האנציקלופדיה 

העברית 

כללית, יהודית ואדציסראלית 


ברד שמיני 
בוריה-במברנר 



חברה להוצאת אנציקלופדיות בע״מ 
ירוסלים - תשב״ט - תל־אביב 



4 וכוש\/ק 010 ץ 0 א£ 




הנהלה ראשית של החברה להוצאת אנציקלופדיות בע״ם 

מאיר (ז״ל) וברכה פלאי 


הכרך סודר ונדפס במפעלי דפוס פלא*-פ'.אי.סי בע״מ. גבעתיים ורמת״גן 
ההגהות— עוזר רביז ושרה יפה, ציור ומיפוי — נורית יובל ויהודית בלומנצווייג 


© 

כל הזכרות שמורות להוצאה. ביהוד זכויות תרגום, קיצורים, צילומים והעתקות 
.סד.! ,זוא^זאסס 0 את 51 :. 81 ס? *זם 6 *? 01.0 ע 0 א£ ׳!ו 8 ■ד£ן 810 ע? 00 
. 61 * 158 אן ם£־דא 81 ? 



המערבת הכללית לביר ח׳ 


העורך הראשי: 
פרום׳ י וסן* ק ל ד ז נ ר 


העורך הכללי: 

ד" ר כ. נתניה ו 


מנהל המערכת 

א. פלאי, .א 


המערכת המרכזית 


מחלקת מקצועות היהדות 
מחלקת מקצועות הרוח 
מחלקת מקצועות הטבע 
מחלקת מקצועות הטכניקה 


יהושע גוטמן 

פרום׳ ירם!* קלוזנר, ד״ר ב. נתניהו 
פרום׳ ישעיהו ליכוביץ 
פרום׳ מרדכי ריינד 


המזכירות המדעית 


המזכיר הכללי: 
שמחה כ״ץ, .*ג 


ש. ב״ץ, . 1 * / סקצועות-היהדות ! ר״ד פנינה נוה (בת שלה); יהודית פלדמן־זילברפניג, . 1 * / מקצועות־הרוח ! 
ד״ר ג. ליכוכיץ / מקצועות הסבע , אינג׳ צ. השין, . 50 .א / מקצועות־הסכניקה 
מלכה מדגן, . 30 .א / בוסאניקה וזואולוגיה , יפה שמני־כירנכוים / גאוגראפיה 


עורכי המדודות הראשיים בברד 


מ. אבי־יונה, .*ג סופוגראפיה וגאוגראפיה של א״י; 

ארכאולוגיה כללית וארצישראלית 

פרום׳ מ. אבנימלד.גאולוגיה 

פרום׳ ש. אדלר (עורך יועץ) .ביולוגיה 

ד״ר ח. אורמיאן . פסיכולוגיה 

ר״ד א. אלכסנדר . פיסיקה 

פרום׳ כ. אקצין .מדעי־המדינה 

פרום׳ ד. אשכל . מטאורולוגיה 

ד״ר א. כיין . ציונות 

פרום׳ ר. בקי .. סטאטיסטיקה ודמוגראפיה כללית 

ד״ר א. י. בראוור . גאוגראפיה 

פרום׳ ש. ה. ברגמן. פילוסופיה כללית 

יהושע גוטמן .. מקרא! ספרות יהודית הלניסטית! 

חכמת־ישראל 

ד״ר ם. ע. גררנוויץ. מוסיקה 

א. מ. הברמן .ביבליוגראפיה 

פרום׳ מ. זהרי.בוטאניקה 

ד״ר א. זיל ברנד סוציאליזם; תולדות המחשבה הכלכלית 

פרום׳ ג. מרפקי .תורודהמשפט 

ד״ר א. מרמקובר .. .. סוציולוגיה של היהודים 

ד״ר ע. יאפו־הופמאן . אמנות 

ש. ייכין, .א . אגיפטולוגיה 

ד״ר א. מ. ירושלם .. .. היסטוריה כללית ביה״ב 

ובתקופה החדשה 

ש. כ״ץ, .א. תולדות־ישראל ברוסיה 


ד״ר יהושע ליכוכיץ 
פרום׳ ישעיהו ליכוכיץ 

א. ליבנה . 

פרום׳ כ. מזר .. .. 

פרום׳ א. א. מנדילוב 
ד״ר ם. נוה (כת שלה) 

ד״ר כ. נתניהו .. 


תולדות־הרפואה 
.. מדעי־הטבע! רפואה 
תנועת־העבודה בא״י 
.. .. המזרח הקדמון 

.. .. ספרות אנגלית 

תורת־הספרות! אמנות 
(עורכת משנה) 

, .. תולדות־ישראל בימי־הבינים 

המאוחרים! תולדות הציונות במערב 

פרום׳ מ. צ. סגל . פרשנות־המקרא 

פרום׳ ח. י. פולוצקי.. .. בלשנות כללית 

ד״ר ע. פינס. פילוסופיה יהודית 

ד״ר מ. פלפנר. אסלאם 

פרום׳ ח. פרי(פלאום) בלשנות וספרויות רומאניות; 

ספרות גרמנית! תאטרון 

פרום׳ א. ה. פרנקל. מאתמאטיקה 

פדום׳ א. צ׳ריקוכר .. .. היסטוריה יוונית ורומית 

פרום׳ ר. קבנר (עורך יועץ) .. היסטוריה כללית 
פרום׳ י. קלוזנר. תולדות הבית השני; 

ספרות עברית חדשה 
ד״ר בצלאל (טפיל) רות תולדות־היהודים באנגליה! 

תולדות־היהודים באיטליה 

פרום׳ מ. שוואכה .תרבות קלאסית 

פרום׳ ג. שלום. קבלה 

י. שמעוני .המזרח החדש 




































רשימת המחברים המשתתפים בכרך ח׳ 


אבינך נחמן, ר״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / הערך: בית־שערים 

אבי־יונה מיכאל, .ז\! 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / סוסוגראפיה וגאוגראפיה 
היסטורית של א״י: ארכאולוגיה כללית וארצישראלית 

אבנימלף משה, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־תבר באוניברסיטה העברית ! גאילוגיה 

אבנרי(ליכטנשטיין) צבי, ר״ר 

חיפה / תולדות היהודים בגרמניה ובצרפת: חכמת־ישראל 

אוואנם הנרי, ר״ר 

לונדון, פרופסור באוניברסיטה הערר: בלזק, אונורה דה 

אוליצקי אריה ל., ר״ר 

ירושלים. פרופסור באוניברסיטה העברית / באקטריולוגיה 

אורמיאן חיים, ר״ר 

ירושלים. מערכת האנציקלופדיה החינוכית / פסיכולוגיה 

אטינגן שלמה, אינג׳ 

חיפה, פרופסור בטכניון — המכון הטכנולוגי / טכניקה 

אחימאיר אכ״א, ר״ר 

רמת־גן / היסטוריה של רוסיה: ספרות רוסית 

איל־גלעדי הפצי־כה, ר״ר 

ירושלים, אסיסטנטית באוניברסיטה העברית / אנאסומיה: זואולוגיה 

אלטבאואר משה, ר״ר 

תל־אביב, חבר־הוראה באוניברסיטה העברית י; בלשנות סלאווית 

אלכסנדר ארנסט, ר״ר אינג׳ 

ירושלים, מרצד, באוניברסיטה העברית / פיסיקה 

אלקושי גדליהו, ר״ר 

ירושלים / ספרות עברית חדשה 

אסף שמהה, הרב (ז״ל) 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית: שופט בית־המשפס 
העליון / תקופת הגאונים וספרותם 

אפלבאדס שמעון, ר״ר 

ירושלים, חבר־מתקר באוניברסיטה העברית / היסטוריה רומית 

אר,צין בנימין, ר״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / מדעי־הסדינד. 

ארנסט זאב, אינג׳ 

תל־אביב / טכניקה 

אשתור עלי, ר״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / אסלאם: תולדות היהודים 
בארצות המזרח ביה״ב 

כודנהיימר שמעון, ר״ר 

ירושלים, לשעבר פרופסור באוניברסיטה העברית / ביולוגיה: 
זואולוגיה 

כיין אלכס, ר״ר 

ירושלים, מנהל הארכיון הציוני המרכזי / ציונות 

בילסקוב־יאנסן פ, י., ר״ר 

קופנהאגן, פרופסור באוניברסיטה / הססרויות הסקאנדינאוויות 

כלוס הייב קארל, ר״ר 

ירושלים/ תולדות היהודים כביזאנסיון וברומניה: היסטוריה של 
רומניה 

כן־דור עמנואל, ר״ר 

ירושלים, סגן מנהל אגף־העתיקות במשרד החינוך והתרבות/ 
הערך: בית־דאן 


כן־שמאי מאיר הלל, ר״ר 

ירושלים/כימיה ופיסיקה: פילוסופיה: אנתרופולוגיה 

כן־,תור יעקב, ר״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית ומנהל המכין הגאולוגי 
שע״י משרד הפיתוח / מינראלוגיה ופסרוגראפיה 

כר ישראל, ר״ר, סגן־אלוף 

תל־אביב / הערך: בליסטיקה (הלק) 

בראדור אברהם יעקב, ר״ר 

ירושלים י, גאוגראשיר, 

בראוור משה, . 1 < 

רמת־גן / גאוגראפיה 

ברגמן שמואל הוגו, ר״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / פילוסופיה כללית 

כרויר יוסף, אינג׳ 

היפה, פרופסור בטכניון־המכון הטכגוליגי / הידרולוגיר 

כרלב יוסף, ר״ר 

ירושלים / הערך: בלדה בספרות העברית החדשה 

גו-אררו חוסה גוסטאבו, ד״ר 

האג, חבר ב״ת־הדין הבינלאומי ולשעבר נשיאו/הערך: בית־דין 
בינלאומי 

גוטמן יהושע 

ירושלים. מרצה באוניברסיטה העברית/מקרא: תולדות בית שני: 
ספרות עברית הלניסטית 

גולררינג גכירול, ר״ר 

רחובית, המחלקה לפיסיקה ב״סכון ווייצמך / הערך: בליסטיקה 
(חלק) 

גולדשמידט אלישבע, ד״ר 

ירושלים, מרצד■ באוניברסיטה העברית / זואולוגיה: פיזיולוגיה 

גלבר נתן מיכאל, ד״ר 

ירושלים / תולדות־היהודים בפולניה ובאוסטריה: היסטוריה של 
פולניה 

גנוסר שלו, ד״ר 

ירושלים, סד־פסוד־חבר באוניברסיטה העברית ודקאן הפאקולסה 
לסשסטים / תורת־המשפט 

גרדנוויץ בטר עמנואל, ר״ר 

תל־אביב / מוסיקה 

גרזון־קיווי אסתר, ר״ר 

ירושלים, חבלת־מחקר ומנהלת המכון למוסיקולוגיה העברית של 
האוניברסיטה העברית / מוסיקה 

גרינץ, יהושע מאיר, ר״ד 

ירושלים / מקרא: המזרח הקדמון 

גרץ אהרון 

ירושלים. מנהל המרכז למכון משרדי / נקודות־החישבות בישראל 

האזרהי פפיטה, ד״ר 

ירושלים, חברת־הודאה באוניברסיטה העברית / פילוסופיה כללית 

הברמן אברהם מאיר 

ירושלים, מנהל ססריית־שוקן / השידה העברית ביה״ב: ביבליו¬ 
גראפיה 

הד אוריאל, ד״ר 

ירושלים. מרצה באוניברסיטה העברית / היסטוריה תורכיה 



15 


רשימת המוזכרים 


16 


הול דניאל ג׳ורג אדווארר, ד״ר 

לונדון, פרופסור באוניברסיטה, חבר החברה ההיסטורית המלכו¬ 
תית / הערך: בורמה, היסטוריה 

הלה םה ) ד״ר 

לונדון, מרצה באוניברסיטה—ביה׳׳ ם לחקר המזרח ואפריקה/הערך.• 
בורמה, לשונות וספרות 

הלר יוסף אליהו, ד״ר 

לונדון, מורה באוניברסיטה / ציונות 

הארווי נ. א. 

אוכספורד, מרצה באוניברסיטה / הערך: בורמה, דת 

ואריה סוסיה 

בימביי. הודו, עורכת העתון התאוסופי ••!ו"!?"מ!■!*"רד־׳ ;הערך: 
בלוצקי, הלנה פטרובנה 

וידה יהודה אריה (ז׳ורז׳), ד״ר 

פאריס, פרופסור בביח־הסדרש לרבנים / פילוסופיה יהודית 

ויטנכרג גדעון, ר״ד 

ירושלים, סרוססור־חבר באוניברסיטה העברית / פאראזיטולוגיה 

ויטנכרג־זלצכרגר לורה שולמית, ר״ד 

לונדון/ספרות גרמנית 

וינצנץ אנרז׳יי, ד״ר 

פאריס; ספרות פולנית! היסטוריה של פולניה 

ויץ־בהן לאה, . 50 . 1,10 ,. 11 ), 1 

ירושלים / גאוגראפיה 

זהרי מיכאל, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / בוטאניקה 

זוסמאן יואל, ר״ד 

ירושלים, שופט בבית־הסשפס העליון / תורת־הסשפס 

זילכרנר אדמונד, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / סוציאליזם! תולדות המח¬ 
שבה הכלכלית 

זפום סאנאיוטיס, ד״ר 

אתונה, פרופסור באוניברסיטה / משפט ביזאנטי 

הנני חיים, ד״ר 

חיפה, מרצה ראשי בטכניון העברי / הערך: ביטוח־חיים 

חשין צבי, אינג׳. 50 .!ג 

חיפה / טכניקה 

חשין שלמה זלמן, ד״ר 

ירושלים, שופט בבית־המשפס העליון / משפט ארצישראלי־ישראלי 

מרפקי גד, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / תורת־המשפם 

טל יוסף 

ירושלים / מוסיקה והערך: בלט 

מדגן מלבה,. 50 .!ג 

ירושלים / בוסאניקה 

טרוור, ג׳ק ס" ר״ד 

קימבריג׳, מרצה באוניברסיטה / אנתרופולוגיה פיסית 

טרמקובר אריה, ר״ד 

ירושלים, לשעבר מרצה באוניברסיטה העברית / סוציולוגיה של 
היהודים 

טריסאניס קונסטאנטין אתאנאסיוס, ר״ד 

אוכספורד, פרופסור באוניברסיטה / היסטוריה וספרות ביזאנטית! 
ביזאנטיניסטיקה 

יאסרהוסמאן עדית, ד״ר 

בריסל / אמנות 

ידין יגאל, ר״ד, רב־אלוף 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / הערך: בית־המקדש (חלק) 


ייבין שמואל, .* . 81 

ירושלים, מנהל אגף־העתיקות במשרד החינוך והתרבות / ארכאו¬ 
לוגיה ארצישראלית! אגיפסולוגיה 

ימר משה, ר״ד 

ירושלים, אסיסטנט באוניברסיטה העברית / הערך: בליסטיקה, 
היסטוריה 

ירדני־אגמון גליה 

ירושלים / ספרות עברית חדישה! תאטרון 

ירושלם אדמונד מאיר, ד״ר 

ירושלים / היסטוריה כללית ביד,"ב ובתקופה החדשה 

כהן ארנסט 

ירושלים ! כלכלה 

כהן מאכסימיליאן, ד״ר 

תל־אביב / ארדיכלות 

כ״ץ יעקב, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית/הערך: ר׳ יעקב בירב 

ב״ץ שמחה,. 4 . #1 

ירושלים / תולדות־היהודים ברוסיה! ספרות רוסית והיסטוריה של 
רוסיה 

לוטן גיורא, ר״ד 

ירושלים, מנהל המוסד לביטוח לאומי / הערך: ביטוח סוציאלי 

לוינגר דוד שמואל. ד״ר 

ירושלים, סגן מנהל המכון לכ״י עבריים / חכמת־ישראל בהונגאריה 

לורך־ נתנאל, .* . 81 , סגן־אלוף 

לום־אנג׳לם, אה״ב / היסטוריה כללית בתקופה החדשה 

ליכוכיץ גרמה, ד״ר 

ירושלים / פיסיקה 

ליכוכיץ יהושע, ר״ד 

ירושלים / תולדות־הרפואה 

ליכוכיץ ישעיהו, ר״ד 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / פדעי־הטבע, רפואה 

ליכנה אליעזר 

ירושלים / תנועת־העבודה בא״י 

ליכרמאן רוכרט, ר״ד 

ירושלים, מדריך באוניברסיטה העברית / תורת־הסשפס! מדעי־ 
המדינה 

ליסצין סול(שלמה), ד״ר 

ניריורק, פרופסור ב״סיטי קולג"׳/ ספרות גרמנית 

מאהלר רפאל, ר״ד 

ירושלים / הערך: בלבן, מאיד שמואל 

מארבום שמעון, ד״ר 

ירושלים / תולדות־היהודים בארצות המזרח התיכון והבאלקאנים 

מן קלמן יעקב, ר״ד 

ירושלים, מנהל כללי של הסתדרות מדיצינית הדסה / הערך: בית- 
חולים (חלק) 

מנרילוב אדם אכרהם, .י* 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / בלשנות וספרות 
אנגלית 

מנדלסון היינריף, ר״ד 

חל־אביב, מנהל המכון האוניברסיטאי למדעי־הסבע / זואולוגיה 

נוה פנינה, ד״ר (ם. כת שלה) 

ירושלים / ספרויות מערב־אירופיות! אמנות 

נוי דב, ר״ד 

בני־ברק / אנתרופולוגיה ופולקלור 

ניגר שמואל 

ניו־יורק / ספרות יידית 



!7 


רשימת המחברים 


18 


סגל משה צבי, ד״ר 

ירושלים, לשעבר פרופסור באוניברסיטה העברית / פרשנות־המקרא 

0 טמפ לורנם דאדלי, ד״ר 

לונדון, פרופסור באוניברסיטה — ביד,״ם לכלכלה ולמדעי־הםדינה / 
הערך: בורמה, גאוגראפיה 

סימון עקיבא ארנסט, ר״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / תורת החינוך ותולדותיו 

סירמונמה יוסף ברוך, ר״ר 

ירושלים / פילוסופיה של יה״ב! ספרות איטלקית והיסטוריה של 
איטליה 

סלומניצקי ישראל, אגר. 

רחובות, התחנה לחקר־החקלאות / חקלאות 

פאנבר אליאן 

פאריס / ספרות צרפתית חדישה 

פולוצקי ח. יעקב, ר״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית ודקאן הפאקולטה למדעי־ 
הרוח / בלשנות כללית 

פוסטר אידרים ליואלין, ר״ר 

אוכספורד. פרופסור באוניברסיטה / בלשנות קלטית 

פיין יצחק 

באלטימור. אה״ב, מורה בקולג׳ העברי/הערך: היהודים בבאלטימור 

פיינברג נתן, ר״ר 

ירושלים. פרופסור באוניברסיטה העברית/הערך: בלוך, איון 

פיינמאן דניאל א., ר״ר 

ירושלים. מרצה באוניברסיטה העברית / כפרות אנגלית 

פינם שלמה, ר״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / פילוסופיה יהודית ואס¬ 
לאמית ביה״ב 

פינקרפלד יעקב, ארדיכל 

תל־אביב/הערך: בית־כנכת (אדריכלית) 

פלוסר דוד ג., ר״ר 

ירושלים. חבר־מחקר באוניברסיטה העברית / ספרות קלאסית; 
נצרות ביה״ב 

פלסנר מאיר, ר״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / אסלאם 

פראוור יהושע, ר״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / היסטוריה כללית ביה״ב 

פרי(כלאום) הירס, ר״ר 

ירושלים. פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / בלשנות וספרויות 
רומאניות! ספרות גרמנית! תאטרון 

פרל מלכה, ר״ר 

ירושלים / מוסיקה 

פרנם אברהם 

ירושלים / גאולוגיה 

פרנקל אברהם הלוי, ר״ר 

ירושלים. פרופסור באוניברסיטה העברית / מאתמאטיקה! כרו¬ 
נולוגיה 

צובל משה נחום, ר״ר 

ירושלים / ספרות רבנית! ספרות המחשבה היהודית ביה״ב 

צונרק הרכן, ר״ר 

ירושלים, פרופסור / רפיאה 

צ־ריקובר אביגדור, ר״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / היסכוריה עתיקה 

קבנר ריכארד, ר״ר 

ירושלים. פרופסור באוניברסיטה העברית / היסטוריה כללית בתקו¬ 
פה החדשה 


קבקוב יעקב,., 1 .מ . 14 

קליוולאנד, אה״ב / היסטוריה אמריקנית 

קטן משה, . 1,011 . 1.10 

ירושלים / ספרות צרפתית 

קיסטר יעקב מאיר, . 4 .״ 1 

חיפה / אסלאם 

קלוזנר יוסח, ר״ר 

ירושלים, לשעבר פרופסור באוניברסיטה העברית / ספרות עברית 
חדשה! תולדות הבית השני 

קלופה פר., ר״ר 

בריסל, פרופסור באוניברסיטה / הערך: בלגיה, ספרות 

קפלן צבי 

ירושלים / תלמוד ומשפט עברי 

קצבורג נתנאל, . 4 . 14 

ירושלים / תולדות־היהודים בהוננאריה! היסטוריה הונגארית 

קרמל גצל 

חולון / תולדותיהישוב בא״י! העתונות העברית 

רבינוביץ צבי מאיר 

תל־אביב / חסידות 

רוזן חיים, ר״ר 

ירושלים, מדריך באוניברסיטה העברית / בלשנות כללית 

רוזן שבתאי, עו״ד . 8 . 1 .- 1 

ירושלים, היועץ המשפטי של משרד־החוץ / משפט בינלאומי ויחסים 
בינלאומיים 

רוזנבאום אליזבת, ר״ר 

לונדון / אמנות וארדיכלות ביזאנטית 

רונה ברוך, ר״ר 

ירושלים / ספרות הונגארית 

רות בצלאל(טפיל), ר״ר 

אוכספורר, מרצה באוניברסיטה / תולדות־היהודים באיטליה. אנג¬ 
ליה וארצות־השפלה 

ריינר מרדכי, ר״ר 

חיפה, פרופסור בטכניון — המכון הטכנולוגי / טכניקה 

רימר שלמה,(. 600 ) . 80 . 8 

ירושלים / כלכלה 

רמוס־גיל קארלוס, ר״ר 

ירושלים. חבר־הוראה באוניברסיטה העברית / הספדויות הספרדית 
והפורטוגיזית 

שוהטמן ברוך,. 4 . 14 

ירושלים, בית־הססיים הלאומי והאוניברסיטאי / הערך: בלכה 

שטייניץ היינץ, ר״ר 

ירושלים. מרצה באוניברסיטה העברית / זואולוגיה 

שלום גרשום, ר״ר 

ירושלים. פרופסור באוניברסיטה העברית / קבלה 

שלון רחל, אינג׳ 

חיפה, פרופסור בטכניון — המכין הטכנולוגי / טכניקה 

שליט אכרהם, ר״ר 

ירושלים. מרצה באוניברסיטה העברית / היסטוריה עתיקה! חולדות 
הבית השני 

שמעוני יעקב 

ראנגון, ציר ישראל בבידמה / המזרח החדש וא.יה הסודרנית 

שכיר אוטו עמנואל 

ירושלים / פילוסופיה כללית 

שכירא בנימין, ר״ר 

ירושלים, פרופסוריהבר באוניברסיטה העבריה / בייב־ד־ה 

תורן חיים, ■ 4 .!ג 

ירושלים / ספי־וה עבדיה חדישה 



ראשי־תיבות של שמות המחברים 


= יוסף קלוזנר 

י• ק. 

= אדנסם אלכסנדר 

א. א. 

= יעקב קבקוב 

י• קב¬ 

= אלכם ביין 

א. כ. 

= יעקב שמעוני 

י. שמ. 

= אריה אוליצקי 

א. או. 

= יהושע ליבוביץ 

יה. ל. 

= אב״א אחימאיר 

א. אח. 

= יהושע סראוור 

יה. ם. 

=־ אדם אברהם מנדילוב 

א. א. ם. 

= יוסף ברלב 

יו. ב. 

= אלישבע גולדשמידס 

א. ג. 

= יוסף בדויד 

יו. בר. 

= אסתר גרזוךקיווי 

א. ג.־ק. 

= יוסף סל 

יו. ם. 

= אוריאל הד 

א. ה. 

- יצחק מיין 

יצ. ם. 

= אברהט הלוי פרנקל 

א. ה. פ. 

= ישראל בר 

יש. ב. 

= אדמונד זילברנר 

א. ז. 

= לורנס דאדלי ססמם 

ל. ד. ם. 

= אריה טרטקובר 

א. ט. 

= לורד, שולמית ויטנברג־ 

ל. ו. ו. 

= אברהם יעקב בראוור 

א. י. בר. 

זלצברגר 


= ארנסט כהן 

א. כ. 

:== לאה ייץ־כהן 

ל. ו. כ. 

= אידריס ליואלין פוסטר 

א. ל. ם. 

= מערכת 

מ. 

= אברהם מאיר הברמן 

א. מ. ה. 

= משה אבנימלר 

מ. א. 

= אדמונד מאיר ירושלם 

א. פ. י. 

= מיכאל אבי־יונד, 

פ. א.־י. 

= אנדז׳יי וינצנץ 

אג. ו. 

= משה אלטבאואר 

מ. אל. 

= אוטו עמנואל שסיר 

א. ע. ש. 

= משה בראוור 

ם. בר. 

= אברהם פרנס 

א. פד. 

= מאיר הלל בן שמאי 

מ. ה. ב. 

= אביגדור צ׳ריקובר 

א. צ׳. 

= מיכאל זהרי 

ם. ז. 

= אליזבח רוזנבאום 

א. ר. 

= מלבה סרגן 

מ. 0 . 

י = אברהם שליט 

א. ש. 

= משה ימר 

ם. י. 

= בנימין אקצין 

ב. א. 

= מאבסימיליאן כהן 

מ. כ. 

= בצלאל (ססיל) רות 

ב. ר. 

= משה נחום צובל 

פ. נ. צ. 

= כרוך שוחטמן 

כ. ש. 

= מאיר סלסנר 

מ. פ. 

= בנימץ שפירא 

כ. שם. 

= משה צבי סגל 

ם. צ. ם. 

= נרליהו אלקושי 

ג. א. 

= משה קסן 

ם. ק. 

= ג. א. הארווי 

ג. א. ה. 

= מלכה פרל 

מל. ם. 

= נבירול גולדרינג 

ג. ג. 

= נחמן אביגד 

נ. א. 

= חוסה גוססאבו גואררו 

ג/ ג. ג. 

= נתן מיכאל גלבר 

נ. ם. ג. 

= נדעון ויסנברג 

ג. וי. 

= נתנאל לורך 

נ. ל. 

= נד סדסקי 

ג. ם. 

= נתנאל קצבורג 

נ. ק. 

= נליה ירדני־אגמון 

ג. י. א. 

= נתן סיינברג 

נת. ם. 

= נרסה ליבוביץ 

ג. ל. 

= סוסיה ואריה 

ם. ו. 

= ניודא לוטן 

ג. לו. 

= סול (שלמה) ליפצין 

ס. ל. 

= נ׳ק ם. טרוור 

ג׳. ס. ם. 

= עלי אשתור 

ע. א. 

־־ נצל קרסל 

ג• ין. 

= עמנואל בן דור 

ע. ב. 

= נרשום שלום 

ג. ש. 

= עקיבא ארנסס סימון 

ע. א. ם. 

= דניאל א. סיינמאן 

ד. א. ם. 

= עדית יאפו־הופמאן 

ע. י.־ה. 

= דניאל ג׳ורג׳ אדווארד הול 

ד. ג׳. א. ה. 

= ס. י. בילסקוב־יאנסן 

ס. י. ב. 

= דב נוי 

ד. נ. 

= פפיטה האזרחי 

ס. ה. 

= דוד ג. סלוסר 

ד. ע. 

= פאנאיוסיס י. זפ 1 ם 

ס. י. ז. 

= דוד שמואל לוינגר 

ד. ש. ל. 

= פנינה נוח (בת שלה) 

פ. נ. 

= הנרי אוואנם 

ה. א. 

= פסר עמנואל גרדנויץ 

פ ע. ג. 

= היינריד סנדלסון 

ה. מ. 

= סר. קלוסד, 

סר. קל. 

= הרמאן צונדק 

ה. צ. 

= צבי אבנרי (ליכסנשטיין) 

צ. א. 

= היינץ שמיינת 

ה. ש. 

= צבי קפלן 

גי ק• 

= הלה פה 

הל. ם. 

= קונטסאנסין אתאנאסיום 

ק. א. ט. 

= זאב ארנסם 

ז. א. 

סריפאנים 


= חיים אורמיאן 

ח. א. 

= קלמן יעקב מן 

ק. י. ם. 

= חסצי־בה איל־גלעדי 

ח. א. ג. 

= קארלוס רמוס־ניל 

ק. ר. ג. 

= חיים חנגי 

ח. ח. 

= רוברס ליברמאן 

ר. לי. 

= ח. יעקב סולוצקי 

ח. י. ס. 

= רפאל מאהלר 

ר. ם. 

= חירם פרי 

ח. פ. 

= ריכארד קבנר 

י• ק¬ 

= חיים קארל בלום 

ח. ק. ב. 

= רחל שלון 

ר. ש. 

= חיים רוזן 

ח. ר. 

= שפחה אסף 

ש. א. 

= יוסף אליהו הלד 

י. א. ה. 

= שמעון אסל באום 

ש. אס. 

= יהודה אריה (ז׳ורז׳) וידה 

י. א. ו. 

= שמעון בודנהיימר 

ש. ב. 

= יעקב בן־תור 

י. ב. 

= שלו גנוסר 

ש. ג. 

= יוסף ברוד סירמונטה 

י. ב. ם. 

= שמואל הוגו ברגמן 

ש. ה. ב. 

= יהושע גוטמן 

י. ג. 

= שלמה זלמן חשין 

ש. ז. ח. 

= יואל זוסמאן 

י. זו. 

= שמואל ייבין 

ש. י. 

= יגאל ירין 

י י 

=־ שפחה כ״ץ 

ש. ב. 

= יעקב כ״ץ 

י. כ. 

= שמעון פארכום 

ש. ם. 

= ישעיהו ליבוביץ 

י. ל. 

= שמואל ניגר 

ש. נ. 

= יהושע מאיר נרינץ 

י. פ. ג. 

= שלפה סינס 

ש. פ. 

= יעקב מאיר קיסטר 

י. ם. ק. 

= שבתאי רוזן 

ש. רו. 

= ישראל סלומניצקי 

י. ם. 

= שלמה רימר 

ש. רי. 

= יעקב סינקרפלד 

י. סי. 



ראשי־תיבות וקיצורים 


א״ב = אלף בית 
אב״ד = אב בית־דין 
אדמו״ר = אדוננו, מורנו ורבנו 
אדר״נ =־ אבות דרבי נתן 
אד.״ב = ארצות־הברית 
אה״ע או אהע״ז = אבן העזר 
או״ח = אורח חיים 
או״מ או או״ם = אומות מאוחדות 
אח״ב = אחר״כך 
איס׳ = איטלקית 
איכ״ר = איכה רבתי 
אנג׳ או אנגל' = אנגלית 
אע״ם = אף־על־פי 
אעפ״ב = אף־על־פי־כן 
אר״י = (ד,)אלהי ר׳ יצחק (לוריא) 

אשכנזי ר׳ יצחק 

ארמ׳ = ארמית 
ב׳ = בבלי 
ב״ב = בבא בתרא 
ב״ח ־־ בית חדש 
ביה״ד = בית־הדין 
ביהכ״נ = בית־הכנסת 
ביהמ״ד = בית־המדרש 
בכור' = בבורות, בכורים 
בנ״מ = בכל מקום 
ב״מ = בבא מציעא 
בסד׳ או במ ׳ = במדבר 
במד״ר או במ״ר = במדבר רבה 
בס״ה = בסך הכל 
בעה״ח = בעלי־החיים 
בעש״ט = בעל שם טוב 
ב״ק =־ בבא קסא 
ב״ר = בראשית רבה 
ברא׳ או בר' = בראשית 
ברב׳ = ברכות 
ג' = גראם 
גיט׳ = גיטין 
ג״ב = גם כן 
גרס׳ = גרמנית 
דב׳ = דברים 

דה״א או דהי״א = דברי הימים א׳ 
דה״ב או דהי״ב = דברי הימים ב׳ 
דו״ח = דץ והשבון 
דג' = דניאל 
די״י = דברי ימי ישראל 
ה״א ־ ד,' אלפים; הלכה א¬ 
הד = הושע 
הונג׳ = הונגארית 
הוצ׳ = הוצאה, הוצאת 
הל׳ = הלכה. הלכות 
הנד = הנזכר 
הנ״ל = הנזכר למעלה 
הקב״ה = הקדוש ברוך הוא 
וגו׳ ־ וגומר 
ויק׳ = ויקרא 
ויק״ר ־ ויקרא רבה 
וכד׳ = וכדומה 
וכיו״ב = וכיוצא בזה 
ז״א או ז. א. = ואת אוסרת 
ז״ל = זכרונו לברכה 
ח״א = חלק א׳ 
ח״כ --= חלק ב׳, וכיו״ב 


חב״ד = חכמה, בינה, דעת 
חו״ל = חוץ לארץ 
חול׳ = חולין 
חו״מ = חושן משפט 
חז״ל = חכמינו זכרונם לברכה 
חיד״א = חיים יוסף דוד אזולאי 
ח״ן = חכמה נסתרה 
חשמ״א = חשמונאים א׳ 
חשמ״ב = חשמונאים ב' 
יבם׳ = יבמות 
יה״ב = ימי הביניים 
יהד = יהושע 
יריד = יורה דעה 
יוו׳ = יוונית 
יו״ט = יום טוב 
יו״ר = יושב ראש 
יחזק׳ = יחזקאל 
ילק״ש = ילקוט שמעוני 
יצ״ו = ישמרהו צורו וגואלו 
ירוש׳ או יר׳ = ירושלמי 
ירמ׳ = ירמיהו 
יש׳ ־ישעיהו 

יש״ר = יצחק שמואל רג׳ו 

או יוסף שלמה רופא (מקאנדיאה) 

ית״ש = יתברך שמו 
כה״י או כ״י = כתב־היד 
כה״ע = כתב־העת 
כה״ק = כתבי־הקודש 
כיו״ב = כיוצא בזה 
כי״ח = כל ישראל חברים 
כנ״ל = כנזכר למעלה 
כ״ס = כמה מקומות 
כת׳ ־ כתובות 
כת״י = כתבי־יד 
לאס׳ = לאסינית 
לסה׳־נ = לספירת הנוצרים 
לפסה״ג = לפני ספירת הנוצרים 
מ׳ = מסר 
מה״ר = מורנו הרב 
סהר״ל = מורנו הרב ד׳ ליווא (מפראג) 
מו״מ = משא ומתן 
מו״נ = סודה נבוכים 
מו״ק = מועד קטן 
מי׳ = מיכה 
מל״א = מלכים א׳ 
מל״ב = מלכים ב' 
סלח' = מלחמות 
מ״ס = מילימטר 

מס״ע, ס״ע, מע״ק = מטר מעוקב 
מנח׳ = מנחות 
סס' או מס. = מספר 
מס׳ = מסכת 
מס״ב = ססילת־ברזל 
ססה״ב = ססילת־הברזל 
ס״ץ או מו״ץ = מורה צדק 
מ״ר = מטר מרובע 
משג׳ = משניות 
נדר , = נדרים 
נו׳ =־ נולד 
נחמ׳ = נחמיה 
ס׳ = ספר 


סם. = סנט 
סי׳ = סימן 
ס׳׳מ = סנטימטר 
סמ״ג = ספר מצוות גדול 
סמ״ק = סנטימטר מעוקב 
סמ״ר = סנטימטר מרובע 
סנה׳ = סנהדרין 
ספר׳ = ספרדית 
ס״ת = ספר תורה 
ע׳ וגם עי׳ = עיין 
ע״א, ע״ב = עמוד א׳, עמוד ב' 
עבה״י = עבר הירדן 
ע״ד = על דבר 
עוב׳ = עובדיה 
ע״ז = עבודה זדה 
ע״י = על יד, על ידי 
עי״ז = על ידי זה 
עיר׳ = עירובין 
ע״כ ־ על כן 

עכו״ם = עובדי כוכבים ומזלות 
עכ״ם = על כל פנים 
עמ׳ = עמוד. עמודים 
ע״נ = על נהר 
ע״ע = עיין ערך, עיין ערכים 
ע״ס או עפ״י = על פי 
עפ״ר = על פי רוב 
ערב־ = ערבית 
ע״ש = על שם 
פדר״א = פרקי דרבי אליעזר 
פי׳ = פירוש 
פס׳ = פסחים 

פסיקתא דר״כ = פסיקתא דרב כהנא 
פסי״ר = פסיקתא רבתי 
פפד״ם = פראנקפורט דמיין 
צ״ל = צריך להיות 
צרפי = צרפתית 
ק״ג = קילוגראם 
קדמ׳ = קדמוניות 
קה״ד = קוהלת רבה 
קיז״ = קידושין 
ק ״ם = קילומטר 
קמ״ר = קילומטר מרובע 
ר׳ = ראה! רבי, רב, ראש 
ראב״ד = ר׳ אברהם בן דוד 
דאב״ד = ר־ אברהם בן דאוד 
ראב״ח = ר׳ אברהם בר חייא 
ראב״ע = ר׳ אברהם אבן עזרא 
רא״מ = ר׳ אליהו מזרחי, ר' אליעזר 

מגרמיזא, ר׳ אליעזר ממיץ 
רא״ש = רבנו אשר בן יחיאל 
רדב״ז = ר׳ דוד בן זמרא 
דד״ק = ר׳ דוד קמחי 
ר״ה או רה״ש = ראש־השנה 
ר״י = ר׳ יהודה, ראש ישיבה 
ריב״ז = ר׳ יוחנן בן זכאי 
דיב״ש = ר׳ ישראל בעל שם 
רי״ף = ר׳ יצחק אלפסי 
רלב״ג = ר׳ לוי בן גרשום 
רס״א = ר׳ משה איסרלש 
רמב״ם = רבנו משה בן מימון 
רמב״ן = ר׳ משה בן נחמן 
רמב״ע = ר׳ משה אבן עזרא 


דאעוי־תיבות וקיצורים [המעיל] 


שם , ־ 

ש׳ = שנה, שנת 

רסח״ל = ר׳ משה חיים לוצאטו 

שמ״א 

שד״ל = שמואל דוד לוצאטו 

רנ״ק = ר׳ נחמן קרוכמאל 

שמ״ב 

שה״ש = שיר השירים 

רס״ג = ר׳ סעדיה גאון 

שמו״ו 

שהש״ר = שיר השירים רבה 

רשב״א = ר׳ שלמה בן אדרת 

ש״ס 

שו׳ או שום׳ = שופטים 

רשב״ג ~ ר ׳ שלמה אבן גבירול 

תהל׳ 

שו״ס = שפייאר. ורמייוא, מגנצא 

רשב״ם = ר׳ שמואל בן מאיר 

ת״ח ־ 

שו״ע גם ש״ע = שולחן ערוך 

רשב״ץ = ר׳ שמעון בן צמח (דוראן) 

תנ״ך 

שו״ת = שאלות ותשובות 

רש״י = רבנו שלמה יצחקי 

חשב" 

שי״ר = שלמה יהודה רפאפורט 

ר״ת = ראשי תיבות! רבנו תם 


־ שמות 

או שיא = שמואל א׳ 
או ש״ב = שמואל ב׳ 
= שמות רבה 
= ששה סדרים 
= תהלים 
= תלמיד חכם 
= תורה, נביאים, כתובים 
ץ = תשובות ר׳ שמעון בן צמח(דוראן) 




ג׳ ו ר ג׳ ו. בלוז: במעלה ה ה א ד ס ו ן 
הסוזיאון הססדופוייטאני. ניו־יורק 


האנציקלופדיה העברית 





נית־^כרות •הודי י׳ט: נבאוואריד. (בקדילת בבה 1 פ!) 


ך^ 1 ךיה( 13 ז 3 ע 83 ; בגרם׳ תז€ץ 63 ), מדינה ( 3011 ^ 1 ) בדרום־ 
** מזרחה של הרפובליקה הפדראטיווית של גרמניה 
המערבית. שטחה 70,238 קמ״ר ומספר תושביה 9,126,000 
( 1950 ). גבולותיה: בדרום ובדרום־המזרח — אוסטריה; במז¬ 
רח — צ׳כוסלובאקיה! בצפון — חבלי סאבסוניה ותורינגיה 
של גרמניה המזרחית; בצפוךהמערב — מדינת־הסן שבגר¬ 
מניה המערבית; במערב — מדינת בדן־וירטמברג של גרמניה 
המערבית. רוב גבולותיה של ב׳ הם טבעיים. מחמת גבולות 
אלה, וכן משום גודל־שטחה, הרכב־אוכלוסיה ומסורת־עברה, 
ב׳ היא יחידה נפרדת ומובחנת יותר מכל מדינה אחרת 
שבפדראציה הגרמנית, 

המבנה. בתחומה של ב׳ נכללת כמעט כל הרצועה הצרה, 
שיש לגרמניה בהרי האלפים (ע״ע). רצועה זו היא בטורים 
הצפוניים של האלפים המזרחיים (הכוללים את האלפים 
הזאלצבורגיים. הבאוואריים והאלגאויים) ובהם שיא ההרים 
שבב׳ ובגרמניה כולה — צוגשפיצה — המתרומם על גבול- 
הדרום (כ 90 ק״מ דרומית־מערבית למינכן, בירת־ב׳) לגובה 
של 2,964 מ׳. מרגלי האלפים עד הדאנובה, החוצה את ב׳ 
ממערב למזרח, שופעת צפונה רמת־ההדום של האלפים 
([ז 1311 ז 0 ד 1 זשק 1 \/) ג שרחבה המאכסימאלי הוא כ 135 ק״מ 
(בקרהצהריים של רגנסבורג) וגבהה הממוצע כ 500 מ׳. 
האלפים שבב׳ הם כולם בתוך האיזור הגיתי הצפוני! רמת־ 
ההדום בנויה שכבות־משקע שלישוניות מאוחרות (אבךחול 
רכה [מולאסה] וקו׳גגלומראטים). בשני השלישים הצפוניים 
של הרמה — שטח־המעבר לתחוכדההתפשמות הקיצוני של 
הקרחונים האלפיניים — סמוכות השכבות השלישו׳ניות לשטח 
העליון, חוץ מבעמקי הנהרות והנחלים, שבהם מכוסות שכ¬ 
בות אלו במשקעים רביעונים של נהרות וימות! בשליש 
הדרומי שלרגלי ההרים נמצאים משקעי־קרחונים בעומק 
מרובה. רצועת־ההרים המקבלת לגבול הצ׳כי (רחבה הממו¬ 
צע : כ 60 ק״מ) שייכת לשיטה הסידטית (ע״ע צ׳כוסלובקיה) 
והיא בנויה מאבני־יסוד פאלאוזואיות. ברובן גנייס ובמיעוטן 


גרניט. מרגנסבורג עד שפך האין לדאנובה, הדאנובה היא 
גבולו של איזור סודטי זה, שחלקו המערבי נקרא היער 
הבאווארי (נ> 31 /י\ ״! 1501 •!■< 63 ) וחלקו המזרחי— היער הבו¬ 
המי (גובה שיאיו בב׳, הנמצאים בתחום המקורות של נהר- 
רגן, הוא למעלה מ 1450 מ׳). מצפון ליער הבאווארי משתרע 
היער הפפאלצי (יער־הפלטינט), הנמוך ממנו, ואחריו — עד 
גליל מקורותיו של נהר מיין— הר פיכטל, ששיאו —שני- 
ברג — מתרומם לגובה של 1,051 מ׳. מצפון לדאנובה — 
במערב עד רגנסבורג ובצפון עד המיין — משתרעים הרי 
היורה השוואבית (בדרום־המערב) והפראנקית (בצפון־המז־ 
רח), הנמנים על הרי גרמניה התיכונה. הרי־היורה אינם 
מתרוממים אלא בשיאים מועטים עד למעלה מ 600 מ׳, 
חלקיהם הדרומי והמזרחי, הבנויים גיר מתור היורה, גבוהים 
מחלקם התיכון, הבנוי אבני־חול מגוננות חלריות מת(ר 
הטריאס (קויפר), ומחלקם הצפוני, הבנוי גיר־שבלולים 
(מושלקאלק). בפינה הצפונית־המערבית של ב׳ נמצאים הרי 
הרינוס, הבנויים משכבות־געש שלישוניות. שיאם בב׳ מגיע 
לגובה של 928 מ׳. 

המים. רובה של ב׳ הוא בגליל־המים של הדנובה (ע״ע), 
חלק גדול ממנה הוא בגליל הרינוס (באמצעות פלגו הגדול 
המיין), ורק שטחים קטנים של ב׳ בצפון־המערב ובצפון־ 
המזרח שייכים לגלילות הוזר והאלבה. הדאנובה והמיין 

ד:• /• ;• 

מחוברים זו לזה ע״י תעלת־לודוויג, שמקשרת את האלטמיל, 
פלגה של הדאנובה, עם הרגניץ, פלגו של המיין, ועוברת 
דרך נירנברג, העיר השניה בגדלה בב׳. בדרומה של ב׳. 
בתחום הקרחון הקדום, נמצאות ימות קטנות אחדות! ימת־ 
קים (ומ 16 < 0 ; 80 קמ״ר) במזרח וימת־וירם (חזז"^) במרכז 
הן הגדולות שבימות אלו. 

ה אקלים. ב׳, הגבוהה בארצות גרמניה, היא בממוצע 
הקרה שבהן. בעמקים של הדאנובה והמיין הטמפראטורה 
השנתית הממוצעת היא בין ״ 8 ל ־ 9 , ועם ריבוי־הגובה היא 
פוחתת והולכת. באלפים שבב׳ החורף ארוך וקשה. הכמות 




27 


בוריה 


28 



ארסוז נייעיואנשטיין ננאוואריר וועילית 


השנתית של המשקעים, היורדים בעיקר בקיץ, בעמקים 
שבמזרח היא כ 600 מ״מ ובהרים — יותר מ 2,000 מ״מ. 

ה אוב ל ו ס י ה. הצפיפות של האו׳בלוסיה היתה ב 1950 
כ 130 נפש לקמ״ר. היא מועטת ביותר באלפים וברמת־ההדום 
שלהם, היא בינונית בעמקי הדאנובה והמיין ומרובה ביותר 
במינכן ובסביבתה ובמחוזות־התעשיה שמסביב לנירנברג, 
אוגסבורג, וירצבורג ורגנסבורג. כ 72% מאוכלוסי־ב׳ הם 
קאתולים! השאר כמעט כולם פרוטסטאנטים לותרנים. 
הקאתולים מרוכזים במחצה הדרומית־המזרחית של המדינה 
ובעמק המיין; הפרוטסטאנטים — במרכז ובמערב. תושבי-ב׳ 
נמנים ברובם הגדול על השבטים והניבים הגרמניים הדרו¬ 
מיים (הבאווארים וקרוביהם הפפאלצים העליים במזרח 
והשוואבים במערב — כלומר, ממערב לנהר לך), ובמיעוטם 
על הפראנקים המזרחיים. הבאווארים הם כמעט כולם קאתו־ 
לים, הפפאלציים העיליים דם ברובם קאתולים, השוואבים 
והפראנקים הם ברובם סרוטסטאנטים. 

החלוקה האדמיניסטראטיווית. ב׳ מתחלקת 
ל 7 מחוזות־שלטון, שבעיקרם הם גם מחוזות היסטוריים 
ואתנוגראסיים. מאלה נמצאים במזרח: ב׳ העילית, ב׳ התח¬ 
תית, פפאלץ העילית (הפאלאטינאט העילי) ופראנקוניה 
העילית; במערב: שוואביה, פראנקוניה התיכונה והתחתית. 

הכלכלה. ב׳ היא ארץ חקלאית ותעשיינית. כ 35% 
מאדמתה מעובדים, כ 22.5% משמשים למרעה וכ 32.5% 
מכוסים יער. את רובו של השטח המעובד תופסים הדגנים 
(שיפון, חיטה, שעורה ושיבולת־שועל), אך בכמות היבול 
עולה על כולם יחד תפוח־האדמה. הכישות, שבדומה לשעורה 
היא דרושה לתעשיית־השכר, תופסת רק שטח קטן, אבל 
חשיבותה לכלכלה של ב׳ היא מרובה. החקלאות, היער 


וגידול־המקנה מעסיקים 30.6% מן העובדים ( 1950 ). ב 1951 
היו בב׳ (בעיקר בהרים ובהדום) 343 מיליון גולגלות־ 
בקר. ב׳ אינה עשירה במכרות. ב 1950 הופקו בה 3.21 מיליון 
טונות של פחם חום, כחצי מיליון טונות של בצר ברזל, 

כ 60.5 אלף טונות של מלח ו 182 אלף טונות של קאולין. 
המכרות מעסיקים כ 16.000 פועלים, בעוד שהתעשיה מעסקת 
כ 738,000 עובדים ב 21,200 מפעלים. ענפי־התעשיה החשובים 
ביותר הם: מכונות, ובכללם קטרים וקרונות־רכבת, טכסטיל 
של כותנה וצמר, נייר ומכשירי־כתיבה, רהיטים, בירה וסוכר. 
ב 1950 ייצרה ב׳ 6,634 מיליון קילובאט חשמל, 75% מהם 
בכוח־המים. — ארכן של מסה״ב שבב׳ 8,550 ק״מ ( 1937 ) 
וארכם של הכבישים כ 26,500 ק״מ. מסה״ב הראשונה ביבשת 
אירופה נבנתה ב 1835 בין נירנברג ושכנתה סירת (פיורדה). 

א. י. בר. 

היסטוריה. 1 . ב׳ בימי־קדם וביה״ב המוקדמים 
(עד 1180 )■ התושבים הראשונים הידועים של ב׳ היו קלטים. 
אחד משבטיהם היו הוינדליקים שישבו בב׳ 

הדרומית־מערבית של היום. בשנת 15 לפסה״נ כבשו הרו¬ 
מים את הארץ ואירגנו בה את הפרובינציות רטןה (ע״ע) 
ונוריקום (ע״ע). אחר התפוררותה של האימפריה הרומית 
המערבית חדר השבט הגרמני של הבאיובארים ( 1 זב׳\ 11 ( 83 ) 
לב׳ (ב 500 לערך). הבאיובארים באו מבוהמיה. ארצם של 
הבויים (; 801 ), ומכאן שמם ושמה של הארץ: ב׳ או בגרמנית 
בייארן(תז 6 ץ 83 ). 

הבאיובארים התפשטו מערבה עד נהר לך, ששימש גבול 
בינם ובין האלמנים (ע״ע) או השובים. בדרום חדרו אל גאיות 
האלפים (טירול של היום) ובמזרח — לאוסטריה של זמננו, 
ובמשך המאות ה 7 וה 8 דחקו את רגליהם של הסלאווים 
משטחים אלה. מ 560 בערך שלטה בב׳ משפחת האגילולפינגים 
(ז£§ת 11 0 1£1 ^), שהיו כפופים למלכיהם של הפרנקים (ע״ע). 
במאה ה 7 התחילה הנצרות חודרת לב׳, הוקמו ההגמונויות 
של זאלצבורג, פאסאו ( 355311 ?), רגנסבורג, פרייזינג(־!״? 
5108 ) ואייכשטט 0 ! 3 ! £1611$ ) ונוסדו מנזרים מרובים. התלות 
בממלכת הפראנקים התרופפה במרוצת הזמן, אך הוחזרה 
לישנה ע״י קרולוס הגדול, שהדיח ב 788 את הדוכס טאסילו 
( 10 ; 735$ ן משלטונו בב׳ וסיפח את הארץ לממלכתו. 

אחר חלוקתה של האימפריה הפראנקית ( 843 ) שימשה 
ב׳ כגרעין לממלכתם של לודוויג מלך־גרמניה ויורשיו. בסוף 
המאה ה 9 התחילו המאדיארים בהתקפותיהם על ארצות־ 
גרמניה — התקפות, שהיו מלווות בהרס וחורבן. את ההגנה 
בפניהם ניהל הרוזן הבאווארי לואיטפולד ( 018 ק} 1.111 ), 
שליטה של קרינתיה (ע״ע), שב 907 נפל בקרב עם המאדיא־ 
דים. בנו, ארנולף ( 907 — 937 ), הדף את המתקיפים, נעשה 
הדוכס של באוואריה והיה בפועל בלתי־תלוי במלכי־גרמניה. 

מצב זה שונה מיסודו ע״י הקיסר אוטו הגדול, שב 947 
מסר את ב׳ לאחיו היינריך (מת 955 ) וב 952 סיפח אליה את 
חבלי־הגבול הדרומיים של ורונה, פריאולי ( 11111 ■!?) ואוס¬ 
טריה. בנו של היינריך, שאף הוא נקרא היינריך ( 955 — 995 ) 
ושההיסטוריונים של המאה ה 16 כינו אותו בשם "איש־המד־ 
נים' 2301460 •! 86 . 9 ), התקומם לבן־דודו, הקיסר אוטו ח, 
ולפיכך הודח ע״י זה האחרון משלטונו. חלקה המערבי של ב׳ 
נקבע אז (ב 976 ) כיחידת־שלטון בפגי עצמה בשם הספר 
המזרחי ( 4 !ז 3 מז 051 , ע״ע אוסטריה, עמ ׳ 965 ), בעוד שקריג־ 
תיה, ורונה ופריאולי אורגנו כדוכסות מיוחדת. 





29 


בוריד: 


30 



העיירה בורנוזאוח ע״נ זא 5 צאד בנאמאריה 


אחר מותו של אוטו 11 חזרו ב׳ וקאריגתיה לרשותו של 
היינריך. בנו היה הקיסר הגרמני היינריך 11 , שיורשו, הקיסר 
קונראד 11 , מסר ב 1027 את ב׳ לבנו, הקיסר לעתיד לבוא, 
היינריך ווו. ב 1061 העניקה אלמנתו של זה האחרון את הארץ 
לאציל הסאפסוגי אוטו מנורדהיים, אך ב 1070 כבר ניטלה 
הדוכסות מידיו של זה ונמסרה לחתנו ולף 1 , בגו של אצו 
לבית אסטה (ע״ע). נכדו של ולף זה, הדוכס היינריך 
ה״גאה"' ( 1126 — 1139 ), קיפח את דוכסותו במלחמתו בקיסר 
השטאופי קונראד ווו, שמסר את ב׳ לבבגברגים (ע״ע) 
האוסטריים, והללו שלטו בה מ 1139 עד 1156 . ב 1156 החזיר 
הקיסר סרידריך 1 את ב׳ להיינריך ה״אריה", בגו של היינריך 
ה״גאוד, אך קרע מעליה את אוסטריה (ע״ע, ע׳ 965 ). לאחר 
שגירש הקיסר את היינריך ה״אריה" מב׳, עבדה הארץ 
לשלטונו של הרוזן אוטו לבית ויטלסבך (ע״ע), שצאצאיו 
משלו בב׳ עד 1918 . 

2 . תקופת החלוקות( 1180 — 1508 ). אוטו( 1180 — 1183 ) 
הוריש את ארצו לבנו, לודוויג 1 ( 1183 — 1231 ), שב 1214 
רכש את הפאלאטינאט שעל־יד הרינוס. אחר מותו של בנו, 
אוטו 11 ( 1231 — 1255 ), חולקה ב׳ בין בניו: לודוויג 11 
( 1253 — 1294 ) קיבל את הסאלאטינאט עם התואר "נסיד 
בוחר" ואת חלקה הדרומי־מערבי של ב׳ עם עיר־הבירה 
מינכן(שטח, שנקרא אח״ב ב׳ העילית, מזש^ז^ס), ואילו 
היינריך ( 1255 — 1290 ) נשתלט על החלק הצפוני־מזרחי 
(ב׳ התחתית, מז 6 ץב( 1 ז 636 !ןי 1 ). לודוויג 1¥ , הדוכס של ב׳ 
העילית ( 1302 — 1347 , מ 1314 מלך־גרמניה), איחד את כל 
ב׳ תחת ידיו ( 1340 ), לאחר שמסר ב 1329 את הסאלאטינאט 
שעל־יד הרינוס ואת הפאלאטינאט העילי(השטח שעל־יד נהר 
נב! ע״ע בדן, המפה) לענף אחר של בית ויטלסבך. לודוויג 
השיג בשביל ביתו גם את בראנדנבורג, הולאנד וטירול, אך 
ארצות אלו עברו עד מהרה לרשותם של אדונים אחדים. אחר 
מותו של לודוויג נתחלקה ב׳ שוב, ובמאה ה 15 היו קיימות 
בתחומה ארבע דוכסויות, שערי־הבירה שלהן היו מינכן, 


לנדסהוט, שטראובינג ואינגולשטט (ע״ע). בעליהן של דוב* 
סויות אלו נלחמו תכופות זה בזה. מתוך כך נתמעטה השפע¬ 
תם של הדוכסים ועלה כוחם של המעמדות (כמרים גבוהים, 
אצילים,ערים). אלברכט ווו,ה״אדוק",הדוכסשלבאוואריה־ 
מינכן (נולד 1401 , שלט 1438 — 1460 ) הסתכסך עם אביו, 
הדוכס ארנסט(מת 1438 ), כשנשא ב 1432 את אגנם ברנאואר, 
בתו היפה של אחד מאזרחי אוגסבורג, ואביו הטביע אותה 
בדאנובה בשנת 1435 . את הכינוי ה״אדוק" קיבל משום 
התיקונים, שהנהיג במנזרים. בנו, אלברכט זיו, "החכם"(נולד 
1447 , משל 1460 — 1508 ), השתלט אחר קרבות ממושכים על 
כל ב׳, הנהיג ב 1508 את ירושת הבכור ("פרימוגניטורה") 
וע״י כך שם קץ לחלוקות. הוא ויורשיו צימצמו את השפעתם 
של המעמדות ושלטו בעזרת פקידים, מקבלי משכירת קבועה. 
מאותו זמן ואילך היו דוכסי-ב׳ הנסיכים הכבירים ביותר 
בגרמניה. 

3 . תקופת הרפורמאציה והאבסולוטיזם 
( 1508 — 1806 ). בנו ויורשו של אלברכט זיו, וילהלם זיו 
( 1508 — 1550 ), הזמין ב 1547 את הישועים לארצו ומאז היו 
דוכסי־ב׳ המנהיגים של המחנה הקאתולי בגרמניה. אלברכט זו 
( 1550 — 1579 ! ע״ע) השמיד בב׳ את הפרוטסטאנטיות ומתוך 
כך השמיט את הקרקע מתחת רגליהם של האצילים. באותו 
זמן עצמו הכין את העלאת אחיו הצעיר ארגסט לדרגת 
ארכיהגמון ונסיך בוחר של קלן (ע״ע), ונסיכות חשובה זו 
נשארה במשך שנים הרבה ( 1583 — 1761 ) בידיהם של בני 
בית־ויטלסבך. 

בנו של אלברכט, וילהלם ¥ ( 1579 — 1597 , מת 1626 ), 
המשיך במדיניות של אביו, היה כפוף להשפעתם של הישו¬ 
עים ובשנת 1598 נכנם למנזר. בנו, מאכסימיליאן 
(נולד 1573 , משל 1597 — 1651 ), אף הוא חניך של הישועים, 
היה מן השליטים החשובים ביותר בתקופתו. במשך עשר 
השנים הראשונות של שלטונו הסדיר את הענינים הכספיים 
של מדינתו, אירגן פקידות נאמנת וצבא דרוך לקרב. ב 1609 



31 


בורייה 


32 


ייסד את ברית הנסיכים הקאתיליים (״ליגה״) ובמלחמת 30 
השנה רכש לו את הפאלאטינאט של הרינוס עם התואר של 
נסין־־בוחר, וכן את הפאלאטינאט העילי (ראה למעלה). 
בהמשך המלחמה התנגד בהצלחה לשאיפתו של הקיסר 
פרדינאנד 11 להרחבת זכויותיו בתוך האימפריה הגרמנית 
ומ 1629 התקרב לצרפת (ע״ע גרמניה, היסטוריה). ארצו 
סבלה קשות מן החורבן, שנגרם לה ע״י המלחמה. שלום- 
וסטפאליה ( 1648 ) השאיר למאכסימיליאן את התואר של 
נסיך־בוחר ואת הפאלאטינאס העילי. 

בנו, פרדינאנד מריה (נולד 1636 , שלט 1651 — 1679 ), 
השתדל לתקן את נזקי המלחמה ולקדם את החקלאות והמלא¬ 
כה. ב 1669 כינס את המעמדות, שאסיפותיהם הופסקו ב 1612 . 
בגו, מאכסימיליאן עמנואל (נולד 1662 , שלט 1679 — 1726 ), 
התערב שוב במדיניות הגבוהה. היה מצביא בעל כשרון 
וביחד עם אוסטריה (ע״ע, ע׳ 985/6 ) נלחם בהצלחה בתורכים 
( 1683 — 1688 ). ב 1685 נשא את מריה אנטוניה, בתו של הקיסר 

לאופולה וב 1691 נעשה הנציב של ארצות־השפלה מטעם 

•.* ־ 1 

ספרד. אך בראשיתה של מלחמת הירושה הספרדית (ע״ע 
אירופה, עם׳ 155 ) הכריז, בניגוד לרצון־עמו, מלחמה על בית- 
האבסבורג וב 1704 גורש מארצו, שנכבשה ע״י הצבא האום־ 
טרי־האנגלי ( 1704 ). שלום־באדן ( 1714 ) החזיר את ב׳ לידיו. 
בנו, קרל אלברכט (נולד 1697 , שלט 1726 — 1745 ), תבע 
לעצמו ב 1740 את ירושתו של הקיסר קארל ¥1 (ע״ע אוסט¬ 
ריה׳ ע׳ 986 ), נבחר ב 1742 לקיסר־גרמניה, אך באותה שנה 
עצמה גורש מב׳ ע״י הצבא האוסטרי. בנו, מכסימילין ווו 
יוסף (נר 1727 , שלט 1745/77 ), שם ב 1745 קץ למלחמה 
באוסטריה, נקט, לפי עקרונות־ההשכלה, מדיניות של שלום 
וחיסכון והגדיל את עושר־ארצו. עם מותו נכרת הענף הבא- 
וואדי של הוויטלסבאכים ויורשו היה קארל תאודור, בן 
שושלת המושלים של פלטינט־זולצבך (ע״ע בדן, המפה). לזה 
האחרון הציע הקיסר יוסף 11 , שביקש לספח את ב׳ לאוסטריה 
השכנה, את ארצות־השפלה תמורת ב׳, אך לחליפים אלה 
התנגד פרידריך 11 , מלר־פרוסיה, שחשש לגידול כוחם של 
יריביו האוסטריים. קארל תאודור ( 1777 — 1799 ) לא המשיך 
במדיניות המושכלת של קודמו, היה נתון להשפעתה של 
הכמורה הקאתולית וב׳ פיגרה בכלכלתה ובהתפתחותה הרוח¬ 
נית לעומת גרמניה הצפונית הפרוטסטאנטית. בשנותיו האח¬ 
רונות ( 1793 — 1797 ) הצטרף קארל תאודור לקואליציה נגד 
צרפת המהפכנית, ב׳ הפכה שוב לשדה־קרב וקארל תאודור 
הוכרח לוותר לטובת צרפת על הפאלאטינאט שממערב לדי־ 
נום ועל הדוכסות של ייליך־ברג (^• 1111106 - 110 ). אחר מותו 
(הוא היה חשוך־בנים) עברה ב׳ לידיו של מאכסימיליאן 
יוסף ( 1799 — 1825 ) מן השושלת של פאלאטינאנדצווייבריקן 
( 01 : 6 x 0 ־ 0 : 161 ׳״ ! 1312-2 ?, ע״ע בדן, המפה). 

4 . ב׳ כממלכה עצמאית ( 1806 — 1870 ). בעצתו של 
המיניסטר החשוב מאכסימיליאן, הרוזן של מונז׳לה (־ 61001 
013$ ׳$; 1759 — 1838 ), כרת מאכסימיליאן יוסף ברית עם צרפת 
(אוגוסט 1801 ), וב 1803 , כשחולקו שטחים רחבים בגרמניה 
(ע״ע גרמניה, היסטוריה), קיבל את ההגמוניות של וירצ־ 
בורג, באמברג, פרייזינג, אוגסבורג, חלקים מן ההגמוניות 
של אייכשטט ופאסאו ומספר של רוזנויות, מנזרים וערים. 
במלחמת הקואליציה השלישית ( 1805 ) העמיד הנסיך־הבוחד 
את צבאו לרשותו של נאפוליון, ובשלום פרסבורג(סוף 1805 ) 
קיבל מאוסטריה את טירול ומבראנדנבורג(לפי חוזה מיוחד) 


את אנסבך (ע״ע). חח מזה קיבל את התואר "מלך", פרש 
(כרוב הנסיכים של דרום־גרמניה) מן האימפריה הגרמנית 
וב׳ נעשתה מדינה עצמאית. 

בהשפעתו של נאפוליון נתן המלך לארצו חוקה חדשה, 
שהנהיגה בב׳ את ההשגים העיקריים של המהפכה הצרפתית! 
בעיני החוק היו כל האזרחים שווים, עבדותם של האיכרים 
בוטלה, האצילים נתחייבו בתשלומי מיסים והונהגה חירות־ 
הדת. 

ב 1809 סופחו לב׳, שנלחמה שוב על צידו של נאפוליון, 
הנסיכויות של רגנסבורג ובייתית ( 1:6 ! 01 זץ 83 ), זאלצבורג 
עם ברחטסגאדן ומערבה של אוסטריה העילית (ע״ע אוס¬ 
טריה, מפה). במשך שבע שנים גדל שטחה של באוואריה 
מ 40,000 קמ״ר ל 90,000 קמ״ר ומספר אוכלוסיה גדל ממיללן 
אחד ל 4 * 3 מיליונים. 

ב 1812 יצא צבא־ב׳ עם נאפוליון למלחמה ברוסיה והושמד 
שם כמעט כליל. רק באוקטובר 1813 (ע״י החוזה שנחתם 
בריד באוסטריה העילית) הצטרפה ב׳ למתנגדיו של 

נאפוליון, וצבא באווארי-אוסטרי ניסה בלא הצלחה על־יד 
האנאו (מזרחית לפראנקפורט, 30 ו 31 באוקטובר) לעצור 
בעד נסיגתו של נאפוליץ לצרפת. בחוזי־השלום של 1814/15 
החזירה ב׳ לאוסטריה את טירול, זאלצבורג (בלא ברחטס־ 
גאדן) ואת אוסטריה העילית המערבית וקיבלה את הגבולות, 
שהיו לה מאז עד 1945 . 

אחר מפלתו של נאפוליון ( 1814/15 ), כשהמדינות הגר¬ 

מניות התייעצו על תחוקה חדשה, דרשה ב׳ והשיגה עצמאות 

מרחקת לכת בשביל מדינות הברית הגרמנית. במדיניות־ 

הפנים של ב׳ נתפתחו ניגודים בין מונז׳לה והחצר. מונז׳לה 

שאף לשלוט באופן אבסולוטיסטי ונוסף על כך לשמור על 

זכויותיה של המדינה כלפי הכנסיה הקאתולית, וביחוד על 

מרותה של המדינה בענייני־חינוך. לעומת זה רצו החצר 

והעם בכללו במדיניות מתונה יותר כלפי הכנסיה. מונז׳לה 

1 י 

התפטר ( 1817 ) ולב׳ ניתנה בשנת 1818 חוקה, שלפיה 
הוקמו בה שני בתי־מחוקקים, בית עליון ( 31 ז 11$ ;>! 110 ), לפי 
דוגמתו של בית־הלורדים בבריטניה, ובית־נבחרים (- 1.3001 
138 ), שבו היו מיוצגים הערים והאיכרים, אמנם על יסוד 
זכות־בחירה מצומצמת מאוד. 

המלך לודויג 1 ( 1825 — 1848 , ע״ע) הנהיג חסכנות בהו- 
צאות־המדינה והשתמש בעדפי־הכספים שהיו ברשותו לשם 
הקמתם של בניינים נהדרים ורכישתם של אספי־אמנות. כן 
תמך בשאיפות הליבראליות והלאומיות, שהיו רווחות אז 
בגרמניה. אך ב 1830/31 , כשפרצו מהומות בב׳ בהשפעת 
המהפכה הצרפתית של יולי 1830 , נקט המלך מדיניות שמ¬ 
רנית קיצונית והטיל צנזורה חמורה על העיתמות. ב 1837 
מינה כראש־הממשלה את קארל פון אבל( 06601 ; 1788 — 1859 ), 
קאתולי מסור, שהגביל את זכויותיהם של הפרוטסטאנטים. 
אולם כשסירב אבל להסכים להעלאת אהובתו של המלך, 
הרקדנית הספרדית לולה מונטס( 6400162 ), למעמד האצולה, 
הוכרח להתפטר. זעמו של העם על המלך, קציר דל ומשבר 
כלכלי עוררו בב׳ במארס 1848 תנועה מהפכנית, והמלך 
הנעלב ויתר על כתרו ( 20.3.1848 ) לטובת בנו מאכסימי- 
ליאן 11 (נולד 1811 , שלט 1848 — 1864 ). נתקבלה חוקה 
חדשה, שלפיה שוחררו האיכרים מכל ההתחייבויות, שהיו 
להם כלפי בעלי-הקרקעות, הורחבה זכות־הבחירה לבית" 
הנבחרים והונהגו בתי־דין של מושבעים. באותן השנים 



33 


מריה 


34 


נעשתה מינכן, ע״י פעילותו המיוחדת של המלך, מרכז ספרותי 
ומדעי חשוב. — באסיפה הלאומית בפראנקפורט ( 1848/49 ז 
ע״ע גרמניה, היסטוריה) התנגדו צירי־ב׳ להגמוניה הפרוסית- 
הפרוטסטאנטית בגרמניה ובאותו כיוון עצמו פעל, מאפריל 
1849 ואילך, ראש ממשלת־ב׳ לודוויג פון דר פפורטן 
(ת 316 ז £0 ק ז 36 00 ׳!), ששאף לארגן את המדינות הבינוניות 
(ב׳, וירטמברג, באדן, הסן, האנובר, סאכסוניה) ל״כוח שלי¬ 
שי" בצד אוסטריה ופרוסיה, שתי המעצמות הגדולות — 
בניגוד גמור לכוונותיו של ביסמארק. ב 1866 , בימי מלכותו 
של לודוויג 11 (נולד 1845 , מלך 1886-1864 ), נלחם צבא-ב׳ 
על צידה של אוסטריה נגד פרוסיה ונוצח. אך ביסמארק 
דרש מב׳ רק ויתורים קלים בשטחים ופיצויים כספיים לא 
מרובים, ומאחר שנאפוליון ווו תבע לעצמו את הפאלאטי־ 
נאט הבאווארי כפרם בעד הניטראליות שלו, נכרתה ב 22.8 
1866 ברית בין פרוסיה וב׳. כראש־הממשלה נתמנה הנסיך 
כלודויג הוהנלוהה ( 16 * 140116010 13 ״ 1031 !ס; 1819 — 1901 ), 
שהיה לאומי וליבראלי, וצבא־ב׳ נלהם ב 1870 בצרפת תחת 
פיקודה של פרוסיה. 

5 . ב׳ כחלק של האימפריה הגרמנית ( 1871 - 
1918 ). בתוך האימפריה החדשה הבטיחה ב׳ לעצמה זכויות 
מיוחדות, כגון צבא עצמאי (שבו היו גם יהודים מתעלים 
לדרגודקצינות, שלא כבצבא הגרמני בכללו), זכות לשלוח 
צירים דיפלומאטיים לחצרות ומדינות זרות, דואר, טלגראף 
ורכבות עצמאיים(חוזה מ 23.8.1870 ).נסיונותיו שלביסמארק 
להרחיב בכל האימפריה את סמכויותיה של המדינה בענייני 
חינוך וחוקי־נישואים עוררו התנגדות בב׳ הקאתולית, 
והמפלגה הקאתולית (ה״צנטרום") הצליחה בבחירות. כשאר 
חלקי־האימפריה התקדמה' אף ב׳ בעערות־שנים אלו מבחינה 
כלכלית ורוחנית כאחת. אך הגטיה נגד ההנהגה הפרוסית 
(ה״פארטיקולאריזם הבאווארי״! לאט׳ 1113 :> 1 ז־ 31 ק — חלק) 
נשארה רווחת בחוגים רחבים של העם הקאתולי. — המלך 
לודוויג, שהיה חביב ביותר על עמו, לקה בשיגעון ב 1886 
ומת באותה שנה. מאחר שאף אחיו ויורשו אוטו (מת 1916 ) 
היה לקוי באותה מחלה עצמה, התנהלה ב׳ על־ידי ה״נסיך 
העוצר״ 0 ת 6£6 ז 2 ת 1 זק) לואיטפולד ( 1821 — 1912 ), אחיו של 
מאכסימיליאן 11 , מתוך שיתוף־דעות גמור עם אסיפת־הנב־ 
חרים והעם. השושלת של ויטלסבאך היתד, בכללה חביבה 
על העם ואף מנהיגי הסוציאלדמוקראטים בב׳ נמנו על 
הענף הימני של מפלגתם. זמן קצר אחר מותו של לואיטפולד 
הכריז על עצמו בנו ויורשו כעל לודורג 111 , מלך ב׳( 1913 ). 
הוא הורד מכס־מלכותו במהפכה של 1918 ומת בהונגאריה 
( 1921 ). 

6 . ב׳ כרפובליקה ( 1918 — 1933 ). בראש הממשלה 
המהפכנית במינכן עמד הסוציאלדמוקראט היהודי קורט איזנר 
(ע״ע), אך הכוחות השמרנים בב׳ היו חזקים יותר, והרוב 
של הצירים, שנבחרו לבית־הנבחרים בבחירות של 1919 , 
ייצגו מפלגות בורגניות, ובראשן "מפלגת־העם הקאתולית" 
( 161 ז 3 ק 1105 סע £311101150116 !), כפי שכינה עכשיו את עצמו 
ה״צנטרום" הקודם, ב 21.2.1919 נרצח אייזנר ע״י צעיר לאו¬ 
מני׳ והפועלים הראדיקאליים במינכן הכריזו על "רפובליקה 
של מועצות" ופיזרו בכוח את בית־הנבחרים. אבל ב 2 במאי 
כבר כבשו גדודים קונטרה־מהפכנים את מינכן ובין הקרבנות 
היו הסוציאליסטים היהודיים גוסטף לנדאואר (ע״ע) ואויגן 
לוינה ( 6 ת 3 י£* 1 ,נולד 1883 ). הסוציאלדמוקראט המתון ד,ופ־ 



באוואריה: יסח-ריסר והצ 1 נ׳ 88 י!וה 


מאן נבחר כראש־הממשלה וב 12.8.1919 הוחלט על חוקה 
חדשה, שלפיה נעשתה ב׳ רפובליקה דמוקראטית ( 6151331 !י׳! 
תז 6 ץ 83 ), ללא נשיא ועם בית־מחוקקים אחד, שנבחר בבחי¬ 
רות כלליות על יסוד ייצוג יחסי. החוקה החדשה של הרייך 
הגרמני מ 11.8.1919 ביטלה את הזכויות הקודמות של ב׳ (ר׳ 
למעלה) והממשלה המרכזית נטלה לידה גם את הנהלת 
הצבא, הדואר והרכבות בב׳. החלטות אלו עוררו תרעומת 
בב׳, ממשלתו של הופמאן סולקה במארס 1920 ע״י גדודים 
צבאיים, בבחירות של יוני 1920 נבחר רוב בורגני גדול 
לבית־הנבחרים ומאז עד פברואר 1924 התנהלה ב׳ על־ידי 
ממשלות שמרניות, ובמשך כמה חדשים אף באופן דיקטא־ 
טורי (ממשלתו של גוסטאף פון קאר 31101 .>!!, מספטמבר 
1923 עד פברואר 1924 ). ממשלת־ב׳ התנגדה לממשלה המר¬ 
כזית וסירבה להישמע לצוויה. אך קאר דיכא ב 8.11.1923 
את נסיונו של אדולף היטלר להקים בכוח דיקטאטורה לאו¬ 
מנית בב׳. 

זמן קצר אחר־כך (פברואר 1924 ) התפטר קאר מתפקידו. 
הריב עם הרייך פסק, ומנהיגה של מפלגת-העם הקאתולית, 
היינריך הלד ( 1-1613 ), געשה ראש־הממשלה. ב 1925 חתם על 
חוזה ( 000000331115 ) עם האפיפיור, שלפיו עתיד היה זה 
האחרון למנות את ההגמונים בב׳ והובטח קיומם של בתי* 
הספר הגבוהים הקאתוליים בארץ. 

7 . ב׳ בתקופת־היטלר ואחריה ( 1933 — 1953 ). 
לאחר שעלה היטלר לשלטון בוטלה עצמאותה של ב׳ (כמו 
של שאר מדינות־גרמניה) והפרובינציות של ב׳ התנהלו ע״י 
״הממונים על המחוזות״ (• 0311-1.61161 ; 030 — מחוז) בהתאם 
להוראותיה של הממשלה המרכזית בברלין.—אחר מפלתה של 
גרמניה ב 1945 נכבש החלק הגדול ביותר של ב׳ ע״י הצבא 
האמריקני, בעוד שהעיר לינדאו על־יד ימת־בודן ( 80300566 ) 
והפאלאטינאט שעל־יד הרינוס נמצאו תחת פיקוד צרפתי 
ונקרעו מעל ב׳. האמריקנים מינו מיד ממשלה באווארית 



35 


בוריה 


36 


זמנית, וב 30.6.1946 נבחרה אסיפה מחוקקת. זו בחרה בממ¬ 
שלה קואליציונית, שבראשה הועמד חבר של המפלגה 
הקאתולית וסוציאליסטן נבחר כסגנו. מן הקומוניסטים לא 
נבחר לאסיפה אף אחד. ב 1.12.1946 החליטה האסיפה על חוקה 
שקבעה בשביל ב׳ מידה מרובה של עצמאות. גם החוק 
היסודי של הרפובליקה הגרמנית המערבית (מאי 1949 ) העניק 
ל 11 הארצות, שנכללו בה, זכויות רחבות יותר מאלו שנהנו 
מהן בשנות 1919 — 1945 . אעפ״ב היתה ב׳ היחידה בין האר¬ 
צות הללו, שלא היתה מרוצה במידת זכויותיה והביעה את 
התנגדותה לחוק, אך עם זה הכריזה, שתצטרף לברית הגר¬ 
מנית המערבית אם שני שלישים של הארצות יסכימו לחוק 
היסודי הנזכר. בהתאם לכך הצטרפה ב׳ לברית ב 23.5.1949 . 

;(קובץ מקורות, 60 כרך , 1763-1932 ) 80100 

;( 6 כרכים, עד 1726 ) ־ .) 1 1927 ,״׳•״•<־>£ .!״״ש ,ז 10 מ 1 א .$ 

, 3 כרכים , 1711 ) 1 ( 80 . 1 ז 0060 ס . 1 \ 

) 11 ) 111 ) 7 ( 80 ,ז£מי£] 2 ח£ג 4111 } . 8 ; 1931 , 111 ;* 1928 , 11 ;* 1916 , 1 

;. 11 1950 , 171 )ץ 80 ! 007 41101 ! 1 ) 11 ) 11110111 ! ; 1952 .) 111 ) 111 ) 1 ) 0 

,) 1 ) 8001 11 ) 1 ) 711101 1 ) 1011 ) 1 ) 11 11011111011 )'.! ,״ 0011102 . 11 ? 

71 ) 011 1 ) 1 > ) 11 ) 10 ) 8 0 ) 111 ) 1 1 ) 11 מן 171 ) 1 ( 811160 ,! 821 . 14 ; 1949 

, 0 חגתוי 0 וחוחו 2 . 0 ./ 7 י ; 1952 ׳ 1801 — 45 ך! ,^ 171 ו 71011 )י 0611 :) 8 
. 1953 , 1918-1923 , 11 ) 1 ) 8 101 > 11714 . 8 

א. מ. י. 

היהודים. להתיישבות של היהודים בתחומי ב׳ היה 
ערך מיוחד משום מקומה של הארץ לאורך דרכי־המסחר 
להונגאריה, דרום־רוסיד, וצפון־מזרח גרמניה. בסוף המאה 
ה 10 נזכר לראשונה יהודי תושב רגנסבורג. בימי מסע-הצלב 
הראשון( 1096 ) נפגעו בפרעות הקהילות של במברג ורגנס־ 
בורג ובתקופת מסע־הצלב השני ( 1147-1146 ) נפגעו אשפג• 
בורג, וירצבורג ונירנברג. יהודי־ב׳ עסקו בעיקר במסחר 
(עבדים, זהב, כסף ושאר מתכות) ובהלוואת־כספים. ב 1276 
גורשו מב׳ העילית. ב 1285 :שרפו במינכן 180 יהודים, 
שהעלילו עליהם עלילת־דם. מגזירוודרינדפלייש ( 1298 ) נפ¬ 
געי קשה קהילות־פראנקוניה, ואילו גזירת ארמלדר ( 1336 - 
1338 ) והעלילות של חילול־לחם־הקודש בדגנדורף, שטראו־ 
בינג ולנדסהוט, שבאו בעקבותיה, וכן הרדיפות בתקופת 
המגפה השחורה ( 1348 — 1349 ) המיטו שואה על היהודים בכל 
חלקי־ב׳. בין השאר הושמדו אז קהילות אוגסבורג, אולם, 
אנסבך, אשפנבורג, באמברג, וירצבורג, מינכן, ניתברג, 
פאסאו, רגנסבורג ורוטנבורג. לאלה שנמלטו מן הטבח הותר 
לאחר זמן לחזור ולהשתקע בארץ. ב 1390 הפקיע המלך ונצל 
את הכספים, שהגיעו לנושים יהודיים. ב 1442 שוב גורשו 
היהודים מב׳ העילית. ב 1450 הוחזקו היהודים בכל ב׳ התח¬ 
תית בתפיסה עד ששילמו לדוכס סכום של 32,000 זהוב ואחר- 
כך גורשו מן הארץ. מפראנקו:יה גורשו היהודים בהשפעת 
דרשותיו של קפיסטראנו. ב 1478 גורשו היהודים מפאסאו, 
ב 1499 מנירנברג וב 1519 מרגנסבורג. היהודים המועטים, 
שנמצאו בב׳ ב 1551 , גורשו ממנה באותה שנה לבקשתם של 
המעמדות. ב 1555 גורשו היהודים גם מן הפאלאטינאט העילי. 
רק בזולצבך נמצאה בשליש האחרון של המאה ה 17 קהילה 
קטנה של מגורשי־וינה, ולבית־הדפוס העברי, שנתקיים בעיר 
זו מ 1669 ואילך, יצא שם. בימי מלחמת הירושה הספרדית 
( 1701 — 1714 ) נשתקעו בב׳כמה יהודים מאוסטריה, ששימשו 
ספקים לצבא או מלווים בריבית. היתה זו תקופת פריחתה של 
קהילת פיורדה (פירת), והודות לכך — גם תקופת־שיגשוג 
לעיר כולה. אחר המלחמה גורשו היהודים האוסטריים מן 
הארץ, אלא שביד כמה מהם עלה לקנות שביתה במינכן 
כ״יהודי־חצר", טובעי־מטבעות, בעלי־מונופולין ורופאים. גם 


באנסבך ובפיורדה עלו זמנית לגדולה במאה ה 18 יהודי־חצר 
אחדים (בני פרנקל ומודל). ליהודים אלה נודעה חשיבות 
מרובה בניהול משקה של המדינה. בתקופת־נאפוליון הותר 
לילדי־ישראל ללמוד בבה״ס הכלליים ( 1804 ), הגברים נת¬ 
קבלו למיליציה ( 1805 ), בוטל מס־הגוף ( 1808 ), הוענק ליהו¬ 
דים מעמד של אזרחים ( 1813 ), אבל עם זה הוגבל מספרם 
וצומצמה זכות־ישיבתם. ב 1819 פרצו מהומות נגד היהודים 
בפראנקוני־ה ("הפ־הפ"); מהומות אלו וקיום ההגבלות הנז¬ 
כרות גרמו לכך, שבמחציתו של הנוער היהודי בב׳ היגרה 
לאה״ב של אמריקה. גל שני של מהגרים יצא מב׳ לאה״ב 
בתקופת הראקציה השניה, שבאה אחר מהפכת 1848 . ב 1861 
בושלו ההגבלות הנזכרות וכן הותר ליהודים לעסוק בכל 
מקצוע שהוא. שיווי־זכויות גמור לא הוענק להם אלא ב 1872 , 
בתוקף חוקת הרייך הגרמני מ 1871 , אע״פ ש״מיסי־היהודים" 
המיוחדים לא בוטלו אלא ב 1880 . במאה ה 19 שלטו היהודים 
בסחר־הבהמות בב/ ובתחילת המאה ה 20 היה להם חלק ניכר 
בחנויות כל־בו ובענפי־תעשיה אחדים. שלטון־המועצית, 
שהוקם בב׳ ב 1919 ושבראשו עמדו כמה יהודים, עורר גל 
חדש של שנאת־ישראל. ב 1923 גורש מב׳ הרוב של יהודי 
מזרח־אירופה, שישבו בה, ואותה שעה התחילה בה התנועה 
הנאציונאל־סוציאליסטית. ב 1931 נאסרה בב׳ השחיטה לפי 
מנהג־ישראל. מתקופת־נאפוליון עד 1933 כמעט לא נשתנה 
מספרם של יהודי ב׳: ב 1818 נפקדו בה 53,208 יהודים ובשנת 
1933 — 41,939 . יהודי־ב׳היו מאורגנים באירגון ארצי, שהוקם 
ב 1921 , בשם ת:>!£ח £1 חז 111. 06 שבז 15 .• €1 ץבנ 1 1 )ח 1 :נ 1 ז 0 ז \, שהקיף 
273 קהילות ו 21 מוסדות־רבנות. הגדולות והחשובות שבקהי־ 
לות־ב׳ היו: מינכן, שמנתה ב 1925 10,068 יהודים, נירנברג 
( 8,603 ),אוגסבורג( 1,203 ),וירצבורג( 2,261 ) ופירת ( 2,504 ) 
יהודי־ב׳ היו ברובם עסוקים במסחר ובתחבורה ( 54.5% ) 
ובתעשיה ( 19% ), אך מקצתם עסקו גם בחקלאות ( 2.7% 
ב 1925 , לעומת 9.7% ב 1882 ). באוניברסיטות של ב׳ למדו 
אחר מלחמת־העולם 1 יותר מ 1,000 צעירים יהודיים — 
מכסה, שהיתה גבוהה פי עשרה מחלקם של היהודים באוכלו- 
סיה הכללית. 

חכמי־רגנסבורג נודעו לתהילה כמעט מראשית התישבו־ 

תם של היהודים בעיר. מרגנסבורג בא ר׳ פתחיה, שסייר 
בארצות־המזרח בסוף המאה ה 12 . כמה שנים אח״כ נשתקע 
ברגנסבורג ר׳ יהודה בן שמואל משפייאר, המייסד של הקבלה 
האשכנזית, וייסד באותה עיר ישיבה, שזכתה לפירסום. עם 
תלמידיו נמנו, בין השאר, ר׳ אלעזר בן יהודה מוורמם, בעל 
"הרוקח", ר׳ יצחק בן משה מווינה בעל ס׳ אור זרוע. ור׳ 
יהודה בן קלונימוס משפייאר, מחבר ס׳ יחוסי תנאים ואמו¬ 
ראים. מפי ר׳ שמואל מיאבנברג (באמברג), מגדולי־ההוראה 
באמצע המאה ה 13 , קיבל מהר״ם רוטנבורג. בתחילת המאה 
ה 15 שימש ר׳ יעקב וייל בהוראה בנירנברג ובאוגסבורג. 
תלמידו, ר׳ ישראל ברונא, נשתקע ברגנסבורג באמצעה של 
אותה מאה < לאחר שהלכו רבו ור׳ ישראל איסרלין לעולמם, 
נחשב הוא לגדול בדורו. ב 1469 — 1474 היה ר׳ משה מעץ 
רבה של באמברג. יליד נוישטאט שבב׳ היה אליהו בחור, 
המדקדק הידוע מתקופת־הרנסאנס. במאה ה 19 ישבו במינכן 
החכמים מ. גרינבאום, חוקר־האגדה, שעסק גם בחקר היידית 
והלאדינו, ר׳ רפאל נתן נטע רבינוביץ, בעל "דקדוקי 
סופרים״, וד״ר יוסף פרלס. שהיה רבה של הקהילה ב 1871 — 
1894 . ב 1875 — 1910 שימש ה. גרום, מחבר ג! 11 ב 0 , 

כרבה של אוגסבורג. 



37 


בוריה — הבוריטית־המונגולית, הרפובליקה 


38 


בימי מלחמת־העולם 11 הוקם בדכאו שבב׳ מחגה־הריכוז 
הראשון, ובו נספו יהודים הרבה, ילידי גרמניה ושאר ארצות- 
אירופה. אחר המלחמה התגוררו אלפי יהודים בב׳ במחנות 
של עקורים. מכל המחנות הללו לא נותר אלא מחנה פרנולד 
שבו עדיין יושבים כ 1,700 יהודים ( 1955 ). 

בב׳ כולה נמצאו בשנת 1954 7,000 — 7,500 יהודים (לעומת 
כ 42,000 היהודים, שהיו בה בשנת 1933 ), מהם כ 6,000 — 
6400 ילידי מזרח־אירופה — מחוסרי־נתינות, שנתגלגלו 
למחנות־העקורים ונשתקעו בב׳- תלק גדול מתוך 1,000 — 
1,100 היהודים שבב׳, שהיו אזרחי-גרמניה עוד מלפני שלטון- 
הנאצים, ניצלו מפני שהיו נשואים לגרמנים או מפני שהיו 
צאצאים של נישואי־תערובת. יותר ממחציתם של יהודי־ב׳ 
(להוציא את אלה שבמחנה־פתולד) מאורגנים כ 12 קהילות. 
החלוקה שלהם לפי קהילות אלו (ולפי הגיל) היא כלהלן: 


03 ה״כ 

למעלה 

מ 60 
שנה 

60-30 

30-21 

16 ־ 21 

16-6 

למטה 

ט 6 שנים 

2,098 

277 

986 

425 

79 

177 

154 

מינכן 

250 

18 

ז 

ז 

ז 

25 

52 

סירת(סיורדה) 

191 

63 

89 

15 

5 

12 

7 

נירנברג 

158 

13 

85 

18 

4 

17 

21 

רגנסבורג 

115 

ז 

ז 

ז 

ו 

ז 

ז 

פאמברג 

80 

2 

37 

21 

— 

7 

13 

שסאובינג 

74 

33 

35 

2 

— 

1 

3 

וירצבידג 

70 

14 

33 

3 

1 

3 

— 

אונסבורג 

48 

ז 

ז 

ז 

ז 

12 

ז 

פאסאו 

47 

3 

30 

5 

— 

3 

5 

ויירו 

41 

1 

11 

6 

2 

5 

3 

אסברג 

35 

3,207 

2 

20 

4 

1 

4 

4 

הוף ע״נ זאלה 


רבנים מנהגים בקהילות מינכן, פיורדה ואמרבג. 


א. א. אורבאך, בעלי התוססות, תשס״ו, 181-167 !. 4115518 ־ 1 

, 1 , 0110170 [ 7771071111 ) 0 ; 1874 , 10771 ^ 80 171 

.ן 7 ו 1 < £31 > 41 0711 117£  6381 ץח 60 ק 38 >ו 8460 ר 80 ), רפובליקה אוטונומית בתחום 
הרפובליקה הסובייטית הרוסית הפדראטיווית (ק 0 י 1 > 0 ק) 
בסביבות ימת־בייקאל! בערך בין מעלות הרוחב הצפוני ס 50 
ו״ 57 ובין מעלות האורך המזרחי ״ 99 ד 117 . שטחה כ 351,000 
קמ״ר ומספר אוכלוסיה כ 600,000 (לפי אומדן משנת 1953 ; 
לפי מפקד 1939 : כ 542,000 ). 

רובה הגדול של הר׳ הב׳־המ׳ הוא ממזרח לימת־בייקאל! 

רק חלק קטן ממנה הוא דרומית־מערבית לימה ורצועה צרה 
ממנה נמצאת בצפון־המערב. גבולות טבעיים יש לר׳ הב׳־ 
המ ׳ בצפון־המזרח לאורך נהר־ויטים, בחלק מדרום־המזרח — 
בנהר צ׳יקוי, ובמערב — ברובה של ימת־ביקל. גבולותיה 
המדיניים והאדמיניסטראטיוויים נקבעו מנקודת־מבט אתנוי 
גראפית־לשוגית. גבולות אלה הם: בדרום — הרפובליקה 
העממית (הקומוניסטית) מונגוליה 1 בדה׳ם־המערב — חבל 
טובה שברפובליקה הסובייטית הדוסית! במערב ובצפון — 
חבל אירקוטסק ; במזרח — חבל צ׳יטה. 

המבנה. הר׳ הב׳*המ׳ היא כולה ארץ הרים ורמות והגובה 
הממוצע שלה הוא למעלה מ 1,000 מ׳. הרוחב הגאוגראפי 
והגובה המרובה של הארץ גורמים לכך, שרק עמקי־הנהרות 
וחופי־הביקאל ראויים לישוב של קבע. הגבוהים בהרי-הארץ 
הם הסאיאנים המזרחיים, ובהם השיא העליון שברפובליקה: 
מונקו סארדיק (הגובה: קרוב ל 3,500 מ׳) שעל גבולי 


מונגוליה, מצפון לימת חובסו־גול־דאלאי. המשך לסאיאנים 
הם ההרים העוטרים את ימת בייקאל בדרום ובמזרח, 
ובהקבלה לסאיאנים נמשכים יותר מתריסר טורי־הרים עד 
הריעבלונוי שמעבר לתחום־הרפובליקה. הגבוהים והארוכים 
בהרים' שעל חוף־הימה הם טורי חאמאר־דאבאן בדרום־ 
המזרח ( 2,384 מ׳) והרי־בארגוזין בצפון־המזרח ( 2,700 מ'). 
בעמקים שבין טורי־ההרים עוברים נהרות גדולים וגם הם 
מקבילים לחוף־הבייקאל. לגלילות של נהר־ויטים בצפון- 
המזרח ונהר סלנגה ופלג( האוד־ה בדרום־המזרח יש יותר 
אופי של רמת־מישור משל ארץ־הרים. 

הידרוגראפיה. רשת מימיה של הרפובליקה הב׳־ 

המ ׳ כלולה ברובה בגלילו של נהר־אירטיש, שאליו זורם 

■ ) • 

נהר אנגרה (ע״ע) היוצא מן הבייקאל. משטח גדול בצפון־ 

המזרח זורמים המים לנהר לנה, החשוב בנהרות שבר׳ הב׳־ 
■.* 1 

המ׳ הוא הסלנגה, הבא מדרום, מן הרפובליקה הקומוניס¬ 
טית מונגוליה,' והוא גם הגדול שבנהרות הנשפכים לבייקאל 
(ארכו: 1,430 ק״מ). 415 הק״מ התחתיים של אפיקו נמצאים 
בתחום הר׳ הב׳־מ׳, ולכל ארכו בתחום זה משמש הנהר 
לספנות בחדשי מאי—אוקטובר. מפלגיו הימניים (הבאים 
ממזרח) חשובים ביותר הצ׳יקוי, החילוק והאוךה, שעל 
שפכו לסלנגה בנויה אולאן־אודה, עיר־הבידה של הרפוב¬ 
ליקה. מן הפלגים השמאליים חשובים הג׳ידה והטמניק. 
השני בארכו ובחשיבותו בין הנהרות הנשפכים לבייקאל הוא 
הבארגוזין הבא מצפון־המזרח וכולו בתחום הד׳ הב׳־המ׳ 
(ארכו: כ 440 ק״מ). שלישי לאורך הוא האנגרה העליון, 
הנשפך לימה בחופה הצפוני. מפלגי־הלנה שבר׳ הב׳־המ׳ 
חשוב ביותר הויטים. בתוך הרפובליקה ועל גבולה הוא עובר 
דרך ארוכה פי שלושה מזו של הסלנגה; אעם׳׳כ הוא נופל מן 
הסלנגה בכמות־מימיו ובחשיבותו לתחבורה! בגליל־מימיו 
אין אף ישוב גדול אחד.—בתחום הר׳ הב׳־המ׳, ממזרח לביי- 
קאל, מצויות כמה ימות קטנות. ימת־גוסינו נשפכת לטמניק. 
נהר חולוי, פלגו של הויטים בחלקו העליון, יוצא מימות יראתו. 

האקלים של הרפובליקה הוא יבשתי-קר. ההבדלים 
בין ממוצעי־הטמפראטורה של יאנואר ויולי הם מ ״ 40 עד 
״ 47 . הממוצע ביאנואר—לפי הגובה והרוחב הגאוגראפי—הוא 
בין ״ 19 - ל״ 27 - והמינימום הוא ״ 1-50 הממוצע ביולי — בין 
״ 8 ל״ 20 . ימת־בייקאל ממזגת את הטמפראטורה של הסביבה 
הקרובה, אבל אץ בכך משום ברכה לצמחיה, כי הקיץ הקריר 
אינו יפה לגידולה. המשקעים, שהממוצע השנתי שלהם הוא 
כ 350 מ״מ, יורדים בעיקר בקיץ. בדרום משקים צמחי־מספוא 
(לפי מקור סובייטי: בשטח של מיליון דונאם לערך) כדי 
להחיש את גידולם. 

יערות של עצי־מחט מכסים כ 70% משטח הארץ. את 
התוספת השנתית בחומר־העץ מעריכים ב 48 מיליון ממ״ע; 
כ 15% משטחה של הארץ מכוסים שיחים, שגדלים גם בין 
טרשי־ההרים, וכ 12% משטחה הם אדמת*מרעה. רק חלק 
קטן מן האדמה בעמקים הנמוכים שבגליל־הסלנגה משמש 
לחקלאות. 

ה א ו כ ל ו ס י ה. תושבי הר׳ הב׳־המ׳ הם ברובם בוריא- 
טים, שהם שבטים מונגוליים צפוניים. שניים במספרם ורא¬ 
שונים במשקלם הכלכלי והתרבותי הם הרוסים, או צאצאיה 
של תערובת רוסית־בוריאטית, שלשונם היא רוסית. הללו 
הם רוב האוכלוסים על גדות־הימה, בעמקו של נהד־אוךה. 
לאורך מסה״ב, וביחוד בעיר־הבירה. בצפון, שבו צפיפות- 



39 


הכורימית־המונגולית, הרפובליקה 


40 


הישוב פחותה מנפש אחת לקמ״ר, יושבים אונקים (טונגו- 
זים). למרות המגע, שהיה קיים בין האוכלוסיה ובין הכו¬ 
בשים הרוסיים מאמצע המאה ה 17 ואילך, התקיים האירגון 
השבטי של הילידים על חוקיו ומנהגיו הישנים עד ימי של- 
טון־הסובייטים. מ 1921 ואילך הולך אירגון זה ומתפורר. 

כרבע מן האוכלוסיה נמנה על הדת השאמאנית. מרובים 
יותר הם הבודהאים הלאמאנים נוסח מונגוליה, ואת המקום 
השלישי תופסת הנצרות האורתודוכסית. לשאמאנים וללאמים 
(כוהני הדתות הנזכרות) היתה בעבר השפעה מרובה על 
חייהם של השבטים. הם היו השכבה הדקה של יודעי קריאה 


גכר בו־יאטי. ם 5 גים .ים; הצד 

וכתיבה בא״ב המונגולי, שהיה נהוג אצל הבוריאטים. המשטר 
החדש הקים מעמד של משכילים, שכותבים בוריאטית בכתב 
רוסי ושולטים גם בלשון הרוסית. לפי מקורות סובייטיים 
למדו ב 1950/51 107,000 תלמידים בב״ס שונים ברפובליקה, 
ובכללם בכמה ב״ס טכניים מקצועיים. 

הכלכלה. היער (עציו וחיות־הפרווה שבו) הוא המקור 
החשוב ביותר לפרנסתם של התושבים. בעצים קשורה 
תעשיה מסועפת, שמכשרת אותם ליצוא בצורות שונות. נמל 
באבושקין שבחוף הדרומי־המזרחי של ימת־בייקאל הוא 
מרכז היצוא של העצים הנשלחים (ברכבת ובנהר־אנגארה, 
הנופל אל הימה בחוף־שכנגד) לאירקוטסק. הואיל והחיות 
בעלות הפרוות היקרות (ביחוד הסנאי [גה 11 !;>נ 1 ! 2 01-105 ^[] 
והחולד הצפוני [ 03 וז 1 וחז£ 11510113 ^!]) מתמעטות והולכות, 
שומרים עליהן כיום ביערות גדורים ומפקחים על הציד. 
לתולדה הסיבירית נועד שטח שמור של אלפי קמ״ר בהרי 
בארגוזין על חוף־הבייקאל. את המקום השני בכלכלה תופס 
גידול־המקנה: בקר, סוסים וצאן. על יסוד ענף זה הוקמו 
ברפובליקה בימי מלחמת־העולם 11 בתי־חרושת לשימורי- 
בשר ותוצרת־חלב, שהם מן הגדולים שבסיביר, וכן בית־ 
חרושת לעיבוד־עורות ולאריגי־צמר. על חופי־הבייקאל 
מפותח ר,ךיג ושני בתי־חרושת עוסקים בשימורי־דגים. 
לצרכיה של האספקה המקומית ואספקת־הצבא שבמזרח 
הרחוק השתדל השלטון לפתח חקלאות בדרום־מזרחה של 
הרפובליקה ואף הנהיג גידול חיטה, תפוחי־אדמה, סלק- 
סוכר וירקות. טחנות־קמח ובתי־חרושת לסוכר ולכהל 
מעבדים חלק מן התוצרת החקלאית. על חמרי־הגלם המקו- 
מיים מבוססת גם תעשיית הזכוכית בעיר־הבירה, המספקת 
את צרכיו של שטח נרחב בסיביר המזרחית. מציאותו 
של פחם חום בהרים שבדרום־מערבה של הבירה מאפשרת 
גם תעשיית־מכונות ותיקון מכונות וקרונות־רכבת בחמרים 
המובאים מרחוק. 


עיר־הבירה, אולן־אודה, יושבת בצומת־מס״ב: עוברת 
בה מסה״ב הטראנס־סיבירית ומסתעפת ממנה מס״ב לדרום, 
לגבול מונגוליה. כ 150,000 נפש, רבע מתושבי הרפובליקה, 
מרוכזים בעיר זו וכ 80% מהם הם רוסים. העיר משמשת גם 
מרכז אדמיניסטראטיווי וכלכלי וכן מרכז להפצת השכלה 
והשקפות קומוניסטיות. שאר הישובים הם קטנים, ובכללם 
גם הבירות של המחוזות (אימאקים). 

מחוץ לרפובליקה הבוריאטית־המונגולית יש עוד שני 
גלילות בוריאטיים־מונגוליים, שהם בעלי אוטונומיה מצומ¬ 
צמת יותר: האחד ממערב לבייקאל (שבירתו היא אוסט־ 
אות־ינסק, מצפון לאיךקוטסק) והשני ממזרח לו (שבירתו 
אגינסקויה היא דרומית־מזרחית לצ׳יטה). נראה, שגלילות 
אלה' לא צורפו לר׳ הב׳־המ׳ מפני הערים הרוסיות רבות־ 

האוכלוסים, אירקוטסק וצ׳יטה, החוצצות בינה ובינם. 

־ 1 : 1 1 

א. י. בר. 

היסטוריה. חניות מתקופת־האבן הקדומה המאוחרת 
נתגלו בסביבות קיחטה (ע״ע), לאורך נהר סלנגה ולאורך 

•י- . 1 דע: ן 

הזרם התחתון של נהר צ׳יקוי. חניות מרובות מתקופת- 
האבן החדשה והברונזה נתגלו על חופי הבייקאל והנהרות 
סלנגה, אודה וצ׳יקוי. ב׳ היתה חלק ממלכות־ההונים, שהת¬ 
קיימה מן המאה ה 2 לפסה״נ. במאה ה 2 לסה״נ קמה בדרום־ 
סיביר ממלכת סיאן־בי, ואחריה ממלכתו של עם ז׳וז׳אן, 
שהוכה ב 522 ע״י שבטי־התורכים של טוגיו, שמרכזם היה 
באגן־הסלנגה. במאה ה 8 קמה במקומם ממלכת האויגורים, 
ששועבדה ב 840 ע״י החאקאסים, שישבו בעיקר לאורך נהר 
יניסי העילי ובירתם נמצאה על גדות נהר־אורחון. ב 1207 
נכנעו החאקאסים לג׳נגיז חאן. השבט הבוריאטי סאראדול, 
היושב לאורך נהר*םלנגה, מתיחם על ג׳נגיז חאן, והשבט 
הבוריאטי זאלאיר־אוזון מתיהם על אוזון, אחיו של ג׳נגיז. 
במשך המאות ה 12 והס נדדו באיזור שבין ימת בייקאל 
ונהר אונון שבטים מונגוליים. אתקיים ותורכיים, שמהם 
הורכבו במרוצת־הזמן העמים הבוריאטי־המונגולי והאונקי. 
ההיסטוריון הפרסי רשיד אלדין (ע״ע), בן המאה ה 14 , 
מזכיר בין תושבי "בארגודז׳ין־טוקום" (ארץ־הבייקאל) את 
שבטי הבורגוטים, הבולאגאצ׳ינים, שעסקו בציד הסנאי, 
ואת הקרמוצ׳ינים, שהתמחו בציד החולד הצפוני. שבטים אלה 
היו ה״מונגולים היעריים", שהם אבות שבטי הבוריאטים 
המונגוליים של עכשיו: בולאגאטים, אחיריטים וחורינים. 
במשך המאות ה 15 וה 16 התנהלו ענייני הבוריאטים ע"י 
משפחות־אצילים, שעם־הארץ העלה להם מס ("יאסאק"), 
בעיקר בפרוות. הבוריאטים ניהלו סחר־חליפים עם המונגו¬ 
לים והסינים. 

חלוצי השלטון וההתיישבות הרוסיים בסיביר, הקוזאקים, 
הופיעו לראשונה בארץ הבוריאטים של היום ב 1612 . ב 1628 
הטיל השלטון הרוסי "יאסאק" על כמה משפחות בוריאטיות 
צפון־מערביות. ב 1631 יסדו הרוסים על נהר־אנגארה את 
בראטסקי אוסטריג ("מצודת־האחוה"), שנקראה בקיצור 
,.בראטסקי" ושעל שמה כינו הרוסים לראשונה את הבו- 
ריאטים. ב 1628 — 1689 נכבשה ארץ־הבוריאטים כולה ע״י 
הרוסים. מרכזי השלטון הרוסי היו ערי־מבצר: ורכנה- 
אנגארסק ( 1646 ), סלנגינסק ( 1665 ), ורכנה־אודינסק ( 1666 ) 
ואירקוטסק ( 1652 ), שמתוכה שלטו הרוסים על הארץ והש¬ 
תדלו להפיץ בתוך הבוריאטים את הנצרות הפראווסלאווית. 
השלטון הרוסי הקשה, וביחוד כפיית הנצרות על האוכלוסים 







41 


הכורימית־המונגולית, הרפובליקה — בורים 111 


42 


בדם ואש ע״י מנהיג-הקוזאקים פרפיליב, גרמה לבריחתם 
של הרבה בוריאטים למונגוליה. ב 1665 — 1710 חזרו הבורחים 
ממונגוליה לסיביר. 

דתם המקורית של דבוריאטים היה השאמאניזם. במאה 
ה 17 , בזמן אחד עם הכיבוש המדיני של ארצם על־ידי 
הרוסים, התחיל חודר ממונגוליה— בעיקר לחלק המזרחי 
של הארץ — הבודהיזם הלמאני. במאה ה 18 התפשטו בתוך 
האוכלוסיה הבוריאטית שני כתבים: הרוסי והמונגולי. 
הלאמים (הכמרים הבודהאיים) תירגמו לבוריאטית ממונגו־ 
לית וטיבטנית כמה מכתבי־הקודש הבודהיסטיים. ב 1764 
נתמנה ע״י הממשלה הרוסית הלאמה זאיב, ראש הדאצאן 
(מנזר בודהיסטי) צונגולי, שנוסד ב 1758 , כראש הכנסיה 
הבודהיסטית הבוריאטית. הלאמאניות, שמצאה מתחילה סעד 
בממשלה הרוסית, נלחמה בהצלחה בשאמאניות, ביחוד אחר 
1812 , כשבאו לארץ 150 לאמים ממונגוליה וטיבט. אבל לאחר 
שהממשלה הרוסית עמדה על הסכנה הנשקפת מן הלאמא- 
ניות לנצרות, הגבילה בשנת 1853 את מספרם של הדאצאנים 
ל 34 ואת מספרם של הלאמים ל 285 . הרוסים התחילו מפיצים 
את הנצרות הפדאווסלאווית בתוך הבוריאטים על־ידי 
משלחת דתית מיוחדת, שמרכזה היה באירקוטסק. במאה ה 18 
נוסד מיסיון אנגליקני, שפעל בתוך הבוריאטים המזרחיים 
עד שנת 1842 , שבה נסגר ע״י השלטונות הרוסיים מטעמי 
התחרות דתית. הבוריאטים הפראווסלאוויים (ה״יאסאצ׳יים") 
היו מרובים בין הבוריאטים המערביים, השאמאניים, ואילו 
בתוך הבוריאטים המזרחיים, הלאמאניים, כמעט לא נתפש־ 
טה הנצרות כלל. הב׳ שהתנצרו הרבו להתבולל בתוך הרו¬ 
סים שכניהם ומתוך כך נוצר טיפוס מונגולי-סלאווי. לפי 
מפקד 1897 מנו הבוריאטים ברוסיה כ 270,000 נפש, מזה 
160,000 לאמאנים, 75,000 שאמאנים, 35,000 פראווסלאוויים. 
ב 1766 הוקם חיל קוזאקי עבר־בייקאלי ( 06 >ז 11,0 נ 3 > 336310 
809000 6 ל 3339 > 1 ), שכלל 4 גדודים ושימש משמר־גבול 
לאורך הסלנגה. עד 1811 היו גדודים אלה בוריאטיים לפי 
הרכבם. תפקיד ה״אטאמאן" (מפקד קוזאקי) היה עובר 
בירושה. 

במלחמת־האזרחים הרוסית עמדו הבוריאטים מן הצד. 
1918 — 1920 שלט בתמיכת היאפאנים בחלק המזרחי של 
הארץ האטאמאן הלבן סמיונוב. מ 1920 ואילך שלטו בארץ 
הסובייטים! אבל עד 1922 היה החלק המזרחי שלה שייך 
ל״הרפובליקה של המזרח הרחוק" ( 133 ו 09 ד 16-800 ז 3:16 )/ 
3 ז 11 זו; 6 ץח 60 ק), שלהלכה היתה דמו׳קראטית ולמעשה קומו¬ 
ניסטית. ב 30 במאי 1923 הוכרז על הקמתה של "הרפובליקה 
הבוריאטירדהמונגולית האוטונומית-הסוציאליסטית־הסוביי- 
טית" עם אולאן־אודה (היא ורכנה־אודינסק של ימי־השלטון 
הצארי) כעיר־הבירה שלה. השלטון הסובייטי השתדל מתחי¬ 
לה להנהיג בין הבוריאטים את הכתב הלאטיני, אך ב 1938 
הוחלף כתב זה בכתב הקירילי. כלשון רשמית וספרותית של 
הארץ נקבע הניב החוריני. השלטון הסובייטי טישטש את 
ההבדלים השבטיים בתוך הבוריאטים, שם קץ לאורח חיי־ 
הנוודים שלהם והצמידם לקולחוזים. 

על הלשון הביריאטית ע״ע מונגוליות, לשונות. 

.פ!: 1927 , 0 י 1 ו. 3 >ו! 33631 1106 > 03 !.מ 0 ר. 300 נןת .!׳ 11 . 1 

-י>ק 3 וו 0 ' 01 ־.ו 0 י 1 ו; 0 ־ז 08 א-ז־אקץ 6 ו 115 קסיד 108,110 ו 38 קמץ> 1 

. 7 . 1 ) ; 1940 ,(. 8 0308 X1X ־ 1 א- 60 30 . 8 דס) 33 

- 1011 < -דויקץט !*(!קסזסוו >וק 10 י 0 11 ו 1 - יוז 3 ק!א , 366 ־ח 31 )? 

-! 101 \.-ש־ 11 קץי 1 ■דשו. 25 ; 1942 , 1033 ) 113 0 ־ 01 > 01 <ו 1 ; 0 ־ 1 
. 1948 ,( 0(1 ^00? ( 06 . 0x3x08 ז! 180 ; 0 ־ז 

א. אח. 


בידים; בידים׳ מלסמוד־ה־, ע״ע אפריקה הדרומית. 

בזריניזן, אנטואנט — 13 ס!! ת 0 ת§ 1 ז 011 י 1 1110100110 ^ 
0110 ? — ( 1616 — 1680 ), קויאטיסטית פלאמית. 

נולדה בליל, כשעיר זו היתד. תחת שלטונם של הספרדים, 
למשפחה קאתולית בעלת־אמצעים. נתייחדה מנעוריה בצי¬ 
רוף של רגשות דתיים עזים עם אי־אמון כלפי בני־אדם ועם 
רצון לשלטון. ב 1653 נעשתה מנהלת של בית־יתומות ושלטה 
בו ביד חזקה! אך ב 1662 נאשמה בהתנהגות אכזרית כלפי 
היתומות והוכרחה לברוח מליל, ומאז ישבה בערים שונות 
בארצות־השפלה. בגנט זכתה, לדבריה, ל״התגלות", שעל 
יסודה הכריזה על עצמה כעל גילגול של מרים, אם־ישו! 
היא "אור־עולם" ורוח־הקודש שוכנת בקרבה. כמו־כן טענה, 
שהאנטיכריסט (ע״ע) כבר בא והוא שולט בכנסיה ובמנזרים. 
היא התנגדה לטבילה בגיל רך ואת השילוש של הנצרות 
החליפה בשילוש של האמת, טוב־הלב והצדק. ה״קולות" 
אמרו לה, שהיא עתידה להיות נרדפת. באמסטרדאם התווכחה 
עם מייצגיהן של כנסיות שונות והשפיעה, בין השאר. על 
קומניוס (ע״ע) הזקן, שהיה זקוק אז בימי־גלותו להתעוררות 
רוחנית. היא מתה בפראנקר (• 03001001 ?) שבהולאנד. 

בתורותיה של ב׳ אין שום חידוש של ממש. דמותה 
אפיינית להתעוררות הדתית, שבאה בתקופת האנדרלמוסיה 
שלאחר מלחמת שלושים השנה. מפני־כן הושפעו רבים 
מדעותיה בארצות־השפלה ובצרפת, וביחוד בסקוטלאנד, 
שבה התקיפו את תורותיה האסיפות הכנסייתיות הכלליות 
של הכנסיה הפרסביטריינית ב 1709,1701 ו 1710 . — תלמידה 
של ב׳, הכומר פיר פוארה (ז 0 ז 1 ס?), הוציא את עיקר כתביה 
באמסטרדם ב 1687 ב 7 כרכים בשם "המאזן האלהי, או שיטת־ 
העולם״ ( 001000531 0 חת $10 ץ 5 011 , 100 ^ 111 10 תז 0 מ 1/0000 ). 

, 0 י\ 1 ־ 01 ( 1 ז ; 1910 ,. 8 . 4 .מ . 

. 1934 ,*" ז >/ £0 

ד. פ. 

בזךים ( 0 זזק £0 ) 1 , מלך בולגאריה ( 853 — 890 )! בנו של 
פרסיאן. ב׳ נלחם בסרבים ( 854 ) ובחורוואטים 
( 855 ). מתחילה היה ב׳ בעל־בריתו של הקיסר הגרמני לוד- 
ויג (ע״ע). בשנת 865 הצליח הקיסר הביזאנסי מיכאל 111 
(ע״ע) להעביר את ב׳ אל צידו. לאחר שנקלע בשאלת־הדת 
בין קונסטאנטינופול ורומי, התנצר ב׳ בהשפעת שליחו 
המיוחד של פוטיוס (ע״ע),הפאטריארך של קונסטאנטינופיל. 
ב׳ קיבל את השם הנוצרי מיכאיל, על שמו של קיסר ביזאנ- 
טיון. ב 866 התקרב ב׳ לאפיפיור ניקולאום 1 (ע״ע) מתוך 
תקווה, שהכנסיה המערבית תמנה פאסריארך בולגארי עצמאי. 
לאחר שתקוות אלו נתבדו, החליט ב׳ לצדד בזכותה של הכג־ 
סיר. המזרחית ( 870 ). לאחר שמת האפוסטול הסלאווי מתודיוס 
(ע״ע) ב 885 . באו לבולגאריה תלמידיו, שגורשו ממוראוויה. 
הפיצו בה את הנצרות ויסדו בה מנזרים הרבה. ב 890 ויתר 
ב׳ על הכתר ונעשה נזיר. אבל בנו בכורו ויורשו, ולאדימיר, 

ע 

לא הצליח כמלך, ועליכן לקח אותו אביו בשבי, הרעיל אותו 
והכריז את בנו הצעיר שמעון(ע״ע) למלך ( 893 ). בהיסטוריה 
של בולגאריה ידוע ב׳ כמפיץ הנצרות והתרבות. ב׳ הוכרז 
כקדוש ע״י הכנסיה היוונית־ד,אורתודוכסית. 

בזרים ווו, מלך בולגאריה ( 1918 — 1943 ). נולד ב 1894 
כבנם בכורם של הצאר (אז: הנסיך הגדול) של 
בולגאריה פרדינאנד 1 ואשתו מריה־לואיזה מבית בורבון- 



43 


כורים 111 — כורים גודונוב 


44 


פרמה. ב׳ היה נין של לואי־פילים (ע״ע). מטעמים מדיניים 
הועבר ב 1896 מן הקאתוליות, הדת של אביו, לפראווסלא- 
וויות, הדת של העם הבולגארי. כיורש־עצר הוכתר ב׳ בתואר 
"נסיך טיךנובו". במלחמה הבאלקאנית הראשונה שירת ב׳ 
בדרגה של מאיור ובמלחמה הבאלקאנית השניה כשלישו 
של אביו הצאר. ב 4 באוקטובר 1918 הוכרז ב' למלך־בול- 
גאריה לאחר שאביו הוכרח ליותר על הכתה כשבולגאריה 
נכנעה לפני האנטאנטה (ע״ע אירופה). ב 1930 נשא ב׳ את 
ג׳ובאנה, בתו של ויטוריו אמנואלה ווו מלך־איסליה, ואז 
התחילה התקרבותה של בולגאריה למעצמוודהמרכז, וביחוד 
לאיטליה. ב׳ שלט כמלך קונסטיטוציוני עד שקבוצת קצינים 
ומדינאים הכריחה אותו להכריז על דיקטאטורה ( 19 במאי 
1934 ). בשנת 1940 הסכים ב׳ לחנייתו של צבא־גרמניה 
בבולגאריה. במארס 1941 נכנסה בולגאריה, בראשותו של ב׳, 
לברית של מעצמות־ה״ציר"! ובדצמבר 1941 הכריזה מלחמה 
על אנגליה ועל אה״ב, אבל לא על רוסיה. באביב 1943 התחיל 
ב׳ בודק אפשרויות של שלום נפרד עם אנגליה ואה״ב, אבל 
ב 28 באוגוסט אותה שנה מת במסיבות מיסתוריות בתחנה 
על־יד סופיה, מיד לאחר שחזר ממטה־היטלר. — במידה 
מכרעת הודות לב׳ לא הושמדו יהודי־בולגאריה כרוב היהר 
דים של ארצות־ה״ציר". 

בורים פיודומליץ׳ גזרונוב-אס״ץגס־ז. 6.0 - ( 1552 - 
1605 ), מלך רוסיה. משפחתו של ב/ שמקורה היה 
טאטארי, מיוצאי ה״הורדה הזהובה", היגרה למוסקווה במאה 
ה 14 . ב 1571 נשא ב׳ את בתו של מאליוטה סקוראטוב־בילסקי, 
ראש האופריצ׳ניקים (ע״ע איון / 11 ). ב 1580 השיא איוואן / 11 
את אחותו של ב/ אירינה, ליורש־העצר פיודור, וקודם שמת 
(ב 1584 ) קבע איוואן חבר של חמישה עוצרים בשביל המלך 
פיודור, שהיה חלוש־דעת. ב׳, שהיה אחד מן החמישה, הרחיק 
את שאר העוצרים, וכן גם את המטרופוליט של מוסקווה, 
מן השלטון, ונעשה בפועל השליט היחיד של רוסיה. מאחר 
שלפלדור לא היו בנים, ויורש־העצר היה דימיטרי, בך־הזקונים 
של איוואן מאשתו החמישית מאריה נאגאיה, הגלה ב׳ את 
דימיטרי ואמו עם הפמליה שלהם לעיר אוגליץ׳. ב 15 במאי 
1591 נרצח דימיטרי. תושבי־אוגליץ׳ רצחו בו במקום את אלה, 
שלפי דעתם היו הרוצחים. ועדת־חקירה, שמונתה ע״י ב׳, באה 
לכלל מסקנה, שהנסיך מת בתאונה, כשנפל על סכין בשעת 
התקפה של מחלת־הכסיה. אבל קול־ההמון האשים את ב׳ 
ברצח. בשריפה הגדולה, שפרצה במוסקווה ב 1591 , ובנסיון 
הפלישה של הטאטארים הקרימאים, שנעשה באותה שנה, 
ראה העם עונש מידי־שמים על רצח דימיטרי או את מעשה־ 
ידיו של ב׳, שרצה להסיח על-ידי אסונות אלה את דעתו 
של הציבור מרצח דימיטרי. אשמת ב׳ לא נתבררה כל־ 
צרכה: היא מבוססת על ההנחה של ״למי זה מועיל ?״. מיתתו 
של דימיטרי פינתה לפני ב׳ את הדרך לכיסא־המלוכה. וכשמת 
הצאר פיודור ( 1598 ), האחרון לשושלת ריוריק, נעשה ב׳ 
גודונוב מלך לא רק למעשה, אלא גם להלכה. 

השלטון של ב׳ היד, שלטון יעיל. בימיו נערכה פעולת- 
התיישבות רחבה בגלילות־הספר: נבנו ערי־מבצר בארץ- 
הצ׳רמיסים לאורך הוולגה התיכונה (סאמארה, סאראטוב, 
צאריצין)! בוצרה אסטראחאן! נבנתה העיר יאיק! מחמת 
סכנתיהפלישה של הטאטארים הקרימאים נבנו ערי־מבצר 
בספר הדרומי: קורסק, וורונייז׳, בילגורוד, ועוד! ב׳ חידש 


את שלטון־רוסיה בסיביר, שהופקרה לאחר שנרצח י_רמק 
(ע״ע) ב 1584 . בסיביר הצפונית־מערבית הוקמו הערים סיומן, 
טובולסק ( 1601 ),נארים, ועוד! בוצרה מ 1 סקווה והוקם הפרבר 
של ה״עיר הלבנה״ (מסקסח 116111 .;>£) ב 1586 ! כן בוצרה 
סמולנסק, עיר הספר המערבי. הפעולה ההתיישבותית הרחבה 
בזמנו של ב׳ היתד, קשורה גם בביטולו של ״יום יוריב״( 1597 ) 1 
ביום יחיד זה בשנה יכול היה כל איכר להחליף את בעל- 
האחוזה שלו באחר; ביטולו של "יו׳ם יורייב" נחשב לראשית 
ה״הצמדה" של האיכרים הרוסיים! נדידת־האיכרים חוסלה 
ונוצר מעמד חקלאי צמוד לקרקע— דבר, שהיה לטובתם 
של בעלי האחוזות הזעירות ולרעתם של בעלי האחוזות 
הגדולות וכן של המנזרים והכנסיה בכללה. ב׳ היה המלך 
הרוסי הראשון, ששיגר לחוץ־לארץ לשם השתלמות צעירים, 
שאגב, אף אחד מהם לא חזר לרוסיה. ב׳ הרשה להקים 
במוסקווה בית־יראה לותרני— מה שהיה אסור ברוסיה 
קודם לכן. לשומרי־ראשו יבחר בגרמנים באלטיים. בימיו 
התחילו רוסים מרובים מגלחים את זקניהם. בשנת 1587 
נתן ב׳ לאנגלים זיכיון של מסחר ללא־מכם ברוסיה, ואסר 
את המסחר ברוסיה לשאר בני חוץ־לארץ. ב 1589 הוקמה 
הפאטריארכות של מוסקווה — דבר, שהעמיד את ד,כנסיה 
הרוסית על דרגה אחת עם הכנסיות המזרחיות המסרתיות 
ושיחרר את מוסקווה מהשפעת המטרופוליט של קיוב, שנמ¬ 
צאה אז בידי פולניה. מדיניות־החוץ של ב׳ הצטיינה בזהירות 
וברדיפת־שלום. אחר המלחמה בשוודים ( 1590 — 1595 ) קיבלה 
מוסקווה חזרה את הערים, שאבדו לה בימי "המלחמה הליוו־ 
נית״ (ע״ע איון / 11 ). ב 1590 הוכה החאן הקרימאי קאזי־גירי, 
שעלה על מוסקווה בראש 150 אלף איש. ב 1592 חידשו 
הקרימאים את נסיון־הפלישר, שלהם. היתד, זו הפלישה 
האחרונה של הטאטארים הקרימאים לתחומה של מוסקווה. 
ב׳ התערב בסיכסוכים הפנימיים בקרים ע״י תמיכתו במפלגה 
המתנגדת לתורכיה. אחר מותו של סטפן בטורי(ע״ע). 1586 , 
ניסה ב׳ להמליך על פולניה את הצאר פיודור. כן רצה לספח 
לרוסיה באמצעים דיפלומאטיים את החבל הבאלטי. 

ב׳ גודונוב היה מטובי מלכי־רוסיה. אבל היה חשדן. 
התחרו בו הבויארים המיוחסים, שקינאו בב ׳ , הבן בלי־שם, 
שישב על הכסא של בית־ריוריק. ב 1600 התחילו מתפשטות 
שמועות, שדימיטרי חי. ב 1601 הוגלו, לפי פקודתו של ב׳. 
הרומאנובים, וראש־ד,משפחה, פיודור, הוכרח להיכנס למנזר. 
המבוכה במוסקווה גברה מחמת הרעב הכבד, שפרץ בארץ 
ב 1601 . לשם מלחמה ברעב אירגן ב׳ עבודות ציבוריות 
במוסקווד. — מה שעורר את קנאתן של ערי־השדה. ברחבי 
מדינת־מוסקווה פשטו כנופיות של ליסטים, רובם איכרים, 
שאדוניהם שיחררו אותם מחמת הרעב. ב 1603 הופיע בפו¬ 
לניה ״טוען־שקר״ ( 8011 10383 * 03 ) לכסא של בית ריוריק: 
דימיטרי (המדומה) 1 (ע״ע). ב 13 באפריל 1605 מת ב׳ 
גודונוב לפתע־פתאום. בתמיכתם של פולניה והקוזאקים של 
הדון, כבש דימיטרי הנזכר את מוסקווה בשנת 1606 והרג 
את פיודור 11 , בנו של ב׳ גודונוב, שמלך אחר אביו. המח¬ 
קר ההיסטורי עדיין לא פתר בשלמות את הבעיות הקשר 
רות בפעולתו של ב׳: כלום היתד, ידו ברציחתו של דימיטריי 
וכלום הטוען הראשון לכסא ריוריק היה דימיטרי מדומה או 
דימיטרי האמיתי, בן־הזקונים של איוואן / 11 י בעיות אלו 
שימשו נושא לדראמה של פושקין "בורים גודונוב", שנכתבה 
ברוחו של שיקספיר. מושפע מן ההיסטוריון קרמזין (ע״ע) 



45 


כורים גודונוב — בוריסלו 


46 


השיב פושקין בחיוב על השאלה בדבר אשמתו של ב׳ ברצי¬ 
חתו׳ של דימיטרי. 

