האנציקלופדיה 

העברית 

כללית, יהודית וארציעזראלית 


ברך שישי 
אד־ד־יעזדאל 



חברה להרצאת אבציקלופדיות בע״פל 


ירושלים - 


תל־אביב 


תשי״ז 



14 ס £ , 4 < ק ס. 1 :) ץ:> א £ 
4 :>ו^ו 1£6 -ו 


הנהלה ראשית של החברה להוצאת אנציקלופדיות בע״מ 

מ. יב. פ^אי־ 


הדפסת שנת תש״ל 


הברד סודר ונדפס בדפוס מסדה בע״מ, דמת־גן. התמונות הצבעוניות נדפסו אף הן בדפוס 
מסדה. הגלופות הוכנו בצינקוגראפיה של מ. פיקובסקי, ירושלים. שירטוט המפות נעשה על־ידי 
ב. י. ברוייר, נהמה שפירא ורבקה קלירס. ההגהות — על־ידי עוזר רבין, י. גבריאלי וב. אליצדק 


כל הזכויות שמורות להוצאה, ביהוד זכויות תרגום, קיצורים, צילומים והעתקות 

.ס , !! ,¥א^? 1 ^ 00 0 א 1 מ 8115 ( 1 ? * 1 < £1 *< £01 כ> 0¥ זא£ יד 1 * 10 *¥? 00 

££* 15£ ז* 1 ס 7£ א 81 ? 



המינרכת הכללית לפרד ו׳ 


העורך הראשי: 
ד״ר כ. נתניהו 


מנהל המערכת: 
א. פלאי, . 114 


המקרבת המרכזית 

יהושע גוטמן פרופ ׳ ישעיהו ליבוביץ ד״ר כ. נתניהו פרום׳ י. קלדזבר 

(מדעי־הטבע) 


עודבי־מיסזנה 

שמחה כ״ץ, . 114 אליעזר ליכנה 


אברהם ארנץ 

ק ודכי־מדורים 

פרום׳ ש. אטינגן 

מ. אביי־יונה, . 11.4 

(חינוך) 

(תחבורה) 

(חקירת־א״י) 

פרום׳ אבא לרנד 

ד״ר ש. ז. חשץ 

ד״ר א. י. כראוור 

(כלכלה) 

(משפט) 

(גאוגראפיה) 


שלמה רימר,(. £0011 ) 80 . 8 
(כלכלה / עודד־מישנה) 



המזכירות המדקית 

המזכיר הכללי: 

שמחה כ״ץ, . 4 .*נ 


ד״ר פנינה גוה (כת שלה) 
ד״ד ג. ליכוכיץ / מקצועות־הטבע 


יהודית פלדמדזילכרפניג, . 114 
מלכה טיגן, . 1180 / ב 1 טאניקה וזואולוגיה 



תבנית ביד ר׳ 


28—25 


ד״ר א. י. בראוור 

השם 

36—28 

31—28 

ד״ר א. י. בראוור 

הגבולות 

1 . תחומי א״י לפי המקרא וההלכה 


31—31 

ד״ר א. י. בראוור 

2 . הגבולות הטבעיים 


36—31 

מ. אבי־יונה— ד״ר א. י. בראוור 

3 הגבולות המדיניים 

37—36 


ד״ר א. י. בראוור 

החלוקה האדמיניסמראמיווית 

40—37 


ד״ר א. י. בראוור 

מעמדה הגאוגראסי וחגאופולימי של א״י 

235—40 

105—40 


ד״ר א. י. בראוור 

התנאים הטבעיים 
א. סני־יהארץ 

116—105 


ד״ר א. י. בראוור 

כ. הידרוגראסיח 

128—116 

127—116 

פרום׳ מ. אבנימלך 

ג. גאולוגיה 

1 . סקירה כללית 


128—127 

פרופ׳ מ. אבגימלך 

2 . תולדות המחקר הגאולוגי 

141—128 


ד״ר י. בן־תור 

ד. סמרוגראסיה ומינראלוגיה 

159—141 

155—141 

ן פרום׳ א. רייפגברג 
( ד״ר מ. רים 

ה. הקרקע 

1 . סקירה כללית 


159—155 

י• וייץ 

2 . הכשרת־קרקע 

178—159 


פרום׳ ד. אשבל 

ו. האקלים 

197—178 

196—178 

פרום׳ מ. זהרי 

ז. הצמחיה והצומח 

1 . סקירה כללית 


197—196 

פרופ׳ מ. זהרי 

2 . חקר הצמחיה והצומח 

233—197 

200—197 

פרום׳ ש. בודנהיימר 

ח. החי 

1 . עולם החי 


202—200 

א. גוטליב 

2 . החי הימי 
( 1 ) חסרי־חיליות 


203—202 

ד״ר א. בן־טוביה 

( 2 ) בעלי־חיליות 


205—203 

ד״ר ה. שטייניץ 

3 . הדגים 


208—205 

ד״ר א. שילוב 

4 . חסרי־חוליות יבשתיים 


216—208 

ד״ר א. שילוב 

5 . חרקים 


218—216 

ד״ר ה. שטייניז 

6 . הדוחיים 


223—218 

י. ח. הופיין 

7 . הזוחלים 


229—223 

א. זהבי 

8 . העופות 


233—229 

ד״ר ה. מנדלסון 

9 . היונקים 

235—233 


ד״ר ה. מנדלסון 

מ. הגנת־המכע 

246—235 

236—235 

ד״ר מ. שטקליס 

פרהיסטוריה 

1 . המחקר הפרהיסטורי בא'י 

2 . המסקנות הראשיות של 


246—236 

ד״ר מ. שטקליס 

המחקר הפרהיסטורי 

607—247 



היסטוריה 

א. מתקופת הברונזה הקדומה עד 

304—247 


ש. ייבין— פדופ׳ ב. מזר 

חורבן ממלכתי־יהודה 

330—304 


פרום׳ י. קלוזנר 

כ. התקופה הפרסית 

ג. מתחילת התקופה ההלניסטית עד 

389—330 


ד״ר א. שליט 

חורבן בית שצי 

ד. מחורבן בית שני עד חלוקתה 

432—389 


י. גוטמן 

של הקיסרות הרומית 

ה. מחלוקת הקיסרות הרומית עד 

435—432 


מ. אבי־יונה 

הפלישה הערכית 

ו. מן הכיבוש הערכי עד 

448—435 


ד״ר ח. ז. הירשברג 

השתלמות הפאממים 

453—448 

450—448 

ד״ר א. אשתור 

ז. תקופת שלמץ הפאממיס 

1 . היסטוריה כללית 


453—450 

ד״ר ח. ז. הירשברג 

2 . הישוב היהודי 

480—453 


פרופ׳ י. פראוור 

ח. תקופת מסעי־־הצלב 



13 


14 


תבנית כיד ו׳ 


486—480 



מ. תקופת שלמון הממלובים 


483—480 

ד״ר א. אשתור 

1 . היסטוריה כללית 


486—483 

ד״ר א. אש תור 

2 . הישוב היהודי 




י. מראשית שלטון העותמאנים עד 

497—486 


ד״ר ח. ז. הירשברג 

מסע־נאפוליון 

498—497 


ד״ר א. י. בראוור 

יא. מסעו של נאפוליון בארץ־ישראל 
יב. מתחילת המאה ה 19 עד ראשית 

508—498 



ההתיישבות החדשה ( 1800 — 1882 ) 


504—498 

פרום׳ י. ק. הורביץ 

1 . היסטוריה כללית 


508—504 

פרום׳ ש. ו. בארון 

2 . הישוב היהודי 




יג. מראשית ההתיישבות החדשה עד 

518—508 


ד״ר א. ביין 

הברזת־באלפוד ( 1880 — 1917 ) 




יד. כעיית־א״י במדיניות 

528—518 


א. רענן 

הבינלאומית ( 1798 — 1923 ) 




מו. מהברזת־באלפור עד תקומתה 

569—529 


פרופ׳ ב. אקצין 

של מדינת־ישראל ( 1917 — 1948 ) 

594—569 


סגן־אלוף נ. לורך 

מז. מלחמת־העצמאות 

יז. מדיניות־חחוץ ומדיניות־הפנים 

607—594 


ג. קרסל — ד״ר ח. יחיל 

של מדינת־ישראל ( 1948 — 1955 ) 

614—607 


י. ב. שב ממאן 

עבר־הירדן המזרחי 

620—614 


נ. סופר 

ממלבת־הירדן 

623—620 


ג. תדמור 

רצועת׳יעזה 

665—623 



סדרי השלטון והמשפט 

633—623 


פרום׳ ב. אקצין 

א. המשמר 

665—633 



ב. מערבת־המשפט 


637—633 

ח. כהן 

1 . השירות המשפטי 


638—637 

ד״ר ש. ז. חשין 

2 . המשפט הנוהג בישראל 


647—638 

ד״ר ש. ז. חשין 

3 . המשפט האזרחי 


648—647 

ד״ר א. ויתקון 

4 . המשפט המסחרי 


651—649 

ד״ר א. ויתקון 

5 . דיני־מיסים 


653—651 

א. ש. שמרון 

6 . המשפט הפלילי 


656—654 

צ. ברנזון 

7 . דיני־עבודה 


658—656 

ד״ד א. לבונטין 

8 . המשפט הבינלאומי־הפרטי 


661—658 

ד״ר ש. ז. השין 

9 . מערכת בתי־המשפט 


662—661 

\ ד״ד א. ח. פריימאן 
י ד״ד ב. שרשבסקי 

10 . בתי־הדין הרבניים 




11 . בתי־הדין הדתיים (ה״שרעיים") 


663—662 

ד״ד ח. ז. הידשברג 

של המוסלמים 


664—663 

ד״ד ש. קולבי 

12 . בתי־הדין של העדות הנוצריות 


665—664 

י. חדיש 

13 . מקצוע־המשפט בארץ 

728—665 



האוכלוסיה 

707—665 


פדופ׳ ר. בקי 

א. דמוגראסיה 

711—707 


י. שמעוני 

כ. הערכים בא״י בתקוסתי־המאנדאט 

714—712 


מ. אסף 

ג. הערבים במדינת־ישראל 

728—714 



ד. מערבת־הכריאות 




1 . שירותי־הרפואה בא״י עד 


716—714 

ד״ד יחושע ליבוביץ 

אמצע המאה ה 19 


728—716 

ח. ש. חלוי 

2 . מאמצע המאה ה 19 ואילד 

552—729 



הכלכלה 

739—729 


ד״ד א. ל. געתון 

א. ההכנסה הלאומית 

744—740 


ד״ד א. ו. דוסטרוואלד־דורות 

ב. העושר הלאומי 

752—745 


א. קסלר 

ג. מאזן־התשלומים 

770—753 



ד. מסחר 


755—753 

מ. אבי־יונח 

1 . סקירה היסטורית 


762—756 

ד. הורוביץ 

2 . סחר־החוץ 


770—762 

3 .. היחסים הכלכליים עם הארצות השכנות פרום׳ א. בונה 

781—770 


ד. הורוביץ 

ה. מערכת־הכספים 

795—781 


מ. ר. ברקאי 

ו. פינאנסים ציבוריים 



15 


תמית פיר ו׳ 


801—795 

ד״ר א. מורג 

ז. מערבת־המיסים 

807—802 

ש. רימר 

ח. שבר־העבודה 

880—807 


ט. חקלאות 

817—807 

ד״ר אב. נ. פולאק 

1 . סקירה היסטורית 

820—817 

ד״ר א. גרנות 

2 . המשטר הקרקעי 

822—820 

ד״ר א. גרנות 

3 . המדיניות הקרקעית היהודית בא״י 

832—822 

ד״ר י. לווה 

4 . החקלאות עד סוף תקופת־המאנדאט 

837—832 

ד״ר י. לווה 

5 . הפרדסנות 

865—837 

א. אריאב 

6 . החקלאות בישראל 

880—865 

ש. בלאם 

7 . פיתוח אוצרות־המים 

886—880 

ד״ר נ. וידרא 

י. הדיג 

898—886 

י. וייץ 

יא. הייעור 

923—898 


יב. חתעשיה 

914—898 

ד״ר א. מרכוס 

1 . סקירה כללית 

918—914 

ד״ר ל. י. ובר 

2 . מחצבי ים־המלח 

923-918 

י. פרידלנדר 

3 . חשמל 

927—923 

1 ד״ר י. בן־דוד 
> ד״ר ה. מיוזאם 

יג. מקצועות הפשיט 

934—927 

ו. טורנובסקי 

יד. התיירות 

943—935 

ד״ר ח. דרין (דרבקין) 

טו. מיה 

952—943 

צ. ויטלים 

טז. התנועה חקואוסראטיווית 

983—953 


התחבורה 



א. הדרבים בא״י מימי קדם עד 

954—953 

מ. אבי־יונה 

ההתיישבות החדשה 

957—954 

פרום. ש. אטינגן 

ב. הבבישים 

960—957 

א. שווייצר 

ג. התחבורה המוטורית 

966—960 

פרופ , ש. אטינגן 

ד. מסילות־הברזל 

967—966 

א. שווייצר 

ה. הססנות 

979—967 

ד״ר מ. אטר (אטינגר) 

ו. הנמלים 

980—979 

א. שווייצר 

ז. התעופה 

983—980 

ד״ר מ. חזקי 

ח. הדואר 

1057—983 


חינוד ומחקר 

996—983 

א. ארנון 

א. תולדות החינוך העברי החדש בא״י 

998—996 

ד״ר ש. פאיאנס־גליק 

כ. גד־הילדים 

1001—998 

א. ארנון 

ג. כיה״ם היסודי 

1005—1001 

ד״ר מ. הנדל 

ד. החיניד התיבץ 

1007—1005 

מ. פלד 

ה. החינוך המקצועי 

1010—1008 

י. מיוחס 

ו. החינוך המשלים 

1011—1010 

ה. ברט 

ז. החינוך המיוחד 

1014—1011 

א. ארנון 

ח. הבשרת מורים וגננות 

1018—1014 

צ. קפלן 

ט. החינוך התורני 

1021—1018 

ד״ר ח. ריינהולד 

י. עליית ילדים ונוער 

1026—1021 

י. ל. בנאור 

יא. חינוך־־המיעוטים 

1057—1026 


יב. מוסדות־־לימוד גבוהים ומוסדות־מחקר 

1037—1026 

ב. ברשאי 

1 . האוניברסיטה העברית 

1042—1037 

1 אינז׳ ש. קפלנסקי 
י ק. אלפרט 

2 . הטכניון העברי 

1043—1042 

מ. בלבן 

3 . מכון־וייצמן למדע 

1046—1043 

מ. בלבן 

4 . מוסדות־מחקר ממשלתיים 

1047—1047 

מ. בלבן 

5 . מוסדות־מחקר אחרים 

1051—1047 

ש. שונמי 

6 . ספריות 

1057—1052 

ד״ר א. ביין 

7 . ארכיונים 

1069—1057 

ג. קרסל 

הספרות העברית, ע״ע עברית, ספרות 
העיתונות העברית 

1129—1070 


האמנויות 

1101—1070 

ד״ר פ. שיף 

א. ציור 



17 


תכנית כרף ר 


18 


1112—1101 

ד״ר 0 . שיף 

כ. פיסול 

1121—1112 

ארכ׳ א. השמשוני 

ג. אדריכלות 

1129—1121 

ד״ר ם. ע. גראדנוויז 

ד. מוסיקה 

1172—1129 


ח. התאטרון העברי, ע״ע תאמרץ 

חקירת ארץ־ישראל 

1143—1129 

מ. אבי־יונד. 

א. הספרות של ידיעת־חארץ 

והמחקר הארכאולוגי 

1157—1143 


ב. המקומות הקדושים והאתרים 

חחיסמורייס 

1152—1143 

מ. אבי-יונה 

1 . המקומות הקדושים 

1157—1152 

מ, אבי־יונה 

2 . האתרים ההיסטוריים 

1160—1157 

צ. קפלן 

ג. כתי־חכנסת 

1172—1160 

ד״ר י. שמנו־ 

ד. מסות־א״י 


המערכת וההנהלה מביעות בזה את תודתן לאישים ולמוסדות הבאים, שהואילו באדיבותם 
להרשות את השימוש בגלופות ובתצלומים שברשותם: 

נשיא־המדינה י• בן־צבי! פרום׳ דורותי גארוד! י. ו. סאנדבדג, מנהל המוזיאון העירוני של 
אמססדדאם! המכון הפונסיפיקאלי לחקר־המקרא, רומא! החברה להקירת ארץ־ישראל ועתיקותיה! 
הקרן הבריטית לחקירת איץ־ישראל ( 3 ״״? מ 10 ! 2 ז 10 ק\£ ־״״״!ב? 1116 ) ; המחלקה לאגיפטו¬ 
לוגיה באוניברסיטה של לונדון (ת 10 >מ £0 , 8011001 ץ) 61 ז?י\ 1 ת 11 ,ץ 1010% (\ץ%.£ )ס :מסתסזבקסס); 
הוצאות הספרים 110 * 9201 ו 00 * 125 * בפאריס 



רשימת המחברים המשתתפים בביר ו׳ 


אכי־יוגה מיגאל, 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / הפרקים: הגבולות המדי¬ 
ניים (חלק)! היסטוריה, מחלוקת הקיסרות הרומית עד הפלישה 
הערבית! מסחר (סקירה היסטורית)! הדרכים בא״י מימי קדם עד 
ההתיישבות החדשה! חקירת־א״י! המקומות הקדושים והאתרים 
ההיסטוריים 

אבנימלך משה, ד״ד 

ירושלים, פרופםור־חבר באוניברסיטה העברית/הפרקים: גאולוגיה! 
חולדות המחקר הגאולוגי 

אטינגן שלמה, אינז׳ 

חיפה, פרופסור בטכניון — מכון טכנולוגי לישראל / הפרקים: 
כבישים, מסילות־הברזל 

אטד (אטינגר) משה, ד״ר 

רמת־גן, עורך המדור הכלכלי של ״),!ס? תסו״״זס) / הפרק: הנמלים 

אלפרט קארל 

חיפה /הפרק: הטכניון— מכון טכנולוגי לישראל (חלק) 

אם!? מיכאל 

תל־אביב, חבר מערכת ״דבר״ / הפרק: האוכלוסיה, הערבים 
במדינת־ישראל 

אקצין בנימין, ד״ד 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית ודקאן הפאקולטה למש¬ 
פטים / הפרקים: היסטוריה, ההתפתחות המדינית מהכרזת־באלפור 
עד תקומתה של מדינת־ישראל! סדרי השלטון והמשפט: המשטר 

אריאב אורי,(. £1 ^) . 8.80 

ירושלים, יועץ לענייני חקלאות, משרד־האוצר / הפרק: החקלאות 
בישראל 

ארנון אברהם 

ירושלים, ראש המפקחים במשרד החינוך והתרבות / הפרקים: 
תולדות החינוך העברי החדש! ביה״ס היסודי! הכשרת מורים וגננות 

אשבל דב, ד״ד 

ירושלים, סרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / הפרק: האקלים 

אשתור אלי, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / הפרקים: היסטוריה, תקופת־ 
שלטון הפאטמים: א. היסטוריה כללית! תקופח שלטון הממלוכים: 
א. היסטוריה כללית, ב. הישוב היהודי 

בארון שלום ו., ד״ד 

ניו־יורק, פרופסור באוניברסיטה של קולומביה / הפרק: היסטוריה, 
מתחילת המאה ה 19 עד ראשית ההתיישבות החדשה: 2 . הישוב 
היהודי 

גודנהיימר שמעון, ד״ד 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הפרק: עולם־החי 

גונה אלסרד, ד״ד 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית ודקאן ביה״ס לכלכלה 
ולמדעי־החברה ע״ש א. קפלן / הפרק: היחסים הכלכליים של א״י 
עם הארצות השכנות 

ביין אלפס, ד״ד 

ירושלים, מנהל הארכיץ הציוני המרכזי / הפרקים: היסטוריה, 
מראשית ההתיישבות החדשה עד הכרזת־באלפור! ארכיונים 

בלאס שמחה, אינז׳ 

תל־אביב, יועץ הממשלה לענייני המים והמנהל הכללי של תיכנון 
המים לישראל / הפרק: פיתוח אוצרות־הסים בא״י 

בלגן מרים, . 80 , 8 

ירושלים / הפרקים: מכון־וייצמן למדע! מוסדות־מחקר ממשלתיים! 
מוסדות־מחקר אחרים 


בנאור יהודה ליג, . 8.80 

ירושלים, סגן מנהל כללי במשרד החינוך והתרבות / הפרק: חינוך־ 
המיעוטים 

בדרור יוסף, ד״ר 

ירושלים, מדריך בסוציולוגיה באוניברסיטה העברית / הפרק: מק¬ 
צועות חפשים (חלק) 

בן־טוביה אדם, ד״ר 

חיפה, התחנה לחקר הדיג הימי / הפרק: החי בים התיכון בחופה 
של א״י:( 2 ) בעלי־חוליות 

גדתור יעקב, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית! מנהל המכון הגאולוגי 
שעל־יד משרד־הפיתוח / הפרק: םטר(גראםיה ומינראלוגיה 

בקי רוגרטו, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית! סטאטיסטיקן של ממשלת־ 
ישראל / הפרק: דמוגראפיה 

גראוור אברהם יעקב, ד״ר 

ירושלים / הפרקים: השם! הגבולות במקרא ובהלכה! הגבולות 
הטבעיים והגבולות המדיניים (חלק)! השטח! החלוקה האדמיני־ 
סטדאטיווית! המעמד הגאוגראפי והגאופוליטי! פני־הארץ! הידרו־ 
גראפיה! היסטוריה, מסעו של נאפוליון בארץ־ישראל 

ברט הלני,. 1 * 

ירושלים, מפקחת על החינוך המיוחד במשרד החינוך והתרבות 
הפרק: החינוך המיוחד 

גרנזון צבי 

ירושלים, שופט בבית־המשפט העליון / הפרק: דיני־עבודה 

ברקאי מיכאל ריבארד, ד״ר 

תל־אביב, מרצה בביה״ם הגבוה למשפט ולכלכלה! ממונה על המחקר 
ב״מרכז־פאלק״ למחקר כלכלי בישראל / הפרק: פינאנסים ציבוריים 

ברשאי בצלאל,. 1 * 

ירושלים / הפרק: האוניברסיטה העברית 

גוטליג אליעזר, . 4. 80 ! 

חיפה, התחנה לחקר הדיג הימי / הפרק: החי בים התיכון בחופה 
של א״י: ( 1 ) חסרי־חוליות 

גוטמן יהושע 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / הפרק: היסטוריה, מחורבן 
הבית השני עד חלוקתה של הקיסרות הרומית 

געתון אריה לודוויג, ד״ר 

ירושלים, כלכלן בכיר בבאנק ישראל / הפרק: ההכנסה הלאומית 

גראדנוויץ 9 טר עמנואל, ד״ר 

תל־אביב / הפרק: מוסיקה 

גרנות אברהם, ד״ר 

ירושלים, יו״ר הדירקטוריון של קרן קיימת לישראל / הפרקים: 
המשטר הקרקעי! המדיניות הקרקעית היהודית בא״י 

דוסטרוואלד־דורות אברהם וילהלם 
תל־אביב, מרצה בביה״ס הגבוה למשפט ולכלכלה! יועץ כלכלי 
למבקר־המדינה / הפרק: העושר הלאומי 

דרין(דראבקין) חיים, ד״ר 

תל־אביב, יועץ במשרד־העבודה / הפרק: בניה 

הופיין יעקב ח. 

תל־אביב / הפרק: הזוחלים 

הורביץ יעקב קלמן, ד״ד 

ניו־יורק, פרופסור באוניברסיטה של קולומביה / הפרק: היסטוריה, 
מתחילת המאה ה 19 עד ראשית ההתיישבות החדשה: 1 . היסטוריה 
כללית 



21 


רשימת המחברים 


22 


הורוביץ דוד 

ירושלים, מבהל באנק ישראל/הפרקים: סחר-החוץ! מערכת־הכספים 

הירשגרג חיים זאב, ד״ר 

ירושלים, מנהל המחלקה לענייני המוסלמים והדרוזים במשרד־ 
הדתות / הפרקים: היסטוריה, מן הכיבוש הערבי עד השתלטות 
הפאטמים! תקופת שלטון הפאטמים: ב. הישוב היהודי! מראשית 
שלטון־העותמאנים עד מסעי־נאפוליון! מערכת־המשפט: יא. בתי- 
הדין הדתיים (ה״שרעיים") של המוסלמים 

הלוי חיים שלום, 

ירושלים, משרד־הבריאות / הפרקים: מערכת־הבריאות, מאמצע 
המאה ה 19 ואילך 

הנדל מיכאל, ד״ר 

ירושלים, מפקח על בתי־הספר התיכונים במשרד החינוך והתר¬ 
בות/הפרק: ההינוך התיכון 

השמשוני אביה, ארכיטקט 

חיפה, מרצה ראשי בטכניון — מכון טכנולוגי לישראל / הפרק: 
ארדיכלות 

וגר לאזאר יום!ש, ד״ר , 

ירושלים, יועץ במשרד־האוצר / הפרק: מחצבי ים־המלח 

וידרא נפתלי, ד״ר 

חיפה, מנהל כללי של חברת ״צים״ / הפרק: הדיג 

ויטלים צבי,. 8 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / הפרק: התנועה הקואופרא־ 
טיווית בא״י 

וייץ יוסף 

ירושלים, חבר הדירקטוריון של קרן קיימת לישראל / הפרקים: 
הכשרת־קרקע! הייעור 

ויתקון אלפרד, ר״ד 

ירושלים, שופט בבית־המשפט העליון / הפרקים: המשפט המסחרי; 
דיני־מיסים 

זהכי אניח,. 50 

ירושלים / הפרק: העופות 

זהרי מיכאל, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הפרקים: הצמחיה והצו¬ 
מת; תקר הצמחיה והצומח בארץ 

חזקי משה, ד״ר 

תל-אביב, השירות הבולאי במשרד־הדואר / הפרק: הדואר 

חריש יוסף, .־!ט! 

ירושלים, עוזר פרקליט המדינה / הפרק: מקצוע־הסשפט בארץ 

חשין שניאור זלמן, ד״ר 

ירושלים, שופט בבית־המשפט העליון / הפרקים: המשפט הנוהג 
בישראל; המשפט האזרחי! מערכת בתי־המשפט 

טו-רנובסקי ואלמד 

תל־אביב/הפרק: התיירות 

יחיל חיים, ד״ר 

שטוקהולם, ציר ישראל בארצות הסקאנדינאוויות / הסדק: מדיניות־ 
החוץ ומדיגיות־הפנים של מדינת־ישראל ( 1948 — 1955 ) [חלק] 

ייבין שמואל,. 8 

ירושלים, מנהל אגף־העתיקות / הפרק: היסטוריה, מתקופת הברונזה 
הקדומה ועד חורבנה על ממלכת־יחודה 

בהן חיים 

ירושלים, היועץ המשפטי לממשלח־ישדאל / הפרק: השירות המשפטי 

לכונמין אכינדור, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / הפרק: המשפט הבינלאומי־ 
הפרטי 


לווה יהודה, ד״ר 

תל־אביב, מרצה בפאקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית! 
יועץ במשרד־החקלאות / הפרק: החקלאות היהודית בא״י(מתחילת 
שנות ה 80 עד סוף תקופת־המאנדאט) 

לייד נתנאל, סי/אלוף 

לום אנג׳לם / הפרק: מלחמת־העצמאות 

ליבוביץ יהושע, ד״ר 

ירושלים / הפרק: שירותי־הרפואה בא״י עד אמצע המאה ה 19 

מורג אמוץ, ד״ר 

ירושלים, מדריך לכלכלה באוניברסיטה העברית / הפרק: מערכת־ 
המיסים 

מזר בנימין, פרופ׳ 

ירושלים, נשיא ורקטור האוניברסיטה העברית / הפרק: היסטוריה, 
מתקופת הברונזה הקדומה ועד חורבנה של ממלכת־יהודה 

מיוזאם הלמוט, ד״ר 

ירושלים, מרצה לסטאסיסטיקה באוניברסיטה העברית / הפרק: 
המקצועות החפשים (חלק) 

מיוחס יוסף,. 8 

יתשלים, מנהל לשכת־הניער במשרד החינוך והתרבות / הפרק: 
החינוך המשלים 

מנדלפון היינריד, ד״ר 

תל־אביב, מנהל המכון האוניברסיטאי למדעי־הטבע / הפרקים: 
היונקים! הגנת־הטבע 

מרפום אברהם אלפרד, ד״ר 

תל־אביב, מרצד, בביה״ם הגבוה למשפט ולכלכלה / הפרק: התעשיה 

סופר נעים, 

ירושלים, משרד־החוץ / הפרק: ממלכת־הירדן 

פאיאנם־גליק שדה, ד״ר 

תל־אביב, מפקחת על גני־הילדים במשרד החינוך והתרבות / הפרק: 
גן־הילדים 

פולאק אברהם נ., ד״ר 

תל־אביב, ראש־מקצוע באוניברסיטה של ת״א / הפרק: תולדות 
החקלאות 

פלד משה, אינז׳ 

ירושלים, מפקח על הוראת־המלאכה במשרד החינוך והתרבות / 
הפרק: החינוך המקצועי 

פראוור יהושע, ר״ד 

ירושלים, פדופסור־חבד באוניברסיטה העברית / הפרק: היסטוריה. 
תקופת מסעי־הצלב 

פרידלנדד יוסף 

חיפה, חברת־החשמל / הפרק: חשמל 

פריימאן אברהם חיים, ד״ר (ז״ל) 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / הפרק: בתי־הדין הרבניים 

קולבי שאול, ד״ר 

ירושלים, מ״מ מנהל המחלקה לענייני הנוצרים במשרד־הדתות / 
הסרק: בתי־הדין של העדות הנוצריות 

קלוזנר יוסף, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הפרק: היסטוריה, ארץ־ 
ישראל בתקופה הפרסית 

קפלר אברהם, 1 נ 

ירושלים/הפרק: מאזן־התשלומים 

קפלן צבי 

ירושלים / הפרקים: החינוך התורני; בתי־הכנסת באיי 

קפלנסקי שלמה, אינז׳(ז״ל) 

חיפה, מנהל הטכניון העברי / הפרק: הטכניון — מכון טכנולוגי 
לישראל 



23 


רשימת המחברים 


24 


קרמל נצל 

חולון / הפרקים: מדיניות־החוץ ומדיניות־הפנים של מדינת־ישראל 
( 1948 — 1955 ) 1 העיתובות העברית 

ריינהולד חנוך, ד״ר 

ירושלים, מנהל חינוכי של המחלקה לעליית ילדים ונוער של הסוכ¬ 
נות היהודית / הפרק: עליית ילדים ונוער 

רייפנברג אברהם אדולף, ד״ר(ז״ל) 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הפרק: הקרקע (חלק) 

רים משה מאנפרד, ד״ר 

ירושלים, מדריך באוניברסיטה העברית / הפרק: הקרקע (חלק) 

רימר שלמה, (. £0011 ) . 50 . 8 

ירושלים / הפרק: שכר־העבודה 

רענן אורי,. 1 \ 

ירושלים, חבר מערכת.הארץ״ / הפרק: בעיית־א״י במדיניות הבינ¬ 
לאומית ( 1798 — 1923 ) 

שווייצר אברהם 

תל־אביב, העורך הכלכלי של ״הארץ״ / הפרקים: התחבורה המוטו¬ 
רית• הספנות! התעופה 

שולוב אהרון, ד״ר 

ירושלים, מרצה לזואולוגיה באוניברסיטה העברית / הפרקים: חסרי־ 
חוליות יבשתיים בא״י! חרקים 

שתמי שלמה 

ירושלים, בית־הסםרים הלאומי והאוניברסיטאי / הפרק: ספריות 


שמייניץ היינץ, ד״ר 

ירושלים, מרצה לזואולוגיה באוניברסיטה העברית / הפרק: הדגים! 
הדוחיים 

שטנר יצהר,, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / הפרק: מפות ארץ־ישראל 

שטר,לים משה, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / הפרק: פרהיסטוריה 

שיח פריץ, ד״ר 

חיפה, מנהל המוזיאון לאמנות חדישה / הפרקים: ציור! פיסול 

שבטמאן יוסח ב. 

ניו־יורק / הפרק: עבר־הירדן המזרחי 

שליט אברהם, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / הפרק: היסטוריה, מתחילת 
התקופה ההלניסטית עד חורבן בית שני 

שמעוני יעקב 

ראנגון, ציר ישראל בבורמה/הפרק: הערבים בארץ־ישראל בתקופת־ 
המאנדאט 

שמרון ארווין שאול, עו״ד 

ירושלים / הפרק: המשפט הפלילי וסדרי הדיון הפלילי בישראל 

שרשבסקי בן־ציון, ר״ד 

ירושלים, שופט בבית־המשפט המחוזי / הפרק: בתי־הדין הרבניים 

תדמור גדעון,.) 1 

וואשינגטון, שגרירות־ישראל / הפרק: רצועת־עזה 


דאשי־תיבות של סימות המחברים 


משה אבנימלך 

= 

מ. א. 

= גצל קרסל 

ג. ק. 

= אברהם ארנון 

א. אר. 

מיכאל אבי־יונה 

= 

מ. א י. 

= גדעון תדמור 

ג. ח. 

= אלי אשתור 

א. אש. 

משה אטר (אטינגר) 

= 

מ. אט. 

= דב אשבל 

ד. א. 

= אלכם ביין 

א. ב. 

מיכאל אסף 

= 

מ. אס. 

= דוד הורוביץ 

ד. ה. 

= אדם בן־טוביה 

א. ב. ט. 

מרים בלבן 

= 

מ. בל. 

= הלני ברט 

ה. ב. 

= אלפרד בונה 

א. בו. 

מיכאל הנדל 

= 

מ. ה. 

= היינריך מנדלסון 

ה. מ. 

= אביה השמשוני 

א. הש. 

מיכאל זהרי 

= 

מ. ז. 

= הלמוט מיוזאם 

ה. מי. 

= אברהם וילהלם 

א. ו. ד. 

משה חזקי 

= 

מ. ח. 

= היינץ שטייניץ 

ה. ש. 

דוסטרוואלד־דורות 


מיכאל ריכארד ברקאי 

= 

מ. ר. ב. 

= ואלטד טורנובסקי 

ו. ט. 

= אברהם חיים 

א. ח. פ. 

משה מאנפרד רים 

= 

מ. רי. 

= חיים דרין(דדאבקין) 

ח. ד. 

פריימאן (ז״ל) ■־ 


משה שטקליס 

= 

מ. שט. 

= חיים זאב הירשברג 

ח. ז. ה. 

= אברהם יעקב בראווד 

א. י. בר. 

משה פלד 

= 

מש. פל. 

= חיים יחיל 

ח. י. 

= אריה לודוויג געתון 

א. ל. גע. 

נפתלי וידרא 

= 

נ. ו. 

= חיים כהן 

ח. כ. 

= אמוץ מורג 

א. סו. 

נתנאל לורך 

= 

נ. ל. 

= חנוך ריינהולד 

ח. רי. 

= אלפרד מארכוס 

א. מר. 

נעים סופר 

= 

נ. ס. 

= חיים שלום הלוי 

ח. ש. ה. 

= אברהם קסלר 

א. ק. 

פטר עמנואל גראדנוויץ 

= 

פ. ע. ג. 

= יעקב בן־תור 

י. ב. 

= אברהם אדולף 

א. רי. 

פריץ שיף 

= 

פ. ש. 

= יוסף בן־דוד 

י. ב־ד. 

רייפנברג (ז״ל) 


צבי ברנזון 

= 

צ. ב. 

= יוסף ב. שכטמאן 

י. ב. ש. 

= אברהם שליט 

א. ש. 

צבי ויטלים 

= 

צ. ו. 

= יהושע גוטמן 

י. ג. 

= אהרון שולוב 

א. שו. 

צבי קפלן 

= 

צ. ק. 

= יוסף וייץ 

י. ו. 

= ארווין שאול שמרון 

א. ש. ש. 

קארל אלפרט 

= 

ק. א. 

= יוסף חריש 

י. ח. 

= אברהם גרנות 

אב. ג. 

רוברטו בקי 

= 

ר. ב. 

= יעקב ח. הופיין 

י. ח. ה. 

= אביגדור לבונטין 

אב. ל. 

שמעון בודנהיימר 

= 

ש. ב. 

= יהודה ליב בנאור 

י. ל. ב. 

= אברהם נ. פולאק 

אב. נ. פ. 

שמחה בלאס 

= 

ש. בל. 

= יוסף מיוחם׳ 

י. מ. 

= אברהם שווייצר 

אב. ש. 

שלום ו. בארון 

= 

ש. ו. ב. 

= יוסף קלוזנר 

. י• ק¬ 

= אורי אריאב 

או. א. 

שניאור זלמן חשין 

= 

ש. ז. ח. 

= יעקב ק למן הורביץ 

י. ק. ה. 

= אורי רענן 

או. ר. 

שמואל ייבין 

= 

ש. י. 

= יצחק שטנר 

י. ש. 

= אליעזר גוטליב 

אל. ג. 

שרה פאיאנס-גליק 

= 

ש. פ.־ג. 

= יעקב שמעוני 

י. שמ. 

= אלפרד ויתקון 

אל. ו. 

שאול קולבי 

= 

ש. קו. 

= יהושע ליבוביץ 

יה. ל. 

= אמוץ זהבי 

אם. ז. 

שלמה קפלנסקי(ז״ל) 

= 

ש. קם. 

= יהודה לווה 

יה. לו. 

= בנימיו אקצץ 

כ. א. 

שלמה רימר 

= 

ש. רי. 

= יהושע פראוור 

יה. פ. 

= בצלאל ברשאי 

כ. ב. 

שלמה שונמי 

= 

ש. ש. 

= יוסף פרידלנדר 

יו. פ. 

= בנימץ מזר 

כ. מ. 

שלמה אטינגן 

= 

של. א. 

= לאזאר יוסף ובר 

ל. י. ו. 

= בן־ציון שרשבסקי 

ב. שר. 




ראובן רובין: הרוקדים במירון. 1926 


האנציקלופדיה העברית 




27 


השם 


28 


וישראל" כדי לציין את התחום של כל שבטי-ישראל, והוא 
מיוחם גם לתקופה קדומה יותר (יהו׳ יא, כא : שנדב ג, י < 
שם ה, ה: מל״א ד, כ: שם ה, ה). אחר החלוקה הסופית של 
הממלכה ציין השם ישראל רק את תחומה של ממלכת־ 
אפרים, ואילו תחומה של ממלכת בית־דוד נקרא בשם ארץ- 
יהודה: "ארץ־ישראל" שבמל״ב ה, ב, היא ממלכת עשרת־ 
השבטים. יחזקאל (כז, יז: מ, ב* מז, יה) מוציא פעם בפירוש 
מתחום א״י את הגלעד ואת יהודה, ופעם הוא כולל בו את 
ירושלים שביהודה שלא בפירוש: גם לפי דהי״ב ל, כה 
היתה יהודה מחוץ לתחומה של א״י. 

בשם ארץ־ישראל — או בקיצורו ״הארץ״ — להוראת 
ארצו של עם־ישראל, משתמשת לראשונה המשנה. הקיצור 
"הארץ" כבר נמצא בם׳ ויקרא (יט, כג), ביהושע (יא, כג! 
יב, א), ביחזקאל (מה, א) ובמגילת רות (א, א). אחר גלות 
ישראל התקרבו שרידי עשרת־השבטים ליהודה, והשם יהודי 
נעשה שם נרדף לבן־ישראל ולעברי (ירמ׳ לד, ט). אחר 
גלות־בבל ציין השם יהודה (בארמית: יהוד) את תחום- 
הישוב היהודי האוטונומי ואח״כ את ממלכת החשמונאים 
והורדום׳ אע״פ שממלכה זו התפשטה הרחק מעבר לגבולות 
יהודה שבימי הבית הראשון. בשם "יהוד" השתמשו השלטו¬ 
נות הפרסיים בכתביהם בארמית, ואף טבעו מטבע מחוזי 
עם כתובת זו. מהם עבר השם ליוונים (יודה [ס 8 (\ 10 ׳'], 
יודאיד, [*>״> 8 ״ 0 ד]) ולדומים ( 1363 )״;), שהחליפו אותו אחר 
מרד בר־כוכבא ( 138 ) בשם סורי ה ־פלשתינה ( 12 זץ 5 
2 מ 313£511 ?) כדי להטעים את ביטול זכותו של העם היהודי 
המרדני על ארץ־מולדתו. במטבעות של החשמונאים לא נזכר 
השם ״ישראל״, אלא ״חבר־היהודים״ — המציין, אפשר, את 
האירגון הממלכתי של העם, אך לא את הטריטוריה. לעומת זה 
מופיע השם "ישראל" במטבעות של ימי המרד הגדול ואח״כ 
של מרד בר־כוכבא ("שקל ישראל", "חרות ישראל"), ואין 
לדעת אם נתכוונו בשם "ישראל" לעם או לארץ. השם "יהו¬ 
דה" במובן הרחב כמעט שנעלם מן הספרות העברית ומלשון- 
הדיבור הארמית, ואת מקומו ירשו סופית המונחים "ארץ- 
ישראל" ו״ארעא דישראל". מארמית ומעברית עבר השם 
א״י לכל לשונות־הדיבור של עם־ישראל בתפוצותיו. 

השם פלשתינה נגזר כתואר־השם מפלשת. הרודו־ 

טוס מביאו ראשון בצורת "סיריה ה פליסטיני" (ן! 
ןז׳״זוס״ס-גסס), כלומר: "סוריה הפלשתית": אח״כ קוצר השם, 
ותואר־השם "פליסטיני" הפך לשם־עצם פרטי. לפי פילון 
האלכסנדתני, "פליסטיני" היא כנען שבתורה. בספרות התל¬ 
מודית מציין השם פליסטיני פרובינציה רומית על־יד הפרו¬ 
בינציות פיניקי וערביא (ב״ר מ״א, נ״ד): אך מן המאה ה 4 
ואילך נקרא בשם זה כל אחד משלושת המחוזות, שהארץ 
נתחלקה להם (ר׳ להלן, הגבולות המדיניים). הערבים קראו רק 
ל״פלשתינה הראשונה" פלסטין והבדילו בין מחוז 

זה ובין מחוז "ארד!" 0 ע כס= ירדן), אבל שמות רשמיים 
אלה לא נתקיימו זמן מרובה, כי מנהגם היה לקרוא למחוזות 
בשם בירותיהם. הצלבנים חידשו את שלוש הפלשתינות, 
אבל בהקפים אחרים מאותם שהיו למחוזות הרומיים. אחר 
נפילתה של מלכות־הצלבנים בטל השם פלשתינה כשם 
רשמי, אבל הנוצרים הוסיפו לכנות בשם זה את א״י שמשני 
עברי־הירדן, עד שבאו הבריטים, שקיבלו מאנדאט על א״י 
מטעם חבר־הלאומים, וצימצמו ב 1922 את הקפו של השם 
"פלשתינה" לעבר־הירדן המערבי, שהיה ברשותם שלא 


בשלמותו, ואילו את הנסיכות הערבית שהקימו בעבר־הירדן 
המזרחי מדרום לירמוך קראו בשם "עבר־הירדך (- 8 ת 3 ז־ד 
01x120 [). מאז התחילו מבחינים גם בעברית בין א״י ובין 
עבר־הירדן, כאילו לא היה עבר-הירדן חלק מא״י ההיסטו¬ 
רית. מ 1949 קוראים לתחום הנסיכות (מ 1946 : הממלכה) של 
עבר־הירדן בצירוף החלק הערבי של א״י המערבית בשם 
"ממלכת־הירדך. החלק היהודי של א״י המערבית נקרא בשם 
"מדינת־ישראל". לשם "פלשתינה" אין כיום הקף מוגדר 
בלשונות־המערב. 

יהודים ונוצרים קראו לא״י בשמות של חיבה והערצה: 
"ארץ־הקודש", "אדמת־הקודש", "נחלת־ד׳", "ארץ־הצבי". 
השם ״הארץ המיועדת״ — סתם, בהבלעת מי שנועדה לו — 
מיוחס לפאולוס (אגרת לעברים י״א, ט׳), שכפר בתקפו של 
היעוד המיוחד לבני אברהם, יצחק ויעקב אחר הופעתו של 
ישו הנוצרי. למוסלמים יש מקומות קדושים בא״י, אבל הארץ 
בכללה לא היתד, להם מעולם "הארץ הקדושה", כמו שהיתה 
ליהודים ולנוצרים. השימוש הנדיר בכינוי זה בספרות הער¬ 
בית החדשה הוא חידוש לצרכי מדיניות ותעמולה. 

א. י. בר. 

הגבולות. — תחומיה של ארץ־ישראל לפי המקרא 
וההלכה. גבולותיה של א״י מתוארים פעמים הרבה בתנ״ך, 
בתלמודים ובמדרשים, פעמים בקצרה ופעמים בהרחבה. חלק 
משמות־המקומות הנזכרים במקורות אלה זוהה בבירור, בעוד 
שחלק מהם שנוי במחלוקת בין החוקרים. פרשיות־הגבולות 
נכתבו בזמנים שונים ומנקודות־מבט שונות. יש גבולות 
הלכתיים, שאינם תלויים בתמורות מדיניות־טריטוריאליות 
ואתנוגראפיות, ויש גבולות שלטון והתיישבות מפרקי־זמן 
שונים. 

בגבולות־ההלכה יש להבחין בין מושגים שונים: 

( 1 ) הגבולות של תחומי היעוד לאבות, שהם גם הגבולות 
ל״עתיד לבוא", הכוללים אף את ארצות "הקיני והקניזי 
והקדמוני״ — שלושה מעשרת העממים, שנחלותיהם הובטחו 
לאברהם ולא ניתנו בידי משה ויהושע (ירוש׳ שביעית ל״ו, 
ב׳: קידושין ס״א, ב׳): ( 2 ) הגבולות של עולי־מצרים או של 
משה ויהושע או של ״קדושה ראשונה״: ( 3 ) הגבולות של 
עולי־בבל או של עזרא ונחמיה או של "קדושה שניה". 

היעוד הראשון שבברית בין הבתרים קובע: "לזרעך נתתי 
את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת: 
את הקיגי ואת הקניזי ואת הקדמוני: ואת החיתי ואת הפריזי 
ואת הרפאים: ואת האמורי ואת הכנעני ואת הגרגשי ואת 
היבוסי" (בר׳ טו, יה—כא). "נהר-מצרים" אינו "נחל-מצרים" 
הנזכר בפרשיות־גבול אחרות, שהוא בלא-ספק ואדי אל- 
עריש, אלא הוא זרוע של הנילוס, שהשתפכה לפנים לים 
ממזרח לתעלת־סואץ של זמננו, על־יד פלוסיון של תקופת 
התלמיים; זרוע־נהר זו כבר נסתמה בימי־קדם ואפיקה 
נתכסה בחול. בתיאור הגבול שבספר יהושע (יג, ג) היא 
נקראת "השיחור אשר על־פגי מצרים". תחום־יעוד זה מקיף את 
כל הארץ שבין החוף המזרחי של "הים הגדול"(התיכון) ובין 
מדבר-סוריה, ובצפון־המזרח הוא מגיע עד נהר־פרת, במקום 
שהפרת מתקרב ביותר לים התיכון, על-יד תפסח העתיקה 
(מקומה של עיר זו לא זוהה בבירור), שהיתר, עכ״פ ממזרח 
לחלב שבימינו. על יסוד פרשיות-יעוד אחרות יש לשער, 
שהגבול הצפוני־מערבי, המרומז בתחום היעוד הראשון, היה 
זהה עם גבול־סוריה הטבעי, העובר בהרי טורום אמנוס; 




29 


¥ 


ארץ־ישראל 


30 


בדרום־המזרח מגעת הארץ עד ים־סוף (מפרץ־אילת ז שמות 
כג, לא). לגבול רהב זה מכוונים, ודאי, גם דברי היעוד 
ליצחק: "כי לך ולזרעך אתן את כ ל הארצות האל והקימותי 
את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך" (בר׳ כו, ג). 
תחום זה של ארץ־היעוד רחב אף מתחומה הרחב ביותר של 
ארץ־כנען, מאחר שהתפשטות משפחות־הכנעני מתוך תחומם 
הקדום, שהיה מצידון דרומה עד גרר בדרום־מערב ועד סדום 
ועמורה בדרום־מזרח, הגיעה בצפון רק עד מעבר לחמת 
(בר׳ י, טו—יט). תחום־האבות נזכר גם בכמה מן היעודים 
למשה וליהושע: "ושתי את גבולך מים סוף ועד ים פלשתים 
וממדבר עד הנהר" (שמ׳ כג, לא). "ים־סוף" הוא מפרץ- 
אילת; ״ים־פלשתים״ — הים התיכון! ״מדבר״ — מדבר־צין 
ושאר המדבריות שבדרום! "הנהר" סתם במקרא הוא נהר- 
פרת. לאותו גבול־היעוד מכוונים הפסוקים בדב׳ יא, כד 
וביהו׳ א, ד. לפי מל״א (ה, א, ד) משל שלמה המלך בכל 
הממלכות מן הנהר עד גבול מצרים ו״רדה" בכל מלכי עבר- 
הנהר מתפסח ועד עזה, אבל הדברים מכוונים לתחום שלטונו 
המדיני בלבד, ואילו התחום האתנוגראפי של ישראל לא 
השתרע אף בימיו אלא בין גליל־דן בצפון וגליל באר־שבע 
בדרום (שם ה, ה) — מה שמוכח גם מרשימת הנציבים (שם 
ד). אף בתוך תחום־ישראל עדיין ישבו עממים שונים, כנע¬ 
נים ופלשתים בשפלות־החוף, אמורים, חיתים, פריזים, חיוים 
ויבוסים בהרים, שהעלו מם לשלמה (מל״א ט, כ—כא). במז¬ 
מור ע״ב בתהלים, שהוא תפילה לד׳ ותהילה לשלמה המלך, 
מצורפים הפסוקים שבשמ׳ כג, לא ומל״א ה, ד לדברי־פיוט 
על גבולות ממלכתו: "וירד מים עד ים ומנהר עד אפסי ארץ". 
ה״ימים" הם ים־סוף וים־פלשתים, ו״אפסי־ארץ" הם קצה 
הארץ הנושבת, כלומר המדבר. בתקופת התנאים פירשו את 
תחום־האבות, בלא שקישרו אותו בהלכה־למעשה (בניגוד 
ל״תחום עולי־מצרים" ו״תחום עולי־בבל", שיש בהם מש¬ 
מעות הלכתית בפועל), כלהלן: "איזו היא הארץ ואיזו היא 
חוצה־לארץ ז כל השופע ויורד מטורוס־אמנוס ולפנים — 
ארץ־ישראל, מטורוס־אמנוס ולחוץ — חוץ־לארץ. הנסין 
(האיים) שבים רואין אותן כאילו חוט מתוח עליהן מטורוס- 
אמנוס עד נחל־מצרים ז מן החוט ולפנים — ארץ־ישראל, מן 
החוט ולחוץ — חוץ־לארץ. ר׳ יהודה אומר: כל שכנגד ארץ- 
ישראל הרי הוא כארץ־ישראל, והנסין שבצדדים רואין אותן 
כאילו חוט מתוח עליהם מקפלוריה ועד אוקינוס ומנחל- 
מצרים עד אוקינוס, מן החוט ולפנים — ארץ־ישראל, מן 
החוט ולחוץ—חוץ־לארץ" (תוספתא תרומ׳ ב׳! שם חלה ב׳). 
כך דורשים את פרשת־הגבולות שבמד׳ לד גם תרגום־יונתן 
ותרגום ירושלמי, והם אף מרחיבים את תחומי־הארץ ע״י 
זיהויו של "נחל-מצרים" עם הנילוס. הארץ המיועדת לאבות 
לפי חז״ל היא, איפוא׳ הפרובינציה הרומית סוריה בהקפה 
הרחב במאה ה 2 לסה״נ, שתחומה היה זהה עם תחום האחש־ 
ד־רפנות הפרסית "עבר־הנהר" (עבר־נהרה, עזרא ד, י); 
וכן יש להבין את "עבר־הנהר" שבתיאור'תחום־שלטונו של 
שלמה (מל״א ה, ד) כ״עבר" מנקודודמבט בבלית ולא 
מנקודודמבט ישראלית, כמו "מעבר־הנהר" שביהו׳ כד, ג. 

"גבול עולי־מצרים" הוא תחומה של הארץ בשני עברי- 
הירדן, שחולקה לשבטי-ישראל ע״י משה ויהושע (במד׳ לב, 
לג—מב! דב׳ ג, יב—יז! שם ד, מז—מט? יהו׳ יג, ז—לג, 
והפרקים טו—כא), והיא הארץ שהראה ד׳ למשה מהר נבו 
(דב׳ לד, א—ג). מצירופם של הנקודות הקיצוניות, שזהותן 


ברורה, ושל המקומות, שההשערות בנוגע לזיהוים מקובלות 
על דעתם של רוב החוקרים, יוצא, שגבול עולי־מצרים מש¬ 
תרע מן הים במערב עד המדבר (קצה הארץ הנושבת) 
במזרח! קו־הדרום: חלקו התחתון של נחל-מצרים, עצמון 
(הוא אל־קסימה, כיום בתחום השלטון המצרי [בתרגום־יונתן 
לבמד׳ לד, ד—ה: עצמון = קיסם)), הקצה הדרומי של ההר 
הסלק, מעלה־עקרבים, נחל־צין, כל בקעת־צוער (מדרום לים- 
המלה), ים־המלח עד שפך הארגון, שהוא נחל-הגבול שבין 
מואב ונחלת־ראובן! בצפון אין קו־הגבול ברור מחוץ לחרמון 
שבעבר-הירדן המזרחי. על תחומו של שבט־אשר, שנמצא 
בקצהו המערבי של קו־הגבול הצפוני, נאמר "עד צידון רבה" 
(יהו׳ יט, כח), ובברכת-יעקב לזבולון נאמר עליו "וירכתו 
על צידון" (בר׳ מט, יג), אבל אין הכוונה לתחום העיר צידון 
עצמה, אלא לממלכת צידון (פיניקיה), וכן אין "ועד עיר 
מבצר צור"(יהו׳ יט, כט) מכוון לעיר צור, ואף ייתכן "ועד" 
ולא עד בכלל. נהר קסימיה הוא, כנראה, הגבול הצפוני של 
עבר־הירדן המערבי, אלא שצור שמדרום לנהר אינה בתחום 
החלוקה. תחום זה שימש במשך דורות מטרה לכיבושים, 
שלסוף הושגה ברובה הגדול בימי־הזוהר של דויד ושלמה. 
בדורות הראשונים להתיישבותם של בני-ישראל בארץ לא 
רק נתקיימו מובלעות מרובות של נכרים בתוך התחום היש¬ 
ראלי, אלא אף מובלעות של בני־ישראל באיזורים נכריים 
בתוך התחומים שהוקצו לישראל ע״י משה ויהושע. שבטי 
עבר-הירדן המזרחי אומרים למשה: "וישב טפנו בערי 
המבצר מפני יושבי הארץ" (במד׳ לב, יז). ביהושע (יג) 
ובשופטים (א) יש רשימות ארוכות של מקומות, שלא הורישו 
בני־ישראל. המצוות התלויות בארץ הוטלו רק על המקו¬ 
מות, שנכבשו על־ידי "עולי־מצרים" ("וכל שהחזיקו עולי- 
מצרים" [משנה שביעית ר, א׳]). כלומד: בדורות הבית 
הראשון ורק בתחום החלוקה של משה ויהושע. מה שכבשו 
דויד ושלמה מחוץ לתחום זה נחשב ל״כיבוש־יחיד" שאינו 
מקודש. לגבול עולי-מצרים מכוונים הכתובים המדברים על 
״מדן ועד באר שבע״ (שום׳ כ, א! שמ״א ג, כ! שמ״ב יז, 
יא! שם כד, ב, טו! מל״א ה, ה) או "מבאר שבע ועד דו" 
(דהי״א כא, ב! דהי״ב ל, ה). שתי הערים אינן מצוייגות 
כאן כנקודות־גבול קיצוניות, אלא בקיצוניות שבערי-הפלך 
של הארץ. 

פרשיות־גבול סתומות הן אותן שכוללות בתחום הצפוני 
את ״לבוא חמת״(במד׳ יג, כא! שם לד. ח; יהו׳ יג, ה! שופט׳ 
ג, ג! מל״א ח, סה! מל״ב יד, כה, כה: יחז׳ מז, כ! עמום ו, 
יד! דהי״ב ז, ח). יש מפרשים "לבוא" כמו "לבוא מדברה" 
(דהי״א ה, ט), כלומר: עד הדרך למדבר או עד שמגיעים 
למדבר — ולפי זה יהא מובנו של "לבוא חמת" עד הדרך 
לחמת או תחילת הגבול של חמת ("גבול חמת" נזכר בפרשת 
תחומים [יחז׳ מז, טז, יז])! ויש שמצרפים את הלמ״ד לשורש 
ומבקשים מקום בשם "לבא" בבקעודהלבנון או מצפון לה, 
סמוך יותר לעיר חמת. בכתובת אשורית של תגלת פלאסר 
ווו, שכוללת רשימה של ישובים, נזכר מקום בשם "לבא" 
אוזר ערי ארץ־חמת. לדעת המקרבים את "לבוא־חמת" לדן, 
מתכוונות הפרשיות של "לבוא-חמת" לתחום עולי־מצרים! 
לדעת המרחיקים מקום זה מדן—ויש מרחיקים אותו עד צפון- 
סוריה — מציין "לבוא חמת" את גבול-האבות. יש כתובים 
שמתיישבים יפה לפי דעת המקרבים, ויש שאין ליישבם 
אלא לפי דעת המרחיקים (השווה את מל״א ה, ה עם מל״א 




31 


הגבולות 


32 


ח, סה, וכן ר׳ במד׳ יג, כא; שופט׳ יח, כח; מל״ב יד, כה— 
כח). כמו־כן יש מזהים את הגבול של לבוא־חמת עם גבול 
הפרובינציה המצרית חארו במאה ה 14 . 

"תחום עולי־בבל" או "תחום עזרא ונחמיה" שבתורה 
שבע״פ אינו התחום המצומצם של יהודה שבימי עזרא 
ונחמיה, אלא תחום הישוב הישראלי שבימי הזוהר של החש¬ 
מונאים ובימי הורדום. בתחום הישוב הישראלי היו מובלעות 
של נכרים ובתחום הנכרים — מובלעות של ישראל! הראשו¬ 
נות פטורות ממצוות התלויות "בארץ" (=תחום עולי־בבל) 
והאחרונות חייבות בהן. המושג התלמודי־הלכתי של "תחום 
עולי־בבל" הוא מפני־כן מסובך מאד מבחינה גאוגראפית. 
לפי המשנה (שביעית ו, א) כזיב היא הנקודה הצפונית 
ביותר בתחום זה על החוף. יש רשימה של שמות (ב 4 נוס¬ 
חאות שונים), שכוללת כ 40 מקומות על הגבול ומובלעות על 
הספר (ספרי, עקב נ״א; ירוש׳ שביעית ר, א׳). רוב השמות 
של המקומות שבעבר־הירדן המערבי הנזכרים ברשימה זו 
זוהה, ואילו של אותם שבעבר המזרחי עדייו סתום. הגבול 
הדרומי לא פורש במקורות התלמודיים כלל. 

א״י שביעוד־האמת — מנחל־מצרים עד הטורום־אמנום 
ועד ברך-הפרת שעל־יד תפסח — כוללת כ 160 — 170 אלף 
קמ״ר; ״תחום עולי־מצרים״ מקיף כ 43,500 קמ״ר, מהם יותר 
מ 24,000 קמ״ר ממערב לירדן. שטחו של "תחום עזרא 
ונחמיה" אינו ניתן להערכה מדוייקת, הן משום שגבולו 
הדרומי לא הוגדר כל צרכו והן משום ריבוי המובלעות, 
שנכללו בו. 

2 . הגבולות הטבעיים. הגדרת א״י כיחידה גאו־ 
גראפית מחייבת לקרב את הגבולות ההיסטוריים לגבולות 
הטבעיים ולא להתחשב במובלעות. מנקודת־מבט גאוגראפית 
א״י היא הארץ, שחולקה ע״י משה ויהושע, בתוספת מואב 
ואדום ומדבר־פארן עד מפרץ־אילת; גבולותיה — בדרום־ 
מערב: מנחל־מצרים והדרך היורדת למפרץ־אילת (הקרובה 
לגבול המדיני של 1906 ) עד נהר־קסימיה; בעבר־הירדן: 
הדרך העולה למעון (מעאן) שבאדום, משם קדמסה״ב 
(הסמוך לדרך־ה״חוגגים" [=עולי־הרגל למכה] הקדומה 
שעל גבול־המדבר) עד אדרעי, משם קו שעובר לרגלי הרי־ 
החמץ מדרום וממזרח (כי הר־החורן הוא יחידה טבעית, 
שאין לחלקה ); בצפון: פרשת־המים שבין גליל־הירדן וגליל 
אגמי־דמשק עד החרמון, וממערב לחרמון בקעת־עיון, שהיא 
בתחומה של א״י — לפי קבלת היהודים, שישבו עד תחילת 
המאה ה 20 בכפר חצביה שבאשדות־החדמון המערביות. 

שטחה של א״י בגבולותיה הטבעיים הוא כ 59.000 קמ״ר: 

עבר־הירדן המערבי 29.8 אלף קמ״ר 

עבר־הירדן המזרחי 28.4 " " 

שטחי־ימות 12 " " 

59.4 " " 

עיקרו של שטח זה — בלא הר־שעיר ומואב שמדרום 
לארנון — כלול ב״תחום עולי־מצרים". 

א. י. בר. 

3 . הגבולות המדיניים. גבולותיה המדיניים הראשונים 
של הארץ, שאפשר להתוותם על יסוד מקורות היסטוריים, 
מתייחסים, כפי הנראה, לארץ־כנען תחת שלטונה של מצרים 
בתקופת הממלכה החדשה (המאות ה 16 —ה 12 לפסה״ג). גבו¬ 
לות אלה, שמוצאים להם ביטוי בהגדרה של הארץ המובטחת 
שבספר במדבר (לד, ב—יב), הם: בדרום — מדבד־צין וקו 


מקצהו הדרומי של ים־המלח עד מעלה-עקרבים, קדש ברנע 
ועד נחל־מצרים (ואדי אל־עריש); במערב — הים הגדול 
עד הר ההר (הוא הר־צפון או אמנוס, דרומית למוצאו של 
האורונטם); בצפון אפשר, כנראה, לזהות בקו הגבול רק את 
לבוא חמת (לבוה בבקעה והרבלה); במזרח — מן הרבלה 
עד "כתף ים כנרת קדמה" ומשם לאורך הירדן עד לדרום 
ים־המלח. גבולות אלה מוציאים, איפוא, מתחומיה של כנען 
את הממלכות, שנוסדו במאה ה 14 לפסה״נ בעבר־הירדן 
המזרחי — הממלכות של עוג מלך הבשן, סיחון מלך האמורי, 
עמון, מואב ואדום. 

החזון של א״י הגדולה (מנחל־מצרים עד נהר־פרת) בשל¬ 
טון ישראלי נתגשם בתולדות־ישראל רק פעם אחת בלבד: 
בימיהם של דוד ושלמה (ר׳ למעלה׳ עט׳ 29 ). כיבושי דוד 
הקיפו לא רק את הנגב ואת שלוש הממלכות: עמון, מואב 
ואדום, אלא גם את דמשק ואת שאר הממלכות הארמיות; 
הפלשתים היו משועבדים לדוד, ושטח־החוף מן הירקון עד 
הקישון עבר, איפוא, אף הוא לידי ישראל. רק ארץ חמת 
והערים הפיניקיות נשארו מחוץ לתחומי הכיבוש. 

כשנתפלגה המדינה אחר מותו של שלמה החזיקה ממלכת־ 
ישראל בהרי־הגליל, בעוד ששפלת־החוף(ובכללה ארץ־כבול, 
ששלמה מסר אותה לחירם, מלך־צור — מל״א ט׳ יג) עברה 
לידי הצורים. מן השטחים שממזרח לירדן נקרעו מישראל, 
מזמן מרידתו של רזון בשלמה (מל״א יא, כג—כה), ארם- 
דמשק וארצות בית־רחוב, מעכה וגשור. כן נשאר מחוץ 
לתחום שליטתו של ישראל המדבר עד תפסח. ואילו ארגוב 
ועשתרות־קרנים בבשן נשארו ברשותה של ממלכת־ישראל, 
שממשלתה היתד. פרושה עד קנת שבהר־החורן. רק בימי 
ירבעם 11 חזרו ונתרחבו הגבולות של ישראל לצד צפון: 
"הוא השיב את גבול ישראל מלבוא המת עד־ים הערבה... 
השיב את דמשק ואת־חמת ליהודה בישראל" (מל״ב יד, כה, 
כח). במזרח נצטמצמו ונתרחבו הגבולות חליפות. באדום 
קמה בימי יהושפט שושלת מקומית (השווה מל״א כב, מח; 
מל״ב ג, ט). לאחר שמת אחאב — ולפי כתובת מישע: בימיו 
של אחאב — פשע מישע מלך־מואב בישראל (מל״ב ג, ה). 
עוזיהו מלך יהודה החזיר את הנגב ליהודה: "הוא בנה את־ 
אילת וישבה ליהודה" (מל״ב יד, כב). בימיו של תגלת 
פלאסד ווו, מלך אשור ( 745 — 727 לפסה״ג), חזרו גבולות 
ישראל ונצטמצמו. ב 734 — 732 לפסה״נ כבש מלך זה את 
ממלכת־ישראל וקרע ממנה את כל ארץ הגליל, את הגלעד 
ואת החוף עד הירקון. בשטחים אלה הוקמו הפחוות האשו¬ 
ריות דורו (דור), מגידו (מגידו), קרניני (קרנים), חורינה 
(החורן) וגלעדה (הגלעד). בשאר שטחה של ממלכת־ישראל 
הוקמה,ב 721 , פחותשמרינו(שומרון),וב 711 נוצרה במקומן 
של ממלכות־הפלשתים פחות אשדודו (אשדוד). 

בתקופת הבית השני, בימי שלטון־פרם, היתה א״י מחולקת 
לפחוות ("מדינות") לפי חלוקה, שהתאימה לפחוות האשו¬ 
ריות והבבליות. "מדינות" אלו היו נתונות למרות האחשדרפן 
של עבר־נהרה (האחשדרפניה החמישית). מדינת־יהודה נצ¬ 
טמצמה בגבולות שבין בית־צור בדרום, בית־אל בצפון, בית- 
חורון במערב והירדן במזרח. משסופחו עקרון ותחומה ליהו¬ 
דה בזמנו של יונתן החשמונאי ( 145 לפסה״נ) ועד שמת 
ינאי ( 76 לפסה״ג) נתפשטה מדינת־היהודים כמעט על כל 
שטחה של הארץ. בצפון עבר הגבול של ממלכת ינאי מחוץ 
לעכו, בקו של הקישון וקצה־המערב של גבעות־הגליל; משם 
פנה מזרחה עד לבקע (פקיעין) והר־מילון ועבר ממזרח 



33 


ארץ־ישראל 


34 


לקדש, שנשארה בתחומם של הצורים! הגבול כלל את החולה׳ 
את בקעת אנטיוכום (דן) ואת פאניאס. במזרח חפף גבול- 
הממלכה את הגבול המזרחי של הגולן עד לגמלה. הערים 
די 1 ן, סוסיתה, גדר, פחל וגרש, וכן עבר־הירדן היהודי מחמתן 
עד מכוור, היו בתחום מלכותו של ינאי. בדרום היו כלולים 
בממלכת־החשמונאים: חשבון, מידבא, ארץ־מואב וכל האר¬ 
צות הסובבות את ים־המלח וצוער בכללן(ואפשר, גם מעלה- 
עקרבים), וכן צפון־הנגב עד לרינוקורורה (אל-עריש). 
בתחום שלטונו של ינאי היה גם כל החוף, חוץ מאשקלון. 
הכיבוש של פומפיום ( 63 לפסה״ג) צימצם את תחום־השלטון 
היהודי ליהודה גופה (ובכללה: מזרחה של אדום, מאדורים 
עד עין־גדי), שהיתר, מנותקת מן הים, לעבר־הירדן היהודי 
והגליל. הורדום ריכז בידו את רוב חבלי־החוף, את גדר ואת 
סוסיתה, את פאניאם ואת הגולן. כן הרחיב את תחומי- 
שלטונו כשסופחו אליהם הבשן, הטרכונה והחורן. ארצות 
אלו (חוץ מעזה, סוסיתה וגדר) נשארו גם בידי יורשיו 
ונמצאו שוב תהו! שלטון אחיד בימיו של אגריפס 1 (עד 44 
לסה״ג). ב״פרובינציה יודיאה", שהוקמה אחר החורבן, היו 
כלולים כל החוף שבין רפיח וקיסריה, הגליל המערבי(תחום 
ציפורי), הדקאפולים, שו׳מרון, יהודה וחלק מעבר־הירדן 
היהודי, ואילו תחום עכו נכלל בפיניקיה. לאחר שמת אגרי- 
פס 11 בסופה של המאה הראשונה, נוספו ל״יודיאה״: הגולן, 
הגליל המזרחי, החלק הנותר של עבר־הירדן היהודי, וכן 
הבשן, הטרכונה והחורן, ואילו קיסריון־פאניאס עברה לפיני- 
קיה. לאחר שהוקמה, ב 106 לסה״ג, ה״פרובינציה ערביה" 
במקומה של ממלכת־הנבטים, שנכבשה ע״י רומי, צורפו 
אליה פילאדלפיה (רבת־עמון), גרש ודיון. גבולותיה של 
"יודיאה" לא נשתנו גם לאחר ששונה שמה, אחר מלחמת 
בר־כוכבא, לסוריה־פלשתינה. במרוצת־הזמן הושמט השם 
"סוריה" ונשאר בשימוש השם "פלשתינה" בלבד. 

שינויים יסודיים בגבולות הוכנסו ב 295 ע״י דיוקלטיינוס 
קיסר. לפרובינציה פלשתינה צורף דרום־ערביה עד אילת 
(ביחד עם פטרה) ועד הארנון! לעומת זה סופחו לערביה 
הבשן והחורן, ואילו הטרכונה עברה לסוריה. סדר זה נשאר 
עד הכיבוש הערבי, אלא שב 356 לערך פוצלה פלשתינה 
ל 2 פרובינציות וב 425 בקירוב — לשלוש: פ. הראשונה 
( 013 ״? .?) — יהודה ושומרון; פ. השניה ( 33 ת 011 ש 8 .?) — 
רובו של הגליל והגולן! פ. השלישית ( 161-113 •?) — מואב 
ואדום עד מפרץ־אילת. 

אחר הכיבוש הערבי פסקה פלשתינה השלישית להתקיים 
כמחוז מיושב! פלשתינה הראשונה הפכה לג׳נד (מחוז צבאי) 
פלסטין (שעיר־בירתו היתד, רמלה) ופלשתינה השניה לג׳נד 
אורדון(ר׳ למעלה, עמ׳ 27 ). המלחמות בין השליטים הקטנים, 
שקמו על חורבותיה של החליפות העבאסית, טישטשו 
עוד יותר את גבולה של הארץ בכללה ורק בימי ממלכת- 
הצלבנים נתפסת א״י שוב כחטיבה מדינית שלמה. בתקופת- 
השיא שלה ( 1165 לסד,"נ בקירוב) השתרעה ממלכה זו 
מבירות בצפון עד אילת בדרום. הגבול המזרחי כלל את ד,רי¬ 
ר,לבנון (אך לא את הבקעה), נמשך לאורך הירדן עד הכי¬ 
נרת, וכלל אף את האיזור המערבי של רמת עבר־הירדן 
(להוציא את גרש ורבת־עמון). מבצריה המזרחיים של 
הממלכה היו כו־ו (לה כרך), שובך (מונדיאל), פטרה (ואל 
דה מואיס) ואילת (אילה). 

מ. א.־י. 


בתקופת שלטונם המחודש של המוסלמים אחר מפלת- 
הצלבנים לא היתה א״י מעולם—כמו שלא היתד, אף בתקופת 
שלטונם הקודם — יחידה אדמיניסטראטיווית, אלא נתחלקה 
לגלילות, ששריהם היו כפופים לפחה (או לפחות), שישב (או 
ישבו) בארצות הסמוכות שבצפון, ורק לפרקים קצרים משלו 
בכמה מגלילות־הארץ שרים כפופים במישרים לבירת־ד,מלכות, 
כגון הפחה של עכו במחצה השניה של המאה ד, 18 ותחילת 
המאה ה 19 . חשיבותה המדיניודהדתית המיוחדת של א״י 
גרמה לכך, שהתורכים העלו ב 1873 את פלך (סאנג׳אק) 
ירושלים (אלקוךס) למעלת פרובינציה כפופה במישרים 
לממשלה שבקושטה. בפלך זה היו 4 נפ 1 ת (קאדות): ירו¬ 
שלים, חברון, יפו ועזה! שני הפלכים שומרון (שכם או 
נבלום) והגליל (עכו) היו כפופים לפחת הוילית של בירות, 
שהיה עד 1888 חלק מן הוילית של דמשק (סוריה): גם עבר- 
הירדן עם שני פלכיו׳ חורן(הבשן וגלעד) וכרך (קיר־מואב, 
מואב והר־שעיר), היו כפופים לפחה של דמשק. עד 1906 היה 
נחל־מצרים מוחזק גבולו של פלך־עזה או פלו־ידושלים. 
הגבול הדרומי של א״י, שנקבע ב 1906 ע״י לחץ הבריטים, 
מתח קו מלאכותי מרפיח עד מפרץ־אילת והעביר חלק מן 
הנגב ההיסטורי לידי מצרים, ולמעשה באותה שעה — לידי 
הבריטים. 

תחום הבית הלאומי הקיף את שטח המאנדאט 
הבריטי. בא״י שממערב לירדן ואת רובו של עבר־הירדן המז¬ 
רחי (עד שפך־הירמוך). תחום זה נקבע במו״מ בין בריטניה 
וצרפת ב 1916 — 1922 ואושר ע״י חבר־הלאומים ביולי 1922 
עם מתן המאנדאט לבריטניה. בספטמבר של אותה שנה 
הוציאה בריטניה בהסכמתו של חבר־הלאומים את עבר־הירדן 
מכלל ההתחייבויות לעתיד הקרוב, שניתנו ליהודים בנוגע 
לבית הלאומי. הר הגליל העליון ושפלת חופו חולקו בין 
פלשתינה (א״י) — השם, שניתן לתחום הבית הלאומי (עוד 
קודם שצומצם הקפו) ע״י השלטונות הבריטיים בא״י — ובין 
הרפובליקה של הלבנון הגדול, שנכללה במאנדאט הצרפתי. 
החלק של הגליל שבתחום מדינת־הלבגון הקיף כ 850 קמ״ר! 
רק על שפת־הים היה הגבול טבעי, כי נשען על ראש־ 
הנקרה, הקצה הדרומי של סולמוודצור. מנקודה זו התפתל 
קרהגבול בכיוון למזרח, ועל-יד מלכיה פגה צפונה, עבר 
על־יד פרשת-המים שבין נחל־סלוקיה, פלגו של הקסימיה, 
הקיף את מתולה (שחלק משרותיה נמצא בתחום הלבנוני) 
ואת דן ופנה דרומה. שתי הימות הצפוניות, החולה והכינרת, 
נכללו בתחום הבית הלאומי. לשון צרה מתחום הבית הלאומי 
חדדה לעמק־הירמוך עד מעבר לחמת־גדר מזרחה ומשם באפיק 
הירמוך עד שפכו. מן השפך דרומה שימש הירדן הגבול 
המזרחי של תחום הבית הלאומי, כהמשך לירדן — קו, 
שחוצה את ים-ד,מלח׳ נחל־הערבה (ואדי ג׳יב), ומדרום לנחל 
זה — קו שחוצה את הערבה לארכה עד מפרץ־אילת. 

הבית הלאומי בהקפו המצומצם (אחר קריעת עבר־הירדן 
מתחומו) — פלשתינה (א״י) — כלל 27,009 קמ״ר, ובלא 
שטחי־הימות — 26,305 קמ״ר. תחום המאגדאט הבריטי 
ממזרח-לירדן הקיף כ 91,000 קמ״ר, מהם כ 17,200 קמ״ר 
מתחומה הטבעי של ארץ־ישראל והשאר במדבר. כגבול 
הצפוני של עבר הירדן המאנדאטורית שימש נהר הירמוך. 
הבשן — החבל הצפוני של ארץ־ישראל המזרחית —, ששטחו 
כ 11,200 קמ״ר, היה בתחומו של המאנדאט הצרפתי ונכלל 
במדינת־סוריה. 



35 


החלוקה המדינית והאדמיניסטראמיווית 


36 


החלטת האו״מ מ 29 בנובמבר 1947 הקצתה למדינת- 
ישראל בתחומה של א״י שלשה חבלים נפרדים זה מזה, שרק 
נקודות־מגע חיברו אותם זה לזה! שטחם הכללי היה 
כ 16,000 קמ״ר. ירושלים עם בית־לחם וסביבותיהן נועדו 
להיות מובלעה בינלאומית בשטח הערבי, יפו — מובלעה 
ערבית בשטח הישראלי. כתוצאה ממלחמת־העצמאות נש־ 
תלטה מדינת־ישראל על גוש רצוף מתחומה של א״י המער¬ 
בית, ששטחו 20,600 קמ״ר (בלא שטחי־הימות — כ 20,100 
קמ״ר). כ 6,400 קמ״ר נפלו בחלקה של ממלכת־הירדן בעבר־ 
הירדן המערבי. מדינה זו, הפקפת כיום 97,400 קמ״ר, כוללת 
בתחומה שבעבר־הירדן המזרחי כ 17,200 קמ״ר משטחה של 
א״י ההיסטורית, ואילו כ 75% משטחה הם מחוץ לגבולות 
א״י ההיסטורית. בידי סוריה נמצא חבל־הבשן (בערב׳: אל- 
חורן), מזרח־הארץ שמצפון לירמוך — כ 11,200 קמ״ר, ובידי 
הלבנון — החלק הצפוני של הגליל העליון — כ 850 קמ״ר 
(כבתקופת־המאנדאט). בידי מצרים כ 3,150 קנדר מאדמת 
א״י, מהם 400 קמ״ר של רצועת־החוף של חבל־עזה. ארץ- 
ישראל מחולקת, איפוא, כיום בין חמש רשויות, וחלקה של 
מדינת־ישראל אינו מגיע למחציתו של "תחום עולי־מצרים". 


חלוקתה המדינית של א״י בהווה 


קמ״ר 

20,600 

♦ . . 


מדינת־ישראל . . . . 

.1 

23,600 

• . 


בשלטון ממלכת־הירדן. . 

.2 


6,400 


(בא״י המערבית . . . 



(17,200 


בא״י המזרחית . . . 


11,200 

* 


בשלטון טורי . . . . 

.3 

850 

♦ 


בשלטון הלבנון . . . 

.4 

3,150 

• . • 


בשלטון מצרים . . . 

5 .־ 


(400 

• 

(מתחום א״י המנדאטורית . 

59,400 

* * • 

בגבולותיה הטבעיים־ההיסטוריים 

א״י 


(43,500 

• 

(מזה ״תחום עולי־מצרים״ . 



גבולות מדינת־ישראל. גבולות-המדינה לפי חוזי 
שביתת־הנשק הם פחות ארוכים ופחות מסובכים מאלה שנק¬ 
בעו בהחלטת או״מ ב 1947 , אבל עדיין הם ארוכים ובלתי- 
נוחים ומהווים בעיה חמורה מבחינת צרכי השמירה והביט¬ 
חון. כפי שאפשר להסיק אף ממבט ראשון במפה, כל מדינת־ 
ישראל היא למעשה איזור־ספר. 

אורך קרהגבול של המדינה, בלא פיתולי־הירדן, הוא 
1,217 ק״מ — שהם 60 ק״מ של גבולות לכל 1,000 קמ״ד של 
השטח. לעומת זה היה קו־הגבול של שטח-המאנדאט רק 
1,011 ק״מ — 38 ק״מ גבולות לכל 1,000 קמ״ר. 

למדינת־ישראל גבול טבעי רק בים התיכון. במפרץ־אילת 
נוגעים המים הטריטוריאליים של ישראל במימי ממלכת־ 
הירדן ומצרים, ללא הגדרה ברורה של קו־הגבול. מים־המלח 
שייך לישראל החלק הדרומי-מערבי. ביבשה מוגדר רק חלק 
קטן מן הגבול הגדרה טבעית ע״י נהרות ונחלים (הירדן, היר¬ 
מוך, נחל־העדבה). הגבול עם הלבנון וסוריה לא נשתנה מימות- 
המאנדאט, חוץ מבמקומות שדצועות־גבול סמוכות לסוריה 
נכללו בתחום השלטון הישראלי, אבל פורזו לפי חוזי שביתת- 
הנשק. רצועות אלו, וכן רצועה פרוזה שעל גבול־מצרים 
(ניצנה = עוג׳ה אל־חפיר), גורמות לחילוקי־דעות ולהתנג¬ 
שויות. כמעט מחציתו של הגבול עם ממלכודהירדן הוא חדש, 
ורובו של קו־הגבול עובר בשטח מיושב בהרי שומרון ויהודה. 
גם כל קו־הגבדל עם חבל-עזה שבידי המצרים חדש הוא. 


הגבולות החדשים מצטרפים ל 370 ק״מ, והם קשים ביותר 
לשמירה. 

בתחומי־המדינה מצויים רק שני גושים, שהם מלוכדים 
פחות או יותר: הנגב — שבו נמצאת הנקודה המרוחקת 
ביותר מן הגבול ( 44.5 ק״מ), כ 5 ק״מ דרומית־מערבית 
לכפר-ירוחם! הגליל — עם עמק־יזרעאל והכרמל (במובן 
הרחב). גוש־הנגב נעשה צר יותר ויותר כלפי דרום, ובאילת 
אין אלא 9.5 ק״מ בין גבול־מצרים לגבול ממלכת־הירדן. 
מגוש־הגליל יוצאת רצועה ברוחב של 12 ק״מ לצפון בשקע- 
הירדן בין סוריה ומדינת־הלבנון. קצת יותר רחבה היא 
הרצועה שבדרומה של בקעת בית-שאן. השרון ושפלת־יהודה 
שבין הכרמל והנגב הם רצועה בין הים ובין ההר, הנמצא 
מחוץ לתחום־המדינה, ורחבה הוא בין 13 ל 20 ק״מ. מן 
השפלה מסתעפים הרי־ירושלים, שרחבם בתחומי מדינת- 
ישראל מגיע ל 18 ק״מ (מדרום לצפון) על־יד בית-שמש 
ול 6 ק״מ בלבד בעיר ירושלים. הבירה נמצאת כולה במטחווי־ 
רובה מתחומיה של ממלכת־הירדן. 


גבולות מדינת־ישראל 


ק״מ 




קטעי־הגבול 

78 . 

, , , 



עם לבנון. 

79 . 

. . . 



עם סוריה. 

עם ממלכת־הירדן 

594 . 

. . . 



בלי סיתולי־הירדן . 

(626) . 

, , , 



(עם סיתולי־הירדן) . 

18 



מזה: לאורך הירמוך . . 


28 



לאורך גאון־הירדן . 


(60) 



(לאורך אסיק־הירדן). 


309 



בהרי שומרון ויהודה. 


58 



בים־המלח . . . 


181 



בעמק־הערבה . . 

10 . 

. . • 



חוף ים־סוף . . . . 

270 . 




עם מצרים . . . . 

209 



בחבל־סיני . . . 


61 



עם רצועת־עזה . . 

188 . 

. 



חוף הים התיכון . . . 

1,219 . 

, , , 



ס״ה, בלי טיתולי־הירדן . 

1,251 . 

. . . 



(עם סיתולי־הירדן) . 


החלוקה האדמיניסטראטיווית של ארץ- 
ישראל המאנדאטורית. ממשלת־המאנדאט חילקה את 
פלשתינה (א״י) למחוזות ( 5 :ז 10 ז:ז 115 ז) ונפות ( 15 נ) 1 ' 1 ) 11$ >( 1 ! 51 ). 
בשעת מפקד־האוכלוסים הראשון ב 1922 היתה הארץ מחולקת 
כלהלן: מחוז־הדרום — ובו הנפות עזה ובאר־שבע! מחוז 
ידושלים־־יפו — ובו הנפות ירושלים, בית־לחם, חברון, יריחו• 
רמאלה, יפו ורמלה ז מחוז־שומדון — ובו הנפות שכם, טול• 
פרם, ג׳נין ובית־שאן! מחוז־הצפון — ובו הנפות חיפה, עכו 
נצרת,' טבריה וצפת. נפות יפו ורמלה היו מאורגנות כעין 
"חצי-פלך׳ בפני עצמו ( 3££3 ! 0£ בו 1$10 ׳\ 1 !>) בתוך מחוז- 
ירושלים. בשעת המפקד השני ב 1931 היתה החלוקה בהתאם 
ללוח א (ר׳ עמ ׳ 37 ). 

באחרונה לחלוקות, שנעשו בימי-המאנדאט (לוח ב! ר׳ 

עמ ׳ 37 ), נוצרו שני מחוזות חדשים! האחד — נפת־חיפה של 
החלוקות הקודמות, שנעשתה מחוז בפני עצמו! השני — מחוז- 
לוד, שבו נכללו הנפות הקודמות של יפו ורמלה. לחלוקה 
חדשה זו גרם גידולם המהיר של הכרכים תל-אביב וחיפה. 

החלוקה האדמיניסטראטיווית של מדינת־ישר- 
אל. מדינת-ישראל הנהיגה בכ״ח בניסן תשי״ג את החלוקה 
שבלוח 10 שבפרק על הדמוגראפיה (ר׳ להלן). גם בחלוקה 
זו ניתנו לחיפה ולתל-אביב דרגות מחוז, אלא שלתל-אביב — 























37 


ארץ־ישראל 


38 


לוח א 

השטח של גלילות־השלטון בפלשתינה (א״י) 


ב 1931 


השטח בקמ״ר 


14,217 

מחוז־הדרום . . . . 

1,196 

נפת־עזה . 

11,872 

" באר־שבע . . . 

335 

״ יסו . . . . • 

814 

״ רמלה 1 . . . 

4.278 

מחוז־ירושלים . . • 

420 

נםת־ירושלים . . . . 

520 

״ בית־לחם 1 . . . 

676 

״ יריחו ! . . . 

2,120 

״ חברת . . 

542 

״ רמאלה 1 . . . 

6,988 

מחוז־הצסון 1 .. . . 

751 

בםדנ־םול-כרם .׳ . . . 

1,618 

״ שכם . , . . . 

800 

״ ג׳נין . 

507 

" נצרת . 1 . . . 

395 

״ בית־שאן . . . . 

453 

״ טבריה . . . . 

1,022 

״ היסה . . . . 

730 

״ עבו . 

712 

״ צפת . .' . . . 

•25,483 

ס״ה .... . . 


* לפי 31051100 ? 0£ 1 :) 3 ־ 511 < 1 \, 51311511031 של ממשלת' 

המאנדאט, עם׳ 9 , — מספר זה שונה מן הסיכום הבא באותו 
מקור בעמ׳ 15 , שלפיו שטח־הארץ בלא הימות הוא 26,305 
קמ״ר. 


לוח ב 

גליל 1 ת־הץולטון בפלשתינה (א״י), שטחם 
ואוכלוסיהם ב 1944 


האוכלוסיה 

השטח בקמ״ר 

השם 

230,840 

2,805 

• • 

מחוז־הגליל .׳ . 

68,330 

811 

♦ 4 

נפת־עבו . . 1 . 

53,620 

695 

• 4 

״ צפת . . . 

46.100 

499 

• 4 

״ נצרת . 1 . 

39,200 

439 

• 4 

״ טבריה ., . 

23,590 

361 


״ בית־שאן. . 

224,630 

1,021 

חיפה . 

המחוז(והנסה) של 

232,220 

3,266 


מחוז־שומרון 1 . 

56,880 

839 


נפת־ג׳ניך . . 1 . 

89,200 

1,637 


״ שכם . ... 

86,140 

790 


״ טול־כרם . . 

384,880 

4,334 


מחוז ירושלים 1 . 

247,950 

1,571 


נפת־ירושלים . ן . 

47,280 

687 


״ רמאלה . . 

89,650 

2,076 


״ חברת . . 

501,070 

1,205 


מחוז־לוד . . 

373,800 

335 


נפת־יפו . . 

127,270 

870 


״ רמלה . . 

190,880 

13,689 


מחוז־עזה . . . 

137,180 

1,112 


נפת־עזה . . . 

53,700 

12,577 


״ באר־שבע . 

1,764,520 

26,320 


ס״ה פלשתינה (א״י) 


שגדלה בינתיים הרבה — לא ניתנה אלא מחצית השטח, 


שהיה לנפת־יפו בימי הבריטים, וגם שטחה של חיפה צומצם, 
כדי שלא להכניס יותר מדי אוכלוסים ליחידת־שלטון אחת. 
בחלוקה הישראלית מופיעים שמות טריטוריאליים שלא היו 
בחלוקות הקודמות: מחוז המרכז, נפות כינרת, יזרעאל, 
חדרה, השרון, פתח־תקוה, רחובות ואשקלון. 

א. י. בד. 

מעמדה ה^אוגדאפי והגא ופוליטי של א"י 
בעבר ובהווה. א״י בגבולותיה הטבעיים שוכנת בין 


מעלות הרוחב הצפוני ׳ 30 ס 29 (אילת) ו׳ 33 0 25 (הקצה 
הצפוני של בקעת־עלן) ובין מעלות האורך המזרחי ׳ 50 ״ 33 
(חוף־הים בשפך נחל־מצרים) ו ״ 37 (רגלי המזרח של הר־ 
החורן). בתחומה של א״י עובר קרהרוחב הדחוק במידה 
שווה מקדהמשווה ומחוג הקוטב הצפוני. לפי השקפות, שהיו 
רווחות ביה״ב, ביהוד בין נוצרים ויהודים, השתרע שטח 
הישוב האנושי (ביוו׳ אויקומני) בין שני קווי־רוחב קיצונים 
אלה, באופן שא״י היתד, באמצע המרחק ביניהם, וכן חשבו 
אז, שהמרחק בין ירושלים וקצה איראסיה במערב שווה 
למרחק בינה וקצה איראסיה במזרח. המרכזיות של הארץ 
הקדושה היתד, אחד מיסודות הגאוגראפיה והקארטוגראפיה 
הנוצריות והיהודיות עד שהוכחשה על־ידי התגליות הגאו־ 
גראפיות מסוף המאה ד, 15 ואילך (ע״ע גאוגרפיה, עמ ׳ 69 . 
ולהלן, הסעיף על הקארטוגראפיה של א״י). 

אך לא״י יש גם יתרונות מציאותיים, שנובעים ממצבה 
הגאוגראפי. היא ארץ־מעבר וגשר בין ארצות ועמים. היא 
יושבת על־יד החיבור היבשתי הצר שבין איראסיה ואפריקה 
בקצה הדרומי־ד,מערבי של ה״סהרון הפורה", המקיף את 
טבלת־המדבר הסורית־הערבית. בסד,רון זה א״י היא החלק 
הקרוב ביותר למצרים ולאפריקה בכללה. רק ימי־הליכה 
אחדים במדבר, ב״דרך ארץ פלשתים" (שמות יג, יז), מפרי¬ 
דים בין א״י וגבול הארץ הנושבת שבמצרים. בתחנות 
שבדרך זו יש בארות ובורות ובהם מים, שמספיקים לארחות־ 
מסחר. ואף בשנוודבצורת יכלו המרות לעבור בדרך זו 
(בראשית מב, כו: מג, יה). התנועה בין א״י ומצרים כבר 
היתד, מצויה בתקופות פרהיסטוריות, ועמה באה השפעה 
תרבותית הדדית. כשהגיעו העמים שבעמק הנילוס, מצד אחד, 
ובבקעת הפרת והחידקל, מצד שני, לרמת־תרבות גבוהה 
ויסדו ממלכות גדולות, שימש להם האגף המערבי של הסהרון 
הפורה לא רק גשר לתנועה מסחרית, אלא לפרקים אף ארץ- 
מעבר לחילותיהם ושדה־מערכה לקרבותיהם. א״י ינקה משני 
מרכזי־התרבות הקדומים הללו, אך שלוותה הודרכה במשך 
דורות הרבה ע״י ההתחרות בין המעצמות שבארצות הנהרות 
הגדולים על השלטון בתחום־המעבר שביניהן. מזמן שקמו 
שוב ממלכות עצמאיות במצרים ובעיראק, התחדשה ההת¬ 
חרות ביניהן על ההשפעה המדינית בתחום־מעבר זר" השימוש 
בגשר היבשתי שבין מצרים ואסיה הופסק ב 1948 מחמת 
המלחמה והחרם, שהכריזו המדינות הערביות על ישראל. 

כארץ־מעבר וכגשר בין־יבשתי, א״י היא רצועה של ארץ 
נושבת בין הים במערב והמדבר במזרח. מדרום לבקעת 
בית־שאן עד מפרץ־אילת עוברת רצועת ערבה ומדבר באמצע 
הארץ הנושבת. גם בדרום הולך הנגב ועובר למדבר. הגבול 
בין הארץ המעובדת והמדבר אינו קבוע; הוא ניתן לתנודות, 
הן בידי־שמים והן בידי-אדם. בתחום המעבר למדבר שכיחות 
תמורות בכמות המשקעים ובחלוקתם בעונת-ירידתם. יש 
שנים, וכנראה גם תקופות ממושכות, שבהן מתאימות מידות- 
המשקעים לצרכיו של האדם, ויש שאינן מתאימות להם והן 
מכריחות את האדם לנטוש עמדוודחלוץ של החקלאות 
וההתיישבות, שנכבשו במדבר. ההיסטוריה של א״י מלמדת, 
שבתנאים של אירגון ממלכתי-חברותי ומשקי־כלכלי מתאים 
אפשר לקיים בארץ יישוב צפוף־ביחם ולפרנס אוכלוסיה 
מרובה, שהגיעה אף בתקופה העתיקה — תקופת האמצעים 
הטכניים הדלים — ל 3 מיליון נפש (ואפשר, אף ליותר מכן). 
אולם משכנותו של המדבר בדרום ובמזרח נשקפה תמיד 
סכנה ליושבי-הארץ. שבטי-רועים נודדים, רעבים וצמאים, 














39 


זמצב הגאוגראפי והגאופוליטי 


40 


היו מוכנים בכל עת, וביחוד בתקופה של שנות־בצורת, לפשוט 
בגדוד בארץ הזרועה, לפלוש לתוכה ולהתיישב בה. מפני 
סכנה זו הוכרחו להתגונן לא רק עמי הארץ והממלכות שקמו 
בה, שיבלתן הצבאית והאירגונית היתד, עפ״ר מצומצמת־ 
ביחס, אלא אף מלכות־רומי בימי גדולתה. זו האחרונה, 
בתקופת שלטונה בא״י, הוכרחה להקים על הספר המזרחי 
חגר־ביצורים ( 110165 ) נגד הפלישה מן המדבר, ואף להתפשר 
עם הפולשים המדבריים, שקיבלו עליהם למראית־עין את 
עולה של מלכות־רומי, ולנצל ניגודים שהיו קיימים בין 
שבטי־המדבר בטכסיסי־דיפלומאטיה. אך עם התרופפותו של 
השלטון הרומי־הביזאנטי הכזיבו גם החגר וגם הדיפלומא־ 
טיה, והארץ כולה הוצפה ע״י זרם של בני־המדבר, ומה 
שלא עשה מעולם הטבע בתקופה ההיסטורית נעשה בידי 
האדם המדברי: גבול־המדבר העמיק לחדור לארץ. מכשירי־ 
התחבורה החדישים, וביחוד האפשרות להפציץ מחנות־בדוים 
מן האויר, ביטלו את הסכנה של פשיטת בדוים על הישובים 
החקלאיים בארץ. הגמל, יסוד כלכלתו של הבדוי, איבד את 
ערכו למשק החקלאי ולהובלה, והבדוי מוכרח לעבור מחיי־ 
נוודות לחקלאות ולהתיישבות של קבע. אימת המדבר על 
הישוב, שהיתר, גורם חשוב בחיי־הארץ עד סופה של המאה 
ה 19 , נעלמה בזמננו כמעט כליל. 

א״י משמשת גשר לא רק בין שתי יבשות גדולות, אלא 
גם בין שני אוקיינוסים: האטלאנטי וההודי. גבולה המערבי 
של א״י הוא החוף המזרחי של הים התיכון ("הים הגדול" 
שבמקרא) המסתעף מן האוקיינוס האטלאנטי, בעוד שבדרום 
נוגעת א״י במפרץ־אילת, שהוא קצהו הצפוני־המערבי של 
האוקיינוס ההודי. בתקופות, שהיסוד המדברי התגבר בהן 
על היסוד היישובי בארץ, היו גם הימים שבגבוליה של א״י 
כמדבריות־מים; אבל בשעה ששלט ביטחון לחיים ולרכוש 
בארץ ובשכנותיה, יכלה א״י לנצל את מצבה בין שתי 
מערכות־הימים הנזכרות ולתווך במסחר בין ארצות הים 
התיכון ובין דרום־ערב ואפריקה המזרחית והודו. תקופות 
כאלו היו בימי שלמה המלך (מל״א ט< כו—כה! שם י, 
יא—טו; דהי״ב א, טו—יז; שם ט, כ—כא), וכן בימי 
יהושפט ועוזיה מלכי־יהודה. בסחר־התיווך בין חוף ים־סוף 
וחוף הים התיכון וסוריה הגדילה לעשות ממלכת הנבטים, 
שנוסדה בתחילת ימי הבית השני בהר־שעיר והגיעה לשיא 
עשרה בתקופה הרומית. נוסף על כשרונם המסחרי של 
הנבטים ובקיאותם בדרכי־המדבד, גרמו להתפתחות זו גם 
ה״שלום הרומי" שנתן ביטחון לשיירות, והעובדה, שהדרך 
הטבעית מן הים התיכון (על־פני אנטיוכיה, ע״ע) למפרץ 
הפרסי (באמצעות נהר־פרת) היתד, ברובה הגדול בידי 
אויביהן של רומי וביזאנטיון. בתקופת־האיסלאם היו חופי 
סוריה ונהר־פרת והחוף הצפוני של המפרץ הפרסי עפ״ר 
בידי מעצמה אחת, ולא היה, איפוא, הכרח להקיף את כל 
ערב כדי להגיע מאילת להודו. הביקוש ללבונה, שבאה 
לארצות הים התיכון מדרום־המעדב של ערב, פחת בסוף 
התקופה העתיקה. בפעם האחרונה שימשה א״י ארץ־מעבר 
מן הים התיכון לים־סוף במאה ד, 12 בימי הצלבנים, שדרך־ 
הפרת היתד, סגורה בפניהם (ועי׳ להלן, תולדות א״י בתקופת 
מסעי־הצלב; וע״ע אילת). 

מבנה חוף־הארץ מגבול־מצרים עד מפרץ־עכו אינו נוח 
למגע תדיר עם הים ולפיתוחה של מלאכת־הים. הפלשתים, 
עם ימי שהתיישב בשפלה, שנקראה אח״כ על שמו, כמעט 
איבד כאן במרוצת־הזמן את קשריו אל הים מפני החולות 


החוצצים בין השפלה ושפת־הים. אך בתקופות של שלום 
וביטחון התפתחו גם כאן נמלים בעלי ערך בינלאומי, 
כאשקלון ובקיסריה(בתקופת־רומי), והראשונה בין אלוהיתה 
נמל חשוב גם ביה״ב. ארוכות יותר היו תקופות־השיגשוג 
של צור ועכו, שאין חולות מאחריהן. מצד הים באו לארץ 
לא רק שפע מסחרי והשפעות של תרבות־המערב, אלא — 
מה שאירע כמה פעמים — גם כובשים ומשעבדים. הפחד 
מפני שיבתם של הצלבנים לארץ הביא את המוסלמים לידי 
החרבתן של ערי־החוף — מה שהפך את הים למדבר־מים, 
שממנו היו עולים עליה מזמן לזמן פיו־טים — סכנה נוספת 
על סכנת הבדוים, שהתפשטו מן הנגב בשפלת־ההוח ובעמק־ 
יזרעאל ודחקו את הפלחים להרים. במשך מאות שנים היה 
בארץ לא רק ספר־מדבר נטוש, אלא גם ספר־ים חרב(שעדות 
לו משמשות חרבות של נמלים קדומים, ביחוד חרבות־אש־ 
קלון). ספר־הים וספר־המדבר של א״י שבתחומיה של מדינת־ 
ישראל הולכים ונבנים כיום מחורבנם. 

עובדה היא, שמעולם לא נכבשה הארץ כולה ע״י צבא, 
שעלה על חופיה. אך לאחר שכבשוה הרומים, הצלבנים ולסוף 
הבריטים — שכולם באו מתחילה בדרך היבשה —, החזיקו 
בה הודות לקשריהם הנוחים עם בסיסי כוחותיהם מעבר לים. 
משעת ייסודה של מדינת־ישראל משמש לה הים גשר־ 
תחבורה עיקרי לארצות־חוץ, ובפעם הראשונה אחר תקופת 
הפיניקים מפתחים כיום בני־הארץ ספנות בינלאומית. 

בתוקף מצבה הגאוגראפי נעשתה א״י תחנת־מעבר 
חשובה בתחבורה האוירית בין ארצות־המערב (באירופה 
ובאמריקה הצפונית) ובין ארצות אסיה הדרומית והמזרחית 
ואוסטראליה. שדד,־ד,תעופה שבלוד הוא התחנה הנוחה ביותר 
לאוירונים המיועדים לטוס מעל טבלת־המדבר הסורית־ 
הערבית בדרכם לעיראק או לאיראן או לחופי המפרץ הפרסי. 
מ 1948 ואילך מונע החרם, שהטילו הערבים על מדינת־ 
ישראל, את השימוש המלא ביתרונות הטבעיים והאנושיים 
של שדה־תעופה זה. 

א. י. בר. 

פני־האדץ. — קווים טקטוגיים יסודיים מחלקים את א״י 
(כמו את סוריה) לארכה ל 4 איזורים, שאינם שווים בגדלם: 

1 ) שפלת־החוף — כ 7,100 קמ״ר בתחום עולי־מצרים; 

מהם כ 1,750 קמ״ר (משפלת־הנגב) הם בתחומה של מצרים 
(מ 1906 ואילך); שפלודצור, כ 36 קמ״ר, סופחה ב 1919 
לרפובליקה של הלבנון; בתחום פלשתינה (א״י) היו כ 5,300 
קמ״ר, שמהם נמצאים (מ 1948 ואילך) כ 4,900 קמ״ר במדינת־ 
ישראל, כ 400 קמ״ר בחבל־עזה שבידי מצרים ו 25 קמ״ר 
(במזרחו של השרון) ברשותה של ממלכת־הירדן. 

2 ) ה ר י ־ ה מ ע ר ב, עם הבקעים והעמקים שביניהם — 
(ובכללם עמק־יזרעאל, ששטחו 400 קמ״ר) כ 19,270 קמ״ר; 
מאיזור זה נמצאים ברשות הלבנון כ 780 קמ״ר, ברשותה של 
ממלכודהירדן 5,150 קמ״ר, וכ 13,340 קמ״ר כלולים בתחומה 
של מדיגת־ישראל. 

3 ) שקע־הירדן(והמשכיו לדרום)—כ 650 5 קמ״ר; 
מהם: הקטע הצפוני (מגובה של 100 מ׳ ומטה) עד הקצה 
הדרומי של ים־כינרת — 535 קמ״ר, בכללם 180 קמ״ר שטח 
של מי־ימות, מזה 14 קמ״ר — ימת־חולה לפני ייבושה; 
כיכר־הירדן (מן הכינרת עד ים־המלח) 1,100 קמ״ר — 
465 קמ״ר ממערב לנד,ר\ 635 קמ״ר ממזרחו; ים־המלח — 
כ 1,050 קמ״ר; עמק־הערבה, ובכללו בקעת־צוער שעל החוף 



41 


ארץ־ישדאל 


42 



הדרומי של ים־המלח, כ 3,000 קמ״ר. מבחינה מדינית מחולקת 
הערבה בין ממלכת־חירדן ( 1,300 קמ״ר) ומדינת־ישראל 

( 1,700 קמ״ר). 

4 ) רמת עבר־הירדן המזרחי— כ 25,300 קמ״ר, 
מהם כ 11,200 קמ״ר בשטח הסורי וכ 14,100 קמ״ר בתחומה 
של ממלכת־הירדן. 

שתי בקעות מחלקות את עבר-הירדן המערבי לרחבו 
ל 3 גושים: 1 ) הנגב — עד בקעת באר-שבע, ועד בכלל; 

2 ) יהודה ושומרון — עד עמק־יזרעאל, ולא עד בכלל; 

3 ) הגליל (עם עמק־יזרעאל) — עד הגבול הצפוני. וכנגדו 
מחולק גם עבר־הירדן המזרחי ל 3 גושים רחביים: 1 ) בדרום 
הר־אדום — עד נחל־זרד < 2 ) מואב והגלעד — מנחל־זרד 
עד הירמוך; 3 ) הבשן — מצפון לירמוך. 

בסיכומו של דבר מחולקת א״י חלוקה טבעית לתריסר 
יחידות גאוגראפיות גדולות, שאף הן מחולקות ליחידות 
גאוגראפיות טבעיות קטנות. כמה מיחידות אלו היו בתקו¬ 
פות שונות גם גלילות מדיניים ואתניים נפרדים — כתחומי- 
השלטון של "מלכי״־כנען, שהיו כפופים לפרעה (בראשית 
התקופה ההיסטורית), או כתחומיהם של ראשי פלחים ונשי¬ 
אים של שבטי־בדוים, שהיו כפופים(במידה מסויימת) לפחות 
תורכיים שבעכו ובדמשק (במאה ה 19 ). היום אין החלוקה 
המדינית חופפת את החלוקה הגאוגראפית־הטבעית כלל. 
קו חוף־הים המערבי של א״י פונה בנגב מדרום־המערב 


לצפון־המזרח; בשפלת יהודה ושומרון כיוונו לצפון־צפון- 
המזרח׳ ומעתלית עד קצה־הכרמל הוא נמשך כמעט מדרום 
לצפון. עד חיפה מועטות וקטנות הפגימות והבליטות בקו- 
החוף < בליטה קטנה וכיפים שלפניה סייעו להתפתחותה של 
יפו! דאר ועתלית (שהיתה נמל צלבני חשוב) שוכנות על- 
יד מפרצים פעוטים. מפרץ־חיפה (או מפרץ־עכו) ארכו כ 12 
ק״מ (מבת-גלים עד עכו) ורחבו המאכסימאלי כ 6 ק״מ 
(מבת־גלים עד קריית־מוצקין). הפינה הדרומית־מערבית 
של עכו היא אצבע־יבשה קטנה, שמזדקרת לתוך המפרץ! 
פינה זו היתה נוחה לביצור וסייעה להתפתחותה של 
העיר—בניגוד לחיפה, שהיתה קשה להגנה. מעכו עד סולמות־ 
צור החוף ישר! משם עד קצה הצפוני של סוריה מורכב 
החוף מקשתות שטוחות. צור ישבה על אי סמוך ליבשה, 
שחובר אל החוף ב 331 לפסה,"נ ע״י אלכסנדר מוקדון, לאחר 
שחול־הים, שהוסע על־ידי הגלים, צימצם את רחבה של 
רצועת המים הרדודים שבין האי והיבשה למאות־מ׳ אחדות. 
כיפים קטנים מצויים לאורך החוף בכמה מקומות. הגדול 
שבהם — מצפון לשפך נחל־התנינים — נקרא אי־היונים 
(ג׳זירת אל חמאם). — קו־החוף של מפרץ־אילת שבתחומה 
של א״י הוא הקצה הדרומי של עמק־הערבה, שאליו מצטרפות 
שתי רצועות צרות של שפלת־החוף, במזרח ובמערב, שנפ¬ 
סקות לאחר ק״מ אחדים, כי הרי־סיני במערב והרי־מדין 
במזרח מגיעים עד שפת־הים. נקודות־הגבול בחוף זה בימי- 
קדם אינן ידועות. קדהחוף הצפוני של עמק־הערבה נמשך 
מן הפינה הצפונית־מערבית של המפרץ, שהוא בתחומה של 
מדינת־ישראל, בכיוון דרומי־מזרחי לאורך של 6 ק״מ בקירוב, 
שמהם כ 2.5 ק״מ הם בגבול־ישראל והשאר בתחומה של 
ממלכת־הירדן. קרהחוף המערבי פונה מן הפינה הצפונית- 
מערבית לדרום־המערב ומגיע לאחר 8 ק״מ לגבול המצרי 
(מ 1906 ). אורך קו־החוף הישראלי במפרץ־אילת הוא, איפוא, 
10.5 ק״מ. החוף המזרחי מקביל למערבי, וב 8.5 ק״מ דרומה 
מן הפינה הצפוגית־מזרחית של המפרץ הוא מגיע אל הגבול 
שבץ ממלכת־הירדן וערב הסעודית. 

מז׳סד־הארץ — קרקע־הים שאינו עמוק מ 200 מ׳— 

צר בדרך־כלל על־יד חופה המערבי של א״י, ורחבו פוחת 
מדרום לצפון עם ריבוי ריחוקו משפך הנילוס, שסחפו נגרף 
עם הגלים אל החוף! רחבו בגבול הדרומי 36 ק״מ, בת״א 
16 ק״מ, בנתניה 26 ק״מ, בחיפה 9 ק״מ, בסולמות־צור 7 ק״מ. 
העדר של מוסד רדוד רחב גורם למיעוט הדגים בקירבת 
החוף, וע״י כך — נוסף על המחסור במפרצים נוחים ועל 
מעצורי החולות בשפלה והביצות בשרון — גם למיעוט 
זיקתם של תושבי שפלת־החוף לים. קו־העומק של 20 מ׳— 
הדרוש למעגן של ספינות-קיטור גדולות — מרוחק מחופי 
א״י כ 2 ק״מ בממוצע! לפיכך דורש כל נמל חדיש בחוף הים- 
תיכוני של הארץ התקנה מלאכותית. 

י־ ן ד ד 

מפרץ־אילת עמוק מן הים שבחוף המערבי של א״י; 
העומק גדול ביותר בחופי המערב והמזרח של המפרץ, במקום 
שקרקע־הים שופע בתלילות, בדומה להרים שמזה ומזה. 
המרחק בין קרהעומק של 20 מ׳ ושפת־הים הוא בצפון כ 300 
מ/ במערב 330 מ/ ובמזרח כ 200 מ , . רחבו של מוסד־הארץ 
חוא בצפון 2.2 ק״מ, במזרח ובמערב 500 — 600 מ/ במרחק 
של 20 ק״מ מן החוף הצפוני יש מעמק של 920 מ , , ולאחר 20 
ק״מ נוספים לצד דרום נמצא המעמק הגדול ביותר במפרץ- 
אילת ( 1,287 מ׳). בקצד,־הדרום נמשך מוסד־הארץ מחוף 


















































































43 


התנאים הטבעיים: פני־יהארץ 


44 



חולות עמק־חפר 


חווי נתניה. שיפוע תלול, ולפניו רצועת־חול צרה 


לחוף. ומעליו בולטים האיים תיראן וסנאפיר, הסוגרים את 
המפרץ בקצהו הדרומי. איים אלה הם כיום בידי מצרים. 

גלילות־הארץ. — 1 ) השם שפלת־החוף הוא 
צירוף חדיש לציון השטח שבין הים ובין ההר. במקרא מציין 
השם "שפלה" את איזור חגבעות באשדות־־המערב של הר־ 
יהודה, ואילו שפלת־החוף נקראת "חוף־הים" (דב׳ א, ז; 
יהוש׳ ט, א ז שם טו, לג—לו; יחז׳ כה, טז)! במשגה נכללת 
שפלת־החוף בשם "שפלה" (שביע׳ ט׳, ב , ). המעבר מן הים 
לשפלת־החוף הוא "שפת־הים": לפי מובנו של המונח כיום, 
גבולה של שפת־הים לצד היבשה הוא הקו, שאליו מגיעים 
הגלים בשעת סערת־ים ; במובנו המקראי מציין שם זה גם 
את חולות־הים (ברא׳ כב, יז; יהוש׳ יא, ד, ועוד). 

שפלת־החוף נפסקת בשני מקומות — ע״י קצה הכרמל 
הצפוני־המערבי (בחיפה) וע״י הרי הגליל העליון המערבי 
(בסולמות־צור), המגיעים עד שפת־הים ממש. מדרום לצפון 
מתחלקת שפלת־החוף לכמה קטעים, שהם גם גלילות טבעיים 
וגם יחידות היסטוריות: 


השסח 

בהמ״ר 

גבולות 

קטע 

3,950 

מנדזל־מצרים עד נחל־הכשו׳ר ועד 
קרהגובה של 300 מ׳ לרגלי ההד 

שפלת־הנגב 

1,580 

מנחל־הבשור עד פרשת־הסים שבין 
נחל־שורק ובין הירקון (כביש 
יפו—רמלה), ועד קו־הגובה של 
150 מ׳ לרגלי ההר 

שפלת־יהודה 
(פלשת הקדומה) 

1.075 

עד נהל־התנינים ועד קו־הגובה של 
100 0 ' 

השרון 

70 

עד ההפסקה ועד קו־הגובה של 25 מ׳ 

הוף־הכרמל 

225 

עד כביש עכו—צפת ועד קו־הגובה 
של 100 מ' 

שפלת הגליל 
התחתון או שפלת־ 
המפרץ(עמק־ 
זבולון) 

140 

עד הסולם הדרומי (ראש־הגקרה) 
ועד קו־הגובה של 100 מ׳ 

שפלת הגליל 
העליון או שפלת־ 

עכו 

35 

מן הסולם הצפוני (ראש לבלבן! 
בערס: ראס אל אביד) עד נהר־ 
קסימיה, עד קו־הגובה של 50 מ׳ 

שפלת־צור 


שפת־הים של א״י אינה בדרך־כלל רחבה יותר מעשרות- 
מ׳ אחדות, וממזרח לה מתרומם הקרקע בשיפוע תלול — 


ולפעמים, כגון בנתניה ובאשקלון, כמעט זקוף — לגובה, 
שמגיע בכמה מקומות ל 20 — 30 מ , . נקודות בגובה של 40 — 
50 מ/ שאינן מרוחקות אלא מאות־מ׳ אחדות מן הים, אינן 
נדירות. תלילות זו היא תוצאה מפגיעתם של משברי־הים 
בשכבות־חול נוקשות קדומות (קורקר), שעליהן רובץ חול 
נע. מנחל־מצרים עד יפו יש רק הפסקות מועטות וקטנות 
בחול נע זה, שנערם לחולות בצורת גבים ארוכים ומקבילים 
זה לזה. שיפועם של החולות נוח יותר לצד הים, שממנו 
באה בהתמדה תוספת של חול, מלצד היבשה; בזה דומים 
החולות לגלי-הים. בנגב וביהודה חוצצת רצועת־חולות רצו¬ 
פה בין שפת־הים ופנים־השפלה; מצפון לירקון אין עוד 
חולות רצופים, אלא רצועות חול ועפר בעירבוביה. מצפון 
לעכו החול מיעט בדרד־כלל. החדירה העמוקה ביותר של 
החולות לתוך השפלה היא מול ראשון־לציון ( 7 ק״מ). גובה 
החולות מגיע עד לשיאים של 83 מ׳ כ 1.5 ק״מ צפונית־ 
מזרחית לבית־חנון שברצועת־עזה (כ 5.5 ק״מ מהים) ושל 
67 כד מצפון לנחלת־יהודה. החולות גורמים, שרק נחלים 
מועטים, המאספים את מימיהם של נחלים מרובים, שיורדים 
(בימי גשמי-עוז) מן ההר, מגיעים אל הים: נחל־מצרים; 
נחל־הבשור (נחל־עזה); נחל־שקמה (נחל־חסי); נחל־לכיש 
(נחל־סוכריר); נחל-שורק (רובין); נחל-הירקון (נהר אל- 
עוג׳ה); נחל-אלכסנדר; נחל-חדרה! נחל-התנינים. 

'ממזרח לחולות־הים, או לחול-הים השטוח, הקרקע עפ״ר 
נמוכה משהיא באיזור־החול, ואח״ב היא מתרוממת עד 
לרגלי־ההר בשיפוע נוח, אך לא כמישור נטוי, כי טורי־ 
גבעות של חולות נוקשים, ששכבותיהם העליונות הפכו 
לקרקע תחוחה, מצויים בכל שפלת-החוף. — בהקבלה 
לחולות־הים ממזרח נמשכת ״מרזבה״ — שקערורית ארוכה, 
שבה עוברת דרך־מצרים או'"דרך ארץ־פלשתים" בנגב 
וביהודה. בשרון היתה המרזבה (עד שנגאל השטח ע״י 
יהודים) משובשת בביצות, שהרחיקו ממנה את הישובים 
והדרכים. 

גבול-השפלה לצד ההר אינו בקו־גובה אחיד: בנגב גבה( 

כ 300 מ׳, ביהודה — בממוצע כ 150 מ , , בחוף־הכרמל כ 25 
מ׳, ובשאר חלקי-הארץ כ 100 מ׳; ההבחנה היא לפי נטיית 
הקרקע והרכב שכבותיה. את המעבר משפלת־החוף לגבעות־ 
ההר מציינות תלילות בשיפוע ושכבותיהאבנים הקדומות 






45 


ארץ־ישראל 


46 



צוקים בנגב 




47 


התנאים הטבעיים : פני־הארץ 


48 



שפלודיהודה: ראשח־לציון, גבול החולות והשטח הטעובד 


יותר והקשות שבהר. הרוחב הממוצע של שפלת־החוף 
הוא כ 20 ק״מ. הנחלים יורדים בה בשיפוע של מטרים 
אחדים לכל ק״מ * מפני־כן חתירת־הנחלים היא עמוקה, 
ופני־השפלה מבותרות. אין שפלת־החוף מישור רצוף, אלא 
קבוצה של מישורים קטנים, שנפרדים זה מזה ע״י נחלים 
וע״י גבעות־קורקר'ובליטות נמוכות אחרות. 

בגבולה הדרומי 3 געת ש פ ל ת ־ ה נ ג ב לרוחב של יותר 
מ 50 ק״מ! רחבה פוחת והולך כלפי צפון עד שעל גבולה של 
שפלת־יהודה הוא מגיע ל 21 ק״מ בלבד. אורך קו־החוף שלה 
66 ק״מ. רק מחציתה הצפונית־המזרחית של שפלת־הנגב 
כלולה בתחומה של מדינת־ישראל? דרום־מעדבה נמצא 
מ?בר לגבול הבינלאומי בתחום מצרים, וכן תפוסה בידי 
המצרים רצועת־עזה הצרה לאורך חוף־הים. איזור־החולות 
שמ?בר לשפת־הים בשפלת־הנגב אינו רחב מ 4 ק״מ, ושטחו 
הוא כ 106 קמ״ר. גם בפנים־השפלה מכסה שכבת־חול, עמוקה 
ומישורית־גלית ברובה הגדול, שטח רצוף של 1,000 ק״מ 
בקירוב, שהוא כלול בשתי חלקות גדולות (ובכמה חלקות 
קטנות סמוכות להן): בתחום מצרים — סביבות ודי אל־אזרק 
(המשך לנחל־לבן), כ 600 קמ״ר! בתחום ישראל — מסביב 
לחלוצה, כ 400 קמ״ר. שאר השטח הוא אדמת לס פוריה, 
שהיא חשופה או מכוסה שכבת־חול דקה, שאינה מונעת 
גידול־דגנים. רק המיעוט של מי־תהום ומי־גשמים מגביל את 
השימוש באדמה פוריה זו. השטח הנוח ביותר ליישוב ולחק¬ 
לאות בשפלת־הנגב היא המרזבה הצרה, הנמוכה מן החולות 
עד 30 נד, שבה מצויים מי-תהום בעומק לא־מרובה ובכמות 
ניכרת, והמשקעים מרובים בה משהם בפנים־השפלה. התנו¬ 
עה למצרים גרמה גם היא להתפתחות מיוחדת של הישוב 


במרזבה, מימי-קדם עד ימינו. גדול הישובים במרזבה היא 
כיום חאן־יונסו רפיח, עיר בימי-קדם וביה״ב, היא בזמננו 
כפר. שני נחלים נופלים אל הים בנגב, ושניהם על גבולו — 
נחל־מצדים ונחל-הבשור. נחל־הבשור ופלגיו שבשפלה חתרו 
בלם עמקים תלולים הרבה, שרשתם הצפופה שימשה תמיד— 
מימי־קדם עד מלחמת-העולם 1 —מעצור קשה לצבא מתקיף. 

שפלת-יהודה משתרעת מנחל־הבשור ומנחלערר(ודי- 
שריעה) הנשפך אליו עד פרשת-המים שבין נחל־שורק(נהר- 
רובין) והירקון. ההרחבה של הגבול הצפוני עד הירקון(המ¬ 
קובלת על כמה מן החוקרים) מוטעית מטעמים מורפולוגיים 
והיסטוריים! יפו לא נכללה בפלשת אלא בשרון (כתובת 
אשמנעזר [ע״ע]). אורך קו־החוף של שפלת־יהודה הוא 
כ 75 ק״מ! אורך גבולה לרגלי ההר — כ 60 ק״מ! רחבה — 
כ 21 ק״מ. בניגוד לנגב, אין ביהודה חולות בפניס-השפלה 
ממזרח למו־זבה, אבל חולות־הים נרחבים בה משהם בנגב: 
כ 6.5 ק״מ בקצה-הדרום של מדינת-ישראל, וכן בקצה־הצפון 
של השפלה, וכ 4 ק״מ על-יד אשדוד. שטחם הכללי של החו¬ 
לות ביהודה הוא כ 250 קמ״ר (כ 16% משטח השפלה), והם 
מופסקים ומחולקים לגושים ע״י נחל־הבשור, נחל-השקמה, 
נחל-לכיש, נחל-שורק וע״י תחומה של העיר העתיקה אש¬ 
קלון. במרזבה שמעבר לחולות, שבה מצויים אדמה פוריה 
ומי-תהום להשקאה בשפע ושבה עובר המשכה של דרך ארץ־ 
פלשתים, עוברים כיום כביש ומסילת-ברזל. על־יד עורק- 
התנועה העיקרי התפתחו ישובים גדולים, ובכללם הערים 
עזה, אשקלון׳ אשדוד ויבנה! את מקומה של עיר־הנמל 
אשקלון ירשה בתה מג׳ד־ל — היום: מגדל-אשקלון. גבול 
המרזבה ממזרח הם טורי-קורקר, שנפסקים פעמים הרבה. 


49 


ארץ־ישראל 


50 



נוף בשרון הדרומי בסביבות הרצויה 



עמידקישוז 







51 


התנאים הנזבעיים : פני־הארץ 


52 


בפגימות שבין טורים אלד, עוברים נחלי־אכזב, שמצטרפים— 
מחמת המעצור של חולות־הים — לארבעה נחלים ראשיים. 
בחורף גשום מתהוות במרזבה ביצות קטנות בכמה מקומות; 
אך בניגוד לשרון, לא היו ביצות אלו מתקיימות עד עונת־ 
החריש לתבואות־הקיץ אף קודם שנוקז שטח זה ע״י ההת¬ 
יישבות היהודית החדשה. מעבר למסגרת המזרחית של המר־ 
זבה יש עוד טורים נפסקים של קורקר. במידה שהטור קרוב 
יותר להר, הוא מפורר יותר, מפני שהוא קדום יותר והסחיפה 
פעלה עליו זמן מרובה יותר. הישובים הקדומים, ורובם של 
הישובים החדשים בתחום זה, נבנו על הגבעות הללו, מפני 
שהן נוחות יותר להגנה, רוח־הים, המצננת את האויר, שולטת 
בהן והמים אינם נקווים בהן בימות־ד,גשמים, וכן מפני שהמת¬ 
יישבים ביקשו לחסוך לחקלאות את אדמת העמקים והמי־ 
שורים הטובה לעיבוד מאדמת־הגבעות והרוויח יותר מים.— 
קרקע־השפלה ביהודה אינה אחידה כבנגב.ד,לס פוחת והולך עד 
שהוא פוסק מצפון לקו פלוגות—אשקלון. את מקומו תופסים 
משקעי־נחלים, בעיקר חומר; מופעת קרקע־חול אדומה—סוג־ 
הקרקע העיקרי בצפון־השפלד, (מצפון לקו גדרה—נחל־לכיש 
התחתון) ובשרון. החלק הדרומי של שפלת־יהודה, "הדרום" 
(מאשקלון—פלוגות—בית־גוברין לדרום) היה נקרא בימי בית 
שני הדרום התחתון, ואילו ההרים שמדרום לבית־גוברין— 
חברון נקראו הדרום העליון. במראה־הגוף יש כיום הבדל 
מרובה בין מחציתה הדרומית של שפלת־יהודה ובין מחציתה 
הצפונית: הדרום הוא איזור של שדות־בר ומטעי־בעל, 
והישוב היהודי בו הוא ברובו הגדול חדש, ירק־ד,מטעים 
עדיין מועט בו או נעדר ממנו והבניינים קטנים ודלים; 
הצפון הוא איזור של מטעי־שלחים, נטוע בחלקו עצי-הדר, 
ההתנחלות היהודית בו היא ותיקה, ובשטח מצטופפים ישו¬ 
בים פורחים ובניינים גדולים־ביחס. 

ה ש ר ו ן — שם, שפירושו, כנראה, מישור — הוא שפלת־ 
החוף שבין יפו וחיפה, אך מטעמים גאוגראפיים־פיסיים 
מוטב להוציא מכללו את הרצועה שבין הכרמל והים. ארכו 
של השרון בקו־ד,חוף — כ 55 ק״מ, לרגלי־ההר — כ 67 ק״מ; 
רחבו כ 20 ק״מ בקו תל־אביב וכ 14 ק״מ בקו קיסריה. קד 
החוף מתחיל עם הבליטה הקטנה לתוך הים, שבתחומה — 
על גבעה, שמתרוממת מעל לים — בנויה יפו העתיקה. 
בליטה זו וכמה כיפים בים, שמתרוממים מעל פני־המים, 
שימשו מחסה כלשהו לספינות הקטנות, שהיו עוגנות בחוף 
זה בימי־קדם; בקיסריה צורפו בליטות וכיפים קטנים לסו¬ 
ללות של הנמל המלאכותי, שהקים שם הורדוס. — בבת־ים 
שמדרום ליפו נפסקים החולות של הדרום. נחל אילון (ודי 
מוצררה), שנשפך בעבר גאולוגי לא־רחוק אל הים בצפונה 
של יפו, עבר בשקע־ההפסק שבחולות, והוא גם הרחיב 
שקע זה ע״י הוצאת החול לים. ע״י שימושו של האדם בקרקע 
כמעט נעלם החול בכרך של תל־אביב־יפו׳ כמו שנעלם או 
נתמעט בתחומי הכרכים הקדומים אשקלון וקיסריה. העדר 
החולות הקל את הקשר בין הנמלים ובין העורף היבשתי. 
הנמל הקרוב ביותר לירושלים היה נמלה של יבנה, אבל לא 
נמל זה, אלא נמל־יפו שימש בכל הדורות שער־הים לירושלים, 
מפני שהוא נוח יותר וקשריו אל העורף קלים יותר. החול 
חודר לפנים השרון מצפון לנחל־פולג ומצפון לנחל־אלכסנ־ 
דר עד לעומק של 3.5 ק״מ ומצפון לנחל־חדרה עד לעומק 
של 6 ק״מ. גם בשרון מתרוממות מעל שפת־הים גבעות־ 
קורקר, ובין טוריהן ובין גבעות־ההר נמשכת המרזבה, שבה 


עברה הדרך העתיקה ממצרים׳ וכיום עוברת בו מסילת- 
הברזל. רק נחלים מועטים חוצים את איזור־החולות: היר¬ 
קון — הגדול (בכמות־מימיו) שבנחלים הנופלים אל הים 
התיכון בתחומה של א״י, נחל־פולג (ערב׳ ודי־פאליק), 
נחל-אלכסנדר, נחל־חדרה, נחל־התנינים — הנקרא כך ע״ש 
תניני־הנילום, שהיו מצויים בו עד קרוב ל 1920 . שיפועם, 
עומק-אפיקיהם ושפכיהם של הנחלים הללו לא הספיקו 
להוצאת מי־הגשמים לים, ביחוד לאחר שנסחפה הקרקע 
שבהרים מחמת הזנחתן של המדרגות החקלאיות, שהיו בהם. 
אחר גשמי־זעף היו יורדות מן ההרים אל השרון כמויות עצו¬ 
מות של מים, שהיו גורמות לשטפונות ומציפות את המרזבה. 
בימי־קדם נחצבו תעלות בקורקר׳ כדי להרחיב את מוצאי¬ 
ה,מים; נחל־פולג בחלקו התחתון אינו אלא תעלה קדומה. 
כשהוזנח הטיפול בתעלות ובמוצאיהם של הנחלים אל הים, 
נקוו ביצות נרחבות וקבועות בחלקו המשובח של השרון, ועמם 
באה קדחת־הביצות, שהכריחה את שארית הישוב להימלט 
אל גבעות־ההר, הנשקפות על שפלת־החוף; בפנים השרון 
ערדו רק ישובים דלים מועטים. השרון, שהיה מפורסם 
בהדרו(ישע׳ לה, ב) ומבורך בכרמים (שהש״ר ז/ג׳), במרעה 
דשן ובבקר משובח (דהי״אכז,כט;מנח׳פ״ז,ע״א) וביערות- 
אלונים, נע&ה נווה של רועים נודדים מנוונים. ביחוד גבר 
החורבן בשרון בתקופה התורכית. משתתפים במסעו של 
נאפוליון בארץ ב 1799 עדיין מצאו בשרון ז 4 רידי יערות. 
במפה בריטית מ 1880 רשומים שרידי־יער בשרון ממזרח 
לחדרה. כשנוסדו המושבות היהודיות הראשונות בשרון, היו 
רק חלקות אחדות בתוכו מעובדות ע״י פלחים, בני הכפרים 
של גבעות־ההר או ההר עצמו, שהיו יורדים לשרון בעונת- 
העבודה. חדרה נוסדה בתרנ״א בלב הביצות — מעהזה־העזה, 
שהמתיישבים הראשונים שילמו בעדו בקרבנות מרובים. 
בינתיים נעלם כליל מן השרון היער הטבעי, והיערות 
והחורשות הקיימים בו היום הם פרי הייעור היהודי בשני 
הדורות האחרונים. השרון כיום מעובד כולו באופן אינטנ- 
סיווי, וישובו הוא מן הישובים הצפופים שבעולם באיזורים 
מחוסרי מכרות וחרושת גדולה. כ% מן הישוב היהודי 
במדינת־ישראל מרוכז בצפונה של השפלה ובשרון׳ ד,מצו־ 
יינים בקרקע פ 1 ריה ובמי־תהום בשפע. מלבד חקלאות קיימת 
כאן תעשיה זעירה ובינונית. — גליל קטן בשרון, בין 
נתניה וחדרה, נקרא בדור האחרון עמק־חפר, על יסוד 
השערות היסטוריות, שאינן מקובלות על דעתם של רוב 
החוקרים. 

