלמתכתי, 
בן הקבוצה זע של המערכת המחזורית. סמל כימיו 
5 . מספר סידורי: 16 . משקל אטומי: 32.06 ! תערובת של 
האיזוטופים (ע״ע) 32 , 33 , 34 , 36 במתכונת 95,06 : 0.74 : 
4.18 : 0.016 (הוכנו גם כמה איזוטופים דאדיואקטיזויים) 1 
ערכויות: 2 , 4 6 . 

היסטוריה. הג׳ היתה ידועה מאז ומעולם לרוב עמי- 
התרבות. במצרים באלף ה 3 לפסה״נ השתמשו בה להכנת 
צבעים והמרים קוסמטיים. במקרא היא נזכרת כחומר תבערה 
וכליה בצד האש (ברא׳ יט׳ כד) והמלח (שם יט, כו! דב׳ 
כט׳ כב). היוונים (הומרום) והרומאים הקדמונים ידעו את 
חשימוש ב״עשף־שרסתה לצרבי חיטוי. פליניום רדיוסקורידס 


מתארים את שימושה הריפויי בדרמאטולוגיה. צבאות רומא 
וביזאנטיון השתמשו בה בחמדי־דלק מלחמתיים. לצרכי 
הכנת אבק־שרפה (ע״ע) שימשה ביה״ב תחילה הג׳ החפשיח 
שבטבע, את״ב גם ג׳ מופקת מסולפידים! אגריקולה (ע״ע) 
הורה ב 1530 את הפקתה מפיריט. הרבה נתנו את דעתם על 
הג׳ האלכימאים (ע״ע אלכימיה) עד המאה ה 17 , שראו בה את 
היסוד הבעיר בכל התרככות הכימיות. ״כל מה שבוער — 
אומר פרצלסוס (ע״ע) — הוא ג׳! אין בוער אלא ג׳ בלבד". 
גם בתורת מצבי־הצבירה (גאז) של ון הלמונט (ע״ע) נועד 
מקום בכבד לג/ אפשר שהסמיכות ג׳-—אש—מלח שבמקרא 
השפיעה על מחשבת האלכימאים המערביים! מכל מקום 
נעשתה הג׳ במחשבה זו יסוד ספקולאטיווי מובהק, משהו 
דומה לפלוגיסטון (ע״ע כימיה). דיף (ע״ע) עדייו דאה את 
הג׳ בתרכובת! לוואזיה (ע״ע) היה הראשון שהכיר אח 
תכונתה האלמנטארית. 


ג׳ אלמנטארית, ד.ג׳ המוצקה היא מרובת צורות 
אלומרופיות (ע״ע אלוטרופיה), קצתן גבישיות וקצתן 
אמורפיות. הידועות והמוגדרות שבהן הן: ( 1 ) ג׳-אלפא 
(״) — גבישים רוסביים או אוקטאדריים, שקופים, צהובים 
כעין הענבר! צפיפות 2.06 , קשיות 15 — 2.5 ! יציבה בטמ 0 - 
ראטודות שלמטה מ ״ 94.5 ! ניתכת (בחימום מהיר) ב 114.5 0 ! 
בחימום איטי היא הופכת ב״ 94.5 ל( 2 ). ( 2 ) ג׳-ביתא( 8 ) — 
גבישים מונוקליגיים או פריסמתיים, צהובים־עכורים! צפי¬ 
פות 1.93 ! יציבה בגבולות ־־ 120 — 94.5 ! ניתכת ב״ 199.2 (ציור 
1 ). ( 3 ) ג׳־גמא(?) או ג׳ פלאסטית, שאיבה גבישית—מתקבלת 

ע״י יציקת ג׳ מותכת ב״ 350 לתוך מים קרים! צפיפות 1.95 ! 

... ־ 1 ״■־ 1 ־ ־־־ - 

; 0 : מי ג־ קו 7 יאי צ , ור !, 

דית — מתקבלת גביעי גפרית מוגו? 5 ינית (יםי!> 
״ יאורתורומביח (עסא 5 ) 

בהשקעת ג׳ מתמי 

ס 1 ת תרכבותיה בהשפעת גורמים פיסיקאליים או כימיים 
שונים! התמיסה הקולואידית היא צהבהבה ושקופה, או 
כמעט לבנה כעין החלב. ( 5 ) "פרחי־ג׳■" הם אבקה צהובה, 
דקה וקלה, המתקבלת בצינון מהיר של אדי־ג׳. 

הג׳ הגבישית היא גוף חסר טעם וריח, מוליך גרוע 
לחום ולא־מוליך לחשמל, לא־מסים במים, מסים מעם בכוהל 


ובאתר והרבה בפחמן דו־גפריתי ( ־ § 0 ). מבין הצורות 
השונות של ג׳ אמורפית יש כאלו שאינן מסיסות ב , 05 . 
יחידת־המבנה של הג׳ הגבישית היא המולקולה הטבעתית 
5 6 . בג׳ האמורסית נמצאת המולקולה , 5 . בין הטיפוסים 
השוגים של הג׳ קיים שיווי־משקל דינאמי, שמשתקף יפה 
בשינויי התכונות מחמת שינדי הטמפראטורד" הג(ן הצהוב* 
חיוור של הג׳ בסמפראסורה רגילה הופך כמעט לבן ב ״ 50 - 
וצהוב־כהה ב ״ 4-100 . הג׳ המותכת — סמוך לנקודת־ההיתוך 
היא נוזל דק ושקוף כעין הענבר, ועם עליית־הטמפראמורה 
הצבע מכהה והולד׳ והנוזל נעשה עבה וצמיג עד למאכסימום 
בסביבות ״ 180 ! מבאן ואילך הצמיגות מתמעטת והולכת 




151 


גסדית 


152 


עד לנקודת־הדתיהד* שהיא ״ 444.7 . אדי־הג׳ אדמדמים ססיד 
לנקודת-הרתיחה, 3 ״ 500 — כשהמשקל המולקולארי מק¬ 
ביל ל, 5 - הם אדומיבדכהים, וב״ 650 — צהובים! ב״ 1,000 
המשקל המילקולארי מקביל ל, 5 , וב ״ 2,000 במחצית המול¬ 
קולות ספורקות לג׳ אטומית. — כל צורות הג׳ בוערות 
באויד בלהבה כחולה כהה, בחמצן — בלהבה בהירה מאד! 
הבערה מלווה הפקת ריח חד וחריף מחמת התהוות התחמוצת 
הגאזית , 50 . 

מציאות הג׳ בטבע ותפוקתה. חג , מהווה כ 0.06% 
מקרום בדור־הארץ, ג׳ אלמנטארית מצויה בגלילות וולקא- 
ניים בכל חלקי העולם (ביהוד באה״ב, באיטליה, ביאפאן 
ובצ׳ילה), אך הג׳ נפוצה יותר בעולם הסיגראלי ובעולם החי 
בהרכבות, שהחשובות שבהן הן: הגבס (ע״ע) וצורות אחרות 
של סידן סולפתי. והסולפידים של המתכות הכבדות — 
ה״פיריסים , / ה״נציצים", ה״זיווים" וה״ברקות" של הברזל, 
הנחושת׳ האבץ, העופרת, הניקל, הכסף, הכספית, הארטן, 
האנמימון. ברקמה החיה כלולה הג׳ כמרכיב של החומצות 
האמיניות (ע״ע אמיניות, המצות) ציסטאין ומהי 1 נין, מאבני- 
הבניין של הפרוטאינים. 

במקור לג׳ שימשו לפנים רק המכרות של הג׳ האלמנטא¬ 
רית, שבעיית הפקת הג' מהם מצטמצמת בבעיה המכאנית 
של העלאתה מעמקי־האדמה והפרדתה מחסרי-הקרקע המעו¬ 
רבים בה. היום אין מכרות־הג׳ מספקים את תצרוכת הג׳ 
ההולכת וגדלה, הן לשימושה בעינה והן להפקת הוסצה 
גפריתנית (ע״ע). משום בו הולך ורב ניצולם הכימי של 
מלאי הסולפידים (בעיקר הפיריטים) שבטבע — שמהם 
מופקת ג׳ על־ידי שיחדור מימן גפריתי ( 0,5 ) וחימצונו, 
של הגבס(אנהידדיט)— שתחמוצת־הג , שבו מחוזרת ע״יפחם 
אחרי קשירת הסידן לסיליקאט, ושל התרכבות הגפריתיות 
שבפחם ובשמן־האדמה. מן התפוקה העולמית השנתית בשנים 
האחרונות, ששיעורה יותר מ 5 מיליון טון, באו ב 48% 
ממכרות-ג׳, כ 45% ססולפידים ואנהידריט, כ 1% מפחם 
ושמן־אדמה. 

מכרות־הג׳ החשובים נמצאים בסיציליה שבאיטליה 
ובמכסאס ולואיזיאנה שבאה״ב. בא״י מצויה ג׳ בכמויות 
מצומצמות בנגב — בקרבת רצועת עזה והגבול המצרי. 
מברות־סיציליה כבר היו ידועים מימי־קדם, אולם היום 
מספקות אה״ב יותר מ 90% מן התפוקה העולמית. 


תפוקת הגפרית בעולם 


(באלפי טון) 1 

ארצות 

1953 

1949 

5,238 

44521 

אה״ב 

245 

221 

איטליה 

190 

41 

יאפאן 

48 

13 

צ׳ילזז 

32 

14 

צרפת 

19 

10 

ארגנטינה 

12 

7 

ספרד 

10 

3 

תורכיה 

5,820 

5,160 

התשוקה העולמית * 


* אומדן 

במכרות־סיציליה מופקת הג׳ בכריה ישירה. הפרדת הג׳ 
האלמנטארית מעירובה בעפר ובאבני־סלע נעשית ע״י חימום 
עד כדי היתוך הג׳. שיטה זו כרובה בהפסד חלק ניכר 
מן הג/ שנשרפת כחומר־דלק. באת״ב מונחים מידבצי-הג׳ 
בעומק רב מתחת לפני-האדמה, והפקת הג׳ מהם נעשית 


בשיטת־פרש (יני■*?) —שימת־הבאר( ציוד 2 ): בשכבת הג׳ 
קודחים באד עמוקה עשויה שלושה צינורות קונצנטריים! 
דרך הצינור החיצון מכניסים זרם אדי־מים דחוסים ומחוממים־ 
ביתר, המתיכים את הג' למסה! אותה שעה לוחצים על הג׳ 
המותכת דדך הצינור הפנימי ומעלים אותה למעלה דרך 
הצינור האמצעי. הג׳ המיוצרת בשיטה זו היא נקיה מאד. 

*דיר 



¥יור 2 

הסקת נפדית בתהליד-םר׳ 8 (סכמה). 

א. נאר־הסירוח כ׳פלסוחה; ב. חחר־אורר בחלק החוזתה סל תבאר 

ניקוי הג׳ הגלסית נפשה בדרך הזיקוק.—כמויות ניכרות של 
ג׳ מוסקות היום גם מפסולת הגאזים היוצאים בעיבוד עפרות* 
סולפידים. גאזים אלה מכילים , 50 , שמחזרים אותה בפחמן 
ע״ם המשוואה: 

5 + ן 00 *— 0 ־ 4 ן 80 . 

התהליך הוא מהיר ב ״ 1,100 ואינו זקוק לחימום מתמיד, 
הואיל והראקציה היא אכסותרמית. 

עיקר שימושה של הג׳ האלמנטארית בטכניקה היום הוא 
לוולקאניזאציה של הקאוצ׳וק (ע״ע) בתעשיית הגומי. נוסף 
על כך היא משמשת לגיפור-מטעים בחקלאות, וכן לצרכים 
פארמאצוטיים שונים ברפואה. הרבה ענפים של ד,תעשיה 
והטכניקה בימינו צריכים לתרבבות־ג׳ שתות. אולם עיקר 
חשיבותה של הג׳ — כאב־חומר של החמצה הגפריתנית 
(ע״ע גפריתנית, חמצה). 

הכימיה של"הג/ יש 3 קבוצות ראשיות של תרכבות 
לא־אורגאניות של הג׳:( 1 ) מימן גפריתי וצאצאיו! ( 2 ) הר¬ 
כבות האלוגניות של הג׳! ( 3 ) תרכבות חמצגיות של 11 ׳ — 
החמצות חומצות ומלתיהן. 

י *( 1 ) מימן גפריתי (או סולפידי), 0,5 , הוא גאז 
חסר־צבע שריהו רע, והוא ארסי מאד! רותח ב ״ 60 - וקופא 
ב ״ 82 ־ הוא נמס במים בשיעור 3 נסחים בקירוב בנפח אחד 
של מים בטמפראטורה רגילה ("מי מימן גפריחי"), והחמימה 
היא חומצה חלשה מאד, המכילה קצת יוני + 0 ו־ 80 ■ 0,5 
נמצא במעיינות טבעיים מסויימים כפרי תהליכים געשיים, 
והוא נוצר הרבה בטבע כפרי הריקבון של המרי העולם 
הצומח והחי, המכילים תרכבות אורגאניות של הג׳ ("ריח 
הביצים הסרוחות"). הוא נחקר לראשונה בגאזי־הריקבון 
ע״י שלה בדד 17 . במעבדה הוא מופק בפעולת חומצות על 
מלחיו. — מלחי המימן הגפדיתי — הסולפידים — ניתנים 




153 


גפרית 


154 


להסקה גם ע״י חיבור ישיר של המתכות עם ב/ הם מת¬ 
חלקים ל 3 קבוצות: (א) סולסידים של המתכות האלקליות 
(ע״ע)י כולל אמון (ע״ע אמוניה ואמון), ושל המתכות 
האלקליות־עפרתיות (ע״ע)׳ שהם נמסים במים בהידרוליזה 
מרובה, (ב) סולסידים של מתכות עפרתיות (ע״ע) ושל קצת 
מתכות כבדות, כגון ברזל, אבץ, מאנגאן, ועוד, שאינם מסי¬ 
סים במים, אך מומסים ע״י חומצות המשחררות מהם מימן 
גסריתי, כגון: 

8,5 + , 601 ? <- 2801 + 8 ־? ; 

מולפידי המתכות השלש־ערביות ( 4.1 , ,־! 0 ", 6 ?) ניתנים 
להידרוליזה גמורה במים, ובמקומם מופיעים משקעים של 
ההידרוכסידים. (ג) סולפידים של רוב המחכות הכבדות, 
שאינם מסיסים אף בחומצות. הסולפידים של המתכות הקלות 
ושל האבץ הם לבנים, הסולפידים של כל שאר המתכות 
הכבדות רובם שחורים ומיעוטם צבעוניים: סולפידי 1 >:> 
ו ־. 4 — צהובים, סולפיד ה ? 8 — אדום, ה ם!* — ורוד, 
ה ״ 5 וה 81 — חומים וכר, על הבדלי מסיסות וצבע אלד. 
מבוססת חשיבותו של ה 8,5 כראגנט בכימיה האנליטית 
(ע״ע).— צורות אלוסרופיות גבישיות של סולפידים שונים 
שכיחות הרבה בעולם המחצבים, והן לפעמים צבעוניות 
ובעלות ברק מתכתי. סולפידים שונים נכללים בהרכבם של 
תכשירי פוססורסצנציה (ע״ע) ולומיניסצנציה (ע״ע). — 
בצד הסולפידים צאצאי המימן הגפריתי 3 ,מ קיימים גם 
"פוליסולפידים", שהם צאצאים של חומצות לא־יציבות מן 
הטיפוס * 11,5 , שבהן 5 — 2 = *. 

( 2 ) מן התרכבות של ג׳ והאלוגנים ידועות: שורה של 
פלואודידיס* שורה של כלורידים! ברומח־ אהד! יודיד 
אחד, שאינו מוגדר כל צרכו. מבחינה שימושית נודעת 
חשיבות ל״מונוכלוריד״ (, 8,01 ), שהוא ממס טוב לג/ 

( 3 ) תרכבות חמצניות. שתי התהמצות הראשיות, שהן 
אבות החומצות החמצניות ומלחיהן, הן ג' ד ו ־ ח מ צ נ י ת, 
, 50 , וג׳ ש ל ש - ח מ צ נ י ת, , 50 . , 50 נמצאת בטבע בין 
הגאזים הוולקאניים. הכנתה על־ידי שרפת ג׳ או קליית 
סולפידים ושימושה כחומר־חיטוי ידועים מזמנים קדומים. 
בתעשיה היא מתקבלת מקליית פיריט (, 68 ?) במעבדה היא 
מופקת ע״י פעולת חומצות על מלחיה. — , 50 היא גאז כבד, 
חסר־צבע ובעל ריח חריף ומובהק של שרפת־ג׳; בהפך לנוזל 
ב ״ 10 ־ וקופא ב ״ 73 -; לחץ של 3 אטמוספירות הופכו לנוזל 
בטמפראטורה רגילה. אידוי הנוזל מלווה קליטת חום רב, 
והטמפראטורה שבסביבה עלולה לרדת עד ״ 50 -! לפיכך הוא 
משמש הרבה במיתקני-קירור. — , 50 היא מגרה נמרץ 
לקדומים הריריים ורעל חזק לדם ולדרכי־הנשימה. היא 
הורסת חמרים אורגאניים רבים, ומכאן פעולתה כחומר 
מחטא, משמיד חרקים ומיקרו־אורגאביזמים. הפעולה על 
הרקמה החיה היא תוצאה מכושר-החיזור של ה, 50 , שהיא 
בוטה להתחמצן ל, 50 ; היא גורמת להלבנת פרחים צבעוניים 
והורסת חמרי־צבע סינתטיים שונים. 

, 80 במסה הרבה במים (כ 80 נפחים ב״ 0 ), יותר מזה 
בכוהל ועוד יותר באצטון (כ 590 נפתים ב־ס). , 50 היא 
אלמימה חומצתית, ולתמיסתה המימית תכונות חומציות 
מובהקות, אע״פ שהיא מוסיפה להפיק ריח , 50 . התמיסה 
מכילה את החומצה הגפריתית (או הסולפיטית), 
, 50 ,ט, בשיווי-משקל דינאמי עם האלמימה ומים: 


, 80 + 8,0 <-י , 8,80 

ידועות 2 שורות של מלחים — סולפיטים — של חומצה 
זו: סולפיטים חומציים (,.ביסולפיטים״), כגון , 850 * 1 ?, 
וסולפיטים ניטראליים, כגון , 50 ,״^ חומצות חזקות מפי- 
קו׳ת מן הסולפיטים , 50 ; למשל: 

■ 50,1 + 0 ־ 3 + 850 4 * 8 ♦- 8,50 4 + , 850 * 8 . 

כמויות גדולות של סידן ביסולפיטי נצרכות בייצור הביר 
(ע״ע). — 2 מבנים אלקטרוניים מיוחסים לחומצה הגפריתיח 
ולמלהיה, סימטרי( 1 ) ולא-סימטרי( 11 ), שהיחס ביניהם הוא 
זה של טוטומריה (ע״ע); באחת מהן ד,ג' מוחזקת 6 ־עדכית, 
ובשניה— 4 ־ערכית. בהתאם לכך קיימות 2 צורות איזומריות 
של אסטרי חומצה זו(ע״ע איזומריה, נוסחות ע 1 ?צ— 11 ז\. 1 *). 


:0: 


( 

.ס: 


:6:5:8 

8 + 

1 

1 

:6 8. 

28 + 

:6: 





. 1 . 11 

יש שורה של תהמצות־ג׳, 50 , * 50 , , 5,0 , , 8,0 , שהן 
וחומצותיהן ומלחיהן אינן יציבות ושימושן בתעשיה ובמע¬ 
בדה מוגבל * כיוצא בהן החומצות ה״פוליתיוניות" מן הטיפוס 
, 0 ״ 8,5 ( 2-6 =ם). החומצה הטטראתיונית,, 8,5,0 , ומלחיד. 
עומדים בסמיכות גנטית לחומצה התיוסולפתית (ע״ע גפרי- 
תנית, חמצה). 

התחמוצת , 80 היא אלמימתה של החשובה שבתרכבות־ 

הג׳ — החמצה הגפריתנית (ע״ע גפריתנית, חמצה). 

בכימיה האורגאנית מופיעה ג׳ קשורה לפחמן בצורות 
שונות: בתרכבות־תיו (- 1510 ), שבהן ג' דו־ערכית קשורה 
בשתי עדכויותיה לפחמן אחד ( 5 = 0 = ) או לשני פחמנים 
(כגון בתל-אתרים, ־ 8-5-8 ), בין בשרשרת אליפאטית 
בין בטבעת ארומאטית, כגון בתיופן או בתיאזול! בתרכבוח־ 
תיול ( 48101 ), המכילות את הקבוצה ההיולית או הסולפהיד- 
רילית ( 58 -), שהיא נגזרת מן ה 8,5 והיא אנאלוגית 
להידרוכסיל ( 08 -), כגון בתירכהלים או מדקפטנים(ע״ע). 
החימצון ד,הפיך של קבוצות תיוליות לקבוצות דו־חיו: 

- 5-5 - + 28 ^ - 85 + 58 - 

הוא אחד ממכאגיזמי־ד,ביניים החשובים של האוכסידורדוק- 
ציה (ע״ע) הביולוגית בתהליך חילוף־החמרים. — תרכבות* 
סולפו הן תולדות החומצה הגפריתנית (ע״ע גפריתנית, 
חמצה). על פחמן דו-גפריתי ע״ע פחמן. 

מבחינה פא ר מ אקולוג י ת הג' עצמה היא כמעט חסרת 
השפעה על העור וגם על הקרומים הריריים של הפה ושל 
הקיבה. אולם בהשפעת פרוטאינים שבדופן־המעי נהפכת ד,ג׳ 
למימן גפריתי, שהוא בריכוז נמוד בעל פעולה משלשלת. 
מכאן השימוש בג׳ — בצורתה הקולואידית כ״חלב־הג׳״ — 
כחומר משלשל. מימן גפריתי הנקלט לתוך הדם בריכוזים 
גבוהים יותר הוא חומר־רעל מסוכן, משום התקשרותו למת¬ 
כות הכבדות שב מולקולות אנזימי־הנשימה והוצאת אנזימים 
אלה מכלל פעולה. ריכוז של י־ 10 מול 8,5 בבר מסוגל 
לגרום הפרעות בנשימה ולעורר מיחושים כלליים באורגא¬ 
ניזם, ושהיה ממושכת באויר המכיל 0.1% — 0.04 8,5 עלולה 
לסנן את החיים.—הסולפידים האלקאליים המסיסים צורבים 
את תע 1 ר וממיסים רקמות קרניות, כגון שער, צפרגיים וכד/ 
מכאן השימוש בהם במשחות־גילוח, וכן במשחות ריפדיות 




155 


גפרית—גפריתנית, חמצח 


156 


לחסרת יבלות, לחשמדת הגרבת, לטיפול בגרב, ספחת, חזזית 
וכד/ — הפעולה הריפויית של מרחצי־ג/ ז. א. של טבילה 
במעיינות או באמבטיות של סולפידים, על מיחושי דלקת־ 
הפרקים, שגרון וכד׳ — ידועה מימי־קדם, מעיינות-ריפוי 
מפורסמים מבחינה זו הם: אכן (ע״ע) בגרמניה המערבית 
ואכס־לה־בן ( 4.11-168-881118 ) בצרפת הדרומית, שהיו מקומות* 
מרפא מהוללים כבר בתקופת הרומאים! חלואן שעל־יד 
קאהיר במצרים! חמי־טבריה. מימי מעיינות אלה מכילים 
יוני*־ 53 בצורת ביסולפיטים אלקאליים או 11,5 חפשי, 
בשיעור 10 — 40 סמ״ע בליטר. 

ץ?/ 111 ו$ 4 , 5 ש 100 ־ 1110 /י 0 ז 5 0 - 1 *ס 60 סזס 11 ' 1 _ 1 . 4 — 45111011 11 
. 1952 , 05111011 <} />־£>/ 5111111110 /מס ? 0  וסולפאט ך־, 50 ); אינה חזקה מחומצה מלחית 
ומחומצה חנקנית, אבל חזקה משאר כל החומצות! ©תקיפה 
את רוב המתכות שאינן אצילות, למשל אבץ: 

* 11 ־{־ 30 4 ם 2 ♦- 50 4 נ 11 ־ 4 ם 2 ; 

אינה מחמצנת. — שינוי התכונות לפי התרכוזת מוכיח, 
שהמבנה האלקטרוני של ח״ג אינו אחד וסטאטי, אלא צורתו 
משתנית לפי הסביבה והיא פרי של שיווי־משקל דינאמי. 
במולקולה , 0 ב ! 3 יש שתי קבוצות־הידרוכסיל ( 1 ). המבנה 
האלקטרוני של יון־הסולסאט הוא סימטרי גמור: עיקרו הוא 


03 /^ 0 

03 א 


ן (־):סי 

־ 6 :(-)־ 


ך : 6 ־ 

:6:8:6: 

: 6 :: 5 ״ 0 : 


. 0 . 5 : 0 : 

_< >:6 '_| 

(־): 0 :'' 




11 . 


"אוקטס" של אלקטרונים, המקשר את האטום המרכזי בארבעה 
קשרים פשוטים לאסומי־החמצן ( 11 )! אולם במבנה זה יש 
חלק גם לצורות שבהן מתחלפים קשרים פשוטים בקשרים 
כפולים משום תזוזת זוגות־אלקטרונים (כגון ווו וכד , ). 
אנדגיית־הדזונאנציה במערכת ( 11 , ווו ,...) מקטינה את 
המרחקים הבינאטומיים ומקנה ליון את יציבותו המיוחדת. 

2 . מציאותה ותולדות ייצורה של ח״ג. ח״ג 
כהודיתה אינה שכיחה בטבע. בממלכת־המחצבים היא מצויה 
בשיעור ניכר בכמה מעיינות ונהרות שבגלילות וולקאניים 
באמריקה הדרומית, ביאווה, בספרד (ריו טינטו), ועוד. 
בעולם־החי היא נמצאת באצטלניים (ע״ע). בממלכת־המח־ 
צבים ובעולם־הצומח ח״ג שכיחה בעיקר בצורת מלחיד" סול־ 
פאטים של מתכות אלקליות, של מאגנזיום ובאויום, ובעיקר 
בצורת גבס (ע״ע). באוקיינוסים מומסים כ״ 10 א 11 טון 
סולפאטים. תרכבות אורגאניות של החה״ג בחמרי־טבע הם 
האסטרים הסולפתיים של פוליסאכארידים באגר־אגד (ע״ע), 
בחומצה הכונדדואיטיךגפריתנית של הסחוס (ע״ע) ובחומצה 
המוקואיטין־גפריתנית של רירי הגוף. בחילוף־החמרים בגוף 
החי נוצרת ח״ג מחימצון הגפרית שבחלבונים, והיא מופרשת 
בשתן כסולפאטים אנאורגאניים או מתקשרת בחמרי-פירוק 
ארסיים שונים של חילוף*החמרים בתהליך נטילת־הרעל 
בכבד! כתוצאה מכך מופיעים בשתן אסטרים סולפתיים, כגון 
האינדיקן (ע״ע אינדוכסיל). 

העמים הקדמונים במזרח או במערב לא ידעו את טבעה 
או את שימושה של החה״ג. העדות הקדומה ביותר שבידינו 
בדבר ידיעת החה״ג הם כתבי גבר (ע״ע ג׳אבר) הלאטיני 
(המאה ה 14 ). גבר הפיק אותה בדרך הזיקוק של אלום (ע״ע) 
או של קנקנתום של ברזל (״ 50 ־־*) ומכאן שמה "רוח־קנקנ* 
תום״ או ״שמן־קנקנתום״ (או סתם .שמך [ 1101 ־ 01 )>. בסאה 
ה 16 הפיק אותה "בסיליוס ולנטינוס"(ע״ע) ע״י שרפת גפרית 
עם סלחת, ובסוף המאה ההיא הכיר ליבויום(ע״ע), שהחומצה 
של גבר וזו של ואלנטינום אינן אלא אחת. לפי שיטת הזיקוק 
הוכנה ח״ג ״עשנה״ מן המאה ה 17 ואילך בבוהמיה ובגרמניה 
המרכזית, ומרכז היצור היה בעיר נורדהאוזן. השיטה שוכללה 
ע״י שרפת הגפרית בכלים רטובים *בעודף אויר ובתוספת 
מלחת. בשיטה זו נוסדה באנגליה בשנות ה 40 של המאה 
ה 18 חרושת של ת״ג ע״י ג/ וורד ( 4 ״^ . 11 . תחילה בוצעה 
המלאכה בכלי־זכיכית, ואח״כ — בתאי־עופרח. ב 1793 הוכיחו 
קלמן (!!!־!"־ס! ודזורם (•־!!!■!ס&־ס) בצרפת, שע״י שימוש 
בזרם אויר מתמיד וארי־מים אפשר לחסוך מלתת, מאחד שאין 
זו משמשת אלא מתווך בין מוצרי שרפת־הגפרית 50,1 > ובין 
החמצן של האדר. בייצור תעשייתי של ח״ג ב״תהליך תאי־ 
העופרת" (ר , להלן) הוחל בראשית המאה ה 19 באנגליה 
( 1807 ) ובגרמניה( 1810 ). ב 1827 בנה גי־ליסק(ע״ע)את מגדלו 
והנהיג חומצה הנקנית תחת מלחת! מגדל־גלובר הונהג 
ב 1859 .—בסוף המאה ה 19 התפתח.תהליך־המגע״ ( 01 * 001 ־) 
והתחיל מתחרה בתהליך תאי־ד,עופרת. תהלירהמגע כבר 
נתגלה ע״י דיוי (ע״ע), ופיליפס הראה ב 1831 , שסלאטינה 
היא קאטאליזאטוד משובח בתהליך זה, ואף קנה את זכות 




157 


גפריתנית, חמצה 


158 


השימוש בו. אבל המכשולים הטכניים, שמנעו ניצול תהליך 
זה בקנה־מידה תעשייתי, לא סולקו אלא בידי דנקלר וקניטש 
במפעלי! 11 זנ 1 ג?יג 1 > 50 1 ) 111 ! -ם! 11 ם 888180116.4 (פאטנט גרמני 
מ 1878 }. 

3 . הפקה תעשייתית של החה״ג. א. שיטת תאי־ 
עופרת: כל עיקרו של התהליך הכימי בשיטה זו הוא חימצונה 
של חומצה גפריתית ( י $0 , 8 ), או של תערובת של מים וגפ־ 
רית דו־המצנית 50,1 ); ז 1 באה משרפת גפדיח או פיריטים. 
כגורם מחמצן משמשים: במישרין— חומצה הנקבית, בעקי¬ 
פין — אויר (חמצן). החומצה החבקנית מחוזרת ל״גאזים 
נימרוזיים״ ( 0 א, נ 0 א 1 וכו׳), למשל: 

280 - 4 , 38,50 <-, 350 + , 0 מ 28 

החנקן החד־חמצגי קל להתחמצן ע״י חמצן־האויר: 

נ 0 זז 2 י--, 0 + 0 מ 2 

החנקן הדרחמצני קל לחזיר ולחמצן גפרית דו־חמצנית 
נוספת: 

0 א + ) 11,50 ♦- 820 + , 30 + ,סמי 

וחוזר חלילה, עד שלהלכה מעט חומצה חנקנית ("שתי 
מילקולית״!) מספיקה כדי לחמצן כל כמות של , 50 (בנוכחות 
חמצן) בלא גריעה מכוח פעילותה הראשונה של החומצה 
החנקנית, שכל עיקרה אינה פועלת אלא כקאטאליזאטיר 
שאינו כלה. תאידיה זי של תהליך תאי־העופדת, שניתנה 
על־ידי פליגי ( 01 * 611 ?, 1844 ), אין בה כדי להסביר את כל 


דק, וכאן מושלם החימצון, והחומצה המיוצרת נקווית על 
קרקע התאים ומוצאת מפרק לפרק. "חומצח־תאים" זי מכילה 
60-70% ) 50 ,?, השאר מים. התא השלישי משמש בעיקר 
לייבוש הגאזים הנותרים (,מ, , 80 ), המובלים מכאן למגדל 
גי־ליסאק. כאן זולפת כנגד הגאזים ח״ג( 80% ), הקולטת י 0 א 
ונקווית בתחתית המגדל כחומצה ניטריזית, שהיא חוזרת 
בשאיבה אל סגדל־גליבר לתפקידה הראשון. אם אין בתאים 
מים במידה מספקת, חומצה זי שוקעת בצורת "גבישי־ 
התאים". הגאזים שאינם נקלטים בוד׳ג במגדל גי־ליסאק 
(חמצן וחנקן) יוצאים דרך ארובה. בשנים האחרונות מנסים 
להחליף את מערכת־התאים במערכת־מגדלים, כדוגמת מגדל־ 
גליבר, שבו חל החימצון הראשון גם בשיטת־התאים. ריכוז 
נוסף של החומצה לאחר יציאתה מן התאים או סן המגדלים 
נעשה לפנים בכלי זכוכית או פלאסינה. היעילה שבשיטות 
החדישות הוא השימוש במגדל־גילרד: מכניסים רסם־חומצה 
דק בראש המגדל וכנגדו זרם גאזים חמים מלמטה! זה נוטל 
את המים שבזה ויוצא למעלה, והחומצה המרוכזת ניגרת 
למטה ונקוויח בקרקע־המגדל. 

ב. שיסת־המגע: מבחינה כימית שיטה זו היא פשוטה, 
ואינה אלא חימצון של , 50 ע״י ,ס באמצעות קאטאליזא־ 
טור. חימצון זה הוא תהליך אכסוחרמי: 

. 081 45.2 + , 250 י * , 0 + , 250 


התופעות הכימיות שבחימצון זה. מסתבר, שנוצרות בטמפראטורה רגילה מהירותו קטנה מאד. בטמפראטורה 

תרכבוודביניים, כגון ,סא., 80.50 , או 0 מ. 0 ., 0.50 פ גבוהה מהירותו גדולה, אלא ששיווי־משקלו מוסט לצד 

(״גבישי־החאים״), חומצה ניטרוזית, שהיא נפרדת ע״י מים = שמאל (פירוד). הניצולת המאכסימאלית של , 50 בנוכחות 

סא + ,סניז + , 211,50 0 י מ + • 0 א • < 80 ■ 0 פ 2 ׳ קאסאליזאטורים מושגת בסביבות ״ 400 . בעיה טכנית חמורה 

ולאח י מכז: בתהליך־המגע היא הכרח הניקוי המדוקדק של הגאזים , 50 

י 0 מ., 280.50 י— י 0 + 0 י ה +י 280 ־*־ 0 ) 1 ־*־ ־ 0 ^׳ ואויר, כדי למנוע את ״הרעלת״ הקאטאליזאטור. ביחוד 
וחוזר חלילה. יש לבער מן הגאזים כל שריד של ארסן. על כן מעבירים את 

מערכת תאי־עופרת, המשמשת בתהליך הטכני, מורכבת הגאזים דרך "חדר־אבק" מלא קיטור, מכאן דרך מערכת 

מבלים אלה (ציור 1 ): תבור. אליו מחובר מגדל־גלובר. אליו צינורות־עופרת, שסנמיכה את הטמפראטורה עד סביבות 

מחוברים 3-2 תאים מצופים לוחות־עופרת בפנים, השלובים ״ 100 , ומכאן דרך שני מגדלים, שבאחד בא כנגדם מלמעלה 

זה לזה וערוכים בשורה. אליהם מחובר מגדל גי-ליסאק. רסס־מים, ובשני — רסס של ח״ג מרוכזת. בראשון המים 

המחובר גם אל מגדל־גלובר וסוגר את מעגל המערכת. צינייי מוציאים מהם שיירי־אבק, ובשני הגאזים מתייבשים. לאחרונה 

העופרת בא להגן על קירות התאים מפני פעולתה של מוציאים כל שרידי חומר זר בעזרת שדה חשמלי, וכך 

החה״ג: העופרת מתכסית קרום של ) 1150 ? שאינו מסים. הגאזים נכנסים לתא־הקאטאליזאטור. במקצת מפעלי־חרושת 

בתבור נוצרת , 50 ע״י שרפת גפרית או פיריטים. התערובת משמשת כקאטאליזאטור שכבת־פלאטינה דקה, המבוררת 

החמה (״ 300 ) של , 50 עם אויר עוברת דרך תא־אבק, שבו על־פני אזבסט או על־פני מאגנזיום טולפחי וכדו׳. מחמת 

ניטלים ממנה עירובי אבק ותחמוצת־ארסן, 
ונכנסת בתחתיתו של מגדל־גלובר, שתוכו 
רצוף חומר העומד בפני חומצה והוא מלא 
חצצים. כנגד זרם־הגאזים הבא מלמטה זו־ 
לפת כאן מלמעלה חומצה ניטרוזית, הבאה 
ממגדל גי־ליסאק. החומצה הניטרוזית מת־ 
פרדת, ומקצתה נהפכת לח״ג, הניגרת על־ 
פני התצצים ונקווית בתחתית המגדל 
("חומצת־גליבר"). מקצת מן התערובת 
מתחמצנת, ועיקרה נטענת בגאזים ביטרו־ 
זיים, וכך היא יוצאת ממגדל־גלובר ובכ¬ 
נסת לתאי־העופרת, שבית־קיבולם בבית־ 
חרושת חדיש הוא כמה אלפי מ״ק. כאן 

זולפים כנגדה חומצה הנקנית ומים בריסוס תה? י ר תאי ■העי פרת (ס־.םר,) 









159 


גפריתנית, חמצה 


160 


האכסוחרמיות של הראקציה 
עלול הקאטאליזאטור להת¬ 
חמם יותר מן הרצוי, ולפיכך 
יש לקצוב את זרם־הגאזים 
בשיעור הנכון כדי להחזיק 
את הטמפראטורה בסביבות 
״ 400 . בקצת מפעלים משמש 
כקאסאליזאטור , 0 ,+*. שהוא 
זול לאין־ערוך מפלאטינה 
ואינו רגיש כמוה להרעלת 
ארסן, אבל צריך טמפרא־ 
מורה גבוהה יותר דססז), 
ולפיכך ניצלתו אינה שלמד, ( 60% — 50 ). בשנים האחרונות 
הולך וכובש לו מקום נכבד כקאטאליזאטור ונדיום (ע״ע) 
חמש־חמצני ( 0 5 ,ז\). 

4 . גפדית שלש־חמצנית וח״ג "עשנה"! חומצה 
פירו־גפריתנית. הגאזים היוצאים מתא־הקאטאליזאמור 
שבשיטודהמגע מכילים , 30 , שהיא מתעבית מחמת קירור 
ונהפכת לערפל, שאינו נספג בקלות במים או בח״ג מהולה, 
אע״ם שתתמוצת זו היגרו׳סקופית היא מטבעה. שלא כמים 
קולטת ח״ג מרוכזת ( 98% — 97 ) , 50 מהר ובשלמות! לפיכך 
נספגים ענני התחמוצת לאחר יציאתם מתא־חקאטאליזאטור 
בח״ג מרוכזת בתוך מיכלי־מים. ע״י זרם מתמיד של מים 
(או ח״ג מהולה), הנכנס למיכלים אלו, נהפך כל עודף של 
, 50 לת״ג. אם פוחת שיעור המים משיעור התחמוצת, נוצרת 
תמיסה של , 80 בתוך * 0,80 , וזוהי ח״ג "עשנה" (או 
אולאום [ע״ע]), שעישונה בא מנטייתה להפריש , 50 . תמיסה 
זו מכילה את התרכובת , 50 ., 0,50 או , 0,8,0 . שהיא 
החומצה הפירו־גפריתנית, המתקבלת גם ע״י הפרדת מול 
אחד של מים משני מולים של ח״ג מרוכזת: 

, 0,5,0 + 0,0 <- , 20,50 . 

5 . סולפאטים ופירו־סולפאטים הם מלחיהן של ח״ג 
ושל חומצה פירו־גפריתנית. הסולפאסים נוצרים בפעולת 
ח״ג (מהולה) על מתכות ( 1 ) או על בסיסים ( 2 ) ובצירוף 
, 30 עם תחמוצת בסיסית ( 3 ) 1 למשל: 

, 0 + , 2050 י- 211 + , 0,80 ( 1 ) 

20,0 + , 0850 <- ,( 00 ) 02 + , 0,50 ( 2 ) 

, 2850 *־- 080 + , 50 ( 3 > 

כיוצא בהם הפירו־סולפאטים, שאפשר להפיקם מחומצתם, 
אבל גם מסולפאטים חומציים ("ביסולפאטים") ע״י חימום 
(ומכאן הכינוי ״פירו״, מיוד אש)! למשל: 

, 08,5,0 + 0,0 <- , 208050 

חסולפאטים הניטראליים קצתם יציבים בחום (הסולפאטים 
של המתכות האלקאליות וחאלקאליות־עפרתיות, וכן של 
עופרת), וקצתם מתחילים להתפרד בלהט אדום. רוב הסול- 
פאטים מסיסים יפה במים! מלחי 08 , ! 08,5 ו ל? מטיטותם 
במים מועטה. השקעה ע״י יוני-++ 08 משמשת בכימיח האנא־ 
לימית להכרת יוני־סולפאט. הסולפאטים הנפוצים ביותר 
בטבע הם חסולפאטים של הסידן והמאגנזיום, אחריהם — 
הטולפאטים של עופרת ובאריום. במעבדה ובתעשיח הכימית 
מקובלים מאד הסולפאטים של המתכות האלקאליות, האלום 
(ע״ע), ומן המתכות הכבדות — הסולפאטים של הברזל 
והנחושת. 



ג"׳■ 

< + חנקו) 


ציור 2 

חהייד הסנע יסכמה) 


6 . חומצה ת י ו־ג פרי ת ני ת. מולקולה של נתרן סולפיטי 
קולטת אטום אחד של גפרית ונהפכת ל״תלסולפאט" (יור 
׳ 0610% , גפרית; כלומר: סולפאט שבו הומר אטום אחד של 
חמצן באטום של גפרית): 

, 01,5,0 יי-- 8 + , 08,50 


החומצה התיו־גפריתנית החפשית (, 0,8,0 ) אינה יציבה, 
והיא מתפרדת לגפרית ולחומצה גפריתית (, 0,50 או 
0,0 + , 50 ). התיוסולפאט ( 1¥ , ¥) קרוב במבנהו הכימי 


03 /,% 

\ ה ׳?/ 

50 א ׳ 0 

.ע 1 


0 : 


ס¬ 


ס 

: 8 : 

י: 8 : 

לסולפאט. רוב התיוסולפאטים נמסים במים וגביעיהם 
מחזיקים הרבה מי־גבש. נתרן תיוסולפתי, 50,0 ., 08,5,0 . 
ידוע בשם "מלח־הצלמים" ומשמש הרבה כקובען בצלום 
(ע״ע). חשוב שימושו בכימיה אנליטית (ע״ע) כמותית כיסוד 
השיטה היודומסרית, העומדת על הראקציה הכמותית: 
2081 + , 08,5,0 ■י- , 1 + , 208,5,0 


7 . חומצות על־גפריתניות ומלחיהן. אגב אלקטרו־ 
ליזה(ע״ע) של תמיסה רוויה של , 50 ,£ בח״ג(צפיפות 13 ) 
בקור נוצרת חומצה על־גפריתניוז , 0,5,0 ( ¥1 ), שמלח־ 
האשלגן(פרסולפאט) שלה יציב למדי ומתפרק מתמה חימום 
לפי המשוואה: 

, 0 + ז 2£,5,0 •י- , 5,0 ,^ 2 

תמיסתו של מלח זה פועלת כמחמצן חזק ומשמשת באנאליזה 
הכימית ובצילום. החומצה החפשית מתקבלת בפעולת מי־ 
חמצן על הבלוריד של ח״ג: 

, 0,8,0 + 001 *- 00.03 + 01 ., 200.50 

ב 1898 מצא נ. קרו (ע״ע) את החומצה , 0,80 ( 001 , 
שנקראה על שמו(חומצודקארו). גם חומצה זו נוצרת בפער 
לת מי־חמצן על כלוריד של ח״ג: 

, 0,30 + 001 *- 00.00 + 01 ., 00.50 

גם היא פועלת כסחמצן חזק! מתמיסת של £1 במים, למשל. 
היא מוציאה יוד כהרף־עין, וכד/ המבנה של שחי החומצות 
הללו מקביל לזה של החומצות הפירו־גפריתנית והגפריתנית, 
בהחלפת —ס- ב - 0.0 - ו 00 - ב 0.00 -: 

0 ס.,ס 5 — 0 סס., 50 — 0 

1 1 
00 ., 0-50 03 

. ¥1 .מזו 


3 שימושים ותפוקה. שימושיה הטכניים של ח״ג 
מרובים והשובים, עד שלא ישוער שום ענף־יסוד של 
התעשיה החדישה בלא שימוש ישיר או עקיף בחומצה 
זו. בראש השימושים עומד ייצור הדשנים הכימיים סופר־ 
פוספט (ע״ע) ואמון סולפתי! אחריו — זיקוק הנפט והכנת 
חמרי־צבע, חמרי־נפץ וחסרים פארמאצוטיים ותעשיית הטכס־ 
טילים המלאכותיים. במעבדה משמשת החה״ג להפקת רוב 
החומצות ממלחיהן, כגון: 

, 001 + , 08050 יי- , 0,30 + 0801 

כח 1 מר־סילוי לאכסיקמורים (ע״ע) וכאמצעי־ייבוש לגאזים. 
מבחינת הקף הייצור תעשיית החה״ג היא יסוד התעשיה 
הכימית הכבדה כולה. התפוקה השנתית הולכת וגדלה. 







161 


גפריתנית, חמצח — ג׳פרסון, תומם 


162 


היום מספקות אה״ב במחצית התפוקה העולמית בארצות 
שמחוץ לגוש הסובייטי. 


תפוקת החה״ג לפי הארצות 
(במיליוני פון) 


1953 

1950 

1933 

ארצות 

12.70 

12.86 

2.95 

אה״ב 

* 1.88 

• 1.20 

1.21 

גרמניה 

2.68 

3.25 

1.16 

יא פאן 

1.18 

1.25 

0.54 

צרפת 

1.91 

1.80 

0 82 

בריסניה 

1.55 

1.17 

0.68 

איטליה 

ז 

ז 

0.57 

ברה״ם 

1.05 

1.00 


בלגיה 

0.75 

0.54 

0.49 

קאנאדה 

0.64 

0.64 

אוסטראליה 

ז 

2.70 


אחרות 

*' 27.2 

•* 26.3 

8.50 

0 ה״כ 


* גרמניה המערבית בלבד ** בלי בדה״מ וגרורותיה 


מן הייצור האמריקני נצרכים: ב 50% לצרכי התעשיה 
הכימית הכבדה׳ כ 20% לתעשיית דשנים(סופרפוספאט, אמ 1 ן 
סולפתי) ואינסקטיצידים, כ 10% לתעשייודהנייר, כ 10% 
לאריג־ם סינתטיים, כ 3% לחמדי־נפץ, כ 3% לחמרי־צבע, 
כ 2% לצמג. מן הייצור הבריטי: כ 30% לסופרפוספאט, 
כ 15% לאמון סולפתי׳ כ 10% לאריגים סינתטיים, וכן הלאה. 

מ. ה. ב. 

ג׳פךסון, תומם — 3 5 וח 10 דד — ( 1743 , שקול 

[וירג׳יניה] — 1826 , מונטיסלו [שם]), מאבות 
עצמאותן וממניחי יסודן של אה״ב ונשיאו השלישי( 1801 — 
1809 ). ג , נולד בחווה בווירג׳יניה! הן מצד אביו והן מצד 
אמו התייחס למשפ¬ 
חות אמידות ומשכי- 
לות של בעלי־מטעים, 
מן המכובדות שבמו־ 
שבה. הוא חונך ע״י 
מורים פרטיים ובבי״ס 
פרטי. כבן 14 נתייתם 
מאביו, וניהול החווה 
הגדולה על 60 עוב¬ 
דיה הכושים נפל על 
שכמו. הוא השכיל 
להגדילה, ואף מצא 
זמן להמשיך בלימו¬ 
דיו. ג' הצטיין בידיעת 
לשונות קלאסיות ומו¬ 
דרניות והיטיב לנגן בכינור. אח״כ למד משפטים במשרדו 
של עורך-דין בוויליאמסברג ובשנת 1767 היה לעו״ד. אולם 
הוא לא הירבה לעסוק במקצועו, אלא התמסר יותר לתפקידים 
ציבוריים ומדיניים. תחילה נבחר לשופט־שלום במחוז מגוריו, 
ואח״כ לציר בביח־הנבחרים של וירג׳יניה, וב 1775 נשלח 
מטעם מושבת-דרג׳יגיה כציר לקונגרס הקונטיננטאלי השני 
בפילאדלפיה. בפעולתו הפארלאמנטארית לא הצטיין ג׳ 
בכשרון של נואם לוהט! הוא היה הוגה־דעות יותר 
משהיה איש-מעשה, וכוחו היה בעטו. ג׳ כבר היה ידוע 


כסופר מוכשר בזכות חוברתו 1116 ) 0 ץז 2 ותודש 5 

$11 בז״ 8 0£ 5 ! 11 § י* 1 ("סקירודסיכום על זכויות אמ¬ 
ריקה הבריטית״, 1774 ), ולפיכך נבחר כחבר הוועדה, שעליה 
הוטל ניסוח טענות הקונגרס כלפי בריטניה. ,,הצהרת- 
העצמאות של אה״ב של אמריקה" היא כמעט כולה פרי עטו 
של ג/ בהצהרה זו לא שאף ג׳ למקוריות, אלא העלה על 
גבי הנייר בצורה מופתית ורבת־רושם את רעיונות ההשכלה 
והפילוסופיה המדינית של המאות ה 17 וה 18 , מן הנוג- 
קונפורמיסטים הבריטיים עד האנציקלופדיסטים הצרפתיים, 
או — כפי שהעיד הוא עצמו — "את השכל הישר בעניינים 
אלה ואת הדעה ההולמת את השעה". 

עם פרוץ מלחמת־העצמאות חזר ג׳ למדינתו וירג׳יניה, 
שבה דבק במיוחד ובה ראה את שדה־פעולתו העיקרי. בכית- 
הנבחרים של וירג׳יניה פעל בעיקר לתיקון חוק־הירושה, 
במגמה למנוע את העדפת הבן הבכור בהורשת האחוזות 
ולהקל על פיצול האחוזות העצומות, וכן לחקיקת חוק 
להבטחת החופש הדחי ולהפרדת הכנסיה מן המדינה. ב 1779 
היה ג׳ למושל וירג׳יניה, אך בתפקידו זה לא הצטיין בהשגיס 
מיוחדים. 

אחרי המלחמה נתמנה ג׳ לשגריר אה״ב בצרפת. הוא חי 
4 שנים ( 1785 — 1789 ) בפאריס והיה עז״ראיה לראשיתה של 
המהפכה. אחרי תום כהונתו בצרפת נשלח ללונדון לשם 
ניהול מו״מ על חוזה־מסחר בין אה״ב ובין בריטניה, אך 
קבלת־הפנים שזכה לה בלונדון היתה קרירה. אחרי שובו 
לאה״ב צורף ג' כמזכיר־המדינה (ז. א. שר־החוץ) לאדמיני¬ 
סטראציה הראשונה של ואשינגטון. בקרב הממשלה שרר 
ניגוד חריף בין ג׳ ובין אלכסנדר המילטון (ע״ע), מזכיר־ 
האוצר. כנגד המילטון וסיעתו הפדראליסטית גיבש ג׳ את 
הסיעה הרפובליקנית (ששמה נשתנה אח״כ לרפיבליקנית־ 
דמוקראטית, ולבסוף לדמוקראטית). המאבק בין המילטון 
וג׳ הטביע את חותמו בחיים המדיניים באמריקה לדורות. 
המילטון והפדראליסטים עמלו למען חיזוקו המאכסימאלי של 
השלטון המרכזי על חשבון סמכויותיהן של המדינות, תוך 
ייצוג האינטרסים של השכבות העירוניות האמידות, שרק 
בהן ראו את הערובה לשלומה ולתיקונה של החברה. ג׳ דגל 
בחופש ובשוויון המאכסימאלי לכל וביקש לצמצם את סמ¬ 
כויות השלטון המרכזי לטובת סמכויות המדינות ולטובת 
זכויות־הפרט. הוא האמין ברגשותיו הבריאים של העם, שלל 
את העדפת אנשי־העסקים, ושם את מבטחו בפיתוחה של 
דמוקראטיה רחבה, המתגלמת בחברה של חקלאים עצמאיים 
המושרשים בקרקע, ואשינגטון עצמו נטה יותר לצדו של 
המילטון, וב 1793 התפטר ג׳ מכהונתו, ב 1796 היה ג׳ יריבו 
של הפדראליסט ג׳ון אדמם (ע״ע) בבחירות לנשיאות! אדמם 
נבחר לנשיא, אולם ג׳ נבחר לסגנו לארבע השנים 1801-1797 . 

בבחירות לנשיאות ב 1800 השיג ג׳ רוב קטן, וב 1804 
נבחר שנית ברוב גדול! כך כיהן למשך שמונה שנים 
( 1801 — 1809 ) כנשיאן השלישי של אה״ב. עם נשיאותו הת¬ 
חילה ההגמוניה של מפלגתו בשלטון באה״ב, שנמשכה עד 
1848 . ג׳ היה הנשיא הראשון, שישב בבירה החדשה ואשינג־ 
טון, שמקומה נקבע, לפי הצעת ג/ על גדות נהד־פוטומק. 

אע״ם שג׳ היד, פרקליט זכויותיהן של מדינות-הבדית, 
נתחזק דווקא בזמן נשיאותו השלטון המרכזי, הן ע״י גיבוש 
כוחו של בית-הדין העליון כפוסק אחרון בשאלות קונסטי- 
טוציוניות (בניגוד לרצונו של ג , עצמו), והן ע״י יזמתו 





163 


ג׳פדסוז, תומם 


164 



פנים היב 5 ־הזכרון לנ׳פרסוו נוואמיננטון 
בצילום נראות המלים א*!.► מס םא 1 * 1 (,רות־הארם"), האחרונות 
שבכתובת הטהיפר, את בםים־הכיםו?: ,על מזבח־האל נשבעתי ל׳טגוא 
לנצח נל צורו, ש? שעבוד רזת־האדם" (טאסרזתיז ש< נ׳> 

האישית של ג׳ לאחד הצעדים המכריעים להרחבת שטחן 
של אה״ב: ב 1803 נקנתה כל לואיזיאנה ממערב למיסימיפי 
מידי נאפוליון וצורפה כטריטוריה לאה״ב; ואע״פ שג׳ תשש 
שעיסקה עצומה זו אינה בתחום סמכויותיו׳ נתן את הסכמתו 
המהירה, שבה היתה תלויה הצלחתה, בלי לשאול את פי 
הקונגרס. גם ע״י מתן הקצבה מקרנות הממשלה הפדראלית 
למימון משלחתם של לואיס ויןלארק לחקירת עמק־המיסורי 
והארץ שבין מקורותיו ובין החוף הפאציפי חיזק ג' את 
השפעת הממשלה המרכזית והניח את היסוד להרחבת תחומן 
של אה״ב במערב. 

הבעיה התמורה ביותר במדיניות־החוץ של אה״ב בתקופת 
נשיאותו של ג' היתה בעיית ניטראליותן במלחמות הנאפו־ 
ליוניות. דעת־הקהל באה״ב היתד, אנטי־בריטית, בעיקר 
מחמת חיפושי הבריטים באניות אמריקניות לשם שמירה 
על ההסגר שהטילו הבריטים על תחום שלטונו של נאפוליו! 
באירופה. ג׳ שאף בכל כוחו למנוע את הסתבכות אה״ב 
במלחמה והפעיל את הקונגרס לתחיקה מרחיקת־לכת בכיוון 
זה! ב 1807 הוצאה "תעודודהאמבארגו", שאסרה את הפלגתן 
של אניות אמריקניות לכל נמל זר (חוק זה תוקן אחר־כך 
לאיסור על המסחר עם בריטניה וצרפת כאחד). בזה נטש ג' 
למעשה במדיניות־החוץ שלו את עקרונות־החופש שהיו 
יקרים ללבו. 

כוואשינגטון בשעתו, סירב גם ג׳ להציג בשלישית את 
מועמדותו לנשיאות, וב 1809 פרש להוותו מו׳נטיסלו אשר 
בווירג׳יניה. שם חי בחוג משפחתו עוד 17 שנה חיי חקלאי- 
ג׳גטלמן, אך לא פסק מלעסוק בעניינים ציבוריים ותרבותיים. 
הוא עודד את ייסוד האוניברסיטה של וירג׳יניה והעריך 


מעשה זה כאחת מפעולותיו החשובות ביותר, שכן ראה 
בחינוך אחד מעיקרי ד,דמ 1 קראםיה. ג׳ נמצא בקשרי- 
מכתבים ערים עם אישים ציבוריים ואנשי־רוח רבים באמרי¬ 
קה ובחו״ל. הוא היה מכובד על הכל כזקן־המדיגאים וכמנהיג 
ציבורי־תרבותי. באחוזתו היה מכניס אורחים וגילה בדיבות 
לכל ז כמעט שירד מנכסיו, ואחרי מותו נאלצה בתו למכור 
את מוינטיסלו. על מצבתו נחקקו, לפי צוואתו המפורשת, 
3 הפעולות שעליהן היתה גאוותו: "ם״נ ת. ג/ מחברם של 
הצהרת־העצמאות של אד,"ב ושל ת 1 ק־וירג׳יניה על החירות 
הדתית ואביה של אוגיברסיטת־וירג׳יניה". 

אישיותו ומפעלו של ג׳ טבועים בחותם דמ 1 קראטי־אידי- 
אליסטי — חזון הרפובליקה האידיאלית, שהיא "ממשל 
ע״י האזרחים בהמוניהם, הפועלים במישרין ואישית (ככל 
האפשר), בהתאם לכללים שנקבעו ע״י הרוב... המסד האמיתי 
של הממשל הרפובליקני הוא זכות שווה של כל אזרח ואזרח 
לגבי גופו ורכושו והפעולות שהוא פועל בהם... רצודהעם 
הוא בסיסי החוקי היחיד של כל ממשל... חירות ואישר הם 
המטרות הבלעדיות של כל ממשל חוקי" (מתוך מכתבים 
שונים). אע״פ שג' ינק את הרעיונות האלה בחלקם מכתבי 
המשכילים האירופיים, הוטבע בהם חותם המציאות האמרי¬ 
קנית המיוחדת. נסיונו כתושב המושבה וירג׳יניה בממשל 
הקוליניאלי הבריטי הנוקשה, חוויותיו שנבעו מ״רוח־הספר", 
מן הגוף האמריקני הנרחב ומן השטחים הפתוחים העצומים, 
הולידו בקרבו קנאות לחירות ולשוויון ואיבה לכל צורה של 
רודנות, פוליטית ורוחנית כאחת. הוא האמין בכוח התבונה 
והחינוך; אמונו הלוהט ב״שכל הישר" של הבריות, הניתן 
לטיפוח ע״י החינוך וע״י מתן חופש־הבעה בעל-פה ובכתב 
במדיניות, במדע ובדת, חיזק אותו בדעתו, כי יש לתת בידי 
הבריות את השלטון על עצמם: "הכבשים מאושרים יותר 
בינם לבין עצמם מאשר בהשגחת הזאבים". בהתאם ליסודות 
אלה לחם לחירות ולשוויון בכל צורותיהם: חירות מן הכתר 
הבריטי וממרות הבגסיה, שוויון ביו המעמדות ובין הבריות— 
ועבדים בכלל זה. הוא לא ראה סיכוי לביטול עבדות־הכושים 
בימיו, מאחר שעליה חיה מושתת כל מבנה החברה של 
וירג׳יניה, אולם הוא תיעב את העבדות וצפה מראש שעוול 
משווע זה עתיד להתנקם באה״ב, ואף לסכן את קיומן: 
"אני חרד לעתידה של ארצי, בזכרי שאלוהים הוא אלהי- 
המשפט ושמשפט-צדק( לא יידחה לנצח". ג' שאף להקטין 
אח התהום בין עשיר 
ועני, אע״פ שלא בא 
במשך חייו במגע אי¬ 
שי קרוב עם המוני־ 
העם. הוא לחם לשבי¬ 
רת שלטונה של הא- 
ריסטו׳קראטיה, הן של 
אילי־הכסף והן של 
בעלי האחוזות הגד 1 ־ 
ל 1 ת, ולגיבוש דמו־ 
קראטיה אגרארית, 
מורכבת מעו׳בדי־אד־ 
מה חפשיים׳ האוכלים 
את לחמם בזעת־אפם, 
בנצלם את האדמה 
הז(לה המצויה בשפע 



כרודכחירות םר[י]וםת נשיאותו 
נ׳פרםוו: 

גנר ה״טורים" (=השטרנים), וז״טלבים" 
וזז "ם יראני ם" 




165 


ג׳פרסוז, תומם — ג׳קומטי, אלברטו 


166 


ברחבי אה״ב. — התפתחות אה״ב לא הלכה בדרך חזונו של 
ג/ אולם השפעת פעולותיו ורעיונותיו על התפתחותו של 
"אורח־החיים האמריקני" חשובה לאיו־ערוד. 

מהדורה מדעית חדישה של כל כתביו, מאמריו, מכתביו 
ונאומיו של ג , (בשם: .[ .י 71 0£ 8 ז 6 ס 3 ? 7116 ) יוצאת 
לאור מ 1950 ואילך בעריכת היסטוריונים אמריקניים] מ 1950 
עד 1954 הופיעו 8 כרכים, המקיפים את התקופה 1760 — 1785 , 
אוסף כתביו של ג׳ בלי המכתבים: 5011 ז 6££6 { 1616 קרתס 0 1116 ׳ 
19-43 ,(ז 6 ח\ 10 ) 3 ? £0 . 5 . 1 ) 6 ). 

,./ 8 ! 0117 צ * 7/1 ,. 111 ; 1925 ,./ 11114 1771111071 )// , 5 ז 6 ״ 80 . 0 . 0 
- 471111 ( 0 * 11 * 0 <] 1/1114 ,./ . 7/1 , 01110314 . 0 ;״ 1948 • 9 ^ 7 '~ 43 ך 1 
! 1 ) 4/11 ( ,■ 8601461 0 , 1942 ,/ , 1 סעס^ג? ■א . 5 , 1929 , 111111711 ) 71 
. 401 .) ? / 0/7/1 1 ) 1/1 ) 7/111010 4 ) 011110 ? ) 1/1 111 111111111 51111 11 
1/0114 7/17 , 018311 .£ . 4 ? ; 1943 ,( ) 691 . 48 . 867 14151 

( 0 1 ) 1/1 ) 7/111010 7/11 , £0011 . 4 ; 1943 . 1741-1774 ,ץ 7 ס 01 0 / 
, 7/117111171711 10071 ■ 477177 ,./ 7/1 , 1.61101300 .£ ; 1943 . 7/1 

.ץ; 48 ־ 19 , 1 ) 77100700 * 0 7101171 * 4771 0714 ./ 7/1 , 861011 . 14 ; 1947 
. 011.4 ; 1949 , 171 ) 1711 ^ 17 * 1/1 ■/ , 1431006 . 0 , 1948 ,./ .ץ 6 ׳מ 6 0 00 '! 6 0170 ¥0 י 0 ש 1 ב 1 ש 1 ח x0 41 0 0 , 1919, 

13. 031*310 (\7601 // , 10 תז x0 41 0 0 , 1925, 11 ,ז 0 מוט 
. 0 1949 . 0 \ 4 167710 6 170 ע י 11 >׳נ 3 א .? , 1940 , 0 .ס 
זז. פ♦ 

,(1901 , ג'ק 1 םטי, אלברטו — 01360016111 1:0 ! 6 ל 1 .\ 2 — (נו 
פסל שוויצי, החי ופועל בצרפת. את חינוכו האמנותי 
קיבל ברומא? ב 1921 נשתקע בפאריס. ב 1925 נתקרב להוגי 
הסירראליסטים ויצר "חפצים סירראליססיים" "היוצרים חלל 
מסביבם״, שהם עשויים — כמעט ללא עיבוד — מקדשי 

אניות שבורות, גל¬ 
גלים חלודים, וכד׳? 
חפצים אלה עשו רו¬ 
שם גם על חאמנים 
הגדולים מבני הדור 
הקודם. אח״ב יצר ג׳ 
דמויות־אדם, וביחוד 
דמויות־נשים, בגבס 
ובברונזה, ופן תמונות 
בצבעי-שמן, ובשנים 
האחרונות אף ליתו־ 
גראפיות. א .נ׳קיטטי; דייה? אשתז 




167 


ג׳קומטי, אלברטו—ג׳קפח , , ג ׳ ון יולינגז 


168 


יצירותיו מתארות את גוף־האדם בדמויות מוארכות 
למעלה מן הרגיל, שראשיהן קטנים ביחס! פניהן מלאים 
תנועה פלאסטית חזקה, ועי״כ נוצרים רשמי אור וצל עשי¬ 
רים. דמותם הכללית של הפסלים האלה דורשת מן המסתכל 
להתרחק מהם כלשהו, כדי שיוכל לרדת לכוונתו של האמן. 
בדרישה זו באה לידי ביטוי גישת־היסוד של ג' — שכל גוף 
נתון בריקגותו של החלל במצב של בדידות, ומשום כך 
צריך האמן לכוון את יצירתו באופן שלא יתקרב אליה 
המסתכל! כל יצירה פיסולית מטרתה למלא את ריקנותו 
חסרת־התקווה של החלל. בדומה לכך מטפל ג , אף בתמונותיו 
ובליתו׳גראפיות שלו, ובגישתו זו, המשקפת את האימה מפני 
החלל הריק, נמנה ג׳ עם גדולי הפסלים של "תקוסת־החרדה" 
( 17 ־ 311x1 £ ם £6 ג ) של אמצע המאה ה 20 . 

,/י! , 10 ) ,!■! 14 ) 1 } 141 ! 1 ,!' 141 ) € 1111 !} !) 1 > ))' 110 ) 110 ) 01 ,) .£ 

. 1954 1 *^ 1 , 65 40 י 1 ,) 01 )) 1111 ) 1 ))) 0 - 1 ) 0 ,״ 1951 ,) ! 23 



אנדרו ניקסו! 

3 ׳ קםזן, א 3 ךח — 30145011 ( — ( 1767 — 1845 ), 

מדינאי ואיש־צבא אמריקני, נשיאן השביעי של 
אה״ב ( 1829 — 1837 ). ג׳ היה יליד קרו׳לינזז הדרומית ובן 
למהגרים מאירלנד. בילדותו נתייתם מאביו ואמו, גדל 
בתנאים קשים ולא זכה לחינוך טוב. בן 14 התגייס למלחמת־ 
העצמאות ונלקח בשבי, ואילו שנים מאחיו נפלו במלחמה! 
ג׳ נטר שנאה לבריטים כל ימיו. אחרי המלחמה למד משפטים 
במשרדו של עורך־דין בקרו׳לינה הצפונית, התיישב בטנסי— 
שהיתח אז איזור־ספר מערבי של אה״ב והיה שם לעורך־ 
דין מצליח. עם קבלתה של טנסי כמדינה לברית ב 1796 ייצג 
אותה ג' בקונגרס. מקום רחב בחייו תפסה דראמה משפחתית: 
הוא נשא לאשה את ריצ׳ל רובארדז, אשת־איש, שג׳ חשבה 
לגרושה! הדבר גרם לסיבוכים משפטיים ונוצל ע״י מתנגדיו 
להשמצתו! ג׳ לחם כמה דו־קרבות, ובאחד מהם אף הרג את 
יריבו. במלחמה בבריטים בשנות 1812 — 1815 לחם ג׳ באומץ 
ובהצלחה, תחילה כקצין של גדזדי־מתנדבים ואח״ב כגנראל 


בצבא אה״ב, ונחל ניצחון חשוב בהגנת ניו־או׳רלינז. באותן 
השנים, וכן בשנים שאתרי המלחמה, נטל חלק גם במלחמות־ 
ספר עם שבטי־אינדיאנים. במלחמה נגד הסמינולים פלש 
ב 1818 לתחום השלטון הספרדי בפלורידה שלא מדעתם של 
השלטונות המרכזיים בוואשינגטון, שהיחסים ביניהם ובין ג׳ 
היו מתוחים מחמת תקיפותו וסירובו לקבל מרות. אולם 
ב 1819 נאלצה ספרד למכור אח פלורידה לאה״ב, וג׳ נתמנה 
למושלה הראשון של הטריטוריה החדשה. ג׳ זכה לפירסום 
ולאהדה רבה בין אנשי־הספר. 

ב 1824 היה ג׳ אחד מ 4 מועמדים לנשיאות, אך לא השיג 
רוב מוחלט ולא נבחר, אע״פ שהשיג קולות יותר מכל אחד 
ממתנגדיו. ב 1828 נבחר לנשיאות, בעיקר בקולותיהם של 
אנשי הדרום והמתיישבים החדשים במערב, וחזר ונבחר 
ב 1832 . בהגיעו לשלטון שיחרד מתפקידיהם כ 2,000 פקידים 
ונושאי־משרוית ותיקים והושיב במקומם את תומכיו! בזה 
הנהיג באה״ב את "שיטת־השלל"( 111 ־ 5751 011$ ק$): חלוקת 
משרות ציבוריות כשלל־מלחמה בין אנשי המפלגה המנצחת 
בבחירות. 

ג׳ נהג נשיאותו ברמה וחיזק את סמכויות השלטון המרכזי 
נגד טענותיהן של המדינות, שאין אה״ב אלא ברית של 
מדינות ריבוניות, הקשורות ביניהן בהסכם חפשי. כשהתנגדה 
קרולינה הדרומית לתעריף־מכס חדש, שנתקבל ע״י הקונגרס, 
איים ג׳ להשתמש בכוח צבאי נגד המדינה המסרבת. הוא 
טען לריבונותה הבלעדית של הממשלה המרכזית, שתושבי 
כל מדינות־הברית כפופים לחוקיה ולהוראותיה. בתקופת 
נשיאותו השניה דרש ג׳ לבטל את הזיכיון, שניתן ב 1816 
למשך 20 שנה לבאנק של אה״ב! באנק זה, שמניותיו היו 
מרוכזות בידי קבוצת עשירים, לא היה מקובל על המוני־ 
העם, ביהוד במערב, וג׳ ראה בו ביטוי להשתלטות מיעוט 
קטן על האשראי והפינאנסים של המדינה. כשהחליט הקונגרס 
להאריך את תקופת הזיכיון, השתמש ג׳ בזכות־הוטו שלו 
לביטול ההחלטה, ואף ציווה להוציא את כספי י המדינה 
מהבאנק ולהעבירו לבאנקים אחרים. בגלל זה פרץ סיכסוך 
קשה בינו ובין הסנאט, שגרם למשבר כספי במדינה. אעפ״כ 
שמר ג׳ על שלטונו ועל השפעתו עד סיום תקופת נשיאותו. 

נשיאותו של ג' מהווה מפנה בתולדות המדיניות הפנימית 
של אה״ב. הוא היה הראשון בין נשיאי אה״ב שמוצאו לא 
היה מן המשפחות המיוחסות והוותיקות במדינה ובחברה. 
עמו הגיע לשלטון איש המערב, מנהיג עממי, חסיד השוויון, 
לוחם בשלטונה של האריסטוקראטיה המעודנת והעשירה. 
הוא הצטיין במרץ וביושר, ועל השכלתו הפגומה כיסה בכוח־ 
שיפוט ובשכל ישר. ליקוייו היו קשיות־עורף, רגזנות ותקיפות 
יתרה, אף כלפי חברי האדמיניסטראציה שלו. המוני־העם 
העריצוהו, ואילו המשכילים והיחסנים ראו בו "ברברי" 
שהשתלט על המדינה. 

^ 1 , / ,׳ 100135 ^ 9.1 ; 1911 . 1-11 ,/ 4 ! , 8 * 8355 5 .[ 

• 1933 , 10111 ^ €0 10 ) 801 16 ^ 1 ,/. 4 - < 5 שמו 3 [- 1 ל 1 ; 1929 
, 141 ס . 0 ; 1937 , 16514601 ? ס / 0 0711011 ? / , 141 

1115 ,[ ״ 34 , 8 ^ 5 , 0 14 , 1951 , 8 * 1 * 7661 0004 01 £70 7/16 
. 14 ,^ ; 1953 , 704111071 ' 1 41716116011 6 ( 11 10 11011 ) €0011111 
-*־*/ * 711 .ס .. 1 , 1954 ,/ / 0 6 * 4 6 * 7 ,: 111661 * 501116 

. 1954 , 861 !- 182 $ , 50010115 
מ. *י. 

