האנציקלופדיה 

העברית 

כללית, יהודית וארצישראלית 


כרך תשיעי 
במרבד-ב ת־ שבע 




חברה להוצאת אנציקלופדיות בע״בל 
ירושלים - תשי׳ח - תל־אביב 




^וס 4£ ק 010 ץ 0 ^ £1 


הנהלה ראשית של החברה להוצאת אנציקלופדיות בע״ם 

מאיר (ז״ל) וברכה פלאי 


הפרד סודר ונדפס בדפוס מסדה בע״ס, רמת־גן. ההגהות — על־ידי עוזר רבין וי. גבריאלי. 
התמונות הצבעוניות נדפסו בדפוס מסדה. הגלופות הוכנו בציבק 1 גראםיה מ. פיקובסקי. ירושלים. 

ציור ומיפוי — ב. י. ברוייר; עוזרים: נחמה שפירא, רבקה קלירם !■־, !•׳• , 


כל הזכויות שמורות להוצאה, ביהוד זכויות תרגום, קיצורים, צילומים והעתקות 

.סז. 1 ,זוא^יזז&סס 0 אן 1.1$11 פט<ז 1 < 1 ס 4£ יז 01.0 זו 0 א£ זמסז&זזיזסס 
, £1 .*פ$ז אז םפיז׳אז*? 



1 


המערכת הכללית לברד ט׳ 


העורך הראשי: 
פרום׳ כ. נ תג יה ו 


מנהל המערכת: 
א. פלאי, . 4 * 


המערכת המרכזית 

מחלקת מקצועות היהדות : פרופ׳ יהושע גוטמן 
מחלקת מקצועות הרוח : פרום , יוסף קלוזנר, פרום׳ כ. נתניהו 
מחלקת מקצועות הטבע : פרום׳ ישעיהו ליבוביץ 
מחלקת מקצועות הטכניקה: פרום׳ שלמה אטינגן 
עורך־מישנה כללי : שמחה כ״ץ, 

המזכירות המדעית 

המזכיר הכללי: 

שמחה כ"ץ, 

ש. כ״ץ,.^/מקצועות־היהתת. ד״ר פנינה נוה (כת שלה); יהודית פלדמן־זילפרפניג, .*ג / מקצועות־הרוח 
ד״ר ג. ליכוכיץ/ מקצועותיהטבע! מלבה טיגן, . 50 / בוטאניקד, וזואולוגיה 


עורכי המדורות הראשיים ככרך 


ד״ר מ. אכי־יונה .. גאוגראפיה היסטורית של א״י ז 
ארכאולוגיה כללית ואדצישראלית 

פרום׳ מ. אגנימלן*. גאולוגיה 

פרום׳ ש. אדלר, . 5 .מ.ע (עורך־יועץ) .. ביולוגיה 

ד״ר ח. אורמיאן.פסיכולוגיה 

פרום׳ א. אלכסנדר. פיסיקה 

פרוס׳ כ• אקצין . מדעי־המדינה 

פרום׳ ד. אשכל . מטאורולוגיה 

פרוס׳ י. כףתור ,. .. מינראלוגיה; פטדוגראסיה 

פרוס׳ ר. כקי.. .. סטאטיסטיקה ודמוגראפיה כללית 

ר״ד א. י. בראוור.גאוגראפיה 

פרום׳ ש. ה. ברגמן ., .. פילוסופיה כללית 

פדום׳ יהושע גוטמן מקרא; ספרות יהודית הלניסטית* 

חכמת־ישראל 

ד״ר פ. ע, גרדנוויץ . מוסיקה 

א. מ. הברמן. ביבליוגראפיה 

פרוס׳ מ. זהרי.בוטאניקה 

פרופ׳א.זילברנר סוציאליזם; תולדות המחשבה הכלכלית 


ד״ר ש. ז. חשין ) 

פרוס׳ ג. טדסקי (עורד־יועז)\ 
ד״ר א. טרטר,ובר .. .. 
ד״ר ע. יאסרהופמאן .. 
ש. ייבין, . 1/1 ,. ,. 

ד״ר א. מ. ירושלם 


ש. כ״ץ,.*. 4 * 


. .. תורת־המשפט 

סוציולוגיה של היהודים 

.אמנות 

.. ,. אגיפטולוגיה 

היסטוריה כללית ביה״ב 
ובתקופה החדשה 
תולדות היהודים ברוסיה 


ר״ד יהושע ליבוביץ .תולדות־הרפואה 

פרוס׳ ישעיהו ליבוביץ .. מדעי־הטבע; רפואה 
פרוס׳ סול (שלמה) ליפצין .. .. ספרות יידית 

פרום׳ כ. מזר.המזרח הקדמון 

פרוס׳ א. א. מנדילוב ■.ספחת אנגלית 

ד״ר פ. נוה (בת שלה).. .. תודת־הספרות; אמנות 

(עודכת־מישנה) 

פרוס׳ ב. נתניהו תולדות היהודים ביה״ב המאוחדים; 

תולדות הציונות במערב 

פרום׳ מ. צ, סגל .פרשנות״המקדא 

פרוס׳ ח. י. פולוצהך .בלשנות כללית 

פרוס׳ ש. פינם .י פילוסופיה יהודית 

פרוס׳ מ. פלסנר . אסלאם 

פרוס׳ ח. פרי(סלאום) בלשנות וספרויות רומאניות; 

ספרות גרמנית; תאטרון 

פרוס׳ א. ה. פרנקל . מאתמאטיקה 

פרום׳ א. צ׳ריקובר (ז״ל) היסטוריה יוונית ורומית 
פרום׳ ר. קבנר (ז״ל) עורד־יועץ .. היסטוריה כללית 
פרוס׳ י. קלוזנר .. .. .. תולדות הבית השני; 

ספרות עברית חדשה 
ד״ר בצלאל(ססיל) רות תולדות היהודים באיטליה 

ובאנגליה 

פרוס׳ מ. ריינר (עורך יועץ) . טכניקה 

פרוס׳ מ. שטקלים . פרהיסמוריה 

פרוס׳ ג. שלום .קבלה 

י. שמעוני . המזרח החדש 
























רשימת המחברים המשתתפים בברך ט׳ 


אבי־יונה מיכא< ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / גאוגראפיה היסטורית של 
אדץ־ישראל! ארכאולוגיה כללית וארצישראלית 

אבנימלך משה, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / גאולוגיר, 

אבנרי(ליכטנשטיין) גבי, ד״ר 

חיפה / תולדות היהודים בגרמניה, בספרד ובצרפת! חכמת־ישראל 

אוליצקי אריה ל., ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / באקטריולוגיה 

אופנהיימר חנן, ד״ר 

רחובות, מרצה בפאקולטה לחקלאות, האוניברסיטה העברית / 
חקלאות 

אחימאיר אב״א, ד״ר 

רמת־גן / היסטוריה של רוסיה! ספרות רוסית 

אטינגר שמואל, ד״ר 

ירושלים, מדריד באוניברסיטה העברית / תולדות־היהודים ברוסיה 

אלטצאואר משה, ד״ר 

תל־אביב, חבר־הוראה באוניברסיטה העברית / בלשנות סלאווית 

אלקושי גדליהו, ד״ר 

ירושלים / ספרות עברית חדשה 

אנקורי צבי, ד״ר 

ירושלים, מדריך באוניברסיטה העברית / קראות 

אפלבאום שמעון, ד״ר 

ירושלים, חבר־מחקד באוניברסיטה העברית / היסטוריה עתיקה 

אקצין בנימין, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / מדעי־הסדינה! משפט 
קונסטיטוציוני! יחסים בינלאומיים 

ארז יהודה 

גבעת־חיים / הערך: תד בן־גוריון 

אריאל אהרון, 

ירושלים / היסטוריה כללית חדשה 

אשבל רב, ד" ר 

ירושלים, פרופסוד־חבר באוניברסיטה העברית / מטאורולוגיה 

אשתור אלי, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / אסלאם! תולדות היהודים 
בארצות המזרח בימי־הביניים 

באומגאדדט דוד, ד״ד 

ניו־יורק, פרופסור באוניברסיטת .קולומביה״ / פילוסופיה חדשה 

בואנו דה מסקיטה דניאל מ., ד״ר 

אופספורד, פרצה באוניברסיטה / היסטוריה כללית בימי־הביניים 
ובתקופת הרנסאנס 

בודנחיימר שמעון, ד״ד 

ירושלים, פרופסור אמריטוס באוניברסיטה העברית / זואולוגיה 

בילסקוב־יאנסן פרדריק יוליוס, ד״ד 

קופנהאגן, פרופסור באוניברסיטה / הספרויות הסקאנדינאווידת 

צלום חייב קארל, ד״ד(ז״ל) 

ירושלים / ביזאנטיניסטיקה והיסטוריה של ארצות הבאלקאן 

בן־חיים זאב, ד״ד 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / בלשנות עברית 


בךטוביה אדם, ד״ר 

חיפה, התחנה לחקר הדיג היפי / זואולוגיה 

בן שמאי מאיר הלל, ד״ד 

ירושלים / בימיה! פיסיקה 

בן־תור יעקב, ד״ד 

ירושלים, פרופסור־זזבר באוניברסיטה העברית ומנהל המכון 
הגאולוגי שליד משרד־הפיתוח / מינראלוגיה ופטרוגראפיה 

בראודר אברהם יעקב, ד״ד 

ירושלים / גאוגראפיה 

בראוור משה, 

תל־אביב / גאוגראפיה 

ברגמן שמואל הוג 1 , ד״ד 

ירושלים, פרופסור אפריטוס באוניברסיטה העברית / פילוסופיה 
כללית וחדשה 

ברימן שלמה, ד״ד 

ירושלים, חבר־פחקר באוניברסיטה העברית / ספרות עברית חדשה 

גאנצל ברנאדד דוב, ד״ד 

ניו־יורק / היסטוריה של מדינות אמריקה הלטינית 

גוגנהיים קארל, ד״ד 

ירושלים, םרום 0 ור*חבר באוניברסיטה העברית / רפואה 

גולב נחמן, ד״ד 

מדיסון, מודה באוניברסיטה של דיסקונסץ / העיד: אהוץ בן־מאיר 

גומסרץ יחיאל גדליהו, ד״ד 

ירושלים / לארינגולוגיה 

גלפר נתן מיכאל, ד״ד 

ירושלים / תולדות היהודים בפולניה ובאוסטריה 

גרבל אירנח, ד״ד 

ירושלים, מורה באוניברסיטה העברית / בלשנות כללית 

גדצל פלורה 

ירושלים / גאססדונומיה 

גרדנוויץ פ. עמנואל, ד״ד 

תל־אביב / מוסיקה 

גרינץ יהושע מאיר, ד״ד 

ירושלים / מקרא! ספרים חיצונים! מזרח קדמת 

דייוים, קאתברט קולין,. 1 \ 

אוכספורד, מרצה באוניברסיטה / הודו 

דינור בו־ציון 

ירושלים, פרופסור אמריטוס באוניברסיטה העברית / היסטוריו¬ 
גראפיה יהודית 

האזרחי פפיטה ד״ד 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / פילוסופיה חדשה 

הברמן אברהם מאיר 

ירושלים, מנהל ספריית שוקן / ביבליוגראפיה! השירה העברית 
בימי־הביניים 

הורביץ שמואל, ד״ד 

ירושלים, פרופסוד־חבר באוניברסיטה העברית / חקלאות 

הורוביץ יהושע, ד״ר 

בני-ברק / ספרות רבנית! ספרות המחשבה היהודית 



13 


רשימת המדוכרים 


14 


הירש שמואל 

חיפה / העיד: בקר (חלק) 

הלר יום!* אליהו, ד״ר (ז״ל) 

לונדון, לשעבר מורה באוניברסיטה / תולדות הציונות 

השמשוני אפיה, ארכיטקט 

חיפה, מרצה ראשי בטכניון — מכון טכנולוגי לישראל / ארדיכלות 

ויינגארטן שמואל הפהן 

ירושלים / הערך: היהודים בבראטיסלאווה 

וינצנץ אנדז׳יי, ד" ר 

פאריס / ספרות פולנית: היסטוריה של פולניה 

ויץ־־כהן לאה, . 50 . 1.10 ,. 11 * 1.10.1 
ירושלים / גאוגראפיה 

ולטש פליכם, ד״ר 

ירושלים, בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי / פילוסופיה חדשה 

זהרי מיכאל, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / בוטאניקה 

זילכרנר אדמונד, ד״ר 

ירושלים, פרוםסור־חבר באוניברסיטה העברית / סוציאליזם: תולדות 
המחשבה הכלכלית 

השין שניאור זלמן, ד״ר 

ירושלים, שופט בבית־הסשפט העליון / תורת־המשפט 

טדסקי גד, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / תורת־המשפם 

טיכרגר פרידריד, ד״ר (ז״ל) 

ירושלים / נצרות 

טל יום!* 

ירושלים / מוסיקה 

טרגן מלכה, . 150 * 

ירושלים / בוטאניקה: זואולוגיה 

טרטר,וכר אריה, ד״ר 

ירושלים, לשעבר מרצה באוניברסיטה העברית / סוציולוגיה 
ודמוגראפיה של היהודים 

יאפדהופמאן עדית, ד״ד 

ניו־יורק / אמנות 

ייכין שמואל, . 4 

ירושלים, מנהל אגף־העתיקות, משרד החינוך והתרבות / המזרח 
הקדמון (אגיפטולוגיה): מקרא 

יפה כנימץ,.■״ 14 . 11 ,. 4 . 4 * 
■ירושלים / היסטוריה כללית חדשה 

ירדני־אגמון גליה, . 8.4 

ירושלים / תאטרון 

ירושלם אדמונד מאיר, ד״ר 

ירושלים / היסטוריה כללית בימי־הביביים ובתקופה החדשה 

כהן ארנסט 

ירושלים / כלכלה 

כהן יהודה פנחס (לאו), ד״ר 
ירושלים, סרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / הערך: 
זליג ברודצקי (חלק) 

כהן ישראל, . 8.4 

לונדון / הערך: בנימין "השני" 

כהן שלום יעקב, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / ספרות אנגלית: הערך: 
בקורת 


כהנא יצחק זאכ, ד״ר 

ירושלים / תולדות היהודים בצ׳כוסלובאקיד. 

כהנא פנואל, ד״ר 

ירושלים, אגף־העתיקות, משרד החינוך והתרבות / אמנות קלאסית 

כ״ץ אכרהם יצחק, ד״ר 

ניריורק, פרופסור באוניברסיטה / הערך: בתי־מדרש לרבנים 
בארצות־הברית 

כ״ץ מאיר, ד״ר 

ירושלים / מוסיקה 

כ״ץשמחה, . 4.4 ? 

ירושלים / תולדות־היהודים ברוסיה: ספרות רוסית והיסטוריה של 
רוסיה: ספרות יידית 

לויצקי יעקב, ד״ר (ז״ל) 

ירושלים, לשעבר פרופסור באוניברסיטה העברית / מאתמאטיקה 

לורף נתנאל, 1 \, םגן־אלון? 

קולומבו, מזכיר ראשון בצירות ישראל בציילון / היסטוריה כללית 
בתקופה החדשה 

ליכוכיץ גרטה, ד״ר 

ירושלים / פיסיקה 

ליכוכיץ יהושע, ד״ר 

ירושלים / תולדות־הרפואה 

ליכוכיץ ישעיהו, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / כימיה: ביולוגיה: 
רפואה 

ליכנה אליעזר 

ירושלים / סוציאליזם 

ליפצין פול(שלמה), ד״ר 

ניריורק, פרופסור ב״סיטי קולג , ״ / ספרות גרמנית: ספרות יידית 

מייזל יום!*, ד״ר (ז״ל) 

ירושלים, לשעבר מנהל הארכיון הכללי לתולדות ישראל / תולדות 
היהודים בגרמניה 

מנדילוכ אכרהם אדם, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / בלשנות וספרות 
אנגלית 

מנדלסון היינריר, ד״ר 

תל־אביב, דקאן הפאקולסה למדעי־הטבע באוניברסיטה של ת״א / 
זואולוגיה 

מרידוד רעננה, . 14.4 

ירושלים, מורה באוניברסיטה העברית / ספרות יוונית 

מרכום שמעון, ד״ר 

ירושלים / תולדות היהודים בארצות המזרח והבאלקאן 

נוה פנינה, ד״ר (פ. כת שלה) 

ירושלים / ספרויות מערב־אידופיות! אמנות 

סגל משה צכי, ד״ר 

ירושלים, פרופסור אמריטום באוניברסיטה העברית / מקרא 
וסרשנות־המקרא 

סימון עקיכא ארנסט, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: לאו בק 

סירמונטה יוסן* כרוך, ר״ד 

ירושלים / פילוסופיה של יה״ב: ספרות איטלקית 

סלומניצקי ישראל, אגרונום 

רחובות, התחנה לחקר החקלאות / חקלאות 

פאנכר אליאן 

פאריס / ספרות צרפתית 



15 


רשימת המחברים 


16 


פוזנאנסקי אדוארד יצחק יעקב,. 1111 ? 
ירושלים / פילוסופיה חדשה 

פולוצקי ח. יעקב, ד״ד 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / בלשנות כללית 

פןסטר אידרים ליואלין, ד״ר 

אופספורד, פרופסור באוניברסיטה / הערך: ברטניה 

פיינמן דניאל אבוחב, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / ספרות אנגלית 

פינם שלמח, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / פילוסופיה יוונית! 
פילוסופיה יהודית ואסלאמית ביה״ב 

פלדמן אליהו, 

ירושלים / תולדות היהודים ברומניה 

פלדמן יהודית,. 11 ? 

ירושלים / ספרות צרפתית 

פלוסר דוד ג., ד״ד 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / ספרות קלאסית! נצרות 

פלזור מילטון 

באפאלו, מנהל בפועל של המחלקה ללימודים כלליים באוניבר¬ 
סיטה / הערך: היהודים בבפלו 

פלסנר מאיר, ד״ד 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית 1 אסלאם 

פראגר יוסף, ד״ד 

חיפה / נורולוגיה ופסיכיאטריה 

יו 

פרוינד (אביאלי) שלמה, ד״ד 

תל־אביב, מנהל האגף לבעלי־חיים, משרד החקלאות / הערר: בקר 
(חלק) 

פרי(פלאום) חירס, ד״ד 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / בלשנות וספרויות רו* 
מאניות; ספרות גרמנית 

פרנקל אברהם הלוי, ד״ד 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / מאתמאטיקה 

פרנקל בנימין זאב, ד״ד 

ירושלים, מדריך באוניברסיטה העברית / פיסיקה 

צובל משה נחום, ד״ד 

ירושלים / ספרות רבנית; ספרות המחשבה היהודית 

צ׳ריקובר אביגדור, ד״ד(ז״ל) 
ירושלים, לשעבר פרופסור באוניברסיטה העברית / היסטוריה 
עתיקה 

קארטר הנרי 

אוכספורד, בית־הדפום האוניברסיטאי / תולדות הדפוס 

קו#ן* לותר, ד״ד 

ירושלים, בית־הספרים הלאומי והאוניברסיטאי / אסלאס 

קורן ברטראם וולאם, ד״ר 

פילאדלפיה / הערך: יהודה פיליפ בנג׳מין 

קלוזנר יוס! 8 , ר״ר 

ירושלים, פרופסור אמריטוס באוניברסיטה העברית ! תולדות בית 
שני! ספרים חיצונים; נצרות קדומה! ספרות עברית חדשה 

קלינגהופר האנס, ד״ר 

ירושלים, פרופסוד־חבר באוניברסיטה העברית / תורת־המשפט 

קלצניק פיליפ מורים 

שיקאגו, נשיא ״בני ברית״ / הערך: בני ברית 

קפטנברג־גלאדשטיין רות, ד״ר 

חיפה / תולדות היהודים בבוהמיה; ספרות צ׳כית 


קפלן צבי 

ירושלים / תלמוד! ספרות רבנית 

קרמל נצל 

חולון / תולדות הישוב החדש בא״י! תולדות הציונות! חבמת־ישראל 

רכין חיים, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / בלשנות עברית 

רבינוביץ צבי מאיר,. 11 ? 

תל־אביב ) חסידות! ספרות רבנית 

רכינזון מררבי, ד״ר (ז״ל) 

ירושלים / ספרות עברית חדשה 

רוזלאר מרדבי, ד״ד 

ירושלים / סברות הולאנדית 

רוזן חיים, ד״ד 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / בלשנות כללית 

רוזן שבתאי, עו״ד, . 8 ״ 11 

ירושלים, היועץ המשפטי במשרד החוץ / משפט בינלאומי 

רוזנחד לואים, ד״ד,. 8 .? 

ליוודפול, פרופסור באוניברסיטה / הערך: זליג ברודצקי(חלק) 

רוטנשטרייך נתן, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית ודקאן הפאקולטה למדעי־ 
הרוח / פילוסופיה כללית חדשה 

רות בצלאל (ססיל), ד״ר 

אונסםורד, מרצה באוניברסיטה / תולדות היהודים באיטליה 
ובאנגליה 

רמוס־גיל קארלום, ד״ד 

ירושלים, חבר־הוראה באוניברסיטה העברית / הספרויות הספרדית 
והפורטוגיזית 

רצהכי יהודה, .. 4 

תל־אביב / תולדות־היהודים בתימן 

שדלוב אהרון, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / זואולוגיה 

שזר זלמן 

ירושלים, יו״ר הנהלת הסוכנות היהודית / הערך: יצחק בן־צבי 

שטקלים משה, ד״ר 

ירושלים, םרוםסור*חבר באוניברסיטה העברית / פרהיסטוריה 
ואנתרופולוגיה 

שטרנברג משה, .\ . 4 ? 

ירושלים, חבר־הוראה באוניברסיטה העברית / פילוסופיה חדשה 

שייבר אלכסנדר, ד״ד 

בודאפסט, מנהל בית־המדרש לרבנים / ספרות הונגאדית 

* 

שיף 1 פריץ, ד״ד 

חיפה, מנהל המוזיאון העירוני לאמנות חדישה / אמנות ישראלית 

שלום גרשם, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / קבלה 

שליט אברהם, ד״ד 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / היסטוריה עתיקה! 
תולדות הבית השני 

שנער פסח, ד" ר 

פילאדלפיה, מרצה ב״דדופסי קולג׳״ / הערך: ברברים 

שפיר אומו עמנואל 

ירושלים / פילוסופיה כללית 

שראל משה,. 8 

ירושלים / סוציולוגיה ואנתרופולוגיה 

תורן חיים,. 11 ? 

ירושלים / ספרות עברית חדשה 



ראשי־תיבות של שמוח המחברים 


ם. ש, 

= האנס קלינגהופר 

ה. קל. 

= אב״א אחימאיר 

א. אח. 

מ. שר. 

= זאב בךחיים 

ז. ב. ח. 

= אברהם אדם מנדילוב 

א. א. מ. 

נ. ג. 

= זלמן שזר 

ז. ש. 

= אלי אשתור 

א. אש. 

נ. ל. 

= חנן אופנהיימר 

ח. או. 

= אדם בן־טוביה 

א. ב. 

נ. מ. ג. 

= ח. יעקב פולוצקי 

ח. י. פ. 

= אירנה גרבל 

א. ג־ל. 

נ. ר. 

= חירם פרי(פלאום) 

ח. ם. 

= אהרון אריאל 

אה. א. 

ס. ל. 

= חיים קארל בלום (ז״ל) 

ח. ק. ב. 

= אברהם הלוי פרנקל 

א. ה. ם. 

ע. א. ם. 

= חיים רוזן 

ח. ר. 

= אביה השמשוני 

א. הש. 

ע. י.־ה. 

= חיים רבין 

ח. רב. 

= אדמונד זילברנר 

א. ז. 

פ. ג. 

= חיים חורן 

ח. ת. 

= אריה טרטקובר 

א. ט. 

ם. ה. 

= יוסף אליהו הלר(ז״ל) 

י. א. ה. 

= אברהם יעקב בראוור 

א. י. בר. 

פ. ו. 

= יהודה ארז 

י. אר. 

= אדוארד יצחק יעקב 

א. י. י. ם. 

פ. ט. 

= יעקב בן־תור 

י. ב. 

פוזנאנסקי 


ם. י. ב. 

= יוסף ברוך סירמונטה 

י. ב. ס. 

= אברהם יצחק כ״ץ 

א. י. כ. 


= יחיאל גדליהו גומפרץ 

י. ג. ג. 

= אריה לאו אוליצקי 

א. ל. א[ו], 

ם. כ. 

= יהושע הורוביץ 

י. הו. 

= אליעזר ליבנה 

א. לב. 

פ. ם. ק. 

= יהושע ליבוביץ 

יה. ל. 

= אידריס ליואלין פוסטר 

א. ל. פ. 

פ. נ. 

= יוסף טל 

יו. ט. 

= אברהם מאיר הברמן 

א. מ. ה. 

ם. ע. ג. 

= יצחק זאב כהנא 

י. ז. כ. 

= אדמונד מאיר ירושלם 

א. מ. י. 

ם. ש. 

= ישראל כהן 

י. כ. 

= אנדז׳יי וינצנץ 

אנ. ו. 

ם. שנ. 

= ישעיהו ליבוביץ 

י. ל. 

= אוטו עמנואל שפיר 

א. ע. ש. 

צ, א. 

= יעקב לויצקי(ז״ל) 

י. לו. 

= אליהו פלדמן 

א. 6 . 

צ. אנ. 

= יוסף מייזל (ז״ל) 

י. מ. 

= אליאן פאנבר 

א. פ. 

צ. ם. ר. 

= יהושע מאיר גרינץ 

י. מ. ג. 

= אדנסס כהן 

אר. כ. 

צ. ק. 

= ישראל סלומניצקי 

י. ס. 

= אברהם שליט 

א. ש. 

ק. ג. 

= יהודית פלדמן 

י. ם[ל] • 

= אהרון שולוב 

א. שו. 

ק. ק. ד¬ 

= יהודה פנחס לאו כהן 

י. ם. כ. 

= אלכסנדר שייבר 

א. שי. 

ק. ר.־ג. 

= יוסף פראגד 

י. פר. 

= בנימין אקצין 

ב. א. 

ר. מ. 

= יוסף קלוזגר 

י• ק¬ 

־= בן־ציון דינור 

ב. ד. 

ר. ק.*ג. 

= יהודה רצהבי 

י. ר. 

= ברנארד דוב גאנצל 

ב. ד. ג. 


= לאה ויץ־כהן 

ל. ו. כ. 

= ברטראם וולאס קורן 

ב. ו. ק. 

ש. אט. 

= לותר קופף 

ל• ק- 

= בנימיו זאב פרנקל 

ב. ז. ם. 

ש. אם. 

= לואים רוזנהד 

ל. רו. 

- בנימין יפה 

ב. י. 

ש. ב. 

= מערכת 

מ. 

= בצלאל רות 

ב. ר. 

ש. ה. 

= משה אבגימלך 

מ. א. 

= גדליהו אלקושי 

ג. א. 

ש. ה. ב. 

= מיכאל אבי־יונה 

מ. א. י. 

= גליה ירדני־אגמון 

ג. י. א. 

ש. ה. ו. 

= משה אלטבאואר 

מ. אל. 

= גרמה ליבוביץ 

נ. ל. 

ש. הי. 

= משה בדאוור 

מ. ב[ר]- 

= גצל קרסל 

ג. ק. 

ש. ז. ח. 

= מאיר הלל בן שמאי 

מ. ה. ב. 

= גרשם שלום 

ג. ש. 

ש. י. 

= מיכאל זהרי 

מ. ז. 

= דב אשבל 

ד. א. 

ש. י. כ. 

= מלכה טרגן 

מ. ט. 

= דניאל אבוהב פיינמן 

ד. א. ם. 

ש. כ. 

= מאיר כ״ץ 

מ. כ. 

= דוד באומגארדט 

ד. ב. 

ש. מ. 

= משה גחום צובל 

מ. נ. צ. 

= דניאל מ. בואנו 

ד. מ. ב. ד. מ. 

ש. פ. 

= מאיד פלסנר 

מ. ם. 

דה מסקיטה 


ש. פ. 

= מילמון פלזור 

ם. סל. 

= דוד ג. פלוסר 

ד. ם. 

ש. רו. 

= משה צבי סגל 

מ. צ. ס. 

= היינריך מנדלסון 

ה. מ. 


= מרדכי רבינזון 

מ. רב. 

= הנרי קארמר 

ה. ק. 


משה שטרנברג 
משה שראל 
נחמן ג ולב 
נתנאל לורך 
נתן מיכאל גל 3 ר 
נתן דוטנשטריין 
ס 1 ל (שלמה) ליפצין 
עקיבא ארנסט סימון 
עדית יאפרהופמאן 
פלורה גרבל 
פפיטה האזרחי 
פליפם ולטש 
פרידריך טיברגר (ז״ל) 
פרדריק יוליוס 
בילסקונדיאנסן 
פנואל כהנא 
פילים מורים קלצניק 
פנינה נוה (בת שלה) 

ם. עמנואל גרדנוויץ 
פריץ שיף 
פסה שנער 
צבי אבנרי 
צבי אנקורי 
צבי מאיר רבינוביץ 
צבי קפלן 
קארל גוגנהיים 
קאתברט קולין דייויס 
קארלוס רמום־גיל 
רעננה מרידוד 
רות קסטנבדג־ 
גלאדשטיין 
שמואל אטינגר 
שמעון אפלבאום 
שמעון בודנהיימר 
= שמואל הורביץ 
שמואל הוגו ברגמן 
שמואל הכהן ויינגארטן 
שמואל הירש 
שניאור זלמן חשין 
שמואל ייבץ 
שלום יעקב כהן 
שמחה כ״ץ 
שמעון מרכוס 
שלמה פינס 

שלמה פרוינד (אביאלי) 
שבתאי רוזן 



ראשי־תיבות וקיצורים 


א״ב = אלף בית 
אב״ד = אב בית־דין 
אדמו״ר = אדוננו, פורנו ורבנו 
אדר״נ = אבות דרבי נתן 
אה״ב = ארצות־הברית 
אה״ע או אהע״ז = אבן העזר 
או״ח = אורת חיים 
או״ם או או״ם = אומות פאוחדות 
אח״ב = אהד־כך 
איט' = איטלקית 
איכ״ר = איבה רבתי 
אנג׳ או אנגל׳ = אנגלית 
אע״פ = אף־על־פי 
אעם״ ב = אף־על־פי־נו 
אד״י = (ה)אלהי ר׳ יצחק (לוריא) 

אשכנזי ר׳ יצחק 

ארם' = ארמית 
ב׳ = בבלי 
ב״ב = בבא בתרא 
ב״ח = בית חדש 
ביה״ד = בית־הדין 
ביהכ״ג = בית־חכנסת 
ביהמ״ד = בית־המדרש 
בבור׳ = בבורות, בכורים 
בב״ם = בבל מקום 
ב״ם = בבא מציעא 
בסד׳ או בם׳ = במדבר 
במד״ר או בפ״ר = במדבר רבה 
בס״ה = בסך הכל 
בעה״ח = בעלי־החיים 
בעש״ם = בעל שם טוב 
ב״ק = בבא קמא 
ב״ר = בראשית רבה 
ברא׳ או בר׳ = בראשית 
ברב׳ ־־ ברכות 
ג׳ = גראם 
גים׳ =־ גיטין 
נ״כ = גם כן 
גרם׳ ־= גרמנית 
דב׳ = דברים 

דה״א או דחי״א = דברי היפים א׳ 
דה״ב או דהי״ב = דברי הימים ב׳ 
דו״ח ־= דין וחשבון 
ת׳ =־ דניאל 
די״י = דברי ימי ישראל 
ה״א = ה׳ אלפים! הלכה א׳ 
ד,ו׳ = הושע 
הונג׳ = הונגארית 
הוצ׳ =־ הוצאה, הוצאת 
הל׳ = הלבה, הלכות 
הגז׳ = הגזבר 
הנ״ל = הנזכר למעלה 
הקב״ה = הקדוש ברוך הוא 
וגר = וגומר 
ויק׳ = ויקרא 
ויק״ר = ויקרא רבה 
וכד׳ = וכדומה 
וביו״ב = וביוצא בזה 
ז״א או ז. א. = זאת אוכרת 
ז״ל = זכרונו לברכה 
ח״א ־־ חלק א׳ 
ח״ב = חלק ב׳, וכיו״ב 


חב״ד = חכמה, בינה, דעת 
חו״ל = חוץ לארץ 
חול׳ = חולין 
תו״מ = חושן משפט 
חז״ל = חכמינו זכרונם לברכה 
חיד״א = חיים יוסף דוד אזולאי 
ח״ן = חכמה נסתרה 
השמ״א = חשמונאים א׳ 
חשמ״ב = חשמונאים ב׳ 
יבם׳ = יבמות 
יה״ב = ימי הביניים 
יהו׳ = יהושע 
יו״ד = יורה דעה 
יוו׳ = יוונית 
יו״ם ־= יום סוב 
יו״ר = יושב ראש 
יחזק׳ = יחזקאל 
ילק״ש = ילקום שמעוני 
יצ״ו =־ ישמרהו צורו וגואלו 
ידוש׳ או יר׳ = ירושלמי 
ירם׳ = ירמיהו 
יש׳ ־־ישעיהו 

יש״ר ־־ יצחק שמואל דג׳ו 

או יוסף שלמה רופא (פקאנדיאה) 

ית״ש = יתברך שמו 
כה״י או כ״י = כתב־היד 
כה״ע = כתב־העת 
כה״ק ־־ בתבי־הקודש 
כיו״ב = כיוצא בזה 
כי״ח = כל ישראל חברים 
כנ״ל =־ כנזכר למעלה 
כ״ם = כמה פקומור 
כת׳ = כתובות 
כת״י = בתבי־יד 
לאט׳ = לאסינית 
לםה״נ = לספירת הנוצרים 
לפס־״נ = לפגי ספירת הנוצרים 
פ׳ =־ פטר 
מה״ר = מורנו הרב 
מהר״ל = מורנו הרב ר׳ ליווא (מפראג) 
םו״מ =־ משא ומתן 
מו״ג = מורה נבוכים 
פו״ק ־־ מועד קטן 
מי׳ = מיכה 
מל״א = מלבים א׳ 
מל״ב = מלכים ב׳ 
מלח׳ ־־ מלחמות 
מ״מ = מילימטר 

ממ״ע, מ״ע, מע״ק = מטר מעוקב 
מנח׳ = מנחות 
מם׳ או מס. = מספר 
מם׳ = מסכת 
מס״ב = מסילת־ברזל 
מסה״ב = מסילה־הברזל 
מ ״ץ או מו״ץ = מורה צדק 
מ״ר = מטר מרובע 
משנ׳ = משגיות 
נדר׳ = נדרים 
נו׳ = נולד 
נחם׳ = נחמיה 
ס׳ = ספר 


סט. = סנט 
סי׳ = סימן 
ס״ט = סנטימטר 
סמ״ג = ספר מצוות גדול 
ספ״ק = סנטימטר מעוקב 
סמ״ר = סנטימטר מרובע 
סנה׳ = סנהדרץ 
ספר׳ = ספרדית 
ס״ת = ספר תורה 
ע׳ וגם עי׳ ־= עיין 
ע״א, ע״ב = עמוד א/ עמוד ב׳ 
עבה״י = עבר הירדן 
ע״ד = על דבר 
עוב׳ = עובדיה 
ע״ז = עבודה זרה 
ע״י =־ על יד, על ידי 
עי״ז = על ידי זה 
עיר׳ = עירובין 
ע״כ = על כן 

עבו״ם = עובדי כוכבים ומזלות 
עכ״ם = על בל פנים 
עם׳ = עמוד, עמודים 
ע״נ = על נהר 
ע״ע = עיין ערך, עיין ערכים 
ע״ס או עפ״י = על פי 
עפ״ר = על פי רוב 
ערב׳ = ערבית 
ע״ש =־ על שם 
סדר״א = פרקי דרבי אליעזר 
פי׳ - פירוש 
פס׳ = פסחים 

פסיקתא דר*כ ־־ פסיקתא דרב כהנא 
פסי־ר = פסיקתא רבתי 
םםד״פ ־• פראנקפורט דמיין 
צ״ל = צייד להיות 
צרם׳ = צרפתית 
ק״ג = קילוגראם 
קדט׳ = קדמוניות 
קה״ר = קוהלת רבה 
קיד׳ = קידושין 
ק״ם = קילומטר 
קמ״ר = קילומטר מרובע 
ר׳ = ראה! דבי, רב, ראש 
ראב״ד = ר׳ אברהם בן דוד 
ראב״ד = ר׳ אברהם בן דאוד 
ראב״ח = ר׳ אברהם בד חייא 
ראב״ע = ר׳ אברהם אבן עזרא 
רא״ט = ר׳ אליהו מזרחי, ר׳ אליעזר 

מגרמיזא, ר׳ אליעזר ממיץ 
רא־׳ש = רבנו אשר בן יחיאל 
רדב״ז = ר׳ דוד בן זסרא 
רד״ק = ר׳ דוד קמחי 
ר״ה או רה״ש =־ ראש־השנה 
ר״י =־ ר׳ יהודה, ראש ישיבה 
ריב״ז = ר׳ יוחנן בן זכאי 
ריב״ש = ר׳ ישראל בעל שם 
רי״ף = ר׳ יצחק אלפסי 
רלב״ג = ר׳ לוי בן גרשום 
רפ״א = ר׳ משה איסרלש 
רמב״ם = רבנו פשה בן מימון 
רמב״ן = ר' משה בן נחמן 
דמב״ע = ר׳ משד, אבן עזרא 



ראנזי־תיבות וקיצורים [המטיר] 


רמח״ל = ר' משה חיים לוצאטו 
ר 1 ״ק = ד׳ בחמן קרובמאל 
רס״ג = ר׳ סעדיה באון 
רשב״א = ר׳ שלמה בן אדרת 
רשב״ג = ר׳ שלמה אבן גבירול 
רשג״ם = ר׳ שמואל בן מאיר 
רשב״ץ = ר׳ שמעון בן צמח (דוראן) 
רש״י = רבנו שלמה יצחקי 
ר״ת = ראשי תיבות; רבנו תם 


ש׳ = שנה, שנת 
שד״ל = שמואל דוד לוצאטו 
שה״ש = שיד השירים 
שהש״ר = שיר השירים רבה 
שו׳ או שום' = שופטים 
שו״מ = שפייאר, ורמייזא, מגנצא 
שו״ע גם ש׳־ע = שולהן ערוד 
שר׳ת = שאלות ותשובות 
שי״ר = שלמה יהודה רפאפורט 


שמ׳ = שמות 

שמ״א או ש״א = שמואל א' 
שמ״ב או ש״ב = שמואל ב׳ 
שמו״ר = שמות רבה 
ש״ם = ששה סדרים 
תהל׳ = תהלים 
ת״ח = תלמיד חכם 
תנ׳־ד = תורה. נביאים, כתובים 
תשב״ץ = תשובות ר׳ שמעון בן צמחןדוראן) 



;:$'1 


1 




נוה־המדבר ואדי א 5 ־יןךידאת בסיני, ׳ 8 הארכאו?ונים סיהים אותו עם הריע ברנע 


ך״י^ךנר, או ם?ר ?מךבר ׳ החלק הרביעי של ספר התורה. 

שמו הקדום היה "חומש הפקודים" (משגה יומא 
ז/ א/ מנחות ד/ ג , ), משום שפרשיותיו הראשונות עוסקות 
בפקודי ישראל. וכעין זה הוא שם הספר בתרגומים העתי¬ 
קים: ״מספרים״ ( 101 * 4010 .׳> בתרגום השבעים, "ספרא 
דמנינא" בפשיטתא, "מספרים" ("סומנוא) בוולגאטה. אח״כ 
התחילו קוראים לו "ספר נידבר" (ברא׳ רבה פס״ד) או 
"וידבר" (ירר מגילה ג/ א׳>, על שם המלה, שבה פותח 
הספר, ולסוף "ספר במדבר" (ברא׳ רבה פ״ג), על שם המלה 
"במדבר", שאף היא נמצאת בפסוקו הראשון. 

הספר מכיל את סיפור המעשים שנעשו והחוקים שניתנו 
בזמן שעבר מהקמת־המשפן וקידוש־הכוהנים (שמוח מ, א— 
לג, ויק׳ ח—י) עד עריכת הסידורים להתנחלות העם בכנען. 
לפנינו המשך הסיפור של תולדוח־ישראל שב״שמות" 
וב״ויקרא", המכוון בעיקרו להסביר כיצד נעשה ישראל 
לעם־ה׳ לאחר שכרת עמו אלוהיו את בריתו בסיני והשכין 
את שכינתו במשכן, וכיצד התחילה מתגשמת ההבטחה של 
הארץ לישראל. רגילים לחלק את הספר לשלושה חלקים, לפי 
שלוש התקופות בתולדות*העם, שהוא עוסק בהן: (א) מאחר 
הקמת המשכן עד המסע מסיני, א—י, י! (ב) בדרד מסיני 
לערבות מואב, י, יא—כב, א! (ג) בערבות מואב, כב, ב—לו. 
אך מכיוון שמעשה קודח ומצוות פרה אדומה (טז—יט) עדיין 
קשורים בפרשיות המשכן, מוטב לחלק אח הספר לפי תכנו 
לשני חלקים: א) מעשי הדור של יוצאי מצרים, א—יט! 
ב)מעשי הדור של באי כנען, כ—לו. 

התוכן. בדומה לס׳ שמות, מכיל ם׳ במדבר סיפורי 
מעשים ומאורעות וגם חוקים! אבל שלא כבס׳ שמות, אין 
החוקים המפורטים בו קשורים תמיד בסיפורים סמוכים להם 
והם מפוזרים בחלקי־הספר השונים — אפשר, לשם גיוון ספ¬ 
רותי. חוקים אלה הם ברובם השלמות לחוקים שכבר ניחנו 
בספרי־התורה הקודמים או בספר זה עצמו. ודוגמה לדבר: 
חוקי טומאה וטהרה (ה, א—ד, פרק יט, פרק לא, כא—כד), 


חוקי קרבנות (ה, ה—י, פרק ו, טו, א—לא, פרקים כח—כט) 
וחוקים אחרים הרבה. שיטה זו של הצעת החוקים בשיעורים־ 
שיעורים במקומות שונים היא תכונה קבועה של הצעת 
התחיקה בתורה, וטעות היא לייחס תופעה זו לתוספות של 
מחוקקים מאוחרים. 

א) החלקעלדוריוצאי מצרים (א—יט) כולל: 

1 . פרשת המיפקדים (א—ד). כאן בא מיפקד העם 
(מבן עשרים שנה ומעלה) לשבטיו וסידור השבטים בארבעה 
דגלים בחנייתם מסביב למשכן ובמסעם (א—ב); מיפקד 
מיוחד של שבט לד לזכריו (מבן חודש ומעלה), חנייתם 
מסביב למשכן ועבודתם במשכן(ב—ד). סיגנונם של פרקים 
אלה מתייחד בהרחבת־דברים, כפל־לשון וחזרות. הרחבה זו 
באה, כנראה, מתוך החיבה היתרה של המחבר לכל הקשור 
במשכן, עבודתו ומשרתיו (חיבה, שביטוי לה אנו מוצאים 
גם במקומות אתרים בתורה, כמו בשמ׳ כה—לא, לה—מ). 

2 . פרשת החוקים (ה—ו). חוק שילוח טמאים מן 
המחנה (ה, א—ד) קשור בעבודת הלויים במשכן, שהאציל 
מקדושתו על מחנה־ישראל. ומכיוון שענייני־טומאה מסורים 
לכוהן, בא אחריו דין מעל באיש שאין לו גואל — דין, שלפיו 
יש להחזיר את הגזילה לכוהן (ד" ה—י). אחריו באה פרשת 
סוטה (ה, יא—לא), שאף בה מופיע הביטוי "מעל מעל", 
ואחריה באה פרשת הנזיר (ו, א—בא), שבדומה לפרשת* 
סוטה אף בה הפועל העיקרי הוא הכוהן, ושתיהן נקראות 
"תורה" (ה, פט* ו, יג, פא), שהיא סוג של חוקים מיוחדים 
לכוהנים. לסוף באה המצווה של ברכת כוהנים ונוסח הברכה 
(ו, כד—כז). 

3 . חנוכת המזבח (ז, א—פח). פרשה ארוכה זו 
מפרטת את הקרבנות, שהביאו הנשיאים לחנוכחיהמזבח. 
הקרבת־קרבנות זו התחילה ביום הקמת המשכן (ז, א). 
כלומר בא׳ בניסן, חודש שלם קודם המיפקד (א, א), ונמשכה 
שנים־עשר יום. נראה, שפרשה זו כולה קשורה בפרשת 
הקמת המשכן (שמות מ, יז—לג) ונקבעה כאן אחר פירוט 






27 


כמדבר או ספר במדב,־ 


28 


התפקידים של הלויים במשכן (ד), שלהם ניתנו העגלות 
והבקר שהובאו ע״י הנשיאים (ז, ג—ט); ז, פט הוא (כפי 
שכבר רמזו קדמונינו) מעין הערה לויקרא א, א. הפסוקים 
א—ד בפרק ח הם כעין השלמה לשמות מ, כד—כה, שבאה 
להודיע, שאחר הקמת המשכן הוטלה מצות העלאת־הנרות 
על אהרן (השווה גם ויק׳ כד, א—ד). ייתכן שהפסקות ז, 
א— ח, ד היו שייכות כולן למגילה אתת, שנכללה כאן. 

4 . ט ה ר ת ה ל ו י י ם (ח, ה—בב). בפרשה זו אנו חוזרים 
לעניין הלויים, שהדיון בו הופסק בסוף פרק ד, מתואר כאן 
הטקס של כניסת הלויים לעבודת המשכן, דוגמת טקס 
המילואים של הכוהנים (ויק׳ ח—י). נוסחת הפרשה נתרחבה 
הרבה ע״י כפילות ותוספות, שגרמו לכפילת ההנפה של 
הלויים גם ע״י משה (פרק ח, יג, טו) וגם ע״י אהרן(פרק ח, 
יא, יב), נראה, שכל פרשה זו וכן גם הפיסקה על גילם של 
הלויים הכשרים לעבודה (ח, כג—בו) באו כתיקון והשלמה 
לפרק ד, כג, ל. קביעת גיל נמוך יותר לעבודת־הלויים, כפי 
שאנו מוצאים בסדק שלפנינו, באה, אפשר, אחר קביעת המש* 
כן בשלה (יהד יח, א), כששוב לא היתה מוטלת על הלויים 
עבודת־משא. מן הראוי להעיר כאן, שדוד הנהיג גיל נמוך 
אף מזה להתחלת עבודתם של הלויים (דה״א כג, כד~בז). 

5 . פרשת פסח שני (ט, א—יד). פרשה זו היא השלמה 
לפרשת הפסח בשמות פרק יב, ונתנסחה בצורה שתתאים גם 
לדורות הבאים (פסוקים י—יד). 

6 . ה מ ם ע מ ס י נ י (ט, טו — י, לו). פרשה זו פותחת 
במעשים, שהיו כרוכים במסע לארץ־ישראל, תחילה בא 
תיאור המסע מסיני בהנהגת האלוהים (כפי שהבטיח ה׳ 
למשה, שמות לג, יד), שנסתמלה בשכינת הענן על המשכן 
בשעת חנייתו, בהתרוממותו של הענן בזמן המסע ובהליכתו 
לפני העם כמדריך. פעולות אלו מתוארות בסימון חגיגי 
(ט, טו—כג). מצןת החצוצרות באה להודיע לעם על 
התחלת־המסע ועל סדר מסעם של השבטים לדגליהם (י, 
א—י). פירומו של סדר זה בא בפרק י, יב—כח. 

קודם הנסיעה הזמין משה את חובב חותנו (גיסו) להצ¬ 
טרף לישראל בנסיעתם לכנען בנימוק, שבקיאותו של חובב 
בדרכי־המדבר תהיה לעיניים לישראל במקומות חנייתם 
(כט—לב). המסע הראשון נמשך שלושה ימים (לג—לד). 
שירת הארון במסעו ובנוחו (לה—לו) נראית כעין הבאה 
מתוך מזמור על מלחמות ה' באויביו, חכמי התלמוד אמדו. 
ששני פסוקים אלה הם פרשה לעצמה, וסימנו אותה בנונין 
הפוכות (בבלי שבת, קט״ו—קט״ז). 

7 . פרשת קברות ה תאו ה (יא). תיאורי ההתנהגות 
של העם במסעות מסיני דומים לתיאורי התנהגותם במסעות 
מים־סוף לסיגי. גם עכשיו היה העם מתלונן על קשי החיים 
במדבר והיה מתמרד בה׳ ובמשה. מקרה ראשון מעין זה 
אירע בתבערה — כנראה, התחנה הראשונה במסע מסיני. 
סיפור־המעשה נמסר בקיצור מרובה (יא, א—ג; השווה 
דב׳ ט, כב), המקרה השני מסוג זה, שאירע בקברות־התאוה, 
מסופר בפרטות ובציוריות. הפרטים קשורים כאן זה בזה 
קשר הגיוני ואין יסוד לדעה, שלפנינו הרכב של שלושה 
עניינים שונים, שהם נטולים משלושה מקורות שונים: מעשה 
הזקנים, מעשה השליו ותלונת־משה. 

8 . מעשה מרים ואהרן (יב). גדולתו הרוחנית של 
משה באד. כאן לידי ביטוי בסיפור על קנאת מרים ואהרן 
באחיהם, על ענוותנותו היתרה של משה (השווה לזה את 


בקשתו, שרוח־הנבואה תשרה על כל העם, יא׳ כט), ועל 
עדותו של אלוהים, שנבואתו של משה נעלה מזו של כל 
שאר הנביאים. 

9 . פרשת המרגלים (פרקים יג, יד). בדומה לחטא־ 
העגל, מתואר גם חטא־המרגלים כמאורע כביר, ששינה את 
מהלך ההיסטוריה של הדור < אך התוצאות של שני החטאים 
היו שונות זו מזו. אחר חטא־העגל נתחדשה הברית בין ה׳ 
וישראל, ואילו חטא־המרגלים נסתיים בגזירת מיתה במדבר, 
שנגזרה על הדור של יוצאי־מצרים. אחר חטא-המרגלים 
מסופרים רק מעשי קודח ועדתו, ומכאן ואילך נעלמים 
מעינינו הדור של יוצאי מצרים וקורותיו במשך שלושים 
ושמונה שנים. המאורעות המסופרים לאחר מכן נוגעים 
לדור החדש, שנועד להגשים את ההבטחות של הברית, שכרת 
ה׳ עם האבות. 

מעשה־המרגלים הירבה להעסיק את הלבבות במשך דורות 
הרבה, והסופרים הקדמונים הפכו בו ודרשו בו, וכך נכנסו 
לתוך פרשה זו במה תוספות והרחבות. החשובות שבהן הן: 
"שמעו כי אתה... את שמעך" (פרק יה פסוקים יד—טוז 
כו—כז", כת—כט, לג—לה, ולתוך תוספת זו נכנסו עוד תוס¬ 
פות: פסוקים בז־, ל—לב, לו—לח). ההמשך המקורי של יד. 
כה הוא יד, לט. הנסיונות, שניסו בעלי שיטת־המקורות, 
למצוא בתוספות ובהרחבות מקורות מיוחדים לא עלו יפה. 
אחר מעשה המרגלים באים כמה חוקים (טו), שהראשונים 
שבהם מיועדים רק לזמן ישיבתו של ישראל בארץ, והאחרים 
קשורים זה בזה ע״י עניין משותף או אף ע״י ביטוי משותף 
בלבד. 

10 . פרשת קודח (טז—יז). מעשה קורח והחוקים הכרו¬ 
כים בו (יח) הם המשך לפרשת המשכן וקדושתו. לאמיתו 
של דבר, הם שייכים לפרקים הראשונים של הספר, אלא 
שנקבעו כאן מפני שהמרד אירע זמן מסויים אחר מעשה- 
המרגלים, כשעבודת־המשכן כבר היתה נהוגה לפי החוקים 
המפורטים למעלה. הרצאת הדברים בפרק טז היא ברורה 
והגיונית, ואינה נותנת מקום לסברות של בעלי שיטת־ 
המקורות, שניסו לראות בפרק זה הרכבה של שנים־שלושה 
מקורות מנוגדים. הפיסקה על עשיית המחתות ציפוי למזבח 
(יז, א—ה) והסיפור על המטות (יז, טז—כו) נראים כעין 
תוספת של מדרש־אגדה. לפרשת־קורח קשורים החוקים על 
מתנות כהונה ולויה שבפרק יח, וגם ה״תורה" של פרה 
אדומה המסורה לכוהנים (יט). 

ב)הםרקעלדורבאיכנען (כ—לו) כולל: 

11 . תיאור סופו של דור המדבר ותחילת 
הכיבוש (כ—כב, א). אחר התיאור של מעשה־קורח אין 
המספר מתעניין עוד, כאמור, בדור של יוצאי־מצרים, שנגזרה 
עליו כליה. מכאן ואילך תכליתו העיקרית היא לספר על 
התגשמותה של הבטחת ה׳ לישראל. המאורעות הבאים 
נוגעים, איפוא, לשנת הארבעים: המריבות האחרונות של 
דור־המדבד, התלונות הקשורות במי־מריבה(כ, ב—יג), עניין 
נחש־הנחושת (כא, ה—ט), מותם של מרים ואהרן (כ, א- 
כג—כט), המלאכות לאדום(כ, יד—כא), המסעות(כא, י—כ) 
וראשית הכיבוש(כא, א—ג, בא—לה). בתוך רשימת-המסעות 
הובא קטע מספר מלחמות ה׳ (כא, יד—טו) וקטע משירת־ 
הבאר (כא, יז—יח), ובתוך הסיפור על כיבוש עבר־הירדן 
הובא שיר המושלים על מפלת־מואב ביד סיחון(כא, כז—ל). 

12 . פרשתבלעם (כב, ב—כד, כה). פרשה ז 1 קשורה 



29 


במדבר או ספר במדבר — במה 


30 


בסיפור על כיבוש האמורי, הבא לפניה, ובסיפור על מעשה 
זמרי וכזבי, הבא אחריה. אך כבר הבחינו חכמי־התלמוד 
בדבר, שפרשה זו היא מעין חיבור בפני עצמו ("משה כתב 
ספרו ופרשת בלעם ואיוב", בבלי בבא בתרא י״ד, ב׳! ירוש׳ 
סוטה פ״ה, ה״ו). תכליתו של חיבור זה היא לספר, שגם נביא־ 
הגויים הוכרח להתנבא על גדולת ישראל ונצחונותיו. לתוך 
הפרשה נכנס סיפור עממי על בלעם והאתון (כב, כב—לה), 
והוא סאטירה על נביא־הגויים המתפאר, שהוא חוזה "גלוי 
עינים" (כד, ד, טז). ההמשך המקורי של כב, כא הוא כב, לו. 
ארבעת שירי־הנבואה שבפרשה זו קשורים בסיפור העיקרי 
ונובעים ממנו. בשיר הראשון מתנצל בלעם, שאינו יכול 
לקלל את ישראל (כג, ח), בשיר השני הוא מתנצל, שהוא 
מוכרח לברך את ישראל (כב, כ), בשיר השלישי נהפך הקוסם 
לחוזה מחזה שדי (כד, ד), וברביעי הוא מזכיר בפירוש את 
הגויים, שינחלו מפלה מידי ישראל (כד, יז רפו׳)* בפרק כד, יז 
הוא מרמז על מפלת מואב בידי דויד (שמ״ב ח, ב), ומכאן 
הסיקו כמה מן החוקרים החדשים, שהפרשה נתחברה בימיו של 
דויד או אחריהם. אך נראה, שזוהי נבואה קדומה, שנתקיימה 
בדויד. המאורע כולו מתאים יפה לתקופת הישיבה של ישראל 
בערבות-מואב. הפסקות של כד, יח—כב מדברית רק על 
שכני מואב בדרום, ואין בהן זכר לכנענים ולשאר אויבי- 
ישראל בארצו. הדברים נתחברו, איפוא, קודם כיבוש־כגען. 

13 . ההכנות להתנחלות בארץ (כה—לו). אחר 
מעשה זמרי וכזבי (כה, א—יח) באים כמה מעשים, שכולם 
הם בגדר של הכנות להתנחלות בארץ: המיפקד של באי 
כנען (כו), המקביל למיפקד של יוצאי מצרים, המתואר 
בתחילת הספר* מעשה בנות־צלפחד וסמיכת יהושע (כז, 
א—יא, יב—כג). לכאן נצטרף החוק בנוגע לתמידים ומוס¬ 
פים (כח, א—ח. ט—לא) והחוק בנוגע לנדרי אשה, ששימש 
הוראה לראשי־המטות שבידיהם היו מסורים חיי־המשפחה 
בישראל (ל, ב—יז). אח״כ באים: תיאור המלחמה במדין, 
שחנו בקרבת ישראל בשדה מואב (השווה ברא׳ לו, לה), 
והחוקים שנתקשרו בה (לא); התנחלות ראובן וגד וחצי 
המנשה בעבר־הירדן (לב); רשימת המסעות, שנכתבה ע״י 
משה סמוך למותו, ומצות הורשת הכנענים מן הארץ (לג, 
א—מט, נ—נו); ערי הלויים וערי המקלט ודיני־רוצח הקשו¬ 
רים בהן(לה, א—ח, ט—לד), ולסוף דיני בת יורשת, שבאים 
כהשלמה למעשה בנות צלסחד (פרק לו). — וע״ע תורה. 

הפירושים לב׳ של: רש״י, רשב״ם, ראב״ע ורמב״ן; א. כהנא, 
תרע״ד (מיוסד בעיקר על י< 3 ז 0 ); מ. צ. סגל, מסורת ובקורת, 
תשי״ז, 104-76 ! הנ״ל, מבוא המקרא, תשט״וי, עט׳ 101-95 , 
116-115 ! י. ליוור, דמותו של בלעם במסורת המקראית, ארץ 
ישראל, ספר ג , (תשי״ד), 97 ־ 100 , והספרות שם. הפירושים 
הלועזיים לב'של ; 1903 , 5011 ) 0 ־ 83 . 8 ; 1886 , 111111300 <£ 
,־ 1 ־ 13012108 .מ ;׳ 1912 ,׳ 35 ־ 01 . 8 . 0 ; 1903 , 0 ־ 13012108 .מ 
- 10190 ,!־׳! 1111 . 8 . 8 ; 1893 < 1 /! 4 !> 01 >>/ 1 11 ) 1 > מ', 1% * 1114 ) 7.1911 
, 11 ) 1 ־ £1551 . 0 ;״ 1913 ,. 7 . 0 ) 1/1 /ס ■ 101141 ) 141 ) 1/1 10 11011 ) 114 > 
111104114411011 / , 0 ־ 111 ־ 1 ? . 11 . 8 ; 1934 ,. 7 !) 1 ״ מ; § 114411 ) 1 < £19 

- 1941 ,. 7 . 0 ) 1/1 ס! 

מ. צ. ס. 

במה, מבנה, ששימש בתקופת־המקרא בא״י ובארצות 
הסמוכות לה לצרכי פולחן, בעיקר להעלאת 
קרבנות. את הב׳ היו,בונים׳ כנראה אבנים (הש׳ מל״א יא, 
ז; יד, כגי מל״ב כג, ח, טוי דבה״ב לא, א! לג, גי 
ועל כך מעיד גם הפועל ,נתץ/ הרגיל בהריסת ב׳). הב׳ 
היתה פתוחה לכיפת־השמים ועפ״ר עמדה על גבעה גבוהה 
ותחת ,עץ רענן׳ (מל״א יה כג; מל״ב יז, י; ישע׳ סו, ב); 
אך לפעמים היו בונים אותה גם בעמק (עי׳ י רמ׳ ז, לא: 


יט, ה—ו; לב, לה; הש׳ גם שם יז, ג). הב" היו מצויות 
סמור לעיר (שמו״א ט, כה), בשער העיר (מל״ב כג, ח) או 
בתוכה (מל״א יג, לב י מל״ב יז, ט, כט י כג, ה; יחז׳ ו, ו). 
בב׳ היה מזבח ([עי׳ מל״א ג, ד]; מל״ב כג, טו; הושע 
י, ח י ישע' לו, ז) ועל־ידו היו עפ״ר מצבות (ע״ע) ואשרות 
(ע״ע), ששימשו, לפי השקפתם של בני־הזמן (דבר׳ ז, ה; 
יב, ב—ג: טז, כא—כב; והש׳ מל״א יד, בג; מל״ב יז, ט—יא; 
כג, טו; ירט׳ יז, ב; דבה״ב א, ג), סמלים ועדות לגילוי 
האלהות במקום (הש׳ ברא׳ כח, יח—כב; לא, מה—גב; 
ר׳ גם שט׳ כד, ד). הב ׳ — לכל הפחות, הב׳ ״הגדולה״ — 
הכילה גם "לשכות" למושב ולאכילת "זבח העם" (עי׳ שמו״א 
ט, כב), וכנראה גם תאים בשביל ,הכוהנים׳ (ואצל עובדי- 
האלילים גם פסילים — הש׳ מל״ב יז, כט, ועוד). בניין כולל 
כזה היה נקרא בשם "בית ב׳" (מל״א יב, לא: יג, לב; 
מל״ב יז, כט; כג, יט). ב׳ גדולה היתה בגבעון (מל״א ג, 
ד; דבה״א טז, לס: דבה״ב א, ג, יג), אע״פ שלדרגה של 
חשיבות מיוחדת הגיעה, כנראה, רק אחר חורבן שילה (ע״ע). 
מלבדה היו ידועות הב" שנמצאו בגבעה (שמו״א י, ה, יג), 
ברמה (שם ם), בבית־אל (שם ז, טז; מל״א יב, לא—לב; יג, 
א—ב; מל״ב כג, טו, ועוד), וכנראה גם בגלגל (שמו״א ז, טז; 
י, ח; טו, כא, ועוד! הושע ד, טו; ט, טו; יב, יב! עמום ד, ד; 
ה, ה ועוד). מצפה (שופ׳ יא, יא: כ, א; כא, א—ה, ח; שמו״א 
ז, טז, ועוד), נוב (שמו״א כא, א), עפרה (שופ׳ ו, כד; ח, 
כז), שכם (יהו׳ כד, א, כו), חברון'(שמו״ב טו, ז—יב) 
ומכמש (שמו״א יד, לה). מידותיהן של ב" אלו היו, כנראה, 
קטגות־ביחס: בחפירות, שנערכו בארץ־ישראל בשכבות 
מתקופת השופטים והמלכים, לא נתגלו שרידים של ב" אף 
במקומות, שבהן נחשף כל התל כולו, כגון במגידו ובא-נצבה 
(מצפה י), ולעומת זה נמצאו שרידים של ב" מחה לתחום 
ישראל, ביחוד ברקם־פטו־ה. 

קרוב לעבודת־הב" היה, כנראה, הפולחן, שהיה מקובל 
על האבות של עם־ישראל: בכל מקום שהאבות (ע״ע) היו 
באים אליו היו בונים מזבחות (ברא׳ יב, ז—ח; יג, ד, יח; 
לא, נד; לג, כ; לה, ג) או מצבות (כח, יח—כב; לא, יג: לה, 
יד, כ), וכן היו נוטעים עצים (כא, לג) ומתיישבים בקרבתם 
(יב, ו: יג, יח ועוד). בתורה (שמות—דברים), חוץ מבשני 
מקומות, שבהם נצטווה העם לסלק את הבמות האליליות 
(ויק׳ כו, ל: והשמדתי את במותיכם; במד׳ לג, נב: והורשתם 
את כל יושבי הארץ... ואת כל במותם תשמידו), לא נזכרה 
הב׳ כלל. אך התורה (שמות כג, כד; לד, יג: דבר׳ יב, ב—ג; 
הש׳ גם ויק׳ כו, א) גוזרת בכמה מקומות על הפולחן, שהיה 
נהוג בב׳: היא מצווה לאבד את "כל המקומות אשר עבדו 
שם הגויים... את אלהיהם על ההרים הרמים... ותחת כל עץ 
רעגן"(דב׳ יב, ב) ואוסרת על עבודה כיוצא בה אף כשהיתה 
מכוונת לה׳(שם יב, ד) מחשש שע״י עבודה מסוג זה יתקרב 
העם לדרכיהם של עובדי־האלילים (שנד לד, יב— טו, שופ ׳ 
ב, א—ד). אעפ״ב מסתבר, שבאותו זמן נתייחדו לעבודת¬ 
ה׳ גם כמה במות קדומות ואחת מהן היתה, אפשר, הב׳ שבגב¬ 
עון (וע״ע גבעונים). כמו־כן שימשה לפעמים הב׳, שהוקמה 
להקרבת זבחים לה׳, גם לצורך הפגנה נגד האליליים (כמו 
בימי גדעון, שום׳ ו, כה—לב, ובימי אליהו, מל״א יח, כ—לב) 
וגם כמרכז ליראי ה׳ (שמו״א ט, כב). לפי עדותו של ספר 
מלכים, נמצאו ב" בסוף ימיהם של מלכי-ישראל בכל ערי- 
ישראל, "ממגדל נוצרים עד עיר מבצר" (מל״ב יז, ט). אך 
באותו זמן עצמו גברה גם ההתנגדות לב״ מצד הנביאים: 



31 


במה — במה, יעקב 


32 



שרידי־בסה שנחשפו בפנירו, מתקופת הברונזה הקדוסה (סוף האלף השלישי 
לפטה״ס. הקטרים! 10 ט' ו 8.70 טי. טתוך 1948 . 01110380 }ס . 11017 , 11 , 10 >!>!££^! 


עמום (ז, ט), הושע (ד, יג, טח ח, יא, יג! ט, טח י, ח). 
ישעיהו(יז, ח > וע׳ נז, ה ואילך), מיכה (א, ה) וירמיהו(ב, 
כ; ז, לא ן יז, ג; יט, ה ); וזהו גם יחסד של אהד ממזמורי 
תהילים (עח, נח). הב" נראו לנביאים כ״במות און, חטאת 
ישראל" (הוש׳ י, ח). ביטוי חריף להתנגדות זו ביתן ביהוד 
במסר מלכים. בעל ספר זה דן כל מלך ומלך מבחינת יחסו 
אל פולחו־הב". "רק הבמות לא סרו, עוד העם מזבחים 
ומקטרים בבמות" היא מליצה חוזרת בספר זה כמעט ביחס 
לכל המלכים, ובכללם אלה שעשו את "הישר בעיני ה׳" 
(מל״ב יב, ד! יד, ד* טו ד, לה, והש׳ טז, ד). הב" חיו, 
לפי בעל ספר מלכים, גם אחת מן הסיבות לגלותו של ישראל 
(מל״ב יז, ס וגו׳). נסיונות להסרת הב" כבר נעשו בימי אסא 
ויהושפט, אך רק בימי יאשיהו בוטלו הב" כליל! יאשיהו 
טימא את כל המזבחות, שהיו ביהודה "מגבע ועד באר 
שבע", נתץ את כל הב" האליליות, שהיו ביהודה ובשומרון, 
והרג את כל "כהני הבמות" שבשומרון (כלומר את הכוהנים 
האליליים, שהיו עפ״ד סריסים) וביהודה (מל״ב כג). 

על סיבותיה של מלחמה חריפה זו בב״ — לאחר שהיתה 
קיימת ללא הפרעה במשך זמן ארוך — כבר עמדו הקדמונים. 
המחקר החדש, ביהוד זה שקשור בשמו של ולהאוזן (ע״ע), 
מניח, שמתחילה היתה העבודה בב" לא רק כשרה בעיני 
הדוגלים בתודת-ישראל, אלא אף היתד. דרך־העבודה היחידה, 
שהיתה מקובלת עליהם — מה שמשתקף אף בספר הברית 
(שמות כ, כא—כב; שם כד, ד וגו׳). התפתחותה של המלחמה 
בב" היתה קשורה, לפי השקפה זו, בהתנגדותם של הנביאים 
להעלאת קרבנות — ללא הבדל מקום. אבל מכיוון שלבטל 
עבודה זו מעיקרה לא יכלו, השתדלו, לכל הפחות, לצמצמה 
ולרכזה במקום אחד — בירושלים, הואיל וע״י כך קל היה 
להשגיח, שלא תתקשר במנהגים אליליים. דבר זה נתאפשר 
אחר חורבן שומרון, כשהישוב היהודי־ישראלי צומצם לארץ- 
יהודה הקטנה בלבד. בהשפעתו של ספד דברים (שנכתב לפי 
אותת השקפה באותו זמן ולאותה תכלית), הדס יאשיהו 
את הב". 

בניגוד להשקפה ז!׳ יש להניח, שהמלחמה בב" באה לא 
מתוך המלחמה בקרבנות, אלא מתוך החשש לעבודזרזרה 


ונימוסיה. בדומה לזה נתרכזה כל השחיטה 
באוהל סועד (ויק׳ יז) מחשש עבודת- 
השעירים (השוכנים, לפי האמונה העממית, 

במדבר — ישע׳ יג, כא). נראה, שהנביאים 
נלחמו בב" לא מתוך כוונה למעט את 
עבודת־הקרבנות, אלא מתוך השאיפה לה¬ 
עמידה על טהרתה. הב" נעקרו מפני שה¬ 
מלחמה באלילות לא היתה עתידה להצליח, 

אלמלא בוערו הללו תחילה. 

התלמוד מבחין בין הזמן, שבו היו הב" 

מותרות, ובין הזמן, שבו היו אסורות! עד 
שהוקם המשכן במדבר היו הב" מותרות 
ועבודת-הקרבנות היתה מוטלת לא על הכו¬ 
הנים אלא על הבכורות (בבלי זבחים קט״ו, 

ב׳! תום׳ קרבנות י״ג, א׳ < ירו׳ מגילה ע״ב, 

ב׳), ואילו משעה שהוקם המשכן היו הב" 

אסורות! כשבאו ישראל לארץ והמשכן 
היה בגלגל והארון היה במחנה (במשך 
תקופת-הכיבוש) הותרו הב" שוב (אץ 
איסור ב״ אלא ״כל זמן שהארון מבפנים״)! כשבאו לשילה 
(יהו׳ יח, א). והמשכן והארון חזרו להיות יחד, נאסרו 
הב״ שוב. משחרבה שילה (והארון היד■ במקום אחר: בקרית* 
יערים ובירושלים) חזרו והתירו את הב". משהועבר הארון 
לירושלים נאסרו הב", ושוב לא הותרו אלא במקרים יוצאים 
מן הכלל, "להוראת שעה", ע״י נביא או מלאך (כמו שאגו 
מוצאים בסיפור על גדעון, או על נבואת אליהו בהד- 
הכרמל). בזמן שהיו הב" מותרות היו מבחינים, לדעת התל¬ 
מוד, בין ב׳ גדולה — במת ציבור (סימנה: "אהל מועד נטוי 
כדרכו, אין הארון נתון שם״ — תום׳ זבח׳ י״ג, י״ט — כפי 
שהיה הדבר בגלגל, בנוב ובגבעון) — לבמת יחיד, שאדם 
עושה "על פתח חצרו ועל פתח גינתו" ו״בראש גגו". ב׳ 
גדולה דינה כמשכן ובמקדש: אינה כשרה אלא בכוהנים 
ומקריבים בה כל קרבנות־ציבור: ואילו ב׳ קטנה אין מקרי¬ 
בים בה אלא עולה ושלמים והכל כשרים להקריב. 

לפי התלמוד דשאים גויים, הואיל ואין הם מצווים על 
שחוטי־חוץ, לבנות להם ב". "כל אחד ואחד בונה לו ב׳ 
לעצמו ומקריב עליה כל מה שירצה". לישראל אסור לסייעם 
ולעשות שליחותם אבל מותר להורותם (זבח׳ קט״ז, ב׳). רבי 
נתן לאנטונינוס הוראות כיצד לבנות מזבח־קטודת ולהקטיר 
קטורת (ירו׳ שם), ורבה הורה לשני גויים כיצד להעלות 
קרבן, ששלחה אמו של שבור 11 — איפרא הורמיז (בבלי 
זבחים שם). ב׳, שנבנתה קודם איסור הב", אסור, לדעת 
התלמוד, להרסה, הואיל ואין קדושתה בטלה. 
וע״ע דברים. 

נ. טורטשינר, במה, ידיעות החברה העברית לחקירת א״י 
ועתיקותיה, 1934 ! צ. קארל, מציאת ספר התורה בימי 
יאשיהו, תרביץ, שנה כ״ב, ספר ג׳—ד׳, 135-129 ! ח. ז. 
ריינם, נהנים ונביאים, תש״ב, 58-45 ! יחזקאל קויפמן, 
תולדות האמונה הישראלית, ח״א, תשי״ר 2 ! שלום זמירין, 
יאשיהו ותקופתו, תשי״ב, 62-37 . 

י. ם. ג. 

ב$ה, מנכןב — מ 1 ת 80011 ( 31101 ( — ( 1575 , על-יד גרליץ — 
1624 , גרליץ), תאוסוף פרוטסטאנטי, שזכה לכינוי 
״הפילוסוף הגרמני״ ( 110111005 .!€: 15 ! 11 ק 11050 * 1 ק). ב׳, שהיה 
בנם של עובדי־אדמה, למד בצעירותו את מלאכת־הסנדלרות. 


33 


גמה, יע 5 !כ—כנדה 


34 


לאחר שנדד במשך שבע שנים ממקום למקום כמתמחה 
במקצוע׳ התיישב סמוך לשנת 1600 כרב־אומן בגרליץ, 
שבה גם הקים משפחה. באותה תקופה התחיל חוזה חזיו¬ 
נות וטוען, שזכה להתגלותו של אלוהים; הוא התעמק 
בכתביהם של בעלי־מסתורין ואלכימאים, ובשנת 1612 
סיים את חיבורו -£בו\, 1 מ 1 610 ־ 11 זש£־ 01 ^? ש 11 > זש 1 > 0 , 3 ז 0 זנ 1 \׳ 
£3118 ("אורורה, או עליית־השחר"), הכולל את חזיונותיו 
ודעותיו התא 1 ם 1 םיות. לחיבור זח נמצאו קודאים־מעריצים 
מרובים; אך ב׳ נרדף ע״י הכמורה שבעיר־מושבו משום 
דעותיו האפיקורסיות על טבע־האלוהים, וכה״י של חיבורו 
הוחרם. אע״ם שהכנסיה גם אסרה עליו לחבר חיבורים חד¬ 
שים, לא עברו שנים מועטות וב׳ התחיל כותב שוב. מ 1618 
עד מותו חיבר כ 30 כתבים, שבהם דן — בלשון כבדה 
ומקורית ובאמצעות מושגים מעולם־האלכימיה — בטראגיות 
שבהוויה ובמהותה של הנפש. בסוף ימיו הופרו דעותיו 
כמתאימות לרוח הפרוטסטאנטיות, אך עוד קודם לכן הוברחו 
כה״י שלו (או העתקים מהם) להולאנד, שבה היה לו חוג־ 
חסידים, שגדל והלך. כאן אף יצא לאור החיבור הראשון 
של ב/ שנדפס בחייו — 1510 ־ 011 ״ 2 § 0 /״\ •! 06 ("הדרך 
אל המשיח״), 1624 . 

רעיונותיו המיסטיים של ב׳ עוררו הדים בחוגים רחבים 
בגרמניה באמצעות שיריו של אנגלוס סילזיוס (ע״ע). אך 
במשך 100 שנה ויותר נחשב ב׳ כמיסטיקן מחוסר הגות 
יסודית. שינוי בהערכתו בא בתקופת הפילוסופיה הרומאנ¬ 
טית, שראתה בו אחד מן הגילויים האפיינים של הפילוסופיה 
הלאומית של גרמניה. בצידם של שלינג והגל, עסק בביאור 
כתביו ביהוד פראנץ פון באדר. כיום נחשב'ב׳ כהוגה־דעות 
בעל משמעות בתולדות הזרם הפאנתאיסטי. 

הרעיונות העיקריים, המסתמנים במחשבתו של ב/ הם: 
האלוהים מקורו בתהום היולית (("זגת^זס או 3 >תסז 8 ם 0 ), 
שאין בה הבחנה הכרתית בין טוב לרע! היקום הוא תוצאה 
של שאיפת האל להוויה — שאיפה, שהיא טראגית מעיקרה 
משום הסחירות שבתכונותיו; אך יסוד החיים ויסוד התנועה 
הם בסחירות אלו. ב״התפתתות" (אצל ב׳: 8 ב £1111 .אל€ג״׳\ 5 ב 1 .ו 7 ) 
של הטבע האלוהי מתגלות שבע תכונות — מהן טובות, מהן 
רעות, ותכונה אחת אמצעית, שמגשרת אותן; תכונות אלו 
משתקפות גם בטבע הדומם ובאדם! אם האדם מפתח מתוך 
רצונו את שאיפת ההתגברות על הניגודים שבטבעו, מסייע 
בידו "כריסטוס", שהוא ההתגלמות של התכונה המגשרת 
שבטבע־האל. 

מהולאנד, שבה יצאו רוב כתביו של ב׳ ב 1634 — 1642 
(קצתם בתרגום וקצתם במקורם), עברה, כנראה, תורתו 
לאנגליה; גם כאן ניחרגמו כתביו ע״י אגודות מיוחדות, 
הבמניסטים( 1515 םשבו 86111 ), שנתמזגו במרוצת־הזמן עם הקוי־ 
קרים; וכן נוסדה באנגליה ב 1697 אגודה של חסידיו בשם 
"האגודה הפילאדלפית". חיבוריו ניתרגמו גם לצרפתית 
ולאיטלקית. משום הקושי הברור בהבנתם יצאו כמה מבח- 
רים מספריו העיקריים: ״מקראות ב׳״ (בנ 110 ג 501 ש״ 1 -. 8 038 ) 
בעריכת פ. האנקאמר, 1925 , ועוד; מהדורה שלמה של 
כתביו (ב 11 כרכים) יצאה ב 1942 — 1955 . 

.£ .^\ ; 1924 , 2 * 51011141 * 0 . 14 111 ) 51 * 0 ,. 8 ./ ,עוז! 3 * 301 14 .? 

,ומומ 3 * 1 מז 80 . 14 ; 1924 , 8.5 ./ 003 

? 41 { 014 8.5 ./ 11455 { 1 ז 81 • 1 * 0 ( * 1 :> 0 י $0 ; 1925 ,. 8 £*ז 14 

- 110 ־ 01 . 14 ; 1936 , €715 ^ 411 ) 1 ( 17 ( 0 [ ,ך 1 $€5 • 41 * 701 * 11 ^ 1 **(* 2115 * 7 * 

. 1955 ,. 8 ./ ,״ 51 

ס. נ. 



במיה קנבית ;סס 1 > 0 
ציור בצבעי־מים, נאורג ארט ן*£־ 1 ו £1 ), 1742 


במיה ( 15011$ ( 911 ), סוג־צמחים משבט ה ב מ י י ם שבמש¬ 
פחת החלמיתיים (ע״ע); סוג אחד משבט זה היא 
הכחנה (ע״ע). 

' הב׳ מונה כ 200 מינים טרופיים. החשוב שבהם — הב׳ 
הנאכלת ( 6501110111118 . 11 ), צמח־תועלת שמוצאו מחבש. 
זהו צמח עשבי חד־שנתי, זקוף, מסתעף, שגבהו מגיע עד 2 מ/ 
העלים הם דמויי־כף, בעלי 3 — 10 אונות; הפרחים בודדים, 
וצבעם צהוב עם כתם אדום במרכזם; הפרי הלקט מזוות, 
שארכו 12 — 30 ס״מ, והוא מכיל זרעים ירוקים־כהים. — 
את הב׳ מגדלים בארצות טרופיות ותת־טרופיות, ביחוד 
בהודו, בשתי צורות: 1 ) זן בעל גבעול נמוך וענף, שפריו 
משמש ירק למאכל. ההלקטים נאספים בלתי־בשלים, קודם 
שהעלו סיבים. הם נאכלים מבושלים, כתבלים, או בשימורים 
בתוספת מיץ־עגבניות! הפריק רפ הרירי משמש להצמגת 
מרקים. ערכה התזוני של הב׳ אינו מרובה, אך היא עשירה 
בקארוטין ובוויטאמין 0 . הזרעים מחזיקים כ 20% שמן, 
שמשמש תחליף לשמן־זית, ובזרעים הקלויים משתמשים 
בארצות־המזרח כתחליף לקפה. 2 ) זן בעל גבעול ישר 
ומעוט־הסתעפות, שמסיביו מכינים חבלים, חוטי־קשירה ואף 
נייר.—העלים והגבעולים של הב׳ משמשים מזון לבהמות.— 
תרבות הב׳ הוכנסה לאירופה ב 1216 . בא״י איו חב , רווחת, 
אך בשנים האחרונות נתרחב שטח גידולה. 

מינים אחרים של ב׳ הם: ב׳.קנבית ( 111118 ( £1.03111131 ), 
שמגדלים בעיראק, פרם, הודו, יאווה, סודאן ועוד כצמח־ 
מטווה, שסיביו משמשים תחליף ליוטה; עליה הצעירים 
נאכלים כירק, ומזרעיה מפיקים שמן לתעשיית־סבון וגם 



35 


במיה—כן״אכ״י, איתמר 


36 


למאכל. צמח זה, שנקרא בערב׳ ד,וא, אפשר, הגלגילון 

הנזכר במשנה (עד׳ ג׳—ד׳).— ב' אדומה ( £3 } 1311 >נ $31 .!?), 
שמגעת לגובה של 4 * 2 מ׳< מגבעוליה מפיקים סיבים של 
"פשתת־רוזל" ( 8050116 ) לתעשיות של שקים וחבלים ושל 
נייר, ומפירותיה הבשרנים החמוצים— את המשקה רוזל. — 
31361010501105 .מ(מערב׳ "אבי־המושק"), שמולדתו היא ה 1 דו 
ותחום־גידולו העיקרי בזמננו — מארטיניק, מכיל בזרעיו 
שרף ריחני, שמשמש בתעשיית־הבשמים. — הב׳ הנאה 
( 81110X1518 ־ 1083 . 9 ) מגודלת גם בא״י כשיח-נוי משום פרחיה 
הגדולים האדומים־ורודים (לפעמים לבנים או עקודים)! בסין 
מפיקים מהם חומר־צבע לצביעת גבות־העיניים ועור־ 
הנעליים. — 11.111130005 , שיח או עץ, מן הצמחים הנפוצים 
ביותר באיי־אוקיאניה! בעל גבעול עבה מאוד, עשיר בתמרים 
ריריים. הפולינזים משתמשים בסיביו להתקנת כובעים 
ולקשירת סיגרים ובעצו הקל לבניית סירות. 

י. ס. 

?מין(; 1 * 01 , 8301130 ), עיירה באפגאניסטאן, כ 125 ק״מ 
צפונית־מערבית לקאבול. — ב׳ יושבת בחבל שבט־ 

הזארה, בעמק שבו עובר נהר סאר־חאב, בגובה של 2,600 
מ׳ מעל פני־הים. צפונית לב׳ נמצא המעבר הנקרא על שמה, 
מעבר־ב׳ — שבהרי הינדוקוש, שבו עוברת הדרד מקאבול 
לעמקו של נהר אמו־דריה — לפנים קו־החיבור בין בקטו־יה 
(ע״ע) ההלניסטית והודו. ב׳ מפורסמת בעתיקות מרובות מן 
התקופה הבודהיסטית באפגאניסטאן (מן המאה ה 2 עד ה 8 ). 
בסביבותיה יש מאות מערות, ששימשו מקומות־מגורים 
לנזירים בודהאיים, ובכמה מהן נשתמרו גילופים ופסילים, 
שמעידים על מזיגה של אמנות הלניסטית והודית־בודהאית. 
מן הפסלים שנשתמרו בסביבות־ב׳ מפורסמים שני פסלי 
בודהא, שמתארים אותו כשהוא עומד. פסלים אלה נחצבו 
מן הסלע! גברים: 35 מ׳ ו 53 מ׳, ולראשיהם עולים בכבש. 
פסלים קטנים מאלה מתאדים את בודהא כשהוא יושב. טיח- 
גבם מכוייר באופן אמנותי ומוזהב כיסה בעבר פסלים אלה. 
עולה־רגל סיגי הסיאן־צאנג הניח אחריו את תיאור המקום 
וקדשיו משנת 630 . באותה תקופה היתה ב׳ עיר־הבירה של 
אחת מהמלכות החונים הלבנים! ב 1164 — 1214 היתד, בירה 
של שושלת מוסלמית מבית גורי. ב׳ העתיקה נחרבה ב 1222 
על־ידי ג׳נגיז־חאן, והעיירה שבזמננו בנויה ק״מ אחדים 
ממערב לחרבותיה. החרבות, המושכות אליהן תיירים, נחקרו 
ב 1923 ע״י הצרפתים פושה וחבריו. 

א^ךוי — 80110 1689 — 1640) — ■^!)11x3 ), מספרת 
אנגלית. ב׳ היתד, בתו של ג׳ון אמים ( 5 ! 1 ז"/) מוריי 
( שץ ז\\> שבקנט! נראה, שילדותה ונעוריה עבדו עליה בסורי- 
נאם, במקום שפגשה, לסי דבריה, את המעניין ביותר 
בגיבורי־סיפוריה, אורונוקו. לפי השמועה נישאה ב 1658 
לסוחר לונדוני ממוצא הולאנדי בשם ב/ שמת כשהיתה 
בת 26 . בקיץ 1666 פעלה באנטוורפן כסוכנת חשאית של 
המלד צ׳ארלז 11 . לאחר שנה היתד, שוב באנגליה, וייתכן 
שישבה זמן־מה בכלא משום שלא יכלה לשלם את חובותיה. 
ב 1670 כבר עסקה בפעולה ספרותית ואף היתד, האשה 
האנגליה הראשונה, שנתפרנסה מן הספרות. היא חיברה 
12 נובלות, 19 מחזות, שירים מרובים וכתבים שונים אחרים 
וזכתה לכינוי ״אסטריאה שאין דומה לה״ (-! 10000 110 ־ 1 
10 ^51x303 ג 31 ! 3 ק). קברה נמצא באגף המזרחי של מנזר- 
וסטמינסטר. 


יצירתה הראשית, שנחשבת ליצירת־מופת. היא הנובלה 
81376 80731 1110 זס , 0x0000100 ("אודונוקו, או המלך- 
העבד"), שנתפרסמה סמוך ל 1678 ! בסיפור זה, שעלילתו 
מתרחשת בסוריגאם, מגוללות קורותיהם המעציבות של 
הנסיך הכושי היפה וד,משועבד אורונוקו ושל אהובתו החינ¬ 
נית אימוינד־ה. ב׳ אינה מטחת דברים נגד העבדות כמוסד, 
אך היא מבעת אהדה חמה לסבלותיו של אורונוקו כיחיד, 
והיא קדמה לרוסו במה שהעמידה זה מול זה אח האצילות 
והתמימות של הילידים עם השחיתות והאכזריות של נוצרים 
תרבותיים מבני־אירופה. 

שאר סיפוריה הם מזיגה של ראליזם עם רגשנות ודמיו¬ 
ניות יתרות: הם ראויים לציון בעיקר משום שסייעו בסלילת 
דרכו של הרומאן במאה ה 18 . מחזותיה ושיריה הם אפיינים 
לחיבורים ממדרגה שניה של תקופת הרסטוראציה — מחוכ¬ 
מים, מתוכננים היסב ושטחיים. 

ב 1915 נתפרסמה הוצאה חדשה של כתביה בששה כרכים, 
בעריכתו של מונטגיו סאמרז ( 8001010x5 ). 

יסמא , 0 ג 1 ק . 0 . 1 ־[ ; 927 [ ,. 8 .ע 

. 544-559 , 1934 , 4 * 1 }\? 13 

ד. א. פ. 

בן־אב״י, איתמר ( 1882 , ירושלים — 1943 , איסם אוי־נג׳, 
אה״ב), עיתונאי עברי ועסקן ציוני! בנו של 
אליעזר בן־יהודה (שראשי־התיבות של שמו מהווים בצירופם 
את המלה "אב״י" שבשמו של ב׳), ע״ע. ב׳ היה הילד הראשון 
בזמן החדש, שלשון־אמו היתה עברית, ועוד בנערותו 
התחיל מפרסם בעיתונות העברית, שערך אביו, מאמרים, 
סיפורים ושירים. ב 1903 השתתף בתחרות ספרותית של 
העיתון היומי "הצופה" בווארשה, וסיפורו "המכתב" זכה 
להכרה מטעם חבר-השופטים (לווינסקי, פרץ וקלוזנר) ונת¬ 
פרסם בקובץ של סיפורי־התחרות לקבלת־הפרם (וארשה 
1903 ). ב׳ למד בביהמ״ד למורים של כי״ח בפאריס ובמכון 
למדעי-המזרח של האוניברסיטה בברלין. כשחזר לארץ 
( 1904 ) התחיל משתתף בעריכת העיתונים של בן־יהודה, 
"הצבי" ו״האור", והכנים לתוכם מרוחה של העיתונות האי¬ 
רופית והאמריקנית באותם הימים. בתקופת מלחמת-העולם 1 
שהה עם בני־משפחתו באד,"ב; אחר המלחמה חזר לא״י ויסד 
בירושלים ב 1919 את העיתון היומי "דואר היום"׳ שנערך 
על־ידיו עד 1929 . מ 1924 ואילך ערך גם את השבועון 
האנגלי־היהודי בירושלים ץ ¥00101 \ 31051100 ?, וכן שימש 
כתב ירושלמי של ה״טיימז" וה״דילי מיל" בלונדון ושל כמה 
עיתונים צרפתיים. ב׳ הצטיין כנואם בכמה לשונות וביקר 
בארצות שונות בשליחותןשל הקרנות הלאומיות וכן בשליחות 
מפעלי-ההתיישבות של בני־המושבות, שב׳ השתתף בייסוד 
אירגונם, "בני-בנימיף. ב 1939 יצא בשליחות הקהק״ל לאה״ב, 
וכאן מצא את מותו. ארונו הועלה לארץ ונטמן בירושלים. 

ב׳ היה בעל מזג סוער ושאף לחידושים נועזים בשדה־ 
המדיניות ובשדה־הלשון. בין השאר טען להחלפת הא״ב 
האשורי בלאטיני, שבאותיותיו פירסם את השבועון "דרור" 
ואת ספרו "אבי" (ביוגראפיה של א. בן־יהודה), והטיף 
(בשנות ה 30 ) לחלוקתה של א״י לקאגטונים יהודיים וער¬ 
ביים. בכל הצעותיו, כמדיניות כתרבותלת, בלטה שאיפתו 
לעשות את עם־ישראל עם עצמאי מבחינה מדינית וקשור 
לעמי־המערב מבחינה תרבותית. הביוגראפיה שלו נכתבה 
ע״י חמדה בן יהודה (״נושא הדגל״, 1944 ), ובסופה גם ניתן 



37 


בן־אב״י, איתמר—בן־אדיר 


38 


מבחר ביבליוגראפי מכתביו בעברית ובלועזית. כן הוצא 
לזכרו קובץ בהוצאת המועצה של עיריית־נתניה ( 1947 ). 

ג. א. 

בן־אביגדזר — כינויו הספרותי של אברהם ליב שלקו־ 
ביץ — ( 1867 , ז׳אלודוק, פלך וילנה — 1921 , 
קארלסבאד), סופר עברי מתקופת חיבודציון; מחלוצי 
המר׳לות העברית המודרנית. למד בצעירותו בישיבות והכין 
עצמו לרבנות, אד עוד בבחרותו נעשה משכיל, התחיל לומד 
"חכמות חיצוניות" והתכונן לכניסה לאוניברסיטה באירופה 
המערבית. ב 1887 בא לקובנה, שבה פעל הרבה כעסקן של 
"חובבי־ציוך, ושם יסד אגודות ללימוד הלשץ העברית 
ותולדות־ישראל. לאחר שישב זמנית בווילנה נשתקע ב 1891 
בווארשה, שבה שימש כמזכיר של אגודת "בני־משה" (ע״ע). 
בפעולתו הספרותית התחיל ב 1889 , שבה פירסם ב״המליץ" 
שגי מאמרים בעניין יישוב א״י ואת הסיפור "אליקים 
המשוגע״. ב 1891 יסד בווארשה את ההוצאה של "ספרי־ 
אגורה", ששמה לה למטרה להגיש לקורא העברי חוברות 
קטנות בספרות יפה מותאמות לציבור־הקוראים הרחב הן 
מצד לשונן הטבעית והקלה ותכנן העממי והן מצד מחירן 
הזול. "ספרי־אגורה" שימשו ביטוי לתנועת "המהלך החדש" 
בספרות העברית, שביקשה לחדש את פניה של ספרות זו 
ולהכניס לתוכה מדרכי האמנות הראליסטית, שהיו מקובלות 
באותו זמן באירופה המערבית. ב״ספרי־אגורה" פירסם ב״א 
כמה מסיפוריו הראליסטיים ("לאה מוכרת הדגים", "אהבה 
וחובה״, ״רבי שפרה״), רומאן היסטורי מזמן גידוש־ספרד: 
"לפני ארבע מאות שנה", ועוד. הצלחת "ספרי־אגורה" בשוק־ 
הספרים עוררה את ב״א לייסד ב 1893 , יחד עם כמה מחבריו 
ב״בני־משה", את הוצאת "אחיאסף" בווארשה, ואף עיר את 
שלושת הכרכים הראשונים של ״לוח אחיאסף״ (תרנ״ד— 
תרנ״ו), שבהם פירסם אחדים מסיפוריו. כן השתתף באותו 
זמן ב״המליץ", ב״פרדס" (א׳) ובמאסף "הזמן", שהוציא 
עזרא גולדין. ב 1896 נפרד ב״א מעל הוצאת "אחיאסף" והקים 
הוצאה חדשה בשם "תושיה", שהוציאה מאות ספרים, בעיקר 
בספרות יפה (מקורית ומתורגמת), והשתדלה לעודד כשרו¬ 
נות צעירים. בפעולתה של הוצאה זו נתבלט קו אפייני 
ל״המהלך החדש". , נטיה למזג עבריות עם כלליות, טיפוח 
העניין בבעיות אנושיות־כלליות וריבוי התרגומים מלשונות 
זרות. ב 1901 יסד ב״א שבועון משובח לבני־הנעורים בשם 
״עולם קטן״, וב 1904 חידש בווילנה את הוצאת העיתון היומי 
"הזמן", שיצא קודם לכן בפטרבורג. עבודתו כמו״ל בלעה 
את כל כוחותיו, ומשנוסדה "תושיה" המעיט ב״א בכתיבה. 
ב 1913 יסד את הוצאת "אחיספר", שהוציאה כמה ספרים 
חשובים, וביניהם את הקובץ "נתיבות", שב״א השתתף 
בעריכתו. עם סיומה של מלחמת־העולם 1 תיכנן ב״א כמה 
תכניות למפעלים ספרותיים רחבי־הקף, שבטלו עם מותו 
הפתאומי בקארלסבאד, שלשם בא להשתתף בקונגרס הציוני 
הי״ב. 

ב״א היה מן הראשונים בספרות העברית החדשה, שהעמיד 
במרכז־סיפוריו לא בעיות של הציבור היהודי אלא של 
יחידים מישראל, את השקפותיו על הספרות העברית ואת 
תביעותיו ממנה (נאמנות למציאות היהודית, עממיות, הת¬ 
נגדות לסיגנון המליצי, קריעת חלון לספרות האירופית) 
ביטא ב״א בבהירות מרובה בסיפורו "מנחם הסופר", שבו 


גברה המגמתיות הפובליציסטית על הציוריות הטהורה. 
ואולם לא תמיד נשאר ב״א נאמן להשקפות אלו: הוא לא 
הדיר את עצמו גם מן האלגוריה ("שני חזיונות", על תחיית 
עם־ישראל ברוח דעותיו של אחד־העם, שגרם לפולמוס 
ספרותי בין ליליינבלום ובין אחד־העם), ובסיפורו ההיסטף־י 
הנזכר, "לפני ארבע מאות שנה" (שיצא במהדורה מקוצרת 
לבגי־הנעורים בשם "דון מיגואל", תרס״ז), רווחת המליצה 
הפאתטית. ערכם הספרותי־האמנותי של סיפורי ב״א אינו 
גדול,' אך מרובות זכויותיו כמחדש פניה של הספרות העב¬ 
רית וכמחדיר את היסוד האירופי-ד,מודרני לתוכה בסוף 
המאה שעברה, וכן כחלוץ של המו״לות העברית החדשה. 

בךאביגדור (קובץ), 1916 : י. פיכמן, בן־אביגדור, התקופה, 

י״ב (תרפ״ב), ענד 480-477 ! י. ח. ברנד, כל כתבי, ח׳, תר״ץ, 

עמ ׳ 459-458 : פ. לאחובר, תולדות הספרות העברית החדשה, 

ג׳, תרצ״א, עם׳ 21-14 ! א. ר. מלאכי, מסות ורשימות, תרצ״ז, 

עמ ׳ ק״נ-קנ״ו: ר. בריינין, כל כתבי, ג׳, ת״ש, ענד 144-143 ! 

י. קלוזנר, היסטוריה של הספרות העברית החדשה, /יו. 
תשי״ד 2 , 194-193 ! הנ״ל, מבוא ל״דון מיגואל", מהדורה 
חדשה, תש״ח: הנ״ל, קיצור תולדות הספרות העברית ד,חד¬ 
שה, 1954 , עם׳ 130-128 . 

ג. א. 

בן־אףיר —כינויו הספרותי של אברהם רוזין — ( 1878 , קרו- 
צ׳ה, פלך מוהילוב— 1942 , ניריורק), סופר ועסקן יהודי 
סוציאליסטי. — ב׳ היה בן לסוחר אמיד, שירד מנכסיו! נתחנך 
בנעוריו חינוך מסרתי ע״י סבו מצד אמו, הרב יעקב אהרנסון, 
ודודו הרב שלמה אהרינסון(ע״ע). כשהיה בן 16 נסע לאודסה 
כדי לעמוד בבחינות כאבסטרן, וכאן נתפס לרעיונות 
הלאומיים והמהפכנים־הסוציאליסטיים, שהיו רווחים אז 
בציבור היהודי. מאורסה עבר למינסק ומשם לחארקוב. אחר 
הקונגרס הראשון פירסם ב״המליץ״מאמר(מאמרו היחידי של 
ב׳ בעברית) בזכותה של הציונות המדינית מייסודו של הרצל 
ונגד תורתו של אחד־העם. ב 1901 עבר לפאריס. כאן למד 
באוניברסיטה הרוסית החפשית (שבה הורו פרופסורים 
רוסיים בעלי השקפות ראדיקאליות, שהוברחו לעזוב את 
רוסיה). כשחזר לרוסיה פידסם ב׳, אחר הפרעות בקישינב 
( 1903 ), כרוז קורא לייסודה של מפלגה יהודית, שתמזג 
בתכניתה את הרעיונות המהפכנים־הסוציאליסטיים עם מט¬ 
רותיו הלאומיות של עם־ישראל. תכנו של כרוז זה — שהטיף 
לטריטוריאליזם סוציאליסטי, מצד אחד, ולאוטונומיה לאומית- 
מדינית של היהודים בארצות־מגוריהם, מצד שני — הונח 
לאחר מכן ביסוד מצעה של מפלגת־הפועלים היהודית 
הסוציאליסטית (י. ס.־םרפ |חק 06 ] ברוסית, או ה״סימיס־ 
טים״), שב׳ היה אחד ממייסדיה ( 1906 ). ב׳ גם נבחר לוועד 
המרכזי של מפלגה זו ונתמנה עורך בטאוניה <תק €6 ברוסית 
ו״פאלקם־שטימע״ ביידית). אחר מהפכת מארם 1917 היה 
פעל במרכז "מפלגת־הפועלים הסוציאליסטית היהודית 
המאוחדת", שקמה מתוך איחוד מפלגת ה״סימיסטים"(י. ס.) 
עם מפלגת ם. ס. (מפלגה טריטוריאליסטית, שנסתעפה מן 
הציונות הפרולטארית), והיה מעורכי עיתונה היומי "די נייע 
צייט". באותה תקופה פירסם את הקונטרסים "בעיות־הקהילה" 
(״קהילה־פראגן״, 1917 — על הקהילה כזרוע של האוטונומיה 
הלאומית) ו״בעיית־לשוננו" ("אונזער שפראבן־םראבלעם", 
11918 שבו מען ב׳ — ״מטעמים סוציולוגיים״ — בזכות 
היידית). לאחר שבמפלגה "המאוחדת" גברה המגמה הקומו¬ 
ניסטית פרש ב׳ ממנה ( 1919 ), וב 1921 יצא מרוסיה. שנה 
עשה בקובנה ואח״כ השתקע בברלין. ב 1925 נתפרסם ספרו 



39 


כן אדיר—כן אשד, אהרן 


40 


"במערבולת החיים והמחשבה" ("אין כאאס פוין לעבן און 
דענקעך) — אסופת מאמריו מן התקופה שלאחר המלחמה על 
בעיות סוציאליסטיות, ביחוד ויכוחיו עם הקומוניזם. ב 1925/27 
ישב ב׳ בא״י בלא שהיה פעיל בחיים הציבוריים. ב 1927 
חזר לברלין. משם עבר (ב 1933 ) לפאריס, ולאחר כיבוש 
צרפת ע״י הנאצים ( 1940 ) הגיע לאה״ב. גם בעשור האחרון 
לחייו הוסיף ב׳ להטיף לטריטוריאליזם; אך עיקר פעלו 
בתקופה זו היה השתתפותו בעריכת האנציקלופדיה הכללית 
ביידית ("אלגעמיינע ענציקלאפעדיע"), מתחילה בפאריס 
ואח״כ בנידיורק, שבה גם סירסם שורה של ערכים גדולים. 

ש. כ. 

ר׳ בנאה (|נ, יה ), מחכמי א״י בסוף תקופת־התנאים ובתחי¬ 
לת תקופת-האמוראים. ישב בטבריה (בראשית 
המאה ה 3 לסה״נ). רוב דבריו נמסרים בתלמוד ע״י תלמידו 
ר׳ יוחנן (ע״ע), אבל כמה מהם הובאו גם בקבצים של 
ספרות־התנאים. המאמרים. שנשתמרו ממנו, הם בעיקר 
בתחום־האגדה, כגון: "כל העוסק בתורה לשמה תורתו 
נעשית לו סם חיים" (תענית ז/ א , ); "תורה מגילה מגילה 
ניתנה" (גטין ם/ א׳). האגדה התלמודית מספרת על חכמתו 
של ר׳ בי, על בינתו ברמזים וחידות ועל כשרונו השיפוטי, 
שבזכותו נתמנה כדיין ע״י השלטונות הרומיים(ב״ב נ״ח, א׳). 
לר׳ ב׳ מיוחסת התקנה, שלפיה כל דיין, שהועמד לדין, אפילו 
בדיני־ממונות, ויצא חייב, אינו ראוי לשמש דיין (ב״ב נ״ח, 
א^-ב , ). בדומה לתקנה זו אנו מוצאים גם במשפט הרומי, 
ולדברי הביוגראף של הקיסר אלכסנדר סורוס, הנהיג הקיסר 
את החוק הנידון בהשפעתם של היהודים (.׳יש 5 . 1 \! ב)!ז\ 
7 . ב׳ השתדל לציין מערות־קברים כדי שידעו 

להיזהר מפני הטומאה — מה ששימש נושא לכמה אגדות 
עליו, כגון ז 1 שלפיה ביקר את קברו של אדם הראשון וכד׳ 
(ב״ב נ״ח, א׳). לר׳ ב׳ היה בית-מדרש בטבריה, שהתקיים, 
כנראה, גם אחר מותו זר׳ יוחנן תלמידו היה דורש בו 
(ירושלמי, שבת, פי״ב, ה״ג [י״ג, ג , ]). יש משערים, שבחי¬ 
רתה של טבריה כמקומה של הישיבה המרכזית בא״י נעשתה 
בהשפעת העובדה, שבעיר זו היתה קיימת הישיבה של ר׳ ב׳. 

ב. ז. בגר, אגדות התנאים, ב׳; א. היימן. תולדות תנאים 

ואמוראים, תר״ע, ערד ר בנאה. 

בןי״אמוז^ (ל^ 02 חז 3 תש 8 ), אליהו 3 ן אברזקם ( 1823 , 
ליוורנו — 1900 , שם), מחבר ספרים בחקר דת- 
ישראל ובפרשנות־המקרא. שימש רב ודרשן בליוורנו ומורה 
בבית־המדרש לרבנים באותה עיר. מחיבוריו העבריים יש 
להזכיר: א) "אימת מפגיע על ארי", ביקורת על טענותיו 
של ר׳ יהודה אריה ממוידנה בספרו "אדי נוהם" נגד ספר 
הזוהר וחכמת-הקבלה (ליווית( תרט״ז); ב) "גר צדק", 
הערות וביאורים לתרגום אונקלום (שם תרי״ח) 1 ג) "ניר 
לדוד״, פירוש לספר תהלים (שם תרי״ח); ד) "אם למקרא"׳ 
ביאור לחמשת חומשי־התורה, כולל חקירות והערות על־פי 
חכמודהלשונות, מדע־הקדמוניות וההיסטוריה של ארצות- 
המזרח (פאריס ולימדנו תרכ״ב—כ״ה); ה) "טעם לש״ד", 
השגות ותשובות לספר הוויכוח של שמואל דוד לוצטו (ע״ע) 
על חכמת-הקבלד, ועל קדמות ספר הזוהר (לימדנו תרס״ג )! 
ו) "יענדדבאש", על איסור שריפת־המתים לפי המקרא והתל¬ 
מוד (שם תרמ״ו; מהדורה שניה: תרס״ו) 1 ז) מבוא כללי 
לתורה שבעל־פה, לתועלת תלמידי בית-המדרש לרבנים בלי- 


מרנו(נדפס בירחון ״הלבנון״, ירושלים, 1864 ,עמ׳ 73 ואילך). 
באיטלקית ובצרפתית פירסם ב׳: א) £55001 10811 ) 3 ״ 810 
(״תולדות כת-האיסיים״, אוסף הרצאות), 1865 ; ב) - 10 \. 
100010 ) 01100 1000310 01 0 ׳ג 1 ג 1 [ 0310 ("המוסר היהודי והמוסר 
הנוצרי״, בצירוף עיונים על עיקרי האיסלאם), פאריס, 1867 ! 
מהדורה שניה: פירנצה, 1925 ׳ בצירוף הקדמה מאת דאנטה 
לאטם על חיבוריו של ב׳; הוצאה מתוקנת בצירוף ראש- 
דבר מאת יהושע יהודה (בודרי-נשטל [- 0110113 א־ 7 ! 1 ) 800 
101 ], 1946 ) 1 ג) 6 :ז 1 ח 3 רת 110 ' 011 151301 ("ישראל והאנושות"), 
שבו הצביע ב׳ על גילויים של מגמה אנושית כללית בעיקרי- 
הדת, בחוקים, בעבודת־האלהים ובהיסטוריה של עם־ישראל; 
״פתח דבר״ לספר זה נתפרסם בלימרנו 1885 ; מהדורה 
שלמה, שמכילה גם מחקר על בעיית הדת האוניוורסאלית, 
יצאה בפאריס 1914 , בצירוף הקדמה של יאסינת לואזון 

1 ח $0 ׳< £0 30101110 ׳< 1 ־ 1 ]; ד) - 010£0 ת 3 0 01080131103 10010£13 

103 ! (״תאולוגיה דוגמאטית ואפולוגטית״ — חכמת־האלהות, 
הכוללת תורת שרשי-האמונה ושיטת חסניגוריה עליהם, 
כרך א/ לימדנו 1877 ). אפיינית לכתביו של בי, ביחוד בתחום 
של פרשנות־המקרא, היא הבלטת חשיבותה של תורת-הקבלה 
בהגות הדתית של היהודים. 

בהשפעת אישיותו וכתביו של בי קיבל עליו הסופר 
הצרפתי הקאתולי אמה פליר (ע״ע) את דת־ישראל. 

ש. י. פין, כנסת ישראל נ׳ ע״ב; ז. ציטלין. קרית ספר 
( 4 זק 611 ), עט׳ 19 ; י. א. בן־יעקב, אוצר הספרים, תרל״ז־ 
תר״ם, עם׳ 35 סי׳ 678 , עט׳ 398 סי׳ 178 ; דנטד, לסם, "אני 
מאמין׳׳ של פילוסוף יהודי — החכם אליהו בן־אמחג, תש״ג; 

- 035 . 17 ; 1901 , 1 /£) 102 ( 101 ()£ £110 11 > ) 1 )? 0 6 1/110 , 1,3065 . 0 
' 110111 (> 011 > 111111171 )!#)!ז 110110 111 11 10 ) £111 11 ) 1111 €11 , 0 ) 50 
, 0111111 ) 111 )■ 011 ) 107101 £0 , 0 ) 31116 ? ; 4-6 , 1913 , 0/1111 

ח 1 ) ) 10£ !) 11 ! 1 ' 1 /£) 1102 ( 110 ) 8 0/1 ( £11 , 1 |) 3 מץ 43 ׳ז .[ ; 1926 

.ק ,[ 1928 ] 4 , 01 ע , 1 (^■^) 1 ( 110 ^ 011 ) 11£ ) 8 / 0 )! 111111111 1011/1 ) 1 

.( 15-19 

מ. נ. צ. 

בן־אפר, ע״ע ךננ ג יפ, עמ׳ 965 . 

בן א^טר׳ אסלן (המכונה בערב׳ אבו סעיד), האחרון 
והחשוב במשפחה של בעלי־מסורה׳ שפעלה בטבריה 
במשך שישה (או חמישה) דורות רצופים, מן המחצה השניה 
של המאה ה 8 ואילך. ב׳ חי במחצה הראשונה של המאה ה 10 
כפי שאפשר להסיק בעקיפים מן הרשימה ב״כתר" (כ״י של 
המקרא), השמור בקהילת-זזלב שבסוריה. לפי רשימה זו ניקד 
ב׳ ו״מסר" את ה״כתר" של חלב (ז״א רשם בו את המסורה), 
שנכתב ע״י שלמה בן בויאעא — "סופר מהיר" נודע, שספר־ 
תורה אחר, שנכתב על־ידיו(כיום: בספריית לנינגראד, מצחף 
17 , האוסף השני של פירקוביץ), נוקד ו״נססד" ע״י אחיו בשנת 
930 . כן ידוע לנו, שבשנת ״אש לממלכת יונים״(= 989 ) כבר 
לא היה ב׳ בחיים, כי סופר כה״י של ספר הנביאים הראשונים, 
השמור אף הוא בלנינגראד (מצחף מם׳ 39 , מן האוסף השני 
של פירקוביץ), מזכיר את שמו בתוספת: "נוחו בגן עדן". 
ב׳ היה, איפוא, בן דורו של סעדיה גאון, וכנראה, גדול ממנו 
בשנים. נגדו כתב רס״ג את התשובה "אעא מעלי", שהיא 
כתב-פולמוס נגד דעזת־הקראים. 

השאלה, שהיתה שנויה במחלוקת במאה הקודמת, אם ב׳ 

היה קראי, הוכרעה בזמננו לחיוב לאחר שנתגלתה התשובה 
הנזכרת של רס״ג, שזכרה כבר בא בהשגותיו של דונש על 
רס״ג (עמ׳ 21 , מס׳ 72 ). מתוך תשובה זו ברור הדבר, שב/ 
איש־ריבו של רס״ג, היה מן העוסקים בפסורח-המקרא וזהותו 



41 


כן אשר, אהרן 


42 



מנה״י של המקרא (ה״כתר") השמור בחלב. מיוחס לאהרן כן אשר 


עם אהרן בן אשר, איש־המסורה המובהק, 
נראית ע״י כך מוכחת. מתוך הנחת לןךאותו 
של ב׳ מסתברות יותר השקפותיו על ספרי- 
המקרא ומידת סמכותם לגבי ההלכה (למשל, 
דקדוקי הטעמים, § 3 : "סדר הנביאים". שלום 
התורה כמעמד התורה ולמדים ממנו 
הוריה כתורה״) ועל הניקוד — השקפות, 
שהן נעוצות בהלכה הקראית. מתוך מקבילות 
סיגנוניות ורעיוניות, שעולות מ״מחברת בן 
אשר" (עי׳ להלן), משירת־הגפן של אביו 
ומרשימה, שצירף אביו לכ״י של ספרי הנבי¬ 
אים, שכתבו "לקץ שמונה מאות שנה ועשרים 
ושבע שנים לחורבן הבית השני״(ז״א ב 895 ! 
שמור בקאהיר בביהכ״נ של הקראים), ניכר, 
שגם האב, משה בן אשר, היד, קראי, וקרוב 
להניח, שהקראות באה להם כמורשה מש¬ 
פחתית. יצויין, שראש השלשלת, "אשר הזקן 
הגדול", חי לפי המשוער במחצה השניה של 
המאה ה 8 , והיה איפוא בן דורו של ענן, 
מייסדה של כת-הקראים. 

ב׳ נתפרסם עד מהרה כמוסמך ביותר 
באנשי-המסורה הטברנים, וכבר ב 989 — 
אפשר, כיובל שנים אחר מותו — מעיד סופרו 
של כ״י לנינגראד (מצחף מם׳ 39 ) על עצמו, 
לציון דיוק העתקתו, שכתב וניקד ומסר "מן 
הספרים המוגהים אשר [ניקד ומסד] אהרן בן 
משה בן אשר". מכאן שספרים, שניקד ומסד 
ב׳, שימשו מופת לאותו סופר, ונדאי אף 
לסופרים אחרים. הרמב״ם הוסיף לביסוס תהילתו של ב׳ 
ולהתפשטות סמכותו בישראל ע״י מה שסמך את ידו על 
מסורת ב׳(אמנם רק בעניין הפרשיות הסתומות והפתוחות!) 
לפי כה״י של התנ״ך, שנמצא אז במצרים: "ועליו היו הכל 
סומכין לפי שהגיהו , בן אשר ודקדק בו שנים הרבה והגיהו 
פעמים רבות כמו שהעתיקו (ז. א. כפי שמסרו) ועליו 
סמכתי בספר התורד, שכתבתי כהלכתו" (יד החזקה, הל׳ 
ספר תורה, פ״ח, ה״ד). מקובל להניח, שהספר, שסמך עליו 
הרמב״ם, הוא הוא הספר הנמצא היום בחלב, וראיה לכך: 
דברי סעדיה בן דוד אלעדני בפירושו על יד החזקה (שם): 
"הספר שסמך עליו הגאון ז״ל עדיין הוא היום במדינת צובה 
והיא חלב ויסמוה אלתאג׳ (=וקוראים לו הכתר)... ומכתוב 
פי אכרה(ו) (־וכתוב בסופו) אני אחדוך בן אשר 
ש ח ג ה ת י ו וכר, ואני ראיתי וקראתי בו" (כ״י של הבודל- 
יאנה, 372 .*״״מ, דף קל״ח ע״ב; ע״ם 1116 ׳ , £31116 .? 
0611123 0 ־ 0311 , עט׳ 58 ). אך קאסוטו, שעיין ב״כתר" בחלב, 
הטיל ספק בכך (עי׳ , 1 , 1 ז 11 ן 6111 ת 65131 'ד ¥61115 , £31116 .? 
1951,164 ). אף אין ודאות גמורה בדבר, שב׳ ניקד ומסר את 
ה״כתר" של חלב, שכן הרשימה שבכה״י, הנזכרת למעלה, 
נכתבה אחר מותו של ב׳("ונקד ומסר... אדון הסופרים ואבי 
החכמים וראש המלמדים... היחיד בדורותיו מר רב אהרן בן 
מר רב אשר תהי נפשו צרורה בצרור החיים,..") ויש בה 
אי-דיוק בציון שלשלת אבותיו, ואילו דבריו של סעדיה 
אלעדני, שלפיהם כתוב בסוף הספר "אני אהרון וכר", לא 
אושרו ע״י קאסוטו. 

מסורת־ב׳ היא היום מסורת־המקרא המקובלת בישראל, 


אך אין פירושו של דבר, שהנוסח של המקרא במהדורות 
המצויות הוא בדיוק כפי שיצא מתחת ידו של ב׳. עיקר 
ההבדלים שבין המהדורות המצויות לבין עצמן ובינן לבין 
כה״י השונים, המוחזקים כתובים וגקודים לפי מסורת ב׳, 
הם בדרכי שימת הטעמים, וביחוד בדרך שימת המתג, בשוני 
השימוש בשוואים ובחטפים בצורות דיקדוקיות מסויימות — 
הבדלים, שאין בהם משום חשיבות בעיניו של הקורא 
הרגיל. הבדלים אלה נתהוו במרוצת-הדורות, עפ״ר מתוך 
זיקה לשיקולים דקדוקיים, שפעמים הם מוטעים. יתר על כן: 
הבדלים מסויימים בניקוד ובמסורה מצויים אף בכתבי־היד, 
שהם, לפי המקובל, ממוצאו של ב׳. מכאן — ומעדותו של 
מישאל בן עוזיאל ב״ספר החילופים״ שלו — אגו למדים, 
שב׳ בקט בזמנים שונים דרכי־ניקוד שובות במלים מסויימות. 
מותר, איפוא, לומר, שכתבי-יד ממוצאו של ב׳ מעידים על 
שלבים שונים בהתפתחות שיטתו בניקוד. 

ב׳ היה גם מראשוני המדקדקים וממניחי יסודותיו של 
הדיקדוק העברי. חיבורו "ספר דקדוקי הטעמים" או "מחברת 
בן אשר" (כפי שקורא לו רד״ק, בפירושו לשופטים ו, יט) 
הוא אוסף של כללים בדיקדוק ושל ידיעות במסורה, שהם 
שלובים זח בזה. חכמת־הדיקדוק עדייו אינה נראית כאן 
כמקצוע בפני עצמו. המעלה המיוחדת של חיבור זה היא מה 
שמתוך כללי-הדיקדוק שבו מתגלה הרקע הבלשני של 
מלאכת־הנקדנים, והניקוד מואר מתוכם. הספד נדפס לראשונה 
במקראות גדולות, מהדורה א׳( 1516/18 ), ולאחרונה, ב 1879 , 
במהדורה של בר ושטרק, שבה בערך החומר לפי סדר ענייני 
ובצורה שונה מזו, שבה נדפס במהדורה הראשונה. 


43 


בן אשר, אהרן—בנכנשה דה פורטה 


44 


עיקרו של הספר כתוב בסיגנון מליצי מחורז ובלשון 
שהיא רווחת בחיבוריהם של הפייטנים, להוציא חלקים 
מסויימים, שכוללים רשימות של מסורה בלבד, וקטעים 
אחדים אחרים. בדרך כלל יש להניח, שהקטעים, שלא נכתבו 
בסיגנון זה, לא משל ב , הם. אין לשונו של ב׳ נקיה מהשפעת 
הערבית, ביחוד במונחי־הדיקדוק. 

הספר כולל שתי חטיבות: א) רשימות־מסורה בדומה 
לאותן שהן ידועות לנו מחיבורים אחרים, כגון "אכלה ואכלה" 
(ידוע׳ שאף ב׳ חיבר רשימות כאלו׳ ולא ברור, מה מתוכן 
נכלל בספר זה): הסעיפים 57 — 76 (להוציא 71 ) במהדורת 
בר ושטרק! ב) ענייני־דיקדוק, שהם נדונים אף היום בספרי־ 
דיקדוק ללשון־המקרא: הסעיפים 4 — 56 ו 71 . 
עיקרי הנושאים הדיקדוקיים שבספר הם: 

(א) מתחומי תורת ההגה והכתב: כלי הדיבור 
ותהליכי הדיבור? מקומות החיתוך של ההגאים ? ניקודן של 
אהח״ע? בגדכפ״ת קשות ורפות? הגיה כפולה של רי״ש (רי״ש 
דגושה ורפה); אמות הקריאה אוי״ה והשפעתן על הניקוד? 
התנועות (בלשונו: "מלכים")׳ סדרן כשלעצמן וחילופיהן 
בנטיות המלים? כללי השווא הנע והנח? האותיות מורו־ 
תיהן? טעמי־המקרא וכללי שימתם. 

(ב) מתחומי תורת ה צ ו ר ו ת. ב׳ מבחין בין אותיות־ 
יסוד לאותיות־השימוש. המושג "שורש" כהגדרתו מימי חיוג׳ 
(המאה ה 10 ) אינו ידוע לו, אבל הוא משתמש במונח "נטע" 
לציין את צורת היסוד של מלה: הנטיה היא יציאת המלה 
מ״נטעה" הן ע״י סמיכות והן ע״י הצטרפותן של אותיות 
בוהכלמ״ש למלה. בהסכם עם ההשקפה המקובלת בדיקדוק 
הערבי הוא גוזר את צודות־הפועל (ה״זמנים") מן השם, וכך 
מונה ב׳ בנטיית־השם גם את הפועל ("או זמן יפול על השם 
ויעשה פועל״, § 36 ). בפסקה קשה וסתומה בחלקה (§ 71 ) 
נמנים שמונה חלקי־דיבור (״סדר המךבר״), והם: 1 ) השמות! 
2 ) מלות־השימוש ("האותות")? 3 ) הריבוי("קהל"! השווה 
דונש בהשגותיו על מנחם, הקדמה, עמ׳ 5 , ב׳: "מת״ן 
לנקהלים״! 4 ) הפעלים (״המלות״ — 6183 ׳!)! 5 ) הזמנים 
("התמורות", השווה שם, § 36 : "וכאשר תבנה אלה הזמנים 
על שם תמיר דרכו ונאמו בו״) ? 6 ) כינויים ("הדבקות", 
והשווה דונש, שם: ״סימן ל״ב לדבקים״)! 7 ) המקורים 
(״המצדירות״)? 8 ) התמורה ("עין הבדלה"). קביעה זו של 
שמונה חלקי־דיבור, לעומת הקביעה המקובלת של שלושה 
חלקי־דיבור, יש בה עניין משום ההקבלה שבה למה שאגו 
מוצאים בספתת־הדיקדוק היוונית. 

ספר דיקדוקי הטעמים חשוב לא רק להכרת מנהגיהם 
המיוחדים של הנקדנים השונים והמגמות שהדריכום בקביעת 
הניקוד אלא אף להכרת עולמם הדיקדוקי הכללי של בעלי־ 
המסורה המאוחרים, שהניחו את היסודות לבניין הדיקדוק 
העברי בדורות שלאחריהם. 

ש. פינסקר, ליקום , קדמוניות, תר״ך, עם׳ ל״ב! י. ה. שור, 
.החלוץ״, מחברת ר, תרכ״ב, עם׳ 67 ואילך! אבן ספיר, ח״א. 
1866 , עט׳ י״א—כ׳! ח״ב, 1874 , עט׳ קפ״ה ואילך! ב. ז. 
בכר, נצני הדקדוק, תרפ״ז, עם׳ 41-27 ! ד. ילין, תולדות 
התפתחות הדקדוק העברי, תש״ה, עם׳ 29-6 ! ס. צ. מגל, 
מבוא המקרא, ספר רביעי, תשי״בי׳, עט׳ 899-896 , ובייחוד 
שם, הערות 15 , 17 ! ז. בן־חיים, תורת התנועות לרב 
סעדיה גאון, לשוננו, י״ח, תשי״ג, עט׳ 94-92 ! ב. קלאר, בן 
אשר, מחקרים ועיונים בלשון השידה ובספרות, תשי״ד, ענד 
319-276 ! מ. ד. קאסוטו, ההוצאה החדשה של התנ״ך. 
,הארץ״, ט״ז בניסן תש״ט ( 15.4.1949 ), עט׳ 4 ! .?$ז״ז . 1 
10 ( 1 , 2 > 3 ז 0 . 11 ; 112 , 1862 , 1 , 1407007111117115 407 0050/110/110 

1014071 8011 4501107 117)4 410 14755070 (110181, XX [1871!, 


- 110 0 ^ 411 ^/ 0 0:77 ,: 7301 ) 5 ״ 1 . 14 . 1 ! • 830 .{ ;( 49-59 , 1-12 
17771 111 ^ 170711 ) 5 ! 8 . 017 / 7171110/10 , 820110 .'׳*\ ; 1879 , 11771 ( 07 ! 7 7 
7/177 ,״חב?!) .[ ;( 293-304 ,[ 1895 ] , 2488 ) ■ 41 / 7/1777 87777 

, 1421110 . 8 ; 43-49 , 1922 , 11 , 801/7571710 0714 !)) 8 % 171 1777 ' 17 
007117571 00170 110 ' 7 ,. 1 ) 1 ; 7 192 , 1 , 180510715 405 11050701071 
8071 7010 ( 1101 10 /' 7 ,. 14 ; 1947 ,( £00171705 30 / 110010/1 7 / 10 ) 

,. 14 ;( 161-168 ,[ 1951 ] , 1 , 0510771071114771 ']' 801115 ) . 45/107/433 
■ 0 א 007111711 ) 811710 110177010 1/10 / 0 80x1 ־ 45/107 8011 7/10 
״ 1 ;( 161-170 ,[ 1955 ] 0/710111771 707£ /)א . 3 . 14 1011011771 
, 1405070107150/11110 707150/1071 ) 1 ' 7 407 50110(2, 007 81/70110X1 ק!, 1 
; 1936 ,\ 07077170011 771050701150/1071 ■ 2111 ,ץע 0 ״ 1 •א ; 1937 
77101 * 01 / 8/10 ) . 53 /■ 1 81/710 45/107 8011 8/10 , 80101107 .£ .] 

.( 17-25 ,[ 1950 ] , 11 , 31114105 01015 / 1 / 01 

ז. ב.־ח. 

בן 3 ג־בג׳ תנא, כנראה בן המאה ה 1 לסה״נ. באבות (ה׳, 
כ״ב) מובא פתגמי: "הפיך בה והסיר בה דכולה 
בה״ (=הפוך בה והפוך בה !בתורה] — שהכל בה). פתגם 
זה מיוחס במקום אחר (אבות דר׳ נתן, פרק י״ב) להלל. 
בברייתות נמסרו כמה דבדי־הלכה בשמו של ב׳ (עירובין 
כ״ז, ב' ועוד). בשאלה, אם מותר לאדם לעשות דין לעצמו, 
נמסר בשם ב׳: "אל תיכנס לחצר חברך ליטול את שלך שלא 
ברשות, שמא תראה עליו כגנב, אלא שבור את שיניו ואמור 
לו: שלי אני נוטל ד (בבא קמא כ״ז, ב׳). יש מזהים עם ב׳ 
את יוחנן בן בג־בג, ששלח שאלה אל ר׳ יהודה בן־בתירה 
בנציבין, והלה שיבח אותו כ״בקי בחדרי־תורד." (תוספתא, 
כתובות, ה/ א׳). יש אומרים, שהיה גר (עי׳ חגיגה, ט/ ב׳! 
תוספות ד״ד, בר־הי־חי), ויש מזהים אותו עם אותו גר, 
שגיירו הלל. 

ב. ז. בכר, אגדות התנאים, כרו א׳, פרק א׳! א. היימן. 
תולדות תנאים ואמוראים, חלק ב׳ (תר״ע), ערך יוחנן 
בן־בג־בג. 

בן במיח, ע־ ע אבא סיכןן־א. 

3 ^?^^ או ( 01516 ש׳\ 0 ש 8 ,:ז 8611¥61115 ), שמה 

של משפחה יהודית ספרדית ענפה, שכמה מבניה 
זכו לפירסום ושהיא נזכרת לראשונה בתעודות־בארצלונה 
ב 1079 . בני־ב׳ נפוצו על־פני ספרד ופרובינציה, ואחר גירוש* 
ספרד גם בארצות־המזרח. בין הקרויים בשמה של משפחה 
זו ידועים: 1 ) יהודה בן אברהם ב׳ (גו׳ ב 1433 בטולדו), 
מצאצאיו של אברהם בנבנשתי מסוריה (ע״ע)! היה ממגורשי 
ספרד ופעל הרבה לביסוסה של קהילת סאלוניקי מבחינה 
רוחנית וחמרית! 2 ) יהושע בן ישראל ב׳ — אחיו 
של ר׳ חיים בנבנשת (ע״ע) בעל פירוש לירושלמי 
("שדה־יהושע") ופירוש לתפילות, שחיברו ר׳ משה קורדו־ 
בירו והאר״י (״עבודה תמה״)? 3 ) עמנואל ב׳, יליד 
ויניציאח, שהיה מדפים באמסטרדאם ושנתפרסם ביחוד 
בהוצאת־הש״ס שלו( 1644 — 1648 ), הכוללת גם חלק מהשמ¬ 
טות הצנזורה, — ועיין שאר הערכים בשם ב/ 

בנבנ^ך! דה פורטה ( 0143 ? 151 46 םש׳\ת 86 ) מוילפרנקה 
( 3113368 ? 361 163 ! 3 ז 1113£ ז \) שבקאטאלוניה (מת 
1268 ), מאנשי־הכספים היהודיים ומרבי־המלוכה באראגון 
בזמנו של יעקב ( 311116 [) 1 . ב׳ עסק במסחר־התבואה והיו לו 
גם טחנות־קמח בבארצלונד" בשנות ה 50 וה 60 למאה ה 13 
שימש גזבר־המלך ( 83116 ) בבארצלונה ולעיתים גם בגרונה, 
לרץ־ה ופרפיניאן. בהזדמנויות שונות הילווה סכומים גדולים 
למלך ולשרים וקיבל תמורתם זכיונות על הכנסות ממלכתיות 
במחוזות שוגים של קאטאלוניה ובאיים הבלאריים. פעם גם 
נמסרה לו אספקת הכסף למיטבעח של בארצלונח, ובמשך 



45 


בנבנשת דה פורטה—כנכנשת יהודה בן שלמה בן לביא דה לה קכלריה 


46 


זמן מה אף חכר אוחד!. בהשפעתו של ב׳ פטר המלך (ב 1264 ) 
את אחיו של ב/ אסטרוג דה פו׳רטה, מגזירת־הגירוש, שהטיל 
עליו על שחירף וגידף את ישו בשעת ויכוח, והסתפק בעונש־ 
ממון. 

י. בער, תולדות היהודים בספרד הנוצרית, תש״ד, (מפתח) 1 

-■ 8111 ) 4 ס 1 ז $110 ז 11 11 11410$ ! 1.0$ , 8308 ץ 111111 ) 80 ז!! .־ 1 ? 

; 1910 ,. 1 10022 ($18108 £ 31 801:1(2110 41 ]<21x11 סס 
.()י:£! 1111 ) 1942 , 11 , 11110 ) 5 מ 1 0122$ [ 6 ^* 7 , 191611111311 

ב 3 בנ? 1 ף 1 , וידל (יוסף) 3 ן ב׳ ןן עלטה ( 131 ) 81 מס□ 

3 !־ 311£1 נ 031 13 16 ) : 1181 ז£נ!תש 8 סשנ!), משורר עברי, 

שפעל בספרד בסוף המאה ה 14 ובתחילת המאה ח 15 . ב׳ היה 
בן למשפחה אמידה בסאראגוסה, שנתפרסמה בשם בן־לביא; 
ב 1413/14 חיה בין המשתתפים בוויכוח הדתי, שנתקיים 
בטורטוסה (ע״ע), ולאחר מכן המיר את דתו. 

את מלאכת־השיר למד מן המשורר שלמה דפירה (ע״ע). 

אך ב׳ פיתח, ביחד עם כמה מחבריו, סיגנון של סאטירה 
שירית, שהיה בו משום חידוש גדול בזמנו. בדומה לנובלות, 
שהיו מקובלות בספרות האירופית בימיו, חיבר מעשה על 
זקן, שחמד צעירה. מעשה זה׳ "עופר ודינה", נכתב בצורת 
"מחברת" (כלומר, צירוף של פרוזה מחורזת ושירים שקו* 
לים) וזכה לתפוצה מרובה בין גולי־ספדד, אע״פ שאניני- 
הדעת נתרחקו ממנו משום ניבול־הפה שבו. — ב' כתב גם 
שירי ידידות ואהבה, וכן חיבר שירי־קודש. 

התנצרותו של ב׳ גרמה בשעתה למבוכה בין המשוררים 
חבריו, שכמה מהם קיוו תחילה, שב׳ יחזור לדת-אבותיו! 
אך תקוותם לא נתקיימה. ב׳ קיבל אחר התנצרותו כמה 
תפקידים רשמיים, שאיפשרו לו להתערב גם בענייני הקהי¬ 
לות היהודיות, ונראה, שביחסו לבני־עמו לשעבר הסתייג 
מכל גילוי של אהדה. ב׳ עסק גם לאחר שהתנצר בעבודה 
ספרותית, ביחוד בתרגומים מלאטינית לקאסמיליינית. 

ה. שירמן, השידה העברית בספרד ובפרובאנס, ב׳, תשי״ז, 
619-592 (ביבל. מפורטת שם, עמ' 699 ). 

חיים ?]־ י^ךאל (ש 0 ״ג/ 1603 , קושטה - 
תל״ג/ 1673 , אזמיד), מראשי חכמי־התורה הספרדיים 
בדורו ומגדולי הפוסקים שקמו אחר ר׳ יוסף קארו (ע״ע). 
רבו המובהק של ב׳ היה ר׳ יוסף ב״ר משה מטראני 
(מהדימ״ט), אך ב׳ למד תורה גם מפי ר׳ יוסף סאמיגה. 
ב 1624 , כשהיה אך בן 21 , נתקבל כחבר בבית־הדין של 
עיר־מולדתו ושימש כממונה על איסור והתר. באותה שנה 
התחיל מחבר את ביאורו המפורט על ספר מצוות גדול 
(סמ״ג) לר׳ משה מקוצי, שקרא לו "דינא דחיי". ספר זה, 
שנדפס בקושטה על-פי כ״י חסר כשבעים שנה אחר מות 
מחברו, כולל שני חלקים: הראשון (שיצא בשנת תק״ב) דן 
במצוות עשה והשני (שיצא בתק״ז) במצוות לא תעשה. 
ב 1643 — 1655 שימש ב׳ רב בעיר תיריא (ס■"?), הסמוכה 
לאזמיר. ב 1655 קבע את מושבו באזמיר וב 1661 , עם הזדקנו¬ 
תו של הרב הכולל לעדת אזמיר, ר׳ יוסף אישקפה (ע״ע), 
נתמנה ב׳ כממלא מקומו בהוראת איסור והתר ובשיפוט 
בדיני־אישות. אחר פטירתו של אישקפה (תכ״ב) היה ב׳ רבה 
היחיד ו״מרא דאתרא" של קהילת אזמיר. ב 1665 מינתה 
מועצת חכמי־העיר (בהסכמתו של ב׳) את לפפא (ע״ע) 

־ ז־ ז 

כממונה על דיני־ממונות, אלא שבסופה של אותה שנה כבר 
הודח זה האחרון ממשרתו ע״י המון מעריציו של שבתי צבי, 
שלפפא החרימו וגזר עליו מיתה. אחר התאסלמותו של שבתי 
צבי השתדלה קבוצה קטנה בקהל-אזמיר להשיב את לפפא על 


כנו, והדבר לא עלה בידה. מתוך כך הסתכסך ב , עם לפפא, 
והדו של סיכסוך זה נשתמר בחיבוריהם של ב׳ וכמה מן 
החכמים בני־דורו, יחסו של ב׳ לגבי התנועה השבתאית 
בכללה היה שלילי בהחלט, אלא שכרודף שלום ובורח מן 
המחלוקת לא מצא במקרים מסויימים עוז בנפשו להתנגד 
בגלוי לרובם של בני־עדתו, שנפתה לבם אחר שבתי צבי ובני 
סיעתו. — עמדתו הפשרנית לא פגעה בכבודו ובסמכותו כאחד 
מגדולי הפוסקים בישראל. חיבורו הראשי, "כנסת הגדולה", 
נתקבל בחוגי הרבנים הספרדיים והאשכנזיים כקובץ מוסמך 
של פסקי-דינים והכרעות-חכמים, שאפשר להורות על-פיו 
הלכה למעשה, "ובלעד[י]ו לא ירים איש מורה הוראה הבקי 
בדרכי הוראה את ידו בשום הוראה" (חיד״א ב״שם הגדו¬ 
לים"). בספר זה, הכולל שמונה כרכים גדולים, הביא ב׳ 
וביאר באופן שיטתי את כל המסקנות וחידושי הדינים הנמ¬ 
צאים בתשובות ובשאר חיבורי־ההלכה של גדולי האחרונים 
מזמנו של ר׳ יוסף קארו ואילך, וכן קצת פסקים של חכמים, 
שקדמו לר״י קארו ושזה האחרון השמיט את דבריהם. בחייו 
של ב׳ נדפסו רק שלושה חלקים בלבד מחיבור זה, והם: 
״כנה״ג״ לאורח חיים, ליוורנו תי״ח! "שיירי כנה״ג" לאורח 
חיים, אזמיר תל״א! "כנה״ג" לחושן משפט, חלק א/ אזמיר 
ת״ך. חלקי-הספר, שנדפסו אחר מותו של ב/ הם: "כנה״ג" 
ליורה דעה. חלק א׳, קונשטנטינא תע״ו! חלק ב/ שם תע״א 1 
חלק ג/ שם תע״ז; "כנה״ג" לאבן העזר, אזמיר תצ״א(הוצאה 
חדשה: לבוב תרכ״א); "כנה״ג" לחושן משפט חלק ב/ 
בצירוף כמה נספחים ממחברים אחרים, אזמיר תצ״ד. — 
חידושי דינים נוספים של ב׳ לחושן משפט נמצאים בס׳ "בני 
חיי" לר׳ חיים ב״ר מנחם אלגאזי, שיצא באורטאקויה (סמוך 
לקונסטאנטינופול), תע״ב. 