שפלת־החוף ביהודה, וגם שפלת־ההר — פרט לסביבות 
של עמק־אןלון —, נמצאות כיום בתחומה של מדינת־ישראל, 
ותושביהן הם יהודים. שתי רצועות קטנות מאדמת־השרון 
(קלקיליה׳ טול־כרם) הן בתחומה של ממלכת־הירדן. תחום- 
ישראלי חודר רק במקצת לתוך דרומה של שפלת־ההר 
שבשומרון. השליש המזרחי של השרון הצפוני, השייך 
לישראל, מיושב -ערבים. 

חוף־הכרמל או שפלת־דיאר היא רצועת־השפלה 
שבין הכרמל והים. ארכה כ 28 ק״מ, רחבה בחלקה הדרומי 
(מנחל־התנינים עד עתלית) כ 3.5 ק״מ: מכאן ואילך היא 
הולכת ומצטמצמת׳ עד שהיא פוסקת בקצה הכרמל הצפוני: 
שטחה הכללי כ 70 קמ״ר. על־יד עתלית מצויה פגימה בחוף 
הישר, ששימשה נמל בתקופת מסעי־הצלב. מול זכרון־יעקב 
השתרעו ביצות־כברה (כברה), שנוצרו ע״י נחל־דליה: גב 

עז - 1 ■ז 



53 


ארץ־יישראל 


54 



הקצה הצפוני־הטערני של הברמ 5 בחיפה (ה״כרמל נים יבוא") 


שלאורך החוף הפנה נחל זה צפונה והזרים 
את מימיו בהקבלה לחוף. הביצות יובשו 
ע״י יהודים, מצפון לעתלית יורדים כל 
הנחלים הפעוטים, הבאים מן הכרמל, ללא 
עיכוב אל הים. 

שפלת־המפרץ (עמק-זבולון) היא 
שפלת־החוף של הגליל התחתון. אורך קר 
החוף הקשתי שלה הוא כ 14 ק״מ, וארכה 
לרגלי ההר — מן הכרמל עד כביש עכו— 
צפת — כ 21 ק״מ; שטחה כ 225 קמ״ר. 
אדמתה — חח מרצועת־החול החופית, 
שהיא כוללת— בנויה ברובה סחף הרים 
ונחלים וקצתה היא אדמת־ביצות שחורה. 
חלק מן הביצות נתייבש בידי הטבע וחלק 
יובש ע׳״י היהודים בדור האחרון. בדרומה 
של שפלת־המפרץ נופל נחל־קישון, הבא 
מעמק־יזרעאל, אל הים; קודם שווסת נחל זה היו מתהוות 
על־יד שפכו ביצות,כאותן שנתהוו על־יד נחל־נעמן,שגם שפכו 
הופנה צפונה, בדומה לזה של נחל-דליה. בקצהו הדרומי של 
המפרץ, על מורד־הכרמל, יושבת עיר־הנמל חיפה, וסמוכות 
לה— הקריות; בקצהו הצפוני של המפרץ—עיר־הנמל עכו. 

שפלות עכו וצור. אורך קו־החוף בין עכו ובין 
ראש־הנקרה הוא כ 18 ק״מ. רחבה של שפל ת ־ע כ ו הוא 
6 ק״מ ב?ןצה הדרומי ו 2.5 ק״מ בקצה הצפוני; שטחה כ 140 
קמ״ר. מחמת העדר של גב־חולות ממזרח לשפת־הים, לא 
נתהוו כאן ביצות, והשטח המעובד הגיע — גם קודם ההת¬ 
יישבות היהודית — עד שפת־הים; כאן — במקומה של כזיב 
ההיסטורית — היה הכפר הערבי היחיד בא״י, שישב על 
שפת־הים (היום — עיי כזיב). חלוצי הישוב היהודי הגיעו 
למקום זה רק ב 1934 , ורישומם בנוף ניכר בנהריה ובנו¬ 
תיה. — מצפון לסולמות־צור, שארכם כ 11 ק״מ, משתרעת 
הרצועה של ש פ ל ת - צ ו ר, שרחבה לכל היותר 3 ק״מ. רק 
20 קמ״ר ממנה (מדרום לנהר־קסימיה) הם בתחומה של א״י 
ההיסטורית — תחום חלוקת־יהושע. 

2 ) ההר בא״י המערבית. שפלת־החוף היא כיום 
החלק המובחר של א״י מנקודת־מבט כלכלית וישובית. 
בימיהם של הכנענים ושבטי-ישראל הקדומים עלה עליה 
ההר בחשיבותו מכל בחינה: לא את השפלה מהללת התורה, 
כשהיא מדברת בשבחה של הארץ, אלא את "ארץ הרים 
ובקעות"(דב׳יא,יא). ההר המערבי מתחלק לשלוש רצועות- 
אורך: במת־ההר — חלקו האמצעי והגבוה ביותר; אשדות- 
המערב — המורדות המערביים של ההר בכללו ואיזור הגב¬ 
עות שלרגליהם; אשדות־המזרח. גבול-ההר ממזרח הוא 
שקע־הירדן. לשקע זה יורד ההר בתלילות מרובה, וחומר- 
הקרקע בשקע, פרט לשטחים קטנים, שונה מזה שבהר; 
לפיכך ניכר הגבול בין שני האיזורים הללו יותר מן הגבול 
שבין ההר ושפלת־החוף. כשפלת־החוף כך גם ההר המערבי 
הולד ונעשה צר מדרום לצפון: רוחב־ההרים בנגב המרכזי 
הוא 80 ק״מ, ביהודה — 60 ק״מ, בשומרון — 50 ק״מ 
ובגליל — סמוך לגבול הצפוני — 35 ק״מ. פרשת־המים 
הראשית שבין הים התיכון ובין שקע-הירדן עוברת במזרחה 
של במת-ההר. המרחק מן הפרשה לשפכיהם של הנחלים 
הפונים מערבה גדול בממוצע כפליים מן המרחק לשפכיהם 
של הנחלים היורדים מזרחה: רוב ההר נכלל׳ איפוא, בגליל 


הים התיכון. השקע גם נמוך בדרך־כלל משפלת־החוף; לפיכך 
קצרות ותלולות האשדות המזרחיות מן המערביות. אך כאלו 
כן אלו אינן יורדות בשיפוע אחד, אלא במדרגות, שנוצרו 
ע״י הקמטה או ע״י שברים ונחיתת הגושים ביניהם. במערב 
גבוהה ותלולה ביותר המדרגה העליונה, במזרח — התח¬ 
תונה. מקצה־הדרום עד הר־הגלבוע יש הבדל ניכר בצורת 
ההרים בין אשדות־המערב ואשדות־המזרח: הראשונות מוש¬ 
פעות במידה מרובה מן הסחיפה של המים ונתונות להש¬ 
פעות אקלימיות מצד הים; באשדות־המזרח המשקעים 
מועטים והבדלי־הטמפראטורה בין יום ולילה גדולים, ובצורות- 
ההרים שבהן ניכרת היטב פעולת־הרוח. התלילות המרובה 
השפעת על צורות־העמקים: במזרח מרובים הגאיות. טורי- 
התקמטות, שנמשכים מדרום־מערב לצפון־מזרח, ניכרים 
במבנה־ההר מן הדרום עד קצה הרי־שומרון, וביחוד בנגב. 

* ה ר - ה נ ג ב הוא שם כולל חדיש לשטח ההרים, הבקעות, 
המישורים והעמקים, המשתרעים מבקעת באר־שבע עד 
הגבול המצרי של מדינת־ישראל ועד מפרץ־אילת. מבחינת 
הגאוגראפיה הפיסית נכלל בהר-הנגב גם השטח שמעבר 
לגבול עד הדרך מעצמון (אל־קוסימה) לאילת, העוקפת את 
הרי־פארן מדרום־מערב. "הנגב", הנזכר במקרא, אינו כולל 
שטחים שמדרום לגבול עולי־מצרים, שהם נקראים מדבריות: 
מדבר־צין בדרום־המזרח ובדרום, מדבר-שור בדרום־המערב, 
ומעבר לשני מדבריות אלה דרומה — מדבר־פארן, מדבר- 
סין, מדבר־סיני (השטחים שמעבר לגבול הדרומי נקראו גם 
ע״ש תושביהם — אדום בדרום־המזרח, ושדה העמלקי 
באמצע). הגבול הצפוני ההיסטורי של הנגב מוגדר לפי 
רשימת ערי־הנגב בספר יהושע (טו, כא—לב; יט, ב—ט). 
נחל־גו־ר (נחל־שריעה), פלג ימני לנחל־הבשור (נחל-עזה 
[שמ״א ל, י]), הוא קו־גבול טבעי, הקרוב לגבול היסטורי 
זה. ארכו של הר־הנגב — מקצה גבולו הדרומי עד לרגלי 
הרי-חברון צפונית-מזרחית לבאר-שבע — הוא כ 190 ק״מ; 
רחבו המאפסימאלי, מעצמון לעמק־הערבה׳ כ 80 ק״מ. משטחו 
נכללים בתחומה של מדינת־ישראל כ 8,300 קמ״ר, בשטחה 
של מצרים — כ 1,500 קמ״ר. 

הר־הנגב מתחלק מדרום לצפון ל 4 גלילות טבעיים גדו¬ 
לים: ( 1 ) הרי-אילת בקצה־הדרום, שגבהם מגיע כמעט 
ל 900 מ׳ ושטחם הוא כ 300 קמ״ר; ( 2 ) גליל האגנות של 
נחל־פארן (ודי ג׳יראפי) ונחל־חיון עם הגבעות שביניהם, 


55 


התנאים הטבעיים: פני־חארץ 


56 



אילת, צילום מ: האויר. מבט מן המערב (קודם שהוקמה אי 5 ת העברית). בח 5 ק הקדמי — הרי חצי־האי סיני. 
ברקע—הרי־מדי!. לרגליהם—הצטברות של פחח בהיר. בקצה ד,ספדת נראים ב;";׳ עקבה 


ששטחו הוא כ 2,100 קמ״ר;( 3 ) הרי־פארן, שהם הנגב המרכזי, 
המתנשאים (בטור־רמון) ל 1,035 מ׳ (למעלה במקצת מהרי־ 
חברון), והמקיפים כ 2,900 קמ״ר; ( 4 ) הנגב הצפוני, שגבהו 
אינו מגיע אלא ל 716 מ׳ ושטחו הוא כ 3,000 קמ״ר. את 
שלושת הגלילות הדרומיים אפשר לכנות בשם הנגב העליון, 
ואילו את השטח שמהרי־פארן צפונה — שהוא לבדו הנגב 
במובן המקראי — בשם הנגב התחתון. בין הנגב העליון 
והנגב התחתון, על־יד פרשת־המים הראשית, מפרדת בקעת־ 
צין (בערב׳ תיהאמה), וממנה שופע נחל־צין (ואדי פוקרה) 
מזרחה ואילו ממערב לה יורד נחל לבן (אביאד) מערבה, 
לנחל מצרים. אפיקי־הנחלים בנגב, ביהוד באיזור הגבעות 
והשפלה, רחבים מאד, כי בימי השיטפון המועטים עוברים 
בנחלים מים רבים בשעות מספר. 

הרי־איל ת הם גוש מצומצם,שהוא גליל טבעי בפני עצמו. 

הם נמשכים ממפרץ־אילת צפונה, באורך של כ 40 ק״מ, עד 
בקעת־הסיירים ובקעת־עובדה ן במזרח הם גובלים עם עמק־ 
הערבה, במערב—עם אגנו של נחל־פארן העליון. בהרי־אילת 
מופיעים יסודות גאולוגיים שונים מאלה שבכל שאר חלקיה 
של א״י המערבית (ר׳ להלן: גאולוגיה): שכבות של אבני־ 
משקע עד־קאמבריות וםאלא 1 ז 1 איות ואבני־יסוד ואבני־פרצים 
קדומות — גראניט, ג 3 יס, דיו׳ריט, פ 1 דפיד; בשכבות אלו 
נמצאו גידי־נחושת ומאנגאן. מכאן הרבגונות שבנ 1 ף — ג 1 ני 
הוורוד והאפור שבגראניט, האודם של אבן־החול הנובית, וכן 
צורות בולטות — מורדות תלולים וצוקים חדים. הרי־אילת 
נופלים תלולים לעמק־הערבה מזרחה ושופעים מערבה לאגן 
של נחל־פארן בחלקו העליון היורד לצפון; פרשת־המים 
הראשית רחוקה מעמק־הערבה רק כ 10 ק״מ. עמקי־הנחלים 
היורדים מזרחה לעמק־הערבה הם, איפוא, קצרים ותלולים 


ואינם מתאימים לדרכים. הדרך היחידה החוצה את הרי־אילת 
היא זו שמעצמון לאילת, ובמעבר־אילת שבנחל־שלמה היא 
יורדת 700 מ׳ לאורך קטע של 3.5 ק״מ. מפני תלילותם של 
הרים אלה ומיעוט המשקעים והמרעה שבהם, הם שוממים 
וריקים מאדם מאז ומעולם, אבל לרגליהם במזרח, בנחל־ 
נחושתן(ואדי מנעייה הדרומי)—הוקמו בימי־קדם מחנות של 
חוצבי בצר־נחושת: החציבה נתחדשה במדינת־ישראל. — 
הרי־אילת נמשכים מדרום לצפון בכיוון של קווי־השבר 
שבצלע המערבית של עמק־הערבה; בשאר שלושת הגלילות 
של הנגב שולט קו־הקמטה, שעובר מדרום־מערב לצפון־מזרח 
ושהוא ניכר בכיוון של רכסי־הגבעות והעמקים שביניהם, 
בבקעות ובמכתשים וברשת־הנחלים, וגם בשורות הישובים 
בנגב הצפוני ובדרכים שביניהם. ניצבים לכיוון זה — פלגי־ 
נחלים׳ שיורדים מן הטורים מימין ומשמאל. טורי־ההקמטה 
נתפוררו ע״י שברים ועמקי־סחיפה, ואין בנגב במת־הר מלו¬ 
כדת כז 1 שביהודה. 

תופעה מיוחדת לשלושת גלילות־ההקמטה של הנגב הם 
המכתשים: בקעות עמוקות מארכות, מוקפות מסגרת 
של הרים, שצלעותיהם יורדות תלולות — לפעמים כקיר 
ניצב — לפנים השקערורית. הרים אלה מתנשאים עד ליותר 
מ 400 מ׳ מעל לקרקעית, והם שופעים גם מחוץ לשקערורית 
ומסביב לה, כי המכתשים משוקעים ברכסים כלוע בראשו 
של הר־געש. למכתש יש עפ״ר רק מוצא אחד בצורת גיא 
תלול, שדרכו יוצאים לצד מזרח מי הגשמים, היורדים כאן 
רק פעמים אחדות בחורף, ועפ״ר בזעף. מאחר שהמכתש 
נמצא בראשו של קמט, נחשפת בצלעותיו מערכת שכבות 
מורמות; בתחתיתו של מכתש־ךמ 1 ן מגיע החישוף עד שכבות־ 
הטריאם. בכמה משכבות אלו נמצאים מחצבים בעלי ערך 



57 


ארץ־ישראל 


58 



נוה־המרבר של יטבתה, בררומו •על עמידהערנה. המדאה מז המערב 






59 


התנאים הטבעיים : פני־־הארץ 


60 



מכרות־שלסה בנחל־נחושת; ׳*בנגב הדרומי 


בלבלי (ר׳ להלן: מינראלוגיה ופטרוגראפיה). הסבר מלא 
להתהוותם של המכחשים עדיין לא נמצא! מסתבר, שראשיתם 
היתה נעוצה בהתבקעות של ראשי־קמטים ושהסדקים הטק- 
טוניים הרחבים, שנוצרו מתוך בך, פתחו את השכבות 
להתקפה של בוחות־החוץ — סחיפת המים והרוח. 

גליל־האגנות משתרע מדרום־מערב לצפון־מזרח 
ברוחב של במה עשרות ק״מ. באגנות מצויים נחלים מרובים 
ועמקים שמתרחבים לבקעות, וגם מישורים מחוץ לעמקי- 
הנחלים עם טורי־גבעות בין השטחים הנמוכים. בבמה טורים 
יש מכתשים קטנים: המכתש הלבן על־יד נחל־שגיא, מכתש- 
צניפים על־יד נחל־צניפים, מבתש־צחיחה ממזרח לנחל- 
ציחור. עמק נחל־פאךן הוא האחץ שבעמקי־הנגב, והוא 
השני בארבו בעמקי א״י' (אחר עמק־הירדן). מחצי־האי סיני, 
שבו הוא מתחיל, הוא שופע צפונה ממערב להדי־אילת, 
פונה לצפון־המזרח ומתחבר בעמק־הערבה עם נחל־הערבה, 
הנשפך לים־המלח. לנחל־פארן גליל־מים גדול, ובימים של 
גשמי־זעף מתמלא אפיקו מים עד שהוא'דומה לנהר גדול. 
במקומות שבהם העמק אינו גבוה מאפיקו מתרחב האפיק 
לבמה מאות־מ׳ או שהנחל מתפצל לזרועות. במוצא לעמק- 
הערבה יצר הנחל דלתה, הניכרת בשטח נרחב מבוסה סחף- 
נחלים — גם בשעה שהיא יבשה. נ ח ל * ח י 1 ן קצר מנחל- 
פארן, אבל עמק( ובמה מעמקי־פלגיו מתרחבים לבקעות, 
בגון בקעת־סיירים ובקעת־עובדה, וגם לו דלתה נרחבת. 
בתחומו ׳ של נחל־מרזבה נמצא המישר — בקעה שטוחה, 
שהופכת אחד גשמים עזים לביצה ומספקת מרעה במשך 


חדשים אחדים בשנה. מישור־פארן היבש נמצא בין נחל- 
צניפים ובין נחל־פארן. 

הרי-פארן מתנשאים לגובה של 400 — 560 מ׳ מעל 
לאגן של נחל־פארן בדרום ומעל לנגב הצפוני. במרכזם, 
בגבוהה שבאנטיקלינות של הנגב, נמצא מ כ ת ש * ר מ ו ן, 
שמידות ארכו ורחבו הן 36 8 x ק״מ ועמקו 400 מ , מתחת 
למסגרתו, שבדרום־מערבה נמצא הר־רמון, שיאם של 
הרי־הנגב ( 1,035 מ , ). בין האנטיקלינה העליונה של טור- 
רמון ובין שפלודהחוף, וכן במזרח, לצד עמק־הערבה, נמ¬ 
צאות כמה אנטיקלינות מקבילות, שגבהן פוחת עם המרחק 
מפרשת־המים הראשית שעל רכס-רמון. האנטיקלינות שבמז¬ 
רח מקוטעות על-ידי השקע של עמק-הערבה. בצפון־המערב 
יורדים טורי האנטיקלינות לאגן של נחל־מצרים. בקצה 
הטורים הללו, מעבר לגבול הבינלאומי, נמצאים המעיינות 
הגדולים שבקדש־ברנע ובעצמון. בצפון־המזרח יורדים 
הרי־פארן תלולים לבקעת־צין ולעמק נחל-צין, שכבר הם 
נמנים על הנגב הצפוני. נקודה חשובה בגבול הטבעי בין 
שני הגלילות בצפון־המערב היא הפינה של פרשת־המים 
המשולשת בין נחל-לבן, הפונה מערבה לנחל־מצרים, נחל- 
צין, היורד לים-המלח, ונחל-הבשור. 

הנגב הצפוני. מצפון לבקעת־צין מתרומם טור־חחירה, 
הגבוה בטורי הנגב הצפוני! שיאו ( 716 מ׳) נמצא בדרום- 
המערב של מסגרת מכתש-חתירה("המכתשהגדול"),המשוקע 
ברכס של האנטיקלינה, שהיא חוליה במערכת־האנטיקלינות 

שמרמון עד טור־אפעה ( 596 מ ׳ ). על־פני טורים אלה עוברת 

1 '.* •\ 


61 


ארץ־ישראל 


62 



נווי נצפונו ׳ 8 ל סדבר־יחודח, על־יד חדרו ליריחו 






63 


התנאים הטבעיים : פני־־הארץ 


64 


פרשת־המים בין הים התיכון , וים־המלח. ארכו של מכתש־חתי־ 
רה 130 ק״מ, רחבו 60 ק״מ ועמקו כ 350 מ׳. ממכתש־חתירה 
מוליכה דרך מעלה־עקרבים הקשה לעמק־הערבה. באנטי- 
קלינה שממזרח, בגליל ים־המלח, נמצא צפונית־מזרחית 
לבקעת־ציו ההר החלק ( 500 מ׳), הידוע מגבולוודהארץ בס׳ 
יהושע (יב, ז). המשכה של אנטיקלינה זו הוא טור־חצרה 
( 559 מ׳), ובו נמצא מכתש־חצדה (המכתש הקטן), שמידות 
ארכו ורחבו הן 5x7 ק״מ ועמקו כ 300 מ׳ מתחת לשיא. מן 
האנטיקלינות שממערב לפרשת־המים בולטות ביותר: זו של 
הר־חלוקים ( 625 מ׳) ושל המשכו הר־דימונה ( 682 מ׳) 
וטורים קטנים אחדים דומים לו בגבהם, שנמשכים עד נחל- 
צאלים, הנופל לים־המלח מצפון למצדה; נחל זה אפשר 
לציין כגבול הצפוני־מזרחי של הרי־הנגב. בין הבקעות של 
הנגב הצפוני הגדולה והחשובה היא בקעת ב א ר ־ ש ב ע, 
ששטחה כ 250 קמ״ר. בקעה זו היא המשך של שפלת־החוף, 
והיא הולכת ומתרוממת בשיפוע נוח לצד מזרח עד לגובה 
של 550 מ׳— שהוא גם הגובה של פרשת־המים; מכאן ואילך 
השיפוע למזרח הוא נוח, ורק סמוך לים־המלח הוא נעטר. 
מורד תלול. בחורף ובאביב של שנים גשומות מתכסית 
הבקעה במרבד־דשאים ירוק. עורק־המים של הבקעה הוא 
נחל באר־שבע, מפלגיו של נחל־הבשור; עליו יושבת העיר 
באר־שבע, במקום שבו יורדת הדרך מחברון בתוך נחל- 
חברון, פלג ימני של נחל באר־שבע. — בתחום הנגב נכלל 
הר* סדום שבקצהו הדרומי־המערבי של ים־המלח. זהו גוש־ 
מלח מכוסה חוור גבסי; ארכו כ 11 ק״מ, רחבו למרגלותיו 
כ 2 ק״מ, וגבהו מעל פני ים־המלח כ 230 מ׳; מרובות בתוכו 
מחילות ומערות ובהן נטיפי־מלח ציוריים. * 

ה ר י ־י ה ודה משתרעים מבקעת באר־שבע ומחלקו 
העליון והתיכון של נחל־צאלים וממצדה צפונה עד הר בעל- 
חצור ( 1x116 מ׳), הסמוך לקו־הרוחב 32 0 , ועד נחל־עוג׳א 
באשדות־המזרח ועד נחל*שילה,(ואדי דיר באלוט), הנשפך 
לירקון במערב. גבול טבעי זה קרוב לגבול ההיסטורי, שעבר 
בין יהודה ושומרון בתקופת־החשמונאים ואחריה. שטחם של 
הרי־יהודה כ 4,800 קמ״ר. בכל הרי־המערב, פרט לנגב, נמ¬ 
צאים משני עבריה של פרשת־המים הראשית (שבין הים 
התיכון והשקע), וביחוד ממערב לה, איזורים של שיפוע 
מועט בכיוון לים מזה ולשקע־הירדן מזה, ורק אחריהם התחלת 
השפיעה במדרגות תלולות. איזור זה, שרחבו בקו־ירושלים 
(הר־הזיתים — הכפר בית־מאיר) כ 21 ק״מ, נקרא במת־ההר. 
בבמת־ההר נמצאים שטחי־מישור קטנים בקרבת פרשת- 
המים, כגון שדה־התעופה שבעטרות (כ 7.5 ק״מ מצפון לירו¬ 
שלים). הנחלים ביתרו את במת־ההר לטורים, היוצאים 
מפרשת־המים כצלעות משדרה, והשליליות היורדות לנחלים 
בימות־הגשמים ביתרו את הטורים גם לרוחב ופוררום. הדרך 
הראשית, העוברת בהרי־יהודה מדרום לצפון, סמוכה לפרשת־ 
המים, ועל־ידה התפתחו היישובים הגדולים שבהר: חברון, 
בית־לחם ובית־ג׳לה, ירושלים, רמאלה־בידה וגופנה. מחוץ 
לרצועת־השדרה של פרשת־המים קשה ההליכה בכיוון דרום- 
צפון משום עמקם של העמקים היורדים לצדדים. 

הרי־יהודה מתחלקים (מדרום לצפון) לשלושה גלילות 
טבעיים: הרייחברון (שהם למעלה ממחצית השטח) — עד 
ברכות־שלמה; הרי־ירושלים — עד רמה! הרי בית־אל. הרי- 
ירושלים, הנמוכים בממוצע כ 150-100 מ׳ מהרי חברון ובית- 
אל — בניגוד לדברי האגדה, שירושלים גבוהה מכל הארצות 


(ספרי, דב׳ קנ״ב) — הם המחייבים חלוקה משולשת זו. 

במת הרי־חברון מפולגת ע״י עמק־חברון, המתחיל כ 3 
ק״מ מצפון לחברון, לשני טורים גדולים: מזרחי — שמקביל 
לים־המלח, ומערבי — שמקביל לחוף הים התיכון. עמק־ 
חברון שופע דרומה, מתרחב בקצהו הדרומי ועובר להסתע¬ 
פות הצפונית של בקעת באר־שבע; נחל־חברון שבעמק זה 
הוא פלגו של נחל באר־שבע, ולפיכך הוא שייך לגליל־המים 
של הים התיכון. פרשת־המים הראשית בין ים־המלח ובין 
הים התיכון עוברת בטור המזרחי, וסמוך לה עוברת דרך 
עתיקה, שעל־ידה קמו כפרים גדולים (יוטה, אשתמוע). על 
הטור המערבי עוברת פרשת־מים בין נחל־חברון ובין נחלים 
קטנים הרבה, שיורדים מערבה ומתחברים עם נחל־גרר, נחל- 
שקמה ונחל־לכיש; על פרשת־מים זו עובר הכביש מחברון 
לבאר־שבע ואף על־ידו מצויים כפרים או חורבות של ישו¬ 
בים קדומים. מצפון לחברון׳ על־יד הכפר חלחול, בנקודת־ 
השיא שבהרי יהודה ושומרון ( 1,021 מ'), מתחברים שני 
הטורים, ומשם צפונה שוב אין לאורך ההר אלא פרשת־מים 
אחת. מצפון לחלחול משתפלת במת־ההר במקצת; ממערב 
לדרך האורך, מדרום לחרבות כפר־עציון, נמצאת בלבה של 
במת־ההר בקעה, שנקראת עמק־ברכה (דהי״ב כ, כו). דרומית־ 
מזרחית לבקעה זו נובע המעיין הגדול שבהרי-יהודה — עין- 
ערוב, שממנו הוזרמו המים לירושלים בימי הבית השני וגם 
בימי השלטון הבריטי עד 1938 . על הגבול בין הרי־חברון 
והרי־ירושלים נכרו בימי הבית השני "ברכות־שלמה", ובהן 
הוקוו מי עין־ערוב ומי עין־עיטם הסמוך לברכות, ומשם 
הוזרמו לירושלים. מברכות־שלמה שופע ההר לעבר ירושלים. 
גבהו של הר־הבית — רק 748 מ/ שיאם של הרי־ירושלים הוא 
ראש גבי סמויל (מצפה י) — 895 מ׳ —, המתנשא מצפון 
לעיר; בתחום העיר(החדשה) עצמה שיא הגובה הוא 836 מ׳ 
(קריית־היובל). קו פרשת־המים פונה בדרומה של ירושלים 
למערב, עובר בפרברים המערביים של העיר וחוזר מצפון 
לעיר, בדרך לשכם, לכיוונו הראשון. ירושלים העתיקה וחלק 
גדול מן החדשה נמצאות בתחומו של נחל־קדרון היורד לים- 
המלח; שאר חלקי העיר נמצאים בתחומו של גחל־שורק, 



נון־ נהרי־יהודה נדיר לירועלים (עמק נחל־כסלח) 


65 


ארץ־ישדאל 


66 



הרי־יהזדה: עזקה (ת 5 זכריה) 


שמוצאו כ 3 ק״מ מצפון לגבעון והוא שופע מצפון לדתם עד 
הקצה הצפוני של ירושלים ומשם הוא פונה מערבה למוצא. 
ירושלים מכוונת כלפי הקצה הצפוני של ים־המלח, וממנה 
יורדת דרך למזרח, שהיא הראשונה המאפשרת לבא מדרום 
ומדרום־המערב לעבור אל כיכר־הירדן ועבר־הירדן. משפלת־ 
החוף עולות לירושלים כמה דרכים, באופן שהיא צומת־ 
הדרכים החשוב ביותר בהרי־יהודה ובהרי־שומרון הדרומיים. 
מירושלים יורדות שתי דרכים ליריחו; אחת — מהר־הזיתים 
דרך נחל־חוד (חוץ), מעלה־אדומים ונחל פרת (קלת), ודרך 
שניה, שמתפתלת מצפון לראשונה, עוברת על־פני ענתות 
ויורדת לנחל־פרת. צפונית מירושלים עד שכם אין דרך, 
שאפשר לרדת בה בעגלה מן ההר לכיכר־הירדן. 

העיר העתיקה של ירושלים מוגנת הגנה טבעית על־ידי 
עמקים׳ שמקיפים אותה ממזרח, מדרום וממערב. מצפון 
לרמה של שמואל הנביא (אל־רם) שעל־יד פרשת־המים 
שבין נחל־שורק והירקון חוזר ומתרומם ההר, והתרוממות 
זו נמשכת בהרי־שומרון הדרומיים. העיר רמאלה (רמה 
שניה זו שממערב לבית־אל [שופ ׳ ד, ה]) גבוהה כ 100 מ׳ 
מירושלים. גליל שתי הרמות, של דבורה הנביאה(שום׳ ד, ה) 
ושל שמואל (שמו״א א, א! שם ז, יז), הוא רמתים־צופים, 
והוא נכלל בהרי בית־אל, שבהם נמצאים מישורים קטנים. 
השיא שבהרי בית־אל הוא הר־הגבול בעל־חצור (תל עצור, 
1,016 מ׳), שקדושת ה״בעל" הכנעני, שחפפה עליו, הפכה 
אצל המוסלמים לקדושת ולי(צדיק מוסלמי), והיא שהצילה 
שריד קטן מאלוני־היעד של ארץ־אפרים מהדם בידי אדם. 

באשדות־המערב של הרי־יהודה, דרומית לבית־שמש 
(הרטוב), נמצאות בין רגלי במת־ההר ובין השפלה שתי 
מדרגות; צפונית להרטוב, בהרי־ירושלים, וכן בהמשכם 
צפונה ובכל שומרון עד הכרמל, נמצאת רק מדרגה מערבית 
אחת. הירידה למערב , לאיזור הגבעות (שפלת־ההר), הנמוך 
בממוצע כ 400 מ׳ מן השיאים שבקצה הבמה, היא תלולה. 
קו טקטוני מובהק — שבר או התעקמות תלולה — מפריד 
בין במת־ההר ושפלת־ההר. לארכו, בהקבלה לבמה, נמשכים 
עמקים, שבהם עוברים נחלים ודרכים: משער־הגיא לבית־ 
שמש לרגלי במת־ההר, מבית־שמש לבית־גוברין לאורך הקו 


המפריד בין שתי מדרגות־הגבעות. הקו 
המפריד בין הבמה ובין הגבעות נמשך 
מבית־שמש דרומה, ולארכו עובר חלק 
מעמק־האלה. איזור הגבעות׳ הבנוי 
גיר אאוקני רך — בניגוד לגיד הקרטיקוני 
של הבמה —, מפורר הרבה יותר מטורי־ 

הבמה, ומראות־הנוף בשני האיזורים שונים 
זה מזה בתכלית. באיזור־הגבעות שממערב 
לשער־הגיא משתרעת הבקעה הטקטונית 
של ע מ ק ־ א י ל ו ן — בעבר, וגם היום, 

מרכזן של הדרכים העולות מן השפלה 
להרי־ירושלים ונקודת־מ 1 קד אסטרטגית. 

שטחו כ 23 קמ״ר, גבהו מעל פני־הים במע¬ 
רב 150 מ׳ ובצפון־המזדח 225 מ/ והגבעות 
העוטרות אותו גבוהות ממנו 110 — 275 מ ׳ . 

עמק־אילון נמצא בידי ממלכת-ידדן ומהווה 
בקו־הגבול כעין בליטה, שחודרת לעמקה 
של מדינת־ישראל; לפיכך צריכה הדרך 
החדשה מירושלים לשפלת־החוף לעקוף 
את הגבעות העוטרות את עמק־אילון מדרום. במקום יציאתו 
של נחל־אילון מן הבקעה הוקם סכר, לשם הגנה על תל־ 
אביב מפני שטפונות ולשם שמירה על מי־השקאה לקיץ. 

באשדות־המזרח של הרי־יהודה נמצאות בדרום 5 — 6 
מדרגות מן הבמה עד שקע־הירדן; בצפון — רק 2 — 3 . רק 
המדרגה הראשונה מלמעלה, שהיא נמוכה מן הבמה כ 100 מ׳ 
בלבד, מקבלת מידת־משקעים מספקת לחקלאות, ועליה מת¬ 
קיימים כמה כפרים ערביים (בית־ענןה בדרך ירושלים— 
יריחו, ענתות בדרך לנחל־פרת, גבע'ממזרח לרמה, מכמש 
מצפון לגבע, ועוד). גם במדרגה'השניה היו ישובים בימי־ 
פריחתה של הארץ, אך היום נכלל כל המורד מן המדרגה 
השניה ואילך ב מ ד ב ר * י ה ו ד ה. מראה הנוף של אשדות־ 
המזרח שונה ביסודו מזה של במודההר, הן משום מיעוט 
המשקעים והצמחיה שבהם והן משום ההבדל שבין האשדות 
והבמה במבנה הגאולוגי (ד׳ להלן, עט׳ 131 — 132 ). המדרגה 
האחרונה של המורד המזרחי נופלת תלולה — בכמה מקומות 
בצורת קיר — לים־המלח. עמקי־הגחלים הנשפכים לים־ 
המלח הם כולם, בחלקם התחתון, גאיות תלולים וצרים. 
מחמת הביתור המרובה קשה התנועה במדבר-יהודה, ודבר 
זה הכשיר את האיזור לשמש מקלט לנמלטים מפני השלטון 
או לנזירים ומתבודדים; אלא שמיעוט המעיינות ובורות־ 
המים שבו מאפשר קיום אך למספר מצומצם של בני־אדם 
בלבד. המעיין החשוב ביותר במדבר זה הוא עין־גדי; 
על־יז־ו התקיים ישוב קבוע בימי־קדם, שנתחדש בימינו. 
הצוק התלול של מצדה, הנשקף על־פני ים־המלח, שימש 
מפלט ועמדה צבאית בלב המדבר! היישוב נתאפשר כאן ע״י 
אגירת מים בבורות, שניזונו מן הגשמים הנדירים שבסביבה 
זו. — מן הנחלים המרובים שבמדבר־יהודה מצויין דק נחל־ 
פרת (ידמ ׳ יג, ה; בערב׳ ודי פרה) בשפע מים, המעלים 

:ע ז•־־־־ ז:ע 

במשאבות לירושלים(הערבית) מימי השלטון הבריטי ואילך; 
קודם שהותקנו משאבות אלו היו כל המים נעלמים מתחת 
לקרקע לאחר שזרמו על־פני השטח לאורך של מאות־מ׳ 
אחדות. בחלקו התחתון של האפיק, ממערב ליריחו, מופיעים 
שוב מים בשפע, וביחד עם המים הבאים מעין־אלישע ומעין* 
דוך — הנובעים לרגלי־ההר על־יד קו־השבר הראשי של 


67 


התנאים ,הטבעיים: פני־הארץ 


68 



סעייז עידני' 

השקע — הם משקים את נווה־המדבר הגדול של יריחו. 

ה ר י ־ ש ו מ ר ו ו הם המשכם הצפוני של הרי־יהודה, והם 
מסתיימים בשתי שלוחות — הגלבוע והכרמל. גבולותיהם 
הצפוניים — שפלודהמפרץ, עמק־יזרעאל ובקעת בית־שאן. 
שטחם כ 3,100 קמ״ר. הרי־שומרון צרים מהרי-יהודה, והם 
מרוסקים בכיוונים שונים על־ידי קווי־שבר, שגרמו להת¬ 
הוותם של בקעות ועמקים טקטוניים ולסטראטיגראפיה מסו¬ 
בכת מאוד. הרי־שומרון אף נפגעו יותר ע״י הסחיפה מחמת 
הגשמים׳ שהם מרובים בהם יותר מבהרי־יהודה. כתוצאה 
ממציאותם של קווי־השבר המרובים, רווחת יותר הרעשיות 
בגליל זה < שכם נפגעה באחרונה קשה ע״י רעידת־אדסה 
בקיץ 1927 . העמקים היורדים מהרי־שומרון באשדות מזה 
ומזה רחבים ונוחים לתנועה מן העמקים שביהודה! לפיכך 
אף היה גליל זה מימי-קדם ואילך פתוח יותר להשפעות־חוץ 
ולחדירת יסודות אתניים זרים. הר־שומרון רענן יותר בירק- 
צמחייתו, ומחשופי־טרשים אינם מרובים בו כביהודה! פו¬ 
ריותו נרמזת בברכת משה לשבט־יוסף: "מבורכת ד׳ ארצו, 
ממגד שמים מטל ומתהום רובצת תחת! וממגד תבואות שמש 
וממגד גרש יךחים..." (דבר׳ לג, יג—יד). העושר היחסי של 
הצמחיה בהר זה בזמננו הוא לא רק תוצאה מכמות־משקעים, 
שהיא מרובה יותר מזו של יהודה, אלא גם מן העובדה, 
שהחורבנות שעברו על יהודה וירושלים פגעו בשומרון רק 
במידה מועטת־ביחס. גבול הישוב בשומרון לצד מזרח הולך 
ומתקרב לכיכר־הידדן! בצפון, ממזרח לגלבוע, הוא מגיע 
עד הירדן ממש, ושלא כביהודה, אין שטח־ערבה מפסיק 
בינו ובין עבר־הירדן. רק קצתה של הדרך הראשית, החוצה 
את הרי־שומרון לארכם, מגבולם הדרומי עם הרי־יהודה עד 
עין־גנים (ג׳נין) שבשער לעמק־יזרעאל, עובדת במרומי־ההר, 
ואילו רובה עובר בעמק־״אורך ארוסיוניים וטקטוניים ובבק¬ 
עות! רק במעברים מעמק לעמק או לבקעה נמשכת דרך 


זו במעלות ומורדות תלולים ומפותלים. 

עמק ־שב ם מחלק את הרי־שומרון 
לדרומיים וצפוניים. הבקעות והעמקים הח¬ 
שובים ביותר שבבמה הדרומית הם: בקעת- 
תורמוס־עיה(ע״ש הכפר הסמוך לה)! עמק- 
לבונה, שהוא נמוך מסביבתו ב 230 מ׳ בקי¬ 
רוב ושאליו יורדים מדרום בדרך־ רבוד 
פיתולים! עמק־מחנה (סהל מחנה), שרחבו 
2 ק״מ וארכו (מדרום לצפון) כ 9 ק״מ 
ושמסתיים מול שכם: כאן הוא מסתעף 
לעמק־שכם, היורד למערב, ולבקעת עין- 
סוכר במזרח, שממנה יורד עמק לשקע- 
הירדן. מדרום לעמק־שכם מתרומם הר¬ 
ג ר י ז י ם ( 881 מ׳), ומולו׳ מצפון לעמק — 

ה ר - ע י ב ל, השיא של הרי־שומרון הצפו¬ 
ניים ( 940 מ׳). ההרים הללו הם שוממים, 

אבל מרגליהם נובעים מעיינות הרבה, 

שמשקים את גניה של העיר שכם, היושבת 
בין שני ההרים כשכם בין הכתפיים! כאן 
עוברת פרשת־המים בגובה של 550 מ׳, 

והמקום נוח לירידה לעבר־הירדן. סביבות 
שכם עשירות בכרמי־זית, ועל שמן־הזית 
התבססה תעשיית הסבון השכמי. מבחינה 
גאוגראפית שכם היא מרכזה של א״י המיו¬ 
שבת. היא נמצאת בצומת־דרכים נוחה מזו של ירושלים, 
אבל מפני שהיא יושבת בעמק, בין שני הרים גבוהים, קשה 
להגן עליה. לפיכך נקבעה בירת־ישראל בעבר בשומרון, 
המרוחקת כ 9 ק״מ משכם לצד צפון־מערב, שיש לה יתרונות 
של הגנה טבעית מחמת ישיבתה על הר מנותק מסביבתו 
(הגובה: 463 מ׳), מוקף עמקים פורים ("גיא־שמנים" [ישע׳ 
כח׳ א]) וסמוך לדרך המוליכה צפונה ולדרך היורדת מעמק- 
שכם אל השרון. מצפון לעמק־שכם, משני עבריה של 
פרשת־המים, נמצא גוש הררי, שארכו כ 19 ק״מ, רחבו עד 
6 ק״מ וגבהו עד 764 מ׳. גוש זה קשה לתנועה, ושתי דרכים 
עוקפות אותו: אחת ממזרח, שעוברת בעמק טקטוני על־פני 
תבץ (טובאס) ובבקעודזבבידה׳ ואחת ממערב, שעוברת על- 
פני שומרון ובבקעה הקטנה שעל־יד מילת אד-ד׳הר! שתי 
הדרכים מתחברות בעמק־דותן (בקעת בית־הערבה [בימי 
הבית השני], סהל ערבה)׳ שארכו 8.5 ק״מ, רחבו 3 ק״מ 
וגבהו מעל פני־הים 250 מ׳, והיא הגדולה שבבקעות של 
שומרון הצפונית. עמק־דותן דומה לעמק-יזרעאל, אלא שהוא 
קטן וגבוה ממנו! מעבר צר — שבקצהו הצפוני יושבת עין- 
גנים או בית הגן (מל״ב, ט, כז! בערב׳ ג׳נין) — מחבר את 
שני העמקים זה לזה. בגוש ההררי שבין שתי הדרכים 
המוליכות לעמק־דותן נמצאת בקעת־[מךג׳] סגור—שהופכת 
בימי הגשמים לביצה ואינה מסוגלת לגדל אלא תבואות־קיץ 
בלבד. — המעבר מבמתיההר של שומרון לאשדות־המערב 
אינו תלול כביהודה. באשדות אלו אין אלא מדרגה אחת 
(טור של גבעות נמוכות) ועמקיהן רחבים יותר מן העמקים 
שביהודה. 

אשדות־המזרח שבקצה הדרומי של הר־שומרון דומות 
לאשדות שבצפון יהודה! בחלק הצפוני של שומרון הן־ 
מבותרות לאורך ולרוחב ע״י קווי-שבר, שמפרידים אותן 
ברובן הגדול מבמת־ההר ומחלקים אותן לארבע שלוחות, 





71 


התנאים הטפעיים: פני־־הארץ 


72 


שנמשכות לדרום־מזרח. בין השלוחות מצויים עמקים, שהו־ 
לבים ומתרחבים עם התקרבותם לכיכר־הירדן, בעוד שהשלו־ 
חות נעשות צרות יותר ויותר. הדרומית בשלוחות אלו היא 
זו של עקךבה! הבולטת שבהן היא השלוחה השניה, הכוללת 
את הר־סו־טבה, המתנשא כקונוס לבן מעל כיבר־הירדן עד 
לגובה של' 377 מ׳ מעל פני־הים. מהר זה יורדים במורד 
תלול של יותר מ 650 מ׳ אל שקע־הירדן, שהוא מרוחק ממנו 
רק כ 3.5 ק״מ ושעמקו לרגלי ההר מגיע לב 275 מ׳ למטה 
מפני־הים. בימי בית שני שימש הר־סרטבה התחנה הראשונה 
אחר הר־הזיתים להשאת המשואות, שבישרו את קידוש־ 
החודש ע״י בית־הדין הגדול בירושלים (משג׳ ר״ה ב/ ד׳). 
השלוחה הצפונית של הרי־שומרון המזרחיים מתקרבת עד 
כדי ק״מ אחד לאפיק־הירדן. הרי עבר־הירדן המערבי רחו¬ 
קים כאן מהרי העבר המזרחי רק כ 5 ק״מ בלבד. 

מהרי-שומרון הצפוניים יוצאות שתי שלוחות: אחת גדולה 
(כ 700 קמ״ר) לצפון-המערב — ה כ ר מ ל, ואחת קטנה ממנה 
לצפון־המזרח — הגלבוע (ג׳בל פקועה): בין שתי 
השלוחות הללו חוצץ עמק־יזרעאל. הכרמל, במובן חגאוגרא־ 
פי המורחב, נפרד משאר הרי־שומרון ע״י קו נחל־דותן— 
נחל־חדרה (סלהב), והוא גובל בצפון עם עמק־יזועאל 
(מעין־גנים עד שער־העמקים) ושפלת־המפרץ, נוגע בקצהו 
הצפוני־מזרחי בקדהחוף ממש (ר׳ למעלה, עמ ׳ 53 — 54 , 
תמונה), ששם יושבת במורדו ולרגליו חיפה, וגובל במערב 
בקצהו הצפוני של השרון. במובן ההיסטורי המצומצם גבולו 
הוא קו הדרך של יקנעם—זכרון־יעקב, ושטחו כ 205 קמ״ר. 
גבול הגלבוע כלפי הרי־שומרון הוא נחל־בזק (וךי שובש), 
והוא גובל במזרח עם בקעת בית־שאן ובצפון ובמערב עם 
עמק־יזרעאל! שטחו כ 150 קמ״ר. הכרמל והגלבוע דומים 
זה לזה בכמה דברים: קווי רכסיהם מכוננים מדרום־מזרח 
לצפון־מערב; גבהיהם כמעט שווים — שיא־הגלבוע: 525 מ׳, 
שיא־הכרמל: 546 מ׳ כגובה התבור והרי־נצרת שמולם < 
האשדות הצפוניות־מזרחיות בשניהם תלולות מין המערביות. 
אך הם שונים זה מזה בהרכב שכבותיהם ובתנאים האקלימיים 
שלהם: שכבות הגלבוע העליונות הן כולן גיר נומוליתי מן 
האאו׳קן, שעם התמקמקותו אינו מניח שלדת מרובה להת¬ 
הוותה של קרקע חקלאית, ודבר זה — נוסף על המיעוט 
היחסי של המשקעים היורדים עליו — הוא הסיבה לדלות 
צמחייתו של הגלבוע ולאופי של נופו, השומם למחצה(השווה 
שמ״ב א, כא); לעומת זה בנוי הכרמל ההיסטורי שכבות קך- 
סוניות ואאוקניות, והוא עשיר בצמחיה ורענן מן הגלבוע 
משום קירבתו לים משני עבריו ומשום רוחות־הים, העולות 
בו עליה תלולה ומביאות אליו שפע של גשמים וטל. במובן 
הרחב מחולק הכרמל (מדרום לצפון) ל 3 איזורים מקבילים, 
שהם נפרדים זה מזה ע״י קווים טקטוניים: 1 ) הרי אום 
אל־פחם עד נחל־עירון(וךיערה), שעמקו הוא המעבר ההיס¬ 
טורי ממצרים וחוף־הים לעבר־הירדן, לסוריה ולארם־נהריים 
ושבמוצאו לעמק־יזרעאל יושבת מגידו. בעמק זה עוברת 
הדרך (כיום: כביש) מן השרון לעמק-יזרעאל — דרך חשובה 
מבחינה מסחרית, ועוד יותר מבחינה צבאית, ומפורסמת 
ממסעי־הכיבוש של המצרים במאה ה 15 לפסה״ג עד מסעו 
של אלנבי ב 1918 ; 2 ) האיזור האמצעי הוא סינקלינה, שהיא 
נמוכה ב 200 מ׳ לערך מן האנטיקלינות שמשני צדדיה, והיא 
מכוסה משקע של גיר לבן ורך מהצפת־ים אאוקנית, ומפני־כן 
צמחייתה דלה מזו של שכנותיה? 3 ) האיזור הצפוני־מערבי 


הוא הכרמל ההיסטורי. התבלטות הכרמל מעל לסביבתו, 
רעננותו והמראה הנהדר, הנשקף ממנו על הים והיבשה, 
הבדילוהו בימי-קדם בדמיון העם משאר ההדים, באופן 
שנחשב כסמל של הפריחה והדר-הטבע (ישע׳ י, יה; שם לב, 
טו! שם לה, ב; ירמ׳ ב, ז; עמום א, ב; מיכה ז, יד! ועוד). 

הגליל נעשה שם פרטי, שמציין את השטח שבין הגלבוע 
והכרמל בדרום ובין קצה התחום של עולי־מצרים (נהר- 
קסימיה) בצפון. בגאוגראפיה ההיסטורית הקפו קטן מזה 
הרבה, ומשמעותו של השם אף היתד. שונה בתקופות שונות. 
בספר־יהושע (כ, ז; כא, לב) זהו חלק בלתי־מוגדר מנחלת־ 
נפתלי; בספר־מלכים (מל״א ט, יא—יד) נקרא בשם זה 
חבל קטן בנחלת־אשר, ואפשר גם בנחלת־זבולון; ישעיהו 
(ח, כג) מזכיר את "גליל־הגויים" לחוד, מחוץ לתחומי זבולון 
ונפתלי. בגליל במובנו הרחב ישבו, לפי חלוקת־יהושע: 
בדרום — שבט־יששכר, ובתחומו מובלעות של מנשה (מגידו 
ותענך ובנותיהן); מצפון ליששכר — זבולון בעמק־יזרעאל 
ובהרי הגליל התחתון הדרומיים והמרכזיים ובשפלת־החוף, 
נפתלי במזרח מדרום לים־כינרת עד נהר־קסימיה, אשר 
במערב מהר־הכרמל עד קצה הגבול בצפון. בימי השופטים 
התנחלו בני־דן בחבל מקורות־הירדן. הגליל נפל ביד אשור 
עוד קודם חורבנה של ממלכת־אפרים, ומכאן ואילך עד 
תקופת־החשמונאים היה מיושב גויים עם מובלעות של יהו¬ 
דים בתוכם. בימי החשמונאים שוב נעשה הגליל שטח יהודי 
מבחינה מדינית ואתנית כאחת, אלא ששטחו היה קטן מכפי 
שהוא כיום בתחומה של מדינת־ישראל: כל מה שמצפון לקו 
שממלה (מדרום ליסוד־המעלה) עד ראש־הנקרה היה בידי 
הערים ההלניסטיות פאניאס (באניאס), עכו וצור; וגם 
מדרום לסולמות־צור עד עכו היתה לאורך החוף רצועה של 
אדמת־נכרים. יוסף בן מתתיהו משתמש בשם גליל רק לגבי 
התחום היהודי. כיום שוב חוצה הגבול הבינלאומי שבין 
מדינת־ישראל ובין הלבנון את הגליל לרחבו ממערב למזרח. 

עמק-יזרעאל(אובקעת-מגידו) חוצץ בין הרי־ 
שומרון והרי־הגליל והוא — הגדולה והנמוכה בבקעות 
שבהרים אלה. הוא חוצה את ההר לכל רחבו ומחבר את 
שפלת־המפרץ עם בקעת בית־שאן, שהיא הסתעפות מערבית 
של שקע־הירדן. עמק-יזרעאל, שבו עוברת הדרך המוליכה 
םנחל־עיר 1 ן מזרחה, הוא המעבר הנוח ביותר משפלת־החוף 
לדמשק, לתדמור ולעמק-הפרת, ומכאן חשיבותו הבינלאומית 
בתחבורה מאז התחילה תנועת-המסחר בין ארץ־הנילום 
וארצות חפרת והחידקל. לעמק-יזרעאל צורת משולש, שבסי¬ 
ס( נמצא לרגלי הכרמל (באורך של 50 ק״מ) וראשו בהר־ 
תבור! שטחו כ 400 קמ״ר. שלוש הסתעפויות יוצאות ממנו: 
לדרום — לעבר עין־גנים! למזרח — עמק נחל־חרוד, המחבר 
את עמק-יזרעאל עם בקעת בית־שאן! לצפון־מזרח — בקעת־ 
פסלון שבין התבור ובין גבעת־המורה. במערב מתחבר 
העמק, סמוך לשער-העמקים (חרושת־הגויים, שום' ד, ד), 
ע״י בקעה צרח עם שפלת־המפרץ ? כאן מתקרבים הרי-נצרת, 
השייכים לגליל התחתון, לכרמל עד כדי מרחק של ק״מ אחד 
ממנו. דרך בקעה זו זורם נ ח ל - ק י ש ו ן, הבא מלב העמק 
ומשתפך למפרץ, סמוך לחיפה. גב נמוך, שעובר בעמק בין 
שריד ובץ מגידו׳ מחלק את העמק לשני חלקים — מזרחי 
ומערבי. העמק כולו הוא מישור פורה, שכיום הוא מעובד 
כגן גדול אחד, אך המיעוט של מי־התהום שבו, וכן כמות־ 
גשמיו. שהיא פחותה מזו של שפלת־החוף, חם מן הגורמים 



73 


ארץ־ישראל 


74 



עמק־יזרעאל: לפני ההתיישבות היהודית החדשה 



עמק־יזרעאל ב 1950 : בחלק הקדמי — מעברה, ברקע — ישובים לרגלי נבעודהמורר 





75 


התנאים הטבעיים: סני־חארץ 


76 



הר־תבור: המראה מדרום 


לדבר, שהישוב בעמק אינו צפוף כישוב בשרון או בצפון־ 
השפלה. בתקופה שקדמה להתיישבות היהודית החדשה היה 
העמק כולו משובש בביצות (שמקורן היה בעיקר במי- 
שטפונות של הקישו!) ומנוגע בקדחת; הכפרים הערביים 
נסוגו ממנו להרים, ורק בדוים נדדו בו. 

מצפון לעמק־יזרעאל מתרוממים הרי־הגליל. עמק־ 
רוחב, שנוצר ע״י קו טקטוני ושעובד ממערב למזרח, מעכו 
עד כפר־חנניה (הנטוש כיום) — בקעת בית־הכרם (מג׳ד 
אל־כרום) והעמקים המשמשים המשך לה למזרח —, מחלק 
את הגליל לגליל תחתון בדרום ולגליל עליון 
בצפון. הרי הגליל התחתון, ששטחם 1,250 קמ״ר, 
עולים תלולים מעל לעמק־יזרעאל; ממזרח לכביש עפולה— 
נצרת מצויה עליה של 275 מ׳ במרחק מאוזן של 600 מ׳ בלבד 
בהר־קדומים (ע״ש שרידי האדם הקדמון שנמצאו בו; ג׳בל 
_קפזה); דומה לו בתלילותו הוא הר־דבורה(סו־טבה) שמצפון־ 
מערב לתבור. גם התבור ( 563 מ׳) הוא הר"תלול בקצה 
הדרומי של הרי הגליל העליון; הוא נתפרסם ביותר בין 
ההרים משום שהוא מנותק מן ההרים השכנים ובולט בעמק 
מכל צדדיו. חטיבה נפרדת מבמת־ההר היא גם גבעת¬ 
ה מורה (״החרמון הקטן״; 515 מ׳), במקום שעמק־חרוד 
מסתעף מעמק־יזרעאל. במת־ההר של הגליל התחתון מרוסקת 
ע״י קווים טקטוניים, שעוברים בה ממזרח למערב. הבקעות 
העיקריות הן: בקעת־תרען׳ בקעת בית־נטופה — הגדולה 
בבקעות שבפנים ההרים בגליל —, בקעת־סכנין, בקעת בית־ 
הכרם. בין הבקעות הללו נמשכים טורים, שהם מפוררים 
לרחבם להרים ולגבעות בצורת כיפות ושביניהם משתרעים 
עמקים רחבים. הטור הדרומי הוא זה של הרי־נצרת 
(השיא: 573 מ׳), שבתחומו נמצאת העיר נצרת, שודא כיום 
העיר הראשה בגליל התחתון. הרי־נצרת יורדים צפונה 
בשיפוע נוח יותר לבקעת־תרען ולבקעת בית־נטופה. שלוחת 
הרי־תרען( 548 מ׳) חוצצת בין בקעת־תרען ובין בקעת בית־ 
נטופה. ארכה של זו האחרונה כ 15 ק״מ ורחבה עד 4.5 ק״מ 


(שטחה כ 50 קמ״ר); גבהה (באמצעה) כ 150 מ׳ מעל פני־ 
הים, והיא משתרעת כ 400 מ׳ מתחת לשיאי ההרים העוטרים 
אותה. בקעה זו, שקולטת בימות־הגשמים את המים היורדים 
אליה מסביב, מצויינת בפוריותה; בדורות האחרונים של 
הבית השני, וב 300 שנה אחר החורבן, שימשה, ביחד עם 
שוליה ההרריים, מרכזו של הישוב היהודי בגליל. כיום 
מכשירים אותה בחלקה כבריכה גדולה לצרכי השקאתן של 
שפלות־החוף, ובעתיד — גם של הנגב; הסכר, שהוקם על־יד 
מוצא־המים היחיד מן הבקעה, נועד לשמש להקוויית מי־ 
הסביבה ולפי התכנית — גם לקליטת מי־הירדן, שיועלו אל 
הבקעה. — שיאי־הגובה של הגליל התחתון הם הר־כמון 
( 598 מ׳) שבאמצע גבולו הצפוני (בטור־שגור) וחר־חזון 
( 584 מ , ) שבצפון־המזרח. — טור הרי־סכנין(או טור־ח־פת) 
מתרומם עד לשיא של 562 מ׳, אך הר־עצמון ( 548 מ׳)* בולט 
בו ביותר מעל לסביבה. 

אשדות־המערב של הגליל התחתון נפרדות מבמת־ההר 
באופן ברור רק בדרום, ואילו בצפון המעבר אינו ניכר. 
עמקי־הנחלים מתרחבים כשהם מתקרבים לשפלת־המפרץ, 
ומשום כך אשדות אלו פרוצות יותר מאשדות־המערב של 
הרי־שומרון. בדרום מצויים בהן שרידי יער וחורש, ובצפון— 
כרמי זית, גפן ותאנה. — אשדות־המזרח נבדלות מן הבמה 
באופן בולט והן דומות לאשדות־המזרח של הרי־שומרון, 
אלא שהן מכוסות ברובן שכבת־בזלת. הן מתחלקות ל 4 
שלוחות, שנמשכות מצפון־המערב לדרום־המזרח, וביניהן 
מצויים עמקים ונחלים, שיורדים לירדן; העמקים רחבים 
בחלקם העליון וצרים וחלולים בחלקם התחתון. עמק נחל־ 
יבנאל העליון מתרחב לבקעה קטנה ונאה; בקעת־ארבל 
(מקום כפר־חיטים החדש) נמצאת בצפון. מקצה־השלוחות 
נשקף מראה נהדר על שקע־הירדן, ביחוד מכוכב־הירדן 
(כוכב אל־הוא. ז 01 ׳\ 861 [=״יפי־מראה״ של הצלבנים], 312 
מ׳ מעל פני־הים, 520 מ׳ מעל פני־הכינרת), ממערב לנווה־ 
אור. 







79 


התנאים וזטבעיים: פני־הארץ 


80 



הר־טירוז (הנ׳רטק): המראה מן המזרח 


השטח הכללי של הגליל התחתון — ההר, שפלת־החוף, 
עמק־יזרעאל ושקע־הירדן — מקיף יותר מ 2,000 קמ״ר, וכולו 
בידי ישראל. 

הר הגליל העליון, מבקעת בית־הכרם עד נהר- 
קסימיה, תופס שטח של 1,520 קמ״ר; כל הגליל העליון, 
מן הים עד הירדן — 2,000 קמ״ר. חלקה של מדינת־ישראל 
בגליל העליון הוא כ 1,135 קמ״ר, שמהם כ 740 קמ״ר הם בהר. 
הגליל העליון עולה בתלילות מעל לבקעת בית־הכדם ומגיע 
בדרומו לשיאי גבהו: ה ר ־ מ י ר 1 ן (ג׳רמק), 1,208 מ׳ — 
הנקודה הגבוהה ביותר בא״י המערבית —, המרוחק רק כ 8 
ק״מ מקצה־הבקעה, שגבהו 300 — 400 מ׳, והשיאים הסמוכים 
לו — הר־הילל ( 1,071 מ׳) והר־האר״י ( 1,047 מ׳) — רק 4 
ו 3 ק״מ. המרחק בין שיאו של הגליל התחתון ושיאו* של 
הגליל העליון הוא רק 11 ק״מ, אך ההבדל ביניהם בגובה הוא 
610 מ׳! לפיכך בולט הגליל העליון למביט גם מקרוב וגם 
מרחוק. לצד צפון־מערב שופע הגליל העליון מעט־מעט לעמק 
נהר־קסימיה. במחצה הצפונית של הגליל העליון מתקרבת 
פרשת־המים עד כדי 3 ק״מ לירדן(על-יד משגב־עם), ולעו¬ 
מת זה היא מרוחקת כאן מן הים התיכון עד קדי 31 ק״מ 1 
ואילו במחצה הדרומית בין נחל־דישון (הינדג׳) ונחל-כזיב 
(קרן), היא נמצאת במרחק של 22 ק״מ מן הירדן (על-יד 
סאסא) ו 28 ק״מ מן הים התיכון. — הגליל העליון הוא החלק 
המפורר ביותר ע״י קווי־שבר שבא״י, ומכאן רעשיותו 
החזקה — צפת נחרבה ברעש ב 1759 וב 1837 . קווי־השבר 
יצרו גושי־הרים קטנים, שנמשכים בכיוונים שונים ואינם 
מצטרפים לטורים מסויימיםבגבולותיהם! גם הבקעות והעמ¬ 
קים הטקטוניים והארוסיוניים — כגון בקעת-פקיעין, בקעת 
גוש־חלב ובקעת־שפע (ממזרח לבצת) — הם קטנים ואינם 

זו זו 


מאפשרים ריכוז של אוכלוסיה גדולה. הגליל העליון הוא 
החלק ההררי ביותר שבא״י! גבהו והתפוררותו המרובים 
מכבידים מאד על התחבורה בו לכל הכיוונים, ועוד יותר — 
את החדירה לתוכו מן החוץ. עד תחילת ימי השלטון הבריטי 
לא נמצאה בכל ההרים הללו דרך לעגלות. במשך כל תקו¬ 
פות ההיסטוריה סייעה כאן ההרריות בידי המתקוממים 
לשלטון (החולוני או הדתי), בין שנלחמו בו בחרב ובין 
שהתנגדו לו התנגדות סבילה בלבד. שרידי היהדות החזיקו 
כאן מעמד בכפרים עד סוף יה״ב, ויתכן שיהודי-פקיעין, 
שעזבו את מקומם רק בימי הבריטים, ישבו בכפרם מימי 
הבית השני. האופי ההררי איפשר הסתגרות כלפי חוץ וקיום 
איים של מיעוטים עדתיים: מוסלמים שיעיים (מתואלים), 
כמה כיתות נוצריות ודרוזים. 

מחמת התפוררותו של ההר אין להבחין בגליל העליון 
במעבר מן הבמה לאשדות־המערב או במדרגות שבאשדות 
אלו! רק באשדות-המזרח התלולות והקצרות ניכרת מדרגה 
צרה. אשדות־המערב מסתיימות בצד שפלת־החוף ללא תלי- 
לות, פרט לרצועה של 11 ק״מ בין ם ו ל מ ו ת - צ ו ר׳—ראש־ 
הנקרה, שהוא הסולם הדרומי, וראם אל אביד (לבלבן), 
שהוא הסולם הצפוני. בשני הסולמות הירידה היא של 350 — 
370 מ׳ במרחק אפקי של 3 ק״מ! בשני הקצוות של סולמות- 
צור המורד אל הים תלול כקיר בגובה של 70 — 75 מ , , ובשני¬ 
הם אין שפת-ים כלל! רק בין הקצוות, במקום שאין המורד 
תלול כל-כך, יש שפת־ים מקוטעת, אבל גם כאן אין מקום 
לדרך אלא בהר הסמוך לה. בצפון-מזרח יורדים הרי הגליל 
העליון בתלילות מרובה לאפיקו של נהר-קסימיה (אל- 
ליטאני). נהר זה זורם תחילה דרומה ואח״ב הוא פונה 
מערבה באפיק, שהוא נמוד מגב-ההר ב 350 מ , . גבהו של 


81 


ארץ־ישדאל 


82 



נוף בנליל העליון, ביז פקיעיז לרמה 


הגב מעל פני־הים הוא כאן 650 מ׳ ומרחקו מן האפיק — בקו 
אפקי — הוא 1,500 מ׳; תלילותו של המורד לנהר פוחתת 
עם התקרבות לשפלת-החוף. 

3 ) שקע־הירדן או בקיע־הירדן הוא העמק 
הטקטוני הארוך והרחב׳ העובר בא״י מצפון לדרום—מעמק־ 
עי 1 ן עד ים־סוף — ומחלק את הארץ לשניים. השקע נקרא 
ע״ש הירדן, העובר במחציתו הצפונית; אבל הוא כולל 
גם את הימות שבהן עובר הנהר — החולה והפינרח — 
ואת ים־המלח שאליו הוא נשפך, וגם את עמק־הערבה 
שבין ים־המלח ומפרץ־אילת. שקע־הירדן הוא חלק קטן 
ממערכת־השקעים הגדולה, הנמשכת מצפון־סוריה עד עמק 
נהר-זאמבזי על גבולה של אפריקה הדרומית. החלק הצפוני 
ביותר שיל שקע־הירדן הוא עמק־עיון שבין החרמון 
והלבנון. בין עמק זה ובין בקעת־הלבנון מפריד גב הררי 
צר— ג׳בל אד־ד׳הר(הר־הגב, 1,150 מ , מעל פני־הים), המת¬ 
רומם לגובה של כ 600 מ , מעל עמק־עיון. ארכו של שקע־ 
הירדן מהר־הגב עד ים־סוף הוא כ 425 ק״מ: מראשיתו עד 
ים־כינרת — 52 ק״מ; ארכו של ים־כינרת — 21 ק״מ; של 
כיכר־הירדן — 105 ק״מ; של ים־המלח — בממוצע 80 ק״מ; 
וארכה של הערבה עם בקעת־סדום שבינה ובין ים־המלח 
כ 170 ק״מ. העמק משתפל והולד מצפון לדרום עד ים־המלח, 
וחוזר ומתרומם מדרום לים־המלח לפני ירידתו לים־סוף 

הגובה מעל פני־הים (במטרים) 

עמק־עיון. 550 + 

נקודה כ 12 ק״מ מצפון לכינרת . . . . 0 (+> 

פני־הכינרת (כשפל מינמאלי) .... 212 - 

פני ים־המלח (בממוצע בשנות 1920 — 1955 ) . 392 - 

נקודה כ 62 ק״מ מדדום לים־המלח . . . 0 (+) 

נקודה כ 92 ק״מ מדרום לים־המלח . . . 220 + 


שטחו של השקע בתחומה של א״י הוא כ 5,700 קמ״ר; 

ימות (ים־המלח — כ 1,050 קמ״ר; ים־כינרת — כ 170 קמ״ר) 
וביצותיהן תופסות כרבע ממנו. אורך הקטע שלמטה מפני- 
הים הוא — מאפיק־הירדן שמצפון לכינרת עד אפיקו של נחל- 
הערבה שמדרום לים־המלח — כ 280 ק״מ. הבקיע רחב ביותר 
בערבות־יריחו ומואב (עד 23 ק״מ), והוא צר ביותר בין 
שומרון הצפונית והגלעד (כ 5 ק״מ). בשטח הגבוה מפני־הים 
היו, קודם ייבושן של החולה והחולתה, מים וביצות לאורך 
של יותר מ 10 ק״מ; כיום עומד שטח זה להצטמצם לאורך 
של שני ק״מ בערך. בשטח שלמטה מפני־הים נמצאות שתי 
הימות הגדולות, ים־כינרת ( 210 - מ׳) וים־המלח ( 392 - מ , ). 

שתי ימות אלו מגיעות לרוב אורך צלעותיהן המזרחיות 
והמערביות עד רגלי ההרים המתרוממים מעליהן בתלילות, 

ביחוד מצד מזרח. שפת ים־המלח היא המקום העמוק ביותר 
בשטחי־היבשת שעל פני כדור־הארץ. עומק זה משתנה מפרק 
לפרק במטרים אחדים בהתאם לתמורות שבגובה פני־הימה. 
בקרקע־הימה יש מעמק, שמגיע ל 792 - מ ׳ , כ 400 מ׳ למטה 
מפני ים־המלח. 

מפני עמקו ותלילותו׳ ומפני האופי המדברי של אשדות 
הרי־יהודה והכיכר, נראה עמק־הירדן כשוחה מפרידה בין 
שגי עברי־הירדן. הקשר בין שומרון ובין הגלעד הצפוני 
הדוק יותר מן הקשר בין יהודה ובין הגלעד הדרומי ומואב 
הצפונית. הדרכים המחברות את שני עברי-הירדן הן מוע¬ 
טות — לא מפני קשי המעבר בנהר, אלא מפני הקושי 
שבירידה ובעליה בצלעות-הכיכר. 

החלק העליון של שקע-הירדן היא ב ק ע ת - ע י ו ן (אל¬ 
מו¬ג׳), שארכה מצפון לדרום כ 7 ק״מ, רחבה המאכסימאלי 
2% ק״מ וגבהה הממוצע כ 550 מ׳ מעל פני-הים. בה זורם 
־ץ** נחל עיון (בריע׳ית), אחד מפלגיו של הירדן העליון. מפני 

/ 1 י 






2 





כיכר־הירד!. פיתולי־הנהר ונאוז־הירדז הירוק־כהה ביז שסחי החוור הלב! ט׳ 8 ני ציריו 
(צילום 10 האויר) 




85 


ארץ־ישראל 


86 


שיפועה המועט של הבקעה לצד דרום נקווים בה מי־הגשמים 
בחורף׳ וחלק ממנה הופך אז לביצה. בקצה הדרומי של 
הבקעה שוהנת מתולה, ישוב־הספר הצפוני של מדינת- 
ישראל. ממתולה יורדת הבקעה בשיפוע תלול לגליל של 
נחלי־הירדן: כ 300 — 400 מ׳ תוך כדי 4 — 5 ק״מ. בשיפוע 
תלול זה נמצא מ פ ל ־ ה ת נ ו ר שעל־יד מתולה. 
- גליל נחלי־הירדן הוא חבל קטן בין ההרים, שבו מת¬ 
חברים נחלי המקורות של הירדן! ארבו מצפון לדרום כ 12 
ק״מ ורחבו כ 8 ק״מ: זוהי "ארץ ירדן", שבה "תהום אל 
תהום קורא" (תהל׳ מב, ז—ח) ושהיא מוגבלת ע״י "חרמו־ 
נים" בצפון־מזרח, הרי הגולן העליון במזרח, הרי הגליל 
העליון במערב וביצות חולתה(ההולכות ומתייבשות) בדרום. 

הירדן מתהווה משלושה נחלי־מקורות ראשיים, הקול¬ 
טים הרבה פלגים קצרים מן המעיינות המרובים שבשקע 
ובצלעות־ההרים. הנחלים ופלגיהם מתפצלים לזרועות הרבה, 
שנמשכות מנחל לנחל, ועליהן מתווספות תעלות מרובות, 
שנחפרו בידי אדם לצרכי השקאה וניקח! כך נוצרה רשת 
צפופה של אפיקי־מים, שהיפרו שטח זה כל עוד השגיחו 
עליהם ונהפכו לביצות משפסקה השגחה זו. על־יד שדה־ 
נחמיה, בגובה של 78 מ׳ מעל פני-הים, מתחברים שלושת 
נחלי־המקורות (שניר, דן וחרמון) ומהווים את הירדן. כ 2 
ק״מ מדרום לאיחוד חוזר הנהר ומתפלג לזרועות, שמימיהן 
היו מתפזרים בעבר בביצות ה חול תה, שאליהן הגיע גם נחל־ 
עיון. בזמננו הוקוו כל המים בשתי תעלות, שזורמות דרומה 
ושהן מחוברות זו לזו על־ידי תעלת־רוחב! הודות לניקוז 
הולכות ביצות־חולתה ומתייבשות, צמחיית־המים הסבוכה 
הולכת ונעלמת, והקרקע הנחשפת מתגלית כשכבת-כבול, 
שהצטברה בביצה עד עומק של כמה עשרות מ , . בעבר 
הקיף שטחה של חולתה כ 29 קמ״ר! מהם יישמרו במצב 
הטבעי כ 2,000 דונאם על צמחייתם והחי שבהם לצרכי מחקר, 
הוראה וראווה. 

ביצות־החולתה הסתיימו בדרומן בימה קטנה ורקיקה — 
ים־חולה או ים־סומכי, שארכה (מצפון לדרום) היה 
5.5 ק״מ, רחבה כ 4.5 ק״מ, שטחה 14 קמ״ר, עמקה המאכסי־ 
מאלי 6 מ׳ וגובה פני־מימיה מעל פני הים התיכון 68 מ/ 
לאחר שתסתיימנה פעולות הניקוז והייבוש תישאר מימה זו 
רק בריכה בשטח של קמ״ר אחד בערך. היקוות המים 
בחולתה ובחולה נגרמה ע״י מחסום של בזלת — זרם של 
לבה, שנקרשה מדרום לימה. ע״י העמקתו של האפיק במקום 
זה נתאפשרה יציאת המים מן הימה והביצות. 

גובה פני־המים בירדן, במקום מוצאו מן הימה, הוא 
בממוצע 60 מ/ מכאן יורד הנהר ל י ם * כ י נ ר ת, שפני־מימיו 
נמוכים מפני־הים ב 212 מ/ הירידה של הירדן בדרכו מן 
החולד, עד הכינרת — דרך, שארכה אינו אלא 16 ק״מ — 
היא, איפוא, של 270 מ/ השיפוע חזק ביותר בחלקו האמצעי 
של קטע זה; כאן חתר לו הנהר בשכבות־הבזלת גיא צר 
ועמוק. מפני עמקו של בסיס־הסחיפה (=גובה פני־המים 
בירדן ובכינרת, שאליהם נשפכים הנחלים והשלוליות) 
הקרוב, חתרו המים הזורמים לירדן מימין ומשמאל עמקים 
עמוקים, ביתרו את הקרקע בשקע ושיוו לה ב 6 ק״מ שלפני 
שפך־הנהר לים־כינרת אופי הררי. כ 4 ק״מ מצפון לים־כינרת 
מתרחב עמק־הירדן עד מאות־מ׳ אחדות ומתפלג לזרועות. 
מסחף נחלים רבים נוצרו על חופי ים־כינרת שתי בקעות 
קטנות מצויינות בפוריותן: בקעת־בטיחה בצפון-המזרח, 



המפל של נחל־עי 1 ז (ה״תנור") על־יד טתו 5 ה 


בתחום הגולן השייך כיום לסוריה, ובקעת־גינוסר 
בגליל התחתון. ארכה של בקעת־גינוסר לאורך הימה הוא 
כ 5 ק״מ ורחבה (באמצעה) כ 2 ק״מ! יוסף בן מתתיהו וחכמי־ 
ישראל מימי בית שני ואחריהם מפליגים בשבח פוריותה של 
בקעה זו. מחוץ לשתי הבקעות הללו אין לאורך חוף־הכינרת 
אלא רצועות־מישור קטנות בלבד! על אחת מהן שבאמצע 
החוף המערבי, על־יד מעיינות חמים מפורסמים, שנובעים 
מסדק טקטוני שלרגלי ההרים, יושבת טבריה, ההולכת 
ומתפשטת על־פני מודדות הגבעות שממערב. 

ארכה של הכינרת מצפון לדרום הוא 21 ק״מ, רחבה 
המאכסימאלי בצפון הוא 12 ק״מ, הקפה— 55 ק״מ, ושטחה— 
170 קמ״ר. שקע-הירדן שמן הכינרת עד ים־המלח הוא 
כ י כ ד ־ ה י ר ד ן, שארכו 105 ק״מ. גבולו הצפוני הוא שפתה 
הדרומית — המורמת — של הכינרת. השפה הדרומית של 
הימה מתרוממת בתלילות מגבול־המים, ובניגוד לשאר חלקי- 
השפה — שהם מורכבים מסחף־נחלים — היא בנויה חוור 
גבסי לבן ורך. חוור זה הוא המשקע של ימת־הירדן הקדומה. 
שחיברה בפליסשוקן את ים־כינרת לים־המלח, והוא מהווה 
את קרקעו של השקע לאורך כל הכיכר, וכן של המשכו 
בעמק־הערבה מדרום לים־המלח. פני־החוור מכוסים עפ״ר 
שכבה של סחף־הרים או סחף־נחלים, אבל הירדן ופלגיו המ¬ 
רובים, שחתרו להם עמקים עמוקים, חשפו את החוור המבהיק 
בלבנו. עמק־הנהר, שהוא נמוך הרבה משאר חלקי־הכיכר, הוא 
גאון־הירדן(בערב׳ נקרא הכיכר כולו אל־גור [י!< ע ] והג¬ 
און—אל־זור [י^ע)] הנהר מתפתל בעמקו בפיתולי־עקלתון, 
שמאריכים את אפיקו לכל הפחות פי ג /< 2 מן הקו הישר שבין 








התנאים הטבעיים: פני־־הארץ 


;ל־ר; באדץ־הירדז 





89 


ארץ־ישראל 


90 



פיתולי־הירד: בביצודחולתה קודם ייבחמה. ברקע: יב־הולה 



<*יי**ז*\ 




ישובי עםרן־הירדז (נחו 1 ־ הדרומי ••-־ל ים־כינרת) 






91 


התנאים הטבעיים: פני־חארץ 


92 


ים־כינרת וים־המלח. אסיק־הירדן אינו נמוך אלא במקצת 
מן העמק, ועל־בן עולה הירדן על גדותיו בגאותו! שטח- 
ההצפה מכוסה בסבך עצים ושיחים (מכאן הכעוי גאון־ 
הירדן),ששימש בעבר משכן לחיות־טרף גדולות, וגם לשו¬ 
דדים (ירם׳ יב, ה! שם מט, יט! שם נ, מד), ואף בזמננו 
עדיין מצוי בו חזיר־הבר. רצועת המעבר ממדרגת־הכיכר 
העליונה לגאון־הירדן מבותרת ומפוררת משני עברי־הנהר 
לגבעות ותילים בעלי צורות משונות, שמשתנות במשך 
תקופות קצרות מפני רכותו של חומר-הקרקע! הרצועה 
נראית כעין ה״בדלנד" של אה״ב, בקנה־מידה זעיר. 

מיציאתו מים־כינרת עד גשר־נחלים, זורם הירדן לרגליהם 
של הרי הגליל התחתון, ומשם הוא פונה לאמצע הכיכר. 
בחב דרכו של הירדן ניכרת נטיה לצד ימין, והחלק המזרחי 
של הכיכר גדול, איפוא, מן המערבי. הירדן מקבל פלגים 
גדולים רק מן המזרח, וגם נחלי־האיתן הקטנים הבאים אליו 
מן המזרח מרובים מאלה שבאים אליו מן המערב, בהתאם 
להבדל במשקעים בץ צלעות המזרח והמערב של הכיכר (ר׳ 
להלן, עם׳ 163 , מפה) ז הסחף, שנחלים אלה מביאים לירדן, 



הירטיד טסערב ?חטת־נדר 

דוחף אותו לצד מערב. רחבו של שקע־הירדן מדרום לים- 
כינרת הוא כ 6.5 ק״מ. כ 8.5 ק״מ מדרום לים־כינרת מקבל 
הירדן את הגדול בפלגיו — הירמוך, שגליל-מימיו מקיף 
את רובם הגדול של הבשן וצפוךהגלעד. הבריכה הגדולה, 
שנחפרה על־יד שפכו לצרכיו של מפעל־החשמל הא״י 
(ר׳ להלן, חשמל), נמצאת כיום בתחומה של ממלכת־הירדן. 
הגדול שבנחלים הנופלים אל הירדן מימין הוא נ חל¬ 
ה ר וד, היורד ממזרחו של עמק־יזדעאל. מצפת לנחל 
זה מתרחב הכיכר לצד מערב ומתחבר עם עמק־יזרעאל 
בקצהו המזרחי של עמק־חרוד, שהוא הסתעפות מעמק- 
יזרעאל. שטח מורחב זה (כ 160 ק״מ) נקרא ב ק ע ת ב י ת¬ 
ש א ן, והגבול בינה ובין עמק-חרוד הוא קו־הגובה של 100 מ׳ 
למטה מסני־הים. בקעת בית-שאן נמרה ע״י שקיעה לאורך 
קווי-שבר, שמציאותם מתבטאת במעיינות המרובים שבבקעה, 
רובם מתוקים ומיעוטם מלחים במקצת. גם בעבר הירדן המז¬ 
רחי נמצא מול בקעת בית־שאן שטח רחב של בית- 
שלחים—כיכר-הארבעים —,הניזון מנחלים 


וממעיינות. בעבר גאולוגי לא־רחוק היו בבקעת בית-שאן 
מעיינות חמים, שהניחו אחריהם משקע-גיר(מיוחד למעיינות 
חמים) — סינטר, שהוא נפוץ מאוד בבקעה ! ועדיין מצויים 
בה מעיינות פושרים, שמכילים תמיסות של חמרים מוצקים 
ושגם מימיהם מפרישים סינטר. בקעת בית-שאן משובחת 
בפוריותה (השר עירוב׳ י״ט, ע״א). גבולה הדרומי הוא נ ח ל¬ 
בזק (שובש), ומדרום לו הולך שקע-הירדן ומצטרר לאורך¬ 
^! ק״מ. מול שפך נחל-פסרינג׳י, היורד מן הגלעד, אין בין 
הרי-שומרון והרי־הגלעד אלא כ 5 ק״מ בלבד! בפליוקן היה 
כאן הפסק בין אגני הכינרת וינדהמלח. מול מוצאו'של היבוק 
מן ההר מתרחב השקע עד 9.5 ק״מ, שמהם נמצאים כ 8 ק״מ 
בעבר המזרחי. היבוק אינו זורם בכיכר ישר לירדן, אלא 
פונה תחילה דרומה עם נטייודהכיכר, ורק לאחר 11 ק״מ 
הוא נוטה למערב! הכיכר שבין היבוק והירדן נקרא עמק- 
סוכות (ברא׳ לג, ת! תהל׳ ם, ח). בין כיכר-הארבעים ועמק- 
סוכות יורדים לירדן כמה נחלי-איתן, שמימיהם משמשים 
להשקאה פרימיטיווית של שדות־דגן. םשםך-היבוק דרומה 
הולך הכיכר ומתרחב, ורחבו מגיע בקו של יריחו לשיא של 
23 ק״מ, מהם 10 ק״ם בערבות-יריחו שבמערב ו 13 ק״ם 
בערבות־מואב ממזרח לירדן. אדמתו של הכיכר בחלקו 
התחתי בקרבת ים־המלח רוויה מלח — חח מגאודהירדן 
ומאפיקי נחלים, שמושכים מים אחר גשמים עזים! לפיכך 
גדלים כאן רק צמחים האלוסיטיים נמוכים מועטים, והכיכר 
נהפך לערבה. — הכיכר חודר מערבה לתוך הר-שומרון, 
מצפון ומדרום לשלוחת־סרטבה, בעמקים טקטוניים קטנים, 
שהיו בשעתם מפרצים שליימת־הירדן הקדמונית — כעין 
פיורדים. הימה השקיעה גם בהם חוור, שהוא מעורב בסחף- 
נחלים. בעמק שמצפון לשלוחת־סרטבה יורד נחל-םךעה 
מהרי-שכם! בעמקו נמצאים שדות־שלחים, שהם מעובדים 
גם היום. מדתם לשלוחת-ההר, מסביב לחרבות פצאל, נמצאת 
רשת נרחבת ועזובה של תעלות-השקאה. גם לעמקו של נחל- 
עוג׳ה חודר הכיכר וגם כאן מצויים בתי-שלחים. שטחי-השל- 
חים הגדולים ביותר במערב נמצאים לרגלי ההר בסביבות דוך 
(דויוך), נעךן ויריחו (ראה למעלה, עם׳ 66 ). בתי-שלחים 
נמצאים גם במזרח, בערבוחדמואב לרגלי ההרים, שמהם 
יורדים כמה נחלים מושכים מים בחורף, וכן נמצאים כאן גם 
כמה מעיינות טובים. — הקצה הדרומי של ערבות-מואב, 
הסמוך לים־המלח, נקרא ערבות-השטים! אבל השטים (במד׳ 
לג, מט) היה נווה-מדבר במרכזן של ערבות אלו. — מי- 
הירדן וסחפם יצרו לפני השתפכותם לים־המלח ביצות קטנות, 
שבולטות כשתי לשונות לתוך הים משני עבריו של הנהר! 
במערב נמצאת מעבר לביצות עוד לאגונה צרה באורך של 
ק״ם אחד. םי-הירדן הקלים והדלוחים מתפשטים על-םני מי 
ים-המלח הכבדים והכחולים-כהים בצורת מניפה בראדיום 
של כמה ק״נ 4 

ים-הםלח. גובה פני-המים בימ-המלח" ובהתאם לכך 
אף הקפה ושטחה של הימר" ניתנים לתמורות ניכרות תוך 
עשרות־שנים. ארכו של ים־־המלח (לפי הממוצע של עשרות- 
השנים האחרונות) הוא כ 80 ק״ם! רחבו המאכסימאלי — 
בקו עידגדי—שפר-הארנון — קרוב ל 17 ק״ם• דיאורך מש¬ 
תנה במידה ניכרת, מפני שהחוף הדרומי נמוך ושטוח ומאפשר 
התפשטות נרחבת של המים לדרום עם כל עליה בפני-הימה! 
הרוחב קבוע יותר, מאחר שהימה נתונה במסגרת של הרים, 
שיורדים אליה תלולים ממזרח וממערב, ורק במקומות 



93 


ארץ־ישראל 


94 


מועטים יכולים המים להתפשט אף לרוחב. שטח ים־המלח 
הוא בממוצע כ 1,040 (עד 1,050 ) קמ״ר! פני-הים הם בממוצע 
392 מ׳ למטה מפני-הים, ונמדדו ירידות עד 395 - מ׳ ועליות 
עד למעלה מ 389 - מ׳. בשנות השפל בולט מעל פני-המים 
דרומית־מערבית לשפך-הירזץ האי.הקטן רוג׳ם אל-בחר. 
לשון-יבשה, שמעמקת לחדור לתוך ים־המלח מחופו המזרחי, 
מחלקת אותו לשני אגנות: צפוני עמוק, ודרומי רדוד. 

מסגרת ים־המלח היא: הרי מדבר־יהודה ממערב, הרי־ 
מואב ממזרח, השקע מצפון ומדרום. החוף הצפוני אינו אלא 
קו באורך של 4 ק״מ ממזרח למערב, ואח״ב הוא פונה לדרום־ 
המערב ביהודה ולדרום־המזרח במואב וממשיך בשני העברים 
לדרום. מפעל־האשלג הא״י שבחוף הצפוני נהרס ע״י הערבים 
ב 1948 ; אך המפעל שבחוף הדרומי, הנמצא בתחום ישראלי, 
חודש, והבריכות הנרחבות, שנכרו לאיוד־המים לשם השקעת־ 
המלחים, מבהיקות לעין השמש ומהוות חלק בולט מן הנוף 
של איזור־השקע הסמוך לחוף הדרומי של ים־המלח. קו־החוף 
הצפוני מורם בשיפוע ומונע התפשטות רחוקה של המים 
בכיוונו. החוף במערב ובמזרח הוא תלול ביותר, ורצועות־ 
החוף צרות מאוד ובמקומות הרבה אינן מצויות כלל. בשנים 
של שפל במי ים־המלח אפשר היה — אף אם בקושי — 
לעבור ברגל על שפת הימה מסביב; כיום הדבר הוא מן 
הנמנע, כי המים מגיעים במקומות הרבה עד המורדות 
התלולים של ההרים. בחוף הצפוגי־המערבי, מדרום להרבת־ 
קומראן(בקרבת המערה, שנתפרסמה ע״י המגילות הגנוזות), 
נמצאות ביצות, שמקורן במעיינות, הנובעים לאורך קו- 
השבר. הגדול שבמעייגות אלה הוא עידפשהה — שהוא, 
כנראה, עין־עגלים (יחז׳ מז, י) —, המפיק *מים פושרים 
גפריתיים. מדרום למעיין זה מגיע ההר בראם אל־סשחה עד 
המים, בלא שהוא משאיר מקום לשפת־יבשה לאורך של 
2 ק״מ. מדרום לראם אל־פשחה נופל לים נ ח ל - ק ך ר ו ן, 
היורד מירושלים ממזרח להר־הבית ויוצר בשפכו דלתה 
יבשה של סחף, שהיא מוצפת במים אך בימים מועטים 
בחורף, שבהם ניתכים גשמי־זעף בגלילו העליון של הנחל. 
דלתה זו, וכן דלתות אחרות, שמצויות מסביב לים־המלח, 
נמשכות מתחתי לפני־המים, והן נראות מאוירון בעין ובצי¬ 
לומים. כ 10 ק״מ מדרום לשפך־הקדרון שוב יש בליטה 
בחוף — בדלתה של הנחלים דרג׳ה וחצצון (חצצה). הגדול 
במעיינות בחוף־המערב הוא עין-גדי, המפכה באמצע 
החוף, בשפודים צרה, שמאפשרת כאן גישה מן הימה. 
מעיין חזק זה הוא היסוד לקיומו של נווה בלב מדבר-יהודה 
על שפת ים־המלח, ובו היה בימי־קדם ישוב מפורסם בכרמיו, 
שחודש ע״י מדינת־ישראל. מצפון ומדרום לעין־גדי נמצאים 
מעיינות חמים. שורת־המעיינות בדרום נמשכת עד מצפון 
להר־סדום: חמי-ישע, חמי־מזור, חמי־אונים, חמי־עצמה, 
חמי-זוהר. בליטה'רחבה בחוף נוצרת כ 3 ק״מ מצסון־מזדח 
למצדה ע״י נחל־צאלים. בליטה מדדום־מזרח למצדה נוצרת 
על־ידי נחל־הקנאים. בקצה הדרומי־מערבי של ים־המלח 
מתנשא הר־סדום, בקצה הנגב הצסוני־מזרחי(ר׳ למעלה, 
עמ׳ 63 ). 

התלילות בחוף המזרחי של ים־המלח מרובה מזו שבחוף 
המערבי שמולו׳ והיא מגעת במקומות הרבה לזקיפות של 
קיר. המים בחוף הצפוני־מזרחי עמוקים והדלתות קטנות, 
אע״ם שלנחלים כאן יש גלילי־מים רחבים מאותם של נחלי 
החוף המערבי ואף סחפם של הראשונים מרובה משל האחרו־ 



נח 5 ־ארנח; שער השפך לים־המלח 


נים. יש מקומות, שגיא־הנחל מגיע בהם כשער זקוף עד 
המים או עד שפת־יבשה צרה. שכבות אבן־החול התחתונות 
שבהרי־מואב סייעו להתהוותה של התלילות, כי בשכבות 
אלו נשחקות הצלעות פחות משהן נשחקות בגיר, הרך יותר. 
מפורסם ביותר השער של שפך־הארנון; פחות תלול 
ממנו הוא השער של גחל זר ק ה ־ מ ע ו ן. מדרום לנחל 
זה נמצאים על שפודהים חמי צרת השחר (עין אז־זרה, 
קלירוהי ביוונית), שהיו מפורסמים בימי־קדם כמעיינות־ 
מרפא. כ 20 ק״מ מדרום לשפך־הארנון בולט לתוך ים־המלח 
חצי־אי בנוי מחוור בדומה לכיכר־הירדן — הוא הלשון 
(אל־ליסאן). רחבו של חצי־אי זה במקום חיבורו עם היבשה 
הוא 19 ק״מ, וצורתו דומה למדובע, שממנו בולטת לשון־ 
משנה לצד צפון; במפות ישנות רשומה לשון בצורת פטיש 
גם בקצה הדרומי, אבל משברי ים־המלח הכבדים הלמו 
בחומר הרך, שממנו בנויה הלשון, והרסו את בליטתה הדרו¬ 
מית. שטח־הלשון הוא כ 80 קמ״ר וגבהה (בפנים) — כ 60 מ׳ 
מעל פגי ים־המלח. מדרום ללשון משתרעת על-יד החוף 
רצועת־מישור רחבה, שמתחברת עם שפלודהחוף הדרומית 
השטוחה; ארכה של זו האחרונה (מצפון לדרום) הוא היום 
כ 15 ק״מ, אך ארכה משתנה בהתאם לעליות ולידידות של 
פני־המים בים־המלח. בפינה הדרומיודמזרחית של החוף 
נשפך לים-המלח נחל-זרד, נחל-איתן גדול, שסחפו 
המרובה מרחיב את החוף מצד זה. מול נחל-זרד, מדרום־ 
מערב לים-המלח, נכנם מן הנגב לשפלת-החוף הדרומית של 
ים-ד.מלח נחל־צין — נחל-אכזב, שאין לו אפיק קבוע 
בשקע עד ים-המלח ושמתפזר בשטפונותיו על פני השטח 
ברוחב מרובה. לשם מניעת סכנה לבריכות־האיוד של מפעל־ 
המלח שבקרבתו, נחפרה תעלה להפנייתם של מי-השיטפון 
לים־המלח. — שכבותיו של השקע שמדרום לים-המלח, עד 
כ 15 ק״ס משפת־המים הממוצעת, הן חלק מקרקעה של הימה, 
שנסוגה כאן בתקופה גאולוגית מאוחרת מאוד; וכשם שקרקע־ 
הימה הוא רדוד בדרום, כך אף שפלת-החוף הדרומית 
גבוהה רק במקצת מפני-המים, וזוהי סיבת הביצות המלחות 



95 


התנאים הטבעיים: פני־הארץ 


96 



ביבר־הירד;, סמוך ליריחו וצילום מז האוירו 

בחלק הקדמי מימיו — גאודהירד;. ברקע משמאל — הרי־יהודה, באמצע— ;חלים, ׳!,•יורדים 
מ; ההר אל עסק־הירדן והשני משמאל — נהל־פרת) 



ים־חסלח, החווי המזרחי 



97 


ארץ־ישראל 


98 



הערבה, צפזנית־סערבית ?חצבה 


(אס־סבחה) המרובות ומלחות־האדמה הרבה באיזור זה. 
במרחקי של 11 ק״מ מן הימה אין הקרקע גבוהה אלא 17 מ׳ 
מעל פני ים־המלח (כשגבהם הוא 392 -מ׳), ורק במרחק 
של 15 ק״מ מן הימה מתרוממת הקרקע, שכולה חוור, כקיר 
תלול ברוחב של 2 ק״מ, עד כדי 150 מ/ האיזור השטוח שבין 
הימה והמעלה התלול הוא בקעת־סדום או בקעת־ 
צוער. המעיינות המרובים של מים מתוקים, המצויים 
בקצה המזרחי, והשטפונות של נחל־זרד שטפו את הקרקע 
המלחה והפכוה לאדמה פוריה. כאן היתה בעבר — עד אחר 
תקופת־הצלבנים — העיר צוער, נווה־מדבר רענן ופורה 
(ברא׳ יט, כב ז דב׳ לד, ג)! משהוזנחה רשת־ההשקאה הפכה 
אדמת־צוער לשטח־ביצות נגוע־קדחת. 

המשך השקע מדרום לבקעת־סדום עד מפרץ־אילת הוא 
הערבה במובן המצומצם (אל־ערבה), שארכה 155 ק״מ 
ושטחה, עם בקעת־צוער, כ 3,000 קמ״ר, מהם כ 1,700 קמ״ר 
בתחומיה של מדינת־ישראל. המעלה התלול מבקעת־סדום 
לערבה הוא מבותר, כי הקרקע בנויה גם כאן — כמו בלשון 
ובערבות מואב ויריחו — מחוור רך. עמק־הערבה הולד 
ומגביה כלפי דרום, ושיפועו תלול יותר מזה של כיכר- 
הירדן: במרחק של 47 ק״מ מתחילתו של עמק־הערבה (או 
של 62 ק״מ משפת ים־המלח) מתרוממת הקרקע עד לגובה 
של פני־הים. במרחק של 30 ק״מ מכאן לדרום נמצאת 
פרשת־המים בין ים־המלח ובין הנחלים היורדים דרומה 
(ואינם מגיעים לים־סוף). גובה פרשת־המים הוא 200 — 
240 מ׳ מעל פני־הים, כלומר: כ 600 מ׳ מעל פני ים־המלח — 
גובה, שמונע חפירת תעלה לספנות מים־המלח למפרץ־אילת. 
עמק־הערבה כשלעצמו הוא צר, אך יש לצרף אליו את 


עמקי־הנחלים הרחבים שמצד הנגב; על־יד חצבה מגיע 
רחבה של הערבה ל 14 ק״מ. מסגרת הערבה בצלעה המזר¬ 
חית הם הרי־&עיר הגבוהים, התלולים והרצופים, והנחלים 
הבאים ממזרח יוצאים עפ״ר לשקע בגיאיות צרים כבהרי- 
מואב. לעומת זה הרי־הנגב שממערב לערבה, אע״פ שגם הם 
תלולים, הם פחות גבוהים, וחוץ מבתחום הרי־אילת בקצה־ 
הדרום נכנסים רוב הנחלים מן המערב אל השקע בעמקים 
רחבים, ביחוד בחלק התיכון של הנגב. — קרקע־הערבה, עד 
כ 36 ק״מ מים־המלח, בנויה מחוור כאדמת הכיכר. בשכבות־ 
החוור חתרו נחל־הערבה (ואדי ג׳יב) ופלגיו גיאיות עמו¬ 
קים, והקרקע מבותרת כאן כמו בעדבות־יריחו. נחל-הערבה 
הוא חלקו התחתון של נחל־פארן (ואדי ג׳רפי) היוצא 
מחצי־האי סיני ממערב לעקבה, זורם בהרי־הנגב ויוצא 
לעמק-הערבה מצפון לפרשת־המים, והוא הגבול בין א״י 
המערבית ובין ממלכת־הירדן. מדרום לפרשת־המים אין 
גבול טבעי בין שתי המדינות, כי אין נחלים שזורמים 
מצפון לדרום בלב הערבה. מדרום לשטחו של החוור החשוף 
משתרע שטח, שברובו רובצת על-גבי החוור שכבה עבה 
של סחף־נחלים (חצץ וחול); גם בזמננו מביא כל שיטפון 
כמות־סחף נוספת, השוקעת במוצאו של הנחל לערבה. על-יד 
פרשת־המים עובר בערבה באלכסון טור צר של אבני גיר 
מן הקרטיקון. בין פרשת־המים ומפרץ־אילת נמצאות בשקע 3 
בקעות שטוחות (בערב׳ קע) ללא מ 1 צא אל הים, שקולטות 
את מימיהם של נחלים הרבה בימי הגשמים הנדירים בחורף 
והופכות לביצות אחר גשמים עזים: קע סעידיין, מלחת־ 
ןטבתה ומלחת-עברונה. 

י 4 ) ע ב ר - יה י ר ד ן במשמעו ההיסטורי הוא כל א״י 



99 


התנאים הטבעיים: פני חארץ 


100 



תל-חדיד: הר־נעש בבוי בחור; (צילום מז האויר) 


שממזרח לירדן וים־המלח (דב׳ א׳ ה); במשמעה הגאוגדאפי 
הוא חלק הארץ שממזרח לשקע־הירדן, מרגלי החרמון בצפון 
עד מפרץ־אילת בדרום ועד למדבר חסורי־חערבי במזרח. 
כל שטח זח נמצא חיום מחוץ לתחום־ישראל! חלקו הצפוני 
(עד חירמוד) כלול בסוריה, חלקו הדרומי — בממלכת־ 
הירדן. 

לכל חלקי־הארץ שממזרח לשקע־חירדן קו־מבנח משותף 
אחד: מעל לשקע מתרוממת חומח־חרים רצופה ותלולה, 
שהיא גבוהה מן ההרים שמולה בצד המערבי של השקע. 
לעובדה זו תוצאה אקלימית חשובה: רוחות־הים, המנשבות 
מן המערב ונושאות לחות לטל ולגשם, מגיעות לעבה״י בלא 
ששכבותיהן העליונות תתקלנה בהרי א״י המערבית. המעלה 
משקע־הירדן להרי עבה״י חסר מדרגות, והוא חלול יותר 
מן המעלה מן השקע למערב. שיאי־הגובה בעה״י — פרט 
להר־הבשן—נמצאים באיזור הסמוך לשקע, כ 25 — 35 ק״מ 
ממנו, ומשם מתחיל שיפוע למזרח. בבליטה מוגבהת זו פרצו 
להם דרך חמישה נחלי־רוחב גדולים, שמסיעים את מי הרמה 
המזרחית אל השקע, והם (מצפון לדרום): הירמוך, חיבוק, 
הארנון, הזרד ונחל־יתים. ע״י נחלים אלה מתחלק עבר,״י — 
מבחינה היסטורית וטבעית כאחת — ל 4 גלילות ראשיים: 
ה 3 ש ן — מן הגבול ההיסטורי של תחום עולי־־מצרים בצפון 
עד נחל־ירמוך; ה ג ל ע ד — עד נחל־חשבון; מ ו א ב — עד 
נחל־זרד; ה ר ־שעי ר — עד נחל־יתים. 

הבשן (אל־חוךן), ששטחו 11,200 קמ״ר, מכוסה כולו 
שכבת־בזלת, שמשתרעת על־פני שטחים נרחבים גם במדבר 
שמעבר לתחומי א״י. בתחומה של א״י ההיסטורית (נחלת 
חצי־שבט מנשה) תופס הבשן שטח באורך של 60 — 70 ק״מ 


(מצפון לדרום) וברוחב של 124 — 130 ק״מ (ממערב למזרח), 
והוא מתחלק ל 3 חלקים: הגולן (אל־ג׳ולן) — מן השקע 
עד נחל־רוקד ז מ י ש ו ר־ה ב ש ן (אל־נוקרה)! ה ר־ה ב ש ן 
או ה ר־ חור ן (ג׳בל אל־דרוז). כל הבשן נמצא בתחום 
הסורי. הגולן (הנקרא כך ע״ש עיר־המקלט הצפונית 
שבעה״י < דב׳ ד. מג! יהושע כ, ח! בתקופת הבית השני: 
ביוד — ובלשון חכמי־ישראל — גבלו [משג׳ 

סוטה ט/ ט״ו; שהש״ר ב , , י״ג! ומכאן: גולנית [תום׳ מעשר 
שני ד , , י״ג]) נמשך ברוחב של 25 ק״מ מרגלי החרמון עד 
הירמוך לאורך שקע הירדן העילי והכינרת. הגולן הצפוני, 
המקביל לגליל העליון, גבוה מן הדרומי, ושיאו הוא תל 
אל־שיחה שלרגלי החרמון ( 1,300 מ , ). בכל חלקי־הגולן 
נמצאות שורות של הרי־געש כבויים, אלא שחרוטיהם אינם 
מתנשאים בדרך־כלל אלא במקצת מעל לרמת־סביבתם! 
בכמה מהם נשתמרו גם הלועות. בלוע של הר־געש ממזרח 
לבאניאס נקוו מימיה של בריכת־רם (ראן). הר־הגעש הבולט 
ביותר בתוך סביבתו הוא תל אבו־נידא (תל אבי־הטל), 
1,200 מ׳ ז הקף־לועו 6.5 ק״מ ועמקו 200 מ , , ובפנים־הלוע 
גבע קטן. כל הגולן מצויין בפוריותו וברעננותו משום 
הריבוי היחסי של משקעיו. אלוני־הבשן האדירים (ישע׳ ב, 
יג ז יחז׳ כז, ו! זב׳ יא, ב) ובקר-הבשן החזק והמשובח (דב׳ 
לב, יד! עמום ד, א! יחז׳ לט, יח; תה׳ כב, יג) נמצאו בעיקר 
בגולן. כיום מכנים הערבים את הגולן הצפוני בשם ארץ־מרעה 
ואת הדרומי — ארץ־חיטה. — ה מ י ש ו ר (בתקופת הבית 
השני — בארמ׳ מתנן! ביוו׳ בתניאה), המשתרע ממזרח 
לגולן, נמוך ממנו כ 200 מ׳, והוא שופע מצפון לדרום אל 
הירמוך. בצפון מפרידים זרמי־לבה צעירים, שנשפכו על־פני 


101 


ארץ־ישראל 


102 


הבזלת הקדומה יותר, וטורי גבעות געשיות בין הבשן ובין 
בקעת־דמשק; על גבעות אלו עוברת פרשת־המים בין גליל־ 
הירדן וגליל נהרות־דמשק. במישור הצפוני מצויים שטחי־ 
טרשים מזרמי־לבה שלא התמקמקו וגבעות געשיות, ששיאן 
הוא תל-חרה ( 1,100 מ׳); במישור הדרומי התמקמקה הבזלת 
לקרקע פ 1 ריה ועמוקה עד כדי מחסור באבני־בניין, וגם 
איזור זה מוציא בשנים גשומות יבולי־חיטה מרובים. 

מעל למישור מתנשא במזרח ה ר *ה ב ש ן, שנוצר ע״י 
שכבות־לבה שנצטברו ונקרשו זו על גבי זו! ארכו כ 80 ק״מ 
ורחבו המאכסימאלי כ 45 ק״מ. שתי מדרגות בהר: אחת 
בדרום גדולה, שגבהה 1,500 מ׳, ואחת בצפון קטנה יותר, 
שמתרוממת מעל לראשונה עד 1,800 מ׳ מפני־הים בתל אל־ 
ג׳ינה; גבהן של כמה מפסגותיו מגיע ל 1,600 מ׳. הר־הבשן 
מתבלט כלפי המישור במערבו, שגבהו כ 800 מ/ וכלפי מדבר־ 
חררים (אל־חרה) במזרחו, שגבהו כ 600 מ׳; לפיכך שימש 
בימי-קדם סמל לגובה עצום וניגוד למעמקי־ים (תה׳ סח, 
טז, כג). בכל ההר מרובים הרי־געש כבויים. מפני שהוא 
גבוה מן הגולן והגליל, החוצצים בינו ובין הים, מקבל 
ההר — חוץ מאשדותיו המזרחיות — כמות־משקעים סספקת 
לחקלאות, ומפני־כן זכה לפריחה בימי-קדם, ביהוד בתקופה 
הרומית־הביזאנטית, כשדרכי־מסחר חשובות(מים־סוף לצפון 
ומן הים התיכון לבבל) עברו לרגליו. ביה״ב הפך לנווה־ 
רועים, אך במאות ה 18 — 19 הוחזר ע״י הדרוזים לחקלאות. 
נחלים, שיורדים לפלגי־ד־,ירמוך׳,_מבתרים את הר־הבשן ומכ¬ 
בידים על התנועה בתוכו. 

מן הלועות שבצפונו של הר־הבשן נבעו בזמן מאוחר־ 
ביחס זרמי*לבה, שמכסים כיום שטח של 800 קמ״ר. שטח זה 
היה נקרא ביוונית טראכון — כלומר: ארץ מחוספסת, ובער׳ 
הוא נקרא: אל־לג׳ה — כלומר: מקלט (הזיהוי של הטראכונה 
עם ארג 1 ב שבמקרא [דב׳ ג, יג—יד; מל״א ד, יג] מוטל 
בספק). תהליך ההתמקמקות של שכבת־הלבה הצעירה באי־ 
ז 1 ר זה הוא עדיין בראשיתו, ולפיכך נמצאות אדמה חקלאית 
ואדמת־מרעה רק בחלקות קטנות בשקערוריות. רוב השטח 
הוא ים של טרשים — מבוך ללא רשת־נחלים וללא מוצא 
ומבוא לזרים. — בנחלים היורדים מצפון לירמוך ממישור־ 
הבשן והגולן נמצאים מפלי־מים ראויים לניצול: הירמוך 
חתר לו אפיק עמוק, עבר את שכבת־הלבה והגיע לגיר הרך, 
שבו קלה החתירה, ואילו פלגיו לא העמיקו לחתור כמותו, 
ומשום כך קיימים מפלים במעבר מן הלבה אל הגיר. המפלים 
בפלגים הדרומיים, היורדים מן הגלעד, קטנים מן הבשניים, 
משום שמימיהם מועטים. 

הגלעד הוא הארץ המשתרעת בין הירמוך ונחל־חשבון 
(שמצפון לים־המלח), לאורך של כ 105 ק״מ (מצפון לדרום); 
הוא צר מן הבשן: כ 60 ק״מ משקע־הירדן עד מסילת־הברזל 
החג׳אזית שעל גבול־המדבר; שטחו כ 4,850 קמ״ר. החבל 
שמן הירמוך עד היבוק בצפון־הגלעד נקרא כיום עג׳לון, 
החבל שמן היבוק עד הארנון בדרומו — אל־בלכה (בתנ״ך 
אין קביעות להקף השם גלעד: פעם מובנו רחבי — כל תחום־ 
ישראל בעבר־הירדן [יהוש׳ כב, ט, טו], ופעם מוצאים 
הבשן וארץ־יעזר מכללו [במד׳ לב, א; דבר׳ ג, יג]; עיקרו— 
נחלת שבט־גד). 

המדבר׳ שהוא גבולו המזרחי של הגלעד, מתחיל כאן 
במישור שלרגלי הבליטה המערבית, שהיא המשך רחב של 
הרי־הגולן. השליש הצפוני, המכוון כלפי הגליל התחתון 


ועמק־יזרעאל, הוא החלק הנמוך שבגלעד, ושיאיו מגיעים 
רק ל 550 מ׳; השליש התיכון הוא הגבוה ביותר ומגיע בשיאו 
אום אל־דרג׳ ל 1,247 מ׳; גבהו של השליש הדרומי אינו 
עולה על 1,000 מ׳. הגלעד התיכון הוא התבלטות רבת־מידות, 
שקולטת את רוחות־הים ושבראשה עובר נחל-יבוק בחלקו 
התיכון והתחתון. הגלעד התיכון מתנשא לגובה של 1,550 מ׳ 
מעל לשקע הסמוך לו ממערבו, ולפיכך חתרו בו הנחלים 
חתירה עמוקה ופוררו את הרמה להרים. גליל־המים של 
היבוק הוא קטן, ורובו נמצא מחוץ להתבלטות, בשטח שגשמיו 
מועטים, ומשום כך היבוק דל במים בהשוואה לירמוך. 
שכבות־הגלעד הן רבגוניות, בניגוד לבשן, שכולו בזלת; רק 
בצפון־הגלעד מצויות בראשי־הגבעות מטליות בזלתיות, 
שרידי לבת־הבשן, שהגיעה מעבר לירמוך. בדרום מופיעות 
שכבות של אבני־חול וחוור, שאינן מעבירות מים, והן 
משמשות אופק למי־תהום, ובכל מקום שהן קרובות לשטח 
העליון הן משפיעות לחות לקרקע; לפיכך הנוף בדרום הוא 
רענן יותר, ומצויים בו מעיינות. בעבר היו שטחים נרחבים 
בגלעד מכוסים יער (שמ״ב יח׳ ו, ח), שחלקים ניכרים ממנו 
נתקיימו עד סופה של המאה ה 19 , כשנעשו בהם שמות ע״י 
ההתיישבות הצ׳רקסית; כיום לא נשארו ממנו אלא שרי¬ 
דים. — מלבד היב(ק זורמים עוד כמה נחלי-איתן מן הגלעד 
אל הכיכר, ומימיהם משמשים להנעת טחנות־קמח ולהשקאה 
פרימיטיווית של שדות־דגן.—דרך־המדבר העתיקה ומסילת־ 
הברזל החדישה עוקפות את בליטת־הגלעד בקו קשתי. רבת־ 
עמון, שהיא בזמננו עיר־הבירה של ממלכת־הירדן, יושבת 
לרגלי האשדות הדרומיות־מזרחיות של הבליטה. המישור 
שממזרח להרי־הגלעד כבר הוא בתחום־המדבר. — הגלעד 
הדרומי צר מן התיכון ומן הצפוני, ואיזור הישוב בו מצ¬ 
טמצם ברצועה בעלת רוחב של 45 ק״מ (מן הירדן מזרחה). 
החלק המזרחי של הגלעד הדרומי הוא ארץ ב נ י - ע מ ו ן, 
שתחומיה ההיסטוריים אינם ברורים כל צרכם. 

א ר ץ - מ ו א ב היא הרמה שממזרח לים־המלח — מדרום 
לגלעד ולעמון, מנחל־חשבון עד נחל־זרד, שהוא גבול־אדום. 
ארכה מצפון לדרום 90 — 100 ק״מ, רחבה 35 — 50 ק״מ 
ושטחה קרוב ל 4,000 קמ״ר (בכללו ערבות־מואב שבשקע־ 
הירדן והלשון החודרת לים־המלח); שטח־ההר הוא כ 3,800 
קמ״ר. רק חלקה של מואב שמצפון לארנון נכלל בתחומם 
של עולי־מצרים (במד׳ כא, כו; דב׳ ב, ט; שם ג, טו; שופ ׳ יא, 
יג—כו) כנחלת שבט־ראובן (יהוש׳ יג, טו—כג), ורק הוא 
נחשב כחלק מא״י מבחינת ההלכה (חולין ם , ׳ ע״ב); אך 
בתקופת-החשמונאים נכבש כל האיזור ע״י ינאי המלך. החבל 
שמן האתון עד נחל-זרד נקרא כיום ארד אל־כרך (על שם 
העיר אל־כרך, קיר־מואב העתיקה). 

מואב היא ארץ של רמות־מישור, וזוהי משמעות הביטוי 
"שדה־מואב" (ברא׳ לו, לה; במד׳ כא, כ; רות א, א). ים־ 
המלח הסמוך לה משפיע עליה לחות וגשמים אך במידה 
מצומצמת בלבד. הרי־מואב עולים תלולים — בכמה מקומות 
כקירות זקופים — מחופי ים־המלח. הארנון משמש כציר־ 
רוחב לארץ, וכל מואב שופעת אליו מדרום ומצפון, ובהתאם 
לשפיעה ז 1 יורדים גם עמקי־הנחלים. הדרום גבוה מן הצפון: 
גובה השיא של האגף הצפוני (באלעלה על גבול הגלעד) 
הוא 910 מ׳, ואילו גובה שיאו של האגף הדרומי (סמוך 
לנחל-זרד) הוא 1,270 מ׳. אעפ״כ מתבלט יותר לעיני הצופה 
מן המערב הר רוג׳ם מדינאת ( 1,236 מ׳), המתנשא כ 11 ק״מ 




103 


התנאים הטבעיים: פגי־הארץ 


104 



פטרה, אדום 


ממזרח לפינה הדרומית־מזרחית של ים־המלח, על־יד נחל- 
זרד. הר־הגעש הכבוי, הר־סיחון (ג׳בל שיחאן), מדרום 
לארנון, מתנשא לגובה של 1,063 מ< — הנחלים, היורדים 
1,300 — 1,650 מ׳ לים־המלח, חתרו גיאיות עמוקים ברמה 
וביתרוח למישורים קטנים, נפרדים זח מזח; בלבח של כל 
חלקת־רמה כזו חיח נמצא בעבר ישוב: חשבון, מידבא, 
דיבון, קיר־מואב (כרד) ועוד. דרך־החוגגים (דו־ב אל־חג׳) 
עוברת לארכה של מואב במזרחה, על גבולו של חמדבר, 
הוא מדבר קדמות (דב׳ ב, כו); דרך שניה מחברת את הישו¬ 
בים שברמה, אבל קשה לעבור בד, לכל אורך־הארז מפני 
הגיאיות המבתרים את הרמה לרחבה. 

הר־אדום או חר־שעיר משתרע בין הערבה והמדבר. 
גבולו הצפוני הוא נחל־זרד; בדרום הוא גובל במדין, אלא 
שקו־הגבול אינו ברור, ולפיכך אין הקפם של השמות 
המקראיים הר־שעיר וארץ־אדום מוגדר כל צרכו. בימי גלות- 
בבל והבית השני פלשו האדומים לנגב ולדרום־יהודה, ועמם 
נדד גם השם אדום מערבה וצפונה. אך במקרא כבר מציין "הר־ 
שעיר" גם חלק מהר הנגב העליון (דב׳ א, ב< יהוש׳ יא׳ יז; 
שם יב, ז). — ארכו של הר־שעיר במובנו הגאוגראפי׳ מנחל- 
זרד עד מפרץ־אילת לאורך הערבה, חוא כ 170 ק״מ, רחבו 
בצפון כ 50 ק״מ ובקצה־הדרום כ 10 ק״מ ושטחוכ 5,300 קמ״ר. 
הר־שעיר שונה משאר החלקים של הרמה המזרחית ואף של 
א״י כולה בהרכב שכבותיו, בגבהו ובצורתו. נוסף על אבני- 
גיר מן הקרטיקון, יש בו גם אבן־חול אדומה באשדות־המערב 
(השם אדום מרמז גם על צבע־הארץ), וגם אבני־יסוד — 
גראניט, גנים ופורפיר —, ביחוד בדרום, ברצועה בעלת רוחב 
של כ 22 ק״מ ממזרח לעקבה, שהולכת ונעשית צרה כלפי 
צפון ופוסקת כ 60 ק״מ מדרום לים־המלח * אבן־חחול משמ¬ 


שת כאן אופק למי־התהום כבגלעד ובמואב. בכל רמת עבה״י 
מתרומם האגף המזרחי של שקע־הירדן לא יותר מ 300 מ׳ 
מעל למערבי, ואילו באדום מגיעים הבדלי־הגובה בין ההר 
ובין עמק־הערבה שלרגליו עד ליותר מ 900 מ/ ומכאן ריבוי 
הגשמים באדום בהשוואה לנגב שממולו. אדום הצפונית 
והתיכונה, שכמה משטחיה מקבלים יותר מ 300 מ״מ גשמים 
לשנה בממוצע ושאדמתה מיטיבה לשמור על הלחות מן 
הדולומיט והגיד של הרי א״י המערבית, היא בעלת צמחיה 
רעננה, ומיערה, שסיפק פחם להתכת הנחושת, נשתמרו 
שרידים עד המאה ה 20 . הר־שעיר מתנשא לא רק מעל לעמק- 
העדבה, אלא גם כ 500 — 700 מ׳ מעל לרמה שבמזרחו. אדום 
הצפונית (היא גבל העתיקה [תהל׳ פג, ח; בבלי ע״ז נ״ט, 
ע״א]! אל־ג׳יבל) עולה תלולה מנחל־זרד ומתרוממת 
עד שיא של 1,641 מ/ ואילו גבהה של אדום התיכונה (אל- 
שרא) מגיע עד 1,734 מ/ מאל-שרא מסתעפת שלוחה לדרום- 
המזרח, ובין שלוחה זו ובין הטור הראשי משתרעת רמת־ 
המישור אל-חםמה, הבנויה אבן־חול אדומה והנמשכת דרומה 
עד תחום־מדין לפנים (כיום: בערב הסעודית). הר־שעיר 
הדרומי מתרומם לגובה של 1,582 מ׳ והוא כולו מדבר, שאין 
להבחין בו שום שרידים של ישוב בעבר. על רכסיו אין 
רצועות־מישוד מלוכדות, והדרך מאילת צפונה עוברת לרגלי- 
ההר במזרח, בעמקו של נחל־יתים שברמת־חסמה. בהר־שעיר 
התיכון ובגבל עוברת דרך־אורד בחר על־יד פרשת-המים. 
מפרשת-המים יורדים גיאיות לעמק-הערבה. בלב אשדות- 
המערב של הר־שעיר, במקום שמתרחב הגיא של נחל-מוסא 
(=משח), נמצאות החרבות הנהדרות של הכרך הגדול ר ק ם 
(ביוונית: פטרה), שארמנותיה ומקדשיה היו חצובים בתוך 
אבן־החול האדומה של המקום < התרגומים הארמיים מזהים 




105 


ארץ־ישראל 


106 


את רקם עם ןדש. דרומית־מערבית לרקם מתנשא ג׳בל 
הארון (הור־ההר של אהרן הכהן לפי מסורת ישנה) לגובה 
של 1,336 מ , . באשדות־המערב מצויים מכרות־נחושת עזובים, 
ביהוד על־יד פונון (פנאן). 

אשתורי הפרתי, כפתור ופרח, הוצאת לונץ, תרב״ז-תרנ״ט! 
יהוסף שווארץ, תבואות הארץ, תר״ה! י. פרם, גיאוגרפיה 
של א״י, תרפ״ו! ש. קליין, א״י, תרפ״ב: הנ״ל, תולדות חקי¬ 
רת א״י, תרצ״ז; א. י. ברור, א״י, תשי״ד 3 ! ח. בר־דרומא, 
הנגב, תרצ״הז י. ברסלבסקי, הידעת את הארץ, א^ד׳, 
תש״ו־תשי״ב; נ. גליק, שבר הירדן המזרחי, 1945 ! הב״ל, 
הירדן, תש"ו! י. פרם, א״י, אנציקלופדיה, א׳-ד׳, תש״ו- 
תשט״ו; ז. וילבאי, מדריך ארץ־ישךאלי, א׳-ד׳, 2 1955-1952 ; 

א. לנברג, הנגב הרחוק, תשי״ג! י. פאפוריש, ידיעת הארץ, 
תשט״ו 8 ! ג. קרסל, א״י ותולדותיה (מדריך ביבליוגרפי), 

פרק 3 , 73 ־ 120 , תש״ג ן - 1001115 1 ) 511110 ) 0111 ? , £21306 .\ 

01 ) 31/111 , £01310500 .£ ; 1714 , 11114511010 11/1145 ) 1 )/ 1 0115 ) 10 
, 0 ) 110 )? 1410/110 / 4 ( 01 ( 0 ( 1 ( 5 1 ( 11 ( 14/0 ,)( 5111 ) 01 ? ( 11 5 )/ 010 ) 5 ) 3 
,/ 4 ( 301 1 ( 1/01 ) 1/1 / 0 !( 1 /ק 10 ^ 0 ) 0 151001 ( 11 ? ,. 16 ; 1941 , 1-111 
.ע ; 1850-1855 ,)/ 1 ( 141 ) £1411 ,״ £111 . 0 ; 1865 

-$״ £6 . 0 ; 11,1868-1880 ^- 1 ,.? 10 ) 1 > ( 1101 ^ 5011 ) 0 , 10 ) 002 
- 3 ז 10 ק 14. 0011111, ?. 11 ) 31141 141)41 3/011, 1883; ?3125(102 £x 
)(/? ,. 16 ; 1884 ,^- 1 ,.? 114 ) 51 )/ 3 / 0 (() 4111 ( 5 ) 7/4 , 1 ) £110 100 ) 
;* 1927 ,.? , 110 ) 011 . 14 ; 1889 , 1-11 ,.? ( 11 ) 3051 / 0 /()/ 411 ( 5 

,.? 10 ) 41 ) 11 / ק 0 ! 08 ) 0 , 621 ^ . 151 -.£ ; 1930 ,.? , 21 נןק £02 .£ 
ץ (/ קס 1 ^ ס 00 ! 1/15101100 ) 7/1 , $011111 . 0 ; 1933-1938 , 1-11 

~ 0 )£ 00 ) 1101 / 1 ( 311 ,) 1011 ־ £6111 .£ ;* 1931 ,/ 4 ( 301 1 ( 01 // ) 1/1 / 0 
, 101141 ) 311 -.? ) 04 , 111001500 .£ ; 1890 , 00 ( 5111 ) 01 '? 100 םב 81 305 ^ 0 ),שהיו מוחזקים ביה״ב קמלעות ואמצעי- 
ריפוי. 

תקופות הקרטיקון־האוליגוקן היו תקופות של 
שלטון־הים בשטח הישראלי וסביבו. סדרת שכבות-הקרטיקון 
היא בעלת עובי מדובה והיא משתרעת על־פני מרחבים 
גדולים. שכבותיה בונות את רוב שטחי-ההר של הארץ, 
והעמוקות שבהן מתגלות במרכזי-האנטיקלינות. בקר טי¬ 
ק(ן ה ת ח ת( ן מבחינים: חלק תחתון, שנתהווה על־פני 
יבשה׳ והוא בנוי אבני־חול ובו רישומים של צמחי-יבשה; 



חלק עליון מורכב משכבות ימיות של אבן־חול גירית או גיר 
חולי׳ בחלקן או׳אוליטלת וברזיליות, ובהן שתי דרגות — 
התחתונה של א פ ט י 1 ן(מ 113 ק^), העליונה של א ל ב י 1 ן 
(ם 13 < 11 ^). אחד ימן המאובנים המציינים שכבות אלו הוא 








125 


ארץ־ישראל 


126 


האמונים מסוג £116011061:3$ !. שכבות הקר טי ק ו ן העליון 
עשויות בעיקרן גיר ודולומיט, ובקצתן קורצים(*קורצוליט") 
וצור. מבחינים בהן כמה דרגות׳ ששמותיהן נתפרסמו ברבים 
מחמת העניין ההידרולוגי שבהן: ק נ ו מ ן, ט ו ר ו ן, 0 נ ו ן׳ 
מ א ם ט ר י כ ט, והאחרונה — ד נ י ו ן, שחלק מן הגאולוגים 
רואה בו את תחילת ה ק נ ו ז ו א י ק ו ן. 

דרגת ה קנו מן מקבלת להתפשטות וערחבת ביותר 
של הים כלפי המזרח ודרום־המזרח; הים הציף לא רק את 
א״י אלא אף חלק גדול משטחו של חצי־האי ערב בזמננו. 
ים זה היה מחוסר יציבות וקביעות, ושפבות הקניומן מעידות על 
תמורות תכופות, שבאו בתחום כיבושיו. סלעיו הטיפוסיים הם: 
דולומיט וגיר דולומיטי(בערב׳: *מיזי אחמר", *מיזי יהודי"), 
גיר קרטוני לבן, שמכיל לפעמים קרובות אמוניטים מקבוצת 
03011100613$ ^, קורצוליט ועוד. בסופו של תור הקנומן נסוג 
הים, ובחלקים גדולים של א״י נראתה זמן־מה יבשה. הים של 
הטו רון חזר והציף יבשה זו ומחה את רוב עקבותיה. 
שכבות הטורון עשויות בעיקר גיר גבישי(בערב׳: *מלכה") 
וגיר לבן צפוף וקשה(בערב׳: "מיזי חילו״).גם הטורון הסתיים 
בנסיגת הים, שרישומה ניכר בעיקר באי־שלמות חלקיהן 
העליונים של שכבות-הטורון ובאי־שלמותן של שכבות 
ה ם נ ו ן שעל־גביהן. שכבות הסנון הן ברובן קרטוניות, 
רכות, לבנות ן הן אפייניות מאוד לשטחי מדבר־יהודה ולחל¬ 
קים מרובים של הנגב. בחלק מסויים של שכבות אלו(דרגת־ 
המשנה של ק מ פן [ 3111311 ( 03011 ]) מצויים רבדים של צור 
כהה, שמתבלטים ייפה בין השכבות הקרטוניות משום קשיותם 
וצבעם. סמוך להם מוטלים (בעיקר בדרום־הארץ) רבדים 
של גיר פוספאטי. שכבות מ א ם ט ר י כ ט דומות לשכבות- 
הסנון. — עובי הדרגות השונות של הקרטיקון העליון שונה 
מאוד במקומות שונים, הכל לפי תנאי-הסדימנטאציה המקו¬ 
ריים ולפי המבנה הגאולוגי: הוא מצטמצם עד כדי עשרות־ 
מטרים מועטות או גדל עד כדי מאות, או אף יותר מאלף, 
מטרים. העובי המרובה מציין בדרך־כלל את המבנים הסינק- 
לינאליים; מכאן אחת מן הראיות לתהליכי־קימוט בעיצומו 
של הקרטיקון. 