3 ־^ 0 ([, 3 ׳([ 'ולי 33 ז — 30145011 ( 85 ח 11 ו 811 £ 1 701111 — 
( 1834 — 1911 ), נורולוג אנגלי. ב 1860 הוכתר בתואר 
דוקטור לרפואה באוניברסיטה באברדין, ומ 1862 עבד בביה״ח 



169 


ג׳קסץ, ג׳ון יולינגז— ג׳קסונויל 


170 


הכללי ובמרכז למחלות־עצבים בלונדון. ג׳ הרחיב את השימוש 
בא 1 סתלמ 1 סק 1 פ (ע״ע אוסתלמ(םקופיה) בבדיקה נור(ל(גית, 
בהדגישו את הקשר בין השינויים בקרקעית־העין ובין 
מחלות־מוח שונות. שורה של עבודות הקדיש לחקר האפסית 
(ע״ע), והיה מן הראשונים שעידערו את התסיסה המכאניס־ 
טית, הרואה באפאסיות השונות ביטויים לליקויים במרכזים 
מוחיים מסריפים ונפרדים זה מזה. אולם בעיקר נתפרסם 
ע״י תיאור התקפי התכווצויות חד־צדדיות, דמויי האפילפסיה 
(ע״ע), הנקראים מאז על שמו( 1863 )! הוא קבע את קשריהם 
עם ליקויים מאותרים בקליפת־המו׳ח והחווה את הדרך לטיפול 
ניחוחי דב־סיפויים. ג׳ התעמק גם בבעיות העיוניות של 
מבנה מערכת-העצבים ויצר את המושג של ה״רמות" השונות 
בהתפתחותה ( 1898 ) — מן המרכזים האוטזמאטיים שבחוט־ 
השדרה ובגזע־המוח, דרך המרכזים המוטוריים הראשוניים 
שבקליפה, עד למרכזים העליונים שבקליפה המצתית. ג׳ עסק 
גם בההדרתם המחודשת ובתרגומם לאנגלית של רבים סן 
החיבורים הקלאסיים בתולדות־הרפואה. — מעבודותיו המרו¬ 
בות יצאו אחדי מותו שני קבצים: - 3£ ז? ! 010£103 שב 61 זו 1 
1932 — 1931 , 11 — 1 /י\ ( 301001:01 : 1925 , 5 ) 01011 . 



ג׳קןסון, תומם נ׳ ונתן — 3014500 ( 11211 ) 003 ( 5 ג 1 זז 0 ב 1 ז — 

( 1824 — 1863 ), מצביא דגול של הדרום במלחמת־ 

האזרחים האמריקנית! מכונה .( 211 ^ 31000 (=״חומת־אבך 
ג׳). ג׳ היה בן למשפחה עניה, ורק הודות לשקדגותו׳ וכשרונו 
הצליח ללמוד בביה״ס הצבאי של וסט־פוינם. לאחר גמר 
לימודיו ב 1846 נתמנה סגן בחיל־התותחנים והצטיין במלחמת 
אה״ב במכסיקו באותה השגה. ב 1851 עזב את הצבא מטעמי 
בריאות וקיבל משרת 
מורה בביה״ם הצבאי 
של מדינת וירג׳יניה. 
עם פרוץ מלחמת- 
האזרחים ב 1861 הו¬ 
עמד בדרגת קולונל 
בראש גדוד־מתנדבים 
מווירג׳יניה. בקךב 
הראשוןבמלחמה,קרב 
בול־וין (יולי 1861 ), 
פיקד ג' על בריגאדה, 
שעמידתה במערכה 
"כחומת-אבך(לדברי 
אחד המשקיפים) הכ¬ 
ריעה את הקרב לטובת הדרום! מכאן זכה ג׳ לכינויו, 
באביב 1862 שוגר ג׳ עם מחנה קטן לעמק שנאנדואה — 
אחת מדרכי־הגישה העיקריות בין שטחי הדרום והצפון, כדי 
לאיים משם על ואשינגטון ולהסיח עי״כ את כוחות האויב 
מן החזית שלפני ריצ׳מונד, שאליה התקרב מחנה צפוני גדול 
שנחת מן הים. במסע שנמשך שבועיים ביצע ג׳ את המשימה 
הזאת באופן מזהיר: ע״י תמרון מהיר וגמיש וניצול של 
יתרון הקווים הפנימיים הצליח למשוך לזירת שגאנדואה 
מחנות צפוניים של 100 אלף איש ולרתקם ב 16 אלפים' איש 
בלבד שעמדו לרשותו! בזה הציל את בירת הדרום והשפיע 
על מהלך המלחמה כולה. כנגד זה לא הצליח ג/ שטרם 
התנסה בפיק־ד במסגרת של מערכה גדולה, כשהוטל עליו 
ביוני 1862 להחזיר אח מרבית אנשיו לחזית העיקרית לפני 


1 



4 



חומס נ' ("חוםת־אנ:") נ׳הסוז 


ריצ׳מ(נד ולהביא שם את ההכרעה בקרב ע״י ניתוק אגפו 
הימני של האויב. 

מן הקיץ 1862 ואילך היה ג׳ עוזרו החשוב ביותר של לי 
(ע״ע) בפיתות שיטה א(סראטיווית מיוחדת, שנבעה מן 
ההכרח שבו היו נתונים הדרומיים — להתגבר בעצמה קטנה 
על אויב עדיף. עיקרה של שיטח זו היו השילוב של הגנה 
והתקפה ועקרון "הפיזור המתוכנן", כשחלק סן הכוח הפועל 
משמש כפיתוי למשיכת היריב לתוך מלכודת לקראת המהלו¬ 
מה מציד( של חלק אחר. בקרב השני על נהר בול־רן באוגוסט 
1862 פיקד ג' על פלוגת "הפיתוי" וגרם לניצחון חשוב של 
הדרומיים. בקרב־אנטיאסם בספטמבר הצליח למנוע מפלה 
קשה של צבא-הדרום. 

ג' נתמנה מפקד-קורפוס בצבא הדרומי בדרגת ליוטננט- 
ג׳נרל, ולקורפום שלו נודע חלק חשוב בניצחון ההגנתי 
הגדול של הדרומיים בקרב-פרדדיקסברג בדצמבר 1862 . 
אולם את כשרונו הטאקטי גילה ג׳ באופן מיוחד בקרב הגדול 
על-יד צ׳נסלורזוויל במאי 1863 , שבו התגונן לי עם 17 אלף 
איש בלבד בפני מחנה צפוני של 70 אלף איש וריתק(, 
ובאותה שעה הנחית ג׳ עם 26 אלף איש מהלומה נגדית 
מכרעת ע״י מסע מהיר לאורך 25 ק״מ בשטח מיוער, אשר 
הביא( במפתיע לעורף האויב. אולם לפגי גמר הקרב נפצע 
ג׳ בכדורים תועים של אנשיו ומת אחרי ימים אחדים, בן 39 
היה במותו, ועמו הסתלק אחד המפקדים הטאקטיים המוכ¬ 
שרים ביותר של הדרזם! לדברי לי, "נגדעה זרועו הימנית". 

ג׳ היה בעל דתיות עמוקה וחבר לכת נוצרים שהחשיבה 
במיוחד את התנ״ך! מעיון מתמיד בו שאב השראה ישירה 
למיבצעיו הצבאיים. כמופת מיוחד הציב לעצמו את גדעון: 
ממנו למד, לדבריו, את יסודות תורת־הלחיסה, כפי שהגשי¬ 
מה — להתגבר עם מעטים על רבים, לסמוך על האיכות 
כנגד הכמות, על תמרון מהיר ומפתיע, על מהלכים בלתי- 
שגרתיים. תורה ז( ידע ג׳ לנסח בעצמו במימרות, שעד היום 
הן מלות־כנף בתורת־חמלחמה: "לעולם תבלבל, תטעה 
ותפתיע את האויב! — לנוע כחתף, להלום בתנופה ולרדוף 
עד חרמה — אלה הם סודות הניצחון במלחמה! — מיטב 
להפסיד לוחם אחד ע״י מסע מאומץ מאשר 5 לוחמים בקרב". 

0x4 ,£־ 111 ג 1 ־ב ¥3 ג ״ 1 , 1876 ,[ £ ן 

,ת 50 ^€ג| . 1 \ ; 1886 , 01 

? 111 4 ת 0 ./ ,תסג־וש^ת^ .£ . 0 ; 1893 , 1 / 0 

$'.[ 4/011 ו?הס 51 ,ב 1 ש 11 ^ 2 /*\ ; 1898 , 1-11 011/4 

111$ — ./ ; 1908 

,{}ת 0 ת? 1 * 1 ?ג 1 ,חגוזזמז? . 8 "? ; 1928 ,?? $0141 0004 

. 1942 
יש. ב. 

ג'קם 1 נויל ( 110 ו׳\תס 20145 (), עיר-נמל בצפון־מזרח פלורידה 
שבאה״ב, על הגדה השמאלית של נהר םנט־ג'(ן 
במרחק 45 ק״מ משפכו. 205,000 תושבים ( 1950 ).*ג׳ היא 
אחד ממרכזי-המסחר הגדולים על חוף הא(קיינ(ם האטלאנטי 
בדרום־אה״ב ועיר־התעשיה התשובה ביותר בפלורידה. 
תעשיותיה: עץ, רהיטים, תיבות, נייר, מכונות, צינורות, 
כלי־זכוכית, סיגרים, זבלים, שימורי בשר ופירות. ג׳ מוציאה 
עצי־בניין, פוספאטים, חלקי־מכונות, ומכניסה שמן, פחם, 
תבואה, כימיקאלים וקפה. — ג' היא מקום־נופש בעונת־ 
החורף בגלל אקלימה הנוח בעונה ז(. — העיר משמשת 
מרכז צבאי-ימי חשוב! שדה־התעופה של חיל־הים, החשוב 
ביותר בדרום־אה״ב, נמצא בקרבתה. 

ההתיישבות באיזור ג׳ החלה ב 1816 ׳ ולג' עצמה ניתן 



171 


ג׳קסונויל —גר 


172 


מעמד של עיר ב 1832 * היא נקראה על שם אנדרו ג׳קסיז 
(ע״ע), המושל הראשון של הטריטוריה. ההתפתחות הגדולה 
של העיר החלה בסוף המאה ה 19 עם בביית גמל טוב וסלילת 
רשת־הכבישים, המחברת אותה לעורף היבשתי שלה. 

גיקךטה ( 13 ! 1310 ), בירת אינדונזיה (ע״ע)! עד 1949 , 
כבירת הודו המזרחית ההולאנדיח — בסויה 
( 13 * 8313 ). במפקד האחרון ב 1941 נמנו בה 560,000 תו¬ 
שבים, מהם כ 50,000 אירופים (ברובם המכריע הולאנדים) 
וכ 85,000 סינים! ב 1954 נאמדה האוכלוסיה של ג׳־רבתי 
ב 2.8 מיליון על־פני שסח של 180 קמ״ר. 

העיד נמצאת בצפון־מערב יאווה ויושבת על נהר צ׳ילי־ 

וז׳נג בקרבת שפכו לים־יאווה! פרווריה הצפוניים של העיר 
מגיעים עד הביצות של שפודהים, שביניהן בגוי מעגן. 
אקלימה של ג׳ טרופי מובהק ומוחזק לא־נוח לאירופים. 
הסמפראטורה השנתית הממוצעת 26 0 , כמות־הגשם השנתית 
כ 1,800 מ״מ ב 130 — 140 ימי-גשם. בעיר שני חלקים נפרדים: 
1 ) צפוני — העיר העתיקה, שבה נשתמר אופיה של עיר 
קולוניאלית הולאנדית, על רחובותיה הצרים ובתיה הצרים 
והגבוהים בעלי גגות משופעים ומיתמרים! היא מבותרת 
ע״י תעלות מרובות, ועליהן גשרים לדוב! 2 ) דרומי — העיד 
החדשה, שרבעיה בנויים בחלקם בסיגנון של ערי־גנים 
מרווחים ובחלקם בסיגנון של כרכים תעשייניים־מסחריים 
אירופיים־אמריקניים חדישים. 

ג׳ היא המרכז המסחרי והתעשייתי הגדול ביותר באינדו¬ 
נזיה. התעשיה, שהתפתחה בעיקר במאה ה 20 , כוללת בתי- 
יציקה לברזל ובתי-חרושת לשמנים צמחיים, סבון, בד, עודות. 
נמלה המודרני של ג/ טאנג׳ונג־פריוק (^ 0 ״? 18 ו 0 נ 1 ! 73 ), 
נמצא כ 5 ק״מ ממזרחה! דרכו עובר יצוא של קפה, עצים, 
קופדה, תה, אורז, סוכר, קאוצ׳וק ומלח. ויבוא הכולל בעיקר 
מוצרים תעשייתיים. היבוא מועבר לכל שטחי יאווה ברשת 
של מסילות־ברזל, המקשרות את ג׳ עם ערים גדולות אחרות 
באי. שדה־תעופה גדול עושה אותה מקום־חניה למטוסים 
הבאים מאירופה ומאוסטראליה. העיר היא מושב הנשיא, 
משרדי־הממשלה והפארלאמאנט. 

ג׳ היא גם המרכז התרבותי החשוב ביותר של אינדונזיה. 

מ 1924 קיים בה בי״ם גבוה למשפטים, שהפך ב 1947 לאוני¬ 
ברסיטה של אינדונזיה, הכוללת פאקולטוח רבות. בעיר 
מוזיאונים חשובים (ארכאולוגי ואתנולוגי), 
ספריות ומצפה-כוכבים. 

העיר ג , נוסדה כתחנת־מסחר הולאנדית 
ב 1610 על שפת־הים׳ ליד בירת נסיכות 
יאוואניח־מוסלמית בשם ג׳גקרטה או ג׳קט־ 
רה. ב 1618 העתיק לשם המושל י, פ. קוו 
את מקום מושבם של החברה ההודית- 
מזרחית ושל השלטון ההולאנדי. ב 1619 
החריב את מדינת הילידים ואת בירתה, 
ביצר את העיר החדשה וקרא לה באטאוויה. 
ב 1628 ו 1629 הבשילו ההולאנדים את נסל־ 
נות היאוואנים לכבשה. העיר נתפתתה 
במאה ה 17 למרכז פורח של המסחר בין 
אירופה והמזרח הרחוק. ב 1699 נפגעה קשה 
על־ידי רעידת-אדמה, שסתמה אח שפך 
הצ׳ילילנג ואת התעלות והפכה את רצועת- 



תעלה בחוצות העיר העתיקה ׳ 56 ג׳אקארשה (באטאוויה) 


החוף לאיזור-ביצות! לפיכך הועתקה העיר קצת דרומה, במאה 
ה 18 מנתה באסאוויה כ 150,000 תושבים והיתד. מפורסמת בכל 
העולם כ״פנינת־המזרח". אחרי סיפוח הולאנד לצרפת ע״י 
נאפוללן נמצאה באסאוויה בכיבוש בריטי מ 1811 עד 1816 , 
עד שהוחזרה לממלכת ארצות־השפלה המחודשת. המאה ה 18 
היתה תקופת ירידה לבאטאוויה מחמת התחרותה של סינגא־ 
פור, ומספר תושביה פחת עד ל 75,000 . היא חזרה ועלתה עם 
חידוש פריחתה של יאווה בשני הדורות האחרונים, וביחוד 
משעת יסודו של הנמל החדש בטאנגלנג-פרלק ב 1883 . 
במלחמת־העולם 11 נכבשה באטאוויה ע״י היאפאנים במארס 
1942 . אחרי נפילת יאפאן בסתיו 1945 נחת בה צבא בריטי, 
שהחזירה לרשות ההולאנדים למרות מחאותיהם של הלאו¬ 
מנים האינד 1 נזיים. עם ההכרה ברפובליקה האינזלנזית ב 1949 
נמסרה העיר לרשותה ונקבעה כבירתה, ושמה ההולאנדי 
הוחלף בג/ 

סי) ? , 1931 , 7 ! 7 ז 47 ׳גע י £נו 11 ? 11 .>! , 1891 , 70 * 2/12 5 , 837$ . 1 ^ 
.^ 1935 , 70 * 50/0 , 0113 ,מגג!! 

מ. 

גר, במשמע כללי — אדם הבא לגור בארץ זרה! במשמע 
מיוחד ביהדות — נכרי הנספח לדת ישראל ולעם- 

ישראל. 

א. ג" בתקופת הבית הראשון. המונח ג" מציין 
במקרא קבוצת אנשים הנבדלת מבחינה גזעית ודתית מבעלי 
המקום. בניגוד לנכרי, בא הג׳ לשם ישיבת-קבע. בבי-ישראל 
היו ג" במצרים, ובני העמים היושבים בתוך בני-ישראל 



הרובע הססחרי־תעשייתי החרש ׳ 56 גיאקארמח 



173 


גד 


174 


מכונים אף הם ג". לסי דברי התורה, הצמרםו הג" הראשונים 
לישראל עם יציאת מצרים (שם׳ יב, מחי ויק׳ כד, י) ז 
עליהם נוספו שרידי העמים תושבי הארץ, אשר לא יכלו 
בני־ישראל להחרימם (מל״א ט, כ—כא! דה״א כב, בז 
דה״ב ב, טו—יז), ואולי גם פליטים ובורחים מבין העמים 
השכנים (עי׳ ישע׳ טז׳ ד ז שם כא, יד—סו). הג" לא נחשבו 
כעבדים, אבל גם לא היו בעלי אחוזת־נחלה (עי׳ בר׳ כג, ד), 
ג" נזכרים יתד עם העניים כמאספי לקט התבואה (ויק׳ יט, 
י! שם כג, כב: דב' כד, יט), וכנראה שנהגו לשבת 
באחוזות שבהן עבדו(ויק׳ כה, כג ז שמ״ב טו, יט), הג' נחשב 
כנתון לפיקוח וכזקוק להגנה — עדות על כד האזהרות המרו¬ 
בות שלא לעשקו ולא להונותו והתוכחות על עבירות אלו 
(שמ׳ כב, כ! ויק׳ יט, לג—לד! דב׳ כד, יד ז מלאכי ג, ה ז תה׳ 
צד, ו). אך רק יחזקאל (מז, כב) מצווה על הנחלת נחלה לג" 
בתוך שבטי־ישראל. 

מבחינה דתית־פולחנית נקלטו הג" בקהל־ישראל: "חקה 
אחת לכם ולגר הגר... ככם כגר יהיה לפני ה׳"(במד , סו, טו). 
התורה מצווה על אהבת הג׳ (ויק׳ יט, לד). מותר לו לג׳ 
להביא קרבנות, ואם הוא מל חייב הוא להקריב את קרבו־ 
הפסח (שט׳ יב, מח). בכמה איסורים שבתורה מצויה אזהרה 
מיוחדת לג׳, והמדובר בעניינים שהפרישה מהם היתה קשה 
במיוחד לג׳ (עריות, דם, קללת־השם). רק בנוגע לנבלה 
נאמר "לא תאכלו כל נבלה, לגר אשר בשעריך תתננח ואכלה" 
(דב׳ יד, כא, אבל עי׳ ויק׳ יז, ח—י! לדעת חז״ל המדובר 
הוא בגר־תושב [ר , להלן]). כל ג׳ יכול היה לבוא בקהל־ה׳, 
היינו להתחתן בבני-ישראל, רק העמונים והמואבים הוצאו 
סן הכלל! ולגבי אדומים ומצרים נקבעה הגבלה, שרק הדור 
השלישי יבוא להם בקהל־ה׳(דב׳ כג, ד—ט). בשעת כריתת 
הברית ע״י משה (דב׳ כט, י) ובמעמד קריאת התודה בהר- 
גריזים והר־עיבל (יהו׳ ח׳ לג, לה) נמצאו חג" על־יד בני־ 
ישראל. בימי דוד ושלמה נזכרים ג" מבני עמים שונים (ש״א 
כא, ח! ש״ב טו, יח—כב). תקופת המקרא אינה מכירה 
את הגיור הדתי אלא כהופעת־לוואי של הסתפחות ארצית 
וכתוצאה ממנה. אפילו געמן, שר צבא מלד־ארם, היודע 
ש״איו אלהים בכל הארץ כי אם בישראל" והמחליט "לא 
לעשות עוד עולה וזבח לאלהים אחרים כי אם לה׳", סבור 
שהוא צריך לשם כך ל״משא צמד פרדים אדמה" מישראל 
(מל״ב ה, יז). העמים, שהביא מלך אשור לערי שומרון, 
יראים את ה' כאלהי־הארץ, גם כשהם ממשיכים לעבוד את 
אלהיהם (שם יז, כד—מא). גם רות מקדימה בהצהרתה "עמך 
עסי" ל״אלהיד אלהי" (רות א, טז): התקשרות עם העם 
גוררת אחריה אמונה באלהיו. ברם, חזון נביאי ישראל על 
אחרית־הימים, שבהם גם הגויים יעזבו את האלילות, ודבריהם 
על תפקידו הפעיל של ישראל כנביא לגויים וכעד־לאומים 
(יש׳ מב, א—ז! שם מט, א—ו! שם נה, ד—ה 1 ירמ ׳ יב, טז! 
זכר׳ יד, ט ז ועי׳ ישע׳ יד, א! שם נו, ג, ו—ז), קיפלו בתוכם 
את האפשרית של גיור שתחילתו קבלת עז׳ל־תורה. 

ב. ג" בתקופת הבית השני. גלות־בבל הביאה אתה 
בהכרח התרופפות היסוד הארצי. הג׳ אינו שוב זה שבא 
לגור, אלא הבא להתייהד (אס׳ ח, יז), או — בלשון מאוח¬ 
רת יותר — להתגייר: קבלת תורת־ישראל קודמת להצ¬ 
טרפות לעם. ההתארגנות המחודשת של האומה ביהודה אחרי 
שיבת-ציון קשורה היתה מתחילתה בבעיית בני־הנכר "הנלוים 
אל ה׳" ועם־הארץ שזבחו גם לאלהי ישראל (עז׳ ד, א—ב! 
זב׳ ח, כג). מלחמתם של עזרא ונחמיה נגד נישואי־התערובת 


ולמען היבדלות מעמי-הארץ ומנשים נכריות באה לשמור 
על שארית-הפליטה מפני טמיעה ומפני סינקרטיזם דתי 
שפשט בארץ עם ריבוי האוכלוסיה הזרה, שיראה את ה׳ 
ואעפ״כ לא עזבה את עבודת־האלילים (עד ס—י! נחמ׳ 
ט, ב! שם י, לא , שם יג, א—ח, כג—כח). לכן, כנראה, תבע 
עזרא מלכתחילה את גירוש הנכריות ובניהן, ולא ניסה 
להשאירם בחיק משפחתם ע״י גיור. שאין לראות בפעולתם 
של עזרא ונחמיה התנגדות עקרונית לגיור — מוכח מן 
העובדה, שבין כורתי האמנה והחתומים עליה נמצא גם 
״כל הנבדל מעמי הארצות אל תורת האלהים״ (נחס , י, כט! 
ועי׳ דש״י שם: "הם הג" שנבדלו מתורת עכו״ם"), אולם 
במאבק זה הונח היסוד לתפיסה החדשה של הגיור, שפירושו 
מעתה — "ללכת בתורת האלהים... ולשמור ולעשות אח כל 
מצולת ה"... (שם שם, ל). 

העדרה של עצמאות מדינית בתקופה הפרסית ובתקופת 
שלטון היוונים גרם להסתגרות והימנעות מקבלת ג" גרורים 
ולהסתפקות בגרי־צדק (מונח שנתחדש, כנראה, בימים 
ההם), שבאו באמת ל״חסות תחת כנפי ה׳". אלה הם "יראי 
ה׳ וחושבי שמו", הנכתבים ב״ספר זכרון לפניו" (מלאכי ג, 
מז), היינו — מצטרפים לעדת־ה׳. רק עם ההתעצמות של 
מלכות החשמונאים ועם התפשטות תחום שלטונם החלה 
מגמה של גיור המוני ומילה בכפיה של עמים נכבשים: 
האדומים ע״י יוחנן הורקנוס (ע״ע), הימורים שבצפון ע״י 
אריסטובולוס (ע״ע), והתושבים בכמה מן המקומות שכבש 
אלכסנדר ינאי (ע״ע). יש להניח, שלגבי חלק מן הנכבשים 
לא היה צורך בכפיה, והם קיבלו את דת המנצחים מרצונם. 
כן אין להניח שגזרת המילה של המלכות בוצעה במלואה. 

הלכות ומסורות אחדות, העוסקות בגיורם של העמים 
השכנים, נושאות עליהן את חותם המעשים האלה ויש 
בהן מרישומי התפשטותו של הישוב היהודי אל מעבד 
לגלעד — לתחומם של עמון ומואב. את האיסור "לא יבוא 
עמוני ומואבי בקהל ה׳" (דב׳ כג, ד) פירשו רק לעניין 
חיתון, אבל התירו את גיורם. בספר יהודית (י״ד, י׳) מסופר 
על אחלד העמויני שנימול ונתקבל לבית־ישראל. בעלי- 
ההלכה צימצמו גם את האיסורים האמורים לגבי עמוני 
ומואבי (ולדעת ר׳ שמעון גם לגבי מצרי ואדומי) — 
לזכרים בלבד, ואילו "נקבותיהם מותרות מיד" (משג׳ יבמ׳ 
ח׳, ג׳)! מותר לשער, שהלכה זו באה להקל על החיתון. 
אמוראי א״י במאה ה 3 ביטאו ע״ם דרכם את דעתם על קדמו¬ 
תה של הלכה זו, ביחסם את הדרשה "עמוני ולא עמונית, 
מואבי ולא מואבית" לבית־דינו של שמואל הרמתי (בב׳ 
שם ע״ז, ע״א). בדיד זו טיהרו את בית־דוד, שמוצאו מרות 
המואבית, ופירשו את הרחקת הנשים העמוניות בימי עזרא 
כהוראת-שעה, שסטתה, כביכול, מההלכה העתיקה. למעשה 
לא הקפידו, כנראה, אף על איסורם של גברים, ועל כך מורה 
ההלכה ״ב ת ג ר ע מ ו נ י כשרה לכהונה״ (שם שם — בשם 
ר׳ יוחנן, המוסר, כנראה, הלכה קדומה, שהיא סתם- 0 סרא 
[אמור ב׳, ו׳]). אמנם, ההכרעה לזכותם של עמונים נפלה 
רק בסוף המאה ה 1 , כשבא יהודה גר עמוני לבית־המדרש 
ביבנה והתירו לו לבוא בקהל, כדעת ר׳ יהושע: "וכי עמונים 
ומואבים במקומן הן, כבר עלה סנתריב מלך אשור ובלבל 
את כל האומות״ (ידים ד׳, ד׳)! אבל נראה, שאין בדברי ר , 
יהושע אלא משום מתן נימוק וטעם לנוהג קיים מזמן, שכן 
לא התירו לגד מצרי לבוא בקהל (תוספתא שם ב׳, י״ז, 
דעתו של ר׳ עקיבא [תוספתא קיד׳ ה׳, ד׳] אינה אלא דעת 



175 


גר 


176 


יחיד), ולא שמירה יתרה של הייחוד הלאומי מפגי המצרים 
היא שגרמה להבדל אלא העובדה שגיור מצדים לא היה, 
כנראה, אקטואלי. לגבי האדומים ניכרת עוד כמה דורות 
לאחר גיורם התנגדות להם, ואולי גרמו מעשיו של הורדוס 
(ע״ע) וביתו להשארת הזרות. יוספוס (קדמ' ט״ו, ז/ ט , ) 
מעיד, שקוסשובר, נציגו של הורדוס באדום, ביקש לשחרר 
את האדומים ממרותם של היהודים ומקיום "מנהגי היהדות". 
אגריפם 1 (ע״ע), אע״פ שכבר היה דור חמישי ביהדות, 
עדיין ידע על זרותו ובכר. כשקרא את הכתוב "לא תוכל 
לתת עליך איש נכרי"* ועל דברי הפיוס שאמרו לו "אחינו 
אתה אחינו אתה״, אמר ר׳ חנינא בן גמליאל: "הרבה חללים 
נפלו באותו יום שהחניפו לו״ (משב׳ סוטה ז, ח! ירו׳ שם! 
בב׳ שם מ״א, ע״ב, בשם ר' נתן). 

במקורות התלמודיים מופיע סוג מיוחד של ג', המכונה 
"ג ר-ת ושב" והנבדל מג׳־צדק. בתורה מדובר על "גר 
ותושב" (ברא׳ כג, ד* ויק׳ כד" לה, מז), אבל מופיע גם 
הביטוי "גר תושב" (שם שם) ז בדומה לו השתמשו ביה״ב 
במונח ״ג׳־שער״ [עי׳ ראב״ע על שמ׳ כא, כח! רמב״ן על 
שט׳ כ, י] ע״ם לשה המקרא "וגרד אשר בשעריו"). נראה, 
שמקומו של ג׳־תושב אף הוא במציאות ההיסטורית של 
תנועת הגיור ההמוני בימי החשמונאים. על מהות גרותו 
של ג׳־תושב כבר נחלקו התנאים במחצית המאה ה 2 : אם היא 
קבלה "שלא לעבוד ע״ז" בלבד, או קבלת "שבע מצוות 
בני־נח", או קבלת קיום "כל מצוות האמורות בתורה חח 
מאיסור נבלות״ (ע״ז ס״ד, ע״ב * מם׳ גרים פ״ג, ושם הדעה 
האחרונה בשם ר׳ יהודה * ועי׳ רמב״ם, הל׳ איסורי ביאה 
י״ד, ז׳, והל׳ מלכים ח׳, י׳■) טוש״ע יו״ד קכ״ד, א׳), מותר 
להניח על כל פנים, שרובם של הג" בימי החשמונאים 
לא קיבלו ולא קיימו יותר מ״ז׳ מצוות בני־נח". בידינו עוד 
עדויות נוספות, שעניין ג׳־תושב לא היה אלא תופעה חולפת, 
הקשורה בתנאי מציאות מסויימת. ר׳ שמעון בן אלעזר 
אומר: "אין ג׳־תושב נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג" (ערב׳ 
כט, א, וע״ע יובל) ! כוונתו לומר שעניין ג׳־תושב בטל עוד 
לפני הבית. הרקע המדיני של הופעת ג׳־תושב מסתבר גם 
בהלכה, שאין מושיבי! ג׳־תושב בספר (ספרי דב׳ רנ״ח: 
מם׳ גרים פ״ג). על הלוקח עבד מן הנכרי ולא רצה למול 
אומד ר׳ שמעון בן אלעזר: "ובעיר הסמוכה לספר אין 
משהין אותו כל עיקר, שמא ישמע דבר וילד ויאמר 
לחברו נכדי" (יבמ׳ מ״ח, ע״ב), ונימוק דומה מוסד 
יוספוס ("חיי יוסף" כ״ג, לא) לסירוב קבלתם של הדוכסים 
הטךכ 1 ניים! טעם זה כוחו יפה גם לגבי ג״תושב. מסורת של 
הלכה, הרואה את מעמדו של ג׳־תושב בדומה לזה של עבד, 
נשמרה גם בדברי ראשוני האמוראים: "ועד כמה נקרא ג׳־ 
תושב? א״ר יהושע בן לוי: כל שגים־עשר חודש, מכאן 
ואלך — אם נתגייר מוטב, ואם לאו גוי הוא"(גירסת הלכות 
גדולות [דפוס וורשא, כ״ד, ע״ד]! מאמרים דומים בע״ז ס״ה, 
ע״א ובירר יב' ח/ א'! בעניין עבד עי' יבמ׳ מ״ח, ע״ב). ג׳* 
תושב אינו, איפוא, אלא ביטוי למציאות היסטורית חולפת: 
המדובר בג" מדיניים מרצון או מאונס, מסוג "גרייאריות" 
(ר' להלן, עמ' 180 ) או ג" לשום שולחן־מלכים או לשם עבדי־ 
שלמה" ( י במ׳ ק״ב, ע״א), שלא קיבלו עליהם את קיום כל 
המצוות. ניתנה להם אפשרות ההסתגלות, אבל חשדו בהם 
ולא ראום בעין יפה! ואמנם ברוב ההלכות משווים אותם 
לגויים (משנ׳ ב״מ ה׳, ו׳! שם נגע׳ ג׳, א׳; תום׳ זבים ב/ א'! 
בב' כר׳ ט׳, ע״א). 


הירידה המדינית של יהודה ושעבודה ההדרגתי לרומא 
גרמו לתמורה ביחסם של העמים השכנים ליהודים ולמיעוטו 
של הגיור בארץ ובסביבתה הקרובה. אף יחסם של יהודים 
לג׳ הושפע מן המסיבות ההיסטוריות. סמוך לחורבן הבית 
נשנתה ההלכה — בניגוד להלכה העתיקה שאין מקבלים 
גרים מן התדמוירים׳ אע״ם שהתדמו׳רים לא נכללו בין העמים 
האסורים לבוא בקהל ומציאותם של ג" בתדמור מאושרת 
גם ע״י כתובות! טעמו המפורש של האיסור הוא, שתדמור 
היתה שותפת בחורבן הבית, "ובשעה שנכנסו נכרים להיכל 
הכל נפנו על כסף וזהב, והם גפנו על בנין ירושלים" (יב׳ 
ט״ז, י״א! ירו׳ שם א, א), מעין מה שנאמר גם על עמון 
ומואב: "בשעה שנכנסו נכרים להיכל נפנו על כסף וזהב, 
והם נפנו על ספד תורה" (שם שם! שם תע׳ ד ה! ב״ר 
נ״ו, י״א; איכה רבתי [הוצ׳ בובר], ב׳), 

ג. הג״בתפוצוח. ברחבי הקיסרות הרומאית היתה 
תנועת גיור ניכרת. היהודים בתפוצות־הגולה היו שליחיה 
הנאמנים והמסורים ביותר של תנועה זו. תחילתה ידועה 
עוד מתעודות יב (ע״ע)! אולם לשיאה הגיעה בעולם ההל¬ 
ניסטי בתקופת הקיסרות. בכל מקום שבו ישבו יהודים — 
והם הגיעו לכל ערי־החוף ומרכזי־המסחר של הים התיכון — 
עוררו התעניינות, אם של שנאה ואם של אהדה, שתי דתם 
מכל הדתות הידועות לעולם העתיק הביא אתו מצד אחד 
לעג וזילזול, אבל מצד שני עורר גם סקרנות. כל הספרות 
היהודית ההלניסטית אינה בסופו של דבר אלא ספרות של 
תעמולה דתית. אמנם אין לנו עדות ממשית לדברי מתי׳ 
(כ״ג, ט״ו), שה״סופרים והפרושים סובבים בים וביבשה 
למען גייר איש אחד", אבל אין ספק שהיתר, פעולה מכוונת 
להפצת דת ישראל בתפוצות. ייתכן למצוא לה הד במאמר 
המדרשי: "נעשה בכרכי־הים מה שלא נעשה בדור־המבול, 
הוי יושבי הבל הים גוי כרתים (צפנ׳ ב, ה) — שהוא ראוי 
כרת, ובאיזו זכות עומד ז — ב ז כ ו ח ג ו י (נ״א גר) אחד 
וירא־שמים אחד, שהקב״ה מקבלו מיד" (ב״ר כ״ח, 
ה׳). מכל מקום ברור, שהמספר הרב של היהודים באימפריה 
הרומאית (שיש אומדים אותו ב 10% — 7 מכלל־האוכלוסין) 
כמעט בלחי־אפשרי לייחסו לריבוי הטבעי של האומה בלבד 
ומן ההכרח לפרשו בחלקו הגדול ע״י ההצלחה בעשיית 
נפשות ליהדות. 

דרכי ההצטרפות לדת־ישראל ודרגותיה היו שונות. היו 
ג" שקיבלו עליהם רק את ההינזרות מעבודת־האלילים ואח 
האמונה באל אחד! אחדים שמרו גם את השבת ונזהרו 
מלאכול בשר בהמות טמאות. ההולכים בדרך זו כונו "יראי- 
שמים״, ״יראי״ה'״ (יור 01 /ו£ג 561 ) 0£ ,׳ 6% ^ 0 01 ׳\£^ו.\ 50 } 0 <ן) 

^ 056 ׳ 101 , לאט׳ 111611165 ש 1 מ). כג" גמ 1 רים (!סז-טי^ן׳יססר^ך■) 

בחשבו גם בעיני היהודים ההלניסטיים וגם בעיני הנכרים 
רק אלה שמלו את עצמם (פילון, 61112 * 51,0611101131 — 53 ! 
פאולום, גאלאטיים ה׳, ג׳), אולם יראי־ה׳ נחשבו כנלווים 
על בית־יעקב, ואף דרשו עליהם: ״ובשם ישראל יכנה — 
אלו יראי־שמים" (מכיל׳ משפטים י״ח). גם הנכרים ראו 
בהם מועמדים להיות יהודים גמורים! יובנלים (ע״ע), 
המגנה את הנוטים ליהדות, אומר עליהם: "האב אינו עובד 
בשבח ואינו אוכל בשר־חזיר, והבן אינו מסתפק באלה, 
אלא גם נימול״ ( 106 — 96 ,¥^ 531. x ). מספרם של "יראי- 
שמים" ושל הג" היה רב. יוספוס מתפאר, שרבים מהיוונים 
קיבלו את תורת־ישראל, וכי אין עיר ועם שאין בהם 
אנשים השומרים שבח, מדליקים נרות ונזהרים ממאכלות 



177 


גר 


178 


אסורים (נגד אפיון ב׳, ל״ט). תמונה דומה עולה מתוך 
דבריהם של הוראטיום׳ דיו קאסיום וסבקה! האחרון אף 
מתלונן, שמנהגי היהודים התפשטו בכל הארצות, וכי "המנו¬ 
צחים הטילו את חוקיהם על המנצחים" (מובא ע״י אוגוס־ 
טינום [ ¥1,11 1 * 0 .׳״ 0 ]). במסעיו באסיה הקטנה וביוון 
דרש פאולום בבתי־הכנסת בפני אנשים מישראל ובפני 
יראי־אלהים (מעשי־השליחים י״ג, ט״ז! שם י״ז, ד׳, י״ז). 
שמותיהם של ג" ויראי־שמים נזכרים בכתובות מאיטליה, יוון 
וקירני. בין הג" היו נשים רבות ואנשים מכל השכבות, הגם 
שהידיעות שבידינו הן בעיקר על ג" חשובים ובעלי-מעמד. 
מעשה הגיור המפורסם ביותר הוא זה של ביודהמלכות 
בחדיב (ע״ע) באמצע המאה ה 1 לספה״ג, יש להניח, שיחד עם 
המלכה הילני ובניה נתגיירו גם רבים מתושבי המדינה, בימי 
טיבריוס נתגיירה ברומא אשה חשובה בשם פולוויה. אשתו 
של נירון קיסר, פופיאה, הראתה נטיה ליהדות. הקונסול 
פלאוויוס קלמנס ואשתו דומיטילה בסוף המאה ה 1 נשתקעו 
במנהגי היהדות ונאשמו בכפירה ז פלאוויום הוצא להורג 
ע״י הקיסר דומיטיינוס, ה־ומיסילה הוגלתה לארץ־ישראל. 
ר׳ אליעזר ור׳ יהושע ורבן גמליאל פגשו בביקורם ברומא 
"סנקליטץ (= 0 נאםור) של סלך ירא־שמים" (דב״ר בי, 
כ״ד). בפאפימם אחד מימיו של טריינוס טוענים שליחי 
אלכסנדריה לפני הקיסר, שה״סנאט שלו מלא יהודים" (א, ו. 
צ׳ריקובר, היהודים במצרים׳ 163 ). לסי המשפט הרוסי לא 
היה בהתייחדות כשלעצמה משום עבירה, כל זמן שהג׳ לא 
הפגין את סירובו לעבוד את האלים ! רק אז הואשם בכפירה. 
דומיטיינוס עודד את ההלשנה על כפירתם של המתייהדים, 
אולם הקיסר נרווה אסר על ההלשנה, אע״פ שלא ביטל, 
כמובן, את עבירת הכפירה. גזרת אדריינום על המילה פגעה 
קשה בגיור, וגם אחרי ביטול הגזרה ע״י אנטינינוס פיוס 
הותרה המילה רק ליהודים! נכרים שמלו דינם היה בדין 
המסתרסים. אולם למרות הסכנות והקשיים המשיכו רבים 
להתגייר, בפרט במקומות מרוחקים מהמרכזים. ג״ ברקם — 
סלע-אדום — נזכרים במאה ה 2 (נידה נ״ו, ע״ב,'ומקבי¬ 
לות). כמובן, היו ג" בתחום שלטון הפרסים! במאה ה 4 אמר 
רבא על עיר מושבו מחוזא, שהיא מקום שג" מצויים בו 
(קיד׳ ע״ג, ע״א). הגיור כשלעצמו לא נאסר אלא על־ידי 
הקיסרים הרומיים הנוצרים, והשתלטותה של הנצרות בקי¬ 
סרות הרומאית הביאה קץ גם על כל פעולת הגיור היהודית 
בתפוצות. לאור התפשטות הנצרות ניתן, אולי, להבין את 
ההלכה, הנמסרת ע״י אמוראים במאה ד, 3 (יבמ׳ ט״ז ע״א), 
על איסור קבלת ג" מן הקרדויים: יש קובעים את מקום- 
מושבם של אלה בסביבות חדייב ובית-זבדא 
101110115, 1929,133 ^ 831 11 ב 011 * 1 >פ^ 1 סביבה שהצטיי¬ 
נה בסאות הראשונות בפעולה מיסיונרית חזקה של הנוצרים, 
דיתכן שהחשש לטישטוש־התחומים ולגישואים עם בני-ג" 
שחזרו לסודם הביא את האמוראים לאסור את קבלתם של 
ג" מהקרדויים ולהסמיך איסור זה לאיסורם של תדמורים 
(ר׳ לעיל, עט׳ 176 ). 

הלכות ג". סדרי קבלת הג׳, כפי שנקבעו ע״י התנאים, 
נשנו בברייתא בלשון זו: "ג׳ שבא להתגייר בזמן הזה, 
אומרים לו: מה ראית שבאת להתגייר ז אי אתה יודע שיש¬ 
ראל בזמן הזה דוויים, דחופים, סחופים ומטורפין ויסורין 
באין עליהם ? אם אומר: יודע אגי ואיני כדאי — מקכלין 
אותו מיד, ומודיעין אותו מקצת מצוות קלות ומקצת מצו(ת 


חמורות, ומודיעין אותו עון לקט שכחה וסאה ומעשר עני, 
ומודיעין אותו עונשן של מצוות! אומרים לו: הוי יודע, 
שעד שלא באת למידה זו, אכלת חלב — אי אתה ענוש 
כרת, חללת שבת — אי אתה ענוש סקילה, ועכשיו אכלת 
חלב — ענוש כרת, חללת שבת — ענוש סקילה. וכשם 
שמודיעין אותו עונשן של מצוות, כך מודיעין אותו מתן 
שכרן! אומרים לו: הד יודע, שהעולם הבא אינו עשוי אלא 
לצדיקים, דשראל בזמן הזה אינם יכולים לקבל לא רוב 
טובה ולא רוב פורענות! ואין מרבין עליו ואין מדקדקין 
עליו...״(יבם׳ מ״ז, ע״א! והשר מס , גרים פ״א). המדובר כאן 
בג׳־צדק גמור. אבל ההלכה היא, שבדיעבד גם המתגיירים 
לשם איש או אשה, לשם שררה, או מחמת יראה—כולם ג" הם 
(יבמ׳ כ״ד ע״ב בשם רב! ועי׳ ירו׳ קיד׳ ד/ א׳! רמב״ם, 
איסורי ביאה י״ג, י״ז! שו״ע יו״ד רס״ח, יב). כניסתו של ג׳ 
תחת כנסי השכינה משווים אותה לכניסת ישראל בברית, 
והיא: במילה, בטבילה ובקרבן(מס׳ גדים בי, ה׳). קרבנו של 
הג׳ הוא עולת בהמה או שני בני־יונה ושניהם עולה. ר׳ 
יוחנן בן זכאי התקין, שבזמן הזה אין ג׳ חייב להפריש כסף 
("רובע לקנו") לקרבנו (שם). נשארו, איסוא, רק המילה 
והטבילה, אולם ר׳ אליעזר ור' יהושע נחלקו גם בשאלה, 
אם מי שסבל ולא מל או מל ולא טבל נחשב כג׳! לדעתו 
של ר׳ אליעזר הריהו ג׳ אם קיים אחת משתיהן! ר׳ יהושע 
סבור לעומת זאת שהטבילה הכרחית היא. הכרעת ההלכה 
היא, ש״לעולם אינו ג׳ עד שימול ויטבול״ (יבמ׳ מ״ו! ועי' 
ידוש׳ קיד׳ ג׳, י״ב, שם נמסרה המחלוקת בין ר״א ור״י 
בנוסח אחר). מעשה הגיור חייב להיות בפני בית־דין של 
שלושה, וג׳ שנתגייר בינו לבין עצמו אינו ג׳ (יבמ׳ מ״ז 
ע״א! ועי׳ בתוסם׳ שם פדר" ב׳, ד״ה מ׳). יש סברה, שצריך 
שלושה רק לקבלת מצוות, אבל לא לטבילה, אבל הרמב״ם 
(איסורי ביאה י״ג, ד) פוסק: ג' שטבל בפני שנים אינו ג׳. 
על ג׳ שנתגייר כשהוא מהול נחלקו בית־שמאי ובית־הלל: 
״ב״ש אומרים: צריך להטיף ממנו דם־ברית, וב״ה אומרים: 
אין צריך להטיף ממנו דם־ברית״ (תוס׳ שבת ט״ו, 0 ׳ ! בבי 
שם קל״ה, ע״א). רוב הפוסקים הכריעו כב״ש (תומם׳ שם, 
ד״ה לא! רמב״ם, איסורי ביאה י״ד, ה׳: שם, מילה א', ז׳ < 
טוש״ע יו״ד רס״ח, א׳), וגם בנוסח של ברכת מילת־הג" 
השנויה בברייתא נאמר: "למול את הג" ולהטיף מהם דם־ 
ברית" (שבת קל״ז, ע״ב). 

ג׳ שנתגייר חייב בכל המצוות שנצטוו בהן ישראל. 
בקרבן־ססת נאמר: "תורה אחת יהיה לאזרח ולגר הגר 
בתוככם" (שם׳ יב, מט), ואמרו חכמים "בא הכתוב והשוה 
את הג׳ לאזרח בכל המצוות שבתורה"(מכי׳ מסבתא דפסחא, 
ט״ו). בכמה פרשיות שבתורה שנאמר בהן ״בני־ישראל״ — 
נמצא ריבוי מפורש לג׳, וחכמים למדו מכאן לרבות ג׳ ע״פ 
דרשת הכתובים למצוות אחרות, כגון: סמיכת קרבנות, טומאת 
יולדת, שחוטי־חוץ, ציצית ועוד(ספרא ויק׳ ג׳, ג׳! שם, תזריע, 
א׳! שם אחרי, י׳! שם אמור, י״א! ספרי זוטא שלח, ל״ח). 

עם כל ההשתדלות להשחית את מעמדו של הג׳ לישראל 
גמור, הרי נבדל הוא ממנו בכמה הבדלות הקשורות במוצאו 
של הג׳ ובעברו. לפי סתם־משנה שלנו אין הג׳ יכול להת¬ 
וודות אחרי הוצאת המעשרות, כי בווידוי זה נאמר: "האדמה 
אשר נתתה ל נ ו"! אין הוא קורא פרשת־ביכורים, לפי שגם 
בה כתוב: "אשר בשבע ה׳ לאבותינו לתת לנו"! 
וכשהוא מתפלל בינו לבין עצמו אומר: "אלהי אבות- 



179 


גד 


180 


ישראל", ובבית־דיכנסת אומר: "אלד,י אבותיכם" (השג׳ 
מעשר שני ה׳, י״ד; ביכ ׳ א', ד׳). לפי מסורת אחת, התיר 
ר׳ יהודה את קריאתה של פרשת־ביכורים לג׳, שכן אברהם 
היה אב לכל העולם (ירו׳ ביב׳ א/ ד׳; אבל בתום׳ ביב׳ 
ההתר מוגבל לבני הקיבי). אמוראי ארץ-ישראל ר׳ יהושע 
בן לוי וד׳ אבהו הורו כר׳ יהודה, ומאותו הטעם התירו 
הפוסקים לג' לומר "אלהי אבותיגר׳ גם בתפלה (הר״ש 
בפירושו לביב׳ שם; הרא״ש בפירושו שם! תוספות ב״ב 
פ״א, ע״א, ד״ה למעוטי, בשם הר״י; הרמב״ן שם בחידושיו), 
והרמב״ם הטעים דבר זה במיוחד (ר׳ להלן, עט' 183 ). 

עם גיורו נפסקת כל ויקה משפחתית בין הג׳ לבין קרוביו 
הקודמים, ו״ג׳ שנתגייר כקטן שנולד דמי". אף שמו בישראל 
אינו נקרא על שם אביו אלא ״בן אברהם (אבינו)״; בתקופה 
מאוחרת יותר נתקבל לקרוא אף לג׳ עצמו בשמו של העברי 
הראשון שהכיר את בוראו: "אברהם בן אברהם" מפאת 
הדין הג ׳ מותר בכל קרובותיו, אבל גזרו לאסרן, "שלא 
יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה", (יבמ׳ כ״ב, 
ע״א! רמב״ם, איסורי ביאה י״ד, א׳; טוש״ע יו״ד רס״ט, 
א׳). לעומת זאת אין דין פסולי־עדות של קרובים נוהג בג׳, 
ואין קרוביו של ג׳ יורשים אותו, ואם לא נולדו לו יורשים 
אחדי שנתגייר — כל נכסיו הפקר וכל המחזיק בהם זכה 
(משג׳ ב״ב ג׳, ד׳> בב׳ גיט׳ ל״ם, ע״א; רמב״ם, זכיה 
ומתנה, א׳, ר; שם, עדות י״ג, ב׳ז סוש״ע יו״ד י׳; טוש״ע 
חו״מ רע״ח, א׳). 

משנתגייר, מותר לו לג׳ לשאת בת־ישראל ואף בת־כהן 
(קיד׳ ע״ג, ע״ב; רמב״ם, איסורי ביאה, י״ט, י״א; טוש״ע 
אה״ע ז׳, כ״ב), אבל גיורת פסולה לכהונה, אם לא נתגיירה 
בקטנותה — בהיותה פחות מ 3 שנים ויום אחד (יבט׳ ם׳, 
ע״ב; קיד׳ ע״ח, ע״א). ר׳ יוסי מכשיר לכהונה בתם של 
ג׳ וגיורת, ר׳ אליעזר בן יעקב חולק עליו; נמסר, ש׳,מיום 
שחרב בית־המקדש נהגו כהנים סלסול בעצמן כר׳ אליעזר 
בן יעקב", אבל האמוראים הכריעו, שרק לכתחילה מורים 
כמותו, אבל בדיעבד — אם היא נישאת לכהן — אין מוצי¬ 
אים אותה ממנו (משג׳ קיד׳ ד׳, ד; בב׳ שם ע״ח, ע״ב; 
רמב״ם, איסורי ביאה י״ט, י״ב; טוש״ע שם ז׳, כ״א). ג׳ 
מותר לו לשאת גם ממזרת, ויש סוברים שהתר זה כוחו 
יפה עד לעשרה דורות, לדעת אחרים — רק עד שישתקע 
שם עבודה זרה ממנו (קיד׳ ע״ב, ע״ב; שם ע״ה, ע״א). 

אין הג׳ יכול להתמנות לכל תפקיד של שררה- ולמדו 
חכמים דבר זה מהכתוב: "שום תשים עליך מלד מקרב 
אחיד — כל משימות שאתה משים לא יהיה אלא מקרב 
אחיך". אין איסור זה חל על ג׳ שאמו או אביו הם ישראלים 
גמורים (יבמ׳ מ״ה ע״ב; קיד׳ ע״ו, ע״ב; תוסס׳ סוטה מ״א, 
ב׳, ד״ה מצוה; רמב״ם, מלכים א׳, ד׳). אץ הג׳ רשאי לדון 
דיני־נפשות, אבל דן הוא דיני־ממונות (סנה' ל״ו, ע״ב), 
ולאחיו הג׳ דן אפילו דיני־גפשות (רש״י, יבם׳ ק״ב, ע״א, 
ד״ה גר). רוב הפוסקים מגבילים גם את כשרותו לדון בדיני־ 
ממונות רק לג׳ בן ישראל או ישראלית (רי״ף, סנה׳ שם; 
רמב״ם, סנה' ב׳, ט'; שם, שם י״א, י״א; טוש״ע יו״ד רס״ט, 
י״א), דש סבורים שגם בדיני־מסונות כוחו יפה רק לדון 
ג" שכמותו (תוסס׳ יבמ׳ מ״ה, ב/ ד״ה כיון; רשב״א שם 
ר׳־ב, א׳). 

הערכת ה ג״. היחס הרווח לג״ בתלמוד ובמדרשים — 
כבספרות החיצונית — הוא בדרר־כלל חיובי, אבל לא צדקו 


החוקרים המשתדלים לבטל לגמרי או לטשטש את עדותם 
של המקורות על דעות אחרות מצויות בין חכמים, המבטאות 
אי־רצון כלפי הג" וההתגיירות. הבדלי־השקפות כאלה מסת¬ 
ברים בחלקם סתוך שוני שבאופי ובמזג, אולם בעיקרו של 
דבר קבעו תנאי המציאות ונסיונם האישי של החכמים. 
קפדנותו של שמאי וענוותנותו של הלל משתקפות גם 
בסיפורים על יחסם לג" (שבת ל״א, ע״א! אבדר״ג [נוסח 
א׳} ט״ז [נוסח ב׳} ל׳). ה שמוח י ר׳ אליעזר בן הורקנום 
הקפיד בקבלת ג" (קה״ר א׳, ח׳). כשעקילם (ע״ע) הגר 
תמה ושאל: "הרי כל חיבה שחיבב הקב״ה את הגר. דכתיב 
ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה" ו, נזף בו ר׳ אליעזר, אבל 
ר׳ יהושע התחיל לנחמו בדברים: ״לתם — זו התורה". 
שמלה — זו טלית, זכה אדם לתורה — זכה למצוה, ולא 
עוד אלא שמשיאין מבנותיהן לכהונה, והיו בגי-בניהם מקרי¬ 
בים עולות על גבי המזבח" (ב״ד ע׳, ה׳). ייתכן שמגעו של 
ר׳ אליעזר עם הנוצרים הראשונים השפיע על עמדתו השלי¬ 
לית; אולי ראה שרבים מבין המינים החדשים היו ג" שחזרו 
לסודם, ורק על ג" שכמותם אמר ש״סורם רע" (ב״מ נ״ט, 
ע״ב), שכן אותו ר׳ אליעזר אמר גם: "כשיבוא אדם אצלך 
להתגייר ואינו בא אלא לשום שמים, אף אתה קרבהו ולא 
תרחיקהו" (מכי׳ מסכתא דעמלק, פ״א), ובזמנו כללו את 
גרי־הצדק בברכת הצדיקים והחסידים שבשמוגודעשרה 
(מגילה י״ז, ע״ב). 

הניסיוז המדיני בימי המלחמה והמרד, כשג" ובני־ג" 

לא עמדו בנאמנותם ואף הלשינו בפני השלטונות, גרם אף 
הוא להבעת דעות שליליות על הג". יוספום מספר על ג" 
הלניים, שלא עמדו בגיורם וחזרו לסורם (נגד אפיון ב׳, 
ל״ם). למציאות שלאחרי החורבן ואחרי המרד שנכשל 
מתכוונת גם הברייתא, המדברת על "ג" גרורים ומגיחין 
תפילין בראשיהם, תפילין בזרועותיהם, ציצית בבגדיהם, 
מזוזה בפתחיהם — כיוון שרואים מלחמת גוג ומגוג... כל 
אחד מנתק מצוותו והולך לו."" (ע״ז ג/ ע״ב). על ג" כאלה 
אמרו סמוך למרד בר-כוכבא, שהם "מעכבין את המשיח" 
(נדה י״ג, ע״ב), ובאותו הזמן שנה ר׳ נחמיה: "אחד איש 
שנתגייר לשום אשה ואחד אשה שנתגיירה לשום איש, וכן 
מי שנתגייר לשום שולחן־מלכים, לשום עבדי שלמה... 
אחד גרי־אריות [ר׳ מל״ב יז, כד*—פח] ואחד גרי־חלומות 
ואחד גרי מרדכי ואסתר — אינם ג" עד שיתגיירו בזמן הזה" 
(יבמ׳ כ״ד, ע״ב), כלומר בימים של ירידה מדינית, צרות 
ורדיפות וחוסר טובת־הנאה כלשהי. מסופר על ר , שמעון בן 
יוחאי, שבראותו את יהודה בן גדים, שבגללו הגיעו למלכות 
דברי החכמים בגנותם של הרומיים, אמר: "עדיין יש לזה 
בעולם!״ — נתן בו את עיניו ועשהו גל של עצמות (שבת 
ל״ג, ע״ב). דווקא לאור ניסיון זה מוסברת דרשתו של ר׳ 
שמעון: "הירא דבר ה׳ הם היו תקלה לישראל... טוב שבגויים 
הרוג..." (מכי' ויהי, א׳), שכן את דעתו העקרונית ביטא 
בדרשתו: ״הרי אומר — ואוהביו כצאת השמש בגבורתו; 
וכי מי גדול — מי שאוהב את המלך או מי שהמלך אוהבו ז 
הוי אומר — מי שהמלך אוהבו, שנאמר ואוהב גר" (מכי , 
משפטים, י״ח). מאמרו של ר׳ חייא: "אל תאמין בג' עד כ״ד 
דורות שהוא תופס שאורו" (מדר׳ רות זוטא), ומאמרי האמו¬ 
ראים בגנותם של ג", כגון: "קשים ג" לישראל כספחת" 
(יבם׳ מ״ז, ע״ב), "רעה תבוא למקבלי ג" (שם ק״ט, ע״ב), 
״אין מקבלים ג״ לימות־המשיח״ (שם כ״ד, ע״ב) — הם כולם 



181 


גר 


182 


פרי ניסיון שלילי עם ג" שבגדו מבחינה לאומית או מבחינה 
דחית, ולאלה האחרונים נתכוונו גם באמרם, ש״הג" שעלו 
עם משה עשאוהו (את העגל) ואסרו לישראל אלה אלהיך" 
(שמ״ר מ״ב, ו׳). תז״ל הבחינו בין סוגי הג" ואמרו: "שלוש 
מידות בג״ — יש ג׳ כאברהם אבינו, יש ג׳ כחמור׳ יש ג׳ 
כגוי לכל דבר" (סדר אליהו רבה כ״ז). 

גם בתורתם של אמוראים הנימה היסודית היא זו של 
משנת התנאים: "חביבים ג", שבכל מקום הוא מבנן כישראל" 
(מכי׳ שם)! אף הם עשו את הכל "שלא לנעול דלת בפני הג" 
הבאים״ (שם שם). במאה ה 3 דרשו ר׳ יוחנן ור׳ אלעזו— 
כל אחד מפסוק אחר ש״לא הגלה הקב״ה את ישראל 
לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם ג""(פסח , פ״ז, ע״א). 
ר׳ אלעזר מוסר גם את המאמר: "כל מי שמקרב את הג׳ 
כאילו בראו" (ב״ד ס״ד, ד׳), ומרובים הם המאמרים בשבחם 
של ג", למשל: תגח׳ לך לך, ר! במדב״ר ח׳, ט׳! מדרש תהל׳ 
קמ״ד, ס׳. 

מגמה להרים את כבודם של הג" ולהאדיר את ההתגיירות 
יש, אולי, למצוא גם במסורת האגדית, העושה את גדולי־ 
ישראל — כגון את ר׳ מאיר, את ר׳ עקיבא ואת שמעיה 
ואבטליון — לבני־בגיהם של ג", ודווקא מיוצאי־חלציהם של 
רשעים — של סיסרא, של סנחריב, של המן ושל נירון קיסר 
(גיט׳ נ״ו, ע״א; שם נ״ז, ע״ב; סנה׳ צ״ו׳ ע״ב; שמו של 
ר׳ עקיבא, אמנם, אינו מפורש בגמרא, אבל ר׳ דק״ס שם 
ע״פ כ״י של ילקוט: "מבני־בניו של סיסרא למדו תורה 
בירושלים, ומאן נינהוז — ר׳ עקיבא", וגם הרמב״ם מספר 
[הקדמה למשנה־תורה], שיוסף, אבי ר״ע, היה גר־צדק). 

אחרון האמוראים בבבל, רב אשי אמר, שמזלם של הג" 
עמד בהר־סיני (שבת קמ״ו, ע״א), ורובם ככולם של חכמי־ 
התלמוד קיימו את המסורת שבידם: ״ג׳ שבא להתגייר — 
פושסין לו יד להכניסו תחת כנפי השכינה"(סדר אליהו רבה 
ד ז ויק״ר ב׳, ט׳). 

בימי-הביניים חיו היהודים בעיקר תחת ידן של 
דתות מונותיאיסטיות, שהן — בניגוד לדתות האליליות — 
ראו חטא־מוות בעזיבתן ובמעבר לדת אחרת. חוקי הכנסיה 
הנוצרית אסרו את הגיור׳ והשליטים הנוצרים לחמו מלחמה 
קשה בכל נטיח למנהגי דח־ישראל. למעשה נצטמצמה הגרות 
בארצות הנוצריות, ואלה שסיכנו את עצמם בהצטרפם 
למחנה־ישדאל נאלצו בדרך־כלל לברוח לארצות שהיו מחוץ 
לתחום שלטונה של הכנסיה. אך בראשיתם של יה״ב, בתקופת 
המעבר מדתות פוליתיאיטטיות לאמונה באל אחד, הצליחה 
גם היהדות לרכוש לבבות של שכבות עליונות בשני עמים 
ולבצע שתי פעולות־גיור המזכירות את גיור מלכות חדייב: 
במאה ה 5 נתגיירו מלכי המיר (ע״ע) בערב הדרומית, 
ובמחצית הראשונה של המאה ה 8 נתגיירו השכבות העליונות 
של הכוזרים (ע״ע). אין אנו יודעים על ג" מן המוסלמים, 
אבל גיורם של נוצרים בארץ האיסלאם לא היה אסור ואף 
היה שכיח. המדובר, אמנם, בעיקר על עבדים (ע״ע) ושפחות 
נוצריים בבתיהם של יהודים, שלפי הדין מצווים בעליהם 
למולם ולהטבילם. הגאונים רב שר שלום ור׳ צמח נשאלו 
על "שפחה גויה שיודעת בטיב ע״ז של נוצריים והטבילה 
אדונה בעל־כרחה", ועל "שפחה שאומרת אני יהודית וכל 
מעשיה מעשי־גוים״ (״אוצר הגאונים״, יבמות, 114 — 115 ), 
וכן מדובר בעבדים, שיש "מהן מי שמתגייר לאלתר, ויש 
מהן מי שמתגייר לאחר זמן, ויש מי שאינו רוצה לחזור כלל, 


ורובם כך הם אינן חוזרין, ויש מהן מי שאומרין המתינו 
לנו עד שנראה דיניכם וגלמוד אותן ואנו חוזרין..."(שם שם, 
119 — 120 ), יש להניח, שרבים מעבדים אלה נטמעו בתוך 
העדה היהודית. לעיתים הגיעו הדברים לידי קורבה יתרה 
עם השפחות והטבילו אותן לשום גרות, ובניהן נחשבו כג" 
גמורים; המפורסם שבמקרים אלה הוא מעשה ראש־הגולה 
בוסתנאי (ע״ע; שם שם, 39 — 43 , 173 ). מלבד גרי־אונס אלה 
היו בארצות־הנוצרים גם גרי־צדק, שנתגיירו מרצונם ומתוך 
אהבה לתורת־ישראל ושעליהם הגיעו לידינו ידיעות קטועות. 
ג" אלה היו רובם מאנשי הכמורה הנוצרית, שהעיון הדתי, 
וביחוד השוואת הברית החדשה עם התנ״ך, אשר עליו היא 
מתבססת, הביאם ליהדות; מהם ניסו לאחר גיורם אף לעשות 
נפשות לדתם החדשה. בוז־ו־אלעזר (ע״ע), דיאקונוס־החצר 
של הקיסר לודו׳ביקום החסיד במאה ה 9 , נמלט לספרד הער¬ 
בית וכתב שם דברי-פולמוס חריפים נגד הנצרות (- 1 זש 1 מג 611 
401 , 1954 . 111105 ? 16 > 61 . 1151 ־ 1 '[* .^ 1 , 3112 ז 11 ). 

ב 1012 התגייר במגנצא הכומר .וצלינום, ואף הוא חיבר 
כתבים להוכיח מן המקרא את נכונות דרכו ואת אמיתות 
דת־ישראל. נוטים לראות במעשהו זה גורם לגירוש היהודים 
ממגנצא על־ידי הקיסר הינריך 11 (ארוניוס, 1162651611 , 
147,144 ). מאותו זמן בערך נשמרה עדות על אשה נוצרית 
עשירה ומיוחסת, שנתגיירה ונתיישבה בנדבונה ונישאה 
את״כ לו" דוד מבני־משפחתו של ר' טודרוס (ע״ע) הנשיא. 
אחד המקרים המופלאים של התגיירות ביה״ב היא פרשת 
עובדיה הג׳ הנורמאני (סמוך לשנת 1100 ), בן למשפחה 
אצילה מאופידו( 10 * 1 קק 0 ) שבדרום־איטליה! קורותיו נודעו 
לנו ממספר קטעים מהגניזה הקאהירית. ג׳ זה הניח אחריו 
רשימות, שבהן הוא מציג את עצמו בשמו הנכרי יוהנס 
ומספר תחילה על "אנדריאס ארכי־אפיסקופוס, הכוהן הגדול 
אשר במדינת בארי", אשר "נתן האלהים אהבת תורת־משה 
בלבבו, ויעזב ארצו וכהונתם וכל כבודו ויבא אל מדינת 
קסמנטיניא, וימל את בשר ערלתו. ויעברו עליו צרות ורעות, 
ויקם ויברח לנפשו מפני הערלים המבקשים אותו להרגו, 
וימלטהו ה׳ אלהי מידם... והזרים עולים אחריו ורואים אח 
מעשיו, ויעשו כאשר עשה ויבואו גם הם בבריח אלהים 
חיים. וילך האיש אל מדינת מצרים, וישב שם עד יום מותו; 
ושם סלך מצרים בימים ההם היה אלמסתנצר..." שמעו של 
מעשה אנדריאס ההגמון מבארי( 1062 — 1078 ) התפשט בכל 
יוון ואיטליה והגיע גם לאזניו של יוהאנס בהיותו נער; 
בשנה הראשונה לכניסתו לכהונה ראה חלום, שהשפיע עליו 
ללכת בדרכי אנדריאס. ב 1102 נימול והתחיל בשמירת השבת 
והמועדים, ואף כתב קונטרסים, שבהם קרא לכל בעלי־דעת 
שישובו אל דת־ישראל, אבל השלטונות שמו אותו בבית- 
האסורים ואיימו להרגו, אם לא יחזור בו ממעשיו. בדרך נם 
עלה בידו לברוח, הוא הגיע לבגדאד וישב "בבית ד׳ יצחק 
בן משה ראש־הישיבה"! כן ביקר בקהילות היהודיות בסו¬ 
ריה, ארץ־ישראל ומצרים וכתב את קורות־חייו. היו גם ג", 
שנשארו בארצות הנוצריות והצליחו, כנראה, להסתתר מעיני 
הכנסיה ע״י נדידה מארץ לארץ. ידועה לגו משפחת-ג" בזמנו 
של רבנו תם, שמוצאה היה מהונגאריה ושישבה בצפון־צרפת 
או באשכנז. האב, ר׳ אברהם הג/ פירש את המאמר "קשים 
גרים לישראל כספחת" (ר׳ לעיל) לטובתם של הג": לפי 
שהם מדקדקים במצוות הם קשים לישראל, שמתוך כך הם 
מזכירים את עוונותיהם. הוא ושני בניו, ר׳ יצחק ור׳ יוסף, 



183 


גר 


184 


עסקו בפרשנות המקרא, תוך פולמוס עם הפרשנות הנוצרית, 
ואף ביקרו את הבשורות ואת התפילות הנוצריות. תלמידו 
של רבנו תם, ר׳ משה מפוינטייזא, מספר על ג׳ שהיד, לומד 
"מקרא ומשנה לילה ויום". מן הפייטן ר' יוספיה הגר, שחי 
בצרפת במאה ה 12 , ידועים לנו 6 פיוטים (צונץ, -ז 11 !מ 16 ע 
^ 111011 ^?§. עם׳ 469 ). בסוף המאה ה 12 ישב בווירצבורג 
ג׳ שידע לשון־גלחים (=לאטינית) ולא לשון־הקודש והעתיק 
לו ספר החומש "מספר פסול של נלחים" ז לג׳ זה התיר 
ר׳ יואל להתפלל במקום שליח־ציבור. ג׳-צדק חלמיד־חכם 
היה משואליו של הדמב״ם, והלה מכתיר אותו בתארי־כבוד: 
״מרנא ורבנא עובדיה המשכיל המבין ג׳־הצדק״, וכותב לו: 
"וחכם גדול אתה ולב מביו יש לד, שהבנת הדברים וידעת 
דרך הישרה". באיגרותיו לג׳ זה מביע הרמב״ם הערכה נעלה 
לגרות ולג": הוא מתיר לו להתפלל "כמו שיתפלל ויברך כל 
אזרח בישראל... וכל מי שיתגייר עד סוף כל הדורות וכל 
המיחד שמו של הקב״ה כמו שהוא כתוב בתורה — תלמידו 
של אברהם אבינו הוא, ובני־ביתו הם כולם". לפיכך יש לך 
לומר אלהינו ואלהי אבותינו, שאברהם ע״ה הוא אביך... 
מאחר שנכנסת תחת כנפי השכינה ונלוית אליו, אין כאן 
הפרש בינינו ובינך... ודאי יש לך לברך אשר בחר בנו 
ואשר נתן לבו ואשר הנחילנו ואשר הבדילנו, שכבר בחר 
בך הבורא ית׳ והבדילו מן האומות ונתן לך את התורה, 
שהתורה לנו ולגרים ניתנה... ואל יהא יחוסך קל בעיניך: 
אם אנו מתיחסים לאברהם יצחק ויעקב, אתה מתיחס למי 
שאמר והיה העולם״ (שו״ת הרמב״ם [הוצאת פריימן], 41 
תרצ״ד). תל דברי קינטור ועלבון, שהוטחו בפניו של ג׳ זה 
ע״י יהודים, כותב לו הרמב״ם: "על האב תל האם נצטוינו 
בכבוד ומורא תל הנביאים לשמת להם, תל הג" ציונו 
באהבה רבה המסורה ללב... והקב״ה בכבודו אוהב ג׳... אדם 
שהניח אביו ומולדתו ומלכותתמו וידם הנטויה, והבין בעיד 
לבו ונדבק באומה זו, שהיא היום למתעב גוי עבד מושלים, 
והכיר וידע שדתם דת אמת וצדק... ורדף אחרי ה/" הכנס 
תחת כנפי השכינה... לא כסיל קרא ה׳ שמך אלא משכיל 
ומבין ופקח והולך־נכוחות, תלמידו של אברהם אבינו"" 
(שם, 337 ). 

