האנציקלופדיה 

העברית 

כללית, יהודית וארציעוראלית 


ביד חמישי 
אסלמיח, אמבות־ אלצו 



חברה להוצאת אנציקלופדיות בע״פל 
ירושלים - תשי״ח - תל־אביב 


\/ 1 (]£^ק 010 ץ 0 ^£ 

\/ 410 ? 1 £ 61 ־ 1 


הבהלה ראשית של החבדה להוצאת אנציקלופדיות בע״מ 

מ. וב. פלאי 


מהדורה ראשונה — תשי״ג. מהדורה שניה — תשי״ח 
הברד כולו סודר בדפוס מסדה בע״מ, רמת־גן. התמונות הצבעוניות נדפסו אף הן בדפוס 
מסדה בע״מ, ר״ג. הגלופות הוכנו בצינקוגראפיה של מ. פיקובסקי, ירושלים. שירטוט המפות 
והמפיות נעשה ע״י ב. י. ברוייר וח. מרדיקס. ההגהות — ע״י ע. רבין. י. גבריאלי וב. אליצדק 
נדפס מאמהות בדפוס אפרים סטרוד ובניו, תל־אביב 


כל הזכויות שמורות להוצאה, ביחוד זכויות תרגום, קיצורים, צילומים והעתקות 

.( 0 8x1 א 1 א 81.15 ס< 1 *!ס^תס-זסזוסאפ צ 8 ■דאסנ&זותסם 

, 81 * 158 א 1 ס 1£ א 81 < 1 



המקרבת הכללית לביד דד 


העורך הראשי: 
פרוס׳ ייוסף ק לוז נ ר 


העורך הכללי: 

ד "ר ב. נתניה ו 


מנהל המערכת: 

א. פלאי ,.. 4 . 11 


המערכת המרכזית 

יהושע גוטמן ד״ר ישעיהו ליבופיץ * ד״ר פ. נתניהו פרופ׳ י. קלוזנר 


מחלקות מקצועות היהדות 
מחלקת מקצועות הרוח 
מחלקת מקצועות הטבע 
מחלקת מקצועות הטכניקה 


יהושע גוטמן, הרב פרופ׳ ש. אסף (עודך יועץ) 
פרופ׳ יוסף קלוזנר, ד״ר פ. נתניהו 
ד״ר ישעיהו ליבוביץ 
פרופ׳ מרדכי ריינר 


המזכירות המדעית 

המזכיר הכללי: 
שמחה נ״ץ . 11 


ש. כ״ץ, . 11 / מקצועות היהדות, ד״ר פנינה פת שלה (נוה); ד. בן־אבא,.^ . 11 / מקצועות הדוח 
ד״ר ע. פ. ליכטנשטיין / מקצועות הטבע, אינג' ש. אילץ / מקצועות הטכניקה 


עורבי המדורות הראשיים בברד 


מ. אכי־יונה,. 11 טופוגראפיה וגאוגראפיה של א״י ו 
ארכאולוגיה כללית וארצישדאלית 

פרופ ׳ מ. אבנימלף.גאולוגיה 

פרופ ׳ ש. אדלר (עורך יועץ).ביולוגיה 

ד״ר ח. אורמיאן . פסיכולוגיה 

ד״ר א. אלכסנדר . פיסיקה 

הרב פרופ ׳ ש. אסף .. תלמוד; ספרות־הגאונים 1 

ספרות רבנית; קראות 

פרופ ׳ כ. אקצין .מדעי־המדינה 

ד״ר ד. אשכל. מטאורולוגיה 

ד״ר א. כיין . ציונות 

פרופ ׳ ר. בקי .. סטאטיסטיקה ודמוגראפיה כללית 
ד״ר א. י. כראוור .גאוגראפיה 

פרופ׳ ש. ה. כיג״ו .... פילוסופיה כללית 
ד״ר נ. רוטנשטרייד 

פרופ ׳ אליהו ל. גוטמן .. .. סוציולוגיה כללית 

יהושע גוטמן ספרות יהודית הלניסטית; חכמת־ישראל 

ד״ר פ. ע. גרדנוויץ. מוסיקה 

א. מ.הברמן .ביבליוגראפיה 

פרופ ׳ מ. זהרי.בוטאניקה 

פרופ׳ ע. ג. הורץ פרהיסטוריה 

פרופ׳ ג. טדסקי .תורת־המשפט 

ד״ר א. טרטקוכר .. .. סוציולוגיה של היהודים 


ש. ייכין, . 11 אגיפטולוגיה 

ד״ר א. מ. ירושלם היסטוריה כללית ביה״ב ובתקופה 

החדשה 

א. לבנה .סוציאליזם 

ד״ר יהושע ליבוביץ. תולדות־הרפואה 

ד״ר ישעיהו ליבוביץ מדעי־הטבע; רפואה; פילוסופיה* 

פרופ׳ כ. מזר (מייזלר).המזרח הקדמון 

פרופ׳ א. א. מנדילוב .ספרות אנגלית 

פרופ׳ מ. צ. סגל. פרשנות־המקרא 

ד״ר מ. פלסנר. אסלאם 


פרופ׳ ח. פרי(פלאום) בלשנות וספרויות רומאניות; 

ספרות גרמנית 


פרופ׳ א. ה. פרנקל .. .. 

פדופ׳ א. צ׳ריקובר .. .. 

פרופ ׳ מ. ד. קאסוטו(ז״ל) 

פרופ׳ ר. קכנר (עורך יועץ) 
פרופ׳ י. קלוזנר .. .. 

ד״ר בצלאל(ססיל) רות.. 
פרופ ׳ מ. שוובה .. .. 

פרופ׳ ג. שלום. 

י. שמעוני . 


.. .. מאתימאטיקה 

היסטוריה יוונית ורומית 

. מקרא; 

תולדות־ישראל באיטליה 
היסטוריה כללית 
תולדות הבית השני; 
ספרות עברית חדשה 
תולדות־ישראל באנגליה 
.. ..תדבות קלאסית 

. קבלה 

.. .. המזרח החדש 


¬ו¬ 


עד עמוד 223 . 


























רשימת המחברים המשתתפים בברך ה׳ 


אבי-יונה מיכאל, . 1 ג 

ירושלים מזכיר מדעי של מחלקת־העתיקות / סופוגראפיד, וגא 1 ־ 
דאפיה של א״י! ארכאולוגיה כללית וארצישראלית 

אבן־ארי מיכאל, ד״ר 

ירושלים, פרופסור, דקאן הפאקולטה למדעי־הטבע וסגן־נשיא של 
האוניברסיטה העברית ! בוטאניקה 

אבנימלד משה״ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / גאולוגיה 

אדלר שאול, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / ביולוגיה! רפואה 

אוטיץ אמיל, ד״ר 

פראג, פרופסור באוניברסיטה / פילוסופיה 

אוליצקי אריה ל., ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / באקטריולוגיה 

אורכך אפרים א., ד״ר 

ירושלים, מנהל המחלקה למוסדות מדעיים במשרד החינוך והתר¬ 
בות / תלמוד ! ספרות רבנית 

אורמיאן חיים, ד״ר 

ירושלים, מרכז האנציקלופדיה הפדאגוגית, משרד החינוך והתרבות / 
פסיכולוגיה 

אחימאיר אב״א, ד״ר 

רמת־גן / היסטוריה כללית 

אטינגהאוזן ריכארד, ד״ר 

ואשינגטון, 0£ ץז 03110 זססז? , 105111111100 $011111500130 / 

אמנות ואדריכלות אסלאמית 

אילץ שמואל, אינג׳ 

היפה / טכניקה 

אלטמן שמעון צבי אלכסנדר, הרב ד״ר 

מאנצ׳ססר, הרב הכולל / הערך: אדיסטוטלס ביהדות 

אלכסנדר ארנסט, ד״ר־אינג 

ירושלים׳ מרצה באוניברסיטה העברית < פיסיקה 

אלן ה. ה. 

לונדון / אקוסטיקה 

אלקושי גדליהו, ד״ר 

ירושלים / ספרות עברית חדשה 

אסף שמחה, הרב 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית! שופט בית־המשפט 
העליון / ספרות־הגאונים! ספרות רבנית! קראות 

אקצין כנימין, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר ודקאן הפאקולטה למשפטים באוניברסיט 
העברית / מדעי-המדינה 

ארזי אכרהם, ד״ר 

ירושלים / תלמוד 

אריון חנה, . 1 ! 1 

ירושלים / ספרות צרפתית 

אשכל דב, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / מטאורולוגיה 

אשתור אלי, ד״ר 

ירושלים, בית־ד,ספרים הלאומי והאוניברסיטאי / תולדות־היהודים 
בארצות המזרח התיכון 

באומגארטדטראמר פראנציסקה, ד״ר 

ציריך, מרצה באוניברסיטה / פסיכולוגיה 

כודנהיימר שמעון, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / זואולוגיה! אנטומולוגיה 


בושוויץ אורי, ד״ר 

ירושלים / תולדות גרמניה וארצות־השפלה 

כיין אלכם, ד״ר 

ירושלים, סגן מנהל הארכיון הציוני המרכזי! מורה מן החוץ 
באוניברסיטה העברית / ציונ, ת! הערך: ארכיו 

בלום אדנו א., ד״ר 

ירושלים, הרשם הכללי, משרד־המשפטים / הערך: אפיסרופוס על 
רכוש האויב 

כלום חיים קארל, ד״ר 

ירושלים / ביזאנטיניסטיקה 

בן־שמאי מאיר הלל, ד״ר 

ירושלים / מדעי־הטבע 

בן־תור יעקב, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / מינראלוגיה ופטרוגראפיה 

כנדיקט בנימין זאב, ד״ר 

תל־אביב / ספרות רבנית 

בנטוויץ׳ נורמאן, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / משפם בינלאומי ויחסים 
בינלאומיים 

כניהו מאיר 

ירושלים / תולדות־ישראל בארצות המזרח והבאלקאן 

כראוור אברהם יעקב, ד״ר 

ירושלים / גאוגראפיה 

כראוור משה, .*ג 

רמת־גן / גאוגראפיה 

כדג סידני 

יוהאנסבורג, אפריקה הדרומית / הערך: אפריקה, לשונות 

ברגמן שמואל הוגו, ד״ר 

ירושלים, פרופסור ורקאן הפאקולטה למדעי־הרוח באוניברסיטה 
העברית / פילוסופיה 

כרכוז משה, ד״ר 

תל־אביב / המזרח הקדמון 

כת־שלה (גוה) פנינה, ד״ר 

ירושלים / ספדויות רוסאניות! אמנות 

גוטמן אליהו ל., פרופ׳ ד״ר 

יד! ע,-/ 1 , המנהל המדעי של המכון למחקר חברתי שימושי / סוציר 
ל 1 גיה כללית 

גוטמן יהושע 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / מקרא! תולדות בית שני! 
ספרות יהודית הלניסטית 

גולדברג לאה 

תל־אביב / ספחת רוסית 

גולדשמידט דניאל, ד״ר 

ירושלים, בית־הספדים הלאומי והאוניברסיטאי / תפילות! ליטורגיה 
יהודית 

ג׳ונם הארולד פפנסר, סר 

היילשאם (אסכס), האסטרונום המלכותי, חבר החברה המלכותית / 
אסטרונומיה ואססרופיסיקה 

גורדון יחזקאל, ד״ר 

ניו־יורק, המחלקה לזכויות־אדם באו״מ / הערך: ארגונים בינלאומיים 

גלכר נתן מיכאל, ד״ר 

ירושלים / תולדות פולניה וליטה! תולדות־ישדאל בפולניה, בליטה 
ובאוסטריה 



15 


רשימת המחברים 


16 


גליקסון מרים, .!ג 

ירושלים / סוציולוגיה 

נרדנוויץ פ. עמנואל, ד״ר 

תל־אביב / מוסיקה 

גרזץ־קיווי אסתר, ד״ר 

ירושלים, מנהלת המכון האתנולוגי למוסיקה יהודית שליד המשרר 
לחינוך ותרבות / מוסיקה 

גרינץ יהושע מאיר, .!ג 

ירושלים / מקרא! מזרח קדמון 

גרץ אהרן 

ירושלים, סגן מנהל הלשכה המרכזית לסטאטיסשיקה / נקודות־ 
ההתישבות בארץ־ישראל 

הברמן אברהם מאיר 

ירושלים, מנהל ספריודשוקן / השירה העברית בימי־הביניים! ביב¬ 
ליוגראפיה 

הופמאן־יאפו ארית, ד״ר 

בריסל / אמנות 

הורוביץ יהושע, ד״ר 

בני־ברק / ספרות רבנית 

חורט שרגא 

ירושלים / הערך: ארז (בחלקו) 

היילפרין ליפמאן, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / נורולוגיה 

7 

היינמאן יצחק, פרופ׳ ד״ר 

ירושלים / פילוסופיה עתיקה 

הילביץ אלתר, הרב 

ירושלים / תלמוד 

המאירי אביגדור 
תל־אביב / ספרות הונגארית 
הרטום אליהו שמואל, ד״ר 
ירושלים / מקרא 

ויץ־כהן לאה ,. 80 . 1,10 ,.״ 1,10.1.0 

ירושלים / גאוגראפיה 

וישניצר רחל, ד״ר 

ניו־יורק / אמנות יהודית 

ורטה מאיר, . 1 ג 

ירושלים / היסטוריה כללית חדשה 

זהרי מיכאל, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / בוטאניקה 

זר־ככוד מרדכי, ד״ר 

חיפה / ספרות עברית חדשה 

חורץ עדיה ג., .״ 1.10.1.0 

ניו־יורק, פרופסור־חבד במכון־אסיה / פרהיסטודיה 

חיים אביבה 

ירושלים / הספרויות הסקאנדינאוויות 

טדסקי גד, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / תורת המשפט 

טננבאום שובל יהודית, . 1 ג . 4 

ירושלים, עובדת מדעית במכון למחקר חברתי שימושי! מרצה 
בטכניון, המכון הטכנולוגי / סוציולוגיה 

טרטקובר אריה, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / סטאטיסטיקה ודמוגדאפיה 
של היהודים 

יואלי מאיר, ד״ר - 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / רפואה מונעת 

ייבין שמואל, .*נ 

•רושלים, מנהל מחלקת־העתיקות / המזרח הקדמון! מקרא 


ירושלם אדמונד מאיר, ד״ר 

ירושלים / היסטוריה כללית ביה״ב ובתקופה החדשה 

בהן מאכסימיליאן, ד״ר 

תל־אביב / אדריכלות 

כ״ץ שמחה, 

ירושלים / תולדות־ישראל ברוסיה! ערכים שונים 

לאזאר משה,.* 5 

פאריס / ספרות צרפתית 

לבנה אליעזר 

תל־אביב, חבר־הכנסת / סוציאליזם 
לוונשטאם שמואל א., . 1 \נ 

ירושלים / מקרא 

לוינגר יעקב, . 1 ג 

ירושלים / פילוסופיה עברית 

לוינסון אברהם 

תל־אביב / ספרות יידית 

לויצקי יעקב, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / מאתימאטיקה 

ליבוכיץ יהושע, ד״ר 

ירושלים / תולדות־הרפואה 

ליבוביץ ישעיהו, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / מדעי־הטבע! רפואה! 
פילוסופיה 

ליכטנשטיין צבי, ד״ר 

היפה / תולדות־ישראל בספרד, בגרמניה ובצרפת! חכמת־ישראל 

ליכטנשטיין עמנואל פאול, ד״ר 
ירושלים, מורה בביה״ס לחינוך שליד האוניברסיטה העברית / זואו¬ 
לוגיה 

לנדאו פאול(ז״ל), ד״ר 

תל־אביב / תיאטרון 

לשצ׳ינסקי יעקב 

ניו־יורק / דמוגראפיה וסטאטיסטיקה של היהודים 

מונטנר זיסמאן, ד״ר 

ירושלים / תולדות הרפואה בישראל 

מילר אוטו, ד״ר 

ירושלים / הערך: ארגנטינה, כלכלה 

מלמט אברהם, ד״ר 

שיקאגו, מרצה במכון למדעי־היהדות / מקרא! מזרח קדמון 

מנדילוב אדם אברהם, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / בלשנות וספרות 
אנגלית 

נוימארק יהושע, ד״ר 

ירושלים / פילוסופיה עתיקה! נצרות 

סאם לואיס פ., ד״ר 

ניו־יורק, פרופסור-חבר בסיטי קולג׳ / ספרויות רומאניות 

סינגר צ׳ארלז, ד״ר 

פאר (קורנוול) פרופסור באוניברסיטה של לונדון/הערך: אצטג¬ 
נינות (בחלקו) 

פוזנר עקיבא ברוף, ד״ר 

ירושלים / חכמת־ישראל 

פולאק אברהם, נ., ד״ר 

תל־אביב / תולדות רוסיה וארמניה! המזרח הרחוק! כוזריה 

פוקס אלכסנדר, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / ספרות יוונית 



17 


רשימת המחברים 


18 


פיינברון נעמי ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / בוטאניקה 

פירסט אהרון(ז״ל), ד״ר 

ירושלים / תולדות־ישראל בהונגאריה 

פישל ואלמד יוסח, ד״ר 

ברקליי, קאליפורניה, פרופסור באוניברסיטה / תולדות־ישראל 
בארצות־המזרח 

פלוסר דוד נ., .,ג .מ 

ירושלים / תרבות קלאסית; נצרות קדומה 

פליישמאן יעקב, ד״ר 

פאריס / פילוסופיה כללית 

פלסנר מאיר, ד״ר 

ירושלים, מודה באוניברסיטה העברית / אסלאם 

פראנר יוסף, ד״ר 

חיפה / נורולוגיה ופסיכיאטריה 

פרי(פלאום) חירם, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / בלשנות וספרויות 
רומאניות; ספרות גרמנית; אסתיטיקה 

פרנקל אברהם הלוי, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / מאתימאטיקה 

צובל משה נחום, ד״ר 

ירושלים / תלמוד; ספרות רבנית; חכמת־ישראל 

צמח עדה, ,זג 

ירושלים / תולדות צדפת 

צ׳ריקוכר אביגדור, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / היסטוריה יוונית ורו¬ 
מית; מצרים בתקופה ההלניסטית 

קבקוב יעקב, ״ 1 .מ.זג 

קליוולאנד, אוהאיו, אה״ב / ספרות אנגלית באה״ב 

קוטשר יחזקאל, .זג 

ירושלים, מדריך באוניברסיטה העברית / הערך: ארסית 

קופף לותר, ד״ר 

ירושלים, בית־הספדים הלאומי והאוניברסיטאי / אסלאם 

קופר הילדה, ד״ר 

קובנטרי, אנגליה / הערך: אפריקה, אתנולוגיה 

קלוזנר יהודה אריה, .זג 

ירושלים, בית־הספרים הלאומי והאוניברסיטאי / ספרות כללית 

קלוזנר יוסף, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / תולדות בית שני; ספרות 
עברית חדשה 

קניג לאו 

תל־אביב / הערך: אפשטיין, יעקב 

קסטנברג־גלאדשטיין רות, ד״ר 

ירושלים / ספרות גרמנית וצ׳בית 

קפלן צבי 

ירושלים / תלמוד 

קרופניק נחום, אינג׳ 

חיפה / טכניקה 

רבינוביץ יעקב יוחנן 

ירושלים, פרופסוד־חבד באוניברסיטה העברית / משפט עבדי 


רבינוביץ צבי מאיר 

בת־ים / חסידות 

רוזנן נפתלי, ד״ר 

תל־אביב, מנהל המדוד הקלימאטולוגי, משרד־התחבורה / מטאורו¬ 
לוגיה 

רום דוד ויליאם, סר 

אוכספורד, פרופסור באוניברסיטה; חבר האקאדמיה הבריטית / 
הערך: אדיססוטלס 

רות בצלאל (טפיל), ד״ר 

אוכספורד, מרצה באוניברסיטה / תולדות־ישראל באנגליה ובאי¬ 
טליה ; הערכים: אפריקה, היהודים; אפריקה הדרומית, היהודים 

רטנר יוחנן, ארדיפל 

חיפה, פרופסור וסגן־מנהל של הטכניון, המכון הטכנולוגי / הערך: 
אדריכלות 

ריינר מרדכי, ד״ר 

חיפה, פרופסוד בטכניון, המכון הטכנולוגי •/ טכניקה 

דיים טשרנה, ד״ר 

ירושלים, פרופסוד־חבר באוניברסיטה העברית / בוטאניקה 

רייפר מנפרד (ז״ל), ד״ר 

תל־אביב / תולדות־ישראל ברומניה 

שוובה משה, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / תרבות קלאסית 

שוחט עזריאל, .זג 

ירושלים / היסטוריה כללית ותולדות־ישדאל 

שולוב אהרן, ד״ר 

ירושלים, מדריך באוניברסיטה העברית / זואולוגיה 

שטנר יצחק, ד״ר 

ירושלים / גאוגרפית 

שטרן שמואל מ., "ג .זג 

ליידן, הולאנד, מזכיר המערכת של האנציקלופדיה לאסלאם / אסלאם 

שכטמן יוסף ב, 

ניו-יורק / הערך: ארגון צבאי לאומי 

שכטר חיים, .זג 

ירושלים / הערך: אפריקה הדרומית, ספרות 

שלום גרשום, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / קבלה 

שלזניאק משה חיים, ד״ר 

רחובות, מכון־וייצמאן למדע / אתנולוגיה 

שליט אברהם, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / תרבות קלאסית; תולדות 
בית שני 

שמעוני יעקב 

ואשינגטון, יועץ בשגרירות־ישדאל / המזרח החדש 

תורן חיים, .זג 

ירושלים / ספרות עברית חדישד 

תלכיצר ויליאס, ד״ר 

קופנהאגן, פרופסור באוניברסיטה / הערך: אסקימואים 

תמר דוד, .זג 

ירושלים / ספרות תלמודית 



אשי־חיבות של טזמות המחברים 


= יוסף פראגר 

י. פר. 

= ארנסט אלכסנדר 

א. א. 

= יוסף קלוזנר 

י• ק¬ 

= אפרים א. אורבאך 

א. א. א. 

= יעקב קבקוב 

י• קב. 

= ארנ 1 א. בלום 

א. א. ב. 

= יוחנן רטנר 

י. ר. 

= אדם אברהם מנדילוב 

א. א. מ. 

= יעקב שמעוג 

י. שט. 

= אמיל אוטיץ 

א. או. 

= יהושע ליבוביץ 

יה. ל. 

= אב״א אחימאיר 

א. אח. 

= יחזקאל גורדון 

יח. ג. 

= אלכם ביין 

א. ב. 

= יחזקאל קוטשר 

יח. ק. 

= אסתר גרזון־קיווי 

א. ג.־ק. 

=־ יעקב לוינגר 

יע. ל. 

= ארית הופמאן־יאפו 

א. ה.־י. 

=־ ליפמאן היילפרין 

ל. ה. 

= אברהם הלוי פרנקל 

א. ה. פ. 

= לאה ויץ־כהן 

ל. ו.־כ. 

= אביבה חיים 

א. ח. 

= לאו קניג 

ל. ק. 

= אריה טרטקובר 

א. ם. 

= המערכת 

מ. 

= אברהם יעקב בראוור 

א. י. בד. 

= משה אבנימלך 

מ. א. 

= אליעזר לבנה 

א. לב. 

= מיכאל אבי־יונה 

מ. א. י. 

= אוטו מילר 

א. מ. 

= מיכאל אבן־ארי 

מ. אב. 

= אברהם מאיר הברמן 

א. מ. ה 

=־ משה ברכוז 

ם. ב. 

= אדמונד מאיר ירושלם 

א. מ. י. 

= מרים גליקסון 

מ. ג. 

= אברהם מלסט 

א. מל. 

= מאיר הלל בן־שמאי 

ם. ה. ב. 

= אברהם נ. פו׳לאק 

א. נ. פ. 

= מאיר ורטה 

מ. ו. 

= אלכסנדר פוקס 

א. פ. 

= מיכאל זהרי 

ם. ז. 

= אביגדור צ׳דיקובר 

א. צ׳. 

= מרדכי זר־כבוד 

מ. ז. כ. 

= אברהם שליט 

א. ש. 

= משה חיים שלזניאק 

מ. ח. ש. 

= אהרן שולוב 

א. שו. 

= מאיר יואלי 

ם. יו. 

= בנימין אקצין 

ב. א. 

= מאכסימיליאן כהן 

מ. כ. 

= בנימין זאב בנדיקט 

ב. ז. ב. 

= משה לאזאר 

מ. ל. 

= בצלאל רות 

ב. ר. 

= משה נחום צובל 

מ. נ. צ. 

= גדליהו אלקושי 

ג. א. 

= מאיר פלסנר 

מ. ם. 

= גד טדסקי 

ג. ט. 

= משה קטן 

ם. ק. 

= גרשם שלום 

ג. ש. 

= משה שוובה 

ם. ש. 

= רב אשבל 

ד. א. 

= מרדכי ריינר 

מר. ר. 

= דויד ויליאם ר,' 0 

ד. ו. ר. 

= נפתלי רוזנן 

נ. ד. 

= דוד פלוסר 

ד. ם. 

= סידני בדג 

ם. ב. 

= דוד תמר 

ד. ת. 

= עדיה ג. חורון 

ע. ג. ח. 

= ה. ה. אלן 

ה. ה. א. 

= עמנואל פאול ליכטנשטיין 

ע. ם. ל. 

= הארולד ספנסר ג׳ונס 

ה. ם. ג/ 

= עדה צמח 

ע. צ. 

= הילדה קופד 

ה. ק. 

= עזדיאל שוחט 

ע. ש. 

= ואלסר יוסף פישל 

ו. י. פ. 

= פנינה בת שלה (נרה) 

פ. ב. 

= ויליאם תלביצר 

ו. ת. 

= פ. עמנואל גראדנוויץ 

פ. ע. ג. 

= זיסמאן מונטנר 

ז. מ. 

= צבי ליכטנשטיין 

צ. ל. 

= חיים או׳רמיאן 

ח. א. 

= צבי מאיר רבינוביץ 

צ. מ. ר. 

= חנה ארי 1 ן 

ח. אר. 

= צ׳ארלז סינגר 

צ׳. ס. 

= חירם פרי(פלאום) 

ח. ס. 

= צבי קפלן 

צ• ק• 

= חיים שכטר 

ח. ש. 

־־ חיים קארל בלום 

ק. ב. 

= סשרנה רייס 

ט. ד. 

= דיכארד אטינגהאחן 

ר. א. 

= יהודה אריה קלוזנר 

י. א. ק. 

= רחל וישניצר 

ר. ו. 

־־ יעקב בן־תור 

י. ב. 

= רות קסטנבדג־גלאדשטייי 

ר. ק.־ג 

= יוסף ב. שכסמאן 

י. ב. ש. 

= שמחה אסף 

ש. א. 

= יהושע גוטמן 

י. ג. 

־־־ שאול אדלר 

ש. אד. 

- יצחק היינמאן 

י. ה. 

= שמעון בודנהיימר 

ש. ב. 

= יהושע הורוביץ 

י. הו. 

= שרגא הורם 

ש. ה. 

= יהודית סננבאום שובל 

י. ט. ש. 

= שמואל הוגו ברגמן 

ש. ה. ב. 

־= יעקב יוחנן רבינוביץ 

י. י. ר. 

= שמואל ייבין 

ש. י. 

= ישעיהו ליבוביץ 

י. ל. 

= שמחה כ״ץ 

ש. כ. 

= יעקב לויצקי 

י. לו. 

= שמואל א. לוונשטאם 

ש. ל. 

= יעקב לשצ׳ינסקי 

י. לש. 

= שמואל מ. שטרן 

ש. מ. ש. 

= יהושע מאיר גרינץ 

י. ס. ג. 

־= שמעון צבי אלכסנדר אלטמן 

ש. צ. א. 

= יהושע נויסארק 

י. נ. 



= יעקב פליישמאן 

י. פל. 




ראעזי־תיבות וקיצורים 


א״ב - אלף בית 
אב״ד = אב בית־דין 
אדמו״ר = אדוננו, מורנו ורבנו 
אדר״נ = אבות דרבי נתן 
אה״ב = ארצות־הברית 
אה״ע או אהע״ז = אבן העזר 
או״ח = אורח חיים 
או״מ או או״ם = אומות מאוחדות 
אח״ב = אחר־כך 
איט׳ = איטלקית 
איכ״ר = איכה רבתי 
אנג׳ או אנגל׳ = אנגלית 
אע״ם = אף־על־פי 
אעם״כ = אף־על־פי־כן 
אר״י = (ה)אלהי ר׳ יצחק (לוריא) 
אשכנזי ר׳ 

ארם׳ = ארמית 
ב׳ = בבלי 
ב״ב = בבא בתרא 
ב״ח = בית חדש 
ביה״ד = בית־הדין 
ביהכ״ג = בית־הכנסת 
ביהמ״ד = בית־המדרש 
בכור׳ = בכורות, בכורים 
בכ״מ = בכל מקום 
ב״מ = בבא מציעא 
במד׳ או בם׳ = במדבר 
במד״ר או במ״ר = במדבר רבה 
בס״ה = בסך הכל 
בעה״ח = בעלי־החיים 
בעש״ט = בעל שם סוב 
ב״ק = בבא קמא 
ב״ר = בראשית רבה 
ברא׳ או בר׳ = בראשית 
בדכ׳ = ברכות 
ג׳ = גראם 
גיט׳ = גיטין 
ג״כ = גם כן 
גדמ׳ = גרמנית 
רב׳ = דברים 

דה״א או דהי״א = דברי הימים א' 
דה״ב או דהי״ב = דברי הימים ב׳ 
דו״ח = דין וחשבון 
דג׳ = דניאל 
די״י = דברי ימי ישראל 
ה״א = ה׳ אלפים! הלכה א׳ 
הו׳ = הושע 
הוגג׳ = הונגארית 
ד.וצ׳ = הוצאה, הוצאת 
הל׳ = הלכה, הלכות 


הנז׳ = הנזכר 
הנ״ל = הנזכר למעלה 
הקב״ה = הקדוש ברוך הוא 
וגו׳ = וגומר 
ויק׳ = ויקרא 
ויק״ר = ויקרא רבה 
וכד׳ = וכדומה 
וכיו״ב = וכיוצא בזת 
ז״א או ז. א. = זאת אומרת 
ז״ל = זכרונו לברכה 
ח״א = חלק א׳ 

ח״ב = חלק ב׳, וכיו״ב 
חב״ד = חכמה, בינה, דעת 
חו״ל = חוץ לארץ 
חול׳ = חולין 

יצחק חו״מ = חושן משפט 

חז״ל = חכמינו זכרונם לברכה 
חיד״א = חיים יוסף דוד אזולאי 
ח״ן = חכמה נסתרה 
חשמ״א = חשמונאים א׳ 

חשמ״ב = חשמונאים ב׳ 

יבם׳ = יבמות 
יה״ב = ימי הביניים 
יהו׳ = יהושע 
יו״ד = יורה דעה 
יוו׳ = יוונית 
יו״ט = יום טוב 
יו״ר = יושב ראש 
יחזק׳ = יחזקאל 
ילק״ש ־= ילקוט שמעוני 
יצ״ו = ישמרהו צורו וגואלו 
ירוש׳ או יר׳ = ירושלמי 
י רמ׳ = ירמיהו 
יש׳ = ישעיהו 
יש״ר = יצחק שמואל דג׳ו 

או יוסף שלמה רופא (מקאנדיאה) 

ית״ש ־־ יתברך שמו 
כה״י או כ״י = כתב־היד 
כה״ע = כתב־העת 
כה״ק = כתבי־הקודש 
כיו״ב = כיוצא בזה 
כי״ח = כל ישראל חברים 
כנ״ל = כנזכר למעלה 
כ״מ = כסה מקומות 
כת׳ = כתובות 
כת״י = כתבי־יד 
לאס׳ =לאטינית 
לסד,״נ = לספירת הנוצרים 
לפסה״נ = לפני ספירת הנוצרים 
ם׳ = מטר 


מה״ר = מורנו הרב 
מהר״ל = מורנו הרב ד ליווא (מפראג) 
מו״מ = משא ומתן 
מו״נ = מורה נבוכים 
מו״ק = מועד קטן 
מי׳ = מיכה. 
מל״א = מלכים א׳ 
מל״ב = מלכים ב׳ 
מלח׳ = מלחמות 
מ״מ = מילימטר 

ממ״ע, מ״ע, מע״ק = מסר מעוקב 
מנח׳ = מנחות 
מם׳ או מם. = מספר 
מם׳ = מסכת 
מס״ב = מסילת־ברזל 
מסה״ב = מסילת־הברזל 
מ״ץ או מו״ץ = מורה צדק 
מ״ר = מטר מרובע 
משנ׳ = משניות 
נדר׳ = נדרים 
נו׳ ־־ נולד 
נחם׳ = נחמיה 
0 ״מ = סנטימטר 
ם׳ = ספר 
סט. = סנט 
סי׳ - סימן 
0 ״מ = סנטימטר 
סמ״ג = ספר מצוות גדול 
סמ״ק = סנטימטר מעוקב 
סמ״ר = סנטימטר מרובע 
סנה׳ = סנהדרין 
ספר׳ = ספרדית 
ס״ת = ספר תורה 
ע׳ וגם עי׳ =־ עיין 
ע״א, ע״ב = עמוד א׳, עמוד ב׳ 
עבה״י = עבר הידדן 
ע״ד = על דבר 
עוב׳ = עובדיה 
ע״ז = עבודה זרת 
ע״י = על יד, על ידי 
עי״ז = על ידי זה 
עיר׳ = עירובין 
ע״כ = על כן 

עכו״ם = עובדי כוכבים ומזלות 
עכ׳׳פ = על כל פנים 
עם׳ = עמוד, עמודים 
ע׳׳נ = על נהר 

ע״ע = עיין ערך, עיין ערכים 
ע״פ או עפ״י = על פי 
עפ״ר =־ על פי רוב 



דאפיי־תיבות וקיצורים [המסיר] 


ערב׳ = ערבית 
ע״ש = על שם 
סדר״א = פרקי דרבי אליעזר 
פי׳ = פירוש 
פס׳ = פסחים 

פסיקתא דר״ב = פסיקתא דרב 
פסי״ר = פסיקתא רבתי 
פפד״ם = פראנקפורס דמיין 
צ״ל = צריך להיות 
צרם׳ = צרפתית 
ק״ג = קילוגראם 
קדם׳ ־־ קדמוניות 
קה״ר = קוהלת רבה 
קיד׳ = קידושין 
ק״מ = קילומטר 
קמ״ר = קילומטר מרובע 
ר׳ ־־ ראה; רבי, רב, ראש 
ראב״ד = ר׳ אברהם בן דוד 
ראב״ד = ר׳ אברהם בן דאוד 
ראב״ח = ר׳ אברהם בר חייא 
ראב״ע = ר׳ אברהם אבן עזרא 


רא״ם = ר׳ אליהו מזרחי, ר׳ אליעזר 

מגרמיזא, ר׳ אליעזר ממיץ 
רא״ש = רבנו אשר בן יחיאל 
רדב״ז = ר׳ דוד בן זמרא 
דד״ק = ר׳ דוד קמחי 
כהנא ר״ה או רה״ש = ראש־השנה 

ר״י = ר׳ יהודה, ראש ישיבה 
ריב״ז = ר׳ יוחנן בן זכאי 
ריב״ש = ר׳ ישראל בעל שם 
רי״ף = ר׳ יצחק אלפסי 
רלב״ג = ר׳ לוי בן גרשום 
רפ״א = ר׳ פשה איסרלש 
רפב״ם = רבנו פשה בן מימון 
רמב״ן = ר׳ משת בן נחמן 
רפב״ע = ר׳ פשה אבן עזרא 
רמח״ל = ר׳ פשה חיים לוצאמו 
רנ״ק = ר׳ נחמן קרוכמאל 
רס״ג ־־ ר׳ סעדיה גאון 
רשב״א ־־ ר׳ שלמה בן אדרת 
רשב״ג = ר׳ שלמה אבן גבירול 
רשב״ם = ר׳ שמואל.בן מאיר 
רשב״ץ = ר׳ שמעון בן צמח (דדראן) 


רש״י = רבנו שלמה יצתקי 
ר״ת = ראשי תיבות 
ש׳ = שנה, שנת 
שד״ל = שמואל דוד לוצאטו 
שה״ש = שיר השירים 
שהש״ר = שיר השירים רבד, 
שר או שום׳ = שופטים 
שו״מ = שפייאר, ודמייזא, מגנצא 
שו״ע גם ש״ע = שולחן ערוך 
שו״ת = שאלות ותשובות 
שי״ר = שלמה יהודה רםאפורס 
שם׳ = שמות 

שמ״א או ש״א = שמואל א׳ 
שמ״ב או ש״ב = שמואל ב׳ 
שמו״ר = שמות רבה 
ש״ס = שישה סדרים 
תהל׳ = תהלים 
ת״ח = תלמיד חכם 
תנ״ך = תורה, נביאים, כתובים 
תענ׳ = תענית 

תשב״ץ = תשובת ר׳ שמעון בן צמח 

(דוראן) 




כתב בופני טסויס?. חיתור בעץ ע? רוכז םסנד בחברו], 1091 


אסלאמית, אמנות• חקר האמנות של ארצות האסלאם 
- עוסק במבנים — קיימים או חרבים — ובחפצי־ 
אמנות מן המאה ה 7 לסה״ג עד זמננו, ותחום־הקפו הוא 
מספרד עד הודו ואף מזרחית מהודו, באופן שהוא כולל גם 
את הקהילות האסלאמיות שבסין, איי־הודו המזרחיים והפי* 
ליפינים. אולם קהילות אלו הן מחוץ לתחומו העיקרי של 
האסלאם, ומאחר שיצירות־האמנות שלהן הושפעו במידה 
מכרעת ע״י הסיגנון המקומי, יש לאמנויות של כל אחת 
מארצות אלו אופי מיוחד כל־כך, שבדרך כלל אין מקום לטפל 
בהן כשסוקרים את האמנות האסלאמית סקירה כללית. 

בתחומיה העיקריים התפתחה הא׳ האס׳ מתוך הצורות 
הסינקרטיסטיות של האמנות הקלאסית המאוחרת ושל האמ¬ 
נות הסאסאנית! באמצע המאה ה 9 לערך כבר מצאה לה 
דרכי-ביטוי משלה, שהם שונים מאלה של האמנויות שבכל 
שאר התרבויות הגדולות, ועל אפיה זה שמרה עד הזמן 
החדש, כמו־כן יש להבחין אחידות מפליאה בגילוייה בכל 
ארצות המזרח הקרוב והתיכון. תכונה זו יש לייחס לגורמים 
דתיים׳ גאוגראפיים והיסטוריים. 

ההשפעות הדתיות הניכרות באמנות זו נובעות מן 
האסלאם כדרך־חיים וכן מהשקפות וגישות אסלאמיות מסויי- 
מות. צרכי־הפולחן שבמסגד הם שווים בכל מקום ומקום, 
ומכאן תבנית־בניה יסודית של המסגד, שלא לבשה במשך 
ההיסטוריה הארוכה של האסלאם אלא שלוש צומת בלבד: 
הערבית, האיראנית והעותומאנית־התורפית, שכל אחת מהן 
התפשטה מעבר לארץ שבה נוצרה. גורם מאחד היתד. 
העליה־לרגל למכה, שכל מוסלמי חייב בה, לכל הפחות, 
פעם אחת בימי־חייו. הנסיעה למרכז זה היתה כרוכה בפגי¬ 
שות של בני־אדם מרובים מארצות שונות — מה שגרם 
לחילופי דעות ולהפצת רעיונות על נושאים שונים, ובכלל זה 
גם על נושאים אמנותיים. בכיוון זה עצמו פעלו גם המנהג, 
שנתפשט בתחומי־האסלאם, לנסוע אל חכמים מפורסמים באר¬ 
צות רחוקות כדי ללמוד מפיהם, וכן ביקורים לצרכי־מסחר 


בערים הגדולות, שמספרן ברחבי העולם האסלאמי היה מרובה. 

מבנה־הבית בעולם־האסלאם הושפע אף הוא על־ידי גורם 
דתי — ע״י המנהג לבדל את הנשים! מתוך כך נעשה רווח 
הבית הדו־מדורי, שחזיתו סגורה כלפי הרחוב, שהוא מוקף 
חומה חסונה ושדלת כבדה שומרת על כניסתו הקמורה. 
ולסוף, אורח־החיים האסלאמי לא נתן מקום להבחנה ברורה— 
מעין זו שהיא ידועה בעולם המערבי — בין אמנות של 
קודש ואמנות של חול (חוץ מבפרט אחד: האיסור החמור 
להכניס דמויות, מצויירות או מפוסלות, לתחומים דתיים). 



טנורת־מסנד עשויה זכוכית מצויירת באמאל 
הנובה: 32 ס״ט. המאה ה 14 






27 


אסלאמית, אמנות 


23 




ליוואז של בית בח?ב 

אפייני לאי־הבחנה זו תוא טיפום־הבניין הרווח ביותר, 
האייוואן או הליוואן שבתוך חצר! טיפוס זה נמצא גם בבתים 
פרטיים ובארמונות וגם במסגדים ובמדרשות. 

גם השקפות דתיות אחרות יצרו תנאים וסייגים להת¬ 
פתחות האמנותית. מאחר שיסודה של תרבות־האסלאם הוא 
הקוראן, שהוא כתוב ערבית ושאסור לתרגם אותו, היתה 
ללשון זו השפעה מכרעת בעיצובה של הא׳ האס׳. עובדה זו, 
בצירוף הודעותיו הנמרצות של מוחמד שאינו בעל־נס או 
דמות על־אנושית, גרמה לכך שהשתמשו בפסוקים של 
הקוראן, של כתבים מקודשים אחרים, ולסוף בכתב הערבי 
כשלעצמו, בתור קישוט של מבנים וחפצים שונים. ע״י כך בא 
הכתב הערבי במקומה של איקונוגראפיה מקודשת וקשורה 
במיסד־הדת, כפי שאנו מוצאים בשאר הדתות שפיתחו אמנות 
צורנית. 

*חשיבות מרובה היתה ליחס השלילי לאמנויות־התצורה. 
אמנם הקוראן עצמו אסר רק את תיאורם של אלילי העכו״ם, 
ואולם החדית והתאולוגים המאוחרים הגיעו מתוך איסור 
זה לשלילה גמורה של כל פסל וכל תמונה, בין של בני' 
אדם ובין של בעלי־חיים. שלטונה הגמור של השקפה זו 
ניכר יפה בכל התחום הדתי של האסלאם — במסגדים, במד¬ 
רשות, וכן ב?ה שנוגע לקישוט חפצים או ספרים קשורים 
בפולחן. כמו־כן היתד, לה להשקפה זו שליטה מרובה בחיים 
הציבוריים. אמנם בכמה ארצות היו בעלי-האמצעים בתקו¬ 
פות מסויימות מכניסים לבתיהם הפרטיים או לארמנותיהם 
ציורים או פסלים של בני־אדם או בעלי־חיים. אך בדרך 
כלל לא הגיעו הפיסול וציור־הדמויות לאיזו חשיבות שהיא 
בעולם האסלאמי, ועל־פי־רוב אינם בנמצא כלל. מכאן, 
שיש בא׳ האס׳ שתי צורות-אמנות עיקריות בלבד: ארדי- 
כלות ואמנויות־הקישוט. החשיבות היחידה במינה, שזכה 
לה מתוך כך הקישוט של חפצי־שימוש יומיומיים, גרמה, 
שענף זה של האמנות הגיע באסלאם לרמה, שהיא אפשר 
עולה אף על זו שהגיע אליה בשאר התרבויות. כן השפיע 


ענף זה על הארדיכלות האסלאמית, ביחוד בתחום של 
מבנים, שהוקמו על גבי קברים. 

תוצאה אחרת מן האיסור הרשמי, שהוטל על תיאור 
דמויות׳ היה מיעוט ההסתכלות בטבע והעדר כל נטיה לחקות 
אותו, מה שגרם לאופי הבלתי־נאטוראליסטי והמופשט של 
הא׳ האם׳. הקו האפייני ביותר הוא העד־בסקה, צורת־עלה 
מסוגננת עד כדי הפשטה, שביחד עם כתב ערבי מהודר ועם 
צורות גאומטריות היא היסוד הקישוטי העיקרי של אמנות זו. 
אף במקום שנהגו לתאר דמויות של בני־אדם ובעלי־חיים — 
למשל, במיניאטורות ושטיחים פרסיים או בעבודות מזכוכית־ 
אמל שנעשו בסוריה — נראות דמויות אלו שטוחות ודו־ 
ממדיות. כן יש להניח, ששלילתו של כל תיאור שלש״ממדי 
או פיסולי היא שגרמה לאופי "השטוח" המובהק של יצירות 
הא׳ האס׳ בתחומים אחרים: בלוחות־קראמיקה על גבי 
בניינים, בשיבוצי־כסף על כלי־ברונזה, וגם בשטיחים על 
רצפה של עץ או חומר. 

גורם דתי שלישי היתה הנימה הלא־חמרנית המורגשת 
בקוראן, בהכרזותיו של מוחמד על קרבת יום־הדין — היום, 
שבו לא יהא ערך לרכוש של העולם הזה ורק מעשים טובים 
הם שיצילו את האדם. גישה זו והשפעות סגפניות, שגברו 
בתקופות מאוחרות יותר, גרמו לכך שחמרים יקרי-ערך 
תפסו מקום בלתי־חשוב בא׳ האם׳, שלא כבאמנויות של 
תרבויות אחרות. בפולחן הדתי אין משתמשים בזהב, כסף 
או משי, למרות מה ששליטים ועשירים השתמשו באלה 
לצרכיהם הפרטיים. האומנים עבדו בעיקר בתמרים פשוטים 
מאוד, ועפ״ר בחמרים שנמצאו תחת ידם, כגון חומר, גבם, 
פליז, ברונזה, צמר וזכוכית. כשרונם האמנותי הוא שהסך 
חמרים דלים אלה לחפצי־אמנות הדורים או לבנייגי־פאר. 

הגורמים הגאוגראפיים, שהשפעתם היתה מכרעת 


כריכת <#י כפר, ספרד, דסאח ח 15 . תטוזיאו! ?א 0 נ 1 ■ 
ולארכיאו<וגיח, בריגינח 








29 


אסלאמית, אמנות—אסס 


30 


בעיצובה של הא׳ האס/ הם התנאים הפיסיקאליים והאקלים 
של האיזורים שבהם נוצרה אמנות זו—איזורים, שהם בכללם 
צחיחים, מדבר או ערבה, ואקלימם חם, שאור־השמש לוהט 
בהם והמים בהם מועטים. מכאן הנטיה למבנים — מסגדים, 
ארמונות, ובתים פרטיים —, שהם מרוכזים מסביב לחצר 
גדולה, שחדריהם גדולים וקרירים, הצל מרובה בהם מן האור 
והמוצא מהם הוא לפעמים קרובות כלפי החצר. תפקיד חשוב 
היה למים, ומכאן בנייתן של בריכות בחצרות ומתקני־מים 



דלת הוליכה לדוכז־הםטיו■ פססנד חאית פי 
בעאהיר. עשויה עץ ו׳&ז. הנובה 2.1 ס/ 
המחצה השניה של הסאה ה 15 


אמנותיים ברחובות. הקישוטים שעל גבי הבניינים הם בדרך 
כלל תבליטים שטוחים, שבעזרתם הושג משחק מגוון של 
אור־וצל: הקישוטים בולטים כשטח שטוף־אור על גבי רקע 
חתיך־בעומק, שמתוך כך הוא כהו/ הקישוט הצבעוני, המוסיף 
גונים לעולם צהבהב, חום ושטוף־שמש זה, הוא מן הקווים 
העיקריים של אמנות זו, 

ההשפעה ההיסטורית על הא׳ האס׳ נבעה מריכוז 
הכוח בידיו של שליט יחיד על עולם שלם. היתר. לו, לשליט 
המוסלמי, אפשרות לקרוא אל חצרו אמנים מארצות רחוקות 
ולהביע בתוקף את טעמו הפרטי ז ונטיותיו של השליט ניצחו 
בכמה מקרים את נטיותיו של האמן. לזה האחרון היתד, בדרך 
כלל עמדה חברותית נמוכה, אע״פ שאמנים מסויימים באסלאם 
זכו להערצה של בני־דורם. ביהוד בתקופה הראשונה של 
האסלאם יכול היה החליף להזמין מארצות־נכר לא רק המרים 
אלא אף בעלי־מלאכה ואמנים לשם ביצועה של איזו תכנית 


, גדולה. חליפת־הרעיונות וההשפעה ההדדית, שנגרמו ע״י כך 
סייעו הרבה ליצירתו של סיגנון אחיד בתקופת התהוותה 
של הא׳ האם׳. משום התפקיד, שמילאה חצר־השליט בפעילות 
האמנותית, עלולות היו נפילתה של שושלת־המושלים או 
ירידה בחייה הכלכליים של הארץ לשנות שינוי גמור את 
כיוון האמנות שבה או אף לחסל אותה כליל — מה שקרה, 
למשל, עם מפלתה של שושלת הפאטימיים במצרים או אחר 
הכיבוש המונגולי. לפיכך טבעי הדבר, שהתקופות בתולדות־ 
האמנות בעולם האסלאמי נקראות בדרך כלל על שמן של 

שושלות־השליטים. 

וע״ע ציור! ארדיכלות; דקורטיוית, אמנות. 

ל. א. מאיר, ראשיתה ועליתה של הארכיאולוגיה המוסלמית, 

1 07 111071 ) 5 ! 11 ) 6 ז 10 ) 105 ) 20 /^ 2 < 1 £05 י 011 ח 2£$1£ ^ .״ X15- ; תלצ״ה 

11£ 53 — 47 .קק , 1921 , 11 ת 1 , 1771 ) 1151 10 ) 5 ס 1 ?> 01 ? 105 > 11€ ן , 

149 160; 1(1011, 7110 072§'!715 0/ 1/2? !'7(1715107■ 771 <111071 0 / 

?0750 ץ 524700 111 , 9 § 7/20010 151077110 ׳(£ 7 ( 1 /ק 70 ^ 100710 17% ) 1 ־ / 

1?€7$1<1 1928 .קק , 111 . 1701 , 1939 ,סקס? .ס . 1 ) 0 , 4.71 1 ז — 
1936; ת 1 , 471 151077210 /ס 7 ) 0/2 07001 ) 7/1 ,מ 1131150 §ת 1 ) £1 .מ 
7/20 470/7 110711020, €<1. 267 — 251 .קק , 1944 , 1$ ־ £31 ,א ; 

0. \4310$ ־ 31 ? • 815111 ; 18 — 5 .קק , 1946 , 1510771 * 1 10 ) 11071 , 315 }־ , 

£55(11 507 1*05{2717 (10 10 (10007(1X1011 15107721 ({110, 10 0 071/07071 - 

05 ־ 01 . 0 .\/ . 8 ; 1952 , 111 , 0710711010 . 070/2 * 1 ) . 7 / . 117151 10 ) 005 
475 111 , 1510772 /{ 071 ? 151 017211712 ? / 0 7010/11172055 7/10 , 11 ש׳*\ 

;(עם ביבליוגר׳ שלמה) 159-166 .קק, 1510172100 ,1946 

10 > 40X05 ת 1 ,/ 71771111 ? 1510172 * 1 10715 ) 20 ת 110121001215 , 11 ־ $101 . 4 < 

; 336 - 335 ,קק , 1949 , XX^ 001227. '172X071201 . (105 071072X0115X05 

11007 1 ז 1 470/1001029 1 ) 072 471 151077210 , 500 ט #113 ח 1 ) £1 .. 8 
, 1951 ,#ת ¥013 ז 10 ץני 0 •* 1 •!מ , £05X0712 0111x1170 012(1 80020 X 9 

. 47 — 17 .קק 

ר. א. 

אסם ( 55201 <), ארץ אוטונומית בצפון־מזרחה של הרפוב¬ 
ליקה הודו. שטחה 142,000 קמ״ר! מספר אוכלוסיה 
כ 9.2 מיליון ( 1951 ). א׳ גובלת בצפון בבוטאן, טיבט וסין, 
במזרח בבורמה, בדרום ובמערב בבנגאל הפאקיסטאנית. עם 
הרפובליקה הודו היא מחוברת ע״י פרוזדור. 

ה מבנה. רוב שטחה של א׳ נכלל בעמק של נהר ברהפד 
פוטרה (ע״ע), הזורם בתחומיה לאורך של כ 800 ק״מ. הנהר 
מתפלג לזרועות הרבה ומשקיע בתחום גאונו שפע של 
סחף — קרקע אידיאלי למזרע האורז. מצפון לעמק, לרגלי 
ההימאלאיה, עובר קו־שבר גאולוגי צעיר, ומכאן שכיחותן של 
רעידות־האדמה באיזור זה (רעש חזק, שאירע כאן באוגוסט 
1950 , גדם להתהוותם של סדקים באדמה, שמתוכם עלו 
מי־תהום). מדרום לעמק נמשכים טורי הרים וגבעות, ששמם 
הכולל הוא הרי א׳ ורחבם הכללי כ 125 ק״מ. הגובה של 
שיאם, הר שילונג, הוא 1,963 מ׳. חלק קטן מדרומה של א׳ 
חודר לשפלת־בנגאל׳ והגבול בין א׳ ובורמה עובר בהרים, 
שמתרוממים לגובה של יותר מ 3,000 מ׳. 

האקלים הוא מונסוני, כבשאר חלקיה של הודו הצפו¬ 
נית המזרחית. הטמפראטורות הממוצעות בשפלה הן ״ 16 
ביאנואר׳ ־ 29 — 28 0 באוגוסט. הגשמים ולחות־האויר מרובים 
מאוד. ממוצע־המשקעים השנתי בתחנת צ׳ראפונג׳י שבהרי 
א׳ הוא למעלה מ 11 מ/ הממוצע הגדול ביותר הידוע בעולם. 

הצומח והחי. יער, סבך־ג׳ונגל ומטעים תופסים את 
רוב שטחה של א׳. לכמה מינים מעצי־היער של א׳ (טיק, 
דקלים שונים, באמבום) יש ערך כלכלי מרובה. בין המטעים 
חשוב ביהוד התה ( 1,670 קמ״ר בגבעות), שא׳ היא כנראה 
מולדתו הראשונית (מאחר שהוא מצוי כאן גם כשיה־בר). 
ביערות, בהרים ובאיזוד הטראי(הג׳ונגל שלרגלי ההיפאלאייס 



31 


אסם — אסמאעיליח 


32 


מרובות חיות־הבר: נמרים, ברדלסים, דובים, פילים, קרנפים. 
מחיות־הבית מגדלים בא׳ בקר ותאו. 

הישוב. האסאמים הקדמונים הם ביום רק 22% מתושבי 
א/ וברובם הם נמנים על מעמד העשירים והאמידים. לשונם 
וכתבם קרובים לבנגאלית, דתם בראהמאנית. משק־המטעים 
הבריטי משך לא׳ המוני־פועלים מבנגאל, ביהאר, אוריסה 
ומארצות הודיות אחרות. הרבה מהם הצליחו להתיישב כאן 
כחקלאים, ובמקומם באו לא׳ "קולים" חדשים. בהרים מצויים 
שבטים פרימיטיוויים, דוברי לשונות שונות. את. מספר 
הלשונות המדוברות בא׳ אומדים ב 100 — 120 . קודם שנוסדו 
הרפובליקות של הודו ופאקיסטאן ישבו בא׳: בראהמאנים — 
4.2 מיליון, מוסלמים — 3.7 מיליון, בודאים, סיקים ג׳איניים 
ועובדי-אלילים פרימיטיוויים — 3.17 מיליון, נוצרים — 0.25 
מיליון; כשישית מתושבי א׳ היו ילידי־חוץ. לאחר ייסודן של 
הרפובליקות הנזכרות יצאו מא׳ מוסלמים הרבה ובמקומם 
באו בעיקר בראהמאנים. — עיר־הבירה של א׳ היא שילונג 
( 27,000 נפש). 

הכלכלה. עיקר פרנסתה של א׳ מיוסד על החקלאות, 
המנצלת כ 20% משטחה של הארץ. ישובים עירונים מועטים 
בא׳ מאור. רק 3% מתושבי א׳ מרוכזים בישובים בעלי אוכלו־ 
סיה גדולה מ 5,000 נפש. כשני שלישים מאדמתה המעובדת 
של א׳ זרועים אורז; בשאר השטח מגדלים חיטה, קנה־סובר, 
זרעי־שמן וקטניות. בסוף ימי שלטונם של הבריטים עבדו 
במטעי־התה של א׳ יותר מחצי מיליון פועלים ופועלות. 
הודות לאקלימה הלח של א׳ קוטפים בה את התה עד 16 
פעמים בשנה (לעומת 3 — 4 קטיפים בשנה בסין). היבול 
השנתי של התה (כמעט כולו שחור) הוא כ 130 מיליון ק״ג. 
החקלאות, גידול־מקנה ועבודות־יער מעסיקים קרוב ל 90% 
מכל העובדים. המלאכה והתעשיה מפותחות רק במקצת. יש 
בא׳ גם מכרות פחם וברזל, שלפי שעה מנצלים אותם אך 
בקנה־מידה קטן, וכן בארות־נפט שהן העשירות שבהודו 
(ב 1947 הגיעה התפוקה שלהן ל 300,000 טונות בערך).עורק־ 
התנועה הראשי של א׳ הוא הבראהמאפוטרה ופלגיו. מסילות- 
הברזל המקשרות את א׳ עם קאלקוטה — השוק הגדול, שבו 
תלויים היצוא והיבוא של א׳ — עוברות דרך פאקיסטאן. 

חינוך. אוכלוסי־א׳ הם ברובם הגדול אנאלפביתים. 
בשנים האחרונות השתדלה הממשלה לתקן מצב זה, הוגדל 
מספרם של בתי־הספר ונוסדו אירגונים להוראת מבוגרים. 
ב 1948 הוקמה אוניברסיטה בגאוהאטי ( 03111130 ) וב 1949 
הורחבו בתי־הספר הטכניים בג׳וךהאט (] 01113 () ובקוהימה 
( £0111013 ), שכבר היו קיימים בזמן השלטון הבריטי. 

היסטוריה. א׳,.שנקראה בסאנסקריט קאמארופה, נזכרת 
במאה ה 7 לסה״נ כארץ מעלה־מס לממלכת הגופטה (ע״ע 
הודו, היסטוריה). במאה ה 13 כבש השבט של בני־אהום, 
שבא מדרום־סין, את א׳ וייסד כאן ממלכה עצמאית, שהצליחה 
לקיים את עצמאותה אפילו נגד המוגולים הגדולים במאה 
ה 17 . אח״כ נתפוררה ממלכה זו ובמשך המאה ה 18 ותחילת 
המאה ה 19 פלשו הבורמנים לעיתים קרובות לא׳. הבריטים 
תמכו כמה פעמים בשבטי־א׳ במלחמות־ההגנה של האחרונים 
נגד בורמה וב 1826 סיפחו את א׳ לבנגאל. ב 1874 הופרדה א׳ 
מבנגאל ונעשתה פרובינציה מיוחדת, שבראשה עמד מושל 
בריטי! ב 1937 הוקם בה פארלאמנט(רובו של נבחרים), שהיה 
מחליט על עניינים מקומיים. ב 1944 כבשו היאפאנים לזמן 
קצר חלק ממזרח־א׳. ב 1947 נקרע השטח של סילהט (] 1116 ׳( 5 ), 


המאוכלס על־ידי רוב מוסלמי׳ מעל א׳ וצורף לפאקיסטאן 
המזרחית, והמדינה סניפו ר (ע״ע), שהיתר. עד אז תחת 
פיקוחו של מושל א׳, הועמדה תחת פיקוחה הישיר של 
ממשלת הודו המרכזית. 

,. 71 }ס '{ 1111207 , 0311 .£ ; 1946 ,. 4 - , 11 ^ 11111 ..! .£ 11111 ; 411 . . 4 
; 1939 ,{ 21121 א 4 :^/ 7122 : 7/1 ,}זס 1 > 1£11 ז 311 א- 01 ז 11 ? . 0 ;" 1926 
,. 4 071 80721:7111£ 717:221 ■ 7701212:1 : 1/2 / 0 { 142:107 , 8611 . 8 

1£111/1 ז£-: 71/10122-4:121121:1 , 601113 . 0 . 0 ; 1942 , 947 ' - 1883 

. 1920 ,{ 01:21012227 

א. י. בר. — א. מ. י. 

אסמאעיליה, כת קיצונית בשיעה (ע״ע), שלפיה שייכת 
זכות־הירושה של משרת האמאם לשושלת של 
אסמאעיל אבן ג׳עפר אלצאדק, מצאצאיו של עלי חתן־מוחמד. 
תורתה על האמאם היא מרחקת לכת ביותר: בני הא׳ נותנים 
לו כמעט כבוד־אלוהים. כן מאמינים חברי הכת בשיבתו של 
מוחמד, בנו של אסמאעיל, שלפי המסורת נעלם ועדיין הוא 
חי(ע״ע אסלאם). התאולוגיה שלהם היא בעלת אופי גנוסטי 
מובהק. את הקוראן הם מפרשים בדרך האלגוריה, ומתוך כך 
הם באים לידי זילזול במצוות המעשיות! מפני־כן נחשבו 
בעיני המוסלמים האורתודוכסיים כמינים מסוכנים. אירגונם 
היה חשאי, ושליחיהם הפיצו את תורתם בשיטות־תעמולה 
מפותחות ביותר. — במאה ה 10 הטילו נצחונותיהם של הקר־ 
סטים (ע״ע), שבמידה מסויימת קיבלו את תורת־הא׳, אימה 
על כל העולם המוסלמי! והעזתם גדלה עד כדי כך, שלזמן מה 
אפילו הוציאו את האבן השחורה מבניין הכעבה ואף ממכה. 
מדינה בת־קים נוסדה ע״י האסמאעילים במצרים, שבה שלטו 
כמאתיים שנה ( 969 — 1171 ) האמאמים הפאטימיים, שהת־ 
אמרו להיות מצאצאיו של אסמאעיל. במאה ה 12 נתפלגה הכת 
לשנים, וה״ניזאריים", מתנגדיהם של הפאטימיים ה״מסתע- 
ליים", יסדו כת חדשה (חשישיים! ע״ע). לאחר מפלתה של 
השושלת הפאטימית נתדלדל הענף הפאטימי של הכת והוא 
מונה כיום כ 250,000 נפש(ה״בוהרה" בהודו ובאפריקה המזר¬ 
חית והאסמאעילים המוסתעליים שבתימן). בהודו נמצאים גם 
אסמאעילים ניזאריים, הנקראים חוג׳ה! ראשם הוא אגא כאן 
(ע״ע). גם הדרוזים (ע״ע) אינם אלא כת שנפרדה מעל הכת 
האסמאעילית־הפאטימית במאה ה 11 . ואף "האחים הנאמנים" 
(ע״ע אח׳ואן אלצפא) הם איגוד של מלומדים, שמפיצים את 
תורות־הא׳ תחת מסווה של השכלה מדעית. המסורת הספרו¬ 
תית של בני הכת היא עשירה, ורק בימינו התחילו באים 
לידיעתנו הרבה מחיבוריהם, שמציאותם נשמרה עד הזמן 
האחרון בסוד. — בהודו קיימת חברה לחקר־הא׳! הרוח החיה 
שלה הוא הרוסי איוואנוב, שפירסם כ״י מרובים הנוגעים 
לתולדות הא׳ ותורותיה. 

י. י. גולדציהר, הרצאות על האסלאם (פרק ה , ), תשי״א! 

, 3$$1£11011 }\ .£ ;' 151716 ) 111 / 0 1%171 ז 0 0 ^ 7 , 15 ^ £0 . 8 
0101716 ^ ) 11 ) 11111 ) 4 ) 11 (^ 10 ^ 110 ( 11 ( 1 ) 471 )' 4 ) 155 * $1 £5 

;( 1922 , 116 ^ 0 ־ 81 . 0 .£ סן 1061 מ 050 ־ 1 ק 81316110$ 01011131 
- 80 151713111 ; 1933 , 16 * 1011 ) 101 151710111 10 ) 14 * 01 34 

. 165 ־ 501 7 * 010 

ש. ם. ש. 

אסמאעיליה( 1 -״ 1 ^ 0 ). עיר במצרים על שפתה הצפונית- 
מערבית של ימת תמסח, שבה עוברת תעלת־סואץ 
(ע״ע). יושבת על פרשת מסילות־הברזל׳ העוברות לאורך 
תעלת־סואץ ותעלת־א׳ — תעלה של מים מתוקים, שנמשכת 
מן הנילוס ומתפלגת בא׳ לשתי זרועות: צפונית, שפונה 



33 


אססאעיליה — אסמכתא 


34 


לפורט סעיד, ודרומית, שפונה לסואץ. א׳ נוסדה ב 1863 , 
בימים שבהם נחפרו תעלת־א׳ ותעלת־סואץ, ונקראה על שם 
אממאעיל פחה (ע״ע), שמשל אז במצרים. היא נבנתה לפי 
תכנית של עיר חדשה ויש בה רחובות רחבים, שדרות־עצים 
וגנים. בשנות־קיומה הראשונות סבלה קשות מקדחת, שנר¬ 
פאה ממנה אך בזמן האחרון. א׳ משמשת מרכז להנהלה הטכ¬ 
נית של תעלת־סואץ, וסמוך לה נמצא מושב המטה הראשי של 
חיל-המצב הבריטי שלאורך התעלה. באומדן מספרם של 
האוכלוסים(המתפרנסים על שירותים להנהלת־התעלה ולצבא 
הבריטי) מרובים חילוקי״הדעות: המספר הוא בין 25,000 
ל 68,000 . אחת מן הסיבות לכך: יש כוללים את הפועלים 
המצריים שבמחנה הבריטי בין אוכלוסי־העיר ויש מוציאים 
אותם מכלל זה. לפי תכנית, שנתקבלה ע״י חברת־התעלה, 
עתידים לחפור תעלה הקבלת בין קאנטארה וא׳ (כדי להקל 
על התנועה בשני הכיוונים) ואף להרחיב את המעגן העמוק 
שבימה על־יד א/ כשהכריזה מצרים על ביטול ההסכם עם 
בריטניה בדבר חנייתו של צבא בריטי באיזור־התעלה וברי¬ 
טניה לא הסכימה לכך (סוף 1951 ) שימשה א׳ מרכז לפעולות 
טרור נגד הצבא הבריטי. 

א?!מאני( 435601301 ; בער׳ \ 3 _** 1 י 0 , משפחה של מזרחנים 

ממוצא לבנוני־מארוניטי, שפעלו באיטליה. כמה 
מהם סיפקו לספריית־הוואטיקאן את רוב כתבי-היד המזרחיים 
שבה, ואף חיברו את הקאטאלוגים המדעיים הראשונים של 
כתבי־יד אלה! קאטאלוגים אלה הם בעלי-ערך אף בימינו. 

החשוב שבבני־משפחה זו היה יוסף סימון א׳ ( 1687 , 
טריפולי— 1768 , רומי), שהיה מנהל של ספריית הוואטיקאן. 
בשני מסעות שערך במצרים ובסוריה (בשליחות האפיפיור) 
אסף אלפי כתבי־יד בשביל ספריה זו. חיבורו הגדול, קאטא־ 
לוג הספריה של קלמנם (ע״ש קלמנס וצ, אדוניו של א׳) 
בוואטיקאןו 10203 ) ¥2 - 010 ) 0160160 5 ! 31 )תש 011 03 ש 11 }ס 11 ג 811 ) 
היה מיועד לכלול 12 חלקים, אך יצאו ממנו רק 3 חלקים 
(ב 4 כרכים, 1719 — 1728 ) בלבד, העוסקים בכתבי־היד הסו¬ 
ריים שבספריה הנזכרת. בין שאר הספרים המרובים שפירסם 
חשובה ביחוד הוצאת כתביו של אפרים (ע״ע) הקדוש. דודנו 
סטפאנוס אוודיוס א׳ ( 1707 , טריפולי, — 1782 , רומי) 
פירסם קאטאלוג של כתבי־היד המזרחיים שבספריית פירנצה 
בשם -סס 11136 ) 313 ? ) 6 13036 ) 60 ) 1,30 460110626 ? 116036 ) 818110 
310£115 ) 03 1 מ 31111 ) 01160 001 ז 0 )ק 1 ) 0$0 תב 1 זז 1101101 > (פירנצה, 
1742 ) ובעזרת דודו יוסף סימון א׳ אף התחיל מוציא 
קאטאלוג חדש של כל כתבי־היד שבספריית־הוואטיקאן בשם 

-ק 1 ) 0330050 0031011111 103036 ) ¥3 011036 ) 05 ק 4 8181101116036 
210805 ) 03 01001 ) (רומי, 1756 ־ 1759 ); יצא דק חלק ראשון 
(ב 3 כרכים), העוסק בכתבי־היד הסוריים והעבריים. 

; 1916 , 407114(11* 41 311)110^70^10 171X151111710710 ( י 11 ש 1 זכ 1 ב 0 . 0 
. 1922 , 701147 * 11 * 1 71 * 11 * 715 ^ 5 7 * 4 * 11€111 ( 50 * 0 ,^ 1513x1 ־ 1111 ב 8 

מ. פ. 

אסמאעיל פחה ( 1895-1830 ), מושל מצרים ( 1879-1863 ). 

היה בנו השני של אבראהים פחה (ע״ע) וחונך 
בבית־הספר לקצינים בסן סיר (זץ 0 ) 5310 ) שבצרפת. 1849 
חזר למולדתו וב 1855 נשלח על-ידי דודו סעיד, שנתעלה 
לדרגת סגן השולטן התורכי במצרים, לחצרות של נאפו- 
ליון 111 , האפיפיור והשולטן, ביחוד לשם ביקורי־נימוסים. 
לאחד שחזר משליחויות אלו שירת א׳ במשרות גבוהות של 


הממשלה וב 1861 דיכא בראש צבא של 14,000 איש התמרדות 
של שבטים בסודאן. ב 1863 מת דודו וא׳ נעשה מושל מצרים. 
א׳ חידש את מדיניות המודרניזאציה של מצרים, שבה נקט 
סבו מוחמד עלי (ע״ע), וע״י הגדלת המס, ששילם לשולטן, 
השיג ב 1867 מזה האחרון את התואר ח׳דיב (=בעל) ואת 
השינוי של חוק־הירושה — שינוי, שלפיו לא היה עוד יורש־ 
העצר הזקן שבמשפחת המושל אלא •בנו הבכור. א׳ קיבל גם 
את הזכות להגדיל את צבאו, לעשות חוזי־מסחר עם מדינות 
אחרות •וללוות כספים בחוץ־לארץ. בפתיחה החגיגית של 
העלת־ס־אץ ( 20.11.1869 ) הבליט א׳ לעיני כל העולם את 
אי־תלותו בשולטן. ב 1875 הניע את המעצמות האירופיות 
לוותר על השיפוט הקונסולארי. מאז היו בתי־דין מעורבים 
של שופטים אירופיים ומצריים פוסקים בסיכסוכים בין אירו¬ 
פים ואזרחי־מצרים. — ב 1871 — 1874 כבשו האנגלים שמואל 
בקר (! 82106 ) וצ׳רלז גורדון(ע״ע) בתמיכת א׳ את דתמו של 
עמק־הנילוס ואת ד־רפור (• 01 ) 030 ), אך נסיונו של הצבא 
המצרי לפלוש לחבש ( 1875 ) נכשל. 

בתחילת שנות שלטונו של א׳ עלה, כתוצאה ממלחמת- 
האזרחים באה״ב, ערכה של הכותנה המצרית מ 5 מיליוני לי״ש 
ל 25 מיליונים. ע״י כך גדל האשראי של מצרים באירופה 
ודבר זה איפשר לא׳ לקבל הלוואות גדולות. בכספים אלה 
בנה א׳ מפעלי־השקאה, כבישים, גשרים, מסילות־ברזל, רובע 
אירופי בקאהיר, תיאטרונים, ועוד, אבל חלק גדול מן הסכר 
מים שלנה הוציא על בניית ארמונות פרטיים בשביל עצמו 
ועל פרנסתם של כ 10,000 איש, שהיו מבאי־חצרו. כדי לכסות 
את ההוצאות שהלכו ונתרבו וכן את הריבית של ההלוואות, 
הוכרח א׳ להטיל מיסים כבדים על האוכלוסיה, אבל הדבר 
לא הביא לידי הקלה במצב הכספי של מצרים, וחובות- 
המדינה גדלו והלכו. ב 1875 הוכרח א׳ למכור את מניותיו 
בחברת תעלת־סואץ לאנגליה בארבעה מיליו׳ני לירות ובש׳ 
1876 — אף להפסיק את תשלום הריבית של ההלוואות (ע״ע 
מצרים, היסטוריה). כתוצאה מכך העמידו המעצמות האירו¬ 
פיות את הנהלת־הכספים המצרית תחת פיקוחן. א׳ לא רצה 
להשלים עם צימצום זה של זכויותיו וניסה לעורר מרד צבאי 
נגד הזרים ( 1878 ). לפיכך דרשו בריטניה, צרפת וגרמניה 
מן השולטן, שיעביר את א׳ משלטונו וימנה במקומו את 
תופיק, בנו של א/ משנענה השולטן לדרישה זו ( 26 ביוני 
1879 ), עזב א׳ את מצרים והשתקע בנאפולי. ב 1888 הוזמן 
א׳ ע״י השולטן להתיישב (ביחד עם 300 נשי־ההרמון שלו) 
בקושטה, שבה מת ב 1895 . 

?. 0511)1105, 137X011, 1113 ^011^71031 1^11041110, 1933; <3. 001:111, 

-וזזג 5 ., 1 ; 1938 — 1933 ,. 1 101041170 ) 11 > 710 ^ 71 א!! 0170 ) 1-113 

171 10714 ^ £71 ,־־.: 11:1111 ? ; 1937 ,. 1 . 1111 ) 11 ) 71 3 >> 7 7 1.7 ,ססזגתז 

.״ 1915 , 71 !^£ 

א. מ. י. 

אסמכתא, 1 . בתלמוד - דבר, שסומכים עליו( " א?זמקתןהו 
אאךעא הוא״ [כתובות, ס״ז, ע״א] — הסתמכותם 
היא על חלקת־הקרקע) או כתוב בתורה, שההלכה התלמודית 
מסתמכת עליו("מךך 3 ןן יקרא אל> 9 ?תא ??ל 9 א" [חולין ס״ד, 
ע״ב] — ההלכה היא של חכמי התלמוד, והכתוב איני אלא 
הסתמכות עליו בלבד; השווה הביטוי התלמודי: ,אךמכו 3 
אקרא״ — הסמיכוהו על כתוב בתורה). 

2 . במשפט התלמודי — הקנאה או התחייבות על תנאי 
מסוג מסויים, שמבטל את ההקנאה או ההתחייבות אפילו אם 



35 


אסמכתא — אסן 


36 


נתקיים התנאי. בהגדרתו של התנאי המבטל רבו הדעות 
בספרות הרבנית. 

לפי דעתו של הרמב״ם (הל׳ מכירה, פי״א,הל׳ א׳ ואילך), 

כל הקנאה או התחייבות על תנאי מוקדם, שלפיו לא תיכנס 
ההקנאה או ההתחייבות לתקפה אלא לאחר שיתקיים התנאי, 
בטלה לגמרה, אפילו אם נתקיים התנאי. הוא סבור, שלהקנאה 
או להתחייבות יש תוקף רק כשהתנאי הוא מאוחר — כלומר, 
כשההקנאה או ההתחייבות נכנסת לתקפה מיד, ורק אי־קיומו 
של התנאי מפקיע את תקפה. 

לפי דעתו של הרשב״א (שו״ת הרשב״א, ח״א, סי׳ 
תתקל״ג), כל הקנאה או התחייבות, שבאה כקנס בעסק, 
שההקנאה או ההתחייבות טפלות לו, יש בה משום א׳ והיא 
בטלה. כך, למשל, אם ראובן לווה סכום־כסף משמעון לשלוש 
שנים וממשפן לשמעון בית בתנאי, שאם לא יפרע את החוב 
במשך שלוש שנים יהא הבית של שמעון, התנאי בטל משום 
א׳ — מפני שהעברת הבית לשמעון אינה אלא קנם על 
אי־פרעונו של החוב בזמנו. בדומה לזה, אם ראובן לווה 
מאה זוז משמעון לשנה בתנאי, שאם לא יפרע את החוב 
עד סוף־השנה יהא חייב לשמעון מאתיים זוז במקום מאה, 
התנאי בטל, מפני שמאה הזוזים הנוספים הם קנם על אי־ 
פרעונו של החוב העיקרי בזמנו. 

מן החוזים המרובים, שנעשו בבבל ובמצרים בתקופת- 
התלמוד ואף לפניה, שבהם מתנים הצדדים על קנם, שישולם 
ע״י הצד המפר את החוזה לצד המקיים אותו, נראה, שדעתו 
של הרשב״א היא הנכונה, ושחכמי־התלמוד, שפסקו להלכה 
ש״א׳ לא קנןא", נתכוונו לאותו תנאי של קנס, שהיה 
רווח בימיהם!' 

הרמב״ם (שם, הלכה י״ח) מביא תקנה של "חכמי־ספרד", 
שלפיה היו מסירים את הפגם של א׳ מעיסקות, שברגיל היה 
בהן פגם זה. למשל, בשידוכים היה אבי־הכלה מתנה עם 
החתן, שאם לא יכניס את בתו לחוסה עד הזמן שהסכימו 
עליו, ישלם לו החתן כקנס סכום מסויים. אילו היו כותבים 
את ההתחייבות של החתן בשטר כפשוטה היתד. בטלה משום 
א׳. לפיכך תיקנו חכמי־ספרד, שיכתבו שני שטרות, האחד 
שטר־התחייבות מצד החתן לאבי־הכלה על סכום מסויים 
ללא כל תנאי, והשני שטר־מחילה מצד אבי־הכלה לחתן 
על תנאי, שאם יכניס את הכלה לחופה עד הזמן שקבעו 
ביניהם תהא התחייבותו בטלה ומחולה לו. ליתר ביטחון היו 
?!שלישים את שני השטרות, את שטר־ההתחייבות ואת שטר־ 
המחילה, בידי ישליש, שהיה מוסר את שני השטרות למת¬ 
חייב, אם קיים'את התנאי, או לצד השני, אם המתחייב 
עבר על התנאי. 