חשיבות מכמה בחינות נודעת גם לקבצי תשובותיו של ב׳ 
לארבעת חלקי ה״טורים", שקרא להם "בעי חיי". מהם נדפסו 
תשובותיו לאורזדחיים חלק ב׳ (סאלוניקי תקס״ג), רי״א 
סימנים ליורה דעה וכ״ד סימנים לאבן העזר (שם תקמ״ח), 
וכן תשובותיו לחושן משפט, בשני חלקים (שם תקנ״א). 

ב׳ חיבר גם חידושים למס׳ סנהדרין בשם "חמרא וחיי", 
שלא נשתמרו בשלמותם. הוציאם לאור ר׳ בנימין רפאל חיים 
מורינו בצירוף הגהות וליקוטים מכ״י של חידושי הראשונים 
בשם "חמר חיור עתיק" (ליוורנו תקס״ב). עוד כתב ב׳ ספר 
בשם "פסח מעוביך, שכולל אוסף דינים לבדיקת חמץ 
והלכות ערב פסח וסדר לילי יום טוב הראשון של פסח, 
מלוקט מתוך חיבוריו "כנה״ג" ו״שיירי כנה״ג" (ויניציאה 
תנ״ב). 

יורש מקומו של ב׳ כרב הכולל של קהל־אזמיר היה בנו, 

ישראל (ת״ד/ 1644 —תפ״ט/ 1729 ). 

ד. קונפורמי, קורא הדורות, מהדורת ד. קאסל, תר״ה, כ״ז ב׳! 

ה. י. ד. אזולאי, שם הגדולים, בערכו ובערכי הספרים כנה׳־ג, 
בעי חיי, דיבא חזיי, פסה מעובין; חיים מיכל, אור החיים, 

סי׳ 862 ! יעקב ששפורטש׳ ציצת נובל צבי, הוצ׳ י. חשבי, 
תשי״ד! ישראל יעקב עמדין, תורת הקנאות, ד׳, ב׳ו ש. ברב־ 
פלד, לתולדות מאורעות שבתי צבי, "קובץ על יד", הוצ׳ 
מקיצי נרדמים, תרנ״ט; מצבות רבני אזמיר, "עניני שבתי 
צבי״, ד,וצ׳ אהרן פריימן, תרע״ב, עמ׳ 142 , סי׳ 20 ! דניאל 
בן אליה גיראסי, "אודה ה׳", דרוש ה׳ (ויניציאה תם״ב)ו 
ג. שלום, שבתי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו, חשי״ז 
(מפתח)! .ךח 3851 ק 61 202 \ 36(2, 04], x ־ 01 . מ. נ. צ. 

ב;בנ^וק יהוו־ה בן ?זלמה ןן לביא דר. לה קבלריה 

— 13 ס!) 1 ג 31 ״ 1 תשב! ת 0 מ 53101 םשנ 1 1¥61115£ זש 8 
13 ־נס 311 ל 03 — (מת 1411 ), פינאגסיסטן יהודי בסאראגוסה. 



47 


בנבנשת ידדדה בן שלמה בן לביא דח לח קבלריה—בנבנשתי, ששו! בן יצחק בן יוסף 


48 


ב׳ שיתף פעולה עם סוחרים נוצריים מבארצלונה ומגרלבד. 
בסוף שנות ה 70 של המאה ה 14 שימש כבאנקאי וגובה־מיסים 
של רכוש כנסייתי (של המסדר על שם יוחנן ושל הארכי¬ 
הגמון מסאראגוסה). מ 1380 ואילך מילא תפקידים דומים 
לאלה בשירותו של פדרו ׳\ 1 , מלך אראגון — ביתוד בסארא־ 
גוסה ובמחוזה. מ 1383 ואילך עסק גם בחכירת־המכס, וב 1386 
החכיר לו המלך את גביית מכם היצוא לקאסטיליה ומיסים 
מסויימים בקלעת־איוד, לשם פרעון חובות, שהיה חב לו. 
בימיו של חואן 1 הופסקה, כנראה, פעולתו הציבורית של ב׳ 
ולא נתחדשה אלא בימיו של סרטיו(ע״ע). בתעודות מ 1396 
נזכר ב׳ שוב כשולחני וחוכר־מיסים של הארכיהגמון של סך- 
גוסה. ב 1401 נשא ונתן, כמורשה של המלך, עם ה״מעמדות" 
בענייני־המיסים וגם השתתף במו״מ על התתתנות בתי־ 
המלכות של אראגון ונאווארה. מטעם המלכות טיפל ב׳ גם 
בענייניהן של כמה קהילות. ב 1381 נתמנה כחבר בוועדת- 
המיסים של קהילת אלקניס, ב 1394 — כבורר בענייני מיסיס 
וארגוניות בקהילת טרואל, וב 1403 הוטל עליו להשכין שלום 
בקהילת דארוקה ולקבוע את סדרי ההנהגה שלה. ביתו שימש 
בית-ועד לחכמים. בימי הפרעות של 1391 מצא שלמה דפירה 
(ע״ע) מקלט בביתו וגם שימש מורה וידיד לבנו. ב׳ עמד 
בקשרים גם עם ר׳ חסדאי קרשקש ועם ר׳ יוסף אורה בונה, 
רבה הראשי של נאווארה, בעניינים משפטיים. גם שלמה 
הלוי ויהושע הלורקי, שהמירו אח״כ את דתם, הרופא אסטרוק 
רימוך והריב״ש היו קשורים בו בקשרי־ידידות. יהושע בן 
יוסף הלורקי (לא המומר) חיבר, לפי בקשתו של ב/ את ם׳ 
גרם המעלות (על המזונות והתרופות), ויוסף וידאל, בנו של 
ב/ תירגם ספר זה מן המקור הערבי לעברית. ב' גם עורר 
את מאיר אלגואדיש ואת זרחיה הלוי לתרגם לעברית את 
ם׳ המידות לאריסמו ואת ס׳ הפלת־הפילוסופיה לאלגזאלי. 

ש. ז. ח. הלברשטם, ישורון לקאבאק, ט , (תרל״ג), 10-6 ; 

מ. שטיינשניידר, המזכיר, ט״ו( 1875 ), 60-56 ! י. בער, תולדות 
היהודים בספרד הנוצרית, תש״ה (מפתח); דיואן של שלמה 
בן משולם דאפיירה, הוצאת ש. ברנשטיין, חש״ג; -״;־ 51 
1111 11/101 ! ! 01 ,:־ 83 . 8 ; 762 , 328 , 209-11 , 110 ,־ 1 ־ 1:1 ־ 1111 ־ 5 
, 84 ? 1 !(! 5 , 2 ־) 05 | 031 0/11■. 1, 1929, 1104; 8. 1x11 

. 123-6 , 1-40 ,( 1943 ) 111 

צ. א. 

בנבנע&תי (^ 15 ח^\ 1 ז 86 ), אברהם, מסוריה ( 13 ז 50 ), 

מנכבדי היהודים בקאסטיליה ומעשיריהם בימי 
חואן 11 ( 1406 — 1454 ). בתעודות־המלכות הוא נזכר מ 1420 
ואילך. המלך הצעיר מסר את הנהגת-המדינד. לידי שני אצי¬ 
לים, ואלה הטילו על ב׳ להבריא את משק־הכספים שנתערער. 
ב׳ חכר את המיסים והמכסים בכל המלכות ואירגן את גבייתם 
בעזרת מנגנון של חוכרי־משנה, שברובם היו יהודים. כמו־כן 
סיפק כסף ותבואה לצבא, שחנה על גבול אנדאלוסיה. 
לבקשתן של הקהילות נתמנה ב 1432 ע״י המלכות לשופט 
עליון על כל יהודי-קאסטיליה ולמחלק של מעמסת־המיסים 
בין הקהילות* תארו הרשמי היה: "רב של תצר־המלד"(ג 31 *[ 
156:1101 ־ 4 1:0 ־ 001 13 * 4 ). באותה שנה עצמה כינס את 
מורשי הקהילות וחכמיהן בוואליאד(ליד, וביחד עמהם תיקן 
תקנות לשם חיזוק מעמדה של יהדות־ספרד, שנתרופף הרבה 
אחר השמדות ההמוניים בימי הפרעות של 1391 ובימי הווי¬ 
כוח בטורטוסה ( 1413 — 1414 ). ב׳ התנגד לתפיסה האלגורית- 
הפילוסופית של ערכי-הדת, שהיתה רווחת בין המשכילים 
מבני־זמנו, ודגל בחידושה של האמונה התמימה ובהקפדה 
על שמירת המצוות לפי המסורת. "תקנות־ואליאדוליד", 


שנקבעו ביזמתו, נועדו להבטיח תלמוד-תורה. תפילה כציבור 
ודין־צדק בבתי-הדין הישראליים, לחלק את המיסים חלוקה 
צודקת, לאסור מותרות במלבושים ובחגיגות משפחתיות 
ולמנוע מלשינות והפרת משמעת בקהילות. צורח אירגונה 
של יהדות קאסטיליה ומשטר־חייה. כפי שנקבעו בתקנות 
אלו, עמדו בתקפם עד גירוש־ספרד. 

י. בער, תולדות היהודים בספרד הנוצרית, תש״ה (מפתח); 

מ 6 ///ז/ 0/6 ,־ 13361 ; 4 י .# 141 , 4 , 3 , ¥111 

. 309 , 305-6 , 280-1 , 1936 , 11 ,מ 6 /מ//£$ מ 6 ^ 6 //*ן. 6£/7 ומי/ 

|{ב^ 1 תי(ס 1 $£ ״ 0 ׳גמ 80 ), מ^ה; רופא יהודי תורכי, ממוצא 
ספרדי, שחי במהצה השניה של המאה ה 16 . כרופאו 
של הוזיר הגדול סיאחיש פחה, רכש לו השפעה מרובה בפולי¬ 
טיקה התורכית, בדומה לזו שהיתה לשלמה אשכנזי (ע״ע), 
ששיתף לפעמים פעולה עם ב , . ב 1582 היה אחראי במידה 
גדולה להחזרתו של פטר החיגר כהוספודאר של מולדאוויה. 
ב 1583 הציע — ביחד עם מנהל ענייני־המטבע, היהודי 
ניסים — להכניס תיקונים בערך המטבע, ואלה הביאו 
לידי מרד היאניצ׳ארים. בשותפות עם היהודי דוד פסי(ע״ע) 
והאיטלקי פאולו מאריאני, ובסיועו של השגריר הבריטי באר¬ 
מון, פעל בהצלחה בביגוד למדיניות של שלמה אבן יעיש 
(ע״ע), הדוכס של מיטילני. מדיניותו של ב׳ בתורכיה היתה 
מכוונת לכריתת ברית עם ספרד ומשום כך נתמנה ב 1598 
על־ידי ממשלת־תורכיה, ביחד עם שני מוסלמים, כבא־כוחה 
במ&א־ומתן שלה על שלום עם ספרד. מאחר שהממונים 
עברו על ההוראות, שניתנו להם, נידונו לגלות. כדי להימלט 
מעונש זה קיבל עליו ב׳ את האיסלאם, אך הדבר לא הועיל 
לו. הוא מת כאסיר פוליטי ברודוס. 

ב. רות, תולדות בית נשיא, תשי״ג; ס 7141-0 ,־: 0312111 
; 109-110 .קק ,!! 111104 ! 1 > !( 141 [ ,.ס; ; 101 , 1931 ,:/״>/ 
. 246-7 , 7 \ 1 ,! 111 >!!.! 411 ! 1 ? 10 ! 1 ) % 011 !'\ ,־:־!:: 013 

בנבנ^תי (־";"^חשמ), *?מואל, רופא ומתרגם יהודי 
באראגון במחצה הראשונה של המאה ה 14 ; ישב 
בטאראגונה ( 1322 ) ובסאראגו׳סה וב 1356 עדיין היה בחיים. 
ב׳ נמנה על אנשי־התצר של מלך־אדאגון, פדרו 1¥ , והיה 
רופאו הפרטי של דון מנואל, אחי־המלך. סמוך' ל 1300 תירגם 
לעברית את ״ספר הקצרת״ להרמב״ם — כנראה, מתיד תר¬ 
גום ללאטינית; לשידתרגומו היא מלבבת ושוטפת, אלא 
שכתבי־היד שנשתמרו לקויים בשגיאות. — יש מייחסים לו 
גם תרגום עברי של "תנחומי־הפילוסופיה" לבואטיוס. 

ספר הקצרת להרמב״ם, בתרגומו של שסואל בנבנישטי 

(י״ל ע״י ז. מונמנר), 1940 ! , 111 ע , 718 ,־ו־ 1 > 1 ־ 110 ־ 10$ ־: 5 
! 1 ( 1 ,:־ 83 . 8 ; 767 , 496 . 110 ,. 13 ; 84 ^ ; 91 ,צ 1 ; 125 , 85 
. 434 , 172 , 1929 , 1 ,ה! 11 ו 3 ק$ 1 ז! 1 ! 1 

ב;ב:^תי ( 516 ״״׳״״£), ##ח ןן ן?חק ןן יוסף 

( 1131 — 1209 ), מדינאי יהודי קאטאלוני! משורר 
עברי ונדבן. ב׳ נכנם בצעירותו לשירותו של רוזן בארצלובה. 
אח״ב שירת את אלפונסו 11 ( 1162 — 1196 ) ואת פדרו 11 
(מ 1196 ואילך), מלכי-אראגון, כרופא, מתורגמן (לערבית), 
יועץ מדיני, שליח דיפלומאמי ו״גזבר" בבארצלונה ובמקומות 
אחרים. כמרכן שימש שותף להנהגה הכספית של המדינה. 
תמורת הלוואות לאוצר־חמלך קיבל הכנסות ממלכתיות 
שונות. כדוגמת אצילי־הארץ היה פטור מתשלומי־מיסים 
ומופקע מדינם של שופטי־המלך ושל קהילות-ישראל, ואף 
חתם (בעברית) על תעודות ממלכתיות בצד רבי־הפלוכה, 



49 


בנכנשתי, ששת בן יצחק בן יוסןש — כגגאזי 


50 


בראה, שהיה בעל השכלה כללית רחבה: היו לו קשרים עם 
אחד מן המלומדים המוסלמיים, שהיה מקורב למלך מארוקו, 
והיה בקי בספרי דברי־הימים של מלכי־האומות. כמו־כן 
נשתמדו כתבי־יד שלו בעניינים רפואיים, ב׳ היד, אחרון 
ה״נשיאים" היהודיים בספרד. בתוקף כתב־זכויות, שקיבל 
מן המלך, קבע את סדרי בית־הכנסת בבארצלונה. ס׳ משנה 
תורה להרמב״ם נחשב בעיניו כספר יסודי לפסקי־הלכות. ב׳ 
הגן בתוקף גם על השקפותיו הפילוסופיות של הרמב״ם מפני 
התקפותיו של ר׳ מאיר ד,לוי אבולעפיה (ע״ע). ר׳ בנימין 
מטודלה ור׳ יהודה אלחריזי, שראוהו בשעת ביקוריהם בבאר־ 
צלונה, מספרים בשבחו, יצחק אבא מארי (בעל ם , העטור) 
מודד, לו על העזרה, שב׳ הושיט לו, ויוסף בן זבארה הקדיש 
לב׳ מיטיבו את ם׳ השעשועים שחיבר. 

י. בער, תולדות היהודים בספרד הנוצרית, תש״ה, 594 ; 

, 1929 , 1 , 71 ) 1 ( 1111 ) 5 1101 ) 11111111 ) 1111 111101 [ ) 01 ,־ 8301 . 7 ן 
. 62-3 , XXX1X ,/££ .״״״״')״ב* .ם ; 1174 . 1126 

צ. א. 


. 1 

1 £ 


הרמאן באנג 


5 ?^׳ 5 *^* 0 [ — § 1 ז 83 ןזסזזזש!! — ( 1857 — 1912 ), מספר 
דאני. ב׳ היה בנו של בומד וחשב את עצמו לצאצא 
של האצולה הדאנית העתיקה. 
בנעוריו ניסר, את כוחו כשחקן, 
אך ניסיון זד, לא הוכתר בהצלחה! 
לעומת זה נעשה לאחר זמן מבקר 
תיאטרוני מצויץ ובמאי מקו׳רי 
ומוכשר. בפאריס אף ביים בשביל 
לינץ! פו( 06 ? £״ 8 ! 1.1 ) — השחקן 
ומנהל התיאטרון הנסיוני ל׳אוור 
— מחזות של איבסן. ב׳ מת 
באה״ב, שביקר בהן לשם שורה 
של הופעות: הוא נמצא גוסס 
ברכבת בדרך לקאליפורניה. 

ב׳ הרגיש את עצמו כל ימיו בודד וערירי, וברומאנים 
ובנובלות העיקריים שלו היטיב לבטא את גורלם של הבוד¬ 
דים. באהבה ללא גבול הוא מתאר את הטראגיקה המשותפת 
לשני סוגים של בני־אדם: הבודדים הקטנים של חיי יום־יום 
והבודדים הגדולים של חיי־האמנות. מן הדמויות המרובות 
מן הסוג הראשון בולטת אשתו הענוגה של מנהל תחנת־ 
רכבת, שבעלה אינו מבין לרוחה; אין בה שום דבר מיוחד; 
אלא שהיא נחנקת בסביבה שטחית וריקנית! בלא שתבחין 
בדבר בבירור, היא סובלת מהעדר של שירה ושל רגשות 
טהורים (״ליד הדרך״, 1886 ! ניתרגם עברית ע״י י. רבינוביץ, 
תרפ״ח), 0 מוך לסוף פעולתו הספרותית, כתב ב׳ שני רומאנים 
גדולים, שגיבורם הראשי הוא אמן: ״מיכאל״ ( 1904 ) ו״בלי 
מולדת״( 1906 ! ניתרגם לעברית ע״י ח. ש. בן־אברם, תרפ״ג). 
ברומאן הראשון מתאר ב׳ צייר צרפתי גדול. שהוא קורא לו 
בשם קלוד זורה ( 61 ־ 201 ); הוא אוהב אהבה צנועה את 
מיכאל, אמן צעיר מחוסר־כשרון, אך יפה כדמותו של אל 
יווני. ילד-שעשועיו זה עוזב את "רבו" בגלל אשה, ואינו בא 
אף אל מיטת־מותו, הגיבור של הרומאן השני הוא יוהאן 
אויהאזי (ץ 1132 ןס 0 ^ 00 , כנר מחונן בעל לאומיות כפולה, 
שהיה סובב בעולם ובא למסע־קונצרטים לדאניה, מולדת 
אמו! במשך שעד, קלה הוא מקוה לכבוש כאן לעצמו לב¬ 
אשה ומולדת, אך עד מהרה חוזרת ומשתלטת עליו ההרגשה, 
שהוא זר, "בלי מולדת", ושאין תקנה לבדידותו. 


לב׳ יצא שם לא רק בסקאנדינאוויה, אלא אף בארצות 
הדוברות גרמנית. תרגום גרמני של כתביו ב 4 כרכים נת¬ 
פרסם ב 1919 . הוא הנציג העקבי ביותר של הסיגנון האימ¬ 
פרסיוניסטי. אין ב׳ מגלם את דמויות גיבוריו ע״י פירוט 
מעשיהם, אלא ע״י מסירת דבריהם בלבד. כשהוא מתאר איזה 
מצב אינו נוקט בדרך הניתוח של הסיבה והמסובב, אלא 
ממה את העובדות כסדרן ולפי דרך התרשמותן בחמשת 
החושים. צורת־כתיבתו, שאינה מחוסרת מלאכותיות, תרמה 
בלא ספק לשינוי הכיוון באמנות־הרומאן בארצות הסקאנדי- 
נאוויות והגרמניות. יצירותיו ניתרגמו גם לאנגלית, צרפתית 
וללשונות אחרות. 

■ 0 14 ) 71 ) 1 ( 17 11 ) 1 ! 171111 ) 11 214111 11 ) 5111111 ,. 8 .)£ , 1 | 30 נ| 1 ש;)ט 1.3 .ט 

. 1937 , 7111111111 

ס. י. ב. 

!מאד (*<£>, 1321 (§נ 1 ש 8 ), עיר־הגמל השניה בגדלה 
בלוב (ע״ע) ואחת משתי ערי־הבירה שלה! בירת 
ברקה (קירנאיקה), שהיא אחד משלושת החבלים הפדראליים 
של לוב. ב׳ יושבת בקצה הצפוני־המזרחי של מפת סידרה 
(ע״ע לוב) על רצועה צרה שבין מלחה (סבחה בערב׳) 
ממזרח ובין הים התיכון ממערב. דרומית־מערבית לעיר יש 
מפת קטן, שהוכשר בסוף שנות 1920 לשמש נמל לספינות 
גדולות. האוכלוסיה של ב׳ ממה כ 70,500 נפש ( 1956 ) — 
ברובם המכריע סוניים דוברי ערבית והשאר — יהודים וזרים. 
מקורותיה הכלכליים: סחר־חוץ (יצוא של שעורה, שמן־זית, 
שימורי דג־התמוס, עורות וצמר־צאן! יבוא של סחורות־ 
תעשיה, נפט, ועוד), דיג, שליית ספוגים מן הים, הכנת מלח 
ממי־הים, טחינת־קמח, עצירת שמן־זית ובורסקאות. — מב׳ 
יוצאים כמה כבישים, שהתקינו האיטלקים והבריטים, לפנים־ 
הארץ ולטריפולי, ושתי מס״ב, אחת מהן לבדקה (ע״ע) 
שבצפון־המזרח ( 109 ק״מ) והשניה לסולוק שבדרום־המזרח 
( 56 ק״מ). 

היסטוריה. ב׳ נוסדה קרוב לשנת 500 לפסה,"נ ע״י 
ארקסילאוס ז\ 1 , מלך קירני, שהושיב בד, יוונים וקרא לה 
בשם אוהספרידס (שנתקצר להספדים או הספרידם)! תלמי 111 
לבית סלוקוס קרא לה בתיקי על שם אשתו ( 235 לפסה״נ), 
ובשם זה נקראה העיר עד המאה ד, 13 או ה 14 . ב׳ זכתה 
לפריחה בתקופה ההלניסטית, במידה מרובה — ע״י הישוב 
היהודי הגדול, שהיה בה. היא נחרבה קרוב לשנת 670 בתקו¬ 
פת הכיבוש המוסלמי. במאות ה 12 —ה 14 השתמשו הג׳נובנים 
בנמלה של ב׳(שנקראה בזמנם בתיק)! אח״כ נעזבה העיר 
שוב ורק במחצה הראשונה של המאה ד, 16 , כשהיתה בידי 
התורכים, התחילה להיבנות מחורבנה. היא נקראה אז מרסה 
(נמל־) אבן גאזי על שם קדוש מקומי. המתיישבים באו 
ברובם ממסורתה שבמדינת־טריפולי(משבטי־המדבר), ולסוף 
מאי־כרתים. מאז שימשה ב׳ תחנת־מוצא לסחורות של הסו- 
דאן המזרחי והתיכון. מן המחצה השניה של המאה ה 16 עד 
המחצה השניה של המאה ה 19 היה השלטון־בפועל בידי 
תקיפים מקומיים. בתחילת המאה ה 19 היה מספר התושבים 
בב׳ כ 2,000 נפש (כמחציתם יהודים), בתחילת המאה ה 20 — 
כ 19,000 נ׳. האיטלקים כבשו את ב׳ באוקטובר 1911 , אבל 
רק אחר מלחמת־העולם 1 התחילו בפיתוחם של העיד ונמלה. 
האיטלקים הקימו שכונות חדישות על שפת המפרץ ובברכה, 
פרבר מעבר למלחה, דרומית־מזדחית לב׳. ב 1938 ישבו בב׳ 
יותר מ 64,000 נפש, מהם כ 19,000 איטלקים וכ 3,000 יהודים. 



51 


בנגאזי — בנגואולך, ימת■ 


52 



טראבלוס (טריפולי) וקהילת בנגאזי. לכל 
אחת מהן היה ביכ״ב מיוחד, אך רב אחד 
שימש בשתיהן. מ 1867 ואילך היה הוועד 
המרכזי של "חברת כל ישראל חברים" 

משתדל להגן על יהודי־העיר מפני נגי־ 

שותיהם של השלטונות ותושבי־המקום, 

וב 1868 שוחררה, הודות להתערבותו, 

נערה יהודיה, שנחטפה ע״י ערבים. 

יהודי־ב׳ היו ברובם בעלי־מלאכה 
ובמיעוטם סוחרים ורוכלים, שעסקו במס¬ 
חר עם הילידים שבסביבה או בדרך הים 
עם טריפולי ואלכסנדריה. לחבלי־המדבר 
לא הגיעו סוחרי־ב׳ היהודיים. 

ב 1860 הוקם בב/ במקום ביהכ״ג העתיק "בנגאזי", ביכ״נ 
חדש בסיגנון האורי־ספרדי. בתהילת המאה ה 20 הורו כאן 
בביה״ס העברי גם איטלקית וחשבון, אך חלק מילדי־היהודים 
למד גם בביה״ס האיטלקי, שבו שימש מורה מיוחד ללימודים 
העבריים. ב 1940 מנחה קהילת ב׳ כש 3,0 נפש. ב 1944 למדו 
בביודהספר העברי בב׳ יותר מ 400 תלמיד ותלמידה. מימי 
מלחמת־העולם 11 ואילך הלך הישוב היהודי בב׳ ונידלדל. 
בימי שלטודהנאצים עמדה הקהילה על סף הכליון. בתקופת 
השלטון הבריטי פרצו פרעות ביהודי ב׳ ב 1945 וב 1948 . 
בתחילת 1950 נמצאו בב׳ רק 350 יהודים. 

ישראל בן יוסף בנימין, מסעי ישראל, 1859 ! נ. סלושץ, 
מסעי בארץ לוב, ב׳, תשי ג! ש. אפלבאום, יהודי קידנאיקה 
וסרדם בזמן טריינום, ציון, שנה י״ט, ספרים א׳-ב , , תשי״ד! 

מסימסעמ/ ז 1 ! 2 11 ( 1 0 ) 7-1 ) 40 ז 0 א סין 71 ) 114 (  41 1 ) 4 

) 411141 ! ) 111 ( 0 !) 1 ) 11 ) 4 €011 ! ) 1/1 מי! 1 ) €07711711171111 

. 1950 ,!! £11 


בננאזי: טראר. כללי של הנטל , 

לא הגיעו סוחרי־ב׳ היהוד 

בתקופת השלטון האיטלקי שימשה ב׳ מרכז להתיישבות ב 1860 הוקם בב/ במקום ביהכ״ג העתיק ״ 1 

החקלאית האיטלקית בקירנאיקה. בימי מלחמת-העולם ח, חדש בסיגנון האורי־ספרדי. בתהילת המאה 1 

בתקופת הקרבות באפריקה הצפונית בין הבריטים והגרמנים בביה״ס העברי גם איטלקית וחשבון, אך חלק 1 

( 1941 — 1942 ), עברה ב׳ 5 פעמים מיד ליד עד שנשארה למד גם בביה״ס האיטלקי, שבו שימש מורה מ 

סופית בידי הבריטים, שהמליכו בה ב 1949 את אמיר הסנוסים העבריים. ב 1940 מנחה קהילת ב׳ כש 3,0 נפק 

(ע״ע), מוחמד אדרים אלסנוסי, על קירנאיקה. לאחר שנת־ בביודהספר העברי בב׳ יותר מש 4 תלמיד ו 

מלך על כל לוב, ב 1951 , נעשתה ב׳ אחת משתי ערי־מושבו. מלחמת־העולם 11 ואילך הלך הישוב היהודי 

א. י. בר• בימי שלטודהנאצים עמדה הקהילה על סף ה• 

היהודים. לדברי יוסף בן מתתיהו, התיישבו יהודים השלטון הבריטי פרצו פרעות ביהודי ב' ב 

לראשונה בסביבת ב׳ בזמנו של תלמי 1 . בחורבות בתיקי בתחילת 1950 נמצאו בב׳ רק 350 יהודים. 

נמצאה מצב ת־שיש מפארוס ועליה כתובת יוונית מ 24 לסה״ג׳ ישראל בן יוסף בנימין, מסעי ישראל, 1859 ! 
שתכנה הוא: ההחלטה, שנתקבלה בחג־הסוכות מטעם הקהילה ל ״׳? 1 ת . 2 ג י "י 

היהודית בב׳ לעטר את ה&רסקטוס מארקוס טיטיוס בכל חג ! 07 ^ 171 ^ * 171€ *> 4 ז 0 א !?[ "פ ,! 1 

וראש־חודש ולהנציח את שמו על עמוד־שיש מיוחד באמפי* ,/!!סס[ , 1.304511111 . 5 ;( 1906 , 7 ״' 0 !ג ״ 1 ) 

, . ) 11 ) 7414 ) 171 / 0 5 ) €01171171 1411511771 ) 171 171 / 

תיאטרון על ש״ניהל את עסקי־הציבוד באהבודאדם וביושר־ 
לבב גמור". כמדכן פורשו בכתובת ז 1 שמותיהם של תשעת 
זקני־העיר (הארכונטים), שחתמו על ההחלטה (שמות אלה 
חם ברובם יווניים, ורק אחד מהם חוא רומי ואחד עבדי, כלי־פריטה ממשפחת־הגיטארה, שמשמש בעיקר 

יוסף). כתובת אחרת מאותה תקופה לערך דנה בשיקומו של בתזמורת הג׳ז (ע״ע). הב׳ הוא ארוך-צוואר, בעל 

אותו אמפיתיאטרון ע״י אחד מחברי־הקהילה. כתובת יוונית ארבעה מיתרים וגוף דומה לתוף־מסגרת, שהוא פתוח בצידו 

מ 56 לסה״נ, שנתגלתה ב 1938 , כוללת הבעת חודה לפרנסי התחתון ! צליליו, הדומים לצלילי תופים, משמשים ליצירת 

הקהילה וחבריה, שתרמו לתיקון בית-הכבסת. רשמים ריתמיים בלבד. — מוצאו של הב׳ הוא ערבי־תורכי, 

תכנן של הכתובות היווניות מעיד, שקהילודב׳ היהודית והוא קרוב מצד תכונותיו לכמה כלי-נגינה של עמי אסיה 

היתה מאורגנת כחטיבה בפני עצמה׳ ובצורה ז( הכירו בה ואפריקה, כגון הלירה הנובית, הקראר החבשי והביוה היא־ 

השלטונות, ומכאן הכינוי המיוחד, שנתכנתה בו: ״!)(!?!!גס״ פאנית. שימושו נתפשט לאפריקה המערבית, ומשם — 

המעיד על צורה מסויימת של הנהגה עצמית. השימוש באמפי־ באמצעות הכושים — לאמריקה. כיום בונים אותו בארבעה 

תיאטרון לצרכים יהידיים מיוחדים לא היה רווח בקהילות־ גדלים שונים, שהמקובל שבהם הוא זה של ב׳-הטנור,שמיתריו 

ישראל בארצות-הגולה בתקופה ההלניסטית־הרומיח. עפ״ר מכוונים כמיתרי הוויולה (דו־סול-רה־לה). המיתר הגבוה 

השתמשו לצרכים מעין אלה, שעליהם מדברות הכתובות ביותר סמוך לנמוך ביותר והוא קצר ב% משאר המיתרים. 

היווניית־היהודיות, בתחום ביהכ״נ. 

בימי מרד-טריינוס ( 116 — 118 לסה״נ), ואח״ב בתקופת ב^ואולו, !מת*(נו £111 ׳^ 8 ״ב 8 ^ 1.3 ), ימה רדודה בצפונה 
השלטון הביזאנטי, היה גודלה של קהילת־ב׳ כאותו של שאר של רודזיה הצפונית, כ 250 ק״מ דרומית־מערבית 

יהודי קירנאיקה (ע״ע). ביה״ב נשתקעו בב׳ יהודים (מטרי־ לימת טאגגאנייקה* חוצים אותה קו־הרוחב הדרומי ׳ 36 ־ 11 

ם 1 לי וממקומות אחרים), שניהלו מסחר של תיווך בין וקו־האורך המזרחי ־ 30 . הואיל וגד(תיה של הימה נמוכות 

אפריקה המערבית, אפריקה הפנימית ומצרים. מלבד זה עסקו משתנה שטח פני־מימיה לפי עונת־הגשמים. שמחה של ימת 

בספנות, במלאכות ובעבודת־האדמה. ב׳ עם הביצות הגובלות בה הוא בממוצע ש 9,8 קמ״ר. גובה 

במחצה הראשונה של המאה ה 16 נתחדש הישוב היהודי פני־מימיה הוא בממוצע 1,143 מעל סני־הים! עמקה המאבסי־ 

בב׳. ב 1821 מצא הנוסע האנגלי ביצ׳י(י< 6 ^^ 8 ) בב׳ כש 2,0 מאלי: 6 מ/ מי־הימה יוצאים לנהר לואפולו, שהוא פלג של 

תושבים, וחלק גדול מהם — שכלל, לדבריו, את.ראשי המס־ הקונגו. הימה עשירה בדגים ובחופיה מרובות חיות־טרף 

הר וכשרון־המעשה״ — היו יהודים. בנימין ״השני״ (ב 2851 גדולות! הישוב בסביבתה דל מאוד. את ימת־ב׳ גילה 

לערד) מצא בב׳ 400 משפחות יהודיות ושתי קהילות: קהילת ליוינגסטון(ע״ע) ב 1868 ובקרבתה מת ( 1873 ). 



53 


גן־גוריון, דוד 


54 



דוד כדגוריח 


בן־גוךיו־ן, דוד (נו׳ י״ז בתשרי תרמ״ז/ 16 באוקטובר 1886 , 
סלוגסק, פולניה), ראש־הממשלה הראשון של 
מדינת־ישראל, — ב/ שנתייתם מאמו כשהיה בן 11 שנה, קיבל 
את ראשית חינוכו היהודי ב״חדר המתוקך, שיסד אביו, 
אביגדור גרין. מאביו, שהיה מחלוצי חובבי־ציון בפולניה, 
ירש ב' — בצד נאמנותו לערכי היהדות — גם את מסירותו 
לציונות. מסירות זו, וכן נטייתו לפעולה ציבורית, כבר 
נתגלו בגיל צעיר. בעודו נער יסד ב׳ בעיר־מולדתו אגודה 
(בשם "עזרא") לחינוך ציוני ולהנהגת הלשון העברית 
כלשון־דיבור. בקיץ 1904 עבר לווארשה, שבה התפרנס 
פעבודת־הוראה בבית־ספר יהודי והוסיף לעסוק בפעולה 
ציונית: נלחם בטריטוריאליזם, והשתתף בוועידה הראשונה 
של פועלי־ציון בפולניה, שנתקיימה בדצמבר 1905 , ובשניה — 
זמן קצר קודם שעלה לארץ. ב׳ התכונן בווארשה לבחינות 
לשם כניסה לבית־ספר טכני. אך בעצם תקופת השתקעותו 
בלימודים, וזמן קצר לאחר שכתב לרעו: "אבל איך שיפול 
דבר עתידי, לא אוואש מהשגת השכלה גבוהה, פילוסופית 
וטבעית", נתעורר בו הרצון לעלות לארץ! והוא פנה לאוסיש־ 
קץ (ערב פורים תרס״ה/ 1905 ) בשאלה אם רצויה ואפשרית 
העליה לארץ בתנאים, שהיו קיימים באותו זמן. 

בט״ז באלול תרס״ו הגיע ב׳ לחוף יפו, ועוד באותו יום 
הלך לפתח־תקוה! כאן עסק בכל עבודה שנזדמנה לו: סבלות, 
פיזור־זבל, קטיף ובניין. במשך תקופה מסויימת עבד גם 
בכפר־סבא, שבה ישבה בימים ההם משפחה יהודית אחת 
בלבד. כחודש לאחר שבא לארץ(בסוכות תרס״ז) כבר השתתף 
בכינוס של פוע״צ בא״י, שבו נבחרה ועדה לעיבוד הנחותיה 
הרעיונמת של המפלגה. הוועדה נתכנסה ברמלה וניסחה את 
ה״פלאטפורמה של רמלה", שהושפעה מאוד מן הפלאטפורמה 
של המפלגה הרוסית, שנוסחה בוועידת פולמאווה. ב׳ עמד 
בראש הזרם, שדרש להבליט את המיוחד שבבעיות העם 
היהודי, ובהתאם לכד טען לקביעת דרכים מיוחדות לתנועה 
הסוציאליסטית בתוכו. חלק גדול היה לו, לב׳, בהשתחררותה 
של המפלגה הא״ית מן המטען הרעיוני של המפלגה הרוסית, 
וכתוצאה מכך נעשתה המפלגה בארץ ארצישראלית יותר 
בכל תפיסתה (היחס לעברית, להתיישבות עובדת וכד׳). 

אחר חג־הסוכות תרס״ח ( 1907 ) עלה לגליל, השתקע 
בסג׳רה, ועבד אצל אחד מאיכרי המקום ובחוות יק״א. בקיץ 


1908 נסע לרוסיה כדי להתייצב לצבא, ולאחר שחזר משם 
(בטבת תרס״ט) עשר. שוב קרוב לשנה בגליל (בכינרת, 
סג׳רה ועוד). בסתיו תר״ע עבר לזכרון־יעקב, שבה נמצאו 
סיכויי־עבודה לאחותו, שציפה לעלייתה הקרובה. תקופה 
מסויימת עבד גם בבת־שלמה. 

אע״פ שלא השתייך רשמית ל״השומר", נשא בעול 
השמירה וההגנה, ואף השתתף כציד של פועלי סג׳רה באסיפת 
באי־כוח האיכרים והפועלים במושבות הגליל, שהתכנסה אחר 
רציחתם של השומר י. קרונגולד והאיכר ש. מלמד בפסח 
תרס״ט ( 1909 ), כדי לדון בענייני־הביטחץ. ב׳ נבחר לוועד־ 
הפועל, שעליו הוטל להגביר את הביטחון ע״י תוספת של 
פועלים עבריים ורכישת הנשק הדרוש. 

בוועידה הששית של פועלי ציון (פסח תר״ע) נבחר (עם 
י. בן־צבי ורחל ינאית) כחבר המערכת של כה״ע "האחדות", 
שהתחיל מופיע בירושלים בתמוז תר״ע. ב׳ עבר לירושלים 
והתפרנס בה בדוחק גדול מנתינת שיעורים. בחורף תרע״א 
תרגם את ספרו של ו. זומבארט, "הסוציאליות והתנועות 
החברתיות במאה הי״ט", שנתפרסם תחילה בהמשכים 
ב״האחדות" ואח״כ כספר מיוחד. 

בתחילת חורף תרע״ב ( 1911 ) נסע לסאלוניקי כדי ללמוד 
משפטים באוניברסיטה התורכית שלה. תכניתו היתה — כפי 
שכתב ברשימה אוטוביוגראפית — ליעשות עורד־דין, "ובחור 
כזה להקדיש את חייו להתבצרותו האזרחית והמדינית של 
הישוב העברי בארץ־ישראל", ועם זה היה בדעתו לקשור 
קשרים עם היהדות הספרדית בסאלוניקי ועם תנועת־הפועלים 
היהודית במקום, שהחשיבן הרבה מבחינה ציונית. במשך 
החדשים המועטים, שבהם שהד, בסאלוניקי, למד תורכית 
ואירגן קבוצה קטנה של פועלי־ציון. בסוף קיץ תרע״ב( 1912 ) 
עבר לקושטה, למד משפטים באוניברסיטה שלה ושימש 
מזכיר לאגודת התלמידים היהודיים, שכללה עשרות אחדות 
של סטודנטים יהודיים מא״י (ביניהם יצחק בן־צבי וישראל 
שוחט) ומארצות אחרות. ב׳ שימש ציר בקונגרס הציוני 
הי״א ובוועידה העולמית השלישית של פוע״צ, שנתקיימה 
באב תרע״א, ובה נבחר לוועד הבריח העולמית של פוע״צ. 

בשעה שהיה בדרכו לארץ כדי לבלות בה את חופשת־ 
הלימודים פרצה מלחמת־העולם 1 . בז׳ בניסן תדע״ה גורש ב׳ 
מן הארץ׳ כנאשם בהשתייכות לארגון ציוני חשאי המתנגד 
לאינטרסים של הממלכה העותמנית, וביחד עם חברו י, בך 
צבי, שאף הוא גורש אז מן הארץ מאותה סיבה, "הוסע" 
לאלכסנדריה של מצרים (אע״פ ששניהם התעתמנו ואף פעלו 
להתעתמנותם של היהודים נתיני ארצות זרות, שישבו אז 
בארץ). כאן לא חייבו את יזמתם של ז. ז׳אבוטינסקי וי. 
טרומפלדוד להקמתו של גדוד יהודי למלחמה בתורכים, כיוון 
שהאנגלים לא היו, לדעתם, מוכנים לשלוח את צבאם לא״י, 
בעוד שהשתתפותו של גדוד יהודי בחזית אחרת היתה 
עלולה להמיט סכנה על הישוב היהודי בארץ, בלא שתתן 
סיפוק לאומי ליהודים. 

ב 1.5.15 (ד׳ סיוון תרע״ה) הגיעו ב׳ ובךצבי לניו־יורק 
והתחילו כאן בארגונה של תנועת "החלוץ", שתעודתה היתה 
"לגייס ולהכשיר את צבא־העבודה הראשון בשביל ארץ־ 
ישראל". באותו זמן עצמו השתתפו ב׳ ובן־צבי ביצירתה 
של תנועת הקונגרס היהודי, שנעשתה עד מהרה תנועה 
עממית. ב׳ שימש מזכיר ועד־התעמולה של תנועה זו, ולשם 
הפצת רעיונותיה ברבים ביקר בערים הרבה באה״ב (חורף 
1915/6 ). אגב כך נוכח, שהידיעות שהיו רווחות אז בציבור 





55 


פן־גוריון, דדי 


56 


היהודי על א״י היו מצומצמות ביותר, ולפיכך חיבר, ביחד 
עם י• בן־צבי, ספר מקיף ביידית על א״י — תולדותיה, 
משקה, אוכלוסייתה, וכד'( 1918 ). — בדצמבר 1917 נשא את 
פאולינה ס(נבז, ילידת מעסק, שבאה בנערותה לאה״ב. 

עם כביסתן של אה״ב למלחמה התחילו ב׳, בן־צבי ואי¬ 
שים אחרים מעוררים תנועה של התנדבות לגדוד עברי(קול 
קורא להתנדבות זו נתפרסם בחתימתם ב 5.3.18 ). באחד 
ביוני 1918 כבר היה ב׳ במחנה־האימובים בויגדזור! משם 
נשלח למצרים׳ ועם הגדודים העבריים חזר לארץ־ישראל. 

בעוד הוא לובש מדי־צבא התחיל בפעילות נמרצת 
בגדודים ובתנועת-הפועלים העברית לשם איחודה של תנועת־ 
הפועלים בא״י. ב׳ היה מראשי יוזמיה של ועידת האיחוד 
בפתח־תקוה, שהקימה את ההתאחדות הציונית־סוציאלית 
"אחדות העבודה" (ע״ע), ומאז לא החמיץ שום הזדמנות 
לפעול לשם איחודה המקצועי והפוליטי של תנועת־העבודה 
הארצישראלית. ב 1930 נוסדה מפא״י, מתוך איחודן של 
אחדות־יהעבודה והפועל־הצעיר (ע״ע)! ב׳ הוא מנהיגה מאז 
ועד היום ( 1958 ). 

ב׳ היה גם מיוזמיה של הסתדרות העובדים העברים הכל¬ 
לית בארץ, וט 1921 עד 1935 שימש מזכירה הכללי. הוא היה 
הארדיכל, הבנאי ומכוון הדרך של ההסתדרות בענייני-פנים 
ובענייני-חוץ. אע״ם שלדעתו נועדה לפועל העברי בארץ 
שליחות מיוחדת בהגשמתה של הציונות, עשה ב׳ תמיד 
מאמצים לשיתוף־פעולה בין תנועת-העבודה ובין חוגים אחרים 
בישוב, בציונות ובמדינה. כחבר הוועד הזמני ליהודי א״י, 
ואח״כ כחבר הוועד הלאומי, היה מבוני ארגונו של הישוב 
העברי בא״י. במושב הראשון של אסיפת־הנבחרים השניה 
(טבת תרפ״ו) קבע ב׳ בהרצאתו את יסודות האוטונומיה 
הלאומית של הישוב בתקופת-המאנדאט. 

מימי הוועידה הציונית העולמית בלונדון ב 1920 עד תקר 
מתה של מדינת-ישראל השתתף ב׳ בכל ההכרעות החשובות 
של התנועה הציונית: כציר בקונגרסים, כחבר הועה״ם 
הציוני, כחבר הנהלת־הסוכנות (מן הקונגרס הציוני הי״ח) 
וכיו״ר הנהלת-הסוכנות בירושלים (מן הקונגרס הי״ט). 
ברובה של תקופה זו נלחם, מצד אחד, בממעטי-הדמות של 
הציונות מבית-מדרשה של "ברית־שלום" (הוא לא הסיח 
דעתו ממטרת הציונות, כפי שהגדיר אותה בקונגרס הציוני 
הי״ד [ 1925 ]: -הציונות פירושה בניץ מדינה. ברגע שנוטלים 
מהציונות את יסודה הפנימי הזה היא מסתרסת ומתרוקנת 
מתכנה"), ומצד שני, ב-תובעי-המרובה", שנתרכזו במפלגה 
הרוויזיוניסטית. בתהלידהביצוע של המשימות הציוניות 
החשיב ב׳ פעולה מעשית מודרגת והתנגד להכרזות על מדינה 
עברית, שלא היה בהן, לדעתו, כדי לקדם תהליך זוד בהתאם 
לכך התנגד בקונגרס הציוני הי״ז לתביעתם של הרוויזיו¬ 
ניסטים להכריז באותו קונגרס על המטרה הסופית של 
הציונות. 

ואולם משנתפרסמו מסקנותיה של ועדת־החקירה הברי¬ 
טית (״ועדת פיל״) ב 1937 , טען ב׳ להסכמה עקרונית של 
הציונות להצעתה של הוועדה להקים מדינה עברית בחלק 
מן הארץ, מאחר שראה גם במדינה כזו אמצעי יעיל ביותר 
לגישומה של הציונות. עם זה הטיל ספק בנכונותה של 
הממשלה הבריטית לפעול בכיוון המלצותיה של הוועדה, 
ולפיכך הציע בקונגרס העשרים לדחות את ההכרעה בשאלה 
זו עד לאחר שיתבררו תכנה של ההצעה ועמדתה של 
הממשלה הבריטית. 


בפברואר 1939 השתתף ב׳ בוועידת "השולחן העגול" 
בלונדון, שבה כבר נסתמנו התכניות האנגליות, שסוכמו 
אחר־כך בספר הלבן של 1939 . ב׳ נלחם בתכניות אלו, 
שנועדו לגזור על הישוב מעמד של מיעוט נצחי, גם בוועידה 
וגם אחריה. בקונגרס הציוני הכ״א הגדיר את קו המאבק נגד 
מדיניות הספר הלבן במלים אלו: "אנו צריכים להתנהג 
כאילו היינו המדינה בא״י, ואנו צריכים להתנהג כך עד 

שנהיה, ולמען נהיה, המדינה בא״י.-אנו עומדים בריב 

חמור וטראגי עם הממשלה האנגלית ובחזית זאת לא נוותר 
ולא נירתע כמלוא הניסה". ב׳ נלחם בתכנית ה״ספר הלבן" 
ע״י הגברת ההעפלה לארץ והקמת נקודות־התיישבות חדשות 
באיזורים, שנאסרו להתיישבות יהודית. הוא חייב את ההת¬ 
נגדות למדיניות הבריטית האנטי־ציונית גם לאחר שפרצה 
מלחמת־העולם 11 , ועם זה תמך בהשתתפות פעילה במלחמה 
בהיטלר ע״י יצירת יחידות עבריות במסגרת הצבא הבריטי. 
"עלינו לעזור לאנגלים במלחמה כאילו לא היה ספר לבן, 
ועלינו לעמוד נגד הספר הלבן כאילו לא היתד, מלחמה" 
במלים אלו של ב׳ היתה כלולה סיסמת הפעולה של התנועה 
הציונית באותה תקופה. 

ימים אחדים לאחר שפרצה המלחמה השמיע ב׳ את 
התביעה להקים מדינה יהודית מיד לאחר סיומה של המלחמה, 
ולרעיון זה הטיף בארצות השונות, שביקר בהן ב 1940/41 
(אנגליה, ניו-זילנד, אוסטראליד" אה״ב). ב׳ היה מלזמיה של 
ועידת בילטמ 1 ר באה״ב (מאי 1942 ), שהחלטותיה ("תכנית 
בילטמור") אושרו ע״י הסתדרויות ציוניות ארציות שונות, 
ע״י הקונגרס של יהודי אה״ב וע״י הוועד־הפועל הציוני. 

ב 1945 ביקר ב׳ במחנות של שארית־הפליטה בגרמניה 
וכן השתתף בוועידה של שארית-הפליטה (ב 1946 ), שבה 
אמר: "לא נשקוט עד אשר האחרון מכם הרוצה בכך יצטרף 
אלינו בא״י לבנות יחד את המדינה העברית." 

. בוועידה הציונית העולמית הראשונה שלאחר מלחמת- 
העולם 11 , שנתקיימה ימים אחדים אחר נצחונו של ה״ליבור" 
בבריטניה בבחירות לבית־הנבחרים, הזהיר ב׳ את הציונים 
שלא יסמכו יותר מדי על ה״ליבור", שגילה תכופות אהדה 
לציונות. מדיניותו של בוץ (ע״ע) אימתה את חששותיו של 
ב/ ובשנים שלאחר מכן החריף ב' את המאבק במדיניות הספר 
הלבן ע״י עידוד ההעפלה והגברתה וע״י הרחבת ההתיישבות 
גם באיזורים, שההתיישבות היהודית היתה אסורה בהם לפי 
החוק. ב״שבת השחורה״ ( 29 ביוני 1946 ), שבה הגיע לשיא 
מסע-הדיכוי של השלטונות נגד המנהיגות המוכרת של 
הישוב (נאסרו חברי הנהלת הסוכנות, ראש הוועד הלאומי, 
ראשי עיריות ועסקנים), היה ב׳ בחו״ל, ומשם כתב: "אל 
יאוש ואל אשליות. לא מסדה ולא וישי. אם צפויים לנו ימי 
מאבק קשים ומרים, נזכור שאין אנו מתכוננים לקרב אחרון 
ואין נפשנו מבקשת למות עם פלשתים. — עם זה יש לדעת, 
שברגע שאנו משלימים ומרכינים ראשינו ואין בנו רצון 
והתמדה לעמוד בשער — אנו מתחילים להתגלגל במדרון 
המוליך לתהום". ב׳ נלחם אז בכל מי שטען, בשם הצורך 
"לשמור על הקיים", לנסיונות של התפשרות עם הממשלה 
הבריטית אף במחיר של ויתור על תביעות-היסוד היהודיות, 
ועם זה התנגד. בחריפות למעשי הטרור של אצ״ל ולח״י. 
שראה בהם סכנה למאבקה של הציונות ואפשרות של מתן 
עילה לשלטונות למסע־ענשים חמוד נגד הישוב■ ב׳ הופיע 
לפני הוועדה האנגלית-אמריקנית במארס 1946 , לפני הוועדה 
המדינית של עצרת האו״מ שלא מן המניין בליק סאפסם 



57 


כן־גוריון, דוד—כנגל 


58 


במאי 1947 ׳ ולפני ועדת־האו״מ ביולי 1947 ׳ והגן בתוקף על 
תביעתה של הציונות להקים מדינה יהודית. 

ב׳ היה גם ממכווני דרכה המדינית של ה״הגנה" במחתרת 
במשך כל שנות קיומה! אך ביהוד גברה פעולתו בתחום זה 
אהר מלחמת־העולם 11 . ב׳ ראה מראש את התקפתן של 
ארצות־ערב על הישוב העברי בא״י, ובקונגרס הציוני הכ״ב 
(דצמבר 1946 ) ובישיבת הועה״ם הציוני׳ שנתקיימה אחריו 
(אוגוסט 1947 )׳ התריע על הסכנות, שהיו כרוכות בהתקפה 
זו, ותבע להעמיד את ענייני הביטחון בראש דאגותיה של 
הציונות. ביוני 1945 הניע קבוצה מידידיו באה״ב לרכוש 
מכונות משוכללות לייצור נשק ותחמושת. בקונגרס הכ״ב 
קיבל עליו את תיק־הביטהון ופעל הרבה לחיזוק ה״הגנה" 
ע״י הרחבתה, שיפור־האימונים של חבריה, וביחוד על־ידי 
המרצתה של פעולת־הרכש והגדלת הקפה. 

ב 18 באפריל 1948 נתמנה ב׳ כראש "מנהלת העם" וכמנהל 
ענייני הביטחון של היישוב. ב 14 במאי אותה שנה (ה׳ באייר 
תש״ח) הכריז ב״מועצת־העם" על תקומתה של מדינת־ישראל 
ועל ייסודה של הממשלה הזמנית, שבה שימש ראש הממשלה 
ושר־הביטחון. בהנהגתו זכה צה״ל לנצחונותיו המפוארים על 
הכנופיות הערביות ועל צבאותיהן של מדינות ערב, שפלשו 
לארץ. אה ר הבחירות לכנסת הראשונה נתמנה ב׳ (בה׳ אדר 
תש״ט) שוב כראש־הממשלה ושר־הביטחון; אך בדצמבר 
1953 פרש מן הממשלה והתיישב בשדה־בוקר. ב׳ נימק 
פרישה זו בטעמים אישיים: בין השאר בהרגשה, ששוב לא 
יכול היה לעמוד במתיחות הנפשית, שהיתר, כרוכה במילוי 
תפקידיו בממשלה. בסוף פברואר 1955 חזר לחברות בממשלה 
כשר־הביטחון ובתחילת נובמבר 1955 נתמנה שוב כראש־ 
הממשלה. כשהציג את הממשלה לפני הכנסת אחר ה״עסקה 
המסחרית״ הצ׳כית־המצרית הכריז: "אם קווי שביתת הנשק 
ייפתחו מעבר לגבול למחבלים ולמרצחים — לא ייסגרו עוד 
בפני מתגוננים ועומדים בשער". שנה לאחר מכן עמד בראש 
"מבצע קדש", שתוכנן על־ידיו בשיתופם ובידיעתם של 
אישים בודדים בלבד. 

ב׳ הוא מתנגד חריף לטוטאליטריות מימין ומשמאל 
וחסיד נלהב של שיטות הדמוקראטיה, שבה הוא רואה לא רק 
עיקרון אנושי יקר, אלא גם הכרח חיוני לבניין הארץ ולקיבוץ־ 
הגלויות. מפני־כן נשמע תמיד לרוב גם כשהכרעות אלו היו 
בניגוד לדעתו. ואולם אין ב׳ נוח לוותר על דעותיו והוא שב 
ונלחם עליהן כל אימת שהוא מוצא הזדמנות מתאימה לכך. 
בשנים האחרונות הוא נתון בוויכוח קשה עם מנהיגי־הציוגות, 
ביחוד באה״ב, על הגדרת מהותה ומעמדה של הציונות ועל 
קביעת צורות הקשר בין המדינה ובין תפוצות־הגולה. הוא 
מסתייג מכל "אידיאולוגיה צייני ת", שאינה מחייבת את 
המחזיקים בה לעלות לא״י, באופן שאין, לדעתו, ולא כלום 
בינם ובין יהודים לא־ציונים, שמתייחסים בחיבה למדינת־ 
ישראל. את כוח־הדחף שבקיבוץ־הגלויות ובבניין־המדינה 
הוא רואה בתודעה ההיסטורית, שמקורה בתנ״ך, ואחד 
מעיקריה הוא החזון המשיחי, שהוא תופסו תפיסה חברותית, 
תרבותית ומוסרית. ב׳ מדגיש את זיקתו המיוחדת לתקופה 
הקדומה של תולדות־ישראל — מימי האבות עד החשמונאים 
הראשונים — התקופה, שבה חובר התנ״ך, השקול, לדעתו, 
כנגד כל היצירה הלאומית, שנוצרה אחר חתימתו. 

ב , הוא גם סופר פורה. הוא כתב אלפי מאמרים וחוברות, 
שקצתם כונסו בספרים "אנו ושכנינו", "ממעמד לעם", "מש¬ 
מרות", ״במערכה״ ( 5 כרכים), "בהילחם ישראל", "חזון 


ודרך״ ( 5 כרכים), וקצתם תורגמו ללשונות שונות. הוא 
עוקב אחר דברי־מחשבה שמתפרסמים בעברית, ולעיתים 
קרובות הוא מגיב על דברי סופרים במאמר או במכתב. 
כאות־הוקרה על פעולתו הרוחנית-התרבותית הוענקו לו פרם 
בובליק ע״י האוניברסיטה העברית בירושלים ( 1949 ), פרס 
ביאליק ע״י עיריית תל־אביב( 1952 ) ופרסים ספרותיים אחרים, 
וכן הוכתר בתואר דוקטור של כבוד ע״י הסמינאר התאולוגי 
היהודי באה״ב ( 1952 ) והאוניברסיטה העברית ( 1955 ). 

י. אר. 

(באנג׳ #11 ת 36 , בלשונות הינדו: בנגלה), ארץ בצפון־ 

המזרח של חצי-האי ה 1 דו, בגליל התחתון של 
הנהרות גנגס (ע״ע) וברהמפוטרה (ע״ע), שהיתה (עד 1947 ) 
פרובינציה בקיסרות הבריטית ההודית. לפי התחומים, שנק¬ 
בעו לה ב 1912 , כללה פרובינציה זו שטח של כ 214,000 קמ״ר 
ואוכלוסיה של כ 61.5 מיליון נפש ( 1941 ). עם חלוקתה של 
הקיסרות ב 1947 נכלל החלק המערבי של ב/ שנקרא מאז 
ב׳ המערבית (. 8 1 *> 7 ו\), ברפובליקה של הודו, והחלק 
המזרחי, הנקרא מאז פאקיסטן המזרחית ( 15130 ^ 2 ? ז £3$ ), 
בפאקיסטאן (לאחר שסופחו אליו כמה שטחים קטנים). ב׳ 
המערבית היא מדינה מסוג א׳ ברפובליקה של הודו ועיר־ 
הבירה שלה היא קלקוטה (ע״ע). שטחה: 76,334 קמ״ר 
ומספר אוכלוסיה כ 25 מיליון ( 1951 ), מהם קרוב ל 80% 
בראהמנים. שטחה של ב' המזרחית הוא 141,152 קמ״ר ומספר 
אוכלוסיה כ 42.1 מיליון ( 1951 ), מהם כ 80% מוסלמים. 
עיר-הבירה שלה היא ך?ןה (ע״ע). 

ב׳ היא ברובה הגדול שפלת־מישור, שנוצרה מסחף־ 
נהרות, ובמיעוסה (במזרח, בצפון ובדרום) שטת־גבעות. 
הדלתה, המשותפת לגאנגס ולבראהמאפוטרה, הולכת וכו¬ 
בשת — ע״י סחף הנהרות — שטחים מתוך מפרץ־ב/ המישור 
גבוה דק במקצת מפני־הים (בקאלקוטה, במרחק של 170 
ק״מ מן הים, מגיע הגובה ל 7 מ׳ בלבד) ומפני־כן חלש 
כאן נגר־הנהרות — מה שגורם לכך, שבקיץ — בעונת גשמי־ 
המונסון העזים (ע״ע הדו, אקלים) והפשרת־השלגים בהימליה 
(ע״ע) — עולים הנהרות על גדותיהם, מציפים שטחים נר¬ 
חבים וגורמים לפרקים (כגון ב 1950 ) אבדן־נפשות ונזקים 
מרובים. גם הסופות החזקות, הבאות ממפרץ־ב , , מסבבות 
לפעמים אסונות כבדים. ב 1876 נספו בסופה כמאה אלף נפש. 

על האקלים, הצומח והחי ע״ע הדו. 

הישוב. מספר תושביה של ב׳ כולה הוא כ 67.1 מיליון 
והצפיפות הממוצעת בה היא של 308 נפש לקמ״ר 1 בב׳ 
המערבית, שבה נמצא הכרך הגדול קאלקוטה ושנוסף על כך 
יש בה תעשיה מפותחת, מגעת הצפיפות ל 327 נפש לקמ״ר! 
ואילו בפאקיסטאו המזרחית היא 298 נפש לקמ״ר. הישוב 
בב׳ בהקפה השלם הוא ב 80% כפרי וב 20% עירוני, אך 
במזרח אין אחוז-העירונים מגיע אף ל 5% , בעוד שבמערב 
הוא למעלה מ 45% . כ 92% מן התושבים מדברים בנגאלית 
(ע״ע הדו, לשונות), אך מדוברים בב׳ עוד כ 90 לשונות 
וניבים של שבטים קטנים, ביחוד בשטח־הגבעות. ב 1947 היו 
54% מתושבי־ב׳ מוסלמים ו 42% בראהמנים. חלוקת־הארץ 
גרמה לבריחה מבוהלת של הבראהמנים, שנמצאו במזרח. 
לב׳ המערבית ושל המוסלמים, שנמצאו במערב, לפאקיסטאן 
המזרחית. חילוף־האוכלוסים נמשו אף כיום ( 1957 ), אף 
אם בקצב איטי, ומהומות בינעדתיות מתחדשות לפרקים. 

הכלכלה. יותר מ 80% משטחה של ב׳ הם מעובדים, 
ומהם משמש הרוב לגידול־אורז. בתנאים נוחים מקבלים בב׳ 



59 


מגל—בנגלור 


60 


שלושה יבולים של אורז בשנה. כ 2.5% מן השטח המעובד 
משמשים לגידול צמחי-שמן שוגים? כ 17.5% לגידול קנה* 
סוכר, ירקות ופירות שונים לצרכי המקום, טאבאק ותה. 
5% מאדמת־ב׳ משמשים לגידול יוטה, וכמעט 80% מן 
התוצרת העולמית ביוטה באים מבאן. חלוקתה של ב׳ סיבכה 
את דרכי כלכלתה. היוטה, טחורת־היצוא החשובה ביותר, 
גדלה בעיקר במזרח, ואילו בהח״ר לעיבודה של היוטה וכן 
תעשיות שונות אחרות נמצאים במערב — אחור של מכרות־ 
פחם ( 25% מכל הפחם שברפובליקה של הודו) וברזל. 
ב׳ הפאקיסטאנית שואפת להשתחרר מכל זיקה לבהח״ר 
ולנמלים הטובים שבב׳ המערבית, והיא טורחת בפיתוחה 
של תעשיה ובבניית נמלים משלה. 

ה י ש ו ב י ם ו ה ת ח ב ו ר ה. בב׳ המזרחית חשובה, זולת 
עיר־הבירה ד?ןה (כ 400,000 תושבים ב 1951 ), עיר־הנמל 
הראשית צ׳יטגוגג, המונה כ 125,000 תושבים ( 1951 ). מן 
הערים שבתחום קאלקוטה, בירתה של ב׳ המערבית, מתקרבת 
הוברח ( 3 -!/׳\ 0 ^) לאוכלוסיה של חצי מיליון נפש. לב , 
המערבית שייר נודדהקיץ המפואר שבהימאלאיה, דארג׳ילינג. 

אמצעי־התחבורה העיקרי בב׳ הם הנהרות. ספינות שטות 
במעלה הבראהמאפוטרד, עד אסאם — מרחק של 1,300 ק״מ 
מן הים. גם הגאנגס והרבה מזרועותיו משמשים לתנועת- 
ספינות קבועה לכל אורך מירוציהם בתחומי ב׳. ספינות־ים 
עולות במעלה הדלתה עד 200 — 300 ק״מ ממפרץ־ב׳. ב׳ 
קשורה לשאר חלקי־הוחי גם ע״י רשת של מס״ב וכבישים, 
שהיא צפופה בב׳ המערבית ודלילה בב׳ המזרחית. מ 3,500 

הק״מ של מס״ב שבב׳ נמצאים כ 2,600 ק״מ בב׳ המערבית. 

מ. ב. 

היסטוריה. משערים, שהשם ב׳ או בנגלה ( 83112313 ) 

בא מן השם ונגה או בנגה, שבו נקראה ממלכה עתיקה, 
שהיתה חלק מן הקיסרות של מאוריה במאה ה 3 לפסה״ג. 
אחר התפוררותה של קיסרות זו היתה ב׳ נתונה במצב של 
אנארכיה, שנמשך מאות שנים, עד שבמאה ה 4 לסה״נ נכבשה 
ע״י השליט האדיר משושלת גופטה, סאמוךרגופטד, (ע״ע 
הדו, היסטוריה). במחצה הראשונה של המאה ה 7 היתה ב׳ 
חלק ממלכתו של הארשה. אחר מותו של הארשה ( 647 ) חזרה 
ונשתררה בב׳ אנארכיה, שנתקיימה בה עד המחצה השניה 
של המאה ה 8 , שבה גשתלטה בב׳ שושלת פאלה הבודהיסטית. 
שושלת זו משלה בב׳ יותר משלוש מאות שנה ונתפרסמה 
במפעלי־התרבות שהקימה ובסבלנות שנהגה בה בבני 
דתות אחרות. במאה ה 12 מוגרה שושלת פאלה ע״י השושלת 
הבראהמגית של סנה. 

ב 1119 — 1202 השתלטו המוסלמים על ב׳ ועל שכנתה 
ביהר. הכובשים המוסלמיים, שלא נתקלו בהתנגדות, החריבו 
את הארץ, ואת הנזירים הבודהיסטיים רצחו. מאז עד שנכבשה 
ב׳ על־ידי הבריטי קליד (ע״ע), ב 1757 , שלטו בב׳ מוסלמים, 
שלעיתים הכירו במרותה של דלהי ולעיתים היו שולטנים 
עצמאים. במאה ה 16 התחילה מורגשת פעילות של בני- 
אירופה בב׳, מתחילה של הפורטוגיזים. המושבה המסחרית 
הבריטית הראשונה בב׳, הוגלי, נוסדה ב 1651 . ב 1690 יסדו 
הבריטים את מושבתם בקאלקוטה. 

במחצה הראשונה של המאה ה 18 , עם שקיעת שלטון 
המ 1 גולים, היה הנאוואב (-המושל) של ב׳ שליט עצמאי. 
המפורסם בין הנאוואבים של ב׳ היה עלי וארך , חאן, שעמד 
ב 1742 — 1751 בפני חמש פלישות של המהדטים (ע״ע) 
מדרום־המערב. יורש(, סיראג׳־אל־דולה, השתלט ( 1756 ) על 


המושבה האנגלית שבקאלקוטה והשליך 146 אנגלים לתוך 
״הבור השחור״ (שבו נספו 123 מהם ביום אחד). קליו כבש 
ב 1757 את קאלקוטה ובזה התחילה השתלטותם של הבריטים 
על ב׳ כולה. מאז הועלו והורדו הגאוואבים ע״י הבריטים. 
נסיונו של המוגול הגדול בדלהי להחזיר לעצמו את השליטה 
על ב׳ סוכל ע״י נצחונו המזהיר של הקטור מנר( (ע״ע) בבוכסר 
( 1764 ). וורן היסטינגז (ע״ע), שנתמנה מושלה של ב׳ 
ב 1772 , נעשה, בתוקף'״חוק ההסדר״ ( 4.01 868111311112 ) של 
1773 , הנציב הראשון של ב׳. בשנות כהונתו ( 1772 — 1785 ) 
התבסס המינהל הבריטי בב׳. ב 1793 , קבע הנציב. לירד ק 1 רנ־ 
וולים, את מם־הקרקעות, וה״זאמינדארים" (אדוני־האחוזות 
וג 1 בי־המיםים) המקומיים הוכרו כבעלים החוקיים. קירנווליס 
קיווה, שעל־ידי תקנות אלו יגן על האריסים והחוכרים 
מפני דיכוי. כשלון תקנותיו הביא לידי חקיקת "חוקי החכירה 
הבנגאליים״ ( 4.015 ץ 0 ת 10113 ׳ 8011831 ) בין 1859 ו 1941 . 

ב 1874 הופרדה אסאם מב׳ והועמדה תחת מרותי של נציב 
מיוחד. ב 1905 , בתקופת כהונתי של לורד קרזין כמשנה- 
למלך בהודו, חולקה ב׳, מטעמים מינהליים, לשתי פרובינ¬ 
ציות: 1 ) ב׳ המערבית, ביהר וא וריסה! 2 ) ב׳ המזרחית 
ואסאם. עד 1912 ישב המשנה־למלך הבריטי(הנציב העליון) 
של הודו בקאלקוטה? אך באותה שנה הועברה הנציבות 
העליונה לדלהי, בירתה של הודו מימי המיגולים. על־פי 
״חוק הממשל ההידי״ ( 4.01 113 ) 111 0£ 1 ת 0 רממז 0 ע 00 ) מ 1935 
ניתן לב׳ מעמד של פרובינציה אוטונומית. כשהסתלקה ברי¬ 
טניה משלטונה בהודו ( 15.8.47 ) פרצו מהומות בב׳! המוס¬ 
למים, במקום שהיו הרוב, ערכו טבת בבראהמנים, וכן עשו 
הבראהמנים למוסלמים במקומות שהאחרונים היו בהם המי¬ 
עוט. מתוך כך התחילה מנוסה של המיעוטים, שהקיפה כמה 
מיליוני נפשות. ההודים נתנו לבנגאלית מעמד של לשון 
רשמית שניה בב׳ המערבית! הפאקיסמאנים הנהיגו בב׳ 
המזרחית את לשון אורדו(עם הכתב הערבי), כנהוג בפאקי־ 
סטאן המערבית, אבל ב 1954 הוכרחו להכיר בזכותן של 
הלשון הבנגאלית וכתבה. 

ז ^ 11 ג 1 \ י 1-5.5.0 ; 1924 ,. 8 { 0 ^? 181110 ׳< 7 מ>£ .־ 1 ג 1 >ון 2111 ג}ל 11,0.1 

; 1924 ,? #111 1 /! 111 ז 8 ז> 11778 0781141 , 1718 > זז) 81/1 ,. 8 /ס ץז 181110 
. 1948 , 7108 > 8 1411:771 ,. 8 / 0 {(? 181110 ל) 771 ,־ 1 ^־ 531 .ן 

א. ק. ד. 

בנגלה, עיע אנגולה. 

בנגלה, זרם־, ע״ע אנגולה. 

בנגלור ( 831123101-0 ), עיר בדרומה של הודו! מושב השלטון 
של מדינת סיסור (ע״ע) ושל מחוז ב׳. מספר 
תושביה כ 780 אלף ( 1951 ). ב׳ שוכנת כ 130 ק״מ צפונית- 
מזרחית לעיר מיסוד, במרחק כמעט שווה מחופי המערב 
והמזרח של הודו, ובגובה של 900 מ׳ מעל פני־הים. משום 
גבהה אין אקלימה קשה! הטספראטורה השנתית הממוצעת 
שלה היא ״ 233 ? הטמפראטורה הממוצעת במאי היא ״ 30.5 
ובדצמבר — ״ 20 . הודות לאקלימה, הנוח לישוב אירופי, 
נתפתחה ב׳ בתקופת השלטון הבריטי. כיום היא עיר-תעשיה 
חשובה, צומח־דרכים ומחנה צבאי מן הגדולים ביותר ברפוב¬ 
ליקה של הודו. העיקריים בענפי-התעשיה שבה הם: טכסטיל 
(כותנה, משי וצמר), בורסקאות (בעור צבעוני), קרונות 
לרכבות ומטוסים, מוצרים כימיים שוגים (ביחוד סבון, תמרו¬ 
קים ותרופות), חרסינה וזכוכית, לבנים, חפצי־אזבסט, רהיטים 
וכלים שונים עשויים עץ יקר, מבשירי־חשמל' וצרכי־מזון 



61 


בנגלור—בנגקוק 


62 


(ביתור עצירת־שמנים). ב׳ היא גם מרכז תרבותי חשוב: 
יש בה אוניברסיטה, בתי-ספר גבוהים למקצועות טכניים 
(לאויריה, לראדיו, לקולנוע) וגן בוטאני. היא בנייה לפי 
תכנית אירופית י יש בה.רחובות רחבים ופארקים, שכונות־ 
גנים לאמידים ושכונות־תעשיה בקצווי־הכרך. בעיר ארמון 
של המאהאראג׳ה. 

א. י. בר. 

בננלי, המפרץ ה/ ?דע ד,די, האמן ינום ה¬ 


ןבג׳מין, יהון־ה פיליפ — 301111 ( 860 ק 11111 ? 11111211 — 
( 1811 , סט. תומאס, איי ורג׳ין — 1884 , פאריס), 

מדינאי ועורך־דין יהודי אמריקני. הוריו של ב/ שבאו לאה״ב 
מאנגליה, התיישבו 
בצ׳ארלסטון, קארו־ 
ליינה הדרומית, ואחר 
בך בודלמינגטון, קא־ 
רוליינה הצפונית. ב׳ 
היה בעל כשרונות 
מצויינים ונתקבל ל¬ 
אוניברסיטה של ייל 
כשהיה אך בן 14 שנה, 
אך מחוסר־אמצעים 
הפסיק את לימודיו 
לאחר שביקר באוני¬ 
ברסיטה כשנתיים. ב־ . , 

יהודר פילים בננ׳טין 

1828 יצא עם משפחתו 

לנידאורלינז, במקום שהתמסר ללימוד משפטים. ב 1832 נעשה 
עורר־דין ונשא אשה קאתולית ממוצא צרפתי. ב 1834 נתפרסם 
ע״י תקציר פסקי־הדין של בתי־המשפט בלואיזיאנה, שהוציא 
בהשתתפותו של אחד מחבריו. במשך זמן מה עסק במטעי- 
סוכר, אך לאחר שנגרמו נזקים למטעיו מחמת הצפה של 
נחר־מיסיסיפי, חזר ב 1847 למקצוע הפרקליטות וזכה להצלחה 



מרובה במשפטים, שבהם ייצג חברות חשובות בפני בית- 
המשפט העליון. באותו פרק זמן נבחר ב׳ פעמיים כחבר 
בית־המחוקקים של לואיזיאנה, השתתף בשתי ועידות של 
המדינה לקביעת החוקה וב 1852 נבחר מטעם מדינתו לסנאט 
של אה״ב, שבו הגן בנאומים מצויינים על העבדות בדרום. 
ב 1854 הביא לפני הסנאט בקשה בשם יהודי אה״ב, שהממשלה 
תתערב בעניין ההפליה האנטישמית בשווייץ (ע״ע ארצות- 
הברית, היהודים, כרד ר, עם׳ 222 ). כשנתבטלה מפלגת- 
הוויגים ב 1856 , עבר ב' אל הדמוקראטים ולאחר שנתיים 
נבחר שוב כסנאטור של אה״ב. ב׳ שימש בכהונה זו עד שנפר¬ 
דה מדינת לואיזיאנה מאה״ב (ב 1861 ). כשהורכבה ממשלת- 
הקונפדראציה בדרום, נתמנה ב׳ ע״י הנשיא של מדינות- 
הדרום, ג׳פרסון ד־יוויס, למילוי תפקידים שונים בממשלה. 
מתחילה היה תובע כללי ואח״ב שר־המלחמה ( 1861 — 1862 ). 
מפני התבוסות שנחל הדרום במלחמת־האזרחים בתחילת 1862 
נמתחה על ב׳ ביקורת קשה ונשמעו דרישות שיפוטר. הנשיא 
שיחרר את ב׳ מתפקידו כשר־המלחמה ומינה אותו כשר- 
החוץ. בתפקידו זה קשר ב׳ קשרים עם מדינות־אירופד, וגיסה 
להשיג את הכרתן בממשלת-הדרום. הצעתו של ב', שעבדים 
מתנדבים לצבא־הדרום ישוחררו, נפגשה בהתנגדות. עם 
נפילת הדרום ב 1865 נמלט ב׳ לאנגליה. הוא הגיע לשם 
בשנתו ה 54 , כשהוא חולה ומחוסר-אמצעים. לאחר חצי-שנד, 


נתקבל למעמד עורכי־הדין וגם כאן עלה במהירות במקצועו. 
ב 1868 הוציא "מחקר על החוק של מכירת רכוש פרטי", 
שהוכר כספר יסודי בתחום זה. הצלחתו של ב׳ כעורך־דין 
היתה גדולה וב 1872 הוכתר בתואר 00110561 2066115 ). — 
ב׳ הוכר כאחד מגדולי־הנואמים בעולם בזמנו וכמה מנאומיו 
נכללו באספים שוגים כדוגמה של פרוזה אמנותית. 

. 8 . 7 .( ,״ £0111 .( . 14 ; 1906 ,. 8 .? .( (ס 1 ( 11 ,״ 81111 .ק 
,/( 3 ) 500 ( 0 ) 1310/1 ( 7 1 ( 11 / 13 )( 1011 / 110 / 1 / ) 1 ( 1 (ס 5 ^ 11 ו( 1 ))) 1 - 0 ? ח 1 ) 

( 0 30101 ) $101 ,^!•ו 11 םל> 11 .{ . 8 ;( 63-85 ■ק , 1904 , 12 •סא 
./ 9 . 8 ; 1943 ,. 8 .? .( , 211 ־ 14 .ם . 8 ; 1939 ,) €0113 1031 ) 1/1 
,. 18 ; 1951 ,/ 0 ^ 1 11/11 () ) 1 ( 7 0/111 /■/' 0 ) 1 4/1 ) 0101 !/ ,ח! £0 
. 1954 ,. 71131 . 111 )( ./) 111 (/ /■■ 01111 )€ 191/1 1/1 3 )/ 5 1111 

ב. ו. ק. 

ב {ג קרי ( 8302153 או 830153 ), אי אינדונזי, דרומית-מזרחית 
לסומטרה (ע״ע), שהוא אחד ממקורות-הבדיל 
החשובים שבעולם. שטחו כ 11,330 קמ״ר (ובצירוף האיים 
הפעוטים הסמוכים לו: כ 11,780 קמ״ר) ומספר איכלוסיו 
כ 250 אלף ( 1956 ). את אי־ב', המשתרע מדרוס-המזרח לצפון־ 
המערב (האורך: 225 ק״מ< הרוחב: כ 110 ק״מ), חוצים קד 
הרוחב הדרומי ׳ 30 ס 2 וקו־האורך המזרחי ס 106 . בין ב׳ 
וסומאטרה מפריד מיצר־הים ב/ ובין ב׳ והאי ביליטון, הידוע 
גם הוא באוצרות־הבדיל שבו — מיצר־הים גאספאר. לב׳ 
כמה מפרצים, שהגדול שבהם, מפרץ קלאבאט (בצפת), חודר 
30 ק״מ לתור האי. במבנהו דומה אי־ב׳ לחצי־האי המאלאי, 
שממנו נותק ע״י הצפת-הים. ברובו הוא ארץ של גבעות, 
שמתרוממות עד לגובה של 692 מ׳ בצפון ושל 654 מ׳ בדרום. 
חלקי־ב׳ הגבוהים בנויים שכבות־גראניט, שבתוכן צפונים 
עורקים של בצרי בדיל, ברזל ומאנגאן. בדיל בכמות ראויה 
לניצול נמצא גם בחצץ ובחול של הנהרות המרובים שבאי. 
האקלים הוא משןני. הכמות השנתית של הגשמים, המצויים 
בכל חדשי־השנה, היא בין 221 0 ״מ ל 347 ס״מ. רובו של 
האי מכוסה יער טרופי. התושבים הם ילידים ( 60% ) משבטי- 
המאלאים (ניבי לאמפונג), שמוצאם הוא בעיקר מסומאטרה 
הדרומית, וסינים ( 40% )׳ שבאו לב׳ בעיקר במאות ה 19 
וה 20 . הילידים עוסקים בחקלאות (גידול אורז׳ עצי־פרי 
וירקות לצרכי־המקום, ופלפל ליצוא) ובדיג! הסיגים עוסקים 
בהפקת-מתכות ובמסחר. בימי השלטון ההולאנדי ישבו בב׳ 
כאלף אירופים. עיר־הבירה היא פאגגקאלפינאנק, השוכנת 
בלב האי; הנמל החשוב ביותר הוא מיגטוק, במרכז איזור־ 
המכרות שבצפון־המערב. 

א. י. בר. 

בנגקוק ( 83021502 , בלשון תאי — "עיר עצי-בר נושאי 
פרי״! השם הרשמי: קדונג תפ [ 111615 ׳ 11118 ז£ = 

הבירה החדשה]), עיר־הבירה של תאי'(ע״ע) ונמלה הראשי. 
יושבת על נהר מנם (ע״ע), כ 33 ק״מ משפנו במפרץ־סיאם. 
מספר תושביה (ותושבי־פרבדיד, בכלל): ב 1,175,000 ( 1947 ), 
כמחציתם סינים (כ 400,000 ), בורמגים ומאלאים. יש בב׳ גם 
מושבה אירופית, שתופסת מקום' חשוב במסחר ובמקצועות 
החפשים. 

ב׳ מוקפת תעלות וזרועות־המנאם׳ שבהן שטות סירות 1 
מפני־כן כינוה "ויניציאה שבאסיה". תושביה מתפרנסים 
ממסחר, ממוסדות השלטון והתרבות, המרוכזים בה, ומתעשיה 
ומלאכה. כ 80% מסחר־הזזוץ של המדינה עובר דרך ב׳, 
המשמשת צומת־תחבורה חשוב של דרכי-המים, היבשה 
והאויר. סירות ורפסודות מביאות לב׳ סחורות־יבוא מכל 





67 


כן־גריץ (כדדיצ׳בסר,'), מיכה 'וסף—כנדה, ז׳ילין 


68 


הגרמני/- 15136 זש!) 118 ט 1 ק 1115 160 > ־ 0861 , 12103 ־ 031 1 ) 1111 511131 

111156116111161181011 ("סיני וגריזים, על מקורה של האמונה 
הישראלית״), שפורסם אחר פטירתו ( 1926 ) ושהוא מוקדש 
לחקר שדשיהם של חמשת חומשי־התורה וספר־יהושע על־פי 
המקורות השונים של התורה שבעל-פה: מדרשי ההלכה 
והאגדה, התרגומים והפירושים. במחקרו זה שם לו ב׳ למטרה 
להגיע לגבול שבין מסורת הר־סיני שבדת ישראל לבין 
מסורת הר־גריזים, שבה מחזיקים השומרונים, ולגלות את 
מקורות המסורת הדתית של בני יהודה ושומרון. בניגוד 
לדעה המקובלת, שהשומרונים קיבלו את תורתם מן היהודים 
אחר גיבושה הסופי והכניסו בד. שינויים, מסתמך ב׳ על 
מסו׳רת״השומרונים דוקה, מביא הוכחות, שהיא קדומה 
ממסורתיהיהודים, ומבקש למצוא גם בתורה את הניגודים 
שבין תורת־סיני לתורת־גריזים. דרך חקירתו של ב׳ ב״סיני 
וגריזים" מבוססת בעיקרה על בדיקת המקורות המקראיים ועל 
ניתוחם, ועל כך הוסיף תקר מעמיק בביאורים ובפירושים 
המרובים שחוברו להם במרוצת-הזמן, שגם בהם הוא מגלה 
את הניגודים שבין מסורת־השומרונים למסורת־היהודים. 
המסקנה העיקרית, שאליה הגיע ב׳ בחיבורו זד" היא, שנוסף 
על ברית־סיני ועל הברית בערבות-מואב נכרתה עוד ברית 
אחת קדומה בין אלוהים וישראל אחר כיבוש א״י, והיא 
הברית הקשורה בהר־גריזים, שבזמן קדום כבר נתקדשה 
בהכרת האומה כשווה בדרגה לברית־סיני, ואפשר, אף כנעלה 
ממנה. מסקנה זו לא נתקבלה על דעתם של החוקרים, אבל 
הרבה בקיאות וחריפות הושקעו בביסוסה. 

כתביו. כתבי ב׳ המכונסים יצאו לראשונה ע״י הוצאת* 
שטיבל ( 20 כרך, 1921 — 1925 ), ולאחרונה במהדורה חדשה, 
בשלושה כרכים גדולים (הוצאת "עם עובד", תל־אביב 
תשי״א—תשס״ז). 

ב׳ פירסם כמה ספרים גם ביידית. בהתאם להשקפתו, 
שלשון זו מתאמת לפי מהותה בעיקר ליצירות קלות, בעלות 
אופי עממי, טבועים חיבוריו היידיים בחותם העממיות. כל 
כתביו ביידית כונסו ב 6 כרכים בשם "כתבים פון א ווייטען 
קרוב״ (״כתבים של קרוב רתוק״), 1924 . 

על שמו של ב , נקראים היישוב החקלאי שדות־מיכה בחבל 
לכיש במדינת־ישראל זהספריה העירונית "בית מיכה יוסף" 
בתל־אביב. 

איגרות מי״ב אל י. ח. ברנר (בירחון "מאזניים", כרך זד, 
חרצ״ז, עמ ׳ 77-70 , וכרך י״ג, תש״א. עם' 159-151 , 267-261 , 
364-360 ); רחל בךגריון, חיי מי״ב (בראש "כל סיפורי 
מי״ב״, תשי״א, עם׳ 12-7 ) 1 עמנואל בן גריון, "לאור הנר", 

ימי חייו האחרונים של מי״ב (בשנתון .דבר", תש״ו עמ׳ 
176-166 ) ; א. אפשטיין, "על דרך הסיפור של ברדיטשבסקי" 
(״מקרוב ומרחוק״, תש״ד, עט , 125-119 ) ; י. ח. ברנד׳ "כל 
כתבי י. ח. ברנד״, וש [תרם "ח], עט׳ 218-176 ; צ. דויסלאוו־ 

סקי, ״יחידים ברשות הרבים״, תש״ג, עט׳ 42-18 : ר. כצנלסון, 
״מסות ורשימות״, תש״ו, עם׳ 84-37 ; פ. לאחובר, "תולדות 
הספרות העברית החדשה*, ג׳, חלק ב׳, עם׳ 139-71 ; הנ״ל, 
״ראשונים ואחרונים״, ספר ב׳, תרצ״ה, עם׳ 69-31 ; הנ״ל, "ימי 
בדדיצ׳בסקי האהדוניט״ (כנ״ל, עט׳ 77-70 ); הג״ל, "שירה 
ומחשבה״, תשי״ג, עט׳ 121-94 ; י. פיכמן, "ברדיצ׳בסקי 
כמספר״(״כל סיפורי מי״ב״, תל־אביב תשי״א, עם׳ 28-13 ); 

ש. צמח, ״בארצות נוד״, תל־אביב תרפ״ה, עט׳ 34-32 : 

א. א. קאבאק. "ברדיצ׳בסקי המספר" ("השילוח", 
[ 1913 ], ענד 84-75 ); י. קויפמן, "שינוייהערכים" ("גולה 
ונבר״, 11 [תר״ץ], עט׳ 404-386 ); י. קלוזנר, קיצור תולדות 
הספרות העברית החדשה, הוצאה ט׳, תשמ״ו, עט׳ 135 , 137 - 
139 ; ע. קלוזנר־אשכול, "השפעת ניטשה ושופנהאואר על 
מי״ב״, 1954 ; מ. קלינמן, ב״גזית", א [תש״ח], חוברות 
א׳-זד; י. רביגוביץ, ב״התקופה״, זזזא (תדפ״ב), 445-429 . 

ג. א. 


3 ( 001/2 '[ א( 0121/523 '[ (- 3 חזז 3 [ 1 ) 830 , 601138111 ( 1 ) 830 

810 ), עיר־נמל בבורנאו (ע״ע) הדרומית־מזרחית: 

יושבת על שפכו של נהר מארטאפורה לנהר־באריטו, כ 38 
ק״מ משפנו של זה האחרון לים־יאווה. ב 1930 מנתה ב׳ 
65,700 נפש. קודם 1941 ישבו בה כ 000 ׳ 5 סינים, כ 1,900 
אתרים מבני המזרח הרחוק וב 950 אירופים. הילידים הם 
ברובם מוסלמים, כי מיה״ב המאוחדים עד שנות ה 80 של 
המאה ה 19 היתה ב׳ עיר־בירה של שולטנות מוסלמית 
(שנקראה על שמה). ספינוח־ים עולות בנהרות, שב׳ יושבת 
עליהם, לפנים האי, ודרך ב׳ עוברת התוצרת של גלילות 
הנהרות הללו לשוקי־העולם, ביהוד נפט גלמי, גומי גלמי, 
עצים(רו׳טאגג, ועוד), יהלומים וזהב, בצר־ברזל ופתם.בתי*ב' 
בנויים על קורות תקועות בקרקע־הנהר או על דוברות שטות 
במים, והתחבורה בה נעשית בסירות. — ההו׳לאנדים התחילו 
סוחרים עם ב׳ ב 1606 . ב 1711 יסדו בה מושבת־מסחר וב 1787 
עשו חוזה עם השולטן, שנעשה בךחסותם. בתחילת 1941 
נכבשה ב , ע״י היאפאנים; ב 1945 חזרה לידי הולאנד ומידיה 
הועברה ב 1950 לאינדונזיה. 

ב;ד, מכס (מרדכי) — 1 ) 830 — (נו׳ 1900 , נאומסטיס, 

ליטה), צייר יהודי־אמריקני. ב׳ נתייתם בילדותו 
ונתחנך ע״י סבתו; תחילה למד בחדר ואת״ב בגימנאסיד" 
התחיל מצייר בגיל מוקדם וכשהיה בן 20 הלך לברלין בדי 
להתמחות בה בציור. ב 1923 עבר לפאריס, שבה ישב עד 
מלחמת־העולם 11 , ובאותן השנים ביקר כמה פעמים באה״ב 
לשם סידור תערוכות מיצירותיו. ב 1940 עבר לקאליפורניה, 
במקום שרכש לו עמדה מכובדת כצייר. ב 1948 נעשה אזרח 
של אה״ב. 

עיקרי ליצירתו של ב׳ הוא המבע הניתן בה להרהוריהם 
ורגשותיהם של אנשים עטופי־בדידות. ביהוד זכתה בה להת¬ 
גלמות נאמנת הבעת הצער העמוק, המלא תבונה, שבעיניהם 
של ילדים יהודיים. אך נוסף על צער ויגון תהומיים, בוקע 
מיצירותיו של ב' אמון באדם ובחיים. תמונותיו רכ 1 ת־הצבעים 
ומטושטשות-הרקע, שאין בהן כלום מן האנקדוטה או 
הז׳אגר, נתחבבו ביותר על אותם מתובבי־הציור המבקשים 
את היסוד האנושי באמנות. מן המפורסמות שביצירותיו: 
״הנאשם״ ( 1938 ); ״דם וזעה ודמעות״ ( 1941 ); "בדתה" 
( 1942 ) ; ״זכרו אותנו״( 1944 ; דיוקן של שני ילדים יהודיים 
מקרבנות־השואה). ב׳ צייר גם תמונות־נוף הרבה, דיוקנות־ 
עצמו ודיוקנות של אתרים, ביניהם של הנשיא רוזוולט 
( 1934 ! הבית הלבן) ושל ח. נ. ביאליק (האוניברסיטה 
העברית, ירושלים). תמונותיו נמצאות במוזיאונים של ארצות 
הרבה, בכללם במוזיאון תל-אביב ובביודהנכות "בצלאל", 
ירושלים. 

; 1935 ,. 8 . 34 ,$ ת 6 ז 16 ? .? ; 1932 ,. 8 . 11 , , 86 ־ 0601 

. 1945 ,. 8 . 34 / 0 4,1 6 * 7 ,־ 4111161 ) 7 .* 

בט־ה א 1 ךי 5 טל, ע״ע אורו 2 ו', תולדות. 
53 ךה, איי׳, ע״ע סולוקים, אי'־ה*. 

|נךה, [׳'ל[[ — 13 ) 860 101160 — ( 1867 , פאריס — 1956 , 
פונטני־או־רוז [ 80868 -צ 311 -ע 603 זמ 0 ?], על־יד פאריס), 

סופד והוגה־דעות צרפתי יהודי. מבית־הספר הממשלתי 
לאומנויות ותעשיה עבר ב׳ לסורבונה, שבה סיים את חוק- 
לימודיו מתוך התמחות בהיסטוריה ופילוסופיה. חיבורו הרא¬ 
שון כלל ניתוח אמיץ של תופעות השחיתות בחברה הצרפתית. 



69 


כנדה, ז׳ילין — כן־דוד, לצרום 


70 


ששימשו רקע למשפט דרייפום (, 2:3006 ׳< 8 £ 013102065 
1898 ). מאמרים אחרים מתקופתו הראשונה נתפרסמו בכתב- 
העת של שארל פגי (ע״ע), "מחברות השבועיים". ב׳ כתב, 
ביחוד בשנים הראשונות לפעולתו הספרותית, רומאנים 
אחדים, שמגלמים את תפיסת־עולמו השכלתנית ומוסרו 
הקפדני, ביניהם ביהוד 01011031100 '£ ("הסמיכה לכהונה"), 
1912 . — ואולם בעיקרו של דבר היה ב׳ הוגה־דעוית, והצורה 
הספרותית, שהיתר■ 
חביבה עליו ביותר 
להבעת דעותיו, היתד. 
המסה. תורתו היא 
הגנה על השכל, המדע, 
המחשבה האחראית 
("רוחם של אראסמום, 
דקארט ושפינ 1 זה") 
בפני פולחן האינטו¬ 
איציה (כולל גם האמ¬ 
נות והשירה,ה תועלת, 
ההצלחה, הפרסומת, 
הממון, המפלגה) וב¬ 
כלל בפני "שירות ה¬ 
עולם הזה"; רצינותו, 
יושר-מחשבתו ועוז לשונו היקנו לו — למדות קפדנותו ותקי¬ 
פותו היתרות — יחם של כבוד והוקרה מצד קוראיו, שנעשה 
מושרש ומקובל יותר ויותר. 

בכמה מספריו הראשונים ־ 11111050 ! 006 □ 0 6 תז 11$ ז 50 §־ 801 
1 >ז 111 < 10£ ס 1013 ) 6 ״ 1 ק ("ברגסוניזם או פילוסופיה של הנע", 
1912 ) ועוד, תקף ב' את ברגסון משום אי־השכלתנות שלו; 
ב 1 ס 1168 ק 801 ( 1919 ) שלל ב' את רוב סופרי דורו, כגון רימן 
רולאן, פול קלידל, מורים בארס, ז׳ורז׳ מורל, ידידו לשעבר 
שארל פגי, ועוד, ותקפנותו גברה עוד במפורסם שבכל ספריו, 
05 ״!:> 5 ־ 1 > 113111500 !ע (״בגידתם של אנשי־הרוח״, 1927 ), 
שבו הוקיע את הוגי־הדעות והסופרים בני־זמנו, ואת המשכי¬ 
לים ובעלי המקצועות החפשים בכללם, על שמכרו או הפקירו 
למדינה, לחברה, למפלגה, למשפחה וכד׳ את השכל — זה 
הנכס היקר שירשו מקודמיהם, לוחמי דרור, צדק ובינה: 
נטישת השירות לשכל והאמיתית הנצחיות לשם ההצלחה 
הזמנית היא בגידתם של ה״קלריקאים" (כלומר האינט¬ 
לקטואלים, שהרי בספר זה ועוד בכמה מספריו שכתב 
אח״כ — "נעוריו של קלריקאי", "בן־כמודה בתוך עולם־ 
החולין״ [ 1938 , 516016 16 1305 > 16201611 170 ] ו" מחברות 
של קלריקאי״, 1949 — תופס ב , את המונח 01611005 במשמעות 
שהיתה לו ביה״ב, כלומר במובן של "תלמיד־חכם", כמעמד 
וכדרגת השכלה והבנה, לעומת 131005 , "הדיוט"). המסקנות 
של תפיסת־עולמו, הקפדנית והדיחה כל פשרה, משמשות יסוד 
להשקפותיו בתחומים שונים כגון תאולוגיה, היסטוריה, אס¬ 
תטיקה ועוד, כפי שמעידים ספריו האחרונים ("נסיון של דיון 
שיטתי על היחסים בין אלוהים והעולם", "תולדות הצרפתים 
ברצונם להיות אומה", "נאום אל האומה האירופית", "צרפת 
הביזאנטית", "על הפיוטי", "הרהורים של קבור חי", "זכרו־ 
נות בין קבר לקבר", ועוד). כן יש לציין את התלהבותו של 
ב׳ לרעיון הדמוקראטיה ואחוות־העמים ואת גאוותו על יהדותו. 

.? ; 1930 , 171 * 1 הסח? 4 ? 1 ־ 1 0 ) #6 16 { 1 4 ח# . 3 ./ , £€34 .£ . 1 ? 

; 1943 , 765 ־ $1467 %* 461 176 ה 6 1617101115 61 1765 * 1411 , 10 ) 80 
. 1945 , 61670 1701113071 0 ,£ , 0€ וזט 13 \ . 0 

ה. ס. 


|ן־דוד, לצייס [אלעזר] — 1 >ד\ 13 > 860 £323105 — ( 1762 . 

ברלין — 1832 , שם), מאתמאטיקן, פילוסוף ומחנך 
יהודי-גרמני, ב׳ למד באוניברסיטות של גמינגן והאלה. 
ב 1792 — 1797 ישב בווינה והרצה הרצאות פומביות על 
הפילוסופיה של קאנט. ב 1802 נעשה עורך מדיני של העיתון 
26111108 6 נ 61501 ס 6 ק$ 1 >ח 0 - 16 > 130 ־ 1 (שבו השתתף זמן־מה 
גם צונץ). ב 1806 נתמנה כמנהל (ללא תשלום) של בית־ 
הספר היהודי החפשי בברלין ( 615011016 •!? 1001150116 ) , וניהל 
אותו עד 1826 . לבי״ס זה יצא שם, והלק ניכר מתלמידיו 
היו נוצרים עד שהממשלה אסרה עליו ב 1819 לקבל תלמי¬ 
דים שאינם יהודים. כאות־הכרה להגנתו על ענייניהם של 
היהודים ולזכויותיו המדעיות, מינתה "החברה לפיתוח 
התרבות והמדע של היהודים״ ( 1 > 00 £011:01 ז £0 1/61-610 
ס 6 !> 0 ! •! 16 > 50113£1 ס ¥1556 \) ב 1822 את ב׳ לחבר-כבוד שלה; 
על כתב־המינוי חתמו גאנז, צונץ ומוזר. 

ב׳ התחיל את פעולתו המדעית ב 1785 במחקר על תורת- 
הצבעים. ב 1786 פירסם חיבור "על תורת הקווים המקבילים" 
וב 1789 את ספרו - 05610300161 ^ 1081501160 61061 ¥6150011 
11060111101160 013111601311501160 16 $ > 5612002 ("ניסיון להס¬ 
ברה לוגית של האינסוף המאתמאטי״; הוצאה שניה, 1796 ). 
רעיונו העיקרי הוא שהקטךעד־איגסוף אינו כמות, אלא 
איכות אינטנסיווית. מאחר ש^> אינו כמות, 3 ־= 3 +^. 
המאתמאטיקנים אברהארד וקסטנר העריכו את כשרונו של 

ב׳ וקסמנר כתב עליו, שידי¬ 
עותיו במאתמאטיקה הן מרו¬ 
בות כל-כך, שהוא ראוי לכל 
פרופסורה. ב 1795 הופיע 
ספרו "הרצאות על ביקורת 
התבונה הטהורה״ — הרא¬ 
שון לשורה של ספרים, שהק¬ 
דיש להסברת תודתו של 
קאנט. במשנתו של קאנט 
הגיעה, לדעתו של ב/ הת¬ 
פתחותה של הפילוסופיה 
לשיאה. שלא כשלמה מימון, בן־דורו, אין ב' רוצה לשכלל 
את משנתו של קאנט, אלא להסבירה בלבד. ב 1796 יצאו 
ה״הרצאות על ביקורת התבונה המעשית״ ( ¥0116500860 
¥610001:1 . 1 >! 3 !ק! 16 > £111111 116 > 01161 ), בצירוף "נאום על 
המטרה של הפילוסופיה הביקדתית", וגם ה״הרצאות על 
ביקורת כוח־השיפוט". ב 1797 פירסם "תרומות לביקורת של 
הטעם״, שדנות בחלוקת האמנויות, וב 1799 את ה״מסה על 
תורת״הטעם״ ( 6 ! ו 105101 :) 3 תז 1 {:> 06$ ! 6106 ¥6150011 ), שכוללת 
את האסתטיקה שלו, הבנויה על זו של קאנט. ב 1798 סיים 
את דיוניו על קאנט ב״הרצאות על יסודות-ההתחלה 
המטאפיסיים של מדעי־הטבע״ ( 116 > 61 ( 61 ¥0116500860 

־ 13£ { 0556050 מ 3101 א 161 > 16 > 0 ט!§ 0£3085 ^ ת 51$0116 ץ 11 ס 613 ות 

160 ; על ספרו של קאנט הנקרא בשם זה). ב 1801 הכתירה 
האקאדמיה הממלכתית של המדעים בברלין את מחקרו "על 
הראשית של הכרחנו״ ( 0056161 1008 ק 5 !ס 160 > 01161 
116001015 !£) בפרס ואף הוציאה אותו לאור ( 1802 ). 

בעבודת־פרם זו נסתיימה פעולתו הפילוסופית של ב׳. 
בשלושים השנים האחרונות של חייו הקדיש את עבודתו 
הספרותית לבעיות־היהדות בלבד. בכתבים אלה משתקף 
המאבק של הדור היהודי הראשון שלאחר מנדלסזון על 
יהדותו. ב׳ ראה ברפורמה את האמצעי היחיד למניעת התנצ־ 




?אצארוס בדרור 





83 


כנדלו, מטאו — כנדרי 


84 


שיקספיר("רומיאו ויוליה", "הלילה השנים־עשר", "מהומה על 
לא־מאומה") ולטראגדיה "הדוכסת ממאלפי" של ג׳ץ ובסטר 
( 1614 )! בספרד ניכרת השפעתו בסיפוריו של סרוואנטם 
ובכמה ממחזותיהם של ליפה דה וגה ותלמידיו. שיריו של ב , 
( 0 ז 116 זס 2 ו 031 , 1544 ! מוקדש למארגריט סנאווארה) הם 
חיקוי חלש לשירי־פטרארקה. כל כתביו יצאו 1934/351 
בשני כרכים, בצירוף מב 1 א חשוב מאת גז 10 ק 

-)* 2 }) €272 161 > )' 2 ) 111 )/ 7192 0 * 1 11 > 110110710 8¥110 ./\ 7 , 4381 ? .£ 
, 10722/70740 ) 110107 )< 87101 . 1 \ , 111111 ^ 401 ? .ס ; 1900 , 7210 )€ 

ת 1 ) , 8 70 )/ 7 1 ) 4 710 ) 7 } 0 ) 5 4110 י 013 ח 3 ז? 01 ״ 1 ; 1900 
, 81 ־ 78 . ¥01 , 110110720 70 * 7012 ) 11 ) 1 110 ) 4 7107100 ) 0207001 
; 1-62 , 5 192 , 11 , 110120710 0 ) 112512 )י 7201 0 * 1 ,- 14 ;( 23 — 1921 
0712110 * 1 ,. 8 , 14 ,ו( 01 )סי 1 )) < 1 . 0 ; 1932 ,. 8 . 14 י 1£0 ! 0 וז 0£ ־ן 8 . 0 

, 1949 ,) 7 ) 111 ) 7200 21 ) 

1 י. ב. ם. 


??־לס[/ (יולירם פרידריך) — 111111$ () ()■!ג□(!!! 

תתגךת^ת 8€ (ן( 10 ז 1 ) 1£ ־ו? — ( 1811 , ברלין — 1889 ׳ 
דיסלדורף), צייר יהודי גרמני. ב/ שנתחנך בחוגי המשכילים 
של עיר-מולדתו, קנה לו עוד 
בנעוריו שם של צייר מצויץ. ׳ י 

תחילה למד אצל ו. שד 1 ב(ע״ע) 
ואחר״כך נצטרף ל״אסכולת־ 
דיסלדורף" הראשונה, שאנ¬ 
שיה ציירו תמונות היסטוריות 
ברוח קלאסיציסטית ולירית. 
18311 — 1835 צייר את הידו¬ 
עות בתמונותיו, ביניהן "גולי- 
בבל האבלים", "ירמיהו מקונן 
על חורבן־ירושלים", ו״האמ־ 
גויות על־יד מעיין השירה". 

ב 1835 נשא ב׳ , 1 אשה את א. בגרסא! 

אחותו של מורו, הפסל שדוב, ובאותה שנה התנצר. ב 1838 
נתמנה פרופסור באקאדמיה לאמנות בדרזדן, ובעיר זו גם 
צייר תמונות־קיר מרובות בארמון המלכותי. ב 1859 ירש 
את מקום מורו כמנהל האקאדמיה בדיסלדורף, ובמשרה זו 
שימש עד 1867 . כאחד מן המכובדים שבציירי־דורו הירבה 
ב׳ לצייר גם דיוקנות של אנשי־שם (ביניהם של קלארה 
שומאן), — הרבה מיצירותיו נמצאו במוזיאונים של ברלין. 
כן עשה אילוסטראציות ליצירות ספרותיות (ביניהן ל״שירת 
הביבלונגים" ול״נתן החכם" של לסינג), אף הן בסיגנון נאו־ 
קלאסיציסטי. — בנו, ר ודולף ב׳, היה אף הוא צייר ידוע 


- 5 ) 07 172 ' )) 7010 01 ^ 7.0 ) 1/2 271 1 ) 0 ) 5 ) 77 ) 7/2 ,ח ח 3 רח 0016 80 .£ 
. 1859 י (ו 5€1 ע 0 ז( 1 . 0 .! 5 ת 10 *בת 13 ק\£ ו 111 ׳\\) 72 ) 4 


53 ךק, לוחיג אוגוסט, ריטר פון — 18 * 1,114 

1£ ש 41 שתש 6 00 ׳\ :וס 1 ) 8.1 — ( 1804 — 1881 ), מצביא 
אוסטרי. כבן 18 נכנס ב׳ לצבא האוסטרי, שבו עלה במהירות 
מדרגה לדרגה. בשנות 1848/9 הצטיין בקרבות באיטליה 
ובהונגאריה, ועוד יותר מכן — בקרב על-יד סולפרינו (יולי 
1859 ? ע״ע אוסטריה־הונגריה, עמ׳ 989/90 ). כתוצאה מכך 
נעשה ב׳ הגנראל החביב ביותר על העם באוסטריה. ב 1860 
נתמנה ראש המטה הכללי, ושנה לאחר־מכן — מפקד הצבא 
באיטליה האוסטרית. סמוך למלחמת אוסטריה נגד פרוסיה 
ואיטליה ב 1866 מסר הקיסר פראגץ יוסף לב׳ לא את הפיקוד 
העליון באיטליה, אלא בזירת־הקרב בצ׳כיה, שב׳ כמעט לא 


הכיר אותה. ב׳ הוכה ע״י הפרוסים בקרב המכריע, שנערך 
על-יד קניגגרץ ( 12 ג־נ 1128 ז 6 .> 1 , כיום: ש׳\ 10 ג ז £ 
3.7.1866 ) ופוטר מתפקידו. הוא הועמד לחקירה לפגי בית־דין 
צבאי, שבוטלה בדצמבר לפי פקודתו של הקיסר. מאז חי ב׳ 
כאיש פרטי בגראץ שבשטיריה, והשמיד את כל ניירותיו, 
שהיו קשורים במלחמת 1866 . לפי המחקרים החדשים לא היה 
ב׳ אחראי למפלה במידה שהיו סבורים קודם לכן, וגורלו 
הטראגי והאופן שבו נשא אותו הביאו לו מעריצים הרבה. 
בין הספרים שנתחברו עליו יש להזכיר את הרומאן של אדית 
זלבורג. 6 < 1 ג 11 ; 18$81 ת £6 ז 6 <ם (״אמונת המלך״), 1906 . 

1 ) 0 ,. 141 ;' 1904 ,)■ 1 ) 1  £311 ), עיר־נמל קטנה בפרס, 

בפינה הדרומית־מזרחית של הים הכספי, בכניסה 
הצרה למפרץ־גורגאן; תחנת־המוצא הצפונית למסילת־הברזל 
הטראנס־איראנית, ההולכת לבנדר שפור (ע״ע) שעל חוף 
המפרץ הפרסי. ב׳ ש׳ (נמל-השאה) נוסדה ב 1926 וידשה 
את מקומה של בנדר גאז, השוכנת 15 ק״מ מדרום לה, שעמקו 
של גמלה פחת והלך מחמת הסחף ושוב לא היה יפה למעגן 
ספינות גדולות. בימי מלחמת־העולם 11 שימשה ב׳ ש׳ נמל 


לאספקת צרכי-המלחמה, שניתנו ע״י מעצמות־המערב לברית־ 
המועצות. מאחר שתנועחדהמסחר בין סרס ובדית־המועצות 
היא מועטת, וברובה היא מרוכזת בסאהלוי שבחוף הדרומי- 
מערבי, הקרובה מב׳ ש׳ לשני הכרכים הפרסיים טהראן 
ותבריז, לא נתפתחה ב׳ ש׳ אלא במקצת. 

בנךר *טפור ־ 111 <ן 5112 ז 13 >ת 3 פ), עיר־נמל 

פרסית בצפונו של מפרץ־פרם, בקצה לשון־הים 
הקטנה חור־מוסא. הנמל נבנה ב 1932 , כשהתחילו סוללים את 
מסה״ב הטראנם־אידאנית מב׳ ש׳ לבנדר שאה שעל הים 
הכספי. בימי מלחמת־העולם 11 , כשנשלח ציוד מלחמתי 
לס. ם. ם. ר., נודעה לב׳ ש׳ חשיבות מדובה. לאחר שגם 
חורם־שהר (ע״ע), הנמל שעל שאט אל ערב, הקרוב לעבדן 
(ע״ע), עיר־הנפט רבת־התנועה, חובר במסד,"ב עם הקו 
הטראנס־איראני, ירד ערכה של ב׳ ש׳. — השם ב׳ ש' פירושו 
נמל־ש׳ (שמם של שלושה מלכים פרסיים משושלת הסאסא־ 
גיים! ע״ע פרס, היסטוריה). 

3 ן סלד, שמם של כמה מלכים, שמלכו בארם דמשק (ע״ע). 

א. בן הדד הראשון, בן טברמן בן חזיון (מל״א 
טו, יח), בן ד 1 רם של אסא מלך־יהודה ( 913 — 873 לפסה״ג) 
ובעשא מלך־ישראל ( 900 — 877 ). אם לדון לפי מקום הימצאה 
של המצבה, שהקים ב״ה זה בכפר סמוך לחלב (לפי קריאתו 
של אולברייט: "נצבא. זי. שם בר הדד בר טבר[מ]ן [ב]ר 
חזי[ן] מלך ארם למראה למלקרת. זי נזר לה ושמע לקלה״ — 
ותרגומו: מצבה זו שם בר הדד... מלך ארם לאדוניו למלקרת, 
אשר נדר לו ושמע בקולו), השתרעה בימיו מלכות ארם 
דמשק עד נהר־פרת. סיוע לסברה זו אפשר למצוא בעובדה, 
שמלכות זו הוקמה בסוף ימי שלמה ע״י שר־צבא מצובה 
(מל״א יא, כג—כד), ולפיכך יש להגיח, שכללה גם את 
ממלכת־צובה. גם יתכן, שאבי־השושלת, חזיון, בא מעבר- 
הנהר (בשם זה נקרא גם מייסד שושלת של מדינה ארמית 
בארם נהריים), אע״פ שאפשר התחתן ב&לכי צור וצידון 
(ועל־כן עבד למלקרת, אל-הצידונים), כאביו (השו׳ מל״א 
טו, יט! דבה״ב טז, ג) היה גם הוא קשור בקשרי־ברית 
למלכי ישראל ויהודה, אך כשפרצה המלחמה בין בעשא, 
מלך־ישראל, ואסא, מלך־יהודה, נתרצה לאסא, ששלח לו "את 
כל הכסף והזהב הנותרים באוצרות בית ה׳ ואת אוצרות 
בית [ה] מלך", פנה נגד מלכות־ישראל וכבש מ^ךה את "עיון 
ואת ח ואת אבל בית מעכה ואת כל כנרות על כל ארץ 
נפתלי" (מל״א מו, כ). 

ב. בן הדד השני, בן דורו של אחאב ( 869 — 850 ). 
בכתובות האשוריות הוא נקרא הדדעזר(אדד־אךוי — 
תג> 1 י ) — ואפשר, שזה היה שמו הפרטי. על מעמד ההגמו־ 
נות, שהיה לו בסוריה, אגו למדים מן המספר המרובה של 
״מלכים״, שנאספו לפי פקודתו למלחמה בישראל ( 32 במס¬ 
פר — מל״א ב, א). גם הכתובות האשוריות, המספרות על 
ברית של שנים־עשר מלכים סוריים, שנתארגגה נגד אשור, 
מזכירות אותו תמיד לראשונה. במלחמתו באחאב עלה בידו 
מתחילה לשים מצור על שומרון, אך אחאב החליט להתנגד 
לב״ה כשתביעותיו של זה האחרון נעשו קשות ביותר, ואף 
היכה אותו במלחמה. כש״לתשובת השנה" פתח ב״ה שוב 
במלחמה באחאב, הוכה צבאו שגית באפק (כנראה, בעמק־ 
יזרעאל) והוא עצמו נפל בשבי. בברית-הידידות, שכרת 
לאחר מכן עם ישראל, התחייב להחזיר לישראל את הערים 



87 


בן הדד — כנוא דה סנט־מור 


88 


הישראליות שהיו ברשותו ובן לשים לסוחרים מישראל 
חוצ 1 ת בדמשק (מל״א כ). כשלאחר שלוש שנים לא הוחזרה 
רמות גלעד בעבר־הירז־ן, יצא אחאב, בסיועו של יהושפט 
מלך יהודה (ע״ע), למלחמה על ארם׳ ובה נפל אחאב חלל 
(שם, בב). נראה, שבין המלחמה השניה והשלישית באחאב 
עמד ב״ה בראש הברית (שבה השתתף גם אחאב) של 
מלכי־סוריה, שנערכו למלחמה באשור על-יד קרקר שבארץ־ 
חמת ( 853 לפסה״ג). ב״ה הביא עמו למלחמה זו 1,200 רכב 
ו 20,000 רגלי (לעומת 700 הרכב ו 10,000 הרגלי של מלך־ 
חסת ו 2,000 הרכב וססס׳סז הרגלי של אחאב). שלמנאסר 111 , 
מלד־אשור, עלה כמה פעמים גם אחר מלחמת־קרקר על 
סוריה ( 849 , 848 ׳ 845 ), אך נראה, שלא עלה בידו לפעול 
פעולות של ממש נגד ארם. ב 842 , באותו זמן עצמו שהומלך 
יהוא בישראל, הומת ב״ה, כשהוא מוטל חולד" על־ידי תזהאל 
(מל״ב ח, כח), שתפס את המלוכה בארם דמשק (מל״ב ח, 
ז—טח מל״א יט, טו). 

ג. בן הדד השלישי בן חזאל, בן דורם של יהואחז 
( 815 — 801 ) בן יהוא ויואש בנו ( 801 — 786 ). בתחילת ימי־ 
מלכותו נתפשטה מלכות־ארם על חלק מכריע מתחומה של 
סמלכת־ישראל׳ ואפשר׳ שב״ה אף הוסיף על כיבושי אביו ז 
מלכות-ישראל עמדה אז בשפל־המדרגה (ליהואחז לא נשארו 
אלא 10 רכב, 50 פרשים ו 10,000 רגלי — מל״ב יג, ז). ב״ה 
עמד בראש הברית של מלכי־סוריה הצפונית (קוד* עמק, 
שמאל, גרגם, מיליז, ועוד), שהוקמה נגד זכר (זכרו) מלך 
חמת ושמה, ללא הצלתה, מצור על חדךך. ב 805 חידש אדד־ 
נירארי 111 ( 810 — 782 )׳ מלך אשור׳'את המלחמה בארם־ 
דמשק (שהופסקה זמנית אחר מותו של שלמנאסר 111 ), צר 
על דמשק וב 802 כפה את ב״ה (שהכתובות האשוריות מכנות 
אותו בכינוי הארמי *פרא" נאדון]), לשלם לו מס כבד: 
2,300 כיבר־כסף, 50 כיכר־זהב, 5,000 כיכר־ברזל, מלבד כל 
מיני רקמה ומסת־שן, ועוד). תבוסה זו סייעה ביד ישראל 
להשתחרר מן העול הארמי. סימני־השיחרור הראשונים כבר 
בראו בימיו האחרונים של יהואחז (עי׳ מל״ב יג, ה), אבל 
ביהוד הצליח בכך יואש, בנו של יהואחז: "שלש פעמים הכהו 
יואש דשב את ערי ישראל" (מל״ב יג, כה). ארם דמשק 
התחילה יורדת אז ממעמדה השלטוני בסוריה, ובדור שלאחר 
מכן עברה ההגמוניה בסוריה למלכי ישראל ויהודה. 

ד. לפי דעה, שהובעה ע״י וינקלר ומייאר היו רק שני 
מלכים בארם בשם ב״ה! לדעתם, ב״ה שחי בימי בעשא הוא 
גם ב״ה שפעל בימי אחאב. אך לפי פשוטם של הכתובים 
(במל״א כ, לד) ולפי מרחק הזמן, שעבר בין מלחמת־בעשא 
לעליית־חזאל, נראה, שאין יסוד להשערה זו. 

וע״ע אחאב ! אלישע! אסא ! בעשא! יהואחז ז יואש. 

מלבד הפירושים העתיקים והחדשים (השר ביחוד ■ 8 • 1 

1951 ,!%ה 81 / 0 * 800% 7/10 ,^ 1£1 מ 180 ח 610 ): ,■ 100100 ^ . 14 
- €0 ,. 1 > 1 ; 66-7 , 1892 , 11£011 ו 00/11 ! 1171100 411101101710x1110/10 
(ס 1111712 ) 8 , 0 ־ 5£1 ן 6435 . 3 ) ; 154 , 1895 , 1 , 7100011 0/110/110 : 
■ 11004 117 ( 7/100710011 )£ , 1 ) 51 ־ 1 ב 12.15 ) 1.1 . 64 ; 1900 , 7/001 ) £001 1/10 
411101 , 361102 ) 8 . 14 . 0 .£ ;' 1915 , 111 , 7/11% )ס 120 ק.- 1 . 1001 
01%05 * 1 1101 0010/110/110 , 161 ) 1 ) 1 . 8 ;- 40 , 1918 , 117-001 0011 
( 0 8.000041 411010711 , 11 ונ]ת 6 ) 1 :>נו* 1 .ם .ס ;' 1925 , 11 , 117-001 
, 681 , 611 , 568 , 563 ,( 1925 ) 1 , 7101110 ( 8011 004 71-10 ( 411 
4001 ■ 1/01 51001011117011 71-110/10 ( 1 010 , 6.11 . .(/ ; 740 , 739 , 735 
,געגע ש 8.11 ;(- 233 ,( 1934 ] 20640 ) 00 ■ 71 ( 411 ■ 401 £171111-110/1 
411 . 8111101 , 3 מגח 011 . 61 ;- 512 , 1934 , 43 . 110 () 81/711 801/110 
.? .' 5 \ ;- 65 ,( 1939 ) 111 , 77-011111 ( 80 40 140100 
,( 1945 ) 100 ; 32 ,( 1943 ) 90 ; 23-40 ,( 1942 ) 87 , 84508 
. 1 מ , 10701 0 ו/" 7 :וזו) 801-104 811111001 1/10 ,.!>! ; 10-22 
.( 3-69 ,( 1949 ) 1 , 1 ) 11618161 ״!? ״ 1 

י. מ. ג. 


בן המלך והןזיר. ע״ע ברלעם ףואסף; 

בן־הגום, גיא, ע״ע ןרועלים. 

בנוא, ?יר — )! 8000 0 ־ 1 ־ 101 ? — (נר 1886 , אלבי), מספר 
צרפתי. ב׳ בילה את ילדותו באפריקה הצפו¬ 
נית, שבה שירת אביו כקצין, ואף הוא עצמו שירת בגדוד 
זואווים באלג׳יריה. לאחר שלמד משפטים והיסטוריה שימש 
ספרן במשרד־החינוך של הממשלה ( 1914/23 ). כבר בספריו 
הראשונים ) 1 ־ 61118511131 ^ ( 1918 ) ו 10 > 11 ח 43 ז. 6 ע 1 ("אטלאנ־ 
טיס״, 1919 ), שזכו לתפוצה עצומה, נתגלה כאמן של סיפורי 
הרפתקות ואהבה. ב׳ יודע לעורר את סקרנות הקוראים ע״י 
הצגת מצבים בלתי־צפויים ועלילות רבות־תמורות על רקע 
לא רגיל. ברומאנים הקלים והמרתקים שלו, שכל שנה מופיע 
אחד מהם, מוליך ב׳ את קוראיו כמעט לכל קצווי־תבל. מקום 
העלילה של ״באר יעקב״ ( 1925 , 13006 60 11115 !ק 10 !ס! 0 ? 
(״המלך המצורע״, 1927 ), 8061531500 (״בת־שבע״, 1938 ), 
0 ז 0 \<' 6 030 (- 53101 (״עכו״, 1940 ), 01 * 6 תס^ס?" 3 ? ("גיזת* 
הזהב״, 1953 ). ב׳ פירסם גם שני קבצי־שירה 136111110110 ( 1 
( 1914 ) ו 105 ת 113 קקג!$ 05 ? (״המתחננות״, 1920 ). ב 1931 נבחר 
לאקאדמיה הצרפתית. 

8. 1^311150(1, 0:0 )7-071x61110/10 8010 x 10100 x 6 / 111102 , 1938. 

א. פ. 

ב 13 א לה םגט~מ 1 ר ( 0 ־ 13111 ^- 0 ) 5310 60 800011 ), מקפר 
צרפתי מאמצע המאה ד, 12 . קרוב לוודאי, שמוצאו 
מסם. מור ( 0 ־ $3101066301 ) שבמחוז טורן ולא מסט. מור 
( 0 ־ 83101 - 1601 ) שבמחוז שאמפאניה. אם ב׳ הוא אותו 
) 800001 0 ־ 1631511 , שחיבר את "תולדות דוכסי־נורמאנדיה" 
(עי׳ למטה), היה ואסאל של הנרי 11 , מלך אנגליה( 89 — 1154 ), 
ומקורב לפמליה של מלך זה. בין 1154 ו 1173 חיבר ב׳ את 
ה״רומאן של טרויה״ ( 010 ־ 11 ־ 60 00130 ?) ב 35,000 טורי־ 
חרוזים בני שמונה הברות, שמגולל את תולדותיה של טרויה, 
ממסע הארגונאוטים אליה עד להריסתה, מתוך שימוש בכל 
האגדות הקדומות על מלחמת טרויה וגיבוריה (כולל האגדות 
המספרות על גורלם של גיבורים אלה אחר הריסת העיר, עד 
מות אודיסוס) ובחלקים אחרים של המיתולוגיה היוונית. 
אפוס זה, שמשום סיגנונו החי ואמנות־הסיפור שלו היה ראוי 
לתפוצה העצומה שזכה לה, הוא השלישי בשלושת האפוסים 
( 010 ז־ד , £0035 , 05 ^ 111 ; בלא יסוד יוחסו שלשתם לב׳), 
המהווים את הסוג הספרותי החשוב של אמצע המאה ה 12 , 
המכונה ה״רומאן העתיק״: העולם העתיק מתואר ביצירתו 
של ב׳ בדמות חיי-החצר של האבירים הנורמאניים, ועל 
החומר, שמצא ב , במקורותיו, הוסיף הרבה מערכות־מלחמה 
ודו־קרבות והרפתקוודאבירים אחרות מפרי־דמיונו, וביחוד 
פיתח, מתוך הבנה פסיכולוגית דקה, כמה אפיזודות של 



89 


בנזיא דה סנט־מור—בנויל, תאודור דה 


90 



פאריס והלנה נכנסים לעיר טרויה 
טתור נ״י של .רומאן טרויה" סאת בנוא דה סנט-מור 
(הספרית הלאומית, פאריס) 


אהבה. בין אלו נמצא גם הסיפור על אהבת טרואילוס בן 
פריאמוס לבדיזאיס או קר־סידה (שנתגלגל, באמצעות התר- 
גיס של גויז־ו דלה קולונה [עי׳ למטה] והרומאו המחורז 
310 זן £1105 של בוקאצ׳ו לידיו של צ׳וסר ושימש אח״ב חומר 
לטראגי־קומדיה "מרואילום וקרסידה" של שיקספיר). כן 
הכניס ב׳ לרומאן שלו חומר למדני מרובה — למשל, על 
מבנה-העולם, על ארצות ועמים, על חיות ואבנים טובות. 
מקורותיו העיקריים של ב׳ היו שני סיפורים לאטיניים, 
שהראשון שבהם, !תבנס־ניד 136111 101-1$ זו 110 <ן£ ("יומן של 
מלחמת־טרויה", המאה ה 3 או ה 4 לםה״נ), יוחס ביה״ב לאיזה 
דיקטים מכרתים ( 515 ״ 010 ז 0 5 ץ 1 :>!ס, שנלחם כביכול על צידם 
של היוונים) והשני: 01£10 ז' 1 ' 110 ) 13 <36 0x01 ז 510 נ 11 ("תולדות 
חורבנה של טרויה", מאמצע המאה ה 6 לםה״נ) יוחס ביה״ב 
לאיזה דארם מפריגיה ( 81115 ץ- 111 ? 031-05 , שנלחם כביכול על 
צידם של הטרויינים)? דארם שימש לב׳ בחלק הראשון של 
סיפורו ודיקטים בחלקו השני. 

ה״רומאן של טרויה״ — שממנו נשתמרו כ״י מרובים, 
בכללם כמה עם עיטורים מפוארים — עובד במאה ה 13 
בגרמנית (פעמיים: ע״י הרבורט פון פריצלאר, בשם ; 1,101 
סמ״ז׳ ״ס/י [שיר־טרויה", 1216 ״], וע״י קונראד פון וירצבורג 
[מת 1289 ] בשם 8 ״£ 15011 ״ 3 [ס•!! •!סס ["מלחמת־טרדה"[, 
שניהם בחרחים), בלאטינית (בשם 15 ״ 10 } 0 נת 051 !) 13 ז 0 ] 1$ ^ 
130 סזי 1 ["חולדות הריסתה של טרויה", בפרוזה] ע״י גוידו 
דלה קולונה [מת 1290 ״] — עיבוד, שזכה לתפוצה מרובה), 
ובמאה ה 14 באנגלית (ס׳גסז־ד 0£ 50080 ["מצור־טרויה"], 
וכחלק של 13115 ״^ £ 05 $ 10 ״ 00 ["וידויו של אוהב"] מאת 
ג׳ון גאואר [ע״ע], אף אלה בחרוזים), בספרדית, באיטלקית, 
ביוונית, ועוד, ושימש ביה״ב מקור לסופרים הרבה.— הרומאן 
הוקדש למלכה אחת — כנראה, לאלאונור מאקוויטאניה, 
רעייתו של הנרי 11 הנזכר. 


למרות מה שהחוקרים מחולקים בדבר, יש רגליים לסברה, 

שב׳ הוא אותו ״מאגיסטר בנוא״, שחיבר בשביל הנרי 11 
את הכרוניקה ״תולדות דוכסי־נורמאנדיה״ (עד 1137 ), שאף 
היא נכתבה סמוך ל 1170 בחרוזים (כ 43,000 טורים) ובסגנון 
רטורי עשיר, מתוך התחרות עם הכרוניקה ״ £0 10 > ״ £0013 
של וצר, (ע״ע) ועל־פי מקורות לאטיניים, ביחוד על־פי 
״ £1 ״ 0110 -:)״ 531 10 > " 10 >״ס (המאה ה 11 ). 

ה״רומאן של טרויה״ יצא בהוצאה ביקרתית ( 1904/12 , 

ב 6 כרכים) בעריכת ל. קונסטנס ( 5 ״ 513 ״ 00 ), שהתנגד 
לזיהויו של ב׳ עם מחבר ה״כרוניקה״ו זו האחרונה יצאה 
( 1836/44 , ב 3 כרכים) ע״י פ. מישל ( 114101101 ס" 5 > 015 ״ 3 ז£, 
שייחם לב , ׳ אד בלא יסוד מספיק, גם פואמה נורמאנית 
מחורזת על חיי תומאס מקנטרברי. 

; 1870 ,. 015 ׳! 2 ,.׳( 7 ) 4 ( 800101 ) 1 ) 0 . 14 ! . 5 ) 4 . 8 ,׳< 01 ן 
- 8 ( 110 1 ) 4 0 )^ 8(311x11110 מסו , 1 ) 111 ) 1311 ) 10111 ס/ס ,£!>ז 0 .׳וו 
11115 ( £10 1 ) 0 , 1146 ^ . 8 ; 1897 ,. 1 \ ■ 5 ) 4 . 5 . 1 ,)^ 153 ) 0 
- 10 ) 141 ) 11 ) 8(11011' 1 800100 4( 11. *< 30 ! — ( 1879 , ונסן, על־יד 
פאריס — 1936 , פאריס), היסטוריון וסופר צרפתי. 

ב׳ היד, בן למשפחה רפובליקנית, אך בהשפעתם של מורים 
ברם ( £21-005 ) ושארל מורא ( 35 זז 11 ג 4 ו 1 ) הפך בנעוריו למלו¬ 
כני וזמן קצר לאחד מכן געשה מראשי משתתפיו של העיתון 
המלוכני 3150 ?״ 3 ז? ״ס״ס^ — תפקיד, שבו שימש עד סוף- 
ימיו. ב׳ נתפרנס בעיקר מן העיתונאות ופירסם, בעיתונים 
ובתבי-עת שונים, אלפי מאמרים (שעסקו בפוליטיקה חיצו¬ 
נית, אך זמן־מה גם בביקורת תיאטרונית). שהרבה מהם כינס 
אח״ב בספרים, אך עם זד, חיבר גם קבצי־סיפורים אחדים, 
וכן כמה ספרי־מחקר היסטוריים בתחום המאות ה 19 וה 20 , 
ביהוד בתולדותיהן של צרפת (שבמשטרה הרפובליקני ראה 
את גורמי אסונותיה) וגרמניה (שתקשנותה הדאיגה אותו 
תמיד). לכל ספריו מגמה לאומנית ועוקץ פולמוסי, והם 
מצטיינים בכוח־תפיסה חד ובניתוח חריף של הבעיות (ביחוד 
הדיפלומאטיות והכספיוח) יותר מבברק־סיגנון ויכולת של 
תיאור. ספריו העיקריים: ״לודוויג 11 מבאוואריד,״ ( 1900 )* 
״הרפובליקה של ביסמארק״( 1907 ? בו טוען ב׳, שביסמארק, 
כדי להחליש את צרפת, סייע בהפיכתה לרפובליקה)? "תו¬ 
לדות שגי עמים״ ( 11916 על איבת־הנצח של גרמניה לצר¬ 
פת), ״כיצד נולדה המהפכה הרוסית״ ( 1917 ! על סמך 
שליחותו ברוסיה בערב התפרצותה של המהפכה)? "התוצאות 
המדיניות של השלום״ ( 1920 ? נבואת תקומתה ונקמתה של 
גרמניה)? ״ £1113110 (״דורות״, סיפורים, 1922 )? "תולדות 
צרפת״ ( 1924 )? ״נאפוליוך ( 1931 )? "תולדות הרפובליקה 
השלישית״ ( 1935 ). ב 1935 נבחר ב׳ לאקאדמיה הצרפתית 
(כיורשו של פואנקארה). 

; 1939 ,. 5 ,/ ? 4 ? 4 .^ 1 

€1 . 5 ./ * 4 5€€ * $61 0 ^ 1 , ¥14141 .? 

. 1944 ,? 101 ■£?)* 

ח. ם. 

3 נויל, תאותר ךה — 1110 ׳\״ 83 10 > :״ 1116x10 ׳— ( 1823 , 
מולן — 1891 , פאריס), משורר צרפתי. ב׳, שהיה 
בן למשפחת-אצילים ליבראלית, חי רוב ימיו חיי־שלווה 










91 


כנדל, תאדדוד רה — פנונמה, חסינטו 


92 


כשהוא שקוע ביצירה ספרותית. הוא פירסם כעשרים קבצי־ 
שירים׳ שההשובים שבהם הם: 1£8 > 1311 ז 3 נ) 5 ^ 1 ("הקארי־ 
אטידות"׳ 1842 ), 1x5 (״הנטיפים״, 1846 ), - 1£ זז\׳ 

65 ) 5 ׳ 111£5 נ 1 בח 3 מ! £1 £5 !> 0 ("אודות רוקדות 
על חבל״, 1857 ), וכן כתב כתריסר מחזות, רובם בחרוזים, 
שיפי־הצורה שלהם מרובה מערכם הדראמאטי: £ש 1201 !תג> 
( 1866 ), 15£ ־ 101 ? ( 1870 ), 113 ת 13 ) £1 < 1 ( 1876 ), ועוד. גם כתב 
רומאן, כמה נובלות ודברי־פרוזה אחרים, שבהם ראויים 
לציון מיוחד 3156 ןמ 3 ־!£ 0£51£ ק 10 > 3116 ־ 611111 ? ("חיבור קטן 
על השירה הצרפתית״׳ 1872 ), "תולדות הרומאנטיקה" 
( 1874 ) 51 ־ £5 50115x1111 !\ (״זכרונותי״, 1882 ). 

,. 8 ז > 4 .!/־ 7 ,ת 160 >£קז 013 .{ ; 1912 ,. 8 ) 1 ! . 171 ' , 11$ :>□? .£\ 

. 111 77111011117101 ! 1 111 107111111111111110 014 . 510111110 .[ : 1925 

. 1/1 4 0 "^ 510100111 £ 01 " , מ 1 : ו ££ נ\ $0 , 14 .£ ; 1927 ,. 8 ? 4 

. 1942 ,. 8 417 

י. 8 ל. 


33 ( 12 ^ 7 *>, חם י 3 ט 1 — 111102 ת 1513 ע £111£ י\ 3 ס 80 301111:0 [ — 

( 1866 , מאדריד — 1954 , שם), מחזאי ספרדי. ח׳ 

ב/ שהיה בנו של רופא ולמד משפטים, התחיל את פעולתו 
בספרות בחיבור שירים ( 1893 , 505 !£¥) וסיפורים ( ¥1131105 , 
״ציציות-זרעים״, 1893 ), אבל עד מהרה (ב 1894 ) עבר, עם 
״הקן של הזולת״ ( 0110 ( 3 10 > 1 מ £1 ) לכתיבת מחזות והמשיך 
בענף־יצירה זה (בהפסקות קצרות) עד שמת (בגיל 88 ) 1 
נשתיירו ממנו יותר ממאה וחמשים מחזות, רצינים ועליזים, 
בחרוזים ובפרוזה, וארצו רואה בו את גדול מחזאיה המודר¬ 
ניים אחר אצ׳גךי(ע״ע), שכמותו קיבל אף ב׳ את פרם־נובל 
לספרות ( 1922 ). — את מפעלו התיאטרוני של ב , אפשר 
לחלק לשני מדורים:א) מחזות ראליסטיים! ב) מחזות 
פאנטאסטיים. 

א) המחזות הראלי סטיים. באלה יש לכלול 
קבוצה של חיבורים, שעיקרם הוא סאטירה סוציאלית — 
כגון £00001013 10 ת 0£ (״אנשים ידועים״, 1896 ) < 3 ו> 11 זזס 0 £3 
35 ז £1£ 135 16 ) (״סעודודהחיות״), 1898 — ושבהם שם ב׳ 
ללעג את משפחות־האצולה ואת אורח־חייהן. שורה של מחזות 
אחרים מתארת משפחות־בורגנים שנתעשרו, המבלות את 
חייהן הריקים מתוכן בשיחות סאלוניות נבובות! כאלה הם: 
0 :> ££1 ז< 11 מ 110 £1 (״האיש הקטן״, 1903 ), סתסזס ££> £0535 
(״ורדי סתו״, 1905 ), 65 < 11 !ת 13$ !ס? ("על גבי העננים", 
1909 ), 05 ת£! 51 105 16 > 1053 13 (״מצבת החלומות״, 1911 ), 
כן יש לכלול בסוג הראליסטי את מחזותיו מחיי־הכפר, שבהם 


חיקה את דרך דיבורו של ההמון הקאסטילייני. האפיינים 
שבין אלה הם 13 ) £11161-1 31 ומ £3 (״השנואה״), 1913 , ו £3 
3 ת! 3 3 ־ 56601 (״הגברת בעלת־הבית״), 1908 , המשלימה עם 
תעלולי־האהבים של בעלה ואף נהנית מהצלחותיו, כשהיא 


מתנחמת בדבר, שרק היא אשתו. 