היו אף ג" שמתו על קידוש־השם, והיו שאף התגיירו על 
מנת כן. בין מקדשי־השם בשנת תתנ״ו נמצא איש ש״אמו 
לא היתד, מישראל״? לפני שקידש את השם אמר: "עד עכשו 
הייתם מבזים אותי״. ב 1264 נשרף באוגסבורג "ר׳ אברהם 
בן אברהם אבינו מאישפורק שמאס אלהי עמים, וקצץ ראשי 
צלמים... ונתייסר בימורין קשיו". ג׳־צדק זה ניהל תעמולה 
ליהדות בקרב הנוצרים ופגע בסמלי הדת הנוצרית. על מותו 
חוברו קינות על־ידי גדולי־הדור. ר׳ מרדכי ב״ר הלל תיאר 
את התגיירותו: "ויסע אבדם הלוך ונסוע לדת עברית, נספה 
על בית יעקב וערלתו הכרית", וסיפר שדבריו הגלויים של 
הגר נגד דתו הקודמת גרמו לשריפתו: "בעיר בהשמיעו... 
שיחה, התיקוהו למוקד"* ומקונן אחר סיפר על אומךלבו 
בחייו ובמותו: "טהור הלך ושבר צלמים... כבוד הבורא 
לאמות גלה, להאמין בנתלה אמר חלילה, לקדש השם 
הלך כמו חתן לכלה״. ב 1270 נשרף בויסנבורג ר׳ אברהם 
בר׳ אברהם מצרפת, שהיה נזיר נכבד ("ראש לכל היחפים") 
וברח מארצו לאחר שהתגייר: "מאס צלמים ובא לחסות 
בצל כנפי חי עולמים״. ב 1275 נרשם, שהתגייר באנגליה 
רוברס מהארדינג, נזיר "מן הדרשנים". 


קשה היום להכיר בבירור את הקפה וממדיה של ההת¬ 
גיירות ביה״ב. המקורות ההיסטוריים אינם מזכירים אלא 
מקרים בודדים, אולם עצם חזרתם והישנותם של מקרים 
כאלה בכל דור ודור, וכן הטפותיהם ותוכחותיהם של 
ראשי הכנסיה נגד היהוד ותקנותיהם וגזרותיהם המרובות 
למניעת סכנה זו — מעידות על התמדת התופעה, עכ״פ 
בקנה־מידה מצומצם. יש חוקרים הרואים בהתגיירות בימי- 
הביניים תהליך חשוב גם מבחינה כמותית והמסבירים את 
ההבדלים האנתרופולוגיים הבולטים בין העדות היהודיות 
השונות ואת הידמותה של כל עדה לטיפוס האתני של 
סביבתה ע״י מידה ניכרת של הזרמת יסודות אתניים מן 
החוץ, שנמשכה לפחות כל המחצית הראשונה של יה״ב. 

עם מיעוטם של ג״־הצדק לא נשתנה יחסם העקרוני של 
חכמי־ישראל ביה״ב לגיור כאל תופעה בעלת משמעות דתית 
עמוקה, ויש ביניהם שהמשיכו לראות את תכלית פיזורו של 
ישראל בין העמים בתוספת ג". ר׳ משה מקוצי (באמצע 
המאה ה 13 ) מסביר לבני־דורו, שעליהם לנהוג בדרכי־יושר 
כלפי גויים, כי "כל זמן שהם מתנהגים בהם ברמאות מי 
ידבק בהם" (סמ״ג, עשין ע״ד). ר׳ ישעיה (ע״ע) האחרון 
מטראני מתיר ללמד לנכרים נביאים וכתובים, מפני שרואה 
בהן נחמות שנאמרו לישראל, "וע״י כן אפשר שישלים 
דרכו" (שלטי הגבורים על אלפס, ע״ז פ״א). 

י. לוי, איו התיחסו התלסוד והמדרש לגרות ("הגורן" ט׳, 
30-5 ), 1922 * א. ש. הירשברג, תנועת ההתגירות הגדולה 
בתקופת הבית השגי (,התקופה* י״ב, 148-129 * י״ג, 189 - 
210 ), 1924 ־ 1925 * צ. כשראי, המתירדים, 1930 * ש. אפף, 
מקורות ומחקרים, 143 , תש"ו* א. מ. הברמן. ס׳ גזידות 
אשכנז וצרפת, קס״ו, תש״ו! א. צ. מרכוס, לתולדות דת 
נצרת, א: גרים, חש״י* א, שייבר, קטע נוסף ממגילת עובדיה 
הגר ד,נורמנדי(קרית ספר ל', 99-93 ), תשט״ו! א. א. אורבד, 
בעלי התוספות, מפתח: ערך גרים, חשט״ו* אנצ׳ מקראית, 

ב׳, ערד גרים, תשי״ד* אנצ׳ תלמודית ר, ערכים גיור, גיורת, 
גרים, תשט״ו * ! 101 ) 1 !) 1111 !) 2 1 ) 11, 0/1 <<ע .ן 
71 ) 11 ) 111 ) 11 ! )!ס י 2 ]:*בז 0 . 11 , 1880 , 101771744 ) 1 1 ) ) 31111 111 

- 770 , 0 ) 7 )^ 771 ) 011 ) 1 71 ) 1 > 7 ) 11771 ) 11 ) 1 ) 77 ) 30717 1171 71 ) 11 ! 1 ) 01 )? 

7 ) 1 > 11141 ) 51 ) 07 , 1 > 1101 )ז> 8 : 1884 , 01171011 !? 117111 071 ( 

,[״ 1,5 [ , 1896 , 71 ) 1 ) 771 ) 7 ? 71 ) 1 > 7:74 11 ) 1 >>>) 7 ) 1 > 1 ) 071 71 ) 111 ) 1170 
7714 > 71 ) 1 > 14 ) , 110550 ,ס ,( 1905 (£א) / 1 741 ) 71 ) 171 ^ 1 ) 01 )? ) 7 
, 307710171 ) 17 ) 771 )' 1 ! 4071 !) 141 ) !) 1 ,■ 61 ) 5 טן ן , 1926 , 7 ) 11071121 ? 
) 171 ): 74774 71114771 ) 744 [ 01 ( 1 ) . 84 ; 1914 , 288 — 253 , 1 
71 ) 1177712 ) 21 ) 8 ) 07 ,נ> 310610€1 ו 8 . 3 ; 1927 , 43-97 , 11 ) 11771741 
; 1930 , 77114771 ) 11 ( 1 ) 701 ? 74774 7 /)(ץ 1 ) 701 ? 274 ! 71174771 ) 144 [ 1 ) 4 
, 104 ))? ) 1017711441 ) 1/1 171 771 ! 11 '\ 1 ) 01 )? ,ז 0 ^ז 65 וח 83 ן 8 
) 777 ? 7711 ? ) 1/1 771 11/712 ( 1 ) 01 )? 1 ( 74171 )[ .ס ,^ 3 ; 1939 

.(ועי׳ ג. אלון, קרית ספר כ״ג, 42-37 , תש״ח 1, 1940 ) 17171 "ס 

א. א. א. 

גרות בזמן החדש. ביחסה של היהדות לגיור באה 
בהתחלת הזמן החדש נטיה לצד השלילה* השאיפה לעשות 
נפשות ליהדות בקרב העמים רפתה. אמנם, אין בית־דין 
יהודי רשאי גם עתה לדחות את הג׳ המתאמץ להתגייר על 
אף האזהרות על חומרת החלטתו* השו״ע ושאר הפוסקים 
של התקופה הניחו את הלכוודג" בתקפן. אולם מניסוח 
הדברים ניכר, ולפעמים אף נאמר בפירוש, כי אין כאן אלא 
חובה פורמאלית לקבלת הג׳, אך מעטים גילויי השאיפה 
לגיור אקטיווי. אולם מקרים בודדים של התגיירות הוסיפו 
לקרות. ג" עסקו במלאכת־הדפוס העברית באמשטרדאם, 
בערים שונות בגרמניה, בקושטא ובסאלוביקי (ר׳ א. יערי, 
קרית־ספר, י״ג, 243 , תרצ״ו—תרצ״ז). נוצרי שביקר בירו¬ 
שלים בשנים 1494 — 1496 מספר, כי מצא בה שני נזירים 
נוצרים, ״אשר עברו לפני 3 שנים מהאמונה הנוצרית לדת 



185 


נר—גר 


186 


היהודית* (.£ . 03 ] £1 ז 93 מ 0 ז\ 5 , ג>[ 0 מז\; 1 זל €1£3 § 1 נ? : 011 
1860 , 187 ,[*> 0 ס! 0 .ע). כנגד זה אין הוכחה לפעולה ■של 
גיור או להתגיירות ממש ב" מעות היהודית" שנתגלתה 
בכנסיה הסראוו׳סלאווית בנסיכות סויסקווה בסוף המאה ה 15 
וראשית ה 16 . המהרש״ל (ע״ע) הזהיר שלא לטפל למעשה 
בקבלת ג". ועדי הארצות ליטא ומוראוויה אף איימו בענשים 
קשים על כל מי שיחם פעולות גיור או נותן חסות למת- 
גיירים. סיבת הדבר בעוצה בחלקה בחשש מן התוצאות 
והסכנות שהיו כרוכות במעשה, שאיסור חמור מטעם השל¬ 
טונות חל עליו. הקהילות בפולין ובליטא הוצרכו לא פעם 
לנקות עצמן מהאשמת הגיור, ולא תמיד ברור׳ אם היתה 
כאן "עלילה" של מסיתים או חפיסת הציבור על מעשים 
שהיו. בימי התפשטותה של הלותראניות בפולין במאה 
ה 16 האשימו הקאתולים כמה מן הנוטים ל״חידושים" 
ב״התייהדות״. ב 1539 נשרפה על המוקד זקנה בת 80 , קט־ 
ז׳ינה מלכיור, אשת יועץ־העיר בקראקא, על שהתייהדה; 
בירור עניינה נמשך 10 שנים. לפני המוקד אמרה: "לא היו 
לו לאל לא אשה ולא בן." אנו בניו וכל אלה ההולכים בדרכיו 
בניו הם". העלילו על היהודים שהם מבריחים ג" לתורכיה, 
ובליטא נערכה חקירה רשמית על כך, שגרמה לצרות רבות 
ליהודים שם. אעפ״ב דומה, שרוב היהודים לא הסתייגו מן 
הגיור הפעיל למראית־עין בלבד, כתוצאה מלחץ ואיומים מן 
החוץ, אלא הדבר נבע במידה רבה מעצם עמדתה של היהדות 
בעולם בתקופה זו. ההסתגרות כלפי העולם החיצוני הלכה 
וגברה; ההבדל שבין היהדות והאומות נראה כהבדל מהותי 
של עולמות שאין מעבר — וכמעט שאין מגע — ביניהם. 
דברי המהרש״ל: "והלואי שתהא תקומה ומצב לזרע ישראל 
בין האומות כל ימי משך גלותינו, ולא יתרבה עלינו איש זד 
שלא מאומתנו״ — מבטאים את המגמה הכללית של התקופה 
כולה. 

עם הסובלנות היחסית שהלכה והשתררה בחוגי השליטים 
והמשכילים סן המאה ה 17 ואילך, ביחוד במערב־אירופה, 
פחתה השלילה שבהערכת הנצרות אצל יהודים, גברה הנטיה 
לראות בנצרות דת שאינה בכלל האלילות ולדון את מאמיניה 
כבני־נח, שאינם מצווים על אמונת-יחוד מוחלטת. השקפה 
זו לא הניחה מקום לשאיפה להכניסם תחת כנסי השכינה. 
כך קיבלה הסתלקות היהדות מן הגיור גם בסים מחשבתי 
עיוני. אולם מתגיירים בודדים המשיכו למצוא את דרכם 
ליהדות מחוך התעוררות עצמית. בסופה של המאה ה 16 
נמצא נמרי מסור לענייני דת, שהתייהד מיזמתו הוא (ע״ע 
גרמנום. משה). ב 1716 הומתו בדובנא שחי נוצריות שהת¬ 
גיירו 1 ב 1738 נשרפו בפומבי ברוסיה הקצין הימי אלכסנדר 
ווזניצין על שהתייהד והיהודי ברוך בן ליב על שהעבירו 
ליהדות. באגדת־העם נשמר זכרו של "הגר־צדק מווילנא", 
הגראף ואלנטין פוטוצקי, שנשרף לפי האגדה בווילנא ב 1746 . 

ההשכלה הגבירה את הנטיה להצטמצמות דתית. סיסמת 
הסובלנות הדתית פסלה כל תעמולה הדדית בין בעלי הדתות, 
והמשכילים היהודים הצביעו בגאווה על הזהות שבין תורת 
ההשכלה ובין מגמת היהדות — הסובלנית לדעתם. הבלטת 
הסובלנות היהודית וההסתלקות מכל גיור אקטיווי נעשתה 
קו קבוע באפולוגטיקה היהודית המודרנית. המגמה האפולו¬ 
גטית השפיעה אף על מחקר העבר, והתיאורים ההיסטוריים 
טישטשו את קיומו של הגיור האקטיווי היהודי, כאילו לא 
שאפה היהדות לרכישת נפשות מעולם. בעמדת ההתגוננות 


של היהדות לא חל שינוי מבחינה פסיכולוגית גם אחרי 
שהושוותה במעמדה המשפטי לשאר הדתות שבמדינות. 
אע״ם שאין עתה מעצור חוקי לגיור, אין פעילות כלשהי 
לניצול האפשרות החוקית הזאת. 

מקרים בודדים של התגיירות לא פסקו, כמובן, גם בדורות 
האחרונים. מספר מסויים של ג" בא מבני הכיתות .שומרי־ 
שבת"(סובוטניקים, ע״ע) ברוסיה ובטראנסילוואניה, שקלטו 
כמה ממנהגי היהדות ולסוף התגיירו התגיירות שלמה. אחרים 
התגיירו מתוך חוויה והכרה דתית, אבל בעיקר נתרבו עם 
המגע החברותי החפשי המקרים של התגיירות לשם חיתון. 
בתי־הדין המסרתיים נוטים להחמיר בקבלת ג" מהסוג 
האחרון, ואילו רבנים ליבראליים נוהגים להקל. בקהילות 
הליבראליות ויתרו על טבילת הג׳ והעמידו את הגיור על 
ברית־מילה והצהרה על עיקרי־אמתה בלבד. מתקנים קיצו¬ 
ניים באפריקה אף ויתרו על בריודמילה עצמה. הופעתה של 
התנועה הלאומית לא השפיעה הרבה על בעיית הגיור. 
קבוצות אחדות של מתגיירים מצאו את דרכם לארץ- 
ישראל — מרוסיה בתקופת העליה הראשונה והשניה, ומאי¬ 
טליה (גרי הכפר סן ניקנדרו, ע״ע) בתקופת יסוד המרינה. 
פובליציסטים דתיים־לאומיים העלו את הרעיון, כי הגיעה 
השעה לחדש בעולם תנועת גיור אקטיווי של היהדות; 
אולם העניין לא עורר חד בציבור ולא הביא לידי תוצאות 
מעשיות. — השפעה חיובית יצאה מן התנועה הלאומית 
בראיית העבר גם בעניין הגיור עם ההשתחררות מן הגישה 
האפולוגטית בתיאור ההיסטורי. 

י. כץ 

גר ( 0301 ), ךפארממן בדרום־מזרח צרפת, חלק מהפרו- 
בינציה העתיקה לאנגדוק; גובל במזרח בנהר רון, 

בדרום — בים התיכון. 5,836 קמ״ר, 00 ( 4084 חושבים( 1953 ); 
העיר הראשית: נים ( 165 מ!א). צפון־מערבה של ג׳ הוא 
איזור הררי, הכולל את הרי־הסונים המיוערים ועמקים 
פוריים; המרכז הוא איזור-גבעות יבש, בנוי אבני־גיר; 
הדרום — מישור־החוף, שבו מרובות הביצות והלאגונות. 



נמר־נאר 

נהר הגאר, החוצה את הדפארטמו, גורם לעתים לשטפונות 
קשים מחמת הפשרת־השלגים בסווגים. האקלים חם בדרום- 
מזרת ג׳ וקריר יותר בצפון־מערב, שבו שכיחות סופות־ 
גשמים; כן נושבת בו רוח־המיסטראל הקרה. הגידולים 
העיקריים בג׳: דגניים, חפוחי־אדמה, עצי־פרי (זית ואגוז), 
וביחוד גפנים, המספקות יינות משובחים. ג׳ עומדת במקום 



187 


גר—גראוכמדן 


188 


ראשון בצרפת בגידול תולעי־משי. ג׳ מפורסמת בבקרה 
ובצאנה, הנותן צמר משובח, ובסוסיה הקטנים. מכרות-פחם 
מצויים בקרבת אלם ( 165 \ 1 ); במקומות אחרים מצויים מכרית 
עופרת, אבץ, נחושת וברזל. התעשיה כוללת בתי־יציקה 
לברזל, נחושת ואלומיניום, ובתי־חרושת לטכסטילים (משי, 
כותנה, צמר), לגרביים, לשטיחים ולכימיקאלים. ג׳ מיציאה 
פחם, אספאלט, אבני־בניין, ברזל, משי, גרביים, יין, זיתים 
וענבים. — הדפארטמן עשיר בעתיקות מן התקופה הרימאית, 
מיה״ב ומן הרנסאנס. ליד ראמולן ( 1130101111115 ) חוצה את 
הגאר אקודוקט רימאי מפורסם — "גשר־גאר". 

(קרי: יח, 3 רךד:על!ב לה—״ 06 ־ 1 ) ( 3 €01 ן 6 ז ״ 06 — 
( 1858 — 1943 ), גאיליג שוודי ז מ 1897 עד 1924 
פרופסור לגאילוגיה באוניברסיטת סטיקהילם. דה ג׳ הוא 
חוקר האיזוסטזה (ע״ע) והאוסטטיזם (ע״ע), שאת רישומי 
פעולתם הכיר בחיפי מולדתו. מן המידרגים המורמים 
לגובה ניכר מעל פנייהים בחיפי שוודיה הדרומית הסיק 
על תנועות אילסטאטיות בהשפעת הקרחון: היבשה, שהיתה 
עמוסה תכריך־קרח עבה, שקעה, ואחרי העלמו* של הקרה 
התחילה התרוממותו של חצי־האי הסקאנדינאווי, הנמ¬ 
שכת עד היום׳ כשם שכל התנועות האיזוסטאטיות מפגרות 
אתרי גורמיהן. האיזאנבאזים או אילבאזים של דה ג׳ 
(= קווים המחברים נקודות המורמות לגובה שווה מעל פני- 
הים) הראו, שההתרוממות גדלה כלפי המרכז של חצי־האי 
ופוחתת כלפי קצותיו(ע״ע גאואגיה, עט' 99 ). על־ידי המס¬ 
קנות שהסיק מתצפיותיו ברבדים העדינים — הווארוות 
( 6$ ׳ת 3 ׳ 5 \) — שבמידרגים ובחופים של הים והאגמים הקר- 
ח 1 ניים ( 1909 ), נעשה דה ג׳ אחד מאבותיה של הגאוכולנו־ 
לוגית (ע״ע) החדישה. הוא הבחין בצורות־קרקע אלו חילופים 
עונתיים: כל וארווה של חול מתאימה לחדשי־הקיץ, כשזדמי- 
המים משולי הקרחון המפשיר היו חזקים, וכל וארווה של 
חרסית מתאימה לשאר חדשי־השנה, כשהמים לא יכלו להוליך 
חומר גם. מנין זוג־וארוות לשנה הסתכם ב 5,000 שנה בחו¬ 
פים הקרחונים וב 7,000 שנה נוספות בווארוות החרסיתיות 
באגם המנוקז רגונדה ( 13 ) 113200 ). לפי זה העריד דה ג' אח 
זמן נסיגת הקרחונים בסקאנדינאוויה הדרומית ב 12,000 שנה 
לפני זמננו. — ב 1924 יסד דה ג׳ את המכון הגאוכרואלוגי 
בסטוקהולם, שבראשו עמד עד מותו. 

^ר^ה־דזיזירינ׳נו, קו^סט^טין - 0 <£- 63 ) 0£6 30110 ) 0005 

026300 )£ — ( 1855 , סלאוויאנקה [אוקראינה] — 

1920 , יאש [=יא 0 י]), שמו הספרותי של נתן כ״ץ, מהפכן 
ומבקר־תרבות רוסי-רומני! יהודי מומר. עוד בנערותו הצ¬ 
טרף לתנועה הניהיליסטית, גורש מן הגימנסיה בעיר-מולדתו, 
קשר קשרים עם מנהיגי התנועה המהפכנית שברוסיה, נרדף 
ע״י המשטרה, וב 1874 ברח לחדל, תחילה לרומניה ואח״כ 
לשוויץ ז בז׳נווה הקים ארגון להברחת ספרות מהפכנית 
לרוסיה דרך רומניה. ב 1875 חזר לרומניה, התחיל לעסוק 
בחקר הספרות הרומנית, אך בעיקר המשיך בפעולתו הפולי¬ 
טית בבוקארשט, ששימשה באותם הימים מרכז לפעולת 
המהפכנים הבולגאריים ומקלט למהגרים רוסיים. ב 1878 
נאסר ג , צ״י סוכני המשטרה הרוסית, הובא לרוסיה ונידון 
לגלות לאיזוד־הצפון, אולם הצליח לברוח לנורווגיה. ב 1879 
חזר לרומניה בשלישית ופיתח פעילות רבה בהסברה ותע¬ 
מולה סוציאליסטית ובביקורת ספרותית. ב 1890 השתמד ג׳ 


וקיבל את האזרחות הרומנית. ה 6 :>!) 1 ) 0 ! 061 ) 5 ("מחקרים 
ביקדתיים") שלו על משוררים רומניים הופיעו לראשונה 
ב 1890/1 וזכו מאז עד 1926 לכמה מהדורות. ג׳ הוציא 
גם כמה קבצים ספרותיים ופובליציסטיים. החשובים שבכת¬ 
ביו הסוציאליסטיים הם: 161 ־ 01 ) 15 3 3 ) 6113115 ) 013 113 קש 0 סס 0 
("התפיסה המאטריאליסטית של ההיסטוריה"), שתורגם 
לכסה לשונות; 6010£3£13 א ("הצמיתות החדשה"), שבו הוא 
מוכיח את מציאותו של שלב־ביניים בין תקופות הפאו־ 
דאליזם והקאפיטאליזם בדרום־מזרח אירופה, שבו נתקיימה 
שיטת־הייצור הפאודאלית בתנאי רכוש ומשפט קאפיטאליס־ 
טייס. — על אף מצבו הדחוק היה ג׳ מוכן לעזור לכל אדם, 
וביתו שימש מקלט לכמה מלומדים, פליטים ונרדפים. הוא 
היה ראשון הלוחמים לשיטת־בחירות דמוקראטית ברומניה 
ונמנה עם חלוצי התנועה הסוציאליסטית החדשה באירופה 
הדרומית־מזרחית. 

, 1-11 51 ) ! 515151 ' 1 1 זן .!״ 0 ־׳ .־<׳>))/ 15101-111 , £3 ־] 0 ! א 

, 11 ,? 11 /ק 10 ^ 110 ) 15121:011151 . 11111 ״>״<,) .ז 56 ת 1 ת.עו . 5 ; 1907-9 

, 11 ו! 3 מ 3 ! 4 1.0 : 1929 , 1 1*1x11 ז 1:5 \ , 41 ( 012 ) 7 , 1 ; 1927 £0 59 

, 1931 , 500311:111 60 )ז>־>ן>/ 3 

ח. ק. 21 

נראו, חםעט( — 30 ־ 01 0 ) 3010 ; —(נו׳ 1877 , בארצלונה), 
דראמאטיקן ספרדי ממוצא קאטאלאני, בעל חשיבות 
רבה לתיאטרון הספרדי של ימינו ז אחרי מלחסת־האזרתים 
עזב את ספרד כגולה פוליטי וחי היום בבואנום־אירס. 
מחזותיו החשובים הם: 030130110 60 80113$ 1.3$ ("חתונת 
קאמאצ׳ו״}, 1903 , קומדיה לירית! 113013$ שז) £0 ("בין 
להבות״), 1905 , טראגדיה! £1 000(16 ,5.131x05 ("הרוזן 
אלארקום״)׳ 1917 , טראגדיה שאובה מן הרומאנסרו, שבה 
השירה בולטת יותר מן ההיסטוריה! 611120 ־ 1 ק 0 ( £1 £1 
(״הבן הסורר״), 1918 , על המשל הידוע מן האוואנגללן! 
וביחוד 201311611 ־ 1 ? 66 ! $600 £1 , המפתח בדרך עזה ומעמי¬ 
קה את נושא הרובוטים. ג׳ נמשך ביותר אחרי הנושא "דון 
חואך (ע״ע), שעליו חיבר שני מחזות: 66 130 !; 00 <£ 
1113113 ) 03 (״דון חואן מקאריליאנה״), 1913 ו ־ 13601 ) 80 £1 
13 ) £0 $6 סס 00 *> (״הלץ שאינו מתלוצץ״), 1930 . 

הנושאים המשמשים מקור השראה לג' הם תמיד בעלי 
אמיתיות ודמויותיו הן בעלות נפש עמוקה ותחושות אלסנ־ 
טאריות. כל יצירותיו ספוגות עמקות רוחנית ורוח-שירהז 
גישתו היא תמיד מ 1 ךרגית ומקורית ביותר, בספרד נשאר ג׳ 
משורר ליחידי־סגולה, אבל יצירותיו זכו לתהילה מחוץ 
לספרד. "פיגמללך ועוד מחזות שלו הוצגו בהצלחה בפאריס, 
ברלין, פראג ונירלרק. 

,(/י], 01 , 3006 ) 7 10 ) 0355011, 1* 1(1(5211: 11( /. 0. (^61X1116 ( 

. 1923 

נראו בעדן (ס 66 ס 30£6 ) 0 ; צרם׳ גרי לן [ 1500$ ) 0 ]; רטו־ 
רומאנית 150£00 ז 0 ), קאנטל בשויץ (ע״ע). ג׳ 

תופסת את החלק הדרומי־מזרחי של המדינה % היא הגדולה 
שבקאנטונים, אך מחמת תנאיה הגאוגראפיים מעוטת אוכ¬ 
לוסין: 7,113 קמ״ר, 137,000 תושבים ( 1950 ). הקאנטון כולו 
הרים, מטורי האלפים (ע״ע) הגלארניים והרטיים ומקבוצת 
גוטהרד (ע״ע), והוא מבותר גאיות, שבהם זורמים יובליהם 
של הרינוס (ע״ע) העילי והאין (ע״ע). חלק מן ההרים 
מכוסים קרחונים. העמקים הפנימיים הם מן הגבוהים באל¬ 
פים! הבפר יוף ( 0£ ; י ■ 2,132 מ , ) הוא הישוב הקבוע הגבוה 




189 


גראובינדן — גראון, קרל המדיף 


190 



נווי בעסק־אננדין (נראולעד!) 


ביותר באירופה המרכזית. האקלים אינו אחיד בחלקים 
השונים של ג׳, בהתאם להבדלי הגובה ולכיוון הגאיות! 
באנגדין (ע״ע) נמשך החורף כד חדשים, ואילו בעמק- 
הרינוס של כור׳ המחומם ע״י רוח הפן (ע״ע), האקלים עדין 
ונוח. גבול־היער מתרומם עד לגובה של 2,200 מ/ גבול־ 
השלג נמצא בגובה של 3,000 מ/ — ג׳ היא איזור חקלאי. 
בהתאם לתנאים הפיסיים עיקרה של החקלאות הוא גידול 
בקר, שמודדות ההרים משמשים לו מרעה אידיאלי. בעמקים 
מגדלים תירס, אגוזי־אדמה, גפנים ועצי־פרי. ענפים כלכליים 
חשובים הם התיירות והמלונאות, שהתפתחו בג׳ בגלל 
יפי־הנוף, התנאים האקלימיים ומציאותם של מעיינות־מרפא. 
מקומות מרפא ונופש בעלי שם בינלאומי ומרכזי הספורט 
האלפיני הם סאנקט־מוריץ, דאווס, ארוזה, פונטרזינה ואח¬ 
רים, שבתי־המלון ובתי־השעשועים המפוארים שלהם, 
המושכים רבבות אורחים בכל שנה, מתבלטים בין הכפרים 
ההרריים הצנועים. 

האוכלוסיה של הקאנטון מעורבת ביותר מבחינה אתנית: 

כ 55% הם דוברי־גרמניח, כ 30% דוברי רטו־רומאנית (רו־ 
מנץ׳ או לאדינו), כ 15% דוברי-איטלקית. כל 3 הלשונות 
הן שוות־זכויות בקאנטון, וב 1938 הוכרה הרטו־רומאנית 
כלשון רשמית רביעית של שוויץ. האוכלוסיד, מתחלקת כמעט 
שווה בשווה בין קאתולים ובין פרוטסטאנטים רפורמיים. 

עיר־הבירה של ג׳ היא כור (•!! 011 ), כ 19,000 תושבים 
( 1950 ), רובם דוברי־גרמנית. 

היסטוריה. ג׳ היתה מאוכלסת בתקופה העתיקה 
ר ט ים. בשנת 15 לפסה״נ בכבשה ע״י הרומאים והי תה 
חלק מן הפרובינציה רטיה. האוכלומיה קיבלה את הלשון 
והתרבות הרומית. מן המאה ה 6 השתייכה ג׳ למלבות- 
הפראנקים ומן הפילוג ב 843 — למלכות הפראנקית־מזרחית, 
שהפכה אח״כ לקיסרות הגרמנית. במסגרתה היתה ג׳ מעין 


מדינה כנסייתית־פאודאלית בראשות ההגמון מכור (מכאן 
שמה כור־רטיה). בימי־הביניים חלה הגירה של מתיישבים 
גרמנים מן הצפון והמערב לג׳, ששינתה את הרכבו האתני 
של הישוב ואת לשונם של רוב תושביו. במאות ה 14 — 15 
התארגנו הכפריים והעירונים (תושבי כור) ל 3 "בריתות" 
להגנת זכויותיהם נגד הפאודאלים, וביחוד נגד הדוכסים 
האוסטריים. ב 1497/98 כרתו 3 ה״בריתות" ברית עם הקאנ¬ 
טונים של ברית־השבועד, השורצית, וב 1524 התארגנו שלשתן 
למבנה מדיני פדראטיווי אחד — ג׳. במאות ה 16 — 17 היתד. 
ג׳ — כאיזור־מעבר בין אירופה המרכזית ובין איטליה — 
סלע־מחלוקת בין ההאבסבורגים האוסטריים והספרדיים מצד 
אחד ובין צרפת וויניציאה מצד שני. בארץ הקטנה גברו 
השפעות־חוץ, ומפלגות של חסידי־האבסבורג וחסידי-צרפת 
לחמו זו בזו במשך דורות, וכן התנהל מאבק מתמיד כין 
הקאתולים ובין הפדוטסטאנטים. גיבורה הלאומי של ג׳ הוא 
גאורג(יירג) ינאסש( 11 :> 31$ ! 1 ש ן [£•!!)[] .ס), שהצליח להציל 
את עצמאותה של הארץ בתקופת מלחמת 30 השנה. ג׳ שמרה 
על חוקתה ומשטרה מיה״ב עד המהפכה הצרפתית. ב 1798 
סופחה לרפובליקה ההלווטית, וב 1803 התארגנה כקאנטון 
במסגרת הברית השוויצית. ב 1814 נותק ממנה חלקה הדרומי 
(עמק הארה), שסופה ללומברדיה. רק ב 1854 נתקבלה בג׳ 
חוקה דמוקראטית חדישה, הדומה לחוקות של רוב הקאנטו¬ 

נים השוויציים האחרים. החוקה תוקנה ב 1890 . 

,* 1920 , 01 ק 41 . 611 ^ £011/6 . 4 ! 011 ■ 461 /ו£ י ! 11 ! 1911 ־ 1 ! 1 ג( 01 ז!רד . 0 
- 3 161 ו 1 דז 1 ;ז 1 ]- 61 ץ 40 ) .£ , 1945 , 6 !*־ 61£6/6311 מ 4 מ 811 , 1 ) 161 ? ? 
- 6 זי}$ . 4 , .( ; 1947-49 , 4 ־>>ו£מ 46 מ>!) 11 /} ■׳ 6 מ 14 זא 8 , 61161 ? .? 

. 18 מ׳ 1 8111146 0161 • 40 16316 ^־>! £6 ! 111 /! £1 ,ץממ 6 ן . 161-8 ) 6 

. 1951 ,.!(■ 0/11 ( 

פ. 

$ראון, קך־ל העריך —״! 110131 :> 1 ־ו״״ 1-1 1 ז 3 ^ —( 1703 — 
1759 ), קומפוזיטור גרמני. למד בדרזדן קומפוזי¬ 
ציה, פסנתר וזמרה, והיה זמן־מה זמר־אופרה. ב 1740 מינה 

זי 




191 


ניאון, קרל דזינריד — גרבה, כריסטיאן דיטריו 


192 


אותו פרידריך הגדול למנצח ראשי בברלין והטיל עליו 
הקמת איפרה בעיר זו. כקומפוזיטור היה ג , פעיל בחיבור 
של אופרות ושל מוסיקה דתית רבת־סמדים. יצירותיו הדתיות 
זכו בשעתן לפירסום עצום ובוצעו בכל מקום > היום נזכרים 
לפעמים דק ה״מעוסס ס! , 1 והקאנטאטה "מות ישו' שלו. 
30 האופרות — רובן על נושאים היסטוריים — והיצירות 
־;אינסטרומנטאליות של ג' נשכחו. 

זי 

^רב (אקז^ה [ 3 מ! 026 ש], מיוו׳ל 86 ;ו*$, רותח, מתפרץ), מחלת־ 
עור מן הנפוצות ביותר, פריחה דלקתית בשכבה 
■החיצונית של העור. מבחינת תופעותיו הג׳ רב־גוני ביותר: 
יש צורות חריפות וצורות כרוניות, צורות מרטיבות וצורות 
יבשות׳ וכר. בדרך־כלל הפריחה נפתחת באדמימות מאכלת 
באחד המקומות על פני העור? היא מצויה ביותר בפנים או 
בידיים, ז. א. בחלקי־הגוף המגולים. הדלקת גוברת, העוד 
מתנפח במקצת, מתהוות גבשושיות אדומות קטנות ומאכ¬ 
לות או בועיות קטנות. פעמים הנחל שבכועיות מתרבה, 
והן מתפקעות, וכך מתהווה שטחיעור מרטיב; פעמים הנוזל 
היוצא נקרש, מתייבש ונעשה גלדים־גלדים, המכסים את 
פגי המקומות הנגועים. לאחרונה המחלה חולפת ואינה מש¬ 
אירה אחריה שום סימנים בעור. אין קביעות בהשתלשלות 
המחלה: פעמים היא עומדת או פוסקת באחד השלבים, אם 
מאליה או מחמת טיפול 1 פעמים היא קצרה ופעמים ממושכת. 
היא מצדה בכל גיל ובכל מין, אינה מידבקת, נוטה לחזרות 
ולכרוניות, ושונות הן תגובותיה לגבי הטיפול. — לפגים 
שדר בדרמאטו׳לוגיה בילבול בהבנת מהותו של הג/ ונגעי- 
עוד רבים שסיבתם לא נודעה נמנו עם הג , . עם הרחבת 
ידיעותינו — ביחוד בהכרת חלקם של חידקים ופטריות 
בגרימת מחלות ובהבנת התגובות שהגוף והעור מגיבים מתוך 
רגישות־יתר על חמרים כימיים שונים, חרופות ותכשירי־ 
התעשיה — נתרבו הנגעים שהוחדרו מצד מהותם והופרדו 
מכלל הד. היום הולכת ומתגבשת הדעה, שחג׳ היא הופעה 
חולנית אחת שגורמיה מרובים: דלקת-עור מיוחדת, המהווה 
תגובה אחידה מצד העור על גורמים שונים, מהם חיצוניים 
ומהם פנימיים. עם החיצוניים נמנים כל מיני גירויים פיסי¬ 
קאליים, כימיים וטפיליים שבסביבה. צד מיוחד ביצירת הג׳ 
להשפעות שבמלאכה, וכאן מקור מיני־הג׳ המקצועיים: 
בצבעים(צבעים, לכות׳ טרפנטין); בפועלי־בניין(מלט, אבק- 
סיד}! בגלוואנוטכנאים (חלקיקי־מתכת)! בנגרים (אבקת- 
עץ) ן בעובדים בעיטרן; בטותנים ואופים (אבק־קמח)! 
ברופאים ורופאי־שיניים (חמרי־חיטוי)! בפועלי־טבק; בצל¬ 
מים (חמרי־פיתוח); בגננים וחקלאים (זבלים, אבקת־פרחים, 
ביחוד זו של בכור־אביב). אבל לא כל איש שהמזי¬ 
קים החיצוניים פוגעים בו עלול להנגע בג׳? ערד חשוב 



נרב נועיתי־נ?די ■ 8 ? חיר <ע 5 רקע סמועי) 



נודע כאן לגוף עצמו: למבנהו ולטבע־עורו. מכאן שקיים 
קשר בין ג׳ ובין אלרגיה (ע״ע). עם גורמי־הג׳ הפנימיים 
נפנים: רגישות־יתר כלפי מזונות מסויימים; מחלות דרכי־ 
העיכול, הכבד והכליות? הפרעות הורמונאליות — סטיות 
בפעולת בלוטת־התרים, מחלת־הסוכר, תהליך הקמילות 
בנשים. לפעמים הג׳ 
ערם ע״י זיהום מוק¬ 
די — מציאותם סל 
מרכזי־זיהום סמויים 
בשיניים, בשקדים וב¬ 
איברים אחרים.—בהת¬ 
אם לריבוי הסיבות, 
הריפד לפעמים מסובך 
ודורש שיקול-דעת מרד 
בה. מצד אחד צריך 
הוא להיות מכוון כנגד 
דלקת־העור כשלעצמה; 
למטרה זו משמשים 
תחבשות רטובות׳ מש־ 
חותוכד/הקרנח־רנטגן 
במקרים כרוניים׳ תכ¬ 
שירים אנטי-היסטאסי- 
ניים כנגד האיכול. מצד 
שני על הריפוי לסלק ניב קםט־המרפק 

את אבות הגורמים, בין 

אם הם נמצאים בסביבה, או נקלטים במזון, או שוכנים 
במוקדים מסוייסים בגוף. אולם יש גם לחשוף את המסיבות 
המכשירות הפנימיות ולבטלן; לשם כך דרושה לפעמים 


דסנסיביליזציה בדומה לסקרי-אלרגיה, לפעמים דרוש טיפול 
דיאטטי או שיגוי־אקלים וכו׳. 

א. דו. 


גלבה, כוי?ז?י#ן ד?זךיןי -ל 3 ז 0 ו 1 :> 1 ז 1£1 ( 01115113111 

* 1 — ( 1801 , דטמולד — 1836 , שם), דראמאטיקן 
גרמני. ג׳ למד משפטים בליפציג וברלין; אחדי ניסיון להיות 
שחקךבימה בדרזדן, שנכשל 
על אף עזרתו הכנה של טיק 
(ע״ע), גמר ג׳ את חוק־לימו־ 
דיו והשתקע בדטמולד כעו״ד. 
ב 1827 נתמנה למשרה בשירות 
המשפטי הצבאי. מ 1829 החל 
להתמסר לשיכרות מתוך יאוש 
מחייו צרי-האופק ומתוך אי־ 
סיפוק בעבודתו המקצועית. 
נישואיו הבלתי־מוצלחים עם 
אשה גדולה ממנו בשנים הוסי¬ 
פו על ירידתו המוסרית והפי¬ 
סית. ב 1834 עזב את משרתו 
ואת ביתו. לאחר שנתיים של נדודים, שבהן נעזר ע״י ידידו 
ומדל שלו קטמביל( 11 * 1111 ;>״:>£) בפראנקפורט וע״י אימרמן 
(ע״ע) בדיסלדורף, שנתן לו משרת דראמאטורג ומבקר 
תיאטרוני, חזר ג׳ לעיר-מולדתו שבור ורצוץ ומת שם כעבור 
זמן קצר. 

ג׳ היה אישיות רבת-ניגודים, שבה נפגשו עדינות 


0 : ־ * $0$ 

"י■ 




גר. ר. גראביו 



גיבח, פדיסבויאן דימריד—ג׳רגח 


194 


193 

ורגישות־יתר בגסות, וחולשה ורגש־נחיתות — בשגעון- 
גדלות וציניזם. יכלתו האמנותית אינה עולה בד בבד עם 
המעוף האדיר של המגמות והכוונות שביצירתו; גתה כינה 
אותו "שיקספיר פרוע". מפעלו הדראמתי משקף את אפיו* 
השסוע ואת חייו הפרועים. ג׳ היה אמן בעיצוב תמונות 
המוניות, ידע לאפיו את גיבוריו בצורה בולטת והיה גם בעל 
הומור עוקצני. אך חסר היה לו הכשרון לחבר את הסצנות 
הבודדות ליצירה מושלמת אחת; לכן לא היתה ליצירותיו 
הצלחה על הבימה. מחזהו הראשון, "תיאודור דוכס גוטלנד", 
שהתחיל לחברו בהיותו תלמיד, מלא תיאורי־זוועות י דמיו¬ 
ניים. הקומדיה "בדיחה׳ סאטירה, אירוניה ומובנו העמוק" 

(" 161111108 ) 86 161666 } 1 ) 110 01116 ־ 11 , 166 ) 83 , 5011612 ") היא 

בחינת לעג שנון להווי ולמאורעות של זמנו מתור אוירה 
של הוללות ושיכרות. הדראמות שלו מתולדות ההוהנשטאו־ 
פים (״פרידריך ברבריסה״, "העריך ¥1 ״) הן נסיונות ליצירת 
דראמה היססורית־לאומית גרמנית בעקבות דראמות־המלכים 
של שיקספיר. "נאפוליון או מאת הימים" ו״חניבעל" מעלים 
את הטראגיות שבבדידותו של היחיד הגאוני, שהוא חסר־ 
אונים לעומת הכוחות ההיסטוריים הגלמיים. מחזהו האחרון 
של ג׳, "קרב־הרמאן" (:ז 5501113611 סס 3 תזז 6 ן 1 ), הוא שרשרת 
של תיאורי־גוף' ותיאורי־קרב ריאליסטיים. ב״דון־הואן 
ופאוסט" עשה ג׳ את הניסיון הנועז להפגיש יחד את שגי 
הטיפוסים, המסמלים את התאווה לחיים ואת התשוקה להכרה 
ולחכמה. 

על אף כשלונו של ג׳, הן כאישיות והן כדראמאטיקן, 
מהווה מפעלו — יחד עם זה של ביכנר (ע״ע) — מהפכה 
ביצירה הדראמתית הגרמנית, מעבד מן הקלאסיקה והרו¬ 
מאנטיקה לחפיסה חדשה של מציאות האדם, ללא אשליות 
וללא ריכוך. ע״י זה הפך ג׳ לסולל־דרך לאמנות דראמתית 
ריאליסטית בתוכן ובצורה. 

אישיותו וגודלו הטראגיים של ג׳ תוארו בדראמות ע״י 
פרכך פון שטינוואנד, גוסטו בנדיבס והאנס יוסט, וברומא־ 
נים ע״י וילהלם קונצה ופאול פרידריך, שערך גם את הטובה 
שבין הוצאות מחזותיו של ג׳ ( 4 כרכים, 1923 ). 

- 0131111, 61x1110x361)1x11, 1843; 61 . ?10011, 0 1 51x1 ־ 1010101 .א 
, € , 1101011 1%x/|<111 1 X 111 X 1 011/111111%, 1936; (6 11x1 י ס 
1 !^ 713%0 )\/ 1 ! 1¥1050, 0. < 1 x 111 סס׳ג , 8 , )) 1939 , 1 ( 0x1x111x14 
* 1952 , 0x1118% 611 ¥1x66x1 מסע 

0 . ט. 

3 ׳חיה (גרבא, ^-י), אי תוניסי בקצה מפרץ־קאבס של 
הסיוט הקטן, ממיר לחוף הדדומי׳מזרחי של תוניסיה; 

510 קמ״ר, 59,006 תושבים ( 1946 ). בביש צר על סוללה, 
החוצה את חמים הרדודים׳ מחבר היום את האי ליבשת. אין 
באי נתלים ומעינות, אולם ההשקאה במי־בורות ואקלימו 
חנות עשו אותו לאיזור פורה ביותר: כולו מעובד ומכוסה 
מסעי עצי־פרי — זיתים, תמרים, תאנים, גפנים. התושבים 
הם חקלאים, אומנים — ביהוד אורגי צמר ומשי וקדרים 
מהוללים — ורוכלים. כ 90% מן האוכלוסיה הם ברברים, 
המשתייכים לכת האיסלאמית המינית של החוארג׳ (ע״ע); 
הם שמרו על כמה מנהגים ונימוסים משלהם, מורשת עמים 



ביהב־ג .ל־נריבד,' ננ׳רמז 

קדומים וכיתות דתיות עתיקות. שאר התושבים — כ 4,000 
יהודים וכ 1,000 אירופים (צרפתים ובני־מאלטה). 

ג׳ היא, כנראה, אי־הלוסופאגים ההומרי (אודיסיאה גו, 

84 ; 1 וגג, 311 ). הפיניקים מייסדי קרת־חדשת משלו בה, 
והיא שימשה להם מחסן לסחרם ומרכז לתעשייתם. היא 
נזכרת ע״י ההיסטוריונים היוונים והרומאים החל במאה ה 4 
לפסה״ב בשם ^מ 16 < 1 או 3 לז! 0 . הסופרים העתיקים מזכירים 
שמות ישובים באי, בעלי צליל עברי־כנעני מובהק. אחרי 
התקופה הסונית היתה ג , תחת שלטונם של הרומאים, הוואב־ 
דאלים דהביזאגטים; ב 665 נכבשה ע״י הערבים. מן המאה ה 12 
עד ה 16 התנהל מאבק על ג' בין המוסלמים באפריקה הצפר 
נית ובין הנוצרים שבחופים הצפוניים של הים־התיבון 
(נ 1 רמאנים, אראגונים), ששאפו להפוך את האי לקרש־קפיצה 
למסעות־כיבושים באפריקה. ב 1238 הקימו הספרדים מצודה 
בג׳ והחזיקו בה חיל־מצב. ב 1560 הושמדו הספרדים בג' 
ע״י שודדי-הים הצפון־אפדיקבים, שלחמו בשירות השולטאן 
התורכי. 

הישוב היהודי בג׳ הוא עתיק-יומין ומצטיין בבמה 
תכונות מיוחדות. הוא נחלק ל 2 קהילות: 1 ) בהארה אל־ 
כבירה, סמוך לנמלו הדרומי של האי, קהילה של ישראלים, 
שלפי מסורת אגדית הם צאצאי חבורה מבני־זבולון, שהגיעה 
לאי באניות בימי שלמה: 2 ) בחארה אל־זגירה כפר בפנים־ 
האי, קהילה שכולה כהנים, המייחסים את עצמם לפליטים 
מחורבן הבית ממשמרת ידעיה, שלפי האגדה הביאו עמם 
דלת מדלתות בית־המקדש והניחוה לפני בית־הכנסת בג׳. 
בית־כנסת זה מוחזק מקום קדוש ליהודי בדבריה, שבאים 
אליו ממרחקים להתפלל׳ ובל״ג בעומר עורכים בו "זיארה" 
המונית בדומה להילולא דרשב״י במירון. יהודים ומוסלמים 
נשבעים עד היום בשמו של ביהכ״נ — "ל־גריבה" (הזרה, 
המופלאה). מבחינה היסטורית ודאית מציאותן של קהילות 
מישראל בג׳ מלפני 1,000 שנה לפחות. בין השאר נשתמרו 
שרידים ממגילת־יוחסין של הכהנים, המונה 35 דורות מימינו 
עד "פנחס הכהן הזקן הבא מן הגולה-(לא פורש מאיזו גולה 
ומתי). בכתבי הגניזה בקאהיר מן המאות ה 10 — 11 נזכרים 
יהודים מג׳! הם נרדפו במאה ה 12 ע״י ה״מייחדים", אך 
הישוב באי לא נפסק. באיגרת המיוחסת לרמב״ם (תשובות 


195 


ג׳ רבד? — גרבסקי, ולדיסלו 


196 


הרמב״ם, ליפסיה, מ׳) נאמר, שיהודי ג' נוהגים בכמה מדיני־ 
ישראל כקראים. ומנהגים אלה נשארו בידם עד ימינו גם 
לאהד שגזרו הרבנים איסורים נגדם. בין יהודי ג׳ וידיודי 
היבשת הסמוכה קיימים מאז ועד היום ניגודים מסויימים. 
מנהגים ונוסחאות־תפילה מיוחדים הרווחים באי מסייעים 
לדעה בדבר קדמות הקהילות היהודיות בג׳. בראשית המאה 
ה 18 בא לשבת בעיר־הכהנים שבג׳ החכם התורני ד׳ אהרן 
פרץ ממארוקו, והוא יסד בה ישיבה ועשאה למרכז של תורה. 
ב 200 השנים האחרונות רבו חכמים וסופרים בג׳, ביניהם 
ר׳ שאול הכהן, בעל "לחם ביכורים", והשפעת רבניה וחכמיה 
ניכרה גם בקהילות היבשת, שבהן יושבים רבים מיוצאי 
האי׳ הממשיכים לנהוג ע״פ נוסח ג׳ ומנהגיה (ר׳ ם׳ ברית 
כהונה לחרב משה הכהן [תש״א)). בראשית המאה ה 20 
הכריזו רבני ג׳ חרם על בי״ס מטעם כי״ח שנפתח באיו 
אעפ״ב מתקיים בי״ם בחארה אל־זגירה. באי קיימים שני בתי- 
דפוס עבריים, שהוציאו מ 1928 יאילד יותר מ 300 ספרים, 
ספרי רומ״ל ופירושים וחידושים תורניים ממחברים מקומים. 
בדור האחרון התפתחה בג' תנועה ציונית, שהוציאה גם 
כתב־עת עבדי בשם "שפתנו", ובשנים האחרונות ירחון בשם 
"המבשר". 

במפקד 1931 נמצאו בשני הכפרים היהודיים 4,100 נפש. 
ביניהם נמנו כ 430 סוחרים, חנוונים ורוכלים, כ 390 בעלי- 
מלאכה (צורפים, נפחים, צבעים, נגרים, פחחים. עושי יין 
ויי״ש), כסס פועלים שכירים, כ 60 סופרי־סת״ם, רבנים, 
מלמדים וכלי-ק ודש. ב 1943 סיכנו הנאצים, שבאו מלוב, את 
קיומן של קהילות ג׳, ורק בכופר-נפש של 45 ק״ג זהב 
פדו היהודים את נפשם ביום שקדם לנחיתת צבאות בעלי- 
הבריח. — אחרי הקמת מדיגת-ישראל עלו כ 1,500 נפש 
מיהודי ג' יחד עם חכמיהם לישראל והקימו בה מספר ישו¬ 
בים חקלאיים. באמצע 1955 עוד נשארו בג׳ כ 2400 יהודים. 

נ. סלושץ, הכהנים אשר בג׳, תרס״ד! ! 7 '101x1 .׳;^ 510 .א 

. 1927 מ* 

נ. 0 . 

נרבו, נרמה — 0 לז 03 בז״ס — (נו׳ 1903 , שטיקהולם), 
שחקנית ראינוע וקולנוע שוודית־אמריקנית. שמה 
המקורי של ג׳: גרטה גוסטפסון. בנערותה היתה עובדת 
במספרה, אח״כ למדה באקאדמיה הממלכתית לאמנות דרא- 
מתית. ב 1924 נבחרה לשחק את התפקיד הראשי בסרט 
"גסטה ברלינג", שבו זכתה להצלחה גדולה. אחרי הופעתה 
בסרט הגרמני ״הרחוב ללא חדווה״ הוזמנה להוליווד( 1925 ). 
עד 1941 שיחקה ג׳ 
שם תפקידים ראשיים 
ב 26 סרטים, ביניהם: 
"מחול־המוות של הא¬ 
הבה", "הזרם", "בשר־ 
שטנים", "האשה 
המיסתורית"׳ "האשה 
האלוהית", "מאטה 
הארי"׳ "כפי שאתם 
רוצים בי", "גראנד- 
הוטל", "המלכה כרים- 
טיאנה*, "אנה קאר־ 
נינה", "גברת הקא- 
מליות״, ״נינוצ׳קה״ - 
שאחדים מהם מבוס¬ 


סים על יצירות של מחברים מפורסמים: טולסטוי,סלמה לגדלו*, 
פיראנדלו, או׳ניל׳ סומרסס מואם. אחדי הסרט "האשה הדו־ 
פרצופיה״( 1941 ) לא הוסיפה ג׳ להופיע על הבד. — תחילה 
הציגה ג׳ דמויות של נשים שטניות, מגרות ומפתות! אח״כ 
החלה לגלם דמויות של נשים בעלות נפשיות עמוקה ועדינה, 
נושאות ערגה וסבל. סרטיה נחשבים כהשגי־שיא של אמנות־ 
הסרט משום משחקה ויופיה המיוחדים של ג׳. — ג׳ לא 
השתרשה בהוליווד ולא הסתגלה לחייה, במשן* כל שנות 
הצלחתה נשארה אצילה וצנועה בנפשה, ביישנית ופקפקבית, 
מכונסת בתוך עצמה, ביקרתית כלפי העיר האמנותי של 
סרסיה וביחור כלפי משחקה היא. — אחרי פרישתה מן 
הסרט נמנעה מכל השתתפות בחיים החברתיים ומכל הופעה 
פומבית. 

. 1955 ^ 1 ־ 8310131 .{ ; 1930 , 0 0 , גג > 3 ת € 0 ־ ז \ 4 . 0 

ג. ק. גר. 

נחיזרג, אךניי — £ז 0 נ 1 ז 03 — ( 1851 — 1924 ), מחבר 

ומשורר נורווגי. ג׳ היה בן איכר פייטיסטי! סביבת 
ילדותו — שהיתה ספוגה אדיקות דתית והרגשת פחד מפני 
החסא ומפני עוגש־גיהינום — הסביעה בו את חותמה, וכל 
ימיו נאבק על שלמות נפשו. הרומאן הראשון שלו 
ז 3 ( 1 (ח 6 זנז? (״כופר״ 1881 ) מתאר את לבטיו של צעיר 
בספקות באמונה. אח״כ עבר ג׳ לנאטיראליזם וחיבר רומאנים 
על חיי זמנו ברוח זו: - 31 זת^טז 3 ^ת 80 ("סטודנסים בני־ 
איכרים״, 1883 ), על קשייהם של בני־כפר המשתדלים להש¬ 
תרש בעיר! :! 11 ס£ת 0 ב^ (״גברים״, 1886 ), שבו הוא מתפלמס 
עם ביךנסון (ע״ע) על המוסר המיני, ושרכש לג׳ שם של 
מפיץ' תורת־הפקרות. סמור ל 1890 עבר על ג׳ משבר רוחני, 
שהחזירו לנצרות ובא לידי ביטוי ברומאן 1 ) 42611 << שזזשבז'! 
("אנשים עייפים"). ביצירותיו הבאות חזר ג' לנוף ולאוירה 
הרוחנית והנפשית של מולדתו, שלהם הקדיש בין השאר 
את הרומאן 611 •!? (״שלום״, 1892 ), את המחזה ח 6 ז 3 ז 826 
(״המוןה״, 1896 ) ואת השירה(״הלילית״, 1895 ), 
הנחשבת לגדולה שביצירותיו. לעת זקנתו עסק בעיקר 
בחיבור יצירות דתיות ובתרגומים פיוטיים! בין השאר תירגם 
את האודיסיאה לנורווגית. 

ג׳ נחשב לגדול המחברים המשתמשים בנורווגית החד¬ 
שה — ״שפת-הארץ״ העממית־כפרית —, שהועמדה על־ידי 
החוגים הלאומיים מול הנורווגית העירונית — "שפת- 
המדינה", המושפעת מן הדנית (וע״ע נורוגיה, לשון). 

, ת 550 תש * ז 10 ג .[ ; 1914 . 12 ז 111 >!!) 1 !!< 131 מ £ , 0 . 4 , 1,16 .£ 
, 1-111 , 1 ו^ו&״>ו< £ 0 ץ 0. X 

.( 195 ,.ת . 3 . 4 ! , 08 ( 010,01 

נן 3 ךט, ע״ע םילן?זמר. 
ברבת, ע״ע גרדת. 

גדג, פךנן — 11 § 6 ז 0 1 >ו 21 ות£? — (נר 1873 , פאריס), 

משורר לירי צרפתי ממוצא יהודי. שירתו היא 
שירת הכאב והאושר הצנועים, הבאה מלב רגיש. קבצי 
שיריו: 6 :> 1 60£30 36 00 * 1431 1.3 (״בית הילדות״, 1897 ) 1 
6 ז/ווז\ 116 003016 1x1 (״יפי החיים״, 1900 ); 165 ז 013 1x5 
001031065 (״מאורי האדם״, 1904 ) 1 * 0110016 165 ) ־ £01 
(״זהב הרגעים״, 1905 ); 6 !׳\ 4613 ■! 000160 ("גון החיים", 
1923 ) 1 זסססס 30 6 ־ 31011 > 1x1 (״תהילת הלב״, 1932 ); 86 ^ע 1 
ז 0 3 (״תור-הזהב״, 1945 ). חיבר גם מחזות אחדים בחרוזים, 
שזכו להצגה ולהצלחה, ביחוד 06 (] 3 תס״ 1 (״נצחוך, 1919 ). 

ג׳ יסד אסכולה, שכינה ״הומניזם״ ( 1902 ), ושלא היה לה 
הד בציבור, מאחר שדרכו — אופטימיותו העקרונית ובחירתו 
בצורה שקולה בשירה לפי מיטב התורות הקלאסיות — נגדה 
את כיוונן של השירה והספרות בנות־זמבו. ג׳ עסק במחקר 
וביקורת של השירה ( 6 * 30931 !£ 16 * 06 (] 13 36 311 ז!ז 0 ק 
[תמונת השירה הצרפתית), 1 — 11 : משניה עד ורלן, מרמבו 
עד ואלדי, 1939-1936 ); בביקרתו בולמת הערצתו לו. הוגו 
(ע״ע), שעליו חיבר שני ספרים ( 1904 , 1933 ) 1 הראשון מהם 
מכיל את המאביפסט של אסכולת־ההומאניזם. מסות-ביקורת 
מלוטשות של ג׳ קובצו בספר 00036 ! 30 1.61401 ("דבר־ 


העולם״, 1949 ). — ב 1953 , בגיל 80 , נבחר ג׳ לאקאדמיה 
הצרפתית. 

י 1 941 ^^ 074 ^ 014 ^ 5 ^ 0 ? , 6311131111 ״! ״? - זט ׳\ 60 

; 1937 ח 90 /־> . 0 , 11011 ־ 1 ( 1 ;^ 1929 , 272-285 

. 16 * 19 ,*היס^ס 771 , 0 .יי/ , 3$ ז€נ 1£1 ? 

{[*גאי, ארתור— שט 10 ־ 1 \ן ץ 26 ־ 301 > —( 1818 — 1916 ), איש* 
צבא ומנהיג לאומי הונגארי. מ 1837 עד 1845 שירת 
ג׳ בחיל־המשמר בווינה ולמד כימיה באוניברסיטה. עם פרזי* 
מהפכת 1848 הציע ג' 
אתשידותו לממשלת- 
הונגאריה. הוא מילא 
תפקידים צבאיים שר 
נים, עד שנתמנה למ¬ 
פקד עליון של הכוחות 
ההונגאריים. בקרבות 
של אביב 1849 נחל 
ניצחון על הכוחות 
האוסטריים, ובמאי 
שיחרר את עיר־הבי־ 
רה בודה. בממשלה 
הרפובליקנית של קר 
שוט (ע״ע) נתמנה ג׳ 
למיניסטר - המלחמה, 
בהוסיפו לשמש מם־ 
קד״הצבא. אולם בינו 
ובין קושוט היו ניגר 
דים על רקע מדיני וצבאי: ג׳ הדגיש את אופיר, הקונסטי¬ 
טוציוני של ההיאבקות הלאומית וכן התבגד לאורייג־ 
טאציה הפולנית של קושוס. כשד,תפטר קושוט ב 11 לאוגוסט 
1849 מתפקידו כעוצר, נתמנה ג׳ לגנראליסימו ולדיקטא־ 
טור! אולם לאחר יומיים נכנע עם שרידי הצבא ההונגארי, 
שהובס על־יד וילגוש, למפקד הצבא הרוסי. ג' הוסגר לאוס־ 
טרים, אך בעקבות התערבותו של הצאר הושאר בחיים 
ורק הוחזק כשבוי בקלאגנפורט, בעוד שרבים מראשי- 
המהפכה, וביניהם 13 גנראלים שנשבו יתד עמו, הוצאו 
להורג. עובדה זו עוררה נגדו את דעת־הקהל ההונגארית, 
שהאשימה אוחו בבגידה. ג׳ כתב כמה חיבורים להצדקתו 
(״חיי ופעולתי בהונגריה ב 1848 — 1849 ״ [״ 6 ( 1.61 14610 
1849 — 1848 ,ה־ 31 § 110 ת! 60 ; 1 :ו 1 ^\' .ס], 1852 , ועוד). אחרי 
שהושג ההסכם בין אוסטריה והונגאריה ב 1867 , שוחרר ג׳ 
ממעצרו, חזר להונגאריה ופעל שם כמהנדס. הוא האריך 
ימים, אך פרש לגמרי מהחיים הציבוריים. 

, 1850 , 166 ״^ עמא . 7 ) 0 ' 01 ..ס ,חתס!? . 0 . 11 

,'( 00156 .; 5 ; 1853 מן 014 ?! 7 >מ 0 1 (^ 1 *' 0 ,עזשמוא 

, 1930 , 4 . 6 , 80 ״? 8 , 1916 , 1-11 ,. 0 . 4 

נ. ק ג. 

גחנואה אנך' <אבא) — 6 -! 01 ^ז 0 ״ 1460 ( 6 נ 1 < 31 י 1 ) — 

( 2750 — 1831 ), כומר קאתולי מפעילי המהפכה 
הצרפתית. ג׳ היה בן למשפחת־איכרים עניה, נתחנך בבית- 
ספר של הישועים לכהונה בכנסיה והיה לכומר כפרי בלורן. 
אהבת־בריות ורות ליבראלית ציינו את פעולתו מראשית 
דרכו הציבורית. ב 1789 , ערב המהפכה, יצאה לאור מסתו 
״על קימומם הפיסי, המוסרי והפוליטי של היהודים״ ( 31 * £5 

368 06 ]) 11 ! 01 ק 61 316 ־ 0301 , 6 ס]) 51 ץ 0 ק 6061,0100 ^ 6 ־ 1 13 * 501 
5 ) 01 [). בחיבור זה, וכן בשאר פעולותיו לטובת היהודים. 



א גרנאי 




203 


גרגוריוס 


204 


תעודה השובה לתולדות התקופה. ג׳ פעל גם כפייטן של 
הימנוני־הכנסיה ועסק גם בנוסח התפילה, אך קשה להגדיר 
את תחומי פעולתו זו, וכן אין לברר את אמיתת המסורת 
המייחסת לו את הסדר המוסיקה הכנסייתית (ע״ע גרגורינית, 
זמרה). 

חשיבותו של ג׳ בהתפתחות המחשבה הנוצרית היא גדולה 
ביותר. הוא, אמנם, לא היה הוגה־דעות מקורי, אך מסר 
לנצרות של יה״ב את האמונות והדעות של תקופת אבות־ 
הכנסיה בצורה שנתקבלה על לב הדורות ההם. הוא מקבל 
כסמכות מכרעת את כתבי־הקודש ואת הכנסיה, שברשותה — 
ורק ברשותה — האמצעים להשגת ישועת הפרט. אע״פ שהוא 
מסתמך על תורת־התסד של אוגוסטינום, תופסות בשיטתו 
מקום רב יראת־האל והתקווה שהעושה מעשי־צדקה יימלט 
מן העונש חאלהי. לדעתו אין לבטוח בכך שהנוצרי כבר 
נושע, כי ביטחון זה עלול דק להביא לידי החלשת מלחמתו 
של המאמין נגד החטא! לפיכך מקדיש ג׳ בכתביו מקום 
נרחב לענשין שבגיהינום ובמצרף. לדעות אלו, וכן לדעותיו 
על המלאכים׳ דרגותיהם ותפקידיהם, נודעה השיבות גדולה 
להתפתחות הדוגמטיקה הנוצרית. את ההשכלה החילונית 
דחה ג׳ כערך לעצמו: במדעים יש לעסוק רק לצרכי הבנת 
כתבי־הקודש. 

ג׳ היה לגיבורו של אחד מסיפודי־המעשיות המפורסמים 
של יה״ב. לפי אגדה זו היה ג׳ ממשפחת שליטי אקוויטאניה 
ונולד מזיווג בין אח ואחות. אמו מסרה אותו לגלי־הים. שני 
דייגים הצילוהו, והנער חונך במנזר וקיבל את שמו ג׳ מראש־ 
המנזר. כשגדל יצא למסע בעולם כדי להיוודע על מוצאו. 
הוא הגיע למולדתו, שיחרר את אמו — שלא הכיר אותה — 
ממצור־אויבים ונשא אותה לאשה. לאחר שנודע לו שהוסיף 
חטאת על פשע הוריו, יצא ג׳ את ביתו והסתגף בסיגופים 
נוראים על סלע בודד בלב הים כדי לכפר על עוונו. בינתיים 
מת האפיפיור, ובודקול הכריזה שג׳ יהיה יורשו. כשהגיע 
לאמו שמעו של האפיפיור החדש, באה לרומא כדי להשיג 
מן האפיפיור מחילת חטאותיה, ושם הכירו זה את זה וראו 
את גדולת החסד האלהי. הסיפור שייך לסיפורים על מוטי- 
ווים הדומים לאגדת אוידיפום (ע״ע), שהיו אהובים על אנשי 
יה״ב, וגם בקרב היהודים נוצר — אולי בהשפעת אגדת־ג׳ — 
הסיפור על יהושע בן בון, שהרג בתפקיד של תליין את אביו 
וכמעט נשא את אמו לאשה. אגדת־ג׳ נמצאת ב״גסטה רוכד 
נורום" (ע״ע), והיא נושא של שיר צרפתי מן המאה ה 12 , 
שהמשורר הגרמני הארטמאן פון אואה (ע״ע) השתמש בו 
בשירו 13010 >תב 51 £ 1101:0 זסס ז 40 >ס 11$ [■ £01 :->־!ס ("ג , או החוטא 
הטוב"), ועל סמך השיר הגרמני חיבר תומס מן (ע״ע) את 
הרומאן 311110 * £0 ״ס (״הנבחר״. 1951 ). 

ידיעותינו על ג׳ מסתמכות על 3 ביוגראפיות, שחוברו 
במאות ה 6 — 9 על־ידי פאולום דיאקונוס, "הנזיר מויטבי" 
ויוהאנם דיאקונוס. 

ג׳ והיהודים. ג׳ הוא שקבע לדורות את מדיניות 
האפיפיורות לגבי היהודים, ואותה שמרו הבאים אחריו — 
הן לטובה והן לדעה. מ 800 מכתביו שנשתמרו עוסקים 24 
בענייני היהודים. הוא הקפיד על ביצוען של הגזירות 
הקאגוניות נגדם בכל חומרת־הדין, התנגד בכל תוקף לכל 
טקסים דתיים שהיה בהם משום טעם היהדות או שהיו עשויים 
לטשטש את הגבולות בין הכנסיה וכנסת־ישראל, וכן סמך 
ידיו על המדיניות חעויינת כלפי היהודים בספרד הוויזי־ 


גותית בשלביה הראשונים. אולם, מצד שני, דרש ג׳ שינהגו 
ביהודים מנהג אנושי ושיובטחו להם זכויותיהם החוקיות. 
לעתים קרובות פנו אליו היהודים באיטליה, וגם בארצות 
אחרות — כגון צרפת —, בבקשת עזרה, ואף נענו. ג׳ התרעם 
על הריסת בתי־כנסיות בידי ההמון וציווה להקימם מחדש. 
הוא התנגד לשמדות של כפיר" אך לא לפיתוי להמרת־הדת 
באמצעים חמריים: דעתו היתה, שאעפ״י שהמומרים עצמם 
לא יהיו שלמים עם הדת החדשה, מכל מקום אפשר יהיה 
לחנך את ילדיהם להיות נוצרים נאמנים. ג׳ חיבר את הנוסח 
של המשפט הקובע, שיש להגן על זכויות־היהודים המובטחות 
להם לפי החוק, משפט שהונהג מן המאה ה 12 ואילך כהקדמה 
ל״בולת־המגך, שכל אפיפיור היה נוהג לפרסמה עם עלייתו 
לכסא־הכהונה. — ר׳ יהודה משק וני (המאה ה 14 ) מזכיר 
במבואו לספר יוסיפון(ע״ע) את "גריג 1 רי ההגמון אשר היה 
ההגמון הגדול מכל הגמוני הרומיים", ומשבח אותו שהיה 
"חכם גדול ופילוסוף שלם וחושק להשקיף בספרי היהודים 
והיה אוהב לישראל הרבה ועשה להם תשועות גדולות". 
משקוני מביא גם אגדה, שג׳ תירגם את יוספום "מעברי 
.(22 ,1878 , לרומי״ (״אוצר טוב״ 
כתבי ג׳ ן: 131,75-79 .ז! 3 ?, 10 ו§ 41 ?; מכתביו:, 151013€ ק£ 

1—11 ( 6 ( 1 . £. £ 1887/89 ,( 31111 וז 1 ד £131 ״ 1 — 3141 ׳״ ; 

.14. ?4011003, 01310£} הדיאלוגים: 0.1,1924 11 ) 1 ו 

0 \^01£! י ן]? 3 ו 3 ונ 1 < 1 .מ .£ ,* 1897 , 010556 ? 46 , 0 טז 5 ל 
0 1)16 07645, 1—11, 1905, 0 1 40• 070556, 

1913; ?. (! 16 זח 1$ 11/167411576 14 46 15/0176 // ,£י 1011 זג 1 ב״ 1 ש 
€11)6116x116, 685 51 46 145/0741 [ 1.6 ,[ ; 1924 , 695 ־ . 

0 16 074x4, 1928, 4 ?€ 16 . 0 . 51 , 83111101 .ק x4, 1934*; 

?1. 01 117 * 1 מסע .א ," 1928 , 370556 > ז 46 . 0 ,־ 1531 ־ - 

(7*1611 46? ־ו 3 כן 035 .£ , 1932 , 269 ־ 266 , 1116 1€ ({ 164%656 ז 00%1 ־ , 
065€^16(1{6 465 ?4$ 5514X15, 11, 306£312 ״ 5 ; 1933 , 314 ־ , 

?0£6 0. 1)16 0764/ 4x4 1)16 ]6*1/5 {10^, 5 .ת , 

113-136), 1933/34; £1. £1 £%1156 ' 1 46 6 ? 1115/01 , 11£ סנ , 

1947*, 1, 01026^, 7116 06^6x45 0 / 1116 ]6*475, 1\3 ,ז , 
1947, ¥1, 169, 1946*. 

ד. סג 

2 ) ג׳ 11 ( 669 — 731 )׳ אפיפיור 715 — 731 ? מקדושי 
הכנסיה. ג׳ היה הדומי הראשון אחרי שורת אפיפיורים ממ 1 צא 
יווני או סורי. בימיו התרחב הקרע בין הכנסיה הרומית ובין 
הקיסרות הביזאנטית ע״י המדיניות העצמאית שניהל ג' 
בהגנה על אדמות האפיפיורות ועל העיר רומא מפני נסיון 
כיבושן ע״י הלאגגובארדים. ג׳ יצא בחריפות נגד הקיסר 
ה״כופר* לאו 111 מביזאנטיון, שלחם בפולחן התמונות 
הקדושות. ג , תמך בפעולותיו של "שליח עמי־חגרמנים" 
בוניפציוס (ע״ע), דאג גם להכנסות מרכוש האפיפיורים 
ועזר עזרה יעילה למסדרי־הנזירים, ביחוד לבנדיקטינים. 

11 . 0 ,־ 1 גרן$^ 0 £ ; 1886 , 11 5 0 41 \ 1 ( 07111 ? 045 ,ו״ 11 זן!*ס 
; 1933 ,( 29 , 52 41 ) 05 § תסב! :>־ £0 .£ . 2$ ) 611 ? 51 ? $1146 . 4 14 
. 1934 , 11 , 15 ז 47 */ 5 ק 4 ? 465 11€ { 0650111€ ,* 01 קק 5$ .£ 

3 ) ג׳ ווו, אפיפיור 731 — 741 , יורשו של ג׳ 11 , ממוצא 
סורי! מקדושי חכנסיח. ג׳ המשיך בחריפות את המלחמה 
נגד ההשפעה הביזאנטית, לאחר שניסה ללא הצלחה לשכנע 
את הקיסר לאו ווו לחזור בו מאיסור פולחן התמונות 
הקדושות! לבסוף אף הטיל חרם על הקיסר. בימיו הוחמר 
איום הלאנגובארדים על רומא, והעיר כמעט באה במצור. 
ג , קרא את הפראנקים לעזרתו( 739 ) והציע לקארולוס מארטל 
את האפיטרופסות על רומא והאפיפיורות ג׳ תמך כקודמו 
בפעולותיו של בוגיפציוס (ע״ע), תיקן וחידש כנסיות רבות 
ברומא, וכדי להבליט את ניגודו ל״כפירה״ הביזאנטית — 
עודד את פולחן הקדושים ותמונותיהם. 