במאה ה 13 הירבו היהודים באנגליה, בין בעסקים שבין 
יהודי ליהודי ובין בעסקים שבין יהודי לבלתי-יהודי, להש¬ 
תמש בתקנה זו של חכמי־ספדד, בצורה של שני שטרות 
והשלשתם בידי שליש, בהתחייבויות־על־תנאי מסוגים שונים. 
האנגליים קיבלו, כנראה, צורה זו של התחייבות-על-תנאי מן 
היהודים, שהרבה מהם עסקו באנגליה בבאנקאות ובהלוואת- 
כספים, ומסוף המאה ה 13 ואילך הירבו להשתמש בה גם הם. 
עד סוף המאה ה 15 היו נוהגים באנגליה לכתוב שני שטרות, 
שטר־התחייבות ללא שום תנאי ושטר ביטול ההתחייבות-על- 
תנאי, ואת שני השטרות היו מוסרים לשליש — ממש כמו 
שהיו נוהגים לעשות יהודי-אנגליה עד הגירוש של 1290 . מסוף 
המאה ה 15 ואילך התחילו כותבים גם את ההתחייבות ללא 


תנאי וגם את ביטול ההתחייבות־על־תנאי בשטר אחד. בטיפוס 
זה של שטר הנקרא 1 ) 111:10113111011 ) 000 (שטר־חוב על־תנאי) 
משתמשים עד היום באנגליה, באה״ב ובכל שאר הארצות, 
ששיטות־המשפט שלהן הושפעו מן השיטה האנגלית. 

אנציקלופדיה תלמודית, ערך אסמכתא! י. מ. גוטמן, מפתח 

התלמוד, ערך אסמכתא! ;.££ 139 . 8 , 69 , 1/01-7 , , 1 ) 81.1 ., 1 

1 ) 071 0£7 1071% \ 771117 0(('1[2, 7111 €01711X071 ח 8181 • 1 לססגן 

1110 000(111107101 8071(1 (€7117/07!11•/ 0 / ?711715/11107110 10X7 

.(.££ 179 .ק , 92 ,(*! 8.77717 

י. י. ר. 

אסמו־ה ( 3 ־ 31 !״$^), עיר־הבירה של אריתריאה (ע״ע). 

יושבת בסביבה פורה (מכאן השם א׳, שמובנו 
באמהארית "מקום המרעה הטוב"), בשולי־המזרח של המישור 
הגבוה חמסן, בגובה של כ 2,300 מ׳ מעל פני־הים ובמרחק 
של כ 65 ק״מ (בקו ישר) מעיר־הנמל מסואה (ע״ע). אקלימה 
של א׳ ממוזג ונוח למתיישבים בני־אירופה. על כן העבירו 
האיטלקים ב 1897 את מושב המינהלה שלהם באריתריאה 
ממסואה לא , , שהיתר. אז עיירה בעלת אוכלוסיה של כ 2,000 
נפש, ברובם נוצרים קופטיים ובמיעוטם (כ 40% ) מוסלמים. 
א׳ נמצאת בדרך־המסחר העתיקה אקסום־מסואה. האיטלקים 
יישבו בסביבה איכרים וחיברו את העיר למסואד, ע״י מס״ב 
ואח״ב גם ע״י רכבודכבלים. כמו־כן הקימו בה רובע אירופי, 
שיש בו בניינים ציבוריים נהדרים (קאתדראלה, בתי-ספר, 
ועוד), מפעל חשמלי(הראשון במזרח־אפריקה), תחנת־ראדיו 
ושדה־תעופה. העיר גדלה במהירות ונעשתה גם צומת־כבי- 
שים למכוניות. מספר־תושביה גדל מ 9,000 (ביניהם כ 1,500 
בני־אידופד. — ברובם איטלקים) ב 1905 ל 18,000 ב 1928 
ול 140,000 ב 1944 (ביניהם כ 45,000 אירופים).מספר־תושביה 
של א׳ כיום ( 1950 ) הוא כ 117,000 (ביניהם כ 20,000 אירו¬ 
פים). יש בא , גם קהילה יהודית קטנה (כ 100 נפש). — 
ב 1.4.1941 נכבשה העיר ע״י הצבא הבריטי ועד היום ( 1952 ) 
היא נמצאת תחת מינהל בריטי(ע״ע אריתריאה). 

אסן (ת £556 ; בספרות-ישראל — עסא), עיר-תעשיה בגר¬ 
מניה המערבית! המרכז של חבל הרור (ע״ע), של 
מפעלי קרוס (ע״ע) ושל חברות תעשייניות חשובות אחרות. 
570,000 תו׳ ( 1949 ), רובם קאתולים. א , שוכנת על הגבעות 
שבין הרור והאמשר, ויש לה נמל בתעלת רינוס־הרנה. — 
משום חשיבותה המרובה כמרכז לתעשיה כבדה ולנשק 
שימשה א׳ מטרה עיקרית להפצצות של בעלי־הברית במל- 
חמת־העולם 1 ! וכתוצאה מכך נהרסה ברובה. אך אוצרות' 
המחצבים שבסביבותיה והריכוז של עובדים מקצועיים 
בתוכה גורמים לכך, שא׳ חוזרת ומתפתחת כמרכז מסחרי 
ותעשייני.—בתקופת הקיסרים הקארולינגיים היתה א׳ מבצר 
ומושב של נזירות בנדיקטיניות, ומן המאה ה 10 (שבה 
נעשתה עיר) עד 1803 (שבה סופחה למלכות־פרוסיה) שלטו 
בה הנזירות הראשיות (אבטיסות) של מנזר זה (מן המאה 
ה 17 ואילך — תחת חסותם של נסיכי-בראנדנבורג). התפת¬ 
חותה המהירה התחילה עם ניצול הפחם שבתחומי א׳(כיום 
יש בה 32 מכרות) ובסביבותיה ועם ייסודם של מפעלי-קרופ 
(ב 1811 ), והאוכלוסיה שלה גדלה מ 4,700 ב 1816 ל 57,000 
ב 1880 ול 667,000 ב 1939 . 

מציאותם של יהודים בא׳ נזכרת לראשונה בתעודות 
מן המאה ה 13 . בתקופת המגפה השחורה ( 1349 ) גורשו יהודי 



37 


אסן—אסנת דוסףז 


38 


א׳ מן העיר, אך לאחר זמן הותר להם לחזור אליה. ב 1399 
הם נזכרים ברשימת משלמי־המיסים. באמצע המאה ה 16 
( 1545 — 1578 ) שוב לא היו יהודים בא/ ב 1598 נתפרסם 
החוק העירוני הראשון בדבר משלחי־היד המותרים ליהודים. 
1662 — 1686 נסתכסך המנזר עם העיר בגלל זכות השיפוט 
על היהודים. ב 1652 היו בא׳ 7 יהודים, ב 1791 — 13 . אעפ׳־כ 
הוקם ב 1683 בית־כנסת בא׳ וב 1716 נקבע בית־קברות יהודי 
במקום. באותו זמן נמצאו בא׳ גם רופאים יהודיים. עם הת¬ 
פתחותה של א׳ באמצע המאה ה 19 עלה מספרם של היהודים 
בא׳ מ 19 ב 1805 ל 750 ב 1869 . ב 1930 היו בא׳ כ 5,000 יהודים. 
בית־הכנסת החדש בא׳, שנבנה ב 1913 , היה מן הנאים ביותר 
בבתי־הכנסת בגרמניה. 

י 3 ־ €1 דח€־ 01 .[ ; 1929 ,.£ 117 1 ) 1751 * 141 005 ,־ £1 ת £3$1 
, 41( 51041, 1938; 5. 531x11101 .£ ,ת 1311 ת €111 ק 5 .מ ; 1937 
,.£ } 2111 )(/ 11 )%ס 5$710% 11114 141 ) 51 111 1 ) 4 ) 71 /) 50/71 ) 0 

1%41 } 1 ) 11 \/ 0 " 41 מ 1 ) . 0 717 )%ס§ 0 ה 5$ ) 14 ) 11 ) 07 .£ ; 1913 

.( 1914 ,ז €1 ו 1 ז 0 ^מ 30 . 13 , 115 ) 0/11/114114 [ . 20 5 ) 4 

אם{#ן (ת $10 ת 6 :) 4$ , בספרד׳ עליה = עליית ישו לשמים, 
שהנוצרים חוגגים 40 יום אחר חג־הפסחא), אי 
באוקיינוס האטלאנטי, ב 8 0 רוחב דרומי ו 14 0 אורך מערבי. 
שטחו 88 קמ״ר! מספר־תושביו כ 160 ( 1949 ). האי מתרומם 
מתוך הים, שעמקו מגיע כאן ל 3,000 מ׳, לגובה של 850 מ׳ 
בגו־ין מאונטן(ם 131 מ 011 ^ " ££ז 0 ), הר־געש כבוי. האקלים 
חם ויבש, מושפע ע״י הפאסאט הדרום־מזרחי. הישוב היחיד 
בא׳ הוא ג׳ורג׳טאון (מ^סז^זסשס) — צומת של כבלים, 
שמקשרים את אירופה עם אפריקה. התושבים עובדים ברובם 
בשירותה של תחנת־הכבלים, שמנהלה הוא גם ראש האי! 
המיעוט מתפרנס ממכירת זבל־ציפרים ופוספאטים, שהם 
מצויים בא׳. 

א׳ נתגלה ב״יום עליית־ישו״ 1502 ע״י הפורטוגיזי ז׳ואן 
דה נובה ( 3 ־\ 0 ^< 3 () 1050 ) והיה בלתי־מיושב עד 1815 . 
בשנה זו הקימו האנגלים בא׳ תחנת־צי בדרך לסט. הלנה, 
מקום מאסרו של נאפוליון, ועד 1922 היה א׳ תחת פיקוחו של 
הצי הבריטי. מאז נמצא א׳ בתחום מיגהלו של נציב סט. הלנה. 
במלחמת־העולם 11 שימש האי לחיל־האויר האמריקני כתחנה 
לחמרי־דלק. 

, 1510174 . 4 [ס 5 ? $1010 ) 0510% ? 0174 $■ ¥115101 ) 1/1 ,^־נס? . 14 .£ 

-ס 001 01 * 417171 ; 1936 ,) 414-4110011 ז 117 . 0 . 0 ; 1933 

. 110 ) 1 ) ¥1 . 51 017 011 ?)? 17701 

א?!נת (בתרגום השבעים — ^■ 406 *), בת פוטיפרע, כוהן- 
און, שפרעה מלך מצרים השיא ליוסף (בר׳ מא, 

מה). א׳ ילדה ליוסף את אפרים ומנשה, והיתה איפוא אמם 
של שני שבטים, שתפסו מקום מרכזי בחיי־ישראל בתקופת 
המקרא. צורת השם א׳ היא מצרית ופירושה, כנראה: של נת, 
כלומר, השייכת לאלילה נת, שפולחנה היה רווח בחבלי 
הדלתה המערבית במצרים.' כוהני און (הליופוליס) היו מן 
הנערצים ביותר בין כוהני מצרים העתיקה, ובידיעה הנמסרת 
במקור המקראי, שלפיה היתה א׳ בתו של כוהן־און, נתכוון 
כנראה המחבר להבליט את יחוס מוצאה של א׳. 

אסנת ויזסף, סיפור בנוסח של הרומאן היווני, שנשתמר 
כאחד מן הספרים החיצונים ביוונית, סורית, לאטי־ 

נית, ארמנית וסלאווית. תכנו הוא: אסנת בת פוטיפרע, כוהן־ 
און, היא בתולה צנועה ומתרחקת מחברת־גברים. בנו של 
פרעה מלך מצרים אוהב אותה והיא מיועדת לו לאשה. 


ואולם אביה רוצה, שתינשא ליוסף "איש האלוהים". מתחילה 
אסנת מסרבת לכך מפני שיוסף הוא עבד משוחרר, אבל כשהיא 
רואה את יוסף ביפיו הנפלא מתלקחת בלבה האהבה אליו. 
עכשיו ה ו א מסרב לישא אותה מפני שהיא עובדת־אלילים. 
אסנת בוכה לפניו והוא מתפלל לאלוהים, שיתן בלבה את 
הרצון להתגייר. תפילתו מתקבלת. אסנת מנפצת ומשמדת 
את כל אלילי כספה וזהבה, זורקת את כל בגדיה היקרים 
החוצה כדי שיקחו אותם העניים, צמה שבעה (או שמונה) 
ימים ושמה שק על בשרה ואפר על ראשה ומתפללת ל״בורא 
העולם", שיסלח לה על שהיתה עובדת־אלילים. ואז נראה 
אליה מלאך־ה׳ ומודיע לה, שאלוהים שמע אל תפילתה והיא 
תהיה אשתו של יוסף׳ ומעתה לא עוד ייקרא שמה "אסנת" 
אלא "מנוס" (ויץ^סזסא), "כי אליך ינוסו לאומים רבים 
ועמים רבים״. המלאך מצווה עליה שתרחץ (תטבול ?) ונותן 
לה חלת-דבש (׳ 101 י> 1 ״<), שעשו הדבורים ממיץ של שושני 
גן-עדן ושהאוכל ממנה חי לעולם. המלאך עולה במרכבת־אש 
השמימה ואסנת מתרחצת (טובלת?) כמצוותו — ונהפכת 
כולה לאחרת. היא עצמה תמהה על יפיה. היא הולכת לקראת 
יוסף, אבל הוא אינו מכיר אותה. היא מספרת לו כל מה 
שאירע לה והוא מברך אותה ושמח לישא אותה, ופרעה 
בכבודו ובעצמו מסדר את חתונתם של אסנת ויוסף (פרקים 
א׳—כ״א). 

וכשבאים יעקב ובניו מצרימה ויוסף ואסנת הולכים לבקר 
את יעקב, ושמעון ולוי בניו מלווים אותם, רואה בנו של 
פרעה את אסנת, שהיתה מיועדת לו קודם־לכן, ותאוותו אליה 
מתגברת. הוא מנסה לשחד את שמעון ולוי כדי שיעזרו לו 
להשיג את אסנת, אך הם דוחים את הצעתו בבוז. שמעון 
רוצה להמיתו, אך לוי אומר לו, שלא נכון ליראי־ה׳ לשלם 
רעה תחת רעה. בנו של פרעה פונה לעזרתם של בני- 
השפחות. דן וגד מסכימים מיד לעשות רעה ליוסף אחיהם, 
ואחר סירוב מתרצים לכך גם נפתלי ואשר. פורצת מלחמה 
בין בני־השפחות ובין שמעון ולוי, שנלווה אליהם גם בנימין. 
בנו של פרעה מסתתר תחת שיח ורוצה לתפוס את אסנת 
כשתעבוד במרכבה, אך בנימין זורק בו אבן והוא נופל פצוע 
לארץ. בנימין רוצה לשים קץ לחייו של הפצוע, אך לוי 
מונע גם אותו ממעשה כזה ושוב הוא אומר, שאין לשלם 
רעה תחת רעה ושהמשפט הוא לאלוהים והם, כבני־אדם, 
חייבים לחבוש את פצעיו של בן־פרעה. בני־השפחות מבקשים 
את אסנת, שתשפיע על אחיהם, שיסלח לחטאם הגדול, 
ואסנת עושה כך, ואף היא מזכרת, שאין לשלם רעה תחת 
רעה ושיש לסלוח לחוטאים. לאחר שלושה ימים מת בנו של 
פרעה, ואחריו מת גם פרעה אביו ומשאיר את כתרו ליוסף, 
שמולך על מצרים 48 שנים (פרקים כ״ב—כ״ט). 

למרות הקשר הסיפורי שבין הפרקים א׳—כ״א וכ״ב—כ״ט 
עושה הדבר רושם, כאילו לפנינו שני ספרים נפרדים. 
קאופמן קולר (.׳\. 5 , 172-176 , 113, 11 > 6 קס 01 ץש 1 ז£ 1$11 ״\ש[), 
וביחוד אביגדור אפטוביצר (- 239 ,[ 1924 ] 1 , 14004 
306 ), מוכיחים, שהספר כולו, בשני חלקיו׳ הוא יהודי על־פי 
תכנו ומוצאו! אלא שקולר חושד לנוצרית את התוספת 
בפרק י״ז. אפטוביצר מביא הקבלות לכל תכנו של הספר 
בכללו ובפרטיו מן התנ״ך ומן התלמוד והמדרש ומוצא 
ב״אסנת ויוסף״ 29 אגדות ומימרות, שיש כדוגמתן בספר- 
היובלות׳ בכתבי פילון ובתלמוד ובמדרש (עיין: , 14004,1 
286 ־ 260 ). ואולם קשה לחשוב, שכל מה שיש ב״אסנת ויוסף" 



39 אסנת ויוסף 

הוא ממקור יהודי. יש תוספות נוצריות בפרקים י״ד־י״ז (ע׳, 
למשל, 399-402 ,[ 1909 ] 111 4 , 068011101116 ,• 61 ז 501111 .£). 
אלא שאץ שירר צודק כשהוא חושב את "אסנת ויוסף" 
ל״אגדה נוצרית, שיש לה יסוד יהודי". נוצרי לא היה אומר 
וחוזר ואומר, שאסור לשלם "רעה תחת רעה" (בלומר, לא 
היה מרמז על "לא תיקום ולא תיטור" שבמקרא), אלא היה 
מטעים את הציווי: "אהוב את שונאיך"׳ כמו שנאמר באוונ¬ 
גליון מפי ישו(מתיא, ה׳, מ״ד). גם הטעמת קדושתו של לוי 
דחסו אל אסנת מוכיחים׳ שכאן לפנינו חיבור עברי, שמגמתו 
לרומם את האחד המיוחד שבשנים־עשר השבטים, שממנו 
יצאו משה ואהרון והוא אבי כל הכוהנים והלוויים. בכל זה 
מורגשת מגמה יהודית טהורה. ורישום יהודי טהור יש גם 
בסיפור, שנערך שולחן מיוחד בשביל יעקב׳ ש״היתה לו 
תועבה לאכול עם המצרים". מחבר נוצרי לא היה מטעים 
דבר זה ביחוד. ומאחר שיש בתפילתה של אסנת ובדבריו 
של יוסף אליה מלות וביטויים, שמוצאם מלשון עברית הוא 
כמעט בלתי־מוטל-בספק, ומאחר שהחלפת השם "אסנת" בשם 
״מנוס״ (לפי אפטוביצר, שם, שם, עמ ׳ 281 , נחלפה "אסנת" 
לא ב״מנוס״ אלא ב״מחסה״ או ב״חסנת״ — "חוסן") מעידה 
אף היא על מקור עברי, אפשר להחליט כמעט בוודאות, 
שאין לקבל את דעתו של קולר (שם, שם׳ עט׳ ״ 176 ), 
שהספר שייך לספרות־ההטפה ההלניסטית ונתחבר ביוונית 
במצרים. יותר נכונה דעתו של אפטוביצר, שהספר נתחבר 
בעברית ובא״י במאה הראשונה לסה״ג, בשעה שנתגברה 
בישראל השאיפה לקבלת גרים׳ והתגיירותה של היל ני 
המלכה שימשה דחיפה לחיבורו של ספר חיצון זר* לפי 
אפטוביצר (שם, שם, עט׳ 305 ), "אסנת היא זהותית עם 
הילני". זיהוי זה של אסנת והילני הוא נועז יותר מדי. 
ואולם יש לקבל את השערתו של אפטוביצר בנוגע לזמן־ 
חיבורו של הספר. לעומת זה קשה לשער, שאין ב״אסנת 
ויוסף" שום זיופים נוצריים, כדעתו של אפטוביצר. אבל 
הספר בכללו הוא חיבור יהודי וארצישראלי: היהודי של 
סוף ימי הבית השני לא היה יכול להשלים עם הרעיון, שיוסף 
הצדיק יקח לו לאשה בת כוהן־און׳ מצרית עובדת־אלילים, 
ולא נתקררה דעתו עד שהמציא את כל אותה האגדה על 
התגיירותה של אסנת׳ שעל־ידי כך נשתנו גם גופה וגם 
נשמתה. 

המקורות: המבסס היווני של "אסנת ויוסף' נתפרסם בשל¬ 
מותו בצירוף מבוא מפורט ע״י 8311££01, 511x113 .ק 

המבסס הסורי ע״י:; 1-87 .קנן , 1889-1690 , 1-2 . 350 } , 0 * 1 
; 18-46 .קק ,( 1870 ) 111 , 5177800 8 ; 0 />:>זמ 4 , , 1.31111 . 1 ,? .? 
113 <) 1 -ר 01 ק 3 6/436 מ 6 // 4 ׳ / 6 11 /ק 0$3 [ 13 * ¥3111 , 1 ז 61111611 קק 0 . 0 

(תרגום לאטיני של הטכסט הסורי), 1886 ! הטבסט הארמני נד¬ 
פס בתוך ( 1885-1886 ) זך 0 א- 0211 נ .ז 115101 לץ 01 ? ס 11 ׳ 61 א; 
והטכסט הסלאווי נדפס ע״י נובאקוביץ ( 1892 ). נוסף על 
התעודות, שנזכרו בגוף הערך: י. קלהנר, ספרים חיצונים, 
״אוצר היהדות״, חוברת לדוגמא, תרס״ו, עם׳ 110-109 . 

,. 6/0 !!ת £0184/8 6 מ> 6 , 6/4 מ 6 // 4 , , 1.00:103 031111113 

מ $3 140011 (} 1 מק> 01 ח\נ , 11 מק? 140 ; 1921 , 11 ־ 1 ^ 

• 1808 ,במאסס^] ,ל 60 ח 6 ס\/ 

י• ק•. 

אססינים, ע״ע ןזשיעיים. 

אםף ׳ א) בן ברכיהו, משבט לוי׳ מצאצאי גרשום! מן 
הממונים על השירה באוהל־מועד בימי דויד (דה״א 
ו, כד, ועוד)! עמו שירתו בניו (דה״א כה׳ ב). א׳ נזכר גם 
כמחבר בראש י״ב מזמורי תהילים (נ! עג—פג). צאצאיו 
(בני-אסף) נזכרים כמשוררים בבית-המקדש בימי יאשיהו 


אסף הרופא 40 

(דה״ב לה, טו) ובימי עזרא ונחמיה (עז׳ ב, מא! ג, י! 
נחמ׳ ז, מד! יא, כב). 

ב) אביו של יואח, מזכיר המלך חזקיהו (מל״ב יח, יח, . 

לז! יש׳ לו, ג, כב). 

ג) שומר הפרדס של מלך פרס בימי נחמיה (נח׳ ב, ח). 

אסף הר 1 פא (או א׳ היהודי, או א׳ הירחוני, או רבנו א׳, 
או א׳ בן ברכיהו), רופא יהודי קדמון, שעל שמו נקרא 
ספר עברי בחכמת־הרפואה, שנתחבר כנראה ברובו במאה 
ה 6 לסה״נ באחת מארצות המזרח התיכון. בספר זה, שהוא 
ידוע לנו ב 16 כ״י שלמים או מקוטעים ושעדיין לא יצא לאור 
בדפוס, נשתמרו ידיעות על רפואות עבריות קדמוניות, שמות 
ומונחים רפואיים עבריים, ארמיים, פרסיים ויווניים, קטעים 
מתורגמים לעברית מתוך ספרי־רפואה יווניים, שמקצתם אבדו 
ואינם ידועים לנו ממקור אחר. הספר משמש גם מקור להכרתם 
של מנהגים עתיקים ושל תורת המוסר הרפואי היהודית 
הקדומה. — כה״י השלמים ביותר של ספר זה נמצאים בספ¬ 
ריות של מינכן, אוכספורד ופאריס. 

ספר א״ה חובר לא ע״י א׳ עצמו אלא ע״י תלמידיו. מלבד 
א׳ נזכרים בחיבור כמורים גם יוחנן בן זבדא ור׳ יהודה 
ה ירח וני. הספר אינו מעור אחד: חלקים אחדים ממנו הם 
עתיקים מאוד, חלקים אחרים נתחברו — או ניתרגמו מלשונות 
אחרות — בתקופות מאוחרות־ביחס (עד המאה ה 7 ). הרבה 
פסוקים המתחילים במלת "ואלמדך" מעידים, שהתוכן שימש 
זמן מרובה מעין "תורת־רפואה שבעל-פה", בדומה לתלמוד, 
עד שהועלה על הכתב. על קדמותו של הספר מעידים הסימון/ 
הדומה ללשונם של המדרשים העתיקים, והשימוש בשמות 
נרדפים פרסיים (ולא ערביים) ובמשקלות שהיו נהוגים בא״י 
בתקופת התלמוד. כה״י השונים כוללים גם תוספות מאוחרות 
(עד המאה ה 12 ), שנעשו ע״י המעתיקים בשולי־הגליונות 
ולפרקים גם בגוף הספר. 

מן הספר מתברר, שא׳ חי בתקופה ובאיזור שבהם שלטו 
הלשונות הפרסית והארמית כשפות המלומדים והרופאים — 
כנראה, באיזור שבין הגליל העליון ובץ ארם־נהריים. הוא 
ת באקלימן של א״י וסביבותיה, וכן הוא מזכיר את מימיה, 
יינותיה ומחצביה של א״י. הכינוי "ירחוני", שבו נקרא 
המחבר, טיבן של כמה מרפואותיו וכן שמותיהם של חכמים 
שהוא מזכיר כבני־סמך, מעידים על קשר הדוק לארם־נהריים. 
אין בספר שום רמז להשפעה של הרפואה הערבית, ולעומת 
זה נזכרים בו רופאי עכו״ם, שמטפלים בחולים בדרכי־כישוף! 
מכאן, שא׳ חי בזמן שקדם לכיבוש המזרח התיכון על-ידי 
הערבים המוסלמיים. 

כמה מחברים קדמונים מזכירים במישרים או בעקיפים 
את א׳. במאה ה 10 מזכיר המדקדק ר׳ יהודה אבן קוריש(ע״ע) 
"ספר רפואות" עם שמות ארמיים, שבו הוא כנראה מתכוון 
לספר א׳. שמו של הספר נזכר בפירוש הגאונים לסדר טהרות 
המיוחם לרב האיי גאון(עוקצין׳ פ״ג). רזי(ע״ע) מזכיר את 
ספר א׳, ובתרגום הלאטיני של ספרו(משנת 1279 ) נזכר בין 
המחברים הרפואיים המפורסמים גם "א׳ היהודי". אבן אל 
ג׳זאר(בערך 950 ), תלמידו של ר׳ יצחק ישראלי, מזכיר בספת 
"צידה לדרכים" את אסף בן ברכיהו, ובתרגום יווני 
של ספר זה נזכר א' בשם 100x1011 ׳ 65 !!! י 1 י 01 ^׳. "ספר 
הרפואות של שם בן נוח"׳ המצוטט ע״י ר׳ שלמן בן ירוחם 
(ב 920 ). אינו כנראה אלא ספר א׳, שבו נזכר שם בן נוח 



41 


אס!ז הרופא 


42 



עמוד מכ״י אופספורד, נודליאנה (נויבאואר) 2,138 (טז הסאה ה 13 ) ׳*ל 
•ספר הרפואות" ובו התחלת נוסח .הברית א׳פר כרת(ו) אסף בן ברכיהו 
ויוחנן בן וברא עם תלמידיהם...' 


בהקדמה! והוא הדין ב״ספר הרפואות" 
המוזכר ע״י רש״י (שר טו, טו) וע״י 
ר׳ נתן בעל "הערוך"(ערך "לתן": "הוא 
גיד בספר רפואות"). ר׳ אליעזר בר׳ 
נתן ממאגנצה (במאה ה 12 ) והרד״ק 
(פירוש להושע יד, ה) מזכירים את א׳ 
בשמו המפורש. מתחילת המאה ה 13 
מצויים כ״י הרבה, שמצטטים את א׳ 
בשמו ומביאים קטעים ופרקים שלמים 
ממנו. בכתביו הרפואיים של הרמב״ם 
אין א׳ נזכר! הרמב״ן מזכיר אותו בס׳ 
"שער הגמול". 

תורת־הרפואה של א׳ מסתמכת במי¬ 
דה מכרעת על תורת־הרפואה היוונית 
הקדומה. א׳ הוא בעיקרו היפוקראטיקן, 
אך הוא מושפע גם מרופום ומדיוסקו־ 
ךיך 0 , ופחות מהם — מגאלנוס. השפעה 
זו'בולטת בסברותיו על טיב המים ועל 
האקלים המזרחי, וכן בהוראותיו בנוגע 
לריפוי־עניים. — באנאטומיה של א׳ נשתמרו מסורת ונומג־ 
קלאטורה עבריות קדומות. כלי־הדם נקראים "גידים", "מסי¬ 
לות מפורדות", "תעלות". האברים הם "מחלקות־הגוף". הוא 
מזכיר את "חדרי־המוח". הלב הוא מקור־הנפש! וכך הוא 
מסביר את מחזוו״הדם: "מז־פקוודהגידים (= הדופק) מאת 
רוח־החיים המד" ותחילת 'מקורם מן הלב, ויימשכו אל 
קצוות־הגוף, ומקצוות־הגוף ישובו אל הלב כמים אשר תנדום 
[תנידם] החח..." הוא מאתר את השכל, הבינה, הדעת והיצר: 
״וידבר אסף על הנפש ומכונה — הגוף, וחזקת הדעת הוא 
מוח־הראש". "מכון הרוח בראש, הבינה—בלב, ומקום הפחד 
במחשכי-הגוף". בהתאם לאסכולה הפנומאטית הוא מורה: 
"המרה (השחורה) היא רוח ולא גוף". הוא מתאר את "פלאי־ 
הבריאה״ ואומר: "הרוח בורא הכל". מספר העצמות (ה״אב־ 
רים״): רמ״חז מספר הגידים: ש״ם (ולא שס״ה), כמספד ימי 
שנת־הע־ח. העצם ניזונה על־ידי מוח־העצמות. מן התלמוד 
הוא מקבל את האגדה על מציאותה של עצם ("לוז של שד¬ 
רה") שאינה כלה עולמית. גם מעין אמבריולוגיה (ע״ע) — 
״תחילת בריאת האדם בתוך הרחם״ — תוארה על־ידיו. הוא 
מקבל את סברת התלמוד (בכור׳, כ״א) בנוגע לגמד היצירה 
של העובר ברחם אמו 40 יום לאחר ההתעברות, שלא כדעת 
היפוקראטס. — הפאתולוגיה של א׳ יוצאת בעקבות תורת 
המזיגה של 4 המרות. המחלה היא סטיה מן המזיגה הנכונה 
של 4 היסודות (עפר, מים, רוח, אש) ו 4 התכונות (יובש, 
לחות, קור, חום) שבגוף. — הספר ח גם בפרוגנוסטיקה, 
דיאגנוסטיקה, היגיינה, פארמאקולוגיה; בענייני היגיינה 
ודיאטה יש בו הרבה הקבלות לכללים המסורים בתלמוד. 
התראפיה של א׳ שואפת בראש וראשונה למניעת המחלה 
ע״י הנהגת־בריאות מפורטת ומדוייקת, שבה מופיעים כגו¬ 
רמים : תנועות (גימנאסטיקה), מרחצאות, מסיכות, עיסויים, 
קרני־השמש, אויר צח, מים נקיים, משקאות שונים לפי 
תנאי־המקום ותקופת־השנה, בחירה נכונה של המזונות 
(בשר, לחם׳ חלב׳ ירקות), כללים ל״שכיבת נשים", כוסות־ 
רוח, הקזת־דם, נשימה נכונה, ריתמיקה. — התרופות של 
א׳ לקוחות מעולמות הצמחים, המחצבים והחי. הן ניתנות 
כשהן לעצמן (נפרדות) או מזוגות ומעורבות (מורכבות) 


עירובים שונים. רוב מיתקני־התרופות נטולים מן היוונים, 
אבל א׳ מביא גם נוסחות של מיתקנים מחכמי הכשדים, 
הפרסים, ההודים והמצרים, רפואות עממיות מארץ כוש 
(=חבש וסודאן) ורפואות עבריות עתיקות׳ שלדבריו הש¬ 
תמשו בהן שמואל ירתינאי ויהודה ירחינאי ושהן מיוחסות 
ל״ימות השופטים מלפני מלוך מלך בישראל". התרופות ניתנו 
בצורת משקה׳ טבלה (אילקטוארין), גלולות (טרוכיסקי, 
גואריש), גרגורת, טיפות־עין, טיפות־אוזן, טיפות "לשפיע 
בנחירים", קטורת׳ טיחה (מריחה), פתילות ("נעורת"),חוקן 
("מסיכות")׳ משחות־שמן, שמנים ריחנים להטבת ריח־האמ- 
בטיות, תחבשות לריכוך׳ לחימום, למגן, וכד׳. — מעניינים 
מאוד הם הרמזים של א׳ לאבחנה המבדלת, וכן הוא מסביר 
כמעט הסברה מודרנית את הרעלודהמים ע״פ דעת התלמוד 
בעניין סכנת "המים המגולים": "שעבר עליהם השרץ, מנחש 
עד שממית, או כל שרץ המרע׳ המרוקקים בפיהם ארם בכל 
אוכל".—בספר א׳ נכלל תרגום עברי של "פרקי־היפוקראטס" 
עם פירוש קצר לפרק הראשון. זהו התרגום הראשון הידוע 
של ספר רפואי יווני, ויתכן שהוא עוד קדום מספר א׳ עצמו. 
כאן כלולות גם ידיעות מספר "פרמאקיטס" של היפוקראטס, 
שהלך לאיבוד. 

א׳ היה ירא־שמים ומסור לדת־ישראל. הוא השתדל לשלב 
את האמונה הדתית בחכמת־זמנו 1 האמין, שכמה מחלות באות 
כעונש מן השמים על החטאים ושהתפילה האמיתית, המלווה 
תשובה וצדקה, היא גורם גדול בריפוי. באיסורי־המאכלות 
שבתודה ובהבדלה בין הבהמה הטהורה והטמאה ראה אמצעים 
להרחקת נזקים טבעיים. לפעמים קרובות הוא מטעים, שרק 
אלוהים הוא הרופא הנאמן ושחובותיו הראשונות של הרופא 
הן יראת־שמים וטוהר־המידות. תורתו של א׳ חדורה אתיקה 
רפואית נעלה. כהיפוקראטס בשעתו, הוא תוקף קשות את 
תאוות־הבצע ברופאים, משביע את תלמידיו לרפא עניים 
חינם ומזכיר תרופות שאפשר למצוא או להכין אותן בכל 
מקום ובכל זמן בזול. א׳ פונה בכל דבריו רק לרופא המשכיל 
המקצועי ומגנה בחריפות רופאי-אליל והדיוטות המטפלים 
בחולים ומחבלים ברפואה. המוסריות הרפואית הגבוהה של 
א׳ ושל חברו יוחנן בן זבדא משתקפת בנוסח "הברית" 



43 


אפף הרופא—אספה 


44 


או השבועה, שבה היו משביעים את תלמידיהם שהסמיכו 
לרפואה. 

ז. מונסבר, על קדמותו של א׳ הרופא ועריכת הספר הרפואי 
הקדום ביותר, "הרפואה", ל״ג, י׳—י״ב! על התוכן הנדון 
בספר הרפואה לא׳ הרופא, שם, מ״ם, א^-ב׳! המוסר הרפואי 
העברי ושבועת א׳, ״הרופא העברי״, 1947 ; אסף הרופא, 
ביבליוגראפיה, ״קרית ספר״, 1947 ! לשונו של ספר א', 

*לשוננו״, 1951 ן,^^ # 6 / 76 . 8117110 ^■., X ג ז^)נ£ו 11 ־ $01 ת 51£1 . 1 ^ 
, 51111110££ ; 105-109 , 84-89 , 64-7 , 35-38 , 85-88; X^X 

; 277 , ¥1 ,[^ 40 ! ; 838 , 30 , 1917 ,. 2611 .) £1 56 / 16 ) 614 <£ ה 1 
, 5111100 .[ ; 1915/17 , ¥11406115 { 450 ,־!סתג^שתס^ .£ ; 202 , 111 ^ 

14 ) 0 611 / 5 [ 7/16 . 33 ; 1933 , 41 * ¥ 6 / 101 - 140 { 450 

{ 450 46 05 ) 7 11671 105 6 ז  6 ) שקס? . 17 

- 1 ) 01 ,ח 13 רח 3113 זכ 1 \ 2 . 11 ; 1935 , 1€11$ ת 0 ז\ 077017€5 )^ , 0313016 
. 1936 , 011071 (^ 15 ^ / 6 1071 ) 1107770 76 > 15702111€5 165 > €5 * 1€€ 

א. י. בר. 


ע;׳.׳ 


היהודים. יהודים הרבה ישבו בא׳ בימי-קדם וגם בימי 
האסלאם — עד שנחרבה העיר ע״י טימור ב 1387 . במאה 
ה 10 קרא הגאוגראף הערבי אצטחרי למחוז א׳ בשם יהודי־ 
סטאן. לפי"ר׳ בנימין מטודלה '( 1176 ) ישבו בזמנו בא׳ 
כ 15,000 יהודים. קרוב לשנתי 700 קמה בא׳ תנועה משיחית, 
שמחוללה היה יצחק בן יעקב אבו עיסא (ע״ע). ימי שושלת 
הצאפאוים היו קשים ביותר ליהודים. עבאס 1 רדף אותם 
ואף גזר עליהם שמד, והגזירה עמדה בתקפה במשך חמש 
שנים ( 1622 — 1627 ). לפי אגדה רווחת בין יהודי-פרם סגרה 
שרה בת אשר בן יעקב אבינו את המלך במערה ולא התירה 
לו לצאת מתוכה עד שהבטיח להניח ליהודים. מערה זו, 
שהיא.רחוקה מא׳ כ 30 ק״מ, נחשבת בעיני היהודים למקום 
קדוש, והשדה שמסביב לה משמש להם בית־קבדות. עבאס 11 
( 1642 — 1666 ) חידש את הגזירות על היהודים והרבה מהם 
הוכרחו להתאסלם. עד היום מדברים בכמה כפרים שבסבי- 
בות־א׳ יהודית־אספאהאנית (מיוסדת על ניב פרסי קדום), 
וכנראה שומרים גם על כמה ממנהגי־ישדאל. 

בתקופה החדשה התפרנסו יהודי א׳ ממלאכות שונות 
(טחינה׳ אריגה, צריפה, ועוד) וממסחר (ביהוד במשי, תרו¬ 
פות, תבלים, תכשיטים, ועוד) וכמה מהם שימשו כבדחנים, 
נוגנים ושרים בחצרות השרים. הרדיפות השפילו לא רק את 
מצבם החמרי של יהודי א׳, אלא אף את מצבם הרוחני. על 
רקע זה הצליחו המטיפים לדת הבאהאיים לצוד נפשות 
מישראל, ואף המיסיון הפרוססטאנטי האנגלי הקים כאן 
עדת־מומרים קטנה. ייסוד של בית־ספר מטעם "חברת כל 
ישראל חברים" ואח״כ הכרזת הקונסטיטוציה בפרס, וביחוד 
ימי־שלטונו של ריזה פאהלוי(ע״ע), העלו במקצת את רמת 
התרבות והחיים של יהודי-א׳. יחידים מהם התחילו יוצאים 
מן הגטו ומתיישבים ברחובות המרווחים׳ ואפילו בצ׳הר 
באג (שדרות ארבעת־הגנים), אבל הרוב הגדול נשאר יושב 


אס&זךט, ע״ע ספזךט. 
א?ןפטיכןה, ע״ע הטוי, . 
א?ןפינה, אלפז^סז לה, ע״ע ספינה, אלפז^סז ךה. 

אספיךיטו םנט 1 ( 0 ןח 53 [ 11 ] 110 ז 1 ק £5 — בספר׳ ופורטו׳: 

רוח־הקודש), שמם של כמה מקומות בתחום 
התגליות של הספרדים והפורטוגיזים. 

1 . אחת מאה״ב של בראזיל. שוכנת על חופו של האוקיי¬ 
נוס האטלאנטי בין המדינות באיה בצפון, דיו דה ז׳אנרו 
בדרום ומינה ז׳רייס במערב. שטחה קרוב ל 45,000 קמ״ר, 
מספר־אוכלוסיה כ 900 אלף. לכל ארכה של א׳ ם׳ נמשכת 
שפלת־חוף, צרה בדרום ורחבה־ביחס בצפון* בחלקה הדרומי, 
עד נהר דוסה (ס 000 ), מצויות בין החולות ימות־חוף וביצות. 
ממערב לשפלה מתרוממים הרים ורמות׳ שגבהם בדרום- 
המערב מגיע ל 2,900 מ׳ בערך. — א׳ ם׳ נמצאת כולה באיזור 
הטרופי* אקלימה חם ולח וחלק גדול מן הארץ מכוסה יערות, 
שבהם מצויים כמה מיני-עצים יקרים. — כלכלתה של א׳ ס׳ 
מיוסדת בעיקרה על החקלאות, ביהוד על גידול של קפה, 
קאקאו, קנה־סוכר וכמה צמחי-ריפוי. חשיבות כלכלית מצומ¬ 
צמת יש גם למכרות הזהב, הברקת והפטדה, שהיו בעלי ערך 
כלכלי מרובה בתקופה הקולוניאלית. כמו־כן כורים כאן פחם 
ונחושת. — הישוב מעורב מבני גזעים שונים. בכמה גלילות 
עדיין יושבים אינדיאנים משבטי הבומוקודים. בדרום־הארץ 
מרובים הלבנים, ובתוכם מושבות של איכרים איטלקיים. 
עיר־הבידה של א׳ ס׳ היא עיר־הנמל ויטוריה ( 50,000 נפש) 
שבדרומה של הארץ. היא מחוברת במס״ב עם ריו דה ז׳אגרו 
ועם מינה ז׳רייס. בחלק הצפוני של א׳ ס׳ אין מס״ב, ועיקר 
התחבורה נעשה כאן באמצעות נהר דוסה וכמה נהרות 
אחרים. — הישוב בא׳ ם׳ נוסד ב 1535 ע״י ואסקו קוטיניו 



49 


אספירימו סנטו—אספסידז 


50 


( 0100110 ), שקיבל ממלך פורטוגאל זיכיון על איזור־חוף 
לאורך של 250 ק״מ ויסד בו ישוב בשם א" ס/ סמוך לעיר- 
הבירה של היום. המתיישבים נלחמו כאן במשך תקופה 
ארוכה מלחמה קשה באינדיאנים, שנתפשרו עם הלבנים אך 
לאחר כמה דורות — ביהוד הודות לפעולת המיסיון של 
הישועים. 

2 . הגדול באיי ההברידים החדשים (ע״ע). שטחן 4,850 
קמ״ר ומספר אוכאסיו כ 15,000 . 

3 אי קטן בדרומו של מפרץ־קאליפורניה. שייך למכסיקו. 

אםפירנה, ע־ע קזליסיים. 

אספלט או ביטומן א?!פלטי, חומר מינראלי-אורגאני, 
מוצק או מוצק־למחצה ועפ״ר דביק במקצת, שהוא 
בעל גונים שוגים: מחום־כהה עד שחור. בצורתו האורגאנית 
הטבעית, שבה הוא נקרא באמריקה א׳ ובאירופה ב״א, הוא 
מורכב בעיקר מתערובת של פחמימות מגובה מולקולארי 
מרובה (ע״ע פרפין)( בשימושיו הטכניים הוא מופיע י בתערו¬ 
בת עם חול ואבנים קטנות, שבאירופה קוראים לד, א׳. 
הביטומן מופיע בטבע כשהוא לעצמו או כמרכיב של שמן- 
האדמה, והוא ה״שארית" המתקבלת לאחר זיקוק הנפט(ע״ע). 

ביטומן כמעט נקי מופיע לפעמים על פני ים־המלח לאחר 
סערות בים זה, שנקרא בפי הרומים "הים האספאלטי". חומר 
זה הוא ה״חמר" שבמקרא (ברא׳ יא, ג; יד, י). בכמויות 
גדולות נמצא ביטומן טהור באגם־ברמודאס שבונזואלה. 
משקע גדול ביותר של א׳ טבעי(שבו מעורב הביטומן בחר¬ 
סית ובחול) מרוכז ב״אגם־הזפת״ ( 110111,3100 ?) שבאי טרי- 
נידאד. משקעים של אבן אספאלטית מצויים בכל חלקי־העולם. 
עפ״ר הם מורכבים מאבנים של חול או גיר, או מתרכבות 
של חול וגיר ספוגות ביטומן. גם בישראל מצויות אבני־גיר 
ביטומניות, שמתוכן אפשר להפיק ביטומן או אפשר להשתמש 
בהן כא׳. בייצור העולמי תופס הביטומן המוצא מאגסים 
כ 2% ומסלעים כ 1% , ואילו יותר מ 90% מופקים כתוצרת־ 
לוואי לתהליך הזיקוק של שמנים גלמיים מסויימים. תכונותיו 
והרכבו של ביטומן זה תלויים בטיבו של הנפט שזוקק 
ובשיטות־הזיקוק. "ביטומן מנופח" הוא החומר, שמתקבל 
לאחר חימצון ה״שארית" של זיקוק־הנפט ע״י הפחת אויר 
חם דרך שארית זו. 

חשיבותו השימושית של הביטומן נקבעת ע״י תכונותיו 
הראולוגיות, ז. א. נזילותו והאלאסטיות שלו. יש ביטומנים- 
סולים, שהם בעלי נזילה צמיגה, וביטומנים־גלים, שהם בעיקר 
אלאסטיים! ויש דרגות־מעבר מרובות בין שני הסוגים. 
התכונות האפייניות החשובות ביותר, שנקבעות ע״י בדיקות 
טכנולוגיות של ביטומן, הן: 

1 ) החדירות — עומק השקיעה של מחט בביטומן בעומס 
מסויים ובטמפראטורה מסויימתז 

2 ) נקודת־ההתרככות — הטמפראטורה, שבה שוקע' כדור 
בעל משקל מסויים לעומק הביטומן; 

3 ) הרקיעות — הגודל של המתיחה המכאנית, הגורמת 
לקריעתה של לבנת־ביטומן בתנאים מסויימים ו 

4 ) המסיסות בנפט. 

ביטומן כשלעצמו יכול לשמש כשכבת־ביניים בין חמרים 
אחרים, שמגינה על חמרים אלה מפני שחיקה ושיפשוף 
מכאניים. בימי־קדם השתמשו בביטומן לשימור גופותיהם של 
החנוטים וכטיס לחיבור לבנים בבניה. כיום משתמשים 


בביטומן בעיקר כא׳ לאחר שמערבבים אותו במלאו מתאים — 
בגושים מינראליים דקים או בסיבים מינראליים או צמחיים, 
בעפר, גומי, צבעים, ועוד. כמלאן בא׳ משמשים עפ״ר חול, 
חצץ, אבן־גיר טחונה, אדמת־לס. 

התכונות המכאניות של ביטומן וא׳ מושפעות מן הטנד 
פראטירה, מגודל העומס וממהירות־ההעמסה. ביטומנים, 
שבלחץ קבוע הם כנוזלים, נעשים אלאסטיים ושבירים 
בהשפעה של מכה או עומס זמני. בחום של ס 60 ומעלה 
מאבדים רוב הביטומנים כמעט כל התנגדות מכאנית. לא" 
זמן־קיום מוגבל: באויר החפשי ובאור־השמש הם מתקשים 
בהדרגה מחמת חימצון, וכן הם עלולים להתקלקל מחמת 
מגע ממושך במים. 

בא׳ משתמשים בקנה־מידה גדול לריצוף כבישים, לציפוי 
גגות, לבידודים מרטיבות, מחום ומרעש־קול, להגנה על מת¬ 
כות מפני קורוזיה (ע״ע), להכנת לאכה, וכד׳. 

. 9 ; 1921 ,) 111 ) 1 ($$£ . 14 . 1 ) 14 ^) 11 ) 1 ( 1 ,מס 01155 ־ 1 ב! 4 ן .. 6 

. 1 ^ ; 1930 ,$)€חב $1 ? 8111 11 ) £111 1 ) 1 * 1 > 10115 ',($$£ , 3111 ג 1 גזנ 1 .^ 

£ה 0 ח) #1111171 / 0 $) 11 ז) 10$ ? 111 ) 1 ^ 010 ) 1 (^ חס ,זטם 

. 1948 , 1011 ($$£ 

פר. ר. 

אםפל;' 1 ן, ע׳ע <טךכים. 

אטפסיה ( 0 .! 0 . 0 * 0 \'$ ידידתו של פריקלס (ע״ע)! בת העיר 
מילטוס. פריקלם נתאהב בא׳ ועזב את אשתו 
למענה! היא'ילדה לו בן, שאף הוא נקרא פריקלס ושהיה 
אחד מן האסטראטגים, שנידונו למיתה לאחר הקרב על־יד 
ארגיגוסי (ע״ע יון, היסטוריה). המסורת הספרותית מעידה, 
שא׳ היתד, אשד, בעלת שאר־רוח, שבחנה האישי, השכלתה 


\ -- £ 
ס. ־״ ׳ 


• ־ז י ' . ן] 
' 


.. . ,-•־י ; 

;<\ י ־ ־ : ז - .'ע ^ 115€ ( 1€€ ז 0 י 2 ז 6 ק 1 מ 30 ) . 11 * 7 
,ץז 111510 111 101€ ן}/ ; 11 

אספסינום, טיטום ?לדום (בלאט׳ 1115 ^ 13 ? 3 נ 111 ' 1 ' 

351311115 גן ¥65 ),קי 0 ר רומי ב 69 — 79 לסה״ג. א׳ 

נולד בסבינה שעל־יד ראטה לאביו פלויום סבינום, שהיה גובה* 
מסים, ולאמו אספסיה פולה ( 0113 ? 3513 ק ¥05 ), שהיתה ממש¬ 
פחה מכובדת. א׳ שירת כטריבון צבאי וכקוסטור בקרטה 
ובקירני. ב 42 שימש לגאטוס של הלגיון השני, שחנה על 
הדינוס; ב 43 — 47 שהה בבריטניה, במקום שהצטיין בקרבות 
עם הילידים וכבש את האי וקטיס( ¥00115 , באנג׳ 
הצלחות אלו הקנו לו אתי אות־ההצטיינות 0013 ו 30 ת 00 
113113 קתזג 11 זז. ב 51 נתמנה קונסול משנה (- 00 ) 5111 0005111 
105 ), ובאותה שנה גם ניהל את אפריקה כפרוקונסול. בשנת 
66 הלך עם נירון קיסר לאכיאה. כאן קפץ עליו רגזו של 
נירון מפני שנרדם בשעה שזה האחרון שר שירים, וא׳ 
התיישב לזמן־מה, מתוך זהירות, בעיירה נידחת. אחר מפלתו 
של קסטיום גלוס (ע״ע) ביהודה מינה נירון את א׳ כמפקד 
של הצבא, שנשלח לדכא את המרד ביהודה. ב 67 — 68 כבש 
א׳ את הגליל, את חוף־הים של יהודה ואת עבר־הירדן, 
והתחיל בהכנות להתקפה מכרעת על ירושלים. אך אותה 
שעה הגיעה אליו הידיעה על מותו של נירון, וא׳ הפסיק את 
המלחמה. כשהוכרז גלבה (ע״ע) לקיסר שלח אליו א׳ את 
טיטוס בנו לברכו. אח׳׳כ נשבע אמונים גם לאותו ולויטליום 
(ע״ע), שנתקסרו אחר גאלבה. נראה, שאותה שעה כברי עלה 
על דעתו הרעיון לזכות בקיסרות׳ אלא שלכלל החלטה לבצע 
רעיון זה בא אך בהשפעתו של נציב־סוריה, גאיוס ליקיניום 
מוקיאנוס. האחד ביולי 69 , שבו הוכרז א׳ לקיסר ע״י נציב- 
מצרים, טיבריום יוליום אלכסנדר (ע״ע), הוכר אח״ב באופן 
רשמי כיום התקסרותו של א׳ (סזסקבם! 0168 ); ובעקבות 
הלגיונות המצריים הלכו גם הלגיונות ביהודה׳ שאף הם 
הכריזו את א׳ לקיסר. לפי שעה החליט א׳ להישאר במצרים 
כדי למנוע משלוח תבואה לרומי. את התפקיד להכריע את 
דיטליום קיבל עליו מוקיאנוס, שיצא אל המערב בראש הלגיון 
הששי ו 13,000 איש נוספים. בינתיים עברו לצידו של א׳ 
גם הלגיונות של אסיה, פאנוניה ודאלמאטיה, ואנטוניום 
פרימוס, המפקד של הלגיון השביעי, שחנה בפטוביו (-*>? 

ש 



אספסינום. טוזיאוו שארלסברנ שחדש!, שופנהאנז 


10 \ס!) שבפאנז׳ניה, החליט לחדור לאיטליה קודם בואו של 
מוקיאנום. הוא היכה את חייליו של ויטליוס על־יד קרמונה— 
ומיד עברו גם הלגיונות שבספרד ובבריטניה והצי במיסנום 
לצידו של א , . ההתנגדות האחרונה לא׳ היתה ברומי. אך 
הפרטוריינים, שנלחמו על צידו של ויטליום, הוכגעו; ויטליוס 
נהרג והסנאט הכיר בא׳ כקיסר רומי. 

ב 69 יצא א׳ לרומי והתחיל מכנים סדרים למדינה. שמסוף 
ימי־נירון ואילך היתה נתונה במצב של תוהו ובוהו. הוא 
פתח במעשה סמלי: בנה מחדש את המקדש של יופיטר 
הקאפיטוליני, שנהרס בימי מלחמת־האזרחים, לאות, שמלכות- 
רומי קמה לתחיה. ב 71 ערך טריומפוס מפואר על יהודה 
המנוצחת וסגר את דלתותיו של מקדש האל יאנוס כסימן 
לדבר, שהשלום חזר למדינה. אות נוסף לכך שימשה בניית 
המקדש של אלת־השלום ( 3x ?). 

פעולתו של א׳ היתה מכוונת: א) לחיזוקו והרחבתו של 
שלטון הקיסר; ב) לביסוס בטחונה הפנימי והחיצוני של 
רומי; וג) לקימומה הכלכלי של המדינה. 

כשעלה א׳ לשלטון היו הדעות חלוקות בשאלת סמכויותיו 
של הקיסר. העקרונות של הפרינקיפאט, שקבע אוגוסטוס 
(ע״ע), נתערערו בימיהם של גאיום קאליגולה ונידון. ואע״ס 
שמימי קלאודיום קיסר ואילך נתברר יותר ויותר, שהשלטון 
הממשי על המנגנון של האימפריה הרומית היה בפועל בידי 
הקיסר, לא רצו החוגים שנתרכזו מסביב לסנאט להשלים 
עם מצב־דברים זה. כדי ליתן בסים חוקי לשלטון הקיסרות, 
הגדיר א׳ בתעודה רשמית מיוחדת את סמכויותיו של הקיסר 
ואת היחסים שבינו ובין הסנאט מתוך הסתמכות על צורת 
המשטר של אוגוסטום, טיבריוס וקלאודיום. 

כאוגוסטום ראה אף א׳ את מרכדהכובד של האימפריה 
הרומית במערב׳ וביחוד באיטליה, בניגוד למגמות ההלניס־ 
טיות־המזרחיות, שרישומיהן היו ניכרים במדיניות הרומית 
מימי יוליום קיסר ואילך. מעניינת מבחינה זו היא העובדה, 
שעם התחדשותו של הסנאט לא הוכנס לתוכו שום אדם 



53 


אספסיגום—אספסת 


54 


ממוצא הלניסטי־מזרחי. אולם א׳ הכיר יפה, שלשם חיזוק 
שלטונו לא די בקביעת סמכויותיו מבחינה משפטית * נחוץ 
היה, שסמכויות אלו תהיינה מוכרות גם בחברה הרומית 
הגבוהה, שראתה בו אביר של הגורל העיוור והתייחסה 
אליו בדרך כלל בזילזול. כדי לתקן פגם זד, השתדל א׳ 
לעטר את עצמו בהילה של גואל העם הרומי ושל מציל 
המדינה מהתפוררות. וכדי להוסיף ברק לעצמו ולביתו מינה 
את עצמו קונסול כמעט מדי שנה, ואף שיתף בקונסולאש 
את בניו, בראש וראשונה את טיטוס. זולת סמכויותיו של 
אוגוסמוס נטל א׳ לעצמו עוד סמכויות חדשות, באופן 
שבפועל היו כל סמכויות־השלטון מרוכזות בידיו, אף אם 
השתדל, כאוגוסטוס בשעתו, לנהוג — לכל הפחות, מבחינה 
רשמית — כבוד בסנאט, שהיה בעיניו סמל תפארתו של העם 
הרומי. כוחו של הסנאט נתמעט בימיהם של קאליגולה 
ונירוין מחמת הרציחות הבלתי־פוסקות, שנרצחו חבריו בפקו¬ 
דת הקיסר, וכנראה, גם מפני הצטרפותם של אישים נחותי- 
דרגה למעמד הסנאטורים. א׳ הרחיק מן הסנאט כמה אישים 
ומינה במקומם סנאטורים חדשים, גם מתוך הפרובינציאליים, 
אולם מן הפרובינציות המערביות בלבד. 

צעד שני לחיזוק שלטון־ביתו עשה א׳ ע״י מה שקבע 
סדר לירושת־השלטון — מה שהיד. בניגוד לעקרון הפרינ־ 
קיפאט. הוא מסר לטיטום את הסמכות הטריבונית ואת 
השלטון הפרוקונסולארי(ע״ע אוגוסטוס) בעוד שאת התואר 
"אוגוסטום" ייחד לעצמו בלבד. 

עם השגיו החשובים ביותר של א׳ יש למנות את חידושה 
של המשמעת בצבא, שנתערערה בימי מלחמת המועמדים 
לקיסרות. א׳ הפחית את מספר הקוהורטות הפרטורייניות 
מ 16 ל 9 , וכן הכנים שינויים בהרכב המספרי של הצבאות 
הרומיים על הרימם והדאנובה. המחנות הצבאיים על הרינוס 
חוזקו. בין הרינוס העליון והאמצעי ובין הדאנובה העליונה 
התקדמו הלגיונות והזיזו את הגבול המזרחי של מלכות־רומי 
עד הגלילות של נהר נקאר העליון. א׳ נתן דעתו גם על 
גבול הדאנונה, ביחוד בתחום הפרובינציה מסיה, והגדיל את 
מספר הלגיונות באיזור זה לשם הגנה מפניי פשיטותיהם של 
הדאקים והסארמאטים. גם בבריטניה הורחב ונתבצר השטח 
של הכיבוש הרומי. במזרחה של האימפריה נבנו מבצרים 
חדשים בארמניה ובקאוקאזוס. כאן שרר שלום מזויין בין 
הרומים והפרחים. כדי להבטיח את הגבול שבין פדתיה 
ורומי ביטל א׳ את מלכות קומגני(ע״ע) וסיפח אותה לפרו¬ 
בינציה הסורית ( 72 ), באופן שהאחריות לגבול הפרתי הוטלה 
מאז על הלגיונות הרומיים עצמם. לעומת זה הופרדה יהודה 
מסוריה ונעשתה פרובינציה מיוחדת — שינוי, שא׳ הכניס 
אותו מתוך כוונה להעניק לשלטונות המקומיים ביהודה 
סמכות ותוקף צבאי מספיקים לדיכוין המהיר של תנועות־ 
מרד. א׳ הנהיג גם שינויים אדמיניסטראטיוויים באסיה 
הקטנה והרחיב את הפרובינציות קיליקיה וקאפאדוקיה. 

להצלחה גדולה ביותר זכה א׳ בקימומה הכלכלי של המדי¬ 
נה. א׳ מצא, שלשם כך היה צריך לסכום של 40,000,000,000 
ססטרצים (לערך 1,800,000,000 דולארים אמריקנים). כדי 
להשיג סכום עצום זה קבע א׳ מיסים חדשים והגדיל את המי- 
סים הקיימים, החרים לאוצר־המדינה נכסים ציבוריים, שנתפסו 
שלא כדין ע״י בעלי־זרוע שונים, ואף הטיל מס מיוחד על 
היהודים (ע״ע רומי, יהודים). ידועה המימרה של א׳ בתשובה 
לביקורת על הקנס שהטיל על זורקי אשפה ברחובות: "הכסף 


אינו מסריח״ (; 0161 מסת 13 םס^ק). בין הרומים בזמנו של 
א׳ היו שראו במדיניות הכספית שלו קמצנות ורדיפת־בצע. 
לאמיתו של דבר׳ היתה זו מדיניות חסכנית, וחסכונותיו של 
א׳ היו דבר בעיתו מאחר שעל-ידיהם הציל את המדינה 
מפשיטודרגל. במקום שראה צורך נהג ביד נדיבה. הוא 
הוציא סכומים גדולים על עבודות־בניין ברחבי־המדינה, 
וביחוד ברומי עצמה, וכן על תיקון דרכים והתקנת אמות- 
מים (אקודוקטים), הקמת מקדשים, בניין האמפיתיאטרון 
ברומי (הקולוסיאום), וכיו״ב. 

א׳ היה מן המעולים שבקיסרים, שישבו על כיסא רומי. 

הוא לא היה בעל מעוף מדיני גדול׳ ולא הגה שום רעיון 
מדיני, שיצא מתחום תפיסתו של הרומי הממוצע, אבל היה 
מחונן בחוש בריא לדרישות־השעד" ידע את אשר לפניו 
והיה בו הכושר המעשי להוציא את רצונו לפועל. ביסודו 
של דבר, נשתמרו בו תכונותיו של האיכר הסאביני: היה 
גס, ערום, זהיר, עקשן ושופע הומור עממי. עם זה הצטיין 
ברגש של אחריות למדינה׳ ובזה נמנה על מבחר נציגיה של 
המסורת האיטלית בשלטון הרומי. 

בדרך כלל היו ימי-שלטונו של א׳ ימים של שקט ושיקום 
כלכלי. הציבור בכללו הוקיר את פעולתו, אבל נמתחה עליו 
גם ביקורת חמורה מצד שרידי הדוגלים בעקרונות הרפו־ 
בליקניים, ביחוד מצד פילוסופים קיניים ומצד הסנאטור 
הלוידיום פריסקוס — ביקורת, שא׳ ראה צורך להשתיקה 
ביד חזקה. הלווידיוס פריסקוס הוצא להורג וכן הוצאו להורג 
או הוגלו מרומי פילוסופים קיניים אחדים. הקשר היחיד, 
שנקשר נגד א׳—זה של פאולום קיקינה ואפירוס מארקלום— 
דוכא ע״י טיטוס. — על יחסו של א׳ למורדים בארץ־ישראל 
וליהודים באימפריה הרומית בכללה ע״ע יוסף בן מתתיהו! 
רומי׳ היהודים. 

, 1351115 )€ 10 ( 1 ; ¥65$35137235 , 1115 מ 0 זש 1 ז 5 ;^ 11-1 . ¥1151 , 7301015 

א. שליט, דרכי הפוליטיקה המזרחית של רומי 

מנירוז עד טריינוס, תרביץ תרצ״ו ( 1936 ), 159 ־ 180 ; . 0 .א 

[ 0 3$ ^ ¥61 1116 01 [ £21146306 031 ! 2 ( £$1£73$ 16 (? י 011 *ז\\ 0 א 
,וז 1 טגנ 6111 ^ץ 5 .£ ־ ץ 11£1 43111 ! .א ; 1901 , 5 ) 111 ? 1114 ) $35133 ¥65 
5 ) 111 056$ [ ,־ 0601 ^ ; 11 , €0133%6 $61131 1171 ¥01333 16 ( 7 

מ 1 , 11300 ^ 101x11 ^ ..^־־מ 50 ת€^ש 81 . 0 ; 1921 , ¥65$35133 1134 

10 , 111 ־ 01 ^ 105 ־ 0131 .? . 4 ! ; 03131)114£6 471016711 ¥115101)7, X 
- 016 01X6111 ,־ 5011111 ,*מ ,/( ¥115101 411616111 £6 114 ( 03131 

- 861 . 2 , £6 £01 636 (¥ , 110 .¥ ) 1923 , 610 !¥ ¥ 315615 465 \ 1 ) $011 

[ 0 7 ( 01 ) 1415 £0012017120 3114 500131 , 120££ ע 0 ז 0$ .מ . 1 . 4 ! ;( )[ 16 ( 

¥071233 6 ( ¥12 , 500 זש 6 ח 6 א . 8 ; 1926 , £13$116 ¥0112312 16 () 

; 2623-2695 ,£¥ , ¥\~? , 1 >ח 3 חץ 0 ^ ; 1927 , 5 ז 3$610 ד£ 

; 26 ־ 1924 ,) ¥32561261 163 ( 10171150 461 6 ) 1 ( 110 ( 0650 , 55311 ש£ .א 
. 1950 , 133 ' ¥65$35 ,סמוסא . 14 

א. ש. 

אספסת (מפרס׳ אסם־אסת = מספוא־סוסים ! 20 ג 10 [ 461 ן), 
סוג־צמחים מבת־משפחת הפרפרניים שבמשפחת 
הקטניות (ע״ע). סוג זה, שהוא קרוב ביותר לסוגים תלתן, 
דבשה, גרגרנית וכדומה, כולל כ 50 מינים, שהם מצויים 
כגידולי-בר או כצמחי-תרבות כמעט בכל האיזורים הממוזגים 
שעל־פני כדור־הארץ! רובם צמחים חד־שגתיים ומיעוטם 
רב־שנתיים. הא׳ ניכרת בעליה, שהם מורכבים משלושה 
עלעלים, ובפרחיה הערוכים בדמות אשכולות קטנים! צבע- 
הפרחים של רוב המינים הוא צהוב. הפרי—תרמיל סגור, מכיל 
זרעים מועטים ועשוי בצורת סליל בעל כריכות אחדות! רק 
במינים מועטים אין הפרי סלילני. בארץ־ישראל גדלים בר 
כ 25 מיני־אספסת, ואחדים מהם נפוצים מאוד בבתה ובשדות. 



55 


אספסת 


56 


בחולות־החוף מצויה א׳-הים ( 3 ח״ 3 מז צמח רב־שנתי 
בעל כסות של לבד צפוף. גם הא׳ התרבותית נמצאת בא״י 
כגידול-בר באדום הדרומית. 

הא׳ התרבותית ( 3 ^ 5311 • 1 >*), או לוצןנה (מן השורש 
הקלטי 111211 , עשב)׳ או כפי שהיא נקראת בספרד׳ אלפלפה 
(שיבוש של השם הערבי אלנפל — — המציין תלתן, 

דבשן או א׳)׳ מבחינה חקלאית — הצמח החשוב ביותר 
של הסוג! צמח־מספוא, מקובל מאוד בחקלאות של רוב 
ארצוודהעולם! מגדלים אותו למרעה, לחציר ירוק ולשחת, 
והוא נאכל ע״י בע״ח כשהוא לח או מיובש וכן בצורה של 
תחמיץ או קמח. זהו צמח רב־שנתי, שמגיע בגבהו ל 40 — 80 
0 ״מ! גזעו מסתעף להרבה סעיפים זקופים, שמסתיימים 
באשכלות־פרחים כחולים־סגולים! הפרי עשוי בצורת סליל 

9 

ומכיל זרעים אחדים. 

הא׳ צריכה לאור וחום ולחילופים של עונת־צמיחה ועונת־ 
מנוחה בשנה, ואין היא סובלת אקלים לח מדי. גידולה מוגבל 
כלפי צפון ע״י הטמפראסורה הנמוכה וכלפי קדהמשווה — ע״י 
טישטוש העונתיות של השנה. באיזורים, שבהם הטמפרא- 
טורה של הקיץ נמוכה מ • 10 , לא כדאי לגדלה: היבול הוא 
זעום ביותר. הקרקע, שהא׳ עולה בו יפה, הוא קרקע בלתי- 
טבעני ובלתי־חומצני: קרקע עמוק, בסיסי, מנוקז כהלכה 
וימכיל אחוז מסויים של גיר. — בא״י קיימים תנאים טובים 
לגידול הא׳; לפי שעה עדיין אין שטחי־גידולה מצטרפים 
ל 10,000 דונאם, אך מרובים הם הסיכויים, ששטחים אלה 
ילכו ויתרחבו. זורעים את הא׳ באביב או בסתיו וקוצרים 
אותה פעמים אחדות בשנה. קצירי ראשית־הקיץ הס המבור¬ 
כים ביותר. 

מולדתה של הא׳ התרבותית היא לדעת רבים האיזור 
האיראנו־טוראני, הכולל את השטחים המשתרעים מעבר- 
הירדן עד מדבר גובי שבמזרח־אסיה, ובכמה מן הארצות 
שבאיזור זה עדיין היא גדלה בר. לתרבות הוכנסה הא׳ 
בתקופה פרהיסטורית. בתעודות בבליות מן המאה ה 8 לפסה״נ 
נזכרת הא׳ בשמה הפרסי כצמח חקלאי. לפי פליניוס וסטרא- 
בון הובאה הא׳ ליוון ממדי(מכאן השם 380 ^ 1 >־^) בעקבות 
כיבושיו של אלכסנדר מוקדון. מאז נתפשטה הא׳ יותר 
ויותר כלפי מערב. מסתבר, שהערבים הביאו אותה לספרד 
במאה ה 8 . לאיטליה לא הגיעה הא׳ קודם שנת 1550 , ומכאן 



תרסיסים של סיני אספסת ׳!!וניס: 1 .— 2 . א' קעורח 
( 1.80111011313 *), ט! הצד וטוטעלה: 3 . א׳ כדורית 
( 3 * 61080 . 14 ); 4 . א׳־וזנלי?( 11130 *£ .*ל) 


נפוצה על פני כל 
העולם. לאמריקה 
הובאה הא׳ ע״י הס¬ 
פרדים! תחילה גיד- 
לוה באמריקה הד¬ 
רומית, ורק באמצע 
המאה ה 19 , עם הנ¬ 
דידות שנגרמו ע״י 
ביקוש־הזהב, הוכנס 
הצמח לקאליפור־ 
ניה׳ וממערבו של 
אה״ב התפשט כלפי 
מזרח! במערב נעש¬ 
תה הא׳ עד מהרה 
גורם חקלאי חשוב, 
ואילו במזרח נודע 
לה ערך מרובה רק 
בעשרות השנים ה¬ 
אחרונות, לאחר ש־ 



אספסת תרבותית ( 3 ׳יפג 5 10110380 *) 
1 . ענח פורח: 2 . חתד־אורו בפרח! 
3 . תרמילים 


נוצת זנים טובים, 
שהיו מותאמים לת¬ 
נאי האקלים והקר¬ 
קע של איזור זה. 

הא׳מצטיינתבש־ 
רשיה הארוכים ( 3 - 
6 מ׳ ואף יותר מכן). 
השורש העיקרי מס¬ 
תעף לענפים מלוב־ 
סנים או מאונכים, 
שיורדים גם לעומק גדול. כברוב צמחי הקטניות (ע״ע) 
מאכסן השורש מושבות של חידקי־חנקן, שקושרים את 
החנקן החפשי של האויר (ע״ע ניטריפיקציה), וע״י כך נעשה 
גידול הא׳ גורם להשבחת הקרקע. 

המרכז לגידול הא׳ כיום הוא יבשת־אמריקה. מ 160 מיליון 
הדונאמים הזרועים א׳ שבעולם כ 50% הם בארגנטינה 
וכ 43% באה״ב. באמריקה הא׳ היא הבסיס התזוני לגידול- 
בקר. בתגובתה הגבוהה, בתכונותיה המיוחדות כצמח רב- 
שנתי, שמספק יבולים אחדים במשך השנה, וכן כצמח משביח 
קרקעות עקרים, שמשמש גם כזבל ירוק, עולה הא׳ בחשיבות, 
במקומות" המתאימים לגידולה, על כל שאר צמחי־המספוא. 
עפ״ר מגדלים אותה לבדה, אך לפעמים גם ביחד עם דגניים 
מסויימים. גודל־היבול תלוי בתנאים האקלימיים והקרקעיים 
וגם בזנים, ובתנאים משובחים אפשר להפיק מדונאם אחד כ 6 
טונות של חומר צמחי (שהם כ*/ 1 ז— 4 * 1 טון של מספוא). 
הא׳ יכולה להתקיים בשדה• שנים אחדות, ובתנאים מסויימים 
עד 20 שנה! היא נקצרת 3 — 10 ׳ פעמים במשך עונת־הצמיחה 
וגדלה מסדש לאחר זמן קצר. מספר תקצירים תלוי אף הוא 
בזן, בתנאים האקלימיים ובתנאי הקרקע ולחותה במשך 
העונה. החציר של הא׳ מכיל כדי 16% פרוטאין, כ 8% המרים 
מינראליים וכמויות ניכרות של ויטאמינים' שונים. 

מלבד הא׳ התרבותית מקובלת בתרבות גם הא׳ החר- 
משית( 310313 ) . 1 ^), שפרחיה צהובים ותרמיליה בלתי- 
סלילגים. מץ זה, שהוא גדל בר בכמה מארצות אירופה 
ואמיד" אינו תופס בחקלאות מקום חשוב כשלעצמו, אך 




57 


אספסת—אספרונסדח, חוסה 


58 


כתוצאה מד,כלאה טבעית שלו בא׳ התרבותית נוצר מין 
שלישי — הא׳ הבינונית (ב&שת! שחשיבותה החק¬ 
לאית גדולה למדי. מין־כלאים זה גדל באדמות־חול; פרחיו 
צהובים, ירקרקים או ססגוניים, ולפעמים הם גם כחולים או 
סגולים. — כיום מבחינים בכל מין ממיני־הא׳ זנים חקלאיים 
שונים ומרובים! הם נבדלים זה מזה בגודל היבול, בכוח 
העמידה בפני טמפראטורות נמוכות, בפני מחלות ומזיקים, 
וכד/ הזן 6 ; 7 \ 0 ־ 01 נ 8001 , שפותח ע״י סלקציה באוסטראליה 
הדרומית, מצטיין ביכולת עמידתו נגד יובש והוא מתאים 
ביותר לחקלאות חרבה. הזן "א׳ זוחלת" אף הוא מוצאו 
מאוסטראליה הדרומית והוא מותאם ביותר לאדמת־חול. הזן 
ומתס (שהובא לאה״ב מגרמניה) והזן ±) 00$$3 מצטיינים 
בכוח עמידתם בפני קור ומתאימים ביותר לאיזורים צפוניים. 
הזן > 131 > £3 עומד גם בפני קור וגם בפני יובש, והזן 
51311 ; 01 ז ££3 מצטיין בעמידתו נגד רקבון־השורש. — המזיקים 
והמחלות של הא׳ מרובים למדי. הא׳ נתקפת ע״י הכשות 
( 01181:1113 ), ע״י פטריות, חידקים ובעלי־חיים שונים. אויבה 
הגדול של הא׳ היא ה 1081111053 10113$ מ 10 ץ 11 ?, הגורמת של 
מתלת רקבון־השורש! וכן מסכנים אותה החלדון( 0£8 ץ 1 מ 0 זס 

0161110321018 ), מיני 111111 ־ 11831 ?, 11111200101113 , 0111113 ־ 50161 , 

וכד׳, ומבעה״ח — חדקתית־הא׳ ( 13111118 ־ 31 ^ 3 ז 6 קץ 9 ) — 
חיפושית, שמכרסמת את עלי־הצמח — והזחל של הפרודניה 
( 3 ־ 111111 01161113 ■!?). באה״ב מחבלים מאוד בא׳ החיפושית 
011$ ! 51 סק 100001118 ׳< !ז? ומזיקים אחרים הרבה. 

ד. וים, האספסת וגידולה, תש״ו! ,*■! 04114 * 41 / 0 

1941 , 1937 ,\!ם 5 ט. 

ם. ז. 

אספרג ( 32115 ־ 31 ק 8 \ 7 ), סוג־צמחים ממשפחת־השושניים 
(ע״ע)! כולל כ 150 מינים של עשבים רב־שנתיים 
או שיחים או מטפסים בעלי קנה־שורש תת־קרקעי, שמצמיח 
ציצת-שרשים. במינים המטפסים מגיע לפעמים הגבעול עד 
לגובה של 10 — 20 מ׳. לעלים צורת קשקשים קרומיים זעירים 
מאוד, שמהם יוצאים הענפים בצורת עלים דמויי סרגל או 
נימה או קוץ גלילי. הפרחים קטנים, ערוכים אחד־אחד או 
בקבוצות קטנות! לכל פרח 6 עלי־עטיף׳ 6 אבקנים ועלי 
בעל 3 עלי־שחלה! הפרי — ענבה בת זרעים מועטים. בתפו¬ 
צתו מוגבל הא׳ לארצות העולם הישן בלבד: מסיביר עד 
ארץ־הכף. — מינים מרובים מסוג זה מקובלים כצמחי־נוי 
תרבותיים, למשל 1 ־ £0201 ־ 1 ק 8 11111105115 ? ..ו!, £31031118 .\ 1 , 

ואחרים הרבה. 

הא׳ התרבותי ( 0££10103115 ..( 7 ) הוא צמח־ירק תרבותי. 
שרשיו בשרנים וארוכים, הגבעולים ענפים מאוד ויוצאים 
מבסיס מעוצה! מחיקם של הקשקשים הקרומיים יוצאות 
אגודות של 'מ 3 עד 8 ענפים, שצורת עלים גליליים דקים 
להם! הפרחים הם קטנים ודמויי־פעמון וצבעם ירוק־צהבהב. 
מגדלים צמח זה משום הנצרים הצעירים הרכים, היוצאים 
מבסיסו והמכילים כ 3% של פרוטאין. ערפם התזוני אינו 
גדול (הם מכילים כ 94% של מים), אך הם מקובלים כירק 
טעים, שהוא נאכל חי, מבושל ומשומר.—הא׳ התרבותי כבר 
היה ידוע קודם תקופת־הרומאים. מולדתו — אירופה ואסיה 
המערבית. מספר זניו אינו מרובה, ובא״י אין מגדלים אותו 
בקנה־מידה גדול! לעומת זה נתפשטה תרבותו הרבה באירו¬ 
פה ובאה״ב. 