- 0001111 ? 0783 ק 3 .ג;ץ 00 ? 83 ק 0070 , 388 א 3 ק 3 \ן . 9 

, 00088 ? 89 ק 68,0070 < 081 מ. 00 . 1 ^ . 0 ; 0, 1818-29 ־ 01 > 01 
מ 8 ק 8070 מ 0083 ץ? , 13008 * 0070 >}. 011, 1894-5:14 \- 01 \ 

06 , 038308 . 3 .ח ; 1880 , 1 ,א 803888 ח 113860 > 1 < 8 
600803 30078083883 !! 38346888 1 * 110700846080 
-ץ*ן 0 1 60080 , 03370808 .< 1 > . 6 ,י 1863 , 3083 ץמ 0 ? 

. 1021 , 808 

א. אח. 

בורים 1 ב ( 8008 ק 60 ), עיר בחבל ("או׳בלאסט")-מינסק 
שברפובליקה הסובייטית הביילורוסית. שוכנת על 
חופו של נהר ברזינה (ע״ע) ועל מסילת־הברזל מוסקווה— 
ביאליסטוק* כ 80 ק״מ צפוניודמזרחית ממינסק. מספר תו¬ 
שביה כ 26,000 . ב׳ היא ממרכזי-התעשיה של ביילורוסיה! 
קיימים בה מנסרות, ביח״ר גדול לגפרורים ומפעלים אחרים 
לעיבוד עץ ולמוצריו, לעיבוד עורות, ביח״ר לכלי גביש 
וזכוכית ומפעלי־־תעשיה אחרים. 

ב׳ כבר ידועה מתחילת המאה ה 12 ! חשיבות מסויימת 
היתד. לה בימי הפלישה של נאפוללן לרוסיה. בנובמבר 1812 
נגרמו לצבא נאפוליון — בררך נסיגתו ממוסקווה — אבידות 
כבדות בקרב, שניטש סמוך לב׳ כשביקש לצלוח את הברזיגה. 
במלחמת־העולם 11 נפלה ב׳ — אחר מערכה כבדה — בידי 
הגרמנים, ששלטו בה במשך 3 שנים (יולי 1941 — 1944 ). 

יהודים התיישבו בב׳ לכל המאוחר בתחילת המאה 
ה 18 (לפי נתונים רשמיים לא מנתה הקהילה ב 1766 אלא 
249 חבר) ובמרוצודהזמן נעשו כאן רוב התושבים. יהודי־ב׳ 
עסקו בסחר הדגן והעצים, שהיו משיטים אותם לריגה על פני 
הדווינה ולרוסיה הדרומית — על פני הדנייפר. ב 1861 ישבו 
בב׳ 2,581 יהודים, ב 1897 — 7,722 ( 51.2% מן האוכלוסיה 
הכללית). עד סמוך למלחמת־העולם 1 הוסיפה הקהילה להת¬ 
פתח: ב 1914 היו בה 10,617 יהודים — 51.8% מכלל האוכלו־ 
סיה. אח״כ פחת מספרם של היהודים וכן נצכמצם חלקם 
בא(כל(סיה הכללית: 7,212 ( 39% ) ב 1923 . 

במחוז־ב׳, שב 1925 ישבו בו כ 30,000 יהודים. עסקו כמה 
מאות של משפחות יהודיות בחקלאות. היו מצויים שם ישובים 
חקלאיים, שהאו׳כלו׳סיה שלהם היתד. כולה יהוד־ת. 

. £8068, 1912 8 183 ) 80 0764007868838 ,חקץ 8830 ? . 0 

ש. כ. 

ב 1 ריםונלב( 06 !;' 1 ה 110 ק £0 ),נסיכים רוסיים. ב 994 ו 996 
קיבל בוריס בירושה את רוסמו׳ב (ע״ע) וגלב — את 
מורום (ע״ע). בתקופת הסיכסוכים הפאודאליים ( 1015 ) על 
ירושת אביהם, הנסיך הגדול ולאדימיר "הקדוש", נרצחו 
ב׳ וג , בפקודת אחיהם הגדול סויאטופולק. ב 1071 הועברו 
עצמותיהם למנזר בו׳ריסוגלבסק בווישג 1 ר(ד, שמצפון לקיוב. 
ב׳ וג׳ הוכרזו לקדושים מטעם הכגסיה הפראווסלאווית. מסי¬ 
בות מותם הטראגי שימשו נושא אהוב על כותבי "הלטו׳פי־ 
סים" (ההיסטוריונים הרוסיים הקדומים). בשמם נקראים 
כמה מקומות־ישוב ברוסיה. 

ב 1 ךיםלו (ס 3 רסזוק 60 ! בפולנ׳ ׳י! 3 ( 5 ץז 0 ?), עיר במער¬ 
בה של אוקראינה (בעבר: גאליציה המזרחית), 

מדרום לעיר־המחוז דרו׳הו׳ביץ׳. מספר תושביה כ 45,000 (י). 
ב 1846 נתגלה בב׳ אוז^ריט (ע״ע) ואחר־כך התחילו גם 
מזקקים בה נפט, שהיה מבעבע בה על־פני השטח בכמויות 


קטנות. ב' היתד, המקור הראשון בזמן ובמעלה לנפט ולתו־ 
צרתו באוסטריה־הוגגאריה, ואח״כ בפולניה. בשנות ה 1920 
סיפקו ב׳ וסביבתה הקרובה 75% מן הנפט הפולני. באותן 
השנים התחילו משתמשים גם בגאז הטבעי, שהיו מעבירים 
מב׳ בצינורות. — בסביבת בוריסלאו נמצאים מעיינות־מרפא 
ומקומות־מרגוע, שכבר יצא להם שם בימי שלטונה של 
אוסטריה. 

היהודים ב ב׳. ב 1846 נעשו ע״י היהודי הקר הנסיו־ 

נות הראשונים לעבד את הדונג השמן, שמצא באדמות ב׳. 
היהודי אברהם שריינר היה הראשון, שהצליח להפיק מתוך 
דונג זה נפט ואף התחיל בזיקוקו( 1853 ). מאז גילו היהודים 
מספר מרובה של מקורות־נפט (מכרות ובורות), שבניצולם 
הועסקו כ 3,000 פועלים יהודיים. תהליך הייצור היה פרימי¬ 
טיווי. ב 1880 התחילו באנקים אוסטריים מממנים את תפוקת־ 
הנפט ומספקים לתכלית זו ציוד טכני חדש. הבאנקים, 
שריכזו בידיהם את הרוב המכריע של המכרות, השתדלו 
לדחוק את רגליהם של הפועלים היהודיים ולהחליפם בפו¬ 
עלים נוצריים. גם יצרנים יהודיים קטנים ובינונים הוכרחו 
מעט־מעט על־ידי משרד־דומכרות הממלכתי, שהוקם ב 1880 , 
לחסל את מכרותיהם ובורותיהם— מה שהחמיר ב 1896 — 
1898 את מצבם של הפועלים היהודיים, שהוצאו ברובם 
מתהליך הייצור והזיקוק. ב 1898 פנו פועלים אלה בבקשה אל 
הק 1 נגרס הציוני, שיאפשר להם לעלות לא״י — דבר, שלא 
היה ניתן אז לביצוע. בהשתדלותו של ד״ר הרצל סייעה 



כורים ונ 5 ני. איקו;' , , מסזף המאה 13.1 
לניונראד, הנזיזיאח הרוסי 






47 


כורי שלו—כו־־כרט, רו־יול? 


48 


חברת כי״ח ל 500 פועלים יהודיים מב׳ להגר לאמריקה. 
אעפ״ב נשארו עוד בידי היהודים כמה מכרות גדולים בב , . 

ב 1860 היה מספרם של יהודי ב׳ כ 1,000 ! ב 1890 — 9,047 
(בין 10,424 תושבים)! ב 1900 — 7,986 (בין 11,681 ת׳), 
ב 1910 — 5,753 (בין 12,767 ת , ). אחר מלחמת־העולם 1 שוב 
נתרבה מספר היהודים בב , . במיפקד של 1921 נמנו בין 
16,000 תושבים 7,170 יהודים. מבחינה אירגוגית היו יהודי- 
ב׳ מסונפים לקהילת דרוהוביץ׳. ב 1928 קיבלו רשיון מטעם 
השלטונות להקים להם קהילה עצמאית.— ב 1887 נוסדה 
בב׳ אגודת "חובבי־ציון" הראשונה. 

נ. מ. ג. 

בזרי^א (מתחילה: גולדברג), מנחם ( 1888 , בדיסק 
דליטא — 1949 , ניו־יורק), משורר יידי. בי. שהיה 
בנו של מורה עברי, קיבל את ראשית חינוכו היהודי מאביו, 
ואח״ב למד בביה״ם הרוסי שבעירו. כשהיה בן 16 נצטרף 
לתנועה הציונית־סוציאליסטית, ובאותו זמן כבר כתב שירים 
ברוסית וביידית. ב 1905 בא לווארשה. כאן התחיל מפרסם 
את שיריו הראשונים בעיתונים ובקבצים יידיים, וכן מאמרי- 
ביקורת על הצגות־תיאטרון בעיתון "היינט", שנמנה עם 
משתתפיו הקבועים. ב 1909/11 שירת בצבא הרוסי', ואת 
רשמיו מחיי־הקסרקטים פירסם בעיתונים "היינט" ו״פריינד". 
ב 1913 נתפרסמה הפואמה של ב׳ "פוילךי—פואמה, שליריקה 
ופאתום דברני משמשים בה בעירבוביה ושבה ניתן ביטוי 
פיוטי ליחסים המתוחים, שנתקיימו אז בין היהודים והפולנים. 
הפואמה ניתרגמה לפולנית. 

ב 1914 השתקע ב׳ באה״ב ולאחר שנים מועטות ( 1918 ) 
נתמנה חבר של מערכת ה״טאג" באה״ב נתפרסמו קבצי- 
שיריו הראשונים: "א רינג אין קייט" ("חוליה בשלשלת" ־ 
1916 ) ו״זאמד״ (״חול״! 1920 ). הגיבור הראשי של אחת מן 
הפואמות שבקובץ האחרון הוא ד״ר הרצל. לאחר שחזר ב׳ 
ממסע בברית־המועצות ( 1926 ) נתקרב לקומוניסטים היהו¬ 
דיים באה״ב ואף השתתף בעיתונם "פרייהייט" אך אחר 
מאורעות תרפ״ט עזב ב׳—ביחד עם סופרים יידיים אחרים— 
את הקומוניסטים. לאחר שפרש ממערכת־ה״טאג" ניהל את 
לשכת העיתונות של הג׳וינט •אח״כ את זו של הקונגרס 
היהודי האמריקני. 

בשנת 1923 נתפרסמה בווארשה הפואמה שלו "זאוול 
רימער״ — כרוניקה בחרוזים ב 16 פרקים, שמגוללת את 
הזוועות של הפרעות ביהודים ברוסיה בסיפה של מלחמת־ 
העולם 1 . כמה מחלקיה של פואמה זו, שהם כתובים בנוסח 
השיר העממי היידי, הם ליריים ביותר; אך המסגרת הסיפו¬ 
רית של הפואמה מרסנת כאן את הליריזם הסנטימנטאלי של 
בי. שלפעמים אינו יודע גבולים. 

הטובה ביצירותיו של ב׳ היא הפואמה "דער גייער" 
(״ההלד׳ו שני כרכים, 1942 ), שהיא מעין אוטוביוגראפיה 
רוחנית. פואמה זה שב׳ עסק בחיבורה כ 10 שנים, מתארת 
את דרכו בחיים של גיבורה הראשי, נוח מרקון, המוליכה 
כספקנות לאמונה ומחולין לקדושה. יש ביצירה זו משום 
ניסיון פיוטי לסכם את הירושה הרוחנית של היהדות ואת 
ההיסטוריה הישראלית ברורות האחרונים. — אחר מותו של 
ב , נתפרסם (ב 1950 ) קיבץ־פואמות משלו בשם "דודך דורות". 

ש, ניגער, אלגעמיינע ענציקלאפעדיע, / 1 19441 ), 230 ־ 232 : 

״דער גייער״, צוקונסט, מרץ 1943 . 

ש. נ. 


בוךבהרט, לודויג, ע־ע בורקהךט, יוד״ן לותיג. 
בירכם, ע־ע בור. 

מרכרט, גאזךג הרסן, ע־ע הרסן, גא 1 ךג. 

בירכרט, הרס[ — £ן>ז 0113 זגו 8 ו 1 ח 3 וזוז 10 ־ 1 — ( 1857 , בר¬ 
לין— 19.12.1909 , תימן), תייר־חוקר בארצות המזרח 
הקרוב. בי, שהיה בן למשפחת־סוחרים יהודית, עסק אף הוא 
מתחילה במסחר. אחר מות־אביו ערך מסעות מקיפים בכל 
חלקי־העולם. כשגמל בלבו הרעיון לחקור את המזרח הקרוב 
ולסייר בו, התחיל לומד ערבית בסמינאריון ללשונותיהמזרח 
בברלין ( 1890/92 ). אח״כ המשיך בלימודיו בדמשק, שממנה 
יצא פעם אחר פעם למסעותיו בסוריה, ארם־־נהריים ופרם, 
ערב המזרחית ותימן, וכן באפריקה המזרחית. ביחוד התעניין 
ב , בתימן, שבה ערך שלושה מסעות. כאן ביקר באיזורים, 
שלפניו לא דרכה בהם רגל של אירופי. למרות איגרת־ 
החסות, שניתנה לו ע״י האמאם יחיא, נהרג בי עם חבר(־ 
לסיוד, סגן־הקונסול האיטלקי בנצוני, במסעו השלישי בפנים 
תימן. — ב׳ לא חיבר ספר מקיף על רשמי־סיוריו, אך הניח 
אחריו יומנים, רשימות בניבי דמשק ותימן ותצלומים הרבה, 
שהם בעלי ערך מדעי מרובה ושנמסרו לספריה של הסמי־ 
נאריון ללשונות־המזרח בברלין. במסעותיו נתן ב , את דעתו 
במידה ניכרת על היהירים בארצות־ערב, וחלק מן התצלומים 
שבאוסף שלו חשוב להכרתם של יהודי פרם ותימן. ממסעו 
השלישי של ב׳ בתימן נשתמר. מלבד יומנו, דדח מפורט, 
שנכתב ע״י ברלוויה שלו, אחמד אבן מחמד אלג׳ראדי, שהיה 
גם מ(רו של ב׳ לערבית. הדו״ח ניתרגם לגרמנית ונתפרסם, 
ביחד עם חומר מדעי אחר ותצלומים, ע״י א. מיטווך. חלק 
קטן מעזבונו המדעי של ב , , שהגיע אחר מלחמת־העולם 11 
לאוניברסיטה העברית, שמור במכון למדעי־המזרח שלה. 

4(15 1(11! 1(>1111>, !1(11)101(11 8.5 1(1X11 11615( 11(11■(/! 5(1(1■ 

. 1926 . 6 .נ 1 ז 3 :>ר 1 ,! 1 ) 1 ( 0101 

מ. פ. 

בוויכרט, תדולף — 11 >ז 3 ז 01 זס 8 101£ > 811 — ( 1877 ,קניגם־ 

ברג — 1945 , טרינם (טירול)), משורר ומספר 

:• י 

גרמני. בנו של באנקאי וסוחר ממשפחה, שהיתה יהודית על¬ 
פי מוצאה אבל פרוטסטאנטית על־פי דתה במשך כמה דורות. 
ב , , שרוחו דבקה, מתוך הערצה כמעט מסתורית, בירושה 
התרבותית של אירופה בכלל וגרמניה בפרט, היה אדיש 
ליהדות — אפשר, חוץ מבשנותיו האחרונות, כשנרדף מחמת 
מוצאו ונמלט על נפשו כשהיה בדרך למחנו•,־ההשמדה באוש־ 
וינצ׳ים.— ב׳ למד בלשנות קלאסית בברלין, בון וגטינגן: 
מ 1904 ואילך היה חי חיי־בודד באחת מן הערים העתיקות 
של טוסקאנה (מתחילה בוולטרה ובפיזה, ואח״ב בסאלטוקיו 
שעל־יד לוקה), פרט לשנים של מלחמת־העולם 1 , שבהן 
שירת בצבא, ופרט לתקופות קצרות אחדות, שבהן ביקר 
בגרמניה לשם מתן הרצאות (בהרצאות אלו הטיף ב׳ להת¬ 
עוררות תרבותית מתוך תפיסת־עולם לאומית־שמרנית, אני 
טי־דמוקראטית ואנטי־מודרנית). ב׳ היה ידיד קרוב של 
המשורר הוגו פון הופמנסתל (ע״ע) ובנאומו הנלהב על זה 
האחרון הביע לראשונה אח השקפתו על השירה. מתחילה 
נשתייך לחוגו של סטפאן גאורגה, אך עד מהרה פרש מחוג 
זה, ובחיבורו ״המעגל השביעי של גאורגה״ (- 810 5001-805 ) 
״!!!כ*!), 1909 , מתח עליו ביקורת נוקבת, שיש לה, 


49 


בורכרט, רודדלף—כורלא, יהודה 


50 


כלכל שאר מאמריו, חשיבות מרובה כמצע של אסתטיקה 
ספרותית. פרישתו מגאורגה גרמה לכך, שבידולו בספרות 
הגרמנית עוד גבר, ורק אחר פטירתו התחילו מכירים בדבר, 
שלא היה עוד בספרות הגרמנית של זמנו משורר, שהגיע 
לרמתו הסיגנונית של ב/ 

ב׳ היה משורר ופילולוג כאחד, ולפי השקפתו האמנותית 
היה קלאסיציסטן ואידיאליסטן. יצירתו היא אפיגונית במת¬ 
כוון: היא ניזונה ממיטב ירושת־העבר של כמה וכמה עמים. 
ב׳ נתן בכשרון ליצור דברים נאים ועצמאיים ביותר בלבוש 
סיגנוני קדום. חלק חשוב ממפעלו הספרותי — שכולל שירים, 
אפוסים, מחזות, סיפורים, מסות ותרגומים — הן יצירות, 
שנכתבו בסיגנון קדום, כגון האפוסים 1 חר.זנ 01 ״ם ( 1920 ) 
ו״הנפש הגאולה למחצה״ ( 1921 , 50010 011010 ז^ו 1111 י( 010 ), 
שנתחברו בסיגנון השירה הגרמנית של יה״ב, ו״ספר יורם" 
( 1907 , 101 ;■!<>( 1X151X1011 ), סיפור על יהודי בימי ישו, שנכתב 
בסיגנון של ס׳ איוב, וכן הרוב של תרגומיו (מיצירותיהם של 
פינדארום, אפלטון, כמה טרובאדורים, דאנשה, סוינברן, ועוד). 
משאר כתביו המרובים, שכולם עמוקי־מחשבה ולטושי־צורה, 
יש להזכיר ביחוד את קבצי־השירים ״שירי־נעורים״ ( 1920 > 
ו״שירים מעורבים״ ( 3001101110, 192-1 > 0 זו 501 ו 1 חז 70 \); המחזות: 
״הבשורה״ ( 1907 ,^תגו^סתעסןזס^) ו״מחזה האבוס" (-ק 1 ז£ 
1922 , 101 ק 5 ח 0 ק); קובץ־הסיפורים "הדור חשוו־התקווה" 
( 1929 ,► 30501110011 > $0 ס 11251 ג 1 ח))ס! 1 1925 ) וקובץ־המסות 
״מעשים ומסות״( 1928 ,תס§תו 11 ! 0 ת 3 ! 1 < 1 ^ 01 תס 930011110£00 ). 
מתוך עזכונו הופיע עד עכשיו רק ״הגנן הנלהב״ (•! 00 
1952 ,־ 001 זז 03 1111:110 ) 101010050113 ). 

)) 1 ))?}\ )! 881 ) 1 ) 2 ו: 1 !/ ;. 55 1920 ,)}(/)^\ ) 11 ) 100101 ) 0 ,. 8 .א 
)) 08 ,•! ¥05510 .א ; 1925 , 1900-1918 , 010 ) 8 / 1111 > 1 ))¥ מ 1 

) 11 ) 011 ) 8 ) 11 ) 18 " 5 ' 1 ג 5111 חחבחז})) 1 ־נ ח 1 ) ) 0 , 1/11 0 ) 11 ) 81:1111 !'. 8 
) 11 ) 1111 ) 0 ) . 8 ■?/ , 5 ץ 1 ! 1 דז 80 -ש 111 )/> . 13 ;( 1923 , 1 ,") 11 / 02 ) 8 

.( 1947 , 3 •זא ,) 82 ) 11 ) 8 

ח. ס. — ל. ו. ז. 

ב 1 ךל, אמיל — 01 ז 80 1110 ״£ — (נו׳ 1871 ), מאתמאטיקו 
ומדינאי צרפתי. מ 1897 היה ב׳ מורה, ואח״ב מנהל 
של ה 310 !סזסא £0010 , שבו קיבל את השכלתו; מ 1909 
ואילך היה פרופסור ל־ 
מאתמאטיקה בסורבונה. 
ב 1921 נבחר כחבר הא־ 
קאדמיה של המדעים! 
ב 1950 קיבל את הצלב 
הגדול של לגיון־הכבוד. 
ב׳ היה חבר פעיל של 
המפלגה הסוציאליסטית 
והראדיקאל־סוציאליס־ 
טית! ב 1924 נבחר כחבר 
בית הנבחרים וב 1925 
היה שר־הימיה בממשלת 
פנלוה. באוקטובר 1941 
נעצר ע״י הגרמנים. 

כמאתמאטיקן נתפרסם ב׳ (מ 1898 ואילך) כעורך של 
אוסף־המונרגראפיות על תורת־הפונקצלת וגם ע״י תרומותיו 
המקוריות המרובות לתורת־הפונקציות ותורת־ההסתברות. 
בחקר יסודות־המאהמאטיקה עמד ב׳ בראש האסכולה ר.אינ־ 
טואיציוניסטית (ע״ע) הצרפתית, המבטלת תחומים נרחבים 


של האנאליזה ושל תורת-הקבוצות, אע״פ שאינה מרחקת 
ללכת בזה כאסכולה ההולאנדית. משנת 1925 ואילך עמד 
ב׳ בראש מפעל ספרותי מקיף על תורת־ההסתברות, שבו 
השתתפו הרבה מן המאתמאטיקנים ידועי־השם בדור האחרון. 

עבודותיו העיקריות: ,! 110 / 1 ) 00 ( !) 8 ) 1 ) 0 ) 18 ! 11 ) 11 ! 001 ^) 1 
- 111 ) 0 ) ) 8 11 ) 00,1,0 ( 1 ) 1 ז 111 5 מ 0 ) 001 ח!, בצרם' 3765110 !}), המספ¬ 
רת בסימון נשגב על דברים בלתי־נשגבים או מגוחכים, כגון 
"מלחמת הצפרדעים והעכברים" המיוחסת להומרוס או "חטיפת 
התלתל" של פופ, או בסימון בלתי־נשגב או מגוחך על דברים 
נשגבים ורצינים, כגון 1 ז 3765 !} של סקארץ או 

"הלנה היפה" של אופנבאך (ע״ע אפוס). כיום מציינים במלה 
"ב"׳ מידה מרובה של קומיות נחותת־דרגה, כאותה של 
המוקיונים, שמעוררת את המוני־העם הפשוטים וילדים לצחוק. 
הב׳ דומה איפוא ל £3x66 , אלא שזו האחרונה היא בעלת 
עלילה יותר סדירה והגיונית. 

השימוש הרווח ביותר של הב׳ בזמננו הוא על הבמה 
האמריקנית. בב׳ מציינים באה״ב סוג של הצגות־בידור 
לגברים בלבד, שהופיע לראשונה סמוך לשנת 1865 , הגיע 
לשיא הפופולאריות שלו בערב מלחמת־העולם 1 ונבלע 
בצורות־שעשוע אחרות בתחילת שנות ה 40 . הצגת־הב׳ היתה 
מגוונת, והיתד, מורכבת מקטעי־בידור שונים, שכללו הופעות 
של להקת־נערות, בדחנים, עושי־להטים, מנגנים על כלים 
שונים, אקרובאטים, וכד. מתחילה כללו ההצגות גם פארו־ 
דיות על הצגות־תיאטרון אקטואליות או על נושאים פולי¬ 
טיים — מה שמקשר הצגות אמריקניות אלו אל ההצגות 
הפארודיסטיות, שהיו מוצגות במאה ה 19 על הבמה של 
6 !ז 863 ז׳ ץ 03161 בלונדון אבל עד מהרה תפס מקום עיקרי 
בב׳ גרוי-החושים ע״י הופעת הנשים בלבוש שקוף או בלבוש 
הדוק לגוף ( 118815 ), עפ״ר לחלקו התחתון. וביחוד לרגליים 
(ומכאן הכינוי 5 ״י $80 68 !, שנתקבל בשביל ב׳), ואח״כ 
נתרבו בהצגות גם מעמדים של ריקוד מגרה (״קנקן״! ריקו¬ 
דים כושיים) או התפשטות מודרגת של הרקדניות מלבושן 
( 16356 -ק 1 !} 5 ). להצגה כולה היה אופי של ניבול־פה! קהל־ 
הגברים היה מרבה לשתות, להרעיש ולהתריע או גם להת¬ 
קוטט ולהתאגרף באולם, ופעמים שהיה רוגם בירקות רקובים 
את האמנים, שלא מצאו חן בעיניו. לעיתים קרובות היתה 
המשטרה פולשת לאולם ומפסקת את ההצגה, 

ירידת הב׳, שהתחילה בשנות ה 20 של המאה הנובחת, 

באה משום הכנסת קטעי־ההתערטלות, שכבשו במהירות את 
החלק העיקרי של התכנית, משום התרת הכניסה לנשים 
וילדים, משום האיסור שהוטל על משקאות חריפים (ב 1920 ) 
ומשום הפופולאריות המרובה, שזכה לה הראינוע ואח״כ 
הקולנוע. על בימות הב׳ נתקיימו ההופעות הראשונות של 
הרבה מן הקומיקנים וזמרי הו־ויו הנודעים של אה״ב, ביניהם 
מי וסט, אל ג׳ולסון, צ׳ארלי צ׳אפלין, ועוד. 

. 00 ) 1430111 ./<\ ; 1794 , 60 ) £26/6/1 ! 76 > . 06163 , 10861 ? .? .א 
,. ¥015 6 , 42/3061 , . 6/0766 /. 20 / 0 1 ^ 06 ׳זז 136 / 0 0601/161 ? 

1884-9; ?. >40X1110(. 5606600 6/ /6 86066 526/611726, 1888: 

3 [)^ .ם .ז 3 ז X05, ,4 800 \ 0/ £ 26 / 6 x 1726 , 1891; 1". 143553X301, 
510612 46/726/6 1/1 614666, 3 ¥015., 1910*; 0. £!(0111X1. 526- 

736 ,׳( 1616 ) 034 , 0 ; 1932 , 13 )/ £08 סיז 26047 ? 204 161826 

. 1952 , 1660 66 // 2 7362/66 ./ £08 136 10 00 )/ 76241 £26/61826 

ח. ם.-ג. י. א. 



53 


כורסה או כ ■מה 


54 


בוךמה או בךמד!,הברית של (באנג׳ 3 מזז 01811 ת 10 תס, 
בבורמנית— ת ££3 ת 31 א- 3 תזת 3 ץ 1 \ $11 -£ת 11 ג( 66-1 ץ נ 1 ), 
רפובליקה בדרום־מזרחה של אסיה, בחלק הצפוני־מערבי של 
חצי״האי הודו־סיו! שטחה, לפי האומדן הרשמי האחרון — 
656,600 קמ״ר! מספר תושביה — כ 18 מיליון ( 1954 ). 
הברית של ב׳ מורכבת מחמש מדינות (ב׳, שאן, קאצ׳ין, 
קאיה וקארן) וממחודצ׳ין. 

המצב הגאוגראפי והגבולות. ב׳ נמצאת בין 
׳ 11 ־׳ 92 ו׳ 9 ״ 101 אורך מזרחי ובין ׳ 55 ״ 9 ו׳ 30 ־ 28 רוחב צפוני, 
באופן שקצת יותר ממחצית שטחה היא באיזור הטרופי ("ב׳ 
התחתית״), והשאר — מצפון לו ("ב׳ העילית"). במערב 
גובלת ב׳ במפרץ־בנגאל, בדרום ובדרום המערב — בים־אנ־ 
דאמאן, בצפון־המערב—בהודו ובפאקיסטאן, בצפון־המזרח— 
בפרובינציה הסינית יונאן, ובמזרח — בוויטמין ובתאילאנד. 
הגבולות בצפון ובמזרח אינם מוגדרים כל צרכם, ומכאן 
הבדלים בחישובי־השטח של ב׳. ארכה של ב׳ מצפון לדרום 
הוא 1,920 ק״מ, ורחבה המאכסימאלי — 920 ק״מ. 

המבנה. הכיוון של הפורמאציות הגאולוגיות העיקריות 
בב׳ הוא מצפון לדרום: בכיוון זה נמשכים רכסי ההרים, 
שהגבוהים שבהם הם בצפון! משם אף יוצאים הנהרות 
העיקריים, שכולם זורמים דרומה. חלק גדול של ב׳ נמצא 
בגלילו של נהר איו־ודי — הנהר הראשי של הארץ — ושל 
יובלו העיקרי, צ׳ינז־ויז! במזרחה של ב/ במדינות שאן 
וקארן, נמצא הגיא העמוק של נהר־סאלוין העצום, שמקורו 
בתחומה של סין. 

מבחינת המבנה שלה אפשר לחלק את ב׳ לשלושה איזורים 
אלה: (א) במערב — שלשלת הרי ארקדיומה והמשכיה — 
שורה ארוכה של הרי־קמטים מן המסוזואיקון והשלישון(ע״ע 
ארקן), שהם חלק ממערכת ההימאלאיה וביניהם עמקים 
עמוקים. בחלקה הדרומי נמשכת שלשלת זו* בצורת חומה 
צרה ותלולה, ורק במקומות מועטים יש בה פרצות, שמשמשות 
מעברות לעגלות! בחלקה הצפוני היא מתרוממת עד לשיא 
של 3,000 מ׳ ויותר (הר־ויקטו׳ריה)! כאן מהווים ההרים רמה, 
שבה כלולה מדינת מניפור, המפרדת בין ב׳ ופאקיסטאן 
המזרחית. 

(ב) במזרח ובדרום — רמת־שאן ושלוחותיה שבתחומים 
של קארן וטנאסרים. איזור זה בנוי מבחינה גאולוגית 

ד * 7 

מסלעים קדומים מאלה שבתחומם של הרי־אראקאן! שטחים 
נרחבים בנויים סלעים מטאמורפיים עם מובלעות גדולות 
של שחם, וכן מצויים כאן שטחים של אבן־גיר וגושים של 
אבני־פרצים עתיקות. גבהה הממוצע של הדמה הוא כ 900 מ׳ 
מעל פני־הים, ובה כמה אגנים של ימות קדומות! באחד מהם 
שרדה ימת־אינלה, הגדולה בימות־ב׳ (ארכה 19 ק״מ ורחבה 
5 ק״מ). 

(ג) במרכז — השפלה שבין שלשלת אראקאן־יומה ובין 
המורד התלול של רמת־שאן. איזור זה — שהיה בעבר, מן 
התקופה השלישונית המוקדמת ואילך, מפרץ של ים—מכוסה 
חול, אבני־חול וצפחות מאותה תקופה! באמצעה של השפלה, 
שהיא יפה לחקלאות, מתרוממים טורי־הגבעות המיוערים של 
פגו־יומה. בתקופת־קיומו הארוכה השקיע נהר־איראוואדי 
על פני שטחים נרחבים של שפלה זו שכבות־חצץ ומעטי־טין 
והוא מוסיף להרחיב את הדלתה הגדולה שלו כלפי דרום. 
כן מתנשאים במישור כמה הרי־געש, שדעכו רק בזמן 


האחרון — ביניהם הר פופה, שגבהו כ 1.500 מ׳. שכבות־ 
השלישון שבשפלה הוקמטו בכמה מקומות קמטים קטנים 
ובקמרוניהם מצויים שדות־נפט. 

האקלים. אקלימה של ב׳ הוא מונסוני־טרופי. עונת־ 
היובש הקרירה, שבה מנשבות רוחות־יבשה קלות מן הצפון, 
נמשכת מנובמבר עד פברואר. אח״כ מתחלת עונת״היובש 
החמה, שבה כמעט אין רוחות כלל! החודש החם ביותר הוא 
אפריל. במאי חלה הקלה במזג־האויר הקשה עם בואם של 
הגשמים הראשונים, המלווים סופות־רעמים. עונת הגשמים 
הממושכים פתחלת ביוני, עם בואו של המונסון מדרום־ 
המערב! בעונה זו הטמפראטורה הממוצעת בב׳ — פרט 
לחבליד. היבשים ביותר — היא 27 0 . 

ההבדלים באקלים בין חלקיה השונים של ב׳ הם גדולים 
מאוד. באיזורי־החוף שבמערב מרובים הגשמים (עד 5,200 
מ״מ בשנה) משום שהרוחות נושאות־הגשמים, הבאות מדרום־ 
המערב, נתקלות כאן בחומת־הרים, ואילו מרכזה של הארץ 
נמצא ב״צל״־ההרים, וכתוצאה מכך יש בו איזורי־ערבה, 
שכמות־המשקעים השנתית בהם אינה מרובה מ 520 מ״מ. 
באיזורים מרובי־הגשמים, וביחוד בדרומה של ב/ אין הבדלי־ 
טמפראטורה ניכרים בין שעות היום והלילה או בין עונה 
לעונה (הטמפראטורה כאן היא בין ״ 21 ל 32 0 ), ואילו באיזור 
היבש יורד החום בלילות בעונה הקרירה עד ל ס 10 ואף למטה 
מזה, ובעונה החמה הוא עולה כל יום אחה״צ עד ״ 405 
ויותר. ברמות ובהרים, שהם גבוהים מ 900 מ׳, מצוי כפור, 
ובצפון מכוסים ההרים שלגי־עד. 

צומח־הבר. הרבה מחבלי־ב׳ עדיין מכוסים צמחיה 
טבעית או טבעית־למחצה. באיזורים, שכמות־המשקעים השנ¬ 
תית בהם היא מרובה מ 2,000 מ״מ, מצויים יערות־גשמים 
ירוקי־עד, הכוללים שפע־עצים רבגוני, ביחוד ממיני הדיפטרו־ 
קאדפוס וקשי־העצה. באיזורים, שכמות המשקעים השנתית 
בהם היא בין 1,000 ' ל 2,000 מ״מ, משירים האילנות את עליהם 
בעונח־היובש החמה. זוהי מולדתו של הטיק הבורמני — 
אחד ממיני־העץ המשובחים והחזקים ביותר, המשמש ביחוד 
לבניידספינות. באיזור הגשום יותר גדל עץ־הברזל הבורמני, 
שגם לו נודעת חשיבות בבניין ספינות. לעומת שפע־העצים 
באיזורים אלה גדלים ביער הדליל, היבש יותר, רק שנים־ 
שלושה מיני־עצים בלבד. באיזורים מעוטי־הגשמים (פחות 
מ 1,000 מ״מ) הצמחיה היא שיחית וערבתית! מרובים בה 
מינים של שיטה דוקרנית וצמחים בעלי עלים בשרנים, 
כגון החלבלוב. ברמות־ההרים יש מישורי־ע׳שב (סאוואנות) 
מרובים, וכן יערות של עצים לא־טרופיים. בכללם האורן 
והאלון. באיזורי הדלתה הפונים לים מצויים יערות גדולים! 
בביצות שלאורך חופי טנאסרים מרובים עצי־המאנגרובה 
(וע״ע אסיה, הצומח, עמ׳ 875 ! וכן ע״ע אסיה, החי, עמ ׳ 882 ). 

ה א וכל ו סי ה. לעומת סין והודו שכנותיה, ב׳ היא 
בעלת אוכלוסיה מועטת־ביחס, ובשטחים נרחבים בה — 
וביניהם גם פורים — הישוב הוא אף דליל. לפי מיפקד־ 
האוכלוסים של 1931 מנתה ב׳ 14,667,146 נפש. לפי המיפקד 
של 1941 מנתה האוכלוסיה 16.823,798 נפש. 

תושבי־ב׳ נמנים על הגזעים המונגולואידי והסיאמי. 
הבורמנים, היושבים במרכז־הארץ, וכמה שבטים קרובים 
להם — כ 65% מן האוכלוסיה —, מהווים עם הטיבטיים 
משפחה מיוחדת בתוך הגזע המונגולי! עורם חום-בהיר 
ועצמות־העול שלהם בולטות, אך סדק־עינם מאוזן. ברובה 



55 


בורמה או ברמה 


56 


של רמת־שאן יושבים שבטי־השאנים, שהם קרובים לשבטי- 
תאי (סיאם); הם מונים כ 7% מן האוכלוסיה. מבחינה תרבו¬ 
תית עולים עליהם הקארנים (כ 10% מכלל האוכלוסיה), 
שעזבו ברובם את מולדתם ההררית והתיישבו בדלתה של 
נהר־איראוואדי. בני מון הם כיום חלק בלתי־נפרד של העם 
הבורמני. בגלילות הצפוניים יושבים שבטי קאצ׳ין ושבטים 
סיניים שונים. כן היגרו לב׳ הודים (כ 6% ) וסינים! מספר 
האירופים ובני־התערובת בב׳ הוא מועט: פחות מ 35,000 . 

רובם של תושבי־ב׳ חי בכפרים; פחות מ 20% מהם 
יושבים בערים. יש בב׳ רק שתי ערים גדולות: עיר־הנמל 
ראנגון, שהיא גם עיר־הבירה של ב׳ ( 700,000 תושבים), 
ומאנדאלי ( 175.000 תוש׳); מספר תושביה של מולמין (על 
חופו של מפרץ־אנדאמאן) עולה, כנראה, כיום ( 1955 ) על 
100.000 . — עבודת־שכיר קבועה זרה לבני ב׳, ורוב הפועלים 
בבהח״ר, במספנות ובמיתקני־הנמל בראנגון, וכן ברכבות 
ובמרכזים בפנים־הארץ הם אף כיום מהגרים הודיים, שמספרם 
הגיע בפרק־זמן מסויים למיליון. חלק ניכר (כ 300,000 ) מן 
הסוחרים, החנוונים והפקידים הנמוכים בראנגון ובבאמו 
שעל הגבול הסיני הם סינים, שהרבה מהם התחתנו ביושבי- 
הארץ. שוויון־הזכויות בין המינים בב' בולט לעומת נחיתות 
מצבה של האשה בארצות אחרות באסיה; חלק ניכר מן 
המסחר הקמעוני מתנהל ע״י נשים. 

הכלכלה. — 1 . חקלאות. ב׳ היא ארץ חקלאית 
מעיקרה, שכוללת שטח של 4.9 מיליון דונאם של אדמת־ 
שלחים. היבול הראשון־בחשיבות (כ 70% ) הוא של האורז, 
שמגדלים אותו הן בהרים והן באיזור־הדלתה. עד הפלישה 
היאפאנית (של 1942/43 ) היה האורז מביא עדפי־יבול עצו¬ 
מים, ששימשו היצוא העיקרי של ב/ באיזור היבש שבלב־ 
הארץ מרבים לגדל שומשמים, שעועית, כותנה, בטנים 
וירקות. — בהמודהבית המצויה ביותר בב׳ הוא זן של בקר 



נערה קארנית בנאמטויז *מריגודיטאז) 

מסג'ב 5 נר:יר. — ?י׳עוט־תי? ביסרתי, *צסעכב את הה 5 יכה 


גוץ בעל דבשת, 
שמשמש לחריש 
ולמשיכת ־ עגלות. 
באיזורים הגשו¬ 
מים רווח גם ה¬ 
תאו, ובאיזורים 
היבשים מרובים 
הכבשים והעיזים. 
הפיל משמש כב־ 
המת־משא וכמנוף. 
אע״פ שדתם של 
הבורמנים אוסרת 
המתה של בעלי־ 
חיים, הם אוכלים 
בשר, וביחוד מר¬ 
בים הם לאכול 
דגים. 

2 . מחצבים. 
חלקים מרובים 
של הרמה ושל 
טנאסרים עשירים 
במחצבים: סמוך 
לנאמטו בצפון, נמצא אחד מבצרי עופרת־הכסף הגדולים 
שבעולם; סביבות מוגוק, במרכז, הן מקורן של אבני־האודם 
המפורסמות של ב׳ ושל אבני־חן אחרות. חציבתן, שהתחילה 
בימי־קדם, כמעט פסקה בימינו; גם בדרום נמצאות שכבות* 
כסף עשירות וכן עפרות־נחושת. בגראניט של טנאסרים יש 
כמויות מרובות של וולפראם ובדיל, הן בסלעים עצמם והן 
בחצץ שבשפלות־הנהרות. — החשוב בשדות-הנפט של ב׳ 
הוא ינאנגיאונג ("נהר־הנפט"), שבני־המקום כבר הפיקו 
ממנו נפט בימי־קדם ע״י בארות, שנחפרו ביד; בשנת 1888 
הוקמו כאן מיתקנים מודרניים, ולמרות הקפו המצומצם של 
שדה זה — 7.5 עד 10 קמ״ר בלבד — עדיין יש בו שפע 
גדול של נפט. את רובו של הנפט המופק בב׳ מעבירים 
בצינורות אל בתי־הזיקוק בסיריאם, מדרום לראנגון. הפקת־ 
הנפט הושבתה בתקופת הכיבוש היאפאני ונתחדשה ב 1945 . 
בקירבת תאיטמי 1 נמצא גאז טבעי, שמשמש כדלק לביח״ר 
למלט, שהוקם בסביבה זו. 

3 . תעשיה. התעשיה של ב׳ קשורה בעיקרה בתוצרתה 
החקלאית. יערות־הטיק טופחו ונוצלו באופן מתוכנן, כדי 
לקיים את אספקתו של עץ זה. כן יש בב׳ כמות ניכרת של 
מטעי־טיק. משאר התעשיות שבב׳ החשובות הן: זיקוק־נפט, 
טחינת־אורז, טכסטיל (כותנה, משי), צביעת־עורות. חיטובי־ 
עץ ועיבוד מתכות הם ענפי־מלאכה, שמעסיקים עובדים 
מרובים. 

4 . סחר־החוץ. עד הפלישה היפנית. שעירערה את 
כל יסודות משקה של הארץ. היה לב׳ סחר־חוץ מקיף. את 
המקום הראשון ביצוא ( 65% ) תפס הא(רז (הקלוף והבלתי־ 
קלוף); כן ייצאה ב׳ עצים לבניין (ביהוד טיק), נפט גלמי 
ומוצרי־נפט, מתכות ועפרות, בעיקר כסף, עופרת ובדיל. 
נוסף על כך ייצאה ב׳ כמויות קטנות של עורות ןלמיים 
ומעובדים, כותנה וגומי. 85% מן היצוא עבר דרך נמל־ 
ראנגון והשאר דרך באסין, אקיאב— נמלה של רצועה פוריה 
בחוף אראקאן — ומולמין. — היבוא כלל מוצרים מוגמרים 
מכל הסוגים, בעיקר מוצרי־טכסטיל, ומכונות. 









57 


כורסה או כרמה 


58 


5 . מצבה הכלכלי של ב׳ בזמננו. עם חידוש 
עצמאותה של ב׳ הוקמה הכלכלה שלה, שניזוקה קשות 
ע״י מלחמת־העולם 11 והמרידות שבאו אחריה, על יסודות 
חדשים מעיקרם. בתחום החקלאות מופעלת תכנית של 5 
שנים; נוסד באנק לאומי למתן אשראי לחקלאים, שמעבדים 
אדמה מולאמת. כן הולאמו מפעלי האירז והעץ. ואת התח¬ 
בורה היא בידי סוכנויות־ממשלה. עם זה תומכת הממשלה 
במפעלי תעשיה וחקלאות פרטיים ונמצאת בשותפות עם 
מפעלי המחצבים והנפט. במאזן היבוא והיצוא מכריע היצוא. 

התחבורה. שער־הכניסה לב׳ — הסגורה משלוש 
רוחות ע״י הרים, שהמעבר בהם קשה — היא ראנגון, שאליה 
מגיעים בדרך הים או האויר. גם בפנים־הארץ מרבים להש¬ 
תמש כיום בתעבורה אוירית; קיימים יותר מ 30 שדות* 
תעופה אזרחיים. עורק־התחבורה הראשי של ב׳ הוא— מימי* 
קדם — נהר־איראוואדי, שספינות יכולות לעלות בו עד 1,500 
ק״מ מצפון לדלתה; וכן שימשו תמיד לתחבורה יובליו של 
נהר זה, בעיקר נהר צ׳ינדווין, היפה לספנות לאורך של כ 600 
ק״מ. ב 1934 נבנה על־פני האיראוואדי מדרום למאנדאלי 
גשר גדול, ששימש את מסה״ב והכביש כאחד. אך גשר זה 
נהרס בימי הפלישה היאפאנית, ומאז נוהגים לחצות את 
הנהר בדוברת־מעברה. רשת מס״ב (רוחב־המסילה: מ׳ אחד) 
מקשרת את ראנגון אל מאנדאלי, אל מייטצ׳ינה ופרום 
בצפון, אל הנמל הקטן באסין בדרום־המערב, אל נמל מול- 
מין שבשפך נהר־סאלוין, ומכאן—אל באנגקוק, בירת סיאם. 
כן נבנו שתי מסילות־משנה אל רמת־שאן. — הדרכים של ב׳ 
הן ברובן דרכי־עפר. הכביש המצופה־זפת שבין ראנגון למאג־ 
דאלי אינו ניתן לשימוש תמידי מפחד כנופיות של שודדי- 
דרכים. כמה כבישים בעלי חשיבות אסטראטגית נבנו 
באיזורי־ההרים. המפורסם שבהם היא "דרך־ב"׳ (שכיום 



בנייתו יפל ניטר־קניפ על :־ד טאסאי ובורסה הצפוניתו 



קטע סי;—בורסת. ׳טכזתפחל בהרים בי; ׳בדות-א•••־; וצילום סו ראייי) 


אינה בשימוש), הנמשכת לאורך של כ 1,100 ק״מ מלאשו, 
העיר הראשית (כ 4,500 תר) של מדינות־שאן הצפוניות, 
בכיוון צפוני־מזרחי דרך באמו עד קונמינג, העיר הראשית 
של הפרובינציה הסינית יונאן. כן מצויים בצפון כמה כבישים 
עזובים, שנסללו בימי מלחמת־העולם 11 לשימושם של הצב¬ 
אות, שגירשו את היאפאנים: ואילו היאפאנים סללו כביש 
בין ב׳ ובין סיאם. 

חינוך. האחוז של האנאלפביתים בב׳ היה תמיד נמוך, 
וסיבת הדבר: בתחומים המיושבים ע״י בודהיסטים יש בכל 
כפר מנזר, שהוא משמש גם כבי״ס לבנים. כיום קיים בב׳ 
חוק לימוד־חובה• לשון־ההוראה בבתי־הספר היסודיים היא 
הלשין המדוברת בסביבה. החינוך התיכון מכניס לשימוש 
את האנגלית כלשון שניה. האוניברסיטה של ראנגון(שנוסדה 
ב 1920 ) מצטיינת ברמת־הלימודים הגבוהה שיה. היחס בין 
מספר התלמידות והתלמידים באוניברסיטה הוא 5:1 ; מספרם 
הכולל היה ב 1950 — 3,350 . מצויים בב׳ גם מכון טכנולוגי 
ומכון לחקלאות, וכן מפותח בה החינוך האמנותי והדראמאטי. 
הבורמנים הם גם חובבייאספורט. 

השלטון. ביאנואר 1948 נכנם לתקפו החוזה בין ב׳ ובין 
בריטניה (נחתם בלונדון באוקטובר 1947 ), שהעניק לב׳ 
עצמאות מחוץ לקהיליית־העמים הבריטית. הממשל של ברית־ 
המדינות הוא בידי פארלאמנט פדראלי בעל שני בתים: 
בית־נבחדים, שכולל 250 צירים. ובית־לאומים, שכולל 125 
צירים — 25 ממדינת שאן, 12 ממדינת קאצ׳ין, 8 ממחודצ׳ין, 
3 ממדינת קאיה, 24 ממדינת קארן ו 53 משאר חלקי־הברית. 
שני הבתים בוחרים. בישיבה משותפת, בנשיא הרפובליקה, 






59 


:ורמה או ברמה 


60 



משי•;! עוה־דגוז בראנסז 

שכהונתו נמשכת חמש שנים; הצירים נבחרים ל 4 שנים. 
מערכת־המשפט של ב׳ כוללת בית־דין לעירעורים ובית־דין 
עליון׳ שהוא הפוסק היחיד בכל העניינים הקשורים באמנות, 
וכן בסיכסוכים בין הברית ובין חלקיה. — המצב המדיני 
הפנימי של ב׳ עדיין אינו יציב׳ ואין חלוקה ברורה בין 
הסמכויות של השלטון המרכזי לאלו של שלטונות־המדינות. 
לכל מדינה שמורה הזכות לפרוש מן הברית ע״פ החלטה של 
מועצת־המדינה — כלומר, ציריה בבית־הנבחרים, שהם להלכה 
בעלי השלטון המקומי. — מדיניות־הפנים של ב׳ מכוונת 
ליצירת מדינת־סעד ועם זה לחיזוק כוחה הצבאי. 
הלשון הרשמית היא בורמנית, אך גם השימוש באנגלית 

מוכר באופן רשמי. 

51 0 ס * £11 , 81001011 ? 111 " ,[ 50011 . 0 .ן זו 5 ] ש ¥0 ש־*\ו <£ 

£/0 ?1 זו 01 .. 1 . 1 ;* 1910 ,*ה 0 ו x113 .- 1 . 1 ־ 1 ; 1942 ,. 8 ת- 1 ? 1 > 10 \ ,ת 
1934 ,. 8 / 0 *???*!ס*?}{ 11 ) 1 ?!< 11 ! 8., 1938; 1 .ע .׳ד x1*0) מ .ן ; 1942 ,. 8 היו? 061 1 \ ,׳ . 

81!1 , * 1950 , 10 * 4 .י!וחחז$ .( 1 .- 1 ; 1947 ,?{ 11 ? £001101111 ?*? 1 ח 
ל. ד. ס. 

ד ת. אוכלוסי־ב׳ הם כיום ברובם — 90% — בודהיסטים: 
בכלל זה נמנים הבורמנים וחלק מן השאנים. לפי מיפקד־ 
התושבים האחרון מ 1931 . השתייכו לבודהיזם 84.3% מכלל 
התושבים, בעוד שהמוסלמים מנו 4% , ההינדואים — שהיגרו 
מהודו — 3.9% והנוצרים — 2.3% . לנצרות עברו מן העמים 
הילידים רק קארנים, בעיקר אלה שהיגרו לשפלה (החלק 
החמישי מכלל הקארנים), ושבטי־הרים בודדים, ואולם שאר 


שבטי־ההרים של ב׳, ובעיקר שבטי צ׳ין 
וקאצ׳ין וכמה משבטי־שאן — הכוללים, 

לפי המיפקד הנזכר, 5.2% מן האוכלוסיה— 

הם עובדי־רוחות (אנימיסטים), ואחדים 
מהם — שבטי נא ונאגא — הם אף ציידי־ 

גולגלות. כן יש בב׳ אחוז זעיר של בני 
דתות אחרות, בעיקר סינים. 

הבודהיזם הגיע לב׳ במאה ה 1 לסה״נ, 

עם התפשטותם של ההו׳דים מעבר לים, 

וחדר אל פנים הארץ בדרכי־התחבורה 
(לאורך הנהרות ועורקי־המסחר). במאה 
ה 3 כבר היה הבודהיזם הדת השלטת בגליל 
האיראוואדי התחתון. היה זה בודהיזם 0 ינ־ 

קרטיסטי: מתחילה היה הינדואי בעיקרו, 

אך בהדרגה קיבל את יסודות האסכולה 
של הינאיאנה —, ביחוד אחד המאה ה 12 , 

כשהודו פסקה להיות בודהיסטית וצילו׳ן 
נעשתה מקור־השראה לב׳. ואולם ב׳ עצמה 
תרמה הרבה לחיזוק ההינאיאניזם של 
צילון, ואפשר אף לראותה כארץ בעלת 
האמונה הבודהיסטית הצרופה ביותר: אמנם 
אין בה התאולוגיה והמטאפיסיקה המפות¬ 
חות של המאהאיאניזם, אך עם זה אין 
למצוא בה גם את הסטיות מן הבודהיזם 
הטיפוסיות לאסכולה אחרונה זו. עד היום 
קיימים בין הבודהיסטים בב׳ כמה מנהגים 
של עבודת־אלילים, אך אין בהם כדי לשנות 
ממטבע־הדת של העם. 

באיזורי־ההרים הנוחים למעבר נתפשט 
הבודהיזם עפ״ר בדרכי־שלום, ולפעמים גם 
בדרך־כיבוש. כך אירע, למשל, ב 1556 , כשביינאונג מלך־ב׳ 
כבש את מדינות־שאן, ייסד בהן מנזרים ואסר הקרבת קרב־ 
נות של בני-אדם ובהמות — מנהג, שעדיין היה מקובל 
בטכם־הקבורה של נסיכי־שאן. 

את המונח "פונגיי" (וץ 8 ת 0 ?) נוהגים לתרגם "נזיר" 
משום שהבודהיזם ההינאיאני אינו מכיר בקרבנות או בפולחן 
ומשום שבדת לא־תאיסטית כבודהיזם אין מקום לכמורה 
מתווכת בין האלוהים והאדם. ואולם הפונגיים, הלובשים אד¬ 
רות צהובות, הם, לאמיתו של דבר. מעמד של כוהנים; נדרם 
מחייב אותם לרווקות, לחיי־עוני ולצניעות, והם מאורגנים 
במשטר מסדרי, בנפרד מן העם. בתקופה שקדמה לשלטון 
הבריטי השפיעו הפונגיים בעקיפים גם על המדיניות, למרות 
מנהגם לפרוש מעסקנות ציבורית— או אפשר מפני־כןדוקה: 
הם־הם שהמתיקו את דיני־השליטים ומזמן לזמן היו פונים 
אל המלך בבקשה, שינהג במידת־הרחמים. האופי הלאומי של 
הבורמנים עוצב במידה מרובה בהשפעתם. 

הבודהיזם של ב', למרות החומרה שבו, אינו מחוסר עליזות 
כלל וכלל. עליזות זו מתבלטת בשעת החגיגות הגדולות. 
כשהמאמינים, הלבושים בגדי־חג, מצטופפים מסביב למקדש 
(הפאגודה). בכל כפר — פרט לכפרים הקטנטנים — יש 
פאגודה קטנה ומנזר. הפאגודה — בית־גנזים של איזה חפץ 
מקודש — היא בניץ־לבנים, שחלקו העליון מצופה זהב. 
ראשו של המגדל המתנשא מעליו עטור פעמונים זעירים: 
אין בפאגודה כל חדר או אולם. משום שלבודהיזם אין פולחן 




61 


בורמה או כרמה 


62 


בציבור. המנזר הוא בניין־עץ, ולפעמים יושב בו רק פונגיי 
יחיד, שמבקש בבדידותו להגיע לידי נירוואנה. ואולם הפונגיי 
מצווה להורות גם לזולתו את הדרך להשגתה של מטרה זו, 
ומכאן חובתו כלפי ההדיוטות, ובכלל זה — גם פעולתו 
כמורה הכפר. כל נער מחוייב לשמש — לכל הסחות, זמן־ 
מה — כפרח־כהונה (לבנות אסורה הכניסה למנזר, ולפיכך 
הוריהן הן מוריהן). חינוך זה הוא בדרך כלל יסודי בלבד, 
אך כתוצאה ממנו היה מספרם של יודעי קרוא וכתוב בב׳ 
במשך מאות־שנים גדול הרבה מזה שהיה מצוי באירופה 
הדרומית עוד בחר הקודם. כל הכוהנים שייכים למעמד אחד. 
כל פונגיי יכול לזכות לחשיבות ע״י חיי־קדושה במשך שנים 
הרבה, אך אין כל היארארכיה בכהונה. פגישות דו־שבועיות 
של הכוהנים בני סביבה אחת מספקות מעין פיקוח הדדי על 
התנהגותם, הנקבעת במידה מרובה גם ע״י דעת־הקהל, שלא 
תשלים עם סונגיי מופקר. ואולם בהעדר של רשות מרכזית 
פעילים בארץ גם נוכלים עוברי־אורח, שמפתים את התמימים 
להאמין, שהם שולטים בכוחות מגיים, ואף מסיתים אותם 
למרידות. משום כך ראה המלך מינדון (סמוך ל 1860 ) צורך 
בהקמתה של מועצה לפיקוח על הכהונה, שחציה הורכב 
מכוהנים וחציה מהדיוטות. מועצה ל נתקיימה עד נפילת 
שושלתו ב 1885 . 

בתקופת השלטון הבריטי שוב לא היה שום פיקוח על 
הכוהנים, ועם עליית הלאומיות ב 1918 התחילו כמה מהם 
עוסקים בתעמולה מדינית. ב 1930 עמדו בראש מרידה, 
שהיתר. מבוססת על אמונות תפלות, ואע״פ שלא נתפשטה 
מחוץ לחוגים של איכרים בורים, העסיקה במשך כשנה 
חטיבה שלמה של צבא־הודו; ב 1937 אירגנו כוהנים כאלה 
פ(גרום אנטי־הודי. רובו של מעמד הכיהנים התנגד בחריפות 
למעשים מסוג זה, שלא נשנו מאז. 

השפעת־המערב, במידה שחדרה לב׳, כמעט שלא שינתה 
את זיקתם של ההמונים לדתם. לפי חוקת־הרפובליקה מ 1948 
המדינה היא חולונית! אך הממשלה מכבדת את הכהונה 
בפרהסיה, וכמה משרי־הממשלה הם שומרי־מסורה. להוצאה 
החדשה של כתבי־הקודש הבודהיסטיים, שעליה החליטה 
ה״מועצה הדתית הגדולה״, שנתכנסה בשנת 1954 . הובטחה 
תמיכתה של ממשלת־ב׳. 

ג. א. ה. 

הלשונות. הלשון הבורמנית שייכת לתת־המשפחה 
הטיבטו־בורמנית של משפחת הלשונות הסינרטיבטיות 

* זו 

(הסיניטיות). את תת־המשפחה השניה — סינית של תאי — 
מייצגות בב׳ לשונות שאן וקאךן, שמסתעפות לניבים 
מרובים. לשון עתיקה וחשובה אחרת של ב׳ היא לשון מון; 
כיום היא משמשת לשון־הוראה בין המונים, שזכו ל תחיה 
תרבותית. לשון פאלי — אחת מן הלשונות הספרותיות של 
ה 1 דו — היתה ידועה לבורמנים זמן מרובה קודם שהבורמנית 
הועלתה לראשונה על הכתב — בעשור השני של המאה ה 12 . 
בבורמנית מרובות מלים שאולות מפאלי, סאנסקריט, מון 
ואנגלית. 

הבורמנית היא הראשונה־במעלה בין הלשונות המדוברות 
והספרותיות בב׳. היא והלשון הטיבטית הן הלשונות הטיבטו־ 
בורמניו׳ת היחידות, שיש להן כתבי משלהן. מוצאו של הכתב 
הבורמני הוא מדרום־הודו: הוא נתקבל באמצעות המונים 
מב׳ הדרומית. יש בו 33 סימני־עיצורים — בהם 6 , שמשמשים 
רק למלים שאולות מפאלי ומסאנסקריט — ו 7 סימני־תנועות. 


סימני־ההבר של הלשון הבורמנית הם המבנה החד־הברי 

5 * 1 

וקביעת המשמעות של המלים על־פי הטוינאליות שלהן וע״פ 
מקומן במשפט. המלים מתחלקות לשלושה סוגים — פעלים, 
שמות (או שמות־פועל) ומליות. התחביר אינו מותנה בסיומות 
נטיה, אלא מיוסד על עמדותיהן של המלים במשפט, הנקבעות 
באמצעות מלות־תיפקוד. מלים מורכבות נוצרות ע״י מה 
שמקדימים שם לשם, או ע״י מה שמקדימים או מצרפים 
שם־פועל לשם. חלקי־המשפט מצטרפים מיחסים בין שמות 
ופעלים, שהם שקולים זה כנגד זה או משועבדים זה לזה. 
או על־ידי שימוש במליות. סדר־המלים במשפט הוא: מושא. 
משלים, נושא, אך לשם הדגשה יכול המשלים לבוא במקום 
המושא. הזמן, האופי והמין מסומנים ע״י מליות או מלים 
מתאימות. שמות־מספר באים בדרך כלל אחר השם, עם 
מלת־סיום. 

הספרות. — 1112 — 1364 לסה״נ (בורמנית עתיקה). 
התעודות הקדומות ביותר של הספרות הבורמנית הן כתובות, 
שנחקקו באבן; העתיקות שבהן הן הכתובות ב.,היכל האזמרגד". 
שהוקם בפאגאן ב 1113 . כתובות אלו ברובן באו להנציח את 
מעשיהם הטובים של מלכים ואנשי הפמליה שלהם, ויש 
להגיח, שנתחברו ע״י סופרי־החצר. הסיגנון הוא נשגב, אוצר־ 
המלים מצומצם והכתיב הוא שמרני. 

1364 — 1555 (תקופת א ן ה). הספרות היפה הבורמנית 
הקדומה ביותר נתחברה באמצע המאה ה 15 . היא כתובה 
על עלי־דקלים, והשליטים הבודהיסטיים טיפחו אותה בצורה 
זו עד המאה ה 19 . המחברים היו בר״בם נזירים בודהיסטיים 
או חצרנים, שנתחנכו במנזרים; אך היו גם כמה משוררות־ 
חצר. ספרות זו מצטיינת באדיקות בודהיסטית ובלשון 
חצרנית מעודנת. 

בתקופה זו* נתחברו באלאדות היסטוריות, מזמורי־תהילה. 
שירי־טבע ושירי־חשק קצרים, שירים על לידתו של בודהא 
ושירים לימודיים; כל היצירות הללו כתובות בטורים בעלי 
ארבע הברות. היצירה הקדומה ביותר. שנכתבה על עלי־דקל 
ונשתמרה בידנו, היא "הבאלאדה לכבוד נסיכת אראקאן", 
שחוברה ב 1455 ע״י חצרן של מלך־אראקאן. אולם בתקופה זו 
נתחברו בעיקר שירים על לידת־בודהא. נזיר בורמני בשם 
שין תילוונתה חיבר את השירים "על עשר השלמויות" 
(ב 1491 ) ואת שירי "סומדה המשתוקק להיות בודהא" (כנראה, 
ב 1495 ). כן ייחסו לו את חיבורן של שתי יצירות־הפרוזה 
הראשונות, ״סיפורים דתיים״ ( 1501 ) ו״היסטוריה מפורסמת" 
( 1502 ). מתחרהו, שין רתתרה, שהיה נזיר מוני, חיבר כמה 
..עלילות־בודהא" מצוייגות. המשורר הרומאנטי ביותר 
בתקופה זו היה שין אגתמדהי, שחיבר כמה "לידות־בודהא". 
ביניהן ״מעשה מימי המלך נמי״ ( 1535 ), "מסע המלך נמי 
לתופת״ ( 538 !) ו״מסע המלך נמי למעונות־מעלה" ( 1542 ). 

1555 — 1752 (תקופת־טאונגו). הנושאים החביבים על 
הסופרים הבורמנים בתקופה זו היו מיליטאריזם והרפתקות 
של אהבה. הלאיגה־תון־דאונג־מו הילל בשתי יצירות ( 1516 , 
1530 ) את השגיהם הצבאיים של מלבי־ב׳. נודה 1 , שכתביו 
העיקריים נתחברו בין 1545 ו 1600 , כתב יותר מ 300 שירי־ 
חשק ושירי־טבע ברוח רומאנטית, וכן כמה לידות־בודהא 
ובאלאדות מרובות. אך המחבר המחונן ביותר של הימנוינים 
לטבע ולאהבה היה הנסיך נתזינאונג; הבאלאדה לכבוד הנסיך 
מינרדיפה של שין תאניקו נחשבת לאחת משתי הבאלאדית 
ההיסטוריות המשובחות, שנכתבו בבורמנית! השניה היא 




63 


פירמה או :רמה 


64 



הבאלאדה על תולדות ב׳, שחיבר מושלה של העיר פאליק 
במאה ה 18 . משוררת אחת חיברה שיר, שבו מתוארים חמי¬ 
שים אפנים לסידור תסרקתה של גברת. 

:שי ז 

בתחום הפרוזה עיבד המוני בינןה דלה — בן־זמנו של 
נודה — את הרומאן ההיסטורי על רזדו־יט המלך. או קלה, 
שפעל בין 1714 ו 1735 . ליקט את החיבור ההיסטורי השלם 
הקדום ביותר. 

פדתחה, שחיה בערך בין 1684 ו 1754 , היה המשורר החשוב 
ביותר בזמנו. נוסף על כמה לידות־בודהא, שכתב בסיגנון 
מקורי, חיבר גם את הדראמה החצרנית הקדומה ביותר 
שנשתמרה: "הדראמה של מניחט". כן היה משורר־החצר 

* * 7 

הראשון, שחיבר שידי־רועים. 

תקופת 1752 — 1875 . המגע עם תרבות־סיאם וההת¬ 
חרות בין משוררי־החצד גרמו לריבוי של צורות ותכנים 
בספרותה של ב/ בתקופה זו נתחברו ספד־עזר חשוב על 
הכתיב הבורמני והיסטוריות בחרוזים. 

האמנות של כתיבת פיו (סיפורים בחרוזים על לידת־ 
בודהא) נתחדשה על־ידי השר טוינטין טייקוון (בערך 
1726/97 ) וע״י מוניוה סידאו. הראשון חיבר גם מילון למלים, 
שהשימוש בהן נעשה נדיר בזמנו; ולמדנותו של האחרון 
נתגלתה בפיו המרובים שחיבר ובכתבי־הפרוזד. שלו. נודה 11 
היה המחבר החשוב ביותר של מזמורי־תהילה! המשובח מ 15 


השירים מסוג זה, המיוחסים לו, הוא "שיר־הזוהר", שנכתב 
בשנת 1806 . 

מן החיבורים בפרוזה של אותו זמן יש לציין את התרגו¬ 
מים לבורמנית של שמונה מתוך עשרת "הסיפורים הגדולים 
על לידתו של בודהא" מן הנוסח שלהם בלשון פאלי, וכן של 
כל 537 "הסיפורים הקטנים על לידתו של בודהא" (אף הם 
מלשון פאלי). בתקופה זו׳ נתפשט גם המנהג של כתיבת 
איגרות ספרותיות. קודם לכן היו איגרות כאלו נכתבות — 
עפ״ר בחרוזים — רק למלכים, אך מעתה נכתבו גם לאנשים 
פרטיים. 

תקופת 1875 — 1954 . עם הכנסתו של הדפום לב׳ התחתית, 
סמוך ל 1870 , התחילה מסתמנת בספרות הבורמנית מגמה 
חדשה מעיקרה. במקומם של סוגי-הספרות המסרתיים באים 
מ 1875 ואילך סוגי־ספרות עממיים. כגון מחזות עממיים, 
רומאנים וסיפורים קצרים. ביחוד בעשור־השנים של 1875/85 
נתחבבו על הקהל מחזות עממיים ארוכים, שכללו שירים 
והוראות־בימוי. 

ב 1900 בא מפנה חדש. הסיפורת הבורמנית החדישה 
התחילה עם הרומאן "מר יין מאונג וגב׳ מה מה" של ג׳ימז 
הלה גיו. כן זכו לתפוצה הרומאן "מוכר הירקות" של או קיי, 
וכמה רומאנים של או לט — "סגדאונגסה", "שיח היסמין" 
ו״מושל עיר־הפז". 








65 


בורמה או־ כרסה 


66 



םי.ויש אנאגדה. :•אנא:. המאה ר, 11 


״שוה דאגון״(שוכללה במאה ה 18 ). על־יד המקדשים מצויים 
בדרך כלל גם מנזרים — מיבני־עץ פיראמידיים, שנשענים 
על עמודים. מן הבניה האזרחית מתקופת־המלוכה יש להזכיר 
את טירת־המלכים במאנדאלי (שבנייתה נסתיימה ב 1859 ). 

בתחום הציור טופחו בב׳ פרסקות, תמונות על גבי לוחות 
ומיניאטורות. כה״י מקושטים בעיטורים עשירים. שפע־דמיון 
ורבגונות מציינים גם את אריגי־הברוקאס ואת גילוף־השנהב 
של ב , . 

5 . נ. 

מוסיקה וריקוד. המיזוג של תרבויות סין והודו. 
שהוא טיפוסי לב׳ — כמו לסיאם ולקאמבודיה — ניכר גם 
במוסיקה הבורמנית. וביחוד בגילוייה החצרנים והדתיים! 
אך בצידה של מוסיקה מסוגים אלה קיימת גם מוסיקה כפרית 
מקורית. 

גם כלי־הנגינה של ב׳ נוצרו מתוך השפעתן של סין 
והודו. הכלי המוסיקאלי היחיד, שהוא מצוי רק בב/ הוא 
הצ׳און — מעין לירה בצורת סירה, ששרדה כאן מימי־קדם. 
בעוד שנעלמה בשאר הארצות ההודו־סיניות. כלי־נגינה 
אפיינים אחרים הם: מערכות של גונגים ותופים, אבובים, 
חלילי־באמבו, הכינור המזרחי והסנתור (הפסנתרין). עפ״ר 
משתמשים בהם בתזמורות רב־קוליות, שמלוות בעיקר את 
מחזות־הצלליות! בשעת תהלוכות משתמשים בחרכב־כלים 
מצומצם יותר. 

בשיטת־הצלילים של ב׳ ניכר מיצוע בין המערכת הדיא- 
טונית (בעלת שבעת הצלילים) הנהוגה בהודו ובין המערכת 
הפנטאטונית (בעלת חמשת הצלילים) הנהוגה בסין. 


האוניברסיטה של ראנגון (נוסדה ב 1920 ) שימשה גורם 
נוסף להתהוותה של ספרות בלשון הבורמנית. דור חדש של 
סופרים פיתח ספרות מודרנית, שכוללת מסות וסיפורים 
קצרים, כתובים בסיגנון, שאינו מרוחק מן הלשון המדוברת. 
עם יצירת הברית של ב׳ ( 1948 ) גבר העניין בתרבות הלאו¬ 
מית, ונתרבה גם מספר התרגומים מלשונות אחרות. 

,! 1 ז \ .(ס׳ז) 11 — 1910 ,/• 1 ) 1 ) $0 !/))!!)!)א 811111111 ) 1/1 (ס 0111 ( 1011 
.( 3 זזבק . 01• XX!X ע : 3 זזבנ! , X .!סע : 2 זזג< 1 

הל. פ. 

אמנות. האדריכלות והאמנות של ב/ שמצטיינות בשאי¬ 
פה להידור, נתפתחו מתוך השפעות הודיות, מצד אחד, 
והשפעות מתאילנד וסומאטרה. מצד שני. הבניינים מעוטרים 
מגדלים מרובים, הקירות החיצונים של המקדשים והארמו¬ 
נות מצופים תבליטים שטוחים ולוחות־אמל, והפנימיים — 
תמונות־פרסקו. המבנים הם מלבנים או מעץ, ורובו של 
העץ — מוזהב. גם פסלי־העץ הנאים הם מוזהבים ומקושטים 
במלאכת־מחשבת עשירה. לעומת פיסול־העץ המפותח, אין 
עבודות־הברונזה של ב׳ מגיעות לאלו של כמה עמים שכנים. 

השרידים העתיקים ביותר, שנשתמרו מן הארדיכלות, הן 
אלפי הפאגודות, שהוקמו בפאגאן. אחד מן הגדולים שבמקד¬ 
שים אלה, שנבנה בסיגנון האדריכלות הבודהיסטית של הודו, 
הוא מקדש־אנאנדה (הוקם בסוף המאה ה 11 ). לבסיסו צורת 
צלב שווה־זרועות, וקמרונותיו עפ״ר מחודדים. במאה ה 13 
התחילו בונים את הפאגולות בצורת בצל, שבראשו מגדל 

ו • 

מחודד. ממדיהן של פאגודות אלו הם לפרקים עצומים. 
המפורסם במקדשים, שנבנו בסיגנון זה — שהוא הסיגנון 
המקובל בתאילאנד היא הפאגודה המוזהבת של ראנגון, 







67 


בורמה או ברמה 


68 


בין ה ר י ק ו ד י ם האפיינים לב׳ מצטיינים ריקודי־מעגל, 
שבהם מופיעים גם רקדנים יחידים, המציגים במרכז־המעגל 
פאנטומימות דראמאטיות. הצד המעניין ביותר בריקודים 
אלה הוא הסיגנון ה״מאריונטי" — הרפיון המפליא של כל 
אברי־הגוף, המתנועעים, כביכול, לפי צו של אחר, בתנועות 
דדממדיות. 

, 49 * 19 , 11 '■י .!ס׳ו ,; 1 ו 0 ) 1£ וו 413511 \ ,. 455 . <ז 3 זג 1 ו. 1 8111510 ) 0101 א 

,.../) 017 ׳•! 711 ) 1 ) 1 < !/ ) 1 ( 1 111 ) 11111 ( (ס 7710 , 530115 . 0 ; 85/86 

■)/(ס? 0 /״ 3 /£ ח! ." 15513 1351 •} 5011111 " ; 152-133 .קנן , 1943 

," 8411510 1 נח 10 !ו 1 > 3 ז' 1 11 תו: 11115 '•} 050 רתזג 8 " ; 423 .<ן . .׳<< 1 ג 1 ו!( 1 וי<< 

. 436 .ק .׳ 1 ־ 31 ־ 1 ,/ 1 7 >// 0 י( 7/11110 '( חו 

א. ג.־ק. 

היסטוריה. האירופי הראשון, שתיאר את ב׳, היה 
מארקו פולו, שהגיע אליה, לדבריו, סמוך ל 1277 ; אך ייתכן, 
שתיאורו מבוסם על מה ששמע מפיהם של קצינים מוגגוליים. 
במאה ה 15 ערך סייר אחר מוויניציאה, ניקולו די קונטי 
(מתכ 0 ״[!), מסע מאראקאן עד פגו! רשמיו נשתמרו בספרו 
של פ. פ. ברצ׳וליני(ע״ע). מכאן ואילך הגיעו לב׳ מזמן לזמן 
נוסעים ומיסיונרים, שסיידו בארצות המזרח הרחוק! כמה 
מהם התחילו עוסקים בדיקדוק הלשון של ב׳ ובטופוגראפיה 
של הארץ. 

ילידי־ב׳ הקדמונים נמנו, כנראה, על הגזע הנגריטי, 
ששרידים ממנו נשתמרו באיי־אנדאמאן! מוצאם של הבור- 
מנים היה, לפי המשוער, באחד מן הנופים שבין מדבר־גובי 
ובין טיבט הצפונית־מזרחית. לפי מסורת קדומה, שהיא 
מקובלת על הבורמנים, הוקמה ממלכתם ב 850 לפסה״ג! אך 
יש להניח, שהבורמנים לא באו לב׳ אלא באמצע המאה ה 9 
לסה״ג לערך. כמו־כן ייתכן. שבני פיו, הנזכרים במקורות 
סיניים מן המאה ה 3 לסה״ג ואילך, היו חלוצי־ההתיישבות 
שלהם בב׳. עקבותיהם נמצאו בשפלת־האיראוואדי התיכונה. 
המקום היחיד, שנחקר עד עכשיו בשיטתיות, הוא שרי קסטרה 
(המאוזה)! נמצאו בו חומות־עיר איתנות, שלושה מקדשים 
בודהיסטיים בסיגנון קדום, שאחד מהם מתרומם לגובה 
של 50 מ׳, פסלים בודהאיים בסיגנון־הגוסטה ההודי ופסלי- 
אבן של דשנו• כן נמצאו כתובות, שלפיהן משלה כאן שושלת 
בשם ויקראמה — לכל הפחות, בשנות 673 — 718 . משבאו 
הבורמנים הקיץ הקץ על קיומם של הפיו כעם נבדל, אע״פ 
שכתובת בלשונם נחקקה בפאגאן עוד ב 1113 . 

עם אחר, המונים, ישב בתחילת הספירה הנוצרית בב׳ 
התחתית, בטנאסרים ובעמק מנאם (שכיום הוא שייך לתאי- 
לאנד). בדומה לפיו קיבלו גם המונים את התרבות ההודית 
ונעשו בודהיסטים. הבורמנים קראו להם טאלאינג — מה 
שמשמש יסוד להנחה, שהמונים היו קשורים קשרי־תרבות 
אל מחוז סלינגאנה שבחופה המזרחי של הודו. במאה ה, 9 
נחרבה בירתם של הפיו ע״י שבטים מורדים, שנמלטו מממלכת 
נאנצ׳או שבסין הדרומית (יונאן), אך לסוף נהדפו על־ידי 
הפונים. לאחר זמן קצר התחילו בורחים מאותה ממלכה גם 
הבורמנים, שרובם התיישבו בשטחיהם של הפיו ומיעוטם — 
בהרים, עד לאראקאן שבצפון. 

מרכז השיגשוג הראשון של הבורמנים היתה העיר פאגאן, 
ששכנה 230 ק״מ דרומית למאנדאלי, על גדתו המזרחית של 
נהר־איראוואדי. השליט אנאווראטה ( 1044/77 ) הכניע את 
המונים ואת תושבי אראקאן והקים ממלכה מאוחדת. הבורנד 
נים קיבלו מן המונים את התרבות ההודית ואת הבודהיזם לפי 
האסכולה של הינאיאנה, הנאמנת לתורה המקורית שנשתמרה 


בכתבים בלשון פלי (ע״ע). יורשיו של אנאווראטה קישטו 
את בירתם באלפי מקדשי־פאר, שדומים בעשרם לאלה של 
התמרים באנגקור, שאף הם הוקמו באותה תקופה. כמאה ה 13 
גברה השפעתו של הבודהיזם לפי נוסח־צילון, ומכאן ואילך 
נעשה גם סיגנוךהבניה של צילון רווח בב׳. 

ממלכת הבורמנים בפאגאן נתפוררה ע״י שורת התקפות 
של המונגולים מיונאן, לאחר שמלך־פאגאן האחרון סירב 
לשלם מם לקובלאי־חאן, ועיר־הבירה פאגאן נכבשה ב 1287 . 
כתוצאה מכך נשתחררו אראקאן והמונים שבדרום. ממלכת־ 
מון. שבירתה היתד, פגו, שמרה על עצמאותה עד המאה ה 16 , 
יצרה תרבות עשירה ופיתחה קשרים אל ארצות־חוץ. במשך 
תקופה ניכרת שימש השלטון על אראקאן סלע־מחלוקת בין 
הבורמנים והמונים! בשנת 1430 זכתה אראקאן למעמד של 
ממלכה עצמאית, עד שנכבשה ב 1785 ע״י בודאופיה, מלך־ב׳. 

לאחר מפלתה של פאגאן נשמט מידי הסינים השלטון על 
ב׳ הצפונית והתיכונה, ומדינות־שאן החזקות שמצפון וממזרח 
לב׳ ביקשו להשתלט עליה. ב 1364 ייסדו הבורמנים עיר־ 
בירה חדשה, אנה. שעד מהרה נעשתה מרכזם התרבותי: בה 
נוצרה ספרותם ובה שיגשג הבודהיזם שלפי כתבי פאלי. בסוף 
המאה ה 14 ניסו הבורמנים להכניע מחדש את המונים! 
הניסיון נכשל. ביחוד מחמת פלישתם של השאנים משבט מאו 
לב׳ מצפון־המזרח. ב 1527 בזזו השאנים את אלה והשתלטו 
על הממלכה כולה. 

אחר מפלתה של פאגאן נתפתח מרכז בורמני חדש בעיר 
טאונגו על נהר סיטאנג. המלך טאבינשוטי ( 1531 — 1550 ), 
שמשל כאן, כבש את ממלכת־המונים והכניע את ב׳ התיכונה. 
אך במקום להקים מחדש את הממלכה המאוחדת של אנוראטה, 
ביזבז את כוחות־צבאותיו בהתקפות על אראקאן וסיאם. 
יורשו באיינאונג ( 1551 — 1581 ) — אפשר, גדול המצביאים 
שקמו בב׳ — השלים את כיבושה של ב׳ העילית והכניע את 
מדינות־שאן שבאיזור־ההרים המזרחי. כן כבש את סיאם, 
שלט בה זמן ניכר, ואף ניסה לספח לממלכתו הנרחבת את 
מדינוודלאוס שבהודו־סין, עם ערי־הבירה וינטיאן וצ׳יאנג־ 
מאי. ואולם בימי בנו נאנדבאיין ( 1581 — 1599 ) נתפוררה 
המדינה, שתחומיה היו רחבים מכדי כוח שלטונם של הבור־ 
מנים. תנועת־מרי במנהיגותו של פרא נארט, גיבורה הלאומי 
של סיאם, גירשה את הבורמנים מן הארץ והחזירה לסיאם 
את עצמאותה. לאחר מכן פלשו הסיאמים לב׳ התחתית, 
שתושביה המונים, שהיו משועבדים לבורמנים, היו נתונים 
בתסיסת־מרד. באותה שעה התקיפו נסיכי ב׳ התיכונה ומלך 
אראקאן את פגו, בירתו של נאנדאבאיין! העיר נפלה, 
והממלכה המאוחדת חוסלה ב 1599 . 

בשלב זה ניסה שכיר פורטוגיזי בשם פיליפה דה בריטו, 
שקודם לכן פעל בשירותו של מלך־אראקאן והחזיק בעיר־ 
הנמל סיריאם. להשתלט על ב׳ התחתית, ובמשך כמה שנים 
עלה בידו לעמוד בפני התקפותיהם של מלך־אראקאן והבור־ 
מנים. רק ב 1613 הוכנע ע״י אנאוקפטלון — אחד מנכדיו של 
באיינאונג —, שהשתלט מתחילה על איזור אוד, ועל ב׳ התי¬ 
כונה, ואח״כ כבש את סיריאם והחזיר לבית־המלוכה הבורמני 
את השלטון העליון על ב׳ עצמה ועל איזורם של המונים! רק 
טנאסרים נשארה ברשותה של ממלכת־סיאם. יורשו, תאלון 
( 1629 — 1648 ), העתיק את בירתו מפגו שבחבל־מון החרב אל 
אלה שבלב ב/הוא שקד על חיזוק ממלכתו,נמנע מהרפתקות 
של כיבושים והפיח רוח של חיים חדשים במסורת הבורמנית. 




69 


בורמה אי נדמה 


70 



אע״פ שחברות הודו המזרחית של הבריטים 
ושל ההולאנדים קיימו יחסי־מסחר עם ממ¬ 
לכתו, הוכרחו לסוף לבטל את סוכנויותיהן 
באלה מחמת ההגבלות החמורות, שבהן 
הוגבלו פעולותיהן ע״י השלטון המרכזי, 
שהתנגד לזרים. 

בתחילת המאה ה 18 קפאה ב׳ על שמ¬ 
ריה ונחשבה לארץ חלשה ביותר. בשנות 
ה 30 פלשו בני מאניפור עד לסאגיינג שעל 
נהר־איראוואדי, וב 1740 עלה בידם של 
המונים לחדש את עצמאותם. שניטלה מהם 
מאתיים שנה קודם לכן ע״י המלך טאביג־ 
שוטי. הם חזרו וקבעו את בירתם בפגו, 
הדפו את כל התקפותיהם של הבורמנים, 
כבשו ב 1752 בהתקפודפתע את עיר־הבירה 
אוד, ושמו קץ לשושלת־טאונגו. 

המונים היו זקוקים לנשק לשם השלמת 
כיבושה של ב׳ וביקשו עזרה מן הרוזן 
דיפלכס (*ו 6 !קט<ח), מושלה של המושבה הצרפתית פונדישרי 
שבהודו. דיפלכס בא עמהם לידי הסכם והציע לממשלתו 
לנצל את שעת־הכושר ולהאחז בב/ הבריטים במאדראם 
חששו מהתפשטות צרפתית וכבשו ב 1753 את האי נגראיס 
בשפכו של נהר באסין. אך תכניתו הנועזת של דיפלכם 
נדחתה ע״י ממשלתו, שהחזירה אותו ב 1754 לצרפת. 

משום מיעוט העזרה, שקיבלו מפונדישרי. לא הצליחו 
המונים להחזיק בב׳ העילית כשקמה תנועת־המרי של הבור־ 
מני אלאונגפיה. ב 1755 פלש זה האחרון לארצם של המונים, 
ייסד בה את עיר־הנמל ראנגון, שנועדה למלא את מקומה 
של עיר־הנמל סיריאם, ואת זו האחרונה הרם ב 1756 . ב 1757 
כבש את עיר־הבירה פגו והשלים בזה את הכנעתם של המו¬ 
נים. כל נסיונותיהם לחידוש עצמאותם נכשלו, ואלפים מהם 
נמלטו אל סיאם. 

אלאונגפאיה ייסד את השושלת האחרונה בב/ ששלטה 
עד 1885 . הבריטים תמכו בו בתחילת מאבקו במונים, אך 
ב 1759 חשד בהם במתן סיוע לאויביו ורצח את בני המושבה 
הבריטית הקטנה בנגראיס כשאלה האחרונים עמדו לפנות 
את האי. אלאונגפאיה חידש את מדיניות ההתפשטות הקדומה 
של הבורמנים וערך מסע־ענשים למאניפור. כן פלש לסיאם, 
ובשעת מצור על עיר־הבירה איותיה נפצע ומת. אך יורשיו 
המשיכו במדיניותו. בהנהגתו של סינביושין כבשו הבורמניס 
את סיאם והחריבו את עיר-הבירה שלה ב 1767 ז ואולם 
שורה של פלישות סיניות לב׳ העסיקה את כוחותיהם, וסיאם 
הצליחה להשתחרר בהנהגתו של פאיה טאק. צבאותיו של 
סינביושין הצליחו להדוף את הפולשים הסיניים ; לאחר זמן 
פנו למאניפור, החריבו אותה והגלו לב׳ אלפים מתושביה. 

בודאופיה, אחיו הצעיר של סינביושין, כבש ב 1785 את 
אראקאן, שסופחה לממלכת־ב׳. לאחר שנכשלו נסיונותיו 
המרובים להשתלט על סיאם, ביקש להרחיב את ממלכתו 
לצד צפוך־מזרח; בשנת 1819 התערב בענייניה של אסאם, 
שהיתה שסועה במחלוקת פנימית, אך מת באותה שנה 
קודם שהספיק להשלים את כיבושה, כיבושה של אראקאן 
גרם למתיחות ביחסים בין ב׳ ובין הבריטים בבנגאל. כמחצית 
מתושבי-אראקאן נמלטה אל תחום־ההפקר הסמוך של צ׳יטא־ 


גונג! בראשותו של צ׳ין־ביאן ניהלו ב 1811/15 מלחמת־ 
גרילה בבריטים ובבורמנים. 

לאחר המלכתו של באגיידו ( 1819 ) התחילה פעולתו של 
המצביא הצעיר באנדולה, שכבש את אסאם וניסה לגרש את 
הבריטים מבנגאל ע״י התקפת־מלקחיים מאסאם ומאראקאן. 
התקפה זו נעצרה ב 1824 עם פלישת הבריטים לב׳ מצד 
דרום; באנדולה נפל כשביקש לעכב את התקדמותם מראנגון 
לאורך עמק האיראוואדי. המלחמה — שנקראה לאחר־מכן 
המלחמה הבריטית־הבורמנית הראשונה — נסתיימה בתחילת 
1826 , כשהצבא הבריטי העיקרי עמד ביאנדאבו, מהלך של 
ימים אחדים בלבד מעיר־הבירה א(ה. הנורמנים הוכרחו לוותר 
על אסאם, אראקאן וטנאסרים, שסופחו לקיסרות הבריטית־ 
ההודית, ולהסכים לנוכחותו של נציג בריטי בחצר־המלכות 
באווה, שתפקידו היה למנוע התקפית נוספות על הגבול 
הצפוני־מזרחי של הודו. ואולם נתברר, שהניסיון לקיים יחסים 
תקינים נכשל, והנציגות בוטלה ב 1840 . מכאן ואילך הורעו 
היחסים בהדרגה, ובשנת 1852 , כשהמושל הבריטי בהודו, 
לורד ךלהוזי (״ 1931110115 ). עמד בתוקף לצידם של שני רבי* 
חובלים בריטיים, שדרשו פיצויים ממושל ראנגון, פרצו 
סיכסוכי־דמים. זו היתד, תחילתה של המלחמה הבריטית־ 
הבורמנית השניה. שנמשכה רק המה חדשים ונסתיימה 
בסיפוחו של חבל פגו לחחומי־שלטונם של הבריטים. 

המלחמה גררה מהפכת־חצר, שבה הומלך הנסיך מינדון. 
המלך החדש פיתח יחסי־ידידות עם הנציב הבריטי בפגו. 
ארתור פרוס פיר (?■ 1 ץ 113 ק 5 ?י,יז 11 ?). הוא הבחין יפה בהש¬ 
פעתה העצומה של אירופה על מזרח־אסיה, ובדומה למונגקוט. 
מלך סיאם בן־זמנו, ביקש לקיים בידו את שרידי ממלכתו 
ע״י הנהגתו של מינהל מודרני. מרובים היו אז בב׳ כוחות־ 
מרי, ולשם הכנעתם זקוק היה מינדון לכמויות ניכרות של 
נשק ? כשהבריטים לא סיפקו את דרישותיו, ביקש את עזרתם 
של הצרפתים, שעמדו אז בכיבושה של הודו־סין, ופניה זו 
עירערה את היחסים בין ב׳ ובין הבריטים. אמנם מינדון 
הקפיד על כך, שהקשרים לא ינותקו כליל! אך יורשו, תיבאו 
( 1878 — 1885 ), דייה שליט חלש, שנכנע ליסודות השמרנים 
שבארצו: הוא ביטל את הנציגות הבריטית שבחצרו וחתם 





71 


בורמה או :רמה 


72 


1 



הפאנורה •טל בא־באז, 9 יו 3 . בורמה רהחחיח. הסאה ה<ז 


על חוזה עם הצרפתים, שזכו על־ידי כך להשפעה מכרעת 
בממלכתו. צרפת עסקה אז בכיבוש טונקין והתחילה מאיימת 
על עצמאותה של סיאם. משום־כך נטשה בריטניה את מדי¬ 
ניות ה״סלחנות", שבה נקטה עד אז כלפי המלך הצעיר, 
הורידה אותו מעל כסאו ב 1885 וסיפחה את ממלכתו אל 
הקיסרות הבריטית. 

עוד ב 1862 נוצרה הפרובינציה של ״ב׳ הבריטית״ — 
שכללה את אראקאן, פגו וטנאסרים שהיתה כפופה להודו 
הבריטית. מ 1886 עד 1937 הייתה ב׳ כולה פרובינציה של 
הודו. בפדק־זמן זה זכתה, הודות לפיתוחו של יציא־האורז 
ולניצולם של אוצרותיה הטבעיים — עץ, נפט ומחצבים —, 
לשיגשוג כלכלי, שלא ידעה כמותו עד אז. אעפ״ב לא דעכה 
הלאומיות של ב/ שקיבלה חיזוק מיחסם של הבריטים אל 
שתי בעיות כלכליות חמורות: עומס־החובות, שרבץ על האיכ¬ 
רים, וריבויד. של ההגירה מהודו, שפגעה ברמת־החיים של 
האוכלוסים. בתחילת המאה ה 20 הביאה התנועה הלאומית 
בב׳ לידי התעוררות בודהיסטית אנטי־מערבית, ובשנת 1920 
הפגינה את כוחה בחרם כללי, מאורגן היטב, על מוסדות* 
החינוך של הממשלה והמיסיונים. 

הבריטים ניסו לשכך את ההתמרמרות ע״י הנהגה מודרגת 
של מוסדות דמוקראטיים. ב 1923 הוקם השלטון הכפול 
(ץ 011 ז 3 ץ 1 >), שהונהג ב 1921 בהודו: באורחדמוקראטינבחרה 
מועצה מחוקקת, שמידיה קיבלו מיניסטרים בורמנים את 
תיקי החינוך, הבריאות, הייעור והמכס. ואולם ב 1930 שקעו 
החקלאים בעוני חמור כתוצאה מן השפל הכלכלי העולמי, 
והדבר גרם להתפשטותה של תנועת־מרד. מעכשיו גברו 
תביעותיהם של הלאומיים לשלטון עצמי ולהפרדתה של ב׳ 
מהודו. לפיכך הכינו הבריטים, בשיתוף עם מנהיגים בורמנים 
מתונים, חוקה חדשה בשביל ב׳ נפרדת* לפי חוקה זו — 


שנכללה ב״חוק הודו״ (ז 0 \^ 113 >ת 1 ) מ 1935 והופעלה בשנה 
1937 — נמסרו ענייני הפנים כמעט בשלמותם לידי ממשלה 
בורמנית, שהיתר, אחראית בפני שני בתי־מחוקקים. ואולם 
אך ניגשה הממשלה החדשה לתיקון המעוות בתחומי החברה 
והכלכלה, והנה פרצה מלחמת־העולם 11 . ומ 1942 עד 1945 
שלט בב׳ צבא־הכיבוש היאפאני. 

באוגוסט 1943 העניקו היאפאנים לב׳ "עצמאות"! אך 
הכיבוש היאפאני הרע את המבנה הכלכלי של הארץ ובתחילת 
1945 , כשצבאותיהן של בעלות־הברית גירשו מב׳ את היא־ 
פאנים, הצטרף הצבא הלאומי של ב׳ בפיקודו של אונג סן 
לצבא הבריטי. לאחר שהוחזר המינהל הבריטי לב׳ עמד אונג 
סן בראשו של האירגון המדיני החזק ביותר בב׳: "ברית־ 
החירות האנטי־פאשיסטית של העם״ — ותבע שוב בשביל 
ב׳ שלטון עצמי. באוקטובר 1946 נתמנו אונג סאן ומקורביו 
כ״מועצה המבצעת של המושל" והתחילו נושאים ונותנים 
עם בריטניה על הקמתה של ברית־ב׳ עצמאית, שלסוף נוסדה 
ב 4 ליאנואר 1948 . עוד בשעת המו״מ נרצחו אונג סאן 
ואחדים מחבריו ע״י יריב פוליטי, אך מקומו נתפס מיד ע״י 
או נו. שנעשה ראש־הממשלה הראשון של המדינה החדשה. 
נוסף על ב׳ במובן המצומצם נצטרפו לברית הפדראציה של 
מדינות־שאן, מדינת וא, מדינותיהם של הקארנים והמחוזות 
מייטצ׳ינה ובאמו. 

, 100 ה 1 > 11 !-!! 8 4 > 11 (ק 1 >-! 2 וק£ ,ח:> 1 ) 813# . 0 . 0 4 ח 3 111 זג:ס,נ 1 ( 1 . 0 

-גתגזז) . 11 . 0 4 חג ח^ד :}חנ 31 }\ זי 1 ; 1919-36 ,. 015 ,\ 5 

, 8111-11 10 / ס 1112 . 1 ) 1 ) 1 ( 1 / 0 010 ! 0/10011 0 111111 '! 010 11 10 ('!' , (גז 0 > 11 

,: 53  #011 1 ( 81-1111 ) 1 ( 1 / 0 ?ז 1510 !! 

, 11 ג 13 .£ . 0 ; 1939 , 801120011 /ס ץ- 101 !!!{ !/ ,גזזנז? . 8 . 8 

. 8 ,ח 13 ז 15 ז 011 ״ 1 .( ; 1945 ,. 8 3 >מ 0 10 ( £1410 ,. 14 ; 1950 ,. 8 

1,01 ,; 10 מ 00 ; 1945 . 101 ) 1 ) 0 ת 1 111110 ) 1 ( 0 [ 10 ( 1 ! 0111 

. 8 .{ ; 1948 . 10110110 ) 111 ' 8 01 110 ! 00/1 /! 111 ׳!) 0141101 !>!!!!! £1011 

.ע .$ .' 1 : 1948 ,ס■>! 001 זי! !>ה 0 1 ( 0110 '] 11 ) 0010111 , 11 ג׳\ 1 חזס£ 
. 1953 ,. 8 חן ה 0 ו! 1 >! 111 ח> 11 ! /> !! 8148110 ,ח 50 וחח 0 (ז 

ד. ג׳. א. ה. 

היהודים. תחילתו של הישוב היהודי בב׳ היתד, באמצע 
המאה ה 19 . היהודי הראשון, שהגיע לב׳ היה, כפי הנראה, 
שלמה רינמאן, יליד גאליציה. בספרו "מסעות שלמה" (שהניח 
אחריו בכ״י בשם "מסעות בהודו, בורמא וסין" ו״החכם 
הנוסע" דולף שור התקינו לדפוס, הוסיף עליו הערות ופירסם 
אותו בשנת 1887 ) מספר רינמאן כיצד הגיע ב 1852 , עם 
הצבא הבריטי, לראנגון ממאדראס שבהודו. המחבר שימש 
מתחילה מעין ספק לצבא הבריטי במסעו, ואח״כ פתח בית־ 
מסחר בראנגון. ספרו הנזכר מוקדש בעיקרו למסע בהודו, 
אך בעשרת עמודיו האחרונים ניתן תיאור של "ארץ 
בירמאן", מצבה הגאוגראפי והמדיני, אוצרותיה הטבעיים 
וכלכלתה. הספר כולל גם תיאור דראמאטי של כיבוש ראנגון 
על-ידי הבריטים. 

לדברי המחבר נתיישבו היהודים הראשונים בב׳ אחר 
1855 (לפי מקור אחר, כבר הקימו יהודים יוצאי־בגדאד 
קהילה בראנגון ב 1830 ). הם באו מקאלקאטה, קוצ׳ין, 
וקצתם אף מפרס. יהודים בודדים נתיישבו גם בערי־השדה 
של ב׳. לפי הערתו של מפרסם הספר, ישבו בזמנו בב׳ כ 40 
משפחות יהודיות, שעסקו במסחר וכמה מהן הגיעו לעושר. 

ב 1857 הוקם בראנגון ביכ״נ בשם "מצמיח־ישועה", שהוא 
קיים עד היום. קודם מלחמת־העולם 11 הגיע מספר היהודים 
בב׳ ל 500 משפחות (או 2,000 נפש). בשנות הכיבוש היאפאני 
ברחו יהודי-ב׳ מן הארץ. כיום אין בב׳ אלא כ 200 יהודים 
בלבד. יהודי־ב׳, שהם עוסקים במסחר, הם ברובם שומרי־ 



73 


בדרמה או ברמה — בדרנאד 


74 


מסורת ודו׳ברי־אנגלית. בב׳ יש גם קבוצה קטנה של יהודים 
אירופיים ואמריקנים, שהם בעלי עמדה במנגנון הממשלתי. — 
ב 1953 נפתחה צירות של מדינת־ישראל בראנגון. ב 1955 
הוקמה נציגות דיפלומאטית של ב׳ בישראל. 

ש. כ. 

בור־מים (בלאט׳ 03 ־ 615161 ), מיכל חצוב בסלע או בנוי 
(עפ״ר בתוך האדמה) אבנים או בטון ומטויח בפנימו 
טיח אטים, שהוא מיועד לצבירת מי־גשם לצרכי־בית, לכיבוי־ 
שריפה ולפעמים להשקאתם של שטחים קטנים. הוא משמש 
לתושביהם של בתים בודדים או קבוצות־בתים במקומות 
שאין בהם מקור־מים אחר: למשל, בסביבה קרסטית מחוסרת 
מעיינות איתנים (ירושלים) או על פסגת־הר. 

עפ״ר אוגרים בתוך ב׳ את מי־הגשם היורדים על גגות 
הבניינים הסמוכים לו 1 אם שטח הגגות אינו מספיק, מרצפים 
שטחים מיוחדים, כדי להשיג את כמות־המים הדרושה. חישוב 
גדלו של השטח, שממנו יש לקבץ את המים למילוי הב/ 
מבוסס על ידיעת כמות־הגשם השנתית במקום. נהוג להביא 



בחשבון רק את מחצית כמות־הגשם השנתית או — לכל 
היותר— % ממנה, מפני שאחר תקופת־יובש ארוכה (למשל: 
בישראל אחר עונת־הקיץ) אין למשוך לתוך בור־מים את מי 
הגשמים הראשונים, הגורפים הרבה טין וליכלוך מן הגגות, וכן 
יש להביא בחשבון גם את התאדותו של חלק ממי־הגשמים. 

מי־הגשמים היורדים מן הגגות (ר׳ ציור) עוברים דרך 
מרזבים ונכנסים תחילה לתוך תא רצוף שכבת־חול, שמשמשת 
כמסננת; כאן נעצר הטין, והמים מחלחלים לתוך בה״מ. 
מי־התצרוכת ניטלים מן הב׳ על-ידי דלי דרך פתח־כניסה 
שבתקרת הב׳ או — בצורה היגיינית יותר — ע״י משאבת־ 
יד. רצוי גם לעטוף את צינור־היניקה במסננת של חול גס 

* דד 

(הנתון בתוך רשת צפופה של חוטי־נחושת מגוללנים). 

מחשש לעודף־מים בשנים גשומות מתקינים גם צינור־ 
גלישה, שדרכו יכול עודף־המים לגלוש מן הב׳. רצוי לצייד 
צינור זה בשסתום חוזר מאליו, כדי למנוע חדירת צפרדעים, 
עכברים או חרקים לתוך הב׳. 

יו. בר. 

ב 1 ךן, מכס — 8060 — (נו׳ 1882 ), פיסיקן יהודי* 

גרמני. ב׳, בנו של האנאטום יעקב בלרן, שהיה פרו¬ 
פסור בברסלאו, הכריז על פרישתו מן הקהילה היהודית. ב׳ 
היה פרופסור לפיסיקה בברלין( 1915 ), בפראנקפודט ( 1919 ) 


ובגטינגן( 1921 ). ב 1933 גורש מגרמניה משום מוצאו היהודי 
ועבר לאנגליה; מתחילה היה מרצה למאתמאטיקה שימושית 
בקימבריג׳. מ 1936 הוא פרופסור לפילוסופיה של הטבע 
באדינבורג. 

לב׳ חלק חשוב בהתפתחותה של הפיסיקה העיונית 
ההדישה. הוא פיתח את ההסבר המאתמאטי המודרני של 
סגולות־היסוד של החומר, כגון חום סגולי (ע״ע) במוצקים 
וכוחות־הקשר בנוזלים. אך השגו החשוב ביותר קשור בפעו¬ 
לתו המשותפת עם היזנברג (ע״ע) ועם יורדן (ע״ע) ב 1925 
בביסוס מכאניקת הקונטים (ע״ע) על השימוש בחשבון- 
המאטריצות. ב׳ היה הראשון שהכיר בדבר, שפונקציית־ 
הגלים של שרדינגר (ע״ע) ניתנת להתפרש כפונקציה סטא־ 
טיסטית, שמתארת את ההסתברות של התנהגות מסויימת 
של חלקיק בודד בחלל ובזמן. ספריו בתחומי הפיסיקה הם: 
6 ״ 016 ^ 311 ג 1 ) 11 \, (״מבנה החומר״), ־ 1922 ;-יח 10 ^ 

16$ ) 30 ) 211$ 60 ) 65 ) 16$ ) 16 ז 1160 ז ("התאוריה האטומית של 
המצב המוצק״), 1923 ; >! 1 ס 3 ז 661 וחוח 10 ^ (״מכאניקה אטו¬ 
מית״), 1925 $11£. 1 ץו 1 ג 1 שתזש 1 ) 0 ^ (״הפיסיקה החדישה״), 11933 
5165 ץ 11 י! 1066110 ^ (״פיסיקה אטומית״), * 1947 , ך 0606631 \ 
0£ 1716017 16 ) 1006 ("תאוריה קינטית כללית של 
הנוזלים״), 1949 . מטיפול בבעיית ההסתברות (ע״ע) הגיע 
לדיון בבעיות פילוסופיות כלליות של מדעי־הטבע — דיון, 
שמשתקף בספריו 06$6 ׳ 11 סט 1055 ) 865 10 ד 1 (״לא ינוח הקוס¬ 
מוס״), 1936 , ו 0113066 [) 30 031156 ) 0 ן( 1 {נ} 17111050 31 זט 31 א 

(״פילוסופיית־הטבע של הסיבתיות והמקריות״), 1949 . עניין 
מרובה יש בוויכוחו עם אינשטין (ע״ע) על משמעותן של 
הסיבתיות והמקריות במדע החדיש. ויכוח זה מצא את סיכומו 
במאמרו 516$ ץ 11 ק 3 ) 16 ^ 1 ) 30 5165 ז(ז 1 י 1 ("פיסיקה ומטאפיסיקה"), 
שנתפרסם ב 1950 , 27 — 9 , 17 5 ׳\ 0 \ 8016066 — 

בשנת 1954 ניתן לב׳ (בשיתוף עם בותה [ע״ע]) פרס-נובל 
לפיסיקה. 

י. ל. 

בזךנא 1 ( 806000 ), אי בקבוצת איי־סונךה הגדולים דרומית• 
מזרחית ליבשת אסיה! השלישי בגדלו בין האיים 
שעל פני כדור־הארץ. השם ב׳ ניתן לאי במאה ה 16 על־ידי 
האירופים, שסחרו עם עיר־החוף ברוני(ע״ע) שבצפון־המערב 
בהשפעת הקרבה בצילצול שמה של עיר זו למלה הספרדית 
והפורטוגיזית 806060 (= אני מטה). לילידים לא היה שם 
כולל לאי. השם הרשמי של ב׳ כיום הוא קלימנטאן 

( 30 ) ££3110160 ). 

מפות מדוייקות של ב׳ אינן בנמצא ומיפקד־אוכלוסים לא 
היה בה מעולם. לפי אומדן זהיר שטחה של ב׳ הוא 750.8 אלף 
קמ״ר ומספר אוכלוסיה 3.8 מיליון; מהם 539.5 אלף קמ״ר 
עם 2.9 מיליון נפש בתחום הרפובליקה האינדונזית ו 211.3 
קמ״ר עם 0.9 מיליון נפש ברשות בריטית. את ב׳ מקיפים 
בצפון ים־סין הדרומי וים־סולו! במערב — ים־סין הדרומי 
ורחוב-ים קארימאטה; בדרום — ים־יאווה; במזרח — רחוב־ 
ים מאקאסאר וים־סלבס הגובל בים סולו. ארכה של ב׳ מצפון 
לדרום כ 1,280 ק״מ: רחבה המאכסימאלי כ 1,100 ק״מ; שיא־ 
גבהה (בהר קיניבאלו בצפון) 4,475 מ׳. 

המבנה. משערים, שיותר מ 75% משטחה של ב׳ הם 
בגובה של יותר מ 500 מ׳ מעל פני־הים. רובה—הרים וגבעות, 
מיעוטה — שפלות־מישור ורמות־מישור. טורי־ההרים הגבו¬ 
הים והארוכים ביותר נמצאים במרכזו ובמערבו של האי והס 




75 


בורנאו 


76 



נהו־סאראווא?! ום 5 גיו כנ'י:נ? של נורנאו. ההטגנה סירכבת 
מע?!רזוו ציליטיס טו ד,אויר 


מקבילים לחופו. כלומר, הם נמשכים מדרום־המערב לצפון- 
המזרח. יש טורים נמוכים, שנמשכים למזרח ולדרום־המזרח 
עד קרוב לחוף, אבל ההשערה, שטורי־ההרים בב׳ מתפשטים 
מן המרכז כחשורי־אופן (השווה עם סלבס), נתבדתה. על 
ראשי הטורים הגדולים עוברות פושות־המים בין גלילות- 
מים גדולים וכן עוברים עליהם גבולות מדיניים ואדמיניס־ 
טראטיוויים. על הרי קפואס ( 0035 <ן 3 ^) שבלב האי, המת¬ 
רוממים עד לגו׳בה של 1,770 מ׳ מעל פני־הים, עוברת פרשת- 
המים בין נהר קאפואס (ארכו כ 1,300 ק״מ, והוא הארוך 
בנהרות־ב׳), הזורם מערבה, ובין נהר־ראג׳אנג, שאף הוא 
זורם למערב, ועל פרשת־מים זו׳ עובר הגבול בין ב׳ האינד(- 
גזית וסאראוואק הבריטית. בטורים הנמשכים מהרי קאפואס 
עד הר קיניבאלו עוברת פרשת־המים בין הנהרות הזורמים 
לצפון־המערב, לים־סין הדרומי. ובין הנהרות הזורמים מזרחה, 
לימי סלבס וסולת ובהם עובר אף הגבול בין שתי המדינות 
הנזכרות עד קו־הרו׳חב הצפוני ׳ 20 ס 4 . הטורים הללו, החסדים 
רציפות (ומפני־כן — גם שם כולל), מתרוממים משני עבריו 
של קרהרוחב הצפוני הנזכר לשיאים גבוהים מ 2,400 מ , . 
בין גלילותיו של נהר־קאפואס וגלילותיהם של כמה נהרות 
היורדים לים־יאווה עוברים הרי־שוואנר, המתנשאים לגובה 
של 2,280 מ'. צפו׳נית־מזרחית להם נמצאים הרי־מילר, 
שעליהם עוברת פרשת־המים בין נהר קאסואס ונהר באריטו, 
השני בגדלו בנהרות־ב/ על פרשות־מים אלה עובר גם הגבול 


בין חבל־ב׳ המערבי וחבל־ב׳ הדרומי (לפי החלוקה שהיחד. 
קיימת בימי שלטונם של ההולאנדים). הגבוהה ברמות־המישור 
הרצופות היא טבלת מאדי, המשתרעת בין הקאפואס ופלגו׳ 
הדרומי מלאווי. הארוך שבטורים הנמשכים לדרום הוא הטור 
המסתיים בהרי מראטוס והמתרומם— כמה עשרות ק״מ לפני 
החוף — עד לגובה של 1,310 מ , . שפלה רחבה רצופה משתרעת 
לאורך כל החוף הדרומי והדרומי־מערבי והיא נמשכת עם 
עמקי־הנהרות הרחק פנימה. בחלקים אחרים של ב׳ מתקרבות 
גבעות ורמות אל הים ואף מגיעות לשפתו. בחופיה של ב׳ 
אין אף מפרץ גדול אחד והמפרצים הקטנים שבהם אינם 
נוחים לספנות, כי הים בסביבותיהם אינו עמוק. ב׳ יושבת 
על מוסדה של יבשת־אסיה (קרקע־ים, שאינו עמוק מ 200 מ׳) 
ומימי־הנהרות הבאים מפנים־האי משקיעים על שפת־ימה 
חול וטין, שמרחיבים את שטחה של שפלת־החוף. 

הרכבן של השכבות בב׳ וגילן ידוע עוד פחות מפני-הארץ 
(ע״ע אסיה, המפית בעמ׳ 851 ). בשפלות מצויות שכבות־ 
משקע פליסטוקניות על גבי שכבות שלישוניות. בגבעות 
וירמות נפוצות' שכבות של אבני־משקע ואבני־פרצים שלי- 
שוניות על פני השטח או מתחת לשכבת־הקרקע, שעביה בב׳ 
הוא מרובה (עפ״ר הוא מגיע לעשרות מ׳ אחדות) מפני 
שההתפוררות באקלים המשוני היא מהירה ונמרצת. שכבות 

- : 1 ד 

שלישוניות ופליסטוקניות תופסות כשני שלישים משכבותיה 
של ב׳. המשקע השלישוני המצוי ביותר במערב ובמרכז הוא 
אבן־החול, שמוצאה (משפת־ים או ממדבר) לא הוברר. המס(־ 
זואיקון מצוי ביחוד בדרום־המזרח ובצפון־המערב, אבל אף 
כאן במידה מועטת בלבד. על שכבות־המשקע מוטלות שכבות 
של אבני־פרצים שלישוניות. שכבות־משקע פלאזיזואיות מצו¬ 
יות בהרים שבמרכז האי, באיזור־הספר שבין ב׳ האינדונזית 
וב׳ הבריטית והן נמשכות מזרחה לתחום האינדונזי. את דרום- 
המערב תופסות שכבות של אבני־יסוד. ביחוד גראניטים, 
גנייסים וצפחות גבישיות. שכבות כאלו מצויות גם בצפון. 
הר קיגיבאלו הוא גוש־שחם כביר, שיורד תלול לכל עבריו. 
הטופים והאפר־הגעשי הפליסטוקניים, שמהם נתהוו הקרקעות 
הפורים שביאווה, נעדרים בב׳, וזוהי הסיבה העיקרית למיעוט 
הישוב בב׳ ולדלותו. ההרים שבמערבה של ב׳ הוקמטו, 
כנראה, במסוזואיקון. ואילו באלה שבמזרח מצויה הקמטה 
שלישוגית. את הפנים ממלאות, כנראה, טבלות נרחבות, שהן 
בלתי־מקומטות. שברים מצויים בב׳ במידה מצומצמת ולפיכך 
(בניגוד ליאווה) אין רעידוודאדמה שכיחות בה. אוצרות- 
המחצבים שבב׳ נחקרו רק במקצת לאורך החוף ובאיי־החוף 
הקטנים. נפט ראוי לזיקוק נמצא בבאליקפאפאן, בסביבות 
החוף המזרחי והחוף הצפוני־מערבי. הנפט שבאי טאראקאן, 
בצפון־המזרח, אינו ראוי לזיקוק ומשמש רק כדלק גם. בכמה 
מקומות בחוף המזרחי. ביחוד באי לאוט, יש מכרות של פחם 
חום. אבני־ברזל יש בב׳ בכמות מרובה ביחוד בדרום. אבל 
אין בה פחם, שמתאים לייצור ק 1 קס הדרוש להתכה. 

האקלים הוא משנני, כלומר חם ולח כל ימות־השנה. 
בשפלו׳ת הטמפראטורה הממוצעת היא בין ״ 25 ו 26.5 0 . מידת־ 
הגשמים השנתית היא בין 200 ו 350 0 ״מ. המערב לח מן 
המזרח, מפני שהמוינסון המערבי מביא יותר גשמים. בהרים 
הגבוהים הטמפראטורה נמוכה יותר והמשקעים מרובים. 
אקלימה של ב׳ קשה לא רק לאירופים אלא אף לילידים. 
ומפני־כן מצב־בריאותם של האחרונים ירוד. 

ה א ו כ ל ו ם י ה. תושבי־ב׳ מתחלקים לילידים ולזרים — 




77 


בורנאו 


78 


מהגרים וצאצאיהם שלא התערבו בילידים. התושבים 

הקדומים ביותר בב׳ היו, כנראה, שחורים (נגריטים), שצא- 

צאיהם מצויים כיום רק כננסים מנוונים באיים הקטנים 

הסמוכים לב׳, אבל סימנים גזעיים שלהם, פריה של תערובת, 

• 1 

ניכרים במידה מסויימת גם בילידים שבב׳. השחורים הושמדו 
או נדחקו ע״י שבטים, שבאו מן הצפון — שבטים, שהיו 
צאצאי תערובת של פרוטוקאווקאזיים (קאווקאזיים קדומים) 
ומונגוליים. סימני־הגוף של הגזע הלבן נמצאים בילידי־ב׳ 
במידה ניכרת. לשבטי־הילידים אין שם כולל. את שבטי- 
החוף. שרובם נחשבים למוסלמים. קוראים לאוט — כלומר 
בני־הים — או מאלאים, ואת שבטי־הפנים דאיאקים, כלומר 
בני־הארץ. אלה האחרונים הם ברובם המכריע עובדי־אלילים 
אנימיסטיים, ובמיעוטם נוצרים. הם מתפרנסים מעבודת- 
אדמה פרימיטיווית ללא שימוש במחרשה, ומספר צמחי- 
התרבות שהם מטפלים בהם הוא מועט; מפני־כן התזונה 
שלהם היא דלה. הם יושבים בבתי־משפחה גדולים, לפעמים 
עד ארבעים משפחות תחת גג אחד. הכפרים מורכבים מבתים 
מועטים, שהם בנויים על עמודי־עץ בגובה של עד 5 מ׳ מעל 
לאדמה. בפנים ב׳ קיים עד היום המנהג לצוד בני־אדם ולהרגם 
כדי לזכות בגולגלותיהם. המטרה של ציד זה — התהדרות 
בזריזות ובגבורה או הנאה מן הברכות שהגולגולת מביאה 
לבית, לפי אמונתם של ציידי־אדם אלה. הקדומים והמרובים 
ביותר בין הזרים היושבים בב׳ הם הסינים; מספרם נאמד 
ברבע מיליון והם מצויים ביחוד בחופי הצפון והמערב ועוסקים 
בחקלאות (לצרכי יצוא), במסחר. במלאכה ובעבודה, בהפקת 
הנפט, שגברה אחר מלחמת־העולם 1 , ומשכה לב׳ גם הודים 
ויאוואנים. אף קודם שעברה לידי הרפובליקה האינדונזית 
היו בב׳ רק אלפים אחדים של אירופים. 

תולדותיה של ב׳ קודם המאה ה 16 ידועות רק במקצת. 
שרידים ארכאולוגיים הודיים מן המאות ה 4 —ה 6 לסה״נ 
נמצאו בגליל התחתון של נהר קאפואם במערב ושל נהר- 
מאהאקאם במזרח. במאות שלאחר מכן נעלמו ההודים מב׳. 
ביה״ב סחרו הסינים עם פדני(= ברוני): במאה ה 14 השתלטה 
ממלכת מאג׳אפאהיט היאוואנית על חופי־ב׳, ושרידים של 
שלטון יאוואני נמצאו באי אף במאה ה 16 . החדירה היאווא־ 



נערה טי&במי דאיאק בבורגאי 


נית הביאה לב׳ את האסלאם, שמאז הוא מצוי בה. האירופי 
הראשון שביקר בב׳ היה הפורטוגיזי לורנסו דה גומס ( 1518 ). 
במחצה השניה של המאה ה 16 הגיעו לפרקים לחופי ב׳ 
ספינות פורטוגיזיות וספרדיות לשם מסחר. ההולאנדי הרא¬ 
שון שביקר בב׳ הגיע לכאן ב 1598 . ב 1606 יסדו ההולאנדים 
תחנה מסחרית בסוקאנדה שבחוף המערבי, ואח״ב ייסדו עוד 
תחנות אחדות, אבל עד המאה ה 19 לא התעניינו ההולאנדים 
באי זה במידה ניכרת מבחינה כלכלית או מדינית. הבריטים 
הגיעו לב׳ לראשונה ב 1609 . ב 1698 היתה להם תחנה מסחרית 
חשובה בבאנג׳רמאסין שבדרום, אבל ב 1733 גורשו משם 
ע״י ההולאנדים. הבריטים רכשו להם אח״כ השפעה בצפון, 
אבל נדחקו משם בסופה של המאה ה 18 . ב 1809 עזבוההולאנ־ 
דים את האי, שהפך לבסיס לשוד־ים בקנה־מידה רחב. לאחר 
שההולאנדים חזרו ב 1816 ליאווה התחילו מתעניינים גמבב׳. 
ועל סמך חוזים, שעשו עם מושלים שונים, תפסו נקודות 
שונות בחוף. בשנות 1850/4 ו 1859/62 כבשו במלחמות את 
החוף כולו׳ חוץ מן הצפון וצפון־מערב, שלשם חדרו הבריטים. 

זד * 

הבריטי ג׳ימז ברוק רכש בשנת 1841 את סאראוואק ונעשה 
מושלה. ב 1888 קיבל עליו יורשו חסות בריטית. בימי מלחמת־ 
העולם 11 השתלטו היאפאנים על האי, וב 1946 , לאחר 
שהבריטים חזרו וכבשו את סאראוואק מידי היאפאנים, ויתר 
המושל לבית ברוק על שלטונו לטובת בריטניה. השולטן של 
ברוני קיבל עליו חסות בריטית ב 1847 . ב׳ הצפונית נרכשה 
ב 1878 ע״י חברה בריטית מידי השולטן של סולו ואורגנה 
כ״מדינה" ב 1888 . ב 1946 ויתרה החברה על ריבונותה לטובת 
הממשלה הבריטית. 

הגבולות בין השטחים הבריטי וההולאנדי בב׳ נקבעו 
ב 1891 . היאפאנים, שהשתלטו על האי ב 1942 , הכריזו על 
ייסוד מדינה עצמאית בו. ב 1945 חזר האי לידיהם של ההד 
לאנדים, שהקימו בב׳ חמש מדינות אוטונומיות ( 1949 ), אבל 
ב 1950 חידש השלטון האינדונזי העצמאי את השיטה הצנט־ 
ראליסטית וב׳ נעשתה שוב פרובינציה. 

ב׳ האינדונזי ת, התופסת כ 72% משטח האי (את 
כל הדרום ואת החלק התיכון) וב 76% מאוכלוסיה, מקפת 
כ 28.5% משטחה של הרפובליקה האינדונזית וכ 3.5% מתו¬ 
שביה. הישוב הקטן והדל של ב׳ האינדונזית נמצא כמעט 
רק בעמקי־הנהרות. ריכוזים עירונים אחדים, שהרוב של 
אוכלוסיהם מורכב מזרים, מצויים רק בשפכי־נהרות, המשמ¬ 
שים כנמלים. כבשאר חלקי-ב׳ כך אף כאן מתפרנסים הילידים 
מחקלאות פרימיטיווית או מליקוט פירות וגרגירי־יער. צמחי־ 
מסחר, ביחוד עצי־קאוצ׳וק, דקלי-קוקוס ועצי קאמפור (מין 
מיוחד של קאמפור נודע בשם בורניאול). מגדלים כמעט 
רק מאלאים וזרים; ואלה האחרונים גם כורתים ומנסרים 
עצי־יער ליצוא. רוטאנג הוא החשוב בעצי־היצוא. גם בשאי¬ 
בת הנפט ובזיקוקו עוסקים זרים ובהם מהגרים חדשים. 
הישובים החשובים שבב' האינדונזית הם: בדרום באנג׳ר- 
מאסין, עיר־נמל על שפכו של נהר־באריטו, שמונה כ 66.000 
נפש; במערב פונטיאנאק, הנמל של גליל נהר קאפואס. שבה 
כ 45,000 נפש: בימי ההולאנדים שימשה בירה של שולטנות: 
מצפון לפונטיאנאק יושבת העיר סאמבאם, מרכז של מכרות 
זהב ויהלומים קטנים: במזרח שוכנת באליקפאפאן — עיר־ 
הנפט, שבה כ 30,000 נפש. 

ב ׳ הצפונית (סשתזסש ו 1 זז 0 א או .ש .זי 1 1 ־ 11:151 ־ 131 ) 
תופסת את צפונו של האי וגובלת במערב בשולטנות ברוני 
(ע״ע) ובדרום בב׳ האינדונזית. שטחה (עם האי הקטן 





79 


בורנאו — כורנד 


80 


לאבואן) כ 76,100 קמ״ר ומספר או׳כלו׳סיה כ 335,000 ( 1953 ). 
עיר הבירה שלה היא ג׳סלטון (ת 55 6 110 ש ן), שבה כ 11,000 
נפש. ב׳ הצפונית היא החלק הגבוה שבב׳■ וחופיה הם 
המסועפים ביותר. כ 80% מתושביה הם דאיאקים ומאלאים, 
כ 20% סינים וכ 1,000 מהם הם אירופים. ב׳ הצפונית מוציאה 
לשוק קאוצ׳וק, עצים, קופרה, פשתן־מאנילה ודגים. מן המאה 
ה 16 עד 1872 היתה חלק מן השולטנות של ברוני (ע״ע). 
חברה בריטית־אמריקנית קנתה את הארץ מידי השולטן 
ואירגנה בו שלטון בחסות בריטית ב 1881 . ב 1942 — 1945 
החזיקו היאפאנים בב׳ הצפונית ומשהוחזרה לבריטים נעשתה 
מושבת־־כתר. א. י. בר. 

בוךנאזל, ע־־ע קמפור. 

ב 1 ך?הזלם ( 1 זת 01 ו 1 חז 130 ) ) אי דאני בים הבאלטי; כ 39 ק״מ 
מחופי שוודיה הדרומיים. ארכו 38 ק״מ! רחבו 30 
ק״מ! שטחו 582 קמ״ר< שיא גבהו 162 מ׳< מספר אוכלוסיו 
כ 48,000 ( 1953 ), האי הוא המשכה של הטבלה השוודית 
והוא דומה במבנה־אדמתו לטבלה ז 1 ולא לשאר אייה של 
דאניה. שכבותיו בצפונו ובאמצעו מורכבות מגראניט, גנייס, 



בןר:חו?ם: כנפייודמגצר סיוד׳כ 
אגו*'הבנ'יז מימין הוא מזמן כיאוהר ייתר 


צפחות גבישיות, ובדרומו — מאבן־חול וגיר. איזור־החוף 
של ב׳ יפה לחקלאות, ואילו הפנים אינו מתאים אלא למרעה. 
התושבים, שלשונם היא דאנית, מתפרנסים מעבודת־אדמה, 
מדיג, מחציבה של אבני־גראניט (לבניין ולריצוף־רחובות 
בדאניה) וקאילין (לתעשיית החרסינה בדאניה). יש בב׳ גם 
מכרה־פחם קטן. בקיץ באים לב׳ תיירים מרובים. עיר־הבירה 
רנה(שמ £0 ; כ 12,000 תושבים) שוכנת בחוף המערבי.—האי 
נקרא בתקופת הנו׳רמאנים בשם בורגונדאר הו׳לם ושימש קן 
לוויקינגים. במאה ה 11 התנצרו תושבי־ב׳ והאי היה כפוף 
למרות המדינית של הארכיהגמון של לונד שבדרום שוודיה. 
ב 1522 עבר לידי המלך הדאני, ששלט אז גם בשוודיה, ומאז, 
חוץ מבתקופות קצרות, נשאר האי ברשותה של דאניה. 


בזךני ( 801 - 011 ), אחת מן הפרובינציות בחבל הצפוני 
( 81011 :>£ תז:> 1 ! 1 ז 0 א) שבחסותה של בריטניה בניגריה: 
ממערב לימת־צ׳אד שבלב אפריקה; כוללת גם חלק מארץ•- 
הנאמנות הבריטית קמרון. שטחה כ 118,500 קמ״ר ומספר תו¬ 
שביה ( 1931 ) כ 1,045,000 ; מזה כ 13,300 קמ״ר ו 185,000 נפש 
בתחום הנאמנות. הגדול והחשוב בעמי ב׳ הם הקאנורי — 
כושים מעורבים במקצת בברברים (טוארג). בגליל, שבו 
נמצאת העיר קוקאווה (קוקה), יושבים השובה, ערבים 
מעורבים בכושים, שבאו לב׳ במאה ה 17 מן הצחרה המזרחגת 
ושהם עד היום דוברי ערבית. הקאנורי התקדמו מבחינה 
תרבותית וכלכלית יותר משאר שבטי ב׳, הגיעו לאמידות 
ואיבדו את כשרם הצבאי (במאה ה 18 ). השובה ושבטים 
קטנים אחדים עדיין מעמידים פרשים־לוחמים מצויינים. 
בירת ב׳ מ 1908 ואילך היא מיידוגורי, כ 110 ק״מ דרומית 
לימת־צ׳אד. קוקאווה, הקרובה לימה, היתד, בירת השלטון 
במאה ה 19 . דיקווה, כיום בתחום הנאמנות, היתד, בירתו של 
רבה (ע׳ להלן). 