205 


גדגודיוס 


206 


4 ) ג׳ 17 , אפיפיור 827 — 844 ! ממוצא רומי. בחירתו 
אושרה ע״י הקיסרות הרומית המערבית. אולם ג׳ הצליח 
להפחית את תלותו בה ע״י התערבות במריבות הפנימיות 
של בית־הקארולינגים (התקוממות בניו של הקיסר לודוויג 
החסיד באביהם) וניצולו לסובת האפיפיורות. המסורת מייחסת 
לאפיפיור זה את קביעתו של "חג כל הקדושים" 

5 ) ג , 7 (ברונו מקארינתיה, 999-972 ), ריבעו של הקיסר 
אוטו 1 (ע״ע), אפיפיור 996 — 999 . האפיפיור הגרמני הרא¬ 
שון. נתמנה לאפיפיור בגיל של 23 ע״י קרובו אוטו 111 
והחזיק מעמד בכהונתו רק בסיוע הקיסר. חושדים, שמותו 
הפתאומי בגיל 27 נגרם ע״י הרעלה 

6 ) ג , 71 (יוהאנס גראטיאנוס [ 5 ט 1 !ג 1 ז 9 ז 0 165 ז 1 זב 011 (]), 
אפיפיור 1045 — 1046 . בצעירותו יצא לו שם בישרו ובלפד 
דנותו. אולם נראה, שאת האפיפיורות קנה בכסף'מירי קודמו 
המושחת בנדיקטוס א) (שהיה קרובו). הקיסר העריך ווו 
האשים אותו בסימוניה, הדיח אותו מכהונתו והגלה אותו 
לגרמניה. 

בזמן האחרון היו מי שהביעו את הסברה, שג׳ 71 — וכן 
ג׳ 711 (ר׳ להלן), שהוחזק בטעות קרובו של ג׳ 71 — היו 
קרובים קירבת־משפחה לבית המומרים פירלאובי, שעליו 
נמנה האפיפיור ״היהודי״ אנקלטוס 11 (ע״ע) — ז. א. שגם 
שני האפיפיורים הללו היו ממוצא יהודי, סברה זו נתבדתה 
בשנים האחרונות. 

/׳ 1 ■ 0 41 0 ^■!^ ו> 011 קק 1 ן} , 1 ן]נ 0 ו? 8 .ס 

. 1942 ,( 100 , 113113110 0 ז 1 ז 0 } 3 1¥10 נ 1 זז^) //ע . 0 2 

ד, ם. 

7 ) ג׳ 711 ,הילדברנד ( 1 >תגז< 11£161 ]- 1 ) מסובבה ( 13 !גע 80 
שבסוסקאנה; סמור 10205 — 1085 ), אפיפיור 1073 — 1085 ! 
מגדולי אישי הכנסיה ומקדושיה. על ימי-נעוריו לא ידוע לנו 
אלא מעט: הוא היה בךעניים (על הסברה המוטעית בדבר 
מוצאו היהודי ראה לעיל ( 6 ]), נתחנך ברומא במנזר שבראשו 
עמד אחד מדודיו, נכנם לשירותו של ג׳ 71 ונתלווה אליו 
בשעת גלותו לגרמניה ע״י הקיסר העריך 111 . בימי האפיפיו¬ 
רים הגרמנים וניקולאום 11 ואלכסנדר וו (מ 1046 עד 1073 ) 
עלה הילדבראנד מהר בדרגות הכנסיה והחצר האפיפיורית, 
נתמנה לחשמן, פעל כשליח הקוריה בצרפת ובגרמניה ונעשה 
ה?נחה העיקרי במדיניות הכנסייתית. ב 1073 נבחר ע״י העם 
והכמורה הנמוכה ברומא לאפיפיור, ומיד פתח בפעולה־ 
תיקונים נמרצת. מסורת, שאמיתותה ההיסטורית מפוקפקת, 
מייחסת לג' בצעירותו שהות במנזר קליני (ע״ע), המרכז 
הרעיוני של תנועת הרפורמה הכנסייתית הגדולה! עכ״ם היה 
ג' נציגה המובהק של תנועה זו ומגשים תכניתה. הקווים 
העיקריים של מגמת ״הרפורמה ההילדבראנדית״ הם: א) 
טיהור הכמורה משחיתות ומבורות ואיסור נישואים והחזקת 
פילגשים לכמרים("ניקולאיזם")! ב) מלחמה במסחר במשרות 
כנסייתיות ובמעילה בנכסי־הקדש ("סימוניה")! ג) חידוש 
האחדות בין הכנסיה הרומית והכנסיה הביזאנטית! ד) שיחרו- 
רן של ספרד ושל א״י משלטון המוסלמים. בכנסים כנסייתיים 
ובבולות שונות הכריז ג׳ על סמכותה המוחלטת של הכגסיה 
הרומית לדון ולפסוק בכל העניינים — הרוחביים והחילוניים 
כאחד הנוגעים לנצרות כולה, ועל זכותם של האפיפיורים 
להשתמש, בצורה אוניוורסאלית וללא כל הגבלה, בסמכות זו 
שניתנה להם במישרין מן השמים. עקרוגות אלה מסוכמים 
ב״צו־האפיפיור״ מ 1075 , שסעיפיו העיקריים הם: 1 ) הכנסיה 
הרומית נוסדה מן השמים! 2 ) רק האפיפיור הרומי יכול 
להיקרא אוניוורסאלי! 3 ) רק הוא רשאי להסיר הגמונים 


מכהונתם או לכפר על חטאיהם! 8 ) רק הוא יכול להשתמש 
בציוני־שלטון הראויים לקיסרים! 12 ) ברשותו להסיר קיס¬ 
רים חוטאים מכסאם! 17 ) שום טכסט כנסייתי אינו יכול 
לשמש תעודה או אסמכתא חוקית במחלוקות הכנסייתיות 
חוץ מסמכותו של האפיפיור ודבריו המפורשים; 19 ) אין 
שום איש רשאי לדון את האפיפיור; 22 ) הכגסיה הרומית 
אינה יכולה לטעות, כפי שמעידים כתבי־הקודש עצמם; 
26 ) מי שאינו שייר לכנסיה הרומית אין לחשבו כקאתולי. 
ג׳ שלח שליחים אל חצרות שליטי־אירופה, על מנת להודיע 
על החלטות הכנסיה ולהוציאן לפועל; בידי שליחים אלו 
היו צוד הדחה וחרם נגד חשובי ההגמונים שחטאו ב״סימו- 
ניה" וב״ניקולאיזם", ועל העם נאסר איסור גמור להשתתף 
בפולחן המנוהל על ידיהם! על ההגמונים אסר ג׳ לקבל 
משרות ואותות־כבוד מידי אנשים חילוניים, כדי להפוך אח 
הכנסיה לכוח עצמאי וריבוני לחלוטין. פעולה נמרצת זו 
פגעה בעיקר בקיסרות חגרמנית, שהיתה מוחזקת אפיסרופ־ 
סית ומפקחת על בס־האפיפיור! נקודת־הפוקד של הניגוד 
בין הקיסרות והאפיפיורות היתד, בעיית מילוי־ידיהם (האיב־ 
וסטיטורה) של ההגמונים (עיין ערר גרמניה, היסטוריה). 
ג׳ ידע, שלא יוכל להימלט ממאבק קשה בינו וביו העריך 17 
(ע״ע), והוא התכונן לקראתו ברבשו לו כבעל־ברית את 
רוברט מלדהנורמאנים שבאיטליה הדרומית, את הרוזנת 
מאתילדה מטוסקאבה, הפאודאלית הגדולה של איטליה המר¬ 
כזית׳ ואת הפאודאלים הגרמניים, בעיקר הסאפסיים, אויבי 
הקיסר. המאבק הגלוי פרץ, כשסירב היבריד לקבל את "צו־ 
האפיפיור״ והכריז ביאנואר 1076 בכנס ממלכתי בוורמס 
על הדחת ג׳ מכסאו, כמורד־בקיסר. ג׳ השיב מיד (פברואר 

1076 ) בהכרזת נידוי וחרם על המלך ובהתרת נתיניו משבועת־ 
אמוניהם לאדוניהם. ההכרזה עודרה הד עצום בכל המערב 
הנוצרי, וביחוד בגרמניה; שם שימשה אמתלא דתית לכל 
מתנגדיו של העריך 17 לבגוד בו ולתכנן בחירת מלך אחר 
במקומו. אולם הינריך, שנעזב ע״י רוב תומכיו, השכיל 
להקדים את התקפת מתנגדיו: בעצם ימי החורף (יאנואר 

1077 ) עבר את האלפים עם מלווים מועטים ובא לבקש 
חנינה וכפרה מאת ג׳, שישב אז במבצר קאנוסד, ( 0553 חו 0 ), 
ובהתאם לחוק־הכנסיה נאלץ ג׳ לקבל את תשובתו ולהסיר 
את החרם מעליו. "קאנוסה" נעשתה שם־דבר לכניעת הרשות 
החילונית לפני הכנסיה, אולם למעשה החזיר אותו הצעד 
המדיני הזריז להעריך את לגיטימיותו ואת תוקף־עמדתו, 
גרם מבוכה בין מתנגדיו בגרמניה והסעיר את הרוחות נגד 
האפיפיור. כשפרצה המלחמה בין היבריך ובין המלך־שכנגדו, 
רוז״ולף משוואבן, שנבחר ע״י דסאכסים המתמרדים, היתה 
ידו של העריך על העליונה. ג׳ גיסה להעמיד את עצמו 
כשופט בין שני היריבים׳ וכשנמנע העריך מלציית לו חידש 
ג' ב 1080 את החרם והדיח את הינריר סופית. אולם להישנות 
החרם כבר לא היתה אותה השפעה שהיתה לו בפעם הרא¬ 
שונה. חינריך מינה אפיפיור חדש מנאמניו, את קלמנס 111 
( 1080 ), ופלש עם חילותיו לאיטליה על מנת להושיב'אח זה 
האחרון על כם־האפיפיורות ברומא, הוא השתלט על רוב 
שמחד של מדינת־האפיפיור, וג׳ נשאר מבודד, ולמעשה סגור 
ומסוגר, בתור רומא הנצורה ( 1081 — 1084 ). לבסוף כבש 
העריך אף את העיר, וג׳ ניצול רק הודות לגורמאגים שחשו 
לעזרתו. את ימיו האחרונים בילה האפיפיור הזקן בחסות 
הנורמאנים בסאלרבו, דואב ומר־נפש. אולם הוא שמר על 
גאות עמדתו ועל כבוד הכנסיר" ושלח פעם נוספת את נידויו 


ן 


־זז^ו■! ן 1 * 1 11 


1 



207 


גרגוריום 


208 


211 גדגוריום 212 


מן העולם! אעפ״ב הראה בתחילת תפקידו מרץ רב כפעולה 
למען יישוב הפילוג הכנסייתי. לשם כך ניסה לבוא בדברים 
עם בנדיקסוס עצמו. אולם הפגישה בין השניים, שנועדה 
להתקיים תחילה בסאוונה ואח״ב במקומות אחרים הקרובים 
יותר לרומא, לא יצאה לפועל בגלל היסוסיו של ג׳, אשר 
הבין שלבנדיקסוס לא היה כל רצון לוויתור. אי־קיום פגישה 
זו הניע רבים מחסידיו של ג' להתרחק ממנו. בוועידה שנערכה 
בפיסה ב 1409 ושבה השתתפו גם חשמנים הנאמנים לבנדיק־ 
טוס, הוחלט להשתחרר מן הנאמנות לשני האפיפיורים 
היריבים ולבחור כאפיפיור שלישי. ג׳ לא קיבל את החלטות 
הוועידה, לא הכיר בסמכותה וטען שחתפטרותו תהיה מותנית 
בזו של בנדיקטוס. עי״כ נוצר מצב של פילוג משולש של 
הכנסיה. ג׳ לא נרתע מעמדתו עד 1415 והצליח לשמור על 
נאמנותם של רוברט מלך גרמניה ושל לדיסלאוס מלך 
נאפולי, שתמכו בו והכירו בחוקיות בחירתו. אך ב 1412 , 
לאחר שהראשון מת והשני עבר למחנה מתחריו, נאלץ ג׳ 
להימלט אל קארלו מאלאטסטה נסיך רימיני, אחרון מצדדיו. 
לבסוף נכנע ג׳ להחלטות הוועידה של קונסטגץ (ע״ע), שבה 
הוכרז על שלושת האפיפיורים גם יחד כבלתי־חוקיים, והת¬ 
פטר מכהונתו. כתמורה לצייתנותו נתמנה ג׳ לנציג האפיפיור 
במרקר, האגקונטנית של מדינת־הכנסיה, ושם מת, 

4 ח 3711 > , 11015 ^ . 14 

. 1901-1902 ,ע 111-1 

י. ב. ם. 

13 ) ג' 1 ו (ארגו בואונקומפאני [־ 3 ק 1 ז 01 :>ת 0 נ 81 0 § 0 
!ס^], 1502 , בולוניה — 1585 , רומא), אפיפיור 1572 — 1585 . 
ג׳ היה בן למשפחה בורגנית אמידה, למד משפטים ושימש 
מרצה בתורת־המשפם בבולוניה עלייתו בחצר האפיסיודית 
וזיקתו לתפקידים כמורתיים החלה לאחר בואו לרומא, שבה 
נתפרסם בשל בקיאותו הרבה במשפט הקאנוני. פיוס עו מינה 
את ג׳ לחשמן ושלח אותו לוועידה הכנסייתית של טרנטו 
(ע״ע). כאפיפיור המשיך ג׳ במדיניות הקונטרא־רפורםית של 
קודמיו. הוא תמך בכל כוחותיו במלכים האירוסים אשר 
הצהירו על נאמנותם לאפיפיורות הרומית, היה קשור לחצר 
הספרדית ותלוי בה ונתון בכל מעשיו המדיניים להשפעתו של 
פליפה 11 . בתחילת כהונתו אירע בפאריס הטבח של ליל 
ברתולומאוס הקדוש! ג׳ שיבח את המעשה ועודד את 
הקאתולים הצרפתים להמשיך במלחמתם נגד ההוגגוטים. ג׳ 
היה בין היוזמים הראשיים של הליגה הקאתולית ומימן כל 
פעולה המכוונת נגד הפדוטסטאנטים באירופה. בין השאר 
עודד את המורדים נגד אליזאבת באנגליה, פיתח את מיסדר־ 
הישועים והפכו למכשיר העיקרי של מדיניות האפיפיור 
באירופה כולה. ג׳ המשיך את פעולת גיבוש עקרונות־הנצרות 
וסגירת כל פרצה עיונית, המסכנת את המבנה של הכנסיה 
הרומית! הוא תיקן ופירסם אוסף החוקים הכנסייתיים (שבו 
החל לעסוק עוד לפני היותו לאפיפיור), וניסח כמה עקרונות 
אמוגתיים. אולם בעיקר נתפרסם ג' ע״י טיפולו ברפורמה 
של הלוח היוליאני * הלוח המתוקן, הנקרא על שמו, מקובל 
עד היום בין רוב עמי־העולם (ע״ע לוח). — כלפי היהודים 
הכביד ג׳ את הרדיפות שנגזרו עליהם במדינות האפיפיור, 
אע״ם שלא נהג בהם באכזריות שציינה את קודמיו פאולוס / 11 
ופיוס ע. בבולות מ 1577 ו 1584 חידש ופירט את מנהג 
״הדרשות להמיר״, שגתחייבו היהודים לשמען. ב 1581 — 1583 
אסר על הנוצרים איסור חמור לשאול ברופאים יהודים. בן 


הרחיב את כוח שיפוטה של האינקוויזיציה לגבי היהודים 
וחידש את ההתקפות על התלמוד ועל ספרות-ישראל בכלל. 
יחד עם זה תמך בכמה תקנות קטנות, שהיה בהן משום 
שיפור אירגונם ותנאי־חייהם של היהודים הנתונים למרותו. 
הוא הרשה לחלק מפליטי הגירוש של 1569 לחזור למדינת־ 
האפיפיור, וב 1573 מגע ניסיון לפריצת הגטו הרומי על־ידי 
הצבאות המגוייסים למלחמה נגד התורכים. 

. 1X1 1928, 8—10, 1' X ,)/!קס? ־ 7 ) 3 , 35101 ? .׳\ ., 1 

. 916 ] , 201 71 ) 7 )> 1 ) 71 ■ 1 ) 3 71 1 , 11 :><ןנ} 56 

י. ב. ס. 

14 ) ג׳ עו x (ניקולו ספונדראטו [ 310 ש 111 ! 5£0 10:016 א], 
1535 , קדמונה — 1591 , רומא"), אפיפיור 1590 — 1591 . ג׳ היה 
מראשי־המדברים כוועידה הכנסייתית בטרנסו(ע״ע). ג׳ 11 וצ 
מינה אותו ב 1583 לחשמן. בתקופת כהונתו הקצרה היה ג׳ 
כפוף למדיניותו של פליפה 11 מלך־ספרד (ובזה המשיך את 
הקו המדיני של הקונסרא־רפורמאציה): תמך בליגה הקאתו־ 
לית הצרפתית והטיל חרם על אנרי מנאווארה (מי שהיה 
עתיד להיות המלך אנרי /ו 1 [ע״ע]). 

11 ,ותוסב? _ 1 \ ? 1 ( 1 ,^ 11 ז 3 * 1 ,ץ . 13 

,ז 3510 ? .¥ . 1 , 1911 ,\ 1 \ 7 ) 11 > 010 ? 

. ז 1926 , X 

15 ) ג׳ /מ (אלסנדרו לח־וביזי [ $1 ;׳\ 10 >ו 1.1 0 ז 1 )תג 55 ס 1 .^], 
1554 , בולוניה — 1623 , רומא), אפיפיור 1621 — 1623 . נתמנה 
ב 1616 לחשמן ע״י פאולוס ע (ע״ע). ג׳ המשיך במדיניות 
של תמיכה בקונטרא־רפורמאציה, שציינה את קודמיו, אך 
יחד עם הנטיה המסרתית לתמיכה במלכויות הקאתוליות, 
אוסטריה וספרד, נזהר מלסכסך את האפיפיורות עם המלוכה 
הצרפתית, שהחזירה את ארצה דווקא באותם הימים לשמרנות 
קאתולית, ג׳ פיתח את ״המוסד להפצת האמונה״(־ 3 ק 0 ־ 1 ? 06 
ש 1 !£ 12 > 8211 ),שהיה מימיו ואילך כלי עיקרי לחיזוק המיסיונים 
הנוצריים בכל העולם, עסק בתחיקה קאנונית ובדוגמאטיקה 
נוצרית, והכריז על כמה קדושים חדשים שהוכנסו לפולחן 
הרשמי של הכנסיה — ביניהם איגנטיוס לויולה (ע״ע). ג׳ 
חילק מ&רות חשובות לבני־משפחתו (נכדו לודוביקו לודו- 
ביזי ניהל למעשה את מדיניות החצר האפיפיורית), שנת- 
עשרו עי״כ מאד, ובבה להם ארמונות מפוארים ברומא! אך 
הוא ידע גם ליפות את העיר ופיזר הון רב על תמיכת הארדי־ 
כלים הדגולים בני־זמנו (ע״ע ברוק). 

. 1927 , £111 נ ,־ 35101 ? .ז\ 13 

16 ) ג׳ 0/1 ( (בארטולומאו מאורו קאפלרי דלה קולומבה 

׳־דעני 

[בנ 1 תזס 1 ס 0 16113 > 611311 קק 03 51301-0 ? 831101011160 ], 1765 , 
בלונו — 1846 , רומא), אפיפיור 1831 — 1846 . בן למשפחה מן 
האצולה הזעירה < בגיל 18 נצטרף כנזיר למיסדר הקמלדולג־ 
סים. בימי הרסטאוראציה החל ג׳ לעלות בחצר האפיפיורית, 
וב 1826 נתמנה לחשמן. הוא עלה על כסא־חאפיפיורות בשעת 
התסיסה הליבראלית ופעילות המחתרת הלאומית האיטלקית, 
אשר עירערה את יסודות הממשל האפיפיורי במדינת־האפיפ- 
יור. בהשקפותיו המדיניות היה ג׳ נציג מובהק של הראקציה, 
שמר בתוקף על האופי האבסולוטי הקלריקאלי של משטרו 
ודיכא הבעת כל דעה חפשית ודמוקראטית בתחום שלטונו. 
רוב תקופת כהונתו עברה במהומות ומרידות, וג׳ לא הצליח 
להתגבר על התנועה המהפכנית אלא בסיועם של צבאות 
האוסטרים והצרפתים. מ 1632 עד 1838 נמצאה מדינת- 
האפיפיור למעע! תחת חסות האוסטרים. אולם ג׳ דחה 


213 


גרגוריוס מנזיאנז התאולוג 


214 


את עצת ממשלות אוסטריה וצרפת להנהיג תיקונים מתונים 
בדרכי הממשל. אף במדיניות הכנסייתית שמר ג׳ על קו 
שמרני קיצוני, פסל את דעותיו של למנה (ע״ע), ששאף 
למזג את רוח הליבראליזם עם רוחה המקורי של הנצרות, 
והטיל תרם על עיתונו. 

ג׳ נתן תנופה מיוחדת לפעולה המיסיונרית ע״י ייסוד 
מיסדרים חדשים לשם הפצת הדת הקאתולית בין היהודים 
(ע״י המומרים ראטיסבון וליברמאן) ובארצות שמעבר לים. 
לגבי היהודים שבתחום שלטונו החמיר את שיטת הרדיפות 
שהנהיגו קודמיו. בין השאר חידש את המס שהוטל עליהם 
בימי הקרניוואל כתמורה למחיצה המשפילה ( 10 !גק) שהיו 
חייבים בה לפגים, וב 1836 גירש את קומץ היהודים שנת¬ 
יישבו בבולוניה. יחד עם זה לא נמנע מלהשיג הלוואות 
מבית־רוטשילד לשם חיזוק אוצר מדינתו המעורער קשה. 
אולם כספים אלה שימשו בעיקר לייפוי רומא ולמטרות ייצוג 
ולא הצליחו לכסות את גדעון המדינה ולשפר את כלכלתה 
ואת מצבם המדולדל של תושביה, 

¥111 ) £1 ) 4 711 ) 771 ) 71 )' 01 '! ) 4 )> 1 [> 1011 ! 1 ס) ) 17£%111 ,* £25 ** 0 ? . 4 . 

071 ! 1 ) 417 .€ . $111/3/0 0 ( 1880 , 4 / ) £1 ) 1 > ! 77101 ) 11 )/ 11 >'! 3 

1102 )>!<£ /> 71 > 1 71 )$ח> 1 >/) £071 , 800 * 835 1 ־ 1 , 1889 , 01 ) 1 ( 707111 } 

-!!/)ס? , 1 * 10111111 ) 50 .ן , 1929 ,!¥% !. 0 ^ 101111 ן 77 ) 1 /) £17 207 

£(10111(171( 4(7■ 71(14(11(71 2(1!. 1, 1933 3 : 0; X¥| \1!1((110>1(0 

17077107110 11 , 00013100 ,ם , 1948 , 1-11 , 0 ) 77107011 ) €0771771 
. 1948 , 11 <5. X¥1 > סוסקסו} 11 . 10 ), 7071111 ! 51010 110 ) 1 > 

י, ב. ס. 

גךגזךיום הפאיר — - 1110011 ) 110110 ^ 11151,1153 ז ££0 ז 0 

(ז 0 * 3 ת — (בערך 240 — 332 ), שליח הנצרות לארמ־ 

נים. לפי המסורת, היה ג׳ בנו של נסיך פרתי! הוא נתייתם 
בילדותו׳ הובא על־ידי אומנתו הנוצרית לקאפאדוקיה ושם 
נתחנך ברוח הנצרות. אחרי שגירש תירידת מלך ארמניה את 
הפרתים והחזיר לארמניה את עצמאותה, חזר ג' לארמניה. 
כשנצטווה ע״י המלך, לרגל חג לאומי, לקשט את מזבחות 
האלה אנאהיט, סירב למלא את הפקודה בהכריזו על נצרותו 
בגלוי. על כך עונה עינויים איומים, אך הצליח להימלט 
ונתחבא במערה 13 שנה. לסוף עלה בידו להפוך את לב 
רודפו לנצרות, שנקבעה ע״י תירידת כדת־המדינד- בהדרכתו 
של ג' הרם תירידת את מקדש אנאהיט והיכלות אתרים 
במדינה והשמיד את הכהונה האלילית. על־ידי לאונטיום, 
הגמונה של קיסריה שבקאפאדוקיה, הוקדש ג׳ לקאתולי־ 
קום — ז. א. לכוהן הגדול — של הכנסיה הארמנית, שנשארה 
זמן רב כפופה למטרופולין הקאפאדוקית. ג׳ הקים בארמניה 
12 הגמוניות. 

רוב הסיפורים על חייו של ג׳ הם אגדיים, וביכרו ת בהם 
השפעות יהדותיות (מעשה צלם־נבוכדנצר וחנניה מישאל 
ועזריה מם׳ דניאל; האגדות על רשב״י). אולם הוא מוחזק 
מייסדה של הכנסיה הארמנית, הנקראת מאז על שמו (הכנ־ 
סיד. הגרגוריאנית), והוא קדושה וגיבורה הרוחני של האומה 
הארמנית. וע״ע ארמניה, עמ׳ 983 — 987,984 . 

01€ 0£12£1% 11 , 1368 .* 1.115150 * 111151 16 ( 5 ס . 51 * 5 

ש 3 > .? ; 1895 1671 ( 1611156 ** 61 ( 5 

; 1896 , 16111611 * 7 * 4 051 < 1 0.5 56/1 ^ 4 16 ( 15 * 1 ) 1 ( 4£41 
. 1903 , 5. 016 ){1X1)101156 )16 ]<.1*6)16 111 4*1*16X1611 

ך 9 ט 3 ר — 515 מ^מ 0 ־^ט 111$ X ־ 01 ^€־! 0 — ( 538 0 — 
594 ), הגמון, אבי ההיסטוריוגראפיה הצרפתית. ג׳ 

נולד בארורנה (היא קלרמון־פראן) למשפחה רומית מכובדת. 
מצעירותו היה בעל נטיה דתית חזקה׳ וב 563 בא למור 
(*■!!*ס!) כדי להשתטח על קברו של מרטינוס (ע״ע) הקדוש 


ולבקש ריפוי מחליו! בעקבות הבראתו הקדיש עצמו לכמורה. 
ב 573 עשאו המלך סיגיברט לחגמונה של טורי הוא היה 
לאחד מחשובי־הכנסיד. בצרפת ובא במגע אישי עם רוב 
גדולי ממלכח־ד,פראנקים. — ג׳ היה סופר פורה. בין חיבוריו 
על חיי־הקדושים תופס מקום חשוב ספרו על פלאי מארטינום 
הקדוש. בעזרת סורי — ושמו יוחנן — תירגם מסורית את 
הסיפור על מות־קדושים של "שבעת הישנים"; ג׳ מגלה 
ארונה עממית עמוקה בכוח הביסים. החשוב בחיבוריו הוא 
ספדו ת 1 ג 1 ז 0 שמ 3 ־ 1 ? 3 וז 1-11510 ("תולדות הפראנקים") "מאדם 
הראשון" עד ימיו׳ שהוא מן המקורות המועטים לתולדות 
ראשיתה של ממלכת הפראנקים. עמדתו הגבוהה במערכת 
המלכות ומגעו האישי עם גדוליה הכשירו את ג' לכתיבת 
תולדות ארצו. כמקורות לחיבורו השתמש בהיבורי אבות־ 
הכנסיה וסופרים כנסייתיים, בספרי אנאלים מקומיים וברשי¬ 
מותיו הוא. ג׳ הוא היסטוריון אוהב־אמת: למרות שנאתו 
לאויבי הכנסיה הוא מוסר גם את מעשיהם בנאמנות. הוא 
פורש לפביגו יריעה רחבה של המתרחש בצרפת בימי ממלכת 
המרוביגגים, שהוקמה ע״י עם ברברי בתחומה של תרבות 
רומית ותיקה. עמדתו של ג׳ כהיסטוריון אינה זו של הרומאי 
ולא זו של סיטוני, אלא חיבורו מדגים את ההתמזגות הרעיו¬ 
נית של אומות אלו. 

ג׳ הרגיש יפה שהוא חי בעולם שתרבותו ירודה, והוא 
מכיר בחוסר השכלתו ד,םיגנ(נית. סיגנונו הוא זה של בני־ 
ארצו בימים ההם: לאטינית כבדה, בלתי מדוייקת מבחינה 
דיקרוקית, מושפעת מסיגנונם של הסופרים הנוצריים המאוח¬ 
רים ומן השפה העממית; השפעה חזקה נודעת בה אף 
לסיגנון המקראי. 

כרוב אנשי־הכנסיה בדורו ובארצו היד, ג׳ שונא־ישראל: 
כשדודו אוויטוס, הגמונה של קלרמון. עודד את העם לפרעות 
נגד היהודים, שנסתיימו בטבילה־מאונם של 500 מן הנרד¬ 
פים, שיבח ג׳ מעשים אלה כמעשי־גבורה. בוויכוח עם פריס־ 
קום (ע״ע) היהודי ניסה ג׳ לשווא לשכנע את יריבו באמיתות 
הנצרות. 

ספרו של ג׳ שימש בסים לחיבורו ההיסטורי הקלאסי 
של אוגיססן תירי (ע״ע) ״סיפורי ימי המרובינגינד ( 1847 ). 
סיפור אחד מסיפורי ג׳ שימש בסים למחזה "משרתו הנאמן 
של אדוניו" לגרילפרצר (ע״ע). 

הוצאה חדישה של "תולדות הפראנקים" על־ידי ב, קרוש, 
1937 — 1951 . 

, 8001100 . 14 , 1869 2 , 11 ) 2 ) 771 ) 1 1 > 1177 ." 7 . 17 € , 1.0011011 554 .[ 
1 ) 1 ) 707011 ! 7111 ) 771 ) £1 , 01 ( 1101 . 6 ; 1690 ,. 7 ) 1 > . 0 ) 1 > 1011777 * 1 
, 49 [££) ! 0711 ( 77 107 > 71 }) 1 1 ) 1 > ) 774 )£)! ס! ) 1 > 1 ) 071£171 1 ) 
,( 11 ׳\ 0 . 50110 * 201 .* 1118 ) . 7 17 . 0 ,״ 110110130 . 5 , 1904 ,( 190 
701117 ) 101 71 ) 11 ) 17111 ) 101 7 ) 1 > ) 171 ) 177 >!)€ , 105 * 142111 . 14 ; 1911 

,. 7 ) 4 € , 11100 ) 1131 .£ ; 216-223 , 1911 , 1 ,! 7 ) 1011 ) 51711 1 ) 1 > 
! 70117 41 £0710 ) 07 . 5 י.! 11 ; \ 0 , 1925 , 71 ) €10 ) 1 > 71 ) 11/11071 
.¥\ . 1 ,( 1940 , 01061011310 103 * £2 3 * 210 * 0 ** 10 11 * 031 * 5 ) 
, 1942 , 1 ,£! 7 ו 1 ו 1¥7 01 ) 51111071 01 ץ 7111107 1 > ,םס!{]!*](*!!! , 

. 148-151 
ד. ם. 

^.ךגזךידם מגזיא;ז (־"*?־*א) לי^אזלוג( 335 0 , ארי- 
אנז שעל־יד גאזיאנז [קאפאדוקיה] — 390 0 , שם), 

אחד מאבות ד,כנסיה הנוצרית ומקדושיה; במגה יחד עם 
בסיליום הגדול (ע״ע) וגרגוריוס מניסה(ע״ע) על "שלישיית 
הקאפאדוקים הגדולים״. ג׳ היד, בגו של ההגמון גרגוריוס; 
הוא למד באסכולות של קיסריה של קאפאדוקיה, קיסריה של 
ארץ־ישראל, אלכסנדריה ואתונה. באתונה קשר קשרי ידי¬ 
דות עמוקה מאד עם באסיליוס, וכן היה שם חבר־ללימודים 



215 


גרנוריוס מנזיאנז זזחאולוג 


216 


של יולינוס (ע״ע), שעתיד היה להיות קיסר ודודף־גוצרים, 
מששב לנאזיאנז, נטבל ע״י אביו(סמוך ל 360 ) ושהה זמן־מה 
במנזר שיסד באסיליוס. אה״כ הקדישן אביו ההגמון לבוסר, 
והעסיקו כמסלא־מקומו בנאזיאנז. ג׳ השפיע על אביו, 
שנטה אחרי אריאניות־למחצה, לחזור בו ולמסור הצהרת־ 
אמונה קאתולית מובהקת ברוח האורתודוכסיה של האסכולה 
הניקיאניח. ב 370 מינה באסיליוס—שנתמנה להגמון קיס¬ 
ריה — את ג' להגמון סאטימה שבקאפאדוקיה. אעפ״כ נשאר 
ג׳ בעירו נאזיאנז, ואחרי מות אביו ( 374 ) אף ניהל זמן־מה 
את ענייני הכנסיה בעיר זו. אח״כ התבודד שלוש שנים 
בסלוקיה שבאיסוריה. כחלוץ הסיעה הניקיאנית נקרא ג׳ 
ב 379 לקושטא, כשגברה שם הסיעה האורתודוכסית בסיוע 
הקיסר תאודוסיום (ע״ע) על הסיעה האריאנית. שם חיבר ג׳ 
את חמשת הנאומים "התאולוגיים" (שהקנו לו את תארו), 
שבהם הטיף לתורת־השילוש האורתודופסיתיהחדשה. ב 381 
נבחר ליושב־ראש הוועידה האקומגית השניה ואף הוקדש 
למשרת ארכיהגמון של קושטא. הקדשה זו עוררה התנגדות 
מצד הגמונים אחדים, ודבר זה, וכן סיכסוכים אחרים בין 
אנשי״הכנסיה, המאיסו על ג׳ את החיים בקושטא, ועוד לפני 
סיום העצרת חזר לנאזיאגז. את שנותיו האחרונות בילה 
בחוות אביו בכפר מולדתו. 

ג׳ חיבר נאומים, אגרות ומספר רב של שידים, נאומיו 
נרשמו בשעתו ע״י קצרגים ותוקנו ע״י המחבר לאחר-מכן. 
שני נאומי־גינוי נגד יוליאנוס הכופר לא נישאו, כי-אם 
נרשמו בלבד, ונתפרסמו רק לאחר מות הקיסר. ביחוד נת¬ 
פרסמו חמשת נאומיו "התאולוגיים" נאומיו של ג׳ לקויים 
ברטוריקה מופרזת! כשרונו הדברני מערפל לפעמים על 
הבהירות הרעיונית. אגרותיו המרובות הן מועטות־ערד 
להכרת אישיותו ותולדות התפתחות הנצרות בדורו. השירות 
התאולוגיות של ג׳ דנות בעיקר בבעיות המוסר ועיקרי- 
האמונה, בשירים אחדים יש רמזים אוטוביוגראפיים, ומכאן 
ערכם לתולדות מחברם. השירה הדידאקטית שלו אינה אלא 
פרוזה מחורזת, אך האלגיות שלו, שבהן הוא קובל על מזלו 
הרע, מצטיינות במלאנכוליה מיסטית. שירים אחדים נראים 
כחלוציה של השירה החדשה גם מבחינת המבנה והמשקל, 
שכן הם בנויים על יסוד ההטעמה ולא על יסוד ארכן וערכן 
של ההברות כמשקלי השירה העתיקים. — יחד עם ידידו 
באסיליום ערך ג׳ מבחר מיצירותיו של אוריגנם. נשתמר 
גם לקט של 284 אפיגראמות של ג׳. 

ג׳ לא כתב תיאור שיטתי של תורת־הנצרות. מחיבוריו 
ניכר שהושפע עד מאד מאוריגנם, ויש חוקרים הטוענים 
ש״תורת־האלהות הכללית שלו היא מטאפיסיקה אפלטונית 
יותר משהיא תורת-אלוהים נוצרית" (ל 1 פס). ג׳ נחשב 
לראשון מבין בני האסכולה הניקיאנית הצעירה שרכשו להם 
השכלה מדעית ושיטתית. הוא התנגד גם לתורה האריאנית, 
אשר לפיה שונה הבן מן האב לחלוטין, וגם לתורתו של 
אפולינריס מן ההומואוסיאנים, אשר אמנם ייחסה לישו 
גוף ונשמה, אבל לא ראתה בנשמתו רוח־אדם כי אם את 
ה״לוגום". תורת-השילוש של ג׳ מבחינה בין "אלהות אחת" 
ובין "שלושה פרצופים" (^£נ> 1 > 1 ג> 0 ״ 5 . לאט׳ ־גתס״שק). 
האל "האחד" משותף לשלושת הפרצופים, מפגי שהבן והרוח 
מוצאם מן האב ללא־ראשית, ומפני ששלושת הפרצופים 
שווים ברצייתם, תודעתם ופעולתם. כל אחד משלושת הפר¬ 
צופים מצטיין בתכונה שהיא מיוחדת לו: האב במה שלא 


נברא, הבן במה שנברא, והרוח במה שנאצלה או "נשלחה". 
אע״פ שג׳ מרבה להטעים את "שלסון־היחיד" של האלהים, 
לא יכלה תורתו להימלט מפני ההשגה שהיא דוגלת בשלוש 
רשדות (טריתאיזם). — בדמותו של ישו ההיסטורי רואה 
ג׳ את התמזגותם של שני טבעים בפרצוף אחד. הוא עומד 
על כך, שישו ניחן בתבונה אנושית, שהיא מחיצה בין 
ה״לוגום״ ובין ה״בשר״ — שני היסודות הזרים זה לזה. את 
אופן ההתמזגות מבטא ג׳ במונח שהיה שגור כבר לפני 
ימיו — "התמזגות מבחינת המהות". התמזגות זו חלה עוד 
ברחם הבתולה, ולפיכך יש לראות בה "יולדת־אלוהים" 
;״* 0 - 16 * 0 , לאט׳ 3 ז 3 ק 161 > בישו יש שני טבעים: 

הוא אלהים והוא אדם! כל אחד משני היסודות שמהם הוא 
מורכב הוא "דבר לעצמו", ואעפ״ב נשמרת אחדות אישיותו. 

ביחסו ליהדות אין ג׳ מחדש לגבי אבות־הכנסיה שקדמו 
לו, שכולם משתדלים להבחין ולהפריד בין ישראל שבמקרא 
ובין היהודים שבדורותיהם. לפעמים ג׳ מותח ביקורת גם על 
העברים הקדמונים בגלל סרבנותם לשמת לנביאים, אך הוא 
גם מביע את הערצתו לעברים ״בני-הקדושים״! ואילו ביהו¬ 
דים בני־זמנו לא מצא מתוים בשל כפירתם ושרירוודלבם. 
השם "יהודי" משמש לו ככינוי של גנאי. על מגע ישיר עם 
יהודים מורים, אולי, דבריו: "ואנכי המקנא לאמונה הלכתי 
באורח־מישרים והזהרתים לקבל את האמונה הגואלת בישו 
הנוצרי. אך הם לא יחדלו משרירות לבם עד אם ייעפו מן 
הפגעים (הבאים עליהם)״ (שירים 249 — 250 ). ג׳ מבחין 
באויבי הנצרות בין אתאיסטים, יהודים ופוליחאיסטים! את 
האריאנים הוא רואה כנציגי ה״יהדות", והוא מאשים את 
אדיום ב״קמצנות יהודית" בהסברת טבע האלהים. 

מן הדברים שג׳ מספר על היהודים מעניינים דבריו על 
חוק קדום של העברים — ״והוא חוק נבון ומשובח — שלפיו 
לא הותר לכל הגילים (ללמוד) כל ספד מספרי־המקרא". 
בעוד שספרים מסויימים היו מותרים לכל מלכתחילה והיו 
לנחלת הכלל, לא נמסרו ספרים אחרים אלא לידי בני כ״ה 
ומעלה — הם הספרים שמתחת לקליפתם הפשוטה מסתתר 
חן מיסטי" ("הנאום האפולוגטי"). דבר זה נזכר גם על-ידי 
אוריגנס (בהקדמה לפירוש שיה״ש), המפרש אף את שמות 
הספרים: התחלת בראשית, התחלת יחזקאל וסיומו ושיר* 
השירים < אלא שהוא מדבר באופן סתמי על "מבוגרים" ללא 
ציון גיל מסויים. ייתכן שבאמת שמע את הדברים מסיהם 
של יהודים בני־דורו, ובמקרה זה לפנינו עדות על האיסור 
שנהג עוד במאה ה 4 . 

חשיבות היסטורית מסויימת נודעת לדברי ג׳ על קריאתו 
של יוליאנום ליהודים "לחזור למולדתם ולהקים מחדש את 
המקדש ולחדש את השלטון ,כדרך אבותיהם׳". הוא מספר 
על התלהבותם של היהודים—גברים כנשים—ועל הקרבנות 
שהביאו לבניין בית־המקדש. במליצות ושפע־דברים הוא 
מספר על עיכוב נסי של מעשה־היהודים, על להבות שבקעו 
ממעמקים, ועל נפלאות אחרות ששימשו מופתים לזעם 
האלהים על חידוש בניינו של בית־המקדש. 

, 1877-1885 , 1-11 ..א * .€ 50101 ,: 0011 ־ 8 ; 1857-1858 

. 7 > , 1 ־ 011180 . 14 ; 1909 , 11 , 010 ז 110:1$ א , 0 ־ 14001 .£ 

,} 1 ז 10 > 0 ־ 11 ־ס 4 [- 2 :ו׳ 11 סתו 113 ע\ .׳ז . 0 ; 1911 ,?>״?>/־ 101 }<() ! 11 ) 1 
-־ס 1 ־ 1 > ־ 111 ) 111 ^ 8 ) !( 00 ) 0 } 411 ! ! 11 > ■< 1 ! 1 ס 0 } 1 <* 1 }!ס 

. 0 ־/> 0€ ז!!ח 0 ! 0 !^ ־£ , 1031111 ? 81 ; 1924 ,( 3511 , 1 , 1 זג״י 0 ־ 8 
,׳( 03113 ? , 1930 , א ־/> . 0 01 ( 50 ,׳(׳ 111 ־ 1 ? .£ ; 1925 ,.א ־/> 

. 0 ס , 10300 ־ 0 ־ 80110 .? .[ ; 1943 ..א 40 . 0 01 ( 50 ? 4 }(ס 0 * 1 
, 1943 , ( 111 ז \\ 801101331110 ) ! ^ 010 ^ 0 ( 1 ) 4 01 ־ 1 (}! 010£1 }<( 1 

ח. ק. ב. 



217 


גרגוריום מניסה—גרגוריוס תומטורגום 


218 


;ךגוךיןם מניסה ( 853 ׳(א; 335 0 , קיסריה של קאפאדו־ 
קיה — 394 0 ), מאבות הכנסיה הנוצרית ומקדושיה; 

אחד מ״שלישיית הקאפאדוקים הגדולים" (עם בסיליוס 
[ע״ע] אחיו ועם גרגוריוס מנזיאנז [ע״ע]) והחשוב שבהם 
מבחינת עומק המחשבה התא(ל 1 גית. בצעירותו היה ג׳ ךט 1 ר, 
אולם בהשפעת ידידו גרגוריוס מנאזיאנז, שלמד יחד עמו 
באתונה, פרש ג׳ מן הרטוריקה והוקדש ע״י אחיו להגמון 
של ניסה שבקאפאדו׳קיה ( 371 ). בתפקידו זה נעשה לוחם 
נמרץ של האורתודוכסיה באריאניזם (ע״ע אריום), וכשגברה 
יד האריאנים בשלטון ובכמורה הודח ב 376 ממשרתו. לאחר 
מותו של הקיסר ואלנם האריאני ב 378 חזר ג׳ לניסה. ב 381 
השתתף בוועידה הכנסייתית האקומנית בקושטא כאחד 
מנציגיה הראשיים של הסיעה האורתודוכסית. הוא נשלח 
למסע־פיקוח לערב, ובדרכו ביקר אף את ירושלים. ב 394 
שוב השתתף בוועידה כנסייתית בקושטא. המקום והתאריך 
המדוייק של מותו אינם ידועים. 

כתביו של ג׳ נחלקים לדוגמאטיים, פרשניים ואסקטיים, 
מלבד זה הגיעו אלינו כמה מנאומיו וממכתביו. החשוב 
שבחיבוריו הדוגמאטיים הוא "הנאום הקאטכטי הגדול", שבו 
ניכרות השפעות גם משל אוריגנם (ע״ע) וגם משל מתנגדיו 
של זד" רוב כתביו ונאומיו של ג׳ מכוונים לביסוס עיקרי- 
האמונה ולוויכוח עם המינים. בדיאלוג "על הגורל" פונה ג׳ 
נגד הפאטאליזם האסטרולוגי וקובע את חופש־רצונו של 
האדם. בחיבור שיש בו חיקד ל״פידוף של אפלטון הוא 
מפתח את ההשקפות הנוצריות על הנפש, על הישארותה 
ועל החיים שלאחר המוות. עם כתביו הפרשניים נמנים 
חיבורים על פרשת בראשית; בפירושיו האנתרופולוגיים 
והפיסיולוגיים על ברא׳ א, כו—כח ניכרת השפעתו של 
מקור סטואי. בחיבורו האלגורי "על חיי משה המחוקק או 
על ההשתכללות ברוח השלמות המוסרית" מתואר משה ברוח 
השקפות הנאו־אפלטוניים כפילוסוף מיסטי, וחייו מתפרשים 
כעלייתה ההדרגתית של נפש האדם לאלהים, שהוא סמל 
היופי העליון! חיבור זה, שניתרגם ללאטינית, עשה רושם 
רב על גתה. — בחיבור אלגורי אחר, "על כותרות מזמורי- 
תהילים", מסיק ג׳ מכותרות המזמורים ומסידורם תורות על 
משימותיו ומטרותיו המוסריות של האדם. אף בפירושו על 
קהלת ועל שיר־השירים נוהג ג' בדרד־הרמז, תוך הסתמכות 
מפורשת על אוריגנס. — עם כתביו האסקטיים של ג׳ נמנה 
חיבורו "על הבתולים", שבו הוא משבח את חיי הפרישות 
או הבתולים כדרך לשלמות הרוחנית (אע״פ שהוא עצמו 
היה נשוי). נאומיו ומכתביו של ג׳ משמשים מקור חשוב 
לתולדות־חייו, אך רק מיעוטם מוסבים על נושאים תאולוגיים. 
באחד ממכתביו מוקיע ג׳ את פריצותם של עולי־הרגל 
לירושלים, גברים ונשים, בעת הלינה בפונדקים; מכתב זה 
היה נזכר תכופות בדברי־הפולמום בין הקאתולים והפרוטס¬ 
טאנטים, מאחר שג׳ מבטל בו את ערכה של העליה־לרגל 
לירושלים לגבי טיהור מידות־הנפש. 

ה תא ו ל ו ג י ה של ג׳ מושפעת מן הפילוסופיה היוונית, 
וביחוד מהשקפות אפלטוניות ונאו־אפלטוניות, בהתאם לשיטת 
הנאו־אפלטוניים, מטיל ג' על הנפש לטהר עצמה בהדרגה, 
כדי שתוכל להגיע להכרת־האלהים או לחזוודהאלהים! הכרה 
זו ניתנת לה במצב של דבקות (= אקסטאזה), שג׳ מכנה 
אותה — בהשפעת פילון — "שיכרות אלהית ומפוכחת". ג׳ 
דוחה את תורת־השניות המאניכאית(ע״ע מני; וע״ע גנוסים), 


ורואה את מקור הרע ברצייתו של האדם. לדעתו לא השחית 
החטא הקדמון את טבע האדם כליל: האדם הפל לבן־תמותד" 
אולם נתקיים בו חופש־הרצון. בתורת־האלהות משתדל ג' 
להציל את הנצרות מהאשמתה באמונה בשלוש רשויות 
(טריתאיזם): המושג "אלהים" אינו מציין את שלושת הפר¬ 
צופים האלהיים, אלא כולל את הפעולה האלהית, הנובעת 
מרצונם האחיד של שלושת הפרצופים. לישו מייחם ג׳ נפש־ 
אדם שלמה הכוללת רצון חפשי! אולם בדבריו על שני 
הטבעים, שבאו לידי מזיגה שלמה בישו, ניכרת נטייתו 
למונופיסיטיזם (ע״ע). 

ג׳ היה שונא־ישראל מובהק. את היהודים הוא מגנה 
בשפע של מילות חירוף וגידוף. ככל אבות־הכנסיה הוא 
משתדל להוכיח מן המקרא את אמיתת הנצרות לעומת 
היהדות, וביחוד את דבר ביטולן של המצוות. אולם בפולמוסו 
נגד הפאטאליזם האסטרולוגי ונגד האמונה הגנוסטית בשתי 
רשויות קרובה עמדתו לזו של חז״ל, וכמה מן היסודות הנאו־ 
אפלטוניים שבמשנתו מצאו להם מקום אח״כ גם בתורת- 
הקבלה. 

כל כתביו של ג': , 30:2 ־ £1 2 ! 010£ ת 2£ ? , 6 מ 12 }^ .? .ס 
44 — 46 . 

- 15 ־ 01 ; 1892 , ■ ז \. < 3 . 0 5 ) 4 ( 3 ) 5 £■, 01 ( 73051x4 ז 8311 .[ 
,ז 11111 זש 14 ״ 1 ; 1896 , 14 , 11 . 6 3 ) 4 ) 5 ( 1 ) 31 ) 0011 ?, 0 .ין 53111 ) 

0 40 ) 00111/3 ' 1 ■ 3131 )>ון 113111 /ק 30 ) 14 ( 00 ) 3 10 ) 4 

, 14 . 0 . 0 405 1130 ) 151 .) 14 10 (] ,־] 1131155 ־ :■\׳- .[ , 1906 ,. 14 40 

1910 , ?. 14325, 211 4(31 80X10/1145^051 0)013011051 [[1)0/1071■ 
(01(33) 11. 50(11)151(3), 1912 ; 11 . 1.1:112, } 05)41 €!10)11141 31414!) 

; 1927 ,. 14 .׳> .ס , 5155 ^\ ; 1925 ,. 14 .<( . 0 3 ) 4 ) 13 ( 145 3 ) 4 

.)א ; 1930 ,. 14 ./ 3 . 0 ( 0 ( 333 ( 8101031 0 .! ־ 7 , 3115111155 > .? . 11 
.( ; 1938 ,. 14 ./ 1 0 5 ) 4 0 ( 1510/1 ( 1 ( 1 ( 3 ( 3 ־ 1 , 035110 15 ) 111 , 1 ...) 

70 , 1944 , )( 1 }> 1 / 511 (< 3 ) £1 010 ) 1 ( 1 1 ) )( 1533 ( 10101 ? , 0311161014 
. 1101 ) 113 . 1 .■ 2150111 ) /( 11 !^- 5 * 511 ( 011 3 ) 4 ) 10010 £ 1 !־ 7 , 1 , 1551:5 
/ 0 $) 10031 4 ) 3 )/ 01 ) 415 ) 44 713/0 ,־ 3851 ( . ע \ ;( 1948 ,. 11501 ־ 1 

413)0(3)1 ^ 1)3)51)1)3) 751(34x11)3(: 0 0 / 77 , 113)4 !, 100151145 , 1954 . 

ח. ק. ב. 

גךגויךיןם תוסטוךגום —? 6 ץ 0 י 1 ס 1011 )ט £3 ־ עושה פלאות, 
בעל־מופת — (סמול ל 213 — סמוך ל 270 ), מאבות־ 

הכנסיה. יליד נאוקיסריה שבפונטוס, בן להורים נכבדים 
עובדי־אלילים. בגיל 20 נקלע בעניין משפחתי לקיסריה של 
א״י, ושם נזדמן לו לשמוע את אוריגנם(ע״ע). ג׳ נעשה תלמי¬ 
דו, התנצר ונשאר בקיסריה 5 שנים ( 233 — 238 ). ערב שובו 
למולדתו נשא נאום־תודה למורהו אוריגנס ן נאום זה, הנושא 
אופי רטורי מובהק, חשוב כתעודה האוטוביוגראפית הרא¬ 
שונה מידי נוצרי שהגיעה לידינו, וכן משום שיש בו כדי 
ללמדנו על שיטתו של אוריגנס בהוראה. לאחר שובו למולדתו 
עבד ג' תחילה במשך זמן־מד, כעורל־דין, אולם מכתב של 
מורו אוריגנס עורר אותו לעבור לכהונה ולהקדיש את כוחו 
להעמדת נכסי-הרוח של הוגי-הדעות היווניים לרשות הנצ¬ 
רות—"כשם שהיהודים השתמשו בכלי הכסף והזהב שלקחום 
מידי המצרים לשם קישוט בית-מקדשם". הוא היה להגמון 
של עיר־מולדתו נאוקיסריה, והצליח להפוך אותה במשך 
שנות־חייו לעיר נוצרית. בשעת רדיפת הנוצרים בימי דקיום 
קיסר ( 249/251 ) נמלט ג׳ עם חלק מבני-עדתו אל ההרים. 
לאחר פשיטת הגותים על פונטוס ( 253/4 ) טיפל ג׳ בבעיית 
הנוצרים שעשו יד אחת עם הברברים והשתתפו בשוד 
ובביזה. לדברי אוזביוס השתתף ג׳ בוועידה הראשונה של 
אנטלכיה ( 268 ). הוא מת בימי מלכותו של אורליאנום קיסר 
( 270 — 275 ). מסביב לחייו ופעולתו נרקמו אחריימותו אגדות 



219 


גרגוריוס תומפורגום—גרגורינית, זמרה 


220 


מרובות, אשר בעטיין נתכנה בשם "עושה־נפלאות". אבות־ 
הכנסיה הקאפאז־וקיים רואים בו את מייסד הכנסיה הקאפא- 
ד 1 קית. 

כתביו שהגיעו לידינו הם: נאום־התודה לאור ימס! איגרת 
מסעם הכנסיה בדבר הנוצרים אשר נתפתו בימי פלישת 
הגותים להפר את המידות הנוצריות! "אני מאמין", שבו 
מנוסח עיקר־השילוש* עיבוד חפשי של ספר קוהלת בעקבות 
הנוסח של השבעים! חיבור (שנשתמד בתרגום סורי בלבד) 
"על אי-יכלתו ויכלתו של האלהים לסבול". 

, 8415011 .ס ! 1880 ,.,!ד . 0 .זו ; 0, ?. <70. X ה 41 8 * .? 

הספרות על ; 1907 , 298 , 1 ,* 1  הסדר הליטורגי-מוסיקאלי בכנסיה 
הקאתולית, המיוחס לאפיפיור גרגוריויס 1 (ע״ע), שהוא 
מוחזק המארגן העיקרי — אם גם לא היחיד והראשון — של 
כל הניגונים הדתיים, שנתקבצו במאות הראשונות של 
הנצרות, למסכת-תפילות המחייבת את כל קהילות הכנסיה 
הרומית מאז ועד ימינו. 

את שרשי המוסיקה הליטורגית הנוצרית יש למצוא 
בליטורגיה היהודית העתיקה. א. צ. אידלזון (ע״ע) היה 
הראשון שהצליח למצוא זהות געימתית בין מספר ניגונים 
גרגוריאניים, כפי שהם נפוצים זה מאות בשנים על־פני כל 
העולם הקאתולי, ובין ניגונים דתיים, כפי שהם מושמעים 
כיום אצל כמה מעדות־המזרח היהודיות העתיקות, כגון 
בתימן, בבל או סוריה. מאחר שעדות אלו חיו בבידוד עדתי 
מאז תקופת בית שגי ולא עמדו בקשר עם העולם הנוצרי — 
נתברר מעל לכל ספק, שיחד עם קבלת יסודות התפילות 
היהודיות מצד הנוצרים נטמע גם חלק ניכר מן המנגינות 
היהודיות המקוריות בתור המוסיקה הליטורגית הנוצרית. 
אוזביוס (ע״ע) מזהה את שירת הנוצרים הראשונים עם זו 
של הכיתות האיסיות, שתוארה ע״י פילון (ע״ע), יש לשער, 
שכל ההתפתחויות של הזמרה הגרגוריאנית על צורותיה 
המוסיקאליות ועל מיני הסיגנונות וביצועם באו מתוו אותו 
מק 1 ר קדום. 

החלק הקדום ביותר של הליטורגיה המוסיקאלית הנוצרית 
הוא ה פסא ל מ ודיה, שירת קטעים לידיים מן התנ״ד׳ וביחוד 
שירת פדקי־תהילים. צורת־ביצועם — 501-105 ״ 0 ק £5 - 03011181 
(״שידה עונה״) — זהה עם הנוהג היהודי של שירת החזן 
עם פזמון המושר ע״י הקהל. צורה אחרת בביצוע פרקי־ 
תהילים היא שירת־חליפין( 5 ו 31 ס 110 קםת 3 030108 ) בין שתי 
קבוצוודמקהלה, בהתאם לבניין הפיוטי של מזמורי־התהילים. 
כבר במאות הראשונות לסה״ג הוקדמו לפרקי־התהילים אקד¬ 
מות, שגם הן נבנו דוגמת המזמורים ונועדו לשמש מעין פירוש 
לתוכן המזמור הקשור להן! אקדמות אלו נקראו "אנטיפונות". 
חן הפסאלמודיה והן האנטיפונה שייכות לסוג ה״אקצנטוס" 
( 30000105 ) —דיקלום מוסיקאלי בהדגשת המלים, ללא קישוט 
נעימתי וסילסולי־זפדה. דיקלום או רצ׳יטאטיו כזה יש לו קו 
מלודי מיוחד במינו, שבא ממקור יהודי, אולם הפד במרוצת 
הזמן לביטוי של הרגשה חדשה כלפי הפיתוח המלודי, שנקבע 
ע״י נוסח התחלתי( 10111001 ), העולה אל קרהדיקלום — 10113 
(״חצוצרה״) או 0 ! 0055 ז 0 ק 0 ז (״הד״) או 005 * 0301 [> 10008 
("קול שואל"׳ "שאילתא"). בהתאם למבנה הדו-איברי של 
רוב פסוקי-תהילים, נפסק קו־הדיקלום באמצעו כאתנחתא — 


א) פךקיתה?ים: 


1 )נועת גרגודשי 


0 ננ>.*ק 


י ^^• 11 ז-£יזז^נ^ 3 1 
>, 1 זז 1 וז-ס-> 0 .!זו&־אן / 1 מו 141 >< 1 ־מ 0£$ -׳< £1 ' 5 סו״ 1 *זד- 4 וז־ 11 * 10 ו-ג*ן >* 1 ד-יוב 2 


2 )נוקח יהודי־ תימן ל אוסף המחברת,״ 01 * 1 ) מזמור קכ״ב 



ם (י)_ ל-מ-מ-י - ר — ע-גד? נו - לי־-רג ד^יז-ם-ל 2 


סוג שני של נעימות גרגוריאניות— "ק(נ צ נטו ם" (-ססס 
000108 ) — כולל אח הנעימות הקשורות לטיפוס ה״הלל" 
היהודי העתיק: צורת ה״הללויה"׳ ח״גראדואלח" ( 310 ס 1 > 213 , 
שיר־המעלות), ה״טראקטום" ( 5 סז 30 ז* — תחליף ל״גראדו־ 
אלה" בימי אבל וצום). בצורות אלו נשתנה היחס בין הצליל 
ובין הדיבור: יש שהן מוותרות בכלל על המלה, כגון 
ב״הללויה", או מטביעות את מלות־השבח בתוך עושר של 
סילסולי־קול, כגון ב״גראדואלה". מטבע הדברים לא ניתן 
ביצוען של צורות אלו למקהלות או לזמרת־הקהל, כדוגמת 
ה״אקצנטוס". אלא הוא נמסר לחזן ( 01 * 030 ), הזמר היחיד 
(דוגמה ב), 

ב) גרדואלה 

נ — - ע 


- 710 - - 1 ח 1 ־ • * 1 ג 


משני סוגים אלה של צורות גרגוריאניות מורכבות הנגי¬ 
נות של שני הטקסים העיקריים של הכנסיה הקאתולית: 
האופיציום והמיסה (ע״ע). 

סוג שלישי של צורות הזמרה הג׳ הם הה י מגוב ו ת 
והסקונצות. צורת ההיסנון היא העתיקה! מקורה בכנסיה. 
הסורית, והיא מוחזקת אמצאתו של המשורר אפרים (ע״ע) 
איש נציבין. הימנונות פיוטיים אלה התפשטו במאה ה 4 בכל 
העולם הנוצרי והשפיעו בהרבה על אמברוסיום (ע״ע) 
("ההימגון האמברוזיאני" [דוגמה ג]). בהימנונות אלה 
מתגלה לראשונה סיגנון שירתי עממי, שהצליח לשתף את 
המוני־העם בעבודת-הקודש. 

הסרןוגצה היא מן הצורות המוסיקאליות המאוחרות יותר. 
ראשיתה בתקופה הקארולינגית, והיא התפתחה מסילסולי- 
הסיום המוארכים של ההללויה, ללא מלים. צורת תהילה 



221 


גרגורינית, זמרה—גרגרינות 


222 


ג) הימנו ן אמברחנני 


. 01£ -$ט * 17 * 1 -.תי 1$ >^£;ז 017 !וז 1 >ן/ןז 11 >-!]- 1 ן* 1 זז •* 10 * 1-111 *•** 


,מזרחית" זאת, שהיתר, זרה לאוזן האירופית, גרמה להוספת 
טכסטים חדשים, המכוונים לצלילי ה״מליסמה" (הסילסול) 
הסופית. שנעשתה אחרי הפרדתה מן ההללויה הקודמת צורה 
חדשה עצמאית — הסקוונצה (דוגמה ד), שאפשר לראות בה 
התחלה של יצירה מוסיקאלית אירופית עצמאית. לפי טבען 
חוברו הסקוונצות בסימון הברתי (ללא סילסולים) ודו־ 
איברי (דוגמת המזמורים), ששימש בזמן מאוחר יותר גם 
לביצועם הדראמתי של משחקי־המיסטורין. 


ד> סקוגצה 

לחג הפסחא ^ 9 את ויפו *י* בוךגוןד^ר,(ב 7 יר 1048 ) 

^• 0 ; 1 וו£*וו 8 גו/ 1£ ו 4 ) 


11 -ד&סק ^£>א 1 ^)ם^רט 3 ) 

צורה דומה לסקוונצה בהתהוותה תוך סילסולים ללא 
מלים היא צורת הטרופוס. 

צורות־הרישום של הזה״ג התפתחו רק במאות ז > 9 וד, 10 
מתוך סימני־קריאה אקפו׳גטיים, שהושלמו סופית לשיטת 
ה״גומו׳ת״ — סימני־קדיאה כירו׳נומיים, כעין הסימנים המקד 
בלים בטכסטים סזרחיים־שמיים (השווה מעמי־המקרא). 
רישום הנומו׳ת מופיע מעל מלות־הטכסט של כתבי־הקודש 
ואינו ניתן לקריאה אבסולוטית אלא ליודעי־דבר, שלהם הוא 
משמש לסיוע הזיכרון. סמוך לשנת 1000 סידר גוידו מארצו 
(ע״ע) נומות אלו על מסגרת קווים — שמספרם ארבעה — 
וברווחים שביניהם, והן לבשו במשך הזמן את צורת התווים 
הקיימת. רק מאז אפשר לקרוא את הכתב המוסיקאלי ולפענח 
בעזרתו כתבי־יד נומאטיים קדומים יותר (שאינם משתמשים 
בקווים). 

על הולמות הזה״ג ע״ע מודוסים. 

עם התחלת הרבקוליות (במאה ה 12 ואילך) נפסקה 
התקופה היוצרת של הזה״ג ואף חלה בה ירידה מסויימת, אך 
נגינותיה הוכנסו בתור "קאנטוס פירמוס" ("הזמר הקבוע") 
ליצירות רבקוליות והמשיכו להתקיים בצורות שונות, ובדרך 
זו החדירו את המלוס שלהן למוסיקה הפוליפונית־אמנותית 
(מומטות, מיסות וכר). תיקון יסודי של הזה״ג נעשה בדור 
האחרון ע״י מיסדר הבנדיקטינים (הוצאת הוואטיקן, 1911 ). 
לזה״ג שני ספרים עיקריים: (א) ספרהאנטיפונאלה! ו(ב) ס ח ר 
הגראדואלה! שניהם מצורפים ב״ליבר אוזואליס" בהוצאה 
חדישה המתאימה ללימוד. 

מ, .? ;.}£ 1911 

; 1921 ,* 1912 ,* 1911 , 1-01 . 11 * 1041 * 11 4 11 ? 1 {? 111 <ב 1 ? 20 ? 27 ? 11 > 
ווזסל[ ; 1917 ,:! 011071 1 ז?(/)> 1 וח 770 ס???£ }?]! ? 111 ?(ד £01 ?- £1 1 ) 111 ) 11 .¥ . 11 !^? .? ; 1931 , 1111 ( 11171 ) 11 ' 1 
. 0 ; 1937 . 1 ( 01 ^) 11 ( ¥10 / 0 1 ?ס 1 ! 1 > 1 ) 107 ? 11 > 1 ?(/ 7 , 11 ס £5 ז 5 (! 0 א 

. 149-197 , 1939 ,!? 4% */£>£>, 34 ? 711 171 , $£655 ! 

א. ג.־ק. 


גךגךינ 1 ת ( 13 >ומ 1 ז 53 שז 0 ) ג תת־מחלקה של חד־תאיים 
ספיליים ממחלקת הנבגוניות (ע״ע). רובן הן טפי¬ 
לים של פרוקי־רגליים או של תולעי־טבעות, מיעוטן — 
טפילי אצטלניים. הן חיות בחלל המעיים, בקרום האפיתלי 
של המעיים, בחלל־הגוף או ברקמות הפנימיות. הג׳ ניזונות 
ע״י ספיגה מן הנוזלים שבסביבתו והן חסרות פה לבליעה, 
אולם לכמה מינים יש אפימריטים — מכשירי־אחיזה, שבהם 
הם בצמדים לתאים או לרקמות. הג׳ הן בעלות צורות 
מארכות ועפ״ר פחוסות, דמויות־ביצה או דמויות־אלה. 
בגופן ניתן להבחין בין שכבה חיצונית בהירה ושקופה 



נרנארינה טתוזעת־הקטח 


(אקטופלאסמה) ובין פנים עכור וגרעיני (אבטופלאסמה). 
הן מסוגלות לתנועה איטית באמצעות סיביות שריריות או 
ע״י הפרשת ריר סמיך בקצה האחורי של הגוף. 

אופייני לכל הג׳ הוא המחזור המיני, המורכב מכמה 
שלבים: 1 ) שני טפילים חד־גרעיניים, שהם גאמסוציטים, 
מסתדרים זה ליד זה ומפרישים דופן משותפת לשניהם! 
2 ) הגרעין בכל גאמטוציט מתחלק וחוזר ומתחלק, ובהתאם 
למספר הגרעינים הנוצרים מתחלקת גם ד,פרוטופלאסמה — 
בכל גאמטוציט נוצרות גאממות מרובות! 3 ) המחיצה בין 
שני הגאממוציטים נעלמת, הגאמטות מגאמטוציט אחד מת¬ 
לכדות זוגות-זוגות עם גאמטות מהגאמטוציט השני, וגרעי¬ 
ניהן מתלכדים ויוצרים גרעין אחד—זהו תהליד־הפריה, שבו 
נוצרות זיגוטות ז 4 ) הזיגומה מפרישה דופן, העומדת בפני 
התייבשות, והופכת לנבג, שבתוכו מתחלקים הגרעין, ואחריו 
גם הפרומופלאסמה, ויוצרים מספר נבגיות! 5 ) הנבגים נפ¬ 
רשים מגוף מאכסנם יחד עם הצואה, ואחרי שהם נבלעים 
ע״י מאכסן מתאים משתחררות הגבגלת, מתפתחות לגאמטו* 
ציטים — והמחזור מתחיל מחדש. 


17 1 1 3 



• 7 


מחוור־ההתפתהות ׳ 6 < נרנארינח 
(* 3901113 ג 1 ז*ז 5 *! 1 ח 1,2 ) 

1 .— 6 תקופח ההתרבות כתור תאי־הנווי: 0 נאמטוציס 
חפיטי בוו 55 ־ה 0 עי; 7 זיווג סל נאטטוציטים; 8 .— 10 
יצירת נאטמות; 11 .— 13 . איזונאטיה; 14 .— 16 . ח 5 וקת 
הנרעיו ׳ 6 ? חזיגוטה; 17 נבג טטו 5 א נבניוח. 




223 


גרגרינות—גרדה, אגם 


224 


ג' שאיו בהן ריבוי אלא ע"־ מחזור־חיים מיני זה הן 
האוגרגרינות ( 3 ג) 1 תת 6£3 :ו§ £11 ). סכיזוגרגארינו׳ת (- 5011120 
הן ג׳ שיש להן — נוסף על הסהזור המיני — 

גם מחזור של ריבוי בלתי־סיני. 

בג׳ אפשר למצוא את שני השלבים של התפתחות המחזור 
המיני: א) איזוגאמיה — הפריה בין תאים שווים מבחינה 
מורפולוגית ופונקציונאלית ויצירת גאמטו׳ת שוות בשני 
הגאמטוציטים! ב) אנאיזוגאמיה — הפריה בין תאים לא- 
שווים, בין מיקר 1 גאמסו׳צ י ט יוצר גאמטות קטנות בעלות- 
תנועה, שהן תאים זכריים, ובין מאקרוגאמטוציט יוצר גאה־ 
טות גדולות יותר ומחוסרות־תנועה, שהן תאים נקביים, 
מבחינת התנהגות המאקרוגאמט 1 ציס קיים הבדל יסודי בין 
הג׳ ובין שאר זעבגוניות: בג׳ מתחלק הגרעין של המאקרו׳־ 
גאמטוציס ויוצר מספר מאקר 1 גאמםות; בשאר הנבגוניות 
אין גרעין המאקרוגאמטוציט מתחלק, וממנו גוצרת מאקרו־ 
גאמטה אחת בלבד. 

המחזור המיני של הג׳ פוענח בפעם הראשונה על־ידי 
הזואולוג הפולני שדלצקי(״ 51641601 ) ב 1899 . פיענוח קלאסי 
זה איסשר את הבנתי התפתחות הנבגוניות ומחזור חייהן 
המיניים. 

ש. אר. 


גרגךנית ( 6113 מ 80 ;־! 7 ), סוג של צמחים ממשפחת הקטניות 
(ע״ע), משבט התלתניים. כולל כ 70 מינים של 
עשבים חד־שנתיים, שרובם נפוצים באיזור הים התיכון 
ובקדמודאסיה ומיעוטם באוסטראליה ובדרום־אפריקה. הצמ¬ 
חים נמוכים! הפרחים בעלי צבע לבן׳ צהוב או לילבי. התר¬ 
מילים ארוכים ולעיתים כפופים בעין הקשת או מסתיימים 
במקור. 