בא״י גדלים אילו מינים של א׳ בבתי־גידול שונים. הנפוץ 
שבהם הוא א׳ החורש ( 11115 ץ £1 ק 3 .ו 7 ) בעל הענפים הקוצנים, 
המצוי בבתות, במשוכות ובחרשים. 

מ 

אספרגולה, ע״ע צפרניים. 
אםפר;ילום ׳ ע-ע בימית. 
א 50 ר 1 נ 0 ךה. ח 1 סה — 10 > 6123 ס ץ 06113 מ 0 זק £5 056 [ — 

( 1808 , אלמנד־רלחו, מחוז אסטרמדורה — 1842 , 

מאדריד), משורר ספרדי. לרושם העצום, שעשה על עמו, 

גרמו, נוסף על שירתו, גם 
חייו הסוערים והקצרים, 

שכמעט נעשו אגדה. ב¬ 
כיוון זה השפיעה ביחוד 
הביוגראפיה הראשונה של 
א׳, שיש מטילים ספק 
בכמה מן הפרטים המסו- 
פרים בה. א׳, בן קצין, 

למד במאדריד בבי״ם, ש¬ 
בו שימש מורה המשורר 
הקלאסיציסטי אלברטו 
ליסטה(ע״ע), שטיפח את 
נטיותיו הספרותיות של 

אסםרתסדח. אוסף{ אזארו< 0 אדריד א. כשהיה בן ארבע 

עשרה יסד א׳, עם יל¬ 
דים אחדים, אגודת־סתרים למלחמה בשלטון־העריצות של 
המלך הבורבוני פרנאנדו 11 ע. כעונש על כך נכלא למשך 
שנתיים בערך במנזר, וכאן התחיל בכתיבת פואמה אפית 
0 ׳< 3 ! 0 ? £1 (על מלחמותיו של פלאיו, מלך אסטוריה, בסא- 
ראצנים), שלא הושלמה, אבל שיש בה קטעים ציוריים, 
שמתארים בכשרון ראליסטי קשיחות־לב פראית ועוז גברי. 
משנשתחרד חזר למאדריד, אבל לאחר שנסתבך כאן בקשרים 





59 


אספרוכסדה, חוסה — אספרמרו, בלדומרו 


60 


עם מורדים ברח לליסבון. כאן נתאהב בתרסה מנצ׳ה, נערה 
בת חמש־עשרה, בתו של גולה ספרדי, שהיתר. עתידה להיות 
אשתו וחברתו לגורל־חייו. בסוף 1827 עבר ללונדון, במקום 
שהכיר הכרה יסודית את כתביהם של שקספיר, מילטון, 
וולטר סקוט, וביחוד את יצירותיו של ביירון, שנעשה 
המופת העיקרי שלו בשירה. בלונדון פגש שוב את תרמה, 
שבינתיים נישאה לאיש וגם נעשתה אם, אבל א׳ השפיע 
עליה, שתעזוב את בעלה, וביחד נשתקעו בפאריס ( 1829 ). 
בימים של מהפכת־יולי נלחם א׳ מעל הבאריקאדות, הצטרף 
לקבוצת מורדים, שעלו על נאווארה, ואף נתגייס לגדוד, 
שנתכוון להילחם על שיחרורד, של פולניה. כשהוכרזה חנינה 
פוליטית כללית בספרד לאחר שמת פרנאנדו 1111 ( 1833 ), 
חזר א׳ למאדריד. א׳ הטיף עד ימיו האחרונים להקמתו של 
משטר ליבראלי בספרד, ובימי המרידות של 1835/6 אף 
השתתף בקרבות־רחוב. בסוף 1841 מינתה אותו הממשלה 
כמזכיר של הצירות הספרדית בהאג! ביאנואר 1842 נבחר 
כציר של הקורטם וחזר למאדריד. ואולם ב 23 במאי אותה 
שנה מת א׳ מדליקודהגרון כשהיה אך בן 34 שנים. 

יצירותיו של א׳ אינן שוות בחשיבותן. הרומאן 8300110 
3113 ( 8311 (סיפור מימי אלפונסו החכם, ב 6 כרכים), 1834 , 
שנכתב ברוח הרומאנים ההיסטוריים של וולטר סקוט, וכן 
טראגדיה מחורזת ("בלאנקה דה בורבון"), שתי קומדיות 
וסאטירה ספרותית שחיבר, הן' יצירות שניות־במעלה ולא 
זכו להצלחה ניכרת. לעומת זה היקנה לו תהילה עצומה 
אוסף שיריו, שיצא בשני כרכים ( 1840/1 ): האסכולה הרו¬ 
מאנטית הספרדית הכירה בו כבראשה, ומאז אף התחילו 
מונים את א׳ עם גדולי המשוררים של הרומאנטיזם האירופי. 
כמשורר מצטיין א׳ בפאתוס לוהט, בדמיון סוער, בסיגנון 
גדוש־צבעים ורטורי במקצת, אבל קצוב ורונן. ברוב שיריו 
בולטים הגעגועים על החירות, האהבה והתהילה, הערצת- 
הגבורה ומרדנות חברותית ומדינית! וממוזגים ביסודות 
אלה גם רחשי־לב רכים ועדינים, שהם לעתים תכופות פסי־ 
מיסטיים ביותר. מכאן הרבגונות שבשירתו. עליית־הנשמה 
נתבטאה בשיריו ״הימנון אל השמש״, ״אל המולדת״ ועוד! 
יגון־החיים — ב״מזמור לתרסה", 01£13 1113 ! 60 113 ־ 31 ! 
ועוד! המרד במשטר הקיים — בשירי־זעם גדולים, כגון 
"הקבצן", "הנידון למיתה", "התליין", "מזמור שודד־הים", 
ועוד. ראוי לציון מיוחד "שיר הקוזאק", שבו מצייר א׳ 
בתמונות גראנדלזיות כעין חזיץ־עתיד מפחיד: צבאות- 
רוסיה הענקיים והפראיים, המסתערים, כמונגולים בשעתם, 
על ארצות־אירופה הפורחות לשדדן ולהחריבו. מעניין גם 
האפוס 83131113003 16 > 651111113111:6 £1 , שהוא עיבוד חדש 
של מוטל דון רואן וכולל התקפה מסותרת על הקאתוליות. — 
יצירתו העיקרית של א׳ היא הפואמה האפית־הדראמאטית 
0100110 013810 £1 ("העולם־השד"). בשיר גדול זה (ששת 
אלפים חרוזים במשקלים מתחלפים הרבה) נתכוון א׳ לסמל 
את האדם במהותו העליונה ובעמדתו הטראגית מול העולם! 
לשם כך הוא מאחד את המוטיו היסודי של ״פאוסט״ — זקן, 
שהוחזרו לו נעוריו — עם המוטל של הפרא הצעיר, שמת¬ 
נגש עם העולם התרבותי המושחת — מוטל, שמצא 
ב״התמים" ( 1 ! 60 § 10 '£) של וולטר. נאות וציוריות הרבה 
יותר מן העלילה המבוססת על מזיגה מוזרה זו הן ההש¬ 
תפכויות הליריות והאישיות׳ שא׳ שילב לתוך אפוס סמלי 
זה: צער־העולם" השאיפה למוות, הירהורים על מהות־החיים, 


שירי-געגועים נוגעים עד הלב לזכר תו־סה, אהובתו המתה. 
"העולם־השד" הוא היצירה העמוקה ביותר של הרומאנטיזם 
הספרדי. 

ץ 1 ) 2 ) 1 ס 514 , €$000 514 :.*£ 36 1056 ה 00 , 111102 )״? 5 ש 1 ב 50 ב 0 .[ 
- 110 ( 11 ( 1 00101165 ? 55 * 111 ,.£ , 165 ־ 001 4401150 . . 14 ; 1914 , 05 '!<£ס 5 * 51 
0011 , 00171$16505 $ 0611 € 0 $ 105 ( 01 ; 1942 ׳ 3 311005 ?£ 

411 , 011111311 זט 011 ; 1951 ,(־ 2111111 ^ . 1 ) 6 ) ? 1 ) $ 1611171111 110 ) 65114 
.( 1907 , 1110 ) 411503111 ({ 0 £ 10 $ 11 * 1 ( 11 ( 1 . 11 

ח, פ. 

אספרטה, ע״ע ?זפרטה. 

אשפךט 1 ( 1:0 ז 3 ק £5 ), השם המקובל של שני עשבים דגניים 
(ע״ע) רב־שנתיים, שהם אפיינים מאוד לערבות 
של אפריקה הצפונית: 1 ) החלפה ( 160301551013 3 ק 1 ״ 8 ), 
משבט הנחליתיים, עשב חשוב ביותר כחומר־גלם לתעשיית־ 
הנייר. תפוצתו מקפת את ספרד ורמות־אפריקה מטריפולי 
עד מאולקו. הקש של עשב זה, שכמות התאית בו אינה עולה 
על 48% , מוצא לאירופה, וביחוד לאנגליה, ומסיביו, שהם 
בעלי איכות גבוהה, מיוצר נייר־דפוס עדין. במולדתו משמש 
עשב זה גם למוצרים אחרים, כגון סלים, שטיחים, חבלים 
ומוצרי־קליעה שונים. — 2 ) 1:1101 ־ 31 נן 5 £6001 ?£, משבט 
האורזיים, אף הוא רווח ברמות של אפריקה הצפונית־מער- 
בית, לפעמים קרובות כבן־לוויה של המין ( 1 ), וגם הוא 
משמש, אף אם במידה מועטת יותר, לתעשיית־הנייר. 

אספרטקום, ע״ע מפרטקום, 

ו#םפר?רז, בלדו־סרו — 0 ז 6 זז 3 ק £5 83111001610 — ( 1793 ־ 
1879 ), מצביא ומדינאי ספרדי. א׳ היה בנו של 
בעל־עגלה ואביו יעד אותו להיות כומר, אך כשהיה בן 15 
נספח על הגדודים שנלחמו בנאפוליון וב 1815 — 1824 שירת 
כקצין בחיל־המשלוח הספרדי, שנלחם במושבות המורדות 
בדרום־אמריקה. לאחר שמת המלד פרנאנדו 1 וע ( 1833 ) תמך 
א׳ במרץ במלכה הקטנה איזבל 11 (ע״ע) נגד הקארליסטים, 
שנלחם בהם, וזכה במלחמה זו להצלחות גדולות׳ ביחוד 
בקרבות על העיר בילבאו ( 1836 ). 1839 הכריח את הקאר־ 
ליסטים לחתום על חוזה ומרה (ע״ע ספרד, היסטוריה). משום 
כד נקרא בשם ״מביא השלום לספרד״ ( 16 ) • 101 ) 301603 ? 61 
3 מ 3 ק £5 ) ונתחבב ביותר על המוני־העם בארץ. כליבראל 
מובהק התנגד א׳ ב 1840 לנסיונותיה של העוצרת מאריה 
כריסטינה, אמה של איזאבל, לצמצם את זכות־הבחירה. בקיץ 

1840 הוכרחה מאריה למנות את א' כראש־הממשלה ובמאי 

1841 נעשה א׳ עוצר ואפיטרופוס של איזאבל. הוא יזם 
רפורמות ליבראליות באדמיניסטראציה והפחית את מיסי- 
האיכרים. אבל רפורמות אלו עוררו את התנגדותם של 
השמרנים ואף הרבה מן הליבראלים לא היו מרוצים מהן 
מפני שנראו להם בלתי־מספיקות. א׳ הוכרח לדכא בכוח 
התקוממויות מהפכניות של מתנגדיו המדיניים, אך לסוף 
התאחדו נגדו אויביו מן השמרנים והליבראלים, ובאביב 1843 
הדיחו אותו משלטונו. א׳ ברח לאנגליה, שבה ישב כמה 
שנים. 1848 נענה לבקשתה של המלכה איזאבל וחזר למולדתו. 
1854 — 1856 היה שוב ראש-הממשלה. אחרי-כן נתרחק מן 
החיים המדיניים. ב 1868 , לאחר התפטרותה של איזאבל, 
הציעו לו את כסא-המלכות, אך א׳ סירב לקבלו. 

3 ) 61 ( 111 11305 ?*)$ 105 3.6 ׳{ 1 ) ? £1166 1 ) 1 16 > 1 ) 11151061 , 313 ־ 11 ? 

36 010 * 6 £ 61 ? 10 36 1510110 * 1 10 * 001 130 ) 1116111 * 11 ) , 1 ) 1151 ?*) 0 ץ 
. 1932 , 10 ( $1461 361 6101 * £61 61 , 5 ש 11011 ג 1 ת 110 .£ ; 1868 

א. מ. י. 



61 


אספרן ואסלינג—אפקוריל, אל 


62 


אספרן [אסלינג (§ת £5511 י מז 6 ק $ ^), שני כפרים בקירבת 
הת(ף הצפוני של הדאנובה, צפונית־מזרחית לווינה 
(שכוללת כיום גם את אספרן)! נתפרסמו על־ידי הקרב, שבו 
נחל נאפולי(! את תבוסתו הראשונה לאחר 13 שנה של 
נצחונות בלתי־פוסקים. — נאפ(לי(ן כבש את וינה ב 13 במאי 
1809 והחליט להתקיף את הצבא האוסטרי, שעליו פיקד 
הארכידוכם קארל. צבא זה, שמנה 75,000 איש, חנה סמוך 
לגדה הצפונית של הדאנובה, ואילו נאפולי(! הניח, שצבא- 
האויב היה מרוחק יותר מן הנהר. במשך 4 ימים בנה גשרים, 
שהוליכו מ! הפרוור הווינאי קייזר־אברסדורף דרך האי ל(באו 
לגדה הצפ(נית (עיי! במפה), ובבוקר של ה 21 במאי חצה 
צבא( (כ 25,000 איש) את הנהר וכבש את הכפרים א׳ וא ׳ . 
ואולם בשעה שצלחו הצרפתים את הדאנובה התקיף אותם 
הצבא האוסטרי והצליח לכב(ש את א׳. נסיונם של הצרפתים 
למגר את המרכז של הצבא האוסטרי ע״י התקפת־פרשים 
עזה נכשל. במשד הלילה העביר נאפולי(! גדודים נוספים 



לשדדדהקרב ולמחר ( 22 במאי) ניסה שוב לשבור את המרכז 
של צבא־האויב ! משלא עלה הדבר בידו פקד על צבאו לסגת 
לאי ל( 3 או. לשני הצדדים היו אבדות כבד(ת: לאוססרים 
24,000 מתים ופצועים ולצרפתים כ 20,000 . בין הנופלים מן 
האחרונים היה המארשאל לן(ע״ע), שהצטיין בקרב זה. 

; 1909 , 1809 1171 .]/ . 11 1 ) 110 000 ^ 1 

, 6116 ? ., 1 ; 1909 , 180 9 16 ) €0171 , 1161361110111 60 . 0 

. 1908 ,$^ 0107 1 ) 071 ה 0 * 01 ק 0 א 

אספמטז, ע״ע לשונות מלאכותיזת. 

אסקוית, הךברט ל>?רי (הרוזן של אוכספורד ואסקווית)— 
111111 ף 5 \ 1 £161117 1161:1 ־ 961 — ( 1852 ־ 1928 ), מדינאי 
אנגלי. א׳ היה בן למשפחת סוחרים ותעשיינים. הוא נתחנך 
בא(כספ(רד, במקום שהצטיין בלימודים קלאסיים ז אחר־כך 
למד גם משפטים ומ 1876 ואילך פעל כעורך־דין בל(נד(ן. 
ב 1886 נבחר לפארלאמנט האנגלי כציר של הליבראלים, 
ומאז ישב בו כמעט בלא הפסקה עד 1924 . ב 1892/5 היה 
שר־הפנים בממשלת גלדסטון (ע״ע) ובתפקיד זה גילה כש¬ 
רונות אדמיניסטראטיוויים והעביר כמה חוקים להגנתם של 
הפועלים. בימי מלחמת־הבורים ( 1899 — 1902 ) נמנה א׳ על 
הפלג האימפריאליסטי של מפלגתו ופעל לחיזוקן של הנטיות 
האימפריאליסטיות בין הליבראלים. פילוג זה החליש את 
המפלגה, אבל תעמולתו של יוסף צ׳מברלין (ע״ע) לטובת 
מכסי־העדפה עודרה את א׳ להילחם בתוקף על העקרון של 


המסחר החפשי — מלחמה, 
שהחזירה את האיחוד למח¬ 
נה הליבראלי. כשעלו הלי¬ 
בראלים לשלטון ( 1905 ) 
נתמנה א׳ שר־האוצר והנ¬ 
היג, בין השאר׳ ביטוח• 
זקנים כללי. הצלחתו של א׳ 
בכהונה זו הגדילה את שמו 
וב 1908 געשה ראש־ממ־ 
שלה. בשנים 1909/11 ניהל 
בהצלחה את המאבק עם 
השמרנים על ביטול הוטו 
של בית־הלורדים בענייני־ 
תחוקה: ב 1912 הביא לפני 
הפארלאמנט את הצעת החוק לשלטון־בית באירלאנד, מה 
שסיבך אותו שוב במאבק קשה עם האופוזיציה השמרנית 
וכמעט גרם למלחמת־אזרחים באירלנד (ע״ע, עמ ׳ 228 ). 
כשפרצה מלחמת־העולם 1 שימשה עמדתו התקיפה של א׳ 
לטובת התערבותה של בריטניה במלחמה גורם בקביעת 
המדיניות הבריטית בשאלה מכרעת ז(. במאי 1915 הרכיב 
א׳ ממשלה קואליציונית (מליבראלים, שמרנים ופועלים) 
וע״י כך הבליט את אחדותה של האומה הבריטית במאבק 
החמור, שהיתה נתונה בו. אעפ״ב עוררה הנהגת־המלחמה 
שלו, שהרבה ראו אותה כבלתי־נמרצת למדי, אף את ביקרתם 
של כמה מחבריו למפלגה, ובדצמבר 1916 הוכרח א׳ להניח 
את מקומו כראש־ממשלה ללויד ג׳ורג׳ (ע״ע). מתוך כך 
חזרה המפלגה הליבראלית ונתפלגה, ובידי א׳ עלה לאחות 
את הקרע אך לזמן קצר ( 1923/6 ). ב 1924 נתן א׳ את תמיכת 
מפלגתו למפלגת־הפועלים, ועל־ידי כך איפשר לזו האחרונה 
להרכיב את ממשלת־הפועלים הראשונה. ב 1926 נתגלעו 
שוב חילוקי־דעות רציגים בינו ובין לויד ג׳ורג , ׳ וא׳ פרש 
מנשיאות־המפלגה. ב 1925 הועלה לבית־הלורדים כר(זן של 
אוכספורד ואסקווית. גם מתנגדיו ויריביו הוקירוהו על הגינותו 
וישרו, על נאמנותו לעקרונותיו המדיניים וכן על ענוותנותו 
ואצילות־רוחו. 

מכתביו של א׳ יש להזכיר את ״ראשית המלחמה״ ( 1116 
ס!(] 0£ 0606515 ), ואת ספר זכרונותיו ( 1011€5 מ 246 
0113 מ:> £16 ?.מ ^! 3 ), 1928 . מתוך הספר האחרון מסתבר, שא׳ 
לא צידד בפתרון הציוני של שאלת ארץ־ישראל ושיחסו 
הספקני לציונות המדינית לא נשתנה גם לאחר שביקר בארץ- 
ישראל בחורף של 1924/5 . — אשתו השניה של א/ מארג(ט 
טנאנט ( 311£ תת 16 ׳), שא׳ נשא ב 1894 , היתה אישיות רב¬ 
גונית ומעניינת, זכתה להערצה בחברה האנגלית הגבוהה 
ואף היתה בעלת כשרון ספרותי. ב 1922 פירסמה אוטובי(- 
גראפיה. 

01-11 ( 01 . 3 ז 0 ^ 1 / 7 > */ £1 , 111111 ן> 5 \! 11 ־ 1 ׳< 0 31111 זש 1 )ת:>נן 5 • 1 

. 1932 , 111111 ^ 5 ^ 

ם. ו. 

אסקולפיום, ע״ע אם?ןלפי 1 ם. 
א?זקזך 3 ית, חנןצה׳ ע״ע ויטמין 0 . 

אםק 1 ךיל, אל ( £5000131 £ 1 , מספר , 05001133 — סיגים, 
כנראה על שם המכרות שהיו בסביבה), עיירה 
במחוז מאדריד בספרד! שוכנת בהרי סירה דה־גודרמה(בגובה 

ע ע — - 9 



ח. ה. אסקווית 



63 


אסטריל, אל 


64 


האסקוריאל. טראח מלי 



של כ 1,000 מ׳), במרחק של כ 40 ק״מ צפונית־מערבית 
ממאדריד. מספר תושביה כ 6,000 . לא׳ אקלים נאה ונוף 
נשגב ז היא מרכז חשוב לחינוך של הכמורה, ובין הבניינים 
ההיסטוריים שבה בולט הארמון היפה של דון קארלוס, בנו 
של ■פיליפ 11 . אך לפירסום עולמי זכתה א׳ משום הבניין 
הענקי רב־הכיפות המתרומם מעל לעיירה זו והמכיל את 
״המנזר המלכותי״ של לאורנציוס הקדוש ( 10 ז 35:6 מ 10 ג £1 
01120 <161 £500x131 ז £0 1^31 60 53x1 ) הנקרא בקיצור 
"הא׳". מלבד מנזר זה סוגד הא׳ בחומותיו גם ארמון מפואר 
(ששימש במאות האחרונות מעון־קיץ מלכותי) וכנסיה. ובה 
"פאנתאון" (נבנה ב 1645/54 ), שבו נקברו כל מלבי־ספרד 
מקארלום 1 (הקיסר קארל ¥) עד אלפונסו 11 צ. בכל חלקי־ 
הא׳ נמצאים אוצרות־אמנות, מן היקרים ביותר, למאות. הא׳ 
הוקם ע״י פיליפ 11 בהתאם לנדר, שנדר בשעת נצחונו על 
הצרפתים ליד סן ^נסן ( 1557 ): "אבנה ארמון לאלוהים, ובו 
רק תא בשבילי,'בו ישהו אברי היגעים עד שהמוות יקרא לי". 


הבניה של הא׳ נמשכה ם 1563 עד 1584 . הארדיכל הראשון, 
שעסק בד״ חואן באוטיססה דה מולדו, מת 1567 , ועיקר 
עבודת־הבניה — מ 1573 ואילך — נעשה ע״י חואן אדרה 
9 ), שבחר בסיגנון רגסאגסי קפדני בלא סילסולים, 

באופן שהרושם הכללי של הבניין הוא של רצינות יתרה 
ואפילו של עצבות. ההומות החיצוניות של הא׳ בנויות שחם 
אפור, והרבה מן הקירות הפנימיים כוסו שיש. הריבוע הסגור 
בחומות (ארכו 206 מ׳, רחבו 160 מ׳) מכיל 16 חצרות? בא׳ 
יש 8 כיפות, 88 מזרקות, 86 בתי־מדרגות ויותר מ 2,000 
חלונות! במרכזו נמצאת הכנסיה המפוארת, שנבנתה לפי 
התכנית של כנסיית סאן פיטרו ברומי! כמו־כן יש בא׳ עוד 
שלוש קאפלות גדולות. לאחר שנסתיימה הבנייה התחיל 
פיליפ וו בקישוט הפנימי של הא׳ והזמין לתכלית זו את 
מבחר האמנים של ספרד ואיטליה! והמלכים שבאו אחריו 
המשיכו בקישוט זד- בין האמנים שהשתתפו בדבר יש להזכיר 
את טיציאן, אל גרקו, ולאסקס, צ׳ליני, לוקה ג׳ורדאנו, וכן 




65 


אסקוריל, אל—אםקיסדאים 


66 



חמאוזיליאוז ש? פי?י 3 השני באסיזוריא? 

את ואן דר ויידץ, היארונימום בוש ונידרלאנדים אחרים. 
קירות מרובים 'באולמיי־הארמון נתכסו 'שטיחים, שנארגו 
במאדריד על־פי תמונות, שציירים גדולים (ביניהם גויה) 
ציירו לשם כך. השטיחים שבאולם אחד בארגו על־פי ציורי- 
הקיר של חדר, שנתגלה בפומפיאה. מחוץ לחומת־הא׳ נמ¬ 
צאים: ביה״ס הגבוה של הנזירים האוגוסטיניים, הארמון 
המפואר של קארלוס 71 (נבנה 1772 ), ו״ארמון בן־המלך׳. 
לפי דוגמת הא׳ בנו להם כמה מן המלכים בשאר ארצות־ 
אירופה ארמנות־ענק מרובי־חלונות (כגון הארמונות של 
ורסאי ושל באקינגאם). ב 1671 נהרס חלק מן הא׳ באש, 
ב 1808 שדדו אותו חילות־הכיבוש הצרפתיים, וב 1939 הת¬ 
הוללו בו האנארכיסטים׳ שהמיתו את כל הנזירים שהיו בו, 
פרט לאחד שניצל. אך רוב הנזקים תוקנו, והא׳ הוא עד היום 
אחד מאספי־האמנות החשובים בעולם, אע״ס שהרבה מיצי־ 
רות־האמנות שלו נתגלגלו לאספים אחרים. הספריה שבא׳ 
עשירה בכתבי־יד, ביניהם 1,900 בערבית ו 73 בעברית. 

6X0070 161 1790170516X10 ץ 23, 81157. ^7X1171111170 ח 6 ל $6£1 36 ) .ן 

,־ 1161 .£ ; 1907 , 7 '116 £500x101 ,£־ 61 ע 1 ב 0 ; 1881 161 

, 1 ^ 02305 ^ ; 18 ־ 18 ,.£'! 16 ) . 171171 10 16 . 17155 16$ . 21 )€ 

; 1883 ,.£ 161 ) . 17155 ץ 11065 ) 00 105 £€1001611 5X5172 03■ 10 5017X6 
,ת 011 :זח\ 1 . 0 ; 1884 ,.£' 1 16 ) £65 17155. 0x01765 ,£־ 11 ו 0 כ 1 ב 61 ־נ 6 נ 1 
,. 01$ ע 3 ,. 8 161 . 81171 £601 10 16 10111105 0611065 105 16 ) . 005 

. 13 — 1910 

פ. ב. 

אםקיב 1 ( 0 ל 1 נ 1 ףש £55 ), הנהר הראשי בגויאנה הבריטית, 
הא׳ יוצא מהרי אקאראי (ץ 3 זב:>. 4 ) שעל גבול 
בראזיל וזורם בקרבת קרהאורך ״ 58 לאורך של כאלף ק״מ 
עד לדלתה׳ שרחבה כ 24 ק״מ. השטח שממזרח לא׳ הוא 
מישור, ואילו זה שממערב ילו הוא איזור הרים ורמות, 


ססריית־רמנזר באססוריאל 

שמתוכו זורמים לא׳ נהרות חשובים. זרמי הנהרות הללו 
הופכים בכמה מקומות למפלים, בכללם המפלים של קאיטר 
(ז 11 ש)ש £31 ) ופוטארי (סזסס?). הא׳ עצמו זורם במורדות 
תלולים ותנועת־שיט אפשרית רק בחלקו התחתון, לאורך 
של כ 80 ק״מ. על שמו של נהר־א׳ נקרא אחד משלושת 
מחוזותיה העיקריים של גויאנה הבריטית. 

אכזקיזץה, ע• ע אצמלניים. 

אסקימזאים (ביחיד: אסקימו [א׳], בני השבטים היושבים 
באיזודים הארקטיים של אמריקה ובחלק הצפון־ 

מזרחי ביותר של אסיד- מספרם אינו גדול: בגרינלאנד יש 
כ 20,000 א", בקאנאדה הארקטית ובלאבראדור שבאיזור 
הארקטי יש כ 9,000 ובאלאסקה הארקטית כ 4,000 . יש עוד 
כ 1,000 א" בשאר חלקי אלאסקה וקאנאדה התת־ארקטית 
ובהם נכללים האלאוטים (ע״ע). 

השם א" ניתן להם לראשונה ע״י האינדיאנים משבט אל־ 
גונקין(ע״ע), שישבו מדרום להם, ופירושו "אוכלי בשד חי". 
אך הא׳ האמריקני קורא לעצמו בשם איניואיט () 1011111 ), 
שפירושו "איש". הא׳ האסייתי קורא לעצמו בשם יואיט 
()!!יץ) או יו־קוק 711401110 ), שגם פירושו הוא "איש". 
מפני חומר התנאים שבמקום־מושבם היו הא" מבודדים משאר 
חלקי האנושות, והאנתרופולוגים מתקשים בשאלת מוצאם. 

קבוצה אחת של חוקרים סבורה, שרוב הכלים וכלי־הזין 
של הא" הם ממוצא אמריקני, ודעתה היא שאף אם באו הא" 
מלכתחילה מאסיה, התפתחו כגזע מיוחד בפנימה של אלאסקה 
ומשם היגרו צפונה, לחוף הארקטי ולחוף המזרחי. מן החקירות 
האחרונות נתברר, שאף את האלאוטים אפשר לראות כבני 
גזעם של הא״ — גזע שמוצאו מן העמים המונגולואידיים, 







67 


אסקימואים 


68 



פשפחת־אסקיטואים בחוד אינלי 


שהדת לאיים האלאוטיים מן היבשת האלא 0 ?ןנית. אף־על־פי 
שהעדויות בנוגע'למוצאם של הא" אינן שלמות, יש ידיים 
להשערה שבמשך התקופה החדשה בערך עברו מאסיה לאמ¬ 
ריקה בגשר־היבשה האלא 0 ?ןני-ד.סיבירי כטיפוסים פרמו׳נגו־ 
לואידים פרהיסטוריים והתפתחו כעם מיוחד ביבשת האלאס־ 
רןנית או בקירבת מפרץ־האדסון, או בשני המקומות כאחד, 
והתפשטו מכאן לתוך גרינלאנד והאיים האלאוטיים. ההנחה 
שהגיעו לגרינלאנד קודם שבאו לשם הנורמאנים מיוסדת על 
העובדה, שאנשי המושבות הנורמאנלת אוסטרביגד ווסטר־ 
ביגד, שנוסדו בגרינלאנד על־ידי אריק האדום ומלוויו,ימצאו 
כלים, שברי־ספינות ושרידים אחרים של ישוב בני־אדם. 
לתושבים קדומים אלה (אסקימואידים) קראו הוויקינגים בשם 
"סקראלינגים"(חלשים). 

האיזורים שבהם יושבים הא" משתרעים ממיצר־ברינג עד 
חופה המזרחי של גרינלאנד (בכלל זה — איי הארכיפלאגוס 
הארקטי הקאנאדי). אע״פ שמקומות־מושבם פזורים על פני 
מרחב, שארכו מגיע ל 4,800 ק״מ לערך — מרחב גדול מזה 
של כל עם קדום אחר —! שמר גזע זה באופן מפליא על 
אחידות לשונו, מנהגיו ואורח־חייו. יוצאים מכלל זה רק 
אותם השבטים, שבאו במגע הדוק עם הלבנים. 

קומתם של הא״ היא בין 157 — 163 ס״מ. הם בעלי פנים 
עגולות ורחבות ועצמות־לחיים בולטות. מבנה־גופם הוא חסון 
ועפ״ר שמן במקצת, ושרידיהם של הזכרים מפותחים עפ״ר 
עד להפליא. עיניהם צרות ושערותיהם חלקות ושחורות 
לגמרן. שערות־הפנים הן דלילות או אינן מצויות כלל. צבע־ 
עורם בחלקי־הגוף הגלויים הוא חום בגונים שונים — מחום־ 
בהיר עד חום־כהה — ובחלקים המכוסים מן השמש: חום* 
בהיר וכמעט לבן. סוג של א׳ "בלונדיני" או לבן, שמציאותו 
נתגלתה ע״י קלינגנברג, נחקר בפרטות מרובה ע״י סטפאנ־ 
סון. מבחינת התפתחותם אפשר לראות את כל הקיבוצים, פרט 


לאלה שהיו במגע הדוק עם האירופים במשך תקופה ארוכה, 
כשייכים לגזעים הפךהיסטוריים של תקופת־האבן הקדומה. 
אפילו קודם שבאו הלבנים הפיקו הא" של מיצר־סמית ברזל 
מן המטאוריטים, שמצאו בכף יורק, והשתמשו בו כדי להתקין 
ממנוי חודים לכליהם. לא" של מיצר־סמית ושל גרינלאנד אין 
עצים, פרט לאלה שמגיעים אליהם עם סחף־הימים מסיביר. 

מזונותיהם של הא" הם ביחוד כלב־הים, הלווייתן וסוס- 
הים ומיני יונקים ימיים אחרים. כלב־הים הוא מזונם החרפי 
הקבוע והוא חשוב להם משום השומן שלו, המשמש לצרכי 
דלק ואור, ומשום עורו, המשמש למלבושים, למגפיים, לריתמה 
של הכלבים, לקאיאקים ולאומיאקים (מיני דוגיות). בבשרם 
של כלבי־הים מאכילים הא" גם את כלביהם, אע״פ שבימינו 
מרבים הא" להזין את כלביהם בדגים מיובשים. סוס־הים, 
החדשן, הלווייתן, הדוב, ובמידה פחותה יותר—השועל, האר¬ 
נבת והאייל, משמשים גם הם למאכל. יש מן הא" שאוגרים 
אלפי ציפרים לשימוש בחורף; בנוצות־הציפרים הם משתמ¬ 
שים להתקנת מלבושים תחתונים. המקור העיקרי של עורות 
למלבושים הוא הקאריבו, שצדים אותו בפנים הארץ, במרחק- 
מה מן החוף. בבשר הקאריבו משתמשים למאכל ובעורו — 
להתקנת מלבושים, שקי-שינה ואהלי-קיץ. 

הגברים עוסקים על־פי-רוב בציד ובדיג ובהתקנת הכלים 
הנצרכים לכך; הנשים מטפלות בהכנת המאכלים והמלבושים 
ובענייני־ר,משפחה. קודם שהתחילו משתמשים ברובים היו 
הא" צדים בצלצל או בקשת וחץ. בין יושבי החופים משמש 
הקאיאק אמצעי־עזר חשוב לציד היונקים הימיים. הקאיאק 
הוא דוגית קטנה ומהירה, שמתאמת להפלגה בים. הוא עשוי 
מעור ומכוסה כולו, פרט למקום עגול באמצעו, שבו יושב 
השןט כבתוך חור. הוא צר והולך ומתחדד בשני קצותיו 
וכדי להשיטו משתמשים במשוט בעל שני פד־ים. הטיפוס 
השני של סירה, שמרבים להשתמש בו, הוא האומיאק (סירת- 









69 


אסקימואים 


70 



נשים), שאף הוא עשוי מעורות, אבל הוא פתוח ויש בו מקום 
ל 30 נוסעים וגם למטען. בחורף נוסעים במגררות־כלבים בכל 
מקום, פרט לגרינלאנד הדרום־מערבית. את המגררות מתקי¬ 
נים משני פסים חזקים וארוכים, שהם מחוברים זה לזה ע״י 
מוטות, בצורת סולם. סידור זה עושה אותן חזקות וגמישות 
כאחת ומאפשר את הנסיעה על אדמת־טרשים ועל גושי־קרח 
בימים, שבהם היו מגררות בלתי־גמישות נשברות. את תח¬ 
תיות הפסים מורחים במין חומר, ערב של בוץ ואיזוב, שלאחר 
שהוא נקפא הוא עושה את הפסים קשים וחלקים יותר. את 
הפסים מכסים גם בקרום של קרח ע״י מה שמרטיבים אותם 
מזמן לזמן, בהתאם לתנאי הנסיעה ולארכה׳ לפעמים לאחר 
כל 20 — 25 ק״מ. במקום שהברזל מצוי, משתמשים בפסי־ 
ברזל. בזמנים קדומים יותר השתמשו לצורך זה גם בעצמות- 
לווייתנים ובשן. את הכלבים רותמים באחת משלוש דרכים 
אלו: בשורה אחת! בשתי שורות מקבילות, עם כלב אחד 
בראש * או בצורת מניפה׳ כשהכלבים הם במפוזר וכל אחד 
מהם קשור אל המגררה באותן המושכות. אופן הרתימה תלוי 
באיזור שבו משתמשים במגררות, בטיב השלג ובקרום־הקרח 
שעליו. פלוגות־הכלבים עלולות לכלול עד 19 — 21 כלב, אך 
באופן ממוצע הן כוללות 11 — 13 כלב. 

מעונותיהם של הא" הם משני סוגים: קיצי וחרפי. 
האוהל (טופיק), שמשתמשים בו בקיץ, עשוי מעורות-קאריבו 
משומשים או מעורות של כלבי־הים. החמרים שמהם עשוי 
מעון־החורף שונים בהתאם לאיזור. פעמים שהמעון שקוע 
בחלקו בתוך האדמה והוא בנוי אבן ועפר מעורב בעשבים! 
הבקיעים שבין האבנים ממולאים איזוב ובצידי־הקירות נערם 
שלג. פעמים שהוא בנוי משלד של עצמות־לווייתנים מכוסה 
בעפר מעורב בעשבים; אבל שיטת־הבנייה של סוגי־מעונות 
אלה היא כמעט אחידה. המעון האסקימואי החרפי הנפוץ 
ביותר הוא בית־השלג (איני), שאפשר להשתמש בו כמקום־ 
מגורים בשעת נסיעות או במשך כל ימי החורף. האיני בגוי 
מלבנים של שלג(ולא של קרח), שחותכים אותן מגושי־שלג 
שנערמו על־ידי הרוח ובונים מהן בניין בצורת כוורת קונית. 


מי שמומחה לבנייתם של בתי־שלג יכול להקים, בפחות מ 40 
דקה ובאמצעות כלי אחד — סכין־שלג, איני מספיק לצרכיו. 
מעון כזה יש בו בידוד בפני קולות והוא מוגן מפני הרוח. 
מנורת־בישול מובערת בשומן של כלבי־ים עושה אותו חם 
ונוח מאוד. 

מלבושיהם של הא" מתאימים ביותר לחורף הארקטי. 
המעיל עשוי משתי שכבות של פרוות הקאריבו, שבאחת 
מהן מופנה הצד השעיר כלפי פנים ובשניה, או החיצונית, 
הוא מופנה כלפי חוץ. הבגדים הפנימיים עשויים מעורות 
של קאדיבו צעיר או קאריבו נלד והם רכים למגע כקטיפה. 
הם כוללים כותונת בעלת ברדס, שלתוכו מכניסים את 
הראש, ומכנסיים שמהדקים אותם בשרוך. המכנסיים, שהא" 
נוהגים ללבוש, מגיעים על־פי־רוב רק עד למטה מן הבר¬ 
כיים, בעוד שהתחתונים של הנשים מגיעים עד קרסוליהן. 
המכנסיים החיצונים עשויים לפעמים מעורות הדוב הלבן, 
אך בלבוש כבד זה משתמשים רק בשעת ציד או בשעת 
נסיעה. המעיל הוא רחב ובלתי־מהודק ואף אליו מצורף 
ברדס, שאפשר לעטוף בו את הראש. השרוולים הם ארוכים 
ורחבים, באופן שאפשר, בשעה שהקור הוא גדול, להוציא 



אוהל־היץ אסקימואי ב.שמחי־השמםה' ( 35 ם״ 0 ־ו 0 ישזזג*) 


















71 


אסקימואים 


72 


מתוכם את הזרועות ול¬ 
החזיקו סמוך לגוף בלא 
לפשוט את הבגדים. לנ¬ 
שים יש מעילים מיוחדים 
בעלי כים נוסף למטה מן 
הברדס, שבו הן נושאות 
את י תינוקותיהן. כיסוי 
הרגליים כולל גרביים 
מעורות הקאריבו, שהצד 
השעיר שלהם הוא כלפי 
פנים, ומגפיים בעלי סול¬ 
יות עשויות מעורות כלב־ 

הים ובתי־שוקיים עשו¬ 
יים מעורות הקאריבו, 

שמגיעים עד לברכיים. 

תלבושת זו,שמשקלה הוא 
פחות מ 5 ק״ג ושהיא מת¬ 
אמת לטמפראטורה נמוכה 
מ ־ 65 -, מאפשרת תנועה 
חפשי ת. כיסוי הרגליים 

אשר, אסתימואית ממזרח לספח־ 

ראדם" בת , בישת חנינית לתקופת הקיץ, בזמן שט 
זג־האויר הוא קריר, אינו 
משוכלל ביותר. טובים הם המגפיים מעורות כלב־הים, אף 
אם אינם משתווים עם הערדליים של הלבנים. את בגדי־ 
החורף המשומשים לובשים גם בקיץ. 

הכפפות עשויות מעורות של כלב־הים או של הקאריבו, 
ועפ״ר מעורות הצד הפנימי של רגלי החיות, כדי שאפשר 
יהא להתאימן למבנה הידיים. כדי למנוע עוורון־שלג, שנגרם 
ע״י זריחת השמש על השלג באביב, המציאו הא" משקפי־ 
שמש מיוחדים במינם, עשויים עצם של לווייתן, ובהם שני 
סדקים צרים, שמשמשים לראיה. 

אע״פ שהאלגונקין כינו את הא" בשם "אוכלי בשר חי", 
נוהגים שבטי-הא" (סרט לאלה שבגליל נהר באק בפנים 
הארץ) לבשל את מזונותיהם, כשהתנאים אך מאפשרים להם 
את הדבר. מתחילה היו משתמשים לצרכי בישול בכלי־אבן 
או היו צולים את הבשר באש. את החלקים הטובים ביותר 
הם נותנים לילדים ואח״כ לזקנים. בשעת הסעודה מוציאים 


הא" את הבשר מן הסיר המשותף, מחזיקים בו בשיניהם ובה 
בשעה הם משתמשים בסכין כדי לחתוך ממנו חתיכות. 

הא" נדבקים בקלות במחלותיהם של הלבנים׳ ביהוד 
במחלות זיהומיות, ופעמים שחלק גדול מן האוכלוסיה של 
כפרים שונים נספה במגפה של אדמת, אבעבועות או שיתוק־ 
ילדים. אחוז הא", שנוגעו בשחפת לאחר שבאו במגע עם 
לבנים, הוא גבוה מאוד. הרבה מהם סובלים כיום ממחלות 
מיניות. אחוז התאונות גבוה גם הוא. אולם לסי עדויות 
רפואיות ואנתרופולוגיות היו הא", קודם שבאו במגע עם 
הלבנים, חסונים מאוד וכמעט פטורים ממחלות. כמו־כן ראוי 
לציין, ששיניהם של הא" היו כמעט ללא פגמים כל עוד היו 
אוכלים את מזונותיהם הרגילים׳ אך מזמן שהתחילו אוכלים 
ממזונותיהם של הלבנים, שכיחים בתוכם סגר דע ורקב־ 
השיניים. לפי אומדנים שונים היה מספרם, קודם שבאו במגע 
עם האדם הלבן, כססס, 100 . 

הא" הם אינטליגנטיים מאוד, ידידותיים ושוחרי־שלום, 
רמת ההתנהגות והיחסים האישיים שלהם היא גבוהה למדי. 


אין בתוכם שאיפה להתעשרות פרטית וקנה־המידה להצלחתם 
ולמעמדם בחברה הוא תרומת היחיד לטובת הכלל. 

\^. 5 0700711 ,. 1 ) 1 ; 1944 , 41 * 34711 { 470510 י 6£30$500 ז x713, 1942; 

1(1., 7/10 ?13071319 47040: 7/10 $1079 0 / ?11/0 01 ? ח 1 €075 ד x7 
?0^10715, 1939; ^22. 0. (6(1.), 0x71x3x5 ?0550771 

47040. 115 11151079, ?050x7005, 70{7x1340 27711711 ) 4 1 ) 171 ) מ - 
557x51071, 1937 (0303(13. 04 14€5 :>־ $0111 ש? 1 ) 30 0€5 נ . 

1.30(15, ?31 ס 50 זש 1 ) 0 .( 1 . 14 ;( 8130011 0515 ־ 01 ? 1 ) 30 5 ) 1 ־ - 

3 ) 10 ^ 5001010 ■ 21617 ' 7 / 0 4 .' 0. £ 6115 , 4105^ 22x51005 

, 0011105 . 8 . 14 ; 1935 , 1:5 ־ 31 ק 2 , 1713. £3x0(111071(3 $1x1x5 ) 

: 1( -£. >4. 7 '216 41(5x4x71 151x7135 ־ 0131 . 14 .\נ-.־!/ 

< 10$111111100 130 ת 11$0 :ז 1 בת$ , 10 4713 2231x15x113155079 ק 00 ? • 7/147 
- 35 ? ; 1945 , 5 . 013 ? ,. 21 .סא , 1€5 !) 503 1 ) 110 סז^) 8301 ז 3 ^\\ 

- 071 ) 07 ,. 1 ) 1 ; 1908 , 22071/1 10 0 / 5/10 ?01x7 ק 00 ? 7/10 , 03115500 
477107104 47040 407055 ,. 1 ) 1 ; 1921 , 1x713 />9 1/1€ ?01x7 5^X 
. 1927 ,(. 1 )^ק 5. £x ש 41 ד) 

מ. ח. ש. 

אירגון החברה! קשרי־תרבות; שאמאניזם! מיתו¬ 
לוגיה. את החברה של הא" אפשר לציין מכמה בחינות 
כאנארכיסטית־קומוניסטית. מה שמושג בציד או דיג הוא נכס 
הציבור, ואילו מוצרי מזון ולבוש, מכשירים וכלים וכד , , 
שייכים לאלה שהתקינו אותם. החברה של הא" היתד, ביסודה 
פאטריארכאלית, והחלוקה לשבטים נקבעה בה בעיקר לפי 
המציאות הגאוגראפית ולפי הניבים. בדרך כלל לא היו לא" 
ראשי״שבטים או מנהיגים, ואף חוקים לא היו להם, אע״פ 
שלמנהגים עתיקים היה תוקף של חוק. אצל הא" שבאלאסקה 
היתד, השפעה ל״עשירים״ — כלומר, לבעלי־הסירות. 

בתחום שבין מיצר־ברינג וגרינלאנד המזרחית נמצאו 
שרידים של תרבות האי" מתקופת־האבן: חרבות, קשתות 
וחצים בתוך אשפות־עור, צלצלים וחניתות, שנורו בעזרת 
קרש הקפיץ, סכינים וחודי־נשק מצור, כלי־דיג מעץ ומעצם, 
פטישים וגרזינים מאבן עם ידיות־עץ, ויתדות מאבן (לשם 
בקיעת עצים). כן נמצאו בין השאר מנורות, סירים מאבן 
סטאטיט וקערות וארגזים מקרשים (פליטת־הים). בעץ זה 
השתמשו הא" גם בבניית בתים ואהלים, וכן בהתקנת סירות, 
מגררות־שלג וכלי־בית שונים. תכשיטים, מחטים וסיכות 
נעשו מעצמותיהן ושיניהן של חיות שונות, ולפי כלים אלה, 
שהם נהוגים עד היום, אפשר לקבל מושג ברור מתרבות הא" 
הקדומה, שאת מקורה יש לבקש הרחק במזרח אצל הסאמו־ 
ידים, הפינים והלאפים. מבחינה אמנותית יש חשיבות מיוחדת 
לחריטות. שבהן נהגו הא" לקשט את קופסות־המחטים שלהם. 
טיפוסים שונים של קופסות כאלו נמצאו מלאפלאנד עד 
מזרח־גרינלאנד, עד איסלאגד ונהר אמור, וכן בשרידים של 
תרבות־הא״ העתיקה של סביבות ים־ברינג. — ההקבלה בין 
התרבות המערבית והמזרחית מסתייעת גם בדמיון בין כלי- 
הפולחן הלאפי־פיני — פטיש־התוף — ובין מקל־התוף של 
המכשף האםקימ 1 אי. הקווים המשותפים בתרבותם העתיקה 
של העמים הארקטיים שלאורך הגבול הצפוני של היבשות 
ניכרים למרות ההתפתחות השונה של תרבות זו אצל כל עם 
ועם. והוא הדין גם לגבי לשונותיהם של עמים אלה, שנראות 
כיום שונות זו מזו. סיגנון משותף ניכר לא רק בסירות־העור 
או במגררות־השלג הרתומות לכלבי-בית (ובאיראסיה לאיי- 
לים) או בתרמיל־הגב (באסקימואית ז 311 תז 3 ), שבו נושאות 
הנשים את תינוקותיהן, אלא אף בשיטות־הציד ובמנהגי- 
הפולחן הקשורים בהן, כגון הקרבת הקרביים לפני גולגולת 
של דוב. צדדים שווים יש למצוא גם בעניינים חברותיים 
ודתיים, כגון בשאמאניזם ובאמונה שיש רוח לא באדם 
ובבעלי־חיים בלבד, אלא אף בכל דבר שבטבע ואף במוצרי-. 



73 


אסקימואים 


74 


א) אמצעי־תעבורה: 

1 . טנררת־כ?בים; 

2 . קאיאק: 

8 . א וטי אץ. 


ב) נשק, כלים וציוד: 

6 . מקרח עם קשת ופיר; 

7 . חכה; 

8 . אסקימו בת 5 בושת־ציד; 

9 . צ 5 צ 5 ע 5 קר׳ם־זויקה, עם 
שקפוחית־עור; 

10 . משטאל ליסיז: צ 5 צ 5 ־רוויםה 
5 ציר כ 5 בי־ים: חניתות; 

11 . קרש־זריקה; 

12 . אשפה, קשת וחיצים; 

14 . כתונת־נבר (מטעי), ש 5 ובשים 
אותה בקאיאק. 


ג) מלאכת־מחשבת: 

5,4 . קישוט לשפתיים; 

13 . טסכוודויקוד; 

15 . סכינים עם יריות טשך 
לוויית! ונדני־עץ: 

16 . אייל מנולח מעצם. 



האדם. כן יש לא" קווי־תרבות משותפים עם עמים דרומיים 
יותר הן באמריקה והן באסיה. מקצתם קווים ש״הושאלו", 
ז. א. הובאו בדרך־המסחר, וביניהם יש להזכיר את הקישוטים 
מטיפוס סיני. 

מרכזי־המסחר של הא" ידועים מזמן קדום והם: אי־ 
בארטר על הגבול שבין אלאסקה וקאנאדה, רמות אקילינק 
שעלי הגדה הדרומית של נהר תלון ממערב למפרץ־האדסון, 
כף צ׳ידלי בלאבראדור, האי טאסראליק בשפך נהר סטרכד 
פיורד בגרינלאנד, והאי אליק בקרבת כף פארול עלי החוף 
המזרחי של גרינלאנד. 

המנהיגים הרוחנים של הא" היו השאמאנים, שנקראו 
3118314111 (ביחיד ף 3140 §ת 3 ). האנגאקוק היה נחשב גם 
כמכשף, שהוא מתווך בין הא" ובין הרוחות, וגם כרופא, 
בלא שהשתמש בתתפות. לפי דעת הא״, כל מחלה — למשל, 
שיתוק של אבר — היא תוצאה מאבדן של נשמה אחת 
( 131x1114 ). תפקידו של המכשף היה לעודד בעזרת תיפוף 
וזמרה אחד מן הרוחות הנשמעים לו ולהטיל עליו למצוא 
את הנשמה האבודה או השדודה ולהביא אותה חזרה למקום 
בעליה על מנת להצמידה מחדש לאבר החולה. לתופו של 
המכשף יש מקל מעובד יפה, שבו הוא מכה במסגרת־העץ 


של התוף (ולא בעורו). כן יש לו כלי־הקשה אחרים, כגון 
עורות יבשים, מקלות ורעשנים מסתובבים מסוגים שונים. 
אחד מן האמצעים שהמכשף משתמש בהם לשיכוך זעמם של 
הרוחות הוא הווידוי של החוטא. מן החשובים שבמהות, 
שבהם האמינו הא"׳ יש להזכיר את "רוח הירח"(ק 1311 מ 311 ן> 
10113 ), שנתפס על־ידיהם כגבר בשם 314 §ת 1 ^("אחיה הגדול 
של האחות"—השמש), הלובש מכנסיים מפרוות הדוב הלבן! 
הוא אל־השמים וכן אל הגאות והשפל, אל הדובים וחיות־הים 
הגדולות, וכן אל הפריה והרביה. רוח אחר, שהא" עבדו 
בכל מקום׳ הוא סילה ( 5113 ), אל הכוח האנושי ואל־הסערה. 
במיתולוגיה מופיע סילה כאלוהות הקדומה ביותר של הא", 
ולא ברור אם סילה הוא גבר או אשה. 

הכשרתו של האנגאקוק מתחלת בנעוריו והיא נמשכת 
מתוך סודיות גמורה, לכל הפחות שש שנים. ברוב המקומות 
אין משרת־המכשף עוברת בירושה. רק באלאסקה הדרו¬ 
מית היא עוברת בירושה מאחי-האם ( 302014 ) לבנה או בתה 
( 3 §ת 3 ), ואפשר שמכאן בא השם 5 > 3140 § 1 ז 3 , שפירושו — 
"שארו של אחי האם". 

בדומה לעמים אחרים, יש גם לא" אגדות על ימי־בראשית: 
השסים נתבקעו, עמודי־העולם נשברו, הארץ התהפכה כקד- 





75 


אסקימואים 


76 


חון בים, מבול הציף את הכול. "בני־האלמוות" הקדומים 
נפלו. חלק מן הנפילים הם "עם האש", שגר בתוך מערות תחת 
סלעי־החוף. אחרים הפכו לאצות־ים, ואילו אחדים, שנפלו 
על הסלעים, הפכו לצדפים שהשתרשו בתוך פני־האבן. 
כששככו המים הפכו אצות־הים לעשב, שיחים, וכד/ בימי- 
בראשית היה בכוח האדם ליהפך לחיה ובכוח החיה ליהפך 
לאדם; האדם הבין את לשון־החיה, ולהפך. במקום שומן־ 
לווייתנים בערו במנורות מים. 

האמונה של הא" בגילגול־הנשמד, בולטת באגדה על 
צ׳ונגולוק (הנקרא בגרינלאנד ניוואנגיאק) — האיש שנשמתו 
הופיעה מתחילה בגבעול־עשב. לאחר גילגולים הרבה, שעברה 
נשמה זו דרך צמחים וחיות, נתגלגלה בכלב־ים, שנצוד ע״י 
אדם. הנשמה נכנסה לאשת־הצייד, שהרתה וילדה בן. הבן 
נטבל בהתזת טיפות־מים על האגודל (בת נטבלת ע״י התזת 
מים על הקמיצה). 

תבם של הקווים המיתולוגיים הללו קיבל אופי מיוחד 
באיזור הארקטי, אך יש להם הקבלה גם בתרבויות של עמים, 
שהם רחוקים מאיזור זה. רעיון גילגול־הנשמה, כפי שהוא 
מתואר באגדה הנ״ל, אינו ידוע אצל שכניהם של הא", אך הוא 
מצוי אצל כמה עמים באסיה. הוא הדין לגבי האגדה על אלת־ 
הים, שהמכשף האסקימואי בא עמה במגע. בדומה למסופר 
באגדה זו נוסע השאמאן האלטאי־סיבירי לשר־התהום אדליק 
("בעל הארץ") דרך מדבריות־סין ל״הר־הברזל". בשתי האג¬ 
דות נזכרת אותה המטרה: פיוסה של האלוהות הזועמת, 
ובשתיהן מופיעים המוטיווים של טיסת הרוחות, הגשר הצר 
כחוט־השערה, הכלבים השומרים על הרוח במעבה־האדמה, 
וכד/ הקבלות אלו מעידות על קשרי־מסורת גנטיים. 

הא" של אלאסקה הקימו בתי־חגיגות גדולים יותר וערכו 
חגים בממדים גדולים מן הנהוג מזרחית לנהר־מקנזי. כאן, 
ב״שטחי־השממה", התחיל איזור ההתיישבות הכפרית של 
הא״ ותנאי־החיים היו כאן — וכן גם בגרינלאנד וליד מיצר- 
דיויס — קשים יותר מבמערב. באיזורים המזרחיים חיו בני 
החלוצים בסוכות־שלג משום שלא היו להם עצים ונתרחקו 
ביותר ממקורות התרבות האסיאתיים. 

הא״ בימינו. לשון־הא״ שגורה בפיהם של קרוב ל 35,000 
א", שהם חיים לאורך החופים הצפוניים של היבשה ושל 
גרינלאנד. רוב הא" שבאלאסקה וקאנאדה מדברים גם אנגלית, 
ובגרינלאנד מתחנכים הילדים בבתי־הספר בלשון הדאנית. 
מרובים בכל מקום בני־התערובת המדברים אסקימואית: 
מ 21,000 הא״ שבגרינלאנד אין יותר מ 1,000 א" טהורים. 

בכל תחום ישובם של הא" פעלו מיסיונרים, שהקימו כנ¬ 
סיות ובתי־ספר: באלאוטים ובאלאסקה פעל הרוסי ונןמינוב 
( 08 ממ 1 ג 3 ז 1 מ 86 ; 1834-1824 ), ובגרינלאנד—הנורווגי האנס 
אגדה ( 1735-1721 ). אחריהם באו מיסיונרים מרובים מטעם 
הכנסיות הרוסית והדאנית, שראו את תפקידם בהחלפת הדת 
והמנהגים הלאומיים הפרימיטיוויים של הילידים באלה של 
"האדם הלבן". מיסיונרים צרפתיים נשלחו לאי קאדיאק, 
לנהר מקנזי ולמפרץ האדסון. מגרמניה נשלחו כמה מן האחים 
הבוהמיים לגרינלאנד הדרומית. עם מסירת אלאסקה לאה״ב 
ב 1867 נפתח איזור זה להשפעה אמריקנית. האופי הלאומי 
של הא" ניטשטש עד מהרה מחמת הפיזור המרובה של 
ישוביהם ברחבי־הצפון — פיזור, שהקל על חדירתן והשתר- 
שותן של ההשפעות הזרות. 

גם דרכי־פרנסתם של הא" נשתנו מאוד בזמן קצר: 


באלאסקה הונהג האיל כבהמת־בית, ובכל מקום נדחה הציד 
מפני המג; בגרינלאנד הדרומית רווח כיום גידול צאן ובקר. 
"כפרי״־הדייגים הפשוטים הפכו לעיירות קטנות של כ 1,000 
תושבים, שנעשות מעט־מעט מרכזי תרבות ותעשיה. ביחוד 
מפורסמת איוויגטוט ( 1111 § 1 ׳\ 1 ), בגרינלאנד המערבית, שבה 
נמצא המחצב הנדיר קריאוליט, שהוא חשוב לתעשיית־האלו־ 
מיניום. גם ציד־הלווייתנים לובש בכל מקום צורה חדשה. 
השימוש בסירות המסורתיות כמעט פסק, ובמקומן משתמשים 
כיום בסירות־מנוע. 

וגדול מזה הוא השינוי שבא בבני הא״ — ביחוד באלה 
שיושבים בגרינלאנד — מבחינה רוחנית. אמנם היה זה 
תהליך אטי, כי במשך זמן מרובה ניסתה דאניה לשמור על 
צביונה המקורי של האוכלוסיה. הכוונה היתה להשאיר את 
הילידים בדרגת ציידים של כלבי־ים, לקיים את לשונם ואת 
אגדותיהם הישנות, ובו בזמן להחדיר לתוכם את הנצרות 
ולהטבילם לנצרות בשמות דאניים. מצב־דברים זה נשתנה 
בדור האחרון, ביחוד אחר שתי מלחמות־העולם והכנסתם של 
אמצעי תחבורה ומודיעין מודרניים. בגרינלאנד יש כיום 
ארבעה בתי־דפום וכמה כתבי־עת (וע״ע גרינלאנד). 

86 ) }ס 1061 ) 80 4001131 ! . 6 ) 10 ( 11 ) £51 £07110.1 ) 1/1 , 8035 .? 
77277:11 /ס 77 ) 1/1 ' , 18601 ; 1888 ,(. £11111 . 141310610 )ס 806030 
.)בא 0£ . 11115 . 1 זז 14 )ס . 81111 . 15 ) 1 ( 80 1 ( 77111150 1 ( 00 2271:1 > 1 
.£ ) 1/1 / 0 15 ( 0120 ( 741% 1 ( 1 ( £0 , 8080635 . ז \\ ; 7 — 1901 ,(. 11151 

7x501(0) 24570 0)14 .4 )1701(0 (21. 001186. 0( 1401661030151$), 
1925; 0. 11.11(, 770)1/1 2417)01(01) 01)4 £14)05)01) 01411141( 

,( 4 . ¥01 ,. 000£6 . 80 301110 ? . 5 01 . 600608 ?) 6 מ 60/10 ממ?>נ> 

.£ )/ 550111 ^ 7170 ^ 240 )(/ 1 /ס (/)!))/ 5 .(((/ £1 , 110103 ■ 0 ; 1933 
) 7/1 ' , 600055 ( .ם ; 1914 ,( 39 . 3101 , 00601308 0131 . 14088 ) 

. 11 ; 23 — 1922 ,( 8 — 14 , 12 . 701 ,. 68 נןג£ 1400010 ) .£ ס<ן<ןס 0 
- £5 , 11:111500 .? ; 1929 , 0 ^ 01011 / 01 ? 40 £ 20/11 005 ,: £16018 

. 1903 , 01 ( 1 ) 01 ( 111 )! 

ו. ת. 

הלשון של הא״ (הנקראת בפיהם ^ 301 ףס :ז 1 ג\מ 1 — 
לשון בני־אדם) עדיין היא מדוברת בפי כל העמים הצפוניים 
באמריקה, ז. א. בגרינלאנד, קאנאדה, אלאסקה, האיים שבים- 
ברינג וכן על חוף חצי־האי צ׳ייקץ׳ בסיביר, ולפנים היתד, 
מדוברת גם בחופי־לאבראדור. לשונות קרובות לה עדיין 
מדוברות הן באלאוטים ובחוף המזרחי של סיביר מצפון 
לקמצ׳טקה (לשוויקרקית) וכן בתריסר מקומות־ישוב בקרבת 
הף־דשנב. אין אנו' יודעים שום לשון אינדיאנית באמריקה, 
שניכרת בה קרבה ללשון הא". כן אין האסקימואית קרובה 
קרבה יתרה לאיזו לשון אסייתית. אפשר להבחין דמיון כללי 
בינה ובין הצ׳וקצ׳ית, הקוריאקית, הסמוידית, הפינית־לאפית 
והמאדיארית; אך אין דמיון זה מרובה' מדמיונה לטיפוסי- 
הלשונות ההודראירופיים. סימן־ההכר של לשון־הא" הוא 
המבנה המיוחד של המלה: נוהגים לצרף לשורש מספר 
מרובה של הברות־לוואי בעלות משמעות קבועה, ובדרך זו 
נוצרות לפעמים צורות ארוכות מאוד; המלה נעשית משפט 
שלם. ללשון־הא" יש אופי חכי־אפי, אך הצליל הכללי שלה 
הוא אעפ״ב נעים לאוזן. יש הברות ארוכות וקצרות; ההטעמה 
תלויה במובן. — עם תרגום התנ״ך והברית החדשה ללשון 
הא״ נתעורר הצורך בכתיב אחיד; ואחד מן המתרגמים (לניב 
הגרינלאנדי), פאול אגדה, חיבר מילון ( 1750 ) ודיקדוק 
( 1760 ) לניב זה. הכתיב נשתפר ע״י המיסיונר־הפילולוג שמר 
אל קליינשמיט (, 6 ו 301 זק 5 11611 ;> 1$ (>ת 113 ז 0 ז§ . 61 אל 1 :ז 13 ח 1 זז 3 ז 0 
1815 ). הניבים העיקריים של גרינלאנד הם אותם שהם מדו¬ 
ברים בסביבות גוטהופ ואמאסאליק. הניבים של אלאסקה 
המערבית שונים במידה מרובה מאלה של גרינלאנד. 




77 


אסקימואים — אסקירול 


78 


(,כ) 


שיר־קאיאקן 

־ים 


0 (>) 


איבוי ובהדגשה 

3 . ^ *־(<) \ 


ארץ־הצפון נעלמה מעיני ופתאום 

1 

נחלשתי / ארץ־הדרום הופיעה / 

ויקדד, בי כמיהה / אדמת־הירק של 6 " ״ ת ■ 7 ״״ 82 "< ) < ?־;״׳■־״׳' 1 ) 9 

או־ץ־הדרום נראתה / ועליה — הד־ - 


_51_ 


אמאנאין הגדול / חשבתי עוד רגע •***ך* 0 * 1 ס•!־ ס״ 7.0001 0 /-. 0 11 - 510 ■ 010011071 $ !? ס) ! 1111 )[] 0 ^ 11110 ! 56 10 חסמןו״ 1 / 1 

3 ־' 83 (-־ב* 1 ת _ 02 


ואפגוש באויבי / אנצחנו בקרבי 
תופים. 



ס-{ 101 [ -סיג- 1/6 ( 1 ־ 1 000 1 ־ 1 - 10 - 111 ) 1 011 11 ק ■ 01 ( 111 - • 601-01001701 סן-ס סן. ס) 


במאה ה 19 היו כמדי בלשנים (ק. ר. רסק, ע״ע! א. סוואג׳ו 
[ 601 § 3 ׳\ 5311 ]) סבורים, שלשון הא" שייכת למשפחת הלשו¬ 
נות האוגרדפיניות, אבל דעה זו לא נתקבלה. הבלשן 
ההולאנדי כ. ק. אולנבק ביקש להוכיח בספר שפירסם ב 1907 , 
שמלות הרבה בלשון־הא' דומות למלות בעלות אותו מובן 
בלשונות ההודו־אירופיות. 

מצד אחד מניחים, שדמיון זה בא מתוך מה שהא" שאלו 
את המלים הנדונות מלשונות הודו־איתפיות לפני אלפי 
שנים, כשעדיין ישבו באסיה המרכזית בשכנותו של איזה 
עם הודדאירופי, או בזמן מאוחר יותר, כשישבו באירופה 
המערבית או בסיביר. אולם מצד שני יש משערים, שהמספר 
המרובה של שרשים דומים אינו פרי של השאלה מקרית, 
אלא סימן לקרבת־לשונות יסודית. אם ההשערה האחרונה 
תתאמת בהמשכה של עבודת־ההשוואד" תהא ללשון־הא", 
כלשון קדומה ביותר, חשיבות מיוחדת בחקר הלשונות 
ההודו־אירופיות. 

171 ) 1 !-) 1> 006 (16x11 )^ת 11611 ) 1-501101 )£ , 11 :ותסרס ח! 113 .. 1 ., 1 
,( 23 2 . 01 ׳! ,. 1 ) 1 ) 0 ) 11 ,. 36 :) 4 301511 ( 1 31 ץ £0 ) ח) 1 /) 1011 < 11 ) £11 7 ח', 

146 . 5 ) 16 / 0 ץ 006 1 - 01 x 6111 x 1 ־ 01-00 10107 ,./ 1:11 1 .) ; 1936 
- 5/000611 .■ 101 ) 0001 , 000055 ) .( 1 ; 1944 ,); 141011(0 £. 1.00X1101 

10110 ^ . 03036 0£ .קסא) 05 ) 0101 .£ 10 ) 11 ) ¥\ ) 111 ( 0 ?■ 101 
? 1:1111 61116 ) £6077 6 ,ז 0 ?זוי 11311 ' 1 ' ■ ז (\ ; 1928 ,( 15 . 1,01 ,. 06 נן £5 
; 1904 ,( 31 . 01 ״ , 0,601306 001 . 6066 ?) ) £00£00% .£ ) 1/1 /ס 
,( 010,103015,5 ^ )ס ., 0008 23 ) )!)? 1 16011415110 0 05 .£ ,. 16 

. 1930 

ו. ה. 

מוסיקה. חוקרי־המוסיקה המודרניים נוטים להשקפה, 
שהמוסיקה העתיקה של הא" קרובה לזו של האינדיאנים 
הצפוניים־מערביים. הדאני יאלמאר תות והחוקרת הקאנא־ 
דית הלן רוברטם עמדו על הצורות האפייניות של המוסיקה 
האסקימואית ועל קשריה לצורות המוסיקאליות המרובות 
של האינדיאנים הצפון־אמריקנים. הרבה משיריהם של עמי־ 
אמריקה הקדומים—ובהם של הא"—נאספו בקבצים, ובתקו¬ 
פה האחרונה אף הוקלטו. בעוד ששירי הא" הקאנאדיים כוללים 
שלושה סוגים בלבד, מתחלקים אלה של הא" הגרינלאנדיים 
ל 11 סוגים ז מהם 6 בלוויית תוף: 1 ) שירי־פולחן חד־קוליים 
של המכשף והציבור ; 2 ) שירי־ריקוד דראמאטיים של גבר 
או אשה במסכה עם או בלי מקהלה* 3 ) משחקי־ריקוד משע¬ 
שעים של כמה אנשים מחופשים * 4 ) שירים, שמתארים 
משפט או דין ודברים בין יריבים, בלוויית ריקוד ותיפוף 
ובהשתתפות הקהל* 5 ) שירים אפיים על ציד או מסע — 
מושרים עפ״ר בפי רקדן, ו 6 ) שירי מקח־וממפר של רקדן, 
המציע כביכול סחורות. 

בלא לוויית תוף: 7 ) שירי־איתות בשעת לקט גרגרים* 

8 ) שירי-איתות בשעת דיג* 9 ) שירי־ילדים לשעשוע, משחק 


או לימוד* 10 ) שירי-ערש* 11 ) השבעות עתיקות, שנוהגים 
לומר אותן ברציטאטיב איטי. 
השירה הארקטית היא בעיקרה פנטאטונית, והצלילים 
כמעט מזדהים עם הצלילים האירופיים. פרט לשירת־קאנון 
אין במוסיקה הקדומה של הא" רב־קוליות. כמו כן אין למצוא 
בה קצב הומוריתמי, אלא 3 שיטות־קצב קבועות ונבדלות 
זו מזו — אחת לשיר, אחת לתוף, ואחת לריקוד, שבדרך 
מקרה הן לפרקים חופפות זו את זו. 
כל שיר אסקימואי הוא קניין של מחברו, שרק הוא רשאי 
להשתמש בו. על-כן מצומצם התחום, שבו רווחת כל אחת 
מן המנגינות המרובות הידועות בין הא". אעפ״ב בולט 
הסיגנון האחיד שבשירי הא" מגרינלאנד עד נהר מקנזי ועד 
אלאסקה. מצד שני נמסרים שירים מדור לדור בין אנשי 

מקומו של המחבר. 

בתקופה החדשה נשתמרו המנגינות הקדומות ביחוד 
בישובים מבודדים ומרוחקים ביותר. בדרך כלל הנהיגו הכנ¬ 
סיות ובתי־הספר סיגנון מוסיקאלי חדש. נתקבלו בין הא" גם 
יסודות של הזמר והריקוד האירופיים, שהותאמו למסורת 
המוסיקאלית של הא". כן למדו לנגן במפוחית ובכינור ואף 
בהארמוניום. יש כיום בין הא" מחברי שירים, שלמדו באקא- 
דמיה למוסיקה* הידועים שבהם הם האורגאניסטן יונתן פדר־ 
סן והכומר הנריק לונד, שחיברו רומאנצות (בצורה דנית) 
ושירים לאומיים. הכומר פטר אולמן (מת 1930 ) חיבר כמה 
שירים על נושאים של אגדות עתיקות. 

1). 131111055 311(1 £4010 67 ק 7 ) 00 16 /) /ס $071£5 ,$ן־ €1 ( £01 .מ ת £. 

(£0 ־ 0111 ; 1925 ,( 14 . 01 ע י . 1 *שק%£ 10 ז 0 ז^ . 1 ) 03113 01 .ק . 

£0(1011, 141*51% 70712* 4*7 £767114714150/1671 7. (2150111■. 

!11 7/16 $ י £ם 05£1 ז£נ מ 1 , 14 7451% -.£ , 51010 . 11 ; 1912 ,(.מ 11 ז£ ז 
416 1^0x14, 1902; \^. 0714 £5 $071 ) 171141 ,■ 11201 ( 111311 ׳ 

0071065 /70771 00661x10714 (^£04<1. 0171 0131 . 01 \ , 1 ) 6111311 ־ ), 

1939; 14. *1*11111 1411510 .£ 1/16 071 ,ץש 2 ז 1 *( 11311 י ד ./^ 1 >מג 011 ־ 

171 0x667110714 (100. 011., ¥01. 40), 1923. 

ר. ת. 

א^קירול, ז ׳ ח*?זיךהמיניק — - 1 גז 01 ( 6 -1 ממ 6 ״£-מ 163 

01 ז 111 ף £5 :״!ף!״ — ( 1772 , טולוז — 1840 , פאריס), 

פסיכיאטר צרפתי. א׳ היה תלמידו, ואח״ב עוזרו, של פינל 
(ע״ע) ב ^ 1 ז*£ק 531 שבפאריס ום 1811 היה יורש מקומו 
במוסד זה. מ 1817 שימש מורה לפסיכיאטריה! ב 1823 נתמנה 
מפקח כללי על הפאקולטות לרפואה מטעם האוניברסיטה של 
פאריס, משנת 1826 היה מנהל ביודהחולים לחולי-רוח בשא- 
ראנטון. מהפכת־יולי הרחיקה אותו — כלגיטימיסטן וקלרי- 
קאלי — ממשרותיו הציבוריות, אך הוא הוסיף לעסוק בריפוי 
פרטי. — א׳ הוא ממניחי־היסוד של הפסיכיאטריה כמקצוע- 
רפואה מדעי ואביה של אסכולה פסיכיאטרית מפוארת בצר¬ 
פת. הוא המשיך בהצלחה במלחמה, שנלחם רבו על שיפור 
מצבם של חולי־הרוח ע״י התביעה להכיר בהם כבחולים ממש 




79 


אפקירול — אסקלפיוס 


80 


ועל ביטולן של שיטות־הטיפול האכ- 
זרלת, שהיו נהוגות עד זמנו. המוסד 
שלו שימש דוגמה ומופת לבתי חולי- 
רוח חדשים, שהוקמו בערים שונות. 
א׳ הירבה לבקר במוסדות הרבה ב¬ 
צרפת ובארצות השכנות כיועץ ומד¬ 
ריך בשימוש בשיטות החדישות. — 
כחוקר רפואי היה הראשון ששילב 
את הפסיכיאטרית במחקר הפסיכו¬ 
לוגי הכללי — השג, שבא לידי 

ביטוי בספרו , 0311565 0010106 €5 י>ז€^ $1 מס 0 £3331005 68 ^ 1 
01601316 ס 3110 ס 3116 ' 1 16 > 1£5 :! 3 זס 0 608 ^ 010 61 65 ומ 6 זק 1 מץ 5 

("ההיפעלויות כסיבו׳תיהן, סימניהן ואמצעי־ריפויין של 
מחלות־הרוח״), 1805 ! וכן היה הראשון, שסקר בדרך שיטתית 
את כל שדה הפסיכיאטריה ומין מיון מדעי את מחלות־הרוח 
ע״פ גילוייהן השונים בחשיבה, ברגישה וברציה. חיבורו 

הצי^י הוא: 16 18 ) 80 160668 ) 00031 016013165 1165 ) 01313 065 
1100-16231 ) 016 ז 6 6 טן) 01 :) £1 ץ 51 , 51031 ) 106 1 ז 0 קק 3 ז ("מחלות־ 
הרוח מבחינה רפואית, היגיינית ורפואית־משפטית״), 1838 . 

. 1858 ..£ ■ 1141 £114116 ,זסתמבם ״ 1 
י. ל. 

אסקלפיאן־ם ( ? ףו״>״:ףג^ד), רופא יווני־רומי מן המאה 
ה 1 לפסה״ג. נולד (בערך ב 120 לפסה״ג) בביתיניד, 

שבאסיה הקטנה, ובא כמורה לרטוריקה לרומי, במקום שציצרו 
נמנה עם תלמידיו. אח״כ עזב את מקצוע הרטוריקה ועסק 
ברפואה. א׳ הכנים לרומי, שמצב־הרפואה היה בה אז בשפל- 
המדרגה, את דרכי־הריפוי של היוונים. בניגוד לשיטה החומל" 
ראלית, שהיתר, שלטת עד זמנו, העריך א׳, בהשפעת התורה 
האטומית של דמוקריטום, את חשיבותם של החלקיקים, שמהם 
מורכבים החלקים המוצקים של הגוף. ביחד עם תלמידיו פיתח 
את התא 1 ריה, שהבריאות תלויה במצב־מתיחות בינוני של 
החלקים המוצקים, כגון כלי־הדם והשרירים. מחלה מתעוררת, 
איפוא, כשהמצב הבינוני ("מתודוס") נוטה למתיחות יתרה 
( 10105 ־ 811 513:05 ) או לרפיון( 513111813x05 ). א׳ התנגד גם 
לדעתו של היפוקראטס, שהטבע לבדו הוא המרפא: "הרופא 
צריך לתפוס עמדה פעילה כלפי הטבע, מתוך כוונה לשנותו! 
תפקידו לטפל בחולה בבטיחות, במהירות ובנעימות". א׳ 
הבחין הראשון בין מחלות חריפות וכרוניות, עסק במחלות* 
הרוח, תיאר הפרעות פסיכיות בדלקת־הריאות, הבדיל בין 
התכווצויות טוניות וקלוניות׳ ותיאר בדייקנות את מהלך 
המאלאריה. על יסוד 'תורותיו התפתחה במאה ה 1 לסה״נ 
האסכולה ה״מתו׳דית", שעליה נמנו הרופאים הגדולים ברומי 
סוראנוס וצליוס אורליאנוס. 