ב) המחזות הפאנטאסטיים ו ה אידיאליס¬ 



טיים. כמה מאלה, כגון 1£1£105 ־ס 83 (״קרבנות״, 1901 ) 
ו 6 :) 1111£311 ״ 31 ת!!^ (״הנפש המנצחת , / 1902 ), אפשר להעמיד 
בשורה אחת עם המחזות—כסמליים כראליסטיים־למחצה—, 

שהוכנסו לצרפת על־ 

ידי מטרלינק וקיו־ל 
( 61 ־ 11 !:)) ולאיטליה 
על־ידי אנריקו בוטי 
ורוברטו בראק 1 . נוסף 
על אלה כתב ב׳ שורה 
של מחזות, שתכנם 
הוא דמיוני בהחלט: 

3£10 ג 531 101 > סלססח £3 
(״ליל־השבת״, 1903 ), 

6 נ 861 1£683 ז 1 ז? ("היד־ 

רוממותה התינוקת", 

1904 ) ( 5011613 6 £3 
ל 0£53 ת 11 ק 135 10 > 

("אולפן הנסיכות", 

1909 ), יש עוד לציין 
את המחזות הגרוטס¬ 
קיים, וביניהם ביחוד 
את הקומדיה £05 


105 ) £3 ־!£ £5£5 ־נ 1€ ת 1 


(״האינטרסים שנוצרו״, 1907 ), שהיא נחשבת לטובה שבכל 
יצירותיו ושבה — יותר מבכל שאר מחזותיו — מתגלה 
חוש־ההומור הדק של ב׳> ה״אינטרסים שנוצרו" מבוסם 
על דמויות מן הקומדיה העממית האיטלקית (קומדיה דל 
ארטה, ע״ע) ועל מוטיווים, שהם מיוחדים לתיאטרון הספרדי 
המסרתי. שני הגיבורים, ההרפתקן לאנדרו ומשרתו קדיספין, 
המאחד את התפקיד של ה 1080 :> 3 ־! 2 שבמחזה הספרדי המסרתי 
עם זה של העבד הקומי, רב־התחבולות, שבקומדיה של 
האינטריגות מפלאוטום וטרנציוס עד שיקספיר, מולייר 
וה" ק ומדי ה דל ארטה", מסמלים שתי מגמות שבאדם: הראשון 
הוא משורר רומאנטי, שוחר חלומות ואהבה? השני מכיר את 
המציאות ומבין לשפלותם וחולשותיהם של בני־אדם ורוקם 
תחבולות לשם ניצולן של תכונות אלו. כדי להשיג לבעליו 
העני את ידה של אהובת־נפשו, בתו של פוליצ׳יניילה העשיר, 
יוצר משרתו רשת-אינטרסים, שהוא מסבך בה את כל הנוגעים 
בדבר (האב, ה״קאפיטאנו", בעל־האכסניה, המתווכת־לזנות 
ועוד) עד שכולם מוכרחים לקבל את שקריו כאמת, ואף 
נעשים שותפים להם מרצון. 

בין שאר מחזותיו של ב׳ בולטים עוד 0£ ן> 053 י 11 ז 3 מ! £3 
• 31 רת 1 ? £־ 1 ג> 65 זנ 31116£110 ת! (״הצדקנים המושחתים״, 1907 ), £1 


05 ־ 11111 105 £11 10 > 0 ז 116 ) 1 ז 6 זק 3 10 6 נ!ן> 6 ק 1 :>ת 1 ־ 1 ק ("הנסיך 
שלמד הכל בספרים״, 1919 , אחד מכמה מחזות שכתב בשביל 
תיאמרון־לילדים), ז 10 מ 3 060 <£ 16 ) 10116$ :> :! £6 ("שיעורים 
באהבה הטובה״, 1924 ), 138 ) 23 !!££ 135 ) ¥1 ("חיים שנצלבד, 



93 


בנונטה, חפינטו—כנונטו 


94 


1928 ), 6 ׳\ 6 !ת 16 ) 13 ׳< 0 ת 1.3 (״כלת השלג״, 1934 ), וכן כמה 
מן המחזות, שכתב בשנותיו האחרונות: 05 !ג; 3 ק ץ 55 /י^ 
(״עופות וציפרים", 1940 ), 2 נ 831 ־! 3 ו״ 3 ¥ (״והיה מר״, 1941 ), 
ועוד. אחד ממחזותיו האחרונים, ^ 21 ז 6 קתז 1 ז 6 :ז 43 ^ ("האם 
השלטת״, 1950 ), שהצליח ביותר, מציג אשה יהודיה גבר¬ 
תנית, סימפאטיה למרות רודנותה, שהיא חיה בספרד אחר 
מפלתו של היטלר, שלטת כמלכה בכל המקיפים אותה וכן 
בבנה, כנר גדול, ומתפייסת לסוף, אחר התנגשויות דראמא־ 
טיות, עם כלתו הנוצריה < ב׳ מפגין במחזה זה אהדה והערצה 
לעם היהודי ביחד עם רוגז מרובה על הציונות וארץ־ישראל, 
שבה שולטים, לדבריו, הקומוניזם, האמריקניזם והאתאיזם. 

סיגנונו של ב׳ הוא מצועצע במקצת לפי טעמו של הקהל 
שבשבילו כתב — קהל, שמעדיף סיגנון שנון. הבעיות מוצאות 
את פתרונן מתוך לגלוג וספקנות בלא שהן מגיעות לידי 
מעמד טראגי. הטכניקה הדראמאטורגית של ב , (שזמן מה 
היה הוא גופו שהקן ומנהל להקת־שחקנים) היא מעולה. 
החסרונות, שכמה מבקרים מוצאים במחזותיו, הם: אי-פעולה, 
הוסר־התלהבות והעדר גיבורים אמיתיים, וכן אינטלקטו־ 
אליזם מסויים. מפעלו הדראמאטי הרבגוני, שמשתקפות בו 
מגמות מרובות ושונות של התיאטרון האירופי החדיש למיניו, 
הוא בסך־הכל אקלקטי מדי ומשום כך הוא חסר פרצוף אחיד 
ותפיסת־עולם אישית ממש. אף־על־פי־כן זכה ב/ שנתכנה 
"ברנארד שו הספרדי", להשפעה עצומה על התיאטרון 
בספרד ובארצות הדוברות ספרדית ואף הוצג הרבה מחוץ 
לארצו. — ב 1940 יצאו כל כתביו(שחיבר עד אז) ב 7 כרכים. 

■ז 1 ז 5 ,׳׳\\ ; 1917 , 11 . ¥01 , 113, 1.01 • 1 x 6110101 ׳.׳< \׳. 06 62 ז 6 נ 1 . 8 

111 ׳( 111110 111 ,. 8 ./ ,״• 14231 . 4 • ;( באנגלית ) 1924 ,. 8 ./ , 1116 

, \ 01411(0, X ק €011111111 1.1111011410 ) 6 01 <ז €110611 ; 1925 , 0810 
.(עם ביבליוגראפיה) . 8 .\ ;( 1944 ) 

ק. ר.־ג. 

בנונטו ( 6010 ׳\ 16 !ש 8 ), העיר הראשה של מחוז בשם זה בחבל 
קאמפאניה שבאיטליה הדרומית. מספר תושביה 
49,000 ( 1948 ). תושבי־ב׳ הם בחלקם חקלאים, שעוסקים 
בגידול טאבאק, דגן, גפנים, זיתים וירקות, ובחלקם תעשיי¬ 
נים, שמייצרים שוקולאדה וממתקים אחרים, ליקר מיוהד 
(בשם סטרגה), שהוא קשור באגדה מקומית, לבנים וגפרו¬ 
רים. — בב׳ שרידים מרובים מן התקופה הרומית. החשוב 
שבהם: קשת-ניצחון לכבוד הקיסר טריינום ( 115 לסה״נ). 
כן יש בב׳ כמה כנסיות ומנזרים מיה״ב. הקתדראלה שלה (מן 
המאות ה 9 — ה 12 ) נהרסה בהפצצה ב 1943 . 

ה י ס ט ו ר י ה. ב׳ היתה ישוב סאמניטי והרומים כבשוה 
סמוך ל 300 לפסה״ג. לפי המסורת נקראה לראשונה מאלונטום 
(במסותשעש!^ — מזל ביש) ואהר נצתונם של הרומים על 
פירוס (ע״ע) ב 5 ד 2 לפסה״נ החליפו המנצחים את השם בב׳ 
(~מזל טוב). בימי הרומים היתד, ב׳ צומת־דרכים חשוב! 
כאן נפגשו דרך אפיוס ( 12 קק\ 7 13 ׳<}, שהוליכה מרומי 
לברינדיזי, ודרך טריינוס ( 3 ת 3 ; 3 ש¥ 13 ע), שחיברה את ב׳ 
עם בארי. 

ב 545 לסה״ג החריבו את ב׳ הגותים, אך הביזאנטים בנוה 
מחדש. סמוך ל 570 כבשוה הלאנגובארדים ועשוה בירת 
דוכסות, שנקראה על שמה והקיפה את רובה של איטליה 
הדרומית. דוכסי־ב׳ שמרו על עצמאותם גם כשאיטליה היתד, 
כבושה ע״י קארולוס הגדול ( 774 ) ואח״כ ע״י מלכי-גרמניה 
(ע״ע איטליה, עמ ׳ 732/5 )׳ והסתכסכו לעיתים קרובות עם 



פנונטו: קתדראלה מ; הטאוח הס—ה 12 
(נהרסה במלחפודהעולם השניה) 

הביזאנטים והמוסלמים. באמצע המאה ה 11 סופחה ב׳ 
למדינת־הכנסיה, אע״פ שהיתה מובלעה במלכות־נאפולי, 
בעוד ששאר חלקי־הדוכסות עברו לידי הנורמאנים, ששלטו 
בנפולי (ע״ע). 12663 התקיים על־יד ב׳ קרב מפורסם, ששם 
קץ לשלטונה של שושלודההוהנשטאופים באיטליה הדרומית. 
.מאז עד 1860 — בהפסקות קצרות, שכללו את תקופת שלטונו 
של טלירן(ע״ע) בב׳ כנסיך בחסד נאפוליון( 1806 — 1815 ) — 
היתד, ב׳ בידי האפיפיורים. ב 1860 סופחה לממלכת־איטליה. 

היהודים ב ב׳. במאה ה 9 כבר היתד, בב׳ קהילה 
יהודית, שבה פעל המקובל אהרון מבגדאד. ב 1065 גיסו 
שלטונות ב׳ להכריח רבים מבני הקהילה להתנצר׳ ועל כך 
גיגה אותם האפיפיור אלכסנדר 11 . סמוך ל 1170 מצא 
בנימין מטח־לה (ע״ע) בב׳ כ 200 יהודים, שבראשם עמדו 
ר׳ קלוניסוס, ר׳ זרח ור׳ אברהם. יהודי ב׳ עסקו אז, כנראה, 
במלאכת-הצביעה. ביה״ב המאוחדים התחילו עוסקים בהלוואה 
בריבית. עסק זה נאסר במאה ה 15 ע״י הארכיהגמון קאפצ׳ה 
(שססקבס). יהודה מרודוס נשלח בעניין זה אל האפיפיור 
והצליח לבטל את הגזירה. בימיו של האפיפיור פאולוס 1¥ 
( 1555 — 1558 ) נפגעו יהודי ב׳, כשאר היהודים במדינת־ 
ר,כנסיה, ע״י הגזירות, שהוציא עליהם אפיפיור זה, ונידלדלו 
כל־כך עד שהרבה מהם הוכרחו להתנצר. שאר יהודי־ב׳ 
גורשו מן העיר ב 1569 , בשעת הגירוש הכללי של היהודים 
מן העיירות שבמדעודהאפיפיור. ב 1617 הוזמנו יהודים 
לשבת בב׳, אבל ב 1630 הואשמו כמה מאותם שנענו להזמנה 
זו בהרעלודבארות, ומאז אין בב׳ ישוב יהודי. 

-־ 21 דן 01 ש 1 \ ; 1895-6 8 ,. 8 £1 1 ) 0111 £01111 1 ) 151071 , 111:1 ־ $€1 ! .£ 
; 1899 ,. 8 21 > 1 ) 0111 1 ) 1011 ) ס)^^ 0$070 10 0 211 ז 17%0 ) 7720721 1 , 11111 
- 1 ג ¥6$5 ) . 8 £2 701 ( 01 011 י 10 )־ £0113.1 .**.ק ; 1909 , 801201/01110 ,.!>! 

- 2112071 ) 212 ) 7201111 701 <[ 0 011 , 0111 ־ 01 ־ £61 . 4 ־ 1 ;( 1899 , 1€0 ז 3£11 ־ז 1$ 10 
. 1946 , 1 ( 1101 172 )/) 01 [ 7120 / 0 ץ 1115107 , 0. 110111 ; 1915 , 112012010 

ב. ר. 



95 


כנוצי, יוסף—גנז׳, ז׳ק כריסטין 


96 


בנ 1 צ י , י 01 ן*— ) 6256 ) 6306021 — ( 1849 , סנטגאל [- 82601 
831 ] — 1926 , בודאפסט), היסטוריון יהודי של 
הספרות ההונגארית, בלשן וסופר פילוסופי. בצעירותו למד 
ב' תלמוד מפי י. י. גולדציהר (ע״ע) והיה בדעתו לעסוק 
ברבנות, אך אח״כ העדיף על כך את ההוראה בבית־ספר 
תיכון. לאחר שהוכתר הדוקטור לפילוסופיה באוניברסיטה 
של לייפציג, נתמנה (ב 1878 ) כמורה ללשון ולספרות ההוג־ 
גאריות בגימנאסיה של ביודהמדרש לרבנים בבודאפסט, 
וב 1892 — כמנהלו של ביודהמדרש למורים היהודי בעיר 
זו — משרה, שכיהן בה עד שמת. ב 1878 נעשה ב׳ דוצנט 
פרטי, ולאחר מכן — פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטה של 
בודאפסט. מ 1879 ואילך היה חבר־כתב של האקאדמיה 
למדעים ההונגארית. 

התחומים העיקריים של פעולתו המדעית היו: 1 . תול¬ 
דות הלשון והספרות ההונגאריות — תחום, 
שבו פירסם כמה מחקרים, בכללם ביוגראפיות של מיקלוש 
רוואי ( 31 ^ 66 ), הבלשן ההונגארי הראשון ( 1879 ), ושל 
המשורר ההונגארי, קארוי קישפאלודי( 3 — 1882 )< 2 . פילו¬ 
סופיה. ב׳ היה מיוצרי הלשון הפילוסופית ההונגארית 
המקצועית ויסד את הספריה הפילוסופית, שבה הוציא עשרות 
כרכים מכתבי־המופת הפילוסופיים בתרגומים ! 3 ) ספרות 
יהודית־הוגגארית. עם ב. ז. בכר (ע״ע) יסד והוציא 
את כה״ע ההונגארי־היהודי לחכמת־ישראל 16 ) 251 ז 3 ץ 38 !ו! 
5260116 ( 1884/91 ), וכן היה ממייסדי החברה היהודית- 
ההונגארית לספרות, שמ 1896 היה גם המזכיר שלה והעורך 
של שנתוניה (עד 1899 עם באכר, ואח״כ — עד 1918 — 
לבדו) וכן של החיבורים שנתפרסמו על־ידיה, יחד עם באכר 
ושמואל קראום הוציא ב׳ תרגום הונגארי של המקרא ב 4 
כרכים ום 1922 עד 1927 הוציא — יחד עם איגנאץ גאבור — 
את הספריה היהודית העממית, שבה יצאו לאור 19 כרכים קט¬ 
נים בעריכתו. ב׳ עורר את הסופרים והחכמים היהודיים של 
הונגאריה לעסוק בחכמת־ישראל, בין השאר ע״י מכתביו, 
שהרבה מהם נתפרסמו בדפוס. 

, 0 -ו 0 ! 16 ו 11 ו-וס( 60 016 * 76 ״** )ז״ ./ . 8 ׳ןץמ 0 )^ 7 גמ£ 

, 941 [ ,\סץ 160 ת 1 *והס 1 101 ( 6 531011, 8.10x6 ז 6 מז $26 ; 1919 

. 374-394 

א. שי. 

בנ 1 ת צל?חר בן חפר מבני גלעד בן מכיר משבט מנשה 
'(במד׳ כז, א; כו, כח—לד! וע׳ דבה״א ז, טו), 

חמש אחיות בדורו של משה, שנתפרסמו ע״י התקדים המש¬ 
פטי בזכויות־הירושה של הנשים, שנקבע לפי דרישתן. — 
כשנפקדו קודם כיבוש־הארץ המשפחות, שהיו זכאיות לנחלה 
בעבר־הירדן המערבי, באו חמש ב׳ צ'—מחלה, נעה, חגלה, 
מלכה ותרצה — לפני משה והעדה ותבעו חליק בירושת־הארץ 
כבנים, מאחר שאביהן לא הניח אחריו בן. משה הסכים 
לדרישתן, אבל מחשש שמא תוהב נחלתן לשבט אחר אם 
תנשאנה מחוץ לשבטן, הותנה ע״פ דרישת ראשי־האבות של 
השבט (במד׳ לו, א), שרק "למשפחת מטה אביהם תהיינה 
לנשים" (שם שם׳ ו). בקשר לכך נתחדש גם דין כללי, שהבת 
יורשת במקום שאין בנים׳ אלא שדינה להיות לאשה לאחד 
מבני השבט (במד׳ לו, ו—י). ב׳ צ׳ מילאו אחר התנאי והיו 
לנשים "לבני דודיהן" (שם לו, יא), וכשנתחלקה הארץ 
בנחלה׳ קיבלו את חלקן ב״עשרת החבלים" של מנשה (יהו׳ 
יז, א—ו). 


תביעתן של ב׳ צ׳ היתה נעוצה בגורם חברותי חשוב. 
במשפחה הפאטריארכאלית, שבה היתד, חוזרת נחלתו של 
אדם, שמת בלא בנים, למשפחתו של המת, היה קיים חשש 
טבעי, שנישואים עם בני שבט אחר סופם לחבל בנחלת- 
השבט לטובת השבט של החתן. ומאחר שנישואים כאלה היו 
תופעה רווחת (הש׳ במדבר לב, מא לדבה״א ב, כא—בג ז ועי׳ 
שופ׳ כאז עז׳ ב, סא! נחמ׳ ז, סג), בא חוק הירושה של 
במד׳ ל״ו לעכב התפתחות זו כדי לקיים את יחודו של השבט, 
אע״פ שבפועל היתה זו גזרה שאי-אפשר היה לעמוד בה: 
במרוצת־הזמן ניטשטש היחוד השבטי ובימי שלמה כבר 
נתחלקה הארץ לפי עקרונות גאוגראפיים (מל״א ד). עם זה 
נתקיימה אף בתקופה מאוחרת ביחס המגמה, ש״יהא אדם 
מידבק בשבטו ובמשפחתו" (ירו׳ כתוב׳ פ״א, ה״ה! ועי׳ 
יהודית ח׳, ב׳; טוביה ד׳, י״ב ז ה׳, ט^י״ד) ומשתדל לשאת 
קרובות (הש׳ למשל יבמות ס״ב, ב׳ ומקבילות). דין הירושה 
שנקבע בתורה לב׳ צ׳ נתקבל בדיני־הירושה בישראל (ע״ע 
ירושה). 

חכמי המשנה והתלמוד היו סבורים שהחוק, שלפיו בת 
לרשת חייבת להינשא לאחד ממשפחת מטה אביה, לא היה 
נוהג אלא בדור של באי־הארץ, ואילו לאחר מכן הותרו 
השבטים לבוא זה בזה (ב״ב קכ״א, א׳). על ב׳ צ׳ אמרו, 
שנטלו "שלושה חלקים בנחלה"! שהרי הארץ גתחלקה, 
לדעתם, לפי מניין יוצאי-מצרים, ונטלו הן את חלק אביהן, 
ואת חלקו של אביהן בנכסי חפר אביו ואת חלקו המיוחד 
כבכורו של חפר (ב״ב קט״ז, ב׳, וכד). 

מקום נחלתן של ב׳ צ׳ לא נתפרש בכתוב, אך קרוב 
הדבר, שנחלתן היתד, ממערב לשכם. לפי "חרסי שמרון", 
שהם מתקופת בית יהוא, היה הפקיד, שהיה ממונה על הבאת 
יין ושמן למלך־ישראל מחבל שכם, ממונה גם על חגלה! וכן 
קרובה ההשערה, שתל אל פוצה (ע״ע) שממערב לשכם היה 
מקומה של תרצה (ע״ע) — בירת־ישראל מזמנו של בעשא 
עד זמנו של עמדי(מל״א טו, לג! טז, כג! שה״ש ו, ד) — 
שבדומה לחגלה אפשר נקראה אף היא על־שם אחת מב׳ צ/ 
קרוב הדבר, שבסביבה זו היה גם החבל של "חפר", אבי 
צלפחד. 

באגדה התלמודית מתוארות ב׳ צ׳ כחכמניות, דרשניות 
וצדקניות (ב״ב קי״ט, ב׳). 

י. ס. ג. 

133 ', |'ק ?("'סט[[ - 6350386 151:1311 ־ 011 30011165 ) - 

( 1653 , רואן — 1725 , האג), תאולוג, מדינאי והיס¬ 
טוריון צרפתי. ב׳ היה בן למשפחה אמידה של משפטנים 
וכמרים מגורמאנדיה (אביו, אנרי ב׳, הצטיין כנואם בבית- 
הנבחרים וכסופר על ענייני נורמאנדיה). בן 23 נתמנה 
ב׳ ככומר בכנסיה הרפורמית ההוגנוטית שבעיר־מולדתו, 
וב 1686 , לאחר שבוטל הצו של ננט ( 1685 ), עזב את צרפת 
והתיישב בד,ולאנה שבה זכה לכבוד גדול כמדינאי וכתאולוג. 
מ 1691 היה כומר ברוטרדאם ומ 1709 — בהאג. בסיכסוכים 
שנתעוררו בין צרפת וארצות־השפלה, שימש כמה פעמים 
כמתווך ואף נטל חלק בכריתת הברית המשולשת ביו צרפת, 
אנגליה ואה״ש ב 1717 . מכות זו החזיר הדוכס מאורלאן,עוצר 
צרפת, לב׳ את אחוזותיו, שהוחרמו בזמן רדיפת ההוגנוטים. 
ב׳ — שוולטר העריך אותו כ״איש־מדינה יותר מהכומר״ — 
פנה אל הצרפתים הרפורמיים בעצה להישמע לעוצר ( 1720 ). 
בהולאנד פעל כהיסטוריוגראף רשמי וחיבר שני כרכים על 



97 


גנז/ ז׳ק כריסטין — בן־זאב, יהודה ליב 


98 


תולדות הולאנד משלום מינססר עד זמנו (ז, 1716 ! 11 , 
1726 ). — ב׳ הירבה להתפלמס בשאלות תאולוגיות והיסטו¬ 
ריות (בתחומים אלה כתב כעשרים וחמישה חיבורים) — בין 
השאר עם בוסיאה (ע״ע), שב׳ נחשב כמתנגד העיקרי שלו. 
על החשובים שבחיבוריו התאולוגיים — שנתקבלו גם על 
הקאתולים — נמנים: "ההיסטוריה של הכנסיות הרפורמיות" 
( 2 כרכים, 11690 מהדורה נרחבת 1725 ) ו״ההיסטוריד. של 
הכנסיה מישו עד הזמן האחרון״ ( 2 כרכים, 1699 ). אך את 
עיקר פירסומו הקנה לו ספרו "ההיסטוריה והדת של היהודים 
מימי ישו עד ימינו" ( 01£5 { 165 > 16112100 13 ;!€ 
711 — 1706 , 0165601 3 ' 0 ן> 05 ( 151 ־נ 11 כ>- 6$0$ ן 160015 ); הוצאה 
שניה, מורחבת ומתוקנת: 
ב 1716/26 ), שב׳ יעד 
אותו לשמש כהשלמה 
והמשך להיסטוריה של 
יוסף בן מתתיהו. הספר 
נתפרסם בחמישה כרכים, 
ולפי תכנו נתחלק לשבעה 
ספרים: (א) מצבה של 
יהודה תחת שלטון בית- 
הורדום! (ב) תולדות ה¬ 
כיתות בימיו של ישו 
וחורבנה של ירושלים, 
השומרונים, הצדוקים 
(שני פרקים־ת וספות מו־ 
קדשים לקראים, לעקרונו¬ 
תיהם, לתולדותיהם ולמצבם בזמנו של המחבר), הפרושים 
והאיסיים (בכלל זה — פרק מוקדש לשאלה: אם האיסיים 
נעשו יהודים־נוצריים ואם יסדו את המנזרים) וה״הרודיינים" 
(מצדדי בית־ד,ורדום)! (ג) תולדות הנשיאים ביהודה וראשי- 
הגולה בבבל, דורות החכמים מחורבן־ירושלים ואילך! אפיים 
ויצירתם של חכמי־התלמוד, האמוראים, הגאונים, אנשי- 
המסורה והמקובלים: וכן תורת־הקבלה ומוריה! (ד) עיקרי 
האמוגה ותולדות הדת היהודית מימי חורבן־ירושלים ואילך; 
(ה) מנהגי היהודים ונימוסיהם; (ו) תפוצת־השבטים במזרח 
ובמערב עד המאה ה 8 : (ז) תולדות התפוצות מן המאה ה 8 
עד המאה ה 18 : בראש החיבור באה "תכניתה של היסטוריה 
זו" (כעין מבוא) ו״רשימה של המחברים", שספריהם שימשו 
מקורות לספר. 

התעניינותו של ב׳ בתולדות־ישראל יסודה במחקריו 
בתולדותיה של הכנסיה, שמהם למד על רציפות יצירתו 
הדתית־התרבותית של ישראל ועל המשך השפעתו בתיי- 
הרוח הכלליים. למרות מה שב׳ חסר היה ידיעה מספקת 
בלשון העברית (הוא השתמש בעיקר בתרגומים לאטיניים) 
ולמרות מה שספרו על תולדות־ישראל לקוי מבחינה ספרו¬ 
תית (סיגנון יבש, ולפעמים העדר יכולת להשתלט על החומר 
המרובה), זכה ספר זה להשפעה מדעית־ספרותית וחברותית־ 
מדינית כאחת. המעלות הניכרות בספר הן: אהבת-האמת 
של חוקר, ביקורת שנונה של איש-מדע וכשרון לצרף צירו¬ 
פים היסטוריים. ע״י חיבור זה ניתנה בפעם הראשונה לקהל- 
הקוראים הנוצרי — ולאחד זמן גם לציבור המשכילים 
מישראל — האפשרות להכיר את תולדותיו של עם־ישראל 
אחר החורבן, שהמחבר השתדל לתאר אותן בנאמנות ומתוך 
הבנה לגורלו של העם, שב׳ מדמה אותו ל״הסנה הבוער באש 


ואיננו אוהל״. — ספרו של ב׳ יצא בכמה מהדורות, ניתרגם 
לאנגלית, וחלק ממנו תורגם גם לעברית ע״י אלישע פונטך- 
מולי ב 4 חלקים בשם "קורות העיתים מחורבן בית שני עד 
היום הזה״ (התרגום נשאר בכ״י). — ב 1713 חיבר ב׳ ספר 
שני בהיסטוריה הישראלית בשם "עתיקות היהודים, או 
הערות ביקרתיות על הרפובליקה העברית" ( 165 נ 0 ן 111 ח\ 1 

016 ) 11 ( 16001 13 ־ 501 06$ ^ 6111 065 [)־ 1160131 00 , 016$ ! 131 ) 0 [ 

!ע 61 ־ 1 ל 165116 )), בקשר לתרגום הצרפתי של 1163 ( 6001 ־! 06 
001 זס 36 ־ 1 ל 6 ל של פטרום קונאוס (ע״ע), שנתפרסם באותו 
זמן. 

ש. ברנסלד, דורשי רשומות, השלח, כרך ב/ עס׳ 201-198 ! 

84311 ( 11 ;(, 1061{1161 801(10^6, 1/16010^1611, 601111016111116, (11{110- 
1110(6 011111(011611, 1880 ; 81 . / 0 $(, 111 , 7, 16 , 174 ; 0 ( 36 ( 2 ;, X , 

. 104 , צ .! ,/££ ; 315-318 

ב. ד. 

בן־זאב, יהה־ה ליב ( 1764 , לילוב, סלך קלצה שבפול¬ 
ניה — 1811 , וינה), סופר, מילונאי ומדקדק עברי 
בתקופת־ההשכלה. ב׳ נשא אשד, בגיל 13 ועבר מעיירת־ 
מולדתו לקראקוב, עיר־מגוריו של חותנו׳ ובעיר זו נתפס 
להשכלה והתחיל עוסק בסתר בתנ״ך ובדיקדוק, וכן גם 
במדעים כלליים. לאתר שישב כאן כשלוש שנים ( 1777 — 
1780 ) נדד למרחקים לשם השתלמות ולשם פרנסה ובמשך 
שנות־נדודיו אלו ( 1780 — 1787 ) היה מלמד בעיירות שונות. 
ב 1787 הגיע לברלין, נתקרב לחוג של סופרי־״המאסף" ופיר־ 
סם בו שירים, משלים ומאמרים. אח״ב ישב בברסלאו( 1790 — 
1799 ) ובווינה ( 1799 — 1811 ), שבהן שימש כמגיה וכעורך 
בבתי־דפום עבריים. 

ב׳ הצטיין בצתות־לשונו, ששימשה דוגמה ומופת לסופרי • 
דורו ולסופרי הדור שבא אחריו. חיבוריו העיקריים הם: 
1 . ״תלמוד לשון עברי״ ( 1796 ) — דיקדוק עברי ראשון, 
שביסודו הונחו המסקנות של חוקרי־העברית הגרמניים במאה 
ה 18 . תירוש מרובה יש בחלקו החמישי, הכולל את התחביר, 
תורת־הסיגגוין וה פרוסודיה של הלשון העברית. הספר יצא 
בהרבה מהדורות ובעיבודים < 2 . ״אוצר השרשים״ ( 1807 — 
1808 ), בשלושה חלקים: שני החלקים הראשונים מבארים 
ומתרגמים לגרמנית את השרשים שבמקרא לפי סדרם האלפ¬ 
ביתי, והחלק השלישי הוא מילון גרמני-עברי. גם ספר זה 
יצא במהדורות הרבה, ולמהדורה החמישית ( 1879 — 1882 ) 
נוספו, ע״י הבלשן משה שולבוים (ע״ע), שני חלקים נוספים! 
3 . ״בית הספר״ ( 1802 ), בשני חלקים — ספר ללימוד הקריאה 
והדיקדוק של הלשון העברית ביתד עם כרסטומתיה, שכוללת 
משלים וסיפורים מקוריים ומתורגמים. אף ספר זה זכה 
למהדורות מרובות; 4 . ״מבוא אל מקראי-קודש״ ( 1810 ) — 
קובץ מבואות לססרי-המקרא, בעקבות החכם הגרמני איכהורן 
(ע״ע). ספר זה, שהכניס לספרות העברית את ההשקפות 
על כתבי-הקודש של בעלי ביקורת־המקרא, השניא את 
מחברו על האדוקים, שהתחילו רואים אותו כראש־הכופרים! 
5 . ״חכמת יהושע בן סירא״( 1798 ) — תרגום עברי של ספר 
בן סירא, בצירוף התרגום הסורי העתיק, תרגום גרמני, ביאור 
והקדמה מפורטת; 6 . ״מגילת יהודית״ ( 1799 ) — תרגום עברי 
ותרגום גרמני של ספר יהודית, בצירוף ביאור קצר: 7 . מה¬ 
דורה חדשה של ״אמונות ודעות״ לר׳ סעדיה גאון ( 1789 ), 
עם שני פירושים של המהדיר: 8 . "מליצה לפורים" (וינה 
הש״ד) — קובץ פארודיות לתפילות ולסליחות המקובלות. 




99 


בן־זאב, יהודה ליכ — בנז׳ה, לואי גיסטו 


100 


ב״ז הגדיל לעשות להפצת ההשכלה וידיעת הלשון 
העברית גם ע״י דקדוקו ומילונו, שזכו לתפוצה עצומה, וגם 
ע״י מבואותיו לתנ״ך, שבהם היה חלוץ ביקורח־המקרא 
בספרות העברית. מפני-כן שימש במשד כמה דורות כסמל 
ההשכלה העברית גם בחוגי המשכילים וגם בחוגי מתנגדיהם. 

ראובן פאהן, יהודה ליב בן־זאב, בתוך "פרקי השכלה", 
תרצ״ז, עט׳ 54-31 ! י. קלוזנד, היסטוריה של הספרות 
העברית החדשה, 1 , תשי״ב 2 , עט' 190-178 ! ג. באדר, מדינה 
וחכמיה, תרצ״ד, עט׳ 46-44 . 

ג. א. 

בנןאלךךי ) יד ( 16 >׳ג 1611 > 11 ; 2 מ 6 כ 1 ), האלדהיד(ע״ע) הארומאטי 
הפשוט ביותר, 030 • 0 6 8 5 — "שמן השקדים 
המרים". הב׳ הוא נוזל שמנוני חסר־צבע ושובר־אור חזק, 
בעל ריח נעים אפייני. נקודודהרתיחה שלו: ־ 179 ! משקלו 
הסגולי: 1.058 ! נמס מעט במים ( 0.3% ) והרבה בממוססים 
אורגאניים. — הב׳ שכיח בטבע כמרכיב של האמיגדלין(ע״ע) 
ושל גליקוזידים (ע״ע) אחרים מכילי־ציאן, המצויים בשקדים 
מרים ובגלעיני שזיפים, אפרסקים וכד׳! אפשר להפיקו מן 
הגליקוזידים ע״י הידרוליזה אנזימאטית או חומצית. הב׳ 
הנקי אינו ארסי (הארסיות של תכשיריו הטכניים מקורה 
בחומצת־הכחול הבאה מן האמיגדאלין). 

ברוב תכונותיו הכימיות — כגון בכושר ההתחמצנות 
וההתחזרות, הסיפוח והקו׳נדנסאציה עם חומצודכחול, עם 
הידרוכסילאמין, הידראזינים מותמדים וכד׳ — דומה הב׳ 
לאלדהידים (ר׳ שם) האליפאטיים. הוא מצטיין בנטיה מדובה 
לאוטואוכסידאציה באויר, שהופכת אותו לחומצה בגזואית 
(ע״ע בנזואית, חמצה): 

03 0 6 8 5 .00 י- , 1/ 2 0 + 85.080 * 0 , 

וכן לאוכסידורדדקציה בין־מולקולארית (דיסמוטציה, ראק- 
ציית־קאניזאד(׳), שמתרחשת בסביבה בסיסית ומפיקה חומצה 
בנזואית וכ 1 הל בנזילי: 

; 05.0008 * 0 0 6 8 5 .030 

+ •*— 1008 + + 

03,03 .,:, 0,8 0,35.030 

הב׳ הוא מוצר של התעשיה הכימית ז חומר־גלם לסינתזה 
הטכנית שלו משמש הטולואול (ע״ע). שימושיו הטכניים 
מרובים: הב׳ הנקי משמש כנותן טעם וריח בתעשיית־מזונות 
(שימורים) וכתוספת בשמית לסבונים, וכן כאב־חומר לסינ¬ 
תזה של תכשירים פארמאצומיים שונים! הב׳ הטכני הוא 
חומר־מוצא לסינתזה של צבעי טריפניל־מתן (ע״ע) ושל 
תרכבות הקנמו׳ן (ע״ע) י בעבר היה מקובל כאינסקטיציד 
(ע״ע), ביהוד לביעור הכינה. — תולדי-הב׳ שכיחים בעולם־ 
הצמחים בשפנים אתריים (ע״ע) ומופקים גם בשיטות סינ¬ 
תטיות לצרכי תעשיית-התמרוקים, למשל: האלדהיד הסאלי- 
צילי (ע״ע סליציל) שמן הורדיים. 

הב׳ נמצא לראשונה ע״י מונטרס( £5 -מת 10 ל> ב 1803 בשמן 
הנדיף של שקדים מדים. הוא הוכן ע״י ליביג (ע״ע) וולד 
(ע״ע) ב 1837 ע״י פירוק האמיגדאלין. הסינתזה הראשונה 
שלו בוצעה ב 1868 , ומ 1870 הוא מופק בקנה־מידה טכני. 
תפוקת־הב' באה״ב בלבד הגיעה ב 1950 ל 1,500 טונות, 
ומחירו בשוק היה כ 1.20 דולאר לק״ג. 

* 414-420 , 11 ,* 76671x01 }ס . 161 ( £716 י ץ€וח 0111 '^ 1 ז £1 

, 244 ־ 235 ,^ 1 , 116 ( 1€1 /€ . €6/111 ) , 7 ) . 1 } 1 ץ £716 1948; {]11x14X715 

.״ 1953 

מ. ה. ב. 


במךךין (סת״^תסל; שמות נרדפים: אמפטאמין, נובי- 
דרין), 0 -פניל-איז 1 פד 1 פיל-אמין ( 1 ), סם סינתטי, 

מעורר ומעודד, מקבוצת החמרים הסימפאתיקו-מימטיים(ע״ע 
סימפתיקוס). מצד מבנהו הכימי קרוב הב׳ לאדרנלין (ע״ע) 
ולאפדרץ (ע״ע), ובדומה להם הוא מגביר את לחץ־הדם. 
לעומת זה הוא פועל רק פעולה מועטת על חילוף־החמרים 
(סוכר-הדם). החומר כבר ידוע מ 1890 ואילו׳ אד לשימוש 
רפואי לא הוכנס אלא אחר 1930 , כשהוכרח השפעתו המיוחדת 
על המה (ע״ע). במנות של 5 — 20 מ״ג, שנקלטות דרך הפה, 
הוא פועל על גזע־המוח, מעורר את המרכזים במוודהביניים 
המוסתים אח השנה והערות, מגביר ומתיש את הפעילות 
הכללית של האדם, מסיר מעצורים נפשיים, מבטל הרגשת 
עייפות, משפר את מצב־הרוח, מקל את התפיסה ואת ריפוד 
המחשבה. משתמשים בב' כתרופה נגד התקפי-תרדמה שמעין 
האפילפסיה (ע״ע), נגד הקיפאון שבפרקינסוניזם (ע״ע), וכן 
במצבי י חולשה גופנית ונפשית כללית. 

משום פעולתו המעודדת והמדרבנת נתחבב הב׳ גם 
בחוגים רחבים של בריאים, ובשנים האחרונות נתפשט 
השימוש בו כאמצעי־עזר להתגברות על עייפות, מצב-רוח 
רע וכד'. במלחמת־העולם ח השתמשו בו כל הצבאות (קודם 
פעולות מיוחדות) להפגת שינה ולדירבון החיילים. כשב' 
נלקח לעיתים רחוקות ובמקרים מיוחדים בלבד (כגון לפני 
הרצאה, בחינה, ישיבת-לילה וכד׳), אינו גורם בדרך-כלל 
נזק. אך שימוש ממושך בו עלול להביא לידי תוצאות לא־ 
רצויות מבחינה גופנית ונפשית כאחת, כגון נדודי־שינה, 
עליית לחץ־הדם והתפתחותה של להיטות אחר ב׳, שקשה 
להתגבר עליה. — התקוות, שתלו פסיכיאטרים בב' כאמצעי 
יעיל נגד דכא 1 ן (ע״ע) אנדוגני, לא נתאמתו: אין הוא 
פוטר את החולים ממצב־רוחם החולני, ולא עוד אלא שהוא 
מגביר את מתיחותם ופחדם. 

קרוב לב׳ מבחינת מבנהו ודומה לו מבחינת פעולתו הוא 
הפרויטין ( 11 ). 

, 08 — 08 -, 03 — ך׳ן 

8.8 ^ ^ 

3 = 3 . 1 
* 08 = 8 . 11 

' $1147711460 465111116 61 1176 ) $7116 , 1111 ^ 1 -ן;>ז \ 80 .ס 

,/ 1 ) 4 ) 6 ^ 116 4 ) 7167116 15567716 ( 5 ) 11 ) 647X6X15 ־ 1 ) 7716 165 ) 116 [ 117 ז 1247 ץ?) 

, 259 ־ 244 ^\ 1 , 0/16 17116 . 66/171 ) . 4 11117724715 ; 1948 

. 1953 3 

י. סר. 

3 נז ; ה< ל^א י ג י םט 1 —ז 18€ ו 81 —( 1856 ׳ 
סטראסבור — 1936 , ל׳יל אדן [מ!^ 1/1516 ], 

מצפון לפאריס), סייר יהודי־צרפתי! מחוקרי אפריקה המע¬ 
רבית. כששירת ב׳ כקצין בצבא־צרפת במושבה סנגל נשלח 
בתפקידים שונים לדרום־הארץ ולגלילות הגובלים בה. פרי 
מחקריו הראשונים היה חיבור חשוב על לשונם של שבטי- 
במבדה. ב 1887 נסע מסנגל לנהר־ניגר העליון, ומשם לארץ 
חויף־השן, והיה האירופי הראשון שביקר בעיר קונג (כיום 
בצפוגה של ארץ חוף־השן). משם הגיע לגמל גראן־באסאן 
(ומ 83553 1 ?תגז 0 ). ב 1893 נתמנה מושלה של ארץ חוף־השן 
וב 1897 — מנהל המחלקה לענייני-אפריקה במשרד־המושבות 
בפאריס. ב׳ היה מחשובי החוקרים של אפריקה בסוף 
המאה ה 19 וממרחיבי השלטון הצרפתי באפריקה המערבית. 
מחיבוריו ידועים ביותר: מפה של הסודאן המערבי ( 1890 )! 



101 


מז׳ה, לואי גיסטו — מזול או מזן 


102 


6 דת 5 !מ 13 .ז 15 ז £101 16 ו 1151 זו 1512 , £1£6 זו £5613 ("עבדות׳ איסלאם 
ונערות״, 1890 ) 61 ^מ 11 > 0 16 > £6 201 ג! 3 ז^! 1 ^ 1 טס("מן הניגר 
למפרץ-גיניאה דרד ארצות קונג ומוסי", 1891 ) £111:1 מ 1 ז 56 £6 
ז 31611 ז 10 קצ 6 ' 1 16 > (״שבועת הסייר״, 1904 ) 1 16 > 11 ־!£? £0 
1 מ 1813 י 1 (״סכנת־האיסלאם״, 1906 ). על שמו נקראה עיר־נמל 
בארץ חוף־השך: בנז׳ויל ( 1116 ז>ז 86 ט 81 ). 

בו;ז 1 אית, הנזצה(באנג׳ 36161 86112016 ), החומצה הארומא- 
טית הפשוטה ביותר, 0,3 5 .0003 : גבישים חסרי־ 

צבע (גקודת־ההיתוך: ״ 122 ), שהם מסיסים במידה מועטת 
במים קדים, הרבה יותר — בתמים, והרבה — בכוהל ובאתר. 
ההה״ב מצויה — בצורת אסטרים של כהלים ארומאטיים — 
בשמנים אתריים ובשרפים בשמיים של עצים טרופיים שונים 
(צרי-בנזואי [בנזואין], צרי־פרו וצרי־טולו ממיני >ט£- 1 ץ;ז 5 
ו 11 ס 1 ץצ 1-0 ץ 1 \), וכן היא מופעת בשתךסוסים (ובמקצת גם 
בשתן של בגי־אדם) כחומצה היפורית — דיפפטיד עם 
גליצין (ע״ע אמיניות, תמצית): 0003 ., 08 .א 3 6 .00-3 ־ 0 . 
בטכניקה היא מיוצרת בשיטות שונות, בעיקר ע״י חימצון 
טולואיל ותולדי־בנזיל אתרים, ברימה להפקת הבנזאלדהיד 
(ע״ע): 

0003 . } ז 6 1 ס ►־־־ 3 5 .08 3 ־ 0 
שימושיה של החה״ב הם מרובים ושונים. התומצה החפ־ 
שית או מלח־הנתרן שלה מקובלים כתמרים מחטאים ומשמ¬ 
רים בתעשיית־מזונות — במארגארינה, ריבית, מיצי־פירות, 
שימורי־בשר —, וכן כתוספות לטאבאק. הצריכה השנתית 
של נתרן־בגזיאטי לצרכים אלד. נאמדת ב 7,000 טינות. 
אסטרים של החה״ב משמשים כאינסקטיצידים, כתמרי־בישם 
וכחמרי־גלם בסינתזה של חמרי-צבע. בנזיל־בנזיאטי וכן 
צרי־פרו — המכיל אסטר זה — הם אמצעים יעילים להשמדת 
טפילי הגרדת (ע״ע) בעיר המנוגע. 

האיסטור עם ח״ב ("בנזיאילאציה") היא ראקציה חשובה 
בכימיה האורגאנית האנאליטית והסינתטית — ראקציה, 
שהיא מבוצעת באמצעות אחד מתולדי־החה״ב: בנזיאיל־ 
כלוריד, 0,35.0001 , או אלמימת החה״ב, 2 0 (סס. 0,3 6 ). 
חמרי־טבע בעלי פעילות ביולוגית מרובה, שהם תולדי 
החד,"ב, הם הקוקאין(ע״ע), חומצת הסליציל (ע״ע) והוויטא־ 
מין החומצה ק-אמיני־בנזואית. מתולדיה הסינתטיים של 
החה״ב: החומצה האנתראנילית — אב־חומר לסינתזה של 
האינדיגו(ע״ע) — והסכריו(ע״ע). 

, 459-477 , 11 { . 01 ה^: 761 . 1 ז 01€7 / 0 ,־ €1 ךמו 1 ז 0 -^ 1 ־ 1 

, 274-284 י ז\ 1 *ממן>מ/ 17# ; 1948 

* 1953 

מ, 

|( זוטא (בן זיטא), אבי אלסרי, פרשן ופולמוסן קראי 
במאה ה 10 . כמה מביאוריו של ב׳ הובאו ע״י אברהם 
אבן עזרא בפירוש־התורה ובספר־העיבור ונדחו על־ידיו מתוך 
הערות עוקצניות (לדוגמה, שמ׳ כ, כג! בא, לה! כב, כח). 
בהקדמתו לפירוש־התורה שלו ע״פ ״שיטה אחרת״ — כלומר, 
לא ההקדמה המובאת בחומשים, אלא זי שפורסמה מתוך כ״י — 
מונה הראב״ע גם את ב׳ עם חכמי־הקראים, שאין דעתו נוחה 
מדרכם הפרשנית. בהעדר של כל עדות ממקורות קראיים 
ושריד ספרותי כלשהו משל חכם קראי בשם ב/ שימשו 
ההבאות של הראב״ע המקור היחיד לפרטים ביוגראפיים על 
ב׳ והיסוד העיקרי להשערות בנוגע לטיב פעולתו. מן 
הדברים המצרים על ב , בפירוש הראב״ע (שט׳ כא, כד), 


שלפיהם כאילו התווכח סעדיה גאון עם ב׳ פנים אל פנים, 
וכן מתוך הערתו של הראב״ע ב״שיטה האחרת" (ויק׳ כג, 
טו) בדבר שתי תשובות, שהשיב הגאון לב׳, מתקבל הרושם, 
שב׳ היה בךזמנו ובן־ארצו של סעדיה ( 882 — 942 ). יש מי 
שהסיק, איפוא, שהפרשן הקראי ישב בבבל והתנגש עם 
הגאון שם, ויש מי שקבע את מושבו של ב׳ במצרים והניח, 
שכאן דוקה התפלמס עם סעדיה הצעיר קודם שזה האחרון 
עלה על כס־הגאונות. מכאן גם נבעה ההנחה, שבל מה 
שהביא הראב״ע בשמו של ב׳ שאב מפירושו של סעדיה 
על התורה, ואילו ב׳ עצמו לא נזקק לפולמוס בכתב ולא 
הניח אחריו כתבים. 

ואולם קטע מתוך פירוש רבני בערבית לספר שמואל, 
שפירסם י. מאן ב 1935 , מבטל מיסודן סברות ביוגראפיות 
אלו ומחייב את קביעת מושבו של ב׳ בירושלים ואת דחיית 
זמן־פעולתו לתקופה מאוחרת יותר. המחבר מונה את "אל־ 
מעלם אבו אלסרי אבן זוטא" בשורת ה״מלמדים הירושלמיים" 
הקראיים (מעלמי אלמקאדסה), כגון יוסף בן נח ויפת בן 
עלי, שפעלו בסוף המאה ה 10 , ומעלה על נם את השגיח של 
קבוצת־חכמים זו לעומת רמתם הנמוכה של פרשנים קראיים 
כסלמן בן ירוחם, חסן בן משיח, ואף יעקב אלקרקסאני, 
שזמן־פעולתם חל כידוע בתקופת־חייו האחרונה של סעדיה 
גאון. 

הצעתו של מאן — לזהות את אבו אלסרי בן זוטא עם 
עלי הכהן בן זיטא, שבנו יהושע חתם על כתובה קראית 
בירושלים ב 1028 — אינה אלא בחזקת השערה בלבד. 
תעלומת־ב׳, שהיא כיום גדולה משהיתה, לא תתברר כל עוד 
לא יתגלו הקטעים מפי׳ התורה לסעדיה, שמהם שאב חראב״ע, 
לפי הנחת החוקרים, את החומר על ב׳. רק אז יתברר אם 
צדקה הנחה זו — וממילא כיון הטכסט המאוחר של מאן 
לב׳ אחר — או אם הוטעה הראב״ע ע״י הסופרים הקראיים 
(וב׳ בכללם), שנהגו להביא, אף ימים הרבה אחר מותו של 
סעדיה, את דברי־הפולמוס שלהם נגדו בלשון משתמעת 
כוויכוח אישי. אף אין זה מן הנמנע, ש״ב׳" שימש כינוי 
כללי בלבד וש״זוטא" לא היה שמו הפרטי של אבי החכם, 
וכן שאבו אלסרי ב׳ זה היה אישיות קראית מפורסמת 
מסוף המאה ה 10 , שנקראה אמנם בשם "אבו אלסרי", אך 
נודעה בספרות הכת בעיקר בשמה העברי ובהשמטת הכינוי 
ב׳. עם אישורה של סברה זו היתה מתבטלת פליאת שתי¬ 
קתם המדומה של המקורות הקראיים לגבי חכם מבני הכת, 
שהשאיר רושם אפילו בספרות יריביו מן הרבניים. 

גם יהודה אבן בלעם מזכיר את ב׳ ומביא את התנגדותו 
של זד, האחרון לאחד מן הפירושים של עגן בן דויד (יחז׳ 
יה, ו). הסתייגות זו מענן ותורותיו אף היא מסימניה של 
האסכולה הקראית הארצישראלית מסוף המאה ה 9 ואילך. 

; 173 , 100-1 , 1862 , 1 5 ) 1 ) ) 55/115/11 ) 0 , 51 ־ 111 ? .[ 

,■" 1 > 11 :״: 81 ש 1 ז? .^ 1 ;(חלק מן ההערות) 11-12 , 32-33 , 11 
; 70 ,. קק\/ 1 , 2-3 , 8 ־ £87 0 ( 11 / 0 1%5 ז 111 ז£\ ) 1/1 סס 11 ( £550 
-״* 020 ? . 5 ; 132-33 ,( 1891 ) ^^^ XX ,/££ ,תנ 1501 ש״ 15 • 1 

תקציר עברי של ] 203-212 ,( 1896-97 ) 1 ״ 3 נ ,״ 51 

/>״;> 75x15 ,״״* 1.14 ;(המאמר ב״אוצר ישראל', ג׳ 98 ב— 99 א 
. 95-96 , 67 , 58 , 33 , 31 , 18 , 1935 , 11 , 5 ) 511x11 

צ. אב. 

ב;ז 1 ל ( 201 ת 6 נ 1 ) או ב^ן ( 6 ח 126 ז 6 ל, לפי הטרמינולוגיה 
המדעית האנגלית), פחמימן, 0 6 3 8 , אב־גוף של 
התמרים הארו&טיים (ע״ע כימיה אורגנית). הב׳ הוא נוזל 



103 


בגזול או כנזן 


104 


דק, חסר־צבע, אבל שובר־אור נמרץ ( 1.504 = פ ם), בעל ריח 
אפייני! צפיפותו: 0,88 , נקודת־היתוכו: ־ 5 , נקודת־רתיחתו: 
ס 80 ! אינו נמס במים ואינו ממם מים, מתערב בהרבה 
ממוססים אורגאניים וממס שומנים ותרכבות אורגאניות 
מרובות אחרות, וכן הלוגנים (ביהוד יוד). הב׳ דליק מאד 
ובוער בלהבה מאירה ועשנה. 

הב' נמצא לראשונה ע״י פרדי (ע״ע) ב 1825 בתדחיס 
הגאזים של שמן־האדמה. מיטשרליך (ע״ע) הכין אותו ב 1833 
וקרא לו תחילה ״בנזיד! השם "בנזול" ניתן לו ע״י ליביג 
(ע״ע). ב 1845 גילה א. ו. הופמן(ע״ע) את מציאותו של הב׳ 
בשיעורים ניכרים בעיטרן־הפחם, ובמשך כ 100 שנה היה 
חומר אחרון זה המקור העיקרי להפקת ב/ 

בירורו של מבנה־הב׳ הוא פרשה גדולה בתולדות־הכימיה, 
והבנתו היא אבן־פינה בתורת המבנה הכימי. מן האנאלוגיה 
של שורת הפחמימנים האליפאטיים מתחייבות לגבי חומר 
בעל נוסחת-הב׳ תכונות פיסיקאליות וכימיות של גוף לא¬ 
רור, כדרך האולפינים (ע״ע) או תולדי האצטילן (ע״ע)! 
אך בפועל נבדל מהם הב׳ מבחינה זו, אע״פ שאינו מתנהג 
גם כגוף אליפאטי רווי(ע״ע פרפין): הוא ניתן להידרוגנאציה, 
מספח לעצמו בתהליך זה 6 (ולא 8 !) אטומי-מימן' והופך 
לתרכובת ״ 0,11 (ולא " ט 0 6 !), הדומה לפאראפין. לפיכך 
מסתבר, שהב׳ נבדל ממבנה השרשרת הפתוחה בעלת שני 
הקצוות, וקקולה (ע״ע) השיג לראשונה ב 1865 בדרך הציור 
האינטואיטיווי את תמונת המולקולה של הב׳ כטבעת סגורה— 
כמשושה, שב 6 פינותיו ערוכים 6 אטומי-פחמן, שהם קשר 
דים קשרים פשוטים וכפולים לסירוגים ( 1 , או — בציור 
סכמתי — 11 ). חלוקת המולקולה ל 6 קבוצות מ-כ> שוות 
מתחייבת מן העובדה, שהחלפתי של אחד מן המימנים במת- 
מיר אינה גורמת אלא להתהוותו של תולד אחד, בלא 



איזומרים. נתברר, שנוסחת־קקולה כוחה יפה להסברת ראק־ 
ציות כימיות מרובות של הב׳ ותולדיו, אך עדיין היא מוקשית 
מפני כמה גילויים כימיים' ופיסיקאלים. אין הקשרים 
הכפולים בב׳ מתנהגים כקשרים הכפולים של האולפינים במה 
שנוגע לסיפוחם של הלומים ולנטיה להתחמצנות, ואין בהם 
מן העודף של ערך שבירת־האור שבקשרים כפולים רגילים 
ולא מן התוספת של ערך זה ש בקשרים כפולים מצומדים(ע״ע 
אולפינים), ואף לא מספקטרום־הבליעה האפייני לאחרונים. 
קשיים מיוחדים להבנת מבנה־הב׳ גרמה בעיית האיזומריה 
(ע״ע): מן התפיסה הסטאסית של הב׳ (ציור 1 ) מתחייבת 


/\ /\ 



מציאותם'של שני איזומרים ( 111 , 1¥ ), ואילו למעשה לא 
נמצא אלא ב׳ אחד! כמרכן נמצאים, אחר הכנסתם של 2 
מתמירים למולקולה, 3 איזומרים( 2,1 = 6,1 ! 3,1 = 5,1 ! 6,1 ) 
ולא 4 כמתחייב מציור 1 ( 2,1 = 6,1 ). גם מבחינה אנרגטית 


נבדלים הקשרים הכפולים שבגרעין־הב׳ מן הקשרים הכפולים 
המצויים באולפינים! המולקולות של הב׳ וצאצאיו הן יציבות 
הרבה יותר. לעומת זה ניידים יותר המימנים של הב/ והם 
גם נוחים להמרה בשיירי ניטרו וסולפו (ר׳ להלן). לשם 
הסברת מהותו המיוחדת של מבנה "ארומטי" זה הוצעה ע״י 
י. תילה 0 > 1 ש״דד .ן) ב 1899 תורת "הערבויות החלקיות": 
הב׳ הוא מערכת של 3 כפולים צמודים, ש״שיירי" ערכויו־ 
תיהם כובלים זה את זה ומתלכדים זה בזה, עד שאין הם 
פועלים כלפי־חוץ — ומכאן יציבותה של המולקולה: 



נסיונות אחרים להסברת היציבות היחסית של הב׳ ושוויונן 
של כל הקבוצות מס-טס מוצגים בנוסחות זו ו!ע, שאינן 
מניחות את הדעת. 

בעיוח־היסוד של מבנדדהב׳ נפתרו בדור האחרון ע״י 
תורת הרזונאנציה או המסומריה האלקטרונית של הקשר 
הכימי(ע״ע) הקוואלנטי. מסתבר, שאין להבין את מבנה־הב׳ 
אלא מתוך הדינאמיקה של חלוקת האלקטרונים על־פני 
המולקולה, שמצבה-בפועל הוא כעין "גלאים" של כל צירופי־ 
האלקטרונים האפשריים, בעיקר לפי הנוסחות 111 ו 1¥ , 
ובמקצת אף לפי ¥11 , ¥111 וצ 1 , ומצב זה יציבותו מרובה 




מזו של כל מצב פרטי כשלעצמו! לשון אחרת: האנרגיה 
הפוטנציאלית נעשית מיעוט, ודבר זה נראה בחוש בגידול 
חום־ההתהוות או חום־השרפה, שהוא 1,039 קאלוריות במול 
ב/ כנגד 999.6 הקאלוריות הניתנות לחישוב מנוסחת־קקולה. 
אנרגיית־הרזונאנציה היא, איפוא, כ 40 קאלוריות לכל מול ב/ 
והיא המקנה לגרעין הארומאטי את יציבותו. נמצא, שכל 
הקשרים שבטבעת־הב׳ שורם ה* וכולם תופסים מעין עמדת־ 
ביניים בין הקשר הפשוט והכפול. מסקנה זו מצאה את 
אישורה השלם בבדיקה הרנטגנויגראפית: טבעת־הב׳ היא 
משושה סדיר מישורי, והדוחק'בין כל 2 פחמנים סמוכים 
הוא 1.394 (כנגד 1.544 בפאראפיגים ו 1.344 באולפי־ 
נים). בזה הוכר שלד מולקולת־הב׳ כיחידת־המבנה של סריג־ 
הפחמן הבא בצורת גרפיט (ע״ע). 

הב׳ ניתן לדאקציות כימיות מרובות ומשמש אב־חומר 
למספר עצום של תרכבות, מהן חמרי־טבע ומהן מוצרים 
סינתטיים, שבמולקולות שלהם מופיע השייר החד־ערכי 
(- 5 מ € 6 , פניל) או הדו־ערכי (^ט״ס, פנילן) של הב׳. 
התהליכים' הסיגתטיים החשובים ביותר מבחינה שימושית 
הם: הראקציה עם חומצה גפריתנית (סולפונאציה, 
וביחוד — הראקציה עם חומצה הנקנית (ניטראציה, 

מ ב 50 • 5 מ^ + 0 ,ט מ 0 3 § • סט + ט • 5 ט 6 נ> . x 

ח׳ 

גנזול-סולפתית 


, 0 ^׳,^€ + 0 ,מ _ ,סז? •סט + ט 6 מ 0 6 . %1 

ניטרדבנזול 





105 


מזול או כנזן — כן־זומא, שמעון 


106 


מן הניטררבנזול (ע״ע) אפשר להפיק את האנילין (ע״ע) 
ואת כל צאצאיו. 

הב׳ הוא מוצר של התעשיה הכימית הכבדה. הוא מופק 
בזיקוק עיטרן־הפהם, שבחלקו הקל ביותר, היוצא לראשונה 
(עד ״ 170 ), הב׳ וההומולז׳גים שלו (ר׳ להלן) הם כ 60% . 
חלק גדול מן הב׳ הנדיף נמצא בגאז־הפחם ומופרש ממנו ע״י 
רחיצת הגאז בנפט. הב׳ הןלמי (הטכני) מעורב בטולואלל 
(ר׳ להלן) ובתיופן (ע״ע)! מן הראשון משחררים אותו ע״י 
זיקוק־מקטע מדוקדק, מן השני — רק ע״י טיפול כימי מיוחד, 
שמיקר את הב׳ הכימי הנקי. מימי מלחמת־העולם 11 ואילך 
התפתח בקנה־מידה תעשייני ייצור ב׳ משמן־אדמה בשיטות 
קאטאליטיות: מנפטנים (ציקלוהכסאן ומתיל־ציקלופנטאן) 
ע״י דהידר 1 גנאציה, ומפאראפינים (הכסאנים) ע״י ציקליזא- 
ציה והידרוגנאציה. 

יש גם שיטות סינתטיות להרכבתה של מולקולת־הב׳ 
מחמדים פשוטים יותר, כגון הסינתזה ע״י פולימריזאציה של 
אצטילן (ע״ע). ערכן הטכני של השיטות הללו מצומצם, 
ולעומת זה נודעת להן חשיבות ניכרת במחקר. 

התפוקה העולמית השנתית של ב׳ קודם מלהמת־העולם 11 
הגיעה ל 4 * 1 מיליון טונות׳ ובה נטלה גרמניה חלק בראש 
(כ 45% ). היום נאמדת התפוקה השנתית ב 2 מיליון טונות, 
מהן כ 800,000 טונות באה״ב (רובם משמן־אדמה), כ 300,000 
בגרמניה המערבית, השאר בעיקר באנגליה, צרפת ובלגיה 
(על התפוקה בבריה״מ אין נתונים). מחירו של הב׳ בשוק 
העולמי הוא כ 0.20 דולאר הגאלון (= 4 ) 3 ליטר). 

שימושיו הטכניים של הב , מרובים ביותר. כמויות גדולות 
של ב׳ נשרפות כדלק למנועי שרפה פנימית: אמנם כשהוא 
לעצמו אין בו כדי לשמש תחליף לבנזין (ע״ע) מפני הפיח 
המרובה שהוא מעלה בבעירתו; אך כשהוא מעורב בבנזין 
הוא נשרף בנקל כליל, וע״י עירובו בבנזין אפשר לנהוג 
חיסכון בחומר אחרון זה. הב׳ הוא ממם מצויין של חמרים 
אורגאניים שונים וממצע מתאים לראקציות כימיות שונות. 
הוא משמש אב־חומר לסינתזות חשובות: של חמרים פלאם- 
טיים (פולי-סטירן, נילון), פגול, אנילין, אינסקטיצידים 
(גמכסן, ד. ד. ט.), ועוד. 

הב׳ הוא חומר אנטיספטי, אך אין תכונה זו ניתנת 
לניצול־בפועל מחמת ארסיותו היתרה גם לאדם. מפני נדי- 
פותו של הב׳ כרוכה באדיו סכנה מרובה לעוסקים בעיטרד 
הפחם ובתולדות זיקוקו בלא אמצעי־זהירות מתאימים. הב׳ 
הוא רעל־עצבים! הרעלה חריפה באדי־ב׳ גורמת שיכרון, 
שאחריו באים איבוד־החושים ומוות, הרעלה כרונית בכמויות 
קטנות של אדי־ב׳ מתבטאת, מצד אחד, בליקויי הדפנות של 
צינורות־הדם, וכתוצאה מכך — בשפכי־דם פנימיים׳ ומצד 
שני — בפגם במנגנון היצירה של כדוריות־הדם הלבנות, 
שמביא לידי התמעטות מספרן של כדוריות אלו עד כדי 
היעלמותן הגמורה. משום כך נעשו נסיונות להשתמש בב׳ 
לטיפול ריפויי בלוקמיה, אך בלא הצלחה. 

מן הב׳ נגזרת שורה הומולוגית של פחמימנים 
ארומאטיים בעלי הנוסחה הכללית ( 6 < "), שהם 

ב" מותמרים בשיירים אלקיליים. הומולוגים של הב׳ מצויים׳ 
יחד עם הב׳, בעיטרן־הפחם, ומופקים בדרך הזיקוק־למקוטעים! 
הם ניתנים גם להכנה סינתטית מן הב׳. 

ה ט 1 ל ו א ו ל והכסילולים אף הם מוצרים טכניים, שמו¬ 
פקים מעיטרן־הפחם בקני־מידה תעשייניים. הטולואול הוא 
אב־חומר של הטריניטרו־טולואול (ע״ע חמרי־נפץ) ושל 


נקודת־ | צפי¬ 
! רתיחה! פות; 

נוסחה 

הומולוגים של ב׳ 

1 

0.871 

״ 111 

0.135.014, 

!טולואול(טולואו) 


״ 144 



0 - פסילול (־פסילו) 


״ 135 

0611. (0115)2 


ת 1 - " " 


״ 137 



| <ע- " " 


״ 136 

. 14 ־ 145.0 ־ 0 1 

אתיל־בנזול (־בנזן) 

0.86 

״ 177 

!>-00111(0145) (1-03117) 

וקימ 1 ל(קיםן) 


¬ הטולואידין, ההומולוג של האנילין, שעמו הוא משמש לסינ 
תזה של חמרי־צבע חשובים. הקימול שייך לשורת הטרפנים 
(ע״ע) ומופיע בשמנים אתריים של צמחי-בושם שונים. 

כימיה אורגאנית תיאורטית (הסתדרות הכימאים בא"י, 

£>*> 8072 % 011 / 200 ~ ? ירושלים, מס׳ 6 ), תש״ז 

020, 1897; \¥ י .חז 011€ , 25 ) , 8 3/170 [ 100 י מש 3 > 1 ב 

39, 125), 1926: £. 110$611 

420-442), 1948; 1.. £1 2470 ) $17140 /ס 7 ( 7/2007 7/20 ז ז©$ש 

311(1 8.030(10714 0] 47017131x0 €0111 £0!4113$ (01171371, 07%37110 

1 }/ 01240$1471 , 0 זס 11 >\ £11 .£ ;* 1948 ,( 117-213 , 1 ,^ 7 ) 0/1077114 

.ותש 011 ) ^ 8 . 4 1%171£ }/ 10 ) £12114 . 1 )/ 40/23 ) 2027 71714 . 00/171 ) 467 171 ' 

. 4 . 1 ^ 7 ( £710 11771372724 ( 1 ) 8071201 ; 1951 ,( 55 , 3 , 16 * $11 111 ) 111 

.* 1953 ,( 303 ־ 292 , ,. 0/10772 . 00/272 ) 

מ. ה. ב, — י. ל. 

בךז 1 מא, #מע 1 ץ׳ תנא, שעיקר־פעולתו חל בתחילת המאה 
ה 2 לסה״ג; בן דורו של רבי עקיבא. ב׳, שהיה, 

כנראה, תלמידו של רבי יהושע (עי' חגיגה, ט״ו, א ו גזיר, 
נ״ט, ב׳; ועוד), נמנה רק על תל מ יד י־ החכמים (עי' 
קדושין, מ״ס, ב׳ ועי׳ רש״י שם; ועוד) והיה מן "הדנים 
לפני חכמים" בסנהדרין שביבנה (סנהדרין, י״ז, ב׳, ועי׳ רש״י 
שם). אעפ״ב נחשב לחכם גדול, ואמרו שמי שרואה בחלום 
את ב׳ "יצפה לחכמה" (כרכות, נ״ז, ב׳). ב׳ הצטיין במדרש־ 
הכתובים, ורוב דברי־ההלכה, שנשתמרו ממנו בספרות- 
התנאים, מיוסדים על מדרש־הכתוב (משנה ברכות, א/ 
ה'! ועוד). אמרו עליו: "משמת בדזומא בטלו הדרשנים" 
(משגה סוטה, ט׳ ט״ו). גם באגדה נשתמרו דברים, שנמסרו 
בשמו ושהם מנוסחים במשפטים קצרים וממצים. בין אלה 
מפורסמים דבריו: "כמה יגיעות יגע אדם הראשון עד שמצא 
פת לאכול: חרש וזרע וקצר ודש וזרה וברר וטחן והרקיד 
ולש ואפה — ואחד־כד אכל, ואני — משכים ומוצא כל אלו 
מתוקנץ לפני! וכמה יגיעות יגע אדם הראשון עד שמצא 
בגד ללבוש: גזז ולבן ונפץ וטור, וארג — ואחר כך מצא 
בגד ללבוש, ואני — משכים ומוצא כל אלו מתוקנים לפני! 
כל אומנויות שוקדות ובאות לפתח ביתי — ואני משכים 
ומוצא כל אלו לפני" (ברכות, נ״ח, א׳< ובמקבילות). כמה 
מדבריו נעשו פתגמים מהלכים, כגון: ״איזהו חכם? — 
הלומד מכל אדם; איזהו גיבור — הכובש את יצרו; 
איזהו עשיר? — השמח בחלקו; איזהו מכובד? — המכבד 
את הבריות" (אבות, ד/ א׳). ב׳ נמנה עם ארבעת החכמים 
שנכנסו לפרדס, ועליו נאמר ש״הציץ ונפגע" (חגיגה י״ד, 
ב׳). — בתוספתא חגיגה (ב/ ג) מסופר, שבשעה שסיפר 
ב׳ לרבי יהושע מה שראה כשהיה צופה במעשה־בראשית, 
קרא רבי יהושע לתלמידיו: כבר בן־זומא מבחוץ; לאחר 
ימים מועטים מת ב׳. 

ב. ז. בבר, אגדות התנאים והאמוראים, א/ תרס״ג, פרק י״ג, 

ט״ז; א. היימן, תולדות תנאים ואמוראים, תר״ע. 

מ. 



107 


מזידין — מזין או גזולין 


108 


בו^זידין (£ת 11 > £1121 ל), דיאמין ארומאטי, 4,4 ׳-דיאמינו־די־ 
פניל ( 1 ): עלעלים לבנים, שנקודת-היתוכם 127 0 ז 
מסיסים אך במקצת במים קרים, מסיסים יותר (כ 1% ) במים 
חמים, ובמידה מדובה — בכוהל. הב׳ הוכן לראשונה ב 1845 
ע״י צינין מתו! חיזור של אזו־בנזן(ע״ע אזו), שנוצר באחד 
משלבי־הביניים של תהליך החיזור של ניטרו־בנזן (ע״ע) 
(ע״ע) לאנילין(ע״ע). ב 1863 גילה א. ו. הופמן(ע״ע), שחב׳ 
נוצר בתהליך זה ע״י שיחלוף תוך־מולקולארי יחיד במינו, 
שחל בהידראזו־בנזן ( 11 ) בהשפעת חומצות. אטומי־המימו 
שבעמדת־פארא ( 44 ׳) נודדים אל החנקן, וגרעיני הבנזן 
מסובבים ומובאים לידי צימוד: 

7 



.ז 1 . 1 


ב׳ מופק גם חיום בקנה־מידה תעשייני ע״י חיזור של 
ניטרו־בנזן ו״שיחלוף־ב׳". ב 1949 הגיעה התפוקה באה״ב 
לכ 1,500 טונות בשווי של 1.70 דולאר לק״ג. ב׳ משמש אב־ 
חומר לסינתזה של חמרי־צבע, שצובעים כותנה בלא עיבוד 
מוקדם, כגון אודם־קונגו (ע״ע אזו, עמ ׳ 348 ), וכן כראגנט 
באנאליזה להכרת יונים מתכתיים ואניונים אנאורגאניים 
שונים. — ייתכן, שהב׳ הוא בעל תבונות קארצינוגניות (ע״ע 
סרטן) ושהוא מן הגורמים להתפתחותם של גידולי שלפוחית־ 
השתן בפועלי־אבילין. 

ד א ק צ י י ת - ב׳ של הדם מתבטאת בהופעתו של צבע 
ירוק-כחול בשעת המגע של עקבות־דם בתמיסה של ב׳ 
בחומצת־חומץ בנוכחות 1 2 0 2 *. לראקציה זו חשיבות בחקי¬ 
רות פליליות. 

??זין או 3 ?זלין, שם כולל לתערוכות של פחמימניש(ע״ע), 
אליפאטיים או אליציקליים, בעלי טמפראטורות־ 

רתיחה לא-גבוהות, שהם נוחים לדלקה ונשרפים בלא שיור! 
הדלק ההכרחי למנועים בעלי שרפה פנימית ז מחמרי-הגלם 
החשובים ביותר להפעלת התעשיה החדישה והתחבורה 
הממונעת ביבשה, בים ובאדר. — ב׳ נקי הוא נוזל חסר־צבע 
ובעל ריח אפייני) אינו מתערב עם מים, אבל ממוסס כל 
מיני חמדים אורגאניים, כמוצקים כנוזלים. הוא נשרף בלהבה 
מעוטת־אור וחסדת־פיח, אך רבת־חום! ערך־השרפה כ 11,500 
קאלוריות. תערובת אדיו עם אויר (חמצן) היא נפיצה מאד. 
התבונות הפיסיקאליות של הב׳ משתנות לפי הרכב התערובת 
ולפי טיב המרכיבים. גבולות-הרתיחה הם: ־ 50 — ־ 180 בקירוב, 
גבולות־הצפיפות — 0.69 — 0.77 בקירוב. הב' נוח להיטען 
השמל ע״י חיכוך, ולפעמים די בטילטול כבסים בב׳ כדי 
להפיק ניצוצות, ולפיכך מחייב שימושו זהירות יתירה. עיקר 
הפחמימנים שבב׳ הם מסדרת הפרסינים (ע״ע) או הנפטנים 
(ע״ע) משורות ״ 0 —,ס (הכסאנים, הפסאנים, אוקטאנים). 
עם קצת איזומרים נמוכים וגבוהים מהם; בצד אלה יש גם 
אולפינים, צאצאי בנזול (ע״ע) ועוד. כל מקטעי־הב׳ יחד 
(ר׳ להלן) מכילים, לכל הפחות, 1,000 פחמימנים מן השורות 
0 4 — 12 ס, ומהם בודדו וזוהו יותר מ 100 . 

ב' טכני מופק מחמרי־גלם טבעיים או בשיטות סינתטיו׳ת. 
דרכי־ההפקה מחמדים טבעיים משתנות לפי מקורות־ההפקה. 
עיקרי המקורות הטבעיים הם גאדחאדמה ונפט (ע״ע) גלמי. 
גאזים טבעיים מצויים בעיקר באיזורי נפט ופחם, ותפוצתם 


הגאוגראפית קרובה לשל אלה. בצד המתן (ע״ע), שאינו 
הופך לנוזל אלא בטמפראטורה נמוכה מאד ולפיכך אינו 
ראוי לשמש כב׳, מחזיק הגאז הטבעי מספד פחמימנים 
שלמעלה מן המתאן, שהפרשתם מן הגאז הטבעי מספקת ב׳ 
"טבעי" כמוצר־לוואי של הפקת־הגאז ממקורות טבעיים. 
כ 10% מן הב׳ המשוןק בעולם באים כיום ממקור זה. 

בשלוש דרכים מוציאים ב׳ טבעי מגאז: בלחץ, בשטיפה 
ובספיחה. הפשוטה שבהן היא הראשונה, שהיתה גם ראשונה 
לשימוש בזמן. על-ידי הגברת־הלחץ והנמכת־הטמפראטורה 
מתעבים הפחמימנים הבינונים והגבוהים והם ניגרים ונקווים 
בתחתיתו של כלי־הלהץ; מפעל חרשתי ראשון מסוג זה נבנה 
ב 1904 . אבל אין זו שיטת־הפקה זולה, וביחוד מגאז ששיעור 
הב׳ שבו מועט* לפיכך נדחתה שיטה זו מפני שיטת השטיפה, 
שבה נשטף הגאז ע״י שמן מינראלי (מוצר־נפט) קל. השמן 
ממוסס קצת מכל הפחמימנים שבגאז, אבל בשיעור ניכר 
יותר— מאלה שנדיפותם קטנה משל אחרים. המפעל הראשון. 
שבו הונהגה שיטת־השטיפה, נבנה באה״ב ב 1913 , ורוב הב׳ 
(גאזולין) הטבעי שבמדינה זו מופק בימינו באותה שיטה 
עצמה. בדרך זו מופרשים למעשה מן הגאז הטבעי כל 
הפחמימנים שמן הפגטאן ומעלה וכ 90% של הבוטאן, וקצת 
מן הפחמימנים שלמטה ממנו. ע״י זיקוק התמיסה של השמן 
המינראלי בזרם אדי-מים מוציאים ממנה את הפחמימנים 
הקלים, והשמן חוזר לתפקידו הראשון, וחוזר חלילה. 
בשיטה השלישית משמש פחם כסופה (ע״ע אדזורפציה). 
מפעל ראשון, שבו הופעלה שיטה זו, הוקם ב 4919 אבל 
שיטת־הספיחה לא כבשה אח דרכי הייצור. הצד השווה 
שבמוצר הגלמי של שלוש שיטות אלו — שהוא מחזיק 
פחמימנים נמוכים שמן המתאן ועד הבוטאן; אין זו תכונה 
רצויה בב׳, שע״פ 'הכללים שנתקבלו בטכניקה הותר לו 
להחזיק קצת בוטאו בלבד. לפיכך הב׳ הטבעי הגלמי טעון 
זיקוק. 

הפקת ב׳ מג פ ט גלמי נעשית בשתי דרכים: בזיקוק 
ישיר או בפיצוח) פריו של הראשון הוא "ב׳ ישר" ושל 



וופקת בנן י 1 ע״י זיקוק י׳ 8 יר ׳ 58 ׳טמן־ארטה (סכמה) 

השני — ב׳-של־פיצוח. ב׳ ישר הוא תערובת של פחמימנים, 
שיוצאים מן הנפט הגלמי בגבולות הטמפראטורות ס 40 — ס 200 
בקירוב. תערובת ז( מתפרקת למקטעיה ע״י זיקוקים מצומ¬ 
צמים בגבולות ס 40 — ס 70 , ס 70 — ס 90 , ס 90 — ס 150 , ס 150 — ס 180 , 
וכו׳? הראשון הוא "אתר פטרולי", שמחזיק בעיקר פנטאן 
והכסאן, השני— "ב׳ קל״'(הכםאן והפטאן), השלישי— "ב׳ 
בינוני״ (הפטאן ואוקטאן), הרביעי — "ב׳ כבד" (אוקטאן 




109 


בנזין או גזולין 


110 


ולמעלה ממנו), וכו , . המקטעים הללו ניתנים להפרדה 
למקטעים מצומצמים יותר, הבל לפי טיב השימוש, שהתזקיק 
מכוון אליו, כ 40% מתפוקת־הב׳ העולמית נעשית היום 
בדרך ז 1 (וע״ע בקו, עמ ׳ 308 , תמונה). 

מקטעי הנפט הגלמי, שנקודת־ד,רתיחה שלהם היא למעלה 
מ 200 0 ושמבחינה כמותית הם עיקרו של הנפט ד,גלמי, אך 
שאינם ראויים לשמש כב׳ בעינם, הופכים אף הם למקור 
הפקה של ב׳ ע״י פיצוח (^ת&סגדס), כלומר: פירוק 
הפחמימנים הגבוהים לנמוכים מהם. בטמפראטורות גבוהות 
בהרבה מנקודת־הרתיחה שלהן נקרעות המולקולות השרשר־ 
תיות (הישרות או המסועפות) הארוכות של הפחמימנים 
הגבוהים (השמנים הכבדים שבשמן־האדמה), וקטעיהן חוד 
דים ומסתדרים בצורת מולקולות קטנות יותר, פאראפיניות 
ואולפיניות! למשל: 

8 ^ 4 ־^ + 10 ^ 4 ־-* 

, 0.3 + ״ 3 ־ 0 " " 

0 + 4 מ, 0 + ,מס + ,, 0 4 3 19 8 

ן 0 + 0,6 * 0 

הפיצוח לשם הפקח ב׳ מצליח ביותר בשמן־אדמה העשוי 
בעיקרו פאראפינים, ז״א מולקולות שרשרתיות, כגון שמן־ 
האדמה הפנסילוויני, והוא יעיל פחות לגבי שמן־אדמה 
נפטני, ז״א טבעתי, כגון הרוסי. טיבם של מוצרי־הפיצוח, 
ז״א הגודל המולקולארי הממוצע שלהם, תלוי בתנאי הפיצוח: 
בממפראטורד* בלחץ ובארכו של זמן־הטיפול. לפיכך אפשר 
לקבוע בדרך אמפירית את התנאים, שבהם מתקבלת ניצולת 
מאכסימאלית של פחמימנים בעלי משקל מולקולארי בינוני, 
שהם ראויים לשמש כב׳, הפיצוח מבוצע בשתי דרכים: 
בשיטה התרמית (פירוליטית) — ז״א ע״י הפעלת טמפראטו־ 
רות גבוהות (בלחץ גבוה) שהיתד, נהוגה בעבר! בשיטה 
הקאטאליטית, שהיא מקובלת ביותר בזמננו מחמת יתרונותיה 
הטכניים. הפיצוח הקאטאליטינעשה בטמפראטורות ס 350 - ס 560 



ובלחצים של 10 — 70 אטמוספירות. שיטה זו מעלה את ניצולת 
הב׳ מן הנפט הגלמי עד 40% — 50% , לעומת 10% — 20% 
שמתקבלים בזיקוק הישיר! ולא זו בלבד אלא שב׳ של פיצוח 
קאטאליטי משובח באיכותו מב׳ של זיקוק ישיר (ר׳ למטה). 
כקאטאליזאטור משמש טין טבעי מלובן או חומר סינתטי 
מורכב מתערובת של סיליקה ואלומינד, (, 0 ״ 1 ^ - * 310 ), 
כמחציתו של הב׳ המופק היום הוא ב׳-של-פיצוח. 

כמויות קטנות של ב׳ מופקות גם מזיקוק של ,,עיטרן- 
ראשית", שמתקבל מזיקוק יבש של פחם בטמפראטורות 


נמוכות־ביחם ושבו עולה חלק הציקלופאראפינים על זה של 
החמרים האח׳מאטיים (ע״ע עטרן). 

הביקוש העצום של ב׳ לצרכים טכניים, הגדל והולך 
משנה לשנה, גורר תלות כלכלית של החברות, שהגיעו 
לדרגת תיעוש גבוהה, בבעלי המקורות הטבעיים של ב׳ — 
מעיינוודהנפט, ותלות זו גוררת גם תלות מדינית וצבאית. 
לפיכך מפתחים בארצות תעשייניות, שהן עניות במעיינות־ 
נפט, שיטוודייצור סינתטיות, שמשתמשות בחומר־גלם מצוי 
בשפע — הפחם. עיקרן של שיטות אלו היא ההידדוגנאציה 
(חיבור־מימן) או ההידרוגנוליזה (פירוק ע״י מימן) של פחם 
או של תרכבותיו. החשובות שבשיטות אלו עד היום הן זו של 
ברגיוס (ע״ע) וזו של פר. פישר וטרופש. 

בשיטת ברגיוס מיוצר נפט סינתטי מעיסה של פחם־חום 
טחון, מושרה בשמן מינראלי, שלה מוסף קאטאליזאטור 
(תחמוצות של ברזל ומוליבדן) ודרכה מועבר זרם של מימן 
בטמפראטורה של ״ 450 ובלחץ גבוה (כ 150 אטמוספירות), 
לפי התהליך הסכמתי: 1 ט 1 מ״ 0 , 00+100 . בתהליך זה 

נוצרים גם הומולוגים גבוהים לרוב, שחוזרים ומפצחים אותם 



0 פע 5 5 זיהוק י 5 םיצזח ׳ 58 נפט (טבטאם) 

לב׳ בדרך קאטאליטית. בדומה לכך מבוצעת ההידרוגנוליזה 
של שמנים כבדים שמשמן־האדמה לב׳ בסיוע קאטאליזאטר 
דים של יולפראם, מוליבדן, תוריום. הקשיים הטכניים 
הכרוכים בשיטה זו נובעים מן ההכרח להפעיל ראקציה 
כימית בין מוצק או נוזל ובין גאז. קושי זה נמנע בשיטת 
פישר־טרופש, שהיא כולה קאטאליזה של גאזים: ב׳ 
מיוצר מגאז־המיס (תערובת של פחמן חד־חמצני [ 00 ] 
ומימן) בלחץ רגיל ובטמפראטורה נמוכה־ביתס( ־ 200 — ס 250 ) 
בנוכחות קאטאליזאטור של קובאלט, ניקל ותוריום, בתהליך 
זה נוצרים תחילה שורשנים חפשים של -,מס-, לפי 
המשוואה: -,מס- + 0 ,מ +— , 20 + סס, והללו מצ¬ 
טרפים לשרשרות (פאראפינים) או לטבעות (ציקלופאראפי- 
נים), הכל לפי המסיבות. 

נסיונה של גרמניה במלחמות־העולם 1 ו 11 הוכיח, שמבחי¬ 
נה טכנית אפשר להפיק בדרכים אלו ב׳ בקנזדמידה גדול 
מאד. אך מבחינה כלכלית עדיין אין הב׳ הסינתטי יכול 
להתחרות בב׳ ה״טבעי" בשוק העולמי, מאחר שהתהליכים 
הסינתטיים דורשים הרבה מאד אנרגיה ודלק ומייקרים ביותר 
את המוצר. לפיכך עדיין שולט בשוק הב , הבא — במישרים 
או בעקיפים — ממעיינות־הנפט. 

מרובים ושונים מאד שימושי הב׳ בענפי הטכניקה. כחומר* 





111 בנזין או גזולין ■ 

ניקוי וכממוסס תוא משמש במכבסות ("ניקוי כימי"), בבתי- 
דפוס (ניקוי אמתות) ובתעשיית הקאוצ׳וק? לצרכים אלה 
משמשים מיני ב' קל (שרותהים עד ״ 140 ). אבל יותר מכל 
מרובה חשיבותו כדלק, כלומר: כמקור של אנרגית תרמית 
במנועי־שרפה, ובייחוד בכלי־תחבורה ממונעים! כדלק- 
מנועים משמש ב' כבד (שרותח עד ס 200 ). שימוש זה הוא 
עיקר סיבתה של תצרכתו העצומה, שהלכה וגברה בשנים 
האחרונות במהירות יתרה והגיעה ב 1950 לשיעור של 150 
מיליון מונות (בקירוב) לשנה. לצרכים השימושיים השונים 
מותאמים המקטעים השונים של הב/ הנבדלים זה מזה במידת 
נדיפותם ובנקודות־ההדלקה שלהם! למשל: כב׳ למנועי- 
מטוסים משמש בעיקר המקטע הרותח בין 140 0 ל ״ 160 , כב׳ 
לכלי־רכב — המקטע הרותח ביו ״ 180 ל ״ 200 . כל מקטע הוא 
תערובת של פחמימנים מרובים, בעלי נקודות־רתיחה שונות. 
לפיכך עולה, במשך השרפה במנוע, טמפראטורת־הדתיחה 
של הב׳ הנשאר, מאחר שהמרכיבים גמוכי־הרתיחה מתאדים 
ונשרפים תחילה? ועל-כן חשובים להערכת שימושיותו של 
הדלק ש נ י גבולוודהרתיחה, התחתוד והעליון. המרכיבים 
גבוהי-הרחיחה מתאדים ונשרפים לאחר שהמכונה נתחממה 
מחום־השרפה של המרכיבים הקלים. לפיכך — כדי שלא 
ישתייר כלום במכונה — ראוי שהגבול העליון לא יהא גבוה 
מדי. טיבו של הדלק המתאים בכל מקרה תלוי בטיב־המכונה 
וגם במסיבות האקלימיות. מיני־ב׳ קלים מדי, שאינם יפים 
כדלק כשהם לעצמם, מתערבים במיני־־ב׳ כבדים מדי, שגם 
הם לבדם אינם טובים לשימוש באקלים קר! זהו, למשל, 
עיקר שימושו של הגאזולין הטבעי, המופק בתעשיית הגאז 
הטבעי (ר׳ למעלה). 

י אחת מן הבחינות הקובעות בהערכת טיבו של הב׳ כדלק 
הוא "מספר־האוקטאן" שלו (ע״ע אוקטן). ב׳ טוב הוא בעל 
מספר־אוקטאן גבוה, שאינו "דופק" הרבה. ה״דפיקה" 
10 :>סתאל), שאינה נעימה ואינה יפה למכונד" נגרמת ע״י 
שריפה שקודם זמנה וגוררת ביזבוז של אנרגיה. מספרי- 
האוקטאן הנהוגים, למשל, בב׳־של־מכוניות הם בגבולות 
68 — 80 , ואילו בשביל ב״־של־מטוסים נדרשים מהפרי־אוקטאן 
גבוהים מאלה. מוצרי־הב׳ המופקים בשיטות הפיצוח הקאטא־ 
ליטי (ר׳ למעלה, עט' 109 ) מצויינים במספרי־אוקטאן 
משובחים ( 77 — 93 ). נטייתו של הב׳ לנפיצה מהירה פוחתת 
ומהירות שריפתו נעשית נוחה יותר לוויסות עם ריבוי אחוז 
הפאראפינים המסועפים (כגון איזו־־או־קטאן, ע״ע אוקטן) 
בב׳ ? וכן פועלים כ״מונעי־דפיקה" פחמימנים משורת הבנזול 
(ע״ע), הכהלים המתילי והאתילי, וביחוד שיעורים קטנים 
של החומר הסינתטי: עופרת ארבע-אתילית, 4 ( 5 מ, 0 )ל?. 
בשעת השימוש ב״אנטי־נוק" זה עלולה עופרת לשקוע בגלילי- 
השריפה, וכדי למנוע את הדבר מוסיפים לב׳ קצת אתילן 
דיברומי : ע״י כך נוצרת אבקה של עופרת 

דיברומית (,■!פל?), שנהדפת החוצה בכוח אדי־השריפה. ב׳ 
כזה נקרא ב׳ אתילי. 

בהפקת ב׳ כמוצר תעשייני בקנדדמידה גדול הוחל רק 
בראשית המאה ה 20 . התפוקה העולמית גדלה תוך 50 שנה 
פי 100 בקירוב. ב 1930 כללה 57 מיליון טונות, ב 1938 — 80 , 
ב 1948 — 121 , ב 1950 — 140 מיליון טונות, וב 1957 הגיעה 
(לפי אומדן) ל 170 מיליון טונות. בראש הארצות המייצרות 
עומדת אה״ב (כ 75% )! על התפוקה בברה״מ — שהיא, 
כנראה, ניכרת — אין נתונים. 


כף־חיים, פאול 112 


1951 

1948 

1938 


% של 
התפוקה 
העולמית 

באלפי 

מונות 

באלפי 

מונות 

% של 
התפוקה 
העולמית 

באלפי 

טונות 

ארץ 

0.8 

1,358 

414 

0.5 

422 

איסליה 

1.5 

2,496 

— 

2.6 

1,092 

אינדונזיה 

0.8 

1,423 

1,236 

1.1 

894 

ארגנטינה 

73.1 

117,985 

95,796 

74.9 

60,306 

אה״ב 

1.2 

2,005 

1,481 

0.4 

302 

בחריץ 

1.9 

3,165 

630 

0.4 

311 

בריטניה 

0.9 

1,519 

94 

1.7 

1,409 

גרמניה 

1.0 

6,641 

493 

0.3 

256 

ד,ולאבד 

1.3 

2,129 

482 

0.2 

130 

־ ונזואלה 
פרס 

2.4 

3,920 

1,781 

2.8 

2,222 

צרפת 

3.7 

6,085 

4.074 

2.7 

2,185 

קאנאדה 


161,300 

121,000 


80,500 

תפוקה עולמית 
(בלא ברה״ם) 


הב׳ הוא ארסי ככל שאר הפאראפינים. שתיית ב׳ או 
נשימת אדיו גוררות הרעלות קשות. הרעלה חריפה מתבטאת 
במצבים של שיכרון, עווית, התאטות קצב הנשימה והדופק, 
התכחלות השפתיים, התעלפות; ילדים מתים לפעמים מהר¬ 
עלת ב׳, אך מבוגרים לא הצליחו להתאבד אף ע״י שתיית 
ליטר של ב׳, למרות הצריבה והכאב העצום, שנגרמו למעיים. 
ההרעלה הכרונית מתבטאת בחוסר־תאבון, בחילה, כאבי- 
ראש, רטט, דלקת לחמית-העין והרירית של דרכי-הנשימה, 
הפרעות פסיכיות (בעיקר ליקויי-זיכרזן), שינויים בתמונת- 
הדם. לשם מניעת הרעלה בב׳ מתוך עיסוק קבוע בו, יש 
לדאוג לאיוורור יעיל, שמרחיק את אדי-הב׳. 

וע״ע דלק? מנוע! נפט? פרפינים? נפטנים! 
בנזול. 

/ 0 ׳( 0/0£ מ£:>< 7 1 ס 1611116 ? 0 16 ?' 1 .מ . 115$-0 ־ 01 .¥\■ 

,. 16111 ?€ . £$$1 /ס . 01611011 5 0 ק־ 1 סו 1 ז ;* 1942 , 61101611171 ? 

56161166 16 ? י! נ ב 1:31 גתט< 1 .£ .\/.- 001£5 ז 8 . 6 ;. 1949 4 , 374-389 

. 26111 ?€ /ס . 161 ( £116 ,זש 1 ד 1 ו 01:1 -: 1 זנ^ ; 1950 , 61101614112 ? / 0 
. 172 ? 166 . 1 > . 1 }?ץ 16 ז£ 111115 ) 1311171 ; 1951 , 112-117 , ¥11 ,./ 0 מו/;>< 7 
- 40101 ?) 1% ,( 361 ) £1 , 14 15 )§?)!£) ¥1 ,( 6 ^/ 81612510 ) 1¥ ,. 16111 ?€ 

1957 ־ 3 195 ,^ 11611717111161 

מ. ה. ב. 

ןמן, ע״ע ב^זזל. 

בן־חטה, ע״ע ךגניים, עמ׳ 1965 סטה. 

|ךס*ים, פאול — שמו המקורי: פרנקנבורגר — (נו׳ 1897 , 
מינכן), קומפוזיטור ישראלי. ב׳ קיבל את השכלתו 
המוסיקאלית באקאדמיה המלכותית של מינכן ובאוניברסיטה 
שלה והופיע כפסנתרן ומנצח בכמה מערי־גרמניה. ב 1933 
עלה לא״י והשתקע בתל־אביב, במקום שהוא עוסק בחיבור- 
מוסיקה ובהוראת נגינה'בפסנתר? בשנים הראשונות לישיבתו 
בארץ גם הופיע כפסנתרן ומנצח. ב 1945 קיבל את פרס-אנגל 
של עיריית תל-אביב בעד הסימפוניה הראשונה שלו (הוש¬ 
למה ב 1940 ) שהיתה גם בין היצירות, שהתזמורת הפילהאר־ 
מונית הישראלית ניגנה בסיורה באה״ב ובקאנאדה ב 1951 . 

ביצירותיו המוקדמות של ב׳, שחוברו בגרמניה, בולט 
חוש לירי דק, ואילו ביצירותיו הישראליות ניכר גם הגיוון 
המזרחי האפעי. ביצירותיו לפסנתר (בעיקר בסונאטינה, 
ב״נעימה עם ואריאציות״ ובסונאטה של שנת 1954 ) הצליח 
ליצור סימון פסנתרי חדש, שאף הוא מגוון גיוון מזרחי — 
השג, שהוא פרי של קישוטים עדינים, קצב רבגוני ושימוש 
מחושב בדושת־הפסנתר. ב׳ חיבר שתי סימפוניות, ״יזכור״— 
פואמה לכינור ולתזמורת, מוסיקה קאמרית, אוראטוריה בשם 



113 


גן־חיים, פאול — בנט 


114 


"יורם", "פאן" (לסופראנו ותזמורת), קונצ׳רטו לכלי־מיתר, 
״מוסיקה לכלי־מיתר", 1955/6 ״, קוינצ׳רטו לפסנתר ולתזמורת, 
שירים, שירי־מקהלה, "גליון־שירים" למקהלה, "נעים זמירות 
ישראל" לנבל, צ׳מבאלו ותזמורת ו״רון עברי" למקהלה. 
כמדכן חיבר "קאנטאטה ליטורגית" ומזמורי-תהלים לקול־ 
סולו ולמקהלה. ב 1954 חיבר מוסיקה לסרט ״גבעה 24 אינה 
עונה״. — ב׳ קיבל את פרס־ישראל למוסיקה, תשי״ז. 
פ. ע. גרדנויץ, עולם הסימפוניה, 3 1946 , עמ ׳ 447 — 451 * 
הנ״ל, מוסיקה קאמרית, 1948 , עט׳ 436 — 439 ! הנ״ל, עולם 
20011 ( 1 ^ 1953 ? #1 | £711 11431 11 ^ 1114 > 4/ 1151 € , 112 ^ 1611 * 3 ־ 01 .* 1 
. 1951 , 1 ^ 2 >ז 13 / 0 6 ן// 

פ. ע. ג. 


|ן״ד 1 ךצית ("!!!־!^תץ?), קבוצת צמחים ממשפחת המרכ¬ 
בים (ע״ע)! בעבר נחשבה כסוג בפני עצמו, אך 
כיום היא נכללת בסוג החרצית (ע״ע). אחדים ממיניה של 
קבוצה זו מקובלים כצמחי־נוי משום פרחיהם היפים. מינים 
אחדים ידועים בריחם החריף, הנובע מן השמן האתרי שהם 
מכילים! מפרחיהם מכינים את אבקת ה״פליט", המשמשת 
להדברת חרקים. מינים אחדים: חרצית־הפירתרון(בן־חרצית 
במובן המצומצם: ת! 11:01111 ־ 1 ^־ 1 ;) 1010 ת 1 ן 1 ז 1161 ; 1 בז 5£1 ץ־ 1 ! 01 או.?), 


הגדלה בהרי הקארסט בצפון־מערב הבאלקאן! החרצית 
האדומה ( 05011111 ־! . 0 ), הנפוצה באסיה המערבית מן הקאור 
קאז עד פרם! מינים מצויים ביאפאן, באפריקה המזרחית 
ובבראזיל מספקים את הפירתרון — "אבקת־החרקים הקאור 
קאזית, הפרסית או הדאלמאטית", אינסקטיציד יעיל מאד 
נגד זבובים ויתושים! מטונה של סרחי ב״ח מופקים 
כ 50 ק״ג של האבקה. החמרים הפעילים בב״ח — הפיר¬ 
ה ר י נ י ם — הם אסטרים (ע״ע) של קטו־פהלים טבעתיים 
מטיפוס 1 עם חומצות בעלות טבעת משולשת מטיפוס 11 . הם 
נדיפים ומסיסים בממוססים אורגאניים. אין הם ארסיים לגבי 
יונקים (והאדם בכלל), אך לחרקים הם גורמים שיתוק מידי 
ע״י פעולת הלם עצבי־שרירי. השימוש בפירתרון, שהיה 
ידוע לעמי־המזרח מימי־קדם, התפשט מאד גם במערב בדורות 

1 ) 000 010 

ג 1 



ג 000011 - 


ג 1.011 ) 011:0 . , 1 ) 0 - 


האחרונים. אה״ב, למשל, ייבאו ב 1885 כ 300 טונות, ב 1919 — 
כ 1,500 וב 1945 — כ 9,000 טונות מחומר זה. אחר מלחמת־ 
העולם 11 נדחה הפירתדון למשך זמךמה מפני האינסקטיצי־ 
דים החדישים הסינתטיים (ד.ד.ט., גאמכסאן וכד), אך 
משנתברר שמרובים הם זני־החרקים, המחוסנים בפני שאר 
האינסקמיצידים, נעשה הפירתרון שוב מקובל ביותר (וע״ע 
אינסקטיצידים). 

,: 4111101 ) .£ ; 1922 ,ז 611155 גת 0 .ז 

, 1954 ,( 10 , 714111 )דו*ק*£) !**(?!/!)■!ץ , } 

ס. 


5 נט ( 1 ג 1 ! 83 ), שם של תבל־ספר היסטורי בדרום־מזרחה של 
הונגאדיה שמלפני 1919 ! ב 1919 — 1952 נקרא בשם 
ב׳ חבל מינהלי רומני, שכלל את רובה של ב' ההיסטורית 

ד ־-־ 


( 18,715 קמ״ר), ובו נמצאה עיר־הבירה ההיסטורית של ב׳, 
טימישוארה (טמשוואר בהונגארית). לפי החלוקה המינהלית 
של רומניה מ 1952 נכלל הב׳ הרומני ברובו בחבל טימי־ 
שויארה, ואילו שאר חלקיה של ב׳ ההיסטורית ( 9,035 קמ״ר) 
הם מ 1919 ואילך בידי יוגוסלאוויה וכלולים בחבל וז׳יוו׳דיגה 
שברפובליקה הסרבית. — השם ב: נגזר כנראה מן המלה 
"באך, שמובנה בסלאווית "אדוך או "שר" וששימשה תואר 
לנציב־קרואטיה עד סוף ימיו של השלטון ההאבסבורגי. היו 
עוד בנאטים על הספר ההונגארי־התורבי, ולפיכך נקרא 
חבל־ב׳, שהיה הגדול והחשוב שבהם, בשם הב׳ הטמש־ 
וואדי. — תבל־ב׳ ההיסטורי הוא יחידה טבעית מסויימת 
בתחומיה: גבולותיו הם: בדרום — הדאנובה, משפך הטיסה 
עד שער־הברזל! בצפון — נהר מורש! במערב — הטיסה, 
ובמזרח — הרי-טדאנסילוואניה. 

ב' היא ארץ עשירה בחקלאות, שהיא מרוכזת בה בשפלה 
שבמערבה (חיטה, מאים, טאבאק, גפן), וכן ביערות ובמכרות 
(פחם חום׳ ברזל, נחושת), שהם מצויים בעיקר בהרים 
שבמזרחה. הודות לעץ, לפחם ולברזל שבה, התפתחו בב׳, 
ביחוד בעיר־הבירה שלה, גם תעשיות של טכסטיל ומתכת, 
ובכללן תעשיות של מכונות וחלקי־רכבת, בירת ב׳, 
טימישוארה, משמשת צומת לקווי מס״ב, שיוצאים לשפלת־ 
הונגאריה,' לטראנסילוואניה ולבאלקאן. 

היסטוריה. ב 107 — 275 לסה״ג נמצא תחומה של ב׳ 
ההיסטורית בידי הרומים ונכלל בפרובינציה ךקיה (ע״ע) 
אסולנסיס. בצפון־מערבה של ב׳ עבר חגר־מגן(לימס) ר 1 מי. 
מאמצע המאה ה 3 עד הכיבוש המדיארי (בסוף המאה ה 9 ) 
החזיקו בב׳ עמים ושבטים שונים: גותים ( 250 ), הונים ( 375 
ו 439 ), בולגארים ( 528 ), סלאווים דרומיים ואווארים. מלכי־ 
הונגאריה מסרו את ב׳, שהיתה חבל־ספר, לנציבים צבאיים 
בעלי אוטונומיה רחבה, שנקראו בשם "באנים". משנבוסו 
הסרבים בפני התורכים ( 1389 ) שימשה ב׳ סלע־מחלוקת בין 
התורכים וההונגארים. ב 1459 הגיעו לב׳ הפליטים הסרביים 
הראשונים. ב 1526 נכבשה ב' על-ידי התורכים, שהחזיקו בה 
עד 1716 . בתקופת־שלטונם התיישבו בב/ שהיתה אז סאנ* 
ג׳אק מיוחד, רומנים מאולטניה. לאחר שנתחזק השלטון 
ההאבסבורגי בב׳ וחלפה הסכנה התורכית (עם שלום־ 
בלגראד, 1739 ) התחיל השלטון מושך לב׳ מתיישבים מגרמניה 
הדדומיודמערבית(שובים) וגם מן הארצות השכנות (סרביה, 
ואלאכיה והונגאריה), והללו החיו את שממותיו של החבל, 
שנחרב מחמת המלחמות וחוסר־הביטחון, ששרר בו מן המאה 
ה 15 ואילך. פריה של התיישבות ז( הוא ישוב מגוון מאוד 
מבחינה אתנית ולש(נית. השלטון ההאבסבורגי בב׳ על כל 
חלקיה היה צבאי עד שנת 1779 , שבה סופח רובה של ב׳ 
להונגאריה, ורק איזור צר בדרומה של ב , נשאר תחת שלטון 
צבאי קיסרי עד 1873 . אחד מרד ההונגארים בבית־האבסבורג 
( 1849 ) נקרעה ב׳ מעל הונגאריה ואורגנה, ביחד עם מחוז־ 
באצ׳קה הסמוך לה, כחבל אוסטרי! אך ב 1860 הוחזרה 
להונגאריה. בשלום טריאנון ( 1920 ) הוצאה ב , מידי הונ־ 
גאריה וחולקה בין רומניה (שני שלישים) ויוגוסלאוויה 
(שליש אחד). במלחמת־העולם 11 נפלה ב׳ בידי הגרמנים 
וב 1944 כבשוה הרוסים, שהחזירוה לרומניה. 

יהודים. בתקופת השלטון התורכי בב׳ התיישבו כאן 
יהודים ספרדיים, בעיקר מסאלוניקי, ברובם הגדול — בעיר־ 
הבירה (ע״ע טימישוארה). עם מנוסתם של התורכים מפני 



115 


כנט — בננז, גסמלי בן מרדכי 


116 


האוסטרים ב 1716 נשארו בב׳ רק יהודים מועטים, וכובשיה 
של עיר־הבירה לא מצאו בה אלא 12 משפחות יהודיות. ב 1739 
היו בעיר זו 46 משפחות יהודיות, מהן % אשכנזיות, שבאו 
מארצות־הקיסר. השלטון, שמשך לב׳ מתיישבים מעמים 
שונים מקרוב ומרחוק, דחק את רגליהם של היהודים בב , 
וצימצם את מספרם עד פדי כמות מבוטלת. לאחר ההקלות, 
שניתנו ליהודים ע״י הקיסר יוסף 11 , נמצאו ב 1787 בב׳(לפי 
המפקד, שנערך באותה שנה) 612 נפש מישראל (כלומר, 
קצת יותר מאחד לזלף באוכלוסיה). לכל יהודי־ב׳ הותר 
להשתמש רק בבית־קברות אחד (בעיר־הבירה). לפי המפקד 
ההונגארי האחרון (מ 1910 ) היו בב , 20,643 יהודים, מהם 
6,022 בעיר־הבירה, שבה התרכזו היי־הרוח של יהודי ב׳. 
במאה ה 19 נטו יהודי־ב׳ להתבוללות ולהזדהות עם המאד־ 
יאדים, שהיו האומה השלטת בחבל. משעברה ב׳ לידי רומניה 
ויוגוסלאוויה נתפשטה הציונות בתוך יהודי ב׳, אבל הלשון 
ההונגארית הוסיפה להיות מדוברת ביניהם, ובכלל זה אף 
בין אותם מהם שנולדו בב' לאחר שהחבל יצא מרשותה של 
הונגאריה. 

א. י. בר. 

ב;ט, אינוק ארנולד — :): £001101 £710011 — 

( 1867 , האנלי, סטאפורדשיר — 1931 , לונדון), סופר 
אנגלי. אביו היה פרקליט, ואף ב׳, לאחר שנתחנך בבתי־ 
הספר שבעיר־מולדתו, נעשה פקיד של עורך־דין. לאחר שזכה 
בפרס בעד סיפור קצר, פרש מן הפרקליטות והקדיש את 
עצמו לספרות. ב 1893 עבר ללונדון וכאן נתמנה עורך של 
כתב־עת לנשים והירבה לפרסם מאמרים על נושאים שונים. 
ב 1900 עבר לפאריס, במקום שישב 10 שנים ונשא צרפחיה. 
בימי מלחמת־העולם 1 שימש מנהל התעמולה הבריטית 
בצרפת. 

למרות מה שב׳ השתדל להעמיד פנים של קוסמופוליטן 
ואיש העולם הגדול, נשאר ביסודו איש הפרובינציה, וברו־ 
מאנים החשובים המועטים שחיבר מתוארים החיים בערי־ 
התעשיה בסטאפורדשיר, מחודמולדתו. חיבוריו בענייני מדי¬ 
ניות, מוסר וספרות, ובן תיאורי מסעותיו, התופסים את 
רוב 80 הכרכים של כתביו׳ לא יצאו מכלל עיתונאות. את 
מקומו בספרות קנה לו ע״י סיפוריו על ״חמש הערים״: 1113 ! 
5 ת*\ 70 71%0 £7110 נ> (״חנה בת חמש הצרים״, 1902 ) 73-1 
5 ח׳*! 70 0 ׳\ £1 1110 0 £ 105 (״מעשיות מחמש הערים״, 1907 ) 7 
ץ 11 מ! £3 ■ 1£01 ז 3 ! 1 ץ 13 ס 7110 (״משפחת קליהנגר״׳ 3 כרכים, 
1910/16 )! 7310 י 05 ג 71 ו\ 0101 7110 (״סיפור הזקנות״, 1908 ). 
ברומאנים אלה, וכן ברומאן שלו 810115 ת 3 ת!ץ £100 ("סימטת־ 
המדרגות של רייסימן", 1923 ), שעלילתו מתרחשת בלונדון, 
נתגלה ב׳ כגדול הסופרים הבריטיים מן האסכולה הנאטורא־ 
ליסטית. ב׳ היטיב למסור אווירה באמצעות תיאור מדוקדק 
ושפע של פרטים. מעשי יום־יום וחיים צדי־אופק בערי־ 
השדה משתקפים בסיפורים אלה כבאספקלריה! אך למרות 
גישה ראליסטית ז 1 היתד, בו, בב , , נימה רומאנטית, שמצאה 
ביטוי בעיקר ברומאנים הסנסאציוניים ובקומדיות ההיתו¬ 
ליות שלו, שהאפיינית שבהן היא 03101 7110 ("יוצא דופן"). 
כל חיבוריו נכתבו מתוך ערות־רוח ותשוקת־חיים, וברו־ 
מאנים הנזכרים, שבהם ידע לבלום את נטייתו לשטף־ 
כתיבה, הגיע לרמה ספרותית גבוהה מאוד. מחזותיו המועטים 
זכו כולם להצלחה! ביניהם — 4110510110$ ג ("ציוני־דרך", 


1912 ) ו 0 ־ 01 ] 00 ׳,י 1 > 4 , : 01031 7110 ("ההרפתקה הגדולה", 

1913 ) , יומניו, שהם מעניינים ביותר, נתפרסמו אחר מותו 
( 1932/33 ). 

. 1948 ,. 5 . 4 ,״ 110 ^ .׳ 3 \ ; 1939 ,. 8 . 4 ,ס 0311 ז 11 ס£ג.ז . 0 

א. א. ם. 

בנט 00 מ 80 ), מרדכי בן אבךהם ( 1753 , צ׳ורגו 05111-1 
26 ], פלך וייסנבורג, הונגאריה — 1829 , קארלם- 
באד), רב־המדינה במוראוויה בסוף המאה ה 18 ובשליש 
הראשון של המאה ה 19 ! מראשי החכמים התלמודיים בזמנו. 
ב׳ למד תורה בישיבת פיורדה (באוואריה) מפי הרב יוסף 
שטיינהארט, בעל שו״ת "זברון יוסף". ב 1784 נתמנה דיין 
בניקולסבורג (מוראוויה). ב 1787/8 כיהן כרב בלונדנבורג 
(מוראוויה) ובשוסבורג (• 31 ״ 835 , הונגאריה), ומ 1789 ואילך 
שימש רב וראש־ישיבה בניקולסבורג ורב־המדינה במוראוויה. 
לישיבתו של ב׳ בניקולסבודג נהרו תלמידים מקרוב ומרחוק 
ומספרם הגיע ב 40 שנות רבנותו לכמה אלפים. מחיבוריו של 
ב׳ נדפס בחייו רק "באור מרדכי", חידושים על ספר המצוות 
של ר׳ מרדכי בן הלל ( 2 כרכים, וינה תקס״ה—תקע״ג). אחר 
מותו נתפרסמו חיבוריו: "מגן אבות", על ל״ט אבות־מלאכות 
האסורות בשבת (ז׳ולקווה תקצ״ה! מהדורה שניה, ובראשה 
הערות מאת ר׳ שלום מרדכי הכהן, פיטרקוב תרס״ד)! "הר 
המור", קובץ שו״ת, ונלווה עליהן ס׳ "חכמת שלמה" לר׳ 
שלמה קומש, תלמידו של ב׳(פראג תרכ״א)! "פרשת מרדכי", 
שו״ת לפי סדר ארבעת חלקי שולחן ערוך, בצירוף הערות מאת 
המו״ל, ר׳ אברהם יצחק גליק (מרמרוש־סיגט תרמ״ט)! 
"תכלת מרדכי", דרושים באגדה וחידושים על מקומות שונים 
בתלמוד, בצירוף תולדות המחבר (לבוב תרנ״ב )! "מחשבת 
מרדכי", חידושי אגדה לחמשה חומשי תורה (מונקאטש 
תרס״ב)! "חידושי מהר״ם בנט", הנקרא גם כן "דברי 
מרדכי", חידושים על טור ושולחן ערוך יורה דעה, הלכות 
בשר בחלב ותערובות, בצירוף חידושים מאת המו״ל, ר׳ 
אברהם יונגרייז (פאקש תרס״ו). 

ב׳ נלחם נמרצות בסיעת המחדשים, ובמיוחד באהרן 
חורין (ע״ע), ומיחד, בתוקף על ייסוד ההיכל הרפורמי 
בהאמבורג. עם זה גילה הבנה מסויימת לצרכיהם הרוחנים 
של בני־דורו. על־פי בקשת השלטונות עיבד ב׳ תכנית של 
לימודים למתעתדים לשמש ברבנות וכלל בתכנית זו גם 
לימודים חולונים. הצעותיו נתפרסמו ב״תולדות ר , מרדכי 
בנט" של בנו ר׳ יעקב אברהם (אופן תקצ״ב). בהשפעתו 
של ב׳ חיבר בנו, נפתלי בנט (ע״ע), ספרי־עזר (בעברית 
ובגרמנית) ללימוד עיקריה של אמונת-ישראל. 
ר. פרבר, םאר מרדכי, תשי״א. 

מ. נ. צ. 

|נט, נ?^לי ?ן מחיכי ( 1789 /תקמ״ט, ניקולסבורג - 
1857 /תרי״ח, שאפה, מוראוויה), רב ומחבר! בנו 
השלישי של ר׳ מרדכי בנט (ע״ע). שימש רב וראש־ישיבה 
בעיירה שאפה ( 50113££3 ) מתקצ״ו/ 1836 עד תרי״ח/ 1857 . 
ב׳ חיבר: א) "ברית מלח", ביאור על הלכות דם ומליחה 
שבשולחן ערוך יורה דעה (פראג תקע״ו)! ב) "אמרי שפר", 
הספד על ר׳ משה סופר [ע״ע] (פרסבורג ת״ר)! ג) "מספד 
גדול וכבד מאד", הספד על אביו ר׳ מרדכי בנט (וינה תק״צ)! 
ד) "אמונת ישראל", הצעת יסודי הדת בדרך שאלות ותשובות 
לשם חינוך בני־הנעורים מישראל, עברית וגרמנית (פראג 



117 


בנט, נפתלי כן מרדכי — בנטיווליר 


118 


תקצ״ב); ה) "תורת דת משה וישראל", על עיקרי־האמונה, 
עברית וגרמנית (שם תקפ״ז). על תכנם של שני החיבורים 
האחרונים נתפרסמה ב״כרם חמד" (חלק א', מכתבים ג׳ וד׳) 
חליפת איגרות בין יצחק שמואל רג׳יו(יש״ר) מגוריציה ובין 
ב׳. לזכר הדליקה הגדולה, שנפלה בשאפה בכ״ד במינן תקפ״ב 
( 1822 ) והחריבה כמעט כליל את שכונת־היהודים שלה, 
גזר ב׳ על בני-קהילתו לצום ולומר סליחות בציבור באותו 
יום בכל שנה ושנה. מנהג זה נתקיים בקהילה עד ימי 
השואה של מלחמת־העולם 11 . 

הקדמת ב׳ ומכתב אביו בראש ״ברית מלח״; ד. פויכסןבג, 
ספר היובל לכבוד ר׳ אריה שורץ, עמ׳ 550 ואילך 1 אהרן 
נלדן, שם הגדולים החדש, חלק ב/ אות ב׳, סי קל״ט ז ח. 
פלש, 3 ן,ז ,^ 1 , 95 : ר. פרבר. פאר מרדכי, תשי״א, עכד 
55 ואילך. 

מ. נ. ד. 

בנטו, לעונות, ע״ע אפךילןה, אתנוליגןה, לשונית. 

בנטויץ'! נזךמן (מתתיהו) — 05 ז; 13 \ ?ס מ 3 מ 1 ז 0 א 
11 :> 1 ׳%: 1 ת 36 — (נו׳ 1883 , לונדון), משפטן בריטי 
יהודי; מלומד ועסקן ציבורי.— אביו של ב׳, ה ר ברט (צבי) 
ב׳( 1856 — 1932 ), שהיה פרקליט נודע ומומחה לדיני־הקופי־ 
רייט (ערך במשך יותר מ 25 שנה את כה״ע החשוב למשפטים 
31 תזט 0 ( ^ 11161 ׳), היה מראשוני חו״צ באנגליה ואירגן 
( 1898 ) את העליה־לרגל לארץ־ישראל של חברי "ברית 
המכבים״, אגודה של יהודים אנגליים משכילים; ב 1916 — 
1918 היה חבר המועצה הציונית המדינית, שהוקמה בלונדון 
ביזמתו של וייצמן. — נ׳ ב׳, שלמד משפטים בקימבריג׳ 
( 1901/5 ), פעל ב 1908 — 1912 כעו״ד בלונדון. ב 1913 נתמנה 
מפקח על בתי־המשפט במצרים ומרצה בביה״ם למשפטים 
בקאהיר. בימי מלחמת־העולם 1 ( 1915/18 ) שירת בהצטיי¬ 
נות בצבא הבריטי בחזית ארץ־ישראל ונשתחרר בדרגה של 
מיג׳ור. מ 1920 היה התובע הכללי של ממשלת ארץ־ישראל, 
ובתפקיד זה פעל הרבה למודרניזאציה של בתי־הדין בארץ 
ולהחלפתם של החוקים וסדרי־הנוהל התורכיים באנגליים. 
ב 1930 נערכה התנקשות בחייו של ב׳ ע״י ערבי קנאי, וב 1931 
התפטר ב׳ ממשרתו בממשלת א״י משום מדיניותה האנטי- 
ציונית. 

ב 1932 נתמנה ב׳ פרופסור ליחסים בינלאומיים באוניבר¬ 
סיטה העברית בירושלים. ב 1933 — 1936 שימש המנהל של 
הנציבות לענייני הפליטים היהודיים מגרמניה מטעם הבר־ 
הלאומים. ב 1951 פרש מכהונתו באוניברסיטה ויצא לפנסיה. 
ב׳ חזר לאנגליה, במקום שפעל לטובת האוניברסיטה ולטובת 
הפליטים היהודיים מגרמניה. ב׳ חיבר שורה ארוכה של 
ספרים בתחומי היחסים הבינלאומיים, הציונות, אדץ־ישראל, 
היהדות ההלניסטית( 5,1912 ג 111 ק 105£ ! 13£115,1910 ) 11 (- 110 ב 1 ?) 
ובעיות הפליטים, שכמה מהם נחשבים כספרי-יסוד. כן חיבר 
ספר על י. ל. מגנם ( 1954 ; עברית: 1956 ), שב׳ היה קרוב 
לדעותיו המדיניות(ע״ע בדית שלום),והיה מעורכי ה 1511 ׳* 16 
^ 16 ^ 26 בלונדון ב 1910 — 1913 וב 1932 — 1934 . 

אשתו של ב׳, הלן קארוליין, שימשה ( 1956/7 ) יו״ר של 
מועצת־המתוז של לונדון. 

; 1940 , €7 ¥61111 1771 ^ ¥11 16 ( 7 ,. 8 . 77 , 1611 ^ 11 ) 86 .ז< 1 ) 30 . 14 
; 1932 , 7 ) ¥6171 7 ) 6 * 11 <ז 0 ז¥ 1716 מ;׳׳ 8 , 1611 ^ 11 ) 86 .א 
,׳ת>¥\ 171 ז £7€ .^ 0.71 ¥\ ; 1941 /¥ 7100 1106671 ^ 

.(אוטוביוגראפיות) 1946 

ב. ר. 


1033 [, 0010 לירט —ח 0 ] 1 זש 13 : 131:1 ־ 110111351 '!'—( 1782 , 
הילזבורו [ 1115201-0 !!], קארוליינה הצפונית — 

1858 , ואשינגטון), מדינאי אמריקני. כבן 8 נתייתם מאביו, 
שהיה אנגלי משכיל, אך אמו, שהיתה אף היא בעלת־השכלה, 
נתנה לו חינוך טוב — מה שלא היה רגיל באותם הימים 
בחבלים, שהיו סמוכים לגבול האינדייני. ב 1799 עברה מש¬ 
פחתו למדינת־טנסי. כאן עבד ב׳ כמורה, חקלאי, עורך־דין, 
נטל חלק בענייני־הציבור ונבחר ב 1809 לסנאט של מדינתו. 
מ 1815 ואילך פעל בסנט־לואיס שבמדינת-מיזורי בעורך־דין 
וכעיתונאי רב־השפעה. מ 1820 עד 1850 שימש נציגה של 
מדינת־מיזורי בסנאט של אה״ב ומנהיג הדמוקראטים של 
המערב. מ 1824 ואילך נמנה עם חסידיו של אנדרו ג׳קסון 
(ע״ע) ונלחם עם זה האחרון נגד הבאנק המרכזי של 
אה״ב (ע״ע אה״ב, עמ׳ 173 ). ב׳ התנגד לזכויות־היתר, שמהן 
נהנו הסוחרים והבאנקים, ודרש, שהקרקעות הממשל¬ 
תיים יימכרו במחירים נוחים למתיישבים חדשים. אע״פ 
שהיה בעל־אחוזות ובעל־עבדים, התנגד מנעוריו לעבדות, 
ולפיכך הסתכסך מ 1850 ואילך עם מפלגתו ואיבד את מושבו 
בסנאט. — החשובים שבכתביו המרובים הם: ' ¥6315 17 ־ 1211 
^ ¥16 (״סקירה של שלושים שנה״, 1854/6 ; תיאור פעולותיו 
של הסנאט האמריקני במשך תקופת שירותו* של ב׳ 
בתוכו), 111 ; 0 ז£ 00112165$ 01 0623165 01126 1 ת 6 ת 211118€1 .^ 
1859 0 ; 1789 ("קיצור הוויכוחים בקונגרס של אה״ב", ב 16 
כרכים, 1857 — 1861 ). 

, 61£5 !\ . 1 \ .¥\ ; 1887 ,. 8 . 71 . 71 ' 7 , 1100501/611 סזס^ססןדד 
,. 8 . 77 . 711 , 5 ז 80£6 . 14 .{ ; 1904 ,. 8 . 17 . 171 /ס ^ 71 1€ ! 7 
; 1945 , $ 071 } # 7 > 1 / 0 771 € ״־ 1 [ י ז 0 §תנג 10 ן) 50 . 4 ? ; 1905 

111 ) 4771 € 716 /} 1 * 111 )€.¥ 71 ־ 50141710 ,. 8 . 77 . 771 , 01111 ) 8 . 8 .£ 
.( 1953 ץ 111 ( , 1 ) 1 10 ז 771£10 

בנטי־ווליו ( 3611111/08110 ) , שמה של משפחת־אצילים בבו¬ 
לוניה, שנזכרת בתעודות מן המאה ה 13 ואילך. 

משפחת־ב׳ נתחזקה בבולוניה ע״י המדיניות המתחלפת ורבת 
המזימות, שניהלה כלפי האפיפיור והכנסיה הרומית — להלכה 
אדוניה החוקיים של העיר. בני המשפחה הידועים ביותר הם 
ג׳ובאני 1 , שהגיע ב 1401 לשלטון בבולוניה, אך נוצח ב 1402 
ע״י הויסקונטי (ע״ע) ממילאנו ונרצח זמן קצר לאחר מכן 
ע״י יריביו. גורל דומה נפל בחלקם של בנו, אנטון גלאצו 
( 03163220 ססזג!^), יוריסטן, ששלט במשך תקופות קצרות 
בבולוניה (ב 1420 ו 1435 ), ובנו של זה האחרון, אניבלה (-פג 
11111316 ), נסיך בולוניה ב 1438 — 1445 . כשבנו של אניבלה, 
ג׳ובאני 11 (ר׳ למטה), היה בן 3 , מסרו אזרחי־העיר את 
השלטון לשאר־בשר של המשפחה, סאנטה ב׳( 1446 — 1462 ), 
שעשה שלום עם האפיפיור וחידש את שיגשוגה של העיר 
והאוניברסיטה שלה. יורשו היה ג׳ובאני הנזכר. הוא נמנה עם 
הנסיכים החשובים ביותר של איטליה בזמנו ובזכות פעולתו 
נעשתה עידו אחד מן המרכזים של תרבות־הרנסאנס. אך 
ב 1506 גורש מבולוניה ע״י האפיפיור יוליוס 11 וב 1508 מת 
במילאנו. בנו׳ אגיב א לה, חזר, בחסותם של הצרפתים, 
לבולוניה ( 1511 ), אך הוגלה ממנה לאחר זמן קצר, ומאז 
ועד המאה ה 20 התגוררה משפחת־ב׳ בפרארה, בלא שהיתה 
לה השפעה מדינית כלשהי. מבניה של המשפחה בתקופה זו 
נתפרסמו הקארדינל גויד 1 ב׳ ( 1579 — 1644 ), שהצטיין 
כהיסטוריון, והקארדינאל קורנליו ב׳( 1668 — 1732 ), שתיר¬ 
גם לאיטלקית את האפוס תבאיס ( 1162315 '!) של המשורר 
הרומי סטאטיוס. 

. 1937 , 710 ^ 8010 /ק *. 8 7716 , 4 < . 0 



119 


בנמיכג, פרדריק גדנט — בני־ברית 


120 


13 "]" (י י ק - 8211£1118 : 3111 ־ 01 1011 ^ 1 ) 10 ? — 

( 1891 , אליסטון, קאנאדה — 1941 , ניופאונדלנד), 

פיסיולוג ופארמאקולוג קאנאדי. ב׳ רכש את השכלתו הרפו־ 
אית באוניברסיטה של טורונטו. הוא שירת בצבא הקא־ 
נאדי במלחמת-העולם 1 והצ¬ 
טיין בקרבות. אהר המלחמה 
חזר לעבודה רפואית בטו־ 
רלבטו*, במעבדתו של מקלאוד 
(ע״ע)! ב 1921 נתמנה מרצה 
בםארמאקולוגיה.ע״י מאמר של 
משה ברון הופנתה תשומת-לבו 
לאפשרות של הריסת רקמת- 
הלבלב בלא לפגוע בהורמון 
שבתאי־האיים. בשיתוף עם צ׳. 
ה. בסט(ע״ע)—שעדיין היה אז 
סטודנט — הצליח ב׳ ב 1921 
לבודד את האינסולין (ע״ע), 
ושני החוקרים הצעירים, יחד 
עם מקלאוד, הכניסוהו לשימוש רפואי ב 1922 (ע״ע סכרת). 
ב 1923 הוענק לב׳—ולמקלאוד— םרס־נ 31 ל לרפואה. בהנאה 
הכספית מן הפרס שיתף ב׳ את שותפיו בעבודה: בסט וקוליפ. 
באותה שנה נתמנה ב׳ פרופסור למחקר רפואי בט 1 רןנטן. 
ב 1930 נפתח שם "מכודב׳". ב 1934 הוענק לב׳ תואר־אצילות. 
עבודותיו המאוחרות עסקו בחקר־הסרטן. במלהמת־העולם 11 
שימש מנהל השירות הרפואי בצבא הקאנאדי ואחד מראשי 
המחקר המדעי הצבאי של בריטניה. ב׳ נספה בתאונה של 
אוירון צבאי בדרכו לאנגליה. 

. 194 6 , 2010 ) 17 5 *£ 1721172 ) 8 , 15 זז £13 . 5 

|;טינק שמה של משפחת־אצילים (ידועה 

מ 1304 ואילך) בארצות־השפלה, אנגליה וגרמניה. 

אחד מבניה של משפחה זו, ויליאם ב׳ ( 1645 — 1709 ), 
הכין את פלישתו של המלך וילים 111 (ע״ע) לאנגליה, נשאר 
יועצו הקרוב של המלך וזכה בתואר הרוזן( 6311 ) של פורט־ 
לנד. אחד מצאצאיו היד. הלורד ויליאם ק א ו נ ד י ש ־ ב׳ 
(. 8 ־ 11511 ) 611 ^ 103 1774 — 1839 ), שנכנס בצעירותו לצבא 
וכיהן ב 1803/7 כנציב במאדראס שבהודו. ב 1811 היה מפקד 
הגדוד הבריטי בסיציליה והכריח את פרדינאנד, מלך־נאפולי, 
להעניק לתושבי־האי חוקה לפי דוגמת החוקה הבריטית 
(ע״ע נאפולי, היסטוריה), ב 1813/15 השתתף במלחמות 
בספרד ובאיטליה וב 1827 — 1835 שימש כנציב עליון(־ 06:16 
זס״ז^סס 31 !) בהודו הבריטית׳ תיקן שם את החינוך ואת 
שיטת־השיפוט, אסר את שריפת־האלמנות ודיכא את כת־ 
המרצחים של התאגים ( 1111185 ׳). 

1073 , 80556111 .[ ; 1892 ,. 8 1261, 8073. #11110x1 ט 80 . 0 .ם 

— 1811 , 1 ( 51011 / 0 111077 )^) 1 ) 00 87111511 1 ) 1171 . 8 1771 ) 1111 

. 1956 , 1814 

בן־אחיו של הקודם, הלורד ג׳ורג׳ ק א ו נ ד י ש־ב׳( 1802 - 
1848 ), שימש ב 1822 — 1824 כמזכיר של'דודו, ג׳ורג׳ קנינג 
(ע״ע); ב 1828 נכנס לבית־הנבחרים הבריטי כנציג של 
מפלגת־הוויגים ותמך בחוקים, שנועדו להכניס רפורמות 
ליבראליות (ע״ע בריטניה, היסטוריה), בכללם בהצעה 
לשיווי הזכויות של היהודים. ב 1834 עבר לאופוזיציה השמ¬ 
רנית בהנהגתו של רוברט פיל (ע״ע); אך כשזה האחרון 
ביטל את המכס על התבואה ב 1845 , הצטרף ב׳(עסדיזראלי) 


למתנגדיו של פיל, ואף מכר את סוסי־המרוץ המפורסמים 
שלו כדי לממן את פעולתו המדינית. 

; 1851 ,ון 1/1 ן 70 !!סו 8 1001 ( 011 ? 4 ,. 8 ) 07% ) 0 8073 . 1513611 (£ . 8 

,ץ 6 ז 1 .א . 0 ; 1892 ,. 8 ) 0007% )!■ 801 ( 0 £1/6 8.00111% ,!משא .ן 

. 1937 , 0(71110X1071 ׳{, 11 (, £01 871%113/1 7/1 6 

א. מ. י. 

בגטלי, ריצץ״ד — ץ 16 :זמ 86 1 >- 1131 :> 111 — ( 1662 , אולטון, 
יורקשיר — 1742 , קימבריג׳), מחוקרי הלשונות 
והספרויות הקלאסיות. ב׳, שהיה חניך האוניברסיטה של 
קימבריג׳, שימש עד מותו 0011666 ץ 11£ ז 1 ז' 1 ' £ם : 1135161 *. 
מחקרו החשוב על ;מכתבי פלךיס״ ( 1697 ), שבו הוכיח ב׳ 
שמכתבים אלה נתחברו במאה ה 2 לסה״ג ושהם מיוחסים 
בטעות לפלריס (ע״ע), העמיד את ב׳ בראש מבקרי הנוסח 
של הספרות הקלאסית. משאר עבודותיו של ב׳ חשובות 
ביהוד ההוצאות של כתבי הורציוס ( 1711 ). טרנטיוס ( 1726 ) 
ומניליוס ( 1739 ). בשנות ה 30 של המאה ה 18 'ע 0 ק ב׳ בחקר 
הומרום ובין השאר הוכיח, שהרבה מן התופעות שהן מיוח¬ 
דות למשקלי האפוס החומרי מקורן בהעלמותה של האות 
דיגמה, שהיתה קיימת בכמה דיאלקטים יווניים עד המאה 
ה 2 לפסה״נ. — העקרון: "ההגיון עדיף ממאה כתבי-יד" 
היה נר לרגליו של ב׳ בכל מחקריו. 

חלק מכתביו של ב׳ כונס ב 3 כרכים ב 1836/42 . ב 1842 
נתפרסם על־ידי ו 1 :זז 0 ׳״ 15 )ז ¥0 \ .ס קובץ של אגרותיו (בשני 
כרכים). 

,^ 0131 .{ 1 > 311 ^ 111010111 זג 8 1 .^ ; 1882 ,. 8 , 136 ^( . 0 .מ 

. 1908 ,. 8 / 0 ץ*/? 6110 £ 70 * 8 

בני־^להים, ע"?י מלאכים. 
^.יאם, ע״ע ?מים. 

ב£לאם עיירה בסוריה. על חוף הים התיכון. 

מ 1952 ואילך היא משמשת מוצא לנפט המובא 
מכרכור שבעיראק בצינור בעל קוטר של 30 אינץ׳, שמסוגל 
להעביר 12 מיליון טון בשנה. התושבים הם ברובם הגדול 
ערבים סוניים, ובמיעוטם עלאויים ונוצרים. מלבד בדיג 
ובעבודה בגמל הם עוסקים בגידול זיתים, מאבאק ותולעי- 
משי. — ב׳ היתה בתקופה העתיקה בתחומה של ממלכת אמד 
(ע״ע). ביוונית נקראה לוקאס או באלאניאה, ומכאן 

בא שמה הערבי של ב׳ (ואין לערבב ב׳ ז 1 בב׳ שבגליל 
מקורות־הירדן, ע״ע פמיס). מן המאה ה 2 לפסה״נ ואילך היתה 
ב' עיר הלניסטית! אח״כ היתד. עיר נוצרית, ששימשה מושב 
לבישוף. הצלבנים כבשוה במסעם הראשון בדרכם לירושלים 
והחזיקו בה מ 1099 עד 1285 . בב׳ נשתמרו רק שרידים 
מועטים מימי־קדם. 

!נ;י־?ף י ח, הסתדרות יהודית בינארצית לקידום ענייניהם 
של היהודים והעקרונות של ההומאניות. נוסדה 
ב 1843 בניו־יורק. מטרותיה המקוריות היו: לטפח בין היהו¬ 
דים את עיקרי־המוסר, וביחוד את חיבת־הצדקה, לחזק בתוכם 
את יחסי הכבוד והחיבה אל הארץ, שבה הם חיים, ולעורר 
אותם לתמיכה במדעים ובאמנויות. 

ב״ב מונה כ 350,000 חברים ב 33 ארצות, רובם המכריע 
באה״ב ובקאנאדה ( 185,000 גברים ב 1,000 לשכות ו 125,000 
נשים ב 600 סניפים) והשאר באמריקה הלאטינית, באירופה, 
באוסטראליה, באפריקה ובישראל ( 10,000 איש ב 150 לשכות 



6 . נ. בנטינג 



121 


בני־ברי־ת — בני־ברק 


122 


וסניפים! בכללם 50 לשכות בישראל). אירגוני־הנוער של 
ב״ב מקיפים 28,000 צעירים וצעירות. 

המיבנההאירגוני. ״הלשכההגדולה״ — המורכבת 
מן הנשיא, הנבחר לשלוש שנים, שבעה סגנים, גזבר ומז¬ 
כיר — היא בעלת הסמכות העליונה בהסתדרות. היא מתכנ¬ 
סת בקביעות פעם בשלוש שנים, וחבריה נבחרים ע״י הלשכות 
המחוזיות. ועדת־המנהלים ( 5 ז 00 זש 305 > 0£ | 8031£ ), המור¬ 
כבת מן המנהיגים הראשיים של ההסתדרות, מקיימת אסיפות 
שנתיות, והיא הגוף המדריך בפרק הזמן שבין האסיפות 
השלש־שנתיות. המשרד הבינארצי של ב״ב נמצא בוואשינג־ 
טון׳ בירת אה״ב. 

לפי חוקת ב״ב, מוסמכות חמש ועדות לפקח על הפעולות 
השונות: הוועדה נגד הוצאת דיבה, ועדת בני ברית־הלל 
(ר׳ להלן), ועדת הנוער של ב״ב, הוועדה לשירות־מקצועי 
והוועדה לאמריקניות ולעניינים אזרחיים. הפעולות של נשי 



הססל של הסחדרוח נני־בריוז 


ב״ב מתנהלות בהדרכת המועצה העליונה של הנשים, המור¬ 
כבת מנשיאה, מן הנשיאה לשעבר של כל מחוז ומנציגה 
נבחרת ספל מחוז. 

לשכות־הגברים וסניסי־הנשים מתרכזים ב 11 לשכות גדו¬ 
לות. הלשכות מ 1 עד 7 הן של אה״ב וקאנאדה. הלשכה 
הגדולה מס׳ 14 מקפת את ישראל, הלשכה הגדולה מם׳ 15 
מקפת את בריטניה הגדולה ואירלאנד. הלשכה הגדולה מם׳ 
19 מקפת את ארצות אירופה שמתח לתתוס-ההשפעה 
הסובייטי, ולשכה גדולה אחרת (מס׳ 20 ) — את ארצות 
אמריקה הדרומית. הלשכות 8 — 13 , שהקיפו את ב״ב ברוב 
הארצות של יבשת־אירופה, בטלו בתקופת השואה. חברות, 
מועצות, ועידות ואירגונים אחרים קיימים במקומות שונים 
כדי לספק את הצרכים הרגילים של הלשכות בתחומי פעולתן. 

ב״ב, ביחד עם ועד־המורשים ( 5 ש 1 זטנ 01 ט 0£ 1 >ז 803 ) של 
יהודי בריטניה וועד־המורשים של יהודי אפריקה הדרומית, 
מהווים את הגוף של הוועד המתאם של המוסדות היהו¬ 
דיים — גוף לא־ממשלתי, שנהנה ממעמד של מייעץ למועצה 
הכלכלית והחברותית של האו״מ. 