מן המינים הרבים המצרים בא״י חשוב המין ג׳ יוונית 


או חלבה (ס!ט 360 ז£ £0601101 .ז), בעלת פרחים לבנבנים־ 
צהבהבים, המשמשת לצרכים שונים: בצמח־רפואה ברפואה 
העממית, להכנת מספוא, כתבלין, ועוד. הג׳ היוונית גדלה 
בר באירופה הדרומית ומאסיה הקטנה עד קאשמיר. מגדלים 
אותה בארצות רבות: הודו, המזרח התיכון, אפריקה הצפו¬ 
נית עד מארוקו, דרום-צרםת וכמה מקומות בגרמניה. הג׳ 
היוונית מפיצה ריח חזק בשל הקומרין(ע״ע) הנמצא בחלקיה 
השונים! זרעיה מכילים: חמרים ריריים, שמן אחרי, את 
האלקלואיד (ע״ע) טריג 1 נלין, ועוד, 
בבמה מקומות בעולם,' 

בין השאר גם במשק 
הערבי בא״י, מגדלים 
אותה לחציר, המשמש 
לכלכלת בהמותיעבודה. 
במצרים מקובל גידולה 
הן באדמת־שלחין הן 
בשדות־בעל! זורעים או¬ 
תה בתערובת עם תלתן 
או בקיה. לפגי השימוש 
כחציר, משרים את הזר¬ 
עים במים עד שהם תופ¬ 
חים, ובצורה זו הם ראו¬ 
יים למאכל. יש שאת 
זרעי־החילבה טוחנים גרנינייז ',"?(י 1 . 

(וח £12€011 וזו 11 חש 10 11.4 ?ח £0 נ זז) 

לקמח ומערבבים במיני־ א. תרםי 5 פחוח; ב ורע 



מספוא אחרים. בתימן משמשת ד,ג׳, מעורבת בתבלים 
אחרים, כתוספת עיקרית ללחם, במערב-אירופה ובארצות- 
הברית מקובל להשתמש בקמח־החילבה כסממן במנת המס¬ 
פוא היומית של בהמות־העבודה. בכמה ארצות חזרו בהם 
מלגדל את הג׳ היוונית לצדכי מספוא, משום שהיא מעוררת 
בחילה בבהמות־החלב. במצרים משמשים זרעי־החילבה 
למאכל-אדם כשהם קלויים, וכן להתקנת מאכלים ביחד עם 
חלב. גם בהודו משמשים הנבטים והתרמילים להתקנת 
סממנים. — זרעי־החילבה משמשים גם לצרכי־רפואה — 
להכנת תחבשות וכחומר לחוקן, ובכמה מקומות לריפוי הנזלת 
בדרכי־הנשימה באדם ובבהמה. הרמב״ם (, 4310100146 ^ 
6, 1940 ( 0601103 ! סזשסבת! 46 6 ־ 0055311 ) מוגה אותם בין סמי- 
הרפואה. 

מינים אחדים של ג׳ המצויים בא״י הם: ג' המצויה 
( 611303 ק 5 תס 1 ס.יד), צהובת־הפרחים, נפוצה ביותר בארץ, 
אפיינית לב תות ולערבות! ג׳ הלילכית ( 301113 ( 11 . 7 ), 
מצטיינת ביפי פרחיה! ג׳ הערבית ( 31-31003 .*ל), שפרחיה 
לבנים, מצויד, בערבות בנגב ובשפלה. 

מין ים־תיכוני חשוב אחר הוא הג׳ הכחולה (- 006 . 7 
0163 ־ 1 ); מגדלים אותה באיזורים יבשים באירופה המרכזית 
ובאלפים, והיא משמשת לתעשיית גבינה! אח העשב היבש 
טוחנים ואת האבקה מוסיפים לגבינה כנותן טעם וריח. יש 
שמוסיפים את אבקת הג׳ הכחולה גם ללחם. לפנים השתמשו 
באבקה זו נגד העש. — המין האוסטראלי( 3 מ 1 ! 55 ו\ 5113 . 7 ) 
משמש גם הוא למאכל הילידים. 

ם. ס. 


גרד, גבריאל ( 1890 , ריטובה [ליטא] — 1951 , ת״א), 
קומפוזיטור יהודי■ ג׳ נתחנך ב״חדר" ובישיבה וגם 
בבית־ספר רוסי. את ידיעותיו המוסיקאליות רכש תחילה 
ברוסיה ואח״ב השתלם בקונסרוואטוריון בברלין. כיוונו 
הלאומי־ד,יהודי כבר התבלט בנושאי יצירות־הנעורים שלו, 
שהציג אותן בשנות מלחמת־העולם 1 ברחבי רוסיה! שם 
הופיע בקונצרטים ופעל כמנהל מקהלות עבריות. אחרי גמר 
המלחמה יסד בקובנו בית־ספר עברי למוסיקה והיה פעיל 
בכל תחומי החינוך המוסיקאלי. ב 1924 עלה לא״י וייסד 
קונסרוואטוריון בתל־אביב. 

ג' חיבר יצירות ו 1 קאליות רבות, ביניהן חיבורים מקהל¬ 
תיים, שירי־סולו בלוויית כלים שונים, שירי־ילדים לבתי- 
ספר ולגנים, ושלוש אופרות לנוער (.המלך דוד"! .המלך 
שלמה"! "יהודית והולופרנש"). כתב גם יצירות למוסיקה 
קאמרית, ביניהן אחת על "חורבן יהדות־ריטובה", וכן "מאה 
אטיודים־ואריאציות עבריים לכינור, על נושאי גגיבות עם־ 
ישראל" 


גרדה! אגס״ — 43 ־ 1031 ! 0 7380 — (או בנקן [ 860300 }), 
גדול האגמים האיטלקיים, על גבולם הדרומי של 
האלפים. שטחו 366 קמ״ר, ארכו 55 ק״מ ורחבו בין 5 ל 18 
ק״מ! פני־מימיו נמצאים בגובה של 64 מ׳ מעל פני-הים, 
עמקו הממוצע 200 מ׳ ועמקו המאפסימאלי 350 מ'י בלב 
האגם אי קטן. חלקו הצפוני של האגם מוקף הרים תלולים, 
חלקו הדרומי גובל במורנות — גבעות המגיעות לגובה של 
150 מ׳ מעל פני האגם. האגם מנוקז ע״י גהר־מיגצ׳ו( 410010 ^), 
היוצא מהפינה הדרום־מזרחית של האגם. 



225 


גרדה, אגם—גרדון, שמואל (אדיח) ליב ( " של״ג") 


226 



נווי על חוו* אנס נארדה 

גף־ון, עמואל (אן־יה) ליב [.*ל״ג"] ( 1867 , לידה 


החוף המזדחי בנוי צוקי אבךגיד תשו 
סיס! שאד חופי האגם עשירים ביותר 
בצמחיה ומהווים איזור של אקלים ים־ 
תיכוני וצמחיה תת־טרופית לרגלי האלפים 
הגבוהים; על התוף גדלים עצי־זית, הדרים 
ותמרים, ובאופק נראים ראשי ההרים המכו¬ 
סים שלג־עד. הישוב מרובז בעיקר בחלקו 
הדרומי של האגם; שם נמצאים מספר כפרי־ 
דייגים. מקומות־נופש לתיירים ויש וביב 
עירוניים׳ שהחשובים שבהם הם פסקיירה, 
דזנצאנו, ריווה, גארדה. נוחות האקלים 
ויפי הנוף מושכים אלפי אורחים ותיירים 
לסביבה זו. 

גרדה, חיים (נר 1910 , וילנה), משורר 
יידי. חניך הישיבה; שירו הרא¬ 
שון פורסם בביטאון של "אגודת־ישראל" 
אח״כ התקרב לזמן־מד, לחוגים ראדיקאליים והיה ממייסדיה 
של קבוצת־הסופרים "יונג־ווילנע" ("וילנה הצעירה", נוסדה 
ב 1927 ), ששאפה למיזוג יסודות החיים המודרניים ובעיות 
הזמן עם תרבות יהודית מושרשת. בספרו הראשון של ג׳, 
״יא״ (״הן״, 1936 ), דרים בכפיפה אתת מוטימים של מרי 
סוציאלי אקטואלי ושירים על יחזקאל הנביא. בפואמה האו¬ 
טוביוגראפית "מוסרניקעס" (״בעלי־המוסר״, 1938 ) תיאר חיי 
ישיבה של תנועת־המוסר הליטאית ואת לבטיהם הנפשיים 
של תלמידיה בין ציוויי תורת־המוסר לבין פיתויי העולם הזה. 
ב 1941 , בימי הכיבוש הגרמני, נמלט ג׳ לברית־המועצות, 
ושם חי חיי פליט. אחרי מלחמת־העולם הגיע — דרך 
פוליו — לאה״ב. לאשתו, אשר נשארה בגטו־וילנה ונספתה 
בשואה, הקדיש סידרת שירים "מיט דיין גוף אויף מיינע 
הענט" ("עם גופך על זרועותי"), שבהם האהבה והטראגדיה 
האישית מקבלות משמעות לאומיודכללית. שירת ג׳ בתקופה 
שאחרי המלחמה היא מן הנסיונות הרציניים לתת ביטוי 
לשואת יהדות־פולין. עיקר שירתו: קינה על החורבן("דורות", 
1945 ), חיי שארית־הפליטה ל״אור כוכבים כבויים" ("פלי¬ 
טים", 1947 ; ״שיין פון פארלאשענע שטערך, 1950 ), עיצוב 
תטיבות־תיים ביהדות הפולנית על מסורתה המפוארת (הפו¬ 
אמות "ווילנער שול־הויף" ["חצר ביהכ״נ הווילנאי"] ו״די 
היטער פון דער שטאט" ["שומרי העיד"], "אידישעד קעמ־ 
פער" ["לוחם יהודי"], רה״ש תש״י, תשי״א). למיטב שירתו 
שייכים השירים הליריים על אמו, האם היהודיה העניה 
בסימטאות וילנה, שהיתה בספרו האחרון לסמל העולם שנחרב 
(״דער מאמעם צואה״ [״צוואת אמא״], 1949 ). 

ג' הושפע ביותר משירת התנ״ך; הן במוטיווים, הן 
בדרכי-ביטוי והן בטון הנבואי — בתוכחה כבנחמה — 
ובשאיפה ליעוד נבואי של המשורר בעמו בתקופה גורלית" 
בשירתו ניכרת גם השפעת שירי־הזעם של ת. נ. ביאליק. 
אולם יש והפאתו׳ם הלאומי והציבורי גורר את המשורר 
לנימה רטורית• כוחו עומד לו יותר באפיקה. ג׳ הוא מגדולי 
המתארים והמעצבים הראליסטיים בשירת יידיש; הן בצורתם 
והן בעיצובם הבהיר יש לשיריו נטיה קלאסית. בשירת ג׳ 
בולטים גם יסודות ארוטיים ושירי־טבע בעלי ציוריות נועזת 
ופלאסטית. 

ש. שנהוד, שירתו של ח. ג. (תרבות וספרות ["הארז"], 

16.10.53 ). 

ב. ה. 


[ליטא] — 1933 , תל־אביב), פדאגוג וסופר עברי 
ג׳ חי רוב ימיו בווארשה ופעל שם כעסקן ציוני, ביחוד בשטח 
החינוך העברי. ב 1897 — 1901 ישב ג׳ בא״י והורה עברית 
בבית־הספר לבנים של חובבי־ציון ביפו. ב 1901 חזר לוואר¬ 
שה, הוציא עם א. ל. בן־אביגדור (ע״ע) את עיתוני־הנוער 
"עולם קטן" (תרס״א—תרס״ה) ו״נעורים" (תרס״ב—תרס״ד) 
ואת הירחון החינוכי "הפדגוג"(תרס״ג—ד), וייסד שם ב 1905 
חדר מתוקן.' בשנת 1924 חזר לא״י והיה עד מותו מעסקני 
החרבות והחינוך. — ג׳ חיבר שירים עבריים בלשון פשוטה 
ברות התחיה הלאומית ("בגוד ישורון", תרנ״א—תרנ״ד), 
וכן תירגם לעברית 
יצירות לועזיות חשו¬ 
בות, ביניהן "המלך 
ליר״לשיקספיר 
(תדנ״ט); הוציא ספרי 
לימוד ללשון ולספרות 
העברית וקבצים ספ¬ 
רותיים שונים, לדוב 
בשיתוף עם י. גור 
(ע״ע).—מ 1907 ענד 
ג , בחיבור פירושו 
המנוקד לתנ״ך, שלפי 
דברי המחבר נועד 
בעיקר לתלמידים 
המתקדמים ולמורי 
בית־הספר כ״ביאור 
חדש מדעי פדאגוגי", 
"ערוך ברוח המסורת ׳* י נרר יי 

המקובלת באומה״; אך לאמיתו של דבר הוא מיוסד במידה 
רבה על מחקר־המקדא הגרמני של סוף המאה ה 19 . ביאורו 
של ג׳ הוא מבחר מהפירושים המסרתיים והפירושים החדשים 
ומסביר בדרך קלה ורחבה את המלים והעניינים, אך בלי 
לעורר העמקה בתכנים הרעיוניים ובמשמעות הדתית של 
המקרא. לספרי נ״ך הקדים המחבר מבואות מקיפים על 
הספרות. האישים והמאורעות המקראיים. ביאורו של ג׳ הוא 
מקובל מאד עד היום בבתי־הספר התיכוניים (פרט לדתיים) 
בישראל. יע. ל. 





227 


גרדומי, גזה—גרדינר, סטיון 


228 


גךד 1 ג.יי ׳ גזה — 0623 1 ץ 1011 >ז* 0 — ( 1863 — 1922 ), סופר 
הונגארי. ג׳ היה מורה כפרי ועיתונאי, תחילה 
בערי־השדה ואח״ב בבודאפשט* ב 1897 פרש מן החברה וחי 
בעיר הקטנה אגר עד יום־מותו. הוא חיבר רומאנים וסיפורים 
היסטוריים וסיפורים חברתיים, כתובים ברוח ראליזם שמרני 
ובכשרון תיאורי רב. בניגוד לרוב הסופרים בני דורו וחוגי, 
הפנה ג׳ את התעניינותו לחיי־הכפר. לשונו היא הונגארית 
שרשית, נקיה מהשפעות זרות, וסיגנונו פשוט ובהיר. השקפו¬ 
תיו בענייני חברה — שהביא לידי ביטוי גם באוסף של אפו־ 
ריזמים (״רעיונות״) — הן פשטניות ועממיות* הן מבטאות 
את דעת הקהל הזעיר־בזרגני ההונגארי בימיו. מכאן גם 
עמדתו השלילית כלפי היהודים* כאנטישמים רבים, הטיל 
על היהודי עצמו את האחריות לשנאה הקיימת לגביו, שכן 
הוא מסרב להידמות ולהסתגל לסביבתו, ביהוד בהופעתו 
החיצונית. 

5 ךר,יא ( 313 ^ 3 * 01 , < 10 ), העיר הראשית ב״טריטוריה של 
ג׳״ בדרום־אלג׳יריה* 45,000 תושבים. אחת מחמש 
ערי־הקודש לכת בגי-מזאב הברברים, הידועים כסוחרים 
זריזים וכחקלאים טובים. הערים יושבות בנאות־מדבר. הן 
נכבשו על־ידי הצרפתים ב 1882/83 . — העיר ג׳ זולקת 
לשלושה חלקים: במרכז — השכונה המזאבית* בדרום- 
מזרח — השכונה הערבית * במערב — ה״מלאח" היהודי 
(בניגוד לנהוג בשאר מחוזות-אלג׳יריד" אשר בהם המלאח 
נמצא תמיד בדרום העיר). 

הסטאקוס של אזרחי״צרפת, שהוענק ב 1870 ע״י חוק- 
כרמיה ליהודי־אלג׳יריה, אינו חל על יהודי־הדרום * מעמדם 
החוקי של היהודים בגלילות המדבר ובמערבה של אלג׳יריה 
הוא כמעמד שכניהם המוסלמים — כנתיניה של צרפת ולא 



נרדיא 


כאזרחית. במסיבות אלה מוסמכים עוד בימינו בתי-הדין 
הרבניים להורות בענייני אישות וירושות (לפני הכיבוש 
הצרפתי היו בתי־דין אלה מטפלים גם בעניינים אזרחיים 
ובדיני-ממונות שבין יהודי לרעהו). האוכלוסיה היהודית 
קרובה באורח־חייה למנהגי המזאבים וחוקיהם. הגברים 
היהודים מתפזרים לרגל פרנסתם בנאות-המדבר הסמוכים 
או נודדים לצפון־הארץ, כדרך בני־מזאב, ואילו הנשים היהו¬ 
דיות בג/ בדומה למוסלמיות, אינן רשאיות לעזוב בו בזמן 
את מקום מגוריהן, כדי לא לרוקן את העיר. רוב זמנם 
מרוחקים הגברים מבתיהם וממשפחותיהם ואין הם מתכנסים 
אלא למועדים. היהודים הם סוחרים, צורפים, סנדלרים, קצ¬ 


בים, פחחים ונפחים. אין עניות מנוולת במלאת, והבתים שבו 
נקיים באופן יחסי* אולם מחלות מידבקות, כגון הגרענת 
והשחפת, פוקדות גם את יהודי־ג/ מצב ההשכלה ירוד* 
הנוער היהודי משולל ברובו אפשרות של ביקור בבתי־ספר. 

ב 1931 היו 3,650 יהודים מפוזרים בישובי־המדבר של 
אלג׳יריה הדרומית, מהם בעיר ג׳ 1,361 נפשות. ב 1941 
מנתה העיר 1,642 יהודים * בקולון־בשאר ( 131 { 86€ -< 1 ת*ס 001 ) 
שבאותו איזור, שבקדבתה התפתחו מכרות כנאדזה (-£.)! 
123 ) 3 ״), הגיע הישוב היהודי ל 1,936 . בשבר יישובי המדבר 
ישבו כ 2,700 יהודים. 

, £156056111 . 14 ; 1912 , 110 )^ 141 (ס 11 )) 1 ! 441 ,* 1 מ־טזמ>ם .א 
60 5 ( 141 ! 5 * 1 ,. 18 ; 1936 , 11014 444 ) 4111444 '! ) 4 1 ( 411 ! 1 * 1 
6 ז קתו 6 ' 1 86 6816 קס 1 :>ץ 0 ת.£) 1 ( 141 / 1 * 1 ,. 18 ; 1937 ,?!(( 441% 
1 ( 141 ! 1 * 1 >׳ $£5 ת^ . 51 ; 1948 ,( 1212 ) $3 ) 6 16 ־ 6 > 118 / : 1 , 215 ?ם 3 ז£ 
; 1950 , 1011041 ) 1411 111 6 זג>) 6 ;מ׳ 06 4 ) 11 ) 4 444 ) 614 ^ 1 ^ 4 ' 4 
. 1952 , 11014 444 441 ן> 11 ( 44 ' 4 1 ( 444 ( 1 * 1 , 111 ^ 3 * 311011 ) 

ש. מ. 

גךרינר, סר אלן מדךסזין — 1 ז 80 ז 16 > 11 ש 11 1311 ^ 811 

■ 1 שמ 1 (>ז 03 — (גו׳ 1879 , לונדון). אגיפטולוג אנגלי, 

גדול המקצוע הזה בדור האחרון. ג׳ למד מצרית בעודנו 
בביה״ס * אח״ב לסד באוקספורד והשתלם בחו״ל בהדרכתם 
של מספרו (ע״ע) ושל אדולף ארמן (ע״ע). הוא עסק רק 
זמן מועט בהוראה (באוניברסיטת מנצ׳סטר) והתמסר כולו 
למחקר. ג׳ היה מן הפעילים ביותר בסגל המשתתפים ב״סילון 
הלשון המצרית". הוא ההדיר את הפאפירוסים הכתובים 
בכתב ההיאראטי בצירוף פירוש, המלבן גם את הלשון וגם 
את התוכן. ה״דיקדוק המצרי״ שלו ( 1927 , 1952 ־ ), מהדורו¬ 
תיו של מבססים מצריים ופירושיו עליהם נעשו ספרי-יסוד 
של האגיפטולוגיה. במסגרת מחקריו עסק גם בבעיות הקשו¬ 
רות ב״יציאת־מצרים" ובגאוגראפיה העתיקה של ארץ־ישראל 
ושכנותיה. — נוסף על עבודתו בשטה האגיפטולוגיה תרם ג׳ 
תרומה חשובה גם לבלשנות הכללית בספרו 11161111:017 
6 ״ 13 !£ת 1,3 1 >מ 3 06011 ק 8 0£ ("תורת הדיבור והלשון"), 
1932 , 1951 

ביבליוגראפיה שלמה של חיבוריו(עד ליובלו ה 70 ): .סזסס( 
. 1949 , 1 , 35 ץ 60108 ב 1 ) 0 ז\< .זקע £8 0£ 

נךדינה סטיןן — * 16 ־ 1 ^ 03 ״־! 1 ^ 51 — (סמוך ל 1485 — 
1555 ), הגמון אנגלי, ממנהיגי המפלגה הקאתולית 
בימי מלכי בית-טיודוד הראשונים. ג׳ היה בנו של סוחר- 
אריגים, למד בקימבריג/ הגיע למומחיות מופלגת בחוק 
האזרחי והקאנוני, נעשח מזכירו של הקארדינאל וולזי(ע״ע) 
והשתתף במאמציו להשיג גירושיו של הנוי ו ו ¥1 (ע״ע) 
מאשתו הראשונה, קאתרינה מאראגון. כאות־הוקרה על 
פעולתו המוצלחת בעניין זה מינה אותו המלך תחילה 
למזכירו ואח״ב להגמון של וינצ׳סטר. בשעת הסיכסוך בין 
הגרי ו ¥11 ובין האפיפיור עמד ג׳ לצדו של הראשון וביסס 
בספרו 3 ; 116111 > 06 נ 1 ס 3 ■״׳! ־ס (״על הציות האמיתי״, 1535 ) 
את זכותו של המלך לראשות הכנסיד. האנגלית. אולם פרט 
לעניין זה, נשאר ג׳ נאמן לקאתוליות והתנגד לתורת־ 
הרפורמאציה, ואף גחן ידו לרדיפתם ולהוצאתם להורג של 
הכופרים בעיקרי־הדת המקובלים. בהגיע המפלגה הפרו¬ 
טסטאנטית לשלטון במלכות אדוורד וע ( 1547 ), ניטלה מג׳ 
ההגמונות שלו, והוא הושם במצודת־לונדון, ובה בילה כ 5 
שנים. כשמלכה מרי הקאתולית ( 1553 ), שוחרר ג׳ מכלאו, 
הושב על 1 כנו ואף נתמנה ללורד־צ׳נסלור, ושימש זמדמה 


229 


גרדינר, סטיון—גרדת אד גדכת 


230 


כראש יועציה של המלכה. בתפקידו זה ניסה ג' — בניגוד 
לכל מה שאמר וכתב בימי הנרי 11 וזו — להגן על חוקיות 
נישואיו של המלך עם קאחרינה, כדי לבסס בזה את חוקיות 
שלטונה של מרי כמלכת־אגגליה! כמו כן התאמץ להחזיר 
לכנסיה הקאתולית את מעמדה■ ובהנהלתו אישר בית* 
הלורדים את החוקים הישנים נגד המינות — מה שהביא 
לידי רדיפות נגד הפרוטסטאנטים. ההיסטוריונים מחולקים 
בהערכת כנותו הדתית וישרותו המוסרית של ג/ אך אין 
ספק שהיה תאולוג מלומד, חובב מדע, מעודד כשרונות צעי¬ 
רים׳ וביתו שימש בית־ועד לחכמים. 

. 1936 , 11011 :)!>*£ ' 0401 ? * 1/1 004 .€ . 56 ,זש! 1 ו 1 }\ .צ 

של. ה. 

$ךךים ( 02318 ), משפתה יהודית בבורדו(צרפת) ממוצא 
אנוסים, שכמה מבניה ידועים בפעילותם הציבורית 
ובחלקם במסחר הקולוניאלי הצרפתי. מאז 1685 פיתחו בני 
המשפחה את עסקיהם הגדולים בבורדו! ב 1722 נוסד על־ידי 
דוד ג׳ בית-העסק של "ג׳ ובנו", שעסק במסחר בקנה־מידה 
רחב עם המושבות הצרפתיות באיי הודו המערבית. אברהם 
ג׳ סתר גם עם קאנאדה וייסד את "החברה הקאנאדית" 
( 020233 36 50016115 ) ב 1748 . משסחת־ג׳ מימנה פעולות 
צבאיות והתיישבותיות של הממשלה בארצות שמעבר לים 
תמורת זכיונות מסחריים שקיבלה באותן המושבות! היא 
הגיעה לעושר רב והיתה מקורבת לחוגי השלטון והנוצרים 
המכובדים בבורדו. עיקר עשרה במאה ה 18 בא לה — כלכל 
סותרי־העיר—מסתר־העבדים, ואף במסעיה שבמושבות היו 
לה עבדים לרוב! דבר זה השתקף במשך דורות בעמדתם 
הראקציונית של בניה בענייני המדינה והחברה. דוד 
(״השני״) ג׳ ( 1742 — 1811 ) החל לעסוק בצרכי הציבור 
היהודי ב 1788 , בפרוס המהפכה הצרפתית. ב 1789 היה בין 
בוררי הצירים לאספת־המעמדות הכללית" ביאנואר־פברואר 
1790 היה חבר של משלחת יהודי־בורדו לאסיפה הלאומית 
בפאריס, שדרשה מתן זכויות אזרחיות ליהודים הספרדים, 
אך התנגדה למתן אותן הזכרות לאשכנזים. בענייני המדי¬ 
ניות הכללית היה דוד ג׳ מצדד בימין! הוא עמד בראש 
מאבקם של םוחרי־ב(רד 1 נגד שיחדור העבדים במושבות. 
בעיר גופה לא נפגעה המשפחה כלל ממאורעות־המהשכה, אף 
לא בימי הטרור ( 1793 — 1794 )! אולם בשל מרידות־העברים 
במושבות בתקופת המהפכה איבדה את מרבית רכושה, ומאז 
חדלה למלא תפקיד חשוב במסחר הצרפתי. דוד ג׳ כתב גם 
כמה חיבורים פילוסופיים מעוטי־ערך. — במאה ה 19 לקח 
בנימין ג , ( 1789 — 1858 ) חלק פעיל בעניינים יהודיים. 
בפולמוס הרפורמה בחיים הדתיים תמד בצד החרדי! בשטה 
המדיני הטיף נגד המשטר הפארלאמנטארי במדינה ובקהילה 
כאחד. ואף חיבר ספרים וחוברות מרובים על נושאים אלו. 
בנו אגרי( 1830 — 1905 ) חיבר ספר על תולדות בורדו בימי 
מהפכת־ 1848 וכמה ספרים על עניינים יהודיים. בדורות 
האחרונים יצאו כל צאצאי־המשפחה לשמד. 

ז. שייקובסקי, משלחותיהם של יהודי בורדו אל ועדת מאל- 
זרב ( 1788 ) ואל האסיפה הלאומית ( 1790 ), ״ציון״ י״ח, 31 ־ 

79 , תשי״ג < הנ״ל, די קאמסן אדום דער וואלסיסטעס אין 
די יידיש ע קהילות אין סראנקרייד (ייווא־בלעסעד, 0006 ג, 
145-143 ), 1951 ; ,.ס ? 101111 >! ס 1 ■!ס! !**הס/{ , 31-21115 > . 11 
66 .[ ; 6 ־ 1875 ,ע^־ז\ 500 /׳ 3104 , 013613 . 11 ; 1875 

11 : 10 / 10111 * ,* 00 * 3014 * 4 01 * 011001 £1004 170 ,זמ* 95 גק 11 ג 34 

. 1931 ..ס 

ז. ש. 


צךרלר, £ןל*פויךויןי — ז 3616 ז 100 * 0 ״ 63 ״ק- 031-1 — 

( 1884 — 1945 ), אדמיניסטראסור ומדינאי גרמני, 

ממנהיגי תנועת ההתנגדות הגרמנית למשטר הנאצי. ג׳ למד 
משפטים ועבד מ 1911 בשירותים מוניציפאליים בערים 
שונות: בזולינגן, בקניגסברג וס 1930 כראש־העיר בליפציג. 
ב 1931/32 וב 1934/35 הוטל עליו מטעם הממשלה המרכזית 
הפיקוח על המחירים במדינה. ג , היה לאומי ושמרני מובהק 
בהשקפותיו המדיגיות־חברתיות ויחד עם זה בעל דתיות 
נוצרית־פרוטסמאנטית עמוקה. הוא לא התנגד למגמות 
ולתכנית של הנאצים, ותחילה שירת את משטרם בנאמנות. 
אד הוא נרתע מפני השיטות הנאציות, וכשהכיר שאין הן 
מתיישבות עם מוקזגי החוק והמוסר שלו, ניתק את קשריו 
עם השלטון. ב 1937 התפטר מכל תפקידיו הרשמיים, ובימי 
מלחמת־העולם 11 היה ממנהיגיה הרוחניים של האופוזיציה 
החשאית נגר המשטר. הוא שאף להפלת היסלר ולחידוש 
שלטון החוק במשטר שמרני־ליבראלי, וכן לשלום של פשרה 
עם מעצמות־המערב. ג׳ היה מעורב בקשר נגד היטלר, 
והקושרים הועידו לו תפקיד של ראש־ממשלה בשלטון העתיד 
לקום אחרי נפילת הנאצים. כשנכשלו ההתנקשות בחייו של 
היטלר ונסיון ההתקוממות של הקצינים הקושרים( 20.7.1944 ), 
ראה ג׳ בכשלון זה סימן שהוא וחבריו יצאו חייבים בדיני־ 
שמים, וכשנאמר והועמד לדין לא ניסה להגן על עצמו אלא 
מסד הודאה מפורטת על הקשר ועל המשתתפים בו. הוא 
נידון למוות ונתלה זמן מועט לפני נפילת היטלר. 

; 1951 , 1 * £001 / 0 01 * 01 * 1 { * 1/1 ' 11661 , 91 ' ,( 

. 7 > .€ , 61 זז 1 א . 0 ; 1952 , 1001 * 1 * 0 * 0 * 11 * 011 * 0 *><£ , 0601112 
. 1955 , 2 סס 2 *(ס*< 0411 *!!** 4 *!^ * 11 * 011 * 4 * 41 004 

1 (ךךגןייץ* א 1 טז — 312 >\ 11 ש 3 ב 01 י>מ 0 — ( 1860 , ברס־ 
לאו — 1935 , ברלין), משפטן, סאפירואג ולכסיקו־ 

גראף גרמני, יהודי מומר. ג׳ היה פרופסור למשפט הרומאי 
והאזרחי באוניברסיטות של ברלין, קגיגסברג, שטראסבורג, 
וט 1909 עד 1928 בהידלברג. הוא סלל דרכים חדשות בחקר 
המשפט הרומאי ובביקורת תעודותיו. חשיבות מיוחדת נודעת 
לחיבוריו על ה״אינטרפולאציות" — כלומר: הפסוקים והמש¬ 
פטים שהוכנסו לתוך הדיגסטים ע״י המחברים בשעת חיבורם. 
וכן על שאר כל השינויים במאמריהם המקוריים של המש¬ 
פטנים המובאים שם. חיבורו הראשי הוא: ם 6 ת 10 ז 12 סקז 16 מ 1 
203611160 ? 360 ס! (״אינטרפולאציות בפאנדקטים״, 1887 ). 
ג׳ היה מן הראשונים שהכירו בחשיבותה של הסאפירולוגיה 
לחקירת תולדות המשפט ותורודהסשםסים! לנושא זה מוקדש 
ספרו 11036 > 51 ג 1 זץק 2 ? 316 10 £ח 11 זנ £10£13 ("מבוא לפאפירו- 
לוגיה״, 1900 ). — ג׳ חיבר אוטוביוגראפיה (-מ 15$6 ״! 5 ן 31 > 6 ? 

- 41 , 111 , 561115133651611110260 ס! 366 ׳\ 76£605 } 366 1 ) 12 } 50 

1929 , 88 ). 

; 1936 ,( 56 , £01011 ג 0111 >א .) . 201150116 ) . 7 > . 0 , £0501121166 .ק 
; 1936 ,* 0£ ! 10 ץ<) 0 י 1 . 0  16$,16 ל 02 *) נ מחלת־עור 

מידבקת, הנגרמת ע״י הטפיל (או 5 ״ 626 \*) 665 ק 83660 

11006101$ . 36 ׳ 1615 לה $6 . זוהי קרצית (ע״ע) זעירה, שגודל 
נקבתה עד 0.4 מ״מ וגודל זכרה 0.25 מ״מ. הנקבות חותרות 
בתוך העור העליון של האדם מנהרות מתפתלות, שארכו מגיע 
עד 2 ם״מ, מטילות שם ביצים וצואה, ומביאות לידי גרד חזק, 



231 


גרדת אד גרבת—גדה 


232 


שהוא מורגש בעיקר בלילה. הזחלים 
היוצאים מן הביצים תותרים מנה־ 
דית חדשות וגורמים להתפשטות 
המחלה. הטפיל מעדיף את המקומות 
בגוף שבהם העור עדין ביותר׳ כגון: 
בין אצבעות-הידיים׳ קיפולי המפר¬ 
קים שבגפיים׳ בתי־השחי, סביבות 
פטמוח־השדיים, איברי־המין והעכוז. 
אלה הם המקומות הנגועים בגרד 
באופן מיוחד. הגרר גורר גירוד׳ 
והגירוד — פגימה בקרום־החיפוי, 
וכתוצאה ממנה — זיהום העור ע״י חידקים יוצרי־מוגלד" 
המחלה מועברת במישרין ע״י מגע באדם נגוע׳ או בעקיפין 
ע״י כלי־המיטה או הבגדים שבהם השתמש אדם זה. לפיכך 
מופיעה המחלה כתופעה משפחתית בתנאי־חיים לא־היגייניים׳ 
והמלחמה בה אינה צריכה להצטמצם באדם הנגוע בלבד, 
אלא עליה להקיף את מש¬ 
פחתו* ואת כל הבאים במגע 
אינטימי עמו. 

הטיפול הישן בג׳—בתכ־ 
שירי־גפדית, עיטרן, צרי־פרו, 
בצירוף אמבטיות חמות—היה 
נמשד כשבוע. היום הוא הולד 
ונדחה מפני הטיפול המודר¬ 
ני בתחליבים של בנזיל־בנזו־ 
אתי, הנמרחים על־פני הגוף 
ומביאים לידי ריפוי תוך יומ¬ 
יומיים. 

א. דו. 

גרה ( 11011031:10 ■!). מעלי־גרה ( 011020113 ( £1 ) הם קבוצת 
יונקים מטידרת שסועי־הפרסות(ע״ע)! הקבוצה כו¬ 
ללת את המשפחות: גמליים (ע״ע), טרגוליים (ע״ע), איליים 
(ע״ע), אנטילופות (ע״ע), גירפות (ע״ע) ונבובי-הקרנים 
(ע״ע). — לפנים נחשבו מעלי־הג׳ כסידרה טבעית. היום 
נתערערה דעה זו לאור התגליות הפאלאונסולוגיות, שהוכיחו 
מציאותם של מיני מפריסי־םרטה בעבר, הנראים כשלבי- 
מעבר בין מעלי־ג׳ אמיתיים ובין שסועי־פרסה שאינם מעלי- 
ג׳, וכן לאור מציאותם של הבדלים מודרגים בהתפתחות 
מבנה הקיבה גם בין מפריסי-פרסה שבהווה. לפיכך כוללים 
היום בקבוצת מעלי־הג׳ את כל משפחות שסועי־הפרסה, 
המצויירים בקיבח־גרה מיוהדת לצרכי עיכולו של כמויות 
גדולות של מזון צמתי. 

מעלי־הג׳ הם אוכלי-עשב מובהקים, שאורח-חייהם מתבטא 
בשינויים סגוליים: 1 ) במבנה־השיניים, 2 ) באודך־המעיים, 
3 ) במבנה־הקיבה. מזונם הוא בעל ערד מזין מועט, ועיקר 
המרו היבש היא התאית, ומעלי־הג׳ — ככל היונקים — הם 
חסרי אנזים (צלולזה) במערכת-עיכולם המסוגל לעכל חומד 

* : ש •ע 

זה. יתר על כן: עטיפת-התאית של התאים הצמחיים מונעת 
במידה רבה גם אפשרות העיכול של העמילן והפרוטאינים 
שבתאים אלה ע״י אנזימי־־העיכול של הבהמה. לפיכך זקוקים 
מעלי-הג׳ מצד אחד למנגנון המאפשר קליטת כמות־מזון 
מרובה מאד, ומצד שני — לסיועם של סיקרואורגאניזמים בעי- 
כול התאית. מערכת־השיניים במעלי-הג׳ מותאמת לקטיפה או 
תלישה, ללעיסה וטחינה של עשב: החותכות בלסת התחתונה 
הן דמויות־מפסלות, ופעולתן נעזרת בלשון המחוספסת 


הארוכה ובהידוקן כנגד הלסת העליונה׳ שברבים ממעלי־הג׳ 
היא מחוסרת חותכות! הטוחנות נעשו שטוחות ובעלות גב¬ 
שושיות שהדוגיות(שיניים סלנודונטיות),כותרותיהן עשויות 
להשתתק מרוב לעיסה, אך השן אינה פוסקת לגדול כל 
החיים! הניבים העליונים דלים או מנוונים כליל, ובמקו¬ 
מם—רווח פנוי(פניון). והניבים התחתונים התגלגלו אף הם 
לצורת חותכות. נוסחות־השיניים במעלי־ג׳ שונים הן: 


36 = 3 • 3 י 1 • 1 

3 . 3 . 1 . 3 

גמלים — 

34 = 3 י 3 ■_* ־ 0 
3.3 י 1 י 3 

טרגולים — 

0 . 0 . 3 . 3 

3.1.343 

בקר - 

0.0. 2. 3 = 30 

3 . 1 . 3 . 3 

גירפות — 


במקום שיניים כאמצעי־הגנה נתפתחו ברוב מעלי־הג׳ 
קרניים. כוח הטחינה והלעיסה של השיניים מוגבר על-ידי 
התפתחות יחרה של שדירי־הלעיסה, וכן סוגדלות בלוטות־ 
הרוק ומורחב חלל־הפה על־ידי התארכות שלד־הפנים. — 
המעיים מארכים במעלי-הג׳ ביותר — עד כדי פי* 20 — 30 
מאורך גוף־הבהמה: כ 35 מ' בצאן וכ 50 מ׳ בבקר! המעי 
הגס והמעי העיוור משמשים בית־קיבול נרחב לאוכלוסיית 
מיקרואורגאניזמים מפרקי-תאית. 

אולם יתודם של מעלי־הג׳הוא במבנה של הקיבה(ציור 1 ) 
ובמכאניזם של הבליעה הכפולה; בית־קיבול מיוחד, הקודם 



ציור 1 

קיבת סעיה־גרה (פרה) א הססס; ב. ביודהכוסות; ג. קיבח־הע?ע 5 ים, 
ד. קיברדהמיצים 

לקיבה, משמש להפעלת מיקרואורגאניזמים על המזון לשם 
הריסת דפנות־התאית של התאים! רק אח״כ נמסר המזון 
לפעולת אנזימי־העיכול שברוק ואחריהם — לפעולת אנזימי- 
העיכול שבמיץ־הקיבה. הקיבה הגזושלמת של מעלי־הג׳ 
מחולקת ל 4 מדורים: ( 1 ) הה מ סס ( 11101611 ), ( 2 ) בית־ 
הכוסות ( 11101 ע 1€ ז 6 !),( 3 ) קיבת־העלעלים ( 00135001 ), 
( 4 ) קיבת-המיצים (תזטגגמזסכיג); רק קיבת הגמלים היא 
משולשת (קיבת־העלעלים נעדרת). רק ( 4 ) היא לפי מבנה 
ההיסטולוגי(אפיתל רירי־בלוטי) וטיב הפרשתה אנאלוגית— 
וגם הומולוגית — לקיבת שאר היונקים! ( 1 )—( 3 ) רצופים 



הרציח־הגרדת 

( 50311161 5 ;>]קס 0 ז 83 ) 

5 הנדוז סז הנב 
(ה 1 ד?ה— 0 ' 42 > 



סנהרודתחירח הרצית־תנרדת 
כעור, למע 5 ה טשסאל—הרצית; 
בסנתרה—ביצים ונו׳פי־צואח 
(הגדוה—פי 23 ) 





233 


גדה— גרה 


234 


אפיתל־חיפוי שטוח וחסד בלוטות. ונראים מבחינה זו דומים 
לוושט, אע״פ שמבחינה התפתחותית אין הם הומולוגים לו. 
בקיבודהג' המושלמת תופס ( 1 ) כ 80% מן הנפח הכללי של 
ה״קיבוח",( 2 ) —כ 5% ,( 3 ) ו( 4 )—כ 8% ־ 7 כל אחת. הבהמה 
לועסת וטוחנת את העשב הנקסף לעיסה וטחינה ראשונה 
מועטת ובולעתו מיד. בקצהו האחורי של הוושט נפרדות 
הדרכים המובילות ל( 1 )—( 2 ) ול( 3 ). כמויות גדולות של 
מזון מצטברות תחילה בהמסס המרווח, שדפנותיו מכוסות 
גבשושיות המגדילות את שטחי־פניו. מיקרו־פלורה ומיקרו- 
פאונד, קבועות בהמסס מפרישות צלולאזה, המפרקת במידה 
רבה את מעטה־התאית של העשב, ואנזימי תסיסה וגליקו־ 
ליזה מתסיסים חלק מן המזון אגב יצירת גאזים ( 4 פ 0 ״ 00 ) 
וחומצות (חומצה אצמית, פרויפיונית. בוטירית ועוד) וקצת 
אמוניה. המזון המותסס מועבר גושים־גושים אל בית־הכוסות 
הקטן. שדפנותיו מכוסות כוסיות. כעין תאי חלת־הדבש. 
התכווצות של ( 2 ) סוגרת את הפתח ל( 1 ) ופותחת את פי־ 
הוושט האחורי. בלחץ התכווצויות של ( 1 ), המוגבר מן החוץ 
ע״י התכווצות הסרעפת, נדחפים גושי-המזון דרך הוושט 
חזרה לפה! שם הם חוזרים 
וגלעסים וגטחנים יפה־יפה 
ומתלחלחים שנית ברוק, 
שהאנזימים שלו(העמילאזה) 
מסוגלים עתה לפעול על 
חמדי-הפרוטופלאסמה שנח¬ 
שפו מעטיפתם. משנהסך המ¬ 
זח לדייסה דלילה הוא נבלע צייר 2 

בשניה, אבל אינו חוזר ל( 1 ). מרזב-הוו׳&ם בפרה 

נ ״ ר במרןכ ו. בשעת ד,בליעה הראשונה: 

א,א נ גר במרזב מ וחד 2 בשעת ד,ב?יער, השניה 

(ציור 2 ) שבדופן לקיבת- 

העלעלים ( 3 ), שהיא עשויה דפים שריריים, בעין דפי־ספר, 
שהתכווצוי 1 תיהם הקצביות מוסיפות טחינה למזון. משם הוא 
נדחף לקיבת־המיצים ( 4 ), שבה הוא נעכל ע״י אנזימי־הקיבה 
הרגילים; העיכול נמשך במעי, בהשפעת האנזימים שלו ושל 
הפאנקראס ושל מיקרואורגאגיזמים גורמי תסיסה (או ריק¬ 
בון). בדרך־בלל שוהה המזון כ 40 — 60 שעות ב( 1 ) ו( 2 ),כולל 
החזרתו מנות־מנות לפה ולעיסתו השניה. מראה הבהמה הרו¬ 
בצת או עומדת שעות רבות, לכאורה ללא אכילה, ואעפ״ב 
אין פיה פוסק מתנועות־לעיסה — הוא אפייני ביותר למעלי־ 
הג׳. אחרי הבליעה השניה שוהה המזון כ 8 שעות ב( 3 ) ואח״ב 
כ 3 שעות ב( 4 ) עד תום העיכול בקיבה. מן התאית שבמזון 
מתעכלים בהמסס — לפני העיכול ב( 4 ) — כ 70% , ובמעי 
הגס והעיוור'— אחרי העיכול בקיבה — כ 30% . 

כל המכאניזם המסובך של העלאת־הג' נתון להסדר עצבי 
מדוקדק.ירק קיבת־המיצים היא בעלת אוטומאטית! האוטו• 
מאטיה של ( 1 )—( 3 ) היא מועטת, והם מופעלים בעיקר ע״י 
רפלכסים, שהגורם הראשי הפועל בהם הוא הוואגוס. 

אוכלוסיית המיקרואורגאניזמים של הקיבות הקידמיות של 
מעלי־הג׳ מורכבת ממינים רבים של חידקים (עד 20 מיליארד 
בסמ״ע) ושל חד־תאיים (עד 1,000,000 בסמ״ע), ביחוד של 
ריסניות מסידרת 3 ו 101 ז] 0 ז 1 ק 8 , המעפלים פחמימות, שומנים 
ופרוטאינים. בין בע״ח ממעלי־הג׳ ובין המיקרואורגאניזמים 
שבקיבותיו(ובמעיו) קיימת מעין סימביוזה: הוא מספק להם 
בית־גידול אידיאלי מבחינת החום. מיעוט האויר וריבוי 
המזון, והם מאפשרים לו את ניצול מזונו התאיתי. 

העלאת־ג׳ היא אחד מסימני־טהרה בבהמות ע״פ התורה 



(ויק' יא, ג—ה! דב׳ יד, ז—ט). אולם התורה קובעת את 
העלאת-הג׳ לא ע״ש המכאניזם הפנימי, אלא ע״ם הסימן 
החיצון של חנועוח־הלעיסה האפייניות של הלסתות! בהתאם 
לבך אף השפן והארנבת מוגדרים במעלי־ג׳ (שם: שם). 



3 *יוד 

נולנולת ושיניים ש? 

פילוגנזה של מעלי־הג׳. במחצית הראשונה של 
השלישון מופיעים יונקים מפריסי־פרסה, שבהם ניכרים 
0 במעורב סימניהם של החזירים ושל מעלי־הג׳, כגת ת 030 םז 
האירופי וצנומעזסקסץ!^ הצפון־אמריקני, שניהם מן האולי- 
ג(קן; כל הקבוצה נכחדה במיונן. במיוקן מופיעה משפחת 
מעלי־הג׳ הקדמונים ( 113 ם 1113 ת 11 ו 161 ?), שסוגיה — כגת 
מ! 11 ״ 116 ז 10 ק 00 \/ — חיו חסדי קרניים, בעלי 2 או 4 אצבעות 
ברגליהם ובעלי שיניים סלנודוגטיות! ממעלי־ג' שבהווה 
קרובים להם ביותר הטראגוליים׳ שהם מעלי-הג׳ הפרימי־ 
העדין והקל X1 טיוויים ביותר הקיימים היום. ה מ 0 (^ 10 {ק 
ודק־הרגליים, שחי באאוקן העליון, נראה קרוב לצביים 
שבימינו! מערכת־שיניו עדיין חיתח שלמד- אך הטוחנות 
בבר היו כמעט סלנח־ונטיות. (ציור 3 ) מן 
האאוקו העליון באסיה המרכזית יכול להיחשב בין אבות 
מעלי־הג' חאסייתיים. אבות נבובי־הקרניים מופיעים בסוף 
המיוקן ומתרבים מן הפליוקן ואילך. על אבות הגמל ע״ע. 

] 3 ^ 0510 ! 71 ) 071710 £ '\ 4 ) 1 ^ 11111010 ? . 11 ) 11010 £ 1 ( 1 /? 17 ( 1 ,־ 

1(17111, ]926, £. \(3 4 11 ') 1117110 ). 1177 . 1 ! . 11711111 , 3 ( 20 ת . 
510^111/(0111(11 11. 1011/10/1711(/10{11. ?1111X11(7(. 1], 156 א ., 
1929, 8. 1_. 8113111, '! 7010 ? . 17111111 81-11 (ס * 41171 ? ) 11 י X011■ 
€1110(1110711, 1936; 01 , 15011 ) 1 ] 1111 ? .•ד.ז<- 7 [ 1 <ע 1 ^^ .(/ .א - 
£(1(1071 1 1944 ,(.££ 41 , 19 .ז 01 א . 8101 ) 117711710711 )} ) 111 ח ; 

/). 7. ?1111111946 ,( 81 , 58 .״א . ¥0100 ) 811701711111071 ,ח 50 <ן ; 

14., 8117711710711 7)1£(1110/1 (1,105 ־ 50 ץ! 141/110 / .]גא 
(?031:!. 70 ? 71 ) 811771 ) 711 , 400 ^ 511 , 8 ; 1948 ,( 2 . 0 א ,.עסא - 
10X0 01. 050. 141010[>101. 9, 44), 1953; 711 , 0111505 .א -א ( 
?11)11101011)1 .' 1955 , 359 ־ 352 , 14/11771011 €< 11 )< 077 < 7 /ס 
י. ל. 

גרה ( 3 !ש 0 ), מחוז ועיר ברפובליקה הגרמנית הדמוקראטית 
(גרמניה המזרחית). 

1 ) מחוז־ג/ החלק הדרומי־מזרחי של מדינת תירינגן 
לשעבר: 877,000 תושבים ( 1954 )—איזור הדרי פודה ונושא 
חקלאות מפותחת. הנהרות אלסטר וזלה חוצים אותו. באגנו 
המרכזי — מרבצי בצר־ברזל וצפחות־נח 1 שת, שמשמשים 
בסים לתעשיה ענסח. ערים חשובות במחוז: ג׳, ינה (ע״ע) 

רודולשטאט, זאלסלד. 

2 ) העיר ג׳ היא צומת מסילות־ברזל ומרכז תעשייתי 



235 


גרה—גרוכי, דוד 


236 


לייצור טפססילים, מכונות, כימיקאלים, זכוכית, נייר, רהיטים. 
88,000 תושבים ( 1948 ). — ג׳ נוסדה בסאה ה 11 , וב 1237 
הוענקו לה זכויות־עיד. מ 1563 עד 1918 היתה בירת נסיכות 
רויס (הענף הצעיר). ב 1780 נשרף חלק גדול של העיר, 
לפיכן־ לא נשתמדו בה אלא בניינים עתיקים מועטים. גידול 
כבשים במתח שימש יסוד לתעשיות האריגה והטוויה. במאות 
ה 19 — 20 נעשתה עיר תעשייתית מובהקת. 

^ךך 1 ךמ, ?איל— 11 >ז 3 ו 1 זש 3111 0 ? — ( 1607 — 1676 ), משורר 
דתי־לותראני גרמני. היה כומר בברלין, אך נאלץ 
להתפטר, כשלא ניאות — משום אדיקותו הלותראנית — 
להישמע לפקודת הקורפירסט ולהימנע בדרשותיו מהתקפות 
על הרסורמייס-האוואנגליים. הוא מת ככומר בעיירה ליבן 
( 11 ^ 1.11 ). 134 שיריו, המצטיינים בעסקות הרגש, בפשטות 
וביפי הצורה, נבעו מחוויותיו הדתיות האישיות, ורבים מהם 
פותחים בלשון "אני". ביניהם נודע אחד, שבו מתחיל כל 
בית במלה מהפסוק תהל׳ לז, ה, לפי תרגומו של לותר. י. 
סבסטיאן באך השתמש בקטעים משירי ג׳ ביצירותיו המוסי¬ 
קאליות. שיריו של ג׳ מוסיפים לתפוס מקום נכבד בספרי 
שירת־הפולחן הפרוטסטאנסיים עד היום. 

877 5 111 408 ) 1 ן 7 ^^ 117 ^ .£ ; 1908 ,. 0 .? 

, 5011385 .£ ; 1926 ,. 0 .? , £00118 .£ ; 1912 , 0.1 .ק £17877 
. 1951 , 0117111771/1711 1771 /)) 77071%711 1177 7 )£( 01  


תיהם. הוא השתדל לשמור אמונים לרבו בציור תמונות 
על נושאים מיתולוגיים, שבהם לא היה כוחו יפה ביותר. 
ב 1835 התאבד ג׳ — כנראה, בעקבות לבטים אמנותיים 
שנתלבט בין תחושותיהם וסיגנוניהם של שני עולמות: 
העולם הקלאסי — שלו השתייך מבחינת חינוכו ועקרונו־ 

_ תיו — והעולם הרומאנטי — שג׳ היה ממבשריו הראשונים 
כמעט שלא מדעת ובעל־כרחו. תמונתו "בונאפארט מבקר 
את חולי־הדבר ביפו* ( 1804 ) הלהיבה בשעתה את קהל 
הצעירים. ג׳ היה רומאגטיקן בחושו הנפלא לתנועה ולצבע, 
בהתלהבות שבה היה מתאר כלי־נשק, מדי-צבא, סוסים, 
מראות של קרב פנים־אל־פנים, סצנות דראמאטיות גדולות! 
רומאנסיקן, או עכ״ם פררומאנסיקן, היה אף בתמונות מלאות 
הירהורים ותערובת של אור וצללים. — ג׳ גילה את גאוניותו 
של דלקרואה (ע״ע) הצעיר, והלה חשב אותו לרבו. 

- 111171 ־ 71 ,[ ; 1869 ,!) 4770% ) 0 171 71 717 111 ,. 0 . 0717:117 . 8 .[ 

-* 1 ,מ ; 1880 ,. 0 1 ) 170 ) 11 811 771071 10 71 717 00 ,) £730 07 
171 71 077111 171 , 0 ,■ £51110110 ,א ; 1905 ,. 0 ,סנתתסמו 
. 1951 ,. 0 . 1 -. 71 , 1011£ ש 0 . 0 ; 1936 , 1/071 * 

ז׳. ק. 

נה(£יה (נחמיה) — 99 * 01 — ( 1641 — 

1712 ), בוטאניקן אנגלי. ג׳ למד רפואה בקימבריג׳ 

ובלידן ועסק ברפואה בקונטרי ובלונדון. הוא היה מן החברים 
הראשונים של החברה המלכותית ושימש מזכירה ם 1677 , 
ג׳ היה מחלוצי הבדיקה המיקרוסקופית של המבנה המורפו¬ 
לוגי והאנאטומי של הצמחים, גילה את המבנה התאי של 
רקמת־ד,צמחים ("שלפוחיות דקות-דופן ומלאות מיץ, הנמ¬ 
צאות בחלקים הגדלים של חצמח") והכיר באבקני-הפרחים 
כאיברי-מין זכריים. הוא השתמש לראשונה במונח "אנטומיה 
משוה" (ע״ע) במשמעותו החדישה. יחד עם מלפיגי (ע״ע) 
נחשב ג׳ כמייסד האנאטומיה של הצמחים. חיבוריו העיקריים: 

01115 ן>תג 11 ש 3 בת $10 1116 0£ ץמז 10 גמ^ 6 ^בז 151 גק 1 מס 0 

(״אנאסומיה משווה של הקיבה ושל המעיים״), 1681 ! 
5 !מ 3 !? ) 0 ןמז 0 ! 3 ת 1 / (״אנאטומיה של הצמחים״), 1682 . 

1 () 8147 7:771117101077117 ( 107 [? 877 71471811111 ^) 8 017 , 11 מו 5 תג 9 

£071$ 7/17 , 41311 ( . 0 ״ 1 ; 1886 , 17 /^ 1 . 4 ! . 11 . 0 .*/ 

. 1912 , 01147011111 /ז 

נרובי, דוד — ץנ 1 גת 0 .ם — ( 1811 , קיש־קר [כפר על־יד 
נובי־סאד, הונגריה] — 1898 , פאריס), רופא יהודי, 

מחלוצי המיקרוביולוגיה והפאראזיטולוגיה החדישות. ג׳ היה 
בנו של מנדל ג/ איכר יהודי עני מטופל בילדי* שאחרי 
מות אשתו הראשונה לקח אשה שניה. היחסים בין ג׳ ואמו 
החורגת לא היו טובים! הנער עזב את הבית ונדד לבורא־ 
פשט, ושם התפרנס מעבודה במסעדה יהודית. כיהודי לא 
יכול היה ג' להתקבל בגימנסיה, והיה מאזין לשיעורים כשהוא 
עומד מאחורי דלת הכיתה המתאימה, עד שריחם עליו אחד 
המורים ואיפשר לו להתקבל לבית-הספר. אתרי גמר הגימ¬ 
נסיה נדד ג׳ לווינה, למד רפואה מעוני, וב 1834 קיבל תואר 
רופא. הודות לכשרונו והשגיו נתמנה — למרוח יהדותו — 
לכירורג בבית-החולים האוניברסיטאי. האוניברסיטה אף 
הציעה לו משרת פרופסור — בתנאי שיתנצר. ג׳ דחה את 
ההצעה בשאט־נסש. עזב את וינה, ביקר בלונדון והת¬ 
יישב בפאריס ב 1839 . הוא קיבל משרה במוזיאון לטבע ונתן 
הרצאות על אנאטומיה פיסיולוגית ופאתולוגית. בין שומעיו 
היו סז׳נדי (ע״ע) וקלוד ברנד (ע״ע). 





237 


גרובי, דוד — גרודזנסקי, ד דויים עוזר 


238 


בין 1841 ו 1852 
(וביחוד ב 45 — 1841 ) 
ביצע ג׳ שורה של מח¬ 
קרים ותגליות׳ שבהם 
יצר את המקצוע של 
המיקולו׳גיה הפאת 1 ־ 
לוגית של האדם 
דחיות־הבית ובהם נתן 
את הדחיפה להתפת¬ 
חות חדשה במיקרו¬ 
ביולוגיה ובפאדאזי* דוד נרובי 

טולוגיה בכלל. ב 1841 פירסם תיאור מיקרוסקופי מתייק של 
גורם התרת (ע״ע), הפטריה הידועה היום בשם 
501100161111 (ע״ש שגלין [ע״ע], שמצא אותה זמן מועט 
לפני זה), והוכיח בדרך ניסויית—בפעם הראשונה בתולדות- 
הרפואה — שפטריה עלולה להיות הגורמת למחלה מסויימת 
באדם. ב 1842 גילה ותיאר ג' את הפטריות הסאתוגניות 
$□ 3111102 312 י 1 >ם 03 , גורמת פטרת-הסה, ו - 161112 □ 065 ^ 060001 
65 )׳( 11 ק 0 ז 5 , גורמת מחלת־זקן באדם ומחלת־עור בסוסים, 
וב 1843 — 1844 — שורה של פטריות גורמות מחלות-הנגע 
(*!!"צ"□!) בעור. תגליות אלו היו פרי מאמץ מחקרי כביר, 
שבוצע בתנאים ובכלים פרימיטיוויים. ג׳ היה בין הראשונים 
לחקירת התולעים הטפיליות ומחזור-חייהן. התגלית הגדולה 
והחשובה ביותר שעשה בשטח זה (יחד עם הווטרינר הצר¬ 
פתי דלפון [ 1 >ם 0 ) 613 ס]) היא גילוין ותיאורן של המיקרו- 
פילדיות ( 113113 ) 11610 ^) בדם כלבים נגועים* זו היתה 
ההתחלה של פרק חשוב במחקר התולעים ממשפחת הסילא* 
ריות, שהן חשובות ביותר בפאתולוגיה של האדם בארצות 
טרופיות. אוד׳ב חקר ותיאר ג׳ בדייקנות קרציות (^> 0 ת! 6 ם 
311$ □ 1 □ 311111 101113 נ 1 מ 7101 ,מזגו־ 131 ט 1110 ס£), שהן טפילי־העור 
של האדם ושל הכלב. 

אחת מתגליותיו החשובות ביותר, המהווה מפנה בתולדות 
המיקרוביולוגיה. היא הגילוי הראשון של טריפנוסומה — 
זו של הצפרדע — ב 1843 (ג׳ הוא שטבע את השם - 0 ס 2 ק 7 וי 1 ׳ 
3 תז $0 ). באותה שגד" יחד עם דלאפון, גילה את היציקונים 
החיים בכרס הפנימית של מעלי־גרה ובזה נהיה לחלוץ 
הפרוטוזואולוגית התטרינארית. — ג׳ אף ביצע מחקרים 
באנאטומיה משווה, בפיסיולוגיה ניסויית, בניסויים בהרדמה 
ע״י אתר וכלורופורם (ב 1847 ) — מיד לאחר שהשימוש בהם 
נודע באירופה (ע״ע אנסתסיה) —, בהרכב הלימפה, במבנה 
המיהרוסקופי של האפיתל של המעיים, בכירורגיה (טיפול 
בפצעי-מלחמה) וכד. הוא גם היה בין הראשונים להכנת 
צילומים מיקרוסקופיים. 

ג , הפסיק את פעולתו המחקרית סמוך ל 1852 , ומכאן 
ואילך הקדיש את כל זמנו לפראקטיקה הגדולה שלו כרופא 
מעשי. הוא לא היה פעיל במחקר הרפואי בתקופת התגליות 
הבאקטריולוגיות הגדולות בדור הבא (תקופת פסטר וקוך), 
ודבר זה — ואולי גם יהדותו — היה הסיבה שתרומתו 
החלוצית המכרעת להתפתחות המיקרוביולוגיה והפאראזי־ 
טולוגיה לא הובלטה ולא הוטעמה כל-צדכה בהיסטוריה של 
הביולוגיה והרפואה. 

ג׳ היה אישיות דגולה, ולא השגיו המדעיים בלבד אלא 
אף מידותיו התרומיות קנו לו מעריצים בין טובי אנשי הרוח 
והמדע בדורו. הוא היה מעורב בהוגי אמנים וסופרים והיה 


רופאם הפרטי של הינה (ע״ע) ושל דימה (ע״ע). נוסף על 
עבודתו המקצועית עסק כחובב באסטרונומיה ומטאורולוגיה 
במעבדה שבנה בביתו, וכו סידר לעצמו אוסרי גדול של 
תכשירים מיקרוסקופיים. 

ש. אדלר, ד. ב' (יסואה וסריניית, 1943 ) 0 .1 .ת , 811116 . 13 
,) 1 * 4 ־ם־ 8 . 7 - 11011 * 2 .( . 5 ; 1926 ,( 15 , 82 . 0011 ^ • 1 ז 1 ז־ס> 

. 0 . 0 ,^ 14 ־ 1 ס 1 > 0 ־ 11 ז .( ; 1944 ,( 16 ,. 4 ־ 14 . 11151 . 81111 ) .ש .ם 
, 11 ־ 1015 . 8 ; 1954 ,( 22 , 20 ־ג 11 ) 1 *זנ 1161 . 1 ) 146 . 111151 .׳ 1 ־ 8 ) 

, 111105 ? . 1 ־ 1 מ ^/) * 171 * 81 * 1 \ 71 ** 1 > 10 \ 171 1 ז? 1 * 2 71 * 2011 * 0 ? 

. 1954 ,( 193-226 , 44 . $06 

ש. אד. 

נרו 3 ר, © 03 פ([ — 61 נ 1 ג 1 ז 0 תס׳ג — ( 1853 — 1927 ), 

רופא. באקטריולוג והיגייניקן אוסטרי. למד רפואה 
בווינה ובמינכן < ב 1884 נתמנה לפרופסור לרפואה בגראץ, 
ב 1887 בווינה וב 1902 לפרופסור להיגיינה ובאקטריולוגיה 
במינכן. גי ביצע עבורות־טחקר באקטריולוגיות מרובות, אך 
שמו נתפרסם ביתור ע״י גילוי האגלוסיבינים (ע״ע) 
הסגוליים, הקיימים בנסיוב של בעלי־חיים המחוסנים באופן 
מיוחד נגד חידקים מסויימים ( 1896 ): נסיוב כזה גודם 
לאגל ו ט י נ צ יה (ע״ע) של החידקים שגרמו להתהוות 
האגלוסינינים באותו נסיוב, אך אינו פתל על חידקים 
אחרים. בראקציד, ז(, הנקראת על שמו של ג׳, ניתן להשתמש 
לשם הגדרתם של חידקים לא־ידועים, היפוכה של ראקציה 
זו , — עירבובם של חידקים ידועים בנסיוב־דם לא־מוגדר 
זהו תבחין גרובר־וידל להכרת טיבו של הנסיוב 
ולהגדרת המחלה הקיימת בגוף שממנו נלקח נסיוב זר" 
תגליתו של ג׳ סללה את הדרך לתבחין זה, שחשיבותו גדולה 
באבחנתן הקלינית של מחלות מידבקות רבות. 

,*! 710102 * 1 )( 84 7 * 8 5108111771 801 * 11 ,־ 1 ־ 01111111 . 0 

. 1928 ,.ש . 1 זז 0 ),עיר בפולין הצפונית על הוויסלה! 

43,006 תושבים ( 1949 ). צומת מסילות־ברזל! מרכז 
מסחרי ומקום תעשיות של יציקת־ברזל, בניין־מכונות, קרא¬ 
מיקה, לבנים, זכוכית, כימיקאלים, עצים ונעלים. — ג׳ היא 
ג ך אוד נ ץ ( 1602 >ט 3 ת 0 ) הגרמנית, שנוסדה במאה ה 13 
בתחום שלטונו של המיסדר הטוטוני, זכתה ב 1293 לחוקת- 
העדים המאגדבורגית וסופחה ב 1466 לפולין. בחלוקת*פ 1 לין 
הראשונה ב 1772 עברה לרשות הפרוסים. שהקימו בה מבצר 
חזק אשר החזיק מעמד במצור ממושך ע״י הצרפתים ב 1807 . 
העיר השתייכה לגרמניה עד מלחמת־העולם 1 , התפתחה יפה 
במאה ה 19 , ויישובה היה גרמני-פולני מעורב. לסי חוזה־ 
וורסאי הועברה ב 920 ו לרשותה של פולין המחודשת. אחרי 
מלחמת־העולם 11 גורשו תושביה הגרמנים. — ישוב יהודי 
קם בג׳ רק באמצע המאה ה 19 . ב 1847 נבנה בה בית־כנסת• 
הקהילה התבססה סמור ל 1880 , היה לה רב ופעלו בד, חברות 
שונות. לפני הסיפוח לפולין מנתה האוכל 1 םיה היהודית 
כ 900 נפש. 

. 1902 ,* 7 ^ 1 <(* 0011 * 11 *? 11118 7111 * 4148 * 0 ,־ 1 ־ 13011 ? .? 

3 רזךזנ©כןי, ר׳ ©יים עחר, בן הרב דוד שלמד, (ט׳ באלול 
תרכ״ג/ 24.8.1863 , איויא [רוסיה הלבנה] — ה׳ באב 
ת״ש/ 10.8.1940 , וילנה), מגדולי־התורה ביהדות־ליטא וממג־ 
היגיו הרוחניים של המחנה החרדי בה. למד בישיבות אישי־ 
שוק ווולוז׳ין, והיה תלמיד־חבר לר׳ חיים סולוביצ׳יק (ע״ע). 
בישיבה היד, ידוע בתור "העילוי מאיויא". מתרמ״ז/ 1887 
ואילך היה אחד הדיינים בביר,"ד של וילנה, אבל יהודי העיר 



239 


גרודזנסקי, ר׳ חיים עוזר—כרודכו 


240 


התייחסו אליו כאל ראש לדיינים. הוא היה מיוזמי הוועידה 
החרדית בווילנה בתרס״ט וממייסדי האירגון החרדי "כנסת 
ישראל". השתתף בוועידת־היסוד של "אגודת־ישראל"(ע״ע) 
בקאטו׳ביץ בתרע״ד, 
ומאז ועד מותו היה 
מראשי "מועצת גדו¬ 
לי התורה" של המפ¬ 
לגה הזאת וסייע להג¬ 
ברת השפעתה באיזור 
וללנה. במלחמת־העו- 
לם 1 , כשנתקרבה 
המערכה לווילנה, עזב 
את העיר׳ ושב אליה 
רק בתרע״ח. בתרפ״ד 
היה בין יוזמי ועידת־ 
הרבנים בגרודנו, 
שייסדה את ״ועד¬ 
ה י ש י ב 1 ת", מוסד 
לתמיכה בישיבות וב־ 
תלמידיהן! ומאז ועד 
מותו היה הדוח החיה 
בוועד זה, וכעסקן עשה רבות לקיומן החמרי ולהדרכתן 
הרוחנית. הוא זכה להערכה רבה בעולם התורני ובציבור 



ר־ חיים עודר גרודעטסי 


הדתי הרחב. 

ר׳ חיים עוזר היה מתנגד קשה ועקבי לציונות ולהש¬ 
פלה חילונית בין היהודים. שאיפתו היתה לקיים את עולם 
התורה והיראה של ישיבות ליטא ועיירותיה במבנה שמצא 
אותו לפניו — עד בוא הגואל. הוא שמנע בתרצ״ד את 
העברת בית-המדרש לרבנים ע״ש הילדסהימר מברלין לתל־ 
אביב! כשפנה אליו קיבוץ אגודאי בשאלה, אם מותר לו 
להתיישב על אדמת הקהק״ל, עגה: "כל איש אשר שאר רוח 
בו ישאר על מקומו ואל יחוש לזרם השוטף... עד ירחם המקום 
ברוך הוא עמו וימהר ישועתו". בתרפ״ט פתחו מעריציו 
במחלוקת קשה נגד קהילודוילנד" שבחרה ברב יצחק רובינ¬ 
שטין (ע״ע) לרבה של העיר ולא בו. 

דח״ע פירסם בחייו את ספר השו״ת "אחיעזר": א/ תרפ״בז 
ב , , תרפ״ה* ג׳, תרצ״ט. בהקדמתו לחלק האחרון, שנחתם 
בג , בסיון תרצ״ט, באה על ביטויה תחושתו במצב האומה 
מבפנים ומבחוץ בפרום השואה: הוא מציין את האימה שבה 
שרויה האומה כולה בגולה וגם בא״י (תקופת מאורעות 
1936 — 1939 ) ואת החורבן הרוחני ואבדן האמונה, את 
הפגיעות בשבת, בכשרות ובקדושודהמשפחה * את הקולר 
הוא תולה ברפורמה במערב ובחינוך החילוני — "הבורות 
ועמי־הארצות, ההוללות וההפקרות״ — במזרח * נחמה הוא 
מוצא רק "בעבודה הגדולה למען תחיית וחיזוק החינוד 
התורתי"... ו״הישיבות הגדולות והקטנות מבצר היהדות... 
בפולין וליטא״. — רח״ע נפטר בעצם ימי סיפוחה של ליטא 
לבדית־המועצות. 


ש. רוטשטיין, אוזיעזר, חש״ב! מ. יוסיפון, "בית הכנסת", 
ב׳(חוב׳ 12-11 ), תש״ז. 

ח. ה. ב־ש. 


?רזךבו (סנו^סזס; ליטאית 25 ח 11 >זב 0 ), חבל ועיר ברפוב־ 
ליקה הבילורוסית (ברית-המיעצות). 

1 ) חבל־ג , נמצא בצפון־מערב ביילורוסיה, גובל בצפון 


בליטא ובמערב בפולין < שטחו כ 21,000 קמ״ר. החבל נמצא 
במישור אלוביאלי נמוך ; נקודתו הגבוהה ביותר 182 ם׳ מעל 
פני הים הבאלטי. את התבל חוצים הנהרות בוג, נארו, נימן 
ובובר. בצפון ובדרום־מזרח מספר אגמים, הגדול ביניהם 
אגם־סלונים. האקלים קר ולח! החקלאות אפשרית רק במשך 
6 חדשים בשנה. התוצרת החקלאית של החבל — שיפון, 
חיטה, פשתה, טאבאק, ירקות ופירות. התוצרת התעשייתית 
כוללת: בדים, עורות, צמר, לבנים, משקאות חריפים. 

2 ) העיר ג׳— עיר ראשית בחבל ג'! כ 40,000 תושבים 
( 1950 ). ג׳ יושבת על הגדה הימנית הגבוהה של נהר־ניימאן, 
בקרבת הגבול עם פולין. צומת מס״ב חשובה, על הדרך 
הראשית ורשה—לנינגראד. מרכז מסחרי לתבואות ועציםז 
מקום מפעלים תעשייתיים — מטוויות גדולות, בתי-בורס- 
קאות, בתי־חרושת לנעליים, טאבאק, סיגריות, נייר, סבון, 
זכוכית ומכונות חקלאיות. 