. 1903 , 711671 ^ 3111x ./ן . 4 / 1 { 1111050 $ ץ . 14 ״ס , 1135 ^ .ע . 1 ^ 

אםלןלפיוד 1 טזם (; 1x1.11306801:0 ).^'), פילוסוף סטואי, שחי 
במאה הראשונה לפסה״נ! תלמידו של פוסידוניוס 
(ע״ע). נראה, שא׳ הוציא לאור את כתבי־רבו. מתוך כתביו 
של א׳ הכיר סנקה את דבריו של פוסידוגיוס והשתמש בהם 
בספרו ״שאלות במדעי הטבע״ ( 03101-3165 203650.0065 >). 
לא׳ מייחסים חיבור על הטאקטיקה היורנית־המוקדובית בשם 
סוס&אןמא (ראשי־פרקים בטאקטיקה). הספר הואי 

החיבור הקדום ביותר על אמנות־המלחמה היוונית, שנשתמר 


בידינו. בכללו הוא אוסף של הגדרות יבשות׳ אך הוא כולל 
גם ידיעות יקרות־ערך על שיטות־הלחימה של המוקדונים, 
ונראה שפעמים הרבה הוא מביא חומר מתוך ספר (שלא 
נשתמר) של פוסידוניוס על אותו נושא עצמו. 

- 7)> 1923 \ 01015, 00X0 ־ 11 ־ 1 ( 013551031 1,11 נ 1 ש(^ 1 ) 10801145 ^ 5016 ^ 

״ 19 , 4604 ) 07 11 {<} £741 

אם?ןלפי 1 ם (יור ;ססמף.!*".* , , לאט׳ 8 ס 1 ק 13 ס 650 .^), אל־ 
הרפואה של היוונים והרומים. מקורו של השם, 

שאינו יווני, לא הוברר! זיהויו עם אל־הרפואה הכנעני אשמון 
אינו בטוח. מוצאם של אגדת א׳ ופולחנו היא, כנראה, העיר 
טריקה בתסאליה! משם עברו האל ופולחנו לפוקיס ולבלי- 
אוטיה, ושם נתקשרו במיתוס ובפולחן של אפולון (ע״ע). 
האגדות מעידות על היאבקות בין הפולחנות של שני האלים, 
שנסתיימה במה שאפולון נעשה אביו של א , . לפי הסילדלס 
(ע״ע) ופינדרלס (ע״ע) אהב אפולון — האל־הרופא הקד¬ 
מון — את הנימפה קורוניס, שהרתה לו! אולם בפקודת אביה 
נישאה לאיסכיס — שכנראה, נחשב לאביו של א׳ במיתוס 
המקורי. כשנודע לאפולון מפי עורב אחד על הנישואים, הפך 
בחמתו את נוצותיו של העורב, שהיו לבנות עד אז, לשחורות, 
המית את איסכיס, בעוד שאת קורוניס המיתה ארטמיס, 
אחותו של אפולון, בחיציה. אך כשהועלתה גופתה של קורר 
נים על המוקד הוציא אפולון את הללד מבטנה ומסר אותו 
לכידון הקנטאורוס, שיגדל אותו. — לפי צורתה הרשמית של 
אגדת־א/ שמצאה את אישורה בדלפוי. הגיעה קורונים אל 
המקום, שבו עמד אח״כ מקדש-א׳ באפידאורום, כשהיא הרה 
לאפלללן, ושם ילדה בסתר את א/—מכידון קיבל א׳ את מס- 
תרי־הרפואה, וכשגדל נעשה גדול־הרופאים. לאחר שבריפויו 
הצליח גם להחיות מת אחד, חשש זום, שמא יעשה א׳ את 
בני־האדם בני־אלמוות, ועל־כן הרג אותו! קבר( נמצא 
בקינוסאורוס שבארקאדיה. יש לשער, שא׳ הוא דמות אגדית 



אסקלפיוס, םו!יאוז הוואסיקאז 






81 


אסקל סיום—#פקלפיים 


82 


של רופא־גיבור אנושי, שנתעלה למעלת האלים אבל לא זכה 
ליעשות חבר לאלי־האולימפוס. 

במיתוס היווני־הרומי מוקף א׳ משפחה ענפה, שרוב בניה 
הם הגשמות של מושגים ומונחים רפואיים. המפורסמת בבנו¬ 
תיו היא היגייאה (הבריאות). שני בניו, מאכאון ופודאלריוס, 
נזכרו כרופאים־גיבורים באיליאם. עליהם התייחסו שתי מש- 
פחות־רופאים מפורסמות (האסקלפיאדים), שעל אחת מהן 
נמנה היפוקרטם (ע״ע). •י 

פולחנו של א׳ היה רווח מאוד ביוון העתיקה. ידועים לנו 
כ 320 היכלי־א׳! הם נבנו עפ״ר על רמות וגבעות עטורי- 
חורשות ואליהם נהרו המוני חולים, שביקשו תרופות על־ידי 
אוראקולום מפי האל. מלוחות־תודה, שהוקדשו לא׳ על־ידי 
חולים שנרפאו, אנו למדים משהו על דרכי־הריפוי של כוהני- 
א/ עיקרו של ריפוי זה היתה לינה במקדש (ס £111 לנ 101 ! 1 ), 
במקום שדרך־הריפוי היתד, מתגלית לחולים בחלום. אין ספק, 
שהתנאים והמסיבות — אור־השמש׳ האויר הצח, הטבילה 
במים — היו גורמי־ריפוי טבעיים! אך סייעו לריפוי גם 
כוח־האמונה והאוטוסוגסטיה, וכנראה, גם תרופות ואפילו 
ניתוחים, שהכוהנים השתמשו בהם "לפי הוראות האל". 
הגדול שבמקדשים־ד,מרפאות הללו הוא המקדש באפידאורוס 
(ע״ע). מפורסמים היו גם המקדשים בטריקה! באתונה 
(שלתוכה הוכנס סולחן־א׳ בס 42 לפסה״נ) ובאי קוס, מולדתו 
של היפוקראטס. המבריאים היו מקריבים קרבן לא׳, עפ״ר 
תרנגול: כך מבקש סוקראטס קודם מותו, שיקריבו תרנגול 
כקרבן־תודה לא׳ על שמיתתו קלה והוא נרפא מיסורי־החיים. 
לכבוד א׳ היו נערכות חגיגות (אסקלפייות), שבחן הושרו 
הימנונות, סודרו תהלוכות והוקרבויקרבנות לכבודו. 

מימיו של אלכסנדר הגדול ואילך נתפשט פולחנו של א׳ 

גם לארצות שמחוץ ליוון. ב 291 לפסה״ג הוכנס פולחן־א׳ 
לרומי, ומקדש מיוחד נבנה לו על אי קטן בשפך הטיבר. 
בתקופת הקיסרות היה פולחן זד, רווח בכל תחומה של מלכות־ 
רומי. א׳ נעשה אחד מן האלים החביבים ביותר על ההמון 
בתקופה של הסינקרטיזם הדתי: הוא קיבל את התואר 
210-1116 (גואל), ונחשב לאוהב־אדם, מושיע וגומל חסדים 
לסרט ולכלל. יוליינוס קיסר אף השתדל לעשות אותו דמות 
אלוהית מקבלת לדמותו של ישו הרחמן ועושר,־החסד בנצרות. 

הימנון לא׳ מצוי באוסף ההימנונות המיוחסים להומרוס, 
ומשוררים הרבה חיברו תפילות לא׳ ושירי תהילה והודיה 
לשמו. את ססלי־א׳ יצרו המעולים שבאמני־יוון. בפסלים 
הקדומים מופיע א׳ צעיר בלא חתימת־זקן. בדמויות מאוחרות 
יותר, מימי סידיאס ואילך, הוא מופיע עטוף־גלימר, ועטור־ 
זקן, כשחיוך של תוגה ורחמים שפוך על פניו. בכל הפסלים 
משעין א׳ את יד־ימינו על מטה, שנחש מתפתל סביבו. סמל 
הנחש המתפתל על המטה נתקבל כסמל הרפואה והרופאים 

( 11 ק 13 נ 1 ש 5 פ\ 1 ותטת 51£ ). 

,. 33 > 1 \נ . 55 ט 0 ז? . 0 . 11 <|^) 1 ו 10 > 1 > 1  . 44 . 14 , 300313 ? .ש 
- 1111111  114 <} 1 ( 711 , 00 ) 03 .א ; 1894/97 ,. 14 , 8 ־ 801 

, 18101 זגף.ג^ 4 .' 011 * ? 3011005, '^0x1.11x16 ־ 31 ־ 1 ^ .?; 1900 
- 01181005 ?) 1 ) 1471111 , 01011 ־ 0101 ^ . 0 ; 1907 

, 830315510 .¥\ .׳¥ ;( 1909 , 3011 .( 1 ־ ¥0031 1103 . 5 ז 0 ז\ . 805011 
.׳ 33 ; 1921 ,. 14 ,• 31101 ( 1400801 ■ 0 ; 1911 , £41/17711471 . 14 141101111 
- 141 04 ( 7 ,׳ 0006001 . 0 ; 1925 , 00114 141011112 7/41 , 0 חץר.ן . 3 , 

,. 14 , £30151010 _ 1 5 ! ■ 1 .£ ; 1938 , 00800100 ? . 11 < 1107 ;! 111 

. 1946 ,. 11015 2 
ם. יו.—ד. 6 . 



אסק 5 פייט: א) 00311 ׳יז 0813 ק 0 ־ 001 : 1 . ענף פורח: 2 . פדח כתתד־ 
אויר; 3 . כותרת ועלי בחתר־אורד. ב) םי 1 טטיני בת־שבע ( 3 ץ 110 
.ק 5 ): 1 . עכ 1 * פורח; 2 . פרח. נ) 10513113 ) 31 ־ 1 0150111313 : עלח 
כעיז־הנאד עם ׳פר׳עים. ד) טין טטיני הח?ביב 03 ס 1 ק 1 ז 0 ?): 

1 . ענף פורח: 2 . פרח נחתד־אזרד; 3 . ח 5 ס מן הכותרת זזם 
טאבקים; 4 . פרי; 5 . פרי נתתר־רוחב; 0 . זרע. ה) מיז מטיני 
האסק 5 םיה ( 111111 ־ 001 135 ק 5010 \ 1 ): 1 . ענן* פורח; 2 . פרי מתבקע. 

ן) .ק 5 31101113 ־ €31 : ענף פורח. ז) טיו מטיני סמפליה ( 0113 ק 813 
3 ־! 03130 גז 8 ): פרח. ח) .ק 5 81001013 : 1 . ענף פורח; 2 . פירות 

אסכןלפיים (ט 139£3 > 13 ק 5016 .^), משפחה של צמחים דר 
פסיגיים! מונה כ 280 סוגים ובהם כ 1,800 מינים, 

שרובם הגדול אינו מצוי אלא באיזורים טרופיים בלבד, 
ובעיקר באלה של העולם החדש. הא׳ ניכרים בין השאר 
בשרף החלבי שבענפים ובעלים, בעלים הנגדיים ובמבנה 
המיוחד של הפרח. פרחיהם עשויים עלי־גביע ועלי־כותרת 
מאוחים ; חמשת האבקנים של הפרח הם בעלי זירים קצרים 
ומאבקיהם צמודים לעמוד המרכזי של הפרח, ברוב המינים 
מלוכדים גרגירי־האבקה של כל לשכה שבמאבק לגוף אחד— 
האבקית. כל זוג של אבקיות ממאבקים שכנים מחובר ביחד 
ומהווה יתידת־תפוצה אחת. הזבובים המאביקים את הפרחים 
עוקרים זוגות־זוגות של אבקיות, שמתדבקות ברגליהם, 
ומעבירים אותן לצלקתו של הפרח. הפרי עשוי שתי מפוחיות 
ובהן זרעים מרובים, שהם מצויירים בציצית של שערות־משי. 

משפחת־הא׳ אינה כוללת צמחי-תועלת מרובים: מינים 
מועטים משמשים במידה מצומצמת בתעשיית־הגומי! מינים 
אחרים מספקים את ה״משי הצמחי", המופק מזרעיהם. לעומת 
זד, מרובים במשפחה צמחי־הנוי. כמה מצמחי הא׳ ידועים 
ברעלם החריף. 

בצמחיית־הבר של א״י מיוצגים 9 סוגים של משפחה זו, 




83 


אסקלסיים — אסתטיקה 


84 


רובם הגדול צמחי־מדבר. פתילת־המדבר (־סזק 18 גן 0310110 
0613 ) היא שיח או עץ קטן בעל עלים גדולים ואשכולות 
של פרחים משונים׳ שמכל אחד מהם מתפתח פרי גדול בעל 
שתי מפוחיות כדוריות דמויות־תפוח! פרי זה היה במשך 
זמן מרובה ידוע בשם תפוח־סדום. בגננות בא״י מקובלים 
מיני הסוג סטפליה ( 3 • 61 ק 512 ), המצטיינים בגבעולים בש־ 
רנים כעין הקאקטוסים ובפרחיהם הגדולים׳ שעפ״ר ריה רע 
נודף מהם; מרכז תפוצתו של סוג זה הוא באפריקה. גם הסוג 
אסקלפיה ( 135 ק 5016 .ו 7 ) מצוי בגינות־א״י< פירותיו הנפוחים 
מכוסים שיכים ארוכים. עלים ופרחים בשרבים יש לבת־שבע 
הבשרנית ( 0$3 מז 03 המקובלת כצמח־נוי ביתי מטפס. 

מטפסים מקובלים מאוד בא״י הם מיני החלביב ( 03 ס 1 ק 61-1 ?) 

וה 10516£13 ק 017 . 

אסרןנים, מעפחת ה־, ע״ע אנהלט; בך;ךנםךג. 
אסכןרים, ע״ע £ךץ. 

א 0 ר — ־ 5561 .^ או 611815 ׳\ 6 ח 6 (^? 5 ב 11 ז 556 \׳ — (לערך 850 — 

910 ), כרוב יסטו אנגלי. היה נזיר במנזר סט. דויד(או 
כפי שנקרא קודם לכן בלאטינית: מנזר־מנויה — 0713 ״£^) 
בוילז המערבית. נתפרסם בלמדנותו והוזמן ב 885 לערך 
לחצרו של המלך אלפרד (ע״ע) כדי לסייע לו בהשתדלותו 
להפיץ השכלה בעם. ב 893 לערך חיבר א׳ בלאטינית את 
ספרו על פעולותיו של המלך ( £6813111111 6516111111 ( 03 ^ 
11 ! 3£ ^נ 6111 ז 1£ ^), ששימש מקור לכתביהם של ברוניסטים 
הרבה. הספר חשוב ביחוד מפני שבחיבורו הסתמך א׳ על 
העתק של הכרוניקה האנגלוסאכסית, שהיה קדום יותר מכל 
שאר ההעתקים שנשתמרו ממנה עד ימינו, ולפיכך אפשר 
להסיק מספרו של א׳ כמה מסקנות בנוגע לצורה המקורית 
של כרוניקה חשובה זו. כתב־היד היחיד, שנשתייר מספרו 
של א , , נשרף כמעט כולו במאה ה 18 , אך הספר הודפס קודם 
לכן (ב 1574 ) ביזמתו של מאתיו פארקר, הארכיהגמון של 
קנטרברי, עם תוספות מרובות. כמה סופרים הטילו ספק 
בדבר, שא׳ היה מחברו של הספר, אך כיום סבור הרוב של 
המומחים, שא׳ הוא המחבר. 

1904 , 701 ^ 1711 ) 1 / 0 )( 11 5 ' 7 )!$^ , 6115011 ׳ו $16 .מ 
(תוצאה ביקרחית מספרו טול א׳ בצירוף מבוא וביאור). 

אסר־חדזן (באשורית — אשור־אח־אזינ — האל אשור 
נתן אח), מלך־אשור ב 680 — 669 לפסה״ב* בנו 
של סנחריב, ב 689 לפסה״ב נתמנה אסר־חדון מושלה של 
בבל, ואע״פ שלא היה הבן הבכור מינה אותו אביו, בהשפעתה 
של זכותו אמו, גם יורש־עצר. א׳ היה מושל חכם, זהיר 
ואמיץ־לב. בימיו גדלה אשור ונעשתה ממלכה אדירה. כמנ¬ 
הגם של מלכי־אשור העביר אף הוא אוכלוסיות שלמות 
של מדינות נכבשות ממקום למקום, וחלק מהן העביר גם 
לשומרון (עזרא ד, ב)! אך היה אנושי יותר מקודמיו ביחסו 
למנוצחים, ומיעט בתיאור של מעשי־אכזריות. כמושלה של 
בבל הצליח להרגיע את הרוחות, שסערו נגד אביו. הוא 
החזיר את תושביה הגולים של בבל לבתיהם, קומם מסדש 
את הריסותיה, וקבע אותה כבירתו השניה. על־ידי כך הבטיח 
לעצמו את השקט בעורף, בשעה שהשתדל להדביר תחתיו 
את המערב ולהגיע למצרים — חלומם של כל מלכי-אשור 
בכל הזמנים. מצדים מצידה ניסתה בימיו לסכסך באשור את 
נסיכי־בבל ואת מלכי־המערב, בכללם מנשה מלך יהודה. 


התקומם לא׳ גם עבד• 
מלקרת מלך צידון 
( 677 — 676 ), ולעומת 
זה בא עמו בברית 
בעל מלך צור וקיבל 
מיד א׳ את ארפהגפל, 
ועוד מערי־הלבנון 
בצפון,*את עכו ודאר 
בדרום. ברשימה מש׳ 
673 נמנו בין המל¬ 
כים, ששלחו מתנות 
לא׳ לכבוד חידוש אר¬ 
מונו בנינוה׳ בעל מלך 
צור ומנשה מלך יהד 
דה. — פעמים אחדות 
ובדרכים שונות—דרך 
סוריה וא״י ודרך ערב 
— ניסה א׳ להתקיף 
את מצרים, אך מסעו 
הראשון (לערך 675 ) 
נסתיים בלא הצלחה. 
רק בשנת 671 ■ לאחר 
הכנות יסודיות וממו¬ 
שכות׳ הצליח להת¬ 
גבר על הברית המע¬ 
רבית. כל נסיכי חוף 
הים, אדום, מואב ומנשה מלך יהודה, שלחו לו מם ומתנות. 
במסע־בזק עבר א׳ עד רפיח ומכאן, בעזרת גמלים, שסיפקו 
לו הערבים, וצידה לחילו, שסיפקו היהודים, עבר את המדבר 
וחדר לעמקה של ארץ מצרים, בעוד תרהקה (ע״ע) בורח 
מפניו לצד דרום. על־ידי ניצחון זה נעשתה מצרים אחד מן 
המחוזות של ממלכת־אשור הגדולה, אך לא לאורך ימים. 
ב 669 הוכרח א׳ למהר ולבוא למצרים, כנראה כדי לדכא שם 
מרד חדש׳ ובדרכו חלה ומת. 

,־ 1 שח €155 }\ . 6 ; 1880 , 108071 ( ¥5507 /ס $• $107 ¥11 ,ש§ 3 > 811 .£ 

.ז ;. £1 212 , 1926 , 7107%5 ? 455 1 ) 1471 715 ס 711 ס 1 ?<( 80 11££ ז 1£6 

' 5011 ־ 11 ^ 1 . £1 ;.££ 337 , 1923 , 710 ? 4$$ / 0 {( ¥115107 י 1 > 1$£€3 מ 01 

• €077% ; 1932 , 10880715 ( ¥5507 )){/ס!!/ 50 ^ 0 2147 1148107% § י 2 ־ 01 כ 1 

.££ 61 ,( 1925 ) 111 ,? 1115107 %1 ד 8.71¥10 718%0 <{ 

מ. ג 

אסת^יכןה, תורת־היופי ותודת־האמנות׳ וכן חקר הגורמים 
והאפנים של ההנאה מן היופי והאמנות. המלה "א׳" 

נתחדשה ע״י הפילוסוף א. ג. באומגארטן (בספרו - 11 > 16 \ 

- 11060 י 61 ק 106013 ] 311 11001111115 16 ) 11036 (^ 111050 (ק 131101165 

*סל!! — "הירהורים פילוסופיים על דברים אחדים שייכים 
לשירה״, 1735 ), על יסוד שם־התואר היווני ? 6 * 1 זוו 0 ס 1 צ>, 
"מה ששייך לתפיסה החושנית" (מן ; 1 קןד 0 ז> 1 ג, תחושה). 
מבאומגארטן עד קאנט היתד, למונח ״א׳״ משמעות כפולה: 
הוא ציין גם את תורת ההשגה החושנית (בניגוד לתורת- 
ההכרה) וגם את הא׳ כפי שהוגדרה למעלה. אך במאה ה 19 
נתאזרחה ההוראה השניה בלבד. שמות נרדפים למלה "א׳" 
הם "פילוסופיה של היופי", "פילוסופיה של האמנות" ו״מדע 
כללי של האמנות" (באסכולה האסתטית של דבוז׳אק! 
ע׳ להלן). 



טצנת־ניצחו; מל אסר־חד 1 ז: הטלך מם 
נחח את תרהקה טלד כוש ואת נעל 
טלד צור 





85 


אסתטיכןה 


86 


מושג היופי. ביסודה של הא׳ מונח המושג של היפה, 
ולפיכך השתדלו הרבה מחוקרי־הא׳ לברר ולהגדיר מושג זה. 
מחמת ריבוי האספקטים של מושג־היופי, שהוא מקיף את כל 
היש — מן התחום החושני עד הרוחני ביותר—ניתנו למושג 
זה הגדרות מרובות, שכמה מהן שונות זו מזו בתכלית. 
אעפ״כ אפשר לציין השקפות מסויימות, שעליהן באה ההס¬ 
כמה של כלל החוקרים. 

1 . תחושת־היפה היא תוצאה של תגובה ספונטאנית, 
שכוללת שיפוט מקיף ומיידי בלא להיזקק לתהליכי־הניתוח 
השכליים. תחושה זו באה מכל יסודות־האישיות! החושים, 
הרגש והרצון משתתפים בה ביתד עם השכל. 

2 . לתחושת־היופי יש בסים ביולוגי; אין היא נכס של 
האדם בלבד, שהרי — כפי שהראה דארווין — בבחירת בן־ 
הזוג אצל בעלי־החיים משפיעים גורמים אסתטיים, כמו, 
למשל, אצל הציפרים הצבעוניות של הנוצות, המודולאציה 
של הזימרה ויפי־הטיסה. חוש־היפה הוא, איפוא, פריה של 
התפתחות ביולוגית ארוכה (ספנסר), אלא שאצל האדם הוא 
עלול להיות שכלי יותר, וכן יותר עדין ומורכב. 

3 . חוויית היופי היא בלתי־אנוכית! היא הנאה שאינה 
מלווה במושג התועלת. היפה הוא מטרה לעצמו, מספיק 
לעצמו ואינו משמש אלא את ההנאה בלבד; אין ההנאה 
האסתטית כרוכה באיזו מחשבה שהיא על תפקיד מסויים 
שנשוא היופי ממלא בפועל, אלא היא גורמת רק למחשבה, 
שנשוא זה, לפי סדר חלקיו והיחס שביניהם, מוכשר למלא 
בדרך הטובה ביותר את הפונקציה הכרוכה בו. בחוש־היפה 
יש׳ איפוא, תכליתיות, אך לא תועלתיות — דבר, שקאנט 
הביע במימרה, שהיא פאראדוכסאלית לכאורה, אלא שאעפ״כ 
היא מוכרת גם ע״י אסכולות פילוסופיות אחרות: "היפה הוא 
תכליתיות נעדרת תכלית״ ( 11 ש 1±113£11£1£ ש׳*\ 2 ש £108 [:> 6 ^- 2 ). 

4 . תחושת־היפה כרוכה בהנאה חושנית; שהרי אין היא 
יכולה להתקיים אלא אם כן יש בנשוא שלה תכונות, שהן 
עלולות להיתפס ע״י אחד מן החושים החיצונים (הראיה 
והשמיעה יותר מן הריח, המישוש והטעם) או ע״י הדמיון, 
שהוא חוש פנימי. 

5 . תחושת־היפה כרוכה בתפיסה שלריבויבתוךאח- 
דו ת, כלומר של סדר האדמוני בין חלקיו השונים של הנשוא. 
במידה שבה תופס האדם תכונה זו בנשוא, בה במידה מצטרף 
השכל אל החושים כדי ליצור את ההנאה האסתטית. 

6 . היפה השלם מורגש בנשגב ( 6 מז 1 [לע 5 ). ההארמוניה 
בין חלקי הנשוא בלבד אינה הספקת כדי ליצור יופי מוחלט; 
היא יוצרת רק חן, כלומר מעין יופי מצומצם׳ קטן יותר, 
ולדבר, שיש בו יופי ממין זה, קוראים נחמד (באנגל׳ 

בצרם׳ ו 01 ן).תנאי הכרחי ליופי השלם הוא, שהנשוא 
יתפוס את הנפש בחזקה, באופן שברגש׳ שהוא מעורר, יהא 
מן התימהון, מן ההתעלות או מן היראה. שהרי הנאה אס¬ 
תטית עלולה להיגרם, למשל, גם ע״י המראה של השמים 
המכוכבים, של הים הסוער׳ של חיית-טדף, או ע״י מחזה, 
שמוצגים בו שיגעון או שחיתות־המידות — "מקבת", "רי- 
צ׳ארד ווו", "הכילי" וכד׳. 

מכל האמור מתברר, שהתופעה האסתטית היא רבגונית 
מבחינה פסיכולוגית ואובייקטיווית כאחת. מבחינה פסיכו¬ 
לוגית : תחושת־היופי מורכבת מכמה גורמים (היא חושנית, 
רגשית ושכלית כאחת); ומבחינה אובייקטיווית: מושג־היופי 
הוא רב-יסודות (והעיקריים שבהם הם הסדר והשגב). 


מושגים אסתטיים משניים. אע״פ שהיפה הוא המושג 
המרכזי של התהליך האסתטי, אין הוא הבסיס היחידי של 
האמנות. בסיגנונים ובתקופות שונים לא היה לו, ליפה, 
באמנות תפקיד מכריע (או אפילו כל תפקיד שהוא),לדוגמה: 
הציור של ארצות־השפלה, יצירותיהם של כמה אימפרסיו¬ 
ניסטים, כמו סזאן או ואן גוך, והספרות הנאטודאליסטית. 
על האמנות של תקופתנו אפשר אפילו לומר, שבדרך כלל היא 
מהרמת ממש את היופי הטבעי (היופי ה״סלק", ה״מתוק") 
גם במוסיקה, גם בפיסול (אפשטיין), וביחוד בציור (בניגוד 
לציור המכוון להמונים, כגון זה של הפירסומת והעיתונים 
המצויירים, היוצר יופי ״סלק״ — מתוך כוונה מיוחדת). 

ואמנם בצד היופי קיימת שורה ארוכה של ערכים 
אסתטיים משניים, שמקצתם הם אפילו מנוגדים ליופי. החשו¬ 
בים שבערכים אלה הם: האפייני(הכולל במסיבות מסויימות 
גם את המכוער וערכים שליליים אחרים), המעניין, החידוש, 
המפתיע, הנדיר, המובחר, הדמיון, המקוריות, העומק, הסמ¬ 
ליות, הרצינות, הפאתום, הנוגע עד הלב׳ המזעזע, המחריד, 
הטראגי, הקומי, המגוחך, ההומור, החן, יפי־הרוח ( 1 ״ק 8 ש), 
האנושי, האמת הפסיכולוגית, הצביון או הרקע (כלומר 
קווים ופרטים, הנראים אפיינים לדרכי הרגש, המחשבה 
והפעולה של תקופות או תרבויות מסויימות, שאליהן שייך 
הנושא של איזו יצירה אמנותית), ה״תמוני" (כלומר, הכוח 
הסוגסטיווי, היכולת ליצור במסתכל השגה חושנית, חזיונות 
פנימיים, "תמונות"), ההשלית האמנותית, החיוניות (כלומר, 
מידת־החיים שביצירה), האינטנסיוויות (עצמת הרגש, שאותו 
מבעת או מעוררת יצירה אמנותית), כוח הריתוק, ההתנגשות 
של ניגודים, הקצב, ההארמוניה (בין צבעים או בין צלילים 
או בין מצבי־נפש), חיסול של אי־הארמוניה, הסיפוק של 
תאוות, כיסופים או שאיפות שבנפשו של המסתכל, הסיגנון 
(סיגנון של תקופה או סיגנון אישי), הטעם והאפנה המיוח¬ 
דים לתקופה מסויימת, ועוד. 

כל המערכה של ערכים אלה ושל ערכים אחרים הרבה 
מהווה בכללותה את התהליך האסתטי, שבו משתתפות ביחד 
עם ההנאה ביופי ועם הערכים המשניים גם הנאות אחרות 
וביניהן ביחוד האמפאתיה (הזיהוי הנפשי של המתבונן 
עם הנושא האמנותי), שמחת היצירה, שמחת המשחק, 
ההנאה באסוציאציות׳ הסיפוק של משאלוודלב, ההנאה 
מהתרופפות־מתח, וסיפוק של צרכים פונקציונאליים 
(כלומר, ההנאה שבהפעלתם של כוחות נפשיים או שכליים 
יתרים). 

תפקידה של הא׳ הוא לחקור תהליך אסתטי מורכב זה 
ואת מהותם ופעולתם של היפה ושל ערכי־המשנה המרובים, 
הפועלים בתהליך זה. 

מיון האמנויות. הא׳ אינה עוסקת דק בבירורם של 
מושג היופי ושאר המושגים הכרוכים בתהליך האסתטי; 
כאמור היא גם תורת־האמנות, ותפקידה של הא׳ בתחום זה — 
נוסף על בירור בעיות־היסוד של האמנות בכללה, מהותה, 
דרכי־יצירתה, עקרוני שיפוטה (הביקורת), ההנאה שהיא 
גורמת ופעולתה על היחיד והחברה (ע״ע אמנות) — הוא 
גם הדיון בעקרונות המיוחדים של כל אחת מן האמנויות 
השונות (א׳ של הספרות, של הציור, של המוסיקה, וכד׳, וכן 
גם של הטכניקה, וע״ע של כל אמנות לחוד). כן מטפלת הא׳ 
במיון האמנויות. לפי המיון המקובל ביותר, מחולקות כל 
האמנויות לשלושה סוגים ראשיים אלה: (א) אמנויות החלל 



87 


אסתטיקה 


88 


טבלה א׳ 


(א) אמנויות החלל והשטח 

תערוכה, ראווה, פירסומת 

אדריכלות 

מלאכת־מחשבת! טכניקה 

דקוראציה! תפאורה 

קישוט־האדם (קישוטי מתכת 

פיסול 

ואבנים טובות וכד! תסרוקת, 

ציור, שירטוט, גראפיקה 

זקן) 

ציור־נוע (סרט־קולנוע עשוי 

ציורים) אפנה, מדים, תלבושות־עם, 

תלבושות של מעמדות ומקצועות 

צילום 

יות הזמן 

(ב) אמנו 

ריקוד, באלט 

מוסיקה 

פאנטומימה 

תיאטרון, אופרה 

תנועות־הגוף (מימיקה, גסמיקה, 

דיקלום ושתקנות 

הליכה, ספורט) 

קולנוע 


שידור וטלוויזיה 

תהלוכה וחגיגה 

תיאטהון־בובות 

פולחן 

קירקם 

(ג) ספרות 


והשטח, (ב) אמנויות הזמן ו(ג) ספרות. על המיון המפורט 
של האמנויות ראה טבלה א/ 

חלוקת הא׳. מזמנו של קאנט ואילך נהוג לראות את 
הא׳ כאחד משלושת הענפים העיקריים של הפילוסופיה, בצד 
הלוגיקה (תורת ההכרה וההיגיון) והאתיקה (תורת־המוסר). 
מפני־כן עסקו רוב הוגי־הדעות, שבאו אחר קאגט ושאפו 
ליצור שיטה פילוסופית שלמה, גם בא׳. 

לפי דרכי־הגישה לבעיה האסתטית ושיטות החקירה בה 
אפשר להבחין מגמות שונות בתפיסת הא׳, שהעיקריות שבהן 
הן: א׳ ספקולאטיווית (עיונית), שקובעת, בהתאם לאיזו 
השקפה מטאפיסית, יסודות מופשטים "נצחיים" של היופי, 
לעומת הא׳ האמפירית (הנסיונית), הבודקת את החוויה 
האסתטית על סמך ניתוח פסיכולוגי׳ ולפעמים גם על־ידי 
ניסויים! א׳ אובייקטיווית׳ שמתבססת על הנושאים של 
החוויה האסתטית ויוצאת מתוך ההנחה שנושאים אלה 
כשלעצמם עלולים לגרום הנאה, לעומת הא׳ הסובייקטי־ 
ווית׳ המתרכזת באותה חוויה עצמה, מתוך ההנחה שהיא 
תלויה כולה בטבעו של האדם ובסביבתו* א׳נודמאטיווית 
או הל כותית, שקובעת על סמך מסקנות מופשטות או לאורן 
של יצירות מופתיות את החוקים האסתטיים השולטים בטבע 
או ביצירה האמנותית (כגון הפרופורציה והפרספקטיווה 
בציור, או ההארמוניה במוסיקה), לעומת הא׳ הדסקריפ־ 
טי ו וי ת (או התיאורית), המוותרת על קביעה של הלכות 
אסתטיות, כלומר על הדרכת־היוצר, ובמקום זה היא שואפת 
לנתח ולתאר דברים שבטבע (כמו פרצוף, נוף, וכד׳) או 
באמנות לאור הפעולה, שהם פועלים על נפש־האדם. לא׳ 
התיאורית (שדחקה במאת־השנים האחרונה את רגליה של 
המגמה ההלכותית) יש דרכי־גישה שונות לבעיות, שהיא 
מתעניינת בהן, וביחוד אפשר להבחין בין הא׳ הפסיכולו¬ 
גית (המתבוננת באמן עצמו, באפיו, מזג־נפשו, רגשותיו 
והשקפותיו), ובין הא׳ הסוציולוגית־היסטורית, המיו¬ 
סדת על ההנחה, שהטעם האמנותי תלוי במסיבות, והמתחקה 
על שינוייו של טעם זה בעמים, תרבויות, תקופות, מצבי- 
חברה, משטרים ושיטות־כלכלה שונים. 

מספר המגמות, שיש להבחין בא׳, אינו קבוע וכטעם 
האמנותי כן אף מגמות אלו אינן סטאטיות. מזמן לזמן חוזרת 


ומתחדשת מגמה, שכבר ירדה מעל הפרק, או מופעת מגמה 
חדשה, בהתאם לזרמים החדשים, שנוצרו במחשבה או 
במדעים, כגון הפסיכואנאליזה, המארכסיזם, הפנומנולוגיה, 

ה 101-15111 עג 6611 , וכד'. 

תולדות הא׳. 1 . טיפול מדעי ושיטתי בא׳ התחיל רק עם 
ה״א׳" של באומגארטן במאה ה 18 (ע׳ למטה), אך רעיונות 
עמוקים בנוגע למהותו של היפה מוצאים אנו בכתביהם של 
הפילוסופים היווניים. רעיונות אלה חסרים אופי שיטתי, 
אעפ״כ זכו להשפעה מרובה בכל התקופות עד ימינו אלה. 

לדעתו של הר א ק לי טוס סימן־ההכר של היופי הוא 
"האחדות שבריבוי". לעומת זה הגדיר ם וקרא ט ם את היפה 
כאחד משלושה גורמים, שמכמה בחינות הם מזדהים זה עם 
זה: "הטוב, האמת והיופי". בהרחבה יתרה דן ביופי ובהנאה 
בו אפלטון, שאפשר לראותו כאבי הא/בכמה מן הדיאלוגים 
שלו: ב״משתה", ב״איון", ב״פידרום", ב״פילבוס", ב״מדינה" 
וב״חוקים", וביחוד ב״היפיאס הגדול". אפלטון ("פילבוס", 
518 , ועוד) רואה את יסוד היופי בהארמוניה ובסימטריה, 
הגורמות הנאה כשלעצמן, אבל רעיונו העיקרי והפורה ביותר 
קשור בתפיסת היופי כזידהאידיאה, הבוקע ונשקף מבעד 
הכהות של הדברים הגשמיים וההולך ופוחת לפי המרחק 
היחסי של כל דבר מן האידיאה [או האידיאל] שלו("פידרוס", 
2506 ; וביחוד בנאומה הנהדר של דיאוטימה ב״המשתה", 
210£ ; ועוד! השקפה זו של אפלטון מתגלית שוב כרעיון 
יסודי בא׳ של פלוטינום, יהודה אברבנאל והגל). היופי, 
שאנו מוצאים בדברים גשמיים, הוא, לדעת אפלטון, "העתקה" 
בלתי־שלמה של האידיאה של היופי (שלסוף היא מזדהית 
עם זו של הטוב! ה״יפה־הטוב" [?"©"ץ•"* ;> 6 .ג!>*] הוא האדם 
המושלם). הואיל והאמנות אינה אלא חיקוי( 011016515 ), מן 
ההכרח הוא שכל יצירה אמנותית תהא רחוקה יותר מן האי¬ 
דיאה של היופי משרחוק ממנה הדבר שאותו היא מחקה. 
ולפיכך צריכה האמנות להימצא תחת פיקוח חמור במדינה 
האידיאלית, כדי שהפגם הכרוך בריחוקה מן היופי והטוב 
האידיאלי לא יעשה אותה מק 1 ר של רע ("המדינה", צ; 
"החוקים"). 

ארי סט ו הבטיח בסוף ה״מטאפיסיקה" שלו, שיחבר 
חיבור מיוחד על היופי, אבל חיבור כזה, אם בכלל נכתב, לא 
נשתמר והשקפתו של אריסטו על הא׳ כלולה ב״פואטיקה". 
דעותיו של אריסטו בתחום זה אינן מצטיינות באותו מעוף 
אידיאליסטי ומטאפיסי (אפשר אפילו לומר: מיסטי), שיש 
לדעותיו של אפלטון, אך מפני־כן דוקה יש בהן התקדמות 
ניכרת בהבנת תפקידיה המיוחדים של האמנות. גם אריסטו 
רואה באמנות חיקוי, אבל בתכונותיה העיקריות הוא רואה 
לא רק את הסימטריה וההארמוניה, אלא אף את ה״גדולה", 
וכן מוסיף אריסטו את ההערה החשובה (שהיא חוזרת מתוך 
אבחנה מעמק ת יותר כרעיון מרכזי בא׳ של קאנט), שההנאה 
הנגרמת ע״י היופי היא נעדרת כל כוונה תועלתית. מתוך 
יצירוודהאמנות השלמ 1 ת ביותר אנו מכירים את מהותם 
הפנימית, התכליתית, של הדברים, ודבר זה נעשה אפשרי 
ע״י ההכללה והאידיאליזאציה, המצויות ביצירות אלו, ולפיכך 
צריכה האמנות להציג לא יחידים אלא טיפוסים, לא פרטים 
ועובדות, אלא כללים וחוקים. בניגוד לאפלטון, קובע אריסטו 
לאמנות דרגה גבוהה מדרגת־הטבע. כתפקידה העיקרי של 
האמנות בכלל ושל הטראגדיה בפרט, שבה הוא רואה את 
שיאה של האמנות, הוא קובע, נוסף על ההנאה, ההוראה 




אסתטיקה 


90 


והחינוך, שהיא נותנת לאדם, את ה״קתארסיס", כלומר את 
ההיטהרות מן התאוות — היטהרות שבאה' מתוך מה שהפחד 
והרחמים המתעוררים בנו הפנים את לבותינו מן המיוחד 
והאיטי אל הכללי והאוניוורסאלי. 

הוגי־הדעות שקמו בתקופה העתיקה אחר אריסטו היו 
מחולקים בדעותיהם על האמנות ביחוד לפי קו עיקרי זה: 
מהם שקיבלו את ההשקפה האסתטית של הסטואה, שראתה 
באמנות רק מכשיר תועלתי(מוסרי־חינוכי), ומהם—את זו 
של האסכולה האפיקוראית, שתפסה את האמנות רק מנקר 
דת־מבט הדוניסטית, כלומר כגורם של תענוג. מייצגה העיקרי 
של הא׳ האפיקוראית באיטליה היה פיל ורמוס ( 110 — 30 
לפסה״ג לערך), שפעל בעיקר בהרקולאנום, אבל שקודם 
לכן הורה בעיר מולדתו גדר (עבר־הירדן), כלומר בסביבה, 
שהיתר, מורגשת בה אז השפעה יהודית. פשרה בין שתי 
ההשקפות המנוגדות כלולה במימרתו המפורסמת(והשטחית) 
של הוראציוס (בשירו,על אמנוודהשירה"): הסופר הגדול 
הוא מי "שמערבב את המועיל בערב, באופן שהוא משעשע 
את הקורא ומוכיח אותו כאחד״(, 311101 > 01116 011501111 1 ! 1 ף 

10 ) 010060 116 ףז 31116 ק 10 ) 36160130 > בססזסזס^!). 

החיבור המעמיק ביותר שנתחבר בתקופה העתיקה בתחום 
הא׳ (בעיקר של הספרות) הוא הספר 5 ( 01 ,!״} !<} 11£ ("על 
השגב")" שהוא מיוחס בטעות לפילולוג לונגינוס (המאה 
ה 3 ). ספר זה, שלא השפיע אלא במידה מועטת (במאות ה 17 
וד, 18 ), מאחר שנתגלה רק במאה ה 16 , נכתב בתחילת המאה 
הראשונה לסה״נ על־ידי איזה רטור מזרחי בלתי-ידוע 
("פסודו־לונגינוס"), שנשתקע ברומי ומסר את דעותיו של 
מורו תאודורוס איש גדר בעבר־הירדן(שבה פעל, כפי שראינו, 
גם פילודמוס). המחבר מתרומם מעל לתפיסה המקובלת של 
האמנות כ״מימזיס" (חיקוי); את מקומו של החיקוי תופס 
אצלו הדמיון (״!!״ס!׳״>?>), שהוא משקף לא את המציאות 
החיצונית אלא את נפש־האמן. פסודו־לונגינוס בז לכל 
ה״כללים"; האמנות אינה ניתנת ללימוד והמופתים אינם 
מסייעים להגיע אליה. היא איזו מציאות פנימית, שהיא 
טמונה בלבו, בשכלו וגם באפיו של האמן! היא קשורה קשר 
הדוק באישיותו המוסרית, ואפילו הפוליטית, וכן במסיבות 
ההיסטוריות, שבהן הוא נתון. תכונתה העיקרית של אמנות 
אמיתית היא במה שפסודו׳־לונגינום קורא "שגב" (או ביתר 
דיוק: "גו׳בה"), כלומר' בגדולה, בצירוף של סגולות מעולות 
ונדירות של כודדהדמיון, כיח-ההבע והמוסר: "השגב הוא 
בת־קולה של נפש גדולה". 

הנאו־אפלטוני פלוטינוס הוא האחרת שבהוגי־הדעות 
היווניים, שחידש רעיון חשוב בא׳. הוא חזר להנחתו היסודית 
של אפלטון בנוגע לזיו־האידיאה, המשתקף בדבר היפה, אבל 
בשינויי־השקפה חשובים, שמגבירים את צביונו המיסטי של 
הרעיון ובהרצאה נשגבת ומלבבת כל־כך, עד שהפרקים על 
היופי ב״אניאדס" שלו (חלק א , , ספר ו׳) ראויים להיחשב, 
עם כמה דפים'של יהודה אברבנאל ושל ג׳ון ראסקין, ליפים 
ביותר על נושא זה. נוסף על כך היה פלוטינוס הראשון 
שאיחד את המושגים של היופי ושל האמנות. לפי תורתו 
נובעים כל הדברים מתוך ה״אחד", כלומר מן הטוב המוחלט 
או האלוהות, ובמידה שאנו מוכשרים לתפוס אמאנאציות או 
התאצלויות אלו בחושינו, אנו מרגישים אותן כיופי. לפיכך — 
כפי שפירש את דבריו של פלוטינוס היסטוריון־הא׳ בוזאנקט 
( 61 טן> 80530 ) — כל מה שמסמל בצורה חושנית חוקים 


נצחיים הוא יפת מסקנתו החשובה ביותר של פלוטינוס היא, 
שערכה של היצירה האמנותית הוא אך ורק בסמליותה; 
ומאחר שב "אחד" המתגלם בה במידה זו או אחרת אין חלקים 
כלל, אין היצירה צריכה, כדי שתהא יפה, לאותו סדר, לאותן 
סימטדיה ופרופורציה, שאפלטון ואריסטו ראו בהם את 
התנאי של היופי. בזה קרוב פלוטינוס יותר לתפיסת־האמנות 
של זמננו, שרואה את העיקר בכוח־ההבעה, מלתפיסה של 
הקלאסיציזם, המחשבת ביחוד את הצורה המושלמת והסדירה. 

2 . הפילוסופיה של יה״ב לא המשיכה במאמצים של 
הוגי־הדעות של התקופה העתיקה לשם בירור מהותם של 
היופי והאמנות; מפני־כן לא נשתמרו מתקופה זו חיבורים 
מוקדשים לבעיית היופי אפילו בחלקם. במידה שהוגי־הדעות 
של יה״ב נוגעים בבעיות הכרוכות בא׳ הם משקפים, בלא 
להוסיף דבר חדש, את שני הזרמים של הא׳ העתיקה: אחדים 
מהם (אוגוסטינוס בספרו "על המוסיקה", אלברטוס מאגנוס, 
ועוד) מגדירים, בעקבות אריסטו, את היופי כסדר, סימטרית 
פרופורציה; אחרים (ביניהם ביחוד בונאונטורה ומייסטר 
אקהארט) תופסים את היופי בדומה לאפלטיון והנאו־אפלטו־ 
ניזם, כזיו־האידיאה או כזיו־האלוהות, כשהם מסתמכים על 
פסודו־דיוניסיוס אראופאגיטה, שהציע בפרוטרוט את תורתו 
של פלוטינום בספרו "על השמות האלוהיים". התמזגות מסר 
יימת בין שני הזרמים ניכרת בתורתו של תומאס מאקווינו, 
שהקדיש לבירור היופי פרק מיוחד של ה 11160108103 ׳ 81101013 
(חלק ב׳, ספר א׳״ פרק 27 ). על הגדרתו, שעל־ידיה הוכנס 
לראשונה הצד הפסיכולוגי בבירור היופי, חזרו תכופות גם 
בעת החדשה: "היפה הוא מה שהשגתו כשהיא לעצמה גורמת 

הנאה״ ( 13061 <} 161160510 ^^ 3 153 } 1 001115 651 1101 ז 111011 ק). 

עוד פחות מן המחשבה הנוצרית של יה״ב התעניינה 
בבעיית היופי הפילוסופיה היהודית של אותה תקופה; ורק 
בעת החדשה מופיעים הוגי־דעות יהודיים אחדים, שטיפלו בא׳. 

3 . תקופת הרנסאנס, שהעריצה כ״כ את האמנות ועסקה 
אפילו בתולדותיה (ואזארי), לא טיפחה אעפ״ב את הא׳, זולת 
במה שנוגע לשאלות מיוחדות שהן קשורות בטכניקה האמנו- 
תית. ואולם אחד מהוגיה העמוקים ביותר, יהודה אברבנאל, 
פיתח בספרו האיטלקי ״ויכוח על האהבה״( 1503 ) א׳ מטאפי¬ 
סית (נאו־אפלטונית), שכמעט אין דוגמתה לעמקות ולמעוף. 
היופי, לדעת אברבנאל, אינו בפרופורציה, בהתאמה הדדית 
של החלקים! היופי הוא "חן, שהכרתו גורמת שמחה ומביאה 
את הנפש לידי התאהבות" (בדבר היפה). הוא מביע את 
הדעה המעניינת, שלכל הדברים שביקום יש מידה מסויימת 
של יופי; ואולם (הוא מוסיף) במידה שהדברים לבשו צורה, 
בה במידה הם יפים יותר. מפני-כן מצוי היופי החושי העליון 
ביצירה האמנותית, שהיא בעלת הצורה המושלמת ביותר, 
אך לא ביצירה האמנותית כפי שנוצרה (אע״פ שגם בה יש 
שיעור מרובה של יופי), אלא כפי שהיא כלולה ברוחו של 
האמן. השגתו של היופי החושני מרוממת את האדם ומכשרתו 
להכרתו של היופי האידיאלי. "היופי הראשון", כלומר 
המוחלט, הוא באלוהים; יופי זה הוא מהות־מהותו של 
הבורא, וממקור זה זורם היופי אל היקום, עד התחתון 
שבדברים הנבראים (השקפה רנסאנסית, מנוגדת לזו של 
יה,"ב). פעולת היופי ממלאת את היקום חיים ואהבה, ואהבה 
זו מושכת את היקום משיכה אין־סופית לקראת האלוהות; 
כמו־כן גורם היופי לאלוהים, ש_ישרה מיפיו, מטובו ומחכמתו 
על העולם, כדי להרימו באהבתו,'לספוג אותו חזרה לתוכו 



91 


אסתטיקה 


92 


וע״י כך להגשים את עצמו בפועל (פאן־אנתאיזם). לשתי 
בחינות אלו של מושג־היופי קורא יהודה אברבבאל "יופי 
מיפה״ ו״יופי מיופה״ ( 11611011611111031:0 ? 16 ( 611111031 ( 61101 ( 1 ); 
הגשמתן(שהוא קורא לה בשם ״אחדות רבגונית״ —״ 111 ( 0 
011113 13 ־ 131 ) יולדת את התהליך הקוסמי של "מעגל האהבה" 
( 050 ־ 30101 0110010 ) — רעיון, שעליו מושתת עיקר תורתו 
של אברבנאל. א׳ אידיאליסטית זו, שהיתר, מפותחת יותר 
מכל אלו שקדמו לה או באו אחריה עד זמנו של הגל, 
השפיעה השפעה מרובה על בני־דורו של אברבנאל, וביחוד 
על בני הדורות שבאו אחריו (פאטריצי, ג׳ורדאנו ברונו, 
קמפנלה), אבל נשתבחה בסופר, של תקופת הרנסאנס. 

בתחום הא׳ הטכנית של האמנות גילה הרנסאנס שתי 
תגליות חשובות: א) התגלית (שנעשתה ע״י לאון באטיסטה 
אלברטי, ״מסה על הציור״, 1435 ) של ה פ רי ס פ ק ט י ו ו ה 
במובנה המודרני, כלומר כהקטנה מודרגת של הדברים 
בתמונה לפי מרחקם מעין המסתכל וכיוון כל הקווים הישרים 
לנקודה אחת! תגלית זו הרחיבו ציירים אחדים, ביהוד 
לאחנרדו דד, וינצ׳י ואלברכט דירר, ע״י גילוי הפרספקטיווה 
של האור והצבעים (הפיכה מודרגת של האור לצל ושל 
הצבעים לאפור־כחול, בהתאם למרחק)! ב) התגלית (של 
לוקה פאצ׳ולי, ״על הפרופורציה האלוהית״, 1509 ), שהפרו־ 
פורציה הנעימה ביותר היא זו של "ח תך הזה ב", כלומר 
זו שהיא מתאמת לחלוקת קו לשני קטעים, שהקצר שבהם 
מתייחס אל הארוך יותר, כמו שהארוך מתייחם לכל הקו, 
( 8 + 3 ): 8 = 3:8 , או, בערך, 3:5 (ניסויים של ג. ת. פכנר 
במאה ד, 19 אישרו, שהרוב הגדול של בני־האדם מעדיף באמת 
פרופורציה זו על כל פרופורציה אחרת). פרופורציה זו 
השתלטה בציור ובפיסול של הרנסאנס, ומאחר שהיא מצויה 
הרבה בגופו של האדם, ניסו אחדים מן האסתטיקנים של 
הרנסאנס להגדיר באמצעותה באופן אריתמטי את ה״קאנון 
של פוליקלטוס", כלומר את חוק התבנית של הגוף האידיאלי 
(ביהוד של האשה). 

4 . מאמצים אלה, שהיו מכוונים לגלות חוקים אסתטיים 
"טבעיים", נמשכו גם בבארוק וביחוד בקלאסיציזם 
הצרפתי(המאות ה 17 —ה 18 ), שהסתמך על ד,תורד, הראציו־ 
נאליסטית של דקארט בדבר ההנאה האמנותית. אבל ד,וגי¬ 
ד,דעות של זרם זה, ובראשם בואלו ( 8011630 ) במסתו 
המחורזת ״על אמנות השירה״, 1674 , ושארל באטד, (^ 61 ז: 831 ) 
בספרו ״העמדת האמנויות על עקרון אחד״, 1746 , האמינו 
יותר מכל אלה שקדמו להם או באו אחריהם באפשרות לקבוע 
לאמנות כללים מחייבים, שהם נובעים בהכרח מן הטבע ומן 
ההיגיון. הא׳ שלהם היא שכלתנית בלבד, ומפני־כן היא 
עקרה למעשה. מעניין הוא נסיונו של הצייר הגדול ויליאם 
הוגארת, בספרו ״ניתוח היופי״(׳/ 86301 01 515 ^ 1131 ■^**, 
1750 ), להוכיח, שהקו המתפתל( 6 11116 מ 6011 קז 56 ) הוא היסוד 
של כל יופי בטבע ובאמנות. 

5 . תגובה על הא׳ הנורמאטיווית והשכלתנית של הצרפתים 
יש למצוא באסכולה הסנסואליסטית האנגלית־סקוטית, 
שבראשה עמדו שפטסברי (״תבונות אפייניות״, 1709 ) והא- 
צ׳סון ( 130101165011 ; ,מחקר בדבר היופי״, 1732 ). אסכולה זו 
ניגשה לבעיה האסתטית מן הצד הפסיכולוגי והכניסה לדיון 
בה את המושגים החשובים וד,פורים של הרגש׳ ההתלהבות 
( 60180513501 , שפטסבדי), הדמיון וה,,גאוניות״ ( £6010$ ; 
המונח 026010 ! כבר הוא מצוי אצל הסופרים של הבארוק 


הספרדי מתחילת המאה ד, 17 ). האסכולה האנגלית מתבססת 
על תורתו של לוק, שביקש להתחקות על המקורות ההיסטו¬ 
ריים של הטעם האמנותי. אדמונד ברק( 801106 ), ב״מחקר 
פילוסופי על מוצא רעיונותינו בדבר הנשגב והיפה״, 1756 , 
ראה את מוצאה העיקרי של החוויה האסתטית בחוש הסו¬ 
ציאלי, והנרי הום (לורד קימז, £31065 ) הביר ראשון ב״יסודות 
הביקורת״ ( 1762 , 001001501 01 £16016015 ) שלו, שבתהליך 
האסתטי ממלאות השגות נוספות (האסוציאציות) תפקיד 
מכריע (הכרה חשובה זו פיתח במאה ה 19 פכנר). לכלל 
מסקנה קיצונית מן הא׳ הסנסואליסטית של האנגלים בא 
הפילוסוף והרופא הגרמני ארנסט פלאטנר ( 1792 ), שניסה 
למצוא ביסודה של ההנאה האסתטית לא רק גורמים פסיכו¬ 
לוגיים אלא אף פיסיולוגיים ואף נועז לקשר אותה בהנאה 
המינית (דעות אלו עוררו בזמננו את תשומת־לבם של 
החוקרים האסתטיים מן הזרם הפסיכואנאליטי). 

6 . בדרכים דומות לאלו של האנגלים והסקוטים הלך 
האיטלקי הגאוני ג׳אמבאטיסטה וי ק ו בחקר הא׳. אבל 
תפיסת הא׳ של ויקו, שלא זכה לכל הכרה בזמנו ושהשפעתה 
התחילה להיות מורגשת רק בסוף המאה ה 18 , הודות להרדר 
וגתה, היא עמוקה הרבה יותר מזו של החוקרים שבעקבו¬ 
תיהם הלך. 

הירהורים אסתטיים משוקעים בכל דף מספרו של ויקו 
״מדע חדש״ ( 1725 )! אבל עיקר תורתו כלול בחלק השני 
של ספר זה בעיבודו הסופי ( 1730 ). מול השכלתנות של 
דקארט, ששלטה עד זמנו, מעמיד ויקו את ההיסטוריציזם. 
רוח־האדם אינו הרכב סטאטי של סגולות, אלא זרם של 
התפתחות׳ שמתחדשת בלא הפסק במחזורים היסטוריים. 
סגולתו הראשונית של האדם היא האמנות! אין זו סגולה 
שניה־במעלה, שהיא נופלת בערכה מן השכל, כעין ניחוש 
מעורפל (כדעתם של דקארט ולייבניץ) בניגוד להכרה 
הבהירה, אלא היא סגולה אוטונומית והשלב הראשון(ס"!!!(! 
1000161110 , לא במובן זמני, אלא במובן ענייני) בהתגשמות- 
הדוח. הרגש קודם למחשבה. אבל אינו נופל ממנה! הוא שווה 
לה בדרגה. בתקופה של התרבות הפרימיטיווית, ב״נעורי- 
העמים", יוצר האדם אמנות בלשון, במיתוס ובסמלים! הלשון 
והשירה הם יסוד תולדותיה של האנושות. "העולם הפיוטי" 
קודם לעולם הפילוסופי־מדעי! אבל אף בשלב־התפתחות זה 
כבר הומצאו — בצורה מיוחדת, דמיונית ואינטואיטיווית — 
המדעים השונים, בכללם הפיסיקה, תורת־המדיגה, האנאטו־ 
מיה, ועוד. ויק( הטעים הראשון את ערכו העילאי של כוח- 
הדמיון, שבו הוא רואה את היסוד היחיד של האמנות! 
במידה שהדמיון הוא חפשי מחוקי־ההקש של ההיגיון, המחניק 
אותו, בה במידה הוא עז ופורה יותר. כי לעומת ההיגיון 
הדיאלקטי קיים "היגיון פיוטי", שוויקו קורא לו גם בשם 
"אינטואיציה", ורק היגיון זה שולט באמנות(השקפה, שעברה 
מוויקו לבנדטו קרוצ׳ה, שנסתמך בעיקר עליו ועל הגל). 
בתוצאה מדעותיו המהפכניות בא ויקו לידי שינוי הערכים 
האמנותיים, שנחשבו כמוסכמים עד זמנו: האמנות ה״באר- 
בארית" של תקופות פרימיטיוויות עדיפה מן האמנות הקלא¬ 
סית — דעה, שבה קדם ויקו להרדר. 

7 . שאר הוגי־הדעות של המאה ה 18 . את הא׳ כמדע 
יסד אלכסנדר באומגארטן (תלמיד של וולף מן האסכולה 
של לייבניץ), שנתן לא׳ גם את שמה, כאמור. עמו עבר עיקר 
החקירה האסתטית למשך מאה שנה לידי גרמנים. באומגארטן 



93 


אסתטיקה 


94 


יצא מאבחנתו של לייבניץ בין הכרה חושנית, שהיא נמוכה 
יותר, והכרה שכלית, שהיא רמה יותר. את האמנות הוא 
מגדיר כ״הכרה חושנית מושלמת"! להשגה האסתטית ולאמ¬ 
נות הוא קובע דרגה אמצעית בין השגת־השכל והשגת־ 
החושים: היא "כהה" ( 3 זנ 1 :> 5 נ! 0 ) כזו של החושים ולא "בהירה" 
( 3 ־ 0131 ) כאותה של השכל! עם זה היא ״מובחנת״ ( 11511110:3 !) 
כזו של השכל ולא "מעורפלת" ( £0$3 ת 00 ) כזו של החושים. 
בדעה זו כלול הגרעין החשוב של הבנת התהליך האסתטי 
כסגולת־נפש בפני עצמה ושל הבנת האמנות כדרך מיוחדת 
לעצמה, חושנית ושכלית כאחת, של השגת האמת. תפיסה 
זו של באומגארטן סללה את הדרך לקאנט, שכאמור ראה את 
הא׳ כאחד מן הענפים היסודיים של הפילוסופיה. 

גישתו של באומגארטן אל הבעיות האסתטיות היא צרה 
ופדאנטית ועדיין היא שכלתנית טהורה! אך עוד בימיו 
חדרה אל הא , , עם ה״מכתבים על ההרגשות" של משה 
מנדלסזון ( 1755 ), הנטיה הטרם־רומאנטית: בעקבות האס¬ 
כולה האנגלית, אבל בנימוקים משלו ובסיגנון שהקסים 
בחומו ובבהירותו, פיתח מנדלסזון את הדעה, שהרגש מכריע 
בתהליך האסתטי ולא השכל. על יסודה של תפיסה זו קבע 
ל סיג ג ב״לאוקואון״ ( 1766 ) את מהות האמנויות לפי 
אמצעיהן, ויוהאן יואכים וינקלמאן הגיע — לאחר שאיחד 
את הרעיונות החדשים עם האידיאה הנאדאפלטונית של יופי 
מוחלט — לכלל הבנה סעמקת של מהות האמנות היוונית 
לפי נוסחתו המפורסמת: "פשטות אצילה וגדולה שקטה" 
(״תולדות האמנות העתיקה״, 1764 ). 

8 . קאנט, שהיה הוגה־הדעות הראשון, שיצר שיטה 
אסתטית שלמה(ב״ביקורת כוח השיפוט״, 1790 ), פתח תקופה 
חדשה בתולדותיה של הא , . השקפתו העמוקה על מושג היפה, 
ששימשה מאז מורה-דרך לכל המחקר האסתטי, כבר היא 
כלולה בחלקה בחיבורו הקטן והמזהיר "הערות על רגש היפה 
והנשגב״( 1764 ). קאנט מוצא אח סימן־ההפר של היפה באיזו 
הנאה שהוא מעורר, אבל אינו רואה בהנאה זו הרגשה בלבד. 
היפה הוא מה שמעורר ע״י צורתו נחת, שאין עמה בקשת 
תועלת או רוח. הנאה זו אינה קשורה כל-כך בתכונות החוש¬ 
ניות של הנשוא כמו שהיא קשורה בהרכבן, וההרכב צריך 
להיות באופן, שיוכל לגרום אותה נחת בכול ובהכרח. 
מה דרוש, איפוא, כדי שהרכב זה ימלא את התנאים הנזכ¬ 
רים? קאנט קובע, שדבר הוא יפה אם הוא מתאים לטבעו 
של כודדהשיפוט או הוא עלול ליצור הארמוניה בין סגולות־ 
האדם. לגבי השאלה, אם יש לקבוע את תכונות־היפה אפריורי 
או — להפך — על-סמך הניסיון, תופס קאנט עמדה "ביקר* 
תית" או אמצעית, בהתאם לכיוון הכללי של שיטתו הפילו¬ 
סופית. אחת מתרומותיו החשובות ביותר לא׳ היא במה 
שהראה את הדרך להערכה נכונה של הנשגב. הנשגב הוא, 
לדעתו של קאנט, דבר שמשום גדולתו הכמותית או האיכו¬ 
תית — לעומת קטנותנו שלנו — הוא עלול לזעזע אותנו 
ולמלא אותנו צער, אבל עם זה הוא גורם לנו מיד התרוממות- 
הרוח, מאחר שהוא מביא אותנו לידי הפרתה של גדולת 
טבענו המוסרי, שהוא כביר ונעלה מכל זוהר העולם החיצוני. 
המשך מקורי לרעיון זה של קאנט נתן הרמאן כהן בחיבורו 
״א׳ של הרגש הטהור״ ( 1911 ), שבו נתפס היופי כסגולה, 
שמאפשרת לאדם לגלות את "הטבע שבאדם", כלומר את 
האחדות המטאפיסית של הגוף והנפש! כאן האמנות מת¬ 
פרשת כהגשמה של אהבה אלטרואיסטית, שהיא ההשלמה 


האישית והרגשית למושג הצדק׳ ולפיכך כל א׳ אמיתית 
היא מוסרית. 

לעומת קאנט, שמבליט את הצד הצוךני של היפה ומעלים 
עין מן הצד החמרי שלו, רואה ש יל ר ("מכתבים על החיגוך 
האסתטי של המין האנושי״, 1795 ) את מהותה של היצירה 
האסתטית בפשרה בין הדחיפה החמרית ובין הדחיפה הצור¬ 
נית, בין היצר ובין השכל! ואת האמנות הוא רואה כעין 
משחק, שבא מתוך איזונן של כל סגולות־הנפש. רעיון זה 
מוסיף עד היום לכוון במידה מסויימת את המחקר האסתטי. 
כן רואה ם פג ם ר במשחק גורם, שמונע את שיתוקן של 
סגולות־הנפש העילאיות ומתוך כך — את ניוון האישיות. 
וילהלם ירוזלם, בספרו ״דרכים ומטרות של הא״׳, 1906 
(גרמנית!' עברית בתוך ספרו "מבוא לתורת הפילוסופיה", 
תרפ״ד), מגיע ממושג המשחק לתפיסת האמנות כ״הנאת־ 
הפעלה״ (:) 111110101151115 ?) חושנית, שכלית וביחוד רגשית, 
ובימינו העמיד ההיסטוריון ההולאנדי יוהאן הויזינחה 
( ££1112:11183 ) את בירורו של הצד האסתטי בסוציולוגיה של 
התרבות על מושג זה של משחק יוצר (בספרו "האדם 
המשחק״ [ 111110115 ££01110 ], 1938 ). 

9 . באסכולה האידיאליסטית, שצמחה מתוך שיטתו 
של קאנט, תופסת הא׳ מקום חשוב ביותר. לפי הגל 
(״הרצאות על הא׳״, 1835 ), האמנות היא מזיגה של העיון 
והמעשה, של הנושא והנשוא, של חירות וסיבתיות, של דמיון 
ושיקול־דעת. בעקבותיהם של אפלטון ופלוטינום הוא מגדיר 
את היופי כהתפרצות של המוחלט מבער לצעיף־החושנות. 
זיווג זה עם החושנות הוא שמבדיל בין היופי לאמת. 

10 . אסכולות אחרות במאה ה 19 . במחצה הראשונה 
של המאה ה 19 , ואף בתחילתה של אותה מאה — אצל יוהאן 
פרידריך הרבארט ("על התיאור האסתטי של העולם כעניין 
עיקרי של החינוך״, 1804 ) — כבר מורגש אי־סיפוק בתפיסה 
האידיאליסטית של הא׳, והוגי־דעות מרובים ניסו לפתור את 
חידת היופי והאמנות בדרכים אחרות. נזכיר כאן אך את 
העיקריים שבהוגי־הדעות הללו, שבהם נתקשרו האסכולות 
הבאות: 

א׳ פורמאליסטית: י. פ. הרבארט, רוברט צימרמאן! 

א׳ פוזיטיוויסטית: ויקטור קוזן! 

א' ביולוגית: הרברם ספנסר!' צ׳זאו־ה לומברוזו! 

א׳ פסיכולוגית: פרידריך תאודור פישר! 

א׳ סוציולוגית: איפוליט טן ( 3100 ?׳); פייר פרוז־ון! 

א׳ נסיונית: גוסטאב תאודור פכנר, וילהלם וונדט! 

א׳ של האמפאתיה: תאודור ליפס! וילהלם ירוזלם! 

א׳ טראנסצנדנטאלית: הרמאן כהן! 

א׳ מוסרית־תויעלתית: ג׳ון ראסקין! טולסטוי ("אמנות 
מהי ?״, 1896 ). 

כמה ממחקרים אלה, וביחוד הניסויים, שערך פכנר 
( £511161110 161 ) ¥0150111116 — ״מבוא לא׳״, 1876 ), נתנו 
תוצאות של ממש בשאלות בודדות, אך השפעת כולם נתמעטה 
או בטלה עם הופעת הא׳ של קרוצ׳ה בתחילת המאה ה 20 . 

11 . בנדטו קרוצ׳ה (״הא׳ כתורת־המבע", 1902 ) תופס 
את האמנות אך ורק כהבעה (סתס^״ק^ ומגדיר את 
הא׳ כ״תורה כללית של הלשון"(השקפה מוזרת, שקרוצ׳ה 
קיבל מג׳אמבאטיסטה ויקו ביחד עם כמה עקרונות אחרים 
של תודתו האסתטית)! בהתאם לכך הוא מסביר את הא׳ לאור 
החוויה הפנימית, הנגרמת לקורא על־ידי ש י ר. לדעתו של 



95 


אסתטיקה 


96 


קרוצ׳ה, כשאנו מנתחים שיר אגו מוצאים בו תמיד שני 
יסודות הכרחיים: ראשית, "צרור של תמונות"׳ ושגית, רגש, 
שפועם בהן. פרק של סיפור, למשל, אינו מוסר רק מעשה 
שהיה; חוא גם, ובעיקר, צירוף של ״תמונות״ — תמונות של 
בני־אדם, חפצים, מצבים׳ חוויות, דיבורים, שמחה או צער, 
וכד/ התמונות הללו הן חדורות רגש, שהוא משותף למשורר 
ולנו, רגש אנושי, רקום מזכרונות, שאט־נפש, עצבות וגעגו¬ 
עים — בקיצור: משהו, שאף בכוחה של השירה, ולא בכוחו 
של השכל, להביע אותו במלואו. שני היסודות הללו, התמונה 
והרגש, עלולים להיראות בסקירה ראשונה כגפרדים זה מזה 
מצד מהותם וצמודים זה לזה מצד התגשמותם בלבד, אבל 
לאמיתו של דבר, אין הם נפרדים זה מזה כלל: הרגש הופר 
כולו לאותו "צרור של תמונות", שמהוות את השיר, ומתוך 
כך הוא משנה את מהותו ונעשה חזון. לפיכך אין לראות 
בשירה לא רגש ולא תמונה ואף לא צירוף של שני אלה, אלא 
"חזון, שהוא רגש" או "אינטואיציה לירית", כלומר, אינטו־ 
איציה מטוהרת לגמרה מן המציאות, שאף־על־פי־כן היא 
משמשת הד נאמן לקצב־החיים. אמנם אין ספק בדבר, מוסיף 
קרוצ׳ה, שאפשר למצוא בשירה גם יסודות נוספים מלבד 
רגש וצרור־תמונות ; אבל אותם היסודות הנוספים הם אחד 
משני הדברים הללו: או שהם תוספת חיצונית לשירה האמי¬ 
תית, כגת הרהורים, תוכחות, דברי-פולמוס, אלגוריה, וכד׳ 
(שבולם, יהא ערכם העצמי מה שיהיה, הם "דברים טפלים" 
לשירה: 3 ״ 31101 ), או שהם במצב שקודם היצירה הפיוטית, 
כלומר: הם "חזון־שהוא־רגש" במצב גלמי, או רגש, שעדיין 
לא הפך לתמונה, או תמונה, שעדיין אינה חדורה רגש. הצד 
השווה שבכל הדברים ר,"נוספים" הללו הוא מה שהם חורגים 
מתחום הא׳, שהרי עניינה של הא׳ הוא רק מה שיש בו 
אחדות של תמונה ורגש, או(לפי הנוסחה, שהיא חביבה 
על קרוצ׳ה ביותר) "אינטואיציה שהיא מבע". 

מאותה נקודת־מבט שהוא משקיף על השירה דן קרוצ׳ה 
גם על כל שאר האמנויות: ציור, פיסול, ארדיכלות, מוסיקה, 
וכד/ כל יצירה, יהא מה שיהיה הסוג האמנותי שאליו היא 
שייכת, היא בשבילו "חזון־רגש", או אינה אמנות כלל. 
אילו — טוען קרוצ׳ה — היד" למשל, הציור חיקוי של המצי¬ 
אות, לא היה בו משום אמנות אלא פעולה מכאנית, רפרו¬ 
דוקציה; אילו היה תפקידו של הצייר כלול (כדעתם של 
הוגי־דעות הרבה) בהמצאת צירופים חדשים ומחוכמים של 
קווים, אורות וצבעים, לא היה הצייד אמן אלא ממציא ן אילו 
היתה המוסיקה המצאה של צירופים חדשים ומחופמים של 
צלילים וקצבים, יכול היה אדם לחבר מוסיקה בלא להיות 
מוסיקאי, יוכן היתד, קיימת אז הסכנה, שבזמן מן הזמנים שוב 
לא יהיו צירופים, שעדיין לא השתמשו בהם. כמו בשירה כך 
אף בשאר האמנויות חודרים לפעמים יסודות זרים, "טפלים", 
לתוך היצירה, אבל מי שמבין באמנות יודע להבחין, אם 
נשמעת ביצירה דפיקת־לבו של האמן! וכשהיצירה לא תעורר 
בו הד, כלומר, כשלא "תגע עד לבו"׳ יקבע, שאין כאן אמנות, 
יהיו מה שיהיו בה הדברים התופסים את מקומה ויהיה מה 
שיהיה ערכם של דברים אלה מצד הכשרון, החכמה, אצילות- 
הנפש, חריפות־השכל או כוח־הדמיון המשוקעים בהם. ביחוד 
מטעים קרוצ׳ה, שלמוסד אין כל מקום באמנות: "מגוחך הוא 
המבקר השולל יצירה אמנותית מפני שהיא מתנגדת למוסר". 

מתוך שהא׳ של קה׳צ׳ה מצמצמת את הערכים האמגותיים 
בתחומים של האינטואיציה והפבע היא נותנת ביסוס פילו¬ 


סופי למגמה האמנותית העיקרית של זמננו, כלומר לאפס־ 
פרסיוניזם (ע״ע), וכמו-כן התאימה הדחיה המוחלטת של 
המוסר כקנה־מידה אמנותי לנטיה, שהיתה רווחת בזמן הופעת 
ספרו ושהיתד, מכוונת להרים את הגישה האסתטית לדרגה 
אוטונומית ועליונה גם בהנהגת החיים ("אסתטיציזם"; פולחן 
האמוראליזם וה״אדם העליון" של ניטשה אצל ד׳אנונציו). 
ואם נוסיף על כך שבאותם הימים הטיף ברגסון להעדפתה 
של האינטואיציה על השכל ושא׳ סובייקטיווית קיצונית 
ואנטי־נורמאטיווית כזו של קרוצ׳ה היתד, גם מסיבות אחרות 
לרוח זמננו, אפשר להבין מפני־מה זכתה תורתו האסתטית 
של קדוצ׳ה להערכה והשפעה יוצאות מן הכלל. 

12 . ה מ א ה ה ע ש ר י ם. אנרי ב ר ג ם ו ן (:״!£ ־£ — 
״הצחוק״, 1900 ) רואה באמנות הבעה ישירה ואחדותית של 
״המעוף החיוני״( 131171131 ־), לעומת המדע, המשבר ומנתח 
מה שניתן במציאות כאחדות. האמנות פועלת מתוך אינטו¬ 
איציה, המדע— מתוך הקשי־ד,היגיון! האמנות פעמקת לחדור 
יותר, ומפני-כן יש בה יותר אמת. 

ברנארד ב 1 זאנ?ןט ("שלוש הרצאות על א׳" [־־זגו! 

סס 5 ־ ז 10 ־ 1 6 ] י 1915 ) שאף לפשר בין ההשקפה 
האסתטית, שרואה את עיקר היופי בצורה, ובין ההשקפה 
הדנה על היצירה האמנותית מצד תכנה. בוזאנקט הוא אחד 
מהוגי־הדעות המועטים, שהמליץ על אקלקטיזם בא/ ביסוד- 
תורתו הניח את שני המושגים הללו: י ההתבוננות (־ 000 
0 ס 1311 ק 1 מס 1 ), שעל-ידיה "ניתן לאדם האושר העילאי, אף 
אם החולף, של זיווג עם הנצחי והמוחלט", וה״מבעיות" 
( $5 ־ 0 ־ 5517 ־זק^ סגולת־ההבעה): "היפה הוא מה שיש לו 
מבע אפייני, שמוכשר לעורר הד בהשגה החושנית או בדמיון; 
קנה־המידה של היופי הוא הרגש, אבל לא הרגש של היחיד, 
אלא נטיית הרגש אצל כלל בני־האדם". 

גם עמדתו של ג׳ורג׳ סאנטאיאנה (״חוש־היופי״ [־ 111 ׳ 
30:7 ־ 6 £ ם 050 ־ 8 ], 1920 ) לגבי זרמים מנוגדים שונים בא׳ 
היא פשרנית. סאנטאיאנה מסכים, שהצורה היא יסוד חשוב 
של היופי, אבל הוא רואה בהנאה, שהצורה גורמת, תהליך 
שבעיקרו הוא שכלי. עיקר השפעתו של סאגטאיאנה׳ ביחוד 
באה״ב, באה מתוך שהחזיר לדיון על הא׳ את מושג התועלת, 
שעל הוצאתו מדיון זה הקפיד קאנט. סאנטאיאנה פיתח את 
הרעיון, שאמנם אין התועלת תנאי הכרחי להנאה האסתטית■ 
אבל ההכרה שהדבר שנוצר מביא תועלת׳ מגברת הנאה זו. 

כהמשך לאותה מגמה עצמה נתן ג׳ון דיואי ("האמנות 
כניסיון״ — ־ 0 ס־ 1:1 ־קצ£ 35 1934 ) לא׳ כיוון, שאיפשר 

לה להקיף, נוסף על האמנות, גם את הטכניקה. עיקרה של 
השקפתו הוא, שדבר הוא יפה במידה שהוא מראה התאמה 
בין אמצעים ומטרות׳ ומתוך כך מכחיש דיואי׳ שקיים הבדל 
יסודי בין אמנות סתם ו״האמנות התעשיינית". גשר, ספינה, 
מכונית יכולים להיות יצירות אמנותיות משוכללות כמבחר 
היצירות של הציור או הפיסול. כשגשר תוכנן באופן שאינו 
אך מקשר את שתי הגדות של נהר, אלא אף באופן, שהמיתוח 
המאוזן של החומר גורם הנאה לעין, ובאמצעותה — לכל 
אישיותו של המסתכל בו, יש בו אמנות, שהיא פחות או יותר 
טובה כמידת ההתאמה בין האמצעים והמטרה, ופחות או 
יותר מורכבת או פשוטה בהתאם לדרך ההגשמה של אותה 
התאמה. 