הפעולות. כשנוסדה ב״ב עדיין לא היו מעשי־צדקה 
בקנה־מידה רחב מקובלים בציבור היהודי האמריקני. כתוצאה 
מפעולותיה של ב״ב, נוסדו כמה מן המוסדות המפורסמים 
הראשונים של היהודים באמריקה, שטיפלו בחולים ושעסקו 
בתמיכה ביתומים וזקנים. 

אך הסתדרות ב״ב היתה מעוניינת תמיד גם בטובתם של 
היהודים שמתח לאה״ב (בין השאר פיתחה שיטה של הושטת 


עזרה למהגרים ויזמה סיוע לנצרכים בין יהודי אירופה 
בתקופת מלחמת־העולם 1 ), וכן היה לה תמיד עניין מיוחד 
בא״י ובמדינת-ישראל. ב 1865 שלחה הסתדרות זו 4,500 
דולאר למשה מונטיפיורי (ע״ע) לשם סיוע לקדבנות של 
מגיפת החולירע בארץ ובעשרות השנים שלאחר מכן הקציבה 
בקביעות תרומות לחברת־כל־ישראל-חברים בצרפת, כדי 
שתחולקנה למוסדות בארץ־הקודש. על סף המאה הנכחית 
התחילה הסתדרות ב״ב מסייעת סיוע כספי ישיר לספריה 
הלאומית בירושלים ולטכניון בחיפה. אחר מלתמת־העולם 1 
אספה קרן של 25,000 דולארים לפיתוח הדיור בא״י והעניקה 
סטיפנדיות אחדות לאוניברסיטה העברית. 

ב 1936 ושוב ב 1941 , תרמה ב״ב 100x100 דולארים לקהק״ל 
לשם קניית אדמה לייסוד של מושבות על שמותיהם של 
אלפרד מ. כהן והנרי מונסקי, נשיאי־ב״ב לשעבר. בשנה 
הראשונה לקיומה של מדינת-ישראל שלתה ב״ב למדינה 
החדשה חמרים ומכשירים שונים בשווי של 4 מיליוני דר 
לאדים. נוסף על כך תמכה במרץ במגבית היהודית המאוחדת 
באה״ב, והפצתן של אגרות־חוב ישראליות נעשתה חלק 
בלתי־נפרד מפעולותיה. סעיפים אחרים בתכנית־הפעולה של 
ב״ב כוללים את האחריות של ב״ב ל״מוסד הלל" (ר׳ 
להלן) באוניברסיטה העברית, בניינו וריהוטו של בית- 
הילד בישראל ע״י מועצת־הנשים העליונה, האחריות לשי¬ 
קומם של יוצאי-צבא בתל-השומר ונסיעתה של חורשת 
ב״ב ביער־הקדושים הגדול. 

ב״ב התעניינה גם בעבודה תרבותית בין היהודים, ועם 
זה ניהלה מלחמה באפליה. לשם מטרות אלו אורגנו על-ידיה 
רשת של ספריות, משרדי-נואמים ומחאות ציבוריות. הספ¬ 
ריות הראשונות, שנוסדו ע״י ב״ב, הוקמו בניריורק, בסיג־ 
סינאנד ובסן־פדאנציסקו בשנות 1850 ו 1860 . מ 1913 ואילך 
גברה בב״ב המגמה למסירתן של הפעולות החינוכיות התר¬ 
בותיות, וכן פעולות ההגנה, לרשותן של סוכנויות־קבע 
מיוחדות. הליגה של ב״ב נגד השמצה נלחמת באנטישמיות 
ועובדת לשם הרחבתן של זכויות־האדם. ועדת בני ברית־הלל 
מפקחת על ״מוסדות הלל״( 131:1005 ) 11€18000 ו 81 ), שעוסקים 
בהקניית השכלה יהודית לתלמידים יהודיים באוניברסיטות 
שונות. 

ענף חדש אחר של ההסתדרות, קרן מונסקי של ב״ב, 
עוסק עכשיו בהקמת בניין בוואשינגטון, שישמש מושב 
להנהגה הראשית של ב״ב (בנייתו תעלה כמיליון דו׳לאר). 
בבניין זה תימצאנה בין השאר "ספריית ארבע החירויות ע״ש 
פראגקלין ד. רוזולט", המוחזקת ע״י נשי ב״ב, ותערוכה של 
עבודות היסטוריות ואמנותיות, שתדגים את ההיסטוריה של 
היהודים באה״ב. 

€1171 11 ? 5101 ) ? 11 ' 1 ' 7 ?$ (ס \ 1 ! 11 ח? 0 !/ . 711/1 ' 8 1101 ' 8 , 0501 ? . 8 

7101 ' 8 / 0 0 01151111111011 ; 1943 ,( 45 .!סע ,) / 800 ■ 07 ? צ 115/1 ) 1 ?[ 

, 1 ( 111 ' 8 1701 ' 8 15 7/115 ,(. 04 ) זמי 111535 . 11 ; 1953 , 511 / 1 ' 8 

1111171 ? 4171 1 ( 1 ן ? 14% 0011/171 ?*. , 1£11 מ 2 )ע 1 א . 11 .' 19531 
. 1953 , 5 ? 55 ? 1 /)/)// ■!? 01/1 /> 011 ץ 71 ) 1 ?[ 

ם. מ. ק. 

3 גי־בךק, בתקופה העתיקה — עיר בנחלת דן (יהושע 
יט, מה)! בתקופה החדשה — עיר במחוז תל־אביב, 

סמוך לרמת־גן. מספר תושביה כ 30,000 ( 1956 ). מקומה של 
ב״ב העתיקה — כ 8 ק״מ ממזרח ליפו וכ 6.5 ק״מ מדרום ליר¬ 
קון, בקירבח הכפר הערבי אבן אברק, שבתחומו הוקם 
בתשי״א כפר־המסזיבים! מקומה של העיר החדשה — באמצע 
הדרך בין תל־אביב ופתח־תקוה. 


123 


בני-כרר, — כניה (במאתמאטיקה) 


124 


בשנת פלישתו של סנחריב לא״י ( 701 לפסה״נ) היתר. 

ב״ב כפופה לאשקלון. ידיעות על ישוב יהודי בב״ב נשתמדו 
מן המאות ה 1 —ה 3 לסה״ג. ישיבת ב״ב, שבראשה עמד ר׳ 
עקיבא, היתה מפורסמת בתקופת-התנאים (סנה׳ ל״ב, ב׳; 
שם צ״ו, ב׳), והמקום היה ידוע באותה תקופה בפוריותו 
(כתוב׳ קי״א, ב׳). בתקופת־הצלבנים היתה בב״ב מצודה 
והמקום נקרא בשם בומברק ( 30 מנ 1 ומס 8 ). 

ב״ב החדשה נוסדה בתרפ״ד ע״י יהודים חרדים מעולי- 
פולניה על אדמה, שקנו מן הכפר הערבי אבן אברק. הישוב 
שמר על האופי הדתי, שנועד לו מתחילתו, וכיום מצויים 
בו שש ישיבות, שארבע מהן הן המשך לישיבות שנתקיימו 
בגולה, ומוסדות*חינוך דתיים אחרים. — רוב תושבי ב״ב 
מתפרנסים מתעשיה, מלאכה ומסחר. מצויים כאן 35 בח״ר 
לטכסטיל, 34 בח״ר ובתי־מלאכה לענפי־מתכת, ועוד מפעלי 
תעשיה ומלאכה, ביחוד לצרכי מזון, משקה והלבשה. ב 1950 
קיבלה ב״ב מעמד של עיר, ותחום שיפוטה של עיריית ב״ב 
מקיף שטח של 7,088 דונאם. — בב״ב ישב בסוף ימיו הרב 
ישעיה קרליץ (ע״ע), המכונה על שם ספרו "חזון־איש". 

ב 3 "בתיךה ("זקני־בתירה"), בניה של משפחה מפורסמת 
בישראל, שהוציאה מתוכה במשך כמה דורות, בסוף 
ימי־בית־שני ובתקופת־התנאים (לערך מן המאה הראשונה 
לפסה״נ עד המאה ה 2 לסה״נ), תלמידי־ חכמים נודעים. יש 
משערים, שנקראו כך על שם העיר בתירה שבצפונו של עבר־ 
הירדן (יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, י״ז, 26 ). — 
כפי שמסתכם ממקורות תלמודיים שונים (ירושלמי פסחים, 
ר, ה״א! שם, כלאים, ט׳, ה״ג; שם, בחובות, י״ב, ה״ג; 
בבלי פסחים, ס״ו, א׳: שם, בבא־מציעא, פ״ה, א׳! בראשית 
רבה, פרשה ל״ג), עמדו בראש העם, לגבי ענייני דת ודין, 
בתקופה שקדמה לנשיאותו של הילל, כמה אישים ממשפחה 
זו, שנקראו "בני־בתירה" (לפי הנוסח שבבבלי) או "זקני* 
בתירה״ (לפי הנוסח שבירושלמי); אבל הללו ויתרו על 
עמדתם המכובדת לטובת הילל — משום שעל השאלה, אם 
הקרבת קרבן־הפסח דוחה את השבת, היתד. להילל מסורת 
מפי שמעיה ואבטליון, שלפיה קרבן־הפסח דוחה אח השבת; 
משראו בני-ב׳ שהילל גדול מהם בתורה — "הושיבוהו בראש 
ומינוהו נשיא עליהם". משום מעשה זה נחשבו ב״ב כסמלים 
של ענוותנות גם בימיו של ר׳ יהודה הנשיא, שאמר עליהם: 
״כל מה שיאמר לי אדם — אני עושה, חוץ ממה שעשו ב״ב 
לזקני [הילל], שירדו מגדולתן והעלו אותו״. — המקורות 
התלמודיים אינם מוסרים לנו את שמותיהם הפרטיים של 
ב״ב, ונתעוררו בין החוקרים השערות שונות על כך. לפי 
המקורות שבירושלמי היו ב״ב נשיאים. בשאר המקורות 
התלמודיים לא כונו בכינוי זה בפירוש, אבל ממשמעות־ 
הדברים מסתבר, שקודם שנתמנה הילל כנשיא שימשו הם 
בנשיאות. לפי י. א. הלוי(ע״ע), מילאו ב״ב תפקידי־נשיאות 
בשעה שלא היתד. סנהדרין בישראל (אפשר, בתחילת ימיו 
של הורדוס), וכשראו שהילל גדול מהם — ויתרו על הנהגתם 
למענו. נראה, שכמה מבניה של משפחה זו זכו להשפעה גם 
אחר החורבן, כשהיתה הסנהדרין ביבנה, שהרי מסופר על 
ר׳ יוחנן בן־זכאי, שנמלך בדעתם של ב״ב ביחס לקביעתה 
של הלכה מסויימת, אף היא בקשר לשבת — אם יש לתקוע 
בשופר ביבנה בראש־השנה שחל להיות בשבת —, אבל לא 
קיבל את דעתם (עי׳ ראש־השנה כ״ט, ב׳). — כמה מן התנ¬ 


אים, שהיו ידועים בשם זה, נמנו, כנראה, על אותה משפחה 
עצמה, כגון: ר׳ יהודה בו־בתירה, ר' יהושע בן־בתירה ור׳ 
שמעון בךבתירה. 

י. א. הלוי, דורהז־הראשוניס, חלק א/ כרך ג׳, עם׳ 89-36 ; 

כרד ה׳, עם׳ 199-190 ; א. היימן, תולדות תנאים ואמוראים, 

תר״ע, א׳, עם׳ 365 ואילך; 1, 115-120 \ 101 \ ״ו. 11 

צ. ק. 

בנץ־ר, יענ^ב — ־>;) 1 >ן ״ 8 6 — ( 1720 ?, גיבראל־ 

טאר — 1785 ), דיפלומאט יהודי מארוקני. ב׳ היה 
בנו של אברהם ב׳, שפעל בשירותם של הבריטים בטטואן. 
ב 1763 — 1772 עבד ב׳ כמתרגם בקונסוליות הבריטיות 
בטטואן, טאנג׳יר, מוגאדיר ובמקומות אחרים; ב 1766 תיווך 
בכריתת אמנה בין אנגליה ומארויק(, ולאחר מכן הוענקה לו 
פנסיה מטעם הממשלה הבריטית. ב 1768 שימש סגן־הקוגסול 
בסאלי. ב 1772 בא לאנגליה בשליחות רשמית מטעם מושל־ 
מארוקו ונתקבל בחצרו של המלך ג׳ 1 רג׳ 111 . 

,^ 11171 ^ £71 / 0 1111 ) 0 ( 1 1101 ( 1110 11 ) 111 / 0 1 ) 11 ! 1111 ' 11111 \ 

0111110111  111 מ 8607 
1,1 ת 0 ק £8 ),ובירחון הגרמני לחכמת־ישראל נתפרסם 

על רומאן זה מאמר נלהב של החוקר המפורסם דוד קאופמן 
(ע״ע), ידידו של סמולנסקיו. כל אלה ביחד עוררו, כנראה, 
בלבו של ב״י את רעיון תחיית-ישראל על אדמתו ההיסטורית: 
משתחררים עמי־הבאלקאן הקטנים ומעוטי-התרבות — ומפני 
מה לא ישתחרר גם עס-ישראל ? והרי סמולנסקין הוכיח אז 
בספרו ״עת לטעת״, שישראל הוא לא כיתה דתית אלא עם — 
ויהא שאינו אלא ״עם־הרוח״ —׳ ובספרו "עם־עולם" דיבר 
גדולות על "תקות־ישראל" לתקומה מדינית בארצו. והש¬ 
תחררותם של עמי־הבאלקאן הוכיחה, שכל עם השואף 
להשתרש בארצו ההיסטורית ולדבר בלשונו ההיסטורית 
משיג שאיפה לאומית ז 1 . ומפני־מד, לא ישאף גם עם-ישראל 
לכלי — הרי גם לו יש ארץ היסטורית — ארץ-ישראל, 
ולשון היסטורית — הלשון העברית, וכלום אץ הדבר חסר 
אלא לעורר תנועה לאומית לשיבת ישראל לארצו וללשונו. 
ב״י עצמו מתאר בחגיגיות מדובה כיצד עלה הרעיון על דעתו 


בימי מלחמת רוסיה בתורכיה לשם שיחתר 
בולגאריה: "בימים ההם פתאום כמו בפתחו 
השמים ואור מבהיק, אור צח ומצוחצח, הב¬ 
ריק לפני עיני, וקול פנימי אדיר קרא באז¬ 
ני : תחית ישראל על אדמת אבות" (מילון 
הלשון העברית, המבוא הגדול, "הקדמה", 

עמ ׳ 1 ). ב״י גילה את רעיונו זה לסופרים 
עבריים בפאריס, אך הללו התייחסו בביטול 
לתכנית-התחיה שלו. ואולם במקרה נזדמן 
לב״י עיתונאי רוסי נוצרי, שהתייחס אל 
התכנית בחיוב, ויעץ לב״י, שיפרסם את 
רעיונו בעיתון, שיהודים הם קוראיו. אז כתב 
ב״י את מאמרו "שאלה לוהטה", שנדפס 
ב״השחר״ (שנה 5 , חוברת ו/ ניסן, תרל״ט) 

של סמולנסקין(לאחר ש״המגיד" סירב לפר¬ 
סמן). סמולגסקין, שחשב את הרעיון 
שבמאמר לדבר שקודם זמנו, פירסם את 
המאמר בשינוי-שם ("שאלה נכבדה") 

ובחתימת א. בךיהודה, שמו של הסופר החדש מכאן ואילך. 

מאמר זה שימש התחלה של תנועה חדשה בישראל, 
תנועת חיבת־ציון, וההמשך שלה — הציונות. מצויים בו כל 
היסודות של תפיסת-עולם לאומית חדשה: תביעה, שעם- 
ישראל יתחיל לגשם את הרעיון המשיחי בפועל — מדיניות 
יהודית! שיתחיל להתיישב על הקרקע בארצו — יישוב ארץ־ 
ישראל! שהלשון העברית תשוב לתחיה בפועל — הדיבור 
העברי החי, ולסוף, שהספרות העברית תתחדש ותטיף לחיי- 
תרבות חדשים — תחייודהרוח. 

בפאריס פגש ב״י בתייר גציל זליקוביץ (ע״ע), שסיפר 
לו, שבמסעו׳תיו בארצות אסיה ואפריקה היה מדבר עם היהו¬ 
דים שבארצות הללו עברית, ובכן אין הלשון העברית לשון 
מתה כלל. וכשחלה ב״י בחורף של שנת 1878 בשחפת ועלה 
על דעתו, שיירפא בארץ־ישראל החמה, שבה גם יוכל להתחיל 
בגישום רעיונו, פנה אל קרל נטר(ע״ע) בבקשה, שיסדר אותו 
בארץ. נטר הכנים אותו לבית-המדרש למורים של "כל ישראל 
חברים" בפאריס כדי שיתכשר בו לשמש מורה ב״מקוה-ישר־ 
אל". ובבית־מדרש זה שמע ב״י את שיעוריו של האשוריולוג 
פרופ׳ יוסף הלוי — מי שהיה ציוני קודם הציונות —, שהטיף 
לחידוש־מלים בעברית עוד ב״המגיד" בשנות-הששים למאה 
הי״ט, ואת רוב שיעוריו היה קורא לפני תלמידיו בעברית. 
וכשנתחזקה מחלתו של ב״י והוכנס לביה״ח של רוטשילד 
בפאריס, שכב שם חולה גם החוקר הירושלמי א. מ. לונץ 
(ע״ע), שדיבר עמו עברית בהברה ספרדית וסיפר לו, שבני 
העדות העבריות השונות שבירושלים יכולים לנהל שיחה 
ביניהם רק בעברית במבטא הספרדי. וכך נתחזקה דעתו של 
ב״י, שאין תקוה לישראל לשוב ולהיות עם אחד בארצו אלא 
אם יחיו בניו את הלשון העברית בדיבור ובמבטא הספרדי 
דוקה, שבו מלמדים עברית באוניברסיטאות ועל-פיו מוע¬ 
תקים השמות שבתנ״ך בתרגומי־המקרא שבלשונות העתיקות 
והחדשות. 

את החורף של 1880/81 בילה ב״י באלג׳יריה החמה. משם 
שלח שני מאמרים חדשים ל״השחר" ברוחו של המאמר 
הראשון ("ועוד מוסר לא לקחנו" ו״מכתב לבן-יהודה"), 
וב״החבצלת" פירסם עוד ב 1880 שני מאמרים "לשאלת 
החינוך", שבהם דרש להחליף את לשונות-ההוראה הזרות 



129 


בן־ידודדה, אליעזר 


130 


בבתי-חספר שבארץ בלשון העברית. בסוף החורף של 1881 
חזר לפאריס בהחלטה תקיפה לעלות מיד לא״י. הוא פנה 
לישראל דב פרומקין(ע״ע) בשאלה, אם זה האחרון יוכל לתת 
לו עבודה בשכר מועט בעיתונו "החבצלת", ופרומקין הסכים 
לכך. ב״י מיהר לצאת לארץ דרך וינה, ושם ראה את סמולג- 
סקין, שחזר אז מרוסיה בעצם ימי־הפרעות, שהתחילו בדרום־ 
רוסיה באחרון של פסח תרמ״א, והודה לב״י, שטעה בהנחתו, 
שעם־ישראל יכול להתקיים בעולם כ״עם־הרוח" בלבד. 

ובדרכו לא״י הציע ב״י במכתב לשנ״ה יונאס ולבתו, 
שתבוא דבורה לווינה, תינשא לו ויסעו ביחד לא״י. הנערה, 
שלימדה אותו רוסית, הסכימה לכך, ודרך רומניה וקושטה 
הגיעו שניהם לקאהיר, שבה נישאו זו לזד- בתחילת תרמ״ב 
(אוקטובר 1881 ) הגיעו ליפו, ומיד הודיע ב״י לאשתו, שמהיום 
ולהבא אז ידבר עמה אלא עברית בלבד, וכשנולד בנם 
הבכור, בן־ציון (איתמר בן אב״י, ע״ע), לא שמע מפי אביו 
ואמו שום לשון זולת עברית. וכך נוצר בא״י הבית העברי 
הגמור הראשון. 

כדי להתחבב על האדוקים, היודעים עברית שבספר וקל 
להם, איפוא, לדבר עברית, נהג ב״י מתחילה כמנהגם: גידל 
זקן ופיאות והשפיע על אשתו, שתחבוש פאה בכרית. אבל 
נוהג זה לא ארך הרבה. עד מהרה הרגישו יהודי־ירושלים, 
שהעברית אינה בשביל ב״י לשון דתית קדושה אלא לשון 
לאומית חולונית, ולדיבור העברי יש רק תכלית לאומית- 
מדינית בעיניו. אז נהפך ב״י לחפשי קיצוני עד כדי לרשום 
את עצמו כ״בן-בלא-דת" — כיהודי לאומי בלבד. ועד מהרה 
שינה את חניכתו פרלמן (ועל־פי הדרכון הרוסי: אליאנוב) 
לשם ב״י (ששוב לא שימש לו ככינוי ספרותי בלבד) ואף 
נעשה נתין תורכי (ודאי, גם מפני שיצא מרוסיה בדר¬ 
קון זר). 

עוד ב 1882 יסד ב״י, ביחד עם י. מ. פינס, דוד ילין, יוסף 
מיוחס וד״ר א. מזי״א, את האגודה "חחית-ישראל", שהונחו 
ביסודה חמשת העיקרים הללו: עבודת־האדמה והשתדלות 
להגדיל את הישוב הפרודוקטיוד בארץ, תחיית הלשון העב¬ 
רית בדיבור, חידוש הספרות והמדע העבריים ברוח לאומית, 
חינוך בני-הנעורים ברוח עברית־לאומית ואנושית-כללית 
כאחת ומלחמה ב״חלוקה". 

בשנות 1882 — 1885 עבד ב״י ב״החבצלת" ואף התחיל 
מוציא הוספה לעיתון זה בשם "מבשרת ציוך. ובאותן השנים 
היה גם מורה בבית־הספר של חברת "כל ישראל חברים" 
בירושלים לאחר שהורשה לו ללמד את הלימודים העבריים 
בעברית בלבד בלא תרגום ללשון אחרת. וכך נוסד בית- 
הספר הראשון, שלכל הפחות חלק מלשון-ההוראה 
היתה בו העברית. ב 1885 פירסם ספר־גאוגראפיה של 
הארץ בשם "ארץ־ישדאל", ומאותה שנה התחיל מוציא 
עיתון שבועי בשם "הצבי", שאחר־כך היה יוצא פעמיים 
בשבוע בשינוי שם (״הא 1 ר״), ולסוף — אחר המהפכה של 
התורכים הצעירים — נעשה עיתון יומי ונתקיים עד מלחמת' 
העולם 1 . במשך שנים אחדות (מ 1900 ואילך) היה ב״י גם 
מוציא שבועון בשם ״השקפה״, שמ 1904 יצא פעמיים בשבוע. 
עיתוניו של ב״י נלחמו ב״חלוקה" ובעד עבודת־האדמה 
והישוב החדש, וביחוד בעד תחיית הלשון העברית בדיבור, 
ולשם כך עסק הרבה בהרחבת-הלשון על-ידי חידושי־מלים 
ותרגומים מלשונות לועזיות. היו בעיתונים של ב״י חסרונות 
הרבה, שנבעו ברובם ממצבם החמרי הקשה של עיתוניו ומן 


הסביבה הירושלמית הדלה. אבל עם כל חסרונותיו היה 
"הצבי״-״האור" העיתון האירופי הראשון בעברית: לא 
רק שהרס ראשון את המחיצה בין עגייני־יהדות ועניינים 
אנושיים־כלליים, אלא שעד כמה שלא הפריעה לכך הצנזורה 
התורכית החמודה אף היה דן על כל החיים המדיניים והמד¬ 
עיים הכלליים כעיתון מדיני־ספרותי בלשון חיה של עם 
חפשי בארצו(ע״ע אדךישראל, העתונות, עמ ׳ 1061 ואילך). 

השחפת של ב״י דבקה בדבורה אשתו, שמתה בכ״ב באלול 
תרנ״א — והיא אך בת 36 שנים. ב״י נשאר אלמן צעיר 
וחולני ומטופל בשני יתומים קטנים! ולפיכך פנה במכתב 
אל אחותה של דבורה, בילה (פאולה), תיאר לה את מצבו 
הקשה וביקש. שתבוא לארץ כדי להיות אם לילדי־אחותה. חצי 
שנה אחר פטירתה של אשתו באה האחות לירושלים, נישאה 
לב״י, שינתה בעצתו את שמה הלועזי לעברי ונקראה מאז 
חמדה בן־יהודה, ואף למדה עברית עד כדי לכתוב 
בה שורה של סיפורים קטנים ונאים, שנדפסו ב״הצבי" 
וב״השקפה". ולעומת זה היא שחיזקה את הקיצוניות של 
ב״י ביחסו השלילי לדת־ישראל ובכל התנהגותו החפשית 
עד לידי זילזול גמור בכל המסורת העברית. ובירושלים 
עיר־הקודש אי-אפשר היה שלא יעורר הדבר שנאה עזה אל 
ב״י מצד האדוקים הקנאים. 

ועל זה נוספה מלחמתו של ב״י ב״חלוקה" ובממונים על 
ה״כוללים". הקנאים שברבני-ירושלים לא אחת החרימו אותו 
ואת עיתונו ללא הועיל. לא נשאר לס 1 י הקיצונים שבאדוקים 
אלא להלשין אותו אל הרשות התורכית. והזדמנות למלשי¬ 
נות היה מאמר של שנ״ה יונאם (עי׳ למעלה) בשם "מצמת 
צריכות כוונה", שנדפס ב״הצבי" בערב חנוכה, תרנ״ד, ובו 
היתה מליצה משכילית רגילה: ״נאסוף חיל ונלך קדימה״ — 
מליצה, שהמלשינים סילפו את מובנה כשתירגמו אותה 
בשביל המשטרה התורכית: "נאסוף צבא ונעלה על המזרח". 
ב״י נאסר כ״מורד במלכות" ונידון לשנה של מאסר. הדבר 
היה מסוכן לא דק בשביל ב״י המשוחף אלא בשביל הישוב 
כולו: נמצא מורד בין היהודים, והימים ימי עבד־אלחמיד 
(ע״ע). המלשינות ותוצאותיה עוררו התרגשות מרובה בכל 
תפוצות־ישראל < הבארון רוטשילד, שב״י הגן תמיד על • 
המושבות והפקידים שלו, בא לעזרה! הוגש עירעור יעל פסק- 
הדין וב״י יצא זכאי. 

ואולם הצנזורה התורכית התחילה מחמרת מאז בכל מה 
שנדפס ב״הצבי". ועל־כן התחיל ב״י עוסק ביותר בשאלות- 
הלשון, שלא היה בהן פסול בעיניה של הצנזורה. וכך נשתקע 
ב״י יותר ויותר ב״מילונו", שהתחיל מאסף חומר בשבילו 
מן היום, שבא לארץ והתחיל מדבר עברית, ומתוך כך התחיל 
מדגיש מחסור במלים לצרכי הדיבור העברי החי והפשוט. 
לשם איסוף מלים בלתי״שגורות, שנשתמרו בכתבי-יד עב¬ 
ריים, ולשם קיבוץ־כספים להדפסת-המילון הירבה ב״י לנסוע 
לארצות-אירופה, ואח״כ עבד גם בספריות שבאמריקה. מ 1910 
ואילך התחיל מדפים, בעזרת תומכים שונים, את "מילון 
הלשון העברית הישנה והחדשה" כרך אחד כרך, ולאחר שמת 
דאגה חמדה אשתו, שלא תפסוק הדפסת המילון. 

ב 1890 יסד ב״י, יחד עם דוד ילין, ד״ר מזי״א, ועוד, את 
"ועד־הלשוך, שעתיד היה להניח יסוד ל״אקאדמיה ללשון 
העברית", שאף עליה חלם ב״י מ 1920 ואילו כ״מדרש הלשון 
העברית״, ב״י שימש יו״ד ב״ועד-הלשוך מ 1890 עד יומו 
האחרון. 



131 


בן־יהודה, אליעזר — בניה לדקה 


132 


בימי הוויכוחים בדבר הצעת־אוגבדה (ע״ע) היד• ב״י מן 
המצדדים בהצעה, כתב מאמרים בזכותה ב״הצבי" ואף 
הגן עליה במחברת מיוחדת בשם "המדינה היהודית"(וארשה 
תרס״ה). אז נתרבו מתנגדיו גם מן הציונים הבאמבים("ציוני־ 
ציוך), שלא הסכימו להחליף את ציון במדינה אפריקנית. 
ולעומת זה קנה ב״י את עולמו במלחמתו ב״חברת־העזרה" 
("הילפספדאין") הברליגית, שניסתה להעדיף בבתי־הספר 
התיכונים, שקיימה בארץ, ובטכניון, שעמד להיווסד אז 
בחיפה, את הלשון הגרמנית על העברית כלשון־ההוראה. 
למרות מה שהיה ב״י תלוי במובן חמרי בראשי־החברה, 
שסייעו אותו בהוצאת־ה״מילוך. 

בימי מלחמת־העולם 1 , כשרדף ג׳מאל־פחה את הציונות, 
השמיע ב״י בעיתונו את הקריאה: "יהודים, היו עותמא- 
נים!״ — כדי שלא יגורשו מן הארץ רוב היהודים, שהיו אז 
נתינים זרים. אבל גם זה לא הועיל לזכותו בעיני הפקידים 
התורכיים, שהכירו אותו כציוני נלהב. הוא פחד להישאר בארץ 
ולסבול בה ביחד עם כל הנשארים בתוכה — ויצא לאמריקה. 
כאן עבד לשם השלמת־המילון בספריות הגדולות(עי׳ למעלה) 
וכאן גם כתב את ספרו "עד אימתי דיברו עברית?"(תרע״ט). 
ב 1919 חזר לארץ, וביחד עם א. מ• אוסישקין (ע״ע) השפיע 
על הרברט סמואל, הנציב העליון׳ שיכריז את הלשון העב¬ 
רית כאחת משלש הלשונות הרשמיות בארץ. לשם השלטת 
העברית בארץ יסד את האגודה "שפתנו", וכן שימש 
באותם הימים מזכיר לוועד המכין של האוניברסיטה העב¬ 
רית. הוא מת מיתה קלה, בלא ייסורי־גסיסה, בליל־שבת, 
אור ליום שני של חנוכה, תרפ״ג — בעצם היום, שבו הושם 
במאסר כמורד במלכות־תורכיה 29 שנים קודם-לכן. — כמה 
מכתביו כונסו אחר מותו בקובץ: "ישראל בארצו ולשונו" 
(ירושלים תש״א), וכן נתפרסם חיבורו: "אבות הלשון העב¬ 
רית" חלק א: רבי עקיבא" (שם׳ תש״ו). על שמו נקראו 
המושבה אבן־יהודה בשרון הצפוני ורחובות מרכזיים בירו¬ 
שלים ותל-אביב. 

11 . פעולתו. פעולתו התרבותית של ב״י מסתעפת 
לחמישה סעיפים: א) החיאת הלשון העברית בדיבור. — דיב¬ 
רו עברית בארץ, ואפילו בחוץ־לארץ, גם לפניו. אבל דיבור 
ארעי זה בא מתוך קדושת־הלשון(בשבת אסור לדבר בלשון- 
חול) או שימש לתכלית מעשית, כדי שתהא אפשרות ליהו¬ 
דים בני עדות שונות להידבר ביניהם. לב״י שימש הדיבור 
העברי לתכלית מדינית־לאומית׳ ומלחמתו הארוכה והקשה 
בעד הדיבור העברי היתה כמלחמודהלשונות במלכות 
אוסטריה־הונגאריה או בפולניה הרוסית בתקופת הצאריזם, 
או כמלחמת האירים באנגלים בעד לשונם המיוחדת. ב״י 
סבור היה, שבלא לשון עברית חיה ומדוברת בפי העם 
היושב בארצו לא תהיינה אפשריות לא תחיה לאומירדמדיגית 
ולא תחיה לאומית־תרבותית. בזה היה ב״י שונה מסמולנסקין 
ולילייגבלום ואף מהרצל, שציירו לעצמם מדינה יהודית 
בלא לשון עברית שלטת בתוכה. על רעיון זה נלחם בלא 
לאות ובלא ויתורים במשך יותר מארבעים שנה (תרמ״ב— 
תרפ״ג) ואף זכה לדאות בגישום שאיפתו: תחיית הלשון 
העברית בדיבור אחר אלפיים שנה ויותר של חיים בספר 
בלבד — תופעה, שאין לה תקדים בהיסטוריה האנושית; 
ב) ב״י יצר את הסיגנון העברי הפשוט, העממי, בספרות. — 
הוא נלחם במליצות הנפוחות ובביטויים ובצורות הארכאיס־ 
שיים, שעבר זמנם ופסקה חיוניותם. פשטות וממשיות דרש 


מן הפרחה העברית, שהיתה עד ימיו מליצית׳ פרחונית 
ומעורפלת. ולתכלית זו תירגם כמה סיפורים מלשונות שונות 
בלשון פשוטה ועממית. כך היא, למשל, לשונו העברית של 
תרגום הרומאן 1 ח 86 ־ 1 \׳י״ 1 לאמיל זולא בשם "הממון"׳ שמק¬ 
צתו פידסם בעיתוניו! ג) ב״י היה הראשון במחדשי מלים 
עבריות בהתמדה ובאופן שיטתי. — חידשו מלים גם לפניו, 
בזמנו ולאחריו׳ אבל אף אחד מן המחדשים לא עסק כמותו 
בחידוש־מלים לצרכי החיים הממשיים, ההולכים ומתחדשים 
יום־יום בדיבור ובעיתונות, במדע ובספרות. ודאי, הרבה 
מחידושיו לא הצליחו ולא נקלטו! אבל אף אחד ממחדשי־ 
הלשון בעברית לא זכה להשריש בלשון זו מספר מרובה כל־ 
כך של מלות, דרכי־דיבור וצורות לשוניות חדשות, כפי שזבה 
לכך הוא; ד) מפעל־חייו הגדול ביותר של ב״י, זולת 
החייאת הדיבור העברי, הוא "מלון הלשון העברית הישנה 
והחדשה״. — מעלתו הגדולה הראשונה של מילון זה היא — 
שהוא כולל את כל המלים העבריות הידועות לנו היום מכל 
תקופותיה ושכבותיה של הלשון העברית׳ ומעלתו השניה 
היא, שהוא מסודר כסידורם של המילונים האירופיים ללשו¬ 
נות החיות, ולא על־פי שרשי־המלים. כסי שהיה נהוג במילו¬ 
נים העבריים, שקדמו למילונו של ב״י. אפייני הדבר, שב״י 
נועז להשמיט מתוך המילון המקיף שלו את כל המלות 
הארמיות ושאר המלות הלועזיות׳ המצויות במקרא, בתלמוד 
ובמדרש ועוד, שאינן שמיות; ה) ב״י היה הראשון, 
שנלחם בקנאות הדתית הקיצונית, ששלטה בירושלים עד 
ימיו. — ודאי, בהעמדתה של הלאומיות העברית על הלשון 
בלבד ובמלחמתו במסורת הישראלית בת אלפי־השנים הגיע 
לידי קיצוניות! אבל יתכן, שאילמלא שבר ב״י את הכבלים 
הקשים ביותר, שנכבלו בהם רגלי הישוב הישן בארץ׳ לא 
היתה מדינת־ישראל חולונית יכולה להתהוות ולהתקיים 
כיום הזה. 

א. בן יהודה, החלום ושברו, "התורן" השבועי, שנה ד׳ ושנה 
ה' (המאמר נדפס שנית בספר: ״ישראל בארצו ובלשונו״) — 
אוטוביוגראפיה, שלא נשלמה; "המבוא הגדול" להמילון, כדו 
מיוחד(העשירי); ספד הזכדון לסופדי־ישראל של נ. סוקולוב, 
תרמ״ט, עמ׳ 189 ואילך; י.קלו:נר, א. ב״י, ת״ש; הנ״ל, 
יוצרים ובונים, 1 (חרפ״ה), 246-222 (שלשה מאמרים)! הנ״ל, 
קיצור תולדות הספרות העברית החדשה, מהדורה תשיעית, 

עמ ׳ 99-94 ; איתמר בן אבי, תולדות אב״י, חרם,״ד; ד׳נ״ל, אבי 
(בכתב לאטיני), תרפ״ד! חמדה בן יהודה, ב״י, חייו ומפעלו, 
ת״ש; הנ״ל, נושא הדגל, 1944 ; א. ב״י (הוצאת "ספרית 
ראשונים"), תש״ג; קבצים עוסקים בתולדותיו ובפעולתז: 
ספר הזכרון לאליעזר ב״י, בעריכתו של ר. בריינין, תרע״ח; 
בן־יהודה, בעריכתו של י. קלהנד, תרס״ד; י, כנעני, אליעזר 
בדיהודה (ביבליוגראפיה ספודמת של כל מאמרי ב״י וכן של 
מאמרים שנכתבו עליו), תרפ״ט. 

י• ק■ 

בניה לוכןד! ( 1,11113 — בסרבוקרואטית = חמי לו- 

קאם [הקדוש]), עיר ביוגוסלאוויה, בצפונה של בוסניה 
(ע״ע); בירת מחוז (אובלאסט), שנקרא על שמה, יושבת 
בבקעה פוריה (בגובה של 163 מ׳ מעל פני־הים), במקום 
שנהר־ורבאניה נופל אל נהר־וובאס. מספר תושביה כ 33,200 
( 1950 ): גוצרים־אורתודוכסים, מוסלמיים, קאתולים ויהודים 
מועטים. ב׳ ל׳ משמשת שוק לתוצרת החקלאות (דגן, פי¬ 
לות — ביהוד שזיפים—וטאבאק) וגידול-המקנה של סביבתה. 
סמוך לה נמצאים מכרות של פחם חום ומעיינות־מרפא חמים, 
שהם ידועים מימי הרומים. יש בה מפעל־מים חשמלי ובתח״ד 
לטכסטיל, ^וכר-ע)ע 1 רים, עיבוד־טאבאק ומוצרי־חלב. מס״ב 



133 


בניה לוקה — בני־ישדאל 


134 


מחברת את ב׳ ל׳ עם קרהמסילה הראשי שבמדינה (זאגרב— 
בלגראד). 

ב׳ ל׳ נזכרת לראשונה במאה ה 15 . ב 1527 הקים 
בה פרהאד־פחה מסגד, הקיים בה עד היום. ב 1588 — 1638 
היתה בירת בוסניה. ב 1879 , כשכבשו האוסטרים את ב׳ ל/ 
היה בה רוב מוסלמי; כיום הרוב הוא נוצרי־אורתודוכסי. 
ב 1805 היו בה 226 יהודים, ב 1895 — 336 , ב 1927 — 
457 . 

- 00020 •<*>/ 1 { 1 ז 1 { 115€ ? 2 ; 1926-7 , 11 , 1 , 

. 1 ^ , 1905 , 11 ^^ 11 [ '/״>/> 11€ {$,ג!ז£ 

בניויאני ( 860114601 ), שס־המשפחה של כמד, אנשי־שם 
בפירנצה במאות ה 15 וה 16 . מהם ידועים ביותר: 

1 ) ג׳ י ר ו ל מ ו ב׳ ( 1453 , פירנצה— 1542 , שם), משורר 
איטלקי. בנעוריו כבר קנה לו שם בהשכלתו הקלאסית, 
ובזכותה נתקבל לפמליה של לורנצו די מדיצ׳י. היה מראשי 
המדברים ב״אקאדמיה האפלטונית", והשקפותיהם של מאר־ 
סיליו פיצ׳ינו(ע״ע), ראש האקאדמיה, ופיקו דלה מירנדולה 
(ע״ע), שעמו התיידד ב׳ ביותר, ניכרות בשירת־האהבה שלו. 
את תורת־האהבה האפלטונית, שהורו פיצ׳ינו ופיקו, הביע 
ב׳ בשיר אלגורי־פילוסופי גדול בשם 6 ־ 30101 ' 0302011611611 
(בסטאנצות), שפיקו כתב עליו פירוש ארוך (השיר והפירוש, 
ששניהם חשובים לתולדות־הפילוסופיה, נדפסו אח״כ בהוצאת 
שיריו של ב׳, 1519 ). בהשפעת פיקו הוסיף ב׳ על לימודיו 
גם את לימוד הלשון העברית, וכפרי התעניינותו בתחום זה 
נשתמרו (בספריה הלאורנציינית בפירנצה) כמה קטעים 
של תרגומים מעברית ומילון עברי־לאטיני ולאטיני־עברי 
בכתב־ידו. 

כשג׳ירולמו סוונמלה (ע״ע) עלה על הבמה הרוחנית 
והמדינית של פירנצה, בא שינוי ברוחו של ב׳: ממשורר 
והוגה־דעות חולוני הפך לקנאי דתי מחסידיו של סאוונארולה. 
ב' החליט לגנוז את רוב השירים, שחיבר בנעוריו, ולהקדיש 
את עצמו מכאן ואילך לכתיבת הימנונים דתיים. אך חלק 
משירי־הנוער שלו (שניכרת בהם השפעתם של דאנטה, פט־ 
רארקה, לו־רנצד די מדיצ׳י ופוליציאנו) פירסם ב׳ ב 1500 
בצירוף ביאור ארוך, שבו הוא מפרש אותם ברוח דתית, 
בשם ג) 1 ק ב 1.1 ק 110 1601 י\ 8601 0111100 ־ 14161 16 > ס 1 ת 6 רתרחס 0 
116116223 46113 6 310066 46110 $006111 61 03112006 506 
103 ־ 411 . ההוצאה הנזכרת משנת 1519 , שנתפרסמה בשם 
1601 ־ 8600 001100 ־ 14161 41 6 ־ 61 ק 0 , היא קובץ מורחב של 
שיריו (כולל גם כסה מן ד, 31146 ?, כלומר מן ההימנונים, 
שחיבר בתקופת סאוונארולה). נשתמר ממנו גם חיבור 
מעניין על הטופוגראפיה של התופת ביצירתו של 
דאנטה. 

2 ) דומניקו ב׳ ( 1460 — 1507 ), המכונה 111.0 :>: 5001 
(כלומר, "דונם סקוטוס [ע״ע] הקטן", רמז לחריפות שכלו 
ולמגמתו האפלטונית בתאולוגיה), אחיו של ג׳ ב/ היה 
פרופסור לתורת־ההיגיון בפיזה ונמנה אף הוא על אנשי 
ה״אקאדמיה האפלטונית" וחסידיו של סאוונארולה, שאת 
תורתו הסביר בספרים אחדים. 

3 ) א נ ט ו נ י ו ב׳( 4450 '— 1502 ), שפעל כרופא בפירנצה 
והיה, אפשר, קרובם של 1 ו 2 , נחשב לאבי הפאתולוגיה 
האנאטומית: בספרו 630515 11011110 ־ 0101 311411:15 06 ("על 
הסיבות הנסתרות של המחלות״, פירנצה 1507 ) קבע ראשון 


את הגורמים לכמה מחלות פנימיות, שאותם גילה על סמך 
ניתוחייגוויות מרובים ומדוייקים. 

0. 80 , 6'. 8 . (107(011110, 1906; 11. 0355310, : על ג׳ירול. ב־ 

011 8,87(1 (1 8 11(11'?18 4(1 8111(11(11)1(1110, 1918. 

11112011 ) 0110 010 ) 10711711 11 , 1 ת 61 קמו 86 . 0 ; 323-24 .ין ( 

11'011101( 11(1 8(111(1(111 (11 0. 8110 (1(11(1 \0)(1114(110 (81(131(1 
(11 11107. 71(0-7(0107/11/1, 111 ־ 031 .£ ;( 360-76 . 1922 . 1 . 5 ־ , 

3/. 81(1110, 0. 8 . ( 6". 81(0 ( 81107 1111 ) 1 ) 0 ) 07111 . 010711 חו . 
1101., 1-11, 1942). 

\. 06112 על דונזניקו ב־: ,. 810/011 . 1 ) 11 ) 41 ׳ 11 ) 1 ! 810110 , 006 ד 
1902, 51 . 771 55. 

.\. ?1166100111. 5107111 4(110 01 (4111011, 11, :' על אנטוניו ב 
1855. 

. ח. פ 

?ניחםן(,^ עיירה מצרית על חופו המזרחי של 
הנילוס, סמוך לאמצע הדרך בין אשמונין ומיניה 
שבמצרים התיכונה. ידועה בשרידים העתיקים שבקרבתה, 
ביהוד במערכת הקברים (החצובים בסלע) של מושלי 
המחוז הששה־עשר של מצרים העליונד., מחוז הזמר 
(צץ 01 ). בסידרת״המחקרים, שהוציאה ה״קרן [האנגלית] 
11 1 קץ§£), פירסמו החו¬ x^101 לחקר מצרים״ ( 004 ? 31100 ־ 
קרים האנגליים, פרסי א. ניובדי(ע״ע) ופ. ל. גריפית (ע״ע), 
ארבעה כרכים, שכוללים את תכניותיה של המערכת הנזכרת 
ותצלומים של הכתובות והציוריס־בצבע שעל כתליה. 
לתולדות־ישראל חשוב בעיקר אחד מן הציורים הללו, 
שנמצא בקברו של ח׳גומדותפ 111 , מושל־המחוז בימיו של 
מנוסרת 11 . ציור זה מתאר שיירה של בני־עאמו (ע״ע 
א״י, היסטוריה, עמ ׳ 248 ; מצרים; עאמו), בת 37 איש, 
שבראשה עמד "מושל ארצות נכר" אבישר (או אבישי?), 
כשהיא באה לפני מושל־חמחוז הנזכר (ר׳ כרך א״י, תמונה 
צבעונית, מול עם׳ 247/8 ) בשנה הששית למלכות מנוסרת ח 

( 1890 לפסה״ג בקירוב). 

סמוך למערכת־הקברים שעל־יד ב׳ נתגלה מקדש לאלה 
פח׳ ת (אלה־חתולה), שהוא ידוע בכינויו היווני ספיאוס 
ארטמידוס. במקדש זה, החצוב בסלעים, המתרוממים ממזרח 
לעמק־חנילוס, נמצאה כתובת היסטורית חשובה של המלכד, 

חאתשפסות (ע״ע). 

?. £. 14655 6611893-1894 . 1-11 , 81117011 111 ) 8 ,(■ 1 ־ : £. £. 
1111111111, 8(111 1107011, 111-157. 1896-1900; ]. 11. 816351661 ־ , 
411(1(111 8.(1(11(17, 11, § 321 ; ?06166 31161 14055 , '1'0 (0^!'(1{1/11!((1 
8 1 -, 8 / , 0361111,66 11 ,\ ; 163-164 .ין,; . 137 ,ץו/ק 7 >?^ 0 ו 81 ו , 
XXX^^ (1946), 1814 . 13261011 ־ 01 31111 316111.161 ? ; 43-56 .י;,ן ., 
XXX^^^ (1947), 11 ) 1 ) 411 , 036111366 . 1 ? .\ 6 ; 12-33 .וןון / 
8.^/111(111 0110111(1711(0, 11, 1947, 1 89 ;.}} 85 ; 51 . י 1 י ; £. 
£16101011 61 . 370 , 10 .לןון . נ 1952 , 6 /י/י;^'. 7 , 1166 !ו 6 ו. 7 ' .ז 
ש. י. 

בני־יהוךה, שמה של מושבה יהודית ממזרח לים־כינרת. 
שנתקיימה מ 1886 עד 1920 ; נוסדה ע״י בני־צפת 
על שטח של 3,500 דונאם, שהשתרע כ 3 ק״מ צפונית־מזרחית 
לעין־גב (כיום: בתחום הסורי), על־יד הכפר הערבי ביר 
שקום. למרות התמיכות, שקיבלה המושבה מחו״ל, לא יכלו 
מתיישביה להחזיק מעמד. ב 1912 שוב לא ישבו בה אלא 
3 משפחות וב 1920 — רק משפחה אחת, שנרצחה ע״י פורעים 
ערביים בימי המהומות של אדר תר״פ. 

בן .יחיא, תם, ע״ע תם בן ,יחיא. 

בני״י^ראל (מבוטא: 151361 8606 ), קיבוץ של יהודים 
בני־חודו, שבעבר ישבו בעיקר על־יד בומבי(ביהוד 
בקרבת קולבה) ובסביבתה הקרובה ושכיום הם נפוצים גם 
בשאר חלקיה של הח־ו ובארצות הגובלות עמה. מבחינה 



135 


בני־ישראל — בנימין 


136 


אתנולוגית.הם דומים ביותר להודים, באופן שאין לקבוע 
בבירור, אם מוצאם הוא מגרים או מיהודים, שנתערבו באוב־ 
לוסיה המקומית וקיבלו את סימני-ההכר שלה. ב׳-י׳ עצמם 
טוענים ברוב הדגשה, שהם ממוצא עברי טהור. הם מכונים 
בפי שכניהם בשם - • 1611$ ז 2 ע 1211 !$ נ כלומר אנשי־שבת 
עוצרי־שמן — מה שמציין הן את מידת שמירודהשבח 
האסיינית להם והן את מלאכת עצירת-השמן, שהיתה עיסוקם 
העיקרי עד הזמן האחרון. הידיעות על ההיסטוריה הקדומה 
של ב׳-י׳ הן מועטות ושום נוסע קדום אינו מזכירם בפירוש. 
מסורת רונחת בתוכם אומרת, שאבותיהם באו מצפון, טבעו 
ברובם בים כשספינתם התנפצה אל החוף המערבי של הודו 
והמועטים מתוכם שניצלו עלו על היבשה סמוך לכפר בשם 
באוגאון(ת 30230 א) ונאחזו בארץ. ב׳*י׳ היו נוהגים להצביע 
על שני תילים, שבהם הובאו המתים למנוחות. קשה לקבוע 
אם יש בסיפור זה גרעין של אמת, נוסף על מה שהוא משמש 
רמז לדבר, שב׳־י׳ באו להודו מעבר לים. העובדה, שב׳-י׳ 
מכנים את עצמם בשם זה, בעוד שהשם "יהודי" לא היה ידוע 
להם עד הזמן האחרון, שימשה יסוד לסברה, שמוצאם הוא 
מעשרת השבטים. הנחה מתקבלת על הדעת היא זו שמייחסת 
להם קשר אל השומרונים, שהרבה מהם הוגלו מזרחה אחר 
מרידותיהם במאות הראשונות לסה״ג. הנחה זו עשויה להס¬ 
ביר את העובדה, שהמנהגים והמצוות של היהדות המסרתית 
היו זרים בתכלית לב׳־י׳. ב׳־י׳ לא ידעו עברית, סרט למלים 
שבקריאת "שמע". לא היו להם ססרי־תורה, ואף לא שאר 
ספרי התנ״ד, התלמוד וכר. השרידים העיקריים של מנהגי- 
ישראל שנשתמרו בידם היו עריכת בריח-מילה ושמירת- 
השבת. כן קיימו בצורה מטושטשת כלשהי את המועדים — 
שכונו בפיהם בשמות הודיים — של ראש־השנה (יום אחד 
בלבד), יום־הכיפורים, סורים, פסח ותשעה באב. בפסח, 
למשל, לא אכלו מצות ולא ערכו סדר. מצוות אחרות, 
שנשמרות ע״י ב׳-י׳, הן מנהגות, שסיגלו לעצמם משכניהם 
ההודיים ושאין להם הקבלה במסורת היהודית. קיימת גירסה, 
שמספרת על תחיה דתית של ב׳־י׳ במאה ה 10 — תחיה, 
שבאה כביכול בהשפעתו של דויד רחבי, יהודי מקוצ׳ין. 
גירסה זו היא מפוקפקת מאד, מאחר שמשפחת־רחבי הגיעה 
להודו, כסי שמסתבר כיום, רק במאה ה 17 . אף אם אירעה 
תחיה כזו בפועל, לא היתה לה אלא השפעה קלושה. על כך 
מעיד המצב הדתי של ב׳-י׳, שתואר למעלה ושנתגלה לנוסע 
דוד יחזקאל רחבי ( 1721 — 1791 ), סוחר מקוצ׳ין, ■בשעת 
ביקורו בבומבי בסוף המאה ה 18 . זה האחרון פתח בפעולת- 
המסה נמרצת בין ב׳-י׳, שהיתה מכוונת להכניסם לתחום 
היהדות המסרחית, והללו נענו לו ברצון. תעמולה דתית 
דומה נעשתה ע״י חייל יהודי מקוצ׳ין שמואל יחזקאל 
( 1796 בע׳), שבנה ביכ״ג בבומבי כדי לקיים נדר שנדר 
כשהיה שבוי-מלחמה. כתוצאה מכך הוכנסו ב׳־י׳ במשך זמן 
קצר לתחום היהדות המסרחית. הם הנהיגו בתוכם את סידור- 
התפילות הספרדי ואת המצוות היהודיות המקובלות, ושוב 
לא הוסיפו להחזיק בידם אלא מקצת מן ההלכות המוזרות, 
שקיימו בעבר, ומן המנהגות העממיים של שכניהם ההודיים. 
עד מהרה הודפסו בהודו ע״י ב׳־י׳ מהדורות חדשות של 
סידוו״התפילה הספרדי, שסיגלוהו לעצמם בצירוף תרגום 
בלשון-מאהראטי. חלק מסויים בהתעוררות הדתית של ב׳־י׳ 
יש לזקוף לזכותם של מיסיונרים נוצריים, שסייעו להם 
בעבודה החינוכית וקירבו אותם להבנתו של התנ״ך! אך 


תעמולתם של המיסיונרים, שנתכוונו לתכליות אחרות, החטי¬ 
אה את מטרתה. כשבאו לבומבי, בתחילת המאה ה 19 , יהודים 
יוצאי בגדאד ועיראק, נתחזקה ההשפעה של היהדות 
המסרתית על ב׳־י׳, אע״ם שמשטר־הכיתות ההודי שימש 
מחיצה מסויימת בין ב׳-י׳ ובין הבאים. תקופת השלטון 
הבריטי חוללה שינויים נמרצים בחיים החברותיים והכלכליים 
של ב׳-י׳. הרבה מהם נטשו את הכפרים והערים הקטנות של 
מחוז קונקאן, שבהם י י שבו עד אז, והיגרו אל בומבי, שגדלה 
ונתרחבה. הסיומת ״קאר״ (־= "בן העיר"), הרווחת בשמות 
המשפחה של ב׳-י׳, מעידה על מקומות־מוצאם ונדודיהם. משום 
יתרון השכלתם הועסקו הרבה מהם כלבלרים ופקידים בחברה 
הבריטית וההודית־מזרחית. מספר ניכר מהם נעשו חיילים 
מקצועיים וכמה מאלה אף הגיעו לדרגות גבוהות. בתקופה 
האחרונה נפוצו ב׳־י׳ מבומבי לכרכים אחרים בהודו ובארצות 
הסמוכות (ראנגון, סינגאפור, ועוד), וכן ללונדון. אך בומבי 
מוסיפה לשמש מרכזם העיקרי. — מספרם של ב׳-י׳ בהודו 
נאמד ב 17,000 — 18,000 נפש ( 1954 ). עד אותה שנה עלו 
כ 1,200 מהם לישראל. 

ב. ר. 

?{ימין/ אחד משבמי־ישראל בתקופת-המקרא. 

השם. לפי המסורת, נקרא בשם זה צעיר בניו של 
יעקב (ע״ע) ובנו השני מרחל׳ שמתה בשעה שילדה אותו. 
הוא היה גם הבן היחיד של יעקב, שנולד בארץ־ישראל 
(בר׳ לה, טז ואילך). מאחר שנחלתו שכנה מדרום לנחלת 
בגי־יוסף, ומאחר שלפי המסופר במקרא התנחל שבט ב׳ בשט¬ 
חו אחר התנחלותם של בני יוסף (יהו׳ יח, יא), היה מקובל 
לחשוב, שהשבט נקרא על שם נחלתו(מימין = מדרום למוש¬ 
בות אפרים ומנשה). אך משנתגלו הארכיונים של מארי(ע״ע) 
נמצא, שבתעודות אלו נזכרים תכופות שבטי נודדים שמיים־׳ 
מערביים בשם בני ןמ י נ, שהתקיפו את ממלכת מארי 
(במאה ה 18 לססה״נ). אין זה מן הנמנע, איפוא, שראשיתם 
של בני ב׳ היתה בערבות הפרת התיכון, ולאחר שנחלו 
תבוסה מידי מלך מארי הצטרפו בתי-אב משלהם אל משפחה 
האבות (ע״ע) ונדדו עמהם לא״י. לעומת זה אפשר להניח, 
שגם במארי וגם בא״י גרמו מסיבות גאוגראפיות ד 1 מות (כגון 
ישיבה או נדידה אל מדרום לשטח מסויים) למתן שמות 
דומים ליחידות אתניות שונות (בתעודות מארי נזכרים גם 
בבי-שמאל — בני הצפון, בצסון־מערבה של מארי, ובסביבה 
זו קמה אחר כאלף שנה ממלכת שמאל = יאדי). 

ארץ בנימין(שום׳ כא, כא) משתרעת על־פני חלקה 
הצפוני של רמת הו״יהודה ועל־פני שלוחותיה המערביות 
של רמה זו עד גבול השפלה במערב. במזרח לא כללה את 
החלק המדברי של ההר, שהשתפע וירד אל עמק־הירדן, אך 
הקיפה את נווה-יריחו וסביבתו בעמק עצמו. זהו שטח של 
שדות-בעל ומטעי-הדים, שמניב יבולי־ברכה כשמטפלים בו 
בחריצות. מעיינותיו מרובים משל ארץ־יהודה שמדרום לו. 
אך מועטים־ביחם משל הר־אפרים שמצפון לו. סמוך למעיי¬ 
נות התרכזו ישובים קדומים ביותר, אך עם התפשטות 
השימוש בבורות ובריכות לאגירת מי-הגשמים נתרבתה 
צפיסות-הישוב בתחום ב׳. 

נחלת השבט ועריו. ם׳ יהושע (יה, יא—כ) מתאר 
בפרטות את הגבולות של נחלודהשבם, ואלה תואמים את 
תיאור גבולו הצפוני של שבט יהודה (גבול הדרום של ב׳) 
וגבולו הדרומי של בית־יוסף (גבול הצפון של ב׳), שכלל 



137 


מימין 


138 


בפועל גם את גבול המזרח של ב׳; את גבול המערב פוטר 
המקרא בפסוק אחה שמקשר את תיאור גבול הצפון אל 
תיאור גבול הדרום (יהר יה׳ יד). 

לפי תיאור הגבולות נכללה ירושלים (ע״ע) בנחלת ב/ 

וגם נזכרה במפורש בין ערי ב׳ (שם, שם, כא—כה), אע״פ 
שבני-ישראל לא השתלמו סופית על העיר אלא בימי דויד. 
נראה, שבברכת־משה נרמז, ששטח־המקדש היה נמצא בגבול 
ב׳: "ידיד ה׳ ישכון לבטח עליו, חופף עליו כל היום, ובין 
כתפיו שכן" (דב׳ לג, יב). מסורת־התנאים מחלקת את שטחה 
של ירושלים בין ב׳ ובין יהודה: "מה היה בחלקו של 
יהודה? הר הבית, הלשכות והעזרות! ומה היה בחלקו של 
בנימין? אולם והיכל ובית קדשי הקדשים! ורצועה היתה 
יוצאת מחלקו של יהודה ונכנסת לחלקו של בנימין ובה 
היה מזבח בנוי" (יומא י״ב, א׳! מג׳ כ״ו, א׳! זב׳ נ״ג, ב׳! 
קי״ח, ב׳). יתכן שמסורת זו משקפת את המצב, שנתהווה 
אחר כיבושה של ירושלים ע״י בני־ישראל, כשבעיר הת¬ 
יישבו בעיקר משפחות של שבס יהודה, ואילו הר-הבית 
נשאר בעיקרו בגבול ב׳. גם המסורת על השכינה, שהיתה 
שרויה בגבול ב׳ בלבד, מקבלת למסורת זו ומשלמת אותה! 
"אמר רבי: בארבעה מקומות שרתה שכינה על ישראל: 
בשילה ונוב וגבעון ובית־העולמים (ביודהמקדש)! ובכולן 
לא שרתה אלא בחלק בנימין, שנאמר ,חופף עליו כל היום׳! 
כל חפיפות לא היו אלא בחלקו של בנימין" (זב׳ קי״ח, ב׳). 
ואמנם מרובים היו בנחלת־ב׳ מקומות קדושים, שכן מלבד 
גבעון, נוב וירושלים נכללו בה גם הגלגל (יהו׳ ד, כ ואילך), 
ביודאל (בר׳ כח, יא ואילך! לה, א—טו), מקום המזבח 
שביו העי ובין בית־אל (בר׳ יב, ח), גבעת־בנימין (=גבעת 
האלהים: שמ״א י, ה ואילך), מצפה (שמ״א ז, ו! ועוד) 
והגבעה של קריית־יערים (שמ״א ז, א; שמ״ב ו, ג). 

הערים, שנמנו על נחלת־ב׳ לפי ם׳ יהושע (יח, כא—כח), 
מתחלקות לשתי קבוצות. האחת כוללת את הערים׳ שנמצאו 
בחלקה המזרחי של הנחלה: 1 ) יריחו! 2 ) בית־חגלה(כנראה, 
בסביבות עץ־חגלה—עידחג׳לה): 3 ) עמק קציץ ו 4 ) בית- 
הערבה׳ בעמק הירח (אע״ם שמקומן של שלוש הערים 
האחרונות עדיין לא נקבע בבירור)! 5 ) צמרים (את מקומה 
קובעים בסביבות ראם אלזימרה, אך יש חולקים על זיהוי 
זה)! 6 ) בית־אל (ביתק)! 7 ) העוים; 8 ) הפרה [כנראה, 
בנחל פרת (ואדי קלת)]! 9 ) עפרה (אלטיבה)! 10 ) כסר 
העמוני (יש מציעים לזהותו עם ח׳רבת כפר עאנא, והדבר 
מוטל בספק)! 11 ) העסני, ו 12 ) גבע (ג׳בע), בהר שממזרח 
לפרשת־המים. הקבוצה השניה נמצאה'בחלקה המערבי של 
הנחלה, בהר שממערב לפרשת־המים: 1 ) גבעון (אלג׳יב)! 
2 ) הרמה (אלראם)! 3 ) בארות (שרבים מזהים אותה עם 
אלבירה)! 4 ) המצפה (לדעת רוב החוקרים — תל אלנצבה 
[קרי: אלנסבה])! 5 ) הכפירה (ח׳רבת אלכסירה)! 6 ) המוצה 
(ח׳רבת בית מזה)! 7 ) רקם! 8 ) ירפאל! 9 ) תראלה! 10 ) צלע 
האלף! 11 ) יבוס (היא ירושלים)! 12 ) גבעת קריית ערים 
(דיר אלאט׳הר). בסיכום שבסוף הפסוק נאמר: ערים ארבע- 
עשרהי וחצריהן, אך אין הרשימה כוללת אלא שתים־עשרה 
ערים! ואף לפי גירסת השבעים, הנבחנת בין גבעת ובין 
קריית ערים, אין מספר הערים מגיע אלא לשלוש־עשרה 
בלבד. ברור, שאין הרשימה מונה את כל ערי־הנחלה, 
ובמקומות אחרים במקרא נזכרות גם ערים אחרות באותם 
התחומים עצמם (למשל, ענתות [יהו׳ כא, יח]! עזמות [נח׳ 


יב, כט], עלמון [יהו׳ כא, יח]! עטרות [יהו׳ טז, ב! יח, יג]'! 
עית (יש׳ י,' כח)! ליש(ה) [שם ז שם׳ ל]! מכמש [שם שם, 
כח])! לפיכך יש לראות בערים אלו מרכזים של חלוקות- 
משנה מינהליות, ואת הרשימה כולה — כחלק של רשימת- 
מקומות, שציינה את החלוקה האדמיניסטראטיווית. והואיל 
ורשימת הישובים בנחלת יהודה (יהו׳ טו, כא־סג) כוללת 
עשר יחידות, שביחד עם השתיים של בנימיו שנמנו למעלה 
הן מצטרפות לשנים־עשר מחוזות (השווה מל״א ד, ז), יש 
לייחסה לימים שלאחר חלוקת הממלכה לשתיים, וכנראה, 
לזמנו של יהושפט, שפעל הרבה באירגונה של מלכות־יהודה 
(דהי״ב יז, ב, ז ואילך! יט, ד ואילך). 

כמה מן הערים הללו נוסדו זמן מרובה קודם הכיבוש 
הישראלי! ואף ברית ארבע ערי החוי (ע״ע) — גבעון 
והכפירה ובארות וקרית ישרים (יהו׳ ט, ז, יז) — ודאי 
שקדמה לכיבוש הישראלי. 'ערים אחדות נוסדו ע״י המת¬ 
יישבים הישראליים — מה שנתברר בכמה מקרים על-ידי 
החפירות שנערכו בתיליהן׳ כגון בגבעת־בנימין (תל אלפול! 
אולברייט, מטעם בתה״ס האמריקנים לחקר-המזרח, 1922/3 ! 
1933 ), תל אלנצבה (מצפה?! באדי, מטעם המכון הפאציפי 
לחקר־הדת, 1926 — 1935 בהפסקות), ענאתא וראם אל ח׳רובה 
(בירן [ברגמן]—בליר, 1935 ). 

תולדות השבט. שבטי־רחל, וב׳ בתוכם, התיישבו 
בחלק המרכזי של ההר, שהיה מיוער ברובו ולא היה מיושב 
בצפיפות קודם הכיבוש! ובמידה שהיו קיימים שם ישובים 
מן הזמן שקדם להתיישבות הישראלית באו עמהם המתנחלים 
לידי הסדר של שלום בלי שקיבלו עליהם את מרותם של 
הוותיקים(ע״ע א״י, היסטוריה: הכיבוש הישראלי). משום כך 
גם שמרו בני־רחל ביתר שאת על הרגשת החופש ואי־התלות 
שלהם, ומהם בעיקר יצאו המעוררים והמזרזים למלחמות 
התגוננות ותנופה בשארית הכנעני בארץ ובפולשים מבחוץ, 
כמו אהוד בן גרא בן הימיני (שום׳ ג׳ יב ואילך) ודבורה 
אשת לפידות (שום׳ ד, ד—ה). מב' יצאו גם מניחי היסוד 
למלכות־ישראל ולהדברת כוחם של הפלשתים: שמואל (ע״ע) 
ושאול (ע״ע). 

לפי המסורת המקראית, לא היה ב׳ מן השבטים עשירי- 
האוכלוסים. במפקד הראשון, שנערך במדבר, מנו פקודיו 
חמישה ושלושים'אלף וארבע מאות גברים מבן עשרים שנה 
ומעלה (במ ׳ א, לז! ב, כג), כלומר: ב׳ היה האחד־עשר בין 
השבטים מבחינה מספרית. במפקד השני כבר היה מספרם 
של אנשי ב׳ מרובה יותר, וכלל חמישה וארבעים אלף ושש 
מאות יוצאי צבא (במ׳ כו, מא), באופן שב׳ עלה לדרגה 
השביעית במניין השבטים! אך בכמה כתבי־יד של תרגום 
השבעים (תה״ש) הגידסה היא: חמישה ושלושים אלף וחמש 
מאות, ז״א שהשבט נשאר במקום האחד־עשר. 

לפי מסורת אחת מנה שבט ב׳ עשר משפחות: בלע, בכר, 
אשבל, גרא׳ נעמו׳ אחי, ראש, מסים׳ חפים, ארד (בר׳ מו, 
כאי). לפי מסורת אחרת (במ׳ כוי, לח—מא) נמנו עם השבט 
רק שבע יחידות: בלע, אשבל, אחירם, שסופם, חוסם (בני 
ב׳), ארד, נעמו (בני בלע ונכדי'ב׳). מסורתיזו אינה מונה 
את משפחות בכר וגרא! נעמן וארד (בסדר הפוך) הם כאן 
בני בלע! שלוש המשפחות של אחי, ראש ומרפים הן כאן 
שתיים: אחירם ושפופם! חופים הוא חופם. רשימות־יחס 
מפורטות יותר נשתמרו בס׳■ דודא (ז, ו—יב! פרק ח! ט, 
לה—מד). שתיים מהן משקפות מסרות על הסתעפותן של 




139 


בנימין 


140 


המשפחות העיקריות בשבט בנימין. האחת (דה״א ז, ו—יב) 
מונה רק שלוש משפחות עיקריות: בלע, בכר וידיעאל; 
שפם דחפם הם כאן בתי־אב: בני־עיר (וכנראה, יש לגרוס 
בני עירי, הנזכר בפסוק ז׳ כצעיר בניו של בלע), 
ומלבדם נמנים עם בני־בלע עוד ארבעה בתי־אב: אצבון, 
עזי, עזיאל, יף־מות. השם ירימות דומה לשם מקום, שנמצא 
בהר יהודה המערבי (ודרגת ירמוך). בגי־בכר כללו תשעה 
בתי־אב: זמירה (ובתה״ש 4 : זמריה), יועש, אליעזר׳ אל־ 
יועיני, עמדי (ובתה״ש: עמריה), ירמות (השווה למעלה 
בין בני בלע), אביה, ענתות, עלמת(ובתה״ש. 1.110 : עלמות) ; 
ושלושה מאלה'יש להם זיקה לשמות מקומות: ירמות(השווה 
למעלה), ענתות (כנראה, ראם אלח׳רובה על־יד ענאתא) 
ועלמת (השווה עלמון, כנראה עלמית). לידיעאל היה רק בן 
אחד — בלהן (השם טיפוסי למשפחות שעיריות־חוריות ? 
השווה בר' לו, כ—כח), וממנו נפלגו שבעה בתי־אב: יעיש 
(קרי יעוש 1 השווה למעלה, יועש מבני בכר), בנימין, אהוד, 
כנענה, זיתן, תרשיש, אחישחר ז ואל זה האחרון אפשר 
לקשור גם את חושם, אם נגרום בדה״א ז, יב: חשם בנו 
אחישחר (במקום בני אחר). הרשימה האחרת (דה״א ח, 
א—ה) נדחסת לבנימין חמש משפחות: בלע, אשבל, אחרח, 
נוחה ורפא; עם בלע נמנו תשעה בתי־אב: אדה גרא, אבי־ 
הוד, אבישוע, נעמו, אחוח, גרא (פעם שניה!), שפופן, חורם. 
בפסוקים שלאחר מכן ניתנים קטעי־יחוס, שאינם מגיעים 
עד בנימין. פסוק ו׳ באותו פרק עצמו פותח בהודעה ז ואלה 
בני אחוד, ויש לשער, שהכוונה היא רק לגירסה אחרת של 
השם אחרח (הנזכר למעלה בין בני־בלע) או אהוד (הנזכר 
ברשימה הראשונה של ם׳ דה״א ביו בני בלחן). רשימת בני 
אחוד (דה״א ח, ו—יב) כוללת שמונה־עשר'בתי־אב (בנים, 
בני בנים ושלשים של אחוד) והאחרון שבהם עמד (בכ״י 
רבים וכן בתה״ש שמר), שבנה את אונו ואת לוד 
ובנותיה. בין כל אלה מצויים כמה שמות, שיש להם זיקה 
לשמות של ישובים: רפא (כיום רפאת, על־יד הרמה), אדר 
(השווה עטרות אדר, כלומר עטרות של ביודהאב אדר, יהו׳ 
יח, יג, בתיאור גבולה הצפוני של נחלת־ב׳), עמד—שמר 
(הקשור להר־שומרון באפרים), שאנשיו יישבו את אונו 
ולוד וסביבותיהן בשפלת־לוד (והשווה להלן). לאחר מכן 
(דה״א ח, יג—כז) באה רשימה, שביסודה מונחות חטיבות 
ישוביות (יושבי אילון, יושבי ירושלים), אלא שנזכר בה, 
לכל הפחות, ראש בית־אב אחד הנמנה עם בני שחדים בן 
אחוד (אלפעל), ואפשר עוד אחד (שמע—שמעיז' השווה 
משעם בן אלפעל הנזכר); וכיוון שכך (שאר ראשי בתי־האב 
נקראים אחיהם; כנראה, יש לגרוס בפסוק י״ד במקום 
״ואחיו״: ואחיו, או ואחיהם, ששק וירמות), דומה שנעשה 
כאן ניסיון לייחס על ב' (על־ידי שוזרים ואחוז־; ר׳ למעלה) 
משפחות, שישבו בנחלת־ב׳ ושייחוסן לא היה ברוד כל צרכו! 
ויש לשים לב לדבר, שאחד מהם (בריעה) נמנה גם על בני 
אפרים (ע״ע) וגם על בני אשר (ע״ע). — לשמותיהם של 8 
מ 44 בתי־האב של רשימה זו יש זיקה לשמות של ישובים: 
ערד (גוש קרקעות בשם ערדה בסביבת־עטרות), ישמרי־ 
עמדת (השווה למעלה: שמר), חנן (אילון בית חנן), חנניה 
(אפשר, בית אענאן), עילם (השווה עלמת—עלמון), עני 
תותיר, (השווה ענתות), פניאל (קרי: פנואל 1 אע״פ שישוב 
בשם זה נתקיים, עד כמה שידוע לנו, רק בעבר־הירדן 
המזרחי). ולאחר מכן באה רשימה, שמתייחסת על אבי גבעון 


(שם שם, כט—מ; והרשימה המקבלת לה בפרק ט, לה—מד). 
עיקרה מגילת־היחם של משפחת שאול המלך, המיוחם כאן 
לאבי גבעון(לפי גירסת הרשימה המקבלת: יעואל — קרי: 
יעיאל — אבי גבעון; השווה למעלה, ידיעאל) ולמעכה 
(ע״ע יהודה), כלומר למוצא מעורב של ישראלים וגבעונים. 
בין בתי־האבות הנזכרים ברשימה זו (וברשימה המקבלת 
לה) מצויים תשעה, שלשמותיהם יש זיקה לשמות של 
ישובים: גדור (ח׳רבת ג׳ךירה), מקלות (ר׳ להלן), (ערה 
(קריית יערים י), עלמת (ר׳ למעלהא עזמות (חזמה), מוצא, 
רפיה (השווה למעלה רפא), אלעשה (השוכנת בגבול נחלת־ 

אפרים, ע״ע), חנן (ר׳ למעלה). 

י 1 

רשימות אלו מלמדות על מזיגה, שבאה בין הישראלים 
ובין התושבים הקדומים של הארץ במשך תקופת־ההתנחלות; 
על אותה תופעה עצמה מעיד גם מספרם הניכר של שמות 
כנעניים, ומהם גם תיאופוריים, כגון: אשבל, נעמו, יעוש, 
ענתות, אחישחר, אביהוד, אבישוע, שחדים, אחיחד, מלכם, 
ששק, בעל, מלכישוע, אשבעל, מריב־בעל, מלך׳ עזמות. כן 
מלמדים אותנו השמות וקטעי הידיעות ההיסטוריות, שלפע¬ 
מים הם מצורפים אליהם, על מלחמת־התפשטות בלתי־פוסקת, 
שנערכה בתקופת ההתנחלות והשופטים נגד המובלעות הכנ¬ 
עניות בתחומי הישוב הישראלי, ובעיקר נגד ממלכת היבוסי 
בירושלים, שהביאה לידי התנגשויות בין היבוסי ובין בני- 
יהודה ולידי מזיגת המשפחות של שני השבטים (השווה 
דה״א ח, ו). עם נדידתו של שבט דן מנחלתו המקורית 
בסביבות צרעה־אשתאול וממערב להן, גברה ההתנצחות, 

11 :־ ץ 

ובד, התערב עכשיו גם גורם שלישי — אפרים. על התפשטות 
זו מלמד לא רק הקטע, המייחס את אונו ולוד לשבט בנימין 
(ר׳ למעלה), שאולי אפשר היה לחשבו בקושי לתוספת 
מאוחרת, המשקפת את המצב בימי שיבת-ציון (השווה נח , 
יא, לד—לה; אע״פ שגם כאן לא תהא התופעה מובנת אלא 
אם כן נניח, ששרשיה היו נעוצים במצב קדום הרבה יותר), 
אלא אף המסורת על התנגשויות בעמק־אילוו ובתחום 
מירוצו המרכזי של נחל־שורק (דה״א ח, יג). יש ליתן את 
הדעת גם על ההשערה, שהישובים, הנזכרים ברשימתו של 
תחותימס 111 (במם׳ 100 ו 106 ) והמתייחסים לפי סדר- 
הרשימה לשטחי עמל־אילון ומירוצו התיכון של נחל־שורק, 
יש לזהותם עם מקלות (מס׳ 106 : מקרתו, שהוא, כנראה, 
שמה הקדום של חמתן־אמאוס, על שם המעיינות החמים 
שנבעו כאן עוד בתקופת־התלמוד) ועם ארך (מם׳ 100 : 
ארתו). אם השערה זו נכונה היא, הריהי עלולה לשמש חיזוק 
להנחת ההתפשטות של בני-ב׳ בתחומי שבט דן והטמיעה 
של משפחות מקומיות (מימי הכיבוש המצרי במאה ה 15 
לפסה״ג) בשבט ב׳. עם הנחה זו מתיישבות יפה גם הידיעות 
על גבורתם של בני־ב׳ וכשרונם הצבאי(שופ ׳ כ, טו ואילך). 
תכונותיהם אלו ושאיפות ההתפשטות שלהם טיפחו בהם רוח 
של התנשאות והתבדלות והביאו אותם לידי התנגשות עם 
שכניהם, בני שבטים אחרים, סמוך לסוף תקופת-השופטים 
(שם יט, יד — כ, מח). אמיתותה של מסורת ז( מתאשרת גם 
ע״י פרשת המלכתו של שאול, שכן אלמלא נתקיימו קשרי־ 
משפחה הדוקים בין בני ב׳ ואנשי יבש־גלעד לא היה שאול 
דוקה חייב לצאת לעזרתה של עיר זו(שמ״א יא, א ואילך). 
ימי השפל היחסי, שבאו על שבט ב׳ אחר התבוסה שנחל 
מידי שכניו, פתחו פתח לבני אפרים ויהודה לדחוק את 
רגליהם של בני־ב׳ בתחומי התפשטותם (השווה, למשל, דה״א 



141 


בנימין — בנימין כן יונה ממודלה 


142 


ז, כא—כד). אך ידידה זו במצבו של השבט לא נתקיימה 
לאורך־ימים! ומשגפתחה הרעה מדרום־מעדב, והפלשתים 
פשטו בהר המרכזי, באה ראשית ההתמרדות בכובש הפלשתי 
משטח ב׳. 

במחציתה הראשונה של מלכות־דויד היתה ההתנגדות 
לשלטונו חזקה למדי בב׳. התנגדות זו, שבלא ספק ניזונה 
מזכר ריבונותו של בית־שאול, באה לסוף לידי ביטוי חריף 
במרד של שבע בן בכרי הימיני. לאחר מכן ידע דויד לפייס 
את בני־ב׳ ולקשרם אל ביתו. ייתכן, שלתקוסה זו יש לייחס 
את קביעתה של נחלת־ב׳ כמחוז אדמיניסטראטיווי מיוחד 
(וע״ע דוד; שלמה) ואת הפרדתר. ממהוז־אפרים. מכאן ואילך 
דבקו בני ב׳ בבית־דויד ונשארו נאמנים לו אף בזמן חלוקתה 
של הממלכה אחר מות שלמה. שטח נחלתם של בני ב׳ נשאר 
כלול ברובו בתחומיה של ממלכת־יהודה, אע״פ שבימי ראשו¬ 
ני מלכי יהודה וישראל התנהלה בחבלי־ב׳ מלחמה ממושכת 
על הצבת גבול של קבע בין שתי הממלכות — מלחמה, 
שנסתיימה רק עם עלייתה של שושלת עמרי וכריתת הברית 
בין יהודה וישראל. 

בימיה האחרונים של ממלכת־יהודה שוב לא הצטיינו, 
כנראה, בגי ב׳ ברוח קרבית, ונראה, שארצם סבלה פחות 
משאר חבליה של ממלכת־יהודה בימי הכיבוש הבבלי. אחר 
חורבן ירושלים ניסו הבבלים להקים בב׳ מרכז אדמיניסמרא־ 
טיווי לארץ הכבושה, עם הפקדתו של גדליהו במצפה. בימי 
שיבת־ציון חזרו הרבה מבני ב׳ לחבל אחוזתם בהר ואף 
בשפלת־לוד. 

וע״ע אפרים; ארץ־ישראל, היסטוריה; דן; יהודה; 
שבטי ישראל. 

ש. קליין, ציון (מאסף), ב׳ (תרפ״ז), 16-1 ; ב. מייזלר, תו¬ 
לדות ארץ־ישדאל, א/ תרצ״זז, 222 ואילך, 252 ואילך, 260 
ואילך; הנ״ל, ידיעות החברה לחקירת א״י ועתיקותיה, י , 
(תשי״ג), 73 ואילך; ש. ייבין, ציון ט , (תש״ד), 50-49 ; 
הנ״ל, מערכות, כ״ד-כה (תש״ה), 61 ואילך; כ״ו-כ״ז 
(תש״ה), 59 ואילך; הנ״ל, ארץ־ישראל, ג , (תשי״ד), 37-36 ; 
הנ״ל, ירושלים, ב'—ה׳ (תשט״ו), ה , —ט׳ן ,ז 1 8 11 ז 16 ^ .? .־,׳ו 
5 , 44503 ,:״ 0001 .־ 1 ׳ .? ;מ״״גי! ,( 1922-3 ) 4 , 44503 
011111-91 ■ 119 ■ 40 ? 311914111111191 ? 01 , 411 , . 4 , ;. 5 > 105 ,( 1923/4 ) 

:. 0 94 ,( 1934 ) 31 , 3/3 ,. 10 ;. 1 ) 26 , 1925 , 0 הו)!? 40 > 3 191 
.? ./יי ;. 0 6 .( 1934 ) 13 , 01 ! 14111 !? 1 .ס ! 5/14410 , 0082 * 0 ־ 61 ? . 4 , 
,( 1935 ) 58 . 111:4 ,. 10 ;. 8 9 .( 1934 ) 56 , 34503 ,זל?״נ 11 ל. 
, 1311 ? .? ..? ; 189-196 ,( 1935 ) 58 , 7.033 , 540111 .}\ ; 13 

34503, 62 (1936), 28 (1.; 1/114., 22 1.; 

?. \1. ,45:61, 040^1x3/11? 4? 1:1 3x1(11197?, 11, 1938. 53-56: 

0. 005410, /11?1019^?1 01111X914, 11, 981-996; .4. 54313111.11, 

. 6 226 ,( 1950 ) 9 , £5 אן 
ש. י. 

בנ ־ ימץ, מלך הכוזרים. ע״ע מריה. 
בנןמין ןן א?ךהם נון הענוים, ע״ע ענו, בנןמין 
י 5 ן אברהם. 


בנימין בן אליעזר הבהן ויטלי , - [בר״ת: רב״ך]— 
( 1651 , אלסנדריה, פיימונט — 1730 , רג׳ו), מקובל. 

רב״ך, שהיה מראשי תלמידיו של ר , משה זכות (ע״ע) במאני 
טובה, שימש כרב בעיר־מולדתו(עד 1682 ) ואח״כ ברג׳ו. הוא 
נתפרסם כדרשן ומשורר, אך ביהוד כמקובל, ונחשב לאחד 
מעמודי־התווך של קבלת האר״י באיטליה. גם רוב פיוטיו 
(״עת הזמיר״, 1707 ) נכתבו על דרך־הנסתר, בין השאר 
חיבר הערות והגהות מרובות על כל כתבי האר״י, שהלק 
מהן נדפס בהוצאות של כתבים אלה (בפרט בדפוסי קורץ). 
ספריו נכתבו ברוח הקבלה הסגפנית. ב׳ נתקשר בקשרי- 
ידידות עם אברהם רוויגו במודנה ושאף לעלות עמו לארץ־ 


ישראל, אך כל תכניותיו בכיוון זה נכשלו, לפעמים ברגע 
האחרון ממש. יחד עם רוויגו הצטרף ב׳ לסיעת המאמינים 
בשבתי צבי (ע״ע) גם אחר המרתו. והיה במשך עשרות־ 
שנים מראשי השבתאים הנסתרים באיטליה, בלא שסר מדרך 
התנהגותו הסגפנית. ב׳ נמנה עם הדוגלים העיקריים בשבת¬ 
אות מתונה, "חסידית", שביקשו לאחד יהדות מסרתית עם 
אמונה במשיחותו של שבתי צבי. בספריו הנדפסים לא הביע 
את דעותיו השבתאיות במישרים, אבל בספרו "אלון בכות" 
(על מגילת־איכה, 1712 ) נועז לפרש את הקינות בהמנוני־ 
תרועה על הגאולה׳ על־יסוד הנחה שבתאית בנוגע לשינוי 
משמעותן לעתיד לבוא. לביתו היו באים רבים מראשי־השב* 
תאים של דורו, וב׳ היה גם מאסף ידיעות נוגעות ל״אמוגה" 
והירבה להתעניין בכל גילוי חדש של נביא שבתאי. כן היה 
רבו של חיים מלאך (ע״ע) בתקופת דבקותו בשבתאות 
המתונה. בכתביו הפריד בין קבלת האר״י והקבלה השבתאית 
החדשה של נתן ה״נביא" מעזה. ברדיפות על השבתאי 
נחמיה היון סירב להשתתף ( 1714 ). אחד מקונטרסיו השב־ 
תאיים, "סוד אדנות אדונינו [ש״ץ] מפי מהד״ן" (ר׳ נתן), 
נתפרסם ע״י פריימאן. חתנו וממלא־מקומו ברבבות ברג׳ו, 
ר׳ ישעיה בסאן׳ היה רבו של משה חיים לוצטו (ע״ע), 
וכשנודע לדב״ך הישיש על גילויי הרמח״ל בקבלה, סנה 
אליו במכתבים ושאלות על שורש נשמתו ותיקונה. חלק 
קטן מחליפת האגרות בינו ובין רבו משה זכות נדפס 
ב״אגרות הרמ״ז״ ( 1780 ) ; חלק אחר עדיין נמצא בכ״י. 
קובץ גדול של דרושיו ("גבול בנימין") נדפס בזקנותו 
( 1727 ). אחדים מפסקי ההלכה שלו נדפסו ב״פחד יצחק". 

א. פריימאן, ענייני שבתי צבי, 1913 , עט׳ 108-93 ; ג. שלום, 
חלומותיו של השבתאי י' מרדכי אשכנזי, 1938 , פרק ז׳ 
וי״א; י. זונה, בם׳ היובל לכבוד אלכסנדר מארכם, 1943 , 

עם' 93 — 95 : ,[ 1897 ] , 41 , 07 'ס/./ ח 1 ) תת 3 ת 1 ' 111 ג^ 1 16:11 ,ו! 

.( 7011-708 .י! 

ג. ש. 

בנימין בן .יהוז־ה מחמי, ע״ע בזצקו, בנימין בן 
יהון־זז. 

בנ ז ימץ בן יזנה מטח־לה, נוסע יהודי, שחי במחצה 
השניה של המאה ה 12 . מחברים לא־יהודיים קוראים 
לו לפעמים ״רב״ — אד נראה, שב׳ לא חיה דב ממש. מדבריו 
ב״ספר־המסעות״ שלו מסתבר, שב׳ יצא למסעותיו בין 1159 
ו 1167 ושמסעות אלו נמשכו, לכל הפחות, כ 5 — 7 שנים ולכל 
היותר 14 שנים (תאריך שובו לספרד ממסעותיו הוא 
תתקל״ג— 1172/3 ). אם כך ואם כך, היה ברשותו זמן מספיק 
כדי לשהות בכל מקום, שתיאר בספרו. מטרת נסיעותיו היתה, 
לפי המשוער: מסחר באבני-חן, שהרי לא אחת גילה עניין 
בסחר־האלמוגים. "ספר-המסעות" של ב׳ נכתב בגוף שלישי, 
וכפי שנאמר בו במפורש, נתחבר לפי רשימות, שנרשמו 
בשעת־הנסיעה. ב׳ יצא מטוךלדי שבצפוךספרד ונסע דרך 
סאראגוסד. וטאראגונה לבארצלוגה, ואח״כ דרך גרונה (גירוג־ 
דה) לפרובינציה. הוא נותן דו״ח מפורט למדי ממה שמצא 
בערים שבאיזור זה וסחכמי־ישדאל, שישבו בהן: נארבונה, 
בזיה ( 5 -מ 21 ־> 8 ; בדרש), מוגפליה, לרגל, פוסקיר (- 111€ ן> 05 ? 
5 *> 1 ; פושקיירה), ארל ( 165 ־ 1 ^; ארליש), ועוד,יוכן מקדיש הוא 
תשומת־לב ניכרת לחיי־הכלכלה של האיזור. ממרסי הפליג 
לג׳נובה, ומשם נסע דרך פיזר. לרומא. נראה, שכאן שהה 
זמן ניכר, שהרי הוא נותן תיאור מפורט מעתיקותיה של 





147 


כני־משה — כנין, ג׳ץ 


148 



ודרומה. את תכונת האגודה ומטרתה בירר אחה״ע במאמרו 
״דרך החיים״ — שנחשב אחר־כך לכתבה העיקרי של האגו¬ 
דה— ובמבוא לספר־התקגות שלה ("מילואים לדרך־החיים"). 
תפקידם של ב׳ מ׳ היה לשמש חבר "כוהנים" לעם, כדי 
להכשירו לתחיה בארץ־האבות, המטרה העיקרית של ב׳ מ׳ 
היתד, לאומית״מוסריח: "להרחיב את מושג הלאומיות 
ולעשותו למושג נעלה ונשגב, לאידיאל מוסרי, אשר במר¬ 
כזו — אהבת ישראל, ובהקפו — כל מידה טובה". חברים 
חדשים נתקבלו בטכס של "קידושים", לאחר שבועת־הבטחה, 
"בשם אלהי ישראל" (לפי שינוי־הגוסח בשנת תרנ״א: 
..באמונת לבבי ובכל היקר והקדוש לי"). האגודה נתחלקה 
ל״לשכות", וכל אחת מריו בחרה מתוכה מנהיג ו״יועצים". 
בראש ב׳ מ׳ עמד אחד־העם ("הנשיא לב׳ מ׳"), כמנהיג 
הלשכה המרכזית שבאודסה. מספר החברים לא עלה מעולם 
על מאה, אך מאחר שהיו ביניהם "טובי חובבי־ציוך זכו 
להשפעה ניכרת בתנועת חיבת-ציון כולה. כשנוסד ב 1890 
הוועד הרשמי של חובבי־ציוו ("הוועד האודיסאי") נבחרו 
לוועד זה שלושה חברים מב׳ מ׳ (אחד־העם, יהושע אייזנ־ 
שטדט ויעקב ברזילי), וכן גם נבחרו שלושה חברים מב׳ מ׳ 
לוועד הפועל שביפו. עיקר פעולתם של ב׳ מ׳ היה בשטח 
החינוך: בא״י סייעו בייסוד בתי־ספר עבריים והיו ממנהלי 
בית־הספר הראשון בארץ, וברוסיה הכשירו את הקרקע 
לייסודם של "חדרים מתוקנים". לשכת ב׳ מ׳ שבווארשה 
("ישורון") השתתפה בייסודה של המושבה "רחובות" ובהקמת 
הוצאת־הספרים "אחיאסף". אך עד מהרה נתגלו קשיים 
פנימיים וחיצונים: חוסר תכנית מעשית קבועה וברורה, 
חילוקי־דעות בין החברים בדבר מטרת האגודה ודרכי- 
עבודתה׳ והמלחמה, שנלחמו בה חובבי־ציון ה״מעשיים", 
מצד אחד, והחרדים־האדוקים בא״י, שחשדו את ב׳ מ׳ בכפירה 
ובנטיה לרפורמה דתית׳ מצד שני. בש׳ תרנ״א מסר אחד- 
העם אח הנהלת ב׳ מ׳ ללשכה הווארשאית, שנעשתה הלשכה 
המרכזית, והוא נשאר רק המנהל הרוחני. בתרנ״ג עברה 
ההנהגה ללשכת יפו, ועם זה בוטלו כמה מן הטכסים, שהיו 
כרוכים בקבלודחבדים, וצומצמו תקנותיה של האגודה, כדי 
להניח מקום להתפתחות חפשית. אחד־העם עצמו הכיר בדבר, 
שהאגודה "לא מצאה את דרכה" וש״אין בה רוח־חיים 
אמתית", ולפיכך הציע בשנת תרנ״ה "להרוס אח החומה 
הפנימית שמסביב לאגודה ולהפכה למפלגה גלויה". הצעתו 


זו נתקבלה, אע״פ שהלשכה ביפו הוסיפה 
להדפיס חודש־חודש את ה״עיתוף שלה 
"מכתבים מארץ־ישראל", בחחימת שם- 
העילום "בית-לוי". בשנת תרנ״ו הודיע 
אחד־העם, ש״באה העת להתיר את האגו¬ 
דה". אסיפת ב׳ מ , , שנתקיימה באודסה 
בקיץ של אותה שנה, אמנם החליטה על 
המשכת קיומה של האגודה, אלא שהחלטה 
זו לא היה בה ממש. אגודת ב' מ׳ בטלה 
מאליה עם עלייתה של הציונות המדינית. 

אחד־העם- כל כתביו בכרך אחד, תשי״ג, 

עמ ׳ תל״ז-תם״ט ("נסיון שלא הצליח")! 

תס״ט, ת״ע, תפ״ח, תפ״ט ("פרקי זכרו- 
נות");י״א-ט״ז ("לא זה הדרך"); י״ז- 
י״ט ("הכהנים והעם")! אגרות (ספתח: 

בני־משה); ש. סשרנוביץ, "בני־משד, 

ותקופתם", תרע״ד! א. דרויאנוב, כתבים 
לתולדות חיבת-ציון, כרך ג/ עט׳ 560 , 

1080 , 1098 , 1321 ; בךאביגדוד, "אחד* 

העם ובני משה״(ב״נתיבות״, וארשה, תרע״ג, עט' 290-238 ); 

י. אייזנשמדט (ברזילי), "חוזה בהקיץ", ב״לוח ארץ־ישראל", 
בעריכת א. מ. לונץ. שנה י״א (תרס״א), עט׳ 142-57 — סיפור 
אוטוביוגראפי־דמיוני, שמכיל זכרונות מתקופת ייסודה של 
אגודת ב־ מ׳(דאה גם כתבי י. אייזנשטדס, 1913 )! י. קלחנר. 
היסטוריה של הספרות העברית החדשה, 91 ', עט׳ 107-100 ; 

ע. א. סימון, "אגודת ,בגי משד,/ בחינת ,ברית׳ " (ב״הארץ", 
גליון 9775 מיום 9.10.51 ); א. סימון־י. א. הלר, אהד העם, 
האיש, פעלו ותורתו, תשט״ז! ) 01171 ,ת 1 ) 50 ח 1 נ 1 סא .!ג. 

,( 386-388 ,[־ 11916-191 1 .-, 1114 1 ) 0 ת 1 ) } 01 ' 1 

י. א. ה. 

1 י;ין, ג׳ 1 ן — מ 3 ץ 11 ״ 8 111 ( 0 ! — ( 1628 , על־יד בדפו׳רד — 
1688 , לונדון), סופר דתי ומטיף אנגלי. בי, בנו של 
פחח, למד זמן־מה בב״ס עממי ונעשה אח״כ אף הוא פחח. 
1644/46 שירת בצבא הפארלאמנטארי־פוריטאני. ב 1648 נשא 
אשה עניה וחזר לעבוד בפחחות. באותם הימים הירבה להת¬ 
חבט בשאלות של דת ומוסר, ראה את עצמו נדון לגיהינום על 
שלא דקדק במצוות ואף שמע קולות־תוכחה מסתוריים, שכבר 
הטרידו אותו קודם לכן. עינויי־נפשו פחתו וב׳ התגבר על 
המשבר הפנימי שלו כשהצטרף (ב 1653 ) לעדה פוריטאנית 
בבדפורד, שהיתר, קרובה ברוחה לבאפטיזם. כאן התחיל 
דורש ברבים על חזיונותיו והשקפותיו הדתיים, ודרשותיו 
הקנו לו שם. באותה שנה מתה אשתו, ושלוש שנים לאחר 
מכן התחתן ב׳ שנית. ב 1660 , כשהתחילו הרדיפות על אנשי 
הכיתות הפורשות עם חזירתו של צ׳ארלז 11 לשלטון, הושם 
ב׳ בכלא. בחקופת־מאסרו, שנמשכה כ 12 שנים (בהפסקה 
אחת), חיבר ופירסם ספרים וקונטרסים הרבה בענייני-דת, 
שהחשוב בהם הוא 0£ 110£ לס 0 ! 11118 ) 1101111 .^ 306 ־ 01 

8 ־ 51111161 ("שפע החסד לגדול בחוטאים"), שבו הוא מפרט 
את עינויי-רוחו ומתאר את "גילוי־השכינה", שזכה לו. ב 1672 
נעשה כומר בבדפורד, אך ב 1675 נאסר שוב, כנראה, 
לשנתיים. 

החיבור, שבו קנה ב׳ את עולמו, הוא 5 ־ו״״ 118 ק 6 ! 7£ 

6 רתס 0 10 15 ¥111011 \ 1131 '! ס! 1 > 1 זנ ¥0 \ 115 ־ 1 '!' מזסז? 655 ־ 081 ־ 1 ? 

("דרך הצליין מן העולם הזה לעולם הבא"), הנמנה עם 
יצירות־המופת של הספרות האנגלית. אע״פ שחיבור אלגורי 
זה עוסק בטיהור־הנפש לפי תפיסתם של הקאלוויניסטים, 
נתקבל על רוב הזרמים שבנצרות משום ההומאניות שבו, 
מצד אחד, וצורת-ו־,תיאור הראליסטית שלו, מצד שני. — חלק 
א׳ נתחבר בזמן מאסרו של ב׳ ב 1675 ויצא ב 1678 . 



149 


בנין, ג׳ון — בן יעקב, יצחק איזיק 


150 



נ׳וז בניאז. פורטרט •עצוייר על־ידי נ. פאד 5 ר( 1 :> 11 >ב 5 ), 1084 


ה״צליין" — הנקרא בשם "כריסטיאן", כלומר נוצרי סתם — 
עוזב את אשתו ובניו ובורח מ״עיר־ההרס" כשקופה של 
עוונות תלויה לו מאחריו; הוא עובר במקומות כגון "ב 1 ץ־ 
היאוש", "גיא־צלמוות" ו״יריד־ההבלים", עד שהוא מגיע 
למחודחפצו — ״ציון עיר־ה׳״. — חלק ב׳ (יצא ב 1684 ) 
מתאר את דרכם של אשת הגיבור, כריסטיאנה, וארבעת 
בניהם אל עיר־האלוהים. 

הדמויות והמצבים הנדונים ב״דרך הצליין" נטולים מחיי 
יום־יום ומאגדות־העם; לפעמים הם מתוארים בהומור דק 
ובעדינות רגשית, בסיגנון מבוסם על התרגום האנגלי של 
המקרא ומתוך התאמת הרקע המקראי לדת הקאלוויניס־ 
טית. שמות של דמויות כגון ״הענק יאוש״(- 1311 ) 65 <£ 03111 ) 
ושל מקומות כגון "יריד־ההבלים"(:"ב? נעשו נכסי 

צאן־ברזל של הלשון האנגלית. עד סוף המאה ה 19 נחשב 
"דרך־הצליין" לספר הנפוץ ביותר, שנכתב במקורו באנגלית; 
הוא ניתרגם ליותר ממאה לשונות וניבים, ביהוד על־ידי 
מיסיונרים. 

נוסף על "שפע־החסד" ו״דרך־הצליין" כתב ב׳ עוד קרוב 
ל 60 חיבורים. מאלה יש חשיבות ספרותית לשניים — 1116 
מ 13 מ£> 83 .־! £4 0£ 063111 1 ) 311 81£6 ("חייו ומותו של מר 
נבל׳/ 1680 )׳ ו! 3 ^ ׳! £101 1116 (״מלחמת־הקודש״, 1682 ). 
הראשון, המבשר את דדך־כתיבתו של דם( (ע״ע), הוא 
תיאור ראליסטי מדרך־חטאיו של בורגני, שבו מתייחס ב׳ 
בכבוד לערכי המעמד הבינוני (הגדול בחטאים — פשיטת* 
רגל לשם מרמה); השני הוא אלגוריה׳ שתכנה נרמז בשמה 
השלם: "מלחמת־הקודש, שערך שדי בשטן כדי לכבוש מידיו 
את בירת־תבל; או: מפלתה וכיבושה של העיר,נפש־האדם׳". 

במשך קרוב ל 200 שנה היה פירסומו של ב׳ מיוסד 
בעיקר על רעיונותיו הדתיים־ד,מוסריים ועל כשרון־ההטפה 
שלו. אך לאחר שנתפרסמה העבודה של ר. סאותי על ב׳ 
(׳ 501111161 ! מב 1 א להוצאה של ״דרך־הצלייך, 1830 ), התחילו 
מחשיבים יותר את הערך האמנותי של חיבורי ב/ וכיום הוא 


נחשב כמסיים המסורת של הרומאן העלילתי של יה״ב 
וכמבשר הרומאן החדש, המגולל את חיי־הנפש של הדמויות 
הפועלות. 

.:>< 1  1 ב 31 . 11 . 111 " 

, 0 * 0 ־ 01 ■[ ; 1854 , 1111 ( £71111717 10 )^ £710 ס! ,. 16 ' ;( 1830 

. 31 .? . 011 ) 192 , 1885 ,)!!ס ׳!) 1 ) 071 1171115 ,!/ £ 1 1-111 ,. 5 ./ 

1 ^ 07 ) 1/1 / 0 1 ( 1 /^ 70 ^ 170 {} £7 , 113111500 .) 3 ;( 113111500 

. 1932 ,.£ ./ 01 

ב;ין, וזמרי־, ע״ע ח?זךי־ב;ןן. 
ב 3 :ן עף־ם, ע״ע עיר. 

בגי סויף או בגי ם 1 י ף (— £ץ 3 ׳\\ 1511 ת 83 , 
16£ ! 5 !״ 86 ), עיר במצרים, כ 108 ק״מ מדרום 
לקאהיר, על השפה המערבית של הנילוס; בירת מחוז, שנקרא 
על שמה. מספר תושביה: כ 57,000 ( 1947 ). ב״ס מעבדת את 
תוצרת החקלאות וגידול־המקנה שבסביבה (כותנה, צמר־צאן 
ומיץ של קנה־סוכר) וסוחרת בה. יש כאן גם תעשיות של 
נעליים וסיגריות ומחצבות של אבני־בניין, — שטחו של מחוז 
ב״ס, הגובל בצפון במחוז־גיזה ובדרום במחודמיניה, הוא 
1,070 קמ״ר ומספר־אוכלוסיו: 612,000 ( 1947 ). ערים אחרות 
במחוז ב״ם הן בוש וביבה. מתחנת מסה״ב אל־וסטה שבמחוז 
מסתעף קו מס״ב לאל־פאיום. 

בן נ$כ|ב, .י?חק איזיק ( 1801 , ראמגולה, על־יד וילנה - 
1863 , וילנה), הביבליוגדאף העברי המודרני הראשון. 

בנעוריו השתקע בוילנה, שבה השתלם — נוסף על לימודי־ 
התלמוד — בדיקדוק הלשון העברית. תחילה עסק במכירת 
ספרים, ואח״ב גם בהוצאתם. מתוך כך בא בקשרים עם חכמי 
דורו: צונץ, שטיינשניידר, ילינק ואחרים. לאחר שישב כמד, 
שנים בריגה עבר ללייפציג, וכאן פירסם את הקובץ "מכתמים 
ושירים שונים״ ( 1842 ), שמכיל 185 מכתמים וכן מספר 
שירים, בעיקר מתורגמים, בצירוף מאמר על תורת השירה, 
שעיקרו: מהות המכתם ותולדותיו בספרות היוונית, הר 1 מית 
ובשירה העברית ביה״ב. כן הוציא ב׳ בלייפציג את ספרו 
של ידידו אד״ם הכהן לבנזון: ״שירי שפת קדש״ ( 1842 ), 
מהדורה הדשה של "חובות הלבבות" לר׳ בחיי אבן פקודה, 
בצירוף פירושים משלו ומבוא גרמני מאת א. ילינק, וחיבר 
דים אחרים מיד,"ב, ועוד. לאחר שב׳ הזד (ב 1848 ) לווילנה 
הוציא שם, יחד עם אד״ם הכהן, את התנ״ך ב 17 כרכים 
(וילנה, תר״ח—תרי״ג), עם פירוש רש״י, תרגום גרמני 
באותיות עבריות מתוך ד,"ביאור" של משה מנדלסזון (ע״ע) 
וכן ביאורים חדשים של לבנזון ו״קיצור תקון סופרים", 
שחיבר הוא עצמו בשם "מקראי קודש". הוצאה זו של המקרא 
מילאה תפקיד חשוב בהפצת ההשכלה בין יהודי רוסיה; 
המשכילים השתמשו בה לא רק ללימוד המקרא, אלא אף 
ללימוד הלשון הגרמנית. ב׳ הגד, אז גם רעיון להוציא סידרה 
של ספרי־יסוד עבריים, במהדורות מתוקנות ובצירוף מבואות 
בשם "קרית ספר לחכמת ישראל", אך לא הספיק להוציא 
ממנה אלא את החלק הראשון של "מאור עינים" לר׳ עזריה 
מן האדומים, וילנה, תרכ״ג ( 1863 ) ! החלק השני נתפרסם 
ב 1866 , אחר מותו של ב׳. 

ב׳ חשב תחילה להשלים את "שפתי ישנים" לשבתי 
משורר בס (ע״ע), אבל ההשלמות והתוספות נתרבו כל־כך, 
שראה צורך לחבר ספר חדש. הספר "אוצר הספרים", שב׳ 
עמל בהכנתו כ 20 שנה, נתפרסם ע״י בנו, יעקב בדיעקב, 
ובסיועו של משה שמיינשניידר, וילנה תרל״ז—תר״ם ( 1877 — 
1880 ). חיבור זה, שבו ברשמו 17,000 ספרים, שראו אור עד 



151 


בן יעקב, יצחק איזיק — כנלוגס 


152 


1863 , וכן גם כ״י עבריים מרובים, הוא מן המפעלים הביבליו־ 
גראפיים הגדולים ביותר בספרות העברית, ב׳ לא הסתפק 
ברישום שמות-הספרים, אלא הוסיף בצידם ציובים קצרים 
על תכנם של הספרים ועל ערכן של ההוצאות השונות. למרות 
מה שכיום שוב אין ספרו של ב׳ מספק את תביעותיה של 
הביבליוגראפיה העברית, עדיין לא בטלו חשיבותו וערכו 
השימושי, ביחוד במה שנוגע לכתבי־יד עבריים. 

ב׳ היה גם פעיל בחייה הציבוריים של קהילודוילנה, 
וביחוד נלחם בתיקונים, שהונהגו בשנות ה 50 של המאה 
ה 19 בבית־המדרש לרבנים בווילנה. 

בנו, יעקב ב ן־ יעקב ( 1858 — 1926 ), שהיה סוחר, 
באנקאי ועסקן ציוני, הוציא את "אוצר הספרים" של אביו 
( 1880 ), ואח״כ התחיל מעבד ספר זה בצורה מורחבת ועל-פי 
כללים חדשים, מתוך שמירה על המסגרת הכרונולוגית 
( 1863 ). לדברי חתנו, פרום׳ משה שור (שפירסם תיאור של 
כתב־היד ב 60 * 8000100-8131 , "העולם" ו״יווא־בלעטער"), 
כלל הספר, שהגיע בסך הכל לשישים אלף ערכים, 12 כרכים 
גדולים. ב׳ וחתנו ניסו ללא הצלחה לקבל תמיכה להוצאת 
הספר ממוסדות מדעיים שובים, ובימי־השואה בפולניה אבד 
כתב־היד. "אוצר הספרים" בצורתו הראשונה יצא שנית 
בדפוס־צילום בביריורק. 

א. מ. הברמן, יצחק אייזיק בן־יעקב בעל אוצר הסטרים׳ יד 

לקורא, תשי״ב, עס׳ 6-1 ! ייוו״א בלעטער, ח׳( 1935 ). 138 - 

146 ! 38-40 .<ן ,( 1927 ) 11 ,■ 10 וו 814 -סה 1 סהס 5 . 

?(;י* 2 ךם, ע״ע £ךם. 

א?ךהם ( 1811 , דרוסאו, בוהמיה — 1878 , לונדון), 

סופר ועיתונאי יהודי( מראשוני מבשריה של הציו¬ 
נות. ב׳ למד רפואה באוניברסיטה של פראג, אך עם זד. 
התמסר ללימודי־התלמוד ולחקר-חמקרא. בפראג התיידד עם 
משה שטיבשנידר (ע״ע) הצעיר, שיסד בעיר זו אגודת- 
סטודנטים כדי "להקים מחדש את העצמאות היהודית בארץ־ 
ישראל". ב׳ הצטרף אליו ונעשה הרוח החיה בפעולות־ 
התעמולה של האגודה. ב 1838 עבר לווינה, שגם בה למד 
רפואה, כאן ריכז סביבו סטודנטים יהודיים ויחד עם אלברט 
לוי הקים אגודה חשאית (בשם £111116111 010 ) להגשמת 
הרעיון של חידוש הקהיליה היהודית בארץ־ישראל ע״י 
הגירה המונית מסודרת של יהודים לארץ־אבוחיהם. לשם כך 
בא בדברים עם אדולף פרמיה וב 1841 נסע ללונדון כשהוא 
מצוייד במכתבי-המלצד. של בית־רוטשילד לשם ניהול מו״מ 
בעניין יישוב א״י עם חוגים יהודיים בעלי־השפעה. ב׳, שלא 
מצא בלונדון עידוד ניכר לתכניתו, הוסיף להטיף כאן 
לרעיונו בעל־פה ובכתב — ביחוד באמצעות כה״ע 7116 
36011 [ 0£ 106 ס 7 \( 1841 — 1848 ), שבעריכתו השתתף; כמו־כן 
עורר באמצעותו של עיתון זה אח דעת־הקהל היהודית על 
פעולותיהם של המיסיונרים, ביהוד בא״י. כשפסקה הוצאתו 
של הלססג( 0£ ¥0106 יסד ב״ את השבועון 1$11 .* 61 ( 7116 
0111001016 , שערך אותו ב 1854 — 1869 וכן ב 1875 — 1878 . 
גם בתקופה זו השתמש ב׳ בכל הזדמנות מתאימה (כגון בימי 
מלחמת־קרים) כדי להעלות על הפרק את שאלת תקומתם 
של היהודים בא״י, וכן תמך בכל פעולה, שהיתה מכוונת 
ליישוב הארץ (בין השאר סייע לקארל נטר בייסוד ביה״ם 
"מקוח-ישראל"). ב׳ נתערה גם בציבוריות היהודית באנ¬ 
גליה; היה ממייסדי ה״אנגלו-ג׳ואיש אסוסיאישוך ומראשוני 
מנהיגיה; עם זה נלחם בהתמדת על שיווי זכויותיהם של 
היהודים ברוסיה ובארצוח־הבאלקאן. 


ב 1876 , כששאלת המזרח הקרוב צפה ועלתה שוב על 
סדר-היום של המדיניות הבינלאומית, קרא ב , לשיתוף־פעולה 
מצד כל האירגונים היהודיים במערב כדי שעגייני-היהודים 
לא יקופחו בשעת הדיונים על שאלה זו, בערב הקונגרס 
הברליני ( 1878 ) ובזמן דיוניו של קונגרס זה הטעים ב׳ 
במאמריו את החשיבות של יישוב א״י ע״י היהודים במסגרת 
הפתרון של בעיות המזרח הקרוב. 

ב׳ תירגם לאנגלית את התנ״ך וכתב מונוגראפיה על 
הרמב״ם בשם 165 ) 431010111 ^ 0£ 111118$ ■!^ 1 ) 30 £1£6 7116 
( 1847 ); כן תירגם לאנגלית את ספר־המסעות של ר׳ פתחיה 
מרגנסבורג ( 1851 ) וחיבר ספר פולמי נגד טענותיהם של 
נוצרים אנטישמיים: - 3 צ£ 601:10115 ( 011 5 ' 50 ת 16 ס 0 ק 0 ! 8151 
1 ) 01106 ( 1863 ). אוסף הרצאותיו בשם 1 > 6 ץ 6 ז!ז 511 ! 13150 ) 11 ( 
יצא ב 1874 . אחר מותו פורסמו 43 מכתבים משלו, שנדפסו 
ב. 00 ־ 011 6141511 ), בשם ׳ 615 ( 3 £601310 1 ) 5110111 1 ץ ¥11 \. 

נ. מ. גלבר, אגודת סטודנטים באוסטריה וגרמניה בשנות 
1842-1836 , ״שיבת ציוץ״, א׳, תש״ו, עט׳ 125-106 ; -״ 1 ־ 51 .א 

,. 61111 .* 1 ) 1 ! ./ .* 21111011 .#ס/סיז^ז^/ ,■ 161 ) 61 ת $68 

,. 1 * 0 * 01 .׳״■)/ ; 251 , 1878 , 146112611 ; 135 . 1 , 1878 

/ 10113 ) 146 / 0 ׳ס 0 מס 1 ) 016 ; 1879 1111 ( ,ץ 143 ; 1878 , 1878 

! * 11 { 10 \! 10 *£*ס ,־) 06186 , 14 ; 22 , 14 , 

. 1927 , 1145 * 2 . 10/1111 
נ. מ. ג. 

ןן י^ךאל, ןן יוסף, ע״ע מ;<טה בן י&ראל. 

בן 5 ל^א ^בוע, מעשירי ירושלים בימי חורבן בית שני! 

חותנו של רבי עקיבא (ע״ע). מסופר עליו, שהצטיין 
בנדבנותו, ואמרו, שנקרא בשם "בן כלבא שבוע" משום 
"שכל הנכנס לביתו כשהוא רעב ככלב יוצא כשהוא שבע" 
(גטין נ״ו, א׳). כן מסופר, שבזמן מלחמת-החורבן הבטיחו 
הוא ושבי חבריו העשירים — נקדימון בן־גוריון ובן־ציצית 
הפסח — לספק את מזונותיהם ושאר צרכיהם ההכרחיים של 
בני־ירושלים בתקופת־המצור, והיה בידם כדי סיפוקם של 
צרכים אלה למשך כמה שנים, אלא שה״בריונים" שרפו את 
אוצרותיהם כדי שהנצורים יוכרחו לפרוץ את המצור ויילחמו 
בחרוף*נפש (שם; ועוד). על שריפה "הצידה, שהיתר! 
מספקת... למצור שנים לא מעט" מספר גם יוסף בדמתתיהו 
(מלחמות־היהודים, 4,1 ), אע״פ שאינו מזכיר את שמותי¬ 

הם של ב׳ וחבריו. — האגדה מספרת, שרחל, בתו של ב , , 
נישאה לר׳ עקיבא — שהיד. בנעוריו רועה־צאנו של ב׳ — 
בניגוד לרצון אביר" שחדירם מנכסיו, ואף השפיעה על 
ר׳ עקיבא שיעסוק בתורה, אך לאחר שנים, כשר׳ עקיבא 
נתפרסם כחכם גדול בתורה, נתפייס חותנו עמו ונתן לו את 
מחצית־הוגו(כתובות ס״ג, א׳; ועוד). 

א. הייסן, תולדות תנאים ואמוראים, חלק א/ תר״ע, ערך 
בן־כלבא־שבוע. 

בן $3 ר 1 ן(ק?ר 1 ן), ו?חק, ע״ע אןן ק?רון, ל?חק. 

ן^לוכם, ראשי־תיבות של שלוש מדינות — בלגיה, הולאנד 
( 1 ) 161130 ) 76 <) ולוכסמבורג (שמנו בסוף 1955 
כ 20,029,000 תושבים) —, שהן מאוחדות בברית־מבס. — 
ב 5 בדצמבר 1944 נחתם בלונדון חוזה ליצירת בדית־מכס בין 
בלגיה ולוכסמבורג, שהיו מאוגדות בברית כלכלית מ 1921 
ואילך, ובין הולאנד. בדית־המכס עצמה הוקמה רשמית ב 29 
באוקטובר 1947 , לאחד שבבריסל הוחלפו אגרות-האישור של 
החוזה ולאחר שהפארלאמנטים של שלוש המדינות סמכו את 
ידם על הקמתה של ב/ החוזה קיבל תוקף באחד ביאנואר 
1948 . 



153 


כנלוכס — כן מאיר, אהרן 


154 


עם הפעלת החוזה בוטלו מכסי־היבוא בין שלוש המדינות, 

אך ההגבלות הכמותיות על היבוא נשארו בתקפן. הגבלות 
אלו בוטלו בהדרגה, וכיום מתנהל למעשה בין תברוח־הברית 
סחר חפשי. במשך שבע השנים הראשונות לקיום החוזה גדל 
הסחר ההדדי בין בלגיה—לוכסמבורג ובין הולאנד ב 300% 
בקירוב. 

מדינות ב׳ החליטו שלא להסתפק בברית־מכם, אלא לפעול 
לשם איחודן הכלכלי הגמור. ביצועו של איחוד זה נדחה כמה 
פעמים, בעיקר בהשפעת מאזן־התשלומים בין הולאנד ובל¬ 
גיה, שהוא לרעתה של הראשונה. איחוד כלכלי חלקי, כצעד 
לקראת איחוד גמור, הופעל מיום 1.10.1949 . 

הסכם, שקיבל תוקף ב 16 ביולי 1955 , התיר העברה חפי 
שית של הון בין איזורי־המטבע של בלגיה—לוכסמבורג, מצד 
אחד, והולאנד, מצד שני. כתוצאה מזה נתאפשר להון בלגי, 
שהיה מוקפא בהולאבד בתוקף תקנות־המטבע ההולאנדיות, 
לזרום לבלגיה, וכן נתאפשר לכל ארץ לגייס מלוות בשוק- 
הכספים של חברתה. 

חוזה, שנחתם בהאג בד ביוני 1956 , מבטיח לפועלים, 
שהם אזרחים של מדינות ב׳ ושיוצאים מארצם למדינה אחרת 
של הברית, זכויות שוות לאותן של פועלי המדינה המארחת— 
מה שמאפשר לבטל את דשיונות־העבודה בברית־העמים של 
ב׳. חוזה זה עדיין הוא טעון אישור פארלאמגמארי. 

המושב הראשון של "המועצה המייעצת הבינפארלאמנ- 
טארית של ב׳" (ה״פארלאמנט״ של ב , ) נתקיים ב 22 בפב¬ 
רואר 1957 . המועצה קיבלה עליה להמליץ בפני המדינות 
החברות על אמצעים להשלמת איחודן הכלכלי, לטפל ביהסי- 
תיירות, ולדאוג להבטחת שיתוף־פעולה במדיניות־החוץ ויצי¬ 
רת תחיקה אחידה בשלוש המדינות. 

א. ז. 

|^לי/ 0 □ — 8606111 8601 — ( 1875 , פראטו — 1950 , 
צואלף [ 203811 ], על־יד ג׳נובה), מחזאי איטלקי. 

ב/ שניהל בצעירותו ביח״ר לרהיטים אמנותיים, זכה לראשית 
פידסומו ע״י יצירותיו בשידה ( 1  £18110 11 ["בן- 
הזמן], 1905 ) והיה זמן־מה, ביחד עם פ. ט. מרינטי (ע״ע), 
עורכו של הירחון הפוטוריסטי 06513 ?. ב 1908 הוצג מחזהו 
סח!!? 11 > 3 ־ 013501161 73 ("המסכה של ברוטוס", מראגדיה 
על בית־מדיצ׳י), ומיד נמנה עם בחירי המחזאים של איטליה 
בזמנו. מאז כתב מחזות הרבה, וב 1927 אף הקים להקה 
דראמאטית משלו. כלאומי נלהב היה ב׳ מאנשי הפמליה של 
ד׳אנונצל ושימש מושל אזרחי במדינה, שזה האחרון הקים 
19191 בפיומה. 19211 — 1924 היה ציר בבית־הנבחרים. 
במלחמת־חבש השתתף כמתנדב! זכרונותיו מאותה מלחמה 
הופיעו בשם 163 ז£.\ 2 ״; 10 (״אבי באפריקה״, 1936 ). אחר 
מלחמת־העולם 11 הצהיר, שהוא דוגל בשמאל. 

ערך קיים יש רק לשלושת מחזותיו הראשונים של ב/ 
שניתרגמו לכמה לשונות: ״המסכה של ברוטום״, 71811013 
( 1909 ), וביחוד 1611686££6 > 06113 73 ("סעודת ההלצה המ¬ 
רה"׳ 1908 ) — טראגדיה־בחרוזים מימי הרנסאנס (שב׳ עיבד 
אותה אח״כ גם כאופרה, עם מוסיקה מאת אומברטו ג׳ורדאני, 
1924 ). במחזות אלה מתוארת, בדראמאטיות מרובה ומתוך 
הבנה פסיכולוגית, התמודדות בין אדם חזק, גם-רוח, ובין 
אדם חלוש ובזוי, שמנצח בכוח שכלו. ב׳ קרוב לד׳אנוגציו 
הן מצד הסיגנון הלירי הנשגב שלו והן מצד אותה מיסטיקה 


חושנית לוהטת, שהוא נותן לה ביטוי ביצירותיו! אך עם 
זה יש לראות אותו כמבשרו של פירנדלו (ע״ע), ביחוד 
במצבים הפאראדוכסאליים, שבהם הוא מעמיד את הנפשות 
הפועלות — כגון במשברים, שנובעים מקרע בין עולמו 
הפנימי של האדם ובין המציאות. בתקופת השלטון הפא- 
שיסטי כתב ב׳ מחזות בנוסח האידיאליזם הסימבוליסטי 
וברטוריקה לאומנית, ביניהם הקומדיה 61-16  11 
(״מחרוזת־הפנינים״, 1926 ) ופואמה דראמאטית גאה בשם 
3 ת 1 < 1 ז 0$6 ז? 6 01£60 (״אורפיאום ופח׳סרפינה", 1929 ). בשנו¬ 
תיו האחרונות חזר ב׳ לדרך כתיבתו הקודמת ( 63800 11 
[״העכביש״], 1937 ! 301:3 ? [״פחד״], 1947 , ועוד), אך בינ¬ 
תיים נתפתחה גישה חדשה מעיקרה לבעיות־הדראמה ושוב 
לא זכו יצירותיו של ב׳ להצלתה. 

- 111 ^ 1 1-0 ) 81 ) . 8 . 5 , 1 [!£ ו 1 :>:> 02 . 8 : 1913 ,. 8 . 5 , 31:1221 ? .ז 

-ממס 110 ! 10 ) 011-0 ) 1 1110 11 ,. 8 . 5 , £311 ;( 1927 , 4 :• 101 

,.! 16 ; 1937 , 1/0110110 0110 ) 1 11 ,ס 0 זות\י,' 0 . 5 ; 1929 , 0%/110 ק 
. 1938 , 11010%10 ז// סי 41101 ז ח 1 

י. ב. ס. 

ן;לקםר, סבקוטין, ע״ע בללקסר, סבםט:ן. 

בךמאיר, אסלן, ראש־ישיבה בארץ־ישראל בתחילת המאה 
ה 10 לסה״נ; התייחס על משפחת הנשיאים בא״י 
וישב, כנראה, ברמלה. 

בזמנו של ב׳ היו היחסים בין הרבנים והקראים בארץ- 
ישראל מתוחים ביותר. על אבותיו אומד ב/ ש״כמה פעמים 
ביקשו השונאים להרגן ועשה שדי למען שמו", ואילו על 
עצמו הוא מספר: "עבר[ו] עלינו צרות רבות ורעות וחבי¬ 
שת בית האסורים ועינוי הכבל ומ[לק]ות עד לצאת הנפש 
[ביום ז] הכפודים ראשונה ושנייה מתחת ידי בני ענן השו¬ 
נאים" (הדברים בכתבו ב 922 לסה״נ). סמוך ל 920 נסע ב׳ 
לבגדאד כדי להתלונן שם לפני הרשות המרכזית על מעשי- 
האיבה של הקראים נגד היהודים הרבניים. לאחר שחזר 
מבבל הגה ב׳ את הרעיון להחזיר לא״י את המנהיגות הדתית 
העליונה ביהדות, שעברה מא״י לבבל כמה דודות קודם 
זמנו. מסתבר, שחוגים שונים בבבל תמכו במידת־מה ברעיונו 
של בי. ב׳ התחיל — כבצעד ראשון לגישום תכניתו — במאמץ 
להעביר את הסמכות לא״י בשאלת קביעתם של החגים והמו¬ 
עדים ולוח־השנה בכללו — שאלה, שבתקופת המשנה והתל¬ 
מוד היתד, מסורה להחלטתם של המוסדות המרכזיים בא״י. 
בסוף ד׳ אלפים תרפ״א או בתחילת תרפ״ב הודיע ב׳ לישובי 
ישראל בארצות־הגולה ובא״י, שהחדשים מרחשץ וכסלו 
בתרפ״ב יהיו חסרים, כלומר בני כ״ט יום כל אחד. בהתאם 
לכך עתיד היה ראש השנה של תרפ״ד לחול ביום השבת 
ולא ביום ב׳ לשאחריו, שבו היה חל אילו היו חדשי מרחשלו־ 
כסלו נחשבים למלאים (ע״ע לוח). 

השינויים, שהציע ב׳ בלוח, עוררו התנגדות מצד כמה 
מחכמי־ההלכה, וביחוד מצדו של רב סעדיה גאון (ע״ע). 
רס״ג ניסה כמה פעמים להוכיח לב , , שחישובי־השנים המקוב¬ 
לים נכונים הם ושאין מקום לשינויים, שב׳ ביקש להנהיג 
במועדי-החגים. אך ב׳ עמד על דעתו ונתן פירסום להצעותיו, 
וע״י כך ביקש לקבוע בפועל את סמכותו של ראש־הישיבה 
בא״י בקביעת לוח־השנה ומועדי־החגים. רס״ג הגיב על 
מעשה זה בפניה לב , בנימוקים ענייניים, שנתבססו על הלכות 
עיבור־השנה וקידוש־החודש, ומאחר שחשש, שמא יחוגו את 
חגי־ישראל במקומות שונים במועדים שונים, פנה גם הוא 



155 


כן מאיר, אהרן — מנה או מרז 


156 


לקהילות־הגולה והזהיר את ראשיהן נגד קביעת מועדי־החגים 
לפי הצעותיו של ב/ נתברר, ששוב אי־אפשר היה למנוע 
קרע בעניין זה בין קהילות־ישראל השונות, ובשנת ד׳ אלפים 
תדפ״ב חגגו בני א״י, וכנראה גם יהודי מצרים, את הפסח שני 
ימים קודם לבני בבל׳ ובהתאם לכך קבעו גם את ראש־השנה 
שלאחריו. פילוג זה בין קהילות־ישראל הסעיר בזמנו את 
היהדות כולה, והד לדבר אנו מוצאים גם בספרות הסורית. 
וכך מציין הסודי אליהו איש נציבין: "שנת שלש מאה ותשע 
(להג׳רה) התחילה בשבת י״ב אייר שנת ארל״ב ליוונים 
(= לשטרות), בה נפלה מחלוקת בין היהודים שבמערב(א״י) 
לבין היהודים שבמזרח (בבל) בחשבון חגיהם. היהודים 
שבמערב קבעו ראש שנתם ביום השלישי בשבת ואלד, שבמז¬ 
רח ביום החמישי בשבת״ (. 3136 .ט .ז׳( 1.5 מ 38 ז?, 8361118611 
84 , 1884 , 2,18 ק 861 ,־ס&זס!*!!?). הקראי סהל בן מצליח 
ביקש להסיק ממחלוקת זו, שחישובי־הלות של היהדות 
הרבנית הם מחוסרי־יסוד (עי' ש. פינסקר, לק וטי קדמוניות, 
נספחים, עמ׳ 36 ). 

הפולמוס בין ב׳ ומתנגדיו בשאלה זו נמשך זמן מה גם 
לאחר מכן, אך ב׳ יצא מנוצח, ולא היה נשאר זכר לנסיונותיו 
לשינויים בלוח "לולא עמל חוקרי קדמוניות אשר העלוהו 
רגע אחד על במת החזיון" (בורנשטיין). ע״ע לוח; סעדיה 
גאון. 

ח. י. בורג שטיין, "מחלקת רב סעדיה גאון ובן מאיר בקביעת 
שנות ד״א תרפ״ב—תרס״ד", ספד היובל לכבוד נחום סאקא־ 
לאוו, וארשה, תרס״ד ( 1904 ), עמ ׳ 189-19 (תדפיס מיוחד: 
וארשה, תרס״ד [ 1904 ])* הנ״ל, "דברי ימי העבור האחרו¬ 
נים", התקופה, תמוז-אלול, תרפ״ב, עמ ׳ 292-228 (ובמיוחד 
ענו 270-237 ): א. אפשטיין, הגורן, חוב׳ ה׳ (תרס״ו), עמ ׳ 
142-118 (= מקדמוניות היהודים, תשי״ז, עמ׳ ת״כ-תמ״א): 
; 230-226 ; 173-210 ,( 1901 ) ^ X0 ,/££ ,"מ) 8 ק£ \ 

, 1116 ־ 11131 ־ 01 . 4 , ; 152-160 ,( 1898 ) 8£5,, X מגמ. 07 ק . 3 

- 1 ) 8 ,פו 1816 ן*סק£ . 5 ; 543-557 ,( 1914-1915 ) ז\ ,( 5 א) אע/ 

71 ) 1 /), £30341 1 ( 17 11117 ) 7 ) 131 117111 ) 111 ) 111 ) 1 ) 0 /״ 6 

; 1921,69-88 , 03071 533413 ,■! 43116 ^. 14 ; 92-103 , 1913 , 7 ) 111 ! 

,. 610 ) 31751171 ? 3114 ,קץ%£ 171 17101 ) 7/1 , 0 ^ 143 .! ; 419 — 409 
3114 * 7 '7x1 ״ 10 ; 49-57 , 11 ; 61-66 , 50-55 , 1 , 1920-22 
, 44-45 , 11 ; 676 , 655 , 459 , 335 , 256 , 70 , 1 , 1931-5 , 7 ) 51,141 

. 133-134 

נ. 1 . 

בן מ#יס אבו אלחסן, ע״ע חסן, בן 9 יטיח. 

בננה או מזז ( 3 ! 31 מ 23 [שם, שמוצאו מלשונות הילידים 
של גיניאה־קונגו ושהוכנס ללשונות האירופיות 
ע״י הפורטוגיזים]! השם הבוטאני: 41153 ־?), סוג של עשבים 
רב־שנתיים ממשפחת המוזיים (ע״ע). הסוג כולל כ 70 מינים 
ולמעלה מ 200 זנים, מהם צמחי־מאכל וצמתי-סיבים. הב , 
היא אחד מצמחי־התועלת הקדומים ומן החשובים ביותר 
לאדם, בעיקר בשל פריה — ענבה גדולה, שציפתה יבשה 
או בשרנית, והיא טובה למאכל. הב׳ היתה מתחילה נפוצה 
באיזורים הטרופיים של אפריקה, אסיה הדרומית-מזרחית 
ועולם האיים האוסטראלו-אסייתיים, ומשם הועברה — לשם 
גידולה בתרבות — לאיזורים טרופיים אחרים (אמריקה המר¬ 
כזית והדרומית, אוקיאניה) ולמקצת איזורים תת־טדופיים. 
גידולה דורש אקלים חם וגשום — בדרך־כלל טמפראטירה 
שנתית ממוצעת של למעלה מ״ 23 (עם טמפראמורות־הבשלה 

* : וז 

של ״ 26 —״ 29 ) ולא פחות מ 2,000 מ״מ של משקעים שנתיים 
(אך את מקום הגשמים יכולה לתפוס השקאה מלאכותית), 
מיני־הב׳ הם צמחים בעלי פקעת או קנה־שורש, שהוא 
הגזע האמיתי של הצמח. עליהם גדולים מאד — עד 2 — 4 



א׳עכו 5 ־כאנאנות בן 10 ימים 


מ׳ ובסיסיהם, העשויים בעין נדנים, עוטפים זה את זה 
ומהווים גזע מדומה. התפרחת נטויה כלפי מטה; הפרחים 
חד־מיניים — אבקניים בקצה התפרחת ועלעיים בבסיסה. 

1 ) ב" כ״עצי־פרי". שלושת המינים החשובים ביותר 
הם: הב׳ המצויה (תז 111 מ 1£ <ן 4.53 \), ובכללה הזן התרבותי 
הנפוץ ביותר 01101 ! 4 \ 0105 ; הב׳ הגבוהה (- 3:3 ־ 1 .^ן 
11151303 )< הב׳ הנמוכה ( 0390111151111 . 1 \). המינים התר¬ 
בותיים מצטיינים בתכונת הפרתנוקארפיה — עשיית פירות 
חסרי־זרעים. סיבת הדבר נעוצה! כנראה, במבנה הכרומ 1 סומי 
שלהם: מספר הכרומוסומים היסודי הוא 11 , והצמחים טרי- 
פלואידיים, ז. א. מכילים בחלקיהם הוגטאטיוויים 33 כרומו־ 
סומים, ואין הם יוצרים במיאוזה גמטוח סדירות ואחידות. 
התרבותם של מיני־הב׳ החשובים ביותר בתרבות היא, איפוא, 
וגטאטיווית בלבד — ע״י חלוקת קנה־השורש או הפקעת 
לנצרים־בנות. 

המין הרווח ביותר בתרבות ובסתר העולמי היא הב׳ 
המצויה — עשב דמוי עץ או שיח, שגבהו מגיע ל 4 — 5 מ׳. 
ממנה ידועים היום מאות זנים חקלאיים. יש זנים בעלי פידות 
גדולים, עד 20 ס״מ באורך וכ 5 ס״מ ברוחב! מספר הפירות 
לכל אשכול הוא כ 50 . יש במין זה גם זנים, שפירותיהם 
עושים זרעים. פירותיהם של רוב הזנים נאכלים חיים ושל 
זנים אחדים — רק לאחר בישול. זניו של מין זה הם המהווים 
היום את עיקר מטעי־הב׳ באיזור הטרופי. 

שניה בהקף תפוצתה היא הב׳ הנמוכה, שקומתה אינה 
מגעת אלא ל 1.5 — 2.5 מ׳ ופירותיה קטנים יותר (עפ״ר 
10 — 12 ס״מ), אך מספר חפירות לכל אשכול גדול יותר 
(כ 200 ואף יותר מכן). מין זה עמיד יותר בפני טמפראטורות 



157 


כנגה או מוז 


158 


נמוכות ובפני רוחות! לפיכך רווח גידולו בעיקר באיזורים 
של אקלים תת־מרופי וים־תיכוני. 

פרי-הב׳ (בלי הקליפה), שעיקרו הציפה, מכיל 70% — 
75% של מים, 18% — 24% של פחמימה ראויה לניצול (רובה 
המכריע סוכר ומיעוטה עמילן), כ 1.2% של חלבון, 0.3% של 
חומר שומני, 1% — 2% של תאית, כמות ניכרת של מינראלים 
וכמויות בינוניות של ויטאמינים שוגים: ערכו הקאלורי: 
90 — 110 קאלוריות ל 100 ג/ ז״א יותר מרוב פירות־אילן. הוא 
מאכל מזין וטעים, שמתאים ביהוד להזנת ילדים.—לפי דיני* 
ישראל אין הב׳ — החסרה גזע אמיתי — נחשבת לאילן, 
ולפיכך אין מברכים על פריה "בורא פרי העץ" אלא "בורא 
פרי האדמה" (שדע אדה ר״ג). 

קמח־הב", המיוצר מפירות בשלים, הוא בעל ערך תזוני 
מרובה 1 טעמו מתוק. ס ו כ ר * ב" מיוצר מפירות מיובשים. 
ע״י התססת מיץ־ב" מיוצרים משקאות חריפים, שהם מקוב¬ 
לים בעיקר בארצות אמריקה התיכונה. 

תרבות־הב' היא קדומה מאד. הפרי נזכר בספרות סאנם- 
קרש ובכתביהם של סופרים יווניים ורומיים (פליגיום). הער¬ 
בים ביה״ב שיבחו אותו כחומר־מזון חשוב. תפוצתו מאסיה 
הדרומית־מזרחית על־ 
פני אוקיאניה באה, 
כנראה, עם הנדידה 
הפולינזית. לאמריקה 
הוכנסה הב׳ מן האיים 
הקאנאריים ע״י הס¬ 
פרדים. בא״י היא 
ידועה מן התקופה 
הערבית (כנראה, מן 
המאה ה 10 ) ואילך. 

לגידולה של הב׳ 
בתרבות בדרך הווג־ 
טאטיווית מנצלים 
את הנצרים, שקנה־ 
השורש מצמיח בכל 
שנה ושמהווים יחד 
משפחת־נצרים. לאחר 
שהנצר־הבכור מסיים 
את מחזור-חייו, כור¬ 
תים אותו ומרחיקים 
אותו מן המטע, ובמ¬ 
קומו מוכנים ועומדים 
נצרים אחרים של אר 
תה משפחה להמשיך אשכ^-באנאנות ב׳ 6 ? 

את קיום המטע. 

על מידות השגיה של תרבות־הב׳ משפיעים לא רק 
גורמים אקלימיים אלא גם גורמי מחלות ומזיקים, וכן 
העמידות של הב׳ כנגדם ואפשרויות ההגנה מפניהם. בין 
המחלות הקשות הפוגעות במטעי־ב״ — רקבונות-שורש, 
שנגרמים על־ידי חידקים ופטריות, ומחלות-גזע ורקבור 
פרי, שנגרמים על-ידי פטריות! בין המזיקים — קרציות 
והכנימה השחורה. 