ראשית הקנוזואיקון הן השכבות של הפאלאוקן, 
העשויות בעיקרן גיר קרטוני לבן והמצטרפות לשכבות 
קרטוניות־חואריות של ה ך נ י ו ן שמתחת להן. שכבות ה א - 
אוקן, המציינות באופן בולט את השטחים הסינקלינאליים, 
עשויות קרטון, גיר לבן או צהבהב, רך או קשה, ומכילות 
לפרקים רבדים של צור או של תרכיזיו. בדרך־כלל מועטים 
באיאוקן של א״י מאובנים גדולים, וכאמצעי־הבחגה משמשים 
מאובנים מיקרוסקופיים (בעיקר חוריריות [ע״ע]). לפעמים 
קרובות מצויות בשכבות האיאוקן, וביחוד באיאוקן התיכון, 
חוריריות גדולות מסוג ה נ ו מ ו ל י ט י ם. הים האיאוקני היה 
נרחב מאוד, בדומה לזה של הקנומן או הסנון! אעפ״כ נתרומם 
באיאוקן התיכון חלק מן השטח מעל פני־הים כתוצאה 
מהמשך ההתקמטות, ושכבות של האיאוקן העליון מונחות 
בדרך טראגסגרסיה על-גבי קודמותיהן. בסוף האיאוקן נסוג 
הים נסיגה נרחבת, אך באמצע האוליגוקן חזר וחדר 
חדירה שטחית לתוך השטחים הסינקלינאליים (סביבות 
משמר־העמק—עידהשופט, סביבות לוד-רמלה, איזור-לכיש). 

עם האוליגוקן הושלמה למעשה בניית הקמטים על האנטי- 
קלינות והסינקלינות שלהם. מצב הסדימנטים של חמיו ק ן 
והפלי וקן אינו תלוי עוד במבנה הקמטים, אלא בתנועות 


אפירוגנטיות ובתהליכי־התבקעות. מן המיוקן ואילך עוצבה 
היבשה י החדשה. עם נסיגתו של הים האוליגוקני חזר והפך 
רוב האיזור ליבשה, אך הוצף שוב בערך באמצע המיוקן. 
הפעם הגיע הים במערב רק עד למרגלות־ההרים ולא חדר 
לפנים־הארץ אלא במפרצים של בקעות־הרוחב: באיזור 
באר-שבע—תל־ירוחם—דימונה עד חצבה, ובאיזור עמקי- 
הצפון — לרגלי הכרמל דרך שער־העמקים עד סביבות 
עפולה. חדירה עמוקה זו, שנגרמה ע״י התהוותם של בקעים 
חדשים או ע״י התעמקותם של הישנים, נתלוותה לעיתים 
קרובות בפעולה וולקאנית לאורך פרצוודהשבירה. ברוב 
השטחים, וביחוד בפאת ההרים במערב, נסוג הים בראשית 
הפליו׳קן, אך במרוצת־הזמן התחילו שוב תהליכי-התבקעות, 
שסייעו להצטברות של משקעים עבים לאורך מישור־החוף, 
ובמידה מצומצמת 
יותר — במפרצים. 
ההתבקעות הנמרצת 
ותזוזת גושי־השטחים 
כלפי מעלה-מטה או 
לצדדים הן אפייניות 
לכל המיוקן והפליוקן. 
באותם הזמנים גם 
הופרדו מפרצים מן 
הים והפכו ללאגונוח 
או לאגמים, וכך נת¬ 
הוו פורמאציות לאגו־ 
נאריותואגמיותבנגב, 
בעמקי זבולון־קישון- 
יזרעאל-בית־שאן, ב¬ 
גליל המזרחי מכפר־ 
גלעדי עד עמק בית- 
שאן, בבקעת־החולה, 
בקעת-כינרת ובכל 
בקעח־חירדן. תהליכים אלה נמשכו תוך תמורות שונות 
במשך הפליסטוקן, ואף אחריו עד היום, וגרמו להתהוות 
שכבות של גיר אגמי כדי עובי של מאות מ׳, לפעמים קרובות 
עם סלעים וולקאניים ובכמה איזורים עם מירבצים עבים 
של גבם. 

ההיסטוריה ה פלי סטוק ני ת של א״י מושפעת, מצד אחד, 

מן המאורעות הכלליים של הזמן ההוא — ההתקרחות בשט¬ 
חים חסביב־קטביים, התמעטות המים באוקיינוסים הקשורה 
בה, ההתפשטות האפיינית של שוניות־האלמוגים באיזורים 
הטרופיים! ומצד שני — מן ההתפתחות העצמית של תחום- 
הארץ — המשך מוחלש של תהליכי ההתבקעות, הפעולה 
הוולקאנית הנמרצת הקשורה בהם, חהליכי-ההקצעה של 
הרמות ומילוי הבקעות העמוקות. התמורות החשובות ביותר 
פגעו במישור־החוף ובבקעת הערבה—הירדן משום תכונותיהן 
המורפולוגיות הבולטות. במישור-החוף נרבדו משקעים חו¬ 
פיים עבים, רובם יבשתיים וקצתם ימיים. איזור־החוף נתון 
בתהליך של שקיעה איטית ומפסיד מרחבו 1 רק חלקים ממנו, 
כגון איזור ראש-הנקרה ואיזור־חכרמל, נמצאים במצב של 
התרוממות יחסית או של שקיעה איטית יותר. סימנים הרפה 
מעידים, שגם בקעת הערבה—הירדן היתה נתונה בפליסטו־ 
קן — וייתכן, שעדיין היא נתונה אף כיום — בתהליך איטי 
של שקיעה, שהשפיעה בלא ספק על הצטברותם של המרי- 







127 


התנאים הטבעיים: גאולוגיה 


128 


הסחף, המובאים אליה משני עברים: אך מידת מילויה של 
הבקעה עולה על מידת שקיעתה. 

תולדות המחקר הגאולוגי של א״י. עוד קודם 
שבוצרה הגאולוגיה כמדע, עוררו התופעות הגאולוגיות שלא״י 
וסביבותיה את תשומת־לבם של סופרים, תיירים וחוקרים — 
במידה מרובה משום הקדושה שייחסו לארץ ולכל הקשור 
בה. כרוניסטן מן המאה ה 13 , ז׳ואנויל ( 1116 ^ 1010 ), ציין את 
מציאותם של דגים מאובנים בסלעי־הלבנון. קוברד גסנר 
(ע״ע) פירסם ב 1565 את תמונת "אבדהיהודים" ( 15 ק*ע 
13100$ ) 0 [) — דרבן קיפוד־ים( 3 ז 11£6 > £1311 15 ־ 131 ) 01 ) מן היורה, 
המצוי בהרי הלבנון והחרמון; הדגים המאובנים של הלבנון 
הוסיפו לשמש עניין מדעי לעשרות חוקרים, בכללם גדולי 
הפאלאונטולוגיה, עד ימינו אלה. 

הידיעות המדעיות הראשונות על המבנה הגאולוגי של 
הלבנון נתפרסמו ע״י בוטה ( 80113 ) ב 1831 . ב 1841 — 1848 
נתחברה הסקירה הגאולוגית הראשונה של ארצות המזרח 
הקרוב, וארץ-ישראל בכללן, ע״י מהנדס־המכרות האוסטרי 
י. רוסגר ( 61 §§ 550 מ 8 • 1 ), שעבד בשירות מצרים (הסקירה 
בלולה בכרכי־הרשימות שלו). מימי־קדם היה ים־המלח 
מעורר עניין מיוחד ועושה רושם כמעט אגדי! אך רק ב 1840 
נתגלה, שמימיו נמוכים כ 400 מ׳ מפני הים התיכון. ב 1848/49 
בערכו חקירות שיטתיות ראשונות בבקעודהירדן ובים־המלח 
ע״י משלחת הצי האמריקני בראשותו של ו. ם. לינץ׳(.?.ז&ו 
08 חץ 0 ); הדו״ח של המשלחת כולל חלק פאלאונטולוגי מאת 
ט. א. קונרד ( 1 ) 7.00013 ), שבו הונח'היסוד לידיעת 
המאובנים של הארץ. המשלחת הצרפתית של דה סוסי 
(ץ 1 £ ג 5 31 ^ . 0 .ן.ע .ע), בהשתתפותו של הגאולוגל. לרטה 
(!;״״ע.ע), פירסמה את מחקריה ב 1869 — 1872 . באותן 
השנים ערך א. פראס( 33$ !?.ס) מסעות בארצות השוכנות 
על גבולה של א״י, מצרים וסוריה ( 1867 — 1877 ). מחקריו של 
האנגלי א. ך,ל ( 131111 .£; 1885 ) חשובים בעיקר להפרת החבל 
שבין אילת לים־המלח. תקופת־מסעות זר ביססה השקפה 
כללית— אע״ם שעדיין היתה אז מטושטשת— על המבנה 
הגאולוגי של הארץ. 

משנות ה 80 עד מלחמת־העולם ז עסקו חוקרים הרבה, 

בני עמים שונים, בבעיות חלקיות ובפרטים של הגאולוגיה 
של א״י. וביחוד במאובנים, שהם האמצעי העיקרי לקביעת 
הגיל.והסדר של השכבות. מחשובי החוקרים של אותו זמן 
היה מ. בלנקנהורן(ע״ע), שפירסם — מ 1889 ואילך — במשך 
כמעט 50 שנה עשרות מחקרים ומאמרים בגאולוגיה ופאל- 
אונטולוגיה של א״י ושכנותיה. 

מימי מלחמת־העולם 1 ואילך ניתנה אפשרות של סיור 
באיזורים קשי־גישה ושל גילוי עובדות חדשות! ההתעניינות 
בגאולוגיה של כל איזור המזרח התיכון גברה בקשר לחיפושי- 
הנפט. המחקרים החשובים מראשיתה של תקופה זו הם אלה 
של הצרפתי א. דוביה( 33.00071110 ; 1916 ) על היורה והקר- 
טיקון של ג׳בל מוע׳רה בסיני ושל הגאולוגים האנגליים על 
הקאמבריון, הטריאם זזהיוךה של א״י ועבר־הירדן. ב 1920 
נתפרסמה עבודתו של ח. טויבנהויז(ע״ע) על האמוניטים של 
הקרטיקון העליון בא״י—המחקר הגאולוגי הראשון, שנתחבר 
ע״י יהודי ארצישראלי. בימי המאנדאט הבריטי עסקו בחקירה 
הגאולוגית של הארץ היועץ הגאולוגי של ממשלת א״י, ג/ ם. 
בליק( 3.8.813106 >), והמחלקה לגאולוגיה של האוניברסיטה 
העברית בראשותו של ל. פיקדו (ע״ע). ממשלת־המאגדאט 


טיפלה בבעיות כלליות ושימושיות בהמשך לעבודתו הגדולה 
של בלאנקנהורן׳ ואילו האוניברסיטה העברית עסקה בעיקר 
במחקרים אחוריים ופאלאונטולוגיים. קוים קשר בין המחקר 
שנעשה בא״י ובין המחקרים הממצים, שנעשו ע״י ל. דיברטרה 
(!:)■!״:*!סס. 0 ) וחבריו באיזורי סוריה והלבנון. בעשר השנים 
האחרונות של תקופת־המאנדאט הגדילו לעשות הגאולוגים 
של חברת־הנפט העיראקית. כל החקירות שנעשו בתקופה זו 
סוכמו במחקריהם של מ. אבנימלך ( 1936 ) ול. פיקרד 
( 1938 — 1943 ). 

במדינת־ישראל הוקם מכון גאולוגי, שהוא משותף לממ¬ 
שלה ולאוניברסיטה. החיפוש אחר אוצרות מינראליים בארץ 
המריץ את המחקר, שבו משתתף גם חיל־המדע של צה״ל. 
בהנהלתו של י. בן־תור נעשה מיפוי גאולוגי מפורט של הנגב, 
המשלים את המחקרים הקודמים של הגאולוגים של חברת- 
הנפט העיראקית! וכן נערכה מחדש המפה הגאולוגית של 
בליק, החופפת את חלקי־הארץ המרכזיים והצפוניים. בקשר 
למיבצעים אלה הורחב המחקר הפאלאונטולוגי, וביחוד 
המיקרו־פאלאונטולוגי. ההתעניינות באוצרות מינראליים 
הביאה לידי בירור מקיף ויסודי של אפשרויות מציאותם של 
נחושת, מאנגאן, ברזל, פוספאט, גפרית, סוגי־חרסית, סוגי- 
חול ועוד. הזדמנות חדשה להרחבת הידיעה הגאולוגית של 
הארץ ניתנה בשנים האחרונות ע״י קידוחי־הנפט. 

מ. אבניםלך, צפונות סלעי ארצנו, 1948 ; י. בן־תור - ע. פרו־ 

סן, המפה הגיאולוגית של הנגב, 1951 ; ,״״ג.! ״ 1 

, 131111 .£ ; 1869-1872 , 1-11 ,?ה 511 ? £01 10 46 ) 11 ( 010 ?£ 10 7 * 51 

- 5117 :? 51171 ? 01 ' 1 / 0 ץ 1 /<) 0£70 ? 0 07111 1 ( 010£ ? 0 ? 11 ( 071 010175 ? 1 \ 
71 ? 71 ץ 5 , 11 11 ) 1111 '.) ) 8131101 ; 1886 ,? £711751171 771 ? 51 ? / 0 £?•! 
, 71 ? 71 \ 5 ,. 18 ; 1892 , 1 :? 7111 ?£ 7£071 ?¥ ? 11 ? 010£15 ?£ ? 171 ?! 11/111 
,( 4 , 57 . 0601 . 1 ) £10 ־)) . 1 ) 1 ) 1130 ) 71 ?!( 01077 <) 0 !? 14 117171 71 ? 1470/11 
115 77111 > ? £0175110 / 0 1 ( 711 ( 1£70 ( 5170 ? 1/1 , 6 ) 8131 . 5 . 0 ; 1914 
5 ?* 7 ( 010£17 ?£ !? £1171 , 1616611 ת 7111 .^ ■ £3 ; 1935 , 5 ? 510/1 811114171% 
? 517111:1717 , 1 >ז 103 ? ״ 1 ; 1936 , 10 ? 1 /ק? 5/1 10 ? 4 £1071 ? 7 10 40715 
517117111701 ? 11 ' 7 ,. 1 ) 1 ; 1943 ,? 51171 ? £74 / 0 11071 * £17011 0714 
11 ) 07 ?!)£ 701 ) 111171 ) 0 ( 11151075 ,. 1 ) 1 ; 1954 ,? 51171 ? £01 / 0 £0117771 

. 1954 ,? 51171 ? £01 171 

מ. א. 

פמרוגראפיה ומינראלוגיה. — תולדותיה הגאולוגיות של 
א״י רשומות במבנה הפטרוגראפי והמינראלוגי שלה. רוב 
שטח־הארץ בנוי סלעי־משקע ומינראלים סדימנטאריים, שהם 
קשורים בסלעים אלה. ואילו סלעים ומינראלים מאגמתיים 
חשופים בה בשטחים מצומצמים בלבד. 

1 . פטרו׳גראפיה. — ( 1 ) הסלעים המאגמתיים 
הקדומים ביותר. שהם שייכים למאסיו הערבי־נובי, חשופים 
על־פני השטח בפינה הדרומית של הארץ בלבד, ממפרץ- 
אילת עד איזור־תמנע. עיקרם של הסלעים העד־הקאמבריים 
הללו הם גראניטים, ובצידם סלעים פלוטוניים אחרים:סיא- 
ניטים, דיוריטים, גברו. וסלעים אולטרא־בסיסיים. האחור 
העד־קאמברי שבדרום־הארץ עשיר גם בסלעים וולקאניים, 
פרי התפרצותן של לבות, שנשתפכו על־פגי השטח בזרם 
אחר זרם עד לעצמה כוללת של 400 מ׳ ויותר. לבות אלו 
היו חמוצות ברובן, וסלעיהן הם פורפירים ופורפירייקווארצה. 
וכן פורפיריטים בעלי מבנה פלואידאלי מובהק. גידים מאגנד 
תיים, מהם קטנים וצרים ומהם גדולים כדי רוחב של כמה 
עשרות מ׳ וכדי אורך של ק״מ אחדים. חוצים את בל שאר 
הסלעים של תקופת העז״קאמבריון. מלבד רוב הסלעים הפלו- 
טוניים והוולקאניים. המרכיבים גם את המאסיווים של הסבי¬ 
בה׳ מצויים בגידים: סלעי־דיאבאם ירוקים ושחורים! אפלי־ 
טים לבנים, מורכבים מצירוף גרגרי דק של קווארצה. 



129 


ארץ־ישראל 


130 



נוו< נראניטי בננב (הר־יהושפט על־יד אילת) 


אורתוקלאז וגראנאט; פגמטיטים, שהרבה מהם מורכבים 
מגבישים של אורתוקלאז בגודל של 10 ם״מ לערך, מנציצים 
וקווארצה, ולפעמים מגראנאט. 

השלב המאגמתי השני בתולדותיה הגאולוגיים של הארץ 
נתהווה בתחילת הקרטיקון התחתון. הוא מצטיין באופי 
אלקאליני מובהק, והוא מתבלט בעיקר בנגב המרכזי, בסל¬ 
עים הטריאסיים והיוראסיים ובשכבות הנמוכות ביותר של 
הקרטיקון התחתון של מכתש־רמון, וכן בהר־עריף. הסלעים 
המאגמתיים באיזור זה הם ברובם אינטרוזיוויים ובמיעוטם 
פרי התפרצויות וולקאניות שעל־פני השטח. האינטרוזיה 
המאגמתית הגדולה ביותר במכתש־רמון הוא שן־ךמון, המת¬ 
רומם סמוך לצוק הדרומי של המכתש. אינטרוזיה חשובה 



ניד של פגמאטיט בתור נראניט (נחל־שלמה) 

ומארכיון הצילומים של המנון וזנאולוני) 


(מארכיון הצילומים של המכון הנאולוני) 

אחרת היא הלקוליטית־אסכסיטית, שחדרה לתוך סידרת 
הגבס הטריאסי של נחל־רמון. באיזור דמון מצויים יותר 
מ 100 גידים; רחבם הוא עפ״ר מ 1 מ' עד 3 מ׳ וארכם לפעמים 
כמה ק״מ. אפייניים ביותר למכתשי דמון ועדיף הם הסילים 
המאגמתיים, שחדרו במספר מרובה בין שכבות היורה 
והטריאס ושעביים מגיע עד 30 מ , . התופעה המאגמתית 
החשובה ביותר של הנגב המרכזי הוא הקילוח הבזלתי 
הגדול — תוצאה של התפרצויות וולקאניות בתחילת הקרטי- 
קין התחתון, שכיסו שטח של יותר מ 5,000 קמ״ר. חלקים 
מקילות זה חשופים היום הן ברמון והן בהרי-עריף. עצמת 
זרמי־הלבה מגעת עד כדי 80 — 100 מ/ הסחיפה פיסלה בהם 
שורה של הרים ק 1 ניים שחורים בחלק המערבי של המכתש. 

בקרטיקון העליון הורגשה פעילות וולקאנית בתחומו של 
הר־הכרמל ובהרי אום־אל־פחם. וולקאניזם זה היה תת-ימי, 
וסלעיו — זרמים בזלתים וטופים, משולבים בסלעי-המשקע 
של הים הקויטיקז׳ני. 

השלב הוולקאני הצעיר ביותר נתהווה בשלישון העליון 
ובפליסטוקן, ופעולתו נמשכה כנראה כמעט עד לתקופה ההיס־ 
טורית. סלעים וולקאניים מתקופות אלו מתגלים בעמק-החוף, 
בגליל ובעמקי־הצפון. במיוקן ובפליוקן נתכסו שטחים גדו¬ 
לים — כגון הגליל הדרומי־מזרחי בין טבריה, עמק בית־שאן, 
מרחביה והר־תבור והשטח שבין ים־חולה וים־כינרת — זר¬ 
מי לבות, שעצמתן הכללית עולה על 400 מ׳. בפליוקן העליון, 
וכן בפליסטוקן, אירעו גם התפרצויות געשיות, שפלטו כמויות 
גדולות של פצצות וולקאניות, לאפילים ואבק, וכתוצאה מכך 
נצטברו שכבות של טופים ואגלומראטים וולקאניים, כגון 
בנחל-יבנאל (ואדי-פג׳אז)׳ בסביבת פוריה ובקרני־חיטין. כמה 
מהרי־הגעש, שפלטו את חטופים הללו׳ עדיין הם קיימים. 
אף אם בצורה פגומה, ביניהם קרני-חיטין ושורת הרי־הגעש 
שבסביבת כפר־גלעדי. וולקאניזם זה היה רובו ככולו בסיסי, 
וסלעיו — מסוגי-הבזלת, כולל נפליניטים. בקרני-חיטין מר 
פיעות בין חמרי־הטופים פצצות־גברו. 




131 


התנאים הטבעיים: סטרוגראפיח ומינראלוגיה 


132 



אבז־חול ניבית מרובות (הרי־עמרם) 


( 2 ) סלעים מטאמורפיים נדירים בא״י ומופיעים 
בעד־קאמבריון של אילת בלבד, ועמם נמנים כמה מן הסלעים 
הקדומים ביותר של הארץ, בני גיל של 1,000 מיליון 
שנה ויותר. מבחינת התהוותם הם מתחלקים לשני סוגים: 
( 1 ) סלעים אורתו־מטאמורפיים, שהיו תחילה סלעים מאגנד 
איים, והם מיוצגים'בעיקר ע״י גניסים, שנוצרו מגראניטים 
בתקופות־הקימוט הגדולות של העד־קאמבריו׳ן! ( 2 ) סלעים 
פארא־מטאמורפיים, שהם סלעי־משקע ממקורם ושמהם מצויים 
ביותר צפחות־נציץ. 

( 3 ) סלעי־משקע הם הסלעים הנפוצים ביותר בא״י. 

הם חשופים על פני יותר מ 80% של שטח־הארץ, וברוב 
המקומות עצמתם מרובה. סלעים סדימנטאריים ידועים בארץ 
מכל התקופות הגאולוגיות, והם כוללים כמעט אח כל הסוגים 
של סלעי־המשקע השונים: 

א)םלעי־משקע־מכאניים, שנוצרו ע״י הצטברות 
של חלקיקי־סלע שבורים, ללא התחשבות בגודל החלקיקים. 
מהם: קונגלומראטים, כגת זה של אילת, שעצמתו עולה 
על 300 מ׳ ושנוצר בסוף העד־קאמבריון כתוצאה של ארוזיה 
נרחבת של הרי־קימוט גבוהים; חלוקיו המאגמחיים והמטא־ 
מורפיים השונים מלוכדים ליכוד חזק ע״י ארקוזה תוצרים 
הרים דומים בצורתם להרי־הגראניט. 

קונגלומראטים מופיעים גם בבסיסי הסדרות הימיות מן 
הקאמבריון התחתון והאורדוביקון התחתון במקומות שונים 
בין תמנע ואילת; בנחל־רמון ובהר־עריף, בבסיס הקרטיקון 
התחתון, העוף קונגלומראט חשוב ממקור פלוביאטילי. 
קונגלומראטים נדירים בסדרות הימיות העבות של הקרטי־ 
קון והפלאוגן, אך הם חוזרים ומופיעים שוב בכמות מרובה 


(מארכיון הצילומים של חמבון הגאוליגי) 

בסידרות הסלעים של השלישון העליון ושל הפליסטוקן. 
קונגלומראט-הבסים של סידרת־חצבה. מן המיוקן התחתון, 
המגיע לעשרות מ , בעובי, מופיע — למשל — באיזור עיד 
יהב, בסביבות תל־ירוחם ושדה־בוקר, יוצר את הלוח הקשה 
שבראש הר־ארחות, ומחשופיו מרובים באיזור נחל־אפעה. 
הקונגלומארט הפוליגני הקשה שמן הפליוקן שבסביבת' כפר־ 
גלעדי מנוצל כסלעי אורנאמנטאלי. בפליוקן העליון נמר 
קונגלומראט־הערבה, ממוצא פלוביאטילי, שמחשופיו מרובים 
לאורך כל שקע־הערבה. מאותה תקופה בערד הן ההצטברדות 
הנרחבות של החצץ הצורני, הבונות את החמדות של הנגב 
והמוסיעוח על־פני מאות קמ״ר, כגון דרומה מהר־צניפים 
באגן הניקוז של נחל־חיון. 

מחשופים של אבני־חול תופסים כחמישית משטחה של 
א״י. מבחינת מקורן ומבנן יש להבחין בהן 4 קבוצות: 

1 ) אבני־חול נוביות — משקעים, בעיקר מדבריים, 
עשירי־צבעים, שנצטברו בין הקאמבריון ובין הקרטיקון 
התחתון. הן חשופות בעובי של מאות מ׳ על־פגי שטחים 
ניכרים בדרום (מאילת עד יטבחה), במכתשי עדיף, רמון, 
חתירה וחצרה ובשטחים מצומצמים במערב אגן־החולה, 
בחלק התחתון של מורד־רמים. 

2 ) אבני־חול ימיות, שנצטברו בתקופות שונות במים 
רדודים׳ לא הרחק מקרהחוף. הקדומות שבהן, שהן מן הקאגד 
בריון התחתון, מתגלות בדרום־הארץ באיזור תמנע־אילתז 
אבני־חול גיריות, דולומיטיות ובחלקן גלאוקוניטיות, עשירות 
לפעמים באואוליטים גיריים או ברזיליים, מן השלבים 
המוקדמים של הטראנסגרסיה הימית הגדולה של הקרטיקון 
התחתון — בהר בתור, "בהר־עריף, במכתשי דמון, חתירה 




133 


ארץ־יישראל 


134 


וחצרה, בוואדי־פרעה מזרחית לשכם, בהר־נטופה (ג׳בל־ 
חזבה).ובגוש־רמים שבגליל (אבני־חול אלו הן סלעי־הקיבול 
שלי הנפט בשדדדחלץ). אבני־חול גיריות ועשירות בשרידי- 
חי מבין משקעי הטראבטגרסיות הימיות של השלישון העליון 
והפליסטו׳קן מצויות באיזור באר־שבע, בסינקלינות השונות 
של הנגב הצפוני, בעמק־יזרעאל ובמקומות הרבה בעמק- 
החוף ובשפלה. 

3 ) אבני־חול אגמיות. הקדומות שבהן הן "אבגי־החול 
של זברה״ — אבני־חול מאגגניות דקות־גרגר ומחוסרות־ 
ליכוד — המצויות באיזור־תמנע! אבגי־החול האדומות 
והמגוונות של סידרת-סדום, המתגלות בעיקר בצלע המז¬ 
רחית של הר-סדום ושהן, כנראה, מן האוליגוקן * מאותה 
תקופה מצויות אבני-חול אגמיות גם במקומות שוגים בהר־ 
הנגב, כגון סמוך להר-טרף ובאגן נחל־מרזבה! במיוקן ובפליו־ 
קן נצטברה בעמק-הערבה בין נחל-פארן ובין ים-ד,מלח 
סידרת-חצבה האגמית, ששכבותיה מורכבות בעיקרן 
מחול ואבני-חול אדומות וירוקות, בחלקן חרסיתיות ! מאותן 
התקופות הן גם הכמויות הגדולות של אבגי-חול אגמיות 
(שאף הן אדומות ברובן) שבגליל התחתון, כגון בסביבת 
טבריה (הר-הורדוס, עין־גב, ועוד). 

4 ) אבני-חול חופיות צעירות, שנתהוו, מן המיוקן 
ואילך, מן החול המובא לחופי־הארץ מסחף הנילוס, ואפשר 
גם מן החולות של הסיני, ע״י הזרמים של הים התיכון, 
ומצטבר כאן לחולות, שנודרים עם הרוחות מזרחה. כמעט 
לאורך כל החוף הים־תיכוני משתרע איזור של חולות, שחו¬ 
דרים במקומות אחדים, כגון על-יד משאבים ובקרבת חדרה, 
עמוק לפנים הארץ. חול זה מורכב בעיקר מגרגרי-קווארצה עם 
אחוז ניכר של גרגרים גיריים, בעיקר קליפות של חורירלת. 
חולות אלה נתקשו במרוצת־הזמן ע״י קאלציפיקאציה והפכו 
לאבני-חול גיריות ערוכות עפ״ר בצורת שתי וערב—ה ק ו ר¬ 
ק א ר< מצפון לכרמל אין חול-החוף מכיל קווארצח, אלא הוא 
בנוי רובו ככולו חלקיקים שבורים ומרוסקים של קליפות 
אורגאניות גיריות, וזהו ה ז י פ ז י ף, החשוב לבניין. 

ב) סלעים קארבונאטיים הם מן הסלעים הרווחים 
ביותר בארץ והם מגוונים ביותר מבחינת מבנם, הרכבם 
ומוצאם. מבחינים בהם שתי קבוצות עיקריות: גיר (בעיקר 
קארבונאט-הסידן) ודולומיט (קארבונאט של סידן ושל 
מאגנזיום). 

1 ) גיר מופיע בארץ כמעט בכל התצורות הגאולוגיות 
מן האורדוביקון עד הפליסטוקן. ביחוד נפוץ גיר ימי, 
שהושקע בטראנסגו־סיות הימיות הגדולות ושהוא בונה את 
רוב השטחים ההרריים בארץ. הוא כולל: גיר ליתוגראפי — 
מיזי חילו, גיר קשה, חלק ושביר, עפ״ר בעל צבעים אפורים 
או חומים בהירים! גיר שישי— מלכה, גיד קאלציטי גבישי, 
בעל גרגר גס ובעל ברק מיוחד,' אבן־בניין עיקרית בא״י 
מן התקופה הישראלית עד התקופות הרומית והביזאנטית 
(ממנה היה בנוי בית-המקדש)! קרטון — סלע גירי אבקתי 
רך, בעל צבע לבן, בנוי גבישי-קאלציט דקיקים ביותר, שהוא 
עיקרם של איזור נחל־פארן העילי, איזור־השפלה, מדבר- 
יהודה, ההר שבין שכם לתול-כדם, רמות-מנשה, הרי־שפרעם, 
איזור-תרשיחה וסביבותיה של צפת(חר-כנען) ושהוא מנוצל 
בארץ בקנה־מידה רחב לשריפת־סיד! גיר אורגאנוגני, 
שנבנה מקליפותיהם של צדפות, קיפודי-ים, אלמוגים — 
שמוסיפים גם היום לבנות סלעים בחוף־אילת —, ובעיקר של 


חוריריות וביניהן נומוליטים, שקליפותיהם הגדולות בונות 
סדרות עבות של סלעים — בעיקר מן האיאוקן התיכון — 
בהרי-הנגב, בהר־הגלבוע, בגבעודהמורה, באיזור צפת וכפר- 
גלעדי בגליל העליון! גם סוגים של אצות בנו — ובונים — 
סלעים בארץ. 

גיר אגמי מצוי בין משקעי-האגמים של השלישון 
העליון, והוא חשוף בעיקר בנחל־פארן, בכל הערבה הצפונית. 
בעמק-יזרעאל ובגליל המזרחי. נטף־גיר, שהוא נקבובי 
ומרובות בו צורות סטאלאקטיטיות, נוצר ע״י התנדפותם של 
מי-מעיינות, בעיקר בפליסטוקן, והוא מצד במעיינות־הערבה, 
כגון עין־מנוחה, עין־רחל, עין־יהב, בחוף המערבי של ים- 
המלח ובשטחים גדולים בעמק בית־שאן. גיר יבשתי — 
נארי, שנוצר, כנראה, מתוך התנדפותם של מי־תהום 
עשירים בסידן(העולים מן העומק בעונה היבשה) ושמכסה 
את כל הסלעים הקודמים כשטיח עליון בעובי של עד 4 מ׳ 
לערך. שטחי התפשטותו העיקריים הם: השפלה, הרי־שכם, 
הרי־אפרים והגליל המערבי! אין הוא נוצר בשטחים מד¬ 
בריים, כגון מדבר־יהודה והנגב. 

2 ) דולומיט ים נפוצים מאוד בא״י, ביחוד בין סלעי 
אורדוביקון, טריאס, קנומן וטורון. פרט לשכבות מועטות של 
דולומיט, שמצויות בסידרת־סדום ושהן ממוצא אגמי, כל הדו¬ 
לומיטים הם ממוצא ימי, והם מתחלקים לשני סוגים: מיזי 
יהודי וסוג קרייודענבים. מיז י יהודי הוא דולומיט 
אפיגנטי, שנוצר על־ידי מטאסומאטוזה של גיר! הוא סלע 
אפור—אפור־כהה, קשה, גרגרי צפוף, וחלקי־הארץ הבנויים 
מסלע זה מצויינים בתלילותם ובתופעות קרסטיות, כגון 
האיזור שממערב לירושלים ושטחים נרחבים' בהר־רמון, 
בהרי־הכרמל ובגליל העליון! משום קשיותו המרובה ועמיד¬ 
תו הטובה בפני כוחות־הבליה מנוצל דולומיט זה הרבה 
כאבן-בניין(אבן ירושלמית)! מיזי יהודי אדום ידוע בסביבת- 
ירושלים בשם מיזי אחמר. סוג קריית־ענבים 
הוא משקע כימי מקורי, סלע רך, דק־גרגר, שכבתי, עפ״ר 
לבן, אך לפעמים גם חום או אדום (מחמת תוספת תחמצות- 
ברזל)! נוף בנוי מסלע זה הם הרי-יהודה — נוף הררי מתון 
בעל מדרונות מודרגים. 

ג) חרסיות וחוואר. החרסיות (והסלעים הקשורים 
בהן — פצלים, טין וכד׳), המהוות כ 80% של כל סלעי- 
המשקע בעולם, הן נדירות בא״י. חרסיות ירוקות, קצתן מעד 



שכבוודסורקאר בכיוונים מצטלבים (תל-אביב) 

(מארכיון הצילומים של המכון הנאולוגי! 



135 


התנאים הטבעיים: פטרוגראפיה ומינראלוגיה 


136 


רבות בחול (טיט), מופיעות באורדוביקון של תמנעז שכבות- 
חרסית, שמתחלפות לסירוגים עם דרגשי גיר ודולומיט — 
במושלקאלק של מכתש־רמון! חדסיות ירוקות וחומות, בחלקן 
הוואדיות וגבסיות, מן היורה — במכתשי חתירה וחצרה! 
חרסיות עבות, מלווות חוואר, גבם ואנהידריט, מן הקנומן 
העליון—בעיקר בנגב הדרומי(תמנע, יטבתה)! פצלים חרסי־ 
תיים ירוקים וכחולים, עשירים בגבם מן הדאניון — בשטחים 
גדולים של הנגב! וסדרות עבות של חרסית כחולה וירוקה, 
קצתה פיריטית (סקיה), מן המיוקן והפליוקן, בונות חלק 
ניכר של תחתית עמק־החוף! כל אלה הן ממוצא ימי, מיני- 
חרסית ממוצא אגמי הם: החרסיות הקאוליניות הלבנות מן 
היורה שבנחל־רמון! שכבות־החרסית האדומות והירוקות של 
האגמים השלישונים בנגב ובגליל המזרחי. הרבה מחרסיות 
אלו מנוצלות כיום במידה מרובה לצרבי התעשיה הקראמית. 

נפוצים מן החרסית הם סוגים של ח ו ו א ר, שהוא תערו¬ 
בת מכאנית של חרסית ושל קארבונאט־הסידן. סדרות עבות 
של חוואר, בעלות צבעים חומים או ירקרקים, מתגלות 
בסדרות הימיות של היורה במכתשי חתירה וחצרה ובין 
סלעי הקנומן (דמון, הר-עריף) והטורון (פציאם משור־חוה), 
וכן בין הסדרות האגמיות — סידרת־סדום, סידדת־חצבה 
וביחוד סידרת חוואר־הלשון. הסידרה האחרונה היא משקע 
של ים-המלח הפליסטו׳קני, שהוא מצוי בעובי מרובה בכל 
עמק־הירדן והערבה עד דרומית לעין־חצבה, והוא מצטיין 
בריבוד דק ביותר, שבו מתחלפים רבדים חוואריים־חרסיתיים 
(משקע־חורף) ברבדים חוואריים־גבסיים (משקע-קיץ). 

ד) צור וקווארצולית. א״י עשירה בצור — סלע, 
שהוא מורכב בחלקו הגדול מתחמוצת-צורן אמורפית. תרכי- 
זיו מופיעים בסלעי הטריאם העליון של נחל-רמון וביורה 
העליונה של המכתש הגדול, ולפעמים גם בשכבות דקות 
בצבעים סגולים או אדמדמים בגיר ובדולומיט של הקנומן 
והטורון. תצורה צורנית מובהקת היא הקמפן, המורכב 
דרגשי־צור מאסיוויים, שמצטרפים לפעמים לסידרה רצופה! 
לפעמים מתחלפות שכבות־צור, שעובי כל אחת מהן הוא כמה 
0 ״מ בלבד, בשכבות קרטוניות ופוספאטיות! הצבע הרגיל של 
צור הקמפן הוא חום־אפור, אד לפעמים מופיע בו גם צור 
לבן(חלמיש). צור הקמפן נעדר או מפותח רק במקצת בגליל, 
ובדרך־כלל הולכת וגדלה כמותו מצפון הארץ לדרומה! 
במרכז־הארץ מגיע עביין של שכבות־הצוד לכמה מ׳ בלבד, 
ואילו בנגב — לעשרות מ׳ (עד 70 מ׳). צור הקמפן מורכב 
למעשה מחתיכות זוויתיות של צור, שהן מלוכדות ע״י דור 
שני של צור הומוגני. שכבות־הצור של הנגב יוצרות בבלייתן 
המדברית את מישורי־החמדות הגדולות של הנגב הצפוני 
והמרכזי, הזרועות גושים וחצץ של צור.—במשקעי־האיאוקן 
מתחלף לסירוגים צור באפקי תרכיזים או בשכבות דקות 
בסלעים קרטוניים, ובסידרה מצוי כל המעבר המודרג מצור 
לקרטון. — סדרות הקנומן והטורון מכילות ברוב שטחי- 
הארץ סלע צורני, שהוא כמעט מיוחד לא״י: ה ק מארצו־ 
לית — סלע סדימנטארי מורכב מגדגרי-קווארצה בגודל של 
עד 2 מ״מ, שנוצר ע״י קווארציפיקאציה דיאגנטית של סלעים 
גיריים. סלע זה מופיע בעיקר בתוך סדרות דולומיטיות, 
ועובי־שכבותיו מגיע בהרי־יהודה עד 6 מ/ 

ה) אוואפוראטים נוצרו כמשקעי התאדות של מי 
לאגונות ימיות או אגמים מדבריים מלוחים, בעיקר בטריאם 
העליון. בתקופת המעבר בין הקנומן לטורדן ובשלישון 


התיכון והעליון. בשעת נסיגתו של הים הטריאסי נוצרה 
באיזור־רמון לאגונה רחבה, ובה הושקעה סידרה רצופה 
של גבס, שעביה מגיע כיום בכמה מקומות ל 170 מ/ סלעי- 
הגבס הם גבישיים, לבנים, אפורים וכחלחלים, והם מרובדים 
בשכבות, שעביין מגיע ל 2 / ג מ/ כתוצאה מתנאים לאגונאריים. 
שהתקיימו בשטח־הנגב בתקופת־המעבר מן הקנומן לטורון, 
מצויין גם חלק זה של החתך בריבוי אפקי־גבס, שמתחלפים 
בשכבות של חוואר וחרסית! באיזור־יטבתה מופיעות בחתך 
זה גם שכבות של אנהידריט. דרגשי־גבס בצורת סלעים 
דקי־גרגד עד סמיכים ועפ״ר בעלי צבעים כחלחלים מצויים 
בין המשקעים של האגמים הפליוקניים של הגליל התחתון 
(מנחמיה, גשר, ואדי־בירה ועוד). באמצע השלישון נוצר 
בעמק־הערבה, בשטח שבו משתרע כיום ים־המלח, אגם 
מדברי גדול, שבשעת התאדותו שקעו על קרקעיתו כמויות 
עצומות של מ ל ח ־ ב י ש ו ל. שכבות אלו הן חשופות כיום 
בהר־סדום בשתי סדרות: סידרה תחתונה בעלת עובי של 
יותר מ 150 מ׳ וסידרה עליונה בעלת עובי של כ 100 מ/ 
סלעי־המלח הם גסי־גרגר ובעלי רבידה בדודה. עד אמצע 
הפליםט 1 קן היו סידרוודהמלח של הר־סדום קבורות בעומק, 
וחלק ניכר מהן נמס מתוך מגע במי־תהום ולא השאיר 
אחריו אלא גבישי אנהידריט וגבס, שנתלכדו על גבי מלח- 
הבישול לסלעי־חיפוי אנהידריטי־גבסי, שעביו מגיע עד 
כ 30 מ׳. 

11 . מינראלים ומירבצים מינראליים בא״י. 

רוב המינראלים נוצרים בתהליכים מאגמתיים ומטאמודפיים! 
רוב המירבצים המתכתיים — בתהליכים מאגמתיים'בלבד. 
א״י, שמבנה סדימנטארי בעיקרו, אינה יכולה, איפוא, להיות 
עשירה במינראלים. 

( 1 ) המינראלים העיקריים בסלעים המאגמתיים בארץ 
הם: קווארצה, אורתוקלאז, פלאגיוקלאז, נציצים, אמפיבולים, 
פירופסנים, אוליווינים. אלקלי־אמפיבולים (ריבקיט) ואלקלי 
פירוכסנים (אגידין) נמצאו בנורדמרקיטיס של נחל־רמון! 
גבישים אידיומורפיים בגודל של כ 5 ם״מ של בךקויקיט — 
בגידים בזלתיים בסביבת יבנאל. נפלין מופיע בגבישים 
יפים בנפליניטים של גבעת־המורה', לזוריט(?) — בגיד 
טראכיטי אחד בנחל-רמון. פיריטים וסולפידים אחרים מופי¬ 
עים באסכסיט של דמון ובגידים של פורפירי־קווארצה 
באיזור־תמנע. אפליטים וכמה מן הגידים הגראגיטיים באילת 
עשירים בגבישים אידיומורפיים קטנים של פירופ, וכן מופי¬ 
עים גראנאטים בגודל של עד 1 0 ״מ בתוך האגלומראטים 
הוולקאניים מן הקנומן שבהר-הכרמל (איגזים). אפידוט 
בגבישים מיקרוסקופיים נפוץ כמינראל משני בסלעים מאג- 
מתיים מרובים. מינראלים מפותחים היטב מופיעים בגידים 
הפגמאטיטיים של אילת, ביניהם אורתוקלאז לדוד בגבישים 
גדולים ובאגרגאטים מאסיוויים, גבישי ביוטיט ומוסקוביט 
בגודל של עד כדי 10 0 ״מ וב״מחברות" בעלות עובי של 
3 — 5 0 ״מ, ולפעמים רחוקות גם גראנאטים אידיומורפיים 
גדולים מקבוצת האלמאנדין. גידים אלה וכן גידים פנוימטו- 
ליטיים והיךרותרמאליים מכילים אגרגאטים מאסיוויים של 
קווארצה לבנה'ונקיה. במקום אחד, על-יד נחל־שלמה, מכילה 
קוואדצה זו גבישים פריסמאטיים של טורמלין. העורקים 
ההידרותרמאליים המרובים שבסלעי־העד־קמבריון של אילת 
מכילים באריט, קאלציט, ולפעמים פלואוריט. כמה מן העור¬ 
קים באיזור הר־יהושפט מכילים גם מינראלים של נחושת, 



בצר־נחושת בתוך אבן־חול נובית מגוונת באיזור תמנע 
(מארכיודהצילומים של המכון הגאולדגי) 



יער־גדות של ערבה חדת־עלים 

( 113€ <ו 01 (>ו 11 ס 3 1 ז 111 ) 8311€£ ) 

בירקון העליון 


חורש של אלון מצוי ואלת־א״י 

( 1113 ) 031365 3013 ) 15 ? - 11105 ־ €311101 €115 ־ 11£1 ()) 

בכרמל 



האנציקלופדיה העברית 




137 


ארץ־־ישראל 


138 


כגון מלכיט וקויפריט. מירבץ־ברזל הידרותרמאלי נוצר בהרי- 
עשת מתמימות מימיות חמות עשירות בברזל ובמאגנזיום, 
שעלו בשלישון לאורך העתקי־פארן הגדולים. הבצר מורכב 
בעיקרו מהמאטיט ומכמות קטנה של לימוניט; ריכוז 
תחמוצת־הברזל בבצר עולה על 80% , אך הכמות הכללית 
של הבצר היא מועטת. 

( 2 ) מינראלים מטאמורפיים, שמצויים בסלעים 
העד־קאמבריים של איזור־אילת, הם בעיקר: קווארצה, ביו־ 
טיט, מומקוביט, סריציט, כלוריט, וגם אורתוקלאז. צפחות־ 
הנציץ שמנחל־שלמה עד נחל־רודד עשירות בסטאורוליט 
ובגראנאטים מקבוצת־האלמאנדין, ששיעורם בחולות־הבליעה 
של סלעים אלה מגיע עד כדי 40% . גרוסולאר מופיע בגבי- 
שים אידיומורפיים קטנים כתוצרת מטאמורפוזה־של־מגע בין 
בזלת ובין סלעים חוואריים של הפליוקן בעמק־הירדן, על־יד 
מנחמיה. 

( 3 ) קבוצת המינראלים והמירבצים המינראליים 
הסדימנטאריים כוללת את רוב ד,מינראלים המצויים בא״י 
וכמעט את כל המירבצים ד,מינראליים הניתנים לניצול. 

מינראלים של נחושת מופיעים בפיזור מרובה בסדרות 
הנוביות הפאלאוזואיות והמסוזואיות בין אילת ותמנע. אבני־ 
החול והפצלים האגמיים או הלאגונאריים באיזור־תמנע 
מכילים כריזוקולה וכמויות קטנות של טירקיז, מלכיט ודיו- 
פטאז, במפוזר בתוך הסלעים או במרוכז בעורקים קטנים 
או כציפוי על־פני מישורי־הרבידה של הסלעים. ריכוז- 
הנחושת בבצר זה, שעביו 2 — 6 מ/ מגיע בחלק המרכזי של 
המירבץ ליותר מ 1.5% . בחלקו של המירבץ שנבדק עד עכשיו 
ניתנים לניצול כ 100,000 טון של נחושת; ממדיו של המירבץ 
כולו עדיין לא נקבעו. מוצאם של מלחי־הנחושת הוא בסלעים 
המאגמתיים העד־קאמבריים של הסביבה, שבהם הם נפוצים 
הרבה, אך בריכוזים נמוכים מאוד, ושמהם הובאו ע״י נחלים 
לתוך אגם או לתוך לאגונה ימית, ושם שקעו עם התאדות- 
המים. מינראלים נחושתיים אחרים מופיעים בכל איזור 
תמנע־אילת באפקים גבוהים יותר בסידרה הגאולוגית, וביחוד 
באבני־החול הנוביות הלבנות מן היורה: תרכיזים כדוריים 
בגודל של עד כדי 12 ס״מ, מורכבים מקופריט וכאלקוציט, 
עם קליפה חיצונית של מאלאכיט ואזוריט. תרכיזים אלה 
מכילים נחושת מתכתית בשיעור של 40% ויותר. הם נוצלו 
בממדים גדולים בתקופות עתיקות; מכרות, שרידי־מחנות 
וערימות־סיגים, מיעוטם מתקופת־שלמה ורובם מתקופת- 
הנבטיים, נשתמרו עד היום במקומות הרבה, ביחוד בהרי- 
תמנע ובנחל־עמרם, והם השרידים הקדומים ביותר של 
מכרות בארץ. אך בתנאים של המשק החדיש מונע פיזורם 
המרובה בתוך אבני־החול את ניצולם. 

במקומות אחרים של איזור־תמנע מופיעים בסלעים מינ¬ 
ראלים של מאנגאן — פירולוזיט, פסילומלאן וואד: תרכי¬ 
זים מאסיוויים של תחמצות־מאנגאן בגודל של עד כדי ב/ 1 מ/ 
שמצטופפים בתוך אופק של פצלים אדומים; בצר מפוזר, 
שבו ממלאות תחמצות־המאנגאן את הסלע החרסיתי בפיזור 
דק; "בצר־הזברה" — אבן־חול, שבה מתחלפים לסירוגים 
אפקים דקים של חול לבו עם אפקים של חול מאנגאני שחור. 
ריכוזי תחמוצת־המאנגאן בבצר המפוזר ובבצר־הזברה הם 
נמוכים׳ אך הם מגיעים עד כדי 60% ויותר בבצר התרכיזי. 
התרכיזים ממלאים שכבה, שעביה הוא מ 0 ״מ מועטים עד 
כדי 1.1 מ/ חשיבותו הכלכלית של מירבץ זה עדיין לא 



בצר־מאננאז ונחל־מאננאן) 

,מארכיון הצילומים של המכון הנאולוני) 


נתבררה כל צרכה. ריכוזים אלה של המאנגאן נוצרו עם 
מירבצי־הנחושת באותו אגם עצמו או באותה לאגונה עצמה 
ובאותו תהליך. 

מינראלים סדימנטאריים של ב ר ז ל נפוצים למדי בארץ. 
פיריט מופיע בסלעים חוואריים וחרסיתיים ביטומניים מרו¬ 
בים, כגון בקנומן של עין־בוקק, בחרסית־סקיה מן המין- 
פליוקן של עמק־החוף; מארקזיט — בעיקר בפצלים חרסי- 
תיים מתקופת־הדאניון בנגב; תרכיזי מאגנטיט בגודל של עד 
כדי 10 0 ״מ — בגיר ובקרטון של הסידרה המגוונת באיזור 
חתרורים. המינראלים הברזיליים הרווחים ביותר בארץ הם 
המאטיט ולימו׳ניט, שמהם קיימים ריכוזים גדולים, העשויים 
להיות בעלי עניין כלכלי. בסידרת סלעי־היורה של מכתש- 
רמ 1 ן מופעת שכבה בעלת עובי של עד כדי 7 מ ׳ , מורכבת 
מחרסית ומריכוזים של המאטיט, שמהווים במקומות אחדים 
את רוב השכבה: מרבץ זה עדיין לא נחקר כל צרכו. במגע 
בין השכבות הימיות של היורה ובין הסדרות היבשתיות של 
אבז־חול נובית מן הקרטיקון התחתון מופעת במכתש־חתירה 
ובמכתש־חצרה שכבה לימוניטית־המאטיטית בעובי של עד 
כדי 2.5 מ ׳ ; אך היא מכילה גם אחוזים גדולים של סיליקה 
ושל חרסית, שמקשים את ניצולה. בצר ברזילי חשוב מן 
הקרטיקון התחתון מופיע בשכבה, שעביה כ 2 מ׳ ויותר, בהר־ 
בתור, במכתש הגדול, בהר־תבור, בבקעת בית־הכרם על־יד 
רמה ובמערב־החולה במורד של רמים. זהו בצר־ברזל אואו- 
ליתי אפייני, שהוא דומה מאוד בהרכבו לבצרי־הברזל של 
אלזאם־לורן. באיזור־רמים מופעת שכבה זו בחזית של כ 4 
ק״מ, וניקב ת־ניסיון עקבה אחריה כ 300 מ׳ לפנים־ההר. הבצר 
אחיד בעביו ובריכוזו ומכיל 29% — 28 של ברזל מתכתי; אפיו 
האואוליתי של הבצר מאפשר את ריכוזו של הברזל בדרכים 
מכאניות ומאגנטיות קודם עיבודו המטאלורגי. עד עכשיו 
הוכח קיומה של רזרווה בעלת כמה מיליוני טונות׳ והבדיקה 
עדיין לא נסתיימה. 

קבוצת המינראליםהאל־מתכתיימהיא הנפוצה 
שבכל קבוצות־המינראלים. קאלציט, כמרכיב של הסלעים 
הגיריים, הוא בלא ספק המינראל המצוי ביותר בארץ. גם 
אראגוניט אינו נדיר, למשל: כמאסות סטאלאקטיטיות, שבו¬ 
נות מדריגה לאורך החוף המערבי של ים־חמלח, או כחומר 
מלכד של קורקר ימי. הקווארצה נפוצה מאוד בארץ כמרכיב 
ראשי של אבני־החול למיניהן. באבני־החול הנוביות מלווה 



139 


התנאים הטבעיים: סמרדגראסיה ומינראלוגיה 


140 



ס 5 ע פוספאטי מאורו! 

עיקרו אואוליטים, בחלק העליוז עורה של אפאטיט 

(מארכיון האילומים של המכון הנאולוני) 


הקווארצה כמויות קטנות של מינראלים כבדים, כגון צירקון׳ 
טורמאלין ורוטיל. אך יש גם סוגים של אבני־חול נוביות, 
ביהוד מן הקרטיקון התחתון והיורה, שמכילים יותר מ 99% 
של גרגרי־קווארצה נקיים, עם כמויות זעירות של ברזל וכמעט 
בלא קארבונאט־הסידן. אבני־חול לבנות אלו משמשות חומר 
גלמי לתעשיית הזכוכית. כמויות גדולות מאוד של חול־ 
זכוכית לבן זה, בעל טיב משובח ביותר, נמצאות במכתשים 
של הנגב ובאיזור־אילת. חולות־סיליקה אלה נוצרו מאבני־ 
חול נוביות מגוונות מתוך שטיפת כל המלחים המסיסים ע״י 
הגשמים החזקים של היורה והקרטיקון התחתון. 

גבישי־קווארצה אידיומורפיים גדולים יותר, בגושים יפים, 
שהם ידועים בשם כדורי־אליהו, נפוצים בסלעים הדולומיטיים 
של הקנומן באנטיקלינות של הנגב הצפוני, בהרי־יהודה, 
בכרמל ובגליל המערבי. גושים אלה מכילים לפעמים גם או־ 
פאל. אופאלים של מים מתוקים— לבנים׳ ורודים וסגולים— 
מצויים בין המשקעים האגמיים הפליוקניים בסביבת כינרת. 
אגאטים, ביהוד מן הקמפן, נמצאים בארץ במקומות הרבה 1 
היפים שבהם, המצטיינים בצבעים לבנים, חומים ואדומים. 
מופיעים בנגב המרכזי, וביחוד בהר־חורשה. 

מן המינראלים הסולפאטיים הנפוץ ביותר הוא ה ג ב ס — 
המופיע כמרכיב של סלעי־הגבס השונים וגם בגבישים 
בודדים יפים בגודל של 10 0 ״מ ויותר. גבס גבישי מופיע 
בחוואר־הלשון ובסלע החיפוי של הר־סדום, וגבישים שקופים 
של גבס־הסלניט נמצאים בסלעים חרסיתיים מרובים מן 
הסנטון והפללקן. א ל ב ס ט ר בעל מבנה סיבי עדין, אדמדם, 
כחלחל ולדוד, מצוי בשכבות עבות בסידרה הקנומנית של 
באר־מלחן שבקירבת תמנע. א נ ה י ד ר י ט נדיר הרבה יותר! 
הוא נמצא בין המשקעים הלאגונאריים של הקנו׳מן העליון 
בבאר־אורה וביטבתה. צלסטין סדימנטארי נמצא בצורת 
גבישים כחלחלים בגודל של 2 — 3 ס״מ בתוך פצלים חרסי־ 
תיים בנחל־צין העילי לא הרחק משדה־בוקר, ובריכוזים 
מאסיוויים גרגריים — עם האלאבאסטר של באר־מלחן. 
ב א ד י ט סדימנטארי, שהוא נדיר בדרך־כלל, נמצא בשכבות 
הגיריות של האיאוקן התיכון (הערבה, הרי־אפרים, הגליל 
העליון) בצורת תרכיזים כדוריים בגודל של אגרוף ובעלי 
מבנה גרגרי סמיך! תרכיזים כאלה נתגלו גם באפקים העליו¬ 


נים של הסידרה המגוונת באיזור חתרורים. מינראל סולפאטי 
נוסף, שהוא מצוי בארץ, הוא ה א ל ו נ י ט, המופיע במאסות 
לבנות סמיכות ובאגרגאטים סיביים במשקעים הימיים היו- 
ראסיים של גחל־רמון. 

א פ ט י ט סדימנטארי נפוץ מאוד בא״י, וביחד עם אחוז 
מסויים של קאלציט הוא יוצר את המירבצים ה פוס־ 
פאטיים הגדולים של הנגב: בסינקלינות של תל-ירוחם 
ואורון, בשטחים נרחבים מסביב למישר, במקומות הרבה 
לאורך השפה המערבית של הערבה, כגון סביבת עין־יהב, 
ערבת־יפרוק ועוד. מירבצים אלה הם מן הקמפן העליון 
ונוצרו כמשקע כימי בלאגונות הימיות, שנתהוו בנגב הצפוני 
מחמת פעולות־הקימוט. השכבה העיקרית, הניתנת לניצול 
כלכלי, מופעת על גבי שכבת־הצור העליונה של הקמפן בעובי 
של 1 — 3 מ׳ וכסלע בעל מבנה אואוליתי מובהק. אחוז 
תחמוצת־הזרחן שבה הוא בין 24% ו 30% . המרוות הכלליות 
של פוספאטים בארץ הן גדולות מאוד, אך רוב מירבציהם 
עדיין לא נחקרו כל צרכם. מלבד הפוספאטים האואוליתיים 
מופיעים בנחל־יצורים ובסביבת בית־לחם סלעים פוספאטיים 
קשים בעלי צבע ירוק־כחול, שמכילים גבישי אפאטיט גדולים 
יותר (מיזי-אח׳דר) וששימשו בעבר סלעי־בניין אורנאנע- 
טאליים. 

גם החרסית שבא״י עדיין לא נחקרה כל צרכה; עד 
עכשיו הוגדרו המינראלים י|אולין,מונטמורילוניט 
ואיליט. רוב החרסיות מכיילות כמרכיביפימשנים תחמוצות- 
טיטן, כגון: רוטיל,ברוקיטואנטז.חר 0 יות?!או־ 
ליניות לבנות, קצתן פלאסטיות, מופיעות במכתשי 
רמון, חתירה וחצרה, והן מנוצלות בחלקן לצרכי התעשיה 
הקראמית. חרסיתדמויית־צור, שהיא עשירה ביהוד 
באלומינה, מצויה בכמויות מרובות בסידרה היוראסית של 
נחל־רמון. חרסית זו מתאמת במיוחד לתעשיית המרים יצי¬ 
בים כלפי חום וכלפי השפעות כימיות. גם קאולין נקי 
נמצא בנחל־רמון; הוא נוצר כאן מתוך בלייתם של סלעים 
טראכיטיים, שמופיעים במספר מרובה של גידים. חרסיות 
מונטמורילוניטיות, ירוקות־בהירות, מצויות בתוך המשקעים 
הימיים מן היורה והקנומן התיכון — במכתש־חצרה ובנחל- 
דמון והן מצטיינות בכושר־ספיגה מיוחד. — סיליקאטים סדי- 
מנטאריים אחרים בעלי תפוצה ניכרת בא״י הם סיליקאטים 
ברזיליים, כגון הגלאוקוניט, המופיע בדמות אגרגאטים 
כדוריים קטנים, ירוקים־כהים, בסלעים גיריים, דולומיטיים 
וחוליים במכתשי-הנגב, בגליל המרכזי והעליון ובעמק- 
יזרעאל. 

הליט ( 301 א) הוא מרכיב ראשי של אבני-המלח בהר- 
סדום. בפתחים הקארסטיים המרובים שבסלע זה נוצרו מתוך 
הימסותו של המלח ושקיעתו מחדש גבישים קוביים שקופים 
וגדולים, שמשקלם מגיע עד % טון. 

גיפ ר י ת מצויה בארץ במקומות הרבה, אך עפ״ר בכמויות 
מועטות בלבד; רק המירבץ שעל-יד בארי, שבו מופיעים 
גבישי-גפרית (בגודל של 1 מ״מ לערך) כחומר מלכד של 
אבני-חול פליסטוקניות, הוא בעל חשיבות מעשית. גפרית 
זו נוצרה, כנראה, בתהליכי-חיזור של גבם. מקומות־מימצא 
אחרים של גפרית בא״י הם: איזור־החתרורים, מרכז האנטי- 
קלינה של הרי-עשת, עורקים דקים בסלעים בסביבות סדום, 
פקעות של גפרית אבקתית בסדרות החוואריות של חצבה 
ובחוואר-הלשון. 


141 


ארץ־ישראל 


142 



פרפע־בתרונוח בננב הצפוני: איזור־חתרורים 


( 4 ) מינראלים אורגאניים, גיר, קרטון ופצלים 
עשירים בחומר ביטומני מצויים במקומות מרובים בארץ. 
מהם נחקר עד היום רק מירבץ ביטומני אחד על־יד עיד 
בוקק: זוהי סידרה רצופה של גיר וחוואר ביטומניים בעובי 
של 30 — 60 מ/ שבחלק ניכר ממנה מגיע החומר האורגאני 
לריכוז של 20% ויותר. עד עכשיו כבר נקבעה בו כמות של 
4 מיליון טון, אך גבולותיו של מירבץ זה עדיין לא נתבררו. 

חמר (אספאלט) מצוי בסביבת ים־המלח: כחומר מלכד 
של חצץ פלוביאטילי צעיר סמוך לשפכו של נחל־חמר (ואדי 
מחות) ובעורקים ובתעלות בתוך גיר ודולומיט טורוני 
בסביבת־סדום. קידוחים בסביבה זו גילו גם אבני־חול רוויות 
חמר בעובי של כ 60 מ/ גושים גדולים של חמר נקי, עשיר 
בגפרית, צפים מזמן לזמן על־פני ים־המלח; חמר זה עולה 
בלא ספק מתוך סדקים שמתחת למי־הים. — מציאותו של 
נ פ ט נתגלתה בא״י באיזור חלץ בסתיו 1955 . 

£ 1111151 * 31 5 ) 1 0514 . 3 / 0 ץ 1£50311 ) $150 )(/" 1 , 813116 . 5 .ס 
,ק $111 55010£10111 ) , 3 $001115551 ,'״ 5113 . 81 . 5 ; 1935 , 05115 ) 5 
5 ) 5 ) 5/0-511 * 10 051/1 510515 * 51 ) 151 10 ) $10£5510 , 860101 . 14 .¥ ; 1947 
- 129 , 89 • 43£ < . 0601 ) / 5 )£) $1 ) 11 ) / 0 0 ) 15 * 3.0551051 ) 11 ) 151 
: 1953 ,?)£)!$ ) 11 ) 151 5 ) 3051 ) 0 ) 3110531101 ,. 13 ; 1952 ,( 140 
501 ) $1151 ) 7/1 , 1113115117 3113 06 ז 16 זז 1 זזס 0 1 ס ץז 1131 ז 0 \ 361 ז 15 
, 011101 ? £0011011110 131361 ) 1 ) 1550 / 0 5 ) 50 * 501 ) 3 5 ) 11101 0514 

. 1955 ,( 3 . 140 ,ד\ 

י. ב. 

הקרקע. — ידיעות על קרקעות א״י בימי־קדם. 
במקרא כבר מצויה הבחנה בין שני סוגי־קרקע — ודאי, 
על יסוד הכרת הקרקעות של א״י: בין חומר נילוש, 
שהוא ראוי למלאכת־היוצר (ברא׳ יא, ג * ישע׳ כט, טז! ירמ ׳ 
יח, ו, ועוד), ובין עפר, שהוא נישא ברוח (לס, חול שפת־ 


הים והחוליות — ברא׳ יג, טז! שם כה, יד! דב׳ כה, כד! 
שמ״ב טז, יג! תה׳ עח, כז; איוב ב, יב, ועוד). קרקע כבדה 
כהה, שבה רגלי ההולך טובעות, נקראת במקרא ט י ט (ישע׳ 
מא, כה 1 ירמ׳ לח, ו! תה׳ סט, טו, ועוד). הצבע האפייני של 
םוג־הקרקע,שהוא עיקר קרקע־הגידול בארץ־ההרים("הקרקע 
האדומה"), וכן הצבע האדום הבולט של מיני־הקרקע הטובים 
השכיחים בשפלה (כדוגמת ה״חמרד." והחול האדום שבמי־ 
שור־החוף), הביאו לידי השימוש בשם אדמה לציון קרקע 
בכלל. 

בדומה למקרא, הבחנת גם הספרות התלמודית בין קרקע־ 
חומר — ט י נ ה, וקרקע יבשה — ג ר י ד (ירו׳ כלאים ב׳, ג׳! 
שם חלה א׳, א׳! וע׳ בבלי פסח׳ נ״ה, ע״ב). היא הבדלת בין 
הקרקע הדשנה שבשומרון ובין קרקע־החול הדלה שבמחוז־ 
יבנה (משנ׳ ערב׳ ג׳, ב׳? תו 0 פ׳ שם ב׳, ח׳). מבחינת 
אפשרויות הניצול החקלאי היא ממינת את הקרקע לעידית 
(משובחת), זיבורית (גרועה) ובינונית (משג׳ גטין ה׳, א׳). 
על קרקע־חול קלה נאמר, שאינה עושה פירות (פעולת 
הזיבול היתה, אמנם, ידועה בימי־המשנה, ואף דם־הקרבנות 
שימש לתכלית זו [משג׳ יומא ה׳, ר], אך הזיבול לא היה, 
כנראה, בשימוש בהקף כללי). ידוע היה, שקטניות תובעות 
מן הקרקע פחות מכל שאר הגידולים (עובדה, שהמדע 
החדיש אישר, ואף הסביר אותה), וכן היה ידוע, שחיטה 
מדלדלת את הקרקע יותר משעורה, ופשתה יותר מכולם 
(עי׳ משג׳ ב״מ ט׳, ט׳). בהתאם לכך נאסר על החוכר לזרוע 
פשתה בשש השנים האחרונות לחכירה (שם שם! ועי׳ ש. 
ליברמן, תלמודה של קיסרין, תרצ״א, 16 — 17 ), וכן נעשו 
נסיונות־שדה — כדי לעמוד על טיבה של הקרקע ־*- ע״י 




143 


התנאים הטבעיים: הקרקע 


144 



גוו־ בנגב: •שטח מושקה גובל בשטח חרב 


זריעת פשתה דוקה. את גוף־הקרקע היו שומרים היטב מפני 
סכנת הסחיפה ע״י בניית מערכות־מדרגות על מדרוני- 
ההרים — מערכות, שנזכרות הן במקרא (יחז׳ לח, כ) והן 
במשנה. כמו־כן נאסר במשנה גידולה של בהמה דקה בתחום 
א״י (משג׳ ב״ק ז/ ז׳) משום הנזק המרובה שמרעה־עזים 
גורם לצמחיה הטבעית, המגינה על הקרקע מפני סחף־המים 
ע״י בלימה ובליעה של שטף־הגשמים וע״י ייצוב הקרקע 
באמצעות שרשיה. 

באדמות א״י טופל במסירות, וכן טופחו המיתקנים החק¬ 
לאיים בארץ עד לכיבושה ע״י הערבים. משאת־הנפש של 
האיכר היהודי היתד, ישיבת "איש תחת גפנו ואיש תחת 
תאנתו", אך עם הפיכתו של חלק ניכר מן המשק החקלאי 
למשק־מרעה ע״י שבטי־המדבר, שנשתלטו בארץ, הוזנחו 
הרבה מן הכרמים, הגנים והשדות; היערות והצמחיה הטבעית 
נידלדלו; מחוסר כיסוי צמחי איתן נסחפה הקרקע לעמקים, 
סתמה את אפיקי־הנהרות וגרמה ע״י כך להתהוותן של 
ביצות מפיצות מחלות. עביה של שכבת־הקרקע, שנשטפה 
במשך הדורות לעמקים, נאמד ב 1 מ׳. שרידי המיתקנים 
החקלאיים שנחרבו מעידים, שבעבר נוצלו 
אדמות גם באיזורים שנחשבים כיום 
למדבר־שממה. במדרונות השוממים שבנגב 
הדרומי, למשל, מצויים שדות נרחבים, 
שבהם ערוכות אלפי ערימות־אבנים; מס¬ 
תבר, שאבנים אלו נערמו על־ידי עובדי- 
אדמה קדומים, שסיקלו את המדרונות מתוך 
שאיפה להחיש ולהגביר את הזרימה של 
מי־הגשמים המועטים לכרמים ולבוסתנים, 
שהיו נטועים בעמקים ושמיתקני־השקאתם 
עדיין הם נראים בזמננו. על מידת ניצולה 
של הקרקע בימי־קדם גם באיזורים לא- 
נוחים לחקלאות מעידות הורבות של מיתי 
קנים עתיקים כבירים להפקת מי־השקאה 
מן השכבות הגאואגיות מעוטות־הלחות 
שבעמק־הירדן הדרומי ובשולי המדבר 
המזרחי: מינהרות לאורך של כמה ק״מ, 
שנחפרו באותן השכבות ומאספות את 
המים טיפין־טיפין ומובילות אותם בזרימה 
מתגברת אל השדות שבעמק. 

הרכבן המכאני ו ה כימי של 
קרקעות ארץ־ישראל. השיטה המדעית 


למיונן של קרקעות מבוססת על אופן־התהוותן (הוודאי או 
המשוער). הגורמים המכריעים בתהליכים של התהוות־קרקע 
הם אקלים־המקום וטיב חמרי־האב. כחמרי־אב משמשים 
חמרי המסלע העליון או חמרים מובאים בתמידות ע״י זרמי 
מים ורוח! חמרים אלה הם ברובה של א״י חמרים גיריים 
שונים, פרט לסלעי־הבזלת שבחלקה הצפוני ולחול הצורני 
שבשפלת־החוף ובדרום. בקרקעות המתהוות ניכר חותמו 
של האקלים הים־תיכוגי, שסימנו המיוחד הוא עונת־יובש 
חמה ארוכה. טיפוסי-קרקעות כקרקעות א״י מצויים רק במקו¬ 
מות מועטים בעולם. עביה של שכבת־הקרקע הוא מועט 
מחמת הסחיפה החזקה. קרקעות א״י חסרות אותה השכבתיות 
(מערכת ״אפקים״ — "פרופיל־הקרקע"), שהיא תוצאה של 
תנועת חמרים מומסים בתוך גוף־הקרקע ושהיא אפיינית 
למרבדי-קרקע איתנים בארצות אחרות. במקום שקיימת 
שכבתיות בקרקעות א״י היא בדרך־כלל פרי הצטברות רבדים 
של חמרי־אב שוגים זה על גבי זה (קרקעות "פולימור- 
פיות״ — "פסודו־פרופילים"). 

למרות תנאי־הארץ המיוחדים, אפשר למיין את קרקעותיה 



סביבות־אילת: קרקע מתבקעת אגב התייבשותה אחר הגשם 



טבלה 1 

סוגי־קרקע בא״י לפי האיזורים האקלימיים 


א. קרקעות, שמקבלות את לחותן ממשקעים אטמוספיריים בלבד 


טיב חומד־הקרקע 

סוגי הקרקע 

איזורים 

ינדכס האקלימי 
ורם הגשמים) 

אפור־בהיר ואדמדם: פריד, אך מהודק מאוד! חצצי 

אין היווצרות קרקע אלא רק התהוות של אבק, חול וחצץ. עפ״ר 
מועף החומר הדק ונשארים סלעים חשופים: בשטחים זרועים 
אבני־חצץ (שטחי "חמדה") מצטברת שכבת חומר דק תחת 
אבני־החצץ ונוצרת קרקע־מדבר 


הנגב הדרומי: 
דרום עמק־הירדן; 
מדבר־יהודה: 
המדבר המזרחי 

מ 15 

ם צחיח קיצוני) 

צהבהב: אבקי: בעמקים שונים יש שכבות־חצץ: כמעט שאין הב 
הקרקע וחומר־האב 

לבנבן־אפור; קמחי: אין אבנים: מעבר מודרג לחומר־האב בעומק לא 

אפור־כהה ואדמדם: נילוש: כמעט שאין אבנים: עומק בינוני 

קרקע לס (נוצרת מאבק מתייצב): 

קרקע חוור־הלשון (נוצרת ממשקעי "אגם־הירדך הקדום): 
קרקע ערבה ים־תיכונית (נוצרת מלס וחול, על אבני־גיר רכות 
ועל בזלת תחוחה). 


הנגב הצפוני: 
צפון עמק־הירדן; 

: הבשן 

ש צחיח) 

אדום! פריד: אין אבנים; שכבות עמוקות לא־מקבילות לפני 5 ־ השטח 
אפור כהה: נמרח: אבני: רדוד 

גונים שונים של אדום עד חום: דביק: אבני: רדוד מאוד, חוץ מבמרגלות הב 
צבע שוקולדה: דביק: יש אבנים: רדוד 

קרקע חול־חמרה אדומה (נוצרת מחול ואבני־חול): 
קרקע רנדזינית ים־תיכונית (נוצרת מסלעי־גיר רכים): 
,קרקע ארומה״ = 8.0553 3 ״<ד (נוצרת מסלעי־גיר קשים): 
"קרקע בזלתית ינדתיכונית" (נוצרת מסלעי־בזלת) 


שפלת החוף: 
הרי יהודה והגליל: 
הגלעד והגולן 

£ 

ש גשום למחצה) 

| כמו למעלה, אך צבעים יותר אינטנסיוויים 
לבנבן: כבצק פריד; עם אבנים רבות מתפוררות: מעבר מודרג למסלע 

"קרקע אדומה" (מסלעי־גיר קשים) וקרקע בזלתית ים־תיכונית 
(מבזלת): 

קרקע חוורית בהירה הררית (נוצרת מסלעי־גיר רכים) 


מקומות גבוהים 
בהרי יהודה והגליל 

ז מ 50 
ש גשום) 


ב. קרקעות, שמקבלות תוספת לחות (ומלחים) מזרימה עילית או ממי־תהום מקומיים 


טיב חוסר־הקרקע 

סוג הקרקע 

מקום לדוגמה 

ת תוספת־הלחוח 
הניקוז וההתאדות ! 

כהה: דביק: אין אבנים: עמוק 

קרקע אלוביאלית עידית 

עמק בית־נטופה: 
עמק־יזרעאל 

עילית, שמכילה גם 
8 ל קרקע: 
קיו¬ 
. רגילה 

בהיר: פריר! בדרך־כלל אין אבנים: עומק בלתי־מוגדר 

קרקע־מלחה "לבנה׳/ לזדאלקאלית; "סבחה" 

סביבות ים־המלח 

. חזקה מאוד לעומת 
*ספקת הלחות 

שחרחר: טיטי: אין אבנים: עמוק (אופק־״גלי" לבנבן בעומק מתאי! 
מי־התהום) 

קרקע־מלחה "שחורה", נוטה להיות אלקאלית 

בקירבת שפכיהם של 
יובלי־הירדן ונהרות־ 
השפלה 

גום וקרבת מי־ 
שני השטח 

שחור; בוץ בלי אבנים; עמוק מאוד 

קרקע כבול 

החולתה 

■ם מגיעים עד 
מפני־השטח 






טבלה 2 


הרכב כימי ומינראלוגי של סוגי־הקרקעות העיקריים וחמרי־האב שלהם 


קרקע 

בהירה 

מעורבת 

בחוור 

אבן־בזלת 

קרקע 

בזלתית 

אבךגיר 

קשה 

"קרקע 

אדומה" 

חול־חמרה 

שכבת 

"גזז" 

בחול־חמרה 

אבך־חול 
וגיר רך 

קרקע 

רנדזיגית 

ים־תיכונית 

בזלת 

מפוררת 

(גולן, 

מדרונות* 

ערבה 

לס־בזלתיח 

(שיח׳ 

מסכין, 

לס 

(באר־שבע) 

חוור־הלשון 

(צפון 

ים־המלח) 

חול נובי 
(ואדי־ 
סרמוג׳, 
המדבר 

דוגמות* 









בים*" 

(הרי־צפת) 

(ראש־פינה) 

(ראש־פינה) 

(כפר־סבא) 

(זכרון־יעקב) 

החרמון) 

בשן) 



הדרומי) 

% 

% 

% 

% 

% 

% 

% 

% 

% 

% 

% 

% 

% 

% 

•ת: 

־ן ( 5102 ) 

3.5 

43.9 

49.2 

0.2 

49.9 

93.2 

78.7 

55.3 

73.8 

37.9 

45.3 

60.0 

26.6 

93.1 

1.3 

11.9 

13.4 

0.1 

16.7 

2.4 

6.7 

0.4 

1.1 

37.0 

17.4 

4.3 

2.8 

1.9 

ומיניום (. 0 ־ 1 ^)! 

1.3 

6.4 

11.3 

0.2 

10.4 

2.2 

5.1 

0.5 

1.5 

8.3 

8.7 

3.4 

7.6 

0.9 

זל 1 ' 1 (,ס־־?) 

— 

7.4 

3.4 

— 

1.1 

— 

0.1 

— 

— 

0.7 

1.9 

— 

— 

— 

זל ״(ס ־?) 

6.7 

10.3 

2.1 

57.4 

4.0 

0.3 

עקבות 

24.7 

14.2 

5.2 

9.0 

12.7 

31.8 

2.9 

ץ( 0 <־ 0 ) 

0.1 

8.9 

1.2 

0.4 

1.1 

0.1 

עקבות 

0.4 

0.2 

3.8 

2.8 

1.6 

3.9 

0.3 

גנזיום( 1480 ) 

0.1 

1.8 

1.0 

עקבות 

0.8 

עקבות 

עקבות 

עקבות 

עקבות 

33 

1.5 

0.6 

0.7 

0.1 

לגן ( 0 ־£) 

עקבות 

4.4 

1.7 

עקבות 

0.7 

עקבות 

עקבות 

עקבות 

עקבות 

0.9 

1.4 

1.0 

0.4 

1.2 

*ן (ס־גא) 

0.1 

0.5 

עקבות 

עקבות 

0.1 

עקבות 

עקבות 

עקבות 

עקבות 

2.9 

1.1 

0.1 

0.1 

0.1 

זן (־ס־?) 

עקבות 

עקבות 

0.1 

— 

0.1 

— 

— 

— 

— 

עקבות 

0.2 

0.3 

4.5 

0.2 

■ית (. 50 ) 

34.0 

0.6 

2.7 

41.0 

0.6 

— 


19.5 

11.0 

עקבות 

2.0 

10.9 

18.2 

0.1 

ם ( 002 ) 



0.1 


0.1 

_ 

_ 

_ 

עקבות 

_ 

0.1 

0.1 

0.1 

__ 


עקבות 

— 

0.5 

— 

0.3 

— 



05 

י - " 

עקבות 




זורגאני 

כקרקע 

3.0 

1.2 

12.8 

0.2 

16.2 

2.6 

8.5 

0.3 

0.9 

6.2 

7.9 

6.2 

4.4 

0.4 

:שת באויר) 

ם׳ ז׳ 

ב׳ ז׳ 

ב׳ ז׳ 

ם׳ ח׳ ז׳ 

ח׳ ז׳ 

ד 

ז׳ ה׳ ג׳ 

ד ר׳ ם׳ 

ז׳ ר׳ ם׳ 


ז׳ צ׳ ע׳ ם׳ 

דם׳ 

ס׳ ז׳ 


אלים**• 

:ים 

הקרקע 

(צ׳ א׳) 

(ע׳) 

(ע׳) 

(ד׳ צ׳) 

(ס׳ ד׳ צ׳) 

(ה׳ ג , צ׳) 

(צ׳) 

(צ׳) 

(צ׳) 

1 


(צ') 

(צ׳) 


פ׳ מ׳ 


מ׳ ק׳ 

ל׳ מ׳ 

ל׳ מ׳ 

ק׳ ל׳ 

ק׳ ל׳ 

ק׳ מ׳ 

ק׳ מ׳ 



ל׳ מ׳ 

ס׳ ם׳ 


ע־החרסיח 

(ם׳ ו׳ ט׳) 


(ג׳) 

(?׳) 

(ק׳ ה׳ ג׳) 

(מ׳ ה׳ ג׳) 

(מ׳ ה׳ ג׳) 

( 0 ׳) 

(ם׳) 



(ק׳ כ׳ ם׳) 

(מ׳ק׳ל׳ב׳) 



* דוגמות־קרקע אלו ניטלו משטחים, שבהם לא הופרעה ולא שונתה הקרקע הטבעית ע״י עיבוד חקלאי! בטורים הרגילים — סוגים של קרקעות, שהן מעורבות תמיד בחומר־האב שלהן! 

בטורים הכפולים — קרקעות, שנבדלות סחמרי־האב שלהן. 


•* להוציא את המרכיבים המסיסים במים (כלורידים וכד׳), שכמותם בקרקע משתנית עם עונת־השנה! אחת המסיסים אינו מרובה בדרך־כלל מ 0.2% . 


***סימון המינראלים: א׳— אפטיט 

ב׳ — אוליווין 
ג — גתים 
ד׳— דולומיט 


ה׳— המסיט 
ו׳ — קולופונים 
ז׳ — קווארצה 
ח׳ — חלמיש 


ט׳ — כריסטובאליט 
כ׳ — כלוריט 
ל׳ — איליט 
מ׳ — מונטמורילוניט 


נ׳ — אנאטז 

ד 

ס׳ — קאלציט 
ע׳ — אוגיט 
פ. — פליגורסקיט 


צ׳—פצלת־שדה, 
נציץ ואמפיבו 
ק׳ — קאוליניט 
ר׳ — אראגוניט 


149 


ארץ־ישראל 


150 



נופים בהרי־יהודה 

טיטיז: מרדנות מוונחות; משמאל: מדרגות מעוברות וטטעים ערוכים לפי קווי־נובה 


של ארץ־ישראל לפי שיטת המיון האקלימית הנהוגה ז 
האינדכם הוא "גורם־הגשמים" (רייפנברג): כמות־המשקעים 
השנתית מחולקת בטמפראטורה הממוצעת של חדשי־הגשם 
(אין מתחשבים בטמפראטורות של חדשי-הקיץ, כיוון 
שבעונודהיובש אין מתחוללים כל תהליכים של היווצרות 
קרקע). קיימת קורלציה בין האינדכם האקלימי ובין ההרכב 
הכימי והתכונות של הקרקע המתהווית. בטבלה 1 מפורטים 
סוגי־הקרקע בישראל (לפי הגדרתו של רייפנברג), ובטבלות 
2 ו 3 ערוכים הנתונים על תכונות של קרקעות במבחר 
של דוגמות. 

בדרך־כלל אפשר לתאר את הקורלאציה בין אינדפס- 
האקלים ובין תכונות־הקרקעות כלהלן: 

הקרקעות ה צחיחות עשירות בגיר ובמלחים, ולפי¬ 
כך הן בעלות מבנה מיוחד (חלקיקים מלוכדים לפתיתים), 
שעושה אותן קלות לעיבוד ונוחות לחדירת־מים ולאיוורור. 
תכונות אלו רצויות לחקלאות ז אך החדירות והנקבו־ 
ביות של הקרקעות המצויות באיזורים צחיחים מקשות על 
מציאת מקומות מתאימים לבניית סכרים לשם אגירת מי- 
גשמים. המלחים הנאצרים בקרקע כוללים חמרי־מזון לצמחים 
(אשלגן, זרחן וחנקן), וכן מלחים מזיקים (מלחי־נתרן, 
שגורמים להמלחת-הקרקע); לעומת זה עניות קרקעות צחי¬ 
חות בתרכבות-חנקן, שמקורן בחומר אורגאני. החומר של 
הקרקעות הצחיחות, וביחוד החומר של קרקעות־הלס, מונע 
באופן מתמיד ממקום למקום ע״י הרוח וזרמי־השטפונות. 
במידה שהאקלים הוא פחות צחיח, הקרקעות הן בדרך כלל 
פחות קלות (ז. א. — מכילות יותר חרסית) וכוללות פחות 



סביבות נתניה: עצירת־חולות ע״י נטיעה 


תלכידי-גיר. מבחינה חקלאית נחשבות הקרקעות הצחיחות- 
למחצה לעיריות. 

הקרקעות באיזורי אקלים מתקרב לןשום 
נוטות במידת-מה להיות טיט, מאחר שהן מכילות שיעור גדול 
יותר של חרסית. חלק של מקטע־החרסית עלול להיות 
פחמת־סידן קולואידית — דבר, שגורם לכלורוזה של עלי- 
הצמחים. קרקעות באיזורים של אקלים גשום הן בדרך־כלל 
ללא גיר ומלחים (שנשטפו מתוכן), ולפיכך מבנן פחות 
משובח, ובמקרים קיצונים הן אטומות בפגי חדירת מים 
ואויר. בקרקעות-החמרה באיזור־החוף מצוי בעומק אופק 
אטום בלתי-רציף ("נזאז"), שמפריע להמשך חדירתם של 
שרשי-הצמחים לעומק! אך לא הוכח, שאופק זה הוא תוצאה 
של גשימות־האקלים. 

הקרקעות באיזור אקלים ;שום אוצרות חמרי־מזון 
לצמחים רק כשהמלחים ספוחים למקטע החרסית, שאין מי- 
הגשמים יכולים לשטפם ממנה בקלות. לפיכך קרקעות, שהן 
דלות בחרסית, דלות בחמרי־מזון. קרקעות-החול, שהן קרק¬ 
עות פרדסי-ההדד, זקוקות לדישון מרובה ולזיבול אורגאני. 
שיעור ההומוס ("רקבובית") אינו מגיע בקרקעות-הארץ 
לממדים המצויים בקרקעות, שמקבלות אותה כמות שנתית 
של משקעים כשהיא מחולקת לכל העונות. באיזורים גשו¬ 
מים מאוד יש בדרך־כלל לחומוס חלק מרובה בהיווצרות 
הקרקע, אך בתנאי האקלים הים־תיכוני געשית פעולה זו ע״י 
חומצת-הצודןהקולואידית: חומצה זו בכוחה לפפטן(להמיס) 
תרכבות־ברזל בקרקע ולהעבירן כשהן מומסות דרך נימי- 
הקרקע אל פני־השטח; שם מתייבשת התמיסה ונפרשות 
התחמצות, המהוות את גוף ה״קרקעות האדומות". 

הקרקעות הנוצרות בתנאי לחות יתרה 
(מזרימה עילית או ממי־תהום) דומות לקרקעות הגשומות 
במקרים של ניקוז תקין ולקרקעות הצחיחות במקרים של 
ניקוז פגום. במקרים האחרונים אין המלחים נשטפים, והם 
מצטברים בקרקע; במצב של לחות מתמדת קיימת נטיה 
להיווצרות קרקעות אלקליניות כהות, ואילו בתנאים של 
התאדות חזקה מאוד מפריחות קרקעות אלו קרומי מלח 
וגיר בהירים. קרקעות אלוביאליות כבדות זקוקות בדרך־כלל 
לניקוז מלאכותי. בתנאי ביצה גדל ביחוד שיעור החומר 
האורגאני, כיוון שאינו מתחמצן כשהקרקע ספוגה מים! 
קרקעות־כבול אף משמשות זבל אורגאני לקרקעות אחרות. 

מיונן של אדמות א״י מבחינת אפשרויות 
הניצול החקלאי. בתקופה החדשה התחילו עוסקים 



151 


התנאים חנזכעייס: הקרקע 


152 



עמק בית־שאז בשממתו (לפני ההתיישבות היהודית החדשה) 

"ז 



שטח מעובד בעמק בית־שאז 


בהכשרת קרקעות בא״י ובסיגולן מחדש 
לשימוש חקלאי — מתחילה פיק״א והמר־ 
סדות הציוניים, אח״כ (ביחד עם האחרו¬ 
נים) מחלקת־הייעור של ממשלת־המאנדאט, 
ולסוף משרד־ד,חקלאות של מדינת־ישראל. 
העבודה של הכשרת־הקרקע כללה בעיקר: 
(א) סיקול׳ סתימת ערוצי־הסחיפה ובניית 
מדרגות במדרונות תלולים, או — אם אין 
די קרקע על מדרונות אלה — ייעורם לשם 
החשת התהליכים של יצירת־קרקע (לדוג¬ 
מה: הייעור ומטעי-הגפנים בסביבת־ירד 
שלים): (ב) ייצוב של קרקעות, שהרוח 
מעיפה את עפרן, ע״י ייעור או ע״י הפיכתן 
לשדות־שלחים — כגון מה שנעשה בתחומי 
החולות'הנודדים לאורך שפת־הים או 
אפיקי־הניקוז הטבעיים הסתומים או ע״י 
בשטחי־לם: (ג) ייבוש הביצות ע״י פתיחת 
תיעולו של השטח — כדוגמת ייבושן של 
הביצות על־יד בית־שאן והביצות שנתהוו 
בעמק־החוף מחמת הסתתמות שפכיהם של 
נהרות־השפלה ע״י החול הנודד; (ד) שטי¬ 
פת עודף־המלחים מקרקעות־מלחה על־ידי 
השקאה גדושה מתוך דאגה לניקוז יעיל — 
כפי שנעשה בבית־הערבה; (ה) זיבול 
מחושב להחזרתם של חמרי־מזון לקרקעות 
המדולדלות. הדרכה מתאמת מונעת כיום 
את השימוש בשיטות לא־נכונות של עיבוד, 
שעלולות לגרום נזק לקרקע ולפתוח מחזור 
של סחיפה: אין מעבדים שדות משופעים 
במידה יתרה׳ אלא הופכים אותם למטעים 
או לשטחי-מרעה: מרסנים ומתכננים את 
הרעיה, כדי שלא ייווצרו שטחי־אדמה 
גלויים לכוחות־הסחיפה, וביחוד מקפידים 
על רעיית־עיזים, שהורסת את הצמחיה עד 
כדי מניעת התחדשותה הטבעית; נוקטים 
אמצעים למניעת דליקות ביערות ובסבכי־ 
הקוצים, שפורצות בקיץ לעיתים קרובות; 
אף בשטחי־האדמה המנוצלים לגידולים משתדלים שלא 
להשאיר שטחים רחבים ללא כיסוי צמחי׳ ולשם כך מגדלים 
גידולי עונות שונות במערכת פסים מקבילים לקווי־הגובה 
של הנוף,• חרישה מותרת אך ורק בכיוון של קווי־הגובה, 
באופן שהתלמים מעכבים את המים הזורמים מעל לשטח 
בשעת־הגשמים וכך הם נותנים שהות לקרקע לספגם; 
בהשקאת שטחי־אדמה מתחשבים במידת מליחותם של 
מי־ההשקאה, שמא ימליחו במרוצת־הזמן את הקרקע, 
ומתקינים, כשיש צורך בדבר, בצד מערכת־ההשקאה, מערכת* 
ניקוז להוצאת עדפי־המלח (בהשקאה ללא־ניקוז במים, 
שמידת־המליחות שלהם היא כזו של מי־הירדן [ 2 % / ג ], מצ¬ 
טבר כל שנה כ 2 / ג ק״ג של מלח-בישול בכל ממ״ר). קודם 
שהונהגו השיטות של שמירת־הקרקע נשטפו בתחום שטחה 
של מדיית־ישראל שנה־שנה, לכל הפחות, כמיליון ממ״ע של 
קרקע פורה; החול הנודד, שהתקדם כל שנה 2 — 3 מ/ כיסה 
שטחים נרחבים של קרקע פורה והפך בעקיפים שטחים 
אחרים לביצות; באופן ממוצע אפשר להניח, שכל שנה 
יצאו כ 1,000 דונאם של קרקע פליחה מגדר האפשרות של 


שימוש חקלאי. — מחוץ לתחומיה של מדינת־ישראל נמשכת 
שטיפת־הקרקע במקומות המועטים, שמהם עדיין לא נסחפה 
הקרקע עד למינימום היכול לעמוד בפני כוחות־הטבע: 
מדידות, שנערכו תחת גשר־אלנבי ב 1938 , הראו, שבמשך 
אותה שנה בלבד הועברו שם על-ידי מי־הירדן כ 3 מיליון 
טונות של עפר׳ שנסחף ע״י הירמוך, היבוק ונחלי הרי־אפרים 
ממדרונות אגניהם. 

בזמן האחרון ביצעה מחלקת שמירת־הקרקע של מדינת־ 
ישראל סקר של שטחי־האדמות שבמדינה כדי לעמוד על 
הקף האפשרות של ניצולם. בחציה הצפוני של המדינה, 
ואיזור באר־שבע בכלל, נמצאו מתאימים — אף אם נניח, 
שיהיו קיימים כאן ת נ א י - ב ע ל בלבד — 


כ 3.4 מיליון דונאם לגידול כ ל הגידולים, 


לגידול גידולים רב־שנתיים ולנטיעות, 

כ 0.7 " 

למרעה, 

כ 3.3 " 

ליעוד; 

וב 0.9 " 

נמצאו בלתי־ראויים לשימוש חקלאי 

כ 0.5 " 

תפוסים ע״י שטחי ערים ובניינים, 

וכ 0.7 " 

כבישים, מיתקנים וכד׳. 






טבלה 3 

תבונות של קרקעות־הארץ, שהן חשובות לחקלאות 


קרקע אלוביאל 

קרקע 

חוורית 

בהירה 

מהרי־צפת 

1 

קרקע 

בזלתית 

מטבריה 

"קרקע 

אדומה" 

מירושלים 

קרקע 

רנדזינית 

ים־תיכונית 

מבת־שלמה 

קרקע 

חול־חמרה 

אדומה 

מרחובות 

קרקע 

חוור־הלשון 

מצמח 

קרקע ערבה 
מן המישור 
העבר־ירדני 
על־יד רמתא 

קרקע ערבה 
ים־תיכונית 
ממשמר־הנגב 

קרקע לס 
מבאר־שבע 

קרקע המדבר 
השטוח 
(מרעה־חורף 
בלבד) ממז¬ 
רח לפטרה 
ולמעאן 

דוגמות • 

״״— ^ 

בי 

כ 

מתנקזת, 

מעמק 

בית־נטופה 

0 

0+ 0.4 

3.3+ 1.1 

0+ 2.2 

1.4+ 0.3 

3.2+ 4.2 

0+ 3.7 

1.2+ 0.9 

2.0+ 3.7 

0.9+ 0.3 

0.3+ 0.8 

15.4+40.0 

החול הגם, 8 +\^ 

6.3 

0+13.6 

23.4+ 3.0 

0+21.7 

4.3+17.7 

3.8+15.2 

0+70.5 

20.9+14.8 

1.3+33.3 

8.1 + 59.3 

12.1+55.9 

9.1+ 7.1 

החול הדק, 8 +.^ 

2.4 

0+20.0 

13.8+14.6 

0+22.0 

0.5 + 17.2 

0.1 + 13.2 

0+ 8.0 

14.4+ 9.8 

1.2+26.2 

1.6+ 7.5 

8.5+ 5.3 

5.2+ 5.6 

הסלמה, 8 +^ 

8.5 

0+65.5 

15.0+26.3 

0+53.3 

0 +59.2 

0 +57.4 

0 + 18.1 

0.9+37.0 

0.5 + 27.2 

2.3+19.1 

2.9+14.2 

7.5+11.7 

החרסית, 8 +^ 


0 

55.5 

0 

6.2 

7.1 

0 

37.4 

5.0 

12.9 

23.8 

37.2 

ודסידן כוללת 






2.7 



0.1 



0.1 

אורגאני 


7.0 

8.0 

7.9 

7.7 

7.6 

7.2 

7.8 

7.9 

8.6 

8.8 

7.9 



1.0 

0.5 

0.5 

0.8 

0.4 

0.2 

0.5 


0.8 

0.4 


גן חליף 


0.8 

0.5 

0.9 

0.6 

1.2 

0.3 

0.7 


7.8 

2.5 


חליף 


8.6 

2.2 

7.3 

4.2 

3.5 

0.7 

6.6 


5.1 

4.2 


.זיום חליף 


39.6 

13.3 

28.0 

37.0 

46.0 

4.9 

15.0 


12.5 

2.7 


חליף 


50.2 

16.5 

36.7 

42.6 

51.2 

6.1 

22.8 


26.2 

9.8 


ל־הסחיפה הכולל 









31.8 



14.5 

גן מסים 









12.0 



36.8 

אט מסים 


6.1 

30 


38.3 


עקבות 

14.8 


26.9 

25.2 


גן זמין 


0.1 

8 


5.2 


עקבות 

4.5 


עקבות 

8.5 


זמין 


42.3 


37.5 

40.0 


11.3 

2,7.0 

20 

25 

16.5 

15 

נול־השדה" 

1 

22.7 


—18.9 

21.4 


6.1 

14.2 

11 

12 

9.0 

8 

ודת־הכמישה" 

מ׳(ק 

מ׳ ק׳ 
(ל׳כ׳ג׳) 

פ׳מץס׳ק׳טיר) 

מ׳ק׳(ג׳נ׳) 

:ד(ל׳ק׳ה/ג׳) 

מ׳(ק׳ פ׳ ט׳) 

ק׳ ל׳ 

(מ׳ ה׳ ג׳) 

מ׳ ק׳ 
(ל׳ס׳פ׳) 

בשלד: בזלת, 
גיר וסור־ 
מיניפרות) 

מ׳(ל׳ס׳ק׳כ׳) 

ל׳ מ׳ 

(ק׳כ׳ס׳ג׳) 


־אלי־החרסית•"" 


• משטחי עיבוד חקלאי. 

י* התכונות שנבדקו מצויינות כאן לפי הסדר כמוסבר להלן: 

1 . אחוז של חלקיקי־קרקע בעלי ראדיום 


גדול מ 0.1 מ״מ 


4 — חלקיקי־גיר, ! 1 


— חלקיקים אחרים 


2 . ״ ״ ׳ 0 . 1 — 0.01 " 1 " — ״ " ״ — " " 

3 . ״ ״ ״ ״ ״ ״ 0 . 01 — 0.001 ״ ; ״ — ״ ״ ״ — " " 

4 . ״ ״ ״ ״ ״ ״ קטןמ 0.001 ״ :״ — ״ ״ ״ — " " 

5 . " " החומר האורגאני בקרקע (מחושב מכמות הפחם האורגאני או כסות החנקן) 

6 . מידת חומציות־הקרקע 

7 . כמות הקאטיונים הספוחים לקרקע (היחידה: מאית של גרם־אקוויוואלנט בתוך ק״ג אחד של קרקע) 

8 . תכולת מלחי־מזון מסיסים בחומצה חלשה (״:״״״ " ״ ״ ״ ״ ״ ) 

9 . כמות מלחי־המזון הניתנת להיקלט ע״י צמחים ( ״ : ״ גרם של תחמוצת " ״ ״ ״ ״ ) 

10 . אחוז המים הנספגים ונאצרים בקרקע בתנאים של ניקוז תקין בשדה 

11 . אחוז המים הנספגים בקרקע, שאינם ניתנים לניצול ע״י שרשי־הצמחים 

׳•• סימני־המינראלים מוסברים בטבלה מס׳ 2 , למטה: כמויות גדולות ממחצית כל מקטע־החרסית מסומנות ע״י סימנים מודגשים לפני הסוגריים: כמויות של 50% — 20 ממקטע־החרסית 
מסומנות ע״י סימנים לא־מודגשים לפני הסוגריים: כמויות של 20% — 5 ממקטע־החרסית מסומנות ע״י סימנים מודגשים בתוך הסוגריים. וכמויות קטנות מ 5% מסימנות ע״י סימנים 
1 א־מודגשים בתוך הסוגריים. 



155 


התנאים הטבעיים: הקרקע 


156 


מתוך השטח, שנכלל בסקר זה(כ 9.5 מיללו דונאם), מוינו 
כ 5.5 מיללו דונאם גם מבחינת היותם מתאימים לניצול 
בתנאי־שלחים. נתברר, ששני־שלישים מ 5.5 מיללו הדונאם 
הללו עלולים לשמש — ע״י השקאה — לגידול כל הגידולים, 
והשאר רק לגידול של גידולים רב־שנתיים ונטעים. כיום 
( 1955 ) מושקים כ 0.75 מיללו דונאם במדינה, שטח גדול פי 
2 1 / 2 מן השטח שהושקה בה בשנת־ייסודה. השטח שמדרום 
לבאר־שבע, המקיף כ 10 מיליון דונאם, לא נכלל בסקר 
הקרקע, כיוון שהסיכויים להביא אליו מים להשקאה הם 
קלושים, ואילו בתנאי־בעל אץ שטח זה עשוי לניצול חקלאי. 

בשטחי א״י שמחוץ למדינת־ישראל מתאים כשליש 
משטחם של הרי־אפרים והרי־חברון (כ 2 מיליון דונאם, לפי 
אומדן — כיוון שסקר מדוייק לא נערך שם) לעיבוד חקלאי 
אינטנסיווי, שליש מתאים לגידול מטעים ולמרעה, וכשליש 
אינו ראוי לשום שימוש חקלאי — פרט לייעור חלקי. האדמות 
בשקע־הירדן, בין ים־כינרת וים־המלח, הן האדמות היחידות 
ברשותה של ממלכודהירדן, שניתנות לניצול בתנאי־שלחים 
בקנה־מידה איזורי מחמת הימצאות של מים בכמות הדרושה; 
אך ממיליון הדונאמים המצויים באיזור זה (לפי אומדן), 
מנוצלים כיום ע״י השקאה רק כ 0.3 מיליון דונאם. השטח 
הנרחב ביותר של אדמה פוריה, שהיא יפה לגידולם של כל 
גידולי-השדה בתנאי־בעל, נמצא בעבר־הירדן וצפונית ליר¬ 
מוך ברשותה של סוריה: הגולן והבשן, המקיפים יחד כמה 
מיליוני דונאמים רצופים של קרקע חקלאית. גם בעבר־הירדן 
דרומית לירמוך יש עוד כ 0.4 מיליון דונאם של אדמות 
משובחות, שמבטיחות יבולי־שדה גם בשנים מעוטות־גשמים. 
נוסף על כך נמצאים על הרמה העבר־ירדנית כ 4 מיליון 
דונאם של אדמות מעובדות, שמהוות רצועה צרה בין 
המורדות התלולים לעמק־הירדן ובין המדבר המזרחי׳ אך אין 
אלו מביאות יבולים כל שנה. הקצה הדרומי של רצועה זו, 
על־יד פטרה, כולל כ 2 /י מיליון דונאם, שמתאימים למרעה־ 
קיץ אך לא לעיבוד. אפשר להניח, שכ 4 מיליון דונאם בשולי 
המדבר המזרחי מתאימים למרעה־חורף בלבד. 

א. רייפנברג, קרקעות א״י, תרצ״ח! הנ״ל, מלחמת המזרע 
והישימון, תש״י; ש. רביקוביץ ועוד, דו״ח של תחנת־ 
הנסיונות ברחובות, 1955-1945 : מ. זהרי, גיאובוטניקה, 
תשט״ו; ג. גיל וצ. רוזנזפט, קרקעות ישראל ואפשרויות 
נצולן החקלאי, תש״ו: ד. יעלון, ההרכב המינראלוגי של 
מקטעי החרסית של מסלעים וקרקעות בישראל, תשט״ז: 

) 7/1 ,.! 11 ;״ 1947 ,) 511 / 1 ) 81 ? / 0 ! 5011 ) 7/1 , 000018 ) 801 .\, 

, 111 . 501 5011 0 £ .תזטס() 50111 0 / 5$118 8/111 ( 11 ( 7 ( 1 x 1 / 10/1 
7 / 1 ) £811 ) 1/1 1/1 50111 ~ 1 ! 1 / ק ~ 07 ! 7 /\ 01 ? . 111111 ; 1952 ,( 69-88 

; 266-277 ,\ 1 . 01110 ( ם 101360 ק 1 (< 111 (/-/- 8 / 1 ( 8/1 (151301 £ x \ 

- 511 8/111 50111 ,$■ 010% ) 0 , 813100 . 5 .<) ; 1951/52 ,( 103-108 

- 71305 , 8050111005 ¥ 3101 \ סס 011 ק 80 , 1001405 . 0 ■ 1 ג) 1811 ) 11 

. 1939 ,(. 061 ? .׳ 301 ) 01630 ( 

א. רי.-מ. רי. 

הכשרת־קרקע במשמעותה החקלאית—היא הפיכת 
אדמה בלתי־פליחה לאדמה פליחה, עפ״ר באמצעים מכאניים־ 
פיסיים, שלא כהשבחת־קרקע, שמשמעותה טיוב של אדמה 
זיבורית והפיכתה לאדמה עידית באמצעים אורגאניים. האדמה 
הבלתי־פליחה שבא״י מונה סוגים שונים, שהגדול שבהם 
הוא זה של אדמת המדבר — מדבר־יהודה ומדבר־הנגב —, 
שאין לה תקנה לחקלאות גם בהכשרה, אלא אם כן יימשכו 
אליה מים. שאר הסוגים, רובם תקנתם בהכשרה מכאנית, 
ואחד מהם — בהשבחה. 

1 . אדמה קשה היא אדמה אבנית, סלעית ומדרונית, 
שאינה ניתנת לפליחה, אע״פ שהעפר שבין הסלעים ומתחת 


לאבנים טוב הוא ופורה ולפעמים אף מצמיח צמחי־בר 
יעילים. סוג־אדמה זה מצוי עפ״ר בהרים, ששטחם הכללי 
בא״י המערבית (בתחומיה בימי המאנדאט הבריטי) הגיע 
ל 9,624,000 דונאם, והחלק הפליח שבהם לא הקיף אלא 
3,720,000 ד׳. במדינת-ישראל כולל איזור זה 4,242,000 ד׳ 
(מלבד המדבריות), מהם פליחים כ 48% ; נמצא, ששטח של 
2,200,000 ד׳ אין תקנתו אלא בהכשרתו. 

2 . א ד מ ת ־ ב י צ ה היא אדמה מוצפת מים בכל ימות־ 
השנה או ברובם ומצמחת צמחי־בר. אין היא ניתנת לפליחה 
חקלאית, אלא אחר ייבושה ע״י ניקוז ובירוא צמחיה. אדמות 
מסוג זה היו מצויות בא״י בראשית ההתיישבות היהודית 
החדשה במקומות שונים, כגון: החולתה, ביצת־גדרו(מפרץ־ 
חיפה), ביצת־כברה, ביצת נחל־אלכסנדר, ביצת נחל־פולג, 
ביצת נחל־חמד ועוד; בעקבות ההתנחלות היהודית הוכשרו 
ברובן. 

3 . אדמה באושה היא אדמה מכוסה שיחי־בר או 
עשבי־בר < על הראשונים נמנים בעיקר שיחי השיזף למיניו 
("סדראות", .ק 5 11118 קץ 212 ), שהם קוצנים וסבוכים ונוטים 
להתפשט על־פני הקרקע עד כדי מניעת עיבודה בידי אדם 
סוג זה מצוי בעמקים ברוכי־מים דוקה, שבעבר היו מעובדים 
עיבוד תרבותי ומיושבים ישוב צפוף, אבל הובאשו בשיחי־בר 
שכבשום לאחר שהוזנחו. אדמה באושה היתה מצויה בבקעת־ 
יריחו, בבקעת בית־שאן ובחלק הצפוני של בקעת־החולה. על 
עשבי־הבר המבאישים את האדמה נמנית היבלית, המכסה 
את השטח כמרבד, עד כדי שלילת אפשרות־קיום מן הצמח 
התרבותי, ביהוד בשדות־שלחים, שבהם מתפשטת היבלית 
ע״י מי־ההשקאה ומתגברת על צמח־התרבות. על סוג זה 
נמנה איזור חוף־הים של הנגב הצפוני, שקרקעו הוא של 
חול־לם. 

4 . אדמה מלחה היא אדמה מכילה מלח־בישול 
בשיעור שפוסל אותה לניצול חקלאי. על סוג זה נמנית 
בקעודיריחו׳. מים־המלח בדרום עד ואדי־מליח בצפון, וכן 
יש לכלול בו את החלק הדרומי של בקעת בית־שאן ואת 
רובה של הערבה עד אילת. מטליות של מלחות מצויות גם 
במפרץ־חיפה ובנגב הצפוני. 

5 . אדמה ע ר ו צ ה היא אדמה, ששכבת־עפרה נגרפה 
ונסתחפה מעליה ע״י זרמי־מים מחמת עיבוד לא־ראציונאלי 
של שטחי־מדרון. אדמה ערוצה מצויה בכל חלקי־הארץ, 
ובעיקר בדרום ובנגב הצפוני, שבהם משתרעים שטחים 
ערוצים בהקף של 600,000 ד׳. 

6 . סוג־האדמה, שתקנתה בהשבחה, היא אדמה רפה 
או חולית — רצועת־החולות לאורך שפת־הים, מרפיח 
בדרום עד עכו בצפון. בכמה מקומות רצועה זו היא צרה, 
ואילו במקומות אחרים היא מתרחבת עד כדי 4 — 5 ק״מ 
ויוצרת טריז בתוך ישובים פורחים. שטחה של רצועת־ 
החולות בא״י המערבית הוא כ 320 אלף ד׳. אין היא ראויה 
לחקלאות בעינה, אך אחר השבחה היא נעשית ראויה 
לחקלאות אינטנסיווית בשלחים: ההשקאה אפשרית כאן 
מאחר שרצועה זו מכילה מי־תהום מרובים וטובים. 

על ד ר כ י ־ ה ה כ ש ר ה ע״ע קרקע, הכשרה. 

תולדות ה כשרת־ ה קרקע בא״י מתחילות עם 
התיישבותו של עם־ישראל בארץ. בתחילת ההתנחלות בהר 
בימי יהושע כבר הוזקקו בני שבט־אפרים לברא חלקים 
מיערות־ההרים כדי לספק להם תחומי-ישוב (יה׳ יז, יח). 











































































































159 


התנאים הטבעיים: האקלים 


160 


בהר־יהודה הוצרכו הכורמים לעסוק בסיקול ובעיזוק לפני 
נטיעת־כרמים (ישע׳ ה, ב). הכשרתה של אדמת־ההר היתד. 
חלק עיקרי מעבודת המשק החקלאי, ובמשנה ובתלמוד 
תופסים הסיקול והבידור מקום חשוב בהלכות התלויות 
בקרקע, הסיקול נחשב לחלק מהכשדת־הקרקע או — בלשון 
התלמוד — להנאת הקרקע, והרבה חוקים ותקנות נאמרו 
בו (יר׳ שבת ז/ ב׳! תוםפ ׳ ב״ק ב׳, י״ב, ועוד), וכן הדבר 
בעניין הגידור והגדרות, שנעשו חלק מגופה של עבודת- 
האדמה; הם שימשו לצרכים שונים, והרבה הלכות נתלו 
בהם (משנ׳ שביעית ג/ ט׳; שם ב״ק ג׳, ב׳; שם סנה׳ ה/ י׳; 
תוספ ׳ פאה ב׳, כ׳; ועוד). האבנים המסוקלות והמעוזקות 
שימשו לצורך נוסף בהכשרת־קרקע: בניית מדרגות בהרים 
או בגיאיות כדי למנוע את סחיפת־העפר. הגדרות נבנו 
אבנים סדורות ז( על גבי ז(, בלא טיט, ונקראו בלשון- 
המשנה "גפות" (משג׳ פאח ו׳, ב׳; יר׳ שם; יר׳ כתוב׳ 
ח׳, ד׳; בבלי ב״מ כ״ה, ע״ב); הן היו עוצרות את מי־הגשמים, 
שלא יזרמו לגיאיות ויגרפו את העפר, אלא ייספגו במקום־ 
ירידתם וירבו את רטיבות־הקרקע. 

כל עוד עמדו המדרגות בהרים — פרחו ההרים, "נפלו 
המדרגות — ונהרסו ההרים" (יחז׳ לח, כ). המדרגות נהרסו 
עם כיבוש הארץ על־ידי הערבים, שהיו רועי־צאן ולא 
עובדי־אדמה, ומאז הופקרה האדמה לזרמי־המים, שהתחילו 
גורפים את העפר מן ההרים אל הים, ומקעקעים בדרכם 
גם את אדמת־המישור, פותחים ערוצים וגיאיות במקום אחד 
וסותמים אפיקים במקום אחר, מציפים שטחים ויוצרים 
ביצות. עם ההתיישבות היהודית החדשה נתחדשה הכשרת- 
הקרקע: בפתח־תקווה וחדרה — ע״י נטיעת עצי אקליפטוס 
לייבוש הביצות שהיו בתחומיהן, ובהרי זכרודיעקב, ראש־ 
פינה ומוצא — ע״י סיקול, עיזוק ודירוג לשם נטיעת כרמים 
וגנים. מתחילת תקופת־המאנדאט ואילך עסקה הקהק״ל 
בייבוש־ביצות בעמק־יזרעאל, בעמק־זבולון, בעמק־חפד 
ובחולה בשטח של 350,000 ד׳, בבירוא שיחי־בר מאדמה 
באושה בעמק בית־שאן, בסיקול ועיזוק ודירוג בקריית־ענבים, 
במעלה־החמישה, בחניתה, באילון, במצובה, במנרה, במשגב־ 
עם, בעין־השופט, ברמת־השופט ועוד. עד תקומתה של מדינת־ 
ישראל הוכשרו (מלבד ביצות) ע״י הקהק״ל 16,000 ד׳ ב 23 
ישובים חקלאיים, שהם מפוזרים בכל איזורי־הארץ. מתקומת־ 
המדינה עד סוף 1955 הוכשרו 107,000 ד׳, רובם הגדול בהר, 
וכן נעשתה הכשרה בסוגי־אדמה אחרים בשטח של 42,000 ד׳. 
גם חברות ציבוריות ופרטיות עסקו בהכשרת־הקרקע, ביחוד 
בייבוש ביצות וניקוזן. פיק״א הכשירה כססס, 150 ד׳ של 
ביצות, חברות אחרות כ 40,000 ד׳, ומושבות של מתיישבים 
פרטיים, כפתח־תקווה ואחרות — כ 50,000 ד׳. — האדמה 
הערוצה שבדרום ובנגב הצפוני וכמיליון ד׳ ויותר בהרי 
יהודה, שומרון והגליל עדיין מחכים לתקנתם ע״י הכשרה. 

י. ווייץ, המאבק על האדמה, 1950 . 

י. ו. 

האקלים. — משום מקומה של א״י בין מצרים הדלה בגש¬ 
מים, ובין הלבנון, העשיר מאוד במשקעים נוזלים ומוצקים, 
היא משמשת ארץ־מעבר מאיזור סובטרופי־מדברי לאיזור 
סובטרופי־גשום. מכאן הניגודים הגדולים בין הצפון ובין 
הדרום בכל ארבע הרצועות האורוגראפיות של הארץ: 
עמק־החוף, ההד המערבי, עמק־הירדן ועבר־הירדן המזרחי. 
בכולן מקבל הדרום כמות־גשמים קטנה— כמות, שהולכת 
וגדלה כלפי צפון. 


מרכזי המינימום הבארומטרי, הנעים ממערב למזרח 
בעונת־הגשמים, נמצאים במזרח הים התיכון עפ״ר על פני 
קפריסין. מצרים וא״י הדרומית נמצאות בעיקרן בהקף החי¬ 
צוני של איזור העננות והמשקעים, ובקצתן אף מחוץ לאיזור 
זה, ואילו צפונה של א״י קרוב יותר למרכז המערבל. בדרך- 
כלל קטנים מערבלי־המינימום של מזרח הים התיכון בשטחם 
ובגודל ציריהם מן המערבלים האטלאנטיים, והפרש־הלחץ 
בין ההקף למרכז אינו מרובה בהם מ 10 — 13 מיליבאר, בעוד 
שבין המינימום ובין המאכסימום של הלחץ אין אלא כ 17 — 20 
מיליבאר. מכל מקום אין מפל־הלחץ בסערה חרפית בא״י 
קטן משהוא בסערות־חורף אירופיות או אמריקניות. 

בשני מסלולים ראשיים מגיעים מרכזי־מינימום ממערב 
בחדשי־החורף: 1 ) הראשון — שהוא החשוב ביותר בקביעת 
אקלימה של א״י — מצפון־איטליה לאורך הים האדריאטי 
אל יוון והים האגיאי, שבו הוא נפרד לשני ראשים — לים 
השחור ולעבר סוריה; 2 ) השני — מדרום־איטליה וסיציליה 
אל אמצע הים התיכון ומשם אל הפינה הדרומית־מזרחית של 
הים התיכון׳ לכיוון א״י. מסלול נדיר עובר לאורך החוף 
הצפוני של אפריקה עד מצרים וא״י. לפעמים עולה מינימום 
ברצועה צרה מים־סוף כלפי צפון וגורם לשברי־ענן פתאומיים, 
מלווים שטפונות קאטאסטרופאליים במדבר־סיני, מדבר- 
סוריה, הנגב ועמק־הירדן, שהם כרגיל מעוטי־משקעים. 

עונת שכיחותם של המינימומים הים־תיכוניים היא ב 8 
החדשים שמאוקטובר עד תחילת־יוני; בתקופה זו יורדות 
לשונות של אויר קר ממזרח-אירופה דרך הבאלקאן אל הים 
התיכון, ובעצמתן תלויה גם עצמתה של פעולת המינימום 
הבארומטרי. יש קשר ישר וברור בין כמות־הגשמים במזרח 
התיכון, וא״י בכללו, ובין עצמת הזרמים של האויר הקר 
על־פני מזרח־אירופה בחורף. יותר שיורדת הטמפראטורה 
באירופה המזרחית, יותר גוברת פעילותן של לשונות האויר 
הקר על המינימומים הבארומטריים המגיעים למזרח הים 
התיכון. מאכסימום בארומטרי יורד ברצועה צרה מן הבאל- 
קאן ולוחץ על המינימום הנמצא ממזרח לו. אם באותה שעה 
שורה על פני צפון־עיראק ותורכיה מאכסימום שני, שהוא 
קשור למאכסימום הסיבירי החרפי הגדול, גוברת עוד יותר 
פעולת המינימום על מזרח הים התיכון. אחר מינימום משתרר 
מאפסימום, שמרכזו הוא עפ״ר מעל סוריה הצפונית ותורכיה, 
והוא קשור כמעט תמיד לאיזור הלחץ הגבוה החרפי שבמרכז- 
אסיה. במקרים אלה יורד אויר קר מהרי־ארמניה הגבוהים, 
ולמרות מה שהוא מתחמם תוך כדי ירידתו — לפעמים כמה 
עשרות מעלות — הטמפראטורה שלו, כשהוא מגיע לא״י, 
עדיין היא קרה במידה שהוא מסוגל לגרום לעיתים קרובות 
קיפאון וכפור. ימי הלחץ הגבוה והשמים התכולים־עמוקים 
הם הימים היפים ביותר בשנה. הראות מגעת אז ל 80 — 100 
ק״מ, ואף ליותר מכן; החרמון הלבן ושלג־הלבנון נראים מן 
הכרמל (כלומר, ממרחק של 100 ק״מ), ואפילו מגגות תל- 
אביב ומהרי מעלה־החמשה (כמעט 180 ק״מ). 

הלחץ הבארומטרי בחורף גבוה משהוא בקיץ, והוא נמוך 
רק בימי־סערה. ההפרש בין לחץ־הקיץ ללחץ־החורף מועט 
בא״י משהוא בתורכיה או בעיראק. 

הלחץ הירוד בקיץ מקורו בשייכותה של א״י באותה עונה 
למערכודלחץ שונה מזו, שאליה היא שייכת בחורף — 
לחלוקת־הלחץ האסייתית: א״י נמצאת בהקף החיצוני, המע¬ 
רבי, של המינימום הבארומטרי הגדול הנמצא אז על פני 
דרומה של אסיה. חלוקת־לחץ זו יוצרת את המונסון ההודי; 



161 


ארץ־ישראל 


162 


לחץ־האויר הממוצע בירושלים 
לפי חדשי-השנה 


חודש מ״מ 


יאנואר. 690.1 

פברואר .... 690.1 

מארס. 689.7 

אפריל. 689.8 

מאי. 689.6 

יוני. 688.5 

יולי . 687.1 

אוגוסט. 687.6 

ספטמבר. 689.7 

אוקטובר .... 691.4 
נובמבר .... 691.5 
דצמבר. 691.5 


גם בא״י שולט מונסון בחדשי-הקיץ, אלא שכאן אין הוא 
מלווה במשקעי־הקיץ העצומים, שהם אפיינים למונסון של 
הודו. קיים קשר הדוק בין המונסון ההודי ובין התנאים 
המטאורולוגיים הקיציים בא״י. "מונסון תקין" בהודו גורר 
"קיץ תקין" בא״י, ומונסון שאינו כסדרו בהודו (מחמת 
חלוקת־־לחץ בלתי־מספקת בירידתה, שאין בה כדי לעורר 
את רוחות האוקיינוס ההודי) מתבטא מיד גם בא״י—ובמזרח 
הים התיכון כולו — ב״קיץ לא־תקין". בקיץ תקין נושבות 
רוחות מערביות וצפון־מערביות חזקות במשך שבועות 
וחדשים בהרי א״י, והאויר העולה מן הים הוא לח וגורם 
להתהוות של טל מרובה בלילות של סוף־הקיץ! זוהי "הזרימה 
הא ת סי ת", שכבר הוכרה ע״י היוונים כצורה האפיינית 
של רוחות־הקיץ במזרח הים התיכון. רק בחדשי־המעבר מן 
החורף אל הקיץ ולהפך מופיעים זרמים אחרים, ביהוד מן 
המזרח, מן היבשה המדברית החמה והיבשה — ה ש ר ב י ם 
(חמסינים). הופעתם של חמסינים בחדשי יולי־ספטמבר היא 
מסימניו של קיץ לא־תקין, שמשמש עדות למוגסון לא־ 
מפותח כראוי בהודו. 

עננות. שכיחותם של מינימומים בארומטריים בחדשי 
אוקטובר—מאי ונדירותם(או העדרם) בחדשי יוני—ספטמבר 
גוררות הבדל מרובה בצורות העננים בשתי העונות הללו. 
מאוקטובר עד מאי, ולפעמים גם עד יוני, מצויים העננים 
הגבוהים, האמצעיים והנמוכים על כל צורותיהם המרובות; 
בחדשי־הקיץ מצויים רק עננים נמוכים בלבד, שמתעבים 
בזרמי האויר הימי העולים אל הרי־הארץ. בספטמבר, עפ״ר 
בסופו, שוב מתחילים להיראות ענני־קרח גבוהים, אחריהם 
האמצעיים, ולסוף באה הכבודה של ענני־הערמות הנמוכים, 
העמוסים מים. ענני־הקיץ הם מן הטיפוס הנמוך — ענני- 
ערמות (* 11 !"""׳ח*), אבל הם גבוהים מן העננים מאותו סוג 
עצמו המופיעים בחדשי-החורף. גם בקיץ שטים העננים 
הנמוכים אל היבשת מן המערב (והם כבדי־מים יותר משהם 
בחורף), אבל גשמים אין הם מורידים, משום שחסרים הם 
בחדשים אלה גבישי־קרח ואת התנאים הדרושים להורדת 
גשם. באיזור ההרים הגבוהים, בחרמון ובלבנון שמצפון לא״י, 
מפחיתים ענני־הקיץ את מידת חדירתן של קרני־השמש 
הלוהלו־ת בשעות־היום; המדרון המערבי, העולה מן הים, 
מעורפל עפ״ר בשעות־הצהרים, והעננים רובצים על האדמה 
ממש׳ ביחוד בערוצי־הנחלים, שבהם מטפסים עננים אלה 
ועולים מן הים. בהרי א״י מצויה העננות, בעיקר בלילות, 



סמוך לפני האדמה! בשעות־היום שטים העננים בגובה של 
2 — 3 ק״מ מעל לאדמה. בבקרי־הקיץ מצויים בערוצי־הנחלים 
שבאיזור־ההדים ענני־ערפל, שנעלמים אחר הזריחה. בגליל 
העליון מרובה העננות בקיץ יותר מבדרום־הארץ, וגם בבק¬ 
רים מרובים בו הערפלים יותר. בחורף מצויה העננות בהרים 
יותר מבאיזור־החוף, ואילו בקיץ המצב הפוך. עמק-הירדן 
שונה מבחינה זו משאר איזורי־הארץ; הוא עני בעננים גם 















163 


התנאים הטבעיים: האקלים 


164 



בחורף. — בחדשי־הקיץ איו בכל הארץ אף יום 
אחד שהוא מעונן כליל! ימים מעוננים חליפות 
הם כדי רבע מכל הימים, ושני־שלישים עד שלושה־ 
רבעים מכל הימים הם ללא עננים כלל. ערפלים 
מצויים באיזור־החוף בחורף ובחדשי־המעבר. בע¬ 
מקים, כגון עמק־יזרעאל, הערפלים מצויים יותר 
בקיץ. ערפלים כבדים מכסים את החוף כששרב 
עובר על־פני הארץ, ואילו ערפלי־הבוקר שבגיאיות 
בהרים הם תוצאה של אינורסיה (ע״ע) תרמית. 
ערפלי עמק־יזרעאל מצויים' בעיקר בשקעים של 
העמק בבקרי־חורף בהירים, וכן בבקרי־קיץ, בהעדר 
כל רוח מזרחית. — ערפלים יחידים במינם (מצד 
אופו התהוותם) עולים מים־המלח ומעמק־החולה 
בחדשי־החורף. בלילות הקרים מתכסית החולה 
ערפל כבד, ואילו בים־המלח מתהווה הערפל לא 
בלילות אלא אחר הזריחה — בעקבות הדרגה האח¬ 
רונה של מינימום בארומטרי, כשגל אויר קר מגיע 
אל הארץ. אויר זה מגרש את האויר המקומי אל 
מדרונות־ההרים בשני העברים, אל הרי ירושלים- 
חברון במערב ואל הרי־מואב במזרח. אחר הזריחה 
מתחיל הערפל לעלות במדרונות־ההרים, והוא 
מטפס בערוצי-הנחלים עד שיאי ההר (הפרש גובה 
של 1,200 — 1,700 מ׳). הערפל מגיע אל הרי־ירוש־ 
לים בשעות־הבוקר המאוחרות ונעשה סמיך ביותר 
בשעות־הצהרים. עפ״ר הוא נמוג אחה״צ, בשעה 
מאוחרת! אך לפעמים הוא מתקיים עד הערב או 
אף מתמיד בקיומו כל הלילה. אין הערפל עובר 
ממערב לגב־הרכם! הוא נשאר עומד על הרכס 
ברוח המערבית החזקה, הנושבת אותה שעה על 
ההר, כגוף מוצק, כשחרטומו המחודד (בזווית של 
י־ 60 בערך) פוגה למערב, ועבי 1 על־פני ההר מגיע 
לפעמים לכמה מאות מ׳. כך עומד הערפל היציב 
במשך שעות רצופות עד שהוא נעלם. בתופעה זו 
אין להבחין מירושלים, שאין תושביה רואים את 
ים־המלח ובקעודהירדן ואת הערפל העולה מהם! 
לפיכך לא תוארה אלא בדור האחרון. 

קרינה. א״י היא ארץ־שמש מובהקת, הן 
מבחינת הימצאותה באיזור התת־טרופי והן מבחי¬ 
נת מיעוט העננות בה והאופי המדברי של חלקים 
גדולים ממנה. בימים הארוכים של חדשי־הקיץ 
עולה השמש עד למעלה מ ס 80 מעל לאופק, והקרינה 
מגעת אל האדמה ב 98% מכל שעות־השמש האפ¬ 
שריות ! בחורף מצויה עננות כדי מחצית שעות- 
היום. מסתבר, שכמות־החום הממוצעת של הקרינה, 
שמקבל ממ״ר של שטח מאוזן ביום ממוצע שנתי 
הוא בגבול 5 מיליון קלוריות קטנות: ביום־קיץ 
כ 2 /! 7 מיליון, ביום חורף בהיר כ 3 מיליון, וביום 
קודר כ 1 מיליון. רק ארצות מועטות משתוות לא״י 
מבחינת שפע זה של קרינה מן השמש, וייתכן 
שהוא עתיד לשמש מקור חשוב לאספקת אנרגיה 
לשימוש האדם. * 

גם כמות־האור שהשמש שופעת בא״י היא מן 
הגדולות שעל פני כדור-הארץ. בימי הקיץ מקבל 
השטח המאוזן כתשעים קילו-לוכם־שעות בשעות־ 





165 


ארץ־ישראל 


166 



הצהרים, ואילו השטח המאונך לקרנים מקבל למעלה מ 130 
ק.ל.ש., שהוא כמעט המאכסימום המוחלט שהשמש יכולה 
לשלוח אל האדמה; בחורף פוחתת כמות־האור שמקבל 
השטח המאוזן כדי שליש. המדרונות הדרומיים, וכן קירות 
דרומיים וחדרים דרומיים, מקבלים את כמות־האור הגדולה 
ביותר בחדשי־החורף; בכיוונים אחרים אין הפרשים גדולים 
בין כמויות־האור בעונות שונות במשך השנה. 

הגשמים. הגשם בא״י מתחיל לרדת במרחשוון, וכמותי 
הולכת וגדלה עד שבט. מסופו של שבט היא פוחתת והולכת 
עד אייר, שלא בכל שנה יורד בו גשם כלשהו. זוהי החלוקה 
הממוצעת, השכיחה ביותר; אך יש שהגשם הראשון מקדים 
לרדת(בסוף תשרי), ויש שהוא מאחר לבוא. יש שעינת־הגשם 
מסתיימת קודם פורים׳ ויש שהגשם מוסיף לרדת בכמויות 
קטנות עד שבועות. הגשמים של חדשי כסלו—שבט הם העי¬ 
קריים שבגשמי־החורף׳ והם מהווים כ 72% מגשמי כל העונה. 

לפי החלוקה לחדשים מבחינים 5 טיפוסים של שנת¬ 
גשם : א) הטיפוס הנורמאלי על חלוקתו הממוצעת, עם שתי 
צורות־הלווי שלו—קטנה מן הממוצע או גדולה מן הממוצע; 
ב) חורף גשום בתחילתו ויבש במחציתו השניה; ג) חורף 
גשום. במחציתו השניה ויבש בחציו׳ הראשון; ד) חלוקה, 
שבה אמצע־החורף מקבל בבת אחת את חלק־האדי של כל 
גשמי־העונה, ואילו ראשית העונה וסו׳פה יבשים־ביחס; 
ה) חלוקה בעלת שני שיאים או אף יותר מכן, תוך הפסקות 
בין שיא לשיא. 

הטיפוס הראשון מצוי בירושלים בשליש לערך מכל השנים 
ובחיפה בכ 42% מהן. הטיפוס השני מצוי בירושלים ובהרי- 
יהודה בכ 20% ובצפון־הארץ רק בכ 6% . הטיפוס השלישי 
מצוי יותר בצפון( 31% בחיפה) מבדרום־הארץ ( 13% בירד 
שלים). הטיפוס הרביעי נדיר, ואינו מצוי אלא ב 3% — 2 
מכל השנים. הטיפוס החמישי מצוי ביותר בהרי-יהודה: 35% , 
ואילו בחיפה בכ 24% . 