נוסף על התורות האסתטיות של הוגי-דעות יחידים אלה 
ואחרים, קיימות כיום כמה אסכולות, שהן נבדלות זו מזו לפי 



97 


אסתטיקה — אסתר, מגלת־ 


98 


דרכי-הגישה השונים׳ שבהם מטפחים הדוגלים בהן את המחקר 
האסתטי. מאסכולות אלו החשובות ביותר הן: א) האסכולה 
של האמפאתיה (תרגום המלה הגרמנית § 1111111 ט£מ £1 ), 
שראשיה הם תאודור ליפס (״א׳״, 1903 ), וילהלם וורינגר 
("אבסטראקציה ואמפאתיה", 1908 ) ואמיל אוטיץ ("אסת¬ 
טיקה", 1923 ), סבורה, שהמתבונן מתוך יחס אסתטי באיזה 
דבר (בין שהדבר הוא טבעי, כגון עץ או הר, בין שהוא 
אמנותי, כגון שיר או מחזה או פסל או אפילו עמוד, בניין, 
גביע, וכד , ) מזדהה בנפשו עם אותו דבר, כמו שאף האמן 
מזדהה עם נושאו, והיא חוקרת את המסיבות "ואת אופן 
הגשמתו של אותו זיהוי נפשי! ב) האסכולה של "מדע- 
האמנות הכללי" (מאפם דבוז׳אק, "תולדות האמנות כתולדות 
הרוח״, 1924 ; היינריך ולפלין. "מושגי-יסוד של תולדות 
האמנות״, 1915 ) שואפת להבנת היצירות האמנותיות לא מן 
הצד הפסיכולוגי, אלא על יסוד ניתוח תכונות־יסוד אובייק־ 
סיוויות שלהן, כגון צורה, סיגנון, תבנית, וכד , ; ג) האסכו¬ 
לה הדוגלת ב״תורת־הדמות" (ס 1 זסש 1 ו 51311-1 ש 0 ) של קורט 
קופקה ( 1 ־ 1 ) 7 0£ 010£7 ו{:>ץ 5 ? 116 ! מ 1 1$ מ 10 נ 101 ? — "בעיות 
בפסיכולוגיה של האמנות״, 1940 ) ואחרים מבקשת למצוא 
את מהות האמנות בתהליד כפול:( 1 ) בהגשמתה של "הדמות 
הטובה", כלומד, בעיצוב הצורה המוכשרת במידה הברורה 
והסוגסטיווית ביותר לבטא את האידיאה המונחת ביסודה 
של היצירה, ו( 2 ) ב״אינטגראציה" של האמן, כלומר, בזיווגו 
הנפשי עם החברה; ד) האסכולה הנסיונית מיסודו של פכנה 
שבין חבריה בולט שארל לאלו, בודקת בעזרת ניסויים 
ומשאלים, מה הן הצורות הגורמות הנאה ביותר< ה) האס¬ 
כולה הפסיכואנאליטית (זיגמונד פרויד בהרבה מחיבוריו; 
אוטו ראנק, "האמן ותרומות אחרות ליצירה האמנותית", 
1925 ; ואחרים) משתדלת למצוא הוכחות לדעה, שכל יצירה 
אמנותית היא אובייקטיוויזאציה וסובלימאציה של יצרים 
"כבושים , / שעל-ידיהן שואף האמן להשתחרר מלחצם הפנימי 
או "להימלט" מסביבתו או מן המציאות בכלל. 

ערכה של הא , . מן הסקירה של תולדות־הא׳ אנו למדיים, 
שבמשך מאתיים השנים האחרונות נוצר מספר מרובה של 
שיטות אסתטיות, שברובן הן מנוגדות זו לזו בהחלט. אעפ״כ 
אין מקום לדעה הספקנית, שהא׳ היא פילפול, שאין בו כדי 
לקדם קידום של ממש את האמנות או את הבנתה של 
היצירה האמנותית. 

אמנם, כל אחת מן השיטות האסתטיות הנזכרות אינה 
אלא דרך אחת של התקרבות אל הבעיה הנצחית של מהות 
היופי והאמנות; אבל עם כל זה יש ערך למאמץ המתמיד 
המכוון לניתוח מקיף של התופעה האסתטית. הצורך בו ניכר 
מיד כששמים לב אל המחלוקות, שבהן שנויות ההשקפות 
על עצם מהותה ותכליתה של האמנות: כלום חייבת היא 
ליצור תמונה מדוממת של העולם (אידיאליזם) או תמונה 
נכונה (ראליום)ו כלום צריכה היא לגשת לנושאיה מתוך 
סטיליזאציה׳ ואם כן — באיזה אופן (קלאהיציזם לעומת 
נאטוראליזם)ז כלום חייבת היא לשרת את עצמה או (כפי 
שדורש כיום ביהוד המארכסיזם) את החברה ו כלום צריכה 
היא לתאר את המציאות (כפי שעשתה כמעט כל האמנות 
עד תקופתנו) או לגבש חזיונות פנימיים שמעבד למציאות 
(סיר-דאליזם), או שמא עליה לבנות את היצירה אך ורק 
מיסודות צורניים כגון צלילים וקצבים, כתמי צבע, קווים׳ 
שטחים ונופים נאומטריים (אמנוח "מופשטת", כמו למשל 


הדאדאיזם בספרות, הפוטוריזם והקוביזם בציור ובפיסול) ז 
כי אין ספק בדבר, שלכל אחת משלוש דרכי־יצירה אלו, 
המציאותית, העל-מציאותית והמופשטת, תוכר בעתיד זכות- 
קיום. שאלות כגון אלו מעסיקות לא רק את הקהל הרחב, 
אלא אף את האמן היוצר, ועל-כן שניהם זקוקים לא , , שהרי 
העיסוק בשאלות אלו, ביו בדרך ספקולאטיווית ובין בניתוח 
אמפירי, הוא תפקידה העיקרי. 
ש. צמח, על היפה, תרצ״ט! ו. ירוזלם, תורת היופי(בספרו 
"מבוא לתורת הפילוסופיה", עברית א. י. שיינבוים, דביר 
תרפ״ד, ע , 164 — 190 ) 1 ש, לאלו, ראשי־פרקים בא׳ (עבר׳ 

י. אור), תש״ט; ביבליוגרפיות: 4 ,םבוז״ 8€11 .£ .א .ס 
014136 10 £60310% 10 46518. (016£0 1934 ,(. 11017 ת ; 

¥11182131116 .ס ; 1904 .^ 811 , 0651861160 0 ! £10$8 ס 81811 ,ץ £6 ־ , 
£51861161146, 4115,131161011416, 00101. 1*161110(114116 (1 6 ? £06 ת \. 
£1011(., 701- 17 8, 8111110 4 ,־ 161 [] 01130 .£ ; 1936 ,( 1-22 .ק - 
£10$ 8? 0/ £5?681 ) 00 £1601 ס 1 ס £x$61^186 ,. 46518 060101 ז 
1 937 (861^616 818110 4 , 1 ) £1311111100 .¥< .^\ ; 1938 ,(. 01117 ץ - 
£ 10 $ 8 ? 0 / 4651861105 )1010 1900 10 19 ! 2 , 1933; 1016100110 - 
0016 (]08165-) 8 1902 , 1 ( 40510/155605680 )£ 161 ) 18110£10$816 ־ - 
1920; £6$6110116 (0001461) (! 55 1910 , 01086010£16 ' 3 61 011 י . 
00x6116 <1.86014x- 4115, 1858 55.;: כתבי־עת, אנתולוגיה, מילון 

261156811)1 )441 45186118 140(1 011 £6106106 £1405114/155605680)1 

(6(1. 0655011"), 1906 85.; /0141001 0) 46518. 003. 411 01111- 
61510 (2\1031 .£ .£ ;. 55 1930 ,(. 11 ) 65 ^ .£ . 500 •ת X1(1, £8110- 
50$8165 1931 , 8113£65 . £08 10 80610165 1010 ( ? 860141 (ס . 

£. 140111(1013, £06?61 א * בכללה: , 86014%-4115 36$ $6316 ס 
1925; \(. 0655011 £1405114115560 011£6106106 4518611403 ,־ - 
5080)1, 1906; 011. 0210, £65 86011106015 6518611€[1465, 1910; 

8. 01 4651861165 , 006 ־ 01 . 8 ; 1920 , 65161160 31 8161/10110 , 006 ־ 

(111 £06?61. 8111 /*, 701. 1, 1946); £ 40£ ) 40316£ ) 1 ס , 2 ) 011 .ומ 
361 011£61061060 £1405114/155605680)1, 1914-20, 2 7015.; 0. 

53 60116 ) 1/411 , 1111 ) 80 ; 1922 ,* 411 £60500/0 , 03 בץ 3 )מ - 
146518 10 13618035 16 ( 8616011 , 0 ־ 1101 )\ . 1 ׳ ; 1924 ,( 1605 ־ ., 
1928; 831111011111 . 011 ; 1931 , 411 (ס 10£ ס 60 )\ 786 , 86311 .מ , 
£5?6836 1/01/6011 , 130 ־ 5001 .? ; 1929 , £011 36 56 ? 0001 ס 
£6518611({146, 1929; ?. ¥21617, £101400 £6061016 36 £011 (111 
£06?61. £100(., (. 16 [1936]); 8. 0. 0 786 , 1 )סס 7 \£ס 111 ס 
£11061$165 0) 411, 1938; £. £30(1013110, 01140320£6 361 
£6816 1/010 8680060 , 1940; £. £. 031 10 . 101103 40 ,)) 1 ־ 1 ־ 
46518., 1949. — ^1. 031 נושאים מיוחדים : £14051 6 !מ , 6 ) 16 ־ 1 ־ 

110 21450 1863 , 1140£ \ £1411141-80114/16 361 01060800£ ז - 73, 

5 7015.; 10$. ?0 £01156811116 16680156860 016 י 8611$ מץ£- 61 קק 
14. 1816 05186115686 8636(41(40£, 1886; ¥011(61(, 45186111( 

365 710£156860, 1895; 1*11. £1 £1141001 1403 £01018 ,$קק , 
1898; ^18115001 .זז £6 ; 110110001616816 ,1911 , 8 ־ 61 ( 508001 . 11 ־ , 

£ 0114/141) 61061 06(460 45186118 361 7001(14051, 1916; £. 
561£61, 41681161(1(41-45186118, 1918; ?. £3556116, £8110*0$816 
314 £0141 10(451601, 1922 0 1$165 ס £110 786 , 1$ ) 8101121 .£ . 1 ,־ ) 
1316101? 0111161510, 1924; ¥10011011, 1/011 61 10 )0116, 1924; 

^4. 8011, 1/011 610001 565 , 6116 ' 3 101500 50 , 1010 ס 11610$ זס - 
)651011005, 1931; 810 , £10143800 , 8361 ק 82 . 4 א xx, £160150: 
11015 6114365 5(41 10 5061010£16 36 £0X1, 1933; 14618. 802(1, 

תולדות הא , : , 26 ) £0 . 14 — . 1936 , 411 0 £ 8 ס 181 £ 314601100 
־ 80 . 8 ; 1870 , 415681003 ) 06 0 ) 45186118 361 0650816816 
01111601 4 , 761 ^ 0 ) £15 .£ ; 1917 ,/ 46518 ( 0 . 11151 4 ,) 6 טן 1 מ 53 
411 ( 0 ? 1115101 , 1111 ) ¥60 .£ ; 1933 ,. 46518 8103610 ( 0 . 11151 
? £ 115101 4 , 811110 . 14 1 ) 30 ) 011861 .£ .. 8 ; 1936 , 0111161501 

. 1940 , 4651861165 (ס 

ח. פ* 

אסתמה, ע״ע קצרת. 

אסתר, מגלת", האחרונה שבחמש המגילות בהוצאות של 
התנ״ך. קריאתה של מגילת־אסתר פעמיים, בליל- 
הפורים ולמחרתו ביום, נתקבלה בהלכה כחובה מוטלת 
על כל אדם מישראל. בניגוד לשאר המגילות, שמותר לקרוא 
אותן בציבור אף מתוך ספר רגיל של דפוס, חייבים לקרוא 
את מגילת־א׳ מתוך יריעה של קלן/ שנוהגים להחזיקה (חוץ 
מבשעת הקריאה) גלולה כספר-תורה. מגילת־א׳ נקראת גם 
בשם "מגילה" סתם. 

תכנה של מגילת־א׳ הוא סיפור הנס, שאירע לישראל בימי 
אהשוילש (ע״ע אחשורוש הראשון) ושבגללו הנהיגו, לסי 



99 


אסתר מגלו*■ 


100 



דף טסנילת־אסחד 12380 . ספדיית-ברסלאו, כ־׳י 1,108 


המגילה, את חג הפורים(ע״ע). אפיו של הסיפור הוא אגדותי 
בכללו, אע״פ שאין בו דבר נמנע לפי חוקי־הסבע. קרוב הוא 
בסיגנונו לספר "בראשית׳/ שמחבר־המגילה הירבה להשתמש 
במליצ 1 תיו, וביחוד ניכרת בו השפעתו של הסיפור על יוסף 
ואחיו (בראשית לז ואילך). יש דמיון־מה בין כמה פרטים 
שבמגילה למוטיווים מסויימים שבסיפורי הירודוטוס, כגון 
עניין הצגתה של המלכה _ושתי לפני המסובים (במגילתיא/ 
א, ט—כב) ומעשה קנדאולס וגיגס (הירודוטוס, 8 — 13 , 1 ). 

אפיו האגדותי של סיפור המגילה עורר במחקר התנ״ך 
את הבעיה בדבר ערכו ההיסטורי. 

את טענות השוללים את היסוד ההיסטורי יש לסכם כלהלן; 

א) אין לכל המעשה, שבו נהרגו לפי סיפור המגילה 
למעלה מ 75,000 איש (ט, טו—טז), וכן לכל השמות הנזכרים 
במגילה, חוץ מן השם "אחשורוש", הקבלה ברורה לאיזה 
מקור אחר של תולדות־פרס מן המקורות המצויים בידינו. 


ב) פרטים הרבה של המגילה אינם מתאימים לנוהג 
הפרסי כפי שהוא ידוע לנו ממקורות אחרים׳ כגון: לפי 
המגילה נשא אחשורוש את היתומה היהודית אסתר, דבר 
מתנגד לידיעה שבידינו מן המקורות האחרים. שמלכי־פרם 
לא היו רשאים לשאת אשה אלא מן המשפחות המיוחסות 
של עמם בלבד. 

ג) במגילה (ב, ה—ו) נאמר, שמרדכי היה מגולי־ירושלים 
בגלות יכניה מלך יהודה ( 598 ), בעוד שאין להקדים את נס־ 
פורים לימי אחשורוש 1 , הוא פסרכסס ( 485 — 465 )! ובכן לא 
היה מחבר־המגילה בקי בתקופדג שעליה הוא מספר. 

ד) נראה מן המגילה עצמה, שבשעה שהועלתה על הכתב 
כבר היה חג־הפורים נהוג בעם (השווה ט, יט! כו—כח). 
ולפיכך מתקבל מאוד על הדעת, שאין המעשה טעמו של החג 
אלא, להפך, החג הוא הטעם להמצאת המעשה! כלומר, 
היהודים המציאו את הסיפור כדי להצדיק אח התקדשותו של 



101 


אסתר, מגלת־ 


102 


החג, שקיבלוהו מן הבבלים או מן הפרסים. טענה זו , נראתה 
חזקה עד השנים האחרונות, מפני שהמלה "פור"׳ שלפי 
המגילה נגזר ממנה השם "פורים" (ט, כו) והמורה על ג 1 ךל 
(ג, ז), כלומר, על הגורל, שהפיל המן כדי לקבוע על פיו 
את התאריך המתאים להשמדת־היהודים, לא נמצאה עד הזמן 
האחרון לא בפרסית ולא באכדית והעדיפו איפוא לראות את 
מקור השם "פורים" בשמו של איזה חג נכרי, כגון "פחר" 
(יום־האספה), ראש־השנה הבבלי, שיש לו קשר גם ל״גורל", 
שהרי בו היו האלים חורצים את גורלו של כל אדם (השערתם 
של צימרן, מייסנר ואחרים). וע״ע פורים. 

ה) שמותיהם של רוב גיבורי־המגילה עושים רושם של 
סמלים מיתולוגיים. השם "מרדכי" דומה לשם "מרדוך", האל 
הראשי של בבל, והשם "אסתר" נראה כנגזר משמה של האלה 
הבבלית "עשתר". כיו״ב מסתבר, שהשם "המן" נגזר משמו 
של האל העילמי ״הומו״ ( 901010311 ), ואפשר, שאף השם 
״זרש״ בא משמה של האלה העילמית ״זירים״( 1$ ־ 511 ). ולפי¬ 
כך מתקבל על הדעת׳ שאין סיפור־המגילה אלא ואריאציה 
אגדותית של המיתום הקדום על הניצחון, שניצחו האלים 
הבבליים את האלים העילמיים (השערתם של ינסן וצימרן). 

לעומת זה אפשר לסכם את הטענות של המחייבים את 
היסוד ההיסטורי כלהלן: 

א) אין ללמוד ^העדר של מקורות אחרים למעשה־המגילה 
על אי־אמיתותו של המעשה המסופר בה, שהרי יתכן שבעי¬ 
ניהם של הסופרים היווניים לא נראה המאורע חשוב כל־כך! 
כמו־כן רשאים אנו לשער, שהמספר של ההרוגים ( 75,000 ) 
הוא מוגזם מאוד, כהרבה מן המספרים של ההיסטוריונים 
הקדומים. 

ב) למרות מה שבפרטים מסויימים, שהם בעלי אופי 
אגדותי, אין התאמה בין המגילה לידיעות ממקורות היסטו¬ 
ריים אחרים, אין ספק בדבר, שמחבר המגילה הכיר יפה את 
המצב במלכות־פרס. הוא ידע את פרשת הרצים, שהיו יוצאים 
מן הבירה לכל רחבי־המדינה, ואת המנהג של ישיבת הנשים 
לחוד בשעת־המשתה. אף שמות השרים שבמגילה ניתנים 
להידרש כשמות פרסיים. והעיקר הוא, שמחבר־המגילה הכיר 
כהוגן את שושן הבירה ואת חצר־המלך על כל חלקיה, 
כגון את החצר החיצונה, את החצר הפנימית, את בית- 
המלכות, והוא ה״אפדן", שעמד על עמודים והיה פתוח לחצר 
הפנימית, וכר, כפי שנתגלו לנו מדודש ע״י החפירות, שנערכו 
כאן ע״י הצרפתים (ע״ע שושן). 

ג) אף הטענה, שמחבר המגילה לא היה בקי בסדר הזמ¬ 
נים׳ אין בה ממש, מפני שהיא מיוסדת על ההנחה, שלא יתכן 
הדבר, שמרדכי, בן־דורו של אחשודוש, היה מבני גלות יכניהז 
שהרי אפשרי הדבר, שלא על מרדכי נאמר, שהוגלה' 'מירו¬ 
שלים׳ אלא על קיש אבי־זקנו, שנזכר באותו מקום (ב, ה-ו). 

ד) אף אם נניח, שהשמות "מרדכי" ו״אסתר" באו מתוך 
שמות של אלים בבליים (לגבי "אסתר" הדבר מוטל בספק, 
השווה מילונו של גזניום, ע׳ אסתר), אין הם בהכרח רמז 
לסמלים מיתולוגיים. שהרי ידוע לנו׳ שהיהודים — ואפילו 
הנאמנים לדתם — מיהרו להחליף את שמותיהם העבריים 
בשמות נכריים, שבדרך כלל היו קשורים בשמה של איזו 
אלוהות (השווה זכריה ז, ב). 

ה) מכיוון שהוברר בזמן האחרון, שהשם "פור" בהוראת 
גורל מצוי בלשון האכדית (ע״ע פורים), נתערער היסוד 
של ההשערה, שהשם "פורים" הוא שם של חג אלילי, 


שזכה לצידוק לאומי על־ידי סיפור־מעשה בדוי מן הלב. 

בעיה קשה היא, מיהו המלך אחשורוש, שלימי־מלכותו 
מיוחם המעשה. השם "אחשורוש" נזכר בתנ״ך פעמיים מחוץ 
למגילה: בדניאל ט, א ובעזרא ד, ו. מעזרא ד, ו מסתבר, 
שזהו המלך, שהיוונים קראו לו בשם כסרכסס 10 * 01 ־ 3 > 
וששמו בצורתו הפרסית חשירשה (ובכתובות הארמיות 
"חשירש" או "חשיארש") מתאים יפה לשם העברי "אחש־ 
ורוש" או גם "אחשרש" (מגילת־א׳ י, א). לעומת זה מוצאים 
אנו ברוב המהדורות היווניות את התרגום ארטאכסךכסם 
ס^ססן^ס^׳), כלומר ארתחשסתא. הושאנדר (- 1311 ) 9050 
■! 96 ) סבור, שמתחילה היה כתוב במגילה השם "ארתח־ 
שסתא״, הוא ארתחשסתא 11 , ומטעמים מדיניים שונים 
הכניסו במקום זה את השם אחשורוש. השערתו זו קשורה 
בהנחתו הכללית, שהרדיפה שרדף המן את היהודים היתה 
כרוכה בשינויים בפולחן הפרסי׳ שהונהגו בימיו של ארתח־ 
שסתא 11 (ע״ע). 

זמנו של מחבר המגילה ניתן, כנראה, להיקבע על־פי 
הסימנים הללו: א) הוא הכיר היטב את שושן הבירה! 
ב) אין ניכרים בלשונו ובתיאוריו סימנים של התרבות 
היוונית! ג) בדומה לנחמיה, שמזכיר ביומנו האישי את המלך 
ארתחשסתא בלא לציינו כמלך פרם ומדי(נחמ׳ ב, א), מזכיר 
גם מחבר המגילה את אחשורוש בלא שיגדירו כמלך 
פרס ומדי (אם׳ א, א). ואילו הסופרים המאוחרים, שכתבו 
אחר מפלת־פרם, לא היו עושים כך (השווה דג׳ ו, א! י, א, 
ועוד). מסימנים אלה יש להסיק, שאין לאחר את חיבור 
המגילה עד אחר סוף השלטון הפרסי( 330 לפסה״ג). 

בכל המגילה לא נזכר שם אלוהים, לא בשמו המפורש 
ולא באחד מכינוייו. עניין זה צריך להפליאנו, שהרי במקומות 
הרבה היינו מצפים שייזכר — למשל, בשעה שאסתר מצווה 
על מרדכי לצום לשלומה (ד, טו—טז), וכן בעקבות השאלה, 
ששאלו עבדי־המלך את מרדכי: "מדוע אתה עובר את מצות 
המלך 1 ״ (ג, ג), ועוד. גם בדבריו של מרדכי "רוח והצלה 
יעמוד ליהודים ממקום אחר"(ד, יד) ניכרת התאפקות שלא 
להזכיר שם־שסים. 

בתרגום האלכסנדרוני למגילת־א׳ חשובות ההוספות הארד 
פות לסיפור המגילה, כגון חלום מרדכי, תוכן איגרת הגזירה 
של אחשורוש להשמיד את היהודים, תפילת מרדכי להצלת 
היהודים, תפילת אסתר קודם שנכנסה לחצר־המלכות, ועוד. 
התוספות הללו באות להשלים מה שנראה לפעמים כחסר 
במגילה: את שם האל ואת האוירה היהודית הדתית. רישומי 
האפולוגטיקה הדתית, שנעשתה רונחת בישראל מן המאה 
ה 2 לפסה״נ ואילך׳ וביחוד הצורך בצידוק דתי של גיבורי- 
המגילה היהודיים׳ ניכרים היטב בתוספות אלו. למשל, אסתר 
מטעמת בתפילתה, שלא אכלה משולחנו של המן ולא שתתה 
מיין־נסכו של המלך ואף לא שמחה במלכותה (תוספות למגי- 
לת־א׳, ד , , י״ז—י״ט), ומרדכי מדגיש בתפילתו, שאך ורק 
מפני כבוד-אלוהים לא רצה להשתחוות להמן(שם, ג׳, ד׳—ז , ). 
תוספות אלו של התרגום האלכסנדרוני חדרו להרבה ממדרשי- 
האגדה למגילת־א׳, מקצתן דרך "יוסיפוך (ע״ע). 

התקדשותה של המגילה בעם היא תופעה מעניינת ביותר. 
המגילה, שכנראה נתחברה עוד קודם שנכבשה פרם על-ידי 
אלכסנדר מוקדון בפרס עצמה או בשכנותה ומשם הגיעה 
לא״י, עדיין לא נחשבה בעיני בן־סירא לספר קדוש: ב״שבח 
אבות עולם״ שלו (בן־סירא, מ״ד—נ׳), שנתחבר לערך ב 180 




103 


אסתר, פעלת־ — אפחד 


104 


לפסה״נ ושבו הוא מונה את גדולי-ישראל עד שמעון הצדיק 
ועד בכלל, אין זכר למרדכי ואסתר. בעל ספר "חשמונאים 
א׳״ (שנתחבר לערך בשנת 100 לפסה״נ), כשהוא מספר על 
קביעתו של "יום־ניקנור" בי״ג באדר (חשמונאים א/ ז׳, 
מ״ח—מ״ט), עדיין אינו מרמז בקשר לכך על נם פורים, 
ואילו בעל "חשמונאים ב" (שנתחבר לערך ב 40 לפסה״ג) 
אומר, שהחגיגה לזכר מפלת־ניקנור היא "יום אחד לפני יום 
מרדכי״(חשמונאים ב׳, ט״ו, ל״ו). אולם במשך 240 השנים 
בערך, שעברו מיום שנזכר "יום מרדכי", זכתה המגילה 
להתחבב כל־כך על יהודי ארץ־ישראל, שבשעת חתימת 
המשנה (לערך 200 לסד,"נ) כבר נשנו ההלכות הנוגעות 
לקריאת המגילה במסכת מיוחדת ובברייתות הרבה, שלא 
נתקבלו במשנה. הלכות אלו מוכיחות, שקריאת המגילה כבר 
היתה בימי בית שני עניין מקודש בעם. אמנם חכמי־התלמוד 
קיבלו את הנוהג כעובדה קיימת, אך נראה, שמקצתם הת¬ 
ייחסו למגילה בהסתייגות ידועה, כפי שמעידים הדיונים על 
השאלה אם א׳ ברוח־הקודש נאמרה ואם היא מטמאת את 
הידיים. מסתבר, שהאמורא שמואל ראה את קריאת המגילה 
כחובה, בעוד שהמגילה עצמה לא היתד, בעיניו ספר קדוש 
(השווה בבלי, מגילה, ז׳, א׳). ומעשה בשני חכמים, שעסקו 
בעשיית מטפחות לספרי־הקודש, וכשהגיעו למגילת־א׳ אמרו: 
״זו [מגילודא׳] אינה זקוקה למטפחת!״ (בבלי, סנה/ ק/ א׳). 
הסתייגויות מעין אלו גרמו לכך, ששומרי־המסורת הוכרחו 
להפליג בקדושתה של המגילה עד שהכריזו, שאפילו כוהנים 
בעבודתם חייבים להפסיק לקריאת המגילה ושמבטלים תל- 
מוד־תורה מפני מקרא־מגילה (בבלי, מגילה, ג/ א , ), וכן 
שהמגילה כבר ניתנה למשה מסיני ושאף תתקיים לעתיד 
לבוא, בעוד שכל ספרי הנביאים והכתובים עתידים אז להיבטל 
(ירושלמי, מגילה, פ״א, הל׳ ה׳). 

בגלות נתחבבה מגילת־א׳ על העם, מפני שמצאו בה 
דוגמה לנצחונו הסופי של הצדק ואף למפלה הצפויה לשונאי- 
ישראל. הצלתם של היהודים המועטים הפזורים בין האומות 
בלא ניסים גלויים, כפי שהיא מתוארת בסיפור המגילה, 
שימשה לעם בכל הזמנים אות ומופת להשגחת האלוהים על 
עמו גם בחשכת־הגלות. ולפיכך רבו מאוד מדרשי־האגדה 
והפירושים למגילודא׳. אבל לעומת חיבה זו, שחיבבו היהו¬ 
דים את המגילה, ;בר בין הנוצרים, בעיקר מימי לותר ואילך, 
היחס השלילי למגילת־א׳, שמצאו בה ביטוי לצידוק הנקמה, 
שנתנקמו היהודים בגויים, בלא ששמו לב לדבר, שהיהודים 
"עמדו על נפשם" נגד "הצרים אותם" (מגילת־א׳ ח, יא ז 
ט, טז) "ובבזה לא שלחו את ידם"(שם ט, טו—טז). וההומא- 
ניזם האירופי של המאה ה 19 חידש את ההסתייגויות לגבי 
המגילה גם בין היהודים׳ שהתחילו מגנים אותה בשוביניזם 
לאומי וברוח נקמה מופרזת, גם־כן בלא תשומת־לב מספקת 
לדבר, שהיהודים נלחמו מלחמת־הגנה ונמנעו משוד־רכוש. 
ג. הירשלר, אסתר (הוצאת ה״תנ״ך עם פירוש מדעי" של 
א. כהנא)! מ. צ. סגל, מבוא המקרא, ווו, 728-718 ! י. קלחנר, 
היסטוריה של הבית השני, 11 . 18-14 ! א. כהנא, הספרים 
החיצונים, כרך א׳, תקל״ט-תקנ״ג! יוסף הגר, בחינות היס¬ 
טוריות, תל־אביב תשי״א, 69-45 . 1 ו 501 ו->ס 1 !ו<ו •מס , 2 ) 02 
. 5 ; 1886 ,ן¥ו 810 מ < ,. 010 ■ 8.011101 !) 011 * 81 ! 10 > ... 1111 * 11 ^- 8/10101 
■ 11101 * 1 011 ) 001011106111061 110 * 0 ! )* 111 ■ 1/101 !£ 0/1 * 81 ! 1 ) 0 , 1 זק 1 מ 13 
,זר> 1 > 1 ז 3 ו 1 :> 110$ .[ ; 1916 , 811/101 , 1££1 מ 011 . 11 ; 1907 , 0111 * 1 ! 

. 0 ; 1923 ,ץ! 10 ! 1/1 !ס 11 /^ 81 1/10 ה 1 811/101 / 0 ^ 800 7110 
; 648 — 647 , 567 — 559 ,. 7 .}* !*/ 0 111 11% * 110111 * 81 ,) 1 > £ 15£01 
-ט 0 !ס . 81 ; 1940 , 1110111 !* 1110 / 11 * 81 010 ת 1 , 811/101 ,• 131101 ) . 81 
. 1888 , 10 * 81 110 ס 1 סקס 101 /'. 1 , 13101 

יע. ל. 



מין מל אסתר (.ק* ■ 8510 ,) 


אם £1 ר (•! 4510 , מלאט' מז 11 ז 351 ,כוכב), סוג־צמחים ממשפחת 
המרכבים (ע״ע)! נקרא א׳ ע״ש פרחיו הערוכים 
בצורת כוכב! מונה כ 600 מינים, שברובם המכריע הם אזרחי 
אמריקה ובמיעוטם אזרחי אסיה ואירופה. רובם של מיני-הא׳ 
הם צמחים רב־שנתיים ענפים, שגבעוליהם נושאים עלים 
משוננים או שסועים ומסתיימים בתפרחות אחדות, בעלות 
פרחים לשוניים מרובים מאוד, שצבעם כחול, אדום, ארגמן 
או לבן, ופרחים לשוניים קטנים, שצבעם צהוב. רוב מיני- 
הא׳ גדל בר, ומיעוטם הוכנס לתרבות כפרחי־נוי, שהם 
מקובלים מאוד על הגננים. רוב צמחי־הנוי של הסוג פורחים 
בסתיו. מיני־הא׳ התרבותיים והנאים ביותר פותחו לא 
במקומות־מוצאם (באמריקה), אלא באירופה. 



אסתר סיני ( 0111000515 5 ו 111 ק 03111510 ) 





105 


אסתר — אסכניסמן 


106 


היפים שבמיני-הא׳ הם: הא׳ של אנגליה החדשה (•^ 
00736-3021136 ) — בעל התפרחות הגדולות׳ שצבען אדום, 
כחול, ןרוד או לבן: מתוך הכלאה של זניו השונים נוצרו 
הרבה צמחי־נוי הדורים! הא׳ של בלגיה החדשה (־ 0071 
1161211 ); הא׳ החלק ( 126715 .^). הדור ביותר הוא הזן 
410113610135 !!— פרי הכלאה של צורות אמריקניות. 

בא״י גדל בר רק מין אחד של א׳ — א׳ הביצות (־ 1 ־ 11 
"*"■!"ק), שהוא מצוי במלחות של חוף־הים והוא נדיר מאוד. 

בשם א׳ ם י נ י קוראים לפרח 0111060515 15 ! 11 ![ 03111516 , 
שגם הוא ממשפחת המורכבים׳ והוא המין היחיד של סוג 
מיוחד, שמוצאו מאסיה המזרחית. הוא הובא לאירופה במאה 
ה 18 וטופח ע״י גנני אירופה ואמריקה, עד שכבש את שוק־ 
הפרחים במאות גוניו וזניו, המצטיינים ביפי פרחיהם. צמחים 
אלה ידועים בשם אסתרי־הגינות. 

פ. ז. 

אםף 1 רבד, ע־׳ע גוו־גן. 

אסתר קירה ( 1520 , איטליה? — 1600 לערך, קונסטאג־ 
טינופול), יהודיה, שזכתה לעמדה של השפעה 
בחצר־השולטן בתורכיה. א׳ היתה אשתו של הסוחר היהודי 
אליהו חנדלי וסיפקה תכשיטים לנשי ההרמון המלכותי 
בקושטה. עוד קודם 1539 נעשתה אשת־סודן של נשי־ההרמון 
וטיפחה בשבילן קשרים עם גורמי־חוץ! מכאן השם קירה 
( 3 ז 6 ב>! או 3 זץ^) ג שניתן לנשים ששימשו בתפקיד זה ושהיו 
עפ״ר יהודיות. א׳ שימשה קיירה לאמו של השולטן סולי־ 
מאן 11 ואח׳׳כ לבאפה, אשתו של השולטן מוראד 111 . בימיו 
של מוראד זה היתד, לנשי־ההרמון דעה בכל ענייני־הממשלה 
ומכאן עמדתה המיוחדת של א׳. החשוב בהשגיה המדיניים 
היה יישובו של סיכסוד דיפלומאטי בין תורכיה ובין ויניציאה, 
שעלה בידיה באמצעותה של באפה. כגמול על כך נתנה לה 
ממשלת ויניציאה את הרשות לערוך הגרלה בעיר — רשות, 
שלא ניתנה עד אז לשום נתין זר. גם בקהילה היהודית 
נתפרסמה א׳ בנדבנותה ובתמיכתה בחכמים וסופרים עבריים 
(בשמואל שולם ויצחק עקריש). בסוף ימי פעולתה (התאריך 
המדוייק אינו ידוע בבירור! כנראה, 1600 ) הציעה מועמד 
משלה לתפקיד צבאי מסויים, שהובטח לאחר. דבר זה הביא 
לידי התקוממות של היאניצ׳ארים, שבה נהרגה א׳ ביחד עם 
שנים מבניה! הבן השלישי ניצל לאחר שנתאסלם. רכושה 
הרב הוחרם לאוצר השולטן. ואולם ב 1618 אישר השולטן 
ע 1 תמן 11 את הזכויות שקיבלה בחייה והעבירן לנכדיה, 
שהחזיקו בדת האסלאם. מפני שפרק־הזמן של פעולותיה הוא 
גדול ביותר, יש סברה שהיו שתי נשים בשם א׳, שמילאו 
אותו תפקיד, האחת בימי סולימאן 11 והשניה בימי מו־ 
ראד ווו ומוחמד ווו. 

ש. רוזאנס, תו״י בתוגרמה, ווו, עם׳ 65 — 66 , 280 — 284 ! יוסף 
הכהן, עמק הבכא, עם׳ 172 ! א. גאלנסי, אסתי קיירה, מזרח 
ומערב, ב׳, עמ' 39 ואילך ן 5 ^ 1 >* 4 ■ 161 ( £51 י ר> 1£ ז 0313 

016 ,חת 13 מ 61 ז 10 \ . 1-1 .[ ; 1926 , 6001411161115 665 

105 ) ן £01 ת 01111 ) 411 ?) $14110116 661 36101 ומן 171111 1611 ( 146150 ן 
;( 11 , %3£301 ,ו 111 זט 6 211 3011€11 זת 5 31150110 זמ 10 ז 0 ז 111 $ז 1113 בח 50 

0 . 310111 , 7116 7?0x56 0 / 77051, 1)011(1010010 , 1947,105-106, 
202; 16., 7)16 014^6 0 / 770x05, 1948, 200-202, 347. 

ב. ר. 

אפבים (יור 1 ס 0 מקמ — בני־נעורים), בניהם של אזרחי- 
אתונה, שהועמדו בגיל 18 תחת פיקוח־המדינה 
כדי להכשירם לאזרחות מלאה. קודם לכן נבדק כל אחד מהם 


בדמוס שלו אם נולד מהורים בני־חורים ומנישואים כשרים, 
אם בריאותו היתה טובה ואם הגיע לגיל הדרוש על־פי החוק. 
משעברו הא׳ בדיקה זו נמסרו לפקידים מסויימים, איש איש 
בדמוס שלו. מורים מיוחדים טיפלו בהם. חוץ מן החינוך 
הרוחני שקיבלו (ע״ע חנוך, יון) התאמנו הא׳ באימוני־צבא. 
לאחר שנה נבחנו, ואלה שעמדו במבחן קיבלו מטעם המדינה 
רומח ומגן, פטסוס (הכובע הפריגי רהב־השוליים) וכלאמיס 
(מעיל) ונשבעו שבועת־אמונים. את שנת־שידותם הראשונה 
בילו כחיל־מצב במבצרים שונים! בשנת־שירותם השניה 
שמרו הא׳ על גבולות־הארץ. אם פרצה מלחמה בזמן־שירותם 
נטלו חלק בה. אחר שירותם נרשמו הא׳ ברשימה של האזר¬ 
חים המלאים. 

סדר זה בחינוכם של בני־הנעורים היה נהוג ביוון עד 
סוף המאה ה 4 לפסה״ג. אחר־כך פסק מלהיות עניין שבחובה 
ונעשה עניינם הפרטי של בני־טובים ועשירים. 

—¥ ,!!מז 10 - 371850,73 ץ 3111 ? ,' ¥0111610 .!! 41 / 16 . , 5 ש 1 ש! 0 ! 15 ז^ 

, 1 ,( 1903 ) ¥ 66/11 411116/161 , 1115 !ק 13 .מ .[ ; 2746 — 2737 , 7 

XX7, 282 8. 

אפגניסטן( £2113015130 ^, מדינה אסייתית, שב¬ 

רובה הגדול היא נמצאת בצפון־מזרחה של רמת 
אירן (ע״ע) ובמסגרת ההרים העוטרים רמה זו. שטחה נאמד 
בין 550 ל 650 אלף קמ״ר והאוכלוסיה שלה — בין 8 ל 12 
מיליון נפש. 

ה ג ב ו ל ו ת. א׳ גובלת במערב בפרס, בדרום ובמזרח — 
בפאקיסטאן ובצפון—ברפובליקות הסובייטיות טאג׳יקיסטאן, 
אוזבקיסטאן וטורקמניסטאן. ברצועת־הארץ, הבולטת מתוכה 
בצפון־המזרח, היא גובלת גם עם קאשמיר (בדרום) ועם 0 ינ־ 
קיאנג (טורקסטאן) הסינית (במזרח). גבולה עם ם. ם. ם. ר. 
הוא ברובו(כ 60% ) טבעי(נהר אמו דאוץה)! השאר הוא קו, 
שעובר במדבר החול השחור, קאראקום, ונקבע מתוך הסכם. 
אף הגבול עם פרס ועם פאקיסטאן אינו עובר בקווים טבעיים 
מסויימים. מאין קו־גבולות ברור באיזורי־הספר, גדולים 
ההבדלים בהערכות שטחה של המדינה. 

א׳ היא מבצר־חרים וחשיבותה הכלכלית מועטת! לעומת 
זה מרובה חשיבותה האסטראטגית הבינלאומית, כי בה נפג¬ 
שות דרכי־היבשה להודו מן המערב ומן הצפון. בדרכים אלו 
חדרו להודו אבותיהם של תושביה האריים. בהן הלכו אל¬ 
כסנדר הגדול ואח״כ נושאי־הדגל של האסלאם, טימור-לנק 
בראש המונגולים בסוף המאה ה 14 , והכובש האסייתי האחרון 
נאדיר שאה ( 1739 ). גם כיום יש ערך צבאי בינלאומי מרובה 
למעברות הקשים שבא׳, המשמשים מכמה בחינות תרים בפני 
התפשטותם של הסובייטים להודו. 

המבנה. ההידרוגראפיה. א׳, שהיא מצד המבנה 
שלח ארץ איראנית ברובה הגדול, יוצאת מתחום זה בחלקה 
הצפוני. בצפון-המזדח היא נכנסת לתחומם של הרי הינדוקוש 
ופאמיר, ובצפון — לזה של נהר-אמו ורמת־טורקסטאן. א׳ 
נכללת בשלושה גלילות־מים: צפוני, שרובו פונה לאמו־דריה! 
מזרחי, שפונה לנהר־אינדוס, ודרומי־מערבי—הגליל של נהר 
הילמנד ושל נחלי־אכזב מרובים, שפונים לימות ולביצות 
של 'סאיסטאן. הגליל האחרון הוא הגדול ביותר, ומכאן 
שרובה היחסי של א׳ שופע לדרום־המערב. ואולם עיקר ישובה 
של א׳ אינו בגליל זה, שרובו ישימון. 

בקצה הצפוני־המזרחי של א׳, בהרי־הינדוקוש שבפרו־ 
זדור ואחאן. נמצא הגבוה שבהרי־א׳. לפי מקורות רוסיים. 




אנונאניסמאז: עמה־אשראח 

שבהם קרוי הר זה ״גוש שלג״, גבהו 1 6,504 מ/ השיאים של 
הרי הינדוקוש׳ המתרוממים למעלה מ 7,000 מ/ הם מחוץ 
לתחומה של א , , אבל סמוכים לו. מן ההינדוקוש מסתעפות 
צפונה שלוחות גבוהות עד למעלה מ 5,000 מ , והן ממלאות 
את באדאחשאן, הצפונית שבארצות א/ ההרים הללו בנויים 
ברובם גיר ונתפרסמו ע״י האבנים היקרות המצויות בהם, 
בכללן אבו־התכלת ( 11 נ 151321 ק 0 , שהיא המשובחת בסוגה. 
החשוב שבמעברות־ההרים בהינדוקוש הוא מעבר חאוואך 
בגובה של 3,500 מ/ שבו עוברת הדרך הקצרה ביותר מעמקי 
האינדוס והקאבול לעמק אמו־דאריה. בשלוחות המערב של 
ההינדוקוש נמצאות שלשלות מקבילות זו לזו לאורך של 
מאות ק״מ. בשלשלת התיכונה נמצאים טורי קוה אי־באבה 
(קוה — הר), שמתרוממים עד לגובה של 5,144 מ/ ובהם 
נפגשים קווי פרשות־המים של שלושת גלילות־המים שבא , . 
מכאן זורם נהר קאבול מזרחה, לאינדוס, כמה נהרות יורדים 
צפונה ונשפכים לנהר אמו או נבלעים בחולות, ההרי רוד 
זורם מערבה ואחר־כך צפונה, לחולות קאראקום, וההילמנד 
דרומה־מערבה, לאגמי האמון. בקוה אי־באבה נמצא מעבר 
באמיאן, שגבהו כ 2,550 מ׳, ובו עובר כיום כביש למכוניות 
מקאבול למזאר א-שריף, בירת טורקסטאן האפגאנית. ממערב 
לקוה אי־באבה משתפלות שלשלות־ההרים. גובה שיאה של 
הצפונית(בנד־אי־טורקסטאן) כ 3,500 מ , , של התיכונה(פארו־ 
פאמיסוס) כ 3,600 מ׳, ושל הדרומית(ס_יאה קוה=ההר השחור) 
כ 3,525 מ׳. ביו השלשלת הדרומית והתיכונה נמשך עמק 
טקטוני, שבו עובר ההף־רוד׳ המשקה נאות־שלחים, שבמר¬ 
כזן נמצאת העיר הראת. ההרי־רוד חוצה את ההד בדרכו 
צפונה, במקום שהשלשלת יורדת עד למטה מ 2,000 מ/ בחלקו 
הפונה צפונה משמש עמק ההרי־רוד גבול טבעי בין הרי 
חוראסאן והרי א׳, וגבול מדיני בין א׳ ופרס. השלשלות 


בהרי חיגדוקוש הצפוניים 

היורדות מן ההינדוקוש דרומה נקראות בשמות שונים. קבו¬ 
צת ההרים, שבהם עוברים נהר קאבול בחלקו התיכון ופלגו 
השמאלי קונאר, נקראת ספיד־קוה(ההר הלבן)* שיאה, סיקא- 
ראם, גבוה 4,760 מ/ בספיד־קוה עוברת הדרך מקאבול 
לפשאוואר ולהודו במעבר חאיבאר שגבהו 1,028 מ , . זהו 
החשוב מכל המעברות של א/ מן השלשלות הפונות מן 
ההינדוקוש לדרום־המערב החשובה ביותר היא זו של האזא־ 
ו־ג׳אט, שמקבלת לנהר הילמנד במחצית דרכו העליונה. גבהה 
של שלשלת זו בין 4,430 מ׳ בצפון ל 3,800 מ׳ בדרום. בין 
ההאזארג׳אט וההרים הפונים דרומה שעל גבול א׳ ופאקיסטאן 
משתרעת דמת־גבעות — רמת גאזני־קאנדאהאר — שגבהה 
מתמעט מצפון (השיא: 3,300 מ׳) לדרום (עד למטה מ 2,000 
מ , ). בחלקה העליון היא מדבר טרשים ועפר, ובדרום, מנהר 
ארגנדאב ואילך, היא מדבר חול הנקרא ךגיסטאן. מצפון 
להילמנד התחתון, הזורם ממזרח למערב, משתרעים מדבריות 
לצפון עד עמק ההרי־רוד בחלקו הפונה צפונה. שמות המד¬ 
בריות מעידים על טיבם: דשט־אי־מארגו — מדבר המוות, 
ממזרח לביצות ולימות של האמון, דאשט־אי־נאומיד, מדבר 
היאוש, מצפון להן. נוה-מדבר נרחב בלב המדבריות נמצא 
על-יד שפכי ההילמנד וכמה נהרות אחרים, הבאים מצפון- 
המזרח ונשפכים לימות ולביצות של האמון. הגליל של נאות- 
המדבר הללו נקרא סאיסטאן והוא מחולק בין א׳ ופרס. 

בא׳ שמצפון להינדוקוש והמשכיו אפשר להבחין שלושה 
איזורים שונים במבניהם: לרגלי ההרים משתרעת טבלת־הדום 
(:ותסבת^ק) בנויה מסחף־הרים גם ומבותרת על־ידי עמקי 
נהרות ונחלים, הזורמים צפונה! במזרח עוברת הטבלה 
לעמק האמו הבנוי מסחף הנהר הדק והפורה. ממערב למעלת 
האורך 68 0 חוצצת רצועת־חולות בין הטבלה ועמק־הנהר 
והנחלים אינם מגיעים עוד לאמו אלא נבלעים בחולות. לאחר 





109 


אפגניסטן 


110 


שד,אמו פונה לצפון־המערב ויוצא מתחום־א׳ משתנית טבלת־ 
ההדום למדבר־החולות קאראקום. בעמק האמו דאריה נמצאת 
הנקודה הנמוכה ביותר שבא׳ — 260 מ׳ מעל פני־הים. לאורך 
עמק האמו נמצאת רצועה רחבה פחות או יותר של נאות- 
שלחים, ושטחי־שלחים יש גם בעמקי פלגיו של האמו. בעבר 
נתבססו כאן על חקלאות־שלחים תרבויות עשירות: באק- 
טרית־הלניסטית, פרסית מחודשת, בודאית ולסוף מוסלמית. 

האקלים. אקלימה של א׳ הוא יבשתי מובהק וניכרות 
בו תנודות גדולות בטמפראטורה הממוצעת במשך היממה 
ובחדשי־השנה. תחנת קאבול (ע״ע אירן׳ לוח הטמפראטורה) 
אינה דוגמה קיצונית לתנודות אלו, אבל אף בה אנו מו¬ 
צאים ארבע פעמים בשנה קפיצה של ־ 8 — 6 0 בממוצע בין 
חודש לחודש, וההבדל בין יאנואר ליולי הוא כמעט ״ 24 . 
במדבריות שבדרום־המערב וכן מעבר להינדוקוש התנודות 
הן גדולות הרבה יותר. ההבדל במעלות של המאכסימום 
והמינימום בשנה עלול להגיע כאן עד ״ 65 (בין " 15 -עד ס 50 ). 
רוחות־סערה מצויות ביחוד בחורף, והן מעלות אבק מרובה 
או שלג(סערוודהאבק הבאות מדרום־המערב נקראות בטורק- 
סטאן הסובייטית רוחות אפגאניות). זולת בצלעות של הרי־ 
המזרח, המופנות לצד המונסון הקיצי של הודו, המשקעים 
הם בדרך כלל מועטים. בקאבול הם כ 500 מ״מ בשנה, בהינדו־ 
קוש הם מגיעים עד 800 מ״מ. בחורף יורד שלג לפי גובה 
המקום והרוחב הגאוגראפי, ומקורו בציקלונים הבאים מן 
המערב. בקאבול, היושבת בגובה של 1,760 מ/ מצוי שלג 
במשך שלושה חדשים בשנה, אבל במשך העונה הוא מפשיר 
כמה פעמים. בגובה שבין 2,500 — 3,500 מ׳ מונח השלג 7 — 8 
חדשים. מפני הקור הגדול בחורף והחום המרובה בקיץ אין 
בא׳ אלא חקלאות־בעל מועטת (בעמקי ההרים הגבוהים 
במזרח), וכמו־כן מועטים בה שטחי־יער. הרים חשופים, 
מישורי־טרשים או מדבריות־חול עם שיחים מועטים — זהו 
מראה הנוף הטבעי של א׳, שהוא תוצאה ממבנה הארץ 
ואקלימה. 

ה א ו כ ל ו ס י ה. הרכבם של אוכלוסי־א׳ הוא מגוון מאוד 
ואין למצוא אומדן נאמן על חלקן של הקבוצות הגזעיות, 
הלשוניות׳ הדתיות והשבטיות השונות שבהם. רובה הגדול 
של האוכלוסיה שייך לגזע הלבן, ורק כ 10% ממנה הם מונ¬ 
גולים טהורים או בני־תערובת של מונגולים ולבנים. כמעט 
כל תושבי-א' הם מוסלמים, מהם כ 90% סוניים וכ 10% 
שיעיים. כמו-כן נמצאים בא׳ מיעוטים קטנים של הודים 
בראהמאניים, יהודים ונוצרים. רוב האוכלוסים (עד 60% ) 
נמנה על עם פאחטון, שלשונו נקראת פאשטו או פאשטו, 
לשון איראנית מזרחית בעלת ניבים מרובים עם אחוז מסויים 
של שרשים פרסיים, ערביים והודיים. מ 1936 ואילך משמש 
כלשון רשמית הניב של השבט הדוראני, שממנו יצאה 
השושלת שייסדה את הממלכה ( 1747 ) ושהיא שלטת בה עד 
היום. הפרסית, שהיתד, קודם לכן הלשון הרשמית, היא לשון- 
הדיבור ממערב לנהר הילמנד. מלבד השבט הדוראני יש 
עוד שני שבטים גדולים דוברי פאשטו: גילזאי ופאטאן 
(או פאחטון) < אלה הם האפגאנים מבחינה אתנוגראפית, 
נושאי־דגלה של הלאומיות והממלכתיות האפגאנית. הדו־ 
ראנים רגילים לכנות את עצמם בני-איסראיל, ולפי אגדה 
רווחת בתוכם הם (ושאר בני עם הפאחטון) ממוצא ישראלי. 
יש גם מוצאים יסודות ישראליים בחוק השבטי של הפאחטון, 
הנקרא פוחתונוואלי. כמה שבטים פאטאניים יושבים בתחום 


פאקיסטאן (וא׳ תובעת את ניתוקם מממלכה זו). גדול השב¬ 
טים הדוברים פרסית בא׳ הם הטאג׳יקים, שהם, כפי הנראה, 
היסוד הקדום בין תושבי א׳. ברובם הם סוחרים, אומנים 
ופקידים! הם מצויים בכל ערי א׳ וכפריה, וביחוד במערב, 
על גבול פרם. הטאג׳יקים הם השבט היחיד בא׳, שבו הולך 
המשטר השבטי ומתפורר. בתוך שאר השבטים, הנודדים 
והיציבים, קיים משטר שבטי והשלטון המרכזי משתמש בו 
לצרכי האדמיניסטראציה שלו. שבט המוגולים המונגולי הולך 
ונטמע בסביבתו הטאג׳יקית. שבט הודי, שיושב על גבול א׳ 
(מצפון־מזרח לקאבול) והוכנס בברית־האסלאם רק בדורות 
האחרונים, נקרא עד היום כפיר, כלומר כופרים. בלב א׳ 
יושבים ההזארה (בני האלף), שבט מונגולי, שבניו הם 
מצאצאיהם של צבאות ג׳ינגיס חאן. הם עדיין מונגולים 
מובהקים בגזעם, אבל לשונם היא פרסית של יה״ב, והם 
הקבוצה השיעית הגדולה היחידה בתוך א׳ הסונית. רובם 
רועי־מקנה נוודים, והרבה מהם משמשים פועלים ומשרתים 
לבני השבטים האחרים. לשונות תורכיות מדברים האוזבקים 
הסוניים והקיזילבאישים השיעיים. הבאלוצ׳ים, שלשונם אירא¬ 
נית ודתם סונית, מרוכזים בדרום, סמוך לגבולות באלוצ׳י־ 
סטאן הפאקיסטאנית. 

קודם 1940 ישבו בא׳ כ 10,000 יהודים, ברובם בערים 
אחדות, ביחוד בהראת, קאבול ובאלך. בדור האחרון צימצמה 
הממשלה את מקורות פרנסתם, כשהטילה פיקוח על המסחר 
בכמה סחורות־יצוא, וביחוד בעורות הקאראקול, ומנעה רש־ 
יונות־מסחר מן היהודים. א׳ שימשה ארץ־מעבר ליהודים, 
שנמלטו מארצות טוראן הסובייטיות ושאפו לעלות לארץ־ 
ישראל דרך נמלי־הודו. עלייתם של היהודים האפגאניים 
לא״י התחילה בראשית המאה ה 20 וגברה בימי המאנדאט 
הבריטי בארץ. כיום ( 1952 ) עומדת גולת־א׳ להתחסל, במידה 
מרובה מחמת הקנאות הדתית והלאומית של האפגאנים. 

הכלכלה, התחבורה והישובים. הרוב הגדול 
של אוכלוסי־א׳ מתפרנס מחקלאות וגידול־מקנה. כ 10% מהם 
הם רועים נודדים תמידיים וב 30% הם נודדים עונתיים. 
כבכל ארץ׳ שיש בה מרעה־קיץ טוב בהרים, שאינם יפים 
לעבודת־האדמה, עולים אף בא׳ בימי־הקיץ בני־העמקים עם 
עדריהם להרים. המלאכה, החרושת וניצול־המכרות הם עדיין 
בתחילת התפתחותם. כבכל איראן יש בא׳ תעשיית־שטיחים 
ביתית. מפני שהתחבורה בא׳ קשה ויקרה, אין המסחר מפותח 
בה אלא במקצת. לחוץ־לארץ מוציאים פירות מיובשים, 
שלחים, פרוות-גדיים (הנקראות קאראקול), צמר, שטיחים, 
חלב ושומן, מעט כותנה ואבנים יקרות. 

התחבורה נעשית ברובה באמצעות בהמות רכיבה ומשא. 

יש בא׳ ( 1951 ) כ 2,900 מכוניות, מהן כ 600 לנוסעים! קיים 
שיתת־מכוניות בין בירת המדינה ובירות המחוזות ובין פאקי- 
סטאן במעבר חאיבאר, וכן יש תנועת אוירונים מעיר־הבירה 
לחוץ־לארץ. שתי מסילות־ברזל פאקיסטאנלת ומס״ב סוב¬ 
ייטית אחת מגיעות לתחנות־הגבול של א׳ ולתוכה אינן 
נכנסות. הערים הגדולות, הקרובות ביותר לתחנות הללו, 
מחוברות אליהן בכבישים למכוניות: קאבול עם תחנת- 
פשאוואר, קאנדאהאר עם תחנת־צ׳אמאן והראח עם תחנת־ 
קושק, שבה מסתיימת המסילה היוצאת ממרו שברפובליקה 
הסובייטית טורקמניסטאן. בבאלוצ׳יסטאן עוברת מס״ב בקו 
מקביל לגבול הדרומי של א׳, במרחק של 50 ק״מ בערך מגבול 
זד" אבל חשיבותה הכלכלית לא׳ היא מועטת, מפני שחבלי- 



111 


אםגניסמן 


112 


א׳ הסמוכים לה הם מדבריות ריקים מאדם. המסילה, שנבנתה 
למטרות אסטראטגיות, מאיימת גם כיום על א , . מספרן של 
הערים בא׳ הוא מועט-ביחס, ורק בארבע מהן יש יותר 
מ 50,000 נפש: ( 1 ) קאבול, עיר-הבירה, בעלת 210,000 נפש 
( 1952 ), היא מרכז השלטון, המסחר והתרבות (אוניברסיטה׳ 
בתי־ספר מקצועיים),( 2 ) קאנדאהאר בדרום ( 77,000 נפש), 
מרכז מסחרי וצבאי,( 3 ) הראת בצפון־המערב ( 76,000 נפש), 
מרכז למסחר עם פרס ו 0 .' 0 . ם. ר., ו( 4 ) מזאר א־שריף בטורק־ 
סטאן האפגאנית ( 52,000 נפש). 

, 111 ) 1011151 (^( 4 זזש£ ; 1950 , 4510 ,ק 1 ז 1 ג 51 . 0 . 1 

1715 ז 1710 ז €1£ ? ; 1928 , 1017151011 (^( 4 .£ ; 1950 

, 1071151071 (§ ( 4 '^ 1 , 1 ) 0 ־ 111 ? ; 196 1 ('%( %5 \ %011%111 ז£ , 1 ז? 1% ז> 11 

; 1926 , €5 § 0 ^ 0 (] , 11£ /<} 0£1-0 ה 1 (?£ ,€ז 1 ־ 111510 , 1€ ' 1 ( 0$ ז 060% 

. 1948 , 1001063 ^[ ,מ 3 ? 11€ ז 31 י 1 <^ ,ק 6 ז} 680 ?. 1 ^ .]/[ 

א. י. בר. 

הצומח. יש להבחין בא׳ 4 חבלים פיטוגאוגראפיים: 

א) החבל הדרום-טורקסטאני, התופס את כל יא׳ הצפונית 
ובו ערבות של דגניים חד־ ורב־שנתיים, וצומח של עצים 
או שיחים משירי-עלים בהרים הגבוהים! בין השאר גדלה 
כאן בר האלה האמיתית(*ט* 513013 ;?). ב) החבל המדברי 
המרכז־אסייתי, שתופס רק שטח קטן בלבד בחלקה הצפוני- 
מזרחי של הארץ ושהצומח בו הוא בעיקר של הרים גבוהים, 
כגון צומח טראגאקאנתי (עשוי כרים קוצנים) ואחים אל- 
פיניים. ג) החבל האפגאני־איראני, התופס את רובה הגדול 
של א׳, ובו צומח מדברי של חולות ומלחות או צומח של 
גדות־נחלים. ד) החבל ההודי־הימאלאי בדרום־מזרחה של 
הארץ, ובו צומח של יערות וחרשים! במדרגות הנמוכות 
של ההרים — ערבות וצומח דמוי־סאוואגות, בגובה בינוני 
( 1,200 — 2,400 מ׳) — יער משיר־עלים וסבך של שיחים, 
בעיקר יערות־אלונים, בגובה גדול יותר—יער של עצי־מחט, 
למעלה ממנו — בתות סובאלפיניות, ולמעלה מהן אחים 
אלפיניים. 

מן העצים המרובים, הגדלים בר והיוצרים את הצומח 
בהרים ובגדות־הנחלים של א׳, בולטים: הארז ההימאלאי 
( 3 ־ 1001131 ) 115 ־ 00011 ), האלון ( 31001 ל 21101-011$ )), הסופורה 
( 0101115 3 ־ 1101 ק $0 ) ,הערער ( 15 0x00153 ת 0 ק! 1111 (), אגוז־חמלד 
( 0813 ־ 1 5 ת 13 §ט!), הרבה מיני אדר (ז^\) ועוזךד (- 03 
115 § 30 ז), מיני צפצפה, מילה, אשחר, בליל ( 015 ־ 001 ), מיש 
( 001115 ), רימון, שקד, אשל, אלה, ועוד. 

השיחים והעשבים מיוצגים על־ידי שפע של סוגים אידו־ 
סיביריים, ים־תיכוניים ומרכז־אסיתיים. הללו מהווים כאן את 
הצומח של חברות מדבריות וערבתיות, שרוב מיניהן הם 
חד־שנתיים. 

א׳ היא אחת מן הארצות העשירות ביותר במיני־צמחים 
שעל פני כדור־הארץ כולו. היא מולדתם של גידולי־שדה 
שונים ושל הרימון, התאנה, האגוז, הבטנה, השקד ומינים 
אחרים של עצי־פרי. מ> ז> 

החי. מבחינה זואוגאוגראפית שייכת א׳ לאיזור ההולו־ 
ארקטי ולאיזור־המשנה הים־תיכוני (ע״ע אסיה, החי), אך 
מצויים בה גם בעלי־חיים, שחדרו לתוכה מן האמור האוריינ¬ 
טאלי הגובל בדרום־מזדחה. מן היונקים החיים בא׳ רווחים 
הפנתר ( 5 נ 11 )־! 3 ק 0115 ?), השועל ( 1 ; 1111 ) 1£ ז§ 5 ־? 1 "^),הדרבן 
( 3 ־ 11 * 10110 *;•ח^(!?), הירבוע ( 1103 ) 111 3 § 3 ז 1130 ^), חזיר- 

היער ( 0£3 ז 50 8115 ), הצבי ( 053 זט;ז;זט§נ 1 ט 5 0320113 ), האר* 

( 5 ט:> 13 )ט 03 !£טז 5 טק! 13 ). בדדיום־המערב חי החמוד הפרא 


(•! 00380 11115 !)£); מין הימאלאי של הדוב רווח ביערות, 
וכן מצויים גם תנים וזאבים. העופות מרובים הם, וביניהם 
צורות מרובות של ברווזים ופסיונים. 

היסטוריה. בתקופת האחמנידים (ע״ע) היתה א , חלק 
ממלכות־פרס וכללה את הפרובינציות אריאה, באקסי־יה, 
דראנגיאנה, אראכונדה ופרופמיסום. אלכסנדר הגדול י ייסד 
בה את הערים: אלכסנדריה של אריאה (הראת) ואלכסנדריה 
של אראכוסיה (קאנדאהאר). אחר מותו עברה הארץ לרשותו 
של ©לוקוס ניקאטז׳ר, ואחריו עבר חלק ממנה לצ׳נךרגופטה 
(ע״ע)', מייסדה של שושלת מאוריה ההודית. 

באמצע המאה ה 3 לפסה״נ קמה בתחומה של א׳ הממלכה 
ההלניסטית של בקטריה (ע״ע). 196 לפסה״נ כבש דמטריום, 
מלך באקטריה, חלק *מצפון־מערבה של הודו. 140 נכבשה 
ממלכת באקטריה ע״י הפרתים והסאקים. רק בחלק קטן של 
באקטריה, דרומית לרכס הינדוקוש, נשארו נסיכויות הלניס¬ 
טיות. 90 לסה״נ כבשו הקושאן. שבט סיני מאסיה המרכזית, 
את א׳ כולה. בימיה של שושלת זו, שמלכה הגדול ביותר 
היה קנישקה (ע״ע), השתלט הבודיזם על א׳. הקושאן החזיקו 
מעמד בא׳ עד סמוך ל 500 לסה״נ. זמן מה אחר מותו של 
קנישקה התפוררה ממלכת־קושאן. עד שבאו המוסלמים משלו 
בקאבול שליטים בעלי תואר שאה, שאף הם היו מבני קושאן. 

א. ש. 

א׳ בתקופת האסלאם. החדירה הראשונה של צבאות- 
האסלאם לשטחים הידועים כיום בשם א׳ אירעה בימי מעאויה 
( 660 — 680 ), החליף הראשון לבית אמיה. אע״פ שהפולשים 
הגיעו עד קאבול, נסתיים המסע בכיבוש סאיסטאן בלבד. בימי 
הרון אלרשיד ( 786 — 809 ) מבית עבאם הותקפה קאבול שנית 
על-ידי המוסלמים, אך העיר והממלכה ששימשה לה בירה 
הצליחו לקיים את עצמאותן עד 871 לערך. כשנפלו בידי 
המלכים הצפאריים, שמשלו בחוראסאן ובפרס. חיכוכיהם של 
אלד, האחרונים עם הטאהריים, שקדמו להם בשלטון על 
חוראסאן, נתנו לססניים (ע״ע) הזדמנות להתגבר על הצא- 
פאריים והטאהריים כאחד ( 900 )! אולם מ 912 ואילד נצטמצם 
שלטונם של הסאמאניים בא׳ בסאיסטאן בלבד. חלק משטחה 
של א׳ עדיין היה עצמאי, ואף האסלאם עדיין לא הקיף את 
כל האוכלוסיה. המחצה השניה של המאה ה 10 עברה תוף 
חתירת הגזנויים למלוכה. 998 עלה לשלטון מחמוד הגזנוי, 
שביטל את תלותה של ממלכתו בסאמאגיים. כשמת ( 1030 ) 
נכלל בתחומי מלכותו כל שטחה של א׳. בימי שלטון בנו 
מסעוד התחילו חדירותיהם של הסלג׳וקים לארץ. המלחמות 
בהם נסתיימו בכריתת ברית ב 1055 לערד׳ אד 60 שנה 
לאחר מכן נעשו שליטי א׳ כפופים להם. בינתיים התחילו 
הגוךיים (ע״ע) מדריכים את מנוחתם של הגזנויים, ואף שמו 
קץ לשלטונם ב 1188 . אולם אף חם לא זכו לשלטון ממושך! 
כי ב 1222 כבשו המונגולים בהנהגת בנו של ג׳ינגיס חאן 
את הראת. 

לאחר שנכבשה בגדאד על-ידי הולאגו קמה בפרס שושלת 
האילחאנים. א׳ נמסרה לשושלת הטאג׳יקים, שהיו תלויים 
באילחאנים, ושלטונם נמשך עד שטימור החריב את הראת 
ב 1383 . אח״כ לא היתה בא׳ שושלת מבני־הארץ עד שהשב¬ 
טים האפגאניים חזרו ועלו לגדולה. 1505 נכבשה קאבול ע״י 
באבר, אבי שושלת המוגולים בהודו, ונשארה ברשותם של 
שליטים אלה יותר ממאתיים שנח* ואילו הראת וסאיסטאן 
היו ברשות פרם. 



113 


אסגכיסטן 


114 


בתקופה זו חדרו האפגאנים לארץ. במחצה הראשונה של 
המאה ה 18 כבש נאדר שאה מפרס את החלק המוגולי של 
הארץ! בצבאו היו אפגאנים מרובים. אחד מהם, שנתפרסם 
אח״כ בשם אחמד שאה(ע״ע), הצליח להשתלט על כל החלק 
המזרחי של ממלכת נאךר שאה. בירתו היתה קנדהאר, שנק¬ 
ראה אתמדשאהי. אולם השבט הדוראני המרדני לא איפשר 
את התפתחותו של שלטון תקין, ועל כן העביר טימור שאה, 
בנו של אחמד, את הבירה לקאבול, המאוכלסת טאג׳יקים. 
בנו של זה האחרון, זמאן שאה ( 1793 — 1800 ), ניסה לחדור 
להודי׳ אך נתקל בהתנגדות מצד הבריטים. בינתיים כבש 
אחיו מחמוד את קאבול, אך ב 1818 גורש משם ע״י יריבו 
דוסת מחמד. מחמוד הוסיף למלוך בהראת עד 1829 . 

י ב 1834 עלה בידיו של דוסת מחמד להקים ממלכה אפגא- 
נית מאוחדת. תארו היה אמיר. התגברות ההשפעה הרוסית 
הניעה את הבריטים לכבוש פעמיים את קאביל ( 1839 , 1842 ) 1 
הם המליכו את שג׳אע אלמלך. אולם דוסת מחמד הצליח 
להחזיר לעצמו את אמונם של הבריטים. שלטונו נמשך עד 
1863 ; בזמן המרד ההודי של 1857 היה דוסת מחמד ניטראלי. 
בנו החמישי, שיר עלי, שלט אחריו עד 1879 . מדיניותו של 
זר, האחרון, שהעדיף את הרוסים על הבריטים, הביאה לידי 
מלחמה בין א׳ ובריטניה ( 1878/80 ). יעקוב חאן, בנו של שיר 
עלי, כרת ברית־שלום עם הבריטים. אך לא יכול היה למנוע 
את רציחת הציר הבריטי בקאבול( 3.9.1879 ), ומפני־כן הוגלה 
להודו. הבריטים העלו לשלטון בא׳ את עבד אלרחמאן, מנכ¬ 
דיו של דוסת מחמד ( 22.7.1880 ), וויתרו על קיומה של צירות 
בא׳ז אך האמיר החדש התחייב להימנע מכל התקשרות 
בממשלה זרה. לאחר שהרוסים ניסו לכבוש חלקים מא׳ 
( 1885 ) בוצרה הראת בהסכמתם של האנגלים. אחר מותו 
של עבד אלרחמאן עלה לשלטון בנו חביב אללה ( 1919-1901 ). 
בחוזה בין אנגליה ורוסיה ( 31.8.1907 ) התחייבו שתי המעצ¬ 
מות לערוב לעצמאותה ושטחה של א׳. 

. 1879 , £1071 10711 ?£ / 0 ע זס $1 } 1± ,מ 1311€$0 א 

מ. 0 . 

1918 — 1952 . במלחמת־העולם 1 קיימה א׳ ניטרא¬ 
ליות — למרות מה שנעשו נסיונות נמרצים מצד גרמניה 
ותורכיה למשכה לצידן ולמרות מה שהתנהלה בארץ תעמולה 
אסלאמית פרו־תורפית נרחבת. בראשית 1919 נרצח האמיר 
חביב־אללה — כנראה ע״י קנאים אסלאמיים — בשל עמדתו 
הפרו־בריטית. אע״פ שאחיו הוכרז לאמיר, נתפס השלטון 
ע״י בנו של חביב־אללה — אמאן־אללה. זה האחרון נשען 
על הרגשות האנטי-בריטיים, שהיו רווחים בא׳, וב 1920 פלש 
להודו הבריטית. משניגפו חילותיו עשה שלום, אך בחוזים 
של ראול פינך ( 22.11.1920 ) וקאבול ( 22.11.1921 ) הכירה 
בריטניה בפעם הראשונה בעצמאותה הגמורה של א׳! תשלום 
הסיוע הבריטי הופסק. ב 28.2.21 חתם אמאן־אללה על חוזה־ 
ידידות עם ברית־המועצות, ובמשך כמה שנים נחשב לפרו- 
סובייטי, פרו־גרמני יאנטי־יריטי. בינתיים עסק, לפי דוגמת 
כמאל אתאתורק בתורכיה וריזה שאה בפרס, בהכנסתן של 
רפורמות קיצוניות לא׳. מתוך השתדלות להחיש את האירו- 
פאיזאציה של הארץ! ב 1923 הכריז על חוקה, שנתחברה לסי 
דוגמת החוקה התורכית. 19265 נטל לעצמו תואר מלך. 

אמאן־אללה הוכרח כל ימי שלטונו להילחם במרידות של 
שבטים, וההתמרדות בו גברה ב 1928/29 , כשנתמכה על-ידי 
היסודות השמרנים, שהתנגדו לרפורמות המערביות שלו. 


ב 14.1.29 הוכרח אמאן־אללה לוותר על כם־המלוכה. לאחר 
שנעשה ניסיון להמליך את בנו ולאחר שהשלטון נתפס זמנית 
ע״י ראש־כנופיה׳ הומלך בא׳ מוחמד נאדיר, קצין־צבא מאותו 
שבט, שעליו נמנה גם בית־ד,מלוכת המודח. מוחמד נאדיר 
נרצח ב 1933 ובנו מוחמד זאהר (נו׳ 1914 ) הומלך במקומו. 
קבוצות־מחתרת מפוזרות של תומכי אמאן־אללה קיימות בא׳ 
עד היום. 

בתחילת 1932 ניתנה לא׳ חוקה חדשה. לפיה כוננו סנאט, 
שחבריו ממונים על-ידי המלך, ואספה לאומית, שחבריה 
נבחרים להלכה, אלא שלמעשה היא מורכבת מראשי השבטים 
והמשפחות השליטות. חיים מדיניים דמוקראטיים — מפלגות, 
עיתונות חפשית, וכד׳ — עדיין לא נתפתחו בא׳. גם תיקי- 
השרים ושאר עמדות־מפתח מתחלקים כרגיל בין קרובי- 
המלך וראשי־השבטים. 

כמו במלחמת־העולם 1 כך הקפידה א׳ על הניטראליות 
שלה אף במלחמת־העולם 11 ! אעפ״כ נתקבלה כחברה באו״מ 
( 19.11.1946 ). גם כיום מנסה א׳ לנקוט עמדה של אי־הזדהות 
בין גושי-העולם היריבים — ועל כך מעידות הצבעותיה 
באו״מ על הצעות קשורות בסיכסוך בין ה״מזרח" וה״מערב". 
מצד שני משתדלת א׳ לזכות במידת־מה של סיוע כספי 
וטכני מצד מעצמות־המערב׳ וביחוד מצד אודב, כדי לאפשר 
מפעלים של פיתוח הארץ וניצול אוצרותיה הטבעיים. 

אע״פ שבא׳ שולט האסלאם האורתודוכסי והקנאי, אין א׳ 
נוטלת חלק פעיל בנסיונות לארגן ברית פאן־אסלאמית. 
הסיבה נעוצה בעיקר בסיכסוך שבינה ובין פאקיסטאן בשאלת 
איזורי פאקיסטאן הצפונית־מערבית המאוכלסים פאטאנים, 
שא׳ תובעת עצמאות להם או את סיפוחם לא/ סיכסוך זה 
גרם לכך, שא׳ מטפחת יחסי־ידידות עם הודו. לעומת זה 
קרירים הם גם היחסים בין א׳ ובין איראן — בראש ובראשו¬ 
נה מחמת הסיכסוך על מימי נהר הילמנד המשמש גבול בין 
שתי הארצות. 

י. שט. 

היהודים בא׳. מכיוון שבימי-קדם וביה״ב היתה א׳ 

חלק מחורסן(ע״ע), נזכרים לראשונה כמה ממחוזותיה ועריה 
של א׳ בתעודות לתולדותיהם של היהודים בארץ זו בשם 
חוראסאן. 

לפי מסורת־אגדה, שהיא כנראה קדומה למדי, שנים 
משבטי־אפגאן החשובים, דוראני ויוסופזאי, הם מצאצאי "בני 
ישראל". מסורת זו, שמצאה את ביטויה הספרותי בכרוניקה 
הפרסית ״מכאסן אי־אפגאני״ ( 1612 ), ונכנסה גם למקורות 
עבריים ("תפארת ישראל" לר׳ ישראל ליפשיץ), נתקבלה 
אף ע״י כמה חוקרים מן המאה ה 19 (, 11011 ) 1301 ,׳*\ 116 י? 8 
׳( 1 ־ 1131x1 , ואחרים). 

ב ל ך. מקום חשוב בתולדות-ישראל בא׳ תופסת העיר 
כלך, שלפי מסורות קדומות, פרסיות ומוסלמיות, קיים בה 
ישוב יהודי מחורבן הבית הראשון. פרטים מהימנים יותר 
יש למצוא בכתביהם של גאוגראפים ערביים מימי־הביניים 
המזכירים את "שער היהודים"("באב אל־יהוד") בבלך ואת 
״יהודיה״ — רובע היהודים בסביבת העיר (שאח״כ הוחלף 
שמו לסימנה). נראה, שבלו היתה תחנה חשובה לשיירות 
מסחריות שעשו דרכן לסין, וכן לסוחרים היהודיים מן המערב. 
מן •המאה ה 9 , שנקראו ע״י אבן חרדאדבה בשם בני ראדאן. 
במחצה השניה של תקופת־הגאונים היו• כל הקהילות היהו¬ 
דיות בחודאסאן כסוסות לשיפוטה של ישיבת פומבדיתא, 



115 


אפגכיסמן — אפה, שרל־מישל דה ל' 


116 


וראש־הג 1 לה עוקבא ניסה להכניס את קהילת בלך תחת 
שיפוטו ולא עלה בידו. האישיות היהודית היחידה הידועה 
לנו בבלו היא של דויף (ע״ע) הבלכי(המאה ה 9 ), שדעותיו 
החפשיות בהסברת המקרא עוררו את רב סעדיה גאון להשיב 
עליהן. בימי השולטן מחמוד ( 997 — 1030 ) הוכרחו היהודים 
לקיים גן ציבורי ולשלם מסים מיוחדים. 

גזנה (גזני). לפי כמה מקורות יהודיים מיה״ב, ביקשו 
יהודי המקום לזהות את העיר גזנה עם סביבות נהר ג 1 זן 
(ע״ע) שבמקרא. בעיר זו היתד. קיימת קהילה יהודית במאה 
ה 10 . השולטן מחמוד מגזנה עמד בקשרי־מסחר עם היהודים 
ואחד מהם, יצחק, מוזכר בפירוש כסוכנו. השולטן הטיל עליו 
את ניהולם של מכרות־העופרת ואת יציקת־המתכות. לפי ר׳ 
משה אבן־עזרא היו ״בבירת חורסן, בגזנה, למעלה מ 40,000 
יהודים, המשלמים מסים מיוחדים המוטלים עליהם". לפי 
בנימין מטודלה ( 1170 ) היו בגזנה 80,000 יהודים. מספרים 
אלה, שבוודאי מוגזמים הם, מעידים על קיומה של קהילה 
יהודית חשובה במקום במאה ה 12 . 