היבול והשיווק העולמי. היבול השנתי העולמי 
של הב׳ נאמד ב 11 — 15 מיליון טונות. רוב היבול של ארצות 
אסיה הדרומית־מזרחית נצרך ע״י תושביהן שלהן, וידיעות 


מדוייקות על הקף הגידול ברובן אינן בנמצא. אך ידוע, 
שבהודו, למשל, נטועים 1% מיליון דונאם מטעי־ב". גם 
אוסטראליה, אפריקה הדרומית ומצרים מגדלות כמויות ניכ¬ 
רות לשוק המקומי. 

לפי אומדנם של מוסדות־מחקר חקלאיים בינלאומיים 
הגיע ממוצע־היבול השנתי ב 1948 — 1952 ל 2 /' 11 מיליון טר 
נות, שהתחלקו לפי הארצות (ב%) כלהלן: 


בראזיל. 26 

הודו. 21 

טאבגאנייקה. 18 

אמריקה המרכזית. . . . 7 

איי ה 1 ד 1 המערבית . . . 5 

הפיליפינים. 4 

קולומביה ואקוואדור . . . 3 

מכסיקו. 3 

האיים הקאנאריים . . . 2 

ארצות אחרות. 11 


מפות: ע״ע אמריקה הדרומית, עט' 281 ! אסיה, עמ׳ 908 ! 
אפריקה, עמ ׳ 324 ! אפריקה הדרומית, עמ ׳ 378 . 

השיווק הבינלאומי של ב" בקנה־מידה רחב התחיל 
במחצה השניה של המאה ה 19 עם הקמתם של בתי-קירור 
לאחסנת הפרי ובניית ספינות מצויירות במחסני״קירור, לשם 
הפחתתה של סכנת־הריקבון נוהגים לקטוף את הפירות לצר־ 
כי יצוא כשעדיין הם בוסר ולשלוח אותם במצב זה! כשהמש־ 
לוח מגיע למקומו מגיחים את הפירות לשם גמר הבשלתם 
בבתי איחסון, וכיום אף נוהגים להפעיל עליהם אתילן(ע״ע), 
שמחיש את ההבשלה. מאז עלה הרבה הקף הסחר הבינלאו¬ 
מי בב״, ועדיין הוא מוסיף לעלות. הוא הגיע ב 1948 ל 2 
מיליון טונות וב 1954 ל 2.9 מיליון ט׳, שהן יותר ממחצית כל 
הסחר הבינלאומי בפירות. ארצות־היצוא העיקריות הן 
מדינות אמריקה המרכזית, איי הודו המערבית ומדינות 
הצפון של אמריקה הדרומית! ארצות אלו מספקות יותר 
מ 80% של כלל השיווק העולמי, וגידול הב" וייצואן הם 
ענף עיקרי בכלכלה של כמה מהן. היצואנים העיקריים הם 
(באלפי טונות): 


1954 

1948 

ארץ 

אפריקה המערבית 

260 

50 . 

הצרפתית . . 

470 

40 . 

1 אקוואדור .... 

240 

180 . 

בדאזיל .... 

160 

280 . 

! ג׳אמאיקה . . . 

? 

40 . 

י גוואדלופ .... 

150 

140 . 

גוואטמאלה . . . 

300 

280 . 

וזונדוראם . . . 

? 

200 . 

מכסיקו .... 

? 

40 . 

ניגריה .... 

220 

100 . 

פאנאמה .... 

190 

100 . 

האיים הקאנאריים . 

210 

140 . 

קולומביה . . . 

350 

80 . 

קוסמה ריקה . . . 


השינויים הניכרים בחלקן של ארצות שונות ביצוא בשנים 
האחרונות נגרמו ע״י מחלות הרסניות (ר׳ למעלה, עמ׳ 157 ), 
שפגעו קשה בג׳אמאיקה, מכסיקו, קובה והונדודאס! כדי 
למלא את החסר הוקמו מטעים חדשים נרחבים באקוואדור, 
קולומביה, בראזיל וקוסטה ריקה. 

בראש יבואגי־הב" עומדת אה״ב, הקונה יותר ממחצית 
היצוא העולמי. ארצות אירופה המערבית הן לקוחות חשובים 
של מגדלי־הב׳ באמריקה המרכזית ובאיים הקאנאריים. צרפת 














159 


בננה או מוז 


160 



קטיח־באנאנות מסמע בוזמדוראס (אמריקה המרכזית) 


קולטת בעיקר את פירות מושבותיה, ארגנטינה — אח היבול 
הבראזילי. 

חשיבות מכרעת בהתפתחותה של תרבוח־הב׳ בארצות 
אמריקה ובאירגון השיווק הבינלאומי נודעת לחברה האמ¬ 
ריקנית .ס 0 :ז״ר!? (נוסדה 1871 ), המרכזת בידה 

כ 4 ) 2 מיליון דונאם של מטעים, מהם כ 600,000 דונאם של 
מטעי־ב". חברה זו נעשתה גורם מכריע בכלכלתן של כמה 
מן המדינות הקטנות באמריקה המרכזית, ובעקיפים אף 
במדיניות הפנימית שלהן ("רפובליקות־הב""). 

גידול הב׳ בא"י. בא״י מגדלים בעיקר את הב׳ 
הנמוכה, ובקנה־מידה מצומצם מאד — את הב׳ המצויה 
(המכונה גם הב׳ הערבית). המטעים מרוכזים בעיקר בעמק־ 
הירדן(ב 1956 : 5,000 דונאם) ובאיזור־החוף ( 9,000 דונאם), 
ואף כאן הם זקוקים להגנה מפני הרוחות, שניתנת להם 
בצורת מעברי־רוח. הב׳ דורשת כמויות־מים מרובות להש־ 
קאתה ( 2,000 — 3,000 ממ״ע לדונאם במשך שנה)! היבול 
נאמד ב 3,000—2x100 ק״ג לדונאם. — בדרך־כלל אין אקלי¬ 
מה של א״י יפה ביותר לגידול הב׳ משום החורף, שהוא בכל 
האיזורים קר וארוך מן הרצוי לגידול זה. מבחינה זו 
עדיף עמק־הירדן מאיזור־החוף, אלא שבזה האחרון תנאי- 
הקרקע מתאימים יותר. מטעי עמק־הירדן מתקיימים רק 
למשך 3 יבולים, ואילו מטעי איזור-החוף מאריכים ימים 
הרבה יותר. בעונת 1955/6 שווקו בישראל 22,000 טונות 
של ב׳, וכן התחיל מתפתח בשנים האחרונות יצוא־ב׳ קטן 
לארצות-אירופה. 

2 ) מין־ב׳, שאינו מגודל לשם סירותיו אלא לשם סיביו, 
הוא ב נ נ ת - ה ס י ב י מ ( 1. 10x11115 ו 1 ), שתחום גידולה העיק¬ 


רי הוא בפיליפינים, במקום שהיא נקראת אבאקה (^ 6 ^). 
צמח זה מספק את קנבוס־מאנילה, שהוא סיב חזק 
וגמיש, עמיד בפני לחות ומתאים ביותר לתעטיית חבלים, 
ביחוד לצרכי הימאות. קנבוס־מאנילה מופק מסיבי הנדנים 
של העלים. בננת-הסיבים אינה גדלה אלא באיזורים, שאק־ 
לימם חם ולה בקביעות ושגשמיהם מרובים בכל עונות־ 
השנה. בפיליפינים תרבותה היא ענף חקלאי ותיק! בשנים 
האחרונות ניטעו מטעים גם באמריקה המרכזית. התפוקה 
העולמית השנתית הממוצעת של קנבום־מאנילה ב 1948 — 
1952 היתד, 150,000 טובות, שמהן סיפקו הפיליפינים כ 90% . 

3 ) המיז האפריקני, הב׳ החבשית ( 5616 ״€ . 1 \), הוא 
צמח, שגבהו מגיע ל 13 מ׳ ואורך־עליו ל 6 מ׳. פקעתו הגדו¬ 
לה נאכלת מבושלת, וטעמה כעין לחם־חיטה. באיזורים 
מסויימים באפריקה היא משמשת אחד מן המזונות העיקריים 
של הילידים. 

י. זמירץ, סדריו לגידול ב", תש״ד! מדריד ביבליוגראפי 
לגידול הב׳(משרד החקלאות, הוועדה המייעצת לענף הב"), 

11955 ־ 1£ ) ¥11 \ ש!) .£ ; 1911 , 1411115 ^ 51 ) 885208 ) 1 ־ 0 ,£ח £11 ״ 11 

- 5 ^ 5 ,)) 5 ) 0551551 ) , 1011811051 ז 3% ? .¥\ ; 1912 ,) 1(5518114X1 
, 15 ) 001 ׳<££ .£! .? ; 2 1921 , 5 ) 115 181 ) 5 ) 00551551 . 0713 71121111051 ) 015 
8571052£ )) 318 8513 €1111115815051 , 5 ( 015105 115 : 80510520 ) 3/1 ' 

.( 1 ; 1935 ,) 8855852 01€ , €1 קנןט״ד .¥ ; 1927 , 80035 ) 51 ) 518 
. 0 ; 1935 , 103811051 <{*) 5051 1 ) ' 5 ) 8518511 < 1 * 1 ,ן £30 ^\־ ££1 

05 (€51 318(0(, 1935; 1(1., 015€85€5 0/ 1/1( 38518518, 
1935; 1(1. ? 7/1( 38518518 151 0(511X81 4551(71(0 (!<185145(, 147), 

11051 ) 50311 ? 38518518 0513 '׳מ י ז£) 11€1 *ד . 5 " 643£1£5$-8 . £4 ; 1941 
8513 51 )) 05 151 ) 515 ) £551 , 711500 \ . 64 . 0 ; 1946 ,) 7583 8513 

. 1948 , 0013 
מ. ז, - ח. או. 


/ 



הבאנאנה החבשית( 0 ז 5£ ח€ 641153 ) 


161 


בן־נח — בךנפתלי, משה 


162 


בן־נח, כינוי רו׳וח בספרות התלמודית והרבנית — בדיונים 
על מצוות, שלא-יהודים חייבים בהן — לכל מי 
שאינו מישראל. מקורו של כינוי זה הוא בהשקפה הישראלית 
הקדומה, שאע״ס שהתורה ומצוותיה ניתנו בכללן לישראל 
בלבד, מצדות גם חובות אנושיות־כלליות, שנצטוו בהן בל 
הנבראים בצלם מימי אדם הראשון ואילך. במקרא כבר 
מדובר על חובות מוסריות, שנתחייבו בהן כל בני״האדם 
כולם עוד קודם מתן־תורה. כך, למשל, נצטוו נוח ובניו אחד 
המבול: "אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו... ומיד האדם, 
מיד איש אחיו, אדרוש את נפש האדם... שופך דם האדם 
באז־ם דמו ישפך״ (בר׳ ט, ד—ו) ; בני ד ו ר המבול נענשו 
על "בי מלאה הארץ חמס" (שםו,יג)ו פרעה ואבי¬ 
ט ל ך נענשו על שלקחו את אשת אברהם (שם יב, יז : כ, 
יח); אנשי סדום ו ע מ ו ר ה נענשו על "חטאתם כי כבדה 
מאד״ (שם יח׳ כ); ה׳ הוריש את יושבי ארץ-כנען מפני 
בני־ישראל "בגלל התועבות" שעשו (דב׳ יח, יב). בספרות 
החיצונית הקדומה מובע הרעיון, שכמה מן המצוות, שנצטוו 
בהן ישראל בסיני, כבר נצטוו בהן נוח ובניו בשעתם (עי׳ 
ספר היובלות, ו—ז). 

המקורות התלמודיים קובעים שבע מצוות, שבהן נתחייבו 
בני-נוח: א. דיניו! ב. ברכת־השם (=בלשון "סגי 
נהור": שלא לקלל את ה׳)! ג. עבודה זרה! 
ד. גילוי־עריות! ה. שפיכות־דמים! ו. גזל; 
ז. אבר מ ן־ החי (=שלא לאכול אבר או בשר שנפרש 
מבעל־חיים בעודו חי; סנהדרין נ״ו, א׳; ובמקבילות). 

מצנת ה״דינין" כוללת את החיוב "להושיב בתי־דיניך 
(סנהדרין נ״ו, ב׳) כדי שלא יעשה אדם דין לעצמו. 
ויש סבורים, שנכללו במצווה זו אף "דיני גנבה ואונאה 
ועושק ושכר־שכיר ודיני השומרים ואונס ומפתה ואבות- 
נזיקין וחובל בחבירו ודיני מלוה ולווה ודיני מקה וממכר" 
(רמב״ן על התורה, בר׳ לד, יג). בספרות הרבנית המאוחרת 
מצויים דיונים בשאלה אם חייבים בני־נוח לדון בכל פרטיהם 
של הדינים הנזכרים לפי דיני־התורה, או שיכולים הם לדון 
בפרטי־הדינים לפי שיקול־דעתם ומצפונם (שר׳ת הרמ״א, 
י׳! שו״ת חתם־סופר, ו׳, י״ד; העמק־שאלה, לשאילתא 
ב׳). — שאר שש המצוות הן מצוות "לא תעשה" בלבד: 
שלא לעבוד עבודה זרה, שלאלשפוך דם, וכד׳. 

כמה מן התנאים היו סבורים, שנוסף על שבע המצוות 
הנזכרות יש עוד דברים, שהוזהרו עליהם בני־נוח שלא 
לעשותם, כגון: אכילת דם מן החי! סירוס! כישוף: 
כלאים (סנהדרין נ״ו, ב׳). ויש שהוציאו מכלל שבע המצוות 
את ה״דינין" ו״ברכת־השם" והכניסו במקומן "סירוס" 
ו״כלאים" (שם). לדברי התלמוד, נכללו ב״שבע המצוות" 
הנזכרות רק מצוות שיש בהן "שב ואל תעשה" (ואף מצות 
"דיניך׳ שיש בה "קום עשה ושב ואל תעשה" [שם נ״ט, 
א׳] — ״קום עשה משפט ושב ואל תעשה עול״, רש״י שם)! 
אבל יש מצוות של "קום עשה" בלבד, שעל כמה מהן נצטוו 
אף בני־נוח, ואלו לא נכללו ב״שבע המצוות" הנזכרות (עי׳ 
סנהדרין נ״ח, ב׳). אחדים ממפרשי־התלמוד סבורים, שעל 
מצוות "קום עשה", שנצטוו עליהן בני־נוח, נמנית גם מצות 
״צדקה״ (= תמיכה בעניים — חידושי הר״ן, סנהדרין 
נ״ו, ב׳). 

בתלמוד נקבע הכלל: "כל מצוד. שנאמרה לבני־נח 
ונשנית בסיני, לזה ולזה (= לישראל ולגויים) נאמרה; 
[נאמרה! לבני־נח ולא נשנית בסיני — לישראל נאמרה 


ולא לבני-נוח" (סנהדרין נ״ט, א׳)! הכוונה היא כאן לאיסו¬ 
רים, שכבר היו בני-ישראל מצויינים בקיומם קודם מתן־ 
תודה, ואילו העכו״ם נפטרו מהם, ומפני־כן לא חזרה תורה 
להזהיר עליהם. 

בתלמוד נרמזו פעם "שלושים מצוות, שקיבלו 
עליהם בני־נח", אבל נמנו שם רק שלוש, שהם 
מקיימים בפועל, וביניהן: "שמכבדין את התורה" 
(חולין צ״ב, א׳—ב׳). ויש מי שפירש, ש״שלושים מצוות" 
אלו אינן אלא פרטי מצוות, שנכללים כולם ב "ש ב ע 
המצוות" של בני־נוח (ר״ע מפאנו: "עשרה מאמרות", 
מאמר "חיקור־דיך, ג׳. כ״א). אך בירושלמי מובאת המימרה 
הנזכרת בשינוי־נוסח: "שלושים מצוות, שעתיד ין בני¬ 
נה לקבל עליהך (ע״ז פ״ב, ה״א). ולפי מימרה אחרת: "כ ל 
המצוות עתידין בני־נוח לקבל עליהם... ובסוף הן עתידים 
לחזור בהך (שם). 

חכמי־ישראל ראו במצוות בני־נוח דברים, שהאדם עצמו 
מסוגל להכיר בערכם, גם אילמלא נצטווה עליהם מן התורה. 
כמה ממצוות בני־נוח נמנו בדברי-תנאים כ״דברים שאילמלא 
נכתבו [בתורה], דין הוא שיכתבו״ (יומא ס״ז, ב׳ — ומעין 
זה: ספרא לויקרא י״ח, ד׳). — הרמב״ם קובע, שמצוות 
בני־נוח הן דברים ש״חדעת נוטה להן" (הלכות מלכים, ט׳, 
א׳), ועם זה — ש״כולן הן קבלה בידינו ממשה רבנו" (שם), 
ו״הודיענו [הקב״ה] ע״י משה רבנו שבני־גח מקודם נצטוו 
בהר (שם, ח׳, י״א). ולדברי הרמב״ם, גדול ערכו של המקיי־ 
מן מתוך אמונה בתורה משל מי שמקיימן מתוך הבנתו 
שלו: "כל המקבל עליו שבע מצוות ונזהר לעשותן הרי זה 
מחסידי אומות־חעולם ויש לו חלק לעולם הבא, 
והוא שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שציוה בהן 
הקב״ה בתור ה... אבל אם עשאן מפני ה כ ד ע ־ ה ד ע ת.,. 
אינו מחסידי אומות־העולם אלא מחכמיהם" (שם, 
ח/ י״א — לפי גירסת מהר״ם אלשקר בשו״ת, סי׳ קי״ז: 
הגירסה הרגילה בדפוסים: ״ולא מחכמיהם״ — קרוב לוודאי, 
שהיא משובשת). הבחנה זו בין מקיימי שבע־המצוות מתוך 
אמונה לבין מקיימיהן מתוך "הכרע־הדעת" והעדפתם של 
הראשונים על האחרונים מצויות גם במקורות קדומים יותר 
(משנת ר׳ אליעזר, פרשה ששית, הו־צ׳ אנלי׳ב, עט׳ 121 , 
ועוד). בשאלת הענשים החמירה ההלכה בבני־נוח יותר 
מבישראל! ב/ שעבר על אחת משבע המצוות, חייב מיתה 
(סנה׳ נ״ז, א׳)! ולא ז( בלבד, אלא שהוא חייב מיתה אף אם 
גזל סכום, שאינו בכלל גזל לפי דיני ישראל (פחות משוה 
פרוטה). בדיני־גזל וכן בשאר מצוות בני־נוח יש גם חומרות 
אחרות בהלכה, שאין דוגמתן ביחס לעבירות של בני-אדם 
מישראל (סנה/ נ״ו—נ״ז). 

כמה מן החוקרים רואים במושג "מצוות בני־נוח" את 
גרעינם של רעיון החיק הטבעי(ע״ע) והחק הבינלאמי(ע״ע). 

רמב״ם, הלבות מלבים, פרקים ח׳-ט׳-י׳! ר׳ יוסף אלבו, 

ספר העיקרים, מאסר ג׳ < פרקים י״ד-ט״ו! צבי הירש חיות, 

תורת־גביאים, תקצ״ו, פרקים י׳-י״א! -״/ "־ת,ת 3 ממז 011 .*ז 
•ןזן> 5 98 , 1927 ?(ן[?! . 11 ^ 11011111 

צ. ק. 

5 ךמ|תלי/ ם#ה(לפי אחרים: יעקב) בן דוד, אחד מבעלי 
המסורה במאה ה 9 או ה 10 לסה״ג! 'לפי המשוער — 

בן זמנו של בן אשר (ע״ע). ספרות המסורה כוללת רשימות 
של כ 850 "חילופים" בנוסח־המקרא בין ב׳ ובן אשר. המקור 
העיקרי של הרשימות הללו הוא, כנראה, ספרו של מישאל 
בן עוזיאל (בין 950 ו 1200 ), שהועתק ב״עדת דבורים" 



163 


בףנפתלי, משה — בן סורר ומורה 


164 


וב״מקדמה" של שמואל חרופא (שחי בערך ב 1350 — 1420 ). 
רשימות מתוך מקורות אחרים מצויות בספרו של כ. ד. 
גינזבורג, "המסורה", א/ 571 — 591 ; ג/ 6 — 36 , 175 — 190 . 
יש אי־התאמה מרובה בין חרשימות השונות. יצחק בר עיבד 
רשימה מתוקנת (בנספחים לד.וצ׳ התנ״ך של בר ודליטש, 
1880 ואילך), אך נסיון וה של תיאום מבוסם על הנחות 
מופרכות. 

כ 13 כתבי-יד, רובם מקוטעים, זוהו ע״י רפאל אדלמן 
כשייכים לאסכולת ב״נ, ותוארו על־ידיו בספרו של ם. קאלה 
5 ת ¥6516 \ 365 ת 0 ן 0 ש 850 ג 1 \, ח״ב, עבר 52 — 68 . תכונותיהם 
העיקריות הן ו 

א) סימני־ניקוד נוספים: 1 ) סימון אלף עיצורית על־ידי 
נקודה בתוכה; 2 ) סימון ויו ויחי עיצוריות! 3 ) הסימן של 
חטף־קמץ משמש גם לקמץ קטן. 

ב) צורות שונות של סימני־ניקוד: 4 ) ה במקום ה; 

5 ) שין ושין מנוקדות בתוך האות; 6 ) השווא של החטפים 
מובאת בתוך האותיות ח, ע. 

ג) שימוש שונה של סימנים: 7 ) ח, ע סופיות בלא פתח 
גנובה מסומנות בשווא; 8 ) כל העיצורים, להוציא ח, ע, ר, 
נושאים דגש קל ורפה לפי הכללים הידועים של בגדכפ״ת < 
9 ) המתג שכיח כאן הרבה יותר משהוא בכה״י של ב״א. 

ד) הבדלי״מבטא: 10 ) לישראל במקום לישראל, וכך 
בכל לב״ו לפני יוד שוואית! 11 ) שוני מרובה בשימושים 
של חטף־פתח ושווא נע ונח! 12 ) פתח גנובה באה רק 
אחר הירק; 13 ) הבדל בלתי־מחוור בביטוי השם "יששכר", 
14 ) במלה "בתים" יש הדגשה חזקה (לפי מישאל). 

ה) הבדלים בשימוש הטעמים. 

ו) לפי כמה רשימות מצויים חילופים מועטים לא רק 

בניקוד, אלא אף בנוסח עצמו (גינזבורג, ״מבוא״׳ עמ׳ 246 ! 
ש. ה. בלאנק, \, 0 ס 3 ו, ¥111 ( 1931/2 ), עט׳ 229 — 225 . 

בכלל אין שני כתבי־יד מתאימים זה לזה בשלמות מצד 
ניקודם. אין הוכחה לדבר, שב״נ, כדוגמת אהרן בן־אשר, הכין 
נוסח שהיה מופתי בעיניו, ואפשר מאד, שכמה מן התכונות 
הנזכרות יוחסו בזמנים מאוחרים לב״נ רק מפני שהיו ידועות 
כמנוגדות לשיטת בן־אשר. עם זה אין למצוא כ״י של בן־אשר, 
שהוא נקי לגמרי מגירסות לפי ב״נ, ובכלל זה: הטופס, שיצא 
בהוצ ׳ קיטל, ימהר׳ ג׳, ושלפי דעת מהדיריו הוא מייצג את 
נוסחתו המקורית של בן־אשר (למשל, יש בו ב 9 מקומות 
יאכלגו, בעוד שלפי בן־אשר היה צריך להיות: יאכלנו). יש 
סמוכים לדבר, שבין יהודי-גרמניה גברה בתחילת יה״ב שיטת 
ב״נ! לסי דברי אליהו בחור ("מסורת המסורת", הוצ ׳ גינז- 
בורג, עמ׳ 114 ), ״אנשי מזרח סומכין על קריאת בן נפתלי" — 
אך מי הם "אנשי מזרח" (ודאי לא ה״מדנחאי" של המסורה)?■ 
נוסח המקרא המקובל ברוב ההוצאות, שהוא מ 1524 (לפי 
מהדורתו של ברחיים), מכיל, בדומה לרוב כה״י מ 1200 
בערך, גירסות של ב״ב במידה לא קטנה. כללי־המתג הנהוגים 
כיום הם פריה של מזיגה זו. 

אע״פ שהרמב״ם (יד, הלכות ס״ת, ח׳ ר׳) המליץ על 
נוסח המקרא של בן־אשר (לפי כה״י שהיה בקאהיר) כעל 
נוסחה נאמנת, אין להסיק מכאן, שהכריע את הכף נגד ב״נ 
(שאת שמו אינו מזכיר כלל)! ואולם הרד״ק (במבוא למילון) 
כבר מודיע בפירוש, ש״אנחנו סומכים על קריאת בן אשר". 

בנוגע לתכונות מם׳ 1 , 2 , 8 , 10 יש התאמה בין שיטת 
ב״נ והניקוד הארצישראלי. גם העירבוביה בין פתזדקמץ 


וצירודסגול שבניקוד הא״י נמצאת ברוב כה״י של קבוצה זו. 
לעומת זח סבור קאלה, ששיטתו של ב״ג "מדאה התקדמות ניכ¬ 
רת, בהשוואה לזו של בן־אשר, בעקביות ובדיוק של הניקוד". 

מ. צ. סגל, מבוא המקרא, ד׳, תשט״ז 4 , 896 - 899 ! . 011 

, 5 )^ 1 7 ) 5 27114 4 ^ 70771 ! 1164 ^ 00771 ,* 14855072 6 * 7 ,£־! 011151911 .ס 

€7111001 - 160 ) 4255076 ! 1€ ! 1 10 11071 €. 171170414 ,. 1 ) 1 ; 1880-1905 

י וזוזג 1 ^ .[ ; 286 ־ 241 , 1897 , 16 * 81 ! 7611 * 6 }* 6 * 1 / 0 1111071 )£ 

1 ) 1117711 ) 7 1116 1171467 1716 ) 82165 771 1 ) 217 171 75 ) 61 * 6 * 7 

465 48550761€71 ! , 0 ]ו 1 ג£ .? ; 49 ־ 43 . 1922 , 11 

516715, 11, 1930, 45-68; 115., 7*6 0470 06711x2, 1947, 67-76; 

1*1 £7 * 450 / 8671 , 2 ) 501111 ק 8176116 066 : 1211 { 1¥2 8671 X1 

467 71767556*677 !4250761671, 61716 61* *27141(417% 465 !41- 

56*261 *. 1!22161, 1 { = 80717167 0716711 . $11(4., XX¥) > 1937. 

ח, רב, 

ןן־נץ, ע״ע וי^צ׳במקי, מ 1 ךים. 

בן ם 1 ךד ומורה, בן סר מדרכי המוסר ומורד בהוריו עד 
שאין הם יכולים להשתלם עליו. לדברי התורה, 

צריכים הוריו להביאו "אל זקני עירו... ואמרו אל זקני 
עירו: בננו זה סורר ומורה, איננו שומע בקולנו, זולל 
וסובא — ורגמוהו כל אנשי עירו באבנים ומת" (דברים כא, 
יח—כא). — ההלכה מגבלת דיני בסו״מ מבחינות שונות. 
מבחינת הגיל: רק אדם שהוא למעלה מגיל י״ג שנה 
ויום אחד ולמטה מגיל י״ג שנה ושלשה חדשים עשוי 
להיות נדון כבסו״מ, ומכאן ש״אין ימיו של בן סודר ומורה 
אלא ג׳ חדשים בלבד" (סנהדרין ס״ט, א׳)! מבחינת המין: 
״ב ן — ולא ב ת״ (משנה, סנהדרין ח/ א , )! מבחינת 
החטא: "אינו נעשה בן סורר ומורה עד שיגנוב [מעות] 
משל אביו דאכל ברשות אחרים" (משנה, שם, שם, ג׳), 
ודוקה אם במעות שגנב קנה בשר בזול — ואכל, יין בזול — 
ושתה" (עי׳ סנהדרין ע״א, א/ ורש״י, שם), ודוקה אם אכל 
״ט ר ט י מ ר בשד״ ושתה ״ח צ י * ל ו ג יין האיטלקי" (מש׳ 
שם, שם, ב׳), ודוקה בבת אחת (עי׳ תוספתא׳ סנהדרין, 
י״א, ו׳), ודוקה אם אכל ושתה בחבורה שכולה ריקים (עי׳ 
סנהדרין ע׳, ב׳, ורש״י שם), ודוקה אם חזר וחטא לאחר 
שהתרו בו והלקוהו (משנה, סנהדרין ח׳, ד׳). לדעת ר׳ 
יהודה, יש גם צורך בדבר, ששני ההורים יהיו דומים 
זה לזה מבחינות שונות. למשל: "אם לא היתד׳ אמו 
שווה לאביו בקול ובמראה ובקומה — אינו נעשה בן 
סורר ומורח״ (סנהדרין ע״א, א׳)! ״היה אחד מהם [= מן 
ההורים] גידם או חיגר או אילם או סומא או חרש — אינו 
נעשה בן סורר ומורה" (משנה, סנהדרין, ח׳, ד׳). ביחס 
להטלת העונש דרושה הסכמה גמורה מצד שני ההורים: 
"היה אביו רוצה ואמו אינה רוצה, אביו אינו רוצה ואמו 
רוצה — אינו נעשה בן סורר ומורה עד שיהיו שניהם 
רוצים״ (שם); ״רצו אביו ואמו למחול לו — מוחלין לו" 
(ספרי, דברים, פ׳ רי״ח! סנהדרין פ״ח, ב׳; ועוד). הגבלות 
אלו עשו את חוק־התודה ביחס ל״בן סורר ומורה" נטול מן 
המציאות: ״אמר רבי שמעון: וכי מפני שאכל זה תרטימר 
בשר ושתה חצי לוג יין האיטלקי — אביו ואמו מוציאין 
אותו לסקלו? — אלא דין בן סורר ומורה לא היה ולא 
עתיד להיות! — ולמה נכתב? — דרוש וקבל שכר" 
(סנהדרין ע״א, א׳). מחוק בלתי־מציאותי זה למדו חכמי־ 
ההלכה לקח מוסרי: ״בן סורר ומורה — נדון על שם סופו: 
ימות זכאי — ואל ימות חייב, שמיתתן של רשעים— הנאה 
להן והנאה לעולם" (משנה, סנהדרין, ח/ ה׳)! "רבי יוסי 
הגלילי אומר: וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר ושתה חצי* 



165 


כן פורר ומורה — כן־סירא 


166 


לוג יין האיטלקי — אמרה תורה: יצא לבית־דין ליסקל? 
אלא הגיעה תודה לסוף דעתו של בן סורר ומורה, 
ש[ל]ם 1 ף — מגמר נכסי אביו ומבקש לימודו [=הרגלו] 
ואינו מוצא — ויוצא לפרשת־דרכים ומלסטם את הבריות — 
אמרה תורה: ימות זכאי — ואל ימות חייב, שמיתתן של 
רשעים — הנאה להן והנאה לעולם" (סנהדרין ע״ב, א/ 
ובמקבילות). 

צ. ק. 

5 ך?זטךא ׳ יהודי מצרי מסוף ימי הבית השני, שנסקל בפקו¬ 
דת בית־הדין שבלוד בעוון כשפים והסתה לעבודה זרה 
(ידוש׳ יבמות מ״ו, ד; שם, שבת י״ג, ד; בבלי שבת ק״ד, 
ב/ קי״ג, ב , , כ״י מינכן). ב׳ היה, לפי המשוער, אחד ממשיחי־ 
השקר, שקמו בסוף ימי הבית השני (קדמוניות כ/ ח׳, ר). 
מזהים אותו עם האיש שבא ממצרים והוליד אחריו המון־עם 
להר־הזיתים (כ 4,000 איש במספר, לפי מעשי השליחים כ״א, 
ל״ח), במקום שהתעתד, לפי ההבטחה שנתן להם, להפיל 
לפניהם את חומות־העיר, אך הפרוקוראטור פליכס התנפל 
עליהם פתאום ועשה בהם הרג רב. אמנם מן המסופר בקד¬ 
מוניות (שם) נראה, שמשיח־השקר ממצרים נעלם ושוב 
לא נודע עליו דבר, מה שאינו הולם את סופו של ב׳ כפי 
שהוא מתואר במקורות התלמודיים. 

בבבל, בתקופת־האמוראים, זיהו את בן סטדא עם בן 
פנדרא— כלומר, עם ישו הנוצרי, ואמרו, שסטדא היה כינויה 
של אמו (על שום שסטתה [״סטת דא מבעלה״] — שבת 
קי״ג, בי, כ״י מינכן), וכן שפנדרא היה אביו האמיתי, בעוד 
שאביו הורגו היה פפום בן יהודה. אבל מאתר שפפום בן יהודה 
היה בן דורו של ר׳ עקיבא (ברכות ס״א, ב , ), נראה (עי׳ תוס¬ 
פות שבת ק״ד, ב׳, ד״ה בן סטדא), שנתערבבו כאן דורות 
שונים אגב ערבוב שם אשתו של פפוס בן יהודה, מרים מגדלא 
(גודלת שער נשים — רש״י לגטין צ׳, א׳), עם שם האשה 
חולת־הרוח (לוקס ת/ ב'), שהיתה כרוכה אחר ישו — מרים 
המגדלית (מתיא כ״ז, נ״ו, ס״א), ושמה של זו עם זה של 
אם ישו. גם בין סופו של בן־סטדא, כנזכר למעלה, לסופו 
של ישו אין למצוא התאמה. מבחינה פסק ההלכה נודעת 
חשיבות לדרך מיתתו של בן־סטדא, שחכמינו עליו עדים 
בבית סמוך, ועל יסוד דברי העדים הוציאוהו להורג (עי׳ 
סנה׳ ס״ז, א! ידוש׳ שם כ״ה, ג׳—ד׳). 

ערוך השלם, בערכו < צ. פ. חיות, הגורן, ד׳, ל״ג ואילך< 

י. קלוזני, ישו הבצרי, 6 1954 , 31-28 < , 4 [: 0 נ 1-1 ;>ו 1 ; 8 -*>גזז 3 
. 385 , 1922 , 0145 ^ 4011 ^ * 03 

י. מ. ג. 

בן־סיךא (״י> 201 , 3011 ־ 511 ), ממשל משלים עברי, שחי 
בירושלים במאה ה 2 לפסה״ב. שמו המלא היה: שמעון 
בן ישוע בן אלעזר בן סירא (ב״ם העברי, נ , , ל״ט! נ״א, בסוף; 
ובמקורות עבריים אתרים); בהקדמה לתרגום היווני של 
ספרו הוא נקרא "ישוע", ובשם זה הוא נזכר עפ״ר במסורת 
הנוצרית, אבל המסורת העברית נראית עיקר. ב' היה ירד 
שלמי ובן דורו הצעיר של שמעון הצדיק, שב׳ מדבר בהת¬ 
להבות בשבחו (פרק נ , ). בהקדמה לתרגום היווני של ם׳ 
ב״ס, מספר נכדו של ב׳, שתירגם את הספר, שהתרגום 
נעשה לאחר שנת 132 לפסה״ג (שבה הגיע המתרגם למצ¬ 
רים) ; מכאן אפשר להסיק, שב , סיים את כתיבת ספרו בערך 
בשנת 170 לפסה״נ. ב' היה שייד למעמד החכמים והסופרים 
והיה מלמד בבית־מדרש משלו (ב״ס נ׳, נ׳). נראה, ששו׳נאיו 


העלילו עליו איזו עלילה, שהמיטה עליו סכנת-מוות׳ אך ב׳ 
ניצל מסכנה זו (נ״א). 

ספרו של ב׳ נקרא עפ״ר בשם "חכמת בן סירא", אבל 
אפשר, שמחברו קרא לו "דברי שמעון בן ישוע", במצוי 
בחתימה לקטעים העבריים. הספר מתחלק לשמונה סדר 1 ת, 
שבראש כל אחת מהן בא שיד בשבחם של החכמה והחכם. 
הסדרה האחרונה (מ״די—נ׳) נקראת "שבח אבות עולם". 
והיא מהללת את גדולי־ישראל שבספרי־המקרא. הפרק האח¬ 
רון של סדרה זו (נ׳) מיוחד למהללו של שמעון בן יוחנן 
הכהן, הוא שמעון הצדיק. רוב הספר מורכב ממאמרי־חכמה, 
מנוסחים בצורה פיוטית, דוגמת הפתגמים שבם׳ משלי, אבל 
יש במפר גם מזמורי תפילה ותודה (ל״ו, א׳—י״ב: מ׳, כ׳— 
מ״ו; מ״ב, כ״א—ל״ה; מ״ג, ועוד), וגם שירי מוסר-השכל 
על נושאים מחיי יום־יום ועל-מאורעות היסטוריים, דוגמת 
המזמורים בס , תהלים (ב״ס ט״ו, ט״ז! י״ח, י״ג; ל״ד, י״ט— 
ל״ה; מ׳—מ״א, מ״ד ואילך). בסוף הספר בא נספח (נ״א), 
שמכיל שני שירי הלל ותודה ושיר אלפביתי על החשיבות 
שבקניית־חכמה. 

ם׳ ב״ם מכוון להרגיל את האדם לאהבת החכמה והמוסר! 

הוא מלמד את האדם מידות טובות ומעשים טובים, נימוס 
ודרך־ארץ במאכל ובמשתה, בדיבור ובשתיקה, בעבודה 
ובעסק, בלימוד ובהוראה, בעוני ובעושר, בבריאות ובחולי; 
וכן הוא משתדל ללמד את האדם, שיעשה את כל מעשיו 
בהשכל ודעת, במתינות, בזהירות ובפקחות, כדי שפעולותיו 
תבאנה לו ולאחרים את התועלת הדרושה. הוא מורה 
את האדם כיצד הוא צריך להתנהג בחוג־משפחתו, עם אביו 
ואמו, עם אשתו ובניו ובנותיו, עם עבדו ובהמתו! וכיצד הוא 
צריד להתנהג בחברה עם עני ועשיר, שר ושופט, צדיק 
ורשע, חכם וכסיל, אוהב ושונא, לווה ומלוח, חולה ורופא. 
ועל הכל הוא מטעים, בדומה לס׳ משלי, שידאת־ה , היא 
ראשיתה ואחריתה של כל החכמה כולה. 

הספר נכתב ברוח המקרא ובלשונם של ספרי-המקרא 
המאוחרים, אבל הוא טבוע בחותם־זמנו והוא משקף יפה 
את החיים החברותיים בדורות שקדמו לימי החשמונאים. 
בעיניהם של חכמי-ישראל הקדמונים היה הספר חשוב מאד 
(כמעט כמו ספר משלי), ופתגמיו, בהזכרת שמו של ב׳ 
ובלא הזכרת שמו, מפוזרים בכל הספרות התלמודית ומובאים 
ע״י תנאים ואמוראים כאחד. כמה ממאמריו נמצאים גם 
בספרים החיצונים, בספרי הברית החדשה ובספר אחיקר 
הסורי, וגם בכתביהם של אחדים מחכמי-ישדאל הראשונים 
ביה״ב. ביהוד גדלה השפעתו של ב׳ על התפילות והפיוטים 
העבריים הקדומים. 

בספרות התלמודית מובאים דבריו של ב׳ בתוספת המלה 
"דכתיב" (שכתוב), הרגילה בהבאת פסוקים מן המקרא, 
ופעם הוא נמנה בפירוש על ספרי הכתובים ("משולש בכתו¬ 
בים דכתיב״ וכר, ב׳ ב״ק צ״ב, ב׳; ב״ס כ״ז, ט׳; י״ג, י״ח). 
אעפ״כ לא נתקדש הספר ולא זכה להיכנס לאסופת התנ״ך, 
וכמה מן האמוראים אף היו סבורים, שהוא אחד מן הספרים 
החיצונים ואסרו את הקריאה בו (ב׳ סנהד׳ ק׳, ב'; י׳ שם, 
פ״י, ה״א). עם זה היו החכמים נוהגים לדרוש בקהל על דבריו, 
וכך עברו פתגמיו בעל־פה מאיש לאיש, ומתוד כד נשתנתה 
צורתם ולשונם, ופעמים אף נתנסחו בעברית המשנאית, 
שהיתה מדוברת בפי החכמים, ואף בארמית, כמו שהם 
רגילים להופיע בספרות התלמודית. ליקוטים מפתגמים אלה, 



167 


כן־סירא — הן־עמי, מרדכי 


168 


שהיו רווחים בעם, נאספו לקבצים קטנים על שם ב/ ולא 
תמיד לפי סדרם המקורי בם׳ ב״ס, ביחד עם פתגמים שאינם 
של ב/ ואף בלוויית פסוקים מספרי המקרא. לפיכך אנו 
מוצאים, שחכמי־התלמוד מייחסים לב׳ פתגמים, שאינם שלו 
כלל, ואף פסוקים מן המקרא. 

המקור העברי של ס׳ ב״ס שוב לא היה מצוי בדורות 
שאחר רב סעדיה גאון. בתקופת־ההשכלה ניתרגם הספר 
לעברית מתוך תרגומים לועזיים (יהודה בן זאב, יצחק זקיל 
פרנקל, ועוד). אך ב 1896 גילה שניאור זלמן שכטר (ע״ע) 
דף אחד מן הספר המקורי בין קטעים של הגניזה, שנתגלתה 
בקאהיר (ע״ע גניזה), ובמשך ארבע שנים לאחר מכן נתגלו 
ע״י שכטר וחכמים אחרים קטעים הרבה מתוך ארבעה כת״י 
שונים, שכוללים כמעט שני שלישים של כל הספר. ב 1929 
גילה יוסף מארקום קטע מכ״י חמישי, שמכיל 46 פסוקים, 
קטעים אלה אינם לפעמים אלא שברי־פסוקים בלבד. ויש 
בהם הרבה שיבושים, השמטות וסירוסים, וגם הרבה תוספות 
וכפילות בלשון־המשנה. אעפ״כ יש להניח, שנשתמרה בהם 
נוסחה קדומה ומקורית. 

ם׳ ב״ם נתקבל לתוך המקרא של תרגום השבעים, וממנו 
לתוך הביבליה הנוצרית. הוא ניתרגם גם לסורית ע״י נוצרי 
(כנראה, יהודי מומר) בשנת 300 לסה״נ לערך. גם נוסחת 
התרגומים הללו היא משובשת מאד, אבל על־פי השוואה 
של הנוסח העברי עם שני התרגומים אפשר עפ״ר לשער את 
נוסחת הספר, כסי שיצאה מיד מחברו הקדמון. 

ם. צ. מגל, חכמת בן הירא (תרצ״ג)! הג״ל, ססר בן סירא 

השלם, תשי״ג (עם ביבליוגראפיה מפורטת) ן. 501603 .א 

1906 3€5 (שלושה כרכים)• 

מ. צ. ס. 

בךםיךא ׳ אלפא ביתא ך־ ׳ ספר קטן, שמכיל עשרים ושנים 
פתגמים קצרים בארמית ועשרים ושנים פתגמים 
קצרים בעברית, כולם לפי סדר האלפבית. הסידרה הארמית 
נראית קדומה מן העברית. כמה מן הפתגמים שבשתי הרשי¬ 
מות נמצאים בצורה אחרת בס , בן־סירא או בספרות התל¬ 
מודית. אחר כל פתגם בא ביאור בעברית, שכולל סיפורים 
על בן־סירא ודברים, שכביכול נאמרו על־ידיו! תכנם הוא 
עפ״ר גם והמוני ואינו חסר גם ניבול־פה. הסיפורים מיוסדים 
על אגדה המונית כעורה, שלפיה היה בן־סירא בן בתו של 
ירמיה הנביא, שנתעברה מאביה באופן משונה, ובילדותו 
הפליא את הכל בחכמתו. הספר הקטן נמצא בנוסחות שונות, 
וכנראה נתחבר בתקופת־הגאונים. 

ד. צ. פרידמן וד. ש. לוינגר, וזאת ליהודה [בלוי], תרס״ו ז 
מ. צ, סגל, ספד בן מירא השלם, תשי״ג (מבוא). 

בךעזאי/ שמע ן ן, מבני הדור השלישי של התנאים! ישב 
בטבריה בתחילת המאה ה 2 לסה״ג! נקרא עפ״ר בספ¬ 
רות התלמודית בשם "בן־עזאי" סתם. ב׳ היה, כנראה, תלמידו 
של ר׳ יהושע בן־חנניה ומסר הלכות בשמו(משנה, יומא, ב׳, 
ג׳! ועוד), וכן היה נחשב כ״תלמיד־חבר" של ר׳עקיבא(בבא־ 
בתרא קנ״ה, ב׳). הוא הצטיין בשקדנותו, ואמרו עליו: "משמת 
בן־עזאי בטלו השקדנים" (משנה, סוטה, ט/ ט״ו). כדי שלא 
להיבטל מלימודיו לא נשא אשה׳ אע״פ שאמר: "כל מי 
שאין עוסק בפריה ורביד. כאילו שופך דמים" (יבמות ס״ג, 
ב׳). לשם התנצלות אמר: "ומה אעשה שנפשי חשקה 
בתורה! אפשר לעולם שיתקיים על-ידי אחרים" (שם). יש 
אומרים, שנשא אשה ופרש ממנה (סוטה ד, ב׳). לפי אגדה 


תלמודית, אירס לו ב' את בת( של ר׳ עקיבא, שבדומה לאמה 
התנתה עם חתנה, שיעסוק בתורה (כתובות ס״ג, א׳), אך 
כפי הנראה לא נשא אותה (שם, תוספות, ד״ה ברתיה). — 
ב׳ נמנה באגדה התלמודית על הארבעה ש״נכנסו לפרדס", 
ונאמר עליו, ש״הציץ ומת" (חגיגה י״ד,. ב׳). כנראה, מת 
בנעוריו ולא הספיקה לו השעה להיסמך, ולא קיבל את 
התואר "רבי", ולפיכך לא נמנה עם החכמים אלא עם ה״תל- 
מידים" (תוספתא, קדושין, ג׳ ט׳! בבלי־קדושין מ״ט קב׳! ועי׳ 
רש״י שם), ה״דנים לפני חכמים" (סנהדרין י״ז, ב׳). אעפ״ב 
היה ידוע כחכם גדול ואמר על עצמו: "כל חכמי-ישראל 
דומין עלי כקליפת־השום חוץ מן הקרח הזה [ר׳ עקיבא — 
רש״י]" (בכורות נ״ח, א׳). ואף חכמי־הדורות המאוחרים, 
כשרצו להטעים את גדלותם שלהם בתורה, אמרו: "הריני 
כ ב ן ־ ע ז א י בשוקי-טבריה" (קדושין כ׳, א׳). מדבריו 
באגדה נשתמרו כמה פתגמים, שהם רווחים בישראל עד 
ימינו, כגון: "הוי רץ למצוה קלה ובורח מן העבירה׳ שמצוה 
גוררת מצוד. ועבירה גוררת עבירה, ששכר מצוה — מצוה, 
ושכר עבירה — עבירה״ (אבות ד׳, ב׳). או: "אין מלכות 
נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימה" (יומא ל״ח, ועוד). 
לעומת ר׳ עקיבא, שאמר על הפסוק: ,"ואהבת לרעך 
כמוך׳ (ויקרא, יט, יח) — זה כלל גדול בתורה״, אמר ב׳: 
",זה ספר תולדות אדם׳ (ביום ברוא אלהים אדם, בדמות 
אלהים עשה אותו] (בראשית ה, א) — זה כלל גדול מזה" 
(ספרא, קדושים ד׳! ובמקבילות). — ב׳ היה נודע בחסידותו, 
עד שאמרו: "הרואה בן־עזאי בחלום יצפה לחסידות" (בר¬ 
כות נ״ז, ב׳). יש מונים אותו בין "עשרה הרוגי מלכות" 
(איכה רבתי, ב׳, ה׳). 

ב. ז. בכר, אגדות*התנאים, כרך א׳ (חרס״ג), סרק י״ג, סי׳ 

ס״ו! א. היימן, חולדות תנאים ואמוראים, תר״ע. חלק ג׳, 

הערך: שמעון בז־עזאי. " ס 


כן־פפי(רכינזביץ׳), מרדכי ( 1854 , וידחובקה, פלך פו- 
דוליה — 1932 , תל־אביב), מספר ופובליציסטן 
יהודי רוסי. אביו של ב׳, ר׳ יעקב׳ היה חסיד תלמיד־חכם, 


ממשפחת ה״רבי" ר׳ 
יחיאל מיכל מזלו־ 
צ׳וב, וב׳ קיבל חינוך 
מסרתי, שהשפיע על 
כל יצירתו הספרו¬ 
תית ועל כל תפיסת־ 
עולמו. לאחר שנת¬ 
ייתם מאביו בעודו 
ילד עברה עליו ילדו¬ 
תו מתוך עוני, ומתוך 
כך הכיר את חייהן של 
השכבות העניות ביש¬ 
ראל — מה שהטביע 
חותם של עממיות על 
סיפוריו. ככל שאר 
בני־גילו למד תחילה 
ב״חדר", אבל כשעב¬ 
רה משפחתו לאודסה למד גם ב״ישיבה" שלה, שבה לימדו גם 
לשונות ומדעים. פרץ סמולנסקין(ע״ע) ואלימלך איש נעמי 
עשוהו ״משכיל״: ב' נתקבל לגימנסיה רוסית, ואח״כ לאוני¬ 
ברסיטה האודסאית. ב 1881 , כשהיה סטודנט, פירסם בעיתון 


טרדכי בדעמי 



169 


כן־קמי, מרדכי — בגפי, תאודור 


170 


"ראזסווייט" את מאמרו הראשון, שבו הטיף, ככל המשכילים 
בזמנו, להנהגת לימוד הרוסית בין היהודים, אך עם זה דרש 
לחבר ברוסית ספרי־לימוד מיוחדים לילדי־ישראל, שיתנו להם 
מושג מגיבורי־ישראל ההיסטוריים. בזה כבר היה ניצח 
של לאומיות עברית. וכשפרצו ב 1882 הפרעות ביהודים 
בדרום־רוסיה נעשה ב׳ לאומי בוער באש־אהבתו לעמו, 
ובנאומיו הנלהבים שפך את זעמו על הממשלה הצאריסטית, 
שגרמה לפרעות, על העיתונות הרוסית, שהצדיקה את הדין 
על היהודים, ועל האינטליגנציה היהודית, שלא נלחמה את 
מלחמת־עמה. ב׳ כבר הטיף אז לאירגון של אגודות להגנה 
עצמית נגד הפורעים, ואף נסע לפאריס כדי להשתדל לפגי 
"חברת כל ישראל חברים", שתקל את מצבם של פליטי- 
הפרעות, שנתקבצו אז בברודי — עיר־הגבול בין רוסיה 
ואוסטריה. מפארים שלח לירחון הרוסי־היהודי "ווסחוד" 
"מכתבים מפארים", שחתם עליהם בשם "ריש גלותא" ושהם 
מלאים אהבה לעם־ישראל ולכל קדשיו. עוד באותה שגת 
1882 עבר מפארים לז׳נווה, שבה ישב עד 1887 , ושם התחיל 
כותב את סיפוריו הראשונים, שהם מלאים חיבה עמוקה 
לחגי־ישראל ולמנהגים הנאים ולאגדות הפיוטיות הקשורים 
בהם: "חנוכה", ,,פורים", "ל״ג בעומר", ו״ליל הושענא רבה" 
ו״תשעה־באב בבית חוכר יהודי", וכן כתב אז את הסיפורים 
"צדיק בא לעיר" ו״בךיחיד", מימי החוטפים (כולם ב 1883 ), 
את הסיפור הגדול ״בעל־תפילד.״ ( 1884 ) ואת המיניאטורה 
״אושר פתאומי״ ( 1886 ).. כל הסיפורים הללו עשו רושם חזק 
על המשכילים מישראל הקוראים רוסית בר 1 ך הלירי שבהם 
ובאמונודהתו׳ם העממית,' שהם חדורים בה, וקירבו אותם 
ליהדות. — ב 1887 חזר ב׳ לאודסה וישב בה עד 1905 . כאן 
פירסם את סיפוריו "דראמה קטנה", "מנוסה", "דרך הגבול", 
ואת הסיפור האוטוביוגראפי "ילדות", שבו נצטייר ההווי של 
היהדות הישגה בדתיותה העמוקה ובעממיותה המקורית) וכן 
גם פירסם אז את רשימותיו הפובליציסטיות "מסע בליטה" 
(״ווסחוד״, 1894 ) ו״קול קורא במדבר״ (שם, 1900/01 ), 
שאינם אלא מחאה עזה נגד הגזירות והרדיפות של הממשלה 
הצאריסטית, מצד אחד, ונגד ההתפרקות של משכילי־ ישראל 
מכל ערכי־היהדות ומכל חובותיהם לעמם הנרדף, מצד שגי. 
באותו זמן פירסם גם קבצי סיפורים וציורים לילדי־ישראל 
ולנוער היהודי, וכן שורה של סיפורים ביידית. 

ב׳ היה חבר הוועד של חובבי־ציון באודסה משנת ייסודו 
(ב 1890 ). היה ציר של הקונגרס הציוני הראשון ושל כמה 
משאר הקונגרסים ההרצלאיים והעריץ את הרצל במידה 
כזאת, שישב "שבעה" ונהג שאר מנהגי־אבלות אחר פטירתו. 
בתקופת ישיבתו באודסה היה גם מורה בתלמוד־תורה, 
שמנדלי היה מנהלו, וב׳ דבק במנדלי כל הימים ונתן תיאור 
נהדר ממנו ב״התקופה״, כרך כ״ד. ב 1905 , כשפרצה המהפכה 
הראשונה ברוסיה, עזב ב׳ את רוסיה ושוב נתיישב בז׳נווה. 
ב 1923 השתקע בארץ־ישראל) כאן ישב מתחילה בחיפה 
ולסוף בתל־אביב. 

כמה מסיפוריו של ב׳ ניתרגמו לעברית ע״י ביאליק, 
ואחדים מהם ניתרגמו גרמנית, צרפתית ויידיוב בעברית 
יצאו כספרים מיוחדים: ״כתבי בן עמי״ ( 1914 ), "סיפורים 
לילדי־ישראל״ ( 1932 ), ״סיפורים לנערי־ישדאל״ ( 1932 ) 
ו״אישי־רורנו״ ( 1932 ). — מה שמציין את סיפוריו וציוריו 
המרובים הוא: ב׳ אינו מתאר את החיים המסרתיים היש¬ 
ראליים כאדם, שעומד מחוצה להם ומסתכל בהם מן הצד, 


אלא כמי שחי בתוכם, משתתף במנהגיהם הדתיים והלאו¬ 
מיים, אוהב אותם בכל לבו ומחבב אותם על קוראיו. מכאן 
האור הפנימי השפוך על־פני כולם והשירה המתנגנת מאליה 
שבתוכם. יופי של קדושה יש בהם ואהבה עמוקה לעם־ 
ישראל הנרדף והמעונה, שבאה מתוך הערצת הגבורה של 
העם, שסבל כל־כך על אלהיו ותורתו ונשאר נאמן לשניהם. 
פעמים שהוא מגיע בציוריו לידי רגשנות יתירה והתפעלות 
רומאנטית, אבל אי־האמצעיות והתום והקדושה שבהם שובים 
את לבות הקוראים, בייחוד של הילדים והנוער. — על שמו 
של ב׳ נקרא רחוב בתל-אביב. 

אחד־העם, על םרשת־דרכים, ווו (תר״ץ), 65-64 : י. קלוזנר, 
יוצרי־תקושד, וםסשיכי־תקושה, תשי״ז, עם' 117-107 : "העו¬ 
לם" (השבועון), תרע״א, גליון י״ז (ליובלו של בן־עמי): 
. 142-4 ,״ע! ,יי 1 זמ 6 ד 01 ו;א 6{)01(33 9111x11 ק £8 ,־ 1 ק 66 זומ 11 . 0 

י. ק. 

3 ן־?טוךה (גם: 3 ן ?טורי; בן ?מידן), תנא, שחי 
בסוף המאה הראשונה ותחילת המאה השניה לסה״ג. 

מפורסמת המחלוקת בינו ובין רבי עקיבא בשאלת: "שנים 
שהיו מהלכין בדרך, וביד אחד מהן קיתון של מים, אם 
שותין שניהם — מתים, ואם שותה אחד מהן — מגיע לישוב. 
דרש בך־פטורא: ,מוטב שישתו שניהם וימותו — ואל ידאה 
אחד מהם במיתתו של חברו , : עד שבא רבי עקיבא ולימד: 
,וחי אחיך עמך (ויקרא כה, לו) — חייך קודמים לחיי 
חברך״ (בבא מציעא, ס״ב, א׳ — ומקבילה בספרא, בהר, 
פרשה ה׳ ן בשינדים קלים). בעיה זו נדונה גם בספרות 
הפילוסופית הסטואית ובספרות המושפעת ממנה (עי׳ - 0106 
90 — 89 , 23 , 111 , ££10115 ס 06 , 0 ־ 1 ). 

ב. ז. בכר, אגדות־החנאים, א׳, תרש״ג, שדק ד׳, ו׳< אחד־ 
העם, על שתי הסעישיס (על־שרשת-דרכים, ד׳): א. קמינקא, 
כנסת, תרצ״ט, 352/3 : ש. פינם, "שנים שהיו הולכים במד¬ 
בר"... תרביץ, שנה ט״ז (תש״ה), עם' 240-2,38 . 


???י, תאזתר — ץ £6 מ 86 • 01 ! 11600 ־ 1 ׳ — ( 1809 — 1881 ), 
בלשן־מזרחן גרמני! יהודי מומר. ב׳ היה בנה של 
משפחת יהודים כפריים, שישבה בנרטן (מסז־&א), סמוך 
לגטינגן! לעיר אחרונה זו עברו הוריו בנערותו ובה ישב מאז 
עד סוף ימיו. ב׳ למד פילולוגיה קלאסית בגמינגן אך עבודו¬ 
תיו הראשונות בתחום זה(כגון ״מילון־שרשים יווני״, 1839 ) 
נעשו מתוך חיפזון והיו לקויות בחוסר-דיוק. בתחילת פעולתו 
המדעית התעניין גם בבעיית יחסה של הלשון המצרית אל 
הלשונות השמיות 
( 1844 ). כמו־כן הרבה 
לעסוק בגילגולי המו־ 
טיווים בספרות־הסי־ 
פור העולמית ובמקו¬ 
רותיהם המזרחיים, 
בייחוד ההודיים. אך 
בעיקר התרכזה עבו¬ 
דתו יותר ויותר בבל¬ 
שנות ההודית, שב- 
מרוצת־הזמן געשה 
אחד מגדוליה. שני 
דיקדוקי - הסאנסקרט 
שלו (ה״שלם״, 1852 , 
וה״קצר״, 1855 ) שי- 
משוזמן־מרובה ספרי- 


: <׳: 





? 


תאודור ננסי 



171 


בנסי, תאודור _ כך־צבי, זאג 


172 


י 10 ד במקצוע זה! נוסף על בר היה ב׳ מן הראשונים" שסללו 
דרך להבנה הלשונית של הודה, אך לא הספיק לכתוב את 
ספרו על דיקדוק לשון־הוז־ה, שלשמו פרח שנים הרבה. 

ב׳ נתמנה מרצה באוניברסיטה של גטינגן כשהיה אך 
בן 25 (ב 1834 ). ב 1848 — לאחר שנתנצר — נתמנה פרו־ 
םם 1 ד שלא מן המניין וב 1862 — מן המניין. אע״פ שההת¬¬ 
קדמות האקאדמית של ב׳ היתה איטית מאוד — מחמת היחס 
העוין אליו מצידו של הינריך אולר (ע״ע) — היתה לו 
השפעה מדעית מרובה! היה מורה מחונן והתברך בתלמידים 
מצויינים שהעריצוהו, ביניהם יעקב וקרנגל (ע״ע) ותאודור 
נלדקה (ע״ע). בשביל "תולדות המדעים בגרמניה" של 
האקאדמיה הבאווארית חיבר ב׳ את הכרך על "תולדות 
הבלשנות רהפילולוגיה המזרחית״( 1869 )! הפרק על ראשיתה 
של הבלשנות המשווה ועל הרקע הרוחני שלה הוא ממבחר 
העבודות, שנכתבו על נושא זה. 

,( 1 ־־׳־";־/ז!" ת 1 ) ;. 8 , ז 5 ־ 1 ת־£ 

419 ה 1 8.1 ) 012 ! 1 * 1 !/ 014 > ■ 40 ? 1  1 מ 1 מ>,ז\, 

ח. י. ס. 

ב^ץ׳, רלף גימסון — €ב 01 תנו 8 0110500 ( 11 ק 831 — (נו' 
1904 , דטרויט), המתווך מטעם האו״מ בא״י ב 1949 
ובעל פרס־נובל לשלום. בי, נכדו של עבד כושי, נתייתם מאביו 
ואמו כשהיה בן 12 . בבחרותו התפרנס כפועל ולמד מדעי' 
המדינה באוניברסיטה של לוס אנג׳לס, שבה סיים את חוקי 
לימודיו בהצטיינות ב 1927 . ידידיו קיבצו 1,000 דולארים 
כדי לאפשר לו שנת־לימודים נוספת באוניברסיטה של האר־ 
ווארד. אח״ב נתמנה מורה למדעי-המדינה באוניברסיטה של 
הכושים (׳<ז 1 מ;>׳י 11 !ס 1 >- 31 ׳ £10% ) בוואשינגטון. בייחוד הת¬ 
עניין בבעיות של העמים והארצות הקולוניאליים ושל 
הארצות הנתונות תחת חסותן של מדינות זרות. לשם בירור 
מצבם של עמים וארצות אלו נסע ב׳ ב 1933 לאפריקה 
הצפונית והמערבית וב 1936/7 לאפריקה המזרחית ולאסיה 
המזרחית. ב 1942/44 מילא תפקידים חשובים בתחומים 
קולוניאליים במפקדה העליונה של צבא־אה״ב, וב 1944 נכ¬ 
נם למשרד־החוץ לשם מילוי תפקידים דומים, והיה הכושי 
הראשון, שהגיע לעמדה זו. ב 1946 נתמנה כראש המחלקה 
לשטחי־נאמנות ( 1105100  6 :> 1 ״ס 
? 0 ב> 48 <ס ,-! 3165110 ? !<>£ 58100 ״״), שהציעה את חלוקת- 
הארץ. בקת 1948 בא ב' לא״י כעוזרו של הרוזן ברנדוט 
(ע״ע), ולאחר שנרצח זה האחרון נתמנה לראש הוועדה 
הנזכרת. במשך חצי־שנה (יאנואר—יולי 1949 ) תיווך במשא- 
ומתן המסובך, שנתקיים באי רודוס, בעניין שביתת־הנשק 
בין ישראל ומדינות־ערב. כאות־הכרה לפעולת־תיווך זו 
הוענק לב׳ ב 1950 פרס-נובל לשלום. זו היתה הפעם הרא¬ 
שונה, שפרס־נובל ניתן לאדם שאינו מן הגזע הלבן. 

בפברואר 1954 נתמנה ב׳ כראש ועדת האו״מ, שעליה 
הוטל לבדוק את התכניות הסותרות לניצול כוחות־המים 
של הירדן. באוגוסט אותה שנה נעשה ב׳ אחד מן המזכירים 
של האו״מ, וחדשיים לאחר מכן נתמנה ראש ועדת האו״מ 
לניצול האנרגיה האטומית למטרות־שלום. 

. 1952 ,. 8 ./ , 101355 ־ 2 ״£ . 1 

א. מ. י. 


בך^בי, |אב ( 1904 , ריקי [ 41 < 8 ], פולניה — 1952 , ירו¬ 
שלים), פסל ישראלי. בתחילת מלחמת־העולם 1 עבר 
אביו של ב׳(שהיה, כנראה, בעל-מלאכה) עם משפחתו לעיר 
יקאטרינוסלאו שברוסיה, וכאן גם למד ב׳ בביה״ס. ב 1918 
חזרה המשפחה לפולניה, וב׳ נכנם לביה״ם לאמנות בווארשה. 

כשאר פרחי־האמנים 
היהודיים במזרח־ 

אירופה, נמשך ב , 

לבית־הספר "בצלאל", 

שאליו בא ב 1924 , 

ולמד אצל בורים שץ. 

אף בתקופת־לימודיו 
כבד הגיעה יצירתו 
לרמה אמנותית ניכ־ 


זאב בז־צבי 


ר ת, כפי שמוכיחים 
שגי דיוקנות-גברים 
מאבן ירושלמית שבי¬ 
צע ב 1926 (האחד של 
הפסל ישפן). במשך 
שנה הורה ב' ב״בצל־ 

אל" פיסול! ומשנסגר 
"בצלאל" עבד במשך 
שנים באמן עצמאי. ביחוד עשה ראשי־דיוקן בריקוע־נחושת 
(טכניקה, שהוחייתה ע״י בורים שץ) וביציקת־גבם. מ 1929 
ואילך נשתחרר ב׳ מתפיסות־האמנות של מ 1 רו (שהמשיך 
במסורת הנאטוראליסטית הרוסית ברוחו של אנטוקולסקי) 
והגיע לשלב־התפתחות עצמאי, שבו נתן ביטוי פאתטי ומתוח 
לפני־האדם! פסליו (כגון מסכת־הנחושת הגדולה של שץ, 
1929 ) נועדו לעשות רושם מונומנטאלי מרחוק. במשך 10 שנים 
פיסל ראשים, שנראו כבנויים מקוביות־ענק("טשרניחובסקי", 
״ביאליק״, 1931 . ״דוד שור״, ״דיזנגוף״, 1932 ! "שמריהו 
לרך, 1934 ! ״ברוניסלאו הוברמך, 1935 ! "מסקיך, 1936 ), אך 
דבר אין לסיגנון זה ולקוביזם האירופי, שלא היה קיים בפיסול. 
סיגנונו של ב׳ לא צמח מתוך שאיפה לפירוק אנאליטי של 
הנושא, כמו הקוביזם הקדום של פיקאסו, אלא מתוך מגמות 
דומות לאותן שהיו קיימות בפיסול העתיק של מצרים והמזרח 
הקדום. בצד הראשים הנזכרים כייר דמויות של נשים ונערות 
(בחומר ובגבם) וכן קומפוזיציות לתבליטים. ב 1934 הקים 
בשביל יריד-חמזרח בתל-אביב דמות-ענק של "זורע"(שנהר¬ 
סה) ועשה סקיצה בשביל הפסל "אשת־לוט" (שלא בוצע). 

כשנפתח ביה״ם ״בצלאל החדש״ ( 1936 ) נתמנה בו ב׳ 
מורה לפיסול. ב 1937 ביקר בצרפת ובאנגליה, שבהן גם סידר 
תערוכות מיצירותיו. כשפרצה מלחמת־וזעולם 11 חזר לארץ 
ועשה את הביצוע הראשון של ה״זעקה״ — יד מורמת 
לשמיים, שהיא סמל לזוועה ולמרי של היהדות נוכח השואה 
באירופה — נושא, שב׳ חזר אליו פעם אחר פעם. סיגנון 
פיסולו נשתנה בינתיים: הצורות נתרככו ועם זה נעשו 
פשוטות יותר ("ג׳ימז מאפסטוך, "הור־בלישה", "הרוזן ססיל 
מצ׳טווד״, ״הארי סאקר״ — כולם נוצרו באנגליה). ב 1936 
הוקמה בקריית-ענבים מצבת-זיכרון לנערה שמתה: ״צילה״ - 
אבן גבוהה ומעוגלת במקצת, שבה מרומזת דמותה של 
הנערה. אמנותו של ב׳ מתקופה זו מעידה על חיפוש 
מתמיד של הצורה הטהורה, שאינה מגעת לידי הפשטה 
גמורה, אלא מבטאת את מהותו של האדם המתואר. ב 1947 




173 


כךצגי, זאב— בףצבי, יצחק 


174 



ז. בדעבי; ״הזורע" (טלט), 1934 

גמר ב׳ את המצבה הגדולה השניה שלו—"לזכר ילדי הגולה" 
(משמר־העמק). פסל זה, שניצב בפשטות נוגעת עד הלב 
בצל עצים, הוא המצבה רבת־הרוישם ביותר, שהוקמה עד 
היום לזכר קרבנות־השו׳אה. 

ב 1947 הלך ב׳ לקפריסין כדי להקל לפי כוחותיו — ע״י 
הוראת אמנות — את גורלם של יושבי-המחנות. ב 1949 חזר 
ל״בצלאל". אמנותו׳ בטהרתה משתקפת בפסל ראשו של הטייס 
החלל, מתתיהו סוקניק (גבם לבן, 1949 ), שקווי־הפנים שלו 
מעוצבים בכוח מרובה, באופן שכאילו רואים אנו לפנינו את 
המת. ב׳ פיסל עוד באותו אופן עצמו דיוקנים של משה שרת, 
הצייר אשהיים, ולאחר הרבה נסיונות גם את הדיוקן של ב. 
כצנלסון ( 1950/1 ). שלב נוסף בהתפתחותו נרמז בתבליט 
״ברכודהאדמה״. — דמותו האמנותית והרוחנית שימשה 
מקור־השראה לדור-הפסלים, שקם אחריו בארץ. יצירותיו 
של ב׳ נמצאות במוזיאו׳נים ובאספים פרטיים בא״י. 
בתערוכת־האמנות בוויניציאה ב 1956 ייצגו פסליו את הפיסול 
הישראלי. 

מ. נרקיס, זאב בן צבי, קטלוג לתערוכת זכרון, תש״ג! ח. 
גמזו, הפסל בו צבי, חש״ה! ק. שורץ, פסלים יהודיים, 1954 . 

פ. ש. 

3 ך?ב/ ו$חק (נו׳ 1884 , פולטאווה, אוקראינה), נשיאה 
השני של מדינת ישראל. ב׳ הוא בנו בכורו של צבי 
שימשלביץ׳(שמשי), שהיה — לפי "מגילת היוחסין" שחיבר 
(ירושלים ת״ש) — דור ששי לר׳ משה אשכנזי מאיוויא 
(תלמיד־חבר לגר״א מווילנה). אביו של ב׳ שימש פקיד 
בחברות מסחריות שונות והלשון המדוברת בביתו היתה 
רוסית. אד ב׳ קיבל את ראשית חינוכו ב״חדר" המסרתי 
ואחר־כך ב״חדד מתוקן", שאחד מן המודים בו היה אז״ר 
(ע״ע רביגויביץ, אלכסנדר זיסקינד). האב, שהיה לפרקים גם 


מורה לעברית, נמנה על "בני-משה" (ע״ע) ונסע בתרנ״א — 
בשליחות ״אגודת האלף״ ממינסק — לא״י, כדי לברר את 
האפשרות להתיישב בה. מחמת המשבר, שפקד אז את הישוב 
היהודי החדש בא״י ("שנת הבהלה"), לא נתגשמה תכנית 
העליה של המשפחה, וב׳ עצמו לא ביקר לראשונה בארץ 
אלא ב 1904 (ושהה אז בה שני חדשים). ב 1901 נתקבל ב׳ 
לגימנאסיה ולמד בה עד 1905 . מיד לאחד מכן נכנס לאוני¬ 
ברסיטה של קיוב, אך הפסיק את לימודיו בה עם השביתה 
הכללית, שפרצה בה באותה שנה. בימי הפרעות של נובמבר 

1905 היה ב׳ פעיל בהגנה העצמית היהודית בפולטאווה, 
ובסופה של אותה שנה התחילה גם פעילותו באירגונה של 
מפלגת פועלי־ציון במחוז פולטאווה. בוועידת-היסוד של 
מפלגת פוע״צ־ 0 ״צ ברוסיה, שנתקיימה בפולטאווה ב 1906 
ושבה הציע ב. בורוכוב (ע״ע), ידיד נעוריו של ב׳, את 
תכניודהיסוד של המפלגה, שנתפרסמה בשם "הפלאטפורמה 
שלנו", נבחר ב׳ כחבר הוועדה, שנקבעה לשם ניסוחה הסופי 
של התכנית. עיקר חלקו של ב׳ בתכנית זו, שנעשתה אח״כ 
המצע הרעיוני העיקרי של המפלגה הנזכרת, היה בפרקים 
הדנים בניתוח המציאות בא״י ובהתוויית דרכי הקמתו של 
ה״מרכז הטריטוריאלי" היהודי בא״י. 

בחיפוש, שנערך ביוני 1906 בבית הוריו של ב׳ ע״י 
המשטרה הרוסית, נתגלה מחסן־הנשק של ההגנה העצמית 
היהודית בפולטאווה, שב׳ עמד בראשה. אביו של ב׳ נדון 
לגלות־עולם בסיביר (הוא עלה לארץ לאחד שריצה את 
״עוונו״ במשך 16 שנה) ז כן נאסרו אז דודתו (אשת אביו), 
אחותו ואחיו, אהרן ראובני(ע״ע) * אך ב׳ עצמו נמלט. הוא 
נסע לווילנה, וכאן הוסיף להשתתף בחשאי בעבודת הוועד 
המרכזי של מפלגת פוע״צ. אחר הוועידה הגלילית של המפ¬ 
לגה במינסק יצא ב , למסע־תעמולה לטובת המפלגה בין 
הסטודנטים היהודיים בגרמניה, באוסטריה ובשווייץ. בווינה 
נפגש עם ש. קפלנסקי (ע״ע) ועם עסקנים אחרים ויצר את 
הקשרים הביךארציים הראשונים של מפלגות פוע״צ. בסוף 

1906 חזר לווילנה, שלשם עבד מרכז המפלגה לאחר שנאסר 
ב. בורוכוב. בתחילת 1907 עלה ב׳ לארץ. באותה שנה כבד 
השתתף בקונגרס הציוני השמיני בהאג כציד של מפלגת 
פועלי-ציון בא״י, וכן נבחר בוועידה העולמית הראשונה 
של ברית פועלי-ציון (האג, קיץ 1907 ) כנציגה של בדית 
זו בארץ. ב 1909 היה ב׳ בין מייסדי אגודת "השומר"(ע״ע), 
שהוקמה ביפו. בתחילת 1908 עלתה לא״י גם רחל ינאית 
(ע״ע), שהשתתפה עם ב׳ בהנהלת מפלגת פוע״צ בארץ, 
בתנועת "השומר" ובאירגוני-הישוב ונישאה לב׳ בסופה של 
מלחמת־העולם 1 ( 1918 ). ב׳ ורחל ינאית היו גם בין מייסדי 
הגימנסיה העברית בירושלים ( 1909 ) ומראשוני מוריה. 

אחר המהפכה התורכית השניה ( 1909 ) נסע ב׳ לתורכיה 
בשליחותה של מפלגת־פוע״צ כדי לחקור חקירה מקפת את 
מצבם של הפועלים והאינטליגנציה היהודית בתורכיה. הוא 
ביקר באיזמיר, קושטה, סאלוניקי, בירות ודמשק וקשר קש¬ 
רים עם הקהילות היהודיות בעדים אלו ועם מנהיגיה של 
תנועת-הפועלים בתוכן, וכן עם המפלגה הדאשנאקית של 
הארמנים, שמאז היתה בעלת-בריתה של מפלגת םוע״צ. 
באותם הימים נפגש לראשונה (בסאלוניקי) גם עם שרידי 
כת־השבתאים, ששימשו לאחר מכן נושא למחקריו של ב׳. 
ב 1910 יסד, יחד עם רחל ינאית, זאב אשור ואחרים, את כה״ע 
הסוציאליסטי העברי הראשון בא״י, "אחדות", שיצא במשך 





175 


בך־צבי, יצחק 


176 


חמש שנים וחצי בירושלים (תר״ע—תרע״ה)! ובאותה שנד, 
עצמה התחיל ב/ שנעשה נתין עותמאני, לומד משפטים 
באוניברסיטה ־של קושטה, כדי שיוכל להסתייע בהשכלה 
משפטית לצרכי העבודה הפוליטית של מפלגת םוע״צ 
במדינה. מקושטה שלח שורה של מאמרים ל״אחדות" על 
מדיניותה של תורכיה ועל חייהם של היהודים בה. כשפרצה 
מלחמת־העולם 1 הפסיק ב׳ את לימודיו וחזר לארץ. בימי 
רדיפותיו של ג׳מאל פחה על הציונות נסגר ה״אחדות"; 
ב׳ וד. בדגוריון(ע״ע) נאסרו 
ושניהם נדונו לגירוש מן הא¬ 
רץ (ניסן תרע״ה). לאחר זמן 
הגיעו לניריורק. כאן יסדו 
( 1915 ) את תנועת "החלוץ" 
באמריקה והקימו לה סניפים 
בהרבה מעריה. בניו-יורק חיב¬ 
רו ב׳ ובן־גוריון ספר גדול 
ביידית על "ארץ־ישראל, בע¬ 
בר ובהווה״ ( 1918 ), שהכיל 
ידיעות מקיפות על הגאוגרא- 
פיה, ההיסטוריה, המדיניות, 
האוכלוסיה, המסחר והתעשיה 
של א״י באותו זמן. כן ערכו 
את הספר "יזכור" (ביידית) 
לזכר השומרים בארץ, שנפלו 
על משמרתם. יחד עם פ. רו־ 
טנברג (ע״ע), ח. דימלובסקי 
(ע״ע), נ. סירקין (ע״ע) וב. 
בורוכוב היו בן גוריון וב׳ 
ממכוניה של תנועת הקונגרס 
היהודי באה״ב וממנסחי דרי¬ 
שותיו של הקונגרס לוועידת- 
השלום. עם ראשית כיבושה 
של א״י ע״י האנגלים עוררו 
בן־גוריון וב' תנועת התנדבות 
לגדודים עבריים והיו בין הראשונים למתנדבים. ב 1918 
הגיעו למצרים, ומשם באו לא״י כחברי הגדוד העברי של 
הצבא הבריטי ״קלעי המלך״ (ע״ע הגדודים העבריים). עוד 
כשהיה בגדוד גמלה בב׳ הכרת הצורך באיחוד מפלגות הפו¬ 
עלים בא״י, ובוועידת הייסוד של ״אחדות העבודה״ ( 1919 ) 
נבחר ב׳ למרכזה של המפלגה. 

בימי הפרעות שערכו הערבים בירושלים (בפסח תר״פ, 

ב 21 לנובמבר תרפ״ב ובאב תרפ״ט) פעל ב׳ בשורות ההג¬ 
נה, ועם זה ייצג את הישוב היהודי במו״מ עם השלטונות. 
בקיץ 1920 השתתף בוועידת םוע״צ, שהתקיימה בווינה 
ושבה נתפלגה התנועה ונוסדה ברית פוע״צ המחודשת. 

באוקטובר 1920 נתמנה ב , ע״י סר הרברט סמואל (ע״ע) 
כחבר המועצה הממשלתית. אך אחר הפרעות ביפו (מאי 
1921 ) והפסקת העליה שבאה אחריהן, התפטר ב׳ מן המועצה 
לאות מחאה על מדיניותה של ממשלת־המאנדאט. עם ייסודה 
של הסתדרות העובדים הכללית (ע״ע) נבחר ב׳ למזכירות 
הוועד הפועל שלה. ביולי 1925 ייצג ב׳ — יחד עם ד. בן- 
גוריון וח. ארלוזורוב (ע״ע) — את ההסתדרות בוועידת 
פועלי האימפריה הבריטית, וכן ייצג את אחדות־העבודה 
ומפלגת פוע״צ בקונגרסים בינלאומיים אחרים של פועלים 


ובקונגרסים של האינמרנאציונאל הסוציאליסטי. חלק ניכר 
מעבודתו הציבורית הקדיש ב׳ לירושלים ולישוב היהודי 
בה. ב 1927 נבחר לראשונה כחבר מועצת עיריית ירושלים. 
אחר מאורעות תרפ״ט עזב את העיריה כמחאה נגד עמדתה 
של ההנהלה הערבית של העיר בזמן הפרעות ולאחריהן) 
אך בספטמבר 1934 נבחר שנית לעיריה. 

משעה שהוקם הוועד הלאומי נבחר ב׳ להנהלתו, תחילה 
כחבר, אח״כ כיו״ר ( 1931 ) ולבסוף כנשיא (מ 1945 ). ב׳ 

השתתף כציר בכל הקונגרסים 
•הציוניים, שנתקיימו בשנות 
ה 20 , וכיו״ר הוועד הלאומי 
השתתף כנציגו של הישוב 
היהודי בחגיגות ההכתרה של 
המלך ג׳ורג׳ הששי בלונדון 
( 1937 ) ובוועידת השולחן הע¬ 
גול, שנתקיימה באותה עיר 
ב 1939 . 

ב׳ נודע, בין השאר, גם 
כפובליציסטן פורה, ומאמריו 
המרובים, שנתפרסמו בשמו 
ובכינויים שובים, מפוזרים 
בעיתונים שובים. קצתם כונסו 
ב״כל כתביו"(א׳-ה׳, תרצ״ה- 
צ״ז). 

אחד הקמת המדינה נבחר 
ב׳ מטעם מפא״י לכנסת הרא¬ 
שונה (בשבט תש״ט) וחזר 
ונבחר לכנסת השניה (תמוז 
תשי״> 1 ). לאחר שמת ד״ר ח. 

וייצמן, נבחר ב׳ — ברוב 
קולות של הכנסת — כנשיא 
המדינה (כסליו תשי״ג), וב- 
מרחשןן תשי״ח חזרה הכנסת 
ובחרה בו כנשיא לחמש שבים 
נוספות. הודות לפשטות הליכותיו ואורזדחייו של בי, צניעותו 
האישית וזיקתו לכל חלקי העם על שבטיו ועדותיו נעשתה 
הנשיאות — בצד תפקידה הרשמי והקוגסטיטוציוני — מוסד 
עממי קרוב ללבו של כל אזרח בישראל. לפופולאריות של 
הנשיא בקרב כל שדרות־העם סייעו גם מגעו המתמיד עם 
חוגים שונים בסיוריו המרובים, וכן פתיחת בית־הנשיא 
(בחול־המועד של פסח ושל סוכות) לכל הבא. בר עומד גם 
בראש המכון לחקר קהילות ישראל במזרח, שנוסד על־ידיו 
ב 1948 ושנקרא (מתשי״ג) בשם "מכון בן צבי". 

את עבודתו בחקר תולדותיו של עס-ישראל התחיל ב׳ 
בנעוריו ( 1904 ), ומאז לא פסק מלעסוק בה. בתרע״א פירסם 
("השלח" כ״ד) את מאמרו "הגורמים הכלכליים־החברותיים 
של מרידת החשמונאים", שהוא טבוע בחותם חיפושיו 
המארכסיסטיים. העבודות הספרותיות-המדעיות העיקריות, 
שפירסם לאחר מכן, מוקדשות לחקר הכיתות והעדות ביש¬ 
ראל (שומרונים, קראים, שבתאים, "עדות המזרח", הרריים 
ושאר נדחי ישראל לעדותיהם) ולידיעת ארץ־ישדאל, ישוביה 
הקדומים, עתיקותיה, חוקריה, אוכלוסיה, עממיה, שייריה 
ומסורותיה. מחברתו על "הישוב היהודי בכפר פקיעין" 
(תרפ״ב) שימשה התחלה לשורת מחקריו על הישובים החק- 



יצחק בדצבי 



177 


פן־צכי, יצחק — בן־ציון, שמחד! 


178 


לאיים שקדמו להתיישבות החדשה, שרובם כונסו אח״ב 
בספרו "שאר ישוב" (תרפ״ז, ובכרך ב׳ של כתביו). מחקרים 
אלה הוקדשו לתולדות הישובים החקלאיים היהודיים הקדר 
מים, שבניהם לא הלכו בגולה, כשפרעם, כפר יסיף, דיר אל 
קאמר, חצביה, סעסע, ציפורי־חצוד, ועוד. מחקריו על העדות 
נסתייעו ע״י מגעו הבלתי־אמצעי עמהן וע״י גילוי של תעד 
דות היסטוריות, שלא נתפרסמו קודם לכן. את סקירותיו על 
הישובים הלא-יהודיים בארץ כינס ב׳ בספרו "אוכלוסי 
ארצנו״ (תרצ״ב), שנכלל — יחד עם ספרו על האוכלוסיה 
היהודית בא״י ״אוכלוסינו באת״ (תרפ״ט) — בכרך ה׳ 
של כתביו (תרצ״ז). פרי מחקריו בתולדות השומרונים 
הוא "ספר השומרונים" (תולדותיהם, מושבותיהם, דתם 
וספרותם, תרצ״ה), שהוא ספר־יסוד בתחום זה. במסגרת 
הספרית לידיעת א״י מיסודה של החברה לחקירת א״י ועתיקו¬ 
תיה פירסם ב/ ע״פ כתב־יד מקורי, את "מסעות א״י לר׳ משה 
באסולה", שעד אז היה ידוע בשם "מסעות הנוסע האלמוני 
מליוורנו משנת רמ״ב". במבוא מפורט, שהוסיף לספר זה, 
קבע ב׳ את זהותו של המחבר, תולדותיו ומקומו בתולדות 
העליות. ספרו "נדחי ישראל", שנתפרסם בעברית בשתי 
מהדורות, זכה לפרס ביאליק (תשי״ד) וניתרגם גם לאנגלית, 
לספרדית ולצרפתית. החשוב שבמחקריו ההיסטוריים המרו¬ 
בים לתולדות־הישוב הוא ספרו הגדיל "ארץ ישראל וישובה 
בימי השלטון העותומני"(תשט״ו), שהוא מבוסס על תעודות 
תורכיות ממשלתיות־ארכיוניות, מצד אחד, ועל לקט הידיעות 
ההיסטוריות, הכלולות בספרות השו״ת הענפה של התקופה, 
מצד שני. יבול פירסומיו של ב׳ מגיע לעשרים ספר ולמאות 
מאמרים מדעיים ופובליציסטיים. לציון יובל השבעים של ב׳ 
הקדישה החברה לחקירת א״י, שב׳ היה מפעיליה במשך שנים 
הרבה, את הכרך הרביעי של הקובץ "ארץ־ישראל". רשימת 
כתבי־ב' (בשנים תרס״ד—תש״ד), שנערכה ע״י י. גריגץ, נת¬ 
פרסמה ב״ידיעות החברה העברית לחקירת א״י ועתיקותיה" 
(תש״ה, חוב׳ ג—ד)< הוספות לה נתפרסמו ב״יד לקורא" 
תשי״ב. רשימה ביבליוגראפית שלישית של כתביו המדעיים 
נתפרסמה ע״י מ. בניהו בקובץ "ארץ־ישראל", ספר ד׳, 
והושלמה ברשימת "כתבי יצחק בן צבי הפובליציסטיים", 
שפירסם ש. שונמי ב״יד לקורא" תשט״ז, א—ב. 

ז. ש. 

3 ;צי? 3 ר, עמנואל- ז 860210£6 1016030061 — ( 1865 , 
שטוטגארט — 1935 , ריגה), חוקר גרמני־פרוטס־ 

טאגטי של המקרא וא״י. ב 1898 — 1902 שימש מרצה למקרא 
באוניברסיטה של ברלין. ב 1902/11 ישב בירושלים, וכאן 
הורה במוסדות נוצריים וכן בבתי־הספר של חברת "עזרה". 
לאחר מכן שימש פרופסור למקרא באוניברסיטות של טורונ¬ 
טו שבקאנאדה ( 1912/5 ), מידוויל ( 00116 ) 0363 ) שבאה״ב 
( 1915/8 ) ולסוף בריגה (מ 1921 עד שנפטר). — ב 1897 — 
1902 ערך ב' את ה ־ 103 ) 3135 ? 0601561160 368 ) 1 ) 50061 ) 261 
666105 ^ — בטאון החברה הגרמנית לחקירת־א״י, וכן היה 
עורכם של מורי-הדרך לא״י וסוריה לשנות 1890 ו 1912 , 
שיצאו בהוצאת בדקר (ע״ע). 

ספרו העיקרי של ב׳ 0816 !ס 03 ס 6 \; 33606315006 ("אר¬ 
כאולוגיה עברית״), 3 1927,1892 , הוא ספר־עזר מסכם בתחום 
הארכאולוגיה המקראית. בספריו £001£6 166 ) 0001166 
( 1899 ) ו 01600116 166 ) 8001166 ( 1901 ) פירש את ספרי מל¬ 
כים ודברי-הימים, כן חיבר את הספרים הבאים: - 166 ) 811 


16 ) 810611100 206 31135 ("אטלס-תמונות לחקר־המקרא"), 
1905 (ואח״ב בכמה מהדורות)! 156361$ 6 ) 065001011 ("תול¬ 
דות ישראל״), 1904 , 3 1927 , ות 1 ) £10015 1 ) 00 ) 13010$ 
ת 066 סס 1£$0 מ £6 100 > ("יהויסטן ואלהיסטן בספרי־מלכים"), 
1921 . — בתחילת עבודתו המדעית היה ב׳ נאמן לאסכולה 
של ולהאוזן (ע״ע), ואילו אח״כ נטה אחר האסכולה הפאן- 
בבלית. 

בן־ציזן, £מחה — הכינוי הספרותי של שמחה אלטר גוט¬ 
מן — ( 1870 , טלנשטי, בסאראביה— 1932 , תל־אביב), 

מספר עברי. ב 1899 השתקע באודסה והורה, יחד עם ביאליק, 
ב״החדר המתוקן", שהלימודים בו היו לפי שיטת "עברית 
בעברית". ב׳ יסד באודסה, יחד עם ביאליק ורבניצקי, את 
הוצאת הספרים "מוריה" וערך בה את המחלקה לבני- 
הנעורים. פירסם את המקראה ״בן עמי״ ( 3 חלקים, 1904 — 
1911 ) — כרסטומאטיה מעולה, שזכתה לתפוצה מרובה. כן 
השתתף עם ביאליק ורבניצקי בחיבור "סיפורי־המקרא" 

לילדים. מ 1905 עד 
סוף ימיו ישב בא״י. 

ב׳ יסד וערך, עם דויד 
ילין, את הקבצים 
הספרותיים־ המדעיים 
״העומר״(יפו, 1907 ־ 

1909 ), שבהם השתת¬ 
פו טובי הסופרים 
העבריים בא״י ובגו¬ 
לה. ב 1911 ערך אח 
הירחון לבני־הנעודים 
"מולדת", שנוסד באו¬ 
תה שנה. ב 1918 — 

1919 ערך אח "שי", 

התוספת הספרותית 
לשבועון "חדשות 
מהארץ"! ב 1919 'ערך 
את קבצי "האזרח", 

ובמשך זמן קצר 
( 1930/31 ) את השבועה "בוסתנאי". ב׳ היה פעיל גם בשדה 
העסקנות הציבורית ונמנה עם מייסדי השכונה "אחוזת בית", 
גרעינה של תל-אביב. 

את עיקר פירסומו קנה לו ב׳ ע״י סיפוריו. בתקופת 
יצירתו הראשונה, בימי ישיבתו בחוץ־לארץ, היה ב׳ ראליס- 
טן מובהק, שהושפע במידה מרובה ממגדלי מו״ם, אך הראלי־ 
זם שלו חסר את היסודות של התוכחה והסאטירה המנדלאיוח. 
הנושא העיקרי של יצירתו עד עלייתו לא״י היא העיירה 
הבסאראבית בסוף המאה שעברה, בהתפוררותה ובהתנוונותה, 
כשהדלות מעבירה אח דור ה״אבות" היהודיים על דעתם 
ומוסריותם, וברדיפתם אחר "פרנסה" אינם מבחינים באמ¬ 
צעים ושוקעים בחמדנות גסה׳ שמעוררת רגשות־בוז בליבות 
בניהם, ואילו דור ה״בנים" שואף להימלט מעמק־הבכא׳ אך 
אינו מסוגל למלחמת־הקיום, וגישתו לחיים לקויה בהפשטה 
יתירה ובהעדר זיקה ישירה וטבעית לבעיותיהם. בסיפוריו 
אלה תופסים מקום חשוב זכרונותיו של ב׳ מימי ילדותו 
ונעוריו, שבהם נתבטאה מחאה נוקבת נגד ההתעללות בנפשו 
של הילד היהודי, הנרצצת גם במחנק ה״חדר", שב׳ נתן 
ממנו תיאור מזעזע. עם מיטב סיפוריו מן העיירה הבסארא־ 



יין. בז־ציח 



179 


בך־צדן, שמחה — בני! 


180 


בית נמנים: "נפש רצוצה", "מעבר לחיים", "על קצה־גבול־ 
הילדות", "זקנים", "חיים של פרנסה", "משי". משעלה לא״י 
בא מסנה בכיוון־יצירתו של ב׳: מתוך הרגשה נכונה, שהיש 
העיקרי של א״י, כפי שהיתה בימי העליה השניה׳ לא היה 
ראלי אלא ח ז 1 נ י, נטש ב׳ את דרכו הראליסטית ועבר 
לליריקה פיוטית וחזונית־סמלית. ברוח זו נכתבו הפואמות־ 
בפרוזה שלו "רחל" ו״לויים", שהן פגומות מבחינה אמנותית, 
אך מציינות תחנה בתהליך הכיבוש, שכבשה היצירה העברית 
המודרנית את הנוף הארצישראלי. בסוף ימיו כתב ב׳ את 
הנובלות ההיסטוריות הגדולות "מגילת־חנניה" (מזמן בית 
שני) ו״מעשה הנזירה" (מעשה יהודית והולופרנס), שהוד 
קדומים חופף עליהן. ב׳ הצטיין גם כמתרגם, ותירגם כמה 
מיצירות־המופת של השירה הגרמנית: "הרמאן ודורותיאה" 
לגתה ( 1917 )! ״וילהלם מל״ לשילר ( 1924 )! "צלילים", 
מבחר משירי־היינה ( 1923 )! "ארץ אשכנז, הגדה של סתיו" 
להיינה ( 1938 )! וכן תירגם־עיבד את "בצאת ישראל ממצרים" 
של ג, אברס — סיפור מחיי עם־ישראל במצרים הקדומה 
ויציאתוימשם( 1927 ). נוסף על כך חיבר מונוגראפיות על בני 
ביל״ו, על המושבות גס־ציונה וגדרה, וערך אנתולוגיה על 
ה״כותל המערבי בדברי ימי ישראל" (ספריית "לנוער" של 
הקרן הקיימת), וכן פירסם ״ 50 זמירות לילדים", עם מוסיקה 
מאת י. אנגל ( 1923 ). — בתחילת עבודתו הספרותית כתב 
ב׳ ביידית. כתביו המקובצים יצאו לראשונה ב 1914 (שני 
כרכים) ולאחרונה בכרך אחד גדול, עם ציורים מאת בנו 
נחום גוטמאן ( 1949 ). 

ביבליוגראפיה של חיבוריו בסוף כל כתביו, 1949 . עט׳ 405 - 
408 ! קטעי אוטוביוגראפיה, בספר הנ״ל, עמ׳ 31-25 ! מבואו 
של י. פיכמן לספר הג״ל! י. קלוזנר, שב״צ, שגי מאמרים, 
יוצרים ובונים, 11 . 1929 , עם׳ 199-183 ! א. אפשטיין, שב"צ, 
בתוך: סופרים, ניו־ידרק 1935 , עם׳ 45-19 ! י. ח. רבניצקי, 
שב״צ, ״דור וסופריו״, 11 , עט׳ 115-106 ! השבועון "מאזניים", 
שנה רביעית, תרצ״ב, גליון 6 , לזכר שב״צ. 

ג. א. 

בך?ייצית הכפת (או: הן?זף>. מעשירי ירושלים ומנכבדיה 
בזמן חורבן בית־שני(עי' גטיןנ״ו, א׳! אדר״ג, ו׳! 

ב״ר, מ״ב, א׳! איכ״ר, א׳! קה״ר ז׳! פדר״א, כ׳). מסופר, שב׳ 
וחבריו העשירים, שהיו ברשותם אוצרות של מיצרכים חיו¬ 
ניים, שהיו עלולים להספיק לשנים הרבה, הבטיחו לספק 
את צרכיהם של בני־ירושלים בימי מלחמת־החורבן, אבל 
ה,,בדלנים" שרפו את האוצרות (ע״ע בן־כלבא־שבוע). 

השם "בן־ציצית" הוא, אפשר, צורה עברית של השם 
"ק ר י ם פ ו ס" ( 115 < 51 ״נ>), המשמש גם כשם עצם פרטי, 
שמובנו בלאטינית הוא: בעל־תלתלים. השם נזכר פעמים 
אחדות ב״חייו״ של יוסף בן מתתיהו ( 33 , 382 , 388 ) כשמו 
של אחד בן טבריה (קריספום בן קמצא קומפסוס), בעוד 
שב' שלפנינו הוא בן ירושלים. להוראה הנזכרת מתאים גם 
הביטוי: ציצית ראשי(יחד ח, ג). הצורה היוונית,\ 1071£80 ז 5 א 
במובן כנף־הבגד, ששימושה ברוב המקרים ברבים 1 ) 1£8 מ) 1 ן ? *, 
באה גם בתרגום אונקלוס לשם תרגום המלה "ציצית" (במ׳ 
טו. לח), וייתכן ששתי צורות־השם (היוונית והולמית) נת¬ 
חלפו לפעמים. בתקופת־התלמוד אנו מוצאים אמוראים גם 
בשם כריססא וגם בשם כרוספדאי. 

ש. קליין, לחקר השמות והכבדים, לשוננו, כרך א׳; עבד 1346 

,ן 611 ]$נן£ .זי? ,[ ; 527 111 3 , 11 * 4 *}[ ז 040 * 0 0 .מ 

.( 263 , 1919 ,[^ 40 ז) 2011011 ** 14 * 101150/1 ** 1 ?- 0% ** 1110108 }? 


בןק ׳ מפעל, שמטפל בעסקות של בספים, אשראי׳ וכדומה, 
בכסף שבחלקו הגדול הופקד בו. 

א. הפק יד י־ הב׳. הקף התפקידים, שבהם מטפלים 
הב", אינו שווה בכל הארצות. ספק הוא אם קיימת ארץ 
בעולם, שבה מטפל מפעל באנקאי אחד בכל המשימות, 
הנחשבות כמשימות של ב׳, בעת ובעונה אחת. עפ״ר מחולק 
הטיפול במשימות השונות בין הב" על יסוד העקרון של 
חלוקת־עבודה! לפעמים קרובות מייסדים הב" תברות־בנות 
לשם מילוין של משימות מיוחדות. בדרך כלל אפשר לסכם 
את תפקידי־הב״ כלחלן: 

1 .שמירת־כספים. מכמה טעמים אין זה רצוי לבעל־ 
הכספים להחזיק את הכסף בביתו: א) הכסף עלול ללכת 
לאיבוד מחמת גניבה או דלקה! ב) הכסף אינו מכניס ריבית. 
כשבעל־הכסף מוסר את כספו לב׳, הוא נפטר משני החסרונות 
הללו במידה שהב׳ שלו הוא בטוח. 

2 . מ ת ן א ש ר א י, הכספים, שהב׳ מקבל מן המפקידים. 
מאפשרים לו להעניק מילווח מחוך נקיטה של אמצעי־ 
זהירות מסויימים. הלווה חייב לשלם ריבית בעד ההלוואה 
שהוא מקבל. ודבר זה מאפשר לב׳ לכסות את הוצאותיו, 
לשלם ריבית למפקיד וגם לחלק דיווידגדה לבעלי־המניות. 

3 . ש י ד ו ת י ם. כאן יש להזכיר, קודם כל, את ביצוע־ 
התשלומים. הב׳ מסדר את התשלומים בשביל לקוחותיו, 
ולכך נודעת חשיבות עצומה במשק המודרני. אילו היו 
הבריות צריכים לבצע אח כל התשלומים בכסף מזומן, היה 
הדבר כרוך בטורח לאין שיעור. יותר שגדולים חם הסכומים 
של התשלומים ויותר שמקבל־הכספים רחוק ממקומו של 
המשלם, יותר מרובים היגיעה, הסיכון וההוצאות, שבהם 
כרוכה העברתם של הכספים. כאן בא הב׳ לעזרה. החייב 
בפרעון יכול לסדר את פרעונו בשתי דרכים: או שהוא 
שולח למקבל־הפרעון המחאה אל הב׳ של המקבל, או שהוא 
מייפה את כוחו של הב׳ שלו לרשום את הסכום לזכותו 
של המקבל. 

שירותים אחרים של הב׳ הם שמירתם של ביירות־ערך 
וחפצי־ערך אחרים, וכן ביצוען של כל משימות־הפיקוח 
הקשורות בשמירה זו, כגון גזירת התלושים, זכויות אחרות 
של טובת־הנאה, וכד׳. 

כתוצאה מן האופי הבינלאומי של המסחר ממלא מימונם 
וביצועם הטכני של היבוא והיצוא תפקיד, שערכו גדל והולך, 
ומשום כך מתרחב יותר ויותר בפעולותיהם של הב" התחום 
של עיסקות האקרדיטיווים! בעסקות אלו קשורה הוצאת 
שוברי-קבלד, וכן נתינתה של ערבות באנקאית. 

4 . מסחרבביירות־ערך. בכלכלה המודרנית ממלא 
המסחר בניירות־ערך תפקיד יוצא מן הכלל. המשק הציבורי 
והמשק הפרטי משיגים חלק גדול מן ההון הדרוש להם ע״י 
הוצאת ניירות־ערך! אם בצורת איגרות־חוב (בעיקר במשק 
הציבורי) ואם בצורה מניות (בעיקר במשק הפרטי). מרובים 
הם המשקיעים את חסכונותיהם בניירות־ערך ומספרם של 
המשקיעים מתרבה והולך. בארצות הרבה קונים ומוכרים 
הב" ניירות־ערך בשביל לקוחותיהם תמורת דמי־תיווך (קו־ 
מיסיון). 

5 . עסק י* א מימיה. במסחר בניירות־ערך קשורות 
עסקות של אמיסיה (הנפקה). כשלקוח חשוב של הב/ כגון 
מפעל תעשייני גדול, זקוק לסכום כסף גדול מאד לשם 
הגדלת ייצורו (או לאיזו מטרה אחרת), הוא נוהג למכור 



181 


"יו 


182 



אמור ׳ 56 בניעי־באנק בניו־יורלן 


לשם סיפוק צרכיו אלה מניות או איגרות־חוב. רק לעיתים 
רחוקות פונה המפעל במישרים לקהל הרחב, הקונד. ניירות־ 
ערך. זהו צעד מסוכן מדי, שכן אי־אפשר לדעת מראש אם 
הקהל יעמיד את הסכומים הדרושים לרשות המפעל. משום 
כד סונה עפ״ד החברה התעשיינית בהצעודהמכר שלה 
למוסד כספי, שמתחייב (לאתר שבחן ביסודיות את טיבו של 
העסק) לקבל לידיו את ניירוח־הערד שיוצאו. רק במקרים 
יוצאים מן הכלל קונה המוסד הכספי את מלוא הכמות של 
גיירות־הערד המוצעים. עפ״ר מקימים סיגדיקאט לקבלת 
הניירות ( 31:6 ^>מץ$ בשיתוף עם מוסדות 

כספיים אחרים, ולאחר שהוסכם על העיסקה, מציעים מוסדות 
אלה את המניות או את איגדות־החוב לקהל הרחב. אם הקהל 
קונה את כל ניידוח־הערד שהוצאו, זוכים המוסדות ברווח 
הגון! ואם לא קנה הקהל אלא חלק בלבד, אנוסים הם 
-לדגור" על השארית והם משתדלים למכרה קמעה קמעה, 
לפעמים מתוך הפסד ניכר. בעיח דומה לזו קיימת בשעה 


שמדינה או רשות עירונית מקומית מנסה לספק את צרכיה 
הכספיים ע״י הוצאת נייח׳ת־ערך. 

עסקות כאלו אפשר לבצע באמצעותם של ב" או של 
חברות מיוחדות לאמיסיה (הנפקה)׳ אם חוקי־הארץ אינם 
מתנגדים לכך. באה״ב נאסר לפני שנים אחדות על הב" 
לטפל בעסקים אלה! באנגליה מרוכזות עסקות אלו ברובן, 
לפי מנהג המקום, בידיהן של חברות מיוחדות. 

6 . מחן מ ש כגת ו ת. מן האמור למעלה אנו למדים, 
שאחד מן התפקידים העיקריים המוטלים על הב" הוא לספק 
את צרכיו של המשק באשראי. אבל המשק זקוק לעיתים 
לאשראי לזמן קצר ולעיתים לאשראי לזמן ארוך. לאשראי 
לזמן קצר זקוק בראש ובראשונה המסחר, שהרי הסוחרים 
קונים'סחורות וממהרים לשווק אותו! ואילו לאשראי לזמן 
ארוך נזקקים לשם הקמתם של בתי־חרושת חדשים או לשם 
בנייח בתים לדיור. 

כפי שנראה להלן׳ אין ב׳ רגיל רשאי בדרך כלל להעניק 





183 


כניו 


184 


אשראי אלא לזמן קצר בלבד, שכן גם האשראי שמעניקים 
לו מפקידיו לא ניתן לו עם״ר אלא לזמן קצר. למעלה כבר 
הוסבר כיצד מספקים התעשיה ומוסדות ציבוריים את צרכי־ 
הם באשראי לזמן ארוך. אבל גם המשימה הגדולה של מימון 
הדיור זקוקה לאשראי בהקף גדול. בעיה זו נפתרת בחלקה 
ע״י המדינה, חברות־ביטוח, קופות־חיסכון ובני־אדם פרטיים. 
אבל בכמה ארצות משתתפים בפתרונה גם הב". מכיוון 
שההלוואות הניתנות ע״י הב" למשכנתות לבניין־בתים אינן 
נפרעות אלא במשך שנים הרבה, מוכרחים הב" להשיג את 
הכספים הדרושים לכך ע״י מכירת איגרות־חוב לזמנים 
ארוכים. למטרה זו הקימו כמה מן הב" מחלקות מיוחדות. 
אך בדרך כלל נתברר, שסידור כזה הוא בלתי־יעיל, ולעיתים 
תכופות אסרה המדינה, המפקחת על העסקים, עירבוב כזה 
של תחומי האשראי לזמן קצר ולזמן ארוך. באותן הארצות, 
שבהן משתתפים הב" בעסקי־משכנתות, הונהגה משום כך 
חלוקה מדוקדקת של העבודה. כלומר, הב" למשכנתות מצ¬ 
טמצמים בענף־עסקות זה בלבד. אך לעיתים קרובות מקימים 
את הב׳ למשכנתות כחברה-בת של הב׳ הכללי, כפי שנהוג, 
למשל, במדינת־ישראל. יתרונו של דבר הוא במה שהחברה־ 
האם יכולה להפיץ בנקל את איגרות־החוב של הב׳ למשכני 
תות בין לקוחותיה המרובים, הקונים באמצעותה ניירות־ 
ערך. חוץ מזה יכולה החברזדהאם להעניק, בעזרתה של 
החברה־הבת, הלוואות לזמנים ארוכים ללקוחותיה הזקוקים 
לאשראי — דבר, שהיא עצמה אינה רשאית לעשותו. 

7 . הוצאת ש ט ר י ־ ב א נ ק. הקף האשראי, שהמדינה 
והמשק זקוקים לו במידה גוברת והולכת, גדול לפרקים 
מיכולת החיסכון של בני־העם. מכאן נבע הרעיון לייצר 
כסף מלאכותי או אמצעי־תשלום מיוחדים. כמכשיר מתאים 
לכך נחשב השטר הבאנקאי ("באנקנוט"). זוהי התחייבות־ 
תשלום מצד הב׳ בסכום מסויים. שיטה זו ממלאת את תפקידה 
כל עוד לא זועזע אמונו של הקהל בבטיחותו של השטר הבאג־ 
קאי. בדרך כלל יודעים האוכלוסים לשפוט נכונה בנידון זה, 
ומשום כך אין הוצאת שטרות כאלה ע״י הב" יכולה להצליח, 
אלא אם כן מובטחים הם ע״י סכומים רשומים לזכותם בב" 
אחרים או באוצר־ד,ממשלה, או ע״י פקדונות־זהב או ע״י 
תביעות מבוססות מארצות אחרות (מטבע־חוץ). בעבר נהגו 
מדינות הרבה להרשות הוצאת שטרות כאלה כמעט ללא 
הגבלה! אך נסיון עגום, שנרכש בתחום זה מחמת השימוש־ 
לרעה בחופש זה, גרם לנקיטת אמצעי־זהירות. מתן ההתרים 
להוצאת שטרות צומצם יותר ויותר ? ההתרים, שכבר ניתנו, 
בוטלו אף הם; וכמעט בכל הארצות רוכזה הוצאת־השטרות 
בידי מוסד מרכזי אחד ויחיד. 

עובדה זו נכונה גם לגבי אה״ב, שבה קיימים מטעמים 
פורמאליים או מדיגיים־פנימיים שנים־עשר ב" פדראליים. 
לאמיתו של דבר, מהווים כולם אירגון אחיד. ב"'מרכזיים 
אלה נמנים עם המוסדות החשובים ביותר של המשק הלאר 
מי! התפקידים המוטלים עליהם הם שמירה על יציבות־ 
המטבע, ובמידה מרובה— פיקוח על מחזורים ק(ניונקטורא־ 
ליים. תפקידם הוא רב־ערך גם מעבר לגבולות־הארץ, כי אין 
הם יכולים למלא את תפקידם אלא מתוך שיתוף־פעולה הדדי ז 
הם משתפים פעולה למעשה, אף אם לא להלכה, עם מוסדות 
בינלאומיים, כגון עם "הבאנק הבינלאומי לשיקום ולפיתוח" 
בוואשינגטון ("הבאנק העולמי") ועם קרן המטבע הבינ¬ 
לאומי. 


ב. סוגים של ב". לא זו בלבד שאפיים וצביונם של 
הב" שתים בארצות שונות, כפי שנראה להלן, אלא שאף 
בכל ארץ וארץ מצויים סוגים ומיבנים של ב", שהם שונים 
זה מזה. להלן נפרט את הסוגים השונים, אך יש לציין, 
ששכיחות גם צורות־ביגיים. 

1 . ב" לפי ש י ט ת ־ ה ר י כ ו ז (בניגוד לשיטת־הסני- 
פים). עד 10 פה של המאה ה 18 היתד, נהוגה בעולם־הב" שיטה 
של ריכוז חמור: הב׳ של אותו זמן, שלא היה גדול ביותר, 
היה כולו בבניין אחד. ברוב הארצות נשתנה נוהג זה בקצב 
מהיר מתחילת המאה ה 19 ואילך. הב" מיהרו לפרוש רשת 
של סניפים, שסמיכותה גדלה והלכה, מתחילה על מחוזם, 
ואח״ב על־פני הארץ כולה! לפעמים גתפשטו גם מעבר לתחומי 
ארצם והשתכנו בחוץ־לארץ, אם בשמם שלהם ואם באמצעותה 
של חברה־בת. התפשטות זו באה ע״י ייסודן של חברות 
חדשות, וכן ע״י מיזוגם של הב" עם מוסדות ישנים רבי־ 
חשיבות. תהליך זה אירע בעולם כולו כמעט באורח ספונטא¬ 
ני, במידה שתחיקתן של הארצות השונות לא הפריעה אותו 
(בדומה לאיסורים, שפורסמו בחלקים שונים של אה״ב). 
כתוצאה מתהליך זה של מיזוג נשארו אחד 100 שנה במקום 
אלפי הב" הקטנים, שהיו קיימים מתחילה, מוסדות כספיים 
ענקיים מועטים, שריכזו בידם את רוב רובו של העסק 
הבאנקאי. אפיינים למצב זה התנאים באנגליה, גרמניה 
וקאנאדה. הסיבות לנצחובה של שיטה זו הן שתיים: 
(א) רשת־הסניפים יוצרת קשר בין הלקוחות, שמספרם גדל 
והולך, באמצעות אותו ב׳ עצמו, ומשום כך סידור עיסקות־ 
התשלומים בין הלקוחות הוא קל יותר משהיה אילו היו 
חשבונותיהם רשומים בב״ שונים! (ב) ביחד עם גידולו של 
ב׳, שבא כתוצאה מהרחבת רשת־הסניפים, פוחחת והולכת 
מידת־הסיכון! עובדה היא שמספר מקרי־ההתמוטטות של 
ב" פחת והלך עם גידולם. 

2 . ב" ל ם קד ונו ת, הצורה הקלאסית של הב׳ היא זו 
של הב׳ לפקדונות. במונח זה מתכוונים אנו למוסד, שעוסק 
בעיקר בקבלת כסף בתורת פיקדון ובהשקעתו מתוך זהירות 
יתרה. ב׳ כזה משתדל, בראש ובראשונה, לקנות שטרות 
מסחריים לזמנים קצרים או שטרי־אוצר ממשלתיים, אף הם 
לזמן קצר, להלוו׳ת כספים מובטחים ע״י ניירות־ערך ממדרגה 
ראשונה ולהעניק ללקוחותיו הלוואות׳ שגפדעות באורח או¬ 
טומאטי. מולדתם של מוסדות אלה היא אנגליה. כיום שוב 
אין הב" באנגליה שמרנים כל־כך, כפי שהיו במאה ד, 19 , והם 
מרחיבים בזהירות את הקף עיסקותיהם. לעומת זה נעשה 
הסוג הנזכר של ב׳ מצר יותר באמריקה — משעה שהחוקים 
האמריקנים הכריחו את המוסדות הכספיים להנהיג הפרדה 
בין הפעולות של ב׳־לפקדונות לבין עסקי־אמיסיה. 

3 . ב" להשקעות. ב" כאלה או ב׳ לאמיסיה הם 
ילידי המאה ה 19 . הם נוצרו בשעה שצדכיהם הכספיים 
של המדינה ושל המשק נתבלטו במידה יתרה עם התרחבות 
מסגרת פעולותיהן של המדינות, וכשד״מהפכה התעשיינית 
ובניית מסילות־הברזל דרשו השקעות־כספים במידה גוברת 
והולכת. פתרונן של בעיות אלו נתאפשר ע״י הצטבדות־ההון 
בתוך חוגים מסויימים, שנתרחבו והלכו. עבודה חלוצית 
בתחום זה נעשתה, קודם שחב" התחילו עוסקים בה, על־ידי 
אנשי־הממון הגדולים, ובראש וראשונה ע״י בית־דוטשילד! 
אבל מעט־מעט הכניסו את עצמם הב", שנתחזקו יותר ויותר, 
לתוך עסק זה, שהיה כרוך ברווחים גדולים. אותה תופעה 



185 


פנק 


186 


עצמה נתבלטה לאחר מכן — ובמידה פחותה מזו — גם 
באה״ב ? את ההגבלות החוקיות עקפו כאן במשך זמן מה ע״י 
הקמת חברות־בגות, עד שאירעו מעשי־שחיתות, שהניעו את 
השלטונות לאסור על הב" לפקדובות את הטיפול בעסקי- 
אמיסיה. האמיסיה היא עסק מכניס רווחים גדולים, בתנאי 
שהוא נעשה מחוך נקיטתם של כל אמצעי הזהירות הדרושים. 
בעבר היה הדבר בולט עוד יותר* לאחר מכן, דאגו רשויות־ 
הפיקוח הממשלתיות לכך, שרווחיהם של הב" לאמיסיה 
יצומצמו, ועם זה יצומצמו ההפסדים האפשרים של הקהל 
הרחב ואנשי־הכספים. פיקוח זה של השלטונות גבר והלך. 

עסק האמיסיה נתן לב", מלבד רווחים גדולים חד- 
פעמיים, גם יתרונות קבועים חשובים, שכן הוצאה של 
ניירות־ערך, אם מצד המדינה ואם מצד מפעלים פרטיים, 
היתד. גורמת לכך, שמקבל־הבסף היה נעשה לקוח קבוע של 
הב/ ולעיתים קרובות היה הדבר גם כרוך בקבלת זכויות-יתר 
(אופציות) חשובות של ניירות־ערך. כשהאמיסיה היתה נ 1 געת 
למפעל־תעשיה פרטי, היו נוהגים לצרף להנהלת־המפעל, לכל 
הפחות, נציג אחד של הב׳ י ואף דבר זה היה כרוך בטובת- 
הנאה כספית ניכרת בשביל הב/ בקשר לאשראי הנובע מן 
האמיסיות נתברר בכמה ארצות, שההון הפינאנסי כוחו גדול 
מכוחו של ההון התעשייני. הב" ניצלו תכופות את פעולות 
האמיסיות לשם הגברתו של היצוא, לפעמים גם למטרות 
מדיןיו׳ת, אגב טיפול במלוות ממשלתיים. בדרך כלל נוהגים 
הב" להלוות כספים לארצות ידידותיות. בעבר היתר. תופעה ז 1 
רווחת בעיקר בצרפת? כיום אינה נדירה באה״ב. האמיסיה 
גורמת להגברת היצוא בשעה שמחייבים את הצד המקבל את 
המילווה לבצע את קניותיו באותה ארץ, שבה שווקו שטרי- 
המילווה. בדור, שבעניינים כגון אלה עובד הב' עפ״ר מתוך 
שיתוף־פעולה עם הממשלה. 

4 . ב" ל מ ש כ ג ת ו ת• הב׳ מסוג זה ממלא תפקיד תשוב 
מאד ביחוד ביבשת־אירופה, אבל גם באיזורי־כלכלה צעירים 
יותר, כגון ארצות אמריקה הדרומית, מצרים וישראל. ברור, 
שב׳ כזה מוכרח להשיג את האמצעים הדרושים לו בדרכים 
שונות מאותן של הב׳ לפקדונות, העוסק במתן־אשראי לזמן 
קצר בלבד. הב׳ למשכנתות מוכרח להוציא אובליגאציות 
לזמנים ארוכים. כל זמן שערך־המטבע הוא יציב, מקובלות 
האובליגאציות של ב"׳ שהם מבוססים כהלכה׳ על הקהל, 
ולעומת זה אין עליהן קופצים בתקופות של אינפלאציה. 
משום כך יש להם, לב" למשכגתות, עניין חיוני בשמירה על 
יציבות־המטבע. 

5 . ב" של פועלים. עם התחזקותה של תנועת האיגו¬ 
דים המקצועיים נולד הרעיון בדבר אגירת ההון של האיגוד 
המקצועי, שגדל והלך׳ וכן בדבר אגירת חסכונותיהם האי¬ 
שיים של החברים בב" משלהם; כספים אלה נועדו לשמש 
את צרכיהם של הפועלים ומפעליהם, כך קמו ב" של פועלים, 
ביחוד באה״ב ובגרמניה. מצדדיהם הנלהבים של מוסדות 
אלה קיוו, שהב" המיוחדים של הפועלים ישמשו מכשיר 
רב־ערך לחיזוקה של תנועת־הפועלים. תקווה זו, שטופחה 
ביחוד באה״ב, לא נתגשמה בהן אלא במידה צנועה מאד, 
ואחת מן הסיבות לדבר היתה: חוסר זהירות בניהול־העניי־ 
נים. דוב הב״ לפועלים באותה ארץ הוכרחו להתחסל; אך 
ב" אחדים מסוג זה קיימים שם עד היום. מהם מצליח ביותר 
ה ־ 6£18301 ז 3 מ 131831 מ.^, הנשען בעיקר על האיגוד המקצועי 
של ענף־הקונפקציה, שרובו ככולו יהודי. להצלחה מרובה 


יותר זכה בגרמניה, קודם משטרו של היטלר, ה־״ 1£ !>נ 1 ז^ 
־ 1 * 821 של האיגודים המקצועיים החפשים. 

יתכן, שהנסיון המוצלח ביותר להקמת ב׳ של פועלים 
נעשה עם ייסודו של "באנק הפועלים" בתל-אביב. ב' זה 
הוקם הודות ליזמתו של ארתור רופין (ע״ע), שנתכוון לר¬ 
אותו כמוסד מרכזי של משק-הפועלים בישראל. הון־המניות 
של הב׳ ניתן בעיקרו ע״י הסוכנות היהודית לא״י. במרוצת־ 
הזמן סיפקה לו, לב/ כספים הסתדרות־העובדים הכללית 
על כל ענפיה, שכוחה גדל והלך במהירות. "באנק־הפועלים" 
משתתף במימונם של המפעלים ההסתדדותיים המסועפים, 
וכן קשור בו מספר מרובה של תברות-אשראי שיתופיות 
בארץ. באה״ב יסד הב׳ את ״אמפאל״ ( 31 קמ 1 .\ 0 — המכשיר 
הכספי של משק־הפועלים הישראלי באמריקה. 

באנגליה קיים מוסד, שמבחינה מסויימת הוא מקביל לב׳ 
הפועלים: ה־ 1 ת 83 ץ! $0€16 ש ¥11010531 \ €י\ 1 .ז 3 ז 0 קס-סכ> במאג־ 
צ׳סטר. זהו מכשיר כספי רב־ערך של הקוא 1 פראטיווים הצר¬ 
כנים במקום, שהם קניינו של ציבור־הפועלים. 

6 . ב" חקלאיים. המשק החקלאי ברוב הארצות זקוק 
ביותר לאשראי — לאשראי לזמן ארוך (למשל, בשעה 
שאיכר דל־אמצעים קונה לו נחלה נוספת, או בשעה שמתכ¬ 
ננים עבודות־פיתוח גדולות) ולאשראי לזמן קצר (כגון 
לצרכי זריעה). לא תמיד יכולים ורוצים הב" הרגילים לספק 
את האשראי בריבית נמוכה, שהיא הכרחית במקרים 
אלה. משום כך היה האיכר נופל לפעמים קרובות בידיהם 
של נושכי־נשך. בעיית האשראי החקלאי נפתרה לרא¬ 
שונה בצורה מופתית בגרמניה עם הקמתם של מוסדות 
כספיים מיוחדים בשביל החקלאות. לצרכי האשראי לזמן 
ארוך נוסדו עוד במאה ה 18 "לאנדשאפטן", כלומר ב" 
למשכנתות חקלאיות? ואילו לצרכי האשראי לזמן קצר 
נוסדו במאה ה 19 האגודות השיתופיות הכפריות מייסודו של 
רייפאייזן ( ״ש 11£015 ש 3 ; "הב׳ של האדם הקטן"). אגודות 
שיתופיות אלו הקימו לאחר מכן את הב" המרכזיים שלהן. 

שיטה זו מצאה לה מחקים בארצות אחרות הרבה. אבל 
בעיית האשראי החקלאי הזול היא קשה כל־כך, שרק לפעמים 
רחוקות ניתנת היא לפתרון ע״י ב" פרטיים, לא ציבוריים. 
משום כך הוצרכה המדינה כמעט בכל הארצות החקלאיות — 
וקודם כל, באה״ב — להתערב בדבר ולהושיט את עזרתה. 
בדרך כלל משתמשת המדינה, לשם ביצוע טכני של סיועה, 
במוסדות שפועלים בשיטה באנקאית. 

7 . ב" שיתופיים. השכבות דלות־האמצעים באוכלו- 
סיה (האיכרים, בעלי־המלאכה והפועלים) קשה להם עפ״ר 
להשיג אשראי בב" הרגילים, אם לשם ייצור ואם לשם צרי¬ 
כה. כדי לספק את צרכי־האשראי שלהם, נוסדו קופות־ 
מלווה שיתופיות. אגודות-אשראי אלו נבדלות מן הב" הרגי¬ 
לים במה שהשאיפה שלהן לרווחים היא מצומצמת ביותר. 
אם הין זוכות לעדפים של הכנסה, משמשים עדפים אלה 
בדרך כלל לאגירת קרנות שמורות. כמרכן אפינית לאגודות 
השיתופיות חובתו של כל חבר להכניס סכום כסף קטן, 
שמהווה את חלקו באגודה, ונוסף על כך לערוב לסכום גדול 
יותר ? אין הלקוח זכאי לקבל אשראי מן האגודה אלא אם 
כן גרשם בה כחבר. כיוון שהחברים המבקשים הלוואה אין 
בידם, כרגיל, נכסים, שעלולים לשמש ערובה לפרעונה, דור¬ 
שת עפ״ר האגודה, שהלווים ימציאו לה ערבים מבין שאר 
החברים. 



187 


בנק 


188 


הב' השיתופי מתאים לחוג־עסקות מצומצם. במקרה 
שהב" השיתופיים גדלים עד למעלה משיעור מסויים, הם 
הופכים תכופות לחברות־מניות. לפי הנוהג הרגיל מצטרפות 
האגודות השיתופיות השונות לאיגודים׳ שיש להם ב׳ מרכזי 
משלהם. 

8 . ב״ ל ח י ם כ 1 ן. בהשפעת השאיפה להניע לחיסכון גם 
בני־אדם מעוטי־אמצעים הוקמו במאה ה 19 קופות־זזיסכון 
בשני עברי האוקיינוס האטלאנטי. ביבשת־אירופה הוקמו 
מוסדות כאלה בעיקר ביזמתן של הרשויות המקומיות או 
ביזמתה של המדינה, ואילו באה״ב הוקמו ביזמתם של אזר¬ 
חים פרטיים. הודות לפשטות המיבנה של מוסדות אלה היו 
הוצאות ניהולם קטנות ביותר. רק בדרך זו אפשר היה לאגור 
סכומים זעירים וזערערים, ועם זה — לשלם בעדם ריבית. 
ב" רגילים סירבו עפ״ר לקבל עליהם תפקיד זה, שנראה 
בעיניהם רחוק משכר. 

הצלחת חב" לחיסכון בכל מקום ומקום היתה גדולה 
במידה שאין לשערה; הם התפתחו וגדלו בארצות הרבה 
עד שהפכו למאגר־ההון הגדול ביותר. 

ההבדל בין הב״ לחיסכון לבין ב״ אחרים הוא זה: הכס¬ 
פים המופקדים ביד הראשונים נשארים ברשותם, כרגיל, 
במשך זמן ארוך יותר מן הפקדונות בשאר הב"; הגורם 
המכריע הוא כאן קבלת-חסכונות, בעוד שבשאר הב" הוא 
מתן־הלוואות. כיוון שהכספים נשארים ברשותו של הב׳ 
לחיסכון זמן מרובה יותר, כפי שהוכיח הניסיון, אפשר להש¬ 
קיע חלק גדול מכספי הב׳ בעסקות לזמנים ארוכים. משום 
כך הב" לחיסכון הם בכל מקום ומקום גורם חשוב בשוק- 
המשכנתות. 

9 . ב" קולוניאליים או ב׳ של ארצות שמעבר לים. 
לשם תמיכה באימפריאליזם הכלכלי השתמשו גם בב" מיוח¬ 
דים׳ שהוקמו לתכלית זו בארץ־האם או בארצות־המושבות. 
ב" קולוניאליים אלה היו, כרגיל, חברות־בנות של אחד מן 
הב" הגדולים במולדת או של כמה ב" כאלה. דוגמה טיפוסית 
לכך הוא "באנק־עותומאן", שנועד לפעול בקיסרות התורכית. 
דוגמה אחרת הוא ״באנק־בארקלים״ (.ס. 0 , ס), חברה־בת 
של ב׳ לונדוני, שנקרא באותו שם עצמו. 

מטרתם של מוסדות כאלה היא, כמובן, לשרת את משקה 
של ארץ־האם, לקדם ולממן את היבוא ואת היצוא שלה, 
ולסייע בידי סוחריה השולחים את סחרם אל מעבר לים. 
אבל אין להתעלם מן העובדה, שב" קולוניאליים אלה הביאו 
תועלת מרובה גם לעולם־העסקים המקומי שבארצות שמעבר 
לים, בייחוד מכיוון שהמערכת חבאנקאית שלהן היתה בלתי־ 
מפותחת. 

10 . ב" מרכזיים. בלא ב" מסוג זה ספק הוא אם אפשר 
היה, שהמערכת הבאנקאית בכללה תפעל כהלכה. אין ארץ 
מודרנית בעולם, שאינה מסתייעת במוסדות אלה. הם שמקנים 
למשק־הכספים את הגמישות הדרושה, ובכל ארץ הם מעין 
באנק־הבאגקים. הם מסייעים בידי הב" הפרטיים השונים, 
ראשית, ע״י נכלו־משנה של שטרות, ושנית, ע״י מתן- 
הלוואות בשעה שאותם הב" צריכים להיענות לתביעות 
נרחבות לכספים. הדבר הוא בגדר יכלתם כיוון שהם מוסמכים 
להוציא שטרי-כסף בתחומים 'מסויימים. אבל בדרך כלל 
רואים הם את תפקידם כרחב הרבה יותר. קודם כל, הם 
מנהלים מדיניות של קוניונקטורה. לתכלית זו הם קובעים 
את "שער־הריבית". בשעה שמינהלת-הב׳ סבורה, שרצוי לזרז 


את הפעולות המשקיות, היא מפחתת את שער-הריבית, שלפיו 
היא קונה שטרות. והיפוכו של דבר: אם היא חוששת לניפוח 
הספסרות או להשקעות מופרזות, ביחוד בתעשיה, היא מעלה 
את שער הריבית. 

עם זה חייב הב׳ המרכזי לדאוג תמיד ליציבותו של המט¬ 
בע, ובקשר לכך לפקח בקפדנות על התחייבויות-התשלומים 
לארצות־חוץ ועל שער־החליפים. בהתאם לכך הוא משתדל 
להשפיע על הב", על התעשיה ועל הממשלה, שיימנעו 
מניסויים מסוכנים. מכאן אגו למדים, מה חשוב הוא שיתוף- 
הפעולה בין הב׳ המרכזי והממשלה. בארצות דמוקראטיות 
מחייב הדבר, שהב׳ יהא בלתי־תלוי ברוב המקרי הקיים 
בפארלאמנט. משום כך נוהגים להעניק למנהלו של הב׳ 
המרכזי אי-תלות מסויימת אף באותם המקרים המתרבים 
והולכים, שהב' נמצא בהם בידי הממשלה. למטרה זו נוהגים 
לקבוע, שהאישים המנהלים את הב׳ אץ לפטרם ואין להח¬ 
ליפם. 

11 . ב״ בינלאומיים. מלחמות־העולם 1 ו! 1 עירערו 
את יציבותו של המטבע, בעיקר באותן הארצות, שהשתתפו 
במלחמה, וכתוצאה מכך זועזע קשה גם המסחר הבינלאומי. 
משום כך היה צורך בהקמת מוסד בינלאומי לאיזון היחסים 
הכלכליים בין המדינות. אחר מלחמת־העולם 1 גרם הדבר 
לייסודו של הבאנק הבינלאומי לאיזון התשלומים, שהוקם 
ב 1931 בבאזל. בהנהלתו של ב׳ זה מיוצגים בראש וברא¬ 
שונה מנהלי כל הב" להוצאת שטדי־כסף הקיימים באירופה. 
כיום הוא פועל כמוסד לקביעת־השערים מטעם "האיגוד 
האירופי לתשלומים". 

אחר מלחמח־העולם 11 הוקם ב 1945 , מתוך שיקולים 
דומים, אך הפעם על בסים נרחב הרבה יותר וכמכשיר של 
האומות המאוחדות, "הב' הבינלאומי לשיקום ולפיתוח" 
(״חבאנק העולמי״) בוואשינגטון, שבייסודו השתתפו 28 
מדינות. הוא מעניק מילוות־פיתוח בסכומים גדולים מאד 
למדינות־החברות; האמצעים הדרושים באים בחלקם מהון 
עצמי, אך בעיקר — ע״י מכירת התחייבויות, שהן רשומות 
לזכותן של המדינות. 

ג. מצבה של הבאנקאות בארצות שונות. 
כמעט בכל הארצות נתגלו במאת־השנים האחרונה מגמות־ 
התפתחות דומות. אעפ״כ קיימים גם כיום הבדלים אפיינים 
בבאנקאות של הארצות השונות. הצדדים המשותפים לבאג* 
קאות בכל הארצות הם, קודם כל, הנטיה להתלכדות במיבנים 
כספיים מועטים, אך גדולים, והמעבר מב", שנועדו למשימות 
מיוחדות, לב" בעלי הקף פעולה אוניוורסאלי. מספרם של 
התפקידים, שמטיל על עצמו הב׳, מתרבה והולך בלא הפסק, 
ואה״ב הן מבחינה זו, אפשר, יוצא מן הכלל יחיד. כמרכן 
ניכרת בכל ארץ וארץ הנטיה להגברת הפיקוח של המדינה! 
בכל מקום ומקום מחייבים את הב" לפרסם דו״חות על 
פעולותיהם, בעיקר מאזנים. בכל מקום גדלה והולכת הש¬ 
פעתם של הב" המרכזיים על מערכת האשראי ועל עסקי 
האמיסיה. 

לעומת זה יש לציין הבדלים גדולים מבחינת חלקה של 
המדינה במערכת הב". ברור, שחלק זה גדול ביותר בארצות 
הקומוניסטיות, שבחן נטלה המדינה לידיה את כל מערכת- 
הכספים. אחריהן באות הארצות הסוציאליסטיות׳ שבהן מת¬ 
בלטת ביחוד השפעתה של המדינה על הב" המרכזיים; 
בשאר הארצות נשארה מערכת־הב" בידיה של היזמה 



189 


בנק 


190 


הפרטית, אלא שגם בחן קיים פיקות ממשלתי נמרץ פחות או 
יותר מצד הב׳ המרכזי. 

1 . א נ ג ל י ה. באנגליה, הארץ הקלאסית של הקאפיטא- 
ליזם, מתבלט כיום ריכוז מופלג של הבאגקאות. חמישה 
מוסדות ענקיים, "חמשת הגדולים", ריכזו בידיהם את חלק• 
הארי של עסקי־הב׳ כולם. הם פרשו רשת סמיכה של אלפי 
קופות־לפקדונות על־פני הארץ כולה, לרבות את הפינות 
הנידחות ביותר; בעזרתן סופגים הם את חסכונות־האוכלוסים, 
ועל יסודם הם מעניקים אשראי. כוחם גדול ביותר גם מטעם 
נוסף: קופות־החיסכון והאגודות השיתופיות לאשראי אינן 
ממלאות באנגליה אלא תפקיד קל־ערך. 

במשך זמן מרובה היתד, נהוגה במערכת־הכספים האנג¬ 
לית חלוקת-עבודה מדוקדקת: הב" הגדולים הצטמצמו בעס¬ 
קות באנקאיות במובן הצר של המלה, כלומר, בעיקר, בקבלת 
פקדונות ובהשקעתם הזהירה באשראי ובשטרות לזמן קצר, 
שטרי־האוצר ( 115 ) 6 ץ־״ 11£351 ׳), וכן בתשלומים ובעמקות 
של אקרדיטיווים. בעשרות־השנים האחרונות נתרחבו התפ¬ 
קידים בהדרגה. כך, למשל, משתתפים כיום "חמשת הגדו¬ 
לים" גם בעסקות של ניירות־ערך, קומיסיון ועסקי-אמיסיה. 
כן הם משתתפים באורח פעיל בעסקי הדוויזים והתשלומים 
הבינלאומיים. עם זה בולט אף כיום בעסק־הכספים האנגלי 
השימוש בעקרון חלוקת־העבודה יותר מביבשת-אירופה. 

בעסק־האמיסיה ממלאים תפקיד חשוב עד היום הבאנקים־ 
הסוחרים הישנים, כגון רוטשילד (ע״ע), ברינג(ע״ע), שידר 
(ע״ע), וכד׳. בתי־עסק ותיקים אלה שב״סיטי" הלונדונית 
משמשים כיום גם כאקצפטנטים, שעליהם מושכות חברות- 
מסחר שונות באנגליה "ומחוצה לה את שטרותיהן. קו 
אחר, שמציין את שוק־הכספים האנגלי, הוא קיומם של 
מוסדות לנכיון־שטרות, שעוסקים במקח וממכר של שטרות 
מסחריים ושטרי־הממשלה מתוך מגע מתמיד עם ה״באנק 
של אנגליה״ ( 1 * £081311 0£ * 83111 ). ב׳ זה, שנוסד ב 1694 , 
שימש מופת ודוגמה לב" מרכזיים וב" לשטרי־כסף במדינות 
אחרות. ה״באנק של אנגליה" זכה לכבוד ולאמון במידה 
שכמעט אין דוגמתה בתחומים הלאומיים והבינלאומיים של 
כל הב" שבעולם. עד לזמנים האחרונים נוהל ב׳ זה באופן 
בלתי־תלוי ע״י אנשי הממון של ה״סיטי", אף אם מתוך 
מגע מתמיד עם האוצר הבריטי. כיום יש לה, למדינה, זכות 
של דעה מכרעת במינוים של מנהליו. ערכה של לונדון 
כמרכז באנקאי בינלאומי עלה גם משום שב" מרובים 
מארצות-חוץ מקיימים סניפים ב״סיטי". 

2 . ארצות־הברית. התפתחותה של הבאנקאות באמ¬ 
ריקה היתד, בכיוון שונה מזה. עד לפני זמן קצר לא היו 
כיימים בהן, באה״ב, ב״ גדולים מרובי־סניפים; ובמשך 
עשרות שנים לא היה בהן ב׳ מרכזי כלל. שוני זה מדרך 
התפתחותה הרגילה של המערכת הבאנקאית לא היה פרי 
של התפתחות טבעית; הוא בא כתוצאה מהתערבותם המדי¬ 
נית של השלטונות. חלק גדול של העם האמריקני, ובראש 
ובראשונה חוגי־החקלאים, שבעבר היו אדירי־השפעה, וכן 
המדינות החקלאיות הבודדות, היו חדורים אי־אמון עמוק 
כלפי אנשי־הממון בכלל וכלפי וול-סטריט (ע״ע) בפרט; 
משום כך התנגדו במשך זמן מרובה להקמתו של ב׳ מרכזי, 
שמפני השפעתו חששו. 