ההבדלים בכמות־הגשמים באיזורי א״י גדולים במידה 
שאינה מצויה בארצות אחרות, שהן בעלות אותו גודל. יש 
בא״י מדבר גמור, שמקבל פחות מ 30 מ״מ לשנה — הערבה; 


מדבר-למחצה, שמקבל מ 50 — 75 עד 150 — 200 מ״מ לשנה — 
הנגב, עמק ים־המלח; איזורים חקלאיים, שמקבלים 600-300 
מ״מ! איזורי־הרים, שמקבלים 500 — 800 —הרי יהודה ושו¬ 
מרון, ועד 1,100 מ״מ— בגליל העליון. איזורי־ההר גשומים 
יותר מן השפלה או מעמק־יזרעאל. 

כמות־הגשמים גדלה והולכת מדרום לצפון בכל האיזו־ 
רים: בחוף׳ בהר המערבי והמזרחי ובעמק־הירדן. האיזור 
המיושב ישוב חקלאי הוא המקבל כמויות גדולות מ 300 מ״מ. 
בניגוד לרושם הרווח יש להטעים, שכמות־הגשמים היורדת 
בחלקי-הארץ המעובדים אינה קטנה מזו היורדת בארצות 
חקלאיות של האקלים הממוזג. ההבדל בין א״י וביניהן אינו 
בכמות-הגשמים השנתית אלא במספר ימי־הגשם ובעצמת 
הגשם ליום או לשעה. בא״י יורד כל הגשם תוך עונה של 
7 — 8 חדשים ב 60-40 ימי-גשם, ואילו באיזור האקלים הממו¬ 
זג הוא מתחלק על פני 12 חדשי־השנה תוך 180 ימי גשם 
ושלג. — כשם שכמות הגשמים מרובה בצפון־הארץ מבדרומה, 
כך מרובים גם ימי־המשקעים בצפון מבדמם. בשנים יבשות 
בא״י פוחתים גם כמות־הגשמים הכללית וגם מספר ימי־הגשם 
בשנה. בשנים לחות מאוד עלולים כמות־הגשמים ומספר 
ימי־הגשם לעלות עד כדי פי שנים ויותר מבשנה יבשה. 

ט ל. התהוותו וכמותו של הטל מותנות בתנאים מטאורו¬ 
לוגיים — הלחות היחסית באויר ומידת ההתקררות בלילה— 
מצד אחד, ובטיב העצמים המתקררים — הקרקע והצמד 
חיה —, מצד שני. החלוקה האיזורית של א״י מבחינת מספר 
לילות־הטל וכמויות הטללים מראה תמונה רבגונית ביותר. 
האיזורים עתירי־הטל ביותר הם הנגב הצפוני-מערבי ועמק- 
יזרעאל המערבי והמרכזי. שניה להם במעלה היא שפלת־החוף 
מצפון לעזה עד בנימינה, שהיא מישור מרוחק מן ההרים. 
איזורים של טללים מרובים נתגלו בשנים האחרונות גם 
בלב עמק־החולה ובעמק בית־שאן התחתון, כשהם מוקפים 
מכל עבר איזורים יבשים ברוב לילות השנה. באיזורי־החוף 
ההרריים או הסמוכים להרים, ככרמל ובגליל המערבי, פוחתת 
כמות־הטל ומתמעט גם מספר לילות־הטל בחודש ובשנה, 
והוא הדין בעמק-יזרעאל המזרחי. מועטת עוד יותר היא כמות 






167 


התנאים הטבעיים: האקלים 


168 



הטל הנוצרת באיזורי ההר — הרי־ירושלים או הגליל. איב¬ 
רים עניי־טל או חסרי־טל •מצויים במדרונות המזרחיים של 
עבר־הירדן המערבי, השופעים אל שקע־הירדן, ובן גם במד¬ 
רונות המערביים שלרגלי ההרים המערביים, אף אם הם 
פונים לצד הים התיכון. רגלי הר־הכרמל מכל עבריו ורגלי 
הרי יהודה ואפרים והגליל המערבי הפונים לצד מערב 
שייכים לאיזורים היבשים בלילות. 

מספר לילות־הטל בשנה מגיע בממוצע ליותר מ 200 בכל 
עמק־החוף ועמק־יזרעאל וליותר מ 250 בנגב הצפוני־מערבי. 
באיזורי ההר אין אלא כ 180-150 לילות־טל (ולילות־ערפל) 
בשנה, לרגלי ההרים המערביים — כ 100 , בעמק־הידדן(פרט 
לעמק בית־שאן התחתון ומרכז עמק־החולה) — לא יותר מ 50 . 
מסביב למרכזו של עמק־החולה ומסביב לעמק בית־שאן 
התחתון משתרעים שטחים נרחבים — מדרונות הגולן מכאן 
והרי־נפתלי מכאן —, שכמוודהטל היורדת בהם היא אפסית. 

טל רב עלול לשמש גורם חשוב בחקלאות ובהתיישבות. 
סביבתה של חאן־יוניס בנגב המערבי, שכמות־הגשמים קטנה 
בו בחדשי־החורף, היתה עד הזמן האחרון מרכז לגידול 
אבטיחים, שהם צמחי־קיץ מובהקים ; דבר זה נתאפשר ע״י 
הטל הרב היורד כאן כמעט בכל לילה מלילות־הקיץ. גידול של 
תבואות־קיץ (דורה, שומשום, תירס) בשדות־בעל אפשרי רק 
באיזורים טלולים, ואין כל תקווה לקבל יבול כלשהו מתבו־ 
אות־קיץ באיזורים, שטל אינו מצוי בהם. בנגב המערבי נעשים 
נסיונות לקוות מי־טל מגגות־הצריפים ולהתקין "בארות־טל" 
באיזורים מדבריים לשם הספקת מי־שתיה לעובדי־אורח. 

שלג. באיזורי-ההר השלג הוא תופעה רגילה. בהרים, 
שגבהם מ 800 עד 1,000 מ׳, כהרי־חברון או הגליל העליון 
בא״י המערבית, או כהרי הגלעד או הרי מואב ואדום( 1,300 — 
1,700 מ ׳ ) בעבר־הירדן, נופל שלג כמעט כל שנה. החרמון 


והלבנון, המתרוממים עד קרוב ל 3 ק״מ מעל פני-הים, מקב¬ 
לים את רוב משקעיהם השנתיים בצורת שלג. משום כך 
יכולים שטחים קטנים אלה להזין באופן מתמיד מספר נהרות 
גדול־ביחס במשך כל השנה. השלגים הנופלים בהרי א״י יור¬ 
דים ברובם בחדשי ינואר ופברואר, אך היו שנים שבהן ירד 
שלג בנובמבר—דצמבר ואף במארס—אפריל; בירושלים זכו¬ 
רים מקרים של ירידת שלג בערב-פסח. השלג הכבד ביותר 
בעשרות השנים האחרונות ירד בפברואר 1920 (חורף תר״פ): 
בירושלים נמדדו אז 97 ס״מ. 

טמפראטורה. הטמפראטורה־בפועל בכל מקום בא״י 
תלויה בגבהו של המקום מעל פני־הים ובריתוקו מן הים. 
הטמפראטורה הממוצעת בהרים נמוכה מזו שבעמקים. 
בעמק־הירדן, הנמוך מפני-הים כמה מאות מ/ גבוהים ערכי 
הטמפראטורה מבכל שאר איזורי הארץ. המקום החם ביותר 
בארץ הוא בערבה מדרום לים־המלח. הטמפראטורה הממו¬ 
צעת הנמוכה ביותר היא בגליל העליון סמוך לגבולות- 
הארץ. הטמפראטורה השנתית הממוצעת בחוף־הים היא 
״ 21 — 20 , ויש הבדל בערכי־הטמפראטורה בין חוף שלרגלי 
הר ובין חוף שאינו קרוב להר. בחיפה גבוהה הטמפראטורה 
מבעכו, נתניה, תל-אביב או אף באל־עריש, אע״ס שאינה 
עולה לרגלי־הברמל ליותר מ״ 1 מעל לטמפראטורה של 
המקומות המרוחקים מן ההר. בטמפראטורות הרווחות בחוף- 
הים אין תנודות גדולות בקיץ, ואף בחורף קטנות כאן התנו¬ 
דות מבשאר האיזורים. ערכי־המאכסימום בקיץ אינם גבוהים, 
ובחורף אין ערכי־המינימום מרבים לרדת. — עם ההתרח¬ 
קות מן הים גוברות התנודות: ערכי-המאכסימום עולים, 
ערכי־המינימום יורדים הרבה. באיזורי־ההר הטמפראטורות 
נמוכות מבחוף או בעמקים, ויותר שההר גבוה, יותר נמוכה 
הטמפראטורה השנתית שלו. בירושלים נמוכה הטמפראטורה 
השנתית ב ״ 3 מזו שבתל־אביב (הפרש־הגובה: 800 מ , ), 
ואילו בחורף ההפרש גדול יותר. 


ממפראטורות־ממוצעות בתל־אביב 
ובירושלים 


ירושלים 

תל־אביב 

חודש 

06 

״ 13.9 

יאנואר 

ס 12.0 

״ 16.3 

מארס 

״ 20.4 

״ 21.9 

מאי 

״ 23.2 

״ 26.7 

יולי 

״ 21.6 

״ 25.9 

ספטמבר 

״ 15.3 

״ 18.5 

נובמבר 


הממוצעים השנתיים בעמק-יזרעאל שווים לאלה שבחוף, 

אך התנודות החדשיות בפנים־הארץ גדולות הרבה יותר 
וערכי המאכסימום והמינימום מרוחקים זה מזה יותר מבחוף. 
בעמק-הירדן נמוכים ערכי־הטמפראטורה שבחולה מאלה 
שעל-יד ים־כינרת או בקרבת ים־המלח. הממוצע השנתי 
בדרום ים־המלח הוא ״ 25.7 ובצפונו ״ 23.4 ; בטירת־צבי — 
״ 22.0 ; בכינרת—״ 22.3 . בחולה קרובה הטמפראטורה השנתית 
לזו שבחוף-הים (״ 19.9 ), ואילו ערכי המאכסימום והמינימום 
הם אחרים לגמרי. כאן — כבכמה איזורים אחרים — מחפה 
שוויון הטמפראטורות השנתיות על הבדלים גדולים בתנאים 
האקלימיים. לשם הערכת האקלים יש להתבונן לא רק בממו־ 
צעים השנתיים אלא גם בערכים הקיצונים, בתהליך היומי 




1 

( 


ערכי המכסימום והמינימוסהבינונים של (משמאל לימין) הטמפרטורה בכל אחד מ 12 חדשי־ השג ה 




ומו*משוז!ו 

11117X1 

:ןו!!מ**!ז;ווו^!מווו 

1 ו₪הי* 

ושמשמו■ 

111111 

!0^11111? 

^^1111 

!■■01! 

1111 x 11 

110X211111 


*!111111* 

^!ו 0 ו*^[ 1 ושו!* 

11 

1 !ומו₪*וומ 


*שוו* 

11011*■ 

(!■01■ 

■ווו■!■ 

*וו■!!■ 

ן ךן 8 | 8 ?¥^ 8 | 

25 י 10 50 יי 5 

סו 

10 ^ 

15 

10 ־־־־ 

סו 

"קש 

1 ^ י 0 נ 



-מת־דוד נהלי משמר-העמק בירות עכו נפר־מסריק חיפה עתלית נתניה וזל־אביב •ד-מרדכי אל-עריש פורס-סעיד 



עמיר כפד-בלום אילת־השחד יסוד-המעלה פרדס-חנה עין־החורש משמר-השרון לוד חולדה רחובות 



דן טבריה כנרת יקנח• דגניה בית-שאן כפר-רופין טירת-צבי יריחו צפון יס-המלח דרום יס-המלח דרום ים-המלח עקבה 

וקרית־שמואלו <הר־סדום> יביחירו 


הקווים המרוסקים בשורה הראשונה (משמאל) מציינים את ערכי המאכסימום והמינימום 













171 


התנאים הטבעיים: האהלים 


172 


ובחלוקת הטמפראטורה בשעות השונות. בארץ הררית כא״י 
אין מידת ההפחתה בטמפראטורה של אויר עולה שווה למידת 
העליה בטמפראטורה של אויר יורד. תמונת האיזותרמות 
(ע״ע) המתוקנות (לגובה־הים) אינה מבטאת את המציאות 
האקלימית כמו שהיא, ומתוך כך אף לא את זו של החי והצו¬ 
מח. אך ברור הדבר, שהטמפראטורה עולה ממערב למזרח. 

התהליך היומי. ההבדל בין האיזורים בולט ביותר 
בתהליך היומי של הטמפראטורה. בחוף מגעת הטמפראטורה 
לשיא היומי כבר בשעות־הבוקר המוקדמות, מאחר שהתעו¬ 
ררות רוח־הים מונעת עליה נוספת של הטמפראטורה במשך 
שאר שעות־היום. והיא עומדת בגובה אחד עד שעה מאוחרת 
אתר-הצהרים. לפיכך אין כאן "נקודת־מאכסימום" אלא "קו־ 
מאכסימום"! והוא הדין במינימום, שאינו נקודה אלא קו, 
שנמשך כמה שעות אחר חצות־הלילה. עם ההתרחקות מן 
הים נעשים המאפסימום והמינימום חדים יותר ומצומצמים 
יותר בזמן. בעמק־הירדן יש לתהליך היומי צורה אחרת. 
על-יד ים-המלח וביבדכיגרת קיימים בקיץ שני מאכסימומים: 
בים־המלח יש מאכסימום לפני-הצהרים (בשעה מוקדמת) 
ומאכסימום אחר-הצהרים (בשעה מאוחרת), ומינימום נוצר 
לא רק בשעות-הלילה האחרונות אלא גם בין המאכסימום 
שלפני-הצהרים ובין המאכסימום של אחר-הצהרים! בים- 
כינרת (עין-גב) אין שני המאכסימומים מפותחים באותה 
מידה כמו בצפון ים־המלח, אבל הם ניכרים באופן ברור. 
בכל עמק-הירדן המאכסימום של אחר-הצהרים הוא תוצאה 
מהתחממות אדיבטית (ע״ע) של הרוח המערבית, היורדת 
מהרי עבר-הירדן המערבי אל בקעת-הירדן העמוקה. בחוף 
הדרומי של ים־המלח דומה התהליך לזה שבחוף הים־התיכון, 
אך הערכים הם כאן שונים מעיקרם: בדרום ים־המלח אין 
ההרים המערביים גבוהים כל־כך, והתחממותו של האויר 
היורד אינה מעלה את הטמפראטורה מעל לזו שרווחת כאן. 
המים הרדודים של האגם הדרומי מרככים את ערכי־היום 
ושומרים בלילה על טמפראטורה גבוהה. 

גלי-חום וגלי-קור. השם המקובל כיום בא״י 
לגלי־החום (חמסין) שאול ממצרים, אך אין תנאי-התהוותם 
של גלים אלה שווים בכל המקרים. תנאים מתאימים להת¬ 
הוות חמסין בלחץ יורד נוצרים עם התקרבותו של 
מינימום בארומטרי אל חופי-הארץ (ר׳ למעלה). אז נושבת 
רוח מזרחית, שסובבת לאט לדרום, ואח״כ למערב, והחמסין 
נשבר ע״י אויר־הים המביא קרירות ולחות־מרובה: גוף־אויר 
קר תופס את מקומו של גוף־האויר החם. במקרים כאלה 
עלולה הטמפראטורה לרדת כ ס 20 , ואף יותר מכן. בחמסין, 
בכל מקרה שהוא, עולה הטמפראטורה, והלחות היחסית 
באויר פוחתת. ימי־החמסץ הבהירים, כשהטמפראטורה 
עולה מיום ליום — כדי ס 10 ויותר בימים אחדים —, הם 
באמצע החורף תופעה רצויה ונעימה לכל אדם, פרט לבעלי 
רגישות חולנית — חמסינופאטים. עליית הטמפראטורה כדי 
שיעור זה בחדשי-האביב או בסתיו רחוקה מלהיות נעימה, 
הואיל וערכי־הטמפראטורה של האויר מתקרבים לטמפרא- 
טורת-הגוף. — באויד יורד נפגעים איזורי־ההר תחילה ע״י 
גל האויר החם, ואע״ם שערכי-ההתחממות בהר הם צנועים, 
ניכרת פעולת־החמסיו כאן ביותר, משום ששהייתו בהר היא 
ממושכת יותר משהיא בעמקים הקרובים לים. כשהחמסץ 
מגיע לעמקים, הטמפראטורה בהם תמיד גבוהה משהיא 
בהרים, והיא מגעת אז לערכים הגבוהים ביותר שנמדדו 


בא״י. חדשי אייר—סיון(מאי—יוני) ותשרי—מרחשוון(אוק¬ 
טובר—נובמבר) מועדים לחמסינים קשים ולטמפראטורות 
גבוהות, אע״פ שהופעתם הכללית של החמסינים במובן 
מטאורולוגי אפשרית בכל חדשי-הגשמים, שהם עונת התנועה 
של מערבלי המינימום והמאכסימום הבארומטרי מן הים 
התיכון. 

מין אחר של חמסין הוא זה שמופיע בלחץ עול ה¬¬ 
זהו מצב אנטי־ציקלוני מן הסוג המצוי בצפון־אמריקה 
ובאירופה המרכזית. גם אז נושבת בא״י רוח מזרחית, 
שתחילתה מזרחית־צפונית, כשמרכז הלחץ הגבוה הוא מעל 
לעיראק וסוריה, ואפשר גם מעל לתורכיה. האויר נעשה נקי 
ביותר מחמת הלחות היחסית הנמוכה מאוד. הטמפראטורה 
היא בתחילה נמוכה, אבל היא עולה מיום ליום, ועם עליה 
זו גוברות העכירות וההתייבשות; כשהלחץ מתחיל לרדת 
אנו חוזרים שוב לראשיתו של חמסין, שמתפתח עם הת¬ 
קרבותו של מינימום בארומטרי מן המערב. החמסינים בלחץ 
גבוה אינם קלים מאלה שבלחץ יורד, אבל הם ממושכים 
ויציבים יותר(סטציונריים).בימיחמסיןקרני-השמש חלשות 
הרבה משהן בימים רגילים; גם הרוח חלשה, ובכך קשור אחד 
מן הקשיים הביולוגיים הנגרמים ע״י החמסין לבעלי דם חם: 
אין גופם יכול להתקרר, כפי שדרוש לפונקציות התקינות 
שלו. מחמת ההתאדות המרובה ואיבוד המים במידה יתרה 
מקצרים חמסיני־האביב גם את חייהם של צמחי־החורף 
העדינים, והירק החרפי נעלם מן השדות כבמטה־קסם. החמ¬ 
סינים באיזור־החוף קשים לאדם מחמסיני־ההר, בעיקר מחמת 
הלחות שבאויר החם, המעכבת את התאדות הזיעה. 

ג ל י - ק ו ר. בסופו של כל מינימום בארומטרי משתרר 
לחץ גבוה, שמרכזו הוא על־פי־רוב על פני סוריה־תורכיה; 
והאויר הבא מצפון־מזרח הריהו בחורף אויר סיבירי, המגיע 
לא״י אחר דרך ארוכה מאוד, שבה השאיר את קרתו בהרי 
ארמניה ופרם־תורכיה או גם על פני הימים השחור והתי¬ 
כון — אם הוא בא מצפון, מצפודמערב וממערב. גלי-קור 
אלה מגיעים אל עמק־הפרת בטמפראטורה של ס 10 — 7 0 - 
ובהרי עבר-הירדן המזרחי הטמפראטורה של אויר זה עדיין 
היא כ 5 0 - או אף למטה מזה. כל גל-אויר קר, שבא ממזרח 
משתפך כזרם כביר תחילה אל בקעת־הירדן, ואין הוא מגיע 
אל ראשי-ההרים במערב אלא לאחר שמילא את העמק. 
במקרה כזה יורדת הטמפראטורה בים־המלח כ 12 שעות 
קודם שהיא מתחלת לרדת בירושלים. מפני־כן מרובה בחורף 
סכנת-הכפור בחלקיו הצפוניים של עמק־הירדן יותר מבעכד 
קים המערביים, וביחוד בחוף־הים. 

הטמפראטורות הקיצוניות. הטמפראטורה הגבוהה 
ביותר שנמדדה בזמן מן הזמנים בא״י היתה ־׳ 54 (בטירת- 
צבי שבעמק בית־שאן׳ ביוני 1942 ); באותו יום היתה הטמ־ 
פראטורה בים־המלח ״ 51.5 , בשפלת-החוף — ״ 45 בעמק- 
יזרעאל — ־ 48 . באיזור-ההר לא נמדדו במשך 100 שנה ערכי 
טמפראטורה גבוהים מ ־ 44 . ברוב המקרים של גלי-חום, 
עולה הטמפראטורה בעמק־הירדן ל ־ 45 — 43 , בעמק-החוף — 
ל 38 0 — 36 ; ערכים של ״ 38 נחשבים בהר לגבוהים מאוד. 

הטמפראטורות הנמוכות ביוץזר, שנמדדו בירושלים במאה 
האחרונה, היו 5 0 - ו ־ 7 ־. אפילו בעמק-הירדן נמדדו כמה 
פעמים ס 0 ו״ 2 -. לעומת זה נחשב עמק־החוף כמשוריין בפני 
טמפראטורות־כפור. רק פעמיים בכל תקופת-המדידה ירדה 



173 


ארץ־־ישראל 


174 



הטמפרטורה גם כאן עד למטה מ ס 0 , ובחורף 1950 
כיסה מעטה־שלג את כל הארץ עד חוף־הים 
ממש. 

הלחות היחסית של האויר מרובה בחוף 
יותר מבשאר האיזורים, וכן מרובה היא בלילות־ 
הקיץ יותר מבלילות־החורף בחלקים שאינם לרגלי־ 
הר. בשעות־היום, ובעיקר בשעת הצהרים, יורדת 
הלחות למינימום של היממה. באיזורי־ההר ד,אויר 
בכללו יבש יותר׳ והלחות בחורף מרובה מזו* שב¬ 
קיץ, למרות מד, שמגשבות אז רוחות יבשות ממז¬ 
רח. התנאים בעמק-יזרעאל דומים לתנאי־החוף, 
והלחות מרובה בלילות־הקיץ. בעמק־הירדן, ביחוד 
בערבה ובבקעת יכדהפלח, מועטת הלחות מבכל 
שאר האיזורים. בצפון ים־המלח הלחות מרובד, 
מבדרומו, והתהליד היומי של הלחות היחסית שר 
נה בקצה הדרומי מבצפוני. בכל האיזורים התהליך 
היומי הוא פשוט: בשעות־הצהרים חל מינימום, 
ובשעות-הלילה האחרונות או במשך כל הלילה — 
מאכסימום של הלחות. בצפון ים־המלח עולה 
הלחות היחסית למאכסימום בשעוודהצהרים של 
ימי-הקיץ דוקה, כשהטמפראטורה יורדת עם נשיבת 
הרוח מן הימה. אחר־ד,צהרים וקרוב לשקיעה, כש־ 
הטמפראטורה שרויה במאכסימום, נמצאת שם 
הלחות היחסית במינימום, בהשפעת הרוח המער¬ 
בית׳ היורדת מהרי־ירושלים ומתחממת תוך 
התכווצות. 

הלחות המוחלטת מרובד, בדרך כלל 
בעמקים מבהרים. באיזור־החוף, שבו מרובד, הל¬ 
חות היחסית, מצויד, גם לחות מוחלטת מרובה. 
בלחות זו נעוצה הסיבה של מיעוט ההתקררות 
בחדשי־הקיץ: האדר הלח פולט גם ביום וגם 
בלילה קרינה אפלה מרובה. בקרבת הים־התיכון 
מרובה הלחות המוחלטת כמעט כאותה שעל-יד 
ים־המלח, ובחדשים החמים היא אף מרובה מן 
האחרונה׳ למרות העובדה שהטמפראטורות על-יד 
החוף הן נמוכות יותר. גם בבקעת בית־שאן מרובה 
הלחות המוחלטת מחמת הטמפראטורות הגבוהות 
מאוד הרווחות כאן בקיץ. 

התנאים בהרים נוחים יותר לאדם מחמת הלחות 
המוחלטת המועטת שבהם — מה שמחיש את ד,ת־ 
אדות־הזיעה. בדרך־כלל אין אדם מזיע בהר גם 
בשעות החמות, אלא כשהוא מהלך או עובד עבודת- 
גוף בחמה בשעותיו־,צהרים ? ואילו עבודה תקינה 
בצל אינה כרוכה בקשיים מחמת האקלים. באיזור־ 
החוף אין גוף־האדם יכול להיות יבש במשך שבד 
עות מרובים בקיץ, אע״פ שהרוחות הבאות מן הים מסייעות 
לקירור הגוף. 

הרוחות. בשפלת־החוף שולטים תנאי-רוח פשוטים. 
בחדשים החמים מנשבת כל היום רוח מן הים, ובשעות־ 
הלילה — אל הים. בימים הבהירים של חדשי-החורף דומים 
תנאי-הרוח לתנאי־הקיץ, אך בימים שבהם רובץ על־פני הים 
מרכז של לו 1 ץ בארומטרי ירוד, מנשבת תחילה רוח מזרחית, 
שסובבת לאט לדרום, אח״כ לדרום ודרום־המערב, ואז מגי¬ 
עים עננים מן הים, וגם גשם עלול לרדת. עד שרוח צפונית 


מפזרת את העננים והשמים מתבהרים.—באיזורי-ההר מנש¬ 
בת בקיץ רוח מערביח־צפונית במשך שבועות וחדשים ללא 
שינוי. בשעות של לפני-הצהרים האדר שקט יותר, ואילו 
בשעות הערב והשקיעה מגעת הרוח לעצמתה המאפסימאליח. 
עפ״ר אין באיזורי־ההר רוחות מקומיות אלא רוח כללית 
בלבד, שהיא קשורה לחלוקת הלחץ מסביב למרכזי מינימום 
או מאפסימום בארומטרי. — רוחות מקומיות קיימות על-יד 
האגמים שבעמק־הירדן, כמו על-יד חוף הים התיכון, בחדשים 
החמים. לחוף־הים באה רוח מן הים במשד כל שעות-היום, 



5 ׳ 


התנאים הטגעיים: האקלים 



ואילו על־יד האגמים נושבת הרוח, הבאה מן האגם אל החוף, 
אך בשעות מסויימות בלבד. סיבת־הדבר: כשהגעת רוח 
הים התיכון אל בקעת־הירדן היא מבטלת את כל ההשפעות 
המקומיות, ואף האגמים משתלבים אז במסכת התנאים הכל¬ 
ליים. לרוח הנושבת מן האגמים יש חשיבות ביולוגית מרובה 
בעונה החמה. אמנם הרוח הבאה מן הים היא בדרך כלל 
מקררת, אך כשהיא יורדת אל העמקים, הנמוכים כמה מאות מ׳ 
לא רק מפני־הסביבה אלא אף מפני הים המרוחק, היא מת¬ 
חממת עד כדי כך, ששוב אין אויר-הים מקרר אלא מחמם. 


לפיכך רוח מערבית בקיץ בחופי יברכינרת וים־המלח ובכל 
עמק־הירדן, מן החולה עד דרום ים־המלח, היא רוח חמה 
ויבשה. על מידת הקירור הביולוגי, שרוח מערבית מסוגלת 
להביא בעקבותיה, אין להחליט בנקל, ויש מחלוקת על כך 
בין תושבי עמק-הירדן: יש אומרים, שרוח חמה זו מקררת, 
והדבר נראה נכון בחלקו — כל עוד הגוף לח ומזיע, ואילו 
לאחר שהוא מתייבש מזיעתו נשארת רק השפעתה של תנועת־ 
האויר, המעוררת אך הרגשה של קרירות, שאינה קיימת 
במציאות. 














177 


ארץ־ישראל 


178 


עצמת הרוחות. שפלת־החוף, עמק-יזרעאל והנגב 
שייכים לאיזורי הרוח החלשה. ההר ועמק־הירדן, וביחוד 
דרום־הערבה, שייכים לאיזורי הרוח החזקה. ממוצעי־הקיץ 
הם גבוהים בדרד־כלל מממוצעי־החורף בכל האיזורים. ערכי 
עצמת־הרוח משתווים בחדשי יאנואר ופברואר ה״סוערים" 
לערכי־הקיץ בשנים שהחורף שלהן סוער ; ואילו לאחר חורף 
שקט ערכי־הקיץ תמיד גדולים יותר. ההרגשה הסובייקטיווית, 
שלפיה רוחות־החורף הן חזקות יותר, היא פרי ההתרשמות 
ממקרים בודדים מסויימים. אמנם בסערה סרפית מגעת 
עצמת־הרוח ל 60 — 80 ק״מ לשעה, ואף ליותר מכן, אך בימים 
שבין סערה לסערה האויר כמעט שקט ז לעומת זה מצויה 
רוח חזקה בחדשי-הקיץ כל יום בשעות מסויימות, ואע״פ 
שאינה חזקה כרוח סערה דורפית, אין הממוצע החדשי הקיצי 
נמוך מן הממוצע החרפי, ועפ״ר הוא אף גבוה ממנו. בהרי 
משגב־עם ורמים נושבת גם בימי־הקיץ, ביחוד בשעות־ 
השקיעה, רוח שאינה חלשה מסערת־חורף. — בתהליך היומי 
של עצמת־הרוח שעות הרוח החזקה הן בהר שעות אחר־ 
הצהרים של ימי־הקיץ; בחוף ובעמק־יזרעאל המאבסימום 
הוא בצהרים. שעות לפני־הצהרים הן זמנו של האויר 
השקט ברוב האיזורים; גם שעות־הלילה הן שעות של שקט 
ברוב חלקי־הארץ, פרט להר ולעמק־הירדן הדרומי. 

תולדות חקירת האקלים בארץ־ישראל. 
המחקר המדעי של האקלים בא״י ראשיתו באמצע המאה 
ה 19 . המכשירים הפיסיקאליים הראשונים לתצפיות במזג- 
האויר הובאו ב 1845 לירושלים לביה״ח האנגלי, ומאז ועד 
מלחמת־העולם 1 נעשו במוסד זה בקביעות מדידות מטאורו¬ 
לוגיות. החומר של 14 השנים הראשונות אבד, אך החומר 
של שנות 1860 — 1913 נשתמר בשלמותו. במדידות אקלימיות 
ומטאורולוגיזת עסקו גם סניפי המיסיון הסקוטי במקומות 
שונים בארץ, ומ 1860 ואילך נערכו מדידות אלו בפיקוחה של 
החברה הבריטית לחקירת א״י והמטאומלוג שלה ג׳. גלישר 
(עד 1903 ). מטעם החברה הגרמנית לחקירת א״י עסק מ. 
בלנקנהורן(ע״ע), מאמצע שנות ה 90 ואילך, גם בחקר האק¬ 
לים. הסיכום הראשון של חקר זה מטעם החברה הגרמנית 
ניתן ב 1910 בספרו של פ. מ. אכסנר "על אקלימה של א״י", 
הכולל את מפת־הגשמים הראשונה של הארץ ושכנותיה. 
תחנות מטאורולוגיות הוקמו גם על־יד מנזרים צרפתיים 
ומוסדות מחקר וחינוך צרפתיים ואמריקניים בא״י, בסוריה 
ובלבנון. 

היהודים התחילו בחקירת אקלימה של א״י רק במאה ה 20 . 
ב 1910 הוקמו מטעם המשרד הארץ־ישראלי של ההסתדרות 
הציונית תחנות־גשמים אחדות בערים ובמושבות. מיד אחר 
מלחמת־העולם 1 הוקמה ע״י ד. אשבל רשת של תחנות 
מטאורולוגיות בישובים היהודיים ממטולה עד הנגב. תחנות 
אחדות הוקמו גם ע״י ממשלת־המאגדאט בפיקוחה של מחלקת 
העבודות הציבוריות. מ 1937 ואילך עמדו למחקר המטאורו¬ 
לוגי בא״י שני מרכזים: המחלקה לתעופה אזרחית של 
הממשלה, שאירגנה צוות־עובדים מיוחד בתחנה המטאורו¬ 
לוגית בשדה־התעופה בלוד, ועסקה בין השאר גם בחקר 
תנאי־האויר במרומים באמצעים הטכניים החדישים; המחלקה 
המטאורולוגית של האוניברסיטה העברית, שברשותה נמצאה 
רשת התחנות בישובים היהודיים. הממשלה קיימה תחנות 
בחלקי־הארץ המיושבים ערבים׳ שלא היתה אליהם גישה 
קודם לכן. בהשפעתו של ד. אשבל הקימה נם ממשלת עבר- 


הירדן רשת של תחנוודצפיה בתחום־שלטונה, מעקבה עד 
הירמוך. רשת־התחנות היהודית בא״י עצמה נתרחבה בשנות 
המאורעות של 1936 — 1939 עם הקמת ישובי "חומה ומגדל" 
בחלקי־הארץ השונים, ואח״ב בימי מלחמת־העולם 11 עם רא¬ 
שיתה של ההתיישבות החדשה בנגב הצפוני. 

במלחמת־העולם 1 כבר עסקו חילות־האויר של המעצמות 
היריבות גם בא״י בחקר הרוחות ושאר התנאים המטאורולו¬ 
גיים במרומי־האטמוספירה. במלחמת־העולם 11 נעשתה עבו¬ 
דה מטאורולוגית שיטתית וענפה ע״י חילות־האויר בכל תחום 
המזרח הקרוב והתיכון, ותוצאותיה שינו את פני התמונה 
האוירולוגית שהיתר, קיימת מן האיזור שבו נכללת א״י. 

במדינת־ישראל שוכללו הפעולות המטאורולוגיות הן ע״י 
השלטונות האזרחיים והן ע״י חיל־האויר הישראלי, וכיום 
הן נעשות בקנה־מידה ממלכתי בהתאם לצרכים האזרחיים 
והצבאיים. בבעיות מיוחדות של המטאורולוגיה המדעית, 
וביחוד בחקר קרינת־השמש, עוסקות מחלקות של האוניבר¬ 
סיטה, של הטכניון ושל מכון־וייצמאן. 

ד. אשבל, אקלים א״י לאזוריה, תשי״ב! ־״״ 2 ,״״*.£ . 1 \ .? 

1$ ) 1$1171 )'! 0 ? 1 ) £11771 [ 1$ ) 0 , 1610 ^ 1 . £1 ; 1910 , 1 ) $1171 1 ) 11 )? 1 ז 0 < 1 1 ) £11171 [ 
. 1914 , 71 ) 11 ) 14 ^ 7 ) 11 ) 11$ ) 177 ) 11 7 ) 111 ) [) 71 ) 071 // 11 ) 

ד. א. 

הצמחיה והצומח. — א. ה צ מ ח י ה ואפיה ה ג א ו - 
גראפי. מספר המינים של צמחי א״י הוא כ 2,250 — מספר 
גדול מאוד לעומת זה של ארצות אחרות (למשל: אנגליה — 
1,700 מינים; נורווגיה — 1,335 מינים; מצרים — כ 1,500 
מינים). שפע זה של מיני-צמחים מקורו במציאותם של בתי- 
גידול מרובים, שהם שונים זה מזה בתנאיהם האקלימיים, 
הקרקעיים וכד , . 

צמחייודא״י מורכבת מיסודות גאוגראפיים שונים: 

1 ) הקבוצה הגדולה ביותר לפי מספר־מיניה נמנית על היסוד 
הים־תיכוני, כלומר: היא מורכבת ממינים, שתחום-תפוצתם 
מוגבל לאיזור הים התיכון בלבד; 2 ) שניה לה במספר־ 
המינים היא הקבוצה המוגבלת בתחומי האיזור האיראנו־ 
טוראני — הוא האחור הערבתי והמדברי המשתרע באסיה 
מעבר־הירדן המזרחי עד המדבר הגדול של גובי; 3 ) קבוצה 
שלישית של מינים הם בני האחור הסחרו־סינדי, הכולל 
את כל מדבר־סחרה ומגיע במזרח עד לסינד שבהודו; 
4 ) יש בא״י גם צמחים, שמשתייכים לאיזורים הסודאני 
והאריתראו־ערבי, המקיפים את השטח שמסנגאמביה שבאפ¬ 
ריקה הצפונית־מעדבית עד ערב הדרומית־מערבית; 5 ) בא״י 
מצויים גם מינים אחדים בני האיזור האירדסיבירי, המקיף 
את כל הארצות הממוזגות־קרות והקרירות של אירופה ואסיה. 

חלוקתה של צמחיית־א״י לקבוצות פיטוגאוגראפיות מרו¬ 
בות מעידה, שאין א״י מהווה חטיבה פיטוגאוגראפית אחידה; 
לשון אחרת: א״י כיחידה גאוגראפית אינה משתייכת לאחור 
פיטוגאוגראפי אחד אלא לאיזורים פיטוגאוגראפיים אחדים. 
3 קבוצות־מינים כבשו לעצמן חבלים מיוחדים של הארץ, 
ומבחינה זו מתחלקת א״י ל 3 חבלים פיטוגאוגראפיים: 
החבל הים־תיכוני, החבל האיראנו־טוראני והחבל הסחרו- 
סינדי. 

1 ) ה ח ב ל הי ם - ת י כ ו נ י כולל שטחים גדולים בשני עברי- 
הירדן, שאקלימם נוח ושיעור משקעיהם השנתיים אינו מועט 
מ 350 מ״מ. קרקעותיו הם בעיקר האדמה האדומה, הקרקע 
הלבדאפור, הקרקעות הקלים של שמלת*הים והקרקעות 



179 


התנאים הטבעיים: הצמחיה 


180 



האלוביאליים שבעמקים. זהו החבל של 
היערות והחרשים ירוקי־העד ושל חקלאות- 
הבעל היציבה בא״י. 

2 ) החבל האיראנו־טוראני תופס 
גם הוא שטחים ניכרים בשני עברי-הירדן, 
אך מרכזיו הגדולים הם הנגב הקרוב׳ מדבר־ 
יהודה והרמות המזרחיות של אדום, מואב 
ועמון. אקלימו יבשתי יותר מזה של החבל 
ה׳־ם־תיכוני, ומשקעיו השנתיים דלים יותר 
( 200 — 350 מ״מ). קרקעותיו הם בעיקר 
הקרקע הערבתי האפור והלם. חבל זה אינו 
מקיים בעיקרו אלא צומח של שיחים, 
בני־שיח וענבים, וחקלאותו הטבעית היא 
חקלאות־בעל בלתי־יציבה. 

3 ) החבל הסחרו־סינדי הוא הגדול 
שבחבלים הפיטוגאוגראפיים של א״י. הוא 
מקיף את כל החלק הדרומי של הארץ 
(הנגב המרכזי והרחוק, הערבה, עמק־ 
הירדן התחתון, מדבריות מואב ואדום). 
זהו חבל, שחרפו קצר וקיצו ארוך ומשקעיו 
השנתיים אינם עולים בשום מקום על 200 
מ״מ; הרבה משטחיו אינם מקבלים אף 
50 מ״מ. קרקעותיו הם בעיקר חמדות (מד¬ 
בריות חצץ וסלעים), מלחות וחולות. כסותו 
הצמחית דלה ונופו ישימון ז צומח של 
עצים אינו מצוי בו אלא בנאות־מים 
ובערוצי־נחלים. חקלאות־בעל אינה קיימת 
בו כלל. — שאר הקבוצות הפיטוגאוגרא־ 
פיות מיוצגות בא״י על־ידי מספר־מינים 
מצומצם ולא קבעו לעצמן בארץ חבלים 
מיוחדים. 

ב. הצומח והרכבו. שלושת החבלים 
הפיטוגאוגראפיים של א״י אינם משמשים 
רק מרכזים של צמחיות מיוחדות, אלא 
אף אכסניות של טיפוסי־צומח מיוחדים 
ושל חברות־צמחים שונות. בסקירה שלהלן 
יימנו טיפוסי־הצומח העיקריים האפיינים 
לכל חבל וחבל. 

1 . הצומח של החבל הים־תיכו־ 

ני. — ( 1 ) רצועת ההרים. רובו הגדול 
של החבל הים־תיכוני קים בעבר — ומוכ¬ 
שר לקיים אף בימינו — יערות טבעיים. 
אך מפני פגיעתו המתמדת של האדם בעץ 
וביער הטבעי של הארץ, לא נשתיירו 
בימינו בחבל זה אלא חרשים ושרידי-יער 
מועטים. קצב ההשמדה של היער היה נמרץ בא״י מבארצות 
ים־תיכוניות אחרות, בעיקר מפני שהארץ קרובה למדבריות 
עצומים, ששוכניהם הכמהים לעץ היו מנצלים את היער ניצול 
אכזרי ביותר. שרידי היער והחורש בא״י מתחלקים ל 6 טיפו¬ 
סים : (א) יער־ארנים — טיפוס זה מיוצג ע״י חברת אורך 
ירושלים( 515 ת 0 ק 11310 10115 ?) ופרע קטן־עלים (ת 111 :> 1 ־[שקץ 1 ־ 1 
1 סס 11 ס 111£ ץקז 5 0 ). כבני־לווייתו של האורן מצויים כאן: האלון 
המצוי( 5 סס 1 ז ק 03111 3001 x 0 $ >), האלה הארץ־ישראלית(- 5  30 11010$ ־ 1 ^), 1 האשחר 
הארץ־ישראלי ( 313651103 ? 1130100$ ?) והרבה שיחים 'ובני- 
שיח אחרים, שמשתייכים לבתות ולגריגות. יער זה כיסה 
לפנים שטחים גדולים בהר המערבי וברמת־הגלעד, בעיקר 
של קרקעות אפורים־לבנים. שרידים וחורשות של יער זה 
נותרו בגליל העליון, בכרמל, בשומרון וביהודה! בגלעד 
נתקיימו יערות־אורן גדולים• יותר. משום ערכו של אורן- 
ירושלים לחרושת ומשום התאמת קרקעות־גידולו לעיבוד 









































































































































181 


ארץ־ישראל 


182 



צמחיה דלה בחולות־הנגב 


חקלאי, הושמדו יערות־הארגים בארץ יותר מכל שאר טיפוסי 
היער והחורש. (ב) יער אלון־התבור— הצמח הראשי של יער 
זה הוא אלון־התמר ( 11113110160518 5 ג 01 ז 211€ >), ואליו מת¬ 
לווים עצים ושיחים אחרים של החורש (כגון האלון המצוי, 
האלה הא״י, הלבנה הרפואי וכד׳); ביער זה יש להבחין שלוש 
חברות: ( 1 ) חברת אלון־התבור והלבנה הרפואי 5^3x1 
3118 ס ££101 ס ), הרווחת בפינה הדרומיודמערבית של הגליל 
התחתון (גוש אלונים־שפרעם); כאן נשתמר עדיין משהו 
מהודו הקדום של יער עשיר זה, ,ואילו ברמת־אפרים ועל 
הר־התבור לא נשתיירו אלא שרידים בלבד; בתקופה האחרו¬ 
נה הולד גם יער זה ונשמד מחמת פעולות ההתיישבות. 
( 2 ) חברת אלון־התבור והאלה האטלאנטית (- 311311 1513013 ? 
103 !),הרווחת למדי במורדות המערביים של הר־הגולן, ושריד 
זעיר מצורתו הקדומה נשתמר עד היום בחורשת־האלונים 
שבסביבות דפנה, וכן גם בכמה מקומות בגליל העליון המז¬ 
רחי. ( 3 ) חברת אלון־התבור החופית, שבעבר היתה רווחת 
מאוד בשרון וכיום לא נשתמרו ממנה אלא חורשות קטנות 
או עצים בודדים. (ג) יער וחורש של האלון המצוי— חברת 
האלון המצוי והאלה הארץ־ישראלית, התופסת את רוב שטחי- 
החורש הגדולים של א״י. לפגים הו¬ 
פיעה חברה זו בצורת יער, אלא שמפני 
הפגיעה הקשה שהאדם ובעירו פגעו 
במשך אלפי־שנים בעציה, הפך היער 
לחורש או הושמד כליל. רובם הגדול 
של השיחים והעצים הנמוכים של חורש 
זה עדיין הם עשויים להתפתח — בתנאי 
קרקע ואקלים מסויימים — לעצים גבו¬ 
הים. מלוויו העיקריים של האלון המצוי 
בתוך החורש הם — נוסף על האלה 
הא״י — אלת־המסטיק, בר־זית בינוני, 
החרוב, העוזרר הקוצני ( 30£115 ז 01-3 
3231-01115 ), הקטלב המצוי ועוד; בתנאי 
לחות טובים מופיעים בחרשים גם הער 
המצוי ( 00111118 1.30105 ), כליל-החורש 
( 0351:1001 ) 51110 06105 ) וכד/ בדרך־כלל 
אין חרשי־האלון מצויים בהרים אלא 
בגובה של 300 מ׳ מעל פני־הים ומעלה; 
באיזור־הספר שבין החבל היס־תיכוני 


והאיראנו־טוראני מצוי היה לפנים חורש של השקד 
( 00010101115 131118 )§ץ 1 מ\!) והעוזרר המצוי, ששרידיו נש¬ 
תמרו עד ימינו בצורת עצים או שיחים בודדים; באדום 
המערבית מצוי טיפוס של חורש, ששני עציו הראשיים 
הם האלון המצוי והערער האדום ( 110601063 ק 0105 ק 1001 ), 
והוא החורש הים־תיכוגי הדרומי ביותר. (ד) החורש של 
החרוב ואלת־המסטיק — חרשים אלה פרצוף מיוחד להם: 
מעל פני הרקע הירוק של שיחי־האלה ומלוויה בולטים 
עצי־חרוב בודדים מרוחקים זה מזה, וכן מצויים כאן עוד 
שיחי־חורש אחרים וגם שיחי בתה וגריגה. בחלק המערבי 

7 * 7 

של איזור-ההרים אין חורש זה עולה בהרים למעלה מ 300 מ/ 
ואילו בחלק המזרחי — שבו אין הוא נתקל בהתחרות מצד 
חורש האלון המצוי — הוא מוסיף לעלות עד לגובה של 
500 מ׳ ואף למעלה מזה. חורש הדורוב והאלה מופיע בקר¬ 
קעות שונים, כגון בקרקע־חול (מנתניה צפונה), על גבעות- 
הקורקר (מחדרה צפונה), על קרקע אדום ועל קרקע לבן- 
אפור (לרגלי ההרים). איזור תפוצתו מוגבל להרים שמגבול- 
סוריה בצפון עד החלק הדרומי של הרי־יהודה; בעבר־הירדן 
המזרחי אין חורש זה מצוי כלל. 

במקומות שהיערות והחרשים הים־תיכונים הושמדו בהם 
או נתדלדלו/רווחות פורמאציות של צומח, שהוא מורכב בעיקר 
משיחים נמוכים או בני־שיח. פורמאציות ים־תיכוניות אלו 
מכונות גריגה—כששיחיהן או בני־שיחיהן גבוהים־ביחס—, 
או בתה — כשצמחיהן נמוכים יותר. חברות־הגריגה הנפו¬ 
צות* הן: חברת ה 3 רןה המשולשת ( 111101136 5317161001 ), 
חברת השלהבית הדביקה ( 71500536 11100110161:001 ?), חברת 
הקידה השעירה ( 0010016100171110536 ץ 031 ), חברת הלוטם 
השעיר ( 71110505 015105 ) והלוטם הממני (- 531 015108 
71£01105 ). הגריגה היא אכסנייתם של בני־שיח חריפי־ריח 
וירוקי-עד ושפע של עשבים אחרים. גם שיחי־הגריגה 
הושמדו בקנה־מידה רחב לצרכי תעשיית־הסיד והסקה, 
ובמקום הגריגה הופיעה הבתה. זו האחרונה היא בימינו 
הכסות הצמחית של רוב המחוזות ההרריים הים־תיכונים. 
מחברות־הבתה נפוצה מאוד וחשובה ביותר חברת הסירה 


הקוצנית ( 10051 ק 5 ! 016116100 ?). הסירה משמרת בשרשיה את 



חברת השיטה הסלילנית ויפרוק־המדבר נעפידהערבה 






קבוצת עצים מז הדום המצרי (עי• אל־דפיה, ססור 5 אילת) 


הקרקע שבהרים׳ וכך מנעה במקומות הרבה במורדות־ 
ההרים את גריפת העפר ע״י הגשמים. כתוצאה מהריסת 
שטחי־בתה גדולים על־ידי הערבים הופקר הקרקע לגורמי 
הסחיפה, ושטחים מרובים הפכו לעיי־שממה. משאר חברות- 
הצמחים של הבתה: חברת הקומית המקורקפת 

1 :ז 113 ק 3 ש), חברת השברק המצוי ( 1015 ז 31 ת תזג 11 ש 111 ת 0 ת 0 ), 

וחברות הרבה של עשבים רב־שנתיים. הבת 1 ת הן מקום 
גידולו של שפע הפרחים, המגוונים בחורף ובאביב את נוף- 
ההרים. כאן מצויים הכלנית, הנורית והרקפת׳ דם־המכבים, 
האזוב והחננית; הכרכום והאירים, הסתונית ונץ־החלב, 
העירית׳ הזמזומית והיסחלביים למיניהם, 'וכאן גם שוכנים 
צמחי הקטניות, המורכבים והדגניים למאות מיניהם. 

ארבעת הטיפוסים הגדולים של הצומח — היער, החורש, 
הגריגה והבתר. — הם ביטוייו הנאמנים ביותר של החבל הים- 
תיכוני! אך שני האחרונים אינם עפ״ר אלא תולדה של שני 
הראשונים, שהושמדו בידי־אדם. 

( 2 ) רצועת־החוף. איזור הקרקעות הקלים של 
שפלת־החוף הוא מבחינת אקלימו וקרקעותיו חטיבה בפני 
עצמה, שמאכסנת צמחיה וצומח משלה. חלק ניכר של שפלת־ 
החוף תופסים החולות, שממדיהם הולכים וגדלים כלפי 
דרום. לצמחים, שמזדמן להם לנבוט על גבי החולות, צפויות 
שתי סכנות: להיקבר חיים בתוך שכבות־החול המוסעות ע״י 
הרוח והולכות ומכסות את הצמח, או למות מיתת־יובש מחמת 
החתירה שחותרת תחתיו הרוח, הגורמת לחשיפת שרשיו. 


לפיכך מועטים הם הצמחים הגדלים בחולות הנעים הללו. 
רק צמחים יחידי־סגולה, שהם מצויידים בשרשים מעמי¬ 
קים מאד ושמצליחים לצמוח ולעלות מעל לכסות־החול 
שהרוח מערמת עליהם, שולטים על פני החולות, כגון: ידיד- 
החולות ( 13 ־ 131 ־ 1 שזג 11113 ק 10 תתז\,), המסוגל להתקיים בח 1 לות 
ההולכים ומצטברים: הלענה החד־זרעית (-סתסבת 1513 בתש 1 ז\ 1 
3 מ!זשק$), רותם-המדבר(במבזשסז 13 ם 13 ש 11 ) ואחרים. משום 
מהירות צמיחתם ומשום שרשיהם העמוקים צמחים אלה הם 
בחולות אזרחים יציבים, והם אף מסייעים הרבה לבלימתה 
של תנועת־החולות. על חיי־הצמחים בח 1 ף־הים פועלים גם 
רסיסי המים המלוחים, שהרוח מביאה מן הים ושלא כל 
הצמחים יכולים לעמוד בפניהם. הלענה והרותם נפגעים על- 
ידיהם, ואילו הדופרק( 3 בת 1£1 ז 13 ז 1 ש 11 > 031 ),המלחית האשלג־ 
נית ( 531501314:311 ), האגר 1 פיר 1 ן הסמרי (- 1 זז 1 ( בתג 1 זץק 0 ז§.^ 
ומס^ס), המד־חול($ג 11 ז 3 ח 6 ז 3 $ג 011 ג 01 ־! 0 ק 5 ) וידיד־החואת אי¬ 
נם ניזוקים מהם. לפיכך מסתדר הצומח של שפת הים חגורות- 
חגורות: הצמחים, שבכוחם לסבול את מליחותם של הרסי¬ 
סים, כובשים את שורות־החזית הקרובות לים, ואילו הצמחים 
שאינם יבולים לסבול אותם נדחקים לעורף. 

בית־גידול מיוחד הן גבעות־הקורקר, העוברות בהפסקות 
לכל אורך־השפלה והבנויות אבן חול־גיר פרירה מאוד! זהו 
בית־גידול יובשני ודל מאוד בחמרי־הזנה מינראליים ואורגא־ 
ניים! הצומח הקבוע שלו הן בתות וגריגות בדרומה של הארץ 
וחורש של החרוב ואלת־המסטיק מנתניה צפונה. לעומתן 



185 


אדץ־ישראל 


186 









התנאים הטבעיים: הצמחיה 




חברת החרוב ואלת־הטסטיק החופית עם ידיד־החולות (בסביבות חדרה) 


יער אלוז־התבור והלבנה הרפואי (נוש אלונים־שפרעם). הכביש עובר על הגבול שבין המדרו; הדרומי 
הדליל) ובין הטורח הצפוני (בעל הכיסוי הצפוף). 

(ברשותו של המכון הפוטונראמטרי בירושלים) 





מתחשל זזו רשים ויערות ידוקי-עד״שחושמדז זנבב' 
שו ע "י בתות וגריגות ים־תיכוניות: סירדז קוצנית. 
קורנית מקורקפת. קידה שעירה, לוטם מרוני. ועוד 

כנ״ל, עם שרידי חזרש ויער ירוקי־עד של 
חברת האלון המצוי והאלה הא״י 

כנ״ל, עם שרידי חורש ירוק־עד של חברת 
החרוב ואלת־המסטיק 

כנ״ל, עם שרידי יער של חברת אורן־ירוש־ 
לים — פרע קטן־עלים 


חברת האלון המצוי והערער האדום 


מחוז של יער אלודהתבור. שהושמד ונכבש 
ע"י בתות של עשבים רב־שנתיים 

כנ״ל, עם שרידים ניכרים של יער חברת אלון־ 
התבור והליבנה הרפואי 

מוזאיקה של שרידי חורשות ויערות מטיפוס 
( 2 ) ו( 7 ) 


בתזת ים־תיכוניזת של עשבים רב־שנתיים 


כנ״ל. עם שרידי יער ותורש של מיני אלון 


בתות־ספר ים־תיכוניות, מלוות לפעמים עצים 
בודדים של חורש משיר־עלים ערבתי־למחצה 

צומח של קרקעות חול־חמרה בשסלת־החוף. 
בעיקר חברת החילף והדרדר 


כנ״ל. עם שרידים ניכרים של יער אלון־התבור 


בתות ונרינות ים־תיכוניות על־פני גבעות־ 
הקורקר של שפלת־החוף 

כנ״ל. עם שרידים ניכרים של חברת החרוב 
והאלה 


מוזאיקה של צומח מטיפוס ( 12 ) ו( 14 ) 


עמקים אלוביאליים, שהצומח הראשוני שלהם 
הושמד והוחלף בעיקר בינבוט־השדזז 

בתות־ספר ים־תיכוגיות של עשבים רב־שנתיים. 
מלווים שיזף־השיח 

ערבות איראנו־טוראניות של שיחים, בעיקר 
האנד של שיזף־השיח 


ערבות איראנו־טוראניות של בני־שיח. בעיקר 
הסידרה של חברות לענת־המרבר 

ערבות אידאנו־טוראניות של שיחים, בעיקר 
סידרת רותם־הסלעים 

ערבות איראנו-טוראניות של הלם. שהצומח 
הראשוני שלהם הושמד והוחלף בעיקר בחברת 
האכיליאה הערבתית 

ערבות איראנו־טוראניות של בגי־שיח. שטרם 
נחקרו כראוי (סדרת החברות של לענת־המדבר?) 

ערבות לענה חר־זרעית ודגנים חר־שנתיים 
בקרקעות חול־לם 

מדבריות חמדה וגבס סחרו־סיגדיים, בעיקר 
חברות האגד של היפרוק המדברי, זונן־השיח, 
הפנוליאה הערבית, אוכם־המדבר , 

מדבריות־חמדה סחרו־סינדיים, בעיקר חברות 
האגד של זוגן־השיח ושל פו־קרק׳המיבר 

מדבריות־חמדה סחרו־סינדיים, בעיקר חברות 
האגד של זונן־המדבר 

מדבריות־חמדה קרים, צומח מועט מאנד יפרוק־ 
המדבר ומחברת השיטה הסלילנית 

מדבריות חול וחמדה חולית. בעיקר חברות 
האגדים של פרקרק־השיח ושל הסרקרק הפרסי 

מלחות— עקרות או תפוסות ע "י חברות האשל 
ובן־המלח, האוכם הא״י, המלוח הקיפח, המל־ 
חית הקשקשנית, הימלוח הפגום 

צומח־חולות, בעיקר אגד הלענה החד־זרעית. 
הלוטוס המכסיף וקרוביהם 


כנ״ל, עם חברת החרוב ואלת־המסטיק 

צומח־חולות, בעיקר חברות האגד של הלענה 
החד־זרעית ושל יפרוק־המדבר 

צומח טרופי בנאות־מדבר, בעיקר חברת השיזף 
והזקום וחברת השיטה הסלילגית 

צומח הידרופילי, בעיקר אגד החברות של 
הקנה המצוי 

ז? 







































































































































































191 


התנאים הטבעיים: הצמחיה 


192 



צמחים מיוחדות: א) כסוודהצומח על פני קרקע־החמדה 
היא על־פי רוב דלה ודלילה, ומרובים מאוד שטחי- 
החמדה שאינם מקיימים צומח אלא באפיקים הרחבים 
והרדודים המבתרים את המישורים. הצומח השוכן בבית- 
גידול זה צריך לעמוד בפני היובש ועפ״ר אף בפני המלחות. 
החברה הנפוצה ביותר בחמדות היא חברת זוגן־השיח 
( 0$1 חזגו^> 1 ת 11£111 ׳( 11 ק 0 §ז( 2 ), צמח אפייני ביותר למדבריות 
של אבנים וטרשים. למישורי חמדה לא־מלוחה, וכן גם לאפי¬ 

¬ 7 ז■ 

קים המבתרים את החמדה, אפייניות חברת יפרוק־המדבר 
( 112£2£ !:) £1 ־! 2 2 ת 1££11 ) 351 נ 31 ך 1 \>.) וחברות אחרות, שהיפרוק נפוץ 
בהן. חברות אלו שולטות בעיקר בנגב הדרומי, בעבר־הירדן 
הדרומי ובמדבר־יהודה. — מצויות גם חמדות, שקרקען עשיר 
מאוד בגבס ושבהן שולטות חברת אוכם־המדבר(מז 11 :ז 1£ > 5113£ 
31£1£3£ ! 1 ק 38 ) וחברת הכנוליאה הערבית (- 313 ת £0016££111 ! 1 כ> 


חברת הנופר הכתום (החולתה) 

7 

בולטים בשפלת־הים המישורים הגדולים של חול־חמרה, 
המרוכזים ביהוד בשרון ובשפלת-יהודה הצפונית. המישו¬ 
רים הללו היו ברובם מכוסים לפנים יער של אלון־התבור, 
שבימינו לא נותרו ממנו אלא שרידים דלים. את מקומו של 
היער תפסה ערבת־דגניים, שבו שלטת חברת חילף־החולות 

( 3£3 מם 1 ק 1 ל 0$£1$ ־ 221 ז£)ודרדר-הקורים (-זסשסזק £2 ז £311 מ 0£ 

5 ם 6 !) י שהיא עשירה ביותר במספר מיניה. 

2 .הצומחשלהחבלהאיראנ 1 ־טוראני. הפר¬ 
צוף הכללי של הצומח האיראנו־טוראני דומה לזה של הבתות 
הים־תיכוניות, אך צפיפותו קטנה מזו של צומח־הבתה. 
חברת־הצמחים האפיינית ביותר לחבל זה היא חברת לענת־ 
המדבר( 36 נ 3£-311 < 11£11 מז 1$1££11 מז£££^■), התופסת בנגב, במד" 
בר־יהודה ובעבר־הירדן שטחים גדולים! גם שטחי־הלס הגדי- 
לים שבנגב ובעבר־הירדן, שרובם מעובדים כיום, היו, כנראה, 
מכוסים בעבר בחברת־צמחים זו. שניה 
לה במידת תפוצתה היא חברת הנואית 


1£3 נ 1 ); שתיהן נפוצות במדבר־יהודה. — ב) שטחים גדולים 
בדרומה של א״י הם מישורים של מדבריות־חול. באדום 
הדרומית ובעמק־הערבה נוצר החול מהתרווחותם של אבן- 
החול הנובית וסלעי גראניט וגניס, בנגב המרכזי — מאבד 
חול של תקופה מאוחרת יותר. מדבריות־החול שוממים פחות 
ממדבריות־החמךד.,ולא עוד אלא ששכבת־חול הרובצת על גבי 
חמדה מיטיבה את תנאי־המים בקרקע וגורמת לריכוז מרובה 
יותר של צמחים במקום. מצומח חולות־המדבר: חברת הסי- 
לון הקוצני ( 1110$3 ק$ 21113 ) והנואית הקוצנית, השולטת 
באדום הדרומית! לרוב החולות אפייניות חברת פרקרק־השיח 
( 11£1 זז 0 :> 5311 דח 1££11 ץ^) 1-131 ) וחברת הפרקרק הפרסי(- 1-13 
!^*זשק מ 71 ££ 111 *ז 1 ); זו האחרונה מהווה לפעמים מין יער 
דליל. — בחולות של הנגב המרכזי מצויה גם חברת הרותם 
המדברי. החולות של הנגב המערבי אינם אלא שלוחות רחו¬ 
קות של חולות־הים, והם מאוכלסים על־ידי חברת הלענה 
החד״זרעית ומלענן־המטאטאים ( 33 תז£ק 05 ח 0 רח ££021513 ־! 


הקוצנית ( 3£3£ ם 0 ־ 11£1 !ת!מטזששסא). למחוז 
בית־שאן ועמק־הירדן התיכון, וכן למו¬ 
רדות ההרים הגובלים את עמק־הירדן,אפיי־ 
נית ביותר חברת שיזף־השיח (- 11£ קץ 212 
"ס! ת"!!) הרווחת מאוד בקרקעות הבזלת 
ו״חור־הלשוך. — שטח ניכר של החבל 
האיראנו־טוראני במורדות ההרים הסלעיים 
הגובלים את עמק־הירדן התיכון תפוס 
ע״י חברות-צמחים, שבהן רותם־הסלעים 
( 3£1 ״ 111 ) ££3013 >!) הוא הצמח העיקרי. — 
קרוב לגבולות החבל הים־תיכוני מצויים 
כיום שרידים של יער האלה האטלאנטית, 
ובעבר־הירדן ובמדבר־סוריה עדיין מצויות 
חלקות גדולות של יער זה. הוא דומה 
במראהו ליער־פארק׳ שעציו מרוחקים זה 
מזה. 

3 . הצומח של החבל הסחרו־ 

ס י נ ד י. אע״פ שחבל זה הוא מדברי ביו¬ 
תר, אינו מחוסר צומח. כל אחד משלושת 
טיפוסי־הקרקע העיקריים שלו — החמ¬ 
דות, החולות והמלחות — מאכסן חברות־ 



צמחיה בביצת החולה 




193 


ארץ־ישראל 


194 



צמחיה בחופי נח 5 ־ד! 


13 ז 3 קס $0 1:13 :$״^). — ג) מלחות מצויות גם בחבל הים־ 
תיכוני של הארץ, אך מקום חשוב הן תופסות במדבריות, 
וביחוד בעמק־הירדן התחתון ועמק־הערבה. המלחות הלחות 
מקיימות צומח צפוף של בני־שיח ושיחים, ואף של עצים. רוב 
צמחי־המלחות הם האלופיטים טיפוסיים. אחת מן החברות 
האפייניות למלחות של כיכר ים־המלח היא חברת האופם 
הא״י, הכוללת גם את העז־עד המאובק ( 053 ת 1 נתק 5131106 ), 
ולפעמים קרובות גם את ינבוט־השדה ( £31-0313 15 ק 050 ז?) 
ואת ההגה המצוי ( 001 ־ 01 ־ 01301 1 § 1113 ^) וכד/ חברת המלוח 
הקיפה ( 11311011 1106:001 ק 1 ־ 1 :^) רווחת מאוד בעמק־הירדן 
התחתון ובעמק־הערבה. במלחות המוצפות מים בחורף מצויה 
בעמק־הירדן וגם בעמק־החוף חברת האשל המרובע (- 13013 ׳ 
03 ׳(§ 3 ־ 1611 ובן־המלח המכחיל (- 130 § 0006011101 ־ £111 ז^ 
0001 ). בדרומו של ים־המלח מצויים מינים אחדים של אשל, 
שמהווים חרשים צפופים למדי. 

4 . הצומח הטרופי. בתוך החבל הסחרו־סינדי של 
א״י, ובעיקר בעמק־הירדן התחתון (בסביבות ים־המלח) 
ובעמק־הערבה, מצויים כ 40 מינים של צמחים טרופיים, שהם 
צריכים לשם קיומם טמפראטורות חרפיות גבוהות יותר וגם 
מידה מרובה של לחות במשך כל השנה. בהתאם לכך 
מוגבלים רוב המינים הללו לאיזורי השפך של הנחלים 
שבעמק־הירדן — עמק־פרע, נחל־עוג׳ה, יריחו, עין־גדי, ודי 
נמרים, צוער ומקומות אלה הפכו לנאות־מדבר, שבולטים 


מאוד בצומח המיוחד שלהם. כאן גדלים העצים והשיחים: 
השיזף המצוי ( 15:1 ־ 111 > 103 ק$ 1105 ק׳< 212 ), הזקום המצרי 
( 1303 :ק׳\§ 36 831301:6$ ), המורינגה הרתמית ( 3 §ס 1 ז 40 ן 
3 -! 6 :ק 3 ), הסאלוואדורה הפרסית( $103 ־! 6 ק 3 זס 531¥301 ) ומיני 
שיטה ( 03013 .^). 

5 . הצומח ההידרופילי.על גדות נחלים ונהרות 
ובביצות שבכל שלושת החבלים הפיטוגאוגראפיים של א״י 
מצוי צומח מיוחד, שהוא קשור לבתי־הגידול הלחים ולתנאיהם 
המיוחדים. בביצת־החולה שלטת חברת הג(מא ( 0$ ־ 61 קץ 0 

00$ (ק 3 ק) והארפובית( 0000130001103:001 § 017 ?). על גדות 

הירדן ויובליו מצויות חברת צפצפת־הפרת ( 016:001 ק 0 ? 

3:1036 ־ 111 ק 60 ) וחברת אשל־הירזץ ( 010131115 [ 106:001 ־ 730131 ). 

רוב הנחלים והנהרות נמוכי־הגדה מקיימים את חברת הקנה 

( 0001010015 011:6$ § 3 ־ 111 ?) והסוף ( 05:3:3 § 30 113 קץ 7 ) 

וצמחי־קנה אחרים. בנחלים גבוהי־גדה מצויה חברת הפטל 
( 01060$ § $30 8080 $ ) והשנית ( 13 ־ $311031 001 ־ 111 :׳(,.[). עוד 
מצויות בבתי־גידול כאלה חורשות קטנות של הערבה חדת־ 
העלים ( 113 ׳ 15 !ק סבתסג ^ 531 ). בנחלים, שאפיקיהם או גדותיהם 
רפודים חלוקים או סלעים, רווחות החברות של הרדוף־הנחלים 

( 1 ־ 01630011 16:1101 ־ 61 י\ 1 ) ושיח־אברהם ( 035:1 01 § 3 71:106:001 ). 
הדולב המזרחי ( 160:311$ ־ 01 13:300$ ?) והמילה הסורית (- 3 ז? 
303 ״׳($ 100$ ^ מצויים על גדות נחלי־ההרים בצפון. 

6 . צ ו מ ח ־ ה ת ר ב ו ת ומלוויו. הנוף הצמחי הקדמון 







195 


התנאים הטבעיים: הצממיה 


196 



א 5 וז־התבור (ע 5 ־יד ת 5 א 5 ־קאדי) בנ 5 י 5 הע 5 יח 

של הארץ השתנה ע״י פגיעתו של האדם בצומח הראשוני 
וע״י צמחים ילידי-חוץ, גידולי שדה וגן, שהובאו לארץ 
ממקומות רחוקים. עם התפתחות החקלאות הלכה ונוצרה 
גם צמחיה מיוחדת של מלווי-החקלאות — העשבים הרעים ז 
רובם אזרחי־הארץ, שירדו לשדה ממקומות־מגוריהם הרא¬ 
שוניים, ומיעוטם צמחים, שהועברו לכאן מארצות־נכר שלא 
מדעתו של האדם. — מגידולי־התרבות בא״י: א) תבואות- 
שדה — חיטה קשה ורכה, שעורה תרבותית, שיבולת־שועל 
תרבותית, עדשים, בקית־הכרשינה, תוךמוס, דורה תרבותית, 
לוביה סינית, שומשמין, חמניות, אגה־האדמד" ועוד! ב) צמחי- 
מספוא - בקיה תרבותית, תלתן אלפסנדרוני, אספסת תרבו¬ 
תית, לובית (אפונת) הבקר, תירם, דלעת, סלק, סטו־יה, 
סתויון, ועוד; ג) צמחי ירק ומקשה — עגבניה, חציל, תפוח־ 
אדמה, אפון, פול, במיה, קישוא, מלון, אבטיח, בצל, שום, 
כרוב, גזר, חסה, תרד! ועוד; ד) עצי־פרי — מיני־ההדד, 
תפוח, אגם, משמש, שזיף, אפרסק, שקד, חבוש, זית, תאנה, 
גפן, אגוז, רימון, תות, תמר, מוז, חרוב, ועוד; ה) עצי נוי 
ויעור — איקאליפטוס המקור, קסוארינה, אודדירושלים 
למינים אחרים של אורן, מיני-ברוש, ברכיכיטון, רוביניה, 
אזדרכת, אילגתה, מיש, סופורה, מיני־פיקום, גרויליאה, 
גלדיטשיה, פלפלון, מיני־שיטה, צפצפה, אשל,' ועשרות 
מינים אחרים! ו) צמחי־נוי — מאות מינים. 

מן הצומח של העשבים הרעים: החברות, שבהן שולט 
ינבוט-השדה ושהן נפוצות על פני הקרקעות האלוביא־ 



בתה, ׳סבה ׳ס 5 טת הסירה ההוצניח 

1 ז 1 



א׳סל־הפרקים (בקרבת נבולות שבנגב) 

ליים הכבדים של שפלת־החוף ושל העמקים הפנימיים; הן 
כוללות מאות מינים של צמחים; בשדות שבהרים — חברת 
השברק הקוצני ( £1-013 ק 00001516105 ) והקורטם הדק (-■! 03 
£0015 ] 11301115 ]); בשדות־הלס שבנגב — חברות, שהצמח 
הראשי שלהן הוא האכיליאה המדברית ( 530101103 011111£3 \!). 

חקר הצמחיה והצומח בארץ. מראשוני החוקרים 
בצמחיית א״י היה הסלקויסט (ע״ע), שסייר בארץ ב 1751 ! 
תוצאות חקירותיו בצמחי־הארץ נכללו בספרו "מסע בארץ- 
ישראל״ ( 1757 ). הספר הראשון, שנכתב על צמחי א״י, הוא 
313651103 ק 3 ז 10 ? ( 1756 ) של ב. י. סטרנד ( 1 ) 30 ־ 811 . 1 • 8 ), 
שחובר על יסוד הרצאותיו של לינד״ייומני-המסעות של 
האסלקוויסט ואספים אחרים; הספר דן ב 600 מינים לערך. 
במחקר הפלוריסטי של א״י במחצה הראשונה של המאה ה 19 
עסקו הסיירים והחוקרים: אושה-אלוא( £107 -ז 11€ ס 0 ^; 1830 ), 
קוטשי(ץ 15011 ס^ ; 1836 , 1845 — 1855 ), רות ( 80111 ; 1831 ) 
ובלאסיד. (•! 8015516 ; 1846 ); ספרו הגדול של זה האחרון 
13115 ס 16 ז 0 3 ז 1 0 ? הוא המקור המוסמך ביותר לחקר צמחיית 
המזרח התיכון, וצמחיית א״י בכלל. במחצה השניה של 
המאה ה 19 חקרו את צמחיית־הארץ: הכומר ה. ב. טריסטראם 
( 301 ז 151 ז 13.8.7 ), שביקר בא״י ב 1863/4 וב 1872 ושתוצאות 
חקירותיו נתפרסמו בספרו "החי והצמחיה של א״י" ( 6 ל 1 

31651106 ? 0£ 3 ז 10 ? 11 ) 30 3003 ?), 1884 ; ו.ברבי(ץ£לז 83 .^\): 

״מעשבים במזרח התיכון״()ס 3 ׳\ 06 ס 3 ססמ^זסל■!^), 1882 ! 
ה. צ ׳ . הארט( 13.0. 1331-1 ) : "דו״ח על החי והצמחיה של סיני, 
אדום והערבה״ ( 0£ 3 ־ 101 ? 3011 3003 ? 6 ל 1 10£ ס 11 ס 06 \נ 80016 
ל 3 ל 13 ^ ץ 1 ) 3 ^י 1 ) 30 3 זז 6 ? , 81031 ), 1891 . ג/ א. פוסט (.£ . 0 
051 ?) סיכם את תוצאות מחקריו הפלוריסטיים בספרו "צמחיית 
סוריה, א״י וסיני״ ( 81031 1 ) 30 31651106 ? , 13 זץ 8 0£ 3 ־ 101 ?), 
1896 , שבו כונסו כל הנתונים על צמחיית א״י מתוך כל 
המקורות, שהיו ידועים בזמנו; ספר זה שימש — ועדיין הוא 
מוסיף לשמש — אמצעי-עזר חשוב ביותר לכל העוסקים 
בצמחיית־הארץ. 

מתחילת המאה הנוכחת מסתמנת בחקירת הצמחיה גישה 
ביקרתית לבירור המינים. מראשוני הפעילים בכיוון זד. היה 
בורנמילר (ז 116 ג 11 סתז 80 ), 1899 — 1921 . חקירותיו של א. 
אהרנסון(ע״ע) נעשו בעיקר בין 1905 ו 1916 ; אךעיקרימימ־ 
צאיו הפלוריסטיים עובדו ופורסמו רק אחר מותו ע״י ה. ר. 
אופנהיימר ומ. אבן־ארי( 1941,1931 ). פ. נבלק() 6161 נ 1331 .?) 
ערך מסעות־מחקר בארצות המזרח התיכון בשנות 1909/10 , 


197 


ארץ־ישראל 


198 


ותוצאות מחקריו פורסמו בחיבורו בתב 8101 ז£ק־ 0100 זג 1 ד ז 116 
ב 1923 — 1929 . תרומה חשובה לידיעת הצמחיח סופקה ע״י 
ג׳. א. דינסמו׳ר ( 6 ז 0 מ $1 מ 1 ס• 1 ), שחיבר קאטאלוג מפורט 
של צמחי א״י(מ 1912 ואילך) והוציא מהדורה חדשה ומתו¬ 
קנת של ה״פלורה״ לפוסט ( 1931/2 ).—המחלקה לבוטאניקה 
של האוניברסיטה העברית, שנוסדה ב 1925 , ביצעה שורה 
ארוכה של מסעות־מחקר בכל חלקי א״י והארצות השכנות 
והקימה עשביה רבת־ממדים. "המגדיר לצמחי א״י" של א. 
איג(ע״ע), מ. זהרי ונ. פינברון יצא לאור ב 1931 ובמהדורה 
שניה ב 1948 . 

חקר הצומח של א״י פיגר הרבה אחרי לימוד הצמחיה. 
ראשון החוקרים בתחום זה היה א. איג, שחלק מפירסומיו 
הופיע ב 1946-1927 , ובחקירת טיפוסי־הצומח והרכבם המשיכו 
בעיקר חברי המחלקה לבוטאניקה של האוניברסיטה העברית. 
מפות־הצומח, המובאות כאן, הן סיכום ראשון של חקירה זו, 
ועדיין לא נתבררו כל צרכן כמה בעיות, שהן כרוכות 
בקביעתן של חברות־הצמחים ובהבחנת הסיבות האקולוגיות 
המתנות את הופעתן. 

לימוד טיפוסי־הצומח היה קשור קשר הדוק בניתוח 
הצמחיה ליסודותיה הגאוגראפיים ובחלוקת א״י לחבלים 
פיטוגאוגראפיים. בימיו של בואסיה כבר היה ידוע, שצמחייתה 
של א״י אינה אחידה מבחינה פיטוגאוגראפית! טריסטראם 
הטעים דבר זה בייחוד. פוסט הקדיש לבעיה הפיטוגאוגרא* 
פית חיבור מיוחד, והארט הביא בספרו אנאליזה מפורטת 
של צמחיית סיני ודרום־א״י. את הניתוח המקיף והיסודי 
ביותר בשדה זה ערך א. איג( 1931/32 ), שחילק את הצמחיה 
לקבוצות פיטוגאוגראפיות, ובפעם הראשונה חילק את הארץ 
לחבלים פיטו׳גאו׳גראפיים מוגדרים — הים־תיכוני, האיראנו־ 
טוראני והסחרו־סינדי. עבודות־המחקר על הצומח והפיטו־ 
גאו׳גראפיה של צמחיית א״י סוכמו ע״י מ. זהרי ב״מבוא 
לגיאובו׳טניקה של הארץ״ ( 1944 ) וב״גיאוס׳טניקה״ ( 1955 ). 

מ. זהדי, מבוא לגיאובוטניקה של ארץ ישראל, 1944 ! הנ״ל, 
גיאובוטניקה, 1955 < א. איג־מ. זהרי-ג. פינברון, מגדיר 
לצמחי א״י, תשי״ג 2 < -ס!?!/? 0 !/! /ס 1 ! 5 ? 0 חץ 5 . £18 

, 110111 ) 01111 / . 801 ./ . 111011 ?) 11101111111 ? / 0 1111111 / 100 ? 50010/0 

0110111 ¥\ / 0 ? 01011011 / 40 ? 0 ? , 14.2011111 ; 1946 ,( 164-246 , 3 
,ת 11 ■ £011411 . 1 י 1 3114 . 14 ; 1947 ,( 1-19 , 34 , £001 .[) 010111110 ? 

./ . 01051 ?) 00 ? 0 /£ $1011/10111 1110 / 0 011 ) 01 ) 0 ? 0 ? / 0 1111110 ) 0 
/ 00 /? £0010 ,ץז 3 ו 201 .ס ; 1951 ,( 96-114 , 5 , 101111010111 . 801 
; 111 , 050111 ( 1 £0510111 - 14001 1/10 / 0 ו 1 סו 1 ס 01 ?ס? 1/10 מ 5104101 1 
. 0/011 ?) 01 ? 10 ( 11/10111 ) 50 0114 0 0111101 / 0 ? 140 1011 ) 010 ? 0 ? 

. 1953 ,( 27-36 , 6 , 10 / 0111 ) 011 [ . 801 ./ 

מ. ז. 

עולם־החי. — החי של א״י הוא תערובת־מינים מעניינת, 
הן משום שהארץ נמצאת על פרשת שלוש יבשות׳ והן משום 
שהיא כלולה בתחום, שמשמש מקום־פגישה לבע״ח של 
שלושה איזורים זוא^אוגראפיים גדולים של הממלכה ההול־ 
אךקטית: האיזור הים־תיכוני, חמקיף את כל חופי הים 
התיכון חוץ מלוב ומצרים; האיזור הסחרו־סינדי, המשתרע 
ממארוקו דרך מדבריות מצרים וערב עד הודו הצפונית־ 
מערבית ז הלשון המערבית הקיצונית של האיזור האיראנו־ 
טוראני, התופס את ערבות אסיה המרכזית ואת הרמות של 
אסיה המרכזית והמערבית. 3 איזורי־החי הללו מזדהים עם 
3 איזורי־הצומח, הנזכרים למעלה (עט׳ 179-178 ). בע״ח ים־ 
תיכוניים הם: הארנבת הסורית, הסנונית, החגלה המצויה, 
החרדון. סחרו־סינדיים הם רוב הגודגודים והירבועים, עפרו־ 


נית־המדבר, המוח. איראנו־טוראניים הם: הסמור, הדרור 
הטראנס־כספי והחךד 1 ן הטראנס־כספי. מינים אחרים שמצויים 
בא״י נפוצים מאוד בכמח מן האיזורים ההולארקטיים, כגון 
הפיפיון האירופי או כמה מן החדפים הקטנים. 

תולדות החי של א״י מתחילות עם סוף האאוקן, בשעה 
שעבר־הירדן המזרחי, ואחריו שאר חלקי־האדץ, עלו מן הים. 
בתקופה זו היתר. א״י מחוברת לגוש האפרו־ערבי בלבד, 
שממנו קיבלה את חיותיה הראשונות, מהן שהיו ממ 1 צא 
אפריקני ממש, כגון השפנים, ומהן — כגון האמנונים — 
שהיו נפוצים על פני היבשות הדרומיות, שנפרדו מן הגוש 
העתיק של יבשת־גונדוואנה. — בפליוקן, כשהוקם קשר 
עם אירופה הדרומית־מזרחית, התחיל החי הפליוקני הפי־ 
קדמי של יוון ורודוס נודד דרומה, ולחי הפיקרמי של א״י 
היה דמיון־מה אל החי של הסאוואנות של אפריקה המזרחית 
שבימינו. בתחילת הפליסטוקן עדיין נמצאו בא״י שיירי 
בע״ח אלה, כגון: חזיר־היבלות, סוס־היאור, הקרנף אוהב- 
החום, הצבוע המנומר, צבאים אחדים ומד. — בפליסטוקן 
אירעה פלישה של חיות מהודו, כגון כל המינים של בקר־ 
הבר. הזאב, הגירית, הצבאים, סוסי־הבר והפרא פלשו מאסיה 
התיכונה או מאירופה הדרומית. השפעתה של תקופודהקרח 
באירופה לא היתה חזקה עד כדי כך, שתגרום לפלישה ניכרת 
של חיות־צפון ממש לא״י! הנחותיהם של חוקרים קודמים 
בנידון זה הוכחו כבלתי־מבוססות. — רק בין היונקים — האו־ 
גרים, עכברי־היערות והחך־פים—התפתחו מינים חדשים בארץ 
עצמה במשך הפליםטוקן< עם זה יש לציין, שרק מספר מועט 



פסיפס של בעלי־חיים מצור הקדומה (נמצא כיום בלובר, פאריס) 
מלמעלה למטה: אריה ואילה שלוחה; פר ונטר; דוב וסוס; 
ארנבת וכלב 










199 


התנאים הטבעיים: החי 


200 


של מינים — כגון היחמור, הנברן והחולד — נשאר ללא 
שינוי מראשית הפליסטוקן עד ימינו. — בסוף התקופה 
הנאוליתית, כ 5,000 שנה לפסה״ג, כבר מצוי היה בא״י החי 
של ימינו על כל קבוצותיו. אד כמה מן היונקים הגדולים — 
כגון האריה, האילה השלוחה, היחמור, הפרא, הכבש הברברי, 
הזמר, בת־היענה והתנין — נעלמו בינתיים מן הארץ מחמת 
השמדת־היערות ומחמת הציד המוגבר שנערך עליהם במשך 
התקופה ההיסטורית. חיות אחרות נמצאות עכשיו על סף- 
ההשמדה. 

המספרים הידועים והמשוערים של כל מיני בעה״ח בתוך 
כלל הפינות של היבשה והמים המתוקים בא״י נתונים בטבלה 
הבאה. 


מספר-המינים 

המשוער 

מספר־המינים 

הידוע 

קבוצה 

700 

640 

בעלי־חוליות 

יותר מ 22,000 

7,000 

חרקים 

3,000 

900 

פרוקי־רגליים אחרים 

2,000 

150 

תולעים 

250 

150 

שבלולי־יבשה 

500 

25 

שונים 


מחקר החי הימי העשיר של חופי הים התיכון ושל ים- 
סוף על-יד אילת עדיין הוא בראשיתו. 

בע״ח מועילים וחיות־תרבות. בתקופה העתיקה 
היתד. א״י מפורסמת בהפקת חמרי־צבע מן החי: ארגמן 
ותכלת היו מפיקים מחלזוני־הארגמן, ושני — מתולעי־השני 1 
תעשיות אלו נעזבו ונשתכחו מזמן. גם תעשיית־המשי(לפנים: 
על־יד עזה ואשקלון ובגליל) ותעשיית השני המכסיקני(על־ 
יד שכם), שהיו מקובלות בין הערבים, 
נעזבו. — חיות־הבית החשובות ביותר 
בא״י: הזן הבירותי והזן הדמשקאי של 
הבקר; זה האחרון הוא, כנראה, פרי 
הכלאה של הזן הבירותי עם זן הזבו. 
הסום שמר על הטיפוס של הסוס הערבי, 
ו ה ח מ ו ר — על זה של אביו, חמור־־הבר 
הנובי. העז המקומית מצטיינת באזניה 
הארוכות המופנות למטה, והכבש — 
באליתו השמנה. הגמל החד־דבשתי נמצא 
בשימושם של השבטים הנוודים בארץ- 
ישראל ובגבולותיה, כנראה, מתקופת־השו־ 
פטים ואילה והוא שאיפשר ישוב דליל 
במדבר ופלישות צבאיות מהירות מתוכו 
לא״י. הזן המקומי של תרנגולת־הבית 
הוא רבגוני. גידול הדבורים הוא מקומי- 
לכל הפחות, מתקופת־המשנה; אך רדיית- 
דבש כבר התחילה בתקופות קדומות מאוד. 
בדור האחרון הובאו לא״י הרבה זנים חד¬ 
שים של חיות־בית לשם שיפור הגזעים. — 
התפתחות חדשה מעיקרה באה בדיג הימי 
ובגידול דגים בברכות; באלו האחרונות 
מגדלים בעיקר קרפיונים, ונעשים נסיונות 
אף לגדל בהן סלמונים. הדיג במים המתו¬ 
קים נמצא בראשית התפתחותו. 

מזיקים. המזיקים הכלליים העיקריים 


של החקלאות, שהם ידועים בא״י מימי התנ״ך ואילך, הם 
הארבה והנברן. מזיקים הרבה הוכנסו לא״י בתקופה ההיס¬ 
טורית, ביניהם כמעט כל מזיקי ההדרים. — מן המזיקים 
לבריאות האדם והבהמות חשובים בא״י: יתוש-הקדחת 
והפלאסמוךיון, המעביר והגורם של קדחת-המלריה, שבוערו 
מן הארץ במידה מרובה על־ידי ייבוש־הביצות; יתושי- 
החול, הגורמים לקדחת־הפאפאטאצ׳י ולאבעבועות-המזרח; 
פרעושי-המכרסמים, המסוגלים להעביר את הדבר; קרציות, 
שמעבירות הרבה מגפות של בהמות וכד׳. חקר כל המזיקים 
הללו ודרכי הדברתם התקדם בא״י בצעדי-ענק בדור האחרון. 

ש. בודנהיימר, החי בארצות המקרא, א/ תש״י; הנ״ל, החי 

בארץ ישראל, תשי״גי, 1 >ה 0 0 * 7014 6 ^ 7 , 7 מ 3 ־ 1 ז 1$ <ד . 9 . 8 

6 [ 10 4x11x01 י ־ז 0 תז 11€1 ת 1€ >ס 8 . 5 ; 1885 , 101-0 0/ ?016311x6 ? 

. 1935 , 111 ?016311X6 

ש. ב. 

החי בים התיכון בחופה של א״י. ( 1 ) חסרי־ 
חוליות. התנאים ההידדוגדאפיים, המעצבים את דמותו 
של החי הימי לאורך חופי א״י, שונים במקצת מאותם 
שבמערבו של הים התיכון: הטמפראטורה גבוהה יותר 
( 29 0 — 16 ); מלחות מי-הים מגעת עד 40% 0 , אך זרם- 
הנילוס, המגיע לחופי־הארץ בסוף הקיץ, גורם להפחתתה עד 
%0 31 ; קיים קשר עם האוקיינוס ההודי דדך תעלת־סואץ. 

החי מורכב מתערובת של בע״ח מן הקבוצה הזואוגאו־ 
גראפית של האיזור הממוזג האטלאנטי-ים־תיכוני ומן 
הקבוצה של האיזור הטרופי ההודי־פאציפי. מחמת המלחות 
המרובה של מי־הים מופיעים בפלאנקטון בע״ח האלופיליים, 
כגון תולעת־החץ ( 311301:103 1££113 ז 16 >-ס£גזז 50 8351114 ); עם 
התמעטות המלחות מחמת זרימת מי־הנילוס מופיע בפלאג- 



131115 105 ) 1 ־ 1131 ׳( 80 

( 13 ) 0 ק 003 ם, מעי 8 ירי־רנ 5 יים> (: 131 ) 1 ז 510110 ) $ע 0511 <ן $6 ־ £011103510 

מז הסרסנים הימיים בחופה ׳ 58 א״י טבובבי־הים בחופה ׳ 58 א״י 





201 


ארץ־ישראל 


202 


קטון במספר מרובה הסרטן האויריהאליני -ץ 01 ק ת 10 > 0 ? 

16$ > 1 סדת 0 ו 1 ק. 

בע״ח הרבה, שנדדו מן האוקיינוס ההודי דרך תעלת־ 
סואץ, הגיעו למזרח הים התיכון והסתגלו לתנאים ההידרו־ 
גראפיים המיוחדים לאיזור זה. לאורך חופי א״י מצויים מהם: 
התולעת הרבזיפית 30003313 5 ! 016 ת $00010 ?, הסרטנים 3 !(££ 
- 0 ? , £01£010105 ק 115 ק 0 ו £13$0 , 013$$3400$1$ 01113 ן> 5 
001005 ק 3 ( 0300$ , הרכיכות 141010321103 , 012311$ ׳! 13 ) 10013 ? 
0003 , ועוד. 

באיזור הליטוראלי הסמוך לחוף והנתון לשינויי טמפרא־ 
טורה ומלחות גדולים, מתרכזים בע״ח, שאינם רגישים 
לשינויים קיצונים בתנאים ההידרוגראפיים; למשל, בשלו¬ 
ליות שבין הסלעים נמצאים: שושנת־הים 0103 ן! 0 13 ס 011 \!, 
התולעים הרבזיפיות - 001 011001015 ? , 100011303 000 ו 01 ץ 03$ 
1111013 , הסרטנים - 011530 01113303110$ , 0102305 31300300 ? 
£11053 1053 ) 013 ׳{ 0 , 011£1005 ק 5 1113 ק £11 , 5 ג 1 ק 0 ! 11 ), הרכיבות 
13115 ) 13130 , 1330013510033 3 ! 0 ק! 0 ? , 00010103 310113 ? 

(חלזונות אלה שימשו לפנים לתעשיית הארגמן [ע״ע]), 

?ווצי-ה^ר - 03 {)$ 110115 ק 111 ק 01 \ 1 , 10$ ) 1110 31300011010$ ? 

03313 . בשפכי־הנהרות ובסביבותיהם מצוי הסרטן הכחול 
10$ > 1 ק $3 0311100010$ , שהגיע לחוף א״י בדרך לא־ידועה 



מז החי הימי בחופי א״י 

1 . 3 ) 1303 סקקססס (סרטן); 3 . 3 ) 031110001113 :>:> 11 ) 0 וז 1 ז:> 1 ־ 1 (תו 5 עת 
וב־זיפית); 4 . 5 סס 53 ס 30 ז< 5 15 ^<)ק\. (חלזוז); 5 . ^ £0 13 ׳< 111 
(סרטן); 6 . 31105 ״■ 00 ) 00 ? (צדפה); 7 . 05 ) 30 זנ 1 ק 3 ) 03 ססס^ס^ 
(סרטן); 8 . 5 ס 11 )ת 303 )ת 0 ק ת 0 ) 00 ק 10 ) 45 (בוכב־ים); 9 . 11315 זז 0 ק 4 . 
01103111 ק- 05 י. (רכיכה) 


מחופיהן האטלנטיים של אה״ב, והמין הקרוב לו 000$ ) 01 ? 
0132100$ ק, שהוא ממוצא הודי־פאציפי. 

במפרץ־חיפה ומצפון לו, בעומק של עד 20 מ/ משתרע 


1 <- --- 

9 -י 4 ' <י|־- 

§ \י* 

% ל*/׳" 

\ 

; -- - ..... .- 

.*ייו 

^ \ - 

: 


׳. .- ... / ע י ׳-- י ׳' 

... 

, .;א' •׳ז *>״ ;•\י' ׳ 

. 4 ' ",ן;•.)' -' ׳'.׳׳.׳ ׳ י 

יי//" 

י• •,.•־. 

׳ . > : 




עונכיות וצדפות על חול שפת־הים של טפר׳ראילת 

איזור סלעים תת־מימיים, הבנוי בחלקו מאלמוגים ( 0000110 
001012013 1113 (£ק) ובחלקו מסלעים ביוגניים, שמוצאם 
מאצות־סיד ( 3 ת 110 ץ 11 ק 110 ) £1 , 1101113100100 ) £1 ). על סלעים 
אלה גדלה האצה הירוקה 1003 13 ) 11311100 , וכן מתפתחים 
עליהם ספוגים ואיצטלניים. בנקיקי־הסלעים מצויים בע״ח 
לרוב׳ מהם התולעת הרבזיפית 3 ) 03 ף! 0 ) £00100 , והסרטן 
הגדול 0$ ) 10513 ) 111311 ( 50 . איזור־הסלעים משובץ בתוך איזור 
של קרקע־חול, שמצמיח את האצה הירוקה 3 ק! 10 ס 03 
0115 ! 0111£0 ק 5031 . קרקע־החול, הנמשכת לאורך החוף כולו, 
משמשת ביוטופ לחברת בע״ח, שעליה נמנים: התולעת הרב־ 
זיפית 031000013:3 1100 ) £101100 , הסרטנים צ £023 13 ץ 1 ע 1 , 

5 ס 301 זז 1 ק 3 ) 03 חס 02 6 \>, הרכיכות 1 ת 01103 ק- 05 ק 01111315 ק\ 1 , 
3 י£ל! 2 115 ) 4101 ., קווצי־העור 010 ) 13 ) 001 11010 ) £011100031 , 
30 ! 0 )צ 0 ) 3 ! 1110 ק 0 . על־פני קרקע-החול מפוזרים איזורים 
של חצץ, מורכב מקליפות ושלדים של חיות־ים; ביוטופ זה 

מאכלס את האזמלון 010 ) 0103 13000013 ) 01110$ מ 813 . 

איזור־החול עובר בהדרגה לאיזור של חול־טין ואח״כ של 
טין. באיזור־המעבר מצוי הקיפוד 030311£010$ 01 ) 30111235 . 
איזור־הטין, המשתרע מעומק של 40 מ׳ עד קצה מסד-היבשת, 
מאכלם חברה של בע״ח, שברובם הם מתחפרים בקרקע! מהם: 
נוצת־הים 01113 ! 013 ) 0003 ?, התולעת הרבזיפית 1$ ק 3$ ס 01 ) 8 
3 ) 3 ) 500 , הסרטנים 03111303553 , 1/31101 10113 ) $ק 100 ק £13 
0113003 ) 5011 , הרכיכות - 3 ) 100 ) 311010 ) 000 , 0001005 £100013 
3115 ס ££101 ס 13 ק 50 , 10 , וקווצי־העור - 40 , 11£013 ( 1 515 ק 550 ת 8 
3003 !! 0 ) 11 > 100010 ) 0 ). באיזור זה מופיעים בעלי מיתר־למחצה. 

אל. ג. 

( 2 ) בעלי־חוליות (פרט לדגים). צבים. לאורך חופי 
א״י מצויים הצב החום( 3 )) 0 ! 03 5 ( £1131355001101 ■), צב טורף, 
שארכו מגיע ל 1 מ/ והצב הירוק ( 135 ) 011 01101000 ), הניזון 
מצמחיית־ים ובשרו נחשב לטעים מאוד, ולעיתים רחוקות — 
גם 00113003 5 ( 0101001101 ( 1 , צב טורף בעל שריון רך, שארכו 



203 


204 


התנאים הטבעיים: החי 


של פרט אחד ממנו, שנתפס על־יד אשקלון, הגיע ל 1.8 מ׳. 

יונקים. מלויתני־השיניים מופיע לפעמים בחיפי א״י 
״ 10 ) 0310 • 86161 ׳( 8 ?; זהו לויתן, שארכו מגיע עד 20 מ׳ ומזונו 
מורכב בעיקר מתמנוני־עומק ענקיים ומדיו׳נונים (מסוגים 
אחדים). פרט אחד, שארכו כ 7 מ׳, נשטף לפני שנים אחדות 
לחוף הרצליה. פרט אחד מן המין 531115 ׳< 8 ק 3 ז 10 קס״ 83136 ־־ 
המעדיף כרגיל את האיזורים הקרים של כדור־הארץ ואינו 
מופיע בים התיכון אלא לעיתים רחוקות — נשטף לחוף 
אשקלון ביאנואר 1956 < ארכו הגיע ל 16.5 מ , . 

מן הדולפינים נפוץ 1$ ו 1 ק 161 > 118 מ 81 ק 061 , שנתפס לפעמים 
ברשתות־הדייגים! ארכו מגיע ל 2.6 מ/ מזונו מורכב מדגים, 
בעיקר מטריתות. באיזור הים התיכון המזרחי מופיעים גם 

03111$ תנ 1 ז 1 $ק $10 זנ 1 ' 1 ' ו $״ 156 ־ 1 § 5 נ 1 ק 1 זז 3 ז 0 . 

א. ב. ט. 

דגים. מבחינה גאוגראפית ואקולוגית מתחלקים דגי 
א״י לשלוש קבוצות: דגי הים התיכון, דגי ים־סוף ודגי 
המים המתוקים. חלקה של ישראל בים התיכון מצטיין במים 
חמים יותר ומלוחים יותר מחלקים אחרים של ים זה! לפיכך 
מרובים בהם יותר מינים שהם צריכים לחום, ומועטים בהם 
מינים שמבכרים מים קרירים ז אך עם זה יש בהם גם מינים 
שקיימים בכל איזורי הים התיכון. ידיעותינו בדבר הדגה הים־ 
תיכונית של א״י אינן שלמות: פחות מ 300 מינים זוהו עד 
היום, ואילו המספר המשוער של המינים הקיימים בתחום זה 
של הים הוא כ 500 . סיבתו של ליקוי זה נעוצה באופי החופי 
של הדיג הארצישראלי: רק דגי רצועת־החוף ידועים היטב, 
ואילו אל הדגים הפלאגיים ודגי מעמקי־הים אין הדייג מגיע 
אלא לעיתים רחוקות. 

רובם של דגי הים התיכון הנמצאים בחופה של א״י מש¬ 
תייכים לקבוצה הזואוגאוגראפית של הדגים האטלאנטיים־ 
הים-תיכונים. מהם ראויים לציון: מין ממיני־האוקונום 
( 373 ״ 8 $נ 611 ו 1 ק 6 ״ 1 ק?), שנמצא מחוז לים התיכון גם בדאקאר 
שבאפריקה ובבראזיל! המולית האדומה ( 831118 ־ 11111115831 ^ 1 ), 
הנמצאת גם באנגליה, אך לא במערב האוקיינוס האטלאנטי, 
הסרגוס המצוי ( 1$ ־ 11231 )׳$ 1118 ) 10 ק 01 ), הנמצא גם לאורך החוף 
האפריקני הצפוני־מערבי. — קבוצה שניה מורכבת ממינים, 
שהם מצויים בים התיכון בלבד, בעיקר חובבי מים חמים! 
ביניהם דגי־חוף — מינים, שחיים בין סלעים או בקרבתם. 
מקבוצה זו יש להזכיר את בני משפחת השפתניים ( 136 ) 1 ־ 1,381 ) 
הצבעוניים ומשפחת הקרנוניים ( 136 ) 11 ״״ 816 ); כל אחת 
ממשפחות אלו מיוצגת בא״י ע״י 10 מינים לערך. קבוצה זואו־ 
גאוגראפית שלישית קטנה(אך הולכת וגדלה) היא זו של דגים 
משותפים לים התיכון ולים־סוף (או אף לאוקיינוס ההודי). 
בשלישה היה קיים קשר בין הים התיכון והאוקיינוס ההודי, 
ולמרות ההבדלים הגדולים בתנאי-החיים, שחלו בימים אלה 
משעת היפרדותם זה מזה, עדיין יש מספר מועט של בע״ח 
שהם מצויים בשניהם, וביניהם מיני־דגים אחדים. שותפות זו 
נעשתה הדוקה יותר ע״י ברייתה של תעלת־סואץ, שמאפשרת 
מעבר מים־סוף לים התיכון. התהליך של חדירת דגים מים- 
סוף לים התיכון הולך ונמשך, וכיום ידועים לנו יותר מ 20 
מינים מן הדרום, שהגיעו לחיי־קבע בצפון. תנאי התחום 
הארצישראלי של הים התיכה על חומו ומליחותו קרובים 
לאלה של יס-סוף יותר מן התנאים של הים התיכה בכללו. 
יתכן, שקרבה אקולוגית זו היא אחת מן הסיבות לדבר, 
שמספר הדגים ממוצא ים־סופי גדול, כנראה, בחופי א״י 
יותר מבמקומות אחרים. — נדידת דגים דרך תעלת־סואץ 



מדני ים־סוח (והאוקיינוס ההודי) ׳!!בחוף־אילת: 5 ת 3 ) 11 נ״■ 0515 ־ 61 )? 

(המכונה באילת [בטעות] "דנ־ה׳׳)םש״> 

מצפון בכיוון לים־סוף היא נדירה הרבה יותר, ועדיין לא 
נתגלו דגים ים־תיכונים במפרץ־אילת. 

משעה שנאחזה ישראל בחוף־אילת כבר נמצאו בחוף זה 
כמחצית ממספר מיני־הדגים שתוארו בים־סוף. משערים, 
שים־סוף מאכסן כ 500 מינים של דגים, כולם דגים טרופיים 
ורובם משותף לים־סוף ולאוקיינום ההודי. ההבדל הבולט 
ביותר בץ כלל דגי הים התיכון ובין כלל דגי־אילת הוא 
ססגוניותם של האחרונים. במשפחות המיוצגות בשני הימים 
גם יחד, כגון באוקונוסיים ובשפתניים, שולטים בדגי הים 
התיכון גונים חומים־אפורים עם לבן ושחור, ואילו גונים 
אדומים, צהובים, ירוקים וכחולים בתערובת מופלאה שכי¬ 
חים ומצויים לעיתים קרובות בדגי ים־סוף. אך גם צורת 
גופם של דגים טרופיים אלה מושכת את עין־המסתכל ועושה 
רושם חזק — כגון דגי המשפחות ־ 1 ! 8 )״? 40 < 136 > 101111 > 083610 
136 ) 1 ־ 1 , 136 >ממ 3010 ־ 0811 (שריונונים) ו 136 > 11 ־ 1 ג״״ 1€ ״\נ.הרבה 
מהם קשורים באורח־חייהם לבית-גידול מיוחד — סביבת 
האלמוגים (ע״ע). הליטוראל (ע״ע אוקיאנוגרפיה), רצועת- 
הים הסמוכה לחוף, היא החלק העשיר ביותר בחיים בכל 
האוקיינוסים, וגם בים התיכון מתפתחת חברת-דגים ליטורא- 
לית מגוונת, ביהוד בחוף סלעי! אלא שריף־ד,אלמוגים של 
ים־סוף מייחד לדגה של חוף-אילת מעמד שונה מעיקרו מזה 
של דגת החוף של הים התיכון. כשם שמוגבלות ידיעותינו 
על הדגים הפלאגיים ודגי־המעמקים בים־התיכון, כך הן מוג¬ 
בלות אף בנוגע לים־אילת. מיני-טריתות( 63 ק״ 01 ) נמצאים 
בשניהם, אבל חשיבותם לךג עדיין אינה מרובה באילת, 
שבה הקוליסיים ( 136 ) 1811 ״ס 50 ) הם חלק ניכר של שלל- 
הדגים. להקות של דגים מעופפים נראות לעיתים קרובות 
באילת. מן הכרישניים ( 0811 ״ 3 :נ 8 ס 1 ״ £13$ ) חיים בימה של 
אילת דג-הפטיש ( 3 ״ 836 ץ 2 ), דג-המשור ( 1-18115 ?) והכריש 
הענקי (מ 10 > 0 ״; 8 ?). טיפוסים בולטים של דגי-הגרם הם: 
הקיפודנון(״ 10 > 10 ם), הפיסטולריה( 13 ־ 15111131 ?),האמפיפריון 
(" 110 ק 11 !ק 1 מ^), המתחבר עם שושנת־הים היפה פטרויס 
( 018 ־ 161 ?). במפרץ־אילת מצויים גם דגים מאירים, כגון 

5 נ 1101 סז 1311 "?. 

אוכלוסיית-הדגים של המים המתוקים בישראל אינה מנו¬ 
תקת כליל מזו של הים: שפכי־הנחלים משמשים לדגים 
מסויימים דרכי-קשר לתנועה בשני הכיוונים, כגון לצלופח 
(ע״ע). גם מיני-קיפון( 11 §״^) אחדים שבים התיכון פולשים 


205 


ארץ־ישראל 


206 


בצעירותם לנחלי־החוף, אך רבייתם מתקיימת בים. דגים 
אחרים, המצויים כיום במים מתוקים, התפתחו מקרוביהם, 
שעזבו את הים, נכנסו אל הנחלים בתקופות קדומות והש¬ 
תקעו במים המתוקים, כגון מיני ציפרינודון. מספר המינים 
של דגי הנחלים והאגמים הטבעיים בא״י מרובה במקצת 
מ 20 : מהם כ 10 ממשפחת הקרפיונים( 14130 ס 1 זק 07 ), 6 ממש¬ 
פחת האמנוניים( 01011114130 ), 2 מיני בינונים ( 5 גז 301111 מ 1 שא), 
השפמנון( 0131-138132043 ) ו 1 — 2 מן הקרנוניים. המינים המ¬ 
צויים בנחלי־החוף מצויים גם בירדן, ביובליו ובאגמי מערב־ 
תו! אך מינים אחדים, שהם מצויים במערכת מימי־הירדן, 
לא נמצאו בנחלי־השפלה. מוצאם הגאוגראפי של דגי המים 
המתוקים הוא שונה מאוד משום מקומה של א״י בתחום ההצ¬ 
טלבות של דרכי-נדידה קדמוניות: דגים טרופיים מאסיה 
הדרומית־מזרחית נדדו מערבה, וקצתם אף מצאו להם דרך 
לאפריקה, כגון הבעית ( 03018 8 ט( 1 ז 83 ), העגלסת ( 3 זז 03 ), 
והיבלסת ( 7710£03411118 ), שקרוביהם חיים כיום בהודו 
ובאפריקה ז על נדידת דגים מאפריקה הטרופית לעבר אסיה 
מעידים מיני אמנונים ( 13 ק 7113 ), כגון אמנון־הגליל (.מ׳ 
103 * 831 ), אמנון־היאור ( 01101103 . 7 ) והאמנון המצוי (. 7 
211111 ) — מינים, שחיים באפריקה גם בתקופתנו ז השפמנון 
שייך אף הוא לאותו טיפוס זואוגאוגראפי. אבל לא המזרח 
והדרום בלבד תרמו את חלקם לדגת המים המתוקים של 
א״י: בתקופות הקרחונים בצפון נהדפו אוכלוסיות־דגים 
דרומה, ו 1404401101 110x1061108 ? מייצג את דגי־הצפון בין 
דגי־הארץ. — גם המזרח הקרוב נעשה מרכז להתפתחות 
של דגים, וקרוב לוודאי שהחפף ( ¥311001111008 ) והלבנון 
( 43013 ( 403041101 ) נוצרו בו. אף בא״י עצמה חלה התפתחות 
של דגים: הסוג 7118113010113 שבמשפחת האמנוניים נוצר, 
כנראה, בארץ והוא ממשיך להתפתח ולהסתעף בה גם בימינו. 

י. מרגולין, זואולוגיה, ב׳, תשי״ב! ,ז 0 ת 1 ״ 11 ח 1 £ ) 80 . 5 .? 

- 770 ) 411 ) 51 , 13 ^נ 1 ' 1 '- 11 -) 3 נ ; 1935 ,) 51111 ) 01 ? מן 1 ) 1,1 4711111111 

; 1953 ,(. 8 . 81111 . 8131 . 1115 . 1511 ? 803 ) 1 ) 1570 / 0 5 ) 1 ( 15 ? 011 ) 11 

- 5/1 ) 7 ? ) 1 ( 1 / 0 £ 1/01011011 01111 015171/11111011 ) 1 '(? , 2 ) 01111 ) 8 .מ 

. £30 ,.) 105 . 865 . 101 ( 01 ־ 11 )< 13 . 1 ( 31 ?) ) 51111 ) 01 ? / 0 5 ) 1 ( 15 ? 7 ) 01 ! 11 

) 7/1 ,ז 10 ,י\ס? .א' . 14 ; 1954 ,([ 4 ] 1 , 8 , 01 ( 301 ) 15 .״ 011 ,. 801 
. £55 )? 10 , 10 ( 4701 1 ( 50111 01111 0 ) 5 11 )? ) 1/1 / 0 5 ) 1 ( 15 ? 

ה. ש. 

חסרי־חוליות יבשתיים בא״י. החדתאיים 
הידועים בארץ נמנים בעיקר על גורמי־מחלות, כגון אמבת־ 
הדיזנטריה ( £1840171103 3 ( £01301001 ), המסוכנת לאדם. אמ¬ 
בות מרובות חיות בקרקע מעובדת, ביהוד בקרקע־הפרדסים. 
מן הנבגוניות ( 040203 ק 5 ) מעבירים סוגי פירופלאסמה 
מחלות־בהמות מרובות! כפעדקאי־משנה משמשות להם 
הקרציות. מיני פלאסמודיון, שמועברים ע״י יתושים וגורמים 
לצורות שונות של קדחת, כמעט בוערו מן הארץ על-ידי 
הפעולה האנטי-מאלארית הנמרצת, שנעשתה בה. מיני 
אימריה ( £1010113 ) גורמים לקוקצידיוזה בעופות־בית ובאר־ 
נבות. מן השוטוניות ( 138011343 ?) ידועים בארץ מינים אחדים 
של טריפאנוסומות, מהם מעבירי מחלות של סוסים וחמו¬ 
רים, ומיני לישמאניות, כגון גורמי המחלות חבורת־יריחו 

( 103 קסז 4 .£) וקלה־אזאר ( 10£304001 .£). 

מן ה ת ו ל ע י ם היבשתיות הנמוכות מצויות בא״י עלוקות 
( 74001340413 ) ותולעי־שרשרת ( 00840413 ). מבחינה אפיך־ 
מיולוגית והיגיינית חשובות עלוקת־הבילהרציה, עלוקודהבבד 
ועלוקת״הדגים ( 117 68 ק £04040 08 ץ 11 ק £104040 ). מתולעי־השר- 
שרת המצויה ביותר היא שרשור־האדם ( 83810343 730013 ), 


המועברת בבשר־הבקר. במעי של הכלב והתן נמצא שרשור־ 
האכינוקוקום, שהאדם והבהמה משמשים לו פונדקאי־ביניים. 
03010001 7114111101 ק 1 <£ חי במעיהם של הכלב, התן, החתול 
והשועל ומועבר ע״י פרעושים. 

תולעים עגולות ( 413 ס 134 ס 0 א) חפשיות מצויות 
בצמחים, כגון כרץ־השרשים ( 43411010013 10404041043 ?). תו¬ 
לעים טפיליות מקבוצה זו הן, בין השאר: כרץ־התריסריון 
( 411104100310 400710540103 ), ה 415 ס 741011 וה 105 ( £040401 ; 
השתיים האחרונות נפוצות בארץ בעיקר בילדים. מספר הנגו¬ 
עים במיני הכרץ השלשולי ( 4503418 .) פחת בא״י באופן ניכר 
לאחר שנצטמצמה האספקה של ירקות, שגודלו בתנאי־זיהום 
במשק הערבי. הטריכינה, המסוכנת בארצות של אוכלי־ 
חזיר׳ כמעט שאינה ידועה בא״י. הכלבים והחתולים בא״י 
נגועים בדרך־כלל בתולעים. 

ת ו ל ע י ־ ג ש ם (שלשולים) הרבה מצויות בא״י בעונה 
הלחה סמוך לפגי־האדמה, ביחוד במקומות עשירים ברקבו־ 
בית! בעונה היבשה הן נעלמות מן העין ויורדות לשכבות 
עמוקות יותר. 

סרטני־יבשה מקבוצת השוה־רגליים( 0413 ^ 180 ) מצויים 
בכל חלקי־הארץ ומופיעים על־פני הקרקע עם התרבות 



סרטדהנחלים ( 1115 ) £101,13 53 ט 11 ? 01 ז) 

הלחות באויר! לפעמים הם נכנסים לבתים: אחדים מהם מסו¬ 
גלים להתכדר. הסוגים המצויים בארץ הם: הטחבית (- 04 ? 
0011110 ), הכדרורית ( 44403411111001 ) ו 5 ג 1541 ק 1001110 ?. 

עכבישים ( 44300103 ) מצויים בארץ בכל מקום ובעונות 
שונות. עכבישי־הציפרים הגדולים ( 3003 ־ 0114 01013 ק 0£3040 ) 
חיים במחילות בתוך האדמה, ובסתיו הם נכנסים לפעמים 
לבתים. במדרונים סלעיים מצויות מנהרות, שהן סתומות 
בפקקים של מיני עכביש־המלכודת ( 0400123 ). על הצמחים 
מצויים עכבישים סרטניים ( 7110011814130 ), שהרבה מהם 
מתדמים בצבעיהם לפרחים׳ שעליהם הם יושבים: אחרים 
מצויים מתחת לאבנים, לפעמים קרובות צמודים לפקעות־ 
הביצים שלהם, כגון מיני 8 ס 5410 ץ^ מעכבישי־הגלגל (- 44810 
14130 !}) קיימים בארץ מיני• 0 ק 44810 גדולים, שמיטוויהם 
מתפשטים לאורך של מ׳ אחדים, וכן מינים אחדים של - 443 
003 ו 0701053 , בעלי רשת גלגלית משוכללת. מן העכבישים־ 
הזאבים( £700514130 ) מצויים מינים גדולים מסוג 10803 ? ומינים 
סטנים מסוג ג 05 :> £7 ; בסוף הקיץ ובסתיו הם נראים כשהם 
נושאים את הפקעות של ביציהם. עכבישים־קופצים (- 53141 
014130 ) מתרבים ביהוד באביב ובולטים בצבעיהם הססגוניים. 
מן העכבישים־ד,שודדים ( 71104141114130 ) ידוע ביותר הסוג 



207 


התנאים הטכעיים: החי 


208 



יוורי־עכביש ביו נבעו 5 י־עשב סכוסים אנ 5 י־ט 5 

05 ) 160 ) 10 ) £3 , שאליו שייכת האלמנה השחורה ( 0$ ) 160 ) £3110 
1310$ ) 11120 ^, וכן שני מיני עכבישים ארסיים אחרים, 
105 ) 3111 (] .£ ו 60$15 ׳\ 1 ׳\ 16 .£, שנמצאו לראשונה בא״י ושעלו- 
לים לגרום בנשיכתם למחלה קשה ואפילו למוות. 

עקרבים ( 1006$ ק! 800 ) מצויים בעיקר באיזורים מד¬ 
בריים ומדבריים־למחצה, שבהם אפשר לפעמים למצוא עקרב 
מתחת לכל אבן! עקרבים אחרים חופרים את מאורותיהם 
בקרקע, ויש שוכנים מתחת לקליפות־העצים. העקרבים הם 
בעלי־חיים ליליים, ולעיתים קרובות הם נכנסים אף לבתים 
ואהלים כשהם תרים אחר טרף. המין המצוי ביותר בא״י הוא 
העקרב הצהוב דק־הצבתות (-:ו 0€5 ף 010 ף [ 801:1105 ] £61010$ 
21:11$ ״), שבכל שגה מתים כמה ילדים ותינוקות מחמת עקי- 
צתו! הוא חי בעיקר באיזורים מדבריים ומדבריים־למחצה, 
עפ״ר על קרקע סידנית. באדמה כבדה ועמוקה יותר מצויים 
עקרב־יהודד, ( 13100$ ) 0 [ 8011105 ), העקרב החום ( 10 קז 500 
013010$ ) ועקרב־יריחו ( 10110111:1005 ־ 1001 0 ל 6 ^), שמידת- 
ארסיותם מועטת יותר. 

מןהעקרבותים ( 3 § 5011£0 ) מצויים בארץ המינים 
הגדולים של עקרבותים־רצים, כגון 136 ) 11 ) 03160 (עקרבות 
יהודה [ 131005 ) 0 [ 165 ) 3160 ^ 313 ?]), שהם בעלי רגליים ארו¬ 
כות ושעירות, וכן מינים אחדים של עקרבותים־חופרים 
( 130 ) 11 ) 811320 ). הקבוצה הראשונה בולטת ביחוד בקיץ, ונת¬ 
קלים במיניה בסביבת מדורות ופנסים! הקבוצה השניה — 
בחורף ובאביב. הפחד הרווח בין תושבי־הארץ מפני העקרבו־ 
תים הוא פחד־שוא, מאחר שאין הם ארסיים. 

בין ה א ק ר י ו ת ( 031103 ^) יש קבוצות בעלות חשיבות 


רפואית או כלכלית. הקרציות הקשות ( 136 ) 11 ) 1 x 0 ) נטפלות 
לבהמות־בית וכן ליונקים אחרים ולזוחלים, וכמה מהן מעבד 
רות צורות שונות של קדחת־בקר, שהיא פוגעת בבקר המובא 
מחו״ל, ואילו הפרות המקומיות מחוסנות עפ״ר בפני המחלות 
הללו. מן הקרציות הרכות ( 136 ) 2351 ־ 1 ^) המסוכנות ביותר 
הן המעבירות את מחלת הספירוכטה של העופות והקרצית 
של הקדחת־החוזרת או קדחת־המערות של האדם (- 110 ) 0101 
10105 )). מן האקריות הצמחוניות ( 136 ) 0111 ץס 3 !) 6 ?׳) נחקרו 
בא״י האקרית האדומה ואקרית־הכסף, שהן מזיקות להדרים. 
צורות־מעבר או צורות־הפצה צעירות של מיני־אקריות 
נמצאות במידה מרובה באביב כשהן דבוקות לכנפי־חגבים 
או בין הפרקים של חיפושיות־הזבל. אקריות מקבוצת קרציות־ 
כנימות ( 1136 )ץ 11 ק 10 !£) נטפלות לצמחים וגורמות להתהוותם 
של עפצים מיוחדים! לכל צמח (אלון, גפן, שקמה ואחרים) 
אקךית מיוחדת משלו וכן צורה מיוחדת של עפץ. 

פרבי־רגליים ( 3 !) 0 ק 13 !%) מצויים בא״י לרוב: בקרקע 
לחה מצויים הנדל הארסי ( 3 ) 0102013 113 ) 60 ק 80010 ), וכן 
הגדלים הדקים (' 136 ) 11111 ק 060 ) ושוני־הפרקים ( 136 ) 11 ( 1101 ) £1 ); 
מתחת לאבנים—גם הנדלים ארוכי־הרגליים ( 136 ) 12611 ) 500 ). 
הגדלים חודרים לפעמים לבתים בתחילת הקיץ עם פרוס 
החמסינים! עקיצתם גורמת כאב, אך השפעתה ממהרת לחלוף. 

ך בר גל יי ם ( 13 ) 0 ק 10 ק 1 ם) מצויים בעיקר באדמה עשירה 
ברקבובית. הרברגל השחור ( 5 ס 130 !ץ 5 05 )ק 16 ) 105 ) 111 ק 3 ! 0 ) 
הגדול מצוי בין הסלעים, וכן בבתי־הקברות. באדמה לחה 
במקצת מצוי רברגל חום־שחור ( 1050013 ^ 1002 ) 8 ). 

בין הרכיכות היבשתיות בולטים בנופים של א״י 
חלזונות־שדה גדולים מסוג 103 ) 30 ׳! £6 , המצויים בהרי-יהודה׳ 
בגליל, וכן באדמות כבדות בעמק ובשפלה! באדמות הקלות 
מצויים בעיקר חלזונות־הגינות( 1161106113 ו 3 ( 1161 ?׳). בחורף 
הם מכרסמים לפעמים גידולי-תרבות, ובקיץ הם עולים בהמו¬ 
ניהם על צמחים וכלונסאות מפני החום הנפלט מן הקרקע. 

בחורף מצויים על־פני האדמה מיני שבלולים חסרי־בית 
מסוג ^ת £1 ; בעונה השחונה הם מתחפרים במעמקי־האדמה 
או מתרכזים במקומות לחים, ויש שהם נכנסים למטבחים. — 
כמה מן החלזונות מפרישים נוזל חומצי, שממם את הגיר 
וגורם לפירור סלעים. 

ר׳ ביבליוגראפיה בסוף הפרק שלהלן. 

א. שו. 

חרקים. ידיעות על החרקים בא״י ובסביבותיה כבר 
מצויות בתנ״ד. ביואל ניתן תיאור נהדר של פלישת־הארבה! 
המן שבמדבר (שמ ׳ טז! במד׳ יא, ו—ט) היה, אפשר, הפרשה 
של כנימות־מגן! עם מכות־מצרים נמנים גם חרקים (כינים, 
ארבה). בתלמוד מדובר על 800 מינים של חגבים (לשון 
גוזמה! חול׳ ס״ג, ע״ב) ומתוארים כלים מיוחדים להכנת 
תבשילים מחרקים כשרים לאכילה. המחקר השיטתי החדש 
בחרקי א״י התחיל בסופה של״המאה ה 18 בהשפעת מחקריו 
של לינה. כמה מן החוקרים, שעסקו באיסוף בע״ח בארץ, 
כללו באספיהם גם חרקים, ומהם שאספו חרקים בלבד או 
אף ריכזו את תשומת־לבם לקבוצות מסויימות של חרקים. 
החוקרים היהודיים הראשונים, שאספו ותיארו חרקים בא״י, 
היו א. אהרנסון(ע״ע) וי. אהרני(ע״ע). — משום רבגונותם 
של הגורמים, המשפיעים על עיצוב דמותה של אוכלוסיית־ 
החרקים בארץ, נתברר אורח־חייהם של חרקי-א״י בכללו רק 
לאחר עשרות שנות־חקירה נוספות. 








209 


ארץ־ישראל 


210 


א״י עשירה בחרקים משום מצבה הזואוגאוגראפי המיוחד: 

היא משמשת מקום־מיפגש לבע״ח מאיזורי אירופה הדרומית 
והצפונית, אגן הים התיכון, מדבר־סחרה ורמות־חבש. מלבד 
התנאים האקולוגיים־הגאוגראפיים קבעו גם גורמים היסטו¬ 
ריים את אפיה של אוכלוסיית־החרקים של הארץ: שינויים 
שבאו בצמחיה מחמת השמדתם של היערות בעבר; הייעור 
החדש בהווה; הכנסת מינים חדשים של צמחים עם החרקים 
החיים עליהם על-ידי ההתיישבות החדשה! ייבוש־הביצות 
והרחבתו של השטח המעובד. 

שתי עונות־הצמיחה בא״י הן האביב והסתיו, וביניהן 
מצויות שתי תקופות שבהן באות הפסקות בגידול — החורף 
הקר והקיץ היבש. עונות־הצמיחה קובעות את חייהם של 
החרקים הצמחוניים, ומשום כך — בעקיפים — גם את חייהם 
של החרקים הטורפים. בשתי העונות של הפסקת־הגידול 
מתעכבים רוב החרקים בהתפתחותם כשהם בשלב של ביצים 
או של זחלים. יש שגם המבוגרים ממעטים באכילה ובתנועה 
בעונות אלו ונכנסים לתוך סדקי האדמה והסלעים. כנגדם 
יש חרקים, שנחלצים מהשפעתם של התנאים הבלתי-נוחים 
בקיץ ע״י מה שהם פעילים בלילה׳ כגון הנמלים! גם מן 
החיפושיות השחורות יש פעילות בחורף ביום ובקיץ בלילה. 

המינים האפיינים והמצויים ביותר בא״י. 
מחוסרי־כנפיים: קפזנבים ( 13 סנ 1 מ 1161 ס 0 ) — מצויים 
בחורף על־פני שלוליות, שמתהוות בשקעי־הסלעים; זנבזיפים 
( 117530013 ־ 1 ) — גם הם מצויים בעיקר בעונה הלחה מתחת 
לאבנים ועל־פני סלעים! זנבזיף־הבתים ( 0 ( 1 13 ( 711610101 
65003 ״!) מצוי כל השנה בבתים. 

ברי ומג ים ( 161103 ס 116 ק£) בדרך־כלל אינם מרובים 
בארץ מחמת מיעוטם של מקווי־מים בה, אך מינים שונים 
מהם מופיעים בכמויות ניכרות בסביבת בריכות־מים ונהרות. 

שפיריות ( 0000313 ): אף הן אינן מרובות ואינן 
מתרחקות ממקורות־המים, שבהם מתפתחים זחליהן. הגדולה 
בשפיריות של א״י היא שפירית־המלכות (ז 310 ז 6 ק 1 ת 1 ^! 4 ) 
הירקרקת־כחולה! מן השפיריות הקטנות( 1613 ק 27£0 ) מצויה 
ביותר 30$ § 616 150110013 , בעלת בטן כחלחלת־ירקרקת, על 
שפת־הנחלים. 

מן ה ח ג ב נ ן י ם ( 1613 ק 1110 ! 0 ) מצויים 
בא״י מינים 1 אחדים של התימנים (- £1310 
036 ), כגון: בבתים ובמחסנים — התיקן 
המזרחי( 01-161113115 £13113 ), התיקן האמ¬ 
ריקני ( 31116110303 130613 ק 611 ?) הגדול, 
התיקן הגרמני( £610130103 £1311:6113 ) הק¬ 
טן; מחוץ לבניינים, בתוך הקרקע ומתחת 
לאבנים — מינים של תיקן־הקרקע (-ץ 01 ? 
11383 ?)• 

גמלי־שלמה( 13011036 ^ 1 ) מיוצגים בארץ 
ע״י כ 15 מינים, שהתאזרחו תם באיזוריה 
השונים היתה כרוכה באפיה של הצמחיה: 
באיזורים המדבריים מצוי 11113 ק 13 מ 61 ז£, 
הרץ על־פני הקרקע! באיזורי עשבים נמו¬ 
כים רווחים מיני 16165 ח\. ו 3 ״ 611 ׳\ £1 , שדו¬ 
מים לגבעולים של עשבים יבשים! על שי¬ 
חים ועצים מצויים מינים׳ שדומים בצבעי¬ 
הם וצורותיהם לעלים וגבעולים׳ כגון גמל־ 
שלמה המפוספס או סוסת־השד ( 53 ! 1 ק 1 ח£ 


£3501313 ), גמל־שלמה המשובץ ( 11600163 ! 515 ק 0 ־ 1131 ק £16 ) 
וגמל־שלמה הירוק ( 1015 ! 1 ׳\ 011131105 * 11001 כן 3 ). 

הצרצרים ( 111036 ץ! 0 ), המשמיעים את קולם בלילה, 
חיים ברובם מתחת לאבנים, כגון צרצר־השדה ( 5 ג 111 ׳<ז§ £10 
11x13013131:135 <£) הגדול וצרצר־הכרמים (-ט 611 ק 060311111115 
0605 ) הקטן! צרצר־הבתים המצוי ( 6500115 מ 1 ס 0 711115 ־ 01 ) 
נמצא בארץ עפ״ר מחוץ לבתים רוקה, אך הוא נכנם גם 
לבתים. הערצבים ( 3 ק 7110131 ! 0 ) חופרים את מנהרותיהם 
בקרקע ומביאים נזק ניכר למשתלות, שבהן הם מכרסמים 
את השרשים הרכים. 

החרגולים ( 11036 סס§ 76111 ) חיים על צמחים ולפעמים 
גם ניזונים מהם. בעמק־הירדן ועמק־יזרעאל מצויה ם;ה 
( 3 § 83 ) ענקית, שניזונה מחגבים. באיזור ההרים מצוי החר¬ 
גול הדק 5 ! 5 ק 710 ד. 

החגבים ( 0001036 ^) מהווים בא״י חברוודחברות, שהן 
קשורות בבתי־גידול מסויימים ומתחלפות מעונה לעונה. 
החגבארך־המצח ( 03 ״ס^) מצוי בכל מקום בעשב ביחד עם 
ראש־הסום ( 113 ק 101 ח 80 ז 7 ?) המכונף וה 116113 קז 0 מ 01 §- 1 ץ? 
חסרת־הכנפיים. גם כל אחד ממיני־הארבה המצויים בארץ 
מופיע בסביבתו המיוחדת לו: הארבה המוגרבי (- 001051311 (£ 
00311115 ס-! 3 ת 1 115 •!) מופיע על־פני הקרקע החשוף בין הצמחים 
הדלים, והארבה הנודד ( 13 ־ 01121-3101 £000513 ) בסביבה הלחה 
שבין העשבים! ארבה־המדבר ( £1623113 8011151006103 ) 
פולש לארץ לעיתים מזומנות בלהקות גדולות ולפעמים אף 
מביא נזק רציני לחקלאות, אך ארבה זה אינו יכול להתקיים 
בא״י והוא מת זמן קצר אחר בואו. 