ה ר א ת. בספר טבקאט אי־נאסירי( 1260 ) מסופר, שסוחר 
יהודי בגור (או גהוריסטאן, שהיא האיזור ההררי המשתרע 
מזרחה מהראת) קיים יחסי־ידידות הדוקים עם אחד מן 
האמידים הגורידיים, וכן שיהודי זה הכין תכנית להתיישבות 
יהודית במחוזות של הראת וגור. 

בימי נאדיר שאה ( 1736 — 1747 ) מתחיל פרק חדש בתו¬ 
לדותיהם של יהודי־א/ עם העברתם של יהודי־פרם מקאזווין 
שבצפון־פרם לחוראסאן, ביחוד למשהד, עיר־הבירה, חידש 
נאדיר שאה את הקשר בין חוראסאן והישוב היהודי, שנפסק 
ע״י הפלישה המונגולית. 

תולדות היהודים בא׳ בדורות האחרונים קשורות קשר 
הדוק בהיסטוריה של יהודי־פרס, וביחוד של יהודי־משהד. 
חיסולה של הקהילה היהודית במשהד ב 1839 השפיע השפעה 
מכרעת על יהדות־א/ כתוצאה מגזירת־השמד שהוצאה עליהם 
ברחו יהודי־משהד מעירם בהמונים וקצתם מצאו מפלט גם 
בתוך גבולותיה של א׳ — במקום שהכת הסונית׳ הסבלנית 
יותר, הניחה להם לחיות כיהודים. פליטים אלה הכניסו רוח 
חדשה לתוך חיי-התרבות הקופאים של יהודי־א/ אולם מל¬ 
חמת א׳־פרס ( 1856 ) פגעה קשות בתושבי הראת היהודיים, 
ולדבריו של מולה מתתיהו גרג׳י, רב בהראת, הוחזרו הרבה 
מפליטי־ד,אנוסים על־כרחם 'למשהד ע״י החייאת הפרסיים. 

על יסוד כמה סימנים, כמו הלשון המדוברת, נוסח־התפי- 
ל 1 ת והמנהגים׳ אפשר להחליט, שהיהודים היושבים בא׳ 
בימינו מוצאם מפרס. לשונם של יהודי־א׳ היא הדיאלקט 
היהודי־הפרסי, שהוא מדובר ע״י היהודים במזרח פרס 
ובצפונה. אולם בצד סימני־השיתוף בולט גם ההבדל בין 
רמת־התרבות של יהודי־א׳ ובין זו של יהודי־פרם. האחרונים 
באו במגע עם יהודי־אירופה באמצעות בתי־הספר של 
חברת "אליאנס" (כי״ח). השפיעה עליהם במידת מה גם הדת 
הבאהאית ואפילו מיסיונרים נוצריים. לעומת זה לא היו 
יהודי־א׳ נתונים להשפעה מבחוץ. משטר־חייהם בגטאות 
שלהם׳ ״מחל אל-יהוד״, הוא פאטריארכאלי; הם עצמאים 
במידה שהדבר נוגע לחיי-הדת, אבל הם חיים חיי־עוני, נגועים 
במחלות וסובלים מהשפלות ורדיפות. ריבוי־הנשים שכיח 
בתוכם וכן גם נישואי־ילדים בגיל של 10 — 12 . 

במשך תקופה מסויימת עד הזמן האחרון היה מצבם 
הכלכלי של יהודי־א׳ טוב למדי. הם סחרו בעורות קאראקול, 


רפואות, שטיחים, וכד׳. ביהוד היו מרובים קשרי־המסחר 
שלהם עם משהד, ששימשה שוק־היצוא האפגאני העיקרי 
ללייפציג, לונדון, ניו־יורק, ועוד. כמו־כן מילאו היהודים עד 
לפני שנים מועטות גם תפקיד מסויים במסחר המקומי. כיוון 
שתושבי־א׳ המוסלמיים הם בני שבטים שונים, שהם מת¬ 
בדלים זה מזה, נעשו היהודים בא׳ מתווכים מסחריים בין 
השבטים הללו. ואולם בזמן האחרון נתרכזו כמה ענפי-מסחר 
ברשותה המונופוליסטית של המדינה, וכתוצאה מזה נשללה 
מרוב היהודים בא׳ כל אפשרות של קיום. נוסף על כך 
השתדלה בשנים האחרונות ממשלודא׳ לרכז את היהודים 
בערים ספורות. היהודים, שהיו בכפרים הצפוניים ליד הגבול 
הרוסי, הועברו למרכז־הארץ. כתוצאה מירידה זו, שבאה 
במעמדם המדיני והכלכלי, היגרו רוב יהודי־א׳ להודו או 
לארצות שכנות אחרות, אך רובם שואף לעלות לארץ־ישראל. 
קבוצה של יהודים מהראת עלתה לארץ עוד קודם מלחמת- 
העולם 1 ויסדה קהילה קטנה בירושלים. בינתיים גדלה 
הקהילה האפגאנית בירושלים והיא מונה עכשיו כמה מאות 
נפש. מנהיגי הקהילה פירסמו ספרי תפלה ושירה דתית 
ביהודית־פרסית, שיש בהם משום תוספת חשובה לספרות־ 
ישראל בלשון זו. 

א. נוימדק, מסע בארץ־הקדם, מהדורת א. יערי, 1947 , 

101111 ) 1 ) 1412/1071111071 [ 0 111/1 [ 110 ' 7 ,• 3110 ז 8 .£ ; 97 — 100 
־ 74 , 1 ־ 15011 ? .[ .¥\ ;( 138 — 121 .קת , 1942 ,!•/ $ 11/11 $0601 

1/11,1 0/ <4]%/1011154041 (1/11,11/1 (1/110/11/1/ $11(1(11., 1.01x1011, 

8431011, 1937); 18 ., 1/1( 1005 0] 00/1156 14110 (14/105111071) 

151 \10<4101>/11 140/>501<7 071/4 111077110 10405011150 (111 1111405100 

, 111 ־ 111 ;( 42 — 40 , 30 — 29 .קנן , 1945 , ¥01-11 *־א , 11110100 [ 

-[ 14 ' 4 > 110 )> 110/1561 741071 ) 1515051 ' 1 10 > 705 ) 750 ) 0 57104 1151 £710050 

.( 300 — 299 . £1 (} , 1949 , 110 ^ 1451051 01155104 [) 1051155051 (£ 

ו. י. ם. 

א?ךךין (ש ״ ״ 1 > 110 נן 0 ), סזינ״פ״ס, 1 ־ 1 ־פניל־ 2 -מתילאמינו־ 
פרופאן־ 1 ־אול: 

,פס. (,פס. פא)פ 0 . (פ 0 )פ 8 .0 פ 0 6 , 

אלקלואיד (ע״ע) מ 15 ז 3 § 111 /י גז 1 ) 16 )ק£; נמצא על-ידי נאגאי 
ב 1887 , אך כיום הוא בעיקרו מוצר סינתטי. נקודת־היתוכו 
של התכשיר הטבעי ס 40 וסיבובו האופטי הסגולי " 6.3 ־ז 
התכשירים הסינתטיים הם רצמיים (ע״ע אופטית, פעי¬ 
לות). — הא׳ הוא חומר סימפאטיקומימטי (ע״ע עצבים, 
מערכת אוטונומית) חשוב, שפעולתו הפארמאקולוגית והרי- 
פויית דומה לזו של האדרנלין (ע״ע), הקרוב לו גם קירבה 
כימית, אלא שפעולתו שלי הא׳ היא איטית וחלשה יותר. הא' 
יציב מן האדרנאלין, ואפשר לתת אותו דרך הפה. הוא 
משמש תחליף יעיל לאדרנאלין בטיפול במצבים של אלרגיה 
(ע״ע) — כגון קצרת, קדחת־השחת וסרפדת —, בנזלת(לשם 
כיווץ צינורות־הדם ברירית־האף), בהרחבת האישון, וכד/ 

אפה, ערל־מי׳&ל 7 * 1 ־> ל׳ — 00 ק£־ 1 10 > 1101101 ^- 0131:103 
( 1712 , ורסי — 1789 ׳ פאריס), החלוץ של שיטות- 
החינוך החדישות לחרשים־אלמים. א׳, שהיה בנו של ארדיכל־ 
החצר של לואי 1¥ צ, שימש ככומר בטרוא, אך הודח מבהונתו 
משום נטיותיו היאנסניסטיות (ע״ע ינסניזם) ועבר לפאריס. 
כאן התחיל מטפל בחינוך של זוג תאומות חרשות־אלמות, 
וכשהטיפול עלה יפה, ייסד 1755 בי״ם לילדים חרשים־אלמים 
ופיתח בשיטתיות את שפת־התנועות הטבעית, המשמשת להם 
במקום דיבור. א׳ הצליח בתחום זה יותר מכל קודמיו! הוא 



117 


אפה, שרל־מישל דה ל׳ — אפולוגטיקה 


118 


הקדיש למפעלו את כל מרצו והונו עד שנתרושש! אעפ״כ 
עלה בידיו לקיים את בית־ספרו׳ שמ 1778 ואילך קיבל תמיכה 
ממשלתית. שיטתו היתה השלטת בכל אירופה עד 1880 . את 
נסיונו סיכם בספרו "השיטה הנכונה להוראת חרשים־אלמים" 

( 613 נ 1 במ ££ 15 >זב 501 163 £ז 311:111 מ 1 ' 1 ) £־ £1 [ 1 ת 13 ־ת 1£ נ 611£31 ע 1.3 ). 

ה״מילון לדורשיבדאלמים" של א׳ נשלם אך לאחר מותו ע״י 
הכומר סיקאר ( 1 >ז 8103 ). 

£?}?}{/ 36 $ ־נ/^ מ 4 * מ ? מק £5714 2 ^ 7 ,ת 1611 ־ 1 

. 1915 €* 

אפזד, בגד עליון, שבתקופה הקדומה שימש בישראל לשירות 
בקודש. המלה א׳ יוצאת בכתובים לכמה פנים (עיין 
למטה), אבל עיקר הוראתה הוא הבגד המקושט, שהכוהן 
הגדול היה לובש מעל למעיל־התכלת ("מעיל הא׳") ושאליו 
היה רוכס את החושן עם האורים והתמים (ע״ע), ששימשו 
מכשיר עיקרי לשאילה באלוהים. צורה אחרת של המלה א׳ 
במקרא היא אפדה (שמ׳ כח, ח! לט׳ ה! ישע׳ ל, כב) ואליה 
מתייחם הפועל "אפד"(שט׳ כט׳ ה; ויק׳ ח, ז), שיש לו אותה 
הוראה (חגור וקשט). אך במובן רחב — וזה עיקר שימושו 
במקרא — כולל השם א׳ את המכשיר המאנטי כולו(ש״א ב, 
כח! כג׳ ו, ט! ל, ז, ועוד), ובכלל זה, אפשר, גם את המעיל, 
שלפעמוני־הזהב התלויים בו ייחסו, כנראה, מעין כוח־מאגי, 
שמתפקידו היה לשמור על הכוהן כשהיה בא אל הקודש (שנד 
כח, לא—לה). 

לא׳ במובן זה היה בתולדות־ישראל הקדומות תפקיד יחיד 
במינו. דת־ישראל אסרה כל נחש וכל שאילה בעתידות ע״י 
אותות, אך התירה, בצד הנבואה׳ את הא׳ הכוהני, מפני שאף 
בו, כבנבואה, ראתה אמצעי לדרוש בעצת־אלוהים ולהשיג 
את גילוי רצונו. המונח ה״טכני" לשאול בא׳ ואורים ותומים 
הוא ״דרש בה״׳, ״בוא לפני ה״׳ (שמ׳ כח, ל! במד׳ כז, כאו 
ש״א ב, כח< ועי׳ גם ש״א כא, י) — עפ״ר ב״אוהל מועד" ולפני 
הארון (שום׳ כ, יח׳ כג, כו; שם שם, כז! ש״א יד, מא! שם 
שם, יח). במקדשי־יחיד ובגבולים, שלא חששו בהם לצורות, 
היו משתמשים — לשם התקרבות לאלוהים — בא׳ ביחד עם 
תרפים (הושע ג, ד) ופסל (שופ׳ יז׳ ה! יח, יד, יז, כ! ישע׳ 
ל, כב! ואולי גם שום׳ ח, כז׳ אע״פ שכאן אין הדברים ברורים 
כל־צרכם). 

בתורה אין תיאור מפורט מצורתו של הא׳, והמלה בודדת 
היא לפי שרשה בעברית. לעומת זה מצוי דמיון לה באכדית 
במלה אפדתם, שמובנה לבוש. בצורתה זו׳ ואפשר גם באותה 
הוראה,' נמצאת המלה, כנראה, גם בלוחות אוגרית ( 6 * 1 , א, 
5-4 ) ולפי עיקר הוראתה היא מקבלת למלה היוונית, שאינה 
יוונית בשרשה: אפנדיטס (? 1 זז 80 ע 8 זנ 8 ) ושבדומה לה אנו מו¬ 
צאים גם בתרגום עקילס. כא׳ כך שימש גם האפנדיטס לבוש 
עליון מקושט באבנים טובות וכד׳ לאלים ולכוהנים, ופעמים 
גם למלכים, וכמותו שימש אף הוא להגדת־עתיז־ות. לפי תיךש 
( 1 } $0 זש״וד) מוצאו של ה 1$ דד 815 ׳*!״ 8 הוא מסוריה וממנה 
נתפשט על־פני אסיה הקטנה ויוון. מכאן׳ שמציאותו של הא׳ 
היא קדומה בישראל, אלא שחלו בו שינויים מותאמים למקום, 
כגון פיתוח של שמות י״ב השבטים, שבא לסמן, כנראה, את 
כללות האומה הישראלית, וכד׳. ואולם אע״פ שבתורה נתייחד 
לא׳ מקום־כבוד, ויתרו על הדרישה בו במקדש עוד בדורות 
ראשונים. ידוע וודאי, שבתחילת בית שני שוב לא נתקיימה 
דרישה זו (עז׳ ב, סג! נחמ׳ ז, סה), וקרוב הדבר מאוד, 
ששימושה כבר בטל בתחילת בית ראשון(כדעה שאנו מוצאים 


בסוטה, מ״ח, א׳), שכן אחר ימי דויד לא נזכר עוד הא׳ בשום 
מקום, אע״פ שכבגד לכוהן הגדול נתקיים גם בימי בית שני, 
ובגבולים עדיין היתה נוהגת השאילה בא׳ — בצירוף עם 
תרפים (הושע ג, ד). מסתבר, שהתגברות השפעתם של 
הנביאים מימי שמואל ואילך עם דבר ה׳ החי בפיהם היא 
שדחתה מפניה דרך־שאילד, זו. 

מעשה הא׳ בימי השופטים (גדעון, מיכה! והא׳ בשילה 
ונוב ואצל שאול) לא נתפרש, אבל בתורה (שמות כח) מצוי 
תיאור הא׳ של אהרן (שם) ואלעזר (במד׳ כ, כה! כז, כ-כאו 
יהו׳ יד, א), שבוודאי שימש דוגמה לבאים אחריו. לפי תיאור 
זה היה הא׳ מרוקם "תכלת וארגמן, תולעת שני ושש משזר 
מעשה חושב". לשני קצותיו היו מחוברות שתי כתפות, 
צמודות אל הכתפיים, ומכל צד היתה קבועה בו אבן־שוהם — 
שעליה פותחו שמות־השבטים. אל הא׳, למעלה, נרכס החו¬ 
שן — ע״י טבעות ושרשרות — לצד הכתף, ופתיל תכלת — 
למטה, ובטבור הקיף אותו "חשב הא"׳, שאף הוא היה עשוי 
"כמעשהו" של הא׳ ומאותם ארבעה מינים. לפי צורתו היה 
הא׳, כנראה, בגד מרובע נטול־שרוולים, יורד מן האצילים 
עד לעקבים ("כמין סינר של נשים רוכבות על סוסים", 
בלשונו של רש״י) מכתף לכתף. לדעת רשב״ם הקיף הא׳ 
את הגוף סביב מן המתניים ולמטה, בעוד שהכתפות היו 
מכסות את חלק־הגוף העליון. לפי יוסף בן מתתיהו (קדמו¬ 
ניות, ג׳, ז׳* מלח׳, ח׳, ה׳, ז׳) היו לא׳ שרוולים והיה דומה 
למין חזיה (אפומיס, ביוונית! במלה זו מתרגמים 

השבעים את "אפוד" שבתורה) צבעונית, פתוחה למעלה, 
במקום החושן. 

מלבד הא׳ של הכוהן הגדול, שביחד עם החושן והאורים 
ותומים היה משמש כמכשיר לאוראקולון, היו כוהנים ומש¬ 
רתים בקודש— שמואל ופעם גם דויד—לובשים "א׳" פשוט 
מ״בד״ — כנראה בשעת העבודה או בחגיגות מיוחדות (ש״א 
ב, יה! כב, יה! ש״ב ו, יד! דה״א טו, כז). 

לפי התלמוד היה כל חוט שבא׳ כפול־שישה ובכל שזר 
היה חוט של זהב, ובסך הכל היו בו כ״ח חוטים (יומא, ע״א, 
ב׳). את שמות השבטים חרתו על אבני־השוהם בשמיר 
(גיטין, ס״ח, א׳). הא׳ היה אחד משמונה בגדים, שלבש כ״ג 
(משנה, יומא׳ ז׳, ה׳ו ועי׳ הוריות, ג׳, ד׳ [בבלי י״א׳ ב׳], 
רמב״ם, משנה תורה, הלכות כלי קודש, פרקים ט׳—י׳ ז 
מגילה׳ א׳, ט׳ [בבלי ט׳, ב׳]), והיד. נהוג בבית שני ביחד עם 
אבני־השוהם. הא׳ נחשב כמכפר על עוון עבודה זרה (זבחים, 
פ״ח, ב׳). על גדעון אמרו, שעשה א׳ לפי ששמו של שבטו 
לא היה באבני־הא׳ ולא היה לו מזל (ילק״ש, שופ ׳ , ח׳, 
רמז ס״ד). 

י. קויפסן, תולדות האמונה הישראלית, כרך א׳, ספר ב׳, 
486 — 502 ועוד (ע׳ מפתח בסוף חלק ג׳)! מ. ד. קאסוטו, 
תרביץ, י״ב, 170 ; ח. א. גינזברג, כתבי אוגרית, 47 ! מ. 
גוטמן, מפתח־התלמוד, ע׳ אפוד! ^ , 5011 ז־ 1 ! 1 ז 

;. 11 236 , 1937 ;. 11 185 , 1934 , 05 ?! , 11111 ־ 5 ; 1936 , 1 ) 1/10 !£ 

5 ( 15 115 , 1 ) 11 ) 11 , 11 ־ 15 ־ 4 ־? .[ ; 436 .ק , 1937 , 405 / ,ץ׳\־, 1 . 1 

11(1(1 €(4111x51, 1947, 222 ££.; ^.!11 (■1^111, 3/48011, 83. 

י. מ. ג. 

אפזלו^טיכןה (ביוד 010X0711*1x71 >, אמנות־ההתגוננות). 

במובן הרחב — התגוננות והתנצלות מפני התקפות 
של מתנגדים וצידוק ההשקפות׳ שאדם או קבוצת בני־אדם 
דוגלים בהן. הא׳ קשורה תמיד בסניגוריד" אך בתנאים חברו¬ 
תיים נוחים אינה מצטמצמת בהתגוננות אלא היא עוברת 




119 


אפולוגטיקה 


120 


מאליה לפולמוס עם השקפות של המתנגדים. כשהא׳ באה 
לבסס את דעות־המתגוננים קוראים לד. "א׳ חיובית" וכשהיא 
באה להוכיח את טעות־המתנגדים היא נקראת "א׳ שלילית". 
הא׳ כרוכה תמיד פחות או יותר במגמתיות, ועל־כן אינה מדע 
במלוא מובן המלה (בניגוד לדעתם של החוקרים הקאתו־ 
ליים)! אולם התעסקותם של בעלי־הא׳ מתקרבת לעבודה 
מדעית במידה שהם כנים ומבקשים בהגנתם את האמת. כמד 
כן קשה לצמצם את מושג הא׳ בהבדלה בין המדע והפילו¬ 
סופיה ה״אובייקטיוויים" ובין הא׳ ה״סובייקטיווית", שהיא 
שואפת לאמת ולאשר משפט קדום. הא׳ הרצינית היא תוצאה 
של שיכנוע עצמי, והיא באה להגן על תורות מסויימות, 
שהאפולוגטיקן מאמין בהן, ולפיכך קשורה כל התעסקות 
מדעית, פילוסופית ועיונית במידה מסויימת של א׳. אולם 
הא׳ שונה מן ההתעסקות בחקירה עיונית כשלעצמה במה 
שהיא מתיימרת בדרך כלל להציע אמת סופית, שאין לשנותה, 
בעוד שהחקירה העיונית מנסה להתקרב אל אמת שאינה 
סופית, שהרי כל התקדמות בחקירה משנה את התוצאות של 
השלגים הקודמים בחקירה והחוקר הרציני מוכרח לוותר 
על דעותיו׳ שנתבררו כמוטעות — מה שקשה לעשות לבעל 
הא׳ המגמתית. וכן יש גם הבדל בשיטה: הא׳, המבקשת 
לבסס דעה מסויימת, נוקטת בדרך כלל בדדוקציה, בעוד 
שבמדע ובפילוסופיה משתמשים גם בדדוקציד, וגם באיג־ 
דוקציה. יש גם לציין, שהא׳ קשורה בדרך־כלל קשר הדוק 
בתופעות החברה של זמנה: עפ״ר היא באה להגן על רעיו¬ 
נות, שהם ביטוי של קבוצה חברותית מסויימת — שכבה 
חברותית, מעמד, עם, דת — בפני מתנגדיה. וכך גוברת 
בצורות נמוכות יותר של הא׳ המגמתיות על הרצון להגן על 
האמת ("הא׳ הזולה"), וכתוצאה מכך מתרחקת הא׳ מן 
האמת; לצרכי הפולמוס נוהגים לפעמים האפולוגטיקגים 
לשבש, לעקם, לטשטש או להעלים את העובדות, ואף להש¬ 
תמש בזיופים, אך היו גם אפולוגטיקנים, שעמדו על דעתם 
בשעת רדיפות: בכתביהם הוסיפו כוח לנרדפים עד שהצליחו 
לשבור את עול-העריצים וגרמו להתפשטותם של רעיונות, 
שהיתה להם השפעה היסטורית. תפקידה של הא׳ בתולדות 
האנושות הוא מפני-כן גדול מאוד. 

כיום נוהגים להשתמש במושג א׳ במובנו המקורי הרחב— 
כאמנות ההתגוננות נגד התקפות על דעות מסויימות וכצידוק 
שיטתי לדרכי־החיים של קבוצה מסויימת. ביחוד מדברים 
במובן זה על הא׳ של היהדות, שחכמי ישראל ביה״ב קראו 
לה "התנצלות", שהרי במשך תקופה ארוכה ביותר אי-אפשר 
היה להפריד בין תחומי הדת היהודית ובין תחומי החיים 
הלאומיים והחברותיים של היהודים. במאות־השנים האחרו¬ 
נות קיימת אף אפולוגטיקה יהודית, שנושאיה העיקריים הם 
חולונים: צידוק המצב החברותי והכלכלי של היהודים 
בעולם־הנכר. לעומת זד. נצטמצם מושג הא׳ בקשר לנצרות 
מצד אחר, וא׳ נוצרית היא הגנה על כל העניינים הנוגעים 
בתחומה של הדת הנוצרית, או׳ במובן מצומצם עוד יותר, 
הגנה על יסודותיה של האמונה הנוצרית. יש שהא׳ 
מוצאת הוכחה לאמיתות הדת בניסים או במאורעות קשורים 
בתולדות הדת, או באמונה בהתגלות. בשלב גבוה יותר 
עוסקת הא׳ בעניינים עיוניים ומפתחת תאולוגיה, שעומדת 
לימינה של האמונה התמימה. ולפיכך ממלאת הא׳ תפקיד 
חשוב בהוכחתן של ההנחות התאולוגיות. 

הא׳ הדתית היא פריץ של היהדות ושל הנצרות שבאה 


אחריה: הרי מטיבן של הדתות המונותאיסטיות לשלול כל 
קיום של אלים אחרים, בניגוד לעובדי-ד־,אלילים, שלא היתה 
להם שאיפה שיטתית להראות, שיש מקום רק לפולחן אחד 
בלבד. אולם למרות מה שהא" היהודית והנוצרית הן חידוש 
בתולדות־המחשבה, יש להן—לכל הפחות, בחלקן השלילי— 
מסורת ארוכה: הן השתמשו בנימוקים מרובים נגד האלילות, 
שכבר הוכנו ע״י הפילוסופיה והחקירה של תולדות־התרבות, 
שהנחילו להן היוונים והרומים. הביקורת של הדת העממית 
עתיקה היא ביוון כפילוסופיה עצמה. מפורסמת היא ביחוד 
הביקורת של האמונה באלילים הנזכרים ביצירותיהם של הו- 
מרום והסיוז־וס: כסנופאנס מקולופון טוען, שעל האלים הללו 
מסופה שנולדו כדרך בני־האדם, רגשותיהם הם רגשות־אדם 
והם מוכנים לכל מעשה רע; לפי דבריו, רואה הכושי את 
האלים כשחורי־עור, איש־תראקיה כבעלי עיניים כחולות, 
ואילו היו השוורים והסוסים יכולים לצייר או לפסל, היו 
עושים להם אלים בדמותם. פח׳דיקוס (ע״ע) סבר, שבני־אדם 
הפכו את כל המועיל להם לאלים: מן הלחם עשו את האלה 
דמטר ומן היין את דיוניסום. ההשפעה הגדולה ביותר על 
הא" היהודית והנוצרית נודעת לתורתו של אוהמרוס (ע״ע), 
שלפיה לא היו האלים מתחילה אלא בני־אדם', שהיו מכובדים 
משום מעשיהם הטובים. האסכולות הפילוסופיות הגדולות — 
של אפלטון, הקיניקנים, הסטואיקנים, תלמידי אפיקורוס 
ואנשי־האקאדמיה — קיבלו ופיתחו השקפות ביקרתיות אלו. 
מלבד ביקורת שלילית זו של פולחן־האלילים, קיבלו האפולו־ 
גטיקנים היהודיים והנוצריים גם את דעתם של הסטואיקנים, 
ששמות־האלים אינם מציינים, לאמיתו של דבר, אלא אל אחד 
("איגרת אריסטיאם") ושיש לפרש את המיתולוגיה האלילית 
בדרך האלגוריה. כשהאפולוגטיקנים בזים לפולחן־הפסלים, 
הם מושפעים לא רק מדברי־המקרא: שהרי כבר בז הרקליטוס 
(ע״ע) לפולחן־הפסלים; זנון (ע״ע), מייסדה של האסכולה 
הסטואית, חשב, שלא נאה להתקין לאלים היכלות ופסלים; 
וסנקה (ע״ע) מציין את פסלי־האלים כתועבות — ומובן, 
שהאפולוגטיקנים היהודיים והנוצריים נהגו להסתייע בדעות 
אלו. כן השתמשו הא" היהודית והנוצרית בחומר מן החיים 
של העמים הבארבאריים, שסיפקו להן החוקרים של הדת 
המשווה. רובו של חומר זה נאסף ביחוד אחר הכיבושים של 
אלכסנדר מוקדון. 

ד. ס. 

א׳ יהודית. בתולדות הא׳ בישראל בכללן משתקפת 
פרשת-היחסים המסובכת בין ישראל לעמים במשך הדותת. 
מניעיה של הא׳ היהודית הם: 1 ) האנטישמיות (ע״ע), שעל- 
פי־רוב הקדימה התקפה עיונית למעשים תקפנים וגרמה 
לכך, שהאפולוגטיקנים ראו חובה לעצמם לא רק ללמד זכות 
על תורת־ישראל, אלא אף להגן על כבוד העם בעבר ובהווה. 
2 ) הפגישות עם תרבויות ודתות נכריות, שעוררו את הרצון 
הטבעי להשוואות והקבלות מתוך שאיפה להראות לעמים 
את סגולותיה של תורת-ישראל ולהשפיע על־ידי כך על 
השקפותיהם ויחסם אל היהדות כאחד. מפני-כן — וגם מפני 
שכמה מן האפולוגטיקנים היו נוטים לדעה, שההגנה הטובה 
ביותר היא ההתקפה וחיו טורחים לגלות נקודות־תורפד. 
בתורות של מתנגדיהם — קשה לקבוע תחומים ברורים בין 
הא׳ ובין הפול מיקה (ע״ע וכוחים). 

התקופה הקדומה. עוד נביאי־ישראל בימי הבית 
הראשון והשני התווכחו עם הדעות האליליות של עמי־הקדם 



121 


אפולוגטיקה 


122 


והראו את יתרונה של דת־ישראל על "הבלי הגויים" (עיין, 
למשל, ישעיה מ, יח—כא! מב, ה—ח; מד, ו—כ; מה, ה—ח, 
ועוד; ירמיה י, ב—טח יד, כב; זכריה ח, כ—כג! יד, ט, 
טז—כא, ועוד). ואולם ראשיתה של ספרות הא׳ כענף ספרותי 
מיוחד קשורה בהתהוותם של מרכזים ליהדות בתחומי 
המעצמות ההלניסטיות, ועוד ביצירות הראשונות, שנכתבו 
יוונית ע״י באי־כוחה של היהדות במרכזים הללו, כלולים 
כמה מיסודות הא׳. 

ה ת ק ו פ ה ה ה ל נ י ם ט י ת. הניגודים בין תפיסת-העולם 
ההיסטורית של נביאי־ישראל ובין הסופרים, שכתבו יוונית 
על מצרים ובבל במחצה הראשונה של המאה ה 3 לפסה״ג 
ובאמצעה, קבעו את אפיה של הספרות היהודית ההלניסטית. 
ספרות זו ראתה את תפקידה העיקרי בהגנה על ההשקפות 
של היהדות ורובה ככולה נהפכה למעשה למין א׳ דתית- 
לאומית. הספרות ההיסטורית היהודית־ההלניסטית באה להו¬ 
כיח, שהתודעה ההיסטורית של עם־ישראל היא היחידה, 
שאמיתותה אינה מוטלת בספק. ך מ ט ר י ו ם, א ו פ ו ל מ ו ס 
ו א ר ת א פ א נ ו ם רשמו בספרים את קורות עם־ישראל 
בכוונה מכוונת להעמיד את עם־ישראל ואת ארץ־ישראל 
במרכזה של ההיסטוריה האנושית. בדרך זו הלכו גם כמה 
מן המשוררים מישראל, כפי שמעידים שרידי יצירותיהם 
של פילון ותאודוטום, המשוררים האפיים, ושל יחזקאל 
הטראגיקן בדראמה שלו "יציאת מצרים". בחלומו של משה 
ליד הר־סיני ובפתרון, שנתן יתרו לחלום זה, מרמז יחזקאל 
היהודי־היווני לשלטון ישראל בעולם, ובמראה של הסנה, 
שהוא (לפי יחזקאל) החול (הפויניפס),במדבר׳,נרמז,לדעתו, 
ערכו ההיסטורי־האוניוורסאלי של מעמד הר־סיני. בסיועה 
של השיטה האלגורית השתדלה הפילוסופיה ההלניסטית להו¬ 
כיח, שתורת־ישראל כוללת את כל הטוב והנאה שבשיטותיהם 
של הגדולים שבפילוסופים היווניים. 

מבחינת הטעמת ערכה האוניוורסאלי של תרבות־ישראל 
מעניינת היא המגמה להוכיח, שיסודותיה של התרבות האנו¬ 
שית בכללה, הרוחנית והחמריח, הונחו ע״י בני־ישראל. 
אברהם המציא את האסטרונומיה והאסטרולוגיה ולימד אותן 
לבבלים ולמצרים, יוסף הנהיג את סדרי-החיים המתוקנים 
במצרים, משה המציא את הכתב. ההנחה, שבני־ישראל היו 
אבות-הפילוסופיה, היתה רונחת בתקופה ההלניסטית ונחשבה 
לאמת שאין להרהר אחריה גם ביה״ב. לא רק אפלטון, אלא 
אף הומרוס והסיודוס היו, לדעתו של אריסטובולוס הפילוסוף 
(ע״ע)', מושפעים מן היהדות, לפי שהתורה היתה מתורגמת 
בחלקיה ליוונית עוד קודם זמנו של אלכסנדר מוקדון. 

וביחד עם המגמות הכלליות של הספרות היהודית־ההל- 
ניסטית לפאר את ישראל ותורתו נוצרה גם ספרות אפולו¬ 
גטית ממש. ידועים לנו שני חיבורים מסוג זה: א) האפולוגיה 
על היהודים לפילון ׳%״) 8011 ( 101 ׳ ס?"׳} . 10 ץ 0 \ 0 * 0 , שממנו נשארו 
רק שרידים באחד מחיבוריו של אוזביוס; ב) ספרו של יוסף 
בן מתתיהו "נגד אפיון", שהוא ספרי מסכם של הא׳ היהודית- 
ההלניסטית. 

הנושאים העיקריים של הא׳ היהודית־ההלניסטית היו קשו¬ 
רים בסניגוריה על סירובם של היהודים להשתתף בפולחן של 
אלוהי הערים והמדינות שבהן ישבו היהודים 

ובהן נהנו מזכויות כאזרחי־המקום — סירוב, שהיה נראה 
בעיני שכניהם הנכרים כזילזול בדת בכלל, או ככפירה- 
בעיקר, כאתאיזם (?!זזיס^ס); על האשמה זו חזרו מתקיפיה 


של היהדות מימי אפולוניוס מולון (ע״ע) ער פליניוס וטצי- 
טוס(ע״ע). ולעומת זה הסבירו האפולוגטיקנים לציבור־המש־ 
כילים את עדיפותה של אמונת ישראל באל אחד והסתמכו 
בכך גם על דבריהם של פילוסופים יווניים (נגד אפיון, 11 , 
22 ). ואולם יותר מכן עסקה הא׳, בהמשך לקטיגוריה של 
הנביאים (עיין למעלה), בהתקפה על פולחן האלילות, עבודת 
עץ ואבן, כסף וזהב מעשי־ידי־אדם, עבודת בהמות וחיות 
למיניהן, ודמויות בעלות מידות נפסדות וחולשות אנושיות 
(אגרת אריסטיאס, 134 — 139 ; חכמת־שלמה, י״ג—ט״ו; חזון י 
הסיבילות, ג׳, כ״ט ואילו; יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, וו, 
33 — 34 ). את סירובם של היהודים להשתתף בפולחן- 
הקיסר — דבר, שהאנטישמיים ראו בו סימן של חוסר נאמ¬ 
נות למדינה — הצדיקו האפולוגטיקנים היהודיים בעובדה, 
שהיהודים מקריבים קרבנות בבית־מקדשם בירושלים לשלום 
הקיסר ושהקיסרים הסתפקו בכך והעניקו ליהודים פריווי- 
לגיות מיוחדות (פילון, השליחות לקאיוס, 45 ; יוסף ב״מ, נגד 
אפיון, 11 , 6 ). 

שמידת־המצוות, שבאה כדי להבדיל בין ישראל לעמים, 
נחשבה בעיני הגויים לסימן של זילזול בעמים אחרים ואף 
לשנאת־הבריות. טענה זו נשמעת גם מפי סופרים יווניים, 
שבדרך כלל גילו יחם אוהד ליהודים, כגון הקאטיאום. האפולו- 
גטיקנים נקטו שתי דרכי־הגנה. הם הבליטו' את אפיין ההומאני 
של מצוות־התורה ביחס לגרים ולנכרים (פילון, סזגז״גס 06 , 
12 — 15 ; יוסף ב״מ, נגד אפיון, וו, 28 — 29 , 209 — 214 ), 
והשתדלו למצוא אף טעמים מוסריים למצוות המעשיות 
בדרך האלגוריה (עיין לדוגמה בדבריו של פילץ על המילה, 
1,450 .ז 118 ת 06 ); עם זה הצביעו על היחס האכזרי 

לזרים, שהיה נהוג בעולם העתיק. פילון ואחרים שואלים 
בתרעומת: "איזוהי שנאת־בריות גדולה משנאת הבנים ן 
והרי הגויים מפקירים את ילדיהם הרכים למוות״(-״ 03 06 
113 , 111 , 115 נ 16£11 . 60 ק 5 06 ; 132 , 6 ז 3 ז). אע״פ שהא' היהו* 
דית־ההלניסטית לא רק נכתבה בלשונם של מתנגדיהם אלא 
גם בסיגנונם ועל־פי דרכם, תרמה רק מעט להחדרת הבנתה 
של היהדות בחוגים, שהתקיפו את ישראל ותורתו; אלא 
שפעולתה סייעה לערער את יסודותיו הרוחנים של עולם- 
האלילות. 

הא׳ בתלמוד ובמדרש. נושאי הא׳ היו ידועים גם 
לחכמי התלמוד והמדרש. אך דבריהם, כפי שנמסרו לנו, 
מכוונים היו בעיקר כלפי פנים ולא כלפי חוץ. תכליתם היתה 
לא רק להשיב למינים, אלא אף לחזק ולעודד את עמם ולחסן 
אותו בפני השפעות בלתי-רצויות. גם לחכמי-המדרש ידועה 
היתד, העלילה, שהיהודים גורשו ממצרים מפני שהיו מצו¬ 
רעים, והם הגיבו עליה במלים אלו: "לא היו ראויים אומות 
העולם, שיהא בהם מעלה חטטים, ולמה יש בהם ן — שלא 
יהו מונין את ישראל ואומרים להם: לא אומה של מצורעים 
אתם?"(ב״ר, פ״ח, א׳). כמו־כן הכירו חכמי התלמוד והמד¬ 
רש את הטענות, שהיהודים לא השתתפו ביצירתה של 
התרבות האנושית׳ שהם שונאים את הבריות ואת המלכות 
(מגילה, י״ג, ב׳; מדרש אבא גוריון, כ״ו, ל׳), וכד׳. אלא 
שבמקום לטעון לעומת הקיטרוג של הגויים מה שטענו האפו־ 
לוגטיקנים שכתבו יוונית מבין היהודים — כלומר, שאברהם 
ומשה היו אבותיה של כל התרבות האנושית — הטעימו 
חכמי התלמוד והמדרש את ערכו העצמי של ישראל, וטענו 
שבשבילו נברא העולם ובזכותו הוא קיים (שבת׳ פ״ח, א׳; 



123 


אשולוגטיקח 


124 


ב״ר, ס״ו, ב׳). מצד שני תלו את עובדת התבדלותם של 
היהודים מן הנכרים בעבודה הזרה׳ שהגויים שטופים בה 
ושממנה, ממנהגיה ומעו׳בדיה, נצטוו היהודים להתרחק. 

החומר על הא׳ בתלמוד ובמדרש הגיע אלינו בצורת 
סיפורים על שיחות, שאלות ותשובות בין יהודים וגויים, 
פילוסופים, אפיקורסים, מטר 1 נ 1 ת ושרים, שמגלים סתירות 
בכתובים, מקשים על ביטויים אנתרופומורפיים במקרא, על 
כמה יסודות בתפיסת־האלוהות היהודית ועל מצוות ודינים 
מוזרים בעיני־הגויים. החכמים התנהגו לפי מה שקבע רבי 
אלעזר בן ערך: "ודע מה שתשיב לאפיקורס" (אבות, ב׳, 
י״ד). בין הנושאים ונותנים בשאלות מסוג זה אנו מוצאים 
את ר׳ יוחנן בן זכאי (ירושלמי, סנהדרין, א/ ד׳), את ר׳ 
יהושע בן חנניה(חולין, נ״ט, ב , , השואל הוא אדריאנום קיסר! 
נידה, ע/ ב׳, השואלים הם בני־אלכסנדריה), את רבן גמליאל 
(סנהדרין, ל״ט, ב׳! ע״ז, נ״ד, ב׳), את ר׳ יוסי בן חלפתא 
(ב״ר, י״ז, ז׳! תנחומא, הוצ׳ בובר, בראשית, ב), ועוד. 
חכמי־ישראל היו מתרצים את השאלות בדרכי־הדרוש המקוב¬ 
לות, אולם פעמים'שהתשובה לא היתה אלא בחינת בדיחה 
וקינטור, ולאחר שהשואל הלך לו אמרו התלמידים לרבו¬ 
תיהם : "רבי, לזה דחית בקנה, לנו מה אתה משיב ן" (ירוש׳, 
שבת, פ״ג, ה״א! חולין, כ״ז, ב , ! תנחומא, חוקת, ח , ). 

הא׳ ביחס אל הנצרות. עם התפשטותה של הנצ¬ 
רות נכללו במסגרת הא׳, ביחד עם הוויכוחים עם האלילות, 
גם דברי התקפה וביקורת כלפי הנצרות וכיתותיה השונות. 
ומכאן הטענות של הסופרים הנוצריים, שהיהודים אחראים 
להפצת דיבות ועלילות על הנוצרים בעולם האלילי. לפי 
עדותו של אוריגנס, שאב קלסוס, מחברו של ספר־ביקורת, 
שהיה מכוון נגד הנצרות, את האשמותיו מתוך ספר של 
מחבר עברי ( 0615001, 1 , 28 3 ז 1 ת 00 ). על טענות מסוג זה 
חוזרים גם אוזביוס ואפיפאניום, ומכאן גם הספרות "נגד 
היהודים״ ( 13605 ) 0 [ 61505 ^ 11 ^ , 13605 ) 0 [ 000113 ), שברובה 
היא בצורת דיאלוגים ושה״שיתד, עם טריפון היהודי" של 
יום טי נוס מארטיר הוא אחד מחיבוריה הראשונים. 
בדיאלוגים אלה אין לראות ויכוחים, שנערכו באמת, ובדרך 
כלל אין הם מתבססים על טענות, שהושמעו ע״י יהודים! 
אעפ״כ אפשר להסתייע בספרות זו כדי לעמוד על כמה רמזים 
אפולוגטיים אנטי-נוצריים שבדבריהם של חכמי-ישראל, 
וכדוגמה לדבר ישמש מאמרו של ר׳ יונתן: "כל חנופה, 
שנאמרה במקרא, במינים הכתוב מדבר" (ב״ר, מ״ח, ו׳), 
שהוא מכוון בלא ספק נגד הביטוי "עדת חנפים", שאנו 
מוצאים ב״תורת השליחים״ ( 1 , 7111 , ! 180 x 1 ^) ככינוי ליהו¬ 
דים. במאה ה 1 ובתחילת המאה ה 2 מוצאים אנו רק הד 
מועט לוויכוחים על עקרונות דתיים. הנצרנים (הנוצרים- 
היהודיים) פעלו בעיקר בשכבות של פשוטי־העם ונסתייעו 
במעשי־ניסים ובריפוי-חולים, כהמשך לפעולותיו של ישו 
כפי שהן מתוארות באוונגליונים. משום כך נזכר ישו במקו¬ 
רות של תקופת־התנאים כמי "שכישף והסית והדיח" (סנ¬ 
הדרין, מ״ג, א׳! ק״ז, ב׳, לפי הנוסח של כתבי־היד והדפוסים 
הראשונים). וכן ראו הנוצרים הראשונים הוכחה לאמיתות 
אמונתם בישו בעובדה, שבכוח שמו ביצעו מעשים נפ¬ 
לאים : "בכוח שמו של ישו אפשר לנצח כל רוח רעה, מה 
שאין היהודים יכולים להשיג בשמות נביאיהם ונשיאיהם" 
(יוסטינוס מארטיר, ״שיחה עם טריפון היהודי״, 85 ). ולכך 
מתאים גם הסיפור: "מעשה בר׳ אלעזר בן דמה, שנשכו 


נחש, ובא יעקב איש כפר סמא לרפאותו משום ישוע בן 
פנטירא, ולא הניחו ר׳ ישמעאל, אמר לו: אי אתה רשאי, 
בן דמה. אמר לו: אני אביא לך ראיה שירפאני (כלומר, 
שמותר ליעקב לרפאני בשם ישוע) — ולא הספיק להביא 
ראיה עד שמת" (תוספתא, חולין, ב׳, כ״ב—כ״ג). כוח־ 
ההשפעה, שהיה לרופאים העממיים מבני הכת הנוצרית על 
פשוטי־העם, עורר את חכמי־ישראל לקבוע כמה סייגים בנוגע 
למגע ומשא עם הנוצרים (אדר״נ, נו׳ א׳, ב׳! ע״ז, כ״ז, ב׳). 
ודבר זה גרם גם לר׳ אליעזר בן הורקנוס, שהתחרט על 
שנהנה מדבר, שנאמר לו בשמו של ישו: "פעם אחת הייתי 
מהלך באיסטרטיא של ציפורי ומצאתי אדם אחד ויעקב איש 
כפר סכנין שמו ואמר לי דבר של מינות משום ישוע בן 
פנטירא והנאני, ונתפסתי על דברי־מינות, ועברתי על דברי- 
תורה: "הרחק מעליה דרכך ואל תקרב אל פתח ביתה כי 
רבים חללים הפילה״ (תוספתא, חולין, שם, כ״ד! ע״ז, י״ז, 
א׳! ועי׳ ירושלמי, סנהדרין, ז׳, י״ג; קוהלת רבה, א׳, ח׳). 

עם גידולה של העדה הנוצרית נתרחב הוויכוח בינה ובין 
חכמי־ישראל על עיקרי האמונה החדשה. חכמי התלמוד 
והמדרש ראו בתורת הנצרות סטיה מעקרון האחדות, וכמובן, 
שדחו את כל הנסיונות, שנעשו ע״י הנוצרים למצוא סמוכים 
במקרא לאמונתם בישו כבן־אלוהים. הכלל, שנקטו האפולו־ 
גטיקנים מבין חכמי־ישראל, היה להביא את הראיות הכריסטו־ 
לוגיות "אד אבסורדום" מתוך המשכם של הכתובים, ועל 
ראיות אלו אמרו: "כל מקום שפקרו המינין (כן בכה״י) 
תשובתן בצידך׳(סנהדרין, ל״ח, ב׳). בפירושיהם ניסו חכמי- 
ישראל להרחיק כל אפשרות של רמז לפירוש נוצרי. כן פירש 
ר׳ שמעון בן יוחאי את ״בני־אלהים״ בבראשית ו, ב: "בני- 
הדיינים", והוא היה מקלל "לכל מאן דקרי להון בני אלחין" 
[את כל מי שקורא להם בני־אלוהים] (ב״ר, כ״ו, ה׳). המגמה 
האפולוגטית נגד הנצרות בולטת בהטעמת הכתובים, שבהם 
מדובר על אחדותו המוחלטת של אלוהים, או במקומות, 
שאפשר למצוא בכתובים רמזים נגד אמונת השניות. יש 
להטעים, שעד תחילתה של המאה ה 4 עדיין לא היתה אמונת- 
השילוש מקובלת בנצרות. ולפיכך נראה׳ שמאמרים לא- 
מועטים, שהחוקרים נטו לראותם כסתירת דעותיהם של 
הגנוסטיקנים, או אף של הדואליזם הפרסי, מכוונים. לאמיתו 
של דבר, נגד הנצרות. ר׳ אבהו, שהתווכח עם נוצרים, אמר: 
"אם יאמר לך אדם, אל אני, מכזב הוא, בן אדם אני, סופו 
לתהות בו, שאני עולה לשמים — ההוא אמר ולא יקימנה" 
(ירושלמי, תענית, ב׳, א׳! ועי׳ שמות רבה. כ״ט, ה׳). הנו¬ 
צרים טענו, שאין אמונתם בישו פוגעת ברעיון האחדות! 
הם גם הצביעו על מלחמתם באמונה ב״שתי רשויות" של 
הגנוסטיקנים. את דחייתן של הטענות הללו אפשר למצוא 
במאמר: ״ועם שונים אל תתערב (משלי כד, כא) — עם 
אלו, שאומרים יש אלוה שני, אל תתערב... הפיות, שאומרים 
שתי רשויות הן.' יכרתו ויגלעו... א״ר אחא: כעס הקב״ה על 
שלמה כשאמר הפסוק הזה. אמר לו: דבר של קידוש שמא 
היית אומרו בלשון נוטריקון, ועם שונים אל תתערב ז — מיד 
חזר ופירש את הדבר: יש אחד ואין שני גם בן ואח אין לו 
(קוהלת ד, ח), אין לו אח ולא בן אלא שמע ישראל." 
ה׳ אחד" (דברים רבה, ב׳, ל״ג). 

אם בתחומו של הוויכוח הדוגמתי אפשר היה להם לחכמי- 
ישראל לעבור בקלות מסניגוריה לקטיגוריה, הרי נכונה היתד, 
להם היאבקות קשה יותר עם טענותיהם של הנוצרים בתחום 



125 


אפולוגטיקה 


126 


אחר. כבר דרש 6 א ו ל ו ס, שהמאמינים בנצרות הם בלבד 
בני-ישראל האמיתיים, בני־הגבירה, וישראל לפי הבשר הוא 
לכל היותר בן השפחה (אל הגאלאטיים, ג/ כ״ו! ד/ כ״א! 
אל הרומיים, ב׳, כ״ח, ועוד). חורבן בית־המקדש ודיכויו של 
מרד בר־כוכבא מצד אחד וגידולה של הנצרות מצד שני 
גרמו לכך, שהשקפה זו נעשתה עיקר חשוב בתעמולה האנטי- 
יהודית של הנוצרים. סופרי־הכנסיה חחרים עליה בצורות 
שונות, אבל תכנה אחד הוא: אלוהים זנח את ישראל והנו¬ 
צרים הם ישראל האמיתי. ירידה זו באה לישראל כעונש 
על שלא שמע לקריאתו של ישו (יוסטינום, 16 , 115 § 1310 ם; 
אוריגנם, 4 , 22 , 0615001 . 0 ; אוזביוס, , 11 ,. 6001 13 ־ 1115101 
27 ). בהתקפתם על עם־ישראל לא נרתעו הנוצרים אף 
משימוש בטענותיהם של אפיון (נגד אפיון, וו, 11 ) ושל 
ציצרו ( 28 , 13000 ? 0 ־!?), ונוסף על כך חיזקו את דבריהם 
ב״ראיות" מן המקרא, ביחוד באותם הכתובים, שמכילים 
דברי־תוכחה כלפי עם־ישראל: ,אמר ליה ווהוא מיןא [אמר 
לו אותו מין] לרבן גמליאל: עם שאדונו סלץ ממנו, ככתוב 
בצאנם ובבקרם ילכו לבקש את ה׳ ולא ימצאו, חלץ מהם 
(הושע ד״ ו). אמר ליה: שוטה, מי כתיב חלץ להם ? — חלץ 
מהם כתיב, ואילו יבמה שחלצו לה אחים, האם יש בכך דבר 
של ממש?" (יבמות, ק״ב, ב׳ז ועי׳ גם ברכות, י/ א׳! סנ¬ 
הדרין, ל״ט, א׳! ע״ז, י/ ב/ ועוד). החכמים הטעימו וחזרו 
והטעימו, שהברית, שכרת אלוהים עם עמו, נצחית היא: 
הענשים וחיסורים באים עליו כדי להחזירו למוטב, אך אף 
"בשעה שהם טמאין שכינה שרויה ביניהן" (יומא, נ״ו, ב׳). 
דחיית טענותיהם של הנוצרים מסוג זה היתה בעיקרה 
מכוונת כלפי פנים. היא באה למנוע התפשטות של יאוש 
בישראל ושקדח על הגברת הביטחון העצמי וההערכה העצ¬ 
מית. במאמציהם האפולוגטיים הללו יצרו בעלי־האגדה כמה 
מן המשלים הנאים ביותר: "מעשה בקרתנית אחת, שהיתה 
לה שפחה כושית, שירדה למלאות מן העין היא וחברתה. 
אמרה לחברתה: חברתי, למחר אדוני מגרש את אשתו ונוטלני 
לאשה. אמרה לה: למה ? — בשביל שראה ידיה מפוחמות. 
אמרה לה: אי שוטה שבעולם: ישמעו אזניך מה שפיך 
מדבר! — ומה אם אשתו׳ שהיא חביבה עליו ביותר׳ את 
אומרת: מפני שראה ידיה מפוחמות שעה אחת רוצה לגרשה, 
את׳ שכולך מפוחמת ושחורה ממעי אמך כל ימיך, על אחת 
כמה וכמה. כך׳ לפי שאומות העולם מונים לישראל ואומרים: 
אומה זו המירה כבודה, אומרים להם ישראל: ומה אם אנו 
לשעה כך נתחייבנו, אתם על אחת כמה וכמה"(שיה״ש רבד" 
א׳, מ״א! סיפור דומה שם, ז׳, ג׳). 

לא פחות חריפה משאלת הזכות להיקרא בשם ישראל היתה 
השאלה בדבר הזכויות על כתבי־הקודש העבריים. לדעתו 
של יוסטינוס ( 1,53 ,. 01 ק\!),אין ספר־הספרים מורשתם של 
היהודים אלא של הכנסיה. היהודים ייחדו להם את הספר 
בחוצפה וללא יסוד והם מזייפים אותו. אוריגנם חוזר פעמים 
אחדות על הרעיון, שכתבי־הקודש של היהודים לא הצליחו 
בתפקידם החינוכי בישראל, ועל־כן עברו לרשותה של הכנסיה 
( 26 , ¥11 ,. 0615 . 0 ). בתשובה לטענות מסוג זה רמזו החכ¬ 
מים, שרק התורה שבעל-פה מאשרת את אמיתות טענותיהם 
ופירושיהם של המחזיקים בתורה שבכתב: "אמר ו" יהודה 
בר שלום, כשאמר הקב״ה למשה: כתב־לך, ביקש משה שתהא 
המשנה בכתב, ולפי שצפה הקב״ה, שאוה״ע עתידים לתרגם 
את התורה ולהיות קורין בה יוונית והם אומרים: אנו 


ישראל ואנו בניו של מקום ומעכשיו המאזנים מעויין 
[מעויינים], אמר להם הקב״ה לאומות: אתנדאומרים, שאתם 
בניי, איני יודע אלא מי שמיסטורין שלי אצלו הם מיי, 
ואיזו היא ? — זו המשנה" (תנחומא, וירא, אות ה/ וביחוד 
שם, כי תשא, אות ל״ד). 

את בריחתו של יונה הנביא וסירובו ללכת לנינווה 
פירשו בעלי־האגדה כסימן לאהבת־ישראל שלו: הוא ראה, 
ש״הגויים קרובי תשובה הם" ולא רצה לחייב את עמו. הוא 
נהג כשאר'הנביאים וכאבות, ש״נתנו את עצמם על ישראל" 
(מכילתא דר״י, פסחא, פ״א). תפיסה זו באה כתשובה על 
דבריהם של סופרי־הכנסיה, שגילו בתשובה של אנשי־נינווה 
תוכחה קשה לישראל: הגויים שבימי יונה שמעו לקול הנביא 
כמו שהגויים בזמנם נענו לקריאתו של ישו! ולעומת זה 
סירבו היהודים, כאז כן עתה, לשמוע, ועל־כן נענשו(לוקאס, 
י״א, ל׳—ל״ו! יוסטינום, דיאלוגוס, 107 ). המגמה האפולו¬ 
גטית הביאה את בעלי־האגדה להטיל דופי גם בתשובתם של 
אנשי־נינווה, ולפיכך אמרו החכמים׳ שתשובתם של בני- 
נינווה היתד, "תשובה של רמאות" (ירושלמי, תענית, פ״ב, 
ה״א). 

הא׳ בימי-הביניים. עם השתלטותה של הנצרות 
על האימפריה הרומית בימי קונסטאנטינוס הגדול נקבעו 
יחסי הכנסיה ליהדות לא ע״י ויכוחים ופולמוס, אלא על-ידי 
תחוקה אנטי־יהודית של הכנסיה ושל הקיסרים. אמנם הנצ¬ 
רות ביה״ב קיבלה את תורתו של אוגוסטינוס, שיש להשאיר 
את היהודים בחיים בתנאי־ דיכוי ושעבוד, כדי שישמשו 
עדות חיה לנצחונה של הנצרות, אלא שעם זה לא נמנעה 
מלנקוט אמצעי־השפעה "ממשיים" כדי להכניסם תחת כנפי- 
הכנסיה. ספרות הא׳ והפולמוס של היהודים בארצות הנו¬ 
צריות היתה מכוונת עכשיו במיוחד להגנה מפני מצרות. 
מכיוון שספרות הא׳ היהודית באירופה, שהגיעה אלינו, מוצאה 
מן המאה ה 12 ואילך (מן המאה ה 10 הגיעו רק שרידים), 
יש ערך חשוב לספרות הנוצרית האנטי־יהודית מן המאה ה 5 
עד המאה ה 11 להבנתה של הא׳ היהודית בתקופה זו. ספרות 
זו, שאינה עוד עשירה כל־כך כמו במאות הקודמות, משקפת 
לא רק את טענות הנוצרים ואת התקפותיהם, אלא גם את 
תשובות היהודים, את הגנתם ואף את התקפותיהם שלהם. על 
התשובות הידועות מן התלמודים והמדרשים נוספו תשובות 
חדשות, שהן מתאימות בחלקן הגדול ל?ה שידוע לנו מתוך 
המקורות העבריים המאוחרים יותר. התאמה זו מראה, שאכן 
השמיעו היהודים את דבריהם בפני מתנגדיהם. מקום מרובה 
מוקדש בוויכוחים אלה לשאלת משיחותו של ישו. היהודים 
מוכיחים, שהמשיח עדיין לא בא, שהרי עדיין לא נתגלו 
האותות המבשרים את בואו. ישעיה ניבא, שבימות המשיח 
״לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה״ — כלום 
כבר נתגשמה נבואה זו ? — להפך — משיב יהודי ממאגנצה 
במאה ה 11 — חרשי־הברזל מספיקים בקושי להכין את הנשק 
הנדרש מהם, ובכל מקום בעולם בני־האדם נלחמים זה בזה 

(, 01111511301 61 1101361 [ 10 ז 3 ;ז 11 ק 015 , 10115 ק 15 ז 0 ; £11 < 0111 

1072 , 159 , 0 ? , 11806 * 1 ). הנוצרים הסתמכו על הפסוק 
בבראשית "לא יסור שבט מיהודה ומחוקק• מבין רגליו עד 
כי יבוא שילה", ולמדו ממנו, שהמשיח יבוא רק בשעה 
שתהיה מלכות ביהודה. ליהודים אין מלכות ואין מדינה, 
ועל-כן אינם יכולים לצפות לביאת המשיח שלהם. לעומת 
טענות אלו של הנוצרים טענו היהודים, בין השאר, שבמזרח 



127 


אפולוגטיקה 


128 


הרחוק קיימת ממלכה יהודית חפשית — טענה, שבאה לידי 
ביטוי גם בדבריי הוויכוח של איזידורוס מסביליה עם היהו¬ 
דים ב 633 (-גן{ 3 ז 1 ת 00 031:4101103 1016 ? 0 ( 1 ,.גן 115 ־ 1 : 1510101 
464 , 83 ,״ 1 ? ; 2 , 8 , 1 , 013605 ). נראה, שמתחילה לא היו 
היהודים• חוששים לתקוף את פולחן־הקדושים שבנצרות, את 
איסור הנישואים של הכמרים ואת האמונה, שישו נולד 
מבתולה. בין םניג 1 רי־היהדות מופיעים גם גרים. המפורסם 
שבהם הוא אלעזר בודו, כוהן בחצרו של לודוויג החסיד, 
שנתגייר ב 838 . מן המאה ה 12 ואילך משתנה אפיה של 
הספרות האנטי־יהודית! שוב אין היהודי משיב דרך חירות, 
ובוודאי שאינו מתקיף! דמותו היא עפ״ר מסולפת ודבריו 
הם מגוחכים לפרקים. 

בספרות העברית האפולוגטית ביה״ב יש להבחין בין 
חיבורים עיוניים, שהחומר האפולוגטי משולב בהם בהסברת 
היהדות כשיטה פילוסופית, ובין חיבורים׳ שצמחו מתוך 
הוויכוחים, או שנכתבו כמדריכים למתווכחים. הסוג הראשון 
נוצר כמעט כולו בתחומה של התרבות היהודית־הערבית. 

מן המאה ה 7 ואילך עוברת על היהדות במזרח תקופה 
של תסיסות דתיות ותנועות משיחיות, שהיו מלווות ביקורת 
תקפנית על התלמוד ואף ביקורת על ספרי־המקרא מבחינת 
תכנם ופירושיהם, כגון זו של דווי הבלכי (ע״ע). צריך היד. 
להגן על היהדות מפני סכנות מבפנים. ואולם בשים לב 
לעובדה, שתנועות אלו קיבלו חלק מהשראתן מן הנצרות 
והאסלאם (כמה מן הקראים קיבלו את הדעה, שישו ומוחמד 
היו נביאים), הורגש גם ההכרח להגן על היהדות ע״י הטעמת 
חולשותיהן של דתות אלו. קטעים מן הגניזה מעידים על 
פולמוס, שהיה מכוון נגד השומרונים, הנצרות והאסלאם וגם 
נגד כיתות יהודיות פורשות (נתפרסמו על־ידי יעקב מאן 
ב^ 44110 , 1938 , עט׳ 427 ואילך) ושהתחיל, כנראה, בתחילת 
המאה ה 10 . דוד אלמוקמץ, שהתנצר וחי זמן־מה בנציבין 
כנוצרי, כתב לאחר שחזר בתשובה שני ספרים נגד הנצרות 
(קטעים מהם נתפרסמו ע״י הירשפלד ב *סן, ^ 688-684 ) ׳ 
שמהם שאבו אח״כ קירקסאני הקראי, וכנראה, גם רב 
סעדיה גאון. 

הא׳ ב״אמונות ודעות" של ר׳ סעדיה גאון. 
דברי פולמוס כלפי פילוסופים שבין הנוצרים אנו מוצאים 
גם ב״אמונות ודעות" לרב סעדיה גאון (ע״ע). בתשובתו 
בדבר אמונת־השילוש אומר הגאון: "ואינני מכוון בתשובה 
הזאת לעמי הארץ שבהם, כי הם אינם יודעים כי אם השילוש 
המוגשם בלבד, ולא אטריד ספרי בתשובתם מפני שהוא 
מבואר ונקל, אבל אכוון להשיב אל חכמיהם׳ אשר חושבים, 
שהם מאמינים בשילוש בעיון ובדקות תבונה" (אמונות 
ודעות, מאמר בי, ד,וצ׳ סלוצקי, עמ ׳ 45 ). רס״ג דוחה את 
תפיסת־השילוש, המקנה עצמאות לשלושה מתאדי־היסוד 
של הבורא, בעוד שלדעתו התארים קשורים בעצם. על 
הראיות והרמזים לשילוש במקרא אומר רס״ג, שהם מעידים 
רק ״על מיעוט ידיעתם בלשון של מוצאיהם״(שם, עמ ׳ 46 ). 
במאמר השלישי דוחה רס״ג את כל הראיות לביטול התורה 
והמצוות בזמן מן הזמנים ולכריתתה של ברית חדשה. על 
הטענה, שאם סיבת האמונה במשה היו האותות והמופתים, 
הרי סיבה זו מחייבת גם את האמונה בישו ובמוחמד, שעל 
המופתים שלהם מעידים רבים, משיב הגאון: "סיבת האמיננו 
במשה לא היתה האותות והמופתים בלבד, אבל סיבת האמיננו 
גו ובכל נביא, שיקראנו תחילה אל מה שיכשר, וכאשר נשמע 


דברו ונראה אותו שיכשר, נבקש ממנו המופתים עליו, 
וכאשר יעמידם נאמין בו, ואם נשמע טענתו מתחילתה ונראה 
שלא תכשר, לא נבקש ממנו מופתים, כי אין מופת על נמנע" 

(שם, עמ ׳ 60 ). 

במאמר השמיני על הגאולה האחרונה פונה רס״ג בצורה 
סתמית נגד "אנשים שנקראים יהודים" ושחושבים, שכל 
היעודים והנחמות כבר נתקיימו בבית השני, אבל הוא מוסיף 
בסוף המאמר: "וכל אשר השיבונו בו על אלה׳ היא תשובה 
על הנוצרים", והוא מפריך בסוף־דבריו את הפירוש הכריסטו־ 
לוגי לדניאל ט, כו: "ואחרי השבעים ששים ושנים יכרת 
משיח ואין לו והעיר והקדש ישחית עם נגיד". 

הא׳ ב״הכוזרי" של ר׳ יהודה הלוי. אפיו האפולוגטי 
של ספר הכוזרי לר׳ יהודה הלוי (ע״ע) ניכר בשמו הערבי: 
"כתב ההנמקה וההוכחה להגנת האמונה הבזויה". המחבר 
מוכיח, שהבחירה והיעודים הגדולים אינם שייכים לשתי 
הדתות, הנצרות והאסלאם, שהן נאבקות על השלטון בעולם, 
אלא לעם־ישראל. אין הוא פותח בהוכחות מופשטות, אלא 
הוא מסתמך על עובדה היסטורית. מלך כוזר ורבים מבני־עמו 
קיבלו את דת־ישראל, אע״פ שדת זו נחשבת לבזויה בעיניהן 
של אומות־העולם והיא מחמרת בקבלתם של הבאים לחסות 
בצלה. בניגוד לפילוסופים היהודיים ביה״ב, שרצו להראות, 
שאין סתירה בין תורת־ישראל ובין הדעות הפילוסופיות 
כדי לבטל את הטענות על אמונת־ישראל מצד הדוגלים 
בפילוסופיה, מעלה ר׳ יהודה הלוי את ערכה של תורת- 
ישראל מעל לפילוסופיה, וגם נלחם בזו האחרונה. ביסוד 
הגנתו על דת־ישראל הוא מניח את תולדות האומה ובחירתה. 
והוא בא לידי מסקנה, שמצבו השפל של עם־ישראל בהווה 
אינו מוכיח כלום על ערך אמונתו, שהרי אף הדתות השליטות 
אינן מתפארות במלכיהן ובגיבוריהן, אלא דוקה בקדושיהן 
הראשונים — אבות הכנסיה הנוצרית ונזיריה וחברי־מו־ 
חמד —, שהיו נרדפים ומושפלים, מומתים ונהרגים, "כי 
אור האלוהים אינו חל כי אם בנפשות הנכנעים״ (ד/ כ״ב! 
ועי׳ גם א׳, קל״ג) עם־ישראל המבוזה והמשועבד השומר את 
תורתו ומצוותיה ממלא שליחות גדולה בין אומות־העולם, 
שבסופו של דבר תקבלנה את תורת־ישראל. הדתות, ששאר 
האומות מחזיקות בהן עכשיו, הן רק "הצעה והקדמה למשיח 
המחוכה׳ אשר הוא הפרי" (שם, כ״ג). 

ספרי א׳ פילוסופית. דרכי ההגנה של הפילוסופיה 
הדתית השפיעו על הספרות, שהיתה מיוחדת לצרכי הא׳ 
בלבד—בעיקר בספרד ובדרום־צרפת. אחד מן הספרים הרא¬ 
שונים מסוג זה הוא ם׳ "מלחמות ה , " לר׳ יעקב בן ראובן 
(ע״ע) שנשתמר בכתבי-יד אחדים (אוכספורד, המוזיאון 
הבריטי, ברסלאו, לנינגראד! העתקה מכ״י ברסלאו מצויה 
בספריה הלאומית בירושלים). מחברו של ספר זה, שנכתב 
סמוך ל 1170 , מזכיר את רס״ג, את ר׳ אברהם בר חייא ואת 
ר׳ אברהם אבן עזרא. בהקדמתו מספר המחבר, שבשעה שהיה 
גולה בגשיקו״א (אין להכריע אם הכוונה ל 4406503 שבספרד 
או ל 6 מ§ס 0350 שבצרפת) ונגזר עליו להתגורר בין גויים, 
"ושם בארץ מגורי אהבני נוצרי אחד מגדולי העיר ומחכמי 
הדור, והוא כומר בקיא בחכמת המאמר ומחוכם בכל החכמות 
הפנימיות, לבד כי בוראנו יתברך טח מראות עיניו ומהשכיל 
לבבו ותדבק נפשו בפסלו... ובהיותי רגיל אצלו ללמוד ממנו 
חכמה ודעת וישאלני ויאמר: עד מתי אתם פוסחים על שתי 
הסעפים...". שנים־עשר השערים של הספר כוללים ויכוח 



129 


אפולוגטיקה 


130 


מדומה בין המייחד ובין המכחד. השער הראשון מדבר על 
הראיות, שהביא המכחד מן השכל, ומשער ב׳ עד שער י , — 
על הראיות מכל ספרי־המקרא. בשער האחד־עשר עובר 
המחבר לפולמוס ושואל שאלות על ה״אוואנגליים", ובשער 
האחרון הוא מביא ראיות, שמשיח בן דוד עדיין לא בא. יש 
לראות חידוש בדבר, שספר זה מטעים את הניגוד שבין 
המוסר היהודי ובין המוסר הנוצרי: בדבריו "אם יכך אדם 
על לחייך, נטה לו האחרת" נתן ישו למאמיניו "תורת חן 
וסתר את קו המשפט"( אך למעשה "העובדים אותו קרחים 
מכאן ומכאן: לא תקיימו תורת משה, שהיא תורת המשפט, 
בעבור תורת החן, שנתן לכם הוא. וגם תורת החן אינכם 
מקיימים כלל, שאתם נלחמים זה את זה" (לפי כ״י ברסלאו). 

לסוג של הספרות האפולוגטית־הפילוסופית שייך גם "ם׳ 
הברית״ (נדפס בתוך הם׳ ״מלחמת חובה״, קושטה 1910 ) 
לר׳ יוסף קמחי, שחיברו ע״פ בקשת תלמידיו כדוגמה לתשו¬ 
בות, שיש להשיב על שאלותיהם של המינים. גם הוא כתוב 
בצורת ויכוח בין מין ומאמין ומבחינת נושאיו ותכנו דומה 
הוא לס׳ "מלחמות ה׳", שנושאיו נשארו קבועים ועומדים 
בא׳ היהודית בספרד ובצרפת הדרומית עד אמצע המאה ה 13 . 

א׳ בפרשנות־המקרא. מפרשי־המקרא בצפון־צרפת 
הכניסו לפירושיהם דברי־הגנה על תורת־ישראל וסתירות 
לטענות המינים ברוח הא׳ המדרשית. גם פירושיו של רש״י 
מכוונים לפעמים נגד הפירושים הכריסטולוגיים לפסוקי 
המקרא (ישעיה גג! ירמיה לא, לט! תהילים ב, ועוד). אולם 
ביחוד בפירושים של הרשב״ם, ר׳ יוסף בכור־שור ור׳ אלעזר 
מבאלגנצה מוצאים אנו הסברות אפולוגטיות כמעט לכל 
הכתובים, שהנוצרים הביאו כראיות לאמיתותם של עיקרי- 
אמונתם. הסברות אלו הן בחלקן פרי ויכוחים, שנערכו 
בשעתם! מהן על דרך הפשט ומהן חריפות ומפולפלות וכו¬ 
ללות גימטריאות ונוטריקון, שפל הטוענים השתמשו בהם. 
וכשם שבין הטוענים היו מומרים, כך אנו מוצאים בין המשי¬ 
בים גרים ובני-גרים. ר׳ אברהם הגר מהונגאריה למד בבית- 
מדרשו של רבנו תם והביא עמו בקיאות בברית החדשה 
ובליטורגיה הנוצרית. ר׳ יצחק הגר ור׳ יוסף בד אברהם 
היו, כנראה, בניו. 

הספר "יוסף המקנא". סמוך ל 1260 חיבר ר׳ יוסף בן 
ר׳ נתן א ו פ י צ י א ל, בן למשפחת־אפולוגטיקנים, את הס׳ 
"יוסף המקנא" או "תשובות המינים", שהוא למעשה קובץ של 
תשובות למינים של חכמי צרפת הצפונית עד זמנו. הספר 
כולל קל״ז סימנים והוא מסודר לפי ספדי־המקרא. זהו כעין 
פירוש לכתבי־הקודש לתכליתה של הא׳ (החלק לבראשית 
נדפס ע״י צדוק כהן ב״ממזרח וממערב", ד׳ [בעריכת ראובן 
בריינין], עמ׳ 17 — 25 , והחלק לשאר ספרי התורה — בס׳ 
היובל לכבוד א. ברלינר, עמ׳ 82 — 90 ). בספר זה, כמו 
בחיבורים אחרים, שהלכו בעקבותיו, כגון ס׳ "נצחון ישן", 
שנערך בגרמניה (נדפס על־ידי ואגנזייל בספרו 3 שם§ 1 613 ־ 1 ׳ 
5313036 , חלק ג׳), מתגוננים המתווכחים מפני הפירו¬ 
שים הכריסטולוגיים של מתנגדיהם, ועם זה הם מגינים על 
כבוד ישראל ועל אורח־החיים היהודי. אגב ויכוחים על 
פירושי־מקראות מאשימים המתווכחים הללו את מתקיפי 
היהדות האשמות קשות מתוך השוואת אורח־החיים היהודי 
אל אורח־החיים הנוצרי: "המאמין אומר: עתה אתחיל 
להחזיק מעשים טובים בידי היהודים כמו שנראה לעיניהם. 
הנד. היהודים לומדים תורה בין גדולים וקטנים ומרגילין 


בניהם מקטנות ללמוד ספר, ללכת לבית תפילתם, ויסור 
מפיו נבלות־פה וירגילו בלשון נקיה, ומזהירים משבועות, 
ושומרים בנותיהם, שלא יהו פרוצות ויצאניות... ולא יחתרו 
קירות לגנוב, ואין מלסטמין הבריות בדרכים, ואתם מנבלים 
פיכם ונשבעים באלוהים וראשו, פיו, ידיו ורגליו... ובנותיכם 
פרוצות ויושבות בקובה של זונות ומכם גנבים ולסטים. 
ובמעשים היהודים חסידים ומרחמים על אחיהם לבלתי לחזר 
על הפתחים ומביאים העניים לבתיהם...". "חופש הדיבור", 
שהיה נהוג בא׳ היהודית בצפון־צדפת, גרם לדיבורים התק- 
פנים שבספרי־הא׳ היהודיים( אבל חלק מן הדיבורים הללו 
ודאי יש לזקוף על חשבון הסופרים והעורכים מישראל, שרצו 
לספק בדרך ז 1 את רגש הנקמה והשנאה לרודפיהם. אעפ״כ 
ניכר בשיחות הרבה חותמה של השיחה החיה, ועם כל הלעג 
והמרירות שבהן אינן חסרות נימה של ידידות. ויש לזכור, 
ששיחות אלו היו פרטיות והתנהלו לעת מצ 1 א, אפילו בשעת 
נסיעות בדרכים, בלא כוונה לעשות נפשות לדת זו או אחרת. 
כמה מאנשי־הכנסיה הקנאים ראו בוויכוחים אלה — ואפשר, 
גם בצדק — סכנה למאמינים ורצו לאסור אותם (פקודה כזו 
הוציא הבישוף אודו). הדומיניקנים והפראנציסקנים שאפו 
להפוך את הוויכוח הדתי לאחד מאמצעי־התעמולה שלהם, 
ורצו להעמיד ע״י כך את היהודי המתגונן לראווה ולהכריעו 
בסיועה של הכנסיה השלטת. 

הוויכוחים הפומביים. הוויכוחים הפומביים השפיעו, 
כמובן, על אפיה ודרכיה של הא׳ היהודית, ונושאיה נקבעו 
במידה מרובה ע״י הטענות, שהושמעו בוויכוחים אלה. עד 
המחצה הראשונה של המאה ה 13 לא מצאנו, שהתלמוד 
ותכנו ישמשו נושא לוויכוחים. הוא נעשה נושא מרכזי בא׳ 
היהודית למן הוויכוח בפאריס ב 1240 . בוויכוח זה טען המומר 
ניקולאוס דונין, שבתלמוד יש עניינים, שאין הדעת סובלתם! 
שמצויים בו דברים קשים על ישו, על המינים ועל הנכרים 
בכלל. ר׳'יחיאל מפארים, שהשיב בשם היהודים, הצהיר, 
ראשית, שאין אדם מישראל חייב להאמין בכל מה שנאמר 
באגדה התלמודית! שנית, ישו שבתלמוד אינו זה שיסד את 
הדת הנוצרית, שהרי הוא נזכר בתלמוד ביחד עם ר׳ יהושע 
בן פרחיה, שחי בימי ינאי המלך; ושלישית, המאמרים 
הקשים על גויים ונכדים מכוונים נגד עובדי־האלילים הקד¬ 
מונים ונגד אליליהם ולא נגד הנוצרים. 

גם בוויכוח הפומבי, שנתקיים בבארצלונה ב 1263 בין 
הרמב״ן ובין המומר פאבלו כריסטיאני, עמד התלמוד במרכז 
הדיונים. על הטענות הקודמות של הנוצרים נתווספה הטענה, 
שדוקה בתלמוד ובמדרשים יש למצוא ראיות ורמזים ליסו¬ 
דותיה של האמונה הנוצרית, אלא שהיהודים ברשעותם 
וברוע־לבם מעלימים את הדבר. הרמב״ן השיב, שאילו היתה 
זו טענת־אמת, האיד עמדו חכמי־התלמוד "בדת היהודים 
ומנהגם הראשון, כי הם היו יהודים ועמדו בדת היהודים כל 
ימיה... ולמד. לא נשתמדו וחזרו לדת ישו כאשר עשה 
פרא פולו". 