פעמיים בתולדותיהן של אה״ב בעבר הוקמו ב״ מרכזיים: 

־ האחד — ב 1782 , ה״ב׳ הראשון של אה״ב", שפעל בהצלחה 


במשך 20 שנה; וה״ב׳ השני של אה״ב״׳ שפעל מ 1816 עד 
1836 . בשני המקרים לא חודש הזיכיון, בעיקר מטעמים 
מדיניים. כמעט 80 שנה הוכרחה הארץ הענקית, שהתפתחה 
בקצב מהיר, להתקיים בלא השפעתו המאזנת והמפקחת של 
ב׳ מרכזי. אין ספק, שהדבר גרם נזק מרובה למשק. רק 
ב 1914 הצליחו האמריקנים לכונן את "מערכת הרזרווה 
הפדראלית" (בו! 51€ ׳ל 5 31 ז 16 * £6 ). 

מובן, שהמדינות הבודדות התאמצו לעכב, עד כמה שאפ¬ 
שר, את הקמתו של ב' מרכזי, הואיל וחששו להתגברות כוחה 
של ואשינגטון במידה יתרה. השפעתן של מדינות אלו היא 
שגרמה גם להגבלות, שהוטלו על הב" המרכזיים ושמהן היו 
פטורים הב" הפרטיים. התתוקה של המדינות הבודדות הת¬ 
נגדה להרחבת סמכותם של הב" מעבר לגבולותיהן של 
המדינות הבודדות. אע״פ שמספר־הב" פחת והלך בעשרות- 
השנים האחרונות — תחילה מחמת פשיטות־רגל תכופות —, 
גדול מספרם מאד גם עכשיו׳ כפי שמראה הטבלה שלהלן: 


מסם ד הבא נקים בארצות־ה ב רית 


1954 

1945 

1935 

1930 

1925 

1920 1 

1 14465 

14,542 

16,047 

23,855 

28,479 

29,715 ! 

בעלי הון 

קטנים, 

של ב" 

ששירותיהם 

מלמד, 

הניסיון 


זעיר, עולים ביוקר מרובה יותר מאותם של הב״ הגדולים • 
רק בקושי מסוגלים הם לתכנן את חלוקת־הסיכון בצודה 
מנחת את הדעת; ומשום כך אנו רואים תכופות, שטעויות 
ושיבושים הורסים את עצם קיומו של הב׳ הקטן; כמרכן 
קשה להם להשיג עובדים, שהם מומחים ממדרגה ראשונה. 
מסיבות אלו היתד, התמוטה בין הב" האמריקנים לפעמים 
מזעזעת ממש: בשנות המשבר של 1930 — 1933 הפסיקו את 
פעולותיהם לא פהות מ 9,106 ב" באמריקה. 

מאז השתפר המצב במידה מכרעת, קודם כל, ע״י הנהגת 
ביטוח ממשלתי של הפקדונות ופיקוח ממשלתי חמור על 
פעולת הב". מובן, שבצידם של הב" הקטנים, .המרובים 
ביותר, קיימים, ביחוד במרכזים הכספיים הגדולים, כגון 
ניריורק, בוסטון ושיקאגו, מוסדות-ענק באנקאיים! אבל 
הללו מקיימים סניפים, בדרך כלל, רק בעיר, שבה נמצא 
מרכזם, ולפעמים גם בהוץ־לארץ. יוצא מן הכלל בנידון זה 
הוא ה״באנק של אמריקה״ (סש״שמז^ 0£ * 83111 ) ; ב׳ זה, 
החוסה בצל חוקיה הנוחים של קאליפורניה, מקום־מרכזו, 
פיתח דשת ענפה של סניפים, כנהוג בארצות אחרות; לפי 
ההקף של פקדונותיו הוא הגדול שבב" בעולם כולו. 

במשך זמן מרובה היתד! נהוגה במערכת־הכספים האמ¬ 
ריקנית חלוקודעבודה כגון זו שקיימת באנגליה. עסק- 
האמיסיות, שהוא מפותח באה״ב במידה שאין למעלה הימנה, 
היה נחלתן של חברות-הכספים הגדולות בוול־סטריט, כגון 
של בית מורגן (ע״ע); בעסק קרוב לזה — בהוצאת ניירות- 
ערך כדי לסחור בהם — היתד, קיימת חלוקת־עבודה בינם 
לבין המון חברות-תיווך זעירות. ולסוף, משבאו שנות ד,ספ- 
סרות המבוהלת (מ 1929 ואילך), התחילו גם ב" גדולים של 
מניות משתתפים בעסק זה, שהוא מכניס רווחים גדולים 
אלא שסיכונו מרובה. במידה שהדבר נאסר עליהם מטעם 
החוק, עקפו הב" את האיסור ע״י ייסודן של חברות־בגות. 
אך לאחר שהוגלו בתחום זה מעשי-שחיחות חמורים, 
ולפעמים גם פליליים, אחזה הממשלה המרכזית באמצעים 
חריפים ביותר. כיום מתוחם באמריקה קו־תחום נמרץ בין 




191 


גניו 


192 


עסקי־הפקדונות לבין עסקי־האמיסיה, ושני הענפים כאחד 
נתונים לפיקוחה החמור של הממשלה. הדבר הביא בלא ספק 
לידי הבראתו של משק־הכספים האמריקני, שהיה קודם לכן 
פרוץ ומחוסר־םייגים. 

באותו כיוון עצמו השפיעה גם הקמת מערכת הרזרווה 
הפדראלית, המרכזת כיום בידיה — בכלל תפקידיה כבאנק 
מרכזי — את הוצאתם של שטרי־הכסף. מבחינה פורמאלית 
קיימים 12 ב״ לרזרווה פדראלית; אך מדיניותם נקבעת ע״י 
המרכז בוואשינגטון. 

3 . קאנאדה. בארץ זו מורכבת המערכת הבאנקאית 
ממוסדות כספיים אחדים גדולים מאד, שלהם מסונפת רשת 
החבה של סניפים. קאנאדה היא אחת מן הארצות המועטות, 
שהקימו להן ב׳ מרכזי בתקופה מאוחרת מאד (רק ב 1934 ), 
וב׳ זה נתון כולו בידי הממשלה, שברשותה נמצאות גם 
מניותיו. 

4 . צרפת יש.לה, בדומה לאנגליה, ב" גדולים אחדים 
לפקדונות, שלהם יש רשת־סניפים נרחבת, אבל מספר- 
החשבונות בב" אלה קטן בהרבה משהוא בב" האנגליים; 
גם מחזור־ההמחאות מצומצם הרבה יותר משהוא באנגליה; 
ניהול-עסקים במזומנים עדיין ר 1 וח מאד; אפייני לצרפת 
הוא השימוש המרובה בשטרות. ספק מושך שטר על לקוחו¬ 
תיו ? הב׳ מנכה את השטר! בין נכסיהם של הב" לפקדונות 
ממלאים השטרות תפקיד חשוב יותר מהלוואותיהם. 

על־יד הב" לפקדונות קיימים "באנקים לעסקים"( 5 ש 1£111 !ג 8 
5 שז 3££31 ' 3 >) מרובים, שעוסקים בעיקר במימונה של התעשיה. 

לב׳ המרכזי של צרפת ש! £ 5116 >מ 83 ), שנוסד 

ב 1800 ע״י נאפוליון׳ נודעת חשיבות עצומה לא רק בצרפת, 
שבה הוא מממן את פעולותיה של הממשלה, אלא אף 
במערכת־הכספים הבינלאומית; במשך תקופה ארוכה היה 
מעמדו שווה למעמדו של ה״באנק של אנגליה", ולפעמים 
אף חילץ את הב׳ האנגלי מן המיצר. עד הזמן האחרון היה 
השלטון על מכשיר אדיר זה נתון בידי קבוצה קטנה מן 
השכבה העליונה של בעלי־ההון הצרפתיים; ואילו כיום 
מובטחת למדינה ההשפעה המכרעת על הנהלת ענייניו. 

5 . גרמניה. למערכת הבאנקאית של גרמניה אפייני 
היה קיומם של באנקי-ענק אחדים, שעסקו בעסקי־פקדונות 
דעסקי-אמיסיה כאחד ומילאו בשעתם תפקיד חשוב בתיעושה 
של גרמניה, מנהליהם של ב" גדולים אלה ישבו, רובם 
ככולם, בוועדים המנהלים של מפעלי־התעשיה הגדולים ושל 
מפעלים חשובים אחרים. אחר התמוטטותו של המשטר 
הנאצי פיצלו בעלות־הברית את הב" הללו והפכום למוסדות 
איזוריים; אך יש להניח, שהסדר זה לא יתקיים לאורך־ימים. 

מלבד הב" המועטים הללו קיימת בגרמניה מערכת של 
ב" למשכנתות, וכן רשת שלמה של ב" שיתופיים מקומיים. 
נוסף על כך קיימים מוסדות כספיים של המדינה ושל המו¬ 
עצות הכפריות. המדינות הקטנות, הגובלות בגרמניה, כמו 
שווייץ, הולאנד ובלגיה, יש להן מוסדות כספיים, שהם בנויים 
לפי שיטה דומה לזו שהיא נהוגה בגרמניה. ארצות ניטרא¬ 
ליות, כמו שווייץ, השכילו למשוך אליהן סכומי־כסף עצומים 
מן "ההון הבורח", שבעליו מצאו לו מקלט בתוכן. 

6 . מדינת־ישראל. בעוד שבתחילת התקופה של 
השלטון המאנדאטורי תפסו את המקום הראשון־במעלה 
בארץ סניפים של ב" מארצוודחוץ׳ הרי במרוצת־הזמן עברו 


הפעולות הבאנקאיות העיקריות לידי ב״ מקומיים אחדים; 
ב" אלה בנויים לפי מתכונת הב" לפקדונות באנגליה, אבל 
עוסקים הם גם באמיסיה ובעסקי־משכנתות, אם בעצמם ואם 
על-ירי חברות־בנות. מלבד זה קיימים גם כמה ב" שיתופיים, 
שמהם שייכים לחלק האזרחי של הציבור ומהם למשק- 
הפועלים. אלה האחרונים כפופים ל״ב׳־הפועלים", שהחבר 
למעלה. זמן קצר אחר הקמת המדינה יסדה זו ב׳ חקלאי, 
וב 1954 הקימה ב׳ לשטרי־כסף. 

ד. בעיות מיוחדות. — 1 . מתחריהם של הב" 
המתחרה המצליח ביותר של הב" לפקדונות בארצות 
הרבה הוא הדואר. הדבר נכון לגבי אותן הארצות, שבהן 
מספק הדואר שירות־תשלומים או מקבל פקדונות־חיסכון. 
הדואר מותאם למטרה זו עוד יותר מן הב", כיוון שהוא 
מקיים רשת ענפה מאוד של סניפים, שמתפשטת אף על־פני 
הכפרים הנידחים ביותר. מלבד זה יש להזכיר כאן במיוחד 
את קופות־החיסכודלבניה באנגליה ואת אגודות־הבניה 
באמריקה. 

בקליטת חסכונות זעירים מתחרות בב" גם האגודות השי¬ 
תופיות לאשראי וקופוודהחסכון. בעיסקות האמיסיה וניירות־ 
ערך נוטלים חלק, מלבד הב״, גם ה 155111118110115£5 (חברות 
להוצאת ניירות-ערך) וחברוח־סרסרות. לעומת זה פחתה 
במידה מרובה השפעתם של הבאנקאים הפרטיים, שהיתה 
גדולה בעבר. 

2 . ערכה של חלוקת־הסיכון. אף הניהול הזהיר 
ביותר לא יימלט מטעויות בתחום האשראי. אין ב׳, שלא 
נכשל במרוצת-הזמן בתחום זה. משום כך נוהגים הב" לפי 
הכלל היסודי, שיש לחלק את הסיכון בזהירות ולהימנע 
ממתן אשראי גדול מדי ללקוח אחד. רצוי להם, לב", לחלק 
את ההלוואות בין איזורים גאוגראפיים ובין ענפי־מסחר 
שונים, שכן לפעמים קרובות פוגע המשבר בחבל-ארץ אחד 
או בענף מסחרי אחד, בעוד ששאר חבלי־הארץ או ענפי- 
המסחר אינם נתונים ללחצו. אבל גם בקבלת פקדונות 
בוחרים הב" לנהוג במידת־הזהירות. מוטב לו, לב׳, שיהיו לו 
הרבה מפקידים קטנים משיהיו לו מפקידים גדולים מועטים, 
שהרי קשה להעלות על הדעת, שכל המפקידים הקטנים 
יתבעו את החזרת פקדונותיהם בבת אחת; ולעומת זה יש 
מקום לחשש, שפקדונות גדולים, רשומים לזכותם של 
יחידים, עלולים להידרש — כולם או רובם — לפתע פתאום. 
במידה שהב׳ קטן יותר וחוג עיסקותיו מצומצם יותר, 
קשה לו להסדיר את הלוקת־הסינון בצורה מנחת את 
הדעת, ובה במידה מרחפת עליו סכנה של הפסדים ופשיטות- 
רגל. עובדה זו היא גורם חשוב בתהליך המיזוג בבאנקאות, 
הגובר והולך. מוסדות גדולים, שחוג־עסקיהם רחב יותר, 
מסוגלים גם להתאים את עצמם לצרכיהם של ענפי־מסחר 
שונים במידה יעילה הרבה יותר משמסוגלים לכך הב" 
הקטנים, הנסיון מוכיח, שצרכיהם של ענפים שונים לאשראי 
אינם מתגלים בעת ובעונה אחת. כך, למשל, זקוקה החקלאות 
לכספים מרובים בתחילת-העונה ויכולה לפרוע את חובותיה 
אחד הקציר. לעומת זה קיימים ענפי־תעשיה, שהם זקוקים 
לכסף בעיקר בסתיו, באותה תקופה שבה זורמים כספי־ 
הפרעון מידי החקלאים אל הב". מובן, שמוסד כספי גדול 
יכול לספק את הצרכים העונתיים השונים במידה מנחת אח 
הדעת מתוך גמישות מרובה מזו שמסוגל לה ב׳ קטן. 

מתוך ההכרח לחלק את הסיכון בחוג־עסקים רחב ביותר 



193 


מק 


194 


מסתברת העובדה׳ שב״ שהם בעלי משימות מיוחדות — כגון 
ב" לענפי־תעשיה מיוחדים׳ ב" של פועלים או ב" של מפל¬ 
גות — קיומם כרוך בסכנות מיוחדות. 

3 . הוצאת־פקדונות מבוהלת הסכנה 

הגדולה ביותר לקיומם של הב״ היא — או יותר נכון: 
היתד׳ בעבר — בהלה, שתוקפת את הקהל. אי־אמון מוצדק 
או בלתי־מוצדק של הציבור בב׳, וכן משברים מדיניים, גרמו 
תכופות לבהלה בתוך קהל המפקידים, באופן שכולם מיהרו 
אל הב" כדי להוציא מהם את פקדונותיהם. שום מוסד כספי, 
ויהא הגדול והזהיר ביותר, אינו יכול להחזיר את כל פקדו־ 
נותיו ואף לא אחוז גדול מהם בבת אחת: שכן חלק גדול 
מאד של הכספים הללו הולווה ע״י הב׳ לזמנים ארוכים 
פחות או יותר: בלא עזרה מן החוץ מוכרח ב׳ כזה, שהמון 
המפקידים המבוהלים צובא על פתחיו, להפסיק את תשלומיו 
אף בשעה שהאקטיו שלו עולה בהרבה על הפאסיו. גם 
במקרה זה תהא הסכנה, המאיימת על מפעל קטן, מרובה מזו 
שנשקפת למפעל גדול. במקרה של משבר כזה נודעת חשי¬ 
בות מכרעת לקיומו של ב׳ מרכזי מנוהל כהלכה. הוא יחוש 
לעזרתו של הב׳ הנתקף וימציא לו כספים על־יסוד נכין׳ן- 
משנה של שטרות או ע״י מישכון של נכסים, וכד/ כי הפסקת 
תשלומים מצד ב׳ אחד נשארת לעיתים רחוקות בבחינת 
תופעה בודדת. היא גורמת עפ״ר לאי־מנוחה גם בין מפקי־ 
דיהם של ב" אחרים. הדבר עלול לגרום לבהלה המונית, 
שקשה מאד לשכך אותה לכשתפרוץ: בהלה כזו* עלולה 
להכריח את הממשלה להכריז על מוראטוריום ועל "שבתוך 
בעבודת־הב". אשנביהם של כל הב" נסגרים אז לתקופה 
קצרה או ארוכה — פעולה׳ שהשפעת השפעה הרת־אסונות 
על המשק הלאומי כולו. המקרים ■הידועים ביותר של בהלה 
באנקאית המונית, שהיו להם תוצאות מרחיקות לכת ביותר, 
אירעו באה״ב ובגרמניה בתחילת שנות ה 30 של המאה 
הנכחית. בשתי הארצות הללו הוחרפו על־ידי כך המשברים 
הקשים, שכבר היו קיימים בהן, במידה גדולה עוד יותר. 

4 . ביטוח פקדונות. כדי למנוע את הישנותן של 
הפרעות כאלו הותקן באד,"ב ב 1933 , לפי חוק הבאנקאות 
של גלאס־סיגאל ( 311 § 3 ש 01355-8 }, ביטוח של כל פיקדון 
עד לסכום של 5,000 דולאד מטעם הממשלה המרכזית. ע״י 
כך נקבעה תקנה, שמנעה במידה מכרעת בהלות באנקאיות 
ופשיטות־רגל של ב". מאז נעשו פשיטות־רגל של ב" באה״ב, 
שהיו תכופות כל־כך בתקופה הקודמת, תופעה נדירה מאד. 

5 . פיקוח באנקאי. הנסיון העגום של פשיטות־הרגל 
הבאנקאיות כבר עורר במאה ה 19 , וביחוד במאה ה 20 , את 
התביעה להגברת הפיקוח על עסקי-הב/ כתוצאה מכך הותקן 
פיקוח זה, לפעמים בצורה חמורה מאוד, בשלוש דרכים 
שונות. בארצות מרובות הוכרחו הב", לפרקים ע״י לחץ של 
דעת־הקהל ולעיתים ע״י השלטונות, לפרסם דיניבדוחשבונות 
פומביים על עיסקו׳תיהם. פירסום זה נותן, בין השאר, את 
ההזדמנות לעיתונות המקצועית להעביר את המאזנים תחת 
שבט־הביקורת. אין זה בגדר סוד, שגם ב" מכובדים מאוד 
נוהגים "לסרוק" את מאזניהם ערב פירסומו של הדו״ח: 
הביטוי המקצועי לכך הוא "קישוט חלונות־הראווה". הטלה 
זו של "כחל ועורק על הפנים" מתבטאת במה שסמוך ליום 
המכריע, עפ״ר ה 31 בדצמבר, מצמצמים את מתן ההלוואות 
ללקוחות, כדי להראות עדפים נזילים גדולים. אין ספק, 
שהערמה זו לא זו בלבד שהיא מטעה, אלא שהיא גם מזקת 


למשק הלאומי, שהרי המשק, הזקוק לאשראי, בא משום כך 
לידי מצוקה בצאת השנה. 

הצורה השניה של הפיקוח מתגשמת ע״י הב׳ המרכזי, 
בחלקה באורח בלתי־פורמאלי: הב׳ המרכזי מביע לפני הב" 
הפרטיים "משאלות" ונותן להם "עצות טובות" מסויימות: 
וכיוון שהב" הפרטיים יודעים, שבשעת משבר יהיו זקוקים 
לעזרתו של הב׳ המרכזי, הם מקבלים את ה״משאלות" 
וה״עצות" כפקודות ומצייתים להן בהקפדה. ולסוף, גם 
המדינה עצמה פועלת תכופות כמוסד מפקח על הב". היא 
דורשת מהם למסור לה לעיתים מזומנות דינים־וחשבונות 
מבוססים על מספרים מדוקדקים ומחייבת אותם להחזיק 
ברשותם מכסה מינימאלית של רזרוות נזילות. אך לפעמים 
משארת היא את הפיקוח על הב" בידיו של הב׳ המרכזי. 

6 . הב׳ ו ה תעש יה. התפתחותה המהירה ללא תקדים 
של התעשיה במאות ה 19 וה 20 לא היתה אפשרית בלא 
העזרה המאורגנת מצד עולם־הכספים. עזרה זו הוגשה בחלקה 
בצורת מתן אשראי ובחלקה ע״י מימוש האמיסלת ("הוצאת 
ניירות־ערך"). מכאן נבעה, ביחוד בתחילת התפשטותה של 
התעשיה, תלות מסויימת — ולעיתים בולטת מאוד — של 
התעשיה באנשי-הממו׳ן, והללו ניצלו תכופות את התעשיה 
למטרותיהם הפרטיות. החוגים נותני־הכסף והמתווכים בהשגת 
הכסף נהגו להבטיח לעצמם מקומות בוועדים המנהלים, 
ולפעמים קרובות השיגו לעצמם, במישרים או בעקיפים, 
טובת־הנאה כספית ניכרת. ביחוד הכניסה ההוצאה של 
ניירות־ערך רווחים גדולים, לעיתים — גדולים מן הראוי, 
ומזמן לזמן אף נתגלו מעשי־תרמית. באותם הימים היו נוהגים 
להטעים את הניגוד בין הון "חמסני" לבין "הון יוצר", 
ואהדתה של דעת־הקהל היתה נתונה לתעשיה, מעשי- 
השחיתות בתחום זה ועדיפות כוחו של עולם־הכספים פחתו 
והלכו במרוצת־הזמן, אף אם לא נעלמו כליל. תהליך זה יש 
לזקוף לא רק על חשבון התערבותם של המוסדות המחוקקים 
בלבד — התערבות׳ שהיתה לפעמים נמרצת מאוד —, אלא 
גם על חשבון התפתחותה של התעשיה: שכן המפעלים 
הגדולים, שנוהלו כהלכה, אגרו מרווחיהם סכומי-כסף ניכרים, 
שגדלו והלכו במשך הזמן. בתוקף עובדה ז 1 יכלו הללו 
להגשים במידה גוברת והולכת את תכניותיהם באמצעות 
ההון העצמי שלהם, ושוב לא היו זקוקים למימונן של 
חברות־הכספים, שהיו נוהגות להכתיב להם את תנאי־ההלוואה. 
אפשר, איפוא, לקבוע, שבמרוצת־הזמן נשתנה יחם־הכוחות 
בין עולם־הכספים ובין התעשיה, ושינוי זה היה לטובתה של 
התעשיה. בדרך כלל נתבלטו מעשי־השחיתות שנזכרו למעלה 
ביחוד באותן הארצות, שבהן נמצאו עיסקות־האמיסיה בידיהן 
של חברות מיוחדות, ואילו בארצות, שבהן רוכזו עסקים 
אלה בידי הב" הגדולים, היו מעשי־התרמית נדירים יותר. 
בסיכומיו של דבר, אין להתעלם מן העובדה, שהב" מילאו 
תפקיד רב־עדך בהתפתחותה של החעשיה, וע״י כך בכלכלה 
הלאומית המודרנית בכללה. 

7 . ההון הפינאנסי וכספים מן החוץ. הב" עובדים 
בעיקר בכספיהם של אחרים: האמצעים של הב׳ עצמו, הן 
בצורת הון־מניות והן במלאי של מטבע, אינם ממלאים אלא 
תפקיד מצומצם ביותר. מבחינה זו שונה מקצוע הבאנקאות 
מכל שאר ענפי־המשק, שכן אלה האחרונים עובדים, או 
צריכים לעבוד, בעיקר בהון עצמי משלהם. 

רק ענף־הביטוח בלבד דומה מבחינה זו למקצוע 



195 


בג? 


196 


הבאנקאות. בשני ענפים אלה גם יחד אין ההון העצמי חשוב 
אלא כאמצעי לעורר את אמונו של הקהל. ההון העצמי אינו 
כשמש כאן אלא ערובה מפני סיבון במקרה שיהא צורך 
בכיסוי הפסדים. משום כך נוהגים הב", המנוהלים לפי 
שיטות שמרניות, לצרף שנה־שנה חלק גדול מרווחיהם להון־ 
המילואים שלהם. שיעור כספי־המילואים המופרשים מן המאזן 
מגיע בב" הרבה לשיעורו של הון־המניות. עם זה מתאמצים 
מוסדות מנוהלים כהלכה לאגור גם הון־מילואים סמוי, שאין 
מפרסמים את שיעורו. הדבר מתגשם ע״י הערכת סעיפי־ 
האקטיו למטה משיעורם המציאותי. כספי־מלאי מוצנעים 
אלה יש להם יתרון על כספי־המלאי הגלויים: במקרה של 
הפסדים אפשר לשאוב מהם בלא שהדבר יזדקר לעין. 

העובדה, שהון־המניות משמש רק ערובה מפני סיבון, 
מתבלטת בארצות שונות, וביחיד באנגליה, שבה פורעים 
בעלי־המניות לב" במזומנים רק חלק קטן מהון־המניות. 

בב" הגדולים שבאנגליה מהווה הון־המניות, שנפרע 
במזומנים, ביחד עם הרזרוות הגלויות, רק אחוז אחד בלבד 
מכל שאר הכספי* שהב' משתמש בהם. מובן, שעל חשבון 
ההון העצמי יכולים הב"■ להקים את בנייניהם המהודרים 
ולספק את הציוד הפנימי, שההוצאות הכרוכות בו עולות 
משנה לשנה. כי הצורך בראציונאליזאציה של המפעלים 
ועליית המשכורות של הפקידים מכריחים את הב" להנהיג 
שיטת־מיכון קפדנית ולרכוש פעם בפעם מכונות שונות, 
שמתקינים לעבודות משרדיות. 

הרצון להגן על הציבור ע״י הבטחת הונו העצמי של הב׳ 
הניע כמה מדינות לחייב את כל מי שמבקש רשיון לפתיחת 
ב׳ במתן הוכחה, שיש ברשותו הון עצמי בשיעור מסויים. 

8 . ההפרש בשיעור־הריבית. בהערכת הבאנקאות 
נוהגים תכופות למתוח ביקורת על ההפרש המופרז, כביכול, 
הקיים בין שיעור הריבית, שהב׳ משלם, ובין הריבית, שהוא 
דורש מן הלווים. אך בחינה יסודית של הדברים מביאה 
לכלל מסקנה, שברוב המקרים ההפרש הוא מוצדק. שכן הב" 
יכולים, מטעמי בטיחות ומשום הצורך שיש להם בליקווידיות 
של ההון, להלוות לנזקקים רק חלק מן הכספים, שהופקדו 
בידיהם, ואילו חלק אחר מהם הם מוכרחים להחזיק ברשותם 
בלא שיכניס להם ריבית כלשהי. נוסף על כך הם מוכרחים 
להשקיע חלק מכספם בשטרות ממדרגה ראשונה לזמנים 
קצרים או בניירות־ערך ממשלתיים, שמכניסים ריבית נמוכה. 
מלבד זה, הרי ניהול העסקות של הב׳ כרוך בהוצאות מרובות, 
שגדלות והולכות, בראש ובראשונה — בתשלום משכורות 
וכד׳. נוסף על כך מוכרחת הנהלה נבונה להביא בחשבון 
מידה מסויימת של סיכון, שקיימת תמיד בעסק האשראי. 

נמצא, שבדרך כלל אין יסוד לטענה, שההפרש בין 
שיעורי־הריבית של הב׳, הנזכרים למעלה, הוא גדול מדי. 
ההתחרות בין הב" לבין עצמם וכן בין הב" לבין מוסדות 
אחרים יש בה, בדרך כלל, כדי להבטיח את הציבור מפני 
הפרזות בנידון זה. מקרים של שימוש לרעה מצד הב" 
מצויים בארצות נחשלות ועניות בהון. 

9 . הב" והמדינה. בין המדינה ובין הב" קיימים 
יחסים משני סוגים. מצד אחד רואות רוב המדינות חובה 
לעצמן לפקח על הב" כדי להגן על הציבור מפני ספסרות 
ולשמור על יציבותו של המטבע? מצד שני, המדינה היא 
לקוח חשוב מאוד של הב", ביחוד כלווה• כי צרכיה הכספיים 
של המדינה המודרנית הם מרובים וגדולים מאוד, וספק הוא 


אם היה בכוחה לספק אותם אלמלא עזרתם ותיווכם של הב". 
.הענקה של מילוות למדינה היא, בדדך כלל, עסק טוב בשביל 
מוסדות־האשראי! כך, למשל, רכישת שטרי־האוצר לזמנים 
קצרים של מדינה בריאה היא אחת מן העסקות החביבות 
ביותר על הב" משום שהיא גם אחת מן העסקות הליקווידיות 
ביותר. לעומת זה׳ הענקת הלוואות למיניסטריון־הכספים 
בתקופות־משבר או מתן אשראי למינהל גרוע עלולים להעמיד 
את הב" במצב קשה. בזמנים קשים ביותר אנוסה המדינה, 
שמערכת־הכספים שלה נתרופפה, לכפות על הב" מתן־ 
הלוואות, ביחוד ע״י הוצאת מילוות־חובה. 

שונה מזה בתכלית הוא תפקידה של'המדינה כמכשיר 
של פיקוח על הב". נוסף על התקנות הקיימות ברוב המדינות, 
המחייבות את הב׳ לפרסם את מאזניהם, דורשת הממשלה 
לפעמים קרובות אינפורמאציה נוספת על המצב הפנימי בב". 
בקשר לכך מתפרסמות לפרקים תקנות, שמחייבות את הב" 
במינימום של הון ליקווידי. לגבי תקנות אלו מתבלטת 
בארצות הרבה "תנודה" מסויימת, כלומר: עיתים מקילים 
בהן ועיתים מחמירים, הכול לפי הרצון לעודד את הקוניונ¬ 
קטורה או לדכא אותה. פעולת־פיקוח זו,נמסרת לב׳ המרכזי 
או נעשית ע״י מוסד מיוחד, שהוקם )לתכלית זו בלבד. 
במקרים מיוחדים ממנות הממשלות קומיסארים לטיפול בב׳ 
זה או אחר ז ביהוד נהוג הדבר לגבי ב" למשכנתות. 

תנאים מיוחדים קיימים לגבי הב" המרכזיים. כאן יש 
לציין את גידול השפעתה של המדינה בקידה גוברת והולכת; 
תופעה זו נתבלטה ביחוד לגבי הב" המרכזיים של אנגליה 
ושל צרפת, שעוד לפני זמן לא מרובה נהנו ממידה גדולה 
של אי-תלות. 

האמצעי הקיצוני ביותר, שנוקטת המדינה לחיזוק הש¬ 
פעתה על הב", הוא, כמובן, ההלאמה. מחוץ לתחומי העולם 
הקומוניסטי אין נוהגים להשתמש באמצעי זה. אבל בארצות 
שונות קיימים מוסדות כספיים, שבהם המדינה היא בעל־ 
המניות היחיד, או בעל־המניות הראשי? והמדובר הוא כאן 
על מפעלים שאין עמם סיכויים לרווחים, כגון ב" לאשראי 
חקלאי. 

אד. כ. 

היסטוריה (עד סופה של המאה ה 18 ). עסקים מסוגם 
של עסקי־הב׳(כגון שמירת פקדונות פר{זיים, עסקי־הלוואות 
ופרעון תשלומים) כבר בוצעו בבבל העתיקה על־ידי מוסדות 
מינהליים גדולים — כלומר, בתי־האוצר ן 8 זל ארמנות־המלכים 
ושל בתי-המקדש, בממלכה הבבלית המאוחרת, בין המאות 
ה 7 וה 5 לפסה״נ, משתתפים בעסקי־הב׳ במידה הולכת וגדלה, 
בצידם של הארמונות ובתי־המקדש, גם סוחרים פרטיים. 
איגיפי מסיפאר (המאות ה 7 — 6 לפסה״ג) ומוראשו מניפור 
(המאה ה 5 לפסה״ג) היו סוחרים גדולים כעלי מוניטין, שנטלו 
חלק גם בעסקי־ב׳ (ארכיון־העסקים של מוראשו נתגלה 
בחפירות). 

בערים־המדינות של יוון העתיקה נוזזלו עסקי־ב׳ הן ע״י 
בתי־מקדש (של סאמוס, אפסו* ד־לוס, ועוד) והן ע״י סוחרים 
פרטיים. בשם השולחן של החלפן נקרא גם הבאנק (טרא־ 
פזה — ;ס;!?*"(*!), ומאותו שם עצמו נגזר גם שמו של 
הבאנקאי (מדאפזיטם — ןה״טראפזה" שימשה 

מקום לשמירת־כספים ומנגנון לפרעון־תשלומים כאחד. 
ה״טראפזיטס" השתמש בפקדונות, שןמסרו לידו, למתן־ 
הלוואות לעסקי־מסחד ? הסוחר היה נזקי)! לבאנק לשם ביצוע 




197 


בני! 


198 


תשלומיו ולשם קבלת הלוואות (ברובן לצרכי הסחר הימי). 
פאסיו׳ן, הבאנקאי האתונאי הידוע (המאה ה 4 לפסה״ג), היה 
גם סוחר ותעשיין. 

ברומי העתיקה נקרא הבאנקאי 1115 ־ 31 זמ 26 ז 3 . ה 11 ־ 11131 צ> 8 ־! 3 
(כלומר, הבאנקאים), שהיו עפ״ר בני משפחות מיוחסות, 
סנאטורים ואצילים, מילאו תפקיד חשוב בחיי־הכלכלה של 
רומי! הם פיתחו את שירות־החליפים ואת הנוהג של פרעו!" 
חובות באמצעותם, ומתוך כך גם את הפנקסנות. דומי היתה 
מרכזה של הבאנקאות באימפריה! בערים אחרות של איטליה 
היה לבאגקים אך הקף־פעולה מצומצם בלבד. ובפרובינציות 
היו נדירים ופרימיטיוויים. 

נדידות־העמים שמו קץ להתפתחותה של הבאנקאות הרו¬ 
מית העתיקה. מתקופה זו עד למסעי־הצלב פעל רק סוג אחד 
של מתווכים מקצועיים בעסקי כספים ואשראי — החלפנים, 
שבדקו את משקלן של המטבעות ואת שיעורי־המתכת 
שבהרכבן, והחליפו מטבע במטבע. סיבות שונות גרמו 
לדבר, שהחלפגים נעשו גורם חיוני: ( 1 ) ריבוי מספרן של 
הטריטוריות הקטנות׳ שלכל אחת מהן היה מטבע משלה! 
( 2 ) טביעה בלתי־מדוייקת! ( 3 ) שינויים תכופים בהרכבה 
של המתכת!( 4 ) זיופים במשקלי־המטבעות,וכיו״ב. הנסיכים 
ושלטונות־הערים נזקקו לחלפנים הן לשם רכישת החמרים, 
שהיו דרושים לטביעה, והן לשם טביעתם של מטבעות חד¬ 
שים• משום כך היה עסק־החלפנות קשור לעיתים קרובות 
בקבלת זיכיון ממלכתי לטביעת־כספים. החלפנים — שהת¬ 
אגדו תכופות באגודות — תיווכו מתחילה רק בעסקי-מטבע 
ממש. אך מזמן מסעייהצלב ואילך פעלו גם־ בענייני הפקדות 
ותשלומים מקומיים וכן כמתווכים בעסקי אגרות-תשלום 
בינמקומיים. בתקופת מסעי־הצלב מופיעים גם ראשוני מלווי* 
הכסף המקצועיים. 

בין האחרונים מילאו היהודים תפקיד בולט. ההתפתחות 
המרובה, שבאה בסחרה של אירופה המערבית בתקופת 
מסעי־הצלב, כמעט שעשתה מיותרת את פעולתם של היהו¬ 
דים במסחר הבינלאומי — שעד אז היו מראשי העוסקים בו. 
מתוך כר פנו היהודים לעסקי־הלוואות — תחום׳ שבו עדיין 
לא נאחזו הנוצרים אלא במידה מועטת בלבד ושנוסף על כך 
צומצם בו חופש־הפעולה של הנוצרים משום האיסור של 
נטילת־ריבית שהטילה עליהם הכנסיה. אך במידה שנתרבתה 
הזריזות הכלכלית של הנוצרים, פחת הצורך ביהודים אף 
בתחום זה. הראשונים, שהתחילו מתחרים ביהודים במקצוע- 
ההלוואות, היו האיטלקים׳ משום שארצם קדמה לשאר ארצות 
בהתחדשותו של השיגשוג הכלכלי, וכך עלה בידם להניח 
את היסודות של הבאנקאות המודרנית. 

במאה ה 12 כבר נמצאו בג׳נובה חלפנים, שאפשר להג¬ 
דירם כבאנקאים במובן של זמננו. הללו היו מקבלים פקדו־ 
נות, נותנים אשראי לסוחרים, מבצעים תשלומים מקומיים 
בפקודת לקוחותיהם, ומוציאים פקודות־תשלום לערים אח¬ 
רות. בעיקר היו נותנים אשראי לסוחרים לשם עסקות מעבר 
לים ( 13 מ 111 ז 013 13 < 11 זז 03 ), שגם הם עצמם היו נוטלים בהן 
חלק בצורת 11013 :> 1 מ 1 מ 00 (השקעה על־יסוד שותפות). חלפנים 
אלה נקראו 11 ־ 1 צ> 311011 נ 1 (על שם ספסלי־החלפנות שלהם, 
שנמצאו בכיכר עירונית). 

את הפקדונות, שהיו נמסרים לידם, היו הבאנקאים משקי¬ 
עים בעסקי־סחורות—דבר, שהיה גורם לקשיים כשהמפקידים 
היו רוצים, שיחזירו להם את כספם. הפסדים בעסקייסחורות 


גרמו תכופות להתמוטטויות של באנקים, שבהן קיפחו המפ¬ 
קידים את כספם. כתוצאה מכך תיקנו ב 1374 בוויניציאה 
תקנה, שאסרה על הבאנקים לעסוק בעסקי-סחורות. לאחר 
זמן הותר לבאנקים לעסוק בעסקים אלה בתנאי שישתמשו 
לשם כך בכספם שלהם, אך לא בפקדונות של לקוחותיהם. 
בפועל הוסיפו הבאנקים לראות את הפקדונות כהלוואות, 
שהשימוש בהן היה נתון לבחירתם החפשית. 

כנסיות ומנזרים כבר הופיעו כבאנקאים במאה ה 10 . עפ״ר 
היו נותנים הלוואות קטנות־ביחם לאיכרים חפשים וחפשים־ 
למחצה, שמישכנו בידם את אדמותיהם. במאה ה 11 נתנו 
מנזרים הלוואות ניכרות לקיסרים היינריך 111 והיינריך ז\ 1 . 
המזומנים של המנזרים נצטברו ממתנות ותרומות גדולות, 
וכן מסכומי־כסף גדולים, שהופקדו ברשותם. במאות שלאחר 
מכן, כשנוסדו המיסדרים הדתיים השונים (הטמפלארים, 
ד״מיסדר הגרמני, מיסדרי היוהאניטים והפראנציסקנים), נת¬ 
רחבה עוד יותר פעולתם הפינאנסית של מוסדות-הכנסיה. 
חשיבות מרובה נודעה ביחוד לעסקי־האשראי של מיסדר־ 
הטמפלארים. מסוף המאה ה 12 עד תחילת המאה ה 14 היה 
מיסדר זה המוסד הבאנקאי החשוב ביותר באירופה, עם מרכז 
אחד ( 1 מ 111 קומ 16 ) בפאריס ושני בלונדון, ועם סניפים בערים 
שונות בצרפת ובמזרח הקרוב. 

חשיבות יתרה בעסקי האשראי של יה״ב (ביחוד במאות 
ה 14 וה 15 ) נודעה לחלפנים האיטלקיים. שלוש החברות 
המסחריות והבאנקאיות המפורסמות ביותר באיטליה של אותו 
זמן היו של משפחות בארדי, פרוצ׳י ( 61110:1 ?) ואצ׳יואולי 
( 11011 ( 0013 ^) בפירנצה׳ שעליהן נוספה עוד זו של משפחת 
אלברטי, וביחוד — במחצה השניה של המאה ה 15 — זו של 
משפחת מדיצ׳י. קבלת־פקדוגות על-ידי באנקים אלה, וע״י 
באנקים אחרים הרבה, התנהלה באיטליה בהקף רחב. בעד 
הפקדונות שילמו הבאנקים ריבית גבוהה (בפירנצה: מ 8% 
עד 12% ) — מה שמשך אליהם מפקידים מרובים. נוסף על 
פקדונות בריבית קבועה נתקבלו גם פקדונות, שלבעליהם 
הובטח חלק ברווחי־העסקים. 

ההתמוטטות של בתי־העסקים (הבאגקים) האיטלקיים 
הגדולים באה מחמת אי־תשלומי־חובות מצד המלכים, והיתה 
בלחי־נמנעת. במחצה הראשונה של המאה ה 14 פשטו את 
הרגל באנקים איטלקיים מרובים. שלושת הבאנקים האיטל¬ 
קיים המכובדים ביותר — של בארדי, פרוצ׳י ואצ׳יואולי — 
הוכרזו במחצה הראשונה של המאה ה 14 כפושטי־רגל, לאחר 
שפעלו במשך יובל-שנים ויותר. 

במאה ה 15 התבלט בית־העסקים של משפחת מדיצ׳י 
בפירנצה, שנוסף על עסקיו הנרחבים בסחורות, עסק גם כב׳ 
ונתן הלוואות הן לנסיכים והן לסוחרים ולבעלי-מלאכה. 
במאה ה 14 וה 15 זכו לעליה גדולה גם הבאנקים של ג׳נובה 
וויניציאה — בראש ובראשונה הבאנק המפורסם של משפחת 
סוראנצו ( 31120 ־ 501 ) בוויניציאה והבאנק של משפחת צ׳נ־ 
טוריו׳ני ( 1 מס 1 ז 111 ח 06 ) בג׳נז׳בה. 

האיטלקים פיתחו את הבאנקאות לא רק באיטליה בלבד. 
מתחילת המאה ה 13 (ואפשר, אף קודם לכן) ניהלו עסקי- 
באנק מעבר לאלפים: בצרפת, אנגליה וגרמניה. ביהוד היו 
פעילים בתחום זה אזרחים של ערים לומבארדיות — מה 
שגרם לכך, שהסוחרים מארצות־הדרום נקראו באירופה בשם 
"לומבארדים". גם תושבי העיר הצרפתית הדרומית ?ןא 1 ר 
( 8 ־ 031101 ) פעלו הרבה במערב־אירופה כמתווכי־אשראי 



199 


מק 


200 


מקצועיים. במאה ה 13 נדחקו רגליהם של ה״לומבארדים" 
וה״גןאורסינים" ע״י הטוסקאנים, ובמאה ה 14 ביהוד ע״י אנשי 
פירנצה. הבאנקאים האיטלקיים נתמכו ע״י חצר־האפיפיור, 
שנסתייעה בהם בגביית מס־הכנסיה וגם סייעה בידם להרחיק 
את היהודים מעסקי־הכספים של חוגי־העילית. האיטלקים 
הקימו סניפים בכרכים אירופיים שונים מחוץ לארצם, והגיעו 
במסעות־המסחר שלהם לכל חלקי-אירופה. בכל מקום הנהיגו 
סכתבי־אשראי והצליחו להבטיח לעצמם למשך מאות שנים 
את המונופולין על עסקי־באנק. היו בידם פקדונות גדולים, 
שאיפשרו להם להעניק אשראי גדול ביותר למלכי אנגליה 
וצרפת ולהשתלט על משקן של הארצות הללו. השנאה 
אליהם לא היתד, מועטת מזו שהיתה רווחת אל היהודים, 
שבינתיים ירדו כמעט בכל אירופה לדרגת סתווכי־אשראי 
מסוג נמוך, כגון מלווים־בעבוט קטנים. נישולם של האיטלקים 
מתחום זה היה קשה לאין שיעור מנישולם של היהודים. 
בעוד שבסוף יה״ב מילאו היהודים רק תפקיד מצומצם־ביחם 
בהלוואת־כספים, הגיעה באותו זמן העצמה הפינאנסית של 
האיטלקים לשיאה: בתקופה זו שיגשג בית־מדיצ׳י, שקיעתה 
של עצמה זו התחילה דק במאה ה 16 . בין הפירמות העולמיות 
הגרמניות של אותה תקופה יש לציין במיוחד את בית פוגר 
(• 11 £ 8 £ 1 ?). 

בסוף יה״ב נוהלו עסקי־באנק לא רק ע״י באנקים פרטיים. 
במאה ה 15 נוסדו גם כמה באנקים ציבוריים חשובים, כגון 
״שולחן החלפנות״ ( 030181 16 > 113 > 73 ) בברצלונה ( 1401 ), 
וביחוד ״בית גיאורגיוס הקדוש״ ( 0 ! 2 ש 0 !ס ח 83 11 > 03$3 ) 
המפורסם בג׳נובה ( 1407 ). באנק זה העמיד לרשות הרפוב¬ 
ליקה של ג׳נובה את הכספים׳ שהיו דרושים לה ופרע את 
תשלומיה תמורת מקורות־הכנסה ממלכתיים שונים ומושבות, 
שנמסרו לידיו. הבאנק נוצר מתוך איחודם של איגודי הנושים 
המרובים של מדינת־ג׳נובה באירגון כולל. זמן קצר לאחר 
שנוסד הועברו לרשותו כמעט כל מקורות־ההכנסה והמושבות 
של ג׳נובה. 

031081 16 > 731113 בברצלונה ו״בית גיאורגיום הקדוש" 
בג׳נובה היו חלוצי הבאנקים הציבוריים, שהוקמו במאות 
שלאתר מכן בהולאגד ובגרמניה. אין לעדבב באנקים אלה 
עם ה 1$ ) 3 ז 16 ק 0100665 (המוסדות לגמילות־חסד) של יה״ב: 
אלה היו הקדשי-מצווה בעלי אופי כנסייתי, ומטרתם היתח 
להעניק אשראי זול־ביחם לשכבות העניות של האוכלוסיה. 
הם גבו ריבית בשיעור של 8% :— 15% מהלוואות שניתנו 
לאביונים, ומהם צמחו בתי־העבוט המודרניים, 

כתוצאה מן התגליות הגאוגראפלת הגדולות הועתק 
במאה ה 16 מרכז־הכובד של המסחר העולמי מן הים התיכון 
אל האוקיינוס האטלאנטי. האיטלקים איבדו בהדרגה את 
המונופולין על הבאנקאות׳ שנעשתה נכס משותף לעמי' 
התרבות האירופיים. עסקי הכספים והאשראי גדלו בשיעור 
עצום. הצורך בכספי־הלוואות עלה פלאים, הן משום הת¬ 
רחבותו של המסחר והן משום התפתחותה של אמנות- 
המלחמה המודרנית (חיל־שכירים, נשק חם). השליטים 
הוכרחו תכופות להפסיק את תשלומי-חובותיהם, ופשיטות- 
רגל ממלכתיות כאלו גרמו לשקיעתם של באנקים מרובים, 

כתוצאה מן הליקויים, שפגעו במסחר־במזומנים — וביחוד 
כתוצאה מירידת טיבן של המתכות, שבהן נטבעו המטבעות, 
ומזיופי־מטבעות — ביקשו הסוחרים לצמצם עד כמה שאפשר 
את השימוש במטבעות בעסקותיהם. משום כך נתפתחו עסקי- 


סילוקים, שכבר התנהלו במאה ה 16 במידה רחבה בירידים 
של ליון, ג׳גובה וקאסטיליה. נוסף על! כך נתקבלה יחידת- 
ערך מדומה (כלומר, משקל קבוע של זהב), שנקראה 
030 16 > ! 601 , 50811<10 <16 031x111 . במטבע זה (או יותר 
נכון: ביחידת־חישוב זו) חושב ערכם !של המטבעות המוח¬ 
שים, ובו נעשו גם כל התשלומים בירידים. במאות ה 16 והד 1 
כבר היה "כסף באנקאי" זה שליט בשוןן הבינלאומי. 

נראה, שהנטיה להפוך את ה״כסף הבאנקאי" למוסד 
קבוע שימשה במאות ה 16 וה 17 אחד מן המניעים העיקריים 
לייסודם של הבאנקים הציבוריים. עא־פי דוגמת הבאנקים 
הנזכרים של ג׳נובה ובארצלונה נוסדו במאה ה 17 כמה 
באנקים ציבוריים (ממלכתיים): 8160 161 > 83060 בוויני- 
ציאה ( 1619 ), 16 מ 1$56183 ׳\\ באמסטרדאם ( 1600 ), 16 ״ 01x1 ־ 1 ! 
של האמבורג ( 1619 ), 011083016 של נירנברג ( 1621 ), וכן 
ה״באנק של אנגליה״ ( 1694 ). ארבעת הבאנקים הראשונים 
הנהיגו ״כסף באנקאי״ משלהם ( 83000 6 > 3 ^ 1 בהאמבורג, 
ס״ 16£10 ס 83 באמסטרדאם וכד , ). ערכם של פקדונות־הלקוחות, 
שהופקדו בסוגי־מטבעות שונים, חושב ונרשם ב״כסף הבאב־ 
קאי", ולסוחר נפתח אשראי בהתאם לחישוב זה. 

באנגליה כבר בוצעו במאה ה 16 תשלומים באמצעות 
פקודות־תשלום, בתיווכם של הצורפים, שמנעו את השימוש 
במטבעות פחותי־ערך. הצורפים גם קיבלו פקדונות חמורת 
תשלום־ריבית, וכן נצטברו בידם בתחילת המאה ה 17 סכומי־ 
כסף ניכרים. כנגד הפקדונות הוציאו שטרות־חוב או קבלות 
( 0016$ $' 8 ז 11 ס$£> 801 , ובזמן מאוחר יותר 0016$ $' 8301660 ), 
שהפכו לשטרי־כסף ממש. פעולות-התשלום באנגליה בוצעו 
במידה מרובה ללא שימוש במזומנים, אלא באמצעות,׳קבלות- 
הצורפים" הללו. הצורפים, שנתנו הלוואות הן לסוחרים והן 
למדינה, גם הנהיגו חידוש נוסף בדרכי־התשלומים — את 
ההמחאה (צ׳ק, 06 !> 686 ). במרוצת המאה ה 18 הגיע מחזור 
הצ׳קים בלונדון לממדים, שהמריצו את הבאנקאים שבעיר 
לייסד מיסלקה ( £10056 01631108 ) לשם חישוב תשלומי־ 
הצ׳קים ( 1775 ). 

ה״באנק של אנגליה״ ( £0813061 0£ 83016 ) נוסד ב 1694 
ע״י בעלי־הון פרטיים; הזיכיון ניתן להם בתנאי, שילוו כספים 
לממשלה. הבאנק קיבל פקדונות לא רק לשם שמירה, אלא 
גם לשם עשיית עסקים (ניכוי שטרות, הלוואות נגד משכון 
[עסקי לומבארד], הלוואות תמורת שיעבודי־קרקעות [מש- 
כנתות], ועוד). המפקידים לא נדרשו להכניס את כספם אך 
ורק במטבעות מסוג מסויים, או בהמחאות של באנקים אחרים, 
אלא יכלו להשתמש לתכלית זו בשטרי־באנק של ה״באנק 
של אנגליה", שהיו נפוצים במחזור־התשלומים עוד יותר 
מ״קבלות-הצורפים". שטרות אלה (שכוחם היה יפה גם לתש¬ 
לומים למיניסטריון־האוצר) היו מתחילה כתובים ביד ובזמן 
מאוחר יותר — מודפסים. בשעת יסודו לא ניתן לבאנק זה 
המונופולין על הוצאת שטרי־כסף; אך חוק, שנתקבל ב 1707 , 
קבע, שכל עוד קיים ה״באנק של אנגליה" לא תורשה באנגליה 
הוצאת שטרי־כסף ע״י כל חברה, שיש בה יותר מששה שות¬ 
פים (כלומר, ע״י חברות־מניות— 3016$ ס 1 מ 00 70101510616 ). 
כתוצאה מתקנה זו לא נוסדו באנקים חדשים באנגליה במשך 
תקופה ארוכה. רק באנקים פרטיים הורשו, כמו קודם לכן, 
להוציא שטרי־באנק. אך עד מהרה פסקו גם הם מלהוציא 
שטרות בלונדון, כי משום יתרון כוחו של ה״באנק של אנגליה" 
נתרופפה העמדה, שהיתה להם קודם לכן בשוק-הכספים. שוגה 



201 


בנק — מקס, ג׳וזן! 


202 


מזה היה המצב בערי־המהוז: ה״באנק של אנגליה" לא הקים 
בהן סניפים עד אמצע המאה ה 18 , ועל־בן צמחה שם שורה 
של באנקים קטנים יותר׳ שנתנו הלוואות לסוחרים, ניכו 
שטרות וגם הוציאו שטרי־באנק, אם הוסמכו לכך. הבאנקים 
הציבוריים ביבשת־אירופה, בניגוד ל״באנק של אנגליה"׳ 
לא עסקו במתן אשראי למסחר ולמלאכה. 

בשדה האשראי הציבורי נתחדשו במאות ה 16 , ה 17 וה 18 
כמה חידושים חשובים: א) במקום הבאבקים הזרים התחילו 
מופיעים מלווים מקומיים! מאמצע המאה ה 16 נתקבלו באנ¬ 
גליה, ומאמצע המאה ה 17 בצרפת, הלוואות מבאנקאים 
מקומיים ז ב) הממשלות גייסו את הלוואותיהן באמצעות 
בורסות מקומיות; ג) במידה שהאשראי המקומי לא הספיק, 
נסתייעו הממשלות בגיוס הלוואותיהן בבורסות בחוץ־לארץ! 
במאה ה 16 , סופק צורך זה ע״י הבורסות של ליון ואנטורפן, 
ובמאה ה 17 ע״י הבורסה של אמסטרדאם. כתוצאה י מזה 
התגבשה בבורסות דעה מסויימת על כושר התשלום של 
השליטים השונים, שגרמה לתנודות בשער של איגרות*החוב, 
שהוצאו למכירה עם כל מילווה ממלכתי חדש. חידוש נוסף 
היה במה שהלוואות הוצאו גם ע״י חתימה פומבית. כד כבר 
נהגו לעשות באנגליה ובצרפת במחצה השניה של המאה 
ה 17 . באנגליה תיווך ה״באנק של אנגליה" בהחתמה הפומ¬ 
בית! בהולאנד נחתמו המלוות בלשכות ממלכתיות, ללא 
מתווכים כלשהם. גם באוסטריה נהגו כך בחלק מן ההלוואות. 
באמסטרדאם, פראנקפורט ע״נ מיין׳ ג׳נובה וז׳נווה נמצאו 
באנקאים, שפעלו כסוכניהן של ממשלות שונות ועסקו במיוחד 
בהפצתן של הלוואות ממלכתיות בחוגים רחבים, באופן 
שהאמיסיה של המילוות לא בוצעה בבת אחת אלא בהדרגה. 
האשראי הציבורי היה מפותח ביותר באנגליה והולאנד. 
בעוד ששליטיהן של ספרד, צרפת וגרמניה השתמשו תכופות 
באמצעי הבדוק של פשיטת־רגל ממשלתית, הקפידה המדינה 
באנגליה והולאנד׳ מתחילת המאה ה 18 ואילך, על מילוי 
התחייבויותיה, והדבר היה לברכה לאשראי הציבורי. 

אנגליה היתה גם הראשונה, שהנהיגה נכיון־שטרות: 
הבאנקאי קנה את השטר, שהועבר לרשותו ע״י הסבה 
(:זמםדת^זס^מו) לאחר ששילם את הסכום הנקוב בו בניכוי 
אחוז מסויים. נכיון־השטרות נמנה על עסקי ה״באנק של 
אנגליה", שגבה 2 % /< 4 ריבית משטרות אנגליים ו 6% משט¬ 
רות זרים. באירופה הוחל בנכיון־שטרות בתקופה מאוחרת 
הרבה יותר׳ ובגרמניה הונהג רק בסופה של המאה ה 18 . 

להתפתחותם של עסקי הב׳ והאשראי היתה חשיבות גם 
בשינויים, שתלו בהדרגה בחוקים בדבר הריבית. נטילת* 
ריבית היתד, אמנם רווחת מאוד ביה״ב, אך עם זה הוקעה 
כחטא ונאסרה על הנוצרים לא רק ע״י הכנסיה, אלא גם ע״י 
המדינה. לעומת זה נחשבת נטילת־ריבית בעת החדשה כמות¬ 
רת מבחינה עקרונית. מניחים, שהמלווה היה מרוויח אילו 
השתמש הוא עצמו בהונו ושלפיכך זכאי הוא להתנות מתן 
הלוואה מהון זה בקבלת ריבית, שהיא חלק מן הרווח, שהל 1 וה 
עתיד לזכות בו מן השימוש בהלוואה. אך עם הביטול של 
איסור־הריבית נקבע שער־ריבית מאכסימאלי. השער החוקי 
של הריבית בהולאנד הועמד ב 1640 על 5% ולאחר 15 שנה 
הורד ל 4% באנגליה היה המאכסימום מ 1545 ואילך 10% , 
מ 1624 ואילך 8% , ומ 1652 ואילך 6% . במחצה הראשונה של 
המאה ד, 17 נאסר בצרפת לקבל יותר מ 6% ריבית, ועבירה 
על תקנה זו נענשה בעיקול סכום־הקרן. אך הבריות ידעו 


לעקרן* תקנות אלו בדרכים שונות. באנגליה, למשל׳ קיבלו 
הצורפים במאה ה 16 מלווים פרטיים 33% ריבית ויותר, ואף 
המדינה הוכרחה לשלם להם 12% וגם יותר מכן. גם בארצות* 
השפלה יכלו המלוים לקבל בעד הלוואות במסיבות שונות 
אחוזי-ריבית גבוהים כפי שדרשו. 
1716/20 הבאנקאי הסקוטי ג׳ון לו(׳ 1,3% ) הקים בצרפת ב 
באנק דומה לבאנקים ״מוציאי הפתקים (= שטרות)", שהיו 
רווחים אז באנגליה. הניהול הגרוע של באנק זד" שהקים 
לצרכיו חברות־מניות נכלניות׳ עסקי־הספסרות שנעשו במניו¬ 
תיהן של חברות אלו, והתמוטטותם של כל המפעלים הללו 
לאחר זמן קצר, גרמו להסתייגותו של הקהל מבאנקים 
מוציאי־שטרות ובלמו את התפשטותם בארצות אחרות 
באירופה. על כך נתווספה העובדה, שכל הבאנקים מוציאי־ 
השטרות, שנוסדו במאה ה 18 בארצות־אירופה (בדאניה, 
נורווגיה, רוסיה, ועוד), נעשו במוקדם או במאוחר בתי־ 
חרושת להדפסת כסף־נייר ממשלתי. בהשפעתם של הנסיונות 
השליליים המרובים׳ שהיו לציבור בתחום זה, התנגדה דעת־ 
הקהל בכללה להוצאתם של שטרי־באנק נוספים. רק ייסוד 
ה״באנק של צרפת״ (**נ״ת? 16 > 6 נ 1 ן 11 ! 80 ) ב 1800 וניהולו 
המצויין׳ וכן התפשטותן של ידיעות יסודיות יותר בדבר 
הבאנקאות האנגלית (התפשטות, שהומרצה ע״י ההערצה 
הכללית כלפי המוסדות האנגליים, שנעשתה רווחת במחצה 
הראשונה של המאה ה 19 ) סילקו בהדרגה דעה קדומה זו. 
על היהודים בבאנקאות בתקופה החדשה, וביתר פר־ 

טות — גם ביה״ב, ע״ע יהודים, כלכלה. 

1/0 ),^ ¥011 ¥105 1/011 050/110601115 ^ 001101 100110 ? ,״■־ 1 ׳? . 0 .זו\ X011 
,'1111 801111011 10 ( 4 ,■ 0501111180 ? תס׳י . 13 ; 1838 , 11111 ) 011111 א מ 
001(150/1011 8010/10, 051011010/1 1111(/ 1101 50/111/01!0, 1874; 

?. 80(3, 51011(1 11011(1 1/0(110, 1874; 111510110 , 0011,1015 .א 
1105 1/(111(11105 011 ¥101100, 1881 2015 005 , 018 ( 11001 )£ . 8 ; ־ - 
01501 (101 ¥14%£01, 1896; 4 ¥115501)/ 0 / 8011/(111/£ 111 011 5110 
¥001/101! 0011110501 , 108 ) 01 * 510 . 13 ; 1896 ,. 10,15 4 , 0110115 א 
¥1510115:11/0500 111 1 />050111/0101 8011101(5101151^1111^ (101 0050 1/1 
55. (3101^10, 1898-99; 0 00111001155 <¥ 811510055 ,ץ 012 .ז .א / 
¥611105/151, 30115 0( 8610 , 00005131 .א ; 1898-1912 ,!!)!/!//א 
1/05 100110540105 001111110 6501)1155011101155 (!0 016(115, 1901; 83. 
3718110, /. ; 1903 , 516010 11/0 '\א 011 0 ' 1 א 611 10/1 (,/ ס 110 ( ¥10111 ס 
1904 , 1050110 ^ 40 .' 6 110 ( 80511 ס/ 60 ¥11550110 , 105 ) 1103 ) 11 . 4 ׳ ; 

8. ?. 3331 0310 . 0 ; 1904 ,(( ¥1011115151106 / 0 0060 1/10 , 01 ק , 
300501- 55516 13' 11550/1.0/15^050/110/110 601 /116011 1111 1615501- 
01501, 1908-24; 801115 605 0050/110/150 601 54115 ׳ 3301208 ■ א - 
15/050115 1111 141501511111, 19 1 9 ; 0. 0011301, ¥115501)) 0/ ¥6060111 
8011/5,5 0/ ¥55110, 1927'; 0. ץ 115501 .¥ ¥1110110116 ,'{£׳״ 00 ■א 
011101110 ^ 611 , 1111501101 * 1 33 .( ; 1928 10 , 350505 16111506 5/10 }ס 
11550/10/55^010/110/150, 1928-29; ]. ¥415 14 , 1911100 30 /י . ס - 
101)1 051101 .? .\׳ ; 1934 , 5 ) 80111 110 ( 111 ? 101 ) ¥115101 5/10 /ס , 
£011)1 ¥415501)1 £11 ¥606150110110011 1 י ! !! 111 ) 80511 11 ) 10 ) 430 /ס - 
10/10, 1943 ; 511 ]0110 013)1113111, 1006 ^ £1 (ס (/ 111 ) 8 10 /ד , 

2 *015., 1945; 19. 33. 8115111055 , 831111001 .( .א 3011 ׳< 30011 ן 
¥1001100 0116 8001(11111, 1947; 33. '01111 ' 7 ,* 1001 ) 100 ? ■א 

¥00115 0116 ¥¥1001105 0/ 81111/( ¥10)111611)), 1949; ¥40116- 
(11615011)1(0/1 601 3500551015501150/10/500 *, 11, 1924. 

. א. ז 

3 נכ[ם, סר נ׳זזף — 11 ( 10563 ־ 511 — ( 1743 , לונדון— 
1820 , שם), חוקר־טבע אנגלי. ב׳ היה בן למשפחה 
עשירה ולמד באוכספורד — בין השאר מדעי-הטבע. הרכוש, 
שירש עם מות אביו( 1764 ), איפשר לו להתמסר כליל לתחו¬ 
מי התעניינותו המדעית, וכשהיה אך בן 23 נבחר כחבר של 
ד,״חברה המלכותית״. ב 1767 יצא לניו־פאונדלנד ולאבראדור 
ואסף שם צמחים וחרקים הרבה. ב 1768 — 1771 ליווה את 
קוק (ע״ע) במסעותיו בספינה ש 011 ׳\ג 16 > £0 , שצויידה על 



203 


בנקם, ג׳יזח—בן־רובי, יצחק 


204 


חשבונו של ב/ הוא חזר עם מספר צמחים חדשים, שהיו 
בלתי־ידועים עד אז. ב 1772 ביקר באיסלאנד וחקר את 
ההברידים. בדל 17 נבחר כנשיאה של ה״חברה המלכותית". 
לאוסף־הצמחים ולספריה שלו יצא שם ולסוף סופחו למוזיאון 
הבריטי. מספר של איים והרים, וכן הסוג "בנקסיה" מן הפרו- 
טאיים (ע״ע) וצמחים אחרים, בקראו על שמו של ב/ נוסף על 
פעולתו המדעית העצמית התבלט כפטרון־המדעים וכתומך 
באנשי־מדע. 

■ 51 1 / 0 ?{!^ 1 )!!' 1 ' , 1 ) 50111 .£ ; 1909 ,. 8 ./  0 :! 1 מ 11011 :! 0£ 1151017 1 .£), וב 1849/66 הופיעו ששה 
כרכים נוספים של היסטוריה זו. בתקופת פעולתו כציר של 
אה״ב בברלין ( 1867/74 ) המשיך בעבודתו המדעית וב 1874 
הופיע הכרך האחרון של ההיסטוריה הנזכרת, שבו הגיע ב׳ 
בהרצאת תולדות־אה״ב עד 1776 . במהדורה מתוקנת של חיבור 
זה, שיצאה ב 6 כרכים ב 1883/85 , השלים ב' את ספדו, באופן 
שהקיף את תולדות־אמריקה עד שנת 1789 וכלל בו גם את 
תוכן ספרו על תולדותיה של חוקת אה״ב (ס* 0£ 9151017 

, 513105 111111011 1110 0 £ 0005111111100 1 £ 1 £ 0 £ 0101311011 ? 

1882 ). בהתאם לתורתם של מוריו הגרמניים ביסס ב׳ את 
חיבורו על מיסמכים, שחלק מהם גילה הוא עצמו באה״ב, 
בריטניה וארצות אחרות, מגמת־החיבור היתה דמוקראטית 
ואנטי־בריטית, והספר זכה להצלחה יוצאת מן הכלל: שלושת 
הכרכים הראשונים יצאו עד 1852 ב 15 מהדורות, ותרגומים 
של הספר נתפרסמו בצרפתית, גרמנית ובלשונות אחרות. 
כיום יש לספרו של ב׳ רק ערד היסטורי בלבד. 

מלבד ה״היסטוריה" שלו פירסם ב׳ גם נאומים ומאמרים 
חרבה, וכן הדפיס בנעוריו שירים. 

; 1908 ,. 8 . 0 [ס £611675 1 > 11 *> 6 [ 14 י 6 ז\\ 10 ל ¥01£0 \ . 1 \ 

,: 1 * 8355€ . 5 ■ 7 ', 1944 , 86/761 ? 3/177211 ) 87 ,. 8 . 0 . 8 .? 1 

"7/16 \{1£ £7716716 ? £071 ; 10716675 ? ץז 3 1,1167 י x^107675 0] 

81470?£<171 011111176, 1935; 50111£51 6 ^£ 16 /* 7 ,.־ 11 ,־ £01 ח 

0/ ]861(5071, 1945. 

• א. מ. יי 


בנקרזפש, הוברט האו — £1 סזס 1 ז 03 ס׳מס]!! 001 נ 91111 נ — 

( 1832 — 1918 ), היסטוריון אמריקני. ב׳ נולד בגרב־ 

וויל ( 013071116 ) שבמדינת־אוהאיו ונשלח משם ב 1852 
כמוכר־ספרים לסאן פראנציסקו. בעסק זה עבד 16 שנה, 
ומתוך כד אסף 60,000 כרכים וכתבי-יד על אמריקה המער¬ 
בית מאלאסקה עד פאטאגוניה. מ 1868 ואילך אירגן מפעלי- 
ספרות ופירסם בעזרת משתתפים מרובים את תולדותיה של 
אמריקה המערבית מאלאסקה עד אמריקה המרכזית (- 915 \ 
813105 £10 301 ? 00 ! 0£ 1017 , ב 39 כרכים), שיש להם עד היום 
ערד כאוסף של חומר היסטורי ואתנולוגי. את ספרייתו מכר 
ב 1905 לאוניברסיטה של ברקלי בקאליפורניח. בשנות־חייו 
האחרונות פירסם חיבורים אוטוביוגראפיים׳ בכללם "סקירה 
פוליטית ואישית של העבר״ ( 31101 01111031 ? ,תס 11 ססק 5 סס 1 ס 0 

1912 , 01501131 ?). 

. 1946 £!!! / 0 מעד.ג; 7 ג/// ,.ע ./ז ,^ 10 ) 0112 י,', 1 .ן 

בנר, י 1 הן — 101131103001 —( 1596 — 1641 ), מצביא שורי. 

ב׳ השתתף במלחמותיו של המלך גוסטאו 11 אדולף 
ברוסיה ( 1614 — 1617 ) ובפולניה ( 1621 — 1629 ) ומ 1630 ואילך 
נלחם בגרמניה. חוא הצטיין בקרב על־יד ברייטנפלד(צפונית־ 
מזרחית לליפציג, ספטמבר 1631 ), ואחר מותו של גוסטאו 
אדולף נמסר לידיו הפיקוד על הצבא השוודי בגרמניה הדרו¬ 
מית. לאמנות־חמלחמה שלו היו אפייניות תנועות-צבא 
מהירות ומפתיעות. את נצחונותיו החשובים ביותר נחל על־יד 
ויטשטוק 10 סס 711151 ו׳\) בבראנדנבורג ( 100 ק״מ צפונית־ 
מערבית לברלין, אוקטובר 1636 ), בקרב נגד הצבאות של 
הקיסר והנסיך־הבוחר של סאגסוניה, ועל־יד חמניץ ( 1639 ), 
בקרב נגד צבא הקיסר. — מכתביו לאופסנשרנד, (ע״ע) 
הוצאו לאור ב 1893 . 

.(שוורים, 3 כרכים} 1908/10 ,.£ ./ , 1111 ־ 01 ( 8 .ס .ן 

בן־תב' ( 1 ( 800101 ), י?ד!ק ( 1876 , סאלוניקי — 1943 , 
ז׳נווה), פילוסוף יהודי. ב׳ היה בנה של משפחה 
נודעת ביהדות תורכיה, שהקימה מתוכה רבנים ושד״רים. 
לאחר ששימש מורה בב״ס עממי בפיליפופול שבבולגאריה, 
נסע לינה שבגרמניה ולמד פילוסופיה■ אצל רודולף אוי?!ן 
(ע״ע). ב 1900 , כשהיה מבקר בסורבונה, התחיל מתעניין 
בפילוסופיה הצרפתית של הזמן, והשתתפותו בקונגרס הפילו¬ 
סופי השני בז׳נווה ( 1904 ) הביאה אותו במגע אישי עם 
ראשי האסכולות הפילוסופיות בצרפת. ב׳ החליט להתמסר 
לחקר הפילוסופיה הצרפתית החדישה ולהפיץ את רעיונותיה 
בארצות אחרות, וביחוד בגרמניה, שבה כמעט לא היתד, 
ידועה אז הפילוסופיה הצרפתית שלאחר קונט. עם זה 
שאף ב׳ להפיץ את ידיעת הפילוסופיה האידיאליסטית הגר¬ 
מנית בצרפת. מ 1907 עד 1914 שמע אח הרצאותיו של 
ברגסון בפאריס, ובאותו זמן גם נתבקש לעריד תרגום 
גרמני מספרו של ברגסון "חומר וזכרוך. ב׳ עשה עבודה זו 
בעזרתו של ברגסון, ואגב כך שוחח לעיתים קרובות עם זה 
האחרון על שאלות פילוסופיות, דתיות, חברותיות ומדיניות. 
ב׳ רשם לו פעם בפעם את תכנן של השיחות הללו׳ וכך 
נוצר הספר "זכר ומת על אנרי ברגסוך ( 5111 8011700115 
1942 , 8012500 90011 ), המשמש כיום מקור חשוב להכרת 
אישיותו של ברגסון. 

בתקופת מלחמתיהעולם 1 הרצה ב׳ באוניברסיטה של 
ז׳נווה על הפילוסופיה הצרפתית והגרמנית של זמנו, ואחר 



205 בךרוכי, יצחק—בנש, אדורד 206 



ננארם: מקד׳טים וצליינים עי נהר נאננם 


המלחמה ביצע סוף־סוף את החלק הראשון מתכניתו המקו־ 
רית: תיאור הפילוסופיה הצרפתית החדישה, לראשונה נת¬ 
פרסם תיאור זה בצודה מקוצרת באנגלית (-חזש 1 מס 0 שנת־ 
1926 , 21106 •!? }ס . 11002111 ז ץ 0636 ק) ובגרמנית (' 11110 ? 

, 61611 ־ 211111 ־ 1 ? מ 1 :ז 3£ ׳\\ 062661 0106 ת 86 תג 1 ומ 6 ז 81 £ד[ 156 נ 1 ק 50 

1928 ). 19331 יצא הספר בשלמותו בצרפתית בשם 1,65 

1062106 } 00016161 1116 ^ 1111050 (} 13 6 ( 0 001162018 168 61 80116065 

63006 ? 60 . ב׳ חיבר את ספרו, בין השאר, על יסוד שיחות 
מקיפות עם ההוגים, שעליהם כתב. — אחר מותו של ב׳ 
פירסם ידידו, אכסל שטרן, ספר ליקוטים מתוך השקפותיו 
על הדעת והמוסר ( 1947 , 0106316 61 06 ח 31553 תמ 00 ). 

ש. ה. ב. 

בנרם ( 8603665 ; השם הרשמי מ 1948 ואילך: בנדם), 
עיר בצפונה של הודו (הרפובליקה), במדינת אוטאר 
פראדש, על הגנגס (ע״ע)! העיר הראשה של מחוז, שנקרא 
על שמה! המקום המקודש ביותר בהודו זה יותר מ 2,000 
שנה (בהודו רווחת האמונה, שהעליה לב׳ והרחיצה בה בנהר 
מטהרים מעוון). מספרם של תושבי־הקבע שבב׳ כ 350,000 
( 1951 ) ! המספר השנתי הממוצע של הצליינים, המבקרים 
בה, הוא למעלה ממיליון. מקור־פרנסתה העיקרי הוא הצליי¬ 
נות והתרומות הבאות מן החוץ בשביל המסתופפים בצל 
1,450 המקדשים הבראהמנים שבעיר. מלבד זה משמשת ב׳ 
שוק ומרכז לעיבוד התוצרת החקלאית של מחוזה, וכן קיימות 
בה מלאכות־מחשבת בצורפות (זהב וכסף), אריגה, רקמה 
ופיתוח־נחושת, שאף הן מבוססות בעיקר על תנועת עולי- 
הרגל. ב׳ משמשת מרכז ללימודי־דת ובאוניברסיטה הבראה־ 
מנית הגדולה, שנוסדה בה ב 1916 מצירוף של קולג׳ים 
שונים, ניתן מקום בראש לחקר הסאנסקרט וספרותה. הרחו¬ 
בות הצרים של העיר העתיקה ושפת־הנהד השמאלית' — 
שאליה יורדים במדרגות־שיש לאורך של 6.5 ק״מ — הומים 


כל הימים מצליינים, אנשי־דת וקבצנים וספרות וקופים מקו¬ 
דשים. למרוח הפיקוח הממשלתי על הבריאות, מרובה בב׳ 
התחלואה, המובאת לעיר בעיקר ע״י הזרים. 

ב׳ נוסדה, לפי המסורת, ב 1200 לפסה״נ, והיא נזכרת 
בשם ומסי או קאשי בכתבי-הקודש ההודיים שבלשון סנס- 
?ןרט (ע״ע). במאה ה 6 לפסה״נ הטיף בסביבותיה בודהא 
(ע״ע), וב׳ נעשתה עיר קדושה למאמינים בו. במאה ה 7 
כבר נדחקו רגליהם של הבודהיסטים על־ידי הבראהמנים, 
ובמאה- ה 11 היתד, ב׳ עיר־הבירה של ממלכה בראהמנית 
גדולה. ב 1194 לסה״נ נכבשה ב׳ ע״י המוסלמים, שבידיהם 
נמצאה עד 1775 . המוסלמים ראו את ב׳ כ״עיר־הכפירה" 
ועשו שמות במקדשיה. ריחוד הצטיין בזה המוגול אורנגזיב 
(ע״ע), שאף הקים בב׳ מסגד שעולה בגבהו ובתפארתו על 
כל המקדשים הבראהמנים, שנשתיירו בה. מאלה האחרונים 
מקודשים ביותר "מקדש הזהב" שיוחד לאל סיוה, ו״מקדש־ 
הקופים״ — היכלה של דורגה רעייתו. מן התקופה הבודהאית, 
וביחוד מימי־הזוהר של מלכות אשוקה (ע״ע), שרדו בב׳ 
חרבות מפוארות, שמרובים הנוהרים אליהן מן הארצות 
הבודד״איות. ב 1775 נכבשה ב׳ ע״י הבריטים. אע״ם שהללו 
לא התערבו בדברים שבדת אלא במידה שהמנהגים הקדומים 
נראו להם פוגעים בבריאות או במוסר, כגון השלכת גוויות 
מתים לתוך־חנהר ושריפת אלמנות עם הגוולת של בעליהן, 
התקוממה ב׳ כסה פעמים לשלטונם ( 1781 , 1784 , 1799 , 
1852,1809 , 1857 ). המוסדות ללימוד־סאנסקרט שבב׳ נתמכו 
ע״י אוצר הממשלה הבריטית. 

א. י. בר. 

אן״ 1 ךד — 86065 1 > 36 /י £6 — ( 1884 , קוזלאגי, בו¬ 
המיה — 1948 , סזימובו אוסטי, שם), מדינאי צ׳כי. 

ב/ בנה של משפחת־איכרים עניה, נשלח מכפד־מולדתו 
לפראג, שבה למד בגימנסיה הומאניסטית. ב׳ פירנם את 




207 


כנש, אדורדי-בנתם, ג׳רמי 


208 


עצמו ע״י מתן שיעורי־עזר לתלמידים. ב 1904 נתקבל לאוני־ 
ברסיטה של פראג׳ שבה למד מתחילה פילולוגיה ואח״ב 
מקצועות היסטוריים ומדיניים. ב׳ סיים את תקופת־הלימודים 
שלו בצרפת: הוא למד משפטים בפאריס ובדיז׳ון, שבה 
הוכתר ב 1908 כד״ר למשפטים. מ 1909 הורה כלכלה לאומית 
באקאדמיה־למסחר הצ׳כית שבפראג; ב 1912 נתמנה כמרצה 
וב 1922 — כפרופסור לסוציולוגיה באוניברסיטה הצ׳כית של 
פראג. מצד השקפותיו המדיניות 
היה ב׳ תלמיד של ת. ג. מסריק 
(ע״ע). לאחר שפרצה מלחמת- 
העולם 1 יצא ב׳ מצ׳כוסלובאקיה 
(הוא הוכרח לגנוב את הגבול), 
וביחד עם מאסאריק התחיל 
מנהל בארצות־האנמאנטה תעמו¬ 
לה לשם שיחרורו של העם 
הצ׳כי ופירוקה של הקיסרות 
האוסטרית־הונגאדית. אחר המל¬ 
חמה נתמנה שר־החוץ ברפוב¬ 
ליקה הצ׳כוסלובאקית החדשה, 
וב 1921/22 שימש ראשיהממשלה 
שלה. מדיניות־החוץ שלו היתה מבוססת על מגע הדוק של 
ארצו עם צרפת ועם ארצות ה״אנטאנטה הקטנה", שהוקמה 
על־ידיו ואיחדה את צ׳כוסלובאקיה עם רומניה ועם יוגוסלא־ 
וויה. במדיניות־הפנים שלו פעל ב׳ לפי עקרונותיה של 
המפלגה הצ׳כית חלאומית־הסוציאליסטית, — מפלגה בלתי- 
מאדכסיסטית של פועלים ובורגנים זעירים — שעליה נמנה. 
ב 1935 נתמנה ב/ לפי המלצתו של מאסאריק, שהסתלק אז מן 
הנשיאות, לנשיא־הרפובליקה. ב 1938 פרש ב׳ מכהונתו ואף 
יצא מארצו לאחר שנמסרו להיטלר (בהתאם להסכם־מינכן) 
החבלים של צ׳כוסלובאקיה, שתושביהם היו גרמנים. ב 1941 
הוכר ב׳ ע״י בעלות־הברית כראש הממשלה־בגולה של צ׳כו- 
סלובאקיה, שמושבה היה בלונדון. ב 1943 הלך למוסקווה 
וכרת חוזה־ידידות עם רוסיה. ב 1945 חזר לאךצו כגיבור 
לאומי, נטל לידיו את ראשות־הממשלה ואף נבחר מחדש 
כנשיא המדינה ( 1946 ). כשעלו הקומוניסטים לשלטון בצ׳כו־ 
סלובאקיה ( 1948 ) סירב ב׳ לחתום על החוקה החדשה, שקבעו 
למדינה, וביוני אותה שנה הסתלק מן הנשיאות. חדשים 
אחדים לאחר מכן מת. 

ב׳ היה הומאניסטן ראליסטי׳ שנתחנך על רעיונותיה של 
תרבות-המערב. הוא דגל בריבונות של העמים הקטנים (בין 
השאר היה ידיד של התנועה הלאומית היהודית) והאמין 
באפשרות להבטיח את עצמאותם ע״י חוזים ובריתות. הטרא־ 
גיקה, שציינה את סוף־ימיו, נבעה בחלקה מהתמוטטותה של 
אמונה זו על-ידי ההתפתחות המדינית במרכזה של אירופה 
ובמזרחה, 

נוסף על נאומים מרובים ועל מאמרים בענייני מדיניות 
וסוציולוגיה, כתב ב׳ את הספרים הבאים: 5 -ו 01 ת £1 ^ 1 ■ 1 ^ 
("זכרונות־המלחמה שלי״), 1928 * -ד.א - ]ש [> 111 ז 411£5£3 . ז 6 ם 
תסמס!! (״מרד הלאומים״)׳ 1939 ; 1 >ח 3 137 ) 10 " ׳ 365 ־ 06171061 
׳מסזזס״תס־ד ("הדמוקראטיה היום ומחר"? תרגום עברי: 
תש״ה), 1939 ; 1 ז 666101 ז־ 1 ־ £01 511118816 5 ' 0266110510731613 
(״מאבקה של צ׳כוסלובאקיה על החירות״), 1941 ; 161 5651 
73114.7 5761076 11116 ־ 11 > 6x1111 2 ("שש שנים של גלות ושל 
מלחמת־העולם 11 ״), 1947 ; 3:11611 ? (״זכרונות״), 1947 : 


^161110118: £17 \ 6 א 1 ) 311 ז 3 ז \\ ' 611 א 10 41101011 ^ 001 ־ 

1954 , 7 ־ ¥10101 (תרגום מצ׳כית; "זכרונות: ממינכן למלחמה 

ולניצחון"). 

1.. £15 8 ; 1934 , 1 * 0$£6 (* £1 %61 * £1 ? 2 1 * 11 ,םםג 1 ממש . 

8 ., $101631*1x11 0/ €6711*01 £1**0{*6, 1935; 0 ,^ 1 ש 0115 קב? .ץ *\ 

£, 8 ., 1937; 0. 1135, 8 . 0 / (7 '266^0310^0^10, 1940; ¥. 

.{ . 5 )€ , 5 ׳< £ 5$3 ,. 8 .'*<£} * $ 11111 $ 0 6 ^ 11136 *^ * 6 <£ , € 115011 ^ 

. 1946 ,. 8 .ז( 1 י 21€ . 0 ; 1945 ,(ע^ 00€05 ק 0 

ס. ו. 

בך^ן, ישוב חקלאי בשרון, ממזרח ללוד, שכולל שני 
גופים נפרדים: במזרח — "כפר נוער"(ב״ס חקלאי 
ופנימיה, נוסד ב 1927 ) עם 1,500 דונאם וכ 540 נפש ( 420 
חניכים בני 6 — 17 שנה ב 1956 ): במערב — מושב־עובדים 
(נוסד ב 1952 ) עם 2,736 דונאם ו 225 נפש, שרובם ככולם 
מן העולים שבאו לארץ אחר תקומת־המדינה. 

על ב׳ עברו תמורות הרבה משעה שחברת אנגלו־פלשתינה 
קנתה (ב 1904 ) 2,080 דונאם מאדמת הכפר הערבי בית עריף. 
חברת־מניות של יהודים מרוסיה יסדה ב 1905 בב׳ ביח״ר 
בשם ״עתיד״ לעצירת־שמן ולתעשיית־סבון. ב 1907 עברה 
אדמת־ב׳ (חוץ מן החלקה של ביהח״ד הנזכר) לידי הקק״ל, 
שמסרה אותה לישראל בלקינד (ע״ע) לצרכי הקמתו של 
בי״ס חקלאי. מוסד זה לא הוציא את שנתו וב 1909 התחילו 
נוטעים בב׳ את יער־הרצל, בעיקרו כרם־זיתים, שמספר־עציו 
היה ב 1914 קרוב לרבבה. מנהל הנטיעות, יצחק וילקנסקי, 
פיתח בב׳ גם חווה להכשרת פועלים חקלאיים ולנסיונות 
במשק זעיר מעורב• הקק״ל הקימה בב׳ גם שכונה לתימנים, 
שעידי במסגרת ביה״ס "בצלאל" שבירושלים. יער-הרצל 
נחרב ברובו בימי-המלחמה, וגם פעולת ביהת״ר ועבודת 
"בצלאל" בב׳ הופסקו באותו זמן. אחר המלחמה הוקמה 
בב׳ חוות־נסיונות חקלאית של ההנהלה הציונית ועל חלק 
מאדמתה יושבו איכרים זעירים אחדים. ב 1926 הועברה 
החווה לרחובות והאדמה והבניינים נמסרו לביה״ס החק¬ 
לאי. — כפר־הנוער נוסד ב 1927 ע״י חוג מיהודי־גרמניה, 
וחניכיו הראשונים היו מ״בית־הילדים", שנוסד בקובנה 
בשביל יתומי המלחמה והמהפכה הרוסית. מטרת ביה״ס היא 
לחנך עובדים למשק מעורב ברוחה של "א״י העובדת" מתוך 
"יחס כבוד" לערכי המסורת היהודית. ב 1933 הורחב ביה״ם 
לקליטת נוער מגרמניה. — למושב החדש, שנוסד בתשי״ב, 
נמסרו אדמות נטושות. 

א. י. בר. 

(ירמיה) — 86111:113111 ץוזז 6 ז 16 — ( 1748 , 

לונדון — 1832 , שם), פילוסוף אנגלי; מגדולי 
המתקנים של החוק והמשפט בזמנים החדשים. ב׳, שגם 
אביו וסבו היו עורכי־דין, נתחנך באופספורד ולמד משפטים 
ב!"!! 5 'מ 01 ;>מ 81 . אך עד מהרה זנח את מקצוע הפרקליטות, 
ומאז התרכז בכתיבת מסכתות בשאלות המשפטים והמידות. 
גם מתוך אותו חלק מכתביו, שנתפרסם בחייו, נמסר הרוב 
הגדול לדפוס לא על ידיו אלא על־ידי ידידיו, וביניהם 
ג׳ון סטיוארט מיל (ע״ע), ג׳ורג׳ גרוט (ע״ע) ופרנסים פליס 
(ע״ע). יחסו של המחבר אל כתביו הוא מקרה נדיר וכמעט 
יחיד במינו בתולדות הספרות החדשה. מתוך 75,000 הגליו- 
נות של כתבי-היד שלו׳ השמורים בספריית ץ! 51 ־ 11761 !ס 
011686 [£ בלונדון, מרובים הם הכתבים, שלא נדפסו עד 
היום. 

ספרו הראשון: 1 מ 16 מ 0 ז 0076 מס )מ 6 ימ 38 ז? \ ("קטע על 



אדוארד בנ׳ש 



309 


בנתם, ג׳רמי—כףתערוגות 


210 


הממשל"), שיצא ב 1776 (לאחר שפירסם מאמרים אחדים 
בעילום־שם), כלל התקפה נמרצת על המשפטן המהולל 
ביותר בזמנו, ויליאם בלקסט(ן. אע״פ שגם מסכת זו נת¬ 
פרסמה בעילום־שם, הביאה לב' פירסום מסויים, והיא שזיכתה 
אותו, זמן מועט אחר הופעתה, בידידות( של המדינאי הלורד 
שלברן ( 6 תז 11 נ 511611 ; לאחר מכן : לאנסדאון [ 116 ^ 10 ) 1,3115 ]), 
שנמשכה עד סוף ימיהם המשותפים. מאחר שהיה בלתי־תלוי 
מבחינה כספית, דחה ב' את כל ההצעות, שהוצעו לו, לעבוד 
לטובת איזו מפלגה מדינית או לטובתם של מנהיגי־מפלגות. 
ב 1785 נסע לרוסיה 
(דרך צרפת, איזמיר 
וקו׳שטה) וישב בה 
עד 1787 ; אחיו, סא־ 
מיואל, היה אז פעיל 
ברוסיה כמהנדס בשי¬ 
רות( של הנסיך פ(- 
טי(מקין, שתיכנן ב¬ 
אותם הימים את הק¬ 
מתו של איזור־תעשיה 
נרחב בדדום־רוסיה. 
ברוסיה כתב ב׳ את 
ספרו 0£ 6 :> 1 ! 6£6 ס 
׳(■! 17511 ("הגנה על 
ההלוואה - בריבית"), 
שעורר ויכוחים מרובים. הספר מבוסס על ההנחה, שאין 
השלטון רשאי להתערב בעניינים כלכליים, ועל־כן אינו 
זכאי להגן על הל(דם; כל אדם הוא השופט הטוב 
ביותר של ענייניו. לאחד שחזר ב׳ ללונדון דרך וארשה, 
ברלין והאג, פירסם ב 1789 את יצירת־המופת הפיל(ם(פית 
והמשפטית שלו, 315 ־ 101 \ ׳ 01 ,> 10 ק 101 ז 1 -ז? 116 ! ס! 1011011 ! 1 ) 0 ז 1£ ; 1 
מ 0 ״ 1,6 8 1513 3001 ("מב(א לעקרונות המוסר והתחוקה"), 
פרי עבודה של 15 שנים, שבה הסביר את עקרונות תורת־ 
המידות שלו. תכניתו של ב' לשיפור הבניה של בתי- 0 (הר, 
שנועדה לאפשר השגחה מרכזית על כל האסירים, — תכנית, 
שהיא ידועה בשם ״פאנאופטיקון״ — לא זכתה מתחילה 
להצלחה; אך במרוצת־הזמן הונהגה בבתי־הסוהר בקובה 
ובאחדות ממדינות־אה״ב. פירסום בינלאומי קנה לו ב׳ לרא¬ 
שונה ע״י המהדורה הצרפתית של חיבורו - 161£215 ) 31165 ז 7 
611316 ? 61 0111116 131:1011 ("מסכות על החקיקה האזרחית 
והפלילית״), 1802 ; מהדורה זו הותקנה על-יסוד כתבי-יד 
וה״מבוא״ ע״י אטין ךימ(ן (:זמסת״סס), מי שהיה מזכיר( של 
מיראב(, שפירסם חיבור זה שנים הרבה קודם שיצא המקור 
האנגלי של הספר (באמריקה יצא בינתיים תרגום אנגלי של 
הספר הצרפתי). ה״מסכות" תורגמו עד מהרה לכמה לשונות 
וכרכים נוספים מכתביו של ב׳ נתפרסמו ע״י דימ(ן בצרפ¬ 
תית. — ב 1792 העניקה האסיפה הלאומית הצרפתית לב׳, 
בתורת תושב־חוץ׳ את התואר של אזרח צרפתי; ואע״פ 
שכמה ארצות אחרות ביקשו להזמינו לשם קודיפיקאציה 
של חוקיהן, שוב לא יצא ב׳ — לאחר שחזר מרוסיה — מאנ¬ 
גליה אלא לשם ביקורים קצרים אחדים בצרפת. באנגליה 
התחילה השפעת מחשבתו של ב׳ להיות מורגשת רק לאחר 
שמלאו לו שישים שנה — לאחר שהכיר את ג׳ימז מיל (ע״ע), 
שיסד ביחד עם אחרים את האסכולה התועלתנית ואת כתב- 
העת ^ 6 ;י\ 1£6 ■ 61 :ז 11115 !״ ¥65 \ ( 1824 ) לשם הפצת הפילוסופיה 


של ב׳, המיוסדת על עקרון התועלת או על עקרון האושר 
הגדול ביותר של מספר האנשים הגדול ביותר. רק שנתיים 
אחר מותו של ב׳ הופיע ב 1834 חיבורו הידוע ביותר בתורת- 
המידות, ^ 06001010 ("תורת-החובות"), ורק תשע שנים 
לאחר מכן הופיעו עשרים ושניים החלקים של כתביו, שכונסו 
ע״י מזכירו ג׳ון בורינג; אך כמה וכמה מחיבוריו, שנתפרסמו 
בדפוס, לא נכללו במהדורה ז(. 

על כל התיקונים המרחיקים. לכת בתחומי המידות, 
החברה, החוקים והמשפטים, שב׳ המליץ עליהם, לימד זכות 
מתוך הסתמכות על עקרון אחד ויחיד: השגת האושר הגדול 
ביותר. ב׳ הודה, שרעיון זה היה ידוע יפה גם לפניו, אלא 
שהוא השתמש בו והגן עליו בעקביות מרובה יותר מכל 
אחד מקודמיו. בכתביו המרובים בשאלות החוק והמידות 
השתדל ב׳ להוכיח, שכל שאר יסודות־המוסר שעליהם בנו 
הפילוסופים את תורוח־המידות שלהם — כגון החוש המוסרי, 
המצפון ומוסר־הטבע — דומשמעיים הם, ולפיכך עלול כל 
אחד מהם לשמש לקבוצה אחת של בני-אדם יסוד להתנהגות, 
שהיא סותרת בהחלט את ההתנהגות, שמסיקים בדין מאותו 
עקרון עצמו בני־אדם בעלי תפיסת־חיים אחרת. ועוד: ב׳ 
יחס לתוצאותיה של התנהגות־האדם חשיבות גדולה הרבה 
יותר מלמניעים הנפשיים שלה, שהרי בפועל — כמו שהטעים 
ב' —, בשעה שאנו מציינים את המניעים, מניחים אנו ללא 
ביקורת הערכה מוסדית מסויימת, ואילו הערכה זו צריכה 
להיות ת כ ל י ת ו של משפטנו המוסרי ולא הנחה מוקדמת 
לו. לעומת זה: ההסתמכות על תוצאותיהם של מעשי־האדם 
מבססת את ההערכה המוסרית על עובדות ניטראליות, על 
הנתונים הקיימים־בפועל והצפויים לעתיד של ההתנסות 
בהנאה ובכאב. 

הפילוסופיה של ב׳ — המשפטית, המוסרית והכללית — 
זכתה להשפעה מרובה כל־כך, שהשנים שבין 1825 ובין 
שנת מותו של ג׳ון סטיוארט מיל ( 1873 ) כונו כתקופת- 
הבנתאמיזם באנגליה. יתר על כן: ב׳ סייע במידה מכרעת 
בבירורן של כמה בעיות חיוניות׳ שעדיין הן מעסיקות את 
עולם־התרבות של זמננו: המלחמה באנטישמיות ובכל 
הפליה גזעית או לאומית; אירגון של שלום בינלאומי 
מתמיד; שיחרור המושבות; יצירת חבר-לאומים ובית־דין 
לסיכסוכים בינלאומיים; קודיפיקאציה של החוק האנגלי 
והאמריקני! צימצום עונש־המוות; שיפור חוקי הפאטנטים; 
בניית תעלות; ביטול עונש מלקות בבחי־הספר! חינוך 
אנציקלופדי; מניעת אכזריות כלפי בעלי־החיים! ייסוד 
באנקים לחיסכון והמחאות־דואר! יצירת לשון בינלאומית; 
בעיות הסמאנטיקה! הקומוניזם והביסוס הביקרתי של 
חורת־הסידות. 

־ 13 < ,£ ; 1 , 01 ? , 1900 ז 111111101-101%$ י>; 77 ,ת 11£ ק£ן 15 

; 1901 , €> 1 { 111050£/11£ ?ק 1£ * 11€011$1 ) 10 114 ) 1011011 * 101-1 0 ^ 1 י ץ׳ 10 

. 1952 , 1 ( 040 ' 1 01 1€ !% 1 )ה 0 1 ה 10 ) /מ״> 5 , 1£ >ז £3 וז 1 ט 83 ,( 1 

ד. ב. 

?("תערובות, אחד מבניה של ארץ כבושה, המוחזקים 
ברשותו של הכובש כערובה, שהעם המשועבד 
יפעל לפי רצונו של המנצח, מתוך הנחה, שאם לא יעשה כך 
יוצא בה״ת להורג או ישאר בשבי זמן בלתי-מוגבל. 

המנהג של נטילת ב׳ לצורך זה, עפ״ר מבני־האצולה ומן 
המקורבים למלכות, כבר היה קיים בימי־קדם. המקרא מספר, 
שאחר נצחונו של יהואש מלך ישראל על אמציה מלך יהודה 



ג/ בנתאם 



211 


בך־תערובות—בס, שבתי 


212 


לקח יהואש "את כל הזהב והכסף ואת כל הכלים הנמצאים 
בית ה׳ ובאוצרות בית המלך ואת בני התערובות וישב 
שומרונה" (מל״ב יד, יד ז דה״ב כה, כד). בערבונות חיים 
כאלה, שניטלו בתקופות השונות, אפשר להבחין שני סוגים 
עיקריים: א) ב", שנוטלים ממדינה כדי שתבצע בנאמנות 
את המוסכם בחוזה מדיני חשוב, ביהוד תנאים כגון החזרת 
שטחים כבושים וכד׳ * ב) ב", שנלקחים ע״י צבא פולש לשם 
ערובה, שהאוכלוסיה תימנע ממעשי־איבה ומפגיעות בצבא- 
הכיבוש. בני־הת׳ מסוג א׳ היו עפ״ר אצילים, ולפעמים אף 
נציגי־המדינה, שניהלו את המו״מ וחתמו על ההסכם. המדינה, 
שקיבלה אותם, בהגה להבטיח, שעם ביצוע ההסכם יסתיים 
שביים ויוחזרו לארצם. המקרה האחרון של מתן ב״ת מסוג 
זה אירע בשנת 1748 , כשאנגליה נתנה כערבון לצרפת שני 
לורדים עד שיוחזר האי כף ברטון (מ 0 *מ 8 שתבכ>) על-פי 
חוזה־השלום של אכן, שנחתם באותה שנה. האצילים הוחזרו 
לאחר שנה. ב״ת מן הסוג השני היו עפ״ר קצינים צבאיים, 
שנמסרו לידי המנצח כפיקדון למילוי תנאי־הכניעה. אך 
בתקופה החדשה הונהג שינוי בתחום זה. במלחמת גרמניה— 
צרפת ( 1870 ) לקחו הגרמנים בשבי אזרחים שלא מן הצבא — 
נכבדים או בני־אדם מן השורה — במגמה להרתיע ע״י כך 
את האוכלוסיה מלבצע פעולות־איבה. דוגמות לנטילת ב״ת 
מסוג זה אנו מוצאים גם במלחמת־הבורים. אך במלחמת־ 
העולם הראשונה וביחוד בשציה, היו הגרמנים נוהגים לא רק 
לקחת ב״ת אלא אף להרגם, ביהוד אחר מעשי־חבלה של 
פארטיזאנים ואנשי־גרילה. במגילת לונדון ( 8.8.1945 ) של 
בית־הדין הצבאי הבינלאומי נכללה "הריגת בני תערובות" 
ברשימת פשעייהמלחמה, ומבצעיהן של רציחות אלו נידונו 
על מעשיהם. במדינת־ישראל פורשה עמדה זו בחוק לעשיית 
דין בנאצים ובעוזריהם, תש״י— 1950 (ספר החוקים, מס׳ 
57 ). אמנת ז׳נווה מספר 4 משבת 1949 בדבר הגנת אזרחים 
בימי־מלחמה אוסרת (בסעיף 33 ) להעניש אדם על עבירה 
שלא עבר הוא גופו, וכן היא אוסרת מעיקרם מעשי־תגמול 
כלפי אזרחים. בסעיף 34 של אותה אמנה נקבע בבירור, 
ש לקיחתם של ב״ת אסורה. 

. 11 . 03 ) ׳,/״.) 81 הס 110£1 ץ 11£ ? 1 , 110,111 חסי],[() .. 1 .£ ״ 1 

־ 7711 ,) 1211 )^ 7 1 >ז £0 ; 589-92 , 11 \ 1952 .(זנ 01 גחזש]חג.ז 

; 1 ( 800 871111/1 ) 6 ) 0/0 3 ! 0 / 0 1£ ז 11 ! 1 ){ 

.( 296-310 ,[ 1918 ] ז\ 3/ 1 * 11 ■, XX מ 0 >/ 3 מ^מ/ / 0 

ש. רו. 

בם, שמו של אחד מן הרוחות העממיים או האליליים 
השניים־במעלה במצרים הקדומה. ב׳ תואר תמיד 
כננס מעדות־גוף ועקום־רגליים! זקנו מגודל פרא ועל ראשו 
עמרת־נוצותן עפ״ר לשונו משורבבת ותלויה מפיו! יש לו 
זנב־ברדלס אחד ואבר־מין מופרז. פיטרי סבור׳ שבשם ב׳ 
נקרא נמר־הציד ( 313 ( 1 ״( ^מסתץ 0 ), אך לא נמצאו סמוכים 
לכך. לדעת גארדינר כלול בהיארוגליף של השם ב׳ סימן, 
שמציין את הדג £״ 3 נ 51 ג 311 נ 1 ק 0£ ס:ם£?; אך קשה למצוא קשר 
בין ב׳ ובין דג זה. 

ב׳ מופיע רק בשרידים ובכתובות שמסוף ימי השושלת 
ה 18 (המאה ה 14 לפסה״נ). בעיקרו הוא רוח טוב, שמגן 
על האדם, והוא פטרון הנגינה, הריקודים וטיפוח־הגוף. 

נמצאו חלקי מיטות ומסעדי־ראש, שקושטו בדמותו של 
ב׳. יתכן, שמתחילה לא נחשב ב׳ אלא כמעורר ומחזק 
את כוח־הגבר, אך במרוצת־הזמן הפך לרוח שומר ומגן 


על בני-האדם כשהם יש¬ 
נים וערים. כן נתפרסם 
כמגן לנשים הרות וליו¬ 
לדות ־ ובראה שאפיו 
האיתטי המקורי גרם, 
שנעשה גם פטרון לטי¬ 
פול בגוף וכן לנגינה 
ולריקודים — פעולות, 
שהיו קשורות, אפשר, 
מעיקרן במאגיה אידו- 
טית. 

כיוון שב׳ לא נמנה 
על האלים הראשיים, לא 
נבנו לו מקדשים מיוח¬ 
דים. בעיקר שימש בתפ¬ 

קיד אפי ט י 1 פסי ב ק מיעדת האל בם. ־סלו, מאגד״יל. הלובי, ־איים 
ולוחיות מפני עין־הרע, 

שבהם הוא מתואר — מימי אל-עמארנה עד התקופה הרו¬ 
מית — כשהוא לעצמו או ביחד עם סמלים או דמויות 
אפיטרופסיים אחרים. 

;( 188-190 . 1405 ) 40-41 , 1911 ^ , 01-16 ? .־ 1 . 1/1 
— חבוח-ס! .\־, ;( 1905 — 1886 . 1405 ) )\^ 15. XXX^^^—XXX ? 

, 11 ■ר) 1 > ^־/א^־ס/סיס׳זז ,,ייסקגזס . 11 

■ 120 ה 11£10 ?% 016 , 30 ( 11 ־ £1 ; 85 .׳ג . 5 , 1926 

,■ט>ח 7 הז 8 ? 0 ח 110 ז 03 . 11 . ; 395 , 147 , 1934 

, 99 * 1952 ,)!/ ,־ € 1 ם 0 € 1 $ .״ 1 

״ 161 > €) 0 €$€% 1 €% , 1 !תגי! 3 . 14 ; 1858 , 0 %£$$ '{? 

. 1896 

א. מ. ה. 

03 ה, ךנה — 835801 0 ת 80 — ( 1855 , לינוויל — 1924 , אל־ 
ג׳יר), מזרחן צרפתי. למד ב״ביה״ס ללשונות מז¬ 
רחיות חיות" וב״ביה״ס ללימודים גבוהים" שבפאריס! ב 1880 
נתמנה פרופסור לערבית בביה״ם הגבוה למדעי־הרוח באל- 
ג׳יר, ומ 1884 עד סוף ימיו שימש מנהלו של מוסד זה. 
ב 1881 — 1900 ערך מטעם הממשלה הצרפתית מסעי־מתקר 
בארצות אפריקה הצפונית. 

ב׳ היה מייסדו של חקר הלשונות הברבריות והפולקלור 
הברברי, מכתביו בתחומים אלה יש לציין : - 105 8010 x 100 סא 
810 נ! 803 (״רשימות למילונות ברברית״), 1883/8 , 

סידרת חיבורים על ניבים ברבריים (לאחרונה ,ס-״מז״מגתס 
1908 1:01131087 110110011311-0 > ) 0 1131081105 >) ואספים של 
סיפורי־עם ברבריים. 

ב׳ עסק גם בספרות הערבית: - 10 ח 3 30380 0$10 סק 1.3 
110 !> 1 מ 15131 (״השירה הערבית שלפני האיסלאם״), 1880 . אחד 
מוחו נתפרסם חיבורו 105 > 1 ז 10£0 סס 00011 $ , 000105 מ 0111 41110 ^ 
303805 ("אלף ואחד מעשיות, סיפורים ואגדות ערביים"), 
1924/7 , בשלושה כרכים. כמרכן תירגם לצרפתית את 
הספדים החיצונים מחבשית ( 1893/99 ). 

בנו, אגרי ב׳ ( 1893 — 1926 ), חיבר, בין השאר, £5531 
80080005 105 > 00311100 ) 110 13 5110 ("מסה על ספרותם של 

הברברים"). 

;(כולל ביבליוגראפיה מפורטת) 1923/5 ,, 8 

. 1928/9 ,. 8 1-10111 131 ז 10 ת>^ 1 

ב?ה 1 יןן (״*׳ 8358113 ״ 3 ־>), ד.ץויןר יןנכןב ( 1679 — 
1750 ), חוקר המקרא והספרות התלמודית. ב/ בן 
למשפחת מהגרים קאלוויניסטיים מהולאנד, נתמנה ב 1701 
מורה ל״פילולוגיה הקדושה" בגימנסיה בהנאו, עיר־מולדתו, 
ואחר־כך (מ 1716 ) היה מנהל־גימנסיה בצרבסט. ב׳ התעניין 


בספרות הרבנית ואף עורר את תלמידיו לעסוק בה. הוא 
חיבר והוציא יותר מ 100 ספרים — בכללם ס׳ תהלים עם 
פירוש עברי מלוקט (חע״ב) ו״סוגיות התלמוד" של משה 
בן דניאל מרוהטין בצירוף תרגום לאטיני של ב׳ ( 1714 )! 
העובדה, שהתרגום נתפרסם זמן קצר־ביחס לאחר שהמקור 
ראה אור בגאליציה (ז׳ולקווה, תנ״ג/ 1693 ), מעידה על קשריו 
ההדוקים של ב׳ עם מלומדים יהודיים. כן תירגם ב׳ ללאטי־ 
נית חלק ממשנה־תורה לרמב״ם. ב 1707 בערך הקים ב׳ 
בהאנאו בית־דפוס עברי, ובו הדפים את ספריו וכמה ספרים 
עבריים אחרים, ביניהם את פירוש התורה ליצחק אברבנאל 
(ע״ע) עם סימני פיסוק ומפתחות ( 1712 ). בהקדמתו להוצאה 
הנזכרת של ס׳ תהלים הודיע ב׳ על כוונתו להוציא את כל 
כתביו של יצחק אברבנאל, אלא שהדבר לא נסתייע בידו. 
ב׳ נבחר כחבר האקאדמיה למדעים בברלין. 

בסו׳ ה 3 ?ז? 1 נן ( 83550 5083511011 ), רופא ופילוסוף צרפתי 
מן המחצה הראשונה של המאה ה 17 ! מחלוצי 
החשיבה המדעית החדישה. ב׳ היה רופא ולמד באקאדמיה 
של פונט־א־מוסון ( 8401158011 ־ 3 ־ 001 ?) שבלורן. חיבורו הראשי 
"פילוסופיה־של־הטבע כנגד אריסטו בשנים־עשר ספרים" 
(^ 11801 X1 מ 010100 ) 3015 / ./י 1 > 3 11311103115 8130 ק 811050 ?) יצא 
לאור ב 1621 בז׳נווה. — משנתו הפיסיקאלית והכימית של ב׳ 
קובעת לה מקום בין משנתו של ג׳ורדנו ברונו (ע״ע) לז 1 
של דקדט (ע״ע). קרוב לוודאי, שהושפע הרבה מן הראשון 
והשפיע לא מעט על השני, וכן על כל החוג של החוקרים 
הפאריסאיים, שחידשו את תורת האטומים, וביחוד על גסנדי 
(ע״ע)! הרבה מהם מזכירים את שמו של ב׳ לשבח. בחורה־ 
החומר שלו נתכוון ב׳ להשלים בין דעותיהם של אנכסגורם 
(ע״ע), דמוקריטוס (ע״ע) ואפלטון (ע״ע), ולהקים על הצד 
השווה שבהם תו ר ת-אט ו מ ים חדשה, שיש סיפק בידה 
לבאר את עיקרי התופעות הטבעיות. לפי דעתו, מורכב כל 
היש מחלקיקים דקים מאוד, הם האטומים, שלפי טבעם הם 
שונים זה מזה ואינם משנים את טבעם גם בתרכובת. ב׳ היה 
הראשון בפיסיקנים החדשים, שתפס תפיסה ברורה אח מושג 
המולקולה. הוא סבור, שהאטומים הלא־נראים מצטרפים 
לחלקיקים נראים במעלות שונות: ראשונה, שניה וכר, עד 
שהוויה והפסד בטבע אין פירושם בהכרח הרכבה מאטומים 
או הפרדה לאטומים, אלא הרכבה לתרכובת גבוהה במעלה 
או הפרדה לתרכובת נמוכה במעלה! ומכאן הרבגונות שבעולם 
הגופים הטבעיים. — ב׳ דחה את תורתו של אריסטו (ע״ע) 
בדבר ה״צורה" כסיבה פועלת, ובזה תקף את תפיסודהטבע 
של האסכולסטיקה. לפי בי, צורות האטומים קבועות ועומדות 
ללא שינוי משעת הבריאה! היסודות הם עצמם בלתי משתנים 
(סובסטאנציות). ה״טבע״ בלבד — שהוא אלוהים, או רוח 
שלם בדעת וביכולת — הוא הכוח המניע והסיבה הפועלת 
בכל. כל תנועה נעשית ע״י רוח זה באמצעות חומר דק מאד 
ואחד בטבעו — ה״אתר" (ע״ע), הממלא אח הרווחים בין 
האטומים! ב׳ מזהה אותו עם ה״ריק" של דמוקריטוס. האתר 
מלא תנועה בתוך עצמו וע״י כך הוא מפעיל את האטומים 
ומביאם לידי תנועה, שהיא־היא ׳סיבת ההתקשרות וההת¬ 
פרדות, ההתכנסות (צפיפות) וההתבדדות (קלישות). כנראה, 
היה ב׳ הראשון, שהבחין את מצבי-הצבירה ביחסיהם ההדדיים 
הנכונים (הוא דוחה בהחלט גילגול "מים" ב״אויר" כגילגול 
יסוד ביסוד) והסביר את גילגוליהם זה בזה, וכן אח תופעות 
החום והקור, בדרך קינטיח־מכאנית כשינויי-תנועה בלבד. 



215 


כסו, סבסטין—בסומולנד 


216 



בא 0 .'נ 1 ו?נד: כפר על י 5 ירים 


אולם — שלא כתפיסה המדעית החדישה — לא בתכוון בכר 
ב׳ לשינויי־תנועה בין מולקולה אחת לשניה, אלא לשינויי־ 
מבנה בתוך המולקולה גופה! במחשבתו עדיין לא הבשילה 
ההבחנה הברורה בין תהליך פיסיקאלי לכימי. — כברונו כך 
החזיק אף ב׳ באטומיסטיקה מאתמאטית. הצד השווה שבתו־ 
רותיהם, שאין האטומים אלא אבק־עולם בידי האתר הנע 
בתוך עצמו והצר — אגב תנועתו — את צורותיו של העולם 
הנראה! הוא — נפש־העולם, והאט,ימים — גוף־העולם. אעפ״ב 
יש בין ב׳ ובדונו הבדל גדול בעיקרה של המגמה. ב׳ אינו 
כרוך אחר הבעיות המטאפיסיות שבתורת־הטבע, ואין 
במשנתו מקום למושג המונדה ולאטומיסטיקה של החלל! 
הנושא של פעולת הרוה בעולמו הוא האטום הגשמי של יסוד 
מסויים בלבד. 

. 467-481 , 1890 , 1 , 2 ) 1 ^ 1,355 .א 

מ. ה. ב. 

בסוטו^ד ( 1 > 1013£1 ע 83$ ), ארץ־חסות בריטית במזרחה של 
אפריקה הדרומית. גבולותיה: מדינת אוראנג׳ במערב. 
ארץ־הכף בדרום־המזרח ונאטאל בצפודהמזרח! שטחה 
כ 30,230 קמ״ר ומספר אוכלוסיה (ב 1946 ) כ 565,000 , מהם 
כ 1,700 לבנים. ב/ שהיא כולה בגלילו של נהר אוראנג/ 
העובר בה מצפון־המזרח לדרום־המערב, היא ארץ־הרים 
במזרחה ובצפונה (השיא 3,100 מ , ) וארץ־רמות במערבה 
ובדרומה (הגובה הממוצע: למעלה מ 2,000 מ'}. אקלימה 
דומה לזה של מדינת אוראנג׳ (ע״ע אפריקה הדרומית, 
ברית), אלא שהוא קר יותר וגשום יותר משום גבהה המרובה 
יותר של ב׳. ביוני יורדת לפעמים הטמפראטורה בתחומי 
הגובה הממוצע עד ל 0 ס!-. הגשמים יורדים בעיקר בקיץ 


(נובמבר—מארם), ושיעוריהם ברמה — כ 500 מ״מ לשנה, 
בהר — כ 750 מ״מ. הצמתיה הטבעית מורכבת בעיקרה 
משיחים ועשבים, שמשמשים מרעה לבקר. בהרים נשארו 
שרידי־יער. 

התושבים הם בני השבטים של סוטו־צ׳ואנה, מגזע הבאג־ 

טו (באסוטו — אנשי־סוטו). הם עם מוכשר לעבודה וכמה 
רבבות מהם מועסקים ע״י לבנים מחוץ לב׳ במכרות הזהב 
והיהלומים ובעבודות קשות אחרות ונחשבים לטובי־הפועלים. 
האוכלוסיה הלבנה בב׳ מורכבת מפקידים, מיסיונרים וסו¬ 
חרים, ועבודת־האדמה, וכן העבודה במכרות, אסורה לבניה. 
בהשפעת המגע עם הלבנים קיבלו כמחצית בני־ב׳ את 
הנצרות! רובם פרוטסטאנטים ומיעוטם קאתולים. הישוב 
צפוף ביותר באיזודיהנמוך ביותר, הגובל באוראנג׳. עיר־ 
הבירה, מאסרו, שבה כ 4,000 נפש, יושבת על הגבול המערבי. 
מקורות־הפרנסה: חקלאות מכוונת לסיפוק צרכי־האיכר, 
גידול בקר וצאן (קצתו לשם יצוא: בהמות, עורות וצמר), 
ועבודות מחוץ לב/ — פרט למסה״ב הקצרה, המחברת את 
מאסרו עם קו בלומפונטידדרבן, אין בב' מס״ב. 

ב׳ מחולקת ל 9 מחוזות,' ובכל מחוז כמה נפות קטנות. 
שהן תחומי־מושב של שבטים קטנים. ראשי־השבטים, שעפ״ר 
הם מושלי־הנפות, כפופים למנהיג ממשפחת מושש, שנתון 
לפיקוחו של הנציב הבריטי (ז€מ 115510 מךת 00 1 ח 10 > 8€51 ), 
היושב בב/ זה האחרון מקבל את סמכותו מן הנציב 
העליון, הממונה על ב׳ ועוד שתי מדינוודילידים באפריקה 
הדרומית (בצ׳ואנאלנד וסואזילנד). מ 1903 ואילך מתכנסת 
בב׳ בכל שנה אסיפה מייעצת של ראשי־השבטים, שכוללת 
100 חברים. 


מ. ב. 



217 


כסוטולנד—גסוי, יעקב 


218 


ה י ם ט ו ר י ה. עד המאה ה 19 היה תחומה של ב׳ מאוכלס 
על־ידי בושמנים (ע״ע אפריקה, עמ׳ 316 — 321 ), שלא יכלו 
לעמוד בפני שבטי הבאנטו, שעלו מצפון, ובפני הבורים, שהוד 
קדמו מדרום. מ 1800 ואילך נדחקו הבושמנים ע״י הבצ׳ואנה 
מגזע הבאנטו, שמנהיגם מושש (ע״ע) ליפדם ( 1815 — 1837 ) 
ללאום הבאסוטו. הבורים הופיעו באיזור שמצפון לנהר־ 
אוראנג׳ בזמן הנדידה הגדולה שלהם ( 1835 — 1837 ). הסיכ־ 
סוכים בין הבאנטו לבין הבורים גרמו להתערבותם של 
האנגלים, שמדיניותם הקולוניאלית היתה מבוססת ברוב 
המקרים על תמיכה בילידים נגד המתיישבים ההולאנדיים. 
ב 1842 אסר מושל מושבודהכף סר ג׳ורג׳ נאפיר (ז 10 קגא) 
על התקדמות נוספת של הבורים מצפון לנהר־אוראגג׳ 
וב 1843 כרת חוזה עם מושש על הקמת מדינת־הילידים ב׳, 
בחסותה של בריטניה, בשטח הנהריים אוראנג׳ וקאלדון 
("ס^ס). — הסיכסוכים בין הבורים ובין הבאסוטו, וכן 
בין הבאסוטו ובין שאר שבטי־הבצ׳ואנה, נמשכו גם אח״כ. 
לאחר שבריטניה הסתלקה (ב 1854 ) משלטונה העליון על 
מדינת־אוראנג/ פרצו ב 1865 קרבות בין הבורים לבין הבא־ 
מוטו. מאחר שידם של הבורים היתה על העליונה, חזרה 
בריטניה ופרשה, לפי בקשתו של מושש, את חסותה על ב ׳ 
( 1868 ). לפי חוזה 1869 בין בריטניה לביו אוראנג/ סופחה 
לתחומה של אוראנג׳ ״הטריטוריה הכבושה״ — הרצועה 
הסוריה שממערב לגהר־קאלדון, וב 1871 — לאחר שמת 
מושש — סופחה ב , למושבת־הכף. המרד בשלטון הבריטי, 
שפרץ בדרומה של ב׳ בראשותו של מוירוזי ( 051 ז 101 \), 
1879 , היה מלווה בקרבות קשים ונסתיים עם כיבוש בירתו 
של מנהיג זה. ב 1883 הונהג בב׳ שלטודבית, וב 1884 הופ¬ 
רדה ב׳ ממושבת־הכף, והשלטון העליון עליה הועבר למשרד־ 
המושבות הבריטי. ב 1903 הוקמה בב׳ מועצה לאומית, מור¬ 
כבת בעיקרה משליטים מקומיים, שהיא קיימת עד היום (ר׳ 
למעלה) ושהחלטותיה אינן מחייבות את המושל הבריטי. 
אפריקה הדרומית רוצה בסיפוחה של ב׳ לתחומה — דבר, 
שמתנגדים לו הן בני־ב׳ והן בריטניה. 

7/46 ,מ 10 ז 11 <£ .£ ; 1909 , 105 * 1 * 30 7/16 י ו £1 י 3 > 3£ ^ 1 . 0 

* 1 ( 1 / 0 3146 7/16 . 0 ; 1923 , 1 ) 2 * 305141010 / 0 0 ) 3050 

. 1950 , 305010 

א. אח. 

?פוי ( 1 ׳\ £35€ ), משפחה יהודיודאיטלקית ממוצא גרמני. 

בעברית קראו לעצמם בניה בשם "בת־שבע" ובראשי־ 

תיבות: ב״ש. השם נפתלי היה מצוי במשפחה, ולפיכך נטלו 
להם אחדים מהם כסמל ראש של צבי, בהתאם לברכת יעקב 
(בראשית מט, כא), ונודעו בשם בסד צ׳רוטו ( 110 ^זת 0 — 
באיטל׳: צבי קטן), ואחדים — סירה, בהתאם לברכת משה 
(דבר׳ לג, כג), ונודעו בשם בסף דלה גונדולה ( 1013 >! 61 § — 
באיטל׳ סירה). לא ברור מה היתההקרבה שבין משפחה זו 
ומשפחת בסוי בפרג (ע״ע בסוי, יעקב, אציל לבית טרויאני 
ברג). האחים אברהם ויוסף אברהם, בניו של שבתי מתתיה 
בת־שבע, היו מדפיסים בסאלוניקי( 1594 — 1605 ). יוסף אברהם 
נעשה אח״כ מדפים בדמשק ( 1605 — 1606 ) בעוד שאחיו 
שימש כמגיה בדפוס ורונה. 

במאה ה 18 היגרו אחדים מבניה של משפחת ב , לאנגליה; 

מהם ומצאצאיהם יש להזכיר את נפתלי ב׳ ( 1738 — 1808 ), 
ששימש נשיא של ועד שליחי־הקהילות באנגליה ; נתנאל ב' 
( 1792 — 1869 ), שהיה עורך־הדיו(הפרקליט) היהודי הראשון 


באנגליה* ג׳ורג׳ ב׳ ( 1794 — 1845 ), שהיה ארדיכל נודע! 
ג׳ימז פלדיו ב׳( 1832 — 1871 ), מחוקרי הודו; יעקב ב׳ צ׳רוטו 
( 1682 — 1783 ), הידוע יותר בשם ג׳ימז צ׳רוטו, שנתפרסם 
כמוסיקאי, קומפוזיטור וצליסטן, שהנהיג באנגליה את הנגי¬ 
נה בצ׳לו, ובנו ג׳ימז צ׳רוטו( 1746 — 1837 ), אף הוא מוסיקאי, 
שהיה מטובי הצ׳ליסטים האנגליים בזמנו. שניהם, האב והבן, 
חיברו יצירות קאמריות שונות, ביהוד לצ׳לו. הרוב של בני 
משפחה זו (שעמהם נמנתה אמו של בנימין דיזראלי) לא 
השתייכו לקהילה היהודית. 

ב 5 ף (בת-שבע), יעכןב, אציל לבית טרויאגברב - 

8 ז 6 נ 11 ז:>גז:>־ 1 ' 1 ו 01 ׳\ ־ 1161 >£ ,ו׳\ 635$£ 311013 ( — ( 1580 , 

פראג — 1634 , מלדה בולסלאב [יונגבוגצלאו]), יהודי־חצר 
בוהמי. ב' היה ממשפחה פראגית אמידה ובצעירותו כבר עסק 
במסחר גדול והשיג כתב־זכויות מן הקיסר רודולף 11 (ע״ע), 
שפטר אותו מן ההגבלות, שהיו מוטלות על שאר היהודים, 
הן לגבי מו״מ והן לגבי מקום־מגורים; כמרכן שוחרר ב׳ 
מענידת הטלאי הצהוב. לכתב־זכויות זה היה שותף גס אחיו 
בכורו של ב/ אך בתואר "יהודי־חצר קיסרי" נקרא אך ב׳ 
לבדו ( 1611 ). בימי מלחמת שלושים השנה (ע״ע) עלה ב׳ 
לגדולה משום הצורך במזומנים, שגבר אז ביותר. ב 1621 
פיחתה הממשלה את ערך־המטבע, וב׳ נעשה ספק־הבסף 
הרשמי היחיד של המיטבעה המלכותית. כדי להגדיל את 
הכנסות־הקיסר הופקדה ב 1622 טביעת־המטבעות בידי חברה 
פרטית, שבין 14 חבריה היו ב׳ והמצביא ולנשטין (ע״ע); 
ב׳ געשה אז ממקורביו של המצביא, והידידות ביניהם נת¬ 
קיימה עד סוף ימיהם. החברה הנזכרת שילמה לאוצר־המלבות 
דמי־חכירה בשיעור עצום. ב' נשא בנטל העיקרי, ובזכות זו 
הועלה — יומיים אחר ייסודה של החברה — לדרגה של 
אצילות עוברת בירושה, ואף הוענק לו מגן־אצילים (דמות 
אריה בצבע תכלת עם שמונה כוכבים אדומים בשדה ירוק) — 
המקרה הראשון למתן מעמד מעין זה ליהודי ב״קיסרות 
הרומית הקדושה". החברה הביאה לב , מחים, ונוסף על כך 
היו לו הכנסות לא מועטות מעסקי המינזבעה, אך בפי העם 
כונה המטבע המופחת "שמילסמאלר" (שיבוש מ״סימיליס- 
טאלר״, דומה לטאלר) — כינוי, שהיה עשוי להזכיר את חלקו 
של יהודי בתהליך האינפלאציה. ב 1623 פורקה החברה, 
וקרנו של ב׳ התחילה יורדת. 

נוסף על אויביו מן הנוצרים, חיו לב׳ שונאים אף בין 
היהודים. ב׳ לא התכחש לעמו, ולא עוד אלא שבדומה 
לנגידי־ספרד ביה״ב, וליהודי-החצר בגרמניה כ 100 שנה 
אחריו, היה פעיל בתוך עדתו. הוא דאג להרחבת הרובע 
היהודי בפראג ע״י קנייתם של 40 בתים, שנתפנו עם גירושם 
של הפרוטסטאנטים מן העיר. ב׳ נבחר לפרנס־הקהילה ( 1618 , 
1620 ) וגם לראש-הקהל ( 1627 ). הוא גם הגן על אחיו בשעת־ 
צרה: כשנכבשה פראג על-ידי הקיסר פרדינאגד 11 ( 1620 ), 
שדדו חייליו את העיר, אך מפחד השומרים המיוחדים, 
שהופקדו על הרובע היהודי, לא נגעו ביהודים לרעה. כן 
הציל ב׳ את ר׳ יום־טוב ליפמן הלר (ע״ע) ממאסר על־ידי 
מה שנתן לקיסר סכום־כסף גדול ככופר-נפש ( 1629 ). אך 
מתנגדיו של ב׳ טענו, שבהנהלת ענייני-הקהילה, וביחוד 
בחלוקת-המיסים, לא נהג בלא משוא־פנים. נתאדגנה נגדו 
מפלגה, שכונתה בשם ״החלק שהכבידו עליו״ (- 86 ז 6 !> 
1 * 76 16 ז^! 301 ), כלומר, הקבוצה שסבלה ביותר מלחצם 



219 


בםוי ׳ יעל,כ—בסוס קסידם 


220 


של המיסים, ■שהוטלו על־ידי ב׳ ומפלגתו. ב 1631 נאסר ב , 
בפקודת הקיסר וכל רכושו הוחרם, ומשערים, שיד שונאים 
מן היהודים היתה בדבר, כמו שהיתה גם במאסרו הנזכר של 
ר׳ יום־טוב ליפמן הלר. ב׳ הצליח להשתחרר מן המאסר, 
ולאחר שיחתרו פנה לא לפראג, אלא לעריו של ולנשטיין, 
במקום שנפטר הדשיים אחר רצח המצביא. 

יו״ט ליפמן הלר, מגילת איבה, 1837 < <׳<£ .£ 

016 ) £ 716 £ 6 $ £ 671 0 / 271 [ 4761551 £ £ 46 2.611 ■? 214 4612 ) 1 [ 70 £ 67 ? 

^ 212 [ 06 , 00 ^ 1111 ) 001 .£ . 4 ;( 1927 , 870% 111 144611 [ 

- 144612 [ 1 ) 1471 144611 [ , 1 ) 001 . £1 ; 11/1 ) 0164 8 146 ) 141 [ ס 21414 
. 1934 , 80/1771612£ £617161714611 

ר. ק.ע. 

בס 1 לו! ( 638013 )׳ שמה של משפחה יהודית ענפה׳ שכמה 
מבניה באיטליה ובא״י נתפרסמו במאות ה 15 —ה 18 
כרבנים, סופרים ומגיהים. מוצאה של משפחה זו הוא, כנראה, 
מבאזל, ומכאן שמה. השם באזיליאה ( 6381103 ■— הצורה 
הלאטיגית־איטלקית של שם העיר באזל) זהה׳ כנראה, אף 
הוא עם השם ב/ המפורסמים שבבניה של משפחה ז 1 הם: 
משה בן מרדכי (ר׳ להלן) ושלמה אביעד שר שלום בזילאה 
(ע״ע). 

משה בן מרדכי ( 1480 , פיסארו — 1560 , צפת)׳ היה 
חותם בכינוי: צרפתי׳ ואפשר, שמוצאו היה מצרפת. ב/ שהיה 
רב בעיר־מולדתו, תמך בהוצאת הזוהר ע״י תלמידו עמנואל 
מבנונט(, וה״פסק" שלו בנידון זה נדפס בראש הספר "תיקוני 
הזוהר״, מאג טובה שי״ח. ב 1521 עלה לרגל לא״י ושהה בה 
יותר משנה וחצי. הדו״ח על נסיעתו (בכתב־ידו של ב׳) 
היה לעיניו של ר׳ עזריה מן האדומים (מאור עינים, פרק נ״ז׳ 
חוצ׳ קאסל, עמ׳ 450 )׳ הקורא לו בשם: "קונטריס מהלך 
הגאון הר״ר ר׳ משה באסולה דל". בפעם הראשונה נדפס 
הדו״ח בעילום שמו של המחבר בתוך הספר "שבחי ירוש¬ 
לים" של יעקב בן משה חיים ברוך (ליווינו תקמ״ה) בשם: 
"פרשת אלה מסעי ישן נושן לא׳ קדוש בשנת רפ״א ורפ״ב". 
י, בן־צבי, שהצליח לזהות את המחבר, פירסם מחדש את 
המסע ע״פ כתב־יד (ירושלים 1938 ). ספר זה, שנתחבב על 
קהל־הקוראים, בין השאר משום בהירות־ההדצאה שלו, זכה 
למהדורות הרבה! מעלות אחרות של המחבר, שניכרות 
בספר, הן: חוש־ביקורת, הבחנה בתנאים הכלכליים והחברו¬ 
תיים, שמצא במקומות מסעותיו, וחיבה לאמת. במקום שלא 
היה ב׳ בטוח בנכונותם של הדברים שהוא מעלה על הכתב, 
הוא מוסרם בשם "יש אומדים". בסופו של הספר ניתנים: 
תיאור מן החיים הציבוריים של הקהילה היהודית בירושלים, 
ידיעות על נהר־סמבטיון, כפי שלקט ב׳ מן השמועה, והודאות 
לתירים. כשחזר ב , ממסעו התיישב באנקונה, שבה נתמנה 
ראש־ישיבה. כאן ניהל ב 1556 את ההתנגדות לחרם, שגרציה 
נשיא (ע״ע) השתדלה להטיל על נמל-אנקונה, כתגמול על 
טריפת האנוסים שם. בפנייתו לרבני-תורכיה בעניין זה 
ציין, ששארית־הפליטה של קהילתו עדיין חיה בנמל אנקונה 
והחרם עלול להמיט עליה שואה. הצעתו היתה: לבטל את 
החרם על הסוחרים שסחרו עם אנקונה או להתיר לכל קהילה 
להחליט בשאלה זו על דעת עצמה. בסוף ימיו חזר ב׳ לא״י 
והתיישב בצפת, במקום שנתקבל בכבוד ע״י רבני-המק־ם, 
ובתוכם ר׳ משה קורדובירו. 

י. בן צבי, מסעות א״י לד משד, באסולט, תרצ״ח (תש״ג) 2 ; 

א. יערי, מסעות ארץ ישראל, תש״ו! ב• רות, בית בשיא, 

תשי״ג. 

ב. ר. 


בס![/ כלי-נשיפה עשוי עץ? נקרא בלשונות אחדות בשם 
פאגוט (; 3800 ?). יש לו פיה בעלת שני קנים, 

שהמנגן מחזיק אותה בין שפתיו. לא ידוע היכן, אימתי וכיצד 



<יאםח 


הותקן הב׳ הראשון. במקורות הספרותיים אינו נזכר קודם 
סופה של המאה ה 16 . הצורה המודרנית של הב׳ היא פרי 
עבודתם של ממציאים מתחילת המאה ה 19 . 

בסזם (; 0 קקף 8 ), אחשדדפן של בקטריה (ע״ע) וסוגךיאנה 
(ע״ע) בימיו של דריוש 111 (ע״ע), מלך פרס. 

אחר המפלה שנחלו הפרסים מידי אלכסנדר מוקדון (ע״ע) 
בגוגמלה (ע״ע), ב 331 לפסה״נ, ליווה ב׳ את דריוש שנר¬ 
דף על : ידי המנצח, בדרכו אל הפחוות הרחוקות במזרח, אך 
בדרך החליטו גדולי-פרם להיפטר מן המלך החלש ולהכיר בב׳ 
כבמנהיג לאומי לצורך המלחמה במוקדונים. ב׳ ציווה להמית 
את דריוש וברח לבאקטריה. כאן הכריז את עצמו כמלך- 
פרם ושינה את שמו לארתחששתא, אך לא הצליח באירגון 
כוחות-ההתנגדות והוסגר בידי אלכסנדר ע״י מי שהיה בעל- 
בריתו של ב׳(ספיטאמנס, שליט מוגדיאנה). לפי פקודתו של 
אלכסנדר הוצא ב׳ להורג באכזריות מרובה ביותר. 

בסוס׳ אופיחיום ( 638808 8 < 111 ) 11£1 ^) ,היסטוריון רומי, שחי 
במחצה הראשונה של המאה ה 1 לסה״נ. כתב על 
המלחמות בגרמניה (כנראה, בימי טיבריוס קיסר) ועל 
תולדות זמנו (כפי שמסתבר, ממותו של יוליום קיסר ועד 
31 או 50 לסה״נ). ספריו שימשו מקור חשוב להיסטוריונים 
מאוחרים יותר, אך לא נשתמרו עד זמננו. לפי השקפותיו 
הפילוסופיות נמנה על האסכולה האפיקוראית. 

( 02 ( 13 , ?[( י בט(ם כן י ק'לי( 0 ( 638808 03601110$ 2001108 )), 

מצביא דומי? בן דורו של קיקרו. ב׳ השתייך 
למפלגתו של פומפיוס (ע״ע) ואחר מותו של זה האחרון 
( 48 לפסה״ג) ניסה לעורר בסוריה מהומות נגד מצביאיו של 
יוליוס קיסר, וביחוד נגד סכסטוס קיסר, נציבה הלגיטימי 
של סוריה. אף עלה בידיו של ב' להעביר אחד מן הלגיונות 
לצידו? בהתקוממות נהרג סכסטום. בינתיים נרצח יוליוס 
קיסר ( 44 לפסה״ג) ומצביאיו צרו על העיר אפאמיאה, שבה 
הסתגר ב׳. ב׳ לא נכנע להם, אך העמיד את עצמו, ביחד 
עם הצדים, לפקודתו של קסיוס לונגינום (ע״ע). במכתבו 
לקיקרו מספר קאסיוס כיצד הכריח את ב׳ להיכנע לו. 

03 ( 0 , 2 ןםיוס ( 638808 0308108 ), ליריקן רומי, שחי באמ¬ 
צע המאה הראשונה לסה״נ. היה ידידו של משורר 
הסאטירות הרומי, פו־סיוס פלקוס ( 34 — 62 לסה״נ), שב׳ גם 
הוציא את כתביו. קוינטיליינוס, בן זמנו של ב׳, מעדיך אותו 
כמשורר הלירי היחיד, הראוי להיזכר אחר הורציוס (ע״ע) ? 
אך שיריו לא הגיעו לידנו. נשתמר רק חלק מחיבוריו על 
המטריקה הרומית, שהוקדש לנידון קיסר. 

011111(111311115, 17151 . 07 ( 11 ., X > 1, 96 ; 56/1<1112'11 051145 , 867111 ' 

56/26 1416705147£6 £ 6 / 116 / 116 *, 11 , 1927 , 385 . 




221 


כסט, צ׳רלז דדכרט—כםמ!!ז׳פ־ריומץ 


222 


בשש, צ/רלז הךבךט - :״ 8 163 זגב 0 - (נו׳ 

1899 ), פיסיללו׳ג קאנאדי. ב׳ למד רפואת באוניברסי¬ 
טות של טורונטו ולונדון ובצעירותו כבר נתפרסם ע״י השגיו 
במחקר. כשהיה סטודנט תת¬ 
חיל עובד במחיצתו של פ. ג. 
בגטינג (ע״ע), והיה עוזרו 
וחברו בהפקת האינסולין 
(ע״ע) מן הלבלב. ב 1929 נת- 
מנד. פרופסור לפיסיולוגיה 
בטורונטו, ומ 1941 הוא מנהל 
את "מכון בנטיגג וב׳ למחקר 
רפואי" שבעיר זו. נוסף על 
חלקו בתגלית הגדולה של 
האינסולין ובחקירת חילוף־ 
החמרים הקשורה בה, יש לזקוף 
לזכותו עבודות חשובות על 
פעולת־השרירים, על היסטא־ 
מין ומכאניזם ההלם, על כולין ועל הפארין. — מספריו: שות׳ 
׳< 1 > 80 1 ! 113 זג 141 (״גוף האדם״), 1932 (עם נ. ב. טילור)! 116 ? 
301:100 ■!? 540011031 0£ 8351$ $101081031 ־< 11 ? ("היסוד הפיסיו¬ 
לוגי של הטיפול הרפואי״), 1937 (עם נ. ב. טילור). 

בסטוז׳ב ( 66 >ו<ץ £607 ), שמם של ארבעה אחים ממשפחת- 
אצילים רוסית, שהשתתפו במרד־הךקבריסטים 
(ע״ע) ב 1:1825 . גיקולי אלפסנדרוביץ׳ ( 1791 — 1855 ) 1 
2 . אלכסנדר אלפסנדרוביץ׳ ( 1797 — 1837 )! 3 . מיכאיל 
אלכסנדרוביץ׳ ( 1800 — 1871 )! 4 . פיוטר אלפסנדרו- 
ביץ׳ (מת ב 1840 ). 