היסטוריה. ג׳ היא גרידן (לאסמסקת), גר 1 דנסקי 
(אמאסא^סק'!) או גרודצקי( 110 א 11 ס^סק' 1 )של המקורות 
הרוסיים העתיקים. העיר נזכרת לראשונה ב 1128 , ואז היתה 
מקום־מושבו של נסיכה הראשון וסוואד דוידוביץ׳. ב 1224 
נחרבה ג׳ ע״י האבירים הגרמניים וב 1241 — בימי נסיכה 
החמישי והאחרון יורי גלבוביץ , — ע״י הטאטארים. מיד אחר 
פלישת הטאטארים נכבשה ג׳ ע״י הליטאים. ב 1259 נמצאה 
ג׳ בידי דניאיל נסיר־האליץ׳. במלחמות בין ליטא ובין המיסדר 
הגרמני נחרבה ג׳ ב 1284 וב 1391 . ב 1398 הסך הנסיך הליטאי 
ויטובט (ע״ע) את ג׳ לבירתו השניה אחר וילנה. ב 1444 זיכה 



גרורכ 1 

המלך הפולני קאז׳ימיז׳ ¥ 1 (ע״ע) את ג׳ בחוקת־מאגדבורג. 
בג׳ חי המלך הפולני סטפן בטורי (ע״ע) ובה מת ב 1586 . 
בתקופת הראקציה הקאתולית היתה ג׳ מרכז קאתולי חשוב, 
ומאותה תקופה נשתמרו בג׳ בניינים כנסייתיים נאים. בשנות 
1655 — 1657 נמצאה ג׳ בידי הצבא הרוסי במלחמתו בפולין, 
ובעקבות הרוסים חדרו לג׳ השוודים. ב 1705 — 1708 חנה בג׳ 
קרל ווצ (ע״ע), ערב פלישתו לרוסיה. בג׳ נערכו סימים 
פולנים חשובים: ה״סים האילם״ של 1793 , שנאלץ לאשר את 
הביתור השני של פולין, והסים של 1795 , לפני ביתורה 
השלישי, שבו סופחה ג׳ לרוסיה. ב 1801 נקבעה ג׳ כעיר־פלך 
רוסית. ערב מלחמת 1914 — 1918 בוצרה ג׳ והוכללה בקו־ 
הביצורים השני שבמערב רוסיה! אולם בספטמבר 1915 
נפלה בידי הגרמנים ללא התנגדות. ב 1918 סופחה ג׳ לפולין 
והוכללה במחוז בןליסטוק. בחלוקת־סולין בין גרמניה ורוסיה 
הסובייטית בספטמבר 1939 נכבשה ג' ע״י הצבא הסובייטי. 
עם פלישת הגרמנים לרוסיה ב 1941 היתה ג׳ אחת הערים 



הסובייטיות הראשונות שנכבשה ע״י הגרמנים. ביוני 1944 
נכבשה חזרה ע״י הצבא האדום. 

א. אח. 

ה י ה ו ד י ם ב ג׳. ג׳(הוראדנא. הראדני — בפי היהודים) 
היתה אחת הקהילות העתיקות ביותר בליטא־רבתי. ב 389 נ 
העניק הארכידוכם ויטובט כחב־קיום ליהודי־ג/ וממנו אנו 
למדים שכבר אז היו ליהודי־ג׳ בית־כנסת ובית־קברות 
ונכסי־דלא־ניידי בפיר ובסביבתה, ושהם עסקו במסחר, 
במלאכה וגם בחקלאות. בגירוש ■־ליטא ( 1495 ) הוגלו גם 
יהודי־ג׳, ורכושם הוחרם. ב 1503 הורשו לחזור, ורכושם הושב 
להם. בסוף המאה ה 16 הוקמו בעיר בתי־מדרש וישיבות, 
ושמה הראדני נדרש בפי בני הדור "הר־אדני* קהילת־ג׳ 
ניצלה מגזירות ת״ח—ת״ט, ופליטים רבים מן הדרום מצאו 
בה מקלט. אולם היא סבלה הרבה מכיבוש הרוסים ב 1655 — 
1657 ומן הכיבוש השוודי שלאחריו. מ 1616 סבלו יהודי ג׳ 
שנים רבות מקנאותם של הישועים שבעיר* ב 1790 גרמו אלה 
לעלילודדם, שקרבנה היה ר׳ אליעזר בד׳ שלמה מורבולוב; 
עלילת-דם שגיד, היתד. בימי השלטון הרוסי ב 1816 . ג׳ היתד. 
בין שלוש הקהילות הראשיות של "ועד מדינת ליטא". 
קהילח־ג , נמלה על עצמה גם את הטיפול בעניינים יהודיים 
כלליים ובסניגוריה במשפטים הכרוכים בעלילות על יהודים, 
בי בית־הדין העליון של ליטא ישב בעיר זו. — ב 1788 
הופיע בג/ בבית־הדפום המלכותי, הספר העברי הראשון 
שנדפס בליטא. בית־דפוס עברי שני, שנפתח בג׳- ב 1793 , 
שימש גרעין ל״דפום והוצאת האלמנה והאחים ראם" שבעתיד 
(תחילה — ב״ווילגא והוראדנא", אח״כ בווילנה). 

מספר היהודים בג׳ היה ב 1560 כ 1.000 נפש (לפי 
אומדן אחד); ב 1776 — 418 ^ 2 . ב 1793 — כ 3,400 . כשעברה 
ג׳ לרוסיה בחלוקח־פולין השלישית ב 1795 , היו יהודיה 
למעלה מ 75% מכלל התושבים שבעיר, וג׳ היתה הקהילה 
השניה בגדלה בליטא לאחר וילנה. 


סטאסיסטיקת היהודים במאות ה 19 — 20 


% מכלל־האוכלוסיך 

נפשות 

שנה 

85.3 

8,422 

1616 

ה 54 

כ 10,300 

1856/57 

68.7 

27,343 

1887 

*48.4 

*22,684 

1897 

64.1 

27.874 

1904 

כ 67 

40.0005 

1914 

53.4 

18,697 

1921 | 

42.6 

21,159 

1931 1 


• מספרים של המיסקד הרשמי, שמידת מהימנותו לגבי היהודים 
מפוקפקת. 


ההפחתה במלחמודהעולם 1 נגרמה בחלקה ע״י גירוש 
יהודים מג׳ לפנים־רוסיה ע״י השלטונות הצבאיים הרוסיים 
ב 1915 . 

מקורות-ד,פרנסה העיקריים והמסרתיים של יהודי־ג׳ 

היו המסחר (בעיקרו בתוצרת חקלאית ובעצים) והמלאכה, 
ובשני הדורות האחרונים — גם התעשיה. ב 1887 נשתייכו 
88% מכל בתי־המסתר בג׳ ליהודים, וכן כ 76% מכל המפעלים 
לחרושת ולמלאכה, ו 65.2% מכל הנכסים הבלתי־בדיט. מצב 
זה לא נשתנה בהרבה עד למלחמת־העולם 1 . אולם משעה 
שחזרה ג׳ שנית לשלטון פולין, נדחקו יהודיה בשיטתיות 
ובהתמדה מעמדותיהם הכלכליות לסוגיהן. ב 1921 נמצאו 
בידי היהודים בג׳ 1,273 מפעלים וסדנות לתעשיה ולמלאכה, 



כית־כנסת ׳טל עץ (טו הסאה ה 18 > 

בפרנר ׳ 53 נוודנו 

שהעסיקו 3,719 איש (מהם 2,341 שכירים, ומאלה 83.2% — 
1,947 — יהודים), 34.6% מהם בענף־המזון (כולל טאבאק) 
ו 29% בהלבשה. ב 1937 היו בידי יהודים בג׳ 65 מפעלי־ 
תעשיה גדולים ובינויניים, שהעסיקו 2,181 שכירים, מהם 
895 ( 41% ) יהודים — לעומת 51 מפעלים ממשלתיים ולא- 
יהודיים, שהעסיקו 2,262 שכירים. 45% מכל העסוקים 
במפעלי־התעשיה של היהודים עבדו בענף־העץ, אבל רק 
28% מכלל עובדים אלה היו יהודים. בין יתר המפעלים 
החשובים שהיו אז בידי היהודים היו: בית״ר גדול לאופניים, 
ביח״ר גדול למוצרי עור וכדיכדי אממתיים, ביח״ד לזכוכית, 
מפעל גראפי וליתוגראפי, בתי־יציקה ובתי־מיבשל לבירה; 
כמה מהם שימשו בשנות ה 30 המקום־הכשרה לחלוצים. 
בשעתו היה ביהח״ר לטאבאק של י. שרשבסקי בג׳ מן הגדר 
לים ביותר מסוגו בדוסיד, והגדול 'ביותר בתחום־המושב 
היהודי. 1,800 פועלים עבדו בו בממוצע, ומאות משפחות 
נוספות התפרנסו סביבו — כמעט כולם יהודים; המלאכה 
שבתה בו בשבתות ובמועדי־ישראל, לרבות חול־המועד, ולידו 
היה קיים בית־בנסת לעובדיו. בשנות ה 20 הלאימו שלטונות 
פוליו את המפעל, שיוו לו דמות ממשלתית־פולגית והעובדים 
היהודים נדחקו מתוכו. 

בג , כיהנו מגדולי הרבנים, כגון: ר׳ מרדכי יפה (ע״ע), 

ר׳ יהושע (ע״ע) ב״ר יוסף בעל "מגיני שלמה", ד׳ מרדכי 
זיסקינד מדומנברג. האחרון שנשא את תואר הרב בג׳ היה 
ר׳ בנימין ברוידא (מת 1818 ); המחלוקת על הרבנות אחר 
מותו גרמה שמאז היו בג׳ רק דיינים. בג׳ ישב על התורה 
ב״קלויז" המקובל ואיש־המוסר ר׳ אלכסנדר(ע״ע) זיסקינד. 
כן היה מפורסם בין העם גם מחוץ לג׳ במאה ה 19 ר׳ נחום 
ב״ר עוזיאל — ״ר׳ נחומ׳קד.״ —, למדן ובקי, אך עניו ומת¬ 
רחק ממשרה תורנית רשמית; את חייו ואונו הקדיש לקיבוץ 
תדומות לעניים ולדאגה להם. ג׳ של המאה ה 19 הי־תה מלאה 
בתי-מדרש ו״חברות" ללימוד בנוסח המתנגדים, ויהודים מכל 
השכבות היו יושבים בהם על התורה, ולא רק בשבתות 
בלבד. מראשי־ישיבתה נודע במאה ה 20 ר׳ שמעון שקום 
(ע״ע). — בג׳ חיו הסופר א״ש פרידברג (ע״ע) והמשורר 
היידי לייב ניידוס ( 1890 — 1918 ). ג׳ היהודית עשירה היתד, 
במוסדות חסד ועזרה הדדית, ובשעתו*, רבו בה האמידים, 
שהתחרו בהקמת מוסדות בכספם: בית־יתומים, בית־חולים. 
מושב־זקנים ובית-ספר משוכלל למלאכה, ב 1898 נוסדה בג/ 
כאחת הראשונות ברוסיה, הקופה הקו׳אופראטיווית למלווה 
ולחסכון. — בג׳ רווחו התנועות החברתיות בישראל של 
הדורות האחרונים. עוד ב 1875/6 היה קיים בה חוג סוציא־ 



ש. ל. ציסרון, לקהיקון ציוני, 143 — 146 , תרפ׳ד. 

ש. ב 

גחז;י(אז&זזפסק'! = מטיליאימה), הבל ועיר בקאווקאז. 

שנקראו ע״ש המצודה האדירה שהקימו שם הרוסים 
בתקופת מלחמותיהם בעמים ההרריים. 


אולם בי 1 ח 1 ־ 21 ק\ 1 נ(*ש 1 0-1 ^ 1 111 *׳טטזן ■׳וו 11 וווי/ 1 ^ 511 ■ גו־די־ז ז— 

נית. מפעל־חייו הוא חיבורו הגדול ס 60 שז 0 0£ ץז 11$10 ? 
(״דברי ימי יוון״), ב 12 ברכים, 1846 — 1856 (מאז יצאו 5 
מהדורות). חיבור זה פותח בראשית תולדות יוון ומסיים 
באלכסנדר מוקלוז; עיקרו — תולדות הדמוקדאטיד, האתי־ 



ליסטי יהודי. בשנות ה 90 נתגבשה בג/ מסביב לביזזח״ר 
לטאבאק, תנועת פועלים יהודים, ובראשה ה״בונד", שניהלה 
מאבק מקצועי־סוציאלי ופ 1 ליטי. — ל״חיבת־ציוך ולציונות 
היו בג׳ שרשים עמוקים עוד מימי התמיכה בישוב הישן 


$ך 1 ר" 3 ^ 9 '[ — ש׳\זב 0 151130 ־ 011 — ( 1742 — 1798 ). 

פילוסוף פופולארי מתקופת־ההשכלה בגרמניה. 

פעילותו הספרותית היתה מקיפה מאד. תירגם כתבים פיל(־ 
ם 1 םיים מן הספרות הקלאסית ומן הספרות האנגלית של 
...... ****^ 11 !• סי ל <נ סיד ר חסדיס 


247 


גרוט, ג׳ורג׳—גרוטיוס, הוגו 


248 


נאית מסולון עד דמוסתנס. ספר זה פחח שלב חדש בחקר 
תולדות יוון — בביקורת קפדנית של המקורות, בהבחנה 
הברורה בין אגדה והיסטוריה, בהארה החדשה של תולדות 
חוקת־אתונא, בהדגשת הקשר ההדוק שבין החיים המדיניים 
וחיי־הרוח. החיבור זכה לפופולאריות רבה בחוגי המשכילים 
באנגליה. ג׳ העריץ את הדמוקראטיה האתונאית ואת רוח־ 
החופש שפעמה באתונא הקלאסית והגיע לפעמים לידי 
הפרזה בהערכת המשטר האתונאי המחקר הארכאולוגי הח¬ 
דיש העלה תמונה מדוייקת ועשירה יותר של יוון העתיקה 
מזו של ג/ וגילוי "חוקת־האתונאים" לאריסטו, דור אחרי 
מוחו של ג/ פתח אפקים חדשים בחקר המשטר. אעפ״ב 
שמר חיבורו של ג׳ על חשיבותו בכמה עניינים, והוא נחשב 
לאחת התרומות המונומנטאליות לחקר תולדות יוון העתי¬ 
קה.—ג׳ חיבר גם ספר גדול על אפלטון( 1865 ) וספר (שלא 
סיימו) על אריסטו ( 1872 ). 

.? 0 . 1873 ,. 0 0 / 0 11 ) 1 ז £0 ז£? , 016 ־ 01 1 ? (" 3 ז 4 א) 

,•(• 7 ) 1111 ?>€ 11 * 19 1/7£ / 0 1711 >ך 107 * 141 1774 ) , 000011 

4 )^ ? 41110 ! { 0 ( ¥115107 ,חסלקרתס^ז .! ;* 1920 , 318 *—- 312 
7734 > 0 0 , 0 תפ 11#11 ח 40 ל ^ ; 1942 , 491-495 , 11 

. 1952 ,( 1415107 ^£€ז 0 / 0 /( $1114 3£ ! 1 

א. סר. 


של חיי הנוצרי הנאמן. בהשפעתו נוצרה אחרי מותו גם 
הקונגרגאציה של וינדסהים — תנועה נזירית ששאפה לתיקון 
חיי־הנזירים וסדריהם. 

7/0771 44 £ 7 } 87 7 ) 4 £* 7 /.> 065€/11 " 2147 5 11147 € 11 . , 01 ^ 621111 .£ 

£<¥ , 160106 ז | 0 .( ; 1917 1 ז? 71 ז $0 ה 77€7 ד££ 

, 14 ? £< ¥ 61/67151 0.4 . 0 ,מ 6 )[ 116 ס! 3 > 30 < ,[ , 1941 ,. 0 , 0 171 )/ 7 

. 1942 

ד. פ. 

גרוטהויזן ׳ בךגהךד —ח 5£ ץנ 1 ו 1 ז 06 ז 0 ן)ז 113 תזם 8 —( 1880 ־ 
1946 ), פילוסוף גרמני וחוקר תולדות התרבות 
והרוח. מ 1909 היה מרצה באוניברסיטת ברלין; ב 1933 היגר 
מגרמניה. ג׳ היה תלמידו של ו. דילתי (ע״ע). והמשיך 
לעבוד בשטח תודותיו של רבו על סוגי השקפוח־עולם ועל 
השפעתם על החיים החברתיים־היסטוריים ועל צורות־ההבעה 
של האמנות, של הדת ושל הפילוסופיה. עד 1933 פעל 
ג׳ כמתווך בין חיי־הרוח של הגרמנים ושל הצרפתים. — 
יצירותיו העיקריות של ג׳ הן: "ההתהוות של הרוה הבור¬ 
גנית בצרפת״ (צרפתית וגרמנית) 1927 — 1930 ; החיבור 
הפילוסופי־היסטורי ז 010£1 ק 0 ז 111 ח\. 1931 ; 

ט 3 *! 5 ט 80 ■[ 1 (צרפתית), 1950 . 


גרו^ה (קרי , ■ סרז^ה), 3 ןט -!" 000 זז*> 0 , לאט׳ 
1 !טח 38 ^ 1 ' 5 ט 1 >־ 31 ז 06 — ( 1340 — 1384 ), חאולוג נוצ¬ 
רי הולאגדי מיה״ב. ג׳ היה בן למשפחה מיוחסת ועשירה 
בעיר דונטר. הוא למד בפאריס תאולוגיה, רפואה, אסטדד 
נומיד, וחוקת־הכנסיה, והיה שם למאגיסטר! בין מוריו היה 
גם בורידן(ע״ע). מפאריס נסע ג׳ להשתלמות לקלן, זמן־מה 
שהה בחצר־האפיפיורים באוויניון, ואח״כ תור להולאנד. 
הכנסותיו המרובות מתפקידים כנסייתיים פיתו את ג' להימשך 
לחיי-שעה, אך ב 1374 חזר בו, נתיישב בעיר־מולדתו והת¬ 
עמק בתפילות ובלימודים. ב 1378 ביקר ג׳ אצל המיסטיקן 
הגדול רויסברוק (ע״ע) והתיידד אתו, אע״ס שלא הצליח 
לרדת לעומק השקפותיו המיסטיות ואף פיקפק בכשרותן 
הז־וגמתית של כמה מתורותיו. מתוך ענוותנות סירב ג' להת¬ 
קדש לכמורה ונטל על עצמו דק תפקיד של דרשן ומטיף 
בהגמונות של אוטרכט: הוא נדד ממקום למקום ודרש את 
דרשותיו בדרך־כלל בהולאנדית. התשובה היתד, בעיניו מעין 
הליכה בדרכו של ישו; הוא תבע מן האדם להשתתף במותו 
של המושיע ולהזדהות עמו. בדרשותיו התקיף ג׳ בחריפות 
לא רק את חטאותיהם של המון־העם אלא גם את אלו של 
הכמורה והנזירים. השפעתו על ההמונים היתה רבה, אולם 
השלטונות הכנסייתיים הטילו עליו איסור להטיף, באמתלה 
שלא נתקדש לכומר. ב 1384 מת ג׳ בדבר. 

בין כתביו של ג׳ תופסות את המקום החשוב ביותר 
דרשותיו(בלאטינית ובהולאנדיח) ואגרותיו. יש סברה, שה¬ 
חיבור המפורסם של תומם (ע״ע) מקמפן על "ההליכה בדרכי 
ישו" אינו אלא תרגום לאטיני של'חיבור הולאנדי של ג׳ 
שאבד. ג׳ הוא מייצגה המובהק של "הדבקות החדישה" 
(סמז^סתז 0110 ^ 1 )). הוא היה נאמן לעיקרי־האמונה של 
הכגסיה; היתה בו נטיה לחוויה דתית הקרובה למיסטיקה, 
אולם הוא לא שמר אותה לעצמו אלא שאף להפיץ את רעיו¬ 
נותיו בין המוני־העם הרחבים ולקרב גם את ההדיוטות 
להתעמקות ברעיונותיה של הנצרות. ביזמתו קמה אחרי מותו 
תנועת ״האחים של החיים המשותפים״ — איגוד אנשים שלא 
היו נזירים, אך חיו חיי־שותפות כדי להגשים את האידיאלים 


ו;ר 1 טיום ׳ הוגו — גטוזס־וס הצורה הלאטיגית של 
שמו של הויג דד, גרוט ( 001 ־ 01 40 1£ בו£*) — 

( 1583 , דלפט [הולאגד] — 1645 , רוסטוק [גרמניה]), משפטן, 
תאולוג, היסטוריון, דיפלומאט ומדינאי הולאנדי. 

חייו. ג׳ היה בן למשפחת־בורגנים מכובדת ממוצא 
צרפתי. אביו יאן, שהיה עודך־דין, שימש 4 פעמים דאש 
עיריית לידן ונמנה עם אפיטרופסי האוניברסיטה שם, וביתו 
היד, בית־ועד להוגי־דעוח, אנשיירוח ומדינאים. בג׳ עצמו 
נתגלו כשרונות מעולים עוד בימי ילדותו. בן 9 כתב שירים 
לאטיניים, בן 12 נכנס לאוניברסיטה של לידן, בן 15 ערך 
מהדורה חדשה של האנציקלופדיה של מרסיאגוס קפלה 
(ע״ע). ב 1598 נספח למשלחת הולאנדית לאנרי ע! מלך- 
צרפת, ובאותה שנה זכה לתעודת־גמר מטעם הפאקולטד, 
למשפטים של האוניברסיטה באורלאן; ב 1599 נתקבל למעמד 
עורכי־הדין בהולאנד, ג׳ פנה לענייני ספרות ופירסם מחזות 
ושירים בעלי תוכן דתי בלאטינית. ב 1603 נתמנד, להיסטוריו־ 
גראף של הולאנד, והוטל עליו לערוך את תולדות המרד נגד 
ספרד בנוסח רשמי. יחד עם זה עסק במקצועו ושימש יועץ 
משפטי לחברה ההולאנדית של הודו המזרחית. ב 1607 נתמנה 
לפרקליט־האוצר של הפרובינציות הולאנד וזלאגד. ב 1609 — 
1610 נתפרסמו חיבוריו הראשונים במשפט מלחמת־הים 
ובפיתוח תורת חופש־השיט (בחט■!* 111 6 ־ 31 ^ 1 ) ובהיסטוריה 
של ארצות־השפלד, ושל ייסוד מושבותיהן במזרח הרחוק 
( 371036 ) 83 11€36 נ 1 טק 01 ז 310 ) 1 טן> 1 זח 3 06 ). 

ב 1613 נתמנה ג׳ לפנסיונר של העיר רוטרדאם ונעשה 
נציגה של העיר באסיפת-ד־,פרובינציות. ב 1613 השתתף 
במשלחת דיפלומאטית לאנגליה לשם יישוב סיכסוך ישן, 
שגרמה לו התחרות שתי המדינות במזרח הרחוק. ג׳ בא 
במגע עם המלך ג׳ימז 1 (ע״ע) ועם חוגי המשכילים ואנשי- 
הכנסיה באנגליה, שהיו מעוניינים כמוהו בבעיית החזרת 
האחדות לעולם הנוצרי. אולם ג׳ נבשל הן בשליחותו הדיפלו¬ 
מאטית והן בשאיפותיו התאולוגיות, ולאחר שובו לרוטרדאם 
הסתבך בבעיות המדיניות־התאולוגיות שהטרידו את ארצו 
בימים ההם. ג' עצמו נטה לאדמיניאניזם (ע״ע ארמיניום), 


249 


גרומיוס, הוגו 


250 


ויחד עם זה חיה חסיד נלחב לרעיון חידוש איחודן של 
הכנסיות הנוצריות. ב 1614 הציע הצעת־תקנה — שנתקבלה 
ע״י אסיפת הפרובינציות —, שמגמתה היתה ליצור תנאים 
לסובלנות הדדית בין הארמיניאנים והקאלוויניסטים * ההצ¬ 
עות שהציע ב 1615 לתנאים, שבהם יורשו היהודים להתיישב 
בהולאנד (עי׳ להלן), משקפות אף הן את דעותיו הסובלניות. 
אך הסיכסוכים בין שני הזרמים, שמאחוריהם עמדו גם 
מריבות פוליטיות וניגודי־אינטרסים, נמשכו ואף החריפו, 
וב 1618 נקט הנציב, הנסיך מאוריץ, אמצעים חריפים כלפי 
הארמיניאנים, וג׳ וידידיו נאסרו. ג׳ נידון למאסר-עולם 
ולהפקעת כל רכושו ונכלא במבצר לובסטין, שם עסק בספ¬ 
רות הקלאסית והירבה בקריאה ובכתיבה. ב 1620 נמלט 
מן הכלא בעזרת אשתו, שהחביאה אותו בארגז מלא ספרים 
וכבסים, ועשה את דרכו לפאריס; לאחר מכן הצטרפה אליו 
אשתו. לואי וווצ העניק לו פנסיה זעומה, אלא שהכסף לא 
שולם בקביעות, וג׳ חי חיי־דוחק. ב 1623 קבע דירה לעצמו 
מחוץ לפאריס, ושם עסק בחיבור הגדולה שביצירותיו, "על 
דיני מלחמה ושלום", שבגללה הוא מוחזק אבי המשפט 
הבינלאומי. 

ב 1626 ניסה רישליה (ע״ע) להניעו להיכנס לשירות 
הצרפתי, אך תנאיו לא נתקבלו על דעת ג׳. ב 1631 חזר ג׳ 
להולאנד, מאחר שהיה סבור שהמצב שם נשתפר, והתחיל 
לעבוד באמסטרדאם כעורך־דין. באותה תקופח תרם בחיבר 
דיו תרומה חשובה להתפתחות המשפט הרומי־הולאנדי. 
מאחר שלא זכה לחנינה והיה נתון בכל עת לסכנת מאסר 
חדש, עזב ב 1632 את הולאנד ונסע להאמבורג, שבה ישב 
קיבוץ גולים הולאנדים. לג׳ כבר יצאו מוניטין בכל רחבי- 
אירופה, בעיקר בשל חיבורו "על דיני מלחמה ושלום"; המחבר 
הוצג לפני אוכסנשרנה (ע״ע), שביקש להעסיקו בשירות 
הדיפלומאסי השוודי בפאריס, וב 1635 נתמנה לשגריר שם. 
הימים היו ימי עיצומה של מלחמת 30 השנים; היחסים בין 
ג׳ ורישליה היו מתוחים ביותר, וג׳ לא הצליח בשליחותו, 
אע״ם שמילא תפקיד חשוב במו״מ המייגע, שהביא לידי 
חוזדדקומפין ב 1635 . לאחר מכן נצטמצמה עבודתו בעיקר 
בפעולות דיפלומאטיות שיגרתיות. הוא החזיק במשרתו כ 10 
שנים; ב 1645 הוחזר לשוודיה ונסע לשם דרך הולאנד 
(ששלטונותיה נחנו לו זכות מעבר תפשי) וגרמניה. אך 
בשוודיה לא הוצעה לו משרה חדשה, ותוך דיכדוכי־נפש 
הפליג משם לכיוון לא־ידוע. בקרבת חופי־פומראניה נטרפה 
ספינתו בסערה גדולה; ג , , שהיה בין הניצולים, הגיע לרום־ 
טוק חולה ושבור ומת כעבור ימים מועטים בקרב זרים. 
גופתו הועברה לעיר־מולדתו דלפט ונקברה שם. 

ג׳ כמשפטן. חיבוריו הגדולים של ג׳ במשפט הביג־ 
לאומי — $ג 1 ת 01113 מזמ 001 130 ) 30 זק סזגו[ 00 ("פירוש על 
דיני־מלקוח״, 1604 [נתפרסם רק ב 1868 ]); 111 * 1 סזטן 00 
111 ״ 116 $! 30 ק 30 ("שלושה ספרים על דיני מלחמה ושלום", 
1625 ) — לקויים שניהם בהפשטה יתרה, בריבוי מלים וצימא־ 
טוית יתרות שלא מן העניין, ובכלל — בגינוני אסכולאסטיקה 
מיושנת. משום כך אינם ניתנים היום לקריאה אלא בקושי, 
או שאינם ניתנים לקריאה כלל בשל הסטיות המרובות מן 
הנושא. אין אלה ספרי־הוראה, וערכם המעשי מצומצם: 
חשיבותם וגדולתם הקיימות ברעיונותיהם וברוחם. לכאורה 
לא היו אלה החיבורים הראשונים בתורת המשפט הבינ¬ 
לאומי — שכן ג׳ עצמו מודח בהקדמה ל״דיני מלחמה ושלום" 



ה;נ 1 נרוסיוס 

(חדזריט או פיתוח־גוזועוז עי׳פ ציורו של בן־דור! ס ח מירולט) 

7 7 


שלמד חרבה מ״קודמיו", שהוא נוקבם בשמותיהם. אלא שסוד 
כוחו הכביר והשפעתו המקיפה והמתמדת על דפוסי המשפט 
הבינלאומי ממון בתפיסתו הכוללת של המשפט הבינלאומי 
והנימה המוסרית העמוקה הטבועה בו, ויחד עם זה — בביסוסו 
של ענף זח כמקצוע חילוני, הנפרד מן התאולוגיה בכלל ומן 
הקאתוליות בפרט. קשיי ההרצאה וחוסר השיטתיות שב״דיני 
מלחמה ושלום״ — ובמקצת גם ב״פירוש לדיני־מלקות״ — 
תלויים בשני גורמים: (א) מחסור במונחים מדעיים מדוייקים 
מוסכמים בתחילת הפרדת תורת־המשפטים מן התאולוגיה 1 
(ב) הבילבול שנגרם ע״י "המקורות" המעורבים שהשתמש 
בהם ג', והנובע מעצם התפיסה שתפס ג׳ את טיבו של 
המשפט ומכוונתו להתרחק מחילוקי־הדעות שבזמנו. 

עיקר גישתו הפילוסופית של ג׳ מובעת בהקדמות (-סז? 
3 ת 0 ת 10£01 ) שכתב לשני החיבורים. לדבריו נובעים כל הכל¬ 
לים והדינים מן המושכל הראשון הבא: "מנין ראשיתנו, אם 
לא מעצם הראשית? על כן יהיה הכלל הראשון, שאין למעלה 
הימנו: מה שהאל קובע כרצונו הוא המשפט. פסוק זה מציין 
את עצם סיבת המשפט״. כללים נוספים הם: "מה שקובעת 
ההסכמה הכללית כרצונה של כל האנושות, הוא המשפט"; 
"מה שקובע כל פרט כרצונו, הוא המשפט לגבי דידיה": 
"מה שקובע החבר המדיני( 1161103 ק 5 שז) כרצונו, הוא המשפט 
לגבי כלל־האזרחים ולגבי היחסים שבין כל פרט לחברו"; 
"מה שקובע השופט כרצונו, הוא המשפט לגבי כלל־האז- 
רחים"; "מה שקובע השופט כרצונו, הוא המשפט לגבי 
האזרחים כפרטים"; "מה שקובעות כל המדינות כרצונן, הוא 
המשפט לגבי כולך. 

שני דברים אפיינים לתורתו של ג׳: (א) הדגשת יסוד 
ה״רצון"— רצון הכלל או הפרט— כבסיס החוק; (ב) אחדות 
החוק, הכולל גם הסדר משפטי בין המדינות — המשפט הביג־ 







251 


גרוטיום, הוגו 


252 


לאומי—וגם הסדר משפטי בתוך כל מדינה ומדינה. היסוד(א) 
( 1 מ 111 ז 01111113 ׳ 1 1115 — משפט־העמים מרצונם) 

מכונן לתורה המדינית החדשה, שנתפתחה עם גידול המדינה 
הלאומית, שבה היתר. כרוכה תפיסת שוויונן של המדינות 
הריבוניות. תורה זו העמידה את יסוד ההסכם הסובייקטיווי 
במקום קשרי השטח והדת — בעיקר הקאתולית — האובייק־ 
טיוויים, ששימשו יסוד התורות המדיניות והמשפטיות של 
סוף יה״ב. התפיסה החדשה היא בעיקרה פרוטסטאנטית 
ואגטי־קאתולית, ובשללו את הנחותיהם של קודמיו הקאתו־ 
ליים ניתק ג׳ את הקשר עם העבר והתווה דרכים חדשות 
למשפט הבינלאומי ולפילוסופיית־המשפט. יחד עם זה נקיים 
שגי חיבוריו של ג׳ מפניות נגד הקאתוליות, וסובלנותו יש 
בה כדי להסביר, משום מה העדיף תקדימים קדומים על 
חדשים. 

היסוד (ב), אחדות כל המשפט, מרכך את המסקנות 
החמורות העלולות להתחייב מן היסוד (א). הבלטת יסוד־ 
הרצון גורמת לתורה הפוזיטיוויסטית, הקובעת שמה שהס¬ 
כימו עליו המדינות, הוא לבדו החוק. אלא שבצד אותו 
המשפט המוסכם קיים גם משפט־הטבע ( 36 ז! 311 ת 15 ![), 
שתכנו החברתי עמוק ביותר, שכן תכליתו היא לשמור על 
קיומה של החברה האנושית: "השמירה על החברה, המת¬ 
קבלת על השכל האנושי, היא מקורו של אותו המשפט". 
"משפט־הטבע" של ג׳ אינו סתם תיאור שיטתי של עקרונות 
מופשטים, הנובעים ממושכל ראשון מסויים, אלא תולדה 
של מסקנות הגיוניות מכמה שיטות שונות — בינלאומיות 
ולאומיות כאחד: המשפט הטבעי ( 310 ־ 031111 115 [), משפט- 
העמים, המשפט האלוהי, תורה שבכתב ותורה שבע״פ (אמנם 
את האחרונה לא ידע ג' אלא במקצת), האוואנגליון, המשפט 
הרומי(שאעו ממלא תפקיד ראשי בשיטתו של ג' — בניגוד 
להיסטוריה ולתרבות הקלאסיות), מצוות החסד והכבוד 
ושיקולים תועלתיים. מבחינה זו דומה ביותר "משפט־הטבע" 
של ג׳ ל״עקרונות המשפט הכלליים המוכרים ע״י האומות 
בנות־התרבות", הנזכרים בחוקת בית־הדין הבינלאומי של 
ימינו. 

שלמותו זו של המשפט איפשרד, לג׳ לטפל בקשה 
שבבעיות המשפט הבינלאומי — בעיית המלחמה, המשמשת 
נושא עיקרי בעבודתו. ג , שלל את הדעה, שכל "החוקים 
בטלים בשעת מלחמה", שכן קצת החוקים קיימים לעד 
ונוהגים בכל עתות שלום ומלחמה. במקום זה ניסה להעמיד 
כמה עקרונות, שלפיהם אפשר לקבוע את צדקתה של מלחמה, 
להבחין בין מלחמת־צדק ומלחמת־עוול, כלומר בין מלחמה 
למען עניין צודק ובין מלחמה למען עניין שאינו צודק, ע״פ 
המשפט — שהוא הקובע מהו הצדק. תורת מלחמודהצדק 
של ג׳ דומה במידת-מה למושג מלחמת־המצווה בדיני־ישדאל, 
אע״ס שהיא שונה ממנה בכמה פרטים חשובים* וקביעת 
המשפט כקנה־מידה לצדקתה של המלחמה שוב דומה לסמ¬ 
כות שניתנה לסנהדרין לגבי מלחמת־הרשות (ר' רמב״ם, 
הלכות סנהדרין׳ ה׳, א׳* הלכות מלכים ה , , ב , ). 

"דיני מלחמה ושלום" הוא הניסיון המקיף הראשון לקבוע 
את כל עקרונות המשפט הבינלאומי וכלליו, גס מבחינת 
המצוי, וגם — במקרים רבים — מבחינת הרצוי. עיקרי 
החידושים שבתורח־ג׳ ניתנים לסיכום ב 7 נקודות: 1 ) קביעת 
מרותו של המשפט על כלל היחסים הבינלאומיים — עקרון 
המבדיל בין ג' ובין הפוזיטיוויסטים. ג' שלל אף את זכותה 


המוחלטת של המדינה לפעול להגנת עצמה, אם דבר זה 
עלול לגרום מלחמת־עוול — בזה נבדלת דעתו מדיני־ישראל 
(רמב״ם, שם) —/ ומכל-שכן שלל אח צדקתה של מלחמה 
מונעת. 2 ) קבלת משפט־הטבע כמקור עצמאי למשפט הבינ¬ 
לאומי. 3 ) קביעת טבעו החברתי של האדם ככלל היסודי של 
הטבע* תפקידו החברתי של החוק נובע מטבעו החברתי של 
האדם ומן האמונה בקיומו כיצור חברתי משכיל. 4 ) ביסודו 
של דבר המדינות והיחיד שווים מבחינת היותם כפופים 
לכללים משפטיים ומוסריים דומים — ביטוי לניגוד הגמור 
בין ג׳ ובין מאקיאוולי (שאת דבריו אין ג׳ מביא בשום 
מקום)! משמעותה העצומה של תורה זו לא נתגלתה במלואה 
אלא בימינו. 5 ) שלילת ״הנימוק המדיני״ ( 0131 ׳!. 31500 ־ 1 ) 
כהצדקה לביטול הגבלות החוק והמשפט — גם זה בניגוד 
גמור לתורתו של מאקיאוולי. 6 ) ההבחנה בין מלחמת-הצדק 
ומלחמת־העוול. 7 ) אין ניטראליות מותרת אלא במקרה של 
מלחמודצדק. — דעות אלו — שהן כרוכות זו בזו — נדחו 
ע״י המשפט הבינלאומי הפוזיטיווי, ביחוד בהשפעתו של 
בינקרסהוק (ע״ע), בן-ארצו של ג/ עד שהוכנסו במאה 
הנוכחית — אמנם בהיסוס — למגילת־היסוד של חבר־ 
הלאומים, ואח״כ לזו של האומות המאוחדות ולהסכמים 
המסתעפים ממנה. 

ג׳ היה רודף־שלום ברוח הלל (אבות א׳, י״ב). את היתרו¬ 
נות הנובעים ממה שקרוי היום בשם "יישוב סיכסוכים בינ¬ 
לאומיים בדרכי-שלום" ואת הצורך בהקמת מנגנון סדיר 
למטרה זו חזה ג׳ מראש: ״נראה לי מן התועלת לכנס — 
במידה שהמעשה מצריך את זאת — את המעצמות הנוצריות 
לוועידה, שבה ייושבו חילוקי־הדעות בידי אחרים שאינם 
נוגעים בדבר, וגם יישקלו הדרכים הטובות להכריח את 
הצדדים לקבל את השלום לפי דיני יושר וצדק" ("דיני 
מלחמה ושלום״, 11 , פרק 11,23 וע, 4 §). מתוך ראיית המש¬ 
פט כמסכת המקיפה את הכל, הטיל ג׳ עליו גם את הטיפול 
במלחמות ובבעיות שהן יוצרות. מכאן נבעה דרישתו של ג׳ 
לריכוך זוועות־המלחמה, שהתגלמה בסידרת הצעות לחוקים 
רצויים לשם צימצום הסבל המיותר הנגרם ע״י המלחמה — 
111 * 1 3 ו 30100 ז 0 ק 1 ת 16 ("המתקות המלחמה"). בהצעות אלו 
ניכר ביהוד רישומה של המחשבה המשפטית־מוסרית של 
היהדות (השר דב׳ כ). יחד עם זה ניכרת בדברי ג׳ מבוכה 
מסויימת בשימוש במקור המקראי, שהרי מצווים בני ישראל 
מפי הגבורה להשמיד נשים וטף("דיני מלחמה ושלום", ווו, 
פרק 11 ,צו 1 §). תורתו של ג׳ הבשילה בדורות האחרונים את 
אמנות-ז׳נווה להגנת קרבנות־המלחמה ( 1864 , 1906 , 1929 , 
1949 ) ואת אמגת־האג בעניין דיני מלחמה ביבשה ( 1907 ), 

דעתו של ג׳ על הבסיס החילוני של המשפט, הקובע את 
היחסים בין מדינות עצמאיות וריבוניות, שימשה הנחה יסו¬ 
דית לחוזה־וסטפאלן ב 1648 , הנחשב כהתחלת ההיסטוריה 
הדיפלומאטית' של העת החדשה. ידיעת הספר והשפעתו היו 
מרובות בארצות פרוטסמאנטיות יותר מבארצות קאתוליווג 
ב 1626 אף נכלל ברשימת הספרים האסורים מטעם הכנסיה 
הקאתולית, משום שלילתו את הסמכות השיפוטית העליונה 
של האפיפיור, ולא הוצא ממנה אלא ב 1896 . במאות ה 18 
וה 19 התנודדה המחשבה המשפטית בץ הנאטוראליזם והפו־ 
זיטיוויזם, שתי התורות הקיצוניות שג׳ שלל אותן. אף הוגי 
הפילוסופיה המדינית השיגו על השקפותיו של ג׳. שפינוזד" 
אמנם, אינו מביא את דברי ג , במישרין בשום מקום, אך 



253 


גרוטיום, חרגו 


254 


הפילוסופיה המדינית שלו מנוגדת לשל ג׳ תכלית הניגוד. 
רוסו (ב״אמנה חברתית") תוקף את ג׳ בחריפות. ואעפ״כ 
רבו הקופצים על "דיני מלחמה ושלום" בכל עת, ודבר זה 
מעיד על ערכו לדורות. מ 1625 ואילך נתפרסם הספד, כולו 
או מקצתו, ב 55 מהדורות בלשון המקור הלאטינית, בתוספת 
הערות משל ג׳ עצמו ומשל מפרשים מאוחרים 1 הוא תורגם 
כולו או מקצתו להולאנדית ( 1626 ), אנגלית ( 1654 ), צרפ¬ 
תית ( 1687 ), גרמנית( 1707 ), איטלקית( 1777 ), רוסית( 1915 , 
1948 ) וסינית ( 1937 ). לעתים קרובות מובאים דבריו גם 
היום בפסקי־דין ובטענות הצדדים בבתי־משפט בינלאומיים 
זאזדחיים. 

תרומתו של ג׳ למשפט הר 1 מי־ה 1 לאנדי כלולה בספרו 
101£ ( 1 >ז:>:ז 1 :)£$£ן 601 ^ 1 110 :>$!> 1011311 ־ 1 ש£> 101 £ת 11 > 161 ח 1 ("מב 1 א 
לתורת המשפט ההולאנדי״, 1631 ), וכן בתשובותיו, שנתחברו 
בשנים 1600 — 1632 . ה״מבוא" הוא יצירה מקיפה ומושלמת 
בשיטתיותה, "סיכום תמציתי של החוק הקיים ודוגמה ומופת 
לכל המחברים הבאים אחריו, שלא גסתפקו בהלבשת שיטו¬ 
תיהם במסכת הבלויה של המשפט הרומי" (ר. ו, לי). עד 
היום מסתמכים על דבריו של ג׳ בארצות שבהן נוהג המשפט 
הרומי־הולאנדי, בעיקר באפריקה הדרומית ובצילון (אך 
לא בהולאנד עצמה). 

ג׳ כ ת א 1 ל ו ג. עוד בימי נעוריו הגה ג , בבעיות שונות 
של התאולוגיה הנוצרית וקבע לעצמו מקום בראש האפולו־ 
גסים הנוצרים. תחושתו הדתית מצאה לה תחילה ביטוי 
ביצירות פיוטיות. ב 1627 השלים את חיבורו סם 

* 01131001 ! 011-15113030 (״על אמיתות הדת הנוצרית״) — 
יצירת־יסוד של האפולוגטיקה הנוצרית (ע״ע אפולוגטיקה, 
עמ ׳ 143 ). יצירה זו, שזכתה למהדורות רבות ואף תורגמה 
לרוב השפות האירופיות, וכן לערבית (אובספורד 1660 ) 
ולאורדו (כלכתה 1839 ), עוסקת בבעיית החזרת האחדות 
לעולם הנוצרי, אך לא בראשותה של רומא. הפרק החמישי 
מכיל טענות נגד היהודים והיהדות, כשהיהודים מוצגים 
כאויביה המוצהרים של הנצרות! ב 1735 נתפרסם בהאלה 
תדגוםערבי שלפרק זה בשם 1 גג 1 (ג ("המאמר 

על ביטול היהדות"), שהיה מכונן לשימוש המיסיונרים בין 
עדות־המזרח. סמוך ל 1619 התחיל ג' בחיבור פירושו על 
כה״ק ואסף חומד בצורת רשימות. ספריו ס! *סמסוזפזסת"^ 
1 ז: 1 \!ס 3112011 ׳\£*ס!ל 1 ״ 1 (״הערות על ספרי האוואנגליוך, 1641 ) 

ו 1 מ 1 וזס 0 מ! 13 * 70 ¥0105 33 13 ^ 000 ^ ("הערות לברית היש¬ 
נה", 1644 — 1650 ) נמנים עם הדוגמות הראשונות של 
ביקורת־המקרא המדעית החדישה. ג' — הנוטה אחרי האר־ 
מיניאניזם — מייסד את ביקרתו על שלילת הדוגמה, ששתי 
"הבריתות", וכן תרגומיהן המקובלים בנצרות (בעיקר השב¬ 
עים והוולגאמה), נכתבו מפי הגבורה או ברוח־הקודש! 
לפיכך הוא מרשה לעצמו בדיקה מדוקדקת של הטכסט, פסוק 
אחרי פסוק, לפי כללי הפרשנות המקובלים על חוקרי הספ¬ 
רות הקלאסית. ג׳ שילב בעבודתו גם ענפי-מדע אחרים, 
כגון היסטוריה ופילולוגיה, ותוך כדי כך גילה גם ידיעות־ 
מה בשפה העברית ובפרשנות היהודית. גישתו זו, שהיתר, 
ליבראלית בדורו, הביאה אותו לפעמים להערות נועזות, 
שהיה בהן משום כפירה באמונות ודעות מקובלות. ג׳ היה 
סבור, שנבואות־המקרא מוסבות בדרך־כלל על קורות עם- 
ישראל, ואין הוא מעלה אותן על ישו הנוצרי אלא בדרך 
משנית ואלגורית, בתאולוגיה היה ג׳ יורשו הרוחני של 
אויסמום (ע״ע, עם׳ 1031 ) ונמנה עם המקוריים שבין מבקרי* 


המקרא הנוצרים, בהתחשב עם התקופה שבה פעל. חיבו¬ 
ריו התאולוגיים לא נתפרסמו בשלמותם אלא לאחר מותו 
(ב 1679 )! הם נכללו ב 1751 ברשימת הספרים האסורים מטעם 
הכנסיה הקאתולית ולא הוצאו ממנה עד היום הזה. 

0714 . 0 . 71 , 10011108 ־ 870811 א , 1884 , 0 . 71 , 145070300 ״ 1 
.] , 1904 ,) 77111 ) 1071/1 ) 87010 נמו ! 21471207 סס! 80 071 ) 0011210 410 
, 04717 .א . 0 ; 1919 ,.€ . 11 ) 40 0010210 7/1 010 , 10757 ( 574 
, 801861 14 . 5 ./ 7 ' ; 1921 , 14110 1711077101107114 1111 0714 . 7 ) 
, 14081 607 0 ¥3 . 1 *' ; 1925 ,.€ . 71 /ס *^•יס׳זז 0714 0 ( 10 7/10 

€'00X1/70 40 0. 0( (07) 171)11(07100 1147 10 400010^07)107)1 411 
47011 17)10771011071(4 (15538. 85 1)7011 101570., 855, 855 

ץ!/ק 110£711 < £11 €0710110 , 11611150 157 • 1 , 1925 ,( 399 , 7 , 001175 
.׳ו , 1941 , 07001 40 . 11 , 8051750-141151 .? , 1925 , ס ( 0 

,; 37:11 ק 57 ! £30 . 14 ; 1945 , 07001 40 11111211 , 51083 ץ£ ¥30 . 14 
- 7031 . 8711 ) 0 ) 70 4 ) 17110771011071 171 7704111071 ( 0701107 7/10 
, 0 . 71 , 1.56 .ז 1 ג .א ; 1946 ,( 1 , 23 ״ 15 . 31 101570 0£ 150017 
, 8155 14 ; 1946 ,( 53 , 62 , 8511 . 0377 {) * £3 ) 81-1645 ;! 

7 ( 21 , 31867 * 01150 .? ; 1946 ,( 501407 17101 ) 0/10 ! 0714 ס . 71 
.[ ,[ . 8 - 14571150 157 1 ; 1950 ,.ס . 71 401 10/170 ) 7700/11 ) 71017 
,. 0 . 71 40 ) 71010 ק 71 ( 1 ) 00711 ) 40 0 ! 111 ) 817110270 , 1315711113055 

. 950 ( 

ש. רו. 

ג׳ והיהודים. מגעו של ג' עם היהודים ועם ענייני 
היהדות היה מדיני מצד אחד ורוחני מצד שני. בעקבות נהירת 
אנוסים מספרד ופורטוגאל לארצות־השפלה בסוף המאה ה 16 
ובתחילת המאה ה 17 וייסוד הקהילות היהודיות הגדולות 
באמסמרדאם ובערים אחרות ללא בסיס חוקי יציב, מינתה 
אסיפת הפרובינציות בהולאנד ועדה, שאחד מחבריה היה ג/ 
כדי "לתקן תקנות לשמירה על היהודים השוהים בארצות 
אלו מכל שערוריות, הטרדות וסאנקציות". הדו״ח של ג׳ 
( 110 גז 3 :ם 5 ת 0 ת!ש£) נתגלה ב 1864 , נמצא מ 1899 בספריית 
"עץ חיים" באמסטרדאם ונתפרסם במלואו רק בשנים 
האחרונות. 

בדו״ח זה, הכולל 3 חלקים: מבוא, תקנות (ב 49 סעיפים) 
ופירוש על הסעיפים העיקריים, הציג ג׳ לעצמו 3 שאלות: 
א. אם רצוי לסבול את היהודים בארץ! ב, אם רצוי להתיר 
להם לנהוג כמנהגי־דתם! ג. באילו דרכים אפשר למנוע 
קשיים, העלולים לצמוח הן לדת הנוצרית והן למדיניות 
ממציאותם בארץ וממנהגם לפי דתם. על השאלה הראשונה 
השיב ג׳ בחיוב! אשר לשניה (שהיתה כרוכה בשיקולים 
עדינים כלפי היחסים בין הכיתות הנוצריות) — הציע, 
שיינתן ליהודים חופש־פולחן כפוף להגבלות, על־מנת למנוע 
סכנות דתיות ומדיניות שישיבתם עלולה לגרום למדינה. 
בשתי התשובות הללו ניכרת מסקנתה המעשית של רוח- 
הסובלנות שלו עצמו. מגמתן של "התקנות" היתד, לענות 
על השאלה השלישית! מקצתן מצויינות ברוח סובלנית! 
אולם אחרות אינן נראות נוחות ליהודים, אע״פ שבשעתן 
היה בהן משום התקדמות. ג׳ קבע, שעל כל היהודים 
הנכנסים למדינה להירשם אצל רשויות־הערים ולהצהיר 
שהם מאמינים באל אחד ושדברי משה והנביאים אמת! 
עליהם לדור בערים בלבד, ומספרם יצומצם ל 200 בתי-אב 
בפרובינציות הולאנד ופריסלאנד ול 300 בתי־אב באמסטר- 
ראם! תינתן להם זכות לעסוק במסחר ובתעשיה: יש לאסור 
נישואי-תערובת בין יהודים ונוצרים! לעומת זה אין להטיל 
על היהודים ללבוש בגדים מיוחדים או להיות נבדלים משאר 
תושבי־חארץ בדרכים אחרות! אין לאלצם לחלל את השבת, אך 
עליהם לא לחלל את יום הראשון ואת חגי הנוצרים. לעוברים 
על התקנות הללו נקבעו ענשים שונים. — ה״רמונסטראג- 
ציות" נתקבלו באסיפת הפרובינציות, אולם לא נעשו לחוק 
כללי הנוהג בכל המדינה, אלא זכות ההחלטה נמסרה בידי 



255 


נדומיום, הוגו—גרוטסקה 


256 


רשויות הערים השונות, שהיו מקנאות לעצמאותו(על תגובת 
היהודים בהולאנד על אותן התקנות ע״ע אמסטרדם, עמ ׳ 113 ). 

לאחר שנאלץ ג׳ לפרוש מן החיים המדיניים בארצו, לא 
נדרש עוד לעסוק בענייני היהודים במישרין ן אולם׳ כנראה, 
הוסיף ליתן את דעתו על מצבם. כד, למשל, גילה שוב את 
עמדתו הסובלנית בתגובתו על עלילת־הדם של לובלין 
ב 1636 . במכתב — שאינו נקי מסימני משפט קדום כלפי 
היהדות — כתב לידידו גאורג סלופצקי בפילזן: "עשה 
בטובך ואל תאמין על נקלה להאשמות אותם האנשים, 
המלהיבים אחרים לשנאה דתית", והוסיף דברים חריפים 
נגד עלילת־חדם. 

מעניין יותר המגע הרוחני בין ג׳ והיהדות. כבר צוייגו 
לעיל (עמ׳ 253 ) השג(תיו והתקפותיו על היהדות במסגרת 
האפולוגטיקה הנוצרית שלו. ייתכן שבמשך הזמן המתיק 
כמה ממשפטיו, אע״פ שגם במכתביו המאוחרים יש למצוא 
סימנים של חוסר־אהדה כלפי היהודים. בהקדמה ל״דיני 
מלחמה ושלום" הביא את הדעה, שהתנ״ך לעולם אינו נוגד 
את המשפט הטבעי האמיתי, ומבחינה זו יכול הוא לשמש 
כמקור למשפט טבעי, ובלבד שנבחין הבחנה מדוקדקת בין 
תוקי־האל, שהוא מבצע לפעמים ע״י בני־אדם, ובין חוקי 
בני־האדם ביחסיהם ההדדיים! והוא מודה בחובו למחברים 
העבריים, שבשל ידיעותיהם בספרות עמם ובלשון עמם ומנ¬ 
הגיו גילו הבנה מיוהדת בכה״ק. דברים דומים מצויים במבוא 
ל״הערות על הברית הישנה". בחיבוריו המשפטיים מביא ג׳, 
נוסף על דברי הסופרים היהודים שכתבו ביוונית (פילון 
ויוספוס פלאוויוס), גם את דברי הפרשנים היהודים של 
יה״ב, וכן את דברי התרגום, התלמוד והמדרש. מצויים אצלו 
לפעמים גם מלים ופסוקים בעברית, ואין ספק שהיו לו 
ידיעות־מה בעברית ובארמית > כך, למשל, הוא אומר ב״הע־ 
ר 1 ת על הברית הישנה", עחפיו של "שיר השירים" נפגם 
בתרגום. אולם מוטל בספק׳ אם היתה לו גישה חסשית 
ועצמאית לספרות הרבנית, ואם ידע לקרוא בתלמוד, וגם 
הדעה על בקיאותו הרבה בלשונות השמיות נראית כמוסרזת. 
רבים ממכתביו. בעיקר לידידו יוהנס פ 1 םיו 0 וכן למנשה בן 
ישראל (ע״ע), מעידים שהרבה מידיעותיו על היהודים קיבל 
ג' מזה האחרון, שאותו העריך מאד וראה בו את יורשם של 
רמב״ם ושל ראב״ע; ויש להצטער, שתשובותיו של מנשה לג׳ 
לא נשתמרו. ציטאטות רבות מן הספרות היהודית מביא ג' 
בצורה שטחית ובלתי-מדוייקת! במקצת גרם לכך מנהגו להביא 
דברי אחרים (לרבות סופרים קלאסיים) ע״פ הזכרון בלבד. 

בגלל הנימה היהודית שבחיבוריו, שהלכה וגברה ברוב 
הימים, האשימו את ג׳ בנטיה ליהדות ובהעדפת הפרשנות 
היהודית על הנוצרית. אולם האשמות אלו מתעלמות מן 
הקשרים הרוחניים שבין הפרוטסטאנטיזם והמקרא. 

; 07474 47 447 ז 7 <{ 710 1:7 ( 10714/707 ( 877 ,( 110 ) 07001 47 11480 ) 
41/7711 / 4 ( 711747171107 47 ( 77 14011117141 ((( 4 < 1 ( 471 ( 147 7 ( 4 ( 11 ){ 41 

, 11111 )}! א . 4 > ; 1949 ,( 10/77 ^ [ .!) 6 ) 04771 [ 47 4 ) 0 ) 871171 
1/0110714 ( 17 1 ( 711 [ 7/17 ) 0 011071 (} 71 ח 10 (< 8 1/17 4 ( 07 . 0 

(?1161. 0£ 164 .41041:. ]7117. 11151. 800 31, 173), 1928; 64. 
80136311, 77. 0. 1). 4)7 817)40171)0741)70X7117 17) 1,74141171 16^6 

; 1930 ,( 87 , 1513£ זט 046 70 $'׳ 001111011 00 ת $11 20 .■ 44515061 ) 
81/417 1/17 0714 . 0 ./ 7 , 1/4111177 / 0 107444 €) 1 ז 6 405150 ) ו ( 1717 ( 14477 [ 4141 ( 7 1071% 

ו'. 0 . 83,77 ת 51 ץ£ ס 3 ׳ 1 , 1929 ,( 295 , 11 , 8001103:5 . 46401 ' . 03 ( 

.,י . 463,1 . . 1903 .ססא 301 4343460840 ) 6 ) 1 ( 7781077177 ( 0477 [ 

ויס . 77 ,■ 41 ( 6441 .( , 1950 ,( 1 , 13 , £411416 . 373 . 40506 ) 4 ^ 4 
; 1952 ,( 133 , 14 033103 ( 111510113 ) 7704 ( 77 71 \ 0 71014417487 }) 
. 1955 ,( 91 , 17 . 5103 500131 -״ 4 () 717 ( 8777107111707 1 ' ס . 77 ,. 13 

ש. רו. 


{רזט?זר! ה ( £503 ז) 0 ז§, מאיט׳ 010 ־ 1 § — "מערה"). 

(א) ב א מ נ ו ת — מונח שנטבע לראשונה במאה 
ה 15 לציון חסיגנון של התמונות בצבעים או התבליטים 
בטיח, שנתגלו בחרבות מתחת עיי־המסולת ("במערות"), 
בשעת חשיפת הארמונות, בתי-המרחצאות והקברות של 
רומא העתיקה ע״י האפיפיורים של תקופת־חרנסאנס. נושאי¬ 
הם של התמונות והתבליטים הללו היו דמויות מן המיתו¬ 
לוגיה, ובצדן מ 1 טיווים ארדיכליים וקישוטים בצורת חיות 



קישוטי *סור ב?זנ' 1 ת ׳ 0 ? הוואטיקאן, טאת רפא? 

וצמתים. סיגנונה של אמנות זו, המצוי גם בכלים, בחצובות, 
בארגזי־מתכת וכדר, היה נאטוראליסטי ברוח העתיקה. 
באמנוודמערות זו ראו אמני הרנסאנס האיטלקי מעין פריסת־ 
שלום מעולם דמיוני ששקע במעמקים, ומתוך כך נתלווה 
למונח חג׳ לאלתר טעם של דבר מוזר ומשונה. 

בין האמנים הראשונים, שהשתמשו במוטיווים של ד,ג׳" 

היו פינמוריקיו (ע״ע) — בציור התקרה בספריית סייגה — 
ורפאל (ע״ע) במסגרות הקישוטיות מסביב לפרסקות על 









257 


גרוטסקה 


258 


נושאים מקראיים בלוג׳ות שבוואטיקאן, וכן צ׳ליני (ע״ע) 
במקצת מפסליו. בג" אלו לא חיה משום חיקוי מכאני 
לתמונות העתיקות! האמנים האיטלקים שאלו מהן דק את 
המ 1 טיווים של אלים, גיבורים, פיטים (דמויות ילדים), חיות 
אגדיות, סאטירים, סריטונים ופרוטומות של דמויות־אדם, 
העולים מעמודים מקושטים בזמורות צומחות מאגרסלים, 
בפרחים, בשלטים וכדר. אך הם החיו את המוטיווים הללו 
בשפע דמיונם וברוח זמנם ועשו את הג׳ לביטוי מלא־חן 
לחדוות־החיים החדשה. 

לג״ כבר קדמו ה״דרולריות" ( 165 ז 11-016 > — "תעלולים"), 
שנוצרו בסוף יה״ב בצרפת במסגרות לציורי-כה״י ולא חדרו 
לאיטליה אלא בסוף 
המאה ה 14 ובתת~ 
לת המאה ה 15 . 
הרוח האופטימיס¬ 
טית של הרנסאנס 
האיטלקי מצאה את 
ביטויה המובהק 
בג" גם כשהתפשט 
אותו הסיגנון לאר¬ 
צות שמצפון־האל* 
פים! במקרים רבים 
אף נצסמצמה אנד 
נות-הרנסאנס באר¬ 
צות ההן בקבלת המוטיווים הקישוטיים של חג/ השפעתם 
ניכרת במסגרות הספרים שנדפסו בליון ובוויטנברג בתקופת 
הרפורמאציה, וכן במלאכת־המחשבת! ביחוד השתעשעו בה 
האומנים הגרמניים, שמתחת ידם יצאו כלים (גביעים, ארג¬ 
זים, לוחות דקוראטיוויים, תכשיטים וכר ממתכות יקרות 
ופשוטות, ובתקופה מאוחרת גם כלי־שנהב, ואפילו חזיתות' 
ארונות) מקושטים בקישוטים מלאי דמיון מופרז. אף בציפוי 
הקישוטי של חזיתות הבניינים החילוניים וכתליהם הפנימיים 
ובבניין הבארות הציבוריות מופיעים, ביחוד בגרמניה, המו־ 
מיווים הארדיכליים של הג", כגון עמודים עשויים בצורה 
דמיונית, קאריאתידות, מעקות עשויים מאגרטלים וכדר. בבנ¬ 
ייני הכנסיות מצויים מוטיווים גרוטסקיים בבימות־הדרשנים 
ובמצבות־קברים, ואילו בקישוטי משענות־הגב ומשענות- 
העמידה שבכסאות־המקהלה ניכרת יותר מורשת הדרולריות 
של הגותיקה המאוחרת, הקישוטים הגרוטסקיים בארצות 
אירופה הצפונית מצטיינים בצורות כפופות ולפופות (-! 1101 
המשוות להם אופי פיסולי־ציורי— בניגוד לקישוטים 
המשוטהים של האיטלקים. כל הנטיות הקישוטיות והתערובת 
המשונה של דמיון ספרותי וחזותי באו לידי ניסוח תאורטי 
ב״ספדי־הדוגמות״ (■ 11151:01151101161 ^) של פתחי־הקישוטים 
במאות ה 16 — 17 . 

המוטיווים הקישוטיים בצרפת, במידה שהם מושפעים מן 
האמנות האיטלקית ואין בהם משום מורשת יה״ב המאוחרים, 
מוזרים ו״גרוטסקיים״ פחות — הן בארדיכלות והן במלאכת־ 
מחשבת! הם הותאמו שם יותר לטיבו של הבניין או הכלי 
בדרך פונקציונאלית. מוטיווים גרוטסקיים נמצאים בפיתוחי־ 
נחושת של אמגים מסויימים ובגובלנים צרפתיים־פלאמיים 
עד המאה ה 17 . 

במאה ה 17 נמצאה כל האמנות ומלאכת־המחשבת באירופה 
ספוגה מוטיווים קישוטיים של האמנות האיטלקית, במידה 


שקשה להבחין בג" בתוך שסע הקישוטים המצויים בכלים, 
ברהיטים, בשטיחים ובחזיתות הבתים. הן בארצות אירופה 
הצפונית והן באיטליה האריכה חג׳ ימים ביותר בדברי 
מלאכת־מחשבת, שהיתה שמרנית מטבע תפקידה החברתי. 

מוטיווים גרוטסקיים, כגון פוסים, טריטונים התוקעים 
בקונכיות, ראשי־מדוזות, מצויים אף בשערי-הססרים ובתש־ 
מישי־הקודש היהודיים, ביהוד במנורות-החנוכה האי¬ 
טלקיות. 

(ב) באסתטיקה החדישה הונהג מושג הג׳ במובן 
מושאל, המשמש כינוי לסאטירי, ציני, שטני ומעורר אימה — 
לעיתים קרובות בצורה מגוחכת — או לכל ביטוי של דמיון 

גלהב ביצירה אמנו־ 

תית, מוסיקאלית או 
ספרותית. במובן זה 
ניתן למצוא יסוד 
גרוטסקי ביצירותי¬ 
הם של אמנים כגון 
היירונימוס בוש, 

ברויגל, אדריאן 
בראואר, ג^ה, דו¬ 
מיה, ובדורנו — 

ג׳ורג׳ גרום וסאל־ 

וואדורדאלי. בדרך־ 

כלל מותנה היצירה 
הגרוטסקית בשלטונה של מחשבה ראציוגאליסטית ונאטורא- 
ליסטית. מבחינה זאת ניתן לראות גורם גרוטסקי גם בציור 
שעל גבי הכדים היווניים ובגילויים מסויימים של הפיסול 
ההלניסטי, אולם יש לנהוג בזהירות בשימוש במונח ג/ 
שכן— למשל— אין הבניינים והפסלים של התרבות ההודית 
או של אמריקה הטרם־קולוהבית או המוטיווים "הדמוניים" 
של האמנות הרומאניח נראים "גרוטסקיים" אלא בעיני 
האירופי בן־זמננו, ואילו ליוצריהם לא היתה בהם כוונה 
גרוטסקית כלל. 

, 11-111 , ))( 51 ) 45 !( 15 ()\ 1 151 )#ס!!!?)!} !? 0 ' 1 )/ 1 )? ¥115101 י ./:ח 811 .£ 

515 ( 1 , 1 ־ 061 - 84 , 1897 ,?) ¥10111 ?)!)¥ , 6 ) £111 ■א : 1891-1895 

15 !/ 18 . 11 .ך 1 1 ) 11 / 11 ( 1 )( 11 ( 115 ? 0 1 ) 155/1 ) 1 )/ 5 ?) 11  65 ( 631 ג, 1116 £>מג 116 ף$£ז 0 ז 0 1116 0£ ). ספרו של תאופיל 
גוסמז (ע״ע) 65 נ 1 ן> 65 ; 060 ( 1833 ו 1844 ), על הסופרים הצר¬ 
פתיים ה״גרוטסקים" של המאה ה 17 , פיתח והבהיר את 
המונח עוד יותר, וכד התפתח במאה ה 19 המושג הספרותי 
המודרני של הגרוטסקי. 


היום מציין מושג זה המצאות של הדמיון׳ שבהן מת¬ 
מזגות הקומיות והאימה, בין אם עדיפה התכונה הראשונה 
או השניה. אותה פעולה כפולה של צחוק ופחד מושגת 
ביהוד או על־ידי קאריקאטורה — כלומר: הגזמה קיצונית 
או סירוס של קווים מסויימים על חשבון כל האחרים — 
או ע״י צירוף תופעות סותרות זו את זו(כגון האדם והחיה ז 
האדם והמכונה! החי והדומם! החי והמת, וכר)! לכן המו־ 
טיווים האהובים ביותר על הספרות הגרוטסקית הם, למשל, 
טיפוסים שבהם מתערבבים החי והמכאני (כגון מאריונטות 
ובובות־שעווה)! מפלצות (כגון בעלי מום מוזר, יצורים מן 
המאדים, ענקים וננסים, בנות־הים)! מטורפים! עולם הפוך(בין 
זכר ונקבה, אדון ומשרתו, אדם ובהמה, אזרח ופושע וכר). 

אפיזודות ומוטיווים גרוטסקיים במובן מודרני זה היו מצו¬ 
יים בספרות בכל הזמנים! יש להבליט ביחוד מעמדים אחדים 
בקומדיות של אריסטופאנס ובמחזות הרומיים הנקראים 
אטלנות ומימוסים! את ה^ 113 ל £3 (משלונים) וה״פארסות" 
של יה״ב, כגת ״ 3111611 ? 1431166 ; את הספרות של הרנסאנס 
על כסילים, ענקים, מפלצות ("אניית הכסילים" של סבם- 
טיאן במט 1 ע״ע], "גרגנטיאה" של דבלה [ע״ע], קאליבאן 
ב״סערה״ של שיקספיר וכר) ומעל כולם — את ג׳ונתן סויפט 
(ע״ע), שהורות למדינת־הסוסים ב״מסעי גוליבר", "ההצעה 
לפתור את בעיית־הרעב ד׳אירלנדית"(ע״י בישול התינוקות!) 
ועוד כמה חיבורים, היד. לאבי הג , המודרנית! בהשפעת סוויפט 
כתבו את חיבוריהם במאה ה 18 לודגס סטרן ובמאה ה 19 זץ 
פאול וא. ת. א. הופמן, לואים ק רול ("אלים בארץ־הפלאים") 
ואחדים. בין סופרים גרוטסקיים במאה ה 20 בולטים כריס־ 
טיאן מורגנשטרן ("שירי הגרדום"), גוסטו מירינק ("קרן- 
הפלאים של הבורגני הגרמני״), דיל דבר (()■ 6031 ? . 0 
("סיפורים קטנים על בעלי*חיים״),פיר מק־אורלן("סיפורים 
ממקטורת־החומר")! תורן ם. סמית, אוגדן נש, רימת מין, 
הנס הינץ אורם, ועוד. 

שימוש ספרותי מיוחד במונח ג׳ חל במחזות איטלקיים 
של שנות ד. 20 וח 30 מן האסכולה של פירנדלו (ע״ע), 
הנקראים 01011650111 , ביחוד 70110 ^ 1 ! 6 11435011663 3 ^ 1 
(״המסכה והפגים״, 1916 ) מאת לואיג׳י קילל , ( 0111366111 ), 
! 130666 ק 6,0116 ה 6 ת 243610 ("מאריונטוח, איזה תענוג!״, 1918 ), 
ומחזות אחרים מאת ס. נג רוסו די סן סקובדו, ועוד. בכל 
אלה משמשים טיפוסים ומעמדים אבסורדיים לסמל את חוסר- 
התכליתיות הטראגי של החיים, 

, 1778 ) 074  440 { 0701041 1110 0714 €3111011470 /ס 1 ( 1111107 ,)ו 181 ז׳ו\ . 11 ־ 1 ־ 

4/07 10/110 ( 00171 , $01111668305 . 14 , 1875 , 4171 11 ( 447 10107311470 
- 0017441 0 ^ £70101 040 , 111266 ) 5 , 1 ; 1894 , 511:170 ( 77 } 0461 <£ 
. 1918 , 140780741107441 . 0/47 447111 ^ 7440/4 ^ 5 11 ( 447 - 1447181 

ח. ם. 

;רו^פנר, ^א!יךג פריךךיך — 06016 161011 * 616 ? 06068 

£6001 — ( 1775 — 1853 ), בלשן גרמני, מפענח כתב- 
היתדות וממניחי-היסוד של האשורולוגיזז. מבחינת מקצועו 
היה ג , פילולוג קלאסי ומורה בגימנסיות בגטינגן ובפראנק־ 
פורט, ום 1821 ואילך — מנהל גימנסיה בהאנובר. הוא פירסם 
מחקרים בפילולוגיה של הלשונות האיטליות העתיקות. ב 4 
בספטמבר 1802 מסר ג , באקאדמיה למדעים בגטינגן על 
התוצאות המוצלחות של עמלו בסיענוח "הסוג הראשון" של 
הכתובות היתדיות — אחד משלושת הכתבים, אשר הופיעו 



261 


גרוטסנד, גאורג סרידריך—גרוי, (סדנסואה־סול•) דיל 


262 


בכתובות שנמצאו בחרבות פרספולים, בירת פרם האחמנית. 
ג׳ בחר לו כתובת אחת קצרה, שהיתת מחולקת ל 2 פיסקות 
(ציורים א, ב)? בעיוניו הסתמך על השערות אחדות של 
קודמיו במחקר זה, ובניתוח חריף מאד הגיע לידי מסקנות 
חשובות ביותר: 

1 ) שלושת סוגי־הכתב מייצגים 3 לשונות שונות (אח״כ 
הוכח, שהן פרסית עתיקה, עילמיח ואכדית). 

ציור א 


זד סז זזז ^ זוי>>?\ % זז>£־->ז ז£ זוז ־זז? 