ב׳ היתה אחת מן הממלכות הקדומות בחבל ימודצ׳אד. 
הידיעות הראשונות על ב׳ הן מן המאה ה 9 לסד,"נ. השושלת 
של בית־סף, שהיתר, ממויצא ברברי ושעלתה אז לגדולה 
בארץ קאנם שממזרח לצ׳אד, הטילה את מרותה על שבטי־ 
כושים בב׳. שושלת זו, שנתאסלמה במאה ה 10 או ה 11 , 
הפיצה את האסלאם גם בב׳. מתגרת שבטי־בולאלה הוכרחו 
בני בית־סף בסוף המאה ה 14 לברוח מקאנם אל עבר״הימה 
מערבה, במקום שיסדו את העיר בידני (כ 150 ק״מ ממערב 
לימה). לאחר זמן עלה בידם להשתלט על הבולאלה, אבל 
שוב לא ישבו במזרח וב׳ נעשתה מרכז שלטונם וסחרם. עד 
סוף המאה ד, 19 היו שיירותיהם יוצאות לטריפולי, ומשפחות־ 
סוחרים מטריפולי שנתיישבו בב׳ קיימו קשרי־מסחר עם 
קרוביהן בעיר־מוצאם. לב' היו חוזים עם ראשי־שבטים 
בצחרה והשיירות יכלו לעבור במדבר לבטח. מב׳ היו נשלחים 
לחופי הים התיכון עבדים (עד ביטולו בפועל של סחר־ 
העבדים בשליש האחרון של המאה ה 19 ), שנהב, נוצות 
בנות־יענה, עפרות־זהב; מחופי הים התיכון היו מביאים לב׳ 
אריגים, כלים, רובים ואבק־שריפה; מב׳ יצאו גם שיירות 
של עולי־רגל לחג׳אז. הודות לקשריה הקבועים אל העולם 
הערבי נעשתה ב׳ גם מרכז תרבותי־מוסלמי, והתיירים 
האירופיים מצאו בה מלומדים, שהגו בספרי־פילוסופיה וידעו 
אף את כתבי אריסטו בתרגום ערבי. הקאנורי התייחסו 
בסבלנות לסיידים האירופיים. 

ב 1808 נפלה ב׳ בידיהם של שבטי־פולבה, שבאו מארץ 
סוקוטו שממערב לב׳. בית־סף, שנתנוון במרוצת־הזמן, שוב 
לא יכול היה לעמוד בפני'הכובשים, אבל לב׳ קם מושיע 
מקאנם בשם פקיח מוחמד אל אמין אל קאנמי. יליד נאות־ 
פזאן! הוא כאילו החזיר את השולטן הספאי אל כסאו, אך 
בפועל החזיק הוא עצמו ברסן־השלטון בעיר קוקאווה שייסד. 
הוא מת ב 1835 ובנו עו׳מר, שירש את מקומו, ביטל את 
מלכות־ר,צללים של בית־סף. ב 1893 גורשה השושלת החדשה 
מב׳ על־ידי רבה, ראש־גדוד מן הסודאן המצרי, שנתמחה 

־־ ד 

במלחמות־שו׳ד בשירותו של זוביר. שודד וסוחר־עבדים 
מפורסם, והגיע עם גדודו לחבל־הצ׳אד, במקום שייסד במשך 
זמן קצר ממלכה מוסלמית גדולה. הוא בחר בדיקווה שמדרום 
לימת־צ׳אד כעיד־הבירה שלו. ב 1900 נפל רבה בקרב עם 
הצרפתים וממלכתו נתחלקה בין צרפת, בריטניה וגרמניה. 



81 


בדינו — כורסה 


82 


רובה של ב׳ נכלל בארצות־החסות של בריטניה בניגריה, 
ועליה סופח בשנת 1919 חבל, שהיה בידי הגרמנים ונמסר 
לבריטים ב 1919 כארץ־מאנדאט וב 1945 — כארץ־נאמנות. 
הבריטים החזירו את שלטון־הצללים של השולטן המוסלמי 
לישנו. 

א. י. בר. 

ב 1 ךנמות (!!זטסדחשמזטסמ), עיר־מרגוע ועיר־רחצה על 
חופה של תעלת־לאמאנש באנגליה הדרומית ז כ 40 
ק״מ דרומית־מערבית לסאותאמטון וב 170 ק״מ באותו כיוון 
מלונדון. מספר תושביה כססס, 145 ( 1951 ). קודם הכיבוש 
הרומי ( 50 לפסה״נ) היתר. ב׳ אחד מנמלי־התעלה החשובים 
של בריטניה. אח״כ נתמעטה חשיבותה ועד אמצע המאה ה 19 
לא היתד. אלא כפר־דייגים קטן. מאז ואילך גדלה במהירות 
מרובה הודות לתנאי-אקלימה הנוחים וכן הודות לסביבתה 
הנאה: גבעות מכוסות אדנים, שפתיים שטוחה מכוסה חול, 
וים נוח לרחצה. בנייניה תוכננו לצרכי מרגוע, הבראה 
ושעשועים. בשנת 1855 הוקם בה בית־הבראה לחוליישחפת. 
ב 1861 הותקן בה רציף למטיילים על שפת־הים, שהוארך 
אח״כ עד 5 ק״מ; ב 1870 חוברה ב׳ לרשת מסה״ב של אנגליה, 
ומאז היא משמשת מקום־נופש לסופי־שבועות לתושביהם 
של כרכי התעשיה והמסחר שבאנגליה הדרומית והתיכונה. 
במלחמת־העולם! 1 ניזוקה ב׳ קשה בהפצצותיהם של הגרמנים. 
בב׳ יש קהילה יהודית, שמונה כ 1,500 נפש. חלק מבני- 
הקהילה קשור בבית־הכנסת האורתודוכסי, שנוסד ב 1905 , 
וחלק אחר בביהכ״ג הרפורמי, שנוסד ב 1947 . 

בזךנש&ין, חיים : יחיאל (תר״ה/ 1845 , קח׳ניץ, פולניה- 
תדפ״ח/ 1928 , וארשה), מחשובי החוקרים בתולדות 
הלוח העברי. מ 1885 ואילך שימש ב׳ מזכיר בית־הכנסת 
של "המתקדמים" (ברחוב טלומאצקה) בווארשה. בזקנותו 
נתעוור. 

ידיעותיו של ב׳ בתחומי הכרונולוגיה, ההיסטוריה והחש¬ 
בון המאתמאטי הכשירו אותו לסלול דרכים חדשות בחקר 
התפתחותו של הלוח העברי. הוא נסתייע בכך ע״י כמה 
תעודות, שנמצאו ב״גניזה" של מצרים ושעמד ראשון על 
חשיבותן. דעתו המהפכנית היתר" שפרטי הלוח העברי, על 
המחזור הקטן (של י״ט שנה) ועל חשבון המולדות שבו, 
תוקנו ונתקבלו רק בין אמצע המאה ה 8 ואמצע המאה ה 9 
לסה״נ, ולא בתקופת האמוראים, בימיו של הלל השני(ע״ע), 
כפי שהיה מקובל לחשוב עד זמנו, ועל אחת כמה וכמה — לא 
במאה ה 1 לסה״ג, כדעתו של גדול הכרונולוגית הגרמניים, 
פ. ב. גינצל. חשובי חיבוריו של ב׳ בתורת־הלוח ובכח׳נו׳־ 
לז׳גיה, שרובם נתפרסם בכתבי־עת, הם: 1 ) מחלוקת רב 
סעדיה גאון ובן מאיר בקביעת שנות ד״א תרפ״ב—תרפ״ד, 
וארשה, תרס״ה• נתפרסם גם ב״ספר היובל לכב׳ נ. סאקאלאוו": 
2 ) פרשת העבור, ״הכרם״, תרמ״ח! 3 ) תאריכי ישראל. 
״התקופה״, ח׳ וט ׳ ; 4 ) חשבון שמטים ויובלות, "התקופה", 
י״א! 5 ) התקופות והתפתחותן, וארשה, תרפ״ח (גם בספר־ 
הזכרון לש״א פוזנאנסקי) ז 6 ) מאמר חקרי עולמים, וארשה, 
תרפ״ז 1 7 ) פליטה מני קדם, במאסף "זכרון לאברהם אליהו 
[הרכבי]״! 8 ) דברי ימי העבור האחרונים, "התקופה" י״ד- 
ט״ו, ועוד. 

ב״האסיף" (כרך ג׳) פירסם ב׳ הערות־ביקורת על הוצאת 
מדרש תנחומא לשלמה בובר (ע״ע), ובספרו של מרדכי 


טייטלבוים "הרב מלאדי ומפלגת חב״ד" (וארשה, תר״ע) 
כלול פרק משלו על ידיעותיו של ר׳ שניאור זלמן מלאדי 
בהנדסה, תכונה וטבע. ב׳ פירסם גם מאמרים על נושאים 
שונים בכתבי־עת לועזיים ותירגם לעברית כמה יצירות־ 
מופת של הספרות העולמית, ביניהן את "האמלט" לשיקספיר 
ואת "פאריס" ( 5 ץז 3 ?) של מיצקביץ/ 

נ. סוקולוב, הסר זכרון, וארשה 1889 ! נ. סוקולוב, אישים, 
תרצ״ה, ב׳. 143-101 ! הספרות היסח בעברית, ירושלים 
תרפ״ז! מבוא למאת א. א. עקביא) לספרו של צבי הירש 
יפה: קורות חשבון העבור (ירושלים תרצ״א). 

א. ה. ס. 

בוו־סה ( 53 זט 13 ), עיר בצפון־מזרחה של אנאטוליה, במרחק 
של כ 30 ק״מ מים־מארמארה ושל כ 85 ק״מ מקושטהו 
בירת מחוז (איל) הנקרא על שמה ( 500,000 תוש , ). מספר- 
תושביה כ 100,000 ( 1953 ). עד 1932 היה שמה בדוסה ובימי־ 
קדם נקראה פרוסה. 

ב׳ יושבת בבקעה פוריה בגובה של 150 מ׳ מעל פני־הים, 
לרגליו הצפוניות של הר־אולו (אולו־דאג, 2,400 מ׳, והוא 
האולימפוס המיסי). מחוז־ב׳ מגדל דגנים, אורז, ירקות, 
טאבאק, עצי־פרי שונים, וביחוד אגוזים תורכיים, קאסטא־ 
ניות ותות, שמשמש להזנתם של תולעי־משי. ב׳ היא החשוב 
במרכזייהמשי שבתורכיה ויש בה גם סוגים אחרים של 
תעשיית־טכסטיל. כן מצטיין המחוז בחלבנות ובייצור צמר 
(של כבשי־מרינו). לשוקי־קושטה מובאים יום־יום מב׳ הרבה 

מתוצרת השדה והרפת של המחוז. — באולו־דאג חוצבים כיום 

8 

בכמויות ניכרות. בכמויות מועטות יותר מפיקים ממחודב׳ 
גם מאנגאן, נחושת, ברזל, כספית ופחם חום. — מעיינות־ 
הרפואה החמים שבב׳(המכילים גפרית וברזל) הם המצויינים 
ביותר שבתורכיה. הודות להם, וכן לאקלימה הנוח של ב׳ 
בחורף, ליפי סביבתה ולבניינים ההיסטוריים שבה היא משמ¬ 
שת נווה מרפא ומרגוע בחורף, ותיירים נמשכים אליה כל 
ימות־השנה. היא מחוברת במס״ב לגמל־מודאניה שעל חוף 
ים מארמארה, בקווי־אויר עם קושטה ואנקארה ובכבישים 
עם כל חלקי אנאטוליה. התושבים הם ברובם המכריע תור¬ 
כים והשאר — יהודים. 

היסטוריה. ב׳ (בשם פרוסה) נוסדה בתחילת המאה 
ד, 2 לפסה״נ על-ידי מלך ביתינןה, פרוסיאם 1 , בעצתו של 
חניבעל, ושימשה לו כעיר־בירה. בימי-קדם כבר היתד, ב׳ 
מפורסמת במעיינותיה. ראשית תעשיית־המשי בב׳ נעוצה 
במאה ה 6 , כשהגיעו לראשונה ביצים של תולעי־המשי 
לקיסרות הביזאנטית. במאה ד. 11 כבשו את ב׳ התורכים 
הסלג׳וקיים, אך הצלבנים הוציאו אותה מידם ( 1097 ) והחזירו 
אותה לביזאנטיון. ב 1326 כבש את ב׳ השולטן התורכי 
העותומני אורחאן, שקבע בה את מושבו וקבר בה את אביו 
עותמן, שמת ימים מועטים אחר הכיבוש. גם לאחר שכבשו 
התורכים את אדירנה ( 1361 ) ועשו אותה לעיר־בירתם, חיבבו 
השולטנים את ב׳, הקימו בה מסגדי־פאר וקבעו בה את 
מקומות־קבריהם (עד 1481 ). מכאן הבניינים הנאים שבב׳. 
בסוף המאה ה 14 נאמד מספרם של תושבי־ב׳ ב 200,000 . 
ב 1401 החריב את העיר טימורלנק! ב 1607 הרס אותה המורד 
קאלנדרוגלו. ב 1855 ניזוקה ב׳ קשה ברעש. ב 1779 היו בה 
כ 50,000 תושבים, מהם כ 2,000 ארמנים וב 2,000 יוונים. עם 
המכאניזציה, שבאה בתעשיית־המשי במחצה השניה של 
המאה ד, 19 , התחילה לב׳ שוב תקופת־גידול. ב 1890 היו בה 
יותר מ 76,000 נפש, מהם כ 8,000 ארמנים וכ 5,000 יוונים. 



83 


בורסה — בורסה 


84 


בקיץ 1920 כבשו את ב׳ היוונים! אחר שנתיים נכבשה ע״י 
מוסטפה פמאל (אח״ב אטאטורק) והיוונים והארמנים גורשו 
מן העיר. צבאותיו של מוחמר ¥1 , אחרון השולטנים התור¬ 
כיים. ניסו להוציאה מידי מוסטפה כמאל, אך הדבר לא עלה 
בידם. 

א. י. בר. 

היהודים בב׳. על היהודים בב׳ בתקופה העתיקה 
ע״ע ביתיניה. 

על ישוב יהודי בב׳ בתקופה הביזאנטית מעידות שבע 
כתובות עבריות מ 820 . יהודי־ב׳ היו רומאניוטים ודיברו 
יוונית. עם כיבושה של ב׳ ע״י התורכים נתרוקנה העיר 
מתושביה׳ אד היהודים חזרו אליה לאחר זמן קצר. גולי־ספרד 
נזכרים לראשונה כתושבי־העיר במחצה הראשונה של המאה 
ה 16 והיהודים הרומאניוטים נתבוללו בתוכם, יהודי־ב׳ היו 
דרים בשכונה מיוחדת, שבה הוסיפו לשבת עד הזמן האחרון. 
משלושת בתי־הכנסיות שבעיר, ביהכ״נ "עץ־חיים", הדומה 
למסגד, הוא העתיק ביותר, ואילו האחרים("גירוש" ו״מאיור") 
הם מן התקופה שאחר גירוש ספרד. שלושת בתי־כנסת אלה 
היו מחלקים ביניהם את ה״חאראג , " (כרגא. מם־הגולגולת), 
שהוטל על הקהילה מטעם השלטונות. הערכת הרכוש היתד. 
נעשית אחת לשלוש שנים. לרבנים היתד. ניתנת הנחה של 
25% בתשלום־המם. 

רבניה של הקהילה במאות ה 15 וה 16 היו ר׳ יעקב 
טאייטאצאק ור׳ יוסף בנבנשתי, בעל "יבול יוסף" ו״בצל 
הכסף״. ב 1667 בא לב׳ נתן העזתי, אך מחמת החרם, שהוטל 
עליו כאן, והחשש שימסר לשלטונות, עזב בבהלה את העיר. 
במאה ה 17 ישבו בב׳ המשורר ר׳ יוסף אבן מובחר, שר׳ 
ישראל נאג׳ארה הקדיש לו את שיריו הראשונים, ור׳ יוסף 
גאנזו, שטופס מקובץ־שיריו נמצא בספריה של בית־המדרש 
לרבנים בניו־יורק. 

יהודי־ב׳ עוסקים בעיקר ביבוא וביצוא של עורות, ביצים, 
שומשמים, תבואה, משי. יש בהם גם בעלי־מלאבה. 

במחצה השניה של המאה ה 17 ישבו בב׳ 1,200 יהודים! 

ב 1892 — 1899 מנו יהודי־ב׳ כ 3,000 , לפני מלחמת־העולם 1 — 
כ 3,500 נפש וב 1927 ירד מספרם עד כדי 1,865 (משום 
ההגירה של הרבה מהם לאמריקה הדרומית). ב 1931 חזר 
ועלה מספרם עד 2600 , וב 1939 היו בב׳ 2,400 יהודים. כיום 
אין קהילת־ב׳ מ(נד. אלא כ 120 משפחות (כ 600 נפש) בלבד. 

ש. רוזאנים, דברי ימי ישראל בתוגרמה, א׳, תר״ץ! הנ״ל, 

קורות היהודים בתורקיה וארצות הקדם, ב׳־ד./ תדצ״ד-ה. 

תרצ׳ז-ח׳ו ר תש״ה! - 400 !׳ 1 ! !(!!!ן!) 11 ז , ׳ ! 11110 ] , 0311015 

11111 [ 1 ) 1 > ) 1 ! 11110 ]'. 1 0 )) 0 / 11 ) קק 1 ) ,. 18 ; 1939 ,) 1011 

. 1948 ,) 1011 
ש. מ. 

בון־סה, שוק למסחר בנכסים ניתנים לייצוג. ב״שוק" מת¬ 
כוונים במדע־הכלכלה למקום ממשי או מופשט, שבו 
נפגשים ההצע והביקוש של נכסים שונים. כך מדברים, למשל 
על שוק־עבדים, שוק־עבודה. שוק־דירות ושוק של ניירות־ 
ערך. אולם מאחר שהנכסים הם ברובם שונים זה מזה (בית 
אחד אינו שקול כנגד השני, פועל אחד מייצר יותר מן 
השני, בגד אחד ש 1 נה מן השני, ובד׳), הם ניתנים עפ״ר 
לחליפים, אך לא לייצוג. רק מספר מוגבל של נכסים הם 
זהים בהחלט, ומשום כך הם יכולים לבוא זה במקומו של זה, 
כלומר — ניתנים לייצוג. על נכסים אלה נמנים, קודם כל, 
ניירות־הערך. למשל, במלווה של מדינה בסך של מיליון 


ל״י, שהוא מחולק ל 10,000 אגרות של —. 100 ל״י כ״א, שו 1 ת 
כל האיגרות בערכן, והוא הדין לגבי 100,000 מניות בנות 
— 1 ל״י כ״א, שהוצאו ע״י איזו חברה זוהי סיבודהדבר, 
שניירות־ערד מתאימים במיוחד למסחר בב׳, ועל־כן כשהמדו¬ 
בר הוא בב׳ מתכוונים, קודם כל, לב׳ של ניירות־ערך. מלבד 
ניירות־הערך קיימות גם סחורות מסויימות אחרות, סטאג־ 
דארדיות ומיוצרות ייצור המוני, שאף הן משמשות, מסיבה 
זו, בנכסים ניתנים לייצוג. לסחורות אלו שייכים סוגים 
מסויימים של תבואה, כותנה ומתכת. משום כך קיימות ליד 
הב" של ניירות־ערך גם ב" של סחורות. 

בתקופה העתיקה כבר ידועה היתד, הב׳ (אמנם בצורה 
פרימיטיווית) הן ביוון והן ברומי. ביה״ב השתמשו איגודי- 
האומנים במעין ב׳, ובסופה של תקופה זו אף נוצר השם ב׳: 
מקורו הראשון היה בשלט של משפחת ואן דר בורסה 

ד : /• 

(*!• 8131 ) מבריגה, שבו היו מתוארים שלושה שקיקי־כסף 
(בצרם׳ 56 זנ 01 נ 1 ). ואולם הנכם הניתן לייצוג הוא במידה 
מרובה המצאה של המאות האחרונות, וראשית קיומה של 
הב׳ במובן המודרני נעוצה בתקופת ההתגברות של גיוס־ 
ההון. באמצע המאה ד, 18 עדיין היו המתווכים בניירות־ערך 
בלונדון, למשל, נפגשים בב׳ המלכותית ( 6 §ת 3 !ן 0 צ£ 31 ץ £0 ) 
או בבתי־קפה. רק בשנת 1773 עברו למקום משלהם, שממנו 
נתפתחה לאחר זמן קצר הב׳ של ניירות־ערך ( 510011 
86 ו! 13 ! 0 צ£). עוד קודם לכן היו מתקיימות באמסטרדאם 
אסיפות קבועות לשם עסקי־ב׳, בניו־יורק הוקם שוק של 
ניירות־ערך בתקופה קדומה־ביחם, כתוצאה מן הקשיים הכס¬ 
פיים, שאה״ב עמדו בפניהם. בית־הנבחרים של אה״ב החליט 
עוד בישיבתו הראשונה ( 1789 ) על הוצאת אגרות־מלווה 
בסך של 80 מיליון דולאר, בעיקר כדי לייצב את חובות־ 
המלחמה קצרי־המועד. הקהל היה מוכן לקנות איגרות אלו 
בתנאי שיוקם שוק, שבו תהא אפשרות לחזור ולמכרן. 
המתווכים בניירות־ערך היו נפגשים משום כך יום־יום תחת 
עץ עתיק בוולסטריט — לא רחוק מן המקום, שבו נמצא 
כיום הבניין הענקי של הב׳ הניו־יורקית. 

תפקידיה שלהב׳! התועלת והנזק הכרוכים 
ב ם ע ו ל ת ה. — התפקידים הכלכליים, שמילאו ועדיין ממל¬ 
אות הב" לניירות־ערך, הם בעלי חשיבות מרובה ביותר. 
אין לצייר את התפתחותו של המשק המודרני, ושל המשק 
הכספי של המדינה בכללו, בלא השתתפותה המכרעת של 
הב׳. הרכבות והתעשיה הכבדה נבנו במהירות אך ורק 
הודות לעזרתה, שהרי את הכספים הדרושים אפשר היה 
להשיג רק ע״י שיתוף של חוגים רחבים ביותר: של בעלי- 
חסכונות, בעלי־הון קטנים ורודפי־בצע. התקווה לרווחים 
קלים — שלא תמיד היתר, מוצדקת — משכה אל הב׳ במידה 
גוברת והולכת ספסרים מקצועיים ובלתי־מקצועיים. בדרך 
זו "עיכלה" הב׳ את ניירות-העדך "עיכול" מוקדם. 

המהפכה התעשיינית, מצד אחד. והתפקידים הכבירים 
והחדשים, שהוטלו על המדינות חסרות־הכספים, מצד שני, 
דרשו סכומים ענקיים. בתקופות קודמות לז 1 אפשר היה 
להשיג את האמצעים הדרושים מתוך חסכונותיהם של בעלי- 
המפעלים עצמם, אך עכשיו — כשהיה צורך לבנות בבת 
אחת מסילות־בדזל לאורך של מאות או אלפי ק״מ, או להכניס 
לשימוש כללי אמצאות חדשות, כגון בתחום החשמל — מה 
שהצריך השקעות עצומות — שוב לא היתה אפשרות כזו 
קיימת אלא לעיתים רחוקות בלבד. את מקומו של בעל- 







85 


כורסה 


86 



המפעל הפרטי מן הסוג הישן מילאו עכשיו 
חברות־מניות או — כפי שהצרפתים קוראים 
להן — חברות "אנונימיות"(- 0 ח\/ 5 ־)! 0010 צ 
65 חזץח). החשיבות של הב׳ הלכה וגברה 
עם גידולן וריבויין של חברות־מניות 
חדשות אלו ועם עליית חובותיהן של 
המדינות, שבעלי־הון פרטיים שוב אי־ 
אפשר היה להם לשאת בעולם. קיצורו 
של דבר: התחיל גיוס־ההון, ומכשירו 
ההכרחי היתה הב׳. 

חשיבותה של הב׳ בלטה ביחוד בעש־ 
רות־השנים הראשונות של התפתחות זו, 
כשהיה צורך חיוני ליצו׳ר, במידה מסויימת, 
יש מאין. במידה שגדל הונה של התעשיה, 
בה במידה פחתה תלותה בהון של המוסדות 
הכספיים ובב/ כי המימון העצמי איפשר 
התרחבות ניכרת של המפעלים בלא להז¬ 
דקק לשוק הכספים, כלומר לב׳. התפתחות 
זו מסברת במידה מרובה את דחיקת רג¬ 
ליהם המודרגת של שליטי־הב׳ ע״י שליטי־התעשיה. מרכז־ 
הכובד של ההשפעה הכלכלית, ועמה גם של ההשפעה המדי¬ 
נית, עבר באה״ב מוולסטריט לבתי־החרושת של פיטסבורג 
ולשדות־הגפט של טכסאס, ובאנגליה — מן ה״סיטי" של 
לונדון למשרדי "התעשיות הכימיות הממלכתיות" ולחברת־ 
הנפט הפרסית. למרות כן ממלאת הב׳ אף כיום תפקיד עצום. 
ביחוד במדינות צעירות, שבהן התעשיה המתפתחת רעבה 
מאוד להון. 

לעומת התועלת המרובה הכרוכה בפעולת הב׳ יש לציין 
גם את הנזקים, שהיא גורמת. קודם כל, מ?רות העליה והירידה 
של השערים, וכן התקווה לרווחים בלא השקעת־עבודה, את 
יצר־המשחק של בני־האדם. ולא אחת אירע הדבר, שהשקעת־ 
הון בריאה בוטלה (כולה או מקצתה) לטובת השקעות מוטלות 
בספק. מתוך כך נהרסו הרבה בני־אדם מבחינה כלכלית. 
ביחוד אירע הדבר לפעמים קרובות כשהיתה קיימת האפשרות 
לרכוש גיירות־ערך תמורת השקעה קטנה. עד לפני זמן 
קצר־ביחס מותר היה בכמה ב" לרכוש מניות בהשקעה של 
20% — 10 מערכן! אם ירד אח״כ השער בשיעור של השקעה 
זו, והמספסר לא יכול היה למלא את החסר, היו הניירות 
שרכש נמכרים — בניגוד לרצונו — במחיר הנמוך ביותר 
של אותו יום. 

כשתאוות־הספסרות מתפשטת על אומה שלמה, עשוי 
שינוי לרעה בתנאי־הב׳ להשפיע השפעה הרסנית לא רק על 
המספסרים, אלא גם על האומה — ולפעמים על האנושות — 
כולה• כך, למשל, שימשה התמוטטותה של הב׳ הניו־לרקית 
בסתיו 1929 גורם מכריע למשבר האמריקני ולמשבר העולמי, 
שבא בעקבותיו. 

הספסרות הפרועה אינה הפגע היחיד של ב׳ בלתי־ 
מאורגנת, שאין עליה פיקוח. מחוסרי־מצפון השתמשי מאז 
ומתמיד במכשיר זה כדי להתעשר — בדרכי אונאה — על 
חשבונם של אחרים. אחת מדרכים אלו היא הפצת שרועות־ 
שוא על הפסדים או רווחים גדולים של חברה רשומה בב׳. 
ביחוד פועלות בכיוון זה שמועות כוזבות על גילויים של 
אוצרות־טבע (זהב, נפט, וכר), שגורמות לקניית־בהלה של 
מניות מחוסרות־ערך. 


הפיקוח על הב׳ ודרכי־פעולתה בזמננו. 

כדי למנוע או לצמצם את ליקויי־הב׳ ננקטו בהדרגה הצעדים 
הבאים: 

1 ) הותר לרשום ניירות־ערך בב׳ רק לאחר שנבדקו 
בדיקה קפדנית ע״י ועדה מיוחדת. בתנאים אלה הוכרחו 
החברות הנוגעות בדבר להמציא לוועדה ידיעות ברורות 
על מצבן הכספי, וכך נמנע מהן לבצע עיסקות מוסלות בספק 
לרעתו של הקהל הרחב. 

2 ) החברות, שניירות־הערך שלהן נרשמו בב׳, גם 
נתחייבו לפרסם במועדים קבועים דו״ח על מצבן הכספי. 
דבר זה נעשה כדי להגן על הבעלים והקונים של ניירות־ערך 
מפני הפתעות בלתי־נעימות, ולמנוע את האפשרות, שרק 
בני־אדם מועטים. שהם קשורים בהנהלתן של החברות הנז¬ 
כרות, ידעו את מצבן וינצלו ידיעות אלו לטובתם ולרעתו 
של הציבור בכללו. 

3 ) המסחר בניירות־ערך על יסוד תשלומים חלקיים 
צומצם בהדרגה או נאסר בהחלט, וע״י כך צומצמה במידה 
ניכרת גם האפשרות של הפסדים ע״י קלי־הדעת והבלתי־ 
מנוסים, 

4 ) מוסדות־הב׳ הגבירו את הפיקוח על חבריהם 1 הוקמו 
בתי־רין של כבוד, שניחנה להם הסמכות לנקוט בצעדים 
משמעתיים במקרים של עבירות מצד חברי־הב׳, ואף לגרש 
עוברי עבירה מן הב׳ לזמנים מוגבלים או לתמיד. — נוסף 
על צעדים אלה משמש כאמצעי־מגן חשוב נגד שימוש לרעה 
בפעולותיה של הב׳ שירות־הידיעות בענייני־כספים, שמס¬ 
פקת עיתונות מקצועית בקיאה ובלתי־תלויה. 

כל האמצעים הללו צימצמו במידה ניכרת את ליקוייה 
של הב׳, וע״י כך הבליטו עוד יותר את תפקידיה החיוביים 
המרובים. 

המסחר בניירות־ערך מבוצע כמעט בכל הב" על־ידי 
מתווכים מקצועיים 1 תפקידם של מתווכים אלה הוא לבצע 
את ההוראות בנוגע לקניות ולמכירות, שהם מקבלים מן 
המשקיעים—תכופות באמצעותם של באנקים. צורה אחרונה 
זו מקובלת בעיקר במקומות, שבהם אין הבאנקים משתתפים 
באופן ישיר במסחר־הב׳ או אינם חברים בעלי זכויות שלמות 





87 


:ורסה 


88 


בב׳. הוא הדין, למשל, בלונד 1 ן ובניו-יורק, שבהן רשאים 
לסחור בב׳ רק יחידים, ולא חברות. מתפקידו של המתווך 
הוא למצוא את השותף־שכנגד, העלול להביא את התועלת 
המרובה ביותר. כדי להקל על השגתה של תכלית הקצו 
בב״ הגדולות מקום מיוחד למעוניינים בסחורה כלשהי — 
כגון באגרות־מדינה, במניות־זהב, בניירות־ערך של חברות־ 
נפט ובמניות תעשייניות. — בב׳ של לונדון פועלים בצד 



האו 5 ם הראשי. עם דובני-הסחיייים, בבנ״ו־רבורסר, החדש 
של אטכטרדאש (נבנה ע״י ה. ס. ב־לאז׳ כ 1808 —גסס!) 


המתווכים, שהם סוכנים בלבד, גם ה,.עוסקים בניירות־ערך" 
($ז 6 נ 1 < 01 (). בניגוד למתווך בניירות־ערך עושה ה״עוסק" 
עיסקות עצמאיות: הוא מציע מחיר, שבו הוא מוכן לקנות 
או למכור על חשבונו ניירות־ערך מסויימים. וע״י כך הוא 
מאפשר למשקיעים לבצע עיסקות גם בשעה שאין שותף- 
שכנגד מתוך הקהל. ההפרש, הקיים במקרים אלה בין מחירי 
הקניה והמכירה, מהווה את הרווח של ה״עוסק". הפרש זה 
הוא מועט בניירות־ערך, שהביקוש שלהם הוא גדול — 
ניירות ״אקמיוויים״ —, והוא מרובה בניירות, שהביקוש 
שלהם הוא מצומצם — ניירות "בלתי־אקטיוויים". בב", 
שבהן אין "עוסקים" מקצועיים מצויים, אין זה מן הנמנע 
שבמשך ימים או שבועות לא תבוצע שום מכירה (בעיקר 
של ניירות־ערך שניים במעלה). אולם עפ״ר נוטלים לידם 
הספסרים המקצועיים את העיסקות מסוג זה, אם יש להם 
תקווה לקנות ניירות אלה בזול או למכור אותם ביוקר. — 
בכמה ב״, ובעיקר בקטנות שבהן, קיים ״שוק אחיד״, — 
כלומר, בכל ישיבת־ב׳ נקבע שער אחד ויחיד לכל נייר־ערך. 
לעומת זה נרשמת ברוב הב" הגדולות, כגון בניו־יורק או 
בלונדון, כל עיסקה ועיסקה, ומשום־כך עלולות לחול אף 
במשך יום אחד תנודות ניכרות במחירו של אותו נייר- 
ערך. — בקביעת מועדי המסירה של ניירות־הערך, שבהם 
נעשות עיסקות, מבחינים בין שני עקרונות: עיסקות מיידיות 
ו״עיסקות מועד"— כלומר, מסירתם של ניירות־הערך במועד 
שנקבע מראש, בדרך כלל באמצע החודש או בסופו. בניו- 
יורק, למשל, נוהגים רק לפי השיטה הראשונה, ואילו בלונדון 
לפי האחרונה; כן יש ב", שבהן נהוגות שתי השיטות הללו 
כאחת. 

ביחס שבין המדינה והב׳ קיים הבדל גדול בארצות 
השונות. הממשלות ביבשת־אירופה הטילו מאז ומתמיד 
פיקוח חמור הרבה יותר על פעולות הב׳ מן הממשלות של 
אנגליה ואה״ב. סיבת־הדבר: הארצות של יבשת־אירופה 
כבר נוטות היו בתקופה קדומה־ביחס לשיטה של פיקוח 


ממלכתי, בעוד שבארצות האנגלרסאכסיות היתד. רווחת 
מסורת ליבראלית יותר. בשתי הקצוות עמדו (ועומדות, 
כנראה, אף כיום) הב" הגרמניות מצד אחד והב׳ האנגלית 
מצד שני. בגרמניה היתה הממשלה נותנת — מסוף המאה 
ה 19 ואילך — סמכויות רחבות של פיקוח על חוקתה של 
הב׳ ועל העיסקות, שהיו נעשות בה, לממונה מיוחד, שפעל 
בשמה, והמתווכים בניירות־ערך היו מושבעים ע״י השל¬ 
טונות. לעומת זה היתד. הב' הלונדונית נוהגת לכנות את 
עצמה "מועדון פרטי", ואף הקפידה על האכסקלוסיוויות של 
מועדון זה. בפאריס היתה לב׳ עמדת־ביניים. גם הב׳ של 
נידיורק שמרה על אפיה החפשי עד היום, אך עם זה בודקת 

שם כיום רשות פרראלית את ההוצאה של גיירות־ערך 

* •.־ ••• 

בדיקה חמורה ביותר. 

הצעירה שבב" בעולם, זו שבתל־אביב, הלכה בנידון זה 
בעקבות הב׳ הלונדונית: היא עומדת ברשות עצמה וקובעת 
את חוקיה באופן עצמאי, הן ביחס למסחר הסדיר והן ביחס 
לרישומם של ניירות־ערך חדשים! עד עכשיו לא התערבה 
המדינה בפעולתה. 

ס ו ג י ם ש ל ב״. — את הב" לניירוודערך אפשר לחלק 
ל 3 סוגים עיקריים: ב" בינלאומיות, לאומיות ומקומיות. 

הב׳ הבינלאומית ביותר היתה עד מלחמת־העולם 11 זו 
של לונדון, ולמרות צימצום־פעולותיה מחמת התרוששותה 
הניכרת של אנגליה ומחמת החזרתם של הרבה ניירות־ערך 
לארצות־מוצאם, קיים בה אף כיום מסחר נרחב ביותר 
בניירות־ערך מארצות־חוץ מרובות. מן הב" שביבשת־אירופה 
מוסיפה זו של אמסטרראם לקיים במידה מסויימת את מסרתה 
הבינלאומית העתיקה! והוא הדין גם בב׳ של פאריס. 

בין הב" הלאומיות כבשה לעצמה הב׳ של ניו־יורק את 
המקום הראשון. כאן מתקיים מסחר בניירות־ערך מכל חלקי 
אה״ב. מתוך עמדת־המפתח, שיש לכלכלה האמריקנית בעולם, 
וגם מתוך תאוות־הספסרות של הרבה אמריקנים, מסתבר 
מעמדה המיוחד של בורסת־״וולסטריט", שהוא חשוב לא רק 
לגבי אה״ב בלבד: בתנודות של ניירות־הערך הרשומים בה 
מעיינות יום־יום מערכות־העיתונים והממשלות של רוב 
מדינות העולם כבמודד לסיכויי העסקים. עם התרחבותה של 
השקעת ההון האמריקני בארצות־חוץ נעשית הב׳ של ניו־ 
יורק גם שוק בינלאומי. — לב׳ של פאריס יש חשיבות מרובה 
לגבי צרפת! הב׳ של ברלין מילאה עד 1945 תפקיד דומה 
בשביל גרמניה, אך כתוצאה ממצבה הפוליטי המיוחד של 
ברלין כיום עבר תפקיד זה לפראנקפורט ע״נ מיין, המתחרה 
הוותיקה שלה. 

נוסף לב" הלאומיות הללו קיימים בכל הארצות הגדולות 
גם שווקים, שבהם מתנהל בעיקר מסחר בניירות־ערך בעלי 
חשיבות מקומית, ביחוד בניירות־ערך של חברות קטנות־ 
ביחס. ב" מקומיות כאלו מצויות באה״ב, אנגליה, צרפת, 
גרמניה, ועוד. 

הב׳ התל־אביבית נפתחה באופן רשמי כ 1.1.1954 
כיורשתה של "לשכת הסילוקין לניירות־ערך". שמתפקידה 
היה לרכוש ניסיון לצרכי פתיחתה של ב׳ ממש. במדינה 
צעירה ושואפת להתקדמות כישראל ממלאת הב׳ תפקיד 
חשוב ביותר. שהרי בניגוד למדינות מבוססות מבחינה כל¬ 
כלית, בעלות תעשיה מפותחת ובעלות אפשרויות של מימון 
עצמי (עי׳ למעלה), יש לגייס בארץ את ההון הדרוש למפ¬ 
עלים גדולים ממקורות מרובים. הניסיון מלמד, שתפקיד זה 



89 


כורסה — כורסמל, שמת־ 


90 


יכולה למלא בצורה הטובה ביותר ב׳ אחראית. ואולם גייר־ 
הערך, וביחוד המניה, הוא מכשיר של קאפיטאליזם מפותח. 
ליוצאי מזרח־אירופה, אסיה ואפריקה, ואף לילידי־הארץ, 
אין מפני־כן יחס חיובי לרכישת ניירות־ערך: הם נוטים 
להשקעות מוחשות, כגון במגרשים ובתים. משום כך יש 
צורך בעבודה חלוצית סבלנית מצד הבאגקים הנוגעים בדבר 
כדי ליצור את מלאי ההון ולהזרים אותו למשק הזקוק למי¬ 
מון. ההצלחה תלדה ביכולתה של הב׳ להציע למשקיעים 
גיירות־ערך בטוחים ונושאי רווחים. — התחלתה של הב׳ 
התל־אביבית היא מעודדת! המחזור גדל במהירות — הן זה 
של גיירות־ערך פרטיים והן זה של מלוות־המדיגה, ועובדה זו 
מושכת אל הב׳ במידה גדלה והולכת גם חוגים, שקודם לכן 
היו מתרחקים מהשקעות ממין זה. 

ה י ה ו ד י ם ב ב׳. בספרות, וביחוד בספרות האנטישמית, 
מתוארת הב׳ לפרקים כמוסד יהודי. ואולם סקירה אוביקטי- 
ווית מגלה עובדות, שסותרות במידה מסויימת דעה זו: 
נראה, שפני־הדברים שוגים בארצות שונות, אך בדרך כלל 
אפשר לומר, שחלקם של היהודים במסחר־הב׳ הוא ביחס 
ישיר לחלקם במשקיהן של הארצות השונות בכללם. בכל 
המקומות, שבהם שיגשגו כיתות פרוססטאגטיות, כגון הפו־ 
ריטאנים, הקאלדניסטים והקויקרים, נטלו אלו לידן את 
ההנהגה במשק־הכספים המודרני* לעומת זה היו היהודים 
בעלי־היזמה בעיקר במקומות, שבהם לא נמצאו כיתות כאלו. 
משום כך בלטו היהודים ביותר בב" הגרמניות, כגון באותן 
של ברלין ופראנקפורט, וביחוד בב" המזרחיות יותר, בתחומי 
הכנסיה הקאתולית, כגון בפראג, וינה ובודאפסט. ואילו בב" 
השווייציות — של ז׳גווה ובאזל — שחשיבותן אינה מרובה, 
לא נמצאו אלא יהודים מועטים בלבד, ואף במרכזים חשובים 
ביותר, כמו לונדון או גידיורק, לא היה ליהודים בשום פנים 
משקל ;תר. ביחוד בולט הדבר כשמביאים בחשבון את 
העובדה, שקרוב ל 25% מתושבי ניו־יורק הם יהודים. 

המקומות, שהשפעתו של הגורם היהודי היתד, בעבר 
חזקה בהם ביותר, נמחקו ממפת־הב" או מחמת השתלטותו 
של הקומוניזם או מפני שהיהודים גורשו מהם או הושמדו 
בהם ע״י הנאצים. משום כך בטלה ההשפעה הבולטת של 
היהודים בב׳ אף במקומות, שבהם היתד, קיימת מתקופת 
האמאגציפאציה עד 1933 ; שהרי קודם האמאנציפאציה לא 
הותר ליהודים לבקר בב״ חשובות — כגון בלונדון וברלין — 
אלא במידה מוגבלת מאוד, ואף במאה ד, 19 היו בלונדון רק 12 
מתווכים יהודיים מוסמכים, ביניהם משר׳ חיים מונטיסיורי.— 
את ירידתה של ההשפעה היהודית בעולם־הב׳, ובעולם־ 
הכספים בכלל, יש לייחס לא רק לשינוי המכריע לרעה, שבא 
במצבם באירופה המרכזית והמזרחית. אף קודם לכן נתרופפה 
השפעתם של היהודים בתחומים אלה מתוך דחיקת־רגליהם 
של אנשי־כספים ובאנקים פרטיים מסוגם של רוטשילד, 
פולד, קון, לב ושות׳, מנדלסזון ובליכרדר על־ידי הבאנקים, 
המבוססים על מניות, שלמנהליהם היה מעמד של מעין 
פקידים. הקבילה לכך הירידה, שבאה בהשפעתה של הב׳ 
בכללה. ד,תעשיה, שהונה התרבה בהדרגה, נשתחררה מת¬ 
לותה בשליטי־הב׳* מן המעמד הפעיל של שליטת־הכלכלה 
ירדה הב׳ לדרגה של מכשיר טכני סביל. 

הב׳ של סחורות. — בצד הב" של ניירות־ערך, שדובר 
עליהן עד עכשיו, ממלאות הב" של סחורות תפקיד חשוב, 
שנובע הן מצורך משקי ממשי והן מן הצורך בזידה למשחקי־ 


ספסרות. בעוד שבב׳ של גיירות־ערך נעשות, ביחוד כיום, 
עפ״ר עיסקות במזומנים, שבהן חייב המוכר לספק לקונה את 
ניירות־הערך שמכר לו במשך מועד קצר, ממלאת בב׳ של 
סחורות "עיסקה למועד ארוך" את התפקיד העיקרי. סיבת 
הדבר היא מה שבעיסקות מסוג זה המדובר הוא בסחורות 
שעוד לא באו לעולם. כדוגמה טיפוסית לכך משמשת תעשיית־ 
הכותנה, המבוססת על קניית הכותנה הגלמית ומכירת 
התוצרת המוגמרת באמצעות בורסת־הסחורות — דבר, 
שמבטיח מחירים יציבים פחות או יותר לבעל־המטעים 
ותעסוקה סדירה לפועלי־ד,תעשיה. לפרקים נוהגים להשתמש 
גם בתתומי־ייצור אחרים בב׳ של סחורות — למשל, טוחן 
יכול להיזקק לבורסת־החיטה או יצרן־מכונות לבורסת- 
המתכת, אם הוא רוצה או מוכרח לקבל הזמנות למועדים 
ארוכים וחפץ להימנע מספסרות בחמרי־גלם. משום־כך 
ממלאת הב׳ של סחורות תפקיד כלכלי חשוב בעיסקות 
כשרות! אך בדומה לב׳ של ניירות־ערך אפשר להשתמש 
בה גם לרעה כבמכשיר של ספסרות* ולא עוד אלא שבמקרה 
זה עלולים הצדדים השליליים שלה להיות בעלי הקף גדול 
יותר מבב׳ של גיירות־ערך* שהרי ספסרות, שהיא מכוונת 
להשגת מחירים גבוהים עד כמה שאפשר, יכולה לגרום 
להתייקרות של צרכי-אוכל חיוגים, כגון לחם* לעומת זה 
עלולה ספסרות, שהיא מכוונת להנמכת המחירים, להזיק 
לייצרנים. עובדה היא, שהחוגים החקלאיים הנוגעים בדבר 
בארצות שונות נלחמו לעיתים קרובות בב" של סחורות 
והכריחו אותן לצמצם את פעילותן. 

בנייני־הב׳. בתקופה העתיקה היו עסקני־הב׳ מת¬ 
אספים בבניינים ציבוריים, וביה״ב שימשו לתכלית זו 
הבניינים המפוארים של העיריות ושל איגודי־הסוחרים. עם 
התפתחותה של הב׳ בארצות־השפלה במאה ה 16 גבנו שם 
בנייני־הב׳ המיוחדים הראשונים. מאז ואילך הועסקו בכל 
עיר בעלת־ב׳ טובי האדריכלים בהקמתם של בנייני-הב", 
שמשום כך הם נמנים על הבניינים האפיינים ביותר לסיגנר 
נות־הבניה השונים. רוב הב״, שנבנו במאה ה 19 , גבנו לפי 
תכנית הב׳ של פאריס — מעין היכל יווני בסיגנון הקורינתי. 
בדורנו משווים לב" צורה יעילה יותר, כדוגמת הב׳ החדשה 
של אמסטרדאם. — הבניינים מכילים עפ״ר — נוסף על 
אולם־העיסקות המחולק למדורים — גם אולם־קיץ פתוח. 
וכן תאי-טלפון, חדרי־לבלרות, חדרים למינהל ולעיתונאים, 
מכבש־ז־פוס להדפסת הודעות־השערים ואולם־קריאה. 

; 1924-27 , 1-111 , 111 ( 11141171 >) 0 // ) 70 ) 04 ( 11 !) 0 ,זזב 6 ת 1 <>$ 
; 1922 ,) 1/1 > 1 /)!) 0 )■! 1/1 11714 ) 71/1071 ) 1 ) 1 ) £11 ) 01 ,> 1 זותזו 501 .? 
-■שמן ! 0714 !^ !) 1 , 11 זב 3111 ג 1 . 0 ; 1923 ,)■!! 80 ) 01 ,;$' 111 ? . 14 
,) 5 ! 1-80 ז)! 70 \ ) 01 ,) 1 ו! 1 ת( 13111 ; 1924 ,/•!*>״*>״// !)(/) 

; 1926 ,ססמס^ 41 ) 07111 ( 1 41 1 ( 7112101 ) 1 ) 0 ,ס 0 וז! 10$$ א .? ; 1925 
; 1930 ,))! 1 ז 11 ו/)*£ ) 1 ) 510 ) 1/1 (ס )/! 170 ) 7/1 ,ז 0 > 1001 א .£ .( 

■/ 11111 ) 1/11 11714 411 ) 7 ) 1 ) 1714111171 , 411 ) 7 ) 1 ( 1 ) 8071 ,(| 111 ו 1301 \ .? 
; 1931 ,( 0.11 ( 1 .!!(! 11 חג תנ $01 ח 1 ׳י\^ 1 .א 
,חותז 020 .? ; 1934 ,) 18 ! 10 /)) 7 ) 1 ) 510 ) 1/1 / 0 ) 8001 ) 7/1 , 51/0118 

. 1937 ,)!! 80 ) 01 

א. כ. 

ב 1 ךםטל, עטת', מוסד במנגנון של המשפט הפלילי 
האנגלי, שהוא מיועד לתיקון מידותיהם של עבריינים 
צעירים. לפי שיטודב׳, אפשר להשיג תיקון־מידות זה לא ע״י 
מה שהפושעים הצעירים ירצו את עוונם בכלא, אלא ע״י 
תכנית מיוחדת של אימון, שהיא מכוונת להכשיר את החוטא 





91 


בורסמל, שמת*—בורצב, ולדימיר לבוביץ׳ 


92 


הצעיר לחיים תקינים מבחינה נפשית, גופנית ומוסרית. 
בשיטה זו השתמשו לראשונה ב 1902 בבית־הספר לעבריינים 
צעירים בבורסטאל (בקנט שבאנגליה), שש שנים לאחר מכן 
ניתן לה, לשיטה זל, אישור חוקי, כשהוכנסה למנגנון המשפט 
הפלילי של אנגליה ע״י שני מעשי־חקיקה של בית־הנבחרים, 
והם ה״הוק למניעת פשעים (או חוק בורסטאל)", ו״חוק- 
הילדים". 

באמצע המאה ה 19 הופנתה תשומת־לבו של הציבור 
בבריטניה, ע״י סופרים מפורסמים (וביניהם צ׳ארלז דיקנם) 
וכן ע״י חשובי עורכי־הדין, למגרעותיה של שיטת־הענשים, 
שהיתר, מטלת על כל הפושעים במידה שווה, בלא לשים לב 
לגילם, את הענשים הקשים של מאסר, עבודת־פרך וגירוש 
לארץ־גזירה. ב 1854 נקבע הכלל, שבמקרים מסויימים יש 
להשתמש, לגבי עבריינים שהם למטה מגיל 16 , בשיטה של 
טיפול בבית־ספר מתקן. אך המחקרים, שנערכו לאחר מכן 
בשאלת מינהל בתי־הסוהר, הבליטו את העובדה, שהצעירים 
עלולים ביותר לעשות מעשי־פשע משנתם השש־עשרה עד 
שנתם העשרים ואחת דוקה. כרפואה למכה זו נחקק חוק־ב׳, 
שלפיו נכללו בטיפול של בית־הספר המתקן גם העבריינים 
בגיל 16 — 21 , נאסרה הטלת עונש־מאסר על צעירים בגיל של 
למטה מ 16 (חח מבמקרים יוצאים מן הכלל), ונקבעה צורה 
מיוחדת של מעצר מתקן, שנועד לשפר את אפיים של 
הנתונים בו תוך תקופה של לא פחות משנה ולא יותר משלוש 
שנים. 

שיטת־ב׳ מיוסדת על התפיסה הסוציולוגית החדשה של 
הפשע, תפיסה מתקדמת יותר, שלפיה נגרם הפשע, ביחוד 
מצד צעירים, לפעמים קרובות ע״י סביבה חברותית גרועה או 
ע״י התנוונות גופנית, ושמחובתה של המדינה לנסות לרפא 
את הצעיר, קודם שהיא מטבעת בו את החותם של פושע 
מקצועי ומכרחת אותו — ע״י כליאתו בבית־הסוהר — להימצא 
בכפיפה אחת עם פושעים מסוג זה. מפני־כן דואגים לכך, 

שבמוסדות־ב׳ יימצא חבר נבחר, מאומן היטב, של מנהלים 

* ••• ••• 

ומורים, שיודעים לעורר את יצרי־הטוב בנפשו של הצעיר 
ולפתח בו רוח של שיתוף־פעולה, רגש של כבוד עצמי, חיבה 
לאספורט ויחס של הגינות בהתחרות. ע״י שימוש קבוע ונכון 
בשיטות אלו זכו מוסדות־ב׳ להצלחה ניכרת בתיקון אפיים 
של עבריינים צעירים. אלפי צעירים כאלה שוחררו לאחר 
טיפול לסי שיטת־ב׳, ורק כשליש מהם נתפס שוב, ביום מן 
הימים, לעבריינות פלילית. — גם בתחוקות של ארצות 
אחרות ניכרת כיום הנטיה להכיר בעקרונות, שעליהם מבו¬ 
ססת שיטת־ב׳. 

. 1952 2 !ח ? 31 ^ 5 8073131 1 ) 1171 £713071 %113/1 7 £71 1-. ?0X1 

ר, לי. 

ב 1 ךםיף (באכדית בוך 0 פ[ד,]), בתקופה העתיקה — עיר 
במדינת־בבל, מדרום לעיר בבל ולשפת־הפרת. 

היתר. מחוברת לבבל על־ידי התעלה נאד (=נהר) ברסיפ. 
ביה״ב קראו למקום בקיצור בשם בורס (שכמותו כבר נמצא 
בתלמוד — ע״ז י״א, ב׳; קדושין ע״ב, א , ); כיום שמו: 
בירס נמרוד. מתוך קרבתה לבבל. ואפשר גם משום חשיבותה, 
היו הבבלים מכנים לפעמים את ב׳ בשם "בבל השניה". ב׳ 
היתד, קדושה לנבו, אל־הנבואה, ושם עמד מקדשו א־זדה 
(=־בית אמת) ומגדל־המקדש (=ד,זקרת) ־א־אר־אמן*אנכ 
(=בית שבעת המפקדים בשמים ובארץ), וכן מקדשים אח¬ 


רים, שכולם חודשו ע״י נבוכדנאצר 11 ( 602 — 562 ). לתהלוכה 
הגדולה בראש השנה הבבלית היו מביאים לבבל את פסלו 
של נבו מב׳, ולעומת זה היו באות בתחילת חודש סיון כוהנות 
ממקדש בבל לא־זדה שבב , . 

העיר נתפרסמה בתקופה ההלניסטית על־ידי בית־הספר 
לאצטגנינים שהיה בה (סטרבון, 1 א 7 . 1,7 [ 739 ]! נגד אפיון, 
א׳, כ , ! תלמי, א 9 ), וכן נודעה בבתי־המלאכה שהיו בה 
לבדים ואריגים. עד התקופה התלמודית עמד כאן המקדש 
לנבו, שנחשב לאחד מחמשת הבתים הקבועים לעבודה זרה 
(ע״ז י״א, ב , ). בעיי-המגדל, שנמצאו בב , , ראו חכמי־ד,תלמוד 
את עייו של מגדל־בבל (סנהו" ק״ט, א , ! ב״ר ל״ח, י״ז), 
ואילו בבבל של ימיהם ראו את מקומה של ב׳ הקדומה (שבת 
ל״ו, א , ! סוכה ל״ד, א , ועי , שבת ק״ט, א׳). בנימין מטודלה, 
שביקר במקום, מספר: ״ומשם— מן חלה, הקרובה לבבל — 
ב׳ מילין למגדל, שבנו דור הפלגה והוא בנוי מלבנים... 
א(ו] רך יסודו כשני מילין ורחבו מאתים וארבעים אמה 
וארכו כמו מאה קנים, ובין עשרה ועשרה אמות דרכים... 
ובהם עולים ומסבבין עד למעלה ורואים ממנה מהלך עשרים 
מיל, כי הארץ רחבת ידים ומישור ובתוכו נפלה אש מן 
השמים ובקעה אותו עד התהום". 

בתקופה התלמודית נתקיים בב , ישוב יהודי חשוב, שנחשב 
לעניין יוחסים כמשובח בישובי־היהודים בבבל (קדושין ע״ב, 
א , ). וע״ע נבזי. 

,סקק 80731 1071 ^ 80/7 0071 1 )<} 1 < 7 )' 7 <><£ ,ץ 0 ׳\! 140 ס£ . 8 

- 130111 .? ; 1913 , 8011/1071 ) 1 > 71 ) 1 /) 711 ) 7 ) 1 /) 71 > 1 0131 ,. 14 ; 1911 
.( ; 1927 ,) 1110/11 ) 3 ) 0 117111 . 0$7 ) 0 7 ) 1 > 071171117133 , 11101 

. 1 314 .ין , 1929 , 71 ): 1071 ץ/ 801 130/1011 ) 1.071 ) 01 ,ז 0 ץ 0 תזז 60 ס 

י. מ. ג. 

3 וךצב, ולדימיר לבוביץ׳ — 68 ! 1 קץ 1.6 ;. 8 — ( 1862 , 
אלכסנדרובסק ע״נ אמור— 1942 , פאריס). מהפכן 
והיסטוריון של התנועה המהפכנית ברוסיה. ב 1885 נאסר ב , 
לראשונה משום פעילות רח׳לוציונית (כחבר ה״נארודנאיה 
יוליד,״), נשלח לסיביר המזרחית וברח משם ( 1888 ) לחוץ- 
לארץ. ב 1891 הגיע ללונדון. ב 1896/7 הופיע כאן ספרו בשם 
"במשך מאה שנה", שעוסק בתולדות התנועה המהפכנית 
ברוסיה• ב׳ נידון לשנה וחצי של עבודת־פרך ע״י בית־הדין 
האנגלי בעוון הטפה לרציחתו של הצאר ניקולי 11 (ע״ען. 
לאחר שנשתחרר ממאסרו התחיל עורך בלונדון (ב 1900 ) 
את כתב־העת 0£ מ 61,1 ("מה שהיה"), שהיה מוקדש 
לתולדות המהפכה ברוסיה. מ 1900 היה כתב־עת זה יוצא 
בפטרבורג וב 1908 — 1914 בפאריס. ב , , שהיה קרוב ברוחו 
למפלגת ד,ס.ר. בלא שהשתייך אליה, הטיף לאיחוד של הכו¬ 
חות המהפכנים והאופוזיציוניים לשם מלחמה בשלטון. לשם 
איסוף חומר היסטורי בא בדברים עם פקידי הבולשת, ומהם 
נודע לו על פעולתם של כמה מסוכניהם. בדרך זו גילה ב׳ 
ב 1908/9 , שיונה אזף (ע״ע), הארדינג־לאנדאייזן ואחרים 
שירתו ב״אוכרנה" (המשטרה החשאית הצאריסטית), ומתוך 
כך נתפרסם שמו בעולם כולו. בימי מלחמת־העולם 1 התנגד 
ב׳ להפסקת המלחמה בגרמנים, וב 1917 האשים את לנין בכך 
ששירת בשכר את המטה הצבאי הגרמני. בזמן מלחמת- 
האזרחים התנגד ב׳ לקומוניזם ועמד על צידם של מתנגדי 
המהפכה (ה״לבנים"). בהגירה הוסיף להטיף לאיחוד הכוחות 
האנטי־קומוניסטיים לשם מלחמה במשטר הסובייטי. 1918 — 
1922 ערך עיתון, ששימש זמן מה בסאונה של ממשלת- 



93 


בורצב, ולדימיר לבוכיץ׳—בורקהרט, יעקב 


94 


וראנגל בקרים. ב 1935 הופיע ב׳ כמומחה במשפט "הפרוטו־ 
קו׳לים של זקני־ציוך, שנערך בברן, והוכיח את הזיוף 
שבפרי׳טרקרלים אלה. 

3 וךקהךט ׳ יוהן לוךויג — • 1 — ( 1784 , 

לוזאן— 1817 , קאהיר), מזרחן וסיר ממוצא שווייצי. 

ב׳ למד מדעי־המזרח בלייפציג ובגטינגן. ב 1806 נסע לאנגליה 
והציע לחברה לחקר־אפריקה, שבראשה עמד חוקר־הטבע סר 
ג׳ז׳זף באנקם, תכנית של מסעות באסיה ובאפריקה, שתכליתם 
הסופית היתה להגיע עד למקורותיו של נהר־ניגר. תכניתו 
נתקבלה, וב 1809 הלך ב׳ דרך מאלטה לחלב, במקום שהרחיב 
את ידיעותיו באורח־החיים המוסלמי ובמסורה של הקוראן, 
עד שיכול היה לנסוע בארצות־־ערב כשהוא מתחפש כערבי 
מלומד בשם אברהים אבן עבדאללה, בלא לעורר חשד כלשהו 
בין המוסלמים. ב׳ ביקר בתדמור, דמשק ובלבנון ואח״ב — 
בחורן; מן החורן הלך לצפת, טבריה, נצרת ובית־שאן, 
ומשם — דרך רבת־עמון וסלע־אדום — למפרץ־אילת. מאילת 
נסע ב׳ דרך חצי־האי סיני לקאהיר. ב 1813 יצא למסע בעמק 
הנילוס העליון ובמדבר הנובי. ב 1814 ביקר במכה ומדינה, 
שבה שהה שלושה חדשים, באביב 1816 יצא שוב להר־סיני; 
וכשחזר משם לקאהיר חלה ומת. — דינים־וחשבונות על 
מסעותיו נתפרסמו(על־יסוד רשימותיו) ע״י החברה לחקר־ 
אפריקה ב 1819 — 1830 . חיבורים אלה כוללים את תיאור 
מסעותיו בסוריה וארץ־ישראל ( 1116 304 3 גזץ$ ח 6151 ׳\ 3 זיך 
1822 , 1.304 ץ 1401 ) ורשימות על אורח־החיים ומנהגיהם של 
המצרים בני־דורו( 304 5 ז 06 ח 13 ׳\ 1116 ־!ס, 5 נ 1 זש׳ 01 זק ש 1 } 16011156116 ־ 01 ). 

מבחינת הבהירות, חוסר״הפניות והעדר הדעות הקדומות 
בתיאורי האופי, יצירה זו היא המושלמת שביצירותיו, אע״ם 
שאי־תשומת־לב מספקת מצד ב׳ למסקנות של המחקר החדש 
צימצמה את כוח השפעתה במדע. לכשפרש ב׳ מדוכך 
ההרצאות סנה שוב לנושאים בתחום תולדות־האמנות. פרקים 
בודדים ממה שנועד להיות .אמנות־הרנסאנס" לבשו צורה 
של .מסות על תולדות האמנות של איטליה״ (־ 2111 386 ז״ 66 
1898 , 11311611$ 5:8650£10£:6 סס.£). ב״זכרונות מתוך רובנס" 
( 1898 , £111560$ 3115 006:00860 !:£) נתן ביטוי להערצתו 
העמוקה לאמן הפלאמי הגדול. 

ב׳ היה כל ימיו מחבר־מכתבים פורה. הגיונותיו בענייני- 
הזמן, בבעיות־אמנות ובחכמת־החיים, המצויים לרוב באגרו־ 
תיו עד ימיו האחרונים ממש, משמשים חומר קריאה מלבב 
לא פחות מספריו והרצאותיו. להרגשתו האריסטוקראטית 
הבלתי־מעורערת נתלוו לעיתים קרובות דעות קדומות ספו¬ 
גות שנאה. ביחוד חדורה היתד. דעות כאלו השקפתו על 
מעמדם של היהודים בחברה המודרנית ובהיסטוריה בכלל, 
מה שלא מנע בעדו למסור את עיבודה של .תרבות הרנ¬ 
סאנס" לידיו של יהודי, לודוויג גייגר. אולם אין הוא חושך 
את שבט־גינויו גם מן ה״תרמית הרומאנטית" שבדראמות 
המוסיקאליות של ריכארד ואגנר. קורא בן המאה ה 20 יוכה 
פעם בפעם בתימהון למקרא נבואותיו של ב׳ על השואה 
המדינית והתרבותית הצפויה לאירופה. 

זמן מרובה היתד. תהילתו של ב׳ מיוסדת בעיקרה על 
ה״צ׳יצ׳רונה" ו״תרבות־ד,רנסאנס". אך במאה ה 20 זכו 

ע " 

להוקרה יתרה ד,"עיונים בהיסטוריה העולמית", שב׳ עצמו 
לא הועיד אותם לסירסום, כאמור. ב׳ הוגרדהדעות נטל 
את הבכורה מב׳ ההיסטוריון. ודאי, שדבר זה לא היה 
בהתאם להשקפתו. "כידוע. לא חדרתי מעולם לפני ולפנים 
של היכל־ההגות״, כתב אל סרידריך ניטשה ( 1879 ). הסילר 
סוסיה של ההיסטוריה היא בעיניו אנדרוגינוס. דבר והי¬ 
פוכו■ אף לא הסכים לאותן מסקנות כוללות, שהוסקו מחוך 
אי-אלה משפטים בודדים ב״תרבות הרנסאנס" על .האדם 
של יה״ב" ו״האדם החדש" או על "האינדיווידואליזם של 
הרנסאנס כיסודו של העולם החדש". ב״עיונים בהיסטוריה 


העולמית" שוב אין זכר לאותה השקפה, שמצאו לה רמזים 
באותם משפטים מועטים, וכל האמור ב״עיונים" מעיד על כך, 
שב׳ נטש אותה בהחלט. ואכן, הקשר בין הנושאים המרובים 
והשונים של יצירתו ההיסטורית לא הוקם — כפי שרגיל 
הדבר במדע-ד,היסטוריה — ע״י הצגת בעיות כוללות ומגש־ 
רות, ולא ע״י גילוי הזיקה ההדדית של הדינאמיות המדינית 
וד,חברותית. התעניינותו בהיסטוריה היתד, אישית במובנה 
העמוק של המלה. במרכז מעייניו ההיסטוריים עמד — כפי 
שציין הוא עצמו — .האדם הסובל, השואף והעושה". היחיד 
המושלך לתהומות התוהו ובוהו של החיים המסתערים עליו, 
והוא מתעלה עליהם ברוחו או מדביר אותם תחתיו בחוזק־יד, 
יחיד זה הוא ששימש נושא עיקרי לעבודת־חייו, וכל השאר 
היה טפל לו. לשמו ירד למעמקי המקורות ההיסטוריים הן 
של תרבות־הרנסאנס והן של תרבות־יוון. הצעתו של נושא 
זה בעניינן של תולדות־התרבות 5 קנה ליצירותיו אריכות־ 
ימים כחומר ראוי לקריאה ועיון, אף אם הרבה מדעותיו 
אינן עומדות עוד בפני הביקורת המדעית. 

.כל כתבי יעקב בורקהארט״ (גרמנית), שיצאו ב 14 
כרכים ב 1929 — 1934 בהוצאת : 05131 ^- 611385 ^ 0611:50116 
בשטוטגארט, כוללים את כל ספריו בצורתם המקורית ואת 
כתבי־היד להרצאותיו האוניברסיטאיות והפומביות. בעב¬ 
רית יצא "תרבות־ד,רנסאנס" (ירושלים תשי״ג) בתרגומו של 
יעקב שטיינברג ובעריכתו המדעית של חירם פרי. 

ב 1949 התחילו יוצאות בבאזל איגרותיו של ב׳, שפיר־ 

סומן עוד לא הושלם (עד עכשיו נתפרסמו מכתביו עד שנת 
1846 ). כמרכן פירסם פריץ קאפהאן ( £30 ק £3 ) .מכתבים 
להכרת דמותו הרוחנית" של ב׳ ( 1 : 6001015 ־ £1 ־ 201 1616 ־ 81 
1935 ,: 065:31 60 § 861$:1 : 56106 ), ולקובץ־איגרות זה צירף 
המקבץ גם רשימה ביוגראפית. 

0 !> ,. 3 ./ , 11 ) 1 ^ 135 . 8 ; 1927 ,. 8 ] ■. 1461111131111 . 0 

, 836 2 ,. 3 ./ ,ו^ס! .׳\\ ; 1936 ־י>/> 611 /<״ממ; 

. 50 — 1946 

ר. ק. 

בוךקמיר, הנס — : 131 ח 80:8£ 1305 ־ 1 — ( 1473 . אוגסבורג 
— 1531 , שם), צייר וגלף גרמני. ב׳ היה בגו של 
הצייר תומאן ב׳, אך הושפע ביותר מן המסורת של הולביץ 
האב■ סוברים, ששהה שלוש פעמים באיטליה, בפעם הרא¬ 
שונה סמוך ל 1506 —בתקופה, שהשפעת הרנסאנס האיטלקי 
כבר ניכרת היטב בצבעיו הרוויים, שדוגמתם ראה, ודאי, 
בוויניציאה, וכן בדרך הטיפול שלו במרחב ובפרספקטיווה, 
בציור־הקפלים ובפרטים ארדיכליים. נושאיו העיקריים — 
קדושי־ד,נצרות ומדים, אמו של ישו. אך מ 1510 ואילך הירבה 
לעבוד בשביל הקיסר מאכסימיליאן, שבשבילו עשה שורה 
ארוכה של פיתוחי־עץ, המתארים את נצחונותיו. כן עשה 110 
פיתוחים לסיפור האוטוביוגראפי של מאכסימיליאן, .המלך 
הלבן״ ( 61551 : 0018 ^; נדפס 1775 ), והשתתף בשלושה רי־ 
שומי־עט בקישוטים לספריו־,תפילה של הקיסר. — לשיא 
השגיו כצייר הגיע ב׳ ב 1520/30 . תמונותיו מתקופה זו מעי¬ 
דות על חוש לפלאסטיות, שהיה נדיר אז בגרמניה: הן 
מצטיינות בצירופי־צבעים עשירים' וד,אדמוניים ובתיאור 
פיוטי ביותר של הנוף וד,צמחיה. בשנותיו האחרונות נעשה 
סיגנונו קפוא במקצת ונתקרב לסיגנון הנוקשה והמחוטב של 
הצייר האיטלקי הראשון, ששימש לו למופת: קארלו קריולי 
( 0:11,6111 ; ״ 1435 — 1494 ), שממנו היה מושפע, לפי הסברה, 
קודם שסיגל לו כמה מתכונותיו של טיציאן. 


97 


בורקמיר, הנס—בוררות 


98 



האגם בורקמאיר: 5 .־איס רה אווי 5 ה. מבני־ 5 ווייוזו ש 5 
קאר 5 החמיעי. חיחור־עץ 

ב׳ צייר תפאורות (שאבדו) לארמון של משפחת פיגר 
באוגסבורג. כן קישט כמה כנסיות בעיר־מולדתו, וציורו 
"כנסיית פטרום הקדוש" (אוגסבורג, הגאלריה) נחשב לציור 
הראשון של בניין איטלקי מתקופת-הרנסאנס, שבוצע בגר¬ 
מניה.—מתמונותיו החשובות: "דיוקנו של סבסטיאן בראנט", 
1505 (המוזיאון בקארלסרוהה)! ״סבאסטיאן הקדוש״■ 1505 
(תמונת מזבח! נירנברג)! ״ישו בהר־הזיתים״■ 1505 (האכד 
בורג)! ״הבתולה והילד״■ 1509 (נירנברג) < "המשפחה הקדו¬ 
שה"׳ 1511 (ברלין■ המוזיאון)( ״יוחנן הקדוש״, 1518 
(תמונת־מזבחז הפינאקותקה, מינכן) < ״ההצלבה״, 1518/19 
(מזבח סאן סאלוואטור, אוגסבורג)! ״אסתר ואחשורוש״, 1528 
(הפינאקותקה, מינכן), במוזיאון של וינה נמצאת תמונה 
מצויינת של הצייר ואשתו, משנת 1529 , שנהגו לייחס אותה 
לב , ׳ אד כיום רווחת הדעה, שנעשתה ע״י אחד מבני־דורו. 

1 () 14 ז) 11 ) 110£ > 0171 ' 1 1 ) 110 ) 1 \ ? 6 ■>} 111 ) 11 ) 1 ( 1 ,. 7 ] 1 <׳חו< $0 . 9 
1140 ) )) 101:1011 <).£ 40 ) 14 <£ 1 ה 214 11 ( 1 10110 ) 4111 < 

) 01 ,ז־.> 0135 . 0 ;(.׳י- 5 , 19 יל! , 111 . 01 '\ , ו 101 /):ח):: 1 < 1 ו 1:1 < 1 ו£ 
- 1 ( £101 - 1 ס 3 !י\? 0 <' 1 ) 110114 ) 0110 ( 1 מיו ))ח 0 ::ו 110 )£ 40 101:1 ) 1 

.(.׳י. 5 , 1928 .) 111 ) 111 ):)£ 

ע. ידה. 

בוררות (בצרפת' ש 92 ז 11 לז 3 ז באנג׳ " 0 < 31 ז 1 *^ ז 3 ), שיטה 
לבירור סיכסוכים ע״י מסירתם להכרעתו של אדם 
(או מוסד) פרטי במקום להביאם לפני בית־הדין של המדינה. 
מקורו של רעיון הב׳ הוא במשפט היווני הקדום וכן במשפט 
הרומי. ברומי לא היו קיימים בתי־משפט קבועים, אלא 
הפרטור, שהיה ממונה על סדרי־הדין ועל יישוב סיכסוכים 
בין האזרחים, היה ממנה פעם בפעם אדם לשמש כדיין בסיב־ 
סוך מסויים. אדם זה היה נקרא א&יבין או ״ 1 ( 1 ־ 31 ועם גמר 
מלאכתו היה פוקע כוח שיפוטו. אלא אם כן היה מתמנה 
שוב לשמש באותו תפקיד בסיכסוך אתר. " 11 י 1 ז 3 היה מתמנה 
במקרים שבעלי־הדין היו נוטים לפשרה, כגון בתביעות 
שהיו נוגעות לחלוקת נכסי שותפות, לקביעת גבולות בשדות 
מצרנים, וכיוצא בזה. 

המשפט האנגלי בענייני־ב׳ נטל את עיקריו מן המשפט 
הרומי, ועל חוק־הבוררות האנגלי (מ 1889 ) מיוסדים סדרי- 
הבוררות הנהוגים בישראל, שנקבעו בפקודת־הבוררות של 


1926 . החוק האנגלי תוקן ב 1934 , ואף נוסח מחדש ב 1950 , אך 
השינויים הנובעים משני מעשי־חקיקה אלה אינם מחייבים 
בארץ, 

1 . אע״פ שחוק־הבוררות הקיים בארץ מחייב את הצדדים 
לערוך שטר־בוררים (ת 1$$10 תזנ $111 ) בכתב, שבו הם מתחיי¬ 
בים "להגיש לבוררות סיכסוכים קיימים או סיכסוכים שיתגלעו 
בעתיד", אין החוק פוסל בהחלט הסכם של ב׳ שנעשה 
בדיבור פה, אלא שאינו כופה על הצדדים לקיים הסכם זה: 
הסכם־ב׳ שבעל־פה כמותו כהסכם רגיל, שהפרתו מזכה את 
הנפגע בקבלת דמי־נזק. לפי טבעו, שטר־הבוררים הוא 
בבחינת פשרה, אולם בעוד שתנאיה של פשרה רגילה 
נקבעים בפרטות ע״י הצדדים עצמם, נקבעת בשטר־הב׳ רק 
המסגרת לקביעתם של התנאים הללו, והבורר הוא הניתן 
להסכם את צורתו הסופית ע״י מה שהוא גוזר את הדין 
בפסקו וקובע את המוטל על הצדדים. כל עניין, שבו רשאים 
הצדדים לבוא עליו לכלל הסכם לפי ראות־עיניהם, רשאים 
הם למסרו להכרעתו של בורר, ואילו עניין, שתקנת־הרבים 
אינה מרשה להם להתנות עליו, כגון עניינים שהם כרוכים 
במעמד אישי או בהגנה על דיירים, אין הם רשאים למסרם 
לב׳. שטר־בוררים פג תקפו עם מותו של אחד מן הצדדים 
החתומים עליו! היורשים אינם קשורים בו אלא אם כן 
הוסכם הדבר בפירוש. 

2 . לא קבעו הצדדים אחרת, ידון בסיכסוך בורר יחיד, אך 
עפ״ר נהוגה בארץ ב׳ בשלושה, "זה בורר לו אחד, וזה בורר 
לו אחד. ושניהם בוררים להם עוד אחד", או שהצדדים בו¬ 
ררים אף את הבורר השלישי (זבל״א). נוהג זה אינו מעשי 
כל עיקר, כיוון שרק במקרים מועטים מגיעים שני הבוררים 
("הצדדיים") לידי הסכם, וההכרעה היא כמעט תמיד בידיו 
של הבורר השלישי, שתפקידו אינו שונה מזה של דן יחיד. 
בעוד שצירופם של שני הבוררים אליו מסבך ומאריך את 
הבירור ומרבה את הוצאותיו, בלא להביא תועלת לצדדים. 
בורר שלישי יכול שיהא בורר נוסף ויכול שיהא בורר מכריע 
(:"!קתז"). כשהוא בורר נוסף הריהו מצטרף אל חבריו 
הבוררים ושלשתם פוסקים את הדין פה אחד (אין רוב רשאי 
לפסוק אלא אם כן הוסמך לכך בשטר־הבוררים). כשהוא 
בורר מכריע, פוקע מינוים של שני הבוררים האחרים משלא 
יכלו לבוא לכלל הסכם, וכוח־השיפוט עובר לבורר המכריע 
כדן יחיד. 

לא נקבו הצדדים בשם הבורר (דן יחיד) בשטריהבוררים, 
צריכים הם להגיע לידי הסכם בנוגע למינויו ולמנותו תוך 
15 יום מן היום, שצד אחד דרש את מינויו, ואם לא מינוהו, 
ימנהו בית־המשפט. הוא הדין כשהב׳ היא בשני בודדים 
או יותר, כשכל צד חייב למנות בורר אחד: לא מינה הצד 
את הבורר שלו לאחר שנתבע לכך ע״י הצד השני, רשאי 
בית־המשפט למנותו. 

3 . אין הצדדים יכולים, ע״י חתימת שטר־בוררים, לשלול 
מבית־המשפט אח סמכותו להכריע בסיכסוך שביניהם! סמכות 
זו נמשכת גם לאחר מכן. ניתן פסק־הבורר, מוסמך בית- 
המשפט לבטלו, אם נתברר לו, שהתנהגותו של הבורר לא 
היתד■ הוגנת, או אם נתגלה בפסק פגם נראה לעין. סמכות 
זו לבטל את פסק־הבורר משמשת תחליף לזכות־עירעור, 
שאינה קיימת לגבי פסק־בוררים. כמרכן רשאי ביודהמשפט, 
כשהוא מבטל את הפסק, להחזיר את העניין לעיונו של 
הבורר. ובמקרה זה חייב הבורר לדון בו מחדש. 




99 


בוררות 


100 


4 . סדרי הדין בפני הבודד הם בכללם בסדרים הנהוגים 
בבית־המשפט. הבורר רשאי להזמין עדים ולהשביעם, ואם 
לא נענו להזמנתו, יפנה את הזמנתו לבית־המשפט, שיכפה 
את העדים להופיע בפני הבורר. לא נקבע משך הבירור 
בשטר־הבוררים, חייב הבורר לסיים את הדיון ולהוציא את 
הפסק תוך שלושה חדשים, אך הבורר דשאי גם להאריך את 
המועד כל עוד לא פקעה סמכותו, ואף לאחר מכן רשאי בית־ 
המשפט ליתן לבורר ארכה נוספת למתן הפסק, וע״י כך 
לחדש את סמכותו. אין הבורר חייב לנמק את פסקו. פסק זה 
מבוצע ע״י משרד ההוצאה לפועל שעל־יד ביודהמשפט — 
לאחר שבית־המשפט התיר את הוצאתו לפועל. 

5 . פעמים שהחוק מחייב את הצדדים להתדיין בפני בורר, 
אע״פ שלא חתמו על שטר־בוררים ולא הסכימו להתדיין 
בפני בורר. דבר זה נקרא "שטר־בוררות שבחוק״(ץז 0 ןג 8131.1 
ששת 6 זש£שז). שטר כזה נקבע בפקודת הפיצויים לעובדים, 
1947 (שבמקומה בא חוק הביטוח הלאומי תשי״ד — 1953 ), 
וכן מחייבים אותו חוקים אחרים, כגון סעיף 37 לפקודת בניין 
ערים, 1936 , סעיף 32 לפקודת הכפרים. סעיף 107 לפקודת 
המכרות, ועוד. 

6 . הב׳ נהוגה ברוב ארצות־העולם. בצרפת — שבה 
היה שטר־הבוררים סעיף הכרחי בכל ח 1 זדדשותפות עד אמצע 
המאה הקודמת — רשאים הצדדים ליתן לבוררים מעמד של 
"מפשרים" ( 5 ז 11 שן 0$1 קת 01 ש ש 1 < 31 (רח 3 ), ואם עשו כך, פטורים 
הבוררים מלנהוג לפי סדרי־הדין ולפי משפט־המדינה והרשות 
בידם לפסוק לפי ראות־עיניהם. הבוררים חייבים לפרש את 
נימוקיהם, ופסקם ניתן לעירעור לפני בית־המשפט אלא אם 
כן שימשו כ״מפשרים". הפסק מוגש לבית־המשפט על־ידי 
הבורר עצמו ונרשם שם, ולאחר מכן יכול בית־המשפט לצוות 
על ביצועו. 

דיני־הב׳ בשווי י ץ שונים לפי 25 הקאנטונים שבמדינה. 
מקצתם פוסלים בורר אם אינו אזרח־הארץ או אינו מתגורר 
בה בקביעות. לעומת זה אין הבוררים חייבים, בדרך כלל, 
לנהוג לפי הפרוצדורה של בתי־המשפט. ברוב הקאנטונים 
אין הבוררים רשאים להשביע עדים, אלא חייבים לפנות 
לצורך זה לבית־המשפט, פסק־הבוררים צריך להיות מנומק. 
אך עפ״ר אין לערער עליו לפני בית־המשפט. 

באיטליה צריך מספר הבוררים להיות לא־זוגי, ואין 
אדם יכול לכהן כבורר אם אינו אזרח איטלקי. קביעת סדרי־ 
הדין מסורה לשיקול־דעתם של הבוררים; אין הם חייבים 
לשמוע את בעלי־הדין. ורשאים הם לנהל את כל הב׳ בכתב 
וגם להרשות לאחד מהם לשמוע את העדים לבדו. באיטליה. 
כמו בצרפת, טעון הפסק רישום בבית־המשפט. 

בארצות־הברית נתקבל חוק־הב׳ הראשון רק ב 1920 
(במדינת נידיורק). דיני־הב׳ במדינות של אה״ב דומים 
לדיני־הב׳ האנגליים. ששימשו יסוד לחוקי־הארץ. 

7 . ב 1927 נחתמה בז׳נווה אמנה בינלאומית בדבר ביצועם 
של פסקי־בוררים שניתנו בארץ אחת לגבי בני־אדם שהם 
כפופים לשיפוטן של ארצות אחרות. ישראל הצטרפה לאמנה 
זו, ופקודה מיוחדת (פקודת הבוררות [פסקי־בוררות של 
חו״ל]) הוצאה עוד ב 1934 כדי ליתן תוקף להוראותיה של 
האמנה. 

י. זוסמן, דיני בוררות, חל־אביב. 1953 : .ה 0 ו 01 ז 11 < 1 * 1 ,4 !ז 55 ! 1 א 

\ז 0 01 ז?\ 00 ), 
ואפשר שמשום כך מוצאים אנו את בן הדור ההוא — ר׳ 
מאיר — שונה הלכות בעניין זבל״א וזבל״א(מ׳, סנהד׳ ג׳, א׳). 

כנראה, שבבבל—בתקופת התלמוד ובתקופת הגאונים — 

לא היה מצוי השימוש בבית־דין של זבל״א וזבל״א, כיוון 
שבה היה לבית־הדין של ישראל תוקף חוקי וכוח־כפיה 
(ע״ע משפט עברי). כמו־כן אפשר, שמסיבה זו עצמה כמעט 
שאין אנו מוצאים בספרות שנתחברה בבבל בתקופות הנז¬ 
כרות (בתלמוד הבבלי ובספרות־הגאונים), זכר לדיון בפועל 
בפני בית־דין של זבל״א. 

גם בתקופות מאוחרות יותר מצוי היה השימוש בבית-דין 
של זבל״א בעיקר באותן הארצות, שבהן לא היה תוקף חוקי 



101 


בוררות — כוררות כינלאמית 


102 


מטעם השלטונות לבתי־הדין של ישראל, כגון בגרמניה 
ובאיטליה (שבהן היו גם קהילות ללא בית־דין קבוע). וכך 
מסופר על קהילת־מץ שבגרמניה, שבה "נהגו מעולם... שלא 
להושיב דיינים קבועים, רק דנים ע״פ זבל״א וזבל״א, 
והאב״ד (=רב העיר) הוא השליש (= הדיין השלישי)" 
(שו״ת שבות יעקב, ח״ב, סי׳ קמ״ג )! ו״בהרבה קהילות, 
אף שיש להן דיינים קבועין, מכל מקום בדבר גדול — מת¬ 
פשרים על־פי הרוב לדון בזה בורר, כדי שיצא הדין לאמיתו" 
(שם). כנראה, שהמנהג הרגיל היה "שהרב הוא תמיד השליש" 
(עי׳ שם, וב״העבר״, סידרה א׳, כרך בי, עמ׳ 73 ). בקהילת 
ו י ל נ ה, שגם בה היה מקובל הדיון בפני בית־דין של זבל״א, 
אע״פ שהיו בה בתי־דינים קבועים, היו מציינים בכתב־ 
הרבנות, ש״אין הרב חייב לשמש חמישי או שליש, בי אם 
לפי רצון הצדדים לבחור להם איזה מכריע שירצו"("העבר", 
שם, עמ ׳ 66 ). 

ב ם פ ר ד לא היה, כנראה, השימוש בביודדין של זבל״א 
רווח ביותר (אע״פ שלא היה נעדר), כיוון שהיו בה ליהודים 
בתי־דין קבועים ופרנסים בעלי כוח־כפיה. וכך כמעט שלא 
נזכרו בספרי השו״ת הספרדיים — שמלפני גירוש ספרד — 
מקרים של זבל״א. לעומת זה מצוי היה השימוש בזבל״א 
בפולניה גם בזמן שהיו בה ליהודים בתי־דין קבועים בעלי 
כוח־כפיה. וכך מוצאים אנו בין תקנותיה של קהילת קראקא 
את סדרי בית־הדין של זבל״א (עי׳ .ז!ע . 1 >ט| . 6 ו 01 ! 1 כ 1 שי 1 צ[ 
. 005 , כרך ץ, עם׳ 33 ). 

בין תקנותיה של קהילת האמבורג־אלטונה מצויה תקנה, 
שהדיינים בבית־דין של זבל״א צריכים להיות בעלי תואר 
״מורנו״ דוקה(עי׳ ז 11 ) 1 ) 00501150113 ־ 101 > ח £0 ת 411101111 \ 
1903 ,ס^ח״סן^ס^). עפ״ר היו הדנים בזבל״א מקבלים 
שכרם מבעלי־הדין, אע״פ שהיתה קיימת התנגדות לכך 
והובעה דרישה, ש״יקצבו מנהיגי־העיר שכר לבוררים 
ולהשליש, ויגזרו בחרם על הנותן והמקבל, שלא יתן ולא 
יקבל שום מתנה, חוץ מה שקצבו הקהל"(שו״ת פנים מאירות, 
ח״ב, סי׳ קנ״ט). 

א. גולאק, יסודי המשפט העברי, ספר ד/ ירושלים—ברלין 
תרפ״ג, עט׳ 26-25 , 31-30 ! ש. אסף. בתי־הדין וסדריהם אחר 
חתימת התלמוד, ירושלים תרפ״ד, עמ׳ 57-54 ! ג. אלון, תול¬ 
דות היהודים בא״י בתקופת המשנה והתלמוד, כיו א׳, תל- 
אביב תשי״ג, עט׳ 138-137 . 

צ. ק. 

ב 1 ךר 1 ח בינלאמית׳ שיטה ליישוב סיכסוכים בינלאומיים 
באמצעות בית־דין מיוחד לבוררות (=ב׳). אפיינית 
לב׳ הבינלאומית היא האוטונומיה של הצדדים — כלומר, 
זכותם להסכים לא רק על נושאי־הב׳ אלא גם על הזהות של 
הבורר או הבוררים, וכן על החוק, שלפיו יהא העניין נידון 
ועל ענייני־נוהל. עד המאה ה 19 היה לב׳ הבינלאומית אופי 
מדיני־דיפלומאטי מובהק, שהרי בית־הדין היה מורכב מנצי¬ 
גיהם של הצדדים בלבד — מה שעלול היה להביא לידי מצב 
של תיקו, אולם במאה ה 19 לבשה הב׳ צורה משפטית וכיום 
נהוגה בדרך כלל שיטה של ב׳־זבל״א, שבה הבורר המכריע 
הוא אזרח של מדינה שלישית, וכן ב׳ ע״י בורר יחיד. הב׳ 
הבינלאומית היא איפוא כיום ביסודה מעשה שפיטה, אך היא 
שונה מהתדיינות בפני בית־הדין הבינלאומי (ע״ע) במה 
שהרכבו של חבר־השופטים, ענייני־הנוהל, ובמידה מסויי* 
מת — החוק שלפיו חייבים הבוררים לפר*ק, אינם קבועים 


מראש, אלא משמשים נושאים למו״מ בשעת קביעתו של 
הסכם הב׳, הידוע בשם "פשרה". 

ב׳ בין עמים היתד, נהוגה בתקופה העתיקה במזרח 
התיכון — ביחוד אצל החיתים והפרסים —, אך רק היוונים 
הקדומים עשו מן הב׳ מוסד מדיני של קבע ביחסיהם הפני¬ 
מיים, והדמיון בין בתי־הדין של ב/ שפסקו בסיכסוכים שבין 
הערים היווניות, ובתי־הדין של ב׳ בזמננו, הוא מרובה. מן 
היוונים עבר מוסד הב׳ הבינלאומית גם לרומי, אולם כאן לא 
היכה שרשים עמוקים מחמת המגמה האימפריאליסטית הכל¬ 
לית של רומי. ביה״ב אנו מוצאים מקרים בודדים של שימוש 
בב׳ "בינלאומית" ע״י הערים האיטלקיות וע״י הקאנטונים 
השווייציים בסיכסוכים שפרצו בינם לבין עצמם, אך המגמה 
המרכזית של הכנסיה הקאתולית לא התאימה לרעיון־הב׳, 
שהצלחתו מחייבת שוויון בין הצדדים. 

ראשיתה של הב׳ הבינלאומית של ימינו נעוצה במלחמת- 
השיחרור האמריקנית. אמנת־ג׳י (ןט 03 ז 7 ץ 3 !) משנת 1794 
הקימה שלוש ועדות־ב׳ ליישוב סיכסוכים שונים, שמקורם 
במלחמה. שתיים מאלו הצליחו לבצע את משימתן, והניסיון 
הכללי הבליט את המעלות שבדרך זו של יישוב בעיות 
בינלאומיות. מ 1794 עד 1938 אירעו כארבע־מאות מקרים 
של ב׳ בין אומות. פסק-הדין המפורסם בעניין הספינה 
"אלבמה" (ע״ע אלימה, פסק־דין של) במלחמת־האזרחים 
האמריקנית הראה, בפעם הראשונה, כיצד אפשר למצוא 
באמצעות ב׳ פתרון משביע רצון לבעיה מדינית חמורה, 
כשהיצרים המדיניים ודעת־הקהל מוסערים! והאוסף הגדל 
והולד של פסקי־ב׳ מנומקים שימש גורם חשוב בהתפתחותו 
של המשפט הבינלאומי בכללו. 

עד סופה של המאה ה 19 היתד, הב׳ הבינלאומית חסרה 
מוסד בינלאומי מוכר — מה שסיכל לא אחת את המאמצים 
הדיפלומאטיים להגיע לידי הסכם של ב׳. דיוגי־דעות כגון 
בנטאם (במאה ה 18 ) ומיל (במאה ה 19 ) ואחרים עמדו 
על הצורך להקים מוסד קבוע יותר, שבלא לפגוע באוטו¬ 
נומיה של הצדדים ץקל את מימוש רצונם. רעיון זה נשא 
פרי בוועידת־השלום הראשונה של האג ( 1899 ), שבה הוסכם 
להקים בית־דין קבוע לב׳ < בשנת 1907 נוסחה בהאג החוקה 
מחדש, אך בלא שינויים יסודיים. ביודדין זה אינו בית־ 
דין בפועל, אלא חבר של "שופטים", שהמתדיינים יכולים 

זו ד 

לבחור להם מתוכם בוררים בכל מקרה מסויים. שיטת- 
הב׳ הנהוגה היא של זבל״א. נקבעו כללי־נוהל, שהיה בהם 
משום ניסיון ראשון לקביעת העקרונות של דיני־הנוהל הבינ¬ 
לאומיים. כללים אלה היו יפים לא רק בשביל ב" בפני בית- 
דין זה, אלא בשביל כל ב׳ בינלאומית, ואין לדון על השפעתן 
של שתי אמנות־האג אלו אך לפי מספר הב", שהתקיימו 
במישרים בפני בית־הדין, שהוקם על יסודן ( 20 משנת 1900 
עד 1954 ), מזכירות מרכזית מיוחדת, שמושבה נקבע בהאג, 
איפשרה ריכוז אדמיניסטראטיווי רצוי בתחום זה, וגם את 
הפירסום השיטתי הראשון של פסקי־הב׳. 

בספר־הברית של חבר־הלאומים, כמו בסגילת־האו״ם 
אחריה, הוקצה מקום מיוחד לב׳, בצד התדיינות ממש, בתוך 
שאר האמצעים ליישוב סיכסוכים בינלאומיים בדרכי־שלום. 
כן השתדלה הברית למצוא פתרון לבעיה של ביצוע פסקי־ 
הדין, שעד אז היה תלוי בפועל ברצון הטוב של הנידון 
לחובה. לאחר שהוקם החבר נעשו נסיונות — באמנת ז׳נווה 
משנת 1924 , באמנת לדיקארנו* משנת 1925 ובהסכם הכללי 



103 


בוררות בינלאמית — בוש (בוס), היארונימוס 


104 


ליישוב סיכסוכים בינלאומיים משנת 1928 (תוקן ב 1949 ) - 
להנהיג שיטה של ב׳־חובה ביחסים שבין המדינות. הנסיונות 
הללו נסתיימו ללא הצלחה, כי באמנות הנזכרות משולב 
תהליך־הב׳ בתהליך של פישור. בית־הדין הצבאי של נידב- 
ברג ( 1946 ) הרשיע את הנאשמים — בין השאר, משום 
שעברו על ההוראות של הסכמים אלה, שגרמניה היתה 
קשורה בהם. הוועדה למשפט בינלאומי שליד עצרת האו״מ 
עסקה בשנות 1949 — 1953 בנסיון לנסח מחדש את העקרונות 
הכלליים של המשפט הבינלאומי בנוגע לב׳. 

נוסף על בית־דין של ב׳ ממש. אנו מוצאים מוסדות- 
שיפוט אחרים, כגון ועדות מעורבות, ועדות תביעות ( 1 ) 41x6 * 

5 מ 115510 ת 1 ז 001 0131015 1 ) 5, {41X6 ח $510 ווחות 00 ), שדינם כדין 

בוררים ממש. מוסדות כאלה מאפשרים לאדם יחיד, שבדרך 
כלל אינו בעל זכויות במשפט הבינלאומי, להביא את 
תכיעותיו נגד מדינה זרה להכרעה משפטית, בהסכמתן של 
הממשלות הנוגעות בדבר. 

א״י המאנדאטורית היתה צד במשפט־ב׳ אחד — בקשר 
לחלוקת החוב הציבורי העותומאני —, שהתנהל, לפי בקשת 
המועצה של חבר־הלאומים, ב 1924 בפני המשפטן השווייצי 
בודל. 

■סו ! 7 ^ 871/1/78 ! 17 > 011115, 1177x1711 ? .א > 8 116 ) 1 > 3 זק^ 1 ן!) 
- 1856 ) 11 . 01 ׳י ; 1905 .( 1798-1855 ) 1 . 01 ״ , 1 !! 8/1008 ס 177 

1872), 1923; 1 11. 8315100, 1017708110081 ■47171/70/100 (70x0 
- 10177 / 0 ?)/ 5x171 ,זץ 11 ז 5 . 71 ; 1929 , 8700 ) 1.0 10 ! 111170 ■ 

, 05 ס 1 ! 2 א 1 >->>וח 13 ; 1939 . 794-1918 ! , 171/11781100 ■ 08110081 
־ 00 )) 5 — 1 . 015 ״ .!/> 87 ' 411 ■ 7171/11781 1017708/10081 01 0711 (})£ 
- 471/1 ■ סס ?ו 1 ק 78 ^ 0 ו 1 < 1 ו 8 , 4311005 ? 1 מ! 1 'תס ; 1948-52 ,(£חת 1 ח 1 ) 
. 1950 . 4/29 .א 71/0 . 100 > ,)/!!//))ס/ , ! 1781 

ש. רו. 

ב 1 ר - ךקב (באנג׳ ) 1301 110 נ} 56 ), ב(ר, שדרכו מעבירים מי־ 
שפכים מבתים בודדים או מקבוצת־בתים בהעדר 
של ביוב כללי בסביבה. בור כזה בנוי 2 — 3 תאים: בתא 
הראשון שוקע רובו של הרפש. בתא השני—שיירו, ובשלישי 
מכילים השופכים רק חמרים דקים (קולואידיים). בשני 
התאים הראשונים נפרד ממי־השופכים גם השומן, הצף ועולה 
על פני המים ביחד עם קצת רפש, שבועות גאז או טיפות־ 
שומן נדבקו אליו. ע״י סידור מתאים בהעברת השופכים מתא 
אל תא משהים את השופכים בב׳־הר׳ כדי להשיג טיהור יסודי 
יותר. התא הראשון גדול ועמוק משאר התאים. הרפש השוקע 
בקרקעו מרקיב (בהש¬ 
פעת מיקרואורגאניזמים, * 

שמתפתחים בו) במרוצת־ 

הזמן, ונפחו פוחת כמידה £ 

מרובה. יש לבדוק מזמן 
לזמן את פעולת בה״ר 
ולנקות את הרפש הר¬ 
קוב ואת השכבה הצפה 
למעלה. אורך־הזמן של 
תהליך־הריקבון תלד 
בטיב השופכים ובטמם־ 

ראטורה שלהם. באקלימה של א״י מספיק בדרך־כלל לנקות 
את הב׳ פעם בשנה. רצוי. שנפחם של כל שלושת התאים יחד 
יהא שווה לנפח השופכים של יממה. 

מן התא האחרון יוצאים השופכים המסוהרים אל צינו־ 
רות־חילחול, שהם מותקנים מתחת לפני־הקדקע בתוך מצע 
של צרורות או חצץ, בשיפוע מועט ( 2% 0 — 1 ), בדומה לצי־ 


נורות־ניקוז, והמים יוצאים מהם דרך הרווחים הצרים שבין 
הקצוות ומחלחלים לתוך הקרקע. תקינות־הפעולה של מיתקן 
כזה מותנית במציאותה של שכבה חדירה, לא רוויה במים, 
שהיא מסוגלת לספוג את השופכים. 

אפשר להשתמש בשופכים גם להשקאה, אם יש בקרבת 
המקום עצים, גן או שדה מעובד! שימוש זה רצוי ביותר 
כשאדמת הסביבה אינה חדירה אלא היא אדמת חרסית. 

יו. בר. 

בוש, איזיחר — 8115611 ז 10 )! 15 — ( 1822 , פראג— 1898 , 

סש. לואים), עיתונאי ועסקן יהודי אמריקני. בצעי¬ 
רותו עבד ב׳ בבית־הדפום של אביו בווינה. ב 1842/7 הוציא 
וערך את השנתון הספרותי עשיר־התוכן 1104 ז 16 )ח £316 ) 
1513611160 ■ £111 3111811011 (, שבו נתפרסמו בין השאר מחקרים 
היסטוריים־ספרותיים של צונץ, שי״ר, שד״ל, מ. לטרים, ל. 
פיליפסון, מיכאל זקש ואחרים, — ב׳, שהיה בעל השקפות 
ליבראליות־מהפכניות, הדפים בבית־דפוסו גם עלונים בעלי 
תוכן מהפכני וכן עיתון, שהטיף להגירה לאה״ב, ולאחר 
כשלון המהפכה של 1848 היגר הוא גופו לאה״ב. בניריורק 
הוציא את השבועון הראשון באה״ב. שהיה מוקדש לענייני־ 
היהודים, בשם 1 ) 146101 1513615 , אך השבועון נתקיים 3 חד¬ 
שים בלבד. ב 1849 השתקע ב׳ בסט. לואים והיה ממארגניה 
של קהילת "בית־אל" בעיר זו. במלחמודהאזרחים של אה״ב 
שירת בדרגת קצין בצבא של מדינות־הצפון ואף שימש 
כשלישו של הגנראל סרימונט. כן היה חבר של "ועד התשעה", 
שניהל את מדינת־מיזורי עד שנצטרפה לצפון. בסוף ימיו 
עסק בגידול־גפנים באחוזה, שקרא אותה על שמו: "בושברג". 

בוש (בום), היארונימום — ! 80501 115 וחץח 14161 0 ~ 

( 1450 ״, הרטוחנבוש— 1516 , שם). מגדולי הציירים 
של האסכולה הנידרלנדית. שם־משפחתו המקורי היה וו אכן 
(ח 6 ) 61 \> 30 ^), ובשם ב׳ נקרא ע״ש עיר־מולדתו. ליצירתו, 
שדוגמות ממנה מצויות באספי־אמנות מרובים, היה תמיד 
כוח־משיכה יחיד במינו, ובזמננו עוד גברה ההתעניינות 
בה! מפני־כן הירבו לחקור את ב׳ יותר מאת כל שאר אמני* 
תקופתו. 

אעפ״ב אין תולדות־חייו ידועים אלא במקצת. ע״ם שם* 
המשפחה המקורי שלו מניחים, שמשפחתו באה מן העיר אכן. 
וכן מניחים, שאביו היה צייר. נראה, שהיארונימוס עבד באופן 
עצמאי לגמרו בבדידות הפרובינציאלית שלו, שהרי כמעט 
שאין להבחין בתמונותיו דבר שהוא משיתף להן וליצירות 
של בני־דורו בארצות־השפלה. את המקורות להשראתו 
האמנותית יש לבקש בעיטורים של כה״י הצרפתים וד,פלמיים 
של זמנו, בתחריטים של שונגאואר והאמן, שהיה נוהג לחתום 
£5 , ואפשר, אף בפרסקות ובחיטובים שבקאתדראלה של עירו. 

ידוע, שהיה חבר באיגוד הציירים ושב 1493/4 צייר 6 
לוחות לחלונות הקאתדראלה של עירו! יצירות אלו ניתארו 
עוד ב 1611 , אך אבדו לאחר מכן. כן ידוע, שפילים היפה 
הזמין אצלו תמונה על "אחרית־הימים" ושברשותה של 
מארגארטה מאוסטריה, העוצרת של ארצות-השפלה, היתה 
תמונתו: ״נסיונותיו של אנטוניוס הקדוש*. לפילים 11 , מלך־ 
ספרד, היו יותר מ 24 תמונות של ב׳, ומסגי־כן נמצאות עד 
היום כמה מיצירותיו העיקריות בספרד. 

ב׳ צייר תמונות על נר&אים מן הברית החדשה, ובעיקר 
על סבלותיו של ישו; הנסיונות, שבהם עמדו הקדושים, 


1 






105 


בוש (בוס), חיארוגימום 


106 


ועינוייהם, מעמדות של אחרית־הימים וסצנות סאטיריות 
מסוג הז׳נר, שנראות כאילו הן נטולות מסביבתו, אבל שאף 
הן כנראה אלגוריות או מיוסדות על רעיונות תנ״כיים. 
דמויותיו של ב׳ הן רזות, בעלות ראשים וידיים מחודדים, 
פנים צרים ותנועות קפדניות. את ישו תיאר כחיוור עד כדי 
שקיפות, וקדושיו מוכי־הבדידות נראים חלושים מכדי לעמוד 
בעינויים, שנגזרו עליהם. דומה, שכל כוחו נתרכז בדמויות־ 

האימים של מעניהם—יצורים סאדיסמיים, מסורפים־למחצה, 

* — 

שבהמצאתם לא עלה עליו שום צייר אחר. השקפתו של ב׳ 


זה לא כבר ניסו טולנאי ופרנגר לפרש את תמונותיו כביטויים 
לרעיונותיהן של תנועות דתיות מטויימות, שמילאו תפקיד 
חשוב בזמנו של ב ׳ ! לפי הנחתם צייר כמה מתמונותיו התמר 
הות ביותר — כגון"גן־התענוגות"(שנקראת כיום גם "שנת 
האלף״ [של אחרית־הימים]) — בשביל ה״אחים של הרוח 
החפשית״ו כת זו של מינים נוצריים ראתה באהבה את 
העקרון הראשי של היצירה והתולדה, האמינה בשוויון כל 
בניו של אדם הראשון וקיימה טכסים, שהיו למורת־רוחם של 
הנוצרים האדוקים. נסיון־ההסבר האחרון הוא זה של לוטה 


על האנושות חדורת 
מרירות ופסימיות, 
והשגו העיקרי הוא 
בתיאור מופרז של 
הסיפוטים השפלים 
ביותר שבה, עד 
שהם נראים ביצי¬ 
רותיו כשדים ולא 
כבני-אדם. המצאתו 
המקורית ביותר היו 
שוכני־ הגיהינום: 
יצורי־כלאיים נו¬ 
ראים, שבהם משמ¬ 
שים בעירבוביה אב¬ 
רים של בני-אדם 
או בעלי-חיים וכלי־ 
נשק ומכתות: דג 
מחובר לסירה וטס 
בשמיים, ציפרים על 
גלגלים, בני־אדם 
בעלי ראשים ורג¬ 
ליים בלבד, אחרים, 
שנושאים על כתפי¬ 
הם אגרטלים שבו¬ 
רים. דמיונו בתחום 
זה היה ללא סייג. 
מראות־זוועה, כסי 
שב׳ תיאר אותם 
בתמונותיו, אינם 
עולים על רוחו של 
אדם בריא אף 
בגרוע שבסיוטי־ 
הלילה. ברור, שמצא 



היארוכיסוס בוש: .עכ 5 ח־ה׳ 8 חת" — תיאור אמורי העוקם. ה 5 וח האמצעי 
( 162x105 ם״ם> של תמונה שלשיאנשית: תסונת-שסז. אסקוריא 5 


בראנד־פיליפ, הרד 
אה קשר בין נושאיו 
של ב׳ ובין התלמוד 
הבבלי ו״מדרש כו¬ 
נן", שעוסק בתיאור 
השמים והארץ, הגי¬ 
הינום וגךהעדן. 

מה שאפשר לומר 
בבירור הוא שב׳ 
מגלה לנו ביצירותיו 
מהלר־רוח של תקו¬ 
פתו—תקופת תסיסה 
של רעיונות חדשים. 
הגיהינום והשטן, 
שהיו מושגים קרו¬ 
בים לאנשי יה״ב, 
עדיין מילאו תפקיד 
חשוב בדמיון האנו¬ 
שי! ואולם נתעורר 
חוש־הביקורת, שע¬ 
תיד היה להתבטא 

ברפורמאציה, וחוש 

/• 

זה התלוצץ הן על 
יצורי־הדמיון והן על 
מתנגדיו הארציים 
של השטן — הכמ¬ 
רים: ב׳ תיאר נזי¬ 
רים ונזירות, ואף 
שרי-כנסיה, במצ¬ 
בים מבישים ביותר. 
כן היה הצייר הרא¬ 
שון בזמנו, שתיאר 
את בני-העם בסבי־ 


תענוג מיוחד בתיאור של אכזריות קיצונית ופריצות ללא 
סייג. אך לא היה מי שהטיל ספק בכוונתו המוסרית של ב׳: 
להציב בתמונותיו ראי-תוכחה לפני בני־דורו, 

משמעותן האמיתית של תמונות אלו שוב אינה ברורה זה 
דורות, אע״ס שכל דור ודור פירש אותן ע״ס דרכו. מתחילה 
לא ראו בו אלא צייר, שתיאר את סכלותו של האדם ורוע־ 
מידותיו ואת העונש הצפוי לו. בזמננו מוצאים ביצירותיו 
פרשנים מן האסכולה הפסיכואנאליטית חומר מסייע לשי¬ 
טתם׳ ביחוד מפני שמרובים בהן ציורי חפצים כגון חמתות־ 
חלילים, סולמות, גשרים שבורים, וכן ציורי ציפרים ארוכות- 
מקור, אוחים ולטאות — וכל אלה הרי הוכרו בפסיכואנא־ 

ליזה כסמלים. הסיר־ראליסטים רואים בב׳ אחד ממבשריהם. 

• ¥ 


בתם הטבעית ובחייהם היומיומיים בלא שהיסווה אותם 
באיפור של משתתפים במאורע תנ״כי! משום כד מייחסים 
לו את תחילתו של ציור הז׳אנר. כנראה אף היה מן הציירים 
הראשונים, שבחרו בנושאי-הציור שלהם — לכל הפחות, 
במידה מסויימת —, ולא ציירו על־פי הזמנה תמונות, שכל 
פרטיהן נקבעו ע״י המסורת או ע״י המזמין. אד נוסף על 
חשיבותו כמחדש בתחום הנוראים, היה ב׳ צייר נפלא, בעל 
חוש נדיר לצורה ולצבע, והמפלצות שצייר מזהירות כגחלי¬ 
ליות, והשמים האדומים שבתמונותיו משרים אוירה של 
מיסתורין. תכונותיו אלו כצייר ורוחו הסתומה הן שעושות 
אותו לאחד מן הציירים המעניינים ביותר שבכל הזמנים. 
היתה לו השפעה ניכרת הן על ציירים — ביחוד על ברגל 




107 


כוש (בום), היארונימום — פושה, פרגסוא 


108 


( 81161 טשז 8 ) וקאלו ( 031101 ) — והן על סופרים, כגון פלובר, 
החשובות בתמונותיו של ב׳ הן: "שבע חטאות־המוות" 

(על לוח של שולחן! אסקוריאל); "החתונה בכפר קנה" 
(מוזיאון בוימנם, רוטרדם)! "ספינת־הכסילים" (לובר,'פא¬ 
ריס)! ״הגיהינום — גן־עדן של מעלה" (ארמון־הדוכס, דני- 
ציאה)!״עגלת־השחת"(אסקוריאל)! "נסיוגותיו של אנטוניום 
הקדוש" (המוזיאון, ליסבון! פראדו, מאדריד)! "אחרית־ 
הימים" (האקאדמיה לאמנות,'וינה)! "גן־התענוגות" (או 
"שנת־האלף"! אסקוריאל)! "יוחנן בעל האוואנגליוף׳(מוזי¬ 
און׳ ברלין)! ״היארונימוס הקדוש״(מוזיאון, חנט)! "עינוייה 
של יוליה הקדושה״(ארמון־הדוכס, דניציאה); "הבן האובד" 
(מוזיאון בוימנס, רוטרדאם)! "ישו נושא את הצלב" (אסקו־ 
ריאל! מוזיאון, חנט); "העטרת ישו בקוצים" (הגאלריה 
הלאומית, לונדון! אסקוריאל)! "מלכי־קדם מעריצים את 
ישו" (פראדו. מאדריד). 

במוזיאונים העיקריים של אירופה נשתמרו גם רישומי- 
עט של ב׳, שברובם מתוארים קבצנים, מכשפות, שדים 
ומפלצות. 

. 8 . 77 7 >מ>ז 01 ) 1 ) 110011 011 י 1 11 ) 11% )) 0 י ־ 101 .>ו 1 ב 11 ) 1£ ־ 1 '־ז .) . 84 
,ץ 3 ת 701 ז 1 >. 011 ; ( 1927 ,ז 3 . 01 ע , 1 ) 2 ) 101 ! ) 11110/1 ס 10 /) 11 ) 1 ס 411 ) 

.. 8 ./ ,שג 11 ז 1 ס 0 .[ ; 1943 ,. 8 . 77 ,.: 831,135 . 1 ; 1937 .. 8 . 11 
; 1949/50 ,. 8 . 77 /ס 011101 ) 1111 ! ) 1 ( 1 .^ 3 ; 1946 

122 ( 0111110 )$ 01 ) 1120 ( 0 ( 1 210 : 11011 >! 211 11 ) 1100112 ) 01 ,.|> 1 
~ 1 ק£ 1110 ) 1 * 1 ) 1 ( 1 " , 11111:1 ג ! 1 )ח 3 ז 8 .^ 1 : 1950 ,. 8 . 77 1 ) 11 0/1011$ 
.( 267-293 .()ק , 1953 . 00 ( 1 ,. 81111 ! 41 ) ". 8 ■ 1 <(<( 1 ( 11111 ( 1 ( 

ע. י.־זז. 

3 ו*ט, ('להל□ — ו 1 ש$ט 8 ת 11 שו 111 ^\ — ( 1832 , וידנזאל 
31111 ;>תש 1 )ש 1 ז\ו], על־יד האנובר — 1908 , מכטסהאוזן 
[מש! ם 5 ים ע? "טגוחח ה 5 י 7 ה ׳*הזפרעה' 


כילד כמבוגר, עבר בנעוריו מלימוד־הנדסה לציור ורישום. 
הוא למד ציור באקאדמיות של דיסלדורף, מינכן ואנטורפן, 

/• ד זי 

והשפעתם של הציירים הפלאמיים, וכן זו של דומיה, ניכרת 
ברישומיו, שמוסרים את אפיין של הדמויות ואת תנועות 
הגוף והנפש בקודם מועטים, לפעמים גאוניים ממש. פשטות 
ותמימות מדומה והומור עז, אף אם פסימי ביסודו, כמזג־ 
נפשו בכלל, מציינים גם את החרוזים המגובשים, שצירף ב׳ 
לרישומים של כל אחד מספריו כדי להסביר את העלילה 
ולהבליט את מוסר־ההשכל שלהם. ב׳ פירסם גם שירים ליריים 
מועטים, מלאים תוגה, והירהורים פילוסופיים (שבהם אפשר 
להבחין הדים מתורתו הפסימית של שופנהאואר, שב׳ היה 
ממעריציו הראשונים). ואולם תהילתו של ב׳ מיוסדת בעיקרה 
על סיפוריו המחורזים והמצויירים (שאותם היה ב׳, שחי 
מתחילה במינכן ופראנקפורט, ואחר־כך בכפר־מולדתו ובהרי 
הרץ, נוהג לפרסם בשבועון זש 81311 ש^חש״ש;]? ובכתבי-עת 
הומוריסטיים אחרים), ביניהם — "אנטוניוס הקדוש מפאדו־ 
בה״ ( 1870 ), ״האנס הוקבין, עורב ביש־גד״ ( 1872 ) ו״הצייר 
קלבסל" ( 1884 ). ביהוד הירבו את פירסומו סיפוריו "מאכס 
וימוריץ״ ( 1865 , מעשה בשני פרחחים) ו״הלנה האדוקה" 
( 1872 ), מעשה ברוקה צליינית ושחיינית—התקפה עוקצנית 
על הכנסיה הקאתולית ברוחה של "מלחמת־התרבות" (בין 
ביסמארק והכנסיה), שהתחילה באותם הימים. ב׳ נחשב 
לאלוף של הציירים ההומוריסטיים בארצו. 

,.ש 1 > 8 8 ,ש 14 ש 1 > 401 ז . 0 ,)!(■ 1 )¥} ) 11 ) 001110101 ,. 8 .׳ 33 

. 8 . 18 ,׳לחזס׳יסא .? ; 1904 ,. 8 .׳ 8 , 5111311831 . 8 : 1942-44 
. 1949 . 2 ) 101 ! . 11 ■ 1 ) 10 / 10 ) 2 011 

ח. 0 . 

בזיט, קךל — ז 1 ש 80$ 1 ־ 031 — ( 1874 , קלן — 1940 , היידל- 
ברג), כימאי ומהנדס גרמני. מ 1899 היה ב׳ עובד 
מדעי ב ) 11 ־ 1 נ 31 '?- 13 ) 50 ן>חט שן 1 ש 1 1 $ ) 83 בלודוויגסהאפן, 

מ 1914 —מנהל־בפועל של המפעל ומ 1919 —ראשו. במלחמת- 
העולם 1 היה מראשי העוסקים בחרושת התחליפים הכימיים 
ופעל הרבה לסיגולה של שיטת הבר (ע״ע) בייצור אמון 
סינתטי לצרכי החרושת ובניצולה לייצור חמרי־נפץ. אחר 
המלחמה השתתף במידה ניכרת בפיתוחה של שיטת ברגיוס 

זו > ־ 

(ע״ע) בייצור של נפט(ע״ע) סינתטי, ועל יסוד השג זה נעשה 
ב׳ שותף לפרם־נובל לכימיה ב 1931 . ב 1935 נעשה ב׳ ראש 
הטראסט של ד,תעשיה הכימית הגרמנית -חשנ 1 ז 3 ? . 0 . 1 
שוז! 5 ט 1 >ח 1 . 

13 * 118 , פרגסוא —זש 011 טס 8 30901 $ ־ 1 ?— ( 1703 , פאריס— 
1770 , שם), צייר ורשם צרפתי. בן 17 נעשה תלמידו 
של הצייר פראנסוא למואן (שחץ 0 תזש^ 1 ), וכן למד את אמנות 
הגילוף והחריטה אצל ז׳אן פראנסוא קאר ($-י 03 ), שבבית- 
מלאכתו הועסק בהתקנת העתקים מתמונותיו של ואטו 
(ט 3 שז 31 ^\). מגע קרוב זה עם יצירותיו של גדול האמנים 
הצרפתיים של הזמן הטביע את חותמו על ב׳ הצעיר, 
שאח״כ נקרא תכופות ״יורשו של ואטו״! השפעתו של ואט( 
על ב׳ כבר ניכרת היתה בצעירותו של זה האחרון הן בחיבתו 
לנושאים פאםטוראליים והן באמנות־הרישום שלו ובדרכו 
המיוחדת בצירוף של דמויות ופסלים לקבוצות. ב 1723 זכה 
ב׳ בפרס מטעם האקאדמיה (על תמונתו "אדל־מרודך מסיר 
את כבליו של יהדכיך), ולאחר שנתיים הציג את תערוכתו 
הפומבית הראשונה. כיוון שבאותם ימים נחשב הדבר הכרחי 






109 


בושה, פרנסרא 


110 



6 . כו׳פוז: .הרועים" 


לאמן, שילמד באיטליה, נסע ב׳ ב 1725 לרומא, בלווייתו של 
הצייר קארל ואן לו. ביצירות, שיצר באיטליה, אפשר להבחין 
ברורות בהשפעה של קורג׳ו, האחים ריצ׳י ( 111001 ) מוויני* 
ציאה, פראנצ׳סקו אלבאני, ובעיקר של ג׳אמבאטיסטה טיפולו. 
ע״פ יצירותיהם של אמנים אלה והשפעות איטלקיות אחרות 
נתגבשו תפיסת הגוף האנושי ומושגי המיתולוגיה הקלאסית 
של ב׳! כן הושפע סיגנונו האמנותי ממחזור־התמונות לכבוד 
מאמה די מדיצ׳י של רובנס שב״לובר״ — תמונות, שהיו 
ידועות לרוב האמנים בצרפת — ומבן־דורו לה טור למד 
הרבה במה שנוגע לציור־הדיוקן. בשנת 1731 נמצא ב׳ שוב 
בפאריס, במקום שנעשה צייר מקובל על רבים וניסה את 
כוחו בתחומי־אמנות שונים. מאז — במשך שלושים שנה — 
הלך שמו ונתפרסם יותר ויותר. הוא השתתף בקישוט הארמו¬ 
נות המלכותיים של פונטנבלו, מארלי ובלוי ( 0 ט׳\ 10 ! 60 ); 
ב 1734 צייר 4 לוחות־קישוט לארמון ורסאי ו 33 אילוסטרא־ 
ציות להוצאה חדשה של כתבי־מוליר. באותה שנה נבחר 
כחבר לאקאדמיה! ב 1735 השלים כמה תמונות־פנים — 
ביניהן: ״הצייר בביתו״ —, שעל־ידיהן נתפרסם כצייר־ז׳נר. 
ב 1736 קיבל עליו להתקין תרשימים לתעשיית השטיחים 
הממלכתית בבובה — פעולה, שמאז נודעה לה חשיבות 
מרובה הן לב׳ והן לתעשיית השטיחים בצרפת. ב 1739 , 
שהיתה שנה חשובה ליצירתו הגראפית, התקין תחריטים לפי 
בלומארט (: 13100171311 ) ואת שורת־התחריטים המקורית 
"טיפוסים מרחובות־פאריס", שזכתה לחיקויים הרבה. נראה, 
שסמוך ל 1740 התחיל ב׳ מתעניין בציור־נוף — ומניחים, 
שזו היתה תוצאה מנסיעותיו התכופות לבובה. — פירסומו 
הגיע אף לחצרוודמלוכה זרים, וב 1741 הוזמנו אצלו כמה 
תמונות לארמון המלך של שוודיה. בשנה שלאחר־מכן הציג 
לראשונה כמה ״רישומים לחפצים סיניים״ — מסוג החיקויים 


הצרפתיים של כלי־קישוט סיניים, שהלכו ונתפשטו מאז 
ואילך באירופה בכל התחומים של הקישוט הפנימי, פתוח 
בשטיחים וסיים בחרסינה. 1745 היתה אף היא שנה חשובה 
לב׳: הוא התחיל מצייר שורה של דיוקנות מפורסמים בשביל 
תעשיית־החרסינה של ונסן ( 05 חח 00 ח ;ש) ואחר־כך של סור 
( 501108 ), כמה מהם בשיתוף עם הפסל פלקונה ( 01 ח 3100 ?). 
ב 1755 קיבל — נוסף על תפקידיו המרובים — את התפקיד 
של מפקח על תעשיית השטיחים ע״ש גזיבלן בפאריס. באותה 
שנה הוקצתה לו דירה בארמון־־הלובר. לשיא השגיו הגיע 
עם התמנותו כ״צייר הראשון של המלך״ ב 1764 וכמנהל 
האקאדמיה המלכותית ב 1765 . — ב׳ זכה בחייו לכל הטובות, 
שהיו אפשריות לאמן מצליח בתקופתו: נישואים מאושרים 
עם אשה יפה, ששימשה לו לעיתים קרובות כדוגמנית! 
פעולה ממושכת במפעלי־האמנות החשובים ביותר בארצו! 
חסותם של החוגים קובעי־האפנה, ותמיכה של החצר, וביחוד 
של הגב׳ דה פומפאדור, שהיתה במשך זמן־מה תלמידתו 
ועשתה תחריטים על־פי כמה מתמונותיו! המשרות הגבוהות 
ביותר, שהיו פתוחות לפניו, וההכרה שתרם תרומות מכריעות 
להתפתחותם של רוב הענפים של האמנויות הפלאסטיות 
והקישוטיות, ואולם תהילתו של ב׳ התחילה שוקעת עוד 
בחייו. ב 1765 — שנת־הפסגה של ב׳ — התקיף אותו דידרו 
בחריפות ב 531008 שלו: ״לאדם זה — כתב — יש הכל, חוץ 
מכנות". בינתיים התרחק הטעם הכללי מאלגאנטיות וחיי־ 
עושר לכיוון של פשטות, רגשנות ומוסריות לפי הנוסח של 
רוסו, כפי שנתבטאו בתמונותיו של גרז ( 7.0 ! 01 ז 0 ). לשפל 
הגיע פירסומו של ב׳ בתקופודהמהפכה, כיוון שזיהו אותו 
בצדק עם ה״משטר הישן". אך בזמן שלטונו של לואי פילים 
חזרו והחשיבו אותו כמסמלה של תקופה, שנראתה אז בחינת 
אידיאל בענייני־טעם, וב 1860 כתב תורה ( 0 ז 10 דד) — מה 




111 


בושה, סרנסוא—כושחר 


112 


שיאמר כיום כל מבקר צרפתי—שחוץ מוואטו לא היה 
במאה ה 18 צייר בעל רמה כאותה של ב , . 

תמונותיו של ב׳ מצויות במוזיאונים של צרפת, באבדון, 
ברלין, סטוקהולם ולנינגראד■ וציוריו והדפסיו—בכל האספים 
הגראפיים הגדולים של אירופה ואמריקה. הם מתארים עולם 
של "נשפי־תענוגות" וחדרים מהודרים ("ארוחת־הבוקר", 
לובר), רועים וגבירות לבושות לפי האפנה, אלים ואלות 
משתעשעים ("דיאנה אחר הרחצה", לובר), אמורסים וציי¬ 
דים׳ כבעזים וילדים ורודי־בעזר — כל מה שאנו מזהים עם 
תקופת הרוקוקו, האמנות של ימי לואי את כל אלה 
צייר בצבעים בהירים וקרירים על פני שטח חלקלק מעין 
האסל* ואכן המבחר של הצבעים הבהירים, עם ההטעמה של 
כחול, ורוד ולבן, היה אחד מחידושיו של ב׳. הקומפוזיציות 
שלו מבוססות על הצורה המעוגלת של קישוט הצדף (בצרם׳ 
70031116 ), האפייני לתקופתו, והן שפופות אור אחיד, שאין 
בו חצאי־גונים. אמנם קווים אלה משותפים לאמנים הרבה 
מזמנו של לואי /מ, אלא שביצירותיו של ב׳ הם בולטים 
ביותר. הוא אמן הרוקוקו המובהק, הנציג הראשי של אותה 
תקופה, שפיתחה פולחן־נשים, שהיתה בעת ובעונה אחת 
תאוותנית וקרירה, אישית ביותר וקישוטיו! דיוקנות־הנשים 
של ב׳, כגון זה של הגב׳ פומפאדור (אוסף ואלאם, לונדון) 
או "האשד. בעלת השרוול"(לובר, פאריס), מבטאים תן ופקחות 
כאחת. תמונותיו המיתולוגיות עוסקות כולן באלת־האהבה. 
ב׳ היה קשטן מחונן, כפי שמעידים ביהוד השטיחים, שנע&ו 
לפי ציוריו. אף בהם בולטות מגמותיו העיקריות, שהן מגמות־ 
התקופה, כפי שמעידים שמותיהם: "נשפים איטלקיים", 
"המחול", "המוסיקה", "הדיג", "הציר", "יפהפיות רועות", 
"אהבות האלים", ועוד. שטיחים אלה, בדומה לתסונותיו 
ולעבודות הגראפיות שלו, משמשים ראי יקר ונאמן לתקופתו 
על מנהגיה, תלבשתה, רהיטיה וקישוטי־הבית שלה. 

ואולם לא זו בלבד שב׳ נתן ביצירותיו ביטוי לסיגנון 
מסויים, אלא שהיה אף בין יוצריו של סיגנון זה: שהרי נוסף 
על הרבצךדיות של כשרונו. היה גב בעל השפעה מרובה, 
בדומה לרואטו בדור שקדם לו. היו לו מחקים מרובים, אע״פ 
שמתלמידיו הגיע רק פרגונר ( 1 ) 37 ח 0 § £73 ) לרמה גבוהה. 
אף אחד מהם לא גחן באותה קלות־יצירה ובבטיחות־הרישום, 
שהיו מיוחדות לב/ עולמו נראה כיום רחוק מאוד מעמנו, 
אך יצירתו חיה משום טיבה האמנותי ומשום החן התרבותי 
המשתקף במשובחות שבתמונותיו. 

710 ^ 07110 ^ 1 , . 8 , 8 ,, 17 חג 81 .? 1862 ,. 8 ,דו 1:011 <ז 00 ■ 1 מ .£ 

,. 8 . £31111 . 0 ; 1886 .. 8 , 1 ־ 811011 . 8 ; 1880 . 050100 ^ 1 01 

-■ 10/11 . 18 !) 4 )! 10111 ? !מס /־ 810/07 ,)נ>חגז< 1 ז 1 > 1 ! 81 .£ ; 1901 

- 1015500 ) 811715 07 ! 111111011 הס!? ח 1 ) 70:0/1 ^ 7071 ? 171 111080715 < 

70771/07 ? ,. 8 , 0 ו. 111 סא ־ 1 > .? ;( 129-137 .קגן : 1924 . 5011011 
. 1925 .. 8 .? .־(!!גת־ 7 ! . 81 : 1923 . 01 ? מ! 70 ) 0111 ? 

ע. י-ה. 

בו#ה לה קרוקר ח? 0 ךת, דק — 016 80001167 65 טן> 130 

6711165 ? 16 > 07 שס 60 ׳\(> 07 — ( 1788 , רתל, — 1868 , 

אבויל), סופר, ארכאולוג וגאוללג צרפתי. ב׳ נתפרנס מעבודתו 
כפקיד ממשלתי ומת כמנהל־המכס באבויל! אך את זמנו 
הפנוי הקדיש לספרות ולמדע. הוא פירסם כמה טראגדיות 
וקומדיה אחת, שורה של רומאנים, ספרים על מסעותיו 
בארצות־אירופה, חיבור סאטירי בארבעה כרכים, מסה פסי¬ 
כולוגית, וכן פירסם בשם בדוי כמה ספרים בבעיות של 
כלכלה ופילאנתרופיה. את עולמו קנה כחוקר־קדמוניות 


רכגאולוגן. על־סמך כלי־צור שנמצאו בעמק־הסום ( 1830 ), 
וביחוד על־סמך כלי־צור משופר, שנמצא ביחד עם ירידים 
של פיל, קרנף, ועוד, היה ב׳ הראשון, שהבחין בבירור 
בתקופת־־האבן בפרהיסטוריה ועמד על מציאותו של האדם 
בפליסטוקן. להבחנה זו קדמו רק כמה השערות, וב׳ נעעזה 
מיסדו־בפועל של מדע הפרהיסטוריה. חניכי־אדם מאובנים, 
שב׳ מצא ושנתייחסו לתקופת הדילוביום, עוררו ויכוח גדול 
בין חכמי־דורו. האוסף הארכאולוגי והטרם־היסטורי של 
ב׳ שימש יסוד לבית־הנכות בסן־ז׳רמן־אדלי. 