מן הפשפשניים ( 1613 ק 11 ס 106 ) מצויות בארץ כל 
הקבוצות העיקריות: מפישפשי־הקרקע ( 0600011063 ) — 
פישפשי־המגן ( 61113101111036 ?) ופישפש־הדגניים (-ץ! £11 
$ק 1016£1106 ! 3516 §) ; באיזור־החוף מצויים על צמחי בר ונוי 

3003111111 ( 1 001700115 למיני £11171161113 , וכן £301050711105 \ 

£1011116115 השחור בלהקות גדולות; מן הפישפשים הגלדניים 

( 00161036 ) - 06011003115 החום, פישפש אלמות־הכסף 

( 30101313 113 ק 01 ד £171100 ?); הפישפשים האדמונים (- 711110 ? 
0011036 ), 80301105 הקטן ו 7111100011$ ? הגדול, מצויים ברוב 




211 


התנאים הטבעיים: החי 


212 


המקומות בארץ מתחת לאבנים! מן הפישפשים המארבים 

( £783610136 ) — 3001000$ ק 78 36115 ׳ 1 האדום־המנומר ו - 1 מ£ 

; 3$0 ג! 760 13161:1115 החום אפור, המצויים בשפלה ובאיזור- 
ההרים, ו 6001$ ק 11731101 0x7031600$ השחרחר הקטן, החיים 
על צמחי־תרבות, כגון כותנה. מיני פישפשי־הסלסילה (-! 7102 
136 ) 11 ) מצויים במושבות על עלים ומתחת לקליפות-העצים. 
וגורמים לפעמים נזק. מן הפישפשים הטורפים( 136 > 11 ׳\ 111 ) £6 ) 
בולט ביותר 110011760101$ ק £111000011$ הצהוב־החום הגדול, 
שדקירתו גורמת כאב ניכר! במי־הנהרות סמוך לחוף בולטים 
ציבורים של פישפשים מודדי־המים (-סז^* , 136 ) 06101 
136 ) ¥6111 , 136 ) 016101 ) ובהם מינים, שנראים כעין עכבישים 
מקפצים על־פני המים. פישפשי־המים ( 163 ) 01 ס: )ס י 1 ^ > 17 !) אינם 
מרובים בארץ. בשלוליות ובשולי הבריכות והאגמים נמצאים 
לפעמים קרובות מיני שטגבים ( 136 ) 01006011 ^); "עקרבי- 
המים" ( 136 ) 0001 ז £610$ , 136 ) 1 ק 6 !א 1 ו 136 ) 3110001 '\ 1 ) גורמים 
לפעמים נזק לגידול הדגים בבריכות. 

צ יקדו ת ( 1603 ק 10010 !) למיניהן מצויות מאוד בקיץ, 
ובשעות־הצהריים נשמע קולן של הגדולות שבהן למרחקים. 
באיזור־ההרים מצויה ביותר הציקן־ה השחורה ( 13103 ) 0103 
3103 ), בסביבות־הירדן על אשלים — ציקדת־האשל (- ¥161301 
0103173 3 ) $31 ק); ציקדות־הקצף (- 1131 ) 11 קס 0 ס 16 111136011$ ? 
010$ ) מופיעות באביב ותחילת־הקיץ על שיחים ועשבים, 
וזחליהן מכוסים הפרשת קצף רירי. 

כנימות־ ה עלים ( 163 ) 101 ) 111 ק¥£ רווחות מאד בארץ 
באביב. מהן שחיות על צמחי־בר ועל צמחי־תרבות — כגון 

11 ) 30030 603 )קס^]/ על הדרים, כנימת־הדם ( 3 ומ £010$0 ), 
על תפוחים, ו 1103551036 111$ ק¥, על כרוב וגורמות נזקים 
ע״י מציצתן! ומהן שיוצרות עפצים, בעיקר על האלה! העפ¬ 
צים גדלים במשך הקיץ ומתפקעים בסתיו, והכנימות מתפזרות 
ומחפשות מחסה ומזון לתקופת־החורף על שרשי־העשבים. 
^ 0 זס 73$ 117110x603 ?, האויב המסוכן של הגפן, מצויה בארץ, 
אך אינה מביאה נזק ניכר. 

כנימות־המגן( 163 ) 000001 ) מצויות בכל חלקי־הארץ! 
הרבה מהן הובאו עם צמחי־התרבות מחו״ל. הידועות שבהן 
הן הכנימה השחורה ( 1001 ) 3001 5 ס 1131 ק 1 סס 011075 ), הכנימה 
האדומה ( 11 ) 30030 116113 ) 001 .¥), כנימת־הקמח (- 10000 ) $60 ? 
01 ) 01 00$ ) והאיצריה ( 000113$1 ק 106073 ), הנטפלת להדרים. 
הכנימות החדשות החודרות לארץ מתפשטות תחילה במהי¬ 
רות וגורמות נזקים רצינים, אך לאחר זמן לא-מרובה נוצר 
בין המין החדש ובין הטורפים המקומיים שיווי־משקל, 
שקובע את מקומו של היצור החדש בעולם־החי של הארץ. — 
בנגב הרחוק מדרום לים־המלח נמצאות כנימות־המן (- 3 ; 3 א 
103 ) 0 ( 7031 ; 00000$ ) על אשלים. 

הפרפרים ו ה עשי ם ( 603 )קס 1 >!ק £6 ) מרובים מאד 
בארץ! מהם שמתפתחים בה באופן קבוע, ומהם שמגיעים אליה 
בקביעות מן הצפון ומן הדרום. מן הפרפרים הצבעונים (- 1 ק 3 ? 
136 ) 11001 ) מצויים: זנב־הסנונית ( 013011300 1110 ק 3 ?), המצוי 
על פיגם ( £00 ) ולפעמים גם על הדרים! הצבעוני הצהוב 
( 6010$3 ק$ 1113 ) 0 ץ 260 ) והצבעוני הלבן ( 61130£0$ נ 1 ¥001100 ), 
המתעופפים בחורף ובתחילת־האביב. הלבנינים ( 136 ) 1601 ?) 
נפוצים מאוד: לבנין־הכרוב הגדול ( 0355103  108 ז 87 ), 
המתפתח בתוך עלי־התבואה בשדות מעובדים בשיטות 
פרימיטיוויות! עש־האשכול ( 0303 ) 110 01701100$1$ ?) הוא אחד 
מן המזיקים הקשים של הגפן! עש־הבגדים ( $6111613 !£ 7106013 ) 
מופיע לעיתים במחסנים של בגדי־צמר וגורם נזק ניכר. 

הסם ים ( 010163 ) ¥06 ) מיוצגים בארץ ע״י כמה מינים 
טיפוסיים! מססי־העצים ( 136 ) 0 0 $$1 ) חשוב מאוד סם־הנמר 
( 3 ס! 70 ק 2602603 ), הנובר בעצי־פרי מרובים! מן הססים 
המבריקים( 136 ) 2783601 ) רווחים הססים האדומים( 2783603 ), 
המתפתחים על צמחי־בר! 11383 ק 610 ק 301 100 הירוק מזיק 
לגפנים. למשפחת 136 ) $70111 ? שייכים ססי־הנרתיק: 3 ) ¥0110 



213 


ארץ־ישראל 


214 


111103 , הבונה את נרתיקה מגבעולים יבשים, ו 3 ) 0110 .^ 
$; 111311211131 ) 03 ן> בנגב, הבונה את נרתיקה בצורת תיבה 
בעלת ארבע דפנות מלבניות. המצוי ביותר מן הססים השעי¬ 
רים ( 130 ) 410111 ) הוא סס־האביב או סם־הקורים( 03 ץ 0£ מ 00 
1 * 100 ), שזחליו נמצאים בציבורים צפופים בתוך הקורים 
זמן קצר אחר הופעתו של עשב חדש בחורף. 

הקבוצה הגדולה של החיפושיות( 3 ! 0 )ק 00100 ) מיוצגת 
בא״י ע״י מספר מרובה של סוגים ומינים. מחיפושיות־הגדות 
( 130 ) 1011 ) 01010 ) מצויות ביותר 301103 1013 ) 01010 ; - 102300 < 
31103 ! 8 קס 0 8313 ? טיפוסית לאיזורים הדרומיים של הארץ. 
הגדולה שבחיפושיות הרצות( 130 ) 031381 ) בא״י היא הרצה 
השחורה ( 5 ס 055 !? 1 ס 1 001-05105 :!?), המתחבאת בחורף מתחת 
לאבנים. מחיפושיות־המים( 15010130 ) 7 <£) בולטת ביותר השח¬ 
יינית צהובת־הזר ( 2103115 ־ 13101-11031 15005 ) 7 <£) הגדולה, 
הירוקה־כחולה ועטורה פס צהוב. בשלוליות ובצידי־הנהרות 
מסתובבות בחורף ובאביב להקות של חיפושיות סביבוגיות 
( 130 ) 071101 ) קטנות. על פגרים וזבל מתקיימות קבוצות של 
חיפושיות קצרות כנפי-חפיה ( 130 ) 1 ס 8711 ?ס 8 ) וחיפושיות- 
מוקשות ( 130 ) 915101-1 ), שנזונות בעיקר מרמות של זבובים 
וחרקים אחרים, שמתפתחים בתוך מקורות־מזון אלה. — 
בחדשי הקיץ, וביחוד בתחילתו, מתעופפים בערבים מיני גח¬ 
ליליות ( 130 ) 1 ! 7 ?מ £31 ); אורן הקר מנצנץ כשהן עפות, וכן 
כשהן נחות על־פני הקרקע. באותה עונה עצמה מופיעים בבת- 
אחת על צמחים ושיחים המונים של חיפושיות רכות־כנפיים 
ממיני משפחת ה 130 ) 030111311 משפחת הבדלניות 

( 130 ) 1 ) 05 !?ס 8 )של החיפושיות בא״י כוללת אחד מן המזיקים 
המסוכנים ביותר לעצי־פרי— 0318003113 115 ) 0 סק 03 . משפחת 
הגתוזיות( 130 ) £13101-1 ) אינה נפוצה ביותר בארץ, פרט לנתו־ 
זית השחורה( 01300105 ^ 1 ), הרווחת באיזור־ההרים. חיפושית- 
הענפים ( 130 ) 8051170111 ) גוברת בענפים של עצים ושיחים. 
80111510001051110130013105 מתפתח בתוך ענפי־הגפן, - 0 ז 3 ק 4 
0100301105 — במשתלות של עצי״הדר ן- 5100x7100 50x1100 
131001 נובר ומזיק לתאנה, חיפושיות־החלב( 130 ) 001010511 ) 
מצויות בעיקר במחסני־בגדים ובאספים של בעלי־חיים וצמ¬ 
חים. — מפרות משה־רבנו ( 130 ) 0000100111 ) מצויה 
ביותר פרת משה־רבנו בעלת שבע הנקודות( 1 ך\ 0000100113 
0001313 ?), המשמדת כנימות־עלים ומביאה תועלת מרובה 
לחקלאות. גורמים מועילים למטעים הן גם פרת-נקודתיים 
( 013105 ) 05 ק 81 01111000105 ) הקטנה, שאף היא נזונה'מכני־ 
מות־עלים, וכן החיפושית האדומה ( 1103115 ) 031 101:105 <), 
שהובאה לארץ במיוחד כדי להילחם באיצריה (ראה למעלה, 
עט׳ 211 ), כנימת־המגן המסכנת את קיומם של הפרדסים. — 
פרת־הדלועים ( 081750010803 1130803 ?£), בניגוד לחיפו¬ 
שיות אחרות מאותה משפחה, גורמת נזק לירקות על־ידי 
כירסום־העלים. 

ה ש ח ר ו ר י ו ת ( 130 ) 1000811001 ), האפייניות לארצות 
בעלות אקלים חם ויבש, מצויות בא״י במידה מרובה, ביחוד 
באיזורים מדבריים ומדבריים־למחצה. השכיחות ביותר שבהן 
מן החיפושיות הגדולות הם מיני 1050113,000013 ) 1010113,4 ?, 
ו 5 ? 813 , ומן הקטנות — מיני 1 סס 18011 !ז, הנמצאים לעיתים 
במחסני תבואה וקמח, ומיני 0013 ) 10105 ) 4 13105 ) 000 , 
השוכנים מתחת לאבנים. 

חיפושיות־ ה רפואה( 130 ) 10101 <) מיוצגות ע״י שתי 
קבוצות: מיני 10100 <— חיפושיות שחורות או כהות, קצרות- 


כנפיים, שהתפתחות־ביציהן תלויה בדבורים ובחגבים המטי¬ 
לים בראשית־החורף! מיני 17138115 < ו 105 )ץ£—צבעונים 
וארוכי־כנפיים, שהופעתם קשורה בחרקים המטילים את 
ביציהם באביב, מאחר שזחליהן של חיפושיות אלו מתפתחים 
בתוך פקעות־הביצים ובתאים של דבורי־בר. 

ה ז ב ל י ו ת ( 30 ס 1 !?ס 0 , 130 ) 01 נ 31 ! 803 ), שהתפתחותן 
קשורה בזבלן של בהמות־הבית, מצויות בא״י במספר ניכר 
ובמינים וסוגים הרבה) מהם: , 8083115 80835 , 8031383005 
11001 ) 1 ) 100013 < , 3005 ק 815 5 !!?ס 0 מן החיפושיות הגדולות, 
ו 5 ס!סס 1 קסס 1 סץ 0 ו 5 ס 8 קץ 815 מן הקטנות יותר. חיפושיות־ 
הפרחים ( 81030 ) 1010100 <) מצויות בעיקר בפרחים בעונת־ 
הפריחה העיקרית באביב! הבולטות שבהן הן: 0513 ) 0 ? 
הגדולה והמברקת, מיני 0 x 7187103 שחורים ומנוקדים לבן 
ומיני 8100013 ק! 40 צבעונים. 

היקרוניות ( 130 ) 0013018701 ) הן מזיקים, שזחליהם 
גוברים בגזעים של עצים ושיחים ומבוגריהם מכרסמים עלים! 
מהן מצויות ביותר יקרונית־השקד ( 10 % ) 187x ״ 3 !^^) הגדו¬ 
לה והשחורה, יקרונית־התאנה ( 83005 ? 0 ! 0 ? 905 ) החומה, 
המצויה בתאנים יבשות, 01051 ( 83 10005 ) 10 * 9 , המצויה 
ברהיטים ובחלקי-עץ של בניינים. 

חיפושיות־עלים ( 130 ) 08175001011 ), שמצטיינות 
בצבעיהן המבריקים, מכרסמות עלים ועושות בהם חורים או 
נוברות בגזעי־הגפנים או בגבעוליהם של עשבי־בר. החיפו¬ 
שיות הפרעושניות הקטנות( 3 ) 10 ) 87110 ? , 131500113 <) מתקי¬ 
פות ירקות, בעיקר מצליבים. מינים של חיפושיות־זרעים 
( 130 ) 810081 ) מתפתחים בעיקר בקטניות. 

ה ח ך ק ו נ י ו ת ( 130 ) 0010011001 ) נפוצות מאד: מהן מי¬ 
נים גדולים, כגון )"סס( 81308700105 , שארכם מרובה מ 3 
ם״מ, ומהן קטנים כמיני 100 ק 4 , שארכם המאכסימאלי הוא 
3 מ״מ ושכחצי־ארכם שייך לחדק. על שיחים וצמחים חד- 
שנתיים גדולים מתפתחים מיני £311005 £1x051 , שמכרסמים 
את עליהם של הצמחים ושזחליהם גוברים בגבעולים. חדקו־ 
ניות־האודז ( 1303113 § 017230 113 ) 03130 ) מביאות נזק ניכר 
לתבואה במחסנים! הן מודברות על־ידי אתילן דיברומידי. 
חיפושיות־הקליפה( 130 ) 1 ) 80017 ) מתקיפות' את העצים החל¬ 
שים וגורמות להחלשתם הנוספת ולמותם. 

הדבורניים ( 013 )? 000 ! 970 ). חיי הדבורניים בא״י 
קשורים במידה מרובה לשתי עונות־הפריחה — האביבית 
והסתווית. רוב הדבורניים ניזונים מן הצומח וזקוקים לפרחים 
או לעלים רכים! גם הצרעות הטורפות פעילות רק באביב 
ובקיץ ונכנסות בסתיו למצב של קיפאון למשך חדשים 
אחדים! פעילותן של הצרעות הטפיליות קשורה אף היא 
לעונות־הצמיחה, מאחד שהפונדקאים שלהן מתפתחים על 
הפרחים והצמחים. צרעת עלי־השקד ( 800101311$ 802 מס 0 ) 
מטלת את ביציה במארס, וזחליה, שהסתגרו בפקעת־משי, 
נשארים במצב של העדר־התפתחות מסוף אפריל עד פברואר 
של השגה שלאחר מכן! אז הם מתגלמים, ותוך זמן קצר 
בוקעות הצרעות הצעירות. צרעת עלי־הדובדבן ( 0311100 
110130103 ) מספקת להקים 3 דורות במשך שנה, אע״פ שגם 
היא מתפתחת במשך העונה החמה בלבד. צרעות גבעולי- 
הדגניים( 130 ) 81 ק 00 ) מתפתחות באביב, ואף גורמות לפעמים 
נזק לגידולי-שדה. מן הצרעות הטפיליות יש שמתפתחות על 
עצים ויוצרות עפצים, ויש שמטילות את ביציהן לתוך חרקים 
אחרים׳ כגון הצרעות הטפיליות המארכות (- 10800001001 



215 


התגאים הטבעיים: החי 


216 


126 >), הנטפלות לחרקים שונים, והצרעות הטפיליות הקצרות, 
המתפתחות על פרפרים ועשים. מן הצרעות הטפיליות־למחצה 
( 136 ); 1 ) 0113101 ) הקטנות יש שחיות כטפיללת על חרקים שו¬ 
נים, ויש שהן צמחוניות ומתפתחות כפירות. צרעות־העפצים 
( 136 > 1 ק 1 תץ 0 ) מתפתחות בעיקר על האלון ויוצרות עפצים. 
הצרעות המנצנצות ( 136 ) 11 ) 51 ׳< 011 ) מצויות בעיקר בעונת- 
האביב, שבה הן מטילות את ביציהן לתוך קיניהן של דבורי- 
בר ממינים שונים. 

צרעות־ ה פגיון ( 136 ) 500111 ), שהגדולה והבולטת 
שבהן בא״י היא 11313 ק 006 ז 11 ]׳(- 61 01500113 , מטילות את ביצי¬ 
הן בתוך דרנים של זבליות לאחר שהן משתקות אותם. 
צרעות־חופרות ( 136 ) 116£1 ק 5 ) משתקותבעקיצתןסוגי־ 
חרקים מסויימים. מיני 11113 ק 101010 / חופרות באדמה וחול 
ואוגרות בקני־הדגירה שלהן זחלי-פרפרים. - 1 ק 5 סס! 11 ק 50611 
אוסף בתאים שהוא בונה מחמר עכבישים משותקים. 

מיני צ 116 ק 3 נראים לפעמים כשהם גוררים חגבים משותקים, 
שהם גדולים מהם פי כמה. צרעות־הדרכים ( 1111£13£ ק 1 !ז 0 ?) 
מטילות את ביציהן לתוך עכבישים משותקים, לאחר שהכ¬ 
ניסו אותם למחילות מתחת לפני האדמה. מן הצרעות 
האמיתיות ( 136 > 1 ק ¥65 )רווחות מאד הצרעות־הבנאיות 
מסוג £0016065 . הצרעה המזרחית או הדבור (- 01160 3 ק$£^\ 
13115 ) נפוצה בארץ ביותר. 

מן הדבורים הצמחוניות מצויה בארץ דבורת- 
הדבש מגזע סורי. בין דבורי־הבר בולטות מאוד דבורי- 
העץ ( 3 קס 0 ס 1 ץ^ הגדולות, הגוברות בעצים ובשיחים כדי 
לגדל בהם את ולדותיהן. הדבורים הבנאיות( 3 מ 101 ) 01131100 ) 
מדביקות את קיניהן, העשויים כעין בליטות מעוגלות של 
חמר, לגזעי־עצים ועמודי־גדרות. מיני דבורים גוזרות (- 16 ״< 
£3011116 ) חותכות חתיכות עגולות מעלי עצים ושיחים ממש¬ 
פחת הורדניים. 

הנמלים מצויות בארץ לרוב. על איסוף גדגרי־צמחים 
חיים מיניה של נמלת־הקציר (! 16550 ״< ו 101£ ז 1161 ?),המקימים 
מושבות גדולות; מקומו של הקן ניכר לפי ערמות־המוץ, 
המצויות מסביב לפתח החשוף של המאורה. מיני 3 וז 11101 ק 13 
ניכרים במנהגם לבנות תילי־עפר קטנים על־פני הקרקע. מיני 
61 :ז 1310£35 ס 6 ! 0 ו 1115 קץ 0313£1 ניזונים ממזון מעורב, טורפים 
חרקים קטנים, ואוספים הפרשה מתוקה של כנימות־עלים. 
מינים קטנים, כגון 1001 ! 0010 מ 10 ״< ו 11 ! 10 ! 10 ח 3 ! 61 ?, ניזונים 
ממזון מעורב, נכנסים לבתים וגורמים מזמן לזמן הפרעות ונזק. 

ה ז ב ו ב נ י י ם ( 3 ! 6 !ק 1 <£) בא״י מצויינים במספר מרובה 
של מינים וסוגים; עד עכשיו זכו רק הקבוצות החשובות 
מבחינה רפואית וכלכלית ללימוד ואיסוף מדוקדקים. יתושי־ 
הגנים ( 136 ) 1 מ 10 נ 811 ) מתפתחים על שרשי הצמחים הירוקים 
וגם על שרשי העלקת. היתושים המצוייצים ( 136 ) 0111101101111 ) 
מתפתחים במים עומדים, במי־שפכים ובבורות, ביהוד בתתי־ 
לת־הקיץ! הם מטרידים הרבה את העובדים בשדות, כיוון 
שהם חודרים לעיניים, לאזניים ולפה בשעה שהרוח 
אינה חזקה למדי, והם הידועים בשמם הערבי "ברח׳ש"; 
יש סבורים, שזהו הערוב שבמכות־מצריים. מן היתושים 
האמיתיים ( 0011011136 ) החשוב ביותר הוא סוג האנופלס 
( 6165 ! 1 ק 0 ס.ו 7 ), המעביר את קדחת-המלריה. מיני-קולית 
(^ 00 ) מסוגלים לפעול כמעבירי גורמיהן של מחלות 
אחרות, כגון תולעי פילריה ונגיפים שונים. מספרם של 
יתושי־החול ( 136 ) 11 ) 0110 ( 5 ?) בא״י פחת בזמן האחרון כתו¬ 


צאה משימוש ב 007 . החשוב ביותר בבניה של משפחה זו 
הוא הסוג 105 ת 0£0 נ 11161 ?, המעביר את חבורת־יריחו, את 
הקאלה־אזאר, ואולי גם את מחלת־הפאפאטאצ׳י; הוא 
מתפתח באדמה לחה. מינים שונים של יתושי־העפצים 
( 136 ) 1 ץ 1 ת 060110 ) מתפתחים בתוך עפצים על הזית, האשל, 
המלוח, ועל צמחים ושיחים אחרים. 

זבובי־הבהמות ( 136 ) 31131111 ?'), כגון -!!סס! 1 ק 5 ק 50 ׳(ז 1 ! 0 
3 ! £6 בעמק־הירדן ומיני 3005 ל 73 בעמקים ובאיזור־החוף, 
פעילים ביהוד בקיץ. נשיכתם מכאבת מאד, ובמקומות כגון 
גאון־הירדן הם מונעים בקיץ אפשרות של עבודה ומרעה 
ביום. זבובים טורפים ( 136 ) 5111 ^) מצויים בארץ מן האביב עד 
הסתיו. זבובי־רחף ( 136 ) 111 ק!ץ 5 ) נראים לעיתים קרובות 
כשהם דואים באויר. הזחלים של זבובי־הביב (' £1-1513111136 ) 
שכיחים מאוד במי־שפכים ובתעלות פתוחות של מי־זבל. 
מיני 301013 ! 110£ ^ 1105, X30 ק!׳( 3 ועוד, מוצצים את לשדן של 
כנימות־העלים ומביאים ע״י כך תועלת מרובה לחקלאות. 
זחלים של £00161-05 ו 103 !ץ 5 גוברים ומתפתחים בירקות 
שונים. הזחלים של 136 ) 13011101 ׳ מתפתחים על חרקים שונים 
או על פגרים וזבל; המבוגרים ניזונים ממיץ־פרחים. מיני 
זבוב־השחמט ( 113£3 קס 0 ! 53 ) מתפתחים בבשר או בחרקים 
מתים. הזבוב הכחול ( 11313 ק 06 ס! 111 ץ! 6 3 !ס 11 ק 03111 ) והזבוב 
הירוק (! 03653 £00113 ) מתפתחים על פגריהם של בע״ח. 

זבובי־הפרחים ( 136 ) 1 ז( 0111001 \ 1 ), שקבוצתם כוללת את 
זבובי־הבית, מצויים בארץ במספר מרובה. זבוב־הבית 
( 10103 ׳! 1001651103 ) 10503 ״<) וזבובים ממינים אחרים מרובים 
כאן, כבכל ארצות־המזרח, ומהווים אחת מן הסכנות הרצי¬ 
ניות לבריאות; הם מתפתחים בזבל ובאשפה, והתפתחותם 
נמנעת במקומות שבהם נוהגים לכסות את האשפה או לעבד 
אותה באופן מן האופנים. זבוב־הבית יכול להקים יותר מ 15 
דורות במשך שנה. התפתחותו מתעכבת בחורף, אך אינה 
פוסקת ברוב חלקי־הארץ. נוסף על הטרדה הנגרמת על- 
ידיהם, משמשים זבובים אלה מעבירים של מחלות, כגון: 

גרענת, טיפום־המעיים, דיזנטריה, ועוד. 

? :• 

מזבובי־הפירות ( 136 ) 611 קץ! 7 ) שני מינים הם גורמים 
כלכליים שליליים מובהקים: זבוב־הזית ( 01636 3005 ( 1 ) 
וזבוב־הפירות הים־תיכוני( 3 ס 3 !!ק 03 061311115 ), שהתרבותם 
ההמונית מפחתת במידה ניכרת את יבולם של הפרדסים 
והגנים של עצי־פרי. הצורך בהדברתם (ע״י ריסוס) מגדיל 
את ההוצאות הכרוכית בגידול־העצים ומעכב את התפתחותו 
של ענף עצי־הפרי בארץ. 

פ. ש. בודנהיימר וא. קצ׳לסקי, בני־שמש, מבוא להכרת פרפרי 

א״י, חרצ״ו; - 01115 ? 107-0 ( 5 § 11171 ו 110 ? 5 ? 07 ,ז 1€ )ז 1 )ד 1 ת־) 1 ) 80 .$ 

. 1935 , 361 ־ 200 ,? 171 ) 011:3 ? 171 ? 1.11 11 ) 1711771 : ,. 3 ) 1 ; 1930 , 005 

א. שו. 

דו־חיים. גם בא״י, כמו בשאר מקומות, תלוי קיומם 
של הדו-חיים לא רק במציאותם של גופי־מים קבועים, אלא 





טריטח־הפסים ( 1031115 ׳) !סזבסזיד) 


217 


התנאים הטבעיים: החי 


218 


קרפדה ירוקה 
£0 ט 8 ) 


צםרדע*הנח 5 ים 

(ג 1 >\זג\< 111 ) 1 ז 


קרפדת עידהחתול 

( 12€3 זץ 8 £8 ) 2 ( 0101 ?) 

מתחפרת בקרהע 





אף בכמות־גשם שמאפשרת את התהוותן של בריכות ושלו¬ 
ליות זמניות, שהרי באלו האחרונות מטילים הדדחיים את 
ביציהם בהעדר של נחלים או אגמים. סיכוייהם של הדו־חיים 
בא״י למצוא מקומות להטלת ביציהם פוחתים והולכים מן 
הצפון אל הדרום. גם הרי־יהודה ושטחים מסויימים בנגב 
מאכסנים דדחיים! אך לרובם של מיני הדו־חיים משמש 
דרום־ הארץ הגבול של תפוצתם. גם בכיוון מן המערב אל 
רימזרד קיימת התופעה של התמעטות־הגשמים, אבל הגבו¬ 
לות של איזורי־התפוצה המזרחיים עדיין לא נקבעו בבי¬ 
רור. — בקביעת תחומיהם של הדו־חיים יש חשיבות גם 
לגורמים אחרים, ובכללם לטמפראטורה. 

בס״ה לא נמנו בא״י אלא 8 מינים של דו־חיים: 2 מבעלי־ 
הזנב( 1613 ) 0 ז 11 )— טריטון־הפסים( 7103018 18 ס 101 ז 7 ) והסל־ 
מנז־רה הכתומה( 113 ) 831301311 3 ז 1 > 1 ז 3 מז $313 ); ממחוסרי-הזנב 
( 3 זג 1 ת!/) —צפרדע״הנחלים ( 1111113 ! 111 ) 0 113113 ), הקרפדה 
הירוקה( 118 ) 710 £0 , 81 ),צסרדע-האילנות( 31110103 13 ץמ) — 
שלשתם שכיחים מאוד 1 קרפדת עין־החתול(- 13 זץ 8 08 ז 3 ! 1 ס 1 ש? 
^), שהיא נדירה יותר, הקרפדה 18 ז 113 ו§ 6 ז 811 £ 0 . קרובתה 
של הקרפדה הירוקה, שהסתגלה לתנאים צחיחים ונמצאת 
רק בנגב! הצפרדע שחורת־הבטן(- 7011 ס 1£1 מ 5 ג 01500£10551 
— מין נדיר ומיוחד לא״י, שהוא מוגבל, כנראה, לחולה 
(ממנו נמצאו עד היום רק 5 פרטים בלבד). 

מכל המינים הללו נמנה רק אחד — 1113115 §£! 81110 — 

עם החי הטרופי. צפרדע־הנחלים, צפרדע-האילנות והקרפדה 
הירוקה הסתגלו לתנאים הטרופיים־למחצה של א״י, אע״פ 
שמוצאם מאיזורים צפוניים וגשומים. פחותה יותר היא הס- 



ם 5 מנדרה ( 1 ז 1 )ת 3 וח 8.5312 ) 


תגלותם של טריטון־הפסים והסלמנדרה הכתומה לתנאי- 
הארץ. 

ש. בודנהיימר, החי בארץ־ישראל, תשי״ג! י. מדגולין, זואו¬ 

לוגיה, ב/ תשי״ג 2 < -מ) 000 , 51610112 . 11 - 1615$0110 > 160 ^ .מ 

1011$ < 1111 ? 6111 1/11 / 0 1 ( 1 /< £101 ס)£סס 2 01 ) 010£1 )£ 1/10 10 : 11111011 

,([ 4 ] 9 . 8 , 2011111 ) 15 . 0017 . 561 . 10 .? . 867 ) ) 01 : 1110 ? מי) 

. 1945 

ה. ש. 

הזוחלים מיוצגים בא״י על־ידי כ 80 מינים, שמש¬ 
תייכים ל 3 סדרות שונות: צבים — 7 מינים, מהם 4 
מינים של צבי־ים ו 3 מינים של צבי יבשה ומים מתוקים! 
לטאיים — 35 מינים ותת־מינים! נחשים — כ 35 מינים. 
מסידרת-התנינים שרדו בא״י עד תחילת המאה ה 20 תניני- 
יאור ( 011000118 111118 > 00 ס! 0 ) מועטים בנחל־התנינים שעל- 
יד בנימינה, ויש אומרים — גם בנחל-קישון! מאז הושמדו 
שרידים אלה כליל. 

לריבוי מיני־הזוחלים בא״י בהשוואה לשכנותיה ולארצות 
אחרות, שדומות לה בגודל שטחן, יש כמה סיבות: 1 ) אקלימה 
של הארץ הוא בדרד־כלל חם ויציב, ללא תנודות חריפות 
בטמפראטודה, והארץ נהנית משעות מרובות ורצופות של 
תאורת־שמש ישירה במשך רוב ימות־השנה — גורמים, 
שיוצרים שטח־מחיה נוח לזוחלים; 2 ) כספק של צרכי־מחיה 
מתאים הנוף החרב 
והדל של א״י לזוחלים 
יותר מליונקים ולעו¬ 
פות, מאחר שצריכת- 
המים של הראשונים 
מצומצמת, וכן אין הם 
נזקקים לצריכת-מזון 
לשם ויסות חום־גופם! 
3 ) ריבוי של צורות- 
נוף שונות ומגוונות 
בא״י, וכן העובדה, 
שהיא מקום פגישה 
של שלושה איזורים 
זואוגאוגראפיים, גד 
רמים לכד שהיא מק- 
פת בגבולותיה שטחי־ 

מחיה שהם מתאימים צב־הביצה( 163 ק 035 01601017$ ) 





219 


התנאים הטבעיים: החי 


220 



החרדון המצוי ( 61110 ) 5 3 מז 83 \^) 

למינים שונים; 4 ) בהיסטוריה הגאולוגית של א״י מאמצע 
השלישון ואילך חלו תמורות אקלימיות יסודיות. על הארץ 
עברו תקופות לחות וחמות מאוד, שבהן חדרו אליה מדרום 
יסודות־חי טרופיים, שרובם, אמנם, הושמד כשהאקלים חזר 
להיות ממוזג וחרב, אך מיעוטם הצליח להסתגל לשינויים 
אלה. כיום עדיין מצויים בא״י כמה מיני־זוחלים יוצאי־דופן, 
השייכים לסוגים שתחום־תפוצתם העיקרי הם איזורי יערות- 
העד של אפריקה או הודו. 

פרט לשני מינים בלבד, צב־היבשה וחרדון־הצב, ניזונים 
זוחלי א״י מן החי. הטרף נבלע עפ״ר בשלמותו, ללא ביתור 
או ריסוק. מיני הלטאים ניזונים בדרך־כלל מפרוקי־רגליים, 
חרקים, עכבישיים וכיו״ב; הנחשים, פרט למינים הקטנים, 
ניזונים מבעלי־חוליות קטנים — עופות ויונקים קטנים, 
וביחוד מכרסמים, לטאות ודו־חיים. 

הנקבות של רוב מיני הזוחלים שבא״י מטילות ביצים. 

רק אחדים ממיני החמטים, וכן.החנק בין הנחשים, משריצים 
ולדות חיים. "תרדמת־חורף" גמורה, רצופה וממושכת, כדרך 
אוכלוסיות־הזוחלים של ארצות צפוניות יותר, מצויה בא״י— 
בעלת האקלים החם־הממוזג — במינים בודדים בלבד. 


מן הזוחלים הנפוצים והידועים ביותר באיזור המיושב 
של א״י הוא צב־היבשה ( 2 ז 6 נ 11 0 ^ £8111 ״ל), שיש 

נוהגים להחזיקו בבית ובגן להנאה. זוחל זה הוא צמחוני; 
בעונת־החורף הוא מבלה כמה חדשים רצופים ללא פעילות 
בגומה שטחית, שהוא חופר לו בקרקע. — צב־הביצה(-מ 1€1 כ> 
¥11131:3 ״ 103 ק 5 ב 0 5 ץ 01 ) מצוי בהמונים על גדות נחלים וביצות 
במרכז הארץ ובצפו־ 
נה — הן בנחלים היו¬ 
רדים לים־התיכון והן 
במערכת מי־הירדן 
ובביצות־החולה. הצב 
הרך (- £11 גץמסת , ! 
11021118 ), שגדלו מגיע 
עד 1 מ/ מצוי בכמה 
מן הנהרות הנשפכים 
לים־התיכון — ביר¬ 
קון, בנחל־אלפסנדר 

שסמית־הבתים ( 06115 ) 111 1118 ׳ל) 130 > 11 ז 61 זז) 

ובקישון. הוא עומד 

לפני סכנת השמדה מחמת זיהום מקווי־המים כתוצאה מר!צ־ 
טופפות הישוב והפיתוח התעשייני. 

השממיות (©!!!אמס^ס) מיוצגות בא״י ע״י 8 מינים; 

2 מהם, שממית־הבתים ( 1118 ׳( 130£ > 1 מ 1 ^) ושממית־הסלעים 
( 1115 ץ 1301 )סץ 1 ג 1 ), חודרים לעיתים קרובות למשכנות־האדם. 
החרדונים( 13£ ) 31 ת 23 ^) — 5 מינים, והלטאות (- £1 ז 306 ^ 1 
— 9 מינים, מהווים בא״י את רוב מניינה של אוכלו־ 
סיית־הזוחלים. הם מתבלטים לעיני המסתכל בשדה הפתוח 
משום אורח־חייהם היומי והפעיל. כמעט כל מין ומין מהם 
מצוי בצורת־נוף מיוחדת לו בלבד, ולפיכך הם מסוגלים 
לשמש כאינדיקאטורים אקולוגיים חואוגאוגראפיים טובים. 
לטאת עין־הנחש( €162305 5 ק 11150 ק 0 ) אפיינית בא״י לשטחים 
הים־תיכונים הנרחבים, ותפוצתה כמעט זהה עם תפוצתו של 
הצמח הטיפוסי ביותר לאיזור זה, הסירה הקוצנית( 0£€1111111 ? 
תזט 0$ ס 1 ק 5 ). הלטאה העינונית ( €0113$20£11113£3 -!£) מצויה 




שםטית־הם?עים 
4115 [ ) 0836 ץ)?) 
( 1 ) 1115 [) 1135561 


לטאת־ה׳ 8 פ 5 ה 

5 נ 11 ץ) 136 ) 110 ז 1 נ 2 :>\׳,) 

( 1 ) 61116 ) 5611 


5 טאת עיו־הגח?) 
( 305 ^ 616 5 ק 11150 ק 0 ) 






221 


ארץ־ישראל 


222 



עפ״ר בשטחי הטרשים המדבריים החרבים שבדרום הארץ. 
■ארבעת מיני הלטאות "שנונות־האצבע" (סוג - 130 > 110 ) 030 \! 
108 ?)) מיוחדים לשטחים מצומצמים יותר של צורות־נוף 
שאינן תפוסות על־ידי שני המינים הראשונים, כגון: 
האדמות הקלות שבשפלת־החוף, החולות הנודדים וערבות' 
הלם שבנגב הצפוני. הגדולה והיפה שבלטאות של א״י היא 
ד״לטאה הירוקה( 11-11106313 0 ) £306 ), המצויה במספר מצומ¬ 
צם בשטחי חורש ובתות במרכז הארץ ובצפונה. 

החמטים ( 136 > 501001 ) שוכנים ברובם מתחת לפני הקרקע, 
ולפיכך — למרות מספרם המרובה — אין הם מתבלטים 
ביותר בנופה של הארץ. ■— לטאיים אחרים בא״י הם: הזיקית 
( €1130136160 ), הקמטן ( 08 ) 830 מ 1 ק 0 ) והכוח ( ¥313008 ); 
האחרון הוא הגדול שבלטאות של א״י. 

נחשים. שלושה מיני נחשים (מן הסוגים $ק 1110 ק< 1 
8 ק 10 ! 1 קץ) 0 )ק £6 ) שוכנים בא״י בקביעות מתחת לפני הקרקע, 



הנחש השחור ( 15 ז 13 ט 8 טן ז£< 1 ט 001 ) 


והם בעלי עיניים מנוונות. החנק המצוי(*ץז£) — נחש תת־ 
קרקעי מסורבל, שארכו מגיע עד 70 ס״מ בלבד — הוא 
הנציג הארצישראלי היחיד של קבוצת החנקים, נחשי־הענק 
הטרופיים. הנחש השחור ( 08013118 [ €0101161 ) הוא הגדול 
שבנחשי-א״יז ארכו מגיע עד 2 % מ׳. תלום־הקשקשים 
( 0100 ק 131 ״!) — נחש חום, שארכו מגיע עד 2 מ׳ — רווח 
בשפלת־החוף ונמצא לפעמים אף בתוך השטח הבנוי של 



תלום־היזשק׳&ים (מז 1111 ג £55111 ק 0115 מז 0100 ק 1 ב^) 


תל־אביב. נחש־המים ( 65561131:3 ! 300 א) מצוי עפ״ר בקרבת 
מקווי מים מתוקים ובתוכם! עם ריבוי מספרן של ברכות־ 
העפר לאגירת־מים ולגידול-דגים בארץ הורחב שטח־מחייתו 
של נחש זה במידה ניכרת. כל אלה׳ ורוב המינים האחרים 
של נחשי א״י, הם לא־ארסיים. מן הנחשים הארסיים נמצאו 
בא״י עד עכשיו 7 מינים. רק אחד מהם, הצפע הארצישראלי 
( 1036 ) 31368 ק 60 ק ¥1 ), משמש בפועל מקור־סכנה לבני־אדם! 
הוא מצוי — לפעמים במספר ניכר — בסביבות ישובים, 
בעיקר באיזורי השפלה והעמקים, וניכרת בו נטיה לחדור 
אל שטחי הנקודות החקלאיות, שבהן הוא מוצא את מזונו 
בשפע: חולדות, עכברי־בית וציפרים קטנות, ושם הוא פוגע 
לפעמים באדם. שאר מיני הנחשים הארסיים שבא״י — האפעה 

( 3 ) 001013 £01115 ), 3 מיני שפיפונים (- 8 \ 1 , 68 ) 38 ) 66 68 ) 38 ־ €61 

68 ) 38 ) 86001006 ? , 18 ק), הפתן השחור וצפע־החולד הם נדירים 
ביותר או נפוצים בשטחי־מדבר שוממים בלבד. 



223 


התנאים הטבעיים: החי 


224 


על זוחלי א״י ב ע ב ר מעידים כמה מימצאים פאלאונטו־ 
לוגיים של שרידים מאובנים. במרבצי הטריאס התיכון בסבי¬ 
בת מכתש־רמון נמצאו בשנים האחרונות שרידים משומרים 
יפה של זוחלים שוכני-מים ואוכלי-קונכיות מסוג - 80 ק 86 ? 
5 טזט 33 , וכן שרידים אחרים של זוחלים גדולים מאוד, שעדיין 
לא זוהו כל צרכם. במחצבות הפוספאטים מן הקרטיקון העליון, 
בעבר־הירדן וכן בסביבות המכתש הגדול בנגב, נתגלו מאוב¬ 
נים של צבי-ים ענקיים ושל לטאות-ענק שוכנות־ים מסוג 
405353010$ ? או מסוגים קרובים לזה. במערות בכרמל 
ובמדבר־יהודה נמצאו שרידים מאובנים או מאובנים־למחצה 
של זוחלים, שנטרפו, כנראה, ע״י עופות־לילה דורסים, 



שפיפון א" י ( 5 ש 351 זש 0 $ש*$ג־ 1 ש 0 ) 


ששכנו במערות אלו. שרידים אלה מתייחסים לפליסטוקן, 
וברוב המקרים הם שייכים למינים או לסוגים של זוחלים, 
שהם מצויים כיום. 

המחקר המדעי של הזוחלים בא״י התחיל עם ביקורו של 
הסלקוויסט בארץ ב 1751 ; אספיו עובדו ופורסמו ע״י לינה. 
א. בטגר (ז:> 2 ״ 806 .ס) פירסם בשנות ה 70 של המאה ה 19 
עבודות־מחקר יסודיות על אוסף־זוחלים עשיר מא״י, שהגיע 
לידיו בעזרת מתיישבים גרמניים בחיפה. האיטלקי פסטה 
( 6513 ?) היה מן הראשונים, שהביאו חומר גם מעבר־הידדן 
המזרחי; אספו תואר ע״י פרקה ( 03 ש 3 ז 6 ?).בין קציני צבא- 
הכיבוש הבריטי בימי מלחמת־העולם ו היד, מספר ניכר של 
חובבי־טבע, שעסקו בתצפיות בחי של ארץ־ישראל וביני¬ 
הם הצטיין ביחוד מ. פורטל ( 131 ־ 01 ? 81 ). התוצאות המד¬ 
עיות של תצפיות אלו בתחום מחקר־הזוחלים נתפרסמו 
במאמר חשוב של פלאואר ( 101761 ?). — בשנים האחרונות 
טיפלו בחקר הזוחלים של א״י ג. האס ותלמידיו באוניבר¬ 
סיטה העברית, שעיבדו לראשונה עיבוד יסודי את עולם- 
החי של שטחי־המדבר של א״י. 

ש. בודנהיסר, החי בארץ־ישראל, תשי״ג! אל. בדש וי. 
הופיין, מדייר ומגדיר לזוחלים, תשט״ז! ,ז 86 זז 806 .ס 

- 1 ( 0 ] 71711 1 ) 11171 ) 1 ) 111 ! , 71 ) 171 ( 8 7/071 71 ) 1111 !)]}! 147111 71 ) 7/11/71 ) 4771 

110 )! .! . 07 1 ) 4 ס! ¥10%% , 613003 ? . 0 . 4 ג ; 1879-1880 , 771 ) 7 ) 
. 1010 ^ 5701 . 0 ; 1894 , 1171 ) 471 4 ) 11111 )! : .)/) 1 ) 11171 ) 01 ! 171 
; 1928 , 71 ) 771 ( 3 714 * 1 010111710 ! 1 * 01 71 ) 71111 })! 11714 71 ) 1 !!), שחקר בסביבת א״י ובתוכה, סיכם את הידוע 
לנו על עופות א״י( 1954 ). כיום מתרכז המחקר האורניתולוגי 
של הארץ במכון האוניברסיטאי למדעי־הטבע בתל־אביב. 

הרשימה של עופות-א״י כוללת כ 350 מין. לפי תקופות- 
השנה, שבהן הם נראים בא״י, אפשר לחלק את עופות־הארץ 
לקבוצות אלו: יציבים — כ 100 מינים; קיציים כ 50 ; 
חורפים — כ 100 ; עוברי־אורח — כ 100 ; מזדמנים — כ 50 . 
מינים הרבה מיוצגים בשתי קבוצות (ואף בשלוש) על־ידי 
אוכלוסיות שונות. למשל ־. דרור־הבית( 35561* 301x165110115 ?) 
מצוי ושוכן בקביעות בא״י: הנחליאלי הלבן ( 401301113 ? 
3183 ) הוא חורף נפוץ, אך פרטים מרובים ממין זה הם 
עוברי־אורח, ואילו מספר מצומצם של זוגות דוגרים בצפון- 
הארץ; אנפת־גלית ( 2011318 463 !.^) לא נזדמנה בא״י אלא 
פעמיים. 

העופות הדוגרים (קיציים ויציבים) נמצאים באיזור 
הים־תיכוני או באיזור המדברי של הארץ. מינים מועטים 
בלבד משותפים לשני האיזורים, ולרובם — כגון לחגלה 
( 213603 1$ ־ 160101 .^ 7 ) —זן מדברי וזן ים־תיכוני ( $103103 - 2 78 
ן 16$ ס 11 קץ 0 • 282 ); במינים אחדים — כגון הבולבול (-סץ? 
5 !$ס 6 ק 03 0000105 ) —שייכות האוכלוסיות של שני האיזורים 
לזן אחד. העופות החורפים באיזור הים־תיכוני נמצאים 
לעיתים קרובות בין עצים, ובאיזור המדברי — על־יד מים. 
רוב עוברי־האורח משותפים לשני האיזורים. 

המינים ד,דוגרים באיזור הים־תיכוני נמצאים ברובם בכל 
שטחו בביוטופים מתאימים; מינים מועטים — כגון ד,גדרון 
( 165 ׳( 02104 ! 1651 ץ 02104 !ז) והחנקן אדום־הגב (- 011$ 830105 
1310$ ), הנפוצים בסוריה והלבנון — מצויים רק בגליל 
העליון. 

תפוצת המינים בהווה הושפעה הרבה ע״י השינויים, שבאו 
באיזור בידי אדם. מינים—כגון השחרור( 0161013 01405 ?*) - ג 
שמגרים רק בחורש ויער טבעיים( הוגבלו בתפוצתם; מינים 
אחרים — כגון הירקון( 081011$ 0810115 ) והחוחית (- 031406 
406115 ־ 031 115 ) — התחילו מקננים גם במטעים ובגנים. מספרם 
של העופות הדוגרים בשיחים—כסבכי־הקוצים (-!ססס 571713 



< 58 דג 



225 


ארץ־ישראל 


226 



אגפה 5 בנה ואנפה אפורה 


11015 !״) -ושל התגרים בשדות—העפרוני המצייץ( 13 ) 1 ־ 03161 
151313 ־ 01 ) —נתרבה בלא ספק מחמת צימצום שטחם של היע¬ 
רות. דוגמה מעניינת להסתגלות לדגירה בשדות־התרבות 
משמשות מושבות־הדגירה של סנונית־השדות (- 3 זק 6013 ־ 0131 
6013 ״״), המצויות בישובים שונים, ובכלל זה—בשדות מעו¬ 
בדים באופן אינטנסיווי. יש עופות, שדיגרים רק בשטחי־ההר 
החשופים, למשל: פיפיון ההרים ( 51011115 4011105 ). חר־ 
בוודבתים נעשו מקום־דגירה מתאים לעופות מעין סנונית- 
המערות ( 163 ־ 13111 ! ס!)״״•!!!״!) והבז המצוי (-״ס״״״״״ 3100 ? 
105 ), שהיו רגילים לקנן בצוקים. הדורסים הגדולים — הנשר 
( £0£05 5 קץ 0 ) והאות ( 0 נ 01 ג 801101 ) — הורחקו ע״י התר¬ 
בות ומקננים היום רק בכמה גיאיות הרחק ממקומות־ישוב. 
הצופית ( 0563 15 !ץסס 01 ) — עוף אנד־מי לא״י וסביבתה 
הקרובה, שבונה את קינו בגיאיות בקצהו של ענף מוגן 
מחה — עברה אל השפלה, כדי לקנן בה על-יד קירות- 
הבתים. הצוצלת ( 515 ״ 316 § 6 ״ 56 6113 ק 0 )ק 6 ! 81 ) ודרור־הבית 
נמצאים בא״י רק על־יד משכנות־אדם. בשמורת־הטבע 
שבביצת־החולה דוגרים כ 30 מין, ביניהם אחדים שמקננים 
רק שם, כגון השחפית השחורה (ז 01£6 100135 ) 01111 ) וה־ 
טבלן המצויץ ( 05 ) 3 ) 6115 5 ק 1166 ) 0 ?). בריכות־הדגים, שהוקמו 
בשנים האחרונות ברחבי־הארץ, משמשות מקום־קינון לרבים 
מן המינים הקטנים, שקיננו קודם לכן בביצות, כגון החופמי 
ארך-הרגליים ( 05 ק 0 ) 1110130 05 ק 0 ) ££10130 ) והטבלן הגמדי 
( 0£1601115 ז 5 ק 166 !) 0 ?). 

חוף הים־התיכון עני בעופות דוגרים. נמצאו 2 — 3 מושבות 
של סנונית-הים ( 10 ) 00 ־ 031111 ־ 8161 ),זוגות אחדים של השחף 
הכספי ( 05 ) £600 ! 3 03105 ), הדוגרים באיים הקטנים של 
חוף־הים, וכמה עשרות זוגות של חופמי־הצווארון הקטן 
( 1011105 ) 105 ־ 11 ) 3 ־ 01131 ) ושל החופמי האלכסנדרוני (.ם 

1005 ־ 1 1 ) 316X30 ). 


אוכלוסיית העופות באיזורים המדבריים דלה במספר 
פרטיה, אך לא במספר מיניה. מבחינה זואוגאוגראפית 
שייכים עופות אלה לשתי קבוצות: קטות ( 06165 ־ 161 ?), 
עפרונים ( 136 ) 11 ) 4130 ) וסלעיות ( 116 ) 06030 ) נפוצים בכל 
רצועת המדבריות הסחרו־סינדיים! העורב קצר־הזנב (-■ 001 

10105 ) 111411 05 ) 5 ), שחור״הזנב ( 016130013 6001613 ־ 061 ) 

והזנבן ( 5 ק 1106 ס 3 סף 5 165 ) 101 ) 01 ?") משותפים לדרומו של 

שקע־הירדן ולערבה ולמאסיווים של ערב ושל אפריקה המז¬ 

רחית. טיפום־תפוצה מעניין יש לדרור ים־המלח (! 3556 ? 

1605 ) 0103111 ), לורדית־סיני ( 63 ! 3 ״ץ 5 111103 )׳ 161 >! 4 ),חופמים( 136 ) 1111 ) 011313 ) וברווזים 

( 136 ) 1 ) 403 ) — יותר מ 50 מינים, שברובם הם נראים על־יד 

כל מקווה־מים גדול, שאינו מופרע ע״י ציידים. הדורסים 

הגדולים החורפים עולים במספרם על הדוגרים; הנפוץ 

שבהם הוא עיט־החורף. לעופות החורפים בין עצים שייכים 

אדם־החזה ( 01166013 ! 113605 ) 1 !£) והפרוש(- 606 £11021113 

5 ל 16 ). בשדות נראות להקות של קיויות (- 306 ׳\ 3061105 

1105 ) ודודזל (ס 03 !)! 0 ) 53x16013 ). בשטחים הסלעיים נמצאות 

הסלעית החרפית ( £10501111 116 ) 06030 ) וחכלילית-הסלעים 

־ : • י 

( 061110105 11060160105 ?). 

נדידה. כיוונה הכללי של נדידת־העופות בא״י באביב, 
לקראת עונת-הדגירה, הוא צפונה, ובסתיו, אחר עונת- 
הדגירה — דרומה. מפני שא״י היא חלק מן הגשר היבשתי 
המחבר את אירופה ואסיה לאפריקה, מתרכזת בתחומה בייחוד 
נדידת העופות העפים מעל ליבשה. הגדולים שבהם, העפים 



סנונית־ים 



227 


התנאים הטבעיים: החי 


228 



שיונאים ולהסה ש 5 אבי־הכף 


בדאיה והזקוקים לזרמי-האויר העולים, המצויים מעל ליבשה, 
עפים בשעות־היום. נדידתם של אלפי עקבים( 811160 ), עיטים 
( 13 ;״^), דיות ( 05 ׳! 8111 ) ודורסים אחרים ושל להקות גדו¬ 
לות של החסידה הלבנה ( 0100013 0100013 ) ושל השקנאי 
הוורוד ( 00001-013111$ 61603005 ?) נראית ברוב חלקייא״י 
באביב ובסתיו. מן הציפרים הקטנות נראים ביום, בשעת 
נדידתם, העופות הניזונים מחרקים תוך כדי מעופם ז ביחוד 
בולטת נדידת הסיסים( 5 עק\!) והשרקרקים ( 5 ק 61-0 !\). אך 
רובן של הציפרים הקטנות נודד בלילה ונח ביום. באיזור 
הים־תיכוני קשה להבחין בעופות הנודדים כשהם חונים 
בדרך־מסעם, מאחר שהם מתערבים בצומח העשיר ובעו¬ 
פות היציבים, ואילו במדבר הם בולטים, כשהם מחפשים 
צל בעץ־שיטה בודד או תחת גושי־סלעים. בלילות נשמעים 
קולות־הקריאה של הנודדים, ביחוד קולותיהם של הגבתו- 
נים. בסתיו, בשעות־הבוקר, מגיע לחופו של חצי־האי סיני 
השלו(מסז״זסס 6086 ס 1 ס ס), כשהוא עיף אחר חציית הים 
התיכון, והוא נצוד שם ברבבותיו. 

קבוצת העופות הנודדים נחלקת לקיציים—עופות, שדוג־ 

דים בארץ ויוצאים ממנה אחר עונת־הדגירה, לחורפים — 
עופות, שמבלים בארץ את החורף ועוזבים אותה לקראת 
עונת־הדגירה, ולעוברי־אורח — עופות, שנמצאים בארץ 
כשהם עוברים ממקום־דגירתם לאיזורי-חריפתם, ולהפך. קבו¬ 
צת הקיציים אפיינית לאיזור הים־תיכוניז במדבר כמעט 
שאין עופות קיציים, והעופות הדוגדים שם הם יציבים. 
יוצאים מן הכלל במקצת הם זרזיר ים־המלח והעורב 
קצר־הזנב, שפרטים ממיניהם — הדוגרים בכמה גיאיות 
במדבר — נראים בחורף באיזור הים־תיכוני. האוכלו¬ 
סיות המקננות בארץ עדיין לא נחקרו ע״י טיבוע, ול¬ 
פיכך אין מקום־חריפתן ידוע בבירור, אע״פ שיש להניח 
שהוא בערב ואפריקה. מראשוני הבאים באביב הם הדוכיפת 
($ק 0 ק 6 3 ק 0 ק 17 ) וסיס-הערים ( 05 ק 3 05 ק^), הנראים לרא¬ 
שונה בפברואר ! הגבתון שחור־הראש (- 0161300 £01866123 
11313 ק 06 ) מגיע רק באפריל. הסיסים עוזבים את הארץ ביוני, 
ואילו הדוכיפת והחטפית האפודה ( 1313 * $11 3 ק 3 ס 1 ס 05 !^) 
נראות עד נובמבר.—מראשוני העופות החורפים הוא הנחלי־ 
אלו הלבן, המגיע בספטמבר ז אך רוב המינים מגיע רק 
באוקטובר. במארס מודגשת תנועת הנדידה צפונה, ובאפריל 
נעלמים כמעט כל העופות החורפים. בניגוד לקבוצת הקיציים, 
ניכרים בקבוצה זו משנה לשנה הבדלים במספריהם של 


המינים והפרטים החורפים בארץ. הפצחן ( 65 ) 30$ * 11 !זססססס 
0000011113051:65 ) ועוד מינים נראים בשנה אחת ונעדרים 
כליל בשנים אחרות! הקיוית ומינים אחרים חורפים בהמונים 
בשנה אחת ובמספרים מועטים־ביחס בשנים אחרות. מקום 
דגירתן של האוכלוסיות החורפות בא״י ידוע רק ממספר 
מצומצם של פרטים מטובעים, שנצודו בארץ! הוכח, שמוצאם 
מאירופה המזרחית ואסיה המערבית. — עופות עוברי-אורח 
מתחילים להגיע בסתיו לפני החורפים. הנחליאלי הצהוב 
( 3 ׳\ £13 8101301113 ) וחכלילית־העצים (- 1106 ק 08 ־ 110601001 ? 
0100605 ) כבר נראים באוגוסט! באביב, בחודש מאי, לאחד 
שנעלמו החורפים, עדיין נראים הזהבן ( 061010$ 0610105 ) 
והסבכי שחור־הכיפה ( 1113 ^ 316103 13 ^ 5 ). — "עופות מז¬ 
דמנים" הם עופות, שנראו בארץ במקרים מועטים בלבד! 
ביניהם יש עופות יציבים באפריקה, כגון העיט האפריקני 
( 6630x1 ׳! 0113 ף\!) ו 18151815 שממשפחת החסידה! עופות 
נודדים, שדוגרים בצפון ומגיעים לפעמים רחוקות לא״י 
בחורף, כגון צלוב־המקור ( 63 :ו 1605 ׳! 006 1-0x13 ); עופות, 
שמקננים באוקיינוס האטלאנטי ונראים לעיתים רחוקות בא״י 
בחורף, כגון השחפים 13 ז( 1301 > 661 1553 ? ו 0361005 ! £3605 . 
הסמרמר ( 60560$ 35106 ?), הדוגר בקדמת־אסיה ודרום- 
אירופה והחורף בהודו. נראה. אמנם. בא״י פעמים ספורות 
בלבד, אך עפ״ר בלהקות גדולות. 

פעילותם של העופות בא״י, כבמקומות חמים אחרים, היא 
בתקופה־החמה בעיקר בשעות-הבוקר ובשעות המאוחרות 
של אחר-הצהרים. עונת־הרביה היא בעיקר בחדשי יאנואר— 
אוגוסט. הנשרים הם בין המקדימים להטיל, ואת ביציהם כבר 
אפשר למצוא ביאנואר. דגירתם של רוב ציפרי-השיר מתחלת 
באפריל, ויש מהם מינים, שדוגרים במשך השנה כמה פעמים, 
ואת ביציהם אפשר למצוא עד אוגוסט. 

המים הם גורם, שמגביל את תפוצתם של עופות הרבה. 
עופות-הביצה נמצאים ומקננים רק בקירבת מים. התעופה 
לחיפוש מי-שתיה מורגשת ביחוד במדבר. על-יד גבים 
ובורות־מים נראים עופות קטנים אוכלי־זרעים, כגון החצוצרן 
המדברי, המגיעים לשם ממרחק מרובה. תופעה נהדרת היא 
תעופת הקטות. הבאות אל מקווי-המים בלהקות גדולות 
ממרחקים של עשרות ק״מ בשעות הבוקר ובין־הערביים. 

עופות מזיקים. דרור-הבית, הנמצא ברבבותיו על¬ 
יז־ הישובים, גורם למחסנים, לתבואות ולמטעים נזקים שמס¬ 
תכמים בסכומים ניכרים מאוד. במקומות מסויימים פוגעים 


229 


ארץ־ישראל 


230 


הבולבול והעורבני ( 111 $ ־ 1301131 § 031111111 $ ) במטעים. העם־ 
רובים מתלהקיים בסתיו במשטחי־הירק שבמשקים ומבלים 
את הירק הנובט. נזק מרובה נגרם ע״י הקורמורן הקטן 
( 01300$ §ץק 313100013% ! 1 ?) בבריכות־הדגים שבגליל העליון, 
וכן יש לחשוש לנזקים מצד השקנאים, היורדים לפעמים 
בשעת מסעיהם לבריכות־הדגים. — עם העופות המועטים 
המועילים באופן ברור לחקלאות נמנית אנפת־הבקר 
( 11315 1x103 .^), הניזונה מזחלים של פרפרי-לילה מזיקים, 
מחגבים ומעכברים. 

הגנת־העופות. כמה ממיני־העופות בא״י נשתמרו 
רק במספר־פרטים מועט, לפעמים בזוגות בודדים בלבד, כגון 
עיט־הים ( 3113101113 31130105 * 1 ) 1 והשחף הכספי. מן הפרם 
( 3105 נ 311 < 1 36111$ ^ 0 ), שדגר בימיו של טריסטראם גם בגליל, 
לא נשתיירו, כנראה, אלא כ 2 — 3 זוגות בנגב, והוא הדין 
בעיט־הצפרדעים ( 3 § 0130 0113 ^); עדיין קיימים כ 10 זוגות 
של נשרים אפריקנים ( 301101101:0$ ־ 0 $ס 1 קץ§ 0 ^.), זרון־הסוף 
( 100$0$ § 3010 $ט 0 ז 01 ) והנחליאלי הצהוב, כ 20 זוגות של 
שחפית־הביצה וסבלנים מצוייצים, כ 20 — 30 זוגות של נשרים. 
הגשר, הפרם והעיט עלולים להיעלם כליל כדוגרים, מחמת 
הטרדתם על־יד מקומות־קיגוגם • הנשר צדין ע״י טריס* 
טראם כעוף מצוי מאד בא״י, ורק בשנים האחרונות 
פסק לדגור בכרמל. קיומם של מינים כנחליאלי הצהוב, 
השחפית והטבלנים נתון בסכנה מחמת צימצום שטחי־הדגירה 
העומדים לרשותם כתוצאה מהתפשטות הישוב. עופות גדולים, 
שנכחדו מא״י בעבר הקרוב, הם היען ( 813111110 031x1013$ ), 
שעדיין היה מצוי בתחילתה של מאה זו במדבריות של עבר־ 
הירדן המזרחי, וכנראה גם העזניה ( 303301135 ! 13$ קץ§ 0 ^). 
חוק־הציד מגן על עופות מסויימים מסכנת השמדה ע״י ציד 
והטרדה. יצירת שמורות־טבע מקיימת את הסביבה הדרושה 
לדגירת עופות מסויימים אחרים. לעומת זה יש מינים, שאוב־ 
לוסיותיהם נמצאות היום בשלב של גידול, כגון האנפות, 
שקיומן משולב בחקלאות. ביניהן בולטת ביהוד אנפת־הבקר 
(ר׳ למעלה): מין זה לא היה ידוע כדוגר בא״ייעד שנות 
ה 50 ! מאז התחיל מתפשט במהירות בשפלת־החוף, והיום 

כבר ידועות כ 10 מושבות־דגירה, שבהן מצויים אלפי עופות. 

ש. בודנהימר, החי בארץ־ישראל, 1953 ! ,"!"*"־ד . 8 .מ 

,ס 2113£6 זז 6 ת 461 ג . 8 ; 1888 , 311111711 ? / 0 1073 ? 17111 > 1114713 ? 

. 4 195 , 4731713 / 0 17 ) 817 

אס. ז. 

יונקים. מאחר שא״י נמצאת בגבולם של איזורים 
זואוגאוגראפיים שונים, נפגשים בה גם מינים שונים של 
יונקים—צפוניים ודרומיים—, ולפיכך מרובה בה מספרם של 
מיני־היונקים בהשתוות לשטחה המוגבל. ממינים אחדים של 
יונקים התפתחו בא״י זנים אנדמיים׳ שתפוצתם מוגבלת לא״י 
בלבד או לחלקים מסויימים בה. הצבי ( 320113 § 0320113 ) 
פיתח זן מקומי ( 320113 § ■ 8 .ס), המצוי רק בא״י ובאיזורים 
הסמוכים לה בעבר־הירדן, סוריה והלבנון, ואילו לשאר הזנים 
של מין זה איזורי-תפוצה גדולים הרבה יותר. מן הירבוע 
( 30313$ ( 30313$ (), הרווח בכל צפון־אפריקה וערבי עד 
עיראק, מצדים בא״י שני זנים: אחד ( 30313$ ( .(.!), שנמצא 
גם במצרים ובסיני, מופיע בנגב, ואחד ( $0111301011 .(- 1 ), 
שמצוי רק באיזור־החולות, דרומית לתל־אביב. 

כיום נמצאים בא״י כ 68 מינים של יונקים: 3 מן הקיפו* 
דים! 3 (ואפשר, 4 ) מן החדפים! 1 מן העטלפים אוכלי- 
סירות > 17 מן העטלפים אוכלי-חרקים (יש להניח, שמקבוצה 



צבי ארץ־ישראלי (* £32611 0326113 ) 

זו, שעדיין לא נחקרה כל צרכה, נמצאים בארץ מינים מרובים 
יותר)! 3 מן הכלביים! 4 מן הסמוריים! 2 מן הגחניים; 
1 מן הצבועים! 3 מן החתוליים! 1 מן השפנים! 1 מן החזי¬ 
רים 1 3 מנבובי־הקרניים 1 2 מן הארנבות; 1 מן הדרבנים; 
1 מן הירבועים! 2 מן הנמנמנימז 1 מן החלדים! 18 מן 
העכברים• כל אלה הם היונקים הקיימים בא״י בהווה, ואילו 
מספר ניכר של יונקים הושמד בארץ, ביהוד מינים גדולים 
ובולטים לעין: מהם מפריסי־פרסה, שהושמדו ע״י צח־ ללא 
תיכנון, ומהם טורפים גדולים, שהושמדו בכוונה כמסכנים את 
שלום האדם ובהמתו. תופעה זו היא טבעית לארץ בעלת 
שטחי־מחיה מצומצמים ומיושבת זה אלפי־שנים ע״י האדם. — 
במקרא נזכרים מיני־יונקים, שכיום אינם בנמצא בא״י! 
מהם שאף זמן היעלמותם מן הארץ כבר נשכח, כגון הבהמות 

( 13$ ( 1111 קמ 31 1105 ז 0£3 ק 0 נ[ק 18 ), בקר־הבר (.ק 5 .נן 5 805 ), 

חמור־הבר (פרא — כנראה, 33$ 1103x1003$ ף 3 וערוד — 
כנראה, 35133$ 33$ ף£), ומפריסי־פרסה, ששמותיהם המק¬ 
ראיים אינם ניתנים אף לזיהוי ודאי, כגון הראם והדישון 
(לפי י. אהרוני [ע״ע] הם שני מינים של אנטילופות מדב¬ 
ריות, שנמצאות כיום במדבריות של ערב ואפריקה הצפונית: 

הראם = * 1030017 צ׳(ז 0 , הדישון = 0350313031313$ צ 13 > 1 >\;). 

לגבי מינים אחרים יש ידיעות או, לכל הפחות, השערות על 
זמן היעלמותם מן הארץ: אריות בא״י עדיין תוארו בזמן- 
הצלבנים! הדוב ( 303$ !זץ$ 30010$ $3$ זס) ואייל שטוח־ 
קרניים (שהוא, אפשר, היחמור — 01301103 ק 310$0 3313 ( 1 
או 13313 ! 03133 ) הושמדו' במחצה השניה של המאה ה 19 ! 



חזיר־הבר ( 3 }סז 50 5115 ) בחו 5 תר. 



231 


התנאים הטבעיים: החי 


232 


איל־הכרמל ( 5 ס 1 ס 6 זק 03 $ס €01 ־ 1 ק 03 ),הנמר 
( 10$ >ז 3 ק 30111613 ?) והברדלס (^ 01000 \ 1 

011313 ;) הושמדו רק בתחילת המאה ה 20 . 
גם המשך קיומם של שאר היונקים הגדו¬ 
לים פחיות־הבר׳ שנשארו בארץ עד היום: 
היעל, הצבי, חזיר־הבר, הצבוע׳ הזאב — 
מותנה במתן הגנה מספקת מצד האדם 
מטעמים של שימור־הטבע. 

בין היונקים, שעדיין הם קיימים בא״י, 

יש מינים, שנעשו נדירים מאוד, כגון 
גירית־הדבש ( 515 מ 6 ק 03 3 ־( 0 ׳\ 6111 ן^); מן 
הגוון( £606113 0606113 ) והדלק ( 1€5 ז 13 ^ 
£0103 ) לא נמצאו פרטים בארץ זה שנים 
הרבה, אך מאחר שהללו הם בעלי-חיים 
לא-גדולים ופעילים רק בלילה, ייתכן מאוד, 
שעדיין הם קיימים באיזורים מחוסרי- 
ישוב. לעומת זה נתרבו מאוד מינים אחדים 
של יונקים, שהצליחו להסתגל לתנאים, 
שנוצרו מחמת התיישבותו של האדם, ולא 
רק מינים קטנים — כגון חולדות ועכב¬ 
רים —, אלא אף בעל־חיים גדול כתן נעשה 
נפוץ מאוד בקרבת רוב הישובים בארץ, 
למרות כל המאמצים מצד האדם להגביל 
את אוכלוסייתו. 

חתול־הביצות(*גי 3 ! 1 ש שמ¬ 

עולם לא היה נפוץ בארץ, הלך ונעשה נדיר 
יותר ויותר, כילן שתחום־מחייתו הלד ונעלם 
עם ייבוש הביצות; אך עם התפתחותו של 
ענף־המידגה נמצא לו תחום־מחיה חדש 
על-יד בריכות־הדגים, ואוכלוסייתו הולכת 
וגדלה עם גידולו של מספר־הבריכות. גם 
במקרים אחרים הרבה השפיע האדם בעקי¬ 
פים על האוכלוסייה של יונקי־הבר — ע״י 
שינוי הנוף, השמדת תחומי־מחיה טבעיים 
ויצירת תחומי־מחיה מלאכותיים. לפעמים 
אף השפיעה תפוצתו של בעל־חיים אחד 
בצורה ניכרת על זו של השני; למשל: 
ריבוי התנים בסביבתם של ישובים שונים 
גרם להתמעטותם של השועלים באותה 
סביבה ואף להשמדתם, כי התן מתחרה 
בשועל מבחינת השימוש באמצעי־הקיום 
המשותפים להם והוא מתגבר עליו משום 
גדלו, חזקו ורבייתו המהירה. 

מינים מרובים מיונקיה של א״י מותא¬ 
מים לאקלימה היבש למחצה של הארץ 
ומסוגלים להסתפק במים הנמצאים במזונם 
ולשתות רק לעיתים רחוקות, ויש בהם מי¬ 
נים, שאינם שותים כלל. רק מינים מועטים, 
כגון הלוטרה (כלב־הנהר — 3 ־ 31011 ז 111 ע), 
נברן-המים ( 1$ ־ 6511 ־נ־ 13161 ס 10 י׳\ז^), חתול" 
הביצות, חזיר־הבר, ובמידת־מה גם הנמיה 
( 101106011100 6$ :ז 6$ קז 1-16 ), קשורים למים 
באופן ישיר. רק מינים אחדים, כגון הזאב 
והתן, זקוקים למי־שתיה מדי יום־ביומו. 



עיזים, שטכלות את כסות־הצומח של הארץ 



יעל־הסלע ( 111161303 3 זק 03 ). ציור של ה. ב. טריסטראם ( 1884 ) 




אנפה ארגמנית (גשזטקזטק גשר ( 8 ! 1 ׳\ £111 8 קץ 5 )) 


האנציקלופדיה העברית 


235 


פרהיסטוריד! 


236 



מערות ואדי אל־טע׳ארה שבהר־הכרמל 


בתקופת המקרא והנזכרים במקרא, אך יש בו גם דוגמות 
בולטות מבע״ח מחו״ל. גן־החיות בתל־־אביב מכיל א 1 םף 
רבגוני של חיות ועופות וגם אקוואריום. מספר מיני בעה״ח 
שבו עולה על 300 , והוא כולל פילים, ג׳ירפות, זברות ויענים. 
מספר המבקרים בו במשך שנה ב!גיע עד 300 אלף. גן־החיות 
(והגן הבוטאני) בחיפה מוקדש לבעה״ח המצויים היום בארץ, 
והוא כולל בין השאר מוזיאון משוכלל למדעי־הטבע ומכון 
ביולוגי. 

פרהיסטוריה 

1 . המחקר הפריהיסטורי בא״י. —ההתעניינות 
בפרהיסטוריה של א״י התחילה במאה ה 19 , עם תגליותיהם 
הפרהיסטוריות הראשונות של אנשי־כמורה נוצריים, שבהת¬ 
להבות מרובה ליקטו מימצאים מתקופת־האבן, שהיו מפוזרים 
על־פני הקרקע. מתוך כך נאספו במנזרים הרבה בירושלים, 
בית־לחם ונצרת אספים פרהיסטוריים מעניינים. בספר־מסעות 
מתחילת המאה ה 19 , שנכתב ע״י שני קצינים בריטיים, ארבי 
(%! 1 ) ומאנגלס ( 615 §ת 13 \), נמצא תיאור ראשון של אתר 
פרהיסטורי (בית־קברות מגאליתי), שנתגלה על-ידיהם בא- 
דמיה, בא״י המזרחית. האב צומאופן (מ 0££6 ומג 21 ) היה 
הראשון׳ שערך חפירות בכמה מערות בלבנון ועלה בידו 
לחשוף שרידים מתרבות האדם הקדמון. 

החקירה המדעית והשיטתית באתרים פרהיסטוריים בא״י 
התחילה ב 1925 ע״י בית־הספר הבריטי לארכאולוגיה בירו¬ 
שלים. טירוויל־פטר ( 6 :ו 61 ?- 1116 ^נ 0 ^) יצא בראש משלחת 
מטעם בית־ספר זה לגליל העליון לתור בו אחר עקבותיו של 
האדם הקדמון וחפר במערת א-זוטיה שבוואדי אל-עמוד, 
היוצא אל עמק־גינוסר. הוא גילה עצם־מצח מאובנת של 
אדם בצד עצמות מאובנות של חיות וכלי-צור, מלאכת־ידיו 


של האדם הקדמון. זה היה השריד הממשי הראשון של אדם 
מתקופת־האבן, שנתגלה בחפירות במזרח הקדמון. תגלית 
זו עשתה רושם כביר בעולם־המדע מפני שהמבנה האנאטומי 
של ה״גולגולת הגלילית" היה שונה במקצת מזה של הגזע 
הנאנדרטאלי, שהיה ידוע באירופה. כמדכן נתנה תגלית זו 
דחיפה לחפירות שיטתיות באתרים פרהיסטוריים אחרים בא״י, 
שנערכו ע״י משלחות של בית־הספר הבריטי לארכאולוגיה 
בשותפות עם בית־הספר האמריקני לארכאולוגיה פרחים- 
טורית בהנהלתה של הגב , ד. גארוד ( 1 > 0 זזג 0 ); ע״י משלחת 
של המכון לפאלאונטולוגיה של האדם בפאריס! ע״י משלחת 
מטעם בית־הספר הבריטי לארכאולוגיה מצרית בירושלים! 
ולסוף, ע״י משלחת של האוניברסיטה העברית. אחר תקומתה 
של מדינת-ישראל ערכו חפירות במקומות פרהיסטוריים 
משלחות של החברה העברית לחקןירת א״י ועתיקותיה 
ומחלקת־העתיקות של מדינת-ישראל. 

2 . המסקנות הראשיות של המחקר הפרהיסטורי. 
החפירות הוכיחו, שהיתה קיימת בא״י ציוויליזאציה פך- 
היסטורית רבת־ערד׳ בעלת אופי וסיגנון משלה. שיגשוגה 
של ציוויליזאציה זו היה קשור באקלים, שיצר תנאים להת¬ 
פתחות הצומח והחי ואיפשר לאדם הקדמון יצירת ערכים 
חמריים ותרבותיים. שינוי־האקלים הגפיר את מאבקו של 
האדם בכוחות־הטבע וגרם לעיתים קרובות למשברים פל- 
פליים ואפילו לחיסולו הגמור של המשק ולעזיבת־המקום. 

בציוויליזאציה הפרהיסטורית בא״י מבחינים צירופים 
(קומפלפסים) תרבותיים, שמתחלקים לתקופות ותרבויות אלו: 

א) פאלאוליתית קדומה: 1 ) קלאקטונית, 2 ) אשלית, 

3 ) טיקית. 

ב) פאלאוליתית תיכונה: לוואלוא־מוסטרית 
( 1 ) תחתונה ו( 2 ) עליונה. 




237 


ארץ־ישראל 


238 



התקופה הפאלא 1 ליתית: אבני־יד טטערות הברטל 


ג) פאלאוליתית מאוחרת: 1 ) אוריניאקית, 2 ) עתלית 
ו 3 ) כבארה. 

ד) מסוליתית: נטופית ( 1 ) תחתונה ו( 2 ) עליונה. 

ה) נאוליתית: 1 ) אוצבית, 2 ) ירמוכית ו 3 ) יריחו. 

ו) כאלקוליתית: 1 ) ע׳סולית, ו 2 ) מספר שלבים כאלקו־ 
ליתיים בלתי־מוגדרים. 

חלוקה זו, שהיא מבוססת על יסודות סטראטיגראפיים, 
גאולוגיים, פאלאונטולוגיים וטיפולוגיים, מסייעת להכרת 
התפתחותו של התהליך הפרהיסטורי בא״י. 

התקופה הם אל א ולי ת י ת. החפירות בבית־לחם, 
באתר חשוב של הפליסטוקן התחתון, לא העלו שרידי תעשיה 
ליתית. לעומת זה נחשפו עצמות מאובנות של יונקים (פילים, 
קרנפים, עסטודון וחיות אחרות). מספר ניכר של עצמות היו 
מפוקעות לארכן, ואין ספק בדבר, שפעולה זו נעשתה ע״י 
האדם. לפיכך יש להניח, שהאדם ישב בפליסטוקן התחתון בא״י. 

הצירוף התרבותי הפאלאוליתי נתגלה בסדרת-חצץ מן 
הפליסטוקן התחתון בעמק־החולה(גשר־בנות־יעקב), שהכיל 
שרידים של חי פליסטוקני (פילים, קרנפים ועוד). חיות אלו 
היו רגילות לחום ולגשמים במידות מרובות יותר מאלו 
שמצויות כיום בארץ, ועל־כן אין ספק, שבאותו פרק-זמן היה 
האקלים של א״י חם ולח יותר משהוא כיום. התעשיה הלי־ 
תית, שנחשפה בשכבות העליונות, שונה במקצת מזו שנת¬ 
גלתה בשכבות התחתונות — מה שמעיד על כך, שתרבות 
האדם הקדמון עברה בתקופה זו דרך כמה שלבים. 

התעשיההליתית של השכבה התחתונה היא כולה מבזלת: 
אבני־יד, קופיצים ונתזים, שהותקנו בטכניקה פרימיטיווית 
מאוד, אפיינים לתעשיה זו, השייכת לתרבות האשלית הקדו¬ 
מה. תרבות זו היא מן התרבויות הקדומות ביותר, שנתגלו 
בא״י ובמזרח הקדמון, ואפשר להשוותה אל התרבות האשלית 
הקדומה, שנתגלתה באירופה ובארצות הים התיכון בפליס- 
טוקן התחתון. 


במערות בא״י נתגלו שרידים חשובים של תרבות האדם 
הקדמון, וביחוד יש לציין את המערות של א־זוטיה, סקול, 
תבון וקפצה, שבהן נמצאו 23 שלדים ושרידי־שלדים' של 
האדם הקדמון בן התקופה הפאלאוליתית התיכונה. שלדים 
אלה שייכים לסוג המתקדם של האדם הנאנדרטאלי, שעצמו¬ 
תיו המאובנות נמצאו במערות פרהיסטוריות באירופה. 
הטיפוס, שנמצא בא״י, קרוב ביותר ל 5 מ 1£ ק $3 0 מזס 1 * והוא 
מכונה בשם ״האדם הקדמון הארצישראלי״ — (-מ 213€02 ? 

3130501100515 ? 5 טק 0 זז!]). 

האדם הקדמון הארצישראלי היה בעל קומה נמוכה 
( 1.50 מ , ). גולגלתו היתד, גדולה וארוכה, עצם־הגולגולת 
היתה־עבה, עצם־המוח — מפותחת׳ ארובות־העיניים היו 
גדולות ומעל שוליהן היתד, מצויה בליטה עבה. האף היה 
רחב, הלסתות היו בולטות ומוצקות, השיניים — גדולות 
ורחבות, הלסת התחתונה היתד, מחוסרת־סנטר. הכתפיים 
והחזה היו רחבים. שריריו היו חזקים, וכפי הנראה היה בעל 
כוח פיסי גדול, אך עצמות הגף החזי החפשי היו קצרות 
מעצמות הגף ד,אגני החפשי. ידיו היו רחבות, אך עצמות- 
אצבעותיו לא היו חפשיות בתנועותיהן. עצם־הירך היתד, 
קצרה מעצם־השוק. עמוד־השדרה היה מקומר בקרבת עצם- 
העצה ( 1 תג 1 ז:> 53 05 ), ומשום כך לא היה מסוגל לזקוף את 
קומתו בשלמות. ראשו היה נטוי לפנים. 

תעשיית־האבן, שנחשפה עם העצמות המאובנות של 
אדם זה במערות בא״י, שייכת לתרבות המכונה לוואלוא- 
מוסטרית. ניכרים בה, בתעשיה זו, ג 1 נים טכנולוגיים מתקד¬ 
מים׳ והיא מעידה, שאורח־החיים של האדם הקדמון בא״י 
היה מפותח מזה של בן־זמנו באירופה. 

חקירת־החי במערות הנזכרות, שנעשתה ע״י הגב׳ ד. ביט 
( 8310 ), העלתה תמונה מאלפת של תנודות־ד,אקלים בפליס־ 
טוקן העליון. בסוף התקופה האשלית עדיין היה האקלים חם 
ולח, ואילו בלוואלוא-מוסטרית היה האקלים חם ויבש, מה 



הגולגולת של האדם הקדמון הארצישראלי. 

נטצאה בטערת א־זוטיה שבוואדי אל־עטוד בגליל העליון 



239 


פרהיסטדריה 


240 



שהביא בסופה של תקופה זו לידי משבר בקיום החי בא״י. 
האקלים החם והיבש נשאר ללא-שינוי עד התקופה המסולי־ 
תית. ההנחה הפאלאוקלימית של הגב' ד. ביט מבוססת על 
מיני־החי, שנחשפו בשכבות הפאלאוליתיות במערות־הכרמל, 
אך ביהוד על שני מינים של בעלי־חיים, היחמור ( 3 תז 3 ס 
103 מ 131 סקס 8 פ 1 *), החובב לחות וצמחיה עשירה, והצבי 
( 0320113 ), החובב חום והמסתפק במזון דל ויבש. עצמותיהן 
המאובנות של חיות אלו נמצאו בכל השכבות, מן הפאלאו־ 
ליתית עד המסוליתית, אלא שהיחס המספרי בין עצמות 
היחמור והצבי נשתנה משכבה לשכבה. מיחס זה אפשר לבוא 
לכלל מסקנה, שהיו שתי תקופות לחות בפליסטוקן העליון. 
בתקופת־הלחות השניה נעלמו לפתע מא״י מינים שונים של 
בעלי־חיים. לתופעה זו, שציינה משבר ביולוגי חמור בתולדות 
החי בא״י, קראה הגב , ביט בשם "משבר החי". 

עם "משבר־החי" נפתחה תקופה חדשה בתולדות הישוב 
הפרהיסטורי בא״י — התקופה הפאלאוליתית המאוחדת, 
המסיימת את תקופת־האבן העתיקה. בתקופה זו המציא האדם 
המצאות טכניות חדשות, שהביאו תועלת מרובה למשקו 
והשפיעו על התקדמותו הכלכלית, כגון הטכניקה של התקנת- 
להבים, השימוש בעצמות להתקגת־כלים ושיטות חדשות 
בציד ובדיג. 

למרות השיגשוג הגדול, שבא בתקופה זו, כבר נראית 
בה ראשיתו של משבר כלכלי, שגבר והלך. זה היה המשבר 
הכלכלי הראשון בתולדותיו של האדם הקדמון — משבר, 
שנמשך זמן מרובה, עד התקופה הנאוליתית. סיבתו היתה 
נעוצה, כנראה, בתנודודהאקלים, שבאה אז במזרח הקדמון 
ושגרמה ל״משבר־החי" הנזכר. גל של חום ויובש, שעבר 
על־פני הארץ, גרם, קודם כל, להידלדלותו של הצומח 
והידלדלות זו הביאה לידי הגירה של בעלי־החיים לאיזורים 
עשירים יותר במזון. בעקבותיהם של בעלי־החיים יצאו 
שבטי־הציידים הפרהיסטוריים, ובארץ נשארו רק שבטים, 
שהסתפקו במועט והתחילו מתרגלים לתנאים חדשים: לציד 
חיות קטנות ולדיג — דבר, שהביא לידי שיכלול בכלי 
הדיג והציד. ירידה כלכלית כללית זו ציינה תקופה 
חדשה — המסוליתית. בתקופה זו מופיעים כלי-צור זעירים 
בעלי צורות גאומטריות שונות (מיקרוליתים), ששימשו 
להתקנת כלי־דיג וכלי־ציד מורכבים, שהיו המצאתה של 
תקופה זו. הכלים הורכבו משני חלקים: חלק אחד היה 
עשוי מחומר אורגאני והחלק השני — מחומר בלתי־אורגאני 
(צור). 


במסוליתיקון הארצישראלי, שנתפתח 
מתוך המשק הירוד של התקופה הקודמת, 

מבחינים תרבות, שהיא מכונה נטופית (על 
שם ואדי נטוף), ומספר תרבויות אחרות, 

שמקומן ברציפות הכללית של המסוליתי־ 

קון עדיין לא נתברר כל צרכו. 

בשלב הקדום של התרבות הנטופית 
נתגלו חפצים של אמנות זעירה, שמזכרת 
את הסיגנון של האמנות הפאלאוליתית של 
אירופה. בשלב המאוחר של תרבות זו 
נמצאו מכתשים ועליים ומגלי־יד; אך ספק 
הוא אם כלים אלה מציינים את ראשית 
החקלאות. על־פי מהותה ואפיה היתה 
התרבות הנטופית רחוקה מחקלאות. המשק 
הנטופי עדיין היה מבוסס על לקט־מזון ועל ציד ודיג דלים. 

בפתחה של מערת אל־ואד שבהר־הכרמל נתגלו גומות 
על־פני סלע שטוח. סלע זה היה מגודר גדרות קטנות של 
אבנים בלתי־מסותתות ובו נחצבו כמה גומות. גומות אלו 
אינן נבדלות בתבניתן משאר הגומות מסוגן שנמצאו בא״י. 
נראה, שהמקום המגודר, שיש בו גומות על פני־הסלע, שימש 
כעין היכל בתקופה המסוליתית (הנטופית) והגומות היו 
קשורות בפולחן־המת, שהרי בקרבתן נמצאו 14 קבורות, שהן 
מן התקופה הנטופית. 

התרבות הנטופית נראית כתרבות מקורית, בעלת אופי 
וסיגנון משלה, והשפעתה על מצרים ועל שאר ארצות אפרי¬ 
קה הצפונית היתד, מרובה ביותר. 

התקופה הגאוליתית. התקופה המסוליתית נמשכה זמן 
קצר־ביחס והצטיינה בגונים תרבותיים מרובים. אך המשבר 
הכלכלי החמיר יותר ויותר, ובסופו של דבר הביא לידי שינוי 
מכריע במבנה הכלכלי־החברותי כולו. כאן מתחיל פרק חדש 
בתולדות האדם הקדמון, שאנו קוראים לו בשם -תקופת־ 
האבן החדשה" (הנאוליתיקון). בתקופה זו עובר האדם למשק 
אינטגסיוד ויציב, שהוא מבוסם על ייצור־מזון — מעבר, 
שלא היה אפשרי אילמלא קדם לו המשבר הכלכלי החמור 
של תקופת־האבן. אין לתמוה, שהדחיפה לשינוי מהפכני זה 



התיזופה המ 510 יתית: מתרתת־מנהב. 
נסצאוז בסערת א 5 ואד ׳פבהר־הכרם? 




התקופה הפך היסטורית 


1 

החיים 

החברותיים 

שינת 

החיים הרוחנים 

הכלכלה 

תגליות והמצאות 

האקלים 

התרבות 

ה 


גזע 

מלאכה 

אמנות 

קבורה 

אמונה 

ביות- 

חיות 

עבודת־ 

אדפה 

דיג 

ציד 



עיר 

מסחר 

חדרים 

מרובעים 

ואפסי־ 

דאליים, 

בנייני־ 

לבנים 


פרסקות 

דולמן 

גלוסקמות 



חקלאות־ 

בעל 



בנייני־לבנים 
על יסודות אבן 


ע׳סולית 

ז 



ישוב־קבע 



פסלי־חרס 

ומסכות 









יריחו או 




חברה 
יוצרת ואו־ 
גרת מזון 

בקתה 

ן 


פולחך 

הפריון 



רשת־ 

דייגים 


מקל־חפירד״קידוח־אבן 
ליטוש, אבן־טחינה, 
רשודדייגים 


ירמוכית 

. 


רועים 


בישול, 

קדרות, 

טוויה 

חריתות 
על עצם, 
קישוטים 



נידול־ 

צאן 

גננות 



עבודת־אדמה, עיבוד* 
לחץ ושינון, כלי־חרם 


אבו אוצבע 












מכתשים ועליים, 
חץ וקשת, משור, מגל 


נטופית 

עליונה 








היכל 

פרהיסטורי 







נטופית 

תחתונה 

10010 ־ 1 

5 ת 10 ק 83 

£0651115 



חוליות 
למחרוזות 
נקב דוקוני 

פיסול 

וקישוט 

קבורה 

מכופפת, 

קבורה 

משותפת, 

חפצי־לוואי 




חכות 


כלים מורכבים, 
קידוח בעצם, 
חכות עצם ואבן 


ביצת 

כברה 

־ זז 

ז 













חם 

ויבש 

עתלית 





ציורים על 
סלע(בחו״ל) 





צלצל 



חם 

ולח 

אוריניאקית 

תיכונה 




תפירה במ¬ 
חט, טכניקה 
של סיתות 
להבים 



פולחן־ 

הציד 





להבים, מחט בעלת קוץ, 
שימוש בשנהב ועצם 
כחומר־גלם 

חם 

ויבש 

אוריניאקית 

תחתונה 

-ת 03 שב 1 ב? 

5 טק 0 זו 11 

- 11 מ 313 ק 

51$ תשב 1 

משפחה 


תפירה, 

טכניקה 

חדשה 

בעיבוד 

כלים 


קבורה 

מסודרת 

ומשנית 

פולחד 

המת 




כלי־ציד 

משוכללים 

אבני־קלע 

נקר, מגרד, מרצע, 
שימוש בצבע 

חם 

ולח 

לוואלוא־ 

מוסטרית 

עליונה 

לוואלוא־ 

מוסטרית 

תחתונה 

ז 














מיקוקית 

ז 




סיתות־ 
אבן כעצם 









חם 

ולח 

אשלית 



במערה 

ומחוץ 

למערה 











טיאקית 












מוקשי־ציד, אבני־יד, 
קופיצים 

חם 

ולח 

אשלית 

תחתונה 


חברת 

מלקטי- 

מזון 

ישוב 

עונתי 

סיתות אבן 
באבן, קלי־ 
עת־חגורות 







דגימה 

באבנים 

אש, סיתות־כלים, נתזים 

חם 

קלאקטונית 



243 


פרהיסטוריה 


244 


באה מן המזרח הקדמון, שהרי הח 1 ם והלבש דילדלו את 
משקו של האדם עד שלא היתד. לו ברירה, זולת שינוי יסודי 
של אורח־חייו וניצול החי והצומח, שעדיין עמדו לרשותו. 
כשליקט את מזונו כבר עמד האדם הקדמון על ערכם התזוני 
של צמחי־בר, שמעלים שיבלים וגרעינים. בתקופה המסו־ 
ליתית השתמשו במכתשים לכתישת שעורת־הבר או חיטת- 
הבר, וייתכן מאוד, שבשעת־הכתישה נתפזרו גרעינים על 
הקרקע, חדרו לתוכה ונבטו אחר הגשם. אפשר, שהדבר עורר 
באדם את הרעיון לפלח את הקרקע בציפרניים, במקל או 
באבן ולשתול בה גרעינים. בתקופה הנאוליתית נעשו הנסיו־ 
נות הראשונים לתירבות צמחי־בר וביות־חלת. 

עיקרי סימניה של התרבות הנאוליתית הם: 

1 ) ישובים עונתיים וישובי-קבע של חקלאים ראשונים 
(במערות, סוכות, בקתות)! 2 ) שיטות חדשות להתקנת כלי- 
אבן < ייצור טיפוסים חדשים של כלים, כגון מכושים, מעדרים, 
גרזינים ושאר כלים שמשמשים לצרכי־חקלאות! המצאתם 
של המקדח ומלאכת הקידוח באבן! פיתוח המלאכות של 
ליטוש, טוויה, קליעת סלים ורשתות, קדרות! 3 ) ביות־חלת! 
4 ) דת ופולחן־המת, קבורה מסודרת ושימוש בחפצי־לוויה, 
פולחן־הפרלן! 5 ) אמנות פלאסטית בסיגנון ראליסטי־למחצה 
וסכמאתי! 6 ) המצב החברותי: חברה של אויגרי־מזון ויוצרי- 
מזון, שהיתה מחולקת למעמדות של רועים, איכרים ראשו¬ 
ניים וציידים נודדים. 

מאחר שהסימנים של התרבות הנאוליתית הם מרובים 
ושונים, קשה לקבוע את מהותו של כל אחד משלביה בלא 
לחקור חקירה יסודית את כל המימצאים שנחשפו בישוביה. 
מן הישובים הפרהיסטוריים, שנתגלו בא״י ושנמצאו בהם 



התקופה הנאוליתית: מסכה ׳!! 5 פני־אדם 
עשויה חרס, ששימשה למטרות־פולחן. 
נמצאה בשער־הגול! 


שרידים של תרבות נאוליתית מגוונת משלביה השונים■ יש 
לציין במיוחד שלושה: מעדת אבו־אוצבע שבהר־הכרמל, 
שער־הגולן שבעמק־הירדן ויריחו. 

בשער־הגולן היה כפר נאוליתי גדול, שהיה מיושב במשך 
זמן מרובה. תושביו היו מראשוני עובדי־האדמה ומגדלי- 


חמקנו?. אך ענפי-משק אלה, בשלב הפרימיטיווי שלהם, לא 
היו יכולים לשמש בסים כלכלי עיקרי לאנשי־הכפר, ולפיכך 
היו קיימים ענפי־עזר, כגון הציד והדיג. 

אמנות-הפיסול תפסה מקום חשוב בחייו הרוחנים והדתיים 



התקופה הנאוליתית: פסל של אשה כורעת, עשוי 
אבן־ניר. נמצא נשער־הנולן 


של ישוב זה. חפצי־האמנות הותקנו לצרכי הטכסים של פולחן 
הפריה של המין האנושי בלבד. רעיון פריון־האדמה עדיין לא 
היכר. כאן שורש, מאחר שהחקלאות עדיין היתה כאן בראשית 
התפתחותה. 

תרבותו החמרית של הישוב הנאוליתי, שנמצא ביריחו 
העתיקה, היתה מפותחת מזו של שני הישובים, שנזכרו 
למעלה. היא מסמנת את השלב האחרון בהתפתחות התרבות 
הנאוליתית בא״י. 

התקופה הכאלקוליתית. תקופה זו, שמציינת את 
המעבר מן התקופה הנאוליתית לתקופת־הברונזה (האלף ה 4 
לפסה״נ), חשובה משום ההתפתחות הכלכלית והחברותית, 
שחלה בה. התנאים החמריים בתקופה זו נשתפרו מתוך 
התקדמותה של החקלאות על כל ענפיה — מה שאיפשר את 
התיישבותם של השבטים הפרהיסטוריים במושבי־קבע. שיג- 
שוג כלכלי זה נתן דחיפה להתפתחותם של מושגים דתיים 
וחברותיים, שנתבטאו בהקמת ציונים מאבנים גדולות ובלתי- 
מסותתות, שכיום קוראים להן בשם מגאליתים. בתוך המגא- 
ליתים הללו יש להבחין כמה וכמה סוגים: 1 ) מצבה 
(• 46111111 !) עשויה אבן אחת, שצורת עמוד לה וש$בהה הוא 
מ 1 עד 4 מ׳ לערך! מצבות בודדות מסוג זה או קבוצות 
של מצבות כאלו נמצאו בקרבת בתי-קברות! 2 ) גלגל 


245 


י 


ארץ־ישראל 


246 


( 1 ) 01-001160 ) — עיגול מאבנים גדולות בלתי-מסותתות; 
3 ) דולמן ( 0010160 ), ציון בדמות בית קטן, בנוי ארבע 
אבנים גדולות ( 4x3 מ׳ א 70 ס״מ כ״א), שהן מחופו 1 ת באבן 
חמישית. כל דללמן עטור גלגל, ולפעמים גלגל כפול עשוי 
אבנים קטנות. הדולמנים היו מכוסים חצץ ואדמה (טומולום — 
גלעד), אך במרוצודהזמן נתפו׳רר הכיסוי של הרבה מהם 
והם עומדים חשופים. הדו׳למן שימש כקבר (פרטי או קיבוצי). 
בין הדולמנים מבחינים טיפוסים שונים; 4 ) ארון למת בנוי 
אבנים קטנות ( 01516 ) — קבר חפור באדמה, שארבע דפנו־ 
תיו מצופות אבנים קטנות, שטוחות ובלתי־מסותתות, ומחופוית 
אבן אחת או כמה אבנים. 

הישובים בתקופה הכאלקוליתית. —ישובי־ 
הקבע, שנוסדו בתקופה זו׳ היו מבוססים בעיקר על חקלאות- 
שלחים, ומפני־כן נתרכזו עפ״ר בעמקי־הארץ, סמוך למקורות־ 
המים. הטיפוסי ביותר בין הישובים, שנתקיימו בפרק־זמן 
קדום של תקופה זו, הוקם בקבוצת תילים קטנים בערבות- 
מואב, שהיא נודעת כיום בשם תלילאת אל-ע׳סול. בארבע 
שכבות׳ מוטלות זו על גבי זו, שמהן נחשפה באופן שיטתי רק 
העליונה בלבד, נתגלו כאן שרידים של בניינים פשוטים, 
שעיקרם בית־מגורים מארד; לפרקים כולל בית זה גם חדר 
פנימי (שכנראה, שימש חדר־משכב). בחדר העיקרי נמצא 
עפ״ר מקום לכיריים, וסמוך להם היו שטח קטן של הרצפה, 
שהיה מרוצף אבנים ושימש לעבודות־מטבח, ושקע ברצפה, 
שהיה מטוייח או מרוצף ושימש, כנראה, מקום לכד־המים 
הגדול. כן נמצאו בבתים ומחת להם כלי־חרם הרבה וכלי־ 
מלאכה לעבודת־האדמה ולעבודות־עץ, שהיו עשויים אבן־ 
צור. סמוך לבית היה עפ״ר שטח גדול, ששימש חצר, 
ולפעמים נמצאו בו בניינים צדדיים קטנים, אסמים או רפ- 
תים. בבתים אחדים, שלא נבדלו בתכניתם משאר בנייני- 
המקום, היו כתלי־הבית טוחים ומסויידים מבפנים ועליהם 
צויירו בצבעים שתים תמונות, שנושאיהן ניטלו, כנראה, 
מחיי־הדת. לאחת מן היצירות הללו, שמתארת ציפור, יש 
ערך אמנותי מרובה. שכבות כאלקוליתיות מאוחרות לזמנו 
של הישוב בתלילאת אל־ע׳סול נמצאו במקומות שונים 
בא״י, כגון תל אל־פרעה שעל־יד שכם, ביודשאן ומגידו 
ועוד. על אחת מדרכי־ד,קבורה של תקופה זו מעידות גלוס¬ 
קמאות של חרס לליקוט־עצמות, שנמצאו במקומות שונים, 
כגון בבתי־הקברות שעל־יד חדרה ובני-ברק. הגלוסקמאות 
הללו נעשו, כנראה, בתבנית בתי־המגורים של התקופה. 



התקופה הכאלקוליתית: דולטן בעבר־הירדז 



התקופה הבאלקוליתית: גלוסקמה בצורת בית. נמצאה בחדרה 


בתקופה זו עדיין משמשת האבן (עפ״ר צור) חומר עיקרי 
וראשון במעלה בתעשיה של כלים מכלים שונים לכל צרכיו 
של האדם, והמתכת עדיין היא נדירה כל־כך, שבכל החומר, 
שהגיע לידנו מתלילאת אל־זרסול, לא נמצא אלא שבר- 
נחושת אחד. לעומת זה נמצאו כלי־נחושת במקומות, שנת¬ 
גלו בהם שרידים של תרבות כאלקוליתית מאוחרת: בסביבת 
באר־שבע, וביחוד במעונות התת־קרקעיים שבתל אבו מטר. 

גומות. במקומות הרבה בא״י מוצאים גומות מעוגלות 
או סגלגלות, חצובות על־פני סלעים שונים בקוטר של מ 3 
0 ״מ עד 35 ס״מ ובעומק של מ 1 ס״מ עד 25 ס״מ ויותר. 
גומות כאלו מצויות בעיקר על שיאי ההרים או במדרוניהם, 
ולפעמים קרובות סמוך למעיינות. פעמים הן מופיעות כשהן 
בודדות ופעמים הן מצויות קבוצות־קבוצות, מפוזרות על־פני 
סלע שטוח; פעמים הן ערוכות בשורות מקבילות ובמרחקים 
שווים זו מזו, ופעמים הן מחוברות זו לזו ע״י תעלות 
קטנות. גומות כאלו, שהן מצויות גם על־פני האבנים העל¬ 
יונות של דולמנים ואף על גבי מצבות, נתגלו בכל ארצות 
העולם ותמיד היו לחידה בעיני החוקרים. את התקופה, שהן 
שייכות לה, קשה היה לקבוע הואיל ורובן ככולן אין להן, 
כנראה, שום קשר לשכבות ארכאולוגיות. 

בתי־קברות מגאליתיים מרובים נמצאו ביחוד בא״י המז¬ 
רחית, ומספרם כאן נאמד ב 20,000 . בא״י המערבית, ביחוד 
בגליל העליון, מצאו עד היום כ 400 מהם. 

מ. שטקליס, המחקר הפרהיסטורי בארץ ישראל, "קרית־ 
ססר", שנה ח׳-ט׳, תרצ״ב! הנ״ל, התרבות הירמוכית, ,,ארץ־ 
ישראל", קובץ החברה העברית לחקירת א״י ועתיקותיה, 

סטר א׳, תשי״א, עמ ׳ 16-1 (ולוחות); הג״ל, מאוצרות התרבות 
הירמוכית, שם, ספר ב׳, תשי״ג, 104-98 , ולוחות עא-ועא: 
הנ״ל, שלושים שנות מחקר הפרהיסטוריה של ארץ־ישראל 
ושכנותיה, שם, ספר ד׳, תשט״ז, 30-24 ! 156115, 165 ^ 8 . 4 < 

3.0 4701111105 מ 1 , 010511710 ? 30 1105 )> 0111 / 11 ^ 7713 5 ) 77107111771071 
; 1936 , 15 101110116 ^ , 0 ( 111 ) 1311711 10 ^ 010 ) 010071 ? 30 11115111111 
, 30111710 )? / 0 1111111171 ( 31171 (־ 1/10 : 011111170 300111 / 110 ! 330111 4 ,. 14 
, 8 ת 3 ! 02:5 ■ 1 ; 1951/52 , 1 .׳\ , 11 ) 011771 [ 107011011 ) £7 101 ) 157 111 
, 1935 ,^ 7010 ) 4711/170 11713 ׳{ 10010 £ ) 470/1 [ 0 115 ) 47171 111 0710 / 10 [ 
510710 110 ־ 1 , 8216 . 31 . 14 .ס 1 ) 311 021:104 .£ .. 3 .ם ; 1936 
311 204 ת/>\ 14000 .ם ; 1937 , 1 .׳\ , €0777101 4011711 ! 071 0 :) 4 
1/10 .' 11 , 101 ( €077 33011711 071 6 ^ 4 510710 1/10 , 11 ) £61 

0713 1170 ) 7110 ) 5 , 10214 ? ״ 1 ; 1939 , 1077101715 1/11771071 105511 
■ 70130 ) £0 , 1110 ׳) 14011 .? ; 1943 , 1710 ) 0105 ? [ 0 £0011111071 
470/111105 111 , 11330 [ 30 ) 03507 311 110 ) 771350111/111 10 ) 0 110 ) 1111 ) 11 
. 1951 , 24 33700176 ) , 16 ( 131177101 716 ) 0130711010 ? 30 1 ) 1 ) 1 ) 1715 ־ 1 30 

מ. שט. 



247 


היסטוריה: תקופת הגרונזה הקדומה 


248 


היסטוריה 

תקופת הברונזה הקדומה. בתחילת האלף ה 3 
לפסה״ג בא מפנה ניכר בתרבות־הארץ. הישוב נתפשט ונת¬ 
רבה כל־בך, שלאורך הירדן, למשל, אנו מוצאים שרידים של 
ישובים קטנים וגדולים, שלפעמים קרובות אינם מרוחקים 
זה מזה אלא מרחק של פחות מק״מ אחד. כמו־כן נראים כאן 
סימנים של קשרי-תרבות עם מצרים מזה ועם השטחים 
שמצפון לא״י מזה. ריבוי יחסי של השימוש במתכת (ביהוד 
נחושת, אבל גם ברונזה) הוא שגרם לכך, שראשוני החוקרים 
השוו תקופה זו לתקופת ראשית השימוש במתכת באירופה, 
וקראו גם לה "תקופת־הברונזה". תקופה ארוכה זו, שבאה 
לידי סיום עם ראשית תפוצת־הברזל בא״י(בסוף המאה ה 13 
לפסה״נ), מתחלקת לשלושה פרקי־זמן עיקריים: תקופת 
הברונזה הקדומה (האלף ה 3 ), תקופת הברונזה התיכונה 
(עד 1550 לפסה״ג בקירוב) ותקופת הברונזה המאוחרת. 
נוסף על כך מתחלקת כל אחת מן התקופות הללו לכמה 
שלבים. 

הקשרים אל ארצות-החוץ באותה תקופה נוצרו מתוך 
פלישות של כובשים מן החח, שהביאו עמהם מסורות ומנ¬ 
הגים תרבותיים חדשים, שבדומה להם אנו מוצאים בארצות 
סמוכות לא״י או אף מרוחקות ממנה — עד איראן ואסיה 
המרכזית בצפון־המזרח וקפריסין והים האגיאי בצפון- 
המערב. אך מצויות עדויות מרובות גם לקיום של קשרים 
אל ארצות־חוץ, שנוצרו בדרכי־שלום: באמצעות סוחרים 
ואומנים. עדות לתנועות־כיבוש משמשות לא רק השכבות 
השרופות בפנים־הישובים בלבד, אלא אף — וביחוד — 
חומות־המגן, שהתושבים ראו הכרח לעצמם להקיף בהן את 
ישוביהם, כאותן שנמצאו ביריחו, גזר, העי, ועוד. עוד ברא¬ 
שיתה של תקופה זו ניכרים סימנים של אירגון מדיני. שזולתו 
לא תיתכן לא רק עבודת־ביצור משותפת כזו, אלא אף 
מבנים נרחבים יותר, שכמה מהם לא נועדו אלא לשמש את 
הציבור, כגון ארמנות־שליטים ומקדשי־אלים. 

מתוך תעודות היסטוריות אנו יודעים שבמאה ה 25 לפסה״נ 
ערך לוגלזגיסי, המלך השומרי של כש (סמוך לעיר בבל) 
מסעות־כיבושים ומגיע אל 1 חופי "הים העליוף, הוא הים 
התיכון. מלך זה היה הראשון למאחדי המלכויות הקטנות 
בעמקי הפרת והחידקל, שניסה להרחיב את שלטונו על 
שטחים נרחבים מחוץ לעמקים של הפרת והחידקל. מכניעו 
ויורשו של לוגלזגיסי, סרגון 1 , מלך־אכד, אבי האימפריה 
השמית־האכדית הראשונה, מתגאה בדבר, שלא זו בלבד 
שהגיע אל חופי הים התיכון, אלא שאף חדר לדרום־מזרחה 
של אסיה הקטנה וביסס שלטון של קבע בארץ אמורו. לפי 
תפיסתם של האכדים כללה ארץ אמורו את כל השטח שממע¬ 
רב לפרת, כדוגמת עבר־הנהד ("עבר־נהרה" בתקופה המאו¬ 
חרת), ולפיכך נקראו גם התושבים בשם אמורו, כלומר 
אמרים — "אנשי-המערב". האמורים הללו, כפי שמסתבר 
מן המקורות שבידינו, דיברו לשונות שמיות, שחוקרי־הלשון 
מציינים אותן בשם "לשונות שמיות־מערביות" כדי להבדילן 
מן הלשון השמית, שהיתה בפי יושבי המחוזות ממזרח לפרת, 
שלה הם קוראים "שמית מזרחית" (אכדית ואשורית לכל 
הסתעפויותיהן). האימפריה האכדית בימי סרגון ונדם־סן 
(שושלת אכד, המאות ה 24 —ה 22 לפסה״נ) לא רק העניקה 
שלטון מדיני, אף אם רופף, לאיזורים מסויימים של סוריה, 
אלא אף פתחה פתח לתפוצת התרבות השומרית-האכדית, 


לשונותיה וכתב־היתדות שלה באיזורים נרחבים הרבה יותר. 
השפעה ז 1 נשתרשה כל-כך בגלילות הללו, שהאכדית נעש¬ 
תה במרוצת־הזמן לשון השימוש הבינלאומי בארצות של 
מערב־אסיה, וכתב־היתדות הותאם לאחר מכן כדי לשמש 
אמצעי־ביטוי גם ללשונות הלאומיות השונות, שהיו רווחות 
בשטחים הנדונים. 

ידיעות ממשיות יותר על א״י והחוף הפיניקי הגיעו אלינו 
ממצרים כמעט מתחילת ימיה של הממלכה המאוחדת (בקי¬ 
רוב 2800 לפסה״נ). בחפירות של גבל נמצאו במקדשים 
הקדומים כלים, שעל־פניהם רשומים שמותיהם של מלבי- 
מצרים מן השושלת השניה ואילך. בספר-הזכרונות הקטוע, 
הידוע בשם "אבן פאלרמו", מסופר, שסנפרו, הראשון למלכי 
השושלת הרביעית (בקירוב המאה ה 26 לפסה״ג), שלח צי 
של 40 ספינות להביא עצים מגבל. יצוא של עצים. וביחוד 
של ארזי־הלבנון, למצרים היה תמיד אחד מיסודות סחר- 
החוץ של ערי החוף הפיניקי. עד ימי השושלת ה 5 נקראים 
תושבי החבלים שבצפון־מזרחה של מצרים (סיני וא״י) 
בשמות, שקצתם עלולים להתפרש ככינויים תיאוריים, כגון 
"אשר [יושבים] על החולות", וקצתם סתומים לנו עד היום. 
מימי השושלת ה 5 ואילך מתגלה בתעודות המצריות שם 
חדש וכולל לתושביהם של כל השטחים הללו, והוא עאמו, 
שנראה לנו כשם שמי טהור, אע״פ שהוראתו המדוייקת עדיין 
אינה מחוורת כל צרכה. לפי הידיעות שבידנו נראים הדברים, 
שהנקראים בשם זה היו שמיים, ובוודאי שמיים־מערביים. 

בהמשך ימי־שלטונה של השושלת ה 5 (המאה ה 25 ) אנו 
שומעים על מסעות־מלחמה מצריים בגבולות־מושבותיהם 
של ה״עאמו"; ובקבר אחד, שנתגלה בדשאשה שבמצרים, 
נמצא תבליט שבור, ובו מתואר מצור, ששמו המצרים, 
כנראה, על עיר בגבולות-הארץ, ובכתובת המטושטשת ניכרים 
שרידי־שמותיהם של שני ישובים. 

רק מסוף־ימיה של השושלת ה 6 הגיעה לידנו תעודה 
מפורטת יותר על מסעות־המצרים לא״י: הביוגראפיה של 
המצביא וני, ששירת את פפי 1 (בקירוב המאה ה 24 לפסה״נ). 
הדבר המעניין ביותר בתעודה זו הוא תיאורו של אחד 
ממסעות-המלחמה, שנערך גם בים וגם ביבשה: וני הסיע את 
צבאו בים לנקודה אחת בחוף א״י, שהוא קורא לה "אף 
האילה" (אפשר, אחד מכפי־הכרמל), ומשם עבר הצבא על- 
פני הארץ כדי לבזוז את ישוביה ולהראות את נחת־זרועו של 
פרעה לשכנים אלה של מצרים, שהיו עלולים לעורר מהומות 
בגבולותיה. 

פעילותם זו של המצרים בא״י לא עברה בלא שעוררה 
תגובה מצד תושבי־הארץ. נראה, שעם התפוררותו של 
השלטון המרכזי במצרים בסוף ימיה של הממלכה העתיקה 
(בקירוב המאה ה 23 לפסה״ג) התחילה תנועה אל הגבול 
המצרי, ויתכן, שבעקבותיה תפסו עמים שמיים את השלטון 
על חלק ממצרים (השושלת ה 8 ). יש סבורים, שהתפרצות 
שמית זו למצרים היתד, קשורה בגל-נדידות של שבטים 
שמיים, שהשתפך על פני א״י המערבית ועבר־הירדן המזרחי. 
עלייתו של גל־נודדים זה נתנה את אותותיה בישובי־הארץ 
בשתי פנים: ראשית, בכיבושם של ישובים קיימים (על זה 
מעידים רבדי-אפר בין השכבות), שכמה מהם חרבו ולא 
נושבו עוד או עמדו שוממים במשך תקופות ארוכות ז ושנית, 
בייסודם של ישובים חדשים, שתחילתם בתקופה זו, כגון תל 
בית־מרסם (בדרוס-המערב של הר־יהודה), ושורה ארוכה של 
ישובים בגלעד, במואב ובאדום, וביחוד לאורך דרך־המלך 




האנציקלופדיה העברית (כרד 0 











249 


ארין־ישראל 


250 


הידועה מתוך בראשית, י״ד. הישובים הללו לא התקיימו זמן 
מרובה וחרבו בתחילת האלף השני לפסה״נ—כנראה, בעקבות 
התפרצות חדשה של שבטים שמיים, שהשמה תחום גאוגראפי 
זה והפכה אותו לאיזור־נדידה של שבטי־רועים. כשנעלמו 
ישובי־הקבע בשטחים הללו נעלם גם הגורם, שיכול היה 
להבטיח שלום וביטחון בדרכים, ולפיכך נתמעטה יותר 
ויותר חשיבותה של דרך־המלך בעבר־הירדן המזרחי כעורק־ 
תחבורה עיקרי בין ארצות הפרת והחידקל ובין א״י הדרומית 
ומצרים. לעומת זה, נתקיימו והוסיפו להתפתח ישובי־הקבע 
בבקעת־הירדן, וביחיד באיזורי העמקים והשפלות שבעבר־ 
הירדן המערבי, ובכלל זה גם במקומות מסויימים בהר 
המרכזי. בהתאם לכך עלתה מכאן ואילך חשיבותה של דרך- 
הים לאורך השפלה, עמק־יזרעאל ועמק־הירדן בתחבורה 
הבינלאומית. 

ת ק ו ם ת ה ב ר ו נ ז ה ה ת י כ ו נ ה. בסוף האלף ה 3 הלך 
והתכונן במצרים שלטון מרכזי חדש, וזמן קצר אחר הת¬ 
בססותו התחיל משתדל בהטלת מרותי מחוץ לגבולות־מצרים. 
זוהי התקופה הידועה בתולדות מצרים כתקופת ה״ממלכה 
התיכונה", שהגיעה לשיא פריחתה בימי שלטונה של השו¬ 
שלת ה 12 ( 1991 — 1779 לפסה״ג). מימי שלטונה של שושלת 
זי נשתמרו בידנו כמה תעודות מצריות, שהן מרמזות על 
יחסיה של מצרים אל א״י ועל מצבה המדיני־החברותי של 
הארץ באותם הימים. מתוך הקבוצה של התעודות הללו 
עולה אלינו שם מצרי חדש לשטחה של א״י, "רת׳נו העילית 
והתחתית". אע״פ שמשמעותו המדוייקת של שם זה עדיין 
אינה ידועה לנו, ברור הדבר, שלפי המבנה שלו הוא שמי־ 
מערבי, ויש סוברים, שציין יחידה מדינית ראשית בארץ. 

מגילת־שאנהת. למערכת־תעודות'זי שייכת הניבלה 
ההיסטורית על נדודיו של שאנהת, אחד מגדולי השרים 
המצריים. מתוך תעודה זי אנו למדים, קודם כל, שאף אם 
עדיין לא היתד, א״י באותם הימים (המאה הס? לפסה״ג) 
כבושה ממש בידי המצרים, היתה שייכת ברובה לתחום 
ההשפעה המדינית של מצרים 1 ושנית, שעל הספר, באיזורי־ 
נדודיהם של בני־קדם, היה מצוי ישוב, שנתפרנס מחקלאות־ 
קבע של דגנים ועצי־פרי מזה, ומגידול צאן ובקר וציד מזה. 
השלטון היה פאטריארכאלי והיה מסור בידי ראש־שבט, 
שנקרא מלך, אע״פ שמרותו על ראשי־שבטים נחותים ממנו 
היתד, רופפת. 

אסטלת־סבפח׳ן. מתוך כתובת ביוגראפית של אחד 
מן המצביאים המצריים, סבפח׳ו שמו, מאמצע המאה ה 19 
לפסה,"נ, אנו למדים, שבאותו זמן כבר נשתלטו המצרים 
לכל הפחות על א״י הדרומית והמרכזית, שכן סבפח׳ו השתתף 
בכיבושה של שכם. 

כתבי-המארות. לאותם הימים בקירוב שייכת הקבוצה 
הראשונה שלי ״כתבי־המארות״ — רשימות על־גבי קערות־ 
חרס, שכוללות שמות של מושלים מאויבי־מצרים בנוביה 
ובא״י ושמות מדינותיהם. קערות אלו נועדו לשבירה כדי לסמל 
בכך את אבדנם של מושלים אלה. הרבה משמות המדינות 
הנזכרים ברשימות שעל־גביהן אינם ניתנים לפי שעה לזיהוי. 
ברורה היא זהותן של הערים הללו: אשקלון, ירושלים, רחוב, 
ערי^ת (בחוף הפיניקי המרכזי), וכן ארץ עוותו(כפי הנראה, 
ארץבני־שת׳ כלומר, עמון ומואב). קבוצה שניה ועשירה 
יותר של כתבי־מארות כאלה, שהיא מזמן מאוחר יותר — 
כשני דודות אחר הקבוצה הראשונה —, רשומה על צלמיות* 
חרס המתארות שבויי־מלחמה, שאף הן שוברו באותה 


הכוונה הנזכרת. גם ברשימה זו יש מקומות הרבה, שקשה 
לזהותם, אבל מרובים הם המקומות, שזהותם ברורה או שאפ¬ 
שר לשערה. אלה הם: ירושלים, אפק, שכם, אכשף, משאל, 
רחוב, הצור, צור, ערקת, בקעת (־הלבנון), שריון, לבא 
(לבוא־חמת?), אפם (נוה דמשק), עשתרות, ושטחים של 
שבטי עוותו (שתי?), פועוו (כוש) וגבל (בחוף הפיניקי). 
שמות־השליטים שבשתי הקבוצות הם ברובם המכריע שמיים־ 
מערביים טיפוסיים, בעיקרם תאופוריים, וכך אפשר ללמוד 
מהם על עולם־האלים של נושאיהם (אל, הדד, חומן, עומעי). 
שמות אלה קשורים קשר אמיץ לעולמם של השמיים־ 
המערביים (אמוריים), הידועים לנו מכתבי־היתדות של 
אותה תקופה! ודבר זה מעיד על ההומוגניות של הישוב 
בא״י׳ בסוריה ובצפון־ארם־נהריים ועל התפשטותם של אותם 
היסודות האתניים גם בחבלי־ההקף של שטח זה (בבל 
ושכנותיה מזה וקאפאדוקיה מזה). ההבדל הבולט ביותר בין 
שתי הקבוצות של כתבי־המאמת נוגע לצורתו של הארגון 
המדיני. בעוד שבקבוצה הקדומה יותר אנו מוצאים, שכמעט 
בכל יחידה מדינית היו שני שליטים או יותר, מוצאים אנו 
בקבוצה השניה, שבכל יחידה מדינית לא היה אלא שליט 
אחד בלבד. עובדה זו באה, כנראה, ללמד, שבמקום צורת־ 
השלטון של ראשי־משפחות, שנתיישבו במקום אחד, באה 
צורת־שלטון, שנתבססה על יחידה ישובית ולא על יחידה 
משפחתית. 

ה ח י ק ם ו ס י ם. במחצה השניה של המאה ה 18 פלש 
לתחומה של א״י גל חדש וגדול של עמים, שהציף את קידמת 
אסיה, גרם לעליית החתים (ע״ע) על אסיה הקטנה ובמרוצת־ 
הזמן — להקמתה של מדינת מיתני (ע״ע) בצפון־מערבה 
של ארץ־נהריים ע״י יסודות הודו־איראניים. פלישה זו גרמה 
גם לתנועת־ההגירה של החורים (ע״ע), שנעשו בינתיים 
יסוד עיקרי באוכלוסיה של ארץ־נהריים הצפונית ושל האי־ 
זורים שבצפונה ובמזרחד" החורים התפשטו בכל רחבי סוריה 
וא״י וגררו אחריהם יסודות אתניים אחרים, בעיקר שמיים, 
אבל גם מספר מועט של הודו־איראניים. את נקודת־הגיאות 
של שטפון־עמים זה סימן כיבושה של מצרים התחתונה, 
ואפשר גם של התיכונה, ע״י ערב של עמים אלה, שבהם 
התבלטו השמיים. הכובשים החדשים נקראו בפי המצרים בשם 
"מושלי ארצות נכר" (חקאו־ח׳אסות), ובמסורת המצרית 
ההלניסטית — "היקסוס". בסוף המאה ה 18 , כששככו גלי־ 
הנדודים הראשונים, התכונן, כנראה, שלטון יציב פחות או 
יותר במחציתה המערבית של ה״קשת הפוריה" ובמצרים. 
זוהי האימפריה החיקסוסית, שמרכזה היה, כנראה, בצוען 
שבדלתה הצפונית־המזרחית ושנתקיימה שם כמאה וחמישים 
שנה. במצרים שלטו במשך זמן זה שתי שושלות של מושלים 
(ה 15 וה 16 ), שדברי־ימיהן אינם ברורים כל צרכם. רוב 
המושלים של השושלת ה 15 נקראים בשמות, שברובם אינם 
מצריים אלא שמיים. מאלה יש להזכיר את ח׳ין, שהיה, כפי 
הנראה, המבסס העיקרי של האימפריה החיקסוסית ושבימיו 
פרח המסחר בין מצרים וארצות הפרת והחידקל, וכן בין 
מצרים ואיי הים האגיאי (כרתים). שמיים־מערביים לפי 
שמותיהם היו גם שני מושלים אחרים, ששמותיהם ידועים 
רק מתוך חרפושיות: יעקבהר וענתהר. מלכי השושלת ה 16 , 
שעלתה׳ כנראה, לשלטון בתחילת המאה ה 16 , כבר נקראים 
בשמות מצריים וניכרים בהם סימנים של התקרבות לתרבות 
המצרית ואף של היטמעות בה. 

כוחם של החיקסוסים בכיבושים ויכלתם לקיים זמן ניכר 



251 


היסטוריה: תקופודחאבות 


252 


את שלטונם על ארצות־תרבות מפותחות נתבססו בעיקר על 
הנשק החדש, שהיה ברשותם, ועל האירגון החברותי, שנת¬ 
חייב מתוך השימוש בנשק זה. החיקסוסים הביאו עמהם 
מצפון־המזרח את הסום ואת הרבב. זה היה כוח-מחץ גדול, 
ששום צבא רגלי באותם הימים לא היה יכול לעמוד בפניו. 
השימוש בנשק זה דרש התאמנות מתמדת, ומתוך כך גם את 
קיומו של חיל קבוע, שעסק בהתאמנות זו. אנשי־רכב מאו¬ 
מנים אלה, שהתעודות מאמצע האלף השני לפסה״ג קוראות 
להם בשם מ ך י ן (מונח הודו-איראני שפירושו "גיבורי- 
חיל"), נעשו מעמד-אצילים צבאי, ולרשותם הועמדו על־ידי 
השליט העליון אחוזות, שהיו מעובדות ע״י איכרים משועב¬ 
דים. מכאן בא המשטר החברותי, המיוסד על העקרון של 
הפאודאליות, שאנו מוצאים מתקופה זו עד המאה ה 13 
לפסה״ג ברוב הארצות של אסיה המערבית. משטר זה חייב 
גם את הקמתן של נקודות־ישוב, שנועדו לשמש משען 
למעמד השליט ומקומות-איכסון ליחידות־הרכב, שהיו גדולות 
במידה יחסית. החפירות הארכאולוגיות, שנערכו במקומות 
שונים בא״י ובסוריה, גילו כמה מרכזים כאלה, שהוקמו לפי 
שיטוודביצור יחידות במינן: סביב המבצרים נערמו מדרר 
נים חלקלקים עצומים של עפר כבוש, שהיו מוקפים הפירים 


־;< '?׳ ; י . - ״. 

־ד^' : ייי י^'״ 

'י־' ■ 0 * .־ 5 ■<•׳ , ■ , 

'■־' 'י' , 1 . 


<'\\'\\י י 



קבר חיקסוסי של פר׳ס וסוסו. בית־עגלים (תל אל־עג׳ול), דרומית לעזה. 

עמוקים ותלולים, ואילו החלק העיקרי של הביצור כלל 
מצודה חזקה, שהיתה מוקפת חומה ובה היה מושבו של 
השליט. בתוך השטחים המבוצרים היה מצוי חיל־רכב חזק. 
ביצורי-חלקלקות כאלה נמצאו בארץ־ישראל בתל אל-פארעה 
(שרוחן?), תל אל-עג׳ול(בית־עגלים), תל א־דויר(לכיש), תל 
אל־ג׳רישה, תל וקאץ (קרי: וקאס ; הצור) ותל קיסאן(בעמק 
עכו), וכן בתל נבי מנד (קדש שעל האורונטס) ואל-משרפה 
(קטנה) וחמת 'בסוריה המרכזית. כמו בביצורים כך אף 
בבניה בכללה, וכן גם במוצרי התרבות החמרית, הכניסו 
החיקסוסים יסודות תרבותיים חדשים. חשיבות גודעת לקרא- 
מיקה החיקסוסית׳ המיוחדת בצבעיה ובקישוטיה (בכללם 
כלי תל אל־יהוד־יה). התערובת האתנית של התקופה וקשרי- 
המגע׳ שנתחדשו ונתפשטו ע״י תנועת־העמים, נותנים את 
אותותיהם גם בתערובת הסיגנונות האמנותיים והקישוטיים 
של התקופה. 

האבות. לתקופת־החיקסוסים נודעת חשיבות מרובה גם 


לתולדות־ישראל׳ שהרי היא תקופת האבות של האומה 
הישראלית. הרקע החברותי־התרבותי, שנשקף אלינו מתוך 
סיפורי ספר־בראשית על מעשי האבות ותולדותיהם, מת¬ 
יישב יפה עם מה שאנו יודעים על אותה תקופה בקדמת- 
אסיה. גם המנהגים והנימוסים של משפחות־האבות קשורים 
בציוויליזאציה של ארצות הפרת והחידקל, ביחוד ברבע השני 
לאלף ה 2 לפסה״נ, ואינם מסתברים אלא מתוך קשרים אלה. 
יש, איפוא׳ חשיבות למסורת העברית, המספרת על עליית 
האבות מאור(־כשדים) דרך חרן לא״י — מסורת, שמתיישבת 
עם הידוע לנו על תולדות־אור סמוך לתקופה זו, כש־ 
הירידה הכלכלית של האיזור היתד, עלולה לעורר הגירה 
של משפחות, שלא היו דבקות ברכוש קרקעי. עוד יותר מזה 
ברורים קשריהן של המשפחות העבריות אל סביבת חרן 
באותו פרק-זמן. לא זו בלבד שהשמות של בני משפחת תרח, 
וביחוד של בני נחור, מתגלים לנו באותה סביבה ובאותה 
תקופה כשמות של ישובים, אלא שהאיזור שימש באותו זמן 
כאיזור של תושבי־קבע, מצד אחד, ושל נוודים ונוודים- 
למחצה, מצד שני — מה שמתאים יפה למסופר בספר ברא¬ 
שית. ועוד: באיזור זה מופיעים לראשונה הח׳פרו (הנזכרים 
תכופות בתעודות־מארי), שלפי הדעה המקובלת כיום על 
רוב החוקרים יש לזהותם עם העברים במו¬ 
בן הרחב של המלה (ע״ע עבר, עברים). אף 
הרמזים המועטים למאורעות היסטוריים 
מסויימים, המצויים בסיפורים על מעשי־ 

האבות, מתאימים יפה לכל הידוע לנו על 
תקופה זו ממקורות אחרים. 