זז> ^ ח>>צ\ —>ז זז 0 ז 6 ז זז) ? זז>>*■^ £ 1 ת ז~ז ?ד, 

■י ■ 4 ז זז ן>ז ->ז!וו ^ זז^* 4 זזז- זז! )פ >ח''<>וזז־ 0 ז־^ 
־* > 4 5 <ז ח? ^ >ז זז זיז- יה 

>^>י.י ->ז ^ זז >ש זיז־ דח ח>> >^><י 0 

^ ח> >ט ח> ז> חז*י ז!ד ז 2 וח^ ז!ז• זיז• ־!י' 


. ( 1 ) 5 . ( 3 ) 1 [ 2 \. ( 1 ) 11.1 . (ג)* . ( 2 )|. ( 3 ) 1 . 3 . ( 3 ) 4 1 
\. ( 1 ) 11 . ( 1 }ז , ( 1 ) 2 . ( 1 )״י 3 \. ( 3 >). 1 . ( 1 )ו 1 > . ( 1 )! . 1 

. 1 . ( 3 ) 1 . ( 8 ) 11 5 \ . ( 3 )). 1 . ( 2 ) 111 . (!)( . ( 1 )? . ( 1 ), 1 4 
. ( 8 ) 1 . ( 3 )(] 6 \. ( 2 ) 01 . 3 . ( 1 ) 0 . 3 . ( 3 )^ . 1 . ( 3 ) 111 . ( 1 )( 

. 2 . ( 3 ) 1 ! .' 11 . ( 3 ) 1 . ( 3 ) 11 . ( 3 ) 1 ) 7 \ . ( 3 ) 1 . 1 . ( 3 ) 111 . ( 1 )( . 3 

. ( 3 )^ . ( 2 ), 1 . ( 3 )ק . ( 2 ) 5 . 3 . ( 3 ) 1 . ( 3 )? . 1 . 1 ׳״ 8 \ . ( 3 ) 1 ח 

, ( 2 )ס . ( 3 ) 01 . 2 . ( 3 )! 1 . ( 3 ), 1 10 \. (!)ן . ט . ( 2 )ק 9 1 

\. ( 3 )תז. ( 3 ) 1 זו . 1 12 \. ( 3 ) 1 . ( 3 ) 1 ) 11 \. ( 3 )) . 1 . ( 2 ) 1 . ג 
. ( 2 ) 5 .ט . ( 2 ) 0 . ט . 11 ) 1 . 3 14 . ( 3 ) 1 ״ . ( 3 ) 1 . ( 3 ) 2 . ( 3 ) 1 13 

קרי: יוו<ח 3 ״ 11 )נ 531 ,) 5313111112 ( 1 3 ) ¥13214 3 ) 111 ) 3 ^ 53 ( 1 ז״ 2 '״ 3 ( 3 ז 3 ס 
101301 1113 113112111201503 ב^טק 3 ״ 11 .ק 1 ב 111 '\\ 1 ז 031 ט 4210 2 )! 15312111 ) 

, 111 ב ח 31.11 132313111 

תרגום: 1 דריוע, 2 הפלו 3 הגריל, 4 פלד 5 הפלכים, 6 15.1 
7 המרינות, 8 בז 8 1 י׳*זז׳ 8 פוזיא 10 האחסני, 11 א׳&ר 14 נגה 
13 את־הארמח 12 חוה 

2 ) הסוג הראשון של הכתב, שאין בו אלא כ 40 סימנים 
שונים ושסימניו מסודרים בקבוצות ( 1 — 14 בציוד א , , 1 — 9 
בציור ב׳), שסימן מיוחד (יתד מלוכסנת) מפרידה ביניהן, 
מורכב מאותיות,שמקצתן מסמנות עיצורים בלבד, ומקצתן — 
הברות, ואילו הסימן מפריד בין מלים! את העובדה האחרונה 
כבר ראה ב 1798 ידידו של ג/ המורתן טיכסן ( 1 ט*! 01 ץ 7 ). 

3 ) מסתבר, שבכתובות נוכרים בעיקר שמות מלכים 
ותאריהם (השערתו של החוקר הדני מעטר [־נם 111 נ 11 ׳\ 1 ]): 
קבוצת־סימנים, המופיעה כמה פעמים (א׳: 2 , 4 , 5 , 16 
ב׳: 2 , 4 , 5 , 7 ), היא .מלך", וכשהיא חוזרת משנית פעמיים 

ציור ב 


3 )-*!<ז>\ -)) זז(*-*_וזז >> 1 ז>^י יח % ז ** 5 *>> ^ 
זס ^ז _זז ז>ז * דז >? זז>> 5 ר ->> )ו זא ->ז^ >? ^ 

־!א •^ז חז ^ זז) 3.574 זז> >$ ?ז- * 1 ז£ זזז ז> 2 \ זי 4 
־זז . 07 5 *י*-הזז!>>>^י 


, ( 3 ) 5 . ( 3 ) 11 2 \ . 3 . ( 3 ) 5 . < 3 )ז . 2 . ( 3 )) . ( 3 ) 1 . ( 3 ) 11 1 
\ . ( 3 ) 15 . ( 3 ) 1 . ( 2 ) 2 . ( 3 ) ¥1 3 \ - ( 3 )( . 1 . ( 3 ) 11 ) . ( 8 ) 1 !". 3 
. 2 . ( 3 ) 5 . ( 3 )([ 5 \. ( 3 )* . 1 . ( 3 ) 111 . ( 2 )( . 3 . ( 3 ) 1 . ( 2 ) 1 [ 4 
. ( 2 ) 3.1 . ( 3 ) 4 6 ( 3 ) 111 . 2 . ( 3 ) 11 . 2 . ( 3 ))(. 1 . ( 3 ) 111 . ( 2 ))[ 

. ( 3 ) 1 . 3 . ( 3 ) 5 . ( 3 ) 11 7 \ . ( 3 ) 5 . ט . ( 8 ) 11 • ( 3 ) ¥1 . ( 3 ) 1 
. ( 2 ) 11 9 \. ( 3 ) 5 • 0 . ( 3 )<] 8 \. 3 . ( 3 ) 1 ■ ( 8 ) 11 . ( 2 )[. 1 . ( 3 ) 111 
. ( 3 ) 1 . 1 . ( 3 ) 5 . 1 . ( 3 ) 0 . ( 3 ) 10 . 1 . ( 3 ))} 

קיי! • 313 ( 1 30301 ( 53131111 [[ 3 ) 81111 ) 53 ([ 32,1:3 ,¥ 2 ( 11 ( 21 ) 52 ([ 8153 ) $3 }! 
. 3 (| 5 נ 0 ג 201 (( 142 1053 } 1 ^ 311111311 ) 52 ([ 3¥12113115 | 

תרגום: 1 העיושא 2 הפלד 8 הגדול, 4 טלה 5 הפלכים, 8 בז 
6 ררייש 7 הטלה, 9 האחטני 


בתוספת סיומת קטנה בשניה (א': 4 5 ! ב׳: 4 5 ), פירושה 
.מלךהמלכים" — תואר ידוע מתולדות מלכי פרם ז כשבאה 
אחרי אותה המלה קבוצודסימנים אחרת (א׳: 3,2 : ב , : 3,2 ), 
פירושה של זו האחרונה הוא .הגדול' — אף הוא תואר 
מקובל של מלכי־פרס. 

4 ) מ( 3 ) מסתבר, שהמלה הקודמת ל״מלד" היא שם 
המלך, אולם השם הנמצא בראש הכתובת הראשונה (א׳, 1 ) 
חוזר ומופיע בכתובת השניה (ב/ 6 ). מכאן הסיק ג/ 
שמחבריהן של שתי הפיסקות הם שני מלכים, אב ובנו, 
והשני נזכר כבן אביו; ז. א.: המלח אחרי שם המלך הראשון 
ותארו (ב/ 8 ) היא "בך. 

5 ) מלה זו מופיעה גם בסיסקה א ( 9 ), ולפיכך יש לראות 
את המלה שלפניה ( 8 ) כשם אביו של המלד הראשון. אולם 
שם זה אינו מלווה בתואר .מלו", מכאן, שלפנינו שלשלת 
של 3 דורות, אשר רק שנים האחרונים שבהם היו מלכים ז 
ז. א.: הראשון משני המלכים הוא מייסד־השושלת. ג׳ זיהה 
אותם עם דריוש 1 (ע״ע) בן וישתשפהיא (= היסתספס) ובנו 
אחשורוש (חשירשא = כסרכסס). 

6 ) מתוך הנחה, שלשון הכתובות היא הלשון הפרסית הע¬ 
תיקה—שכבר היתל, ידועה בראשית המאה ה 19 —וע״ס צורת 
השם דריוש בלשון ההיא וגם במקרא (דניאל. עזרא), קרא 
ג׳ את שמו בכתובות (א/ 1 ! ב׳, 6 ) בצורה.§.ז 1 .£.מ.ן!. 4 .ס 
(שהיא נבדלת רק מעט מן הצורה הנכונה — הידועה לנו 
היום ~ $.ס. 2 '\\. ¥3 . 112 .±/. 0 ), וכן קבע את הקרי של שני 
השמות האחרים, ועי״ב נמצא בידו הפשר ל 13 אותיות של 
הכתב ובסללה הדרך לסיענוח שאר האותיות. 

אתרי חידושו המכריע הזה המשיר ג , שנים רבות לעסוק 
בפאלאוגראסיה יתדית, ואף הצליח לפענח את היתד האנ¬ 
כית — הבאה לפני מלים מסויימות בכתובות אכדיות — 
כסימן לשם־עצם פרטי י אך מחמת מיעוט ידיעותיו בבלשנות 
השמית לא הגיע להשגים חשובים נוספים. 

, 1903 ,ז/ד<ו/־ 51 /מ£ ־ 40 015 , 11 011111 :> 5 ז:> 55 ז}!ז ., 1 

11 !' 7 ,^ 48 ט 8 ./ 54 . 15 £ ; 1913 .> 7 !־!ז/:>:/,<£ 015 , 155011 ^},< . 8 

- 50 ^:>■!)/ , 01 זז 3 ? . 4 ; 1925 , / 0 51:55 ^, £51 / 301 ) £15 

עמ 011 // 1 ז 2 ?מ£ , 11 פ 1 ז 0 ז 1 ז? . 1 , 1948 , 1 , 05 מ:ו: 1 מ 3 ן 0 ס[ 50 ־>מ 1 ) 10%1 
. 1954 ,.£! 44 , 51/150 ^ 55 55 :!:// 40 ־, 15:2 
פ. אד. 

גרוי, (פרנסו אה־־פול) דל - 1 € 5 ״ 1 -( 9111 ?- 11 9 01 5 גז ?) 

ץ 8 פ! 0 — ( 1813 — 1891 ), מדינאי צרפתי, נשיאה השני 
של הרפובליקה השלישית ( 1879 — 1887 ). ג' היה יליד חבל- 
היורה; בשנת 1837 נעשה עורך־דין. הוא הופיע כרפובליקני 
בבר בימי ממלכת-יולי, ואתרי מהפכת־פברואר היה חבר 
האסיפה המכוננת. 
בשעת הדיונים על 
החוקה החדשה הת¬ 
נגד ג׳ ליצירת משרה 
של נשיא הרפובליקה, 
מתוך חשש למזימות־ 
השתלמות מצדו של 
לואי־נאפוליון בונא- 
פארט, חשש שנתאמת 
אח״כ. בימי הקיסרות 
נמנע ג' מפעילות צי¬ 
בורית" ורק בערוב ימי 
ממשלתו של נאפו- 
ליון 111 חזר והופיע בזירה הפוליטית, כששם של רפובליקני 




263 


גרוי, (םרנסואזד־שול־) ז׳יל —גרוימציח 


264 


באמן ומרחיק־ראות הולך לפניו. כחבר האסיפה הלאומית 
בבורדו — אחרי מפלת צרפת במלחמה נגד גרמניה — נבחר 
ג׳ ב 1871 ליו״ר שלה וכיהן בתפקיד זה עד 1873 , וכן בבית־ 
הנבחרים החדש מ 1876 ואילך. עם התפטרותו של המארשאל 
סאק־מאהון נבחר ג׳, בתמיכת בל המחנה הרפובליקני, ברוב 
גדול לנשיאה של הרפובליקה ( 30 ביאנואר 1879 ), וכעבור 
7 שנות כהונתו נבחר גם בשניה (דצמבר 1885 ). 

ג׳ היה אישיות בינונית, אפורה וחסרת־גון, ונהג בחייו 
הפרטיים ובהנהלת משק־ביתו בקמצנות של בעל־בית זעיר. 
בפעולתו הציבורית היה מתון ופיקח ושמר שמירה קפדנית 
על החוקה. אך למרות הגינותו האישית, לא נמנע מלנצל את 
מעמדו לטובת בבי־משפחתו: את אחיו האחד מינה לגנראל 
ואת השני לסנאטור ולנציב־אלג׳יריה 1 חתנו, דניאל וילסו׳ן, 
ניצל את קירבתו לבית־הנשיא לשם הנהלת עסקים מפוק¬ 
פקים. עניין וילסון הפך לשערוריה ציבורית, השניא את 
הנשיא על העם, ונעשה נשק בידי הימין לנגח בו את 
הממשלה הרפובליקנית. ג , לא היה אחראי במישרין למעשי- 
השחיתות של מקורביו, אך עשה משגה חמור בהגינו בכל 
מאודו על חתנו האהוב. לבסוף נאלץ להיכנע לדרישת שני 
בתי־הפארלאמנט, שתבעו את התפטרותו, וויתר על הנשיאות 
( 2 בדצמבר 1887 ). כעבור 4 שנים מת בעיר־מולדתו — 
ונשכח מלב־חציבור. 

.£ ; 1893 ./ ־ ז 16 ( 1 זג 0 . 0 • 1 ; 1879 ,.ס / , ו 1 סב !- 1 ב 0 

. 1898 ,. 0 ./ ) 4 )) 11 ) 1 ) 51 )**( , 011 ^ 2 

של. ה. 

גוץי י מרקוס — ץ^\ז 03 — ( 1887 , ג׳מיקה — 

1940 ׳ לונדון), מנהיג־כושים לאומני באמריקה. 

ג , יסד את "האגודה העולמית להטבת מצב הכושים" ועמד 
בראש תנועת ה״חזרה לאפריקה", אשר הוא אירגנה באה״ב 
במטרה להחזיר את כל הכושים לאפריקה לחיים מדיניים 
עצמאיים. ג' התיישב בניו־יורק ב 1917 , וס 1918 — 1923 הוציא 
את השבועון שזס/יו סז^י! ("עולם הכושים") להפצת 
רעיונותיו. הוא יסד חברות־ספנות לשם העברת הכושים 
מאמריקה לאפריקה וקיום קשרי־מסחר בין שתי היבשות, 
אסף מיליוני דולארים למפעלים כלכליים, וייסד הנויות 
קואופראטיוויזת, אך ביזבז את רוב הכספים על אניות 
גרועות. ב 1925 הועמד לדין באשמת הונאה, נידון למאסר 
שנתיים והוגלה לג׳אמאיקה. שם המשיך בפעולתו, עמד 
בראש מפלגת "תנועת־העם" והיה חבד מועצת קינגסטון. 
מאסרו של ג' וחיכוכים פנימיים גרמו להתמוטטות התנועה 
באד,"ב, שהקיפה בשעת שיא־כוחה ב 1925 יותר ממיליון 
חברים. ג׳, שהיה דמגוג ומארגן בעל־כשרון, ידע לנצל 
את הרגשת הדיכוי הגזעי והחברתי של המוני העובדים 
הכושים, והשתדל לקומם אותם לא רק נגד הלבנים אלא גס 
נגד המעמד הבינוני שבקרבם ולהרחיקם ממנהיגיהם השמר¬ 
ניים ומן הכמרים. תחילה הכילה תורתו אידיאולוגיה לאומנית 
וסועלית גם יחד׳ אך במשך הזמן הודגש בה הרגש הלאומי 
יותר מן התודעה המעמדית, והתגבש בה הרעיון שחופש 
ושוויון חברתי לכושים יושגו רק במדינת־כושים עצמאית 
באפריקה. התנועה הוקעה ע״י האינטרגאציונאל הקומוניסטי 
ב 1928 כ״ציונות כושית", בעלת אידיאולוגיה מלוכנית 
ואימפריאליסטית. 

,־ ושנגג ־ ו ? .£ ;. 3 . 5 ג 3 >)! 1 ) 1 * 11 > $* 0 ) $0 1 * 1 ) €0111 1 * 1 

)!(" 7 ,!)■] £ 0:0 , 1949 , 1 ) 11 ) $1 ())* €111 ) 1 ( 1 111 ) 1 ( 7 

. 1951 1151 * 111 * 11 * €01 ) 1 ( 1 1 ) 111 > 

ח. ב.־י. 


גתיטציה (מלאם , כובד), מכלול התופעות 

הקשורות בכ 1 בד: בהוראה מצומצמת — מגמת 
הגופים ליפול ארצה בתנועה מואצת בתוקף היותם כבדים 
(=בעלי-משקל); בהוראה מוכללת — פעולת־גומלין בין 
הלקי־חוסר (כססות), או בין מנות־אנרגיה (שהן אקוויווא- 
לנטיות למסות), הגורמת למשיכתם ההדדית. בין שתי מסות 
,!מ ו 2 מו (או שתי אנרגיות, שהן שוות־ערך להן), שמרחק 
מרכזי־הכובד שלהן הוא ז, פועלת משיכה בהתאם לכוח 14 , 
הנמצא ביחס ישר למכפלת־המסות וביתם הפור לריבוע- 
המרחק: 

גתז 1111 , . . , 

—ק — ץ = * (חוק־הג׳שלגיוטון) 

גורם־הפרופורציה ץ נקרא ״קבוע־הג׳״. — הג׳ היא אתת 
סתופעות־היס 1 ד של המציאות הגשמית כולה והציר שעליו 
סובבת המכאניקה הארצית והשמימית. מציאותו של כל גוף 
במרחב משפיעה במרחב ע״י התהוות שדה־ג׳ או שדה־כובד 
מסביבו, שבו כל גוף אחד זוכה לפוטנציאל־ג׳ מסויים בהתאם 
למרתקו מן הגוף המחולל שדה זה. 

אריסטו (ע״ע) היה הראשון שדן בתכונת־הכו׳בד (בהו¬ 
ראתה המצומצמת) במסגרת שיטה מדעית: הכבד והקל הם 
ניגודים מוחלטים; שנים מארבעת היסודות, העפר והמים, 
הם "כבדים" ושואפים למדכדחעולם, כלומר למרכז-הארץ, 
שהוא ה״מטה" המוחלט; חאויד והאש, היסודות ה״קלים", 
שואפים להגיע למעלה, אל-על. שאיפות אלו הן ביטוי 
למגמתם הכללית של הגופים להישאר במקומם "הטבעי" 
או לחזור ולהגיע אליו; לפיכך התנועה למסה. הנפילה. היא 
תנועתם הטבעית של הגופים הכבדים. כל תנועה שאינה 
"טבעית", ובפרט התנועה בכיוון המנוגד לה, היא תנועה 
"מאולצת", וס 1 פה שהתנועה "הטבעית" גוברת עליה, לפי 
עדותו של תאופראסטוס כבר גילה אפלטון, שאפשר להבחין 
בין מידת-הכובד של גופים כבדים, כלומר בין משקל למשקל, 
ע״פ התנגדותם לתנועה מאולצת, למשל בשעת ד,רמתם. ע״פ 
הדינאמיקה של אריסטו מהירות־הנפילה תלויה במשקל הגוף, 
והיא פרופורציונית לו. משפט זה אינו נכון אפילו בקירוב, 
אבל הוא לא הופרך אלא עם ראשית תקופת הניסוי השיטתי, 
ע״י גלילאי(ע״ע), אע״ם שגם בתקופה העתיקה הובעו דעות 
המתנגדות לאריסטו. אפיקורוס (ע״ע) בתורת-האטו׳מים שלו 
טען, כי בחלל הריק מהירות הנפילה אחת היא לכל הגופים, 
ויוהאנס פילופונום, פרשן אדיסטוטלי בסוף המאה ה 5 לםה״נ, 
עמד על כך, שאין כמעט הבדל בין זמני־הנפילה של משקלות 
שונים הנופלים מגובה אחד. 

בתקופה האלכסנדרונית צצו ההשגות הראשונות בדבר 
כלליותו של כוח־הכובד. פוסידוניוס (ע״ע) גילה את השפעת 
הירח על הגיאות והשפל של מי־האוקיינוס על סמך תלותם 
של מחזורי הגיאות והשפל במעמדו של הירח בשמים. הפי¬ 
סיקה הסטואית ייחסה פעולה זו של הירח ל״סימפתיה" 
הקוסמית, כוח המתפשט בכל העולם כולו וגורם להשפעה 
הדדית בין כל הגופים שבו. אופן פעולתה של הסימפאתיה 
תואר על־ידי אנשי־הסטואה ע״ם תורת ה״פנומה" שלהם: 
הפנימה היא חומר דליל ביותר — מעין גילגול ראשון של 
ה״אתר״ (ע״ע) של המדע החדש —, הממלא את כל הקוס¬ 
מוס וחודר לחומר שבו ומתמזג עמו; כוח־המתח הצפון 
בפגומה הוא המעביר את הפעולות הגשמיות בין הגופים 
השונים, והוא גם המקשר בין הירח והארץ. 

השקפות הסטואה סייעו לקידום רעיון המשיכה הכללית 
בכל החוגים, לרבות מתנגדי האסכולה הפילוסופית הזאת. 



265 


גרדיכועי־ד! 


266 


ראיה לכר אפשר להביא מספרו של פלוטרכוס (ע״ע) "על 
הפרצוף שבירח". הספר דן במהותו הגשמית של הירח ובא 
לכלל דעה כי הוא ״מסוג הארץ״, כלומר: כבד ואטום. אגב 
שיקולים אלה מתעוררת השאלה, למה אין הירח, כשאר 
הגופים הכבדים, נופל ארצה. התשובה שניתנת על כך 
מקדימה את חוק־ההתמדה של ניוטון ב 1,600 שנה: "תנועתו 
ותנופת־הקפתו של הירח שומרות עליו מפני נפילתו... כי 
כל דבר מוסע בתנועתו הטבעית כל זמן שאינו מוטה ע״י 
משהו אחר. ומשום כך אין הירח נמשך למטה ע״י משקלו, 
לפי שמגמתו הטבעית מבוטלת מחמת הקפתו". בהמשך 
אותה פיסקה נשאלת גם השאלה, למה אין הארץ עצמה 
נופלת בהשפעת משקלה, כי הרי היא —בניגוד לירח — נחה. 
פלוטארכום מסיק גם את המסקנות הנובעות ממשיכת־הכובד 
של הארץ וצורתה הכדורית. הוא קובע, כי גוף הנמצא במרכז 
כדוריהארץ שרוי במצב של מנוחה מחמת הסימסריה של 
המשיכה, ואילו היה נופל עד למרכז, היה עובר אותו וחוזר 
אליו ומתנודד סביבו בתנודה נצחית. מכאן לומד פלוטארכוס 
גזירה־שווה מן הארץ לירח: מה הארץ מקנה משקל לגופים 
הנמשכים אליה מפני שהם חלקיה, כן גם חלקי־הירח מלוכ¬ 
דים מחמת משיכתם אל מרכזו הוא, "וכשם שהעצמים כאן 
לוחצים ומתכנסים בכיוון לארץ, יש להניח שיש גם גופים 
שנפלו אל הירח ונשארו שם". 

ברעיונות אלה כבר כלולים בלבוש איכותי עיקרי תורת־ 
הכובד! אולם התקדמות ניכרת לא חלה בהם עד המאה 
ה 17 . קפלר (ע״ע), הדן במהות כוח־הגובד ב״מסתרי הקוס¬ 
מוס" ( 1596 ) וב״אססרונומיה החדשה״( 1609 ), חוזר על רבים 
מהדברים שנאמרו על־ידי פלוטארכוס. הוא מוסיף עליהם 
ומגדיר את כלליותה של משיכת־הכובד, בקבעו במפורש: 
לו היו שתי אבנים נמצאות במרחב, הרחק מהשפעתו של 
גוף שלישי, היו מתקרבות זו לזו דוגמת גופים מאגנטיים 
ונפגשות בנקודת־ביניים, הנקבעת על־ידי יחסי המסות 
המושכות. קפלר חוזר גם על הנחתו של פוסידוניוס, כי 
כוח־משיכתו של הירח הוא הגורם לתנועת הגיאות והשפל. 
ההשוואה בין ג׳ ומאגנטיות חוזרת ונשנית אצל קפלר, 
והיא שימשה לו גם בסיס לביאור המכאניזם של מערכת 
השמש וכוכבי-הלכת. לסי השקפתו, תנועתה הסיבובית 
של השמש על צירה מועברת על-ידי הכוח המאגנטי 
לכוכבי־הלכת ומסיעה אותם במסילותיהם סביב השמש, וכן 
נגרמת תנועת הקפתם של מלווי כוכבי־הלכת (כגון הירח) 
על־ידי אותו המכאניזם מחמת סיבובם של כוכבייהלכח על 
צירם! וכפי הנראה, ייחם קפלר קצת מתנועת הקפתם של 
כוכבי־הלכת גם לכוח מאגנטי הצפון בהם. מושגיו של קפלר 
בנידון זה מעורפלים למדי < עכ״פ קשה לאמר, כי ראה את 
סיבת תנועתם של כוכבי־הלכת בכוח־משיכה, כיוון שהוא 
מדגיש את כיוון הפעולה לאורך־המסילה ולא בקו המחבר 
את הכוכב והשמש. קפלר לא הצליח להכיר, כי שלושת 
חוקיו המגדירים אח תנועת כוכבי־הלכת ניתנים להסקה 
מתוך הנחת כוח מושך פשוט, מאחר שעדיין החזיק בהש¬ 
קפה האריסטלטלית, שתנועה קבועה נגרמת ע״י כוח קבוע! 
לפיכך האמין כל ימיו בכוח מאגנטי, המסיע את הכוכבים 
סביב השמש. 

14 שנים אחרי מותו של קפלד נתפרסם ספרו של דקרט 
(ע״ע) ״עקרונות הפילוסופיה״ ( 1644 ), שבו מתואר מכאניזם 
אחר לתנועת כוכבי־הלכת, שאפיל הוא מכאני. דקארט מניח 


את קיומו של חומר דליל, הממלא את חלל העולם בכלל 
ואת החלל שבין הגופים בפרס! החומר הדליל נמצא 
בתנועת־מערבולת, אשר השמש היא במרכזה, וכוכבי־הלכת 
נגרפים בתנועה זל ומוסעים על ידה סביב השמש. דקארט 
עומד על תבנית מערבולת־המים בנהרות, אשר בה ניתן 
להכיר, ע״ם תנועתם של עלים הצפים על פני המים, כי 
ההקפות מהירות במידה שהן קרובות יותר למרכזה של 
המערבולת, וכי מסילותיהן סוסות במקצת מצורת המעגל: 
"אותו דבר נוכל לתאר לעצמנו לגבי כוכבי־הלכת, ובזה 
מתבארות כל התופעות". תורת־המערבולות של דקארט זכתה 
להתפשטות רבה, בעיקר בגלל ציוריותה המכאנית ובגלל 
ההסבר שהיא נותנת לעובדה, שמסילותיהם של כל כוכבי- 
הלכת נמצאות כמעט במישור אחד, שאינו נבדל בהרבה 
ממישור קו־המשווה של השמש. אולם התורה הזאת נתבדתה, 
כשהראה ניוטון (ע״ע) שאין היא עומדת בפגי העובדות 
מבחינה כמותית ( 1687 ) 1 בפרט אין חלקיה של המערבולת 
נשמעים לחוק השלישי של קפלר, הקובע את הקשר המספרי 
שבין זמני־הסיבוב של כוכבי-הלכת ומרחקיהם מהשמש. 
הסבר אחר לג׳ ניתן ע״י לה סאז׳ ( 5356 ^ 1 ) באמצעות 
תורת־האתר שלו (ע״ע אתר, עמ׳ 487 ). 

הצד הכמותי הזה שבבעיית הג׳ היה אחד הגורמים החו¬ 
תכים בהתפתחותה במאה ה 17 . הגורם המכריע האחר היתד, 
תגלית חוקי הדינאמיקה היסודיים וניסוחם המאתמאטי ע״י 
גאלילאי וניוטון. ג ל י ל א י (ע״ע) הוכיח בניסוייו (פורסמו 
1638 ), כי תנועת*הנפילה היא תנועה מואצת, וכי התאוצה 
קבועה ושווה לכל הגופים. ערכה המספרי של תאוצת־הנפילה 
נקבע בדיוק ע״י ה ו י ג נ ס (ע״ע) ב 3 ד 16 . הויגנם בנה את 
שעון־המטוטלת הראשון ואיפשר עי״כ מדידות־זמן מדוייקות. 
הוא גילה את נוסחת המטוטלת המאתמאטית 1 י/[* 2 = 7 , 
המקשרת את זמן־תנודתה 1 ־ עם ארכה 1 ותאוצת־הנפילה 6 ; 
ע״ס זה נקבע ערכו של 8 : 


באותו זמן הוכח ע״י ז׳. דישה (״*״*נ וקצת אחריו ע״י 
הלי(ע״ע), באמצעות המטוטלת, כי תאוצת־הנפילה תלויה 
ברוחב הגאוגראפי וכי היא קטנה בסביבת קו־המשווה והולכת 
וגדלה בכיוון אל הקטבים. כסיבות נקבעו גם הכוח הצנטריפו- 
גאלי שמחמת סיבובה של הארץ על צירה, וגם פחיסות כדור־ 
הארץ בקטביו, שאף היא תוצאת השפעתו של הכוח הצנטרי־ 
פוגאלי על הארץ בזמן שהיתה במצב פלאסטי. גורם שני זה 
הוא רמז לתלותו של המשקל במרחק ממרכז כדור־הארץ. 
המחקרים בדבר תלות זו היו מכריעים לגבי התגלית 
העיקרית, המקשרת את הכובד במובנו המצומצם (=משקל 
הגופים) עם הכובד במובנו הכללי(=משיכה הדדית של כל 
גרמי־השמים). רוברט הוק (ע״ע) היה הראשון, שבדק 
בניסויים שיטתיים (מ 1662 ואילך) את פחיתת כוח־הכובד 
עם הגובה. הוא ביצע שקילות על גבי הארץ ועל ראשי בניינים 
גבוהים בלונדון, כדי לגלות הבדל במשקל, אולם המאזניים 
שעמדו לרשותו לא היו רגישים דיים. באותה שעה ( 1666 ) 
התחיל ניוטון הצעיר להגות את הרעיון, שכוח־הכובד 
הולך ונמשך לגובה, מעבר להרים הגבוהים ביותר, אל תוך 
חללו של עולם ומגיע עד לירח. לפי חשבון פשוט מצא, כי 
כוח־הכובד פוחת והולך בריבוע המרחק שבין הכוכב המרכזי 



267 


גרוימציה 


268 


ובין מלווהו המקיף אוחו: מצד אחד קיים החוק השלישי 
של קפלו/ הקובע שיחס החזקה השלישית של רוחק־המלווה 
(ז) לחזקה השניה של תקופתו(*ך) הוא קבוע: 

יז 

1 * 000 = או זיססס = י״ייז ( 1 ) 

(׳*=המהירות הזודתית של הכוכב המקיף, הנמצאת ביחס 
הפוך לתקופה יד). מצד שני מתקיים לגבי כל תנועה סי¬ 
בובית במעגל (ואף האליפסות של מסילות כוכבי־הלכת הן 
קרובות למעגלים): 

ז•* = ■ ( 2 ) 

( 3 = התאוצה הדרושה לקיום התנועה במעגל בעל הרדיוס ז). 
מתוך חלוקת ( 2 ) ב( 1 ) נופק: 


כלומר: חוק פחיתת תאוצת-הג׳ בריבוע-המרחק, והואיל , 
והתאוצה פרופורציונית לכוח הגורם לה (חוק־התנועה השני 
של ניוטון)—מתקבל חוק פחיתת כוח־הכובד עם ריבוע- 
המרחק. — באותה שנה עשה ניוטון צעד מכריע נוסף, 
בהניחו את זהות הכוח המקיים את תנועת־הידח במעגל 
סביב הארץ עם הכוח הגורם לתאוצת-הנפילה על פני הארץ. 
גם לגבי הירח מתאשר חוק הפחיתה עם ריבהדהמרחק, אם 
משיכת־הארץ מחושבת ממרכזה, כאילו היתד. כל מסתה 
מאוחדת בנקודה זו: מרחק־הירח מהארץ הוא 380,000 ק״מ 
וראדיוס כדור־הארץ הוא 6,370 ק״מ! יחס שני המרחקים 
האלה הוא 1:60 . מתוך הנוסחה ( 2 ) מתקבלת תאוצת-הירת 

בגודל של ^ 0.27 , שהוא של תאוצת־הנפילה *.— 
בזה היו בידי ניוטון בן ה 24 כל הנתונים וכל התכנית לעיקר 
עבודת-חייו, שהושלמה עם פירסום "העקרונות המאתמא־ 
טיים של הפילוסופיה הטבעית״ ב 1687 . בספרו זה פיתח 
ניוטון את תודת־הג׳■ הכללית במילואה, בהשתמשו בחוקי־ 
התנועה שלו ובחשבון האינפיגיטסימאלי שהומצא על־ידיו. 
הוא הוכיח׳ כי אפשר לגזור את כל שלושת חוקי-קפלר מתוך 
הנחת קיומה של משיכה, הפרופורציונית למכפלת מסות 
כוכב־הלכת והשמש (או המלווה וכוכב־הלכת) והנמצאת 
ביחס הפוך לריבוע־המרחק שבין שני הגופים. בדרך זו ניתנו 
לחישוב פרמי תנועותיהם של כל כוכבי־הלכת סביב השמש 
והונח היסוד לאסטרונומיה המתמאטית. ניוסון הראה, שיש 
יסוד להניח שגם השביטים כפופים לחוק־הג׳ שלו, ושממי־ 
לותיהם אינן אלא אליפסות מארכות מאד. על סמך שיקוליו 
הוכיח הלי׳ כי השביט של 1682 נע באליפסה בתקופה של 75 
שנה וכי הוא מזדהה עם הכוכב שהופיע ב 1607 וב 1531 ! הוא 
ניבא להופעותיו לעתיד במועדים שנתאמתו אח״כ. — משאר 
מסקנותיו החשובות של ניוטון יש להזכיר את התורה חמאת־ 
מאטית של הגיאות והשפל, הנגרמים ע״י כוח־הג׳ המשותף 
של הירח והשמש. ע״פ תורתו הצליח ניוטון להסביר אף את 
הפרצסיה (= הקדימה) של נקודות שוויון היום והלילה 
(ע״ע ארץ, עט , 1050/51 ), תופעה שכבר נתגלתה בתקופה 
העתיקה ע״י היפרכוס (ע״ע). הפךצסיה, שאינה אלא סיבובו 
האיטי של ציר כדוד־הארץ על פני מעטפת של חרוט׳ היא 
תוצאה המתחייבת ממשיכת־הכובד של הירח והשמש, שהם 
פועלים על עודף־המסה שיש לכדור־הארץ בסביבתו של 
קרהמשווה מחמת פחיסותו בקטבים. 


על כל גוף הנמצא על פני כדור־הארץ חל תוק־הג׳ בצורת 


1051 


(*) 


(וזז = מסת־הגוף, = מסת-זזארץ, ז = ראדיוס כדור- 
הארץ). משקל־הגוף אינו אלא כוח־הג׳ הפועל עליו, והוא — 
בהתאם לחוק־ניושון השני — 

008 ־=£ ( 5 ) 

מ( 4 ) ו( 5 ) מתקבל: 

^ ץ = 8 או נ ! 8 = 51 ץ ( 6 ) 


כיוצא בו, ניתן לחשב את המסה ( 51 ) של כוכב מרכזי 
(השמש או כוכב־לכת) ע״פ התקופה (!) והמרחק (מ) 
של מלווהו(כוכב־לכת או ירח), לפי הנוסחה: 


י 7 


?51 = 


(7) 


קבוע־הג׳ (ך) ניתן 
למשל: א) מדידה ישירה 
של המשיכה שבין שני 
כדורים באמצעות ההסס 
של מאזני־פתול (ע״ע)! 
ניסוי זה בוצע לראשו¬ 
נה על-ידי קונדיש (- 03 
11511 >!!^) ב 1798 ׳ בשבי 
כדורים במשקל של 158 
ק״ג. ב) שקילתו של 
גוף מעל למסה גדולה 
ומתחתה, כשבשקילה 
הראשונה נמדד סכום 
משיכת־המסה ומשיכת־ 
הארץ, ובשניה—הפרשן! 


לקביעה נסיונית בדרכים שונות, 



הגיסוי על קוונריע 
(צייר פכסתי) 


זו היתד, שיטתו של ריכארץ שהשתמש ב 1907 

בגוש־עופרת בעל נפח של 2 ממ״ע(= מסה של 2 /! 22 טונות). 
ערכו המספרי של קבוע־הג׳ הוא 


* 010 1 זן 3 


6.66x10־* 


ץ 


ז. א.: שתי מסות של 1 טונה כל אחת, שמרכזי־הכובד שלהן 
מרוחקים 1 מ׳ זר, מזה, מושכות זו את זו בכוח של 6.66 דין, 
שהוא שחד, בקירוב למשקלם של 6.5 מ״ג. מכאן ניתן לחשב, 
ע״ם ( 6 ), את מסת־הארץ. ומידיעת נפחה — בם את צפיפותה 
הממוצעת: ׳־פ״* 5.5 ; הואיל וצפיפות שכבת־הארץ העליו¬ 
נה, הניתנת לבדיקתנו הישירה, היא בקירוב י־סיסן 2.5 , 
יש להסיק שהצפיפות בשכבות העמוקות גדולה בהרבה מן 
הערך הממוצע. 

ניוטון נתכוון להסתפק בתיאור המאתמאטי של הג׳ ולא 
חיפש אחרי תבניות מכאניות לביאורה. הרעיון של גורם 
מסתורי ("כוח"), הפועל בלא זמן ובלי ממצע בין גופים 
המרוחקים זה מזה׳ היה זר לרוחו! לכך רמז במימרתו המ¬ 
פורסמת : 20 ״!£ תסת 0505 ג 1 ז 0 ק׳( 11 ("אינני בודה השערות 
מלבי"). אעפ״ב לא יכול היה להמנע מלהרהר כל חייו באפ¬ 
שרותו של ביאור מכאני. בעקבותיו של הויגנס גיסה גם 
ניוטון לראות באתר את סיבת הכובד על פגי הארץ. במכתב 
אל בויל ( 1678 ) ובמהדורה השניה של ה״א 1 םטיקוד ( 1717 ) 
הוא מציע מתוך היסוס הסבר לג׳ מקיומו של האתר בתוך 
הגופים בדלילות גדולה ומחוצה להם בצפיפות הגוברת עם 






269 


גרויטציה—גרוינום, גאורג גומסריד 


270 


הריחוק: עי״כ נגרם לחץ מצד האתר על הגופים, הנדחסים 
זה לקראת זה. מדבריו של ניוטון ניכר, שהוא עצמו לא מצא 
סיפוק בביאור זה. אולם זהירותו והסחייגויותיו לא מנעו את 
הדורות אחריו מלהמחיש את הג׳ כ״כות" קוסמי. 

השפעתה של תורת־ניוטון על הדורות אחריו היתד. עצו* 

מה. היא זכתה לפירסום רב בחוגים רחבים ע״י ספרו הפופו¬ 
לארי של וולטר, וקרנה עלה עוד בהרבה בעולם־המדע 
כשהוכיח לפלס (ע״ע) ב״מכאניקת־השמים״ שלו ( 1799 — 
1805 )—בעקבות התפתחות המאתמאטיקה במאה ה 18 
(אוילר, לגרנז') — כי כל הבעיות המכאניות המתעוררות במ¬ 
ערכת כוכבי־הלכת ניתנות לביאור על יסוד תורת־הג׳, ובכללן 
אף "ההפרעות", שיסודן במשיכתם ההדדית של כוכבי-הלכת. 
לשיא נצחונה — כביטוי מושלם לתקפו של חוק־הסיבתיות 
ובמכשיר להגדת מימצאים אסטרונומיים מראש — הגיעה 
תורת־ניוטון, כאשר בישרו אדמם (ע״ע) ולוריד, (ע״ע) ע״פ 
ההפרעות במהלכו של אורנוס' (ע״ע) את קיומו של כוכב־ 
לכת נוסף, והלה (נפטון, ע״ע) נתגלה על-םמך חישוביהם 
ב 1846 , — תורת־הג׳ נעשתה יסוד אף בביאור חולדות גרמי־ 
השמים בקוסמוגוניות השונות של מערכת־השמש שפותחו 
במאות ה 18 וד, 19 , ובסרט בזו של לאפלאם. ניוטון עצמו כבר 
העיר ב 1692 , שיש לשער כי התומר המתרכז היום בשמש 
ובכוכבי-הלכת היה פעם מפוזר בחללו של עולם, וכי המער¬ 
כת המסודרת נוצרה ע״י הג׳ שבין החלקיקים המפוזרים. 

שלב אחרון — ומבחינה מסויימת מהפכני — בהתפתחות 
תורת־הג׳ הושג בתורת היחסות (ע״ע) של אינשטין(ע״ע). 
בתורת היחסות המצומצמת ( 1905 ) נתן אינשטין ביסוס חדש 
לפיסיקה, אשר צדו הגאומטרי הובלט ביהוד בתיאורו של 
מינקובסקי (ע״ע! 1908 ). לפי זה יש לתאר את התופעות 
הגשמיות בתוך עולם מרחבי־זמני בן ארבעה ממדים ( 3 
ממדי-מרחב וממד־הזמן). מושגי האורך במרחב והמשך 
בזמן מאבדים את בחינתם המוחלטת שהיתה להם במכאניקה 
של ניוטון, ומכאן שצריך לחול גם שינויימשמעות בתורת- 
ד,ג׳ של ניוטון, הבנויה על מושגי המרחב והזמן המוחלטים. 
כנקודת-מוצא שימשה לאינשטץ עובדת־יסוד, שכל קודמיו 
הכירוה בלא להבחין במשמעותה, ושהוא נתן לה פירוש 
חדש — שוויון תאוצת-ד,נפילה לכל הגופים ללא תלות 
במסותיהם! לשון אחרת: "שוויון המסה הכבדה והמתמי־ 
דד,". עובדה זו מרמזת על קרבה מהותית בין ההתמדה והג/ 
ובמקרים מיוחדים ניתן — ע״י תיאור מאתמאטי נאות 
(החלפת קו׳אורדינאטות) — להציג תנועה בהשפעת הכובד 
כתנועת־התמדה, ולהפך. דבר זה הביא את אינשטין לידי 
הכללת "העולם" של תורח-ד,יחסות המצומצמת (העולם 
ה״מישורי" של מינקובסקי) וראייתו כמקרה מיוחד (אוקלי- 
די) של עולם מרתבי־זמני לא־אוקלידי (העולם ד,"עקום" 
של ריסן [ע״ע]! וע״ע גאוימטריה לא־אוקלידית), שסטייתו 
מהאוקלידיות נקבעת ע״י חלוקת החומר שבו(תורת־היחסות 
המוכללת, 1915 ). בכך נתבטל הצורך בהנחת "כוח" מיוחד 
להסברת תופעת הג׳. במקום תנועה בהשפעת כוח־הג׳ מו¬ 
פיעה בעולם לא-אוקלידי זה תנועת־התמדה מוכללת לאורך 
קווים גאודטיים, ואילו תנועת־ההתמדה של ניוטון אינה אלא 
המקרה המיוחד של תנועה לאורך קו גאח־טי בעולם האוקלי־ 
די (קו ישר ומהירות קבועה). 

ע״י השימוש ברעיונות אלה מוסברת תנועת כוכבי-הלכת 
מעצם ה״מטריקה" של המרחב והזמן בסביבת השמש, 


, הנקבעת ע״י מסח־השמש וד,מגדירה את הקווים הגאודטיים 
שלארכם מתנועעים כוכבי־הלכת בתנועת־ההתמדה שלהם. 
החישוב על־סמך הנחה זו מביא בקירוב ראשון לידי פתרונו 
של ניוטון (ז. א. לידי שלושת חוקי-קפלר), אולם הפתרץ 
המדוייק יותר כולל שלוש עובדות נוספות, שאין להן 
הסבר — או שיש להן הסברים דחוקים בלבד — בתורת־הג׳ 
הקלאסית, ואילו הנסיון מאשר את קיומן ואת ערכן המספרי 
לסי תורת־אינשטין: 1 ) תנועתה הסיבובית האיטית של כל 
המסילה האליפטית של תנועת־ג׳ בתוך המישור שלה — נוד 
אשרה באסטרונומיה בתנועת הפריהליון של כוכב־חמה, 
שכבד נתגלתה באמצע המאה ה 19 ע״י לוריד" וכן בתורת־ 
האטומים בהסברת המבנה הדקיק של קווי־הספקטרום של 
המימן (נתגלה ע״י זומרפלד [ע״ע] ב 1916 )! ב) השפעת 
שדודג׳ על קרינה אלקטרומאגנטית—נתאשרה בליקויי־חמה 
רבים, החל מ 1919 (ע״ע אדינגטון), ע״י קביעת הסחת אור־ 
הכוכבים בשדה-הג׳ של השמש! 3 ) "הזזת־האודם" בספק¬ 
טרום של אטום הפולט אורו בשדה־כובד — נתאשרה 
בכוכבים בעלי פוטנציאל־ג׳ גבוה מאד, כגון בן־לוויתו של 
סיריוס, שצפיפותו עולה פי רבבות על זו של השמש (ע״ע 

ספקטרום). 

.1050 י על הג׳ על־סני כדור־האדץ ע״ע ארץ, עט׳ 

]. 200110010, 010x11011011 (£00. <1 11 ,¥ ,. 155 '¥ . 1 ב 1 ח 110 )בת ), 
1903; 11. \¥0< 0 )! , 1 ׳ x1)1, 2,(11, ]1 191(71(, 1918, .*3. 8 £0010([- 
!010 0114 ) 1 ( 711 ,)) 10 ) 5 ,תס x11011011, 1921; 10, 7/1( !101x1( 

0) !/>( 7/11/1x01 )¥01-1(1, 0115. ¥1-¥11, 1928; }. £ ) 7/1 ,ז 8 0 ס 
011 ) 111101111 ) 01 ? ,^ז 0 נ 111 ז 0 ]£ ./י<י . 1925 ,ון 11 י 0101 /ס )))ס? (, 
1-11, 1925/26, £. 811100, £(10111>11010 ,ץ x11011011 011(1 

)¥011(1 5111x1x1(, 1935; 11. 1500 )) 1111 ) 111 ) 511 , 10020 ? .ז , 

65 £1., 71 ££, 288 ££., 1939, ££0) ס! ) 4 101 70 , 0 ז׳ 

4(! (01(1! 00111(1 (1 0(1(011(!, 1939, 13 801100110101, 7/1( 
011^111 0) 1)404(111 501(11((, 011 ¥111, 1919; 81 80 1/0 ,תז ■ 
1x101 7/111010/)/100 (ס ץ x1( 0114 0/1011((, 26-30, 1949; 

010 ) 7/1 , 1 זגרח) 1211 ׳ 3 \ ם .ין .#י x11/1 0) 5(1(1111)1( 14(0!, 

0115. ¥111, X, 11 )¥( 0114 *(*!\ 1 )י*ו/) 5 ,"ג 1 ״ 10 .? , 1950 . 1 צ ■ 

411, 1952 ; 0 . £101[00, 7/1( 0 ץ< 1 ? ״־ 1 ) 011 ) 7/1 0114 11 <ן)) 11 ס - 
1X01 5(1(11((, ?0 14010 , 8135011 . 8 ! 5 ; 1952 , 0 !זב x11(111! 

0) 5(1(1111)1( 7/10x1/11, 151 ££, 231 ££ . 1953 ״ 

ש. ס. 

0 גרו ינום, 4 .אזןנ גום*ויד - - 1 ^ 05 2 ז 0 ס 

5 ב\ת — ( 1805 , דארמשטאט — 1871 , הידלברג), 

היסטוריון ועסקן מדיני גרמני. ג׳ היה בן פונדקאי' ובנעו¬ 
ריו עסק במסחר. ב 1825 התחיל ללמוד באוניברסיטה של 
הידלברג, ובהשפעת פ. כ. שלוסר (ע״ע) הקדיש את עצמו 
לחקר ההיסטוריה. מ 1830 הורה באוניברסיטת הידלברג. 

וב 1836 נתמנה לפרו¬ 
פסור להיסטוריה ולספ¬ 
רות בגטינגן! משם פו¬ 
טר ב 1837 כאחד מ״שב־ 
עת המוחים" (ע״ע 
גטינגן, וע״ע גרים, 
1844 יעקב ווילהלם), ומ 
שוב הורה בהידלברג. 
מ 1835 עד 1842 פירסם 
את "תולדות הספרות 
הגרמנית הלאומית" 
0<$011101116 <151 <15111 ־ 
(01150 ?431101131111513' 
¬10 ) ב 5 כרכים (מהרו ! 



ג. נ. נרווינוס 


271 


גרוינדס, נאורג גוספריד—גרץ 


272 


רה חמישית 1871/74 ), החיבור הראשון שבו תוארה הספ־ 
רות הגרמנית לא מבחינה אסתטית בלבד אלא בקשריה 
לחיים המדיניים והלאומיים של האומה. ב 1847 יסד ג׳ 
(עם 2 חברים) אח "העיתון הגרמני"(£תנ 1 ז 1 * 2 
שלחם למען מדינה גרמנית ליבראלית. ב 1848 היה ג׳ זמן 
קצר ציר האסיפה הלאומית בפראנקפורט. מפעלו האחרון 
בשטח חקר־הספרות היה חיבות החשוב על שיקספיר 
( 1849 — 1852 ). שתורגם גם לאנגלית. — אולם עיקר פעולתו 
של ג׳ היה בשטח ההיסטוריה. ב״מבוא לתולדות המאה ה 19 " 
( 1853 ) ניבא לגרמניה עתיד דמוקראטי, ומשום כד סולק 
מן האוניברסיטה, והספר נאסר ע״י הצנזורה! האיסור בוטל 
אחרי זמן מועט. מאז המשיך ג׳ במחקריו ובחיבוריו בלא 
משרה אוניברסיטאית. מפעלו החשוב ביותר הוא "תולדות 
המאה ה 19 מהוזייוינה ואילר״ (-זלג] . 19 165 > * 011 !! 0654:1 
1 זשזן 3 ז 1 זש׳\ ז^זש!^ ח 16 > ז 1 :> 5 15 ז 16 >ח 1 >ז 1 ), שממנו הופיעו 8 
כרכים ( 1856 — 1866 ) על תקופת הרסטאוראציה והראקציה 
1815 — 1830 . בחיבורו זה מופיע ג׳ כלוחם נמרץ לרעיונות 
הליבראליזם נגד כל צורותיהם של הדיכוי והעריצות. 
בהתאם לכך אף התנגד למדיניותו ולמפעלו של בים©רק 
(ע״ע), וביחוד לסיפוח ארצות נגד רצון תושביהן. — ג׳ 
חיבר אוסוביוגדאפיה ( 1860 ), שנתפרסמה דק אתרי מותו 

( 1893 ). 

7■ 1X1X1, 00/11x10X71 ס .׳מ 871()71>((/11(1 X71/^!^)/(X / 11X11 
7 ) 11 ) 11510711 < 017 . 0 , 1 >£ז 06 • 1 ; 1885/86 , 11 — 1 ,. 0 1 > 7171 
ןי) 6 ת 11 :>! 8 ; 1918 .. 0 ,) 1 >בתז £13 . 0 , 1904 , 7 )) 01 ) 0 

. 0 . 8 ; 1931 , 0 € ,!!ס״י .£ ; 1922 .. 0 0 . 0 

• 1 ) 77 /) 7111 /) 7 /) 1 )^ 701/17 ) 101 71 ) 1 <:> 1115 ! 0 ק 7 ) 1 > 17X11 1117 11x10/1117 

. 1935 ,£< 7 ! 1 (/ 

א. מ. י. 

!' 011 ! 3 ׳ ר 1 ם קל£ל[ה — שוחס־זש] ג> 1 ק 103 16 זז 0 ז 6 ן — 
( 1859 — 1927 ), סופר אנגלי. ג' היה תחילה 
פקיד במסילוודהברזל, אח״ב מורה בבי״ם עממי, שחקן 
בלהקה נודדת, עיתונאי וסופר. פירסומו בא לו מרשימותיו 
£031 3 מ! 71166 ר (״שלושה בסירה אחת״, 1889 ! 
עברית א. אפשטיין, חש״ד [ 1924 ?]), ו) 0 116 ) 1 

״ £61101 116 >! הג (״מחשבות בטלות של הולך־בטל״, 1892 ), 
שהן מלאות הומור שבטוב־לב. מחזהו הרציני האלגורי 
: 0301 1001 ? ג>ז 111 ' 1 ' 1110 0£ ;}!!!**ג? 1716 " ("חילץ לדירה 
שבקומה השלישית באחורי־הבית") הוצג בהצלחה ד שנים 
רצופות. בשעתו היה ג׳ פופולארי מאד, אולם היום פג 
במקצת טעמם של רשימותיו ההומוריסטיות ומחזותיו הסב* 
טימנטאליים, חוץ ממעטים מהם.—הוא כתב אומוביוגראפיה: 
6$ מז 117 >ת 3 6 ) 13 ץ 4 ו 1 (״חיי וזמני״, 1925 ). 

. 1929 ,./ 1 ./ , 14055 

גרו?ןבןי ׳ וילהלם פזן- 2611 נ 11 מ 1 וז 0 מסע תז 111161 ^\ — 

( 1503 — 1567 ), אביר והרפתקן גרמני! האחרון 
בשורת האבירים הגרמניים שניסו לשמור על אי־תלותם 
בנסיכים הסריטוריאליים. ניהל מלחמה מתמידה באדוניו 
הפאודאלי, ההגמון של וירצבורג, ובעיר וירצבורג עצמה פעל 
בשירותו של יוהאן פרידדיך דוכס־גותה, אויבו של הקור־ 
פירסט אוגוסט מסאכסוניה. הקיסר מאכסימיליאן ח הטיל 
את תרם־הךיך על ג׳, כעל מפר שלום־הממלכה. לשם הוצאת 
חדם זה לפועל שם אוגוסט מצור על ג 1 תד" כבש אותר" 


שבה אח הדוכס ואת 
ג׳. יזה האחדה הומת 
מיתה אכזרית. — ג׳ 
הוא גיבורן של כמה 
יצירות שחוברו במשך 
המאה ה 19 , ביניהן 
הרומאן "הוהנשונגאו" 
מאת גוצקו' (ע״ע). 
1 <) 1 ' 1 <)!) 0 ,} 0£ [] 0 .ז - 

1( 11(7 07717771)0(17- 
!(>7(77110X11(1, 1-1 ״ , 
1868/70; ?.6 ״ו.א - 

£610, 14 0 700 .'׳ , 

(^1|£0 זט 6 <£ £תנןחז - 
5060 810£6 ו 1 ?קגז , X, 

9), 1879. 



ז. נריסנאד (חיחיד־ןץ 0 1567 ) 




?תמר, מר?ל — :"!*"*"ס 1 * זז 1 8 ג — (נר 1892 ), צייר 
צרפתי, מחשובי נציגי האכספרסיוניזם בארצו. את 
הנושאים לתמונותיו לוקח ג׳ מטיפוסי העם: פועלים, איכרים, 

דייגים. או מן הבריות 
שבשולי־החברה: סו¬ 
באים, זונות. צבעיו 
לוהטים, חקומפוזיציה 
שלו דינאסית, קווי־ 

רישומו עזים ותקיפים! 

אולם הוא שומר על 
שיווי־המשקל במבנה* 

תמונותיו, ועציבת 
דמויותיו לעולם אינה 
פרועה. — חווייתו 
כחייל במלחמת־העו־ 

לם 1 באה לידי ביטוי 
בתמונה "המלחמה" 

ם. נייסר, הקיצי הפגאסי, 37 ״ ( 1925 ). תמונות 

מפורסמות אחרות שלו הן: ״סועלי־החפירות״ ( 1932 ), 
״מחוסר־העבודה״ ( 1936 ), .הקוצר הפלאמי״ ( 1937 ). בזמן 
האחרון פנה גם לציור דוגמות למפיטין. 


1. 035500, 14. טסת 103111-05 5 * 1 ) 0 ,;>׳}ז<מ 3 ) .״ 3 ; 1925 ,.ס - 
¥^3 ט x, 1928); 0. ?111610601, 84 <7., 1929; £50601101 מ ■, 
00 70 ( ) 1117 ת 7 )ק X10/7( 7111 XX( 11((!(, 140, 1937; 070 סס - 
770)7( 11(1 (>(1X17(1 700<1(70(1, 199, 1955. 


גרון (^!■<ז 13 ). בלשון־המקרא משמש המונח ג׳ לפחות ב 3 
משמעויות שונות: 1 ) הלוע או בית־הבליעה ("מנעי... 

גרונך מצמאה״, ירמ ׳ ב, כה! "קבר פתוח גרונם", תהל׳ ה, י)ו 
2 ) הצוואר החיצון (״נטויות גרון״, ישע׳ ג, טז! "ורביד על 
גרונך״, יחז׳ טז, יא)! 3 ) מוצא הקול ("קרא בגרון", ישע׳ 
נח, א! ״יגעתי בקראי נחר גרוני״, תהל׳ הט, ד! "לא יהגו 
בגרונם״, שם קטו, ז! "רוממות אל בגרונם", שם קמט, ו), 
הנקרא בלשון־המשנה "פיקה של גרגרת" (חולין י/ ד׳). 
הטרמינולוגיה האנאטומיח העברית החדישה ייחדה את 
המונח ג׳ ל( 3 ). 

הג׳ הוא המשך היןנה קדימה, והוא בנוי כמוהו בעיקר 
חסחוס זגוגי(ציור 1 ). תיפקודיו ביונקים, וביתוד באדם, הם 
שלושה: מתן מעבר לאויד־הנשימה! שמירה על דרכי־הנשימה 
התחתונים בפני כניסת מאכל או משזה! יצירת הקול. בסיסו 
של הג׳ הוא החם חוס הטבעתי ( 3 ש(>ו 00 נז 0 3£0 [!.ז•! 3 :>). 


273 


גרון—גרונה 


274 


על חציו הקדמי מתרומם תסחום־התרים ( 3 שג> 01 :חץ 0.111 ), 
ששני לוחותיו נפגשים לפנים בזווית חדה (פיקת*הג׳, "תפוח 
אדם הראשון")? על חציו האחורי רוכבים שני חסחוסי־הקיתון 
( 13000111030 ׳(! 00.3 ). למעלה מהם גנוזים בתוך נרתיק סיבי 
(הקמט הארי־אפיגלוטי) בכל צד שני חסחוסים קטנים. את 


א ב 



זויור 1 הנו־ון: א מלפניו; ב התר־אורד מלפנים ?אחור, 

1 עצנ-היי-סוו, 2 רצועת התריס ועעב־הלשו:, 3 . חסוזוס־התרים, 
4 הקרום ׳סבי] חסהום־הטכעת ובין הפחום־התרים; 5 החסחום הטבעתי; 
0 כיפוי־הנרוז, ז הקרום יעני: הסחום־החרים ובין עצב־הלשון; 
8 טיתר־קול עליון; 9 , מיתר־קול אמיתי, 10 , חלל־הנרון (חלל־ 
מודנאניי); 11 . הקנה 

חלל־הג׳ סוגר מלמעלה בשעת הבליעה כיסוי־הג׳("שיפוי* 
הכובע", $; 11 ס 1 § 1 ק 0 ), שהוא חסחוס־סיבי, גמיש ורך יותר, 
וצורתו צורת־עלת בפעולת שריר־התרים־והלמדא (- 1113011 ״ 
5 ? 11101 סץ 1 {-ס?ץ 7 ז 103 ) ובעזרת רצועות סיביות נמשך הג' 
בשעת הבליעה אל מתחת ללשון, וכך נחסמת לפני האוכל 
הדרך אל הקנה? בה בשעה מרחיקים הקמטים הארי־אפיגלו־ 
טיים את הלגימה לצדדים, כעין שני סכרים (ע״ע בליעה). — 
בבהמות, כגון מעלי־גרה והסוס, מתרומם כיסוי־הג׳ כעין 
ארובה עד למאחורי־האף, והוא מעביר את האוכל משני צדיו 
אל הוושט? בבע״ח אלה משמש כיסוי־הג׳ גם כאיבר של 
חוש־הריח. גם בתינוק־האדם מתרומם הג׳ עד לשטת־הלשון, 
ורק במשך ההתפתחות הוא יורד. — בשנות ההתבגרות גדל 
הג׳ (עם מיתרייהקול שבתוכו) בזכר יותר מאשר בנקבה, 
עד שיחס־הגודל של הג׳ בגברים ונשים מבוגרים הוא כ 2:3 ? 
גם חםחום*התרים בולט מתחת לעור בגבר יותר מאשר באשה 
ובילד. שינוי אנאטומי זה גורר התהוות הבדל בטיב הקול, 
שהוא מסימני־המין המשניים המובהקים (ע״ע בגרות). 

חלל־הג , רחב למעלה וצר למטה, כעין מסננת. בו נמת¬ 
חים׳ מאחור קדימה וזה מעל זה, שני זוגות של רצועות — 
מיתרי־הק ו ל המדומים וה¬ 
אמיתיים. המדומים — שהם 
העליונים—אינם מכילים שריר? 

האמיתיים מכילים את שריר- 
הקול הפנימי(- 136 י{ז 0-3 זץו 1.11 זו 
. 1111 001010115 ). מיתרי" הקול 
מחוברים בקצותיהם הקדמיים 
בקו האמצעי של החסתוס הטבע¬ 
תי? קצותיהם האחוריים מחוב¬ 
רים בחסחוסי-הקיתון. כשהם 
מתקרבים זה לזה ע״י פעולת 
השרירים המקרבים, מתהווית 
מערכת עיגולית של סוגרים 
(ציור 2 ), המאפשרת הסקת קול 
והשפעה על טיבו. שינויי המתי¬ 


חות של השרירים השונים משפיעים על ארכם ועל עביים של 
מיתרי־הקול, ועי״כ גם על גובה־הקול! ביחוד משפיעים על 
כך שריר־הקול הפנימי והשריר החיצון שבין חסחוס־התרים 
והחסחום הטבעתי (. 5 0 x 1 ג €1 () 601 ז^ 100-111 ־? 0 ! 0 ). בשעת־ 
שתיקה מהווים מיתרי־הקול יחד עם דופן־הג׳ האחורית משו¬ 
לש, המשמש העבר חפשי לאויר־הנשימה — ם ד ק - ה ק ו ל 
( 01115 !§), שהוא נפתח ע״י שריר קטן (' 01-100-3171301101 .!מ 
. 0 $1 ? המסובב את חסתוס-הקיתון החוצה. בין מיתרי־ 
הקול המדומים והאמיתיים מתרחב חלל-הג׳ כנאד (חלל- 
מורגאניי, [! 11 § 3 §-! 40 י)] 0£1$ ץ־ו 700111011111513 ); באורנג־ 
אוטן (ע״ע) משתרעים הנאדות הללו עד לכתפיים. 

*תוכו של זע׳ רצוף אפיתל רירי שעיר, המהווה במקומות 
שונים קמטים בולטים ? רק החלק החפשי של מיתרי־הקול 
מצופה אפיתל קשקשי חסר בלוטוח־ריר. במקרים של דלקת־ 
הג׳ מתנפחים הקמטים ומצרים את החלל? במקרה של 
דיפתריה (ע״ע) הם עלולים' לסתום את הפחח לגמרי ולגרום 
לחנק. — ההעצבה של כל שרירי־הג׳ נעשית על־ידי הסעיף 
החוזר ( 10001-1005 001705 ) של העצב הנודד (^; עצב" 
הג׳ העליון (.קט 5 005 §תץ 131 .ח) — גם הוא ענף של X — 
הוא עצב־החישה של כל הג׳ והמניע של אחד משריריו 
החיצוניים (שריר־הטבעת־והתריס). 

וע״ע לרינגולוגיה. 

י. ג. ג. 

גר 1 ן ( 0310000 ; לאט׳ 03100103 ), הנהר הראשי של דרום* 
מערב צרפת. מקורותיו בהרי-חפירנאים, כיוון 
זרימתו — בעיקר צפוני־מערבי, שפכו באוקיינוס האטלאנטי. 
ארכו כ 650 ק״מ. הג' קולט כבר בפירנאים עצמם את 
הארייז׳ ( 0 § 0 ״\ 1 ); בהמשך דרכו הוא מקבל יובלים רבים 
עשירי-מים מצד-צפון, כגון טארן ( 7310 ) ולוט ( 1.01 ); 
מצד־דרום נשפכים אליו יובלים רבים שמקורותיהם בפיר¬ 
נאים. ג/ יחד עם יובליו, מנקז את אגן־אקוויטאניה. בין 
טולוז לקאסטה מלווה את הנהר "התעלה הצדדית" שנחפרה 
ב 1838 — 1856 ? ארכה כ 200 ק״מ׳ והיא משמשת בעיקר 
להעברת תוצרת חקלאית, חמרי-בניין, עצים ומוצרי־תעשיה. 
בטולוז מתחברת התעלה עם "תעלת הדרום", המגיעה עד 
לים התיכון. הג׳ התחתי מתחבר עם הדורדון, ויוצר אתו 
את אסטואר הדירונד, שעליו יושבת בורדו. בך נעשה הג׳ 
חלק חשוב במערכת דרכי־המים הפנימיות של צרפת. האיזור 
שבו זורם הג׳ (הדפארטמאנים ז׳ירונד, לוט־וג', טארן־וג', 
ג׳־עילי) מפורסם בפוריותו כארץ־חיטה במזרחו וארץ־תירם 
במערבו, אך ביהוד מהוללים הכרמים שעל שתי גדוח־הנהר. 

(ך(נה ( 001003 , קרי: חרונה? קאטאל׳ ג׳ירונה [ 011003 ]), 
עיר בצפון־מזרח ספרד, בירתה של הפרובינציה 
הקאטאלוגית ג׳? 30,000 תושבים ( 1950 ). העיד יושבת 
במקום התחברות הנהרות טר ( 701 ) ואוניאר ( 0031 ). 
חלקה העתיק של העיר שוכן בעיקרו על מודד תלול של 
הר שעל שפת-הנהר? רחובותיה הצרים והתלולים שמרו על 
אופי של עיר מיה״ב, ושרידי חומתה עדיין קיימים. יש בה 
קאתדראלה גותית, שהחלו לבנותה במאה ה 14 וסיימוה 
במאה ה 17 . העיר החדשה שוכנת בעמק ומעבר לנהר אוניאר. 
ג׳ היא מקום מסחר ותעשיה (סוכר, טכסטיל, נייר, אבן 
מלאכותית, יין). 

היסטוריה. בעיר מצויים שרידי ישוב פרהיסטורי. היא 
נזכרת לראשונה בשם גרונדה ( 13 ? 0 נ 0011 ) י בכתבי פטולו־ 



ציור 2 טיתרי־וןקול וםר<ן־הק 1 ל 
(חטונה בלארינססקוס. 
לפעלו? — בשעת נשיטח; 
למטה — בשעת זזשםעת־עול 


275 


גרונה 


276 


מאיום ופו׳ליביום; בה עברה הדרך הראשית שחיברה את 
ספרד עם גאליה. בימי השלטון הרומי היתה לעיר מבוצרת, 
ומימי אוגוסטוס נהנו תושביה מזכויות של אזרחות רומית 
ומשלטון עירוני. מן המאה ה 5 ואילך שימשה ג' מושב להג¬ 
מונים נוצריים, ובמאות ה 6 —ה 12 בערכו בה כמה כינוסים 
של הכנסיה. השלטון המוסלמי( 713 — 785 ) לא הניח בה רישום 
ניכר. הפראנקים, שכבשו את ג׳ מידי המוסלמים בימי 
קארולום הגדול, מינו עליה רוזנים (**מסס) מטעם המלך! 
ההל באמצע המאה ה 9 עברה משרה זו בירושה, והחל בסוף 
המאה ה 10 נותקו העיר ומושליה מן התלות הפאודאלית 
במלכות צרפת. לרוב היתה השררה על העיר בידי רוזני 
ברצלונה הקרובה. עם איחודה של קאטאלוניה עם אראגוין 



גרונה העיר העחיהח 


( 1135 ) בטלה עצמאותה של ג׳; הוקמה בה מועצה עירונית, 
שהעמידה 2 צירים לקורטס הקאטאלאניים. במחצית השניה 
של המאה ה 13 באה ג׳ כמה פעמים במצור בידי הצרפתים, 
וב 1285 אף נכבשה לזמן מועט. בימי המגפה השחורה( 1348 ) 
נספו % מן האוכלוסיה. ב 1351 הפד פדרו מלך־אראג 1 ן את 
ג׳ לדופסות לטובת בנו חואן ולרעת המשטר העירוני. בשנות 
ה 60 של המאה ה 15 באה ג׳ כמה פעמים במצור מצד צבאות 
הגנראליות הקאטאלאנית, וב 1469 נכנעה לחואן דה לורנה, 
וזה נתמנה לרוזן־העיר ז אולם אחרי מותו חזרה למרותו' של 
המלך חואן 11 . במאה ה 16 סבלה העיר משטפונות ומכנופיות־ 
שודדים, אולם באותה התקופה נוסדו בה האוניברסיטה, 
מכללת־הישועים וסמינר־הישועים. במרד הקאטאלאני ב 1652 
נכבשה ג׳ בידי צבאות פליפה עו מלך־ספדד. בימי מלחמת 
הירושה הספרדית, וכן בימי מלחמות נאפוליון, צרו עליה 
הצרפתים. בדצמבר 1809 נכנעה העיר לצבאות נאפוליון 
לאחר מצור קשה ביותר, שנמשך 8 חדשים וגרם להריסת 
כל ביצוריה. הצרפתים החזיקו בעיר עד לחתימר. חוזה־ 
השלום ב 1814 . במלחמת־האזרחים ב 1843 נצטרפה העיר 
לחונטה המרכזית, אולם נכבשה על־ידי כוחות הגנראל 
פרים. — במלחמת־האזרחים בדור האחרון נכבשה ג׳ על־ידי 
כוחות הגנראל פראנקו בתחילת 1939 במסגרת "מבצע־ 
קאטאלוניה". 

,.!>! ; 1881 ,. 0 * 4 ס $04 *€*ז 87$ 1 * ׳ 3 €440 **ס £1 ,ג 1 ב 0 
% 10 *$ 1 * * 4 ** 4 0$ * $1071 * $1 * 7110 * $1 . 4 . 0 ח* 70 $ * $ 90 x 4 ץ 40 * 80 
,. 14 , 1880-1890 , 3 011 ׳\ < 1 ^£ X 1 \$ $ 10*10 **<■ 4*0401 4*1 X 
, $150 ץ )^) 83 .{ ;* 0 1895 11 * 4 $ * ק €07 1 * 4 01404 * 1 ** 1 £0 
- 870 ,. 1 > 1 , 1890 , 0 $ * 07 ** 11 * € 0 ?$ $* €0714 £03 . 0 4 £ €0114040 
; 1929 , 1-11 ,. 0 * 4 4101 * 1 * £0 . 0 ,.ג , 5 ,. 0 4 € €10 171 ׳ 1 

. 1947 , 0 ** $ 107 **$ . 0 , 201 ־ 031 .? .[ 

ם. 


תולדות היהודים בג , (במקורות העבריים: גירונדה, 
גירונה, ירונה). ישוב יהודי בג׳ נזכר לראשונה ב 1002 . 
ב 1160 הותרה ליהודים בג׳ שכירת חנויות, שנבנו במגרש 
שלפני חומות־העיר, תמורת תשלום שנתי. ר׳ בנימין מטודלד. 
מצא בה קהילה קטנה. הקהילה נתרכזה בחלק של המבצר 
הנמצא ליד נהר אוניאר והמכונה עד היום "הר־היהודים" 
( 111011 !זחס 1 ^); משכונה זו נתקיימו שרידים (מרחצאות 
ומצבות בבית־הקברות) עד ימינו. 

מן המאה ה 13 החלו יהודים משמשים בהבהגת־העיר. מהם 
ידועים הבאילי (גזבר) בונדיאה גראציאן, בנבגשתי דה 
פורטה, החצרנים של פדרו 111 מאראגויו אסטרוק רבאליה 
ובנו יוסף. הם שימשו פקידי האדמיניסטראציה, ותעודות 
רבות טבועות בחתימותיהם העבריות הגיעו לידינו. עמם 
שיתף הרשב״א (ע״ע אדרת, שלמה) פעולה בהנהגת הציבור 
היהודי. בשנות הששים למאה ד, 13 דנה האינקוויזיציה בג ׳ 
נוצרי שהתייהד. סמוך ל 1271 שילמו יהודי ג׳ וביטאלו — 
שהיו יחד איזור־מיסים אחד — סך של 20,000 סולידים, כדי 
מחצית הסכום ששילמה קהילת ברצלונה (ע״ע). 