ספריו העיקריים: 6 ת 1 זן 1 ־ 01 ' $071 ! £$$3 , 07631100 0613 
76$ א> 36$ > ת 70£76$$10 ק 13 זס ("על היצירה, מסה על מוצאם 
והתפתחותם של היצורים״), 1839 — 1841 ! ־ 661 $^ 111 ן> 11 ת^ 
6006$ !׳י 1110 > 6 ! 30 61 06$ ן> 11 ("קדמוניות קלטיות וטרם* 
מבוליות״. 5 כרכים), 1847 — 1864 ;- 3016011111 6 ת 110011 ' 1 06 
060976$ 56$ 16 > 61 9160 ("על האדם הטרם־מבולי ועל מעשי־ 
ידיו״), 1860 . 

י. מ. ג. 

ב^טה־לקלר, לואי ת 1 םא־א 1 גיםט — - 3$ ו 100 רד 1$ ט £0 

ן>:>ז 8000116-1.6016 0$16 ׳ן 0 \> — ( 1842 , פראנסייר 
[ 6$ ז 016 ח 3 ז£], אואז — 1923 , נוז׳אן ע״נ מארן [ 1 ת 0£6 א 
6 ת 31 }^- $117 ]), חוקר בהיסטוריה של ימי־קדם, ביחוד של 
התקופה ההלניסטית. משפחתו הועידה אותו לכמורה, אך 
ב׳ בחר במחקר ההיסטורי. בנעוריו ערך מסעות־מחקר 
באיטליה ( 1864/5 ) ובגרמניה. באיטליה שקד לא רק על 
הכרת שרידיה ומוסדותיה של רומי העתיקה, אלא אף 
על הספרות האיטלקית! מכאן ספרו על חייו ויצירתו של 
לאופארדי, שפירסם ב 1874 . לאחר מסעו הנזכר בגרמניה 
סיים שני מחקרים: על "השקפותיהם של היוונים על מקור 

המע האנושי" ( £60671$ 106 י} 071 16 ) 0736007010 130113 ? 

11001301 ) ועל ״הכהונה הגדולה ברומי העתיקה״ ( £63 
0016 ? 130016006 16 ) 6$ ) 0011 ?), שעל־יסודם קיבל תואר* 
דוקטור מן האוניברסיטה של פאריס ( 1872 ). מ 1874 שימש 
ב׳ פרופסור לספרות עתיקה באוניברסיטה של מונפלייה 
ומ 1879 ואילך הירצה על ספרות זו וכן על ההיסטוריה 
הקדומה באוניברסיטה של פאריס. ב 1898 נתמנה ב׳ חבר 
האקאדמיה ($סס 11 ק! $07 ס 1 16$ > 160116 > 03 \>'£). כמה ממחקריו 
החשובים של ב׳ מוקדשים לניחוש־עתידות בעולם העתיק 
(, 1879/82 , 0116 ף 30£1 ' 1 130$ > 11.1/1031100 > 13 16 > 91510176 
ארבעה כרכים) ולאסטרולוגיה ביוון וברומי ( $17010£16 \> 
70703106,1897 6 ! $17010£ \>; 06,1899 ן> £760 ). כן פירסם ספר 
בן 3 כרכים על המוסדות המשפטיים של רומי( 16$ > 9130061 ? 
1899 , 70013106$ 011006$ ז 10$11 ). אך מקום מכובד נתייחד לו, 
לב , , בהיסטוריוגראפיה של התקופה העתיקה בעיקר בזכות 
שני ספרי־היסוד שלו על ״תולדות בית־לגוס״( 16$ ) 91510176 
1903/7 , 16$ > £3£1 ), בארבעה כרכים ו״תולדות בית סלוקום" 
1913/14 , 16$ ) 3616001 16$ > 0176 ז$; 9 ), בשני כרכים. ערך 
קיים יש ביחוד לראשון שבהם, שנוסף על הרצאה היסטו¬ 
רית שיטתית, יש בו גם שימוש נרחב בפאפירוסים. 

,( 1923 ) . 5 . $67 , 00 ^/^ 470/16010 8 . 01/110 , 80103011 . 5 

.— 159 

מ. 

בו#הר (בפרס׳ באנג׳ 1176 ) 805 ), עיר־נמל במחוז 

פרם שבפרס, בצפון-מזרחו של המפרץ הפרסי. 

מספר תושביה כ 25,000 . ב׳ יושבת על לשון־יבשה קטנה, 



113 


כושהר—פות, אדוין תומס 


114 



נושר,ר. צ' 5 .' 0 מז האויר 


שאף היא נקראת ב/ היא משמשת מושב השלטון לחלק 
הפרסי של איזור־המפרץ ויש בה תחנח־שידור ממשלתית 
ושדדדתעופה. דרך נמלה של ב׳ עובר יצוא של שטיחים, 
צמר, אופיום ופירות מיובשים, ויבוא של קפה, תבלים 
ומוצרי־תעשיה. ואולם חשיבותו של הנמל, שהיה הגדול 
בנמלי פרס במאות ה 18 וה 19 , נתמעטה במידה ניכרת 
בעשרות השנים האחרונות הן משום שניצול מקורות־הנפט 
של אבדן גרם לפיתוחו של נמל חורמשה (ע״ע) והן משום 
שתנאי־העגינה הורעו בב׳ מחמת המים הרדודים שבחופה 
(ספינות גדולות עוגנות כיום בים הפתוח או בנמלה של 
רישהר, היושבת מדרום לב׳ על לשון־היבשה). למרות אק¬ 
לימה הקשה של ב׳ (מידות החום ולחות־האויר גבוהות בה 
במשך 7 — 8 חדשים בשנה) ולמרות מה שהיא חסרה שירות 
אספקה של מים מתוקים, תפסה ב׳ מימי־קדם מקום חשוב 
בתולדות המסחר בפרס, משום שבה נסתיימה דרך־השיירות 
העתיקה מטהראן (דרך שיראז) לים. 

בזמן החדש התחילה עלייתה של ב׳, כשנאדיר-שאה 
( 1736 — 1757 ) ביקש להפוך אותה לנמל־הבסיס של הצי, 
שנתכוון להקים. הצי לא הוקם, אך בהשפעתה של תכנית זו 
קבעו הבריטים ב 1759 בב׳ את מושבה על סוכנות ל״חברת 
הודו המזרחית", שנעשתה במאה ה 19 השלטת הראשית 
במפרץ הפרסי. חברה זו שמה קץ לשוד בים, דאגה להחזקת 
מגדלורים ונלחמה בדבר, בחולירע ובסחר־העבדים. שלטון 
עליון זה היה קיים ברציפות עד 1921 (וע״ע פרס, הים־ 
טוריה).—בלשון־היבשה של ב׳ — שהיוונים והרומים קראו 
לה מסמבריה — נתגלו שרידים מתקופת השושלת הסאסאנית. 

יהודיים נתיישבו בב׳ בדורות האחרונים! הם באו 
לכאן משיראז, מאיספאהאן, מיזד ומנמלי המפרץ הפרסי. 
מצבם הכלכלי של יהודי־ב׳ היה טוב מזה של היהודים 
בערים אחרות בפרס, עד שהמונופולין הממשלתי, שהוטל 
על הענפים החשובים של סחר־ההוץ בימי השאה ריזה פהלוי 
(ע״ע), קיפח את פרנסתם. ב 1935 מנתה קהילת־ב׳ 500 נפש. 

א. י. במור. מפרשת מסעי בפרס, בירחון.סיגי", כרכים א׳ 

וב׳. 

א. י. בר. 

בו^מנים׳ א^וי^ה. <שונות; אתנולויגןה. 


3 (ת, אך[ין ת 1 מס — 1 ( £001 35 מז 0 ן 1 י 1 ח!ז״ £3 — ( 1833 , 
בלר [ז 131 ס 8 ], מרילנד — 1893 , ניו־יורק), שחקן 
אמריקני. ב׳ היה בן למשפחת־שחקנים ממוצא אנגלי(שממנה 
יצא, אפשר, גם בארטון בות [ 1681 — 1733 ], שחקן טראגי 
נערץ, שנקבר בוסטמינסטר אבי). אביו של ב׳, ג׳וניום ברו־ 
טוס בות ( 1796 — 1852 ), שאף הוא היה שחקן טראגי מעולה 
ומפורסם (מתחרה לאדמונד קין), היגד ב 1821 מאנגליה 
לאה״ב והופיע שם בהצלחה מרובה, בעיקר בתפקידים 
שיקספיריים. גם אחיו הבכור של אדווין תומאס ב׳, ג׳וניום 
ברוטום בות הבן, היה שחקן ידוע. אדווין תומאם ב׳ היה 
מן השחקנים האמריקנים הראשונים, שקנו להם שם עולמי. 
בפעם הראשונה הופיע על הבמה ב 1849 , כשהיה בן 16 , 
ושנתיים לאחר מכן כבר מילא את מקומו של אביו כרי* 
צ׳ארד 111 . מאז נתפרסם, בדומה לאביו. בתפקידים טראגיים, 
וביחוד בתפקידים שיקספיריים. "האמלט" שלו נחשב לאחד 
מן העיצובים של טיפוס דראמאטי, שהם מן המצויינים ביו¬ 
תר בתולדות־התיאטרון. ב 1864 הציג ב׳ את ״האמלט״ ב 100 
הצגות רצופות — שיא. שלאחר שנים הרבה עבדו אותו רק 
ג׳ון בארימור באה״ב וג׳ון גילגוד באנגליה. 

ב׳ הצטיין גם כמנהל־תיאטרון וכבמאי. מ 1863 ואילך ניהל 
את ד,־ז 31£ ש 17£ זש(ת 03 זש 11 ז 1 ^יבניריורק, ולאחר שתיאטרון 
זה נשרף ב 1867 , בנה לו ב׳ תיאטרון משלו, את 5 'ו 1 ! 800 
זסזבשבת* המפואר והמשוכלל, שבו הציג עם להקתו עפ״ר 
מחזות שיקספיריים. ב 1874 פשט התיאטרון של ב׳ את הרגל, 
ומאז ערך סיבובי-הצגות באה״ב, גרמניה ואנגליה. ב׳ היה 
קטדקומה, וכאביו וכאחיו הבכור סבל ממלאנכוליה, שגברה 
לאחר שאחיו הצעיר, ג׳ון וילקם בות ( 1839 — 1865 ), אף 
הוא שחקן, רצח ב 14 באפריל 1865 את אברהם לינקולן 
בתיאטרון "פורד" בוואשינגטון ונהרג בידיה, לאתר כשבוע, 
במחבוא. ב׳ נחשב לגדול בשחקנים האמריקנים. הוא הכנים 
למשחק הטראגי את הטון העצור, שנתחבב על הקהל יותר 
מן המשחק המוגזם והפאתטי, שהיה נהוג עד זמנו. 

, $100001 0115 ; 1933 , 81771 ! 10 ) 871 ! 01 . 8 .£ , 10 י<ס£ . 4 ג .£ 
; 1939 ,ץ 5107 הס 01 171 ' 1 111 ) 7 8001/1 : ה 11 ו/ 1 )$ו 71 ' 7 £1111 ) 7/1 
ז £1000 ; 1940 , 01 8001/11 )!/ ־ 7 , 151010101 .ז 5 

. 1953 ,. 8 .£ , 71 )^ 810 / 0 )) 81171 , 5 * £11881 
ג. י. א. 




115 


בות, וידים—כיתה, לואי 


116 


מת, וילים — 600111 ¥71111301 — ( 1829 , גוטינגאם — 
1912 , לונדון), מייסדו של "צבא־הישע" (- 53172 
ץמ 1 !^ ססט). כשהיה בן 15 הושפע ב׳ ע״י המתודיסטים 
(ע״ע) בכיוון של התלהבות דתית וע״י הצ׳רטיסטים (ע״ע) 
בכיוון של תביעת רפורמות סוציאליות. כתוצאה מכך פרש 
מן הכנסיה האנגליקנית ונצטרף אל המתודיסטים. ב 1849 
עבר ללונדון, וכדי לסייע להוריו העניים עבד אצל מלוה 
במשכון — עבודה, שהיתה למורת־רוחו. מ 1852 ואילך היה 
נוהג להטיף ברבעי־העניים שבמזרחה של לונדון וגם בערים 
אחרות של אנגליה. בדרשותיו הטעים ב׳ את עונש־הנצח 
הצפוי למי שאינו מאמין אמונה שלמה באלהים ואת חובתו 
של כל אדם לתמוך בעניים. ע״י כשרונותיו כנואם וכמארגן 
משך אליו ב , חסידים הרבה. ב 1861 נפרד מן המתודיסטים 
וב 1865 ייסד בפרוור וייטצ׳פל את ה״מיסיוין הנוצרי של מזרח- 
לונדון״ ( 1201711551011 ) 100.06115 ) £251:600 ). מ״מיסיוך זה 
יצא ב 1878 צבא־הישע (ע״ע), שנתפשט עד מהרה ברובו 
של העולם הנוצרי. אשתו קתרין מםםו׳רד ([)■ 01 ) 11101 ׳^), 
שב׳ נשא ב 1855 , שימשה לוי עוזרת מסורה. לה ולנשים 
אחרות היה תפקיד מכריע בהתפתחותה של התנועה. 

ב 1890 פירסם ב׳ את ספרו 1 ) 30 1 ) 1 ! 12 §ת£ ) 05 ) 0211 ס! 
001 ץ 3 /¥ 60 ) ("מחשכי־אנגליה — והמוצא מהם"), שבו 
הציע תכנית מפורטת להצלתם של בני־אדם, שתעו ממסלולי 
החברה התקינה. מתחילה נהגו ללגלג על פעולותיו של ב׳, 
אך התפוצה המרובה, שזכה לה ספרו, וההשפעה שנודעה לו 
גרמו לכך, שב׳ הוכר כאחד מן המתקנים הסוציאליים החשו־ 
בים ונמנה עם הדמויות הגדולות של אנגליה. 

בנו הבכור, ויליאם בראמול ב׳(. 8 7011 \ס 31 ז 8 11631x1 ^, 
1856 — 1929 ) ירש את מקומו של אביו כ״מצביא" 
( 0000131 ) של צבא־הישע ובתפקיד זה הקדיש את עצמו 
ביהוד למלחמה בסחר־הנשים. בן אחר, באלינגטון ב׳(־ 83 
. 8 00 ) 1859,11105 — 1940 ), ייסד ב 1898 תנועה דו׳מה באה״ב 
בשם 0101103 ^ 0£ 0015 ) ¥0100 ("המתנדבים של אמריקה"). 
בתו של ב׳, אואנג׳לין (נולדה 1865 ), עמדה ב 1934 — 1939 
בראש צבא־הישע. — המחזה של ברנארד שו 018316313 ( 1X13 
("רב־סרן ברברה") דן בפעולתן של הנשים כמארגנות 
בתנועה זו. 

:■ת;/// 50 7 // 70 ) , 0 מ 71 ז£ .( ; 1920 , 8 .'־ 8 / 0 £3/1 , 808610 . 1 ־ 1 

. 1934 ./א /־■מ״׳גו 

א. מ. י. 

בות, צ׳ן־לז — 800111 0631105 — ( 1840 , ליוורפול— 1916 , 
לסטרשיר [ 0156110 ) 601005 ]), סוציולוג אנגלי. ב׳ 

היה בן למשפחה עשירה, בעלת חברה לספנות, ואף היה 
שמרני בהרבה מהשקפותיו, אך גילה עניין בתנאי״חייהם של 
הפועלים, וביקש להשלים את המחקרים על העוני ועל 
האבטלה, שנתפרסמו בשנות ה 80 של הסאה ה 19 , בחומר 
ססאטיסטי. לתכלית זו פירסם מ 1886 שורה של מחקרים 
בעיתונה של החברה המלכותית לסטאטיסטיקה. לשם עריכת 
מחקר על בעיית־העוני אירגן ב׳ קבוצת־חוקרים, שנסתייעה 
בעבודתה על-ידי האיגודים המקצועיים ומוסדות ציבוריים 
שונים ! תוצאות המחקר נתפרסמו על־ידי ב׳ בספר בן שני 
כרכים בשם 10 ק 00 ? 60 ) 0£ £0 ! 6 [>ת 3 ! 63600 ("עבודתם 
וחייהם של המוני־העם״, 1889 — 1891 ! הוצאה מתוקנת ומור¬ 
חבת של ספר זה בשם "חייהם ועבודתם של אנשי־לונדוך, 
ב 17 כרכים, יצאה ב 1891 — 1903 ). חלק ממחקר זה, שנכתב 


ע״י ביאטריס פוטר (אח״כ: וב), הוקדש לקהילה היהודית. 
המחברת מגלה בו את דעתה, שיהודי אירופה המזרחית חס¬ 
רים "מוסר חברותי", "רמת־חיים מוגדרת", "נאמנות מעמדית 
ויושר מקצועי", וכן שהיהודי מבקש לו הצלחה ע״י התחרות 
בלבד. השקפות אלו מסבירות במקצת את יחסם השלילי 
ליהודים של כמה ממנהיגי ה״ליבור״ באנגליה. ב 1892/4 היה 
ב׳ נשיאה של החברה המלכותית לסטאטיסטיקה. 

-סתג 1 ) 0611560 (}) < 10 1 << 1 }\ 0 , 8001/1 111 ז 018 , 6 ) 800 . 61 . 4 < 

)ו״ 1 ״מ 1 ז .?) והב׳ האדום 
( 1 ם 1 ז 3 מזט 3 ת .£); בשניהם הנקבה והצעיר הם חומים (עם 
פיספוס שחור) והזכר 
הבוגר הוא חום־אדמ־ 
דם (עם ראש וזנב 
אפורים). הב׳ האדום 
אוכל רק חרקים, הב׳ 
המצוי — גם זוחלים 
ועכברים. — 2 ) מי¬ 
נים מוכשרים לתפוס 
את טרפם באויר 
ומצטיינים באצבעות 
ארוכות ובי_בלות־ 
אחיזה בולטות מצידן 
התחתון של האצב־ ב ... ןדד ץעיר 

עות. המינים הגדולים 

שבקבוצה זו, שמשקלם מגיע ל 4 ) 1 ק״ג ואף ליותר מכן, ניזו¬ 
נים מעופות בלבד, ואילו המינים הקטנים אוכלים גם חרקים. 
כל הב" בקבוצה זו מצטיינים בכושר עיפה מהירה ביותר, אבל 
אינם יכולים לרפרף. המינים הגדולים משיגים את טרפם לא 
רק ע״י מהירות־מעופם, אלא גם ע״י מה שהם מטילים את 
עצמם על טרפם מלמעלה כשכנפיהם צמודות לגופם; בדרך זו 
הם מגיעים למהירות עצומה והורגים את קרבנם ע״י מפה 
בחזם השרירי. ממיניה הקטנים של קבוצה זו דוגר בא״י ב׳־ 
הסנוניות ( 0 ־ 1 נ 1 אללט 5 .?) — שחור מלמעלה, לבן עם 
פיספוס שחור מלמטה! מקנן עפ״ר בקינים עזובים של העורב 
האפור. ממיניה הגדולים נמצאים בא״י בחורף הב׳ ה נ ו ד ד 



ראש נז עשוי זהב. טצרים, הטם 5 כה הישנה. הסוזיאח, ?אהיר 



119 


כז או תחמם—■בזבורודקו, אלכסנדר אנדריביץ׳ 


120 



הטלד קונראדי! צד בעזרת בז 
מיניאטורה טתוד ספר־ה׳&יו־ים ע״ש טא: 0 ה 


( 115 מ״ 6£ זשק ■?) — אפור־שחור מלמעלה, לבן עם פיספוס־ 
רוחב שחור מלמטה ז ב׳־הציידים הגדול( 118 זזש 011 .?) — 
חום־אפור מלמעלה עם סיסםוס חום מלמטה! בקיץ דוגרים 
בא״י זוגות בודדים מב׳־הציידים הקטן( 5 ט 110 ז 1 ז 18 ג 1 .?) — 
חום־אפור למעלה, בעל כיפה חומה־צהבהבת, לבן עם סיספוס 
שחור למטה. 

שלושת המינים שנזכרו לאחרונה משמשים בבזי-ציד! 
הציד באמצעות ב" מאולפים הוא אספורט עתיק־ימים, שפותח 
תחילה במזרח, היה מקובל מאוד באירופה ביה״ב, הוזנח 
אח״ב, אך נתחדש במידת־מה בדור האחרת, ביהוד באנגליה 
ובאר,"ב. לשם אילופו לציד מרעיבים את הב׳ תחילה ואח״ב 
מרגילים אותו לקבל את מזונו מידי האדם ולא להתירא 

מפניו. יום יום מוצא הב׳ לטיול, כשהוא מושב על ידו של 

1 

המאמן, המוגנת על־ידי כסיה עבה מפני הציפרניים החדות 
של הב׳! שרשרת קלה, צמודה לרצועת־עור שמסביב 
לרגלו של העוף, מקשרת אותו למקום־מושבו, ועיניו 
מכוסות בכובע מיוחד, כדי למנוע ממנו מראה של ציפרים 
וכד׳, שעלול להביא אותו לידי התפרצות והשתוללות. 
לשם הפעלת הב׳ המאולף בציד מרעיבים אותו יום 
או יו&ים, מוציאים אותו אל השדה, וברגע שמופיע טרף 
מתאים מסירים את הכובע מעל עיניו ומטילים אותו לתוך 
האויר: הוא מסתער על הטרף, ואם הצליח לצודו — הוא 
יורד ארצה כדי לדרסו ולאכלו. אם לא הצליח בציד והוא 
מוסיף לעוף, הוא מובא חזרה באמצעות לנה קשורה בחוט, 
שהוא נתון ביד אדם שמכוון את מעופה, או באמצעות 
בדור בעל כנפי־יונה, שמפריחים לפניו. באילוף הב , יש 
להתמיד יום־יום, מאחר שהוא נוטה לחזור לפראותו! 


לפיכך אספורט זה הוא יקר מאוד, וביה״ב היה בדרך־כלל 
מיוחד למלכים ולאצילים. כיום משתמשים באנגליה בבזי־ 
ציד מאולפים כדי להבריח משדות־תעופה להקות־ציפרים, 
שעלולות להפריע לתנועת־האוירונים. 

ה. ם. 

בןבוז ( 3 !ז 3 ת 03 8 ״ו 11 ז 56 ), ציפור קטנה ממשפחת הפרושיים 
(ע״ע). משקלו של הזן 11$ ת 1 זש 5 .ש . 5 , שהוא ולוח 
באפריקה הצפונית־מערבית, אירופה הדרומית וקדמת־אסיה, 
אינו מרובה מ 13 — 14 ג׳. 
סימניו: מקור קטן, קצר 
ועבה! זנב ארוך־ביחם! 
גון ירקרק־אפור בעיקרו 4 
וצהוב, עם פסים חומים־ 
כהים, בחלקו. הב׳ ניזון 
מזרעים, בעיקר של מצ¬ 
ליבים, שהוא מלקטם על־ 
פני האדמה. מנובמבר עד 
תחילת מארס הב", המד־ 
רימים בחורף, רווחים 
מאוד בא״י. הם נראים 
תמיד בלהקות, שבוחרות להן נוף פתוח, מגוון בעצים ושדרות. 
מאמצע החורף מתחילים הזכרים לשיר, כשהלהקות — שתרו 
אחר מזון — נחות על ענפי־עצים. השירה היא פשוטה ודומה 
לזימזום של מכונת־תפירה. — הזן 115 ״ 3 ת 03 . 0 . 5 , המצוי 
באיים הקאנאריים, גדול מן הזן הים־תיכוני, גונו חום יותר 
ושירתו יותר ערבה! מזן זה גידלו את הקנרית הביתית 
(ע״ע). — בלבנון ובחרמון דוגר הב׳ הסורי( 30115 תץ 5.0.8 ) 
שאף הוא גדול מן הב׳ המצוי, צבעו יותר אסור ושירתו 
יותר נאה ודומה לזו של הב׳ הקאנארי! בחורף הוא יורד מן 
ההרים, וב" בודדים מסוגו מופיעים בא״י. 

בןב 1 ר 1 ךקו, אלכסנדר אנךריביץ׳, נסיך - . 4 . 

0 ז 1 מ 0 ק 66360 — ( 1747 — 1799 ), מדינאי רוסי 
ממוצא אוקראיני. ב׳ היה סגנו של רומינצב (ע״ע), המושל 
של אוקראינה אחר ביטול ההטמניות. הוא הצטיין במלחמה 
הרוסית־תורבית ( 1768 — 1774 ), ביחוד בקרבות של לארגה 
( 1770 ), קאגולה והרעשת סיליסטריה ( 1773 ) וכן היה מראשי 
העורכים של שלום קוצ׳וק־קיינארדז׳ה, שסיים מלחמה זו. 
מ 1775 ואילך שימש ב׳ המזכיר הפרטי של יקאתרינה 11 
וחיבר את כל המנשרים, שפירסמה ב 1776 — 1792 ! מ 1780 
ואילך היה ב׳ האחראי־בפועל למדיניות־החוץ של רוסיה. 
ב׳ השתדל בסיפוח קרים, הכין את שלום־רול ( 1790 ) עם 
שוודיה, וערך את חוזר,־יאסי ( 1791 ), שסיים את המלחמה 
הרוסיודהתורכית השניה. ב׳ ערך את התכנית של חלוקת־ 
פולניה הראשונה ( 1772 ), וב 1781 אף ערך תכנית של 
חלוקת תורכיה בין רוסיה ובין אוסטריה. כמרכן ערך ב׳ 
את ה״תכנית היוונית', שלפיה היתר, עתידה לקום על 
תילי־עותומאניה ביזאנטיון, ובראשה הנסיך קונסטנטין 
(ע״ע דקבריסטים), הנכד השני של יקאתרינה, כקיסר. 
כשעלה פול (ע״ע) על ביסא־המלובה מסר לו ב׳ אח הניירות 
של יקאתרינה אמו ועל־ידי כך קנה את לבו. ב׳ כתב 
על היחסים הרוסיים־טאטאריים, ,היסטוריה של רוסיה 
הקטנה" (אוקראינה), ועוד. כמרכן אסף תמונות, תמך בסר 
פרים דרז׳אדן, פון ויזין(ע״ע), חמניצר ועוד. ב׳ ייסד בכספו 



בזבוז (בוזגחגס 50-11111$ ) 




121 


כזבודודקו, אלכסנדר אנדריכיץ׳ — כזדו או כזרוב, מהן כרנרד 


122 


את המכון ההיסטורי־פילולוגי בנז׳ין (הנקרא על שמו), שבו 
התחנך גוגול. ב׳ היה שר טיפוסי מתקופת יקאתרינה: מושחת, 
מופקר. מבקש תועלת עצמו ועם זה נדיב ורחב־לב. יקא־ 
תרינה ופאוול הירבו להעניק לב׳ תארים ונכסים. 

- 1 /סקס 6036 < 15131 !>ו ק 0 ן/, 11 !) 3 > 1,1 ' 1 נ 08 ק 0 יזמק' 1 . 11 

. 1879-1881 1-11 סא 

ב|'ג (בפולנ׳ 8 ש 2 ז 8 [= גךה], בגרמ׳ ^"פ), עיר בפולניה 
הדרומית־מערבית'(חבל א 1 םוליה). יושבת על הגדה 
השמאלית של נהר אודרה בגובה של 148 מ׳ מעל פני־הים, 
במרחק של 45 ק״מ מוורוצלאו (ברסלאו) בצפון ומאופוליה 
(אופלן) בדרום. מספר תושביה כ 7,500 ( 1946 ). — ב׳, 
שסופחה לפולניה ב 1945 , נכללה קודם לכן בשלזיה התח¬ 
תונה (גרמניה) ושימשה מרכז לגליל חקלאי פורה, שהצטיין 
בין השאר בגידול עצי־פרי וירקות! כן היו קיימות בה 
תעשיות של סוכר וכוהל, בורסקאות וייצור־מזונות. היו בב׳ 
גם כמה מוסדות-תרבות — בתי-ספר גבוהים, ספריות, מוזי¬ 
און. ועוד. מספר תושביה קודם הסיפוח הנזכר, שהיה כרוך 
בגירושם של הגרמנים מן העיר, היה ב 31,500 ( 1931 ). 

ב׳ קיבלה זכויוודעיר ב 1250 . עם חלוקתה של נסיבות- 
ורוצלאו ( 1311 ) נעשתה עיד־הבירה של דוכסות פולנית, 
שנקראה בשמה. מושליה, משושלת הפיאסטים, העסיקו במאה 
ה 16 ארדיכלים איטלקיים בהקמתם של בניינים מפוארים 
בעיר. מביטול השושלת ( 1675 ) עד המלחמה השלזית הרא¬ 
שונה ( 1740/42 ) היתד. ב׳ בידי בית־האבסבורג! ב 1742 
נכבשה ע״י צבאות-פרוסיה. ביצוריה העתיקים של ב׳ נהרסו 
במלחמות נאפוליון( 1806 )! בנייניה מתקופת־הרנסאנס ניזוקו 
קשה במלחמת־העולם 11 . 

כיום יש בב׳ שדה־תעופד. צבאי וקסרקטים. 

על יהודים בב׳ קיימות ידיעות מן המאה ה 14 ואילך. 

ב 1358 היו כמה מיהודי־ב׳ נושיהם של אצילים שונים ושל 
הדוכס לודוויק 1 . באותה שנה העניק זה האחרון ליהודים את 
זכות התנועה החפשית בדוכסותו. בתקופת ה״מגפה השחורה" 
נרדפו גם יהודי־ב׳ ( 1362 ). ב 1423 קיבלו כמה יהודים מן 
הדוכס לודוויק 11 — תמורת מס שנתי של 20 זהוב — את 
הרשות להשתקע בב־. בהשפעת הטפתו של קפיסטרנו(ע״ע) 
גורשו היהודים מן הדוכסויות של ב׳ וליגניץ ב 1453 . מן 



ניו 7 ־ד,עיריה של כז־נ 


היהודים הבודדים, שהיו בב׳ באמצע המאה ה 16 , ידוע רופא־ 
החצר של הדוכס, אברהם. ב 1660 הוקמה בב׳ שוב קהילה 
יהודית וב 1799 נבנה בה בית־כנסת. בב׳ היו מפרסמים במשך 
שנים הרבה היהודים ק. קליין וה. ליברמאן שנתונים גרמ¬ 
ניים: הראשון (מ 1841 ) את השנתון 10$ > 11 :>טנ 1 ז\ 1 ג[ 

ת 10 >ח 13110 (ז 0 >חס 1 > 00 1101100 והשני(מ 1851 ) אתז 110 ס 0111$ ס 
011 ג 1 ( 1 ז 311 { 1 > 0 ג 1 ז 10 >ס 310 > $1 > 11 ס^. ב 1785 הגיע מספרם של 
יהודי ב׳ ל 156 , ב 1843 — ל 376 , ב 1913 — ל 282 . 

- $0800 ; 1855 ח 2 ) 01 ו? ■>/<£ ,ז? 3 !גי,״ח 10 | 50 .? . 0 

. 1907 , 4£ >:/ 8 5 ( 11411  8350 . 8 .[ — 
( 1723 , האמבורג — 1790 , מאגדבורג), החשוב 
בפדאגוגים של תקופת־ההשכלה בגרמניה! מייסדה של 
תנועת ה״פילאנתח׳פיניזם". 

ב' למד באוניברסיטה של לייפציג וקיל תאולוגיה פרו¬ 
טסטאנטית, אך התרחק מן הדוגמה האורתודוכסית והגיע 
למעין מזיגה עצמאית של ביקורת שכלתנית ומשיחיות מיס־ 
טית־פדאגוגית. לאחר ששימש כמה שנים כמורה בבתי־ספר 
תיכונים וגבוהים בדאניה ובגרמניה הקים ב׳ ב 1774 בעיר 
ך־סאו את מפעל־חייו: מוסד חינוכי שקרא לו בשם "פילאנ־ 
תרופינום"(בערך: "מכוןלאהבת־האדם"). בכשרון־התעמולה 
המעולה שלו עלה בידו של ב׳ להפנות למפעלו את תשומת- 
לבם של שרים וחכמים שונים, ביניהם של קאנט וגתה, וגם 
קיבל תרומות הרבה מן הקהל הרחב, ובכלל זה מיהודי־ 
ברלין — בתיווכו של משה מנדלסזון. תרומות אלו, שלא 
הספיקו לצרכי פעולתו החינוכית של ב׳, הוצאו בחלקן על 
המוסד עצמו, שכלל בית־ספר, פנימיה ושעורים למורים לשם 
הכשרתם במתודה החדשה, ובחלקן על הדפסת ספריו הפדא־ 
גוגיים והדידאקסיים של ב׳, וביחוד על הדפסתו של ה״ספר 
האלמנטארי״ (ס 1 ז 0 ׳\\ז 13 ס 0 ת 101 ..? נ 1774 ). ספר זה הוא מעין 
אנציקלופדיה לנוער עם תמונות, שהן מוסברות על־פי דרך 
הלימוד ההסתכלותי של עמום קומנסקי, בעל 10105 ? 615 ־ 01 
("העולם המצוייר"), אך ברוח הפילאנתרופיניזם. 

ב׳ היה בן זמנו של רוסו ותירגם חלק מדעותיו האינדי־ 
ווידואליסטיות המופשטות של זה האחרון ללשון המציאות 
החברותית והחינוכית, אף אם לא בכל היה תלוי בדעות אלו. 
הפילאנתרופיניזם שאף: א) לשיחרורו של האדם מהבדלי 
דת ולאום, ובמידה פחותה יותר — גם מהבדלי־מעמד, לשם 
השגת אשרו, שהוא תכליתו! ב) ליחס של ידידות אל הילה 
שמתבטא ע״י הנהגת משמעת מתוך רצון טוב במקום מתוך 
סמכות של כפיה! ג) להעמדת הלימוד על יסודות ההתחרות 
וההתעניינות. וכן לשימוש ב״מתודה הטבעית" בהוראתן 
של הלשונות החיות ולמעבר מן ההשכלה הקלאסית אל 
הראלית׳ מתוך הטעמת חשיבותם של הלשונות המודרניות 
ומדעי־הטבע. 

בהשפעתו של ה״פילאנתרופינום״ בדסאו, שנסגר ב 1793 , 
נוסדו בתי־חינוך דומים לו בערים שונות, בהם גם של יהו¬ 
דים, כגון בית־הספר "חינוך־נערים" בברלין, שנוסד ע״י דוד 
פרידלנדד ויצחק איציג ( 1781 ). אמנם ה״פילאנתרופיך 
בפראנקפורט ע״נ מיין (נוסד ב 1804 ) היה בפועל, למרות 
שמו, מוסד פסטלוציני יותר מפילאנתרופיניסטי. השפעתם 
של ב׳ והפילאנתרופיניזם על יהודי מערב־אירופה, ובמאוחר 


123 


פזרו או בזרו־כ, דהן ברנרד— בזה, תאודור 


124 


יותר גם על אלה שבמזרחה, באה להם בעיקרה באמצעותו 
של מנדלסזון, שהתקרב ביותר אל ב׳ ושיטתו. 

; 1880 , 8 ח!ז 0 <> . 13 . 111 .[ 

ע. א. סימון. הפילאנתרופיניזם הפדגוגי והחינוך היהודי, ס , 
היובל לכב׳ מ. מ. קפלן, ניו־יורק, תשי״ג, קמ״ט-קפ״ז. 

א. ע. ס. 


בזה (׳$! 83$680 ), מסלוז", אחת ממחלות הבלוטות של 
ההפרשה הפנימית, שמקורה — ליקוי בפעולתה של 
בלוטת־התרים. מ״ב תוארה לראשונה ע״י פלאיאני( 131301 '■!) 



באיטליה ( 1802 ), ע״י פרי (ץ 300 ?) וגריוז ( 6$ ׳ 0031 ; שעל 
שמו היא קרויה בארצות האנגלוסאכסיות) באנגליה ( 1825 ) 
וע״י ב׳ בגרמניה ( 1840 ). 

שלא כשאר המחלות של בלוטת־התרים (כגון הזפקת 
והקרטיניזם), אין הופעתה של מ״ב קשורה, כנראה, באיזו- 
רים גאו׳גראפיים מסויימים והיא נפוצה על־פני כל כדור־ 
הארץ. בארצות המז¬ 
רח התיכון מתגלית 
המחלה עפ״ר בצורה 
חלקית. עדיין לא 
הוברר הדבר אם גזעי- 
אדם מסויימים לקויים 
בנטיה מיוחדת למח¬ 
לה ז(. הדעה המקו¬ 
בלת, שהגזעים הרו־ 
מאני והצפוני (הנור־ 
די) נוחים להיפגע 
בה ביחוד, לא הוכחה 
כל צרכה. בתוך היהודים אין מ״ב שכיחה יותר מבתוך עמים 
אחרים. 

יש סימנים קלושים להופעה משפחתית־תורשתית של 
המחלה. התרגשות נפשית, אקוטית או כרונית, עלולה לעורר 
את מ״ב בבני־אדם, שהם נוטים לחלות בה ("מ״ב מחמת 
בהלת־פתאום"). מ״ב עלולה להופיע בכל הגילים■ אך ביחוד 
בין שנת ה 20 וה 30 . בילדים שלפני גיל־ההתבגרות ובישישים 
היא נדירה. נשים נוטות למ״ב הרבה יותר מגברים! היחס 
בין תחלואת הגברים והנשים במחלה זו הוא בערך 1 : 


מחגת־באוד! 


5 — 6 . 

השלישיה היסודית של סימני מ״ב היא: זפק (= הגדלה 
והתבלטות של בלוטת־התריס), התבלטות גלגלי־העיניים 
( 11111311011$ ^ 6x0 ), החשת פעולת־הלב. שאר הסימנים, שעפ״ר 
הם מצויים, הם: רגישות־עצבית מוגברת, בילבול המחשבה, 
ירידה במשקל, אפיסת־כוחות, נשירת־השער, שילשול, עליית־ 
הטמפראטורה, עור לח וחמים, רעידת־ידיים דקה, ובנשים— 
אף הפרעות־הווסת. כל תהליכי־החיים נראים כמוחשים ומומ* 
רצים בס״ב! המחלה עלולה להביא לידי מיתה. סימן מובהק 
של מ״ב היא הגברה יתרה של חילוף־החמרים היסודי 
(ע״ע חלוף־חמרים), שהיא הסיבה הישירה להמרצה של כל 
התהליכים הפיסיולוגיים. 

יסודה של מ״ב הוא בהגברת פעולת־ההפרשה של בלוטת 
התריס ובהצפתו של הגוף בתירופסין(ע״ע הורמון). מ״ב היא 
תיראוטוכסיקוזה, ז. א. הרעלה, שבאה מחמת בלוטת־התריס. 
במקרים הרבה אין התסמונת של מ״ב מתגלית בשלמותה 
ונעדרות בה הגדלת הבלוטה והתבלטות גלגלי־העיניים. כך 
הוא במקרים של עליה מוגבלת בהפרשת התירוכסין — 


היפרתיראוזה, ז. א. פעילות־יתר של בלוטת-התריס. הגברה 
מוגבלת או קיצונית בפעילותה של בלוטה ז( עלולה 
לבוא כתוצאה של ליקוי ראשוני בבלוטת־התרים עצמה, אך 
סיבתה עלולה להיות נעוצה אף בבלוטות אחרות של ההפ¬ 
רשה הפנימית, המשפיעות על פעילותה של בלוטת־התרים, 
בעיקר באונה הקדמית של יתרת־המוח (או באיזור ההיפר 
תאלאמי של המוח, הקשור מבחינה פונקציונאלית קשר 
הדוק. בהיפופיזה), וכן בכלי־הביצוע של הורמון בלוטת- 
התרים, ביחוד במערכת־השרירים, כשמוטל עליה לעבוד 
עבודה מוגברת במשך זמן ארוך ("מ״ב מחמת השרירים"). 

בבלוטת־התרים הנגועה במ״ב ניכרים מבחינה אנאטומית 
שינויים אפיינים. שהם כרוכים בייצור מוגבר של הורמון־ 
הבלוטה ובהפרשתו (הגדלת ממדיה ומסתה של רקמת- 
החיפוי! דילדולו של הקולואיד, שבו נאגר ההורמון). מבחינה 
ביוכימית יכולה הבלוטה הנגועה למשוך אליה כמות 
גדולה הרבה יותר של יוד משיכולה הבלוטה התקינה. הגברת 
כושר הקיבול של יוד ראדיואקטיווי וריבוי כמותו של חומר 
זה בדם משמשים כיום סימנים דיאגנוסטיים חשובים לקבי¬ 
עתה של המחלה. 

הטיפול במ״ב מכוון לצמצם את פעולתה של בלוטת- 
התרים. האמצעים, שאפשר לנקוט לתכלית זו, הם: 1 ) סילו¬ 
קו של חלק מרקמת־הבלוטה ע״י ניתוח! 2 ) עצירת פעולתה 
של הבלוטה (א) ע״י הקרנה בקרני־רנטגן או ע״י שימוש 
ביוד ראדיואקטיווי, שאף הוא פועל בדרך של הקרנה פני¬ 
מית, או (ב) ע״י תרופות — אספקת יוד במנות קטנות או 
חמרים אנטי-תיראואידיים. 

הסיכויים להבראה נשתפרו במידה ניכרת משהונהגו 
דרכי־הטיפול החדישות. ביחוד הופחתו עד למינימום הסכנות 
הכרוכות בניתוח (שבעבר היה מסוכן ביותר) מזמן 
שהונהג הטיפול המוקדם ביוד או בתיואוראציל( 11101103611 ?׳). 
כיום אין המחלה גורמת למוות אלא לפעמים רחוקות מאד. 

ה. צ. 

בזה, מאותר — בלאט׳ 8623 5X116080611$ בצרפ׳ • 1160 ?׳ 
8626 86 6 ־ 801 — ( 1519 , וזלה |ץ 62613 ^], בורגוג- 
דיה — 1605 , ז׳נווה), תאולוג פרוטסטאנטי. ב׳, בן למשפחת 
אצילים, למד מ 1534 ואילך משפטים באורלאן — במקום 
שקשר קשרי־ידידות עם קאלורן הצעיר — אך ביחוד 
נמשך באותה תקופה אחר שיריהם של המשוררים הלאטיניים 
ובהשפעתם התחיל אף הוא כותב שירי־אהבה בלאטינית. 
שירים אלה היו חביבים על משכילי-דורו בפאריס, שבה ישב 
ב׳ מ 1539 . בהשפעתה של מחלה קשה, שחלה בה, נעשה ב׳ 
מאמין נלהב וכתוצאה מכך בא שינוי גמור בכיוון של פעולתו 
הספרותית. ב 1548 עבר לז׳נווה, במקום שקאלווין קיבל אותו 
בסבר פנים יפות, וישב בה זמן קצר. ב 1549 עבר ללוזאן, 
שבה שימש פרופסור ליוונית באקאדמיה ובה גם חיבר את 
המחזה 1103113111 !/' 8 53608106 ("עקידודיצחק"), שיש בו 
רמזים לניגוד שבין הקאתוליות והפרוטסטאנטיות. בתחילת 
שנות ד, 50 של המאה ה 16 פירסם ב׳ את תרגומו הצרפתי 
לס׳ תהילים. ב 1553 . כשביזמתו של קאלווין הועלה סרוט 
על המוקד ככופר, הצדיק ב׳ מעשה זה, שזיעזע את העולם 
הפרוטסטאנטי, בחיבורו: 11 } 63 } 1$ ׳ 11101131 י\ 61 3 83606861$ 06 
81$ ת 16 מנ 1 ק ("על הענשת הכופרים ע״י הרשות האזרחית". 
1554 ! תורגם לצרפתית: 1560 ). ב 1558 חזר ב׳ לז׳נווה, שבה 




125 


כזה, תאודור — בזיה 


126 


שימש פרופסור ליוונית ולתאולוגיר" וכן פעל שם כדרשן 
וכמחבר סאטירות על מתנגדיו של קאלווין. ב 1560 הלך 
לאנטואן, מלך נאווארד" כדי להסות את לבו לדת הקאלווי- 
ניסטית, אך הדבר לא עלה בידו. כשנפטר קאלווין ( 1564 ) 
נעשה ב׳ יורשו וגילה כשרון אירגוני בהנהגת קהילתו 
ובאירגון רשת־החינוך בשווייץ. אחר הרג חפרוטסטאנטים 
בליל־בארתולומיאום בפאריס ( 24.8.1572 ) דאג ב׳ לבני- 
ארצו, שנמלטו לז׳נווה. 

פעולתו הספרותית של ב׳ היתד. רבגונית. מחיבוריו ההיס¬ 
טוריים חשובים ספריו: 11$6$ § 6 165 ) 116 ן> 3$11 ]$:> 6€£:1 6 ז $101 ! 1 ־ 1 
6 :) 130 ? 16 > 16 ת 311 ץ 0 ז 311 1665 ת־! 610 ז ("ההיסטוריה הכנסיי¬ 
תית של הקהילות הרפורמיות במלכות צרפת״), 1580 , ו״חיי־ 
קאלוויך. בחיבוריו התאולוגיים מתגלה ב׳ כתלמידו הנאמן 
של קאלווין. ב 1565 הוציא הוצאה ביקרתית של הברית 
החדשה ביוונית. למהדורה השניה של ספר זה השתמש בשני 
כתבי־יד שגילה. אחד מהם. שנתן במתנה לספריית האוני¬ 
ברסיטה של קימבריג/ נקרא כיום בהוצאות של הברית 
החדשה על שמו ( 86236 ^ 006 ), ונמנה עם כתבי־היד 
החשובים ביותר של הברית החדשה. 

.£ ; 1851 , 1843 ,(. 01 ׳י 2 ) 81211 ■ 0 / 01 ) 7/1 , 55311111 . 1 

)/ 11 ( 01 ) 1 1111 ) 0 ) 0 ) 0 11 ) 010 / 0111 ) 0 ) 111 ) 1 /> 1111 )' 7 , ץ 1 $ סו ) 0 

) 11 3, 1 / 1x0 / 1001 ז ) £00£5 .? ; 1903 ,) 822 ) 11 . 7/1 

. 1928 , 5 * 156 4 1 )/) ) 11111110111 )) 111 ) 1/1 ) 1 1 ) ) 822 . 7/1 

ד. ס. 

מיה ( 862161$ ; בספרות־ישראל: בדרש, על יסוד הכתיב 
הלאטיני של השם ביה״ב: [ 5 נ] 36 זז 16 > 86 ) ) עיר 
בדרום־צרפת, בדפארסמנט של א ר ך ( 311115 ״*£), בפרובינ¬ 
ציה ההיסטורית של לאנגדוק, בין מונפליה ובין נארבון. 
מספר תושביה כ 5,000 ד. ב׳ שוכנת במרחק של 13.5 ק״מ מן 
הים התיכון על גבעה, שגבהה 66 מ׳! סמוך לה נמצאים נחל 
אורב ( 8 ז 0 ) ותעלת־הדרום ( 11 ) 6 /* 111 > 03031 ). ב׳ היא 
צומת של כבישים ומס״ב, שיוצאים ממנה צפונה לצרפת, 
דרומה לספרד ומזרחה לאיטליה. בסביבותיה של ב׳ מרבים 
לגדל גפנים, ובב׳ קיימת תעשיה מפותחת של יין, משקאות 
כהליים אחרים וחומץ ן כן מייצרים בה חביות, מוצרי־מתכת 
וזבלים כימיים. — מבנייני־ב׳ חשובה הקאתדראלה ע״ש 
נאזר הקדוש — כנסיה גותית מבוצרת מן המאה ה 14 . 

ד 

בימי־קדם היתד, ב׳ עיר קלטית בשם בסריס, וישבו בה 
וולקים. הרומים כבשו אותה ב 120 לפסה״נ, וב 50 לפסה״ג 
הושיב בה יוליוס קיסר חיילים משוחררים מן הלגיון השביעי, 
העיר, שנקראה על שמו: יוליד, ביטויה ( 3 זז 8116 0113 (), 
נתפתחה כעיר-מסחר על הדרך מאיטליה לספרד. ב 412 
נכבשה ע״י הוויזיגוסים ונכללה ב״ספסימאניה" שלהם. 

ב 720 — 733 היתד, ביד המוסלמים. שארל מארסל כבש אותה 
מידם, ובנו, פפין ה״גוץ", הקים בה רוזנות. מן המאה ד, 10 
עד ה 13 שלטו בה רוזני־קארקאסון, לפרקים בשותפות עם 
ההגמון המקומי: ב׳ שימשה מושב־הגמון מן המאה ד, 5 עד 
1790 ! וכן נתקיימו בה 12 ועידות־כנסיה (הראשונה מהן 
ב 356 ). סמוך ל 1200 היתד, ב׳ ממרכזיה של כת האלביגנזים, 
ובמסע־הצלב, שערך נגדם סימון דה מונפור. נטבחו ב 1209 
רוב תושביה. במאה ה 16 נסו תושבי־ב׳ לצד הרפורמאציה 
והעיר נפגעה קשה במלחמות בין הקאתולים והפרוסס־ 
סאנסים. — מבני״ב׳ זכה לפירסום המהנדס ם, פ. דה ריקה 


<;ז 116 ן) 1 .ע; 1604 — 1680 ), שיזם וניהל את חפירתה של תעלת- 
הדרום. 

; 1854 ,. 8 ) 11 1 ) 11 ( 1 ) 0 ) 1 )/ 1 1 ) ) 0111 10 ) 1 > )• 11111011 ,׳ 101 ) 53113 .£ 

. 1918 , 0 )) 0 טן> 8011 .{ . 1 מ ,(סזוסת 16 * 13 ) . 8 )/> ))/ 11110 ) 0 ) 1 ) 

א. י. בר. 

היהודים בב׳. סידוניום אפולינרים (ד,מאד,ד, 5 ל 0 ד,״נ) 
מציין את קיומן של קהילות יהודיות באיזור, שבו כלולה ב׳. 
אחוזת־קרקע, שהיתר, שייכת ליהודים ( 13103 ) 11 ( 13 !)' 01131 ) 
ושנמצאה סמוך לב׳, נזכרת בתעודה מ 990 . במאה ה 11 היה 
קיים בב׳ רובע יהודי מיוחד. היהודים ישבו בשני חלקי- 
העיר, שהיתר, מחולקת בין ההגמון והרוזן. הם היו מעלים 
לרוזן מיסים על דבש, קינמון ופילפל, ואפשר, יש להסיק 
מכאן, שיהודי־ב׳ עסקו בסחר־התבלים. הרוזנים וגם הווא־ 
סאלים של ההגמון נסתייעו בסוכנים וגזברים יהודיים. ב 1160 
ביטלו הרוזן וההגמון מנהג קדום, שלפיו היו תושביה 
הנוצריים של העיר רוגמים באבנים את היהודים ביום א׳ 
שקודם הפסחא. בעד ביטולו של מנהג זה נתחייבו היהו¬ 
דים לשלם מם שנתי בשיעור של ארבע ליסרות־כסף. ב 1167 
נמנעו היהודים מלהשתתף בהתקוממות של אזרחי־ב׳ נגד 
הרוזן, ומשום כך גילה בנו של הרוזן שניצח יחם של אהדה 
ליהודי־ב/ ואף מסר לידם כמה תפקידים מדיניים־אדמי־ 
ניסטראסיוויים חשובים. גם תושביה הנוצריים של ב׳, שהיו 
נוטים לאלביגנזים, התייחסו בדרך כלל מתוך אהדה אל 
היהודים. כשנכבשה ב׳ במסע־הצלב נגד האלביגנזים ( 1209 ) 
נשארו בב׳ יהודים מועטים, מאחר שרובם נמלט קודם לכן 
לנארבוגה. אבל בשעת הטבח שנערך בב׳ באלביגנזים נספו 
גם כ 200 יהודים. 

ההכנסות, שרוזני־ב׳ היו גובים מן היהודים, עברו עכשיו 
לידיו של המלך, אך חלקו של ההגמון לא נגרע. ההגמון אף 
בנה ביודכנסת חדש בחלק־העיר שהיה ברשותו, כדי למשוך 
אליו יהודים שהיו כפופים למלך, אלא שב 1278 הכריח אותו 
המלך להרוס ביכ״נ זה ופקד על היהודים, שעברו לתחום ההג¬ 
מון, לחזור למקומם הקודם. כמו־כן ניסה המלך לפרוש את 
חסותו על יהודים, שהיו חייבים בתשלומי מיסים להגמון. עם 
גירוש היהודים מצרפת ב 1306 בטלה קהילודב/ רכושם של 
היהודים נמכר וההכנסות מן המכירה נמסרו למלך. אעפ״ב 
הוסיפו יהודים בודדים לשבת בב׳ בחסותם של נוצרים, 
שעדיין נטו בסתר לתורת־האלביגנזים. ב 1367 נתחדשה 
הקהילה על־יסוד חוזה, שערכו כמה יהודים עם ההגמון, אך 
בזמן הגירוש של היהודים מצרפת ב 1394 בטלה הקהילה 
שנית. — יהודים חזרו ונתיישבו בב׳ רק אחר המהפכה הצר¬ 
פתית. ב 1940 היו בה כ 200 משפחות יהודיות. כיום קיימת 
בב/ שעדיין נמצא בה רחוב על שם רובע־היהודים ( 11116 
111961-16 ( 13 16 >), קהילה יהודית קטנה, שרוב חבריה אינם 
ממוצא צרפתי. 

מאמצע המאה ד, 12 עד הגירוש ב 1306 נודעה ב׳ 
כ״ירושלים הקטנה״. בב׳ שהה זמן־מה, סמוך ל 1155 , ר׳ 
אברהם אבן עזרא (ע״ע), שהקדיש את חיבורו "ספר השם" 
לשנים מחכמי־ב׳. ר׳ בנימין מטודלה, שביקר בב׳ כעשר 

- ע ז 

שנים אחר הראב״ע, מזכיר אף הוא את חכמי־ב׳. הידועים 
שבהם הם הפייטן ר׳ אברהם בן יצחק בדרשי (ע״ע) ובנו 
ידעיה הפניני(ע״ע) הבדרשי, וכן ר׳ משולם בן משה, מחבר 
"ספר ההשלמה". ילידי־ב׳ היו גם המשוררים אלעזר האזובי, 
אסטרוק מב׳ ומשולם האזובי. גם ר׳ שמואל אבן תבון ישב 



127 


בזיה— בזילה, ג׳מבטיסמה 


128 


זמן־מה בב׳, שבה סיים את התרגום של "פירוש מלאכה 
קטנה״ לאבו אלחסן עלי בן רדואן ( 1199 ). לפי בקשתם של 
חכמי ב׳ ונארבונה תירגם יעקב בן אבא מארי לעברית חלק 
מן הפירוש הבינוני של אבן רשד על ה״אורגנון" של אריסטו 
( 1232 ). ב 1240 התחיל שלמה בן יוסף אבן איוב מגראנאדה, 
שנשתקע בב׳ לפי בקשת חכמיה, מתרגם לעברית את "ספר 
המצוות" לרמב״ם. יעקב בן משה עדסי תרגם בב׳ לעברית 
(ב 1299 ) את פירושו של הרמב״ם לסדר־נשים. חכמי־ב׳ גילו 
עניין מרובה במדעים, ובזמן המחלוקת על כתבי־הרמב״ם 
היתר, בה ידם של מעריצי־הרמב״ם על העליונה, והללו הטילו 
חרם על ר׳ שלמה מן ההר (ע״ע) ותומכיו ( 1232 ). בב׳ נת¬ 
גלה חלק מכתובת מעניינת מבית־הכנסת של העיר ביה״ב 
(נתפרסמה בחיבורו של מ. שוואב: 005 ף 31 זנ 01 ו 51 תס 1 זק 1 ז 50 ת 1 
1904 , 843000 13 ש 1 >). חלק מכתובת אחרת — כנראה, של 
פליטי־ב׳ — נמצא בסביבות גירונה ( 111135 \ . 4 ? . 1 בכתב־ 
העת 1 > 3 ז 3 )ש$, 1950/2 , 341/3 ). 

1x1 ,ש)!ו $3 . 0 ; 48 , 37 , 9 * ¥11 ;.} 202 , 176 ,* 1 /י 

. 14 ; 244-8 ,( 1890 ) 11411! <11, 1x41^00, 1881; /?£/. XX 

,׳ 1 ש 1 >ושחו( 50 ח 5161 . 84 ; 96-105 . 1897 , 10100 > 0 { 001110 , 055 ז 0 

. 1017 , 734 , 58 , 110 

צ. א. 

בזילאה, על&ה אביפד סר #ל 1 ם( 1680 *, מאנטובה- 
1743 , שם), רב ומקובל איטלקי. ב׳ היה בן למשפחת- 
רבנים, שמוצאה מבאזל, ומכאן שמה (מצוי גם בצורות 
באזילה, באזולה, וכן בסולה, ע״ע). בדומה לאביו, מנחם 
שמשון בן שלמה ב׳, השתייך ב׳ לחוג הדבקים בקבלודהאר״י, 
שהיה בעיר מולדתו ושעליו נמנו גם משה זכות, יהודה בריא¬ 
לי, בנימין הכהן מרג׳ו ושמואל בן יהושע נורצי. בנעוריו 
התעמק ב׳ בכתביו של משה קורדוברו (ע״ע), אבל עם זה 
הירבה לעסוק במדעים כלליים, ובקיאותו בפילוסופיה 
ובאסטרונומיה משתקפת בספרו העיקרי "אמונת חכמים" 
(מאנטובה ת״צ/ 1730 ), שבו ביקש להוכיח את קדמותה של 
חכמת־הנסתר ולברר את חשיבותה לדת־ישראל ולצרכי 
הבנתה האמיתית של התורה. כמו־כן השתדל להוכיח, שספר־ 
הזוהר, אף אם לא נתחבר ע״י ר׳ שמעון בר יוחאי, כולל את 
תורת־הנסתר של רשב״י, כפי שנרשמה בדורות מאוחרים. 
ספרו זה זכה להכרה בחוגי-המקובלים, ועורר עליו ביקורת 
מצד המתנגדים לקבלה. ב׳ חיבר גם פירוש ל" תפתה ערוך" 
של ר׳ משה זכות והחליף מכתבים עם כמה מגדולי הפוסקים 
בדורו; השו״ת שלו כלולים ב״פחד יצחק" של חברו יצחק 
למפרונטי. מכתביו וחיבוריו באיטלקית נשתמרו בחלקם בכ״י. 

את נאמנותו לאנשי־הקבלה הוכיח ב׳ ב 1732/33 , כשמשה 
חיים לוצאטו נרדף ע״י רבני ויניציאה כחשוד בשבתאות, 
וב', שהיד, אז ראש־ד,ישיבה של מאנטובה, תמך בו במסירות. 
ב 1733 נאשם ב׳ ע״י האינקוויזיציה בהחזקת ספרים שלא 
נבדקו ע״י הצנזורה, והיה חבוש קרוב לשנה. ב 1738/9 הוטל 
עליו מטעם הכנסיה מעצר־בית, ואח״כ—מעצר־גטו(כנראה, 
עד למותו). 

ניסי־גירונדי, תולדות גדולי ישראל, תדי״ג, 36 , 38 ; 

.( 1146/48 , 11 ! ../״,/ .->״£) . 8 ,״״ 03551 . 14 

ס. נ. 

בדלה, ג׳מבטיסטה — 835110 113111513 תז 3 ! 0 — ( 1575 , 
נאפולי — 1632 , ג׳ולעו [על-יד נאפולי]), סופר 
איטלקי. ב׳ שירת מתחילה ( 1604/7 ) כחייל בצבא־ויניציאה, 


אח״כ ( 1612/14 ) כחצרן אצל הדוכס סרדינאנדו גונצאגה 
ממאנטובה (שהעניק לו את תואר ה״רוזן של טורונה") ולסוף 
( 1614/32 ) כמושל־מחוז של נסיכים שונים בנאפולי ובסבי¬ 
בתה. ביצירותיו האיטלקיות לא הגיע ב׳ אלא לדרגת תלמיד 
שני־במעלה של גדול משוררי הבארוק באיטליה, ג׳מבטיסטה 
מרינו (ע״ע). יצירות אלו כוללות שירים, אפוס בשם 
3 £000 ש 1 ׳ 11 (על־פי הלמדורוס), דראמה פאסטוראלית בשם 
שז 11 זס 0 ע׳\ 8153 050 ז 111 מ 0 ׳\׳\ 3 ש 8 ("תקלות של הרפתקות"). 
1612 , ו״הערות על 
שיריו של במבו". 
1616 . ואולם שם־תהי־ 
לה קנה לו ב׳ על־ידי 
ספרו, שמן המהדורה 
השניה ( 1650 ) שלו 
ואילך הוא נקרא בשם 
ש 00 ז 0 ומ 3 זםש? 11 ("ס׳ 
חמשת הימים") ושנכ¬ 
תב בניב הנאפוליטני 
(ב׳ חיבב וחקר את 
לשון־העם); במהדו¬ 
רה הראשונה, שאף 
היא יצאה רק אחר 
מותו של ב׳,ב 1634/6 , 
בפסודונים 11115 ז 31 נ 1 נ 1 ^ 0 ! 5 ש 1 .\ 7 0130 (אנאגראמה של שם 
המחבר) וכללה עוד ספר של ב׳ בניב הנזכר בשם ש 115 !א שע 
שס 3 ז 011 ק 3 ס ("המוזות של נאפולי", כלו׳ תשע אקלוגות 
מחיי-העם), נקרא ה״פנטאמרוך בשם 11 חטש 11 ש 1 > טזתטש 1x1 
ש 11 תש 00 שק ש 13 10 חש 1 ת 1 שסש 311 זז סזש׳יס ("מעשיית־המעשיות 
או שעשוע הפעוטים"). ה״פנטאמרוך, המצטיין במזיגה 
הומוריסטית נאה של סיגנון עסיסי וסיגנון בארוקי מחוכם 
ומצועצע ביותר, כולל, בתוך מסגרת דומה לזו של ה״דקא־ 
מרון" (ע״ע בוקאצ׳ו), חמישים "מעשיות"( £1360 , כלומר 
אגדות־ילדים) שהן מסופרות (כפרוזה! זולת ארבע, שהן 
מחורזות) ע״י עשר זקנות. 

"הפנטאמרון הוא העתיק, העשיר והאמנותי שבכל ספרי- 
המעשיות של עמייאירופה" (קרוצ׳ה). הסיפורים שבו הם 
ברובם עליזים ואף קומיים מאוד, ורק אחדים מהם הם טרא¬ 
גיים < לפיות ולמעשי־כשפים ניתן בהם מקום מרובה. הספר, 
שנתחבב מיד על הציבור הנאפוליטני, ניתרגם במאה ה 18 
לאיטלקית ספרותית ולניב הבולוני* שרל פרו( 31111 זזש?) שאל 
ממנו כמה דמויות (. 1 מ 3 וחז 5-110 ו 0 נ 1 ־ 311 ׳ש 11 ש 8 1,3 ,ש]] 0 נ 31-1 ז 0 
800001 ,חס 111 ז 1 >חש 0 ועוד) בשביל קובץ־האגדות שלו(-ח 00 
1697 ,שץ 0 ' 1 ש-!ש 4 \ 3 תז ש 1 ז 5 שז), וכן עשו לורנצו ליפי בשביל 
האפוס שלו ש 1 ״ת 3 תז 5431 ז( 1676 ),קארלו גוצי בשביל ה 81380 
הדראמאטיות שלו (ביחוד ש 11 ש 1 > שז 0 ת!\/', 1 ,ס׳\זש 0 ש 8 11 
1761 ,שש 1 ז 3 ז 13 ש 1 ת שזז) והפייטן הגרמני וילאנד בסיפורו 
המחורז ש 1 ״ 0 ׳\זש? ( 1780 ). את ערכו המרובה של ה״פנטא־ 
מרון" בשביל הפולקלור וחקירת־האגדות המשלה ציין לרא¬ 
שונה יעקב גרים (ע״ע) ב״הערות לאגדות הילדים והבית" 
שלו (כרך ג , , 1822 ); על חשיבותו הספרותית המרובה של 
הספר עמד ראשון בנדטו קרוצ׳ה ( 1883 ), שגם תירגם אותו 
לאיטלקית ( 1925 ) וצירף לתרגום הערות חשובות. בין שאר 
תרגומיו של הספר (לגרם׳, לאנגל׳ ולספרד׳) בולט תרגומו 
האנגלי של פנזר ( 1932 ) בזכות המחקר המקיף והעמוק 

ד 4 • 



נ', נאזי?ה. תחריט 
טתיר הספר 11011011 ש 1 > ס״זגוש 1x1 




129 


פזילה, ג׳מבמיסמה — כזל 


130 


הנלווה אליו על אישיותו ויצירתו של ב׳ ועל הבעיות הפולק־ 

לוריות הקשורות בספרו. 

8. 0000, <5• 8 . (1883; 111 > . 11 . 101 14112 ! 1 ]) 1£ >$ ,: 000 תו 

$11111x10, 192-4*): 0. 8., 11 8101 < 11 ) 1 ., 1 1 . 1 > 0 זזתו חסס . 1 > 2 ז 

1 > ״ 1 ;(. 7015 2 . 1925 , 3113 ) 1 * 1 > 1 תס))וז 80 ) 0006 . 8 12 > ,:!)סח ! 

8(30012, 11 81111. <11 0. 8., 1927; <3. 8., 11x1 811x1., X51 ת 2 ז ., 

17. 190(65, 8181108(. 2. <\7015 2 , 8607.00 . 1 \ . 19 ץ 8 . 1 >ס 0 קק ., 

1932; 8. 14381, 067 0111x10 <11 11 114011, $111!1<<<1;1, 1937; 

ס! . 81181 .) 0311 0£ . 170 ) .! 8111 1/11 111 ! 1 /' 810111 , 001 ) 586 . 011 
.( 1941 , 2 ,'׳\ז $1041. 8/11101., xx 

ח. ם. 

ב|ל (בגרם׳ 83501 ; באנגל׳ גם 83510 , בצרם׳ 8310 ), השם 
של עיר וקאנטון בצפון־מערבה של שווייץ. 

1 . ב׳ ה ע י ר יושבת על גבול גרמניה וצרפת בגובה של 
250 מ׳ מעל פני־הים; תושביה, שמספרם הוא 190,000 ( 1954 ), 
דוברים ברובם המכריע גרמנית ובמיעוטם — צרפתית. 
כשני־שלישים מהם הם פרו׳טסטאנטים. זולת ציריך, ב׳ 
היא הגדולה והחשובה בערי־שווייץ. 

ב׳ משתרעת משני עבריו של הרינום, במקום שהוא מתחיל 
לשמש לספנות. מהרי היורה יורדים לב׳ עמקי־נחלים ובהם 
דרכים אל תחומי־ההרים. הרינום מקשר את ב׳ אל הים 
הגרמני, וב׳ היא עיר־הנמל היחידה של שווייץ. המסחר מב׳ 
לפנים־צרפת עובר דרך ה״שער של בורגונדיה״ — המעבר 
מעמק־הרינוס לגליל־הרון! כמדכן יוצאים מב׳ כבישים 
ומס״ב לצרפת (אלזאם) ולגרמניה (ארץ־באדן). עיקרה של 
העיר, ״ב׳ הגדולה״ ( 005583501 ), הוא משמאל לרינוס; 
כאן מרוכזים המסחר והמינהל. מימין לנהר נמצאת עיר־ 
התעשיה, ״ב׳ הקטנה״ ( 1001083501 ). 5 גשרים מתוחים 
על־פני הרינום מקשרים את שני חלקי־העיר. 

כמחציתו של סחר־החוץ השווייצי עוברת דרך ב/ שהיא 
גם מרכז־כספים בינלאומי. בין השאר נמצא בה גם הבאנק 
של או״מ לעסקי־כספים בינלאומיים. תעשיית־המשי וענף־ 
הדפוס של ב׳ קיימים זה מאות שנים! כן יש בה מפעלים 
למתכת ולמוצרי־כימיה, תעע 1 יה של ע 1 ר עדין. בתי־מבשל 
של בירה וחרושת־נייר. 

ב׳ היא גם מרכז מדעי ודתי חשוב. בה הוקמה האוניבר¬ 
סיטה הראשונה בשווייץ ( 1460 ) 1 מספר תלמידיה כ 2,200 
( 1950 ) והספריה שלה מונה 1.4 מיליון ספרים. כן יש בב׳ 
שלושה מוזיאונים גדולים. מבנייני־העיר חשובים ביותר 
הכנסיה הראשית הבנויה אבן־חול אדומה בסיגנון גותי 
(נבנתה ב 1019 — 1356 ), בית־העיריה, שנבנה בסיגנון גותי 
מאוחר ( 1521 ), ובניין המוזיאון ההיסטורי (שהוא בניין של 
כנסיה מן המאה ה 14 ). 

2 . הקאנטון ב׳ מחולק לשני חצאי־קאנטונים; גליל־ 

ב׳( 1.303 ־ 83501 ) ועיר־ב׳ ( 83501-81331 ). גליל*ב׳ משתרע 
דרומית־מזרחית לעיר ב׳! שטחו 427 קמ״ר! מספריתושביו 
כ 108,000 ( 1941 ), רובם ככולם דוברי־גרמנית ו 75% מהם 
פרוטסטאנטים. הגליל הוא בחלקו שלוחה של הרי היורה! 
מרובים בו המעברות, ובהם מבצרים עתיקים. אקלימם של 
העמקים הוא נוח, ותושבייהגליל, שכלכלתם משולבת בזו של 
העיר ב/ מתפרנסים מחקלאות, שעיקרה הוא גידול־דובדבנים, 
ומענפי־תעשיה שונים, ביחוד מאריגה של משי וכותנה 
ומייצורם של מוצרי־מתכת, כלי־חרם ושעונים. ביערות 
שבהרים יש קיסנות. בירודהגליל היא ליסטאל ( 005131 ), 
שיש בה כ 7,000 תושבים. — חצי־הקאנטון של עיר־ב׳ כולל, 



החזית על "נית-המחול" בבאזל, יסחיח קיים בתסושח הרנסאנס, 
לשי דיורו של האנס הולנייו הנו. האוסו• הנראשי, ברלין 


זולת העיר, שטח כפרי ובס״ה: 37 קמ״ר! מספר תושביו 
כ 197,000 ( 1950 ). 

א. י. בר. 

היסטוריה. חושבי־ב׳ הראשונים הידועים לנו היו 
קלטים מבני שבט הךאוךאקים ( 113111301 ). מבצר רומי בשם 
באזיליה ( 8351113 ) נזכר ב 374 לסה״נ, ומזמן סמוך לאותה 
תקופה יש ידיעות על קיומה של הגמונות בב׳. מ 500 לםה״נ 
ואילך היתד. העיר כלולה בממלכת־־הפראנקים! ב 912 עברה 
לבורגונדיה (ע״ע) וב 1032 לאימפריה הגרמנית. אדוניה 
של העיר היה ההגמון. ששלט על אלזאם הדרומית ועל שטחי 
שווייץ הצפונית־מעדבית של היום עד נהר ארה ( 0 ז 3 \>) 
וימת־נשאטל ( 910110113101 !). בתקופת מסעי־הצלב עלתה 
חשיבותה של העיר מבחינה מסחרית. באמצע המאה ה 14 
נשתחררו האזרחים משלטון־ההגמון וב׳ נעשתה עיר חפשית 
של האימפריה הגרמנית. סמוך ל 1400 קנתה העיר מן ההגמון 
שטחים נרחבים בסביבתה ובמאות ה 15 וה 16 זכתה לפריחה 
כלכלית. ב 1431 — 1449 נתקיימה בה ועידת־כנסיה מפורסמת 
(ע״ע כנסיה, ועידות־). ב 1501 נצטרפה ב׳ לברית־הנשבעים 
השווייצית בהשפעת הסכנה. שנשקפה אז לחירותה מצידם 
של ההאבסבורגים. החיים הרוחנים היו מפותחים בה מאוד 
וב׳ נעשתה אז אחד מן המרכזים החשובים של ההומאניזם 
הגרמני! נוסדו בה בתי־דפוס מפורסמים (אמו־בך, פרובן). 


131 


כדל 


132 



וכאן ישבו ישיבת־קבע אראסמוס מרוסרדאם והולביין הבן. 
ב 1528/9 עברה ב׳ בהנהגתו של איקולמפדיוס (ע״ע) לפח , ־ 
טסטאנטיזם וההגמון העביר את מושבו לפ(רנטרי ( תשזזס? 
ץנ 1 ■״) שבחלק המערבי של ארצו ובה שלטו יורשיו עד 1792 . 
בב׳ משלו כמה משפחות־אזרחים מיוחסות. הן לחצו על 
איכרי־הסביבה. ואלה האחרונים מרדו בהן ב 1653 , אך ללא 
הצלחה. בהשפעתה של המהפכה הצרפתית הונהג בב׳( 1798 ) 
שוויו׳ן־זכויות, אך אחר מפלתו של נאפוליון ( 1814 ) חזר 
המצב לישנו. משום כך מרדו האיכרים שוב בבעלי־ב׳( 1830 ) 
וב 1833 עלה בידם להכריח את האחרונים, שיסכימו להפרדת 
השטחים החקלאיים מן העיר ולייסודו׳ של חצי־הקאנטון גליל־ 
ב׳ (עי׳ למעלה). בעיר ב׳ נמשך השלטון האריסטו׳קראטי עד 
1875 , שנת הרפורמות ד,דמ 1 קראטיות. מ 1882 , שבה נפתחה 
מסה״ב על מעבר־גוטהארד, ואילך הלכה חשיבותה הכלכלית 
של העיר וגדלה, וכתוצאה מכך גדלה אוכלו׳סיתה ב 100 
השנים האחרונות פי ששה: ( 1850 : 30,000 תושב; 1880 : 
65,000 ! 1920 : 1140,000 1941 : 1162,000 1952 : 190,000 ). 
אף בחייה המחנים של ב׳ באה התקדמות מרובה. ביחוד 
במחצה השניה של המאה ה 19 ! בין הוגי־הדעות והסופרים 
המפורסמים, שישבו בה בתקופה זו, היו יעקב בורקהארט 
ופרידריך ניטשה. 

ב 1792 סופחו שטחי־ההגמונות לצרפת, וחלק מהם, שנכלל 
באלזאס, נשאר ברשותה של צרפת גם אחר 1814 . מן התחום 


הדרומי קיבלה ב׳ רק שטח קטן, ואילו רובו נתחלק בין 
הקאנטון של ברן ונסיכות־נשטל. 

1 400 11 >ו 1 ן!/ס 
: 1907/24 ,. 880 3 ,. 8 $1041 • 10 > 0010/1101110 , 1 ר>£גחזר>; 1 ב!ג'\.י 
011011101111 ,. 141 ;' 1934 .. 8 51041 ■ 40 0.10/110/110 !) , 440415100 .א 

400 101041011011 1104 401 1(0010111 8.-10104, 1932; 0. 84:1x1;- 

. 8300 . 11 . 0 ; 1933 .. 880 3 , 040 >ו> 1101010111 801101 , 1130411 

1(140114001(07010 401 1(001001 8.-51041, 1932; 141., 8., 
51041 1104 1x104, 1937; €000111002 8011110010, 51114100 004 
<41101100 2111 0010/1101110 401 1(002111 1/00 8., 8 8410., 1896- 
1938; 8 . 811401411301!(, 0010/1101110 400 51041 8. 1/00 401 
801000101100 />וו / 1 ) 1 > ) 111 ) 111 ) 1 ) 0 ,חתבתז 1 >ז<>א ;( 1909 ) 1 ז 1 ׳\ ,) 1 וחוו! 1 
;(תדפיס מאותו כחב-עח. כרך י״ג , 913 •) 397 - 1875 ! ,. 8 ח! 
תדפיס חתוך 1 ) 1 ) 81111 ) . 1.111111 ■ 11 ח 0 וח 1 >) 1 111 ! ח) 1 >>!} ) 1 ( 1 ,. 1 ) 1 
ח)%ח*וו 0111 !>!ח) 1 >> ו/ ,תחצחז^זסא ז 10 > 00 נ 1 יד ;( 1914 , 1 /)>ו )! 1 /)! 1 )ח 1 )ח 1 ) 0 ח) 11 ) 11111 ) 1 ו 151 

צ. א. 

מלת ( 1535311 ; לפי פליניוס, מקור־השם הוא בחבשית ומש¬ 
מעותו—סלע מכיל ברזל), בפטרוגראפיה — קבוצה 
של סלעי־געש בסיסיים, מורכבים מפלגיוקלזים (ע״ע פצלת־ 
שדה), ובעיקר לאבראדוריט או ביט(ניט ואוגיט (ע״ע). רוב 
הב" מכילות כמויות קטנות של מגנטיט, אילמניט ואפאטיט, 
ולפעמים גם אמפיבול, אוליוין, לויציט, נפלין. מבחינה כימית 
מבחינים בין ב" רגילות. שהן קלקו־אלקאליניות וב" אל- 
קאליו׳ת, שהן עשירות יותר באלקאלי ודלות־ביחס בסיליקה. 



1 #?§| 

ה 


ולי׳ 


פסל נזלת של יןואטליהואה, אלח־הארטה ׳ 58 האצטקים 
הנובה : 3 טי. הטוזיאו! הלאוטי, טכסיקו־חעיד 





בזלת שחורה נסידרד, (איי פרר, ז־ 0 ז 3 ז). דאניר 

־מ ש־ זד 


הב" הן סלעים שחורים או אפורים־כהים, עס״ר דחוסים 
ובעלי גרגר דק. ב" בעלות גרגר גם הן דולרים, שנוצר 
בהתקררות איטית־ביחם של לבה. ב", שנקרשו במהירות ולא 
הספיקו להתגבש כלל, מורכבות מזכוכית געשית ונקראות 
טכיליט. ב" הרבה הן נקבוביות כתוצאה של ריכחי־גאז 
בתוך הלבה בשעת הקרשתה. הנקבים הקטנים המרובים 
שבהן הם עגולים או סגלגלים והם עלולים להתמלא מינרא¬ 
לים משנים, שמתגבשים מתוך גאזי־געש או מתוך מי־חהום; 
כך נוצרות הב״ האמיגדואידליות. — פעמים שבזאת מת¬ 
פרדות בשעת התקררותן לפריסמות מקבילות בעאת חתך 
הכסאגונאלי. 


סלעים בזלתיים מופיעים או בדמות זרמי-לבה קפואים או 

בצורת גיבושים של השתפכויות־לבה על פני שטחים של 

אלפי קמ״ר בעובי של מאות מ׳. מן המין האחרון הם כיסויי־ 

הב׳ הגדולים של הדקאן בהודו, של איסלאנד, גרנלאנד 

וסקוטלאנד ושל החורן בעבר־הירדן ובסוריה. בניגוד לחומר* 

ההתפרצות של הרי־געש בתקופות גאואגיות קדומות, שעיקרו 

סלעים חומציים, שכיחות הב" ביותר בסלעים של התפרצויות 

געשיות צעירות, מן השלישון ואילך. הרי־הגעש הגדולים 

ביותר שבזמננו — כגון של איי־הוואי, האטנה, הוזוביוס, 
, ׳י • •' 

ועוד — בנויים סלעי-ב׳. 

מצויות ב" מתקופות גאואגיות שונות: בצורת 
גושים בודדים באיזור העד־קמברי של 
אילת ן בצורת זרמי־ב" גדולים מן היורה 
העליונה—במכתשים של רמון ושל עריף, 

ומן הקנומן והטורון — בכרמל (זכרון- 
יעקב. שפיה, כרם מהר״ל) ובאיזור 
אום־אל־פחם! אך לממדיהן הגדולים ביו¬ 
תר הגיעו ההתפרצויות הבזלתיות בא״י 
במיונן, בפליוקן וברביעון. זרמים בזל־ 

תיים* מתקופות אלו בעובי של יותר 
מ 300 מ׳ מופיעים בלוויית טופים בעיקר 
בגליל הדרומי־מזרחי (מביודשאן עד 
טבריה), בעמק־הירדן הצפוני ובמקומות 
שונים בעמק־יזרעאל (עין־חרוד, גבעת־ 

המורה, ועוד). נשתמרו גם כמה הרי־געש 
בזלתיים רביעונים, כגון בקרני-חיטין. 

סלעים בזלתיים משמשים חמרי־ריצוף 
לכבישים וחמרי־בניין לבתים (טבריה, 

צפת). י. ב. 


בא״י 



ורם נזלתי בעל התפרצות פריסטתית. נחל רסון 






137 


בזן, סרנסוא אשיל — כזנט, סר ולטי 


138 


3 זן, פרגסוא א* 8 יל — 8323106 081116 \! $015 ח 3 זי 1 — 
( 1811 , ורסאי — 1888 , מאדריד), מצביא צרפתי. 

ב 1831 נכנם לצבא כטוראי וב 1833 עלה לדרגת־קצין. ב׳ 
השתתף במלחמת הקארליסטים בספרד ( 1834 — 1840 ),ולאחר 
מכן השתתף במשך זמן ארוך בקרבות עם שבטים מורדים 
באלג׳יריה. כן השתתף בהצטיינות במלחמת קרים (ע״ע, 
1854/5 ) ובמלחמת־איטליה ( 1859 ). ב 1863 — 1867 שימש 
מפקדו של הצבא הצרפתי במפסיקו (ע״ע), שהובא לשם 
לשם תמיכה בקיסר מאכסימיליאן. ואולם ב׳ קיווה, כנראה, 
לזכות בשלטון ונסתבך משום כך בתככים נגד הקיסר. ב 1870 
היה ב׳ המפקד של ״צבא־הרינוס״, שנסוג ב 18,8 אותה שנה 
למבצר־מץ. אחר מפלתם של הצרפתים ליד סדן ( 2.9 ) היה 
צבאו של ב׳ הכוח הצבאי היחיד שנשאר לה, לצרפת. ב׳ לא 
הכיר במשטר הרפובליקני החדש וניסה לנהל על דעת 
עצמו — וללא הצלחה — מו״מ עם הגרמנים להשגת שלום 
(ע״ע בורבקי). ב 27.10 הוכרח להסגיר את עצמו ואת צבאו 
הגדול ( 173,000 איש) לידי האויב. כשחזר מן השבי ב 1873 
הועמד בפני בית־דין צבאי, שדן אותו למיתה על התנהגותו 
אחר התבוסה. אך הנים יא מק־מאון (ע״ע) המתיק את דינו 
למאסר של 20 שגה. ב 1874 ברח ב' ממאסרו לספרד, שבה 
חי עד סוף ימיו. לשם הגנה על עצמו פירסם ב׳ שני חיבורים: 

311 310166 ־ 1 36 5 ת 10 ) 3 ! 6 ק 0 165 $01 6 ! 31 וחוח 50 ) 01 קק 3 ? 

88111 (״דו״ח קצר על פעולותיו #ל צבא־הרינוס״), 1871 , 
ן 84612 36 8101:115 16 61 1870 36 £06116 13 36 150365 ק£ 
("אפיזודות ממלחמת 1870 והמצור על מץ״), 1883 . הספר 
האחרון יצא במאדריד, והפצתו בצרפת נאסרה מטעם 
הממשלה. 

3707710 17 8.71 , 1 ז:א 1 מז 1111 .( ; 1926 , 3711 ) 37 7 ) 317 ,ז 5 נןג 8 .£ 

. 1911 , 1.07701717 771 117777 ) 104 ן!>ז 10 ? .£ ; 1929 , 712 (\ 37 

א. מ. י. 

רנה — 83210 8606 — ( 1853 , אנז׳ד. [ 5 ! 0£6 \/] — 

1932 , פאריס), סופר צרפתי. ב׳ שימש מתחילה 
כפרופסור למשפטים באוניברסיטה הקאתוילית של אנדה, 
אבל פרש מן ההוראה כדי להתמסר ליצירה ספרותית. ב׳ 
כתב רומאנים וסיפורים הרבה; השתתף בקביעות ב 001031 ( 
068315 365 והיה חבר של האקאדמיה הצרפתית (מ 1904 
ואילך). ב׳ הוא יוצרו הראשי של רומאן־האיכרים הקאתולי 
והפאטריוטי בצרפת: בסיפורים נעימים, גדושי־מוסר, הוא 
נותן תיאור נאמן (אך לא ראליסטי קיצוני) מתיי־המשפחה 
וביחוד מחיי־האיכרים במחוזות שונים של צרפת; בכל ספריו 
בולטת המגמה הקאתולית והשמרנית: שיבה אל המסורת, 
דבקות בקרקע, שמירת המשפחה, אהבת־המולדת. חיבה 
מיוחדת מקהל־קוראיו נודעה לסיפוריו 60016 ' 3 30116 ) 006 
(״כתם־דיו״, 1888 ! זכה בפרס מטעם האקאדמיה הצרפתית); 
)) 0160 !סף *חש! £3 (״האדמה הגוססת״, 1897 : על הפחתת 
האוכלוסיה ועזיבת־הקרקע); 086116 065 ( 1901 ; על מש¬ 
פחה צרפתית באלזאס הגרמנית) והמשכו: אט 63 ׳\ט 0 א 065 
086116 ( 1919 ) וכן ££1156 '£ 36 8115 ("בנים של הכנסיה", 
1927 ). 

, 5 .[ ; 1926 ,. 8 .? 1 , 83115530 . 011 ; 1901 ,. 8 .) 7 , £601606 . 1 

37 707101 71 17011111071011117 . 7710141177111 1114 1 ) 11 ) 01 1171 , 008 ^ 1 

. 1934 , 07111/77 1071 71 1117 10 . 8 . 8 :.)( 70711777 .) 17 . 1111 10 

ח. פ. 


בזנט, אני — ) 80530 0016 .^ — ( 1847 — 1933 ), סופרת 
אנגלית! מראשיה של התנועה התאוסופית (ע״ע). 

ב 1867 נישאה לכומר הפרוטסטאנטי פראנק ב׳. אך נפרדה 
ממנו בשנת 1873 , השלימה את חינוכה בשיעורי־ערב מטעם 
האוניברסיטה של לונדון והתמסרה לתעמולה ל״מחשבה 
החפשית" ולאתאיזם. ב׳ שיתפה פעולה עם צ׳ארלז בראדלו 
( 33130£8 ! 8 ),'שנלחם, מתוך שימוש בפסודונים "איקונו־ 
קלאסט", מלחמה ספרותית על רעיונות אלה. ב׳ הוציאה 
ביחד עמו את כתב־העת ! 01016 ) 86 31 ת 3110 א, ופירסמה בו 
מאמרים בחתימת 32 !^- כשהצנזורה האנגלית אסרה את 
הפצתו של ספר, שהטיף לצימצום הלידות, הוציאו ב׳ 
ובראדלו את הספר האסור מחדש, כדי להפגין את הזכות 
לחירות־הדעות, ונידונו למאסר ולקנס כבד. אך פסק־הדין 
לא בוצע מסיבות טכניות. ב 1885 התחילה ב׳ בתעמולה 
סוציאליסטית ועבדה לטובתה של אגודת הפבינים (ע״ע), 
שבראשה עמד ברנרד שו (ע״ע). ב׳ זכתה לפירסום מרובה 
כנואמת ותעמלנית. מפנה חדש בא בחייה, כשהתחילה מת¬ 
עניינת ב״צדדים האפלים של התודעה", בחלום, האלוצי- 
נאציה וכיוצא בזה. ב 1889 נתבקשה לכתוב ביקורת על הספר 
"תורת־הנסתר" של מנהגת התנועה התאוסופית, ה. פ. בלוצקי 
(ע״ע), ועם קריאתו של ספר זה באה מהפכה בהשקפותיה 
של ב׳. היא נספחה לתנועתה של בלאוואצקי, למרות ההאש¬ 
מות הכבדות, שזו האחרונה נאשמה בהן באותו זמן על־ידי 
ה״חברה לחקר פסיכי". מאז שימש ביתה של ב׳ מרכזה של 
התנועה עד מותה של בלאוואצקי ( 1891 ). ב 1907 נבחרה ב׳ 
כנשיאה של החברה התאוסופית והעתיקה את מושבה לאדיאר 
(! 3 ץ 3 \!) שבהודו. היא יסדה את ה 116£6 ס 0 841030 0601131 
בבנאדם, ערכה עיתונים של התנועה (- 86050 ־ 1 ־ ,! 6 ) 13101 
) 815 ק ) והטיפה לדעותיה במספר מרובה של ספרים וחוברות. 
עם זה שירתה את תנועת־השיחרור ההודית ואף יסדה את 
הליגה לעצמאות הודו. ב 1917 אף נבחרה לנשיאה של הקונ¬ 
גרס הלאומי ההודי. מחמת פעולתה בכיוון זה נכלאה ב׳ לזמן 
מה ע״י השלטונות הבריטיים בימי מלחמת־העולם 1 . ב 1910 
הכריזה על הנער ההודי 1 ) 1580301111 !£ 11333 (נולד 1897 ), 
שהוא המשיח החדש ו״מורה־העולם". היא יסדה למענו את 
החברה "כוכב־המזרח". דבר זה הביא לידי פילוג בתנועה. 
רודולף שטינר (ע״ע), מנהיגם של התאוסופים הגרמניים. 
סירב להצטרף לתנועת "כוכב־המזרח" והוצא מן החברה 
התאוסופית. ב 1926 ו 1927 נסעה ב/ ביחד עם הצעיר ההודי 
הנזכר. לאירופה ולאמריקה. תנועת "כוכב־המזדח", שמרכזה 
היה באומן(הולאנד), נתפשטה ומנתה יותר ממאה אלף חבר, 
אך קרישנאמורטי פיזר את אירגונו בטענה, שהאמת אינה 
ניתנת לאירגון. ב׳ מתה במאדראס. בין כתביה יש להזכיר 
את ה״אוטוביוגראפיה״ שלה, שנתפרסמה ב 1893 . 

- 1110 ) 81 ,ח 3 מזזז! 805 • 8 ז ; 1893 ,ץ 1 /) 72 ^ 017 ס 71:41 ,! 805311 ז 1 םגז\/ 

1117 / 0 871711711 , 5 תו 11113 עו . 4 ( . 0 ; 1924 ,. 8 . 3 (ס )■! 11 ) 70 ) 

,ז־>ח 0 ז 5 . 8 ;.ן> 5 303 .ק , 1946 .))( 8101/011 117 7717 : 0771411 
•ן> 5 293 .ק , 925 ! ,)! 07 ) 17711 ) 1.7 37171 ) 

ש. ה. ב. 

בזנם, סר ולטר — ) 86530 ! 6 ) 31 ^\! 81 — ( 1836 , פורטם- 
מדת — 1901 , לונדון), מספר ומבקר אנגלי. ב׳ 

למד באוניברסיטות של לונדון וקימבריג/ בשנות 1868 — 
1885 שימש מזכיר של ה״קרן לחקירת א״י״ ( 106 ) 3168 ? 
003 ? 00 !) 3 ! 10 ק^ וכתב בשיתוף עם המזרחן א. ה. פאלמר, 





139 


בזנט, :ר ילנזר—כזנ:ו. 


140 



בזאנסוז: מראה טז האויר (הטצורה — בסרבו התסונוו) 


את ה״היסטוריה של ירושלים״ ( 1871 ). כמרכן היה אחד 
ממייסדיה של אגודת־הסופרים האנגלית ושימש היושב־ראש 
הראשון שלה( 1884 — 1892 ) .ב׳ כתב סיפורים אחדים בשיתוף 
עס ג׳ימז רייס ( 8100 ), ולאחר־מכן חיבר בעצמו רוימאנים 
על נושאים היסטוריים, סאטיריים וחברותיים. הרבה מן התי¬ 
קונים החברותיים שהציע בוצעו בימי־חייו. ב׳ הושיט עזרה 
רבודערף לפליטים היהודיים מרוסיה ופילניה, שהתרכזו 
בשכונת ״איסט אנד״ שבלונדון, וסיפוריו 1 ) 30 $]• 801 11 ^ 
ס 10 ׳\! ) 0 €0011111005 ("בני־אדם על סוגיהם ותנאי־קיומם"), 
1882 , ו 000 י €11 0£ 1100 ) €1111 (ה״גבעונים״), 1886 , היפנו 
את תשומת־לבו של הקהל לתנאים הסוציאליים הירודים 
בחלק זה של העיר. הצעתו להקים מרכז תרבותי במקום זה 
גרמה לייסודו של ״היכל־העם״ ( 31300 ? $'ש 1 ק 60 ?), ששימש 
בעיקר את הרוב היהודי שבאיזור. הגיבורה הראשית של 
אחד מסיפוריו האחרונים, 000 ״ 2 ) 0801 ? סולד ("המלכה 
המודדת״), 1893 , והרבה מן הנפשות השניות־במעלה שבו 
הן יהודיות, בשנת 1894 התחיל ב׳ בחיבור יצירתו הגדולה: 
€00300 0£ ץ 0 ׳\ז״ 8 ("סקר של לונדון")! ואע״ם שמעולם 
לא השלים ספר זה, מקנים לו החלקים מתוכו שנתפרסמו, 
וכן כתביו הקודמים על עיר זו, את הזכות לתואר שניתן לו: 
"הסופר וההיסטוריון של לונדון ותושביה" 

א. א. מ. 

?זגסזן ( 80530900 ), עיר־תעשיה במזרחה של צרפת, 
בהדי־היוךה, במרחק של 45 ק״מ מגבול שווייץ 5 
העיד הראשית בדפארטמנט של דו ( 00085 ). מספר תושביה 
כ 65,000 ( 1949 ). ב׳, שהיא מן המבצרים הגדולים של צרפת, 
משמשת עמדח־מסתח להגנה על עמקי הסון והדון. נהר״דו 
מקיף אותה משלוש רוחות, ובצד הרביעי, המזרחי, מתנשא 
צוק תלול לגובה של 125 מ׳ מעל חוף־הנהר ( 368 מ׳ מעל 


םני־הים), ועליו בנויה מצודה. מתחת למצודה זו נמצאת 
מנהרה, שארכה 380 מ׳ ושבה עוברת התעלה המחברת את 
הרון עם הו־ינוס (נחפרה ב 1882 ). מב׳ יוצאת מס״ב לשווייץ 
במזרח, לאלזאם בצפורהמזרת, לשאמפאניה בצפון, ולבור- 
גונדיה במערב ובדרום. ענף־הכלכלה העיקרי של ב׳ היא 
תעשייח־השעונים. שב׳ משמשת לה מרכז בצרפת, ובה קיים 
גם בי״ס לשענים. מפותחות בב׳ גם תעשיות־טכסטיל. ביחוד 
של משי מלאכותי ואריגים אלאסטיים. כמרכן סוחרת ב׳ ביין 
ובגבינה של הסביבה. — באוניברסיטה של ב׳ למדו ב 1950 
כ 1,000 תלמידים! הספריה העירונית כוללת כ 1,000 אע־ 
קונאבולות וכ 1,850 כ״י חשובים, ביניהם כ״י תימני מעוטר 
של התנ״ו. 

בנייניה ההיסטוריים של ב׳ כוללים את "השער השחור" 
(שהוקם ע״י מארקוס אורליום לזכר נצחונו על הגרמנים 
בשנת 167 ), שרידים של 'אמפיתיאטרון, אמת־מים וכנסיות 
עתיקות, ביניהן הקאתדראלה, שחלקה המרכזי נבנה במאה 
ה 12 . החשוב בבניינים הנאים, שהוקמו בב׳ ביה״ב המאוחרים 
וברנסאנס, הוא ארמון גראנול, שנבנה בסיגנון פלאמי(בשנות 
1534/40 )! מ 1945 ואילך הוא משמש מוזיאון היסטורי. 

בב׳ כבר היה ישוב בתקופה הטרם־היסטורית. בתקופה 
העתיקה שימשה ב׳ מרכז לשבטיהסקוואנים הקלטי, ששלט 
מכאן על הסביבה, עד שב׳ נכבשה ע״י יוליום קיסר ( 48 
לפסה״ג) ונקראה בסי הרומים 10 ) 1/0500 (ואח״ב 10 ) 80530 ). 
לפי המסורת הנוצרית ישב ההגמון הראשון בב׳ ב 212 ! בין 
יורשיו, שמספרם מגיע ל 100 בערך ושבמאה ה 5 הועלו 
לדרגת ארכיהגמונים, זכו קרוב ל 30 להתעלות לדרגת 
קדושים של הכנסיה הקאחולית. ביחד עם בודגונדיה 
סופחה ב׳ — בגרמנית ביזאנץ — ב 1032 לאימפריה הגרמ¬ 
נית. מן המאה ה 6 עד ה 10 היו הארכיהגמונים אדוני-העיר, 
עד שהתושבים נשתחררו משלטונם החולוני וזכו למעמד 





141 


בזנסין— כזרדקה, אלכסנדר 


142 


עצמאי, שאושר ב 1282 ע״י ההיסר. — ניקולה סרנו דה 
גראנול, שומר־החותם של קארל ע, בנה כאן את ארמונו 
המפואר! בנו ויורשו המדיני, הקארדינאל גראנול, נעשה 
ארכיהגמון של ב׳. ב 1595 הוצאה ב׳ מן האימפריה ונכללה 

בפרובינציה של פראנש קונטה, שב 1674 סופחה לצרפת. 

1 ! : " 

וובאן, הגדול במהנדסי־הצבא של צרפת, תיכנן את המצודה 
( 1665/68 ) והביצורים (הושלמו 1711 ) שבב׳, וב׳ ירשה את 
מקומה של העיר דול ( 0010 ) כעיר הראשית של הפרו¬ 
בינציה ! מלבד המינהל עברה לכאן ב 1691 גם האוניברסיטה. 
שנוסדה בדול בשנת 1422 . 

על בניה המפורסמים של ב׳ נמנים ויקטור הוגו, ש. סוריה 
וז׳. פרודון. 

,. 01 $ ע 2 ,. 8 81 01111 10 ) 111 1 )> 1 \) 1 ) 11110 ( 1 ) 1 /))) 1 /))£ ..׳! 0 ז 0 .£ 
,) 8/100 811 ס ) $000 10 ) 8 001 <] 1 * 1 . 50 ־ 0001 .י 1 ; 1856-70 

. 1941 

היהודים. הידיעות הראשונות על מציאותם של יהד 
דים בב׳ הן מאמצע המאה ה 13 . בהתאם לבולה של האפיפיור 
אינוצנטיוס עו מ 1245 נתחייבו יהודי־ב׳ לקבוע במלבושם 
סימן מיוחד. בכרוניקות על מלחמת צרפת־אנגליה ב 1296 — 
1301 נזכרים באנקאים יהודיים מב׳. במשך המאה ה 14 שימ¬ 
שה ב׳ פעמיים מקום־מקלט ליהודים: ב 1321 באו לכאן 
היהודים, שגורשו ע״י פילים ¥ מפראנש קונטה. וב 1393 — 
1404 הגיע לב׳ גל שני של פליטים יהודיים מפראנש קונסה 
ומבורגונדיה. בתקופת הפריחה של הקהילה ישבו יהודי־ב׳ 
באחד מפרבדי־העיר, ובעד זכות־הישיבה שילמו מיסים מיו¬ 
חדים. כן היו מטילים קנסות מיוחדים על אותם מן היהודים 
שהפרו את הפקודה, שלפיה נצטוו לשאת סימן מיוחד במל¬ 
בושם. באמצע המאה ה 15 נעזבה ב׳ ע״י הרבה מיהודיה, 
וחיי־הקהילה כמעט שותקו. ב 1465 נמכרה הקרקע של בית- 
הקברות היהודי בב׳ ותמורתה נמסרה לקופת־העיר. 

בתקופת המהפכה הצרפתית נתחדשה הקהילה היהודית 
בב׳. בתחילת המאה ה 19 ישבו בה כ 20 משפחות יהודיות, 
ששיגרו ב 1807 את נציגם (ליפמאן) לסנהדרין, שכונסה 
ע״י נאפוליון. עד 1858 היתד. קהילת־ב׳ שייכת לקונסיס־ 
טוריה של נאנסי, ומאז עד 1872 — לזו של ליון. באותה 
שנה נקבעה בב׳ קונסיסטוריה עצמאית. בתחילת המאה ה 20 
ישבו בב׳ 170 משפחות יהודיות, ומאז ועד שואת־היהודים 
באירופה לא נשתנה מספר זה. — כיום קיימת בב׳ קהילה 
קטנה, שבה מכהן רב. 

תו .) 1 ) 118 ) < \ 81 011 ) 7111 ס€) 1 () 071 )£ ה) 1 ( 111 ( 1 * 1 ,ץזז 840 .ן 

; 257-61 , 2-7 ,( 1904 ) 711 (1883), 2-3. 19-20; X1.^X י ./£?/ 

10 ) 8 1 ) 00 ) 1071 ) 8 ) 8 1 ) 08111 ) 11 1 ) 1 ■ 1111 )) 18011 . ז 0 ו 1 :> 5 ט ^ .( 
- 472 .- 441 ,( 1870 ) ^ 8 ( 11111/(1 11 ( 0 ( 111 ( 1 , XXX ת 1 ,) 711 ) £ 0 
- 0 ומ 00 ) 0 ^ 0 ^) 8011 10 ) 8 1 ( 111 ( 1 ) 1 ) 111 £1101 ,ת 50 ז 0 :- 592 

. 893 ! ,) 0% ח)ץ 

3 |ר, סנט״אמן — 37.314 ? 10304 ^- $3101 — ( 1791 , 
פאריס — 1832 ,קורטךי שעל־יד מונפרמי [- 14001 
01011 ־ £01 ]), קארבונאר וסדסימוניסטן צרפתי. ב 1818 יסד 
לשכה חשאית של בונים חפשים בשם 110 ־ 01 ׳* 13 40 240115 
("ידידי-האמת"), שמטרתה היתד, למגר את המונארכיה ולכונן 
רפובליקה. ב 1820 אירגן התאחדות של קארבונארים צרפ¬ 
תיים. על־פי הדוגמה של אירגונים איטלקיים דומים. ב 1821 
נטל חלק ראשי ב״קשר בלפור" שנכשל, ונידון למוות שלא 
בפניו, אבל לאחר מכן קיבל חנינה. משנחל אכזבה מן 

הקארבונאריזם נצטרף אל האסכולה של סן־סימון, וייסד את 

1 


בטאוניד, 0110 * 04110 ־!? 1-0 (״היצרן״), 1825 , ו- 8311153 ־ 01 '.] 
זססז (״המארגן״), 1829 . ב 1829 הרצה, ביחד עם אנפאנטן, 
שורה של הרצאות בפאריס, שנתפרסמו בדפוס בשם - 000 
53101-810100 40 100 ־ 11 (״משנת סן־סימון״, 1830 ; מהדורה 
חדשה, עם מבוא מצויין של בוגלה [ 6 ^ 00 ? . 10 והלוי |.£ 
ץ׳ 143101 ], יצאה ב 1924 ). ספר זה, שבו פיתח ב׳ את הפילו־ 
סופיה־של־ההיסטוריה הסדסימונית, הוא אחד מן החיבורים 
החשובים ביותר של אסכולת סן־סימון. החלק הראשון שלו 
נתחבר ע״י ב׳, והשני — בעיקרו ע״י אנפאנטן. 

ב׳ ואנפאנטן נעשו המנהיגים המוכרים של האסכולה 
הנזכרת, שעד מהרה נעשתה "כנסיה" גמורה, שה״כוהנים" 
שלה היו ב׳ ואגפאנטן. 
עם אנפאנטן חיבר ב׳ 
את ה״מנשר אל הצר¬ 
פתים" ( 1829 ) המפור¬ 
סם, והוא הרצאה 
תמציתית של המיס־ 
טיציזם הסן־סימוני, 
שהופצה באלפי טפסים 
ואף נדפסה במודעות־ 
קיר בפאריס. בבית- 
הנבחרים נמתחה בי¬ 
קורת חריפה ( 1830 ) 
על מנשר זה משום 
תורותיו ה״אנטי־ 

1313 . ***־ 1 ■ *־ 11 

חברותיות״ המכוונות 5 יתונראםיה כאת ארי שפר, 1821 
להקמת "שותפות ברכוש ובנשים". ב׳ וחבריו השיבו מיד 
ב״איגרת מחאה", שהיא אחת מן התעודות הנאות ביותר, 
שפירסמה האסכולה, וה״אני מאמין" שלה. 

התחברותו של ב׳ עם אנפאנטן לא האריכה ימים. ביחוד 
התנגד ב׳ לתורתו הקיצונית של אנפאנטן בדבר האמאנצי־ 
פאציה של הנשים, ובשאם־נפש פרש מן האסכולה. ממחלוקת 
זו שבתוך האסכולה יצא אנפאנטן כמנצח, ואף עלה בידו 
לשכנע את אשתו של ב׳ ולפתותה. מאמציו של ב׳ ליסד 
אסכולה משלו לא זכו להצלחה. 

^ת 1 ו .$* 11 ת* 1 ה 70 ת $1 • 501111 ז* 0 | ז 11111€ ק 5 ץ 111 ^ 

.וע״ע סן סימון; 1926 % 11 * 4 84x0 ה 710 ? 4 /-!ה*ס$ הסט 

א. ז. 

ןזךךקה, אלבסנדר — — ( 1870 , 

אודסה — 1940 , פאריס), אימונולוג יהודי. ב׳ היה 
בנו של הסופר העברי אלימלך איש־נעמי. מתחילה למד 
ברוסיה, אך כשהוצע לו להתנצר לשם קידום דרכו במוסדות־ 
המדע, דחה ב׳ את ההצעה ועבר לצרפת, סיים את חוק־ 
לימודיו בביה״ס לרפואה בפאריס, נתאזרח בצרפת, נתמנה 
חבר של מכוךפאסטר, ואח״כ נעשה אחד ממנהליו. ב׳ שמר 
כל ימיו על קשריו אל היהדות, היה פעיל בהסתדרויות 
יהודיות, כגון אוזה (ע״ע), והשתתף בכתבי־עת מדעיים 
יהודיים. 

ב׳ נתפרסם במחקריו על אנאפילאכסיה, על החיסון המקו¬ 
מי ועל החיסון במחלות מידבקות. הוא היה חוקר בעל 
רעיונות מקוריים, שהיו רחוקים ברובם מן ההשקפות 
המקובלות באימונולוגיה (ע״ע). בשנת 1907 גילה ב׳ את אפ¬ 
שרות הביטול של רגישות־היתר באנפילכס^ה (ע״ע)? שיטת 
ה״דסנסיביליזאציה" שלו נתקבלה בכל העולם כשיטת־טיפול 

ד זז:• 





143 


בזרדקה, אלכסנדר — כחיי כן אשר 


144 


בבני־אדם זקוקים לנסיוב־ריפוי, לאחר שכבר קיבלו פעם 
בחייהם נסיוב, שהקנה להם את הרגישות הסגולית כלפיו. 

כ״חיסון מקומי" צייו ב׳ את המצב "המתקבל ע״י הרכבה 
באבר אחד בלבד והגורר את חיסון האורגאניזם כולו! זהו 
חיסון בלא נוגדנים". הוא התייחס בספקנות לחשיבותם של 
הנוגדנים האנטי־בקטריאליים, אע״פ שהכיר בחשיבותם של 
האנטיטוכסינים (ע״ע חסון). את "החיסון המקומי בכל טהרו" 
ראה בגחלת (ע״ע) — "מחלת־עור, שסופה הרעלת־מוות 
של הדם". העור הוא 
האבר הרגיש, וכל עוד 
לא נגרם נזק לעור ולא 
הוכנס זיהום לתוכו, אין 
גורם־המחלה יכול לפ¬ 
לוש לשאר חלקי־הגוף. 
"אין החיסון נגד הגחלת 
אפשרי אלא על־ידי 
הרכבה בעור בלבד", 
ואילו נוגדנים רגילים 
נמצאים רק במידה מו¬ 
עטת—או אינם נמצאים 
כלל — בבע״ח, שנעש¬ 
תה בו הרכבה כהלכה 
ושהתחסן במידה מרו¬ 
בה. את רעיון החיסון 
המקומי של האבר הרגיש ניסה ב׳ לממש גם בתחומי מחלות 
אחרות, כגון ע״י בליעת אנטיגנים ("חיסון דרך הפה") לשם 
חיסון רירית־המעיים נגד טיפום־הבטן, דיסנטריה וחולירע. 
מידת נכונותם של רעיון זה ודרכי־הגשמתו שנויות במחלו¬ 
קת בין החוקרים. כיוצא בזה הציע ב׳ — בטיפול בזיהומים 
מוגלתיים בעור או באילוח שלאחר לידה — להשתמש בתח* 
בשות ספוגות תסניני־תרביות, שלהם ייחס פעולת־אנטיננים 
ושבהם ראה גם הצטברות של "אנטי־וירוס", ז. א. של תוצרות 
חילוף־החמרים של החידקים, שמעכבות את התפתחותם. 

א. בזרדקה, על החסון המקומי, הרפואה, א׳, 107 , 1924 ! 

ש. אדלר, על בזרדקה ועל ויינברג(זכרונות), הרפואה. י״ט, 
חוב׳ ט׳, 13 . 1940 ! פרום׳ א. מ. באזראדקה ז״ל, הרפואה, 

י״ח, חוב' ב/ 11940 ,) 10011 ח 0 ! 1 וו 8 :ה 4 וחזוז 11 ,ב? 1 ןמז 5 ? 8 •\/ 
. 1925 1111 ) 111 ) 011 >? 

א. או. 

בזי״וץ', פטר — ש 11 ז 2 ש 8 ״ 6 ? — פסודונים ספרותי של 
ולאדימיר ואשק — (נו׳ באופאווה [ 3 ׳\ 3 ק 0 ], צ׳כיה, 

1867 ), משורר צ׳כי. ב׳, שהיה פקיד־דואר, נעשה משוררם 
הלאומי של הצ׳כים לאחר שנתפרסם האוסף שלו ש> 6251 !$ 
שת״? (״השירים השלזיים״, 1903 ! הוצאה מורחבת: 1909 ). 
בשירים אלה, שהם כתובים בלשון נמרצת, מושפעת מן הניב 
השלזי, שר ב׳ על מצבם הטראגי של תושבי־שלזיה הצ׳כיים, 
שהיו נתונים אז בלחץ של התבוללות פולנית מכאן וגרמנית 
מכאן! הוא מתקיף את האצולה האוסטרית ואת בעלי' 
המכרות, שבהם היו גם יהודים, על הסבל והעוני, שהם 
גורמים לכורים. המפורסם בשיריו היא הבאלאדה על הנערה 
מאריצ׳קה מאגדונובה, שהתאבדה לאחר שנתפסה בגניבת־ 
עצים. אף כיום, בצ׳כוסלובאקיה הקומוניסטית, נמנה ב׳ עם 
החשובים שבמשוררים הצ׳כיים ועם אבותיה של השירה 
הסוציאלית. ב 1947 קיבל את התואר: "אמדהאומה". 


בח׳ארי (יג^), מחמד אבן אסמאעיל אל־ ( 810 - 
870 ), מחשובי בעלי המסורת (החדית) באסלאם. 

ב׳ נולד בבוכארה למשפחה ממוצא פרסי. מילדותו התמסר 
ללימוד החדית ומאז עסק בו כל ימיו. כשהיה בן 16 עלה 
לרגל למכה ולאחר מכן נדד שש־עשרה שנה בארצות־המזרח 
כדי לאסוף את המסורות על הנביא, שהיו רווחות בהן. לסוף 
חזר למולדתו וחיבר שם את ספרו "אלג׳אמע אלצחיח ("הקו¬ 
בץ התקין"), שבו סדורות המסורות ע״פ נושאיהן. בליקוט 
החומר נהג ביקרתיות קפדנית. הספר נתקדש אצל המוסלמים, 
שנוהגים לקרוא בו בחודש רמדאן (בציבור) ובשעות־סכנה 
(מעין אמירת תהילים) ושהם אף נשבעים בו. הקובץ (ד,וצ׳ 
אירופית ע״י קרל, ליידן 1862 — 1868 ) ניתרגם לכמה לשונות 
מזרחיות וגם לצרפתית ( 1903 ) ואף נתחברו עליו פירושים 
מרובים, שהמפורסם שבהם, הנקרא ארשאד אלסארי ("הד¬ 
רכת הנוסע״), הוא זה של אלקסטלאני(מת 1517 ). בין שאר 
חיבוריו של ב׳ יש להזכיר ביחוד את ספר "אלתאריח׳ אל־ 
כביר" ("ההיסטוריה הגדולה") העוסק בקורותיהם של אנשי־ 
המסורת. 

- 234 , 1890 , 11 , 0 ) 5 11141 ) 1 /) 111 ז 111 >) 180101 /> $41 001112111 . 1 

. 4 ? ; 160-65 , 1 . 8 , 158 , 1 ,. 0,42 , 1 ז״ 2 י״ 1 :״ 1 :> 0 ז 8 . 0 ; 245 

,( 1938 ) 92 , 20320 .( ; 1909 . 01001 1 ) 0 ,חח 2 מז״ 112 

. 60-87 

בחור, אליהו, ע״ע אליהו בחור. 

בחיי בן א#ר, מקובל ופרשן ספרדי, שישב בסאראגוסה 
(אראגון) בסוף המאה ה 13 . לפי כ״י קדום היה בן 
למשפחה הידועה של אבן־חלאוה. ב׳ היה תלמידם של ר׳ 
שלמה בן אדרת (הרשב״א) ור׳ יצחק בן טודרוס ושימש 
כדיין ודרשן בקהילתו. ב 1291 התחיל בחיבור פירושו על 
התורה, שהוא ספרו העיקרי. בפירוש זה ביאר ב׳ את הפסו¬ 
קים על־פי ארבע דרכים: פשט, מדרש, שכל (כלומר, ביאור 
פילוסופי־אלגורי), קבלה. פירושו של ב׳ הוא הראשון, שבו 
הובאו החומר המסרתי של בעלי־הפשט הגדולים ודרשותיהם 
של בעלי ההלכה והאגדה התלמודית בצד דרושיהם של הפילו¬ 
סופים והמקובלים, וכך סייע במידה מרובה להקנות לשתי 
הדרכים האחרונות מעמד שווה לראשונות. השימוש הרחב, 
שהשתמש במקורות־הפרשנות של יה״ב, ובקיאותו המרובה 
בספרות המדרשית הוסיפו הרבה על ערר ספרו, שברובו הגדול 
הוא מלוקט ממקורות שונים, ובהם גם מקורות הרבה שלא 
נשתמרו בידנו. בחלק ה״מושכל" הלך כמעט תמיד בדרכי 
הרמב״ם והאלגוריסטיקה השכלתנית, כדי להראות ש״חכמות 
האומות אינם' אלא פירות התורה". בחלק של הפירוש לפי 
הקבלה, שנטייתו של ב׳ אליה בולטת, נמשך אחר הרמב״ן, 
אבל ב׳ הרחיב מאוד את מסגרת הדיון הקבלי מתוך הסברת 
רמזיו של הרמב״ן. ביאורו של ב׳ הוא אחת מן התעודות 
המפורטות ביותר על התפתחותה של הקבלה הקדומה. מתמיה 
יחסו אל ספר־הזוהר, שנתפרסם בימים שבהם חיבר את 
פירושו: רק פעמיים הביא ב׳ מאמרים ממנו בשם "מדרש 
ר׳ שמעון בן יוחאי", אבל בעשרות מקומות השתמש בו בלא 
שהזכירו, וכך באו כמה חוקרים לכלל המסקנה המוטעית, 
שאין השפעת־הזוהר ניכרת בביאורו. הביאור נדפס ראשונה 
ב 1492 , ומאז חזר ונדפס פעמים הרבה, ובמשך זמן מרובה 
נמנה על מבחר הפירושים של התורה. נתחברו עליו, ובעיקר 
על חלק־הקבלה שבו, גם פירושים מיוחדים, כגון ס׳ נפתולי 
אלהים לר׳ נפתלי הירץ טריוים ( 1546 ) ום׳ תורת חיים לר׳ 





145 


בחיי בן אשר—בחיי בן יוסח אבן פקודה 


146 


חיים הכהן (ליוורנו, 1894 ). — ב׳ חיבר גם ם׳ כד הקמח — 
דרשות ובירוריידברים ביסודוודהאמונה ובמוסר־היהדות, 
מסודרים לפי א״ב של ערכים. חלק גדול מן החומר שבכפר 
זה הוא בעיקרו אותו שבביאורו על התורה, ולפעמים קרובות 
הוא מובא כאן כצורתו בביאור, מלה במלה, אך יש בו גם 
תוספת־חידוש. מחמת סידורו הנוח לפי העניינים נעשה גם 
הוא ספר־קריאה נפיץ וזכה להשפעה מרובה. הוצאה משובחת 
מספר זה (ע״פ כ״י) הוציא חיים ברייט (למברג 1880 — 
1892 ). מכתביו של ב׳ נתפרסם גם ס׳ שלחן של ארבע, על 
הנהגת האדם בשעת הסעודה (מאנטו׳בה 1514 , ועוד). השערתו 
של רייפמאן(שנתקבלה על דעתם של כמה חוקרים), שלפיה 
חיבר ב׳ גם את ס׳ האמונה והבטחון — אחד מספרי־המופת 
של מקובלי גירונה — בטעות יס(דה. 

חיים מיכל, אור החיים, סי' 562 ! יעקב רייסמאן, תולדות 
רבינו בחיי (אלומה, מאסף ראשון. תרצ״ו, עם׳ 101-69 ): 
אריה טויבר, מחקרים ביבליוגראפיים, 1932 , עמ׳ 29-27 ! 
- 51/11111 . 0 ,ת 1 ?].>תע 8 . 8 ; 777-780 .!סס ,. 11111 ) 801/1 . €11101 
) 1/11 111111 11 ( 010/011 11  1 ' 070 / 17 0 0 ^/ 1171 /- 01 11/6 ) 1 . 7361143 . 8 •\/ 

תרגום ר׳ יהודה אבן תבון, דפוס ראשון נאפולי ר״ן! מה¬ 
דורה מתוקנת מאת א. צפרוני ירושלים, תרפ״ח (על הדפו¬ 
סים השונים עי' שם במבוא, עם׳ 13-10 ) 1 י. י. גוטמן, 
הפילוסופיה של היהדות, תשי״א! א. ם. הברמן, לחקר ספר 
חובות הלבבות ונוסחאותיו העבריות, "סיני", שנה י״ד 
(תשי״א), נ״ח־ע״ט, שט״ו-שכ׳־ט! 0/7 ,□□ 3 ן״)״ 3 א . 0 

, 11 , 57671/1771 . 1 ( 07:07717 ) 1 )/ 0/171 '! 71 ( 11 ' 0 ( 3076 1/71 £17 ס 6701 ' 7 
( 1 177 10 ( 306 1/7 117 [ 077711 7 £17 1/1 7010 63 , 43 ( 73 . 0 ;; 1-98 
31 , 11/0 ! [!ס , ] ה 16 30/11/0 , 011 $ג>חו 31 .מ . 0 ; 1947 , 11110 /) 30 
. 1952 , 07711710 1177107 31170 

י. א. ו. 


בחילה ( 0311501 , מיוו׳ ;״״׳י — ספינה! ע״ש ההרגשה 

התוקפת לפעמים נוסעים בספינה), הרגשה יחידה 
במינה, שעפ״ר היא קודמת להקאה (ע״ע). הרגשת־הב־ 
מאותרת באיזור שלמטה מעצם־החזה או בלוע, והיא מלווה 
עפ״ר הזעה, חיוורון, ולפעמים גם דפיקות־לב. בצילום־רנטגן 
מבחינים בשעת ב׳ צניחת הקצה התחתון של הקיבה מחמת 
התרופפות המתח של שרירי־הבטן, וכן התרחבות הקצה 
התחתון של הושט. 

הסיבות המעוררות ב׳ הן מרובות ושונות: קצתן -- 
השפעות ישירות על צינור־העיכול וקצתן גירויי־חושים 
אחרים או פגיעות במקומות שונים של הגוף. מאכלים שונים 
עלולים לגרום לב׳ משום טעמם או ריחם או משום פעולתם 
על הקיבה לאחר שנתעכלו בה. קיימים הבדלים מרובים בין 
בני־אדם מבחינת התמרים, הטעמים והריחות המעוררים ב׳. 
גם מראות, קולות והרגשות־מישוש מסויימות עלולים לעורר 
ב׳ בתנאים ובבני־אדם מסויימים. ביחוד בולטת השפעת 
הגירויים של חוש המצב ושיווי־המשקל: תנודות של 
כלי-רכב בשעת נסיעתם, וביחוד טילטוליה של ספינה בים 
גלי, וכן טיסה, וביחוד ירידה פתאומית, באוירון או אף 
במעלית, גורמים לב׳ מלווה סימנים שמעידים על גירוי מער- 
כת-העצבים של כלי־הדם. אולם גם תהליכים נפשיים—ביחוד 
תהליכים בעלי משקל אמוציונאלי — עלולים לגרום להו¬ 
פעתה של ב׳. הב׳ היא לפעמים אף סימן למצבים מיוחדים 
או חולנים בהקף מרובה ביותר: התחלת הריון! מחלות־ 
מוח! מחלות של הקיבה, כיס־המרה או המעיים! תולעים 
בדרכי״העיכול! זיהום אמבי! מחלת-כליות; מחלות־כבד 
מסויימות, כגון הצהבת המגפתית. אף רעלים וסמים 
שונים וגם תרופות מסויימות (אופיום, עופרת) הם בין 
גורמי־הב׳. 

בטיפול בב׳ משתמשים בתרופות, שניתנות למניעת 

הקאה (ע״ע). 

בחירה, בפילוסופיה—מונח, שמציין את כשרו של האדם — 

* ־ 1 • 

או את גילוי כשרו — לברור לו, מתוך הכרעת 
רצונו שלו, אחת מאפשרויות־התנהגות שונות. שאלת הב׳ 
החפשית היא הבעיה המרכזית של תורת־המידות. זו מורה 
אותנו הטוב מהו! אך השאלה היא, אם יכולים אנו לרצות 
ולבחור, לחיות ולפעול, בהתאם למה שלמדנו על ?הות־ 
הטוב. הידיעה של כללי־המוסר בלבד אינה הספקת לצורך 
זה! מן ההכרח הוא, שידיעה זו תוכל גם להשפיע על הרציה 
והב׳. זוהי שאלת החירות של הרצון (יותר נכת: הרציה), 
שיש לה פנים הרבה. חכמי־האסכולה בימי־הביניים הבחינו: 
א) שאלת החירות בביצועה של הפעולה המצווה ע״י הרציה 
( 5 !) 3 )ס 1 ז 01 ׳ 4 5 ג 3:1 ז£קרח 1 צסזסג).־ ב) שאלת החידות של פעולת 
הרציה עצמה ( 3:15 )ח 0111 ׳\ 115 ) 011101 115 ) 30 )• הרציה היא 
אירוע נפשי־פנימי, ואילו הפעולה המצווה ע״י הרציה יכולה 
להיות פעולה בעולם החיצוני. כשאני רוצה להרים את זרועי, 
הרי רצית הדבר היא אירוע נפשי, ואילו הרמת הזרוע היא 
אירוע בעולם החיצוני. השאלה מתחלקת איפוא לשתיים: 
א) וכי יכולים אנו לעשות מה שאנו רוצים ו — התשובה 
היא, שבגבולות מסויימים אנו יכולים. אך קביעת הגבולות 
הללו מצרכת חקירה מרובה, שמתפקידה לברר באיזו מידה 
מוגבל שלטוננו על גופנו ובאיזו מידה אנו שולטים בחיינו 
הנפשיים, וכן באיזה אמצעים אנו יכולים להרחיב שלטון זה 


149 


כחי ■יה 


150 


ע״י אימון כוחותינו הגופנים והנפשיים. אולם שאלה זו — 
כלומר, אם יש בכוח־רצוננו להגשים את הנרצה, אינה תלויה 
בשאלה השניה, שמבחינת תורת־המוסר היא העיקרית: 
ב) כלום הרציה עצמה חפשית היא בהכרעתה י כלום יכולים 
אנו לרצות מה שאנו רוצים י 

לשאלה זו׳ של החירות בפעולת הרציה עצמה פנים 
אחדות: 1 ) שאלת החירות מן הכפיה של רצון אחר בפעולת־ 
הרציה (סמסססבסם 3 — חירות זו קיימת בגבולות 

רחבים. יכול מישהו להכריחנו לעשות פעולה מסויימת, אך 
קשה לו מאוד להכריחנו לרצות רציה מסויימת אלא אם 
כן הוא מטיל את מרותו עלינו במידה מרובה כל־כך, שאנו 
מזדהים עמו: ע״י היפנוזה, סוגסטיה, חינוך; 2 ) אי־התלות 
של פעולודהרציה בסיבות חיצוניות. אי־תלות זו קיימת 
במידה מסויימת, שהרי אין רצייתנו נקבעת ע״י סיבות 
חיצוניות בלבד: ה״אני" שלנו, עם נטיותיו, שהן טבועות 
בו מלידה או שנקנו על־ידיו, הוא עצמו סיבה פנימית חשובה 
של רציותינו; 3 ) הבעיה העיקרית היא: כלום חפשים אנו 
ברצייתנו מהכרח פנימי ז כלום רצייתנו במקרה מסויים היא 
תולדה של סיבות פנימיות או כלום פותחת היא שלשלת 
סיבתית חדשה, בלא להיות תולדה של סיבה שקדמה לה 

( 113€ מ€־ 11££€1 > 1 ז 1 ו 1 ז 11 ת 1 !<£ ז 3 ו 1 ו 11 י 1 * 111 ) ? 

בתשובה על שאלה זו מחולקות האסכולות השונות 
בתורת־המידות. 

האינדסרמיניסטים טוענים, שאנו חפשים בב׳, 
ואילו הדטרמיניסטים טוענים, שבחירתנו היא תולדה 
הכרחית. טעמיהם של האינדטרמיניסטים הם בעיקרם אלה: 
1 ) בתוך עולם, שהכל קבוע בו מראש על-ידי שלשלת של 
סיבות ותולדות, אין שום מקום למדע. שהרי בעולם כזה 
אין איש־המדע חפשי לחשוב ולהכריע ע״פ טעמים הגיוניים; 
כל דעה שתובע הכרחית היא וקבועה מראש ע״י סיבותיה 
ולא ע״י נימוקים שבהיגיון. ואם המדע כולו בלתי־אפשרי 
הוא בתוך עולם דטרמיניסטי, הרי גם הדטרמיניזם כטענה 
מדעית מן הנמנע הוא < 2 ) אם אין הב׳ אפשרית הרי החוקים 
המוסריים הם מחוסרי־שחר. מה טעם יש לחוק מוסרי, כשאין 
אנו חפשים לקבוע את רצייתנו בהתאם לתביעותיו? עצם 
מציאותו של החוק המוסרי יש בה משום ערובה לחירות־הב׳ 
שלנו. ״אתה יכול, שכן אתה מצווה״ (קאנט); 3 ) כשם שאין 
בעולם דטרמיניסטי מקום לחוקי־המוסר, כך אין בו מקום 
לשבח ולגינוי, להתמרמרות ולחרטה על מעשה שנעשה. אילו 
היה הכל מוכרע מראש ע״י הסיבות, הרי היתד, קיימת, במסי¬ 
בות מסויימות, רק הכרעה אתת. למה, איפוא, נשבח או נגנה 
אותה? לשכר ועונש אין מקום; 4 ) נסיוננו הפנימי מראה 
לנו, שהיינו יכולים לבצע ב׳ שונה מזו שביצענו; אנו 
מרגישים בחופש הכרעתנו; 5 ) כמו־כן מלמד אותנו 
הניסיון, שאנו מכריעים אף במקרים, שמגיעים בעלי עצמה 
שווה מושכים אותנו לכאן ולכאן. אילו היתד, הב׳ תוצאה 
סיבתית־הכרחית של המניעים בלבד, הרי במקרים של מני¬ 
עים מתנגדים שווי־עצמה לא היינו יכולים להכריע כלל (ע״ע 
בורידן). אך האדם בחן בכושר של ב׳ חפשית, ועל־כן הוא 
מכריע את הכף למרות שיווי־משקלם של המניעים; 6 ) עובדת 
היסוסו של האדם בין החלטות שונות מאשרת את חופש־הב׳ 
שלו. 