אחד מן הרמזים הללו כלול בפרק י״ד 
של בראשית, שבו מסופר על מסע צבאי 
של ברית ארבעת המלכים מארצות הפרת 
והחידקל דרומה בתגובה על התמרדותם 
של חמשת מלכי־״הכיכר" שמדרום לים- 
המלח. דומה, ששמותיהם ומקומותיהם של 
ארבעת מלכי־הברית מרמזים על מסיבות 
מדיניות, שמתיישבות יפה עם המצב 
בקדמת־אסיה במחציתה השניה של המאה 
ה 18 בקירוב. באותו פרק־זמן נתקיימה 
באיזור שבין חרן ובין הפרת עיר־מלוכה 
בשם אלסר (אלנסר — אלסר שבמקרא), 

שמושליה — הנזכרים בתעודות חיתיות מתחילת המאה ה 17 
לפסה״ג — כבר יש להם שמות הודו״איראניים וחוריים, בעוד 
שבחמישים שנה קודם לכן נזכרים בתעודות מארי שמות של 
כמה ממושליה, שהם בעלי צביון שמי־מערבי. גם השם תדעל, 
שנזכר ברשימה זו כ״מלך־גוים", מתאים יפה לזמן ולסביבה, 
שכן המייסד של המדינה החיתית ההודו־איראנית באסיה 
הקטנה (כנראה, במחצה השניה של המאה ה 17 ), נקרא בשם 
דדח׳ליש: זהו התעתיק בכתב־היתדות, שהוא מתאים בדיוק 
'לנוסח המקראי תדעל (בהשמטת הסיומת החיתית — אעו, 
שהיא מקבלת לסיומת הלאטינית $״-). המונח "גויס" מכוון 
בלא ספק לאותם המוני־הכובשים, שהתחילו מציפים באותה 
תקופה את החבלים של קדמת-אסיה, ובכללם היו החיתים. אין 
אנו מוצאים במקורות שמחוץ למקרא שום שם, שאפשר לזהו¬ 
תו עם "אמרפל מלך־שנער") אך השם כשהוא לעצמו ניתן 
להתפרש כשם אכדי(וע״ע אמרפל). מה שנוגע לשם "שנער", 
הרי במקרא הוא שם נרדף י לארץ-בבל׳ ועל-פי מסורית זו 


הסאה ה 18 5 פ 0 ה״נ 



253 


ארץ״ישראל 


254 



"חלקלקה" במבצר חיקסוםי בתל אל־נ׳רישה קוליד הירקוז. תקופת הברונזה התיכונה 



כלים סתור קבר חיקסוסי, ׳פנתנלה בצפון תל־אביב 





255 


היסטוריה: תקוסודהאבות 


256 


נזדהתה גם שנער שבפרשה זו עם מלכות־בבל ן אבל ממקו¬ 
רות אכדיים ומצריים מתברר, שהיה קיים שטח־ארץ מיוחד 
בשם "שנער" (באכדית "שנודר" ובמצרית "סנגר") בארץ־ 
נהריים התיכונה. העובדה, ש״כדרלעמר מלך עילם" נזכר 
כראשה של ברית זו, משמשת גורם מכריע בקביעת התאריך 
של המאורעות הנדונים, שכן באמצע המאה ה 17 דוקה 
אירעו — כפי שאנו למדים מן המקורות האכדיים — עלייתה 
הגדולה של מדינת־עילם והתפשטותה לצד מערב. אע״פ 
שאין אנו מכירים באותה תקופה מלך עילמי בשם זה, הרי 
השם כשהוא לעצמו מסתבר יפה מן המקורות העילמיים 
כשם תאופורי, שכולל את היסוד בדר=עבד. ובכן מבחינה 
אונומאסטית ואתנית מתאימות הידיעות שבבראשית י״ד 
לפרק־זמן מיוחד זה בתולדות־אסיה. 

הרמיזה השניה, המצויה בספר במדבר יג, כב, יש לה ערך 
חשוב גם מן הבחינה הכרונולוגית: "וחברון שבע שנים 
נבנתה לפני צען מצרים". הואיל ודעה מקובלת היא, שצוען 
היתה בירתם של החיקסוסים במצרים מתחילת שליטתם 
בארץ זו, יש לשער, שהתאריך המובא במקרא מתכוון 
לעניין זה! ברור הדבר,שהיאחזותם של החיקסוסים בדרומה 
של א״י בדרך התפשטותם לצד דרום, קדמה לחדירתם 
למצרים. מאחר שכיבוש־מצרים ע״י החיקסוסים אירע, לדעת 
רוב החוקרים, ברבע האחרון של המאה ה 18 , יש לקבוע את 
ייסודה של חברון בסוף הרבע השלישי של אותה מאה — מה 
שמסתבר גם מן החומר הארכאולוגי, המפיץ אור על שכבות 
הברונזה התיכונה ב׳ בארץ, המתאימות מבחינה היסטורית 
לתקופה החיקסוסית. משום כך גם מסתבר, שאין להקדים 
לפרק-זמן זה את תקופת־ישיבתם של האבות בארץ, כמו 
שאף אין לקבעה זמן מרובה אחריו. 

כשאנו באים לבדוק את הרקע הגאוגראפי של סיפורי־ 
האבות, אנו מוצאים לכך שלוש נקודוח־אחיזה עיקריות: 
א) קשרים אל מחוזות מסויימים בארם־נהריים! ב) הדרך, 
שבה הלכו המלכים לפי בראשית י״ד \ ג) הישובים, שבהם 
קשורים נדודי־האבות בארץ. מסעם של ארבעת המלכים היה 
מכוון לתחומי עבר־הירדן המזרחי, שהרי הלכו דרך עשתרות 
קרנים, הם, שוך. קריתים, הר־שעיר, איל פארן וקדשיברנע 
אל חצצון תמר ומשם לעמק השף־ם שעל שפת ים־המלח 
בדרומו. התגליות הארכאולוגיות מלמדות אותנו, שלאורך 
רמת עבר־הירדן המזרחי מדמשק ועד סביבוח בצרה־של- 
אדום בקירוב עברה דרך, שהיא זרועה שרידי־ישובים מתקו־ 
פת הברונזה הקדומה ותחילתה של תקופת הברונזה התיכונה. 
בסביבות בצרה מתפלגת הדרך לשתיים: ראשה האחד נמשך 
דרומה ויורד אל מפרץ אילת והשני יורד לפונון, חוצה אח 
הערבה ועולה דרך קדש־ברנע בכיוון למצרים. זוהי, כנראה, 
דרד־המלד הנזכרת בפרשת נדודיהם של בני־ישראל (במד׳ 
כא, כב), והיא ששימשה אח״כ גם קו־מדריך למהנדסים 
הרומיים, שבנו כאן בתחילת המאה השניה לסה״ג אח הכביש 
הידוע בשם "דרך טריינוס". בתקופה, שאליה מתייחס פרק 
י״ד בבראשית, עדיין היה חי זכרה של התנועה, שפיעמה 
עורק־חיים זה. 

גם האבות בדרכם לארץ השתמשו, כנראה, באותה דרך 
עצמה — דבר, שהוא מפורש במסעותיו של יעקב ומרומז 
במסעותיו של אברהם, שהרי מסעותיו של זה האחרון בארץ 
התחילו מ״מקום שכם", שהיתה התחנה החשובה הראשונה 
בא״י המערבית לכל הבא מן הגלעד דרך מעבדות־אדם 


(=אךמה). הקו של המסעות הנזכרים במעשי האבות כולל 
את השדרה ההררית של א״י המערבית התיכונה והדרומית 
לאורך הקו של פרשת־המים, שהתחיל בשכם ועבר על פני 
בית־אל, העי, שלם (היא ירושלים) וחברון ונסתיים בבאר- 
שבע וברחבי הנגב. הנדידות בקו זה היו מותנות בלא ספק 
בעונות של המרעה, שבו בעיקר תלויה פרנסתם של אנשי 
אוהל ומקנה. מרעה־החורף הוליך אותם לאיזורי הנגב הנר¬ 
חבים, ואילו כשבא הקיץ עלו העדרים ובעליהם לאיזור־ההר, 
כדי לתור אחר מזון בעמקיו הפורים, ועד חתן שבצפון 
הגיעו. בשנים גשומות היו מנצלים גם את עמקי־הנחלים 
שבנגב הצפוני למזרעי־ארעי(כפי שעשה יצחק בנחל־גרר), 
שסיפקו להם את פרנסתם בדגנים. דבר זה מסביר גם את 
העובדה, שבשנות־בצורת קשות או רצופות היו תושבי־כנען 
מוכרחים לסמוך על אספקה ממצרים או לרדת לזמן־מה 
למזרח־הדלתה. בנדידות עונתיות כאלו היו האבות נוטים 
את אהליהם סמוך לאחת מן הערים המועטות שעל קו־ 
המסעות הנזכר ושולחים את רועיהם ועדריהם למרחקי- 
הסביבה. נראה, שהערים הללו היו כולן מרכזים של חטיבות 
מדעיות וכולן היו קיימות, לפי עדותה של הארכאו׳לו׳גיה, 
בתקופת החיקסוסים. הישובים או המקומות, שעל־ידם חנו 
האבות, היו קשורים לפולחנות של תושבי־הארץ בזמנם, אך 
האבות היו מקימים לעצמם בסביבת מקומות־חניותיהם יד 
או זכר, שהיו מקדשים אותם בהה שקראו שם בשם אלהים. 
לפרקים היה זה אילן או חורשה ולפרקים *מזבח או מצבה, 
אך כולם הפכו למקומות מקודשים ולמרכזים של עצרות 
וחגים בדורות שבאו אחריהם. 

אברהם, כשהיה נודד בארץ, היה ידוע בשם "אברם העב¬ 
רי". יש סוברים, שהמונח "עברי" שימש הגדרה אתנית מובה¬ 
קת, שציינה משפחות שמיות־מערביות נודדות, שמהן יצאו 
אח״כ שבטי־ישראל והעמים הקרובים להם! ויש סוברים, 
שהמושג הוא חברותי־מעמדי יותר משהוא אתני, והוא מלמד 
על משלח־היד ואורח־החיים של הקבוצות הללו ודומיהן, שלא 
היו צמודות לישיבת־קבע חקלאית ולמשטר מיוסד על קנייך 
קרקע. אברהם עדיין מרגיש את עצמו גר ותושב בארץ זו 
עד כדי כך, שהוא קונה לעצמו אחוזת־קבר בתוכה בכסף 
מלא, אע״פ שקבוצת־אנשיו, שכוללת לא רק את בני משפח¬ 
תו המצומצמת בלבד. אלא גם 318 חניכים ילידי-ביתו ו״עבו־ 
דה רבה", מ 1 נה מספר־נפשות ניכר למדי. יצחק כבר נאחז 
בקרקע־הנגב מתוך הגדלת השטח המעובד, והוא מנסה להר¬ 
חיב את אחוזותיו גם בנחל־גרר; ומימי יעקב כבר מגיעות 
ידיעות על התנגשויות בכוח-הזרוע עם תושבי-הארץ ועל 
כיבושים בקשת ובחרב בסביבות־שכם. נקודה שניה, שהיא 
קשורה קשר אמיץ בתחילתה של ההיסטוריה הישראלית, 
היא פנואל בעמק חיבוק, שבה ניתן ליעקב הכינוי "ישראל", 
הוא שם־העם לעתיד לבוא. 

לתקופת־האבות קשורה במסורת הישראלית גם התפלגו¬ 
תם של העברים לקבוצות אתניות, שהתיישבו לאחר מכן 
בתחומי ארץ־ישראל ועל גבולה. קצתן של הקבוצות הללו 
היו קרובות זו לזו ביותר, כגון אדום וישמעאל, מואב ועמון, 
וקצתן, כגון בני־קדם לשבטיהם, קירבתן לא היתד. אלא 
רחוקה בלבד. 

הגירת השבטים. יש להניח, שסמוך לסוף התקופה 
החיקסוסית, עם התחזקותן והתפשטותן של היחידות המדי¬ 
ניות העירוניות בהר ובצפון־הנגב, הוגבלה ממילא אפשרות 




257 


ארץ־יישראל 


258 


תנועתם של שבטים ממינם של משפחות־חאבות, וכך נדחקו 
יותר ויותר לאיזורי־הספר של הארץ הנושבת. במסיבות 
הללו יצא יעקב למצרים מסביבות באר־שבע, וגם עשו עזב 
את ארץ־כנען והשתקע בשעיר. נראה, שבאותו פרק־זמן 
עצמו נאחזו לראשונה גם המואבים והעמונים בשטחיה שהיו 
עתידים ליהפך לתחומי ממלכותיהם בעבר־הירדן. 

הכיבושהמצרי. בראשית המאה ה 16 התחילה הת¬ 
מודדות בין הכובשים החיקסוסיים במצרים ובין נסיכי־ 
הדרום המצריים, שניסו לשחרר את ארצם מעולו של השל¬ 
טון הזר - התמודדות, שהסתיימה עם עלייתה של השושלת 
ה 18 לשלטון(בקירוב 1580 לפסה״ג). בזה נפתחה בתולדות- 
מצרים תקופה חדשה, שנמשכה קרוב לארבע מאות שנה 
ושבה הגיעה הממלכה המצרית לשיא־גדולתה. פרק-זמן זה 
ידוע בתולדות־מצרים בשם תקופת "הממלכה החדשה", והוא 
כולל את ימי השושלות ה 18 , ה 19 ותחילת ימיה של השושלת 
ה 20 . 

ראשית־ ה כיבו ש. יעחמס 1 (בקירוב 1570 — 1555 
לפסה״ג), מייסדה של השושלת ה 18 , כבש את בירת החיק־ 
סוסים בדלתה ושם קץ לשלטונם במצרים. הוא הבין, שסכנה 
מתמדת תהא נשקפת לחירותה של מצרים מצפון־המזרח כל 
עוד לא תהא הממלכה המצרית גורם מדיני מכריע בקדמת־ 
אסיה, ולפיכך ערך מסע צבאי לא״י, כדי למגר את החיקסו־ 
סים, ששלטו בה. אחד ממצביאיו מספר לנו, שצר שלוש שנים 
על שרוחן ולסוף כבש אותה. ברשימות של ספר־יהושע (יט, 
ו) נזכרת שרוחן כעיר בנחלת־שמעון והיא, כנראה, תל אל־ 
פארעה שעל מירוצו התיכון של נחל־עזה. עם כיבוש זה של 
מבצר־הגבול החזק הצופה פני מצרים רכש לעצמו יעחמס 
ראש-גשר, שהיה מכולן לא״י מעבר למדבר המפריד בינה 
ובין מצרים, וע״י כך השתלט גם על מערכת הישובים המבו¬ 
צרים, שכוננו החיקסוסים בדרום־הארץ. נכדו של יעחמס, 
תחלתימס (בקירוב 1535 — 1510 לפסה״נ), ערך מסע-פשיטה 
על־פני א״י וסוריה עד ברך־הפרת והציב אסטלה מצרית 
לזכר מסעו זה על גדתו השמאלית של הפרת. כאן נתקלו 
המצרים בפעם הראשונה — עד כמה שידוע לנו — במסעם 
צפונה באויב חזק, שעתיד היה להיות יריבם העיקרי במאמ¬ 
ציהם להשתלט על סוריה. זו היתד, מדינת־מיתני, הידועה גם 
בשם נהרין, שבסוף המאה ה 16 התחילה תקופת גדולתה 
והתפשטות השפעתה המדינית למזרח (אשור) ולדרום- 
המערב (סוריה הצפונית). 

תה ו תימס ווו. סיכסוכים על השלטון, שפרצו במצ¬ 
רים, הפסיקו לזמן־מה את מסעותיהם של המצרים לא״י 
ולסוריה. רק כשתפס תחותימס 111 (בקירוב 1501 [ 1479 ] — 
1447 לפסה״נ) את רסן־השלטון במצרים כמלך יחיד, נת¬ 
חדשו ההתקפות המצריות על הארצות הגובלות במצרים, 
ובכללן גם על א״י וסוריה; ולא זו בלבד, אלא שתחותימס 
111 הכיר והבין, שלא די במסעות־פשיטה בודדים, אלא שיש 
לבסס את המרות המצרית בצודה מתמדת ע״י מנגנון קבוע. 
יסוד לשיטה אדמיניסטראטיווית בחבלים הכבושים כבר 
הניח אחד מקודמיו של תחותימס, שייסד מרכז לשלטון 
המצרי במקום שבו שוכנת כיום עזה. דבר זה אנו למדים מן 
העובדה, שעזה היתד, העיר היחידה בכל תחום השלטון 
המצרי באסיה בימי השושלת ה 18 , שהיה לה גם שם מצרי. 
וכך מציין תחומיתס ווו בספר זכרונותיו: "הוד מלכותו 
הגיע אל העיר שלל המושל, עזה שמה בס׳ארו" 


(היא כנען). לאחר שסיים את מסעות־כיבושיו הושיב בה 
תחותימם את הנציב המצרי העליון, ששלט בכל הפרובינ¬ 
ציות המצריות שבקדמת־אסיה. באביב 1479 יצא תחותימם 
ממצרים והגיע לעזה, ומשם יצא לצד צפון כדי להתמודד 
עם הצבאות של מושלי־כנען, ששליטם העליון היה אז מלך 
ז קךש שלל האמת (אורונטם). בעלי־הברית הכנעניים נתא¬ 
ספו במגידו, מבצר־המפתח בדרך העולה מן השרון אל צפון- 
הארץ. בלא ספק התנגשו המצרים בחילות־החלוץ הכנעניים 
בדרכם במישור החוף. אגב כך כבשו גם כמה ערי־מבצר 
ובכללן את יפו, שעל כיבושה נתרקמה אגדה מצרית, ששי¬ 
משה אב-טיפוס לאגדות על כיבוש טרויה ועל "עלי-באבא 
וארבעים השודדים". אחד-עשר יום לאחר שיצא מעזה הגיע 
הצבא המצרי ליוום(=ח׳ךבתימה,שמצפוןלטול־כרם), מקום 
של פרשת שלוש דרכים עיקריות, שיוצאות לעמק-יזירעאל. 
בניגוד לעצת מצביאיו החליט תחותימם ללכת למגידו בדרך 
הקצרה והמסוכנת ביותר, דרך ערן (תל ואדי עארה), כדי 
להתקיף את אויביו מן העורף ובמפתיע, מאחר שאלה האח¬ 
רונים לא התכוננו לצאת לקראתו בדרך זו. בקרב קצר, 
שנערך בעמק הצר על נחל קינ(א), בין גבעת מגידו ובין 
השלוחות של הכרמל הדרומי, ד,יכה תחותימס את הצבא 
הכנעני, שלא היו סיפק ואפשרות בידו להשתמש בחיל- 
הרכב הרב שלו. צבא־מצרים נמשך אחר השלל הרב של 
המחנה הגדול, ומתוך כך הניח לכנענים הניגפים להימלט 
למגידו ולהסתגר בה. הטכניקה של המצור הצבאי באותה תקר 
פה עדיין לא איפשרה לתחותימם לכבוש את העיר בהסתערות, 
והמצור על מגידו נמשך שבעה חדשים עד שהעיר נכנעה — 
כנראה, מחוסר מזה וחוסר תקווה להצלה מהירה קודם בוא 
החורף. על הכניעה התנהל משא־ומתן, שבו הבטיחו המצרים 
חנינה כללית למשפחות־המושלים ולאנשי־המלחמה, בתנאי 
שיקבלו את המרות המצרית וימסרו את רכבם ואת נשקם * 
צורת הכניעה נרמזת בדבריו אלה של תחותימם: "עמד הוד־ 
מלכותי והתיר להם (למושלים) לשוב לעריהם. ונסעו כולם 
רוכבים על חמורים, כי לקחתי את צמדיהם (=סוםיהם)" 
עוד חמש-עשרה פעם יצא תחותימס למסעות־מלחמה בסוריה 
המרכזית והצפונית, עד שעלה בידו להכניע את סוריה כולה 
עד מעבר לחלב ועד ברך־הפרת. הרוח החיה בהתנגדות 
למצרים עד הרגע האחרון היה מלך־קדש, שבו תמך בשנים 
האחרונות מלך מיתני. 

אך עיקר מפעלו של תחותימס לא היה כלול בכיבושן 
של ארצות קדמת־אסיה אלא באירגונן כחטיבה מיוחדת 
באימפריה המצרית. הוא השאיר, כנראה, את החלוקה המדי- 
ניודהאדמיניסטדאטיווית של הארצות הללו כפי שהיתה 
בתקופת השלטון של החיקסוסים, וברוב המקרים השאיר 
גם את מושליהן, אלא שמינה עליהם נציבים ופקידים פיס- 
קאליים מצריים, שהיו אחראים לענייני־השלטון ולגביית- 
המס. בערים מסויימות גבנו מצודות מרכזיות והושבו 
חילות־מצב מצריים קטנים, שהיו מורכבים בעיקרם משכירים 
נכריים. אחת מן הערים הללו היתד, בית־שאן, נקודת־המפתח 
לאורך הדרך, שקישרה את מצרים אל צפונו של עבר-הירדן 
ואל סוריה. כאן נבנתה מצודה חזקה, שבתקופת אל-עמארנה 
היחד, מצויירת באסמים גדולים, ובה היו מקדשים לאלוהי- 
המקום: מכל ועשתורת(!). , 

תחותימס שקד גם לאסוף צעירים מבני המשפחות 
של המושלים המקומיים ולאכסן אותם בארמונו במצרים. 




259 


היסטוריה: הכיבוש המצרי 


260 




לוחית־שנהב מתקופת הברונוה המאוחרת, שנמצאה בטנידו. בלוחית מנולפים: מלך כנעני יושב על כסא־כרובים: 
לפניו— המלכה, משורר־החצר ושר־הצבא, שמביא שבויים ערלים. מאחורי המלך — כד עם מנחה 


ושתי כוונות היו לו בדבר: ראשית, שימשו לו כבני- 
תערובות; ושנית, התחנכו ברוח התרבות המצרית וברוח 
של נאמנות למצרים. מושל, שמרד בפרעה, היה מודח ממש¬ 
רתו 1 , ובמקומו היה מתמנה אחד מבני־משפחתו, שנתחנך 
במצרים. האירגון של הפרובינציות הללו שמחוץ לגבולות- 
מצרים שימש להקמתה של חגורת-ביטחון מסביב למדינה 
וגם מקור של הכנסות, שממנו בעיקר את העבודות הציבוריות 
הנרחבות של מלכי השושלות ה 18 וה 19 . הכנסות אלו באו 
משלושה סוגים של מיסים: א) מיסים בעין, שכללו תוצרת 
חקלאית ויבול־יער, כגון שמן, בשמים ועצי־בניה, שבחלקם 
לא היו מצויים במצרים כלל או היו נדירים בה; וכן גם 
מתכות, מוצרי־מתכת ובהמות; ב) מם עובד של בני הפרו¬ 
בינציות הללו, שהועסקו בעבודות־המלך; עבדים ושפחות 
שנשלחו למצרים לעבדות־עולם הן כקניין־המקדשים והן 
בקניינה של הפקידות הגבוהה; נשים להרמונות־הנשים של 
המלך ושריו; ג) נערים לחיילות של המלך. 

יורשי-תחותימם. כובד-המיסים, שהעיק על תושבי 
הפרובינציות של מצרים, גרם, שפעם בפעם נעשו בהן נסיר 
נות לפרוק את עול-מצרים, ומשום כך נערכו מצד השלטונות 
המצריים מזמן לזמן מסעות צבאיים תכופים, שנועדו לדכא 
את המרידות והמהומות. אמ 1 נחתפ 11 (בקירוב 1447 — 1420 
לפסה״נ) ערך לכל הפחות ישני מסעות לסוריה ולא״י; 
ובנו, תחותימס עו, הלך אף הוא לארצות אלו לדכא בהן 
מהומות. 

תקופת א ל-ע מאך נה. מסוף המאה ה 15 בקירוב 
מגיעות אלינו שמועות בדבר הפרעת הסדר והשקט בא״י 
ובסוריה לא מחמת מרידותיהם של המושלים המקומיים 
בשלטון המצרי, אלא מחמת גורמים חיצונים. ממלכת- 
החיתים המתחדשת, שהלכה ונתחזקה, התחילה מגברת את 
לחצה על מיתני, שנעשתה בתוקף המסיבות הללו בעלת- 
ברית של מצרים. משום כך היה שפללימ׳ מלך-ד.חיתים, 
מעוניין לעורר מהומות בארצות־שלטונו של פרעה. אז 


התחילו גם השבטים הנוודים־למחצה, שנדדו בגבולות של 
ארץ־ישראל וסוריה או גם בפנים הארץ, מרגישים בחולשתם 
של המושלים המקומיים וניסו להיאחז בקביעות בשטחים 
שונים בתחומי־הישוב. מעמד מיוחס רכשו להם השבטים 
המכונים בתעודות של אותה תקופה בשם ח׳פיר, ובמחוזות- 
הספר גם בשם עת (בני־שת?) ואח׳למ, מפני ששימשו 
צבאות־עזר הן לנציבים המצריים והן י למושלים המקומיים. 
נראים הדברים, שהשלטון המצרי לא הקפיד על שמירת 
השלום בין המושלים המקומיים. בסיכסוכים שביניהם הס¬ 
תמכו מושלים אלה יותר ויותר על גדודים שכירים של 
ח׳פירו, שמצאו בכך אמשלה להחריב ישובים שלמים ולבזוז 
ארחות־סוחרים. מצב פרוע זה, שבו נתגלה חוסר־האונים 
של מצרים, בא לידי ביטוי באוסף של התעודות האכדיות 
מסוף המאה ה 15 והרבע הראשון של המאה ה 14 , הידועות 
בשם "מכתבי אל-עמארנה". 

המכתבים הללו נכתבו ברובם ע״י המושלים המקומיים 
אל אמונחתפ ווו ואמונחתפ עו (בקירוב 1378 — 1361 
לפסה״ג), וכמה מהם כוללים גם העתקי תשובותיהם של אלה 
האחרונים אל המושלים. הם מטפלים בראש ובראשונה במצב 
הביטחון הפרוע ובהאשמות ההדדיות, שטפלו המושלים זה 
על זה— האשמות, שלפיהן היו יריביהם עוזרים לח׳פירו 
לרשת את "ארצות אדוני המלך". מלבד זה נדונות בהם 
שאלות אדמיניסטראטיוויות-כלכליוח, כגון תשלומי־המיסים 
ועבודת-המלך, הביטחון של ארחות-המסהר ותיקוני-דרכים. 
מן המכתבים הללו אנו למדים על התגבשותן של חטיבות 
מדיניות גדולות יותר מסביב למושלים מסויימים. מחטיבות 
אלו היו חשובות בעיקר: בדרום — אותן של שליטי אשקלון, 
גזר וירושלים; במרכז — של מושל־שכם, שקשריו אל 
הח׳פירו היו אמיצים ביותר; בצפון — של מושלי מגיד(, עכו 
וחצ 1 ר. בחלקה הצפוני של הפרובינציה המצרית כנען נתב- 
לטה יותר ויותר מדינת אמורו בלבנון, ששאפה להשתלט 
על ערי חוף־הים במערב ועל דרכי-המסחר העיקריות לאשור 







261 


ארץ־ישראל 


262 


ולבבל במזרח. במרוצת־הזמן כבשה מדינת־אמורו בתוקף 
התפשטותה זו מעמד בלתי-תלוי למחצה ונעשתה מדינת- 
איץ בין המצרים והחיתים. בעבר־הירדן הצפוני, מצפון 
לירמוך , , מוצאים אנו כמה מדינות זעירות׳ שהיו נשמעות 
למרותו של שליט־דמשק, וביניהן מתבלטת זו של מושל־ 
עשתרות, שהיה מסתכסד בתמידות במושל־חצור שבגליל 
העליון. מדרום לירמוך עדיין אין ניכרים סימנים של יחידות 
מדיניות, שהן מבוססות על ישובי־קבע, אך שומעים אנו, 
ששליט־דמשק היה ממונה גם על צבאות־העזר של ח׳פירו 
ושת, שבאו, כנראה, מן השבטים, שהיו משוטטים בסביבות 
אלו. 

התפשטות זו של הח׳פירו והשותו בחבלי הישוב הדליל 
בפנים הארץ ובאיזורים הסמוכים לספר, נותנת מקום להנחה, 
שבתקופה זו חלה תחילתה של אותה חדירה, שמצאה את 
סיכומה בפרשת־הכיבוש שבספר־יהושע. 
החטיבות הישוביות־האתניות שבדרום א״י 
ובמזרחה: באדום, במואב ובעמון קדמו 
לעיקרו של הכיבוש הישראלי ובמשך זמן 
קצר נתלכדו חטיבות אלו ונעשו ממלכות 
לאומיות. עם זה חלה הסתננות מסויימת 
של שבטי־ישראל לעמק־יזרעאל ולהרי־ 
הגליל עד ערי־החוף הפיניקיות במערב ועד 
ממלכת־האמורי שבצפון. וכך אנו מוצאים 
את השם "אשר" בתעודות מצריות מסוף 
המאה ה 14 יומן התקופה שלאחר־מכן כשם 
של מקום בארץ־ישראל — כפי הנראה, 
בגליל המערבי, שאפשר יש לקשרו לשבט־ 
אשר, שנחלתו היתד, לאחר זמן בסביבה זו. 
על היאחזות זו הקלה בסוף תקופת אל־ 
עמארנה עוד מסיבה אחת: הרפורמה הדתית, שהונהגה 
במצרים ע״י אמונחתפ זיו (אח׳נאתון). רפורמה זו העסיקה 
את המלך ואת חצרו בענייני־פנים ובהתגוששות עם הכמורה 
המצרית החזקה, באופן שהשמירה על האינטרסים המצריים 
בפרובינציות שבאסיה נתרופפה. רמזים להתרופפות זו אנו 
מוצאים בתלונותיהם התמידיות של מלכי־כנען על חוסר 
העזרה המצרית — תלונות, שהיו מלווות הצהרות על 
נאמנותם לפרעה. 

תקופת השושלת ה 19 . הלחץ מבחוץ והתרופפות 
השלטון מבפנים הביאו בסופו של דבר לידי ירידתה של 
השושלת ה 18 ולידי עלייתה של משפחת־מושלים חדשה — זו 
של השושלת ה 19 (בקירוב 1313 — 1190 לפסה״נ). עם עליה 
זו התחילה למצרים תקופה של התחזקות והתפשטות חדשה, 
שסימניה ניכרו עד מהרה גם בא״י. מכונן־השושלת, רעמסס 
1 , מלך רק זמן קצר, ולא היה סיפק בידו להפנות את לבו 
לענייני אחוזותיה של מצרים באסיה. אבל בנו ויורשו, סתי 1 
(בקירוב 1311 — 1290 לפסה״נ), נקט עוד בשנות־מלכותו 
הראשונות צעדים, שהיו מכוונים להחזיר את מרותה של 
מצרים על קדמת־אסיה. 

לתכלית זו צריך היה סתי להבטיח, קודם כל, את דרכי- 
התחבורה? ולשם כך הקים תחנות מבוצרות לאורך הדרך 
במדבר־סיני. סתי גם יצא למסע־ענשים על שבטי־השוסים 
שבאיזורי־הספד של הארץ. בהמשך פעולותיו עבר סתי את 
ארץ-ישראל'וכנראה התנגש עם החיתים בסוריה הדרומית. 
יש להניח, שעלה בידו להחזיר למצרים את כל ארץ־כנען, 


בעוד שמדינת אמורו בלבנון נכללה בינתיים בממלכה החי¬ 
תית. על חוף־הים פרש סתי את שלטונו לכל הפחות עד 
שפכו של נהך אל־פביר. לפי ידיעה אחת דיכא סתי 1 ניסיון 
של מרידה'בעמק בית־שאן, כשמלכי הישובים שבסביבה, 
פחל, רחוב וינעם, ניסו לכבוש את מצודת בית־שאן מידי 
חיל־המצב המצרי. לזכר נצחונו זה הציב סתי בבית־שאן 
אסטלת־בזלת, שמספרת את כל פרשת המעשה. יתכן, 
שבמאורע זה קשורה גם אסטלת־בזלת שניה, שחלקה 
העליון נשבר ונעלם, ולפיכך אין לקבוע את זמנה בבי¬ 
רור׳ ושאף היא נמצאה במצודת בית-שאן, סמוך לאסטלה 
הראשונה. בה נזכרים ע פ ר ו — כנראה, בקשר לניצחון של 
פרעה. 

רעמסס 11 והחיתים. מלחמת-קדש. כשעלה 
על כסא־המלוכה רעמסס 11 (בקירוב 1290 — 1223 לפסה״ג), 


חידש מלך זה את מאמציו של סתי להרחיב את שלטונה של 
מצרים באסיה על כל השטחים, שהיו ברשותם של מלכי 
השושלת ה 18 . אך בתקופה זו שלטה בסוריה הצפונית והמר¬ 
כזית מדינת-החיתים החזקה, ולא ברית רופפת של מדינות- 
ערים קטנות כבימי תחותימם ויורשיו. במאמציו אלה גיסה 
דעמסם להסתייע בשליטה של ארץ אמורו, שקיווה לפרוק 
מעליו את עול־החיתים בעזרתם של המצרים. בגידתו של 
בנתשנ, מלך־אמורו, בחיתים שימשה אות למלחמה חדשה בין 
החיתים והמצרים. בשנת־מלכותו החמישית ( 1285 לפסה״ג) 
עלה רעמסם 11 בראש ארבעה גדודים של חיל-רגלים 
וחיל־רכב על קדש שעל הארנת מתוך ניסיון למגר בבת אחת 
את אחד ממרכזיו של השלטון החיתי בסוריה. בקרב הכבד, 
שנתלקח בין צבאות־המצרים ובין צבאות־החיתים לפני 
חומות-קדש, השתתפו יותר מ 20,000 איש מכל צד. רעמסם 
מתפאר בכתובות שלו, שנחל ניצחון במלחמה זו, ונראה, 
שיש בהתפארותו מן האמת. אעפ״כ לא עלה בידו לא להשמיד 
את צבא-החיתים ולא לכבוש את קדש עצמה. למעשה הוכרח 
רעמסס לסגת למצרים והחיתים נשארו אדוני-המצב! ולא זו 
בלבד אלא שבעקבות נסיגתו של רעמסס החזירו החיתים 
לעצמם את השלטון על ארץ אמורו, ואף פלשו לדרום־מזרחה 
של ארץ זו ופשטו בארץ אפ (דמשק), שגבולותיה השתרעו, 
כנראה, עד הירמוך. 

בדית המצרים ו ה חיתי ם. עוד כשש-עשרה שנה 
נמשכו יחסי־האיבה בין מלכות־חת ובין מצרים וקרבות היו 
מתפרצים מזמן לזמן בין שתי המדינות. לסוף באו שתיהן 



חותטת־נליל עם דמותו של רעטסס השני, כשהוא עולע למטרה. נמצאה נבית־שאז 



263 


היסטוריה: הכיבוש הישראלי 


264 



תעופת־הברונזה הערומה: העי, אולם הארטוז. במרכזו — בסיסי־אבז של עסודי־עץ, שע 5 יהם נשענה ת<ןרת־האו 5 ם 


לכלל מסקנה, שלא היה משוס תועלת במלחמה ז 1 , שאך 
התישה את כוחות שתיהן והכבידה על הנהלתה של מדיניות- 
חוץ מוצלחת. ובכן כרתו ביניהן ברית לשם עזרתעומלים, 
שהנוסח שלה הגיע לידנו בשני טפסיו(המצרי והחיתי). נוסח 
זה הוא תעודה דיפלומאטית בינלאומית ראשונה, שכוללת 
סעיפים שונים, ובכללם סעיפים על איזון־ד,כוחות בין שתי 
המעצמות של אותם הימים. מבחינת השלטון בקדמת־אסיה 
קיימה הברית את המצב הקודם ואישרה את קו־הגבול, שכבר 
היה קבוע בימיו של סתי 1 . עד כמה שידוע לנו, שוב לא 
נשתנה גבול זה כל ימי־שלטונם של החיתים והמצרים בסו¬ 
ריה ובא״י. בדרך כלל הוא תואם את תיאורי הגבולות של 
ארץ־כנען, שאותה התעתדו הכובשים הישראליים לרשת 
במד׳ לד). 

הכיבוש הישראלי. הגבולות הללו, שהם למעשה 
גבולותיה של הפרובינציה המצרית כנען, שתחומה הגאוגרפי 
אפשר כבר היה מוגדר קודם כיבושם של המצרים, ציינו 
את השטח, שנעשה מטרה נכספת להתפרצות חדשה מן המז¬ 
רח. לשיאה הגיעה התפרצות זו עם חדירתם של שבטי- 
ישראל לארץ. בנו ויורשו של רעמסם 11 , מ(ר)נפתח( 1223 — 
1215 לפסה״ג), מספר באסטלת־הניצחון, שהקים בשנה החמי¬ 
שית למלכותו, שהיכה את כל אויבי־מצרים מסביב. הפיסקה 
המתייחסת אל א״י אומרת: "... נבוזה כנען בכל רע, נלקחה 
אשקלון, נתפסה גזר, ינעם היתד, כלא היתד״ נשם ישראל — 
אין לו זרע, היתד, ח׳ארו כאלמנה למצרים...'" מכאן ברור, 
שבאותה שנה כבד ישבו בני-ישראל בכנען — כלומר, כבר 
נסתיים אותה שעה השלב המכריע בפרשת היאחזותם של 
הישראלים בארץ, כפי שהיא מתוארת במקרא. 

ספר יהושע מגולל לפנינו תמונה שלמה ואחידה של 
כיבוש עבר־הירדן המערבי וחלוקתו בין תשעה שבטים 


וחצי־שבט, לאחר שכבר נכבש עבר־הירדן המזרחי בימי- 
משה, מן הארגון צפונה, וניתן לנחלה לשני שבטים וחצי- 
שבט. קטעים שונים במקרא (הפרקים הראשונים בספרי 
שופטים ודברים, הפרקים האחרונים בספר במדבר, פרקי־היחס 
בספר דברי־הימים א׳) נותנים יסוד לסברה, שלמעשה היה 
התהליך מסובך וממושך יותר מכפי שהוא מתואר בספר־ 
יהושע, שבו נשתלבו כמה פרשיות, שנוגעות לזמנים שונים 
ולאיזורים שונים. עוד בתקופת אל-עמארנה ראינו את אותו¬ 
תיה הראשונים של חדירת שבטים עבריים, שכנראה היו גם 
ישראלים ביניהם, דרך הר־אפרים אל שטחי עמק-יזרעאל 
ואל הגליל התחתון. לזמן זה יש ליחס, כנראה, את זיקתן 
הגאוגדאפית של כמה ממשפחות אשר, זבולון ויששכר לשט¬ 
חים מסויימים בהר-אפרים, קודם התיישבותן הסופית של 
משפחות אלו בנחלותיהן שבצפון. 

הפתרון של שאלת הכיבוש העיקרי קשור קשר אמיץ 
בנתונים הארכאולוגיים על הישוב בעבר־הירדן המזרחי, 
הדרומי והתיכון. מתוך חקירות על-פני השטח, שנערכו 
באדום, במואב ובגלעד, נתברר, שאין למצוא שרידים של 
ישובי-קבע באיזורים אלה מן המאה ד, 19 עד המאה ד, 14 
לפסה״נ. מסתבר, שחבל-ארץ זה שימש תחום־נדודים לשבטי 
רועים וש 1 םים. רק מסוף המאה ד, 14 או מתחילת המאה ה 13 
מתגלים שוב בשטח זה ישובי-קבע עירונים, ויש להניח, שרק 
באותו זמן יכלו לקום כאן חטיבות מדיניות־ממלכתיות. דבר 
זה מתאשר גם מתוך המסורת המקראית על המשא־ומתן, 
שהתקייים בין בני-ישראל ובין ממלכות אדום ומואב בדבר 
מתן מעבר לראשונים דרך ארצותיהן, על סירובן של ממלכות 
אלו להיענות לישראלים ועל פנייתם של האחרונים, כתוצאה 
מסירוב זה, לדרך-עקיפים ארוכה במדבר, שהביאה אותם אל 
גבולות ממלכתו של סיחון מלך האמורי. גם השאלה בדבר זמן 



נשיא של שבט או־ץ־ישראלי כשהוא עומד בראשם של בני שבטו ומבקש רשות כניסה למצרים 

(לפי ציור־קיר של קבר בבני חסן, מצרים התיכונה) המאה ה 19 לפסה״ג 


האנציקלופדיה העברית (כרך ו) 









265 


ארץ־ישראל 


266 


קיומה של מלכות־סיחון קשורה קשר אמיץ בזמן ייסודה של 
ממלכת-מואב, שהרי לפי במדבר כא׳ כו, נלחם סיחון במלך־ 
מואב הראשון וכבש מידו את השטחים שמצפון לארנון. 
לפיכך יש לחשוב, שבני־ישראל השכילו לנצל את יחסי- 
האיבה, שנתקיימו בין שתי המדינות השכנות, כדי לפרוץ 
לעצמם דרך אל הגלעד ומשם לערבות־מואב. וכן יש לקבוע 
את זמנה של התפרצות זו, לכל הפחות, דור אחד אחר הת־ 
כוננותן של מלכויות מואב ואדום, זאת אומרת: לערך ברבע 
הראשון של המאה ה 13 . בכיבוש זה נפלו 
ביד בני־ישראל שטחים נרחבים בגלעד 
ובבשן (מלכות עוג מלך־הבשן). ברורים 
פחות הם הקשרים בין כיבוש זה ובין! 
כיבושו של עבר־הירדן המערבי, שהתחיל, 
לפי ספר יהושע, עם כיבושיו של יהושע 
בתחום יריחו והעי בכיוון להר־אפרים. 
הממצא הארכאולוגי בשני מקומות אלה 
אינו מתיישב יפה עם זמן כיבושו של 
עבר־הירדן המזרחי. יש שהסיקו מן החפי¬ 
רות שנערכו ביריחו, שהשכבה הכנענית 
האחרונה בעיר זו נסתיימה באמצע המאה 
ה 14 בקירוב בחורבן קשה. מכאן ואילך 
באה הפסקה בקיומה של העיר, שנמשכה 
עד המאה ה 9 — הפסקה, שמתאמת למסו¬ 
רת המקראית, שלפיה חלה הקמת יריחו 
בימי אחאב. ומה שנוגע להעי נתברר 
בהחלט, שהעי(היום א־תל) נדונה לחור¬ 
בן קשה בזמן־המעבר מתקופת הברונזה 
הקדומה לתקופת הברונזה התיכונה. אח״כ 
נעזב המקום ועמד בשממתו עד תקופת- 
הברזל הראשונה. ישוב מאוחר זה הוא 
ישראלי טיפוסי, קצר־ימים וקטן־שטח. 
ולפיכך ברור, שבימי הכיבוש הישראלי, 
יהא התאריך שנקבע לו איזה שיהיה, 
עמדה העי בחורבנה. חוקרים הרבה ניסו 
ליישב קושי זה בהסברים שונים, אך עד 
היום לא נמצא לבעיה זו פתרון מניח את 
הדעת. לעומת זה מתיישב יפה החומר 
הארכאולוגי, שנמצא בהר־יהודה ושפלתו, 
עם פרק־הזמן המתאים לכיבושו של עבר־הירדן המזרחי. 
שכבות־השרפה, שמציעות את סופה של התקופה הכנענית 
ומפרידות בין השכבות הכנעניות והישראליות במקומות 
כגון בית-אל, לכיש, תל בית־מרסם (דביר?) ותל אל־חסי 
(עגלון ?), שייכות, כנראה, לרבע השלישי של המאה ה 13 < 
ותאריך כולל זה מתאים גם להזכרת ישראל באסטלה 
של מתפתח כעם היושב בארץ. אנו רשאים, איפוא, לקבוע 
את פרשיות־הכיבוש השונות במאות ה 14 וה 13 לפסה״ג. 
גם מתוך תגליותיה של הארכאולוגיה ניכר, שקרוב לסופו 
של פרק־זמן זה אירעו משבר ומפנה מכריעים בתרבותה 
החמרית של הארץ כולה. בישובים הרבה, ובעיקר בשפלה, 
נמצא, שהשכבה המייצגת את תרבות הברונזה המאוחרת 
מסתיימת בחורבן ובתבערה. ואילו השכבה שמעליה מעי¬ 
דה על פתיחתו של פרק חדש בתולדות התרבות של 
הארץ. כמו־כן ניכרת התפתחות גדולה ביישובם של החב¬ 
לים ההרריים משני עברי־הירדן. אין ספק בדבר, שעכשיו 


אנו נמצאים בעצם התקופה של ההתנחלות הישראלית 
בארץ. 

נראה, שבדומה למושלי השושלת ה 18 , לא החשיבו גם 
מושלי השושלת ה 19 את שאלת השלטון הפנימי בארץ גופה, 
וכל עוד ניתנה להם האפשרות לקיים את מרותם על קווי- 
התחבורה העיקריים, שעברו בעמקי־הארץ, לא היו מעוניינים 
להתנגד לחדירת שבטים חדשים לארץ ולהיאחזותם בה. 
משום־כך, כנראה, אין אנו שומעים על התנגשות בין בני- 
ישראל ובין המצרים בתקופה זו ולא על 
שלטון מצרי למעשה בא״י. אך שלטון זה 
היה קיים — לכל הפחות, בנקודות- 
המפתח, כמו, למשל, בבית־שאן, שרעמסס 
ווו (בקירוב 1190 — 1159 לפסה״ג) בנה 
בה מקדשים חדשים וגם הציב בה את 
פסלו. ואף בימי רעמסס ¥1 (באמצע 
המאה ה 12 לפסה״נ) עדיין אנו מוצאים 
במגידו חפץ, שעליו חרותה כתובת- 
הקדשה מצרית לכבוד פרעה זה — מעין 
עדות לפירפורי גסיסתה של המרות המצ¬ 
רית בא״י לאורך דרך־הים. זוהי התעודה 
האחרונה, המקשרת את מצרים אל א״י 
עד שאנו מגיעים אל המאה ד, 10 לפסה״נ. 

על ירידתו המוחלטת של כבוד־מצרים 
בעיני בני־הארץ כיובל שנים לאחר מכן 
מעידה "מגילת ון־אמוך. הכוהן המצרי 
ון־אמון נשלח ממצרים לגבל כדי להשיג 
ארזים לצרכי המקדש בנוא-אמ 1 ן. אך לא 
זו בלבד שמלכות־מצרים לא יכלה לצייד 
אותו בספינה רשמית ובחבר מלוים, באו¬ 
פן שהוכרח להמתין לספינה פיניקית, 

שתזדמן כדי להסיעו לגבל, אלא שסמך 
בעיקר על פסל עושה־ניסים, שהביא עמו, 

כדי להמירו בארזי־הלבנון. השליח סר 
לנמל דאר שבחוף השרון הצפוני, ושם 
נגנב ממנו מעט הכסף, שהיה בידו. דרך 
אגב מפיץ מאורע זה אור על החוק הבינ¬ 
לאומי של אותם הימים, שעליו מסתמך 
בדיאל מלך דאר בתשובתו לטענותיו של 
ון־אמון: שהשליט אחראי למה שנעשה בעיר, אבל לא למה 
שנעשה בספינות זרות בנמל. אחר הרפתקות מרובות מגיע 
השליח לגבל, ושם אין איש שם לב אליו. רק לאחר ימים 
מרובים ובעזרת אחד מבני אומנותו, נער נביא של זכרבעל 
מלך־גבל, הוא זוכה סוף־סוף להתקבל לראיון אצל המלך, 
ולאחר משא־ומתן ממושך והבטחת תשלום, הוא מקבל את 
הארזים שביקש להשיג. 

עליית־הפלשתים. במחצה השניה של המאה ה 13 
התחילה תנודת־גויים חדשה, שבאה מארצות הים האגיאי 
מתוך פשיטתם של שבטי־היוונים הקדומים אל דרומו של 
חצי־האי הבאלקאני. אותות ראשונים של תנודה זו כבר 
ניכרים בימי מרנפתח, כשהתקיפו שבטי-לובים מן המערב 
ביחד עם גויי-הים, שבאו מכל ארצות־ ה י ם, את 
הדלתה הצפונית, והמצרים חיכו אותם. אך עיקרה של נדידה 
זו נתגבש רק בסוף המאה ה 13 ובתחילת המאה ה 12 , כשקמה 
תנועה רבת-מידות בים וביבשה לאורך החופים של הים- 



פסל של רעמסס השלישי. 
נתגלה בבית־שאז 


267 


היספזוריה: תקוסודהשוסמים 


268 



פלשתים ׳פבויים מובלים על־ידי מפקד מצרי. מתח־ תבליט 5 ציח 
נצחונה של מצרים על נויי־הים שנמצא במרינת־הבו (נוא אמו!) 


התיכון באסיה הקטנה, בסוריה ובא״י. מסע זה החריב את 
ממלכת־החיתים באסיה הקטנה, העם ערים ומדינות בסוריה, 
וביניהן את כרכמיש, אוגרית, ארוד וארץ־האמו׳רי בלבנון, 
ולסוף הציף את הדלתה המצרית. בין העמים הללו נזכרים 
בפעם הראשונה בהיסטוריה העולמית הפלשתים. 

המהומות והסיכסוכים, שפרצו במצרים אחר מותו של 
מרנפתח, זיעזעו את השלטון המצרי. רק לאחר זמן הצליח 
רעמסס 111 להקים שלטון מרכזי חזק, והוא שהדף בשנות- 
מלכותו הראשונות את ההתקפה המרוכזת של גויי־הים על 
מצרים. מחמת מפלתם זו נתפזרו העממים הפולשים! הרבה 
מהם המשיכו בנדודיהם אל חלקו המערבי של הים התיכון, 
אך אחדים מהם נאחזו לאורך חופה של ארץ־ישראל. 
הפלשתים התיישבו לאורך החלק הדרומי של חוף זה, ואילו 
בחוף השרון נאחז חלק מן הסיקלים, שאותם מזכיר ון־אמון 
כבעלי העיר דאר. גם המקרא, המייחס את הפלשתים* על 
הכפתורים, יודע איפוא את מוצאם מאיי הים האגיאי. בדרו¬ 
מה של פלשת נזכרים גם כרתים בימי דוד (נגב הכרתי). 
התיישבותם של הפלשתים בחוף א״י לא יכלה להיתקל 
בהתנגדות חזקה מפני שחבל זה כבד נתדלדל ביותר לאחר 
השלטון המצרי הממושך בו, ובעיקר מחמת היתרון של 
הנשק, שהיה בידי הפלשתים, הואיל ואלה הביאו עמהם 
נשק-ברזל׳ שכמותו עדיין לא היה נפוץ בארצות־המזרח, 
שעיקר תחמשתן היה מברונזה. הפלשתים השתלטו על עמק 
החוף הדרומי; ומתחילה נקבעו מרכזיהם בעזה, אשקלון 
ואשדוד — סמוך לחוף ממש. אך במרוצת־הזמן נתפשטו 
לצפון ולמזרח, וכך נתגבשו שני מרכזים חדשים בשפלה, אל 
מול המבואות העיקריים להר־יהודה: בגת ובעקרון. חמש 
הערים הללו נעשו ערי־מלוכה פלשתיות, והן נתקשרו בברית 
של חמשת סרני־פלשתים. 

תקופת השופטים. ביטולו הגמור של השלטון 


המצרי בכל חבלי־הארץ, ובחבלי החוף בכלל, העמיד את 
ממלכות־הערים הכנעניות מול הלחץ המתמיד של שאיפות- 
ההתפשטות הישראליות אל עבר איזורי־הארץ המפותחים 
יותר מבחינות הכלכלה והתרבות החמרית, בלא שהיו יכולים 
עכשיו לסמוך על תמיכה מצרית נגד ישראל. וכך באה ההת¬ 
נגשות המכרעת בין שבטי הצפון והמרכז של ישראל ובין 
הכוח הכנעני המכריע — ממלכת יבין מלך חצור, שנעשה 
עכשיו ראש ממלכות־הערים בכנען (מלך כנען — שופטים 
ד, ב). קרב מכריע זה, שפרץ ב״תענך על מי מגידו", 
שם קץ לממלכת־יבין, ועריה העיקריות נכבשו ע״י בני- 
ישראל. אך ניצחון זה, חוץ ממה שלא היה שלם, היו לו שתי 
פנים: מצד אחד נשמד הכוח הממלכתי, שעמד בפני שאיפת־ 
ההתפשטות הישראלית בפנים־הארץ, ואילו מצד שני נשבר 
האירגון המדיני, שעלול היה לשמש תריס בפני ההתפרצו¬ 
יות מןהחוץ: ממזרח (מעבר־הירדן לעמק בית־שאן ויזרעאל) 
ומדרום (מן השרון). האירגון הרופף של שבטי-ישראל, 
שהיה בו כדי לאחד לפרקים שבטים קרובים לבריתות- 
הגנה־והתקפה זמניות, עדיין לא היה מלוכד למדי כדי לקיים 
שירותי ביטחון והגנה רצופים, באופן שכנראה קרוב לסוף 
המאה ה 12 , סמוך לזמן שבו נעלמה ממלכת־חצור, באו הת¬ 
פרצויות עונתיות של בני־קדם לשבטיהם לשם שוד-הגרנות 
ומרעה צאנם ובקרם לארכה של דרך־הים: עד בואך עזה 
(שופטים ו—ז). סכנה זו עוררה כמה משבטי־ישראל למאמץ- 
התנגדות, שהעמיד את גדעון בראש משפחות־מנשה. ההת¬ 
נגשות, שאירעה לרגלי גבעת־המורה, הסתיימה בתבוסתם של 
המדיינים, אך גדעון לא הסתפק בהדיפת הפולשים, אלא רדף 
אחריהם לעבר־הירדן עד עומק־המדבר, כדי לעקור את הרע 
מעיקרו. יש להוסיף, שפלישתם של בני־קדם מן המזרח 
סיכנה את מצב-ישראל לא רק בעבר־הירדן המערבי, אלא 
עוררה התפרצויות דומות גם בעבר־הירדן המזרחי. המואבים 
והעמונים ניסו לפרוץ להם דרך אל הירדן כדי להשתלט על 
השדרה ההררית של עבר־הירדן המערבי; ובני־עמון לחצו 
על הגלעד הישראלי. בהתמודדות זו, שנמשכה למעשה עד 
ימי ייסודה של מלכות־ישראל, גברה פעם יד הישראלים 
(אהוד, יפתח הגלעדי) ופעם יד אויביהם, שבערב התכוננו¬ 
תה של המלוכה הישראלית עלה בידם להתקרב עד יבש- 
גלעד, סמוך למעברות־הירדן. באותם הימים אנו שומעים 
לראשונה על הגורם, שהניע את בני לוט ומדין לפרוץ אל 
גבול-ישראל. גורם זה היו ההגריאים והשבטים המקורבים 
אליהם בדרום והארמים בצפון־מזרח, שמחץ התפשטותם אל 
הארצות הנושבות לאורך ה״קשת הפוריה" הגיע באותה 
תקופה לשיאו. 

ניסיון ראשון להקים ארגון מדיני־טריטוריאלי בניגוד 
לארגון השבטי-המשפחתי, שעליו התבססו חיי-ישראל 
באותה תקופה, כבר נעשה לאור הסכנה המדיינית בימי 
גדעון. לאחר שמת גדעון חשב בנו אבימלך לבסס ארגון 
זה על המיזוג של משפחת־אביו עם בעלי-שכם, אחי-אמו, 
שהתייחסו על חמור אבי-שכם, והיו תושבי-הקבע בשכם 
עוד מלפני הכיבוש הישראלי. יתכן, שלכך נתכוון גם יפתח 
הגלעדי בתנאי, שהתנה עם אנשי יבש־גלעד, שיהיה להם 
לראש ולקצין. בתקופת אבימלך ויפתח לא הצליחו הנסיונות 
לריכוז. הפירוד והפילוג בין השבטים הכשילו כל ניסיון 
של הקמת ממלכה מאוחדת. ורק כשגדלה הסכנה הפלשתית 
ביותר בעבר •הירדן המערבי וסכנת העמונים ודומיהם בעבר־ 



269 


ארץ־ישראל 


270 



הירדן המזרחי, הבשילו התנאים להק¬ 
מת מלוכה בישראל. 

ראשית־המלוכה. — שמו¬ 
אל ושאול. סמיך לאמצע המאה 
ה 11 לפסה״ב התגברו הפלשתים על 
המחסומים האחרונים שלפני חבל 
ההר המרכזי של א״י, ולאחר מלחמת 
אפק כבשו והחריבו את שילה, מרכזם 
הדתי־הלאומי של שבטי-ישראל, והש¬ 
תלטו גם על אפרים ובנימין. שבטים 
אלה לא ידעו עד אז למעשה שלטון 
זר בנחלתם, והם הם שמהם יצאו 
רוב השופטים־המושיעים, שקמו פעם 
בפעם להציל את שבטי-ישראל מידי 
שוסיהם. בסביבה זו, בגבול אפרים 
ובנימין, חי ופעל האיש, שבתקופת 
שיעבוד קצרה זו זכה לעמוד במרכז 
החיים הציבוריים — שמואל הרואה, 
ובימיו קמה המלוכה בישראל. ברבע 
האחרון למאה ה 11 זימנו המאורעות 
לשמואל את האיש, שיזמתו ופעילותו 
העלו אותו לדרגה של מנהיג-הדור. 

עלייתו של נחש מלך בני־עמון 
על יבש גלעד, שתושביה היו קשורים 
קשרי־משפחה במשפחות־בנימין, עו¬ 
ררה את שאול, מגיבורי־החיל שב- 
גבעת־בנימין, לצאת להצלת העיר 
בראשן של חבורות־מתנדבים. ע״י 
תמרון־הפתעה עלה בידי שאול להכות 
את העמונים מכה רבה, והצלחה זו 
עודדה אותו בשאיפתו להרחיק בכוח־ 
הזרוע את הכובשים הזרים גם מנחלת 
שבטו בעבר-הירדן המערבי. בהתאם 
לכך התנפל יונתן בנו על נציב 
הפלשתים בארץ־בנימין וחיכה אותו. 
מששלחו הפלשתים משלחת־ענשים, 
חזר שאול על טכסיסי־ההפתעה שלו 
ושיחרר את כל הר יהודה ואפרים מסכנת השיעבוד 
הפלשתי. עכשיו העביר שאול את חזיתות־המלחמה אל 
מחוזות־הספר של נחלות־ישראל מתוך מגמה לשחרר את 
השבטים המשועבדים, להרחיב את שטח ההתיישבות ולהשיג 
קדהגנה יעיל מפני ההתפרצויות של השכנים — של הפלש¬ 
תים במערב, של העמלקים בדרום ושל בני-לוט ובני-קדם 
לשבטיהם במזרח. כמה רמזים מעידים, ששאול עדיין לא 
היה יכול לבטל את הסדר הפאטריארכאלי־השבטי המסרתי, 
והשתדל לנצלו לטובת ליכוד היחידות המשפחתיות לחטיבה 
לאומית אחידה. עיקר משענתו היה שבטו, שבט־בנימין, 
שבמרכזו, בגבעת־בנימין, ישב. שאול ביצר את המקום, 
ושרידי־מצודתו נתגלו בשעת החפירות, שנערכו בגבעה. ביד 
שאול עלה לאסוף גדוד־צבא נבחר, שבני־משפחתו היו בו 
הגרעין העיקרי ושבראשו עמד דודו של שאול, אבנר. מן 
המקראות אין לקבוע שום גבולות גאוגראפיים־מדיניים 
מדוייקים למדינה בתקופה זו ז ויתכן, שלא היו גבולות כאלה, 
ותחומי שליטתו של שאול נזדהו פחות או יותר עם תחומי 


התיישבותם של שבטי-ישראל המרכזיים והדרומיים בצירוף 
ארץ־גלעד. בתחומים אלה שאף שאול לעקור מן השורש 
את האירגונים האוטונומיים הזרים, שהיו עלולים לשמש 
משענת לכובשים מן החח. נראה, ששארית הברית של ערי- 
הגבעונים התנגדה בכוח לביטול זכויותיהם, שנשענו על 
הסכם קדום עם שבטי-ישראל. קצתם נפלו ביד שאול וקצתם 
ברחו, כנראה, לתחומי־פלשתים (שמו״ב ד, ג) או הוגלו 
(דהי״א ח, ו). רק לאחר כמה שנים נתאוששו הפלשתים 
עד כדי כך, שחידשו את נסיונם להשתלט על השטח היש¬ 
ראלי. צבאות־היריבים התנגשו בעמק־האלה, וגם הפעם 
הצליחו הישראלים להדוף את הסכנה הפלשתית. 

שאול ודויד. בקרב זה נתבלט לראשונה דויד מבית- 
לחם יהודה כגיבור מצליח. במשך זמן קצר כבש לו 
דויד מעמד חזק בצבא העממי ואף נעשה חתן־המלד. אך 
הפופולאריות, שזכה לה דויד, מצד אחד, והקשיים, שבהם 
נתקל שאול בהטלת משמעתו על המדינה, שהיתה עדיין 
מפוררת למשפחות ולשבטים, מצד שני, עוררו בהכרח את 




271 


היסטוריה: מלכות־דויד 


272 


חשדנותו של שאול כלפי דויד, ובסופו של דבר הביאו לידי 
קרע גלוי בינו וביו דויד, שבו ראה המלך מתחרה־בכוח 
לשלטון על כל ישראל. חשדנות זו של שאול נתחזקה גם 
ע״י העובדה, ששבט יהודה, שאליו נשתייר דויד, סירב 
להכיר בהגמוניה של שבט בנימין (שבטו של שאול), הקטן 
ממנו — סירוב, שנסתייע ע״י מצבו הגאוגראפי של שבט 
יהודה, שבין תחומו שלו ותחומו של שבט בנימין חצצה 
רצועת היבוסי, יושב ירושלים. 

לאחר שברח דויד מפני שאול, עלה בידו ללכד סביבו 
גדוד משלו, שקיבל עליו תפקידי שמירה וביטחון בגבולות 
יהודה במערב ובדרום. אולם דבר זה הוסיף לחדד את 
היחסים בינו ובין שאול והצבא הרשמי של ישראל. בסופו 
של דבר הוכרח דויד לצאת עם גדודו מן הטריטוריה היש¬ 
ראלית ולבקש לו מקלט אצל אביש מלך גת. כוואסאל של 
מלך גת נמסר לו׳ לדויד, מקום־ספר בצקלג, בחלקו הדרומי־ 
המזרחי של השטח הפלשתי. דויד ניצל את מצבו זה במלח¬ 
מות עם העמלקי, כדי לרכוש את לבם של זקני־יהודה ושל 
המשפחות הנלוות על יהודה בדרום־הארץ. גם הפלשתים 
ידעו לנצל את התרופפותה של המדינה מחמת הסיכסוכים 
הפנימיים הללו׳ וכשניסו לכבוש את השטח הישראלי ד,חפ־ 
שי, והפעם מצד צפון, כלומר, מצד עמק-יזרעאל, ניגפו 
הישראלים לפני הפלשתים, נמלטו להר הגלבוע והרבה 
מהם — ובכללם שאול ושלושה מבניו — נפלו שם בידי 
אויביהם, שרדפו אחריהם והדביקום. נראה היה כאילו הקיץ 
הקץ על עצמאות־ישראל בעבר־הירדן המערבי ; הפלשתים, 
שהיו סבורים, שנעשו שליטי־המצב בישובי־ישראל שביהו¬ 
דה ואפרים, לא מחו בידי דויד, שחשבו אותו לוואסאל 
שלהם, אף כשהעתיק את מושבו לחברון. עכשיו נשאר אבנר 
האישיות המרכזית, שנלחם על חירות־ישראל, והוא העביר 
את המרכז למחניים שבעבר־הירדן המזרחי והמליד שם את 
אשבעל בן שאול. להלכה היו קשורים בממלכת אשבעל גם 
בנימין ואפרים וגם הערים של עמק־יזרעאל, שהיו נשמעות 
לשלטונו של אביו. נסיונם של הפלשתים בימי־שאול לימד 
אותם שלא להתערב בעניינים של השלטון הפנימי בהרי- 
ישראל, כל-זמן שהשליטים המקומיים לא גילו התנגדות 
אקטיווית למרותם. משום כך גם לא הפריעו להתמודדות 
הכוחות בין דויד ובין אשבעל, ואף לא לדויד עצמו בשנות- 
מלכותו הראשונות על כל ישראל לאחר שנהרגו אבנר 
ואשבעל. עוד בימי המשא־ומתן עם אבנר על איחודה של 
הממלכה תחת שלטון דויד, נקט זה האחרון צעד, שהיה מכוון 
להקנות לעצמו ירושה חוקית של מלכות־שאול: הוא דרש, 
שתוחזר לו אשתו הראשונה — מיכל בת שאול —, שניתנה 
בפקודת שאול לאיש אחר (שמו״א כה, מד), ודרישתו נת¬ 
מלאה. 

דויד מלך-ישראל. רק בשנה השמינית למלכותו 
של דויד, לאחר שכבש את ירושלים היבוסית ועשאה בירת 
ממלכתו החדשה, ואפשר גם פסק אז מלהכיר בריבונותם 
של הפלשתים, עלו הצבאות הפלשתיים על יהודה והגיעו 
עד בית-לחם וכמעט עד שערי-ירושלים (עמק רפאים). 
במלחמה זו וגם במלחמה שלאחריה (ב״בכאים") חיכה דויד 
את הפלשתים. במלחמה השניה הדף אותם אל השפלה 
ואף לקח מהם את גת ואת אגפיה והקים קו־הגנה חדש, 
שהגיע עד גזר ועקרון. כוחם של הפלשתים נשבר ע״י כך 
במידה, ששוב לא עלה בידם להחריד את שלומד. של הממ¬ 


לכה הישראלית. ועם שיחתרו של הר-יהודה כולו ע״י 
כיבושה של ירושלים ניתנה האפשרות לדויד להעלות את 
ארון־הברית מגבעת קרית-יערים לירושלים ולהעניק לעיר- 
ממלכתו החדשה גם קדושה של מרכז דתי, נוסף על חשי¬ 
בותה כמרכז מדיני־חולוני. בסידורים אלה יצא דויד למעשה 
בעקבותיו של שאול קודמו, ששאף להבליע ולהטמיע את 
הערים הזרות שבקרב ישראל בתוך המדינה הישראלית, 
ותבוסודהפלשתים האחרונה והמוחלטת פתחה לפניו את 
הדרך להנהיג שיטה ז 1 וכן להרחיב את שלטונו מחוץ 
לתחומי־ההר. במשך השנים שלאחר מכן אנו רואים אותו 
מבליע ומסדיר בתוך מדינתו את העמקים, שישובם היה 
ברובו ישראלי, אע״פ שערי־המצב שבהם היו כנעניות. כך 
הפכו לשטחים ישראליים רצופים השטחים של צפון־השפלה, 
השרון ועמקי יזרעאל ובית־שאן. משם עבר דויד לעבר- 
הירדן המזרחי, והשתלט על השטחים הישראליים והמעורבים 
בגלעד ובבשן. 

מדיניות־ ה חוץ של דויד. הכללה זו של שטחי 
עבר־הירדן בתחום־ממלכתו הביאה את דויד לידי התנגשות 
עם עמון ומואב, שניסו אף הם להשתלט על שטחים אלה. 
לעזרת עמון באו גם מלכויות־ארם, שהקימו ברית של 
מדינות קטנות, ובראשה מלכות ארם־צובא. כתוצאה ממל¬ 
חמותיו של דויד בעמים אלה נספחו למלכות־ישראל לא רק 
אדום, מואב ועמון׳ אלא גם המחוזות הארמיים שבדרום 
סוריה ובמרכזה, ובכללם ארם־דמשק וארם־צובא, באופן 
ששלטונו של דויד התפשט עד גדות הפרת במדבר הסורי 
ועד מלכות חמת בסוריה התיכונה. בהמשך הכיבושים נכללו 
במדינה הישראלית גם המחוזות של שבטי־הצפון וחלק 
משטח העורף של מלכות־הציח׳נים. ממלכת־ישראל הפכה 
עכשיו לאימפריה, שהשתרעה ממדבר־ערב, ים־אילת ומדבר- 
סיני בדרום עד גבולה של ממלכת־חמת החיתית ועד הערבה 
של הפרת בצפון; מתחומים רחבים אלה של מלכות־דויד 
יצאו רק הרצועה של ערי־החוף הפיניקיות בקצדדהצפון 
ורצועת־הפלשתים בקצה־הדרום. 

התפשטות כבירה ז( נתאפשרה באותה תקופה מתוך 
מסיבות מדיניות מיוחדות. אחר גלי־הנדידה של תחילת 
המאה ה 12 , שהחריבו את מלכות־החיתים והחלישו את כוחה 
הצבאי של מצרים, באה תקופה של ירידה ורפיון לכל המעצ¬ 
מות של המזרח התיכון. במצרים פעלו בצד גורמים מן החוץ 
גם גורמים פנימיים, שרופפו את המשטר המרכזי ופוררו 
את הארץ לכמה מדיוות, שהיו בפועל עצמאיות. העליות 
של שבטי־הארמים על חלקה המזרחי של ה״קשת הפוריה" 
התישו גם את כוחותיהן של בבל ואשור. באשור נוספו על 
כך— לאחר ימי הגדולה הזמנית של תגלת פלאסר 1 (בקי¬ 
רוב 1100 לפסה״ג) — סיכסוכים פנימיים. במסיבות אלו 
נעשה דויד שליט בעל משקל בשדה המדיניות הבינלאומית. 
הוא בא בבריתות עם שכניו המלכים. חירם מלר־צידונים, 
שישב בצור׳ סיפק לו חמרי-גלם ואומנים;*ותועי מלך חמת 
עשה עמו יד אחת בנגד הארמים׳ שהתנכלו לשניהם. גם כמה 
ממלכויות-ארם הקטנות קיבלו עליהן חסות ישראלית. כגון 
גשור, שאת בתו של מלכה נשא דויד לאשח. ובאחת מן 
המדינות הנכבשות אנו שומעים על חיזוקו של ביתיהמלוכה 
לשעבר ע״י התחתנות בבית־דויד: נעמה, נכדתו של נחש. 
מלך בני-עמון. נישאה לשלמה. יורש-חעצר של מלכות- 
ישראל. 



273 


ארץ־ישראל 


274 



מנדל וחלק מז החומה המזרחית של עיר־דויד (העופל) בירושלים 


מדיניות־הפנים של דויד. כוחו של דויד היה 
גדול גם באירגון מבפנים. עוד בתחילת ימי־מלכותו דאג 
להקים גרעין של צבא תמידי, שמתחילה היה מורכב מחיי* 
לים מועטים מבני שבטי שמעון, יהודה, בנימין ואפרים או 
ממשפחות־הזרים, שישבו בסביבה הקרובה. אלה היו למעשה 
"שלושים הגיבורים אשר לדויד" ועליהם נוספו לאחר זמן 
עוד שלושים גיבורים, שברובם באו מעבר־הירדן המזרחי. 
בתקופה מאוחרת יותר במלכותו נתארגן גדוד של שכירים 
זרים, ה״כרתי והפלתי", שבראשם עמד, כנראה, בתחילה 
אתי הגתי. במחצה השניה של מלכות־דויד היה המממן 
על כל הגדודים הללו בניהו בן יהוידע. שר־הצבא הראשי, 
שפיקד גם על הצבאות שגוייסו מקרב העם וגם על הגדודים 
הקבועים, היה יואב בן צרויה ממשפחת דויד, שעמד על 
משמרתו זו בכוח ובגבורה וסילק כל מתחרה מסוכן לעצמו, 
כגון אבנר בן נר ועמשא בן יתר. ומה שנוגע לאדמיניס¬ 
טראציה האזרחית. יש לשער, ששימשו לו, לדויד, לדוגמה, 
ירושלים היבוסית וערי־המלוכה הכנעניות שבסביבה. מתוכן 
בא כנראה גם חלק ניכר מן השרים (עבדי־המלך), כגון 
שושא הסופר, ששמו מעיד על מוצאו החורי, חוץ ממנו נת¬ 
מנה כמזכיר יהושפט בן אחילוד וכממונה על המם — אדורם. 
קרוב לסוף־ימיו ערך דויד מיפקד של תושבי־יהממלבה לצרכי 
מס וגיוס, וכדי לעשות את ירושלים מקדש־מלך ובית' 
ממלכה כאחד, התחיל בהכנות להקמתו של מקדש מרכזי 
לאלהי-ישראל בהר־רימוריה, ואף צבר לתכלית זו חמרי־בניין, 
זהב וכסף. עם זה הרים לדרגה של מעמד מיוחד את הלויים 
(דהי״א, כג—כד), בירושלים גופה הוטלו עליהם עבודות' 
העזר לכהונה המרכזית, בלומר תפקידי המשוררים והשוערים 


במקדש. מחוץ לירושלים הוקצו להם ערי־מושב מיוחדות — 
"ערי-הלויים". ערים אלו היו מרכזים שבטיים או אדמינים־ 
טראטיוויים וגם ערי־מסכנות מרכזיות. בעיקרן היו אלו 
הערים, שנכבשו מקרוב מידי הכנענים. תפקידיהם של הלויים 
בערים אלו היו מינהליים ודתיים־משפטיים כאחד. 

בעיית הירושה. שאלת הירושה של כיסא־המלכות 
נתעוררה בימיו האחרונים של דויד. לפי המסורת הממלכ¬ 
תית היה יורש הכיסא בנו בכורו של המלך. לאחר שנהרג 
אמנון הבכור תפס את מקומו אבשלום בן מעכה (בת תלמי 
מלך גשור), וכפי הנראה, ראה בו גם דויד את יורשו החוקי. 
ואולם גורמים שונים, שהתנגדו לדויד, היו מעונייגים לסכסן• 
בינו ובין אבשלום ולסוף עוררו מרידה, שהעלתה את אב¬ 
שלום על כיסא־המלוכה. אחר כשלון המרד והמתת אבשלום 
תפס את מקומו של יורש־העצר אחד מבניו הצעירים של 
דויד, שלמה, בנה של בת־שבע או בודשוע, שכנראה לא 
היתה ישראלית, אלא מבנותיהם של תושבי ירושלים היבד 
סיים, אע״פ שחלק ניכר מן השרים והעם נטו אחר אדוניהו 
בן חגית, שלפי סדר־הבכורה היה צייד להיות היורש לאחר 
שמת אבשלום. 

שלמה והבהלת־המדינה- שלמה ירש מאביו 
מדינה גדולה, שכללה מלבד השטחים הישראליים גם את 
אדו* מואב ועמון. ארמ-צובא, והמלכויות הארמיות הקט¬ 
נות. שמלכיהן נכנעו למרותו והכירו בו את שליטם העליון. 
שטחים אלה כללו אח מדכר-סוריה עד גהר-פרת (מל״א 
ה, ד). בשטחים הישראליים קיים שלמה למעשה את החלוקה 
האדמיניטטראטיווית, שכנראה, כבר הונהגה בימי דויד, פרט 
לתחום הנציבות של שבט אשר, שעליו נספח שטחה של 


275 


היסטוריה: מלפות־שלמה 


276 



מגידו. אורו 1 ת מז התקופה הישראלית 


בעלות, כנראה, כפיצוי על מסירתה של ארץ־פמל לצורים. 
גם באירגון המינהל של המדינה הלך שלמה בדרבי אביו. 
הוא השאיר בכהונתם כמה משרי אביו, ומשרות אחרות 
הוריש לבניהם של השרים, שנפטרו בינתיים. הוא גם שיכלל 
את המנגנון האדמיניסטראטיווי ע״י מסירת תפקידים שונים 
מסוג אחד לידיו של שר אחד (בימי דויד נמצאו תפקידים 
כאלה בידי שני שרים — אפשר מחמת ההתחרות והמריבות 
בין המשפחות ז כד היו שני כהנים ראשיים ושני מפקדים 
על הצבא), וע״י קביעתם של כמה תפקידים מרכזיים נוס¬ 
פים, שגם להם מינה שרים מיוחדים, כגון השרים ,,על־הבית" 
ועל־ה״ניצבים" [הנציבים]. כמרכן דאג לחזק אח השפעתו 
בנציבויות הישראליות ע״י מסירתן של נציבויות אלו לחת¬ 
ניו ולמקורביו. 

כלכלה. שלמה דאג לביצור מעמדה של המדינה ע״י 
פיתוחם של מפעלים כלכליים חדשים, שהיו עלולים להגדיל 
את הכנסתה בדרכי־שלום ולאפשר לו ביצוע של תכניות 
נרחבות. הביטחון, שהשתרר במדינה ועל גבולותיה עם 
התבוננותו של משטר מרכזי חזק, איפשר לחקלאים להרחיב 
את השטחים המעובדים, לשכלל את השיטות של ניצול- 
הקרקע וליצור ע״י כד עודף ניכר של תוצרת חקלאית. 
בחלקו הגדול שימש עודף זה מס־בעין לכלכלה של בית- 
המלך, צבאו ומפעליו. כיבוש המכרות בערבה שמדרום לים- 
המלח, בעבר־הירדן ובבקעת־הלבנון נתן בידי המלוכה 
אוצדות-מתכת יקרים (ברזל ונחושת), ששימשו לא רק 
לתצרוכת הפנימית במפעלי-שלמה המרובים, אלא גם כאמ¬ 
צעים של חליפים בסחר־החוץ. לשם הפקת כמויות גדולות 


של נחושת היה צורך במקום־תעשיה מרכזי גדול, שבו 
תיעשה הצריפה באמצעים משוכללים יותר משהיו בידי 
הנפחים הבודדים. הטכנאים מצאו כאן מקום לחבר את התע־ 
שיה עם המסחר ולבנות בית־מצרפות עצום (לפי מושגי- 
התקופה) במקום חדש, שתנאיו האקלימיים התאימו לצורך 
זה. ועם זה היה סמוך לחוף מפרץ־אילת (עקבה), על הנתיב 
של סחר־הים העתיק אל הארצות, שמהן הובאו שכיות־חמדה 
שונות, כגון זהב, שנהב ואבנים טובות. שלמה השכיל 
לנצל את מצב ארצו גם כדי לפתח סחר-ביניים (טראנזיט) 
בין מצרים וקידמת־אסיה. את הסוסים מקיליקיה (קוה) היה 
מוכר למצרים, ואת המרכבות המצריות — למלכי החיתים 
והארמים. מקומה של א״י איפשר לשלמה לשמש מתווך גם 
בסחר הים והיבשה בין ארצות-ערב ובין שכניו הצפוניים. 
במסיבות אלו היה קשור, ודאי, גם ביקורה של מלכת־שבא 
בירושלים. 

בניה וביצור. העושר הרב, שזרם לאוצר־המדינה, 

נתן לשלמה אפשרות לבצע תכנית־בניה נרחבת, הן כדי 
לפאר את עיר־ממלכתו והן לתכליות מעשיות יותר בערי- 
השדה. ירושלים עצמה נתפשטה לצד צפון, ואפשר. במידה 
מסויימת, אף לצפון־מערב. בה הוקם בית־המקדש הגדול 
על כל עזרותיו ולשכותיו, שבנייתו נמשכה שבע שנים. 
מערכת הבניינים הללו נבנתה בהר שמצפון לירושלים של 
ימי דויד, במקום שבו כבר הקים דויד, לפי המסורת, 
מזבח לה׳ בגורן ארונה היבוסי (שמו״ב כד! דה״ב ג, א). 
בין בית־המקדש ובין העיר נבנה במשך שלוש-עשרה שנה 
בית-המלד, על בל בנייניו, ובכללם בית יער-ד,לבנון. בערי- 


ארץ־ישדאל 








279 


היסטוריה: התפלגוודהממלכה 


280 


השדה בנה שלמה מבצרים, בעיקר להגנת דרכי־המסחר 
הראשיות. דבר זה אנו למדים מרשימת הערים הנזכרות 
במל״א ובדה״ב, שקצתן שימשו עמדות־מגן בדרך לירושלים 
(בעלת, היא קרית־יערים, ובית־חורון עליון ותחתון) וקצתן 
שימשו להגנתה של דרך־הים (גזר, מגידו, הצור). בערים 
המבוצרות הללו כונן שלמה אוצרות מזון ומצרכים לשימוש 
המדינה וצבאה, שבשבילם בנה מסכנות, וכן יחד ערים 
מסויימות לשיכון של חיל־הרכב ושל הסוסים, שבהם סחר. 
דוגמה נאה לעיר־רכב כזו גילו לנו החפירות במגידו, שבה 
נמצאו כמה קבוצות של בניינים, ששימשו כאורוות, וכנראה, 
נתחלקו לפי יחידות מסויימות של חיל־הרכב. כל אורווה 
נבנתה באופן, שהיו בה שלושה מרחבים מקבילים! בשני 
המרחבים הקיצונים אוכסנו הסוסים ובאמצעי אוחסנו המר¬ 
כבות. לפני אחת מקבוצות־הבניינים הללו היה מגרש נרחב, 
שכנראה שימש מקום אימון לסוסים. מערכת זו היתה קשורה 
אל פיר עמוק, שירד אל מנהרה תת־קרקעית, ומנהרה זו 
הוליכה אל מעיידמים (במערה מחוץ לעיר), שיכול היה 
לשמש את העיר בימי־מצור. 

צבא. אע״פ שכמעט אין אנו שומעים על התפרצותן של 
מלחמות בימי-שלמה, ידע מלך זה לתת יתר־כוח לצבאו ע״י 
אירגון של חיל־מחץ חזק בצורת יחידות של חיל־רכב. חיל 
כזה עדיין לא היה קיים בימי דויד, שלא ידע אף לנצל את 
הרכב, שלקח בשבי מידי הארמים. בימי שלמה נמנו שרי- 
הרכב עם הפקידים והשרים הגבוהים במדינה (מל״א ט, כב). 

מדיניות־החוץ. ביחסיו עם ארצות־חוץ הלך שלמה 
בדרך כלל בעקבות מדיניותו של דויד. הוא השתדל לחזק 
את קשריו אל הארצות השכנות — וגם הכבושות — ע״י 
נישואים דיפלומאטיים (בת־פרעה, נעמה העמונית ועוד). 
הוא קיים וחיזק את הקשרים הדיפלומאטיים והמסחריים 
עם מלכות־צור, שכבר נתקשרו בימי דויד! ולרגל המאזן 
השלילי ביחסי־המסחר המפותחים עם צור, ומפגי מפעלי- 
הבניה הנרחבים שלו, הוכרח למסור לצור חלק מנחלת־ 
אשר (כבול וסביבותיה), שהיה חיוני למלכות־צור הן לבט־ 
חונה הצבאי והן לאספקת מימיה ומזונותיה. חשובה ביותר 
היתד, הברית שכרת עם מצרים, שהביאה לידי סיפוחה של 
גזר לישראל — סיפוח, שנעשה, כנראה, לאחר שמלכי השו¬ 
שלת ה 21 הטילו את מרותם על השטח הפלשתי. בהשתלטות 
זו של המצרים על פלשת היה כרוך, כנראה, גם הניסיון, 
שניסה הדד, מזרע־המלוכה של אדום, להחזיר לעצמו את 
ארצו בעזרת מצרים! אלא שהברית בין מצרים ובין שלמה 
הכשילה את נסיונו זה. המלחמה היחידה, שעליה אנו שומעים 
בימי־שלמה היא המסע לחמת־צובה (דה״ב ח, ג) בשנת 
העשרים וחמש למלכותו. בעקבותיו של מסע זה בנה שלמה 
ערי-מספנות בשטחים שכבש, ובתוכן את תדמור במדבר, 
כנקודת־משען בדרך־השיירות אל ארצות־הפרת. ייתכן, 
שבמסע זה היתה קשורה גם מרידתו של רזון בן אלידע, 
שייסד את מלכות אדס־דמשק יירש אח מקומה שלי ארם־ 
צובה, שחרבה בימי דויד. איבודו של שטח ארמי זה שימש 
התחלה לירידת עצמתה של מלכות־ישראל! מלבד מה שע״י 
כך נחשפו קווי־ההגנה של ישראל בצפון, הפסידה מלכות- 
ישראל גם את המונופולין המסחרי על דרך־השיידות 
לארצות־הפרת. נוסף על כך גרמו מפעליו הנרחבים של 
שלמה, שדרשו קרבנות מרובים מן העם — שעדיין לא היה 
רגיל בעול קשה כל־כך של מם בעין ובעבודה ובגיוסים 


חוזרים ונשנים לחילות־המצב — לעירעור מצבה של הממלכה 
מבפנים. יש סימנים לדבר, שעוד בחייו של שלמה נעשו 
נסיונות של התפלגות במדינה, ואחד ממנהיגיהם של המת¬ 
פרצים, ירבעם בן נבט, שהיה ממונה על "סבל בית־יוסף" 
(כלומר׳יעל עבודת־הכפיה של שבטי־יוסף), הוכרח לברוח 
מא״י. הוא מצא לו מקלט במצרים, שבה נתחלפה בינתיים 
השושלת המולכת, ושישק, המלך החדש, היה עלול לתמוך 
בכל יריב של שלמה — חתנו של בית־המלכות במצרים, 
שהודח ע״י שישק מן השלטון. אין לתמוה, איפוא, שעם 
פטירתו של שלמה פרץ סיכסוך גלוי במדינה, שהפך עד 
מהרה למרד במלכות בית־דויד. 

התפלגות־ ה ממלכה. שבטי הצפון והמרכז, שמעד 
לם לא השלימו בלבם עם מלכות בית־דויד, שהיה ממוצא- 
יהודה, ניסו פעם בפעם להתקומם לשלטון יחיד זה: כך היה 
בימי מרידתו של שבע בן בכרי (ע״ע), וכך היה כשפרץ 
הסיכסוך המדיני, שבסיבתו הוכרח ירבעם (ע״ע) לברוח 
למצרים. בימי שלמה נוספו על הניגודים השבטיים גם 
סיבות פיסקאליות, שהיו קשורות בנטל של המיסים הכבדים 
בעין ובאנשים, וההתמרמרות של רוב השבטים על ההפליה 
של שבט יהודה לטובה: עליו לא הועמד נציב וממנו לא 
נגבו מיסים לכלכלתו של בית־המלך. רחבעם (ע״ע), שכפי 
הנראה לא היה אישיות חזקה כאבותיו,' לא השכיל להשתלט 
על המצב מתוך ויתורים זמניים לדרישותיהם של שבטי- 
הצפון, והקל בזה לירבעם, שחזר ממצרים, להרים בגלוי את 
גם־המרד. פירוד זה שימש התחלה למלחמת־אחים ממושכת 
בין נאמני מלכות בית־דויד ובין המתנגדים לה. מכאן ואילך 
התקיימו זו בצד זו שתי מדינות-אחיות: יהודה בדרום 
וישראל בשאר שטחי־הארץ. גם הארצות הכבושות שעל 
הספר נתחלקו בין שתי המדינות לפי הקירבה הגאוגראפית: 
עמון ומואב נכללו במדינת־ישראל, ואילו אדום ומרחבי־ 
הנגב — במדינת־יהודה. 

הפרשה הראשונה של מלחמת־אחים זו נמשכה מימי 
ירבעם 1 (בקירוב 930 — 909 לפסה״ג) עד מותו של בעשא 
(בקירוב 908 — 885 לפסה״ג), מלך־ישראל. בפרשה זו אפשר 
להבחין שלושה שלבים: השלב הראשון — ההתנגשות בין 
רחבעם ובין ירבעם — נסתיים כנראה בתיקו, לאחר שרחבעם 
הבטיח לעצמו את השלטון על שבט בנימין. בשלב השני 
עלה ביד אבים בן רחבעם. בסוף ימי־מלכותו של ירבעם 
בישראל, להרחיב את תחום שלטונו על דרומו של הר־אפרים 
עד ישנה בצפון. בשלב השלישי — שצויין ע״י ההתנגשות 
בין בעשא מלך־ישראל ואסא מלך־יהודה (בקירוב 912 — 872 
לפסה״ג) — לא רק שעלה ביד בעשא להחזיר לעצמו את 
השטח שכבש אבים, אלא אף לקח מידי אסא חלק ניכר 
מנחלת־דויד עד הרמה שבמבואות־ירושלים בצפון, באופן 
שאסא הוכרח לפנות לעזרה מבחוץ וע״י כך לפתוח פתח 
להתערבות בלתי־פוסקת של ארם־דמשק בחייה של מדינת־ 
ישראל. ע״י התערבות זו עלה בידו של אסא ליישר את 
גבולו הצפוני ולספח לתחומו את הבליטה הדרומית של 
שטח-אפרים, בין מצפה—רמה ובית־חורון. 

מאורעות פנימיים. עם התפצלותה של המלוכה 
הוכרחו הלויים, שהיו פקידיה של מלכות בית־דויד, לעזוב את 
עריהם שבמלכות־ישראל, כיוון שהפסידו את תמיכת המדינה. 
לויים אלה נתרכזו תחילה בירושלים ומשם נתפזרו בערי- 
יהודה השונות. הגירה זו של הלויים מישראל, וכן הצורך 






283 


היסטוריה: שושלת־עמרי 


284 


!נתנו ידיים ליהושפט להתחיל עוד בשנות־מלכותו הרא¬ 
שונות באירגון מחודש של מדינתו. אירגון זה נעשה בשלד 
שה כיוונים: ( 1 ) אדמיניסטראטיווי. — יהושפט 
חילק את יהודה לנציבויות, לצרכי המינהל הפנימי ולצרכי 
האירגון של הצבא. לימים אלה יש, ודאי, ליחס את רשימת 
המחוזות של יהודה (יהושע טו, כ ואילד), שבה בולטת 
החלוקה לשנים־עשר. מרשימה זו אנו למדים, שמלכות- 
יהודה הטילה את מרותה על כל הנגב ועל חלקים מסויימים 
של ארץ־פלשתים — מה שמתיישב עם הידיעות על כיבד 
שיו של אסא ועם המסופר על המם, שהעלו הפלשתים 
ליהושפט; ( 2 ) משפטי. — קשור בחלוקה האדמינים־ 
טראטיווית היה חידושה של מערכת־המשפט ביהודה. יהר 
שפט הושיב שופטים במחוזות השונים, וכפי הנראה נתן 
בידם םפר־חוקים ערוך ואירגן מוסד משפטי מרכזי בירוש¬ 
לים (דה״ב יז, ז—ט)! ( 3 ) צ ב א י. — גם באירגון הצבא 
הוכנסו שינויים, שהיו קשורים בחלוקה האדמיניסטראטי־ 
ווית. הוא הועמד על העקרון הטריטוריאלי־המשפחתי, שבו 
בלטה ההפרדה בין יהודה ובין בנימין. 

שושלת עמרי. פלישת הארמים לצפונה של מלכות־ 

ישראל ומיתתו של בעשא עירערו כל-כך את מעמדה של 

שושלתו, שבנו ויורשו לא האריך ימים על כיסא-המלוכה 

ונהרג בידי שר חצי־הרכב זמרי. אך זמרי משל רק שבעה 

ימים וניגף בפני עמדי שר־הצבא. ארבע שנים נמשכה ההת¬ 

חרות על המלוכה בין עמדי ובין תבני בן גינת (בקירוב 

884 — 881 לפסה״ג) עד שעלה ביד עמרי להשתלט על 

מלכות־ישראל ולכונן בה שושלת חזקה. במקרא ידוע עמרי 

(בקירוב 881 — 873 לפסה״נ) רק במעשה אחד — בייסוד 

של עיר־בירה חדשה למלכותו: שומרון שבמרכז הר־אפרים, 

שנשארה עיר־המלוכה של ישראל והעיר הראשה בפחות* 

שומרון במשך מאות שנים. למעשה זוהי העיר האחת 

והיחידה בארץ־ישראל, שנבנתה בידי ישראלים בכוונת 

מכוון במקום שלא היה קיים ישוב קודם לכן. בחירת־המקום 

היתה מוצלחת מכל הבחינות והתאימה לתכליתה. כתובת 

מישע מלך מואב מעידה, שעמרי ידע להשליט סדר לא רק 

בממלכתו אלא אף בארצות, שהיו כפופות לשלטונו, ובראש 

ובראשונה בארץ־מואב. התעודות של מלכי־אשור בדורות 

שלאחר מכן קוראות למלכות־ישראל בשם "בית ח׳מרי" 

(בית־עמרי) ולמלך ישראל — מר ח׳מךי ("בן־עמרי"),' והן 

כוללות בכינויים הללו אף אותם המלכים, שלא היו עוד 

מבני־שושלתו. עמדי חזר למדיניותם של דויד ושלמה — 

להידוקם של קשרי הברית המדינית והכלכלית עם צור 

וצידון. יורשו ובנו של עמדי, אחאב, נשא את איזבל בת 

אתבעל, מלך צידונים. קשרים אלה השפיעו על מלכות- 

ישראל בעיקר בימיו של אחאב (בקירוב 874 — 853 לפסה״ג). 

מן החפירות, שנערכו בשומרון, מתברר שאחאב הירבה 

לפאר את עיר־בידתו בבנייני־מלכות ושמרובה היתד, בימיו 

י 

ההשפעה הפיניקית־הציז־ונית על הטכניקה והאמנות של 
הבניין בישראל. מסביב לשיא הגבעה נבנתה חומה של אבני- 
גזית׳ שהיתר, לה צורת מלבן ושהקיפה שטח של 25,200 
דונאמים. בארבע פינותיה של חומה זו בלטו מגדלים מרו¬ 
בעים, וסמוך לפינתה הדרומית־המערבית נמצא שער זוויתי, 
שלפניו נבנה מגדל עצום. מגדל זה הגן על הכניסה אל 
העיר. בקצה המערבי של השטח נמצאו בניינים, שבהם 
נקבעו משרדים ומחסנים. בניינים אלה שימשו מרכז של 


המינהל המלכותי והופרדו משאר השטה על־ידי מחיצת־קיר. 
החלק העיקרי של השטח מפנים לחומה הוקדש לבניינים 
של בית־המלך. בפינתו הדרומית־המערבית של חלק זה 
נתגלו שרידים של ארמון גדול, שהיה בנוי מערכות־חדרים 
מסביב לחצרות פנימיות, בעוד שבצידו הצפוני־המערבי 
נתגלו שרידים של בניין שני, שקשריו אל הראשון עדיין 
אינם ברורים, אבל בו נמצאו לוחיות קטנות של פיתוחי־שן, 
שהיו בחלקן מצופות עלי־זהב; כנראה, שימשו תשבצי־שן 
ברהיטי־הבית (ואפשר, זהו היסוד לדברי־המקרא [עמוס ג, 
טו] על בתי־השן בשומרון). יתכן, שפיתוחי־שן אלה שייכים 
לזמן מאוחר מזמנו של אחאב. 

מפעלי־בניה כאלה לא היו אפשריים אילמלא נהנתה הארץ 
מגאות כלכלית, שבאה כתוצאה של המסחר הענף, שפיתחה 
עם צור בצפון־המערב, ושל ההשפעה המכרעת, שזכתה לה 
על יהודה בדרום, שעדיין היתד, לה אז שליטה על ארץ־אדום 
ועל הדרכים, שהוליכו מאדום לערב. השפעה זו גברה עוד 
יותר כשהשיא יהושפט ליורש־העצר שלו יהורם את ע תליה 
בת אחאב. כמעט שנדמה לנו, שבמרוצת־הזמן הכירה מלכות־ 
יהודה במרותה העליונה של מלכות־ישראל (מל״א כב, ד). 

אליהו התשבי. האישיות המרכזית בתקופת־אתאב 
היה הנביא אליהו(ע״ע) התשבי — מנהיגה של כת נביאים, 
שקידשו מלחמה עזה על ההשפעה הצידונית, שחדרה ונש¬ 
תרשה במלכות־ישראל, וביחוד על פולחן הבעל (כפי הנראה, 
מלקרת [מלך־קרת], בעל־צור), שמפניו נדחה יותר ויותר ה׳ 
אלהי־ישראל, בעיקר בחוגים המקורבים אל חצר־המלכות. 
כת זו מצאה לה תומכים בסתר גם בין הפקידות הגבוהה 
(עובדיהו אשר־על־הבית, מל״א יח, ג—ד), ונלחמה בחירוף- 
גפש בהשפעה הזרה גם כפי שנתבטאה בסדרי־החברה, וביחוד 
בצורת שלטונו של המלך, שנעשה שלטון שרירותי. כשם 
שנתן הוכיח את דויד על הגזילה של "כבשת־הרש", כך ייסר 
אליהו את אחאב על מעשה נבות היזרעאלי בקריאה החריפה 
"הרצחת וגם ירשת?!׳ (שם כא, יט). קריאה ז 1 סימלה את 



מזבח־אב! בע 5 קרניים מז התקופה הישרא 5 ית. נמצא במגידו 



285 


ארץ־ישראל 


286 


ההתנגדות הישראלית הקיצונית למושג המלוכה, שאיזכל 
הביאה מביתה: "אתה עתה תעשה מלוכה על ישראל" 
(שם שם, ז). אליהו והנוטים אחריו דרשו להחזיר את המשטר 
הישראלי הקדום, כפי שהיה חי במסורות, שהיו רווחות 
בחוגי־הנביאים על שחר־ימיו של עם־ישראל ועל הברית 
שנכרתה בינו ובין אלהיו במעמד הר־סיני. מתוך כך נת¬ 
עורר, כנראה, בתקופה זו עניין מחודש באיסוף המסורות 
העתיקות הללו ובהעלאתן על ספר, ולה יש לייחס את 
התגבשותה הספרותית של תורת־משה הן ביהודה והן 
בישראל. 

תנועה זו, עם כל עממיותה ועם כל התמיכה שזכתה לה 
בשכבות רחבות של העם, לא יכלה לשאת פירות של ממש 
בימיו של מלך תקיף כאחאב. רק בימי בניו, כשירדה המלו¬ 
כה מגדולתה מבחינה מדינית וכלכלית, הגיעה השפעתה של 
תנועה זו עד לידי כך, שעוררה מרד גלוי בבית־עמרי והביאה 
לידי עלייתה של שושלת חדשה, שושלת יהוא. מהפכה זו 
הורגשה גם ביהודה והתבטאה בביטול השפעתה העצומה 
של מלכות־ישראל על יהודה ובמסירת השלטון ביהודה 
ליורשו החוקי של אחזיה, מלך־יהודה, מתוך התמרדות נגד 
עתליה הגבירה מבית־אחאב. 

יחםי-חוץ. מבחינה מדינית היו ימי אחאב תקופת־ 
מפנה בהיסטוריה של המזרח הקדמון: האשורים עלו לרא¬ 
שונה על במתה של היסטוריה זו ככוח כובש ומכריע בסוריה, 
וארם־דמשק התעצמה לאחר שהדפה את הגישושים האשו¬ 
ריים הראשונים לכיבושה של סוריה הדרומית. 

בן־הדד 11 , מלך ארם־דמשק, כבר הספיק לחזק את מל¬ 
כותו עד כדי כך, שהיה בכוחו לאסוף צבאות־עזר של 
שלושים ושגים מלכים, ואף להרחיב את תחומי־שלטונו לצד 
דרום־מערב ע״י מלחמת־כיבוש במלכות־ישראל. בתחילת 
מסעו הגיע עד שערי שומרון ושם מצור על העיר עצמה. 
המשא־ומתן, שהתנהל בשעת־המצור, מראה, שאחאב היה 
מוכן לתנאי־כניעה קשים למדי, אבל סירב להכיר באדנותו 
הגמורה של מלך־ארם ולמסור את שומרון בידיו. במצב 
דחוק זה ערך אחאב על הצרים התקפת־אסתעה, שעל-ידיה 
הצליח לא רק להסיר את המצור מעל שומרון, אלא גם 
להכות את חילות־ארם הצרים עליה. בשנה שלאחריה חזרו 
הארמים וניסו להשתלט על ישראל! אך גם הפעם ניגפו 
לפני ישראל בעמק-הירדן, בסביבות אפק בגולן, ששימשה 
מקום־התרכזות לחיל-ארם. תבוסה זו' היתד" כנראה, קשה 
ביותר, ובהשפעתה רכש לו אחאב זכויות־יתר בדמשק, בירת־ 
ארם, ומעמד של כבוד בברית של מלכי־סוריה. ברית זו, שבה 
תפסו מקום חשוב ביותר מלכי דמשק, חמת וישראל, נכרתה 
במועד הנכון, שכן זמן קצר לאחר מכן עלה שלמנאסר 111 
על סוריה כדי להביאה בעולם של מלכי-אשור. הברית 
הראתה הפעם את יעילותה. במלחמת קרקר שבארץ־חמת 
(בקירוב 853 לפסה״ג) התנגש שלמנאסר ווו, כפי המסופר 
בכתובת־המונולית שלו, בצבאות של שנים עשר מלכים, 
שביניהם נזכר בפעם הראשונה שליט ערבי, שהביא עמו 
למלחמה גדוד של 1,000 רוכבי־גמלים. החטיבה, ששלח 
אחאב לקרב זה, כללה 2,000 רכב ו 10,000 רגלי. אע״פ 
שמלך־אשור משתבח, שניצח את הצבא של מלכי־הברית, 
נראה, שההתנגשות נסתיימה, לכל הפחות, בתיקו, שכן 
האשורים לא יכלו לנצל את תוצאותיו של מסע זה וחזרו 
לארצם כלעומת שבאו. ואולם אחר הצלחה זו של מלכי- 


הברית, שהרחיקה את הסכנה האשורית הקרובה, נתרופפו 
הקשרים ביניהם, ולא עוד אלא שארם וישראל גסתכסכו עד 
מהרה במלחמה חדשה על השלטון בצפונו של עבר־הירדן 
המזרחי. במלחמה זו על רמות־גלעד, שבה שיתף פעולה 
יהושפט מלך יהודה עם אחאב מלך-ישראל, נפצע אחאב 
פצעי־מוות והקרב נסתיים בתבוסתה של מלכות־ישראל. 

יורשו של אחאב, אחזיה (בקירוב 853 — 852 לפסה״ג), לא 
רק שחסר היה כוחות מספיקים לחידוש ההתמודדות עם 
הארמים, אלא אף נכשל במאמציו לקיים את השלטון בדרומו 
של עבר־הירדן המזרחי, באופן שמישע מלך מואב, שהיה 
מעלה מם לאחאב, פשע בישראל. רק בימי יהורם מלך 
ישראל (בקירוב 852 — 841 לפסה״ג) נעשה ניסיון להחזיר 
את גדולת ישראל לישנה בסיועה של יהודה. ניסיון זה התחיל 
במסע נגד מואב, שהיה מכוון להבטיח את ערפה של מלכות- 
ישראל בימי המלחמה, שיהורם החליט להכריז על ארם. 
המסע למואב, שנערך מדרום, דרך אדום, שעדיין היתד, 
משועבדת ליהודה, לא הצליח, ומלכי־הברית הוכרחו להימוג 
ממואב בלא שהכניעו אותה. הכתובת הגדולה של מישע 
מלך־מואב, שנמצאה על־יד דיבון, מספרת את פרשת מעשיו 
של מלך זה בשיחרור ארצו ובהרחבת גבולותיה לצד צפון, 
לעומת השטח הישראלי (ארץ בני־גד), וכנראה, גם דרומה, 
לצד אדום, וכן מספרת הכתובת על מפעלי הבניה והביצור, 
שנעשו במואב. יתר על כן: מסע בלתי־מוצלח זה של יהורם 
ויהושפט לארץ־מואב דרך אדום הביא לידי פעולת־תגמול, 
שבה פלשו צבאות של מואבים, עמונים ואדומים דרך ים- 
המלח אל מדבר־יהודה! ומכאן יש ללמוד, שלאחר שנכשל 
המסע נגד מואב ניצלו גם האדומים כישלון זה וניסו לפרוק 
מעליהם את עול-יהודה. אך חילות־הפולשים הסתכסכו בינם 
לבין עצמם, ולאחר שהיכו המואבים והעמונים את האדומים, 
נכשל המסע נגד יהודה ; ולא עוד אלא שהשלטון על אדום 
נשאר בידי יהודה עד ימי־מלכותו של יהורם בן יהושפט 
(בקירוב 849 — 842 לפסה״ג). בימיו התחילה תקופת־שפל 
ליהודה, שגררה את פריקת עולה מצד האדומים והפלשתים 
והתפרצויות ליהודה מזמן לזמן של שכנים אלה וגם של 
הערבים מן הנגב. באחת מהתפרצויות אלו שיכל יהורם את 
כל בניו, חוץ מאחזיה צעיר־ילדיו, שנעשה אז יורש־העצר. 

ובישראל נמשך המאבק עם הארמים כל ימי מלכות 
יהורם בן אחאב. באחת מן המלחמות הללו על רמות־גלעד 
נפצע יהורם והוכרח לחזור ליזרעאל כדי להחלים מפצעיו, 
ואת הנהלת־המלחמה הניח בידי יהוא (ע״ע). כת־הנביאים, 
והנביא אלישע (ע״ע) בראשה, השכילה לנצל את המצב 
ולעורר את יהוא למרוד באדוניו, וע״י כך ניתנה למרידה 
צורה לא רק של מהפכה שושלתית־צבאית, אלא גם של 
מהפכה דתית־חברותית, שנועדה להחזיר את העטרה של 
מסורת־ישראל לישנה. 

שושלת־יהוא בישראל. יואש ויורשיו 
ביהודה. במהפכה זו (בקירוב 841 לפסה״ג) הושמד כל 
בית-אחאב, כוהני־הבעל נהרגו ופולחן־הבעל הרשמי בוטל. 
מכאן ואילו אין שומעים עוד על קשרים מיוחדים של מלכות- 
ישראל אל צור מזה ואל יהודה מזה, ומסתבר, שהברית המשו¬ 
לשת של צור־ישראל־יהודה פסקה מלהתקיים, ועמה בטלו 
גם היתרונות, שהיו כרוכים בה מבחינה מסחרית־כלכלית. 
המהפכה הביאה גם לידי משבר בחיי־הדת הרשמיים של 
המדינה. פולחן־הבעל הצורי נעלם כליל מן הארץ, ומעכשיו 



287 


היסטוריה: שושלת־יהוא 


288 


יכולים אנו להבחין בה שלושה זרמים עיקריים אלה: 

א) הזרם של כת־הנביאים, שנציגה הראשי, אלישע, המשיך 
במסורת של אליהו והגיע להשפעה אף בחוגי־החצר { 

ב) הרכבים, שקשרו את השיבה אל עבודת ה׳ בחזרה אל 
התנאים החברותיים־הכלכליים של תקופת המעבר מחיי 
הנדידה במדבר לחיי ההיאחזות בארז? וג) המסורות הדתיות, 
שנתקשרו במקומות מסויימים, מקודשים מימי־קדם — אותן 
שעיצבו במידה מרובה את מדיניותו הדתית של ירבעם 1 
ושהיו מעורבות ביסודות כנעניים. 

מבחינה מדינית לא שיחקה לו, ליהוא, השעה. זמן קצר 
מאד לאחר שעלה על כיסא־המלכות פלשו לסוריה מחדש 
גדודיו של שלמנאסר ווו מלך אשור (בקירוב 841 לפסה״ג), 
והוא, כמלכים אחרים הרבה בסוריה, הוכרח לשלם מם לשל- 
מנאסר כדי להינצל מעלייתם של גדודי־אשור על ארצו. 
מכאן ואילך עומדות תולדותיו של ישראל — ביחסיו עם 
שכניו הקרובים — בסימן עלייתה של אשור, ופרקי־זמן 
קצרים־ביחם של גאות והתרחבות יכולים היו לבוא למלכות- 
ישראל רק בשעה ששכנותיה הקרובות הוכו ע״י האשורים, 
שעדיין לא הספיקו אותה שעה להגיע לישראל. 

במהפכת־יהוא נהרג בין שאר הבנים של בית־אחאב גם 
אחזיהו בן יהורם מלך יהודה, בנה של עתליה בת־אחאב 
(עיין למעלה). עתליה השתמשה במאורע זה, השמידה את 
כל בני־המלך, חוץ מיואש הקטן, שניצל מפני שהוחבא ע״י 
אחות־אחזיה דודתו, ותפסה את רסן־השלטון ביהודה. דבר 
זה עיכב את המהפכה הדתית ביהודה לשש שנים. בשנה 
השביעית הרים יהוידע כהן־הדאש את נם־המרד ומשח את 
יואש, השריד לבית־דויד, למלך (בקירוב 836 — 797 לפסה״ג) 
בתמיכתו הפעילה של עם־הארץ. רצח־עתליה שימש אות 
לביטול ההשפעה הצורית בחיי־הרוח של ממלכת־יהודה. 
מהפכת־חצר זו, שבראשה עמד כהן־הראש, הנחילה השפעה 
מכרעת לחוגי הכהונה הירושלמית, ומכאן הערך המיוחד 
שיוחס לבדק־הבית (כלומר, לתיקונו ושיפורו של בית- 
המקדש, שהוזנח ביהוד בימי עתליה), שבוצע בשנה ה 23 
למלכות־יואש (בקירוב 814 לפסה״נ). 

שנה זו, שהיתה שנת מיתתו של יהוא ועלייתו של יהואחז 
בנו על כיסא־המלוכה בישראל, היתה גם שנת־מפנה בתו¬ 
לדות היחסים בין ישראל וארם. במשך כל ימי־מלכותו של 
יהוא אין אנו שומעים דבר על התנגשויות בין שתי המדינות 
הללו, או משום חולשתה היחסית של ארם או משום יציבותה 
היחסית של מלכות־ישראל. מיתתו של יהוא שימשה אות 
לארמים להתקיף את ישראל, וביד חזאל, מלך־ארם, עלה 
לכבוש את עבר־הירדן הישראלי המזרחי — מה שפתח 
לפניו את הדרך לעבר־הירדן המערבי. כוחו של יהואחז 
(בקירוב 814 — 798 לפסה״נ) לא הספיק לבלום את הפלישה 
הארמית ללבה של מלכות־ישראל, וצבא־ארם הגיע עד גת, 
בגבול־יהודה מצד מערב. יואש מלך־יהודה פטר את עצמו 
מסכנה של פלישה ארמית לארצו רק ע״י חשלום של מס 
כבד לחזאל. לעומת זה הוצף השטח הישראלי גדודים אר¬ 
מיים, ולתקופה זו יש ליחס, כנראה, את מחזור הסיפורים 
על אלישע, ובכללם גם את הסיפור על מצור־שומרון, 
את מעשה־נעמן ופרשת דותן (מל״ב, פרקים ה—ח). מידת 
ירידתה של מלכות-ישראל משתקפת בידיעה, שלא נותרו 
ליהואחז "כי אם המשים פרשים (=םו 0 ים) ועשרה רכב 
ועשרת אלפים רגלי, כי אבדם מלך ארם וישמם כעפר לדש" 


(מל״ב יג, ז). המספר של הרכב מאלף ביותר אם נשווה אותו 
למסופר בכתובות האשוריות על אחאב בקרקר (עיין למעלה). 
חרסים, שנמצאו בחורבות האסמים, שהיו על-יד ארמון־המלך 
בשומרון ושהם, כנראה, מימיו של יהואחז, מעידים, שבשנה 
התשיעית והעשירית למלכותו נצטמצם שלטונו של יהואחז 
למעשה בשטח קטן, שגמלו בצפון עבר על־פני רכס 
סילת א־טה׳ר (כ 5 ק״מ צפונית לשומרון), במערב — במעלה 
הר-שומרון המערבי, ובדרום — בסביבות־שכם. רק סמוך 
לסוף־מלכותו עלה ביד יהואחז להרחיב את תחום־שלטונו 
על רובו של הר-אפרים. הצלחה זו מסתברת לנו ע״י המאו¬ 
רעות, שאירעו אז בצפון. ב 806 לפסה״נ עלה אדדניררי ווו 
מלך־אשור ( 783-810 לפסה״ג) על סוריה וארץ־ישראל והגיע 
ב״דרך־הים" עד פלשת. במסע זה התנגש בעיקר בצבאות 
של ארם־דמשק והתיש את כוחם< אך כיוון שלא עבר 
בהר לא נגע במישרים במדינת־ישראל המצומצמת. וכך 
ניתנה לישראלים האפשרות להתחיל בפעולה נרחבת נגד 



כתובת מתקופת הבית השני, שמציינת את המקום שאליו הועברו 
עצמותיו של עוזיה מלד יהודה 


ארם — פעולה, שנתחזקה יותר ויותר בימי יואש בן יהואחז 
מלך־ישראל (בקירוב 808 [ 798 ] — 793 לפסה״ג), גם המקרא 
יודע לספר, שאותה שעה קם לישראל מושיע (מל״ב יג, ה) 
ושיואש היכה את ארם שלוש פעמים, ואחת מהן באפק, נקודת־ 
ההתנגשות המסרתית בין ישראל ובין ארם מימי בית־עמרי 
ואילך (עי׳ למעלה). הכרעה זו לזכותה של מלכות-ישראל 
במאבקה עם הארמים באה לכלל גמר בתקופת שלטונו של 
ירבעם וו (בקירוב 793 — 752 לפסה״נ). בימי-מלכותו הארו¬ 
כים של מלך זה הגיעה מלכות-ישראל לשיא גדולתה. מלכות־ 
ארם־דמשק נתרופפה ע״י ההתקפות הבלתי-פוסקות של 
אדךנירךי ווו, וירבעם ידע לנצל הזדמנות זו ולהרחיב את 
גבולו במזרח ובצפון, מתוך החזרת הבשן לישראל וכיבוש 
זמני של דמשק ובקעת־הלבנון עד לבוא חמת. 

בנוגע ליחסי ישראל ויהודה בתקופה זו אנו שומעים 
על התאוששות גדולה, שבאה ביהודה בימי אמציה, לאחר 
שעלה בידו של מלך זה לחזור ולכבוש את אדום הצפונית. 
ניצחון זה עודד אותו להתגרות מלחמה גם ביואש מלך- 













289 


ארץ־ישראל 


290 


ישראל, אך בקרב, שנערך על־יד בית שמש, הוכו חילות־ 
יהודה, ויואש מלר־ישראל יכול היה לעלות על ירושלים 
ולנתוץ חלק מחומותיה. אעפ״ב לא עיכב הדבר את הת¬ 
פשטותה של יהודה. בימיו של עוזיהו (עזריהו; 789 — 738 
לפסה״ב), יורשו של אמציה׳ השתלטה יהודה על. שאריתה 
של מלכות־אדום ועל אילת בכללה, ובימים שבהם שימש 
יותם בן עוזיהו כעוצר במלוכה השתלטה גם על כל הנגב 
ועל חלקים ניכרים של השטח הפלשתי. יתכן, שעוזיהו כבש 
גם את מלכות בני־עמון באותה שעה עצמה שמלכות־ישראל 
התפשטה בעבר־הירדן הצפוני בשטחים, שהיו כפופים לארם. 
עוזיהו גם ביצר וחיזק את מבצרי־יהודה והכנים שיכלולים 
הרבה בטכניקה של הביצור ובחקלאות של הארץ. 

ביצורים ושיכלולים אלה היו כרוכים בלא ספק בעליה 
הכלכלית, שבאה בעקבותיהם של הכיבושים. גם ביהודה 
וגם בישראל הורגש הצורך במיסים חדשים, ומכאן הרמזים, 
המצויים בספר דברי־הימים, למפקדים, שנערכו בימי יותם 
מלך־יהודה וירבעם מלך־ישראל (דהי״א ה, יז). במצב- 
פריחה זה של שתי הממלכות קשה להניח, שאחת מהן שלטה 
בשניה. מסתבר יותר, שהיה קיים ביניהן הסכם־ידידות, 
שלפיו נתחלקו ביניהן גם שטחי־ההשפעה בעבר־הירדן 
המזרחי. 

מתקופה זו נשארו במקרא, נוסף על הידיעות הכלולות 
בספרי ההיסטוריוגראפיה, גם דברי חזון ונבואה של עמוס, 
שמתוכם משתקפות הגיאות הכלכלית והיציבות המדינית 
ביחד עם הירידה המוסרית, שבאה בעקבותיהן. הנביא רואה 
בריכוז של נכסים עצומים בידי מועטים את גרעיני ההת¬ 
פוררות והחורבן העתידים לבוא. ובאמת, עלייתו של תגלת 
פלאסר 111 לשלטון באשור ( 727-744 לפסה״ג) ביעורה את 
התחדשותן של ההתקפות האשוריות ואת פלישתם של 
צבאות־אשור לסוריה ולארץ־ישראל. המדיניות של תגלת 
פלאסר שאפה לכונן את האימפריה האשורית על יסודות 
חדשים: מכוונת היתד, לשחרר את אשור מן הצורך בפשי¬ 
טות ובפלישות חוזרות ונשנות אל אותם השטחים עצמם 
ולבסס את האימפריה על יסודות מוצקים של שלטון מסודר 
וקבוע. לשם כך אירגן תגלת־פלאסר 111 את המדינות הכבר 
שות בצורה של פרובינציות אשוריות ? וכך ביטל את היחי¬ 
דות המדיניות הישנות, שבהן הסתפקו האשורים עד אז 
בהכרת כניעה בלבד. לצורך זה גם הנהיג כשיטת־קבע את 
עקירת האוכלוסיה המקומית (או חלק ניכר ממנה) מארצה 
ואת הגלייתה לארצות־נכר, מה שמסומן בכתובות האשוריות 
בפועל "נסח" ("ונסחתם מעל האדמה", דברים כה, סג). 

ירידתהוחורבגהשלממלכת־ישראל. במסעו 
השני של תגלת פלאסר ווו לארצות־המערב כבד ירדה 
שושלתו של יהוא מעל הבמה בישראל ועל כיסא־המלוכה 
ישב מנחם בן ?די (בקירוב 751 — 740 לפסה״נ). זה האחרון 
הוכרח לשלם למלך־אשור מס כבד של 1,000 כיכר־כסף, 
שאותו הצליח לאסוף רק מתוך הטלת מכסת־כסף כבדה על 
כל בעלי־הנכסים בישראל (לפי המקרא הגיע מספרם של 
אלה באותם הימים עד כדי 60,000 ). מסע זה והמסעות שבאו 
אחריו הראו למלכויות סוריה וא״י את כל גדלה של הסכנה 
האשורית והביאו לידי התארגנות של ברית חדשה בין ארם, 
ישראל ופלשת כנגד אשור ( 734 ). אחז מלך יהודה סירב 
לתת יד לברית ז(, ועל־כן עלו עליו רצין מלך־ארם ופקח 
בן רמליהו מלך־ישראל מתוך כוונה לכבוש את ירושלים 



כותרת מתקופת מלכות יהודה 
נתגלתה בחורבות של מצודה ברמת־רחל שעל־יד ירושלים 


ולהמליך בה שושלת חדשה, כנראה מבעלי הנכסים בעבר־ 
הירדן המזרחי (בן טבאל). אולם קודם שהספיקו להפיק את 
זממם הפתיע אותם תגלת־פלאסר, כבש את ארם־דמשק 
וחילק את הטריטוריה שלה לכמה פרובינציות ( 733 ). בשנה 
שלאחריה עברה הכום גם על מלכוודישראל ורוב שטחה 
נתחלק לשלוש פרובינציות אשוריות: מגידו (הגליל ועמק 
יזרעאל), דאר (השרון) וגלעד (עבר־הירדן, שנשאר בידי 
ישראל). בידי מלך־ישראל, שנשתעבד לאשור, נשאר רק 
הר שומרון בלבד. מפלה גדולה זו גרמה לחילופי־שושלות: 
על כיסא־המלוכה בשומרון הושיב מלך־אשור את הושע בן 
אלד" האחרון למלכי־ישראל. 

אחז מלך יהודה ( 743 [ 734 ]— 728 לפסה״ג) נכנע לתגלת־ 
פלאסר וקיבל עליו את עול אשור. אולם באותם הימים נראו 
סימניה של השפעה מצרית מחודשת על ארצות־אסיה: כיבו¬ 
שיה הגדולים והמהירים של אשור הפחידו את המצרים, ומתוך 
כך השתדלו לעודד את התנגדותם של מלכי־ישראל למשעבד 
האשורי ואף הבטיחו עזרה למורדים באשור. הושע נפתה 
אחר הבטחות־העזרה המצריות, וכשמת תגלת פלאסר ( 727 ) 
ובמקומו עלה על כיסא-ד,מלוכה שלמנאסר עו, פסק לשלם 
את המם למלך־אשור. במקורות המקראיים מסופר (מל״ב 
יז, ד), ששלמנאסר "מצא בהושע קשר" "ויאסרהו בית כלא" 
(כנראה הגלה אותו לאשור). אד בזה עדיין לא דוכאה 
המרידה, ומלד־אשור הוכרח לצור על שומרון שלוש שנים 
עד שכבש אותה. במשך ימי המצור מת שלמנאסר, וכיבושה 
של שארית מלכות־ישדאל בוצע ע״י יורשו, 0 רג 1 ן 11 ( 721 ). 
סרגו׳ן מתפאר בכתבתו, שהגלה 27,290 מבני המדינה, הושיב 
נציב בשומרון, ופיאר אותה עד כדי כך, שיפתה מכפי שהיתר, 
קודם־לכן. לפי המקורות המקראיים הגלו האשורים רבים 
מבני־ישדאל לאשור והושיבו במקומם מאנשי־כותה (שעל 
כך נקראו השומרונים בימי הבית השני "כותים" לגנאי) 
ומתושבי מדינות שונות בסוריה. נראה, ששינוי מדיני זה 
לא דיכא כליל את ההתנגדות הישראלית לאשורים׳ ועוד 
במשך חמישים שנה ויותר הצטרפו הישראלים, שנשתיירו 
בארץ, למדידות באשור, ולסוף הוגלו עוד הרבה ישראלים 
מן הפרובינציות הללו׳ שנעשו אשוריות, וסרגון, אסרחדון 
ואשודבניפל חזרו והושיבו בהן בני עמים אחרים במקומם 
של הגולים. 

חזקיהו. שנים מועטות קודם חורבנה של מלכות- 
ישראל עלה על כיסא-המלוכה ביהודה חזקיהו בן אחז. כפי 
הנראה, נטה חזקיהו לדעותיהם של חוגי־הנביאים, שביניהם 



291 


היסטוריה: תקוסודחזקיהד 


292 



:הנת־השי 5 וח 

מתבלטת עכשיו אישיותו של ישעיהו בן אמוץ. זמן קצר 
לאחר שעלה על כיסא־המלוכה ביטל חזקיהו לא רק 
את הפולחנות הזרים, שהנהיג אחז, אלא גם צורות עתיקות 
של פולחן עממי, כמו נחש־הנחושת; ועל־ידי כד נתעלה 
ונתרומם מעמדו של בית־המקדש שבירושלים. במעשה זה 
נתכוון חזקיהו גם למשוך לצידו את אלה מבניה של מלכות- 
ישראל בעבר, שנשארו נאמנים לעבודת־ה/ וע״י כך להגדיל 
את השפעתה של יהודה על א״י כולה. אולם הצלחתו בכיוון 
זה היתד, מצומצמת: נענו לו רק בני השבטים הצפוניים, 
ואילו בני אפרים דבקו, כנראה, במקומות־הפולחן העתיקים 
שלהם (בית־אל; מל״ב יז, כה). 

מפלת־שומרון העמידה את יהודה על מצבה המיוחד 
כשארית־ישראל החפשית היחידה, והיא גם הבליטה את 
הסכנה, שנשקפה לה מצד אשור. לאחר שנבלעו על־ידי 
אשור מלכות־אפרים ( 721 ) ומלכות־אשדוד( 711 ), נעלמו שתי 
המדינות האחרונות, שחצצו בין יהודה ובין הפרובינציות 
האשוריות. עובדה זו המריצה את חזקיהו לסטות מן המדי¬ 
ניות, שנקט אחז, ולפתוח במדיניות אנטי־אשורית, שהמאור¬ 
עות הכלליים, שאירעו במזרח התיכון, וביחוד אהד מותו של 
סרגרן 11 ( 705 לפסה״ג), נראו כמסייעים לה. עם השתלטותה 
הסופית של שושלת־הכושים (ה 25 ) על מצרים( 711 לפסה״נ), 
התחילה מצרים מגלה סימני התעניינות בהתפתחות־המאור־ 
עות על גבולותיה בצפון־המזרח, והת¬ 
עניינות זו של מצרים עוררה וזירזה את 
המדינות הקטנות, שעדיין נשארו חטיבות 
אוטונומיות למחצה, להתלכד לברית אחת 
ולמרוד באשור. מצב דומה לזה היה גם 
בקצה השני של האימפריה האשורית, 
בבבל, שבה השתלט מרודך־בלאדן הכשדי 
על האיזורים של חוף הים הפרסי ומשם 
חזר וניסה כמה פעמים להשתלט על בבל 
כולה. בראש ברית המלכויות הקטנות 
בדרום א״י התייצב חזקיהו. חזקיהו כרת 
ברית עם מרודר־בלאדן וסמד על עזרה 
מצרית בנסיונו להשתחרר מעול אשור 


ולהרחיב את גבולות ארצו. לשם דיכויה של מרידה זו עבר 
סנחריב, מלך־אשור באותם הימים, לאורך חוף הים של א״י, 
הגיע עד סביבות יפו( 701 ) ומשם פנה אל פנים־הארץ. באלונקה 
היכה את צבא־המצרים, שכנראה בא לעזרתם של חזקיהו 
ובעלי-בריתו, תפס את עקרון הפלשתית ואת מבצרי־יהודה 
בכניסות המערביות אל ההר, ואף שלח חיילות, ששמו מצור 
על ירושלים עצמה. הכתובת הגדולה של סנחריב מספרת, 
שמסע זה נסתיים בניצחון אשורי ובהטלת מם כבד על חזקיהו. 
ולעומת זה מעידים המקורות המקראיים, שמחנה־סנחריב 
לקה במגפה והוכרח לחזור לארצו בלא שהשיג ביהודה תוצ¬ 
אות של ממש. לכך מתאמת גם המסורת המאוחרת, שמשת¬ 
מעת מדבריו של הרודוטוס ושלפיה נפגע הצבא האשורי 
במגפה על גבול־מצרים וחזר לארצו. 

המקרא מספר לנו כמה פרטים על הכנותיו של חזקיהו 
לקראת עליית האשורים. ירושלים, וכנראה גם ערים אחרות, 
בוצרו וצויידו במלאי של מזון ונשק. לקראת המצור נסתם 
מעיין־הגיחון ומימיו הובלו העירה במנהרה, שהיא ידועה 
כיום בשם "נקבת השילוח". לפרק זמן זה יש לייחס, ודאי, 
את הכתובת—המספרת על פרשת חציבתה של מנהרה זו—, 
שנתגלתה ב 1880 במוצאה של המנהרה אל בריכת השילוח. 
משנוכח חזקיהו, שהאשורים כבשו את מבצרי־הגבול שלו, 
ניסה להשלים עמהם ונענה לתביעת המם כבד, שסנחריב 
תבע ממנו, אך סירב לפתוח את שערי ירושלים לפני שרי 
סנחריב, ששמו מצור על העיר, ולהיות צפוי להגליית עמו, 
בדומה למה שנעשה בפרובינציות אשוריות אחרות. השלמה 
לדברי המקרא על לכידת לכיש משמשים תבליטיו של סג־ 
הריב, שנתגלו בשרידי ארמונו בנינוה (בקויונג׳וק) ושמת- 
ארים בפרטות מרובה את מצור האשורים על העיר וכיבושה 
בנוכחותו של סנחריב. 

הנבואה במאה ה 8 . מיכה וישעיהו. במאה ה 8 
ניכרת עליה מרובה בפעולת־הנביאים. בתקופה שלפנינו כבר 
מוצאים אנו על הנביאים לא רק סיפורים ואגדות, מעין 
אותם שנשתמרו עליהם מן התקופה של בית־עמרי (אליהו 
ואלישע). מן הנביאים הגדולים של תקופה זו הגיעו אלינו 
גם דברי־הנביאים עצמם. קרוב לאמצע המאה ה 8 פעל עמוס, 
שניבא על מלכות־ישראל ועל מקדש בית-אל בימי-הזוהר 
של מלכות ירבעם 11 . נביא זה מקשר את המצב החברותי 
הפנימי של הארץ במדיניות־החוץ שלה, ואת השתלשלות 
המאורעות ההיסטוריים הוא מנסה לתלות ביחסים שבין אדם 
למקום ובין אדם לחברו. הצד החברותי-המוסרי ביחסים אלה 
והשפעתם על גורל־המדינה משתקפים בייחוד בדבריו של 




293 


ארץ־ישראל 


294 



המצח־ על לכיש בימי סנחריב. תבליט אשורי. משטאל — התקפה אשורית באיל־ברזל 
והתגוננות הנצורים; במרכז — כריתתם של פליטים; מימי! — הרינתם של שבויים 




295 


היסטוריה: יהדדה כעול אשור 


296 



"קברי ביח רויד" בעופל, ירושלים. נחשפו על־ידי מ׳פלחת־וייל 


הושע בן בארי, שחי בימי ירידתה של מלכות־ישראל. נטית 
זו לראות את ההיסטוריה הישראלית לאור התנהגותו הדתית 
והמוסרית של העם הביאה את הנביאים בהכרח לידי ניסיון 
להשפיע במישרים על אורח־חייו של העם ולהתערב בהדרכה 
המדינית של המעמד השליט. הדבר ניכר ביותר במפעלו של 
הנביא הירושלמי, ישעיהו בן אמוץ, שחי בתקופת אחז 
וחזקיהו. חזונו מקיף לא את יהודה בלבד, אלא אף את 
ההתפתחות ההיסטורית העולמית, שבה משולבות תולדותיה 
של ארצו הקטנה. מסתבר, שנביא זה לא בא מן המעמדות 
העממיים, אלא משדרת־השרים, שהיתה מקורבת למלכות, 
ושרכש לו העכלה רחבה בחוגי־הסופדים. חזיונותיו מעידים, 
שכבר ניסה להשפיע על ענייני־המדינה בימי אחז, אך ל&יא 
השפעתו המדינית הגיע בימי חזקיהו׳ שבהם שימש כנביא- 
החצר. באותה תקופה פעל ביהודה עוד נביא אחד, והוא מיכה 
המורשתי, שהיה עד־ראיה לפלישתו של סנחריב, שלה מוקדש 
חלק חשוב מנבואותיו. ושניהם, ישעיהו ומיכה, מבשרים בעצם 
התקופה, שהיתר. מלאה שאון קרבות, פלישות וחורבנות, את 
החזון הגדול של "והיה באחרית הימים", שלפיו עתידים כל 
העמים לכתת את "החרבות לאתים והחניתות למזמרות, 
ולא ישא גוי אל גוי חרב, ולא ילמדו עוד מלחמה״ — חזון, 
שאין כדוגמתו בספרות של העולם העתיק כולו. 