בהשפעתו של ק. פ. רילייב (ע״ע) נצטרפו האחים ב׳ 
ל״חבדה הצפונית" הסודית, שתיכננה את המרד. אחר כשלון 
המרד הוגלו ניקולי ומיכאיל לסלנגיגסק שבסיביר, שבה 
הקימו משק לדוגמה! ניקולי, שהיה בעל כשרונות רב- 
צדדיים, עסק גם בציור, בכתיבת מאמרים על נושאים 
כלכליים ובהמצאות טכניות. שניהם השאירו אחריהם זכרו- 
נות רבי-עניין על המרד, מאסרם ומקום־גלותם (נתפרסמו 
ב 1917 בשם. 8 68 <לז 3 ק 6 6008018883883 ). הצעיר שבאחים, 
פיוטר, הוגלה לקאווקאז, וכאן נפצע בזמן המלחמה הרוסית־ 
התורכית ( 1828/9 ). הוא מת מתוך טירוף-דעת. 

החשוב והבולט שבאחים הוא ב ס ט ו ך ב ־ מ ר ל י ג 0 ק י, 
אלכסנדר אלפסנדרוביץ׳ ( 1797 — 1837 ), הידוע 
בכינויו הספרותי מרלינסקי ע״ש העיירה מרלי, מקום מושבו 
של גדוז״הגווארדיה שבו שירת כקאפיטאן. משנכשל המרד, 
שב׳ השתתף באירגונו במידה ניכרת, נידון מתחילת למעצר 
ביאקוטסק, ואח״כ לשירות צבאי בדרגת טוראי בקאווקאז. 
לאחד שהשתתף בקרבות הרבה חזרו והעלוהו, ב 1835 , לדרגת 
קצין. הוא נפל, סמוך לכף אדלר, בהתנגשות עם הלוחמים 
ההרריים. — ב׳, שפעולתו הספרותית התחילה ב 1819 , היה — 
אחר רילייב — הדמות הספרותית הבולטת ביותר בחבורת 
הדקאבריסטים. קודם המרד ערך, ביחד עם רילייב, אח 
3 כרכי האלמאגאח הספרותי 380383 33 מנן 8 ת 00 ("כוכב- 
הצפון״), 1823/5 , שמרובה היתד, השפעתם על קהל־הקוראים 
הרוסי. ב' פירסם בהם בין השאר מאמרים של ביקורת 
ספרותית, אך שם קנה לו בעיקר ע״י סיפוריו חדורי הרומאנ¬ 
טיקה — ברוחם של ולטר סקוט וויקטור הוגו —, שנכתבו 


בעיקרם בקאווקאז, כגון "אמלט-בק" ( 1832 ), "מולדדנור" 
( 1835/6 ), "הנקמה", ועוד. היריעה הרחבה, שגולל ב׳ ושבה 
תוארו נופי-קאווקאז האכזוטיים, אוכלוסיה הססגונים על 
אורח-חייהם ומנהגיהם, וכן הקרבות בין הרוסים ותושביה 
ההרריים, פירנסו את דמיונם של הקוראים במרכזה של רוסיה 
בתקופת-הדיכוי של גיקולי 1 (ע״ע). יצירתו של ב' הועמדה 
אחר־כד בצל על־ידי יצירותיהם של פושקין ולרמונטוב 
(שהושפע ממנו בתכנים הקאווקאזיים שביצירתו). וביחוד 
נתערערה עמדתו בספרות הרוסית לאחר שבילינסקי (ע״ע) 
מתח(ב 1840 ) ביקורת קטלנית על "הסיגנוין הפרחוגי־המנופח 
והעלילה המלאכותית" שביצירתו של ב׳. עם זה יש לציין, 
שב׳ סלל — בטובים שבסיפוריו(כגון "שומר־נואם", "הטוראי 
אווצ׳קין״, ועוד) — את הדרך לראליזם בספרות הרוסית, 
והשפעתו מגעת עד גוגול (ע״ע). חשיבות מיוחדת נודעת 
לאיגרותיו של ב׳, שהן, אפשר, הטובות שביצירותיו. מהדורה 
שניה של כל כתביו׳ ב 12 כרכים, יצאה ב 1847 . 

, 003111168113 00603886 1103306 , 1111 ) 803111101 ." 1 . 8 
, 80 ז 1 ס 68 ק 38 זס£ . 11 ; 4 — 552 , 160 — 126 , 1901 .ז 

- 860 . 11 8 03,0680833 . 11 . 88 ) 1.1 ז־ 110 ק 36 )! #6 

,. 1 .־ד , 8 ס 801 ק 36 >ו 6 מ 1883888 * 60080 ; 1907 ,( 68 * 17 
- 660 .^ . 4 ; 1931 ,^< 8681 <ץ 6607 6008018883883 ; 1925 
. 1949 . 1 . 8138 ,מ 088 מ 38 ק 808-513 <ץ 1 ־ 

ש. כ. 

§סטון.׳ב או 5 םט$ן'ב*ךיומ י ן 

משפחת־אצילים רוסית, שכמה מבניה פעלו בשי¬ 
רותו* של בית־המלכות הרוסי. ראשיתה של המשפחה במאה 
ה 15 , אך השם הכפול ב׳-ר , ניתן לראשונה ע״י פיוטר הגדול 
ל( 1 ) פיוטר מיכאילוביץ׳ ב׳־ר׳ ( 1664 — 1742 ), שמילא 
תפקידים מדיניים ברוסיה ושוגר בשליחויות דיפלומאטיות 
לחו״ל. ביחוד הצטיינו בתחומים אלה שני בניו: הבכור,( 2 ) 
הגראף מיכאיל פ ט רוב י ץ׳ ( 1688 — 1760 ), שקיבל את 
חינוכו בברלין, היה בעיקרו דיפלומאט ושימש כשגריר וכציר 
מיוחד באנגליה, שוודיה, פולניה, בברלין ובווינה, וביחוד 
הצעיר, ( 3 ) הגראף אלכסיי פטרוביץ׳ ( 1693 — 1766 ), 
שקיבל אף הוא, כאחיו, את חינוכו בגרמניה. זה האחרון, 
שפעל בשליחויות דיפלומאטיות שונות מחוץ, לרוסיה, 
נעשה — בימיהן של אנה איונובנה (ע״ע) וביחוד של יליזוטה 
פטרובנה (ע״ע) — אחד ממדינאיה הראשיים של רוסיה. 
ב׳־ר׳ היה מקורב לבירון, הדוכס של קורלאנד, שמרובה 
היתד. השפעתו על אנה. ב 1744 — 1758 כיהן כקאנצלר. 
האוריינטאציה האנטי־פרוסית של ב׳-ר/ שביקש להישען 
במדיניות־החוץ שלו על ברית עם אוסטריה ואנגליה, סיבכה 
את רוסיה במלחמת שבע השנים ( 1756 — 1763 , ע״ע). קרנו 
של ב׳ ירדה בסוף ימי קיסרותה של יליזאווטה, והשפעתו 
בטלה כליל לאחר שנתקסר פיוטד 111 (ע״ע), שהיה אוהד 
לפרוסיה ושב׳-ר , זמם להעביר את זכויותיו על כסא־המלוכה 
לטובת בנו פול (ע״ע). 

; 5 — 1894 , 6 — 4 .ז־, 00088 ? 14010083 , 00308868 . 0 
3 * 6061 80 00103 3 מ) 8301 קז־ 0080-360 ץ? , 88 >!מ 6 ,ש 
4 ) 3 ) 41 * 8.1 , 1 ) 311 ( £31111 . 4 . ; 1902 , 803881 0 ס 1618 ; 8 אסס 
. 1895 , 0715 }!})! ) 1 ! ?ד!) 011 

ןןזטח׳ב־ךיומין, קעסט;טץ ניקו(:ביץ— 560 .^.>! 

11111 ( 01 !?- 68 > 1 <ץ 7 — ( 1829 — 1897 ), היסטוריון 
רוסי. ב׳ שימש פרופסור להיסטוריה באוניברסיטה של 
פטרבורג, שבה גם הוכתר בתואר דוקטור בזכות מחקרו "על 
הליטופיסים (= הכרוניקות) הרוסיים עד סוף המאה ה 14 ״ 



צ׳. ה. כסט 



223 


פסטוז׳נדריומין—בסטין, אדילח 


224 


( 1868 ). בי. שהיה קרוב על־פי השקפותיו לסלאוויאנו- 
פילים, חיבר שורת מחקרים על "התנצרותה של רוסיה", 
"ולאדימיר מונומאך וצאצאיו", על התקופה הטאטארית 
ומלכות מוסקווד* וכן מאות מאמרים. או את מקומו בחקר 
ההיסטוריה הרוסית הקנה לו ספרו "היסטוריה רוסית" 
(מ״קסזס״ ממססץק, שני כרכים, 1872 , 1885 ), המקיף את 
תולדות־רוסיה סן התקופה הקדומה ער מותו של איוואן 
האיום — ספר, שהעמיד את ב׳־ר׳ בראש האסכולה הפטר־ 
בורגית בהיסטוריוגראפיה הרוסית. מתור נאמנות לאסכולה 
זו, שטענה לאובייקטיוויות במחקר ההיסטורי והתנגדה להח¬ 
דיר בו השקפות היסטוריוסופלת, הטעים ב׳־ר׳ את חשיבות 
הבחינה הביקרתית של המקורות ההיסטוריים, אד עם זה היה 
סבור, שמתפקידיו של ההיסטוריון הוא לחשוף את "התודעה 
העצמית הלאומית", המתבטאת, לדעתו, בהווי, במנהגים 
ובספרות. ב 1890 נבחר ב׳ כחבר של האקאדמיה הדוסית. 

1 ! 1131111 >!< } 1 נן 16 * 0 , 10 ז.קץ 1 * 111 .? . 6 

. 1899 , 1113 !א 10 ?- 683 > 1 ל:ץז־:>€<£ . 11 .> 1 

3 םק 1 !א, פךךך י ק —:) 835713 —( 1801 , בקרבת 
באיון — 1850 , רומא), כלכלן צרפתי. ב/ בן 
למשפחת־סוחרים אמידה, היה בזה אחר זה סוחר, בעל־אחוזה 
ושופט־שלום, יועץ, ולסוף ציר באסיפה המכוננת של 1848 . 
בצעירותו התחיל מתעניין בכתביהם של סמית וסי (ץ $3 ) 
ובתעמולה לחופש־המסחר של קוברן ובריט (: 61-18111 ). 
במרוצת־הזמן אירגן בבורדו אגודה לחופש-המסחר, ואגודה 
דומה ניסה לארגן אף בפאריס. — ב׳ סבל ממחלת גרון 
וריאות אנושה, שממנה מת. 

בי היה ביסודו פובליציסטן יותר משהיה חוקר• כסופר 
הצטיין בשנינות ובברק, ובביקורת שמתח על תקנות שונות 
של הממשלה, השכיל להשתמש במשל ובסאטירה, וע״י כך 
עשה תקנות אלו לצחוק בעיני הבריות. ב׳ הסביר את הערך 
הכלכלי בשירות שניתן ליחידים או לציבור, ואת ערכי- 
החליפים דאה ביחס מספרי בין השירותים. דמי־אריסות, סבר 
ב/ הם תגמול להוצאות, שנעשו כדי להגדיל את פוריותה של 
האדמה. משום חולשתה של שיטתו מן הבחינה העיונית, 
כמעט שלא ניכר רישומו בהתפתחותה של המחשבה הכל¬ 
כלית. אעפ״כ היו דעותיו מקובלות בזמנו בצרפת, ודבריו 
הובאו פעמים הרבה ע״י התומכים במסחר חפשי באה״ב. 

כתביו כוללים: ״קוברן והליגה״ (, 1.18116 13 ! 6 ח:> 1 >כ 001 
1845 ) ! ״סופיזמים כלכליים״ (, 11£$ ן>! £0011001 $£וזז$. 1 ! 1 ק 0 י 5 
1848 — 1845 ), ״הרמוניות כלכליות״ (־ 600 111011165 ־ 131 ־ 1 1.6$ 
11165 > 11 ז 01 ת) — חיבור בלתי־גמור, שרק הכרך הראשון שלו 
יצא אתר מוחו של ב׳ ( 1850 ). כל כתביו (שנערכו ע״י.? 
311101161 ? בצירוף קורות-חייו מאת ץ 1603 ח 0 ? 16 > . 6 ; מה¬ 
דורה שניה, 1862 — 1864 ) כוללים 7 כרבים. 

, 7001107111110 ' 1 , 10111 1117 ( ' 1 , 8011101 0017110 7 ' 1 , 361 ) 81 15 ס} 1 | 0 -נ? 

. 1906 

א. ז. 

בסטיד! ( 835113 ), בירת־נפה והנמל הראשי בקורסיקה* 
מספר תושביה כ 87,000 ( 1955 ). ב׳ שוכנת בקצהו 
הצפוני־מזרתי של האי — הקצה הקרוב ביותר לאיטליה 
ולצרפת והיא משמשת מרכז לסחרה של קורסיקה עם 
ארצות אלו! דרכה עוברים היצוא של תוצרת האי: שמן- 
זית, פידות (בכללם הדרים), ירקות, דגים ואלמוגים׳ והיבוא 
אליו: מזונות ומוצרי־תעשיה. — עד סוף המאה ה 14 נמצא 


במקומה של ב׳ כפר־דייגים; ב 1380 , כשכבשו אנשי-ג׳נ 1 בה 
את האי, הקימו במקום אסטראטגי זה מצודה (מכאן השם 
ב׳ — מצודה באיטלקית), ששימשה מאמצע המאה ה 15 
מושב לנציבה של געובה בקורסיקה. עם חילופי השלטון 
בקורסיקה (ע״ע) במאה ה 18 איבדה ב׳ את חשיבותה המדי¬ 
נית. — במאה ה 19 נתפתח הרובע המודרני של העיר. בב׳ 
מוזיאון לתולדותיה של קורסיקה. 

3 ם? 1 יל^ה (בצרפ׳ 83311116 — בניין מבוצר), שמה של 
מצודה במזרחה של פאריס. הב , הוקמה ב 1369/82 
על־יד השער ע״ש אנטוניום הקדוש! במשך המאות ה 16 
וה 17 הורחבה הב׳ ושימשה מבצר־מגן כלפי פולשים ומת־ 
מרדים כאחד. מלכתחילה היתד. הב׳ גם בית־סוהר. בצינוקים 
התת־קרקעיים שלה היו נכלאים פושעים פליליים, בעוז־ 
שהקומות העליונות של הבניין שימשו כלא לעבריינים 



כיכו׳ט ר,באםטי?יה ב 14 ביו?י 1789 
עיזר של 3 ריי_ר (־ 16111 •!?), ד,?זבו 

(או מתנגדים) מדיניים או דתיים, שתיו שם בדרך כלל 
בנוחיות, ולפעמים אף עם נשיהם. בעשרות־השנים שקד¬ 
מו למהפכת 1789 נעשתה הב' סמל של העריצות המל¬ 
כותית. משום כך הותקפה ונכבשה ע״י המון מהפכני 
ב 14.7.1789 ! השומרים נהרגו ושבעת האסורים שנמצאו בה 
שוחררו. לאחר שנכבשה הב׳ ציוותה המועצה החדשה של 
פאריס להרוס את המבצר, ובמקומו הוקם ב 1840 עמוד־ 
זיכרון לחללי המהפכות של 1789 ו 1830 . — יום כיבושה של 
הב׳ הוא יום חג לאומי בצרפת. 

- 1866 ,. ¥015 19 ,. 8 10 46 65 ( 111 ( 066 65 ^ 1 , ¥3155011 8.3 .״ 1 01 .? 

,, 8 10 46 65 ( 111 ( 160 ) 61 46 $ ח ££ 6 ^ 1 , 0013110 ־ 81 '? 11001 ? .? ; 1909 
,^ 011311 .? ; 1893 , 1370-1789 ,. 8 10 , מטמז 8311 .? ; 1899 
. 1946 ,. 8 10 46 $6156 10 61 $1661716 ! $06 

ב 9 י 5 :ן, אדולף — 83511311 401£ ^ — ( 1826 , ברמן — 1905 , 
מ 31 ק 5 0£ 011 ?, טרינידאד), אתנולוג גרמני. ב׳, 

שהיה בנו של סוחר אמיד, למד משפטים באוניברסיטה של 
היידלברג, ביולוגיה באוניברסיטות של ער, ווירצבורג ורפואה 
באוניברסיטה של פראג, שבה סיים את חוק-לימודיו במקצוע 
זה ב 1850 , מ 1851 עד 1859 שירת כרופא בספינות, שביקרו 
באוסטראליה, ניו-זילאנד, פרו, מכסיקו, סין, הודו, תורכיה, 
מצרים, ארצות־ערב ואפריקה המערבית. ב 1861 — 1863 הש¬ 
תתף במסע שני להודו, לסין וליאפאן ואח״ב ביקר במדבר- 
גובי, בדרום־סיביר ובקאווקאז. במסעות אלה חקר ב׳ את 



225 


בסטין, אדולן?—כסיליום 


226 


הפולקלור, המיתולוגיה, המנהגים, הדתות והאמונות של 
העמים השונים, שעמהם בא במגע, ומתוך כד בא לכלל 
מסקנה שבדתות, בלשונות ובמבנה החברותי של העמים 
מצויים כמה קווי־יסוד, שהם משותפים לכולם. 

ב 1865 נתמנה ב׳ פרופסור לאתנולוגיה באוניברסיטה של 
ברלין. הוא צבר וסידר אספים אתנוגראפיים ב ־ £111 40561110 * 
בברלין ועמד בראש בית־נכות זה עד שמת. 

כן פעל רבות באירגון המחקר האתנולוגי בגרמניה וב 1866 
יסד את בתב־העת £1110010216 • £01 1£1 :ו 2611568 , וכן היה 
ממייסדי החברה - 0 ס£ו£ , 010210 ק 0 ז 11 ז 0 \/! £11 :)£ג 06$6118011 
1 ) 00 10816 . ב׳ היה חוקר ונוסע שלא ידע 
עייפות והשתתף במסעות מסוכנים ביותר. מסעיו תוארו על־ 
ידיו בספריו המרובים (כ 200 ) ובמאמרים, שפירסם בכתבי- 
עת שוגים. 

בטטיריום, ע״ע פ״סיולוגוס. 

בם/ אג 01 ט י ג 1 — £3351 8051100 ^ — ( 1773 , לודי — 
1856 , שם), חוקר־טבע איטלקי; מאבות המיקרו* 
פאתולוגיה. ב׳ למד משפטים באוניברסיטה של פאוויה, 
ועם זה שמע הרצאות 
במקצועות הטבע וה¬ 
רפואה מפי וולטה 
(ע״ע), סקרפה(ע״ע) 
וספלנצני '(ע״ע). ל¬ 
אחר שסיים את חוק- 
לימודיו באוניברסיטה 
שימש כפקיד-משפטן 
בלודי, אך בעיקר 
עסק בחקלאות ובבדי¬ 
קות חקלאיות-מדעלת 
באחוזתו. ב 1835 הו¬ 
ציא את ספרו על מח¬ 
לת ה״קאלצינאציה" 
אן ה״מוסקארדינה" אנ 1 םטינו נסי 

של תולעי המשי, ובו קנה את עולמו כאחד מחלוצי הפך־ 
זיטולוגיה (ע״ע). ב׳ פירסם עוד ספרים אחדים על מחלת 
תולעי־המשי, וכן על מחלות מידבקות בבני־אדם. הוא הוכיח, 
שמחלת תולעי־המשי מועברת ע״י טפיל מעולם־הצומח, וגם 
ציין את הדרך להשמדתו. הוא הגיע להשג זה, אע״פ שמחמת 
רפיון־עיניו לא הצליח לראות את הטפיל במיקרוסקופ! בסוף 
ימיו היה כמעט עיוור. הטפיל תואר בפרוטרוט רק לאחר 
זמן — ונקרא על-שמו של ב׳: 83551303 115 ץזז 80 . ב׳ היה מן 
הראשונים, שבאו לכלל הכרה, ש״כל המחלות המידבקות 
של צמחים ושל בעלי־חיים, ובכללם האדם, נגרמות ע״י 
יצורים טפיליים״ ( 1851 ). — כל כתביו של ב׳ הוצאו במה¬ 
דורה חדשה ב 1925 . 

- 71 ) 7 < 1(7 ?071X11 )[ק ¥07%07/1 7 ) 71 )!!)) 7 )! 7 £171 , 1105161 ]״? ״ 1 

. 11 .א ; 1933 ,( 221-246 , 37 ,!! 10711 ) 10711 0117 . 8 . 4 :) 117 ) 1 

. 81111 ) ) 01 ) 011 / 0 / 071 ) 1 ( 1 4. 8. 07171 1/1( ?077X1110 ,ז 0 (); 1 א 

. 1944 ,( 97-107 , 16 ,. 71 ) 14 !! £11 

יה. ל. 

ב?זיאר׳ 1 '[ בפט'םט, הדוכס של איסטריה — -ק 83 1630 
16 ז 1$1 '£> £110 ) , 8685161:6$ 6 ) 115 ( 1768 — 1813 ), 

גנראל צרפתי. היה בצעירותו ספר, ואח״כ טוראי בגדוד 
שומרי־המלך. ב׳ היה בין מגינר של לואי ך\ x בשעת 


ההסתערות המהפכנית על ארמון הטילרי( 10.8.1792 ). בשעת 
מסעו של נאפוליון לאיטליה ( 1796/7 ) עורר ב׳ את תשומת- 
לבו של נאפוליון ע״י אומץ־לבו וכשרונו הצבאי. עד מהרה 
עלה בדרגה, הצטיין כגנדאל בהתקפה על עכו ( 1799 ), וב¬ 
קרבות על-יד מארנגו ( 1800 ) ואוסטרליץ ( 1805 ). היה בין 
16 הגנראלים, שנאפוליון העניק להם ב 1804 את התואר 
"מארשאל של האימפריה" ( 11-6 נןבמ£י 1 ) £131 :) 6 ־ 121 *). ב 1808 
נלחם בספרד. ב 1809 היה לו חלק מכריע בניצחון, שנחל 
נאפוליון על-יד ואגראם, ובאותה שנה נתמנה דוכם־איסטריה. 
ב׳ השתתף במסע לרוסיה ( 1812 ) ונפל בשעת סיור קודם 
הקרב על-יד ליצן ( 1.5.1813 ). — החיילים אהבו אותו משום 
אומץ־לבו ושנאת־הבצע שלו. 

46 ^ 06 ^ 30 6 ^ 1 , 05 ־ 6055101 ; 1913 ,. 2 ,! 0 ( 1131 .\ 2 

. 1952 ,. 3 0.1 ^ 66 ז 1 ) 171 16 111€€ ז 3 £ 1 ) £7371 13 

בסילידס (;ף 8 ״ג 01 ס 8 ), ראש של אסכולה וכת גנוסטית 
באלכסנדריה באמצע המאה ה 2 לסה״נ. ב׳ כתב 
פירוש בעשרים וארבעה ספרים על האוואנגללן ולפי מקור 
אחד גם חיבר אוואנגליון לפי נוסח מיוחד משלו. תורתו 
ידועה לנו מתוך סיכומיה, שנעשו ע״י מתנגדיו הנוצריים, 
ומן הקטעים מתוך כתביו המובאים בספריהם. לדברי היפו־ 
ליטוס היה, לפי תורת ב; זמן, שלא היה בו אלא האין; אלא 
שאף הבימוי "האין היה" אינו מדוייק. באותו זמן רצה 
ה״אב", המצוי העליון (שמהותו אינה ניתנת לתפיסה), 
לברוא את העולם. אך למעשה ברא מתחילה את "זחדהכל" 
(""ןס־ןזגס׳״מז!), שבו היו כלולים זרעי כל הדברים הקיימים 
בעולם. בזרע זה היו שלושה חלקים של בנות (מלשון בן). 
הבנות הראשונה נתעלתה בכוחות עצמה לדרגת האב־האל; 
הבנות השניה נזקקה, כדי לבצע עליה זו, לכנפיים — ז״א 
לרוח; אלא שלאחר עליה זו לא נשארה הרוח אצל האל, 
שכן הוקצה לה מקום בין העולם העל־קוסמי והקוסמוס. אחר 
שתי עליות אלו יצא מן הזרע הארכון הגדול, שליט־ 

העולם, שהיה חכם וחזק מכל כוח אחר בעולם; הוא הוליד 
בן, שעלה עליו במעלתו, ושניהם יצרו את השמים. אחר־כך 
בא ארכון שני, שיצר את עולם־השפל. זמן שלטונו של 
הארכון הראשון היה מאדם עד משה, ושל השני — ממשה 
ואילך. לשם גאולת הבנות השלישית בא האוואנגליון, המש¬ 
פיע על הבנות הראשונה. הבנות הראשונה מעמדת את אביה 
על כד, שאין דבר שהוא למעלה ממנו, והכרה זו נתפשטה 
בהדרגה עד שהגיעה לישו, וממנו באד. גאולת הבנות 
השלישית. 

ב׳ האמין בגילגול-הנשמות. לדעתו, כל סבל, וענויי־ 
הקדושים בכלל, הוא בבחינת עונש על חטא: אך אין האל 
סולח על פשעים, שנעשו בכוונה תחילה, 

בנו של ב׳ תפס מקום חשוב באסכולה שיצר אביו, ואף 
הוא הציע את תורתו של ב/ 

06 .£ ; 1855 , 771 ) 1 !\ 5 >!/ 0711111071177 ( 001 , 11 ־ 41111101 ) . 61 
. 14 ; 56 ־ 39 .קק , 1925 ,) 11771 ) 11 ! 710 ;) 1 ) !) 07101117/11 
. 196-256 .קק , 1936 , 0710171 ) 01 

ש. 0 . 

בסיליום (; 0 ; 8 ^סס 8 ) הגדול ( 0 329 — 0 379 ), מקדושי 
הכנסיה הנוצרית. ב׳ נולד בקיסריה שבקאפאדוקיה 
למשפחה נוצרית מיוחסת. את ימי-ילדותו בילה בנאוקיסריה, 
כפר קטן בפונטוס (ע״ע); לאחר מלן חזר אל עיר־מולדתו 
וכאן למד רטוריקה ופילוסופיה. כדי להרחיב את השכלתו 
נסע לקושטה ולאתונה, במקום שהתיידד עם בן ארצו, 




227 


בסיליוס—פסיליוס 1 


228 


גרגלריום מגזיאנזוס (ע״ע) ובא במגע עם יוליינוס ה״כופר". 
כשחזר לקיסריה הורה זמן קצר רטוריקה. ב 356 הוטבל 
לנצרות, כמנהג הזמן, אע״פ שכבר היה נוצרי. אח״כ יצא 
לסוריה, א״י ומצרים כדי להתחקות על דרכיהם של המסתג¬ 
פים, כי אידיאל־החיים שהללו דגלו בו קסם לו מצעירותו. 
כשחזר לאסיה הקטנה הצטרף לכמה מבני־משפחתו (ביניהם 
אמו ואחותו הגדולה) ולרמה חברים לדעה, וביחד עמהם 
עיבד אחוזה קטנה, ירושת אביו, באמי ( 1£51 !מ.^), על חופו 
של נהר־איריס ($״ 1 ). במקום זה, שהיה מרוחק מן הישוב, 
חי ב׳ חיים של התבודדות, תפילה ולימוד, שהשתלבו 
בשעות של עבודה מעשית ובפעולות של חסד. ב' התנגד 
לדרכי חייהם של ה״אנאק 1 רטים", הנזירים החיים איש איש 
בבדידותו, ואורח־החיים שהנהיג בחבורתו שימש דוגמה 
לאירגון חיי־הצות של קהילות-נזירים בנצרות המזרחית* 
כן חיבר שני קבצי־כללים, ששימשו מדריכים לנזירי הכנסיה 
האורתודוכסית היוונית ואף השפיעו לא מעט על תקנות- 
הנזירים של בנדיקטוס הקדוש (ע״ע). 

ב 362 הזמין אוזביוס, הגמ 1 נה של קיסריה, את ב' לעירו 
והסמיכו* לכומר. ב׳ פעל עם אוזביוס נגד נסיונו של 
יוליינוס להחזיר את האלילות למעמדה הרשמי בקיסרות. 
אך השניים נפרדו עד מהרה זה מזה מטעמים של התחרות 
אישית וב׳ חזר לבדידותו באמי, זמן קצר אח״כ בא שגית 
לקיסריה בהשפעת הפצרותיו של ידידו גרגוריוס מנאזיאנזום. 
ב 370 , כשמת אוזביוס, נבחר ב , להגמון במקומו. 

רוב כתביו של ב׳ הם בעלי אופי אפולוגטי והומילטי. 
כתביו העיוניים יותר, שנכתבו לצרכי פולמוס עם יריביו, 
הושפעו במישרים מן הוויכוחים שהיו רווחים בזמנו על 
מהותו של השילוש בנצרות, וביחוד על מהותה של 
רוח-הקודש (ביניהם ״מסכת על רוח־הקודש" — ריסז :^ 11 
אחר 371 ). לא כל כתביו נשתמרו, וכן 
מטילים ספק בדבר אם כמה מן הכתבים המיוחסים לו חוברו 
על־ידיו. בין כתביו: ( 1 ) ה מ 0 זש 1 מש 2 ^ 1 (ששת־הימים): 
אוסף של תשע דרשות על חמישה מששת ימי־בראשית, 
( 2 ) שלוש־עשרה דרשות על ספר תהילים ו( 3 ) מספר 
מרובה של דרשות אחרות לעת־מצוא, בין האחרונות ראויה 
לציון דרשתו אל הנוער, "על הצורה שבה אפשר להפיק 
תועלת מן הספרות ההלנית"; בה מובעת ההשקפה, שגם 
בספרות האלילית יש צדדים חיוביים בשביל הנוצרי, 
ולפיכך יש צורך במזיגה של שתי התרבויות, הרומית־ 
ההלניסטית והיהודית־הנוצרית. — ספר התפילות (תקנות 
התפילות — *"*"פ), שחובר על־ידי ב/ קיבל 

במדוצת־הזמן בכנסיה היוונית תוקף רשמי. 

ב/ אחיו, גרגוריוס מניסה (ע״ע), שהיה גם תלמידו, 
וחברו של ב׳, גרגוריוס מנאזיאנזוס, נתפרסמו בשם "שלושת 
הגדולים מקאפאדוקיה". הכנסיה היוונית מכבדת את זכרם 
של ב/ גרגוריוס מנאזיאנזום ולהאנם כריסויסטוסום ביום 
״שלושת ההיאדארכים״ ( 30 ביאנואר). — כל כתבי ב , 
נתפרסמו בג 0 ש 2 ז 0 10813 סזזג? של בכרכים 29 — 

32 (מ 1857 ואילך). 

; 1926 ,. 015 ׳< 4 , 211215 * 1 . 8 . 51 ,£ע 011 ש^! 61 1 ־ 31 ־ 1 ־ £1 ? 06 •א 
, 11 . 1 ג ; 1934 , 151112 ־ 11211211 ' 1 ) 2 . 8 ) 5010 , 0 חחסזז 11 ס 0 .זז?■ 

; 1939 , 02201 1/12 . 8 . 51 )ס ג־,?מ//" / 0111 2 ) 1 * 1 1/12 
; 1949 , 805112 501211 £2 142 {> 1 ) 105 < 1710 05€252 '* 1 , 311113013 .ם 
805111145 125 ! 821120$ 122 ! , 5011210 5£121111 02 , 1£5 זז״מ . 14 
. 1956 , 105 < 00$1 2111110215211211 '! 122 > 511142/111155 ! 211117 

ח. ק. ב. 


בסיליום 1 — — (אחר 812 — 886 ), קיסר 

ביזאנטי; מייסדה של השושלת המקדונית. ב׳ היה 
בן למשפחת־איכרים, שהעתיקה את מושבה מארמניה למקדו- 
ניה. בצעירותו (ב 1840 ) בא לקו׳שטה: כאן שימש תחילה 
כסייס אצל אחד ממקורביו של הקיסר מיכאל 111 ואח״כ עבד 
בשירות החצר באותו תפקיד ובתפקידים אחרים. מרצו וכש¬ 
רונותיו, נישואיו עם אחת ממשרתות־המלך והפכפכנותו של 
הקיסר היו לו לעזר בעלייתו המפתעת בחצר הביזאנטית, עד 
שצורף לפמלייתו של מיכאל וקורב לשלטון. כשנתעורר חשד 
בלבו של מיכאל, שבאדדאס דודו מתכוון להשתלט על הכתר, 
רצח ב׳ את בארדאם בפקודתו של הקיסר ( 866 ) וצורף אל 
השלטון במקומו של הנרצח. כשראה ב׳, שפטרוגו מיכאל 
נתכוון להעניק את חסדיו לחצוץ אחר, רצח ב׳ את מיכאל 
ונתקסר במקומו ( 867 ). 

ב׳ היה שליט תקיף ומוכשר ונתן דחיפה נוספת לתהליך- 
העליה, שציין את תולדותיה של הקיסרות הביזאנטית במחצה 
השניה של המאה ה 9 . ב 867 ניסה להתפשר עם הכנסיה 
הרומית ע״י פיטוריו והגלייתו של הפאטדיאדך פז׳טיוס (ע״ע), 
שנחשב למין ע״י האפיפיורות הרומית. פעולתו המדינית 
והצבאית של ב׳ נתפשטה במידה שווה למזרח ולמערב, 
ראשוני מאמציו היו מכוונים לחידוש ההשפעה הביזאנטית 
בבאלקאנים. ב 867 הטיל הצי הביזאנטי את מרותו על כל 
החוף הדאלמאטי כשהניס את הערבים, שצרו על ראגוזה 
(ע״ע דוברובניק); איזודי־הבאלקאן, שהיו מיושבים סלא- 
ווים, הודו בכפיפותם לקיסרות, דאלמאטיה הוקמה כמחוז 
אדמיניסטראטיווי(ס!!^) נפרד והכנסיה הבולגארית הכירה 
מחדש בהגמונות הביזאנטית ( 869 ). באיטליה הדרומית חסם 
בי׳ בהצלחה את ההתפשטות הערבית: ברי (ע״ע) נכבשה 
,ב 871 ע״י לואיס 11 , מלך הפראנקים, שהיה, יחד עם האפיפיור, 
בעל בריתו של ב׳. שתי הצלחות, שב׳ זכה להן אח״ב בקרבות 
ימיים בים הטירני ( 880 — 881 ), ביססו כיבושים אלה, אע״פ 
שלא עלה בידו למנוע את נפילתה של סיראקוסי, בירת סיצי¬ 
ליה, בידם של הערבים ( 878 ). מלחמותיו של ב׳ במזרח נועדו 
להרחיק את הערבים מגבולות הקיסרות: מצביאו של ב׳, 
כריסטופורוס, זכה ב 872 לניצחון מזהיר על הפאוליקינים 
(ע״ע), בעלי בריחם של הערבים, שפלשו פעמים הרבה לתוך 
אסיה הקטנה. גם המלחמות בערבים עצמם, אע״פ שלא הביאו 
לידי תוצאות ממשיות, תרמו לחיזוקה של הקיסרות. אך הת¬ 
חזקותו של ב׳ באיטליה הדרומית, דחיקת רגליה של הכנסיה 
הרומית מבולגאריה והרחבת פעולותיהם של המיסיונרים 
הביזאנטיים בין הסלאווים הביאו שוב לידי קילקול יחסיו של 
ב׳ עם רומא. דבר זה גרר את החזרתו של פוטיוס אל כס 
הפאטריארכות ( 877 ) ואת העמקת הקרע שבין שתי הכנסיות 
(שנתבטאה בהחלטות הכנס של קושטה, 879 ). 

ב׳ פעל נמרצות גם בתחומי מדיניות־הפנים: אירגן מחדש 
את המינהל, את שיטת תשלומי־המיסים ואת הביקורת על 
הפקידות. ואמנם מפעלו הגדול, שהשתלב יפה עם המסורת 
המשפטית הרומית-הביזאנטית, היה פרסומם של שני ספרי- 
עזר לחוק: ספר ״החוק השימושי״ (:> 0 >; 6 ׳\ ?״ 0 ; 6x6 ?>*) וספר 
"ההדרכה אל החוק" (יי 10 ן 6 ׳ו טסד ?ץ־סן״ס׳״סונ*). ספרים אלה 
נתחברו ביוונית שכן הלאטיניח שוב לא היתד, מובנת 
במזרח — מה ששימש צעד נוסף להפרדה תרבותית גמורה 
בין שני חלקי הקיסרות הרומית. 

כקיסרי־ביזאגטיון שקדמו לו רדף אף ב' את היהודים 



229 


בסיליום !—בסיליקה 


230 


בכל תחומי־שלטונו: זכר לרדיפות אלו אנו מוצאים במגילת 
ר׳ אחימעץ בן פלטיאל, שחוברה באיטליה הדרומית ב 1054 . 
ב/ שלפי המסורת היה שרוי בסוף ימיו במרה שחורה משום 
מיתתו של בנו בכורו קונסטאנטינוס, מת בתאונת־ציד. תולדו¬ 
תיו סופרו ע״י נכדו, הקיסר קויבסנטיבוס 11 ־׳\, פורפירוגניטום. 

מגילת אחימעץ, הוצאת ב. קלאר, חש״ו ו ,. 8 . 1 ,! 08 ז\ 

1/1 !>0X01X1 40 8)1X01100, 1908; 011 . !>10111, 8. 1. (111 ¥1^11X01 '¥ 

■ 011 ' 1 01 £0 !ס■'-/ , 40012 ^ . 19 ;( 157-180 , 1927 , 1 ,! 1110 ) 8)1x0x1 

, 475 ,[ 1933 ] 8 , 010111 8. 1 (111 8^X0X110X1 ק 11 < 0 ' 1 40 £1X10 

40 1^, 10/110x10 חז 0 ׳ 1 פ .? ;( 223-260 ,[ 1934 ] 9 ; 550 

. 1950 , 10£01140 1 ) 110 ס) 111 / ,: 1101111 ' 1 

ח. ק. ב. 

?סיל״וס 11 , בולגרוקטונוס (קוטל־הבולגרים) ? 0 ו 6 .(:ד ״ 80 
;ס׳ 1 ס 1 * 196 סץ.גי 1 ס 0 — ( 958 — 1025 ), קיסר ביזאנטי ז 
האחרון לשושלת המקדונית. ב׳ הומלך ב 963 יחד עם אחיו 
הצעיר קונסטאנטין: היה מתחילה תחת חסותו של אביו 
החורג ניקפורום פוקאם ( 963 — 969 ) ולאחר מכן תחת חסותו 
של המצביא יוהאנם צימיסקם ( 969 — 976 ). גם לאחר שנעשה 
שליט יחיד (אחיו, שהיה שותפו-לשלטון, לא התערב מעולם 
בענייני־המדינה) לא תפס למעשה את רסן־השלטון אלא 
לאחר שהתגבר על באסיליום לקאפנוס, שר־הפנים הכל יכול, 
ועל שני שרי־צבא, בארדאס סקלרוס ובארדאם פוקאם, 
שבתמיכתם של חוגי־האצולה היו המושלים האמיתיים בקי¬ 
סרות. ב 979 התגברו ב׳ ובאסיליוס לקאפנוס על בארדאם 
סקלרוס ע״י מה שהעמידו כנגדו את ביארדאם פוקאס, וב 985 
נפטר ב׳ משני עוזריו, הגלה אותם ונעשה שליט ממש. 
פעולתו הראשונה של ב׳ היתה פלישה לבאלקאנים, במקום 
ששמואל, הצאר של הבולגארים המערביים, ניסה להקים 
ממלכה בולגארית גדולה על חשבונה של ביזאנטיון, 
כשהוא מנצל את חולשתו של השלטון המרכזי, שהיה עסוק 
במריבות פנימיות. בנסיון צבאי ראשון זה נחל ב , מפלה 
(על-יד סופיה, 986 ), שגררה התקוממות מחודשת של יריביו 
הפנימיים באסיה הקטנה. בראש המתקוממים הופיע שוב 
בארדאם פוקאס, שהגיע עם חילותיו עד שעריה של קושטה: 
ב׳ ניצל (בקרב על־יד אבידוס, 989 ) הודות לעזרה, שהחיש 
לו הנסיך ולדימיר מקיוב (ע״ע). 

עכשיו עמדה לפני ב׳ המשימה של מיגור האצולה הפאו- 
דאלית, שבימי קודמיו הצליחה לרוקן את התפקיד הקיסרי 
מכל משמעות. ב׳ השיג את מבוקשו ע״י ביטול כל החוקים, 
שהיו מכוונים לטובתם של בעלי־האחוזות, אנשי הכמורה 
הגבוהה והמנזרים. במקרים הרבה החרים את רכושם לאוצר 
המדינה > אף צמצם בתוקף תקנותיו את שטח קרקעותיהם. 

ב 991 סנה ב׳ מחדש אל הבאלקאנים והתחיל מכין את 
הקרקע המדיני לבידודו של הצאר שמואל בתוך שבטי 
הסלאווים השונים, שהיו באיזור! אך מפלה, שנחלו צבאותיו 
מידי הפטימידים (ע״ע), הכריחה אותו לצאת אל הגבול 
המזרחי. ב׳ חיכה את חילות הערבים על־יד חלב (ב 995 
וב 999 ) ומכאן פנה אל איזוד־הקאווקאז. רק ב 1001 יכול 
היה להופיע שוב בגבול המערבי ולהגשים באופן שיטתי את 
הכנעתו הגמורה של שמואל. כיבושם של הבאלקאנים, צעד 
אחר צעד. נמשך עד 1018 ! שמואל נוצח ע״י ב' ב 1004 ליד 
סקופליה והודבר סופית במעבר־קלאידיון ( 1151011 ^ 1 ^ 1 , על־יד 
נהר סטרומה) ב 1014 : ב/ שהתמרמר על התנגדותם העק¬ 
שנית של הבולגארים, ציווה לעוור 15,000 מחייליהם, שנשבו 
על-ידיו, ורק למעטים מהם השאיר עין אחת כדי שיוכלו 


להוליד את חבריהם לעיר אוכרידה, בירתו של שמואל. 
למראה השבויים המעוורים מת הצאר הבולגארי. קיסרווד 
הבולגארים בטלה וחולקה למחוזות אדמיניסטראטיוויים, 
שבראשם הועמדו מושלים ביזאנטיים. ב׳ רק העניק אוטונו¬ 
מיה יחסית לכנסיה הבולגארית. 

בתקופת־חייו האחרונה התרכז ב׳ בחיזוקה של הקיסרות 
באסיה, הרחיב את גבולותיה עד תוך תוכה של ארמניה 
ועד הקאווקאז, וסיפח אליה את גאורגיה ואת המחוזות 
איבריה ווספווקן (״ 1:2 -! מדיניותו של ב' באיטליה 

הדרומית הוגבלה ע״י כוחן של הקיסרות והכנסיה הרומיות 
ועם זה ע״י הופעתם של הנודמאנים, שהתחילו פולשים 
לתוכה בתחילת המאה ה 11 . בהשפעתם של האפיפיור וקיסר 
גרמניה פרצו נגדו מרידות (בבארי ב 1009 וב 1018 ), שהוד־ 
ברו ע״י ב/ ואף נעשה נסיון ע״י הקיסר היינריד ח לפלוש 
לתוך המחוז, שהיה מוחזק ע״י הביזאנטים. אעפ״כ עשה ב׳, 
קודם מותו, הכנות לכיבושה של סיציליה מידי הערבים. 

ב׳ השאיר אחריו מדינה פורחת, שהשתרעה מהרי- 
הקאווקאז עד הרי-הבאלקאנים ומן הים השחור עד הים 
האדריאטי. באפיו החזק, בכשרונותיו המדיניים וביחוד 
במסירותו המתמדת לענייני־המדינה, האדמיניסטראטיוויים 
והצבאיים כאחד (ב׳ חי כל ימיו בצניעות ואף לא נשא אשה) 
הביא את הקיסרות לשיא כוחה והשפעתה — שיא, שאליו 
לא הגיעה מימיהם של הקיסרים הך?!ליו 0 (ע״ע) ויוסטי- 
נינוס (ע״ע). 

1 : 

0. 81:11111 1 (<} 00 ק 0 ! 0 '¥ ,׳ 2£1 ז€י 1 תז x 0 x 111 x 10 £ 10 //411 ס X :101:10, 

!, 1925*; 11, 1900; 5. ¥1111 1/10 / 0 /(' ¥111101 4 ,סבבחסמטא 
8111£011011 8x1181x0, 1930; <3. 0.*[ 1/10 (ס ןן 01 ): ¥¥1 י ץ> 1 ,, 0£01 ־ 
8^x01111x10 51010, 1956, 264-279 ( .(עם ביבליוגראפיה 

ח. ק. ב. 

סילמס ולנטינוס, שם של מחבר, שנקרא על כתבים ? 
17 כימיימ-אלכימיים, שהוציא לאור בתחילת המאה ה 
יוהנם תלדה ( 16 > 0€1 ! 1 ז׳ .!) מפרנקנהאוזן (תירינגיה). על 
ב׳ אמדו, שהיה נזיר בנדיקטיני בן־יהמאה ה 15 , שחי באו־ 
פורט שבגרמניה. אך הדעות המובעות בכתבי-ב׳ אינן הולמות 
יפה את תכונת המדע של המאה ה 15 , והן קרובות בעיקרן 
לדעותיו של פרצלסוס (ע״ע). היום נוטים רוב החוקרים 
לדעה, שכתבים אליה נתחברו סמוך לזמן הופעתם! לא נודע 
מי היה מחברם האמיתי (ואפשר, שתלדה עצמו חיברם), 
וספק אם ב׳ היה ונברא. החיבורים כתובים קצתם בלאטינית 
וקצתם בגרמנית. מלבד תוכן אלכימי — שהוא עיקרם — 
הם כוללים גם תיאורים ותצפיות בעלי ערך מדעי. בין השאר 
מתאר המחבר תרכובות של ארסן, ביסמוס, אבץ, כספית, 
וביחוד את האנטימון ותרכבותיו,' ומזכיר את הזהב הרועם, 
את סוכר־העופרת, את הקנקנתום הירוק ועוד. 

0656 ^ 16/116 1295-298 , 1890 י , 

303; 90 73 , 32 , . 0/16771 ./ 611 ^ 071 ./ . 7 , 5 } . 8 , €1 ןתךת ), 

1919; " 8 . 1>31219 . 2 ,. 7155 * 1171 ) 1 )^ 1 016 ) . 8 , 110 ג 1 ת?>ב 1 ב ), 
1921; . 1942 ,( 13 ,. 16 ) 57971 ) 8/1 1 ) 56167111 } .¥ . 8 ,ן 1£1 ) 11 !¥ג 

3 םילירןה (בלאט׳ 2511102 ל), בתקופה הרומית — בניין 
ציבורי מקורה בצורת מלבן. השם הלאטיגי ב׳ בא 
מן השם היווני: ,"סזס (ה״סטיו המלכותי"), שבו , 
היה נקרא ביוון בית־עמודים, ששימש מתחילה כבית־משפט 
בלבד! הכינוי "מלכותי" בא ממה שבאתונה היה הארכתן 
השלישי, שהיה השופט הראשי, נקרא "ארכוין־המלך" 
ןו 6 .ג 101 ס 5 )). בתקופה ההלניסטית הורחבו בנייניהם של בתי- <; 



231 


בסליקה 


232 



ה 6 ;י 0 ש? הנאסי^יקה ע 5 ־שם סאניכח הקדושה, רוטא. חטאה ח 5 5 סח״נ 










233 


בסיליקה—בסיסים 


234 


המשפט כדי שיוכלו לשמש מחסד, לאנשי־העסק, שהיו מצי 
טופפים על־יד מושבם של השופטים, עד שמקום־החתקהלות 
געשה עיקרו של הבניין, ואילו המושב של בית־המשפט תפס 
רק מקום קטן בקצה של הב/ הב׳ הקלאסית הטיפוסית, כפי 
שתוארה ע״י קיקרו והאדריכל ויטרוביום, היתה הצר קטורה 
(או מכוסה) מוקפת עמודים. הב/ שנמצאה בקירבת השוק 
הראשי, הפורום, שימשה מקום־פגישד, לאנשי־העסקים, וע״י 
כך הפחיתה את הצפיפות בשוק עצמו. המקום, שהוקצה 
לבית־המשפט בב/ היה מופרד משאר הבניין ע״י שורת- 
עמודים וסורג. בב״ מסוג זה מבחינים שני טיפוסים: הטיפוס 
המזרחי, שבו נמצאה הכניסה הראשית מצירו הארוך של 
המלבן, והטיפוס המערבי, שבו נקבעה אותה כניסה מן הצד 
הקצר. בתקופה הרומית (ואף אתריה) היה הטיפוס המערבי 
המקובל ביותר. ברומא הוקמו הב" הראשונות ע״י אמיליום 
(במאה ה 2 לפסה״ג) וע״י יוליום קיסר, ובין השאר שימשו 
לאסיפות מדיניות. ב" מסוג זה נתגלו בארץ בשומרון(מזמנו 
של ספטימיוס סורום) ובכמה ערים בעבר־הירדן, כגון גרש, 
קנת, ססמיה, א־צנסין ועוד. שני טורי-עמודים, שעברו 
לארכה של הב/ חילקו אותה לאולם־תווך (במרכז) ולשתי 
סטראות (מן הצדדים)! בקצה שמול הכניסה היה נמצא חדר 
נוסף, כחצי־גמץ עגולה, שהיה נקרא אפסים $ חדר זה שימש 
מושבו של בית־הסשפט. בדרך כלל היו הסטראות נמוכות מן 
האולם המרכזי ועל טורי־העמודים גבנו יציעים, שבהם היו 
מטיילים הסקרנים ומסתכלים במה שהיה נעשה באולם 
למטה. — בתקופה הרומית הורחבה הוראתו של המונח ב׳ 
באופן שציין לא רק בית־ועד לסוחרים, אלא אף בית לאסיפות 
בכלל! ביחוד נתכוונו בכך לאולם, ששימש באסכולות של 
הפילוסופים ובבתי־העשירים להקראות ולהרצאות. בב" אלו 
היתה האפסים המקום, שיוחד למרצה או למורה, המתואר 
עפ״ר כיושב בה על הקאתדרה שלו, ושוב לא היה בהן מקום 
לסורג מבדיל בין האפסים והקהל! כל האולם היה מופנה 
בהן אל הבימה, שנקבעה כאפסים! גומחה זו עם הגג הקעור 
שלה שימשה מרכז אקוסטי. טיפוס זה של הב , שימש בניין- 
אב לבתי-הכנסת ולכנסיות, שנבנו בצורה זו. — במקורות 
התלמודיים מדובר על שלושה מיני־ב״ — של מלכים (אר¬ 
מון), של מרחצאות ושל אוצרות (ויקרא רבה קע״ח, ע״ד), 
וכן נזכר בהם, שהב׳ שימשה מקום ביודהמשפט (שמות רבה 
קט״ו, ע״ב) ומקום למכירת־חיטים (באשקלון! תוס׳ אהילות 
פרק י״ח, סוף). 

דוגמה קדומה של בניין בסיליקני אנו מוצאים ב״סטיו 
המלכותי", שהיה בנוי, לפי תיאורו של יוסף בן מתתיהו 
(קדמוב׳ ט״ו, 416-411 ), לאורך הח 1 מה הדרומית של הד- 
הבית! סטיו זה הוקם ע״י הודדוס כשחידש את בניין ביהמ״ק. 
לב׳ זו היו ארבעה טורי־עמודים, שגובה כל אחד מהם היה 
7 מ/ ארכה של הב׳ היה סטאדיון אחד ( 185 מ׳)! רחבו של 
אולם־התווך היה 30 אמה וגבהו 60 אמה! רחבן של הסטראות 
היה 20 אמה וגבהן 30 אמה — מה שנתן לבניין צורה של 
ב׳ ממש. בירושלים נמצאו שני עמודים חצובים למחצה 
מתוך סלע, שלפי גדלם יש להניח, שהיו מיועדים לב׳ זו, 
אלא שנסדקו ונעזבו במקום. יתכן, שהורדוס בנה את הסטיו 
שלו לפי דוגמת ביהכ״ג היהודי הגדול באלכסנדריה, המתואר 
כ״מין באסיליקי גדולה, סטיו לפנים מסטיו"(תוספתא, סוכה, 
ד/ ו'). אפשר מאוד, שהביטוי "סטיו לפנים מסטיו" מתייחס 
לאולם־התווך, שהיה בנוי בין שתי סטראות; אך יש משערים, 
שהכוונה היא לסטיו נוסף, שעבר באולם־הב׳ ל רחב ו. 


צורה זו של סטיו היתה טיפוסית לבתהכ״ג מן הסוג הקדום, 
ששרידיהם נתגלו בגליל. בניינים אלה, שהם מן המאות 
ה 3 —ה 4 לםה״נ, הם, כנראה, מסוג הב׳ המזרחית! היו נכנסים 
לתוכם מן הצד הרחב, אלא שהחזית הצרה כללה את החלון 
ואת שער־הפאר, שהיו מכוונים לצד ירושלים. בניגוד לכך 
קיבלו הנוצרים את טיפוס הב׳ המערבית! רוב הכנסיות 
הקדומות (במאות ה 4 —ה 6 ) נבנו לפי דוגמתה, אע״פ שהמונח 
ב׳ עצמו שוב לא היה מקובל. כך, למשל, מסביר הנוסע מבור¬ 
דו ( 333 לסה״ב) בחיבורו הלאטיני את המלה ב׳ במלת - 1 מז 10 > 
בב" הנוצריות הקדומות שימש האפסים מקום מושבם 
של כוהני־הדת! מקומו של המזבח נקבע לפניו וחלק זה של 
הבניין הופרד משאר חלקיו ע״י סורג, שעבר לרוחב הכנסיה. 
כשהכנסיה היתה צמודה לקבר של קדוש, הוסיפו לה בקצה 
בניין נפרד: מעוגל או פוליגונאלי. לפי צורה זי נבנו 
הכנסיות הראשונות בא״י ובשאר ארצות, כגת כנסיית־המולד 
בבית־לחם, כנסיית־הקבר בירושלים, הכנסיה של פטרום 
הקדוש ברומא, ועוד. במאה ה 5 הוסיפו לכנסיות הב׳ בצד 
הקדמי פרוזדור (גארתכס) ובצד האחורי שני חדרים (חדר 
מימין לב׳ וחדר משמאל לה),ששימשו למטרות-פולחן.בכמה 
מקרים הוסיפו לכנסיה עוד בניין, באופן שביחד קיבלו צורה 
של שתי־וערב (טרנספט), כמו בכנסיית טבעה שעל שפת־ 
הכינרת. במאה ה 6 השכילו הבונים הביזאנטיים להרכיב על 
הב׳ כיפה, וע״י כך הפכו אותה מבניין נמוך ומארך לבניין 
מרוכז שבפנימו חלל גבוה. בתהכ״נ מן הסוג המאוחר (כגון 
זה שבבית־אלפא) נבנו אף הם לפי תכנית־הב׳! האפסים 
שימש מקומו של ארון־הקודש, שלצדדיו הוצבו שתי מנורות, 
והגומחה הופרדה מן האולם ע״י פרוכת. לפניה היתה במה 
נמוכה, ובה מקום מיוחד לגניזה. מעל לטור העמודים או 
האומנות, שהפריד בין אולם־התווך והסטראות, נמשכו יציעים 
ששימשו כעזרת־נשים. — מלבד הב׳ כבניין דתי היו קיימות 
בא״י בתוך הישוב היהודי גם ב" למטרות חולוניות. בניין 
אחד מסוג זה (בגודל של 15x40 מ׳) נתגלה בבית־שערים. 
הוא מורכב מחצר קטורה מרוצפת, פרוזדור, וב׳ בעלת שני 
טורים, שכל אחד מהם כולל חמש אומנות! בקצה־הבניין, 
מול הכניסה, נמצאה בימה נמוכה. כנראה, היה זה בית־הדין 
בימיו של רבי. 

מ. אבי־יונה וש. ייבין, קדמוניות ארצנו, א׳, עם׳ 200 ואילך! 

; 1913 , , 0 מ 12 ז 11£1 ג£ . 14 , 0 

; 1914 , 1 ,) 101/10111 . 01 ) 01 - 1 : 11 ' 11 1 ■ 1111111 ¥ ,ז<.!קג 1 { 0 !? 038011 

. 1916 , 011111110 ח 1 י׳* £ 0 8 י> ״ ׳ 55 ,• £ £ 1 ״ 1 ׳ 2 ) 3 ז 1 ו . 11 £0111 

מ, א. י. 

03 יסיים (=ב״), בכימיה — קבוצה גדולה של תרכובות(או 
של קבוצות־אטומים), אי־אורגאניות ואורגאניות. הב" 
מצויינים בפונקציה כימית מסויימת, שהיא עומדת כנגד 
הפונקציה של החמצות (ע״ע)! יחסי־הגומלים בין שתי 
הפונקציות הללו באים לידי ביטוי באירועים אפינים וחשובים 
ביותר של המציאות הכימית. 

הב׳ ניתן להגדרה באפנים שונים. 1 ) מבחינת תורת 
היונים (ע״ע) הקלאסית, ב׳״הוא אלקטרוליט (ע״ע אלקטרו־ 
ליזה), שמפריש יוגי־הידרוכסיל < ־ 00 ) במים. בהגדרה 
זו אחוזה הגדרה שניה: 2 ) ב׳ הוא גוף, שמתחבר עם 
חומצות ומוליד ע״י כך מלח ומים ( = תהליך הסתירה). 
שתי הגדרות היסטוריות אלו מצמצמות את מושג הב/ אך 
כוחן יפה לתיאור ראשון של גילויים ותהליכים כימיים 
מרובים. בכימיה החדישה (מ 1923 ואילך) באה הכללה 
והעמקה של מושג הב/ הגדרתו הרחבה ביותר של מושג 



235 


בסיסים 


236 


זה— מבחינת הקשר הכימי— ניתנה ע״י ג/ נ. לואים (ע״ע): 
3 ) ב׳ הוא גוף, שמבנהו האלקטרוני כולל זוג אלקטרונים 
פנויים, שהם מזומנים לשמש יקשר כימי (קואורדינאטיווי) 1 
לשון אחרת — גוף, שהוא בבחינת "נותן־אלקטרונים". הגדרה 
חדישה מצומצמת יותר, אבל גם נוחה יותר לתיאור ההת¬ 
נהגות הכימית של הב״, היא זו של ברנסטד ( 1 ) 0 ) 61115 ־ 81 ) 
ולוריי (?• 1 ^ 1 ): 4 ) ב׳ הוא גוף מושך יוני־מימן (פרוטונים, 
+ 0 )! לשון אחרת — "נוטל־פרוטונים". הגדרה ( 4 ) כוללת 
את כל התכונות הנדרשות ע״י ( 1 ) ו( 2 ), אבל אינה עושה 
אותן תנאי ז היא יפה לכל ממוסס, ולא למים בלבד, וכן אין 
לפיה יצירת־המים תנאי צמוד ליצירת־מלח. 

מ( 4 ) מתחייב, שתכונותיו הכימיות של בי נקבעות ע״י 
שני גורמים: טיבו של אותו חלק שפועל כנוטל־פרוטונים, 
ומקור הפרוטונים הניטלים. לפי הכימיה הקלאסית — ( 1 ) 
ו( 2 ) — עיקרי הגופים הבסיסיים האי־אורגאניים הם התחמו¬ 
צות של רוב המתכות, וכן כמה הידרידים של אלמתכות מן 
הטור ר,¥ של המערכת המחזורית, ביחוד אמוניה (ע״ע)! 
אלה ואלה מצטרפים למים ויוצרים הידדוכסידים ומצטרפים 
לחומצות מוצרים מלחים ( 1 — 11 ). מאותה בחינה עצמה הולם 
השם ב" גם את תולדיה האורגאניים של האמוניה— האמינים 
(ע״ע), ובכללם האלקלואידים (ע״ע) ( 111 ). יוני־הידרוכסיל 
בתמיסה מימית, שהם הגילוי החותך של בסיסיות, ניכרים 
בשינוי הצבע של אינדיקטור (ע״ע) מתאים. 

־ 200 + ++ 08 2 ,( 00 ) 08 *־ ס,מ + 0 ־ 0 ) 

0,0 + 08504 ■י־ 0,504 + 080 1 ־ 1 

־ 00 + + , 00 2 00,00 י - 0,0 + , 00 ) 
־נס+ + 04 א^ 0401 מ <- 001 +, 100 ־ 11 

' 00 + + 0 3 00 3 ס 2 חס[״ 0 3 00 ס] י- 0,0 + 00 5 ״ 0 ס 1 
01 + + 0 3 00 3 ס £■ 01 [ 0 3 00 3 ס] ■י- וס 0 + ־ 0 3 00 ס 111 1 

לפי התסיסות החדישות — ( 3 ) ו( 4 ) —, אין ההידרו- 
פסידים של מתכות ( 10.00 ), המחזיקים במולקולה שלהם 
את הקבוצה ההידרופסילית או מפרישים אותה במים במצב 
מיונן, ב" מצד עצמם: ב׳ הוא יון־ההידרוכסיל עצמו, 
הנוטל פרוטונים (או דוטרונים) ממים (כפי שמוכח מחילוף 
המימן בדוטריום, יען) או מיון־האמון (/י): 

000 + ־ 00 £ ־ 00 + 0,0 .¥! 



ה״בסיסים החזקים״ של הכימיה הקלאסית ( 800 * 1 , £08 
וכד , ) נראים עכשיו כתרכובות דמויות־מלחים, שבסיסיותן 
באה מן היון ־ 0 ס. 

לפי הגדרת ברנסטד (ר , למעלה, 4 ) נעשית ה״בסיסיות" 
תכונה של ב ל התמרים, שאינם נבדלים זה מזה אלא בערכה 
הכמותי היחסי של תכונה זו. לעומת הבסיס החזק ־ 00 
(לפי ¥) היון ־ 01 הוא בסים חלש מאד, מאחר שב ¥1 נוטה 
שיווי-הסשקל במידה מכרעת לצד שמאל: 


+ 0,0 + ־ 01 

001 + 0,0 

<->1 ^ 

01 + 

<+> 


0 : 0:0 

•* 0 : 01 : + 6:0 

0 

0 


מטעם זה יש גם אניונים של חומצות שהם בבחינת ב", מפני 
שהם נוטלים פרוטונים מחומצות ( ¥11 ) או אף ממים ( ¥111 ) 1 
במקרה האחרון הם משאירים יוני־הידרוכסיל, ונמצא שהם 
ב״ גם לפי( 1 ) וגם לפי ( 4 ): 

0,0 + 00,0000 2 + ס 0 3 + ־ 00,000 ) 

0 ־ 8 + ־ 8,004 י 4 + ס 0 3 + ־ 0004 1 • 11 ע 

־ 00 + , 000 ; 41 0,0 + ־, 80 1 

־ 200 + , 0,00 1 , 20,0 + ־, 00 1 • 1 " ׳י 

יון־הביקארבונאט מסוגל להופיע כב׳ או בחומצה — 
כנוטל־פרוטזן או כמוסר־פרוטון 1X1 ) ־. 

20,0 + , 00 £ 0,0 + ־, 000 ) 

+ 8,0 + ־,סס 2 0,0 + ־ 0003 1 • ג 1 

האניון ־, 00 הוא ב׳ שנוטל שגי פרוטונים, ומפני־כן 
הוא ״דוחומצי״; ובן אומרים, שהאניון ־ 08 הוא "חד- 
חומצי". כללו של דבר: מספר הפרוטונים, שב׳ נוטל מסבי¬ 
בתו, הוא מידת ה״חומציות" שלו. סביבה זו היא בדרך־כלל 
הממוסס של הגוף הבסיסי, ועל־כן קוראים לכל ממוסס נוטל 
פרוטונים "בסיסי". אחר (ע״ע) אתילי׳ למשל, הוא ממוסס 
״בסיסי״ (או "פרוטופילי" — אוהב־פרוטונים) ממין זה, 
ובהמסת חומצות הוא מצטרף אליהן ומוליד מלחי אוכסוניום 
(ע״ע). פונקציה "בסיסית" זו של החמצן אינה מצומצמת 
בממוססים אורגאניים מסוג האתרים! אף המים נעשים 
פרוטופיליים בסביבה עשירה בסרוטונים, ואין יון־המימן 
של חומצה בתמיסת־מים יון חפשי, אלא יון של אופסוניום 
כדוגמת יון־האמון (^. 


,,(+) 

0 

8 ( 0 ' 


0 : 6:0 

+ : 0:0 51 

0 : 0:0 

+ : 6:0 

8 

0 

0 

0 


נמצא, שהמים הם בחזקת גוף פרוטופילי או "בסיסי" 
לעומת חומצה חזקה, אבל בחזקת גוף "פרוטוגני" (מוסר- 
פרוטונים) לעומת ב׳ חזק יותר, כגון אמוניה ( 11 ). מציאותם 
של גופים ״אמפיפרוטיים״ (כלומר: כסולי-יחס לעומת פרו¬ 
טונים) היא ראיה לדבר, שהתכונה הבסיסית של גוף היא 
יחסית ולא מוחלטת. כל הגופים, שהמים מגלים כלפיהם 
תבונה פיושוגנית, הם ב" ביחס לגופים אחרים, שהמים נוהגים 
בהם נוהג פרוטופילי. ב״ סתם — במשמעו הרגיל של המונח — 
הם החמרים הנושאים בסולם־הערכים לפי 0 ־! (ע״ע המצות) 
מספרים גדולים מ 7 . 

מידת ה "ח ו ז ק" של ב׳ מעין האמוניה, שהיינון שלה 
מתואר במשוואה 

־ 00 + + 004 2 0,0 + , 00 , 

ניתנת להגדרה מספרית בערכיהם של שני קבועי־היינון: 

קבוע היינון הבסיסי 

[ 0 ס][ + , 00 ] 

.. 00 = ״*־ 

או קבוע היינון החומצי של יודהאמון 

[ ג 00 ][ + ס, 0 ] 

. 1 = 

[ + , 00 ] 

מכפלת שני הקבועים הללו שווה למכפלת־היונים של המים 
([־מ 0 ][ + 0 ־ 8 ]). 



237 


בסיסים—בםמר, דזכרי 


238 


במקרה הראשון מידת היינון היא מבת האמוניה הכללית 
הקיימת כ [ + 04 ג?]; במקרה השני — המנה הקיימת כ 0 3 !י. 
להלן רשימה של כמה ב״ לפי סדר סזקם: 

טבלה 1 

בסיסים 

; 00 
־, 18 ? 

־מס 

0 3 * 

' 0003 
־ 0.000 
0,0 

0.0000 
־ 081 

ה"ב" החזקים" הקלאסיים׳ שאינם ב" לפי התפיסה החדי¬ 
שה׳ אינם ניתנים להגדרה בערכי ״ 0 או , 0 ולא להכללה 
בסבלה 1 . 

ואלה הם ערכי החוזק היחסי של מספר ב" (תולדי האמר 
ניה) לפי ערכי קבועי־חיינון (בטמפראטורה רגילה): 


טבלה 2 

06 

1 

בסיס 

1^10* 5 

1 

מ 1 ־ 10 א 6 

אמוניה 

10- 8 א 3.1 

״- 10 א 3.3 

הידראזין (״ 0 * 4 ?) 

9 ־ 10 א 1 

6 ־ 10 1 x 

הידרובסילאמין( 0 ס 00 2 ) 

*־־ 10 ^ 4.8 

ג 1 ־ 10 ^ 2 

003002 

7x10"* 

11 ־סז א 1.5 

(002)800 

3 ־ 10 ^ 7 

| 12 ־ 10 א 1.4 

(002)20 

5^10* 4 

ס 

>< 

0203002 

3 ־ 10 א 1.3 

12 ־ 10 א 1 

(0203)2140 

<) 1 ־ 10 א 4.1 

5 ־ 10 א 2.6 

אנילין 

8 ־ 10 * 1.6 

6 ־ 10 6.4 x 

פירידין 

2.5 x 10 11 

1 ־ס! א 4 

פירול 


וע״ע אלקטדוליזה! המצות! יונים! מלחים. 

ם. ה. ב. 


2 סל, פרירריןי ןילהלם — 0655£1 1 ־מ €1 ר 11 !¥\ 1€11 :נ 1 > 11€ י 1 — 

( 1784 , מינזץ— 1846 , קניגסברג), תוכן ומאתמאטיקן 
גרמני. ב׳ היה בצעירותו שוליה של סוחר בברמן, אך שקוד 
היה על לימודי המאתמאטיקה והאסטרונומיה. ב 1804 חישב 
את מסילת השביט (ע״ע) של הלי על סמר התצפיות׳ שנעשו 
בשעת הופעתו ב 1608 , והראה את חישובו לאולברם (ע״ע), 
שפירסם חישוב זה וסייע לב׳ בקבלת משרת עוזר במצפה־ 
הכוכבים שעל-יד ברמן. ב 1810 נתמנה ב׳ פרופסור בקניגס־ 
ברג, ובזכות מחקר מצויין על השביט של 1807 הופקדה בידו 
הקמתו של מצפה חדש באותה עיר. ב , שימש מנהלו של 
מוסד זה מיום חנוכתו עד שמת, ובתקופה זו פתח פרק חדש 
בתולדות האסטרונומיה (ע״ע) המדוייקת, וכן פעל פעולה 
חשובה בגאודזיה (ע״ע). 

אחד מחידושיו המכריעים היה פיתוחה של שיטת־צימצום 


בתצפיות של כוכבי־שבת לשם קביעת מקומו המדוייק של 
כוכב — שיטה, שב׳ הביא אותה לידי שכלול אחרון ב 1830 
ושהיא מקובלת עד היום. ע״פ שיטה זו מיין תחילה ב 1818 
3,222 כוכבים לפי תצפיותיו של ברדלי (ע״ע). בין 1821 
ו 1833 ערך יותר מ 75 אלף תצפיות בכוכבים שעד הגודל 
התשיעי, ומספר הכוכבים, שמקומותיהם נקבעו בדיוק מדוק¬ 

דק, הגיע מתוך כד עד 
50,000 . ב׳ היה הראשון, 

שמדד ב 1838 את ריחוקו 
המוחלט של כוכב־שבת, 

כשמצא שהפאראלאכסה 
של הכוכב 61 שבברבור 
( 1 ת 3 ׳< 0 61 ) ערכה ״ 0.31 
(ע״ע אסטרונומיה, עמ ׳ 

792 ). — מתצפיותיו בת¬ 
נועותיהם של סיריוס 
ופרוקיון הסיק ב׳ ב 1844 , 

שכל אחד מכוכבים אלה 
הוא כפול—דבר, שהוכח 
בדרך הראיה הישירה רק 
זמן מרובה אחר מותו. — מחידושיו ומדידותיו המרובים של 
ב' בגאודזיה יש לציין את תיקון אורד־הממוטלת בקניגסברג 
ובברלין ( 1826 ), את המדידה המדוייקת של קשת קו־האורך 
בפרוסיה המזרחית ( 1831/2 ) ואת העמדת שיעור־השיטוח 
של כדור־הארץ על הערך 1/299 (ע״ע ארץ, עמ׳ 1049 ). כמד 
כן המציא מכשיר־מדידה חשוב. 

נוסף על פעולתו כצפאי דייקן הצטיין ב׳ גם בניתוח 
המאתמאטי העיוני. הוא מצא ופיתח את "הפונקציות הגלי¬ 
ליות" (הנקראות גם על שמו), שכבר היו ידועות לפניו 
למאתמאטיקנים שונים, אלא שחקר אותן ראשון חקירה שיט¬ 
תית ופיתחן לשם חישוב מסלוליהם של כוכבי-לכת ( 1817 , 
1824 ), — ב׳ היה סופר מדעי פורה ביותר, מחברם של יותר 
מ 700 מאמרים ומחקרים, וכן הירבה לבוא בכתובים עם 
מלומדים שונים. חשיבות מיוחדת יש לחליפת־המכתבים בינו 
ובין אז׳לברס וגאוס (ע״ע). 

-?■! 8 0.11 . 8 ,. 14 ; 1861 ,!!?: 3 ! 3 '} 1 13 ! 14 ״־)13*5011055, 0x0511 1x1^1x11115x1 <ו 5 ,־מ 1 ז* 

.' 1938 



סר הנרי בסטר 


מ. ה. ב. 


3 סן או בסב' ( 301 * 833 ,״ £2553 ), שם של משפחה יהודית 
איטלקית, שכמה מבניה זכו בזמנם לפירסום. 

החשובים שבהם הם: 

( 1 ) ישעיה בן ישראל חזקיה ב׳ (מת ב 1739 )! 
שימש רב בצ׳גמו ( 0 * 0:0 ), פאדובה, פרארה ורג׳ו. הרבה 
מתשובותיו נתפרסמו בחלק השני של "תודת שלמים", שחיבר 
בנו, ישראל בנימין (ר׳ להלן, 2 ). תשובות אחרות משלו 
כלולות ב״פחד יצחק" ליצחק למפרונטי. כמרכן הניח אחריו 
בכ״י תשובות מרובות, פירושים תלמודיים, מספר גדול של 
שירים, הערות לאוואנגליונים, דרשות וספר "כור לזהב", 
שמכיל הערות ביקרתיות על "הליכות עלי" לשלמה אלגזי. 
עם תלמידיו נמנה משה חיים לוצסו(ע״ע); חליפת־המכתבים 
שלהם כלולה בקובץ אגרותיו של זה האחרון, שהוציא ש. 
גינצבורג. 

( 2 ) ישראל בנימין בן ישעיה ב׳ ( 1701 — 1790 ), 

רב ברג׳ו; בנו של ( 1 ). הוא היה המחבר של 001-003 83 
05£ ש* £5 ^ המכיל שירים בעברית ובאיטלקית לכבוד פראג־ 
צ׳סקו 111 , הדוכס של מודנד. ( 1753 ), ושל אוסף דומה ("שי¬ 
רים על השמינית״, 1750 ). ספרו "תודת שלמים" (ויגיציאה 
1741 , 1791 ) כולל בחלק הראשון שלו ("זבח תודה") חומד 
הלכי משל עצמו, ובחלק השני ("לחמי תודה") תשובות של 
אביו. מספר גדול של כתבים אחרים שלו (שירים, דרשות 
ועוד) נשתמר בכתב־יד. ב׳ היה מפורסם כאחד מן המשו¬ 
ררים המצוייינים של זמנו, ולפי המלומד הנוצרי דה רוסי, 
היה נערץ בחוגי הנוצרים. 

ב. ר. 

בסנו ( 8355300 ), עיר באיטליה הצסונית־המזרחית! יושבת 
על נהר־ברנטה, כ 30 ק״מ מצפון לפאדובה, לרגלי 
האלפים ר,ונציבים. מספר תושביה כ 1936) 12x100 ). 

ב׳ נזכרת"ככפר ב 1085 וכמבצר ב 1175 . מן המאה ה 15 
עד המאה ה 18 היתד, תחת שלטונה של ויניציאה. ב 1796 
היבה נאפוליון את האוסטרים סמוך לב/ נשתמרו בב׳ המצודה 
שלה, שהיא מן המאה ה 13 , וכמה בניינים וכנסיות מיד,"ב. 


בב׳ נולד הצייר ג׳אקומו דה פונטה, הידוע כג׳קופו בסגו 
(ע״ע), שעבודותיו נמצאות בקאתדראלה. בימי מלחמת- 
העולם 11 נגרם נזק מרובה ליצירוודו־,אמנות שבעיר. 

מ 1252/65 יש ידיעות על עסקים, שנעשו על־ידי יהודי 
בביטוח של קרקע בב/ בתחילת המאה ד, 14 ביקשה מועצת־ 
העיר ממלווי־כסף יהודיים ממוצא גרמני, שיבואו וימלאו את 
מקומם של המלווים הטוסקאנים, מפני שהללו, מתוך תאוות- 
הבצע שלהם, השתמשו לרעה במונופולין, שהחזיקו בו קודם 
לכן. ב 1475 , אחר עלילת־הדם בטרנסו, הצליח ברנארדינו דה 
פלטרה (ע״ע) להסית את הנוצרים תושבי-ב׳ ביהודי־העיר, 
וכתוצאה מכך ביקשו הראשונים מממשלת־ויניציאה רשות 
לגרש את היהודים! אך רשות זו לא ניתנה. בתקופת המלחמה 
של הליגה של קאמברי ( 1509 ) הוכרחו היהודים לשלם 
לממשלה סכום גדול, וזמן קצר לאחר מכן גורשו. מכאן 
ואילך שוב לא ישבו יהודים בב/ אבל השמות "בסאך 
ו״בסאני", שמעידים על מוצאם של בעליהם מב/ שכיחים 
בין יהודי איטליה. 

2 > 011 111x11 ,נ 311 קקט 11 ) 0 . 0 ; 1884 ,. 8 111 0. 6**1113*1, 510x10 

/ 0 8., 1907; 0. 0. 0**013, 80550x10, 1910; 0. 80 * 11 , ]1x1x5 

, 1946 , 1 ( 1101 

ב. ר. 

בםנ 1 ׳ ג׳קופז — 83553110 0 ק 13€0 ; שמו האמיתי: ג׳אקומו 
דה פונטה (מסס? 13 *) — ( 1517 , באסאנו — 1592 , 

שם), צייד של תמונות דחיות ומיתולוגיות! מראשוני האם־ 
נים, שהנהיגו ביצירות מסוגים אלה תכונות של ציור-הז׳אנר. 
ב׳ השתייך לאסכולת־הציור של ויניציאה ולדור־הציירים, 
שיצר את הסימון הקרוי מנידיזם. ב׳ למד בוויניציאה 
באולפנו של בוניפאציו פיטאטי( 1 * 3 * 1 ?), שעמו עבד ב 1530 ! 
אך עם זה למד הרבה על ציור־הנוף מתמונותיו של מיציאן, 
צייר דמויות אדוכות-גפיים כאותן של פרמיג׳אנינו, וביצירו¬ 
תיו מתקופה מאוחרת יותר בולטת ביהוד השפעתו של 
טינטורטו (בהטלת צבעים בהירים על רקע כהה). נושאיו 
העיקריים היו חיות ואגשייכפר, בדומה לאותם שראה בימות־ 
השוק בעיירתו. באלה נהג למלא את תמונותיו, שנשארו 
עם זה דתיות על־פי אפיין ותכליתן. גם בנופיו ניכרים קווים 
חדשים: חלקיהם אינם סדורים באופן מלאכותי, כמו שהם 
אצל קודמיו, ומשתקפת בהם ראיה מציאותית יותר. ב׳ 
נמנה עם אותם מציירי ויניציאה, שעמדו לראשונה על 
החשיבות של האור והאויר ביצירת רשמי הנוף ודמותו 
הכללית. משום כך, וכן משום החן הכפרי שבתמונותיו, הוא 
מן האמנים המלבבים ביותר של התקופה. גם היה קולו־ 
ריסטן ממדרגה ראשונה, שידע להעניק לצבעיו זוהר של 
אבני־חן. השפעתו ניכרת בין השאר ביצירותיו של אל 
גרקו הצעיר. 

לב׳ היו 4 בנים, שאף הם היו ציירים: פדאנצ׳סקו 
(נר ב 1549 ), שסייע לאביו בציור הפרסקות בארמון־הדוכס 
בוויניציאה, ג׳ א מ ב ט י ס ט ה (נר ב 1553 ), ל א נ ד ר ו (נו׳ 
ב 1557 ) וג׳דולאמו (נר ב 1566 ). 

תפוקתו של ב׳ היתד, מרובה ובית־מלאכתו היה גדול 
ופעיל. יצירותיו נמצאות במוזיאונים מרובים באיטליה, גר¬ 
מניה, אנגליה, ועוד. 

י 1$£ ז 3 ! 1015 ז£# 1£ { 1 /ס €11611011 ? 1 * 771 ,ו! 50 ו 61 ' 861 * 6 

, 8 1933 .[ 11 > */־ 7 ^/ 7 , 11111 ) 86 8 ; 64-70 .קק ,* 1906 

ע. י.חז. 



241 


פסקים 


242 



ניאהופו באסאנו: ,,האביב", אוסף פארו־, ?ונדון 


?סקים, בני עם קטן, שיושב בגלילות־הספר של ספרד 
וצרפת, בקצה המערבי של הפירניאים ובמזרתם של 
ההרים הקאנטאבריים. הם קוראים לעצמם אוסקאלחינאק, 
כלומר דו׳ברי אוסקארה (באסקית). הרומים קראו להם 
¥35001105 , ומכאן שמם: ¥351:0$ בספרד' ו 6$ ג 835111 בצרפ׳ 
ובאנג/ הואיל והב׳ הם ברובם דו־לשוניים, תלויים אומדני 
מספרם בנטיותיהם הלאומיות של האומדים• לפי אומדן מקו¬ 
בל הם מונים כססס, 750 נפש, מהם: 500,000 בספרד, 150,000 
בצרפת׳ והשאר בארצות לד, פלאטה ובצ׳ילה. מספרם פוחת 
והולך משום התבוללותם באומות השולטות בגלילותיהם, 

הב׳ ניכרים בקלסתר־פניהם, שיש בו צירוף יחיד במינו 
של קווים אנתרופולוגיים, משערים, שהם דומים ביותר 
לטיפוס האדם מן התקופה הפאלאוליתית המאוחרת, ששרידיו 
נמצאו במערות קרו־מאניון בצרפת בדפארטמנט של דור- 
דוניה. וכשם שהטיפוס האנתרופולוגי הפיסי שלהם קדום 
מאד, כך גם לשונם היא מן הקדומות ביותר (ע״ע בסקית, 
לשון), ואף במנהגיהם ובהרגלי־עבודתם נשתמרו יסודות מן 
התקופה הפרהיסטורית. 

הב׳ מצויינים בגבורתם ובאומץ־לבם ובאהבתם לחירות 
מדינית. בכשרם למלחמה פארטיזאנית בהרים הם עולים 
על כל שבטי-ספרד. עד לפני דורות מועטים עסקו בספנות 
ובשוד־הים, ואף כיום עדיין מצויים בתוכם מבריחי־מכס 
נועזים. מהם יצאו כמה אישים גדולים׳ ביהוד בין אנשי- 
הדת. ב׳ מלידה היו איגנציוס לויולה (ע״ע), המייסד של 
מסדר הישועים, וחברו הישועי, פראנסיסקו חאווייר(ז 46 י 3 ^ 
והדומיניקני סראנסיסקו דה ויטוריה. 

הגלילות הבאסקיים בספרד ( 16$ > 183 !ס 50 ב¥) כוללים את 
הפרובינציות הספרדיות אלאווה, גיפוסקואה וביסקאיה, ששט¬ 
חן 7,260 קמ״ר ומספר אוכלוסיהן: כ 962,000 ( 1950 ). במובן 
הרחב נכללים בגלילות אלה גם הפרובינציה נאווארה שבס¬ 
פרד, ששטחה 10421 קמ״ר ומספר תושביה 383,000 , ודרומו 
של הדפארטמנט הצרפתי בם פירבי ( 665 ת 6 זץ? 835565 ). 
הפרובינציות הבאסקיות במובן המצומצם הן בכללן ארץ- 


הרים עשירה במחצבים, ביהוד ברזל (שמספק יותר מ 2/3 
מתפוקת הברזל של ספרד) ופח* ומתוך כך נתפתחה בהן 
תעשיית הברזל והפלדה (בכלל זה: מכונות), ובנמל הראשי 
של ארץ הב/ בילבאו (ע״ע), אף מצויות מספנות גדולות. 
בהרים הנשקפים על מפרץ־ביסקך, (ע״ע), מרובים המש¬ 
קעים, והודות לכך יש בהם יערות, שמספקים עצים למספ¬ 
נות ולתעשיית-רהיטים. מן התוצרת החקלאית מפורסם 
כסחורת-יצוא תירוש־התפוחים הבאסקי. זן־הבקר חבאסקי 
מצטיין בכושר-העבודח שלו, ואם מפטמים אותו הוא מספק 
בשר רב וטוב. הערים החשובות ביותר הן: בילבאו (בפרו¬ 
בינציה ביסקאיה), שהיתה בירת החבל האוטונומי של הב׳ 
ב 1936/7 , סאן סבאסטיאן, העיר הראשה והנמל של גיפוס־ 
ק ואה (כ 90,000 נפש), וויטוריה, בירת אלאווה ומרכז- 
התעשיה שלה (כ 45,000 נפש). התפתחותה של התעשיה 
הכבדה, המרכזת פועלים הרבה במקומות-עבודה מועטים, 
הכשירה את הקרקע להתהוותם של ארגוני־פועלים חזקים, 
שבתקופת מלחמת־האזרחים הספרדית ( 1936/39 ) תמך רובם 
הגדול בממשלה הרפובליקנית־השמאלית, עד שהפרובינציות 
הבאסקיות נכבשו אחר מלחמה כבדה ע״י המתקוממים הימ¬ 
ניים ב 1937 . 

הב׳ יושבים בגלילותיהם הנזכרים, לכל הפתות. מתקופת־ 
האבן המאוחרת. שרידי תרבותם מתקופת־האבן החדשה 
המוקדמת שייכים לטיפוס מיוחד בחוג־התרבות הפירניאי, 
הנקרא בשם הטיפוס הבאסקי. בעוד ששרידי תקופות־האבן 
שנתגלו בארצם מרובים הם, מועטים הם הממצאים מתקופת- 
הברונזה ותקופת-הברזל הקדומה. המחקר הפדהיסטורי הו¬ 
כיח, שהב׳ אינם קרובים לאיברים ושקדמו לאחרונים באלפי 
שנים בהתיישבותם בחצי־האי. על מגעם של הוואסקונים 
ברומים יש לנו ידיעות ראשונות מימי המרד של סרטוריוס 
ב 77/6 לפסה״נ. במשך כל תקופת־שלטונם בספרד לא פגעו 
הרומים באוטונומיה של הב׳ אלא במידה מצומצמת בלבד, 
ולפיכך שמרו להם הב׳ אמונים כשבאו לתחומם הכובשים 
הגרמנים הסויאבים ואחריהם הויזיגותים, שכבשו בתחילת 



243 


כפרןים—בסקרויל, ג׳ון 


244 


המאה ה 5 את כל חצי־האי. ב 300 שנות־שלטונם לא הצליחו 
הויזיגותים להטיל מרות שלמה על הב/ ואח״כ לא עלה 
הדבר גם ביד הפראנקים שמעבר לפירניאים. הכיבוש המוס¬ 
למי פגע בב׳ רק במקצת. בתחילת המאה ה 10 נוסדה בתחו¬ 
מם ממלכת־גאווארה, שהיתה חלוצת השחרור של ספרד מידי 
הכובשים המוסלמיים, גם בשאר גלילות־הב׳ נתקיימו באותו 
פרק־זמן שררות נוצריות קטנות, בין 1200 ו 1370 הצטרפו 
נאווארה ושאר השררות שבארץ־הב/ זו אחר זו, לכתר- 
קאסטיליה, לאחר שקאסטיליה הבטיחה להן" שתכבד את 
זכויותיהן וחוקיהן המיוחדים. לפקודותיו של מלך־קאסטיליה 
ולחוקי הקורטם הספרדי לא ניתן תוקף בפרובינציות הבאס־ 
קיות קודם שאושרו על־ידי האסיפות המחוקקות של 
הפרובינציות, שהיו מאוחדות בברית פדראלית. הערים הוסי¬ 
פו להיות מעין רפובליקות קטנות. המשטר הליבראלי, 
שהוקם בספרד אחר מותו של פרנאגדו ¥11 ( 1833 ), שאף 
לבטל את האוטונומיה של הפרובינציות ולחזק את השלטון 
המרכזי׳ ולפיכך הצטרפו הב׳ למורדים הקלריקאליים, שתמכו 
בזכותו של דון קארלוס — אחיו של פרנאנדו (ע״ע ספרד, 
היסטוריה) — לכתר. אחר תבוסתם של הקארליסטים ב 1876 
צומצמו זכויותיהם של הב/ אבל עוד נשארה להם הזכות 
לגבות מיסיס ולשלם לאוצר־המדינה סכום כולל, לפי ד. 0 כ־ 
מי'ם מיוחדים, שהיו נעשים מזמן לזמן, אחר ביטול המלוכה 
בספרד ב 1931 היו הב׳ מנאמני השלטון הרפובליקני־הסו־ 
ציאליסטי. בסוף 1933 הגישו לקורטס במאדריד הצעת חוקה 
אוטונומית לפרובינציות הבאסקיות, ואף הנהיגו את לשונם 
במשרדי־הממשלה ובבתי־הספר בצד הלשון הקסטיליינית. 
חוקה זו, שהיא דומה לזו של קאטאלוניה, אושרה והונהגה 
רק ב 1936 , כשפרץ המרד הפאשיססי. ב 1937 , בימי מלחמת־ 
האזרחים, הפציצו הגרמנים מן האויר את גרניקה׳ עיר־ 
תעשיה בביסקאיה, שהיא קדושה לב/ מפני שבד. עומד אלון 
עתיק, שתחתיו היתה מתוועדת האסיפה המחוקקת של 
הפרובינציה במשך מאות שנים. ב 1937 ביטל הגנראל פראב־ 
קו את האוטונומיה של הב/ ובכלל זה את זכויותיה של 
הלשון הבאסקית, ורק לפרובינציה אלאווה הניח אוטונומיה 
בגביית־מיסים, 

, 3 ( 0 זג! 1 0310 .[ ; 1930 , 1 ) 801414 1/10 / 0 )/ 800 ,ק 02110 .א 

. 1950 , 1111141 ) 11 ) 011 ׳ 1 ) 11011 ) 8011 , 01£$£ .ז^י ; 1949 , 15005 :' 1 1,05 

א. י. בר. 

בסקית, ל#זן (בפי דובריה: אוסקארה [גז 80 נ £1 ]), שם 
כולל לקבוצה של ניבים, שהם'מדוברים ע״י הבאם- 
קים נוסף על לשודהמדינה שלהם (ספרדית או צרפתית). 
ניבים אלה, שנבדלים אלה מאלה במידה ניכרת (בעיקר 
במערכת־ההגיים), לא זכו מעולם למעמד רשמי ומשום כך 
לא נתאחדו ללשון כללית. מספר דובריהם נאמד ( 1952 ) 
ב 600,000 בספרד וב 100,000 בצרפת! כמו־כן מצויים אלפים 
אחדים של דוברי־ב׳ בין הבאסקים שהיגרו לארצות־אמריקה 
ושהם מאוגדים באגודות לטיפוח הלשון־הב׳(הללו אף מוצי¬ 
אים כתבי־עת בלשון זו). 

על מוצאה של הב׳ רווחות דעות שונות: (א) יש מייחסים 
את הב׳ ללשון האיברית (הלשון העתיקה של חצי־האי 
הפירניאי והאיזורים הסמוכים לו), שממנה שרדו כמה כתו¬ 
בות (ו. פון הומבולט [ע״ע], ובעיקר ה. שוכרס [ע״ע]); 
(ב) יש מוצאים קירבה בינה ובין הלשונות הברבריות(גבלנץ 
[ע״ע] ושוכארט); (ג) ויש רואים בה שלוחה של משפחת 


הלשונות הקאווקאזיות (הרוסי נ. י. מר [ע״ע] והצרפתים 
ר. לפון וז׳. דימזיל [ 1 ;.?שךח! 1 ( 1 ])! (ד) כמדכן יש מציינים 
צדדים שווים בה וביאפאנית ובכמה לשונות אינדייניות של 
אמריקה הצפונית. 

מבנה הלשון. במערכת־ההגיים ראויה לציון מיוחד 
מציאותם של עיצורים (קונסונאנטים) נשופים ("ק ,"ז , 6 אל) 
בצידם של ההגיים הפשוטים ק , 1 ,אל, שנכנסו לב׳ בהשפעת 
הלשונות הרומאניות, וכן עיצורים חיכיים ,'אל 
שני מיני * (חזק וקל)! ריבוי השורקים (ביניהם הגה, שמק¬ 
ביל, כנראה, לשי״ן השמאלית הקדומה בעברית). 

מערכת־הצורות מיוסדת על אגלוטינציה (ע״ע), כלומר 
על צירופם של שרשי־המלים — שאינם משתנים — לתוספות־ 
תצורה, שמספרן עלול להגיע ל 5 או ל 6 ! באמצעותן של 
"'מלות־יחס" כאלו אפשר להביע בב׳ יחסים מרובים ושונים 
בין חלקי־המאמר. הפועל כולל צורות מרובות, שמציינות 
זמנים ודרכי־פעולד. שונים. התחביר מורכב ומסובך ביותר. 
ראוי לציין, שהיחס בין הפועל, הפועל והמושא (מקבל־ 
הפעולה), כגון במשפט ״האיש אוכל את הלחם״, מובע — 
בדומה לנהוג בלשונות הקאווקאזיות — בצורת "ע״י האיש 
נאכל הלחם". 

שמות־המספר, המציינים עשרות מ 20 ומעלה, מבוססים 
על המספר 20 ; כגון 30 — ״ 20 ועוד 10 ״! 40 — "שוב עש¬ 
רים" 50 — ״שוב 20 ועוד 10 ״ וכיו״ב. 

אוצר־המלים כולל מספר גדול של מלים שאולות, רובן 
מלשונות רומאניות ומיעוטן מקלטית, גרמנית, ערבית, ועוד. 

הספרות הב׳. הספר הבאסקי הראשון שנדפס ( 1545 ) 

הוא קובץ־שירים של הכומר דצ׳פארה ( 0 -ן £1 נ} 10 ! 00 מ). לאחר 
מכן נתפרסמו בעיקר תרגומים של ספרות דתית וחיבורים 
מקוריים מועטים! מ 1880 ואילך נתפתחה בב׳ ספרות יפה 
ממש (רומאנים, שירים, מחזות). קיימת גם ספרות עממית, 
שנמסרת בע״פ ושהיא כוללת סיפורים, שירים ופאסטודאלות, 
שנתפתחו מן המיסטריות (ע״ע) של יה״ב! קצתו של חומר 
זה זכה לאיסוף ולפירסום. 

16171 י £נ 11 תס 0 ג״ 1 .ס ;.ז! , 1907 , 41465 * 1 ) 2 * 16 ) £114 £6$ 266146 
;( 2 70 — 257 , 1952 2 , 16 ) 1 * 0 111 * 0641721465 065 £11 ) 6 * 41 * 24 

14 16 ) 162 ז £1 07 16$ > 167726 ( 701 (^ 4114 4611461 ) 4 ) 61 '€ , 1011 ^ 1 .מ 
6 ** 011121415714 16 ) . 1 * 171 ' 1 16 ) 67677665 ^ 00 £11 ) 154446 )( 1 46 * 14712 
7176 ) 074772727 ,^ 133£1 .? ;( 1951 , 24715 16 ) 117216672116 * 1 16 > 
7476 ) 107777 ^ 016 , 1£ ) 01311 ;( 1947 , 1 , 1 ) 1471214 £11 ) . 616 424146 < 1 

. 8 3 ־ 192 6 , 11$ >) 172 ) 7 {- 46 * 4 * 2 ) 6 

א, גיל. 

3 ?) 5 ]ך[ י ל/ !' 1 [ — 1110 ־\ז€אל 5 ג 8 חאלס] — ( 1706 , וולורלי 
[ץ 16 ז 6 ע 01 ^\], ווסטרשיר—" 1775 , ברמינגאם), מדפיס 
וצייר־אותיות אנגלי. מנעוריו היה ב׳ אמן־כתיבה, טבלה 
במוזיאון לאמנות בברמינגאם, שעליה חרותות אותיות בצד 
רות וסגנונות שונים ושמודיעה על מלאכתו של ב׳ ונכונותו 
לחרות כתובות על מצבות, היא הדוגמה היחידה, ששרדה 
מאמנותו הקאליגראפית. ב 1750 לערד התחיל מעצב אותיות־ 
דפוס מטיפוסים שונים וב 1754 פירסם אוסף מדוגמותיו הרא¬ 
שונות והכריז על מהדורה חדשה של כתבי ורגיליום (ע״ע) 
בהוצאת בית־הדפוס שלו. הספר, שהופיע בד 175 , הוציא לב׳ 
שם באירופה כולה. אח״ב הדפים כ 50 ספרים הדורים, בכללם 
חמש הוצאות של ספר התפילה האנגליקני( 1760-2 ), וביבליד. 
בתבנית פוליו ( 1763 ), שנדפסה בבית־הדפוס של אוניבר¬ 
סיטת קימבריג׳ באותיותיו של ב׳ ובהשגחתו. האוניברסיטה 



245 


בסקרויל, ג׳ון—בסרביה 


246 


של אוכספורד הזמינה אצלו אותיות יווניות, שבהן הדפיסה 
את הברית החדשה ( 1763 ), כשלונו של ב׳ להפוך את הרפוס 
שלו לעסק נושא את עצמו עכר את רוחו, ובשנותיו האחרו¬ 
נות אף ניסה — ללא הצלחה — למכור את ציודו. הציוד 
נמכר רק אחר מותו (ב 1779 ) לבומארשה ( 15 ג 011 זג 1 ז 863111 ), 
שהעבירו לקל ( 111 ;>£) שבבאדן והדסים בו מהדורה של 
כתבי־ללטר. 

בעיצוב טיפוסי־אותיותיו פנה ב׳ עורף לצורות המסר- 
תיות, שהועתקו מכה״י של סופרי הרנסאנס האיטלקי, ולמופת 
שימשו לו הכתובות החרומות בנחושת של אמני־הכתב 
בזמנו. בני־רורו נתרשמו מן הנוי והדיוק של עבודתו. החן 
הטבוע בספריו נבע לא רק מצורת האות, אלא גם מן הרווחים 
הגדולים למדי, ממלאכודההרפסה המדוייקת, מן הדיו הסמי¬ 
כה, שיוצרה בבית־מלאכתו, מן הנייר החלק, שרק אז הוכנס 
לשימוש, ומשימתו של ב׳ להעביר את היריעות המודפסות 
תחת מכבש חם. ספריו מעוררים עד היום התפעלות בפשטו¬ 
תם האצילית, בפרופורציות המצויינות שלהם ובשלמות 
סגנונם. ב׳ היה מגדולי המעמדים בכל הדורות כמו שהיה 
מגדולי המעצבים של צורת־האות, וטעמו ניכר בכל חלקי 
עבודתו. הוא נכשל רק ביציקת אותיותיו היווניות. 

עבודתו של ב׳ כמדפים ויוצק־אותיות שיפרה הרבה את 
מלאכת־הרפום באנגליה. הוא ובניידורו, האחים פאולז 
( 011115 ?) מאדינבורו, יצרו את המסורת של הדפסת־ספרים 
הרודה, שאומנים בריטיים הצטיינו בה במשך 50 שנה. 
אותיות 1110 ׳ 5 ־ 01 :! 8351 , שצורתן הועתקה מדוגמות האות הרו¬ 
מית והאיטלקית של ב/ הונהגו במכונות-הסידור ב 1924 , 
והן מן הרווחות ביותר בהדפסת־ספרים באנגליה ובאה״ב. 

1110 /ס !(? 111110 ,(ססשא . 8 .ז ; 1937/9 ./ ,מ 006 ש 8 ./י\ 

. 1952 , 1080800 .? ץ 6 . 1 >? , 101 -< 1 ! 1 זס £0 ? £0111 111/1 ^ £0 0111 

ה. ק. 

בסרביה ( 3813 ־ 805531 ; ברום׳ 36113 ק 50003 ), חבל־ארץ 
טבעי והיסטורי בדרוס-מערבה של ס.ס. 0 .ר. — 

גבולותיו: הדניסטר בצפון־המזרח, הפרוט במערב, הדאנובה 
בדרום, הים השחור בדרום־המזרח ובוקובינה בצפון־המערב. 
שטחה של ב׳ כ 46,500 קמ״ר, שמהם נכללים כ 70% בתחומה 
של הרפובליקה המולדאווית וב 30% בתחומה של אוקראינה 
(בשני חלקים נפרדים, שהגדול שבהם הוא בצפון־המזרח 
[שפלודהחוף של הים השחור], והקטן — בצפוךהמערב 
[במרכזו שוכנת העיר חוטין]. ב 1940 , כשב׳ היתה כולה 
בתחומה של רומניה, מנתה האוכלוסיה שלה כססס, 2.530 
נפש. 

ב׳ היא המשך של הטבלה הפודולית. חלקה התיכון, בין 
קישינב ואונגני׳ הנקרא קודחי באקולואי( 1 840111111 ת 1 >ס 0 = 
הגבעות המיוערות של נחל באקול), הוא החלק המורם בה 
ביותר ( 475 מ׳ מעל פני־הים). פרט לבליטה זו, שממנה 
זורמים כמה נחלים גם למזרח, שופעת הטבלה לדרוס-המזרח, 
וממרחק של עשרות ק״מ משפת-הים — לדרום. הטבלה 
מבותרת ע״י עמקי נהרות ונחלים לרצועות צרות וארוכות, 
שהן בנויות שכבות של אבני־משקע שלישוניות מאוחרות 
(פליוקן), ובכללן אבני־חול קשות, שמופיעות ביהוד בקודרו 
באקולואי, ורביעוניות, שמצויות בשפלת־החוף. לשונות־הים 
הארוכות והצרות (לימאנים), שחדרו לעמקי־הנהרות מצד 
שפכיהם, והביצות, המצויות לאורך עמקי-הנהרות עד פנימה 
של ב , (בעמק הפרוט: עד 35 ק״מ מצפון ליאסי), מעידות 
על שקיעתה של המבלה בעבד גאולוגי מאוחר. — קרקעה 


של ב׳ הוא ברובו אדמה שחורה, שהיא מפורסמת בפוריותה 
ורובצת על גבי שכבות של ליס. אדמה זו מכסה את החלקים 
הנמוכים של ב/ וביחוד את שפלת-החוף, הנקראת ערבת- 
בוג׳אק (* 3 א< 3 ץ 5 ), ומשם היא' מתפשטת צפונדדמזרחה עד 
שפכו של נחל־באקול. היא מופעת שוב בצפון מעבר לגבעות 
קודרו באקולואי, בערבת־בלצי ( 1 ^ 831 ). בחלקים הגבוהים 
של ב׳ הקרקעות הם חומים ופחות פורים ובהם מצויים 
היערות המועטים שבחבל. 

אקלימה של ב׳ הוא יבשתי, וככל אקלים מסוג זה 
הוא מצטיין בניגודי־טמפראטורה גדולים: קיץ חם וחורף 
קר. בקישינב, בירת ב׳, היושבת לרגליהן הדרומיוודמזרחיות 
של גבעות-קודרו, הטמפראטורה הממוצעת ביאנואר היא 4 0 ־ 
באפריל 9 0 , ביולי ״ 22 , באוקטובר ס 10.5 , ובממוצע השנתי — 
9 0 . ברובה של ב׳ המשקעים פחותים מ 400 מ״מ לשנה, ורק 
בק 1 דרו באקולואי הם למעלה מ 500 מ״מ. תגבורת הגשמים 
חלה בתחילת-הקיץ. 

ב׳ היא ארץ חקלאית: כ 70% מאדמתה מעובדים. את 
המקום הראשון בשטח וביבול תופס התירם, ושניים לו 
מבחינות אלו הן החיטה והשעורה. ב׳ היא הראשונה בחבלי 
ס.ם.ס.ר. מצד ההקף של גידול-הגפן. האחוז של שטח־הכרמים 
באיזוריה גדול ביותר בקודרו. מלבד זה מגדלים בה עצי־סרי, 
ירקות וטאבאק. חשיבות שביה במעלה (אתר החקלאות) יש 
בב׳ לגידול־המקבה (צאן ובקר). היער תופס רק אחוזים אחדים 
משטחה וב׳ זקוקה לעצים מן החוץ, המובאים אליה בדוברות 
על־פני הרנייסטר והפרוט. התעשיה עוסקת בעיבודה של 
התוצרת החקלאית: טחנות-קמח, יקבי־יין, בתח״ר לכוהל 
וטאבאק. בחוף־הים עוסקים בדיג ובהכשרתו של הידוג 
ליצוא לחבלים אחרים בם.ם.ס.ר. 

התושבים. מפקד נאמן לא נערך בב׳ מפני שהרוסים 
והרומנים, ששלטו בב׳ חליפות מ 1812 ואילך, השתדלו 
להבליט את זכותם על הארץ ע״י מה שהפריזו במספרם של 
בני־עמם בב׳ ופיחתו את מספרם של שאר היסודות. אך 
אין ספק בדבר, שדוברי-הרומנית הם רוב מוחלט בב׳ 
ושהאוקראינים הם בה מיעוט גדול. בניהם של עמים אלה 
יושבים בעיקר בכפרים ועוסקים בחקלאות! בעיר היו 
היהודים עד 1941 רוב מוחלט או יחסי. הרומנים מרוכזים 
בחלק התיכון, בקודרו ובאיזורים הסמוכים! האוקראינים 
הם רוב מוחלט בצפוךהמערב, על גבול פודוליה ובוקובינה. 
בערבות־בוג׳אק — שהן ארץ התיישבות-חדשה מן המחצה 
הראשונה של המאה ה 19 — היה עד 1940 ישוב מעורב, 
שאף לאחד מיסודותיו לא היה בה רוב מוחלט. מלבד רומנים, 
אוקראינים ויהודים ישבו כאן גם בולגארים (במושבות 
חקלאיות), שמספרם נאמד בשנות ח 30 ב 180,000 נפש! 
גרמנים (גם הם במושבות חקלאלת), כ 70,000 ! יוונים וארמ¬ 
נים (בערים)! גאגאוזים (עי׳ להלן! בכפרים)! וצוענים 
נודדים. מן התמורות, שחלו מאז באוכלוסיה, ידועות בבירור 
אלו: הנאצים הוציאו את בני-עמם מב׳ על יסוד החוזה הרוסי" 
גרמני מ 1940 (ר׳ להלן),היהודים הושמדו, פרט למועטים שגלו 
לרוסיה האסייתית, ולעומת זה התיישבו בב׳ רוסים הרבה. 

החשובה בערי-ב׳ היא עיר-הבירה קישינב (ע״ע), היושבת 
בלב־הארץ. בלצי(ע״ע בלץ), שהיא צ 1 מת של מס״ב, לשבת 
בתוך הערבה הנקראת על שמה. מבצר חשוב ועיר מסחר 
ושוק על גבולה של פולניה (אח״כ: גליציה) היתה במשך 
מאות שנים חוטין (ע״ע). נמל על הדנייסטר במקום מוצאו 
מן הגיא היא טיגינה (בנדרי, ע״ע). על הלימאן של נהר זה 

> י ז ••• !ע • * ־ 



247 


בסרביה 


248 


יושבת בילגו׳רוד תיסטרובסקי (ע"ע) או אקרמאן. נמל על 
הדאנובה ד,יא איזמאיל (ע״ע), 

היסטוריה. דרום־המזרה של ב׳ נכבש ע״י הרומים 
ב 106 לסה״ג בימיו של טרעוס קיסר, ועל שמו נקרא הלימם 
(חגר־הביצורים), ששרידיו ניכרים עד היום על־פני הקרקע. 
ב׳ הרומית היתה חלק מו הפרובינציה של דאקיה התחתונה, 
אבל התושבים היו שבטים סקיתיים: הרפים ( 11 ק!ב^) 
בחוף־הים, פיקינים ( 1 ״ 01101 ?) על הדאנובה וקו׳סשובו׳קים 
( 001 נ 1 ס; 0051 ) בפנים־הארץ. עם פלישתם של הגותים המע¬ 
רביים לתחומה של ב׳ יצאו הרומים מדאקיה ( 278 ), שבטים 
שונים עברו כאן בתקופת נדודי־העמים (ע״ע רומניה, היס¬ 
טוריה) בלא שהשאירו אחריהם זכר בארץ. באמצע יה״ב 
עברו או ישבו כאן זמנית אוגרים, פצ׳נגים וקומאנים. חוקר 
הלשונות הבאלקאניות, י. ק. יירצ׳ק 111-02010 ), סובר, שהגא־ 
גאוזים, שלשונם תורכית ודתם' נוצרית־אורתודוכסית, הם 
שרידים של הקומאנים. במאה ה 11 נכללה ב׳ (או קצתה) 
בנסיכות־קיוב הדוסית. סמוך לאמצע המאה ה 14 היתד, ב׳ 
חלק של ממלכה ואלאכית (רומנית) גדולה, שנקראה ב׳ על 
שם השושלת השלטת, שאביה ומייסדה היה באסאראבה 
( 3 ג 83$31-31 ). השם ב , הוגבל אחר-כך לארץ שבין הפרוט 
והדנייסטר, שמ 1367 עד 1812 היתד, חלק מנסיכות־מולדאווה 
וכשאר חלקיה של נסיכות זו היתד, כפופה לשלטון התורכי 
מסוף המאה ה 15 ואילך. סולימאן 11 נתן ב 1569 את ערבות* 
בוג׳אק לטאטארים הנוגאיים, שהיו מתנפלים על הארצות 
השכנות, שודדים ולוקחים שבדים, כדי למכרם לעבדים 
בתורכיה. במלחמותיהם בתורכים במאה ה 18 וב 1806/12 
חדרו הרוסים לב׳, ובחוזה־שלום שנחתם ב 1812 ויתרו התור¬ 
כים לרוסים על ב׳, פרט לערבות־בוג׳אק עם השפך של זרוע־ 
הדאנובה, שנפלו ביד הרוסים ב 1829 והוחזרו על-ידיהם 
לתורכיה (למעשה לרומנים) אחר מלחמת־קרים ( 1856 ). 
בהתאם להחלטות של קונגרם־ברלין ( 1878 ) נמסר לרוסים 
שוב חבל זה תמורת דוברוג׳ד" שהיתה קודם לכן תורכית 
וניתנה לרומניה. ב׳ נעשתה פלך רוסי, והשלטון הצארי 
החזק, שהעניק לתושבים ביטחון של החיים והרכוש, שקד 
על הושבת־איכרים על אדמתה הפוריה. גם ליהודים נפתחה 
ב׳ ללא הגבלות. משערים שמ 1812 עד 1914 גדל הישוב בב׳ 
מ 400,000 נפש עד 2,000,000 . אסיפה לאומית של תושבי־ב/ 
שנתכנסה בקישיגב בדצמבר 1917 , הכריזה על ב' כעל רפד 
בליקה מולדאוזית במסגרת פדראציה רוסית, אבל ביאנואר 
1918 כבר החליטה רפובליקה זו להסתפח לרומניה, ום.ס.ם.ר, 
שהוכרחה להודות בדבר, הקימה רפובליקה מולדודת (ע״ע 
מולדויה) חדשה מעבר לדגייסטר. בקיץ 1940 סיפחה 0 .ס.ס.ר 
את כל ב׳ לתחומה בהתאם לחוזה שחתמה עם היטלר, אבל 
שנה לאחר מכן, כשפרצה המלחמה בין גרמניה ו 0.0 ,ס.ר, 
נכבשה ב׳ ע״י הגרמנים, שהחזירוה לבעלי-בריתם הרומנים. 
אלה האחרונים החזיקו בב׳ עד שנת 1944 , שבה חזרו 
והשתלטו על.החבל הרוסים. הללו סיפחו את רובה של ב׳ 
לרפובליקה המולדאודת שלהם, ואת מיעוטה (בכלל זה 
צפון־המערב של ב׳ ועדבות־בוג׳אק) לאוקראינה. ב׳ פסקה 
מלהתקיים כחבל־שלטון, וכיום היא רק שם היסטורי בלבד. 

א. י. בר. 

יהודים. מן המאה ה 15 ואילך הירבו סוחרים יהודיים 
ספרדיים מקושטה להשתמש בנתיב המסחרי, שעבר לאורך 
ב׳(דרך אקרמן, קיליה, רני, חוטין) וקישר את ארצות-המזרח 
ואת חופי הים השחור עם ארצות הצפון, ובייחוד עם המרכז 


המסחרי בלבוב. באותו זמן עצמו היו גם סוחרים יהודיים 
מפולניה הדרומי ת־ מזרחית (אח״ב: גאליציה) מבקרים בעדי* 
היריד ובתחנוודהמבס בב׳. מתוך כך נוצרו בצפונה של ב׳ 
ובמרכזה גרעינים של ישובים יהודיים, שדחיפה להתפתחותם 
ניתנה ע״י הפליטים של גזירת ת״ח, שחלק מהם נמלט לב׳. 
בתחילת המאה ה 18 כבר נמצאו ישובים יהודיים קבועים 
בכמה מערי*היריד של ב/ ואילו סמוך לסופה של אותה 
מאה נמצאו יהודים הרבה ברובם של הישובים העירונים 
ובכפרים מרובים (שבהם התיישבו לפי הזמנתם של האצילים, 
שהיו מעוניינים בפיתוח אחוזותיהם). 

בדומה לשאר תושבי־המדינה היו היהודים נתונים לחסדם 
של הנסיכים ותלויים בשרירות־לבם, כפי שאירע ב 1726 , 
כשיהודי העיר אוניצקני נפלו קרבן לעלילת־דם. בערים, שהיו 
נתונות לשלטונם הישיר של התורכים (חוטין, בנדרי וערי ב׳ 
הדרומית), לא הוגבלו היהודים בזכויותיהם אלא במקצת. 

משסופחח ב׳ לרוסיה( 1812 ) הוצרכו היהודים, לפי התקנון 
של 1818 , להצטרף לאחד משלושת המעמדות: סוחרים, 
עירונים ועובדי־אדמה, וזכויותיהם וחובותיהם הושוו בדרך 
כלל לאותם של שאר התושבים (לא הופלו לרעה אלא במה 
שנגע בזכויות לשמש בשירות ממשלתי ולקנות אחוזות 
מאוכלסות איכרים). הפריווילגיות הישנות, שקיבלו מנסיכי- 
מולדאוויה, נשארו בתקפן, וע״י כך הוענק ליהודי־ב׳ מעמד 
מיוחד, ששיחרר אותם מן הגזירות וההגבלות השונות, שהיו 
קיימות אז לגבי יהודי רוסיה. אך מאמצע שנות ה 30 ואילך 
באו שינויים לרעה במעמד זה. ה״חוקה היהודית", שנקבעה 
בשביל יהודי רוסיה ב 1835 , חלה גם על יהודי ב׳; וב 1839 
הופעל אף בב׳ האיסור לגור במרחק של 50 ו־יוךסט (כ 53 
ק״מ) מן הגבול המערבי. ב 1851 ניתן צו להפעיל בב׳ גם את 
חובת השירות הצבאי, שהיתה מוטלת על יהודי-רוסיה. 
במחצה השביח של חמאה ה 19 נכללו יהודי-ב׳ במסגרת 
המשפטית, שנקבעה בשביל היהדות הרוסית כולה. 

חשיבות מיוחדת לגבי יהודי־ב׳ באותה תקופה נודעה 
להגבלה הנזכרת ביחס לישיבתם ברצועת־הגבול. לפי חוזה- 
פאריס ( 1856 ), נמסר חלק מב׳ הדרומית לרומניה, וע״י כך 
נכללו ברצועת־הגבול מקומות־ישוב מרובים, ובכללם קישינב. 
האיסור לא קויים בקפדנות ואלפי יהודים התיישבו באיזור זה, 
אע״פ שהיו נתונים לסכנת-גירוש. ואמנם צווי־גירוש הוצאו 
נגדם כמה פעמים ( 1891/92,1886,1879,1869 ), ונוסף על כך 
נעשו הגירושים של יהודים בודדים מתופעות־הקבע של ב׳. 

יהודי האיזוד הדדומי־מערבי של ב׳ ("ב׳ החדשה"), 
שסופה לרומניה לפי חוזו־,־פאריס, היו במשך 21 שנה 
שותפים לגורלם של יהודי רומניה מחוסרי־הזכויות. ב 1872 
פרצו פרעות בערי האיזור — איזמאיל, קגול, ואלק 1 ב — 
שעוררו הד רחב בדעת־הקהל היהודית והלא־יהודית באירופה 
וגרמו לפעולה דיפלומאטית נמרצת מצד מדינות־אירופה 
ואה״ב לטובת הנפגעים. כשחזרה ״ב׳ החדשה״ לרוסיה כ 1878 , 
הותרה הישיבה בה לאותם היהודים, שהיו רשומים בספרי־ 
המיסים הרומניים ביום כניסתו של הצבא הרוסי לאיזור. 

ד,״תקנות הזמניות״ מן ה 3 במאי 1882 , שאסרו על יהודי- 
רוסיה להתיישב בכפרים ולרכוש בהם נכסים, פגעו קשה 
ביהודי ב׳, שחלק ניכר מהם ישב בכפרים. — הפוגרום של 
קישינב ( 1903 ) שימש פתיחה לנחשול של פוגרומים, שהציף 
את ב׳, כמו את דובו של ״תחום־המושב״, ב 1905 . מהפכת 
1917 הביאה שוויון־זכויות גם ליהודי־ב׳. עם סיפוחה של ב׳ 
לרומניה אחר מלחמת־העולם 1 נעשו יהודי־ב׳ שותפים 



249 


בסרביה 


250 


לגורלם של היהודים במדינה זו (ע״ע רומניה, יהודים). 

דמוגראפיה. לפי הספירה, שנערכה ע״י מושלי־ 
המחוזות ב 1817 , נמצאו באותה שנה בב׳ 2,274 משפחות 
יהודיות! אך לפי אומדנים שונים, היה מספרם של יהודי־ב׳ 
גדול יותר: כ 15,000 — 20,000 נפש. ב 1836 הגיע מספרם 
ל 43,062 , ב 1867 — ל 94,045 (בלא ״ב׳ החדשה״) וב 1897 — 
ל 228,620 או ל 11.8% מכלל האוכלוסיה. שיעור גידולה של 
האוכלוסיה היהודית בב׳ היה מן הגדולים ביותר בתחום־ 
המושב. אחר מלחמת־העולם 1 , ב 1920 , נמצאו בב/ לפי 
הספירה שנערכה ע״י המשטרה הרומנית, 267,000 יהודים. 

הריכוזים היהודיים הגדולים והצפופים ביותר נמצאו 
במחוז קישיבב ובמחוזות הצפוניים (סמוך לשטחי ההתיישבות 
היהודית הצפופה בפודוליה ובגאליציה) והלכו ופחתו כלפי 
דרום. לפי המפקד של 1897 ישבו בערים של ב׳ — 109,703 
יהודים או 48% ! בעיירות — 60,701 או 26.5% ; בכפרים — 
58,216 או 25.5% . שיעור האוכלוסיה היהודית ביחם לאוב־ 
לוסיה הכללית היה אז: — בערים — 37.4% , בעיירות — 
55.7% , בכפרים — 3.8% . 

כלכלה. — עד אמצע המאה ה 17 לערך עסקו היהודים, 
שביקרו בב׳ או התיישבו בה, בעיקר במסחר עם הארצות 
הסמוכות. מן המחצה השניה של המאה ה 17 ואילך, משבאו 
לב׳ המהגרים היהודיים מאוקראינה ומפולניה, אנו מוצאים 
גם בב׳ חוכרי־אחוזות, מחזיקי בתי־מרזח בכפרים, חנוונים 
וסוכנים ואנשי־ביניים, שתיווכו בין האצילים לבין האיכרים. 
הכלכלה היהודית בב׳ התחילה לובשת את הצורה, שהיתה 
לה בארצות הסמוכות, 

במשך המאה ה 19 היה לכלכלה של ב׳ בכללה אופי 
אגררי מובהק, והדבר הטביע את חותמו גם על הפעילות 
הכלכלית של היהודים, שמילאו בתקופה זו תפקיד ראשון 
במעלה בשיווקה של התוצרת החקלאית. ב 1836 — 1853 
הוקמו בב׳ 17 מושבות חקלאיות יהודיות, כמעט כולן במחוזות 
הצפוניים, על אדמה פרטית, שנקנתה או נחכרה מבעלי־ 
אחוזות נוצריים ויהודיים. ב 1858 נמצאו במושבות אלו(פרט 
לאחת מהן, שנעזבה בינתיים) 10,589 נפש. לפי הסקר, 
שנערך ע״י יק״א ב 1899 , נמצאו ב 6 המושבות, שעדיין היו 
קיימות אז, 1492 משפחות: 7,782 נפשות, ומהן 53% 
בעלי־אדמות. רק 31.5% מן המשפחות עסקו בעבודות חק¬ 
לאיות. אך יהודי־ב׳ עסקו בחקלאות גם מחוץ למושבות ז הם 
היו חוכרים חלקות־אדמה קטנות בכפרים או על־יד עדים 
ועיירות ומגדלים עליהן טאבאק, כרמים ועצי־פרי. 

עד 1882 יכלו היהודים לרכוש אדמות בב , באין מפריע, 
ובאמצע המאה עברו לידים יהודיות שטחים ניכרים למדי. 
ב 1857 פנו האצילים בב׳ בבקשה אל השלטונות להחיות את 
החוק המולדאווי הישן, שאסר על היהודים קניית קרקעות, 
אך בקשתם נדחתה. ב 1880 נמצאו בבעלות יהודית 106,031 
דסיאמינות של קרקע (כ 1,166,000 תנאם) או 2.5% מן האד¬ 
מות הראויות לעיבוד בב׳; נוסף על כך החזיקו אז היהודים 
בחכירה עוד 206,538 דסיאטינות (כססס, 2,272 תנאם). בסוף 
המאה — בהשפעת ה״תקנות הזמניות״ של 1882 — פחת 
במידה ניכרת שטח־האדמות, שהיה ברשותם של היהודים. 

המסחר בב׳ היה ברובו בידי יהודים. ב 1881 היו 9,316 
יהודים ( 79% מכל הסוחרים בפלך) עסוקים במסחר. ב 1897 
סחרו 58% מן הסוחרים היהודיים בתוצרת חקלאית; 22.3% 
מכל האוכלוסיד, היהודית בב׳ התפרנסו מענף זה. — מספרם 
של בעלי־המלאכה היהותים בב׳ היה קטן מאד בתחילת 


המאה ה 19 , אך הלך וגדל במשך הזמן. ב 1881 היו בעלי־ 
המלאכה היהודיים בב' 51% מכלל בעלי־המלאכר. בפלך! 
ב 1897 התפרנסו ממלאכה 61,167 יהודים. המקצוע הנפוץ 
ביותר בב׳, בדומה לפלכים האחרים של תחום־המושב, היה 
ענף־ההלבשה. 

חינוך ותרבות. עם המהגרים מפולניה ומאוקראינה 
חדרה לב׳ במאה ה 18 החסידות (בקישינב כיהן אז כרב 
ר׳ זלמן משארגורוד, מתלמידי הבעש״ט) ובמחצה הראשונה 
של המאה ה 19 התפשטה החסידות בב׳ בקצב מהיר. בשנות 
ה 30 וה 40 של המאה ה 19 נראו בב׳ הניצנים הראשונים של 
תגועת־ההשכלה. ב 1839 נפתח בקישינב, ביזמתו של בצלאל 
שטרן (ע״ע), בית־הספר היהודי החילוני הראשון בב׳, 
ובהתאם למדיניות החדשה של ממשלת ניקולאי 1 לגבי 
החינוך היהודי, נפתחו גם בב׳ בתי־ספר יהודיים ממשלתיים. 
בשנות ה 70 התחילו המשכילים והסוחרים האמידים בין 
יהודי־ב׳ שולחים את ילדיהם לבתי־ספר רוסיים, אך ב 1894 
עדיין למדו 60.9% של כל הילדים היהודיים בגיל בית־הספר 
בחדרים. ממיפקד האוכלוסיה של 1897 נתבדר, שרק 21.7% 
מיהודי־ב׳ ידעו לקרוא רוסית, 

בסוף המאה ה 19 ובתחילת המאה ה 20 קמה בב׳ שורה של 
משוררים וסופרים, שכמה מהם תפסו מקום חשוב בספרות 
היידיח והעברית: אליעזר שטיינברג, יהודה שטיינברג, 
ש. בן־ציון, יעקב סיכמו, שמואל ליב בלנק, חיים גרינברג. 
בספרות התורנית היה פעיל רבה הכולל של ב׳, ר׳ יהודה 
ליב צירלסון. 

ציונות. קבוצה קטנה של חובבי־ציון קמה בב׳ בשנות 
ה 80 ופעלה בעיקר בקישינב! בראשה עמד מאיר דיזנגוף 
(ע״ע), שהשתתף כציר בוועידת־דרוסגניק (תרמ״ז). בסוף 
שנות ה 80 ובתחילת שנות ה 90 הורגשה גם בב׳ תכונה 
מסויימת לעליה לא״י, שהומרצה ע״י המצב המשפטי והכל¬ 
כלי. באסיפת־היסוד של הוועד האודסאי (אפריל 1890 ) 
השתתפו גם 7 צירים מב׳, מהם 6 מקישינב. בקונגרס הציוני 
הראשון השתתף כציר מטעם ציוני־ב׳ הד״ר יעקב כהן־ 
ברנשטין(ע״ע) מקישינב, ועליו הוטל אח״כ להקים בקישינב 
מרכז להסברה לכל ציוני רוסיה; המרכז, שחיה ידוע בשם 
״לשכת־הדואר״, פעל עד 1901 . 

על מצבם הדמוגראפי, הכלכלי והתרבותי של יהודי־ב׳, 

וכן על התנועה הציונית בתוכם מן הזמן שלאחר מלחמת־ 
העולם 1 ואילך, ע״ע רומניה, יהודים. 

א. ב. גוטלובר, מסע ברוסיה החדשה, המגיד, תרכ״ד; בסרביה 
(קובץ), תש"א; ש. הלל׳ם, סקירה על התפתחות החבוך 
העברי בבסרביה, שבילי החנוך, תש״ג, חוב׳ 1 ־ 2 ! הנ״ל, 
סופרי בסרביה, התקופה. ל׳-ל״א, תש״ו! פרקי בסרביה, 
מאסף לעברה של יהדות בסרביה, חוב׳ א׳, תשי״ב! מ. שא־ 
ראנד, א דריטל יארהונדערט אירישע קאאפעראציע אין 
בעסאראביע ( 1933-1901 ), 1934 ; נחמן הדבערמאן. חסידים 
און חסידות אין בעסאראביע, ייווא בלעטער, אססנא, 1955 ; 

די אידן אין בעסאראביע סאף 70 און אגהויב 80 יאדו פון 
אוא י״ה (כתב יד ארכיון ייווא, ניו־יורק); , 83 ־ 101 . 14 
,־ 1415101 . 1 ; 1925 , 11 ; 1915 , 1 , 800100 ( 0173 €011101111x1 /־,/ 

- 1 ־ £1 14 ) 111108 ) 11 . 111 ־ 311515 ^ . 1 ; 1923 , 0810 ־ 80101 0110 ( 1 / 
;(כתב״יד, ארכיון ייווא, ניריה־?]) 151008101 ) 8 "י! ־׳"*"^ 

. 0 . 8 ; 1862 ,־ 06.330x1 מ 360:3 קה 5600 ,>וץ! 3311 

- 33 > 8111 ק 060 11 ^^>נ^ 16 ' 1 ^ 0^^030X ק 71683333, □0338111 X 
; 1874 , 668 ק 68 030>1<6111111 83031011111X651 ת 11 01108 >! 
- 1136 ) 36 11 83663611116 06 > 61101 ק £8 , 111 ־ £36811111 . 8 
- 611 ת 0 ק 68 ^ 11115 ק 66 ץ־ 1 ^־ 11 ) 1 ) 3 ד 1060331 6 1611116 ) 833 
־ 83337631 ץ 16681111 ' 13711 !) 076 ! 21 ) ; 1884 , 80601111 08011 
־ 113 ) >ו 1111 ק 0-060 > £1 ; 1893 ,^ 65 קא 6 0 1 ־ 1 קץ 37 ק 31176 
668 ק 68 6111111 > 3 ־ 11030 *ס־. 114661 אט 011 אב. 06 760113308 

. 1904 , 1-11 , 80661111 8 
א. £ 



251 


כסריון — בסתאני, אל־ 


252 


ב$ךי 1 ן — ■\<״ 1 ״ 501 >ז> 1 ו 8 —( 1402 , טראפזונט— 1472 , דאתה), 
חשמן והומאניסטן ביזאנטי־איטלקי. ב׳ הובא בצעי¬ 
רותו לקושטה, שבה למד (ב 1415 — 1422 ) את האמנויות 
החפשיות וחונך לכמורה. ב 1423 קיבל עליו את נדרי־הנזירות 
ושינה את שמו המקורי (יוהאנם) לב/ ב 1431 נעשה כומר 
ויצא לעיר מיסטרה (ע״ע), שבה למד פילוסופיה ומאתמא־ 
טיקה אצל גמיסטוס פלת 1 ן (ע״ע). ב 1437 נתמנה ארכיהגמון 
של ניקיאה ועם זה צורף באותה שנה אל המשלחת היוונית, 
שבאה לכנס האפיפיורי, שנתקיים אז בפרארה שבאיטליה, 
כדי לדון עם נציגיה של הכנסיה הקאתולית על איחודו של 
הכנסיות הרומית והיוונית. בפרארה ואח״כ בפירנצה, שאליה 
תעתיק הכנס את מושבו, זכה ב׳ להצלחה מרובה! הוא שיכנע 
את רוב בני ארצו שיסכימו לחתום על הסכם האיחוד, 
שלדעתו היה עלול לעורר את המערב להצלת הקיסרות 
הביזאנטית הגוססת. ב 1439 נחתם הסכם זה, אך כשחזר ב׳ 
אל ארצו מצא בה מתנגדים מרובים לתכניתו, והללו הסיתו 
בו את העם. אז העדיף ב׳ לחזור לאיטליה, שבה מינה אותו 
( 1439 ) האפיפיור אוגניום ־ע! לחשמן. מכאן ואילך תפס ב' 
מקום חשוב במדיניות של הוואטיקאן. בין השאר שימש 
שליח של האפיפיור בבולוניה ( 1450 — 1455 ), שבה פעל 
להשקטת הרוחות של המתקוממים לשלטון האפיפיורי. 
כשליחו של האפיפיור בוויניציאה, בגרמניה ( 1460/61 ) 
ובימיו האחרונים בצרפת ( 1472 ) ניסה לעורר את המדינות 
הללו למסע־צלב נגד התורכים כדי להקים מחדש 
את הממלכה הביזאנטית! אך לא מצא אזניים קשובות 
לדבריו. 

תשובה מפעולתו המדינית היתד, פעולתו של ב׳ כהומא־ 
ניסטן. בתקופת ישיבתו ברומא נתרכזו סביבו המלומדים 
היווניים, שנמלטו מקושטה. עם זה בא במגע מתמיד עם 
חוגי ההומאניסטים האיטלקיים, שנתעוררו בהשפעתו ללמוד 
יוונית ולקרוא את יצירותיהם של סופרי־יוון בלשונם. כדי 
להציל את שרידי תרבות־ארצו, שהועמדה בסכנת־כליה ע״י 
הכיבוש התורכי, כינס ב׳ מספר מרובה של כתבי־יד יווניים, 
וכמה מהם אף תירגם מיוונית ללאטינית. ב 1468 תרם את 
אוסף כתבי־היד היווניים שלו (שהיה הגדול באספים מסוג 
זה בזמנו) לרפובליקה הוויניציאנית (והאוסף שימש יסוד 
לספריה על שם מארקום הקדוש שבוויניציאה). בורניציאה 
גם הראה ב׳ את מתינותו כלפי היהודים ואת נטיותיו 
הליבראליות! הוא התנגד למסע־ההסתה האנטי־יהודי, 
שניהל אז בתחומי־הרפובליקה המטיף יוהאנס מקפיסטרנו 
(ע״ע). 

בין כתביו של ב' בולט בעיקר ספרו 1:103111011113101-6111 
1310018 ? (״נגד משמיצו של אפלטוך), 1469 , שבו התפלמס 
ב׳ עם המלומד האריסטוטלי בן עירו גאורגיוס מטראפזונט, 
שביקש להוכיח (בחיבורו 1810 !.ו׳, 1310018 ? 3110 ־ 131 ! 00111 
16118 — "השוואה בין אפלט 1 ן ואריסטו") את יתרונה של 
הפילוסופיה האריסטוטלית על ההגות האפלטונית. ב׳ טען 
כנגדו, שאפלטון עלה על אריסטו בתאולוגיה ובמטאפיסיקה, 
וכן הטעים את אי־יכלתם של הנוצרים לקבל את הפילוסופיה 
האריסטוטלית בלא להגיע לידי כפירה, בעוד שתורת האי¬ 
דיאות האפלטוניות התאימה, לדעתו, להפליא להשקפה 
הדתית הנוצרית. 

ב׳ חיבר גם כמה חיבורים דוגמאטיים על טכסי-הכנסיה 
ושירים מועטים ביוונית. כתביו נתפרסמו ברובם ב ־ 311-0 ? 


01-3603 13 * 10 של 6 ״* 11 \ (כרך 161 ) ! כמה מחיבוריו עדיין 
הם בכתב־יד. 

1 > 1 ) 0 ) ) 1 < 0 ! 71011 ) 8 ז') 1 ) ' 21/1 0£6 '//) 86 , 1161 רוו 83611 . 0 

7/1 6 , 831111311 . 14 .[ / 4 ׳ 61161 ) £115 . 0 . 8 ; 1917 ,*""#"•דיס/** 

/ס 01 // 6 /:ס/ ס!) 66 // 8/330 מ 6 ? 7 1/1 6 / 0 ץ 11 <) 0 !ס 7/111 •> $? 1 ז €1 1 ) 1471 ,. 8 . 4 / , 838 , 1 

- 16040 ^ 1 חו) . 8 .// ,תתברת 8 :> £15 |' 8 . 8 ; 1929 

* 411 X 81 ) 4 * 011 ), 19-46. 

בסתאני, אל־ שמה של משפחה לבנונית נו¬ 

צרית, שכמה מבניה נתפרסמו כמלומדים וסופרים. 

1 ) בוטרום אלב׳ ( 1819 — 1883 ), שיסד עיתונים אחדים, 
התחיל מפרסם ב 1875 אנציקלופדיה ערבית (דאירת אל־ 
מעאן־ף, עד אות ע׳) מתוך מגמה להפיץ את תרבות־אירופה 
בין בגי-עמו. מפעל אנציקלופדי זה, שבו המשיכו אחר מותו 
של בוטרום אחדים מבני־משפחתו, שימש דוגמה לאנציקלר 
פדיה של מחמד פריד בי וג׳ך. כמו־כן חיבר ב׳ מילון ערבי 
גדול בשם מחיט אלמחיט ("מקיף המקיף" [כלומר, ים־ 
הלשון])׳ שיצא גם בצורה מקוצרת. מילון זה אמנם מבוסס 
בעיקרו על היצירות הלכסיקאליות של יה״ב׳ אך הוא כולל 
גם חומר לשוני מאוחר. 

2 ) סלימאן אלב׳ ( 1856 , בירות — 1925 , ניריורק), 
מממשיכי האנציקלופדיה של בוטרום! היה. גם עיתונאי 
ומדינאי. בין השאר תירגם את האיליאדה של הומרוס לער¬ 
בית מן המקור היווני. ב 1913 נתמנה שר המסחר והחקלאות 
בממשלת התורכים הצעירים וסיכל את רכישת אחוזות־הכתר 
בעמק בית־שאן ע״י הבארון רוטשילד׳ שאנור פאשה כבר 
הסכים לה. 

( 3 ) עבד אללה אלב׳ ( 1850 — 1930 ) התמחה במקצועות 
של הלשון' הערבית ועסק בהוראתם. הוא חיבר מילון ערבי 



253 


בסתאני, אל־ — בעז, 6 רנץ 


254 


בשם אלבסתאן("הגן")׳ הדומה בהקסו ובאופן עריכתו למי¬ 
לוני של בוטרום, אלא שנעדר ממנו החומר הלשיני הפוסט־ 
קלאסי. עבד אללה גם הכין קיצור של מילון זה בשם 
"פאההת אלבסתאן" ("פירות־הגן")׳ ושתי המהדורות זכו 
לתפוצה מרובה. 

- 767 .<ן , 11 . 5 , 646-647 .ק ,־ 11 ,* 041 ,"" 113 ו| 0616£ ז 8 . 0 ( 1 
-ג) , 111 . 5 , 04 £ ( 2 . 81151301 .׳ 1 . 5 , £1 ; 390 .ק , 111 . 8 , 768 
. 416 .נ! , 111 . 8 , 041 ( 3 .!״ 811513 . 9 . 5 , £1 ; 348-353 

אלבסתאן, כרך 1 , בירות 1927 , מט׳ 4-3 . 

ל. ק• 

בעי בן שלמה, אבי סבו של דוד (ע״ע) המלך. ב׳ היה 
מבית נחשון בן עמיבדב (רות ב, א; ד, בסוף), 

נשיא שבט־יהודה בדור־המדבר (במד׳ א, ז). לפי דבה״א 
(ב, גא) יישב שלמא את בית לחם (שלמא אבי בית לחם) 
וממנו נסתעפו המשפחות, שיישבו גם את נטופה הסמוכה 
ועוד מקומות עד מנחת וצרעה. ב׳ היה גיבור־חיל (כלומר, 
בעל־נכסים או בעל־אחהה), ובשדותיו עבדו "נערים" ו״נע־ 
רות". כקרוב למשפחתו של אבימלך, שהיה בעלה של נעמי, 
חמותה של רות (ע״ע), "גאל" ב׳ את רות ולקחה לאשה 
ומתוך כך עבר לרשותו גם הרכוש, שירשה מחמיה (ע״ע 
רות). מנישואים אלה יצא לאחר כמה דורות דוד מלך 
ישראל (רות, שם! דבה״א ב, ט—טו). דמותו של בי, כפי 
שהיא מתוארת בספר רות, היא דמות של אדם נשוא־פנים 
בעירו בתקופת־השופטים. 