כנגד זה מסתמכים הדטרמיניסטים על חוק־הסיבתיות: 


לכל אירוע סיבתו המיוחדת לו, והוא מתחייב בהכרח על־ידיה. 
רציה חפשית, נטולת־סיבה. היתד, סותרת חוק זה והיתד, 
מופקרת למקרה. הסיבתיות, החודרת לתוך הכל והשולטת 
בכל, חודרת גם לתוך רצונו של האדם. חופש־הב׳ קיים רק 
במובן זה, שהרציה לפי מהותה המופשטת יכולה לבחור 
בדבר ובניגודו, אך למעשה קיימות סיבות־קביעה, שפועלות 
עליה ומכריחות אותה להכריע לצד זה או אחר. בתוך עולם 
אינדטרמיניסטי היתד, כל פעולה של אדם בבחינת נם, כלומר 
תולדה ללא סיבה, ואדם, שהיה מגיב בתוך אותן המסיבות 
עצמן פעם באופן זה ופעם באופן אחר, היה דומה לעץ שהיה 
עושה פעם אגסים ופעם דובדבנים, כלומר היה "ישות ללא 
מהות" (שופנהאואר). יתר על כן: שכר ועונש מוצדקים 

- /• ן " 

בשיטה זו דוקה, שהרי הם משמשים מניעים סיבתיים, 
שקובעים את הרצון. 

לחילוקי־דעות אלה יש גם צד תאולוגי־דתי. בתאולוגיה 
מופעת השאלה בצורה זו: כיצד אפשר להשלים בין הדטר¬ 
מיניזם ובין כבודו של האדם ואחריותו הדתית והמוסרית? 
ושוב: כיצד אפשר להשלים בין האינדטרמיניזם ובין דעת־ 
הכל ויכולודהכל של אלוהים? אם האדם הוא רק כלי ביד 
אלוהים ואינו בעל הכרעה חפשית עצמית, הרי חלה האחריות 
לחטאיו על אלוהים, שהוא סיבת־הכל! ושוב: אם האדם הוא 
בעל כוח־הכרעה ויכול להתחיל מכוח עצמו שלשלת של 
סיבות, הרי הוא בורא ממש — דבר, שהוא סותר את ההנחה, 
שהאל צופה הכל מראש. "מן ההכרח, שהאל יהא כזה, שהוא 
מטיל עלינו ע״י חרותו את ההכרח"(לותר). העיון התאולז׳גי 
והפילוסופי נקלע בין שתי עמדות אלו ללא פתרון משביע־ 
רצון (אוגוססינוס, פלאגיוס, לותר, ואניני, לייבניץ, קאנט, 
ועוד). 

מבחינה פילוסופית קשורה שאלת חופש־הב׳ קשר התק 
בבעיית התוקף האפד־יוךי של חוק־הסיבתיות. המאה ה 19 
האמינה בתקפו החמור של חוק זה וראתה בו את חוט־השדרה 
של מדעי־הטבע. אך התפתחותם של מדעים אלה מתחילת 
המאה ה 20 ואילך זיעזעה את חוק־הסיבתיות אף בתחומם 
שלהם: הפיסיקה של הקוואנטים שמה במקום הקביעה החמו¬ 
רה ע״י סיבתיות את מושג־ההסתברות, והביולוגים הפנו את 
תשומת־לבם לתופעות כגון ה״התפתחות היוצרת", ה״צבירה 
היוצרת" ודומיהן, שחרגו או נראו כחורגות מתחום הסיבתיות 
הקלאסית. כיוון זה של מדעי־הטבע עורר גם את הפיל 1 ס 1 פים 
לבדוק מחדש את יסודות תקפו של חוק־הסיבתיות. כוחן של 
השענות, שטען דויד יום(ע״ע) נגד ההוכחות לשלטונו המוחלט 
של חוק זה, מורגש כיום מחדש. רוב הפילוסופים של דורנו 
סבור, שהתוקף המוחלט של חוק־הסיבתיות, שבו האמינו 
בדורות הקודמים, אינו אלא אידיאליזאציה של הנתונים, 
שאין להוכיחה בפועל בשום פנים. חוק־הסיבתיות הוא בשבי¬ 
לנו מעין מסגרת לניחושי העתיד, אך מסגרת זו היא גמישה 
מאוד ומן ההכרח הוא שתהא גמישה. לקשר בין הסיבה 
והמסובב אין אופי הגיוני ברור, כאותו שמצוי בין ההקדמות 
של הקש הגיוני ובין המסקנה הנובעת מהן. אי־אפשר להעמיד 
את התולדה באופן חד־משמעי על סיבתה ולחזרה ממנה. לפיכך 
אין הסיבתיות מונעת את חופש־הב׳. ואם בטבע הדומם אין 
העתיד קבוע בהחלט ע״י העבר, על אחת כמה וכמה שיש 
להניח אפשרות זו בתחום האנושי. כיום אין לנסח את הבעיה 
בצורת או—או, כלומר: או חופש או סיבתיות — אלא בצורה 
זו: מהי מידת־החופש ומהי מידת־ההכרח המתגלות בחייו 


151 


בחירה 


152 


של האדם ומה הן הדרכים להרחבתו של יסוד־החירות, היסוד 
האנושי המובהק ? 

פלטיאל דיקשטיין (דייקו), דיני עונשץ, חלק שגי, תש״ז, 

פרק 17 : חופש־הבחירה! בן־ציון רפפורט, הוגים והגיונות, 

תרצ״ו (ע׳ ר״ו ואילך: חירות הרצון); 

0 ) 111 )/ 1 )!(£) ! 0 ) ¥ 111 ( 1 ) 1 > 1 () 111 ))£ ) 11 > 1 ) 1111 1 { 1 '< 11 )! 1 ו )) { 1 

) 1 )<£ ,* 00 ז 8001 .£ ; 1840 ,( 1 ,) £11 !£ ■ 1 ) 1 > ) 0 ז) 01/1 ז<) 01 > 1 > 0 

;(תרג' אנגלי; 1916 ) 1874 ,)■ 1111 ) 0 ) 1 ) 1 > 11011 ) 1 > )) 0 ) 0% ו 001 ) 

-זזגא 1 ג 01 :> 1 א ; 2 . 011 , 1947 , 0 ) £1 01 ) 1 ז> 11 ) £1 , £1$5 ז\\ 0301 
. 621-821 •ק ,* 1949 ,) £11111 ,ססבמז 

ש. ה. ב. 

רעיון הב׳ כפילוסופיה היהודית. שאלת הב׳ 
החפשית נדונה בכמה מקומות בכתביו של פילון האלב־ 
סנדרוני, אלא שעמדתו בבעיה זו אינה ברורה כל צרכה. 
מצד אחד, הוא מייחם בפירוש לאדם את כושר הב׳ החפשית, 
כלומר את היכולת לבחור בין טוב ורע מתוך ידיעה והבחנה 
ביניהם. מצד שגי, אנו מוצאים אצל פילון את ההשקפה, 
שבחירתו של האדם בין טוב ורע נקבעת מראש ע״י המאבק 
בין יצריו השונים וע״י השפעתם של מניעים חיצונים עליו, 
באופן שאין ודאות בדבר, שפילון התנגד לדטרמיניזם 
ולהנחה היסודית שלו, שכל האירועים המתאר עיים בעולם 
הם פרי השתלשלות הכרחית של סיבות ומסובבים. אמנם 
בכמה מקומות מצביע פילון על הדמיון בין חופש-הרצון, 
שהוענק לאדם ע״י האל, ובין חופש־רצונו של האל עצמו; 
וברור שהכוונה היא כאן לפעולודרצון, שאינה כפופה לאותה 
השתלשלות סיבתית. יתר על כן: בדעה זו על מקורו של 
חופש הרצון האנושי יש משום חידוש לגבי המסורת הפילו¬ 
סופית היוונית; שכן האסכולה האריסטוטלית, למשל, היתה 
נוטה לראות בחופש הב׳ של האדם, שהניחה את קיומו, פגם 
ופחיתות, שמקורם ביסוד האין, המעורב בטבעו של האדם 
כבן־תמותה. אך גם בנקודה זו אין פילון נראה עקבי. שהרי 
מוצאים אנו אצלו גם ביטוי להשקפה, שלפיה כל הפעולות 
המיוחסות לנבראים, ובכללם האדם, נעשות, לאמיתו של 
דבר׳ ע״י האל. לסי דעה זו, לא באו דברי־התורה המכוונים 
אל האדם כאל יצור בעל חוסש־רצון אלא בשביל אותם בני־ 
אדם, שסוד גדולתו של האל ואססותם של הנבראים אינו 
ידוע להם. הנסיונות בכתבי־פילון לגשר סתירה זו נראים 
כמלאכותיים. 

בכמה מקומות בכתביו מגלה פילון את דעתו, שאין 
לתלות ברצון־האל חטאים שנעשו במזיד, בעוד שפשעים 
כלפי הזולת שנעשו בשוגג הם לפעמים תוצאה מסדרי־הטבע, 
ולפעמים — אמצעים, שהאל משתמש בהם כדי להעניש 
אותו "זולת" על חטאיו. בעשיית מעשיו הטובים זקוק האדם 
לעזרת האל ול״חך (פילון רומז למלה עברית זו), שהאל 
משפיע עליו, ואין לו, לאדם, לזקוף את מעלותיו לזכות עצמו. 

דומה, איפוא, שלפי תפיסתו של פילון, כמעט שאין קשר 
בין תורת חופש־הב׳ ובין בעיית הצדק האלוהי. לעומת זה 
אצל רב סעדיה גאון, שהושפע השפעה מכרעת ממשנת 
המעתזלה, גורר רעיון הצדק האלוהי את חוסש־הב׳ של 
האדם. לדעתו לא יתכן, שהאל יכריח את האדם לעשות 
פעולה מסויימת ואח״כ יענישו עליה, ובאין חופש־ב׳ היה 
מגיע שכד אחד לצדיק ולרשע, שהרי שניהם ממלאים אחד 
רצונו של האל באותה מידה עצמה. ראיה נוספת למציאותו 
של חופש־הב׳ מביא רב סעדיה מהרגשתו של האדם: האדם 
מרגיש, שהוא יכול לדבר ויכול לשתוק, יכול לתפוס ויכול 


להניח. וכן הוא מרגיש, שאין מי שימנע אותו מלעשות 
כחפצו ("האמונות והדעות", מאמר רביעי). ולפיכך קובע 
רב סעדיה, בהתאם לתורת המעתזלה, שלכל פעולה קודמת 
מבחינת הזמן היכולת לבצע או להימנע מכך. יכולת זו יש 
לראותה כבעלת קיום ממשי, וקדימתה לכל פעולה היא 
שמבטחת את החופש. אף הימנעותו של האדם מפעולה 
מסויימת, בכלל פעולה היא. 

מאחר שהנחת חופש־הב׳ של האדם נובעת אצל רב סעדיה, 
בחלקה או בעיקרה, מן הצורך להצדיק את פעולותיו של 
האל, הריהי קשורה אצלו בהכרח בהנחה, שהמושגים הראשו¬ 
נים של האדם מן הטוב והרע הם זהותיים ביסודם עם 
מושגיו של האל. גם הוא נוהג וחייב לנהוג בהתאם למושגים 
אלה, ולפי דעתו של רס״ג, שהיא מנוגדת לדעתם של הפי¬ 
לוסופים האריסטוטליים, אחד מתפקידיו העיקריים של השכל 
האנושי הוא לתפסם באופן בלתי־אמצעי. 

מכאן שהרשות נתונה לשכל האנושי להקשות על פעולו¬ 
תיו של האל, וביחוד בשאלת הפשעים המשמשים כמעשי־ 
עונש, כדוגמת המעשה של אבשלום לגבי דוד. מצד אחד. 
חטא אבשלום כשמרד באביו, וחטא זה נבע מבחירתו החס־ 
שית; מצד שני, באה השתלטותו של אבשלום על מלכות־ 
אביו כעונש לדוד על חטאיו. 

בניגוד למעתזלה, או לקיצונים שבתוכם, אין רס״ג סבור, 
שקיים ניגוד בין חופש פעולתו של האדם ובין ידיעתו של 
האל, שנהירים לו מראש המעשים, שיבחר האדם לעשות. 
לדעת רס״ג, אין ידיעה זו פוגעת בחופש־הב׳, מכיוון שאין 
היא סיבה למעשיו של האדם. 

בחיי אבן פקודה (ב״חובות הלבבות", שער שלישי) 
מציע בקצרה את דעותיהם של המאמינים, שכל פעולות־ 
האדם נגזרו ע״י האלוהים, ואת דעות מתנגדיהם- הדוגלים 
בב׳ החפשית. ולסוף הוא בא לכלל מסקנה, שלפיה אין 
המתעמק בשאלה זו יכול להימלט מטעות. משום כך חייב 
האדם לנהוג כמי שמאמין, שמעשיו הופקדו בידיו (כלומר. 
כמי שמאמין שיש לו חופש של ב׳) ולבטוח באלוהים כמי 
שהוא בטוח בדבר, שכל מעשיו נגזרו עליו. השקפה זו, 
שממלצת על הימנעות מב?!שת האמת העיונית, באה מתוך 
שאיפה למזג את תורת־הצדק של רס״ג עם רעיון ההתמכרות 
הגמורה לאלוהים (הכולל ויתור על חופש-הפעולה), שהוא 
אפייני לתורת־הצופיה המוסלמית שבחיי הושפע ממנה. 

בדומה לרס״ג דוגל ר׳ יהודה הלוי בתורת הב׳ החפשית 
של האדם, וכן תומך הוא את דעתו בהוכחות, שכמה מהן 
דומות לאותן של רס״ג. אחת מהן היא מה שהאדם מרגיש. 
שיש לו היכולת לדבר ולשתוק, לעשות ולהימנע מעשיה. 
משום ראיה למציאותה של הב׳ משמשת לו, לר׳ יהודה הלוי, 
העובדה, שרק המעשים, הנחשבים כבאים מתוך ב/ נתונים 
לשבח או לגנאי. אך בניגוד לרס״ג הוא מפתח, אגב דיונו 
בסוגיית הב׳, את תורת סוגי־הסיבות! בהצעתה של תורה זו 
על־ידיו ניכרת בבירור השפעתה של אסכולת־אריסטו. 

הסיבה הראשונה של כל הנעשה הוא, לפי ר׳ יהודה 
הלוי, האל, שממנו משתלשלות הסיבות האמצעיות, ולפי 
סוגיהן של הסיבות הללו מתחלקים הפעולות והתהליכים 
לטבעיים (כלומר, לנובעים מסדרי־הטבע), למקריים ולבחי־ 
דיים (שהם תוצאה מבחירתם של בני־האדם). הכרחיות 
גמורה אינה שלטת אף בתחום התהליכים משני הסוגים 
הראשונים, בעוד שפעולות־הבחירה שייכות בהחלט לתחום 


153 


כחידה 


154 


האפשרי: קודם המעשה אין כל הכרח בדבר, שיבוצע או לא 
יבוצע. 

כרס״ג כך מחזיק אף ר׳ יהודה הלוי בדעה, שאין סתירה 
בין הנחת קיומו של תחום פעולות, שנעשות מתוך ב׳ חפשית, 
ובין ההשקפה, שהאל יודע את כל העתיד להתארע, וכרס״ג 
טוען אף הוא, שאין ידיעתו של האל סיבה, שהיא מממשת 
את הידוע. עם זה טוען ר׳ יהודה הלוי, שהגדרת־הב׳ שלו 
כסיבה אמצעית, שנובעת מן הסיבה הראשונה, מחייבת את 
הישארותם של מעשי־הב׳ בתחום גזירתו של האל. 

בהתנהגותו חייב האדם לפעול כמיטב יכלתו. הביטחון 
המופרז באלוהים עלול להביא את האדם לכלל סכנה, שעליה 
מוסבר, האזהרה: לא תנסו את ה׳. אך פעמים שהאל פועל 
בלא תיווכן של הסיבות האמצעיות, ואז מתרחשים ניסים 
מסוג הצלתו של משה ממיתת־רעב במשך ארבעים הימים, 
שהיה על הר־סיני(בשעת קבלת־התורה), או מפלת־סנחריב. 

לדבריו של אברהם אבן דאוד נכתב ספרו "אמונה 
רמה" כתשובה על השאלה ביחס לתופש־הבחירה. אעפ״כ 
מוקדש לנושא זה רק חלק קטן של הספר (מאמר שני, עיקר 
ששי, פרק שני. הוצאת וייל, עמ׳ 93 ואילך). עמדתו של 
אברהם אבן דאוד בשאלת הב׳ דומה לזו של ר׳ יהודה הלוי. 
אנו מוצאים אצלו אותה חלוקה של הסיבות לאלוהיות, 
טבעיות, מקריות ובחיריות. לדעתו מצויים בני־אדם, שמידת- 
הטוב או מידת־הרע היא בהם חזקה כל־כך, שלמעשה אינם 
נדרשים כלל להפעיל את חופש־הב׳ שלהם, אך הרוב של 
בני־האדם הוא בין הקצוות הללו, ולפיכך הם מוכרחים 
לבחור בטוב או ברע. כשהם בוחרים בטוב הם זוכים לסיועה 
של ההשגחה האלוהית, ואילו הבוחר ברע נעזב לנפשו. 
בהתאם לתורתם של מםרשי־אריסטו , סבור אברהם אבן דא־ד, 
שקיומו של תחום האפשרי בעולם — וכן אי־קיומו של 
דטרמיניזם גמור — הוא פגם. מצד אחר, יש לציין, שבסוגיה 
ז( סוטה אברהם אבן דאוד ממשנת רבו אבן סינא, שממנו 
שאב את רוב תורתו הפילוסופית, שכן אבן סינא האמין 
בדטרמיניזם מוחלט של כל הנעשה. והמעשים הבחיריים 
בכלל. 

הרמב״ם דן ב״מורה נבוכים" בשאלת חופש־הב׳ בקשר 
לשאלת ההשגחה, שביחס אליה הוא מבחין חמש דעות 
(״מורה נבוכים״, חלק ג/ פרק י״ז): א) דעתו של אפיקו¬ 
רוס, השולל את קיומה של כל השגחה שהיא! ב) דעת 
אריסטו, שלפיה מגעת השגחתו של האל רק עד גבול גלגל- 
הירח ואינה חלה על מה שלמטה ממנו; לפי דעה זו, נתפסת 
תנועתם התמידית והבלתי־משתנית של הגלגלים והכוכבים 
כתוצאה של ההשגחה האלוהית! תנועותיהם של הגלגלים 
והכוכבים הן שגורמות גם לקיומם התמידי של המינים 
שלמטה מגלגל־הירח, בעוד שעל אישיהם של המינים הללו 
אין השגחת־האל חלה כלל ולפיכך הם נתונים לשלטון- 
המקרה! ג) תורת כת האשעריה המוסלמית, השוללת בהחלט 
כל מקריות והקובעת שכל דבר, מקטן ועד גדול, מנפילת 
עלה מעץ עד מות־אדם, אינו מתארע אלא ברצונו של האל! 
ד) דעת המעתזלה, שלפי תיאורו של הרמב״ם היא מייחסת 
לאדם יכולת בלתי-שלמה של עשיית מעשים! ה) "דעתנו, 
רצוני לומר: דעת תורתנו". לפי דעה ז(. האדם הוא 
״בעל יכולת גמורה — רצוני לומר: שהוא בטבעו ובבחירתו 
וברצונו יעשה כל שיוכל האדם לעשותו מבלתי שיברא לו 
דבר מתחדש כלל! וכן כל מיני בעלי־חיים שאינם מדברים 


יתנועעו ברצונם! וכן רצה האלוה יתברך — רצוני לומר 
שמרצונו הקדום באין־תחילה — שיהיה כל בעל־חיים מת¬ 
נועע לרצונו ושיהיה האדם בעל על מה שירצהו או יבחרהו 
ממה שיוכל עליו. וזאת פינה לא נשמע כלל באמתנו ובאנשי 
תורתנו חולק עליה". 

ביאורה של פיסקה זו תלוי בבירור המשמעות של הרצון 
והבחירה אצל הרמב״ם. ביחס לרצון יש לשים לב לעובדה, 
שאין הרמב״ם מבחין הבחנה עקרונית בין רצונו של האדם 
ורצונם של שאר בעלי-חיים, בעוד שבנוגע לבחירה הוא 
סבור, כנראה, שאינה קיימת אלא אצל האדם בלבד. דעה זו 
מתאמת לדעתו של אריסטו. המגדיר את הב׳ כפעולה תפשית, 
שקדם לה שיקול-דעת, שכן יש בב׳ גם יסוד מחשבתי 
(האתיקה הניקומכית, ווו, 11 , 2 ! שם, 17 ); ומתוך כך 
נראה, שהרמב״ם ייחם למונח "בחירה" אותה משמעות עצמה, 
שייחם לו אריסטו. והשאלה היא: כלום היה הרמב״ם סבור, 
שבחירתו ורצונו של האדם נקבעים ע״י סיבות קודמות, כפי 
שחשבו פילוסופים מוסלמיים כאבן סינא, שגם הם שאבו 
מאריסטו, או שבדומה לאנשי האסכולה האריסטוטלית היוו¬ 
נית ראה בפעילות הרצונית והבחירה של האדם תחום, 
שאין הדטרמיניזם הגמור שולט בו שלטון יחיד י — מתוך 
כמה פיסקות ב״מורה נבוכים" נראה, שהרמב״ם נטה להשקפה 
השניה. 

מעניינת מבחינה זו היא הדעה, שהביע הרמב״ם בשאלת 
ההשגחה לאחר שעמד על חמש הדעות שהזכרנו. דעה זו 
מותאמת, לדעתו, ל״כוונת תורת האלוה וספרי נביאינו", 
ולפיה "ההשגחה האלוהית אמנם מתגלית בזד, העולם התח¬ 
תון — רצוני לומר: מתחת גלגל הירח — באישי מין האדם 
לבד, וזה המין לבדו הוא אשר כל עניני אישיו ומה שישיגם 
מטוב או מרע נמשך אחרי הדין... אבל שאר בעלי חיים, 
וכל שכן הצמחים וזולתם. דעתי בהם דעת" אריסטו, זאת 
אומרת שאין ההשגחה מתגלית ביחס אליהם כלל. דעה זו 
מבוססת על ההשקפה, שההשגחה "נמשכת אחרי השפע 
האלוהי — והמין אשר נדבק בו השפע ההוא השכלי... הוא 
אשר התחברה אליו ההשגחה האלוהית ושערה לו כל פעולו־ 

" •־ז 

תיו על צד הגמול והעונש. אמנם אם טבעה הספינה ומה 
שבתוכה... ונפל הגג על מי שבבית, אם היה זה במקרה 
גמור. לא היתד, ביאת האנשים הללו בספינה ושבת האחרים 
בבית במקרה, לפי דעתנו, אבל ברצון אלוהי — לפי הדין 
במשפטיו, אשר לא יגיעו ידיעותינו לידיעת סדרם". ומאחר 
שיש יחם בין ההשגחה ובין השלמות האנושית (מו״נ, חלק 
ג/ פרק י״ח), אין ההשגחה האלוהית על בני־האדם שווה 
לגבי כולם. 

ההשקפות השונות על ההשגחה ועל אחריות האדם 
למעשיו נדונות, לדעת הרמב״ם, גם בס׳ איוב (שם, ג׳, כ״ג). 
דעת אליפז. ה״הולך על דעת תורתנו", היא ש״כל מה שישיג 
האדם הוא במשפט, וחסרונותינו כולם, אשר נתחייב בעבורם 
העונש, תעלם ממנו השגתם ואפני התחיבנו בעבורם". קול 
אלוהים מן הסערה בא, לפי הרמב״ם, ללמד את איוב, ש״אץ 
ענין השגחתו כענין השגחתנו, ולא ענין הנהגתו לברואיו 
כענין הנהגתנו". 

ידיעתו של האל, שאמנם אין בינה ובין הידיעה האנו¬ 
שית אלא שיתוף־שם בלבד, מקפת כל מקרה ומקרה! שכן 
יודע האל, "לפי דעת תורתנו", איזו מן האפשרויות הבאות 
בחשבון עתידה להתגשם. אין ידיעה זו מוציאה את הדברים 



155 


כחידה 


156 


הידועים, ובתוכם את מעשי־האדם, מגדר האפשר. ״וזהו — 
המספק הגדול, לפי ה&גת דעתנו הקצרה" (שם, חלק ג/ 
פרק כ׳). 

במשנה־תורה (הלכות תשובה, ה׳), שנועד לקהל־קוראים 
שונה מזה ש״מורה נבוכים" היה מכוון אליו, מדבר הרמב״ם 
בשאלת־הב׳ דברים ברורים ביותר: ״רשות לכל אדם נתונה: 
אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק — הרשות 
בידו, ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע — 
הרשות בידו... אל יעבור במחשבתך דבר זה שאומרים טפשי 
אומות העולם ורב גלמי בני־ישראל, שהקב״ה גוזר על 
האדם מתחילת בריתו להיות צדיק או רשע. אין הדבר כן, 
אלא כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבנו או רשע 
כירבעם, או סכל או רחמן או אכזרי, או כילי או שוע 
[נדיב] וכן שאר כל הדעות ואין לו מי שיכפהו, ולא גוזר 
עליו, ולא מי שמושכהו לאחד משני הדרכים — אלא שהוא 
מעצמו ומדעתו נוטה לאיזו דרך שירצה... ודבר זה עיקר 
גדול הוא והוא עמוד התורה והמצוה, שנאמר: ראה נתתי 
לפניך היום את החיים (דבר׳ ל, טז). וכתוב: ראה אנכי 
נותן לפניכם היום (שם יא, בו), כלומר שהרשות בידכם. 
וכל שיחפץ האדם לעשות ממעשה בני האדם עושה, בין 
טובים בין רעים... אילו האל היה גוזר על האדם להיות 
צדיק או רשע, או אילו היה שם דבר שמושך את האדם 
בעיקר תולדתו לדרך מן הדרכים, או למדע מן המדעות, או 
לדעה מן הדעות, או למעשה מן המעשים, כמו שבודים 
מלבם הטפשים, הוברי השמים — היאך היה מצוה לנו על 
ידי הנביאים: עשה כך ואל תעשה כך, היטיבו דרככם ואל 
תלכו אחרי רשעכם ? והוא — מתחילת בריתו כבר נגזר עליו 
או תולדתו תמשוך אותו לדבר שאי אפשר לזוז ממנו. ומה 
מקום היה לכל התורה כולה 1 ובאיזה דין ואיזה משפט היה 
נפרע מן הרשע ז או משלם שכר לצדיק ? השופט כל הארץ 
לא יעשה משפט ז... כשם שהיוצר חפץ להיות האש והרוח 
עולים למעלה, והמים והארץ יורדים למטה, והגלגל סובב 
בעיגול, וכן שאר בריות העולם להיות במנהגן שחפץ בו — 
ככה חפץ להיות האדם רשותו בידיו וכל מעשיו מסורין לו, 
ולא יהיה לו לא כופה ולא מושך אלא הוא מעצמו ובדעתו 
שנתן לו האל — עושה כל שהאדם יכול לעשות, לפיכך 
דנין אותו לפי מעשיו... שמא תאמר: והלא הקב״ה יודע כל 
מה שהיה, וקודם שהיה — ידע שזה יהיה צדיק או רשע, או 
לא ידע ד אם ידע שהוא יהיה צדיק — אי אפשר שלא יהיה 
צדיק. ואם תאמר שידע שיהיה צדיק ואפשר שיהיה רשע — 
הרי לא ידע הדבר על בוריו ז... כבר בארנו בפרק שני 
מהלכות יסודי התורה, שהקב״ה אינו יודע מדעה, שהיא חוץ 
ממנו, כבני־אדם, שהם ודעתם שנים, אלא הוא יתעלה־שמו 
ודעתו אחד. ואין דעתו של אדם יכולה להשיג דבר זה על 
בוריו... וכיון שכן הוא — אין בנו כח לידע היאך ידע 
הקב״ה כל הברואים והמעשים. אבל נדע בלא ספק, שמעשה 
האדם ביד האדם ואין הקב״ה מושכו ולא גוזר עליו לעשות 
כך. ולא מקבלת הדת בלבד נודע דבר זה אלא בראיות 
ברורות מדברי החכמה". 

כאן, כמו אצל רס״ג, נקבע בבירור הקשר הקיים בין 
תורת חופש־הב׳ ובין רעיון הצדק האלוהי. שלא כרס״ג ור׳ 
יהודה הלוי אין הרמב״ם מתעלם מן הקושי הכרוך בתיאומו 
של רעיון הב׳ עם הנחת־היסוד על ידיעת־הכל של האל, אלא 
שבניגוד לכמה פילוסופים שבאו אחריו אינו מנסה לישב 


קושי זה מאחר שלדעתו פתרון־הבעיה הוא מחוץ לכוח־ 
התפיסה של השכל האנושי. 

הםיא 0 (םים האריסטוטליים, שקמו אחר הרמב״ם, הירבו 
להטעים את הסתירה שבין ההנחה בדבר ידיעת־העתיד 
הכוללת של האל ובין תורת חופש־הב׳. משה הנרבוני קובע 
במאמר הבחירה ("דברי חכמים", הוצ׳ אליעזר אשכנזי, מץ, 
תר״ט): "היות האדם בעל יכלת והשי״ת יידע כל דבר הוא 
סתירה"! אלא שהוא שומר על רעיון חופש־הב׳ כשהוא 
קובע, שהאל אינו יודע אלא את עצמו. ידיעה ז( אמנם 
כוללת היא את ידיעת "הנמצאות כולם", אך לא את ידיעת 
הדברים החלקיים. בהתאם למסורת האריסטוטלית מחזיק 
משה הנרבוני בדעה, שאין דטרמיניזם מוחלט לגבי האירו¬ 
עים בעולמנו. אמנם מסובבים מסויימים מופיעים עפ״ר אחר 
סיבות מסויימות, אך אין משמעות הדבר, שיש כאן הכרח. 
קיים גם תחום האפשרי (הקונטינגנטי), והודות לכך קיים 
גם חופש בב׳ ובפעולה. 

בדומה לנרבוני סבור גם הרלב״ג, שקיימת סתירה בין 
ההנחה של הידיעה, שיודע האל את כל האירועים העתידים 
להתרחש, ובין הנחת חופש־הב׳ של האדם ("מלחמות ה"׳, 
מאמר ג׳, סרק ו , ), ואעפ״ב מאמין גם הוא כנרבוני בקיומו 
של חופש־הב׳! אלא שהוא מציע פתרון משלו לבעיה הנז¬ 
כרת. לפי דעתו, אין האל יודע רק את עצמו, שכן הוא יודע 
(וגם השכל הפועל יודע) את הסידורים הכלליים, ז. א. את 
מהלך־הדברים, כפי שהוא נקבע ע״י מצבי־הכוכבים. אך אין 
שום הכרח בדבר, שהאירועים המתארעים בעולם בפועל 
יתאימו לסידורים הללו. בתוקף בחירתו החסשית יכול 
האדם לפעול גם בניגוד למה שחייב אותו גורלו, כלומר 
בניגוד למה שהוטל עליו לעשות ע״י מצבי-הכוכבים. מכאן 
שידיעתו של האל וידיעתו של השכל הפועל אינם חלים על 
האירועים המתארעים למעשה, אלא על האירועים הצריכים 
להתרחש להלכה. נמצא, שבתורת חוסש־הב' ממשיך גם 
הרלב״ג הן את המסורת של הפיל וסוסיה היהודית והן את 
המסורת של הפילוסופיה היוונית מן האסכולה של אריסטו, 
שלא הכירה בקיומו של דטרמיניזם גמור בעולם התחתון. 

דטרמיניזם מסוג זה משמש יסוד לתורת־הב׳ של חסדאי 
קרשקש ("אור ה׳", מאמר שני, כלל חמישי), שיש בה משום 
חזרה למסורת הפילוסופית הערבית, שמימיו של אבן סינא 
שלטה בה הדעה, שבחירתו של האדם נקבעת באופן מוחלט 
ע״י ההשתלשלות של סיבות קודמות: סיבות פנימיות, שהן 
קשורות באפיו של האדם, וסיבות חיצוניות, שהן הגורמים 
המשפיעים עליו. כסי שהראה י. בר (במאמרו "ספר מנחת 
קנאות של אבנר מבורגוש והשפעתו על חסדאי קרשקש", 
תרביץ, ת״ש, עמ׳ 188 — 206 ), הושפעה השקפתו של חסדאי 
בנידץ זה גם ממשנתו של אבנר (ע״ע) מבורגום. 

בלשונו של קרשקש, שהיא גם לשונו של אבן סינא, 
הפעולות הרצו׳ניות אפשריות בבחינת עצמן. אך הכרחיות 
בבחינת סיבתן. לפי תפיסתו של קרשקש, פעולות אלו הן 
הכרחיות גם משום שהן ידועות לאל קודם יציאתן לפועל. 
אולם סבור הוא, שפירסומה של תורה זו ברבים "מזיק להמון" 
מכיוון שיש בה כדי לספק "התנצלות לעושי הרעות, ולא 
ירגישו שהעונש נמשך מהעבירות כהמשך המסובב מן 
הסבה". למרות עמדתו זו מבחין קרשקש בין פעולות מתוך 
רצון וב׳ ובין פעולות מאונס. מן הראוי׳ לדעתו, שהשכר 
והעונש יינתנו רק על פעולות מן הסוג הראשון, שהן פעולות 


157 


כחידה— כחירות 


158 


נפשיות של האדם, מכיוון שהן באות מתוך הסכמת הכוח 
המתעורר (ז. א. המתאווה) עם הכוח המדמה שבו. רק לגבי 
פעולות מסוג זה עלולות המצוות והאזהרות שבתורה לשמש 
מניעים! אבל ע״י מה שהן משמשות בתור כאלו אינן 
פוגעות, לדעתו של קרשקש, בדטרמיניזם המוחלט. לעומת 
זה: אמונותיו ודעותיו של האדם אינן תלויות ברצונו, 
ומשום כך אין זה מן הראוי שיבוא עליהן שכר ועונש. 

עמדתו של קרשקש היה בה משום סטיה מן המסורת היהו¬ 
דית, ותלמידו יוסף אלבו לא הלך בעקבותיו בבירורה של 
שאלד. זו. הוא מבחין("עיקרים", מאמר רביעי, פרק חמישי) 
בין שלושה סוגים של פעולות אנושיות: א) "הפעולות הבחי־ 
ריות בחירה גמורה, הנה הן אותן שטבע האפשר שמור בהן, 
והן הנד. שיפול בהן החריצות וההשתדלות ושעליהן ישובח 
האדם או יגונה, ובפעולות הללו יפול האזהרה והציווי, 
ועליהן יקובל השכר והעונש". הכוונה היא בזה לסוג של 
פעולות, שאין השתלשלוודהסיבות. הקודמת להן, קובעת 
אותן באופן מוחלט — כלומר, סוג, שקרשקש הכחיש את 
קיומו! ב) "הפעולות המוברחות הכרח גמור, הנה הן הנג¬ 
זרות אם מפאת המערכת ואם מהשגחת השם... ואלו הדברים 
אין לבחירה האנושית יכולת עליהן כלל"! ג) פעולות 
"מעורבות מן ההכרח, רצה לומר מן הגזרה ומן הבחירה. 
הנה הן כמי שיחפר יסוד וימצא מטמון". פעולות מסוג זה 
הן פרי מזיגה של השתדלות־האדם וההשגחה. "ורוב פעו¬ 
לות האדם הבאות מהשגחת השם על האדם בדרך השכר 
והעונש באות על זה הדרך, כלומר מעורבות מן הגזרה 
ומהבחירה". יש לציין, שלפי אלבו(שם, מאמר ראשון, פרק 
תשיעי) הנחת הבחירה "היא התחלה (ז, א. עיקר) לכל 
הפעולות וההסכמות האנושיות וההנהגות הנמוסיות שיתוקן 
בהם הישוב המדיני, שאי אפשר זולתה". 

י. גוטמן. הפילוסופיה של היהדות, ירושלים, תשי״א! נ 01 ב 1 

, 110!. 4(1 41x3/1331 1/13 03x11 ו/ק 031 ו 118 )>! 013 ,חחגותז 1 ט 0 
- 11 ( ; 1882 , 5331111 1 ! 13 > ) 11 /ק 111010 /ק 031 ו 8 ו 01 ? 013 ,. 1 ) 1 ; 1879 
131 ) 031 ! 3 <) 1 ו) 1 /ו 0 )[ 31 ) 41 ' 11 . 11 !חס^ס) , ! 031 ,חחבוח 01111 11115 
■ 5111 1011/1 )[) 3 ) 11113 ) 11101 ) 11 3 ) 11 ) 11133111 3 ) 1 ) 1 ) 113 1331 ) 03 

, 011500 ^ 3 . 13 ; 1935 ,( 1001131 . 4 . 7 > / 0 /() 310 ) 51 13 1 ) 11 > 

ץ 31111 )) 1 ! 334 ) 0/1330 , 3 ^ 11 ) 0 03 1 ) 1 ) 513131031 334 1131331 
-) 11 1011/1 )[' ) 0 ( 1 ( 13 ) 34 ) 4 33 ) 11 ) 431 ) 1/1 01 ! 4138 ) 000 )?) 
{ 1181011 ) 11 / 0 0334311031 ? . 1110 !? , .( 11 ; 1941 ,(מ ,!/ 0 ) 3 ) 1 
. 1947 , 111331 334 1 ( 1111334 ) 0/1 , 3431131 [ 13 ץ 1 /ק 111010 !? 

ש. פ. 

בחירות, התהליכים המדיניים והחוקיים, שבאמצעותם 
ממנים האזרחים של מדינות מסויימות (או תושבים, 

שהם חשובים כאזרחים) את נציגיהם — בדרך כלל לכהונה 
פארלאמנטארית. ב׳ נהוגות בכל מדינה דמוקראטית, הואיל 
וביטוי רצונו של העם בפארלאמנט ניתן להתממש מימוש 
מעולה — לפי התורות הקונסטיסוציוניות החדשות — ע״י 
מה שמאפשרים לבני־העם בחירה חפשית של שליחיהם 
לבית־המחוקקים. 

נוסף על הנציגים הפארלאמנטאדיים, אפשר גם לבעלי 
כהונות שונות (מבצעת, שיפוטית ואדמיניסטראטיווית) להת¬ 
מנות באמצעות ב׳! אלא שמינוים של בעלי כהונות אלו בדרך 
זו׳ אינו נחשב לעקרת יסודי של הדמוקראטיה. וכך, בעוד 
שמלכים מסויימים בפולניה, בהונגאריה, וקודם המאה ה 19 
גם בגרמניה, היו נבחרים, הרי ברובן של הדמוקראסיות 
החדשות אין העם בוחר אף בראש של הו־שות המבצעת. 
המנהג המקובל באה״ב לערוך ב׳ עממיות לשם קביעת 


ראשות זו (הנשיא) הוא יוצא מכלל הנהוג בדמוקראטיות 
המערביות. להצדקת המינויים לכהונות המבצעות, השיפו¬ 
טיות והאדמיניסטראטיוויות שלא באמצעות ב׳ משמשת 
הטענה, שהמצביע אינו מסוגל לדון כראוי לא על כשדם 
וישרם של המועמדים לכהונות אלו ולא על ההכשרה הנד¬ 
רשת מהם — ביהוד בחברה המודרנית, שתפקידי המימשל 
נעשו בה מקצועיים עד מאוד ומצריכים סגולות אישיות 
מיוחדות. 

סקירה היסטורית. באתונה העתיקה היו כמעט 
כל בעלי הכהונות נבחרים על־פי הגורל — נוהג, שהיוונים 
ראו בו תנאי יסודי למימשל דמוקראטי. ההצבעה על הצעות־ 
חוקים היתה נערכת כרגיל ע״י הרמודידיים. אך בעניינים, 
שהיו קשורים בתביעה משפטית או בנידות של יחיד מן 
העדה, היו השופטים המושבעים או בתי־הדין משתמשים 
לפעמים קרובות, כדי להודיע את החלטתם, באבני־חצץ 
שחורות ולבנות, בפיסות־מתכת או בקונכיות שהיו מסומנות 
כיאות. נתברר, שבמקרים כאלה השתמשו גם בפתקי־הצבעה 
חשאיים. המועצה האתונאית מן המאה ה 5 לפסה״ג, שהים־ 
טורתנים הרבה מציינים אותה לפעמים קרובות כדוגמה 
לייצוג ע״י ב׳ בימי־קדם, היתד, מורכבת מחמש מאות חברים, 
שהיו נבחרים על־פי גורל מתוך רשימה של מועמדים, ולפי 
שיטה פרופורציונית. המצביעים בב׳ אלו כללו את מאת 
ה״עמים" ( 01 מז 16 >) לערך, כלומר, את כלל האזרחים של 
המדינה האתונאית. נשים ועבדים הוצאו מכלל המצביעים, 
מאחר שלשכבות אלו לא הוענקו זכויות־אזרח או מעמד של 
אזרחות. הערים שנמנו על הליגה האכיאית היו מיוצגות 
באספה של אותה ליגה — כך נותנת הדעת — באופן זה 
עצמו. 

ברומי הקדומה היו הב׳ של בעלי כהונה ציבורית נהוגות 
בקנה־מידה רחב יותר. אזרחי־רומי היו לא רק בוחרים 
בקציני־ממשלה מרובים, אלא (בתקופות מאוחרות יותר) 
אף מחודם את דעתם על עסקי־ציבור על־ידי הצבעה. 
מתחילה היתד. ההצבעה באסיפות הרומיות נערכת באופן 
זה: האזרחים היו קמים ממקומותיהם, עוברים לפני הפקידים 
המונים את הקולות ומודיעים לפקידים אלה את דעתם 
בעניין הנדון. אחר הראה ד, 2 לפסה״נ היו פתקי־הצבעה, 
מסומנים ב״הך ו״לאו", ניתנים למצביעים על השינויים 
המוצעים בחוקים. באמצע המאה ד, 2 לפסה״ג נעשה הדבר 

גלד לעין, שמחמת ההשפעה היתרה על הפלביים, שהיתה 

: ^ 

נודעת לפאטריצים, היו שיטות אלו של ב׳ גלויות נתונות 
לשימוש לרעה. לפיכך נחקקה בין 139 ו 107 לפסה״נ שורה 
שלמה של חוקים, שחייבו את האזרחים למסור בדרך סודית 
את פתקי־ההצבעה, שבהם ציינו את בחיריהם בין המועמדים. 
כך, למשל, דרש הראשון לחוקים אלה (החוק הגאביני 
מ 139 לפסה״ג), שלכל מצביע יינתן פתק-הצבעה (פיסת־עץ 
מגולפת) מיוחד בשביל כל מועמד מן המועמדים המבקשים 
להיבחר ל 1313 ז 11 זח 0 ג 111 וחס 0 , ושכל מצביע, לאחר שיטיל 
לתוך הקלפי את הפתק שבחר בו, יחזיר את שאר הפתקים 
לשמש, שהיה מחכה בחח. נראה, איפוא, שלפי שיטה זו יכול 
היה השמש, אם רצה בכך, לבדוק את הפתקים המוחזרים, 
ועל־ידי יכך לעמוד על בחירתו של המצביע. אך תקנות 
מאוחרות יותר מנעו בפירוש אפשרות כזו. 

גם ביוון גם ברומי היתה זכות־ד,הצבעה קשורה קשר 
הדוק במושג ה״משפחה" וה״אזרחות". השתתפות בפעולות 



תסונח־הויי עי בחירות בנוע•־; אה׳יב בא<דצ: 1 רסאד. 

של ב/ וכן בתפקידיה החברותיים, הדתיים והכלכליים של 
המדינה, נחשבה לזכותם המיוחדת של האזרחים. ההיסטוריה 
הקדומה, הן של יוון הן של רומי. מראה- שהזכויות האזר¬ 
חיות היו מונופו׳לין של משפחות מסויימוח (האופאטרידים 
ביוון, הפאטריצים ברומי), ושרק לאחר מאבק ממושך, 
ולפעמים רוה־משטמה, נתגבשה השקפה רחבה יותר על 
האזרחות וזכות־ההצבעה. באתונה שמו התיקונים, שתיקן 
סולון (בתחילת המאה ה 6 לפסה״נ), קץ לכל ההפליות, שהיו 
מיוסדות על מוצאו של היחיד, אך הוסיפו להכיר בארבע 
שכבות של אזרחים ומצביעים, שהיו מיוסדות על בעלות 

7 - 

של רכוש. אבל תוך מאה שנה נמחו גם קווים מעמדיים אלה. 
ונקבע שוויון של אזרחים שלם למדי. הזכות להצביע 
באסיפות־העם של אתונה נראתה צמודה לאזרחות, ולא 
נקבעה ולא הוכרה שוס הבחנה בין האזרחים באסיפות אלו. 
אריסטו׳ דן בשאלה אם בעלי־המלאכה והסוחרים ראויים 
לאזרחות, כלומר לחברות במדינה, אך בשום מקום אינו 
מטיל ספק בזכותו של האזרח להצביע. הכרה דומה לז 1 היתה 
מונחת ביסודה של ההשקפה הרומית על זכות־ההצבעה. 
האזרחים היו משתתפים במימשל באמצעותן של האסיפות 
השונות, שהיו קרויות 000111136 . בתחילה נחשבו כאזרחים 
רק הפאטריצים בלבד, ולפיכך היו רק הם זכאים להצביע 
ב 0011313 001111113 . אבל משנתכוננו האסיפות המאוחרות— 
ה 06011111313 00011113 וה 13 ג 1 ל!־ 1 'ד 00011113 —, קיבלו 
הפלביים את זכויות האזרחות וההצבעה, כתוצאה מכמה 
חוקים ליבראליים, שנתקבלו באסיפות אלו. אל זכות־ 
ההצבעה נתלוו זכויות אחרות, כגון זכית־המסחר ( 05 ( 
00010161011 ), הזכות לשמש במשרה (!וזסזסחסו! 115 (), 


ת 19 לפי ציורו ׳על נ׳ור־נ כל; ביננאם (ותנו 1 *מ 1 י 1 ) 

זכות־־הנישואים ( 11 ג 1 ״תתס 0 05 (), והזכות לתבוע לדין בבתי־ 
המשפט ( 30110015 11510815 (). לעמים הלאטיניים, שהכניעה 
רומי, ניתנה האזרחות הרומית, אע״פ שבמשך תקופה ניכרת 
לא כללה אזרחות זו את הזכות להצביע בב׳ הרומיות. 
בתחילת המאה ה 1 לפסה״ג בוטלה הפליה זר, והאזרחים 
כולם, כלאטיניים כרומיים, זכאים היו להצביע. כמו ביוון. 
כך אף ברומי, ניתנה זכות זו רק לגברים המבוגרים בלבד. 

התפיסה היוונית והרומית של זכוודההצבעה כזכות קשו¬ 
רה באזרחות השפיעה על המחשבה האירופית בדורות 
שלאחר מכן, עד השנים המאוחרות של תקופת־התחיה. אך 
מאז צמחו השקפות שונות בנוגע ליסודה ומשמעותה של 
זכות זו. היו שראו אותה כזכות־יתר קנויה וכרוכה במעמד 
פאודאלי מיוחד, שעפ״ר נתקשר בבעלות של קרקע! וכן 
היו שראו אותה כזכות עצמית מופשטת, שיסודה בחוק 
הטבעי, וכתוצאה של אמנה חברותית ושל ריבונות־העם; 
כמו־כן היו שראו אותה — והנדון הוא בבעלי התורות 
החדשות על המדינה — כביטוי אורגאני של תפקיד־מימשל, 
שהמצביע ממלא בשעה שהוא מוסר את קול(, או, לסוף, 
כאמצעי לפיתוח אפיו המדיני והחברותי של האזרח, כעין 
תנאי הכרחי להתממשות ערכה של אישיות־האדם. השקפה 
אחרונה זו, שרואה את זכות־ההצבעה כזכות מוסרית ביסודה 
ישטוענים לה סופרים חדשים, כגון לאסקי בספרו ש 013 נזו 3 ז 0 
£0111105 ) 0 (״יסודותהמדיניות״), 1925 ,מאקאן ( 111300000 ) 
בספרו ק 01112605111 ) 0 £111105 (״מוסר של אזרחות״), 1894 , 
ודול ( 0016 ) בספרו ץ 30 ש 100 ח 00 " 01 1 ! 11 רן 5 1110 ("רוחה של 
הדמ 1 קראטיה״), 1906 , עדיין לא נשתלבה עם עקרונותיה 
של המחשבה המדינית החדשה. 





161 


כח״רות 


162 


מכל ההשקפות הללו זכתה ההשקפה בדבר "זכות־יתר 
קנויה" להשפעה הממושכת ביותר על הזמנים שלאחר התקו¬ 
פה הקלאסית. בחברות של יה״ב. שמבחינה סוציאלית היו 
בנויות רבדים־רבדים, היתד. זכות־ההצבעה נחשבת בדרך 
כלל. במקום שהיתר, קיימת. כתלויה באיזה מעמד מיוחד. 
כגון מעמדו של משלם־מיסים, של בן-חורין, או של בעל- 
אחוזה אמיד. הזכות לבחור בנציגים לבית־הגבחרים (:) 5 ט 0 }- 1 
$״ 0 דחמזס 0 01 ) האנגלי, לבית־המחוקקים הצרפתי ( 15 גז£ 
\.נ 31 ז 0 ח 00 ), או לאסיפות דומות בארצות אחרות באירופה, 
היתה מיוסדת עפ״ר על סימנים של מעמד מסויים, שנתקשרו 
בדרך כלל בבעלות של אחוזת־קרקע. לפעמים, אך לא תמיד, 
היתד. זכות־ההצבעה ניתנת לנשים בנות אותו מעמד. 
מבחינה היסטורית שימשה השקפה זן על זכות־ההצבעה 
יסוד לכל התביעות, שנתבעו מן המצביעים בנוגע לבעלות 
של רכוש ולתשלומי־מיסים. אך מ 1918 ואילך, משנתקבל 
באנגליה חוק תיקין־הב׳, כמעט נעלמה בארצות הדמוקרא־ 
טיות ההשקפה הרואה בזכות־ההצבעה "זכות־יתר קנויה". 

היסוד העיוני לזכות־ד,הצבעה, שהוא מקובל כיום ביותר. 
קשור בתורת ריבונות־העם, כלומר, בתורת ה״חוק הטבעי" 
בדבר זכותו של האזרח לבחור כנציגיו. שרשיה של תורה 
זו נעוצים בספרות הקלאסית העתיקה, אך השפעתה בעולם- 
המעשה לא היתה ניכרת אלא מסופה של המאה ה 17 ואילך. 
זו היתה השקפתם היסודית של אנטואן קונדורסה (ע״ע) 
ומנהיגים רוחנים אחרים של המהפכה הצרפתית. אעפ״כ 
עדיין הגביל חוק־הב׳ הצרפתי של 1789 את זכות-ד,הצבעה 
לאזרחים המשלמים מיסיס ישירים. שלוש שנים לאחר מכן 
נתקבל חוק״ב׳ חדש, שהכיר הכרה גמורה בזכות־ההצבעה 
העצמית, המופשטת, שאינה מוגבלת על־ידי התביעות המסר־ 
תיות של שייכות למעמד מסויים. מתוך שמירת הסייגים של 
גיל, מין וכושר־שיפוט נעשתה זכות־ההצבעה זכות כללית, 
ואף הוענקה לסוגים מסויימים של לא־אזרחים. מעניין לציין, 
שגם ברוסיה הוענקה זכות־ההצבעה ללא־אזרחים אחר 
המהפכה הרוסית של 1917 ! אך גם בצרפת וגם ברוסיה 
הוגבלה עד מהרה זכות זו באופן שכללה רק אזרחים בלבד, 
במדינות המודרניות לא פסקה, איפוא, זכות-ההצבעה 
מלהיות קשורה במושג של אזרחות, ילא עוד אלא שהיא 
קשורה בה עד כדי כך, שאזרחיהן של מדינות מסויימור. 
נענשים באיבוד־האזרחות כשהם מעיזים להשתתף בב׳ 
במדינות אחרות. מכאן שהתפיסה היוונית־הרומית של זכות־ 
ההצבעה עדיין היא מרובת־השפעה ומרובת־חיות. 

השפעה קיימת על התורות האירופיות המאוחרות בדבר 
ייצוג ע״י ב' נודעה גם להשקפה (הנובעת מחכמי־המשפט 
הרומיים), שלפיה השליט המדיני הוא מבחינות חשובות 
הרבה דוברו, סוכנו, או נציגו של העם. אף בתקופות האוטו- 
קראטיות ביותר של שלטון־הקיסרים הרומי, תיארו בני¬ 
ד,סמך בענייני חוק ומשפט את הקיסר כזכא• להפעיל אה 
כוחות־השלטון שבידו אך ורק כנציגם של אזרחי־רומי. 
ביה״ב חזרה תפיסה זו של ייצוג ונתנסחה בצורות הרבה: 
למשל, שקבוצה מסויימת — של אנשי־כנסיה או של בני- 
אדם חולונים — עליונה היא על מי שנקרא לעמוד בראשה 
או להנהיג אותה: או: שלא הנסיך הוא המדינה. אלא עדת־ 
האזרחים כולה; או: שלא האפיפיור או איזה חשמן אחר 
הוא הכנסיה, אלא הקהילה של בני־הכנסיה: ובקיצור, שזכו¬ 
יותיהם היסודיות של בני־החברה פועלות מין פעולה, שיש 


בה כדי להגביל את כוחות־השלטון שביד השליט או המנהיג. 
אך במידה שהדבר נגע למוסד־הב/ יש להטעים, שתפיסה זו 

של ייצוג, שהיא ישנה יותר, לא נתבססה על ההנחה, שבני¬ 

? ? 

החברה זכאים לבחור להם בשליט שלהם. חכמי־המשפט 
הרומיים לא נתכוונו ולא ציפו לכך, שיהיו בני-רומי בוחרים 
בקיסר. גם רוב הסופרים ביה״ב, שדיברו על אפיו הייצוגי 
של האפיפיור, של המלך או של הקיסר, לא נתכוונו בכך 
לעקרון, שיהא מאפשר לשכבות הנשלטות להתערב במידה 
כלשהי. בדרך של ב , , במינויו של השליט או בקביעת 
מדיניותו. 

על הב׳ בתחילת יה״ב יש לנו ידיעה מוגבלת בלבד. 

השבטים הגרמניים ושבטי אירופה המרכזית היו מקשרים 

את האזרחות בזכות ההשתתפות בב׳—מורשת־רומי בבירור. 

בתחילת יד,"ב היתה ההשתתפות באסיפת־העם או ב״מועצת־ 

הזקנים" של הגרמנים כרוכה תמיד באזרחות. ההבדל במעמד 

החברותי עדיין לא גרר שום אי־שוויון בזכות־ההצבעה. 

בשאלות החשובות, שהיו נדונות באסיפות־השבט (עפ״ר 

שאלות של מלחמה או שלום), הכריעו אזרחי־השבט, שכללו 

אך ורק את הגברים המזויינים. כל אחד מהם היה "מצביע" 

ע״י הנפת חניתו באופן מסויים או ע״י הקשה בכלי־זינו. בגי־ 

החורין שבשבטים הטוטוניים היו זכאים לבחור במלכם, 

ולשם כך היו משתמשים לעיתים קרובות בשיטה של ב׳. הב׳ 

העקיפות — כלומר השיטה, שלפיה אין האזרח מצביע בעד 

המועמד — היו נהוגות במידה מוגבלת ביה״ב המאוחרים 

בבחירת הקיסרים הגרמניים. אך זכות־ר,הצבעה צומצמה 

צימצום חמור, מתחילה ללוחמים ולחיילים, ולאחר מכן 

לבעלי־רכוש! והעובדה שבידם של בעלי־הרכוש נתרכזו 

יתרונות בולטים בהצבעה — עובדה זו היתד, אפיינית לב׳ 

הגרמניות עד סופה של מלחמת־העולם 1 . 

היסטוריונים אחדים שמו לב לשיטת המימשל העממי. 

שהיתר, קיימת, בצורה פרימיטיווית במקצת, בתוך השבטים 

הטוטוניים של המאה הרביעית לסה״נ, והביעו את הסברה, 

שהאנגלו־סאכסים הביאו שיטה זו עמהם כשפלשו לאיי- 

בריטניה ונתיישבו בהם. אפשר, כמובן, למצוא צדדים 

דומים בין האסיפות של הגברים הגרמניים מכל הדרגות, 

: י 

שהיו מיועדות להכריע בשאלות החשובות של המדיניות 
הציבורית, ובין התאגדויות־הכפר של אנגליה האנגלו־ 
סאכסית. בזמן מאוחר יותר, במאות ה 10 וה 11 , היתה 
התאגדות של כפר שולחת נציג ( 6 ־'^ז), ביחד עם כמה 

9 

תושבי־כפר נוספים, לייצג את הכפר בבתי־הדין המחוזיים 
(ב 15 זנ 01 :>שז 1 ו 51 וב 15 ז 011 :>()שז|}חג 1 ו!) של אנגליה האנגלו* 
סאכסית. אך כיום דוחים בדרך כלל תורה "טוטונית" זו על 
מוצאו של הייצוג המודרני על־ידי ב׳. ההשקפה הרווחת 
בזמננו היא ששיטת־הייצוג באנגליה ובמדינות אחרות צמחה 
בהדרגה, לא מתוך תכנית מכוונת או מתוך חיקוי, אלא 
כשלב בהתפתחותה של המדינה המודרנית — התפתחות, 
שהיתר, קשורה בעיקרה בארבע תופעות היסטוריות אלו: 
( 1 ) כמישת המשטר הפאודאלי! ( 2 ) צמיחת המדינות הלאו¬ 
מיות; ( 3 ) עליית המעמדות הבינונים; ( 4 ) תנועה כללית 
מן האוטוקראטיה והשלטון האבסולוסיסטי אל הדמוקראטיה 
ושלטון־העם. 

את קוויה של התפתחות זו לא קשה לסמן. במשך רוב 
תקופת יה״ב היה המלך עורך התיעצויות עם גופים, או נמלך 
בדעתם של גופים, שכללו את העשירים שבוואסאלים שלו, 



163 


כחידות 


164 


את כוהגי־הכנסיה העליונים ו/או — את פקידי־ד,מלכות 
עושי־דברו. אך ביה״ב המאוחרים, משנתקלו תביעותיו הכס¬ 
פיות של המלך בסירובן או באי־יכלתן של קבוצות אלו 
להיענות להן, התחיל עורך התיעצויות עם קבוצות אחרות: 
האצולה הנמוכה, בעלי־קרקעות וד,עירונים. מנהג זה נעשה 
קו משותף של המימשל הפאודאלי ברחבי־אירופה, וכך 
נהגו למשל, בקאסטיליה ב 1169 , בלאננדוק בתחילת המאה 
ה 13 , באנגליה ב 1264 וב 1295 , בצרפת ב 1302 , ובארצות 
השפלה. בשוודיה ובהונגאריה במאה ה 15 . אך בעלי־הקרקעות 
וביחוד העירונים מרובים היו מכדי שיוכלו להשתתף בהת־ 
יעצויות הנזכרות באופן אישי, וכך התחיל השימוש בשיטת 
הייצוג או הב׳ במובנה המודרני ממש. בהזמנה לכינום הפאר- 
לאמנט האנגלי בשנת 1295 , למשל, נקראו האבירים והעי¬ 
רונים לבחירת נציגיהם. שליחיו של המעמד השלישי 
( 6131 $ז 116 ) בצרפת היו, כנראה, נבחרים מלכתחילה, אך 
בארצות־אירופה אלו ואחרות, שמנהג זה נתפשט בהן, הוסיפה 
ההזדמנות העיקרית לכינוסם של גופים אלה להיות מה 
שהיתר,: צרכיו הכספיים של המלך והקושי שהיה לו לספק 
צרכים אלה בלא שהובטחה הסכמתן של קבוצות מסויימות 
לשאת בנטל של המיסים החדשים. ע״י הפיקוח על הכנסותיו 
של המלך פיתחו מעמדות אלה בהדרגה את סמכותם המחר 
קקת. הענקת הכספים למלך היתר, מותנית בדרך כלל 
בהיענותו של המלך לתלונות שונות. במידה שצרכי־המלך 
נעשו דוחקים יותר, בה במידה נעשו אסיפות־הנציגים תכו¬ 
פות יותר, והמוסד של הב׳ נעשה בהדרגה קו קבוע יותר 
של המימשל. 

באנגליה, שהעקרון של ייצוג ע״י ב׳ נתפתח בה במהירות 
מרובה, נסתמנו לראשונה הקשיים והבעיות של הנהגת צדק 
בב׳! והצורות השונות של אי־שוויון בייצוג, הבעיות של 
זכות־ד,הצבעה ואף הסילופים בב׳ נעשו נושאים של ויכוח 
ציבורי חריף. מ 1750 עד קבלת ״חוק התיקון״ של 1832 היו 
הב׳ לבית־הנבחרים קשורות במעשי־זיוף ובפעולות בלתי- 
כשרות אחרות (כגון מתן־שוחד). בשנת 1872 נתקבל חוק- 
ההצבעה 831101 ), שחייב הצבעה "אוסטראלית" או 
חשאית — מה שהיה אחת מתביעותיה של התנועה הצ׳אר־ 
טיסטית באנגליה. בתקופה ז( נחקקו גם חוקי־הרישום. 
שחייבו את כל המצביעים במחוזות השונים להירשם לצורך 
הב׳! חוקים אלה נועדו למנוע את המצביע מלהשתמש 
ב״קולו" בב׳ יותר מפעם אחת. כן נחקקו חוקים נוספים, 
שנועדו לעקור מנהגי־שחיתות שונים ולהבטיח שיטה של 
ב׳ הוגנות. 

במושבות־אמריקה התנהלו הב׳ עפ״ר תחת כיפת־השמים. 
ושם היה נהוג למסור את הקול בדיבור־פה ממש ולא בפתק 
של נייר. בווירג׳יניה, במאסאצ׳וסטס ובשאר המושבות, פרט 
לניו־יורק, נהוגות היו ב׳ פומביות של מחוקקים ושל שאר 
בעלי כהונה ציבורית. שום חוק לא קבע במדוקדק את האופן 
של עריכת הב׳! ניצח עליהן ד,"שריף" או ראש־הקהילה. 
ב 1634 פסלה מאסאצ׳וסטס לפתע את השיטה של הצבעה 
פומבית בדיבור־פה והנהיגה את פתק־הנייר בבחירת המושל. 
שאר המושבות עשו עד מהרה כדוגמתה. פתק־נייר זה, שהיה 
מוטל לקלפי בדרך חשאית, לא היד, פתק רשמי, ועפ״ד היתד, 
זו פיסת־נייר, שהמצביע הביא עמו מביתו. אעם״כ יש עניין 
היסטורי בדבר, שמושבות־אמריקה היו, כנראה, הראשונות 
בעולם המערבי להנהגת פתק־הצבעה של נייר, אף אם בצורה 


בלתי־רשמית, בב׳ של נציגים. בין 1776 ו 1780 נקבע השימוש 
בפתקי־הצבעה של נייר כדבר של חובה בחוקות של כל 
מדינות אה״ב, פרט לאחת מהן. רק ב 1808 חוקקה פרוסיה 
ח 1 ק, שחייב את השימוש בפתקי־הצבעה של נייר בב׳ 
לעיריות, וחוקים דומים נתקבלו לאחר מכן בצרפת ( 1852 ), 
באוסטראליה הדרומית ( 1856 ), באיטליה ( 1859 ), בבריטניה 
הגדולה ( 1872 ! כמו שכבר צויין למעלה) ובבלגיה ( 1877 ). 

תהליכי הבחירות בזמן החדש. — 1 . פתק¬ 
ה הצבע ה ו זב ו ת־ ה הצב ע ה. בב׳ בזמננו משתמשים 
לצורך הצבעה בפיסת־נייר, שרשומים עליה שמות המועמ¬ 
דים, המפלגות המדיניות ו/או נושאי־החקיקה המיוחדים, 
שההצבעה מוסבת עליהם. אך המונח "פתק־הצבעה" עלול 
לציין ארבעה סוגים של פתק זה, שהם תואמים לארבעה 
שימושים שונים שלו, והם: פתק-ההצבעה החשאי, הכללי, 
הישיר, והשווה. 

פתק־ההצבעה החשאי היה אחד מן האמצעים העיקריים, 
שהונהגו כדי להגן על היחיד המצביע מהשפעות־חוץ בשעה 
שהוא מפעיל את זכות־ההצבעה שלו. אפשר לומר, שאותו 
התופעות של כפיה עצמן, שעוררו את הרומים במאה ד, 2 
לפסה״נ לחוקק חוקים בנוגע לפתק־הצבעה, שהיו מיועדים 
לשמור על קולו של האזרח מכפיפות להשפעות־חוץ —, 
אותן התופעות עצמן גררו מאבקים פארלאמנטאריים קשים 
במאה ה 19 . אוסטראליה הדרומית היתד, בשנת 1856 המדינה 
הראשונה, שהנהיגה את פתק־ההצבעה החשאי כדת וכדין, 
כסימן חוקי. שהוא חובה על כל מצביע! ומטעם זה נוהגים 
לעיתים קרובות לציין את פתק-ההצבעה החשאי כ״אוסטרא־ 
לי". על־פי שיטת פתק־ד,הצבעה האוסטראלי, המקובלת 
כיום בדרך כלל בארצות של דוברי־אנגלית, אין אדם רשאי 
להשתמש בפתק־הצבעה אחר זולת בטופס־ההצבעה, שהמדי¬ 
נה מספקת אותו! את קביעת המועמדים מסדיר החוק! 
בחלוקתם של פתקי־הצבעה רשאים לעסוק רק נציגים מוש¬ 
בעים של המדינה! והמצביע נדרש לסמן את פתק־ההצבעה 
שלו בחשאי. השימוש במכונת־ההצבעה. העסקתם של מפק¬ 
חים על הב׳ ושל שומרי־קלפיות כדי להבטיח התנהגות 
הוגנת ומניידקולות אמיתי, והשימוש בפתקי־הצבעה מסומנים 
במספרים — כל אלה היה בהם משום סיוע של ממש להשגת 
מטרתו המקורית של פתק-ההצבעה החשאי. והיא— גילוי- 
דעת נאמן וחפשי של המצביעים. 

ואולם יותר משמוסב המונח "פתק־הצבעה כללי" על 
פתק־ההצבעה הגשמי גופו, הריהו מוסב על הסוגים של בני־ 
האדם, הזכאים להשתמש בו בב׳. למרות התרחבותה המתמ¬ 
דת של זכות־ההצבעה במאות ד, 19 וה 20 , לא הובעה מעולם 
בכובד־ראש הדעה, שיש להעניק זכות זו לכל אחד מבני־ 
הערה. כאמור, נחשב במשך זמן מרובה קניין של קרקע 
כתנאי מוקדם הכרחי לזכותו של אדם להצביע! וקניין של 
רכוש, אף אם לא קניין של קרקע דוקה, נשאר הסייג 
העיקרי לזכות־ההצבעה ער השנים המאוחרות־ביחס של 
המאה ד, 19 . ההצדקה הרגילה ביותר, שניתנה לסייג זה, היא 
שקניין של רכוש מעיד באופדמה על חינוך ועל כושר מצד 
המצביע לדון כראוי בעניינים מדיניים! ומעניין הדבר, שבני* 
אדם בעלי שאר־רוח כד׳ישראלי, הגל וביג׳וט, תמכו ברעה 
זו. עם זה יש לזכור, שבמאה ד, 19 'היד, הבסיס הרחב של 
החינוך העממי נמוך הרבה משהוא במאה ה 20 , וכן שהרעיון, 
שבני־אדם רשאים לחוות דעות בשאלות מדיניות גם בלא 


165 


בחירות 


166 


שקיבלו חינוך פורמאלי מתאים, הוא רעיון חדש במידה 
יחסית; ועוד, במאה ה 19 רווחת היתה הדעה, שהענקת 
זכות־ההצבעה למחוסרי־רכוש תביא לידי חיסולו של הרכוש 
הפרטי. 

ברוב הארצות בוטלו הסייגים של רכוש, שהוטלו על 
ההצבעה, או צומצמו עד כדי שיעור של מדדבכך. הישיבה 
בארץ היא כמעט הדרישה היחידה לגבי המצביע בישראל, 
באנגליה, באה״ב, בצרפת ובגרמניה. לעומת זה שכיחים 
יותר סייגים של חינוך. ישראל אינה שוללת את זכות־ 
ההצבעה ממי שאינו יודע לקרוא ולכתוב, אך בהרבה מן 
המדינות של אה״ב קיים מבחן של ידיעת קריאה וכתיבה 
בשביל המצביעים. אע״פ שהממונים על מבחנים אלה מס¬ 
תפקים עפ״ר בגילוין של ידיעות מצומצמות ביותר בקריאה 
ובכתיבה מצד המועמדים להצבעה, נוהגות מדינות אחדות 
בדרומן של אה״ב להשתמש במבחנים הנזכרים כבאמצעים 
למניעת זכות־ההצבעה של הכושים בגלילות מסויימים. 
בראזיל וצ׳ילה שוללות את זכות־ההצבעה ממי שאינו יודע 
לקרוא ולכתוב! ובצ׳ילה מוציאה שלילה זו מקהל־המצביעים 
יותר ממחצית מספרם של הגברים המבוגרים שבמדינה. 

עד לפני דור אחד היו הנשים משוללות זכות־הצבעה 
כמעט בכל מקום. במשך תקופת-זמן ארוכה היתה שלילה זו 
מיוסדת על הרעיון, שתפקידיה של האשד, צריכים להיות 
מוגבלים לענייגי-הבית בלבד. אבל לפעמים קרובות היתר, 
הגבלה זו מיוסדת על שיקולים, שהיו קשורים בצרכי־השעה. 
בצרפת חששו הפוליטיקנים לכוח, שהכמורה עלולה לזכות 
בו עם מתן זכות־הבחירה לנשים, שברובן הן דבקות בקאתו* 
ליות; וכך היתה המחלוקת בצרפת בעניין זכותה של האשד, 
להצביע כרוכה תמיד במאבק על השלטון המדיני בין 
הכנסיה ובין המפלגות האנטי־קלריקאליות. במידה שגברה 
השתתפותו של הנשים בכל תחומי־החיים, בה במידה פקע 
תקפו של הסייג מטעמי־מין. מדינת־ישראל לא קבעה מעולם 
סייג של מין בשביל קהל־הבוחרים שלה. אך איטליה, פורטו- 
גאל, ספרד, הולאנד, בלגיה ושווייץ — שלא בדומה לשכנותיהן 
באירופה —, או שאינן מתירות לנשיהן להצביע, או שהן 
קובעות סייגים רצינים לזכות־ההצבעה שלהן. 

בכל מקום מודים בצורך בסייג של גיל לגבי הזכות 
להצביע. הגיל, שבו רשאי אדם להצביע, שונה בארצות 
השונות: מ 18 שנה ומעלה בארצות כגון ישראל, תורכיה, 
רוסיה וארגנטינה, עד 25 שנד, ומעלה בספרד, בדאניה ובהו- 
לאנד. ברוב ארצות־אירופה תואם גיל־ההצבעה המינימאלי 
לגיל הבגרות החוקית, כלומר ברגיל ל 21 שנה. הפרקליטים 
של גיל־הצבעה צעיר יותר טוענים, שהמבחן האמיתי לזכותו 
של היחיד להצביע הוא כשרו לעבוד, ליצר ולהתגייס לשם 
הגנה על ארצו בזמן־מלחמה. רוסיה הסובייטית, שטענה זז* 
הושמעה בה לעיתים קרובות, מקיימת בעקיבות את הדרישה 
לגיל צעיר יותר. פרקליטי הסייג של גיל קשיש יותר טוענים, 
שאך לפעמים רחוקות בלבד מסוגל שכלו של אדם בן 21 
לחרוץ משפט מדיני נבון ושבגיל זה עלול היחיד להיות 
מושפע יותר מדי מפעולות קיצוניות, מנאומים משלהבים 
או מאישים שטחיים. נעדרים מחקרים סטאטיסטיים, שהם 
עשויים לשמש משען להשקפה זו או זו. 

סייגים של גזע הופיעו בזמנים החדשים הן באה״ב הן 
באירופה. במדינות־הדרום של אה״ב נפסלו בני הגזע הכושי 
להצבעה על יסוד נוהג חברותי מוסכם באמצעים של אלמות 


והפליה אדמיניסטראטיווית, וכן בדרך של קביעת סייגים 
על יסוד רכוש, חינוך או מיסים, שהכושים (כשכבה חברו¬ 
תית) לא היו יכולים לעמוד בהם. דרך אחרונה זו הביאה 
לפעמים קרובות לידי שלילת זכות־ההצבעה גם משכבות 
מסויימות של תושבים לבנים עניים, שאינם יודעים קרוא 
וכתוב. אך המספר הגדל והולך של מקרים, שבתי־המשסט 
האמריקנים קבעו בהם את אפין הבלתי־חוקי של פעולות אלו, 
וההגירה הגוברת של הכושים ממדינות־הדרום למדינות- 
הצפון באה״ב הביאו לידי ירידה במספרם של משוללי זכות- 
ההצבעה מטעמים של גזע בארץ זו. הדוגמה העיקרית 
באירופה לשלילת זכות־ההצבעה מטעמי־גזע ניתנה על־ידי 
גרמניה הנאצית. על־פי ההשקפה הנאצית נחשבה ההצבעה 
לזכותו המיוחדת של הגזע ה״גרמני" בלבד. 

ההצבעה יכולה להיות נתונה גם לסייגים ממין אחר, 
שמשקפים, בצורה רחבה, את השקפתה של המדינה על 
כשרו של היחיד לאזרחות. למשל, בגרמניה משמשת באביו¬ 
נות ראויה לנזיפה" יסוד לדבר, שאדם יהא פסול להצבעה. 
ברוב המדינות מבטלים עבריינות וליקוי שכלי את זכות- 
ההצבעה. בארצות אחרות — אפשר. מפני שפשיטת־רגל 
נתפסת בהן ככדוכה באשמה מוסרית — אין פושט־רגל, 
שבית־המשפט לא פטרו מחובותיו, רשאי להצביע. בדרך 
כלל אין המדינות הנחשבות כמתקדמות, ובתוכן ישראל, 
אנגליה ואה״ב, רואות בפשיטת־רגל מניעה לשלילתה של 
זכות־ההצבעה. 

כשמדובר על הצבעה "ישירה" ו״שווה" הכוונה היא 
לשתי דרכים נוספות, שבהן אפשר להרחיק את המצביעים 
מבחירת־הנציגים או לשלול מהם את הפיקוח עליה. ההצבעה 
מוחזקת "ישירה" כשהאזרח זכאי להצביע בעד המועמד. 
המבקש לו כהונה של נציג. בגלילות הרבה אין המצביע 
בוחר במישרים במועמד שלו, אלא אנוס הוא להצביע בעד 
איזה "בוחר סופי", וזה האחרון מבצע את הבחירה־בפועל 
של הנציג. כבר צויין, שבדרך ז( היתה נערכת בחירתם של 
הקיסרים הגרמניים ביד,"ב המאוחרים. והגה דוגמה חדשה 
יותר: נשיא אה״ב נבחר באופן זה עצמו, אע״פ ש״ד,בוחרים 
הסופיים" באותה מדינה שוב אינם אלא מאשרים את תו- 
צאותיה של הצבעת־ד־,ציבורי, ומעולם לא אירע, ואין זה 
מתקבל על הדעת כלל, שהחלטתם תהא מנוגדת להצבעת- 
העם. 

ההצבעה מוחזקת "שווה" כשקולו של כל מצביע בתוך 
העדה שווה במשקלו לקולו של כל מצביע אחר. שיטת־ 
ההצבעה בפרוסיה קודם מלחמת־העולם 1 היא דוגמה להצ¬ 
בעה בלתי־שווה. יכולת־הבחירה של כל מצביע הודרגה 
בהתאם לסכום המיסים הישירים ששילם. שלושה סוגים של 
משלמי־מיסים הוכרו לצורך זה! לבני הסוג הראשון הוענק 
כוח־הצבעה גדול יותר מלבני הסוג השני, וכד׳. חלוקה 
מעוותת זו של כודדההצבעה הביאה לידי כך, שהנציגים 
נבחרו ברובם ע״י בני הסוג הראשון של משלמי־המיסים, 
מאחר שקולו של בן הסוג הראשון היה בעל כוח גדול פי 
שישה־עשר בערך מזה של קול מן הסוג השלישי, ופי ארבעה 
משל קול מן הסוג השני. באורח זה ניתנה האפשרות למש־ 
פחת־קרופ לבדה, בפרק-זמן מסויים, לבחור בנציגות של 
מחוז־אסן כולה. המצביעים בגרמניה לא השיגו את יכולת- 

" ץ 

הבחירה המלאה והשווה עד שנטלוה לעצמם ע״י המהפכה 
של 1918 בסוף מלחמת־העולם 1 . 



167 


בחירות 


168 


2 . המועמד. מן הדברים הפוסלים אדם למועמדות, 
צעירות היא מן השכיחים. מן הראוי לציין, שברוב הארצות 
צריך המועמד לכהונה ציבורית להיות קשיש מן המצביע הצ¬ 
עיר ביותר—לכל הפחות, בשנה אחת ופעמים אף בעשר שנים. 
ארצות שונות הגבילו בדרכים אחרות את מספרם ואת סוגם 
של היחידים, היכולים להיות מועמדים. הסוגים, שאינם זכאים 
לבקש להם כהונה של נציג בצרפת, הם: זרים שנתאזרחו — 
במשך עשר השנים הראשונות מיום התאזרחותם, גברים, 
שלא מילאו את חובת־השירות בצבא, אנשי־צבא בשירות 
פעיל, פושטי־רגל, שבית־המשפט לא פטרם מחובותיהם, בני־ 
אדם שנמצאו אשמים במנהגי־שחיתות, ופקידים שונים 
של הרשות המקומית והמרכזית. באנגליה מורחקים מבית- 
הנבחרים: פקידי־הממשלה, אנשי־הכנסיה, אנשי־צבא וחברי 
בית־הלורדים. עד 1945 היה מועמד באנגליה אנוס להפקיד 
150 לי״ש ביד קציךהבחירות, והיה מפסיד סכום זה אם לא 
עלה בידו להשיג, לכל הפחות, שמינית מן הקולות, שנמסרו 
באיזור־הבחירות שלו. דרישה זו היתר. נראית כמכוונת למנוע 
את המועמדות של בני־אדם, שעיקר כוונתם היה לעשות 
פירסום לרעיונות ראדיקאליים או תמוהים, ולא לזכות במושב 
בבית־הנבחרים. מ 1945 ואילך ניטלה במידת־מה חומרתה של 
התקנה בדבר איבוד הסכום המופקד. כדי להיפטר ממועמדים 
פוחזים ומרח־פי־כהונית, שאין להם בתחילת דרכם אלא 
תמיכה מועטת מצד הבוחרים או שאין להם תמיכה כלל, 
קבעו הרבה מן המדינות תקנה, שהמועמד יהא נתמך ע״י 
כתב־בקשה או כתב־מועמדות חתום בידי מספר נקוב של 
מצביעים. 

בעיקרו של דבר. באנגליה, באה״ב, בצרפת ובגרמניה 
אין המועמד מוצע ע״י אזרחים, שפועלים על־פי יזמתם 
העצמאית, אלא ע״י אירגונים מדיניים, כלומר "מפלגות", 
שבוררות את המועמד, ולא עוד אלא שהן אף מתוות את 
דרך־התעמולה שלו. חשיבותה העצומה של המפלגה המדינית 
בזמנים החדשים נובעת מן המספר המרובה של הבוחרים 
שבתוך כל איזור־ב׳. שום מועמד אינו יכול לפנות אל 
בוחרים אלה אלא אם כן הוא נתמך ע״י אירגון מסויים. 
ה״מפלגה" מספקת למועמד אירגון זה ואת אמצעי-התעמולה 
הדרושים, הכוללים בין השאר פירסום ופירסומת, תהלוכות, 
הופעות פומביות וכד׳. המפלגה מונעת מצידה או ע״י הסי¬ 
כוי לשלטון ולשלל מדיני או ע״י הסיכוי לנצחונם של 
עיקרי־תכניתה, או ע״י שגי הדברים כאחד. מפני־כן חשוב 
הדבר — מנקודת־מבטה של המפלגה —, שהמועמד יהא 
מחונן בעיקר באותן התכונות, שהן נראות כהכרחיות לשם 
ניצחון בב/ והן: קסם אישי, שנינות, הומור, חן של דיבור, 
זריזות־מחשבה והופעה נאה. לא פחות מכן חשובה למנהיגי* 
המפלגה בטיחות בנאמנותו ובמסירותו של המועמד למפלגה 
ולעקרונותיה. כל שאר המעלות, כגון כושר שכלי ובינה 
מדינית, אינן אלא שניות־במעלה לגכי עיקר מטרתה של 
המפלגה — ניצחון בב׳. נוח לה, למפלגה, שתזכה בב׳ ע״י 
מועמד נטול־כשרונות משתפסיד באמצעותי של מועמד 
גאון. יותר שחזק הוא אירגונה של המפלגה המדינית, יותר 
קל לה לכוון את אפיו ואת פעולותיו של המועמד הממוצע 
גם קודם היבחרותו וגם אחריה. ביחוד מרובה הפיקוח מצד 
המפלגה באותן הארצות, שהמצביע בהן אינו מתבקש 
לבחור במועמדים אלא באחת מן המפלגות המדיניות. שהרי 
בארצות אלו — והדוגמות לכך הן ישראל, צרפת, גרמניה 


ובלגיה — ראשי־המפלגה הם הם המכניסים את שמו של 
המועמד לרשימה ולפעמים קרובות גם קובעים את המספר 
הסידורי של מקומו בתוכה. 

בארצות, שזנחו בגלוי את המסורת הדמוקראטית לטובת 
צורה מצורות השלטון הדיקטאטורי, הופכת מפלגתו של 
הדיקטאטור למונופולין שלה גם את הצעת שמו של המועמד 
גם את בחירתו. לאמיתו של דבר, אין המונח "בחירות" 
מתאים לנוהג המקובל בארצות אלו, שהרי יש במשמעותו 
של מונח זה ברירה מצד האזרח בקביעת נציגותו, ולא רק 
אישור של נציגות זו בלבד. למשל, באיטליה הפאשיסטית 
בימי משטרו של מוסוליני היתד, נהוגה השיטה של רשימה 
יחידה: 400 מועמדים, שהוצעו ע״י המועצות הפאשיסטיות 
השונות, קובצו ברשימה יחידה שהוגשה לבחירה משותפת 
בדחבי־המדינה. להלכה, אפשר היה, שרשימות מתחרות 
תוגשנה ע״י אירגונים יריבים. אלא ששום אירגון זולת 
המפלגה הפאשיסטית לא היה יכול להיות קיים בלא התר של 
הממשלה. כתוצאה מכך לא הוגשה מעולם שום רשימה מתחרה. 
בתוך המפלגה הפאשיסטית עצמה היתד, קיימת התחרות 
בהצעת שמותיהם של מועמדים, וברגיל היו מיישבים אותה 
על יסוד נאמנותו של המועמד למשטר, מראהו הנאה והכרותו 
עם ראשי־המפלגה. גם בגרמניה הנאצית היתה שלטת השיטה 
של רשימה יחידה. ובעוד שבפרטים מסדימים היתה שיטה 
זו שונה במקצת ממה שהיה נהוג באיטליה הפאשיסטית, 
היתה שווה לה בסימן־הכר זה: פיקוח חמור של המפלגה 
על המועמדים והרחקתם של מועמדים אלטרנאטיוויים. 
ברוסיה הסובייטית אפשרי הדבר, להלכה, שהמועמדים 
יוצעו על־ידי המפלגה הקומוניסטית, התאחדויות־הפועלים, 
האיגודים המקצועיים, הקואופדאטיווים ואירגוני-הנוער, 
והצעות אלו של שמות יכולות אז להימסר לוועדת־הבחירות 
הגלילית. אך האסיפות של התאחדויות אלו, של האיגודים 
המקצועיים, הקואופראטיווים ואירגוני־הנוער, אינן יכולות 
להתקיים באורח חוקי בלא קבלת התר מן הרשויות 
הממשלתיות, ובאלו האחרונות שולטת המפלגה המדינית 
היחידה, שקיומה מותר בארץ, היא המפלגה הקומוניסטית. 
יתר על כן: רק שמו של מועמד אחד בלבד לכל כהונה זוכה 
להסכמה-ומוכנס לרשימה. כיצד פועלת שיטה זו ביחס 
למועמדים האלטרנאטיוויים אפשר לראות לפי תוצאות־הב׳ 
לסובייט העליון של ם. ם. ס. ר. מן ה 10 בפברואר 11947 
99.70% מן המצביעים הרשומים מסרו את קולותיהם 
ו 99.18% הצביעו בעד הרשימה הקומוניסטית הרשמית. 
המצביעים המועטים, שנתנו ביטוי להתנגדותם, עשו כך לא 
ע״י הצעת מועמדים אחרים. אלא אך ורק ע״י מחיקת שמו¬ 
תיהם של המועמדים שהוצעו. 

3 . הבחירות המוקדמות. במדינות, כמו ישראל, 
שהמצביע בוחר בהן ברשימת־מפלגה, ברירת המועמד הרו¬ 
צה בכהונה זו נתונה כולה בידם של ראשי־המפלגה, ואיו 
למצביע שום השפעה על בדירתו. אך במדינות, שנהוגה בהן 
הצבעה בעד מועמדים מיוחדים, גברה במשך הזמן תרעומת 
בתוך המצביעים על המונופולין של המפלגה בקביעת שמו¬ 
תיהם של המועמדים ועל אופן ההכרעה שלה ביחס לקביעתם. 
תרעומת זו גברה ביחוד באה״ב במידה שגדלו בהן שיעורם 
וכוחם של המנגנונים המפלגתיים באמצע המאה ה 19 ובסופה 
של אותה מאה. את הוועידה הקרויה "מוקדמת" (ץזסת״זין), 
שבה היו נקבעים מועמדי־המפלגה, היה ה״בוס" של המפלגה 




169 


כחירות 


170 


מכנס לעיתים קרובות במסיבות, שמנעו כל השתתפות של 
ממש מצד השכבות האמידות או המשכילות שבעדה. כך, 
למשל, היו אסיפות אלו נערכות בבתי-עיכר זולים, בבתי־ 
מלון נחותי־דרגה, בקצווי־הכרך או בבניינים עזובים. באול- 
מים היו מתהלכים בעלי־אגרוף, פרצופים מאיימים או דוחים. 
האסיפות היו נקבעות לשעות־היום או שעות־הלילה שכרגיל 
אין מקיימים בהן כינוסים. בדרכים אלו נעשתה קביעת 
המועמדים רשות־היחיד של "אדוני״־המפלגות. 

אע״פ שאנגליה נתנה את משפט־הבכורה לשיטת שתי 
המפלגות, לא הגיע בה מעולם גידולן של המפלגות המדי¬ 
ניות לאותם הממדים העצומים, שאליהם הגיעו המפלגות 
באה״ב, וכן לא נחקקו בה שום תקנות בעניין קביעת שמו¬ 
תיהם של מועמדים. אבל באה״ב, סמוך ל 1870 , עם גידול 
כוחם של המנגנונים המפלגתיים, הבינו התושבים, שהזכות 
לבחור במועמד עלולה להתרוקן מתכנה, אם לא תהא לו, 
למצביע. דעה בקביעתו של המועמד, שישתתף בתחרות על 
הכהונה. לפיכך נחקקו כמה חוקים בנוגע ל״אסיפה מוקדמת 
ישירה" ץ־וגחז״ק ז 60 ז 11 >), שבאו ליטול מן המפלגה 

את הסמכות לקבוע את שמותיהם של המועמדים ולהעביר 
סמכות זו לבוחרים עצמם. כיום המצביעים בב׳ המוקדמות 
באה״ב הם בדרך כלל אזרחים, שמצהירים על נאמנותם 
למפלגה העורכת את הבחירה המוקדמת! וכמובן, אוחזים 
באמצעים למנוע את התומכים במפלגה מדינית אחת 
מלהצביע בב׳ המוקדמות של מפלגה מדינית אחרת. ב׳ 
מוקדמות ממין זה קרויות ב׳ מוקדמות "סגורות", בניגוד לב׳ 
המוקדמות ה״פתוחות" של מפלגה נתונה, שאף התומכים 
במפלגות אחרות יכולים להשתתף ולהצביע בהן. אך הרוב 
המכריע של ב׳ אלו הוא מסוג ה״סגורות". 

למרות כל זה עדיין חלוקות הדעות בשאלה אם הצליחו 
החוקים של אסיפה מוקדמת ישירה לשבור את כוחם של 
המנגנונים המפלגתיים לקבוע את שמותיהם של המועמדים! 
שהרי המועמדים עדיין תלויים הם במפלגה בנוגע לאירגון 
השירותים של מסע־התעמולה! ובב׳ המוקדמות, שמספרם של 
המצביעים מועט בהן, נבחרים עפ״ר המועמדים של המפל¬ 
גות החזקות. אעפ״כ יש יסוד לומר, שכוחן של המפלגות 
המדיניות נתרופף עם חקיקתה והפעלתה של שיטת הב׳ 
המוקדמות. חלוקת המקומות ברשימת־המועמדים לידידים 
ולקרובים נעשתה קשה יותר ל״אדוני״־המפלגות. נעלמו 
בהחלט הרבה מסימני־הכפיה, שציינו את הב׳ המוקדמות קודם 
שנחקקו החוקים הנזכרים. יתר על כן: ראשי־המפלגוה, 
מתוך שהם יודעים שהמקומות ברשימת־המועמדים 
פתיחים גם לבני־אדם אחרים זולת אלה שהם עצמם בחרו 
בהם. מביאים בחשבון את האפשרות, שמרידה עממית נגד 
רשימת־המפלגה תביא לידי כשלונה של הרשימה וגם תפגע 
פגיעה חמורה בהשפעתה של המפלגה. ואכן אירעו מרידות 
כאלו. הדעת נותנת, שאפשרות זו בלבד מעוררת את ראשי־ 
המפלגות לנהוג בברירת־המועמדים במידה ניכרת של 
שיקול־דעת ומתינות! וכמה סופרים נוטים לסברה, שגורם 
פסיכולוגי זה הוא הערך החיובי החשוב ביותר של הב׳ 
המוקדמות. כן בולטת העובדה, שמספרם של המשתתפים 
בבחירות המוקדמות גדל במידה ניכרת בעשרות־השנים 
האחרונות. 

4 . שיטות של בחירות. — א. שיטת־ההצבעה 
המסרתית והמקובלת ביותר מכרת באיזור־ב׳ זהה עם שטח 


גאוגראפי מיוחד, שהמצביעים נכללים בתוכו. אע״פ שבבתי־ 
המחוקקים של כמה מארצות אירופה במאה ה 17 היו ה״מענד 
ד(ת" השונים, כלומר הכמורה, האצולה והמון־העם, מיוצגים 
בבתים מיוחדים, היו הנציגים של המון־העם נבחרים תמיד 
ממחוזות טריטוריאליים. שיטת־ב׳ זו , לא נבעה מתחילה מתוך 
איזה טעם מפורש או תורה מסויימת. היתה זו, בפשיטות, 
הדרך הטבעית והנוחה ביותר לארגן לשם הב׳ קיבוצים 
גדולים. רק לאחר מכן נתגבשה ההשקפה, שענייניהם 
המשותפים של המצביעים במחוז מסויים הם הם העניינים 
החשובים ביותר. ורק מתוך תשומת-לב ראויה לעניינים 
אלה והבנה יסודית של הבעיות הכרוכות בהם אפשר לשקול 
כראוי את השאלות המדיניות ושאלות החקיקה של הארץ 
כולה. 

שורת־הצדק וגם שורת־הנויחות נותנות. שאיזור־הב׳ אינו 
צריך להיות גדול מדי באופן שימנע מגע אישי בין המועמד 
ובין המצביעים. גם מספרם של המצביעים באיזור־ב׳ אחד 
אינו צריך להיות מרובה או מועט במידה ניכרת משהוא 
באיזורי־ב׳ אחרים! שהרי אם כך יהא מצב-הדברים. תהא 
נציגותו של איזור אחד בלתי־שווה לזו של שאר האיזורים. 
אעפ״ב נפתו ממשלות הרבה, כשעמדו בפני המשימה 
הממשית של קביעת השטחים של איזורי־הב׳ בארץ, אחר 
התחבולה הידועה של § 111 ז 16 >ת 3 חזץ-וז:> 8 ,שהמציאו פוליטיקנים 
מסויימים באה״ב בתחילת המאה ה 19 . לפי תחבולה זו נקב¬ 
עים איזורי־הב׳ בארץ באופן שבאידרים מרובים עד כמה 
שאפשר יהא רוב למפלגה מדינית אחת. ואילו במחוזות, 
שמובטח בהם ניצחון לאופוזיציה, יהא הרוב של האופוזי¬ 
ציה גדול ביותר, אלא שמספרם של איזורי־הב׳ יהא מועט 
בהם עד כמה שאפשר. בעשרות־השנים האחרונות ניתן 
לתחבולה זו , פירסום ברבים ונמתחה עליה ביקורת יסודית, 
ובארצות מרובות מכירים כיום בצורך לקבוע חלוקה חדשה 
של איזורי־הב׳. באנגליה הסכימו כל המפלגות לדבר, 
והתיקונים בוצעו ע״י ועדה של ממונים, שאין עמם משוא־ 
פנים, בהגינות ראויה לשבח. אבל במקומות אחרים, וביחיד 
בחלקים מסויימים של צרפת ואה״ב, קשה היתה המשימה 
לקבוע בצדק וביושר חלוקה חדשה של איזורי־הב/ שבמק¬ 
רים מסויימים כבר היו קיימים מלפני שבעים שנה! מעזימה 
זו נתקלה שם בהתנגדות חזקה. 

ב. איזור־בחירות בעל נציג יחיד. משנקבע 
איזור־הב׳ יכולות הב׳ של הנציגים להיערך באחת משתי 
דרכים אלו. יכול האיזור לבחור בנציג יחיד, שיהא הדובר 
של האחור כולו, וזוהי השיטה של איזור־ב׳ בעל נציג יחיד! 
או יכול הוא לבחור בנציגים לבל אחד מן הגופים המדיניים 
המאורגנים שבאיזור, וזוהי צורה מצורות ה״ייצוג הפר(־ 
פ(רצי(ני". השיטה של נציג יחיד עשויה ללבוש צורות 
שונות, הכל לפי ה״רוב". שצריך לקבל המועמד המנצח. 
באה״ב ובאנגליה, שבהן נהוגה השימה של נציג יחיד, מס¬ 
פיק ״רוב יחסי״ או ״ריבוי״! כלומר, יהא מה שיהא מספרם 
של המועמדים המתחרים זה בזה. מוכרז כמנצח אותו מועמד 
שהי&יג יותר קולות משאר המועמדים. על־פי שיטה זו* 
אפשר, איפוא, לכל הפחות, להלכה, שייבחר מועמד שלא 
הז 4 יג אלא מעוט מן הקולות שנמסרו. דבר זה יקרה כשיש 
שלושה (או יותר משלושה) מועמדים, ואף אחד מהם לא 
הז 4 יג יותר מחמישים אחוז מן הקולות. אבל עפ״ר מ&יג 
המנצח בב׳ באנגליה ובאה״ב רוב מוחלט מן הקולית 



171 


כחירות 


172 


שנמסרו, ומקרה נדיר הוא, שמועמד ינצח במספר של קולות 
מועט מזה. תופעה זו* היא פרי הנטיה של קהל־המצביעים 
להתחלק לשני מחנות מתנגדים או לשתי מפלגות כשיודעים 
הם, שנציג אחד ויחיד עומד להיבחר כדי לייצג את כל 
המצביעים שבאיזור. וכן כשידוע להם מראש, שלא ינצח 
אלא אותו מועמד, שיקבל את מספר־הקולות המרובה 
ביותר. אע״פ שלפעמים מוסר המצביע את קולו בעד מועמד 
מטעם מפלגה שלישית או רביעית, הרי הרוב המכריע של 
הבוחרים נמנע מלהצביע פעם בפעם בעד המפלגות הקט¬ 
נות, שסיכויי־הניצחון שלהן הם מועטים, והוא מצביע בעד 
אחת משתי המפלגות הגדולות, שסיכויי־הניצחון שלהן הם 
בדרך כלל מרובים. מטעם זה, השיטה של איזור־ב׳ בעל 
נציג יחיד נהפכת תכופות לשיטה של "שתי מפלגות" או 
של "רוב", וכך היא גם נקראת לפעמים קרובות, אע״פ 
שלהלכה אין זה מתחייב כלל שתהא בעלת "סימנים" אלה. 

כדי למנוע את האפשרות, שהמועמד ינצח בלא שהשיג 
רוב מוחלט, התחילו ארצות אחדות, וביחוד צרפת וגרמניה, 
להשתמש במחוזות מסויימים בשני אמצעים: ה״הצבעה 
השניה" וה״קול האלטרנאטיווי". שני האמצעים מיוסדים 
על העקרון, שלא ייבחר נציג אלא אם כן ישיג, בסופו של 
דבר, רוב מוחלט של הקולות באיזור־הב׳ שלו. על־פי שיטת 
ה״הצבעה השניה", אין מכריזים על המועמד כנבחר אלא 
אם כן השיג יותר מ 50% מן הקולות. אם המועמד המצליח 
ביותר השיג פחו׳ת מכן, עורכים ב׳ שניות בין שני 
המועמדים המצליחים ביותר, והמנצח בבחירות אלו מוכרז 
כנבחר. 

שנים הם היתרונות של שיטת ה״הצבעה השניה". רא¬ 
שית. ניתנת לו למצביע ההזדמנות לשקול בדעתו שנית את 
הצבעתו, כשהוא יודע, שמועמדים מסויימים שוב אינם 
באים בחשבון. בידו נתונה אז האפשרות להעדיף אחד מן 
המועמדים הנותרים. שנית, יוצרת שיטה זו* משען של רוב 
לבחירה הסופית, אף אם אינה נראית כבחירה בלב שלם. 
אך הניסיון של שנים הרבה (בצרפת ובגרמניה) ביחס 
לשיטת ה״הצבעה השניה" הוכיח, שיש בה, בשיטה זו, 
ליקויים רצינים: היא מעודדת את קיומן של מפלגות קטנות 
מרובות; מצביעים מרובים משתמשים בהצבעה הראשונה 
אך ורק לשם מתן ביטוי לאהדה, לטינה או לרגשות אחרים, 
מתוך ביטחון, שתתקיים גם הצבעה שניה, שתאפשר להם 
להביע את דעותיהם המדיניות לאמיתן! מצביעים אחרים 
מוסרים לפעמים קרובות את קולם בהצבעה הראשונה בעד 
מועמד מסויים אר ורק כדי לסייע לעריכת ב׳ שניות; 
ולסוף: הב׳ השניות גורמות למועמד הוצאות נוספות גדולות, 
והסיכוי של סיבוב שני יש בו כדי להרחיק את המועמדים 
העניים. 

ה״קול האלטרנאטיווי" הומצא כדי למנוע את הליקויים 
שב״הצבעה השניה". על־פי שיטת "הקול האלטרנאטיווי" 
עורכים את הב׳ פעם אחת בלבד, והמצביע מביע את סדר 
ההעדפוית שלו ע״י מה שהוא מסמן אותן במספרים. אם לא 
נבחר המועמד, שהמצביע סימנו כמספר 1 , מתחלקים המס¬ 
פרים שסימן אחר מספר זה בין המועמדים שבראש הרשי¬ 
מה. יש כאן. איפוא, שתי הצבעות בפעולה אחת. אמנם דרד 
זו מונעת את הליקויים האפיינים של שיטת ה״הצבעה 
השניה״ — הב׳ הכפולות וההוצאות הכפולות —, אבל אינה 
תורמת שום תרומה לפירוקן או לאיחודן של מפלגות- 


המיעוט הקטנות המרובות. ששיטת ה״הצבעה השניה" מעו¬ 
דדת את פריחתן: גם אינה מסלקת, באופן זה או אחר, את 
המיקוח בין המפלגות, שהוא תופעה שכיחה קודם הב׳ על¬ 
פי שיטת ה״הצבעה השניה". 

ג. הייצוג הפרופורציוני. כל שלש הדרכים 
הללו — שיטת ה״רוב היחסי" או ה״ריבוי", ה״הצבעה השניה", 
וה״קול האלטרנאטיווי״ — מיועדות להעלות מתוך איזור־הב׳ 
נציג יחיד. אך מאחר שגלוי וידוע הדבר, שאין אדם אחד 
יכול "להיות הכל בשביל הכל", לא די לבחור בנציג אחד 
בלבד מן האיזור, אם רוצים שיהא ייצוג למיעוטים השונים 
שבתוך איזור־הב׳. לפיכך הונהגו כללים ביחס לב׳, ביחוד 
במשך מאה ועשרים השנים האחרונות, כדי להבטיח, שהגוף 
המחוקק ישקף, בדיוק מאתמאטי עד כמה שאפשר, את כוחן 
של הקבוצות השונות שבאיזור־הב׳. המונח "ייצוג פרו׳פו׳ר- 
ציוני" נועד לסמן כללים אלה. 

הקו המיחד את כל הצורות העיקריות של הייצוג הפרו־ 
פורצלני הוא איזור־ב׳ בעל נציגים מרובים. מספר המקומות 
בבית־המחוקקים גדול הוא בדרך כלל במידה מספקת כדי 
להבטיח בו ייצוג עצמאי לכל קבוצה מאורגנת של מצבי¬ 
עים, שהיא בעלת השקפה מדינית מיוחדת. מוצגות לפני 
המצביע רשימות מטעם מפלגות, וכל אחת מהן כוללת 
את שמות־המועמדים, שמפלגה מדינית מסויימת בוררת, 
ולפעמים קרובות גם קובעת את סדר־בחירתם. המצביע מביע 
את העדפתו על־ידי סימון רשימתה של המפלגה הרצויה 
לו. אין הוא מצביע בעד מועמדים מיוחדים. לכל מפלגה 
ניתנים אז מקומות בבית־המחוקקים בהתאם לאחוז הקולות 
שקיבלה. שיטה זו של ב׳ נהוגה כיום בישראל, בצרפת, 
בגרמניה, בשווייץ, בבלגיה, בפינלאנד ובארצות הסקאנדי־ 
נאוויות — לפעמים בהבדלים קלים בין ארץ לארץ. בבלגיה, 
למשל, משתמשים ברשימות, אך המצביע זכאי לציין את 
העדפתו האישית ביחס למועמדים מסויימים. בישראל נהוגה 
שיטת־הרשימות במלוא חומר הדיוק, והמצביע אין לו דעה 
בברירת המועמדים או בקביעת סדר שמותיהם ברשימה. 
השיטה הנהוגה בהולאנד היא ביסודה אותה שהיא מקובלת 
בבלגיה. בנורווגיה ובשוודיה משתמשים ברשימות־מועמדים, 
אבל את סדר המועמדים בהן קובע המצביע עצמו. בדאניה 
נהוגה תכנית מסובכת, שבה משתלבות הדרכים של איזור* 
ב׳ בעל נציג יחיד באלו של הייצוג הפרו׳פו׳רציוני. בשווייץ 
נהוגה שיטה של רשימות, שמאפשרת למצביע מידת־חופש 
יתרה בהרכבתה של הרשימה, ובאורח זה מושג שם ייצוג 
כמעט מאתמאטי של ההשקפות הרווחות בציבור. התוצאה 
היא המבנה המפלגתי המסובך שבשווייץ, שאעפ״כ אינו 
מונע את האפשרות של פעולה פ(ריה, בעיקר מפני שהרשות 
המבצעת אינה כפופה בשווייץ לפארלאמנט. 

השאלה אם הייצוג הסרו׳פו׳רציויני מביא לידי בית-מח(קקים 
מעולה יותר או לידי דרך טובה יותר של בחירת נציגים 
פארלאמנטאריים משעלולה להביא שיטת ה״רוב", משמשת 
זה שנים הרבה נושא לדיון פומבי. לפי דעתם של התומכים 
בייצוג הפרופורציוני, שתי מעלות לו, לייצוג זה: ראשית, 
הוא יוצר בבואה נכונה וצודקת של דעת-הקהל; ושנית, 
מאחר שהייצוג הפרופודציוני מונע בדרך כלל כל מפלגה 
בודדת מלהשיג רוב בבית־המחוקקים, הוא מסלק את האיום 
של "שימוש לרעה" מצד מפלגה מדינית בשלטו־דהרוב 
שבידה. מצד אחר, הטעימו המתנגדים לייצוג הפרופורציוני 


173 


בחירות—בחצ׳יסרי 


174 


שתי נקודות עיקריות אלו: ראשית, מאחר שבמשטר של 
ייצוג פרופורציוני אין לשום מפלגה בודדת שליחות של 
רוב מטעם העם, נעשית ממשלת-ק 1 אליציה צורך הכרחי; 
וממשלודקויאליציה היא בהכרח בלתי־יציבה, וסימניה הם הת¬ 
עסקותם של המיניסטרים בתמרונים וב״מוקשים", המיועדים 
להביא במבוכה את מפלגות-האופוזיציה, מיקוח בינמפלגתי 
מאומץ, אוירה פסיכולוגית מתמדת של מריבה, תכסיסי- 
אופוזיציה בלתי-אחראים מצד המפלגות היודעות שמועטים 
הם סיכוייהן להגיע בזמן מן הזמנים לשלטון, ומשברים מדי¬ 
ניים חוזרים ונשנים. החסרון השני שמוצאים בב׳ לפי שיטת 
הייצוג הפרופורציוני הוא: המגע הרופף בין הנציגים ובין 
קהל-הבוחרים, שהרי ברוב הצורות של ייצוג זה אין המצביע 
אלא מאשר את רשימת-המועמדים של איזו מפלגה מדינית, 
ולעיתים קרובות מתעורר ספק בלבו אם ראש-המפלגד, 
מוסמך יותר ממנו לבחור במועמד בעל יושר וכשרון מיני 
הלי במידה הדרושה כדי לייצג את המצביע. הנציג מצירי 
מרגיש בלחץ מועט בלבד. או אינו מרגיש בלחץ כלל, מצד 
הציבור בנוגע למילוי ההתחייבויות, שנתן בשעת מסע- 
התעמולה בשים לב לעובדה הגלויה, שכשאר המפלגות, 
כך אף מפלגתו שלו אין לה רוב, ולפיכך אין בידה האפשרות 
לבצע התחייבויות אלו. ועוד טוענים, שהשליטה הגמורה 
של המפלגה על המועמד בשיטות הייצוג הפרופורציוני 
מנמכת את שיעור-קומתם של המועמדים, ומתוך כך פוגמת 
בסמכותה המוסרית של הממשלה גופה. 

מה שנוגע לאיום, שאיזו מפלגה "תשתמש לרעה" בכוח- 
הרוב שבידה, הרי הממליצים על שיטת נציג יחיד והמתנגדים 
לייצוג פרופורציוני טוענים, שאיום כזה הוא מדומה משני 
טעמים. ראשית, בשיטת־הרוב (חוץ מבמקרים בלתי־נדירים) 
אין המפלגה השלטת אלא מפלגת־מיעוט, שהצליחה למשוך 
אליה קבוצות תומכות בה — קבוצות, שהמפלגה עלולה 
לאבד את תמיכתן ולעיתים קרובות גם מאבדת אותה. לפיכך 
אנוסה המפלגה להתרצות לקבוצות אלו כדי להחזיק מעמד. 
וכך — לכל הפחות, בתוך שורותיה שלה — מונע האינטרס 
העצמי כל "שימוש לרעה" בכוח. שנית, קיומה של שיטת־ 
הרוב ממריץ את שתי המפלגות הגדולות לסגל לעצמן כל 
אותה מידה של משיכת־קולות, שהאופוזיציה נהנית ממנה, ע״י 
נקיטת צעדים ש״מו׳ציאים את הרוח ממפרשי־האופוזיציה". 
הדוגמות העיקריות לתופעה זו — התיקונים הסוציאליים, 
שהמפלגה השמרנית קיימה והנהיגה באנגליה בתקופה האח¬ 
רונה, והמפלגה הרפובליקנית—באה״ב. כמו־כן ממרצת שיטה 
זו את שתי המפלגות לנקוט ולהמליץ על צעדים, שהם 
מיועדים למשוך את קולותיהם של יחידים ומעמדות, שאינם 
מזדהים אף עם אחת מהן, כלומר של המצביעים הבלתי- 
תלויים. כתוצאה מזה — כך טוענים חסידיה של שיטת־הרוב— 
אנוסות שתי המפלגות המדיניות לדבר בסיגנונות דומים זה 
לזה, ובכלל ליעשות קרובות זו לזו יותר מלהתרחק זו מזו; 

המצעים המפלגתיים של שתי המפלגות באים לידי תיאום 

— ? 

ולעיתים קרובות כוללים הבטחות זהות; האומה קונה לה 
תחושת־כיוון משותפת, והפלוגתות המדיניות מצטמצמות. 
בעיני הפוליטיקנים והמצביעים כאחד, עד כדי "חילוקי־דעות 
בריאים" ושוב אינן מתפתחות לניגודים שאין לגשרם. בדרך 
זו נבלמות הנטיות הקיצוניות והאפשרות של "שימוש לרעה־׳ 
בשטחים השונים של החיים המדיניים: במנהיגות, בתוך 
המפלגות, וביחסים שבין המפלגות. 


חילוקי־הדעות בענייו זה מקורם בשתי השקפות מנוגדות 
על תפקידה של כנסת־הנציגים. מצד אחד, אפשר לראות 
כנסת זו כבמה להשמעת הדעות המדיניות השונות שבאומה, 
או כבית־וועד, שבו מיוצגת כל שכבה או קבוצה שבעדה; 
ואם זהו עיקר תפקידו של בית־המחוקקים, הרי דומה 
שהייצוג הפרופורצלני הוא הדרך הנכונה לקיימו. מצד שני, 
יש רואים את עיקר משימתם של המחוקקים בהקמתו של 
גוף מוכשר מלכתחילה למשול בדרך ברוכת־תוצאות, ולפי 
זה ברור הדבר, שיש צורך במידה של ליכוד ויציבות. במק¬ 
רה זה אין לראות את בית־המחוקקים אך ורק כאסיפה של 
נציגים, שפונים זה אל זה בשם אינטרסים עוינים ומנוגדים. 
צריך שיהא בתוכו רוב, יציב ובטוח כל צרכו, כדי לנהל 
ממשלה בתקופות־זמן, שהן מספיקות לשם הגשמתן של 
תכניות מדיניות בעלות חשיבות לאומית. כמו־כן מן הצורך 
הוא שיהא בית-המחוקקים מעודד ביקורת מצד מיעוט 
אחראי, מיעוט מאוחד ומאורגן באותה מידה, שיהא לו סיכוי 
להקים מתוכו ממשלה אלטרנאטיווית. מבחינת שיקולים 
אלה, השיטה של איזורי־ב׳ בעלי נציגים יחידים, שיטת־ 
ה״רוב". נראית כשרה יותר. יחס צודק כלפי קבוצות־המיעוט 
שבתוך איזור־הב׳ יכולה שיטת ה״רוב״ להבטיח: משאלותיהן 
של קבוצות־המיעוט נכללות בדרך כלל במצעים של מפלגות־ 
הרוב בקצב ובמידה שיש בהם כדי להעיד, שקבוצות אלו 
אינן מתקפחות. 

- 5 גז 51 ^ז 80 ., 1 ; 1861 , 01 ? 001 ??< 1 סס ?׳ 1110111 ?:????# , 1111 < . 5 .ן 
; 1929 . 10£0 ?# 101 0£0 ?/ 00/111 ? 411 ? 11111:111 )?־) 13 ; 1933 , 0140011 ?? 101111 :■)}.? 004 0:1111 ? 

0 ? .זסז^סיד .( ; 1935 ,\ 0 ס 01 :?ס 10 £100011110 ?# 004 1101 
004 ץ? 0 ?ו 4 ״ 1 . 9 ; 1918 , 4/55/4 111 001:01 ל) 1111001 

, 13 |>ח 3 13 , 2 ! 5 ז 10 קגו 01 , 01 ? 001 :?- 1 סס 0 :? 4 ס}\ /ס ? 00110 ?? 

004 1 [ 1 ס?סס 01 ?ס 0 ס? 0 * 1 ס? סקס?!!■!־ , 5 ת> 1 ח־ו> 1 ־ 1 .? ; 1939 

. 1953 , 1 ( 1 /ס?ס 40 

ר. לי. 

3 ך 1 צ'יסרי ץ 2 ז 53 נו 1 :> 1 {) 1 ב 13 ), עיר בדרומה 

של קרים; יושבת לרגלי הרי־יאילה בגיא עמוק, 

שבו זורם נחל צ׳ורו־סו. ב/ שכיום היא תחנה של מסה״ב 
בקו סימפרו׳פול וסוואסטופול, היתד. בירת החאנים של הטא־ 

: י.* ע 

טארים מאמצע המאה ה 15 עד כיבושה של קרים ע״י הרוסים 
ב 1783 . ב 1939 היו בה כ 10,000 נפש, מהם כ 70% טאטארים. 
לאחר שהוגלו הטאטארים מקרים בסופה של מלחמת־העולם 11 
פחת גם מספרם של אוכלוסי־ב׳. בסביבותיה של ב׳ היו 
הטאטארים מגדלים טאבאק ועצי־פרי וב׳ שימשה שוק 
ליצוא יבולם. כן היתד, מפותחת בה צורפות־כסף אמנותית. 
ב׳ מפורסמת בארמון החאנים שבה, בגניה (מובן השם ב׳ הוא: 
ארמון הגן) ובמסגדיה. פושקין ומיצקוויץ׳ פיארו בשיריהם 
את יפיה. ועל ב׳ שר גם ש. טשרניחו׳בסקי, יליד פלך טאווריה 
שעל גבול קרים. ב 1950 , כשמלאו 150 שנה למותו של גדול 
המצביאים הרוסיים סובורוב, הפכו הבולשוויקים את ארמון־ 
החאנים למוזיאון על שמו. — בב׳ היו שתי קהילות יהודיות, 
קראית ורבנית, שישבו בפרבר מיוחד בשם צ׳ופוט קלה 
(צ׳ופוט = שם בוז ליהודים בתורכית: קלה - מבצר). 
ב 1794 היו בב׳ 1,162 יהודים, ברובם קראים.'ב 1897 היו בה 
כ 13,000 נפש ובתוכם כ 700 קראים וכ 200 יהודים רבניים. 
צ׳ופוט קלה נעזבה במאה ד, 19 . כ 4 ק״מ מב׳ נמצאת מערה, 
ששימשה פעם ביודתפילה ליהודים ובה כתבות עבריות. 



175 


בחרין, אל־ 


176 



העיר מוחרק ימבאיי״בחרין; סיסיז —שיודהתעופה 

בחרין, אל־ (יי-•*! ס. תושזו 831 ), קבוצה של איים במפרץ 


הפרסי, במקום שמסתעפת ממנו לשון־הים שבין 
חבל אל־חסא שבחצי־אי ערב במערב ובין חצי־האי המשני 
אל־קטר (מכאן שמם של האיים, שמובנו בערבית: "שני 
ימים"—על שום המפרץ ולשון־הים הגובלים אותם מזה ומזה). 
שטחם הכללי כ 550 קמ״ר ומספר תושביהם כ 125,000 . השל¬ 
טון על איי־ב׳ הוא בידי שיך ערבי, הכפוף לחסות בריטית. 

איי־ב׳ כוללים 5 איים מיושבים ישוב של קבע וכמה איים 
פעוטים וכפים, שהם ריקים מאדם. כולם נמוכים כיבשות 
הסמוכות להם ז הם בנויים גיר, בעיקר גיר קוראלי. וברובם 
הם מכוסים חול. ארכו של הגדול שבהם, הנקרא ב׳ או אואל 
(הראשון), הוא כ 48 ק״מ (מצפון לדרום) ורחבו כ 16 ק״מ. 
טבלודגיר בגובה של 30 — 40 מ׳ בעלת שיא צוקי בשם 
ג׳בל דוחן (הר־העשן), בגובה של 120 מ/ מתרוממת בו 
מעל שפלת־החוף. מצפון לאי זה נמצא השני ב,ןדלו באיי־ב/ 
ששמו מחרק. שני האיים מחוברים זה לזה ע״י כביש, שעובר 
לאורך של 2.4 ק״מ על-פני סוללה, שנשפכה על קרקע־הים. 
ממזרח לאי מחרק נמצא האי הקטן סיתרה, שממנו יוצאים 
צינור־נסט וכביש (על־פני סוללה באורך של 5 ק״מ). שמגי¬ 
עים כמעט עד למקום, שבו מי־הים עמוקים וספינות־נפט 
יכולות לעגון בהם. בגדולים שבאיי ב׳ יש רשתות־כבישים 
מסועפות ושדות־תעופה בינלאומיים. 

אקלימם של איי־ב׳ חם מאוד במשך 9 חדשים בשנה ולח 
תמיד, אבל הגשמים מועטים בהם. כיום משתמשים בבארות 
ארטסניות לאספקת־מים לשם שחיה והשקאה. כלכלת־האיים 
מיוסדת בעיקרה (מתחילת שנות ה 30 למאה הנוכחת) על 
הפקת־הנפט, בעוד שקודם לכן נתבססה על עבודת־האדמה 
(חיטה, אורז, ירקות ותמרים משובחים, שנמכרים גם 
בחוץ־לארץ), ךיג (יצוא של דגים מיובשים) ודליית־פנינים 
(מקרקע־ים לא עמוק לאורך של 300 ק״מ). ב׳ מפורסמת 


הצב:וי, בריוע—העיד סנאסה, המחוברת למוחרי! ע״י סוללה 

בפניניה מימי־קדם, ועד לפני שנים מועטות עסקו במלאכות 
ובמסחר הקשורים בפנינים אלפי בני־אדם, שהתרכזו בב׳ 
בעונת־הדליה, הנמשכת כארבעה ירחים בקיץ. משנתגלה נפט 
בב׳ (ב 1932 ) הולכים האמו׳דאים ופוחתים, כי האמידאות, 

חוץ ממה שהיא עבודה ע(נתית, היא אומנות קשה ומסוכנת 
ומקצרת את החיים. לירידת האמודאות באיי־ב׳ גרמה גם 
הירידה העולמית, שבאה בענף הפקת הפנינים הטבעיות 
משהומצא הגידול המלאכותי של פנינים אמיתיות ופותחה 
תעשיית הפנינים המלאכותיות. תעשיה קדומה בב׳ היא זו 
של בניית סירות־מפרשים מעצים מובאים מהו׳דו. בסירות 
אלו משתמשים הערבים עד היום להפלגות רחוקות. 

תושבי־ב׳ הם ברובם הגדול דוברי-ערבית ומנהגים ערביים 
מיה״ב נשתמרו בידם. הדת השלטת בתוכם הוא האסלאם: 
בכפרים—בצורתו השיעית־הפרסית, בערים— בצורתו הסו¬ 
נית. מבחינת גזעם הם מעורבים; יש בהם גם מיעוט פרסי. 
שלשונו מובנת לרבים מתושבי־ב׳, וכן יש בהם מיעוטים של 
הודים (כמעט כולם סוחרים) ושחורים. קודם הקמתה של 
מדינת־ישראל ישבו בעיר־הבירה של ב׳ כתריסר משפחות 
יהודיות. חברת־הנפט של ב׳, שהיא אמריקנית, מעסקת כאן 
כמה מאות טכנאים מאה״ב. — בכל איי־ב׳ יש יותר מ 200 

ישובים. הגדול שבהם הוא במנאמה. עיר־הבירה השוכנת 

* • 

בגדול שבאיי־ב׳, ובה יותר מ 30,000 נפש. השני הוא בעיר 
מוזרק ( 20,000 תוש'), היושבת באי הנקרא על שמה. 

ב׳ כבר היתה ידועה לאשורים בשם תלוון, ומכאן שמה 
ביוונית ובלאטינית: טילום (אצל תאופראסטס, פליניום 

• זו::* ן • • 

וסטראבו). בב׳ נמצאים קברי־כוכים קדומים בנויים גזית 
(כאותם שנמצאו בתדמור) ובעלי שתי קומות. שלדי־הגופות 
המועטים, שנמצאו בקברים אלה, מעידים, שבימי־קדם ישב 
באיי־ב׳ גזע ארוך־גולגולת. סופרים קדומים סיפרו על ישוב 
פיניקי, שהיה קיים בב׳, וחוקרים שונים במאות ה 19 וה 20 


\ 





177 


בחרין, אל־ — בטהוכן, לודויג ון 


178 


מצאו דמיון בין הקברים שבב׳ ובין קבריהם של הפיניקים. 
כיום מטילים ספק בהנחה, שתושבי־ב׳ הקדומים היו קשורים 
בפיניקים, והבעיה של זהותם בעינה עומדת. תושבי־ב׳ 
התנגדו זמן מרובה להשלטתו של האסלאם בתוכם. במאה 
ה 10 שימשו האיים מקלט לכת המוסלמית של הקארמאטים. 
ב 1507 — 1622 החזיקו הפורטוגיזים באיים! אח״ב היה בהם 
שלטון פרסי להלכה, שהפך ב 1735 לשלטון־למעשה. ב 1783 
נכבשו איי־ב׳ ע״י שבט ערבי מסביבות כוית בשם ע טיבה. 
על שבט זה נמנית שושלת השיכים הסוניים של אל־חדיפה, 
שמאז היא שלטת באיים אלה. ב 1861 נעשה השיד בן־חסותם 
של הבריטים, וחסות זו מנעה את נפילתם של האיים בידי 
השליטים השכנים, שחמדו אותם, בעוד שכיום היא מגינה 
עליהם מפני תביעותיה של פרם, הרואה באיי־ב׳ חלק מן 
הטריטוריה שלה ותובעת את סיפוחם לתחומה. הבריטים 
הטילו על השיך פיקוח וקבעו בב׳ תחנה לצ;ם. 

בסוף 1934 נתנו שלטונות־ב׳ זיכיון לניצול־הנפט באיים 
ל״חברת הנפט של ב׳" (חברת־בת של "סטאנדארד אויל" 
שבקאליפורניה), שממנה רכשה חברת־הנפט של טכסאס 
(בשנת 1936 ) כמחצית המניות. אעפ״ב שהפקת־הנפט כבר 
התחילה בערב מלחכת־העולם 11 , לא הגיעה לממדים ניכרים 
אלא עם גמר־המלחמה; מאז הקפה הוא כ 1.5 מיליון טון 
בשנה. הכנסותיו של השיך מגיעות בשנים האחרונות לכדי 
6.5 טיליו! דולאר לשנה. בין השאר בנתה חברת־הנפט באיי- 
ב׳ בית־זיקוק ( 1936 ), שהורחב בהדרגה! ב 1944 הונח צינור־ 
נפט תת־מימי מ&דות־הנפט שבערב הסעודית אל בית־זיקוק 
זה; תפוקתו מגעת כיום ל 7.75 'מיליון ט(ן בשנה. חברת- 
הנפט מעסקת כ 6.000 עובדים, כרבע מהם זרים (הודים, 
עיראקים, אמריקנים). במלחמת־העולם ח שימשו איי־ב׳ 
תחנת־אספקה חשובה של חמרי־העזר, שנשלחו דרך פרם 
לצבא הרוסי, וחיל אמריקני חנה בהם. בי, שהיא עשירה 
בכסף ודלה במשכילים, מושכת אליה מאכילים וטכנאים 
ערביים מרחוק, ובכללם גם פליטים מארץ־ישראל. 

[י - 1 * 7 ; 1951 , 11 ) 01 )/ 11 ־,, 77 ,ץ>זב' 1 . \; 

. 1952 ,! 7111 ) חס:!)) , / ) 1/1 1 וח 0 הו^ו/ 83 

א. י. נר. 

בחתיאךים (ך*-^׳ 1 :נ 3 !£\ 1 ; 831 ), שבט הררי במרכזה של 
פרס המערבית, שמונה (לסי אומדן) מ 250,000 עד 
350,000 נפש. הב׳, שנסתעפו בסוף יה״ב מן הלורים, נקראו 
מתחילה לורים גדולים, בעוד שאבותיהם של הלורים שבימינו 
נקראו לורים קטנים. נהר אב־אי־דיז, שבעמקו עוברת כיום 
מסה״ב הטראנס־פרסית, משמש גבול צפוני לחבל האתנו־ 
גראפי של הב׳ ומפריד בין חבל זה ובין לוריסטן (ע״ע). 
גרעינו של חבל־הב׳ הם הרי־זארדה (כ 150 ק״מ ממערב 

: ע 

לאיספאהאן), המתנשאים לגובה של 4,050 מ׳. — הב׳ מת¬ 
פרנסים מחקלאות ומגידול־מקנה. בקיץ הם נודדים עם 
עדריהם להרים הגבוהים ובסתיו הם חוזרים לכפרים שברמה 
ושבעמקים. הם מחולקים לשתי קבוצות גדולות: האפח־לאנג 
וצ׳אהאר־לאנג. בעשרות השנים האחרונות של המאה ה 19 
ובתחילת המאה ה 20 — תקופת חולשתה של פרס — היו הב׳ 
חפשים בפועל מכל עול־מלכות. שלט בהם ראש־שבטם, 
הנקרא איל־חאן, לפי חוקי־השבט. ב 1909 סייעו הב׳ למפלגה, 
שדגלה בחוקה, במלחמתה בשאה מוחמד עלי, שניסה לבטל 
את החוקה ולחדש את שלטון־היחיד. גדודי־ב׳ כבשו באותה 
שגה את סהראן ונשארו בה כשאש שנים. מנהיגם, סאמסאם 


אס־סולטנה, היה ב 1911 ראש־הממשלה, ואף במה שרים 
אחרים בפרס היו באותם הימים מבני־הב׳. לחירותם של הב׳ 
שם קץ ב 1924 השאה ריזה פאהלוי, ששלח נגדם גדוד צבא 
סדיר. השאה הטיל עליהם חובה' של ישיבת־קבע ועבודה־ 
אדמה, אך כשהודח משלטונו ב 1941 חזרו הב׳ לאורח־חייהם 
הקודם. אעפ״כ חדרה קצת מרוח־החידושים גם לתוכם, וכמה 
מבני־מנהיגיהם נתחנכו בארצות־המערב בבתי־ססר גבוהים. 
במאבק בין השאה הצעיר וראש־הממשלה מוסאדק ( 1952/53 ) 
נודעה לב׳ שוב חשיבות מדינית. 

א. י. בר. 

בטה 1 בן ׳ לודויג ון — ח 0 ־\ 0 ו 1 ז 1300 ח 3 ־\ £!^ 1-1111 — ( 16 

או 17 בדצמבר, 1770 , בון — 26 במארס, 1827 , 

וינה), קומפוזיטור גרמני. 

1 . תולדותיו. בתולדות חייו ויצירותיו של ב׳ קשה 
לפעמים להבחין בין אגדה ואמת, מאחר שבני־הדורות. שבאי 
אחריו, פירשו תכיפות את מחשבותיו ואת יצירותיו פירוש 
רומאנטי וראו בו מעין דמות קדושה של גאון־ענק, לוחם 
וגואל. לאמיתו של דבר, היו חייו של ב׳ חסרים מאורעות 
חיצונים בולטים: נסיעותיו והופעותיו הפומביות היו מועטות 
וחייו בכללם היו חיי מק מתבודד. הטראגדיה העיקרית 
בחייו היתד. כרוכה במחלת־האזניים שלו, שהתחילה מטרדת 
אותו עוד בצעירותו ושלסוף גרמה לו חרשות גמורה- שממנה 
סבל בעשר שנותיו האחרונות. 