ס פ ר י ־ ו י כ ו ח. הוויכוח בבארצלונה גרר אחריו שורה 
שלמה של ספרים, שמחבריהם טרחו לאסוף לתוכם ראיות 
לאמיתותה של הדת הנוצרית מן התלמוד, מן המדרשים ואף 
מן הספרות הרבנית. אחד מן החשובים שבספרים אלה הוא 
הספר 161 >!? 0810 ? ("פגיון האמונה") של ריימונדום מאר־ 
מיני( 311101 ^ 105 ) 310300 ?), שנתחבר סמוך ל 1280 . מאר־ 
טיני היה נוצרי ע״פ מוצאו, אבל נראה, שחיבר את ספרו 



131 


אפולוגטיקה 


132 


בעזרתם של יהודים מומרים. הא׳ היהודית בספרד במאה ה 14 
השתדלה להגן על אמונת־ישראל בעיקר מפגי מומרים אלה 
מחוגי המשכילים והפילוסופים, שנתאכזבו מן הראציונאליזם 
הפילוסופי וביקשו להם מפלט במיסתורין הנוצריים. אחד 
מהם, אבנר מבורגוס (ע״ע), אפילו יעץ לפתור את 
שאלת־היהודים ע״י פרעות והשמדה. נגדו יצא ר׳ יצחק 
פ ו ל י ק א ר (או פולגאר) ב״אגרת החרפות", שהפיץ בקהי־ 
לות־ספרד. האיגרת כוללת סקירה קצרה על עיקרי האמונה 
האמיתית, שהם גם עיקריה של התורה השכלית, והסברה 
של האמונה היהודית במשיח העתיד לגאול את עם־ישראל. 
ביתר הרחבה הוא דן בנושאים אלה בחמשת הדיאלוגים של 
ספרו ״עזר־הדת״ (הוצאת בילאסקו, לונדון 1906 ). ספר 
אפולוגטי אחר, שנתחבר בהשפעת פעולתו של אבנר מבור־ 
גוס, הוא ספרו של ר׳ משה הכהן מטורדוסילאם: "עזר 
האמונה״ ( 1375 ). כספר מסכם של הא׳ במאה ה 14 בספרד 
אפשר לראות את חיבורו של ר׳ שם טוב אבן שפרוט, "אבן 
בוחן״ ( 1385 ). על 14 השערים, שכוללים תשובות על כל 
מיני טענות של הנוצרים, הוסיף עוד שער 15 , שהוא מוקדש 
במיוחד לדחיית תורתו של אבנר מבורגום. 

ר׳ חסדאי קרשקש ופרופיאט דוראן. אחת 
מתוצאותיה של ההמרה בהמון, שהתחילה בספרד בימי 
הגזירות של. 1391 ונמשכה זמן ניכר אחריהן, היתה הת¬ 
עוררותו של פולמוס ספרותי חריף בין כמה מן המומרים 
ובין מנהיגיהם של יהודי־ספרד. ההגנה היהודית גילתה אז 
כשרון ספרותי מזהיר והביעה מחשבות חדשות ונועזות. 
מנהיגה של יהדות-ספרד בתקופה זו, הפילוסוף ר׳ חסדאי 
קרשקש (ע״ע), חיבר כתב־הגנה בספרדית (הספר, שניתר¬ 
גם ב 1451 לעברית בשם "ביטול עיקרי הנוצרים", נדפס 
בסאלוניקי 1860 ), שבו פנה למשכילים שבין הגויים והוכיח, 
שיש לבטל את טענות המומרים. אולם הגנה על היהדות 
כלולה גם בספרו העיקרי "אור ה׳". קרשקש השתדל לבטל 
את הדעה, שהופצה על־ידי המומרים מישראל ושבה החזיקו 
גם האפולוגטיקנים היהודיים המשכילים, שדת־ישראל כאילו 
מזדהית עם הראציונאליזם הפילוסופי. הוא נלחם גם בנוטים 
אחר תורת אבן רשד בין היהודים, ששללו את ההשגחה הפר¬ 
טית, את חופש־הבחירה, את ערף קיום המצוות ואת חשיבות 
עדותן של תולדות עם־ישראל. ר׳ חסדאי בא להוכיח, שיש 
בכוחה של היהדות בצורתה המקורית והפשוטה לגאול את 
האדם ע״י אמונתו וע״י קיום המצוות. 

תלמיד־חבר של ר׳חסדאיקרשקש, ר׳ יצחק בן משה 
הלוי, המכונה פרופיאט דוראן, או האפדי (ר״ת אמר 
פרופיאט דוראן), הקדיש את עטו להגנת היהדות. את 
איגרתו המפורסמת "אל תהי כאבותיך" כתב לידיד נעוריו, 
מאגיסטר בונט בונג׳ורן, שהתנצר בהשפעתו של פאולוס די 
סאנטה מאריה, שנקרא ביהדותו שלמה הלוי. לפנינו סאטירה 
מצטיינת בלעג מר ובלשון שנונה ומלוטשת, שמשתמעת 
לשתי פנים(דבר זה הביא כמה מן האפולוגטיקנים הנוצריים 
לצטט את הספר בשם מסורס 11:6031301603 ^ ולהסתמך על 
דבריו), ובה מוכיח המחבר לידידו, שישועת־האדם באה רק 
ע״י האמונה, שאינה סותרת את דרישות השכל, וע״י קיומן 
של המצוות המעשיות. הוא דוחה בליגלוג את עיקרי־הגצ־ 
רות, כגון: צדקת האדם בזכות אמונתו,השילוש,ההתגשמות, 
גאולת־הנפש, שינוי המהות(הטראנססובסטאנציאציה), הפול¬ 
חן של עצמות־הקדושים וביטול של עולי תורה ומצוות. כשהוא 


בא להכחיש את תורת־הנצרות הוא נוהג בשיטה ביקרתית* 
היסטורית, ושיטה זו הרחיב בספרו "כלמת הגויים", שנכתב 
ביזמתו של מורו ר׳ חסדאי קרשקש. תשעה פרקים מקדיש 
המחבר לסתירתם של עיקרי־הנצרות ושלושה לביקורת כת¬ 
ביהם של אבות־הכנסיה ולאי־הדיוקים ולזיופים, שיש בתרגום 
דבריהם של חכמי־ישראל הקדומים ע״י מתקיפי־היהדות. 

הוויכוח בטורטוסה. הכיוון החדש של הא׳ היהודית 
בא לידי ביטוי מלא בוויכוח בטורטוסה ( 1413/14 ), שאותו 
כפה על רבני־היהודים בספרד האפיפיור בנדיקט וווג ע״פ 
הצעתו של המומר יהושע הלורקי (ע״ע)'.'תשובותיהם של 
ר׳ זרחיה הלוי, ר׳ מתתיהו היצהרי, דון אסטרוק הלוי ור׳ 
יוסף אלבו הן מן המעולות שבספרות הא׳ היהודית. הם 
פירשו בבהירות את הקטעים שבתלמוד הדנים בביאת־המשיח, 
ביררו את ההבדלים שבין עיקרי־האמונה במשיח היהודי 
ובין אלה של אמונת־המשיח הנוצרית והשתדלו להוציא את 
עיקר האמונה המשיחית מכלל הוויכוח. למרות מה שהוויכוח 
נערך בתנאים מוסריים קשים ליהודים, נלחמו נציגי־היהדות 
באומץ־לב על זכותם לפרש את עיקרי־התורה לפי המסורת 
היהודית ועל זכותם לשמור אמונים למורשת־אבות. הנטיה 
הברורה להחזיק בתפיסה המסתורית של היהדות ע״פ דרכו של 
הרמב״ן ולהתרחק מן השיטה הראציונאליסטית של הרמב״ם, 
שנסתמנה בוויכוח, באה להציל את היהדות מן האשמה של 
מינות וכפירה, שהטיח כלפיה המומר יהושע הלורקי. 

ר׳ יוסף אלבו ו״ספר העיקרים", ו״קשת ומגן" לר׳ 
שמעון דור א ן. ר׳ יוסף אלבו, מן המשתתפים בוויכוח של 
טורטוסה, הקדיש את "ם׳ העיקרים" שלו להוכחת אמיתותה 
של דת־ישראל וניסה לבסס את תורת־ישראל על חקירת 
העיקרים של דת ישראל ואמונתו. מתוך כך הוא מפריו את 
עיקרי־האמונה הנוצריים ומוכיח, ש״יש בזאת האמונה מן 
ההרחקה אצל שכל האדם ודבר שאי אפשר לשכל האנושי 
לקבלו ולא לציירו, לפי שכל זה חולק על המושכלות הרא¬ 
שונות ועל המוחשות". הוויכוח בטורטוסה השאיר את 
אותותיו גם בספרו של ך׳ שמעון בן צמח דוראן "קשת 
ומגן״ ( 1423 ). 

הא׳ באיטליה. הסניגוריה של חכמי־ספרד על היהדות 
השפיעה על הא׳ בשאר ארצות. באיטליה, שבה היה מגע 
הברותי מתמיד בין נוצרים ויהודים, התנהלו ויכוחים על 
ענייני־הדת עוד ביה״ב הראשונים. אלקואין (ע״ע) יודע 
לספר, שבזמן שעבר ב 800 דרך פויה, היה עד לוויכוח בין 
היהודי יוליוס והמאגיסטר פטר. בין מגיני־היהדות במאה 
ה 13 מופיעים ר׳ משה מסאלרנו ב״מאמר האמונה" וב״טענות" 
שלו ור׳ שלמה בן משה בןייקותיאל, שחיבורו "מלחמות ה׳" 
(או "עדות ה׳ נאמנה") נשתמר בכ״י. האחרון התנגד לוויכו¬ 
חים עם הנוצרים וראה בהם סכנה. אבל סבור היה, שהיהודים 
צריכים להיות מוכנים לוויכוחים אלה ולדעת כיצד להגן על 
אמונתם. הוא מדבר על הצורך לדעת את הלשון הלאטינית 
ואת הספרות הנוצרית, אבל עם זה הוא מזהיר את המת¬ 
ווכחים, שיסתפקו בהגנה ולא יעברו להתקפה על הצד 
שכנגד, וכן שישמרו על נימוסים טובים, אדיבות וענווה. 
את מקומה של הא׳ היהודית בספרד יורשת הא׳ היהודית 
באיטליה רק במאה ה 16 והרבה ממגורשי־ספרד הם באי¬ 
כותה. אך בשנות מאה זו מתגלית נטיה ברורה לכתוב את 
החיבורים בלשונות לועזיות, כדי שהטענות תגענה אל גדולי 
הנוצרים ומשכיליהם. תנועת־התחיה, ההומאניזם והתסיסה 



133 


אפולוגטיקה 


134 


הדתית בעולם הנוצרי הפיחו רוח חדשה גם בספרות הא׳ 
היהודית. 

אברהם בן מרדכי פרי צול התוופח עם גדולי הכנסיה 
הקאתולית בחצרו של הדוכס מאאוסטר, וב 1503 חיבר את 
ספרו "מגן אברהם". אליהמונטאלטו, שהיה ממ 1 צא פור- 
טוגיזי והתווכח עם הנוצרים בפאריס לפי פקודתו של מלך 
צרפת אנרי 17 , כתב בליבורנו בפורטוגיזית חיבור נגד 
הפירוש הנוצרי של ישעיה פרק נ״ג. 

דוד ד׳אסקולי יצא בספרו ט 11 ת 60 מי 61 מ 3 ׳ 01 0 8 ק^• 
(שטראסבורג' 1559 ) נגד הגזירה, שגזר האפיפיור פאולוסעו 
על היהודים לתלות אות־קלון על בגדיהם. על ספרו זה נענש 
המחבר והושם במאסר. דוד מן התפוחים (דה פומיס) יצא 
להגן על כבודם של הרופאים היהודיים: האפיפיור גרגו־ 
ריוס 11 וצ חידש ב 1581 את הפקודה האוסרת על רופאים 
יהודיים לטפל בחולים נוצריים, ובספרו נ 1361 1100 ) 6 ^ 1 6 ( 1 
010£6603 ק 3 300 ־ 1 ־ 60031 360 ־ 1 , שנדפס בוויניציאה ב 1588 , 
מבטל דה פומים את העלילות, שהעלילו על הרופאים היהו¬ 
דיים, ומלמד זכות על דיני־הריבית בתורת־ישראל. ד,אפולו־ 
גטיקנים היהודיים הוכרחו להגן על דת־ישראל בוויכוחים 
פומביים. נשתמר כ״י של ויכוח בין חכם יהודי אלמוני ובין 
הישועי אלפונסו קאראצ׳ולה, שנתקיים באפריל 1617 ע״ם 
הוראתו של החשמן אוראציו ספינולה ובהסכמתו של האינק־ 
וויזיטור סקארלה ( 6113 ־ 5631 ). בוויכוח, ש״היה בפומבי 
ובמעמד כמו אלפים איש והרבה מהם טובי העיר וחשוביה", 
הראה הנציג היהודי בקיאות מרובה בכתביהם של אבות- 
הכנסיה ובספרות הנוצרית של יה״ב. 

ר׳ יהודה אריה דה מודינא, שהירבה להתווכח עם 
נוצרים, חיבר את ספרו ״מגן וחרב״ ב 1644 , ואפשר׳ הוא 
הראשון, שניסה להאיר מבחינה היסטורית את אישיותו של 
ישו. ישו היה, לדבריו, קרוב לפרושים, לא חשב את עצמו 
לבן־אלוהים ולא ידע כלום מעיקרי האמונה הנוצרית כפי 
שנתגבשו במשך הדורות מתוך מגע עם העולם האלילי. הא׳ 
מקבלת אצלו צורה של ביקורת היסטורית. במאמרו על מצב 
היהודים 61 זל£ 11 § 06 $1310 01603 11 01500050 ( 1638 < תרגום 
עברי בשם "מאמר על יהודי ויניציה", תשי״א), דן ר׳ שמחה 
( 5101006 ) ל ו צ א ט ו על מידות היהודים והליכותיהם ומונה 
לא רק את מעלותיהם אלא גם את חסרונותיהם. בעיקר הוא 
עומד על התפקיד, שמילאו היהודים בחיי הכלכלה של 
הרפובליקה הוויניציאנית. בספרו - 0310 ץ 001£00135 ^ז £05 
605 זל 6 ^ 1 105 36 0135 (אמסטרדאם 1678 ) מסביר יצחק 
ק א ר ד ו ם ו את היבחרותו של עם־ישדאל ואת יעח־ו כנושא 
של אמונת־האחדות. 

הא׳ ב הול א נד. בדרכה של הא׳ היהודית באיטליה הלכה 
גם הא׳ היהודית בהולאנד, שגם באי־כוחה היו ממוצא 
ספרדי. החשוב שבהם הוא ר׳ מ נ ש ה ב ן ישראל, שספרו 
136011101 ) 0 ( ¥10010136 (באנגלית) נדפס בלונדון בשנת 1656 
(ניתרגם לעברית בשם "תשועת ישראל"׳ וינה תרי״ד). ר׳ 
מנשה מכחיש ע״י ראיות ברורות את העלילות׳ שהעלילו 
על היהודים במרוצת הדורות, ובראש וראשונה את עלילת־ 
הדם. ובספר 361 ־ 151 16 ) $3 ח 3 ז 6 ק £5 (אמסטרדאם 1650 ; עב¬ 
רית בשם ״מקוד, ישראל״, שם 1698 ) הוא מדבר על התנאים 
של ביאת־המשיח ושיבת ישראל לארצו. 

לכל החיבורים האפולוגטיים מסוג זה משותפת המגמה 
לגרום, ע״י בירור מהותה של אמונת־ישראל והסברת אורח־ 


חייו ומידותיו של עם־ישראל, לתיקון המצב בהווה. מרובים 
הם היסודות בתפיסת־עולמה של תקופת האמאנציפאציה 
וההשכלה, ששרשם נעוץ בספרות אפולוגטית ז 1 . 

הא׳ בגרמניה, בליטה, בפולניה וברוסיה. 
התפתחות שונה מזו עברה על הספרות האפולוגטית בגרמניה 
ובפולניה. ב 1394 האשים המומר פסח־פטר את היהודים 
בגרמניה, שהכתוב בתפילת "עלינו" (בסידורים הישנים): 
"שהם משתחוים להבל ולריק ומתפללים אל אל לא יושיע", 
מכוון נגד הנוצרים. בין היהודים, שנאסרו אז, היה גם הרב 
ר׳ יום טוב ליפמן מילהאוזן מפראג, ב״ספר הנצחון״( 1419 ), 
שכתב לרגל מאורע זה, עוסק ר׳ ליפמאן בתיאור של המוסר 
היהודי, בהגנה על המקרא ועל התלמוד ובביקורת של 
הברית החדשה. הספר עשה רושם גדול ועורר את הבישוף 
מבראנדנבודג, סטפאנום בודקר, לתגובה ( 1459 ). 

התנועה האנטי-טריניטארית, שקמה בפולניה במאה ה 16 , 
יצאה בהתקפה על היהודים כדי להרחיק מעליה את החשד 
של קירבה יתרה ליהדות. נגד התקפות אלו כתב הקראי 
יצחק ט רוק י את ספרו ״חיזוק אמונה״ ( 1594 ), שזכה 
לפירסום גדול ולתרגומים מרובים (החשוב שבהם הוא התר¬ 
גום הלאטיני של ואגנזייל, 1681 ). בהרצאה בהירה ומתוך 
ידיעה יסודית הן בספרות הנוצרית העתיקה והן בזו של 
בני־דורו הקאתוליים ואנשי הכיתות הנוצריות, מנסה טרוקי 
לתת תשובה לשאלה מפני-מה מסרבים היהודים להאמין 
בישו. בספר השתמשו הכופרים הנוצריים במאה ה 18 (וביני¬ 
הם וולטר) והשיבו על הספר נאמני־הכנסיה. 

הא׳ היהודית מופעת בפולניה רק במאה ה 18 בקשר 
להופעתה של תנועת הפרנקיסטים (ע״ע). נציגי־היהודים 
הוכרחו להגן על התלמוד בוויכוח פומבי. רבה של לבוב, 
ר׳ חיים הכהן ראפאפורט׳ התווכח עם הפראנקיסטים ב 1759 , 
וסייע על־ידו דוב (בר) מבולוחוב, שגם חיבר ספר 
אפולוגטי בשם "דברי בינה" (נדפס ע״י א. י. בראוור 
ב״השלח", כרך ל״ו). אולם את שריפתם של ספרי התלמוד 
אי־אפשר היה למנוע ע״י כך. נגד האשמות הפראנקיסטים 
יצא גם ר׳ י ע ק ב ע מ ד י ן (יעב״ץ) ב״ספר שימוש" שלו, 
שבו ניתן ביטוי להערכה החיובית, שהעריך את ישו ופעולו¬ 
תיו : הנצרות הרחיקה את האלילות, הטילה על עובדיה את 
שבע מצוות בני־נח ז יש נוצרים הרבה בעלי מידות טובות 1 
הם אינם מצווים לשמור את מצוות־התורה ואף לא ייענשו 
על אמונת-השילוש, אלא יבואו על שכרם על שהפיצו את 
האמונה באלוהים בין העמים, שלא ידעו את אלוהי-ישראל. 

סניגוריה נוצרית על היהדות: הדאיסטים. כשם 
שעמדין לימד זכות על הנצרות׳ כך קמו סניגורים ליהודים 
מבין חכמי־הנוצרים במאה ה 18 . אלה היו הדאיסטים. הדאיסטן 
האנגלי ג׳ון טולאנד ( 1 ) 10130 ־) פירסם ב 1714 מאמר על ביטול 
כל הדעות הקדומות על היהודים׳ והגרמני כריסטיאן וילהלם 
דום ( 001101 ) פירסם ב 1781 כתב־הגנה על היהודים, שבו 
הוא משבח את מידותיהם ואת התנהגותם וממליץ על הרחבת 
זכויותיהם ושיפור מצבם האזרחי. 

הא׳ היהודית בתחומי האסלאם (ע״ע). הספרות 
האפולוגטית היהודית בארצות האסלאם מועטת היא. תנאי־ 
החיים השונים של היהודים וחוסר פעולה מיסיונרית בתקופת 
הפריחה של התרבות הערבית ביר,"ב ובימי עצמתה של 
הקיסרות העותמאנית ואח״כ הירידה והשקיעה הממושכות 
של היהודים בארצות האסלאם מסבירות עובדה זו. רמזים 



135 


אפולוגטיקה 


136 


פולמיים מרובים מצויים בפיוטים, במדרשים מאוחרים (כגון 
פרקי דרבי אליעזר), בפירושים (רב סעדיה גאון, ועוד, עיין 
למעלה) ובספרי הפילוסופים ("אמונה רמה" לראב״ד, "מורה 
נבוכים", ב/ ל״ב, ל״ט). זיהוים של הערביים עם עמים שינים 
שבמקרא, כגון קדר, הגרים׳ נביות, סייע לפרשנים העב¬ 
ריים לספר בגנותם של המוסלמים. מצויים גם רמזים, שהם 
מכוונים נגד אישיותו של מוחמד ומעשיו, וכן נגד דעתו, 
שהיהודים זייפו את כתבי־הקודש — דעה, שחזרו עליה סו¬ 
פרים ערביים בכל הדורות. חיבור מיוחד נגד האסלאם חיבר 
ר׳ שלמה בן אדרת בשם ״מאמר על ישמעאל״(ברסלאו 1863 ), 
שבו הוא דוחה את טענותיו של סופר מוסלמי, שגינה את 
הכללת מעשה תמר ויהודה ומעשה ראובן בספר־התורה ותקף 
את היהודים על שהם שומרים מצוות, שראוי לבטלן. ביקורת 
מפורטת של האסלאם כלולה גם בספרו של ר׳ שמעון בן 
צמח דוראן "קשת ומגן". המחבר דן ביחס של הקוראן לתורת- 
היהודים, מבקר את האגדות של הקוראן, את עיקרי־האמונה 
שבו ואת מצוותיו, מגלה סתירות ודברי־בורות בידיעת־הטבע 
ותורת־הנפש שבקוראן וקובל על סיגנונו המעורפל. 
מלבד הספרים חנזכרים בתוך הערך: י. ד. אייזנשטיין, אוצר 
הוויכוחים, תרס״ח 1 י. בער, תולדות היהודים בספרד הנד 
צרית, תש"ה! א. אורבך, "מתי פסקה הנבואה?", תרביץ תש״ו! 
"תשובת אנשי נינוה והפולמוס היהודי נוצרי", תרביץ תש "י! 

י. קלוזנר, היסטוריה של הספרות העברית החדשה, ווו 2 
(תשי״ג), 80 — 105 ! עו, 2 (תש״ב), 420 — 421 ! הנ״ל, הדאיס־ 

מום וביקורת המקרא, ב״סילוסופים והוגי־דעות״, 11 נתש״א], 

46 — 67 ; , 1511000 ) 1 /) 0011 1140100 ) 5511 !/! 0 :!!!! 8 , 110551 10 > . 11 . 0 
; 1903 ,// 11 ) 70102 ) 4 . 1111 ( 1 ) 4 . 55 / 1 ) 0 ,• ו 0 [> ס 113 > 10 ז ? . 4 ג ; 1800 
- 11 ) 2 , 011 ) 51001 ) 111 ) 0 1171 ) 111 ) 4/10102 ) 1 ! )! 11 ) 11 [ , 30 תז £־ 801 • 1 
111111111 ' 1 ' מ! 00112 ( 151 ) €11 ,!>־ 1 ס£ז 10 1 5 ז 0 \<:זיד . 8 ; 1908 ,• 0110 
1711/1 5 ) 0101020 ) 7/1 , 11141100 . 8 .א ; 1903 , 05 / 1 ) 1414 0114 
! 01 ) 2010 ) 4 0115 / 1 ) 1 1 ( 1 ) £0 ) 1/1 ) 0 ( ) 0 ) 5 011 05 105 ) 1 ) 1/1 
- 44 , 11113015 ^ 3 . 0 .א ;( 1932 , 110 [) ^ 111 ) 15110 ) 011 42011151 
- 15 ) 111 ) 8 . 04 ן ) 01 , 302 ־ 1 ; 811103001 . 8 ; 1935 , 05 ) 1040 05 !))' 1 

2(0714( 1(11 1\(11210(112(51X11(11 17111 4(71 01(151(11 111 4(( 
(/1(15111(/1-101(1(11!(/1(11 50114((5(11(111(11 4(5 5 1>>5 51 10/1(- 

, 8008 0 ־ 101 > 151 ;( 1948 , 1 ( 1 ) 11 ) 115 ) 2 )!/) 010215 ) 7 / 1 } ! 11 ) 14 ) 1111 
11 ) 5 ( 1111 1 ) 05 ) 11 )) 01 5 ) 1 )) 111 ) ) 115 ) 1121 )) )!)) 00 ) 11 ) 0 ) 70 
,/££} 7010104 ) 1 501 )!))׳ €0111101 £ 0 ; 1888 ,) 42 0 ) 1 ( 510 
40 ) 011211 ) 01 מג 1 030111 ! 61121686 ! ("ירושלים או על כוח־הדת 
ועל היהדות"). בחיבור זה טוען מנדלסזון, שאין שום מדינה 
רשאית למנוע זכויות אזרחיות מאיזה קיבוץ אנושי משום 
השקפותיו הדתיות. 


עם התרופפותה של השפעת־הדת במערב נשתנו במידה 
ניכרת כיוונן ותכנן של ההתקפות על היהודים. במידה פוחתת 
והולכת נתרכזו התקפות אלו ביהודים כגורם דתי, ולעומת 
זה הטעימו יותר ויותר את פעולתם השלילית כגורם חברותי 
ומדיני. מתוך כך התחילה הא׳ משתדלת להוכיח, ראשית, 
שהיהודים הם מועילים מבחינה כלכלית, ואם עדיין עוסקים 
הם במקצועות שהם מזיקים מבחינה חברותית, כגון הלוואה 
בריבית, הרי זו תוצאה מן המעמד הכלכלי שלהם, שלתוכו 
נדחקו ע״י החוקים של יה״ב > ושנית, שהם נאמנים למדינות, 
שהם יושבים בהן. 

במידה מרובה מתוך צרכי־הפולמום, שהביאו את הא׳ 
היהודית לידי הבלטתה של התרומה, שתרמו היהודים לתר¬ 
בות האנושית, הפכה הא׳ היהודית את הרעיון של "עם- 
סגולה" לרעיון ה״תעודה" (ע״ע)! וכדי לסלק את הטענה, 
שהיהדות היא דת לאומית, הטעימו יותר ויותר את האופי 
האוניוורסאלי של תורת־ישראל. ברוח זו מגן על היהדות 
אברהם גיגר (ע״ע), שעסק בא׳ גם כחוקר ואף פירסם קטעים 
של האפולוגטיקנים היהודיים מיה״ב ( 11011561161 [ מ 6 ל 10 ? 
11161311618 )^ 0168 18 ז 610%11 :ז 61 ^ — "דוגמות של הגנה יהו¬ 
דית בימי־הביניים"). אפולוגטיקן ברוח האמאנציפאציה היה 
גם יצחק מארקוס יוסט ( 1793 — 1860 ), שהצטין בהגנה על 
הספרות הרבנית נגד מתקיפיה. מקום חשוב במלחמתם של 
היהודים על האמאנציפאציה בגרמניה — ומתוך כך גם בא׳— 
תפס גבריאל ריסר ( 1806 — 1863 ) — שהשווה את דיכוים של 
היהודים ע״י הנוצרים לדיכוי של העירונים ע״י האצולה 
ולדיכוי הכושים על-ידי הלבנים. כשהתאולוג הפרוטסטאנטי 
פאולום טען, שהיהודים צריכים להתנצר כדי להיות אזרחים 
טובים, הגן ריסר על היהודים והיהדות בחיבורו "סניגוריה 
על שיווי־הזכויות האזרחי של היהודים״ ( ¥61161011211118 
116160 ( 01616115161111112 811126111611611 0161 ), 1831 . חשי¬ 

בות מרובה מבחינה אפולוגטית נודעת לעיתון, שהוציא ריסר 
בשם 01016 ( ! 06 ("היהודי"). מייסדה של "חכמת־ישראל", 
לאופולד צונץ ( 1794 — 1886 ), דרש במבוא שלו לספרו 
"הדרשות בישראל", ש״יעניקו ליהודים באירופה, וביחוד 
בגרמניה, זכות וחירות במקום הזכויות והחירויות הניתנות 
להם". למרות מה שהיה בטוח, שאין עוד צורך מרובה בא׳, 
הביא אותו מצב־היהודים בזמנו לידי התעסקות בא׳ ברוח 
תקופת־האמאנציפאציה. כן כתב חיבור בשם "שמותיהם של 
היהודים״ (ת 11616 (! 73111611016 •! 016 ), 1836 , כדי לבטל את 
האיסור, שהטילה ממשלת־פרוסיה על היהודים לקרוא לבניהם 
בשמות לא-יהודיים. 

ההתעסקות בא׳ בין היהודים במערב פחתה במידה ניכרת 
עם התגשמותה של האמאנציפאציה, אך עלייתו של גל- 
האנטישמיות בארצות אירופה במחצה השניה של המאה ה 19 
גרמה שוב להתפתחותה של ספרות אפולוגטית. ביחוד השפיעה 
בכיוון זה הישנותם של מקרי עלילת־הדם. בין האפולוגטי- 
קנים היהודיים בתקופה זו תפס מקום תשוב יוסף שמואל 
בלוד ( 1850 — 1923 ), שהצטיין בהגנה על היהודים והיהדות 
בנאומיו לפני פועלי-וינה, בחיבורו נגד רולינג(ע״ע) בעניין 
עלילודהדם, ובמשפט הילזנר. ב 1884 יסד בלוד את העיתון 
1 ) ¥70011611561111 051611610:11156:116 ("השבועון האוסטרי"), 
שהיה מוקדש ביחוד למלחמה באנטישמיות, ולאחר שמת 
יצא ספרו האפולוגטי ״ישראל והעמים״ ( 0116 1 ) 111 ! 151361 
! ¥61106 ), 1923 . אהרון (אדולף) ילינק ( 1820 — 1893 ), הרב 
הראשי של וינה, הקדיש אף הוא חלק מפעולתו לסניגוריה 



137 


אפולוגטיקה 


138 


על היהודים. יורש־מקומו, מוריץ גידמן (ע״ע), לא רק נלחם 
בגישה הבלתי-אובייקטיווית של הרבה מן החוקרים כלפי 
בעיות יהודיות, אלא אף ניהל פעולת הסברה רחבה להגנתה 
של היהדות בעיתונות הווינאית ובאספות־עם. כן חיבר 
גידמאן ספר יסודי על הא׳ בשם "הא׳ היהודית" ( 6 ו 11$01 )ב)ן 
111 ן 010£6 ק\ 1 ), 1906 . בין אנשי־המדע, שמסיבות־הזמן הכריחו 
אותם לעסוק בהגנה על היהדות, היה גם צ׳זרה לומברוזו 
(ע״ע), היהודי האיטלקי, שכתב לצרכי א׳ את - 01156011 ^/ 1 
0100161116 50161126 16 6 115010 ("האנטישמיות והמדעים המו¬ 
דרניים", 1894 ). 

גם במזרח־אירופה שימשה הא׳ היהודית נשק במלחמה 
של היהודים על שיווי־זכויותיהם. בין האפולוגטיקנים היהו¬ 
דיים, שפעלו בפולניה במחצה הראשונה של המאה ה 19 , 
יש לציין את שמואל באום ויעקב טוגנדהולד. זה האחרון 
כתב את ספריו לפי דוגמת הספרות האפולוגטית של יהודי- 
גרמניה! מצד אחד, נלחם בעלילת־הדם בחיבורו 0610113 
״! 121261116 — ״הגנת היהודים״) ומצד שני — באופן, שבו 
הציגו האנטישמיים את הצד הפוליטי והחברותי של בעיית־ 
היהודים. בין האפולוגטיקנים שברוסיה תפס מקום מיוחד 
ריב״ל, שבחיבורו ״אחיה השילוני״ ( 1864 ) אף חידש את הא׳ 
בצורת דו־שיח בין יהודי ונוצרי. ב״תער הסופר" הגן על 
התלמוד מפני הקראים ובספרו "אפם דמים" נלחם בעלילת־ 
הדם (בשעת משפט זאסלב). ברוסיה היתה הא׳ היהודית 
מכוונת בין השאר לביטול ההגבלות על ישיבתם של היהודים 
מחוץ לתחום־המושב. לתכלית זו הטעימה הא׳ היהודית את 
חשיבותו של הסוחר היהודי מבחינה כלכלית ותרבותית. 
כשבשנות ד, 80 של המאה ה 19 הואשמו יהודים בודדים בהש¬ 
תתפות בתנועות מהפכניות, טענו האפולוגטיקנים היהודיים, 
שהיהודים ברובם המכריע הם שמרנים מטבעם. 

מפנה חשוב בא בא׳ היהודית עם התעוררותה של התנועה 
הלאומית בישראל. מאחר שהציונות יצאה מן ההנחה, שאת 
בעיית-היהודים אפשר לפתור ע״י חידוש חייהם של היהודים 
במולדתם העתיקה, נתפתח ניגוד בינה ובין הא׳ הרגילה, 
שראתה את פתרונה של הבעיה היהודית בשיווי זכויותיהם 
של היהודים ומתוך כך נלחמה על חיסולה של האנטישמיות. 
בניגוד לכך שללו אבותיה של הציונות כל אפשרות של חיסול 
האנטישמיות בתנאי קיומו של עם־ישראל כעם מחוסר ארץ 
ומדינה. כדי להילחם בהשפלתם של היהודים ע״י האנטי¬ 
שמיים הטעימה הא׳ היהודית הרגילה את התכונות המצויינות 
של עם ישראל! לעומת זה היתד, רווחת בציונות הנטיה 
להציג את היהודים כעם ככל העמים. אעפ״כ פיתחה גם 
הציונות מוטיווים אפולוגטיים מרובים ואף יצרה מושגים 
אפולוגטיים חדשים! בין השאר חידשה את רעיון הוכות 
ההיסטורית של היהודים על ארץ־ישראל, שכבר שימש נושא 
בוויכוח בין ישראל והעמים בתקופת הבית השני. 

במאות ה 19 וה 20 התחיל מתפשט בספרות־ישראל זרם 
מיוחד, שפיתח א׳ כלפי פנים מתוך מגמה להחזיר את היהו¬ 
דים ליהדות. עם האפולוגטיקנים היהודיים מסוג זה נמנו 
ראשי המדברים של האורתודוכסיה החדשה שמשון רפאל 
הירש (למשל, ב״איגרות־צפון״ שלו) ויצחק ברויר ( 061 
0115311 ( 116116 , וכתבים אחרים). בכיוון זה, אף אם ברוח 

אחרת, פעלו גם סופרים בלתי-אורתודוכסיים כמאכס ברוד 

( 1601001 ) 0 ) , 011151601:1101 , 1601001 ) 161 ־ 1 — "אלילות, נצ¬ 
רות ויהדות״, 1921 ), פראנץ רוזנצמייג( 010£611501165 ק^ 


0601160 ), הרמאן כהן׳ אדמונד פלג, לאו בק, ועוד, שהטיפו 
לשיבה אל ערכי־היהדות מתוך השקפה, שערכים אלה מהווים 
בכללם תפיסת-עולם מקורית ושלמה, שכדאי לחיות לפיה. 

ד. פ. 

הא׳ הנוצרית. כל עוד היתד, הכנסיה הצעירה כת 
ביהדות, היתה חייבת להוכיח את משיחותו של ישו בשתי 
דרכים: (א) ע״י שימוש בפסוקים מן המקרא, שנתפרשו 
כמרמזים על הופעתו ופעולתו של ישו (מפני־כן מובאים 
לעיתים קרובות כל־כך דברי־הנביאים ביחוד באוונגליונים) 
ו(ב) ע״י הניסים, שביצעו ישו ותלמידיו (ע׳ למשל׳ לוקאם, 
ז׳, י״ח—כ״ג). מלבד זה שימשו קטעים תאולוגיים מסויימים 
ב״ברית החדשה" כחומר לא׳ נוצרית, שהיא חוזרת בפי 
האפולוגטיקנים הנוצריים מימי פאולום ואילך (רומיים, א׳, 
כ׳). דברי פאולום (רומיים׳ ב/ י״ד) על "הגויים׳ שאין להם 
תורה״ ו״מקיימים את דברי התורה על־פי הטבע״ ( 6061 <*)) 
ו״באין להם תורה הם תורה לעצמם", שמקורם כנראה בא׳ 
היהודית־ההלניסטית, שימשו בדורות הבאים כאסמכה לרעיון, 
שחוק־המוסד הכלול בנצרות קבוע הוא לפי טבע־האדם! 
ומכאן יבלו האפולוגטיקנים הנוצריים להסיק, שבנקודה זו 
אין ניגוד בין טבע־האדם ובין דת־ההתגלות. 

פאולום אמנם מעיד על עצמו, שלא בא "לפתוח באמרים 
של חכמת בני־אדם אלא בתוכחת הרוח והגבורה" (קוריג־ 
תיים א׳, ב׳, ד׳), וגם באיגרותיו אי־אפשר למצוא א׳ של 
הדת החדשה ממש. אעפ״כ יש להניח, שבמסעותיו היה מוכרח 
להשתמש בא׳ כדי לדחות את דעות המתנגדים ולרכוש 
מאמינים. ב״מעשי־השליחים" שמו בפיו נאומים אפולוגטיים, 
שמהם אפשר ללמוד על אופי הוויכוח של הנוצרים עם 
עובדי־האלילים בתקופה הקדומה של הכנסיה. צדות מפור¬ 
סמת של א׳ נוצרית •קדומה הוא נאומו של פאולום באתונה 
(שם׳ י״ז, כ״ב—ל״א). הא׳ שבנאום זה, שהיא מופנית כלפי 
עובדי־האלילים, משתמשת בתורותיהם של הסטואיקנים ואף 
מופעת בו ציטאטד, מתוך המשורר היווני ארטוס (ע״ע), 
ואילו בטענותיהם כלפי היהודים ניסו שלוחי-הגוצרים להוכיח 
מן המקרא, ש״צריך היה, שיעונה המשיח ויקום מן המתים, 
ושזהו המשיח ישו" (שם, י״ז, ב׳, ג׳). 

הא׳ הנוצרית קיבלה גון חדש ע״י רדיפות הנוצרים, 
שהתחילו במחצה הראשונה של המאה ה 2 לסה״ג. האפולו־ 
גטיקנים הנוצריים היו חייבים אז להתגונן מפני עלילות 
ההמון, שנבהל מהתפשטותה המהירה של הדת החדשה, וכן 
מפני ההאשמות, שבהן האשימו אותם השלטונות, שהנוצרים 
אינם אזרחים נאמנים למלכות. הראשון בין האפולוגטיקנים 
הנוצריים, קוואדראטום ( 5 ס:ז 113 > 3 ס 0 ), שפעל סמוך לשנת 
125 לסה״ג, ידוע לנו רק מתוך עדותו של אבי־הכנסיה אוזביום. 
והראשון שבהם, שספרו נשתמר׳ הוא אריסטידס מרקינוס 
(ע״ע) מאתונה, בן־זמנו של קוואדראטום. בפולמוסו כלפי 
האלילות השתמש אריסטידס בתומר, שבא אליו, כנראה, 
דדך הא׳ היהודית. מקורי יותר מאריסטידס הוא יוסטינוס 
העד (ע״ע), המחבר של שתי אפולוגיות ושל ה״וויכוח עם 
טריפון היהודי". כשהיה עובד-אלילים, כבר קנה לו יוסטינוס 
השכלה פילוסופית מסויימת! ולאחר שנשתייך לאסכולות 
פילוסופיות שונות מצא את מקומו באסכולה של אפלטון, 
שהראתה לו את הדרך לנצרות. מפני-כן לא היה לו יחם עוין 
אל חכמת-יוון: סבור היה׳ שהחכמים האליליים ומשורריהם 
הכירו, לכל הפחות, חלק מן האמת. יוסטינום הוא הראשון 



139 


אפולוגטיקה 


140 


בין האפולוגטיקנים, שקירב את הנצרות לתרבות של תקו־ 
פתו במה שחייב פחות או יותר את הפילוסופיה" ששימשה 
יסוד לאותה תרבות. מנוגדת לעמדתו היא העמדה של תלמידו 
טטינוס (ע״ע), שהנצרות שבו גברה על הפילוסופיה שלמד: 
ב״נאום ליוונים״ (לערך 170 לסה״נ) שלו הוא לא רק דוחה 
את העבודה הזרה, אלא גם את כל התרבות היוונית־הרומית. 
אתנאגורס בעל החיבור \״)י\. 10 זס 01 \ 51£51 £101 §ס 66 ת 
(״נאום בקשה בעניין הנוצרים״, לערך 177 לסה״ג), אוהד 
את חכמת־יוון במידה שטאטיאנוס שונא אותה. תכליתו של 
החיבור היא להשיב על שלוש העלילות, שנהגו להעליל על 
הנוצרים: העדר־אלוהות (אתאיזם), קאניבאליות (סעודות 
של בשר־אדם, כסעודת חיאסיטם) וגילוי־עריות (מעשי־זימה 
כדרך אוידיפוס)! בעיקר הוא'עוסק בטענה הראשונה, שהוא 
נלחם בה ע״י תיאור המונותאיזם הנוצרי וע״י פולמוס נגד 
עבודת־האלילים. — הא׳ הגדולה האחרונה של המאה ה 2 
היא חיבורו של תאופילוס מאנטיוכיה, שהוא כולל שלושה 
חלקים ודוחה בדרכים רגילות את העלילות על הנוצרים. 
לשורת האפולוגטיקנים שייך גם אבי־הכנסיה קלמנס מאלכ¬ 
סנדריה (ע״ע)! אמנם אין קלמנס אפולוגטיקן במובן המצומ¬ 
צם, אך חיבורו "פרוטרפטיקוס" מכוון — כפי שמעיד שמו 
(״עידוד״, בלאט׳ 6x110113110 ) — לעודד את עובדי־האלילים׳ 
שיעזבו את הבליהם ויעברו לדת החדשה. בשום א׳ אין אנו 
מוצאים הערצה מרובד, כ״כ של השגי הפילוסופיה כמו בספר 
זה, שמחברו רואה בהלניזם בעל־ברית טבעי במלחמת 
הנצרות באלילות. 

כל האפולוגטיקנים הנוצריים שנזכרו עד עכשיו היו 
יוונים. מן המאה ה 3 ואילך התחילה פעולתם של אפולוגטי- 
קנים כותבי-לאטינית, שבראשם עמד טרטולינוס (ע״ע). 
בחיבורו 131101165 ! 64 ("אל העמים") 'נלחם טדטוליינוס 
בטענות, שהנוצרים אינם מוסריים! בחיבורו 0616511030010 
3010136 ("על עדותה של הנפש") ביקש להוכיח, שנשמת־ 
האדם מוכשרת לידיעת האמת האלוהית. לדעתו, הנפש היא 
נוצרית לסי טבעה ( 031013111:6101111511303 3011113 ). חיבורו 
״נגד היהודים״ ( 13605 ) 0 [ 61505 ׳! !)!י׳.) כתוב בצורת ויכוח 
בין יהודי ונוצרי. הספר האפולוגטי המפורסם ביותר של 
טרטולייגוס הוא 05 :) 010£611 ק\ 1 (נתחבר סמוך לשנת 197 ), 
שבו נלחם המחבר במלכות הרומית הרודפת את הנוצרים 
ומראה את חוסר־ההיגיון שברדיפות אלו, שהן עשויות אך 
להרבות את מספרם של הנוצרים. קיים קשר ספרותי בין 
ה״אפולוגטיקוס" של טרטוליינום ובין 105 ׳\ 3 :זס 0 של מינוקיוס 
פליבס (^ 61 ? 1000105 ^), אך עדיין לא ברוד הדבר, איזה 
משני החיבורים קדם לחברו. "אוקטאוויום" כתוב בצורת 
הדיאלוגים של ציצרו ומסתיים בכך, שעובד־האלילים משוכנע 
ע״י הוויכוח ומקבל את הדת החדשה. גם טרטוליינום וגם 
מינוקיוס פליפס היו בעלי השכלה רחבה, אך בעוד שטרטו־ 
ליינוס דוחה את הפילוסופיה מתייחס אליה מינוקיוס פליכס 
באהדה! הוא והאפולוגטיקנים, שבאו אחריו, הכשירו את 
הנוצרים לקבל את ההשגים של התרבות האלילית במידה 
שאין השגים אלה סותרים את הדת החדשה׳ ויש לזקוף 
במידה מרובה לזכותם את העובדה, שהנצרות נעשתה 
מוכשרת לקלוט חלק גדול מן התרבות העתיקה. — קו חדש 
בא׳ הנוצרית מתחיל בחיבורו של אוריגנם (ע״ע) "נגד 
קלסוס״ ( 0615001 000113 , לערך 248 "לסה״ג), שנכתב 
כתשובה לספר אנטי-נוצרי של קלסוס (שנתחבר בשנת 178 


בערך). הגישה של חיבור זה לבעיות הנדונות בו — גישה, 
שהיא כמעט מדעית — מסתברת משתי סיבות: תוכן הנצרות 
כבר היה ידוע למשפילים, ואפשר היה להתווכח על דברים 
של ממש! ואוריגנס היה נוסף על כך המלומד הראשון בין 
האפולוגטיקנים הנוצריים, שהיה מסוגל להשתמש בנימוקים 
מדעיים. מאז מוצאים אנו לפעמים בחיבורים האפולוגטיים 
אוירה רצינית יותר, ויש חיבורים, שהם מוקדשים כולם 
להתנגשויות בין הפילוסופים האליליים והחוקרים הנוצריים 
בתחומה של ביקורת המקרא. — במאה ה 4 בתקופתו של 
דיוקלטיינוס. חיבר ארג ובי ו ס את חיבורו הגדול £1505 ^ 
0311006$ ("נגד העמים")! הוא עבר לנצרות בגיל מבוגר 
ואופן כתיבתו הוא זה של הרטוריקה האלילית, שבה הוא 
משתמש בפולמוסו נגד המיתולוגיה האלילית. חשוב יותר 
הוא ספרו הגדול של לקטנטיוס (ע״ע) 1051110110065 
1036 ׳! 111 , שניכרים בו דרכי הפולמוס של קודמיו, אלא שהוא 
נאה יותר מבחינת המבנה הספרותי שלו ועם זה הוא אוצר 
חומר מרובה מן החיים הדתיים של התקופה העתיקה. 

עם פלישות הבארבארים לתחומה של מלכות־רומי קיבלו 
החיבורים האפולוגטיים אופי חדש, כי עובדי־האלילים טענו, 
שהנוצרים אשמים במצב הירוד.של האימפריה. נגד טענות 
אלו חיבר אוגוסטינוס(ע״ע) את ספרו המפורסם 111316 ! 01 06 
061 ("על מדינת־האלוהים"). והוא גם עורר את אורוסיוס 

תלמידו לכתוב (ב 416/7 ) את החיבור 61505 ׳! 1 > 11151011310013 
מ 161 נ! 56 111111 05 ס 3£3 ק ("שבעה ספרי־היסטוריה נגד עובדי- 
אלילים"), שבו מסופרות תולדות־העולם מתוך כוונה להראות, 
שבכל הזמנים באו פורענויות על האנושות ושתקופת־הנצ־ 
רות טובה היא הרבה מתקופות עובדי־האלילים. סלוויאנוס, 
בספרו 061 8066103110116 06 ("על ממשל האל"), מקבל 
בניגוד לאותסיום את טענותיהם של עובדי־האלילים, אלא 
שלדעתו באו צרות על העולם בצדק מפני חטאותיהם של 
הרומים על כל מעמדותיהם, ושהבארבארים מנצחים בצדק 
מפני תכונותיהם הטובות. — כאחרון האפולוגטיקנים של 
הנצרות בתקופה העתיקה נחשב ת א ו ד ו ר ט ו ס מקירוס: 
חיבורו ןסי 11 ( 61 :זט 6660 ׳!!ס^״-ףגגש' ("ריפוי מחלות היוונים") 
אינו מצטיין בעומק המחשבה׳ אלא בשיטתיות, שבה מסודר 
החומר׳ שהגיע אליו בחיבורים של קודמיו. מתוך החיבור 
מורגש, שהאלילות כבר היתד, בזמנו מתה. 

בכנסיות המזרחיות הוסיפו חכמי־הנוצרים לחבר כתבים 
אפולוגטיים בלשונותיהם, לפי המתכונת, שקבעו קודמיהם. 
ספרים אלה היו מכוונים לא רק נגד אויבי־הנצרות מבחוץ, 
אלא אף נגד אמונות ודעות של כיתות שונות מבית. 

הא׳ הנוצרית ביה״ב. לאחר שהנצרות כבשה חלק גדול 
של העולם׳ לא היה מקום לא׳ נוצרית כלפי עובדי-אלילים, 
וכתוצאה מכך נשתנה אפיה של הא׳ הנוצרית כולה. המשך 
ישר ואף פריחה חדשה של הא׳ הנוצרית יש למצוא בכתבים 
מכוונים נגד היהודים, שאליהם נצטרפו אח״כ גם חיבורים 
נגד האסלאם. ההבדל בין הכתבים נגד היהודים ובין אלד, 
שנתחברו נגד האסלאם בא מתוך העובדה, שהנצרות קיבלה 
את ההתגלות שבמקרא, ועל־כן ביקשה הא׳ נגד היהדות 
להוכיח, שמשיחיותו של ישו נרמזת במקרא, וגם להראות, 
שעם הופעתו של ישו בטל ערכן של המצוות המעשיות 
ושהיהודים חטאו במה שדחו את ישו! ולעומת זה שללו 
הנוצרים את ההתגלות, שזכה לה, לדברי המוסלמים, מוחמד, 
ותפקידה של הא׳ נגד האסלאם היד, להוכיח, שדת זו מלאה 



141 


אפולוגטיקה 


142 


סתירות ובניגוד לנצרות אינה מתקבלת על השכל, .ומכאן 
שאין לראות באסלאם התגלות אלוהית אמיתית. יוחנן 
מדמשק (מת, כנראה, ב 749 ), שנלחם על עקרונות הפנסיה 
ונגד כל כפירה וסטיה מהם, כתב חיבורים גם נגד היהודים 
וגם נגד המוסלמים. 

א׳ נגד היהודים נתפתחה גם במערב־אירופה. את המלחמה 
ביהודים פתח בספרד איזידור מסביליה בספרו 06 
000113111113605 0311101163 16 * 5 ("על האמונה הקאתולית נגד 
היהודים"). עם חשובי המתקיפים את היהודים נמנה במאה 
ה 9 ההגמון אגוברד (ע״ע). חיבורו - 61 ק 50 11131015 !! 06 
5111100111115 ("על אמונות־השווא של היהודים") מתבסס על 
'דעותיהם של אבות־הכנסיה והחלטותיהן של ועידות־כנסיה 
שונות נגד היהודים, ועל יסוד דעות והחלטות אלו הוא מתקיף 
את הספרות התלמודית. הוא גם היה הראשון׳ שנלחם באג־ 
יות־היהודים על ישו כפי שהן מובאות בספר "תולדות־ישו". 
התקפותיו על דעות מיסטיות שביהדות הן עדות ראשונה 
על קיומם של ספרים כגון "אותיות דרבי עקיבא", "שיעור 
קומה״ וספרות ה״היכלות״. — במאה ה 12 נלחם פטרום 
ונראבילים גם ביהודים וגם באסלאם. כדי להילחם 
בתורתו של מוחמד נסע פטרום לספרד ויזם את תרגום 
הקוראן ללאטינית כדי שיוכלו הנוצרים להוכיח את טעותו. 
כנימוק לטובת הנצרות מביא פטרום את הניסים, שעשי משה 
וישו, והוא מנסה להוכיח, שמוחמד לא היה נביא־אמת. — 
החשוב בין האפולוגטיקנים הנוצריים, שכתבו נגד היהודים, 
הוא הדומיניקני ריימונדוס מרטיני הספרדי (ע״ע). 
ספרו 11161 ? 11610 ? ("פגיון האמונה", המאה ה 13 ) שימש 
יסוד לפולמוס של הנצרות נגד היהודים במשך כמה סאות- 
שנים, כיוון שריימונדוס השתמש לצרכי הפולמוס שלו 
ביהדות בידיעותיו המרובות בתחום התלמוד והמדרשים. הוא 
הראשון, שביקש להוכיח את אמיתות־הנצרות מתוך הספרות 
התלמודית, ורבים הלכו בעקבותיו. מן המתפלמסים החריפים 
נגד האסלאם באותה מאה יש להזכיר ביחוד את ריימונדוס 
לולום. במאה ה 14 חיבר ניקולאום דה לירה (ע״ע), 
שהשתמש בכתבי־היהודים, כמה חיבורים נגדם. 

מלבד החיבורים האפולוגטיים המרובים, שנתחברו ביה״ב 
נגד היהדות ונגד האסלאם, נתחברו אז ע״י האפולוגטיקנים 
הקאתוליים חיבורים שונים כדי להתגונן מפני הכפירה 
שבפנים־הכנסיה. חיבורו של אלן מליל (ע״ע) "נגד 
המינים" מכוון נגד היהודים והמוסלמים מצד אחד ונגד 
האלביגנזים (ע״ע) מצד שני. מן החיבורים נגד המינים 
חשובים שני חיבורים מן המאה ד , 13 :-!> 3 116 ן) 11111 ן 0 1 ז< 1 ע 
¥311160565 61 031113105 615115 ״■ (״ 5 ספרים נגד הקאתאדים 
והוואלדנסים"), שנתחברו על־ידי הדומיניקני מונטה די 
קדמונה, והספר 10316 ״ 11 > 1361516111101 ״! של ג יום מפא¬ 
ריס. החיבור השני מכוון לא רק כלפי המינים, אלא גם 
כלפי הפילוסופים הערביים וכלפי הפאנתאיזם, שהיו לו אז 
חסידים באוניברסיטה של פאריס. 

הא׳ הנוצרית שימשה מכשיר־הגנה לא רק על עקרונותיה 
של הנצרות, אלא אף על הכנסיה הקאתולית. הדעה המקוב¬ 
לת, שהכנסיה היא ־בעלת הסמכות העליונה, כבר היא נמצאת 
אצל אוגוסטינוס: "לא הייתי מאמין באוונגליון אילמלא 
היתד, מביאה אותי לכך הסמכות של הכנסיה הקאתולית". 
אולם מכתבי אוגוסטינוס דוקה יש ללמוד, שהיה לא׳ בנצרות 
גם תפקיד תאולוגי עיוני. העולם של יה״ב עסק בבעיית היחס 


בין הפילוסופיה והתאולוגיה — או כפי שציינו את הדבר 
באותו זמן: בין האמונה והתבונה — ותפקידה של הא׳ היה 
לגשר אותן. אצל אנסלם מקנטרברי (ע״ע), אחד מראשוני 
האסכולאסטיקנים׳ בעל ההוכחה'האונטולוגיה המפורסמת על 
מציאות אלוהים, אין למצוא הבחנה חריפה בין התאולוגיה 
הטבעית ובין דת־ההתגלות. לדעתו׳ אנו חייבים להוכיח 
בעזרת השכל את האמת, שנתגלתה לנו מתוך שאנו מאמינים 
בה. — לחיבורו של אבלאר( 613111 י 1 \!), "שיחה בין יהודי, 
פילוסוף ונוצרי", יש אמנם אותה צורת־הוויכוח, שהיא אפיי- 
נית לספרות האפולוגטית התקפנית, אך כמו בס׳ "הכוזרי" 
של ר׳ יהודה הלוי, בן־זמנו של אבלאר, משמשת צורה זו 
גם אמצעי להבלטת עמדות שונות כלפי הדת. שלושת האי¬ 
שים בחיבורו של אבלאר מסמלים שלושה שלבים שבדת: 
הפילוסוף מסמל את השלב ש״קודם החוק" (התורה), ד,יהד 
די — את השלב ש״תחת החוק״, והנוצרי — את שלב-החסד, 
שבא לעולם עם הופעתו של ישו. כי עוד בימיו של אבלאר 
היתד, ניכרת השפעתה של הפילוסופיה האריסטואית בעולם 
הנוצרי. אחד מן התפקידים החשובים של הא׳ בשנות המאות 
הבאות הוא לקבוע בבירור את היחס ואת הגבולות שבין 
הפילוסופיה והאמונה. החשוב בין העוסקים בבעיות אלו היה 
תומאס מאקווינו, שהתעניין בעיקר בא׳ העיונית. הוא 
הראשון בין הסופרים הנוצריים, שהא׳ קיבלה בחיבוריו צורה 
מדעית ממש! כוונותיו האפולוגטיות מתבלטות בשמו של אחד 
מחיבוריו: 6600165 000113 03111011036 £11161 6111316 ״ 06 
("על האמת של האמונה הקאתולית נגד עובדי־ד־,אלילים" 1 
הספר ידוע גם בשם 6011165 ׳־! 000113 5001103 ). הספר מכוון לא 
רק נגד עובדי-האלילים בלבד, אלא גם נגד המוסלמים, היד,ר 
דים, המינים הנוצריים, ואף נגד מינים אחרים וכופרים בכלל. 

הא׳ הנוצרית בעת החדשה. המצאת־הדפום ( 1450 
לערך), כיבוש־קושטה ( 1453 ) וגילוי־אמריקה ( 1492 ) פותחים 
תקופה חדשה בתולדותיה של המחשבה האנושית * ואף לא׳ 
נפתחו אפקים חדשים. יורשם של יה״ב הוא ג׳ י ר ו ל א מ ו 
סאבונארולה. ספרו האפולוגטי: 010015 111101 קס 111111 
65 ) 160 ק 53 5360011 000113 ("נצחונו של הצלב נגד חכמי- 
התקופה״, 1497 ) נתחבר בהשפעתם של כתבי ת 1 מאם מאק- 
ווינו. ההומאניסטן האפלטוני מארסיליום פיצינום 
( 1433 — 1499 ) חיבר ספר בשם: 1303 ) 011115 61161006 ! 06 
161316 ק 161 >? 61 ("על הדת הנוצרית וחסידות האמונה"). 
שבו הוא נלחם בעוז בדת האלילית. במלחמתו בחסידיו של 
אבן־רושד הוא משתמש בנימוקים שאולים מתוך ספריו של 
אפלטון, שבו ראה מקדים ומבשר של ישו. ריימונדו 
דה ס אב ונדה מבארצלונה (היה פרופסור בטולוז ומת 
ב 1432 ) ניסה לגולל ברוח תקופתו את פרשת היחס בין הדת 
הנגלית ובין התאולוגיה הטבעית בספרו: - 0 ) 03 116010613 ?* 
0131001 ) 0163 111161 560 3115 ! ("התאולוגיה הטבעית או ספר־ 
הבריות"). לדעתו. אין כל ניגוד בין "ספר־הטבע" ובין 
ה״ברית החדשה". האל והעולם מתפרשים זה על-ידי זה, 
שהרי הטבע וההתגלות הם רק ביטויים שונים של אותה 
מחשבת־אלוהים. — אפיינית לתסיסה הרוחנית של תקופת 
הרנסאנס היא דמותו של פיקו דלה מירנדולה (ע״ע). בין 900 
התזות, שפירסם ב 1486 , יש אחת האומרת: "אין שום מדע, 
שיוכיח לנו את אלוהותו של ישו יותר מן המגיה והקבלה". 
בסוף ימיו היה פיקו סבור. שע״י הטעמתן י של "האמיתות 
הנוצריות" הכלולות בקבלה יהא אפשר להעביר את היהודים 




143 


אפולוגטיקה 


144 


על דתם. — ניקולאום קו ז נוס (ע״ע) כתב "איגרות 
אל הביהמים״ ( 80660105 1 ) 3 15:0136 ק£), שתכליתן היתה 
להחזיר את ההוסיטים אל חיק-הכנסיה. בחיבורו 10 ) 011613 
100:301 ^ ("חיטוט בקוראן") ביקש ניקולאוס לשכנע את 
השולטן התורכי ע״י הניתוח של הקוראן, שהדת הנוצרית 
עולה על האסלאם. בשאר ספריו — וביחוד בספרו: 06 
13 ) 1200:30 10013 ) (״על הבערות המלומדת״) — הוא מת¬ 
נגד מתור גישה מיסטית לאריסטו ולתרבות האסכולאסטית. 
לדעתו׳ אין להגיע אל האמת בדרך השכל והניסיון, אלא רק 
ע״י אור על־טבעי. 

אף בתקופה החדשה לא נמנעה הכנסיה מלהשתמש גם 
בא׳ תקפנית. לתכלית זו נסתייעה ביהוד ביהודים מומרים, 
שכתבו לפעמים גם חיבורים בעברית נגד בני־דתם הקודמים. 
אך חשיבותה של א׳ זו, שעדיין תפסה מקום חשוב בתקופת 
הקונטרה־רפורמאציה, פסקה בתקופת־ההשכלה, כשפקע כוחם 
של נימוקיה. היא עברה בירושה לכנסיות פרוטסטאנטיות 
קטנות, שעדיין הן מנסות להוכיח ליהודים מתוך המקרא, 
שישו הוא המשיח, יש לציין, שהרבה מן המוטיווים המקוב¬ 
לים על האנטישמיות המודרנית מקורם בביקורת התקפנית 
של הא׳ הנוצרית. 

עם התפשטותן של תנועות־הרפורמאציה שוב הוכרחה 
הכנסיה הקאתולית להתגונן מפני אויבים. לשם כך נתארגנה 
מחדש ע״י הוועידה של טרנטו (רחנ 1 ת 1 ]ת 0 [) 1 ־ 1 ' 1 ת 111 ! 011 ם 00 ). 
ואין זה מקרה, שמלצ׳ור קאנו ( 0300 : 461060 ^; 1509 — 
1560 ), דומיניקני ספרדי, שחיבר ספר חשוב במקצוע של 
הא/ השתתף בוועידה זו. לספרו 111601081015 10015 6 ( 1 ( ׳ ,על 
מקומות תאולוגיים") יש חשיבות מכרעת בתולדות התאו- 
לוגיה, שהרי ספר זה סיפק נשק חדש לאפולוגטיקנים הקא- 
תוליים. תפקיד מרכזי בתנועה זו של חידוש כוחות הכנסיה 
הקאתולית נודע לישועים, שאחד מהם, רוברטו בלארמיגו 
( 861131111100 ; 1542 — 1621 ), חיבר ספר חשוב בשם: - 15 ס 

6:505 ׳ 11 ) 3 10101 ־) 060151:131130 511$ ! 6 ׳! 0 !) 600 016 11131101165 ק 

6361011005 5 !: 0 ק 1 ס 6 ) 60105 ("ויכוחים על הניגודים של 
האמונה הנוצרית נגד המינים של הזמן הזה"), שבו נדונות 
בצורה מסודרת ושיטתית כל הטענות, שנתעוררו בשאלות 
האמונה של הכנסיה הקאתולית. 

מלחמת־הדעות בין הכנסיה הקאתולית ואנשי־הרפורמא־ 

ציה לבשה עד מהרה צורה של פולמוס חריף, וכל צד הגן 
בעקשנות על עמדתו הדתית. הביטוי המעולה ביותר של הא׳ 
של הרפורמאציה היא, אפשר, איגרתו של קאלווין לחשמן 
סאדולטו ( 1539 ). ספרו של קאלווין: "המוסד של הדת 
הנוצרית״ ( 1536 , 16112101115 061151131136 1115111:0110 ) כולל 

א׳ על "אמיתות־הנצתת". ספר זה ניתרגם לצרפתית על־ידי 
המחבר ( 1541 ). החיבור האפולוגטי הראשון, שנתחבר בלשון 
מודרנית, הוא של ההוגנוט הצרפתי פילים דה מורנה 

, 316665 165 000116 0616116006 16118100 13 16 ) 1161116 13 06 
16165 ) 100 165 ) 30 61 013600161305 , 5 ) 101 , 605 ׳( 1.1 } , 10011£05 ק 6 

("על אמיתותה של הדת הנוצרית נגד האתאיסטים, האפי¬ 
קורסים, עובדי־האלילים, היהודים׳ המוסלמים וכופרים אח¬ 
רים", אנטוורפן, 1581 ). אחד מן הספרים האפולוגטיים המעו¬ 
לים, שנתחברו על־ידי פרוטסטאנטים, הוא ספרו של הוגו 

^(^ 01 ( 1115 ) 010 ): 13036 ) 06115 1611810015 6 ) 61113 ׳! 06 

(״על אמיתותה של הדת הנוצרית״, 1627 ). חלוקת־החומר 
של ססר זה רגילה היא בחיבורים אפולוגטיים עד היום: 


הספר מדבר על האלוהים, על ההשגחה ועל הישארות־הנפש, 
מביא הוכחות לאמיתותה של ההתגלות הנוצרית ומוכיח את 
טעותם של האלילות, היהדות והאסלאם. 

במאה ה 17 נתחברו חיבורים אפולוגטיים ע״י קאתולים. 

בין המחברים היו אישים מפורסמים, למשל, הקדוש פראנסוא 
מ ס א ל ( 1567 — 1622 ), שספרו - 16 £30556 6113 1316 ׳! 03 
112100 ("הדת האמיתית והבלתי־האמיתית") מגן על עקרו¬ 
נות הכנסיה הקאתולית, החשמן רישליה, שכתב כמה חיבורים 
אפולוגטיים, והסופר־הכומר ב ו ם י א'() 805506 ), שהשתדל 
במשך כל שנות־חייו להחזיר את הפרוטסטאנטים אל חיק 
הכנסיה הקאתולית. בספרו: - 001 £615101:6 ! 50 01500015 
6156116 ׳! ("שיחה על ההיסטוריה הכללית") ביקש להוכיח, 
שהנצרות היא הדבר היחיד בהיסטוריה העולמית, שיש לו 
חשיבות אמיתית. חבורו הטוב ביותר הוא 0165 0116 ) £115 
30:65 ) 0:65 :ק 6211565 165 ) 3113:1005 ׳! ("תולדות התמורות של 

הכנסיות הפרוטסטאנטיות״׳ 1688 ), שבו הוא מצביע על הרע 
שבשינויים הדתיים, שחלו בנצרות של הפרוטסטאנטית. בין 
העוסקים בא׳ קאתולית נגד הפרוטסטאנטית היה גם תלמידו 
של בוסיא, הסופר פנלון. ב 1691 — 1701 התנהלה חליפת־מכ־ 
תבים בין בוסיא ולייבניץ על איחודה של הכנסיה הקאתולית 
עם הפרוטסטאנטית! הפילוסוף לייבניץ כתב אז (ב 1686 ) 
את חיבורו בשם: ״שיטה תאולוגית"( 31660102100111 ת 5161 ׳( 8 , 
יצא ב 1819 ), אך מו״מ זה נכשל! אמנם לייבניץ חשב, שבני- 
ארצו יהיו מוכנים לקבל כמה תורות קאתוליות, אך הוא 
העדיף על הכנסיה הקאתולית כנסיה, שהיא מוכנת לשנות 
את דעתה מזמן לזמן, ומתוך כך להתקדם. לייבניץ עצמו 
עסק פעמים הרבה בא׳, אך התעסקותו במקצוע זה מקורה 
בדרך כלל בעבודותיו הפילוסופיות העיוניות: ב 1668 פירסם 

חיבור בשם 3:6615:35 000:13 0:36 ) 03 £65510 סס 0 ("הכרזת" 

הטבע נגד האתאיסטים"), חיבור, שבו הגיע לייבניץ לידי 
המסקנה, שאך ההנחה של מציאות אלוה, שאינו גוף, מאפשרת 
להסביר את תופעות־הטבע. ובאותו זמן עסק לייבניץ בהגנה 
על העיקר הנוצרי של השילוש בחיבורו: 110105 ) 3 ) 5300 
0053 ) 16 ) 108103 3 ) 3:201060 3 ׳! 00 ! 6 <ע ("הגנה על השילוש 
הקדוש ע״י נימוקים הגיוניים חדשים״, 1672 ). אף אחד מן 
הפילוסופים שקדמו ללייבניץ לא הטעימו כמותו את טובו 
של האלוהים, כפי שהוא מתגלה בעולמו. בחיבורו הגדול, 
16 > 6 ) 11661 13 , 0160 16 ) 6 ) 600 13 501 11066 ) £600 ' 16 ) £55315 
0131 0 ( 0 £0:18106 ) 6 £6001016 ("מסות על צידוק־האל, על 
טובו של האלוהים, על חירותו של האדם ועל מקור־הרע", 
1710 ), ניסה לפתור אחת מבעיות־היסוד של האפולו׳גטיקנים 
מאז ומתמיד. חיבור זה נכתב כתשובה לפיד ביל (ע״ע), 
שהעמיד את האמונה והשכל זו מול זה, בעוד שלייבניץ — 
ככל האפולוגטיקנים — ניסה להראות, שקיימת הארמז׳ניה בין 
האמונה ובין השכל. הכנסיה היתה צריכה אז להתגונן נגד 
השיטה הפילוסופית של שפינוזה׳ ופ. לאמי( £3017 ) יצא נגד 
שיטה זו בחיבורו: 10 > 100 ) 3 ) 0 ) 6 ! עס 613:6615016 ׳ 001 ת 86 
11007.3 ) 5 86 575:6016 ("האתאיזם החדש או ביטול שיטתו 
של שפינוזה״, 1696 )! אך למדות מה שחכמים שונים כל־כך 
באמונותיהם ודעותיהם כבוסיא, ביל ואף וולטר שיבחו חיבור 
זה, אין המחבר מגלה בו הבנה יתרה בבעיות המטאפיסיקה. 
ההגמון והמלומד הצרפתי המפורסם פיר־דניאל איא (: ££06 ) 
הולך בספרו 3 :) 8611 ח 3 ׳! 6 13:10 ) 0601005 ("הוכחה על אמי- 
תותו של האוואנגליון״, 1679 ) בדרך המסורתית, המוכחת 



145 


אפולוגטיקה 


146 


את אמיתותה של הנצרות על יסוד אפשרותם של העל־טבעי 
והניסים וכן על סמך הוכחות היסטוריות. הוא קיבל את דעתם 
של האפולוגטיקנים היהודיים ההלניסטיים, שראו באלים של 
המיתולוגיה הקלאסית מעין תחליפים למשה, שהיה נערץ 
בשמות שונים. ספרו מצטיין בלמדנות יוצאת מן הכלל. 

במאה ה 17 התחילה הדת מפסדת את חשיבותה המרכזית 
בתפיסת־העולם של המשכילים, ומכאן ואילך הוכרחה הא׳ 
הנוצרית להתגונן מפני המאמינים באל פילוסופי, שהתנגדו 
להתגלות, וכן מפני אתאיסטים. הגנה זו היתד, אפשרית בשתי 
דרכים: או להראות, שהנצרות היא דת שכלית, או להוכיח, 
שהשכל אינו מספיק לפתור את בעיות־האדם ושלפיכך יש 
צורך בדת. 

בדרך השניה הלך פ ם.קל (ע״ע), שהחליף מתוך חוויה 
דתית עמוקה את אלוהי־הפילוסופים באלוהי אברהם׳ יצחק 
ויעקב. הוא ביקש לחבר "א׳ על הדת הנוצרית", אך הספיק 
לכתוב לשם כך רק הערות בודדות, שיצאו לאחר שמת בשם 
״הגיונות״ ( 605665 ?). דבריו של פאסקאל מכוונים כלפי 
ה״חפשים" של תקופתו. הוא יוצא מן הגישה השכלתנית 
וקובע, שהשכל, שאינו מכיר בגבולותיו, פוסק מלהיות שכל. 
האדם הוא יצור מלא ניגודים: הוא יצור נשגב ושפל כאחד! 
ואת הניגודים הללו אפשר להסביר רק ע״י תורת החטא 
הקדמון והגאולה ע״י ישו. בא׳ שלו מגיע פאסקאל לפעמים 
עד כדי שלילת האפשרות של תאולוגיה טבעית כלשהי. אין 
הוא משתמש בנימוקים מיוסדים על הפיסיקה והמטאפיסיקה, 
אלא בהוכחות מוסריות, שמתבססות על נתונים פסיכולוגיים. 
פאסקאל הוא אחד מן האפולוגטיקנים הראשונים של הדת 
בתקופה של פריחת המחשבה השכלתנית ושל המדעים, 
כשכבר היה קשה להגן על הדת בשם אחדותם של השכל 
והחוויה הדתית; אך הכנסיה הקאתולית הרשמית לא קיבלה 
את דעותיו והוסיפה לעסוק בא׳ ממין אחר. 

אף הרבה מן האפולוגטיקנים של סוף המאה ה 17 , שביקשו 
לפשר בין הדת ובין השכל, הלכו בדרך שונה מזו של פאס־ 
קאל. הם מצאו פשרה כזו בתקופת־ההשכלה. הפילוסוף לוק 
(ע״ע) היה אף הוא קרוב לרעיונות של תקופת־ההשכלה, 
אע״פ שהאמין בהתגלות הנוצרית, כפי שנראה מספרו: 1116 
^]! 0111151130 0£ 6350041,1611655 ? ("התקבלותה של הנצרות 
על הדעת״, 1695 ), שבו הוא מוכן לקבל את המיסתורים 
הנוצריים מתוך הטענה, שאין האדם יכול לדעת כלום על 
טבע־המלאכים בלא ההתגלות. לעומת זה קיבל חסידו הנלהב 
של לוק, הדאיסטן האנגלי ג׳ון טולאנד ( 1670 — 1722 ), את 
הגישה השכלתנית. ב 1696 הוציא ספר בשם: ץ] 1511301 ז! 01 
516110115 ץ £4 1 ס 0 ("הנצרות אינה מיסתורית"), שבו הוא 
קובע הנחה, שאי־אפשר שתהיינה בנצרות דוגמות בלתי־ 
מתקבלות על השכל, שהרי אלוהות מושכלת אינה יכולה 
להתגלות בצורה מנוגדת לשכל. 

המאה ה 18 היא תקופת התערערותם של הערכים הדתיים; 
אולם רוב הוגי־הדעות, שגרמו להתערערות זו, האמינו באלו¬ 
הות. עירבוב־תחומים זה הוא אחד מן הגורמים לדבר, שאף 
בתקופה זו קמו לנצרות אפולוגטיקנים הרבה. אעפ״ב היתה 
המאה ה 18 תקופת ירידה לא׳, שהרי בה התפתחו הדאיזם, 
המאטדיאליזם והאתאיזם. בתקופה זו, שדגלה בהשכלה, שוב 
אי־אפשר היה להצדיק את האמונה בניסים, וכדי להגן על 
הנצרות היה צורך להראות, שהיא דת טבעית ומתקבלת על 
השכל. בזה עברו האפולוגטיקנים הנוצריים בעצם לעמדתם 


של הדאיסטים. הדאיסטן מ. ט י נדל (ע״ע) ביקש להוכיח, 
שהנצרות היא קדומה כמו הבריאה (בספרו ] 0111-151130115 
1730 , 01-631100 1116 35 014 35 ), וספר זה נחשב כ״ספר־ 
הקודש״ של הדאיזם. התפלמס נגדו ויליאם לו (׳\.י 03 ; 1686 — 
1761 ) בספרו ״על השכל״ ( 63500 ? 0 £ 0356 1116 ), שבו 
השתדל להראות, שהשכלתנות נכשלה. גם בספר 111-00 ק 161 .\ 7 
של הפילוסוף ג׳ורג׳ ברקלי (ע״ע) פועמת רוח הא׳. הפילו־ 
לוגו האנגלי הגדול ריצ׳ארד בנטלי ( 1662 — 1742 ) 
ניסה להשתמש בפיסיקה של ניוטון כהוכחה למציאותו 
של בורא־העולם ( 1161501 :.^ 0 £ 131100 !! 000 £ — "ביטול 

האתאיזם"). לספרים העוסקים בא׳ שייכים גם חיבוריו של 
הפילוסוף סמואל קלארק ( 1675 — 1729 ), שמטפלים 
בבעיית היחס בין הדת הטבעית ובין ההתגלות הנוצרית. 
החשוב בין מגיניה של דת־ההתגלות מפני הדאיסטים היה 
ההגמון האנגליקני יוסף באטלר ( 1692 — 1752 ). בספרו 
10 , 65 - 63164 ? 304 731111 - 31 < , 100 § 611 ? 0 £ ץ § 0310 \ 7 1116 
6 ־ 431 : 111 < £ם 111 : 100 ] 1 ] 0005 304 00111-56 1116 ("הדמיון שבין 

הדת, הטבעית וההתגלותית, למהלך ולהרכב של הטבע") 
מגלה המחבר את הסתירות שבהשקפותיהם של הדאיסטים, 
משתדל להראות, שהאמונה בהישארות־הנפש אינה בסתירה 
אל השכל וטוען׳ שיש הקבלה בין ההנהגה המוסרית של האל 
ביחס לעולם הזה ובין שכר ועונש לאחר מיתה. הוא מחייב את 
הנבואה, שלדעתו, היא מרחבת את הידיעות, שהשגנו בעזרת 
השכל ואינה מנוגדת להן. הוא עוסק בניסים ומטעים את חשי¬ 
בות היצלבותו של ישו כאמצעי, שעל־ידיו אפשר להיוושע. 

בסוף המאה ה 18 כבר התחילה שוקעת התקופה של 
"השכל הישר" וקמה תנועה של התלהבות דתית בתוך 
העולם האנגלי. מנהיגה של תנועת־התחיה האנגלית בסקוט־ 
לאנד, תום אס צ׳אמרז ( 5 ז 16 ס 01131 ; 1780 — 1847 ) ,קבע, 
שיש להשתמש, מלבד בראיות החיצוניות לאמיתותה של 
הנצרות, גם בראיות פנימיות. גם בחקירת ההיסטוריה מש¬ 
תחררים החוקרים מן ה״שכלתנות" ומתחילים להעמיק חקר 
ב״רוח־הזמנים". גישה היסטורית זו, שניסתה להסביר כל 
תופעה ותופעה מתוך רוחו של הזמן, שבו אירעה התופעה, 
פתחה, מצד אחד׳ פתח לחקירת התפתחותן של התופעות 
הדתיות וע״י כך לתפיסות ביקרתיות של התהוות־הנצרות, 
אך מצד שני תמכה בעקיפים בחידוש הא׳, שעכשיו יכולה 
היתה להשתמש ב״ראיות פנימיות״ — כלומר, בראיות שהן 
מסתמכות גם על המחקר ההיסטורי, שגילה פנים חדשות 
בסיפורים שבאוואנגליון׳ וגם על ההבנה של תופעות דתיות 
כתופעות נפשיות איראציונאליות, ששוב אין צורך לתרצן 
ואף ליישבן עם המסיבות הדאציונאליות שבחיי־האדם. מתוך 
כך מובן הדבר׳ כיצד יכול היה הפילוסוף הגרמני הגל (ע״ע) 
להשפיע השפעה מרובה כ״כ על החקירה הביקרתית של 
תולדות הנצרות ומפני־מה נסתייעו התנועות האורתודוכסיות 
החדשות בדבריו. 