יהודה בעול אשור. אע״פ שסנחריב חזר לארצו 


בלא שעלה בידו להכניע את יהודה, לא נשאה התנגדותו של 
חזקיהו לאשור פרי. ימיהם של סנחריב, אסרחדון ועיקר- 
מלכותו של אשורבניפל היו ימי חסנה של האימפריה האשו¬ 
רית, ולאחר כיבוש־מצרים בידי אסרחדון( 671 לפסה״ג) ודאי 
שאי־אפשר היה לשום מדינה בא״י לנהל מדיניות עצמאית. 
מנשה ( 699 — 644 לפסה״ג). יורשו של חזקיהו, נשאר איפוא 
משועבד לאשור, אע״פ שנסיעות של התמרדות לא פסקו 
ביהודה גם בימיו. כפי הנראה השתתף גם מנשה במרד, 
שפרץ נגד האשורים בסוף ימיו של אסרחדון ( 669 לפסה״ג), 
וכתוצאה מכך הוגלה מנשה לאשור. אבל גם לאחר שהוחזר 
למלכותו לא ויתר על שאיפות־העצמאות, ואנו שומעים 
על נסיעות מצידו לקרב ליהודה את השבטים של מלכות- 
ישראל לשעבר, ביחוד בגליל, ולחזק את הקשרים הללו ע״י 
מדיניות של נישואים עם משפחות מיוחסות מבני־הגליל 
(מל״ב כא, יט). כמדכן השתדל מנשה לבצר מחדש את ירו¬ 
שלים. בנו ויורשו אמון ( 643 — 641 לפסה״ג) מלך שנתיים 
בלבד, ולאחר שנרצח בבית-המלך המליכו עם-הארץ את בנו 
הקטן יאשיהו ( 640 — 609 לפסה״נ). 

יא שיה ו. קרוב לסוף־ימיו של אשורבניפל מלך־אשור 
( 669 — 633 [או 631 ל] לפסה״ג) התחילה ירידתה המהירה 
של אשור. ירידה זו נוצלה ביחוד בחלקה הדרומי־מערבי של 
האימפריה, ופרעה נכו 1 — שליטה הוואסאלי של מצרים — 


297 


ארץ־ישראל 


298 


פרק מעליו את עול־אשור. הוא היה הראשון לפרעוני השו¬ 
שלת ה 26 , שניסה להשיב את חפארת־מצרים לישנה. ייתכן, 
שהתרופפותו של השלטון האשורי כבר חלה בסוף־ימיו של 
מנשה. מכל מקום היה יאשיהו שליט בלתי־תלוי בפועל, 
ובמצבו זה השתמש לשם הרחבתם של גבולות־ארצו לצד 
צפון עד גבע שבהר־אפרים (א־תל, על־יד ואדי ג׳יב) ולשם 
הטלת השפעתו גם על "גליל־הגויים". כמו שאירע בימיהם 
של כמה ממלכי־יהודה שקדמו לו, כך נתקשרה אף בימיו 
בתחיה המדינית רפורמה דתית. המסורת המקראית הבחנת 
ברפורמה זו שלושה שלבים. בשנה השמינית למלכותו התחיל 
יאשיהו "לדרוש את ה׳"! בשנה השתים־עשרה התחיל מטהר 
את הפולחן מיסודות זרים ואליליים, מנתץ את הבמות 
ומרכז את עבודת־האלוהים ואת הכוהנים בירושלים! ובשנה 
השמונה־עשרה נעשה בדק בית־המקדש, וספר־התורה, שנת¬ 
גלה בהיכל, נעשה באופן רשמי החוקה המוכרת של יהודה 
( 622 לפסה״ג). דעה רווחת היא, שספר זה הוא ספר משנה- 
תורה (םפר-דברים)< אך אין הוכחה מכרעת לדבר. שאלה 
אחרת היא, אם נתחבר ספר־דברים רק סמוך לזמנו של 
יאשיהו או זמן מרובה קודם לכן; ואף בפתרונה של שאלה 
זו מחולקות הדעות. 

יש לציין, שהשאיפה לחדש את השגיהן של תקופות 
עתיקות, שנחשבו לתקופוודזוהר בחיי האומה בתחומי הדת, 
הספרות והאמנות, היתה אפיינית לכל הארצות של המזרח 
הקדמון במאות ה 7 וה 6 , מימי אסרחדון ואשורבניפל באשור 
ועד סוף־ימיהן של מלכויות בבל החדשה ומצרים קודם שנכ¬ 
בשו ע״י פרם. באשור נתבטאה תנועת־התחדשות זו בעיקר 
במפעלי־הכינום הגדולים של יצירות־ספרות עתיקות (הספריה 
של אשורבניפל) — תופעה, שאפשר למצוא לה הקבלה 
במעשי־הכינום של הסופרים היהודיים בגלות־בבל ולאחריה. 
במצרים ובבבל החדשה נתנו ההשתחררות מעול הכובש 
האשורי והחזרת העצמאות הלאומית תנופה חדשה לנטיה 
זו של חיפוש אחר דוגמות מן העבר המזהיר וחיקויין. מכאן 
באה במצרים ובבבל גם תחיית הצורות הארכאיסטיות באמ¬ 
נות ובסדרי החברה והמדינה, שכדוגמתה אנו רואים גם 
במלכות־יהודה. 

מפלת־אשור. ירידתה של אשור בקצב גובר והולד 
נתבלטה בשנות העשרים של המאה ה 7 עם ייסודה של 
ממלכת בבל החדשה, כשנבופלאצר הכריז על עצמו כמלך 
בבל ( 626 לפסה״ג). אולם רק לאחר שעשתה ממלכת־בבל 
יד אחת עם מדינודמדי, הצליחו בעלי-הברית ללכוד את 
נינוה ( 612 לפסה״נ)—מאורע, שעשה רושם עצום בכל 
העולם של הימים ההם והדו נשמע בחזונו של נחום האלקר 
שי. למפלה מהירה כזו גרמה במידה לא־מועטת הצפת מדי¬ 
נותיה של אשור בשבטים בארבאריים, שבטי-אשכנז(אשכוז) 
בעיקרם, שיש מזהים אותם עם הסקיתים הנזכרים ע״ייהרו- 
דוטוס בקשר למאורעות שאירעו בתקופה זו. לפי המסורת, 
שהיתה בידי הרודוטוס, הגיעו גדודי־הסקיתים בפשיטותיהם 
עד גבולות־פלשת, וחוקרים הרבה רוצים לראות בכמה מנבו¬ 
אותיו של ירמיהו רמז לפלישות סקיתיות אלו. עם אבדנה 
של האימפריה האשורית עדיין לא בא קיצה של מדינת 
אשור. אחד משרי־הצבא האשוריים — אשוראבלט 11 — 
נתבצר בחרן, הכריז על עצמו כמלד־אשור וגייסה לחזק את 
מעמדו ע״י ברית צבאית עם מצרים. ב 609 לפסה״נ יצא 
פרעה נכו 11 , מלד־מצרים ( 609 — 594 לפסה״ג), למסע צבאי 
אל נהר-פרת, כדי לתמוך בבעל-בריתו החדש אשוראובליט. 



שבר של כד, שעליו חרותה הכתונת "בת לסלר". נטצא בלכיש 


בין שבא יאשיהו בברית רשמית עם הבבלים ובין שניסה 
לנהל מדיניות עצמאית, לא רצה להניח לפרעה נכו לבוא 
לעזרתה של אשור, שיהודה היתה משועבדת לה קודם־לכן. 
יאשיהו יצא למגידו, כדי לחסום את הדרך בפני חילות- 
המצרים; ובמערכה, שניטשה בבקעת-מגידו — שדה־הקרב 
המסרתי של ארץ־ישראל — ניגף חיל-יהודה לפני המצרים 
ויאשיהו עצמו נפל בקרב. עם־הארץ העלים עין מן היורש 
החוקי אליקים והעלה על כיסא-המלוכה את יהואחז (שלום) 
בן יאשיהו. 

ימיה האחרונים של מלכות־יהודה. מפלגות 
מדיניות. עוד בימי חזקיהו הלכו ונתבלטו בהנהלת מדי¬ 
ניותה של יהודה שתי מפלגות עיקריות: פרו־מצרית ופר 1 ־ 
בבלית. מציאותן של מפלגות אלו ניכרת יפה בימי-יאשיהו, 
ובנטיות המדיניות של המפלגות הללו יש להסביר גם את 
עניין המלכתו של יהואחז. נראה, שנחושתא בת אלנתן, 
אשתו של אליקים, היתד, קשורה במשפחתו של עכבור בן 
מיכיה, שהראתה סימנים מובהקים של נטיה פרו־מצרית 
ושממנה יצאו שרי־הצבא של יהודה בדורות האחרונים 
לקיום־דימדינה. מכאן יש להסיק, שעם־הארץ נקט את קו־ 
מדיניותו של יאשיהו, ומחשש למרות מצרית ביהודה 
נמנע מלהמליד נסיר, שהיה קשור במפלגה פרו־מצרית. 
עובדה זו 2 ! 0 ברת גם את המעשה, שעשה פרעה נכו כשחזר 
מכרכמיש: הוא הוריד מכיסא-המלוכה את בחיר-העם, הטיל 
כסף־ענושים על המדינה והמליך את יד,ויקים הפרו-מצרי. 
אך הקו הרשמי הפרו־מצרי אי-אפשר היה לו להאריך ימים 
במדינת-יהודה לאחר שעלה בידי נבוכדראצר 11 בן נבופלא- 
צר ( 604 — 562 לפסה״ג) להדוף את המצרים מקידמת-אסיה 
ולרשת את כל ארצות-אחוזותיה של אשור בימי־שלטונה 
עד גבולות־מצרים. שנים אחדות שמר יהויקים אמונים לבבל, 
אבל נטיותיו הפרטיות, התחזקותה של הכת הפרו־מצרית, 
וגם השאיפה לעצמאות, שלא הניחה לו להשלים עם ההשתע¬ 
בדות החדשה לבבל, עוררו אותו בסופו של דבר לסמוך על 
הבטחות־המצרים ולמרוד בבבל. במרידה זו עמדה יהודה 
בודדה ונבוכדראצר יכול היה להיעזר בראשיתה בגדודי שכ¬ 
ניה של יהודה, ביהוד באיזור-הספר, שהסית אותם לפלוש 
ליהודה. לאחר זמן־מה בא גם צבא־בבל לארץ ושם מצור 
על ירושלים. בינתיים מת יהויקים ובנו יהויכין הבין, שלא 
יוכל להחזיק מעמד בפני צבאות־בבל, ועל כן פתח את 
שערי-העיר לפני נבוכדראצר. המלך הצעיר, גדולי־השרים, 
רבי-ד,ממלכה וכן החרש והמסגר, כלומר האומנים, שהיו 



299 


היסטוריה: חורבן ממלכת־יהודה 


300 



לכיש (תל א-דוויר). מראה כ 5 לי 


מסוגלים לצייד את המדינה בנשק, הוגלו לבבל ( 597 ). זוהי 
הגלות הראשונה של יהודה, הידועה בשם גלות יהויכין. 
בכלל הגולים באותה שנה היו גם סופרים ואנשי-כהונה, 
וביניהם גם הנביא יחזקאל (ע״ע). על כיסא־המלוכה הושיב 
נבוכדראצר את בנו השלישי של יאשיהו — מתניהו, וקרא 
את שמו צדקיהו. דיכוי־המרד והגליית חלק חשוב מתושבי־ 
יהודה דילדלו את הארץ ואף החלישו את מעמדו של בית־ 
המלוכה: חוגים שונים הוסיפו לראות ביהויכין הגולה את 
מלכה החוקי של יהודה, וחולשתו האישית של צדקיהו 
הגבירה את המחלוקת הפנימית בין מצדדי הכניעה לבבל 
ובין תומכי מצרים. 

ירמיהו. מצדדי־בבל השתדלו למנוע משבר מדיני 
סופי ונסתייעו הרבה בנביא ירמיהו (ע״ע), שהגיע לשיא־ 
השפעתו בימי־צדקיהו. ירמיהו הבין יפה, שההסתמכות על 
מצרים אינה אלא משענת קנה רצוץ מאחר שצבאה לא יעמוד 
בפני צבאות־בבל. משום כך נלחם בכל כוחו במדיניותם 
המסוכנת של שרי־צדקיהו לא רק קודם שפרצה המלחמה 
אלא גם לאחר שהרימו היהודים את נס־המרד, וכן גם במשך 
כל ימי־המצור על ירושלים. מטעם זה עודד ירמיהו גם אותה 
סיעה בין גולי־בבל, שהשלימה עם הגלות הזמנית ולא שאפה 
לדחוק את הקץ בכוח (ירט׳ כט). . 

חורבנה שלממלכת־יהוד ה. ראשית ימי־מלכותו 
של צדקיהו היו ימי שלום יחסי ליהודה, משום שלאחר 
שנסוג נכו מפני נבוכדראצר, לא מצאו המצרים עוז בנפשם 
לחזור ולהתערב בענייני קדמת־אסיה. אך כשעלה חפרע 
על כיסא־המלוכה במצרים ( 588 — 568 לפסה״נ) התחיל רוקם 
מזימות נגד בבל, ולשם כך כרת ברית עם מלך לוד באסיה 
הקטנה, ועם זה הסית גם כמה מערי פיניקיה ופלשת ואת 
מלכות־יהודה, שתפרוקנה מעליהן את עול־בבל. ירושלים, 
שבה מצא לו דופרע אזניים קשובות בין השרים, נעשתה 


מרכז המזימות נגד בבל. ב 588 לפסה״ג פסק צדקיהו מלהעלות 
מם לבבלים ומיד יצא צבא־נבוכדראצר למסע מערבה. נראה, 
שבשעת מסע זה הובאה צור במצור, שנמשך שלוש־עשרה 
שנה ונסתיים בכיבוש העיר. התקרבותו של הצבא הבבלי 
עוררה חרדה ביהודה ובסביבותיה ושכנותיה הקטנות הסתלקו 
מיד מן המערכה. צדקיהו ניסה להגביר את כוח־ההתנגדות 
של יהודה ע״י שיחרורם של העבדים העבריים — שיחדור, 
שהיה מכוון, כנראה, להביא לחיל־ההגנה תגבורת של כוח- 
אדם. בינתיים יצא הצבא המצרי לעזרת יהודה, ונבוכדראצר 
כיוון את גדודיו לצד דרום, אל עבר הגבול המצרי. תשועה 
רגעית זו עוררה בירושלים תקוות גדולות כל־כך, שמשחררי־ 
העבדים חזרו וכבשו אותם. מחאתו של ירמיהו נגד המעשה 
הבלתי־צודק גרמה, שנחבש בבית־האסורים, ורק התערבותו 
האישית של צדקיהו הצילה אותו ממוות. הצבאות המצריים 
לא עמדו ליהודה בעת־צרה, ונבוכדראצר יכול היה לחזור 
ליהודה ולכבוש את מבצריה אחד־אחד, ולא נשארו בה אלא 
לכיש, עז?ןה (ירמ ׳ לד, ז) וירושלים עצמה. הדם של המאור¬ 
עות הללו נשמע בספר ירמיהו ובספר מלכים ב׳, וגם בקבוצה 
של אוסטרקאות עבריים, שנתגלו בלכיש בשער־העיר. אוס־ 
טרקאות אלה, שנכתבו ברובם אל יאוש, שהיה, כנראה, 
המפקד של חיל־המצב בלכיש, מעידים על דרכי־התגוננות 
של יהודה, על קשר־האותות בין המבצרים, על משלחת 
שר־הצבא למצרים וכד/ עם נפילתן של עזקה ולכיש בפני 
הבבלים נפתחה הדרו לירושלים, ולאחר מצור של כמה 
חדשים הובקעה העיר. צדקיהו ניסה לברוח עם שארית־חילו, 
אך נתפס בערבות־יריחו והובא לרבלה, אל המחנה של 
מלך־בבל. לאחר שבועות מועטים בא נבוזראדן — שר־ 
הטבחים של נבוכדראצר — לירושלים, הגלה את רוב תו¬ 
שביה ושרף את בית־המקדש ובית־המלך ואת רוב העיר 
(אב 586 לפסה״נ). על הנהלת ענייניה של המדינה הכבושה 






זו 


[פזו 


















303 


היסטוריה ג הפרזת־כורש 


304 


והחרבה הפקיד נבוזראדן את גדליהו בן אחיקם בן שפן. 
שהיה בן של משפחה פרו־בבלית מובהקת, ויש יס 1 ד 
להשערה׳ שגדליהו היה השר הראשון במעלה בימי־צדקיהו 
וכיהן במשרת "אשר־על־הבית", שכן עם קבוצת חרסי־לכיש 
נמצאה טביעת חותמת: לגדליה ו אשר על הבית. 
הואיל וירושלים היתד. חרבה, הועבר המרכז האדמיניסטדא־ 
טיווי למצפה, שרבים מזהים אותה עם תל א־נצבה ( 13 ק״מ 
מצפון לירושלים). עיר זו נעשתה בירת־המדינה, וביחד עם 
גדליהו ישבו בה פקידים בבליים, ששמו של אחד מהם 
אפשר נשתמר בחרם, שנמצא בחפירות של תל־א־נצבה. 
מסביב לגדליהו התחילו מתרכזים מעט־מעט גם שרי־יהודה 
מערי־השדה, שבהן לא נגעה המלחמה במישרים (ירמ ׳ מ, 
ז—ח), וביניהם יאזניהו בן המעכתי, שיש מייחסים לו את 
החותמת, שנמצאה באחד מן הקברים בסביבה של תל א־נצבה: 
ליאזניהו עבד המלך. בין אלה שבאו אל גדליהו היו גם 
פליטי־חרב, שברחו אל הארצות השכנות בימי־המלחמה, 
ועמהם גם אנשים ונשים מזרע־המלוכה, כגון ישמעאל בן 
נתניה בן אלישמע ואנשיו. אלה האחרונים נתקנאו בגדליהו, 
שנעשה ראש־־המדינה בלא שהיה ממשפחת־המלוכה, והרגו 
אותו. המקרא מספר, שישמעאל ואנשיו באו אל גדליהו 
מארץ־עמון בחודש השביעי, אבל אינו מודיע אותנו את 
השנה, שבה אירע הדבר. ועל כך מחולקים החוקרים בדעו¬ 
תיהם. יש סבורים, שהדבר אירע בשנת־החורבן( 586 ), ולעו¬ 
מתם מקשרים חוקרים אחרים מעשה זה בידיעה, שנמסרה לנו 
בספר ירמיהו (נב, ל), שבשנה ה 23 למלכות נבוכדראצר, 
כלומר, חמש שנים אחר החורבן, הוגלתה גלות שלישית 
מיהודה לבבל. חוקרים אלה סבורים, שגלות זו היתד. פעולת* 
ענשים של הבבלים על הריגת גדליהו ושרי-בבל. מכל-מקום, 



המכתב הרביעי ממכתבי לכיש (החרם משני צדדיו) 
מסוף ימי הבית הראשוז 


קודם שהספיקו הבבלים לבצע את מסע-הענשים, ברח חלק 
ניכר מאנשי-יהודה למצרים ולקח עמו לשם גם את ירמיהו 
הנביא. 

ב. מייזלר, תולדות ארץ־ישראל, א', תרצ״דז! נ. ה. טורטשינר, 

תעודות לכיש, תיש! ו. ם. אולברייט, מתקופת האבן ועד 

הנצרות, תשי״ג; י. קויפמך, תולדות האמונה הישראלית 

א־ 1 , תש , "!" 2 ( , 1 ) 0 * 15 5 ))/ ¥01 5 ) 4 ) 50/110/11 ) 0 , £11161 . 8 

, 1-5 , 15 ** 111 * 4110 5 ) 1 > )) 11 ) 50111 ) 0 ,ז 6 ץ 16 \ . £3 ;* 1923-29 , 1-2 

1 * 1 11 ) 111 ) 0 * 15 * 40 ^ 1 * 11411 * 11 * 510010 010 , 11 ^ ; 1925-1937 

, 14 * 0 * 1 5 ) 1 * 101 )£ 111 * 0 ) 153611, 1X1151 ־ 31161 . .£ ; 1930 , 10 * 010511 ? 

1/10 14 * 0 ^ 0/100010 * 4 ,] 1811 ־ 31151 . .? . ז 33 ; 1932-1936 , 1-2 

• ־ 1954 , 0015 * 15 . 50/1 ) 0 , 140111 .א ; 1942 , 001 * 15 / 0 1 ז 10 ^ 011 \{ 

ש. י. — ב. מ. 

ארץ־ישראל בתקופה הפרסית. — 1 . הכרזת- 
פורש ( 538 ). — באוקטובר 539 כבשו צבאותיו של פורש 11 , 
מלך פרם ומדי, את בבל, ובקיץ שנת 538 נתפרסמה 
באח מ תא (אגבאטאנה), בירת־הקיץ של מלכי־פרס, 
ה כ ר ז ת - כ ו ר ש זו: "כל ממלכות הארץ נתן לי ה׳ אלהי- 
השמים והוא פקד עלי לבנות לו בית בירושלים אשר ביהודה. 
מי בכם מכל עמ 1 — ה׳ אלהיו עמו ויעל!״ (סוף דברי־הימים 
ב׳). כמעט באותם הדברים מתחיל ספר-עזרא, אלא שהוא 
מוסיף אחר "ויעל" את הדברים האלה: "ויעל לירושלים 
אשר ביהודה ויבן את ביודה׳ אלהי־ישראל, הוא האלהים 
אשר בירושלים. וכל הנשאר מכל המקומות, אשר הוא גרשם, 
ינשאוהו אנשי מקומו בכסף ובזהב וברכוש ובבהמה עם 
הנדבה לבית האלהים אשר בירושלים" (עזרא, א, ג—ד). עד 
שנתפרסמו כמה כתבות מתקופת־פרס חשדו רוב חוקרי- 
המקרא ורוב ההיסטוריונים של הבית השני, שהכרזת־כורש 
אינה אלא מזוייפת, מפני שמלך נכרי מדבר בה כיהודי 
מאמין. אולם היום, שיש בידינו הפאפירוסים של יב-אלפאג- 
טינה, שביניהם מצויה פקודה של המלך הפרסי בדבר חג- 
הפסח של החיילים היהודים ביב — פקודה, שבמז׳צאה הפרסי- 
הרשמי אין להטיל שום ספק ושאף היא מנוסחת כאילו 
נכתבה על־ידי יהודי —, ברור הדבר, שהכרזת־כורש אותנטית 
היא, אלא שנוסחה ע״י פקיד יהודי של הממשלה הפרסית 
ברוח מתקבלת על דעת־היהודים. 

הכרזת-כורש היתה מאורע כביר בתולדות־ישראל. היה 
בה משום התקיימותה של הנבואה הישראלית, שעם־ישראל 
אחר החורבן יקום מחדש בארצו ויבנה את מקדשו. ביסודו 
של דבר נתאפשר מאורע זה מתוך אמונת הגולים בהבטחה 
הנבואית הנזכרת ומתוך געגועיהם על ארצם ומולדתם ועל 
מרכזם הדתי. ממשלת־פרס רק נענתה לבקשת ה״גולים" 
ולנבואותיו של ישעיהו השני, שראה בכורש את "משיזדה׳" 
ואת "רועה-ה , ", שימלא אחר היעוד הגדול, שקבע אלהי- 
ישראל כשבחר בו לכבוש את מלכות-בבל. 

העליה הראשונה ובניין-המקדש ( 558 — 515 ). 

1 . העולים ומספרם. ראשי-העולים. — רק 
42,360 איש ואשד, וילד נענו להכרזת-כורש ועלו מבבל 
לירושלים. מכיוון שמספר הגולים היה לערך 40,000 וגלות- 
בבל נמשכה מימי גלות-צדקיהו עד הכרזת-כורש 48/9 שנים 
( 586 — 538 ), הרי צריך היה הדור השני של הגולים למנות, 
אפילו בהתחשבות עם המצב הקשה בגלות, לכל הפחות 
80,000 איש, — ואילו שבי-בבל בעליה הראשונה היו כמעט 
אך מחצה מזה ( 42,360 ), כלומר, רק מחצית־ה״גולה" נת¬ 
עוררה לחזור למולדת. המחצה השניה נשארה בגלותה. חלק 
ממנה — מפני שנתבולל לגמרו או למחצה, וחלק מפני 



305 


ארץ־ישראל 


306 


שהתרגל בגלות והמולדת השוממה והחרבה לא משכה אותו 
אליה. כל אלה שלא התבוללו כליל תמכו את העולים בכס¬ 
פים, בבהמות ובשאר הצרכים של התיישבות חדשה, ומהם 
באו גלים־גלים של עולים גם אחר העליה הראשונה 
והשניה. 

הכרזת־כורש לא דיברה על עליה לארץ- 
י ש ר א ל כ ו ל ה. ההכרזה מטעמת את התר-העליה "לירוש¬ 
לים אשר ביהודה"? ובכן לכל היותר נכללה גם "יהודה" 
בתוך התר-העליה, אבל לא שומרון והגליל. והדבר 
מובן: בבל כבשה והחריבה את יהודה בלבד והגלתה 
לבבל רק יהודים בלבד? ואילו שומרון והגליל, שהיו שיי¬ 
כות למלכות-ישראל, היו כבושות ועומדות על-ידי אשור, 
ו״גולה" שומרונית וגלילית לא היתה בבבל. עובדה זו 
מבארת את הדחיה, שדחו זרובבל וחבריו את ה ש ו מ דו¬ 
ג י ם, שברוב הזמנים חשבו את עצמם ל״עברים" ול״ישרא- 
לים", אבל לא ליהודים; ובזה יש לבאר את כל הסיכסוכים 
בין היהודים וה״כותים", את צמצומה של מדינת-יהודה 
השניה ואת העדר חשיבותה המדינית עד לכיבושי־החשמ(- 
נאים. 

בראש-העליה עמדו ז ר ו ב ב ל בן שאלתיאל, בן־בנו של 
יהויכין, מלדיהודה שלפני האחרון, ויהושוע בן יהוצדק, 
בן-בנו של כוהן־הראש, שהמית נבוכדראצר בריבלה. ואף 
יהוצדק אביו גלה ע״י נבוזראדן (דברי־הימים־א, ה, מא). 
אי אפשר היה ל״גולה" בלא שני הראשים הללו: התחיה 
היתה צריכה להיות מדינית ודתית-תרבותית כאחת. ולפיכך 
עמדו בראשה בן־בנו של מלך ובנו של כהן ובן־בנו של "כהך 
ראש", הוא הכהן הגדול של הבית השני. מצד הממשלה 
הפרסית נתמנה לפחה של יהודה ששבצר — שמש־בל-אצר 
(=האל שמש, נצור את הבן). כפקידי פרסי לא נזכר ששבצר 
בין העולים. זרובבל לא נתמנה פחה מיד או מפני שעדיין היה 
צעיר ביותר או מפני שהממשלה הפרסית פחדה למנות לפחה 
אדם מזרע־המלוכה מחשש שמא יתמרד. ביחד עם זרובבל 
ויהושע באו עוד עשרה ראשי-עולים, באופן שביחד היו 
שנים־עשר ראשים, כמספר שבטי־ישראל. בזה רצו 
העולים לרמז, שלמרות פקודתו של כורש, שלא נועזו לעבור 
עליה ושהתירה רק ליהודים מן "הגולה" בבבל לעלות ליחד 
דה, לא נתייאשו הגולים גם מן התקוה, שאף שאר שבטי- 
ישראל, נוסף על יהודה ובנימין, יעלו לארצם. 

2 .המצבהמדיני,הכלכליוהרוחגיביהודה 
החרבה. המצב, שבו מצאה "הגולה" את הארץ ויושביה, 
היה עגום מאוד. אין שום הוכחה ברורה, שקם ביהודה החרבה 
והעזובה איזה נביא או מנהיג מדיני או רוחני אחר, שישפיע 
על העם ברוחם של נביאי־הגולה, יחזקאל וישעיהו השני. 
לכל היותר נתחברו אז בארץ הקינות שב״איכה". יש לשער, 
שאחר הריגת־גדליהו נספחה יהודה המוקטנת לפחות- 
שומרון, ושתיהן ביחד היו משועבדות לפחות עבר־הנהר. 
העמים השכנים, וביחוד ה ע מ ו נ י ם, קרעו מחוזות שלמים 
מיהודה הנחלשת(ירמיהו, מט, א). בקובלנה קשה על א ד ו ם 
פונה המשורר האלהי: "זכור, ה׳, לבני-אדום את יום־ירושלים, 
האומרים: ערו, עדו עד היסוד בה" (תהילים, קלז, ז). ובנ¬ 
בואה היחידה, שנשתיירה לנו מחזון־עובדיה, אנו שומעים, 
שאדום שמחה במפלת-ירושלים וסייעה לבבליים להגדיל את 
מפלתה, ואפילו "הכריתה את פליטי יהודה והסגירה את שרי¬ 
דיה ביום־צרה" (עובדיה, פסוקים י—כא). וגם מתוך אחת 


מן הקינות העתיקות של מגילת-איכה אנו שומעים קובלנה 
קשה על "בת-אדום, יושבת בארץ־עוץ"(איכה,ד,כא—כב). 
ואף ישעיהו השני מדבר על "יום־הנקם" באדום בחזות 
הקשה: "מי זה בא מאדום, חמוץ בגדים מבצרה" וגו׳(ישע/ 
סג, א—ו) — ודאי, מפני שהרע אדום, האח ליעקב, לישראל 
אחיו רעה גדולה מאד. ואף הפלשתים "עשו בנקמה" 
בישראל (יחז/ כה, טו, יז). עוד בשנת 701 קודם ספה״ג 
כבשו האשורים את פלשת, כלומר, את כל חוף־הים הדרומי 
של א״י, ועשו ממנה פרובינציה אשורית, שאשדוד היתה 
העיר הראשה שלה ועל שמה נקראה כל הפרובינציה באשו- 
רית״מדינת־אשדוד״(עי׳ 72 [ 1931 ] , 4 . 411 ). 
ובימי גלות־בבל, 'שנים מועטות אחר מפלת־אשור בש׳ 612 , 
גזלו הפלשתים, שנתבוללו ביוונים (״וישב ממזר — עם 
מעורב ומטומע — באשדוד", זכריה, ט, ו), מיהודה את חוף- 
הים הדרומי מרפיחעדעכו, וחוף־יפו בכלל? וכך חסמו 
הפלשתים המיוונים בפני היהודים אתהמוצאאלהים, 
ועל-ידי כך נעשה המצב הכלכלי של יהודה בימי גלות־בבל 
ירוד מאד. ובכן גם המצב המדיני וגם המצב הכלכלי והרוחני 
היו ברע. היתד. מין התפראות של הארץ ושל העם. אכן, 
ההשפעה של שני נביאי־הגולה הגדולים ביותר — של 
ירמיהו ויחזקאל, שחידשו רעיונות גדולים ביהדות, 
לא הגיעה בשעתם ליהודה העזובה והחרבה. רעיונות אלה 
הגיעו לארץ עם העולים, ומכאן ואילך לא פסקו מלהשפיע על 
ההתפתחות הרוחנית, החברותית והמדינית של עם־ישראל 
בארצו. 

3 . יחזקאל ורעיונותיו הדתיים־המוסריים. 
קודם כל, חידש יחזקאל את הרעיון של אחריות הפרט 
למעשיו הרעים: "בן לא ישא בעוון האב ואב לא ישא בעוון 
הבן, צדקת הצדיק עליו תהיה ורשעת הרשע עליו תהיה" 
(יחזקאל, יה, א—כ), וכן את הרעיון, שהתשובה מועילה: 
רשעת הרשע לא יכשל בה ביום שובו מרשעו? "החפץ 
אחפוץ מות רשע, נאום ה׳ ז — הלוא בשוב( מדרכיו וחיה" 
(שם, שם, כג). ברעיונות אלה קשור רעיונו של יחזקאל 
בדבר קידוש-השםוחילול-השם.ע״י התשובה וע״י 
חזרת ישראל לארצו ב״לב חדש וברוח חדשה" יתגדל שם־ 
אלהיו ויתקדש בעולמו, ו״למען שמו" של האלהים, שלא 
יחולל, לא יתן האלהים, שיהיו בני-ישראל "כגויים, כמשפחות 
הארצות, לשרת עץ ואבך. מפני-כן "יוציא אותם אלהים מן 
העמים ויקבץ אותם מן הארצות, אשר נפוצו בם, ב י ד ח ז ק ה 
ובזרוע נטויה ובחימה שפוכה" (יחזקאל, כ, לב¬ 
לר). כאן קיבל הרעיון של נצחיות־האומה צורה 
חדשה: אם לא ברצון— יתקיים עם־ישראל באונם. שהרי עם 
העלמות( מן העולם ייעלם גם הנושא של שם אלהי-ישראל 
ביעולם־כולו. 

ומכאן בא חזונו הגדול של יחזקאל — ״ח ז ו ן ב ק ע ת - 
העצמות" (שם, לז׳ א—יד): העצמות היבשות תצאנה 
מקברותיהן, תחיינה ותקרומנה עור ותעלינה בשר ותעמודנה 
על רגליהן "חיל גדול מאד מאד". התחיה ב״גולה" היא 
הכרחית. וכך הכרחית היא ההתאחדות של כל שבטי־האומה: 
״ח ז ו ן ה ע צ י ם ה מ א ו ח ד י ם״ (שם, שם, יט—כח): יהודה 
וישראל ייעשו ״גוי אחד״ ו״מלך אחד יהיה לכולם למלך״ — 
מלך מבית דויד — ולא יהיו עוד לשני גויים ולא ילוצו עוד 
לשתי ממלכות. ונוסף על חזון זה השפיעה ה״אוט(פיה" של 
יחזקאל(מ—מח) השפעה אדירה על כל חיי־הרוח של האומה 



307 


היסטוריה: העלייה הראשונה 


308 


בדורות שלאחר מכן: אדמת־הארץ תתחלק לכל השבטים 
חלק כחלק; אין מלך במדינה, שתתכונן לאחר שתסתיים 
גלות־בבל, אלא יהא בא נשיא׳ שלא יהא אלא בא־כוחו 
ומייצגו של העם. ירושלים תהא מרכז־האומה ומקדש־אלהיה 
ושמה יהא "יהוה שמה". לא הכהנים ישלטו בארץ, אלא ה׳ 
ותורתו, בקיצור: יהא ביהודה לא שלטון דמוקראטי בלבד 
ואף לא תיאוקראטיה, אלא נומוקראטיה (כמונח של יוסף 
סאלוואדור), כלומר, שלטון־התורה, שלטון־החוק ומשפט 
הצדק. 

4 . רעיונותיו הדתיים־המוסריים של ישעיהו 
השני. ואף ישעיהו השני לא רק נתנבא לנצחונו של כורש 
והטיף לעליה לציון ולהגשמת היעוד של תקומת־ירושלים 
ובניין־המקדש, אלא גילה והכריז בשם ה׳ רעיונות דתיים- 
רוחנים גדולים וחדשים מעיקרם. 

קודם כל, הטעים והרחיב ישעיה השני את המושג של 
אלהי־ישראל כבורא-העולם וחותך את גורלה של 
האנושיות כולה, שבתוכה יש מקום מרכזי לגורל עם־ישראל 
וליעודו הגדול. אלהי־ישראל הוא א ל ה י ־ ה ה י 0 ט ו ר י ה, 
ומה שעושה כורש אינו נעשה אלא בגזירת־האלהים ועל־פי 
תכנית מיועדת מראש של אלהי־ישראל, אלתי העולם כולו. 

שנית, הסבל של עם־ישראל, חורבן ארצו ומקדשו וגלותו 
מעל אדמת־מולדתו, הרדיפות, העינויים וההשפלות, שנפלו 
בגורלו יותר מבגורלם של שאר העמים, שאינם טובים ממנו — 
כל זה לא בא מפני שאלהי־ישראל עזב את עמו לאחר שהעם 
נתנתק מארצו ומקדשו, אלא מפני שישראל הוא "עבד¬ 
ה" , : מפני שבו בחר אלהים להיות נושא־הדגל של שמו 
ותורתו; והגויים, שאינם מבינים את הדבר, מבזים, משפילים 
ורודפים אותו. אבל סופו של עבד-ה׳ יהיה טוב: סוף־סוף 
יכירו הגויים, שעם ישראל את "חלים (של הגויים) הוא 
נשא ומכאוביהם סבלם", שהוא "מחולל (מדוקר) מפשעיהם" 
של הגויים, "מדוכא מעוונותיהם, מוסר־שלומם עליו ובחבורתו 
נרפא להם". הם יכירו, שה׳ "הפגיע בו את עוון כולנו" 
(של כל הגויים) ו״עוונותיהם הוא יסבול". בסופו של דבר 
"י ר א ה ז ר ע, י א ר י ך י מ י ם" ו״חפץ־ה׳ בידו יצלח". שהרי 
הוא סובל "על לא חמס עשה", "כשה לטבח יובל וכרחל לפני 
גוזזיה נאלמה", ובאמת הוא "חטא רבים נשא": הוא "הערה 
למוות נפשו והוא חטא רבים נשא ולפושעים יפגיע (ייסר 
את הפושעים)". אלה הן הפיסקאות של עבד־ה׳(ישעיה, מב, 
א—ז, מט, א—ח; נ, ד—ט; נב, יג—נג, יב), שבהן נשתלב 
המושג החדש של ״ייסורי־כפרה״ — של הסבל והייסורים 
של עם־ישראל הנרדף והמושפל שלא בצדק ככלל בתוך 
ייסוריו הגדולים של הנביא הישראלי הנרדף והמבוזה ואף 
הנהרג כפרט. בדברים אלה אימץ ישעיהו השני את לב־העם: 
אין ייסוריו וחרפת־גלותו אות לשחיתותו ולאבדנו, אלא 
להפך: אות הם לגדולתו בעיני אלהים, שבחר אותו לעבד לו, 
לנושא דגלו המרומם בעולם, וסוף־סוף ישלם אלהיו לו גמול 
על כל מה שנשא וסבל ויעשה אותו לבחיר־האומות ולאור- 
הגויים. 

רעיונות רמים ונישאים אלה לא חדרו לתוך ה״כורמים 
והיוגבים" ו״דלת־העם", שנשתיירו בארץ המוחרבת, שמבחר 
תושביה הוגלו ממנה. ולפיכך לא מתוכה, לא מתוך ה״תאנים 
הרעות", כדבר־ירמיהו, ובוודאי שלא מתוך השומרונים, 
שנתערבו במשך שלשה דורות בכותים ובשאר הגויים ושלא 
היו להם נביאים גדולים, עתידות היו לבוא התחיה וההתחד¬ 


שות של האומה, אלא מן ה״גולה" הבבלית, מן ה״תאנים 
הטובות", שהתרבות הגדולה של בבל והייסורים הגדולים 
של הגלות הכשירו אותן למהפכה רוחנית גדולה וששני 
הנביאים הגדולים נתנו להן ״לב חדש ורוח חדשה״: מאלה 
שנצרפו מן הסיגים ו״נבחרו (או נבחנו) בכור-עוני״ — 
משבי־הגולה — מוכרחת היתה לבוא הישועה לעם־יהודה 
בארצו, לתורת־נביאיו ולמקדש-אלהיו. 

5 . התיישבותם של העולים. בניין־המזבח, 
ההתנגשות עם השומרונים והעיכוב של 
בניין־הבית. שבי־הגולה, שאף בבבל ישבו בקיבוצים 
גדולים ועל־פי רוב אף לפי ערי-יהודה, שגלו מהן, חזרו 
ונתיישבו באותן הערים, העיירות והכפרים, שגלו מהם 
ושנשארו שוממים וחרבים. הם נתיישבו לא רחוק מירושלים 
ובדרך מירושלים ליפו. הגבול של תחום התיישבותם היה 
בית־אל בצפון, בית־לחם וסביבותיה עד בית- 
צור בדרום, בדרך לחברון, ויריחו ממזרח, 
ו מ מ ע ר ב — מורדות־ההרים המערביים. רק הכוהנים והל- 
ויים, המשוררים והשוערים וה״נתינים", שציפו לבניין־ 
המקדש, נתיישבו בירושלים עצמה. ההתיישבות של העולים 
מחוץ לארץ־יהודה לא היתה יכולה אף לעלות על דעתם, 
ראשית׳ מפני שרשיון־ההתיישבות של כורש לא כלל אלא 
את יהודה, שכבשו הפרסיים מן הבבליים, ושנית, מפני שרוב 
שבי־ה״גולה" היו, כאמור, גולי מלכות־יהודה ולא גולי 
מלכות־שומרון. 

פחות מחצי־שגה לאחר שניתנה הכרזת־כורש, בסוף־הקיץ 
של שנת 538 , בחודש תשרי, חודש החגים הגדולים, הגיעו 
העולים ליהודה. לשם החג נתכנסו כל השבים "כאיש אחד 
אל ירושלים", ומכיוון שאין חג בלא קרבנות, בנו שבי-הגולה 
מזבח, ועליו העלו עולות לה׳ בבוקר ובערב (עולות- 
התמיד) — ו״היכל ה׳ לא יסד" (עזרא, ג, ב—ו), כלומר, 
אפילו לא התחילו להניח את יסודו של בית־המקדש. להתחיל 
בבניין־המקדש לא נועזו אז, "באימה עליהם מעמי-הארצות", 
כמו שבכל 49 שנות־הגלות לא ניסו או לא גועזו הנשארים 
בארץ לבנות את המקדש מפחד מפני השכנים הרעים. רק 
"בשנה השנית לבואם אל בית-האלהים לירושלים בחודש 
השני" העמידו זרובבל ויהושע את הלוויים מבן עשרים 
שנה ומעלה "לנצח על מלאכת בית-ה׳", כלומר, לעבוד לשם 
הקמת בית־המקדש. הביאו ארזים מן הלבנון "אל י ם י פ ו א", 
חצבו אבנים מסלעי-ירושלים, והביאו גם "חרשים", חרשי 
עץ ואבן, מן הצורים והצידונים, "וכל העם הריעו תרועה 
גדולה והלל לה׳ על הוסד (הונח יסוד) בית-ה , " (שם, שם, 
י—יא). כשנגמרה הנחת-יסוד זו, שבה השתתף גם ששבצר, 
הפקיד הפרסי(שם, ה, יד—טז), בכו רבים מן הכהנים והלויים 
וראשי-האבות הזקנים, שראו עוד את הבית הראשון בעי¬ 
ניהם, בקול גדול, ולעומתם הריעו רבים בקול־שמחה—"ואין 
העם מכירים קול תרועת השמחה לקול בכי-העם, כי העם 
מריעים תרועה גדולה והקול נשמע עד למרחוק" (שם׳ ג, 
יא—יג). ובכן הצהלה והבכיה מתערבות זו בזו ברגע החגיגי 
הגדול — ציור ראליסטי׳ שעל־יסודו מוכרחים אנו לדחות 
את השקפתם של כמה חוקרים קיצונים, שמכחישים הנחת- 
יסוד זו מפני שנראה להם, שבבניינו של המקדש הותחל רק 
בימי חגי וזכריה. 

אך מניחי־היסוד פגשו מיד בהתנגשות קשה. 

כשנודע לשומרונים, שהיהודים באים לחדש את מדינתם 



309 


ארץ־ישראל 


310 


ולקומם את מקדשם, באו אף הם להשתתף עם היהודים 
בבניץ־המקדש, שהרי אף הם עובדים את אלהי־ישראל. 
זרובבל ויהושע דוחים אותם, קודם כל, מטעם מדיני. נראה, 
שהיהודים לא היו יכולים לשתף את השומרונים בבניין, 
שהרי, כאמור, נתן כורש רשיון לבניין־המקדש ולהקמת- 
ירושלים רק לבני גולת־יהודה בלבד, ולא לתושבי מלכות- 
ישראל, שלא גלו בימי נבוכדראצר ולא ישבו בבבל כ״גולה" 
מיוחדת. לזה מרמז הכתוב: "ויאמר להם זרובבל ויהושע ושאר 
ראשי־האבות לישראל: לא לכם ולנו לבנות בית לאלהינו, כי 
א נ ח נ ו יחד (כלומר, אנחנו שבי־הגולה ביחד עם היהודים 
הנשארים בארץ) נבנה לה׳ אלהי־ישראל, כאשר צונו המלך 
פורש מלך פרס" (שם, ד, ג). כך הבין את התשובה גם 
יו 0 ףבןמתתיהו(קדמוניות, י״א, ד׳, §§ 86 — 87 ). אבל 
היתה לדחיה גם סיבה אחרת: היהודים שבי־ציון, שהיו 
מתחילה מיעוט בארץ לעומת השומרונים, חששו בצדק, 
שמא ישתלטו עליהם ה״כותים" השנואים. ושנואים היו 
הכותים על היהודים, ראשית, מפני שהיתה בהם תערובת 






יי* * 7 

*4 \ 

־$ * 4 ן/ 


מ־׳. * ** •/ 

" 4 .יי \ 

■ * 0 * 
4 . י 

■, 1 * : 1 י \ 

יי' ״ ,'* י . 

ץ 

,אי 
׳/ ׳י * 

'׳* 




סטבע וכתובת יהד עליה. המאות ה 5 —ה 4 
לפסה״נ. נמצאה בכמה מקומות בא״י, וביז 
השאר נם בבית־צור 

של דם זר, ושנית, מפני שלא הושפעו מן הנביאים הגדו¬ 
לים, לא נצרפו בגלות ולא "נבחנו בכור־עוני". ובכן היתה 
כאן גם סיבה רוחנית וגזעית נוספת על הסיבה המדינית. 
זרובבל וראשי־בתי־האבות חששו גם לירידה מוסרית — 
להתערב ב״עברים׳/ שאינם "יהודים" ושלא קיבלו את 
נביאי־ישראל חוץ ממשה אדון הנביאים ויהושע משרתו 
ותלמידו. 

השומרונים לא שתקו. לאחר זמן(לא "במלכות אחשורוש" 
דוקה) "כתבו שטנה על יושבי יהודה וירושלים" (עזרא, ד, 
ו), והמלך שלח פקודה לעכב את בניין המקדש. ו״עבודת 
בית־האלהים שבירושלים היתד, בטלה עד שנת שתים למלכות 
דריוש מלך פרס״ (שם, ד, כד), כלומר במשך 15 שנה, מן 
השנה השניה לכורש עד השנה השניה לדריווש ( 537 — 522 ). 

6 . דריווש הראשון ( 523 — 486 ) והמרידות בפרס 
( 523 — 522 ). בנייןהמקדשהשני ( 522 — 515 ). 

כורש מת ב 529 ועל כסאו עלה כנבוזי בנו, שכבש בסוף 
ימי־מלכותו את מצרים. אין לנו שום ידיעה על יחסו ליהודה, 
ורק יודעים אנו, שלא נגע ב״אגורא זי יהו אלהא" (המזבח 
או איזה מקדש־מעט של האל יהוה) של יהודי יב (ע״ע). 

בימי המרידות, שפרצו נגד דריוש 1 (ע״ע) בעילם ומדי, 
בפרס ובבבל, בארמניה ובהורקאניה. ואף במצרים, 
נתמנה לפחת־יהודה זרובבל בן שאלתיאל, ראש־העליה, 


מזרע־המלוכה (אפשר, כדי שלא ייספחו היהודים אל המור¬ 
דים). אחר "יום־הקטנות" של סוף מלכוודכורש בא שוב "יום־ 
גדולות". וכמו בשעת כל מאורע גדול קמה הנבואה לתחיה 
גם בימים גדולים אלה. חגי הנביא פונה "בשנת שתים 
לדריווש המלך׳ בחודש השישי, ביום אחד לחודש", ובכן ברא¬ 
שון לאלול׳ ( 29 לאוגוסט), 520 , לזרובבל וליהושע ומדבר 
עמהם קשות על שאינם משתמשים בהזדמנות של המהומות 
בפרס לשוב ולבנות את המקדש, שבניינו הופסק מחמת 
שטנת-המלשינים. ובאמת, באותה שנת 520 , בכ״ד לאותו 
חודש, התחיל הבניין, וביום האחרון של סוכות כבר הגיע 
הבניין למצב, שאפשר היה להכיר את צורתו הכללית. 

ואולם מיד לאחר שהתחילו זרובבל וחבריו לבנות את 
הבית בא תתני, הפחה של עבר־הנהר, ודרש רשיון מלכותי 
לבניין ואף דרש לרשום בשבילו את "שמות האישים, שבו¬ 
נים בניין זה" (עזרא, ה׳ ג—ה); זקני־היהודים סיפרו לו, מי 
הם הבונים ושהרשיון ניתן לפני הרבה שנים, וכנראה, לא 
נמצא הרשיון בירושלים מפני שנשלח לפני כמה שנים רק 
לפקיד הפרסי של עבר־הנהר, ותתני לא ידע מזה, או מפני 
שברבות־הימים הלך הרשיון לאיבוד בירושלים. תתני הודיע 
לדריווש מה שאמרו לו זקני-היהודים והמתין עד שתבוא 
תשובתו של דריווש, ולעת־עתה לא הפסיק את עבודת־ 
הבניין. דריווש ציווה לחפש או! הפקודה בגנזי־המלך—והיא 
נמצאה באחמתא, בירת־מדי. זוהי ה״דכרונה" (רשימה לזב־ 
רון), שבה באו פרטי־הרשיון: פירוט מדוייק של גבהו 
ורחבו של המקדש ושל גודל נדבכי־האבן ונדבכי־העץ שלו, 
שוודאי הם משונים במידותיהם ובוודאי יש כאן שיבושי 
המעתיקים (שם, ו, ב—יב). דריווש ציווה למלא בזריזות 
אחר כל מה שכתוב ב״דכרונה", ובניין הבית הושלם בשלישי 
לאדר, שנת שש למלכות־דריווש, כלומר, ביום 12 למארס 
(או, ע״פ עזרא הגנוז, בראשון לאפריל), 515 . נתקיימו דברי 
הנביא, שידי זרובבל יסדו את הבית הזה וידיו ביצעו אותו. 

השממה בארץ היתד. גדולה. חנכו את בית-האלהים 
בפרים, אלים וכבשים הרבה "בשנים־עשר שעירי־עזים 
לחטאת כל ישראל, למניין שבטי־ישראל" (שם, ו, 
יג—יז). לא נשכח גם האיחוד של שנים־עשר השבטים. 

בדבר אחד לא כיוון חגי את השעה: הוא נתנבא ל״הפיכת 
כסא־ממלכות ולהשמדת חוזק ממלכות־הגויים", ואז "יבחר 
אלהים בזרובבל וישים אותו כחותם" (חגי, ב׳ בג). ודאי 
יש כאן רמז למרידות המרובות בדריווש ולתקווה, שזרובבל 
מבית־דויד ישב על כיסא-אבותיו. המסיבות היו אחרות. 
בין זרובבל ובין יהושע — בין בא־כוחה של המלכות 
(הפחה) ובין בא־כוחה של הדת (הכוהן הגדול) — היתד. 
התנגדות כמוסה, ואפשר, גם גלויה, ויהושע היה "לבוש 
בגדים צואים והשטן עמד על ימינו לשטנו", כלומר, היו בו 
מידות מוסריות לא־טהורות׳ והנביא השני של אותו זמן, 
זכריה בן ברכיה בן עידו, שבא אחרי חגי, מוכרח היה להגן 
על יהושע ולמצוא לו התנצלות מאחר שהוא "אוד מוצל 
מאש". ומצד שני דיבר על לבו של יהושע, שזרובבל הוא 
"צמח", הוא עבד־ה׳: "ידי זרובבל יסדו הבית הזה וידיו 
תבצענה", ושניהם, זרובבל ויהושע, הם כ״שני הזיתים על 
ימין המנורה ועל שמאלה"(זכריה, ג, א—ח ז שם, ד, ט—יד). 
לסוף ניצח לא זרובבל אלא יהושע: הממשלה הפרסית לא 
נתייראה מפני הכהן הגדול, ראש המקדש והכהונה, אבל פחדה 
מפני פחה, שהוא מזרע השושלת המלכותית הגדולה, שנוסדה 



311 


היסטוריה: תקופת עזרא ונחמיה 


312 


ע״י דויד ושלמה, שהיו שליטים בבל עבר־הנהר, כדברי- 
המשטינים (עזרא, ד, יב—ב). 

לאחר שנגמר הבניין נעלם זרובבל מססר־עזרא. רק 
ברשימות של העולים עם עזרא נזכר הטוש, דור רביעי 
לזרובבל, ובמקום אחר נזכרה שושלת של ששה דורות אחריו 
(השווה עזרא, ח, ב, ודברי־הימים־א, ג, כב). כנראה, חשדה 
בו הממשלה הפרטית במה שהיה בו ובמה שניבא עליו חגי — 
וסילקה אותו ממשרת הסחה ומארץ-יהודה. 

11 . ה ע ל י ה השניה ( 457 — אחר 424 ). 

1 . בין בניין המקדש השני והעליה השניה 
( 515 — 457 ). בספר עזרא (ז, א—ט) כתוב, שעזרא התחיל 
את העליה השניה *בשנת שבע לארתחשטתא המלך ויבוא 
ירושלים בחודש החמישי, היא שנת השביעית למלך. כי 
באחד לחודש הראשון הוא יסוד־המעלה מבבל ובאחד 
לחודש החמישי בא אל ירושלים". ובנחמיה (א, א) כתוב: 
-ויהי בחודש כסלו שנת עשרים"—אז התחיל עניין עליית- 
נחמיה, שהיא המשך של העליה השניה. ובפסוק אחד בנחמיה 
(ב, א) כתוב בפירוש: "ויהי בחודש ניסן, שנת דשרים לאר־ 
תחשסתא המלך", ביקש נחמיה רשיון לעלות לירושלים, ובכן 
גם "בחודש כסלו ש נ ת ה ע ש ר י ם" שבנחמיה הכוונה לשנת 
העשרים של ארתחשסתא. ואולם מיהו ארתחשסתא זה ז — 
וכי זהו ארתחשסתא הראשון, שמלך בשנות 465 — 423 
והשנה השביעית שלו היא, איפוא, 458/7 , ושנת־העשרים היא 
445/4 או זהו ארתחשסתא השני, שמלך בשנות 404 ־ 359/8 , 
ובכן השנה השביעית שלו היא שנת 397 ושנת־עשרים שלו 
היא 384 ז — לפי כמה סימנים קשורים במאורעות היסטו¬ 
ריים יש לשער, שזהו ארתחשסתא הראשון ארדהיד, שנלחם 
הרבה במרידות המצריות, ועל־כן היה לו עניין בדבר, שיהו¬ 
דה הקרובה למצרים תישאר נאמנת לו — ומכאן הרשיונות 
וההנחות ליהודים על־ידי עזרא הסופר, הפקיד הפרסי (עיין 
להלן), וע״י נחמיה, שר־המשקים של המלך הפרסי. 

ואולם עוד שאלה נתעוררה על־ידי החוקרים: לפי סדרם 
של ספרי עזרא ונחמיה כמו שהם לפנינו בבתבי־הקודש 
יוצא, שעזרא קדם לנחמיה. ואולם סדר זה אינו אלא מאוחר, 
ולפי התלמוד (סנהדרין, צ״ג ע״ב) היו ספרי עזרא ונחמיה 
ספר אחד וספר־נחמיה שבידינו לא נקרא בלל על שם נחמיה, 
ועד סוף ימי־הביניים היה באמת ספר-נחמיה חלק מספר־ 
עזרא. ובכן מכאן אין ראיה, שעזרא קדם לנחמיה. ולעומת 
זה נראה מן הפאפירוסים של יב, שבשנת 408 היה יהוחנן 
(בן יהוידע בן אלישיב) בוהן גדול וסנבלט (סין־אבליט—סין 
החיה) פחה בשומרון, אלא שכבר היה זקן ובניו דליה 
ו ש ל מ י ה שלטו במקומו. ומכיוון שעזרא פעל בימי יהוחנן 
בן־בנו של אלישיב ובימי זקנתו של סנבלט, שהרי יהודי־יב 
כבר פונים גם אל בניו דליה ושלמיה, ואילו נחמיה היה בן־ 
זמנו של אלישיב עצמו והתנגש עם בנו של יהוידע בן אלי¬ 
שיב (נחמיה, יג, בה) ואף נלחם בסנבלט כשהיה זה האחרון 
עוד צעיר ופעיל, הרי שנחמיה קדם לעזרא. 

ואולם קשה להאמין, שהמסדר של ספר-עזרא, שכלל גם 
את ספר־נחמיה, טעה טעות גסה כשהפסיק בעזרא, פרק י, 
ברשימה של בני־הכהנים, ש״הושיבו נשים נכריות", בלא 
שסיפר את סוף־מע&יה של הוועדה לגרש נשים אלו, ועבר 
מיד לזכרונות של נחמיה, שבהם הוא מזכיר את עזרא בקשר 
לשני מאורעות גדולים ככריתת-האמנה וכחנוכת-החומה, 
שבהם השתתף עזרא ביחד עם נחמיה, וחשב, שנחמיה קדם 


לעזרא. יש איסוא, לצדד בזכותה של הדעה־המקובלת, שהיא 
לסי סדרם של כתבי־הקודש, שעזרא קדם לנחמיה בשלש- 
עטרה שנה ושניהם פעלו בימי ארתחשסתא הראשון, עזרא 
משנת 458/7 ואילך ונחמיה משנת 445/4 ואילך. ובכן עבר 
בין הגמר של בניין־המקדש והעלמותו של זרובבל ובין 
עליית-עזרא לערך 58 שנים ( 516/5 — 458/7 ). 

58 השנים הללו היו אף הן "יום־קטנות", שנות־שפל, 
שבהם פעלו אנשים שלא השאירו רושם אחריהם. במאורעות 
המדיניים בימי ארתדד 
שמתא הראשון, שהש¬ 
תתף בהם השתתפות 
פעילה כל־כך הצי של 
הפיניקיים בימי א ש¬ 
ט נ ע ז ר מלך־צידון 
— מלך זה, שהוא 
בעל הכתובת הכנע¬ 
נית הגדולה הנקראת 
על שמו ("כתוב ת¬ 
א ש מנע זר") ושעל 
עזרתו' לנצחונו של 
מגאבו׳זום ( 464 — 
465 ) נתן לו ארתח־ 
שמתא הראשון את 
ד א ר ואת יפו (כתו¬ 
בת אשמונעזר, שורות 
18 — 19 ! נ. סלושץ, 
אוצר הכתבות הפיני¬ 
קיות, תש״ב, עמ ׳ 24 - 
27 ) במאורעות 
הללו לא השתתפו 
היהודים השתתפות 
ניכרת. נשאר מאותו 
זמן רישום על התנג¬ 
שות בין היהודים ובין 
שכניהם הרעים, שנג¬ 
מרה בתבוסה של 
היהודים, שהרי נחמיה 
שומע מן היהודים, 
שבאו מיהודה לשושן 
הבירה, ש״הנשארים 
אשר נשארו מן השבי׳ 
שם, במדינה(במדינת- 
יהודה), ברעה גדר 
לה ובחרפה, וחומת-ירושלים מפורצת ושעריה נצתו 
באש" (נחמיה, א, ב—ג). ודאי לא מדובר כאן על חורבן- 
הבית שמונים שנה קודם־לכן, אלא על מלחמה בלתי־מוצלחת 
של היהודים בשכנים הרעים הקטנים, בשומרונים או בבני- 
עמון, שלא יכלו לראות בהתהוותה מחדש של מדיגת־יהודה 
ושקיוו לבלוע אותה ולרשת את עריה. 

מצד שני מודיע נחמיה, ש״הפחות הראשונים אשר לפני 
הכבידו על העם" (שם, ה, טו). והווידוי הגדול של הלוויים 
בצום הגדול של עשרים וארבעה לתשרי(עיין להלן) מסתיים 
בדברים העגומים הללו: "הנה אנחנו היום עבדים והארץ, 
אשר נתתה לאבותינו לאכול את פריה ואת טובה, הנה אנחנו 



' " * * * •* 


כד־שטן (לקיתוס) מתוצרת אתונה, ׳־.!עליי 
מצויירת נבירה המקבלת מידי שפחתה 
קופסח־תכשימים. המאה ה 5 לפפה״נ. נמצא 
בחל־נ׳מה שבשפלת הנגב 



313 


ארץ־ישראל 


314 


עבדים עליה, ותבואתה מרבה למלכים, אשר נתתה עלינו 
בחטאותינו, ועל גויותינו מושלים ובבהמתנו כרצונם, ובצ¬ 
רה גדולה אנחנו" (שם, ט, לו—לז). הכוונה היא 
למיסים הקשים, שהוטלו על פרי-הארץ, ולחיילים, שגייסו 
המלכים הפרסיים מיהודה, וגם לבהמות, שנטלו כאפסניה 
לצרכי המלחמות במצרים. על כל פנים, במלים "ובצרה 
גדולה אנחנו" נתבטא כל המצב המדיני והכלכלי הרע של 
יהודה המשועבדת. 

ואף המצב הרוחני היה עגום מאד. ממנו נתן לגו 
ציור נמרץ הנביא מלאכי, כנראה, אחרון הנביאים בעלי 
רוח־הקודש, שנספחו אל שנים־עשר ה״נביאים הקטנים" 
בכמות־נבואותיהם, אף אם לא באיכותם. הנביא מתאונן על 
הזילזול בקרבנות מצד הכד,נים והעם כאחד ומגיע לידי ביטוי 
של מרירות קיצונית כזו: "מי גם בכם ויסגור דלתיים (של 
בית־המקדש) ולא תאירו מזבחי חנם! — אין לי חפץ בכם, 
אמר ה׳ צבאות, ומנחה לא ארצה מידכם". והקרבנות, עם כל 
חשיבותם בעיני הנביא, אינם העיקר 
בעיניו: "כי ממזרח שמש ועד מבואו גדול 
שמי בגויים ובכל מקום מוקטר (קטורת, 
כמו "מוגמר" בתלמוד) מוגש לשמי ומנחה 
טהורה, כי גדול שמי בגויים, אמר ה׳ צב¬ 
אות" (מלאכי, א ו—יב). ביהוד מתרעם 
מלאכי על בגידת היהודים בנשי־נעוריהם 
היהודיות ועל שהם "בעלו בנות אל נכר", 
באופן שהיהודיות הנדחות מפני הנכריות 
"מכסות דמעה את מזבח ה/ בכי ואנקה". 
והנביא שואל: "הלוא אב אחד לכולנו? 
הלא אל אחד בראנו ? — מדוע נבגוד איש 
באחיו לחלל ברית אבותינו?" 
(שם, ב, י—טז). שלש המלות האחרונות 
מוכיחות, שהכוונה היא לא נגד התביעה לגרש את הנשים 
הנכריות, אלא נגד היהודים, שגדשו את נשיהם 
היהודיות כדי לקחת נשים נכריות במקומן והן 
באות לבכות על כך לפני מזבח־ה/ ונתרבו ביהודה "מכשפים 
ומנאפים ונשבעים לשקר ועושקי שכר שכיר, אלמנה ויתום, 
ומטי(דין) גר" (שם, ג׳ ה). והרשעים מצדיקים את המעשים 
הרעים הללו באמרם: "כל עושה רע טוב בעיני ה׳ ובהם הוא 
חפץ — או איה אלהי-המשפט?" (שם, ב, יז). הזדים הם 
מאושרים ״גם נבנו עושי־רשעה, גם בחנו אלהים — וימלטו" 
(שם, ג, יג—טו). זהו מצב רוחני ירוד ביותר, כשהמעשים 
הרעים לא רק נעשים מתוך שדירות־הלב אלא גם מתוך 
הכרה, שעושיהם אינם עתידים לבוא על ענשם. צריו היה, 
שיבוא אדם גדול, שיהא ליהודה "כאש מצרף וכבורית 
מכבסים". וזה היה עזרא הכהן הסופר. 

2 . עליית-עזרא ( 457 — 432 ). שמו השלם של עזרא 
הוא עזריה, כשם אבי־אביו (עזרא בן שריה בן עזריה), 
ועזרא אינו אלא שם ליטוף או צורה ארמית של השם 
העברי עזריה (כמו "שבנא" מן "שבניה"), ובשמו השלם בא 
עזרא בין החתומים על "כורתי־האמנה" בימי־נחמיה (עיין 

להלן)• 

בספרי עזרא ונחמיה נקרא עזרא בשם ״עזרא הסופר״— 
בתוספת־ביאור: "הוא עזרא עלה מבבל, והוא סופר מהיר 
בתורת־משה" (עזרא, ז, ו), והיה מקובל באומה ואצל 
החוקרים מן הדורות שקדמונו, שהיה עזרא סופר יהודי 


עוסק בתורת־ה/ ואולם בשנת 1930 פירסם החוקר האנס 
שידר (• 161 ) 50112 ) את ספרו "עזרא הסופר" ( 3 ז £2 
( 1930 ־ ת 6 §מ 1 נ 11 !י 1 ׳ ,■ 61 נ 611 ז 5011 • 161 >), ובו הוכיח, ש״סופר" 
בעברית ו״ספרא" בארמית אינו אלא "שפך" באכדית, 
שאינו סתם סופר אלא אדם תופס משרה דיי'חשובה של 
מזכיר רשמי ושומר הארכיון של המיסמכים הממשלתיים. 
כנראה, היה אצל הפרסיים סופר ממשלתי מיוחד לעניינים 
מיוחדים של העמים המשועבדים לפרס! וסופר כזה היה גם 
עזרא: סופר ממשלתי פרסי, שעסק מטעם הממשלה בענייני־ 
ישראל בכלל ובתורת־ישראל בפרט, כמו שהיה למלכי־פרס 
סופר מיוחד גם לענייני־המצריים (אוזח 1 ר) וכמו שהיה פקיד 
כזה אחר־כך גם ביהודה גופה: "ופתחיה בן משיזבאל מבני 
זרח בן יהודה ליד המלך לכל דבר לעם" (נחמ׳, יא, כד). 

עזרא עלה מבבל, ודאי׳ מפני ששמע מפי באים מיהודה 
לפרס ולבבל, שהמצב באוטונומיה היהודית הצעירה, שישע¬ 
יהו השני תלה בה תקוות מזהירות כל־כך, הוא ברע. 


צריך, איפוא, ראשית, להזרים דם חדש לגוף הירושלמי ע״י 
עליה חדשה של אנשי־מרץ ואנשי־רוח, ושנית, להביא את 
תורת־ה׳ בצורתה השלמה לשבי־הגולה ולתושבי־הארץ 
כאחד ולעשותה חוק ומשפט ביהודה — קונסטיטוציה דתית- 
חברותית של הארץ הקטנה כתחוקה מאושרת ע״י ממשלת־ 
פרס המושלת גם ביהודה. ועזרא מקבל "נשתוו" (כתב, 
מכתב בפרסית), כלומר, מכתב רשמי מארתחשסתא הראשון, 
מכתב, שבוודאי נתנסח ע״י עזרא עצמו ועל כל פנים על־פי 
בקשתו, ושבו הותר לעזרא, ראשית, להעלות עולים מתנדבים 
ליהודה, וביחוד כהנים ולוויים! שנית, להפיץ ב״יהוד"(השם 
הארמי של ״יהודה״ באותו זמן) את תורת־ה׳ שבידו! שלי¬ 
שית, להביא כסף לארץ, שהתנדבו יהודי בבל ופרם וגם 
המלך ויועציו לבית "אלהי־ישראל שבירושלים"! רביעית, 
למסור לבית־המקדש את הכלים, שבהם משתמשים בעבודה 
בבית־האלוהים! וכן הובטח לו, ששאר צרכי־המקדש יינתנו 
לו מבית גגזי־המלך, כנראה, מן המיסים המתקבלים מתושבי- 
יהודה! ולסוף, חמישית, וזהו העיקר: עזרא קיבל הרשאה 
וייפוי־כוח מן המלך למנות שופטים ודיינים, שישפטו את כל 
העם היהודי שבעבר-הנהר ושילמדו את העם את תורת-ה , , 
חוקיו ומשפטיו, ומי שלא ימלא אחר דת־האלהים, שהיא 
מאושרת ע״י המלך, ייענש בגירוש, בהחרמת-נכסים, במאסר 
ואפילו במיתה (עזרא, ז, יב—כו). 

זוהי פקודה מלכותית רחבת־רשיון ורבת־חסד. היא ניתנה 
משני טעמים: ראשית, מפני שארתחשסתא הראשון, שנלחם 



315 


היסטוריה: תקופת עזרא ונחמיה 


316 



אז מלחמות תכופות וממושכות במצריים׳ רצה להבטיח גם 
את עזרתה של יהודה הקטנה׳ שגובלת עם מצרים, כאמור! 
ושנית, עזרא היה פקיד ממשלתי פרסי וארתחשסתא יכול 
היה לבטוח בו, שלא יעשה דבר שלא לטובתה של מלכות- 
פרס. והרי הפרסיים לא רק הרשו לעמים המשועבדים להם 
לשמור את דתם אלא אפילו דאגו לכך, שהמצריים המשועב¬ 
דים להם ישמרו את חגיהם ויהודי־יב יחוגו את חג־הפסח 
כהלכתו. 

עזרא אסף כהנים מיוחסים וגם ישראלים חשובים (הטוש׳ 
מ״בני־דוד" ומבני־בניו של זרובבל), וכן גם 38 לוויים ואף 
220 "נתינים", כלומר, עובדים את העבודות הפשוטות של 
המקדש, בסך־הכל 1,747 גברים (ובוודאי היו עמהם גם נשים 
וטף). הדרך לירושלים היתד. ארוכה וקשה והיו "אויבים" 
ו״אורבים על הדרך", שהרי הובילה השיירה גם הרבה כסף 
וזהב. ארתחשסתא הציע לעזרא שמירה של פרשים בדרך; 


אך עזרא נתבייש לקבל שמירה זו: 

הרי בשם אלוהיו הולכים הוא ושיי- 
רתו לירושלים ויש להם לבטוח 
באלהים, שלא יאונה להם כל רע. 

ובמקום שמירת־המלך צמו והתפללו 
לאלהים והדרך עברה בשלום (שם, 

ח, טו—לד). 

באחד בניסן 457 יצאה השיירה 
הגדולה לדרך ולאחר ארבעה חד¬ 
שים, באחד באב אותה שנה, הגיעו 
לירושלים, מסרו במשקל את הכסף 
ואת הכלים, שהביאו מבבל, לכהן 
ממשפחה מיוחסת ולשני־לוויים, הק¬ 
ריבו עולות לאלהים במקדש שנים־ 

עשרה פרים וכן גם "צפרי חטאת" 

שנים־עשר (שוב כמספר שבטי- 
ישראל!) כתודה לאלהים על ששמר 
אותם בדרך. אח״כ נסעו לדמשק 
ומסרו לאחשדרפן של פחות עבר* 

הנהר את האיגרת ואת הפקודה 
המלכותית׳ ופקידי־הממשלה סייעו 
את עזרא בפעולותיו לטובת בית- 
האלהים ותורת־האלהים. 

ופעולותיו הגדולות של עזרא 
שתיים היו: ראשית, הוא פירסם את 
התורה בצורתה השלמה, שמצא 
בבבל בין גדולי־ה״גולה", ולימד אר 
תה לעם, ומינה דיינים ושופטים 
ומלמדים, שיורו תורה זו לעם ואף 
ידונו וישפטו על-פיה בכל דבר, 

ובזה הכין את העם לקראת כריתת 
"האמנה", שעל-ידיה נתקבלה התר 
רה כקונסטיטוציה של העם והארץ; 

ושנית, הוא התחיל במלחמה בדבר 
המסוכן ביותר ליהודה באותו זמן: 

בנישואי-התערובות, בנישואים של 
נשים נכריות. כי מיד לאחר שנסתד־ 

רו ענייני־השיירה ונקבעו היחסים 
עם פקידי־הממשלה בדמשק ועבר- 
הנהר נגשו שרי-יהודה אל עזרא וקבלו לפניו על ש״לא 
נבדלו העם מעמי-הארצות״. והקובלנה נמשכת: "כי נשאו 
מבנותיהם (של עמי-הארצות) להם ולבניהם והתערבו זרע- 
הקודש בעמי-הארצות, ויד השרים והסגנים היתד. 
במעל הזה ראשונה" (עזרא, ט, א—ב). 

עזרא נזדעזע. הוא "קרע את בגדיו ומעילו, מרט משער 
ראשו וזקנו — וישב משומם: לא אכל ולא שתה עד מנחת- 
הערב". בינתיים נתאספו אליו כל המתמרמרים על "מעל- 
הגולה". ולשעת מנחודהערב קם מתעניתו, כרע על ברכיו 
ובבגדים קרועים פרש כפיו אל ה׳ אלהיו ואמר דברי-ווידוי 
מרעידי-לב (עזרא, שם, ג־־טו). הוא פרט את המעשים הרעים 
הנעשים על אדמת-הקודש דוקה, הטעים את סכנת ההתבול¬ 
לות של המיעוט היהודי בגויי-הארצות, שהיו אז רוב מכריע 
מסביב ליהודה הקטנה,— התבוללות, שתבוא על-ידי הנשים 
הנכריות, שמחנכות את ילדיהן בעבודה לאלים זרים ובדיבור 



317 


ארין־ישראל 


318 


בלשון זרה והן מרחיקות את הדור הבא מתורת־משה 
וממוסר־הנביאים כאחד. ומה היה יבול להיות סופו של דבר 
אם לא התערבות היהודים בגויים ן — הנה נתן אלהים 
לעמו "יתד במקום קדשו" ו״מחיה מעט בעבדותו": "הטה 
עליו חסד לפני מלכי־פרם לתת לו מחיה, לרומם את בית־ 
אלהיו ולהעמיד חרבותיו ולתת לו גדר ביהודה ובירושלים" 
(שם, שם, ט), כלומר, פינה מוגדרת ומובדלת ביהודה בכלל 
ובירושלים בפרט, אך מפני הסטיה מעל תורת־ישראל הורע 
גם המצב המדיני והכלכלי ביהודה: באו עבדות, מיסים ואר־ 
נוניה קשים. 

ספר עזרא מוסיף לספר, שעל-יד בית-האלהים, ששם בכה 
והתפלל עזרא, נקבץ "קהל רב מאד, אנשים ונשים וילדים" 
(עזרא, י, א—טו). אז קם שכניה בן יחיאל מבני־עילם 
והציע: "עתה נכרות ברית לאלהינו להוציא כל נשים והנולד 
מהם", ובפניה לעזרא הוא אומר: "קום! כי עליך הדבר 
ואנחנו עמך. חזק ועשה!" (שם, שם, ב—ד). הדברים הנמר¬ 
צים של שכניה פועלים על עזרא, והוא משביע "את שרי 
הכהנים, הלוויים וכל ישראל" להוציא את הנשים הנכריות. 
אבל עזרא ידע, שקשה הדבר, ואיש־תורה היה ולא איש־ 
מעשה. הוא הלך אל לשכת י ה וחנן בן אלישיב (אין 
ודאות, שהיה זה יהוחנן הכהן הגדול דוקה) ושם "לחם לא 
אכל ומים לא שתה, כי מתאבל על מעל־הגולה" (שם, שם, ו). 
ולסוף התאזר עזרא עוז והשתמש בסמכות, שקיבל מארתח־ 
שסתא, ובהסכמת השרים והזקנים הכריז, שכל בני־ה גולה 
יבואו לירושלים, ומי שלא יבוא במשך שלושת ימים "יוחרם 
בל רכושו והוא יבדל מקהל-הגולה" (שם, שם, ז—ח). 
האיום פעל, ובב׳ בכסליו 456 נקבצו "כל אנשי יהודה 
ובנימין(ודאי, רק משבי־הגולה) וישבו כל העם ברחוב בית- 
האלהים מרעידים על הדבר ומהגשמים" (שם, שם, ט), 
בלומר, הם רעדו מחמת הגזירה הקשה לגרש את הנשים 
הנכריות ומחמת הגשמים, שבסוף כסליו בבר הם קרים וטו¬ 
רדים בירושלים. עזרא דורש להחליט על המקום בדבר גירוש 
הנכריות. אולם קמה התנגדות לכך מצדדים שונים, של לוי 
אחד ושלשה ישראלים, והיה גם תירוץ פורמאלי: "העם רב 
והעת גשמים ואין כוח לעמוד בחוץ, והמלאכה לא ליום אחד 
ולא לשנים". ובבן הציעו הנאספים לייסד ועדה מן השרים 
של הקהל הנאסף ומבאי־הבוח של הערים, שנציגיהן לא באו 
אל האסיפה. ובל מי שנשא אשה נכריה יבוא אל חברי־ד,וועדה 
ויסדר את גירוש הנכריה וילדיה. הוועדה נוסדה ועזרא קרא 
את שמות חבריה. הוועדה נתכנסה לישיבה ראשונה בראש־ 
חודש טבת וגמרה את חקירותיה עד ראש חודש ניסן, בלומר, 
במשך שלשה חדשים. וכאן באה רשימה של נושאי הנשים 
הנכריות, וביניהם הרבה מבני המשפחות המיוחסות, אפילו 
״מבני ישוע בן יוצדק ואחיו״ — מבני הכהן הגדול הראשון 
בבית השני. ואחר שנסתיימה הרשימה כולה (שם, שם,יח— 
מג) בא רק פסוק אחרון זה של פרשה אחרונה בספר עזרא: 
"בל אלה נושאי (הכתיב—הקרי "נשאו") נשים נכריות ויש 
מהם נשים וישימו בנים (שם, שם, מד). בנראה, גברה ההת¬ 
נגדות והגירוש לא יצא אז לפועל. לא היה עזרא הסופר די 
חזק בשביל ניתוח קשה כזה. לשם כך צריך היה שיבוא אדם 
חזק ותקיף ממנו, איש־מעשה גדול, לא כהן וסופר, אלא 
פחה בעל־מרץ, איש-מלחמה, ויסיים מה שהתחיל עזרא — 
ולא גמר. ואיש זה היה התרשתא (הוד מעלתו) נחמיה 
בן חבליה. 


ווו. עליית נחמיה ( 444/5 — אחר 432 ). 

1 . נחמיה ובקשתו מן המלך. השם "נחמיה" 
(נחם־יה) ושם אביו "חבליה"(חכה־ל ז יה או חכה־ליה) מעידים 
שהיה ממשפחה דתית־לאומית, שציפתה לגאולה. חגני אחיו 
קדם לו בעליה לירושלים ועמד בראש של מלאכות שלמה 
מירושלים לשושן הבירה, ואחר־כך נתמנה כאחד משני המש¬ 
גיחים על המשמרות הממונות על שערי-ירושלים (נחמיה, ז, 
א—ב). מלאכות זו באה "בחודש כסליו שנת עשרים" (לאר־ 
תחשסתא הראשון, עיין למעלה) לשושן הבירה, שאז ישב 
בה המלך בחורף, ונחמיה שאל את המלאכות למצבה של יהו¬ 
דה. התשובה היתד, עגומה מאד: באחת מן המלחמות עם 
השכנים הרעים נפלו 
יהודים בשבי, נפרצה 
חומת-ירושלים ושע¬ 
ריה ניצתו באש. נחמ¬ 
יה שומע את הבשורה 
הרעה והוא "בוכה 
ומתאבל", "צם ומת¬ 
פלל לפני אלהי־ד,ש¬ 
מים״, ואף הוא, כעז- 
רא, מתוודה כעין וידוי 
לאומי: בו הוא מפרט 
את חטאי־העבר ומד 
ביראתהבטחות־האל־ 
הים למשה עבד־ה׳: 

"אם יהיה גדחכם בקצה־השמים משם אקבצם והביאותים אל 
המקום, אשר בחרתי לשכן את שמי שם" (נחמיה, א, ה—יא). 
אחר-בך הוא מספר, שלאחר 4 — 5 חדשים, בחודש ניסן אותה 
שנה, הגיש יין למלך — "ולא הייתי רע לפניו". המלך שאל 
אותו: ״מדוע פניך רעים ואתה אינך חולה ? — אין זה כי אם 
רוע־לב", כלומר, המלך חושד בנחמיה במזימות־רעות. ונחמ¬ 
יה נבהל מפני החשד של המלך. הוא עצמו אומר: "ואירא 
הרבה מאד". אך מיד מצא את עצמו והחליט לומר למלך את 
האמת: "מדוע לא ירעו פני, אשר העיר בית קברות אבותי 
חרבה ושעריה אכלו באש?״ — והמלך שואל "על מה זה 
אתה מבקש?״ — נחמיה משיב: על רשיון ללכת ליהודה 
ולבנות את "עיר קברות אבותי". כלומר, אין כאן אלא עניין 
שברגש ושום דבר מדיני אין בזה. ד,שגל (המלכה או 
הפילגש) ישבה אז "אצל המלך", וכנראה, תמכה בבקשתו 
של נחמיה. המלך שאל, לכמה זמן רוצה נחמיה ללכת לירו¬ 
שלים, ונחמיה קבע את הזמן׳ ואף ביקש, שיקבל "אגרות" 
רשמיות (נשתונים) אל פחות עבר־הנהר, וע״י כך יקל עליו 
המעבר ממקום'למקום "עד אשר יבוא אל יהודה"! וכן שיתן 
לו המלך איגרת אל אסף, שומר הפרדס אשר למלך, ש״יתן 
לו עצים ל ?ן רות את שערי-הבירה" ואת חומת-העיר ולבנות 
בית פרטי'בשביל עצמו, בשביל נחמיה. המלך מילא את 
בקשותיו, ואף שלח עמו "שרי חיל ופרשים" כדי לשמור 
אותו ואת שיירתו בדרך מאויבים ושודדים! שלא כמעשה- 
עזרא, שנתבייש לבקש שמירה (עיין למעלה). 

2 . הסיור בחומה בלילה. הליגלוג והאיום 
של השונאים. ״נקום ובנינו!״. — כשבא נחמיה 
לארץ נתפשטה השמועה בכל הסביבה, ש״בא אדם לבקש 
טובה לבני-ישראל״ — ודבר זה קשה היה לסבול לסגבלט 
החורני, כלומר, לפחת-שומרון, שכנראה היה מוצאו מעיר 



אדרבמו! פרסי, שבו טבועה דסות המלך 
כשהוא רץ ובידו! וקשת בידו 



319 


דזייסטורידז: מקופד! עזרא ובחמייד! • 


320 



הכתובת "טוביה" החקוקה במבצר בית־טוניר, בעראק אלאמיר 
׳עבעבר*ר,ירדן המזרחי 


חורונים במואב, ול״טוביה העבד העמוני", כלומר, העזר 
העמוני (כמו "שמע עבד ירבעם" שעל גבי חותמת עברית 
אחת — כלומר, שר של ירבעם), ואף לשיך הערבי מדרום 
יהודה גשם (או גשמו בצורה הערבית) — זהו השם של השיך 
הערבי "גשמו", שנתגלה בכתובת מאותה תקופה. סנבלט 
הוא פחת־שומרון ובפקודתו נמצא גם "חיל־שומרוך (נחמיה, 
ג, לד; קדמוניות, י״א, §§ 321 , 342 ׳ 345 ), וטוביה ה״עבד 
העמוני" הוא שר מ״בית טוביה" המפורסם, שהיה לו שלטון 
מסויים בעבר־הירדן. ושניהם מתקשרים על נחמיה בפרט ועל 
תקומת־יהודה בכלל ביחד עם השיך הערבי גשמו: מואב, עמון 
וערב קמים על יהודה החלשה, שמתאמצת לעמוד על רגליה. 
נחמיה נוהג זהירות מפני האויבים: אינו מגיד דבר לא 
לכהנים ולא ל״סגנים" (האסטרטיגים), כלומר, המפקדים 
הצבאיים היהודיים והנכריים. הוא קם בלילה, נוטל עמו רק 
אנשים אחדים ורק "בהמה" אחת (סוס או פרד), ובחשכת־ 
הלילה הוא הולך לסקור את מצב־החומה. הוא מוצא אבנים 
מנופצות מפוזרות במספר מרובה כל־כך, עד ש״אין מקום 
לבהמה לעבור תחתיו". תמונה עגומה ומדכאת כאחת. אבל 
הוא אינו מתייאש. הוא פונה אל הכהנים, החורים והסגנים 
ושאר העם בדברים קצרים ונמרצים אלה: "אתם רואים את 
הרעה, אשר אנחנו בה: אשר ירושלים חרבה ושעריה נצתו 
באש; לכו ונבנה את חומת ירושלים ולא נהיה עוד חרפה!" 
(נחמיה, ב, יז). ולאחד שהגיד להם, שהוא רשאי לבנות את 
החומה בהסכמת־המלך, השיבו: ״נקום ובנינו! — 
ויחזקו ידיהם לטובה"(שם, שם, יח). השונאים מנסים להמית 
את המפעל על־ידי הלעג והבוז. ואל שני אלה נלוותה — 
המלשינות: נחמיה מספר, שסנבלט, טוביה וגשם "הלעיגו 
לנו(היהודים) ויבזו עלינו, ויאמרו: מה הדבר הזה, אשר אתם 
עושים? העל המלך אתם מורדים?״ — נחמיה אינו 
נבהל מדבדי־המלשינות כמו שלא נתפעל מן הלעג והבוז: 
״נקום ובגינו!״ זוהי הסיסמה. 

3 . ה ת ח ל ת ה ב נ י י ן. בניין־החומה התחיל בהשתתפות 
של כל מי שהתנדב לבנות חלק ממנה. בני משפחות שלמות 
וגם בני־אדם בודדים בעלי משרות חשובות ובעלי יכולת 
חמרית: שר פלך בית־הכרם, שר חצי־פלך בית־צור, שר 
חצי-פלך ירושלים, שר המצפה, ועוד! ולעומת זה — התנדבו 
לבנות אגודות שלמות של בעלי־מלאכה, למשל׳ הצורפים 
והרוכלים. והיו גם משתמטים מלמלא חובתם לבניין־החומה, 
אבל הם היו מועטים. 

ראה סנבלט, שהבניין מתקדם "ויכעס הרבה וילעג על 


היהודים: ״מה היהודים האמללים עושים? — היחיו את 
האבנים מערמות העפר והמה שרופות?!". וטוביה העמוני 
הוסיף: "גם אשר הם בונים אם יעלה שועל ופרץ חומת 
אבניהם!". נחמיה התרגז על הלעג והביטול, וביחוד על 
שהשונאים "הכעיסו לנגד הבונים". אבל הבניין לא פסק 
וכבר הגיעה החומה עד חציה. ונחמיה מסיים: "ויהי לב העם 
לעשות״ (שם, ג, לג—לח). ואם לב־העם הוא למעשה — 
המעשה מצליח. 

וכשראו השונאים, שלא הצליחו בליגלוג ובבוז ואף בר¬ 
מיזות להלשין, ניסו להפריע את המשך־הבניין בחוזק־יד. 
ידי־נחמיה לא רפו. הוא חילק את המתנדבים — והוא ופקי¬ 
דיו ועבדיו ביניהם — לשנים: חצים עושים במלאכה וחצים 
מחזיקים כל כלי־מלחמה; וכן נהג במשך הבניה כל אחד 
ואחד מעושי־המלאכה: "באחת ידו עושה במלאכה ואחת 
מחזקת השלח", וה״בונים איש חרבו אסורים (אסורה) על 
מתניו — ובונים!" (שם׳ ד, ג—יז). "היו להם הלילה משמר 
והיום מלאכה". 

4 . התיקון הסוציאלי: שמיטת־החובות. 
ואולם גיוס העם לבניין רושש את דלת־העם. לא היה להם 
פנאי לעבוד לפרנסתם. האיכרים נתדלדלו והוכרחו ללוות 
כסף כדי לשלם את "מידת־המלך" (את מס־הגולגולת) בער־ 
בון של שדותיהם וכרמיהם, ואפילו במסירת בניהם ובנותיהם 
לעבדים ולשפחות; ויש שהעשירים המלווים היו משתמשים 
בזה וגם מאנסים את בנות־העניים. נחמיה כועס על מעשים 
מכוערים כאלה, מכנס קהל גדול ודורש שמיטת כל החובות 
ושחרור כל הבנים והבנות: הרי אנו, היהודים בארץ, פודים 
את אחינו ואחיותינו, שנשבו בידי הגויים — והאיך נעשה 
את הרעה הגדולה, שיהודים ישעבדו יהודים ויהודיות!? — 
והוא מראה דוגמה נאה: הוא ופקידיו משמטים על־פי דרי¬ 
שתו כל מה שמגיע להם מן האיכרים העניים. הדוגמה 
פועלת — והחובות מושמטים והבנים והבנות משתחררים. 

זה היה מעשה רב, שחיזק את האחדות באומה ונטל את 
העוקץ משנאת־המעמדות. קשה לשער, מה היה אילמלא 
ביטול־חובות זה. ובצדק אמר נחמיה על זה: "זכרה לי, 
אלהי, לטובה כל, אשר עשיתי על העם הזה״ (שם׳ ה, טו— 
יט). זהו תיקון סוציאלי גדול, שהוא דומה לשמיטודהחובות 
של ם ולו ן באתונה. 

בניין־החומה נגמר אחר שנים וחמישים יום של עבודה 
קשה ביום ובלילה בכ״ה באלול 444 . ושוב ניסו סנבלט וטו¬ 
ביה להפריע את הבניין — ולא הצליחו: סנבלט בדה מלבו, 
כאילו נחמיה ״העמיד נביאים לקרוא עליו בירושלים לאמר: 
מלך ביהודה" (שם, ו, ז). באמת לא נחמיה העמיד נביאי- 
שקר כאלה אלא סנבלט וטוביה, שהעמידו נביא־שקר בשם 
שמעיה בן דליה, ואפילו נביאת־שקר בשם נ ו ע ד י ה, 
שניסו להפחיד את נחמיה ולהכשילו במעשה לא־כשר במובן 
הדתי ובמעשה פחדני, שאינו נאה בשביל שליט חזק. אמרו 
לו, שמתנקשים בנפשו ומוטב שיברח ויסתתר במקדש. אבל 
נחמיה השיב בגאון: ״האיש כמוני יברח? — ומי כמוני 
(לא כהן), אשר יבוא אל ההיכל וחי? — לא אבוא!" (שם, 
שם, י—יד). 

כשנשלם בניידהחומה דאג נחמיה לשמירתם של שערי- 
החומה ומינה שומרים עליהם את חנני אחיו(עיין עליו למע¬ 
לה) ואת חנניה שר־הבירה. כמדכן הוציא פקודה, ש״לא 
ייפתחו שערי ירושלים עד חום־השמש", ואף ציווה "להעמיד 



321 


איץ־ישראל 


322 


משמרות יושבי-ירושלים איש במשמרו ואיש נגד ביתו" 
(שם, ז, ג) — מפחד מסתננים. 

5 . הגדלת הישוב של ירושלים. ואולם השמירה 
על ירושלים לא יכלה להועיל הרבה כל עוד היתה העיר 
דלולת־אוכלוסים. ״העיר רחבודידים וגדולה — והעם 
בתוכה מעט, ואין בתים בנויים" (שם, שם, ד). 
צריך היה להגדיל את מספר־התושבים, וביחוד מתוך שבי־ 
הגולה, המסורים שבאוהבי־ירושלים. לשם כך עבר נחמיה 
על רשימת העולים מבבל וגזר, שכל עשירי מהם יעלה על¬ 
פי הגורל להשתקע בירושלים. כך נתרבה הישוב בירושלים— 
וממבחר התושבים; וכך גדלה ונתחזקה העיר הקדושה כולה. 
שלושת המעשים הללו — בניין־החומה, התיקון הסוציאלי 
והרחבת יישובה של ירושלים — היו חשובים במובן המדי¬ 
ני והכלכלי לעם ולעיר-בירתו. 

אבל נחמיה עשה אז גם מעשה רוחני גדול וחשוב ביותר: 

6 . הכרזת־התורה כח 1 ק־ר,מדינה. באחד בתשרי 
444 , ביום־הזכרון על פי התורה, יום שנקרא "ראש־השנה" 
בתקופה המאוחרת של הבית השני, "נאספו כל העם כאיש 
אחד אל הרחוב אשר לפני שער המים וביקשו מעזרא הסו¬ 
פר", שאותו מינה מלך פרם על הפצת התורה וקביעתה לחוק 
בישראל, שיביא את םפר־התורה, שהביא עמו מבבל, ויקרא 
בו לפני האנשים והנשים כאחד. זו היתה הכגסתהגדו- 
לה הראשונה ביהודה. 

לשם הקריאה החגיגית בתורה הוכנה במה מיוחדת — 
,מגדל־עץ, אשר עשו לדבר". עזרא עלה על במה זו ומימינו 
ומשמאלו "המבינים את העם לתורה", כלומר, המסבירים 
את התורה לעם, במספר 13 איש, 6 מימינו ו 7 משמאלו — 
כנראה, לוויים כולם. הם "הבינו במקרא", כלומר, הסבירו 
את המקרא על-ידי עזרא, ״מפרש (באמת ״פרש״ — המ׳ של 
״מפרש״ היא כפל — דיטוגראפיה — של הנד במלת "האל־ 
הים", שקדמה ל״פרש") ושום שכל", כלומר, קראו את התורה, 
פירשו אותה בלשון המובנת לעם וגם הסבירו את כוונת- 
הדברים ("שום שכל"). העם בוכה כשהוא שומע את קללות- 
התוכחה שבספר במדבר או דברים כלפי כל מי שלא יקיים 
את דברי-התורה ; אבל שניהם, עזרא ונחמיה כאחד, ביחד 
עם "הלוויים המבינים", מעודדים את העם, שלא יבכו ולא 
יתאבלו ויעשו את היום יום-חג, שבו "אוכלים משמנים ושו¬ 
תים ממתקים ושולחים מנות לאין נכון (מוכן) לו, כי קדוש 
היום לאדונינו". כך נקבע היום הראשון בתשרי, ראש השנה 
של שנת 444 , כיום־חג לאומי. ולא בלא טעם מספיק. באמת 
היתד, זוהתחלהשלתקופהחדשהבחיי־האומה: 
עד אז היתד, התורה נחלת-יחידים, סופרים וחכמים, ובאותו 
יום נעשתה נחלת העם כולו. ועוד מעט יצויין הדבר לא רק 
בקריאת התורה לפני העם כולו, אנשים ונשים, אלא גם 
במעשה רב — בכריתת־האמנה. 

7 . כ ר י ת ת - ה א מ נ ד, (כ״ד בתשרי, 444 ). — לכריתת 
האמנה קדמה חגיגת חג־הסוכות "בשמחה גדולה מאד". 
ולאחר שמונת ימי-החג, ביום כ״ד לתשרי, נקבע יום של 
וידוי והיטהרות. שוב נקרא באופן חגיגי בספר־התורה, ואחר 
הקריאה בא הווידוי הלאומי הגדול, שנסתיים בתיאור המח¬ 
ריד של מצב יהודה תחת שיעבודה של פרס, תיאור, שכבר 
נזכר למעלה. אחד-כך באה רשימה של החותמים על האמנה: 
22 כד,נים, 17 לוויים וגם 44 ״ראשי־העם״, בסד־הכל 83 אנ¬ 
שים חשובים מטובי-העם. ואחריהם נשבעו כל הנאספים 


ביחד עם נשיהם, בניהם ובנותיהם לשמור ולקיים את כל 
המצוות, החוקים והמשפטים שבתורת משה (נחמיה, פרשה י׳ 
כולה). פרטי־האמנה הם: איסור חיתון עם הגויים 
(איסור של נישואי־תערובות); ב) איסור מיקח ומימכר 
בשבת; ג) שמירת שנת־השמיטה; שמיטת־כספים 
ושמיטת־קרקעות; ד) מתן שליש־השקל לבית־המקדש 
מדי שנה בשנה; ה) קרבן־העצים (הספקת-עצים לבית¬ 
ר,מקדש), על-פי הגרלה, בט״ו באב׳ שנעשה חג לישראל; 
ו) הבאת־ביכורים מפרי־האדמה והקדשת־ד,בכורות 
של הבנים והבהמות; ז) שמירתם של דיני תרומות ומעש¬ 
רות! ח) מתן מעשר ללוויים ומעשר מן המעשר 
לכד,נים. 

יום כריתת־האמנה, למרות מה שבה נתקבלו דינים נו¬ 
געים לכהנים, ללוויים ובכלל לבית־המקדש יותר מדינים 
מוסריים ולאומיים, היה יום גדול לישראל. ה ת ו ר ה ה ו כ ר¬ 
זה באותו יום כתחוקה המדינית-ד,דתית של 
יהודה בפרט ושל עם־ישראל בכלל. הגשימו את הדבר הגדול 
שני גדולי־הדור, עזרא, המנהיג הרוחני, ונחמיה, השליט 
המדיני. נחמיה כפחה וראש־ד,מדינר, בפועל, חתום ראשון על 
האמנה ובשלישי אחריו חתום עזריה, שהוא הוא עזרא בשמו 
העברי המלא, כאמור. ובאותו מעמד הושלם גם הדבר הגדול 
שהתחיל בו עזרא ולא היה בכוחו לסיימו בלא עזרתו התקי¬ 
פה של נחמיה: אז, בכ״ד בתשרי, 444 , "נבדלו זרע ישראל 
מכל בני־נכר" (שם, ט, ב) וכן גם "הבדילו כל עךב מישראל" 
(שם, יג, א—ג). 

8 . פעולותיו האחרונות של נחמיה. עברו 
שתים־עשרה שנה מיום שהרשה ארתחשסתא לנחמיה לנסוע 
לירושלים כקומיסאר לעניין מיוחד ולאחר זמן מועט גם 
מינה אותו פחה ביהודה — וארתחשסתא דרש מנחמיה לחזור 
לפרס. אבל עד מהרה ביקשו אנשי־יהודה מן המלך, שיחזיר 
את נחמיה שוב כפחה או שוב כקומיסאר לירושלים (כך 
צריך להבין את המלים: "ולקץ־ימים נשאלתימןהמלך 
ואבוא לירושלים", נחמיה, יג,ו,ז), כשחזר נחמיה לירושלים 
מצא שערודיה בתוך בית־המקדש: א ל י ש י ב ה כ ה ן עשה 
לשכה בבית־המקדש לטוביה העמוני. ונחמיה "משליך 
את כלי בית־טוביה החוץ מן הלשכה", מצוד, "לטהר את 
הלשכות" ומחזיר לשם את "כלי בית-האלהים את (עם) 
המנחה והלבונה" (שם, יג, ד—ט). 

הדבר השני, שעשה נחמיה, היה הסידור של מ ת ג ו ת¬ 
ה ל ו ו י י ם. מכיוון שלא היו הלוויים מקבלים את המעשר 
המגיע להם היו עוזבים את ירושלים ואת המקדש ו״בורחים 
איש לשדהו״; והעם בירושלים מנע גם מן המשוררים במק¬ 
דש את המגיע להם. נחמיה מתרעם: "מדוע נעזב בית- 
האלהים?"׳ והוא ממנה ארבעה אנשים: כהן (שלמיה), 
שני לוויים (פדיה וצדוק הסופר, ובכן היה סופר לא 
עזרא בלבד), וישראלי בשם חנן בן זכור, וארבעתם 
נועדו לחלק את המעשר ללוויים, "כי נאמנים נחשבו". נחמיה 
חושב אף מעשה זה למעשה רב, שהרי גם לאחר שסיפר על 
מעשה זה הוא מסיים: "זכרה לי, אלהי, על זאת, ואל תמח 
חסדי, אשר עשיתי בבית־אלהי ובמשמריו"(שם, שם׳ י—יד). 
ובצדק. זה היה לא רק מעשה דתי רב, אלא גם מעשה מדיני 
ולאומי חשוב: נוצר מרכז כללי מסודר ומוצק לכל האומה. 

והדבר השלישי, שעשה נחמיה: הוא נלחם בחיל ול¬ 
ש ב ת. 



323 


היסטוריה: יהודה פסון* מלכוודפרס 


324 


הצורים, הסוחרים המובהקים, התחילו מביאים למכירה 
בשבת לירושלים ״דאג(דג) וכל מכר״ — ו״חורי־יהודה" היו 
קונים מהם ו״מחללים את יום השבת". על־כן פקד נחמיה, 
שבשעה שיטו צללי־ערב ותבוא השבת, ייסגרו דלתות- 
השערים ו״לא יפתחום עד אחר השבת". וכשניסו הרוכלים 
ללון בליל־שבת מחוץ לעיר כדי שבבוקר השכם ייכנסו 
לעיר לשם קניה ומכירה או יסחרו עם אנשי־העיר, שיצאו 
אליהם, התרה נחמיה בתוקף בצורים, שאם יחזרו ויעשו 
דבר כזה ״יד ישלח בהם״ — ו״מן העת ההיא לא באו 
בשבת". 

והדבר הרביעי: המלחמה להצלת הלשון העב¬ 
רית: 

״גם בימים ההם — כותב נחמיה — ראיתי את היהודים 
הושיבו נשים אשדודיות, עמוניות, מואביות; ובניהם חצי 
מדבר אשדודית ואינם מכירים לדבר יהודית, וכלשון עם 
ועם", כלומר, אשדודית (לשונה המעורבת של הפרובינציה 
אשדוד), וכלשון עם ועם (עמונית ומואבית) מכירים כל 
ילדי־יהודה לדבר, ואילו עברית מדבר רק חצי־העם. הוא 
מתרעם על כך, ולא רק מדבר הוא קשות עם האבות של 
הילדים המדברים אשדודית, עמונית ומואבית, אלא גם נלחם 
בהם בפועל: "ואריב עמם, ואקללם, ואכה מהם אנ¬ 
שים, ואמרטם, ואשביעם באלהים, אם תתנו בנותיכם 
לבניהם ואם תשאו מבנותיהם לבניכם ולכם", שהרי אף את 
שלמה המלך, ש״בגויים הרבים לא היה מלך כמוהו, 
ואהוב לאלהים היה", החטיאו הנשים הנכריות. 

ולסוף עשה נחמיה עוד מעשה: "ומבני יוידע בן אלי- 
ש י ב הכהן הגדול חתולסנבלטהחורני — ואבריחהו 
מעלי" (שם, שם, כג—כח). יוסף בן מתתיהו בנה על 
יסודו של כתוב זה בניין שלם: בגו של יוידע היה מנשה 
ובתו של סנבלט היתד. נ י ק א ם ו, ומפני שנחמיה "הבריח" 
את מנשה מירושלים, הלך לשומרון אל סנבלט חותנו, וזה 
בנה בשביל חתנו את בית־המקדש השומרוני על הר-גריזים— 
ומכאן בא הפירוד השלם בין היהודים והשומרונים (קדמונ/ 
י״א, ז׳—ח׳, §§ 306,302-302 — 312 ). כנראה, שייך כל עניין 
זה לתחילת מלחמותיו של אלכסנדר מוקדון. 

בזה נסתיימה פעולתו של נחמיה; ואפשר, אז נסתיימה 
גם פעולתו של עזרא. שני האנשים הגדולים הללו הניחו 
יסוד מוצק לאוטו׳נומיה היהודית, שהעניקה מלכות־פרס 
ליהודים ושנתרכזה מסביב למקדש׳ בדומה לזכויות המדי¬ 
ניות והכלכליות, שנתנה למקומות הקדושים של עמים 
ודתות אחרים. אלא שכאן הונח יסוד לבניין עדי-עד. עד ימי- 
החשמונאים היו היהודים "העם השוכן מסביב למקדש שבי¬ 
רושלים" ; ואילמלא עזרא ונחמיה לא היה מקדש זה, שנש¬ 
תמרה בו תודת-ישראל וששמר על ריכוזה של האומה, נעשה 
אותו מרכז דתי, מדיני ולאומי גדול, שעד החורבן השני לא 
היה חשוב ממנו בחיי-ישראל. ואותו הקימו ואת התורה 
קבעו כקונסטיטוציה של מדינת-יהודה עזרא ונחמיה. לא 
לחינם אומד בן־סירא ב״שבח אבות־העולם" (בן־סירא, 
מ״ט, י״ח—י״ט): "נחמיה יאדר זכרו, המקים את חרבותינו, 
וירפא את הריסותינו, ויצב דלתים ובריח״! ולא לחינם אומר 
התלמוד: "ראוי היה עזרא שתינתן תורה על-ידו לישראל, 
אילמלא קדמו משה" (סנהדרין, כ״א ע״ב; תוספתא׳ שם, 
ד/ ד). 

ץן. ארץ־יהודה בסוף־מלכות־פרס ( 423 — 332 ). 


1 . המ א ו ר ע ו ת המדיניים. — אחר שנות־מלכותו 
הארוכות של ארתחשסתא הראשון אךך־היד ( 423-465 ) 
התחילה מלכות-פרס הגדולה מתפוררת. פרצו מהומות פני- 
מלת בתוך שושלת־המלכות האחימנידית. רק ד ר י ו ו ש 11 
נ ו ת ו ס (ה״ממזר״ — בן־פילגשו של ארתחשסתא) ישב על 
כסאו כעשרים שנה ( 423/2 — 404 ) והחזיק בשלטון באמצעות 
מעשי־רצח וכל מיני מזימות ותככים. נתגברה השפעתן 
המזקת של השגלות. בצבא הפרסי היו הרבה שכירים יווניים, 
שלמפקדיהם היתה השפעה מרובה. האחשדרפנים היו מתמר¬ 
דים וכל אחשדרפן היה מכריז על עצמו, שהוא מלך חפשי. 
וכך היה המצב לא רק במלכותו של דריווש 11 , אלא אף בזו 
של ארתחשסתא 11 מ ני מון ( 404 — 359/8 ), של 
ארתחשסתא ווו אוב 01 ( 359/8 — 338/7 ) ובמלכויות 
הקצרות של ארסם ( 338/7 — 336/5 ) ושל ד ר י ו ו ש ווו 
ק ו ד ו מ א נ ו ס ( 336/5 — 332 ) — האחרון למלכי־פרס. מרי¬ 
דות ומלחמות פרצו אז לא רק במצרים אלא גם בסוריה, 
והשתתפו במלחמות הללו גם קפריסין ופיניקיה — 
ארצות קרובות ליהודה. ודאי, יהודה עדיין היתה אז קטנה 
וחלשה ביותר ולא היתד, יכולה להשתתף השתתפות ניכרת 
במלחמות הללו. אבל כמעט אין ספק בדבר, שהפרסיים היו 
מגייסים חיילים ונוטלים בהמות וצידה לגייסותיהם גם 
מיהודה. 

רק על שתי עובדות היסטוריות נשתמרו לנו מאותם 
הימים ידיעות ברורות: 

יוסף בן מתתיהו מספד, שאחר אלישיב הכהן 
הגדול שימש בכהונה גדולה י ה ו י ד ע בנו, ואחריו — יוחג ן 
בנו. הפחה ביהודה בימי יוחנן היה בגוי או ב ג ו ה י בארמית 
( 5 ״״> 7 ״ע ביוונית), הסגן (האסטראטיגוס — שר-הצבא 
והמושל הכללי כאחד) של א רתחשסתאוו, שבוודאי הוא 
הוא שאליו, אל "יהוחנן כהנא רבא" ואל "דליה ושלמיה בו 
סנאבלט פחת שמריך פנו יהודי-יב כשנהרסה ה״אגורא זי 
יהו אלהא״ שלהם ע״י המצרים הקנאים. — וליוחנן הכהן 
הגדול היה אח בשם י ש ו ע, שבגוהי הפחה נטה אחריו והב¬ 
טיח לו את הכהונה הגדולה, שיטול מאחיו. מתוך כך התקוט¬ 
טו שני האחים בבית־המקדש — ויוחנן רצח מתוך כעס את 
ישוע אחיו במקום הקדוש. וכששמע בגוהי על רצח-ידידו 
התפרץ לבית-המקדש. היהודים ניסו לעצור את הפחה הפר¬ 
סי, שלא יבוא אל הקודש פנימה מפני שהוא ״ערל טמא״; 
ואז זרק להם בג 1 הי: "כלום איני טהור מרוצח-אחיו 
במקדש ?״ — הוא נכנם איפוא בחוזק-יד אל הבית הקדוש 
ואף הטיל על היהודים 50 אדרכמונים מממון של ציבור בעד 
כל כבש, שהוקרב לעולת-התמיד. וכך לחץ את היהודים 
״שבע שנים רצופות״ (קדמוניות, י״א׳ ז/ §§ 297 — 301 ). 
כנראה, היה כאן גם עניין מדיני ועניין של ריב-מפלגות. 

המאורע ההי 0 ט 1 רי השני הוא מרד מצרים בפרס בימי 
ארתחשסתא ווו. באותו זמן מרדו במלכות־פרם גם סוריה, 
פיניקיה וקפריסין, וכמעט אין ספק בדבר, שאף יהודה נצטר¬ 
פה למרידה זו, שבה השתתפו כל הארצות הסמוכות לה 
(ומצרים בכללן), שהרי יש לנו ידיעה, שלאחר שדיכא אד־ 
תחשסתא. ווו את המרד, שנמשך שלוש שנים רצופות 
( 351 — 348 ), הרם את יריחו והוליך שבויים יהודיים, שהו¬ 
שיב אותם בהורקניה, על חופי הים הכספי, וחלק מן השבויים 
הוליך גם לבבל. 

2 . ההנהגה המדינית. בימי מלכוודפרס משלו 



325 


ארץ־־ישראל 


326 



?כיש. החצר של ארמח־המוש? ם 1 התקופה הפרסית 


ביהודה האוטונומית הפחה והכהן הגדול ביחד. זזעניינים 
המדיניים הטהורים היו בידי הפחה, ואילו העניינים הפני¬ 
מיים היו בידי הכהן הגדול. דבר זה יש לשער מתוך 
העובדה, שהאיגרת של יהודי־יב נשלחה ל״בגוהי פחת-יהוד" 
ול״יהוחנן הכהן הגדול וחבריו (כנותיה), הכהנים שבירוש¬ 
לים" ! כלומר, היתה ביהודה מועצה של כהנים על־יד הכהן 
הגדול לשם הנהלת העניינים הפנימיים, וכנראה, רק אחר- 
כך, בימי אלכסנדר מוקדון, סולק הפחה וכל ענייני פנים 
וחוץ כאחד נשארו בידי הכהן הגדול, שהיה משועבד לאחש־ 
דרפן של עבר-הנהר, ובזמן יותר מאוחר — למלכי בית- 
תלמי ובית־סלוקוס. נוסף על מועצת־הכהנים היתד! גם 
מועצה של "חורי-היהודים" ("הרי יהודיא"), שאף הם נזכרו 
באיגרת של יהודי-יב— ודאי, בעלי האחוזות הגדולות ורא¬ 
שי בתי־האבות שביהודה. שני הגופים־המנהלים הללו היו 
מתכנסים מזמן לזמן, כשעניינים חשובים היו עומדים על 
הפרק, ל״אסיפה רבה" (ןז,ג*ץ 8 *ן חץ< 0 ץסצ״ס), שבראשה עמד 
הכהן הגדול או אחד מגדולי-ה״סופרים" ז ואלה הם, כנראה, 
"אנשי כנסת הגדולה" (עיין להלן). 

כל יהודה כולה נחלקה ל״פלכים", והפלכים הגדולים 
נתחלקו לחצאי־פלכים, כמו שנזכר בספר נחמיה (עי׳ למעלה, 
עט׳ 319 ). היו גם מצודות ביהודה להגנודהארץ ממתנפלים 
עליה, ועל המצודות היו ממונים "שרי־מצודה" מיוחדים. על 
הצבא היו ממונים ״סגנים״ — אסטרטיגים, שהיו ביניהם גם 
יהודים, אבל הראשים שעליהם היו פרסיים. על ענייני־העיר 
היו מפקחים "זקני־העיר" ו״השופטים" והגוף המייצג אח 
ענייני המדינה כולה היו "שבי-יהודיא" ("זקני־היהודים"), 
שהיו כוללים את כל "ראשי בתי-האבות" או גם שרי-[בחי] 
האבות" (עזרא, ח, כט< שם, י, ח ויד* נחמיה, ז, סט—ע! 
שם, ח, יג, ויא, יג). זה היה מעין פאדלמנט, אבל ישיבותיו 
לא היו קבועות בזמן וחבריו לא היו קבועים במספר. 

3 . ה מ צ ב ה כ ל כ ל י. אחר התיקון הסוציאלי של נחמיה 
(עי׳ למעלה, עמ ׳ 320 ), הלך המצב הכלכלי ביהודה ונשתפר 
מעט־מעט. בכלל נשתפרו אז החיים הכלכליים במלכות־פרם 
ע״י התחבורה המשופרת (הדרכים המתוקנות, שדאגו להן 


הפרסיים), הדואר, שתיקנו הפרסיים לראשונה (ה״רצים" 
הדחופים) והמטבע המשותף לכל מלכות־פרם: האדרכון או 
האדדכמון ("דאריקום" ביוונית). רוב התושבים בכפרים 
ובעיירות שביהודה עסקו בעבודת־האדמה וראו ברכה בעמלם 
(עי׳ תהילים, מזמור סח). אין פסוק נפלא, שיתאר את ברכת- 
האדמה, מטורי-זהב אלה: "לבשו כרים הצאן ועמקים יעטפו 
בר, יתרועעו אף ישירו" (שם, סה, יד). והחיים הדתיים- 
המוסדיים הצנועים והמרוסנים על־ידי מצוות־התורה, שנל¬ 
חמו בפריצות וזנות, גרמו לריבוי הילדים והילדות הבריאים 
וד,חסונים: "בנינו כנטיעים מגודלים בנעוריהם, בנותינו 
כזויות מחוטבות תבנית היכל". והיה שפע של מזון ושל 
צאן ובקר (שם, קמד, יב—טו). וציור קצר ונהדר נשתמר 
מאותם הימים: ״יגיע כפיך כי תאכל — אשריך וטוב לך. 
אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך, בניך כשתילי-זיתים סביב 
לשולחנך. חנה כי כן יבורך גבר ירא־ה׳ד (שם, קכח, א—ד). 
מעין השלמה לציוד זה היא העדות היוונית של קליארכוס 
בשם אריסטו, שמשבח את ההסתפקות המרובה והמפליאה 
של היהודי "במאכל ובמשתה ואת מנהגיו הנבונים" (נגד 
אפיון, 1 , 22 , § 182 ). 

ופרחה ביהודה לא עבודת-האדמה בלבד. נתפתחו בה 
מעט־מעט גם המלאכה. בבניין החומה השתתפו משפחות 
שלמות של "צורפים" ו״רקחים" (נחמיה, ג, ח ולב). ובספר 
דברי־הימים, שהוא מן התקופה, שאנו עומדים בה (לערך 
400 לפסה״ג), נזכר מקום, שהיו בו "יוצרים" הרבה, כלומר 
יוצרי כלי־חרם, קדרים (דברי־הימים א/ ד, כג). והיה אז 
אפילו כעין בית־חרושת, שעבדו בו אומנים ופועלים: "בית- 
עבודת הבוץ לבית־אשבע" (שם, שם, כא). 

ושהיהודים עסקו באותה תקופה גם במסחר אנו רואים 
ביחוד מתוך ההימנון ל״אשת־החיל" היהודיה שבספר משלי 
(סוף פרשה אחרונה, לא, י—לא). ודאי, שם אנו קוראים: 
״סדין עשתה ותמכור וחגור נתנה לכנעני״: היהודיה יוצרת 
את הסדין ואת החגור והכנעני הוא הקונה אותם מידה 
ועושה בהם סחורה מחוץ ליהודה, שהרי החופים וגמליהם 
היו אז בידי הפיניקיים כאמור? אבל באותה פרשה נאמר 



327 


היסטוריה: ייהודה פסוף מלכוודפרס 


328 


על "אשת־החיל" גם־כן: "טעמה, כי טוב סחרה" ו״היתה 
כאניות־סוחר: ממרחק תביא לחמה". ובאמת קשה לשער, 
שעם, שארצו משתרעת לאורך דרכי־המסחר הגדולות של 
המזרח הקדום, לא יעסוק במסחר כלל. בפועל עסקו היהודים 
בימי מלכות־פרם לא רק בסחר־פנים ובסחר־ביניים (טראנ¬ 
זיט) אלא גם בסחר־הים. על כך מעיד הציור הנפלא של 
"יורדי הים באניות, עושי־מלאכה במים רבים" שבספר- 
תהילים (קז, בג—ל). לפי יוסף בן מתתיהו, ביקשו היהודים 
מאלכסנדר מוקדון, שישחרר אותם ממיסים בשנת־השמיטה, 
שבה אין הם זורעים וקוצרים, ואלכסנדר מילא את בקשתם 
(קדמוניות, י״א, ח׳, § 338 ). והרי קיום מצות־השמיטה היה 
אפשרי רק אם היהודים היו מביאים את מזונם ממקום אחר; 
ובכן היה להם סחר-יבוא. ואף סחר־יצוא כבר היה להם אז. 
יהודה היתה מוציאה אז תבואה ופירות לחוץ־לארץ: שעורה 
ומין ידוע של חיטה, וכן גם דבש ושמן, וצרי יריחו ועין־ 
גדי — האפרסמון (בלסמון) היקר. ״היין השרוני״ — מכרמי- 
השרון המרובים, — היה מוצא לו קונים בארצות שונות. 
בעבר־הירדן ישבו יהודים, שהיו גם מגדלי־מקנה עוד בתקו¬ 
פה, שאנו עומדים בה, והיו מוצאים לחוץ צאן ובקר וגם 
צמר של כבשים, עזים וגמלים. ומים־המלח, "ימה של סדום", 
היו מוציאים ומוכרים גם בחוץ־לארץ מלח סדומית, כופר 
וכל מיני-חמר. ומכיוון שיהודה קרובה לערב ולמצרים מצד 
אחד ולאשור ובבל מצד שני ושבטיה הצפוניים משולבים 
בפיניקיה, אי־אפשר היה, שידלג עליה סחר־המעבר — 
הטראנזיט. 

4 . המצב הדתי-התרבותי. 1 . סוף־הנבואה. 

סוף מלכות־פרס הוא גם סוף־הנבואה. בזכריה השני 
(ט—יד), שכמעט ברור הדבר, שהוא מן התקופה שלאחר עזרא 
ונחמיה, כבר אנו קוראים: "וגם את הנביאים ואת רוח־הטומאה 
אעביר מן הארץ. והיה כי ינבא איש עוד ואמרו אליו אביו 
ואמו יולדיו: לא תחיה, כי שקר דיברת בשם ה , ". הנביאים 
"יבושו מחזיונם" ו״לא ילבשו אדרת־שער למען כחש, ואמר 
(כל מתנבא): לא נביא אנכי; איש עובד אדמה אנכי"(זכר׳, 
יג, ב—ה). כך אפשר לדבר על הנבואה ועל החזון רק כשהנ¬ 
בואה כבר הגיעה לסופה, כשנעשתה "נקודת־מבט שנתנצחה". 
והרי בזמן מאוחר מכן כבר אומר המשורר האלוהי: "אין 
עוד נביא" (תהילים, עד, ט). 

במקום הנביאים באו — 

2 . הסופרים. הם התפתחו מתוך פעולתו של עזרא 
הסופר בשלוש־השנים׳ שישב בירושלים קודם שבא נחמיה. 
אז יצר עזרא מעמד של סופרים, שתכליתו היתה לשמור על 
על הנחלה הדתית־התרבותית של ישראל ולטפח אותה. 
ה״סופרים" כתבו ספרי-תורה והפיצו אותם בעם. הם ביארו 
את החוקים הסתומים שבתורה מפני שנמצאו בהם מלות 
מיושנות, בלתי־מובנות (למשל: "טוטפת") או בלתי־ברורות 
(למשל: "פרי עץ הדר"). ודאי, הביטויים "יש אם למקרא" 
ו״ יש אם למסורת״ (קידושין, י״ח ע״ב; סנהדרין, ד׳ ע״א, 
ועוד) קדומים הם מאוד ובאו לחכמי־התלמוד עוד מימי- 
הסופרים. במרוצת-הזמן באו מתוך פעולות־הסופרים "מקרא־ 
סופרים", "עיטור־סופרים" ו״תיקון־סופרים", שתכליתם היתה 
לעשות את דברי־התורה ברורים יותר, מובנים יותר ומוכ¬ 
שרים יותר לביצוע. לאחר זמן, כשנשתנו סדרי־החיים 
ביהודה והמושגים העתיקים קיבלו צורה חדשה, לא נועזו 
הסופדים אף להעלות על דעתם, שדברי־התורה נתיישנו 


ולשנות דברי אלהים חיים, אבל על־ידי פירוש־הכתובים 
ומדרש־הכתובים קירבו את דברי־התורה למושגים החדשים 
מ מ י ל א, לא בכוונה מכוונת׳ והשלימו בין הדת לבין החיים 
בלא ששאפו בכוונה תחילה לתיקונים ולרפורמות. 

3 . אנשי כנסת הגדולה. כבר הוברר למעלה, 
ש״הכנסת הגדולה" היתה אותה "אסיפה רבה", שנתאספו בה 
זקני-העם וראשיו ביהודה בשעת מאורעות חשובים ביותר 
ולא היתר. לה קביעות לא בימי־ישיבותיה ולא במספר־חבריה; 
ועל־כן נאמר כמעט תמיד "אנשי כנסת הגדולה" ולא "כנסת 
הגדולה" בלבד. אין שום יסוד להחליט, שמספרם של "אנשי 
כנסת הגדולה״ היה 120 או 85 : המספר והתרכובת של מוסד 
חשוב זה נשתנו מזמן לזמן. מכיוון שנאמר במשנה (אבות, 
פ״א, מ״ב), ש״שמעון הצדיק״ היה ״משיירי כנסת הגדולה״! 
הרי יש לשער, ש״כנסת הגדולה" נתקיימה מימי ה״אסיפה 
הרבה" בשעת כריתת־האמנה בימי עזרא ונחמיה עד האסיפה 
הרבה, שאישרה את נשיאות( של שמעון בן מתתיהו ( 444 — 
142 ), ונתקיימה, איפוא, לערך 300 שנה, עד שנתחלפה תחי¬ 
לה ב״חבר־היהודים״ בימי ראשוני-החשמונאים ואחר־כך — 
ב״סנהדריה" בימי מלכי־החשמונאים ולאחריהם (מיהודה 
אריסטובלום הראשון ואילך). 

מעשיהם של "אנשי הכנסת הגדולה" היו, ודאי "שלושת 
הדברים״, שהמשנה מייחסת להם: "הוו מתונים בדין, והעמי¬ 
דו תלמידים הרבה, ועשו סייג לתורה". כלומר, תיקון המשפט 
העברי ברוח מתונה וליבראלית יותר, השתדלות להרבות 
תלמידים יודעי־תורה, מלמדיה, מסביריה ומפיציה, ועשיית 
גדרים וסייגים לתורה, שלא ייבטל דבר מדברי־התורה מפני 
שדבריה נעשו מסויגים על־ידי גדרים ופירושים ועל־ידי 
"תקנות" שונות. ה״סופרים" היו מעמד של אנשים דתיים 
ורוחנים, לומדי־תורה ומלמדיה, שסיגלו את התורה אל החיים 
שלא בכוונה תחילה על-ידי "תיקון-םופרים" ועל־ידי פירו¬ 
שים ומדרשים. ואילו "הכנסת הגדולה" ו״אנשיה" היו גוף 
מחוקק, שנתכנס מזמן לזמן ותיקן תקנות נצרכות לשעתן, 
ערך תפילות וברכות, קבע את סדרי-המקדש, ייסד בתי- 
כנסיות וקבע תעניות־ציבור, וכיוצא באלו. ה״סופרים" היו 
מורים ומדריכים לעם, שהראו לו את הדרך להלכה, ו״אנשי 
כנסת הגדולה" היו עצרת של מחוקקים, שקבעו לעם את 
דרך חייו הדתיימ-התרבותיים הלכה למעשה. 

יש לקבוע כמעט בוודאות, ש״אנשי כגסת הגדולה" נטו 
לדמו׳קראטיזאציה של חוקי-הדת ומוסדותיה. הם קבעו: 

א) את קרבן־התמיד כקרבן של ציבור, שלכל העם יש 
חלק בו. וכשהפחה בגוהי רצה לענוש את העם כולו על 
שנרצח ישוע, אחיו של הכהן הגדול, הטיל עונש של 50 
דרכמונים בעד כל כבש, שהיו מקריבים לעולת־התמיד (עיין 
למעלה)! ב) את שירת־הלוויים־-כדי להנעים את עבודת- 
המקדש! וג) את א נ ש י - ה מ ע מ ד: כנגד כ״ד משמרות של 
כהנים נקבעו כ״ד משמרות של ישראלים מאנשים, שהיו 
באים לירושלים מן הערים והעיירות שמחוץ לירושלים, היו 
עומדים על הקרבנות בשעת הסמיכה על רא!י־הפרים והיו 
מתפללים אז ומתענים תעניות־ציבור כשליחי־הציבור של 
כל ישראל. על כל משמר ומשמר היה מעמד, שהממונה עליו 
היה "ראש־המעמד" (משנה, תענית, פ״ד, מ״ב ומ״ז; שם, 
תמיד, פ״ה, מ״ו). בזה נעשה עניין־הקרבנות מאליו קניין 
העם כולו ולא רק קניינם של הכהנים, אף־על-פי שלא נגרע 
דבר ממעשי-הקרבנות, שהתורה מסרח לידי הכהנים בלבד. 



329 


ארידישראל 


330 


4 . ב ת י ־ כ נ ם י ו ת. כשנשתנה היחס אל הקרבנות 
בהשפעת-הגביאים, ושוב לא ראו בהם את עיקרה של עבודת- 
האלהים, והבינו והכירו, שהעיקר הם התשובה, אהבת־ 
האלהים ומעשים טובים מוסריים, בלא שביטלו את ערך 
הקרבנות המובאים בלב טהור, וכן כשנתרבו האוכלוסים ביהו¬ 
דה וקשה היה להם לבוא לירושלים לבית־המקדש לעיתים 
קרובות, נוצר מאליו הצורך למצוא תחליף לבית־המקדש 
ולקרבנות בלא לבטל את קדושתם וחשיבותם. אז נוסדו כאילו 
מאליהם בתי־כנסיות מחוץ לירושלים ואחר־כך גם בירושלים 
עצמה — בתי־כנסיות, שבהם באו התפילות במקום הקרבנות 
או ביחד עמהם. בבתי־הכנסיות היו מתכנסים גם "אנשי- 
המעמד", ובשבתות וימים־טובים ובימי שני וחמישי, שבהם 
היו הכפריים באים לעיר למכור את פרי־אדמתם ולקנות את 
צרכיהם, היו קוראים שם את "שמע", ואחר־כך גם פרשיות 
אחרות שבתורה "מעין המאורע", והיו מתרגמים לעם את 
התורה בלשון המדוברת אז בין ההמונים או מפרשים את 
תוכן־הדברים בלשון מובנת לעם. כמעט אין ספק בדבר, 
שגם חלק מן התפילות נוצר בשביל בתי־הכנסיות עוד בסוף 
מלכות־פרם, כפי שיש לראות מן ה״ווידויים" של עזרא, 
נחמיה והלוויים בימיהם. כל זה הגדיל את הדמוקראטיזאציה 
של הפולחן והעמיק את האמונה שבלב, בעוד שהקרבנות 
סוף־סוף לא היו אלא מעשה חיצוני, שהכהנים עשו בשביל 
אחרים, אף אם בכוונה לשם־שמים. 

5 . ש י נ ו י ־ ח כ ת ב. כדי לעשות את התורה יותר קרובה 
ויותר מובנת לעם, החליף עזרא את הכתב העברי העתיק 
לכתב־אשורי (סנהדרין, כ״א ע״ב! תוספתא, שם, ד/ ז , ). 
זה היה תיקון גדול וחשוב בכיוון לדמו׳קראטיזאציד. של 
לימוד־התורה משני טעמים: ראשית, האותיות של "כתב- 
אשורי" הן יותר פשוטות וקלות לתפיסה מפני שהן פחות 
מורכבות? ושנית— וזהו העיקר!—מכיוון שהלשון האר¬ 
מית היתה נפוצה מאוד ברוב הארצות של מלכות־פרס ואף 
הממשלה הפרסית השתמשה בה לעיתים קרובות בפניותיה 
אל העמים המשועבדים לפרס, נתפשטה ידיעתו של ה״כתב- 
האשורי" בין העם גם ביהודה, ותורה בכתב אשורי היתה 
קלה יותר לקריאה להמונים היודעים קרוא וכתוב ביהודה 
מן הכתב העברי העתיק, שהלך ונשתכח פחות או יותר 
ונשאר רק בידי השומרונים בשינוי מסויים. וכך גרם עזרא 
בשינוי-הכתב להפצת התורה בעם: לריבוי-קריאתה ולשיפור- 
הבנתה. 