אביו של ב׳ (יוהאן ב׳, 1740 — 1792 ), שהיה בן למשפחת 
מוסיקאים ממוצא פלאמי. שירת בתזמורת־החצר בבון, ואמו 
היתה בת למשפחת יועצים של העיר והחצר. לודוויג היה 
השני בשבעת ילדיהם, שארבעה מהם מתו בגיל צעיר (אחיו 
הצעיר ביותר, יוהאן, מת בווינה ב 1848 , והצאצא האחרון של 
המשפחה, שנקרא בשם ב׳ [קארל יוליוס מאריה, ממשפחת 
אחיו של ב׳, קספר אנטון קארל], עיתונאי, מת בווינה 
ב 1917 ). עוד כשהיה בן 4 התחיל לודוויג מגלה התעניינות 
מיוחדת במוסיקה ואביו שימש לו מורה ראשון! במארס 1778 
הציג יוהאן את לודוויג בן ה 4 ) 7 (שבמודעה ציין אותו כבן 6 ) 
בפני הקהל בקלן. כתוצאה מהופעה ז( התחילו כמה מוסיקאים 
ידידים מתעניינים בהשכלתו המוסיקאלית של ב , , ומאז קיבל 
שיעורים (אצל מורים שונים) בפסנתר, בכינור, באורגאן 
וביסודו׳ת־החיבור. מפנה חשוב בהתפתחותו המוסיקאלית של 
ב׳ הצעיר חל כשבא לבון המנצח והק(מפוזיטור כריסטיאן 
גוטלוב נפה( £6 ש 0 א; 48 ד 1 — 1798 ), שנתמנה כאן כא 1 רגאניסטן 
של החצר. מ 1779 ואילך, בהפסקה קצרה בחורף 1781 , כשב׳ 
נסע עם אמו לרוטרדאם, כיוון נפה את השכלתו של ב׳. מ 1782 
ואילך מילא ב׳ לעיתים קרובות את מקומו של נפה על־יד 
האורגאן או הצ׳מבאלו וב 1784 קיבל ב׳ עצמו משרה כמוסי¬ 
קאי של החצר. השכלתו הכללית של הצעיר סבלה במקצת 
מהתעסקותו המרובה במוסיקה, אך במרץ בלתי־רגיל השלים 
אח״כ את החסר וכשהיה בן 18 נתקבל לפאקולטה הפילו¬ 
סופית באוניברסיטה של קלן. במילוי תפקידיו בחצר השתתף 
ב׳ בליווי המוסיקה הדתית בכנסיה, בקונצרטים של החצר 
ובנגינה בתיאטרון וע״י כך רכש לו ידיעה מרובה במוסיקה 
של זמנו על כל ענפיה וזרמיה; מלבד זה הוזמן לעיתים 
קרובות לבתיהם של אצילים־משכילים, שבהם נתעשרו ידיעו¬ 
תיו בכמה תחומים ובכלל נתפתח מבחינה רוחנית, ובהם גם 
השתתף כמנגן בנשפים של מוסיקה קאמרית; בעיקר היה 
נמשך לביתה של הגב׳ פון ברוינינג (§ח 1 ח! €1 ז 3 ן 00 ־ 5 ) נ 



179 


כטהוכן, לורויג ון 


180 



לורוויג וא; בטהוב! ובידיי כה״י על ה-מיסר. פו^טניס" 
ציור של י. ק. שטילר (זז 101 ') 8 ) 


שבתה אליאונורה נשארה ידידתו הנאמנת של ב׳ עד סוף- 
ימיו (היא נישאה לרופא גרהארד וגלד [ז 1 £ :> 8 ש^|, שאף 
הוא היה ידידו של ב׳ מנעוריו). בתחילת 1787 נסע ב׳ 
לווינה כדי להשתלם במוסיקה אצל מוצארט. מוצארט שמע 
את נגינתו ואת יצירותיו הראשונות, אבל לא היה יכול 
להקדיש לו זמן מרובה מאחר שהיה עסוק בהשלמת 
האופרה שלו "ד 1 ן ג׳ובאני". ימים מועטים לאחר שבא לווינה 
נודע לב/ שאמו חלתה בשחפת, והוא מיהר לחזור אליה 
לבון, באופן שלא שהה בווינה אלא שבועיים בלבד. זמן קצר 
לאחר מכן, כשמתה אמו, הוצרך ב׳ לדאוג לכל בני־משפחתו, 
כי אביו נע$ה שתיין, איבד את מ&רתו בחצר, וב׳ קיבל את 
מחצית משכורתו כתרומה להוצאות הקיום והחינוך של אחיו. 
בחג־המולד של 1790 ביקר בבון יוסף היידן וכתוצאה 
מפגישתו של ב' עמו החליט ב׳ לנסוע שוב לווינה ולהשתלם 
אצל היידן. תכנית זו נתגשמה רק ב 1792 וב׳ הגיע לווינה 
רק לאחר הרפתקות־גסיעה קשות. במסיבת־הפרידה, שידידיו 
ערכו לו בבון, רשם פטרונו, הרוזן האוסטרי ואלדשטיין, 
בספר־הזכרונות שלו: "עבוד בחריצות, ותקבל מידיו של היידן 
את רוחו של מוצארט" (שמת שנה אחת קודם לכן). קודם 
שהגיע ב׳ לווינה ב 1792 כבר חיבר כמה יצירות מוסיקאליות, 
שאחדות מהן אף נתפרסמו: ואריאציות לפסנתר על מנגינת* 

לכת של דרסלר, שירים בליווי פסנתר, קונצ׳רטו לפסנתר 

•% ז 

במי במול, מוסיקה לבאלט־אבירים, יצירות קאמריות ושתי 
קאנטאטות ("סימפוניית ינה", המיוחסת לפעמים לב/ אינה, 
כנראה. פרי־עטו); יצירה מעניינת, אף אם בלתי־גמורה, 
שבה כבר ניכרים יפה סימני סיגנונו המקורי של ב/ היא 
קונצ׳רטו בדו מאז׳ור לכינור ולתזמורת. אע״ם שברוב יצי¬ 
רותיו המוקדמות מתקופת־בון עדיין שלטת רוחה של המו¬ 
סיקה המשעשעת, שהיתר. מקובלת בזמנו, כבר בולטים בהן 
כמה וכמה גורמים, שמרמזים על ב׳ המבוגר, על מחשבותיו, 
על חידושיו ועל דרכו המיוחדת. יצירתו המודפסת הראשונה 


(הוואריאציות על מנגינת־הלכת של דרסלר, שנתחברה כש¬ 
היה אך בן 12 ), כתובה בדו מינור — והרי זוהי גם הטונא־ 
ליות של אחת מן הרביעיות הראשונות (יצירה 18 , מם׳ 4 ), 
של ה״סונאטה הפאתטיוד, של הקונצ׳רטו השלישי לפסנתר 
ותזמורת, של הפרק האיטי (מארש האבל) שבסימפוניה 
ה״הירואית", של הסימפוניה החמישית ושל יצירות ופרקים 
חשובים אחרים עד לסונאטה האחרונה לפסנתר בכלל; ומלבד 
זה יש לראות משמעות מיוחדת גם בטיבו של הנושא שבחר 
לו(מנגיגת־לכת איטית), שמלווה קטעים אפיינים של ב׳ בכל 
תקופות־יצירתו, וגם בצורת־הוואריאציות, שב׳ פיתח אותה 
באופן בולט; ביסודו של דבר, יש לראות באמנות השינוי, 
הוואריאציה, את יסוד כל אמנותו ואומנותו המוסיקאלית: 
שלא כבחיבוריהם של קומפוזיטורים אחרים אין מרכז־הכובד 
של יצירות־ב׳ בנושא, אלא בפיתוחו, עיבודו ושינויו של 
חומר־הגלם, ששימש לו כנושא ושהיה נראה לפעמים דל 
בסקירה ראשונה, קודם שב׳ הוציא מתוכו, בהשתלשלות 
הגיונית ומפתעת כאחת, את כל המקופל בו. דרכו זו של ב׳ 
שכבר היא מסתמנת ביצירת־ילדותו הנזכרת, הוליכה אותו 
עד לסדרת 33 הוואריאציות הגאוניות האחרונות שלו, שחיבר 
על נעימת־הוואלס של דיאבלי. 

בווינה מצא ב׳ הזדמנויות תכופות להופיע כפסנתרן, 
וכתוצאה מזה טיפח בעיקר את היצירה לפסנתר, התופסת 
מקום בולט ברשימת־יצירותיו. המלצות מידידיו בבון, 
בעיקר של הרוזן ואלדשטיין, סייעו לו לקבל הזמנות 
ממשפחות־אצילים חשובות, ביניהן של הנסיך ליכנו׳בסקי 
והר(זן דומנובץ/ ובזמן יותר מאוחר — של הנסיך אבקו־ 
ביץ, הרוזן רזומויבסקי והארכידוכס רודולף. ב׳ הרגיש את 
עצמו בטוב באוירה המוסיקאלית של וינה והצליח בהופעו¬ 
תיו, אך תכנית ההשתלמות אצל היידן לא יצאה לפועל. 
היידן היה עסוק מדי בענייניו שלו ולא התמסר לשיעורים, 
וב׳ הרגיש עד מהרה, שהיידן לא שם לב לבעיותיו, לשאלו¬ 
תיו, ואף לא לטעויותיה בדעה זו תמך הקומפוזיטור הווינאי 
יוהאן שנק, שלימד את ב׳ שלא בידיעתו של היידן. כשנסע 
היידן לאנגליה ב 1794 , הוסיף ב׳ ללמוד אצל ק!נק, וכן למד 
אצל אלברכטסברגר וסאלירי. ב 1796 ערך ב׳ סיור בכמה 

• : ן : ׳.• ־.־ • 

מערי־גרמניה: בברלין ניגן בחצר־המלך. ב׳ ביקר גם בפראג, 
שאליה חזר שנתיים לאחר מכן לשם מתן קונצרטים נוספים. 
ב 1795 חתם על חוזה עם המו״ל ארטריה ומיד אח״כ ראו אור 

* : * • ו 

כמה מחיבוריו: 3 שלישיות לפסנתר, כינור וצ׳לו ו 3 סונאטות 
לפסנתר; אלו הן היצירות הראשונות, שב׳ סימן ב״מספרי 
אופוס"; השלישיות סומנו כ״אופום 1 ״,ד.סונאטות—כ״אופוס 
2 ״. ב 1798 כבר ציין מבקר אחד, ששמע את ב׳ כשהוא מנגן 
יצירות לפסנתר, שבמוסיקה שלו מתגלות "קפיצות נועזות 
ממ 1 טיו אחד לשני... כנראה, שואף הוא בעיקר להיות בלתי- 
רגיל וחדיש״. — באפריל 1800 בוצעה לראשונה הסימפוניה 
הראשונה של ב׳ ובאותה שנה חיבר ב׳ את סדרת 6 הרביעיות 
לכלי-מיתר (יצירה 18 ). באותו זמן הכיר ב׳ את משפחת הרוזן 
בראונשווייג והתיידד עם הרוזן עצמו, עם שתי אחיותיו תרזה 
ויוזפינה ועם הריזנת היפה (בת אותה המשפחה) ג׳וליטה 
גיצ׳ארדי, שב׳ הקדיש לה את הסו׳נאטה לפסנתר "לא 1 ר־ 
הירח״(שם בלתי־מתאים, שלא ניתן לה ע״י המחבר). בניגוד 
לקומסוזיטורים שקדמו לו, לא פעל ב׳ (משעה שבא לווינה) 
בשירותם של אצילים, אלא התפרנס מהופעות פומביות, שבהן 
ביצע את יצירותיו, ומשכר־הסופרים, שקיבל מהוצאתו של 



181 


בטהובן, לודויג ון 


182 


יצירות מרובות. הוא גרם לכך, שהמו״לים וציבור חובבי- 
המוסיקה התחילו מכירים בזכויותיו של האמן היוצר — 
דבר, שהביא לידי שינוי במעמדו של הקומפוזיטור בחברה. 
בתקופות, שהכנסותיו היו מועטות, פנה לתומכים! מ 809 
ואילך, כשהופעותיו הלכו ונתמעטו עם התגברות חרשותו, 
קיבל סך של 4000 זהובים לשנה משלושה אצ׳לים, מידידיו 
הנאמנים ביותר, ומאז התמסר ליצירה מוהקאלית ללא דאגה 
כספית. ב 1794/6 כבר חש בסימנים ראשונים של מחלת- 
אזניים ובמכתבו לידידו אמגדה מיום 1 ביוני 1801 הוא מספר 
על מיחושיו, ואח״כ הוא מודיע גם לידידו הרופא וגלר על 
המחלה יעל גסיונות הריפוי שלה. במכתב מאוחר יותר לאותו 
ידיד מובעים הירהוריו על מצב־בריאותו הרופף תמיד, אך גם 
על מרצו הכביר וכוחו המתגבר. מסמך נוגע עד הלב הוא 
ה״צוואה מהייליגנשטאט״ מאוקטובר 1802 , שנכתבה לאחיו 
ושבה מתגלים יאוש ורצון הירואי כאחד. מפנה לרעה בא 
במחלתו ב 1812 ! ב 1815 נתקיימה הופעתו הפומבית האחרו¬ 
נה של ב׳! מ 1818 ואילך שוב לא יכו׳ל היה לשמוע כלל, ולא 
הועילה לו גם השפופרת, שהממציא יוהאן נפו׳מוק מלצל 
התקין בשבילו. מאז ניהל ב׳ את שיחותיו רק בכתב. מ 400 
"סנקסי־השיחה" שלו, שהיו מתחילה ברשותו של אנטון 
שינדלר (עוזרו של ב׳ בשנות־חייו האחרונות), נשתמרו 
כ 140 לערך, ופנקסים אלה משמשים מקור חשוב להכרת 
עולמו הפנימי של ב׳ באותם הימים. 

במידה שמחלתו של ב׳ ניתקה אותו מחיי־החברה, בה 
במידה נעשתה המוסיקה שלו מופשטת ועמוקת־ביטוי. בני* 
דורו לא עמדו על משמעותן של יצירותיו ועל המפנה, שהן 
מסמלות בכללן — המפנה מן הנגינה הקלה והמשעשעת אל 
המבע הנועז והחמור! אך מעניין הדבר, שרק מעטים נתנו 
ביטוי נאמן ליחסו של בן־הזמן ליצירותיו של ב׳: אישיותו 
והביטחון ששפע מעמידתו, השפיעו על כל בגי־דורו השפעה 
כבירה כל־כך, שקשה למצוא דברי־ביקורת, ששיקפו אח 
דעת־הקהל האמיתית! רק מבקרים בודדים גילו יחס של 
התנגדות לסיגנון החדיש ולביטוי הנועז, שמצאו ביצירותיו 
של ב , . אך את תגובודהקהל האמיתית לסימפוניות ולסו־ 
נאטות הדראמאטיות של ב׳ אפשר לשער על־יסוד העובדה, 
שברוב היצירות המוסיקאליות, שהיו מקובלות בזמנו, בלטו 
קטעים מבריקים שטחיים, בעלי אפקטים צליליים ותיאוריים 
חזקים, שהקהל חיבב אותם ביותר. 

ב 1802 סיים ב׳ את הסימפוניה השניה שלו, שבוצעה 
מתחילה בווינה באפריל 1803 ! ב 1804 עסק בעיקר בחיבורה 
של הסימםו׳ניה השלישית, שב' קרא לה בשם "ארו׳איקה" 
("ההירו׳אית"): מתחילה נתכוון ב׳ לקרוא לה "בו׳נאסארטה" 
(אך הוא לא הקדיש אותה לנאפוליון, כפי שסבורים מחברים 
הרבה). הסימפוניה הרביעית הושלמה ב 1806 , החמישית 
ב 1807/8 , בזמן שחיבר גם את הששית (ה״פאסטוראלית"). 
רק ב 1812 נוצרו הסימפוניות השביעית והשמינית, ואילו 
התשיעית (האחרונה), שבחיבורה התחיל ב 1817 , לא הוש¬ 
למה אלא ב 1823 . בין סיום ה״ארואיקה" והתחלת עבודתו 
בסימפוניה השישית טיפל ב׳ ביחוד בחיבור האופרה היחידה 
שכתב, למרות תכניותיו המרובות לכתיבת אופרות, שהעסיקו 
אותו במרוצת־חייו. הצגת־הבכודה של איפרה ז(, שמסדריה 
קראו לה בשם "שידלי(", בניגוד לרצונו של ב׳, שקרא לה 
"ליאונורוד, התקיימה בווינה ב 20 בנובמבר 1805 ולא עלתה 
יפה! ב 29.3.1806 בוצעה שוב, לאחר שב׳ הכנים בה שינויים 


מרחיקי־לכת, אלא שעדיין לא היה ב׳ מרוצה מיצירה זי 
ועל־כן חזר ועיבד אותה: האופרה זכתה להצלחה רק בעיבודה 
הספרותי והמוסיקאלי הסופי, שהוצג לראשונה ב 1814 . — 
ב 1807 השלים ב׳ את יצירתו הדתית הגדולה הראשונה 
("מיסה ב־די"). 

ב 1810 רצה ב׳ להתחתן עם תרזה מלשטי, אך זו דחתה 
את הצעתו. ב׳ נשאר רווק עד סוף־ימיו ויחסו לנשים היה 
ידידותי־ענייני בלבד, אלא שעם זה היתה לו תמיד איזו 
אהובה דמיונית. חידת ה״אהובה הנצחית״ — שב׳ כתב לה 
מכתב ארוך ויחיד — וה״אהובה הרחוקה״ — שעמדה לעיניו 
כשחיבר את המוסיקה שלו לשיריו של הפייטן ייטלס—עדיין 
לא נפתרה פתרון סופי. ב 1810 אירע עוד מאורע חשוב בחייו 
של ב׳: הוא הכיר את בטינה ברנטגו, שהציגה אותו לפני 
גתה: שני האישים הגו זה לזה רגשי אהדה והערצה. 

ב 1813/15 העיקו על ב׳ דאגות משפחתיות קשות, שנגרמו 
לו ביחוד ע״י אחיו קאספאר קארל, וכשמת זה האחרון—ע״י 
בנו בן התשע, שב׳ קיבל עליו את האחריות לחינוכו. אולם 
באותן השנים עצמן עמד ב׳ גם על שיא הצלחותיו החיצוניות 
והופיע בשורת הקונצרטים האחרונים שלו. באחד מהם בוצעה 
הסימפוניה שלו לעת מצוא, "נצחונו של ולינגטון", ובתזמורת 
המורחבת, שאורגנה לשם ביצוע זה, ניגנו טובי המוסיקאים 
הווינאים. 

היצירות, שחיבר בתקופת חרשותו הגוברת, הן מרוכזות 
ועמוקות ביותר, ותכנן הרוחני העשיר וכוחו המעבד והמפתח 
של ב׳ גרם לפיצוץ התבניות המקובלות ולהרחבת הצורה: ב׳ 
חיבר אז את יצירותיו בקושי ומתוך מאבק פנימי עצום, 
והדרך מן התרשים הראשון של גרעין מוטיווי או נושא 
ועד ליצירה השלמה והמושלמת היתד, ארוכה ורבת־יסורים. 
בתביעותיו המוסיקאליות לא שם לב להגבלות של קול וכלי- 
נגינה וזמן מרובה חשבו את שיריו (ואת האופרה שלו) 
לבלתי מתאימים לזמרה כלל, וכן טענו, שאי־אפשר לבצע 
את הסונאטות שלו לפסנתר, אע״ם שעושי־הפסנתרים הכני¬ 
סו שינויים בהתקנת כלי־המגענעים לפי דרישותיו של ב , . 
בסונאטות האחרונות שלו לפסנתר ובחמש הרביעיות האח¬ 
רונות שלו לכלי־מיתר נראה ב׳ כשהוא עומד על שיא בודד: 
זוהי מוסיקה בעלת עומק ברעיון ובמבע, שהשראה ומחשבה 
מתמזגות בה מזיגה מופתית! על דרגה אחת עם היצירות 
הללו עומדות ה״ואריאציות על ואלם של דיאבלי", ה״מיסה 

• 7 • ז 

סולמניס" והסימפוניה התשיעית. ה״מיסה סולמניס"(=מיסה 

זו ן • * •\ 1 • 

חגיגית) היא ביסודה יצירה סימפונית. ב׳ חיבר אותה מתוך 
כוונה לבצעה לרגל העליה של ידידו, הארכידוכס רודולף, 
לכסא הארכיבישוף של אולמיץ ( 1818 ). אך היצירה נתרחבה 
יותר ויותר, באופן שב׳ לא השלים אותה אלא ב 1823 . 

ב 1824 הוזמן ב׳ ללונדון ע״י החברה הפילהארמוגית 
המלכותית, אך מפני שסבל באותו זמן ממחלודהכבד, אי־ 
אפשר היה לו להיענות להזמנה. בספטמבר 1826 שהה כמה 
שבועות בחווה של אחיו יוהאן על הדאנובה (במרחק של 
כ 80 ק״מ מווינה), ביחד עם בן־אחיו קארל, שקודם לכן 
ניסה לאבד את עצמו לדעת, אך מצב־בריאותו לא השתפר 
וכתוצאה ממחלת־הכבד שלו לקה אף במחלת־המים. כשחזר 
לווינה בעגלה פתוחה, בדצמבר 1826 , הצטנן ב׳ וחלה במחלת־ 
הריאות * ב׳ החלים ממחלה זא, אך מחלת־הכבד ומחלודהמים 
הלכו והחמירו, ולאחר שלושה חדשים מת. בהלווייתו, שהיתר• 
רבת־עם, נקראו דברי-הספד של גרילפארצר. 




183 


כטהויכן, לודריג ון 


184 


2 . יצירותיו. מקומו ההיסטורי של ב׳ הוא בין הקלאסי- 
ציזם והרומאנטיקה. למרות החיבה וההערצה היתרות, שרחשו 
לו הרומאנטיקנים, אין ספק בדבר, שהערכת יצירותיו של ב׳ 
ואישיותו נשתנתה במרוצת־הזמן ושוב אינה כפופה לתפיסת 
הרומאנטיקנים דוקה. ב׳ עצמו אמר פעם אחת, שהוא "מפייט 
בצלילים". אך הרומאנטיקה הרחיקה ללכת מזה וראתה ביצי¬ 
רותיו "פיוטים צליליים" בעלי תוכן תיאורי, ונסיונות הרבה 
נעשו כדי לקשר יצירות מסויימות משלו אל יצירות ספרו¬ 
תיות. השפעת התיאורים והפירושים השונים של יצירות ב׳ 
ניכרת אף בביצוע של יצירותיו גם מצד המנגנים וגם מצד 
המנצחים, הצריכים להחליט פעם בפעם כיצד לבצע את 
יצירתו: ביצוע "טהור" או "מפרש", "רוחני" או "פיוטי". זהו 
סוד־גדולתו של ב', שבכל פירוש או תפיסה יש מן האמת, מן 
הקולע ומן המסעיר ; מחמת התרשמותו העמוקה של המאזין 
מאישיותו של ב , , המדברת אלינו מתוך היצירה, שאמנם 
צמחה על קרקעה של תקופה מסויימת, אך אינה שייכת עוד 
לזמן, מקום או מרחב מסויימים רוקה, עוברת מוסיקה זו את 
כל הגבולות של זמנים וארצות וכאילו צופנת בה תעודה 
אנושית נצחית, שהיא מכווני לכל בני אנוש. 

יצירותיו הידועות ביותר של ב׳ הן 9 הסימפוניות שלו, 
שמציינות לא רק את דרכו האמנותית של ב׳ אלא גם 
את כל התפתחותה של המוסיקה בין הקלאסיציזם והרומאנ¬ 
טיקה. בסימפוניה הראשונה (מ 1800 ) נשמעים עוד הדי 
המוסיקה המשעשעת, שראשוני הקומפוזיטורים הסימפוניים 
חיברוה בשביל אולם־הקונצרטים הראשון; לא מרובות הן 
הסגולות המייחדות את הסימפוניות של היידן ומוצארט 
בתקופות־היצירה האמצעיות שלהם מן היצירה הסימפונית 
המושלמת הראשונה של ב׳. סימפוניה זו לא הושפעה ביותר 
מן הקווים הדראמאטיים המובהקים, המציינים את היצירות 
האחרונות של היידן ומוצארט. אעפ״כ ניכרת עצמותו של ב׳ 
בהעזה ובחידוש שבבמה וכמה מקומות שבה: ב׳ אינו פותח 
את הסימפוניה בתצליל־היסוד (כפי שהיה נהוג אז), אלא 
בתצליל שהוא עלול להטעות את המאזין; כמו־כן מפתיע 
הקומפוזיטור את המאזין בפרק האחרון כשהוא מראה לו 
כיצד הוא "בונה" את הנושא מחלקים זעירים; כאן נעשה 
הדבר מתוך בידוח־הדעת, אבל בסימפוניה האחרונה שלו, 
בתשיעית. הופך "אופדבניה" זה לעקרון, והקומפוזיטורים 
הרומאנטיים, וביחוד ברוקנר ומאלר, פיתחו עקרון זה במי¬ 
דה יתרה. הסימפוניה השניה אינה מוסיפה הרבה להתפתחות 
עצמותו של ב׳; השלישית היא יצירתו הסימפונית הראשונה 
שיש לה אופי אישי-מקורי בהחלט < סימפוניה זו היא בעלת 
רעיון יסודי (תהילת הגבורה) ונושאיה קשורים זה בזד 
קשר הגיוני, וסגולות אלו מעצבות את צורתה יותר מעקרו- 
נות־הבניה המסרתיים שלה. מכאן ועד הסימפוניה התשיעית 
מטפח ב׳ את העקרון של אחדות הרעיון טיפוח מכוון. קודם 
לכן שאפו מחבדי־הסימפוניות להרכיב את יצירותיהם מפרקים 

מנוגדים זה לזה מבחינת אפים, ולפעמים מנוגדים אף ניגוד 

י • 

מפתיע; גם אצל ב׳ קיימים הניגודים הללו, אך רעיון פיוטי 
או מוסרי מקשר אותם, ונושאי הפרקים נובעים זה מזה באופן 
גלוי או נסתר. הדבר בולט ביותר בסימפוניה החמישית, שכל 
הנושאים והמוטיווים שלה נובעים מארבעת תווי-הפתיחה 
המפורסמים, ובתשיעית, שהפרק האחרון שלה (המיוסד על 
ההימנון של שילר "אל הגיל" המושר על־ידי קולות סילו 
ומקהלה) מצטט ומאחד את כל רעיונות־היצירה. גם בצורת 


הקונצ׳רטו לסולר ותזמורת אנו מבחינים ביצירות ב׳ ( 1 
לכינור, 5 לפסנתר, 1 לכינור, צ׳לו ופסנתר — מלבד יצירות־ 
נעורים) חידוש מרובה. בשטח הק 1 נצ׳רטו (ע״ע) הירבו 
הקומפוזיטורים שקדמו לב׳ לכתוב יצירות. שבהן הבליטו את 
תפקיד־הווירטואח בלבד, ואת תרגילי־הטכניקה המבריקים 
שלו היו מלווים ליווי תזמרתי נעדר־אופי ומחוסר חשיבות 
מוסיקאלית. מוצארט כבר הפך את הקונצ׳רטו למעין דו־ 
שיח בין הסוליסטן ובין התזמורת וסטה מדרך השעשוע 
הקונצרטאנטי עד כדי כך. שהקהל שוב לא חיבב את נגינתו 
בתקופודחייו האחרונה. לעומת זה תפס ב׳ את הקונצ׳רטו 
תפיסה חדשה, שהיה בה משום העזה אמנותית: לדעתו, 
אין הקונצ׳רטו אלא סימפוניה, שבה ניתן תפקיד בולט לכלי 
מיוחד. אע״פ שב׳ לא חיבר קונצ׳רטו בעל אופי סימפוני 
דראמאטי כאותו של הסימפוניה החמישית או של הסונאטה 
"אפאסיונאטה" לפסנתר, הרי בולטת בכל הקונצרטים שלו 
השאיפה לביטוי סימפוני ולמבנה דראמאטי־סימפוני, שבו 
עדיף התוכן המוסיקאלי מן הברק הווירטואלי. במוסיקה 
הקאמרית וביצירותיו לפסנתר מורגשת העזתו ההיסטורית 
של ב׳ עוד יותר משהיא מורגשת בתחומי הסימפוניה 
והקונצ׳רטו, שהרי באלו האחרונים משפיע הלבוש הרבגוני 
שבתיזמור גם על המאזין, שאינו חודר לתכנן הפנימי של 
היצירות. במוסיקה הקאמרית, ביחוד במאוחרת, מדברת אלינו 
אמנותו של ב׳ בטהרתה, ונפשו ומחשבתו של היוצר מתבט¬ 
אות בהן באופן ישיר ביותר. בסונאטות לפסנתר מתקופות־ 
יצירתי האחרונה וברביעיות האחרונות לכלי־מיתר הגיע ב׳, 
מתוך מאבק פנימי קשה וממושך, לידי התלכדות עילאית 
של כל ערכי־ההבעה האישיים, ויצירות אלו שקולות מבחינת 
העומס הנפשי שבהן כנגד הדראמות הסימפוניות שלו. 
בעיקר בחמש הרביעיות האחרונות בולטות אחדותו של 
התוכן המוסיקאלי ורבצדדיותן של הצורות, שנתפתחו מתוך 
תוכן זה ונתמזגו זו בזו מזיגה יחידה במינה, באופן שאפשר 
לראות ביצירות אלו מעין עולם בפני עצמו, משמיע צלילים, 
שמן הנמנע להשיג את משמעותו הצרופה, אפילו ינותחו 
נתוניו המוסיקאליים לפרטי־פרטיהם. ביצירות הללו הוכיח 
ב׳ בבירור, שהוא אמן־יוצר עצמאי ושאינו מתחשב בטעמם 
ובדרישותיהם של אלה, שמידם בא לו קיומו החמרי, לעומת 
הראשונות שב 17 הרביעיות לכלי־מיתר, וכן לעומת השלי¬ 
שיות והסונאטות הקאמריות הראשונות, שהיו בעיקרן מוסי¬ 
קה לשעשוע־המנגנים, מציינות הרביעיות האחרונות של ב׳ 
את שיא דרכו של מוסיקאי, שהגיע למרומי המעוף של 
דמיונו. והוא הדין גם ביצירותיו האחרונות לפסנתר. כלי* 
מנענעים זה היה עד שבא ב׳ כלי־הנגינה הביתי למופת, וכל 
הקומפוזיטורים שאפו לספק מוסיקה נעימת־ביצוע למנגניו. 
וגם בתחום זה לא עניינו את ב׳ הצורך, הביקוש והסיגנון 
המקובל. להפך, כשסיגנונו ותביעות־היוצר שלו הכריחוהו 
לחבר מוסיקה, שאי־אפשר היה לבצעה בפסנתר המקובל 
דרש ב׳ ממייצרי־הפסנתרים לבנות כלים, שיהיו מסוגלים 
להפיק את הצלילים, שהיו דרושים לו. דבר זה לא בא לו 
מתוך אי־ידיעה של הכלי, שהרי ב׳ היה פסנתרן מעולה 
ורק חרשותו הפסיקה את הקאריירה הווירטואוזית שלו. 
לעומת כ 70 היצירות המוסיקאליות שלו, שבהן אין לפסנתר 
כל תפקיד שהוא, חיבר ב׳ כ 60 יצירות לפסנתר בלבד, וב 65 
יצירות נוספות, שהפסנתר הוא אחד מכלי־הביצוע שלהן. 
גישתו לכלי היה כלמכשיר טכני: הוא דרש, שישרת את 



185 


במחוב*, לודויג ץ—במוח 


186 


תביעותיו ולא רצה להיות עבד לו, כפי שאמר לידידו הכנר 
שופאנציג, כשזה האחרון התלונן על הקשיים הטכניים המרו¬ 
בים׳ שנתקל בהם בביצוע מקום מסויים ביצירה לכלי־מיתר: 
"כלום חושב אתה, שבנוה עלי הרוח, ואני כותב את מר 
שתצווני, מהרהר אני בכינור הקדוש , " את שיא יצירותיו 
לפסנתר השיג ב׳ ב״שלושים ושלוש ואריאציות על ואלס של 
דיאבלי״ (יצ׳ 120 ). שבהן בנה יצירה מוסיקאלית כבירה, 
רבצדדית ורבגונית, על יסודה של נעימה פשוטה והמונית, 
פרי עטו של אנטון ריאבלי (ע״ע), מוסיקאי ומו״ל אוסטרי. 
יצירה זו מפליאה ביחסי המופשט המתגלה בה אל הצליל, 
ואינה מקדשת אלא תשומת־לב מועטת לאפשרויות הטכניות 
הממשיות. בזמנו של ב׳ היו סבורים, שה״וואריאציות של 
דיאבלי" אינן ניתנות לביצוע כלל ושאף אין זה מן הרצוי 
לבצען. עם השיכלולים שהוכנסו בתעשיית־הפסנתרים ועם 
הדרישות מן הפסנתר, שנתרבו והלכו מצד קומפוזיטורים 
מאוחרים יותר, התחילו רואים ב״וואריאציות של דיאבלי" 
צעד היסטורי לקראת שיחרורו של הפסנתר מכבלי מעמדו 
החברותי הקודם ולקראת שיחרורה של המוסיקה בכללה 
מתביעותיהם של הקהל והמבצע כאחד. כמו־כן הוכיח ב׳ 
ביצירה זו, שגדלותה של יצירה מוסיקאלית אינה במידה 
שבה מתגבר האמן על רעיון מקורי, מבטא אותו ונפטר 
ממנו, אלא להפך — בדרך הבלתי־מצויה, שבה הוא חוזר 
בלא הפסק על נושאו, ועם זה מניח למעוף־דמיונו לשלוט 
בו שלטון ללא מצרים: סמל לכל דרכו של ב׳ בגאוניותו. 

עמדתו היחידה במינה של ב׳ בתולדות־המוסיקה מת¬ 
בטאת גם בעובדה, שהקומפוזיטורים שבאו אחריו הטעימו 
את ההשפעה, שהושפעו מיצירותיו, בעוד שבדרך כלל נוהגים 
הקומפוזיטורים, כשהם מבקשים להם דרך משלהם, לכפור 
בהשפעות של קודמיהם. הראשון בין אלה היה שוברט (ע״ע), 
שהסימפוניות שלו(ביחוד הרביעית, ה״בלתי־גמורה" והסימ¬ 
פוניה הגדולה "דדמאז׳ור") הושפעו מב׳ הרבה, אע״פ שיצי¬ 
רתו של שוברט שונה תכלית־שינוי מזו של ב׳ הן בשטף 
המלודי שלה והן בנושאיה. ובר (ע״ע), מנדלסון (ע״ע) 
ושומן (ע״ע) המשיכו בדרך הסימפוניה של ב׳, וביחוד שאף 
שימאן לפתח את ה״גורם הפיוטי"־, שומאן כבר התקרב 
לאסכולת המוסיקה ה״תכניתית", שראתה בסימפוניה ה״פאס־ 
טוראלית" של ב׳ יצירה מתארת ותיאורית, בניגוד לדבריו 
של ב׳ עצמו, שהבעת־הרגש עדיפה ביצירה זו מן הציוריות 
שבה. ברליוז (ע״ע). שכתב את הסימפוניה התבניתית הרא¬ 
שונה (ה,,סימפוניה הפאנטאסטית") נקט בקו אחדות־ 
הנושאים של ב׳, אך הוסיף את גורם התיאור העצמי האישי, 
שנעשה אצלו בולט ושולט. את הסימפוניה הראשונה של 
ברמס (ע״ע) היו רגילים לציין (לפי המנצח בילו ן ׳ 811101 % ן) 
כ״עשירית של בטהובן"; אבל בראמס יוצא יותר מן הקו 
האוסטרי־הלירי של התפתחות הסימפוניה (בדרכי שוברט) 
משהוא יוצא בדרך אמנותו של ב׳ ממש. שני הקווים—הלירי 
והדראמאטי — מאוחדים בשלב הרומאנטי האחרון, כלומר, 
בסימפוניות של ברוקנר (ע״ע) ומלר (ע״ע) ז מאלר הוסיף 
לפתח את הרעיון היסודי של הסימפוניה התשיעית של ב׳, 
ואף צירף למספר מדובה של הסימפוניות שלו את קול־הזמרה 
והמקהלה. בתחומה של הדראמה המוסיקאלית פיתח ריכרד 
וגנר (ע״ע) את עקרון ההשתלשלות הסימפונית הדראמא־ 
טית של ב׳ וגם אצלו משתתפים בהשתלשלות זו קולות־ 
זמרה. דרכו של ב׳ בריכוז הרעיונות ובמזיגתם העליונה של 


הגורמים ניכרת גם ברביעיות לכלי־מיתר של ארנ 1 לד שג־ 
ברג (ע״ע) ובכל עקרונות השקפתו של קומפוזיטור מחדש 
זה, בן המאה ה 20 . יצירותיו של ב׳ מוסיפות עד היום להש¬ 
פיע את ההשפעה הנמרצת ביותר, הן על קהל־המאזינים 
והן על היוצרים החדישים, שכקודמיהם נתונים אף הם להש¬ 

ראתו הרבצדדית. 

*־ : 1 * 

-. 8 זןמ'מ 06 >ז 0 ־/ 0 ׳ 1 7 1 ) 0 /) 001 -/ 800/60 7 ) 0 / 600 )/ 816 ,/ 0 ח) 3$ א ..׳] 

. 3 1925 . 1913 ,( 1827-1913 ) 6/0  £ 0 י > 81 , 1100 ) 80610 
;־ 1908 , 1855-60 ,'׳)- 1 , 10 /))//ס/סמ״א 01110 ,. 8 , 1.002 תטי\ . 59 
, 1859 ,. 10 ) 8 2 ,מ 0 // 7 ) 6 ) 8 / 717 ) 1 1,06017 0 '. 8 . 613/2 . 8 .\. 
; 1866-79 . 1-111 , £ 060/1 !: 8 . 11 .£ ,ז 0 ע 63 'ד ./י) . 13 ;* 1908 
הכרכים ״!-/א שנכתבו על־ידי) 1907-8 ,ע-ז\ 1 ;* 1917-23 
0011005 . £1 לפי חומר שהשאיר אחריו המחבר, נערכו ונת־ 
פרסמו ננ״י חת 3 תז 0 !א ס 0 <ב 1-11 ; תרגום אנגלי של הספר ב 3 
כרכים נתפרסם עיי 0066101 ) 1 ״? .מ, 1921 ); -ס״״א .ס . 61 

. 1 ) 1/1 ) 1 ?/ 0 ׳) 800/60 01/0 ׳)) 2 .. 1 ) 1 ; 1872 , 17171 ) 0711 ,) 800/60 . 606101 
700110 , 01017001 ? מסע ." 1 ; 1880 , £060/1 0 '. 8 . 061 א .£ ; 1887 
,(. 08 ) . 18 ;* 1901 ,. 8 .׳) ../ ,. 16 ; 1890 , 1888 , 1 ) 117 ) 800/607170711 
, 7561 ״ 010 ) 935 \ .ז.( ■ 1909 , 1908 ,. 880 2 , 06 )/ 6 ־/ 16 ) 0711 ׳) 800/60 
, 6077101 ד/ 777 ( 9 , 6/1770 1111 111111 . 8 . 0 ) 0/0 ./) ; 1895 ,. 8 7/1 )׳) .£ 

,. 8 ! ;(עברית 1945 ) 1903 ,* 1/1 . 10 8.7 , 8011308 . 8 ; 1898 
£0 ,. 18 ; 1928-1949 , 1000 ־ 0000/1 / 0 )]ן) 0  11 / 10 / 0 / 6/1060 8/1 , 83/3 ! £3 
01010/10 ) 6/1 ) . 8 , 87 ת 1 ' 8 91/100/11 ;(עברית 1954 ) 1911 ,. 8 
, 1/077 ) 10/000 ׳)ס/// 001/10 111111 . 8 , 13801 < ׳ 3 <י ; 1913 .! 00 / 06/00 
/ 0 07/7/0001000 /-. 8 , 80011006 . 0 . 0 ; ־ 1923-1924 .. 10 >ח 2 
; 1927 .. 8 110 ׳ 1 .£ , 0/340 ץסע/גז־! ; 1926 , 1/100 )/ 071/0/71/70 '.> 

0111 , 2 ) 30117731 •\ 1 ; 1927 ,. 8 10 ) 000710010 '£ 760 ,ח 3 רח*י 0 א . 61 
- 8 , $11111730 .א . 39 £ ; 1927 ,/)/; 006 ׳) 800/60 71/10060 ) 707711 
; 1927 ,. 8 ,/ 711/00 .ן . 19 ; 1927 ,/ 00 ; 0 // 0/0 ׳ 01 ג£ / 11 ) 5/77/777 6/0 
. 13 ; 1934 ,. 8 .״ 800 . 8 ! ; 1937 ; 1929 .. 8 ,־ 1101 ) 806311 . 11 .£ 

סס/ס/ / 800/6017077 , 153271015071 . 8 ; 1751 7 , 1936 ,. 8 ,/ £10210 
. 1953 , 06/0 )/ 70 > 060 )/ 770/0/6 // 111111 

פ. ע. ג. 

בטוח, פעולה, שבה מתחייב צד אחד (המבטח) תמורת 
תשלום (פרמיה) על־פי חוזה (פוליסה) לפצות את 
הצד השני (המבוטח) או לערוב לו בעד הנזק, שייגרם לו 
בסקרים מיוחדים, שהם מפורטים בחווה (הסיכונים); כמו¬ 
כן נקראת בשם ב׳ עצם העיסקה של עריכת חוזים כאלה. 
הב׳ מתבטא במה שהיחיד, במקום לשאת ביום מן הימים 
בנזקים בלתי־ודאיים אך כבדים, מתחייב לשאת בהוצאות 
ודאיות וקבועות, אך קטנות־ביחס. 

כל מעשה שעושה האדם כרוך בסיכון מסויים; כל עסק 
עשוי להסתיים בכישלון, וכן אין לך משרה, שיש בה משום 
ערובה גמורה להכנסותיו של האדם בעתיד. יש סיכונים, 
שהם נוגעים לאדם גופו (תאונות, מחלה, מוות), ויש סיכו¬ 
נים, שהם נוגעים לרכושו(דלקות, גנבות וכד׳). יש סיכונים, 
שהבריות מקבלים עליהם ברצון (במסחר, למשל), או אפילו 
יוצרים אותם באופן מלאכותי (כגון במשחקי־מזל), מתוך 
תקווה להרוויח בסופו של דבר. ולעומת זה נוהגים הבריות 
להגן על עצמם לפי מיטב הכרתם מפני סיכונים אחרים, כגון 
תאונה קטלנית או חוסר־עבודה ממושך וכדומה, אבל הב׳ 
אינו יכול להקיף את כל הסיכונים כולם. 



187 


בטוח 


188 


תנאי־היסוד של הב/ התנאי ההכרחי הראשון לב׳ 

הוא, שהיחיד, המבקש להתבטח, ירגיש באי־בטיחות 
מסויימת: צריך שהסיכון יהא בגדר האפשרי, אך בלא 
שאירועו ייראה מראש בוודאות. אם אין שום סיכון, אין 
צורך בב׳! ואם אירוע־הסיכון נראה לו, ליחיד, מראש 
כוודאי, יתכן שיוכל למנוע אותו או להישמר מפניו, ואף 
אז לא יהא זקוק לב/ 

תנאי אחר, שבו מותנה הב/ הוא שהסיכון יהא עלול 
לפגוע (באופן ישיר או בעקיפים) באדם המבקש להתבטח 
מפניו. אם אין סיכון כזה נשקף לו, ייחשב נסיונו להשיג ב׳ 
כפסול בעיניו של המבטח. למשל, אם ראובן, שאינו קשור 
בשמעון שום קשר אישי או עסקי, ישתדל לבטח את ביתו 
של שמעון שלא בידיעתו, הרי ינסה בכך לבצע עיסקה 
פסולה, כיוון שראובן לא יסבול שום הפסד אם ייהרס ביתו 
של שמעת. להיפך ייתכן, שהדבר ימריץ את ראובן לשרוף 
את ביתו של שמעון, שהרי סכום־הב׳ שיקבל אז יהא בשבילו 
רנח נקי. שונה מזה הוא מצב־הדברים כששמעון עצמו ביטח 
את ביתו, מאחר שסכום־הב׳ אינו אלא מפצה אותו בעד 
הנזק, שנגרם לו ע״י הרם הבית. אמנם אפשרי גם מקרה, 
ששמעון יהא מעוניין בשריפת ביתו שלו: בשעה שסכום־הב׳ 
יעלה על שוויו של הבית. מפני־כן אין לבעל־נכס זכות 
חוקית לב/ שעולה על שוויו של הנכם. 

התנאי ההכרחי השלישי לב׳ הוא קיומה של אפשרות 
לקבוע את הסיכויים לאירועו של סיכון מסויים לגבי קבוצה 
מסויימת של מבוטחים, אע״פ שאין אפשרות לקבוע את 
שיעור הסיכון לגבי כל יחיד מבוטח. חברת־הב׳ מתחייבת 
לשלם סכומים קבועים־מראש תמורת דמי־ב/ שהמבוטח 
משלם בשיעורים קבועים לחברת־הב׳ ("פרמיות"). כדי 
שחברת־הב , תוכל לעמוד בהתחייבויותיה הכלולות בחוזים 
שלה עם המבוטחים, צריך שתהא מסוגלת לחשב מראש את 
ההפסדים שייגרמו לה. בהתאם לכך תוכל לגבות מבעלי־ 
הפוליסות שלה סכומים, שיספיקו לתשלום ההפסדים. במלים 
אחרות: כדי להגביל למינימום את המקרים של "ביטוח־יתר" 
או "ביטוח מופחת" דרושה קביעה סטאטיסטית של הסיכויים 
לאירוע הסיכון. מן ההכרח הוא שהסיכון יחול על קבוצת־ 
אנשים, שהקפה יאפשר את השימוש בתורת־הסיכויים 
ובחישובים על־פי חשבון־הממוצעים; אמצעי־חישוב אלה הם 
שקובעים גם את גדלו של סכום הכיסוי, וכן את הפרטים 
שבקביעת גדלן של הפרמיות ותשלומיהן. מידת התכיפות 
של אירוע־הסיכונים נקבעת על־פי הנתונים הסטאטיסטיים 
הנאספים ע״י מוסדות ממשלתיים שונים או ע״י חברות־הב׳ 
עצמן. כך, למשל, קובעות הרבה מן החברות האמריקניות 
הגדולות לביטוח־חיים את גודל הפרמיות (בעד ביטוחים 
מן האחד ביאנואר 1947 ואילך) על יסוד לוח של תמותה, 
שמסכם את נסיונן של חברות־הב׳ הגדולות בין 1930 ו 1940 
13816 11x1 01x1111317 ׳. 1 )מבז 5 ' 5 ז 6 ךז 15510 וחוח 00 1941 ?!!ז) 
. 0.5.0 = ? 401:13111 * )ס)■ חברת־הב׳ צריכה, איפוא, ( 1 ) 
לקבוע את הנתונים הסטאטיסטיים הנוגעים לפעולתה על 
סמך אירועים, שחזרו ונשנו בקבוצות גדולות של בני־אדם 
בזמנים שונים ובמקומות מרוחקים זה מזה, ו( 2 ) לבטח מספר 
גדול למדי של בני־אדם. מאחר שהמספרים הממוצעים 
שנקבעו בהתאם לתורודהסיכויים ושלפיהם היא מתכוונת 
לפעול, נכונים הם רק לגבי מספרים גדולים. מתוך כך 
מסתבר, שסימנים מסויימים אינם ניתנים לב/ 


תנאי רביעי הכרחי לב׳ הוא, שהחברה המבטחת תוכל 
לחשב לא רק את מידת התכיפות של הסיכונים, אלא גם את 
שיעורי הנזקים, שיהיו כרוכים בהם. שיעורים אלה ניתנים 
להיקבע בשתי דרכים. הדרך הראשונה היא להסכים לתשלום 
מחירו המלא של הרכוש שניזוק, או לתשלום חלק מסויים 
ממנו. שיטה זו ידועה בשם "מתן פיצר בעד נזק" (-מ 161 >מ 1 
ססתב^ס), ועליה מבוססים בדרך כלל תשלומים בעד 
נזקי־רכוש. למעשה אין חברת־הב׳ נוהגת לבטח את הרכוש 
בסכום מרובה משוויו. הדרך השניה לחישובו של שיעור־ 
הנזק היא לקבוע בשביל הרכוש הנדון מחיר שרירותי. 
כשבא אדם לבטח את חייו, הרי קשה לאמוד את שוויים. 
משום כך אין מתכוונים כלל בב׳־חיים שדמי־הב׳ ישמשו 
כתשלום מלא של הערך (החיים); אלא שכאן בא האדם 
מראש לידי הסכם עם חברת־הב׳ על הסכום, שבו הוא רוצה 
לבטח את עצמו. 

סוגי־הב/ את הב" אפשר לסייג משתי בחינות: 
ראשית מבחינת טיב הדבר, שבאים לבטח, כגון 
ביטוח נפש, שכולל ביטוח־חיים, ביטוח מפני נכות, ביטוח 
סוציאלי; ביטוח רכוש, שכולל ביטוח מאש, ביטוח ימי, 
ביטוח מפני אבדות, ביטוח התחייבויות, ביטוח מהימנות, 
ביטוח ערובה; ושנית: מבחינת טיב הסיכון, שמפניו 
באים לבטח, כגון סיכונים גופנים, התלויים במקום, 
במבנה, בתנאי־סכנה וכד׳; או סיכונים נפשיים, 
הנובעים ממצבי־נפש שגורמים לאי־יושר, רשלנות או מחלת־ 
רוח. 

ואלה הם סוגי־הב׳ העיקריים: 

ביטוח י מ י חל על ספינות ועל מטענן. בעיקר זהו ב׳ 
מפני פגעים שבים (כגון טביעת אניות, עלייתן על שרטונות, 
או התנגשויות ביניהן), וכן מפני תאונות בחופים ובפנים 
היבשה. ביטוח־התחייבות י מ י חל על התחייבויותיו 
של המבוטח כלפי צד שלישי לגבי אבדות, נזקים, או הוצאות 
הנובעות מבעלות, משימוש, מהחזקה, מתיקונים או מבניה 
של כל כלי־שיט, שמשתמשים בו לשם הובלה בים; ביטוח 
זה כולל גם אחריות לחבלות גופניות, מחלה או מוות. 
ביטוח מטענים חל על הסיכונים הכרוכים בהובלתן של 
סחורות בים, וכן בהעברתן של סחורות אלו בחופים ובפנים 
היבשה בקשר לאותה הובלה. 

ב ט ו ח ־ ח י י ם (ע״ע) מכולן למתן פיצוי על אבדן חייהם 
של בני־אדם מבוטחים. 

ב י ט ו ח מ ם נ י נ כ ו ת הוא סוג כללי של ב/ שבעיקרו 
נועד לפצות את המבוטחים על ההפסדים הנגרמים להם ע״י 
ליקויים בכושר־פעולתם שבאו מחמת מום שהוטל בהם. סוג 
זה כולל כמה צורות של ב/ שהחשובות שבהן הן: ב׳ מפני 
תאונות — מפצה בעד חבלות גופניות או מוות. שבאו 
מחמת תאונה, והוא כולל פיצויים בעד איבוד הפרנסה, 
הוצאותיאישפוז, הוצאות של טיפול ע״י רופאים ואחיות 
וכד׳; ב׳־בריאות מפצה בעד איבוד־פרנסה, שנגרם ע״י 
מחלה, ובעד הוצאות־ריפוי; לפעמים תכופות משתלב ב׳־ 
הבריאות בב׳ מפני תאונות. ב׳ של א י ש פ ו ז מפצה בעד 
תשלומים שהמבוטח משלם לבית־החולים, שאליו נכנם מחמת 
מחלה או תאונה. 

ביטוח מאש מפצה את המבוטח בעד נזקים, שנגרמו 
לרכוש מסויים משלו ע״י תבערה. מה שנוגע לבניינים או 



189 


במוח 


190 


למיטלטלים שבתוכם, נוהגים בדרך כלל לבטחם באחת 
מצורות־הב׳ הכלליות, המקיפות נזקי־דלקה וגם נזקים אחרים 
הרבה. 

ביטוחמכוניותמפנינזק מפצה את בעל המכו¬ 
נית בעד נזק, שנגרם למכונית או למה שבתוכה. ב׳ של 
אחריות למכוניות קובע אחריות חוקית של חברת־הב׳ 
לפיצויים בעד חבלות גופניות, מוות או נזקי־רכוש, שנובעים 
מתוך בעלות על המכונית המבוטחת, מן השימוש בה או 
מהחזקתה. ב׳ מקיף של אחריות למכונית קובע 
אחריות חוקית של החברה לבל מקרה של נזק הכרוך 
בהחזקתה של מכונית, בהפעלתה, או בשימוש בה, יהיו 
בעליה של המכונית מי שיהיו. 

ביטוח כולל מפני כל הסיכונים מבטח מפני 
כל סיכון של הפסדים או נזקים, שנגרמים ע״י סיבות חיצו¬ 
ניות ! אם יש יוצאים מכלל זה, יש לפרט אותם בחוזה־הב'. 

ביטוח מפני גנבה בדירה מפצה את המבוטח 
ואת כל משפחתו (לרבות אורחים ומשרתים שבתוך השטח 
המבוטח) בעד הפסדים ברכוש הנגרמים ע״י פריצה, שוד, 
גנבה וגזלה. 

ביטוחשלמהימנות(או ערובה למהימנות) מפצה 
את נותן־העבודה בעד אבדן רכוש, שהוא קניינו או שהופקד 
בידו, מחמת אי־ישרם של עובדיו. 

ביטוחשלבעלות מפצה את בעל־המקרקעים או את 
בעל־המשכנתא בעד הפסד. שנגרם לו ע״י פגם שנמצא 
בתעודות־הבעלות שלו או ע״י תביעות מצד שלישי. 

ערובה לנכסים באנקאיים קובעת תשלום 
פיצויים למוסדות כספיים בעד מעילות של פקידיהם, בעד 
גנבות ומעשי־שוד, שבוצעו בתוך כתליהם או מחוץ להם, 
וכן בעד נזקים, שנגרמו להם ע״י מעשי־זיוף, שפורטו בחוזה. 

ערובה היא עיסקה, שבה מתחייב צד אחד (הערב) 
לערוב למילוי התחייבויותיו של צד שגי (העיקרי) כלפי צד 
שלישי (בעל־החוב). 

ב י ט ו ח א ש ר א י משמש למבוטח ערובה לדבר, שיוחזר 
לו סכום (בגדר הסכום הנקוב בחוזה) בעד הפסדים בלתי־ 
משוערים מראש, שנגרמים לו ע״י אי־פרעון של חובות 
בסכומים שהם למעלה מן ההפסד הממוצע שלו! ההפסד 
הממוצע נקבע לפי ספרי־החשבונות של המבוטח או ע״י 
הסכם בינו ובין החברה המבטחת. הפסדים ממוצעים כגון 
זה הם זהירים וצפויים מראש, ומשום שהם בחזקת ודאי הם 
יוצאים מכלל הסיכונים הניתנים לב׳; ץתר על כן: יש 
לראותם כחלק מהוצאות־העסק הרגילות. 

ב י ט ו ח י ב ו ל מפצה בעד הפסדים או נזקים, שנגרמים 
ליבולים מסיבות שונות, כגון ברד, בצורת, כפור, שטפונות 
ומחלות־הצומח. 

ביטוח מפני עונות מתות בעסקים מפצה 
בעד ההוצאות, שמוציא בעל־עסק על ניהול עסקו במשך 
עונה מתה, שבה אין העסק מכניס לו שום רוח מסיבה שהיא 
מפורשת בחוזה־הב׳. 

ביטוח מפני אבדן של כספים וניירות־ערך 
כולל שני סוגים עיקריים של ב׳: 1 ) ב׳ מפני "כל הסיכונים 
בתוך הבניינים" קובע פיצוי בעד אבדן של כספים או ניירות־ 
ערך בין כתלי הבניינים מחמת השחתה, היעלמות, גנבה 
וכד׳ ז 2 ) ב' מפגי "כל סיכוני המשלוח" מפצה בעד אבדן 
של כספים או ניירות־ערך (מחמת השחתד" היעלמות, גנבה 


וכד׳) מחוץ לכתלי־הבניינים בשעת העברתם ממקום 
למקום ע״י ממונה לדבר. מכלל שני סוגי־הב׳ הללו כאחד 
מוציאים נזקים, שנגרמו ע״י מעילות של פקידים, הפקרת־ 
הרכוש וזיופים. 

ביטוחשלחבילות־דואר מפצה את השולח בעד 
אבדן של חבילה, רשומה או בלתי־רשומה, מאיזו סיבה 
שהיא משעה שנמסרה למשרד־הדואר עד השעה, שבה צריכה 
היתד, להימסר לרשותו של מי שנועדה לו. 

ביטוח של פקדונות בכספת מבטיח פיצוי בעד 
הפסדים, שנגרמים ע״י השחתה, היעלמות, או גנבה של 
גיירות־ערך וכד׳, שהופקדו בכספות מושכרות. 

ביטוח של זכוכית מפצה בעד הפסדים, שבאים 
מחמת השתברות של זכוכית מסוגים שונים מאיזו סיבה 
שהיא, פרט לדלקה והשחתה ע״י חומצות או חמרים כימיים 
אחרים. נזקים מחמת דלקה מוצאים מכלל הסיכונים שב׳ 
זה חל עליהם מתוך הנחה, שחוזה הב׳ של הבניין, שבו 
נמצאת הזכוכית, כולל בין השאר גם ב׳ מפני סיכון זה. 

ביטוח מפני הפסקת הזרם החשמלי מפצה 
בעד הפסדים, שנגרמים ע״י הפסקת זרם־החשמל כתוצאה 
מתקלות בשירות־החשמל הציבורי. 

ביטוח של אחריות לטיבם של מוצרים 

9 

מפצה את המבוטח על ההפסדים שהוא עלול לסבול מתוך 
אחריותו החוקית לנזקים, שנגרמים ע״י שימוש במוצריו 
או ע״י עצם קיומם (נזקים אלה כוללים גם חבלות גופניות 
ומוות). 

ביטוח של התחייבויות מקצועיות חל על 
חובתם החוקית של בעלי־מקצוע שונים, כגון רופאים, 
מנתחים, דופאי־שיניים ורוקחים, לשלם פיצויים בעד חבלות 
גופניות או מוות, שנגרמים ע״י טיפול בלתי־מתאים, שגיאות 
או טעויות, שנעשו ע״י המבוטח, ע״י האחיות הרחמניות או 
ע״י עובדים אחרים, שהוא מעסיק. 

ביטוח של צד שלישי כולל כל אותן הצורות של 
ב׳ הקשורות באחריותו של המבוטח לחבלות גופניות או 
מוות או נזקי־רכוש, שהוא גורם לצד אחר. צורה זו של ב׳ 
נקראת גם בשם ב׳־ערובה. 

ב י ט ו ח ־ מ ש נ ה הוא צורה של ב/ שבאמצעותו מבטחת 
חברת־ב׳ את עצמה אצל חברת־ב׳ אחרת מפני הפסדים או 
התחייבויות הכרוכות בפעולות־הב׳ שלה. המבטח מפחית 
את מידת־האחריות המוטלת עליו ע״י הטלת חלק מן הסיכון 
על צד אחר ז עם זה הוא מעביר לזכותו רק חלק מתאים 
מדמי־הב׳ שקיבל. לב׳־המשנה נודעת חשיבות מרובה, והוא 
אחד מן היסודות של עסקי־הב׳ המודרני. 

ביטוח מפני זקנה כולל צורות שונות — פרטיות, 
קיבוציות וציבוריות — ומתפקידו להעניק ביטחון כלכלי 
לבני־אדם באים בימים. 

ב׳ לקבלת קצבות שנתיות( 16$ ; 1 ״ 1 מח^)'■מבטיח 
למבוטח הכנסה קבועה מסויימת משהגיע לגיל, שהוא מפורש 
בחוזה. המבטח עלול למלא את ההתחייבות המוטלת עליו 
בשלמותה על־ידי תשלום קצבות מפקידה לפקידה במשך 
ימי־חייו של המבוטח. בלא שיצטרך לשלם אחר מותו אפילו 
פרוטה אחת: סוג זה של קצבות נקרא בשם "קיצבה למשך 
החיים" או "קיצבה בלתי־חוזרת". מצד שני, יתכן שייקבע 
בחוזה, שמשלם הקיצבה מתחייב לפרוע סכום, שיהא שווה 
לכלל התשלומים ששילם המבוטח או לאיזה מינימום 



191 


בטוח 


192 


אחר! במקרה זה נקראת העיסקה: "קיצבה שנתית חוזרת". 
במקרה של הענקת קצבות שנתיות "למשך החיים", יש לו, 
למקבל־הקיצבה, יסוד לחשוש, שמא לא יזכה לקבל אפילו 
את שיעור־הקיצבה הראשון, אם ימות מיתה חטופה. אך 
לעומת סיכון זה הוא נהנה מן הזכות לקבל שנה־שנה סכומי־ 
קיצבה, שהם גדולים הרבה יותר ממה שהיה מקבל לפי 
חוזה המבוסם על "קיצבה חוזרת". 

בטוח סוציאלי (ע״ע). 

ביטוח מפני נזקי־מלחמה. רוב החוזים לב׳־ 
רכוש מוציאים במפורש מכלל הב׳ תשלומי פיצויים בעד 
נזקים, שמקורם בפעולות־מלחמה ישירות. נזקים שנגרמים 
ע״י הפצצות, דלקות שנגרמות ע״י פצצות־תבערה, טיבוע 
ספינות ע״י צוללות, ושאר פגעים כיוצא באלה— בדרך כלל 
אין ב׳־הדכוש חל עליהם מכיוון שתורת־הסיכויים אין כוחה 
יפה לגביהם. אעפ״כ נוהגות הממשלות לפצות את הניזוקים 
בפגעים אלה כתמורה לדמי־הב׳ הנגבים מבעלי־הרכוש. 
אמנם דמי־הב׳ אינם מספיקים כדי לכסות את כל ההפסדים 
מסוג זה. אך הממשלה משלמת חלק מן ההפסדים מכספי- 
המדינה מחוך הנחה, שהציבור כולו, הנמצא במצב־מלחמה, 
חייב לשאת בהפסדים אלה — לכל הפהות, באופן חלקי. 

טיפוסים שונים של חברות־ב ׳ . מוסדות־הב׳ 
ניתנים לסיוג גם לפי המבנה שלהם ולפי שיטות־פעולתם. 
החשובים במוסדות־הב׳ מבחינות אלו הם: 

1 . חברות־מניות שעוסקות בב׳.- חברות אלו 
פועלות בענפי־ב׳ מרובים והן הרוב בחברוודהב׳ לסוגי־ 
הסיכון השונים. דרכי־פעולתן: א) המבוטח חייב לשלם 
דמי־ב׳ בשיעור קבוע. ותמורתו מתחייבת החברה לשלם 
פיצויים בעד נזקים, שהם מפורטים בחוזה! גם אם ההכנסה 
מדמי-הב׳ אינה מספקת לכיסוי כל ההפסדים בשלמותם, אין 
החברה רשאית לתבוע ממחזיקי־הפוליסות כל תשלום נוסף! 

ב) הקף פעולתן של חברות־המניות הוא רחב ביותר, ודבר 
זה מאפשר להן להשתמש ביתר יעילות בחוק־הממוצעים: 

ג) חברות־מניות, שעוסקות בביטוח רכוש, נוהגות לקיים 
שירות־פיקוח נרחב, שדואג להשתמרותו של הרכוש במצב 
סוב, וכתוצאה מכך הן מצליחות להפחית את הפסדיהן 
ולהנמיך את שיעור דמי־הב׳. 

2 . חברות לביטוח הדדי. — אלו הן אגודות, 
שהחברות בהן כרוכה בחוזה־ב׳. אם מחוך הסכומים שנגבו 
מדמי־הב׳ נצטבר עודף, נוהגים להחזיר לחברים חלק מדמי־ 
הב׳; ולהפך, כשקיים גרעון, נתבעים החברים להכניס 
תשלומים נוספים. כדוגמה לסוג זה של חברות־ב׳ יש להזכיר 
חברות מקומיות לב׳ הדדי מפני דלקות (שפועלות בארץ 
אחת או בעיר אחת), אגודות לב׳ הדדי של בתי־חרושת מפני 
דלקות, וכן אגודות לב׳ הדדי מפני מקרי־מוות. 

3 . חברות ל ו י ד. אלו הן חברות־ב׳, שמקיפות מספר 
מסויים של בני־אדם, שכל אחד מהם מסכים לקבל עליו 
אחריות לחלק מן הסיכון. הן נקראות על שם חברת "לויד" 
המפורסמת שבלונדון. 

4 . מוסדות־ב׳ ממשלתיים (ע״ע בטור סוציאלי). 

א. ז. 

היסטוריה. — א. בתקופה העתיקה. — דומה. שאת 
העקבות הראשונים של הב׳ אנו מוצאים בפעולותיהן של 
חברות־החסד. שהוקמו לתכליות סוציאליות ודתיות ושהיו 
נוהגות להושיט עזרה לחבריהן, שנפגעו באסון, מתוך 


הכספים. שנתרמו ע״י כל חבריהן. חברות כאלו היו קיימות 
אצל המצרים, הסינים וההודים הקדומים, ובידוע, שהיו קיי¬ 
מות אצל היוונים עוד במאה ה 3 לפסה״ג. אצל הרומים 
פותחו צורות שונות של חברות, שהיו ידועות בשם קולגיות 
( 116£13 ס 0 ) והגיעו בימי הקיסרות למעמד חשוב כל־כך, 
שחייבו חקיקת חוקים מיוחדים לשם הסדרת פעולותיהן. 
חברות אלו מילאו כמה תפקידים, שהם דומים לאותם של 
החברות לעזרה הדדית בזמננו; בין השאר דאגו לכיסוי 
הוצאות הקבורה של המתים ונתנו סיוע לחבריהן החולים או 
הזקנים. בתקנון של אחת מן החברות הללו, שנשתמר עד 
היום, מוצאים אנו סעיף, שלפיו מאבד חבר, שמתרשל בתש¬ 
לומים או שמאבד את עצמו לדעת, את הזכות ליהנות מעזרת- 
החברה; כמו־כן כולל סעיף זה עצה לחברים. שיקראו את 
התקנון בתשומת־לב, כדי למנוע סיבוכים משפטיים. יש 
להניח, שמתוך חברות רומיות אלו התפתחו ביה״ב הגילדות, 
שהגיעו לשיגשוג בכל רחבי-אירוסה ושקיבלו עליהן כלפי 
חבריהן התחייבויות, שאנו רואים בהן כיום מעין חוזים לב׳־ 
חיים, ב׳ מפני תאונות, או ב׳ של הבריאות. היו גילדות, שהיו 
אף משלמות פיצויים בעד הפסדים, שנגרמו ע״י דלקות, 
טביעת־ספינות וגנבות. הנוהג של ב׳ הדדי מפני אש הורחב 
במידה נוספת במאות ה 12 וה 13 ע״י ה״קוירים״ (ח 6 ז 11 
חברות אלו נתארגנו כאגודות מקומיות, שהתפתחו מן הגיל־ 
ד(ת בארצות־השפלה ובגרמניה הצפונית, אבל מכיוון שצינד 
צמו את שירותיהן מתוך קפידה יתרה, הדמיון בינן ובין 
חברות־הב׳ שבזמננו הוא קלוש למדי. 

הקווים האפיינים של הב׳ המודרני, הן מבחינת ההת¬ 
חייבויות המפורשות בחוזה והן מבחינת חלוקת־הסיכון, 
התפתחו, כפי שיש להניח, מן הנוהג, שהיה קיים בתקופה 
הקדומה ובימי הרנסאנס, שלפיו נקבעה "אחריות כללית 
להפסד הממוצע" בקשר למתן הלוואות על ספינות. אם 
הושלכה סחורתו של אחד מן הסוחרים אל הים, כדי להציל 
ע״י כך את מטענם של שאר הסוחרים כולם, היו בעליהן של 
שאר הסחורות, שנהנו מהפסדו זה, נוהגים לפצות אותו בעד 
ההפסד בתשלומים פרופורציונאליים. בנוהג זה של חלוקת 
האחריות להפסדים היה כלול אחד מן היסודות של הב׳ 
המודרני, אלא שחסר היה את היסוד החשוב השני — את 
ההתחייבות הברורה מראש לשאת באחריות זו. לעומת זה, 
נוהגים לראות בעיסקה של מתן־הלוואות על ספינות את 
נקודת־המוצא של הב׳ המודרני, שהרי כאן מוצאים אנו את 
היסוד של הסכם מפורש, מרצון ולמפרע. בין הצדדים < אלא 
שנעדרה כאן חלוקת ההפסדים בין קבוצה שלמה של אנשים, 
שנוטלים את הסיכון על עצמם. וכך, בעיסקה של מתן הלוואה 
על ספינה היה בעל־הספינה מקבל עפ״ר הלוואה מאדם, שבי¬ 
קש לשכור את הספינה לשם מסע מסויים בים או לתקופה 
מסויימת. את ההלוואה צריך היה לפרוע רק לאחר סיום 
המסע. או עם החזרת הספינה לבעליה אחר סיום תקופת־ 
החכירה; ואם נטרפה הספינה בים, לא קיבלו בעליה שום 
פיצויים בעדה אלא שהיו פטורים מלהחזיר את המלווה. צורות 
פרימיטיוויות של מתן־הלוואה על ספינה כבר מצויות בספר־ 
החוקים של חמורבי( 2250 לפסה״ג), וצורות משוכללות יותר 
של אותו נוהג• — בחוקי מאנו ההודיים ( 600 שנה לפסה״ג). 
קרוב לוודאי, שהיוונים קיבלו צורת־עיסקה חשובה זו מן 
הצורים (הפיניקיים), ששיכללו במידה ניכרת את הצורה. 
שקיבלו מן הבבלים. בין היוונים—לכל הסחות, בתקיפה של 




193 


בטוח 


194 


מלחמת־טרויה — היו תושבי רודוס שהביאו את הנוהג של 
מתן־הלוואות על ספינות, שתואר ע״י דמוסתנס ( 341 לפסה״ג), 
לידי שיכלול מרובה כל־בך, שבשינויים מועטים היתה שיטת- 
פעולתם עלולה להתאים אף לצרכי הזמן החדש. מאותה 
שיטה של מתן הלוואות על ספינות, שהונהגה ע״י בניירודום, 
צ$לד! ועלה ביה״ב הנוהג של ב׳ ימי < וכד היה הב׳ הימי הסוג 
הקדום ביותר של הב׳ בכללו, ובמשך תקופה ארוכה היה גם 
ענפו החשוב ביותר. 

ב. בערים האיטלקיות ביה״ב. בידוע, שפעולות 
של ב׳ בוצעו בתחילת המאה ה 13 , ויש יסוד מסויים להשערה. 
שעיסקות מסוג זה כבר נעשו במאה ה 10 . בין המאה ד, 13 
והמאה ה 16 עשו סוחרים מוויניציאה, פירנצה וג׳נובה לעי¬ 
תים קרובות חוזי־ב׳ כדי להגן על עצמם מפני סיכונים בים. 
הטופס הקדום ביותר של חוזה־ב׳, שהגיע לידנו, נערך 
בג׳נובה ב 1347 ; ונוסח חוקי של ב׳ נקבע ע״י השלטונות 
של פירנצה ב 1523 . מאיטליה נתפשט המנהג של עריכת 
חוזים לב׳ הדדי במהירות מרובה בשאר חלקי־אירופה, 
וביחוד נעשה מקובל בין סוחרי־הערים, שהשתייכו לברית־ 
ההאנזה. עצם המונח "פו׳ליסה" מעיד על מוצאו האיטלקי, 
שכן הוא בא מן המלה האיטלקית 123 ! 0 ק, שמובנה הסכם 
של ביטוח. סוחרים באירופה הצפונית לא זו* בלבד שחיקו את 
מעשיהם של הסוחרים האיטלקיים בתחום הב׳ הימי, אלא גם 
הרחיבו את מושג הב׳ על יבולי־התבואות ועל בעלי־חיים. 
צורות אחרונות אלו של ב׳ נתפשטו ביחוד בגרמניה, ובמאה 
ה 18 הונהגו ע״י השלטונות בדוכסות הגדולה של שלזיה. 

ג. הב׳ כחלק מחוק־ ה מסחר הכללי (המאות 
ה 14 —ה 19 ). הנוהג של עריכת חוזי־ב׳ בארצות־אירופה, 
שסחרן היה מפותח, נצטמצם מתחילה (במאות ה 14 —ה 16 ). 
כפי שיש להניח, בחוגי הסוחרים, שעסקו במסחר בינלאומי 
ענף, ומעובדה זו נבע הצורך בהאחדת צורות־הב׳ והסדרתן 
בכל הארצות הימיות. אחידות זו, שהושגה מתחילה בתחומי- 
מסחר אחרים, הושגה לסוף גם בתחום הב׳ ע״י פירסומם של 
ספרי־חוקים, שבהם פורטו המנהגים והכללים השונים, שהיו 
נהוגים בפועל ושבצירופם היוו את מה שנתפרסם בשם "חוק- 
המסחר". בעוד שבספרי-החוקים הקדומים יותר עדיין לא 
הוזכר ענף־הב׳, הרי בספרי־החוקים המאוחרים־ביחם כבר 
מדובר עליו בהרחבה. קרוב לוודאי, שהאוסף המצויין ביותר 
של תקנות־המסחר, שהיו נהוגות ביבשודאירופה הוא "פקודת 
הסחר הימי", שחוברה בימיו של לואי 1¥ צ ושמייחסים אותה 
לשר-הכספים המזהיר שלו קולבר ( 1681 ) 1 החלק השישי של 
ספר־תקנות זה כלל אוסף של חוקי-ב׳. שהוא מושלם עד 
להפליא. אך תקנות אלו, שנעשו ברוח־הקידמה, לא נתקבלו 
בזמנן על בתי־הדין של מדינות אירופיות אחרות, וכתוצאה 
מכך — קבעו להם הסוחרים בתקופה הנזכרת את המנהג 
למסור את ההכרעה בסיכסוכים בענייני־ב׳, בדומה למה 
שהיה נהוג בסיכסוכים מסחריים אחרים, לבתי־דין מיוחדים, 
שהם עצמם מינו להם ושסמכותם השיפוטית נבעה מתוך 
הסכם חפשי בין הצדדים! ובתי־דין אלה השתמשו בתקנות 
הכלולות בחוק־המסחר. לאמיתו של דבר, לא היו מוסדות־ 
השיפוט הללו אלא מעין ועדות־בורתת, כיוון שלא היו בידם 
אמצעים לכפות את פסקי־הדין שלהם על הצדדים. במחצה 
השניה של המאה ה 18 נתרחבה ונתפתחה מערכת־המשפט 
האנגלית (בעיקר הודות למאמציו של שופט אנגלי חשוב, 
לורד מאנספילד) כל־כך, שכבר כללה עקרונות וכללים 
טכניים, שהיו ראויים לשימוש בענייני־ב׳. 


במאה ה 19 , עם התפתחותם של החיים התעשיינים הכרו¬ 

כים בסיכונים מרובים ושונים, ניתנה דחיפה חדשה להת¬ 

פתחותו של הב׳. ריבוים של מסילות־הברזל ובתי־החרושת, 

1 

וכן הופעתם של המכונית והמטוס, סייעו במידה מרובה 
לקידומו של רעיון־הב׳. ב׳ מפני חבלות גופניות ותאונות 
הונהג לראשונה ב 1845 , ב׳־נוסעים—ב 1864 , וב׳־התחייבויות 
(שמתפקידו לבטח את נותן־העבודה מפני ההפסדים הנגרמים 
לו ע״י תאונות, שמתארעות לעובדיו, ומפני נזקים, שהוא 
מחוייב לשלם בעדם) — ב 1876 . ב׳ כלי־רכב ( 1895 ) וב׳ 
מפני התנגשויות ( 1859 ) הונהגו לראשונה באנגליה. ב׳ מפני 
פריצות — אמצאה אמריקנית — הונהג ב 1885 . ב׳ של 
אשראי בצורתו המקובלת כיום הוצע באנגליה בשנות ה 90 
של המאה ה 19 . במאה ה 20 התפתח "הביטוח הימי־היבשתי", 
המקיף ענפי־ב׳ שוגים. כגון חבילות־דואר, מזוודות של 
תיירים, מטעני־מכוניות, וכד׳, הב׳ מפני דלקות הורחב, 
ונכלל בו גם ב׳ מפני ברק. כמו־כן פותחו צורות אחרות של 
ב׳ מפני פגעי־הטבע, כגון ברד, סופות, שטפונות ובצורת. 

התפשטותם של עסקי-הב׳ גרמה להתפתחותו של ביטוח־ 
המשנה, שהולך ודוחק את רגליו של הביטוח ההדדי. יתר 
על כן: חברות־הב׳ גדלו ונתרחבו והרבה מהן, שפתחו סניפים 
בארצות שונות, הפכו למפעלים בעלי ממדים בינלאומיים. 
בסוף הסאה ה 19 גברה בארצות הרבה הנסיה מצד המדינה 
להיכנס לתחום הב׳, כדי להגן על הפועלים מפני תוצאותיהם 
הכלכליות של מחלה, נכות, זקנה וחוסר־עבודה. גרמניה היתד, 
החלוצה בשדה הביטוח הסוציאלי: ביסמארק הנהיג ביטוח 
מפני מחלות ב 1883 , ב׳ מפני תאונות—ב 1884 ,וב׳־זקנה ב 1889 . 

בחינות משפטיות של הביטוח. א. החוזה 
ו ק ווי ו ה אפיי נ ים. היחס בין החברה המבטחת לבין 
המבוטח נקבע כיום על יסודות מוצקים, כמעט ללא שינוי, 
באמצעותו של חוזה מיוחד, הנקרא בשם חוזה־הב׳. לגבי 
חוזה־הב׳ קיימים בקירוב אותם הכללים, שבהם מותנה תקפם 
של חוזים בכלל. כך צריך, שחוזה־הב׳ יהא נובע מהצעה 
ומהסכמה להצעה, שצריכות לבוא בצורה הנדרשת על־פי 
החוק! צריך, ששני הצדדים יהיו כשרים מבחינה חוקית 
לעשותו! ולסוף צריך, שמטרתו של החוזה תהא חוקית ושלא 
יהא בניגוד לטובת הכלל. הואיל והיחסים בין שני הצדדים, 
הבאים לידי הסכם כזה, אי אפשר להם שיתקיימו אלא על 
יסוד מהימנות שלמה. מוטלת על שני הצדדים החובה להת¬ 
נהג זה כלפי זה בכנות גמורה ולבסס את יחסיהם, הנובעים 
מן החוזה, על גילוין של כל העובדות, שנודעת להן חשיבות 
מבחינת הסיכונים וההתחייבויות, שהצדדים קיבלו עליהם. 

הקו האפייני לחוזי-הב׳ הוא מה שהם מחלקים את סיכוני 
ההפסדים בין קבוצה גדולה של בני־אדם, שכולם נתונים 
בסכנה של הפסדים דומים. לא תמיד קל להבחין בקו מיוחד 
זה. ברור, למשל, שמתן ערבות להתחייבות כספית מפחית 
את הסיכון הכרוך באי־מילויה של ההתחייבות! אך מאחר 
שאין מחלקים כאן את הסיכון בין קבוצה גדולה של בני־אדם, 
אין עיסקה כזו נמנית על סוגי־הב׳. אבל יש הסכמים, שלגבי¬ 
הם אין ההבדל גלוי כל־כך לעין! כאלה הם ההסכמים בדבר 
הענקת שירותים אפשריים, כגון התחייבות לתקן את מכוניתו 
או אופניו של מישהו בעד שכר מסויים או הבטחתו של שען 
ללקוחו, שיתן לו שעון אחר במקום השעון שקנה ממנו, אם 
יתקלקל השעון תוך פרק־זמן מסויים מסיבות שנקבעו מראש. 
לא פעם נתעוררה בבתי-הדין השאלה אם עיסקות כאלו הן 
בגדר ב׳ או לא! והוצעו דרכים שונות לבירורה של השאלה, 



195 


טוח 


1% 


אם האיש המתחייב לשלם את הנזק, שנגרם על־ידי איבוד 
השעון, למשל, פורע אותו מן הכספים, שהוא מקבל 
מלקוחות אחרים, שגם הם נתונים בסיכון דומה, או לא. 
בתחום זה מתעוררות לפעמים בעיות, שקשה מאוד ליישב 
אותן! אבל מכיוון שהאופי הציבורי״למחצה של הב׳ גרם 
לכך, שהפעולות הכרוכות בו תוסדרנה ע״י תקנונים קבועים 
וסייגים מסויימים, הרי השאלה אם התחייבות זו או אחרת 
של מישהו שייכת לסוג של ב׳ או לא, נודעת לה חשיבות 
מכרעת! שהרי אם נפסוק הלכה, שפעולה מסויימת היא 
בגדר ב׳, יתחייב המתחייב בכמה סייגים תקנוניים, שבלא 
זה לא היו חלים עליו. 

הקו האפייני השני שבחוזי־הב׳ הוא סגולתם ה״אישית". 
פירושו של דבר הוא שהצדדים הבאים לידי הסכם מביאים 
בחשבון בשעת חתימת החוזה, ולמועד תקפו של החוזה, את 
אפיו, את מצבו הכספי ואת התנהגותו של הצד השני. מכאן 
שהמבטח התחייב לבטח אדם מסויים, את פלוני בן פלוני, 
מפני סיכון מסויים תוך הערכת שיעורו של סיכון זה ביחס 
לאותו אדם דוקה. ברור הדבר, ששיעור הסיכון עלול 
להיות גדול הרבה יותר לגבי אדם אחר, שהוא מרושל יותר. 
או שבריאותו רופפת יותר, או שנוטה יותר להיפגע בתאונות, 
או שעוסק בעבודה מסוכנת יותר משעוסק בה אדם אחר. 
והואיל וחוזי־הב׳ הם בעלי אופי אישי, אין המבוטח זכאי 
בדיד כלל למסור את החוזה לרשותו של אדם אחר בלא 
הסכמתו המפורשת של המבטח! ומאותה סיבה עצמה בעיקר 
אין חוזה־הב׳ על רכוש עובר באופן אוטומאטי לרשותו של 
הלקוח, שקנה את הרכוש. רק שני סוגים חשובים של ב׳ 
יוצאים מכלל זה: ב׳ ימי וב׳־חיים. לפי המנהג, הרווח בין 
העוסקים בסחר ימי — מנהג, שהוכר גם על־ידי התחוקה 
המודרנית — אפשר להעביר פוליסות ימיות לרשותו של 
הקונה את הנכס המבוטח גם בלא הסכמתו המוקדמת של 
המבטח, אלא אם כן הכניס המבטח לחוזה סעיף מפורש, 
ש$תנה את ההעברה בהסכמתו. מה שנוגע לב׳־חיים, אין 
לראותו כתשלום של פיצויים אלא כהבטחה לפרוע סכום 
מסויים לכשיתרחש מקרה, שבואו ביום מן הימים הוא ודאי 
בהחלט, ומידת הוודאות של הסיכון — של מיתת־המבוטח — 
אינה גדלה אף במשהו ע״י העברתה של הפוליסה מרשותו 
של המבוטח לרשות אחרת. משום כך מותר להעביר פוליסות 
לב׳־חיים מידי המבוטח לידיו של אדם אחר בלא הסכמתו 
המוקדמת של המבטח, אם לא הוכנס לתוך החוזה סעיף 
מפורש, שאוסר העברה כזו. 

ב. עניין ביטוחי. הדרישה, שיהא למבוטח עניין 
בב/ כתנאי לכשרותו של חוזה־הב׳, מבוססת על התאוריה 
הרווחת, הפוסלת כל פעולת־ב׳ לגבי נכס, שאין בו למבוטח 
"עניין ביטוחי" ישיר, והמגדרת עיסקה כזו כמעשה־המראה. 
בדרך כלל, כשבאים להזים את האשמה, שעיסקת־הב׳ לא 
נעשתה אלא לתכליות של המראה, מתאמצים להוכיח, שהיה 
לו למבוטח "עניין ביטוחי" בעיסקה זו. כך אפשר לומר, 
שהמבוטח יש לו "עניין ביטוחי" בביטוח רכושו או חייו של 
מישהו, אם הוא עשוי "להפיק תועלת" מהמשך קיומו של 
הרכוש או של האיש הנדון ולסבול הפסדים ע״י אבדנו. אבל 
השאלה הקשה, הכרוכה בכך, היא: מה צריך להיות טיבם 
של תועלת זי והפסד זה ז כלום צריכה התועלת להיות מאותן 
התועליות, שהחוק מחייב אותן, וכלום צריך ההפסד להיות 
מסוג ההפסדים, שהחוק קובע פיצויים בעדם — או לא ז 

התשובה על שאלה זי קשורה בהבחנה בין ב׳־רכוש לבין 


ב׳־חיים. בנוגע לב׳-רכוש ברור הדבר, שכל מי שיש לו עניין 
בזכות בעלות או חזקה על רכוש מסויים, יש לו "עניין 
ביטוחי" באותו רכוש, אע״פ שלפעמים קיים "עניין ביטוחי" 
גם במקום שנעדרת זכות הבעלות או החזקה. הגורם המשמש 
ראיה לקיומו של "עניין ביטוחי" נקרא תכופות "צ י פ י ה, 
שנשענת על בסים חוקי". כך, למשל, כפי שקובעים 
החוקים במקומות שונים, נחשב בעל מניה של אגודת בעלי' 
מניות לאדם שיש לו "עניין ביטוחי" ברכושה של אותה 
אגודה, אע״ם שאין לו בשום פנים כל זכות־בעלות או זכות־ 
חזקה על אותו רכוש. ציפייתו המשוערת להפקת תועלת 
מהמשכת קיומו של הרכוש השייך לאגודה נובעת מן העובדה, 
שהוא. בעל־המניה, מקווה לזכות בחלק מרכושה של האגודה, 
במקרה שתפורק, או לקבל חלק מהרווחים שלה, אם תוסיף 
להתקיים. ה״עניין הביטוחי" שלו נשען כאן, כפי שמניחים, 
על "בסיס חוקי", אע״פ שיתכן מאוד, שבעל־המניות לא 
יזכה לעולם ברווחים ואף לא יזכה בשום חלק מרכושה של 
החברה. בדומה לזה משמש גם חוזה, שקובע זכויות מסויימות 
על רכוש מסויים, שעלולות להיפגע קשה ע״י השחתתו של 
אותו רכוש, יסוד מספיק ל״עניין ביטוחי", אע״פ שהמבוטח 
אין לו זכות־בעלות על הרכוש. כך, למשל, יש לו, לפועל, 
"עניין ביטוחי" בבניין, שהתחייב לתקן אותו! וכך זכאי 
האמן לבטח בניין לאחר שקיבל עליו לערוך את הקישוט 
הפנימי של חדריו; ואדם, שמשמש מפקח בבית־חרושת 
במשך תקופה ארוכה, יש לו "עניין ביטוחי" בביטוחו של 
אותו בית־חרושת. מצד שני, במקום שאי-אפשר לקבוע 
בוודאות, שאבדנו או קילקולו של רכוש מסויים יפגע בהכרח 
במידה חמורה במבוטח, אין לדבר על "עניין ביטוחי". ומשום 
כך אין עובד רגיל בחברת מסילות־הברזל זכאי לבטח את 
הקטר, שבו הוא נוהג, על סמך טענה, שאם ניזוק הקטר 
עלולה לבוא הפסקה בעבודתו! מלווה, שאין לו משכנתה 
על רכושו של הלווה, אינו זכאי לבטח רכוש זה על יסוד 
הטענה, שממנו הוא מקווה לגבות את חובו ביום מן הימים. 
וכך אדם, שהוריש לו מישהו בצוואתו רכוש מסויים לאחר 
מותו, אינו זכאי לבטח את הרכוש בעוד המצווה חי, אע״פ 
שיש באפשרותו להוכיח בדרך ההיגיון את התועלת שיפיק 
מהמשכת קיומו של אותו רכוש. שכן בשום מקרה מן המקרים, 
שהוזכרו לאחרונה, אין הכרח בלתי־נמנע בכך, שאבדנו או 
קילקולו של הרכוש יפגע קשה במועמד להיות מבוטח. עובד 
במסילוחדהברזל עשוי לקבל עבודה בענף אחר! אין כל 
הכרח בדבר, שיכלתו של הלווה לפרוע את חובו תבוטל עם 
הרס רכושו! וצוואתו של עורך־הצוואה אין לה שום תוקף 
חוקי קודם מיתתו של המצווה, וגם אפשר. שזה האחרון ישנה 
ביום מן הימים את צוואתו. 

בתחום ב׳־החיים, כפי שמסתבר, אין מקום לסייג כזה, 
שמתנה את תוקף החוזה ב״ציפייתו של המבוטח". כאן רצוי 
להבחין בין ב/ שמבטח אדם את חיי עצמו. ובין ב/ שנועד 
לבטח את חייו של אדם אחר. באותם המקרים, שאדם מבטח 
את חייו שלו, אפשר לומר, ששאלת ה״עניין הביטוהי" אין 
לה ערך של ממש! מכיוון שהניסיון מוכיח, שבדרך כלל אין 
מקום לחשש, שמא יבטח אדם את חייו לשם ספסרות או שמא 
יאבד את עצמו לדעת כדי להבטיח תשלומי־ב׳ לזולתו, אע״פ 
שקרו מקרים של מעשי־רמאות כאלה מצד המבוטחים. בדרך 
כלל פועלים לפי ההנחה, שכל אדם ואדם יש לו "עניין 
ביטוחי" בלתי מוגבל בחייו שלו. אבל כשבא אדם לבטח 
את חייו של אדם אחד — מיד מתעוררת שאלת ה״עניין 



197 


בטוח 


1£8 


הביטוחי" בכל חריפותה, שכן אם נתיר לבני־אדם לבטח 
חיי אחרים בלא שנהא בטוחים בדבר- שהם מעוניינים 
בהמשכת חייהם של המבוטחים, ולא עיד אלא שנוכל אף 
לשער, שהם מעוניינים להשיג רווחים לעצמם ע״י קיצור 
ימיהם של המבוטחים — נפתח פתח להשתוללותו של יצר- 
הרציחה. 

הבדל חשוב שני מבחינת ה״עניין הביטוחי" שבין ב׳־ 
רכוש וב׳־חיים הוא ביחס בין ערכו של הנכם המבוטח לבין 
הסכום של תשלום־הב/ שמותר לקבוע בשבילו. בתחום ב׳־ 
הרכוש, הסכום המלא של ההפסד, הנגרם על-ידי השחתת- 
הרכוש, הוא המאכסימום של תשלום־הב׳, שמותר להתחייב 
בו לפי החוק; ואילו בנוגע לב׳־חיים לא נקבע שום תחוב 
לשיעור תשלוסי־הב׳, פרט למקרים של קביעת ה״עניין 
הביטוחי" על בסים מסחרי. כך, למשל, יש לו, לאב, "עניין 
ביטוחי״ בחייו של ילדו — עניין, שהוא מבוסם על זכותו 
לקבל שירותים מבנו. ואע״פ שהניסיון מוכיח, שהשירותים 
שהבן נותן לאב אינם שווים הרבה ושהמשכת קיומו של הילד 
כרוכה בהפסדים חמריים בשביל האב, לא נקבע שום כלל, 
שןמנע את האב מלבטח את בנו בכל סכום שירצה. "עניין 
ביטוחי" של אדם בחייו של חברו עשוי, כמובן, להיות מבוסס 
על היזח או על יחס עסקי בינו לבין אותו האיש, באופן שזכות 
בעלת־ערך עלולה להיפקע או להיפגם מחמת מותו של זה: 
משום כך זכאית אשה לבטח את ארוסה; שותף זכאי לבטה 
את שותפו; מלווה רשאי לבטח את חיי הלו׳וה, ועובד — את 
חייו של נותן־עבודתו. מקרים אלה הם הסוג היחיד של ב׳- 
החיים, שבו חלה הגבלה על שיעור תשלומי־הב׳, שהמבטד 
זכאי ע״פ החוק להתחייב בהם; הווה אומר: שיעור תשלומי- 
הב׳ אינו יכול לעלות על ערכו של הנכם, שעליו רוצים 
להגן. חשוב לציין, שביטוח חייו של אחר אין לו תוקף בלא 
הסכמתו של המבוטח. סייג זה הותקן כדי למנוע מצב, שב! 
עלולה להתרקם בלבו של קונה־הב׳ מזימה להחיש את מותו 
של המבוטח ע״י מעשה־פשע; מזימה כזו , יהא לה מקום אם 
נתיר לערוך את הב׳ בסכום, שעולה הרבה על שוויו של 
הנכם, שבו כרוך ה״עניין הביטוחי". הדרישה, המתנה את 
תקפו של החוזה לביטוח הזולת בהסכמתו של אותו זולת, 
מבוססת על ההנחה, שהסכמה כזו משמשת הוכחה לרצונו 
הטוב של האיש, שקונה את הב׳, ומצמצמת את האפשרות 
שהעיסקד. נעשתה מתוך כוונה רעה לספסר בחייו של 
המבוטח. 

ההבדל השלישי בטיבו של ה״עניין הביטוח , " שבין ב׳- 
רכוש וב׳־חיים, הוא בפר ק־ ה זמן שבו צייד העניין הביטוחי 
להיות קיים. כדי שהחוזה לב׳־רכוש יהא בר־תוקף, צריד 
שהעניין הביטוחי יהא קיים בשעת אבדנו של הרכוש 
המבוטח, ואין הכרח בכד׳ שיהא קיים בשעת עריכת חוזה- 
חב/ כפי שנדרש הדבר לגבי ב׳־חיים. בהתאם לכך אפשר 
לבטח רכוש, שעדיין לא בא לעולם; האיכר זכאי לבטח 
יבולים שעתידים לבוא; בעל־מלון זכאי לבטח את מלונו 
מפני הפסדים שייגרמו לו אם תבוטל, למשל, הוועידה המפ¬ 
לגתית, שצריכה היתה, כמשוער, להתכנס באותו מלון; בעל- 
ספינה זכאי לבטח מטענים, שעדיין לא נשלחו ושאף לא 
הוסכם עליהם; וכך זכאי הסוחר לבטח את מלאי־סהורותיו 
המשתנה מזמן לזמן. במקרים אלה אין הב׳ חל על הרכוש 
המבוטח אלא בשעה שיירכש או בשעה שייחתם חוזה לרכי¬ 
שתו; וברור הדבר, שמאותה שעה ואילך כבר קיים עניין 
ביטוחי לגבי הרכוש. בתקופה האחרונה התפשט יותר ויותר 


המנהג של ב׳ מפני הפסדים, שייגרמו על־ידי אי־בואם של 
רווחים משוערים. בשנת 1923 רכש הקו׳לג׳ ע״ש סוורתמור 
(^^סס 6 ז 10 זז 1 ן״ 3 ״ 5 ) שבאה״ב פוליסה בסך של 10,000 
דולאר לביטוח תצלומים של ליקוי־חמה, שעתידים היו להיע¬ 
שות ע״י משלחת, ששוגרה למכסיקו לתכלית זו. החברה 
המבטחת הסכימה לשלם את הסכום, אם יהיו השמים מכוסים 
עננים במשך שלוש הדקות של ליקוי־החמה, ואי־אפשר יהא 
לעשות את הצילומים. העניין הביטוחי של הקולג׳ בתצלומים 
היה כרוך בעובדה, שהקולג׳ קיווה לרווחים כספיים מן 
התצלומים, שהמשלחת נתכוונה לבצע. עניין ביטוחי דומה 
לזה אנו מוצאים ברווחים משוערים של מפעלי-שעשועים 
תחת כיפת־השמים, שעליהם ניתנו פוליסות של ב׳ מפני גשם. 

ג. שיטות טכניות לבדיקת הסיכונים. בעיסקת-הב׳ 
עומדות לעיניו של המבטח (החברה) ארבע מטרות עיקריות 
אלו: 

( 1 ) לאמוד את שיעור-הסיכון כראוי, כדי להחליט אם 
ליתן את הב׳ או לא. ואם הוא מחליט ליתן אותו— מה הוא 
שיעורם של דמי־הב׳ (הפרמיה), שיש לדרוש מן המבוטח; 

( 2 ) לקבוע בבירור — על יסוד האומדן הנזכר ( 1 ) — 

את שיעור התשלום, שהמבטח יכול להתחייב בו; 

( 3 ) להיזהר מפני הגדלת הסיכון לאחר שהמבטח התחייב 
להיות אחראי לו; 

( 4 ) לקבוע אם נגרם הפסד באמת: *אם נגרם — לקבוע 
את שיעורו. 

כדי להשיג מטרות אלו פיתחו המבטחים שיטות מיוחדות 
או אמצעים טכניים מיוחדים לבדיקת־הסיכון. 

מה שנוגע למטרה הראשונה מקובל הדבר, שהאיש 
המבקש להתבטח חייב לגלות למבטח את כל העובדות, שיש 
להן נגיעה לעריכת שומה מדוקדקת של שיעור־הסיכון, ואם 
הוא מתרשל במילויה של חובה ז(, הרי חוזה־הב׳ שנערך 
עמו בטל ומבוטל. 

המטרה השניה מחייבת לקבוע (א) את טיב הרכוש, שיש 
לפצות את המבוטח בעד אבדנו או קילקולו; (ב) את טיב 
הסכנות, המאיימות על הרכוש, שהמבטח מתחייב לשאת 
באחריותו. בקשר לכך חייב המבוטח לערוב לעובדות מסו־ 
יימוית; למשל. לקבוע על אחריותו, שהבניין המבוטח עשוי 
מפלדה ולא מעץ, או שהאיש המבוטח לא נתנסה מימיו 
בניתוח רציני. וכן הוא חייב להסכים לסייגים ולתנאים, 
שמקנים למבטח את הזכות לבטל את החוזה אם יתברר, 
ששיעור־הסיכון היה גדול מכפי שהמבטח היה מוכן להיות 
אחראי לו. אע״פ שרגילים להשתמש במונחים "סייגים" 
ו״תנאים" כבשמות נרדפים. קיים הבדל ביניהם מכמה בחי¬ 
נות במערכות־חוקים שונות. מסתבר, שההבדל החשוב ביותר 
בין "סייג" לבין "תנאי" הוא מה שהסרת סייג מבטלת את 
החוזה בכל מקרה שהוא, ואילו הסרת תנאי אינה גורמת 
לביטולו של החוזה אלא אם כן היו גם התנאי וגם ההפרה 
נוגעים לעצם העניין. על־ידי ניסוחם של הסייגים והתנאים 
במלים ברורות, שנבחרו בקפידה מרובה, מצליח המבטח, 
כרגיל, לצמצם את שיעור סיכונו; והדבר נעשה במידה 
מרובה כל-כך, שהשופטים היו נוטים בזמנים שונים לפרש 
את הסעיפים של חוזי־הב׳, מתוך הסתייגות מסויימת, לטובתו 
של המבוטח דוקה. 

ב״סייגים" ו״תנאים" משתמשים גם לשם המטרה השלי¬ 
שית, והיא: להבטיח, ששיעור הסיכון לא יוגדל לאחר 



199 


כטוח — כנזוח־חייס 


200 


שהתחייב המבטח להיות אחראי לו. כך, למשל, יתכן. שהמבוטח 
יתחייב להחזיק שומר לבניינים המבוטחים במשך כל מועד 
תקפה של הפוליסה: כמו־כן יתכן להכניס לתוך החוזה תנאי, 
שלפיו תהא הפוליסה בטלה ומבוטלת אם יכניסו תיקונים 
בבניין המבוטח או מסביב לו או אם יעשו מעשה אתר, שיגדיל 
את סכנת־הדלקה בבניין, בלא הסכמתו של המבטח. במקום 
שמשתמשים בשיטת ה״תנאים", זכאי המבטח במקרה של 
הפרת התנאי לבטל את התחייבותו אם ירצה בכך: אבל 
תחוקות שונות אינן ביללות תשובה על השאלה אם זכות זו 
של המבטח קיימת גם כשהפרת התנאי היתה זמנית בלבד 

ולא גרמה לשום הפסדים. 

המטרה הרביעית מושגת כרגיל ע״י מה שהמבטח מכניס 
לתוך חוזה־הב׳ סעיפים מיוחדים, שכוללים "תנאים מוקד¬ 
מים". בכמה מקרים של ב׳־רכוש טענו המבוטחים להפסדים 
שלא היו מעולם. לפעמים קרובות קשה מאוד לברר אם 
הסחורות, שנמצאו בתוך בניין מבוטח מפני אש. ניזוקו או 
לא: ויצרן של המבוטח משיא אותו לעיתים להודיע, שמבניין 
מבוטח נגנבו חפצי־ערך קטנים, כגון תכשיטים ואבנים 
יקרות: במקרים כאלה קשה מאוד לסתור את טענותיו של 
התובע. כדי להישמר ממעשי־מרמה כאלה נוהג המבטח 
להכניס לחוזה סעיפים, שמחייבים להמציא לו הוכחות של 
ממש לתביעותיו של המבוטח. כמו־כן מוכרח המבטח להת¬ 
גונן לא רק מפני תביעות, שהוגזמו מתוך כוונות־מרמה, אלא 
גם מפני נטייתם של בני־אדם מהוגנים להפריז בהערכת 
הנכסים שאבדו להם. לתכלית זו משתמשים המבטחים בשתי 
תחבולות עיקריות: ( 1 ) מכניסים לתוך החוזה סעיף שקובע, 
שבמקום שאין הצדדים יכולים לבוא לידי הסכם בהערכתו 
של הנכם שאבד, יש למנות ועדה של שמאים בוררים: וכן 
( 2 ) סעיף בנוגע ל״כספת־ברזל". סעיף זה, שהוא מצוי, בדרך 
כלל, בחוזים המודרניים בב׳ סחורות מפני דלקות, מחייב 
את המבוטח להכין ספרים, שמכילים את רשימת*םחורותיו, 
ולהחזיק את הספרים הללו בארונות־ברזל או במקומות 
אחרים, שהם מוגנים מפני סכנת־דלקה. ע״י שיטה זו מפחית 
המבטח במידה ניכרת את הסכנה, שהמבוטח יטען שסחורו־ 
תיו נשרפו בדלקה, בעוד שלאמיתו של דבר מכר אותן 

בכסף מלא. 

10300 ־ 7111111 7 ) 30 : £111 / 0 עוסס^יל ? 07107711 ?.¥ 7710 1 זש! 11 ', ז י'. 1 ־ 
7/7071(31610 1] 7 ) 30 £000031101 .{ 11107 }( הו 5 11111101 ץ 11 ו??< 11 ה 
1' 01 ־ 5 . 0 ) 7.0 סו 1 £ }ס / 

5? ז 3 ׳# ,. 31 : 0 , 17111 •א ; 1926 ) ( 1 ף\\^מ .סא ,??ה?ו 

103110031 )/ 10 / 70 זח■!ר׳וו,'.' 11110 ,*! €י 8 ) 0 ז 03 ) ??ה 11170 ה! 7171 ט 
?0300, 1915,15100 01 £000001105 3011 7730,7 £000010/0 ,־ל/ 5/0 ו 
500107 [{1310?} 0/ 111 ? 8 1927 .( 50:105 80111511 . ¥717 ( 07111 ׳ ; 

5. 5. 17110(5001, 71927 , 01/100000 / £1/0 /ס £000001101 80 ״ ; 
1977; £. ! 7 . ^ 00 ( 75 , 7/1? 50010108} 1928 , 3000 ־ 701111 £ 1/0 (ס ; 

4005 873 . 7 . ;* 1930 , 873005 . 17 . 1 ) 0 , 0 ס^ 1 :ו.ס 30817 ־ 1 ס£סו 1 ־ת׳ , 

¥ 0147780100100 , : 1 :* 1930-32 , 10 ) 830 3 , 1/00100 ^ 01710 ^ 110 ־ 
£0010000 : 111 ) 8 7110 ? 1 ( 7117 ?ע?? 1 ה 0 : 11 ■. 0 ז^ 1/0 ן 110 ' 00110707 / ז - 
17?7117/001701 ? 70 ? 111 701 £11 , 51001 ״ 1 ,ץס 0 ת 7 . 0 ; 8 ה 1 ו 7 ?ו 
1/'0111(10000 ־ 1 ) 7011 £1/0 / 0 { 77 11107 , 00011 <) 0 ' 0 ."ל ; 1930 ,סס 00 ־ 
0 ?¥ ? ¥077710:17 111 סו x1, 1936; 773150/ 30(1 100 ) 00 .ן . 3 7 ו . 

£03(71081 70 ,ץ 3 /< 1 ׳ 87055 . 77 : 1948 .ץ ולווו 500 17 ) 5001 סו - 
1110(1000.' 111 7 )?777} 00(7 £0(101100 1101 )/ 5 7 ) 70170 ] ? 111 סו , 
1946*; 701 י/ו 0 מ' 1 וי 7 3000 ־ 70131 ,/ 871110 . 5 ■( 1 ) 30 810801 .א 
00(7 £13011001, 1947*; 1(1.. 7170 7011(13000, 1948 ; 5. 8. 
,701(0/0130, /01005101 .* 77 . 8 308 / 8406 . 1 . 8 ;* 1948 ,סס 00 ־ו , 

5) 01)?7 77,007 ) 7730 , 0/06311811 . 0 ; 1949 , 3000 * 1 )/ 701 £1/0 ה ; 

0/ 7011113000 ־ 701111 00 !■ 3731 7 ) 730 וו/ , 13 ) 1 ) 80 , 487 ; 1949 , 3000 ־ , 
!949; 77. . 1951 ,?? 17177:7071 £1/0 01 !/ 03/0 ; 700 ) 110 ־ 7 , 0 ), 055 .ז 

ר. לי. 


בטות־חיים, צורת בטוח (ע״ע), שלפיה מקבל עליו המבטח 
התחייבות כספית, שהיא קשורה בחייו של המבוטח. 

הסוגים של ב׳־ח׳ הם מרובים ואפשר לחלק אותם לכמה 
קבוצות מבחינות שונות: 

א. מבחינת הסיכון של המבוטח. החשובים 
שבסוגי־הביטוח (= ב׳) בקבוצה זו הם: 1 ) ב׳ לכל החיים: 
סכום הב׳ משתלם עם מותו של המבוטח: 2 ) ב׳ מעורב: 
סכום הב׳ משתלם כשהמבוטח מגיע לגיל מוסכם או מיד אחר 
מותו, אם הוא מת קודם שהגיע לגיל זה; 3 ) ב׳ לתקופה 
מוגבלת: סכום־הב׳ משתלם עם מותו של המבוטח, אם מת 
קודם שהגיע לגיל מוסכם: 4 ) ב׳ של פנסיה; סכום־הב׳ 
משתלם בתשלומים שנתיים (או חדשיים) משהגיע המבוטח 
לגיל מוסכם ועד מותו. בדרך כלל מתנים בב׳ מסוג זה שאם 
ימות המבוטח קודם שהתחיל ליהנות מפנסיה, ישלם המבטח 
סכום חדיפעמי מוסכם; 5 ) ב׳ של ילדים ו 6 ) ב׳ של חיי 2 
אנשים או יותר ( 6 :)ח 3 ־! $511 \, 111 )מ 555,1 ) 1 > 1 ז£); בכל אחד 
משני סוגי־הב׳ האחרונים יכול המבוטח לשלם את תמורת 
הפוליסה בפרמיה אחת, או — כפי שנהוג עפ״ר — בפרמיות 
שנתיות (שוות או משתנות) במשך כל זמן קיומו של הב׳ או 
במשך תקופה קצרה יותר. תשלום הפרמיות נפסק עם מותו 
של המבוטח. 

ב. מבחינת הקפו של הב׳. בקבוצה זו מבחינים: 

1 ) ב׳ אינדיווידואלי — רגיל; 2 ) ב׳ קיבוצי — של 
ציבור מוגדר (למשל: העובדים במפעל מסויים); במקרה 
זה מותרת עפ״ר חברת־הב׳ על בדיקה רפואית (ראה להלן): 
כמו־בן חוסכת החברה בהוצאות אדמיניסטראטיוויות, ועל־ 
כן היא יכולה להציע ב׳ בתנאים נוחים מאותם שהם נהוגים 
בב׳ אינדיווידואלי: אותו דבר נכון גם לגבי 3 ) ב׳ ע מ מ י, 
שהוא מקובל בארצות הרבה; חברות־הב׳ מוציאות פוליסות 
סטאנדארדיות על סכום קבוע וכל הרוצה יכול לרכוש פוליסה 
אחת בזו בלא בדיקה רפואית. 

ג. מבחינת ההשתתפות ב ר נחים. מלבד פוליסות 
רגילות, שבדרך כלל אינן מזכות את המבוטח בהשתתפות 
ברווחיה של החברה, מוציאות חברות-ב׳ מרובות פוליסות, 
שמקנות למבוטח זכות של השתתפות ברווחים. הפרמיות 
על פוליסות אלו הן גבוהות במקצת מאותן שנקבעות 
בפוליסות הרגילות. 

הצדדיסבחוזהשל ב׳־ח׳ הם המבטח (עפ״ר חברת־ 

ב׳), המתחייב לשלם את סכום־חב׳ במקרה המתואר בפוליסה, 
האדם שעל שמו הוצאה הפוליסה, והאדם שחייו בוטחו, 
כסי שצויין בפוליסה; ברוב המכריע של המקרים הוא גם 
האדם, שעל שמו הוצאה הפוליסה. המבוטח רשאי לציין 
בפוליסה את שמו של הנהנה. שלו יש לשלם את סכום־הב׳ 
עם מותו של המבוטח. המבוטח רשאי להחליף את הנהנה 
באחר כל שעה שירצה בכך. 

תנאי־ ה פולים ה. רוצה אדם לקבל פוליסה, הריהו 
חייב להגיש למבטח הצעה בכתב, שבה הוא מציין את 
המחלות, שחלה בהן. את גיל־הוריו או את משך-חייהם (אם 
מתו) ופרטים אחרים, שמהם אפשר להסיק מסקנות כלשהן 
ביחס לאורך־חייו. לאחר מכן נדרש עפ״ר המציע להיבדק 
ע״י רופא. משנתברר שהמציע הוא במצב־בריאות טוב, הוא 
יכול לקבל פוליסה בתנאים רגילים. אם בריאותו לקויה 
מאוד, מסרב המבטח ליתן לו פוליסה. ולפעמים—כשבריאותו 




201 


כטוח־חיים 


202 


אינה לקויה ביותר — הוא מוכן ליתן לו פוליסה אם המציע 
יסכים להוסיף תשלום מסויים על הפרמיה הרגילה. 

המדינה וביטוח־החיים. המדינה מעוניינת 
בגידול הקפו של ב׳־הח׳ והיא מעודדת אותו בין השאר ע״י 
מתן הנחות במס־ההכנסה. טעמו של דבר הוא כפול: 1 ) ע״י 
ב׳־ח׳ נוצר במדינה חיסכון לזמן ארוך! 2 ) כשמת המפרנס 
מקבלת משפחתו את סכום־הב׳ ואינה נופלת למעמסה על 
הציבור. 

מפני־כן מתפשטת בארצות־התרבות ההכרה, שיש להנהיג 
את ב׳־הח׳ כחובה — לכל הפחות, לגבי מפרנסים שאינם 
בעלי־הון. — בישראל הונהג ב׳ מפני מקרי־מוות לגבי ציבור 
רחב למדי של עובדים על־ידי מחלקה לב׳ הדדי, משותפת 
לברית־הפיקוח וקופות־התגמולין על־יד "הסנה" בע״מ. ב׳ 
לאומי מחייב בישראל את כל העובדים בשכר (ע״ע: בטוח 
סוציאלי). 

א ק ט ו א ר י ו ת. חישוב הפרמיות של ב׳־הח׳ נעשה ע״י 
אקטוארים, שקיבלו הכשרה מקצועית לכך. ברוב ארצות־ 
התרבות קיימות אגודות של אקטוארים, שמוציאות לאור 
כתבי־עת מקצועיים וספרי לימוד ושימוש. 

חישוב הפרמיות. כמו בכל שאר סוגי־הב׳ כך גב 
בב׳־תח׳ נקבע גובה־הפרמיה בעיקר ע״י מידת־הסיכון 
שמקבל עליו המבטח. הסיכון העיקרי בב׳־ח׳ קשור במותו 
של המבוטח, וסיכון זה כרוך בדרך כלל בגילו. לשם הערכתה 
של מידת־סיכון זו הוכנו לוחות־תמותה מפורטים. 

גורם־שני, שאף הוא רב־חשיבות, הוא שער־הריבית. ע״י 
ב׳־הח׳ מצטברים בידי חברות־הב׳ סכומים ניכרים לתקופות 
ארוכות למדי, וקבלת ריבית גבוהה מהשקעותיהן של 
חברות אלו מאפשרת להן לצמצם את הפרמיות. לשב 
חישובן של הפרמיות משתמשים האקטויארים בלוחות־ערד 
( 105 ( 131 ץזטשתסת!) מבוססים על לוחות־תמותה ושער־ 
הריבית בגבולות שימושיים. 

לוחות־תמותה. לוחות אלה מראים כמה בני־אדס 
מתוך מספר מסויים של נולדים (בדרך כלל 100,000 או 
9,999,999 ) מגיעים לכל גיל וגיל. נוסף על המספרים הללו 
כוללים הלוחות הנזכרים גם נתונים אחרים, כגון: מספר 
המתים בכל גיל, ההסתברות שאדם בגיל x יגיע לגיל 1 + צ, 
וההסתברות שימות במשך השנה. בהכנתם של לוחות־ 
התמותה מסתייעים במספר מקרי־המוות בכל גיל וגיל במשך 
תקופה מסויימת ז על יסוד מספר זה מחשבים את ההסתברות 
9x1 ). שאדם בגיל x ימות תוך שנה, ועל יסוד זה — את 
שאר הנתונים. לוחות־התמותה הם, איפוא, פרי־הניסיון של 
התקופה. שעל סמך נתוניה נערכו. 

יש לוחות־תמותה ממלכתיים. שהם מבוססים על מפקדי־ 
האוכלוסיה, כגון לוחות־התמותה של אה״ב לשנות 1939 — 
1941 ושל אנגליה לשנות 1930 — 1932 . חברות־הב׳ אינן 
סומכות בדרך כלל על לוחות־תמותח ממלכתיים מתוך הנהד* 
שהתמותה של המבוטחים שונה במידה ניכרת מזו של כלל 
האלכללסיה. לפיכך מכינות חברות־הב׳ לוחות־תמותה, שהם 
מבוססים על נסיונן שלהן. שלא כלוחות הממלכתיים, אין 
לוחות אלה מתחילים בגיל 0 . אלא בגיל גבוה יותר, בדרך 
כלל בגיל 10 . המפורסמים שבלוחות אלה הם: 

( 1 ) ( 143105 ׳ 10311115 ?) ( 0013105 ? ץו 103111 ־ 1 ) ■*מ• 

לוחות אלה היו בשימוש כללי באנגליה ובחלק גדול של 
אירופה עד שנת 1902 ואז הוחלפו ב־ 


( 2 ) ( 142105 100 )) 0 ) 1 ג 0 ,( 0013105 ? 00100 )־* 0 .שהוכנו 
על סמך נסיון התמותה בשנות 1872 — 1902 של 60 חברות־ב׳ 
אנגליות. לוחות אלה היו בשימוש בשנות 1903 — 1935 . מאז 
הוחלפו בלוחות התמותה של 

( 3 ) 1924 — 1929 .ל/, שהם מבוססים על נסיון־התמותה 
בשנות 1924 — 1929 של כמעט כל החברות האנגליות. 

( 4 ) באה״ב היו בשימוש עד 1941 הלוחות הידועים בשם 
ץ: £3111 ז 10 א 0£ 10 < 31 ' 1 ' םססמדזשקא? ח 103 ז 16 דו\/, שפורסמו עוד 
ב 1868 . מאז הוחלפו בלוח־התמותה ( 5 ). 

( 5 ) ץז 3 ח 111 ש 0 1 )ז 13 >ת 513 1941 ' 5 ז 0 ת 15510 ת 11 ח 00 ). 0.5.0 
131110 ץ 1 ! 131 ז 40 \), המבוסם על נסיונן של 16 חברות־ב׳ מן 
הגדולות ביותר ב 1930 — 1940 . 


מספרים מתוך לוח־תמותה של חברות־הב׳ האנגליות, 
לשנות 1924 — 1929 


גי 

11 

מססר 

המגיעים 

לגיל 

מספר 

המתים 

הסחנרוח 

בגיל 

להגיע 

לגיל 

הסתברות 
בגיל 
למות 
תיך שנה 

כוח 

התמותה 

תוחלת־ 

החיים 

* 


4* 

אי} 


ס 

0 

ג© 

10 

9.999.999 

15.600 

.99844 

.00156 

.00151 

58.658 

1 11 

9.984.399 

16.574 

.99834 

.00166 

.00161 

57.749 

12 ן 

9.967.825 

17.543 

.99824 

.00176 

.00171 

56.844 

13 

9.950.282 

18.508 

.99814 

.00186 

.00181 

55.943 

1 14 

9.931.774 

19.466 

.99804 

.00196 

.00191 

55.046 

1 15 

9.912.308 

20.420 

.99794 

.00206 

.00201 

54.154 

! 20 

9.802.572 

23.036 

.99765 

.00235 

.00235 

49.731 

1 25 

9.687.932 

22.767 

.99765 

.00235 

.00235 

45.290 

! 30 

9.574.248 

23.074 

.99759 

.00241 

.00239 

40.798 


המספרים הללו קשורים זה בזה כלהלן: 

— מספר האנשים המגיעים לגיל א 
1 — = * 8 — מספר המתים בגיל שבין * לבין 1 + א 

1 + ^ = *ק — החלק היחסי של האנשים בגיל 1 , שמגיעים לגיל 1 + א 

* 7 

- = *ין - 1 = — החלק היחסי של האנשים בגיל x שימותו חוך 

* 7 

שנה, ז. א. קודם שיגיעו לגיל 1 + א 

. 1 _= — הסתברות למות בגיל א בדיוק — מחושב לשנה 

* 4 1% 

(—+ 8 ♦* /* 14 +*/+ */- 4 * 11 ) מספר השנים הממואע. שאדם 

בגיל א יוסיף לחיות 

כדי להדגים באיזו מידה משתנים לוחות־התמותה 
במרוצת־הזמן ועד כמה הם שונים בארצות שונות, נביא כאן 
כמה מספרים אפיינים מארצות אחדות בנוגע לתוחלת־ 
החיים בגיל 0 . 10 ו 30 ובנוגע לאחוז האנשים בגיל 20 , 
שהם עתידים להגיע לגיל 60 — דבר, שמעניין את חברות־ 
הב׳ ביחוד, כיוון שכמעט כל המבוטחים הם בגבולות־גיל 
אלה (עי׳ הלוח בראש עמ׳ 203/4 ). 

לוחו ת־ ע רך. בעזרת לוחות־תמותה מכינים לוחות־ 
ערך, שמשמשים לאקטוארים מכשיר־עזר חשוב בחישובן של 
הפרמיות. בלוחות־ערך אלה מביאים בחשבון את שערי־ 
הריבית השונים, שעלולים להשתמש בהם. להלן מובא לוח־ 
ערך, שהוא מבוסס על לוחות־התמותה של חברות־הב׳ 
באנגליה לשנות 1924 — 1929 ועל שער-ריבית של 4% . 





203 


בטוח־חיים 


204 


האחוז של בני 20 
שמגיעים לגיל 60 

תוחלת־החיים בגיל 

ארץ ותקוסה 

30 

10 

0 

30 

10 

0 

נשים 

גברים 


נשים 



גברים 


85.7 

83.4 

43.7 

62.7 

67.9 

42.2 

60.9 

65.2 


1949 

ן 

ישראל 

87.0 

83.6 

44.8 

63.9 

70.1 

43.0 

61.3 

67.3 

! 

1951 

ן 

63.8 

60.4 

36.30 

51.94 

50.70 

34.76 

50.39 

47.88 


1900—02 

ן אה״ב 

86.6 

71 . 7 . 

45.4 

64.6 

72.4 

40.5 

59.2 

66.6 


1950 לבנים 


71.8 

65.7 

38.54 

55.91 

55.35 

35.81 

53.08 

51.50 


1910—12 

אנגליה 

86.5 

79.2 

44.0 

63.2 

70.9 

39.7 

58.7 

65.8 


1951 


65.7 

59.2 

36.44 

51.53 

48.69 

33.86 

49.25 

45.31 


1898—1903 

1 

צרסת 

83.8 

75.3 

43.9 

62.4 

67.4 

39.4 

57.6 

61.9 


1946—49 


67.7 

65.5 

36.58 

51.53 

44.83 

35.94 

51.44 

44.24 


1901—11 

1 

איטליה 

76.4 

72.4 

40.41 

57.15 

56.00 

38.58 

55.46 

53.76 


1930—32 


72.6 

69.9 

38.8 

55.4 

53.4 

37.8 

54.3 

51.0 


1900—09 

הולאנד 

87.6 

85.1 

45.0 

64.1 

71.5 

43.8 

627 

69.4 


1947—49 


60.0 

57.7 

34.84 

48.34 

44.85 

33.43 

48.23 

43.97 


1899—1903 

יאסאן 

73.4 

67.2 

39.95 

56.36 

59.61 

36.72 

53.20 

56.19 


1949—50 


84.7 

78.5 

44.08 

63.11 

70.63 

40.40 

59.04 

66.07 


1946—48 

אוסמראליד, 











ס.ס.ס.ר. 

71.6 

62.0 

39.75 

55.72 

46.79 

35.65 

51.65 

41.93 


1926—27 

(החלק האירוסי) 

69.3 

55.7 

38.23 

54.47 

41.48 

32.96 

46.86 

35.65 

1 

1936—38 

מצרים 

25.0 

29.2 

22.30 

33,61 

26.56 

23.60 

36.38 

26.91 

1 

1921—31 

הודו 


לוח־ערך 4% ( 1£ נ 131 ץזבזסתס^ן) 


לסי לוחות־תמותה של חברות־הב׳ באנגליה 1924 — 1929 


הגיל 

*ס 

*ש 

*א 

*1* 

5* 

*מ 

10 

6 775 641 

10 133 

153 133 124 

865 906 

2 993 330 595 

38 005 050 

11 

6 485 675 

10 352 

146 377 483 

855 773 

2 840 197 471 

37 139 144 

12 

6 225 874 

10 536 

139 891 808 

845 421 

2 693 819 988 

36 ?53 371 

13 

5 975 882 

10 688 

133 665 934 

834 885 

2 553 928 180 

35 437 950 

14 

5 735 352 

10 809 

127 690 052 

824 197 

2 420 262 246 

34 603 065 

15 

5 503 953 

10 902 

121 954 700 

813 388 

2 292 572194 

33 778 868 


נסמן ב! את הריבית (במקרה הנדון 0.04 = 1 ויהיה — = * כאן 
, 1 + 1 • 

— =*). הטורים בלוח זה מחושבים כלהלן: 

11 *ע=־ 1 ם 1 + * ם; 1 = 1 א 1 + ג 1 *ז־ , 8 

£ .ן■ = 1 + ^ — ** 

0 =־־ 1 

פרמיות נטו וברוטו. לוחות־הערך מאפשרים חישוב 
ישיר של הפרמיות, כסי שמתברר מן הדוגמות הבאות: 

1 ) ב׳ של אדם בגיל * לכל החיים. 

פרמיה חד־פעמית .* .= 

פרמיות שנתיות במשך כל זמן קיומו של הב׳ 



2 ) ב׳ מעורב של אדם בגיל * עד גיל 60 . 

פרמיה חד־פעמית ; 3 ־ ^־. ״ •״־- ־ 1 

*ס 


פרמיות שנתיות במשך כל זמן קיומו של הב׳ 
״ 40 ״ *ן - ,א 

פרמיות אלו הן פרמיות נטו. כדי לקבל את הפרמיות 
ברוטו, הנגבות ע״י חברוודהב׳, יש להוסיף על כך: הוצאות 
משרדיות, הוצאות בדיקה רפואית, ההוצאות הכרוכות 
בהכנת הפוליסה, תשלומים לסוכן, דמי־גביה, ולסוף סכום 
מסויים כתמורה לסיכון, שקיבלה עליה החברה. עפ״ר מחול* 
קות הפרמיות השנתיות לתשלומים */*־שנתיים, 4 *ישנתיים 
או חדשיים. במקרים אלה מתוספים לפרמיה ריבית מסויימת 
ודמי־גביה מוגדלים. 

פדיון הפוליסה. המבוטח רשאי בכל שעה שירצה בכך 
להפסיק את חוזה־הב׳, ואם עשה כך הוא מקבל מחברודהב' 
סכום־כסף, שהוא שווה בקירוב לערך האקטוארי של הפו¬ 
ליסה. בשנות־הביטוח הראשונות סכום זה הוא קטן־ביחס 
מחמת ההוצאות הראשונות המרובוודביחס, שיש לחברה 
בזמן עריכת הפוליסה; אך במרוצת־הזמן עולה ערך־הפדיון 












205 


במודו־חיים — במוח סוציאלי 


206 


בהדרגה. רוב החברות מציינות בפוליסה את ערך־פדיונה 
בתקופות מסויימות. 

במקום לקבל את דמי־הפדיון רשאי המבוטח להפסיק את 
התשלומים ולשנות את הפוליסה שלו לפוליסה בלא תשלו¬ 
מים נוספים. ע״י כך פוחת, כמובן, סכום הב׳ בהתאם לחישוב 
אקטוארי. 

רזרח׳ת. — ב׳־חיים הוא מטיבו ב׳ לזמן ארוך, 
ובחברות־הב׳ מצטברות רזרוו׳ת גדולות מתשלומי־הפרמיות. 
רזרוו׳ת אלו דרושות להן, לחברות, לשם מילוי התחייבויו¬ 
תיהן בעתיד. מדי שנה מכינות החברות מאזן אקטוארי, 
שמראה את סכום המרוות הדרוש לכיסוי ההתחייבויות 
הללו. העודף הוא הרוח של החברה. 

ז■ ־־ 

בארצות הרבה קיימים חוקים, שמקנים לחברות־הב׳ 
זכויות רחבות בשימוש ברזרואת אלו, שביסודן אינן אלא 
חסכונות של המבוטחים. בארצות אחדות אוסר החוק על 
החברות לב׳-ח׳ לעסוק בעסקי-ב׳ אחרים, ויש ארצות, שבהן 
מחייב החוק את חברות־הב׳ לנהל חשבונות מיוחדים לעסקי 
ב׳-ח , . את המרוות משקיעות חברות־הב׳ בניירות־ערך, 
עפ״ר — איגרות־חוב, אך גם במניות ולפעמים גם בנכסים 
בלתי־נדים. משום גדלן של המרוות הללו — באה״ב, למשל, 
הגיעו בסוף שנת 1950 לסך של 64,000 מליוני דולאר — 
נודעת לחברות־הב׳ השפעה מרובה על שוק ניירות־הערך 
(וע״ע בטוח). 

מספרם של המבוטחים ב׳-ח׳ נתרבה במידה ניכרת בעשר 
השנים האחרונות בארצות הרבה, אבל הערך הכספי הממשי 
של הסכומים המושקעים בב׳ צומצם ברוב הארצות מחמת 
אינפלאציה או פיחות ערך־המטבע. 

€0711177140141 ; 1932 , 1 ?ו?ח?^ €0711171 ז/עז .חנ©£ת 11 ק 5 .£ .£ 
1 ( 10717107 ? !?(! 12 11 ? $717 /ס ץ 11 /ס 071 /\ ? 16 17110 ח 0170 ^ 1 ! 1 ?< 1 ו/ 1 

? 01114 . 0 . 5 ; 1934 0 י{!> 1 זו 11 תג 0 , 1924-29 4 ?? 11/11 ' 7 

,?? 17111471171 ? 121 ,חג;)|ז 33 \ . 3 .( ! 1935 ,?? 4111171171 ?( 12 10 
¥06171 47111117101 11714 1/7171 )" 7 ? 121 !? 5101 7111711 ס ; 1945 
■ 47111 01 11 ו 7 ? 771 ? £1 ? 7/1 , 4 ס 0 י\\זז 1 ,חט .£ . 8 ; 1946 ,׳• 4 ־ 939 ' 
? 121 / 0 12110 ?!/¥ .חגוחז$ע 130 .ס ; 1948 ,?? $71771 07101 
. 4 \ ? 1 144 ) 1.0 .[ \• .ח 1 [ר 1 נ 01 . 1 .. 1 ; 1949 ,? 4111470717 
/ס ? 1711111141 ? 16 }ס 01177101 / ; 1949 ,?/ 12 /ס 16 ^ 1271 ,חגוזז 
-? 4771 / 0 ץ 1 ?!? $0 4711107101 ? 16 / 0 ? ¥707110711071 ; 5 ? 114071 ? 4 
• 953 ׳ . 076006 ?¥ ? 161 ) 70 ^ 077710 0110711 א 171174 ( 1 : 1170 

ח. ח. 