מובנו של השם ב׳ אינו ברור כל צרכו! יש מסמיכים 
אותו לשורש הערבי "בע׳ז", שמובנו "להיות חריף". אך 
אפשר, שהוא קיצור משם מורכב, כגון בעוז־יה (על־דרך 
בצל־אל! בסוד־יה). יש סברה, שזה היה מובנו של השם 
"בעז", שבו נקרא אחד מן העמודים שעמד במבוא בית־ 
המקדש. 

מ. צ. סגל, ספר רות (ספר זכרון לאשר גולאק ולשמואל 
קליין), תש״ב, עם׳ 132-119 ; ש. ייבץ, ראשיתו של בית דוד 
(״ציון״, שנה ם׳ [תש״ד]), עם׳ 69-49 , .,/״,£ ,,[ו;!ח 11 ו 81 .\\ 

. 36 . 1939 

בעז, — 8035 3112 ■!? — ( 1858 , מינדן, וסטפאליה — 
1942 , גיריורק), אנתרופולוג אמריקני יהודי. ב׳ 

למד באוניברסיטות של היידלברג, בון וקיל, ובזו האחרונה 
אף הוכתר ב 1881 כד״ר לפילוסופיה (בפיסיקה וגאוגראפיה). 
ב 1883/4 ערך סיור 
מדעי לחקר האסקי¬ 
מואים שבארץ־באפין 
ותוצאות־מחקרו נת¬ 
פרסמו בספרו: 116 ־ 1 ־ 

£5101110 0606631 

( 1888 ), ב 1885 נת¬ 
מנה עוזר במוזיאון 
האתנוגראפי המלכו¬ 
תי בברלין ודוצנט 
לגאוגראפיה באוני¬ 
ברסיטה של אותה עיר. 
ב 1888 — 1892 שימש 
דוצנט לאנתרופולו¬ 
גיה באיניברסיטה 
של קלאדק, אה״ב. ב 1888 התחיל — מטעם "האיגוד הבריטי 
לקידום המדע״ — בחקר אורח־חייהם של השבטים האינדיי־ 
ניים בחוף הצפוני של האוקיינוס השקט, ב 1899 נתמנה 


פרופסור לאנתרופולוגיה באוניברסיטה של קולומביה בניר 
יורק, ובמהרה זו כיהן 37 שנים. 1901/051 שימש גם כמנהל 
המחלקה לאנתרופולוגיה ב״מוזיאון האמריקני לתולדות 
הטבע" שבניו־יורק. ב 1910/12 השתתף במשלחת אנתרופולו־ 
גית-אתנולוגית למכסיקו. ב 1931 נבחר כנשיאה של "החברה 
האמריקנית לקידום המדע". ב׳ הביא למחקר האנתרופולוגי 
גישה אמפיריסטית, שהצטיינה בדיוק מדעי, בחומרה הגיונית 
ובהתנגדות להנחות מוקדמות, שלא נסתמכו אלא על השערות 
בלבד. הוא דגל באיסוף קפדני של העובדות ובפירושן ע״י 
היזדקקות לעובדות אחרות, ולא לרקובסטרוקציות היסטוריות 
ספקולאטיוויות. הודות לידיעותיו'הרבצדדיות יכול היה אף 
להשתמש בשיטת ההשוואה ההיסטורית והבין־תרבותית, 
ולנתח יל יסוד תרבותי על רקע יחסיו וקשריו למסכת התר¬ 
בותית הכוללת (ר׳ ספריו: ׳ג^סןסקסת*".^ 0606631 ("אנ¬ 
תרופולוגיה כללית״ [נתחבר בשיתוף עם אחרים)), 1938 ; 
011111116 3 ת 3 £3080386 , 8300 (״גזע, לשון ותרבות״), 1940 , 
ב׳ התנגד לשימוש בעקרונות של ההתפתחות הביולוגית 
בתחום ההתנהגות האנושית הנלמדת ודחה כל תיאוריה של 
התפתחות חברותית חד־כיוונית (מכאן התקפותיו על תורת־ 
ההתפתחות של מורגאן וטילור). 

ב׳ הנהיג רישום מנהגים ומסורות בלשון המקורית של 
החברה הנחקרת ושימוש בחומר זה לחקר התרבות. חידושיו 
בתחום הלשוני שימשו בסיס למקצוע הבלשנות המשווה (ר׳ 

00 ^ 1 £3080386$ 130 ( 106 61-1630 וזז 31 1116 0£ 0015 ( 11 ) £111 1 , 

בארבעה חלקים, 1911 — 1941 ). כמו־כן תרם למחקר המשווה 
של האמנות, הריקוד, המוסיקה והפולקלור של העמים •הפרי־ 
מיטיוויים, ואף היה ממייסדי "החברה האמריקנית לפולקלור" 
ועורך כתב־העת שלה. בין השאר נתן פירוש מתקבל על 
הדעת לאמנות של האינדיינים בצפון־המערב של אה״ב — 
אמנות, שעד ימיו היתה בבחינת חידה. כן הראה את השפעת 
הטכניקה האמנותיח על הצורה, ואת היחס בין האמבות 
הגאומטרית והנאטוראליסטית (עי׳ ספרו 1 ז\ 6 ע 111 תז 1 זק — 
״אמנות פרימיטיווית״, 1927 ). נוסף על כך חקר את תפוצתם 
ונדידתם של מוטיווים, טיפוסים ועלילות בסיפורי־עם. 

מחקר־השדה הגדול ביותר של ב׳ נעשה במסגרת פעולותיה 
של משלחת־חקירה לאיזור הצפוני של האוקיינוס השקט ( 116 ־ 1 ׳ 
סס 161 ( 60 ק*£ 301£10 ? 5106611 [ קס 065 , ובו הראה על קיומם של 
קשרים תרבותיים וגופנים בין שבטי־האינדיינים באיזור זה 
ובין הילידים בסיביר הצפונית-מזרחית ( 0£ 1931611161 .£ 116 ־ 1 ־ 
1909 ,( 66151306 ׳\ 011 ם 730 \). תרומתו לאנתרופולוגה הפיסית 
הוא הדו״ח, שהגיש ב 1910 לוועדת־ההגירה באה״ב על 
השינויים בצורה הגופנית, שנתגלו בצאצאיהם של מהגרים 
לאה״ב—דו״ח, שנתפרסם בספרו: ץ 11 ( 806 ת! 0130805 
160601863065 0£ 206$ ( 1911/12) £0660 0£ 06X66616 ). על-ידי 
שימוש בשיטות סטאטיסטיות ביומטריות למדידה השוואתית 
של הורים ובנים, הראה ב׳ את הוסר-יציבותן של תכונות 
גופניות שונות, ומתוך כך סלל דרך לגישה דינאמית, ולא 
מיונית־תיאורית בלבד, לאנתרופולוגיה הפיסית. כמו־כן 
השתדל להראות במחקריו, שאין לייחס הבדלים בכושר שכלי 
להבדלים שבגזע. 

עיקר תרומתו של ב׳ לאנתרופולוגיה ניתנת, איפוא, 
לסיכום כלהלן: 1 ) הכנסת גישה אמפירית־סדעית! 2 ) הדגשת 
הצד ההומאניסטי־התרבותי! ערכו וכבודו של האדם קיימים 
ועומדים בכל התרבויות. "אין הבדל יסודי בין דרכי החשיבה 
של האדם הפרימיטיווי ואותן של האדם התרבותי" (כדבריו 



פראנץ בועז 


255 


בעז, פרנץ — בעל 


256 


בספרו הידוע ביותר: ח 13 \.;)״ 10111 ■!? 110110£ ^ שגד 1 ; 1938 }* 
3 ) ניתוח היסטורי״השוואתי של תרבויות; 4 ) חקירת היחס 
בין נתונים ביולוגים־גזעיים וחברותיים־תרבותיים, שהראתה 
על העדר קשר הדוק בין גזע ואישיות, וביססה באופן מדעי 
גישה של סבלנות גזעית ותרבותית (עי׳ ספריו: £>ח 3 306 ? 
1945 ,ץ) 016 ס 5 10 ) 06010013 וחז 016 ס 4 \ [ 3111 87 ס 01 קסז 1 (]ת. 5 ׳ 
1932 , 1.1£6 . 

ב׳ היה הדמות המשפעת ביותר באנתרופולוגיה האמרי¬ 
קנית בסוף המאה ה 19 ובמחצה הראשונה של המאה ה 20 . 
תפיסתו ומחקריו שימשו בסים לאסכולה האנתרופולוגית 
האמריקנית, "אסכולת ב׳", שמייצגיה העיקריים הם א. ספיר, 
א. ל. קרבד, ר. ה. לוי, קלארק ויסלר, ועוד. 

, 171 % }? 40 ! 1116 171 143 / 2 >! /ס 7116 ,. 8 .*/ , 5110 ¥ 112 .[ 

,. 8 , 8 י $ז€ו! 01 !)חפ י ־ €1 < 0€1 ־ £1 .״ 1 .\ 2 ; 1953 

1 ז 1611€0 ת 4 / 7116 01 61 . 0 ^ 1 ז 1 סמו 10 \) 1858-1942 
1 ) 0.11 . 8 ,$רת 13 [ 11 ^\ .[ ; 1943 ,( 2 1 ־ 1 גין , 3 .סא , 54 . 01 ^\ ,/* 10%1 
, 194-209 .קק , 11 . 01 ^\ , י 117 %*! 1 7110 , ) 1 € 011 , / 26 ? 41 / 

1 ז 110 ז 4186 171 6114 $ ז 7 8666711 ,־!€$! €׳*\ב 61 00113 ;( 1936 

, 2 .סא , 43 . 01 ^\ , ז * 010 % 1 <} 0 ז 411111 071 16 ז 16 ת 4 } 0 $ 010 %¥ ' 1111 ה 4 / 

.( 1941 6 \ן 111 ־ 11 זק.^ , 1 : 1 ־ 31 ? 

מ. שר. 


3 על, האל הראשי של הכנענים. — א. ב׳ היה נחשב כאל 
השמים, הרעם, הגשמים והפריון, ומכאן כינוייו: 

בעל שמים ("בעל שמם"), צירוף רווח מן המאה ח 14 
לפסה״ג ואילך; רוכב ערבות ("רכב ערפת"), וגם אליאן, 
שפירושו, כנראה, אלוהי־האון (אדיר בגבורה). באוגרית 
(ע״ע).היו מתארים אותו כגיבור־מלחמה בעל־קרנים — רמז 
לפריון ולכוח־שור —, שמחזיק בידו האחת אלה ובידו השניה 
ברק, ולרגליו מהלכים זרמי־מים — הגשמים. במצבה אחת 
מן המאה ה 13 הוא חבוש כובע בדמות חרוש וננסים בצידג 
משכנו של ב׳ היה ב״הר*צםוך (ומכאן שמו: "בעל צפוך), 
הוא ג׳בל אל־אקרע של היום (בתקופה היוונית-הרומית — 
הר קסיוס) שמצפון לעמק־אנטיוכיה. 

לפי המיתולוגיה הכנע¬ 
נית שבכתבי אוגרית [וכן 
לסי פילון מגבל (ע״ע)] 
היה ב׳ נחשב* כבנם של 
אל ואשרה (ע״ע), או אלת, 
ואחיהם של מות (כנראה 
סמל המוות ומלך השאול) 
ושר-של-ים ("זבל־ים", 
"שופט נהר"). זמן רב היה 
ריב בינו ובין אחיו על 
המלוכה בארץ. בעזרת אל 
החרשים כת׳ר־וחסיס — 
שמסר לידו שני מקלות — 
ניצח ב׳ את שר־של־ים. 
באישורו של אל, ובדומה 
לשאר האלים, בנה לו ב׳ 
בית, אבל למות לא יכול; 
במשך זמן מה אף הוכרח 
להיות כפוף לו (הוא פו¬ 
נה אליו במלים: "עבדך 
אנ[י]"). "בשדה שחללמת" 
הומת ב׳ על־ידי לויתנים בעל פפל גרתזה.מא■גדיה(ראס שנירה) 




(בהם "לויתן וחש 


בריח* לויתן נחש 

1 

עקלתון"), שליחיו 


של מות. אל התאבל 

• : 

על בנו, ישב לארץ 

׳ 1 י' 

והתגודד, ואשרה 

■ ■ ו 

! 11 ■ . 
% 1 

אשתו כבר גמרה 

בדעתה להמליך אל 

אחר בארץ, אבל 


בעזרת נר האלים: 

ו - 

״נרת שפש ( = 

1 צ%• - 

שמש)" מצאה אותו 

: ן ■ ; 4 

ז ' 5 • 

אחותו(אלת־הקי*ב) 1 

ענת ונקמה את נק¬ 

1 '׳׳ • י■ י 

מתו; היא הורידה 

ן :־ 

את מות שאולה, 

1 • ׳ 1 ; 

ואילו ב׳ קם, ע״י 

,"־י: 

פעולות מגיות, ל- 


תחיה ונשתלט על 

; ; 

הארץ. במיתוס נכד 1 


נו ת גם נשיו : פדרי 1 


בת אר, טלי בת רב, ■ 

״ ׳ 1 • '׳/.:■ ןצ- 

וארצי בת יעבדר, ■ 


שאינן, כנראה, אלא " 

ן 

1 צ - : י 

סמלים מוגשמים של 


רוחות. שהם מיוח־ 

נע? 

* 1 1 11 ו 4 ; 111 1 ^ ■י ווו 

סים לב׳ גופו : אור, 

תבליס 1 

טל, ארץ וכד. 


>■ ■•-׳׳׳ 


1 י ' ' : /־־ 


; ־ ■ ׳ ־■;■ 
צ 

. ," 




אותו למקום מסויים (כמו ב׳-חצוד! ב׳־צפון), או שייחדו לו 
תכונות מסויימות (כמו ב׳-זבוב; ב׳-ברית. ב׳־פעוד), אע״פ 
שבדרך כלל היתד. שלטת האמונה׳ שב׳ הוא אל קוסמי, 
ותחום־שלטונו הוא העולם כולו. 

ב. פולתן־הב׳ היה נפוץ גם הרחק מגבולה של ארץ־כנען. 
משנשתלטו החיקסוסים במצרים נעשתה עבודת־הב׳ רווחת 
גם בארץ זו, ביהוד במצרים התחתונה: היו מזהים אותו עם 
האל המצרי סת, או עם אל־המלחמה מונת ובנה של אלת- 
השמים נות. בתעודה אחת מימי השושלת ה 19 נזכרים ב" 


קדש וב׳־צפון בחוג האלים ממוף (, 1303 )ק 6£7 \׳ 11€03 ]ס 81611 
89 , 1 ך\). כן היו קיימים מקדשים לב' במצרים. מסוף ימי 
השושלת ה 18 (מימי אחנאתן) נזכר "נביא" לס, שנקרא 
בשם כנעני ( 16 , 1 .ז^ד ס״ 1 ). מימי השושלת ה 22 מדובר 
ב״נביא בית ב׳״ במ 1 ף (, 1924, 11 ,.ז! 101 .ח 1 • 7368 ,• 361 ) 06 ? . 0 
8169 .סס , 233 ). סמוך לשיח׳ סעד ממזרח לים-כינרת נמצאה 
מצבה׳ שמתארת את רעמסס 11 כשהוא מקריב לב׳־צפון. 
באותה תקופה אנו מוצאים גם שמות פרטיים מצריים, 
שכוללים את המלה ב׳. 

בתקופת כיבושה של א״י ע״י בני־ישראל חדרה עבודת 
הס גם לתוכם. אביו של גדעון בנה מזבח לב׳ (שוס׳ ו, כה 
וגו׳). 4 בשכם עבדו לב׳־ברית (שם ח, לג, שהיה נקרא גם 
אל־ברית — ־ט, •מו), שטבעו אינו ידוע בבירור (עי׳ על כך 
להלן). אין זה מן הנמנע, שבאותה תקופה שימש השם ב׳ 
כיבוי לה׳, כפי שמעידים שמות פרטיים — כמו: איש־בעל, 
מריבעל, בעלידע — (דה״א יד, ז). תוקף מרובה ניתן 


257 


בעל — פעלבן 


258 


לעב־דת הב׳ במלכות־ישראל בהשפעת נךשואיו של אתאב 
עם איזבל (ע״ע). פולחךהב׳ לא בעקר מישראל עד ימי 
יהוא, וגם לאחר מכן (כפי שאנו למדים מדורסי־שמרון) היו 
נוהגים לקרוא לילדים בשמות, שכללו את המלה ב׳ (ועי׳ גם 
הושע ב, יח). ע״י עתליה בת אחאב הוכנסה עבודת הב׳ 
לזמן מה גם ליהודה: הוקם מקדש לב׳, שבראשו הועמד 
הכוהן הכנעני מתן(שם רגיל אצל הפיניקים; מל״ב יא, יח). 
אך עברו שנים מועטות ועבודת הב׳ שורשה מיהודה על־ידי 
פעולתו של יוידע הכוהן. 

ג. הבעלים השונים. — לבעל־ברית, הנזכר 
למעלה, היה בימי אבימלך מקדש בשכם, שממנו ניתן כסף 
לאבימלך, כדי שישיג את המלוכה. יש מי שסבר, שבעל'יזה 
נקרא כך על שום שישראל כרתו במקדשו ברית עם אנשי־שכם. 

ב ע ל ־ ז ב ו ב י(סל״ב א, ב) היה אלהי עקלון. משמעותו' 

של כינוי זה היא, אפשר, המושל בזבובים (בחסירות נמצאו׳־; 
תכשיטים בצורת זבובים), אך* יתכן גם שכינויו המקורי 
היה ב׳ ז ב ו ל״-והוא שר השדים (מתיא י׳, כ״ה; י״ב, כ״ד, 
כ״ז; מדקוס ג׳, כ״ב; לוקס י״א׳ ס״ו, י״ח—י״ט)-או $ר של¬ 
ים במיתולוגיה הכנענית: זבל־ים, ובישראל הסבו את שמו. 
לגנאי : ב׳ זבוב. 

בעל פעור. לאל.בשם זה היו עובדימ״במואב ובמדין 
(במד׳ מ, כה), וגם בני־ישראל נמשכו •אחר פולחנו (שם 
כה, ג! דב׳ ד, ג; יחד כב, יז; תהילים קו, כה—לא). 
בספרות היהודית־ההלניסטית ראו בפולחן זה מיסמריות של 
זימה. בתלמוד (משנה סנהדרין ז/ ו׳! בבלי ס״ד, א׳! עבודה 
זרה מ״ד, ב׳; ספרי במדבר קל״א; ילק״ש להושע תקכ״ו) 
אמרו, שעובדיו של ב׳־פעור היו פוערים עצמם לכבודו 
בפניו. 

ב ע ל ־ צ ם ו ן היה אלהיהם הראשי של בני־אוגרית. 
מושבו היה ב״צררת״ צפון. אך היו עובדים לו גם בצידון: 
בחוזה בין אסרחדון מלך־אשור לבעל מלך צידון נמנה ב׳ 
זה עם האלים, שהיו ערבים לשמירת החוזה. בתקופה שלאחר 
החיקסז׳סים עבדו לו במצרים (עי׳ למעלה) ומקום היה לו 
על גבול־מצרים, שנקרא בשמו (שמות יד, ט). מקום זה 
קובעים אחדים בקרבת הים הסירבוני. אחרים מזהים אותו 
עם ג׳בל חסן, הנמצא במרחק של 24 ק״מ מצפון לסואץ, 
ואולברייט — עם תחפנחס (= דפני). 

רישומים לאמונה הקדומה בכוחותיו של ב׳, ביחוד בקשר 
לגשמים, נשארו גם בעברית המאוחרת, דוגמה לדבר: "שדה 
(-בית)־בעל" (ב״ב כ״ח, א׳) היא שדה מושקית על־ידי 
גשמים, בניגוד לשדה שלחים או ל״שקיא״; "ערבה של בעל" 
(תוספתא סוכה ב', ח׳) — ערבה׳ שגדלה כשהיא משופעת 
בגשמים. במליצה אמרו גם: "מטרא בעלה דארעא" (תענית 
ו/ ב׳). 

ח. א. גינזברג, כתבי אוגרית, תרצ״ו; מ. ד. קאסוטו, האלה 

ענת, תשי״א! ו. ס. אולברייט, מתקופת האבן ועד הנצרות, 

1953 (לפי המפתח: בעל, בעל ברית שמים, בעל צפון). 

; 19 , 70 ,? 8X501*6 (1926), 45-6; 8X501 ,:זו 121 זנ 11 \׳ .ע 

,: £161 } £155 . 0 ; .££ 271 .<] ,( 1927 ) ז 01 \ . 51 ן 4 ,ת 50 ! 1 ׳\\ 

,. 16 ;( 1-30 ) 57 ;( 54-58 ) 53 ; 86-88 .נ!ק ,( 1933 ) 51 ,? 2X1 

.־ 5011361£61 \ 1 . 0 ; 1939 , 37071 >[ 1 ( 111 ):) 111 }$ 1 ) 1171 170 ת 1 ) $6/1 £05 

156/16 ^ 106711 /? 7/16 , 0160160 . 0 ; 39-41 , 1939 , 1 , 1120711160 

£611%1 071 71(11/1 ?11110 1(0)1 8^/71115, 1939; 11. (16 1.308:116, 

[.(!5 16X16$ (16 £05-$/1071270-01*20!11 616., 1 ־ 0105 ; 1945 , 2 ־ 

!>61 70 £0516771 607 /^ 11 ז 16 : 6 ז 4 / , 61 ־ 001131 ־ 1 ? 10 ,^־ x15, 1950, 

00 ) שמע (ב 1660 ) אגדה זו גם 
מסי יהודים. נוסעים אחרים מוסרים אגדה, שלפיה נבנתה 
ב׳ ע״י אשמדאי, מאחד שאין בכוחו של אדם להסיע אבני־ 
ענק כאותן שבחומת־המצודה של ב , . קזויני יחם את בנייתן 
של מצודות־ב׳ לשלמה המלך וסיפר, שבב׳ נמצאו בזמנו בניין 
מוקדש לאברהם אבינו ומנזר נוצרי על שם אליהו הנביא. 

למרות צודת־הכתיב הערבית של שם־העיר (בעלבן*), 
סבור רוב החוקרים, ששם זד. אינו אלא צורה מאוחרת של 



בעובד; ■שרירים סטקדיג־יופ״טר 





259 


בעלבד 


260 



בע?נר: מראה כמי. באופק נראים הרי־ה?ב;ו! 


השם "בעל־הבקעה" [=בקעת הלבנון]! במקורות תלמודיים 
נזכר מקום בשם בעל בכי (מעשר שני ה, ה! תוספתא שם, 
ג׳ ט״ז! חום' מכשיריו ג/ ג׳), גם ייתכן, שה" יריד שבעין 
בכי", שתכמי־התלמוד מדברים עליו כעל מקום־קבע של 
עבודה זרה (ע״ז, י״א, ב׳), מרמז לראם אל עין שעל־יד ב׳, 
בתקופה ההלניסטית נקרא המקום בשם הליופולים והיה 
מפורסם במקדש־זוס, שעמד בו. נראה, שבימי אוגוסטוס 
קיסר הוענקו למקום זכויות של מושבה רומית, ועל־כן נקרא 
בשם קולוניה יוליה אוגוסטה פליכם. בניית המקדש המפורסם 
של העיד, שבהקפתו התחילו בראשית התקופה הרומית, 
נסתיימה רק במאה ה 3 ; בימי הקיסרים נירון, אנטונינוס 
פיוס וקאראקאלה הושלמו שלבי־־בניין שונים. בין השליטים 
השונים, שגמלו חסדים לעיר, היה גם המלך היהודי, אגריפאס 
1 . ספטימיוס סורום קיסר העניק לעיר זכויות שונות, אך 
חורבנה של תדמור ב 272 , שגרם לשינוי דרכי־האורחות 
המסחריות, פגע בה קשות. בתחילת השלטון הנוצרי שימשה 
ב׳ מצודה להלניות, אע״פ שהקיסרים קונסטאנטיגוס 1 ותאו־ 
דוסיוס 1 הקימו בה כנסיות נוצריות. ב 554 נהרס חלק גדול 
ממקדש ב׳ ע״י ברק ואש! אך ב 580 עדייו הוכרחו השל¬ 
טונות לדכא בב׳ אגודה חשאית של עובדי האלים הישנים. 
הערבים כבשו את ב׳ ב 635 , ומאז הלך ונשתכח השם היווני 
הליופוליס. נוצרים היו מצויים כאן עד 1042 ! בימי מסעי- 
הצלב הפכו המוסלמים את המקדש למבצר. המקום היה 
נמצא ברשותם של שליטים דמשקאים שונים, בני שושלת 
בוריד ( 1075 — 1174 ) ובני איוב ( 1174 — 1260 ). ביברס (ע״ע) 
ביצר את ב׳ מחדש. בתקופת השלטון התורכי— עד שקושטה 
הטילה את מרוחה השלמה על הבקעה ( 1851 ) — משלו 
במקום בפועל אמירים מבני המשפחה המתואלית של חרפוש. 
בדורות האחרונים לשלטון־התורכים השתייכה ב׳ לפחות- 


דמשק. הצרפתים סיפחוה ללבנון, בניגוד לרצון הרוב של 
תושביה, שהוא מוסלמי. 

בניקוי החרבות של ב׳ עסקה משלחת גרמנית ב 1898 — 
1905 ובמלאכה ז( המשיכו הצרפתים בין 1920 ו 1939 . ההיכ¬ 
לים של המקום הוקדשו לבעל המקום, הדד (שנקרא אח״כ 
בשם יופיטר הליופוליטאנום), ולבעלתו, עתו־עתה (שאח״כ 
זוהתה עם ונוס), וכן לתמוז(אדוניס-באככוס)^ באופן שהפול¬ 
חן היה מכוון לשלישיית־אלים. ההיכל, שהיה מוקדש לבעל 
ולבעלת, היה גדול מהיכל תמוז־באפכוס! שניהם עמדו, 
סמוכים זה לזה, בחקרא של ב׳. להיכל הגדול היו עולים 
בטור־מדרגות, שרחבו היה 50 מ׳! משם היו נכנסים לבנייד 
השער ( 3 ש 13 ץ<ן 10 ?), שהיה בעל סטיו של י״ב עמודים 
ושמשני צדדיו התנשאו מגדלים. מעבד לבניין זה נמצאה חצר 
בצורת משושה (ההסאגון), שאורך כל אחת מצלעותיו היה 
60 מ'! בשנים מצדדיו נמצאו השערים, ולאורך שאר הצדדים 
נמצאו האולמות, בצד האחורי של המשושה היה השער 
הגדול, ודרכו היו נכנסים לעזרה ( 113x135 מ׳), שבמרכזה 
עמד מזבח־הקרבנות! לאורך צדדיו הארוכים של מלבן־ 
העזרה נבנו גומחות (שהיו מעוגלות ומרובעות לסירוגים); 
מסביב לחצר נמשכו סמיווים. משני צידי המזבח היו מקוות 
( 20 7.50 x מ׳). במזרח־העזרה הוליך טור־מדרגות מונומנ¬ 
טאלי אל ההיכל ( 87 47 x מ׳), שהיה מוקף טור כפול של 
עמודים ( 19 בצד הארוך, 10 בחזית־המקדש) < גבהם היה 
19 מ/ ועליהם היה נשען זיז־הגג המעוטר (גיסון), שגבהו 
היה 5.30 מ׳. יסודותיו של ההיכל הוקמו על קימורים תת־ 
קרקעיים עצומים ( 120 5x מ / ), שהעלו אותו בגובה ניכר מעל 
פני-השטח. בחלקו המזרחי של ההיכל נראים מעל ליסוד: 
סלע, שגבהו 7 מ/ ושלוש אבנים עצומות, בגודל של 19 4 x מ/ 
שמשקל כ״א מהן עולה על 750 טון ושכבר נתפרסמו 




261 


בעלבך — כעל־מחשבות 


262 


בימי־קדם כטריליתו׳ן(שלש-האבנים) של ב׳. — גודל שטחו 
של היכל באככים שמדרום להיכלם של בעל ובעלת הוא 
69 א 36 מ׳! הוליד אליו טור בעל שלושה רבדים ו 33 מדרגות. 
שער־ההיכל מעוטר בדגמים מעולם־הצומח (בעיקר של גפן 
וחיטה, סמלי באככום והדד). בפנים־ההיכל נמצאו שתי 
אומנות ובתוכן מדרגות, שהיו מוליכות אל הגג. גם 
הקיר הפנימי של האולם ( 27 * 22.50 מ׳) היה מעוטר בדגמים 
שונים, והיו בו גומחות לפסלים. טור־מדרגות נוסף עלה 
לדביר (אדיטון). היכל זה נשתמר היטב־ביחם. היכל שלישי, 
עגול, שהוקדש לונוס, נבנה בין החקךא והעיר. דרומית 
לעיר נמצאות מחצבות עתיקות, מקום מחצבי האבנים 
הגדולות של ההיכל! באחת מהן נשארה אבן מסותתת — 
הגדולה שבעולם, 4x21 מ/ שמשקלה עולה על 780 טון 
ושמשום־מה לא הוצאה משם. עיטורי־ההיכלים בב׳ בוצעו 
בסיגנון מעורב: הלניסטי ומזרחי, שמצטיין בפאר חיצוני 
יותר מבעדינות ומוב־טעם. 

. 11 ז ; 298 .ק , 1868 , 070£7■. 1171 701791x11 ,זש 11 צל 6111 א 
.( 1928 ) צ 1 , 7/0 ^ 5 ,!סחזב? . 3 ■ ; 1921-5 ,)/ 4 (03.), 80011x7 נ 11 >£ 

^ 1 ז \ 1, !/>., X שקנז 00 .? ; 103-125 .י )ק ,( 1929 ) 97-100; X .קי! 
, 1 ! 7 < 80011 117 :) 81111017 ,)טט 1 \/ . 81 . 81 ; 321-323 .קי] ,( 1936 ) 

. 1928 
מ. א. י. 

?על הנס, ר׳ סאיר, ע׳ע ר׳ סאיר ?על הנם. 
?עלות׳ ע" ע קנין• 

?עלי־חיים, פלחך, ע״ע ךתזו 1 פויפיטיףזת. 

?על״מח^בזת — כינויו הספרותי של ישראל (איזיד 1 ר) 
אלישב — ( 1873 , קובנה — 1924 , שם), סופר 
יידי. ב/ שהיה בן למשפחת־סוחרים אמידה, נתחנך מתחילה 
בישיבת־גרובין(קור־ 
לאנד), שהיוודלימד 
דיה היה ברוח תנועת 
המוסר מיסודו של ר׳ 
ישראל סלנטר (ע״ע) 
ושעם זה הורו בה גם 
את הלשון הגרמנית, 
גאוגראפיה וחשבון. 
לאחר שסיים גימנסיה 
ראלית בשווייץ למד 
ב׳ באוניברסיטות של 
היידלברג וברלין, 
וב 1901 השלים את 
חוק־לימודיו ברפואה. 
למרות חינוכו המק¬ 
צועי נעשתה הספרות, 
וביחוד הספרות היסה, 
התחום הראשי של התעניינותו. תחילה כתב ב׳ בגרמנית 
וברוסית ואח״ב עבר לכתיבה ביידית. ב׳ התחיל משתתף 
בעיתון "דער יוד", שנערך על־ידי חברו־ללימודים יוסף 
לוריד,, פירסם בו ( 1899 ) את ביקרתו הראשונה (על יצירתו 
של מורים רוזנפלד) ואח״ב שורה של מאמרי־ביקורת נוספים 
(ביניהם מאמר על מנדלי מדם). ב 1901 השתקע ב׳ בווארשה, 
וכאן הושפע ביותר מי. ל. פרץ (ע״ע). מלבד מאמרי־ביקורת 
סירסם ב׳ בעיתון "דער פדיינד" ובקבצי "די יידישע ביבליא־ 
טעק" ועוד, מסות, פובליציסטיקה וכן מאמרים פופולאריים 
על נושאים מדעיים, סליטונים ואף שירים. בתקופת־יצירתו 


הראשונה ( 1901 — 1908 ) כתב ב׳ את חלק־הארי של הטובים 
שבמאמרי־הביקורת שלו (ביניהם על י. ל. פרץ, שלום- 
עליכם, שלום אש, ש. פרוג, ה. ד. נומברג) וכן מאמרו "צוויי 
שפראכן — איין־איינציקע ליטעראטור", שבו ביקש בי, 
שנטייתו ליידית לא ביטלה את חיבתו לעברית, להטעים את 
אחדותה של ספרות־ישראל למרות כפילותה הלשונית (עב¬ 
רית ויידית). לאחר כמה שנות־נדודים, שבהן ישב ב׳ בווילנה, 
קובנה וריגה, חזר והשתקע, ב 1912 , בווארשה. כאן פירסם — 
נוסף על מסות־ביקורת — "רישומים והירהורים" ("שטריכן 
און געדאנקן"). החשובות שבמסות-הביקורת שלו מאותה 
תקופה הן "דריי שטעטלעך" (על העיירה היהודית בספרות 
היידית, כפי שתוארה ביצירותיהם של י, ל. פרץ, שלום אש 
ווייסנברג) ו״די לעצטע ליטערארישע עפאכע". 

בתקופת מלחמת־העולם 1 שירת ב׳ כרופא צבאי, ועם זה 
פידסם אז, בשעה שהופעתם של עיתונים ביידית היתה 
אסורה ברוסיה, מסות ספרותיות בשבועון הציוני ־ 611 ק £8 
־ 113111 >!< מ 3 אנ>. אחר מהפכת־פברואר השתקע ב׳ בפטרו־ 
גראד, וכאן כתב שורה של מאמרים פובליציסטיים (שאח״ב 
נקבצו בספר ״אונטערן ראד״, 1927 ). דו־לשוניותה של 
ספרות־ישראל העסיקה את ב׳ גם במאמרו "אונדזער צוויי־ 
שפראכיקע ליטעראטור און די באלפור־דעקלאראציע". כציוני 
פעיל מתקופת הקונגרסים הראשונים (ב׳ היה חבר בפראק־ 
ציה הדמוקראטית) תבע ב׳ הכרה ממלכתית בשתי הלשונות, 
עברית ויידית, והכרה בייחודה של השניה כלשון־המעשה 
של הקיבוץ היהודי ברוסיה ושל הראשונה כלשון הלאומית, 
המקשרת את עם־ישראל בעברו ההיסטורי, מצד אחד, ואת 
חלקי-העם בינם לבין עצמם, מצד שני. ב 1921 עזב בי אח 
רוסיה וחזר לקובנה. המשבר המשפחתי והנפשי, שפקד את 
ב׳ קודם לכן, נתן בו את אותותיו. אך החיבה וההערצה, 
שרחשו אליו בני־עירו, עודדו את ב׳ לפעולה ספרותית 
מחודשת. סופרים יידיים צעירים מכל התפוצות היו שולחים 
אליו את יצירותיהם וציפו לחוות־דעחו הביקרתית ב״שיחות 
על הספרות" ("ליטערארישע שמועסך) שלו. מקובנה עבר 
ב׳ ( 1922 ) לברלין. מכאן היה שולח את מאמריו לעיתונות 
היידית באה״ב ובפולניה. אך דיכאון נפשי, ביחד עם מחלה, 
הטרידו את ב׳ יותר ויותר. לאחר שניסה — ללא הועיל — 
למצוא ?!רפא לעצמו בבתי־הבראה שונים בגרמניה ובאיט¬ 
ליה חזר לקובנה, שבה מת. 

ב׳ היה הראשון בספרות היידית, שעשה בה את הביקורת 
ענף ספרותי מיוחד. אך חשיבותו אינה רק בראשוניותו 
בתחום זה בלבד: ב׳ חונן בכשרון לחדור לעמקי היצירה 
הסיפורית ולחשוף את אפיו של כל אחד מגיבוריה. גיבורים 
אלה עולים מתוך כתביו כאילו הם עומדים חיים לנגד עינינו 
וכאילו שומעים אגו את קולם וחשים במיוחד ובעצמותי 
שבכל אחד מהם. ב׳ שבה את לב הקוראים גם בדרך כתיבתו, 
המצטיינת במידה בלתי־רגילה של נועם, שלווה וציוריות. 
כבעל תרבות רחבה, יהודית וכללית, הרחיב ב׳ את אפקו של 
הקורא היהודי ע״י מה שהכניס לספרות היידית קני״מידה 
ומושגים אסתטיים, שהיו מקובלים בספרות האירופית. ב׳ 
ידע לא רק להעריך הערכות קולעות ומקוריות את אבותיה 
של הספרות היידית החדשה, אלא אף לגלות סופרים חדשים 
ולפרסם את יצירותיהם ברבים. ב׳ דאג לטיפוחה של ספרות- 
ישראל — בין השאר מפני שביצירה הספרותית העברית 
והיידית כאחת ראה גורם הכרחי לחיזוקה של הלאומיות 
היהודית. 



נעל־מחשנות 



263 


בעל־כזחשכות — בערה 


264 


מבחר כתביו("געקליבענע שריפטן") של ב׳(ב 5 כרכים) 

יצאו בווילנה ב 1910 — 1915 , וחזרו ונדפסו שם ב 1923 
ובווארשה — ב 1929 . כרך אחד של כתבים נבחרים ("געקלי־ 
בענע ווערק") יצא בניו־יורק ב 1953 . מתרגומיו ליידית 
מלשונות אחרות יש לציין את "אלטניילאנד" של הרצל 
(וארשה, 1902 ). 

ז. רייזען, לעקסיקאן פון דער יידישער ליטעראטור, ח, 

1927 , 766-744 ; ש. ביגער. לעזער, דיכסער און קריטיקער. 

1928 , 565-495 ; ש. אלישיב (סרידמאן), די מששוזה עלי" 

אשעוו אין קאוונע, בספר ״ליטא״, 1951 , 1372-1324 , 

ש. כ. 

5 ?ל #ם, בהברה העממית היהודית מיסי־הביניים ואילך 
ובספרות-ישראל מאותה תקופה. ביחוד בספרות של 
הקבלה והחסידות — אדם, שיודע את סוד השם המגורש 
ושאר "שמות קדושים" ויודע גם לפעול פעולות מופלאות 
בכוחם של שמות אלה. הכינוי ב׳ אינו מחידושי־הלשון של 
המקובלים וכבר היה שגור בפיהם של אחרוני גאוני-בבל. רב 
האי גאון אומר באחת מתשובותיו: "העידו כי ראו פלוני, אדם 
ידוע מבעלי השם, בערב שבת במקום פלוני ונראה במקום 
אחר מהלך כמה ימים". ובמשמעות זו דיבר על "בעלי 
השמות״ (בערבית: אצחאב אלשמות) ופעולותיהם ר׳ יהודה 
הלוי (ס׳ הכוזרי, מאמר ג/ נ״ג) המבקר אותם קשה. במסורת 
של חסידי-אשכנז הוכתרו בתואר זד. פייטנים אחדים, כגון 
ר׳ שפטיה ובנו אמיתי מפייטני איטליה הדרומית (בס׳ 
ערוגת הבושם לר׳ אברהם בן עזריאל). מקובלי־ספרד מדב¬ 
רים על "בעלי־שמות" מאמצע המאה ה 13 ואילך, ואחדים 
מהם אף מבחינים בין בעלי־הספירות ובעלי־השמות כמש¬ 
תמשים בדרכים שונות בחכמת־הקבלד" ר' יצחק הכהן, ר׳ 
טודרום הלוי אבולעפיה ור׳ משה די ליאון מדברים על מגמה 
זו בין המקובלים בלא שהם נותנים בה טעם לפגם, ואילו 
אברהם אבולעפיה כותב על בעלי־השם בזלזול. בסוף יה״ב 
נעשה המונח ב׳ גם תואר לכותביהן של קמיעות מיוסדות על 
שמות קדושים (למשל, בס׳ שושן סודות לר׳ משה מקיוב). 
מספרם של בעלי־השם הידועים מן המאה ה 16 ואילך הוא 
מרובה, בפרט בין יהודי גרמניה ופולניה. כמה מהם היו 
רבנים ותלמידי־חכמים חשובים׳ כגון ר׳ אליהו לואנץ 
בפראנקפודט ע״נ מיין ובוורמס, ר׳ אליהו בעל־שם מחלם 
או ר׳ זקל אריה ליב ווךמסר (הב׳ ממיכלשטאט), אבל מרו¬ 
בים היו בתוכם גם חכמים, שלא עסקו אלא בקבלה בלבד, 
כגון ר׳ יואל ב׳ מזאמושץ ור׳ אלחנן "בעל־הקבלה" בווינה 
(שניהם במאה ה 17 ), ד׳ בנימין ביניש הכהן מקרוט(שין 
(בתחילת המאה ד. 18 ) ור׳ שמואל אסינגן. במאות ה 17 וה 18 
נתרבו גם ב" שלא היו תלמידי־חכמים כלל, אלא שכוחם 
האמיתי או המדומה לרפא חולים משך אליהם את הציבור. 
ב׳ כזה היה לפעמים קרובות מעין מיזוג של בעל קבלה 
מעשית, שפעל באמצעות תפילות, קמיעות והשבעות, ־ושל 
רופא עממי, שידע "סגולות" של החי, הצומח והדומם. 
הספרות של אותו זמן מלאה סיפורים ועדויות על ב" מסוג 
זה, שלפעמים הם כתובים מתוך ביקורת של אפיים או פעו¬ 
לותיהם. בייחוד נחשבו בעלי־השם למומחים בטיפול בחולי־ 
רוח ובגירוש רוחות רעות (ע״ע ךבוק). מייסדה של החסידות 
החדשה, ד׳ ישראל בעל שם טוב, פעל במשך כל תקופח 
פעולתו הציבורית כב׳; התואר "בעל שם טוב" כבר הוא 
מצוי קודם זמנו ואינו מציין מעלה מיוחדת או הבחנה בין 
נושאיו ובעלי־השם הרגילים. כך, למשל, נתכנו בתואר זה 
ר׳ אלחנן בעל שם טוב׳ שנפטר 1651 , ר׳ בנימיו מקרוטושין 


(בשער ספרו שם טוב קטן, זולצבאך 1706 ) ור׳ יואל, שהיה 
חותם ״בעש״ט״, בדומה למייסד־החסידות. במאה ה 18 זכה 
לפירסים מרובה "בעל שם מלונדון", חיים שמואל פאלק, 
שנקרא בפי הנוצרים ״דוקטור פאלק״ (נפטר 1782 ). — 
ההשערה של מלומדים אחדים, שהתפשטותה של השבתאות 
היתה כרוכה במידה מרובה בפעולתם של ב", שנסעו ממקום 
למקום, לא נתאמתה. מכתביהם של ב" אלה נתפרסמו כמה 
ספרים על קבלה מעשית ו" סגולות ורפואות", כגון ם׳ תולדות 
אדם ( 1720 ) וס׳ מפעלות אלהים ( 1727 ), שנסדרו ע״י ר׳ יואל 
בעל שם [השני] מתוך כתבי זקנו ר׳ יואל בעל שם [הראשון], 
ם׳ שם טוב קטן ( 1706 ) וס׳ אמתחת בנימין ( 1716 ). האגדה 
העממית נאחזה בפעולותיהם של בעלי־השם, ולפעמים גם 
המציאה דמויות מדומות, כגון ר׳ אדם בעל שם מבינגן. 
גיבורם של ספודי-מעשיות ביידית, שנדפסו עוד במאה ה 17 . 
האגדה החסידית יצרה אח״כ קשר דמיוני בינו לבין ר׳ 
ישראל בעש״ט. המשכילים ראו בדרך כלל ב״בעלי־השכ" 
רמאים והרפתקנים. 

ג. פרילוצקי, זאטעלביכער שאר יידישן סאלקלאר. כרך ; 1 

( 1917 ), עם' 40 - 42 ! 1171 " 171421710 ' 1714 € 1 )¥\" 01 € . 21£ ח 011 .] 

- 111 ) 771 724 € 7 ) 1 ? $€11 41 ) 1 [ , 1 ?£€$ . 15 19211 ,€)/ ¥01 11 11415 €/ 1 € ( 

172 ? $11 11 ) 1 ) 8 ? 1/2 י ז 10 [>^ . £4 ;([ 1892 ] 62 • 01 ׳\ , 010/711$ ) 71€€ 

[ 0 . $00 ¥115701 .׳**״>/ ? 1/2 / 0 5 ) 01 1 .) 1 ) 2715 ) 1 ' 7 ) 1,0724071 / 0 

.( ז \ , 1114 ) £7181 

ג. ש. 

בעל ש□ טוב, י^ו־אל, ע״ע י?$ך#ל בעל י$זם ט 1 ב, 
בעקובה, ע״ע עךאק. 

בעו־ה, כינוי כולל לשינויים כימיים מסויימים, שמתחוללים 
בגופים מוצקים, נוזלים וגאזיים ושהם כרוכים. 

לדעה רבים, בהופעת אש. . 

.•טבע הב/. מבחינה כימית אין הב׳ אלא ח י מ־ 
צדן — התחברות החמצן עם החמרים, שמהם מורכב הגוף 
הבוער (המתחמצן); פרי הב׳ הן תחמוצות. הב׳ כרוכה 
בפליטת חום, אך לא תמיד בפליטה של אור נראה, 
ואף לא בכל המסיבות בשינויי-טמפראטורה ניכרים. אבל 
מפני חשיבותה של חב׳ בתולדות־התרבות כמקור של אור 
וחום לצרכי האדם (ע״ע אש), נתייחד תחילה השם ב׳ ככינוי 
כולל לתהליכי חימצון, שיש בהם פליטה ניכרת של אור וחום 
(ר׳'שמ׳ ג, ב) — כשם נרדף ל ש ד פ ה י(ר׳ שם כב, ה; לה, 
ג), שאינה אלא חימצון מהיר של דלק, ז. א. של חמרי־ב׳. 

התפתחות המושג. ההסברה המדעית של הב׳ אינה 
ניתנת.להפרדה מן הדעות בדבר טבעו של התהליך הכימי 
בכלל, ולפיכך כרוכות תולדותיה של הסברה זו בתולדותיה 
של הכימיה(ע״ע). כל עוד נחשבה האש כיסוד כימי, ראו בכל 
ב׳ את התחברותו של יסוד זה עם הגוף הבוער, ובדעה זו 
החזיקו במשך כל יה״ב׳ אע״פ שכבר היה בין חכמי־יוון 
במאה ה 4 לפסה״ג מי ששם לב לעובדה, שאין ב׳ שלא בנוכחות 
אויר. בתקופת האלכימיה (ע״ע) היתד, הגפדית מוחזקת 
שורש הדליקות של כל חומר בוער. בזמן החדש התחיל 
ר ו ב ר פ בויל (ע״ע) חוקר את טבע הב׳ בשיטה ניסויית. 
כימית־אנאליטית ( 1660 ). הוא ותלמידו רוברט הוק (ע״ע) 
הראו, שפחם וגפרית אינם נדלקים ואינם בוערים אף 
בחימום גדול מאד בכלי סגור שנתרוקן מאויר, אבל ניצתים 
מיד בחימום מסויים משד,וחזר האויר לכלי; וכן מצאו, 
שתערובת של הגופים הללו עם מלחת־אשלגן נדלקת ובוערת 
גם שלא בפני אויר. מכאן הסיק בויל, שהב׳ תלויה בגוף(יסוד 



265 


כעדה 


266 


או תרכובת) — ״ד!ומר־האש״■ — שנמצא גם באדר וגם 
במלחת! הואיל ומצא׳ שמחבת מוסיפה משקל כשהיא נש¬ 
רפת באדר ("קלצינציה"), הסיק שבשעת הקאלצינאציה 
מתחבר "חומר־האש" עם המתכת. הוק הכיר ( 1665 ), שאיו 
הלהבה אלא תערובת של אויר וחלקיקים "גפריתיים", כלומר: 
בוערים או מתפרדים׳ שבשעת התרוממותם הם פועלים אלה 
על אלה. טבעה של הב׳ נתברר יותר ע״י ג׳ון מיאו (ע״ע), 
גם הוא מתלמידיו של בויל. מיאו הראה ( 1674 ), שעם שריפת 
נר (או דלק אחר) בכלי סגור מתמעט האדר בכלי ושלאחר 
דעיכת הלהבה אין האדר הנותר יכול לקיים עוד ב׳ חדשה! 
וכן ראה ומצא, שפעולת נשימתם של בעלי־חיים במקום כלוא 
דומה לזו של שריפה. מכאן הסיק, שאין בין ב׳ לנשימה ולא 
כלום מצד עיקר טבען. בדרך זו בא מיאו לכלל דעה, שיש 
שגי מיני חלקיקים: (א) חלקיקים בוערים, שנמצאים בכל 
חומר דולק! (כ) חלקיקים "ניטרדאדריים", שבאים מן 
השמש ומתחברים אל החלקיקים האדריים הטהורים (שמצד 
עצמם אינם לא פועלים ולא נפעלים) שבאדרה העליונה. שני 
ממי־החלקיקים הללו נדחים זה מפני זח, וכל אימת שהם 
נוגעים זה בזה הם מיטלטלים ונקלעים אילו־ ואילד במהירות 
עצומה, וזוהי הופעת החום והאור: כהוק היה גם מיאו סבור, 
שאין אור וחום אלא תנועה של חלקיקים גשמיים. במאה 
ה 18 שלט במדע מושג־הב׳ המיוסד על תורת הם ל 1 גי ס־ 
טון (ע״ע כימיה), שלפיה מורכבים כל הגופים משני 
״עיקרים״ — "דליקות" (או "פלוגיםטון״>, ו״אפס־דליקות"! 
הב׳ נתפרשה כתהליך של פליטת פלוגיסטון: בשעת הב׳ 
נפלט הפלוגיסטון והולד לו, ומה שנשאר (אפר) הוא "אפס־ 
דליקות". לאחר שגילו שלה (ע״ע) ופריסטלי (ע״ע) 
את החמצן׳ הורע כוחה של תורת־הפלוגיסטון בביאור התו¬ 
פעות. לסוף הראה ל וו א ז יה (ע״ע), שהחמצן הוא 
היסוד הפעיל שבאויר, המקיים את הב׳ ואת הנשימה. ב 1777 
סתר לאוואזיה את תורת־הפלוגיסטון כולה והניח את היסוד 
להשקפה המקובלת במדע עד היום. הוא לימד שני עיקרים: 
(א) חומר־דלק אינו בוער אלא בנוכחות חמצן! (ב) בשעת 
ב׳ מתחבר החמצן עם החומר הבוער, ולפיכך מוסיף החומר 
השרוף משקל כמשקל החמצן המתחבר. 

תהליך הב , . — א. הב׳ המהירה. חמרי־דלק 
מובהקים, כגון מימן, נפט, פחם וכד׳, נשמרים יפה באדר 
ואינם נדלקים מאליהם בטמפראטורה רגילה. מכאן, שמגעו 
של חומר־דלק בחמצן אינו מספיק בכל המסיבות לשם 
חימצון מהיר שעם להבה׳ ואיו דבר זה נעשה אלא לאחר 
הכשרה מתאמת, למשל: ע״י העלאת הטמפראמורה ל״נקודת־ 
ההצתה". אבל משהובא הדלק לנקודה זו במקום אחד, שוב 
אינו צריך להצתה נוספת לשם שריפת כולו או חלק אחר 
ממנו׳ הואיל והחום הנפלט מחמת החימצון שבמקום ההצתה 
מספיק עפ״ר להעלאת הטמפראטורה בסביבה הסמוכה׳ וכך 
מתפשטת הב׳ בכל החומר. אין העלאת טמפראטורה זו אלא 
הפעלה של מספר מולקולות, שמכשרתן לתהליך־החימצון. 
לא תמיד נטענת עליהן אנרגיית־ההפעלה בצורת חום! פעמים 
היא באה בצורת הקרנה. תערובת של מימן וחמצן, למשל 
עשויה להשתרר בעינה כל עוד היא שרויה בחשכה גמורה; 
אבל די בקרן־אור של שמש(ביתר דיוק: בגלי-אור בעלי אורך 
מסויים שבתוך קרן־אור זו) כדי שתוצת בה, בתערובת זו, ב׳, 
שמתפשטת מיד בצורה של התפוצצות אדירה (ע״ע גז רועם)! 
והוא־הדין בתערובת של מימן וכלור, וכד׳. כללו של דבר: אין 
ההצתה וההקרנה אלא השקעת אנרגידדשל־הפעלה, שמכשרת 


את קצתו של החומר הבוער לפתיחת ב׳, שיש לה המשך, 
שהוא עפ״ר שריפה מהירה! זו באה לפעמים בצורת הת¬ 
פוצצות, שאינה אלא התפשטות מהירה מאד של הלהבה. 

ב. הב׳ ה ש ק ט ה. - ב׳ שקטה מצויה בצורות מצורות 
שונות בטבע ובטכניקה. מתכות, למשל, אינן משתמרות 
בעינן באדר, אלא "נשרפות" מאליהן בלא להבה (ולכאורה 
גם בלא פליטת חום) — הן "נאכלות" או "מהלידות", ואין 
זה אלא מעשה־חימצון. וכן מתחמצן חומר־הרקמות שבגוף 
החי בפליטת חום בינוני, אבל בלא להבה. באמת גם צורות־ב' 
אלו אינן נעשות בלא הכשרה מיוחדת. המתכות, למשל, אינן 
מחלידווז באדר יבש לגמרי, ומכאן שאדי־המים משמשים 
כאן כמכשירי־ב׳! וכן אין הב׳ שבגוף החי נעשית בלא 
מיצועם של אנזימים (ע״ע פרמנטים), שמפעילים את החומר 
הנשרף או את החמצן השורף או את שניהם, וכך הם מכשירים 
אותם למעשה־ההתחברות בלא שהם עצמם נשארים בסופו 
של דבר מחוברים בפרי השריפה, אע״פ שהם נזקקים לחמרים 
הפועלים בפרקי־ביניים של התהליך. זה טיבה של הב׳ 
הקטליטית (ע״ע קטליזה), המתהווית בטמפראטורה שלמטה 
מנקודת־ההצתה, והיא בדרך כלל שקטה ואיטית מפני שיש 
שהות לחום הנפלט להתפזר (ובב׳ הביולוגית יש להתפזרות 
זו חשיבות חיונית). ב׳ זו היא הטרוגנית, והיא שריפת־ 
הפנים. כלומר: היא נעשית על־פני השטח העליון של גוף 
מוצק, ושטח זה הוא עיקרו של מקום־הפעולה, שלא כ ב׳ 
ההומוגנית, הנעשית במרחב מלא גאז, שבו כל מקום הוא 
מקום־הפעולה. לפיכך כרוכה הב׳ הקאטאליטית בתהליכי 
שטח־הפנים (ע״ע אדזורפציה), שאינם סובלים טמפראטורות 
גבוהות. מבחינה זו יש להבחין בין ב׳ זו ובין הב׳ שעל־פני 
גוף מוצק לוהט (בלא להבה), שאינה נעשית אלא אם כן 
הטמפראטורה של השטח הלוהט היא גבוהה מזו של נקודת־ 
ההצתה (ע״ע דיד). 

ג. השתלשלות הב׳. בב׳ ההומוגנית כבהטרוגנית 
נודעת חשיבות מיוהדת (גם בטבע וגם בטכניקה) לב׳ 
השקטה, כלומר: לב/ שמספר המולקולות הנשרפות בה 
ביחידת־זמן הוא מועט ביחס לכלל מספרן של המולקולות, 
הנמצאות בתחומי המערכת הנדונה והמיועדות 'לשריפה. 
מנת־ב׳ זו תלויה בגורמים הרבה, שהחשוב שבהם היא 
הטמ&ראטורה, ותלות זו אינה מן הפונקציות הפשוטות. 
בדדך-כלל, כל העלאת־טמפראטורה (בייחוד בב׳ הומוגנית) 
מגדילה תחילה את מהירותה של הב׳ משום שכל השקעת 
חום (אנרגיה) מבחוץ מגדילה את מספרן של המולקולות 
המופעלות ("חונדההפעלה"), מפרידה בין אטום לאטום 
במולקולה החומר המתחמצן (וכן בין האטומים שבמולקרלת 
החמצן) ומכשירה ע״י כך את החימצון. אם חום־ההפעלה. 
בצירוף החום הנפלט מן המולקולות הנשרפות במקום מסויים, 
מתפזר בסביבה ואינו מספיק כדי להעלות את הטמפראטורה 
בשום מקום עד כדי פליטת אור (להיטה, להבה), הרי כל 
המערכת (בין שהיא הומוגנית ובין שהיא הטרוגנית) שרויה 
בטמפראטורה שלמטה מנקודת-ההצתה, וזהו בדרדכלל תנאי 
לב׳ שקטה. מבחינת התאוריה של התרמודינמיקה (ע״ע). 
מן ההכרח שתימצא מנה של ב׳ (שיוד־המשקל התרמו- 
דינאמי) בכל טמפראטורה שהיא, ואפילו נמוכה! אלא 
שייתכן, שבתערובת נחונה של דלק וחמצן בא שיווי־משקל 
זה לידי גמר באיטיות מדובה כל־כך, עד שבפועל אין לה 
למנה התרמודינאמית כל ערך שימושי׳ ואין הב׳ ניכרת 
כלל בטמפראטורה הנדונה. גם המהירות של עיצוב שיווי- 



267 


כעדה — מטיספים 


268 


המשקל וגם שיווי־המשקל עצמו תלויים בסמפיזאטורה. בגז 
רועם (ע״ע), למשל, ביכר שיעורה של מגת־הב׳ אף בטנד 
פראטורה של ״ 100 , ומ ס 300 ומעלה ערכה גדל והילד יותר 
ויותר׳ אבל בלא "התפוצצות"׳ כלומר: בלא התפשטות 
השריפה במהירות עצומה ( 2,000 — 3,000 מ׳ בשניה), שהיא 
התפשטותה של הלהבה, שנולדה במערכת-השריפה מתוך 
השגתה של נקודת־הצתה במקום אחד. במערכת של ב׳ הימי־ 
גנית, כגון גאז רועם או תערובת של אדי פחמימנים וחמצן, 
אין ההתפוצצות הכרח של ב/ אם זו מוחזקת למטה מנקודת* 
ההצתה. תנאי זה ניחן להשגה ע״י מיהול התערובת בגאז 
שאינו נשרף במסיבות הנתונות׳ או אף ע״י אספקת עודף של 
אחד מן הגאזים המשתתפים בתהלידיהשריפה. אין הב׳ 
נעשית התפוצצות אלא אם כן נשרפת התערו׳בת בטמפרא- 
טורה שלמעלה מנקודת־ההצחה שלה, ואין נקודת־ההצתה 
מושגת אלא בגבולותיהם של שני הרכבים מסויימים. דוגמית 
לערכים אלה ניתנות בלוח שלהלן: 


!-! 

מחאן באדר ! 

מיפן באויר 00 באויר 


גבול גבול 

גבול ■ גבול גבול גבול 


תחתון; עליון 

תחתון עליון : תחתון! עליון 


5.4 י 14.8 

!ויו 

4.1 75.0 12.8 ן 72.0 

דליקות: ! 

חומר נשרף ! 
באחוזי-נפח 

״ 660 

״ 570 ״ 680 

נקודת־ | 

ההצתה 

כגון אדי-המים 

׳ משפיע על מהלך המשכה, 

גם פרי־הב 


בשריפת מימן או הפחמן הדו־חמצני בשריפת דלק־פחמן 
(כגון סס׳ מוצרי־נפט, וכד , ); ובידוע שבלא משב־דוזז טוב 
(המביא לידי איוורור, חידוש האויר או החמצן והסעת 
הגאזים שהם פרי־השריפה) הב׳ כבה. 

ד. מ נ ת־ ה ב׳ היא החלק של המולקולות הנשרפות 
בפועל. מבחינה תרמידינאמית יש לחשב מנה זי ביחם למ 1 ׳־ 
לקולית שקיבלו את אנרגייח־ההפעלה בלבד׳ ואנרגיה זי 
היא׳ לפי ההלכה החרמידינאמית, פונקציה של הטמפראטוירה 
בלבד• אד תהליך הב׳ עשוי בדרך כלל שרשרת של ראקציות, 
שבאות כחוליות אחוזות זי בזי או כשרשרת מסועפת. מן 
הראיות למציאותי של מכאניזם זה — פעולתם של חמרים 
מסויימים, שהם משמשים כמעכבים או כמסייעים בתהליך 
הב , : כך׳ למשל, איו סס נשרפת אלא בנוכחות של 
אדי־מים, ודי בקורטוב של יסא כדי להנמיך הרבה את 
נקודת־ההצחה. בסופו של דבר נמצא, שמנת־הב , אינה תלויה 
בפועל בטמפראטורה בלבד, אלא גם בתהליכי השירשור 
והסיעוף של ראקציות-ביניים, שבהם מעורבים לא רק המי־ 
לקולית השורפות והנשרפות אלא גם אטומים חפשים ושברי- 
מולקולות ממינים שונים. 

וע״ע דלק; נפט; נשימה; פחם. 

' €0171 3 11x617 הס * £1161 , £115501 .ק .מ 3 ) 30 בדו 1 ^ 131 ־ 1 \ד .* 1 
.!>ת 50 מ¥זסז .ז .ס 1 >ח 3 0 חס 8 ; 192 6 , 11311071 • 011 ! 11011x1 !ע 1 \ ,ש 61 £ 1 ז .מ .£ ; 67-68 
. 246-248 , 57-60 ■חי! , 1955 ,! 8 ״!)! 

י. מ. ג. 

. בעע״ט, ע״ע יעךאל בעל עם טוב. 

בפטיסט י ם (טבלנים, מן המלה היוונית טבי¬ 

לה), נוצרים פרוטסטאנטיים, שרואים בטבילה של 
המאמין המבוגר תנאי עיקרי לחברות בכגטיוחיהם. הב , 
דוחים את טבילח־התינוקות, הנהוגה בשאר הכנסיות הנוצ¬ 
ריות, בטענה שמן הראוי שלטבילה תקדם תשובה (עי׳ 


מ. ה. ב. 



269 


כפטיסטים — בפין, דלים 


270 


מעשי השליחים, ב/ ל״ח), ואילו תינוקות אינם יכולים 
לעשות תשובה. לפיכך מי שמצטרף לב' חייב טבילה אף 
אם כבר נטבל לנצרות בינקותו. טבילת־הב׳ אינה הזיה או 
התזה, כמו שהטבילה היא בשאר הכנסיות הנוצריות, אלא 
טבילת הגוף כולו! היא נעיז אישור להיטהרות* של האדם 
מעוונותיו ולכניסתו לחיי־אמונה חדשים. 

החוגים הראשונים של הב׳ צצו בכנסיות הרפורמיות של 
אנגליה במאה ה 17 . דמות מרכזית של תנועת־הב׳ בראשיתה 
היה ג׳ון סמית (ו 1 !ץתז 8 ! מת 1612 ) ; מחסידיו יצאו באנגליה 
הב׳ הכלליים ( 5 ז 11$ ק 83 30001-31 >), שדגלו — בניגוד לקאל- 
וויז וחסידיו, שהאמינו בגזרה קדומה (ע״ע) — בחופש־הדצון 
בנוסח של ארמיניום (ע״ע). אך ב 1633 קמו באנגליה גם ב׳, 
שקיבלו את דעתו של קאלווק ביחס לגזרה הקדומה ! הללו 
נקראו בשם הב׳ ה״מיוחדים" ( 515 ״ק 83 זג 1 נ 1 :> 11 ז 3 ?). שתי 
הקבוצות לא היו שותפות בהשקפותיהן אלא בעניין־הטבילה 
בלבד. הב׳ סבלו באנגליה רדיפות דתיות קשות, ביחוד אחר 
שנת 1660 (ע״ע בריטניה הגדולה, היסטוריה). מן הב׳ 
הקאלוויניסטיים האנגליים נתפרסם ביהוד הסופר ג׳ון בנין 
(ע״ע). תקופת הרדיפות של הב׳ נסתיימה ב 1689 עם הכרזת 
הסבלנות הדתית באנגליה. 

במאה ה 18 נמו הרבה מן הב׳ הכלליים, שהיו מתונים 
בדעותיהם, לדעות אונימאריות, ומתוך כך לא ראו בישו אלא 
אדם בלבד, ואילו הב׳ המיוחדים הבליטו יותר ויותר את 
היסודות הקאלוויניסטיים שבאמונתם; אך בסופה של המאה 
ה 18 , כשנתרופפה — בהשפעת ההשכלה והתנועות הדתיות, 
שהיו קשורות בה — האמונה בגזרה הקדומה, נעשו אף הב׳ 
המיוחדים מתונים יותר, עד שב 1891 נתאחדו שתי הקבוצות 
של הב׳ האנגליים לאיגוד הב׳ של בריטניה הגדולה ואירלאנד 
( 0131111 ־ 11 1 ) 30 11310 ־ 81 031 ־ 01 0£ 170100 ז 115 ק 83 110 * 1 ). 

באמריקה יסד את כגסיית־הב׳ הראשונה רוג׳ר ויליאמם 
ב 1639 . התנועה נתפשטה, ובדרכן של כיתות נוצריות אחרות 
באה״ב, נתפלגה לפלגים הרבה. קהילת־הב׳ בניריורק נוסדה 
בתחילת המאה ה 18 . ב 1765 נוצרה קבוצת־הב׳, שיום־השבת, 
ולא היום הראשון, הוא יום־המנוחה השבועי שלהם (ומכאן 
שמם: 8301181$ ץ 11-03 :זו! 0 ־,י 80 , "הב׳ של היום השביעי"). 
ההתעוררות הדתית, שבאה באה״ב באמצע המאה ה 18 , גרמה 
להתהוות קבוצה חזקה של ב׳, שנקראים "הב' הנפרדים" 
( 83011815 50031 - 310 ). בתחילת המאה ה 19 נשתפרו ארגוניהם 
של הב׳ באה״ב והתנועה גברה ! בין השאר יסדו הב׳ הרבה 
סמינארים תאולוגיים וב 1928 היו להם יותר מ 100 בתי־ספר 
גבוהים לחינוך הכמרים שלהם. בימי מלחמת־האזרחים 
באה״ב נתפלגו הב׳ לצפוניים ולדרומיים — פילוג, שהוא 
קיים עד היום:.הב׳ הדרומיים הם שמרנים מן הצפוניים. 
הכמרים של קהילות הב , הכושיים מילאו תפקיד חשוב 
במאבקם של הכושים באה״ב על שיווי זכויותיהם האזרחיות. 

בגרמניה נוסדה עדת־הב׳ הראשונה ב 1834 ע״י יוהאן 
אונקן( 1 ז 0 *> 1 ו 0 ) מהאמבורג, שטבל את היהודי יוליוס קבנר 
( 84 — 1806 ) — לאחר זמן: ממנהיגיהם ומשורריהם של הב׳. 
בצרפת נוסדו קהילות־הב' הראשונות ב 1832 , באיטליה — 
ב 1866 ובספרד — ב 1888 . במרוצת המאה ה 19 נתפשטה התנו¬ 
עה גם בשאר ארצות־אירופה. כנסיות הב׳ לפלגיהן השונים 
מונות היום ( 956 !) יותר מ 21 מיליון חברים: מהם 17 מיליון 
באמריקה הצפונית, חצי מיליון ברוסיה (שנמנים על ארגון 
הב׳ הבינלאומי! מספרם של שאר הב׳ ברוסיה, שאינם שיי¬ 


כים לאירגון זה, מגיע לפי אומדן ל 2 מיליון), 350,000 באנ¬ 
גליה. מספרם של הב׳ בארצות הקאתוליות זעום ביותר. 

חשובה היא הפעולה המיסיונרית של הב/ באנגליה נוסדה 
ב 1792 החברה הבאפטיסטית המיסיונרית 1$0 זק 83 11 * £0811 
•■״ 80010 ), שעשתה נפשות לאמדנת־הב׳ מתחילה בהודו ואח״כ 
גם בארצות אחרות, ביחוד באפריקה, ום 1877 גם בסין. גם 
הב׳ שבאה״ב יסדו ב 1814 חברה מיסיונרית, שפועלת ביחיד 
באסיה! חברה דומה נתארגנה ב 1845 ע״י הב׳ ה״דרומיים" 
באה״ב, שפועלת בין השאר גם בא״י(מ 1923 ). מספרם של הב׳ 
בישראל ( 1957 ) הוא כ 100 וקהילתם הראשית היא בנצרת. 

840111 ? 7/1 ; 1864 , 11111 ק 84 !)!/%)ק 10 )\> 11 '■! 

!/) 111 ) 1 ) 0 ,תחבוח £06 .( : 1923 , 8401111 1111/1 ־ £1 /ס '(' 1711101 4 , 
. 1922-3 , 11 ) 1111 <) £11 11 ) 11 ) 1111 ) 4 ■ 1 ) 1 > ) 1 
ד. פ. 

בפין, אי* ( 1 ) £130 מ 83££1 ), אי בים־הקרח הצפוני, בתחום 
המינהל של הטריטוריות הצפוניות־מערביות שבקאנא־ 

דה. שטחו 530x100 קמ״ר, והוא השני בגדלו(אחר גרנלאנד) 
באיי ים־הקרח הצפוני והחמישי בגדלו בין האיים שעל־פני 
כדיר־הארץ. אי־ב׳ משתרע ביו קווי הרוחב הצפוני ' 61 0 52 
ו־־ 74 וקווי האורך המערבי ׳ 19 ם 61 ו׳ 11 ס 90 . בין אי־ב׳ וחצי־ 
האי מלויל ( 1110 ׳\ 101 א) מפריד מיצר־ים לא עמוק (רחב* 
25 — 30 ק״מ), שבו מצויים כמה איים קטנים! בינו ובין 
לאבראדור(שלה הוא דומה ביותר מצד המבנה שלו) שמדרום 
לו מפריד מיצר־האדסון(עמקו: יותר מ 200 מ׳ ורחבו 125 — 
250 ק״מ), ובינו ובין גרנלאנד (הנמצאת 360 ק״מ ממזרח 
לו) מפריד מפרץ־באפין בצפון ומיצר־דיויס בדרום. אי־ב׳ 
משתרע מדרום־המזרח לצפון־המערב באורך של 1,700 ק״מ. 
רחבו המאכסימאלי הוא בחלקו הדרומי(כ 900 ק״מ) והמיני- 
מאלי בצפונו ( 190 ק״מ). האי מפורץ מאוד, ביחוד במזרח 
ובצפון, ששם נמצאים פיורדים מרובים, ובתוכם, בקצה 
הצפוני, אדמיראלטי אינלט — אחד מן הארוכים שבפיורדים 
שעל־פני כדור־הארץ. 

אי־ב׳ מתרומם מן הים על מוסד-היבשה של קאנאדה 
וכולו טבלה של שכבות ארכאיות ופלאוזואיות. במערב מכו¬ 
סות השכבות הקדומות שכבות־סחף עבות. במזרח גולשים 
קרחונים אל הים. בדרום־המערב נמצאות שתי ימות גדולות, 
שמפשירות בקיץ. שיא־הגובה באי: 3x100 מ׳. 

צמחיית* של אי־ב׳ דלה מאוד, אבל עולם־החי שבו ובים 
הסמוך לחופיו הוא עשיר, ועליו מתפרנסים כ 2300 האסקי¬ 
מואים׳ המפוזרים בחופי הדרום והמערב. ממשלת-קאנאדה 
מקיימת באי תחנות־מטאורולוגיות ומשטרה. מארטין פרו- 
בישר (ע״ע) היה הסייר הראשון, שביקר באי ( 1576/8 ). — 
למפרץ באפין, ששטח* כ 750,000 קמ״ר, הגיע ראשון ג׳ון 
ז־יויס ב 1585 , ולכל ארבו של המפח עבר לראשונה וילים 
בפין (ע״ע), שעל שמו נקראו המפרץ והאי. 

א. י. בר. 

?? 1 ין׳ — 83££10 רדז 11113 ^\\ — ( 1584 — 1622 ), ספן 

אנגלי, שגילה וחקר את המפרץ והאי הנקראים על 
שמו ועוד כמה גלילות בים־הקרח הצפוני מצפון לאמריקה. 
ב 1612 השתתף כנווט במסע-מחקר ארקטי בהנהלתו של 
ג׳ימז הול ( 7311 *) כדי למצוא מעבד צפוני מן האוקיינוס 
האטלאנטי אל האוקיינוס השקט! ב 1615/6 השתתף באותו 
תפקיד במסע דומה בהנהלתו של רוברט בילוט 0 ס 1 ץ 8 ). 
הוא הגיע עד לקו־הרוחב הצפוני ׳ 45 ״ 77 — קו, ששום אדם 



271 


כפין, ויליט — כפלו 


272 



מראו כללי של באפא 5 ו 


לא הגיע אליו אחריו במשך 236 שנים. ב׳ היד. מן הספנים 
הראשונים, שהשתמשו במדידת זוויות שבין הירח והכוכבים 
לשם קביעת האורך הגאוגראפי בים, וקביעותיו היו נמנות 
ואושרו לאחר זמן כשהומצאו מכשירי־המדידה המדוייקים. 
ב 1617 נסע להודו בשירות ה״חברה [האנגלית] של הודו המז¬ 
רחית"׳ אך נהרג במצור׳ ששמו האנגלים והפרסים על האי 
קישם (במבוא למפרץ הפרסי), שבו החזיקו הפורטוגיזים. 

. 1881 , 1012-22 ,. 8 .׳)( / 0 .(. 63 ) 1 ח 3 ן] 11 ז 3 * 1 .א . 0 

3 פל 1 ( ££310 נ 81 ), עיר באה״ב, סמוך לגבולה של קאנאדה, 
על הקצה הצפוני-המזרחי של ימח-אירי(ע״ע).מספר 
תושביה כ 580,000 ( 1950 ). ב׳ יושבת על נחל־ב׳ ( 811££310 
ומכאן שמה), על־יד מוצאו של נהר־ניאגךה (ע״ע) 

ומדרום לתעלת־אירי, המחברת את ימת־אירי ואת שאר 
שלוש הימות הגדולות עם נהר האדסון, הנופל לים בניריורק. 
הודות למצבה הגאוגראפי נעשתה ב׳ ■נמל מסחרי גדול. 
שטת נמלה הוא כ 2,750 דונאם ואורך רציפיו כ 61 ק״מ. דרך 
נמל־ב׳ מועברים תבואה, בצר־ברזל ותוצרת-ברזל כבדה מן 
המז־דב אל המזרח ומוצרי־תעשיה מן המזרח אל המערב. 
ב׳ מחוברת עם המערב והמזרח גם על־ידי 6 קווים 
של מסילת-ברזל, ושני גשרים מתוחים מעל נהר־ניאגארה 
מחברים אותה עם החוף הקאנאדי שמולה. לא פחות מכמרכז 
של מסחר ותחבורה חשובה ב׳כעיר־תעשיה, ובהקף־התעסוקה 
שלה היא נחשבת לעיר־התעשיה התשיעית שבאה״ב. ב׳ 
מייצרת ברזל ופלדה ומהם — מכונות שונות, ביחוד מכו¬ 
ניות, אך יש לה גם תעשיית־אוירונים, תעשיות כימיות 
וטחנות-קמח גדולות. מחמת קפיאת־המים בחורף שובח הנמל 
מדצמבר עד מארם. 


תושבי־ב׳ הם■ ברובם בני דור שני ושלישי של מהגרים 
איריים, פולניים, גרמניים ואיטלקיים. ב׳ היא עיר קאתולית 
בעיקרה — מה שניכר בין השאר בכנסיות ובמוסדות־החינוך 
הקאתוליים המרובים שבה. בב׳ מצויים כמה בתי־ספר גבו¬ 
הים וכמה מוסדות־תרבות חשובים אחרים: אוניברסיטה 
(שנוסדה ב 1846 ), כמה קולג׳ים, שמשתייכים לחברות או 
לעדות דתיות שונות, אקאדמיה לאמנות ( 1874 ), ספריה ציבו¬ 
רית (בת כ 766,000 כרכים) ובית־נכות למדעי־הטבע. 

היסטוריה. האדם הלבן הראשון, שהתיישב בב׳ 
ב 1758 — לאחר שהנציב הצרפתי של קאבאדה כרת ברית 
עם שבטי־האינדיינים בסביבה — היה צרפתי׳ שעסק בציד 
(לשם מסחר בפרוות) ובחקלאות. אחר מלחמת־השיחרור 
האמריקנית ( 1783 ) נשארה ב׳ בידי אה״ב׳ ובאותו זמן לא 
מנו הלבנים בב׳ יותר מ 25 נפש. ב 1798 נקנתה אדמת-ב׳ 
והסביבה עליידי חברת־התיישבות הולאנדית, שיסדה על ב׳- 
קריק ישוב בשם ניו-אמסטרדאם והתוותה ב 1803/4 את 
תכניודרחובותיו, שהיא עיקרה של תכנית ב׳ אף כיום. השם 
ניו־אמסטרדאם לא נקלט, ונשאר השם ב׳. ב 1808 ישבו בב׳ 
43 משפחות. כישוב־ספר בנקודת־מעבר חשובה נפגעה ב׳ 
קשות במלחמה בין אה״ב ובריטניה ב 1812/4 < אך אחר 
מלחמה זו התחילה ב׳ מתפתחת בקצב מהיר. ב 1816 הוכרה 
רשמית כבפיז ב 1818 התחילה ספנות-הקיטור בימת-אירי 
וב׳ נעשתה אחד מנמליה החשובים. ב 1825 נפתחה תנועת- 
הספינות בתעלה, המחברת את ימת־אירי עם נהר-האדסון 
וב 1826 כבר עבדו בה, בתעלה זו, כ 1,100 אניות. ב 1832 , 
כשהיו בב׳ 10,000 נפש, קיבלה זכויות של עיר. ב 1836 הגיע 
לב׳ קו מסה״ב הראשון וב 1843 הותקן בה הסילו המכאני 
הראשון בעולם. מפעל־החשמל, שהוקם על הניאגארה 




273 


כסלו — כצ׳ואנלגד 


274 


ב 1896 ׳ סיפק לב׳ זרם זול׳ ומאז התפתחה בה במהירות 
התעשיה, שמשכה לב׳ מהגרים הרבה׳ ביהוד פולניים ואיטל¬ 
קיים. ב 1900 נערכה בב׳ התערוכה הפאנאמריקנית. מק-קינלי, 
נשיא אה״ב, נרצח בב׳ ע״י אנאדכיסטן איטלקי בשעה שביקר 
בתערוכה זו. ב׳ נתנה לאה״ב שני נשיאים, את מילארד 
פילמור ( 1850 } ואת גרובר קליוולאנד (ב 1884 ו 1892 ), ובה 
גם פעל זמךמה הסופר מארק טוין (כעורכו של העיתון 
"אפספרס"), והדירה, שבה היה דר, קיימת עד היום. 

יהודים. ב 1825 הכריז מ. ע. נח (ע״ע) בכנסיה בב׳ 

על ייסודה של "סדינת־אררט" ליהודים באי הגדול שבנהר* 
ניאגארה. אבךהיסוד שמורה עד היום בבית־הנכות של 
האקאדמיה לאמנות בב/ ב 1830 באו לב׳ מתיישבי-הקבע 
היהודיים הראשונים. ב 1847 נתארגן במקום ביהכ״נ הראשון 
("ביודאל") ע״י קבוצה של יהודים מפולניה ומגרמניה, 
ובאותה שנה הוקמה גם אגודה מיוחדת לשם סיפוק צרכיה 
של הקהילה היהודית כולה. ב 1850 פרש הגרעין הגרמני 
מ״בית־אל" ויצר לו קהילה מיוחדת בשם "בית־ציוך, בהש¬ 
פעת הזרם הרפורמי׳ שהונהג בב' ע״י ד״ד יצחק מ. וייז. 
יהדות ב׳ סיפחה כמה מוסדות סוציאליים, הומאניטאריים 
וחינוכיים, וכשהגיע לאה״ב בשנות ה 80 הזרם הגדול של 
מהגרים יהודיים מאירופה, כבר נמצאה בב , קבוצה מושרשת 
של יהודים מיוצאי־פולניה, שסייעה להאחזותם של כמה 
ממהגרים אלה בעיר. לשכת החינוך היהודי, שנוסדה ב 1930 , 
תומכת בבתי־הספר של הקהילה וכן גם בבי״ס תיכון ובקולג׳ 
ללימודי־היהדות. שבועון אנגלי־אמריקני, שיוצא זה יותר 
מ 30 שנה, משמש כלי־ביטוי ליהדות־ב/ 

כיום נמצאים בתחומי ב׳ 14 בתי-כנסת: 9 של האורתו¬ 
דוכסים, והשאר של ה״שמדנים" והרפורמיים. 

! 111100 ) $111111 ) 11110 ( $11 <ן 1 1 ) 111 ) 1 ) 111 ) 1/1 (ס ׳ 00 >״״ , 3114 ? . 5 
:( 289-304 ,[ 1879 ] 1 ,^ 1 ) 5001 01 ) $1111011 0 ( 0 ( $111 ) 1/1 ( 0 
7,1011 ■ 801/1 1 ) 00 ( 1847 ) 8.1 ■ 80/1 1 ) 11 ) 1 <<)'! ( 0 1 ) 8001 ■)/)*";זג 

.(- 1864 ) 

א. י. בר. - ס. פי. 

ןצ׳ואנל;ד ( 1 ז 1 ז 1312 ז 113 ! 3601 ) , ארץ בלבה של אפריקה 
הדרומית! נקראת על שם תושביה'שבטי־בצ׳ואנה. 

שטחה כ 845,000 קמ״ר ומספר אוכלוסיה כ 520,000 . ב׳ מחו¬ 
לקת ע״י נחל־האכזב מולופו, העובר בה ממזרח למערב 
ונופל לנהר אוראנג/ לשני חלקים: צפוני, שהוא ארץ־חסות 
בריטית (שטחה: כ 710,000 קמ״ד, ומספר תושביה: כ 300.000 
[ 1950 ]), ודרומי, שנקרא בשם ב׳ הבריטית (. 8 81 - 111511 ) 
ושמ 1895 ואילך הוא מחוז בארץ־הפף (שטחו: כ 135,000 
קמ״ר, ומספד תושביו: כ 220,000 ). עיר־בירתו של החלק 
הצפוני היא מפקינג ( 8 מ 1 אל 13£6 *ן) ושל הדרומי פריבורג 
( 8 ־ ¥ 178111 ). — ב׳ מוקפת ארצות, שכולן במנות על חבר 
העמים הבריטי: במזרח — רודזיה הדרומית, טראנסוואל 
ומדינת א 1 ראנג׳! בצפון־המזרח — רודזיה הצפונית! בצפון־ 
המערב ובמערב — חבלי אפריקה הדרומית־מערבית! 
בדרום — ארץ־הכף. 

ב׳ היא ארץ־רמות יבשה, שגבהה מגיע ל 800 — 1x100 מ׳ 
מעל פני־הים. בה נמצא רובו הגדול של מדבר קלהדי(ע״ע) 
ולדובה אין מוצא אל הים. המשקעים נבלעים ברובם בקרקע 
ובמיעוטם הם מתרכזים בכמה נחלים, שיורדים לאגנות 
אטומים. שלושה אגנות גדולים כאלה נמצאים בצפון: אוקא־ 
וואנגו במערב, שאליו זורם גהר־אוקאוואנגו מצפון, מאקא- 



שוק של יייד׳ם בנצ׳ואנלנד 


ריקארי במזרח ונגאמי מדדום לאוקאוואנג(. בדרום יורדים 
נחלי־אכזב לנהרות מולופו ואוראנג/ קצה צפודהמזרח הוא 
בגליל( של נהר זאמבזי וקצה־המזרח בגלילו של נהר לימי 
פופו. ב׳ בנויה שכבות קאדו (ע״ע אפריקה המזרחית, עם׳ 
286 , ואפריקה הדרומית, עמ׳ 368 ), שבמזרח ובדרום־המזרח 
הן חשופות ובשאר חלקי־ב׳ הן מכוסות חול או משקעים 
של בצות ונהרות. 

אקלימה של ב/ השוכנת ברוחב הדרומי ״ 18 —״ 28 , הוא 
סובטרופי ערבתי, ואפיינים לו הבדלי־טמפראטורה גדולים 
(בין היום והלילה, וכן בין הקיץ והחורף) ומשקעים מועטים. 
הטמפראטורה הממוצעת של יוני היא ״ 14 —״ 17 ושל יאנואר 
״ 21 —״ 24 . בקיץ עולה הטמפראטורה יום־יום עד למעלה 
מ ״ 30 ובלילות־החורף היא יורדת לעיתים קרובות עד ל ״ 4 - 
גשמי־הקיץ פוחתים מצפון־המזרח לדרום־המערב, מ 500 מ״מ 
עד 200 מ״מ, וכן פוחתת גם צפיפותה של הצמחיה. כמות־ 
המשקעים משתנית משנה לשנה במידות ניכרות. הצמחיה 
היא זו של סאוואנה יבשה (ע״ע אפריקה, עמ ׳ 301/2 ) : עשב 
גבוה בקיץ ועצים בודדים. הואיל והמים מצויים ברובה שיי 
ב׳ בעומק לא מרובה, אפשר לנצל את הצמחיה -למרעה 
הבקר (כמיליון ראש בארץ־החסות בלבד) והצאן(כ 700,000 
ראש באותה ארץ), שמהם בא עיקר פרנסתם של הילידים. 

פרט ל 2,300 לבנים ו 1,800 אסייתיים, תושביה של ב׳ 
ארץ־החסות הם כולם ילידים. זכות הישיבה של לא-ילידים 
היא מוגבלת. רובם הגדול של הילידים הם בצ׳ואנים מגזע 
באנטו, קרוביהם של הבאסוטו (ע״ע בסוטולנד, וע״ע אפרי¬ 
קה, עמ׳ 319 ), ומיעוטם בושמנים והוטנטוטים. אלה האחרו¬ 
נים נודדים בחלקי-ב׳ היבשים ביותר שבמערב. הגדול 
בשבטי-הבצ׳ואנה הוא שבט באמאנגוואטו היושב במודה! 
מספר בניו מגיע ל 100,000 ומרכזו היא סרואה ( 16,000 נפש). 
שניים לו במעלה הם שלושה שבטים, שכל אחד מהם מונה 
כ 40,000 נפש! בדרום — שבט־באנגוואקצה, שמרכזו בקאניה 
( 12,000 נפש), ושבט-באקונה, שמרכזו במולפולולה ( 9,000 
נפש), ובצפון — שבט־באטאוואנה. שבט יחשוב הוא גם 
באקגטלה, בדרופ-המזרח של ארץ־החסות, ומרכזו היא מו- 
צ׳ודי( 7,000 נ׳). השלטון השבטי הוא רחב, אך נתון לפיקוח 
בריטי. כשליש מן הגברים, המוכשרים לעבודה קשה, עסוק 
בעבודה שכירה מחוץ לב/ ביצוא המצומצם של ארץ־החסות 




275 


בצ׳ואבלנד — פצל 


276 


תופסים עורות וצמר 90% והשאר — זהב ואזבסט. במזרחה 
של ארץ־החסות עוברת (מ 1898 ) מסה״ב מקיפטאון לרודזיה 
הדרומית. על קו זה יושבות מפקינג ( 5,000 ג׳) וסריבורג 
( 7,200 נ׳). רק אחדות משאר הדרכים שבב׳ סלולות וראויות 
לשימוש בימוודהגשמים. ב׳ ארץ־החסות נתונה, יחד עם 
בסוטולנד וסוואזילנד, למרות 1 של נציב בריטי עליון, הממד 
נה עלינציביהן המיוחדים של שלוש ארצות אלו. 

ראשוני־האירופים שביקרו בב׳ הגיעו אליה בסוף המאה 
ה 18 . בתחילת המאה ה 19 התחילו באים לכאן מיסיונרים. 
מ 1821 עד 1871 פעל בב , המיסיונר הסק 1 טי רובדט מופאט 
££30 ס^) לא רק כמטיף לנצרות, אלא גם כמי שניסה 
להחדיר לב׳ כמה מערכי התרבות המערבית וכמי שסיגל 
את הכתב הלאטיני ללשון־ב׳. מ 1841 סייע למופאט החוקר 
דוד ליוינגסטון (ע״ע). במחצה השניה של המאה ה 19 , עם 
נדידתם של הבורים צפונה, נדחקו שבטי־הבצ׳ואנה מטראנס־ 
וואל ומארץ־הכף, שבהן ישבו, לשטח־הערבה של ב׳. מאימת 
הבורים הוכרחו ראשי-השבטים לבקש את חסותה של ברי¬ 
טניה, שניתנה להם ב 1885 לאחר שהבריטים מיגרו שתי 
רפובליקות בוריות, סטללנד וגושן, שהוקמו בדרומה של ב׳. 
ב 1895 סופחה ב' הדרומית לתחומי ארץ־הכף הבריטית, 
שהפכה לפרובינציה בברית אפריקה הדרומית ב 1910 . הצפון 
נעשה ארץ־חסות כפופה למיניסטריון־המושבות הבריטי. 

אפריקה הדרומית תבעה וחזרה ותבעה, שארץ־החסות ב׳ 
תיספח עליה, אך תושבי-ב׳ מתנגדים לכך. חוקי ההפליה 
הגזעית לגבי השחורים, הקיימים באפריקה הדרומית, אינם 
נהוגים בב׳. סערת־רוחות גדולה קמה בב׳ ב 1950 — 1952 
לאחר שראש שבט באמאנגוואטו, סרצה האמה ( 13 ת 3 ן 10 ), 
נשא באנגליה אשד, לבנה. ממשלת אפריקה הדרומית, המת¬ 
נגדת לנישואי־תערובת, והרבה מנכבדי באמאנגוואטו דרשו 
את הדחתו של סרצה. בהשפעתה של דרישה זו'אסרה הממ¬ 
שלה הבריטית על סרצה לחזור לארצו. גזירת הגלות נתבטלה 
ב 1956 ע״י הממשלה בלונדון והקג 1 טלה (מועצת־השבט) 
בסרואה, בתנאי שסרצה ודודו צ׳קדי חמה ( 10131113 ) יוותרו 
בשמם ובשם יורשיהם על הנשיאות. הותר להם להשתתף 
במדיניות השבט ולהבחר לקג 1 טלה, וכן הוטל עליהם לשתף 
פעולה עם הנשיא הממונה ע״י הבריטים. בסופה של אותה 
שנה חזר סרצה לסרואה ונתקבל בתשואות ע״י עמו. אחריו 
באו אשתו ושני ילדיו. 

א. י. בר. 

בצ 1 לד, קךל (כריסטיאן אדנסט) — ״ 01115113 ) 0311 
862016 ( 51 ״!£ — ( 1859 , דונאוח־ת, באוואריה — 

1922 , היידלברג), מזרחן גרמני. מ 1883 ואילך היה עורכו של 
כה״צ 1111118 :) £015 : 1111£1 :> £6115 ! £11 2611$01111£1 , שב׳ יסד 
ושנקרא מ 1887 ואילך 6 ו 010# ו 1 ץ $5 \/ ־! £0 50£111£1 ז 261 . מ 1894 
ואילך שימש פרופסור ללשונות שמיות בהיידלברג. 

ב׳ פעל בעיקר בחקר הלשון והספרות האשורית והבבלית. 
ב 1888 — 1893 ערך את הקאטאלוג של ספריית אשורבניפל 
(ע״ע) שבמוזיאון הבריטי (נתפרסם באנגלית ב 20 כרכים, 
ובגרמנית ב 5 כרכים, 1889/9 ). כן חיבר . 1 ץ 355 -. 1 ׳לל 3 נ 1 016 

. 7 . 4 . 135 > £111 ^״ 86116111:11 11116 £>ת 11 ח£ז 150£111£ ז 6111 .£ 

("כתבי־היתדות הבבליים והאשוריים וחשיבותם להבנת 
המקרא״), 1904 ; ״ 611.83800 ע! 10 א (״נינווה ובבל״, 1926 ). 
אחר מותו נתפרסם מלונו ! 010583 . 1 ץ 55 \ 1 -.ת 0 [ץ 838 ע״י 
תלמידו א. גצה ( 006126 ). נוסף על כך עסק ב׳ בספרות 


ה^יית ( 5011 ] £611 ) . 11 1 ( 1150 ץ 8 . 13121161116 ( 50 1316 ; 8 — 1883 ) 

וכן בלשון ובספרות החבשית. 

1 * 2 . 1 > . 1 )^ 4 . 1 > 68 111 ) . 8 , 13011 

.? 261x11 מ 1 ) . 8 , 1 ) 86201 ;( 1923 י 55€ ג 0 ! . 1151 (־. 1111 ? 

ביבליוגראפיה) 57-72 , 1924 . 1 . 8 ז* 1 { 

.(של כחביו 

בצ׳מןי, אליזה, ע״ע ב 1 נ 9 ך 9 ה, מ^פחה. 
בצורים, ע״ע מלצן־ים ובציו־ים, 

בצ ׳ ני, ינ 1 ^ 6 — 31105 ( 0 ״ 83053 — ( 1763 , טאפולצה — 
1845 , לינץ), משורר ומהפכן הונגאדי. בזמן"שהיה 
פקיד ממשלתי בקאשאו השתתף באגודות החשאיות, שנוסדו 
ע״י איגגץ יוז׳ף מרטינוביץ (ע״ע) ודגלו בעקרונות של המה¬ 
פכה הצרפתית. על כך נידון למאסר של שנתיים בקופשטיין 
( 1794 — 1796 ). כשנשתחרר ממאסרו התיישב בווינה. ב 1809 , 
כשנכנס נאפוליון לעיר זו, ערך ב׳ את התרגום ההונגארי של 
הכרוז הצרפתי אל האצולה ההונגארית. כשנסוגו הצרפתים 
מאוסטריה עבר ב׳ לפאריס, אולם אחר מפלתו של נאפוליון 
נפל ביד האוסטרים ונכלא במצודת שפילברג. ב 1816 הועבר 
ב׳ ללינץ. כאן ישב כמעט 30 שנה, עד שמת. 

ב׳ היה המשורר הפוליטי החשוב הראשון של הונגאריה. 

היה בעל אופי סוער ומרדני, התפעל מן המהפכה הצרפתית 
ויצא חוצץ נגד השליטים מדכאי־העמים בלשון בוטה וחריפה. 
בקופשטיין נשתנה הכיוון של שירתו! ב׳ כתב אז אלגיות 
על מאסרו. מהדורה חדשה של כל כתביו התחילה יוצאת 
בבודאפסט ב 1953 . 

ב^ל, 1 ) באגאטומיה של צמחים — ע״ע גאופיטים, עם׳ 154 . 

2 ) בצל־הגינה ( 3 ה 06 1 ז״ 1111 \ 0 , צמח מסוג 
השום (ע״ע); גידול תרבותי חשיב באיזורי האקלים הממוזג 
והתת־טרופי, שבצליו ועליו משמשים למאכל־אדם. מוצאו — 
מאסיה המרכזית; מרכזי־משנה של התפשטות( הראשונית — 



בצ 5 ־ר,נעדז ( 3 ין 06 !״ 111111 ,) 

1 . • 5 טח פורח; 2 . נצ 5 נובט; 3 . תפרחה; 4 . פרח; 5 . אבקנים 




277 


בצל — בצלאל 


278 


המזרח הקרוב ואחור הים־התיכץ. זני־בר של הב׳ נמצאו 
באסיה המרכזית. 

הב׳ הוא מצמחי-התרבות הקדומים ביותר. הוא נזכר בכתו¬ 
בות מצריות מתקופת הממלכה העתיקה כצמח מקודש ונמצא 
מצוייר על־גבי מצבות מצריות, שעליהן גם צויינו סכומי־כסף 
גדולים, שהוצאו לשם הספקתו לפועלי־הסיראמידות. הוא 
נזכר גם בתורה, בדבריהם של יוצאי־מצרים (במד׳ יא, ה). 


היש ידועים כ 400 זנים של 
בה״ג, שהם שונים בצרכיהם 
ובתגובותיהם מבחינת טיב־ 
הקרקע, עונת־הגידול, אורך 
יום־התאורה, הטמפראטורד" הע¬ 
מידות בפני מחלות ומזיקים, 
וכן הם נבדלים זה מזה בצבעי¬ 
הם — אדום, לבן, צהוב או 
צבעי־ביניים! בצורתם — פחד 
סח, עגולה, סגלגלה! בגדלם 
ובמידת חריפותם. 

בה״ג הוא צמח דו־שנתי. 
חלקו שבתוך האדמה כולל את 
הב', המורכב מ״עוגת־הבצל״— 
הגבעול האמיתי המקוצר של 
הצמח שממנה נוצרים ניצני- 
התחדשות. מן ה״עוגה" יוצאים עלים גליליים, ארוכש 
ונבובים! בסיסם לבן ועבה. וחלקם העליון ירוק ודק ועשוי כעין 
אבוב. הב׳ מורכב מן החלקים התת־קרקעיים הבשמים של 
העלים, והללו הם גלדי־הב׳, הערוכים בצורת נדנים, שעוטפים 
זה את זה. קצתם של העלים החיצונים ( 6 — 7 ) מתייבשים 
ומשמשים כמגיני־הב׳ — אלה הם הקשקשים הצבעוניים 
המיוחדים לכל זן. מקצה של עוגת־הבצל צומח עמוד־הפריחה, 



בצ 5 : חתר־אזרר 
1 . עונודהב־ד; 2 . ציר; 
;ידים; 4 . ניצדהתחד׳צות 


המסתיים בתפרחת כדורית, דמויית־סוכך ומרובת־פרחים. 
הפרחים לבנים או לילכיים במקצת, בעלי 6 עלי־עטיף, 6 
אבקנים ועלי בן 3 עלי־שחלה. הפירות — הלקטים קלפיים, 
שזרעיהם שחורים ומזוותים ומורכבים בעיקר מאנדוספרם. 
עם נביטת הזרעים מופיע הפסיג מעל פני־הקרקע — תופעה 
לא־רגילה בחד־פסיגיים. 


את בה״ג מגדלים ב 3 שיטות: 1 ) מזריעה ישירה בשדה! 

2 ) משתילה! 3 ) מבצלצלים — בצלים זעירים (כ 1.5 ם״מ, 
שמשקלם עד 2 ג׳), שהם מכונים בסי הירקנים "זרעים" 
ושמתקבלים מזריעה צפופה בעונת החורף. בדרךיכלל השימה 
( 3 ) היא המקובלת ביותר, אך בא״י מרבים להשתמש בשיטה 
( 2 ), וגם שיטה ( 1 ) הולכת ומתאזרחת. יש גם זנים, שמצמי¬ 
חים בתפרחת בצלצלים עליים בלבד או בצלצלים בצירוף 
סירות! ויש שבצליהם מורכבים מכמה שננות, שכל אחת 
מהן עלולה להתפתח — משנשתלה בנפרד — לבצל מורכב. 


את בה״ג מגדלים בעיקר לשם "בצליו". הרכבם הוא: 
מים — 87% , חלבון — כ 1% , סוכר מסים — כ 8% , תאית — 
כ 2% , חמרים מינראליים — כ%%! ויטאמינים:, 8 ו 8 2 וקצת 
ב>; ערכו הקאלורי — כ 45 קאלוריות ל 100 ג׳. הערך התזתי 
של הבצל מועט, אך חשיבותו מרובה כתבלין חריף ונותר 
טעם במזונות. הוא נאכל חי או מיובש וטחון. ריחו וטעמו 
באים בעיקר מאליל-פרופיל-דיסולפיד, 


(,א 0 8.00.08 - 8 . ד מ ג 0 ); 


חריפותו מתבטאת בכושר־הדמעה ומקורה בתיואלדהיד 
א/ 

הפרופילי, ^ 5 .0 א, 0 • 

שטחי גידול־הב' באה״ב תופסים יותר מ 100,000 אקרים, 
והייצור השגתי מגיע ל 900,000 טונות! בקאנאדה — כ 6,000 
אקרים וכ 40,000 טונות. שטח גידולו של הב׳ בישראל הקיף 
ב 1954/5 כ 20,000 דוגאם. — מזיקים, שמסכנים את גידולו, הם 
״זבוב״הב'" (גגי 14 זח 1 ; ג 1 תז 10 ץ 11 ) והפטריה - 116 גז 0 נן 05 ח 0 ז 0 ? 
* 01 ) 110 * $ 11 , , 

1 |?לאל/ ביורספר לאמנות ולאומנות בירושלים, שמכשיר 
מומחים בשלושה תחומים: גראפיקה שימושית 
ואילוסטראציה, מלאכת־מתכת, אריגה ורקמה. מ 1955 כולל 
ב׳ גם מדרשה להכשרת מורים לאמנות ולמלאכת-^חשבת! 
התואר "בוגר אמנות" ניתן מ 1956 לתלמידים, שמתמחים 
במקצועותיהם שנה אחת, נוסף על ארבע שנות־הלימוד 
הרגילות. 

שיטות־ההוראה של ב׳ מושתתות על יסודות הלימוד 
האקאדמי והצרכים השימושיים כאחד. מספר התלמידים מן 
המניין (בגיל 16 — 30 ) הוא כיום ( 1957 ) כ 130 , כמחציתם 
מילידי־הארץ, ומספר התלמידים בשיעורי־הערב — כ 100 . 
חבר־המורים כולל כ 20 , ביניהם מטובי האמנים בארץ (מהם 
מבוגרי ב׳). מקורות־ההכנסה של ב/ חוץ משכר־לימוד, הם 
בעיקר תמיכות של ויצ״ו והקרן האמריקנית למוסדות תרבות 
בישראל! משרד החינוך והתרבות של ממשלת־ישראל 
מעניק לב׳ הקצבה קטנה! לרשותו של ביה״ס עומדות 5 
קרנות למתן סטיפנדיות ופרסים. 

ב׳, במבנה הנכחי שלו, הוקם ב 1935 ונקרא במשך כמה 
שנים "ב׳ החדש". בראשו עמדו, זה אחר זה, י. בודק(, מ. 
ארדון־ברונשטיין וי. שטיינהארט, ומ 1956 מתנהל המוסד ע״י 
י. שכטר. רישומם של בוגרי־המוסד ניכר, חוץ מבתחומי־ 
ההוראה, גם בתחומים הרבה של התרבות החמרית בישראל: 
בתוצרת הספר העברי על כל צדדיה, בכרזות מסחריות, 
ציבוריות וצבאיות (וע״ע גרפיקה, כרך י״א, מול עמ׳ 
663/4 ), במתן צורה למוצרי תעשיה לסוגיהם, ובייחוד 
בתעשיית הטכסטיל (גם מחוץ לגבולות ישראל), בעיצוב 
תכשיטים, ובענף מטופח במיוחד — בחידוש צורתם של כלי- 
הקדושה המסרתיים. 

ב׳ נוסד ב 1906 על־ידי פרופ׳ ב 1 רי 0 שץ (ע״ע) כמרכז 
לאמנות עברית מקורית ולתעשיה חדשה בא״י. להבטחת 
קיומו של המוסד נוסדה אגודת ב׳, שמושבה היה בברלין! 
אגודה זו, שהיתה מסונפת להסתדרות הציונית, דאגה 
הן לגיוס תרומות לב׳ מתאי־ההסתדרות בארצות השונות 
והן להפצת המוצרים! הון יסודי לא היה בידיה. מדי שנה 
היו מאות גברים, נשים ובני־נוער פונים אל ב׳ (ששכן אז 
באותו בניין, שבו הוא שוכן כיום) כדי למצוא עבודה בבתי- 
המלאכה שלו. המנהל הקפיד על האופי התעשייני־למחצה של 
התוצרת, וזו נעשתה לפי דרישתו בסיגנון סינתטי, שהיה 
מיועד להפוך לסיגנון "עברי"! תחומי־הפעולה העיקריים 
היו חיטוב בעץ ובשן, תעשיה של שטיחים ותחרים, עבודות 
מתכת וגגרות עדינה. מספר המועסקים עלה מ 100 ב 1908 
ל 460 ב 1911 . באותה שנה נעשה גם נסיון התיישבותי ע״י 
ב׳, שהיה צריך לשמש התחלה להמשך (שלא בא). נוסדה 
מושבת־הפועלים בן־שמן, שבה יושבו 14 צורפים תימנים, 



279 


בצלאל — בצקת 


280 



כנייד ,בצ 5 אל", ירדשזים 


שבני־משפחותיהם עסקו במשק חקלאי. — ב 1912 נתמנה 
ריכארד גולדברג כמנהל נוסף לב׳ כדי" להעלות את הרמה 
המקצועית של תוצרתו ולהגביר את תפוצתה. ביה״ם אמנם 
הצליח להתקיים גם אחר מלחמת־העולם 1 — תמיד במיגבלות 
הרעיוניות, שהוטלו על העובדים והתלמידים ע״י שץ — עד 
שנסגר ב 1928 מחוסר אמצעים כספיים: שוב אי־אפשר היה 
להפיץ בארץ ובתפוצות כמות ניכרת של מוצרי־ב׳, שמספר 
העוררים עלי טיבם וסיגנונם עלה יותר ויותר. גם מצד הוראת 
הציור והגראפיקה לא סיפק המוסד את תביעות, המוכשרים 
בתלמידיו, שביקשו להם אכסניות של לימוד מעבר לים (ועי׳ 
כרך א״י, 1070 ואילך). 

אחת מפעולותיה של אגודת ב' ופרוס׳ שץ היתד. הקמתו 
של בית־הנכות הלאומי ב׳, שהפך ביובל השנים 
של קיומו מאוסף מקרי של דברי־אמנות למקום של כינוס 
שיטתי ומרכזי הן של אמנות יהודית מסרתית והן של יצירות 
אמנות כלליות. בית־הנכות, הנתמך ע״י אגודת־ידידים והקרן 
האמריקנית הנזכרת, הוא רכושה של ההסתדרות הציונית. 
הוא מקיים ספריית־אמנות עשירה, מפרסם בקביעות בולטין 
ובמשך תקופה מסויימת גם הוציא רבעון בשם "אמנות" 
כמו כן הוא מארגן תערוכות חשובות, בכללן בינלאומיות. 
ב. שץ, בצלאל, תולדותיו, מהותו ועתידו׳ 1911 (!): הנ״ל, 
מכתב גלוי לקונגרס הציוני הט״ו, תרפ״ז: ילקוט .בצלאל" 
(רבעון), תרס״ח ;? 11 ז 10/1 ? %01 ? 8 70 • 7/16 

. 1111/11 .!) : 30 < 4 !. 1.8 , ץ , 11 )^ו?י 11 ) 11 ו /ד. 11 ) 25 ?) 11 / 0 031072 ??() 

. 1951 י 1 ? 0 '\$\ 111 ? 1 א? 5 1 ) 0.11 1% ) 111211 ) 7 

פ. נ. 


|צלאל בן אולי בן חור משבט יהודה׳ מומחה לעבודות 
במתכת׳ באבן ובעץ׳ שנתמנה ע״י משה לעמוד 
בראש החרשים, שעסקו במלאכת המשכן וכליו וכן בהתקנת 
בגדי־השרד של הכהנים (שמות לא, א—יא; פרקים לו—לט). 
ב׳ נסתייע באהליאב בן אחיסמך משבט דן, מומחה לחרושת 
ולרקמה (שם). 

בעשיית המשכן והכלים ע״י ב׳ רואה המקרא את ביצועה 
של תכנית, שה׳ התווה לפני משה בהר (שמות כה, ט, מ; 
כו, ל! כז, ח; במדבר ח, ד). את הרעיון, שבניינו של בית* 
המקדש צריך להיות ערוך לפי תכנית אלוהית, אנו מוצאים 
גם בחזון ירושלים והמקדש של יחזקאל (מ׳ ב ואילך). גם 
בעל דבה״י א׳(כח, יט) קובע, שבניין המקדש הראשון ניתן 
"בכתב מיד ה׳". רעיון מעין זה מצוי גם אצל אומות אחדות, 
כגון בכתובות של גודא, מלך לגש, על הבניינים שהקים 
בארצו ובכתובות של הבבלים בעניין המקדש של מרודך 
בבבל. — בהקבלה להשקפת־המקרא על רוח־האלהים, שנת¬ 
מלא בה ב׳, רואה גם סילון בב׳ סמל להתבוננות אלהית 
ממדרגה נסוכה מזו של משה, והוא מסיק מתוך השם ב׳, 
שב׳ הכיר את האלהות מתוך ראיית צל האלהות, ז״א מעשי־ 
האלהות ולא האלהות עצמה. גם חכמי־התלמוד רואים 
במלת ב׳ רמז לדבר, שב׳ היה בצילו של אלהים׳ כלומר 
עמד בסוד הגבורה׳ ומתוך כך הכיר את דמות המשכן של 
מעלה, שלפיה עשה את דמות המשכן של מטה (ברכות נ״ה, 
א׳). לכשדו לעסוק במלאכת המשכן וכליו זכה ב׳, לדעתם, 
מפני שידע "לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ" (בר¬ 
כות, שם). 

מובנו של השם ב׳ הוא: בצל־אל, כלומר בחסותו של 
אלוהים (והשווה: "יושב בסתר עליון בצל שדי יתלונן", 
תה׳ צא, א) ונמצאו שמות כעין זה גם באכדית: אנ-צל בל 
(בצל בל), אנ-צל־נבו׳ וכד׳. 

י. מ. ג. 

ןצלאל בן יואל ר 1 ;ם?ךג, ע"ע רז^ברג׳ {צלאל 
בן מאלי 

בצקת ( 0411:1113 או גמז£( 064 , מיוד 4 >״!ו 6 )' 0 ), תפיחה, בפאתו־ 
לוגיה — שם כללי להצטברות בינתאית של נוזלים 
ברקמות מחמת הפרעה בתהליך חילוף-הנוזלים. המונח ב׳ 
משמש ביחוד לציון הצטברות-נוזלים ברקמה התת-עורית; 
היא ניכרת מן החוץ בהתהוותן של נפיחות ובמצבו הספוגי- 
פלאסטי של העור (במקום מצבו האלאסטי התקין), באופן 
שלחץ־האצבע משאיר בו שקע, שאינו מיטשטש אלא לאס. 
שם נרדף לב׳ הוא מימת ($<ן 1-0 [>ץ 11 , מיוו׳^ס&יז, מים)! שם 
זה מקובל ביותר לציון הצטברות־גוזלים בחללים הפנימיים 
של הגוף. 

מבחינה פיסיולוגית הב׳ היא ביטוי לעירעור שיווי- 
המשקל התקין בין הלחץ הקולואידי־אוסמוטי של הדם ובין 
הלחץ ההידרוסטאטי אוילפגימה במחיצה בין הנוזל שבצינו¬ 
רות ובין הנוזל שמחוץ לצינורות, וכתוצאה מזה — למעבר 
מוגבר של נוזלים מכלי־הדם אל הרקמות. 

הנוזל הבצקתי הוא בדרך־כלל מעוט־חלבון ומעוט־תאים 
ועשיר בכלורידים ובאלקטדוליטים אחרים! משקלו הסגולי 
הוא עפ״ר למסה מ 15 ס. 1 . יש להבחין בין ב׳ סתם ובין ב׳ 
דלקתית, שבה מצטבר תפליט עשיר בחלבון, בתאים ובקרישי 
פיברין, שמשקלו הסגולי עולה עפ״ר על 1.018 . 




בצרים ומינראלים* 

1 . זהב; 2 . נחושת; 3 . כסף; * 4 . גפרית: 5 . גלנה; 6 . פיריט; 7 . כלקו׳־פיריס; 8 . בדרנים; 
• 9 . פלואוריט; • 10 . אופל; 11 . המטים; 12 . רזדונרוזיט! 13 . אזורים; 14 . מלבים; 15 . אריטריט; 
• 16 . לזוריט; • 17 . סרפנטין; • 18 . ענבר. 

* ' ז 


האנציקלופדיה העברית 






281 בצקת 

הב׳ היא סימן לדיבוי מים ומלח בגוף, והיא נמדדת 
בעיקר בעליה במשקל־הגוף. הגורמים להפרעה זו שונים הם: 
לחץ אוסמוטי־קולואידי ירוד של הפלאסמה מחמת הפחתת 
ריכוז־החלבון בתוכה; לחץ הידרוסטאטי מוגבר בגימיות 
מחמת גודש במחזור; לחץ אוסמו׳טי מוגבר או לחץ מכאני 
מופחת ברקמות; חדירות מוגברת בדפנות הנימיות מחמת 
חבלה או דלקת! חסימה בדרבי־הלימפה. הב׳ אינה מחלה 
מסויימת, אלא תופעה קלינית משותפת למחלות שונות, 
שהשכיחות שבהן הן: אי־ספיקת הלב; שחמת־הכבד; מתלות־ 
פלי 1 ת — הן נפריטיס זהן נפדתה! תגובות אלרגיות; ליקויי־ 
תזונה; הפרעות מכאניות'מקומיות. 

המכאניזם של ב׳ שמחמת אי־ספיקת הלב הוא צירוף של 
התפוקה המופחתת של הלב עם אספקת־דם מופחתת לכליות, 
שבעקבותיהן באים עצירת מלח ומים בגוף, גידול נפח 
הנוזלים שמחוץ לתאים, גודש והחרבות הלחץ בוורידים 
ומימיות, התמעטות ריכוז החלבון בפלאסמה. הגורם האחרון 
הוא המכריע בב׳ שמחמת מחלות נפרוטיות של הכליות, 
ואילו בדלקת־כליות חריפה נפגעות דפנות כלי־הדם ונפגם 
הסינון בפקעיות. ב׳ של סתימת דרכי־הלימפה או של מעצור 
מכאני בוורידים עלולה להיגרם ע״י גרורות־גידולים, שחפת 
של בלוטות־הלימפה, דלקות, תולעים (אלפנטיאזיס, ע״ע); 
המיימת, הכרוכה בשחמת־הכבד, באה"מחמת המעצורים 
במערכת וריד־השער. הפרעה מקומית בלבד, כגון פקקת 
בווריה עלולה לגרום להתנפחות הרגל. ב׳ היא תופעת־לוואי 
של אוויטאמינתות מסויימות, ביהוד של הברי־ברי והסקור־ 
בוט, וכן של תת־תזונה כרונית ("נפיחות־רעב"), שגוררת 
התמעטות של חלבוני־הדם. ב׳ מקומית פתאומית וחולפת 
(״ב׳־קוינקה״ [ש 11 :> 1 ז״; 2 )]) מופיעה לפעמים כביטוי ל״עצבת־ 
הצינורות״ ( 0815 ז 11 שח 0 ! 8 מג), שהיא — כנראה — תגובה 
אלרגית על גירויים כימיים מסויימים מן החוץ (חמרי־מזון, 
סמים וכד׳) או תוצאה מהפרשת היסטמין (ע״ע) או המרים 
דמויי־היסטאמין ברקמות. ב׳ טוכסית נגרמת ע״י חמרי־רעל 
מסויימים, שפוגמים בתקינותן של דפגות־הציגורות, כגון 
ארם הנחשים והדבורים. 

הטיפול בב׳ תלוי בטיב גורמיה. בב׳ השכיחה שמחמת 
חולשת־הלב עיקר הטיפול הוא הגברת תפוקת־הלב, והתרופה 
המובהקת לכד הם סמי הדיגיטליס (ע״ע); אמצעים להגברת 
ההשתנה הם תכשירים אורגאנו־מתכתיים של הכספית(ע״ע). 
מנוחה פיסית מוחלטת — ע״י שכיבה ממושכת —, שמקילה 
את עומס־הלב, וכן דיאטה דלת־מלח, מסייעות להפרשת 
המים מן הגוף דרך הכליות. נגד ב׳־קווינקה פועלים אדרנלין 
(ע״ע) והמרים אגטי־היסטאמיגיים. במקרים של הצטברות־ 
מים בחלל הבטן או החזה, מוציאים את המים ע״י ניקוב. 

חקר הב׳ והטיפול בה הם פרקים גדולים בתולדות 
הרפואה. הב׳ נזכרת גם במקורות העבריים העתיקים. הב׳ 
שמחמת רעב היתה ידועה מימי־קדם ("מזי רעב" [דב׳ לב, 
כד] — אונקלוס: נפיחי כפן; וכן שבת ל״ג, ע״א; תענ׳ 
י״ט, ע״ב; ב״ב צ״א, ע״ב). מהות הב׳ מוגדרת הגדרה 
מצויינת: ״אדם משוקל — חציו מים וחציו דם... פעמים 
שהמים רבים על הדם, ונעשה אךר(פיקוס (=?״>י 1 זנ״ן) 8 יא 
מימי)" (ויק״ר ט״ו, ב׳). ייתכן,'שגם בהךךקון, הנזכר 
הרבה בתלמוד (בר , כ״א, ע״א; שם ס״ב, ע״ב; שבת ל״ג, 
ע״א; עיר' מ״א, ע״ב! יומא ס״ו, ע״ב [רש״י: ..."צבות־ 
הבטן"...]), המכוון הוא לב׳. גם יוסף בן מתתיהו מסביר 
את צבות־הבטן של הסוטה (במד , ה, כא—כז) כב׳ מימית 


-כצר 282 

(קדנד ג׳, 6,11 ). ביה״ב השתמשו הרופאים היהודיים במונח 
"שיקוי" בהוראת היקוות־מים בגוף. את הב׳ שמחמת נשיכת־ 
נחש מזכיר רש״י (שמ׳ כב, כד): "נחש נושך חבורה קטנה 
ברגלו, ואינו מרגיש, ופתאום הוא מבצבץ ונופח עד קדקדו". 

ב' מ מ א י ר ה — מחלת־זיהום, שנגרמת ע״י חידק סגולי, 
אי־אוירני, עפ״ר כתוצאה מזיהום־פצעים (ע״ע מקק גזי). 

ב׳ רירית — ע״ע קרטיניזם; תרים, בלוטת וד; תי־ 
רוכסין. 

; 1911 , 190/1 ,?* 1637%1 \> 1110 * 1 $011-101711113 41 ! ! 8 ,יירסשת*! • 1 
.? .[ ; 1931 ,* 2736 /ק 10 ? * 16 * 3012 61 * 311 ? 61 * 80 , 1111101 
,.ק 1101 521101 -.ז!.{ .[) 8367710 0113 180/67 , 1 *?או 503 י ג־ 1€1 ?> ג 1 
? $011147 1 * 0 ? 11 / 0 * 71017110 ^( 1 .[ ; 1950 ,( 159 י 17 

? 711 י ^ז^ת 81111 ״ 1 . 4 * ; 1952 ,( 578 , 525 , 2 . 163 \ . 873 ) 

,( 127 , 7 , 1071 * 0176130 ) $0111176 806 * 0 ^ €071 / 0 11 * 110 * ס 0710% 

, $700800 11 * * 6 *^ 701 * 8160 0713 * 81133 , 11 >חב 1 ז 3 ן 5 . 1 ־ 1 ; 1953 
10 * 8361 / 0 * 1 ( 1 * 11100110121 י תב 11 ז 011 . 14 .ן ; 1954 

. 1956 ,( 423 , 21 ,. 03 ) 3 ./ . 3171 ) 108071 * 8071 

יה. ל. 

בצר, ריכוז של חומר מינראלי, שניתן לניצול כלכלי. במובנו 
המקורי לא ציין המונח ב׳ אלא מירבצים מנוצלים 
לתפוקת מתכות, אך בזמן האחרון הורחב מובנו ונכללו בו 
גם מירבצים אל־מתכתיים, כגון פוספאטים, ואפילו מירבצי 
המלחים הפשוטים. מינראלים נוזלים (כגון מים ונפט), וכן 
קאוסטדפיוליתים (כבול, פחם, ועוד), אינם נכללים במושג ב׳. 

בהגדרתו של המונח ב׳ נכלל גורם כלכלי; לפיכך קרה 
לא־פעם, בהשפעת ההתפתחות ההיסטורית והשינויים שבאו 
בתחום הטכנולוגיה, שמירבץ מינראלי רגיל הפך לב׳. שינויים 
כאלח נגרמו לפעמים ע״י מציאת שימושים טכניים חדשים 
לחסרי־גלם, שכבר היו ידועים קודם לכן. דוגמה לכך הם 
מלחי האשלג (ע״ע), המצויים במקומות שונים על־גבי 
שכבות של מלח־בישול: עד לתגליותיו של ליביג (ע״ע) 
על חשיבותו של האשלגן בחקלאות לא נחשבו מירבצים אלה 
כב״ אלא כפסולת שיש לסלקה, ומכאן כינוים: "מלחי־פינוי"; 
את״ב נעשו אוצרות־אדמה יקרים ביותר. בתקופת כיבוש 
מכסיקו ע״י הספרדים נחשבו לב" רק מירבצי הזהב והכסף, 
אך לא מירבצי העופרת והאבץ, הנמצאים במקומות הרבח 
תחתיהם, והספרדים היו נוהגים להפסיק את העבודה במכרות 
כשאזלו הריכוזים הגדולים של כסף וזהב (בוננסות) בחלקם 
העליון של העורקים; רק בתקופה מאוחרת יותר התחילו 
בניצול מירבצי העופרת והאבץ. דוגמה מן החווה הם מידבצי 
האורן(ע״ע), שרובם ככולם הופרו פב" רק בתקופת מלחמת־ 
העולם 11 . המחקר הטכנולוגי האינטנסיווי, המבוצע כיום 
בתכונות המתכת טיטן (ע״ע), הופר מירבצים שונים של 
תרכבותיו — המינראלים תטיל ואילמניט — לב". גורם שני, 
ההופד מידבציס מינראליים רגילים 'לב", הוא עצם ניצולם 
של מירכצים עשירים וחיסולם המהיר, המחייב מעבר לניצול 
מירבצים מינראליים דלילים יותר, שלא נחשבו מתחילה 
לב״. דוגמה לכד הם מירבצי־הנחושת: לפני כ 50 שנה לא 
נחשב מירבץ־חנחושת כב/ אלא אם הגיע בו ריכוז־המתכת, 
לבל הפחות, ל 10% , ואילו כיום מנוצלים בתנאים אופטימא¬ 
ליים מירבצי־נחושת, שמכילים 0.6% של נחושת בלבד. 

יעילות ניצולו של מירבץ מינראלי תלויה הן בגורמים 
גאולוגיים והן בגורמים כלכליים: א) הקפו הכמותי של 
המירבץ — לגבי כל חומר מינראלי קיים גבול כמותי תחתון, 
שלמטה ממנו אין ניצולו כדאי. גבול זד, הוא גבוה בדרך־כלל 
בתמרים זולים ונמוך יותר במתכות נדירות או אצילות; 
ברזל, למשל, אינו ראוי להסקה אלא ממירבצים שמכילים 



283 


כצר 


284 


כמה עשרות מיליוני טונות, ואילו אף כמה עשרות ק״ג בלבד 
של זהב במירבץ עלולים לההשב כב׳ ז ב) טיבה של התר¬ 
כובת הכימית, שבה מופיע החומר המבוקש. אלומיניום, 
למשל, רווח מאד במינראלים סיליקאטיים, אך בתנאים 
רגילים אין מנצלים מירבצים אלה מחמת ההוצאות המרובות, 
שבהן כרוך בידודה של מתכת זו מסיליקאטים; להפקת 
אלומיניום משמשים רק המירבצים הנדירים יותר, המכילים 
את המתכת בצורת תחמוצת או הידרוכסיד! ג) הרכבו הכימי 
של המירבץ כולו — ז.א. נוכחותם של חמרי־לוואי רצויים או 
לא-רצויים בתוך הב׳, נוסף על החומר העיקרי. מירבצי־ 
הברזל של שוודיה הצפונית עשירים בזרחן, ותוספת זו מנעה 
במשך זמן ממושך את ניצולם, שנתאפשר רק לאחר שהומ¬ 
צאה שיטת תומס (ע״ע ברזל). בצרי אלומיניום מרובים 
אינם ניתנים לניצול מחמת אחוז גבוה מדי של סיליקר- 
לעומת זה עשויים תמרי־לוואי רצויים להפוך לב/ שהוא 
כדאי מבחינה כלכלית, מירבץ שניצולו לא היה כדאי בלעדי¬ 
הם, דוגמה לכך הם מירבצי-עופרת מרובים, שבדם מצוי 
אחוז קטן של כסף, וכן סירבצי־נחושת מסויימים, שמהם 
ניתן להפיק כמויות קטנות של זהב כתוצרת־לוואי! 
ד) צורתו של המירבץ. — מירבצים מופיעים בשכבות 
רצופות או בסידרה של עדשות! כגופים לוחיים בעלי 
נטיות שונות בעובי משתנה; בצורת דייקים או בצורת 
עורקים קטנים ומתפתלים. יש מירבצים, שהם נמשכים לאורך 
שטחי־המגע הבלתי־סרירים שבין שני סוגי־סלעים, ויש שמר 
פיעים בפיזור ובצורה בלתי-סדירה בסלעים. צורות אלו של 
המירבץ קובעות את שיטות ד,כריה, ומשום כך במידה מרובה 
גם את הוצאות הייצור. 

רוב מירבצי־הב״ מכילים שני סוגים של חמרים: מינרא¬ 
לים של החומר המבוקש עצמו — והם הנקראים מינראלים 
של הב׳ או ״ב׳״ סתם ומינראלים אחרים מחוסרי ערך 
כלכלי — ה,,טפל" (ש £11 מ £2 ) של הב׳. במקרים הרבה עולה 
כמות־הטפל בהרבה על כמות הב/ ומירבצים כאלה דורשים 
עפ״ר טיפול תעשייני מוקדם — בשיטות מכאניות או בשי¬ 
טות כימיות — לשם ריכוז המינראלים של הב׳ ("העשרה") 
ולשם הכשרתו של המירבץ להפקת החומר המבוקש." 

כל הב" נוצרו במבע ע״י תהליכי-ריכוז מיוחדים, שעל- 
ידיהם התרכז חומר טבעי מסויים במקומות מוגבלים בשיעור 
מרובה מריכוזו הממוצע בטבע, לפעמים — פי כמה וכמה. 


לוח א. 


מקדם־ההעשרה 

ריכוזים 

רגילים 

בבצרים 

ויכה ממוצע 
בקרום 
כדור־הארץ 
(חל' במיל׳) 

מתכת 

2 - 5 

16—25% 

81,300 

,41 

6 — 12 

30—60% 

50.000 

?£ 

85 — 400 

0.6—3% 

70 

ג 01 

125 — 750 

0.5-3% 

40 

ח 5 

150 — 300 

1.5-3% 

100 

191 

200 — 1,200 

חכ>]/£ 6 — 1 

0.005 

ן? 

350 — 550 

35—55% 

1,000 

111 ל 

400 — 2,800 

3—20% 

80 

ת 2 

500 — 1,000 

0.2—0.4% 

4 

ז 1 

1,300 — 2,100 

26—42% 

200 

01■ 

1,500 — 15,000 

0.15—1.5% 

1 

ז*\־ 

2,000 — 7,000 

3—10% 

16 

?11 

4,000 — 12,000 

4—12 8/100 

0.001 


5,000 — 9,000 

5—9% 

1 

50 

18,000 — 50,000 

370—1,0008/100 

0.02 


50,000 — 500,000 

1-10% 

0.2 

81 

250,000 —1,500,000 

0.5—3% 

0.02 

138 


ריכוזו של יסוד כימי מסויים בתוך מירבץ בהשוואה אל 
שכיחותו הממוצעת של אותו יסוד בסלעי כדור-האר׳ן נקרא 
מקךם-הך,עשךה. 

מ י ו ן מ י ר ב צ י - ב". מירבצי־הב" ניתנים למיון לפי 
דרך התהוותם, ז. א, לפי טיבם של התהליכים הגאולוגיים, 
שהביאו לידי העשרתם המקומית של יסודות כימיים 
בטבע. שני התהליכים העיקריים ביצירת סלעים הם התגב¬ 
שותה של המגמה (ע״ע) — אם בתוך קרום כדוד־הארץ 
(תהליכים פלוטוגיים) ואם על־פני כדור־הארץ (תהליכים 
וולקניים) ותהליכי שקיעה (סדימנטציה) על-פני שטח 
כדור-הארץ — אם במקווי־מים ואם על*גבי שטת יבשתי 
(ע״ע גאולוגיה). 

ל ו ח ב. 


מיון גנטי של מ י ר ב צ י * ב", 

I . מירבצים מאג מת יי ם. 

7 

א. מירבצים אורתרמאגמתיים: 1 . מירבצים מפוזרים! 

2 . מירבצי־הפרדה! 3 . מירבצי־חדירה סולפידיים; 

ב. מירבצים פירז־מטאסומתיים! 

ע ז 

ג. מירבצים פגמאטיטיים! 

ד. מירבצים הידרו־הרמאליים: 1 . מירבצים פנומאטוליטיים, 

2 . מירבצים היפו־תרמאליים; 3 . מידבצים מסרתרמא־ 

לייס! 4 . מירבצים אפי־תרמאליים. 

II . מידבצי־שקיעה. 

א. משקעים כימיים; 

ב. משקעי־הוזאדווז! 

ג. מידבצים מכאניים; 

ד. סירבצי-יתרה 1 

ה. מירבצים מחמת המחזור של מי־תזזום; 

ו. מירבצים של חימצון והעשרה משנית. 

לקבוצה 1 משתייכים כל המירבצים המתכתיים — פרט 
לאלה של האלומיניום ולחלק ממירבצי המאנגאן והברזל 
וכן קצת מירבצים אל־מתכתיים, כגון מירבצי יהלומים ואבני־ 
חן אחרות, נציצים, פלואוריט, באריט, פצלות־שדה וכד/ 
מירבצים, שריכוזם הוא תוצאה של התגבשות הסלעים המאג- 
מתיים הרגילים, כלולים בקבוצה 1 , א: 1 ) במירבצים 
א 1 דתו-מאגמתיים מפוזרים מופיע המינראל של הב׳. 
במפוזר ובריכוז נמוך בתוך סלע מאגמתי רגיל. מן הסיג־ 
ראלים, המופיעים בסוג זה של מירבצים, רק יקרייערך 
ביותר עלולים להוות ב" בעלי ערך כלכלי, כגון ה י ה ל ו¬ 
מים של דרום־אפריקה, המפוזרים פיזור רב בתוך סלע 
אולטרא-בסיסי, וכן מירבצי-ה פלטינה בגוש נוריטי (ע״ע 
גברו), שאף הם מצויים באפריקה הדרומית! 2 ) גם 
מ י רב צ י*ה ה פ ר ד ה(סגרגאציה) נוצרו בשלב ההתגבשות 
המאגמתית העיקרית, אך' המינראלים של הב/ שבדרך כלל 
חם כבדים משאר המינראלים המאגמתיים, התרכזו ריכוז 
מקומי מתוך הניתכה המאגמתית בשעת התגבשותה, עפ״ר 
בתחתית הגוף המאגמתי או בשוליה אותם המירבצים, 
שנוצרו בשלב מוקדם של הדיפרנציאציה המאגמתית, קשו¬ 
רים בסלעים בסיסיים או אולטרא־בסיסיים, כגון ■מירבצי 
הכרומיט של תורכיה, רויזיה ועוד, וכן בצרי־האילמניט, 
הקשורים לפעמים בסלעים מקבוצת הגברה כאותם שבהרי 
אדרונךק במדינת ניריורק. לפעמים נוצרים מירבצי־הפרדה 
גם בשלבים מאוחרים יותר, על־ידי ריכוזם של גבישים 




285 


בצר 


286 


מתודהניתכה המאגמתית, כגון מירבצי המגנטיט—העשירים 
בטיטאן— של שוודיה הצפונית, שהם קשורים בסיאניטים. 
במקרים אחרים בעשה הריכוז קודם התחלת תהליך ההת¬ 
גבשות מחמת אי־מסיסותה של גיתכה סולפידית בניתכה 
המאגמתית הסיליקטית הראשית. מירבצי־הפרדה סולפידיים 
הם, למשל, מירבצי ה נ י ק ל של סדברי (ץז 11 כ 11 > 511 ) שבקא- 
נאדה, וכן בצרי הניקל והנחושת של אינסיזנה 
באיזור הכף של אפריקה הדרומית ; 3 ) מירבצי־חדירה (איב־ 
טרוזיה) סולפידיים מתגבשים מתוך נתכות סולפידיות דומות, 
שחדרו קודם התגבשותן לתוך סלעי הסביבה. על קבוצה זו 
נמנים כמה מירבצי־ניקל נורווגיים, ואפשר גם הרבה 
מירבצי־פיריט, שיוצרים גופים עדשתיים אינקונפורמיים 
בתוך סלעים זרים. 

ב. מאגמות מרובות משחררות, בתהליך התגבשותן או 
עם גמר התגבשותן, כמויות גדולות של חמרים גאזיים, עשי¬ 
רים בתרכובות נדיפות של מתכות כבדות. גאזים אלה 
חודרים לתוך סלעי-הסביבה ויוצרים בראקציות כימיות 
בטמפראטורות גבוהות (״ 1,100 — 500 ) את מירבצי הב" 
הפירו־מטאסומאטיים ע״י החלפת חמרים (מטאסומאטוזה): 
חסרים מאגמתיים נכנסים לתוך סלעי־הסביבה וכמות מקבילה 
(לפי הנפת) של חמרים מוצאת מסלעים אלה. למשל: 

301 4 + 00 8 ־י ־ 0801 + *— 08005 + 211 8 0 + 801 1 * 2 

בצר סלעי־ גאזים סאגמתיים 
הסביבה 

מירבצים מסוג זה קשורים עפ״ר במאגמות בעלות הרכב 
כימי בינוני ומתהווים ביהוד במגע עם סלעי־סביבה קאר־ 
בונאטיים, שהם רגישים למטאסומאטוזה. המינראלים המתכ¬ 
תיים של מירבצים אלה הם עפ״ר תחמוצות, סולפידים, ארס־ 
נידים או מלחי־סולפו, והמינראלים של הטפל הם בעיקר 
סיליקאטים של סידן(של ברזל. המירבצים נמצאים בשטח- 
המגע בין הסלע המאגמתי ובין סלעי־הסביבה או במרחק 
מועט ממנו, והם בעלי צורה לא־סדירה ועפ״ר בעלי ממדים 
קטנים (עד כדי כמה עשרות מיליון טון). קבוצה ז( כוללת את 
מידבצי המאגנטיט של ק(רנו 1 ל (פנסילוויניה), חלק ממירבצי 
הנחושת של מורנסי (אריזונה), את מרבצי הבדיל של 
פיטלןרנטה (פינלאנד), את מרבצי המו׳ליבדן של אזגור (מא־ 
רוק() ואת מירבצי הגראפיט של הרי-אדרונז־ק (ניו־יורק). 

ג. בניתכה המאגמאתית הסיליקאטית, שנשארה אחר התגב¬ 
שותם של המינראלים המאגמתיים העיקריים, מרוכזים יסו¬ 
דות כימיים נדירים, שלא נתגבשו בשלב המאגמתי העיקרי 
מחמת ריכוזם הנמוך או מחמת היותם בעלי יונים מגודל 
לא־מתאים, שמגע את כניסתם האיזומ(רפית לתוך המינרא־ 
לים העיקריים של הסלעים המאגמתיים (ע״ע גאוכימיה). 
ניתכות פגמאטיטיות אלו חודרות לתוך סלעי־הקרום 
ומתגבשות בהם בצורת דייקים או עורקים. מירבצים פגמא- 
טיטיים כאלה הם, למשל, הקולומביט והטאנטאליט שבאוס־ 
טדאליה המערבית; העפרות הנדירות, שעיקרן מינראלים 
של איטריום וצריום עם כמויות ניכרות של תוריום; כמה 
ממירבצי האוראן החשובים, כגון אותם של ימת־הדוב 
הגדולה שבקאנאדה. פגמאטיטים מכילים גם מירבצים אל־ 
מתכתיים, כגון: מינראלים של ליתיום, כסיליקאטים (נצי־ 
צים) או כפזיספאטים; בריל (ע״ע); קריאוליט — שממנו ידוע 
בעולם מירבץ אחד בלבד (בגרנלאנד), שהוא בעל חשיבות 
כלכלית. באוגטאריו שבקאנאדה, בנורווגיה ובקולה שבצפון־ 


רוסיה נמצאים פגמאטיטים עשירים באפאטיט, שמהם 
מופקים פוספאטים. הפגמאטיטים הם מקום־הימצאותן העיק¬ 
רי של רוב אבני־החן, כגון אודם(רוביו), איזמרגד, אקווא־ 
מארין, זירקון ועוד — בבורמה, הודו, מאדאגאסקאר, בראזיל 
וארצות אחרות. הפגמאטיטים מכילים את המירבצים החשו¬ 
בים ביותר של נציצים (הודו, קרולינה ועוד) ושל פצלות־ 
שדה (בעיקר קאנאדה וסקאנדינאוויה). גם מיני־קווארצה 
נקיים ביותר, הדרושים בתעשיה האופטית, מופקים ממירבצים 
פגמאטיטיים. 

ד. בשלב הפגמאטיטי מאבדות הנתכות המאגמתיות את 
רוב תכנן הסיליקאטי, ומן התמיסות הנותרות — שהן מי¬ 
מיות, חמות מאד ועדיין עשירות בתרכובות מינדאליות — 
מתגבשים מינראלים, שיוצרים את המירבצים ההידרו־ 
תרמאליים. התמיסות, הנובעות מן המרכז המאגמתי, 
חודרות לתוך סלעי־הסביבה לאורך קווי־תולשה, שבהם מת¬ 
גבשים הסמרים המומסים בהדרגה. עם ירידת הטמפראטורה 
שוקעים המלחים זה אחר זה בהתאם לתנאי שיווי־המשקל 
הפיסיקו־כימיים המשתנים. לפעמים מתחלת ההתגבשות 
בתנאים על־קריטיים, שבהם מופרשים המירבצים הפנומאטו־ 
ליתיים, עפ״ר בשולי הסלע המאגמתי; בשלב ההיפו־תרמאלי 
(״ 500 — 300 ) עדיין שוקעים המינראלים בקרבת הגוף המאג־ 
מתי המקורי; בשלב המסו־תדמאלי (״ 300 — 200 ) ובשלב 