6 . סיכום. לפנינו בסוף מלכות-פדס עם קטן ביהודה, 
אבל עם חרוץ, עוסק בעיקר בעבודת־האדמה, אבל גם בכל 
מלאכה ואף בסחר-פנים ובסחר־חוץ. יש בו בעלי-אחוזות 
עשירים ("חורים"), "שרים" אזרחיים ו״סגנים" צבאיים, ואף 
חיילים וקצינים נמוכים, אבל האיכרים הזעירים, שנחמיה 
שיחרר אותם מחובותיהם, הם עיקר האוכלוסיה שלו? ובוודאי 
יש בו גם פועלים שכירים. ויהודה היא ארץ דמוקראטית לפי 
מושגיו של אותו זמן. ב״אסיפה רבה" שלה משתתפים לא דק 
אצילים ועשירים. נחמיה הפחה, התרשתא, משתתף בבניין- 
החומה בגופו ביחד עם "נעריו" — עבדיו ופקידיו הצעירים. 
יהודה של אז היא ארץ, שאינה מופלגת בעשירות, אבל אף 
עניה אינה, ואינה מלאה פועלים בטלים. ועם־יהודה הוא 
אומה עובדת, שתושביה הם מרובי־בנים, רחוקים משברון 
ומזנות, שמכלים את כוחותיהן של האומות האליליות. ודאי, 
עדיין היא תלויה בכלכלתה בחופי-הים, שדרכם מובא מחוץ- 


לארץ מה שחסר בארץ — וחופיה הם בידי זרים. אבל מעט- 
מעט משתנה גם דבר זה בתקופה ההלניסטית, והאומה הולכת 
ומתקרבת מעט-מעט לשיחרורה הכלכלי השלם, שיושג ביחד 
עם שיחרורה המדיני הגמור בימי־החשמונאים. אנו עומדים 
בפני כיבושה של מלכוודפרס על-ידי אלכסנדר מוקדון. 

ש. י. פין, דברי־הימים לבני־ישראל, תרל״א! גרץ־שפ״ר, 

דברי ימי־ישראל, 1 , 254-188 . ש. דובנוב, דברי־ימי־עם- 
עולם, 1 , 238-221 ! ז. יעבץ, תולדות־ישראל, ווו, תרפ״וז, 
81-45 ! י. קלוזנר, היסטוריה של הבית השני, ו-וו, תש״ט- 
תשי״ג! נלסון גליק, עבר הירדן המזרחי, תש״ו! ו. פ. אול- 
ברייט, הארכיאולוגיה של ארץ ישראל, תשי״א! הנ״ל, 
מתקופת־האבן ועד הנצרות, תשי״ג! 6 ־> 111:101 ,״במשא .£ 

-) 11 ) 54 , 1003301001 1 311 ע ; 111 . 1 , 1 ) 11711 ' 8 ) 1 ?!!)? 877 

^ 111771 ) £71/51 ) 07 , 61 ץ 66 ן . £0 ; 1890 , £58701 1 ) ) 7711 
)^ 071 ( 871 . 11718 7/771£ ? 1175 ,. 16 ; 1896 ,! 11 * 71111 ) 1 ) 11 [ !) 8 
? 11170 )/ 71 ) 711 ) 8 ) 7 ^ 1 ) 07 , 6111061 .[ ; 1925 , 11 , 71/777711 )/ 01715 . 8 

8(! ]77871(11(71 0(771(171111(1(711 710(11 8(771 8011)10711!( 11(71 

12x11, 1900; 0. £161501161, ?018111710 171 ?(7111(11(7 11718 11(11(- 

£ 71 1114 ) 711 ) 711 ) 8 ) 1 ) 01 , 61 ק 1 מ 3 { . 8 ; 1903 , 11 ) 2 7 ) 11 ) 7111111 
, ¥01066111101 ! . £1 ; 1904 , 71 ) 71 : 8 ) 1111771 ) 1 ) 71 ) 8 7 ) 71711 15 ) 1170 
) 07 , 016 ז 1 ז £131 .£ ; 1911 , 11 , 1 ) 1170 5 ). 110111 !) 8 ) 111 ) 111 ) 1 ) 0 

/ 71815(11(71 0x7710711(71 171 0017)710711(71, 1912; 1• !¥€11113115611, 

, 11161 .£ .א ;* 1921 ,) 111 ) 111 ) 5 ) 0 ) 11 ) 77875 [ 77718 ) 11 ) 11111 ) 1170 
,•! 8011366 . £1 . £4 ; 1927 , 111 , 1 ) 1170 1 )}, 01 ' 1 5 ) 8 ) 111 ) 111 ) 5 ) 0 
11 ) 018 ) 11 ? , 81110611110 .£ .£ ; 1930 , 7 ) 117 ) 5 0117 7 ) 8 170 !£ 
, £61126 . 0 ; 178-184 ,( 1934 ) £1¥ , 05 ?[ , 0 ) 7780 [ [ 0 00171 

) 1117077110/18 )/ 217 1771 77718 71 ) 171 ( 8 771 ? 117771 ) 7711 ') 71 )? 50170 ) 07 
!) 10171 ) 0 77718 ) 1711 ? 1 , 11016306 !, .£ ; 1935 , 5 20-320 710771 
) 8 1 ) 17171 ( 0 ) 8 15 ) 17 ) 8 1 ). 1 ,\ 311 ז \ 66 .א ; 1936 , 11 , £0718 
,( 1937 ) , 7 1 \££ , 8 ? ,)[? 771 ) 7 877 11071 ) 07151717 ) 10 5177 0071771 
801 17718 )£ 711 (/! 71.1 ) 7118 ) 1111771 ) 1 ) ) 07 י ! 16155116 \ . 6 ; 52-4 

, 1036611116 !׳ 00611551506611 661 566101116 ;}!. 811211 , 71117771 ) 778 [ 

24 , 11-065161167 ל 51 מ 061 א ; 6-26 , 1938 , £13556 . 6151 -. 061105 
. 1939 , 11 , 1 ) 1570 ) 0 1 ( 1111/07 

י. ק. 

התקופה ההלניסטית. — 1 . אלכסנדר מוקדון 
והיהודים. — תולדות א״י בתקופה ההלניסטית מתחילות 
במסע־הכיבוש של אלכסנדר מוקדון. אחר הקרב על-יד איסוס 
( 333 לפסה״ג), כשפנה אלכסנדר מוקדון אל חופי הים־התיכון 
כדי לנתק את הצי הפרסי מעל בסיסו בפיניקיה, נתקל 
בהתנגדות עקשנית רק על-יד צור ועזה! שתי הערים הללו 
הושמו במצור, נכבשו והוחרבו עד היסוד. כיבושן של סוריה 
וא״י בכללן הוטל על פארמניון, שר־צבאו הראשי של אלכ¬ 
סנדר. לאחר שנפלה בידיו דמשק פנה פארמניון לצד־דרום, 
בקו מקביל לעמק־הירדן המזרחי. נראים הדברים, שפלוגה 
קטנה נשלחה מיריחו לירושלים והיא שכבשה את העיר. 
בניגוד להשערה קרובה זו יודע התלמוד לספר על פגישה בין 
היהודים לבין אלכסנדר במקומה של אנטיפטרים, ואילו יוסף 
בן מתתיהו מספר׳ שהמלך נכנס לירושלים. מסתבר, שאלכ¬ 
סנדר והיהודים נפגשו בשפלה, סמוך למקום, שבו נוסדה אח״כ 
אנטיפטריס(ע״ע)? שהרי כאן, בשפלה׳ עברה הדרך הצבאית 
הראשית, שבה מוכרח היה הצבא המוקדוני לילך לקראת 
המלחמה המכרעת בצבאותיו של דריווש. כמרכן שמרה 
האגדה על העובדה ההיסטורית, שהשומרונים פחדו מפני 
אלכסנדר והשתדלו לפייסו. סיבת-הדבר היתה רציחתו של 
הנציב המוקדוני אנדרומאכו׳ס בשומרון: אלכסנדר ענש את 
השומרונים ושם חיל-מצב מוקדוני בעיר־הראשה שלהם. 
היהודים קיבלו זכויות מסויימות מאת המלך, כפי הנראה, 
על חשבון השומרונים. יתכן, שיש גם אמת בידיעה, שיהודים 
הרבה נספחו לחילו של אלכסנדר. 

2 . ארץ־ישראל במלחמות של ה"יורשים" 
(הדיאדוכים). לאחר שמת אלכסנדר ( 323 ) נפלה סוריה — 
ועמה גם א״י — בחלקו של שר־הצבא לאומידון. אולם עוד 



331 


היסטוריה: שלטון־התלמיים 


332 


ב 320 עלה תלמי לאגוס, שהתבצר במצרים, בראש צבא על 
סוריה וכבש אותה ושלט בה, כפי הנראה, עד 315 . בינתיים 
עלה בידיו של שר־צבא אחר, אנטיג^ס מ(גופתלמ 01 , להר¬ 
חיב את תחום־שלטונו באסיה הקטנה, לגרש את סלוקוס 
פחת־בבל ולהשתלט על הארצות האיראניות. מתוך שאיפתו 
להתמלך על כל מדינות מלכותו של אלכסנדר הגדול פנה 
דרומה, לסוריה וא״י, אך בקרב המכריע, שפרץ על־יד עזה 
(סתיו 312 ) בין תלמי וסלוקוס הנזכר, בעל־בריתו, ובין בנו 
של אנטיגונ 1 ס, דמטרילס פוליורקטס, נוצח זה האחרון. אע״פ 
כן לא היה תלמי לאגו׳ס יכול להחזיק בסוריה: לשמע המפלה 
על־יד עזה יצא אגטיגונוס מאסיה הקטנה עם חיל חדש 
למקום־המערכה, ותלמי הוכרח לעזוב את סוריה ולהיסוג 
למצרים. ארץ־המריבה נשארה בידי אנטיגונוס עד שזה 
האחרון נוצח ע״י סלוקוס וליזימאכ 01 בקרב על־יד איפסוס 
באסיה הקטנה ( 301 ). תלמי לאגום, שלא נטל חלק פעיל 
בניצחון, מיהר לכבוש חלק מסוריה — ובתוכו גם את א״י— 
נגד רצונו של סלוקוס, וארץ־המריבה נשארה בידו וביד 
צאצאיו התלמיים' במשך מאה שנה עד הקרב ליד זזאניון 
( 200 או 198 לפסה״נ). אין ספק, שירושלים נכבשה שלוש 
או ארבע פעמים ע״י תלמי לאגום במשך המלחמות הללו. 
אך ידיעה מפורשת נשתמרה רק על כיבוש אחד, שעליו 
מספר יוסף בן מתתיהו בשם אגאתארכידס מקניזלס: תלמי 
לאג 1 ס כבש את ירושלים ביום־השבת בלא קרב, מאחר שה¬ 
יהודים לא התגוננו בפני חילו מפני קדושת היום. כמרכן 
מספר יוסף, שתלמי העמיד פנים של שוחר שלום, שרצונו 
רק להקריב קרבן לאלהי־ישראל, אך משנכנס לעיר שלט בה 
ביד חזקה. אגאתארכידס מעיד, שתלמי היה "אדון קשה 
ליהודים", ולפי יוסף בן מתתיהו ו״איגרודאריסטאס", אפילו 
לקח בשבי והעביר למצרים יהודים הרבה מיהודה ושומרונים 
מהר־גריזים. עדות מסייעת למציאותם של שבויים מחילת- 
סוריה ופיניקיה במצרים בימי תלמי פילאדלפויס, בנו של 
תלמי לאג( 0 , יש למצוא בפאפירוס יווני מאותה תקופה. 
נראים הדברים, שהיהודים והשומרונים נטו אחר אנטי- 
גונום — ודאי, משום ששלטונו היה נוח —, ומסתבר, שתלמי 
לאג( 0 נתכוון להחליש את יריבו ע״י עקירת תומכיו ממקומם 
והעברתם לארץ זרה. אך עם זה אין ספק בדבר, שמדיניות 
ה״יד התקיפה", שנקט תלמי כלפי היהודים, הוחלפה עד 
מהרה במדיניות של סיום וריצוי! שהרי ידיעות אחרות 
שברשותנו מעידות על קיומם של יחסים טובים בין תלמי 
ובין הישוב היהודי בא״י וגם במצרים. 

3 . ארץ־ישראל בימי־התלמיים. יש להניח, 
שהשקט בא״י לא הופרע בדרך כלל במשך ימי שלטונם של 
התלמיים בארץ, אע״פ שהסלוקיים לא ויתרו על חילת־סוריה 
וניסו את מזלם— אפשר, לא פחות מחמש פעמים במשך 
מאת שנות-שלטונם של התלמיים— לכבוש את א״י מידם. 
רק ידיעה אחת על קיומה של מתיחות בין הכהן הגדול 
בירושלים לבין שלטון־התלמיים נשתמרה במקורותינו: 
חוניו 11 , דודו של יוסף המוכס, סירב פעם לשלם את המס 
לתלמי המלך. הדעת נותנת, שהעזה מסוג זה לגבי מלך- 
מצרים אפשרית היתה רק בזמן שהכהן הגדול יכול היה 
לקוות, שמעצמה חזקה תושיט לו עזרה בסיכסוכו עם המלך. 
יתכן, שהדבר אירע ב 246 לפסה״ג, כשפרצה המלחמה הסו¬ 
רית השלישית בין לאודיקי׳ אלמנתו של אנטיוכום 11 תאום, 
ובין תלמי ווו, מלך מצרים. מסתבר, שהסלוקיים הסיתו אז 


את חוניו 11 , שלא ישלם מס לתלמיים, והבטיחו לו שיעמדו 
לימינו אם ינסה תלמי לנקום בו על הסירוב. 

מן הפאפירוסים של זנ 1 ן, שנתגלו ב 1915 , אנו למדים, 
שאפולוניוס, שר־הכספים של תלמי 11 פילאז־לפוס, ניהל 
בסוריה ובא״י מסחר נרחב והעסיק לשם כך את זנון, מנהל- 
עסקיו, ומספר מרובה של סוכנים. סוכנים אלה ביקרו בערים 
שונות בא״י— המזרחית והמערבית כאחת— כדי לספק 
סחורות לאדונם ולדאוג לצרכי מסחרו. סחר־העבדים תפס 
מקום חשוב בין עסקים אלה. הסוכנים של זנ 1 ן היו מביאים 
עבדים, זכרים ונקבות, לפעמים בני גיל רך ביותר, מעבר- 
הירדן לא״י המערבית ומעבירים אותם למצרים. במקרה 
אחד, שומעים אנו׳ שימשה שפחה בת שש קדשה במקדש 
ביפו. חוץ מזה היתד. סוריה — וכן גם א״י — ארץ־יצוא של 
תוצרת חקלאית! אנו שומעים על יצוא זן משובח של חיטה 
סורית, וכן על יצוא של יין ושמן־זית. א״י שימשה גם ארץ- 
מעבר לסחר־הבשמים בין מצרים וערב הדרומית. לשם 
פיקוח על מסחר זה, שהיה מ(נ(פו׳לין של המלך, ישב פקיד 
מלכותי בעזה, ויתכן, שאפולוניום הנזכר לא היה מבחינה 
ז 1 אלא נציגו של המלך, שהיה בעל־העסקים האמיתי. כמו¬ 
כן אין ספק בדבר, שנוסף על הפקיד הנזכר הצריכו עסקים 
אלה מנגנון פקידותי קבוע וענף, ובאמת מרבים הפאפירוסים 
להזכיר פקידים תלמיים שונים, שהיו עסוקים בסוריה ובא״י. 
עם זה אין למצוא בפאפירוסים של זנון שום סימן לאד¬ 
מיניסטראציה עצמאית בארצות אלו. סוריה היתה מחולקת 
להיפרכיות, אלא שהיפרכיות אלו לא נתנהלו ע״י רשות 
מרכזית מקומית, אלא ע״י הרשות המרכזית באלכסנדריה, 
שהיתה כפופה למלך עצמו. ואולם במה שנוגע לשטח היהודי 
בתוך א״י התלמיית לא היתה כאן תלות פרובינציאלית במש¬ 
מעות המצומצמת של המלה— משום מעמדו המיוחד של 
הכהן הגדול באותה תקופה. 

מן הסיפור שב״קדמוניות" על יוסף המוכס, המשקף בדרך 
כלל את ההווי ואת המצב המדיני והמשפטי בא״י במחצה 
השניה של המאה ה 3 , אנו למדים על המבנה האירגוני של 
העם בתקופה התלמיית. מבנה זה כלל שלושה יסודות: 
א) כלל־העם (? 6 ״.< 6 ); ב) מועצת-הזקנים 0 ס 1 ס״ס 76 0 ף), 
שעמדה בראש העם ושהיתה מורכבת מנציגיהן של משפחות 
ה״יקירים״ (״יקירי-ירושלים״ — המיוחסים) ? ג) הראש של 
מועצת-הזקנים, שהיה נקרא ״העומד בראש העם״ (- 0 ^ 6 
000 .< 0 ס 0x0x1)? x ). זה היה בלא ספק הכהן הגדול, שהחזיק בידו 
שתי משרות: הכהונה הגדולה וראשות-העם. כבעל המשרה 
הראשונה היה הכהן הגדול הפוסק העליון בכל הנוגע לשמי¬ 
רתם של חוקי התורה, המשפט האזרחי ומשפט־הענשים; 
כבעל המשרה השניה היה נציגו של העם כלפי חוץ, ובתור 
כזה, מסתבר, היו עיקרי תפקידיו לגבות את המיסים, שהוטלו 
על הא(כל( 0 ים, ולהעבירם לאוצר־המלך, וכן לשלם למלך 
סכום שנתי— כנראה, בעד מינויו. 

עד כמה שידוע לנו נמשך מצב-עניינים זה בלא שינוי 
עד סוף השליש השני של המאה ה 3 לפסה״ג. אך בשנות- 
העשרים בערך של מאה ז 1 מונה ע״י מלדמצרים אחד מן 
החברים החולו׳נים במועצת־הזקנים בירושלים, יוסף בן 
טוביה, כראש-העם על סמך הבטחתו להגדיל את הכנסות- 
המלך מן הפרובינציה של חילת־סוריה! לשם כך נתמנה 
יוסף כמוכם כללי של הפרובינציה כולה. מאורע זה היה בו, 
כנראה, משום ציון־דרך מכריע בהתפתחותה של החברה 



333 


ארץ־ישראל 


334 


היהודית בתקופודהתלמיים. שהרי עם עלייתו של יוסף בן 
טוביה על במת־המאורעות הלך ונוצר מעמד של בעלי־כספים, 
שנהפך לרועץ לעם, הואיל והכנסותיו של מעמד זה באו לו 
ממקורות־חוץ וגם מסחיטת לשדם של בני המעמדות הנחו¬ 
תים מבחינה כלכלית. ביחוד נכון הדבר ביחס למעמד האיכ¬ 
רים, שבהם נהגו התלמיים לפי הכלל, שהמלך הוא בעל כל 
הקרקעות, ואילו המשפחות, שישבו במשך דורות על קרקעו¬ 
תיהן, נחשבו לאריסיו והיו חייבות בתשלומי מימים כבדים 
לאוצרו. מצב זה גרם למתיחות בין החקלאים ובין השלטונות 
ובאי־כוחם, ובוודאי לא אחת הגיעו הדברים לידי מעשי- 
אלמות, כאותם שהם מתוארים באחד מן הפאפירוסים של 
זנ 1 ן (המקרה של האיכר מ־וע). אין ספק בדבר, שבתוך 
המעמד של בעלי־האמצעים בארץ נתהווה בתקופה התלמיית 
פילוג, שהלך והעמיק בה במידה, שמשפחות מסויימות הידקו 
את קשריהן הכלכליים — ובמרוצת־הזמן גם את קשריהן 
התרבותיים — אל השלטון התלמיי. כך נוצרה שותפות־גורל 
בין השלטון ובין חלק מן החברה, בעוד שהמשפחות האמי¬ 
דות, שלא הצליחו או לא רצו למצוא את דרכן אל השלטון 
מטעמים שונים, נתקרבו אל השכבות הרחבות של העם 
המנוצל. 

אך חשוב ועמוק מזה לאין שיעור היה הקרע, שנתגלה 
בעם בכללו בתקופה התלמיית: הקרע בין העני והעשיר, 
המשתקף בספר בךסירא. מצד אחד אנו רואים שכבה דקה 
של עשירים שבעים, יהירים ואכזרים, ומצד שני— עניים 
מרודים, שהיו נתונים לשבט או לחסד בידי בעלי־הרכוש. 
אמנם אי־שוויון זה לא נוצר בתקופה התלמיית, שהרי כבר 
מוצאים אנו אותו בימי־נחמיה (עי׳ נחמיה, פרק ה). אלא 
שהשלטון התלמיי החריף והרחיב אותו, ואין זה מקרה כלל 
וכלל, שמרד־המכבים יצא מחוגי־הכפר דוקה, אע״פ שגם 
בערים לא נעדרו חמרי־נפץ של תסיסה חברותיודמהפכנית. 

גורם נוסף, אף אם לא הגורם העיקרי, לניגודים הסוציא¬ 
ליים החריפים, שנתהוו בא״י באותה תקופה, היתה התפשטו¬ 
תה של התרבות ההלניסטית בעריה של חילת־סוריה. אין 
להטיל ספק בדבר, שייוון חלקים ניכרים של הארץ היה 
מפעלם של התלמיים, ובייחוד מרובה היה חלקם בהפירתן 
של הערים הכנעניות והפלשתיות העתיקות לערים הלניס¬ 
טיות. אמנם התלמיים לא יסדו ערים חדשות מעיקרן: דוב 
הערים העתיקות לא פסקו מלהתקיים בתקופת־התלמיים, אך 
מעמדן וארחות־חייהן נשתנו מיסודם. אף התפשטותו של 
מושג־ה״פולים" כשלעצמו בקידמודאסיה, ובא״י בכלל, היה 
בו משום שידוד־מערכות: העיר היוונית הביאה בחשבון את 
האדם החפשי בעל התואר ?(ז״-גס*, שהקנה לו זכויות אי¬ 
שיות וכבוד עצמי. ודאי, זכויות אלו היו מוגבלות בתקופה 
ההלניסטית, אך לעומת משטר־האדנות, שהיה קיים במזרח, 
היה אף בהן משום חידוש. ההלניסמוס נטע בלבם של תושבי- 
הערים את ההכרה, שהם חלק פעיל מגוף חברותי, ששמו 
"עיר", ושהם מקיימים גוף זה ע״י מה שהם בעלי זכויות 
וחובות כאחד. במרכזה של כל עיר עמדה מועצה, שעל 
חבריה היו מוטלים תפקידים שונים של עיריה, ובכללם 
התפקיד הראשי במעלה של קיום הפולחן העירוני. פעולות 
אלו וכיוצא בהן יצרו צורה חדשה של תרבות עירונית, שלא 
היתד, ידועה במזרח קודם לכן. חברי־המועצה היו אחראים 
לעריכת החגיגות לכבוד האל או האלה— הפטרון או הפט¬ 
רונית של העיר. דפוסים קבועים אחרים של חיי הערים 


ההלניסטיות היו הגימנסיון והאפביאון, המוסדות החשובים 
ביותר לחינוך בניהם של אזרחי-העיר. החינוך כלל גם את 
לימוד הרטוריקה, ולכל עיר הלניסטית בעלת־חשיבות היתד, 
אסכולה לרטוריקה. האסכולות הללו עשו את הערים ההלניס¬ 
טיות מרכזים של ספרות ואמנות והטביעו עליהן את חותמה 
של התרבות היוונית ז ובמידה שהמשא־והמתן בין הערים 
הלך ונתפתח. בה במידה גברה גם השפעתן התרבותית. יתר 
על כן: ערי סוריה ופיגיקיה — ובתוכן גם עדי־החוף של א״י 
והערים היווניות שבעבר־ד,ירדן — היו לא רק מרכזי־מסחר, 
אלא גם מקומות־מושבה של ההנהלה התלמיית. וטבעי 
הדבר, שאותם החוגים מתוך העמים המשועבדים, שהיה להם 
מגע עם נציגי השלטון והמסחר של הערים היווניות, היו גם 
הראשונים, שנתקלו בתרבות ההלניסטית והושפעו ממנה. 

היהודים לא יצאו מכלל זה. גם בתוכם התחיל התהליך 
של הסתגלות לתרבות ההלניסטית ע״י מה שחוגי־העשירים 
והמנהיגים המדיניים התחילו באים במגע עם השלטונות 
ההלניסטיים, מצד אחד, ועם הסוחרים של ערי־היוונים, 
מצד שני. כך נוצרה שכבה חברותית, שאורח־חייה היה זר 
לעם היהודי וקרוב לזה של השלטונות הזרים. שכבה זו 
הקיפה בלא ספק משפחות מיוחסות הרבה, עשירות־נכסים 
ובעלות השפעה חברותית, כלכלית ומדינית. משפחת בני- 
טוביה היתה באת־כוחה של שכבה זו, ומתוכה בולטת דמותו 
של יוסף בן טוביה כדמותו של יהודי הלניסטי גמור. מוכס 
גדול זה היה קשור קשרי־ידידות עם כותים— דבר, שאי- 
אפשר היה להעלותו על הדעת בירושלים שלאחר ימי-נחמיה. 
כמו־כן שומעים אנו על יהודי זה, בן־אחותו של הכהן הגדול 
חוניו וו, שהיה מיסב בלא היסום אל שולחנו של תלמי המלך. 
הוא אף לא נמנע מלקשור קשרי־אהבה עם רקדנית, שהמלך 
היה מחזר אחריה, ורק חשש שמא ייוודע הדבר למלך, וזה 
האחרון יבוא לכלל כעם. יוסף בן טוביה עושה רושם של 
אדם, שפרק את עולה של המסורת היהודית ועלה על דרכה 
של התרבות הזרה, שהעניקה לו רווחים ותענוגות כאחד. 

עוד יותר מכן מושכת את תשומת־לבנו דמותו של 
הורקנוס בן יוסף. בעוד שהאב היה איש־עסקים מפוכח ובעל 
שדרה חולונית בירושלים, היה הבן טיפוס של דינאסט 
הלניסטי במלוא מובן־המלה. יצר־ר',שלטון של הורקגוס חרג 
ממסגרת הפעילות של העסקן הציבורי, שבה הסתפק יוסף 
אביו. הוא הלך בגדולות: מטרתו היתה להקים נסיכות 
עצמאית. כמו־כן לא היה הורקנום האדם היחיד בחברה 
הירושלמית של אותו זמן, שנתפס ליצר־ד,שלטון במידה כזו, 
שהיה מוכשר לבצע לשמו מעשי-אלמות — מה שהוא אפייני 
כל־כך לתקופה ההלניסטית. המאורעות, שאירעו בירושלים 
מסוף־ימיו של יוסף בן טוביה ואילך, הם ראיה ברורה לדבר. 

סמוך לשנת 200 לפסה״ג ירד הורקנום הצעיר במצות 
אביו הזקן לאלכסנדריה. נראה, שהצעיר פעל בחצר־המלך 
לטובת עצמו והוציא מידי יוסף לא רק את עסק־המוכסות 
אלא גם את המשרה של ראש-העם. מעשה זה גרם לפילוג 
חמור במשפחתו של יוסף בן טוביה: הזקן וכמה מבניו 
התנגדו להורקנוס בכל תוקף. לצידם עמד שמעון 11 , הכהן 
הגדול, שעלה לשלטון באותו זמן בערך, לאחר שמת חוניו 11 . 
הורקנוס ניסה לפרח לירושלים בכוח, אך נהדף ונסוג לעבר' 
הירדן ונלחם שם בשבטי-הערביים. מאורעות אלה גרמו בלא 
ספק גם לשידוד המערכות המדיניות בתוך משפחת־בני- 
טוביה עצמה. עד אז היה יוסף המוכס מצדדם הנלהב של 



335 


היסטוריה: שלטון־יהסלדקים 


336 



קטע ׳ 56 חומה בט)וודת־ירוש?ים. התקופה הה 5 ניםטית או תקופת־החשטלנאים 


התלמיים. אד מסירת עסק־המוכסות ומשרת ראש־העם להור- 
קנום הניעה את יוסף ואת שאר בניו לעבור למפלגת הקלו- 
קיים בירושלים, בעוד שהורקנוס נשאר, כמובן, מצדדם של 
התלמיים. המאורעות המדיניים, שאירעו באותו זמן דוקה, 
הוכיחו, שהורקנום טעה בהכרעחו. בשנת 200 או 198 לפסה״ג 
עברו סוריה ופיניקיה לידי הסלוקיים. 

4 . ארץ־ישראל תחת שלטון-הסלוקיים. 
נראה, שהשלום הפנימי לא הופרע כל עוד חיי שמעון 11 : 
בני־טוביה, שהתבצרו בעמדתם בירושלים, לא נסתכסכו עם 
הכהן הגדול — אפשר, משום שנתייראו מפני הורקנוס: זה 
האחרון עדיין ישב בעבר־הירדן במקום מבוצר, לרשותו 
עמד גדוד־צבא, והיה מקום לחשוש, שביום מן הימים יחזור 
על נסיונו להשתלט על ירושלים, אך כשמת שמעון 11 ועל 
כסא הכהן הגדול עלה חוביו ווו, הגיע שלום־בית זה לסופו. 
הדבר אירע לערך ב 187 לפסה״נ— באותה שנה עצמה, שבה 
מת אנטיוכוס ווו ועל כסא־המלכות של הסלוקיים עלה 
סלוקוס 17 . הכהן הגדול החדש היה בעיני בניו של יוסף 
המוכס אדם, שמעולם לא סייע להם במלחמתם בהורקנוס 
אחיהם, ולפיכך מסתבר, שחזרו ועודרו את שאלת השלטון 
החולוגי בירושלים, שהיה בשעתו בידי אביהם. השעה היתה 
כשרה לכך, הואיל והיו לבני-יוסף סיכויים טובים למשוך 
לצידם את סלוקוס ע״י הפיתיון של הגדלת־הכנסותיו: מחמת 
המפלה שנחל אנטיוכוס 111 מידי רומי ( 190/189 ) העיק על 
סלוקוס נטל כבד של חובות, וכל הדרכים להשיג כסף היו 
כשרות בעיניו. 

השתלשלות־עניינים זו בירושלים היתה קשורה, כנראה, 
במסופר בחשמונאים ב׳ על הסיכסוך, שפרץ בין שמעון(כנר¬ 
אה, ממשפחת בני־טוביה), שהיה ראש בית המקדש, ובין 


חוניו, הכהן הגדול, בשאלת המשרה של האגורנומום, שתבע 
שמעון לעצמו. משרת האגורנומוס היתד. אף בעיר כירוש¬ 
לים — בדומה למה שהיתה ב״פולים״ הלניסטית — אחת מן 
המשרות החשובות, אם לא המשרה החשובה ביותר. מי שהח¬ 
זיק בה החזיק בפועל במפתחוודהכלכלה של העיר. שמעון 
נתכוון, כנראה, להשתמש בה, במשרה זו, כב״קרש-קפיצה" 
למטרות מרחיקות לכת — ומכאן סירובו המוחלט של הכהן 
הגדול למסור משרה זו לידיו. מתוך שחיפש בעלי־ברית נגד 
שמעון התקשר חוניו בהורקנוס בן יוסף. שישב בעבר-הירדן 
וציפה להזדמנות להתנקם בשמעון ובבני-טוביה אחיו (ע״י 
כך מובנת הידיעה המובאת בחשמונאים ב/ שהורקנוס הפקיד 
את כספו בבית-המקדש בירושלים). 

אולם הברית בין חוניו להורקנום הגבירה עוד יותר את 
מורת־רוחו של שמעון, והוא מסר את סודות האוצר של בית- 
המקדש לאפולונלס, האסטראטגום של חילודסוריה. לפי 
חשמונאים ב , , שיגר סלוקום 17 את הללדורוס לירושלים 
ופקד עליו ליטול את אוצר בית-המקדש ולהעבירו לאנטיו- 
כיה. לפי חשמונאים ב׳, "אירע גם" והללז־ורוס לא יכול היה 
לבצע את זממו—ודאי, מחמת התנגדותם התקיפה של 
הכהן הגדול והעם. המעשה עורר את כעסו של המלך, וחוניו 
נקרא לאנטיוכיה: החשד, שנפל עליו, היה חמור, הואיל 
ושמעון ודאי תיאר אותו כאיש-מפלגתם הסודי של התלמיים 
בירושלים על יסוד יחסי־הידידות שקשר עם הורקנוס, מצדדם 
העקבי של מלכי-מצרים. חוניו יצא לאנטיוכיה, אך לא הספיק 
לשהות שם הרבה, וסלוקוס 17 נרצח ע״י הללדורוס. הכהן 
הגדול נשאר בעיר כדי לבוא בדברים עם המלד החדש, 
אנטלכוס 17 אפיפאנם. 

עלייתו של אנטיוכוס אפיפאנם לשלטון גרמה לשינויים 





337 


ארץ־ישראל 


338 


מרחיקי־לכת במצב הפנימי בירושלים. חוניו 111 לא הותר 
לחזור לירושלים — ודאי, משום שנחשד בידידם של התל- 
מיים. ובאותו זמן עצמו פעל אנטיובום במרץ נגד הורקנוס 
בעבר-הירדן, באופן שזה האחרון הוכרח להתאבד. במפלתם 
של חוניו והורקנוס בעל־בריתו ראו בני-טוביה שעת־כושר 
להפוך את הסדר הקיים ולבצר את שלטונם בדרך חדשה: 
עלייתו של אנטיוכוס אפיפאנם לשלטון הניעה אותם לשוות 
למלחמתם המדינית בירושלים אופי מדיני-תרבותי. המלך 
היה ידוע כמעריץ של התרבות ההלנית ן הוא ראה את עצמו 
כ״גואל"(^ןיזססס) ו״מיטיב" ובתור כזה אי* 

אפשר היה לו להימנע מן ה״שליחות התרבותית" של הפצת 
התרבות ההלנית במקום שעדיין לא הגיעה אליו. בני־טוביה 
שוב לא הסתפקו בתביעותיהם הישנות, אלא קישרו את 
שאיפתם להשתלטות מדינית בשאיפותיו התרבותיות- 
המדיניות של המלך ־החדש. מתוך כך בא שינוי יסודי גם בצד 
הסוציאלי של פעילותם: הם זנחו את הבסיס הצר של 
מדיניות משפחתית ועלו על הדרך הרחבה יותר של מדיניות 
מפלגתית — זו שחרתה על דגלה את הסיסמה של המדיניות 
התרבותית המלכותית. המפלגה החדשה אספה אליה כל חבר- 
לדעה בלא תשומת־לב להשתייכותו המשפחתית, ובכלל זה 
אף את בנה של משפחת־חוניו היריבה, את ישוע־יאסון, 
אחיו של חוניו המודח. 

בתמיכתם של בני־טוביה הציע ישוע (ע״ע) לאנטיוכום, 
שימכור לו את הכהונה הגדולה ויתיר לו, תמורת תשלום, 
לבנות גימנסיון בירושלים ולרשום את אנשי־העיר כאנטיו־ 
כיים. תכנית זו של ישוע באה להבטיח את שלטונם המשותף 
של בני־טוביה ובני־חוניו על יסוד מדיני־תרבותי משותף: 
אע״פ שהכהן הגדול החדש היה מבני־חוניו, הרי ע״י הפיכתה 
של ירושלים ל״אנטיוכיה" נמסר השלטון החולוני בעיר 
בראש וראשונה לבני־טוביה. מה שאפשר להסיק מן המקו¬ 
רות (חשמונאים־ב/ ד׳, ז׳ ואילך) הוא שנקודת־הכובד של 
פעולת ההלניסטים בירושלים היתד. בעיקר בתחום העירוני. 
העיקר היה להם להפוך את העיר ל״פוליס" הלניסטית, ואילו 
כוונות של פגיעה בדת היהודית, וביחוד בעבודת־האלהים 
במקדש שעל הר־הבית, היו רחוקות מהם. 

אעפ״ב אין ספק בדבר, שבמהפכה המוניציפאלית של 
יאסון וחבריו היתד. כרוכה סכנה לדת היהודית ולפרצופו 
התרבותי של העם היהודי בכללו. עצם הקמת המוסדות של 
ה״פוליס" ההלניסטית בירושלים גרמה להתרופפות המסורת 
הדתית בחוגי הנוער, כמסופר בפירוש בחשמונאים ב , . בעיני 
מחברו של ספר זה היתד. הנהגתו של הפטסוס (ע״ע אפבים) 
"שיא־ההלניסמוס"—כלומר, סכנה לקיומה של דת-ישראל. 
ובאמת: העלאת החיים העירונים ההלניסטיים לדרגת גורם 
ראשון־במעלה בירושלים החדשה וריכוז המוסדות השונים 
של ה,,פוליס" הירושלמית בידי הנוטים למשטר ההלניסטי 
גרמו להדחתה של דת-ישראל ממעמדה המרכזי בחיי־העם, 
וע״י כך צפנו בחובם סכנה לדת ז( ואף לקיומו של עם- 
ישראל כולו. מובן, שאנטיוכוס אפיפאנס ראה בעין יפה את 
פעולותיהם של ההלניסטים היהודיים, שהרי לא זו בלבד 
שאלה האחרונים כיוונו להשקפותיו הכלליות של המלך 
ה״נאור" על תעודתה של המדינה הסלוקית כמדינה הלניס¬ 
טית׳ אלא אף הכניסו לאוצרו סכומי-כסף ניכרים. 

יאסון החזיק מעמד בכהונה הגדולה שלוש שנים— 
בתנאים, שהלכו ונשתנו לדעתו. נתברר, שאי-אפשר היה 


לאחות את הקרע בין בני־טוביה ובין בני־חוניו. "שלום- 
הבית" שהושג הופר עד מהרה ע״י היסודות הקיצונים מבני- 
טוביה" שבראשם עמד מנלאוס, אחיו של שמעון ראש בית- 
המקדש. מנלאוס התנגד להתפשרותן של שתי המשפחות 
המיוחסות על יסוד שיתופן בשלטון המוניציפאלי בתוך 
ה״פולים״ הירושלמית החדשה! שהרי גם ב״פוליס" זו היה 
הכהן הגדול האדם החשוב ביותר ואי־אפשר היה להוריד 
אותו ממעמדו הגבוה. מנלאום החליט, איפוא, להציע לאג־ 
טיוכום מחיר גבוה מזה ששילם לו ישוע-יאסון, וכד קיבל 
את הכהונה הגדולה. מכאן ואילך שלט מנלאוס בירושלים 
באין־מפריעו ישוע־יאסון הוכרח לברוח לארץ בני-עמון, 
וחוניו ווו, שנשאר באנטיוכיה במצנת־המלך, נרצח בהסתתו 
של מנלאום. 

אולם בשעה שהמלך שהה במצרים — כנראה, בימי מסע- 
המלחמה השני שלו ( 168/7 לפסה״ג)—פשטה בירושלים 
שמועת־שוא, על מותו של אגטיוכוס— שמועה, שמקורה היה 
נעוץ, ודאי, בעובדה, שאנטיוכום יצא בבושת־פנים ממצרים 
על־פי פקודתו של שליח הסנאט הרומי. כשהגיעה השמועה 
לישוע-יאסון, חזר מגלותו בארץ בני־עמון, השתלט על 
ירושלים וערך טבח בבני־סיעתו של מנלאוס. ברור, שישוע 
חזר לירושלים כאויבו של השלטון הסלוקי ביהודה, ומנלאוס 
ידע כיצד לנצל עובדה ז 1 לטובתו ולטובת משפחתו. הוא 
ושאר בני־טוביה, שברחו אל אנטיוכוס, ששהה אותה שעה 
במצרים, סיפרו לו, שפרצה מרידה של סיעת־התלמיים 
בשלטון־הסלוקיים ושהוא צריך למהר לבוא לירושלים כדי 
לדכא את ההתקוממות. בהשפעת תיאוריהם נראו המאורעות 
בירושלים בעיני אנטיוכום כמעשה־בגידה של בני־חוניו 
וסיעתם בשלטונו, והוא החליט לעלות על העיר ולחסל אותם 
ואת המפלגה התלמיית עמהם. 

העיר נכבשה בסערה, נערך טבח בתושבים והמקדש 
נבוז. אך זו היתד. רק תחילת־הפורענות. רגישותו של אנטיר 
כוס אחר החרפה, שספג מן הרומים, היתד, גדולה מאוד, 
ומתוך כך נראתה בעיניו המהומה בירושלים כסכנה רצינית 
לבטחון־המדינה. וכשד,תחקה אנטיוכום על שורש-הסכנה בא 
לכלל מסקנה, שלא במפלגה התלמיית היה נעוץ שורש זה, 
אלא בקיומו של הפולחן היהודי. גזירות-אנטיוכוס היו, איפוא, 
בראש וראשונה פרי המפלה שנחל במלחמתו במצרים. 

5 . מ רד-הה ש מ ונא י ם. בפקודת המלך נאסרו 
שמירת־השבת ומצנת־מילה, ועוגש־מוות הוטל על העבריינים. 
בית־המקדש על הר־הבית הפך למקדשו של זוס האולימפי, 
שבו היה נערך פולחן אלילי, מלא פריצות מזרחית־סורית. 
לשיא הגיע חילול הקודש, כנראה, בכסליו 167 לפסה״ג, 
בעשרים וחמישה בו: באותו יום הוקרב חזיר (זה ה" שיקוץ 
המשומם", שעליו מדבר ספר־דניאל) על המזבח האלילי 
החדש, שנבנה על גבי המזבח הישן. פקידי-המלך עברו 
בכפרים ובעיירות של יהודה והקימו מזבחות ומרכזים אחרים 
של עבודה זרה, ותבעו מן התושבים להקריב קרבנות של 
חזירים ולהעיד במעשים אלה, שהם תומכים בפולחן הרשמי. 
בעל חשמונאים א׳ מעיד׳ שהרבה מן היהודים נענו לתביעות 
אלו מרצונם הטוב. המסרבים הוצאו להורג. 

ואולם במודיעין, מקום־מושבה של משפחת־הכהנים ממש¬ 
מרת יהויריב, המית מתתיהו החשמונאי, הראש של משפחה 
זו, את היהודי, שיצא להקריב קרבן בפקודת המלך, ועמו 
הרג את פקיד־המלך ואף ניתץ את המזבח. אחר-כך קרא 



339 


היסטוריה: מרידת־החשמונאים 


340 



ראשי־חצים מתהופת החשמונאים. נמצאו בחפירות של מצודת־יתשלים 


לנאמנים לדודישראל, שיימלטו אחריו אל המדבר. כר התחילה 
תנועה של לוחמי־הדת, שהתחבאו במערות מפני חמת־המלד. 
לוחמים אלה סירבו להילחם בשבת בחילותיו של המלה 
ולא היו זזים ממקומם אף כשהיו החיילים מציתים אש 
בפתחי המערות, שהסתתרו בהן: הם בחרו במיתה, מיתת־ 
קדושים, ובלבד שלא לחלל את השבת. לפי חשמונאים א׳ 
מתו באופן זה כאלף איש, אנשים, נשים וטף. מתתיהו 
החליט, שאין לנהוג כך בשעת־חירום, ותיקן תקנה, שמלחמת- 
מצווה מותר להילחם גם בשבת, והדבר נתקבל מכאן ואילך 
כחוק בישראל. מעכשיו התחילה מלחמת־תנופה לשם דת־ 
ישראל. המורדים היו מגיחים ממחבואיהם, עוברים בכפרים 
ובעיירות, מלים את התינוקות, הורסים את המבנים, שהוקמו 
לצורך העבודה הזרה, ועושים נקמה במתייוונים. 

אחר מותו של מתתיהו תפסו את מקומו במלחמת־ 
השחרור חמשת בניו: יוחנן, שמעון, יהודה, יונתן ואלעזר. 
יהודה קיבל לידיו את הפיקוד על הכוחות המזויינים. הוא 
היכה זה אחר זד, את חילותיהם של המפקדים אפולונלס 
וסירון והקים גרעין של צבא מסודר פחות או יותר. הצלחו¬ 
תיהם הראשונות של המורדים עוררו את אנטיוכוס לשלוח 
נגדם צבא סדיר. הוא עצמו לא יכול היה להשתתף במלחמה 
זו, מאחר שמיהר לצאת לפחוות־המזרח, שאף הן נתמרדו 
אותה שעה, וקודם שיצא לשם הפקיד את ליסיאם על המחצה 
המערבית של המלכות ועל בנו הקטן אנטיוכום — מי שהיה 
אח״כ אנטיוכוס ע אופטור (ע״ע). לשם דיכוי־המרידה 
ביהודה נשלח המצביא גורגיאס, שתקע את המחנה שלו ליד 
אמאוס. גורגיאס ערך תכנית להתקיף את יהודה וחייליו 
ולהשמידם במכה גדולה אחת. אך תכנית זו סוכלה ע״י 
יהודה בהתקפת־פתע על מחנהו של גורגיאס באמאום, בשעה 
שגורגיאס חיפש לשווא את יהודה בהרי־יהודה. 

הידיעה על נצחונו של יהודה עוררה את ליסיאס לצאת 
ליהודה בראש צבא חדש. אך גם צבא זה הוכה ע״י יהודה 
וחילו על־יד בית־צור. בעל חשמונאים ב , (פרק י״א) יודע 
לספר על שלום, שנעשה בין ליסיאם ובין יהודה אחר 
הקרב בבית־צור, ואילו בספר חשמונאים א׳ אין זכר לדבר. 
מסתבר, ששני הצדדים היו מעוניינים בשלום. מעמדם 
של המורדים היה בכל דע למרות כל נצחונותיהם: ירושלים 
היתד. למעשה בידי המתייוונים; המקדש היה עזוב ושומם 1 
המורדים, ברובם איכרים, שנטשו את שדותיהם, היו עייפים 
אחר שלוש שנות־מלחמה ורצו לשוב לבתיהם ולמשפחותיהם. 


חוץ מזה יש לשים לב לכך, שלא היה גרעין צבאי קבוע 
בידי יהודה המכבי, ובכל שעת־סכגה היה הכרח להזעיק את 
המתנדבים מחדש. גם מצבו של ליסיאם היה רופף מאוד. 
אגטיוכום אפיפאנם היה עסוק בפחוות המזרחיות ואי-אפשר 
היה לדעת, אימתי ישוב ואם ישוב בכלל. אפשר, שליסיאס 
זכר את סופו של אנטיוכוס ווו (ע״ע), שקיפח את חייו 
במסע־מלחמה במזרח. נוסף על כך ארבה סכנה מצד דמט־ 
ריום בן סלוקוס ווו, שישב ברומי מאונם וטען בדין לכיסא 
ד,סלוקים.'כל זה קירב את ליסיאס לרעיון, שיש להתפשר 
עם המורדים ביהודה. דרישתם העיקרית של אלה האחרונים 
היתה החזרתה של חירות־הדת לארצם, ומתוך אחת משלוש 
התעודות שבספר חשמונאים ב׳ (י״א) יוצא, שהיתר, נטיה 
באנטיוכיה למלא דרישה זו. 

כתוצאה מן הפשרה, שהושגה בין שני הצדדים, יכול היה 
יהודה לעלות לירושלים באין מפריע ולטהר את בית־המקדש. 
אבל בפעולותיו בירושלים נתקל יהודה בקשיים מצד המת־ 
יוונים, שישבו בחקרה. כדי להימנע מהפרעות מצד זה הפנה 
יהודה את כוחותיו נגד החקרה, ועם זה פעל במרץ לטהר 
את המקדש מסימני העבודה זרה, שהונהגה בו. המזבח האלי¬ 
לי נהרס ובמקומו נבנה מזבח חדש. מתוך אחת מן התוספות 
המאוחרות למגילת־תענית יוצא, שבמקום מגורת־הזהב הש¬ 
תמשו המכבים בשיפודים. לשיאו הגיע החג כשהודלקה 
המנורה בבית־המקדש המטוהר. שמונה ימים רצופים חגגו 
את חג חנוכת־המזבח והשמחה היתד, כללית (ע״ע חנכה). 

במשך כשנה ומחצה לאחר מכן עלה ביד יהודה לבצר את 
הר־הבית ואת בית-צור, מקום־התורפה של ירושלים מצד- 
דרום, וכן גם ערך את כוחותיו המזויינים והנהיג בהם סדר 
צבאי. לא פחות חשובה היתד, פעולתו בביעורם של המתייוו¬ 
נים: הרבה מהם נושלו מאחוזותיהם ונהרגו והשאר ברחו 
מיהודה. באותו זמן עצמו הגיעו אל יהודה ידיעות על צרתם 
של הישובים היהודיים בעבר־הירדן ובגליל. ישובים אלה 
נתהוו, כנראה, ברובם סמוך לשיבת־ציון, אך אפשר מאוד, 
שחלק מהם היה משרידי-האוכלוסים של מלכות־ישראל, שלא 
גלו בשעת חורבן־שומרון. פיזורם בתוך גויים עויינים גרם, 
שהיו נתונים בסכנה כשנצחונותיו של יהודה המכבי עוררו 
את חמתם ופחדם של הנכרים בגלעד ובגליל. יהודה מיהר 
לצאת לעזרת הישובים בעבר־הירדן, ושמעון אחיו נשלח 
אל הגליל. מטרתם של מסעות־המלחמה הללו היתה הצלת- 
יהודים ולא כיבוש־מקומות: לכך לא הספיקו כוחותיהם 




341 


ארץ־ישראל 


342 


המצומצמים של המורדים. המשימה זכתה להצלחה גמורה 
והאוכלוסיה היהודית שניצלה הועברה ברובה ליהודה. 

יתר על כן: כוחותיו של יהודה התחזקו עד כדי כך, 
שאפשר היה לו אף לעבור למלחמת־התקפה מתוך כוונה 
להרחיב את גבולוודיהודה. חברון נכבשה ונשרפה! אח״כ בא 
תורן של ערי־הנמל יפו ויבנה. כמרכן נכבשה אשדוד. אל 
כל הכיבושים הללו נתלוותה מלחמת־השמד באלילות. 

בשעה שהתנהלו הקרבות הללו בא״י מת אנטיוכום 
אפיפנס. קודם מותו מינה את פיליפוס, אחד משרי־הצבא 
שלו, לאפיטרופום על בנו הקטן אנטיוכום. מינוי זה, שהיה 
מכוון נגד ליסיאם, נבע, כנראה, מהתמרמרותו של המלך 
על מהלך־העניינים ביהודה, ואפשר, מתוך סברה, שיש להפ¬ 
קיד את המדינה בידי איש־צבא כדי למנוע אי־שקט אחר 
מיתתו. אך אם זו היתד, הכוונה, הושג ההפך ממנה. עם 
מינויו הנזכר של פיליפום נוצרה מתיחות בחוגי השלטונות 
בסוריה; ובשעת־כושר זו ניסה יהודה לכבוש את ד,חקרה 
ולבער את שרידי הסורים וד,מתייוונים מירושלים. 

כשנודע הדבר לליסיאס חידש את המלחמה ביהודה. הוא 
עלה עליו מן הדרום ושם מצור על בית-צור. יהודה הוכרח 
להסיר את המצור מעל ד,חקרה ולצאת נגד ליסיאם. אך הוא 
ניגף בקרב, שהתחולל על-יד בית-זכריה, נסוג לירושלים 
והתבצר על הר־ציון. הנצורים בבית-צור סבלו מחוסר מזון 
מחמת שנת־ו;שמיטה, שחלה באותו זמן( 163/2 לפסה״ג), ולא 
היתד, שום ברירה לפניהם אלא להיכנע, והנה באה ידיעה 
למחנה של ליסיאם, שפיליפום הגיע עם צבאו מן הפרובינציות 
המזרחיות ושהוא עולה על אנטיוכיה. בשעת־דחק זו החליט 
ליסיאס להתפשר עם המורדים על הר־ציון. מנלאום הוצא 
להורג בעצתו של ליסיאם כמי שגרם לכל המהומה ביהודה. 
דת־ישראל זכתה לחירות גמורה. לשם הפגנת כוונות־השלום 
שלו נכנס אנטיוכוס הצעיר למקדש והעלה קרבן. 

כך נסתיימה מלחמת־הדת, שנפתחה ע״י גזירות־אנטיוכום. 
המלחמות, שהתנהלו לאחר מכן, היו נטולות אופי דתי: 
הסורים לא ניסו עוד לגזור גזירות על דת־ישראל, והמאבק, 
שניהלה המפלגה הלאומית ביהודה, היה מכוון מעכשיו אך 
ורק להשגת החירות הלאומית־המדינית. שינוי זה באפיה 
של המלחמה גרם לכך, שהרבה מן הלוחמים, שהתחברו אל 
מתתיהו ובניו מטעמים דתיים, פרשו מן המחנה של יהודה 
המכבי. 

בינתיים בא שינוי מכריע במלכות־הסלוקים. בשעת ההת¬ 
נגשויות בין ליסיאס ופיליפוס נמלט מרומי דמטריוס׳ בנו 
של סלוקוס 1¥ , ששהה ברומי כבן־תערובות, והגיע לסוריה. 
אנטיוכוס הצעיר וליסיאס, האפיטרופוס שלו, נרצחו, ודמט- 
ריוס 1 , שקיבל את התואר "סוטר" (גואל), עלה על כסא 
הסלוקיים ( 162 לפסה,"נ). 

התנאים המדיניים החדשים עוררו את מתנגדיו של יהודה 
המכבי לפנות אל המלך הסורי החדש ולבקש ממנו עזרה 
צבאית נגד יהודה וסיעתו. בראש המשלחת עמד הכוהן 
אלקימוס(ע״ע), שדרש עזרה צבאית נגד מצדדי־ד,חשמונאים 
ולעצמו תבע את הכהונה הגדולה. דרישות אלו נתמלאו: 
נגד יהודה נשלח שר־הצבא באכחידס, ובלח־יתו בא אלקימוס 
ככהן גדול ממונה מטעם המלך. בפקודתו של באפחידס תפס 
אלקימוס ששים איש מן החסידים, שנשארו נאמנים ליהודה, 
והוציאם להורג. לפי מסורת מאוחרת נמנה גם יוסי בן יועזר 
(ע״ע), דודו של אלקימוס, עם ההרוגים הללו (בראשית 


רבה, ס״ה, י״ח). שר־הצבא הסורי היה סבור, שהרצח יטיל 
פחד על המפלגה החשמונאית, ולאחר שמסר את השלטון לידי 
אלקימוס עזב את הארץ. אך מעשה זה דוקה חיזק את מעמדם 
של יהודה וסיעתו. אלקימוס הוכרח שוב לבקש עזרה צבאית 
מן המלך, והפעם נשלח נגד יהודה שר־הצבא ניקנור. זה 
האחרון ניסה מתחילה לתפוס את יהודה בערמה. משלא 
הצליח בדבר נסוג לכפר־שלום והתנגש עם אנשי־יהודה 
בקרב. אך קרב זה נסתיים בלא הכרעה, וניקנור בא לירו¬ 
שלים ואיים לשרוף את המקדש אם לא יוסגר יהודה בידו. 
במלחמה, "שנערכה אח״כ בינו ובין יהודה, נהרג ניקנור 
וחייליו נסו מנוסת־חדב (י״ג באדר 161 לפסה״ג). ברדיפה 
השתתפו היהודים מן הכפרים הסמוכים והצבא הסורי הושמד 
ברובו. הניצחון היה שלם והיום נקבע כיום-שמחה ("יום- 
ניקנור"). 

אך מצבם של המורדים היה קשה למרות כל נצחונותיהם, 
ויהודה הבין, שדמטריוס לא ישלים עם מפלת שר-צבאו. 
לפיכך החליט לבקש עזרה מיריבתה האדירה של סוריה — 
מרומי. הסנאט הרומי קיבל את המלאכות של היהודים, שנש¬ 
לחה אליו, והחליט בחיוב על בקשתה בדבר כריתת בריודהגנה 
בין יהודה ובין רומי. אך פעולה מדינית זו לא יכלה למנוע 
את השואה הצבאית, שמישמשה ובאה. מיד אחר מפלת־ 
ניקנור נשלח באכחידס ליהודה בראש צבא גדול לשם 
דיכויו של המרד בכל מחיר. יהודה לא הספיק לאסוף אלא 
כשלושת אלפים איש, וגם רובם של אלה נטש את שדה־ 
המערכה למראה כוחם העדיף של הסורים. ליהודה נשארו 
רק שמונה מאות נאמנים, שביחד עמד,ם התנגש עם באכחי- 
דס. בקרב זה נפל יהודה המכבי, ושרידי־חילו נתפזרו(אביב, 
161 לפסה״ג). 

באכחידס השתלט על הארץ כולה, ביצר את יריחו, 
אמאוס, בית-חורון, בית-אל, תמנה ופרעתון, וגם הגביר 
את חילות־המצב של בית-צור וגזר ושל החקרה בירושלים. 
כמו־כן הושמו בחקרה כבני-תערובות בניהם של מיוחסים 
מן המתנגדים למתייוונים. אעפ״ב לא אמרו הנאמנים ליהודה, 
שנשארו בחיים, נואש. הם בחרו ביונתן אחיו כמנהיג ומת¬ 
חילה התחבאו עמו סמוך לשפך־הירדן. באכחידס ניסה לתפוס 
את יונתן במקום־מחבואו, ורק בקושי עלה ביד זה האחרון 
להתחמק אל הגדה המזרחית של הירדן. 

שנתיים ימים שלטו המתייוונים ביהודה ( 160 — 158 ). אך 
המפלגה הלאומית לא שקטה, ונראה, שהעם היה ברובו על 
צידה. המתייוונים היו מוכרחים לחזור ולהזמין את באכחידם, 
שיבוא לעזרתם וישים קץ ליונתן וסיעתו. באכחידם בא 
ליהודה עם חילו (קודם 158 ), אך לאחר שנכשל בנסיונותיו 
לחסל את יונתן וסיעתו בא לכלל מסקנה, שד,מתייוונים אינם 
מקובלים על העם ואינם יכולים להחזיק מעמד בלא עזרה 
מן החוץ. משום כך פנה להם עורף. יונתן לא זכה להכרה 
רשמית מצד השלטונות הסוריים, אך הרגיש קרקע בטוחה 
תחת רגליו במידה שיכול היה להתיישב במכמש, צפונית 
לירושלים. 

6 .תקופת-השלטוןשלבית-חשמונאי. בשנת 
153/2 העלו אויביו המדיניים של דמטריום סוטר את אלכ¬ 
סנדר באלאס על כיסא־הסלוקיים. דמטריום, שהיה שנוא על 
אנשי-אנטיוכיה, הבין, שיריבו עלול להשפיע על היהודים 
ע״י הבטחות נדיבות, והחליט לקדם את פני-הרעה ולהציע 
כמה הנחות ליונתן ולסיעתו. יונתן בא מיד לירושלים, קיבל 



343 


הייסמורייה: שלמון ביית״חשמונאיי 


344 


את בני־התערובות, שהיו עצורים בחקרה, וביצר את העיר 
ואת הר־הבית. אולם אלכסנדר באלאם הרחיק ללפת מדמט־ 
ריום: הוא מינה את יונתן לכהן גדול ושלח לו אדרת-ארגמן 
וכתר של שליט. בסתיו שנת 153 , בחג־הסוכות, אחר הפסקה 
של שבע שנים, הופיע יונתן ככהן גדול בעבודת־הקודש 
וכשליט של יהודה, שהוכר ע״י השלטונות הסוריים. 

דמטריום ניסה לבטל את השפעתו של אלכסנדר באלאם 
על יונתן ע״י מתן הנחות גדולות ליהודים: הוא ויתר להם 
על סוגי־מיסים שונים, ואף הבטיח לספח ליהודה את רמתים, 
לוד ועפרים, שהיו כלולות בפחות־שומרון, להקים את חומות־ 
ירושלים בכספו ולהעניק מתנות לבית־המקדש. אך יונתן 
נשאר נאמן לאלכסנדר באלאם. המאורעות הוכיחו, שיונתן 
צדק בהכרעתו. המלחמה בין שני היריבים נסתיימה בנצחונו 
של אלכסנדר באלאס, שבו תמך ביהוד תלמי ¥1 פילומיטור. 
דמטריום נוצח ונפל בקרב ( 150 לפסה״נ). 

יונתן נשאר עכשיו ללא כל יריב בפנים־הארץ והתחיל 
נותן את דעתו על הרחבת גבולותיה של יהודה. הוא נסתייע 
בכך ע״י המהומות, שנתחדשו במלכות־סוריה שלוש שנים 
אחר מותו של דמטריום סוטר. ב 147 לפסה״נ התקומם דמט־ 
ריום הקרוי ניקאטור, בנו של דמטריום 1 , לאלכסנדר באלאם. 
לצידו עמד אפולוניום, המושל של חילת־סוריה, בעוד שיונתן 
נשאר נאמן לאלכסנדר באלאס. יונתן ניצח את אפולוניום 
וגירש את חיל־המצב שלו מיפו, וניצחון שני נחל יונתן על 
אפולוניום על־יד אשדוד. בשכר עזרה זו קיבל יונתן מאלכ¬ 
סנדר את עקרון וסביבותיה. יונתן השתמש במצבו וערך 
מצור על החקרה. הנצורים פנו לעזרתו של דמטריום, שנעשה 
בינתיים מלך־סוריה, וזה האחרון דרש מיונתן, שיבוא לעכו 
(פטולמאיס) לשם בירור המצב. בעכו השיג יונתן את אישור 
סיפוחם של שלושת המחוזות הנזכרים וכן הובטח לו, שתימסר 
לידיו התקרה. 

המרד של דיודוטוס, המכונה טריפון, נגד דמטריוס 11 , 
והמרד של אנשי־אנטיוכיה נגדו חיזקו את השפעתו של 
יונתן, לאחר שרק בעזרתו ניצל דמטריוס מידי תושבי־ 
הבירה המתמרדים. אולם דמטריוס לא קיים את ההבטחה, 
שנתן ליונתן: למסור לידיו בשכר עזרתו את החקרה, בעוד 
שטריפון ניסה למשוך את יונתן לצידו ע״י אישור כל 
הבטחותיו של דמטריוס בצירוף מינויו של שמעון, אחיו של 
יונתן, כאסטראטגוס של ארץ־החוף מסולמה של צור עד 
גבול־מצרים. מפני־כן החליט יונתן לעבור לצידו של טריפון, 
שהמליך את בנו הקטן של אלכסנדר באלאס (ע״ע אנטיוכוס 
¥1 ) כדי לתפוס את כסאו של דמטריוס. יונתן כבש את עזה 
ואת אשקלון וניצח את האסטראטגים של דמטריוס בבקעת־ 
חצור שבגליל העליון, בעוד שבית־צור נלכדה ע״י שמעון, 
שהעמיד בה חיל־מצב יהודי. באותו זמן עצמו יצאה משלחת 
שניה לרומי לשם חידוש הברית עם הסנאט. — נסיונו של 
דמטריוס לחדש את המלחמה ביונתן לא הביא לידי שום תו־ 
צאות ממשיות, הואיל והצבא הסורי לא נועז להתייצב לקרב 
מכריע נגד חיל־היהודים. תנופתו הצבאית של יונתן הגיעה עד 
דמשק. מעשה חשוב מצידו היה ביצורה של חומת־ירושלים 
וכליאתו של חיל־המצב הסורי בחקרה ע״י הקמתה של חומה 
גבוהה, שמנעה אותו מלצאת מן המצודה. מאורע לא פחות 
חשוב היה כיבושן של יפו וחדיד ע״י שמעון. 

כבעל־בריתו של טריפון נשמע יונתן לפיתוייו של הסורי, 
פיזר את רוב הצבא, שהביא עמו לבית-שאן, והלך אחריו 


בראש גדוד קטן לעכו. טריפון הבטיח למסור ליהודים עיר 
זו ומבצרים אחרים — כפי הנראה, את הערים שבתחום של¬ 
טונו של שמעון, שהגיע, כאמור, מסולמה של צור עד גבול- 
מצרים. אך כשהגיע יונתן לעכו נאסר ע״י טריפון, ואנשיו 
נרצחו. שמעון, האחרון בבניו של מתתיהו, שנעשה עכשיו 
מנהיגה של תנועת־השחרור, ידע, שנכונה לו מלחמה לחיים 
ולמוות בטריפץ, ולפיכך החיש את בניין ביצוריה של ירוש¬ 
לים׳ וכן גירש את הגויים מיפו ויישב יהודים במקומם. יונתן 
השבוי שימש לו, לטריפון, אמצעי גם לשם סחיטת־כספים 
משמעון וגם לשם נסיונות־התקפה על יהודה; אך בנסיונו 
להגיע לירושלים חסם לו שמעון את הדרך על־יד חדיד. 
מתוך תקוה להציל את חייו של יונתן מילא שמעון את תבי¬ 
עותיו של טריפון לתשלומי־מיסים ולמשלוח בניו של יונתן 
כבני־תערובות. אך לא זו בלבד שטריפון לא קיים את הבט¬ 
חתו׳ אלא אף ניסה לתקוף את ירושלים מצד דרום, ורק 
השלג הכבד, שירד בלילה, מנע אותו מלהתקרב אל העיר. 
בשעת נסיגתו מירושלים רצח טריפון את יונתן, ובידי 
שמעון עלה רק לקבור את גופת־אחיו בקבר־המשפחה במד 
דיעין. 

משקיבל שמעון את השלטון לידיו פתח במשא־ומתן עם 
דמטריום 11 ׳ שהיה נתון בקשרי-מלחמה עם טריפון. דמטריוס 
הסכים לדרישתו של שמעון לוותר על כל תשלומי־מיסים 
( 170/1 לשטרות, 142 לפסה״נ). המאורע שימש התחלה 
למניידשנים חדש, שצויין על גבי שטרות ותעודות: בשנה 
הראשונה לשמעון כהן גדול, שר־צבא ונשיא־היחודים. 

מעשהו הראשון של שמעון בכהונתו כנשיא היה לכבוש 
את גזר, ששימשה מפתח ליפו. התושבים הנכריים גורשו 
מתוכה ובמקומם באו יהודים. יוחנן הורקנוס, בנו של שמעון, 
נתמנה כמפקד־העיר. אחר גזר בא תורן של בית־צור, אשדוד 
ויבנה׳ שאף הן נכבשו ע״י צבא-החשמוגאים. אך השגו 
הראשי של שמעון היה כיבושה של החקרה בירושלים, 
שנפלה בידיו אחר מצור ממושך. חיל-המצב הוכרח להיכנע 
מחמת הרעב, שגבר במצודה. לפי מגילת תענית אירע כיבוש 
זה בכ״ג באייר 170/1 לשטרות ( 142 לפסה״ג). שמעון ביצר 
את המקום והושיב בו חיל־מצב משלו. 

אחר כיבוש־החקרה נמסר השלטון באופן חגיגי לשמעון 
מטעם העם ביהודה. בי״ח באלול שנת 172 לשטרות ( 141 
לפסה״ג) נתכנסה כנסיה גדולה של כל המעמדות בעם, 
שאישרה את שלטונו של שמעון ככהן גדול, כשר-מלחמה 
וכ״שר-עם־אל". 

המשלחת, ששיגר שמעון לרומי ב 139 , חזרה עם פקודת־ 
הסנאט למלכי מצרים, סוריה, קאפאדוקיה ופריגיה ולכמה 
מאיי־הים והערים החפשיות, שלא יפגעו בארץ־היהודים ויס- 
גירו לשמעון את הפושעים, שברחו מיהודה אליהם. הפקודה 
נשתמרה ב״קדמוניות־היהודים" י״ד, ח , , ה , . יוסף בן מתתיהו 
מייחם את התעודה בטעות לזמנו של הורקנוס 11 . לאמיתו 
של דבר, שייכת התעודה לי״ג בדצמבר 139 . היא משמשת 
גם עדות לדבר, שכבר היו קיימות באותם הימים תפוצות־ 
גולה מרובות. שמעון גם שיגר שליחים לאספרטה כדי לחדש 
את הברית, שנכרתה עמה בשעתה ע״י יונתן. 

אך השלום ביהודה הופרע שוב ע״י שינוי-המצב בסוריה. 
דמטריוס 11 נשבה בידי מתרדת, מלך־הפרתים ( 138 ), ובמ¬ 
קומו בא אחיו אנטיוכום סידטס (ע״ע), שחידש את המלחמה 
בטריפון ביתר מרץ. בתחילת מלכותו אישר את כל הזכויות, 



345 


ארץ־ישראל 


346 


ארץ־ישראל 

בימי החשממאים 

יהודה בראשיתה של מלחמת• החשמונאים 
] תחום הכיבושים של יהונתן 
| תחום הכיבושים של שמעון 
] תחום הכיבושים של יוחנן הורקנום 
תחים הכיבושים של יהודה אריסטובולוס 
תחום הכיבושים של ינאי 

> ס עיר ועיירה ■ מבצר ־ )'למקום מערכה 4 באר 
-גבולות משוערים 

50 25 0 



ז י^\ 




^רים\ 

11- 


^ 










347 


היסטוריה: שלטון כית־חשמונאי 


348 



כתונת מתקופת־החשטונאים: ״תחום נזר״־״אלקיום״, שאפשר ציינה את תחום־השבת ־ 52 המקום 


שהעניקו מלכי־סוריה קודמיו ליהודה, ובתוכן את הזכות 
לטביעת־מטבעות; אך כשנתבסס שלטונו ביטל את ההבט¬ 
חות, שנתן לשמעון, ודרש ממנו להחזיר לו את יפו, גזר, 
חקרה ואת כל שאר המקומות מחוץ לגבולות־יהודה, שנכבשו 
ע״י היהודים, או לשלם תמורתם סך של 1,000 כיכר. שמעון 
לא הסכים אלא לתשלום של מאה כיכר בלבד. שר־הצבא 
קנדביאום, שנשלח מטעם אנטיוכוס נגד שמעון, נוצח במל¬ 
חמה ע״י יהודה ויוחנן, בני-שמעון. 

אולם הרעה קמה על שמעון מביתו. חתנו תלמי בן חבוב 
זמם לתפוס את השלטון מידי משפחת־החשמונאים ורצח 
את חותנו הישיש ואת שני בניו יהודה ומתתיהו בשבט 
177 לשטרות ( 135 לפסה״ג) במבצר דוך, על-יד יריחו. את 
חותנתו, אשת־שמעון, לקח תלמי בשבי כבת־תערובות ושלח 
מרצחים לגזר לרצוח גם את יוחנן הורקנום. אך יוחנן הוזהר 
על כך בעוד מועד והספיק להוציא להורג את הרוצחים 



כתובת יוונית, שנחרתה באחת מאבני המבצר ש? שטעו; החשמונאי 
ע״י פמפרס (אפשר, אחד ט! השבויים היווניים, שעסקו בהקמת 
המבצר): תכנה ש? הכתובת הוא ק 55 ה, ש״אש מז השמים תכ 5 ה 
את בית שטעוז" 

ולהגיע לירושלים קודם שהגיע תלמי לשם. תלמי נתבצר 
במבצר דוד, שיוחנן הקיף אותו בצבאו. המצור על המבצר 
התנהל בזהירות, מפני שתלמי איים להרוג את אמו של יוחנן, 
אם זה האחרון ינסה להסתער על המבצר. בינתיים הגיעה 
שנת־השמיטה ויוחנן הוכרח להסיר את המצור מחמת חוסר 
צידה לחייליו. תלמי השתמש במצב זה, רצח את אמו של 
יוחנן וברח לעבר־הירדן. 

עכשיו צריך היה יוחנן להתמודד עם אנטיוכום סידטס, 
שלא שכח את מפלתו של קנדביאוס. סידטס חידש את תבי¬ 
עותיו ביתר תוקף בשנת־שלטונו הראשונה של יוחנן ( 133 
לפסה״נ), פלש ליהודה ושם מצור על ירושלים. המזון בעיר 
היה בצימצום גדול מחמת שנת־השמיטה, שחלה אז, ויוחנן 
הוכרח לפנות את העיד מן התושבים, שלא יכלו לשאת נשק! 
והואיל והסלוקי לא נתן להם מעבר, היו המפונים נתונים 
בין שני המחנות והרבה מהם מתו ברעב. כשהתחדש חג־ 
הסוכות הוכרח יוחנן להחזירם העירה, ומצבם של הנצורים 


נעשה קשה מנשוא. יוחנן לא ראה לפניו ברירה, זולת כניעה 
לאנטיוכוס סידטס בתנאים שהגבילו את החופש המדיני של 
היהודים והשאירו בלא הגבלות את החופש הדתי. למלחמה 
ז( מייחסים החוקרים את התעודה ב״קדמוניות" ליוסף בן 
מתתיהו (י״ג, ט/ ב׳), שמדברת על קריעת יפו, גזר וערים 
אחרות מתחום יהודה בניגוד לרצונו של הסנאט הר 1 מי. 
אולם נראה, שלאחר שהיהודים שלחו לרומי משלחת, שקבלה 
על מעשה זה לפני הסנאט, החליט הסנאט לחדש את הברית 
עם היהודים והערים הוחזרו, כנראה, ליהודה לפי פקודת- 
הסנאט, כפי שיוצא מתעודה אחרת בקדמוניות (י״ד, י , , 
כ״ב). על כל פנים ברור, שליוחנן הורקנוס, אע״פ שנשתעבד 
במידה ידועה לסורים, נשאר מעמד מכובד למדי בממלכה 
הסלוקית, ואנטיוכוס סידטס השתמש בו במסע־המלחמה שלו 
נגד הפרתים ב 129 לפסה״ג. אנטיוכוס החשיב את עזרתו 
עד כדי כך, שנתן פעם נופש לצבא כולו כשהיהודים סירבו 
להמשיך בדרכם מחמת קדושת־החג. 

עם נפילתו של סידטם במלחמתו בפרתים נסתיים שיעבר 
דה של יהודה לסורים. במקום סידטס בא שוב דמטריום, 
ששוחרר משביו ע״י הפרתים. אך מצבו של זה האחרון היה 
קשה, הואיל והסתבך במלחמה עם תלמי ןןץ פיסקו׳ן, שהקים 
עליו מלך יריב, אלכסנדר המכונה זבינא (ע״ע זבינא). 
דמטריוס נחל מפלה על־יד דמשק ונהרג בנמלה של צור, 
שאליה ברח. במלכות־הסלוקים התחילה תקופה של מהומות 
פנימיות(ע״ע אגטיוכום גריפום, אגטיוכום קיזיקנוס), שגרמו 
לכך, שיוחנן הורקנום לא שם לב לסלוקיים כלל ועשה כל 
מה שהיה בו כדי לקרב את עמו אל העצמאות הגמורה. הוא 
פתח במסעות־כיבושים במזרחה של א״י וכן גם בצפונה 
ובדרומה. במואב כבש יוחנן את מידבא. אח״כ כבש את 
שכם ואת הר־גריזים והחריב את המקדש השומרוני. זכר 
לדבר נשתמר במגילת־תענית לכ״א בכסלו. אחר שכם עלה 
צבא יוחנן על שומרון. לא הועילה העזרה, שהושיטו לשומ¬ 
רונים אנטיוכום הקיזיקני ותלמי לתורוס. העיר נכבשה אחר 
מצור של שנה תמימה ונהרסה עד היסוד. אחר השומרונים 
בא תורם של האדומים, שהוכרחו להתגייר. מסתבר, שיוחנן 
כבש גם את הגליל. 

ההנהגה הפנימית בימי יוחנן היתד. מרוכזת, כפי שמעידים 
המטבעות שטבע, בשני מוסדות: ה״כהונה הגדולה" ו״חבר* 
היהודים". נראים הדברים, ש״חבר־היהודים" כלל כל אותם 
חלקי־העם, שפורטו בכתב־המינוי של שמעון, כלומר: הכו¬ 
הנים, ראשי-העם וזקני־הארץ. יוחנן היה רחוק, איפוא, מלהיות 
שליט יחיד, אלא חייב היה לשמור על זכויות־העם המקוב¬ 
לות מימים קדמונים. בראשם של זקני־הארץ וראשי־העם 
עמדו, כנראה, הפרושים, שהתחילו לובשים באותם הימים 
צורה של מפלגה מדינית, אף אם את ראשיתם קובע יוסף 



349 


ארץ־־ישראד 


350 


בן מתתיהו בימיו של יונתן. בשנות־שלטונו הראשונות של 
יוחנן היה שלום בינו ובין הפרושים, שהיו שותפים עמו 
בהנהלת־הארץ. אך עם התפתחותה של תורת־הפרושים ועם 
התפצלותה של המפלגה לזרמים שונים, התחילו הקיצונים 
שבפרושים תובעים את צימצום זכויותיה של משפחת־ 
החשמונאים. בהתנגדותם לתביעות אלו נשענו החשמונאים 
על היסודות, שהיו מעוניינים בשיגשוגו של בית־חשמונאי. 
על אלה נמנו עכשיו המשפחות העשירות והמיוחסות, 
משפחות הכהנים ובעלי הקרקעות הגדולים. משפחות אלו 
היו ברובן מתחילה מאוהדיה של התרבות היוונית, ורק 
מחמת נצחון המהפכה החשמונאית ויתרו על השפעתה של 
תרבות זו ביהודה כגורם מכריע בחיי־העם. עם זה היוו 
משפחות אלו, כמו בעבר, את השכבה החברותית־הכלכלית 
החזקה ביותר בארץ. החשמונאים לא יכלו לוותר על עזרתן 
גם אילמלא נתקלקלו היחסים בינם לבין הפרושים 1 אך 





חומת המבצר החשמונאי א?כסנדריוז (הר סרסכה) 


שאיפתם הגלויה של הקיצונים שבפרושים לצמצם את של¬ 
טונם של החשמונאים הידקה את הקשר בין אלה האחרונים 
ובין מעמד־העשירים ביהודה והחישה את הקרע בינם ובין 
הפרושים. המאורע מסופר גם בתלמוד וגם אצל יוסף בן 
מתתיהו, אלא שבתלמוד הוא מיוחס לינאי המלך ואילו יוסף 
מספר אותו על יוחנן הורקנום; מתקבל על הדעת, שהקרע 
אירע בימי־יוחנן, וכנראה, בסוף־ימיו. 

קרע זה גרם למהומות בארץ; אך יוחנן הצליח לדכא 
אותן ושנותיו האחרונות עברו עליו בשלום. נראה, שהת־ 
פשר במידה מסויימת עם הפרושים: לפי צוואתו, צריכה 
היתד. אשתו לנהל את השלטון החולוני ובנו הבכור יהודה 
אריסטובולוס (ע״ע) נועד לשמש בכהונה הגדולה — בהתאם 
לעמדתם של הפרושים הקיצונים, שחייבה את הפרדת הכהו־ 
נד. מן המלוכה. לפי יוסף בן מתתיהו נטל אריסטובולוס 
לעצמו בזרוע גם את השלטון החולוני. אך יש לשים לב 
לדבר, שאריסטובולום אינו נקרא "מלך׳ על גבי מטבעותיו. 
הכתובת החרותה על המטבעות שיצק היא עברית בלבד: 
"יהודה כהן גדול וחבר־היהודים". בניגוד אליו קורא ינאי 
אלכסנדר לעצמו "כהן גדול" בכתובת העברית, הנמצאת 


בצד ־אחד של חלק ממטבעותיו, ו״מלך׳ בכתובת היוונית 
שבצד השני. כן מן הראוי לזכור, שסטראבון חושב את ינאי 
למלך הראשון לבית־חשמונאי. ולפיכך יש להטיל ספק 
בדבר, אם אריסטובולוס נטל לעצמו מלכות (כפי שמספר 
בן־מתתיהו). הוא מת לאחר שמשל שנה אחת בלבד, והפעו¬ 
לה היחידה, הידועה לנו מתקופת־מלכותו, מעידה, שהלך 
בעקבות אביו. הוא כבש וייהד חלק מארץ־היטורים והכריח 
את תושביה להימול. ע״י כך הרחיב את גבולה של א״י לצד 
צפון במידה מרובה. 

לאחר שמת יהודה־אריסטובולוס נישאה אשתו שלומציון 
לאחד מאחי־בעלה, ינאי, שנעשה כהן גדול ומלך ( 103 — 76 
לפסה״נ). תחילת־פעולתו של ינאי היתד. לצור על עכו, הנמל 
החשוב באותם הימים. לבקשת אנשי־העיר בא לעזרתם תלמי 
לתורום, מלך קפריסין, שהודח מעל כיסא־מצרים ע״י קלאו־ 
פאטרה אמו. ינאי הפסיק את המצ 1 ר ועשה שלום עם תלמי. 
אך מאחרי גבו פנה אל קלאופאטרה הנזכרת וביקש ממנה 
עזרה נגד תלמי. כשנודע הדבר לתלמי פתח במלחמה בינאי, 
ניצח אותו בקרב והתקדם עד גבול־מצרים. לאחר שהתערבה 
קלאופאמרה במלחמה נסוג תלמי לעזה. קלאופאטרה ביקשה 
בהזדמנות זו לספח אל מצרים את א״י כנחלתם הקדומה 
של התלמיים, אך בעצת המצביא היהודי שלה, חנניה בנו של 
הכהן הגדול חוניו ו\ 1 (ע״ע), ויתרה על תכנית זו והסתפקה 
בקבלת מם מינאי. משחלפה הסכנה המצרית התחיל ינאי 
בכיבושים בעבר־הירדן: כבש את גדר וחמתא על הירדן. 
אח״כ יצא אל ארץ־פלשתים וכבש את הערים רפיח ואנתדון, 
ולסוף — גם את עזה לאחר שצר עליה שנה תמימה. 

אולם הכיבושים הללו לא היו לרוחם של הפרושים, 
ומתוך כך נתחזקה דרישתם להפריד את הכהונה הגדולה מן 
המלוכה. ההתנגדות הפכה להתמרדות גלויה בחג־הסוכות 
כשהמלך זילזל בניסוך־המים. הפרושים רגמו את ינאי באת¬ 
רוגיהם וקראו לו "בן־השבויה", כלומר שאין הוא ראוי לקרב 
אל המזבח. בפקודתו של ינאי התנפלו החיילים השכירים 
על העם והרגו בו רבים. סערת־הרוחות הגדולה, שנתעוררה 
בארץ כתוצאה ממעשה זה, הביאה לידי מלחמת־אזרחים 
מרה וממושכת. ינאי היה אמנם מוכן לפשרה. אך הפרושים 
דחו את הצעותיו והזמינו את דמטריוס אוקירו׳ס, מלך־סוריה, 
שיבוא לעזרתם. דמטריוס בא בראש צבא גדול, שאליו נלוו 
גם חיילים יהודיים ממתנגדיו של ינאי. בקרב על־יד שכם 
נחל ינאי מפלה וברח אל ההרים. אך באותו רגע נתעורר, 
כנראה, המצפון הלאומי בחיילים היהודים, שהיו מצויים 
בצבא הסלוקי, וחלק מהם עבר אל מחנהו של ינאי. עם 
נסיגתו של דמטריוס אוקירום עלה בידי ינאי לכלוא את 
מתנגדיו במקום שנקרא "בית חומה" או "בית המלך" וצר 
עליהם. לאחר שכבש את המקום הוציא להורג את ראשי־ 
המתקוממים והשאר ברחו מיהודה ולא חזרו אליה כל עוד 
היה ינאי חי. 

עם גמר מלחמת־האזרחים נסתבך ינאי במלחמה באג־ 
טיוכוס 11 %, שניסה לעבור דרך יהודה כדי להילחם בנבטים, 
וביד ינאי לא עלה לעצרו. לאחר שמצא אנטיוכום את מותו 
בקרב, כבשו הנבטים את כל עבר־הירדן עד דמשק ונעשו 
שכניו של ינאי לא רק בדרום אלא גם במזרח. במלחמד" 
שפרצה בינם ובין ינאי, נוצח ינאי על־יד חדיד. אך לאחר 
כמה ויתורים מצידו של ינאי נסוג חרתת מלך־הנבטים 
מיהודה. 


351 


היסטוריה ג כיפוש רומי 


352 


זמן־מה אח״ב התחיל ינאי בכיבושים בעבר־הירדן המז¬ 
רחי, ובמשך שלוש שנים הרחיב את גבולות־ממלכתו. המבצר 
האחרון, שצר עליו ולא הספיק לכבשו מפני שמותו הקדים 
את הכיבוש, היה רגב, על־יד גרש. בסוף ימיו של ינאי כללה 
מלכות־החשמזינאים את כל השטח שמן המדבר בעבר־הירדן 
המזרחי עד הים התיכון (ממפרץ־עכו עד רפיח). בדרום 
עבר גבולה של מלכות־החשמונאים מן הקצה הדרומי של 
ים־המלח דרומית לבאר־שבע עד לרפיח; ובצפון הגיעה 
הממלכה עד הלבנון. 

קודם מותו ( 76 לפסה״ג) מסר ינאי את הממלכה ביד 
אשתו ויעץ לה להשלים עם הפרושים. ואמנם שלומציון 
לא רק שלא נלחמה בפרושים, אלא אף שינתה את מדיניותו 
של בעלה בהתאם לתביעותיהם. היא מינתה את בנה הבכור, 
הורקנוס 11 , לכהן גדול, לא רק משום שהיה הבכור, אלא, 
כנראה, גם משום שהיה מועמדם של הפרושים. הפרושים 
שלטו בימיה במדינה שלטון בלי מצרים. מצב־עניינים זה 
עורר תרעומת מצד החוגים, שבראשם עמד בנה הצעיר של 
שלומציון, אריסט 1 בולום 11 . ההתנגדות להשפעת־הפרושים 
גברה ביחוד בסוף־ימיה של המלכה, כשנראה היה, שהורקנום 
עמד לרשת את השלטון. מתוך החלטה תקיפה למנוע את 
הדבר, התחיל אריסטובולום אוסף כוח לשם כיבוש המבצ¬ 
רים בארץ. הפרושים ראו את התנועה נגדם הולכת ומתפשטת 
ודרשו משלומציון להפסיק אותה. אך המלכה לא הספיקה 
לעשות דבר קודם פטירתה ( 67 לפסה״נ). למרות החולשה 
שהראתה בטיפולה בענייני־פנים, גילתה שלומציון זריזות 
ופיקחות במדיניותה החיצונית; ביחוד נתגלו תכונותיה אלו 
בשעה שמנעה את פלישתו של טיגראנס מלד־ארמניה׳ששלט 
אותה שעה בסוריה, לא״י, אע״פ שאת הצלחתה זו יש לזקוף 
גם על חשבון חדירתו של לוקולוס, המפקד הרומי, לארמגיה. 

בימיה האחרונים של שלומציון כבר נראו זהרורי־השקיעה 
של שלטון בית־חשמונאי ביהודה. אחר פטירתה פרצה 
מלחמה גלויה על השלטון בין שני בניה, הורקנוס ואריסטו־ 
בולוס. בהתנגשות בין האחים ניצח אריסטובואס, והורקנוס 
הוכרח לוותר על השלטון ועל הכהונה הגדולה כאחד וחזר 
לאורח־חיים פרטי. אותה שעה התערב בריב אנטיפטרוס 
(ע״ע אנטיפטר 11 ), יועצו של הורקנוס; בהשפעתו'ובתיווכו 
ברח הורקנוס אל חרתת, מלך־הנבטים, ובעזרתו של זה 
האחרון ניצח הורקנוס את אריסאבואס ואף שם מצור על 
הר־הבית, שאריסטובולוס נתבצר בו. נראים הדברים, שרוב- 
האוכלוסים של העיר, ביחוד הפרושים, היה על צירו של 
הורקנוס. בינתיים הגיעו הרומים לסוריה, ופומפיוס (ע״ע) 
שלח לפניו את מארקוס אמיליוס סקאורוס לדמשק. שני 
האחים שלחו אליו שליחים והבטיחו לו כסף רב. סקאורוס 
פסק לטובת אריסטובולוס וציווה את חרתת לסגת מהר־ 
הבית. אך אריסטובולוס זכה במאבק לשעה קצרה בלבד. 

7 . כיבוש פומפיוס וסופה של מלכות בית- 
חשמונאי. פסק־דינו של סקאורוס היה טעון אישור מצד 
פומפיוס, וזה האחרון הזמין אליו את שני הצדדים לדמשק 
( 63 לפסה״נ). למועד התייצבו לפניו האחים בלוויית ידידיהם, 
אך עליהם נתווספה עוד משלחת שלישית — מטעם הפרו¬ 
שים. הורקנוס, כבכור, תבע את המלוכה לעצמו, ואילו אריס- 
טובולוס הצביע על אי־כשרו של הורקנום לנהל את המדינה. 
כנגד שניהם טענו הפרושים, שהחשמונאים שיעבדו את העם 
וביטלו את השלטון המסרתי, ודרשו להחזיר ליהודה את 


שלטון הכהנים הגדולים, הואיל ומאז ומתמיד היה העם תחת 
שלטון זה. 

מתקבל על הדעת, שכבר אז החליט פומפיוס להוציא את 
השלטון מידו של אריסטובולוס וליטול מן החשמונאים את 
כל הכיבושים, שכבשו בימי־ינאי; אלא שלא גילה את מזימתו 
זו ופקד על האחים להמתין לפסק־דינו עד גמר המלחמה 
בנבטים. אריסטובולוס, שירד לסוף־דעתו של פומפיוס, עזב 
אותו בלא ידיעתו. פומפיוס הפסיק את המסע נגד הנבטים 
ויצא בעקבותיו של המלך החשמונאי, שנמלט למבצר־ 
אלכסנדריון. לאחר משא־ומתן מייגע ולאחר שהסגיר את המב¬ 
צרים, שהיו בידו, לידיו של פומפיום, התחמק אריסט 1 בולוס 
מידי המצביא הרומי ופנה ללכת לירושלים. ואולם כשהגיע 
ליריחו, שינה את דעתו, נפגש עם פומפיוס והסכים למסור את 
הבירה לרומים; אעפ״כ כשבא גביניוס (ע״ע), ממפקדיו של 
פומפיום, לקבל את ירושלים לידו, סגרו אנשי־אריסטובולוס 
את שערי העיר בפניו ולא נתנו לו להיכנס לתוכה. פומפיוס 
אסר את אריסט 1 בולוס, שהיה אז במחנהו, ועלה על העיר. בירו¬ 
שלים פרצו מהומות בין אנשי־אריסטובולוס, שרצו להילחם, 
ובין מתנגדיהם, שביקשו להיכנע. אלה האחרונים התגברו על 
מצדדי־המלחמה ופתחו את השערים בפני פומפיוס. אנשי־ 
אריסטובולוס נמלטו אל הר־הבית ופומפיוס צר עליו. המצור 
היה קשה, הואיל ואנשי אריסאבואס התגוננו בגבורה מרובה, 
ורק אחר שלושה חדשים עלה בידי הרומים להשתלט על 
המבצר החזק. הם ערכו טבח בנצורים ופומפיוס נכנם לקודש- 
הקדשים ועורר ע״י כך רוגז גדול בעם. ראשי מפלגת* 
המלחמה הוצאו להורג, ואריסטובולום ומשפחתו הובלו ע״י 
פומפיוס כשבויים לרומי. 

פומפיום הטיל ענשים חמורים על יהודה. אריסטובולום 
הורד מכסאו. מלכות־החשמונאים בטלה. במקומה באה הכהו¬ 
נה הגדולה לא כמשרה מדינית אלא רק כמעלה דתית. 
חומות־ירושלים נותצו. החבלים, שנכבשו ע״י החשמונאים 
בעבר־הירדן המזרחי ובחוף, נקרעו מעל מדינת־יהודה. בידי 
היהודים נשאר רק החלק, שהיה מיושב בעיקר על־ידיהם. 
הערים, שהוצאו מתחום המדינה, קיבלו ברובן שלטון עצמי 
ונספחו על הפרובינציה הסורית. ירושלים נעשתה עיר חייבת 
מס עובד. הארץ כולה חולקה למחוזות לצורך גביית המס, 
שהוטל עליה. המעמד המדיני, שניתן ליהודה, היה מעמד־ 
ביניים: הארץ הועמדה תחת שלטונו של הורקנוס הנסיך 
המקומי ללא זיקה רשמית לנציב הסורי. 

סקאורוס, שנתמנה נציב על החבל שבין הפרת ומצרים, 

לא הכנים שום שינוי בסדרים, שקבע פ 1 מפיוס ביהודה. כמו־כן 
לא התערב ביחסים בין הורקנום־אנטיפאטרום ובין מפלגתו 
של אריסטובואס. כך נהגו גם הנציבים שבאו אחר סקאו־ 
דוס: מארקוס פיליפום ומארקלינוס לנטולוס. אך כשהת¬ 
חיל גאביניום — הנציב, שבא אחר הנציבים הנזכרים ב 57 
לפסה״ג — מקים את הערים היווניות מחורבותיהן ומיישב 
אותן ע״י נכרים, הביאה פעולתו לידי מרידה גלויה ברומי, 
שהונהגה ע״י אלכסנדר בן אריסטובולום. אלכסנדר, שאסף 
צבא גדול, ניסה להשתלט על ירושלים, אך הניסיון סוכל ע״י 
הרומים, שישבו אותה שעה בעיר. לאחר שנוצח אלכסנדר 
סמוך לירושלים, נסוגו שרידי־חיא לאלכסנדריון. לסוף נכנע 
אלכסנדר ושוחרר לאחר שהסגיר את המבצרים, שהיו בידיו: 
הורקניה, מכוור ואלכסנדריון. גאביניום הרס מבצרים 
אלה, וחילק את הארץ לחמישה מחוזות או סנהדריות: 



353 


ארץ־ישראל 


354 



פטרה. מזבח :בטי חצוב בסלע 



מראה כללי של מצבות־הקבר טתקופת הבית השני החצובים בסלע לאורך נחל קדרוז בירושלים 
מימי! לשמאל: "קבר־זכריה", הבר בני־חזיר ו״יד־אבשלום" 





355 


היסטוריה: כיבוש דומי 


356 



אוצר־פרעה (ח׳זנת א 5 פרעון) —?בר או טשדש חצוב בס 5 ע 
בכניסה 5 פטרה, בירת הנבטים 

ירושלים, יריחו׳ *דור, חמתא וציפורי. כוונתו של גאביניום 
היתה׳ כנראה, לפורר את הארץ כדי להקל על חשלטון חרומי. 

בריחתו של אריסטובולום עם בנו הקטן, אנטיגונוס, 
מרומי שימשה אות לחידושה של תנועת־ההתקוממות בארץ. 
אך אריסטובולוס הוחזר לשביו ברומי אחר מלחמה קצרה׳ 
ואילו ילדיו נמסרו לאשתו בהתאם להבטחתו של הסנאט 
הרומי. אחר נסיון־נפל זה של אריסטובולוס לשחרר את 
הארץ מעולה של רומי ניד־כא ע״י גאביניוס עוד מרד של 
אלכסנדר. 

בזיזת האוצרות של בית־המקדש ע״י קראסוס, בשעה 
שהיה בדרכו לפרתיה ( 54 ), עורר גל של התמרמרות בארץ. 
אבל גדולה מזו היתה הפורענות, שהביא ע.ל הארץ גאיוס 
קאסיום לונגינוס, שנמלט מן התבוסה של צבא־קראסום ליד 
חרן ונטל לידו את השלטון בסוריה. ביהודה עמד אותה שעה 
בראשה של תנועת־מרי נגד אנטיפטרום־הודקנום והרומים 
פיתולאוס, שהיה תחילה במחנה של הורקנוס ואחר־כך עבר 
לצידו של אריסטובולוס. קאסיוס לונגינוס דיכא את ההתקו¬ 
ממות, מכר 30,000 איש מתושבי טאריכיאי שבגליל לעבדים 
ואת פיתולאוס הוציא להורג. 

כשפרצה מלחמת-האזרחים ברומי ב 49 לפסזדג היה אריס־ 
טובולוס בעל־בריתו של יוליוס קיסר. אנשי-פומפיוס ברומי 
הבינו, שקיסר ירצה להשתמש בו לשם כיבושה של סוריה, 
ומיהרו להגותו מן המסילה. בעת ובעונה אחת פקד פומפיוס 
להוציא להורג גם את אלכסנדר בן אריסטובולוס. שאר בני- 
משפחתו של אריסטובולוס מצאו מקלט אצל תלמי בן מניאוס, 
מלו כאלקיס שבלבנון. 

אחר נצחונו של יוליוס קיסר על־יד פארסאלוס ( 48 
לפסה״ג) עברו אנטיפטרום והורקנום בלא היסוסים למחנה 
של המנצח. בהשפעתו של אנטיפטרום עברו גם חיילי־הגבול 


היהודיים, ששמרו על המבצר המצרי פלוסיון, לצידו של 
קיסר. כשהגיע זה האחרון לסוריה ( 47 ) נתמנה הורקנוס 
לאתנארך ונתאשר ככהן גדול. שתי המשרות, עם הזכויות 
התלויות בהן, הובטחו גם לבניו אחריו. גבולות־יהודה 
הורחבו במידה מסויימת. גם יהודי־התפוצות זכו להנחות. 
אנטיפטרום קיבל את האזרחות הרומית ונתאשר במשרתו 
כאפיטרופום של יהודה. אנטיגונום, בנו הצעיר של אריסטו־ 
בואם, ניסה להביא את עצומ 1 תיו לפני הדיקטאטור, אך 
לא נענה. 

בירושלים ראו המיוחסים שבסיעודהורקנוס בדאגה את 
גידול השפעתו של אנטיפטרום על ענייני־המדינה, ומתוך 
כך נוצרו בחוגיהם מרכזי־התנגדות למעמדו ולפעולותיו. 
לידי התנגשות הגיע הדבר כשהורדוס, בנו של אנטיפטרום, 
שנתמנה ע״י אביו כמושל־הגליל, רצח כמה מן המתקוממים, 
שהתח-:או במערות בגליל והטילו את אימתם על ערי־הסורים 
ועל המצדדים בשלטון הרומי בא״י. מעשה זה עורר הת¬ 
רגשות מרובה במשפחות־הנרצחים ובחוגי־השלטון בירו¬ 
שלים. חברי־הסנהדריה מן הפרושים פנו בדרישה נמרצת 
אל הורקנום, שיעמיד את הורדום לדין כדי להענישו כחוק. 
הורקנום ואנטיפטרום לא יכלו להתחמק מדרישה זו, אך 
בסתר יעץ אנטיפטרום לבנו, שיבוא למשפט בליווי של 
משמר מזויין. הורדוס עשה כעצת אביו, וגם בטח בספסטוס 
קיסר, נציב־סוריה, ששלח פקודה מפורשת להורקנום לזכות 
את הורדום. עמידתו של הורדוס בפני הסנהדריה עוררה 
פחד בלב חבריו של מוסד עליון זה, ורק אחד מהם, כנראה 
שמאי הזקן, גינה במלים קשות את מורך־לבם ודרש לנהוג 
בעבריין בכל חומר־הדין. כשראה הורקנום, שעומדים לדון 
את הורדוס למיתה, הפסיק את מושב־הסנהדריה ויעץ להור- 
דום לעזוב בסתר את העיר. הורדום, שנשמע לעצה זו, קיבל 
עכשיו מידי סכסטום את משרת האסטראטגום של חילת- 
סוריה, ובכוח הצבאי, שהועמד לרשותו, עלה על ירושלים 
כדי להתנקם באויביו. אבל על-יד העיר שידלו אותו אביו 
ואחיו להסתפק בפחד, שהטיל על יריביו. 

מלחמת־האזרחים, שפרצה ברומי לאחר שנרצח יוליוס 
קיסר ( 44 לפסה״ג), הביאה את קאסיוס, ממנהיגי־הרפובלי- 
קנים, לסוריה. ההוצאות, שהיו כרוכות בהחזקת צבאו הגדול, 
הוטלו על בני-המקום, וגם יהודה נתבעה להשתתף בהוצאות 
אלו בסכום של 700 כיכר. תושבי הערים גופנה, אמאוס, לוד 
ותמנה נמכרו לעבדים, מפני שלא המציאו את מכסת-המס, 
שהוטלה עליחן. אנטיפטרום ובניו הראו מרץ מרובה באיסוף 
הכסף! ויותר מכולם השתדל בדבר הורדום מתוך שאיפתו 
לזכות באמונו של קאסיום. ואמנם קאסיום אישר את משרתו 
של הורדום כאסטראטגוס של חילת־סוריה׳ ולא עוד אלא 
שפשטה שמועה, שהבטיח להורדוס, שיכתיר אותו למלך 
אחר גמר המלחמה ביורשיו של יוליום קיסר. מתוך כך 
נתעוררו בחוגי המקורבים להורקנום חששות, שמא יסלקו 
בניו של אנטיפטרוס את הורקנום בהזדמנות הראשונה 
שתינתן להם, ולפי יזמתו •של מליכום, מידידיו הוותיקים 
של הורקנום, הורעל אנטיפטרום בעזרת שר־המשקים של 
הורקנום. סמוך לכך עוררו המהומות, שפרצו בירושלים לאחר 
שיצא קאסיום למוקדון, את אנטיגונום בן אריסטובולוס 
לנסות ולתפוס את השלטון ביהודה. אנטיגונום נתמך על-ידי 
תלמי, מלך כאלקים, וע״י מרלו, שליט־צור מטעם קאסיום. 

הופעתו של אנטיגונום החשמונאי בגליל קירבה את 
הלבבות בין אנשי חוגו של הורקנום ובין האחים האדומיים. 




357 


ארץ־ישראל 


358 



חזית של ?בר נבטי חצוב בסלע נפטרה 


בעזרת שוחד מרובה עלה בידו של הורדוס למשוך לציד־ו 
את אנטוניוס, מנצחם של קאסיוס וברוטוס, וע״י כך הועמו 
לאל טענותיה של מלאכות יהודית, שבאה לקבול בפני 
אנטוניום נגד הורדוס ופצאל אחיו. הורקנום השתמש במצב 
זה ושיגר משלחת אל אנטוניוס, כדי להשיג את שיחדור□ 
של היהודים, שנמכרו לעבדים ע״י קאסיוס. אנטוניוס מילא 
את בקשתו של הכוהן הגדול וגם אישר את זכויות־היהודים 
בתפוצות בנוגע לחירות־הדת. כשהגיע הטריומוויר לאנטיו־ 
כיה באה אליו מלאכות יהודית שניה וקיטועה שוב על 
הורדום ופצאל. אך אנטוניוס שם בכלא כמה מחברי־המלאכות 
ומינה את שני האחים לטטרארכים. וכשבאה מלאכות שלי¬ 
שית של אלף איש אל אנטוניום לצור, התנפלו חייליו 
בפקודתו על אנשי־המלאכות ופצעו והרגו הרבה מהם, ואנשי 
המלאכות הקודמת, שנאסרו באנטיוכיה, הוצאו להורג. 

פלישתם של הפרתים לסוריה, בצירוף העובדה שאחד 
ממפקדיהם היה הרומי קווינטוס לביאנוס, בנו של טיטוס 
לביאנוס, הלגאטוס של יוליום קיסר, עוררה ביהודה את 
התקווה, שהקיץ הקץ על השלטון הרומי ועוזריו האדומיים. 
לפי הזמנתו של אנטיגונום,יצא פקורוס, שר־המשקים של מלך־ 
פרתיה, לירושלים, בעוד שבפנים הארץ התקדם גדוד פרתי 
אחר. על־יד יערות־הכרמל התחבר אנטיגונוס עם יהודים הרבה 
ממעריצי־החשמונאים, שמיהרו לירושלים כדי לגרש את 
האדומים. גם בירושלים היתד, התקוממות כללית ותושבי- 
העיר הושיטו עזרה לאנטיגונוס. פצאל והורדוס התבצרו 
בתוך ארמון־החשמונאים, אך מצבם הורע כשהתחילו זורמים 
אל העיר העולים לרגל, שבאו לחג־השבועות. אנטיגונוס 
הציע לנצורים לעזוב את הארמון ולנהל משא־ומתן על 
שלום. פצאל נתפתה ויצא עם הורקנוס אל פקורוס, אך 
הפרתים אסרו את שניהם ומסרו אותם לאנטיגונוס. הורקנוס 
נענש בכריתת־אזניו כדי לפסלו מן הכהונה ופצאל התאבד. 
הורדום הספיק בינתיים להתחמק מירושלים ולאחר כמה 


הרפתקות הגיע לאיטליה. ברומי עלה בידו להשפיע על 
אנטוניום ואוקטאוויאנוס, שיסכימו להמליכו על יהודה. מתוך 
דאגה לסכנה הפרתית נתכנס הסנאט לאסיפה מיוחדת והחליט 
למנות את הורדום למלך, בעוד שאנטיגונום הוכרז כאויבה 
של רומי. הורדום עזב את איטליה כמלך בעל־ברית וכידיד 
של העם הרומי. 

אולם הורדוס קיבל כתר־מלוכה רק בצורת החלטה, בעוד 
שאנטיגונוס נהנה מחופש־פעולה בארץ. הוא כבש את רובה 
של אדום ביחד עם העיר מרשה וצר על מצדה. בינתיים 
הגיע הורדוס לעכו ואסף בה חיל־שכירים. לאחר שכבש את 
יפו הגיע לאדום ושיחרר את מצדה מן המצור, ששם עליה 
אנטיגונום. אדום שימשה בסים נאמן להורדוס וכיבושה חיזק 
את מצבו במידה ניכרת. הוא אף ניסה לעלות משם על 
ירושלים, אך כוחותיו הצבאיים לא הספיקו לכך. אנטיגונום 
ניסה בינתיים לקשור קשרים עם הרומים, אך לא הצליח 
בדבר. הורדוס יצא אל הגליל כדי להשתלט עליו ולעשותו 
בסיס של פעולה נגד אנטיגונום מן הצפון. הגליל המרדני 
היה מלא אויבים לרומי, והורדוס הוכרח להילחם שם במת־ 
קוממים יהודיים׳ שהסתתרו במערות — בסביבות אךבאל. 
במשך כל החדשים הללו ישב אנטיגונוס בירושלים ולא 
הושיט עזרה ללוחמים לטובתו בגליל, מפני שציפה לפלישה 
חדשה של הפרתים. ובאמת ב 37 לפסה״ג חדרו הפרתים עם 
פקורוס בראשם לסוריה, אלא שהוכו ע״י ונטידיוס, ופקורום 
נפל בקרב. בפקודתו של אנטוניוס הפריש' ונטידיוס מחילו 
עזרה להורדוס, אך גם עזרה זו לא הספיקה לו, להורדוס, 
להשתלט על הארץ. ולפיכך נשלח אליו, אחר כיבוש קוסגיני, 
הצבא הרומי, שנפטר אז ממלחמתו בעיר זו. 

בינתיים הורע מצבו של הורדוס ע״י המפלה, שנחל אחיו 
יוסף מידיהם של אנשי-אנטיגונוס ליד יריחו, וע״י ההת¬ 
קוממות, שפרצה בגליל, וייתכן, גם באדום. הודדוס מיהר 
ודיכא קודם־כל את המרידה בגליל. משם פנה ליריחו, שבה 





359 


היסטוריה: ימי־הורדוס 


360 



הקיר החיצוני של מערת־המכפלה בחברו;, שהוקם על־ידי הורדוס לפי דונמת החומה החיצונית של הר־הכית 


היה מרוכז רוב צבאו של אנטיגונוס. הורדוס לא נועז 
לפתוח בקרב מכריע נגד אנטיגונוס, והפעולות נצטמצמו 
בהתנגשויות קטנות. אך אנטיגונוס שגה משגה מכריע ע״י 
פיצול צבאו. החלק הגדול ביותר של הצבא בראשו של שר־ 
הצבא פאפום נשלח לשומרון כדי לנתק את קווי־התחבורה 
של הורדוס. הורדוס הלך בעקבותיו והכריע צבא זה בקרב, 
שנערך על־יד העיר ישנה. ע״י כך נחרץ גורל־המלחמה. 

באביב שנת 37 התחיל מצור־ירושלים. תחילה צר הור־ 

דוס על העיד לבדו, אך כשבא לעזרתו סוסיוס, ממצביאיו 
של חיל אנטוניוס, הגיע הכוח שצר על העיר לששה־עשר 
לגיונות. המצור נמשך עד אמצע הקיץ. לסוף הובקעו שתי 
החומות זו אחר זו, והרומים ערכו טבח גדול בתושבים, 
מתתיהו אנטיגונוס, המלך האחרון מבית־חשמונאי ( 40 — 37 
לפסה״נ), נכנע והומת מיתת־בוגדים באנטיוכיה. 

8 . תקופת שלטונם של הורדוס ויורשיו. הורדוס 
החליט לבסס את שלטונו מתוך חיסול מתנגדיו, שנטו 


לצד החשמונאים. קידם כל רצח את ראשי "יקירי־ירושלים", 
ולעומת זה נהג כבוד באותם ממנהיגי־הפרושים, שיעצו לעם 
בשעת־המצור להיכנע לו. כמו־כן העלה לגדולה את אנשי־ 
שלומו מתוך העם, כדי לחזק את מעמדו עד כמה שאפשר. 
נראה, שקשר קשרי־ידידות עם האיסיים. 

הורדוס החליט לשלול מן החשמונאים גם את הכהונה 
הגדולה והזמין אחד חננאל או חנמאל, ממשפחת־כוהנים 
בלתי־ידועה, מבבל או ממצרים, ומינה אותו כוהן גדול, 
בעוד שהכהונה הגדולה היתה יעודה לאריסטובולוס (ע״ע), 
בנו של אלכסנדר בן אריסט 1 בולוס 11 , ואחיה הצעיר של 
מרים (ע״ע), שהורדוס נשא לאשה. בחירתו זו עוררה רוגז 
גדול במשפחודהחשמונאים. אלכסנדרה (ע״ע), אמה של 
מרים, פנתה בעניין זה אל קלא(פטרה מלכת־מצרים, וכשנודע 
הדבר להורדוס הסכים להדיח את חננאל ולמנות את אריסטו־ 
בולוס לכוהן גדול. 

אד הפגנת־העם בחג־הסוכות של שנת 36 או 35 לפסה״נ 








361 


ארץ־ישראל 


362 



סבסטי (שומרון). החצר והמדרגות המוליכות 5 היכ? אוגוסטוס קיסר, שהוקם על-ידי ר,ורדום 











363 


היסטוריה: ימי הורדדס 


364 


לכבודו של אריסטובולוס הכריעה את גורלו לשבט. הוא 
טובע בפקודת־סתר של המלך בשעה שרחץ בבריכה ביריחו. 
לקובלנתה של אלכסנדרה בפני קלאופאטרה, שביקשה את 
אנטוניום להזמין אליו את הורדוס, כדי שיתן לפניו את הדין 
על מיתתו של הכוהן הגדול הצעיר, לא היו שום תוצאות. 
לעומת זה נשקפה להורדום סכנה מנסיונותיה החוזרים 
ונשנים של קלאופאטרה להשתלט על חילודסוריה. הורדוס 
אף הוכרח למסור לקלאופאטרה את יריחו ואת מטעיה היק¬ 
רים, וקיבל אותם מידיה בחזרה בתורת חכירה. 

גם בימי מלחמודההכרעה בין אנטוניוס ואו׳קטאווינום 

(ב 32 ) זממה קלאופאטרה מזימות נגד הורדוס. בעצתה של 

קלאופאטרה נשלח הורדום ע״י אנטוניוס להילחם במליכוס, 
י * 

מלך־הנבטים. על־ידי הסתבכותם של שני המלכים במלחמת־ 
דמים ארוכה קיוותה קלאופאטרה להתיש את כוחות שניהם 
לשם הרחבת־שלטונה על ארצותיהם. 

במלחמתו בנבטים ניגף הורדוס בקרב המכריע, שנערך 
על־יד קנת. ובאותם הימים רוקה אירעה ביהודה רעידת־ 
אדמה גדולה. פורענות זו הניעה את הורדום לדבר שלום 
אל הנבטים. אבל הם רצחו את שליחיו והתכוננו לכבוש 
את יהודה. לסוף התגבר הורדום על הנבטים, ומיד אחר 
מפלתו של אנטוניוס על-יד אקטיום עבר אל צירו של המנצח 
והושיט עזרה לדידיוס, נציב-סוריה, בחיסול הגלאדיאטורים 
מקיזיקנוס, שחשו לעזרתו של אנטוניוס אדונם. אעפ״ב חשש, 
שמא לא יסלח לו אוקטאוויינוס את חטא ידידותו הקודמת 
לאנטוניום ושמא ימנה את הורקנוס במקומו. לפיכך פקד 
להמית את הזקן. 

הורדוס התייצב בפני אוקטאוויינום ברודוס וחזר משם 
שוב כמלך־יהודה. הוא אף קיבל מאוקטאוויינוס את בקעת- 
יריחו ואת עזה, שניטלו ממנו ע״י אנטוניוס בשביל קלאו־ 
פאטרה. נוסף על כך נתן לו אוקטאוויינוס אח הערים אנתדון, 
יפו ומגדל־שרשון על שפת־הים, זאת גדר וסוסיתא בעבר־ 
הירדן, שנקרעו מעל יהודה ע״י פומפיוס. 

אך עם כל הצלחותיו ביחסיו עם הרומים הוסיף הורדום 
לפחוד מפני צילם של ביח־חשמונאי, ופחד זה גרם לכך, 
שהוציא להורג את מרים אשתו ואת אלכסנדרה אמה. כמו־כן 
הוציא להורג את בני־בבא (ע״ע), קרובים רחוקים של בית- 
חשמונאי, ואת קוזגבר(ע״ע) האדומי, שעמד בשעתו בקשרי־ 
סתר עם קלאופאטרה נגד הורדוס. עם כליונם של אחרוני- 
מתנגדיו יכול היה הורדום לראות את עצמו כשליט יחידי 
ביהודה. 

סמכויות־השלטוןשלהורדום. הורדוס נתמנה 
כמלך על יהודה על סמך הכרזת־אנטוניוס, שנתאשרה, 
כאמור, ע״י הסנאט הרומי בישיבתו בשנת 40 לפסח״נ, וחזרה 
ונתאשרה ע״י אוקטאוויינוס ברודוס ( 30 לפסה״נ), שהוסיף 
על הכרזת המינוי את המלים: "החלטת הרומים", כלומר, 
החלטת־הסנאט. עם המינוי והאישור בא גם מתן התואר 
״ידיד ובעל־ברית של העם הרומי״ ( 1111 ק 0 ק £15001115 30110115 
11001301 ). כמלך "בעל־ברית" קיבל הורדוס מרומי סמכויות 
בארבעה תחומים אלה: א) החזקת־צבא! ב) מינהל ציבורי! 
ג) שיפוט וחקיקת־חוקים! ד) הנהלה כספית. 

א) הכוח הצבאי, שהוקם ע״י הורדוס ברשות־רומי, היה 
ערוך, כנראה, לפי המתכונת של הצבאות ההלניסטיים ולא 
לפי השיטה הרומית. עוד יותר מבימי־ינאי היו השכירים 
הזרים בימי־הורדוס חוט־השדרה של הצבא: אנו יודעים 


שבין השכירים, ששירתו בחילו, היו תראקים, גאלים וגרמ¬ 
נים ! אך ברובם היו שכיריו סורים. החידוש הגדול, שחידש 
הורדוס, היה מה שהתחיל מגייס (ולא רק שוכר) לצבאו גם 
נתינים ממוצא נכרי. נראה, שעשה כך מפני שרצה להכניס 
לתוך הצבא גם יסוד נכרי חזק, שישמש משקל־שכנגד כלפי 
היסוד היהודי ויהא קשור בו קשר אישי. משנפטרו החיילים 
הנכרים מן השירות הפעיל, מילאו תפקיד חשוב במדיניות- 
הפנים של המלך! הם רוכזו בערים הלניסטיות חדשות וחיז¬ 
קו את היסוד ההלניסטי־המזרחי בארץ. 

ב) המינהל הציבורי היה בידי המלך, שהיה הפוסק 
האחרון בכל הנוגע לדרכי פעולתו של מינהל זה. הוא השאיר 
בתקפה את החלוקה לטופארכיות, שהיתה נוהגת בחלק היהו¬ 
די׳ ואת החלוקה לתחומים עירונים, שהיתה מקובלת בחלק 
הנכרי(מסביב לכל עיר היה שטח מסויים, שנחשב כ -סס־״ס! 
וסב״ז שלה). שטחה של יהודה, שהיה מאוכלס ברובו ע״י 
יהודים, כלל את הטופארכיות של ירושלים, גופנה, עקרבתא, 
תמנה, לוד, אמאום, בית־נטופה, אדום, עין־גדי, הירודיון 
ויריחו! בגליל היו 5 טופארכיות: ארבאל, מגדל, ציפורי, 
ערב והגליל העליון׳ ואילו בעבר־הירדן היהודי היו 3 טופאר־ 
כיות: בית־הרמתא, אבל וגדר. 

חבר־הפקידים הקביל לחלוקה המינהלית של המלכות. 
בראש כל טופארכיה עמד ?וי* 0 ״ 3 ס 1 ועל־ידו סייע סופר הטו- 
פארכיה, על חבר־פקידים זה היה ממונה 

פקיד גבוה מטעם המלך — האסטראטגוס. כל האסטראטגים 
של המלך היו שווים בדרגה! אפשר, יצא מכלל זה רק 
האסטראטגוס של ירושלים, שמעמדו היה נעלה מזה של 
שאר האסטראטגים משום חשיבותה של העיר. 

החבלים שבצפון־מזרחה של המלכות: טרכונה, הבשן 
והחורן, היו מחולקים למחוזות, שבראש כל אחד מהם עמד 
אסטראטגוס של המלך. תפקידו של מושל זה היה אזרחי 
וצבאי כאחד. על חבר האסטראטגים המחוזיים היה ממונה 
אסטראטגום כללי מטעם המלך, שריכז בידו את השלטון 
על החבל כולו. 

בראש התחומים העירונים בחלק הנכרי של המלכות 
עמדו מושלים בשם!"*^?);"!, ואלה היו נתונים לפיקוחם 
של מושלים בשם ? 6 ^ 50x0 . מלכות-הורדוס לא היתה 
נתונה לשלטונו המרכזי של פקיד עליון. השלטון העליון 
היה מרוכז בידיו של הורדוס עצמו. 

ג) הורדוס, שנתמנה למלך באסיקת־הסנאטורים, עמד 
לפני העם היהודי כשליח־הסנאט. ע״י מינוי זה קיבל 
הורדוס מעמד מדיני־משפטי, ששרשו היה נעוץ במערכת 
המדיניח־המשפטית של מלכות־רומי, ובתוקף סמכויותיו אלה 
גזר הורדום למכור יהודים, שנתפסו בגניבה, לעבדות לחוץ- 
לארץ. פסק-דין זה, שהיה בניגוד לדין־התורה, היה בהתאם 
לחוק הרומי בתקופת הקיסרות, שהיה דן גנבים מבני השכבות 
הנמוכות לעבודח-פרך במכרות ( 6 ז 43 0161:3111101 ס!) למשך 
כל ימי חייהם. יש יסוד להניח, ש״הגנבים במחתרת" של הוד־ 
דום לא היו גנבים סתם, אלא שרידי המפלגה הלאומית, שהת¬ 
נגדה בפועל לסדר החדש. כדי להיפטר מהם אחת ולתמיד 
הכריז עליהם הורדוס כעל גנבים פשוטים, שנתפסו במחתרת. 
יתכן, שהעסיק אותם במכרות בקפריסין, שחכר מאוגוסטוס. 
לעומת זה: במקום שלא מצא סימני חתירה תחת שלטונו 
לא נשתמרו מימיו רישומים, שפגע בחוקי-ישראל ובסדרי- 
המשפט, שהיו מקובלים באומה. 



365 


ארץ־ישראל 


366 













































































































































367 


היסטוריה: ימי־הורדוס 


368 



פינה במנדל־פצאל שבמצח־ת־ירו׳צ! 5 ים 


ד) בתוקף הסמכות של ההנהלה הכספית, שהיתר, בידו, 
יכול היה הורדום להקים מינהל מסודר בארץ, לקיים צבא 
ולשלם את המס השנתי לרומי. המקורות העיקריים של 
הכנסותיו היו: א) רכושו הפרטי, שכלל, כמסתבר, את 
נכסי־הקרקעות של משפחתו באדום ואת הנחלות המרו¬ 
בות, שהחרים ממתנגדיו המדיניים (החשמונאים ומשפחות 
ה״יקירים" ממצדדיהם). על כך יש להוסיף את ההלוואות, 
שהיה מלווה בריבית, בין השאר — לנבטים! ב) ההכנסות, 
שבאו לו מן המדינה. — מסתבר, שהורדום השתמש במערכת- 
המיסים, שהנהיגו החשמונאים, אלא שהרחיב אותה בהתאם 
לצרכיו. נראה, שגבה מן העם מס־גולגולת, ובשיעור גדול 
מינאי, הואיל וצרכיו היו מרובים ביותר. חוץ מזה יש להניח, 
שבימי הורדום שילם העם גם 0$ ? 6 ק> — כלומר, מם שגבה 
הורדוס כדי לשלם את ה תז 1:11 ט< 11 ז 1 , שהיה חייב לקיסר. וכן 
נראה, שהורדוס חזר והנהיג את שיטת הסלוקיים לגבי 
מיסי־הקרקעות. הסלוקיים תבעו לעצמם שליש מן הזריעה 
ומחצה מפרי־העץ, ואילו יוליום קיסר העמיד את שיעור 
המם על רבע מן הזריעה. אין לדעת, אם קיבל הו׳רח׳ס את 
השיעורים הסלוקיים, או אם העדיף את השיעור הקל יותר 
של יוליוס קיסר. מכל מקום ברור, שהמשא היה כבד. 

סוגי־המיסים, שנמנו עד כאן, נשתלמו בכסף ובמזון מדי 
שנה בשנה. אך היו עוד מיסים, שהוטלו בהזדמנויות שונות. 
מיפים כאלה היו: מם הכתר (כלילא), שהיה נהוג בתקופה 
הסלוקית, וכן גם מס הקניה והמכירה, שהעם דרש את 
ביטולו בימי ארכלאום. על מם־הבתים, שהיה נגבה בירושלים, 
ויתר, לפי יוסף בן מתתיהו, אגריפם 1 . מתקבל על הדעת, 
שאף מם זה הונהג ע״י הורדום. 

הכנסות גדולות היו להורדום גם מן המכם. בין השאר, 


הקים תחנת־מכם גדולה בנמל החדש של קיסריה. ונוסף 
על המכס, שהטיל על סחורות שונות, גבה בלא ספק מיפים 
מיוחדים על שימוש בדרכים, גשרים ונמלים, מזחים וכיוצא 
באלה. הורדום הלך בזה בעקבותיהן של מלכות־ר 1 מי והמסו¬ 
רת ההלניסטית, ולא נמנע משום אמצעי, שהיה עלול להגדיל 
את הכנסותיו. 

ארבע הסמכויות, שקיבל הורדוס מרומי, שימשו יסוד 
איתן לשלטונו. הוא היה אדון הצבא ומפקדו העליון! הוא 
עמד בראשו של המנגנון המינהלי! הוא היה הפוסק האחרון 
בענייני־חוק! ואוצרו קלט חלק גדול מהכנסותיה של הארץ. 
הוא הפך את שלטונו המלכותי לגורם היחידי במדינה על־ידי 
מה שרוקן את שאר הגורמים מכל תוכן מדיני ממשי. הוא 
שם קץ למעמדה של הסנהדרין כגוף מדיני משתתף בשלטון 
עם המלך (והסנהדרין נעשתה ביודדין דתי עליון בלבד), 
ומן הכוהן הגדול נטל את סמכותו המדינית. כך עלה בידו 
של הורדוס לחסל זה אחר זה את כל מוסדותיה של החברה 
היהודית, שהיה בהם משום סכנה לשלטון־היחיד שלו. 

כדי למנוע גיבוש של התנגדות לשלטונו, הקים הורדום 
מנגנון־פיקוח עצום, שמתפקידו היה להשגיח על הנעשה 
בארץ ולהבטיח את עצמו מפני כל אפתעה. הוא אסר על 
העם לערוך אסיפות. אווירה של בית־סוהר מילאה את חלל- 
הארץ. את מרכז־שלטונו בירושלים הקיף הורדום בכמה 
מבצרים (בין אלה יש לציין את מגדלי־הענק, שהוקמו בפינה 
הצפונית־מערבית של חומת העיר העליונה: היפיקום, פצאל 
ומרים). אמנם מצודות כגון מכוור, מזרחית לים המלח, 
וחשבון בעבר־הירדן שימשו, ודאי, בעיקר כמצודות־גבול 
נגד אויבים מחוץ למדינה! אך אין ספק בדבר, שאף מבצרים 
אלה שימשו בתי־כלא לאסירי־הורדום, כדוגמת מה שראינו 
בימי הורדוס אנטיפם, כשיוחנן המטביל נכלא במבצר מכוור 
והוצא בו להורג. אלכסנדריון נבנתה מחדש בפקודתו של 
הורדום ע״י פרודה אחיו עוד בשעת המלחמה נגד אנטיגונום, 
בלא ספק כדי לשמש מעוז להורדום נגד אויביו הפנימיים. 
למבצר זה שלח הורדום את מרים אשתו ואת אלכסנדרה 
אמה קודם שיצא לרודוס כדי לפגוש את אוקטאוויינוס אחר 
הקרב על־יד אקטיום. מבצר מעורר זוועה היתה הורקניה: 
בה הוצאו להורג אנשים הרבה, שהובאו לשם בגלוי ובסתר. 
חלק גדול מן האוכלוסיה הרכין ראש בפני שלטון-העריצות 
התקיף של הורדום, אך היה גם מיעוט של קשי-עורף, שדחה 
כל פשרה עם השליט האדומי, ומיעוט זה נרדף על צוואר. 

בתוך משטר־אימים זה, שלא הוקל אף לזמן קצר, היתד, 
דעתו של הורדום נתונה גם לפיתוחה של הארץ, ובתחום זה 
פעל גדולות. הוא שקד על עיבוד שלם של השטחים החק¬ 
לאיים המפותחים בא״י המערבית ובעבר־הירדן ועל פיתוחם 
של שטחים בלתי־מנוצלים ע״י מסירתם למתיישבים מן 
החוץ. כמו־כן ביצע עבודות־שיפור בחקלאות בעמק־הירדן 
התחתון (בסביבות־יריחו). מפעלי־ההשקאה, שביצע כאן, 
הגדילו את פדיונו של החבל במידה ניכרת. עבודות־שיפור 
ראשונות במעלה ביצע הורדום גם בחבלים הצפוניים־ 
המזרחיים, שנספחו על מלכותו ב 20 לפסה״נ. 

הורדום שקד גם על פיתוחן של דרכי־המסחר. הוא הגן 
על דרך־המסחר המזרחית, שעברה בארץ טרכוגה, וביחוד 
על דרכי המסחר בבשמיתגרב, שהוליכו לדמשק ולעזה. כמו¬ 
כן עמד הורדום על הצורך הדחוף במרכזים עירונים לפיתוח 
המסחר בארצו. יש להזכיר בראש ובראשונה את קיסריה, 


369 


ארץ־ישראל 


370 



טבצר הרוריו! (נ־בל פוריידיב), שבו נקבר הורדום 



הבסיס של "סנדל-דוד" במצודת־ירושלים. החלק התחתוז של הסנדל יצייר למגדליפצאל 





371 


היסטוריה: תקופת המשגיחים הרומיים 


372 


שנבנתה כנמל הראשי של הארץ, ואת הערים סבאסטי וגבע 
של הפרשים. ירושלים התפתחה והתרחבה מאוד בימי־ 
הורדוס. ובן גם חידש את נמל-אנתדון. 

חלק חשוב מעבודות־הבניין של הורדוס נתרכז במבצרים, 
שהוקמו מטעמי ביטחון, כהורקניה (ביום: וו׳רבת מרד) 
ואלכסנדריון. מבצר מכוון נגד הנבטים היה מכוור, וחשי¬ 
בות מיוחדת היתד, למעוז מצדה, על החוף המערבי של 
ינדהמלח. מבצר זה נבנה, לפי'בן מתתיהו, על־ידי יונתן 
החשמונאי, והורדוס ביצר והרחיב אותו מאוד. נוסף על ערי־ 
המבצר והמשגבים הבודדים בנה הורדום ביצורים מפוארים 
בירושלים, שהראשון שבהם היה, אפשר, מצודת־״אנטוניה", 
בפינה הצפונית־המערבית של הר־הבית, שנקראה על שמו 
של מארקוס אנטוניום. 

ואולם הורדוס בנה גם בגייני־פאר הרבה. בירושלים בנה 
תיאטרון ואמפיתיאטרון, וכן ארמון נהדר לעצמו. נוסף על 
בך בנה ארמונות מרובים במקומות שונים בארץ. אך הבניין 
המפואר ביותר, שהוקם ע״י הורדוס, היה בית־המקדש, שעורר 
את התפעלותם של בני־דורו ושל בני הדורות, שבאו אחריו. 

שנותיו האחרונות של הורדוס. משנת ה 12 לערך 
לפסה״נ נתעכרו ביותר היחסים בבית הורדוס מחמת ההת¬ 
חרות בין בניה של מרים החשמונאית ובני נשיו האחרות. 
אותה שנה מצא הורדוס לנחוץ להביא למשפט את בניה 
של מרים, שחשד בנאמנותם לו, לפני אוגוסטוס. ביד זה 
האחרון עלה להביא לידי התפייסות בין הורדוס ובין בניו. 
אך משחזר הורדום מרומי נתחדשה הנרגנות, שהביאה לידי 
מאסרו של אלכסנדר, בנו הבכור ממרים. הפעם השלימו 
האב והבן בתיווכו של ארכלאוס, מלך קאפאדוקיה, שהיה 
חותנו של אלכסנדר. אך התככים בחצר־הורדום נמשכו, 
ביהוד בהשפעת בנרבכורו אנטיפטר, והיחסים בין המלך 
ובין אלכסנדר ואריסטובולוס, בני־מרים, נתקלקלו והלכו. 
שני הבנים הושמו במאסר, ובעצת הקיסר העמיד הורדוס 
לסוף את בניו לפני בית־דין בבירות, שדן אותם למיתה. 
הם הוצאו להורג בסבסטי. 

מבאן ואילך שלט אנטיפטר, שנתמנה ליורש־הכסא, 
בחצרו של הורדוס. אך לא עברו ימים מרובים ונתגלו תככיו. 
הוא הושם בבית־הסוהר, ובצוואה חדשה, שערך הורדום 
בשעה שבבר היה חולה אנוש, נתמנה אנטיפאס, בנה הקטן 
של מלתקי השומרונית, ביורש־העצר. ימים אחדים קודם מותו 
( 4 לפסה״ג) עוד הספיק הורדום להוציא להורג את אנטיפטר 
וחזר ושינה את צוואתו: הוא מינה את ארכלאום, אחיו של 
אנטיפאס, למלך, ואילו את אנטיפאם מינה לטטרארכום של 
הגליל ועבר־הירדן היהודי, בעוד שאת פיליפום, בנה �