בטוח סוציאלי', סוג של בטוח (ע״ע), שהוא מכוון 
להבטיח הכנסה מינימאלית לעובד בשעת הפסקה 
זמנית או תמידית של עבודתו כתוצאה ממחלה, נכות, זקנה, 
אבטלה, תאונה בשעת-עבודה, הריון ולידה, וכן להבטיח 
אמצעים לקיום בני־משפחתו של העובד אחר מותו. 

הב׳ הם׳ שונה מן הביטוח (=ב׳) המסחרי בארבעה 
דברים עיקריים אלה: 

א) הוא מיועד לשמש הגנה מפני הסיכונים האפיינים 
המאיימים על בטחונם של העובדים, ולא מפני כל סיכון 
אחר (כגון נזק לרכוש). 

ב) הוא מוטל בדרך כלל על המבוטחים כחובה. 

ג) שיעור הגמלאות שלו נקבע במידה מרובה על-פי 
הצרכים המינימאליים של המבוטחים, ובמידה מועטת יותר— 
על־פי התשלומים של דמי־הב׳. סיבת־הדבר: בעוד שחברות־ 
הב׳ הפרטיות יכולות להשתמש לשם מילוי התחייבויותיהן 
רק במקורות הכספיים של עסקי־הב׳ שלהן בלבד. יכולה 
הממשלה לשם מילוי התחייבויותיה בתחום הב׳ הסוציאלי 


לשאוב לא רק מן ההכנסות שהיא מקבלת מדמי־הב׳, אלא 
גם ממקורות אחרים, כגון מיסים כלליים, מלוות, וכד׳. 

ד) דמי־הב׳ בב׳ הסוציאלי משתלמים עפ״ר ע״י העובד. 
נותן־העבודה ולפעמים קרובות גם ע״י הממשלה, בעוד 
שדמי־הב׳ בב׳ המסחרי משתלמים ע״י המבוטח בלבד. 

הב׳ הם׳ שונה מן העזרה הסוציאלית במה שהזכות 
ליהנות ממנו תלויה בתשלום דמי־הב׳, שהחוק מטיל כחובה 
על המבוטח. בעוד שההנאה מעזרה סוציאלית אינה מותנית 
באיזה תשלום שהוא. 

ה ת ם ת ח ו ת ו של הב׳ ה ם ו צ י אל י ב ע ו ל ם. תחילתו 
של הב׳ הסוציאלי המודרני נעוצה בהנהגת ב׳ מפני מחלה 
לפועלי־התעשיה בגרמניה ב 1883 ובהנהגת ב׳ מפני תאונות 
בשעת־עבודה באותה ארץ ב 1884 . כהשלמה לכך הונהג 
בגרמניה ב 1889 גם ב׳ מפני נכות וב׳ לימי-זקנה. אוסטריה 
הלכה בעקבות התחיקה הגרמנית והנהיגה ב׳ מפני מחלה 
ב 1888 ו 1889 . 

ב 1911 קיבלה בריטניה חוקים על ב׳ מפני מחלה ונכות 
וכן על ב׳ מפני אבטלה. ב 1897 הונהג בה חוק של מתן 
פיצויים לעובדים במקרים של תאונות בשעת־עבודה וב 1908 
נתקבל חוק, שמחייב מתן קצבות מאוצר־המדינה לזקנים 
נצרכים מגיל 70 ומעלה. ב 1894 הנהיגה צרפת ב׳־חובה 
לבורים, שהורחב ב 1910 על כל העובדים השכירים. 

באה״ב הנהיגו כמה מדינות ב׳־חובה, אך החוק הפדראלי 
הראשון לב׳ ם׳ נתקבל רק ב 1935 לפי הצעתו של הנשיא 
רחוולס ( 1935 ץ 11 ז $6011 500131 ). 

התפתחותו של הב׳ הס׳ והקפו בעולם משתקפים בלוח 
הבא: 


לוח א׳ 


המספר של הארצות. 


שהנהיגו ביטוח סוציאלי 

ענסי־ד,ביטוח 

בשנת 1949 

בשנת 1939 


44 

33 

ב׳ לימי זקנה. מפני נכות ומוות 

36 

24 

ב׳ בריאות ואימהות 

57 

— 

ב׳ מפני פגיעה בעבודה 

22 

21 

ד ספני אבטלה 

27 

7 

הענקות למשפחות 


תחומי פעולתו של הב׳ הם׳ נתרחבו ביותר ביחוד בהש¬ 
פעת( של הדו״ח שמסר ויליאם בוריג׳ לביודהנבחרים 

זו* 

הבריטי על "הביטוח הסוציאלי והשירותים הקשורים בד 
( 1942 ) ושבו הוסבר, שהסכנות המאיימות על הביטחון 
הסוציאלי של העובדים מאיימות גם על בטחונם הסוציאלי 
של שאר אזרחייהמדינה ושלפיכך מן הדין הוא להרחיב את 
הגנת הב׳ על כל תושבי־המדינה. ב׳ ס׳, שמקיף לא רק את 
העובדים השכירים, אלא את כל האוכלוסיה, נקרא ב׳ לאומי 

( 0€ ח 3 זג 51 ת 1 31 מ 10 ז 3 /י 1 ). 

גם בארצות, שהנהיגו ב׳ לאומי, קיימים ענפי־ב׳ שהם 
מיועדים אך ורק לעובדים שכירים, כגון ב׳ מפני פגיעות 
בשעת־עבודה, ב׳ מפני אבטלה וכד. הרעיון של הב׳ הלאומי 
מתגשם עפ״ר בענף הב׳ מפני מחלה, במקרי-מוות ולימי־זקנה. 

ענפי הב׳ הסוציאלי. — א) ב׳־אמהות. בב׳ זר, 
מקובלים שנים עד שלושה סוגים שונים של גמלאות: 




207 


כמוח סוציאלי 


208 


לוח ב׳ 


ארצות שבהן נהוג ב׳ ס׳ (לפי ענפי־הב׳ ולפי שיטות־סיוע משלימות) 
לוח זה מתאר את המצב ב 1.1.1949 


שיסות של מתן קצבות או סיוע 
שמשלימות את הביטוח 

ביטוח 
מפני מוות 

ביטוח 
מפני נכות 

ביטוח 

לימי־זקנה 

הארץ 

מוות 

נכות 

זקנה 




א 

א 

א 

אוסטריה 


א 

א 

א 

א 

א 

אורוגואי 




א 

א 

א 

איטליה 




א 

א 

א 

איסלאנד 

א 

א 

א 

א 

א 


אירלאנד 




א 

א 

א 

אלבאניה 




א 

א 

א 

אקוואדור 



א 

א 

א 

א 

ארגנטינה 

א 

א 

א 

א 


א 

ארצות־הברית 




א 

א 

א 

בולגאריה 

א 


א 

א 

א 

א 

בלגיה 




א 

א 

א 

בראזיל 

א 

א 

א 

א 

א 

א 

בריטניה 




א 

א 

א 

גרמניה 




א 

א 

א 

הרפובליקה הדומיניקנית 

א 

א 

א 

א 

א 

א 

הולאנד ודאניה 




א 

א 


הונגאריה 




א 

א 

א 

יאפאן 




א 

א 

א 

יוגוסלאוויה 




א 

א 

א 

יוון 




א 

א 

א 

לוכסנבורג 




א 

א 

א 

מכסיקו 




א 

א 

א 

פאנאמה 




א 

א 

א 

פאראגוואי 




א 

א 

א 

פולניה 




א 

א 

א 

פורשוגאל 


א 

א 

א 

א 

א 

פינלאנד 




א 

א 

א 

פדו 




א 

א 

א 

צ׳ילה 

א 

א 

א 

א 

א 

א 

צ׳כוסלובאקיה 

א 


א 

א 

א 

א 

צרפת 




א 

א 

א 

קובה 




א 

א 

א 

קוסטה־ריקה 



א 

א 

א 

א 

רומניה 




א 

א 

א 

רוסיה 

א 

א 

א 


א 

א 

שוודיה 



א 

א 


א 

שווייץ 


1 . מענק-לידה, שנועד לכסות את ההוצאות הקשורות 
בלידה. 

2 . דמי־לידה, שמשתלמים לעובדות שכירות או עצמאיות 
כדי לפצותן בעד הפסדי השכר או ההכנסה הנגרמים להן 
מתוך הפסקת עבודתן לרגל הריון או לידה. 

3 . דמי־מיניקה (לאימהות מיניקות). 

ב) הענקות ל י ל ד י ם. הענקות אלו נהוגות רק במספר 
מצומצם של ארצות. מטרתן להטיל חלק מן המעמסה הכספית 
הכרוכה בגידול ילדים על שכם הציבור. צרפת היתד. הארץ 
הראשונה, שהנהיגה הענקות כאלו כדי לעודד את הילודה. 
בכמה ארצות ניתנות הענקות לכל ילד ז באנגליה, אוססרא* 
ליה, צרפת ונורווגיה — לכל הילדים, פרט לראשון. 

ג) ב׳־ב ריאות. ב׳ זה מעניק למבוטחים את ההוצאות 
הכרוכות בטיפול רפואי, באישפוז, הבראה, החלמה, וכן 
פיצויים (דמי־מחלה) בעד הפסד של שכר (או הכנסה 
אחרת), שנגרם לו, לעובד, מתוך הפסקת־עבודתו מחמת 
מחלה. המוסדות של ב׳ זה דואגים לשמירת הבריאות ע״י 
שימוש ברפואה מונעת ומספקים (בעצמם או על חשבונם) 
את השירותים הרפואיים למבוטחים. באנגליה הפך ב׳־ 
הבריאות לשירות, שמשמש את כל התושבים, ועקרון הב׳ 
נשתמר בתחומו רק ביחס לדמי־מחלה. 


ד) ב׳ מ ם נ י נ כ ו ת מיועד להבטיח אמצעי־קיום למבו¬ 
טחים, שאיבדו את כושר עבודתם מחמת מחלה או חבלה 
גופנית קודם שהגיעו לזקנה. כענף עצמאי של הב׳ הם׳ 
מתבטל עכשיו ב׳ זה בארצות אחדות (ביניהן: אנגליה) 
והנכד, נהנה מב׳־הבריאות הכללי כל עוד אינו מוכשר 
לעבודה. 

ה) ב׳ מפני פגיעה בשעת־עבודה כולל עפ״ר 
גם ב׳ מפני מחלות, שהמקצוע גרמן. הוא מעניק לעובד 
הנפגע: א) עזרה רפואית, בכלל זה את ההוצאות הקשורות 
בהחלמה ובהספקת מכשירים אורתופדיים ז ב) שיקום 
מקצועי! ג) הוצאות־קיום בתקופה, שבה אין המבוטח מוכשר 
לעבוד! ד) קצבת־נכות, שהיא מודרגת לפי הצימצום של 
כושר־העבודה; ה) קיצבה לאלמנה וליתומים כשהפגיעה 
גרמה למותו של העובד. 

ו) ב׳ מפני אבטלה. ב׳ זה מיועד לספק אמצעי־קיום 
לעובד. שאינו יכול למצוא עבודה אע״ם שהוא מוכן לעבוד 
ומוכשר לעבודה. אבטלה, שבאה כתוצאה של שביתה או 
השבתה, אינה מזכה עפ״ר את המובטל לקבלת דמי־אבטלה. 
השיעור של דמי־ד,אבטלה נקבע בהתאם לשכר הממוצע, 
שקיבל המובטל בתקופת־ד,עבודה שקדמה לאבטלה, או 
בהתאם למספרם של התלויים במובטל. 





209 


בטוח סוציאלי— בטוים 


210 


ז) ב׳ ל י מ י ־ ז ק ג ה בא להבטיח אמצעי־קיום למבוטח 
ולתלויים בו משהגיע לגיל מסויים או משנעשה מחמת זקנה 
בלתי־מוכשר לעבודה. גיל־הקיצבה הוא ברוב הארצות מ 65 
שנה ומעלה בגבר ומ 60 שנה ומעלה באשה. באה״ב ובארצות 
אחרות גיל־הקיצבה הוא אחד לגברים ולנשים, תנאי רווח 
לקבלתה של קיצבת־זקנה הוא פרישה מכל עבודה; אד 
משהגיע המבוטח לגיל מסויים (עפ״ר. לסד שנה) שוב אין 
מקפידים על קיומו של תנאי זה. 

שיעור־הקיצבה בארצות מסויימות (למשל, באה״ב) נקבע 
בהתאם להכנסותיו של המבוטח בשנות־עבודתו, ולפעמים גם 
בהתאם לתקופת־הב׳ שלו; בארצות אחרות (למשל, באנ¬ 
גליה) נקבע שיעור אחיד לקיצבה, שהוא משתנה רק לפי 
מספרם של התלויים במקבלה. 

ח) ב׳ מפני מוות מכולן להבטיח אמצעי־קיום לתלויים 
במבוטח אחר מותו. שיעורה של הקיצבה הניתנת במקרים 
אלה שווה עפ״ר לקיצבת־הזקנה. בארצות הרבה מקובל 
לשלם לאלמנה, שאין עמה ילדים ושעדיין לא הגיעה לגיל 
מסויים ( 40 עד 50 שנה), מענק חד־פעמי במקום קיצבה. 

צורות־האירגון של הב׳ הסוציאלי. בכמה 
ארצות ביבשת־אירופה (בכללן גרמניה) הוקם בתוקף החוק 
גוף מיוחד (מחוץ למנהל הממשלתי), שמתפקידו לבצע את 
החוק, לגבות את דמי־הב׳ וליתן את הגמלאות למבוטחים. 
בארצות האנגללסאכסיות נכלל הב׳ הם׳ או הב׳ הלאומי 
(בדומה לשירותים ציבוריים אחרים. כגון חינוך, סעד 
ועבודה) במינהל הממשלתי. בארצות מסויימות (בכללן 
אנגליה) נוצרו לצרכי הב׳ הס׳ מיניסטריונים מיוחדים. 
באה״ב כלול המינהל של הב׳ הם׳ במיניסטריון לחינוך, 
בריאות וסעד. לפי המלצותיו של בווריג׳ בדו״ח הנזכר 
מאוחדים ענפי־הב׳ השונים של הב׳ הם׳ במינהל אחד, וכן 
משתלמים דמי-ב׳ אחידים. בידי המבוטח נמצא כרטים־ב׳ 
אחיד, שמשמש לצרכי כל ענפי־הב׳. — צורת האירגון של 
הב׳ הלאומי במדינת־ישראל יש בו משום פשרה בין שתי 
הצורות הנזכרות. הוקם גוף נפרד לצרכי הב׳ הם׳. אך הסמ¬ 
כויות הנוגעות להרכבת מועצת־המוסד, מינוי מנהלו והפיקוח 
הכללי עליו הס בידי שר־העבודה. 

מימון הב׳ הסוציאלי. מקורות המימון המקובלים 
של הב׳ הס׳ הם התשלומים של דמי־הב/ שבאים מן העובדים, 
נותני־עבודה והממשלה, אך בכמה ארצות (ביחוד באה״ב) 
מתכסות ההוצאות של הב׳ הס׳ ע״י העובדים ונותני־העבודה 
בלבד, ללא השתתפות מצד הממשלה. חלוקת הוצאות־הב׳ 
בין העובדים, נותני־העבודה והממשלה שונה היא בארצות 
שונות. 

,) 11 ( 0007 ) 01 0 ) $0111317, 09718(1791$ (1(7 [>011(1X011 ׳ 1011 ׳\ 0 ג|(||[ו 1 (ק 

£116110 / 0 01 ) 70 ק 10 ) 0 ) 0 ) 711 . 110 ) 83 01 ו 1 *ע! ז $1 : 1921 , 2 . 1-1 

־ 11 ^ 03 . 0 ; 944 ! , $$ 0 !- 660 ! )(] £1170 771 * €51 171 1 )' 11 /ן 7 ) 5 

ץ! 01171 ) 5 50031 ; 1949 , 7 ) 10, 470(71030 50(121 10x11730 *ז 0 

- 702110 ) 101 ; 4 ־ 195 — 49 ־ 19 , 1 ) 071 ) 1 (־ 1 0141 !/ 7/17011£ £1x1311071 *[ 

י ת 1€ {(<) ) 6 * 0 ( 131 ׳ 1 ; 1950 ,/() 01171 ) 5 50031 {ס '()/! 5147 1131 
. 1948 ,!(! 01171 ) 5 50031 סן £ ס 3x11 )£ 

ג. לו. 

בטו (או בטי) חאן (תחילת המאה ה 13 — 1253 או 1255 ), 
שליט מונגולי.ב 1223 ,לאחר שמת אביו של ב׳,ג׳וצ׳י, 

בנו בכורו של ג׳נגיז חאן, ירש ב׳, בתור אולוס (נחלה), 
את קיפצ׳אק שממערב למונגוליה. ב 1229 השתתף ב׳ במסע 
על סין, שערך החאן הגדול אוגוטאי. ב 1229 הוחלט בקורטולאי 


(המועצה העליונה המונגולית) על פלישה בכיוונים שונים 
ובידו של ב׳ הופקדו המונגולים, שפלשו בכיוון מערבי־ 
צפוני. ב 1237 כבשו המונגולים של ב׳ את בולגרי (ע״ע) 
שעל הוולגה התיכונה, והחריבו אותה. ב 1237 — 1238 כבשו 
את הנסיכויות הרוסיות שבין הוולגה העילית לבין האוקה, 

בכלל זה את ריאזאן, מוסקוה, סוזדאל וולאדימיר. אח״כ פנה 

: : : : 

ב׳ צפונה־מערבה. אבל המונגולים, שהיו רגילים לערבה, לא 
יכלו לעמוד בתנאי הטבע הצפוני של יערות־עד וביצות, 
וכשהיו במרחק של 200 ק״מ מנובמרוד פנו דרומה וכבשו 
את הנסיכויות הרוסיות שלאורך הדניפר התיכון ופלגיו. ב 1239 

ז• 

נכבשו על־ידיהם פריאסלאב וצ׳רניגוב, וב 1240 — קיוב. 
נובגורוד היתה הנסיכות הרוסית היחידה, שהמונגולים לא 
כבשוה. פירוד־הלבבות בין הנסיכים הרוסיים היה הגורם 
העיקרי, שאיפשר את כיבושה של רוסיה ע״י המונגולים. 
ב 1241/42 פלש ב׳ לפולניה. ב 9 באפריל 1242 התלקח קרב־ 
ליגניץ בין המונגולים, מצד אחד, ובין האבירים הפולניים, 
הצ׳כיים והגרמניים, מצד שני. המונגולים הוכרחו לשנות את 
כיוונם ממערב לדרום־המערב, וכך פלשו למישור ההונגארי. 
הידיעה על מותו של החאן הגדול אוגוטאי( 1241 ) והסיכסוכים 
בשאלת־הירושה, שפרצו בקאראקורום, בירת המונגולים. 
גרמו להפסקת התקדמותו של ב׳ בכיוון וינה והוא חזר דרך 
דאלמאטיה, בולגאריה ורומניה לאיזור הוולגה. כחאן גדול 
נבחר בנו של אוגוטאי, גויוק, שלאחר זמן קצר נרצח — כפי 
הנראה, בהשתתפותו של ב׳. ב 1251 נבחר כחאן גדול מנגקה, 
שב׳ היה בפועל שווה לו במעלה. בחלקו של ב׳ נפל החלק 
המערבי של הקיסרות המונגולית, מימת־באלכאש עד הגבול 
המערבי של רוסיה, בשם "אולוס ג׳וצ׳י" או "האורדה הכחו¬ 
לה" (לפי הכינוי הרוסי: "אורדת־הזהב"), עם עיר־הבירה 
סאראי שעל נהר־אחטובה, דרומית־מזרחית לסטאלינגראד 
של עכשיו. כשמת ב׳ הורדו ביחד עמו לקברו, לפי המנהג 
המונגולי, נשותיו, משרתיו, סוסיו ואיליו. ב׳ היה שליט אכזר 
ומפקד גדול, אך יש שזוקפים את נצחונותיו הצבאיים על 
חשבונו של סובוטאי—אפשר, הטוב שבמפקדים המונגוליים. 

בספרות הרוסית הקדומה מסופר על פלישתו של ב׳ 
לרוסיה ועל רציחתו של נסיך צ׳רניגוב מיכאיל ע״י האורדה 
של ב׳. בבילינה (ע״ע) על אילמז מורומץ מסופר על 
-בטיגה בטימביץ״ (= באטו), ששם מצור על קיוב כעונש 
על חטאו של הנסיך ולאדימיר, שכלא את איליה מורומץ 

1 ו 

במרתף. 

,חו)זט 0 . 1 ; 1880 , 11 , £011 ה 0 )\ ) 1/1 / 0 ^■ 7111101 ,ז 11 ז ¥0 \ 140 . 11 
■ס? 1 1 ו 11 >ו 8606/1080 . 14 : 1908 , 1111111 ) 7 ה 1 %01 ח 10 \ ? 7/1 
- 30/10 08 * 88381 ־ 4881 \ 881 ק 6 ח 736,180,3 800/108833 
113 ו< 0/11 ־ז 108 \ , 143001108 . 14 ; 1916 , 1 <ז, 3 ק 0 7011 

- 30/10 ,ז 81 >נ 6080 ץ> 511 >; 08 א 6 ק״ז , 6 ; 1940 , 08 ׳(? 

. 1950 , 83/16886 60 8 #3 ק 0 מ 73 
א. אח. 

בטויה, ע״ע נ׳קךטה. 

בטוים (בלאט׳ 1 ׳\ 3 ז 83 ), בתקופה העתיקה — שבט גרמני, 
שישב בתחום הדלתה של הרינום (ב״אי הבאטאווי"). 

לפי טאקיטוס היו הב׳ נצר של החתים (ע״ע), שמהם נפרדו 
כשעברו לתחומיה של מלכות־רומי סמוך ל 10 לפסה״ג. יש 
להניח, שקשריהם של הב׳ אל הרומים קדמו להגירה זו, 
וכמה חוקרים סבורים, שיוליוס קיסר כבר בא במגע עמהם 
כשעבר את הרינוס ב 55 לפסה״נ. כבעלי־בריתה של רומי 
שוחררו הב׳ מתשלומי־מיסים, אך היו חייבים לספק חילות- 


211 


במוים — כמון 


212 


עזר לרומי, כי היו ידועים כחיילים טובים. ב׳ נזכרים מזמן 
לזמן בין שומרי־ראשו של הקיסר. ב 69 — 70 לסה״ג מרדו הב/ 
בהנהגתו של קיויליס (ע״ע), ברומי. תולדותיה של המרידה 
אינן ידועות לגו כל צרכן מאחר שאותו חלק ב״תולדווד של 
טאקיטוס, שדן בהן, לא הגיע לידנו. על כל פנים יודעים אנו, 
שהמרד הגיע לממדים רחבים ולאחר שדוכא חזרו הב׳ 
למעמדם הכללי הקודם במלכות־רומי, אך כנראה לא בתנאים 
הקודמים. במאות ה 2 וה 3 לסה״ג ניטשטשו עקבותיהם של 
הב׳ יותר ויותר עד שנעלמו כליל. 

״ 1 ; 29 .. 1-711 ) 0 ׳,. 13 ;. 410 , 18 ,ע ; 14 ,ע 1 ; 59 , 1 ,. 11111 ,.סגז 

-/ 4 . 1 ׳•• 25/4 : 11 , 74 <ז(ז 11 > 51 1 / 1744 / 7 * 1/4 ־/ 1/4 4 /^ 14 ^ 04/4 ,] 501111113 

1/40 10 4010114 }# , 011 חג׳ 1 ץ 8 ./י\ -\ 1 ; ־ 1940 , 010040 ־ £41 
. 1945 ,. 1/15 3 , 4 ן 11 40 (/ 4 /מ 741 ס 0 ן/ 


במומי( 1 < 4 * 7 ד £3 ; עד 1936 : באטום), עיר־נמל על חופו 
המזרחי של הים השחור• בירתה של הרפובליקה 
האוטונומית האג׳ארית שבתחום הרפובליקה הסובייטית 
גאורגיה. מספר תושביה (לפי אומדן) 75,000 ( 1947 ). 

ב׳ יושבת ברצועת־שפלה צרה לרגלי הרי־הקאווקאז, 
מצפון לנהר־צ׳ורוך, הבא מתורכיה, שגבולה קרוב לב׳ (רק 
כ 12 ק״מ ממנה). כלכלתה של ב׳ מיוסדת בעיקרה על תנועת 
היצוא בנמלה, שהוא משוכלל ועמוק מטבעו. רובו של היצוא 
הוא הנפט, המובא מבקו (ע״ע) לב׳ בשני צינורות, אחד 
לנפט גלמי ואחד למזוקק, וחלק מן הנפט הגלמי אף מזקקים 
בב׳. מסה״ב מבאקו, העוברת לכל רחבה של טראנסקאוו־ 
קאזיה, מביאה לגמלה של ב׳ עצים, מאנגאן, משי גלמי, 
פירות, צמר, כותנה וזרעוני־שמנים. החשובים בענפי המלא¬ 
כה והתעשיה שבב׳ הם: תיקון ספינות, תיקוני קטרים 
וקרונות־רכבת, בניית מכונות, עיבוד טאבאק ואריזה של 
תה, שגדל סמוך לב׳ באחת מחוות־התה הגדולות שבס.ס.ס.ר. 
אקלימה של ב׳ דומה במידות־החום שלו לזה של ארצות 
הים התיכון הצפוניות (הטמפראטורה השנתית הממוצעת 
היא ״ 14.7 • הקיצית ״ 22.7 ! החרפית: ״ 7.1 ), אבל מידת- 
המשקעים ( 2,400 מ״מ בממוצע ב 154 ימים בשנה) והעננות 
מרובות בה יותר: במשך השנה יש בב׳ רק 72 ימים 
בהירים. 

משום יפי־נופה, צמחייתה התת־טרופית והססגונית, וביחוד 
משום המעיינות התמים ומעונות־היער שבסביבתה, משמשת 
ב׳ גם נוה־מרגוע ועיר-מרפא. בב׳ כמה בתי־ספר למקצועות 
טכניים, ובכללם בי״ס לספנות. הגן הבוטאני שבב׳ עשיר 
בצמחים טובטרופיים. 

היסטוריה. בתקופה העתיקה היתד. ב׳ ידועה בשם 
בתיס (;״ 8018 , $ץל 831 ). פומפיוס סיפח את ב׳ לרומי ובימי 
הדריינוס קיסר בוצרה. במאה ה 6 סופחה ב׳ לביזאנטיון ונק¬ 
ראה בשם נאטי ( ¥311 ); גמלה שימש חוליית־קשר עיקרית 
בין קאווקאז ובין שאר חלקי־הקיסרות. במאה ה 12 , בימי 
המלכה תמרה (ע״ע), סופחה ב׳ לגאורגיה. ב 1221 נכבשה 
ב׳ ע״י טימורלנק. לאחר שנתפוררה מלכות־גאורגיה ( 1483 ) 
נפלה ב׳ בחלקו של המטאור (נסיך) גוריאלי. ב 1564 — 1878 
היתה ב׳ בתחום שלטונה של תורכיה, ובתקופה זו נעקרו 
מתוכה ומסביבתה שרידי התרבויות הביזאנטית והגאורגית. 
ב 1878 סופחה ב׳ לרוסיה ומאז עד 1886 היתד, נמל חפשי. 
בימי השלטון הרוסי התפתחה ב׳ הודות לנמלה, לצינור' 
הנפט, שהועבר אליה מבאקו (ארכו: 895 ק״מ), ולבנייתה 
של מסה״ב הטראנסקאווקאזית. בשנים שקדמו למהפכה של 


1905 פיתחו פועלי־ב׳ פעילות ניכרת ולשביתה ולהפגנה, 
שערכו בה ב 1902 , היתד, השפעה מדינית כל־רוסית. ב 1918 
היתד, ב׳ בידי תורכיה. מדצמבר 1918 עד יולי 1920 היתד, 
ב׳ בידי צבא־הכיבוש של אנגליה, שמסרה את ב׳ לגאורגיה. 
ב 1921 נכבשה ב׳ ע״י הצבא האדום. 

קהילה יהודית נוסדה בב׳ ב 1878 , לאחר שהעיר סופחה 
לרוסיה. ב 1889 גורשו מב׳ הרבה מתושביה היהודיים, שהיו 
חסרים זכות־ישיבה בתוכה. אחר גירוש זה נשארו בה, לפי 
מספרים רשמיים, 31 משפחות יהודיות, ולפי מקורות בלתי־ 
רשמיים — כ 100 משפחות יהודיות. מספרם של היהודים 
בב׳ חזר וגדל במהירות וב 1897 כבר ישבו בה 1,179 יהודים. 
אחד מבתי־ד,זיקוק של נפט בב׳ היה שייך לבית רוטשילד 
ולבעלי־הון יהודיים ברוסיה. 

א. י. בר.— א. אח. 


בטון, תערובת של צמנט, חול, חצץ או צרורות (אגרגט) 
ומים, שמתקשית והופכת לאבן־קונגלומראט, שבד 
דבקים זה בזה הגרגירים של האגרגאט באמצעות חומר־ 
הצמנט, המתרכב עס המים ומתקשה'במשך הזמן. כוח־הלחץ 
המרובה של הב׳, העובדה שבשעת יציקתו קל ונוח לצור 
ממנו כל צורה שהיא, והאפשרות למצוא אגרגאטים לב׳ 
כמעט בכל מקום, עושים את הב׳ לחומר מקובל ביותר על 
הארדיכל והמהנדס. לגבי ישראל יש לב׳ יתרון נוסף, כי 
הוא חומר־הבניה החשוב היחיד, שאפשר ליצרו מגלם־ 
הארץ. סכרים, גשרים, גמלים, כבישים, מנהרות, בנייני* 
תעשיה ובתי־מגורים — את כל אלה מקימים מב׳. וכן עושים 
מב׳ בלוקים, צינורות, מרצפות ומוצרים אחרים הרבה. 

הצמנט השכיח ביותר בייצור ב׳ הוא צמנט פורטלנד 
(ע״ע צמנט). 

תכונות הב׳. תכונותיו של הב׳ נבחנות בשני מצבים: 

( 1 ) כשהוא פלאסטי ו( 2 ) לאחר שהוא מתקשה. התכונה 
החשובה של הב׳ כשהוא פלאסטי היא עבידותו, כלומר 
הקלות, שבה אפשר לצופף אותו בתוך התבניות בשיטות־ 
עיבוד מסויימות (בידיים, בוויבראטור ועוד). אם נשארים 
בב׳ נקבים וחללים מחמת צפיפות לקויה, פוחת חזקו במידה 


מרובה. 

בב׳ שכבר נתקשה חשובות מבחינה טכנית התכונות 
הללו: חוזק הלחץ, המשיכה, הכפיפה והגזירה, הצפיפות, 
התנגדות לחדירת מים ולשחיקה, התכווצות והתפשטות, 
התנגדות להשפעת האטמוספירה. ובארצות קרות — התנגדות 
להשפעת הקור. המבחן של ב׳ שנתקשה הוא חוזק־ר,לחיצה 
שלו. גם כשיש לחוזק זה ערך מעשי מועט, הוא משמש אסוד 
מידה לאיכותו של הב׳. לב׳ חזק חוזק-לחיצה גדול וחוזק* 
משיכה קטן. עפ״ר אין סומכים על ב׳ מבחינת ההתנגדות 
למשיכה, ומבנים, שבהם מצויים מאמצי־משיכה, נעשים מב׳ 
מזויין (בפלדה), שבו מתגלית התנגדות מצד הב׳ למאמצי־ 
לחיצה ומצד הפלדה — למאמצי־משיכה. 

חוזק הלחיצה הוא פונקציה לוגאריתמית של מגת־ 


המים בצמנט (= 


משקל־הפים 


)׳ ל םי ד י נוםחה: = 0 י 


משקל־הצמנט' 

שבה: י> הוא חוזק־הלחיצה של הב׳! ן 8 הם מקדמים 
תלויים בטיבו של הצמנט, בעיבודו של הב׳, בטמפראטורה, 
ועוד• 10 הוא מנת־המים בצמנט. המים כוללים את מי־ 
התערובת המוספים ואת "הרטיבות החסשית" של האגרגאט. 




213 


כמון 


214 


אם האגרגאט יבש בהחלט יש להחסיר ממי־התערובת המו¬ 
ספים את כמות־המים העתידה להיספג על־ידי האגרגאט. 
באגרגאט השכיח בארץ (בצמנט פורטלאנד של "נשר"), 
בטמפראטורה הרגילה בחדשי־הקיץ ובעיבוד מעביע רצון, 
ערכי המקדמים ו 8 לגבי חוזק־הלחיצה של ב׳ בן 28 יום 
הם: 1,330 =^; 9 = 8 ; בעיבוד פחות־דרגה 1,000 = ^; 9 = 8 . 

בציור מס׳ 1 מתואר היחס ביו חוזק־הלחיצה ומנת־המים 
בצמנט. כשמנת־המים בצמנט היא גדולה, הב׳ הוא יציק. 
עביד, אך בעל חוזק מועט. כשמנת־המים בצמנט פוחתת, 
נעשה הב׳ סמיך יותר, ציפופו לתוך המבנים מצריך עבודה 
מרובה יותר, אך חזקו מתרבה והולך. כשהב׳ הוא כמעט 
יבש ושוב אינו ניתן לציפוף, נשארים בו נקבים וחללים 
מרובים וחזקו מועט יותר, כפי שמראה קטע־הקו 8 —.^. 


השפעת פנח-הנדם שכגמנס על חוזק הבפון 



מנודהמים בצמנט, הדרושה למאכסימום של חוזק, תלויה 
בשיטת־הציפוף של הב׳. ב׳ מועבד בוויבראציה דורש פחות 
מים מב׳ מעובד בידיים (מאכסימום החוזק הוא בנקודה 0 , 
ופחות מדי מים בקטע סס שבציור), וב׳ מעובד בכבישה 
דורש כמות־מים פחותה אף מזו. 

כמות־המים הנדרשת ע״י תערובת־הב׳ תלויה בעיקר 
בגדלו של האגרגאט, בדירוג של גרגיריו, בצורתם ובפניהם. 
מכאן החשיבות המרובה שבבחירת אגרגאט מתאים. רצוי 
ביותר אגרגאט גדול עד כמה שהמבנה מרשה את הדבר, 
ומודרג באופן שיכיל אחוז מסויים של גרגירים מכל גודל 
("אגרגאט רצוף") או גרגירים מגודל נבחר בלבד ("אגרגאט 
חסר"). הרכב הגרגירים נעשה לפי שיטות־הרכבה אחדות, 
כגון לפי קווים ושטחים למופת או לפי ספרת הגרגירים 
האופטימאלית, הנקבעת במעבדות או בבניין ע״י ניסויים 
באגרגאט המצוי. חשובה גם צורתו של האגרגאט. אגרגאט 
עגול (טבעי) זקוק לפחות מים מאגרגאט מוגרס, בעל פיאות 
ופינות הרבה. אסור, שאגרגאט יכיל חמרים אורגאניים, 
אדמת חרסית וגרגירים דקיקים כל שהם במידה יתרה. 

חול מוגרם מסלעים מכיל לפעמים קרובות אחוז ניכר 
של קמח. קמח זה כשלעצמו אינו מזיק לב׳, וכשהוא מצוי 
בכמות קטנה הוא אף מגביר את העבידות של הב׳ ואת 


צפיפותו. אך כשהוא מצוי בכמות מרובה הוא מצריך תוספת־ 
מים יתרה לתערובת הב׳ וע״י כך הוא גורם להחלשתו. 

היחסים בין חלקי־התערובת של הב׳ מבוטאים כרגיל 
ביחס המשקל (או הנפח) של צמנט אל המשקל (או הנפח) 
של חול ואל המשקל (או הנפח) של אגרגאט גס (חצץ או 
צרורות), כגון 1:2:4 ( 1 — צמנט, 2 — חול, 4 — אגרגאט 
גם). משמעות ברורה יש ליחסי־המשקל בלבד. יחסי־הנפח 
מתייחסים להלכה לאגרגאטים יבשים בהחלט. אך למעשה אין 
האגרגאט שבבניין יבש, ורטיבותו משתנית. שינוי־הרטיבות 
גורר את שינוי־חנפח (לגבי משקל קבוע), ביחוד של אגרגאט 
דק. 5% של רטיבות בחול דק מגדילים את נפחו ב 33% 
בערך. מפני־כן כשמורדים את האגרגאט (במקום לשקל(), 
מקבלים תוצאות שונות מבחינת יחסי־התערובת. מטעם זה 
נוהגים בארצות מפותחות, כשעוסקים בהקמתם של בניינים 
גדולים, לקבוע את יהסי־התערובת במשקל, והשקילה נעשית 
במאזניים אוטומאטיים. בשנים האחרונות הוצאו לשוק גם 
ערבלי־ב׳ קטנים, מצויירים במאזניים אוטומאטיים, והשימוש 
בהם נעשה רווח יותר ויותר גם בבניינים קטנים לערך. 
לעיתים קרובות (ביהוד בישראל) מציינים את יחסי האגר־ 
גאטים (באחוזים) לחוד ואת הצמנס (בקילוגראמים למ״ק 
של ב׳) לחוד. 

המים המיועדים להכנת ב׳ צריכים להיות נקיים (מי־ 
שתיה). אך כשאין במקום־הבניין מים נקיים, אפשר להשתמש 
גם במים, שמכילים אחוז מסויים של סולפאטים (עד 1% של 
$0 4 )או של מלח־בישול (עד 1% ), במי הים התיכון או במי־ 
בצה, אע״ם שכל אלה מפחיתים את חוזק־הב׳ ב 20% — 10 . 
בכל מקרה יש לקבוע את שיעור־ההפחתה על־ידי נסיונות 
מוקדמים. אסורים בשימוש מי־שפכים מבתי־חרושת לשמנים 
ולסמן, ומי־שסכים, שמכילים'סוכר או חומצות. עדיין לא 
ברור הדבר אם מים שאינם יפים לשתיה מותרים בשימוש 
במבנים מב׳ מזויין (שהרי קיים חשש של החלדת הזיון). 

את הצמגט, האגרגאט והמים מערבבים בערבל לתערובת 
חד־מינית, שיוצקים אותה לתוך התבניות ומצופפים אותה 
בהן בעבודת־ידיים, בוויבראטור, בפטיש פנומטי וכד׳. לאחר 
שעות מועטות מאבד הב׳ את הפלאסטיות' שלו ואח״ב הוא 
מתחיל להתקשות. ההתקשות נמשכת זמן מרובה. ב׳ נתון 
בתוך מים הולך ומתקשה, הולך ומתחזק, במשך שנים. ב¬ 
נתון באויר מתקשה בשיעור הולך ופוחת כל עוד נשמרת 
בו רטיבות. מסיבה זו (ועוד אחרת, ר׳ להלן) מעכבים ע״י 
השקאה, כיסוי בנייר הציץ, וכד׳, את התייבשותו של ב׳ יצוק 
במשך 3 — 14 ימים, את גידולו של חוזק־הב׳ עם הזמן מראה 
טבלה מס׳ 1 . את קצב־ההתחזקות אפשר להחיש ע״י הקשןה 
בקיטור, ביחוד בלחץ, או ע״י חימום בזרם חשמלי. 

חוזק הלחיצה נקבע ע״י בדיקתן של קוביות־ב׳ או גלילי־ 

ב׳. בא״י נוהגים לבדוק קוביות, שאורך כל אחת מצלעותיהן 
12 ס״מ. 


טבלה מם׳ 1 


תוזק-הב׳ (%) 

גיל־הב׳ (יפים) 

50— 30 

3 

80— 60 

7 

100 

28 

125 —105 

90 

130 — 110 

365 




215 


בטון 


216 


לפי התקן הישראלי נדרש מב׳ מייעד למבנים, מב׳ מזויין 
(בגיל של 28 יום), חוזק־לחץ של, לכל הפחות, 120 ק״ג 
לסמ״ר. אך החוזק של ב״ משובחים מגיע ל 400 — 600 ק״ג 
ממ״ר, ואף ליותר מכן. 

חוזק המשיכה הטהורה של ב׳ מנוצל לפעמים 
רחוקות. הוא מגיע בממוצע לחלק העשירי של חוזק־הלחיצה 
( 10 — 35 ק״ג לסמ״ר). 

חוזק הכפיפה של הב׳ מובא בחשבון בחישוב של 
כבישים, צינורות וכד/ את חוזק־המשיכה בכפיפה מחשבים 
מתוך הנחה, שהגמישות של הב׳ בלחיצה שווה לגמישותו 
במשיכה ושהדפורמאציות הן פרופורציונאליות לעומס. אך 
הנחה זו* אינה מכוונת כל צרכה אל המציאות, ומשום כך 
יש לחוזק־הכפיפה של ב׳ ערך של השוואה בלבד. חוזק 
המשיכה בכפיפה עולה על חוזק המשיכה הסהורה פי 1.3 — 1.9 . 

התנגדותו של הב׳ לשחיקה חשובהביחודבהת¬ 
קנת כבישים. מדרכות, רצפות בבתי־חרושת ובתי־מגורים, 
ועוד. במידה מרובה היא תלויה בהתנגדותו של האגרגאט 
לשחיקה ובגדלם של גרגיריו. מבחינה זו משובחים גרגירים 
של גראניט ובזלת, פחות מכן — גרגירים של דולומית 
ושיש, ופחות אף מאלה — גרגירים של אבני־גיר. רצוי, 
שהגרגירים יהיו גדולים. את שיעור־השחיקה קובעים על־ידי 
שחיקתו של הב׳ הנבדק בשמיר על פני לוח־ברזל. בבדיקה 
קובעים את עביה של השכבה שנשחקה ב 220 סיבובים של 
הלוח (בארצות אחרות — 440 סיבובים). נב' מעולה תשחק 
בדרך ז( שכבה שעביה 1 מ״מ, בב׳ רגיל — שעביה עד 2 
מ״מ, ובב׳ נחות־דרגה — שכבה בעלת עובי של מ״מ אחדים. 

ש י נ ו י י - צ ו ר ה. עם השתנות מידודרטיבותו של הב׳ 
משתנה גם נפחו. כשהוא מתייבש הוא מתכווץ וכשהוא 
סופג מים הוא מתפשט. לשיעורי התכווצותו והתפשטותו 
של הב׳ נודעת חשיבות מרובה. שיעורים אלה תלויים בטיב 
הצמנט ובכמותו, בכמותם של מי־התערובת ובמידת־היניקה 
של האגרגאט (יניקה מרובה מגדלת את שינוי־הנפח).הצמנט 
המתקשה מתייבש ומתכווץ "התכווצות בלתי־חוזרת". לעומת 
זה צמנט, שכבר נתקשה, מתפשט כשהוא סופג מים, ומתכווץ 
כשהוא מתייבש (שינויי־הנפח בהתכווצות שווים זה לזה 
בקירוב כשהם חוזרים ומופיעים במקרים של התייבשות, 
והוא הדין בשיעורי־ההתפשטות במקרים חוזרים של ריבוי 
הרטיבות). התכווצותו הממוצעת של הב׳ היא 0.4 — 0,7 מ״מ 
לס׳ אורך; לפעמים קרובות, כשהמבנה אינו מרשה לב׳ 
להתכווץ, יוצרים מאמצי־ההתכווצות סדקים בב׳ ("סדקי־ 
התכווצות"). התפשטותו של הב׳ מועטת מהתכווצותו וסכנתה 
פחותה. במקרים ידועים היא אף מרבה את כשר 1 של הב׳ 
להתנגד לחדירת־מים. 

עיכוב התייבשותו של הב׳ (ע״י השקאה וכד׳) מפחתת 
את התכווצותו ועמה — את סכנת ההתהוית של סדקים, גם 
משום שבינתיים מספיק הב׳ להתחזק. ב׳ שנתקשה בקיטור 
בלחץ אינו מתכווץ אלא במידה מועטת בלבד. 

העמסת ב׳ גורמת לשינויי-צורה (דפורמאציה). קצתם 
מתגלים מיד אחד ההעמסה וקצתם נגרמים ע״י התמדת 
העומס במשך זמן ניכר. לשינוי־צורה מן המין האחרון 
קוראים "זחילה". הזחילה גדלה מעט־מעט במהירות פוחתת 
והולכת, אך בסופו של דבר היא עלולה להיות גדולה כמה 
פעמים מן הרפורמאציה בראשיתה. יש שהזחילה אינה מזקת 
למבנה ופעמים היא אף מועילה לו (באיזור משיכה של 


מבנה ב׳ מזויין, שהולך ומתייבש), אך לפעמים כרוך בה נזק 
(במבנה מאומץ מראש). 

מודול הגמישות של הב׳ אינו גודל קבוע. הוא 
תלוי בחוזק הב׳ וברטיבותו, וכן בגמישות של האגרגאט. בב׳ 
מסויים תלוי המודול בסוג המאמץ (לחיצה, משיכה) ובגדלו. 
ערכי המודולים של ב׳ (כבד) הם 100,000 — 500,000 ק״ג 
לסמ״ר. 

כושר ההתנגדות של הב׳ להעברת־מים 
חשוב במבנים הרבה, כגון בברכות־מים ובצינורות. ב׳ 
מתנגד להעברת־מים (גם בלחץ של 10 אטמוספירות ויותר) 
כשהאגרגאטים הם בעלי הרכב וצורה רצויים, כשכמות הצמנט 
מספקת, כשמנת־המים בצמנט אינה גדולה (לכל היותר: 0.6 ), 
והעיקר — כשהב׳ מצופף היטב בתבניות והטיפול בב׳ היצוק 
היה מספיק. גם טיבו של הצמנט ודקות טחינתו הם גורמים 
חשובים מבחינה זך. 

התנגדות לשרפה. ב׳ עומד יפה בשרפה ומשמש 
להגנה של מבני־פלדה בפני אש (מבנים אלה מתחממים 
במהירות ומפסידים את חזקם). ציפוי־ב׳ בעובי של 5 0 ״מ 
על פני פלדה יש בו משום הגנה מספקת. 

התנגדות למתקיפים כימיים ולאטמוספירה. כל 
החומצות, מימות של נתרן ושל אשלגן, סולפאטים, כמה 
מלחים אחרים, סוכר ושמנים מן הצומח ומן החי, עלולים 
לגרום להרס הב׳. שיעור פעולתם תלוי במין הצמנט ובטיבו 
של הב׳, וכן במידת הריכוז של החומר המתקיף ובטמפרא־ 
טורה. 

מגינים על ב׳ ע״י הקמת מחיצה בינו ובין המתקיף, 

כגון ע״י ציפויו בלוחות חרסינה, או באספלט, או במלחים 
של חומצה סיליקופלואורית, וכד׳ — הכל לפי התנאים. 

ב׳ צפוף, עשוי מאגרגאט בן־קים, עומד זמן מרובה מאוד 
בפני ההשפעות של האטמוספירה. התהוות של קרח בתוך 
הב׳ משמשת סכנה חמורה לקיומו כשהיא חוזרת תכופות. 
אך אפשר לייצר ב׳, שעומד היטב גם באקלים קר. 

ב׳ של הובלה הוא ב׳, שהוכן בבית־חרושת בהשגחת 
מומחים ומובל לבניין בערבל או במכונית־משא מיוחדת. 
ב׳ של הובלה נעשה לפי אחת משתי השיטות הבאות: 

1 . מערבבים את הב׳ בערבל בבית־חרושת ואת הב׳ המוכן 
מובילים לבניין תוך כדי בחישה אטית. 

2 . גוף־המכונית משמש ערבל רגיל. בבית־החרושת ממל¬ 
אים את הערבל באגרגאט, בצמנט ובמים, ואילו עירבוב הב׳ 
נעשה בשעת הובלתו. 

ב ט ו ן ק ל. פעמים שהב׳ הרגיל הכבד (ר׳ למעלה) אינו 
מתאים לבניית דירות, כי אין בו משום בידוד מספיק מחום. 
אפשר גם לייצר ב׳ נקבובי, שתפקידו העיקרי הוא לשמש 
מבדד מחום וקור, ובמידה פחותה מזו — לשאת עומס. 
משתמשים בו להקמת מחיצות, לבידוד של קירות, כחומר־ 
מילוי לרצפות (למשל, מתחת ללינולאום) וכד׳. 

ב׳ קל עושים מאגרגאט, שגודל גרגיריו אינו פחות מ 1 
מ״מ, או מגרגירים גסים, בגודל של 15 — 30 מ״מ, שמשקלם 
מ 1,600 עד 1,800 ק״ג/מ״ק. ב׳ קל יותר עושים מצמנט 
ואגרגאט אורגאני, כגון נסורת, כבול, או אגרגאט מינראלי 
קל, כגון חפף. ב׳ טוב מזה מבחינה תרמית עושים מכמות 
ניכרת שליצמנט ומאגרגאט דק (חול) או מצמנט בלבד, ותוך 
כדי עשייתו מקנים לו מבנה נקבובי ע״י מה שמערבבים 
אותו בחומר מקציף ("ב׳ קצף" או "ב׳ תאים") או בחומר 




217 


כמון—בטורי, סטפן 


218 


כימי פולט גאז (״ב׳ גאז״). משקלו: 300 — 1,400 ק״ג/מ״ק. 
המשקל משמש קנה-מידה לכושר־הבידוד. 

ב׳ מ ז וי י ן. כאמור, יש לב׳ חוזק־משיכה וחוזק־גזירה 
קטנים, ולעומת זה יש לו חוזק־לחיצה גדול. מפני־כן בוניב 
מבנים, שבהם מופיעים כל הכוחות הללו, מב׳ מזויין 
במוטות־פלדה. התכונות היסודיות המאפשרות לב׳ ולפלדה 
לפעול במשותף הם: מקדם־התפשטות תרמי שוה בקירוב 
( 0.000012 =) וכושר הידבקות של הב׳ בפלדה, שמאפשרת 
את העברת המאמצים. הב׳ מגן על הפלדה מפני חלודה ומפני 
שרפה ומאפשר קונסטרוקציות בכל צורה רצויה. בב׳ מזויין 
נושא הב׳ בעיקר במאמצי־הלחיצה והפלדה במאמצי־המשיכה, 
ושניהם ביחד — במאמצי הגזירה. ביוצרו של הב׳ המזויין 
נחשב הגנן הצרפתי מוניה, שבשנת 1868 "זין" במוטות- 
פלדה עציצים גדולים ומיכלי־מים קטנים, שהיו עשויים מבי. 

כדי למנוע התהוות של סדקי־משיכה בב/ וכן כדי לנצלו 
ניצול שלם יותר, התחילו בזמן האחרון מקימים מבנים מ״ב׳ 
מאומץ מראש". קודם שמעמיסים את המבנה יוצרים בב 
מאמצי־לחיצה גדולים על־ידי משיכה מוקדמת של הפלדה. 
כך נעשה הב׳ "מאומץ מראש". בהשפעת ההתכווצות והעומס 
מתהווים בב׳ מאמצי־משיכה, שמתבטלים ע״י מאמצי־הלחיצה 
המוקדמים. אם שיעורם של מאמצי־הלחיצה המוקדמים בב׳ 
מרובה משיעורם של מאמצי־המשיכה המתהווים, לא יתהוו 
בב׳ מאמצי־משיכה כלל והב׳ לא יסדק. מב׳ מאומץ מראש 
עושים מוצרים שונים, כגון צינורות ללחץ גבוה (בארץ: 
בביח״ר "יובל גד" שבמגדל־אשקלון), אדנים למסילות־ברזל, 
קורות, פלטות וכד׳, וכן יוצקים ממנו מבנים, כגון גשרים, 
ברכות־מים ועוד. בהתקנתו של ב׳ מאומץ מראש משתמשים 
רק בב׳ מעולה מאוד ובפלדה מעולה. 

״צרבט ובטון״, רחל פרידלנד (שלון), 1939 ; .ו־וחו״״ז! 

,.\ 5.4 . 11 ,ןזס 1 ! 3 תו 013 זא }ס ט €3 זט 8 : 1939 .. 0 . 8 . 1 * 100 * 8 031 

. 4 . 140 ,שזח : ייז 30 סא ,. 0 . 5 . 1 ־ 1 : 1949 . 1111114141 ( * 1 * 1 * 000 

,* 1 ( 8311110 * 1 ( 1 . 31 ז 0 . 0 : 1950 . 0) €.(1110*1( )11x0 ס!! 11 * 0 
.* 101111111 * 1 * 001141 4111 ) 11 ) 01 41 ( 0 1011111411 ; 1950 

ר. ש. 

בטון רח׳(ש^סס*! 3100 * 1 ). עיר־הבירה של מדינת לואיזיאנה 
באה״ב; כ 140 ק״מ צפונית־מערבית לניו אורלינז. 
מספר־תושביה כ 125,000 ( 1950 ). 

ב׳ יושבת בחופו השמאלי של המיסיסיפי על גבעה, 
שמגינה עליה מפני שטפינות־הנהר. הנמל הנהרי המשוכלל 
של ב׳ משמש תחנה סופית לספינות־ים ודרכו מייצאים 
פירות, צמר־גפן וסוכר (הגדלים על חופי המיסיסיפי התחתון) 
ועצים (מן היערות שמצפון לב׳). אבל בעיקר משמש גמל 
זה ליבוא של נפט גלמי — שמובא לכאן הן בספינות־נהר 
והן בספינות־ים מוונזואלה וממכסיקו — וליצוא של נפט 
מזוקק. נפט מופק בכמויות מרובות גם מבארות־נפט עשירות 
שבסביבות ב׳, וזיקדקו של הנפט — הן המקומי והן המובא 
מחוץ־לארץ — הוא עיקר התעשיה של ב׳: להברת 1 >זו. 1 >ו 11 ; 1 יי. 
011 בלבד יש בב׳ בית־זיקוק שמפיק כססו!, 110 חניית ליום. 
יהוא מבתי־הזיקוק הגדולים בעולם. 6 קווי־רס״ב. שנפגשים 
בה, ושדה־התעופה העירוני שלה מקשרים אה ב׳ אל כל שאר 
חלקיה של אה״ב. 

ב׳ היא עיר חדישה ונאה, בעלת גנים ציבוריים נרחבים 
וכמה בניינים היסטוריים מתקופת השלטון הספרדי. בה 
נמצאת האוניברסיטה של לואיזיאנה המשתרעת על־פנישטח 


של כ 8,000 דונאם וכוללת כ 35 מכונים (בכללם מוסד מדעי־ 
טכנולוגי לייצור סוכר, בי״ס למהנדסי־נפט, למכונאות, לחק¬ 
לאות וכד׳). כן נמצאים בה בתי־ספר לחרשים ועוורים. 

ב׳ נוסדה על־ידי מתיישבים צרפתיים, שהקימו במקום 
מבצר ( 1719 ). ב 1763 עברה לידי אנגליה! ב 1779 כבשו 
אותה הספרדים, וב 1810 סופחה לאה״ב. ב 1848 — 1862 היתה 
ב' בירת־לואיזיאנה! בתקופת מלחמת־האזרחים שימשה שדה 
לקרבות מכריעים. ב 1862 קבעה ממשלת־המדינה את מושבה 
בניו אורלינז! אך ב 1882 נעשתה ב׳ שוב בירתה של 
לואיזיאנה. ל ר _ כ 

בטורי, 300 [ — ]ץז 0 ו 13311 ח 3 י,\! 1$ ] ץז 0 ז 3 * 1 ח £13 זצ — 
( 1533 ", זיבנבירגן— 1586 , גרודנו), נסיך־טראנסיל־ 

וואניה ( 1571 — 1576 )! מלך־פולניה ( 1576 — 1586 ). בצעירותו 
היה ב׳ מתחילה מאנשי־חצרו של הקיסר פרדינאנד ואח״כ למד 
באוניברסיטה של פאדובה. כנסיך־טראנסילוואניה שקד ב׳ על 
פיתוח עצמאותה של הארץ, ולתכלית זו ניהל מדיניות נגד 
הקיסרות והכיר בשלטון העליון של השולטן. לאחר שהמלך 
אנרי ואלוא ברח מפולניה לצרפת, נבהר ב׳ ב 1576 למלך- 
פולניה, מתוך תמיכתה של האצולה הנמוכה והבינונית והת¬ 
נגדותו של הסנאט — כלומר, של המאגנאטים, שמועמדם היה 
הקיסר מאכסימיליאן. בחירתו של ב׳ למלך־פולניה הותנתה 
בוויתורו על נסיכות־טראנסילוואניה, שמסר אותה לאחיו, 
ובנישואין עם אחותו של המלך המנוח, זיגיסמונד־אוגוסט, 
האחרון ליאגלונים. יועצו הראשי של ב׳ היה יאן זאמויסקי. 
ב׳ דיכא את מרד המאגנאטים, שבראשו עמדו האחים זבו־ 
רובסקי, ואת אחד מן האחים, סמואל זבורובסקי, הוציא 
להורג. ב 1577 נפלה בידיו של ב׳ גדאנסק, שהיתה מרכזם 
של שרידי־מתנגדיו. ב׳ הצליח בצבאיות ובדיפלומאטיה, הכין 



וזמוגר, יטי בטפא; באטורי, עצוירד. ביזזיז 1 
;י דנב ר נ. הסוזיאח הגדסני 



219 


במורי, פמפן — כמטה 


220 


את פעולותיו מתוך פקחות וגילה מרץ בהוצאתן לפועל. 
בימיו התחילו הישועים חודרים לפולנית. מתוך שאיפה 
לפשר בין הקאתולים ובין הפורשים (דיסדנטים) ומתוך 
שאיפתו לאחד את פולניה, טראנסילוואניה ומוסקווה, תלה ב׳ 
תקוות בעזרתם של הישועים, אך עד מהרה נתאכזב מהם. 
כי המיסדר התחיל מתערב בעניינים מדיניים חולונים בלא 
שגילה גמישות בשאלה הדתית. בימיו של ב׳ התחיל גם 
אירגון הקוזאקים שמעבר למיץ׳. ב׳ קבע את היחסים בין 
הרשות הפולנית ובין הקוזאקים, סיפק לאלה האחרונים 
קרקעות וזיכה אותם בזכות בחירה של הטמאן ומפקדים 
אחרים. כך נתגבשו בזמנו שני הכוחות הציבוריים המנוגדים 
ביותר בפולניה — הישועים נושאי הקאהוליות והקוזאקים 
בעלי המגמה הצנטרופוגאלית — שבסופו של דבר שימשו 
גורמים ראשונים במעלה לחיסול עצמאותה של פולניה. ב 1578 
אירגן ב׳ את האקאדמיה בווילנה. הפעולה החיצונית החשובה 
ביותר של ב׳ היתד, השתתפותה של פולניה במלחמת ליווניה 
( 1579 — 1582 ) נגד איוואן 1¥ ("האיום"). 

על־ידי הברית הצבאית, שכרת ב׳ עם שוודיה, סוכל רצונו 
של איוואן 1¥ להרחיב את גבולות־מוסקווה עד הים הבאלטי. 
ב 1581 צר ב׳ על פסקוב ואיוואן הוכרח (בחוזה זאפוליה, 
1582 ) להכיר בשלטונה של פולניה על חלקו הדרומי של 
החבל הבאלטי, וכן לוותר לטובתה על פולוצק. המתווך בין 
מוסקות*. ובין פולניה היה שליח האפיפיור, הישועי פסווין. 
ב׳ חילק את ליווניה הפולנית לשלוש "פחידנציות": פרנוב, 
ונדן ודרפט. קודם מיתתו הפתאומית תיכן ב׳ תכנית למסע־ 
צלב נגד תורכיה ולשיחרורה של הונגאריה מעולה. 

-ז 10 ? 3111 ? ; 1872 , 1 ת^ 1 ה 030 . $03 1 ( $11107 . 51 י 1 ^ 5 ח 1 ע\ג? 

■ 1 ) 8 ./ 5 , 1 * 51 ׳\\ 2£ ז 11 ג 2 ; 1890 , 1701 ) 11 * 801 1172 % 6 <) 07 71 [} ,£ת 11 

. 1887 , 107 % 

א. .אח. 

בטורין (א 11 קץז 63 ), כפר באובלאסם (חבל) של צ׳ר־ 
ניגוב שבצפון־מזרחה של אוקראינה. ב׳ נקראת 
על שמו של המלך הפולני סטפן בטורי (ע״ע), שייסד אותה 
ב 1575 כמרכז להנהגה של הקוזאקים הזאפורוז׳יים. לאחר 
שאוקראינה שמשמאל לדניפר סופחה לרוסיה ( 1667 ) נעשתה 
ב׳ מקום ישיבתו של ההטמן (ע״ע) מטעם מוסקווה. ההטמן 
מזפה (ע״ע ! 1669 — 1708 ) ביצר את ב , , אך כשעבר מזפה 
אל צדו של קארל וו^ מלך־שוודיה, לא מנעו ביצוריו אלה 
את כיבוש המקום ע״י המפקד הרוסי מנשיקוב (ע״ע). ב , , 
ששימשה מרכז של אספקה לצרכי הצבא השוודי, נחרבה 
ע״י הכובש ביחד עם הארמון הנהדר של ההטמאן. ב 1750 — 
1764 ישב בב׳ ראזומובסקי, ההטמאן האחרון של אוקראינה. 

, 11 ו 000 ם 3/10 ו\ ! 013001 116 א 1103 ח 0 < 4 ו> 1 ׳. 1 :> 68 נ] 333 [/ 

. 1843 

במטה ( 31313$  573 ? 0 ק 1 ^ 1 , 10110115 00 

־ 01 — £13 1 711010 / ח. . 8 . 11 , 100 . 5 ; 1937 

,. 8 . 11 * 51 53%£10 , 11301 ^ 0 ^ ; 1937 110 ־וק^ 0 1936 סז^וחסס 

1 ? 1 > . 11 .׳ 811 ח! ,. 8 .ט 11 > 1311€3 ח 3777 < 1 > 1.3 .ו־זי 1 ג 31 ? .ס ; 1937 
. 129-53 .(() 1 * 19 ) , 113011710 > 

י. ב. ם. 

95 יי אנ 1 י — 83131116 016017 — ( 1872 , נים [דרום- 
צרפת] — 1922 , רואי, על־יד פאריס), דראמאטורגן 
צרפתי. ב/שהיה חובב־אמנות מנעוריו(ב 1890/4 למד ציור), 
התחיל את עבודתו הספרותית בכתיבת שירים, שחלק מהם 
נתפרסם בקובץ 81306116 866 08360 03 ("החדר הלבן") 
ובקבצי־שירים נוספים, שהאחרון שבהם נתפרסם ב 1920 . 
ואולם מ 1895 ואילך התחיל ב׳ מקדיש את רוב מרצו לתיא¬ 


טרון, ובין 1900 — 1914 היה אחד מן המחזאים המפורסמים 
ביותר בצרפת. בדראמות שלו, הגדושות מסתורין ורומאנ¬ 
טיקה, הטיף ב׳ לחירות גמורה ביחסי־אהבה: 430130 '. 
601606 ? 03 ; 1905 , 11316 <ן 0 ס 436686 '. 03 ; 1904 , 0011861 
1922 , 055655100 ? 03 ; 1910 , 10116 66£6 ! ז \ 03 ; 1908 , 006 
(״אמא קוליברי״! ״מארש־החתונה״! "האשה הערומה"! 
"הבתולה השוטה"! "הבעלות"). בכמה ממחזותיו העיקריים 
(״האמאזונה״, 1916 ! "בשר־ודם", 1922 ) מתאר ב/ מתוך 
ניתוח פסיכולוגי חודר, בני־אדם בעלי אופי רופף או אף 
שלילי בהחלט, שנופלים קרבן לתאוותם. ואולם נימוקיו 
חסרים יסוד מחשבתי מוצק. ב׳ עורר בשעתו תגובה מרובה 

בעדו ונגדו; כיום נשתכח כליל. 

1 ? :>!¥ €3 .! ; 1912 .. 8 . 11 . 101 וו 1 \ 2 .(! 

1 € 13715 > 7 > 010131 11011 ) 011 * 1 ) . 0 ־ 80111101 : 1930 .. 8 ./־/'// 

. 1936 .. 8 .)- 11 > )׳ 011 ) 11 ) 

מ. ק. 

בטי, גםט 1 ן — ץ 831 035100 — ( 1885 , פליסן, הדפארט־ 
מנט של לואר — 1952 , פאריס), במאי צרפתי. 

ב׳ למד בימוי בגרמניה והושפע ביחיד ממאכם ריינהארט. 
להשגו הראשון כבמאי זכה בהצגת ״השרב״ (פאריס, 1920 ) 
לא. ר. לנורמאן — מחזה, שהתאים במיוחד לתאוריות הבי¬ 
מתיות שלו. ב׳ היה סבור, שהטכסט עצמו אין בכוחו להביע 
את כל מה שכלול במחזה. ותפקידו של הבמאי הוא לבטא 
מה שנעדר בטכסט ע״י יצירתה של אוירה מתאימה. מפני- 
כן ייחס ב׳ חשיבות מרובה לצד הדקוראטיווי שבהצגה 
(התפאורות, התלבשות, וביחוד התאורה). והצגתו העצמאית 
השניה — ״מארטין״ לז׳אן־דאק ברנאר ( 3611 ) 18061 באה 
להדגים השקפה זו. ב׳ הצליח ביותר במחזות, שבהם נדרש 
בימוי עשיר, רב־המצאות וחדור אוירת־מסתורין, כ״מאיה" 
לסימון גאנטיון ( 030111100 ) או כ״הדיבוק" לש. אנסקי, 
אך נכשל במחזות, שמחייבים תשומת־לב מיוחדת לטכסט 
(כמחזות של שיקספיר, מולייר, ראסין, גתה ("פאוסט"]. 
ועוד). לתאו׳ריות שלו, שהובעו על־ידיו גם בספרים הרבה 
(״המסכה והמקטרת״, 1924 , "תולדות אמנות־התיאטרוך, 
1932 , ועוד), נודעה השפעה מרובה בשנות ה 20 וה 30 . ב׳ ריכז 
סביבו קבוצה של דראמאטורגים צעירים(כאדמון פלג. גבריאל 
מרסל ועוד), שהתאימו את כתיבתם לדרישותיו המיוחדות, 
וע״י כך הביא לידי חיבורם או התפרסמותם של כמה מחזות 
מצויינים. כמה רומאנים מפורסמים (כמו "החטא וענשו" 
לדוסטוייבסקי, "מאדאם בובארי" לפלובר, ועוד) עיבד הוא 
עצמו לדראמות, שהעלה אותן על הבמה. ב׳ היה קאתולי 
נלהב ושאף לעורר בקהל־המסתכלים מעין רטט דתי. ובזה 
שימשו לו במופתים התיאטרון היווני והצגות־ה״מיסתוריך 
של ימי־הביניים. 

ב 1924/9 היה ב׳ אחד מן המנהלים של התיאטרון החדש 
5665 ץ 1 .?- 5 ק 1 ח 083 1165 3101110 , ומשנת 1930 ואילך ניהל את 
תיאטרון "מונפרנס", שקרא לו בשם "התיאטרון של גאסטון 
באטי״. ב 1936 נקרא לשמש כבמאי בתיאטרון הצרפתי 
הלאומי ("קומדי פרנסז"). בסוף ימיו ערך ניסויים מעניינים 
בתיאטרון־בובות. פעולתו כבמאי רצופה חידושים חשובים 
ביחד עם הפרזות מזיקות, שנגרמו ביחוד ע״י נטייתו להגזים 
בתפאורה.—ב׳ היה נשיא־כבוד של אגודת־הבמאים בצרפת. 

..!/ , 67 . 11130011361 .* 1 : 1933 , 1 '>; 610 ; 1 סמ /< 7 . 1 ) 866336 - 1 -. 1 

. 1948 
ג. י. א. 


223 


בטיושהןוב, הןונסמנטין ניקוליביץ׳ — בטינלי, פוריך 


224 


בטיו׳פקזב, ק^סטנטין ניקוליביץ׳ — 63 . 9 .>{ 
פסאשסו־ד — ( 1787 , וולוגדה — 1855 , שם), 

משורר רוסי. ב׳ השתתף במלחפות־רוסיה בנאפוליון ב 1807 
(נפצע בקרב היילסברג), ב 1813 — 1815 , ונגד שודיה ב 1808 . 
מ 1818 ואילך היה חבר של הצירות הרוסית בנאפולי. ב 1821 
חלה במחלת־רוח. שקיבל בירושה מאמו, ומאז היתה דעתו 
טרופה עד שמת. ב׳ היה — ביחד עם פושקין, ז׳וקובסקי, 
גנדיץ׳ — אחד מחבורת הסופרים "ארזאמאס" (ע״ע פוש־ 
קין). — ב 1817 יצאו שני כרכים משלו בשם "נסיונות בשירה 
ובפרוזה", שבללו כמעט כל מה שבתב. בתקופה הראשונה 
של יצירתו( 1802 — 1811 ) היתד. שירתו של ב׳ קלילה, לירית, 
מעודנת, אלגית, רחוקה מן הגברות הבארבארית של דרז׳וין 
(ע״ע). ב׳ לעג ללשון הסלאווית־הכנסייתית הנוקשה והמיוש¬ 
נת — זו של שירת חצר־המלכות הרוסית במאה ה 18 . ב׳ ראה 
ברוסית של זמנו "לשון גרועה, גסה, שריח של טאטאריות 
נודף ממנה" ושאף לסגל לה את ה״הארמוגיה האיטלקית" 
ב׳ דרש "לכתוב בלשון־הדיבור" ושאף ל״סיגנון עממי 
פשוט". הוא הושפע מן הסנטימנטאליות של קרמזין (ע״ע) 
יהיה מיוצריה של ,.הספרות האינטימית״ הרוסית. ב 1815 
הורגשה בשירתו של ב׳ התחלה של מפנה בכיוון של מיסתו־ 
רין ופסימיות, ברוחם של שאטובריאן ושאר מבקשי הגאולה 
בדת. ב״טאסו. ההולך למות״ ( 1812 ) מהוארת דמותו של 
הגאון הנרדף וב״פתגמי מלכיצדק״ ( 1821 ) בולט מ 1 טיו 
האכזבה. מוטיו אחר, שבולט בשיריו, הוא הניגוד בין המשורר 
וההמון. הוא ציין, שמתוך כתביו מבצבץ ״זקן בגיל של 22 ״. 
ב ׳ ודוקובסקי פילסו את הדרך לשירה הרוסית הקלאסית 
והיו אבות המודרניזם בשירה ובלשון הרוסיות. פושקין, 
שהחשיב את ההארמוניה שבשירת ב׳, ראה בב׳ את רבי 
בשירה ואת יוצרו של הסיגנון הרוסי. לפי בילינסקי (ע״ע) 
יש בשירת ב׳ "הרבה פלאסטיות, הרבה פיסול... יש ששירתו 
מגעת אלינו לא רק דרך האוזן, אלא גם דרך העין". 

; 1923 , 8. 60.13116X3)1, 003330330 £. !1x01X303 
־ 1 ( 000 0 1338 (>(< 0 ־ 0 , 11. ^133X08, 63X10111X08 .!/ 

. 00 8 ) 118110 0 63X10(11X080 וץ 0 ; 1896 , 00000 

, 1168300 ]<ן 6 ח . 0 .^! ; 1899 ',( 0X3108: 60(11X110 

. 1926 , 10 (1 63X10(11X08 )א 111 ץ 1 ז 
א. אח. 

בטייס ( 103 > 63101 )או תךיםני 1 ת, קבוצה של דגי־סחוס מן 
הכרישנים (ע״ע). הב׳ הם דגים בעלי גוף שטוח, 

פחוס מגב אל בטן; סנפירי־החזה הרחבים והאפקיים מוסיפים 
על שטיחותה של צורת־הגוף. הפה, פתחי־הזימים והנחיריים 
נמצאים בצד הבטן; העיניים הבולטות ופתחי צינור־השאיבה 
(ח 30111111 ז 1 ק 5 ) — בצד הגב. רוב מיני־הב׳ מסוגלים לחיי- 
קרקע; הם מתחפרים בחול, כשעיניהם מסתכלות בסביבה 
ומי־הנשימה נשאבים דרך הספיראקולום מלמעלה ומוצאים 
דרך סדקי־הזימים החוצה מצד הבטן, הפה הוא קטן, ולסתו*־ 
תיו מצויידות בשיניים שטוחות, מותאבות לטחינת חיות־ 
קרקע — מזונם העיקרי של הב׳. שחייהם הזריזה של הב׳ 
נעשית בתנועות גליות, שעוברות לאורך סנפירי־החזה. — 
מינים מרובים של הב׳ (מן הסוגים 3 [ £2 , £111113 ועוד) 
מצויים בכל האוקיינוסים, עפ״ר בקירבת החופים. רחבם 
של הגדולים שבמיני־הב׳, החיים בימים החמים, מגיע למ ׳ 
אחדים. ב׳ כאלה מצויים גם בחופי־ישראל — בים התיכון 
ובים־סוף. — יש מיני־ב׳ ( 1$ ) £01063 , 063:1$ ־ 1 ( 1 , 1$ ז 3 י( . 0 ; 1850 ,. 8 / 7,0 > . 0816 ־ 1101 . 3 < 

, 8 ■ 00 ,וץ 01 ז 3 א ; 1853 .. 0 

. 1908/12 , 860 /- 8 ^ 8 / 1/1 סז>ס 1 ו 0 ,};ח 11 ) 101 ־ 1 '•! . 11 ; 932 ) 



הרחז 5 אימ 1 נאטיאני 


בטיולי, םורי 1 — 106111 ) 861 10 ז 6 ׳\ $3 — ( 1718 , מאני 
טובה — 1808 , שם), משורר ומבקר ספרותי איטלקי. 

ב 1738 נכנם ב׳ למסדר־הישועים, ומאז פעל בערים שונות 
באיטליה כמורה לספרות בבתי־אולפן ישועיים וכמחנך 
של נסיכים. ב 1758 ביקר את וולטר בפאריס. לאחר שהוחרמו 
הישועים באיטליה ( 1773 ) היה ב׳ זמן־מה נודד; גאפוליון 
מינה אותו כחבר של האקאדמיה, שייסד באיטליה. 

יצירותיו הפיוטיות המרובות של ב׳ (שיריו נתפרסמו 
ברובם ב 1757 עם "איגרות ורגיליוס" שלו [ר׳ למטה] ועם 
שיריהם של אלגארוטי ופרוגוני, שהיו כמותו מראשי האס¬ 
כולה של ה״ארקדיה״ (ע״ע], בקובץ 8610111 $1 ז 6 /יי, "טורים 
בלא חרוז") הן מחוסרות־חשיבות, פרט לשתיים מהן: אפוס 
סאטירי בשם £3660110 £6 (״הקבצים״, 1751 , נגד השירה 
לפי אפנות־הזמן) והטראגדיה 56 ־ 561 (״אחשורוש״. 1767 , 
לפי המחזה בשם זה [ 1714 ] של קרביץ [ 1:0611100 ()], אך 
בסיגנונו של וולטר) — המעולה שבמחזות (לא רק באיטליה) 
של האסכולה הדראמאטית הידועה בשם "תיאטרון־הישועים". 

חשיבות היסטורית מסויימת נודעת לב׳ בתחום הביקורת 
הספרותית: הוא המייצג הראשי של ד,סרז $1 וחוו 111110 (ה״הק)* 
כלה"), כלומר של הזרם האכלתני והקלאסיציסטי בספרות 
האיטלקית: למרות צרותה של תפיסתו האסתטית כבר מוצאים 



225 


בטינלי, סוריו—גנז יק 


226 


אנו אצלו קצת דעות, שהן קרובות לאותן של האסתטיקה 
הפרוטוירומאנטית מיסודם של הסקוטים ושל שסטסברי (ע״ע 
אסתטיקה). מבחינה זו חשובים ביחוד מסתי <>ויואו: 1 א 111 חש^ 1 
!״ב 60116 ס 11 ^ (״ההתלהבות באנינות״, 1769 : על תפקידו 
של כוח־הדמיון ביצירה האמנותית ובהכנתה), וספרו העיקרי 
11110 ״? 1 ! 0 קס( 6 ס 1 ח 6 (־חנ 2 ז $0 וז 061 (בשמו השלם : "על 
תחייתה של איטליה בהש¬ 
כלה׳ באמנויות ובמנהגים 
אחר שנת האלף״, 1775 ), 
שבו בא ב׳ להראות, על 
סמך חקירה מקורית ויסו¬ 
דית, שתקופת־התחיה הא¬ 
מיתית של איטליה היתה 
התקופה הגותית (המאות 
ה 11 —ה 14 , מייסודן של 
הרפובליקות העירוניות עד 
דאנטה ופטרארקה), ולא 
תקופתם של ההומאניסטים, 
שוחרי החיקוי של הספרות 
הקלאסית ומשרתי־השרים. 

הספר, שזכרו של ב׳ קשור בו במיוחד ומשום הפולמוס 
שעורר), הוא 6 ת 81113 זך\ 611006 * 1 (בשמו השלם: "עשר 
איגרות, ששלח ורגיליוס מן האליסיום אל הארקאדיה 
שברומא, בדבר הליקויים [ 361151 ], שדבקו בשירה האיטל¬ 
קית" 1757 ). באיגרות אלו׳שהפיקציה ההומוריסטית המונחת 
ביסודן שאובה מן ה 300350 ? 011 ("חדשות מן 

הפארנאסוס״, 1600 ) של טרינו בוקליני(ע״ע). בא ב׳ בטענה 
על הספרות האיטלקית, שהיא משועבדת יותר מדי לסופרי- 
המופת שלה, ביהוד לדאנטה ולפטרארקה, והוא בודק בקפ¬ 
דנות, אך גם בטעם, את השגיהם של סופרים אלה ושל 
״תלמידיהם״ — כלומר, למעשה את כל הספרות האיטלקית 
עד זמנו. בשניה, בשלישית וברביעית מן ה״איגרות" מותקפת 
"הקומדיה האלוהית" על מזיגת השירה והלמדנות שבה, על 
סיגנונה המחוספס ועל מה שב׳ מציין כהעדר של שקיפות 
קלאסית; רק שורות מסויימות, כאלף במספר, מרים ב׳ על 
נס (גם פטרארקה מבוקר קשה, אע״פ שהוא, לדעתו של ב׳, 
קרוב יותר לשלמות מדאנטה). בין הסופרים המרובים, שהת¬ 
דיינו עם ב׳, בולטים גספרו גוצי (ע״ע) בחיבורו 633 ) 01 
10 חה 0 011 (״הגנה על דאנטה״. 1758 ) והשווייצי יוהאן יעקב 
מדמר (ע״ע). ב׳ בירר אח״כ את דעותיו בשני ספרים: 
1081051 010006 * 1 (בשמו השלם: "איגרות אנגליות על כמה 
עניינים וביחוד על הספרות האיטלקית״, 1767 ) ו. 0155001 
03010 03 קס 5 . 300301001 ( 1799 ). עזבונו של ב׳, השמור 
בספריית־מאנטובה, כולל כמה חיבורים, שעדיין לא נדפסו. 
עם עלייתה של התנועה הרומאנטית בספרות שקע כוכבו 
של ב׳, אבל יש לציין, שאנאטול פראנם שאל, כנראה, מן 
ה״איגרות״ את הרעיון הכלול בפרק 27 של "אי הפינגווינים", 

שבו מספר איזה מרבוד, נזיר כמו ב׳, כיצד פגש את ורגיליוס 

־ ; :■ 

באליסיום וכיצד התלוצץ זה האחרון על בערותו של דאנטה. 

1 ^<) 0 ,. 8 . 5 ; 1799-1801 ,. 015 ׳י 24 , ־ 76 > 500111001 ") 1 ־ 410101 . . 8 • 1 מ 

..£ ; 1913 , 111001 ') 11 ; 4 ז- 1 ח 1 >.ו.תוחזסז . 9 . 011 ,׳ £17/01,0 ־״ ־׳ 1 ■ 1001 ) 0.0 
. 8 . 5 . 00550 ן! 0013 . 8 ; 1894 . 0 מ 1 > 171 ,) 1 / 10 000 ) 601 ס./ , 1.0000.1 
ססס׳/ס'/ 0 ?>מ £0£ מ 67 , 103 ) 03 . 6 ; 1901 , 60 ///ומס£ 11 0 

,. 8 . 5 \ 1 > נו 1 זג>ז 0 // 0 / 0 ו 00 $ 
(״כתבים מדיניים וגאוגראפיים״, 1923 ). 

,/ 1 /> 1/11111 1 / 3 ח![ 10 €1 .£ י ח 1 וחז 1 '* 1 1 ת 1 ^$ 10 > 200 ^ 1 ־ 1 .( 

31 #11010 11/110 11 / 1111 /- 11 01 0 3 ? 1011111 \ .!זג־ו־ו^־! . 0 ; 1917 

. 1927 ,/ח 210 ה/ 1/3 

בטיק (בלשוךיאווה, כנראה: "מנומר"), טכניקה לצביעה רב¬ 
גונית של אריגים, שמוצאה ממזרח־אסיה, הב׳, שמקומו 
בטכניקות הוא בין ההדפס הצבעוני ובין התחריט, מסתייע 
באטימת האריג ע״י שעווה. אטימה זו באה לאפשר את 
הצביעה החלקית של האריג בכל מקום שאינו ספוג שעווה. 
בתהליך העבודה, כפי שהוא נהוג ביאווה זה אלפי שנים, 
מציירים על הבד המעומלן והמתוח את הציור המבוקש; 
כלי־הציור הוא מעין "עט נובע" דק וכפוף (הקרוי "טאט* 
יאנג"), וכ״דיו" משמשת שעווה חמה. את המוטיווים הציו¬ 
ריים, שהם קבועים ע״י מסורת עתיקה, מציירים אמני־הב׳ 
המושלמים בלא להסתייע במתכונת, בעוד שהטירונים נעז¬ 
רים במתכונות־בד ואף נזקקים לרישום בפחם וכדר. קודם 
הצביעה הראשונה באחד מן הגונים (ביאווה הוא הגון הכהה 
ביותר של האריג) מכסים בשעווה חמה את כל השטח, שאינו 
מיועד לספוג גץ זה. הבד האטום מוכנס לתמיסת־צבע קרה, 
ואחר הייבוש מרחיק האמן את השעווה מחלקי־הציור, שהוא 
מתכוון לצבעם בגון שני, ומכסה את שאר החלקים בשעווה, 
וכן עד לגמר הצביעה כולה. מתוך שאיפה לשכלל תהליך זה, 
שמצריך הספגת־שעווה לפני כל שלב־צביעה, פיתחו אמני- 
הב׳ בארצות־המערב תהליך אחר, שהוא מבוסס על הפרדת 
הצבעים לקבוצות של צבעי-יסוד (צהוב, כחול ואדום) ועל 
מיזוגם הנכון. שיטה זו מאפשרת מתן גונים עשירים ומרובים 
מתוך הספגת־שעווה אחת לכל צבע־יסחר; אלא שהדבר 
מחייב חישוב זהיר של תוצאות־המיזוג. — כשהשעווה נסדקת 
נוצרים באריגי-ב׳ ורידי־צבע דקיקים; המבינים אינם רואים 
בעין יפה קווים אלה, שמוצאים חן בעיני ההדיוטות שמחוץ 
לאסיח. 

בצד הב׳ האמיתי, שבו מותקן הציור על הבד באמצעות 




227 


:טי? — במל 


228 



פרט סחור נר יאוואני טהושט בציורי נאסיק 

"טאטיאנג", נוהגים בני־יאווה להדפיס את הדוגמה על-ידי 
חותמות של עץ או מתכת. הציור המתקבל הוא בהכרח 
מונוטוני יותר 1 טכניקה זו נקראת "הדפס טיאס" ואינה מגעת 
מבחינה אמנותית לרמה של ב׳ ממש. אך באמצעותה נת¬ 
אפשר במאה השנים האחרונות הייצור החךשתי של בדי־ב/ 
שתפוקתו השנתית נאמדת ב 40 — 50 מיליון בדים. כן התחילו 
ילידי־יאווה, בדומה לאמני־הב׳ באירופה ובאמריקה, להש¬ 
תמש בצבעי־אנילין! אך ההולאנדים, שליטי-יאווה לשעבר, 
היו מעודדים את בני־המקום לחזור לתהליכי־העבודה המסר־ 
תיים. — כיום אין מוסיפים להשתמש באריגי־ב׳ למלבושי 
יום־יום, כפי שהיה נהוג ביאווה קודם שהובאו לשם בדי- 
כותנה מודפסים! לעומת זה נשתמר השימוש בבדי־ב׳ בשביל 
הלבושים המסרתיים בפולחן הדתי, בטכסי־החצר ובאמנות- 
הריקוד. 

נראה, שהשימוש בשיטת־הב׳ היה נהוג מתחילה בקורו- 
מאנדל שביבשת־הודו, ומשם הובא סמוך למאה ה 12 ליאווה. 
כאן חלה במאות ה 14 וה 15 התפתחות עצמית מרובת־תנופה 
בייצור של אריגי־ב/ שהיו מיועדים מתחילה לרמי־המעלה 
ואח״ב (במאה ה 19 ) גם לכל שאר השכבות. כמ 1 טיווים מקו¬ 
ריים לקישוט־הב' שימשו עלים, פרחים וציפרים, שהם מכסים 
את השטח כולו או ערוכים בו בצורת פסים אלכסוניים. קודם 
שחדר האיסלאם ליאווה (במאה ה 15 ) נהגו לקשט את אריגי- 
הב׳ גם בדמויות מיתולוגיות. — משום שאין צבע צהוב טבעי. 
שעומד בפני שעווה ושמש. לא היה צבע זה מצוי באריגי־הב׳ 
המקוריים אלא לפעמים רחוקות בלבד! וכן לא היה מצוי 
בהם גם הירוק, שהוא מזיגה של צהוב וכחול. הצבעים החבי¬ 
בים על אמני־הב׳ של יאווה היו הכחול והחום. — תהליך 
דומה לזה של הב׳ נהוג בארצות אירופה המזרחית לשם 
צביעה אמנותית של ביצים לכבוד חג־הפסחא. 

כטכניקה אמנותית התחיל הב׳ זוכה לתשומת־לב במחצה 
השניה של המאה ה 19 — מתחילה ע״י אמנים הולאנדיים, 
ואח״כ גם בגרמניה, איטליה ואה״ב. משום העבודה המרובה, 
הכרוכה בהתקנתם של בדי־ב׳, לא נועדו בדים אלה ללבוש, 
חח מבמקרים נדירים! הם נחשבים למלאכת־מחשבת, מכוונת 
לקישוטים בני־ק^ם, ועליכן הם משמשים בייצור של אבאז׳ו־ 


רים, טאפיטים, וילונות רוויי־צבע וכד׳! תכופות נראים אלה 
האחרונים כעין שמשות צבעוניות. 

כמה מאמני־המערב משתמשים במכחול לביצוע עבודות- 
ב׳. העבודות של רובם — אע״פ שהגיעו מבחינה טכנית 
לשיכלול — נופלות מבחינה אמנותית מן הדוגמות המפוארות 
של הב׳ היאווני וההודי, המצויות בכמה מוזיאונים אתנו- 
גראפיים — למשל, במכון של הודו ההולאנדית באמסטרדאם. 

•זז^ 10 1 ) 30 ) 1 ) 63111 03 , 011 < 1 מץ 11 | .א .? . 0 

,$[*>;>.! .? . 0 ; 1914 , ) 1301 ) £313613 1331 ) 30 113 ) 1136-10 ) 1 ( 13 
8311310 * 0 ׳!) / 0 411 1/13 ,) 83111 00 ) 16001 ) 130 ) 1:331 ) 13 '! 4 ׳ 
. 13111 > \ן ." 1 ; 1926 , 30 ) 83111 031 ,•!* 1x1011 .א .[ ; 1924 , 0£ ו 3 ץ( 1 
. 1935 , 3 יו 13 10 ) 83111 (ס 411 

0 . נ. 

3 טיכןה ( 0301103 ־! 10 ־ 111101 3013 ק 5 ! 1 ־ 1 ), בתקופה העתיקה — 
פרובינציה רומית בקצה־הדרום של חצי־האי האיברי. 

ב׳ נוצרה על־ידי חלוקת הפרובינציה הגדולה 13 ח 3 ק 141$ 
־! 10 ־ 111101 לשתי פרובינציות: לוזיטאניה ( 3 ! 30 ן; 1,11$ ) ובטיבה 
( 0301103 ). החלוקה נעשתה ע״י אוגוסטוס, קרוב לוודאי אחר 
27 לפסה״נ. גבולותיה של ב׳ היו: במזרח — הר סולורי 
( 0005 ! 1115 ־ 80101 ); במערב ובצפון־המערב — נהר אנאס 
( 03$ \>), הנואדיאנה של היום! בצפון־המזרח — ארץ־ 
האורטנים! בדרום־המזרח, מן המפרץ האורקיטני עד מיצר- 
גיבראלטאר — הים התיכון! בדרום־המערב, ממיצר־גיבראל- 
טאר עד שפכו של האנאס — האוקיינוס האטלאנטי. 

ב׳ היתה מחולקת לארבעה מחוזות*שיפוט ( 115 זת 0 עתס 0 
!! 111010110 ): מחוז־גאדס (קדש! 0301113011$ 115 זת 0 עת 00 ); 
מחוזהיספל (סביליה! 5 ! 31005 ק 5 ! 9 00103 ז\ 000 ); מחוז אסטיג 
( 115 ת 13 !§! 51 .^ $ג 11 ת 0 י\ח 00 ) ומחוז קורדובה(-־! 00 5 נ 1 ]ת 0 י 0 ת 00 

5 ! 5 ס 0 י] 0111 ). 

ב׳ נמנתה עם הפרובינציות הסנאטוריות, הואיל ולא היה 
צורך להחזיק בה צבא! השלום בה לא הופרע אלא מסוף 
המאה ה 2 לסה״נ ואילך. ב׳ היתד. מן הפרובינציות העשירות 
והמיושבות ביותר במלכות־רומי. היא היתה זרועה ישובים 
(לפי פליניום, היו בה 175 ערים), שהרבה מהם זכו לאוסר 
נומיה רחבה מבחינה מדינית־משפטית. מן התעודות החשו¬ 
בות ביותר המעידות על כך הן: החוקה, שניתנה ב 44 
לפסה״נ למושבה, שנוסדה באורסו ( 50 ־ 01 ) ע״י מארקוס 
אנטוניום אחר מותו של קיסר ( 0000 1111130 00100130 ^ 
יסג! •! 8300 ־ 171 30 ׳ 11 ז). וחוקותיהן של הערים סלפנסה ומלקה 
משנות 81 — 84 לםה״נ. ב׳ היתד, מפורסמת בתנובת־אדמתה 
ובתוצרת־החקלאות שלה (חיטה, שמן־זית, יין, דבש), וכן 
היתה עשירה באוצרות־טבע (נחושת, עופרת, כסף). המשא־ 
ומתן המסחרי בין ב׳ ואיטליה היה ער ביותר. 

מילידי־ב׳ היו לוקיום אניאוס מנקה (ע״ע), פומפו׳ניום 
מלה (ע״ע) וק 1 לומלה (ע״ע). בני־ב׳ היו גם הקיסרים טריי- 
נוס ואדריינוס. 

א. ש. 

בטל ( 80 : 10 : 1 ), השם המקובל של שני צמחים שונים, שהצד 
השווה שבהם הוא בשימוש של פירותיהם ללעיסה: 

1 ) ב׳־פלפל, ע״ע פלפל. 

2 ) ב׳״דקלים (סולסשזבס £3 ש} ■^), עץ גבוה ( 10 — 15 
מ׳) ממשפחת הדקלים (ע״ע). מולדתו מאלאיה! משום פריו 
מגדלים אותו באיזורים טרופיים נרחבים: הודו הדרומית. 
צילון, סיאם, איי-הפיליפינים, ועוד. פריו — אגוז בעל 
קליפה חיצונית סיבית, ובו זרע. שקליפתו קשה וצבעה חום 



229 


כטל — בטליוסי 


230 



א׳ 6 ב 1 ל של אמזי־ארקה < 3 ט 5 ו 

או אפור־מנומר: גודל־הפרי כגודל ביצת־תדנגולת. אגוזי־ב׳ 
מכילים כמה סמים מגרים ומפיקי־צבע: האלקלואיד (ע״ע) 
ארקולין, שמבחינה כימית הוא קרוב במקצת לחומצד. הניקו־ 
טינית׳ ואלקאלואידים אחרים! חמרי־בורסי: קאטכול, שמת־ 
חמצן באויר לפיגמנט אדום־שחרחר. 

עונת־האסיף להכנת ב׳ ללעיסה היא בחדשי אוגוסט— 
נובמבר. חפירות נקטפים כשעדיין הם בוסר׳ נקלפים, נח¬ 
תכים פרוסות־פרוסות, מורתחים במים ומיובשים בשמש: 
חתיכות־הב׳ נעשות אז חומות־אפורות או שחורות. חתיכת־ 
ב׳ נלעסת כשהיא עטופה בעלה של ב׳־פלפל ובתוספת של 
סיד חי ותמרים צמחיים אר(מאטיים שונים. לעיסת־הב׳ 
גורמת להאדמת הרוק, הצובע את השפתיים, החך והחניכיים: 
כשמרבים בלעיסת־ב' משחירות השיניים ומקיימות לנשור. 
נוסף על צביעת־הפה, הנחשבת לייפוי, מיוחסת לב , גם 
פעולת זירוז על כושר העיכול של הרוק ופעולה מרעננת 
ומדרבנת על כל האורגאניזם. לעיסת־הב׳ עלולה ליעשות 
הרגל, שקשה להיגמל ממנו. 

לעיסת־הב׳ ידועה מימי־קדם: תיאורה הראשון ניתן ע״י 
הרודוטוס. הב׳ נלעס ע״י מאות מיליונים של בני־ארם 
שמסביב לאגן האוקיינוס ההודי, מזאנזיבאר עד סין ועד 
אוקיאניה. נערים וזקנים, ואף טף ונשים, נושאים קופסות־ב׳ 
לכל מקום שהם הולכים אליו ומכבדים זה את זה בב׳. כמו¬ 
כן מוקרב הב׳ כמנחה בפולחנים שונים. ההוצאות על ב׳ 
בארצות־תפוצתו מסתכמות במיליוני דולארים לשנה, והשי¬ 
מוש בו הוא בעיה סוציאלית והיגיינית כדוגמת העישון 
והאלכוהליזם בארצות אחרות. מעניינת העובדה, שלעיסת־הב׳ 
מקובלת רק בין עמי־התרבות, ואילו השבטים הפרימיטיוויים 
שבאיזור־הב׳, כגון הודה, האנדאמאנים והסאמאנאגים שבאיי 
האוקיינוס ההודי ותושבי הפנים של בזרנאו, פורמוזה וברי¬ 
טניה החדשה. אינם יודעים אף על מציאותו של הב׳. 

הקאטכול והאלקאלואידים שבב׳ הם חמרים אנטהלמי־ 
נתיים (ע״ע), אך מחמת ארסיותו של הב׳ צומצם שימושו 
ברפואה, ורק רופאי־בהמות משתמשים בתמצית־ב׳ כחומר 
מגרש־תולעים מכלבים ומצאן. — מן האפר של ב׳ מכינים 
אבקת־שיניים טובה. 

מ. ט. 


בטליה ( 13 ) 83131 ), עיירה בפורטוגאל, כ 105 ק״מ מצפון 
לליסבון וב 20 ק״מ מחופו של האוקיינוס האטלאנטי. 

יושבת בעמקו הפורה של נהר־החוף ליס ובה כ 5,500 נפש 
( 1953 ). השם ב׳ פירושו בפורטוגיזית "קרב" והמקום נת¬ 
פרסם על־ידי מנזר, שהוקם בו בשנות 1388 — 1530 לזכי־ 
הניצחון, שנחל ב 1385 ז׳ואן 1 , מלך־פ׳רטוגאל, על חואן 1 , 
מלך־קאסטיליה — ניצחון, שהכריע במאבקה של פורטוגאל 
על עצמאותה עם קאסטיליה, שהיתר, חזקה ממנה הרבה. 
בבניין זה, שדומה בצורתו למלבן (ארכו, מצפון לדרום, 150 
מ׳ ורחבו 133 מ׳) ושנבנה מאבני גיר חום קשה, בעלות ברק 
זהבהב, הצליחו אמנים מפורטוגאל, אנגליה, אירלאנד וצרפת 
למזג יסודות של סיגנון גותי, רומאני ומוסלמי־ספרדי לאח¬ 
דות האדמונית. הבניין מקושט בשפע של חיטובים ופסלים. 
הוא הוקדש לסאנטה מריה דא ויקטוריה ("מרים הקדושה של 
הניצחון״) ועד 1834 שימש מנזר דומיניקני, שבו נקברי 
המנצח־המייסד, אשתו האנגליה וכמה מבני־המלוכה של 
פורטוגאל ובתוכם אנריקה הספן. הבניין ניזוק ברעש של 
1755 ובאש־התותחים'שלי הצרפתים במלחמת 1810 , אך הנז¬ 
קים תוקנו; ב 1840 הוכר רשמית כמצבת־זיכרון לאומית. 

בטליוסי ן_וי^- ז .>, עבד אללה אבן מחמד אבן 
אלסיר אל־ - ( 1052 , ברחה. ספרד — 1127 , ואלג־ 

סיה), פילוסוף מוסלמי ספרדי. כתביו עוסקים ברובם בנד 
שאים, שהם שייכים לתחום הפילולוגיה הערבית, ושאלות 
לשוניות ודיקדוקיות נדונו גם בוויכוח שנערך בסאראגוסה 
בין ב׳ והפילוסוף אבן באג׳ה — ויכוח, שתכנו ידוע לנו 
מ״ספר השאלות"(כתאב אלמסאיל) של ב׳. אך ספרו החשוב 
ביותר של ב׳ הוא כתאב אלחדאיק ("ספר העיגולים"), שבו 
הוא מציע את שיטתו הפילוסופית. הספר תורגם לעברית 
ע״י משה אבן תבון, שקרא לו בשם "ספר העגולות הרעיו¬ 
ניות", וגם (ברובו) ע״י שמואל אבן מטוט, שהכניס תרגום 
זה לתוך פירושו על ספר־יצירה הידוע בשם "משובב נתי¬ 
בות" תרגום שלישי לעברית נמצא בכ״י בספריית הסורבונה 
בפאריס ( 853 .■ 116111 .ז 3 ק . 0x1 ); קטע ממנו פורסם על-ידי 
יהודה אריה ויידה. 

לפי שיטתו הפילוסופית של ב׳, האל הוא סיבת כל 
הסיבות וממנו נאצל כל הנמצא. אחר האל באים בסדר־ 
הנמצאות עשרת השכלים הנפרדים. השכל העשירי הוא 
השכל הפועל המאיר את נפש־האדם. מתחת לגלגל־הירח 
קיימים מיני־הנפשות הללו: הנפש הצומחת, הנפש החיונית, 
הנפש האנושית (המדברת), הנפש החכמה (הפילוסופית) 
והנפש הנבואית. ז 1 האחרונה מחוקקת חוקים ומודיעה דברים, 
שאין ביכלתה של הנפש הפילוסופית להבחין בהם מאחר 
שהיא מעיינת רק בדברים הכלליים. משום כך הכיר אפלטון 
באי־יכלתם של הפילוסופים להבין את תותת־הנביאים; 
ואריסטו מצידו ציווה להאמין לכל מה שנאמר בתורות אלו. 
חכמת־האדם דומה לעיגול, ושני הסברים למימרה זו. לפי 
האחד, מתחלת ידיעתו של האדם מחכמת המאתמאטיקה 
ועולה אל חכמת־הטבע ואל העיון בדברים הבלתי־גשמיים 
ובאל; מכאן מתחלת הירידה אל העיון בסדר העולם והנ¬ 
הגתו, ומשם — אל המדע המדיני, עד שהיא חוזרת אל האדם 
עצמו, שבו התחיל העיון. לפי ההסבר השני, דומה חכמתו 
של האדם לעיגול, מכיוון שהוא יורד בעיונו אל בעלי־החיים, 
אל הצמחים, אל המחצבים, אל ארבעת היסודות ואל החימר 


231 


בטליוסי— בטלר, ג׳וזפין אליזבת 


232 


ההיולי, ועולה שוב אל הצורה, אל הנפש ואל השכל הפועל, 
שממנו נובע הכוח הדברי של האדם ושאליו הוא חוזר. 

השפעת "ספר העגולות הרעיוניות" על הוגי־הדעות 
היהודיים היתה ניכרת. ולבירורה הקדיש ד. קאופמאן ספר 
מיוחד (יצא ב 1880 ). אלא שקאופמאן הקדים הרבה את 
תקופת־חייו של ב׳ (סבור היה, שב׳ מת ב 1030/1031 ) 
ומתוך כך בא לכמה מסקנות מוטעות. — בין הסופרים היהו¬ 
דיים, שהיו נתונים להשפעתו של ב׳, יש להזכיר את יוסף 
כספי. את יוחנן אלמאנו ואת משה אבן חביב. 

■ 11111 ! ז?!! וזו 1 ו! 314 ! 31 ! 41-83 ה??ווק 5 ? 1 ( 1 .חחבודו 3111 א 03918 

הספר כולל את תרגוסיהם) 1880 ,? 11 /ק 1010 ! 1 /ק 1 ה 0 ו!) 11 ? 8 ה? 8 ?? 

;(של משה אבן תיבון ואבן ממום לספר העגולות הרעיוניות 

? 41 13111-0 " 114 ץ 03 ; 83413 ? 11 01-5111 ה< 11 , 3130:0$ * 1 חול\/ . 4 ^ 

-ל; ק ,׳\ 1940 , 111131113 -- 11 ■) ! 14 4 ) 4138 11 ! 05 €???03", 1(111x11 ! 

■ 8 ? 8 ה 0 ו 3 ??/ו ?ה( 1 , 33 ( 3 ^ 3 . 0 ; 111 , 0331115 ^- 1 ^, ,. 13 ;( 45-154 

41 314 ( 831441 ? 41 ''{?' 311 ה 17713%1 3 ? 1111 ? 0 " {? 41 ?!והחססהו ? 11 ! £114 ? 

.ק , 1947 , 131144 1 ? 4 והו 4 והוה 1 / 0 ץז 0 הז? 1 \ הו {? 5111411 0 //;מ 507 ) 
. 286-288 . 110 ,ז 0130 חו $01 ח! 510 ; 202-4 

ש. ם. 

בטלינק, א 1 ט 1 פ 1 |— 10 §ת 111 ו 1 ס 8 ת 0 ׳\ 0110 — ( 1815 , 
פטרבורג — 1904 , לייפציג), בלשן גרמני־רוסי! 

מגדולי האינדולוגים של המאה ה 19 וממייסדיה של הבלשנות 
התורכית. ב 1842 נתמנה "אדיונקט"(עוזר מדעי) של האקא־ 
דמיה הקיסרית למדעים בפטרבורג. ב 1855 נתעלה בה לדרגה 
של חבר־מן־המניין ז וכן נעשה "יועץ־מדינה" (מכאן תואר• 
האצולה שלו)! ב 1868 עזב את רוסיה והשתקע בינה (גרמ¬ 
ניה) ואח״כ בלייפציג. 

עבודת־חייו של ב׳ היתד, בתחום המילו׳נות, שכן הוטלה 
עליו מסעם האקאדמיה הכנתו של מילון מקיף לסאנסקריס. 
שותפו בעבודה זו היה האינדולוג הגרמני רודולף ר 1 ת 
( 1821 — 1895 , פרום׳ בטיבינגן), שהיה מומחה ללשון־הוודה, 
ואילו ב׳ עצמו עסק בעיקר בסאנסקריט הקלאסית. הוצאת 
המילון נמשכה 20 שגה (— 1855 ,ו 1 :)ג 1 ג 1 ז 10 זס¥\'־ 11 ז> 51 ת 53 
1875 ). מהדורה מקוצרת של מילון זה אך מתוקנת בפרטים 
הרבה, שהיא כולה מעשה ידיו של ב׳, יצאה ב 1879 — 1889 
(§תט 355 ? זשזש 2 זנ\ש 1 ת 1 ז 1 :)נ 1 ג 1 זש 1 ז 0 ז \\- 11 זש $1 ח 53 ). משאר 
עבודותיו של ב׳ בתחום הסאנסקריט ראויה לציון מיוחד 
הוצאת דיקדוקו של פאניני (מהדורה שניה 1887 ). כמרכן 
ההדיר ב׳ טכסטים ספרותיים, הוציא מבחר של טכסטים 
לצרכי־הוראה ופירסם מחקרים דיקדוקיים. 

בשנים שקדמו להוצאת המילון הנזכר מצא ב׳ פנאי ומרץ 
להשתלט גם על שטח לשוני אחר: בעזרתו של יאקוטי, שישב 
בפטרבורג, התחיל בחקר הלשון היקוטית (ע״ע). ספרו המוק¬ 
דש ללשון זו: דיקדוק, טכסטים ומיאן (:>ו 1 :> 3 זק$ ש 11 > ■ 1 * 01 
1851 ,תש 1 נ 31$1 ( זש 3 !) הוא ציון־דרך בתולדות הבלשנות, 
שהרי הוא אחד מן הנסיונות המוצלחים ביותר לתאר לפי 
שיטה מדעית קפדנית לשון מחוסרת כל מסורת שבכתב. 
עם זה נחקרת היאקוטית בספרו של ב׳ במסגרת הלשונות 
האלטאיות בכללן, ומתוך כך נוצר אחד מספרי־היסוד של 
הבלשנות התורכית המשווה. בבעיות הדיקדוק התורכי טיפל 
ב׳ גם בכמה מאמרי ביקורת ופולמוס, שהיה בהם בזמנם 
משום חידוש והתקדמות שיטתית. 

, 81% -. 51 .ק 1171 . 14341 . הו 1 ? 411 ו 8 , 8 ז 611 חש 013 . 5 — חת 13 חש 531 . 0 

, 3 ? 4 ו! 4 ו 01 ו 03 5 ? 1371% ? 81 — ) 97-106 , 1894 ,( ז \ 5. 111 (XXX .א 

. 71 ? 1481471 $ ?ס£ ? 7-171301448 ?$ ס 1041 ,} 001 זג 11 ש 0 . 8 ;( 56 — 247 , X 

. 1 ) 131 ,( 1905 ) 1 ^ז\ X 
ח. י. 0 . 


במלל, ג , (?(* — זש 1 זנ! 8 ו 1 נןש 0$ [ — ( 1692 , וונטג׳ 1 ־ 311 
ברקשיר — 1752 , באת, סומרסט), תאולוג 
אנגלי. ב׳ נולד למשפחה פרסביטריינית, אך עבר בצעירותו 
לכנסיה האנגליקנית. מ 1736 ' היה מזכיר פרטי של המלכה 
קארוליין, ואחר מותה ( 1737 ) נתמנה בישוף של בריסטול. 
ב 1750 נעשה בישוף של דרהאם. 

משנתו של ב׳ בתאולוגיה ובתורת־המוסר השפיעה הש¬ 
פעה ניכרת על בני־דורו וכן על בני הדורות שלאחריו. ספרו 
ש 11 ז סז, 1 שש 31 ש׳$ש 8 01 ח 3 31 ז 3111 "\ 1 ,ח 11£10 ש 8 )ס ץ*} 310 ח\', שזר! 
שזט 31 ז 15 0£ ח 110 נ 1 ז 1 ז$חנ 0 1 >ח 3 ש$זנ 001 ("ההקבלה שבין הדת, 
הטבעית והנגלית, ובין המהלך והמבנה של הטבע״, 1736 ), 
היה מכוון נגד הדאיסטים (ע״ע דאיזם). בספר זה השתדל ב׳ 
להוכיח, שחוקי הדת הטבעית אינם סותרים לא את תוצאות- 
הניסיון ולא את מסקנות־השכל, והם גם מתאשרים על־ידי 
ההתגלות. אמנם ההתגלות היא תופעה שמעבר לתחומי־ 
השכל, אך הרי גם בטבע וגם בחיי יומיום של הפרט, אנו 
נתקלים בתופעות. שאין בכוח שכלנו לעמוד על משמעותן. 
ההוכחה החיובית לאמיתותה של ההתגלות היא ההוכחה 
ההיסטורית: הנבואות נתקיימו וניסים אירעו. אותו חלק 
מספרו, שבו סותר ב׳ את טענותיהם של הדאיסטים, השפיע 
על אישים שונים, כגון ג׳ון ססיוארט מיל ודלים גלדסטון, 
שהוציא ב 1896 מהדורה חדשה מספר זה. 

תורת־המוסר של ב׳ כלולה ב 15 דרשותיו (-זש$ חששז}!? 
! 0 ק 3 ו 0 8011$ ש 111 ז 3 1 >שז 1 ש 3 שזק $ת 0 ת 1 ), שנתפרסמו לראשו¬ 
נה ב 1726 . ב׳ קרוב בשיטתו להשקפותיהם של הפילוסופים 
היווניים, וביחוד לסטואיקנים, בהנחתו. שטבע־האדם האמיתי 
הוא בהארמוניה עם חוקי-המוסר. האהבה העצמית של 
האדם מתאמת, לדעתו, לתכונותיו הטובות ואין בה משום 
ניגוד לגילוי רצון טוב כלפי הזולת. במצפון רואה ב׳ את 
העקרון העליון של טבע־האדם! לו הסמכות העליונה להכריע 
אם פעולה מסויימת היא טובה או רעה. — ההוצאה הטובה 
ביותר של כתבי־ב׳ היא זו של ברנארד ( 2 כרכים, 1900 ). 

-חט 0 . ; 1930 .ץ ■ 07 ? 8 ' 7 11181431 (ס 1 ?קץ " 7 ?׳ 811 , 80033 ■ 13 . 0 

,ז 10 י< 3 ״ד .£ . 51 ' ; 1952 ,$• 8 ) 8811010 31 ?ס 51 {'?? 81411 , 0$ מ 0 (-וו 03 
. 1903 ,?? 81411 !)( 81184 / 0 ו?ו? 0 ? 8 ' 1 ' ו 11%1014 ? 8 3341 £181431 ? 88 

ד. ם. 

בטלר, ג׳הםין אליזבת — זש 1 זג 81 .£ .[ — ( 1906-1828 ), 
מתקנת סוציאלית בריטית. ב׳, בתו של חקלאי באנ¬ 
גליה הצפונית בשם ג׳ון גרי (ץשז 3 >) ,נישאה ב 1852 לפדאגוג 
הידוע בזמנו, ג׳ורג׳ ב׳ ( 1819 — 1890 ). ב 1866 התיישבה ב׳ 
עם בעלה בעיר־הנמל ליוורפול וכאן פעלה הרבה לטובת 
הרחבתו של חינוך־הנשים, לטובת זכוודהבחירה שלהן וביחיד 
לתיקון גורלן של נשי־ההפקר, ובעיקר— נגד ריכוזן בבתי- 
בושת. ב׳ נלחמה על ביטולם של החוקים הקשים, שנחקקו 
נגדן ב 1864/69 , כדי להגן על חיילים ומלחים מפני מחלות- 
מין. נשים מפורסמות, ביניהן פלורנס ניטינגיל (ע״ע), תמכו 
במלחמתה העקשנית וב 1886 עלה ביד ב׳ להשיג את ביטולם 
של החוקים הנזכרים. כן פעלה ב׳ נגד המסחר בנשים. מאמציה 
המתמידים בכיוונים אלה גרמו לשינוי גמור בדעת־הקהל לגבי 
הבעיות הנזכרות. ב׳ פירסמה את זכרונותיה בשם "זכרונות 
אישיים ממסע־צלב גדול״ ( 3 ) 0 $ששחשש 15 ו 11 וחש 8 31 ח $0 זשי 1 
1913 2 ; 1896 ,ש() $3 נ 1 ז 0 31 שז 0 ). אחר מותה נתפרסמה האוטו־ 
ביוגראפיה שלה ( 1909 ־ ז 01 ווזש 91 ? 31 ש 1 ז 1 ק 3 ז 2 ס 1 לסזנ 1 \ 0 ח\ 7 ; 
הוצאה מורחבת 1928 ). 

37111 8 ? 180 ?? 11 ,. 8 ./ ,■״ 1110 ־ 1 ־ . 14 .£ 8 ח 3 11 :>:>״ 3 י־ג € י 1 "*• 

. 1954 ,. 8 ./ /ס ו 34 -! 1 ? 80 ,״ 8113 . 8 .$ . 14 ; 1927 ,{?!!} 1 ?ה!? 8 


233 


בנזלר, סמיואל — במלר, סמידאל 


234 


בטלר, ספדואל — ־ £111161 53011161 — ( 1612 , סטרנשאם, 
ווסטרשיר — 1680 , לונדון), סאטיריקן י אנגלי. 

פרטי־חייו לוטים בערפל, למרות הפירסום שזכו לו כתביו 
בחייו. ב׳ היה בן למשפחה, שלא נמנתה על מעמד-האצילים. 
נראה, שלא ביקר באוניברסיטה ושעבד כפקיד או מזכיר 
בבתיהם של עשירים או אצילים. אחד מאלה היה ביתו של 
הפוריטני הקנאי סר סמיואל ליוק( £6 !!£) — מי ששימש, 
כנראה, אבטיפוס לגיבור של שירו הסאטירי המפורסם "הודי־ 
בראם״( 3$ ^ 911311 ). חלקו הראשון של שיר אפי־היתולי זה 
נתפרסם ב 1663 , לאחר כשלונה של הקומוניולת והקמתו מחדש 
של המשטר המלוכני; חלקו השני נתפרסם ב 1664 , וחלקו 
האחרון — ב 1678/9 . מהדורה שניה של שני החלקים הרא¬ 
שונים יצאה ב 1674 ומאז חזרו והדפיסו את "הודיבראס" 
לעיתים קרובות. הודות להצלחה העצומה שזכה לה נתחברו 
גם חיקויים לשיר זה והמשכים מזוייפים לעשרות. השיר 
כולל יותר מ 10,000 שורות והרבה מחרוזיו הם כיום אמרות 
מהלכות. הנושא — הרפתקותיהם של אביר פרסביטרייני 
ונושא־כליו הפוריטני — נידון על־פי דוגמת "דון קישוט", אך 
הסאטירה החריפה של ב׳ על ההשקפות הדתיות (של הפורי־ 
טאנים) ועל סדרי המדינה והחברה, וכן התקפנות המיוחדת 
שבחיבורו הן בניגוד גמור לרגש החמלה האנושית, שבו חדורה 
יצירתו של סרואנטס. "הודיבראם" גדוש ביקורת שנונה 
ועקצנית, והוא נמנה עם השירים הסאטיריים המושלמים 
ביותר, שנתחברו באנגלית. ב 1759 יצאו שאר כתביו של ב׳, 
ובכללם ״הפיל בירח״ (ח 0 ס)׳א 1110 ת 1 ]ח 113 ק 130 110 ־ 3 ) — 
סאטירה על החקירות המדעיות של ה״חברה המלכותית", 
שבה מתואר ה״פיל", הנראה לחוקרים, כעכבר שנתקע לתוך 
הטלסקופ. כן נכלל בכתבים אלה החיבור המצויין בפרוזה 
.,אפיים"( 5 ־ €113030161 ) — אוסף תיאורים תמציתיים ושנונים 
של טיפוסים חברותיים, כתובים לפי הדוגמה של תאופראסטוס, 
שיצירתו נתגלתה זמן קצר קודם לכן ע״י קאזובון וניתרגמה 
על־ידיו מיוונית לרומית. במידה ניכרת בהשפעת חיבורו 
של ב׳ נעשתה צורה ספרותית זו רווחת באירופה במאה ה 17 . 
למרות הפירסום, שב׳ זכה לו, התנכרו לו בני־זמנו והוא מת 
בחוסר־כל. המכתב החקוק על מצבת־הזיכרון, שהוקמה לו 
במנזר וססמינסטר ב 1720 , מסתיים במלים: "גורלו של 
המשורר מובא כאן במשל: הוא ביקש לחם ונענה באבן". 

. 0 ; 1923 .! 11 ־"!ו(/וו(( ( 0 ׳ 101 ( 4111 . ) 1 ( 1 ,. 8 . 5 ,ק 1 חו;> 1 !)! 0 ' 7 .) 

׳(■ 141.1101 )*)/)/■ן!/! 217 >€ 111 , 5011011 . 8 .׳ 33 ; 1932 ,. 8 .צ , 516500 ) 

. 2 .' 01131 . 8 • 01 זו . 1.110101100 11111/1 <•( /ס 

א. א. מ. 

בטלר, סמייאל — ־ £01161 5301001 — ( 1835 , נוטינגמ־ 
שיר — 1902 , לונדון), סופר אנגלי. ב׳ היה בנו 
של כומר ונכדו של סמיואל ב׳ — הגמון של ליצ׳פילד ומחנך 
ידוע, שב׳ כתב את הביוגראפיה שלו. הוא ביקר בבית־הספר 
בשרוזברי ( 617511017 ־ 5111 ), שבו כיהן בזמנו סבו כמנהל, 
ולמד לימודים קלאסיים באוניברסיטה של קימבריג׳. מתחילה 
היה בדעתו להיות כומר, אך לסוף זנח מחשבה זו וב 1859 
היגר לניו־זילאנד. כאן עסק בגידול־צאן, וכאן גם התחיל 
בעבודתו הספרותית ע״י פירסום מאמרים נגד הדארוויניזם. 
ב 1864 חזר לאנגליה, ושוב לא יצא ממנה אלא לביקו¬ 
רים באיטליה ובסיציליה. ב׳ הקדיש את רוב זמנו לציור 
(תמונותיו הוצגו ב״אקאדמיה המלכותית"), ליצירה מוסי¬ 
קאלית, לספרות ולמדע. בכמה מספריו, כגון "חיים ונוהג" 


( 1877 , 131111 ־ 1 303 £110 ), ״או 1 לוציה ישנה וחדשה״ (- £70 

1879 ,״ 46% ? 3001 0101 , 101:100 ) ו״זכרון בלתי־מודע"(-"ט 

1880 ,ץז 0 תז 10 \ 0005010115 ), השתתף בפולמוסים המדעיים, 
הדתיים והפילוסופיים של זמנו. ההשקפות האנטי־דארוויניות 
שלו על התורשה ותורת־ההתפתחות השפיעו השפעה מרובה 
על ג׳. ב. שו. בפעולתו הביקרתית גרם לתסיסה רוחנית ע״י 
הדעות הנועזות, שהביע בספריו "המחברת של האודיסיאה" 
( 1897 ,׳( 556 ׳( 1 ) 0 1116 0£ 655 זס 0111 \, 0 ו 1 ־ד) ו״הסינטות של 
שיקספיר אחר בריקה נוספת״ ( 5000015 £5 ז 03 ק 05 ;> 51131 
1899 ־ 1 >£ז 16 >; 05 ס £66 ); כן פירסם תרגום בפרוזה של ה״אי־ 
ליאם" וה״אז־דיסיאה". ספרי־המסע שלו, וביחוד "אלפים 
ומקדשים בחבלי פיימונט וטיצ׳ינו״ (- 5300 3001 5 ק!\, 

1881 , 10100 ־ 1 030100 1116 1 ) 30 101001 ) 10 ? ) 0 165 ־ 11131 ), 

כוללים פרקים, שהם ממבחר יצירותיו הסיגנוניות. ואולם 

עיקר פירסומו מיוסד על הרומאנים והסאטירות שלו. 

בשנת 1872 פירסם את "ארוהון" ( 6171100 ־ £1 ; אנגרמה ש 5 

6 ז 1£ !״ 0 % א — בשום מקום), שחלקים מסויימים ממנו אינם 

אלא ניסוחים מורחבים של מאמרים, שכתב בתקופת ישיבתו 

בניו־זילאנד. האירוניה החריפה שברומאן אוטופי זה, המציג 

לראווה את הצביעות של השכבות הבינוניות בזמנו. כלולה 
: * 

בהיפוך הפאראדובסאלי של המוסד הדתי ושל הערכים 
החברותיים והמדעיים המוסכמים באנגליה הוויקטוריינית. 
השנינות של הסאטירה ותכנה מזכירים את "מסעות גוליור" 
של סויפט ואת "קאנדיד" של וולטר. כהמשך לספר זה כתב ב׳ 
״ביקור נוסף באתהון" ( 1901 , 1 ) £6715116 ח 110 ״\ 6 ז£), שאף 
הוא סאטירה מברקת על מוצאן של הדתות העממיות. "דרך 
כל בשר״ ( £16511 !!!/ )ס ץג ז\\ 116 ־ 1 ), שיצא לאור ב 1903 , 
אחר מותו של ב׳, הוא אוטוביוגראפיה מוסווית בצורת רומאן. 
ב׳ מבטל ביצירה מצויינת זו את הדעה, שהאב, בדומה 
לאפיפיור, אינו טועה לעולם, ומגדיר כדבר־הבל את הרודנות 
הקשורה במושג־המשפחה. הוא מביע כאן הרבה מן ההשקפות 
המקובלות כיום על התורשה, החינוך והדת המוסכמת; הטעמת 
החשיבות, שיש לתחומים התת־הכרתיים בחייה של האישיות. 
מעלה ספר זה לדרגת מבשר חשוב ביותר של הרומאן 
החדיש. כמה ליקוטים מספרי־הרשימות המרובים של ב׳ 
נתפרסמו לאחר שמת; הם כוללים אמרות פאראדוכסאליות 

ד־ י 

והערות ספקניות על חיי־הפרט, וכן על שאלות החברה והדת, 
שהרבה מהן נכללו בתוך הרומאנים שלו. 

ב׳ התקומם, במשך כל שנות פעולתו, לעריצות על כל 
צורותיה — תהא זו עריצותם של קפדנים או של הורים, של 
המדינה, הכנסיה או החברה. תמיד היה בין המתנגדים 
לסמכות דוגמטית, לקיצוניות, ל״זכויות החזקה" של מוסדות 
אקאדמיים ודתיים ושל מעמדות ומפלגות. ב׳ היה ממנהיגי 
המלחמה בצביעות ובפשרנות של תקופת־ויקטוריה, וכן היה 
מן הלוחמים הראשיים במוסר הפוריטני צר־האופק, המוקיע 
את הרע ואת הפשע. אך מתעלם מן ההשפעה של הסביבה 
והתורשה על התהוותם וגילוייהם. להשקפותיו המוסריות 
של ב׳ נודעה השפעה מיוחדת גם מפני הזילזול בתוכחות 
המקובלות, שבו היו חדורות, וגם מפני שבעיקרן לא היו 
אלא ביטוי לשנינותו ושכלו הישר של אדם בעל מחשבה 
מקורית. 

) 11 ־ 7 ״ 1 ) 1 ,־ 911 [ ,. 8 . 3 , 171111 00110111 1 ) 01011 , 101105 . 8 . 1 ־ 1 
. 1 * .£ .€ ; 1915 ,. 8 . 5 , 010030 . 0 : 1919 .. 8 . 5 01 )! 1.1 

. 1925 ,. 8 . 5 , 1038 
א. א. מ. 


235 


כמן 


236 



סכטה כללית של הקרביים בבעל־חוליות 

1 . פה: 2 . לשח; 3 . חריצי־זיסים; 4 . ניח־הנליעד,; 
5 . ושט; 0 . קינה; 7 . לב 5 כ; 8 . מוזיל: 9 . כנד: 
10 . כיס־המרה; 11 . לב: 12 . הרר־הלנ: 13 . פרוז• 
רור-לנז 14 . כיס־הלנ: 15 . ריאות; 10 . נלוטת 
מיז; 17 . כליה; 18 . ררב-ההולרה; 19 . דוני• 
ההפרשה; 20 . פעי; 21 . :יה־השתז; 22 . נינ; 
23 . פי־הטנעת: 24 . 7 םק; 25 . טוח: 1 ) 2 . חיט 
השררה: 27 . טיתר־הננ: 28 . חוליות: 29 . קל)ם 

7 

אברי״הבטן ביונקים הם: 6 — 10 , 10 — 21 , 24 


3 טן (בלאט׳ תטרת 31130 ; מקורו הלשוני של מונח יה אינו 
ברור), איזור אנאטו׳מי, שגבולותיו מוגדרים יפה 
רק בפרוקי־הרגליים שבחסרי־החוליות וביונקים שבחוליתיים. 
האיזורים המכונים בשם ב׳ בקבוצות השונות אינם ה(מולו־ 
גיים: הצד השווה בכולם — שהם מכילים את החלק העיקרי 
והסופי של מערכת־העיכול ואת האברים הקשורים בה. 

בפרוקי־הרגליים הב׳ היא אחד משלושת איזורי־היסוד 
של הגוף. היא נבדלת משאר שני האיזורים—הראש והחזה— 
הן בצורת הסגמנטים והן בצורת הרגליים. בחרקים בוגרים 
הב׳ היא חסרת־גפים. בפרוקי־הרגליים נמצאים בב׳ גם אברי־ 
המין החיצונים והפנימיים. 

יש משתמשים במונח ב׳ גם לציון האחור האחורי של 
הגוף בקבוצות הירודות של המיתריים: בבלנוגליסוס (ע״ע), 
באצטלניים (ע״ע) ובאזמלו׳ן (ע״ע), אע״פ שבכל אלה אין 
מחיצה או קו־תחום כלשהו בין חלל־הב׳ ובין חלל־הגוף 
שלפניו. 

במיתריים עילאים מתהווית עם התפתחות הלב חלוקה 
של חלל־הגוף לחלל קדמי, שעוטף את הלב, וחלל אחורי 
גדול, שמכיל את רובה של מערכת־העיכול. חלל־הב׳ מרופד 
כולו בצפק, והאברים הנמצאים בו תלויים בקיפול גבי של 
ציפוי זה, במצע־המעי — מה שמאפשר פעולה חפשית של 



שרירי־הנס; 

ן שריד־הנ׳ הישר: 2 . שריר־הב' המלובם; החי 7 !ז; 3 . הקז הלב!; 
4 . שריר־ההרם: 5 . שריר־הנ׳ יטלוכקז הפנימי 


האברים בתוך החלל. לתוך חלל־הב׳ בולטים גם אברי מערכת 
ההפרשה והמין, הנמצאים מצידו חגבי. 

רק ביונקים מוגבל חלל־הב׳ באופן ברור: מצידו הקדמי— 

ע״י הסרעפת, המחלקת את חלל־הגוף לשני איזורים נפרדים: 
חזה (שכולל את הלב והריאות) וב׳: מצידו העליון — ע״י 
הגב; מלמטה ומן הצדדים — ע״י ד 1 פךהב׳. צינור־העיכול, 
צינורות־הדם, ועוד, חודרים מחלל־החזה אל חלל־הב׳ דרך 
נקבים מיוחדים בסרעפת. 

עיקרו של דופן־הב׳ הוא שכבת־שרירים, מצופה מבחוץ 
בעור־הגוף ומבפנים — בצפק. בקבוצות הירודות יש לשכבת־ 
השרירים מבנה סגמנטאלי. בגולגלתיים העילאים מחולק כל 
סגמנט ע״י מחיצה של רקמת־חיבור לחלק גבי וחלק בטני, 
קבוצות השרירים הבטניים משני הצדדים, הנפגשים בקר 
הביניים, הן שמהוות את דופן־הב׳. במרובעי־הגפיים הסידור 
הסגמנטאלי של השרירים עדיין ניכר בעוברים, אך עם הת¬ 
פתחותם הוא מיטשטש! נוצרת מערכת־שרירים מסובכת, 
שמורכבת ביסודה משלוש קבוצות־שרירים, שהן סדורות זו 
בצידה של זו לאורך הגוף. השכבה העליונה נמצאת מתחת 
לזיזים הרחביים של החוליות, והיא מורכבת משרירים ארכיים! 
בקבוצה שמתחתיה אפשר להבחין שלוש שכבות בעומק: 
נ) השריר המלוכסן החיצון, 2 ) השריר המלוכסן הפנימי, 
3 ) שריר־הב׳ הךחבי! הקבוצה השלישית מהווה את שריר־ 
הב׳ הישר. במקום המפגש הבטני בין השרירים שמשגי צידי־ 
הב׳ נמשך בקבוצות מרובות לאורך הב׳ הקו הלבן, שהוא 
איזור גידי. — סדר זה ניכר יפה בזנביים שבדרחיים, שהם 
חסרי־צלעות! ברוב הקבוצות האחרות, שהן בעלות־צלעות, 
נוצרות שכבות ויחידות בודדות נוספות. 