מן המאה ה 13 ואילך נתקיים בג׳ מנהג, שהכמורה והעירו¬ 
נים היו רוגמים בפסחא את השכונה היהודית באבנים מן 
המגדל, ולפעמים גורמים נזק לגנים ולכרמים ולבית־הקברות 
של היהודים, וב 1368 איים פדרו ווו להיפרע מן ההגמון 
על מעשים אלה, ב 1285 השתתפו היהודים בהגנת ג׳ מפני 
הצרפתים וסבלו קשה גם בשעת כיבושה על־ידיהם, וגם 
כשנכבשה חזרה ע״י גייסותיו של פדרו ח. סימני ירידה 
ניכרו בקהילה מסוף המאה ה 13 . היהודים נדחקו מן האדמי¬ 
ניסטראציה המקומית וגם מענפי־כלכלה שונים ע״י עירונים 
נוצרים! מאז אין זכר עוד ליהודים בעלי-מקרקעין המעבדים 
את אדמתם. יהודי-ג׳ נזקקו לכתבי-הגנה שהגיחו להם להגר 
למקומות אחרים. בכל־זאת קלטה קהילת־ג׳ ב 1306 ממגורשי* 
צרפת, 

על אירגונה של קהילת־ג׳ ידוע לנו לראשונה מתוך צו 
של הימה 1 מלך־אראגון, שהתיר ב 1258 ליהודי ג׳ וביסאלו 
הסמוכה למנות מקרבם 5 אגשים, שישמשו מוציאים לפועל 
של ענשים הנוגעים לגביית מם, ואף להורידם ולמנות אחרים 
במקומם. ב 1279 נתן פדרו 11 סמכות לר׳ בנדיקט יונה מג׳ 
ולרשב״א לשמש פוסקים יחידים לעיר. ב 1341 תיקנו כמד, 
מנכבדי ברצלונה תקנות קבועות לג׳ בעניין בחירתם של 
נאמני־הקהל, רואי־חשבונות, "מכריזים" ומועצה כפולה (של 
26 חברים ושל 16 חברים). בקהל־ג׳ נתקיים משטר אוליגארכי 
מובהק, ובו פרצה מחלוקת חריפה ב 1386 , שהביאה לידי 
התערבות השלטונות. באפריל 1391 , כמה חדשים לפגי שואת־ 
השמד, ניתנה לג׳ חוקה מושלמת חדשה, המונה את שמות 
כל הזכאים ( 23 איש) לשבח במועצת־הקהל, מהם שנתמנו 
לכל ימי־־חייהם, ומהם שמילאו את התפקיד חליפות, כל אחד 
במשך 3 שנים. על המועצה הוטל מינוי של בוררים, נאמנים 
וגובה (גזבר)! לאחרון נקבעה משכורת שנתית, וכן נקבע 
שיש לבחרו מבין משלמי־המס הפחותים, ואסור שיהיה קרוב־ 
משפחה לנאמנים. לאחרונה הסדיר חואן 11 ב 1459 את הרכב 
הנהגת־הקהל: בחירת נאמנים, גזבר, 2 בוררים, 2 שמאי־מס! 
כשימת־הבחירות נקבעה ההגרלה. 

קהילת־ג׳ נפגעה קשה בשמד של 1391 . רבים מן הקהל 
מתו מות־קדושים, ורק מעטים המירו את דתם, מהם בעיקר 
סוחרים ובעלי־מלאכה, ואין ברשימת המומרים זכר לשמות 




277 


גרונה—גרונטויג, ני־קולי פרדדיק פורץ 


278 


נכבדים. חלק מן היהודים ניצל במבצר־ג׳, וחלק אחר עלה 
בידו לברוח לפרפיגיאן הסמוכה. הקהילה קמה מחדש כבר 
ביולי 1392 . 

יהודי ג׳ חוייבו לשלוח שני נציגים לוויכוח בטודטז׳שה 
(ע״ע וכותים)׳ אשר כתוצאה ממנו גברה תנועת־ההמרה ורבו 
הפגיעות ביהודים. כנגד זה עשו העיר והמלך (פרנאבדו 1 ) 
פעולות (ב 1413/14 ) להגן על תושביה היהודים של ג׳? אך 
ב 1442 צומצם תחום־מושבם בעיר. 

שקיעתה של קהילת־ג׳, הן בחומר והן ברוח, נמשכה כל 
המאה ה 15 . ב 1431 השתמד הגבאי האחרון של ה״הקדש" של 
קהל־ג/ והמלך (אלסונסו ¥) הורה שימשיך בתפקידו ויחלק 
את הכסף י לעניים נוצריים ויהודיים׳ אך בעיקר לנוצרים, 
בהנמקה שרוב היהודים המירו את דתם ואין כמעט זכר 
לקהילה. אלמנתו של אחד שלמה שלום כותבת ב 1470 
בצוואתה, שבנה היהודי ובתה הנוצריה יחיו בשלום ואחדות 
ואהבה. אעפ״כ אישר פרנאנדו הקאתולי ב 1479 את זכויותיה 
הקודמות של הקהילה בגלל שירותים ששירתה אותו בזמן 
המצור על המבצר, ואף העניק לקהילה כמה הקלות. ב 1486 
נאסר על היהודים להחזיק בחנויות שחלונותיהן ודלתותיהן 
פונים לרחוב הראשי. פקודת־הגירוש מצאה בג׳ קהילה 
קטנה וצנועה, שמרביתה יצאה עם הגולים. 

בתקופת שיגשוגה נודעה קהילת־ג׳ כמרכז־תורה ונת- 
ברכה בחכמיה. רבים מהם נודעו בציון שם־עירם עליהם 
"גירונדי". ג׳ היתד. בשנות ה 30 של המאה ה 13 אחד ממרכזי 
תנועת ההתנגדות לתורתו של הרמב״ם! בה פעלו החסיד 
ו" יונה(ע״ע) גירונדי ותלמידו הרמב״ן(ע״ע משה בן גחמן), 
ששימש בה גזבר ורב. לידי חשיבות גדולה ביותר בתולדות 
היהדות הגיעה ג׳ על־ידי המרכז הראשון של הקבלה (ע״ע) 
בספרד, שנתהווה בה באותה תקופה (ר׳ עזרא וד׳ עזריאל 
וחבריהם, שהרמב״ן היה קרוב לחוגם— "החבורה הקדושה") 
ושהשפיעה השפעה מכרעת על התפתחות הקבלה. מאישים 
חשובים אחרים יש להזכיר: את ר׳ זרחיה (ע״ע) הלוי גי־ 
רונדי, שיצא מג׳ כבר בבחרותו* את ר׳ יונה גירונדי (בן 
אחי־אביו של הר״י הנודע), שפעל בג׳ בשנות ה 70 של המאה 
ה 13 * את ר׳ נסים (ע״ע) בן ראובן גירונדי — הר״ן, באמצע 
המאה ה 14 ; בסוסה של המאה ה 14 ישב בג' דוד בונג׳ורן, 
יליד פרפיניאן, וכן פעל בד, ר׳ אברהם בר׳ יצחק הלוי, 
שנודע כאחד ממנהיגי־הקהל המצויינים. מן המאה ה 15 ידו־ 
עים בוגאסטרוק דיסמאיסטרי ובונגודה יחצאל הקשלרי, 
שהשתתפו בוויכוח בטורטו־שה* הראשון אף הניח מכתב 
ששלח לבני־הקהילה והמתאר את מהלך הוויכוח. 

י. בער, חולדות היהודים בספרד הנוצרית, לפי המפתח (ב׳, 

597 ), חש״ה! ג. שלום, ראשית הקבלה, 127 — 161 , תש״ח* 

11 ) 144 [ ,ז £36 .? ; 1870 ,. 0 ! 4 ! 141110 } ! 1.0 ; 1 בג 1 ז 01 - 1 

. 1929 , 1 ,] , 71 ) 11 ! 5$0 0 ) 11 ) 11111 (^ 0 <״ 1 

ה. ב. 

נתונהנה, ם/ ע*ע דג, דן. 

ס?ם ( 1871 , זאבז׳ה [שלזיה עילית] — 1953 , 

ירושלים), רב (האמבורג, 1895 — 1903 * וינה, 

1905 — 1935 ) וחוקר רב־צדדי. מחיבוריו ההיסטוריים: 

116 ) £111 § 1111 ז 1611 > 26 61 ־ 11 } 1 1 * 1 16 $ > ח 0 ת 111131 :> £ 1 £ 016 

03 שנ 1 ב 13.1 ^ 115 !ס/י" ח 16 { 1$6 גזנ £51161 (> 1:1115 * 1 * ££6 ("השמות הפר* 
טיים בתג״ו מבחינת ערכם לידיעת אמונות העם העברי", 
1895 )* 16 * £1 ע&אזטסנ* £*! 3 61 נ 31 ז 1£ * £16$6 ע 1 ז 0 ? ("קברות 


פורטוגיזים על אדמתיגרמניה״, 1902 ) — חשוב לתולדות 
מגורשי ספרד ופורטוגאל בגרמניה * מחקרים לתולדות הקהי¬ 
לה האשכנזית בהאמבורג ( 1903 ) ולתולדות היהודים בווינה 
( 1913 , 1926 )* 615 ■*££ 1 * $£1 1 ) 1 * 11 61 ת 1 ו 6 ו 11 ז 6 קק 0 1 ש 111 םג 3 
(״שמואל אופנתימר ואנשי־חוגו״, 1913 ) — סניגוריה על 
זיס אופנהימר (ע״ע) מפני התקפות היסטוריונים אנטי¬ 
שמיים, עם חומר ארכיוני חשוב לתולדות הכלכלה היהודית * 
מאמרים על גבריאל ריסר וברתולד _אוארבך ועל ממציאים, 
מגלים וספנים יהודים. מחיבוריו בתולדות־הפילוסופיה: 
1 > 1 נ 11561113 * 6 ס 1 * 1 023 ה!ק$ (״שפינוזה בגרמניה״, 1897 ). 

בשטח שלא נחקר כל־צרכו עד ימיו עסק ג׳ בקובץ 10 ( 1 
1 * 16 ) 11 [ ־ 161 ) 16 * 6 ו 8 ץ 11 (״ההיגיינה של היהודים״, 1912 ). אך 
כמעורר וכמחדש ממש פעל בתחום ידע־העם והפולקלור 
היהודי. ס 1898 עד 1922 ערך את כה״ע • 161 > ת 1£6 !! 1116111 ^ 1 
16 ) 1 * 1 * ) 51 ) 611 ע 118611£ >! 1 [ ■ 1 **£ : 06561150113£ ("ידיעות החברה 
לידע־עם יהודי"), שהוא יסדו והוא סיפק לו את רוב החומר, 
וב 1923 — 1925 הוציא עוד 2 כרכים של • £111 611 ט< 1 ־ 3111 [ 
6 ג>מט) 51 ) ¥011 6 ו 11501 > 11 ! ("ספר־השנה לידע־עם יהודי"). ג׳ 
אף ידע לעניין אחרים להתעסק בנושא זה, שהיה מוזנח עד 
ימיו, ולשתף אותם בעבודתו. 

ם. י. ד. 


נח^ויג, בי־קללי־ פירדק ?ודין - > 11 * 1£ > 6 ז? 0131 :> 1 א 

1171£ >חגת 0 111 * 5676 — ( 1783 — 1872 ), חאו׳לוג, 

מחגך־עם ומשודר דני. ג׳ למד תאולוגיה ונסמך ב 1803 . עבר 
מן הראציונאליזם של המאה ה 18 דרך הפילוסופיה הרו¬ 
מאנטית לנצרות האורתודוכסית, ומשנתגבשה בו האמונה 
החדשזדישנה התחיל 
מתקיף את הזרם הנו¬ 
טה להקל בענייני-דת, 
שהיה אז השולט בכנ¬ 
סיה* משום כך אף לא 
הגיע לכהונה בכנסיה 
עד 1821 , כשנתמנה 
פאסטור בקופנהאגן. 
בשנות בטלתו־מאונס 
תירגם מלאטינית לד־ 
נית את הכרוניקות 
הסקאנדינאוויות מימי 
הביניים. ג׳ שאף 

למצןא ןןוכזזוח ל אמ י- 1 פ ס ניינטייינ ביקנ״ז 

תותם ההיסטורית של האננגליוגים, וב 1825 נדמה לו שמצא 
בספרות אבות־הכנסיה טענות מכריעות כנגד הראציונא־ 
ליסטים והכופרים, וכן את המוסת החי להימשכה של שלשלת- 
הקבלה בע״פ מישו לאזני השליחים, שמסרו את דבריו 
לקהילות הנוצריות הראשונות, ומהן הגיעה הקבלה עד 
לימינו אלה. שוב התחיל ללחום את מלחמת־דעותיו: ב 1826 
פרש מכהונתו ולא חזר אליה אלא ב 1839 . באותו השנים 
חיבר ״היסטוריה עולמית״( 1827 — 1830 ), ו״מיתולוגיה 0 קאנ־ 


דינאווית״ ( 1832 ), וכן פיוטים רבים, שמקצתם נחשבים בין 
היפים שבפיוטי הכנסיה הפרוטסטאנטית. 

בהתאם להערכתו הרבה את הקבלה בע״פ בתולדות 
הכנסיה גטה ג׳ להעדיף גם בפעולת ההסברה והחינוך את 


הדיבור מן הכתב — את ההוראה בע״ם ואת המגע האישי 
החי מן ההשכלה הספרותית ופולחן הספר — ולא בחינוך־ 



279 


גרוגמויג, כיקדלי פרדריק סדרין—גרונינגן 


280 


הילדים בלבד, אלא אף בחינוך־המבוגרים. ב 1836 הגיע ג , 
לרעיון בתי־הספר הגבוהים לעם, שזכו אח״כ להצלחה 
יתירה לא רק בארצות הסקאנדינאחויות, אלא אף בכמה 
ארצות אחרות! את המוסד הראשון מסוג זה הקים ג׳ 18441 . 
בית־הספר הגבוה לעם הוא מוסד, שבו מתכנסים אנשים 
ונשים צעירים, שומעים שיעורים בהיסטוריה, בספרות, בפי¬ 
לוסופיה ובמדע, ומחליפים דעות זה עם זה או עם מוריהם 
מתוך חירות גמורה. בבית־הספר הגבוה לעם שאף ג׳ להגשמת 
עקרון העדה הרוחנית! בניגוד לקיר?ןגור (ע״ע), שהרים 
על נם את התייחדותו של הפרט, דגל ג׳ בליכוד המשפחתי, 
הלאומי והנוצרי. 

בשנות 1828 — 1831 ביקר 3 פעמים באנגליה, ואגב־כך 
תרם תרומה חשובה לחקר האפוס האנגלו־סאכסי באובולף 
(ע״ע), באנגליה נתרשם ביותר מרוח החירות וההתנדבות 
האזרחית הערה של העם. אף ג׳ קיבל את עקרון החירות 
כבסים לעדה הרוחנית — חירות המחשבה והדיבור, כבוד 
לדעות הזולת, הימנעות מכפיה אפילו כלפי התועים! את 
העדה הרוחנית שאף להשתית לא על אחדות הרגשות או 
הרעיונות, אלא על התנגחות תמידית בין הדעות, שבה 
מושג הניצחון מתוך חירות גמורה. 

בחברה ובתרבות הדנית נעשה ג׳ — ונשאר עד היום — 

כוח חי, בעל השראה בשטח הדתי והאנושי כאחד. בהשפעתו 
הוכנס תיקון במבנה האירגוני של הכנסיה הדנית והורשו 
יחידים וקבוצות להתאגד בקהילות חפשיות במסגרת ד,כנסיה. 

; 1905 , 11 ) 1111 ) ח?ח? 1 ! 1 ז 0 / ? 1111/101 . 0 , 111335611 .א 

; 1913 .!) 11 ) 161■, £111 11011111(/1(1 ¥01)1,1(1x1 ו 6 ׳<ונ 31161 ז\\ ' 1 
011011 )/ £61 , 15 * 03 .א ,(גרמי 1932 ) 1929 ,. 0 , 111131111 ) £6 .£ 
, 1 ) 00 א . 13 , 1931 ,( 0 ) ■ 0 ) 1011 ? 0111111/1 4 £1/6 ■״>/ 

- ¥01 1 ) 111 ) 1 1 ) 1944, £ 5011132, <3 01X11/1 ,(צרפתית) . 0 
0/1 . 5 .£ ./* 1 1 ) 00 1 ( 0 !^ 110 <) £1 , 13115611 ) 10 . 5 ; 1946 ,!)}/ 
. 1948-1950 , 1-11 , 1 ) 1111 ^ $1 
ם. י. ב. 

גרזגי$גן קרי: חרז׳נינגן), מחוז ועיר בהו- 

לאנה 1 ) המחוז ג׳ הוא המחוז הצפוני־מזרחי של 
הולאנה הגובל בשפך־האמס. שטחו 2,245 קד״ר, מספד תר 
שביו כ 470,000 ( 1953 ). חלק ניכר משטחו הוא אדמת ביצות 
שיובשו, וחלק אחר — ש טורים מיובש, שהוא עמוק מפני- 
הים ופני־הנהרות ומוגן ע״י סוללות ודיקים. הקרקע פוריה, 
האקלים לח ולא נוח לבריאות. כלכלתו של המחוז מושתתת 
על חקלאות אינטנסיווית ועל גידול־בקר. 

2 ) ה ע י ר ג׳ היא המרכז האדמיניסטראסיווי של המחוז! 
138,000 תושבים ( 1950 ). היא קשורה לים ע״י תעלת־אמס, 
המאפשרת גישה של ספינות קטנות אליה, וכן— ע״י תעלות 
אחרות — לים־איסל ולרשת־התעלות של הולאנד. ג׳ היא 
העיר הששית בגדלה בהולאנד והמרכז המסחרי והנמל 
הראשי בצפוןיהמדיבה. בג׳ נמצאים בורמת-התבואה המרכ¬ 
זית של המדינה ושוק-בהסות חשוב. תעשייתה הקלה כוללת 
מפעלים למצרכי־מזון, לטבק ולאופניים ואחד מבתי־החרושת 
הגדולים ביותר לקארטו׳נאז/ בעיר אוניברסיטה, תחבה לחקר 
הקרקע, מוזיאונים חשובים. המרכז הישן של העיר שמר 
על אפיו העתיק! בו שבי שןקים גדולים, מוקפים כנסיות, 
בניינים מוניציפאליים ובתי־מגורים מן המאות ה 13 — 17 . 

0 . 

היסטוריה. לראשונה נזכרת ר ב 1006 כמושב כנסיה. 

ב 1040 רכש לו שם ההגמון של אוטרכט אחוזה, שנקראה 
בשם 112 !*; לאחר זמן קצר נתפתחה אחוזה זו, 



כר 1 ניניז 

כגסיית-מארטי; , — ׳ 6 םנד 5 ה הננוה 96 ם' הוא סמ 5 העיר — 
ונגיין סועצת־הפחוו 


יחד עם השטח הסובב אותה, לעיר, שאזרחיה נלחמו במשך 
דורות על שלטון עצמי. ב 1282 נצטרפה ג׳ לברית ההנזה 
(ע״ע). ב 1405 עזבו אותה האחרונים שבפקידי ההגמון, 
וב 1471 הוכרה כעיר קיסרית חפשית. — השטח מסביב לעיר, 
שהיה מיושב פדיזים, השתייך למלכות הקארוליבגים! מימי 
הנורמאנים ואילך עבר למרותה של אסיפת־המעמדות הכל¬ 
לית, שמ 1361 ואילך היתד, מתכנסת לישיבותיה בג׳־העיר. 
בסוף המאה ה 15 ובראשית המאה ה 16 היו אלברכט וגאורג 
דוכסי-סאכסוניה שולטים על השטח שמסביב לג׳, והם אף 
ניסו לכבוש אח העיר עצמה ושמו עליה מצור פעמים אחדות 
( 1500 — 1514 ) — אך ללא הצלחה. בהגנתם על העיר נעזרו 
תושביה ע״י דוכם־גלרה (ע״ע גלדרלגד), שחוכר כשליט 
העיר, ולאתר מכן כשליט המחוז כולו. ב 1536 הצליח הקיסר 
קארל ¥, שקבר, את הזכויות על ג׳ מידי דוכסי-סאכסוניה, 
לכבוש את העיר, ומאז נעשה גורלה קשור לזה של ארצות־ 
השפלה. התפתחותה השלווה של הפרובינציה, שבה מצאו 
מהלכים ההומאניזם והרפורמאציה, הופרעה בעשרות השנים 
הראשונות של מלחמת שמונים השנה ( 1568 — 1648 ) נגד 
ספרד. מ 1568 עד 1577 החזיק הנציב העלית אלבה חיל־מצב 
בעיר! ב 1594 הצליח הנסיך סאוריץ לכבוש את הפרובינציה 
ולספח אותה ל״ברית". העיר נתפתחה יפה במאה ה 17 ! 
בשנות 1624 — 1698 הוכפל במעט שטחה! ב 1614 נוסדה בה 
האוניברסיטה. חופש-הדת, שממנו נהנו תושבי־העיר, משך 
אליה מתיישבים רבים! במחצית השניה של המאה ה 17 
נמצאו בג׳ כנסיות של לותראנים, מנוניטים וקאתולים, וכן 
בית־כנסת אחד. מן המשבר הכלכלי,'שנגרם לג׳— כלהולאנד 



281 


גדונינגן— גרוס, ג׳ורג׳ 


282 


כולה — בעקבות הכיבוש הצרפתי( 1795 — 1815 ), לא נחלצה 
העיר עד 1640 . מאז הותקנו ושופרו בה ובסביבותיה מסילות* 
ברזל ודרבי־תחבורה ביבשה ובמים. העיר והמחוז נשתלבו 
במידה הולכת וגדלה בחיי מדינת־הולאנד, וג׳ הפכה למרכז 
התרבות ההולאנדית בצפון־מזרח הארץ. 

! 1001 > 0 !!/ 0 ! $0 1 6 ) 101  !!!}!/■!)!!חס!*! 171110 !!! 1 > 111110 ) 0 הס 

- 071 !£ ■!סס!/ 0 .! 01 ■<<) 110 110011 1-100 , 51 ) ¥10 * תבע .ן .? ! 1873 

. 19-46 , < 'ה 0£0 , !!/ £0 הסס 

ידיעה ראשונה על יהודים בג׳ היא 15730 . בסופה 
של המאה ה 17 באו רמה יהודים לג׳ ולסביבתה ונערכה 
לראשונה תפילה בציבור בביתו של יהודי אחד ז אולם 
ב 1691 נאסר הדבר מטעם שלטונות־העיר, וב 1710 גורשו 
היהודים מג׳. מאז ידוע על יהודים בודדים שבאו לג׳, 
עד שהגישו ב 1744 הפרנסים בקשה לשלטונות שיאשרו את 
התקנות הראשונות של קהילת־ג'. כעבור 10 שנים ניתנה 
ליהודים רשות לבנות ביכ״ב, ב 1754 נבחר רב לעדה, וב 1757 
היו בה 30 — 40 משפחות. ליהודים בודדים ניתגה זכות- 
האזרחות והזכות להצטרף לגילדה של מוכרי־סידקית. גם 
במחוז־ג׳ התפתחו במחצית השניה של המאה ה 18 קהילות 
בכמה עיירות. רוב עיסוקם של היהודים היה בסחר בהמות, 
סידקית וחרסינה. ב 1789 מנתה קהילת־ג׳ 396 נפש. לאחר 
1848 עברה הקהילה הראשית לרפורמה, ומסנה נפלגה קהילה 
חרדית, ולה נקבע ביכ״ג משלד. וחלק נפרד בבית־הקברות. 
ב 1881 חזרו והתאחדו הקהילות. במחצית השניה של המאה 
ח 19 הפכה ג׳ למושב של דב ראשי והקהילה שם — ל״כנסת 
ראשית׳״. ב 1920 מנתה קהילת־ג׳ 2,369 נפש, וב 1931 — 
כ 2,500 נפש. הכיבוש הנאצי במלחמתיהעולם 11 החריב את 
הישוב היהודי בג/ היהודים גורשו למחנות־ריכוז בגרמניה 
ומחגות־השמדד. במזרח. מתושבייהעיר לא חזרו ממחנות־ 
הריכוז אלא 10% , מתושבי הקהילות שבמחוז לא חזר 
כמעט איש. 

906 ! ,. 0 * 1 ה** 2 ח* 0 *ס .ן 

מ. רו. 

נחינסן! #מואל (סמי) ( 1875 , שטראסבורג [שבפרוסיה 
המערבית] — 1952 , תל־אביב), עורך־דין, סופר 
יהודי־גרמגי ועסקן ציוני. בן הרב ד״ר זליג ג׳ מהאנובר! 
למד תלמוד ולימודי־יהדות בבית־המדרש לרבנים בברלין 
ומשפטים באוניברסיטה. נסמך לערד ב 1904 , נתיישב בבר¬ 
לין, ונוסף על עבודתו המקצועית עסק בפובליציסטיקה, 
ובחיבור סיפורים ומחזות, ברובם סאטיריים. ג׳ היה מן 
הציונים הראשונים בגרמניה. הוא ייסד וניהל את האגודה 
הציונית של גרמניה המרכזית, ונעשה לנואם מקובל מאד 1 
תעמולתו והסברתו למען הציונות ופולמוסו במתנגדיה 
הצטיינו בחוש הומור ובסאטירד" בימי שירותו במלחמת- 
העולם 1 בשמח הכיבוש הגרמני באירופה המזרחית, בא ג׳ 
במגע קרוב עם היהודים חושבי האיזור. אחרי המלחמה היה 
יועץ ותומך לפליטים היהודים שבמלטו מן המזרח לגרמנית 
ג' היה ציר בקונגוסןם ציוניים (מן ה 5 [ 1901 ] ואילך), 
ובתקופה שבין שתי המלחמות היה חבר בוועד־הסועל של 
ההסתדרות הציונית וידר בית־הרין של הקונגרס! ג׳ ידע 
תמיד להתרחק מהסערבולת של מדיניות־המפלגוח, וישרו 
ללא משוא־פבים הוציא לו מוניטין בעולם הציוני. ב 1933 עזב 
ג׳ את גרמניה וב 1936 נתיישב בתל־אביב והמשיך בה 
בעבודתו המקצועית והספרותית 


הרומאנים הסאטיריים של ג׳ משקפים חוויות מימי המל¬ 
חמה ומפגישותיו עם יהדות סזרח־אירופה. אד בעיקר הן 
ביקורת סאטירית על המתבוללים סתנגדי־הציונות המת¬ 
כחשים לדתם ולמוצאם וגם על הצדדים הטראגיקומיים 
במציאותה של האורתודוכסיה המאובנת יחד עם זה נשאד 
ג׳ כל ימיו באמן הן לתכנה והן לצורותיה החיצוניות של 
המסורת הדתית — ג׳ היה רוב ימיו קרוב לעולם התיאטרון, 
היה עסקן ויועץ משפטי של הסתדרויות השחקנים והסופרים 
הגרמניים, ובתחום היהודי היה מתוסכיהן של "הלהקה הוויל¬ 
נאית". של "הבימה" באירופה(ואח״ב בא״י) ושל "התיאטרון 
הקאמרי" בתל־אביב. הוא עצמו חיבר גם קומדיות, שאף הן 
סאטירות על גילויים חברתיים שובים או ביטויים לאירוניה 
סקפטית וסלחנית כלפי חולשת האדם בכלל. — זכרונותיו של 
ג׳ הם תרומה חשובה לתולדות היהודים והציונות בגרמניה. 

מכתביו: רומאנים סאטיריים — 1111 <* ¥31 י 701111 ("תוהו 
ובוהי"), 1926 ! 61011 ז 1 *ת £6 ק 23 1 ) 1111 1016 )¥\ג 1 ־ 1 ("הבדלה 
וךרועת־לילה״), 1924 ! 50113161 (״צ׳ולגט״), 1927 . קומ¬ 
דיות — "יעקב וכריסטיאן", סאטירה על תורת־הגזע (הוצגה 
ב״המטאטא" בת״א)< "שלמה המלך ושלמי הסבדלר". קומדיה- 
של־אופי במסווה של מעשיה על נושא מקראי־אגדי(תורגמה 
לעברית ע״י נ. אלתרמן, הוצגה ב״אהל" בח״א)! "מלכת 
שבא" (הוצגה ב״קאמרי" בת״א); "משפחת הינה" (הוצגה 
ב״הבימה״)! "המשפט על צל החמוד", סאטירה על מלחמת־ 
המפלגות* "הקשר הגורדי", שבו מוצגים בין השאר אלכסנדר 
סוקדון ושמעון הצדיק זה סול זה. רשימות אוטוביוגרא- 
פיות — "זכרונות של יקה" (תורגמו מכ״י לעברית על-ידי 
ד. שטוק [סדן]׳ תש״ו).' 

מקצת הלצותיו ובדיחותיו של ג׳ נתפרסמו ע״י ד. סדן 
(ב״קערת צימוקים", תשי״ב). גם מהבדיחה וההידור שלו 
עולה דמותו של יהודי נאמן, זקוף־קומה ולוחם, הוגה-דעות 
והומאביסט, מלא חכמה ובעל פאתום מוסרי. 

מ. נ. 

ד 01 , נ׳ 1 ךג' — 0$2 ז 0 86 * 060 — (נו׳ 1893 , ברלין), 
צייר וגראפיקן גרמני. ג׳ למד באקאדמיד. בדרזדן 
ואחר־כך בברלין ובפאריס. הוא השתייך לחוג ה״דדאיזם" 
(ע״ע), חתם על המאניפסט הראשון של הדאדאיסטים, 
היה אהד המנהיגים של התנועה תתמנה בה ל״מארשאל־ 
התעמולה". ביצירתו פיתח סיגנון מיוחד שעיקרו צירוף של 
קאריקאטורה עם פוטומונטאד. ציוריו בשנים הראשונות 
שאחרי מלחמת־העולם 1 מתארים בסארקאזם ציני את המילי¬ 
טאריזם הפרוסי, את הניצול הקאפיטאליסטי, את כל המושחת 
בהווי הבורגני, וביחוד את הכיעור והד״תגוונות של החיים 
המיניים. ציורים ורישומים אלה הופיעו באספים: 0116 * 331£1 ל 
(״כרישים״), 1920 * 01110 * 1 £006 (״אותו האיש״), 1922 !* 03 
6 ** £13 מ £6 ) 01160 *זז 116 ־ 161 > 10111 * 06 ("פרצופו של המעמד 
השליט״), 3 1923 ! 06261011061611 016 (״גושאי־התו״), 1930 . 
אפייני לאישיות( ולאמבותו של ג׳ באותה תקופה היה 
המוט(, שהיה מודפס על כרטים־הביקורים שלו: "איד אחשוב 
מהרז״ (? 860 ־ 0101 ! 161 160116 ) 16 ^ 0 . כל ימי הרפובליקה 
הנימארית היה מפעלו מוקדש לביקורת קטלנית של המצי¬ 
אות הפוליטית, הסוציאלית והתרבותית בגרמניה. אולם כבר 
בתקופה ההיא החל להסתמן ביצירתו מעבר אל "הראליזם 
המחודש* ( 611 * 53011110111 6 נ! 6 א), כגון בדיוקנות של מ. הר* 
סאן־ניסה ( 1925 ), של ״האם״ ( 1926 ) ועוד. ב 1932 היגר ג׳ 



283 


גרום, ג׳ורג׳— גרוס, ר,רל 


284 



נ׳. גרוס: ניס־סרזזז ( 1920 ) 

לאה״ב. שם חל שינוי מכריע בהשקפותיו, בהתעניינותו, 
בסיגנוגו ובתוכן יצירתו: בציוריו משנות ה 30 ואילך נמצא 
התיאור נאטוראליסטי מתון, והוא מצטיין בהעדר כל ביקורת 
מהפכנית ובהדגשת תמימות ציורית־טכנית. למפעל נעוריו, 
שבו קנה את פירסומו, מתייחס ג' היום בביטול. — ג' חיבר 
אוטוביוגראפיה: -הן קטן ולאו גדול״ (אנג׳ ¥65 1.11116 
1946 ,סא 3033218 ; גרמ׳ [בצורה מורחבת] 16$ ) 14161 ״ £1 
1954 , 610 ז \ 1 0$565 ז@ 610 1 ) 110 13 ). 

) 140 . 1 ; 0 ,1927 0 ,?בא .א ; 1921 ,. 0 .€ , 11 )־ו 3 )| 0 ׳ 1 \ 

1 ) 1 *? 4 171 ) / 0 08 // 010 ־/ 0 // 08 < 7 ; 1948 ,. 0 . 7 > ,£€ג 31 ג 1 
1955 !( 2,786 - 10 < ,.[קקט 5 ץ 31 )€)נ, 1 €5 תז!ז 

ג, ל. 

גרזס, קנם — 0$5 ז 0 14305 — ( 1847 — 1915 ), משפטן 
אוסטרי, מייסד הקרימינאליסטיקה המדעית. ג׳ כיהן 
כשופט בגראץ, ואח״ב הורה באוניברסיטות של צ׳תוביץ, 
פראג, ומ 1905 — כפרופסור למשפט הפלילי — בגראץ. כאן 
הקים את המוסד הראשון לחקר העבריינות. ג׳ הגה אח 
הרעיון, כי בעשיית־משפט יש להשתמש בדרכי־החקירה 
המקובלות במדעי־הסבע ויש לנצל את השגיהם של מדעים 
אלה, וכן של הרפואה !האנתרופולוגיה. הוא עסק בערכם 
השימושי בשדה המחקר הפלילי של אמצעים לגילוי־פשעים, 
בגון שיריתייבלשים, לימוד שפת-דיבורם ורמזי־לשוגם של 
גנבים, הכרת כלי־נשק, הבחנת עקבות־פשעים וכר. יחד עם 
זה העריך גם את החשיבות של הגורמים הפסיכולוגיים 
בעשיית־משפט. — ג׳ ייסד ב 1898 את הרבעון ז £6 " 6111 זו 2 
14 ם 103115 תז 1 ז> 1 1 ) 00 0£16 ] 0 ון 0 ־ 1 ו 1 ) 130 ג; 1 ] 1 ת 11 ז 1£ , שחשיבות 
רבה היתד, נודעת לו בין אנשי־המקצוע במשך שנים רבות. 


חיבוריו העיקריים: ־ 11161 סוז$^סס 511611 ־ 61 ) 00 •! £0 11 :> 1 )< 11 ) 430 ! 
116 ) 11$ גמ 1 !ם £01 נ 461 601 )$? 5 31$ ("ספר־ שימוש לשופטים־ 
חוקרים כשיטה של הקרימינאליסטיקה"), 1893 , • 1914 ! 
611010816 ץ$ק 01031 ) 1 ז 1£ ("פסיכולוגיית־הפרשעים") , 1898 , 

* 11905 116 ) 101103115 ־ £1 ) 30 316 גק 1610 ןן 6 ם£ ("אנציקלופדיה 
של הקרימינאליסטיקה״), 1901 . 

1 ) 20 01101021 .) 108 .ז 6 וח^ ■חזעס!) 0 .// , 1 ) 0211 11 .א 

, 3 ) 1 ) 23 . 0112-11 ) 503 . 0 .? , 1915/16 ,( 641 , 1 ע ,.! 0 ןז 1 מו 01 

,עא, 1 ,. 01 ם 1 םז 1 ־ 1 א . 0 .ק 0 ז 111 מ 12 בח 1 וזווזא ז 11 ) . 411 )^) . 0 . 11 

. 1916 ,( 1 

נחם, קן־ל — 005 ־ 01 1 ־ £31 — ( 1861 — 1946 ), פסיכולוג 
ופילוסוף גרמני? פרופסור באוניברסיטות של גיסן, 

באזל וטיבינגן. עיקר עיסוקו היה באסתטיקה ובפסיכולוגיה. 
דעתו, ש״משחק־ד,חיקוי הפנימי" של העולם החיצון (כעין 
אמפתיה, ע״ע) משמש יסוד להנאה האסתטית, וכן הכרתו, 
שציורי האדם הפרימיטיווי נוצרים מתוך שירבוט ( 1112610 .£[) 
ש במשחק ו, הביאוהו להכרת ערכו של המשחק לאמנות. 
מכאן הוליכה הדרך לחקירת המשתק, שהוא׳ לדעתו, "חיקוי 
חיצון" של המתרחש בעולם. מחקריו במשחקיהם של בעלי- 
החיים ( 1896 ) ושל בני־אדם ( 1899 ) הם התרומה המקיפה 
ביותר לתורת־המשחק עד היום הזה. בניגוד ל״תורת עודף־ 
המרץ" של קודמיו (שילד! ספגסר), מפרש ג׳ את המשחק 
בדרך טלאולוגית (תכליתנית) — כפעולה אינסטינקטיווית, 
שתכליתה לאמן את היחיד ולהכשירו לקראת תביעות החיים 
בעתיד. הגמולה הרגשית מלווה רגשות עונג, לפי שהיא 
מספקת צורר פנימי של האורגאניזם. באדם ובבעלי־וזיים 
מופיעים אינסטינקטים מסויימים, לפני שיהיו דרושים בחיים! 
דחפים פנימיים אלה מוצאים, איפוא, בהכרח את סיפוקם 
בפעולת משחקית — במקום פעילות ממשית! מכאן ערבו 
הקאתארטי ("המטהר") של המשחק. ככל שתקופת־הילדות 
ארוכה יותר, כן מושלמת יותר הכשרת הגוף והנפש לקראת 
חיי הבגרות, ומכאן—רבים ומורכבים יותר הסשחקים בימי־ 
הילדות. על־יסוד חומר עובדתי מרובה מבחין ג׳ בין משחקים 
אינדיווידואליים (שרובם בעין ניסויים לשם אימון הגוף 
והנפש) וסוציאליים (משחקים "עם" יצורי־דמיון ועם יצורים 
דאליים— משחקי לחימה, אהבה, חיקוי, תחרות וכר). ההת¬ 
עסקות באמנות היא ד,דרגה הגבוחח ביותר של המשחק. 

בפסיכולוגיה הכללית נמנה ג׳ בשעתו עם קבוצה (קטנה) 

של פסיכולוגים גרמניים, שחקרו את חיי־הרוח בדרנים 
מקובלות במדעי־הטבע. מכאן נבעו אצל ג' שתי גישות בפסי¬ 
כולוגיה: ביקוש חוקיות כללית הקיימת בחיי־זעסש, וכן 
חקירת תופעות אינדיווידואליות! גישה אחרונה זו משתקפת 
בחקירת יצירות ספרותיות מסויימות: שיקססיר, שילר 
וניצ׳שד- ובמונוגראפיות פסיכולוגיות על מטרניך, ביסמארק 
וואגנר. בשיטת החקירה "הטבעונית" בפסיכולוגיה קדם ג׳ 
ל״אסכולת־וירצבורג" (ע״ע בילר, קרל) בחקירת דרבי- 
החשיבה, וכן לשימוש בדרכי הסטאטיסטיקה, הרווח היום 
הרבה בפסיכולוגיה. חקירותיו ביצירות ספרותיות ובאישים 
פתחו את הדרך לפני חקירת "הבדלים אינדיווידואליים", 
הנמצאת היום במוקד העיון והפעולה המעשית בפסיכולו¬ 
גיה. כתביו החשובים של ג' הם:־״ 11 * 6 ^ חי 003 ) £10161 
4 !מ (״מבוא לאסתטיקה״), 1892 , 1901 2 ? 6 ־ 1161 ' ־ 361 1616 ק 5 
(״משחקי בעלי־החיים״), 1896 , * 1930 ; 160 ( 46056 ? ־ 361 616 !ק 5 
(״משחקי אדם״), 1899 , 1907 2 (מהדורה עברית מעובדת, 



285 


גדום, קרל — גרוסיוס, ולמר 


286 


תשט״ו) ז 15 > 1 ז 1 צ 436$ ה 6 ( 161 מ 6 ! 566 03$ ("חיי־הנפש של 
הילד״), 1923 8 ,1903 ! 116 [ק 10£63 ג 1 :!$נ 5611 ("אומוביוגראפיה"), 
1923 2 , 

ח. א. 

ןחם 1 ךןןן. ע״ע אזרדיאהיסרה. 

נרומטסט, ר 1 בךט — 1 ז! 0$$11 ז 0 ] ש 055£1651 ־! 0 808661 
06631116361 ,[)סגןגס — ( 1175 — 1253 ), פילוסוף 
ותאולוג אנגלי ביד,"ב. למד בא 1 כ 0 םורד ואח״ב בפאריס, 
כיהן בתפקידים חשובים באוניברסיטת א וכססורד, עד שנת¬ 
מנה ב 1235 להגמון של לינקולן. מאמציו לטיהור מעמד 
כוהני־הדח ושאיפותיו לרפורמה כללית באירגון הכנסיה 
גרסו לסיכסוכים רציניים בינו ובין המלך והאפיפיור* אם 
כי לא הצליח לבצע את תכניתו בשלמותה, רבה מאד 
היתה השפעתו, והוא תרם הרבה לייסוד המסורת הפילוסופית 
של האסכולה הפראנציסקאנית באוכספורד. הוא נחשב כאחד 
המורים המעולים ביותר באנגליה של המאה ה 13 . 

ג׳ חיבר תרגומים ופירושים לאריסטו, שהחשובים ביניהם 
הם פירושיו ל״אנליטיקה המאוחרת" ול״פיסיקה". בעבודות 
אלו תרם הרבה להפצת הפילוסופיה האריסטוטלית במערב, 
אולם הוא עצמו נטה במידה גדולה למסורת הנאו־אפלטונית־ 
הערבית. השפעה זו ניכרת ביהוד במאמריו הדגים בפילו־ 
סופייח־הטבע, כגון ״על קווים, זוויות וצורות״ (. 110615 06 
$! £12116 61 $! 302111 ), ״על טבע־המקומות״ (- 31000 ז 11 !ב 0 06 
ית״ז), ״על הקשת בענך ( 06161416 ), ובעיקר במאמרו "על 
האור או על תחילת הצורות״( 00110311006 ! $611116 , 061006 
£010131001 ). בעקבות התודות הנאו־אםלטו׳ניות ובהשפעת 
המסכתות על האופטיקה של החוקרים הערבים, מבסס ג׳ את 
תהליכי התהווודהיקום ותופעות העולם הגשמי מתוך תכונות 
האור ודרכי־התפשטותו. בעקבות אוגוסטינום וחסידי האס¬ 
כולה הנאו־אפלטונית דואה ג׳ באור לא רק ביטוי לחסד 
האלוהי ולהארת השכל האנושי! בשבילו האור — שנוצר 
יש מאין — הוא הצורה הראשונה והחומר הראשון כאחד 
( 6311$ ז 0 ק 006 £061113 ). כל השינויים המתרחשים בטבע 
מיוחסים בסופו של דבר לפעולת צורה חמרית זו. הריבוי 
העצמי המתמיד (אוטו־דיפוסיה) של האור מקנה לחומר 
חסר־הממדים סטרוקטורה והתפשטות בחלל. באמצעות 
קרני־האור שופע הכוח ומועבר ממקום למקום ופועל למרחק. 
עם התפשטות האור מתפשט התומר בחלל (שאף חוא תולדת- 
האור), וצפיפותו של החומר הולכת ופוחתת עם גדול המרחק. 
בגבול הקיצוני של התפשטות זו מתהווה העצם הראשון: 
הרקיע השמימי, שממנו חוזרות קרני־האור בכיוון צנטרי- 
פטלי. בדרך זו מפתת ג׳ קוסמולוגיה של תשעה גלגלים 
שמימיים, הנוצרים ע״י האור, שלמטה מהם — במרכזו של 
הקוסמוס — מתגבש החומר הצפוף ביותר: הספירות של 
ארבעת היסודות — אש, אויר, מים ועפר. הארץ נתונה 
להשפעותיהם של כל הגלגלים, כי בה מתרכזים אדרות 
הגלגלים כולם. 

תורה זו, על אף הנחותיה המטאפיסיות המוזרות, שאינן 
יוצאות מגדר התורות שהיו מקובלות באותה התקופה, חשובה 
דווקא לגבי תולדות המחשבה המדעית, וזה משתי בחינות: 
(א) הטתמכותה על עקרונות אופטיים־גאוממריים הביאה 
לידי החשבת המאתמאטיקה כמכשיר לחקירת המציאות 
הפיסיקאלית! (ב) ההדגשה היתרה של תכוגות־האור עוררה 
עניין בחקירה ניסויית. ג׳ עצמו כבר ערך ניסויים רבים 


בדבר החזרת קרני־האור ושבירתן. על־סמד ניסוייו הסביר 
את הקשת (ע״ע) על־ידי חחליכי־שבירח, בניגוד לסברה 
המקובלת של אריסטו. הוא ראה צויד בעריכת ניסויים, כי 
לדעתו מסוגלת המאתמאטיקה (= הגאומסריה) רק לתאר את 
התרחשות התופעות הפיסיקאליות (האופטיות), ואילו סיבות 
התופעות טמונות בסבע האור, שהוא נושא למחקר הניסויי. 
השפעתם של רעיונות אלה ניכרת ביותר בתלמידו רוג׳ר 
ביקון (ע״ע). 

מסקנות אלו של מטאפיסיקת־האור הניעו את ג׳ לעסוק 
אף בבעיות המתודה המדעית. בקיאותו במאתמאטיקה, 
פיסיקה, רפואה ופילוסופיה עמדה לו במשימה זו. השקפתו 
על שיטת־המדע מבוססת על ההבדלה האריסטוטלית בין 
ידיעת העובדות ובין ידיעת העילות הגורסות להן. ג׳ מדגיש 
את הצורר בגישה אינדוקטיודת־נסיונית למציאת העילות 
מתוך ידיעת התופעות. הוא רואה את המדע כמתקדם באמ¬ 
צעות ״הפרדה והרכבה״ — מונחים שאולים מגלנוס (ע״ע) — 
של הנתונים הנסיוניים מן התופעות אל העילות! אעם״כ 
הכיר, שאין זיהוי העילות בדרך זו מובטח תכלית הביטחון, 
בגלל האפשרות שעילות אחרות עלולות ליצור את אותן 
התולדות. — ג׳ נחשב בין מייסדי המסורת המדעית של יה״ב 
ובחלוצה של תאוריה שיטתית של המדע הנסיוני. 

הוצאה מדעית של כתבי ג , במדעי־הניבע 46 ״׳ . 11 / 76 ) 

/ס 146 , 1110111500 , 11 .$ ; 1930 ,/ £1416 ״ 0106463 

- 001 ־ 0 .€ .\ , 1940 , 1235-1251 ,״ 1/0601 /ס , 0 .? 1 

. 1953 , 56/6066 / 0 /״ 6 ;//>־/ £6 זג£ 01 ! 1$111 ז 0 1110 01111 . 0 •א , 1116 
/ 0 011011 ( 1110 ) €011101 111 5 ץ £110 1 ) 811110 0011 51/10101 ״ 3 > 

, 1954 ,( 01105 . 21 . 19 . 041 ) 0101/1 : 111 

מ. י. 

$ח?זיה׳ ע״ע זכןנים; ם$ךוץ; ם?ךטה. 

גרופיזם, נלטר — 1111$ ( 060 31166 ^ — (נו׳ 1883 , בר־ 
לין), ארדיכל וסופר גרמני. למד אדריכלות במינכן 
ובברלין, יצא למסעות בארצות שונות, וט 1907 עד 1910 
היה עוזרו של האדריכל פ. ברנס ($ח 66 ו! 86 .?). אחרי 
שירות בצבא במלחמת־העולם"! נקרא ב 1918 לנהל את 
״בית־הבניה הממלכתי״ ( 83011311$ 51331116116$ ) בוימר, שבו 
נתאחדו שני בתר,"ם הגדולים לאמנות שבאותה העיר. מוסד 
זד" שג׳ הפד אוחו ל״בית-ספר גבוה ליצירה", השפיע לאחד 
זמן השפעה מכרעת על סיגנון־הבניה של הדוד. ב 1926 
הועבר ה״באוהאוס" 
על כל מוריו ותלמידיו 
לדסאו, לאחר שמנד 
שלת־תיריגגן נכנעה 
ללחץ החוגים השמר¬ 
ניים וסגרה את המר 
סד. בדסאו הקים ג׳ 
למוסד' בניין, הנחשב 
לאחד היצירות האר¬ 
כיטקטוניות החשובות 
ביותר שהוקמו בשבות 
העשרים. ב 1928 הת¬ 
פטר ג׳ מהנהלת 
די" באוהאוס" והתמסר 



ו, ;ד 21 יו 0 



287 


גרופיוס, ולמר— גרוה 


288 



לעבודה פרטית. ה״באוהאוס" חוסל על־ידי 
השלטון הנאצי. ב 1934 עבר ג׳ ללונדון, 
וב 1935 נכנם בשותפות עם מכסול פרי 
(?!? 11 ^ 43x *). ב 1937 נקרא 'לקתדרח 
האדריכלות באוניברסיטת הארווארד 
בארצות־הבריח. 

עבודתו המקצועית של ג׳ — הן כאמן 
יוצר והן כמחנו — מבוססת על תפיסה 
חדשה של האמנות ושילובה בכלל־התר־ 
בות, חפיסה שנתגבשה מתוך עבודה רעיו¬ 
נית ומעשית של מספר קטן של אמנים 
צעירים, שהתארגנו באגודת "ברית־העשיה" 
הגרמנית. לג׳ וחבריו היצי¬ 
רה האמגותית היא חלק של היצירה האנו׳־ 
שית בכללותה* היא קשורה לתעשיה 
ולייצור ההמוני, משולבת במלאכה ואינה ניתנת לבידוד 
מן האומנויות האחרות. כמחנך דור של אמנים צעירים שאף 
ג׳ לשילוב המקצועות של ציור, ארדיכלות, צילום, אריגה׳ 
טיפוגראפית וכך׳! הוא ביטל את ההפרדה בין אמנות טהורה 
ובין אמנות שימושית. מן האמן דרש ידיעה יסודית בטכניקה 
של מקצועו וגישה נסיונית לחומר עבודתו. לדעתו, תפקידו 
של האמן אינו לקשט את העולם, אלא להיות חלק ממנו 
מבחינה רוחנית, חברתית, כלכלית וטכנית. עם חבריו של ג׳ 
למגמה ולעבודה נמנים אמנים ואדריכלים חשובים, ביניהם 
פאול קלה(ע״ע),_קבדינםקי(ע״ע),מוהולי־גדי(ע״ע) ואחדים. 

פעולתו בשטח האדריכלות המעשית אינה נופלת בערכה 
מפעולתו הרעיונית. הוא מוכר כאחד מגדולי הבונים של 
הדורות האחרונים. מבין עבודותיו בגרמניה יש לציין ביהוד 
את מדרגות־הזכוכית, שהוצגו בתערוכת ה״ורקבונד" בקלן 
ב 1914 , את תכנית ״התיאטרון הטוטאלי' שעיבד ג׳ ב 1927 
בשביל פימקטור (ע״ע), את תכנית עיר-הגנים טורטן בדסאו 
וביצועים אחרים ברוח תקופתנו, הכובשת את החלל בדינא־ 
מיקה שלה וצרה לו צורות חדשות לפי צרכי שימושים 
חברתיים * מעבודותיו באנגליה ובאמריקה — את בגיץ בית־ 
הספר באימפינגטון (בשיתוף־פעולה עם מכסוול פרי, 1936 ), 
את שיכוני־הפועלים בניו־קנסינגטון (בשיתוף־פעולה עם 
מרסל ברויאר׳ 1941 — 1943 ), את הבניינים החדשים של 
אוניבדסיטת : הארווארד.—מכתביו: 105 ) 1 וגנ £1 ! 1 ^ 1 ) 1 ) 1 ! 166 ) 1 
831111311568 51331110116111 ("הרעיון והמבנה של הבאוהאוס 
הממלכתי״), 11923 311011316 תז 11116 ("ארדי- 

כלות בינלאומית״), 1928 2 ! 0655311 11 ! 1 ! 6 ו 83111131138311 
(״בנייני הבאוהאוס בדסאו״), 1930 ! -) 61 ; 01111 ־!\ 1 16 ו 6 מ 016 
8311113115 138 > 1 >מ! 1 !סז("האדריכלות החדשה והבאוהאום"), 
1935 ; 111111£168 זו 01 סנ> ז!! 0 £ח! 1 > 1111 נ 1 :> 1 ז ("שיקום ישובינו"), 
11945 ״הבאוהאוס״, 1919 — 1928 , 1952 2 ן 01 6 קס 50 1116 
10131 (״תחום האדריכלות הכוללת״), 1956 . 

־!״ 71 ,. 13 ; 1931 ,. 0 . 7 מ , 01011 ־ 01 . 3 

■ 00 /\ 1111 , * 1/1 /ס 66,1 ^ 10 ? ,־ 1 ־ ¥111 ־£ 19 ; 1941 

; 1931 12 * 0 , 7 ו! .מ 1 ־ן(*ז 3 > . 0 . 3 > ; 1936 ,/מ־זת־ 

.* 1952 ,( 1919-1928 111 גל 111 נ 11 ־ 11 ־ 1 ,.ס / 9 ) . 9 ) .׳ 11 ,•ט!ג 8 .מ 

ד. ק. 

3 רזק — **״ס — (כינוי( של אךריאן ומך — 1311 * 11 > 
נו׳ 1880 , רקונדיליה (שוויץ]), מוקיון- 
הומוריסטן ולהטוטן מוסיקאלי'בעל שם עולמי. ג׳ הוא בנו 
של שען שוויצי, שנטש את אומנותו והופיע בהצגות בקירק- 


סאות, וכשגדל הנער אדריאן נתחבר אף הוא אל הוריו 
ואחותו, וערך אתם סיבוב בקירקסאות של ערי־אירופה. 
לאחר אימובים ונסיובות בכל מיני אקרובאטיקה פגש ג׳ 
במוקלן הנודע אלפדדו, ומאז היו מופיעים במשותף* ז( 
היתה תחילת־הופעתו בשם ג/ ב 1903 נזדמן ג׳ עם המוקיון 
גדיק ונתחבר אליו, ובמשך שנים הופיעו "ג׳ וגריק" כזוג־ 
מוקיונים. אח״כ קיבל המוקיון המפורסם אנטואנט את ג׳ 
כברזוגו, ובהופעותיהם על בימות־וארייטה התחילו שניהם 
לאט־לאט להתפרסם בחידוש שבאמנותם. בלונדון הופיע ג ׳ 

שנים רצופות עם אם־ 

נים שונים, ביניהם 
סיד צ׳פלין ( 1911 ), 

ובסיורו באמריקה נפ¬ 
גש עם צ׳רלי צ׳פלין 
(ע״ע). שהפך למערי¬ 
צו הגדול. — המוקיו־ 

נות של ג׳ נתפרסמה 
כמופלאה ומיוחדת ב¬ 
מינה על-ידי ההומור 
האנושי שלו וצורת־ 

הצגתו הווירטואוזית, 

שכן ידע להביע דב¬ 
רים הרבה בלא או¬ 
מר. והכל הבינוהו — 

וצחקו. ג׳ היה פסיכו¬ 
לוג, שהעמיק להכיר 
את נפש־האדם, והת¬ 
ייחס לאמנותו ברצי¬ 
נות רבה, וכן הצטיין 
באמצאותיו המקוריות. לאחר מלחמת־העולם 1 התחבר ג׳ אל 
הכנר ההולאנדי מאכס ון אנטן, דהר עמו ערך והציג במשך 
14 שנים תכניות מוסיקאליות. כמוקלן מוסיקאלי, ששלט על 
8 מיני כלי־נגינה, שסע ג׳ להטוטים מקוריים ו״טריקים" מופ¬ 
לאים והצליח להצחיק אח קהל-מאזיניו בכשלונותיו המכוונים. 
ג׳ יצר סיגנון מיוחד, שרבים אחריו חיקוהו — ועודם מחקים 
אותו. ג׳ הפיק גם סרטים ותקליטים. אחרי שפרש מן ההופעה 
על הבימה, הוא יושב באחוזתו בריוירד, האיטלקית. 

, 017 ־ 8 .ד .(אוסוביוגראפיח) 1930 ,־־*י־* >1 )10111 5(101X1 

? 1 > 1 ו 1 ? 1 ו/?^ 11 ?/>> 1 [ ? 1 ( 1 , 15 ! 11 גז $1 . 1 ! , 1908 ,( 240-71 , 0. 5. XX 

, 801086 .£ , 1932 ,?? 1011 ? 111 ) 5 1% ?/?ה?ו/?!)? 011 8?1!?111/>111£ 1X11 
81 .£ ; 1943 ,????? 0 111 ? 1 ? 4/1 1??1 1 x 1 ו 111 ? 7 01 ? וו £011 
. 1948 ,?/ 5101 ? 1/1 0x1 ?ק 0 ?וו£ ,׳ו;> 11 נ> 5 

ח. ה. ב־ש. 

במשפט.-- הרחקתו של אדם מארצו על־ידי השלטונות, 
זמנית או עולמית, כעונש על עבירות פליליות או פוליטיות, 
או לכתו מרצון לגולה כדי להתחמק מעונש. 

ביוון הקדומה היו קרובי הנרצח זכאים לעשות שפטים 
ברוצח? כשלא עלה בידו של הרוצח לשלם כופר־נפש, יכול 
היה להימלט מן העונש רק ע״י בריחה מן הארץ. כשקיבלה 
המדינה לידיה את הסמכות להעניש עבריינים, ניתנה לנאשם 
הרשות ללכת לגולה, בטרם חרץ בית־הדין את משפטו, 
ולהימלט עי״כ מעונש. אולם גם לאחר שיצא הנאשם חייב 
בדינו, ניתנה לו לעתים הברירה לבחור בעונש הג׳. הג' 
בעקבות הריגה בכוונה היה תמידי וגרר אחריו גם החרמת 
נכסים לקופת־המדינה, ואילו ההורג שלא־בכוונד, נענש רק 
בג׳ זמני ונכסיו לא הוחרמו. העבריין הגולה היה חייב 
להישאר מחוץ לתחומי המדינה, והזכות היתה נשללת ממנו 
להשתתף בפולחבי־הדת, במשחקים הציבוריים ובפעולות 
העדה. ע״פ חוקי אתונה הוטל עוגש-גלות גם על עבירות 
אחדות, כגון תקיפה בזדון ופגיעה בעצי־הזית המקודשים. 
בערים היווניות נהגו להגלות גם עבריינים פוליטיים; תחילה 
היתה הדמוקראטיה הצעירה מגלה אישים, שנראו לה כחותרים 
תחת יסודותיה (ע״ע אוסטרקיזם)* אולם לבסוף נעשתה 
ההגליה נשק יעיל בידי מפלגות וכיתות להיפטר מיריביהן 
הפוליטיים! בעקבות כל מהפכה בא ג׳ המוני. לעתים היה אחד 
מתנאי־השלום, שהוטלו על עיר כבושה, לגרש מתוכה את 
מנהיגי המפלגה המנוצחת, או להחזיר לגבולותיה את המנ¬ 
היגים מבין המפלגה המנצחת, שהוגלו בשעתם. בג' מסוג 
זה נעדר היסוד הפלילי, ולפיכך אין הוא נושא אופי של 
עונש, ובהיותו כרוך בריבי־מפלגות ובהבדלי־דעות הוא מת¬ 
עלה לדרגה של שיטה פוליטית. ג׳ זה היה בעיקרו יליד 
הפחד והעדר הבטח ץ הפנימי במדינה הדמוקראטית, והוא 
נעלם עם התחזקותה של הדמוקראטיה ע״י השלטון החוקתי. 

ברומא, בתקופה הקדומה ביותר, יכול היה האזרח 
להתחמק מענשם של השלטונות ע״י הליכה לגולה מרצונו. 
בעשותו כך הועמד מחוץ לחוק, ובשובו למולדתו שלא 
ברשות היה דמו הפקר. במקום־הגלות אשר בחר לעצמו 
היה הגולה רוכש לו את האזרחות של מקום־שבתו. אוגוסמוס 
החליף את עונש הגלוח-מרצון בעונש ההגליה ( 0 בזג 1 ז 0 ק 6 !>), 
כלומר: כפיית מושב לצמיתות במקום מסויים בקיסרות, 
לרוב באחד האיים (אינסטיטוציות א/ 12 , 1 ). הגולה היה 
מאבד את אזרחותו הרומית בלי לרכוש לו אזרחות אחרת 
במקום־גלותו, ורכושו הוחרם לאוצר הממלכה? הקשרים 
המשפחתיים של מי שגלה לאיים הופסקו מבחינה משפטית 
לחלוטין (שם שם, 16 , 6 ). 



293 


גרוש 


294 


בימי־הביניים קיבלו המושג והמוסד של הג׳ הוראה 
ומובן מיוחדים ע*י הזדהותם עם ה ממ 83 (לאט׳ של יה״ב 
!״״וזתגאל — הכרזה, צו, התראה) שבמשפט הגרמני הפאו־ 
ראלי. המסרבים להיענות להכרזת גיוס ( 831111 ־ 1 ^) מטעם 
המלך היז מחוייבים בתשלום קנס, וברבות הימים קיבלה 
המלה ״״ 83 הוראה של קנם? צורתו ההריסה ביותר של העונש 
היתה גירוש הנתין הסרבן והחרמת רכושו, ומשום כך הפך 
״״ 83 לשם נרדף לג/ מן המגורש נשללה הגנת החוק, ואם 
ניסה לחזור לאדמותיו היה כל מוצאו רשאי לפגוע בו. הטלת 
עונש ג׳ זה היתד, מסמכויותיו של המלך. במאה ה 12 החלו 
הערים האיטלקיות החפשיות ליטול לעצמן את זכות 
השימוש בימטחת 3 לכעזנש על מי שלא מילא אחרי חובותיו 
האזרחיות. בחוקותיהן הבדילו ערים אלו בין ג׳ חמור — 
שהוציא את המגורש מגדר החוק והפקיר אותו למעשה בידי 
כל מבקש נפשו (מכאן המונח 5 ט] 1 ! 0 מ 3 נ) למוחרם החי מחוץ 
למסגרת החוק), ובין ג׳ קל — שלא היה אלא איסור הכניסה 
לתחום־שיפוטה של העיר. בתקופה מאוחרת יותר השתמשו 
הערים האיטלקיות בשיטת ההגליה, כדי לסלק מתנגדים 
פוליטיים וכדי להבטיח את הצביון האחיד של מוסדותיהן 
הפוליטיים. — צרפת הנהיגה את שיטת ההגליה של פושעים 
בסוף המאה ד, 18 וייסדה מושבת־עונשין בגיאנה הצרפתית, 
שלא בוטלה אלא ב 1938 . ב 1854 ניתן לג׳ אופי ענשי בחוק 
הפלילי הצרפתי. מ 1864 עד 1898 הופנה זרם העבריינים 
שנידונו לג׳ לקאלדוניה החדשה. — רוסיה נהגה, החל 
מ 1823 , להגלות עבריינים, ביחוד אלה שהורשעו בעבירות 
פוליטיות, לסיביר כעונש־משגה. המשלוח השנתי היה מגיע 
לעתים ל 18 אלף אסיר. המטרה היתה כפולה: תיקון העבריין 
ופיתוח מקומות־ישוב חדשים. בשעתו נעשו נסיונות להגלות 
אסירים גם לאי סאחאלין לשם יישובו, אך נסיונות אלה לא 
עלו יפה. — איטליה ניסתה את השיטה של עונש־הגלות, 
ביסדה מושבות חקלאיות על האיים שלאורך רצועת־החוף 
שלה. — גםפ 1 רטוגאל הנהיגה את שימת הגלות כעונש, 
ושלחה את אסיריה למושבתה אנגולה שבאפריקה. 

במשפט המקובל ב א נ ג ל י ה לא היה עונש־הגלות ידוע, 

אך במאות ה 17 — 18 הונהג ע״ם חוקים מיוחדים, כעונש- 
משגה על עבירות מסויימות. ב 1619 הונהג באנגליה ג' 
פושעים למושבות האמריקניות, ומ 1787 עד 1840 הופנה זדם 
הגולים לאוסטרליה, שבה עמלו לטובת המדינה ועבדו ללא 
שבר! זמן רב היתה אוסטראליה בעיקר מושבה של פושעים, 
שריצו בה את עוונם. ב 1855 — 1857 בוטל הג׳ כעונש פלילי 
באנגליה. 

בזמן החרש הלכה הגלות ונעלמה כשיטת־עונשין בכל 
המדינות, אולם שרידים ממנה עודם ניכרים בתחיקות 
שונות. בימי המאבק לאיהוד לאומי במאה ה 19 , ובתקופת 
שלטונן של הדיקטאטורות שקמו אחרי מלחמות־העולם 1 
ווו, גלו המוני־אזרחים מארצותיהם כדי להימלט מרדיפות 
או מעונש. 

ב א" י נהג לפני הכיבוש הבריטי, וגם כמד, שנים לאחר 
מכן, החוק הפלילי העותמאני, אשר הלך בעקבות החוק 
הפלילי הצרפתי וקבע את הגלות כעונש על כמה עבירות 
סליליות. הגלות היתד, תמידית או זמנית. הגלות התמידית 
נמבתה בחוק עם הענשים שמטרתם היתה ליירא את 
הבריות ולהרחיקן מן החטא, והיא הוטלה במיוחד בשל 
עבירות הקשורות בחתירה תחת יסודות־השלטוו, כגח מתן 


יד לזוממי־הפיכה, למעוררי מלחמת־אזרחים ולמבקשי שינוי־ 
המשטר. הגולה הורחק ממקובדמושבו הקבוע ונצטווה להת¬ 
גורר במקום אשר נקבע לכך ע״י השלטונות. מקומות־מקלט 
כאלה שימשו לרוב האיים קפריסין, כרתים ורוד 1 ם. הגולה 
לצמיתות זכאי היד, לדרוש כי תילווה אליו משפחתו. בית־ 
המשפט הוסמך לכרוך בעונש הגלות התמידית גם עונש של 
שלילת הזכויות האזרחיות, קיפוח זכויותיו של הגולה לכהן 
בשירות־המדינה, לקבל משכורת מאוצר־המדינה ולשאת 
תארי־כבוד המוענקים מטעם המדינה. הגלות כעונש על 
עבירות פליליות בוטלה ע״י שלטונות־המאנדאט ב 1924 , 
אולם הרשות להגלות עבריינים פוליטיים מן הארץ ניתנה 
לשלטונות זמן קצר לאחר מסירת המאנדאט בידי אנגליה. 
ב 1922 הוסמך הנציב העליון, ע״פ דבר המלך במועצה על 
א״י, לגרש מן הארץ עבריינים פוליטיים, משהובאו לפניו 
הוכחות בשבועה המניחות את דעתו, כי יש במעשיהם כדי 
לסכן אח שלום־הארץ, לעורר מדנים בין חלקי האוכלוסיה 
השונים, או לקומם את תושבי־הארץ נגד השלטונות. ב 1933 
הוחק חוק מיוחד למניעת פשעים, אשר על פיו הוסמכו 
מושל־מחוז ונשיא ביודמשפט מהחי להטיל על אדם להת¬ 
גורר במקום מסויים בא״י, ולא לעבור לאיזור-מגורים אתר 
בלי הסכמתו בכתב של מפקח־המשטרה המחוזי, משנתעורר 
חשש של ממש שאותו אדם עשוי להפר את שלום־ד,ציבור, 
או לעבור עבירה, או הוא גנב מועד או מקבל בקביעות 
נכסים גנובים או נותן מקלט לגנבים או מסייע בידם לבצע 
מעשי־גניבה. בתקנוודההגנה לשעת־חירום שהותקנו מזמן 
לזמן, החל מ 1936 , ניתנה הסמכות גם למפקד צבאי לגרש 
מן הארץ כל אדם, משנראה לו כי הדבר דרוש כדי להבטיח 
את בטחון-הצבור, הגנת־הארץ, השלטת-סדר או דיכוי מרד 
ומהומות. הוראות אלו, שנכללו לאחרונה בתקנות־ההגנה 
(לשעת־חירום) 1945 ׳ עודן קיימות עד היום, ועל פיהן מוסמך 
הרמטכ״ל להוציא צווי־ג׳. 

יש להבדיל בין הגליית אזרחי־הארץ כעונש על עבירה 
פלילית או פוליטית או לשם מניעת ביצוע פשעים, ובין 
גירוש אזרחי-חוץ ע״י השלטונות בסמכותם המינהלית. הזכות 
לגרש אזרחים זרים ולהחזירם לארץ*מוצאם, או לכל ארץ 
אחרת אשר תאות לקבלם, נובעת — לפי עקרונות המשפט 
הבינלאומי הכללי — מסמכותה הריבונית של המדינה לפקח 
על הטריטוריה שלה. בתקופת חמאנדאט הוסמך הנציב 
העליון— או כל פקיד אשר הוסמך על-ידו— לפי פקודת- 
העליה מ 1941 , לגרש מן הארץ בני-אדם מסוגים מסויימים, 
וביניהם אלה אשר נכנסו לארץ או נשארו בה ללא-רשות. 
גזירד, זו נועדה במיוחד לשים חנק על העליה היהודית 
הבלתי־הוקית. אולם בעקב המהומות שפרצו מזמן לזמן 
בארץ התקינו שלטונות־המאנדאט תקנות־גירוש מיוחדות, 
אשר היו מכוונות לא רק נגד עולים בלתי־חוקיים: התקנה 
112 לתקנות־ההגנה (לשעת־חירום), 1945 , הרחיבה את סמ¬ 
כות הנציב העליון ומילאה את ידו לגרש כל אדם הנמצא 
בארץ, גם אם היה אזרת ותיק, ואפילו נולד בה, אם הדבר 
דרוש לדעתו לבטחון־הארץ או לשלום־תושביה, אף אם לא 
הובאו נגדו הוכחות חזקות ביותר. בתקנות אלו השתמשו 
השלטונות הארצישראליים בעיקר כדי להרחיק ממקום־ 
מגוריהם בני-אדם שנחשדו בביצוע עבירות פוליטיות. 
מקומות־הגלות היו עפ״ר ישובים נידחים באימפריה הברי¬ 
טית׳ כגון איי-סישל, קניה ואויתריאה. מדינודישראל ביטלה 



295 


נרדש—גרושין 


296 


את פקודת־חעליה מ 1941 , וכיום נתונה הסמכות בידי שד־ 
הפנים, לפי חוק הכניסה לישראל, תשי״ב— 1952 , לגרש מן 
הארץ כל מי שאיננו אזרח ישראלי או עולה לפי חוק־השבות, 
תש׳״י— 1950 , משנמצא בישראל בלי רשית־ישיבה. אולם 
הוראות אלו חלות רק על מי שנכנס לישראל אחרי תחילת 
תקפו של חוק־הכניסה, — ט״ו באלול תשי״ב ( 5.932 ). מי 
שנכנס לארץ לפני בן, אפשר להוציא לגביו צרג׳ רק לפי 
פקודת־העליה, וסמכות הג׳ נתונה בידי שר־הביטחון, שבא 
תחת הנציב העליון לעניין ג , . 

ד ין־ ת ו רה מכיר בג׳ כמוסד משפטי רק לגבי רוצח 
בשגגה (ע״ע רוצה* ערי־מקלט). 

, £0210/111 / 0 1010 €717711001 14 ( 1 /ס י{■ 1111101 4 , 011 נ 1 ק 4 ) 5 .? .ן 
״ 7 ? ( £2 00 ( €077177140101 ,ץ 346 ס 0 . 83 .־{ ; 1883 , 83 — 480 ־ . 1 
.. 1 ; 1924 , 253 , 233 , 1 , £0141 €110117101 10/1 

11 ־ 83030 7110 ) ( 0114 ? 011/7117101 1 ( €02111 / 0 7141141 1114711 ? 

4 , 0 ) 0 ־ 01 . 0 , 1945 ,( 28-29 ,זוזג׳ 1 0110111121 10 נ 01 גסזקק^ 

.¥\ ; 1930 , 575 , 93 , 73-80 , 38 , €14404 01 ( #11701 

4142011111 110771 / £014 £07000 (ס ) 81101(13113, 4 1'4X1-8001 

דבר המלך במועצה ;* 1950 , 135,138 , 105 , 97 ,סס!!!!!!!!{ 70 
על א״י, 1922 , סימן 69 ! מקודח העליה, 1941 , סעיף 10 (ו)ו 
חוק הכניסה לישראל, תשי״ב— 1952 , סעיפים 13 , 18 , 19 ! 

, 108 , 1945 ,$״ 808013110 (ץ;)מ:)£זלן 1 ז 111 ) ססס&ס(! ;) 111 

פקודת