בב׳־האדם מבחינים מן החוץ שלוש שורות של תחומים, 
שהם (מלמעלה למטה): רים־הב׳, ומשני צידיו התחומים 
התת־צלעיים! הטבור, ומשני צידיו ירכתי־הב׳, המצטרפים 
לאמצעית־הב׳! החיק, ומשני צידיו המפשעות, המצטרפות 
לשיפולי־הב׳ (ע״ע אנטומיה, עמ׳ 387 ו 389 , ציור ב׳). הב׳ 
מוגבלת מלמעלה ע״י הסרעפת, מאחור ומלמטה — על־ידי 
עמוד־השדרה, האגן ושרירי־האגן, ומלפנים — ע״י שרירי־ 
הב׳. את הסרעפת חוצים (מחלל־החזה אל חלל־הב׳): האאור־ 
טה, הווריד החלול התחתון, צינור־החזה של הלימפה, הוושט, 
עצבים שונים וצינורות־דם קטנים. דופן הב׳ השרירית 
מצטיינת בכושר־התמתחות, וע״י כך היא מאפשרת התרחבות 
עצומה של חלל־הב', כגון בהריון או בהידרקון־הב׳. בחלל־ 
הב׳ נמצאים (מלמעלה למטה ומימין לשמאל): הכבד והקיבה 
עם קצה־הוושט! הטחול; הגוש הגדול של המעי הדק, עטוף 
בצפק ומכוסה בחלקו הקדמי בפדר (ע״ע) ומוקף משלושה 
צדדים במעי הגם! שלפוחית־השתן. לאחר שמסלקים את 








237 


כמן—כמקים 


238 



?רבי-ד.ננ 1 ! 

1 . כבר: 2 . נים־הסרד,: 3 . קיבה: 1 •. פעי ;ב: ו־.. דעי ׳'י;: 
0 . 3 פק, 7 . שרירייהבט: 


המעי נראים: יתרות־הכליות, הכליות, צינורות־השתן, ומאח(־ 
רי הקיבה — הלבלב. חלק ממערכת אברי־ההולדה (שלפו־ 
חיות הזרע והערמין בגבר, הרחם וחצוצרותיו והשחלות 
באשה) נמצא בחלל־האגן. שהוא המשכו של חלל-הב׳. 

וע״ע צפק. 

.'•ז - |* 6 א .. 7 .' 7 ; 949 ! ,ץ 1 ) 110 ■>!/' 7 , וי 1 חז 80 . 811 

.'\ו - ־וז>(זב ג 1 .} ." 7 : 1959 ,/>!הר>! 10 ! 7 . )! 110 ) 110 ') . 1 ) 8:111 .ע\ 

') 11 ב 11 ו.חח 0 > 1 . 4 , : 1 <־>' 1 .ץ 7-0010$ ( 0 ^ס 80 ־ 7 *< 7 1 ) ) 11 *י״ו. 11 

. 1951 , 3 ו 11 )~ו 11 ) 110-1 ו 1 • 7711 ..:) 1 :> 

י. ל. — ח. א. ג. 

בטגברג (§ז 6 (!ת 1£ ז 83 ), משפחה של נסיכים ממוצא גרמני; 

צאצאיו של הנסיך אלכסנדר מהסן ( 1823 — 

1888 ) מנישואיו, שלא לפי מעמדו, עם הרוזנת הפולנית 
יוליה האוקה הדוכס הגדול מהסן־דרמשטאט 

העניק ב 1858 לבניו של הזוג הנזכר את התואר של נסיכי־ב׳ 
(לפי שמה של משפחת־רוזנים עתיקה שנכרתה). מהם זכו 
לחשיבות: 

1 . ל ו א י ( 1.01115 ) אלכסנדר. הנסיך של ב׳( 1854 — 

1921 ). ב 1868 נכנס לצי הבריטי וב 1913 נתמנה בו כראש- 
המטה ( 11 ז 110 :ש 518 זי^)• כשפרצה מלחמת־העולם 1 ( 1914 ) 
התפטר ב׳ ממשרתו משום מוצאו הגרמני. ב 1917 שינה את 
שמו למאונטבאטן (חש 311 < 011 ( 1 ס 1 ׳א — תרגום אנגלי של ב׳) 
וקיבל את התואר ח£י\ 1 : ו 111 ז 0 )!;)׳\ 1 )״ 5 ״״ן־ז 1.1 \.. בתו הבכירה 
אליס נולדה 1885 ) נישאה לנסיך אנדריאס מיוון 

( 1882 — 1944 ) ובנם היחיד הוא פילים, הדוכס של אדינבורג 
(נולד 1921 ), שנשא ב 1947 את הנסיכה אליזבת, שנעשתה 
אח״כ אליזבת 11 , מלכת־בריטניה. — בתו השניה של לואי 
אלכסנדר, לואיזה (נולדה 1889 ), נישאה ב 923 ו לגוסטאו 71 . 
מלך שוודיה, לאחר שזה האחרון נתאלמן מאשתו הראשונה. 

2 . אלכסנדר, שהיה נסיך־ב׳ ( 1857 — 1893 ) ונסיך 
בולגאריה (ע״ע, כרך ג׳, ע׳ 627 ). 

3 . היינריך, נסיר ב׳ ( 1858 — 1896 ), שירת בצבא ובמיג־ 


הל של אנגליה וב 1885 נשא את ביאטו־יס (:>:> 1 ז) £3 ם), 
בתה הצעירה של המלכה ויקטוריה. בתו, אנה (נולדה 1887 ). 
נישאה ב 1906 לאלפונסו, מלך ספרד (ע״ע, כרך ג׳ ע׳ 744 ), 
וקיבלה את השם ויקטוריה אז׳גניה. 

א. מ. י. 

בטנה׳ פרי האלה (ע״ע) האמיתית. בית־גלעין כדורי, שגדלו 
1 — 2 ם״מ: מכיל זרע כעין השקד, שהוא טוב 
למאכל משום טעמו המתוק־חמצמץ ומשום שמנו המרובה 
(המגיע לכדי 20% ממשקלו). השמן המופק מן הב׳ משמש 
להדלקה, לתמרוקים ולתבלים. 
הפרי מקובל מאוד באיזור הים 
התיכון, ביחוד בעולם הערבי. 
סוריה מייצאת כמויות ניכרות 
של ב״ לאירופה ולאמריקה.— 
בדבר הב" הנזכרים פעם אחת 
במקרא (ברא׳ מג, יא) נחלקו 
דעות החוקרים: לכאורה יש 
לזהותם עם פירותיה המשו¬ 
בחים של האלה האמיתית, אך 
מסתבר, שבתקופת־המקרא לא 
היו מגדלים עץ זה בא״י; 
לפיכך יש רואים בב׳ הנזכרים 
במקרא את פירותיהן של 
האלה הארץ־ישראלית או של 
האלה האשלאנטית. שהן גדלות 
בר בארץ, אע״פ שפיתת אלה 
חמוצים ודלים מן הב׳ האמיתי. 
בעברית המשנית נקרא הב׳ 
האמיתי פיסתקין — שם שאול מן הפרסית. — בעברית המדו¬ 
ברת החדישה ניתן השש ב׳ בטעות לאגוז־האדמה (ע״ע). 

בטנה, ע־ ע אגיז־אךמה. 

בטקים, עם מאלאי בפרובינציה סומאטרה הצפונית שב¬ 
רפובליקה של אינדונזיה. הב׳, המונים כ 800.000 
נפש לערך. מחולקים ל 6 שבטים, דוברי ניבים מיוחדים של 
הלשון הבאטאקית, המהווה על ניביה קבוצה מיוחדת 
במשפחת־הלשונות המאלאית־פ־לינזית (הנקראת גם אוסטרו־ 
נזית). החשוב שבשבטים אלה. שבט־טובה, כולל כמחציתו 
של העם כולו; מקוש־מושבו — בסביבת הימה הקרויה על 
שמו (הגדולה בימות שבסומאטרה: כ 1,130 קמ״ר) ובאי 
סאמוס־ר שבתוכה. 

הב׳ הם עם חקלאי, שמגדל אורז, תואים וסוסים (גזע 
מקומי). החברה שלהם היא פאטריארכאלית, אכסוגאמית 
ופוליגאמית. האשד, נקנית במוהר והבעל נקנס כשהוא משלח 
אותה מעל פניו. מטרת־חייו העיקרית של הגבר — יורש. 
שיביא קרבנות לנפש־האב. — בתי־הכלונסאות שלהם, שכל 
אחד מהם משמש מושב לבית־אב אחד, ניכרים בגמלוניהם 
הגבוהים ובקישוטי-הגילופים שלהם. 

יותר משליש מן הב׳ הם פרוטסטאנטים. ויש בהם גם 
שבט שנתאסלם. אך רובם עדיין מחזיק בדת האנימיסטית. 
שאליה נצטרפו כמה יסודות מן ההינדואיזם. דת זו, שכולה 
חדורה פחד ואימה מפני רוחות וכוחות מגיים, מתגלית בכל 
אורח־חייהם, למן קישושי־ההשבעות שבכלי־ד,עבודה ועד 



בטניב ׳טל יא 7 ה האמיתית 
(ביסין .י 1 ) 

לסעלר; אנחים עניטלח 
הליפתם 

למטה: אגוזים נ?ליפתם 




239 


כמקים — כיאליק, חיים נחמן 


240 



שפר־כי׳עופים נאטאקי עתיק, כתוב על ס 5 'םודעץ ומבורר כריכת־עץ 

למטה־הכישוף המגולף של הכוהן (ה״דאטו"), שהוא גם 
שליט־השבס! גם לכתב לא נזקקו הב׳ אלא לשם חיבור ספרי־ 
כישוף וכתיבת קמיעות נגד מזיקים (יש להם כתב אלפביתי 
מיוחד, שנתפתח מן הא״ב ההודי), ואף האריגה האמנותית 
שלהם מלונה טכסים מגיים. עדות על הקאניבאליות של 
הב׳ — שנמשכה עד המאה ד, 19 — מסר ניקו׳לו* די קונטי 
(ע״ע) בספר־המסעות שלו. 

האמנות של הב׳ מפותחת ועצמאית! נחשפו שרידים 
ממנה, שזמנם מן התקופה הטרם־היסטורית. היא מצטיינת 
בדמוניות ובשיכלול טכני גבוה, והיא כוללת פיסול באבן 
(ארונות־מתים, פסלים קטנים), גילוף בעץ ובחמרים אחרים 
(למשל, פסלים קטנים של דרקונים ובני־אדם, או דמויות 
גוהרות זו על גבי זו), יציקת פליז וברונזה (כגון דמות־פרש 
על מטה־הכישוף), וכן צריפת כסף וזהב, שמצטיינת ביפיה. 
המסכות של הרקדנים הן רבגוניות ומעניינות. הריקודים 
משמשים בעיקר להרחקת מזיקים, ולתכלית זו מכוונת 
גם המוסיקה של הב׳, שהתפתחותה היתד. דומה לזו של 
בורמה (ע״ע). 

הב׳, שנכבשו ע״י ההולאנדים ב 1823 , שמרו במשך תקופת 
הממשל ההולאנדי על תרבותם, וגאוותם הקיבוצית אף 
עוררה בהם תנועת־מרי בתחילת המאה הנוכחת, ואח״כ 
בשנות העשרים של מאה זו. ההולאנדים טיפחו את חקר־ 
הב׳ במכון מיוחד (נוסד בליידן ב 1908 ) וב 1923 גם הקימו 
מוזיאון לענייני הב׳ על־יד מרכז־התיירות בברסטגי (סו־ 
מאסרה). הבלשן ון דר טיק 101110 ׳•״(£ 30 ״) היה האירופי 
הראשון, שחדר ב 1853 לתוך תחומו של שבט־טובה ועסק 
בחקר לשונו. מחוקרי־־הב׳ היה גם האתנוגראף היהודי האי¬ 
טלקי אליו (שמשון) מודיליאני ( 10011811301 ^). 

; 67 — 1864 ,ו 1 חו 1 ) 1 ^ 1 ו 0 -וק 5 3/0/10 ;/ 0 ״ 7 .! 0111 7 ־ 101 • תו.״ .א .(־ 1 
-זנ'\\ .] : 1892 . 1 וח) 1 >ו 0 קו 1 >חו ^ז-#)ג 8 יו 0 <•/ .וחו,!| 11£ >י> 81 . 8 
!?!/?׳ 1 ; 0 )£!/ £0 0/0 ,)!שסח 
■״/־ 7 . 1 ז 10 זז 1 ; 8 . 14 . 14 ; 1926 .( 21 •סח .וט)ו)$ח 1 ) 51131 ) 
. 1934 , 0 ־׳/ 3 ;מ/׳ 5 / 0 . 8 30 / / 0 / 00 "׳ 7 ׳/> 0 £>?■! ) 1£ 

6 . {. 

בטרטזן, ת 1 םס — 1301101100 3$ ךח 0 ור 1 ' — ( 1635 ״, לונדון 
— 1710 , שם), שחקן אנגלי. ב׳, שהיה בנו של 
טבח, שימש בנערותו שוליה למוכר־ספרים בשם ג׳ון רודז, 
שהיה מחובבי־התיאטרון. ב 1660 השיג רודז זה רשיון לאר¬ 
גן להקה, שבהצגותיה הופיע ב׳ לראשונה. כשקיבלו קיליגרו 


(׳%^ 1118 ;^.) ודאונאנט ( 0301 ^ 03 ) רשיונות מלכותיים 
לפתיחת שני תיאטרונים, צירפו ללהקותיהם את כל הלהקות, 
שהיו קיימות באותו זמן- ומאז שיחק ב׳ בתיאטרון של 
דאוונאנט. כשמת זה האחרון ב 1668 נעשה ב׳ מנהל־הלהקה. 
ב 1682 נתאחדו שתי הלהקות היריבות, של ב׳ ושל קיליגרו, 
אך ב 1695 נתפרדו שוב. 

ב׳ היה השחקן הראשי והמוכשר ביותר של הבמה האנ¬ 
גלית בזמנו. צארלז׳ 11 , שהתעניין בתיאטרון, שלח את ב׳ 
לפאריס ללמוד את דרכי הבימוי הצרפתי- וכשב׳ חזר משם 
לארצו הכנים לתיאטרון האנגלי הרבה חידושים טכניים. 
אלכסנדר פופ, סמואל פיפם ( 5 ץק 6 ק) וסופרים אחרים בזמנו 
הירבו לשבח את משחקו של ב׳, וקולי סיבר (ז 0 ( 1 נ 011 ), 
שהקדיש לב׳ פרק שלם בזכרונותיו ( 1740 י ץ 010 8 ק.ו 7 ), 
אומר עליו: "לב׳, כמו לשיקספיר, אין מתחרה". בין המחזות 
שב׳ הצליח ביותר בהצגתם, היו הסראגדיות של שיקספיר: 
"המלט", "מאקבת", "המלך ליר" ו״אותלו", והקומדיות של 
ויליאם קונגריב, בן־זמנו של ב׳. הוא עצמו עיבד כמה מחזות 
של שיקספיר ושל אחרים, וכתב (לפי מחזה של בומונט 
ופלצ׳ר) את הליברטו לאופרה של הנרי פרסל (ע״ע). 

אשתו של ב׳ (מתה ב 1710 ) היתה האשה הראשונה, 
ששיחקה על הבימה האנגלית (שעליה הופיעו עד 1660 
בתפקידי נשים רק נערים וגברים בלבד) והצטיינה בתפקי¬ 
דים של "אופליה", "יוליד." ו״לידי מקבת". 

.ז 8 ו . 8 ; 1740 .מג//, 0 גמס 0 ס^/ ! 0 ( ,■ 0,16601 ץ 110 נ> 0 

ס! . 8 1-0171 ( 0 ) 03 ׳;/ 0 ^ 533 , 00011 . 4 ! ; 1891 .. 8 . 8 ' , 00 ) 1.0 

. 1921 , 1 . 5701 . 71£ וי 1 -ו 1 

ג. י. א. 

ב!אליק. חיים נחמן ( 1873 — 1934 ), ראש המשוררים 
העבריים בתקופת־התחיה. 

1 . חייו ופעולתו התרבותית.—א. הילדות 
ו ה ב ח ר ו ת. — ב׳ נולד בעשרה בטבת, תרל״ג (תרל״ד ן) 
בכפר ראדי, סמוך לז׳יטומיר (פלך ווליניה, אוקראינה). 
אביו, ר׳ יצחק יוסף, היה מתחילה פקיד בעסקי־יער של 
קרובי־משפחתו ובחכירת־ריחיים. המשורר הזכיר אותו בכבוד 
ובהערצה בכמה מאגרותיו והקדיש לו את השיר הנלהב 
"אבי", ובכולם הוא מתאר אותו כבן־תורה וכאדם רצין ובעל־ 
מחשבות, "פבד־צעד", בעל "מצח חרוש־דאגה" ובעל "עינים, 
בארות־יגון, תוהות באפס־תקוה". ודאי, הכביד על האב עול־ 
הפרנסה: כפקיד בעסקי־מסחר לא הצליח בעסקים אלה 
ונחשב ל״בטלן" בעיני קרוביו הסוחרים. וכשעברה המשפחה 
מראדי ל ז׳ י ט ו מ י ר, וב׳ אז כבן שש, "התפרנס ר׳ יצחק 
יוסף בדוחק מן המרזח, שפתח בביתו לאיכרים עוברים 
ושבים, אבל מחיה בזויה זו דיכאתהו מאד״ — כך מספר ב¬ 
בנו באוטוביוגראפיה שלו. ב׳ לא זכר את אביו אלא מעט. 
שהרי נתייתם מאביו כשהיה ילד בן שבע וכמה חדשים. 
אבל הרושם, שעשה האב על בנו הקטן ושלא ניטשטש עד 
סוף־ימיו, מעיד, שר׳ יצחק יוסף לא היה אדם רגיל ושהיה 
בו משהו משל יהודי למדן והוגה־דעות, וכן שהיה מלא 
אהבה לתורת־ישראל, שהגה בה אפילו "בשעת מזיגת כוס 
לאיכר״. — אמו, דינה פריבה, שהיתה מעיר שדה־לבן (פלך 
קיוב), היתה אשתו השניה של ר׳ יצחק יוסף לאחר שנתאלמן 
מאשתו הראשונה, ואף הוא היה בעלה השני לאחר שנתאל¬ 
מנה מבעלה הראשון. בנה הקדיש לה את השיר "אמי, זכרונה 
לברכה", שבו הוא אומר עליה, שהיתר, "צדקת גמורה 


241 


ביאליק, חיים נחמן 


242 


ובאלמנותה עניה מרודה". ככל אשה פשוטה באותו זמן באוק¬ 
ראינה היתד. אדוקה מאד; וכן היתה רגזנית ומלאת מרי ותלונה 
על גורלה המר, שנאבקה עמו בכל כוחותיה ("אלמנות"). 

הכפר ר א ד י היה "מקום יערות ושדות ונוה שאנן מלא 
יופי צנוע". ואף־על־פי שמשפחתו של ב׳ ישבה בו רק עד 
שמלאו לילד שש שנים, לא שכח ב׳ יפה־נוף זה כל ימיו 
ובהתלהבות תיאר אותו בסיפורו האוטוביוגראפי "ספיח". 
אבל אך מלאו לילד שש שנים וכבר עברה המשפחה לפר• 
בריר. של עיר־הפלך ז׳יטומיר: מתחילה ל״פרבר־העצים", 
ששם פתח ר׳ יצחק יוסף 
חנות קטנה, שלא הצליח כה, 
ואז עבר ל״פרבר־הזפתים", 
שבו בנה לו בית קטן ואותו 
עשה גם בית־מרזח לאיכרים 
עוברי־דרך מן הכפרים לדי־ 
טו׳מיר ובחזרה. כאן נכנס 
ב׳ אל ה״חדר", שהיה ככל 
ה״חדרים" באותו זמן: היו בו 
"קללות, מכות, כיעור, סחי 
ומאוס", מצד אחד, ואמונה 
תמה והתלהבות דתית, מצד 
שני. והצד החיובי גבר על 
הצד השלילי והשפיע על 
המשורר השפעה, שלא פסקה 
במשך כל ימי־חייו. 

בינתיים חלה האב מחלה 
ממושכת ומת בחצי־ימיו — 
והשאיר את הילד בן השבע 
יתום נעזב: מחלת־האב אכלה 
את כל מה שהיה בבית, והאם 
נשארה אלמנה עם שלשה 
יתומים, שעליה פרנסתם. 
מחמת מצבה הקשה ומתוך 
הכרת כשרונותיו המעולים 
של חיים נחמן הביאה אותו 
אמו אל בית הסבא שלו, 
אבי־אביו, שאף הוא דר בפרבר של ז׳יטומיר, אבל בקצה 
השני של העיר — בפרבר זה, שתיאר ב׳ בסיפוריו "אריה 
בעל־גוף" ו״מאחורי הגדר". והסבא, ר׳ יעקב משה, היה 
יהודי אמיד, חסיד אדוק ברבותיו ולמדן, פאר־המשפחה. 
הבית- שאך שלושה זקנים נמצאו בו: הסבא, הסבתא והמבשלת 
הזקנה, היה מלא תורה ומצח׳ת וחסידות. הסבא, שכבר אז, 
כשהביאו לו את הנכד, היה זקן מופלג, היה אדוק קיצוני, 
קפדן ורגזן, לומד הורה ועוסק במצולת כל הימים; ואילו 
הנכד בן השבע ומריצה היה ילד שובב, עז־נפש ו״מתפרץ" 
מטבעו — וזיווגם של הסבא והנכד לא עלה יפה: הסבא 
הקפדן לא סבל את שובבותו והתפרצויותיו של הנכד חם־ 
המזג ועשיר־הדמיון. וכדי "לשבור" את הילד ההולך "בשרי* 
רות־לבד מסר אותו הסבא למלמדים קשים, ש״רדו בו ביד 
חזקה וימררו את חייו בתואנותיהם". ובבית הוסיפו הקרו¬ 
בים להלקותו, כדי שלא יהיה ״שקץ״. — ואף־על־פי־כן גם 
המלמדים הסאדיסטיים ואף הסבא הקפדן ידעו להעריך את 
כשרונותיו המופלאים ואת שקדנותו הגדולה של "שקץ" זה, 
כי באותם הימים כבר הירבה הילד ללמוד תורה ולעיין 


כספרים ואף להפליא בשאלותיו וברעיונותיו המקוריים. והוא 
הירבה לקרוא בכל מה שבא לידו בבית־סב(: ספרי דרוש, 
הלכה ואגדה, סיפורי־מעשיות ואף ספרי־היסטוריה מימי־ 
הביניים, ואפילו ספרי קבלה ומחקר. בן י״א כבר היה מעיין 
ב״עיקרים", ב״כוזרי" ואפילו ב״מורה־נבוכים". ודאי לא תפס 
את החקירות המופשטות שבספרים הללו. אבל מוחו, שכבר 
נתחדד אז ע״י לימוד־התלמוד, כבר תפס בהם הרבה על־פי 
דרכו. ולכתוב התחיל עוד כשהיה כבן־שבע. והשפיעו עליו 
בכיוון זה שני מלמדים: האחד בעל־אגדה והשני "אברך, 

חסיד מגוהץ עם שמינית 
שבשמינית השכלה ויזלית". 

ולסוף באו לידיו ספרי¬ 
ה ש כ ל ה ממש וגרמו למה¬ 
פכה שלמה ברוחו הער. 

קודם שמלאו לב׳ שלוש־ 

עשרה שנה שלח אותו הסב 
לבית דודו של ב׳, לעיירה 
ל י ש ט י ן, ששם היה מלמד 
יותר משובח. וכשנעשה ב׳ 

בר־מצווה חזר לבית־הסב, 

נשתחרר מעולם של מלמ¬ 
דים ויעשה "לומד לעצמו" 

בבית־המדרש שבפרבר הז׳י־ 

טומירי. למדו שם הוא והדיין 
הזקן בלבד. ובתוך בדידות 
גמורה זו, שאחר־כך תיאר 
אותה ב׳ בשיר "לבדי", עשה 
את חשבון־הנפש שלו והת¬ 
חילה מלחמתו הפנימית בין 
הזיקה החזקה לדת המקובלת 
ובין ההרגשה, שימיו עוברים 
לשווא, שבלימוד שלו אין 
צורך עוד לשום אדם, שהרי 
הוא יחידי, עזוב וגלמוד 
בבית־המדרש, ואילו החיים 
שמחוצה לו זורמים באפיק 
אחר ומכוונים לתכלית שונה מזו שלו מעיקרה. ומעט־מעט 
התחילו פועלים עליו יותר ויותר ספרי־ההשכלה, שמצא 
בז׳יטומיר. ואעפ״ב עדיין משפיעים עליו בית־סבא ובית־ 
המדרש, תיקון־חצות של סבא עם הבכיות על חורבן בית- 
המקדש והניגון הערב של לימוד־הגמרא בבית־המדרש. ועלה 
על דעתו הרעיון: הרי שמע, שיש בברלין בית־מדרש עליון 
אוירתוד^כסי לרבנים מייסודו של ר׳ עזריאל הילדסהיימר, 
ושם ממזגים תורה בחכמה וחקירה ביראת־שמים. אבל ברור 
היה לו, שהסבא לא יאבה ולא ישמע לשלוח את נכדו לברלין. 
מקור־הכפירה. והנה קרא ב׳ ב״האסיף" של סוקולוב לשנת 
תרמ״ז את מאמרו של ברדיצ׳בסקי על הישיבה בוולוז׳ין, 
ששם לומדים, ביחד עם גמרא ותוספות ומהרש״א, גם לשונות 
זרות וחכמות חיצוניות; ואמר לסב, שרוצה הוא לנסוע לו(ל(־ 
דין, ובלבו חשב, שמוולוז׳ין תיפתח לי דרך סלולה לברלין. 
אבל ר׳ יעקב משה התנגד גם לוולוז׳ין: הרי שם. בין ה״ליט־ 
וואקים" (ה״ליטאים"), יאבד חיים נחמן "אמונת־חכמים" של 
החסידות. ורק לאחר שנוכח הסבא. שהאמונה ב״צדיקים" 
כבר נכרתה מלב־נכדו, התיר לו לנסוע לישיבת־ח׳לוז׳ין: 



חייס נרז^ז ב יאי*י• 



243 


כיאליי,, חיים נחמן 


244 


אפשר, שם חגן עליו זכותה של התורה מהתפקחת גמורה. 

ב. ב ו ו ל ו ז׳ י ן. — בן 15 בא ב׳ לוולוז׳יי — ומיד נוכח, 
שאין לומדים שם לא לשונות ולא חכמות, אלא רק גמרא, 
גמרא וגמרא. ואף הוא התמכר שם ללימוד־דגמרא בכל לבו 
ובכל נפשו, נעשה "מתמיד" ונשא חן בעיני ראש־הישיבד" 
ששיבח אותו במכתב אל ר׳ יעקב משה. אבל גם ה״התמדה" 
לא ארכה הרבה. ב׳ בילד. בוולוז׳ין בםך־הכל פחות משנה 
ומחצר" מסוף ניסן תר-״ן עד- תחילת אלול תרנ״א, ומזמן 
קצר זה היה ב׳ "מתמיד" רק משלושה עד חמישה חדשים. 
אך החדשים המועטים הללו של השתקעות גמורה ושלמה 
בלימוד־הגמרא עד כדי שכחת החיים ותביעותיהם, וכן השנה 
שלאחריהם, שנת ההתפכחות וחשבון־הנפש, שהיה קשור 
בשאלה במה השקיע את כל לבו ונפשו, היו תקופה שלמה 
בחייו. אז "היתד. נפשו מתלבטת בו כצפור בכלוב". אבל אז 
גם נסתיימה התלבטות קשה זו בין הישן ובין החדש — בנצ־ 
הוני של החדש. אלא שאף הישן השאיר בלבו רשמים 
כבירים, שטבעו את חותמם לא רק על "המתמיד", "על סף 
בית־המדרש", ועוד, אלא אף על הגדולה והעמוקה שביצי¬ 
רותיו — על "מגילת־האש". ובוולוז׳ין גם .הרגיש בעצמו, 
שנתבשל בו איזה דבר". שם קרא את מאמריו של אחד־העם 
(ע״ע), שעשו עליו רושם עצום, שלא ניטשטש עד סוף־ימיו. 
שם השתתף באגודה ציונית "חשאית" לאומית־דתית בשם 
"נצח־ישראל"" שיסדו המעולים שבבחורי־הישיבה באותם 
הימים — אגודה, שהיתה לה תכנית רחבה, דומה בכמה 
עיקרים לאגודת "בני-משה" מייסודו של אחד־העם, שבחורים 
אלה לא ידעו אז אף ממציאותה. שם כתב ב׳ את השיר הרא¬ 
שון שלו, שראה אור־הדפום — את "אל הצפוד", ושם כתב 
קודם־לכן, על־פי הצעתם של חבריו ב״נצח־ישראל", את 
המאמר הפרוגראמתי של״נצח־ישראל״בשם "לרעיוךהישוב", 
שב׳ עצמו אמר עליו, שהוא "כעין המאניפסס של האגודה"! 
והמאמר נדפס ב״המליץ" מיום ט׳ בניסן תרנ״א בחתימה 
בראשי־תיבות "ח. נ. ב., וולוז׳יך, והוא הדבר הראשון משלו, 
שנתפרסם בדפוס. — ושם למד גם רוסית בעזרתו של בחור־ 
ישיבה, בנו של הרב אבלסון מאודסה, עד כדי להבין שירים 
בודדים משירי־פרוג, והשירים הרוסיים־העבייים המצויינים 
עשו עליו רושם גדול והושפע מהם הרבה בתחילת יצירתו 
הפיוטית. וכך נתפתח מעט־מעס בוולוז׳ין ב׳ האדם וב׳ 
המשורר, ומעט־מעט נתרחק מן הגמרא ופסק לראות בה 
עיקר כל העיקרים. וכשבאו התנגשויות בין בחורי־הישיבה 
ובין מנהליה ופגה קדושתה של הישיבה מלבו. ומבית־המדרש 
של הילדסהיימר בברלין קיבל תשובה, שאי־אפשר לו־ לקבל 
תלמיד, שלא גמר בית־ספר תיכון קודם־-לכן, החליט ב׳ לעזוב 
את וולח׳ין ולנסוע לאידסה, שבה ישב ה״רבי" החדש׳שלו, 
הסופר הנערץ אחד־העם. 

ג. ב א 1 ד ס ה. — סמוך לראש־השנד" תרנ״ב, הגיע ב׳ 
לאזידסה. היה לו שם מכר טוב אחד, בנו של הרב אבלסון 
הנזכר, והרב או בנו השיג בשבילו שני שיעורים ללמד 
עברית לילדים, שמהם נתפרנס בדוחק גדול. ועל הדחקות 
החמרית נוספו יסורים' רוחנים: הילדים תלמידיו דיברו 
רוסית, והוא לא הבין את לשונם כמו שהם לא הבינו את 
לשונו האשכנזית־היהודית, ודבר זה גרם לו "עינויים ויסד 
רים״. ב׳ התחיל לומד בא 1 ד 0 ה גרמנית והשתלם ברוסית! 
גמר כאן לקרוא את שירי־פרוג, קרא את כתבי דו 0 ט 1 ייב־ 
סקי, גוגרל ופושקין, ובתרגום רוסי קרא את "דון קישוט" 


לסרוואנטס. אבל כשמת אחד מתלמידיו פסק השיעור, וב¬ 
רעב ללחם ו״התגולל במרתפים עם מוכי־שחפת". 

באותם הימים גברה שאיפתו להראות את שיריו לאחד־ 
העם ולשמוע את משפטו עליהם. הוא לא נועז לדפוק על 
דלתו של הסופר הנערץ. ואולם שמע, שאחד־העם ולילייג־ 
בלום, למרו׳ת פולמום־הסופרים שביניהם, ידידים הם בפועל. 
והרב אבלסין הכיר את ליליינבלום! ובכן ביקש וקיבל מן 
הרב המלצה לליל נ ינ 3 לום, שקרא אח שיריו בכתב־יד ומצאו 
חן בעיניו, ועל־כן המליץ עליהם לפני אחד־העם. גם בעיני 
אחד־העם מצאו השירים חן ושלח את ב׳ עם שיריו אל 
רבניצקי, עורך הקובץ "פרדס", שבחר מתור השירים את "אל 
הצפוד" כדי להדפיס אותו ב״פרדם", קובץ א׳, שיצא בשנת 
תרנ״ב. ומאז התחילה הקורבה הגדולה בין שני האנשים 
השונים כל־כך זה מזה, שמפני־כן כאילו מילא זה מה 
שחסר זה ועבדו עבודה משותפת חשובה עד יומו האחרון 
של ב , . 

6 חדשים נתענה ב׳ באודסה עד שנודע לו, שביום ה׳ 
בשבט, תדנ״ב, נסגרה הישיבה בוולוז׳ין, ובכן היד, חשש, 
שייוודע לר׳ יעקב משה, שנכדו אינו לומד עוד בוולוז׳ין 
(ב׳ לא הודיע לו, שהלך לאח־־סה, ש״חמישים פרסה מסביב 
לה בוערת הגיהינום"). וחבריו בז׳יטומיר הודיעו לו, שהסבא 
הולך למות, ובאודסה הרי לא מצא מה שביקש ובה רעב 
ונתגלגל במרתפים• ולפיכך עזב בערב סורים, תרנ״ב, את 
אודסה, ולאחר שמישכן את חפציו הדלים בשישה רובלים 
להוצאות־הדרך ולאחר שסבב בערים שונות במשך שבועיים 
חזר לז׳יטומיר. 

ד. בחזירתו לז׳יטומיר. הפגישה עם הסבה בחצות־ 
הלילה בלא צרור של חפצים, בלא שהסב קם משנתו כדי 
לפגוש את הנכד החביב ובעוד שהסבה מספרת לב , , שאחיו 
הבכור הולך למות. ודאי עשתה עליו רושם מזעזע. כנראה, 
כתב סמוך לאותו זמן את השירים העגומים "משוט במרחקים' 
ו״בתשובתי", שנדפסו רק לאחר חמש שנים בתיקונים שונים! 
ובראשון'משני השירים הללו משתלב צער־היחיד בצער־ 
האומה. אחיו של ב׳ מת ולאחר זמן מועט מת גם ר׳ יעקב 
משה. ואולם כשנה ושלושה חדשים לאחד חזירתו של ב׳ 
מאודסה (בכ״ה בסיון, תרנ״ג), בא בחייו שינוי לטובה. הוא 
נשא אז את מאניה (מניה) אורבוך, בתו של שבח אוורבוך. 
שהיה סוחר־יערות, כרוב בני משפחתו של בי. ועבר לשבת עם 
אשתו בבית־חותנו בעיירה קורוסטישוב (פלך קיוב). כארבע 
שנים ומחצה (קיץ תרנ״ב — סתיו תרנ״ז) ישב ב׳ ביערות 
שבסביבות קורוסטישוב, שחכר חותנו, ושימש בהם כגיזבר 
ומנהל-חשבונות. הוא השתעמם .בישיבה־ ביער ובמסחר־ 
העצים. אבל הפעם הרי שכן בחיק־הטבע, והסתכלותו העמוקה 
וקליטת־הרשמים המהירה והחריפה שלו •ודאי נתחדדו בשנים 
הללו והרהוריו ודאי עמקו ורחבו בחדשים ושנים של בדידות. 
באין סביבו שום אדם חוץ מין הנכרי שומריהיער, השתקן 
וזעום־הפנים. אז הרבה לקרוא ספרים בעברית וברוסית. 
ואז חיבר כמה ממבחר השירים של תקופת־יצירתו הראשונה: 
"אל האגדה", "על סף בית־המדרש", "ברכת־עם", "אגרת 
קטנה", "בשדה", "דמעה נאמנה", "שממון". -"בערוב היום", 
"גמדי ליל", ־"משירי הקיץ", "ביום קיץ, יום חום", "מתי־ 
מדבר האחרונים", וכן גם כתב אז את רובה של הפואמה 
הגדולה הראשונה.,המתמיד", שחלק ממנה חיבר עוד, כנראה, 
ב&ליז-׳ק. - - - 





245 


ביאליר" חייב נחמן־ 


246 


בתחילת תרנ״ז (סוף 1896 ) הורע מצבו החמרי. המזונות 
על שולחן־חותנו פסקו, עסקיו בסחר־העצים לא הצליחו והוא 
איבד את כסף־הנדוניה שלו. אז התחיל מבקש משרה, אפילו 
של פינקסן בבית־מסחר. על־פי השתדלותו של המספר עזרא 
גולדין, שהוציא את הקובץ "הזמן", שבו השתתף בשיריו גם 
ביאליק, הסתדר ב׳ כמורה בעיירה הפולנית סוסנוביץ (פלך 
פיוטרקוב), שהיתה אז סמוכה לגבול שבין רוסיה וגרמניה. 
הוא בא לסוסנוביץ באביב של שנת תרנ״ז ונתפרנס שם 
משיעורים. מצבו החמרי היה לא רע. אלא שסבל שם 
מבדידות ומהעדר סביבה של משכילים עבריים: זרים היו לו 
שם "האנשים וכל המונם, שאין כל אלהים בלבבם, המלא 
דאגת־רגע וציניזם נורא לכל קדשי־הקדשים". והימים הם 
ימי־הקיץ שלפני הקונגרס הציוני הראשון והורגשה ציפיה 
גדולה באויר לקראת הבאות; אבל היהודים שבסביבתו לא 
נתעוררו אף במשהו: "היד הגדולה, אשר יעשה השם בישר¬ 
אל, לא נגעה הנה אף בראש צפרנה של אצבעה הקטנה". 
מתוך התמרמרותו הקדושה על מצב זה בא שיר־התוכחה 
הנבואי שלו "אכן חציר העם", שפירסם את שמו של ב׳ 
ברבים יותר מכל מה שנדפס ממנו עד אז. 

הוא כתב אז גם שירים סאטיריים שונים, שלא נכנסו 
לתוך קבצי־שיריו. בהשקפתו על הציונות המדינית היה ב׳ 
מושפע כולו ממלחמתו של אחד־העם בהרצל, שאין זכר לו 
בשום שיר, סיפור או איגרת של ב׳. בין הסאטירות, שכתב 
אז, יש גם סאטירה על הציונות המדינית בשיר "רבי זרח". 
שהולך אל המלך כדי להשפיע עליו, שיחזיר ליהודים את 
ארצם, ולסוף הובא ר׳ זרח לא אל בית־המלך אלא אל 
ה״הקדש״ — סאטירה חריפה, שאחד־העם, למרות התנגדותו 
להרצל ולציונות המדינית, לא מצא לאפשר לפרסם אותה 
ב״השלח": לתנועה מדינית גדולה אפשר להתנגד, אבל "אי־ 
אפשר להתל בה בקלות ראש". אז שלח לו ב׳ את השיר 
"על לבבכם ששמם", שהיה מכוון לא נגד הציונות המדינית 
אלא נגד המהפכנים בספרות, אגודת "צעירים" מייסודם של 
ברדיצ׳בסקי וטהון, ובסופו נספחו אליו חרוזים מלגלגים על 
האמונה, שאפשר לייסד מדינה בזמן קצר ביותר: "כבר 
הכל מוכן שם בווינה: מקץ שני רגעים ודקים חמשה — ותהי. 
למזל טוב, מדינה". וגם שיר זה עם התוספת האנטי־ 
הרצלאית, וכן גם שיר שני נגד המהפכנים הספרותיים בשם 
"ילדות", סירב אחד־העם להדפיס ב״השלס" מאותו טעם של 
"היתול בקלות־ראש". אבל ראוי להזכיר, שב׳ חיבר אז גם 
שני שירים מלאים הערכה חיובית של הקונגרס הציוני 
הראשון בשם ״מקראי־ציון״ ו״משומרים לבוקר״. — ובקיץ 
של אותה שגת תרנ״ז השלים וליטש ב׳ את "המתמיד", 
שנדפס ב״השלח" בקיץ, שנת תרנ״ח, ושבאו בו לידי ביטוי 
גם ההערצה הגדולה של אהבת־התורה וגם ההכרה העמוקה, 
שבהווה החי והסוער אין מקום ל״המתמיד": "עמלו מאוחר, 
עבודתו פיגרה". הפואמה עשתה רושם גדול ושוב פירסמה 
את שמו של ב׳ בעולם העברי. 

עוד בתחילת שנת תרנ״ח קרא רבניצקי לב/ שיעבור 
לאודסה על מנת להשתקע בה. אלא שרבניצקי לא הראה אז 
מקור נאמן לפרנסתו של ב/ ועל־כן לא מיהר ב׳ לשמוע 
לעצתו. שלוש שנים ישב ב׳ כמורה בסוסמביץ (תרנ״ז— 
תר״ס). ואולם באותם הימים נתעוררו ה״ציונים המחנים" 
בהשפעתו של אחד־העם לטפל בחינוך העברי הלאומי של 
ילדי־ישראל בכלל ושל ילדי־היהודים באודסה בפרט. אז נוסד 


שם "חדר מתוקן", שלימדו בו עברית בעברית, ואחד מראשי 
המורים שלו היה המספר ש. בן־ציון (ע״ע). בשם מנהליו 
של "החדר המתוקן" שוב קרא רבניצקי לב׳ לעבור לאודסה 
ולשמש מורה ב״חדר" זה, וב׳ אף בא זמנית לאודסה בעשרת 
ימי תשובה- תר״ס. כדי לראות, אם ימצא את פרנסתו 
באודסה. "החדר המתוקן" לא היה יכיל לספק לו פרנסה 
שלמה, ועל־כן חזר לסוסמביץ ל״זמן־החורף", תר״ס. אך 
במשך חורף זה נוסד עוד "חדר מתוקן" בפרבר אודסאי 
("פרסים") והוצע לב׳ להיות מורה בשני בתי־הספר ותהא 
פרנסתו שלמה. וב׳ קיבל את ההצעה בשמחה. 

ה. באודסה. ב׳ בא לאודסה בתחילת האביב שנת תר״ס 
ומאז ישב בה במשך יותר מעשרים שנה. כאן התחילה תקופה 
חדשה בחייו, בפעילותו הלאומית וביצירתו הפיוטית. כאן 
נתקרב אל אחד־העם ומנדלי, אל דובנוב ובן־עמי: כאן 
נתקשר קשר קיים של ידידות ועבודה משותפת בינו ובין י. ח. 
רבניצקי: כאן נעשה העורך והמו״ל של הוצאת "מוריה" ושל 
חלק הספרות היפה של ״השלח״! והעיקר — כאן יצר את 
מבחר יצירותיו הפיוטיות הגדולות עם הקטנות ואת מבחר 
סיפוריו ומאמריו וכאן גם הוציא לפועל חלק חשוב מעבודת־ 
ה״כיגוס" הגדולה לשם החינוך הלאומי החדש ולשם הפצת 
התרבות העברית המקורית שבכל הדורות: את "סיפורי־ 
המקרא", "דברי־הנביאים", ו״דברי־הכתובים", את "ספר־ 
האגדה", את מבחר השירה הספרדית ואת מבחר הספרות 
העברית החדשה, הפיוטית והמדעית. ולסוף, כאן נעשה מורה 
ומטיף לעם ומכאן גדלה השפעתו על היהדות הרוסית בחלקה 
העברי־הלאומי. 

בשעת הפרעות בקישינוב (בשני הימים הראשונים של 
הפסחא הרוסית, 1903 ), שזיעזעו את כל העולם היהודי, 
נוסדה באודסה "ועדה היסטורית" לשם אסיפת החומר על 
הפרעות. בראש הוועדה עמד ש. דובנוב (ע״ע), ועל־פי 
הצעתו נשלח ב׳ לקישינוב כדי לגבות עדות על המקום 
בדבר כל מה שנעשה ליהודים בשני ימי־הפוגרום. ב׳ נסע 
לקישינוב בתחילת סיוון תרס״ג ושהה שם יותר מחודש, עד 
אמצע תמוז. כאן רשם מפי הסובלים מן הפרעות רשימות. 
שרק חלק חשוב מהן נתפרסם זה לא כבר ("העבר", חוברת 
א׳, תשי״ג, עמ׳ 18 — 30 ). עוד קודם שנסע ב׳ לקישינוב כתב 
באודסה את השיר הקצר והמזעזע "על השחיטה", שבקושי 
הותר ע״י הצנזורה הרוסית החמורה לאחר שנדפס ב״השלח", 
שיצא אז בקראקוב, בלא צנזורה מוקדמת. ואחר ביקורו 
בקישינוב כתב את הפואמה הגדולה "בעיר־ההרגה" (מתחילה 
"משא נמירוב", מאימת־הצנזורה), שהחרידה את כל העולם 
היהודי והמריצה את אירגון ה״הגנה העצמית", שהניחו 
יסוד לו באודיסה אחד־העם, דובנוב ח׳בוטינסקי. על־ידי 
פואמה זו, שז׳בוטינסקי תירגם אותה רוסית, בא שינוי 
יסודי ועיקרי בכל מצב־הרוח של העם היהודי: נזדקפה 
קומת־ישראל הכפופה וכאילו הוצק ברזל לתוך עורקי 
האומה הסבה. הדור היח׳די הצעיר פסק מלסמוך על השוטר 
והחייל הנכרי, שיגנו על עמו, ונטל את הגנת־האומה בידי 
עצמו. "היתד, רוח אחרת מסביב". אכן, לא יצירה פיוטית 
בלבד היתה ״בעיר־ההרגה״, אלא אף מפעל לאומי גדול! 

אבל ביאליק לא הסתפק בחיבור שירים בלבד. הוא 
התחיל מעורר ליצירתה של ספרות חדשה לשם חינוך עבדי־ 
לאומי חדש. לתכלית זו יסד הוצאת־ספרים חדשה בשם 
"מוריה", שחבריה היו ב/רבניצקי, ש. בן־ציוו וא. ל. לווינסקי. 



247 


כיאליק, חיי: נחמן 


248 


/־ז^א 3 כ 1 : 4 /ל ג/?׳^י, ]* 6 3 / ? 7£ *י׳ 1 < 1 ? 7 > ג •ו-'^ )"/^ 

#4 <£/_(׳ ^^.-!'.י'׳-)^ ,/ 1 ,/**< ^/״ 11 *ג;<נ. י׳^ה׳• /^/ד 

* 1 }*(^ ^י/• " 1 י׳ז/ מ*,. ,״<*/• וי///,/" ?")הכ^ " 0 *־י׳/<׳ 0 י׳<• 6 * !) 3 ,׳* י׳' מ*י 

* ■>/ 6 <ז 'י** /^י• ך *■ 9 *- >< * <) *■ ס י י י •־ , 1 ׳•* * 7 ^ / 

^-׳ ? יו׳ ^, */\. נ;א>, )ר,א/ ??ץ׳/^׳ £?.״/ 

׳?/- ~/'/ר. תיס ת/ג^יל/* 7 >/ין ]*{ 1 * . 

- ־ד-ד ■ד; ׳ —;—י*ז* 1 • *.ז*; יד י , -/ 

*י ס ג, - /סי^ ר^) ד, 1 נ//ר. :,/").ץ. 1 א 9 >//א /**.'?>׳ ה/ור׳יגל/^'/* י׳?׳י> י*׳^• ^/(* ׳ 

״.* ; 5 ׳ •ך * . — ־ -ך -־ך ׳די-ך ,•• ■ך/••• " • ^־ד • 

י^• ה׳^יר, 2 ?!<ז 6 '^ <£)ל, <׳׳/ * י׳י 3 י׳>/־> /ר - 1 ׳ 4 /י, 

* ן'*י י , '^/ ד. / ״• /• • 

1 ו,^£ ר,// 11 /ר,״)// י ׳״/י. ק׳י׳ע/ ־/ 1 ^ 0 ■£>ל 7 ך 6 ר׳ -_/׳ו״ 5 ;* ל/* ר׳ 

.־י־-• - -ל ;—ז־ד/ <־;ך :״:ד • • 0 •י .־/ 

/־^א ־//י^ /-£_׳י י׳^׳ד׳. 4 £4 ׳/ !־///' '-'£■? < 4 *' 1 ? . 11 ^■>' 1 י׳י^> י/ 3 ׳^ , 

ג״ל/יא׳-׳א,/י!^נ, / א(,מ 1 / /^/ ׳י׳/ן- יא/; /׳?$< £//) לנרי '?££$*/,* 3 * 

> 4 י * <ז י^ה _׳£(#יי.י <^/^> ,!׳י' 1 ?-* ?-•.£'*! 6 ?׳^״.״־ 3 י^דןל׳ ^*/ 4 

^,ל,י,. * 7 /£ר, ג/׳ 0 /, 1 ;י■׳ ע.ע% ? 1 >^ /?סל// '׳.י'-^(.^' 

— חד״-־ויז ״ *— * * • ״ן* ^ *" *.••־•׳* ,׳ • , 

*?*ר*).), ־ 4 -% י׳יי־^א/ י^/גי׳ ?׳*י 3 ׳^- ) '^״?ד׳׳^׳ 1 

."״׳׳/ 2 ׳/^א 4 ✓ 7 י/^א //*/מ ^ 


הטע סוזוד ,.אנרוו י 2 ?שה וארבעה" בכוזב ירו ש 5 ביא^יי! 


ב/ רבגיצקי ובן־ציון עיבדו את "סיפורי־המקרא", ואח״ב את 
"דברי־נביאים" ו״דברי־כתובים", שנתפשטו הרבה בעולם 
העברי וגרמו למהפכה שלמה בחינוך הלאומי, ואח״ב עיבדו 
ב׳ ורבניצקי ביחד את "ספר־האגדה", שלא רק נתן מושג 
חדש מן החלק הסיפורי והמוסרי של התלמוד והמדרש, 
אלא גם דחיפה חזקה, לפי הדרך, שהראה מנדלי בסיפוריו, 
לחידושה של הלשון העברית כולה. וכן עסקו שניהם גם 
בפירסומה וביאורה של שירת־ספרד מימי־הביניים. ומ״מוריה" 
נשתלשלה הוצאת "דביר", שהיא קיימת עד היום במדינת־ 
ישראל ושהשתדלה לפעול ברוחו של ה״כינוס", שב׳ התווה 
את תכניתו במאמרו "הספר העברי" ("השלח" כרך כ״ט, 
תרע״ד). ומצבו החמרי של ב׳ עדיין היה קשה בשנים הללו 
עד שעסק זמן קצר בסחר־פחם וגם יסד בשותפות עם סדר־ 
מדפיס באודסה בית־דפוס עברי. 

בשנת תרס״ד מסרה חברת־״אחיאסף" בווארשה, שהיתה 
המוציאה־לאור של הירחון "השלח", לפי הצעתו של יוסף 
קלוזנר, את עריכת החלק של הספרות היפה ב״השלח" לב/ 
לתכלית זו עבר ב׳ מאודסה לווארשה וערך חלק זה של 
"השלח" משבט, תרס״ד, עד טבת, תר״ע. השפעתו כעורך 
על הסופרים הצעירים ועל השבחתה ושיפורה של הספרות 
העברית בכלל היתד, מרובה וחשובה. וישיבתו של ב׳ בוואר¬ 
שה במשך כל שנת תרס״ד ותחילת תרס״ה בחברתו של 
י. ל. פרץ וצעירי־הסופרים שהקיפוהו השפיעה עליו רעננות 
וחיוניות; והשפעה זו נתמזגה בהשפעתו של טשרניחובסקי. 
שישר אז שירה עברית חדשה, שירת אור ודרור, שמש וששון- 
חיים, שירד, יהודית־אנושית עזה וחדשה. ומשום כך כתב ב׳ 
בווארשה ובכפר מרוזי הסמוך לה הרבה ממבחר שיריו 


ומן העדינים והנמרצים שבהם, כמו "איך", "הכניסיני תחת 
כנפך", "צפורת" מצד אחד "ואם ישאל המלאך׳ ו״דבר" 
מצד שני. סמוך לפסח תרס״ה כש״השלח" פסק זמנית, חזר 
לאודסה. והימים הם עצם ימי המהפכה הרוסית הראשונה, 
וספינת־המלחמה "פוטלמקין" הפגיזה את אודסה וכל העיר 
הגדולה היתד, לחרדח־אלוהים. ובעצם הימים ההם, באב 
תרס״ה, בא ב׳ בחדריו ומחבר את הגדולה והעמוקה שביצי¬ 
רותיו — את "מגילת־האש", שהיא כוללת את כל הבעיות 
האישיות והלאומיות, שסערו בנפשו כל הימים. זו היתד, 
התפרקות רוחנית עצומה, שאחריה באה הפסקה ארוכה 
ביצירתו הפיוטית. 

ו. בקונגרס השמיני ובארץ־ישראל. ב׳ נבחר כציר 
מאודסה לקונגרס הציוני השמיני, שנתקיים באלול תרס״ז 
בהאג. היה זה הקונגרס הראשון, שב׳ השתתף בו, והקונגרס 
עשה עליו רושם. ואולם ב׳ לא חדר לצד המדיני והמעשי 
של הקונגרס. המלחמה העקרונית שבין אוסישקין וד״ר 
צ׳לנוב בקונגרס זה לא היתד, בעיניו אלא התחרות ביניהם 
"מי ישב בראש וייכנס לוועד־הפועל ומלחמה על עסקי־ 
גבאות". ניכר, שלא התעניין גם בשאר הבעיות העקרוניות. 
שהסעירו אז את הרוחות של הצירים הציוניים מכל המפל¬ 
גות. סוף־סוף לא היה ב׳ לוחם מדיני ואף לא עסקן ציבורי 
ממש. 

בכ״ד באדר, חרס״ט, יצא ב׳ ביחד עם רבניצקי בפעם 
הראשונה לארץ־ישראל כדי לחוג את חג־הפסח בירושלים. 
כאן שהה עד אמצע אייר. כבוד גדול נעשה לו בירושלים 
ובמושבות, ומעריצים ומחבבים היו סובבים ומקיפים אותו 
בכל מקום תמיד. הוא אפילו מבאר את מיעוט־ד,השפעה, 



249 


כיאליק, חיי: נחמן 


250 


שהשפיע עליו כל מה שראה בארץ, במה שתמיד היו אנשים 
בקרבתו והפריעו להסתכלות עמוקה ולהרגשה בלתי־אמצעית 
ביחס למקומות הקדושים וההיסטוריים, שראה בפעם הרא¬ 
שונה בחייו. על כל פנים, נסיעה זו לארץ משאת־נפשו 
לא השאירה רשמים חזקים בנשמתו ולא חידשה דבר 
ביצירתו הפיוטית. 

ז. בימי מלחמת־ ה עולם 1 ובשנים הראשו¬ 
נות אחריה. כשפרצה מלחמת־העולם 1 היה ב׳ בפראג־ 
צנסבאד לשם ריפוי ונאסר שם כנתין־רוסיה. הוא הועבר 
לווינה ושם נשתחרר בהשתדלותו של ד״ר קאמינקה, וחזר 
לרוסיה דרך רומניה. 

באביב שנת תרע״ו חגגו הסופרים והקוראים העבריים 
את יום מלאת חצי־י(בל שנים לחיבורו של "אל הציפור". 
נתפרסמו מאמרים נלהבים ונישאו נאומים נאים לכבוד 
המשורר ושירתו הגדולה. אך כל אלה לא ניצחו את דכא(ן- 
רוחו של ב , , שהפרעות הנוראות, שהתחוללו אז באוקראינה, 
הוסיפו עליו. ביחוד סבל ב׳ מן הגזירה, שנגזרה ברוסיה על 
כל הוצאה עברית. ורק בשנת תרע״ז, כשנתערער המשטר 
הצאריסטי ברוסיה ורוח חדשה נשבה בספרות העברית מתוך 
המעשה הרב, שעשה לטובתה א. י. שטיבל (ע״ע), נתעורר 
גם ב׳ והוציא את הקובץ "כנסת" (אודסה תרע״ז), שבו פירסם 
את השירים, שחיבר עוד בשנות תרע״ה—תרע״ו: "יהי חלקי 
עמכם", "אחד־אחד ואין רואה", "הציץ ומת" ו״למנצח על 
המחולות", את הסיפור "החצוצרה נתביישדד ואת המאמרים 
"הלכה ואגדה", "גילוי וכיסוי בלשון". נראה, שחלק מן 
השירים הנזכרים הושפע מיצירותיו של ראבינדרא^ת טאגור, 
שהתחילו מתפרסמות אז בתרגום עברי ע״י דוד פרישמאן. 

הרדיפות, שרדפה הממשלה הקומוניסטית את הציונות ואת 
הלשון והספרות העברי(ת, הביאו את הסופרים העבריים וב׳ 
בראשם לכלל הכרה, שאין עוד תקומה לספרות העברית 
תחת השלטון החדש ברוסיה ואין להם מוצא אחר אלא 
לצאת מרוסיה. עם הסופרים הרוסיים הגדולים, שאחר מלחמה 
פנימית קשה התחברו אל הקומוניסטים, נמנה המספר מאכסים 
גורקי, שקרא את שירי־ב׳ בתרגומו של ז׳אבוטינסקי והת¬ 
ייחס לב׳ מתוך ה(קרה יתרה. כנראה, גם פנה אל ב׳, עוד 
בתחילתה של מלחמת־העולם 1 , לכתוב מסה על משה 
בשביל סדרה של ספרים על אבות התרבות האנושית. ולפי¬ 
כך החליטו הסופרים העבריים באודסה בסוף החורף, שנת 
תרפ״א, לשלוח למ( 0 קווה את ב׳ כדי שישתדל אצל גורקי. 
שיינתן רשיון למספר של סופרים עבריים מאודסה לצאת 
מרוסיה. בכ״ז באדר א׳ תרפ״א הגיע ב׳ בלוויתו של משה 
קליינמן למ(סקווה, וכאן התלבט חדשיים ויותר עד שסוף- 
סוף קיבל ביום ב׳ באייר, תרפ״א, בהמלצתו של גורקי, רשיון 
בשבילו ובשביל אשתו ובשביל עוד 12 סופדים עבריים, 
לצאת לחוץ־לארץ. הם יצאו דרך אודסה לקושטה, ושם 
נפרדו דרכיהם! רובם יצאו מיד לארץ־ישראל, וביניהם גם 
רבניצקי ; אבל חלק מהם, וביניהם גם ב׳, רצה לנסוע לקונ¬ 
גרס השנים־עשר בקארלסבאד, הקונגרס הציוני הראשון אחר 
מלחמת־העולם 1 . ב׳ רצה גם לנסות ולבסס בקארלסבאד 
ובברלין את הוצאת־הספרים "דביר", שתחילת ייסודה היתה 
באודסה. 

הקונגרס בקארלסבאד — הקונגרס הציוני השני, שהש¬ 
תתף בו ב׳ — "גרם לו התמרמרות רבה ומפח־נפש ורוגז- 
עצבים עד לאין שיעור", אך אין רישומו ניכר בשיריו של 


ב/ בתחילת תשרי, תרפ״ב, בא לברלין, ובמכתב ארוך לרב- 
ניצקי הוא מתאר את ה״יריד הספרותי״. שהיה אז בברלין: 
שם נוסדו אז כמה וכמה הוצאות־ספרים עבריות מפני שער- 
הזול של המטבע הגרמני אחר התבוסה, אבל כמעט כולן 
לא עשו כלום ונוסדו לא לשם רעיון ותכנית חדשים אלא 
לשם כסף וכבוד. ואף־על־פי־כן הספיק ב׳ בזמן קשה זה 
ובאוירה משונה ז( לחדש את "דביר" ולבסס( במידה מרובה 
ולהדפיס שם שורה שלמה של ספרי־חינוך ואף קבצי־שירה 
וספרי־מדע חשובים. אלא שהיה קובל, שהוא "רובץ תחת 
משאו" מפני שהוא .,העורך והמסדר והמגיה והסוחר וכולי". 
ומפני־כן כשל כוחו וניכרו בו סימני־מחלה. בסוף אייר, 
תרפ״ב, הלך על־פי מצווודהרופא למקום־הרחצה ד,(מבורג 
שלפני הרמה ( 10110 ? ז 10 > ז 0 ׳\ £־ונ 1 !< . 8 ״ 8863611116 0 , 61 ״ 03 ח 11 6033 ח 
1926 ,ס־זסאס; לאנגלית ע״י סנלארמן: , 5 יח 00 ? , 8131110 .א. 01 
1924 ,ת 3 תז״\ 0 ת$ .״ 1 ץנ 1 ׳ 055 זנ 101 ד£ 1110 וחסת); לצרפתית — 

צ" , קמחי ׳. . 0 110 3150 ^ £130 015100 ^ , 1105 ן> 31 !ג 101 ! 001005 ? 

3110,1933 >! . 0 010 300 ) 10 ? ,ץ 1 (יז! 03 ; ולגרמנית — ע״י א. 
מילר 1 11101 }£✓'! £1051 1100 11150150121 , 1101110 ) 00 . 110151 010 
(־ 1921 , 1911 ), ואחרים. 

ד. סרישמאן. כל כתביו, תר־ץ, א 160 — 178 ! ר. בריינין, כל 
כתביו, ווו, 151 — 168 ! ס. לאח 1 בר, ביאליק. חייו ויצירותיו, 

ג׳ כרכים, תש׳ד-תש״ח (לא נשלם)! ד׳נ׳ל, תולדות הספרות 
העברית החדשה. כרן ד׳, תרצ׳ו! יוסף קלוזנר, ח. נ. 
ביאליק ושירת חייו, י״ד סאמרי־ביקורת, תשי׳א! הנ״ל, 
שירת ביאליק. תש׳־ו! יעקב סיכסאן, חיים נחמן ביאליק, 

חייו ומעשיו, תרצ״ג; הנ׳־ל, אמת־הבניץ, תשי״א, עם׳ 
225 — 293 ! ז. שסירא, ביאליק ביצירותיו, תשי׳א! יצחק 
אבינרי, מלון חידושי ביאליק, תרצ״ה! אברהם אברונין, 
מחקרים בלשון ביאליק ויל׳יג, תשי״ג, 1 — 222 , 319 — 355 ! 
.ססר־ביאליק׳, בעריכתו של יעקב שיכמאן, תרצ׳־ד! 

ז. שביאור, ח. נ. ביאליק ובני*דורו, תשי״ג! ז. סישמאן, 

ח. נ. ביאליק (.עיךהקודא", ב׳—נ׳, תרפ״ג, עם׳ 97 — 156 )! 
כנסת (לזכר ח. נ. ביאליק), ספרים א׳—י׳, תרצ-ו—תש׳־ז. 

110 1411135 . 4 < ■ 1 ; 1910 ,. 8 .א . 011 111 !!״סס , / 1 ) 0 , $011330 
- $1 .£ ; 1933 ,) 810111 ח 10 חן 0 א !ח/ס} 1/0 00111$ ? , 1/311101053 

1010 / 111 * 1 1% 1 0 0010 1x1x11 ז 11 ~! 14/1 }ח 01 00 ) 0 ,. 8 •א . 0/1 , 5100 ! 

. 1936 ,) 011 ? סוס זוז/ £0600 ,. 8 .א . 0/1 ,ז 13 .א . 8 ; 1935 ,) 8/01 

י. ק• 


3 יאר, אדולף סדן — ז 0 ץ 830 00 ׳\ £! 10 )\ 2 — ( 1835 , בר¬ 
לין — 1917 , שטארנברג [על־יד מינכן]), מחשובי 
הכימאים הגרמניים במאה ה 19 . ב׳ היה בנם של גנראל 


פרוסי, מומחה לגאח־זיה, ושל אם 
ממוצא יהודי. הוא למד תחילה 
פיסיקה עיונית ואחר־כו התמסר 
לכימיה! היה תלמידם של בונזן 
(ע״ע) ושל קקילה (ע״ע). הורה 
כימיה באוניברסיטות של ברלין 
ושטראסבורג, ומ 1875 — כיורשו 
של ליביג (ע״ע)— באוניברסיטה 



במינכן. 

עיקרי מחקריו וחידושיו של 


המדאליה ע״ש ארולף פח 
ביאר מטעם החברה 
הנימיח הגרמנית 


ב׳ היו בתחום הכימיה האור¬ 


גאנית. בין עבודותיו החשובות בולטות הסינתזות של האיג־ 


דול (ע״ע) והאאוזין (ע״ע), וביחוד זו של האינדיגו (ע״ע). 


על יסוד מחקריו וניסוייו המרובים הוקמה תעשיית־הצבעים 
הגרמנית במאות ה 19 וה 20 . ב 1885 הועלה לאצילות! ב 1905 
קיבל פרם־נובל לכימיה, ובאותה שנה יצאו ״כל כתביו״ ב 2 
כרכים. 

■ 0/11 11 ) 0$$ ' 8 ס/) 8110/1 , 80880 . 0 ) . 8 ./ 4.1 .ז:) 1 ! 3 ז 5 [ 111 ו\ . 8 

. 1952 .. 8 .!).(/ . $06151011 ; 1930 ,( 11 ,זס ) 11111 

ביבגו, אברהם בן יפם-ט 1 ב, הוגה־דעות יהודי ספרדי 
במאה ה 15 ! מחבר ספרים בפילוסופיה דתית ומפרש 
כמה מחיבוריו של אריסטו. נולד בשליש הראשון של המאה 
ה 15 במדינת אראגון, ישב מתחילה באושקה ( £4110503 ), 
במקום שהשלים בימי עלומיו (ב 1446 ) את ביאורו ל״ספר 
המופת" ( 3 זס״ 510 סק 103 זץ 31 ת,^) של אריסטו. אח״כ קבע את 
דירתו בסאראגוסה וכאן התווכח בחצרו של חואן 11 , מלך־ 
אראגון, עם מלומד נוצרי על אמונת־השילוש ושאר עיקרי־ 
הנצרות. נראה, שב׳ היה רגיל להתווכח עם אנשי־הכמורה 
לשם הגנה על עיקריה של אמונת־ישראל, ומשום כך היה 
שקוד על ספרי התאולוגיה הנוצרית והפילוסופיה הסכולאס¬ 
טית. מדבריו בראש חיבורו "זה ינחמנו" (עי׳ להלן) אנו 
למדים, שהיה דורש ברבים בשבתות ובמועדים. ב 1471 עמד 
בראש מוסד לימודי, מעין ישיבה, בסאראגוסה, הוא נפטר 
בסוף המאה ה 15 — כנראה, סמוך לגירוש היהודים מספרד. 

ב׳ ידע ערבית וגם לאטינית. ר׳ יצחק עראמה (ע״ע) 
"בעל העקדה", שהירבה להשתמש בדבריו בלא לפרש בשמו, 
מכנהו פעם ברמז "אחד מחכמי פילוסופי עמנו ומחשוביהם" 
("עקדת יצחק", שער ם׳), וכן מפליג בשבח חכמתו ר׳ יעקב 
אבן חביב (ע״ע), אע״ם שהטיל דופי בפירושיו האלגוריים 
למאמרי התלמוד (.עין־יעקב", סוף מם׳ ברכות). 

מבחינת יחסו של ב׳ למסורת אפשר לראותו כ״מאמין 
הוגה־דעות" (שטיינשניידר). מצד אחד, גינה בדברים שנונים 
את הקנאים המתחסדים, "הלוקחים הקליפות ומשליכים 
התוכיות בהראותם חסידים נגד ההמון הרב ומלעיגים ומקני 
טרים על הרב (=רמב״ם) ותלמידיו" (,׳דרך אמונה", מ״ג, 
עמ ׳ ד׳)! ומצד שני, התריע על מגמותיהם ההרסניות של 
כמה מן המשכילים, שוחרי הפילוסופיה והחקירה החפשית. 

חיבורו הראשי של ב׳ הוא ״דרך אמונה״ — על עיקריה 
של אמונת־ישראל. הספר נדפס פעם אחת בלבד (קונשטג־ 
טיגה, רפ״ב / 1522 ) והוא יקר-המציאות. השתמשו בו (קודם 
שיצא בדפוס) ר׳ יצחק עראמה, ר׳ יעקב אבן חביב ור׳ 
יצחק אברבנאל, שכדוגמת בעל־העקדה לא הביא אף הוא 
בפירושו לתורה ובספרו "ראש אמנה" את דבריו של ב׳ 
בשם אומרם. הספר "דרך אמונה" נחלק לשלושה מאמרים. 
במאמר הראשון דן ב׳ בבעיית ההשגחה וידיעת האלוהים 
ומעשיו, במאמר השני — בתורת־הנפש, בהכרה השכלית 
ובמהות־האמונה, ובמאמר השלישי — בעיקריה של דת 
ישראל, בעניין הבריאה, בסיפורי־הניסים שבמקרא ובתורת- 
המידות. 

חוץ מספר( זה לא נדפסה מחיבורי־ב׳ אלא דרשתו על 
בריאת־העולם, שקרא לה "זה ינחמנו" (סאלוניקי, לעדך 
1522/23 , בלא ציון שנת הדפום ומקומו). חלק גדול משאר 
חיבוריו נשתמר בכתבי־יד, שנמצאים בספריות שונות. החשוב 
שבאלה הוא פירושו גדול־הכמות למטאפיסיקה של אריסטו 
("מה שאחר הטבע") על־פי הביאור האמצעי של אבן רשד 
(ע״ע). פירוש זה שמור בכ״י מינכן 357 ושטיינשניידר 
פירסם מתוכו את הקדמתו של ב׳ (ך\\ 40 ! לשנת 1883 , 


259 


כיבגו. אברהם בן שס־טוב —פיכינה, גלי דה 


260 


עמ ׳ 138 ). ב׳ היה בעל ידיעות רחבות בכל תחומי הספרות 
הפילוסופית — העברית, הערבית והסכולאסטית, ובם׳ "דרך 
אמונה" ובפירושו ל״מה שאחר הטבע" הוא מרבה להסתייע 
בהבאות מספרות זו. ניכר, שלב׳ היו ידועים רוב חיבוריו 
של אריסטו בצירוף ביאוריו של אבן רשד, וכן הכיר גם 

את אוקלידס, גאלנום ופטולמאיוס ("אלמאגסטי"), את שני 

•״• _ • •• * 

מפרשיו של אריסטו — אלכסנדר מאפרודיסיאם (הפרדוסי) 
ותמיסטיוס ( 5 ט 511 ווז 1£1 דד), את ספרו של אפולוניוס מפרגה 
על החרוט, ועוד. מן הספרות הערבית הוא מזכיר את ם׳ 
"התחלות הנמצאות" לאלפראבי, את אבן סינא ואלגזאלי, את 
"חי בן יקטאך לאבו בכר אבן טפיל (ע״ע), את אבן רשד ועוד. 
הוא גם הכיר את ספר כלילה ודימנה. מן הסופרים הנוצריים 
מזכיר ב׳ את אוזביוס וכמה מן החוקרים הסכולאסטיים 
(ביניהם דונס סקוטוס ואוקאם). ב׳ עסק גם בספרות־הקבלה. 

פירושו של ב׳ ל״ספר המופת" של אריסטו (עי׳ למעלה) 
נשתמר בכ״י של הוואטיקאן (סי׳ 350 ), שלפי השערתם של 
כמה חוקרים נכתב בעצם ידו של ב׳, ובכ״י פאריס (- 959 ). 
ב׳ מזכיר פירוש זה בביאור( לס׳ "מה שאחר הטבע". כן הוא 
מביא שם את פירושו (שלא הגיע לידנו) ל״ס׳ השמע" של 
אריסטו. משאר חיבוריו יש לציין את ס׳ "עץ חיים" על אמונת 
חידוש־העולם, שב׳ מזכירו כמה פעמים בספרו "דרך אמונה" 
ובו השתדל לסתור את הוכחותיהם של אריסטו ואבן רשד 
על קדמות־העולם. יש סברה, שגם מאמרו הנדפס של ב׳ 
("זה ינחמנו") וגם מאמריו על הקרבנות (קיצור ממנו ב״דרך 
אמונה" כ״ד, עמ׳ ד׳ ואילך) ועל תחיית־המתים, שקרא לו 
מחזה שדי ("דרך אמונה" ק״ב, עמ׳ ד׳), אינם אלא 
חלקים שונים של חיבורו (שלא נשתמר) "עץ חיים", שהיה 
אוסף של דרשותיו. ב׳ חיבר גם מאמר, שבו השיב על 
טענותיו של הרמב״ן (בפירושו לתורה) נגד דרכי פרשנותו 
של הרמב״ם בחיבורו "מורה נבוכים" (נזכר ב״דרך אמונה" 
ל״ח, עמ׳ א׳). 

חיד״א, שם הגדולים. מערכת ספרים ד׳, סי׳ ס״ב• חיים 
מיכל, אור החיים, סי׳ 255 ! ש. י. סין. כנסת ישראל, ג 1 ! 

א. כרמולי. אוצר נחמד ב׳, עם׳ 54 ואילך! . 5 

; 1859 . 507 , 888118 81 18 וו 4 ון 18 ו/ק 010 ! 11 /ק ? 11 48188£81 \ 
,■ 101 ) $101050111101 . 84 ; 227 ,. 11 ן> 50 9 1 2 , 1011 , 01 , 02012 . 1 ־ 1 
,/!// ,. 1 ) 1 ; 229 ,.״ף*־ 125 ,.״ן> 50 79 ,( 1883 ) 1 ^ XXX ,/׳ 5/011 , 
,* 1895 , 88 ו 81 ח 111 \ . 001 ,. 1 ) 1 ;מוו 55 גק 01 . 11 [) 50 , 89 , 1893 

. 202 .ק 

ס. נ. צ. 

ביבזי (אי 3 יני) בר ך 3 א, מנהר פקוד, גאון בסורא, 
שעיקר־פעולתו חל ב 777 — 787 בקירוב. ב׳ היה 
ממתקניה של התקנה החשובה במשפט העברי, שלפיה מותר 
לגבות חובות אף מן המיטלטלים של יתומים. תקנה זו 
ניתקנה לאחר שבזמנו נתרכזו נכסיהם של היהודים במידה 
מרובה במיטלטלים. יש מייחסים לב׳ את ׳הספר "בשר על 
גבי גחלים", שכמה קטעים ממנו מובאים ע״י רש״י. אך 
ייחוס זה בטעות יסודו, שהרי בספר הנזכר מובאים דבריהם 
של כמה גאונים, כגון רב נטרונאי ורב נחשון, שחיו אחר 
זמנו של ב׳. 

ביבולים, מרקים כןל 5 וךניום ( 1115 מז! 1 ק 031 5 ״ ש ז 13 \ 
111115 * 811 ), מדינאי רומי ממצדדי־האריסטוקראטיה 
בזמנו' של יוליוס קיסר (ע״ע). ב׳ שימש אךיליס קורוליס 
(ע״ע אדילים! קורולי) ב 65 , פרטור ב 62 וקונסול ב 59 
לפסה״נ. כקונסול היה יריבו של יוליוס קיסר והתנגד בחרי¬ 
פות לחוק האגרארי, שהוצע ע״י זה האחרון. משנכשלה 


התנגדותו הסתגר ב׳ במשך כל זמן־הקונסולאט בביתו כאות 
של מחאה נגד מדיניותו של קיסר, וליצני-הדור היו אומרים, 
שלרומי יש שני קונסולים — יוליוס וקיסר. ב׳ התנגד גם 
לטריאומווירט של קיסר, פומפיוס וקראסוס. בשנת 51 היה 
פרוקונסול של סוריה. במלחמת־האזרחים עמד על צידם של 
פומפיוס והסנאט והיה ממונה על הצי, שמתפקידו היה למנוע 
את קיסר מלהעביר את צבאו אל החוף האילירי (כיום: 
האלבאני), אך הדבר לא עלה בידו. אח״כ השתדל למנוע 
את מעבר התגבורת, שנשלחה לקיסר, מאיטליה לאיליריה. 
ב׳ מת במחלה על־יד קורקירה ב 48 לפסה״ג, קודם קרב־ 
דוךכיום. 

; 48 ,□ג , 02551115 1510 ; 5-18 , 111 ,ס/ן׳*״ !״״// 50 ,-! 01053 

■ 8081 * 1/0 )^/ 2 ו! 7 ו 8 1188 1/811 ? 108888 / 1 ^ 0881881 ,ז 0 ( 840 . 6 

, 11 ! או 11:113 ^ 1 ), שמה 
של משפחת ציירים וארדיכלים, שמוצאה מביבינה 

.ידע 

שבצפון־איטליה! החשובים בבניה פעלו מן המחצה השניה 
של המאה ה 17 עד סוף המאה ה 18 — כלומר, בשיא תקופת־ 
הבארוק — בארצות שונות באירופה, שבהן היו בין המפיצים 
הראשיים של סיגנון התיאטרון הבארוקי. ביניהם יש להזכיר 
ביחוד: 

1 . פרדינאנדו ב׳ ( 1657 — 1743 ). עבד קרוב ל 30 
שנה בשירותם של דוכסי־פארמה כ״צייר וארדיכל ראשי". 
בתפקיד זה בנה כנסיות ובניינים אחרים ותיכנן חגיגות, וכן 
את ההצגות ב״תיאטרון־פארנזה" ב 1708 תיכנן בבארצלונה 
את חגיגות־הנישואים של המלך קארל, שאח״כ נעשה הקיסר 
קארל 1/1 . בהזמנת הקיסר בא פרדינאנדו עם אחיו פראג־ 
צ׳סקו לווינה, ומאז ישב כאן בהפסקות מועטות עד סוף 
ימיו. — נשתמרו הרבה מרישומיו המקוריים, שמשמשים 
תעודות למיפנה בתולדות־הבימוי: במקום תיכנון של תפ¬ 
אורות בצורה חזיתית נטולת־עומק, שהיה מקובל עד זמנו, 
הנהיג פרדינאנדו תיכנון־תפאורות על יסוד פרספקטיווה 
אלכסונית — מה שהכניס לבימוי עושר וגיוון, שהיו בלתי" 
משוערים קודם לכן. כן כתב כמה חיבורים עיוניים בפרס־ 
פקטיווה וארדיכלות, שהיו מיועדים לתלמידים. 

2 . פראנצ׳סקו ב׳ ( 1659 — 1739 ), אחיו של 1 . פעל 
בין השאר ברומא ובמאנטובה! בנה תיאטרון בווינה ולסוף 
התיישב בבולוניה כמורה לתיכנון־תפאורות. 

3 . ג׳וזפה ב׳( 1696 — 1757 ), בנו של פרדיגאנדו. ג׳וזפה, 
שהיה אמן'שופע דמיון ומרץ, הירבה לתכנן חגיגות, ביחור 
בשביל הקיסר קארל 1/11 . ב 1723 המציא תפאורות שקופות, 
מוארות מצידן האחורי. בשביל רוזן־הספר של ביירוית 
הכין תכניות לביתדהאופרה המפואר (חוץ מן החזית. שאינה 
שלו), שהרוזן נתכוון להקים בעירו. בנהקארלו(ע׳ להלן 5 ), 
הקים ב 1744/8 בניין זה, שמצטיין בין השאר גם באקוסטיקה 
מעולה. 

4 . א נ ט ו נ י ו ב׳, אחיו של 3 , נקרא אף הוא לחצרותיהם 
של שליטים שונים, מווינה עד פטרבורג! בין התיאטרונים 
המרובים, שתיכנן או השלים באיטליה, מצטיין זה שבבולוניה, 
עיר-מולדתו. 

5 . קארלו ב׳ ( 1728 — 1780 ), בנו של 3 , פעל מתחילה 
בחצרות של בראונשווייג ומינכן ואח״כ בצרפת, ארצות- 
השפלה ואנגליה! אף הוא היה מתכנן מפורסם של הצגות. 



רובם של בני ב׳ עשו תחריטים, שבהם מתוארים מעמדות־ 
תיאטרון ; תחריטיהם מצויים בכמה אספים גראפיים, ביניהם 
של וינה ופירנצה. 

,( 111 , 1 ו 0 ) 1 ו 1 ^ 7-1 ) 111 ו 1 ו~ 1 ) 1 ,•ן; 1 ) 1 :> 0-80 וח 11 ו 1 ' 1 ' ח!) . 8 . 4 !ו 0111 *מ .ס 
41110 $107111 .ות 3 דו 13 \ ; 1915 , 11011 1 ) 81 1 , 1001 )] . 0 ; 1909 

,זסח 01 זח 1 "|' . 11 ; 57-61 ■יןק , 1950 , 110110110 0£70110 ח) 17 
•דח 3 ץ 11 .י 7 ; 1939 , 011 ) 1 ) 1 ).) 111011 ( 1 11114 110 ו)!/ו-)/ 80700 

. 1945 ,ץ 1 !וח 80 . 8 '!!]' ,ז 0 ץ 3 > 6 

0 . נ. 

ביבליזגרפיה (מיוד "<וי״ 0 ץסו./^י^ - כתיבה של ספרים • 
בצרפתית 10 ו!קבז£ס 11 < 11 ( 1 — מ 1763 בהוראת כתיבה 
על ספרים), מקצוע מדעי, שנתייחד לשיטות ולאמצעים 
של תיאור ספרי־הדפוס מבחינת תבניתם, שמות־מחבריהם, 
זמני־הדפסתם, מציאותם או נדירותם וכד/ סידור הספרים 
בספריות לשיטותיו השונות — לפי תכנם, לפי שמות־ 
מחבריהם, לפי השיטה העשרונית: שיטתו של מלויל דיואי 
(ע״ע) — שייך גם הוא לב/ מומחה לביבליוגראיפיה נקרא 
ביבליוגראף. כתבי־יד אינם נכללים בדרך כלל במקצוע הב׳ 
(וע״ע כתבי־יד). 

מבחינים בין שני סוגי־ב׳: שימושית ועיונית. העיונית 
עוסקת בחקר הב׳, סדריה ושיטותיה. השימושית עוסקת 
ברישום הספרים ובסידורם על־פי כלליה של הב׳ העיונית, 
אם לצרכי עבודה מדעית או סידור ספריות ואם לצרכים 
מסחריים. יש ספרי־ב׳ כוללים לספרויות בלשונות שונות, 
ויש ספרי־ב׳ למקצועות מיוחדים או לסוגי־ספרות מסויימים 
וגם לספריות מיוחדות. 

הרשימות הביבליוגראפיות הראשונות כללו בדרך כלל 
את שמות־הספרים בלבד, ורק לפעמים גם הערות מועטות 
על טיב הספרים, על החוסר שעליו נדפס־ (קלף או נייר) 
ועל תבניתם. רשימות אלו, שהיו נכתבות בדרך כלל בעמוד 


ריק של ספר, נועדו לתכליות שימושיות בלבד: כדי לספק 
ידיעות למעיינים; כדי שידע הרושם איזה ספרים נמצאים 
ברשותו; כדי לסייע בחלוקה של ספרים בין יורשים, וכיו״ב. 
כיום מקובל לרשום— נוסף על שם־המחבר, שם־הספר, תוכן־ 
הספר ותבנית־הספר — גם את מספר העמודים שבספר, את 
סקום־הדפוס שלו, את שמו של המדפים או בית־ההוצאה, 
ואת שנת־הדפוס. 

הרשימות הביבליוגראפיות הראשונות (קאטאלוגים) שנד¬ 
פסו הוכנו על־ידי המדפיסים הראשונים, שהיו בדרך כלל 
מלומדים, מתוך כוונה להודיע ללקוחותיהם על ספרים שהו¬ 
ציאו או שהיה בדעתם להוציא. ב 1564 נתפרסמה ע״י גאוי־ג 
וילד (ז 110 !ז*\) מאוגסבורג הרשימה המודפסת הראשונה של 
ספרי־דפוסו לשם היריד בפראנקפורט. אח״כ נדפסו על-ידיו 
רשימות־ספריו לצרכי היריד בלייפציג. הספר הביבליוגראפי 
הראשון, שיצא בדפוס. הוא ספרו של יוהאנס טריטהיים 
(ו 11010 ז 1 זז; 1462 — 1516 ); - 60010 115 נ 11 זסז(] 1 ז 50 ? 11 ־ 0 ( 1,11 
;! 5135110 (באזל 1494 ), כיובל שנים לאחר מכן נתפרסם 
הספר הביבליוגראפי השני— זה של קונראד גסנר (■! 30500 ); 
1616 — 1565 ): 5 !! 53 ז 0 ׳\! 1 ז 11 003 ( 11011 ( 1311 (ציריך 1574 ), 
שעולה בחשיבותו על ספרו של טריטהיים. בספר זה השתדל 
גסנר לציין את כל ספרי־החכמה. שנכתבו יוונית, לאטינית 
ועברית, ומחבר( זכה לתואר "אבי־הביבליוגראפיה". 

במאה ה 16 נתפרסמו הרשימות הביבליוגראפיות הראשו¬ 
נות לספרויות האיטלקית ( 1550 ), האנגלית ( 1557 — 1559 ) 
והצרפתית ( 1584 ). הב׳ המקצועית הראשונה היא ה- 110 ( 1311 
1100108103 ) 111003 , שנתחברה ע״י יעקב זאנאח ( 23003011 ) 
ונדפסה במילהאוזן, 1591 . במאות ה 17 וה 18 נתרחבו ספרי־ 
הב/ אך צורתם המקובלת כמעט שלא נשתנתה, ותכליתם 
העיקרית היתה לשמש מוכרי־ספרים וחובבי־ספרים. במאה 
























263 


ביבליוגרפיה 


264 


ה 19 נעעתה הב׳ מקצוע מיוחד, שמומחים מיוחדים לו 
התחילו עוסקים בו, בעוד שקודם לכן היו חוקרים עוסקים 
בב׳ רק דרך אגב, מאז ואילך נתרבו ספרי־הב׳ והרשימות 
הביבליוגראפיות יותר ויותר, ובספריה הלאומית (- 110 ( 811 
ש 31 מ 0 ! 31 חשטן>ש 6 ז) שבפאריס נמנו בסוף המאה ה 19 יותר 
מ 75,000 חיבורים ביבליוגראפיים וב 60,000 קאטאלוגים. 
ב 1866 נדפסה בלייפציג הב׳ הראשונה של ביבליוגראפיות 
בשם 3 ש 61 ק 0£02 ו 6161 3 שש 81611016 $'ז 1 > 2601 )ש?. ריבוי ההת¬ 
עניינות בספרים והתפשטותם בעולם הביאו גם לידי חיבור 
של ב" בינלאומיות ושל ב" לסוגי־ספרים מיוחדים, כגון 
דפוסים ראשונים, דפוסים בעלי תבנית מיוחדת, דפוסים פר¬ 
טיים, דפוסים על קלף, דפוסים שיצא להם שם מטעמים 
מיוחדים, ונידב. גם הקאטאלוגים של מוכרי־ספרים (חדשים 
וגם ישנים) נתרבו ונשתפרו, בסוף המאה ה 19 יצאו באנגליה 
ובאמריקה ספרים מיוחדים על מחיריהם של ספרים עתיקים, 
וכן של ספרים שנדפסו בדפוסים מיוחדים. גם הספריות 
הציבוריות החשובות התחילו מפרסמות רשימות של ספריהן. 
במרוצת־הזמן לבשו מטעמי־נוחיות הרבה מן הקאטאלוגים 
הכתובים, שמתחילה היו בצורת חוברות או ספרים, צורת 
כרטיסיות. לטיפול מיוחד זכו במאה ה 19 . ובעיקר במאה 
ה 20 , האינקונבולות (ע״ע). בשנת 1925 התחילה מתפרסמת 
בלייפציג הרשימה הכוללת של האינקונבולות בכל הלשונות 
(ש} 1 :)ט 10 >מש£ש!ז 4 ו 0 ש 4 £6313108 ת $30 ש 0 ), שכוללת ע&מת 
כרכים ושעדיין לא נשלמה. 

ב 1887 הוקם בניו־יורק ע "י מלוויל דיואי בית־הספר הרא¬ 
שון לב׳. מסוף המאה ה 19 ואילך נוסדו מכונים ביבליוגרא¬ 
פיים, ובאותו זמן לערך התחילו מתכנסים גם קונגרסים 
ביבליוגראפיים (הראשון: בפאריס 1878 ). כמויכן התחילה 
נוצרת ספרות עיתית ביבליוגראפית, ועיתונים ומאספים 
ביבליוגראפיים יוצאים כיום בלשונות הרבה. בשנים האחרו¬ 
נות עוסקת גם "אונסקו" בעידודה של הב׳ הבינלאומית. 

החשובות ברשימות־הסםרים, שמציינות את מה שנתפרסם 
במדינות או בלשונות השונות, הן: 

איטליה: 1889-1902 , 03 ( 1131 03 ( 6 ( 6161102031 0111003 ( 8161 

אמריקה: 1871 , 0313102110 00001030 31 נותת 1 / 760 

אנגליה: , 0 * 111 ) 3 ־ 13101 £021156 01 61331131 3 'ז 60 ק 3 ז 02 ( 61 ( 8 60 * 1 

1 ־ 1857-186 

בלגיה: 1875 , 0 סף 80121 010 8161102030610 

גרמניה: 005061000000 80066301101 50600 ) 11011 1 ז 1 ! 0100 0020106015 ^ 
; 1798-1910 ,.׳״ 05 50601600 ) 201 , 00 ) £30111030 , 800600 
1911 , 0020106015 ־ 8006001 50605 ) 00 ( 1 
הולאנד: 1 ־ 188 , 6001100 1100 310205 ) 03 

הינגאריה: , 30 )( 1 ץסס 11 30 ^ 0132 8021 , £10110603011 . 4 ; 05 52366 .? 1 

1879-1912 

יוון: 1910 , 3015 ? , 0000 ( 100 ס 61 ק 203 ס 81611 , £0203011 601110 

ס 6 רד: ) 1920-192 !!ססיד-״סא ,) 1231530 ] 615 ' 1 110 30001 ) 6 

סקאנדינאוויה: 1878 , 3102 ) 6011113 11 ־ 00 ־ 51 

ערב: , 00 ) 003 ) £1 0 0 30361506 1100 0 ) 30506106 > , 00 80001101012 8301 

12 ־ 19 £01600 — 1898 130 ד 011 ^ 6 \ 

פולניה: 1870-1928 803116110 , 0013113 13 ) 616110203 . 0010600 ) £5 83001 

זרפוסלובאקיה: - 005110 ;! 01 * 5101 ץ 50 !ין 60 ! 80 , 00063 ( 1 15011 ) £030 

1 ־ 1774-186 0363 ? ,ץ 00511 * 5101 

צרפת: 1827-1864 , 1002100 ) 11 £03000 £3 

רוסיה: - 76760 ) . 0 1 1 !>וש 686711107 חאאסז צזסוסשזס £3737100 

1897-1902 , 0 קץ 6 

תורפיה: 1868-1889 3015 ? , 00 0003 ) 0 > 8161102030610 

חשיבות כללית יש לספרו הביבליוגראפי של אפלסהיימר 
על הספרות העולמית ( 6 :>ט 016 ת 7-13 ,• 1 ש 1 ח 1 שו 1$1 שקק£ י 47 ו • 1 ז 


- 11 ש 4¥ תזנ 21 1$ ( 1 תש^ת £3 ת\> תש 1 > תסע זנ 311 ־וש) 1111 ש 4¥ 0 ש 4 

1937 , 0168 ) 1 ). 

־ 111 ^ ; 4 1930 ,*ו 1 /ק 7-0 ^ 0 ! 81/71 • 7 * 4 ,ז 1€ ) €1 חו 1 ם 5 . 0 

; 1931-1940 , 1 {ס!{ ** 71 01 ו' 1 ? 811 , 1:311 

;(בלי שנה) ח 10 ^\ , *^ 71 * 7 \ 1 (* 8%1 . 71 10 00£ ' 0£ /מ/£ . 130113113 . 1 ־ 1 
.£ ; 192-193 .ק , 1 " * 71 * 5 * 110 {* 811 0 *>/ 01 ? £14 ** 1 * 

- 0 ־ 81 . 0 ; 1864 ,* 071 ^* 0711 מ* 7 / 8001 304 ץ 6 ק 10£03 ! 816 ת 1 $ש 11 >ט)$ [תשי״ד], עמ׳ 
55 — 76 ). לפרקים נרשם ברשימות רק שם־הספר, ולפעמים 
בא שם־הספר בצירוף שמו של המחבר. ברשימות המאוחרות 
יותר באים לפרקים גם קצת ציונים על הספר, כגון: "ר׳ דוד 
קמחי שרשים מכתיבה פרווינצאלי בקע״ט (= בקלף עם 
טבלאות)"! "פירוש מר׳ לוי מכתיבה עגולה בקלף ונייר ע״ט 
(=עם טבלאות) על איוב״ ) ״ם׳ העקרים בנע״ט (= בנייר 
עם טבלאות) עשוי בדפוס" (א. א. אורבך, ב״קרית ספר", 
ט״ו, ענד 239 ). בספרי־התולדות של המאה ד, 16 נכללו רשי¬ 
מות ביבללגראפיות בתוך רשימות בלביבליוגראפיות, כמו 
שאנו מוצאים ב״ספר יוחסין" לר׳ אברהם זכות, קו&טא שכ״ו, 
וב״שלשלת הקבלה" לר׳ גדליה אבן יחייא, ויניציאה שמ״ז. 

בתחילת המאה ה 17 נע&ו כמה נסיונות חשובים בתחום 
הב׳: להן בופסטורף(ע״ע) האב הוציא את ספרו -שזלל 3 ש 0 
$ט 10$ ק 0 ש 61 $ט 017 ת זשנ 111 , 1$ :> 6631 ש 6 01$ ט 131 ׳\ (באזל 1613 ), 
ובו מדור על הספרות הרבנית בשם 0361310103 3 ששו 1 ז 110 נ 1 ו 8 
3 ז 0$1 ק 11$ > 0 ש 11 ש 636 ק 31 שת! 0001 , שהוא הרשימה הביבללגרא־ 
פית הראשונה של 324 חיבורים מספרות זו. סדורה בסדר 
אלפבית לפי שמות־הספרים, ברשימת המקורות (ס׳} 031310 
0603 ש 1 תש$ש 0 ק 13 חשח 3 §ש 31 ש$ שטף 11600$ 10$ ש 1 >), שהשתמש 
בהם בחיבור החלק הראשון של ספרו 00 ) 1113 שח 00 , פראנק־ 
פורט ע״נ מיין (אמסטרדאם) 1632 , הבחין מנשה בן ישראל 
ששה סוגים בספרות־ישראל: 1 ) תלמוד ומדרש; 2 ) פירו¬ 
שים לתלמוד ולמדרש; 3 ) פירושים למקרא; 4 ) קבלה; 
5 ) פוסקים ותשובות! 6 ) דיקדוק, דברי-הימים ופילוסופיה. 
אך הראשון, שחיבר ב׳ ממש מספרות-ישראל, היה ג׳וליו 
ברטולוצ׳י (ע״ע) בספרו 3 ש 1 מ 03661 3 ת 3£ ת 0 3 שש 6 ) 816110 
(ובעברית: "קרית ספר, והוא חיבור גדול שבו נכתבו כל ספרי 
היהודים״), רומא, 1675 — 1693 , ארבעה כרכים; ונוסף לו כרך 
חמישי: 1-7660363 1.31103 3 שש 611016 ; 8 מאת ק. י. אימבונאטי 
( 311 ת 60 ות 1 ), רומא 1694 . ספרו של ברטולוצ׳י מסודר בסדר־ 
אלפבית על־פי שמות המחברים, והערכים מנוסחים בקיצור 
בעברית ובאריכות בלאטינית. הביבללגראף העברי הראשון 
היה ר׳ שבתי משורר בס (ע״ע), שספרו "ע 1 פתי י&נים" 
(אמשטרדאם ת״מ- 1680 ) כולל רשימת ספרים, ערוכה 
בסדר אלפבית לפי שמות־הספרים, שבה מפורטים שמותיהם 
של המחברים, תכנם של הספרים, תבניתם, מקום־הדפום 
ושנת־הדפוס שלהם, לפרקים נזכר גם שם הספריה, שבה 



265 


ביבליוגרפיה 


266 


נמצא הספר. בראשו של החיבור בא מפתח של הספרים 
הנזכרים בו, ערוך לפי תכנם וסוגיהם (המחבר מונה 
74 סוגים), ובסופו — "שער בת רבים", והוא מפתח 
"למצוא כל שמות המחברים באיזה דף שבספר זה הם 
מפוזרים", ו״שער החיצון", "ובו רשומים ספרים הרבה 
שנעתקו מלשון הקודש ללשון לטינא... וקצת ספרים שחוברו 
בלשון הקודש ובלשון רומי ממחברים אשר לא מבני ישראל 
המה״. מספר הספרים, שנרשמו בספר, הוא 2,200 בערך. 
ובכלל אלה נמנו גם כ״י. 

השלישי בין הביבליוגראפים החשובים הראשונים היה 
יוהן כריסטוף וולף (ע״ע). בחיבור ספרו בן שלושת הכרכים 
96813636 818110186036 , האמבורג 1715 — 1733 , השתמש 
וולף בספריהם של ברטולוצ׳י ובאם, אך תיקן את דבריהם, 

׳ בעיקר על פי ספרי ר׳ דוד אופנהיים (כיום: באיכספורד), 
שנזדמן לו לראותם. ספר התולדות של ר׳ דוד קונפורמי 
(ע״ע!, ״קורא הדורות״, ויניציאה 1746 , כולל בין השאר 
גם ידיעות בעלות ערך ביבליוגראפי. כמרכן הכניס ר׳ 
יחיאל הילפרין (ע״ע) לספרו "סדר הדורות", קארלסרוהי 
תקכ״ט ( 1769 ), את שמות הספרים הנזכרים בספרו של 
באם, אלא שעפ״ר לא ציין את מקום ושנת הדפום, גם 
כשהללו נזכרים ב״שפתי־ישנים". 

חשיבות מרובה מבחינה ביבליוגראפית יש לספרו של ר׳ 

חיים יוסף דוד אזולאי (ע״ע): "שם הגדולים", ליוורנו 
תקל״ד, שהמדור "מערכת־ספרים" שבו כולל רשימה אלם* 
ביתית של ספרים מודפסים וכתבי־יד עבריים, שהרבה מהם 
צויינו ע״י המחבר לאחר שעיין בהם. אך גם בספר זה נעד¬ 
רים לפרקים מקום ושנת הדפוס. 

ספרו הגדול של י. ב. דד. רויסי(ע״ע) - 9681300 4003165 ! 

׳\ 560. X ו' 810 קב 0£1 קץ 1 ׳, פארמה 1795 , על האינקונאבולית 
העבריות, וספרו 0 תח 3 38 8101 ק 0£13 קץ' 81360-1 ש 9 4003165 , 
1540 36 1501 , פארמה 1799 , ורשימות שונות, שחיבר לספ¬ 
רים העבריים שנדפסו בערים שונות באיטליה, משמשים 
מעבר לב׳ החדשה. 

עם התפתחותה של "חכמת־ישראל" נעשתה גם הב׳ העב¬ 
רית חטיבה מדעית בפני עצמה. בספרו של י. ל. צונץ 
£11613101 1106 0650810816 1 ט 2 , ברלין 1845 , עמ ׳ 214 ־־ 303 , 
נמצא מדור ביבליוגראפי שלם: על תאריכים בספרים; אם־ 
פים ורשימות! מדפיסים ודפוסים במאנטובה ( 1476 — 1662 ) 1 
בתי-דפוס בפראג! תולדות הדפום העברי בפראג מ 1513 עד 
1657 . עבודה זו היה בה משום הנחת יסודות מדעיים ראשו¬ 
נים לב׳ העברית החדשה. 

ב 1848 הדפיס יוליוס פירסט בלייפציג את החלק הראשון 
של חיבורו - 93001 50865 ! 8 ק 0£13 ! 8181 . 3103 ( 00 [ 81811018603 
£105081055 0111 • 31111 ־ 1,1161 תש 508 ! 1101 ( 1160 ) £6530 0161 811011 
61060 ( 000 6001101 ( 110 ( 0001 60 ( 00 ( ־ 11861 80801860 ־ 61 ( 0 
816 ק 13 § 8110 ! 8 60 0011508 ( ■ 61 ( 0 0650810806 , ספר בעל שלושה 
כרכים, שנסתיים ב 1863 . הספר לקוי מבחינת השלמות, 
ולא תמיד אפשר לסמוך על מידת־הדיוק שבו. אעפ״כ יש 
לייחס לו חשיבות מרובה, ביחוד משום גודל הקפ 1 , שכ(לל 
את ספרות היהודים לכל לשונותיהם ולכל מחבריהם. הספר 
ערוך לסי שמות המחברים, המפרשים, המהדירים והמדפיסים, 
ובסוף החלק השלישי בא מפתח אלפביתי לספרים העבריים. 
זולת מה שצויינה התבנית של כל ספר, נרשם לפרקים גם 
מספר הדפים שבו. 


גדולים הרבה משל הביבליוגראפים הנזכרים היו השגיו 
של משה שטינשנידר (ע״ע), שבחיבורים שונים, וביחוד 
בספריו 81811018603 10 001 ־ 96803001 100 ־ £18001 031310£115 
8001161303 (ברלין 1852 — 1860 ) ו - 00861 86803150860 016 
111161311615 ^ 65 ( 0 0£60 ט 5612 (ברלין 1893 ), בנה בניין־אב 
לביבליוגראפיה העברית החדשה. 

ב 1877 — 1880 יצא בווילנה ספרו של יצחק איזיק בן־יעקב 
(ע״ע) בשם "אוצר־הספרים, ספר ערוך לידיעת ספרי ישראל 
נדפסים וכתבי יד עד שנת 1863 ״. ספר זה, שגם לו יש 
חשיבות מרובה, הוצא בצירוף הערות של משה שטיינשניידר 
ע״י בנו של המחבר יעקב בן־יעקב. מסוף המאה ה 19 ואילך 
נסתעפה ונתפתהה הב׳ של ספרות־ישראל בכל הלשונות, 
ואפשר לומר, שבדרך כלל אינה נופלת כיום מן הב׳ המדעית 
העולמית. 

ספרו של ר׳ אהרן וואלדמן: "שם הגדולים החדש" 
(ווארשא תרכ״ה— 1864 ), כולל, כדוגמת ספרו של אזולאי, 
מדור בשם "מערכת ספרים", שבו מפורטים ספרי־חתסידות, 
שהיו נעדרים ברשימות הקודמות. זאב (ויליאם) צייטלין 
רשם בספרו ״קרית ספר״ ( 051 נן 3103 ־ 9681 81811018603 
6150801303 ( 84600 ), לייפציג 1891 ־ 1895 , את ספרי־ההשכלה 
שיצאו עד זמנו (יותר מ 3,500 ספר). חיים דוד ליפא פירסם 
את חיבורו "אסף המזכיר", שכולל "רשימה שלימה... מכל 
הספרים, החיבורים ומכתבי עתים העבריים אשר יצאו לאור 
במשך שנות תר״מ—תרמ״ז, וינה 1881 — 1889 ! וכן את "אסף 
המזכיר החדש... מכל הספרים החבורים ומכתבי העת אשר 
יצאו לאור במשך שנות תרמ״ב—חרנ״ח״, וינה 1899 . 

ב 1928 — 1931 הוציא ח. ד. פרידברג (ע״ע) את הספר 
"בית עקד ספרים, לקסיקון ביבליוגרפי לידיעת הספרות 
העברית בכלל ושמות הספרים העברים וביהודית־אשכנזית 
בפרט, וכמו כן אלה בשפות: איטלקית, טטרית. יוונית, 
ספרדית, ערבית, פרסית ושומרונית, שנדפסו באותיות עב¬ 
ריות משנת רל״ח עד תר״ס! תכנם, שמות מחבריהם והערים 
אשר בהן נדפסו! שנת הדפסתם ומספר הדפים עם מפתח 
המחברים בסדר א״ב ומפתח הספרים לפי המקצועות השו¬ 
נים". בזמן האחרון נתפרסמה מהדורה חדשה ומורחבת של 
ספר זה (תל־אביב 1951 — 1954 ). אין כאן עבודה מדעית. 
אבל ערכו השימושי של הספר הוא מרובה. 

חיבורים ומאמרים חשובים בב׳ העברית נתחברו ע״י ש. 
וינר, ישעיה זנה, ז. זליגמן, ד. חבולסון, א. ילינק, אברהם 
יערי, ח. ליברמן, א. מארכס, מ. רוסט, ג. קרסל, י. צדנר, 
יצחק ריבקינד, ש. שונמי ואחרים. 

הראשון, שהוציא כתב־עת מיוחד לב׳ העברית והיהודית, 

היה שטיינשניידר. כתב־עת זה, שקרא בשם "המזכיר". 
ובגרמנית: 6 ז 6 טשח זט£ 8131160 . 16 ( 1 <) 110£1-11 < 811 
00160180105 [ 65 ( 0 £11613101 6 ־ 31161 (ססט, יצא בברלין בשנור. 
1858 — 1882 . נחמיה בריל ניסה להמשיך מפעל זה של שטייג־ 
שנ״דר ב 3100 ־ £1161 15086 ( 110 ( 01 ) ־ 3130261261 ־ 0601 1 , ולא 

הספיק להוציא אלא כרך אחד. פראנקפירט ע״נ מיין, 1890 — 
1891 . אבל שנים מועטות לאחר מכן (ב 1896 ) התחיל יוצא 
בברלין כתב־עת לב׳ העברית בשם 868 זט) 1 ) 261150811 
816 ק 3 ! 818110£ 1315086 , שהוצאתו נמשכה עד 1921 (מ 1900 
בפראנקפורט ע״נ מיין). כרכים 1 — 3 יצאו בעריכתו של ח. 
ברודי (ע״ע), כרכים 4 — 9 בעריכתם של א. פריימן וח. 
ברודי, ושאר הכרכים בעריכתו של א. פריימן בלבד. 


267 


ביבליוגרפיה 


268 


רשימות של ספרים עבריים 


א. רשימות כלליות של ספרים. שמצויים 
בגדולות שבספריות 

אודסה. קאטאלוג לספרי המחלקה העברית מבית אוצר הספרים 
אשר לחברת העובדים בבתי המסחר לבני ישראל באדעסא, 
אוריסה תרנ״א. 

רשימת ספרי המחלקה העברית ( 630613103 ) בבית אוצר 
הספרים של חברת עוזרי המסחר העברים באדעסא, נערכה 
ונסדרה בהשגחתם של ש. דובנוב וא. גינצברג, אודיסה. 
תרס״ד [הרושם היה זלמן קוטליאר!. 

אוכס 9 ורך, 60613001001 1161010111 031310805 . 101 ) 51010506001 ) 6 

. 1852-1860 801110 , 8013101303 6003 ) 816110 10 

!זסזתגזק ״* 630610 1110 0£ 310800 ) 03 0000150 ,! 10 ״* 00 .£ 

60065 10 1110 801110130 116131), 0x301(1 1929. 

אמסמרדאם. רשימה של ספרי עקד הספרים בית המדרש של 
ספרדים עץ חיים... אמשטרדם, אמשטרדם תרייח; תוספת 
רשימה, אמשטרדם תרניה 

״ 1 101 ) 3115 063103 [ 1 ) 110 13103 ( 101 ־ 1 101 ) 0213108 . 80051 . 63 
. 1875 1301 ) 01 ) 015 ^ ,) 801 ) 8111110 8311501100 ) 80500 

לספר בן שני הכרכים מצורף נספח עברי בשם .יודע ספר", 
שכולל את רשימותיו של בעל הספריה ל. רוזנטאל. [הספריה 
ניתנה במתנה לאוניברסיטה של אססטרדאם], 

8003 ) 818110 101 ) 13103 ) 111 10 ) 30 ״ 3108115 ) 03 15060 ) 0013 ) 5 ( 5 
. 1936-1940 5301 ) 01 ) 8015 , , 8311303 ) 80500 
[הרושמים היו מ. ש. הילסום ול. הירשל]. 

בולוניה. - 11 ) 0 0 ) 00 סססק 0 1310 80 , 3001 ״ 0810 נ 81 0810 ! 6 ת!\/ 

7.1001 06131080 001 500011 X\^ 01 X\'1 0515(00(1 00113 
816110(003 (10||'^108181013510, 8010803 1908. 

ברסלאו. 10 ) 1110 ) 60 ) 616110 13 10 ) 3108110 ) 03 ,| 3 ״ 5313 3 ) 1 1,000 

,* 606100 01115 ) 311 1 ) ) 0 310 ) 01100 ) 0 110 !) 806131 1110 ) 1013 ) 11 

. 1853 0 ) 0$ ״ד 

האמבות. מקדש מעט, רשימת ספרי דפוס וכתבי יד אשר 
אסף וקבץ החיר חיים בן ברוך הלוי... יצא לאור ע״י שלמה 
ביב אברהם גאלדשמידט. המבורג תריס. 
[האוסף עבר לרשות הספריה הממלכתית והאוניברסיטאית]. 
וילנה. לק וטי שושנים והוא רשימת הספרים אשר אסף 
וקבץ מוהר״ר מתתיהו שטראשון, ברלץ 889 .־. 
[האוסף עבר לספריית הקהילה בווילנה). 

וינה. מנחת שלמד, והיא רשימת הספרים אשר קנה ר׳ שלמה 
ביר מנחם ברוך הכהן לבית אוצר הספרים דקהל ווינא, 
מלאכת דובער וואכשטיין, ווינא תרע״ב-חרעיד(אוסף ספרי 
ר׳ נחום דוב פרידמאן מסאדאגורא וספרי שזח׳ה מביליץ). 
לונדון. 10 600155 ״ 1306101 60 ) 03 3108110 ) 03 ,[ 101 ) 200 8 ק 50 ס(] 
. 1867 ,[ 100 ) 600 ] 8111501110 156 ) 811 60 ) }ס 1161317 60 ) 
56 ( 8111 60 ) 10 60065 ״ 1306101 03 3108110 ) 03 , 133100 ) 5 30 ״ . 5 
- 600 , 868-1892 1 0315 ( 60 ז 1111108 > 1 > 110 סן> 30 631150001 

. 1894 100 > 

לניננראד. רשימת ספרי ישראל [העברים] הנמצאים באוצר 
הספרים אשר להפרופיסור דניאל חוואלזאן, ווילנא תתיז. 
[האוסף עבר לרשות המוזיאון האסייתי בלנינגראד). 
קהלת משה אריה ליב פרידלאנד, רשימת כל הספרים 
העברים, נדפסים וכתבי יד, הנמצאים באספת פרידלאנד 
באוצר סוזיאום האזיאטי של האקאדעסיא למרעים בס"ס 
פטרבורג סאת שמואל ווינער, פטרבורג חרנ״ג/תרע״ח. 
[שבע חוברות עד אות כ׳ו חוברת שמינית: אוח ל׳ נערכה 
ע״י יוסף בנדר ויצאה לאור: מוסקווה—לנינגראד 1936 ]. 

9 ראג. . 10 * 8138 1$6 ״י 0 [ 03 ( 0 ״ 501 | 6103 (] 3 ! 8161108 , 631100105 10 ) 0 

. 1952 10 * 138 ? 

פראנקפורנו ע-נ מיין. ר. נ. רבינוביץ, רשימת הספרים אשר 
אסף וקבץ סויה אברהם סערצבאכער, מינכן תרמית. 
[האוסף נמסר לספריה העירונית בפראנקפורט ע״נ מיין]. 

130611111 ? 211 8011810055061110 00 151301111506 101 ) 606 ) 816110 
. 1909 . 63 . 3 3063011 < 6 , 63210 וח 3 

[מסדר הרשימה היה אהרן פרייסן]. 

) 00580501150631 * 80118 150600 ) 1513011 101 ) 3108 ) 563 ) 101 ) 20 ) 5 

83100 05 !) 606 ) 0 * 8161 101 ) 3115 8110601 1050000 ״* 1601 * 
. 1910 . 63 . 3 ) 13061111 ? . 1 ) 650611 ) 80 .״ .'לו 

[הרושם היה חיים מאיר הורוויץ]. 

101 > ( 130613103 1 * 110 ) 13103 ) 11 [ 101 ) 3108 ) 153 ,[ 10101300 ? .*/] 

. 63 . 3 ) 13061111 ? ,. 63 . 3 130611111 ? 10 ) 601 ) 616110 ) 1 ) 3 ) 5 

. 1932 


רמסגייט. 01 ׳( 116131 60 ) 0 ) 08 * 601008 5 ) 610 ק 3111 <ן 01 3108110 ) 03 
, 0 ) 8310583 0011080 63001011010 1116 ) 11 [ 10 ״ 005 21102 

. 1892 0 ס 1 ) 0 ג 13 

[הספרים נרשמו עיי משה גאסטר]. 

ב. רשימות של ספרים לפי עניינים ומקצועות 
המקצוע 

ארץ״ישראל, 101 > 0 ו 6 ? 813 ס 611 נ 8 15060 ']בו 1 ו 510 ץ 5 , 76001500 90101 
. 1937 ־ 1908 , 57 — 1 6010218 , 111 ) 1.11013 931351103 
ביבליוגראפיה. שלמה שונמי, ביבליוגרפיה של ביבליוגרפיות 
ישראליות, ירושלים תרצ״ו. 

דיקדוק. 1601 > 161106 ) 6330 6150605 <) 813 ס 81611 . 101 ) 010506001 ) 5 . 63 י 
■ 606 111 ) 111 ) 013 ) 1.1 15060 ) £136 1 ) 10 > 60010115080 ) 110 > 
. 1859 1718 ) 601 , 10 )ס 1 ) 13066 ק 5 1215060 

מהדורה חדשה עם כל התיקונים והתוספות שהופיעו בינ¬ 
תיים : ירושלים 1937 . 

דפוס. אברהם יערי. דגלי המדפיסים העבריים מראשית 
הדפוס העברי ועד סוף המאה התשע־עשרה. ירושלים תש״ד. 

״* 0 א • 108 ) 110 ? ״* 10610 ? ) 0 1001 ) 0320 \. , 0101300 !? 4100 

. 1946 7016 

(רשימת כל ערי הדפוסים העבריים בצירוף הספר העברי 
הראשון שנדפס בהן). 

היסטוריה, 100 ) 1 )[ ! 10 > 111 ) 012 ) 511 ) 00506106 10 ( 6 , 101 ) 010506001 ) 5 .) 6 
. 63 . 3 ) 111 ) 1306 ? , 00 ) 1506113 ) 6330 1 ) 110 600 ! 0 ״* 106 )!ס 10 

. 1905 

1 ) 30 ( 01 ) 615 160 0 ) 10131108 0165 ״* 03 ) 615 , 1115 ) 101 ? . 5 . 14 
, 7016 -״* 0 א , 1105 ) 00110 3110115 ״ 10 5 ״* 0 [ 60 ) 03 100 ) 11 ) 000 

. 1914 

הספדים. מפתח הספדים הנמצאים והנזכרים בספרי בית־ 
אוצר הספרים דקהל וינא, על ידי דובער וואכשטיין, וינא 
תרפיב—תרצ״ב. 

חינוך. אברהם יערי, ספרי חינוך וספרי ילדים שנדפסו 1 
בארץ ישראל בשנות תר״נ—תרפ״ח, ירושלים תרפ״ט. 
מקורות לתולדות התנוך בישראל (מתחילת ימי 
הביניים עד תקופת ההשכלה) ערוכים בידי שמחה אסף, 
תל־אביב תרפיה — ירושלים תשיג. בסוף הכרך האחרון 
(כרך ד'): רשימת ספרי־הלסוד עד שנת ת״ר. 
חסידות. ספר שם הגדולים החדש לר׳ אהרן וואלדען עם 
הוספות ותיקונים, ווארשא תר״מ. 
גרשם שלום, קונטרס אלה שמות, ספרי מוהר׳־ן זיל 
מברסלב וספרי תלמידיו ותלמידי תלמידיו, ירושלים תרפ״ח. 

א. ם. הברמן, שערי תביר (רשימה ביבליוגרפית). ירוש¬ 
לים תשיח—תשייב. 

ספרות הדשה. הספרות היפה בעברית (המקורית והמתור¬ 
גמת) מר' משה חיים לוצאטו עד היום הזה (תפיס—תרפיו), 

עיי אברהם יערי, ירושלים תרפיז. 

עיתונות. . 1928 801110 , 10550 ? 6061315060 0 !ם , 610 0503 [ 
העתונות הישראלית בארץ־ישראל מאז היותה ועד 
ראש שנת תרפים ערוך בידי ד. קלעי ום. פרובסט, תל־ 
אביב תרפים. 

זלמן פוחנר. שבעים שנה לעתונות הישראלית בארץ 
ישראל, חוברת ביבליוגראפית הכוללת אלף מאה ושלושה 
עשר שמות של כתבי העת שהופיעו באיי מאדר ה׳תרכיג 
עד אדר ה׳תרציב, חל־אביב תרצ״ב. 

0110 ) 615 ? נ 135 ) 1013 10105 ) 31 105 ) 110 ס) 01 ק 330 , 36 ״י 506 630150 
10 > 1005 ) 11 ) £0110 105 1305 ) 15 ) 131 ) 05 ״ 01 ( 010 ) 013 )) 1 | 13 ג ) 0 

. 1923 — 1914 3115 ? , 1900 3 1665 
פסודוניסים. משה זאבלוצקי, אוצר הפסודונימים. בדדי־ 
טשוב תרס״ב. 

זאב (ויליאם) צייטלין, תעלומות סופרים (בגרמנית), 
פראנקפורט דמיין 1905 . 

שאול חיות, אוצר בדו יי השם... בעברית ובאידית, וינא 
תרציג. 

קבלה. 3910 , 103 ) 15 ־ 3436631 1613 ) 816110813 . 50601010 1 ) 001631 
, 1306151005 ? , 1201510115 ) 53663 , 000515 ) 16 ) 5 ( 63 115060 ) 10 
סס״ 20 ) 40353 ) 1 ) 00 860601 10 ) 1010 ) 60630 ( 1150105 ) 063551 
. 1933 801110 ,) 731 * 90800 > 201 615 80006110 

שאלות ותשובות. בועז בהן, קונטרס התשובות, ביבליו¬ 
גרפיה של ספרות השוית בצרוף מבוא על ערכן לתולדות 
ההלכה והתפתחות המשפט העברי, בודאפעשט תריצ. 




269 


ביבליוגרפיה — ביבים 1 


270 


שירה ופיוט. ישראל דוידסון, אוצר השירה והסיום מזמן 
חתימת כתכי הקדש עד ראשית תקופת ההשכלה. ניו יורק 
1924 ׳— 1933 1 סינסינטי 1937 — 1938 . 
שמות ספרים. אברהם ברלינר. שמות ספרים עברים (מתור¬ 
גם מגרמנית לעברית על ידי א. ם. הברמן), ברלין תדצ״ד. 
מנחם מנדל זלאטקין, שמות הספרים העברים לפי סוגי¬ 
הם השונים, תכונתם ותעודתם, ניישאסעל תש״י — תל- 
אביב תשי״ד. 

תלמוד. רפאל נתן נטע רבינוביץ, מאסר על הדפסת התל¬ 
מוד. תולדות הדפסת התלמוד, עם תיקונים, השלמות ומפ¬ 
תחות על ידי א. מ. הברמן, ירושלים תשי״ב. 
פנחס יעקב הכהן, אוצר הביאורים והפירושים, לונדון 
תשי״ב. 

[ספר זה כולל רשימה של כל החיבורים על המשנה, התל¬ 
מודים, הרמב״ם, הטורים ושולחן עריו], 

תנ״ך. 031310800 | 103 זס 131$1 , 30010 ? .? . 13 ! 304 ׳ 1055 ־ 031 . 1 -) .יד 
׳ 5 ז 3 ־[ 136 1110 10 סת 11 )ק 1 ז 50 ץ 1301 )ס 1111005 ) 0 1 ) 111010 ! 1110 )ס 
100 ) 000 ,ץ 0101 ס 5 611110 3010180 3011 31111511 1110 1 כ> 

. 1911 — 1903 

ג. קרסל, מדע המקרא, מדריד ביבליוגרפי, תל־אביב 
1953 . 

ג. לתולדות הדפום העברי בארצות שונות וכיו״ב 
איטליה, ספרד ופורמונאל, חווכיח וארצות חמורת. ח. ד. פריד־ 
ברג, תולדות הדפום העברי באיטליה, אספםיה־פורטוגליה. 
תוגרמה וארצות הקדם, אנטוורפן תרמ״ד. 


אמריקה. 1 ! 15 ' 3 \ 0 ( 01011030 4 40 ,) 01 ^ ! 6050063011 . 5 363111 ־ 461 
. 1926 ,[ 6311101010 ] ,׳< 6 <ן 3 ז 08 נ! 816 
אפרים דיינארד, קהלת אמריקה, חלק א׳ יכיל מאמרים 
אודות הספרות בכלל ובאמריקה בפרט, וחלק ב׳ יכיל רשימת 
כל הספרים אשר נדפסו בארצות הברית מראשית יסוד דפוס 
עברי בארץ הזאת בשנת תצ״ה ( 1735 ) עד שנת תרפ״ו 
( 1926 ), סט׳ לואיס תרפ״ו. 

אנגליה. 61031 ק 3 ! 8 ס 61611 3 , 13103 ) 11 [־ 40810 616110111003 613803 
1 ) 150 ) 101 , 111100 ) 0 ׳ 13015 .'מ 50 
131101105 ח 116 :) 115 )< 1 ן 10$ ) 116 דו £11 201 , שיצא בעריכתו של 
הרמן מאיר. שלושה כרכים, ברלין 1925 — 1930 — כתב־עת 
ביבליופילי, שנקרא על שם המדפיס העברי המפורסם גרשם 
שוגצינו (ע״ע) ז ו( 3 ) הרבעון - 110 ( 811 511 !׳ 655 [ ) 0 031 ־ 0111 [ 
ץי 1 (( 0 ז 8 , שיצא בעריכתו של יהושע בלאן, ניו־יורק, 1938 — 
1943 . 

משום חידוש בב׳ העברית היה ב״ה א ו צ ר למלאכת 
הדפוס העברי הראשונה עד שנת ר״ס ( 1500 )״ — 
שמונה חוברות, שיצאו בעריכתו של א. פריימן, ברלין 
1924 — 1931 . ה״אוצר" כולל אוסף של רפרודוקציות מן העמו¬ 
דים הראשונים של כל ספרי־הדפוס העבריים עד שנת ר" ס 
בגדלם המקורי! החיבור לא נשלם. 

הרשימה המסחרית הראשונה של ספרים עבריים יצאה 
לאור באמסטרדאם ה׳תי״ב ע״י שמואל, בנו של מנשה בן 

ישראל, והוא 51301 ] ח 6 י 1 56141101 110 [) 05 ־ 1 (! 1 ״ 1 05 !) 0 ^ 031310 
. 1113 (] 3 ־| 10£ ]\ 1 5113 3 ח 105 ) 10 105 ) 3 י] 6513111 , 6 ( 1 ח 6 '\ , 506110 
00 () ס 3 ( 5311 031 () 13 ) 63 16 )ן) 3 ־ 31 (] , 05 ;> 0 זי) 05 110105 ( 1 ) 3 

וח 316 ׳י ("קאטאלוג של הספרים, שמוכר שמואל בן ישראל 
סואירו, נדפסו כולם בבית־הדפוס שלו, בצירוף המחירים 
שבהם נמכר כל אחד ואחד, כמה הוא שווה) (א. יערי, ב״קרית 
ספר״, כ״א, עמ׳ 192 — 203 ], ברשימה זו צויינו 65 ספרים 
בצירוף מחיריהם בכסף הולאנדי. קודם לכן נתפרסמו רשימות־ 
ספרים מסחריות רק בכ״י, כגון הרשימה של ספרים עבריים, 
שנדפסו בוויניציאה לפני שנת 1542 , שניתנה לקונראד גסנר 


ונתפרסמה בספרו -־ 61 ־ 11015 11111 ־ 301101 () 6 ׳\ 51 160131-014 ) 30 ? 
1548 תגו^! , ! ,^ 53111101... XX (עי , 98 ) 2 , עמ' 38 — 42 ). 
רשימת־ספרים, שנתחברה לצרכי־עסק, נדפסה בסוף ספר 
"שאלות ותשובות" להר״י אבן לב ח״ד, פיורדא, תנ״ב/ 1692 ! 
בסופה מוזמנים המחברים להדפיס את ספריהם בבית־הדפוס, 
שבו נדפס אותו ספר. רשימת ספרים מסוג זה בשם "אפריון 
שלמה" יצאה לאור ע״י המדפיס ומוכר־הספרים האמסטר־ 
דאמי שלמה פרופס בשנת ת״צ ( 1730 ). 

התפתחותה של הב׳ העברית גרמה גם לשיפורן של הרשי־ 
מות המסחריות, באופן שלכמה מהן יש ערך מדעי, כגון 
הקאטאלוגים של מ. רוסט. ר. נ. נ. רביגוביץ ואחרים. תועלת 
שימושית מרובה יש גם לקאטאלוגים המפורטים של הספרים 
העבריים והיהודיים בספריות מרובות (כגון של אוכספורד. 
אמסטרדאם, ליידן, לנינגראד, המוזיאון הבריטי, פאריס ועוד), 
וכן לעבודות הביבליוגראפיות, שנתחברו על מקצועות שוגים 
מספרות־ישראל (כגון על א״י, תולדות־ישראל, דיקדוק עברי, 
תנ״ך, חסידות, קבלה וכד׳). 

א. מ. ה. 

ביבר, ע־ע גן־תיות. 

ביברס 1 — המכונה אלמלב אלזאהר: "המלך 

המנצח״ — [ 1223 — 1277 ]),הרביעי בשושלת השול¬ 
טנים הממלוכיים (ע״ע) הבחריים, שמשלו במצרים, ומבסס 
שלטונה של שושלת זו. ב׳ היה תורכי מדרום־רוסיה, שבא 
ב 1246 עם השולטן האיובי אלצאלח איוב למצרים והצטיין 
כשר־צבאו. אחר מותו של השולטן הנזכר השתתף ב׳ בהרי¬ 
גתם של שני שולטנים אחרים וב 1260 עלה על כסא-המלכות. 

כדי לחזק את מעמדו בפני תביעותיהם של טוענים אחרים 
למלוכה, הכיר ב׳ הכרה פורמאלית בדודו של החליף העבאסי 

האחרון אלמסתעזם, שנמלט מבגדאד ב 1258 , כשהעיר נכבשה 

- 1 \ : • 1 * 

ע״י המונגולים, והגיע לקאהיר. ב׳ ערך לפליט טכס־הכתרה 
רב־פאר, ו״החליף" החדש קיבל את השם אלמסתנצר, כך 
הניח ב׳ את היסוד להמשך החליפות המדומה במצרים, 




271 


ביכרה 1 — ביגמיה 


272 


שהתקיימה עד כיבושה של הארץ ע״י התורכים ב 1517 (ע״ע 
חליפות), ב׳ היה גם הראשון, ששלח שנה־שנה אפריון 
("מחמל") למכה, כפי שנהוג עד היום, ועל־ידי כד הביע 
את זיקתו המיוחדת של מושל־מצרים למקומות הקדושים. 

ב׳ הצליח לחזור ולכבוש חלק גדול ממלכות־הצלבנים 
בא״י ובסוריה: ב 1263 כבש את אלכרך, ב 1265 — את 
קיסריה וארסוף, ב 1266 — את צפת, ב 1268 — את אנטיוכיה, 
יפו ושקיף (בוםור), ב 1271 — את צאפיתא, חצן אלאהראד, 
עבאר ואל-קרין (מונפורט). כן נלחם ב׳ בהצלחה בארמנים 
בקיליקיה וביחוד במונגולים מבית הולאגו, שהקימו להם 
ממלכה בפרס ופלשו פעמים אחדות לסוריה, אך לא יכלו 
לשלוח את מלוא כוחם למערב. אף החשישיים הוכרחו לסור 
למשמעתו, וכן הרחיב ב׳ את תחום־שלטונו בדרום ע״י 
כיבושה של נוביה. להצלחות אלו זכה ב׳ לא רק הודות 
לכשרונותיו הצבאיים, אלא גם הודות למדיניותו, שהצטיינה 
בתבונה ובערמה כאחת. הוא כרת בריתות עם אויביהם של 
הפראנקים ושל המ(נגולים, שליטי־פרס, כגון עם הקיסר 
היווני של קושטה ועם המונגולים, ששלטו בדרום־רוסיה, 
וכך הכנים עירבוביה ומבוכה במחנות־אויביו. הוא אירגן את 
הצבא והצי הממלוכיים, בנה גשרים והפר תעלות והסדיר 
את דואר־המלבות. הוא היה הראשון, שמינה בקאהיר דיינים 
שונים, שייצגו את כל אחד מ