הא׳ ביחסה אל סמכותן של הכנסיות הנוצריות. 
בסוף המאה ה 18 התחילו הוגי־הדעות מחשיבים יותר את 
סמכותן של הכנסיות הנוצריות. ביחוד משכה הכנסיה הקא־ 
תולית את לבותיהם של המשכילים; הקשר ההדוק בין 
תופעה זו ובין הראקציה נגד הרעיונות, שהתבלטו במהפכה 
הצרפתית׳ ניכר בחיבורו האפולוגטי של הצרפתי יוסף 
דה מסטר ( 14315116 46 11 ק 1056 ; 1753 — 1821 ) "על 
האפיפיור״ ( 6 נ! 3 ? !!ם; 1817 ). המחבר, שהיה האישיות 



ל 14 


אפולוגטיקה 


148 


החזקה והמוכשרת ביותר של התנועה הנאו־קאתולית והאנטי־ 
מהפכנית׳ דגל באבסולוטיזם האפיפיורי גם כלפי השלטונות 
המדיניים. המייצג המזהיר של הראקציה נגד האידיאות של 
המהפכה הצרפתית, הרומאנטיקן'שאטובריאן (-ג 1€31 גנ! 0 
1 ) 1311 * 1 ; 1768 — 1848 ), חיבר ספר אפולוגטי גדול על הנצרות 

בשם : 611£1011 ז 13 16 > 6311165 ( 1 1 ) 0 13111501€ ) 15 ־ 011 6111 061116 

0111611611116 (״הגניוס של הנצרות, או יפיה של הדת״, 1802 ), 
שהשפיע לא רקיעל צרפת, אלא על אירופה כולה. שאטובריאן 
הוא הראשון, שביסס את הא׳ של הנצרות על הצד האסתטי 
בלבד. הוא משבח את "דת המעונים הקדושים", את אבות־ 
הכנסיה ואת המיסתורים של הנצרות רק משום שהנצרות 
נוגעת ללב ומעוררת את הדמיון. מלבד הצד האסתטי שבקא־ 
תוליות ומלבד מה שסמכות־הכנסיה משכה את לבם של כל 
אלה שהתנגדו למהפכות ולרעיונות־ההשכלה, גדלה השפעת 
הכנסיה הקאתולית בימים ההם גם מפני שהמשכילים פנו אז 
עורף לקלאסיציזם, שהסתמד על התקופה העתיקה, והתחילו 
מחבבים את יה״ב ה״רומאנטיים״ — ובכל אלה השתמשה אז 
הא׳ הקאתולית. 

במאה ה 19 נתפשט בין הוגי־הדעות האגנוסטיציזם (ע״ע), 
ששימש׳ ביחוד בתחילתו, כלי לא׳ הנוצרית בצורת הטענה: 
מאחר שאין אנו מוכשרים לתפוס את מהותם של האלוהים, 
הנשמה והישארות־הנפש, הרי אי־אפשר לטעון, שהידיעות 
הנמסרות לנו בדת בלתי־נכונות הן! האפולוגטיקנים ראו 
איפוא באגנוסטיציזם מעין הגדרה חדשה של גבולות השכל 
האנושי. מצד שני טענו חסידי האגנוסטיציזם, שמאחר שאין 
האדם יכול להגיע לידיעה של אותם העניינים, שהם היסוד 
של כל השקפה דתית, אין יסוד לכל התעסקות בשאלות־הדת, 
ומתוך כך נלחם הדארוויניסטן ת. ה. הכסלי (׳ 1111x163 ; 
1825 — 1895 ), שטבע את המונח "אגנוסטיציזם", מלחמה עזה 
באמונת הנוצרים בניסים. כשביקש הפוזיטיוויזם לצמצם את 
הפילוסופיה בתחום ההסתכלות של המדעים ה״פ 1 זיטיוויים" 
ואף רצה להחליף את דת־ההתגלות בדת־האנושיות (לפי 
הגדרתו של הכסלי "קאתוליציזם בלא נצרות"), יצאו נגד 
תורה זו כמה וכמה אפולוגטיקנים נוצריים. כן התנגדו סופרים 
נוצריים הרבה לספרו של רנן (ע״ע) ״חיי ישו״( 16 > 16 ^\ 
65115 (), שבו שלל רנאן את הגיסים ואת אלוהותו של ישו. 

התפתחותם של המדעים במאה ה 19 השפיעה הרבה על 
כיוונה של הא׳. השקפתו של קופרניקוס ניצחה אפילו בתוך 
הכנסיה הקאתולית: ספרים, שהם דנים בעניין זה ושקודם 
לכן היו אסורים לקריאה׳ בטל האיסור עליהם בזמן החדש. 
גם החקירות הגאולוגיות נתקבלו בדרך כלל אף על אנשי־ 
הדת, באופן שהאפולוגטיקנים ראו את עצמם חייבים לפשר 
בין מסקנותיהן של חקירות אלו ובין הכתוב בפרקים הראשו¬ 
נים של ספר "בראשית". השתלטותה של הדעה, שקיימת 
התפתחות הן בטבע (דארוויניזם) והן בהיסטוריה, חייבה 
עמדה חדשה מצד הא׳ הנוצרית. גישתם של הפרוטסטאנטים 
היא מתונה יותר כלפי הדעות הללו, ואילו הכנסיה הקאתולית 
קובעת, שיש להאמין במוצאה של האנושות מזוג אחד 
ושהאכילה מעץ־הדעת היא שגרמה לחטא הקדמון. עם זה 
הוטל על הא׳ הדתית להילחם בהשקפות מאטריאליסטיות, 
שחותרות תחת עצם קיומה של האמונה הדתית. 

היו פרוטסטאנטים ואף קאתולים, שניסו להשתמט מן 
השאלות הנוגעות לדת, שנתעוררו עם התפתחותם של המד¬ 
עים. יש מן הפרוטסטאנטים, שפוסחים על ה״פשט" ומדברים 


" על "הניסיון הפנימי", על "המובן הדתי", על "עדות־הרוח 
ועל ה״ביטחון הבלתי־אמצעי של האמונה". נגד גישות כאלו 
יצאה הכנסיה הקאתולית בוועידת הוואטיקאן ב 1870 , שנת¬ 
קיימה בראשותו של פיוס גו. וכן כתב נגדן האפיפיור 
.(1893 ,?!•01 לאו 11 וצ (באנציקליקה 06115 5 ג 1 ת 1611115511 > 1 ׳ 
בהשפעת התפיסה המדעית, התובעת גישה "אובייקטיווית", 
שנחשבת לגישה היחידה, שבאמצעותה אפשר להגיע להכרה 
אמיתית, לובשת אף הא׳ לפעמים צורה של חקירה מדעית 

אובייקטיווית. 

החקירות החדישות בספרות הנוצרית הקדומה הראו, 
שהשאיפה הביקרתית הפריזה על המידה ב״חפשיותה", 
וכתוצאה מזה נעשתה ביקורת הטכסטים שמרנית יותר. הא׳ 
הנוצרית נהנית מהתגברותו של הזרם השמרני בביקורת. גם 
התגליות הארכאולוגיות השונות מראות, שהטכסטים העתיקים 
קרובים לאמת יותר מששיערו החוקרים תחילה. כן עוזרת 
החקירה הבלשנית והספרותית להבנתם של הטכסטים ומסלקת 
הרבה מן המקומות הסתומים. וכיד מסייע המדע — שבטבעו 
הוא הולך בדרכים שונות מאותן של הא׳ ושצריך להיות 
רחוק מכל דוגמאטיקה אף ברוחו הביקרתי — לא׳ נוצרית. 
מתוך השימוש בתגליות המדעיות לשם הגנה על הנצרות 
באה בסוף המאה ה 19 פריחה חדשה לחקירת כתבי־הקודש 
בכנסיה הקאתולית, ועד היום היא משתמשת ברצון בתוצאות 
של המדע לשם הבנת הטכסטים, שהם קדושים לכנסיה: 
"במידה שתקופתנו מעוררת קשיים ושאלות חדשות, בה 
במידה היא מביאה בעזרת־ה׳ גם כלי־עזר חדשים לפרשנות" 
(אנציקליקה 1111 ז 1 ק$ 16 מ 3££13 0 מ 1 ׳ 11 ס ־ 1943 ) 1 ומתוך ההנחה, 
שכתבי־הקודש נתחברו ברוח־הקודש, ובכן באו מפי הגבורה, 
תומכת הכנסיה בחקירה במידה שהיא מסייעת לתפיסה זו. 
בפרוטסטאנטיזם של היום כרוכה הא׳ בדרך כלל בבעיות 
תאולוגיות יסודיות של הנצרות: אלברט שווייצר 
(נולד 1875 ) מטעים, שהבשורה של ישו ושל פאולוס היא 
תורה אסבאטולוגית. לדעתו של לאונארד ראגאץ 
( 1868 — 1945 ),המייצג החשוב ביותר של הסוציאליזם הדתי, 
מהותה של הנצרות היא מלחמה מוחלטת במיליטאדיזם 
ובקאפיטאליזם ובעד סוציאליזם מבוסם על יסוד דמוקראטי 
נוצרי. קארל בארת ( 831111 ; נולד ב 1886 ), המייצג 
המפורסם של התאולוגיה הדיאלקטית, דוחה כל תאולוגיה 
טבעית וכל נסיון לבסס בעזרת המדע את אמיתותה של 
ההתגלות הנוצרית. גם ראגאץ וגם בארת נלחמו מלחמה 

אידאולוגית עזה בנאציזם. 

ש 

׳ו ; 1869 ,\ 511 ? 010 ? 4 . 0/171511 760 > 771 ) 51 ?$ , 06111:2506 .ז? . 
26010160, 0(50/1. 0/00 14?010£15 0/00 0/17151(711177715, 1907; 

?11606, 1(5 0?0/0?151(5 £0600 7/1! 7/6 01^676 176 006 0006 ״ , 
1912; ( 2,11 , 1 ־ £1001 ] 6 ז X1 ^71(0/1/50/!( //£070£616<1, 1907; 110661( 

\01715111777 ^)) 07 ) 1/7 171 1715 )[ ( 0 / 71 ) 111771 ) 17 ! 7/11 , 10 > 1 !/ו 
10011600 0) 7/1? ]1751 1/17(5 061)1110160, 1949; ?1. ?16(63£61, 

14/)070£<6 1760 017151(71117771! (5 866., 1906-1908); 10. 

\\ 0/171511 760 > . 7311 . £0/6111 . 74 . 2£0/0£61 > . 17 . 50/1 ) 0 ,־ 361 ז 6 ׳ . 
7/1(010?!( (5 886., 1861—1865); ]. 03133, ?70/71(771 0/ 

7 0/777511077 / 0 \ 00 {// 75715 // , 16 ־ 5 ־ 011 > .£ ; 51/0771 ) 7 ? 77711 7 011/1 ־ 

0 ) 7/1 0 ו 1 )? 010 ? 4 . 7111 ? , 436133 < .׳ו\ .? ; 1913 , 0/0£61160  110 ס<ן<} 4 , 111001 ; 1128 — 1022 
. 1910 , 11 , 110 <ן 1 ! 0 0102 10 ) 111 ימס ־ ןסס ־ 01 ־ 61 ? 0 ,) 11 ־ 831 

מ. ש. 

א 0 ולותרוס מוי^ק ( 5 ( 1 -< 10 > 0110 ין 4 ), ארדיכל יווני, 
שפעל במחיצתו של טריינום קיסר. נראה, שא׳ 

הוא שקבע בארכיטקטורה את דמותו של הסיגנון הרימי 
הקלאסי, שהוא מזיגה של יסודות ארכיטקטוניים הלניסטיים 
עם הסיגנון שהיה מקובל ברומי. מפעלו החשוב ביותר מבחינה 
זו הוא הפורום של טריינום (נבנה בין 107 — 113 לסד,"נ), 
וכנראה שלו היו גם התכניות של מרחצאות־טריינום ושל 
האודיאון שנבנו ברומי ושל קשת־הניצחון שבאנקונה. כן 
מייחסים לו חלק בתיכנונם של כמה בניינים ציבוריים אחרים 
וגם של עמוד־טריינוס (אך בזה האחרון אין לו,כנראה, חלק). 
אחת מן היצירות המוצלחות ביותר של א' היה הגשר על 
הדאנובה ליד ״שער־הברזל״; גשר זה נבנה ב 104/5 לסה״נ 
מעץ ואבן; ארכו היה ק״מ אחד (ע׳ 4 ,. 0355 10 ס) 

ותבליט שלו נמצא על עמוד־טריינוס. על גשר זה ועל 
מכונות־מצור שונות כתב א׳ חיבור. — בימיו של אדריינום 
קיסר הודח א׳ כנראה ממקומו משום שנועז לערער על 
התכניות שהכין הקיסר בשביל מקדש ונוס ורומי, ולפי האגדה 
אף נידון משום כך למיתה. 

אפדלון (׳ 4x677011 ׳), במיתולוגיה ובדת היווניות — האל 
החשוב ביותר, זולת זוס, בין שנים־עשר האלים 
הראשיים שוכני־ה,אולימפוס. בנם של זום ולטו, שילדה לו 
בדלוס את התאומים, א׳ וארטמים. א׳'הוא בעל תפקידים 
מרובים: 

1 . הוא שומר על העדרים ומגן על תבואת־השדה. תכונתו 
כאל־העדרים באה לידי ביטוי בסיפור על הדראקון פיתון 
(ע״ע) בדלפוי, שנהרג ע״י א׳ — הריגה, שא׳ כיפר עליה 
בשירותו כרועה אצל אדמטוס (ע״ע) מלך תסאליד, —׳ וכן 
בסיפור על גנבת עדרי־הבקר של א׳ ע״י הרמס. יתכן שכינויו 
ליקיוס (; 76x0 ביוו׳ זאב) קשור בהגנה שלו על העדרים 
מפני התנפלויות של זאבים. המושג של א׳ כמגן על העדרים 


נתרחב במרוצת־הזמן באופן שא׳ נעשה גם מגן על החקלאות, 
בעיקר ע״י הדיפת הארבה והעכברים וסכנות אחרות לתבואה 
ולפירות. בתפקידו זה היה נקרא בחגים מסויימים לעזרת 
הקציר והבציר, ודחה כמה אלים מקומיים, שהיו ממונים על 
הפריון בשטח הדורי שביוון, וביחוד בספארטה. 

2 . המושג מא׳ כשומר על ז־יו־י-העדרים נתרחב גם 
באופן• שא׳ נחשב כמגן על מקומות קדושים מגודרים גדרי- 
אבן, וביחוד על מבואות למקומות קדושים, וכן על פתחי 
בתים וארמונות וכנראה גם על שערי־ערים. לפני המבואות 
היתד, ניצבת אבן בצורת עמוד או חרוט או עמודת־אבן מחוד¬ 
דת, שנחשבה כסמל של א׳ אגיאיוס ( 1865 ^ 6 ), ז״א "שומר 
על הרחבה (או הרחוב)". מקומות קדושים של אלים אחרים, 
שסביבם הוצבו אבנים, נתייחסו אח״כ לא׳. 

3 . כהודף רעות נחשב א׳ גם לשליט עליהן, וכך הפך לאל 
מביא רעות. מכאן הופעתו כמשלח מחלות, מגפות ומוות 
בעזרת קשת־הפלא, שהוא מכוון נגד קרבנותיו. 

4 . כשליט על המחלות הוחזק א׳ גם כמוכשר להרחיקן, 
ביחוד בעזרת לחישה, שירה ומעשי־חיטוי. באפוס של ה 1 מר 1 ם 
הוא עדיין אל הרפואה היחיד. שיר־לחישה נגד מחלה, שהיה 
מכוון להפעיל את עזרתו של א׳, הפך במשך הזמן, לאחר 
שנתעדנו צורתו ותכנו, להימנון לכבוד א׳ ולשיר־נצחון בכלל 
(׳!"!!"ג"־). שמו של שיר זה נעשה גם אחד'מכינוייו של א׳ 
עצמו — א׳ פיאיאון. בתקופה מאוחרת יותר עברו סגולו¬ 
תיו של א׳ ׳כרופא לבנו אסקלפיוס (ע״ע), אולם במקומות 
מסויימים, כמו בסביבות הים השחור וביחוד ברומי, הוסיף 
א׳ להיחשב בעיקר כאל־הרפואה. 

5 . הרפואה והנבואה הן בדתות הרבה משולבות זו בז 1 ; 

ואף במיתוס היווני א׳ הוא לא רק אלוהי־הרפואה, אלא אף 
מגלה עתידות לשואליו. בכמה מקומות, ביחוד באסיה הקטנה, 
השתלט א׳ על כמה מקומות, שהיו מיועדים מימים קדומים 
ביותר לדרישה באלים. כאל-הנבואה החשוב ביותר ביוון קנה 
לו שביתה בדלפוי. בהיכלי הנבואה שלו באסיה הקטנה היה 
מגיד עתידות באמצעות כוהן, שא׳ היה משרה עליו מרותו, 
או באמצעות כוהנת נתונה במצב אכסטאטי. מפורסמת ביותר 
היתד, הפיתיה (ע״ע) שבדלפוי, שא׳ כבש בתקופה המיקנית. 
כושר־הנבואה בכלל הוא׳ לפי מושגי יוון, מתנת־א׳. 

6 . א׳ פיאיאון הוא גם אלוהי השירה, המוסיקה והריקוד. 
באפוס ובהימנונים החומריים הוא המנצח על מקהלות המו־ 
קזות כשהוא מנגן בקיתארה ושר ורוקד ביחד עמהן במעגל 
( 5 ס 0 ס ,/־ הורה). 

7 . מתוך כך נעשה ברבות-הימים, בתהליך העידון של 
אישיותו האלוהית, גם אל האמנות והחכמה בכלל, וסמל 
הקצב, ההארמוניה והריסון העצמי באמנות ובהליכות־החיים 
כאחד — מה שנחשב לחלק עיקרי של המהות ההלנית 
השלמה. יתכן, שלהתפתחות זו סייעה העובדה, שפולחנו של 
א׳ בכללו היה קשור במערכת מפורטת של מצוות מעשיות, 
שגרמה להשתעבדות חיי־האדם לחוקיות מסויימת. תיאורו של 
א׳ באמנות הפלאסטית ובציור נותן ביטוי לקצב ולהארמוניה 
שבהופעתו ובפעולותיו. מן המאה ה 6 ואילך ידוע זיהויו של 
א׳ עם הליים. המובן של כינויו "פויבום" לא נתברר. 

השם א׳ אינו הלני. מוצאו מאסיה הקטנה, ויש סברה, 
שבא סליקיה. יתכן. שהליקיים ועמים אחרים מעמי אסיה 
הקטנה, וכן היוונים, קיבלוהו מן המזרח. כתובות בכתב 
היירוגליפי־חיתי, שעוסקות בעברות בדיני טומאה וטהרה, 
מזכירות את שסו של האל "אפולונס", שפולחנו נזכר גם 



151 


אפולון—אפולוניום מרירן 


152 


בכתובות בועזכוי. סמלו של "אפולונס" היד, חרוט מוצב ליד 
מבואות־היכלים ושערי־ערים. הרוזני משעה שהשם החיתי 
מוצאו מן המלה הבבלית "אבולו"', כלומר שער. אם נכונה 
היא השערה זו מסתבר, שא׳ הוא ממוצא בבלי. בחפירות 
בית־ירח נתגלו זה לא כבר לפני שני שערי־העיר חרומי־אבן 
מן המאה ה 29 לפסה״ג. חרוטים כאלה, כסמלים של אל שומר- 
השער, היו מקובלים איפוא, כנראה, אף בא״י. יתכן, שהיוונים 
גזרו את צורת שמו של א׳ בדרן* אטימולוגיה עממית מן 
111677.0 > בדורית, שמשמעותו דיר, גדר מסביב לעדר. גלוסה 
אצל היסיכיוס (ע״ע) — ? 700 ?: 67X0 ״ (פלה = אבן) — 
נותנת חיזוק להשערה זו. על מוצאו הבבלי של א׳ מעידה, 
אפשר, גם העובדה, שחגי-א׳ — שלא כשאר החגים היוו¬ 
ניים — היו חלים ביום שביעי בחודש. כינויו המיוחד של 
א , ;)ףיזד£ץ 1 נ) 1 ] 380 | 5 נ', "שחגיו ביום השביעי", מוכיח, שלעובדיו 
היווניים היה סדר־חגים זה נראה מוזר. גם מיעוט חגיו בניגוד 
לריבוי מקומות-פולחנו מלמד, שמערכת־החגים בכללה נקבעה 
קודם שנתפשט פולחנו ביוון. 

א׳ אינו איפוא הלני לפי מוצאו, ואפילו לא הודו־אירופי. 
המסורת האפית יודעת אותו כמגן על הטרויאנים דוקרי, 
אויביהם של היוונים. עכ״פ בעיני עובדיו היווניים היה נראה 
תמיד כאל גדול וגיבור, שמוראו על כל סביביו. בשירה אין 
מייחדים לו קווים אנתרופומורפיים במידה שהדבר נהוג כלפי 
אלים אחרים. הוא נשגב בטהרתו ועצמתו, אינו מתערב בקרב 
כשאר האלים, פועל מרחוק, והוא לא רק נעלה מבני־האדם, 
אלא במידת־מה אף מן האלים. כבנו של זום השליט העליון, 
הוא יודע לגלות את רצונו של האב, אין הוא מוגבל בידיעו¬ 
תיו, באופן שיודע הוא אפילו מספר לגרגרי־החול, ואינו 
אומר אלא מה שאביו שם בפיו. דתו אינה דת שבהתגלות, 
אך נענה הוא לדורשיו בכל מקרה מיוחד, נותן הוראות כיצד 
להתנהג בחיי הפרט והכלל, וכיצד להיטהר במקרה של חטא. 
האדם כולו ומשטר־חייו נתון בידיו, דורש הוא את קיומם 
של חוקי־המוסר בחברה ובמדינה, ומשתתף גם בהקמתן של 
חברות חדשות — בייסוד ערים ובקביעת חוקה להן. לשיאה 
הגיעה סמכותו של א׳ בדלפוי, מרכז-שלטונו מלפני כ 700 
לפסה״נ. הוא אל פאנהלני, אינו קשור בשום שבט משבטי־ 
יוון, ולפעמים הוא גם נקרא ״האל״ סתם (? 066 6 ) או הראשון 
לאלים. האטרוסקים והרומים שמרו על שמו היווני ולא זיהו 
אותו עם שום אל שלהם. באמנות הוא מתואר מתחילה כבעל 
זקן, אח״כ — כעלם צעיר כליל־יופי. בגמלון של היכל זום 
באולימפיה מתואר א׳ בכל הדרו כשהוא כובש את כעסו 
ומרסן ע״י כך את ההמולה שבחתונת פיריטואוס (ע״ע). 

בא״י היה פולחן א׳ מצוי באדורים (ב״נגד אפיון", ב/ 

112 ואילך׳ הוא נזכר כאל האור), באשקלון, בעזה 1 הוא 
מופיע על גבי מטבעות או כתובות בקיסריה, בשכם, בגרש, 
ועל מזבח בקנת שבבשן. פולחן־א׳ היה ידוע גם בקפריסין, 
ושמו הכנעני שם הוא: רשף. א׳ בצורת רשף היה ידוע גם 
בא״י ומכאן צורת השם אפולוניה (ע״ע) לעיר החוף ארסוף. 

, 1 ) £1071 11 ?.# 66/11$6/1671 ' £71 367 $6/116/216 06 י ת $$0 | 1 ^ 1 .? 1111 ־ 131 ^ 

ז 06 ־ ,££־ 6101 ב 0£11£1 }\־ 71£2 *ץ 0 ת 1 ג ¥11 ן . 11 ;דח 3$$1 ק , 1950/1 ,( 11 
,ץת 02 ז 81 . 8 ; 1 ז 3$$11 כן ,( 1931/2 ) 11 , 1 , 1/611671671 307 010211/6 
0/1021 £77171 ' 3 216$ ^ 11 /? 11670£12 / ״ 11111116$ " 111161$ ) 710276 ן 6 £6$ 

171 .ק ,[ 1936 ] ¥111 , 071671101711 / 470/111 ) £1$10 £$%1 ' 3 61 
, 2622766/1722172£ £7266/1216/16 0116116 016 , 1 ז 11$$0 ^ 1 .? 1 . 1 \ ;(.ן)$ 

, £1071$21/1$$672$6110/2 £612 ./ / 476/112 ) 0716711 367 21723 4£011071 
, 1171£ ז 0 }/ £66 - 717716 717711112/6 ? ,. 1 ) 1 ; (.ך> 5 423 .ק ,[ 1911 ] ¥^ X 

.ו 35$111 ק 111 , 11 ,- 132 ,* 11 ,זשז $01111 ;.!>$ 368 .ק , 1920 

מ. ש. 


אפ 1 ל 1 ניה (!,"-".עס".*׳- , ), עיר־חוף בארץ־ישראל, כ 15 ק״מ 
מצפון ליפו, שנבנתה ע״י היוונים בימי הבית 
השני ושכיום לא נשארו ממנה אלא חרבות בלבד. נקראה 
על־שם האל היווני אפולון סוטר ("המציל")! בתקופה הבי¬ 
זאנטית נקראה גם סוןוזה ("עיר המציל", מתוך התכוונות 
לישו). יש משערים, שא׳ נבנתה במקום העיר הכנענית 
רשפון (על שם האל הכנעני רשף, ע״ע, ששמו, כנראה, 
הוחלף ע״י הכנענים המיוןנים בשמו של האל היווני אפולון). 
א׳ נזכרת לראשונה בין הערים, שהחזיק בהן ינאי (קדמ ׳ , 
י״ג, ט״ו, ד׳), אך נראה שכבר נכבשה ע״י יוחנן הורקנוס. 
פומפיום הפריד את סביבות א׳ מן התחום של מדינת־היהודים 
וגאביניום בנה את העיר מדודש לאחר שנהרסה בשעת 
הכיבוש החשמונאי. היא היתה חלק מנחלת הורז־וס ואגריפם, 
ואח״כ עיר עצמאית בגבולות של הפרובינציה יודאה (אח״כ 
של סוריה פלסטינה). בימי הערבים ניתן לה שוב השם השמי, 
ארסוף (רשף). ביה״ב היתה א׳ עיר גדולה וחזקה, שנלכדה 
ע״י המלך הצלבני באלדווין 1 ב 1101 . בימי שלטון־הצלבנים 
שימשה א׳ (שנקראה אז ארסור, שיבוש של השם הערבי 
ארסוף) מרכז מסחרי (ביחוד לאנשי ג׳נ 1 בה). צלאח א־דין 
כבש את א׳ ב 1187 ; ריצ׳ארד לב־האריה החזיר אותה לצל¬ 
בנים ב 1191 ! לסוף נכבשה העיר ונחרבה ע״י השולטן 
הממלוכי־המצרי ביבךס ב 1265 . שרידים של מבצר צלבני, 
מצודה ונמל, נראים' כיום על שפת־הים כ 4 ק״מ צפונית- 
מערבית מהרצליה. מדרום להם נמצאים שרידי העיר היוונית- 
הרומית, שבתחומה נמצאו גם שתי כתבות יהודיות־יותיות. 
ועדת־השמות הממשלתית של מדינת־ישראל החליטה לקרוא 
למקום זה בשם תל ארשף. סמוך לחרבות־א׳ נמצא כיום 
מושב־העובדים רשפון(ע״ע). 

ספר הישוב א׳, א׳, ע״ע! פ. אבי־יונה, גיאוגרפיה היסטורית, 

עם׳ 43 , 128 ! . 136 , 11 ,׳/׳ 50 ; 1936 ,׳זי/ט 2 ,ז־׳לש 8 

מ. א. י. 

אפזילוניזם. שר־הכספים של תלמי 11 פילאדלפוס (ע״ע) 
מלך־מצרים. הוא היה אחד מן האדמיניסטראטורים 
המוכשרים ביותר של מצרים התלמיית במאה ה 3 לפסה״ג. 
הפאפירוסים מארכיונו של זנון (ע״ע פפירולוגיה) מכילים 
חומר מרובה על א׳, בעיקר על פעולתו כבעל־אחוזה בפאיום. 
אבל א׳ היה גם בעל־אחחה בא״י(אדמת־כרמים בבית־ענת) 
וכן היה סוחר ובעל־תעשיה. הרבה מסוכניו ישבו בארץ- 
ישראל ודאגו לפיתוח המסחר בין א״י ומצרים. 

אפולוניוס מדלדן (? 0 .ו , \נ 7.6 ? 0 :ו 1 .^* ; ׳ 6 146X0:1% ?©!ץימ-גגסזג.^ , 
?ס״-( 0 ,/ 16 ג 600 • 6 ), רטור וסופר יווני, שחי במחצה 
הראשונה של המאה הראשונה לפסה״ג. א׳, שהיה יליד 
אלאבאנדה שבכריה, התיישב באי רודוס, שבו נעשה ראש 
האסכולה המפורסמת לרטוריקה. א׳ הלך פעמיים לרומי(ב 87 
וב 81 לפסה״ג) בענייניהם של תושבי האי. כאן התוודע אל 
ציצרו(ע״ע), שנעשה אח״כ אחד מתלמידיו של א׳ מ׳ בבית- 
מדרשו ברודוס. כרטור השתייך א׳ לאסכולה האסיאנית (ע״ע 
רטוריקה), אע״פ'שניכרת בו נטיה מסויימת לקלאסיציזם. 
הוא חיבר נאומים, ספרי־לימוד לרטוריקה ופירושים לשירי- 
הומרוס, וכן גם התקיף בחיבור מיוחד את הפילוסופים. 

בכתביו עסק א׳ גם בעניינים מדיניים, ובראש וראשונה 
בשאלת־היחסים בין היהודים והגויים. א׳ היה שונא־ישראל 
מובהק והשתמש בעטו להשמיץ את היהודים בלא כל גבול 



אפילת יודח חצים בילדי בייבי. אגרטל־גביע אטי אדום־הדמות. 
בתגלה באידווייסו. 60 — 45 לפסה״ב. לוב־ר, פאריס 




ראש אפילת על מטבע כסף של העיר אמסיפיליס, תראקיה. 
437 — 358 לםסה״ב 



אפילת: ראש של פסל, טרקיטה. ויאי, איטליה. 
סיגנון ארכאי אטרוסקי. בערך 480 לפסה״ב 


אפילת: ראש של פסל, ברינזה. פיימביני, איטליה. 
בערך 490 לפסה״ב 










•153 


אפולוניום מולון — אפולוניום פלד צור 


154 


ושיעור. קטעים מחיבורו "נגד היהודים" נשתמרו בחיבוריהם 
של יוסף בן מתתיהו (״נגד אפיון״) ושל אוזביום (- 136 ? 
1103 ש§ח 3 ׳\ 6 3110 ז 3 ק). לפי א' חסרים היהודים׳ שהוא מכנה 
אותם בשם "הגרועים שבברברים"׳ כל כשרון יוצר׳ והוא 
טוען׳ שלא פעלו כלום לטובת האנושות! אין הם מאמינים 
בשום אלוהות והם מצווים על־ידי דתם, שיוצרה משה היד" 
לדבריו, בדאי ורמאי, לשנוא את המין האנושי. בין סיפורי־ 
הבלע של א׳ אנו מוצאים גם את הבדות, שהיהודים גורשו 
ממצרים מפני שהיו מצורעים — בדות, שקיבל ממנתון המצרי 
(ע״ע). נראים הדברים, שגם את שאר טענותיו נגד היהודים, 
או לכל הפחות את רובן, לא בדה א׳ מלבו, אלא שאב אותן 
מתור כתביהם של שונאי־ישראל, שקדמו לו. 

נגד אפיון, ב/ ב׳, ו/ ז/ א׳! וד׳, א׳, ד׳! ל"ג, א׳! לץ, א׳, 

ג׳ ן ל״ז, א׳ ן מ״א, ג/ , 1 ) 16 ' 011£61 < 61 0110 < 1 )ק?ס?? , £050610$ 

114 ) 5 [ 61011 7 1111$ ) 0171 7 61 665 ?£ 6X165 4'(1X1161155 ״ד , £0103011 ; 19 
,£—? 2 , 3 ״ 15501 ^\־ץ 301 ? , £10100013011 ; 64 — 60 .קק , 1151116 ) 1 ) 14 [ 

. 144 [ 465 065611161116 ,־ £1 ־ 5011111 ; 15711145 ־ 115611111 ה 1 / .$ . 1 קק 511 

£1166/1156/1611 ■ 461 . 0656/1 , 8050011111 .£ ;. £1 2 53 , 111 4 , 65 \ 01 
.££ 489 ,( 1882 ) 11 , 11141111612611 )^ 4 / 461 111 ־ 41141 ) 61 ) 1 ^ 1 

א. ש. 

א 13 ל 1 ני 1 ם מטיאגה, פילוסוף ובעל־מופת נאופיתאגוראי 
מטיאנה בקאפאדוקיה, שחי במאה ה 1 'לסה״נ. הניאו־ 
אפלטוניים פורפיריוס וימבליכוס מצטטים את הביוגראפיה 
של פיתאגוראס שכתב א/ וכן הוא תופס מקום חשוב בכתבים 
ההרמטיים, שבהם מייחסים לו מעשי־פלאים מרובים. מן 
המאה ה 3 ואילך זכה א׳ לתשומת־לב מרובה בעקבות סיפור 
ביוגראפי מדומה, שכתב עליו פילוסטרטוס (ע״ע) מאתונה 
לפי בקשתה של הקיסרת יוליה דומנה, אשתו השניה, הסורית׳ 
של אלכסנדר סורוס. רומאן זה, 1 שכולל 8 ספרים, דומה 
בתיאורים שבו׳'מצד אחד, לרומאנים היווניים ומצד שני — 
לאוונגליוניס. א׳ מתואר בו כאישיות מוסרית נעלה. הוא 
נתחנך בטארסוס, יסד אקאדמיה באיגיאה, ולאחר שוויתר 
על ירושה שקיבל מאביו, חי בהתאם לעקרונות החמורים, 
שדרש פיתאגוראס מתלמידיו! כן התנגד, מתוך הצמחונות 
הפיתאגוראית, להבאת קרבנות־דם לאלים ודרש קרבנות 
שברוח. במסעות שערך לשם טיהור פולחן־האלים הגיע עד 
הודו ועשה ניסים שונים, כגון הבראתם של חשוכי־מרפא. כן 
שהה ברומי, אך גורש ממנה בתוקף הצו שהוציא נירון נגד 
הפילוסופים׳ ויצא למסע שהביא אותו דרך ספרד ומצרים 
לחבש. כשחזר לרומי, נאסר ע״י דומיטיינוס קיסר, ומת בימיו 
של גרוה. — במסעו למזרח פגש א', לפי הסיפור הנזכר, 
בנינוה אדם אחד בשם דאמיס, שנעשה תלמידו וכתב ביו¬ 
גראפיה עליו. ביוגראפיה זו לא היתד. כנראה אלא זיוף מלא 
טעויות היסטוריות גסות, והיא ששימשה מקור עיקרי לסיפורו 
של פילוסטראטוס, שיחם לה חשיבות של מיסמך של "עד־ 
ראיה", ומתוך כך האמינו שגם ספדו של פילוסטראטוס הוא 
ביוגראפיה עובדתית. ביחוד נאחזו בו הנאופיתאגוראים, שנל¬ 
חמו בנצרות ומצאו בא׳ דמות ראויה להערצה לא פחות מזו 
של ישו. בסוף המאה ה 3 הסתמך עליו לתכלית זו היארוקלס, 
מושל ביתיניה בימי דיוקלטיינוס, בספרו ;ןז 0 ן׳ז.ג״.ג 1 (ף ;> 0 ץ 6 .א, 
("דבר אוהב־אמת"), ואוזבלס מקיסריה התפלמס עמו, כמו 
שהתפלמס עם התנועה' הינאופיתאגוראית בכללה. — ביה״ב 
הוסיפה להתקיים המסורת הקדומה, שראתה בא׳ את תלמידו 
של הרמס טריסמגיסטוס (ע״ע). המוסלמים, שקראו לו 
היו מייחסים לו ספרים אסטרולוגיים, קוסמולוגיים ואלכימיים: 


אלה נשתמרו ברובם בכ״י וכמה מהם ניתרגמו לעברית. חשוב 
ביהוד הספר על "סודות היצירה", שבסופו נמצא "לוח־אזמרגד 

של הרמס״ — טכסט יסודי של האלכימיה המערבית ביה״ב. 

י. נ. 

אפו־לזניום מלןי צור" ספור על( 111 ! 0110 ק\ 015101-131 
״׳(״ר £18 :>־!), רומאן לאטיני, שעקבות־השפעתו 
ניכרים בספרויות האירופיות של יה״ב וגם של התקופות 
המאוחרות יותר. רומאן זה, ששם מחברו אינו ידוע, נתפשט 
במאה ה 5 או ה 6 לסה״נ, אבל כמה סימנים מעידים, שנתחבר 
קודם המאה ה 4 . אפשר מאוד, שהוא עיבוד של סיפור יווני, 
שהרי דומה הוא בתכנו ובמבנה שלו לרומאנים היווניים, 
וביחוד לרומאן "דברים מאפסוס"(">״ 0 ״> 6 ק>פ־) של כסנופון 
מאפסוס (המאה ה 2 לםה״נ). תוכן הסיפור על א׳ הוא בקיצור 
זה: אנטיוכוס מלך אנטיוכיה הוא המאהב של בתו היפהפיה! 
הוא לזד חידה לכל מי שמבקש אותה לאשה והורג את מי 
שאינו מצליח לפתור חידה זו. אולם א׳ מלך צור מכוון 
לפתרון הנכון(שהוא— גילוי־העריות של המלך), ואנטיוכוס 
מבקש להרוג אותו! א׳ בורח ממנו ומפליג לאפריקה, אך 
ספינתו נשברת בסערה. א׳ ניצל ומגיע לקירני. ארכי־ 
סטראטום מלך קירני נוטה חסד לא׳, ובתו ארכיסטראטיס 
מתאהבת בו ונישאת לו. המלך אנטיוכוס נהרג על-ידי ברק, 
ואפולוניוס נתמנה ליורשו. בשעת הנסיעה של אפולוניוס 
לאנטיוכיה ילדה לו אשתו בת, ונדמה היה שהאם מתה 
בשעת הלידה. את ארונה השליכו לים, אך הארון הגיע 
לאפסוס, במקום שרופא החיה אותה ממיתתה המדומה, 
ואריכיסטראסיס נעשתה כוהנת במקדש של דיאנה. א׳, 
שהמשיך בינתיים בדרכו, הגיע לתארסום ומסר שם את בתו 
התינוקת (שקרא לה תארסיה) לאפיטרופסות של ידיד. עברו 
שנים ואשתו של האפיטרופוס נתקנאה ביפיה של תארסיה 
וציוותה על אחד מעבדיה להרוג אותה, אך באותה שעה 
חטפו את תארסיה שודדי־ים ומכרו אותה לבעל בית־זונות 
במיטילני! תארסיה ידעה לשמור על טהרתה אפילו במקום 
זה. בינתיים ביקש א׳ את בתו. סערת־ים הביאה את ספינתו 
למיטילני, ואתנאגוראס, נסיך־העיר, הביא את תארסיה 
לספינה כדי שתשמח את לבו של הזר האציל. הבת גילתה 
שהיא בתו של א׳ והאב נתן אותה לאתנאגוראס לאשה. 
אח״כ חלם א׳ חלום, שבו נצטווה לנסוע עם בתו ובעלה 
לאפסוס. הוא ממלא אחר הצו ובאפסו׳ס הוא מספר את 
תולדות־חייו לכוהנת במקדש־דיאנה. מתוך כך מגלה לו 
אותה כוהנת שהיא אשתו. לאחר שנה מת מלך קירני חותנו, 
חצי־המלכות של עיר זו עוברת לא׳(המושל גם על אנטיוכיה 
ועל צור) וחציה השני לבתו, וכל בני־המשפחה חיו מאז 
באושר ובשמחה עד מותם. 

בסיפור על א׳ ניכרים בביתר הסימנים הטיפוסיים 
של הרומאן ההלניסטי מן המאות ה 2 —ה 3 לסה״נ: שני 
נאהבים או בני משפחה אחת׳ שאיזה אסון ימי (סערה או 
שודדים) מפריד ביניהם! הם נפגשים באופן בלתי־צפוי לאחר 
שהם מבקשים זה את זה בכמה ארצות ובמשך שנים מרובות! 
הרפתקות, שמלוות את העלילה העיקרית, משהות את הפת¬ 
רון הסופי. סוג זה של רומאן־משפחה סנטימנטאלי ומרתק 
עבר בירושה לספרות הביזאנטית, וכשנתפרסם במערב נת¬ 
חבב מאוד על הקוראים ונעשה אחד מן היסודות העיקריים 
של סוג הסיפור המחורז, הנקרא "אפום חצרני", שהתפשט 
מצרפת, פן המאה ה 12 ואילך, באירופה כולה. הסיפור על 



155 אפולוניוס מלך צור 

א׳ הוא היחיד בין הרומאנים הקדומים מסוגו׳, שהמערב 
הלאטיני הכיר אותו בשלמותו, ועד המאה ה 17 נקרא ועובד 
וגם שימש מופת לסיפורים חדשים הרבה. על פירסומו הגדול 
מעידה העובדה, שנשתמר ביותר ממאה כ״י. במאה ה 11 
נעשה עיבוד לאטיני מחורז של סיפור זה, ובמאה ה 12 עשה 
גופרדוס מויטרבו עיבוד מחורז שני, שנכלל ב״פאנתאוף׳ 
שלו; הוא ייחם את המעשה לתקופת אנטיוכוס 111 . עיבוד 
מקוצר של הרומאן נכלל בקובץ הנובלות הלאטיני "גסטה 
רומנורום" (ע״ע). — הספר נעשה נחלתם של עמים מרובים 
ע״י תרגומים: לאנגלית (במאה ד, 10 או ה 11 ), לספרדית 
ולגרמנית (במאה ד, 13 ), לצרפתית ולאיטלקית (במאה ה 14 ) 
ולצ׳כית, גרמנית והולאנדית, לפי הנוסח הקצר שב״גסטה 
רומאנורום״ (במאה ה 15 ), כמו־כן שימש סיפור זה מקור 
לאגדות־עם מרובות וליצירות מקוריות. הקדומה בין אלו 
האחרונות היא אפום־האבירים $=׳ 81311 10 > 10111-013111$ (נת¬ 
חבר, כנראה, בתחילת המאה ה 13 כהמשך לאפוס "אמי 
ואמיל״, ע״ע), שגיבוריו הם מתקופת קארולום הגדול 1 ארבי- 
סטראטים, אשתו של א׳, נקראת כאן אוריאבל, בתו נקראת 
גודיס ( 11506 ) 0311 ), והיא נישאת לאלים (כלומר אלבסיום), 
בנו של קיסר קושטה. מן המחזות שנכתבו על א׳ המפורסם 
ביותר הוא "פריקלס נסיך צור", המיוחם לשיקספיר. חלקו 
של שיקספיר במחזה זה הוא, לפי המשוער, בעיבוד (ובכמה 
מקומות — בכתיבה מקורית) של שלוש המערכות האחרונות 
שבו. א׳ נקרא כאן פריקלם ובתו תארסיה נקראת מארינה 
(דמות, ששימשה נושא של השראה לת. ם. אליוט, ע״ע, 
בפואמה שלו "מארינה"). המקורות של המחזה הס תרגום 
אנגלי פרוזאי של הסיפור על א/ שנעשה במאה ה 15 מתוך 
תרגום בצרפתית עתיקה, ועיבוד מחורז של הסיפור, התופס 
את רוב הספר השמיני של הפואמה האנגלית 5510 = 00111 
01$ ס 3 רת 3 (״וידוי האוהב״) מאת ג׳ון גאואר (ע״ע). — אחר 
הרנסאנס פג והלך כוח־המשיכה של הסיפור על א/ 

- 720/1 ? 16 ( 1 , £1655 .£ ; £1656 . 1 ) 6 , 1893 , 02721 011 ק 4 112510720 

11*712 12071 0110711X5 <1X5 1)27X5, 1899; £. £011(16, 067 

, 0 ^ 613 ? ץ 162 ) 1611611 ^ ; 1900 ,. 55 436 .ק , £0771011 27166/1156/16 

5 ' 6076 ? 65 \ 10 /$ , 111 ץ 5171 . 11 ; 1905 , 1 ) 071267165 <16 10 710X61 

1/071 .)/ ,ז £6 ן 511 . 5 ; 1898 , 76 ^' 1 / 0 6716165' 071(1 0110711X5 ?' 

. 1895 ,( £001305 611 ) 11 ) 30 165 ) 611 כ 161 *ז 0 ? 135 ) ־ 61 ( 01 ) 1)17X5 

ד. פ. 

אפ 1 ל 1 ני 1 ם מפתה (בערך 260 — אחר 200 לפסה״נ), 
מגדולי המאתימאטיקנים היווניים, בן־דות הצעיר 
של ארכימדם (ע״ע). הידיעות על חייו הן מצומצמות. א׳ 
נולד בפרגה שבפאמפיליה (באסיה הקטנה), למד באלכסנ¬ 
דריה (ואפשר גם באפסוס) וחי זמן מה בפרגאמון; משם חזר 
לאלכסנדריה, ועיקר פעולתו שם חלה בימי תלמי 17 פילו־ 
פאטור ( 222 — 205 ). — מקומו של א׳ בתולדות המאתימא־ 
טיקה נקבע ע״י חיבורו על ח תכי־ ה ח רו ט (*""׳"ס* 
שבשלו זכה לתואר "הגאומטרן הגדול". משמונת הספרים של 
חיבור זה הגיעו לידינו במקורם היווני רק הספרים א׳—ד׳; 
הספרים ה׳—ז׳ נשתמרו רק בתרגומים ערביים מן המאות 
ה 9 — 10 וניתרגמו ללאטינית ב 1710 ע״י הלי (ע״ע), שלמד 
לשם כך ערבית; הספר השמיני אבד, אך תכנו ידוע לנו 
מכתביהם של מאתימאטיקנים אחרים, ביחוד של פפום 
(ע״ע). — א׳ הקים את שיטתו על יסודות, שבחלקם כבר 
הונחו על־ידי אוקלידס (ע״ע) ומנכמוס, ובשעתו היו אף 
שהאשימוהו בגנבה ספרותית משליארכימדם. על כל פנים 


- אפולוניום מרודוס 156 

בהרחבה ובהעמקה של החומר, וכן בפיתוחו ועיבודו השיטתי, 
יש לראות השג מקורי ועצמאי של א׳, שהטביע את חותמו 
על תחום זה של ההנדסה במשך כמעט 2,000 שנה (עד למאה 
ה 17 ), ועורר את הערצתם של דקארט, פאסקאל, ניוטון 
והויגנם; קארדאנו מנה את חיבורו בין 12 המבצעים הגדולים 
ביותר של שכל־האדם. א׳ הכיר לראשונה, שכל הקווים 
הריבועיים ניתנים להפקה ע״י חיתוכים של חרוט אחד, בין 
שהוא ישר בין שהוא משופע; וכן מסתבר, שהוא הוא שטבע 
את השמות אליפסה, פאראבולה והיפרבולה. תיאורו והס¬ 
ברתו של חתכי־החרוט הם בפועל ההקבלה הגאומטרית 
למשוואות הקארטסיאניות של קווים ריבועיים אלה ביחס 
לצירים משופעים! חידושיו החריפים ביותר כלולים בספר 
ה/ שא׳ הקדיש אותו לאטאלוס 1 מלך פרגאמון: כאן הוא 
מגדיר את הנורמאלים כקווי מינימום ומאכסימום שנמתחו 
מנקודות מסויימות אל העקום, דן במספר הנורמאלים הנית¬ 
נים להימתח מנקודות מיוחדות ומורה דרך לבנייתם ושיטה 
לקביעתו של מרכז־העיקום בכל נקודה — שיטה, שיש בה 
משום הקבלה לעריכת המשוואה הקארטסיאנית של הלפוף 
של כל חתך־חרוט. — חיבור אחר של יא׳, ןו^ס׳דסז!" טס ץ 16 
(חתכים שיעוריים), נשתמר אף הוא בתרגום ערבי בלבד 
ואף הוא ניתרגם מערבית ללאטינית ע״י האלי ב 1706 . מדב¬ 
ריו של פאפום וממקורות אחרים ידועים לנו גם שמותיהם, 
ובמידה מסויימת אף תכנם, של חיבורים גאומטריים, ארית¬ 
מטיים ופיסיקאליים אחרים של א/ מסתבר, שהרחיב את 
תורת הגךלים האיראצלנאליים מיסודו של אוקלידס, הורה 
שיטה לביטוי מספרים גדולים (בדומה ל״חשבון־החול" של 
ארכימדם) ולהכפלתם ופיתח את תורת המראה הפאראבולית. 
כמו ין מייחסים לו חישוב של הערך ! 7 (... 3.14169 = ! 7 ), 
שעולה בדיוקו על הערך של ארכימדם. לפי עדותו של תלמי 
היה א׳ הראשון, שהציע את מערכת האפיציקלים והמעגלים 
האכסצנטריים להסברת התנועה החוזרת של כוכבי־הלכת 
(ע״ע אסטרונומיה). 

שמו של א׳ נקרא עד היום על כמה משפטים ושיטות- 
בניה מפורסמים בהנדסה: מעגל־א׳ — המקום הגאומטרי של 
הנקודות, שיש יחם קבוע בין רחקיהן משתי נקודות יציבות; 
משפט־א׳ — סכום המרובעים של קטרים צמודים באליפסה 
הוא קבוע; בעיית-א׳ — בניית מעגל משיק לשלושה מעגלים 
נתונים. 

; 1896 , 500710717 0 ) £071 071 007176 < 7 , £ 11 ■<€? / 0 . 4 ,( 1 ) 1403 ״ 1 .-ך 
-־ 4/701 , 771 7 77011 ) £0£0/70411 , 1 > . 17 £0470 10 <£ , 1 ז 10 |) 2011 . 0 . 13 
סס״? 7£001 ס? <וח 0110 ק 4 , 078 ( 130111 ״ 1 .[ ; 1902 , 1886 , 711 ) 77 
770 ' 1 מ £0£0/704 ת 1 , 1924 , 711117111 ) 01111 1 ) 11 

- 300 .£ ; 1 ת 1551 ק 01 .ן 0 ן 50 268 , 1902 , 1 ) 11411 ) 2 ) 11 ) 420110111 
• 0 ■'( 19 2 5 ,)! 11210 ).£ ) 11 ) 7 ) 11 ) 111 ) 10110 } 4 4 ) 4010 ץ , 1 ) 1111 -, 0 
. 27 - 11 , 1929 , 71111711 ) 114 ! 1 ) 1 ) 5 11714 ) 17111 ) 771 ) 1172 , 1461801100 

ד. ם. 

אפוליאום, אקיים — 5 ג 011011 ק 1 / 1.1101115 —( 123 ״ לסה״נ, 
מאדאורה, אפריקה [הפרובינציה] — 0 180 , קאר־ 

תאגו), סופר ופילוסוף רומי. את חינוכו ברטוריקה ובפילו¬ 
סופיה קיבל בקארתאגו ובאתונה, ומסעותיו מחוץ לארצו — 
ביחוד באסיה היונית ובסאמוס — הרחיבו את השכלתו וגרמו 
לכך שא׳ התעניין גם בפולחנות המזרחיים. זמרמה ישב 
ברומי, שבה פעל כעו״ד, ומשם חזר לאפריקה. כשהיה באואאה 
( 003 ) שבטריפוליס נשא אלמנה עשירה, וקרובי בעלה 
הראשון הביאו אותו לדין על־יסוד האשמה, שא׳ רכש את 
אהבת אשתו בקסמים. נאום־ההגנה שלו, שזיכה אותו מאשמה 
זו, חשוב לא רק כיצירה רטורית, אלא אף כתעודה, שמשקפת 
את החיים ואת האמונות המהלכות באותם הימים באפריקה 
הרומית. בקארתאגו נתמנה א׳ כסגסס״סזק 105 ) 53061 (כוהן 
הפרובינציה) — ובתפקיד זה היה גם המפקח על המשחקים 
הציבוריים ועל כספי הפולחנים. 

מחיבוריו המרובים של א׳ בלאטינית וביוונית, שכללו גם 
שירים ומחזות׳ נשתמרו רק כמה חיבורים לאטיניים בפרוזה. 
מנאומיו— זולת נאום־ההגנה הנזכר— נשתמרו 23 ליקוטים, 
שנכללו באוסף בעל 4 ספרים בשם 013 ״ס 1 ? (= ״פרחיים״ — 
שם, שמציין, כנראה, אנתולוגיה, ע״ע). מן הכתבים הפילו¬ 
סופיים של א׳ נשתמר הספר 316 מ 1 § 0 !) טס] 611150 131:0116 ? 06 
("על אפלטון ותורתו"), שאינו מצטיין ביותר בתפיסת 



159 


א&וליאום, לוקיום— אפוליח 


160 


עיקרי־תורתו של אפלטון. החיבור 10 >ת 11 מ! 2 ( 1 ("על העו¬ 
לם") הוא תרגום של הספר < 1 ס 1 * 0 ס* ");!מ המיוחס לאריסטו. 
החיבור 2115 ־ 3001 ס 10 ז 02 ("על האל של סוקראטס") דן על 


הךמ)נים, שהם, לדעתו של א׳, יצורים שעומדים, לפי דרגתם, 
בין האדם והאלים; ליצורים אלה שייר גם ה״דימוניוך של 
סוקרטם (ע״ע). 

מפורסם ביותר הוא ספרו של א׳ ה״תמורות״ (- 1213 ^ 
110$2$ קז 10 מ) או ״חמור הזהב״ ( 3111205 5 טמ $1 ^) ב 11 ספ¬ 
רים. בו מספר לוקיוס, בחור עשיר מקורינתוס, את קורות- 
חייו: הוא ביקר בהיפאלד. שבתסאליה כדי להתאמן שם 
במאגיה, אולם במקום ליהפך לציפור, הפך לחמור. פעם 
פלשו שודדים לתוך הבית, שבו היה מצוי לוקיוס החמור 
ושדדו אותו ביחד עם שאר 
הרכוש שמצאו בבית• במע־ 
רת־השודדים מספרת זקנה 
אחת לנערה יפת־תואר, שאף 
היא הובאה לשם על־ידי 
השודדים, את הסיפור על 
אמור ופסיבי (ע״ע). כשנפד 
לטה הנערה בעזרת חתנה 
נמלט עמהם גם החמור. לאחר 
הרפתקות מרובות זכה לד 
קיום לכך, שאיסיס נתגלתה 
אליו בחלום והודיעה לו, כיצד יוכל לקבל שוב את צורתו 
האנושית אם יקדיש לאלה את שאר ימי־חייו. כשחזר ונעשה 
אדם הקדיש את עצמו למיסתורין של איסיס, ומכאן ואילך 
המשיך בחיי־קדושה ברומי. 

א׳ מציין את ספרו כ״סיפור יווני". ואמנם לא זו בלבד 
שגיבוריו של סיפור זה הם יוונים ומקום־ההתארעות של 
המאורעות ׳המסופרים בו היא יוון, אלא הוא אף מיוסד על 
סיפור יווני דומה לו. בין הכתבים המיוחסים ללוקינוס (ע״ע) 



אפוליאוס. מתור ספרו של י. י. 
ברנו 5 י: ש 11 ]ק 3 ז 0£ ח 0 ; 11 


נשתמר חיבור בשם לוקיוס או החמור (? 0 ע 6 ן! 05 ״* 0 \.), 
שבתכנו העיקרי הוא זהה עם הרומאן שלפנינו. חסרה בו 
רק התערבותה של איסיס, ופרט זה נוסף בלא ספק ע״י א/ 
שהיה כנראה מעובדיה של אלה מצרית זו. סיפור זה של 
לוקיאנוס היה מצוי גם בנוסח רחב יותר, ומנוסח זה (שעדיין 
היה קיים במחצה השניה של המאה ה 9 ) שאב א׳ את 
החומר לספרו. 

אעפ״כ אין לשלול מסיפור זה של א׳ כל מקוריות שהיא. 

א׳ השתמש בנושא שמצא מן המוכן, אולם נושא זה שימש 
לו כעין מסגרת לתיאורן של שכבות־החברה בימיו ולהבעת 
השקפתו על הרוח המחיה של המסתורין הדתיים. ואף כמה 
מן הסיפורים הבודדים המובאים בחיבור זה — מהם סיפורים 
טראגיים, קומיים׳ סיפורי אימים וקסמים — השפיעו על 
ספרות־העולם׳ וביחוד על התהוותה של הנובלה (ע״ע). כוחו 
של רומאן זה הוא במה שהוא מאחד בו יסודות שונים 
ומשונים: ראליסטיים, דמיוניים, ארוטיים וסמליים־דתיים 
ובמה שעל כולו שפוך חינה המיוחד של אירוניה דקה. בכל 
זה השפיע א׳ הרבה על הרומאנים המפורסמים של העת 
החדשה כמו "דון־קישוט" של סרוואנטס ו״ג׳יל־בלא" של 
לסאג׳. — הוצאה ביקרתית של כתבי־א׳ היא זו של הלם 
ותומאס ( 2101-111011135 ^). הוצאה חדשה של ה״תמורות" 
ע״י ד, ס. רוברטסון עם תרגום צרפתי של פול ואלט ( 301 ? 
ש״ש 1 ג/ו) יצאה ב 1940 . התרגום האנגלי החדש ביותר של 


8,. 0 ה״תמורות״ הוא זה של רוברט גריוס ( 1112 ׳ , 5 ש׳\ 3 ז 
.(0010120 5 5 [7112 ?20£111 [ 1951 , 01355125 מ 

0 ) 01 ? 1010/0 0 <£ , 81118:01 .א x11, 1887; £. ? ס/ס/ג ס;/־ 7 ,ץ־זזס - 
(00(?/101(1 410(1/1(4 10 €0011*1 0} ?01(00, :11 €0X1(111, 1/0- 
10(0 0x4 401/1011/11(1, 1920; £. 111111 .¥ ) 0011/1 ) 01 ,ה 30 זסא ■ 
{11010, 11, 1898, 1111 ) 101 ) 4 . 4 11 ( 1 51 ) 1, 0 ) 801111131 . 14 ; 600 .<ן , 

' 1111 ) 1111 ) 4 100 \ 1 ' 1 / 111 ) 1 / 1211 / 11110 £11 0/0 , 1111181131111$ .? ; 1927 
- 10 קק £11 , 101(11 11x4 1 / 110 ( £ 0(10(1( ( 1 ^ ?11/1010(1x1 /ק! 10 ז 01 !)] 1 / 
.( 1932 , 1 ,/יססג , 1 >״גנ 101111 ז 1 

ד. ס. 

אפו ל יה (בלאט׳ 113 טק.ו 2 , על שמו של שבט סאמניטי 1 
באיטל׳ 112 § 11 ?, בספרות הרבנית — בהשפעת 
האיטלקית — פוליה), החבל הקיצוני בדרום־המזרח של 
חצי־האי האפניני (ע״ע). א׳ גובלת במזרח בים האדריאטי, 
בדרום בים היוני, בצפון בחבל מוליסה׳ במערב בחבלים 
קאמפאניה ובאסיליקאטה. שטחה: 19,350 קמ״ר. מבחינה 
אדמיניסטראטיווית נחלקת א׳ לחמישה מחוזות: לצ׳ה, יוניו, 
ברינדיזי׳ בארי ופוג׳ה, ומבחינה טבעית לארבעה גלילות: 
1 ) חצי־האי סאלנטיגה, שרובו הגדול שפלת־מישור ומיעוטו 
(בדרום) איזור"של גבעות נמוכות מ 200 מ׳; 2 ) לה מורג׳ה 
( 22 זט^ 1 ^!) — איזור של גבעות נמוכות מ 700 מ׳ עם איזור 
של שפלת־חוף לרגליהן לצד הים האדריאטי! 3 ) שפלת־ 
המישור הנרחבת טאוולירה ( 2 ז 0112 ? 13 — שולחן השוד 
מאט)! 4 ) הר גארגאנו, שגבהו 1,056 מ , ושהוא יורד תלול 
לשפלת־חוף צרה. מחוז פוג׳ה חודר להרי-האפנינים עד 
לגובה של 1,156 מ׳ ויוצא במקצת מן התהום הטבעי של א/ 
השכבות הגאולוגיות העליונות של א׳ בנויות בעיקרן 
אבני־גיר ועליהן שכבה של אדמה אדומה ( 0553 ! 3 זז 2 יד). 
הגיר קובע את אפיה הקארסטי של א , , המתבלט ביותר 
במיעוט המעיינות והבארות' שבה וכן בנחליה, שמימיהם 
פוחתים בדרכם, ואפילו מכזבים בסוף־הקיץ. כמות־הגשמים 
השנתית היא בין 520 מ״מ בחוף הדרומי ל 850 מ״מ בהרים 
בצפון, אבל מבחינה עונתית מתחלקת כמות זו בצורה שאינה 
נוחה לחקלאות: הגשמים מועטים בחדשי יולי-ספטמבר, בעוד 
שבסתיו ובחורף מצויים גשמי־זעף (עד עשרות מ״מ ביום 
אחד). מכאן התנודות בבמויות־המים שבנחלים: נחל, שבימי- 
שיטפון בסתיו או בחורף הוא מושך אלפיים ממ״ע לשניה, 
מכזב לפעמים לגמרו או מושך 1.5 ממ״ע לשניה בסוף הקיץ. 
מסיבה זו היה הכרח להביא מים לא׳ מהרי-האפנינים בתעלות, 
שעוברות גם במנהרות. מקור־המים העיקרי הוא נהר סלה 
שמעבר לפרשת־המים מערבה. ארבה של רשת־התעלות, 
המגעת עד צפונו של מחוז פוג׳ה ועד דרומו של חצי־האי 
סאלנטינה, הוא 2,650 ק״מ! רשת זו מספקת מים לשתיה 
ולהישקאה ל 256 ערים וכפרים. 

הישוב בא׳ מרוכז בערים ובכפרים חקלאיים גדולים. 
גרמו לכך תנאי־הטבע — מיעוט המעיינות והבארות — וכן 
צרכי ההגנה מפני ההתקפות של שודדי־הים המוסלמיים, 
שנמשכו בהפסקות עד המאה ה 18 . מספר התושבים ( 1949 ): 
3.1 מיליון נפש. הצפיפות הממוצעת היא איפוא של 160 נפש 
לקמ״ר, אבל היא משתנית מאיזור לאיזור! במישורים היא 
מגעת עד למעלה מ 300 נפש לקמ״ר, אף כשאין מביאים 
בחשבון את הערים הגדולות. ברובו הגדול מתפרנס הישוב 
מן החקלאות: פלחה ומטעים. א׳ תופסת את המקום הראשון 
באיטליה ביבול הזיתים, הגפנים, התאנים והשקדים שבה. 
בגבעות ובהרים תופס גידול-המקנד. מקום חשוב. בקיץ נודד 



161 


אפוייח 


162 


חלק ניכר מן הצאן לאיזורי־המרעה שבהרים ואחר הקציר — 
לשדות־הפלחה. הדיג מפותח בכמה מישובי-החוף. מו׳לפטה 
שבין בארי ובארלטה היא אחד מנמלי־הדיג הגדולים 
שבאיטליה. התעשיה עוסקת בעיקר בעיבודן של התוצרת 
החקלאית ושל תנובת־המקנה ותפוקת־הדיג. לא׳ חוף ארו׳ו 
ביחס לשטחה ( 760 ק״מ), אבל נמלים טובים מועטים בה, 
מפני שהים אינו עמוק על־יד חופיה ומפני מיעוטם של 
מפרצי־מעגן בתוכם. החשובות שבערי־הנמל של א׳ הן: 
ברינדיזי, בארי וטאראנטו. בבארי ובטאראנטו עוסקים בין 
השאר בבניית ספינות ובתיקונן. במרגריטה די סאוויה 
(סאלינה די בארלטה) שעל חוף־הים של הטאוולירה קיימת 
תעשיית־מלח ותעשיות כימיות שהן קשורות בה.'פוג׳ה היא 
צומת של מס״ב ומרכז לתיקון קרונות־רפבת. בארי היא 
מרכז לספנות ולמסחר האיטלקי עם המזרח. ברינדיזי היא 
תחנת־מוצא למסילת־ברזל, שמקשרת את קווי־הספנות של 
המזרח עם אירופה התיכונית והמערבית. 

א. י. בר. 

היסטוריה. א׳ הרומית הקיפה את רוב שטחו של החבל 
האדמיניסטראטיווי של א׳ שבימינו. חצי־האי סאלנטינה, 
שנקרא אז קלבריה (ע״ע), היה מחת לתחומה. שכנותיה של 
א׳ היו, חוץ מקאלאבריה, סאמניום בצפון־המערב ולוקאניה 
בדרום־המערב. 

תושביה הקדומים ביותר של א׳ היו היאפיגים, הדאוניים 
והפוקטיים. האפולים במשמעות המצומצמת היו קרוביהם של 
האוסקים (ע״ע), כפי שמעידות הכתבות האוסקיות שעל גבי 
המטבעות של העיר טאנום. מערי־א׳ הקדומות יש להזכיר, 
חוץ מטאנום, את לוקריה, אוסקולום, קנוסיום, בריום וקאני, 
שנתפרסמה ביותר ע״י הקרב הגדול בין חניבעל והרומים, 
שנערך בקירבתה. האפולים באו במגע עם הרומים בימי 
המלחמה הסאמניטית השניה (ע״ע רומי, היסטוריה). שיע־ 
בודה הגמור של א׳ ע״י הרומים אירע ב 317 לפסה״ג. א׳ 
סבלה ביותר במלחמה הפונית השניה, שאחריה לא יכלה 
להתאושש עוד. בחלוקה של איטליה על־ידי אוגוסטוס קיסר 
(ע״ע) נקבע מקומה של א׳ במחוז השני( 11 6£10 ז). 

לאחר שנתפוררה האימפריה הרומית המערבית ( 476 ) 
שלטו בא/ כמו בשאר חלקי איטליה, נסיכים טוטוניים, וא׳ 
סבלה מאוד בימי מלחמת הביזאנטינים בגותים' ( 535 — 555 , 
ע״ע איטליה, ע׳ 731/2 ). 568 כבשו הלאנגובארדים את חלקה 
הצפוני של א׳, שסופח לדוכסות של בנונטום (ע״ע), בעוד 
שהחלק הדרומי נשאר בידי הביזאנטינים. במאות ה 9 וה 10 
שימשה א׳ שדה־קרב להתנגשויות מרובות בין הסאראצנים 
הפולשים (מ 839 ואילך) והביזאנטינים. בידי האחרונים עלה 
בדרך כלל להחזיק בשלטונם בא/ עד שבאו הנורמאנים 
(ב 1017 ) וכבשו את הארץ במשך עשרות־שנים אחדות. 
ב 1042 נעשתה א׳ רוזנות גורמאנית וב 1059 קיבל רוברט 
גיסקר (ע״ע) את התואר דוכס א/ ב 1128 סופחה א׳ לממלכה 
הנורמאנית של נאפולי־סיציליה ובימיו של פרידריך 11 
( 1215 — 1250 ), קיסר גרמניה ומלך נאפולי־סיציליה, זכתה 
לשגשוג כלכלי ותרבותי. בהתפתחות־המסחר, שבאה כתוצאה 
ממסעי־הצלב, השתתפו גם ערי א/ ביהוד ברי(ע״ע). במאות 
הבאות לקחה א׳ חלק בגורלה של ממלכת נפולי (ע״ע), עד 
שנעשתה פרובינציה של איטליה המאוחדת ב 1861 . 

מ. 


היהודים בא/ לפי מסורת, שהובאה בספר יוסיפון, הוגלו 
יהודים לאפוליה ע״י טיטום. אין ספק בדבר, שנתיישבו כאן 
בזמן קדום. בשעה שביקר הקיסר הונוריוס בא׳ (ב 398 ) מצא 
בה הרבה יהודים, שביקשו ממנו לשחרר אותם מן החובה 
לשאת בעול המשרות העירוניות, כמו שעשה אחיו הקיסר 
במזרח. הונוריוס דחה את בקשתם. עובדה זו מעידה, שבמאה 
ה 4 היה בא׳ מספר ניכר של יהודים, שהיו גם בעלי עושר 
מסויים, שהרי רק אמידים היו משמשים אז במשרות עירוניות. 
הרבה כתבות מזמן זה, בלאטינית וביוונית, נמצאו בא/ ביחוד 
בקאטאקומבות שבעיר ינוסה. התקופה שמן המאה ה 6 עד 
המאה ה 9 לוטה בערפל. מן המאה ה 9 ואילך נשתמרו מצבות 
של בתי־קברות, וכן עדויות ספרותיות(ובעיקר "מגילת אחי- 
מעץ״, שנכתבה בעיר אוריה שבא׳ ב 1054 ), שמתוכן אפשר 
להסיק כמת מסקנות בנוגע לחייהם של יהודי א/ לשונן העב¬ 
רית של הכתבות שעל המצבות(בניגוד לכתבות שבקאטא־ 
קומבות, שרובן ככולן הן ביוונית וברומית) מעידה על התחיה 
הרוחנית שהיתה באותו זמן בתוך יהודי א׳. בהשפעתו של 
הפיוט הארצישראלי קמו בא׳ מן המאה ה 9 ואילך פייטנים 
עבריים בעלי חשיבות. הידיעות ב״מגלת אחימעץ" וכן במצ¬ 
בות של בתי־הקברות מעידות, שבמאה ה 9 היו יהודים בערים 
ברינדיזי, טאראנטו, בארי, טראני, אוטראנטו, אוריה, ונוסד" 
ועוד. הפייטן הראשון מא׳ הידוע לנו בשמו הוא סילאנו 
מונוסה. במאה ה 9 קמה בא׳ גם משפחת הפייטנים של אמיתי 
מאוריה, שפטיה בן אמיתי ואמיתי בנו. וכן נוסדו כאן, 
בהשפעת המגע עם הישיבות בא״י ובבבל, ישיבות ללימוד- 
התלמוד. כתובת על מצבתו של ר׳ נתן בן אפרים מונוסה(מת 
ב 846 ) מציינת אותו כ״רב ישיבה ומנהיג דורו". לפי מסורת 
אגדית למחצה נטע באותו זמן ר׳ אהרן מבגדאד בא׳ את 
לימודה של חכמת הנסתר. באוריה כבר היו אף קודם לכן 
״מדרשות קבועים״. כמה חכמים מן המאות ה 10 וה 11 ידועים 
לנו בשמותיהם. על חשיבותן של הישיבות בא׳ באותה תקופה 
מעידה המימרה׳ שנמסרה מפיו של רבנו תם: "כי מבארי 
תצא תורה ודבר ה׳ מאוטראנטו". יליד־אוריה היה ר׳ שבתי 
דונולו, מראשוני אנשי המדע החולוני באירופה בתקופת 
יה״ב, והיהודי הראשון, שכתב עברית על עניינים של מדע 
חילוני. המצב הפוליטי של יהודי-א׳ היה מותנה ע״י קנאותם 
הדתית של הקיסרים הביזאנטיניים וע״י התמורות המדיניות, 
שעברו על הארץ כתוצאה מפלישותיהם של המוסלמים(מ 839 
ואילך). ב 873/4 הוציא הקיסר באסיליוס 1 גזירת־שמד על 
היהודים. לפי האגדה הצליח הפייטן שפטיה בן אמיתי, 
שנקרא אז לחצר־הקיסר בקושטה׳ להוציא מכלל הגזירה חמש 
קהילות בא/ ביניהן קהילת־אוריה. אולם לאחר שמת באסי- 
ליום 1 ( 886 ) הותר לאנוסים לחזור לדת-אבותיהם. באותה 
מאה — בתקופת הפלישות של המוסלמים ובימי הכיבושים־ 
מחדש של הביזאנטינים — סבלו היהודים משני הצדדים. 
הקיסר רומאנום 1 לקאפנוס הוציא גזירת־שמד על היהודים 
(לערך בין 932 — 936 ). משהגיעה השמועה על גזירה זו 
לבארי התנפלו הנוצרים על היהודים וערכו בהם טבח. גם 
באוסראנטו נהרגו יהודים, שלא רצו להמיר את דתם. לערך 
ב 1165 מצא ר׳ בנימין מטודלה באומראנטו כ 500 משפחות 
יהודיות, בברינדיזי כ 10 משפחות (של צבעים), בטאראנטו 
כ 300 משפחות, בטראני כ 200 משפחות, באסקולי כ 40 מש¬ 
פחות ובמאלפי כ 200 משפחות. את ונוסה אינו מזכיר. ידיעות 
אהרות מעידות, שהיו יהודים באותה תקופה בלצ׳ה ( 1^x6 ) 




163 


אפוליה — אסולינר, גיום 


164 


ובסיפונטו! כאן נתחדשה במאה ה 12 ישיבה, שנתקיימה עד 
1256/8 . מן המקצועות׳ שיהודי־א׳ עסקו בהם ביהוד בתקופת 
שלטונם של הנורמאנים, היו אלו של תעשיית האריג והמשי 
וצביעתם. קהילות־היהודים בא׳ עברו מעט־מעט אל תחת 
חסותם של הבישופים, ואלה סחטו מהם את תמצית־דמם. אך 
במשך הזמן חזר ונשנה התהליך של ריכוז היהודים תחת 
חסותו של המלך, ותהליך זה בא לידי גמר בימיו של פריד- 
ריך 11 . — מן המאה ה 13 ידועים כמה חכמים גדולים מא ׳ , 
שהמפורסם שבהם היה ר׳ ישעיהו מטראני הזקן. מצבם 
המדיני של יהודי א/ כמו של שאר יהודי אירופה, נשתנה 
לרעה כתוצאה מגזירותיה של ועידת הכנסיה הלאטראנית 
הרביעית. הקיסר פרידריך 11 לא היה מעוניין להסתכסך עם 
הכנסיה בשביל היהודים, וב 1222 גזר עליהם לשים אות־קלון 
על בגדיהם בצורת האות היוונית :י ואף פקד עליהם לגדל 
את זקנם. הלחץ על היהודים בא׳ גבר בימי שלטונם של מלכי 
בית־אנז׳ו הראשונים. לדו׳מיניקנים ניתנה רשות להכריח 
את היהודים, שיבואו לשמוע את דרשותיהם של המסיתים 
להמרה — דרשות, שלפי המסופר הושמעו בעברית. בטראני 
קם מומר אחד בשם מאנופורטה, שהיה, לדבריו, רב קודם 
המרתו, והציק ליהודים ולמומרים שחזרו בתשובה! ב 1270 
הלשין על התלמוד וכנראה גרם לשריפתו. ב 1290 העליל 
נזיר דומיניקני, בארטולומאו דה קאפואה, עלילת־דם על 
יהודי־א/ ומתוך כך פרצו י מהומות נגד היהודים ברוב ערי 
איטליה הדרומית. הרבה יהודים נמלטו על נפשם, אחרים 
נהרגו על קידוש־השם, והרבה המירו את דתם. נתעוררה 
כאן שאלת אנוסים, שנקראו בשם נאופיטים ושהיו דבקים 
בדתם הקודמת, כמאה שנים קודם שנתעוררה בספרד. מאותו 
זמן ואילך לא חזר מעמדם של היהודים בא׳ לישנו. בימי 
שלטונו של המלך רוברט, בנו של שארל 11 מאנז׳ו, הונח 
להם במקצת. במקומות אחדים נתארגנו קהילות מוזדש ואף 
הוחזרו להם בתי־הכנסת שהוחרמו. ב 1325 נעשה בברינדיזי 
שוב ניסיון מצד העירונים להטיל על היהודים את הנצרות 
בכפיה, אך מכיוון שהיהודים נמלטו משם על נפשם השתדלו 
העירונים להחזירם לעיר בנימוק, שהם מביאים תועלת 
לתושביה. בדרך כלל נתנו המלכים האנז׳ווינים המאוחרים, 
והמלכים לבית אראגון, את חסותם ליהודים ואף שקדו למשוך 
יהודים לממלכתם. בשנת 1468 הוציא פראנטה 1 פריווילגיה 
ליהודים בנאפולי, שבה השווה אותם בזכויותיהם לעירונים 
הנוצריים. שנה אח״כ הוציא פקודה, שלפיה הובטחו ליהודים, 
שיהגרו למדינתו, כל הזכויות, שנהנו מהן היהודים תושבי־ 
מדינתו הוותיקים. בתקופת המרידות של האצילים, האיכרים 
והעירונים נגד פראנטה 1 (בשנות ה 50 וה 60 ) סבלו היהודים 
מן המתמרדים (ידוע שמלצ׳ה ומבארי גורשו היהודים על־ידי 
המורדים)! אך לאחר שדיכא המלך את המרידות חזר בדרך 
כלל מצב היהודים לישנו. הישוב היהודי בא׳ גדל לזמן 
קצר מתוך שנצטרפו אליו כמה מן המגורשים ממדינות 
ספרד ב 1492/3 ! אבל בתקופת הכיבוש של הצרפתים 1494/5 
עברו על יהודי־א׳ תלאות הרבה! ומשעברה מלכות־נאפולי 
לידי הספרדים הורע מצבם ביותר. ב 1511 גורשו היהודים 
מא׳ כמו משאר חלקיה של מלכות־נאפולי, שרק למאתיים 
משפחות יהודיות הותר להישאר בתוכה תמורת תשלום שנתי 
של 3,000 דוקאטים. בתי־הכנסת נמסרו לעיריות. בית־הכנסת 
בלצ׳ה נהפך לכנסיה. ב 1515 יצאה גזירת־גירוש גם על 
ה״נאופיטים", אלא שלא בוצעה בקפדנות. משהרגישו התו־ 

זו 


שבים בנזק שנגרם להם מחמת עזיבתם של היהודים הוצאה 
פקודה במאדריד ב 23 בנובמבר, 1520 , לאפשר ליהודים, 
שישבו בנאפולי, לחדש את עסקיהם המסחריים לתקופה של 

5 שנים, וכן להרשות ל 40 — 50 משפחות יהודיות נוספות 
לחדש את עסקיהן. כתוצאה מכך נתחדשו קהילות אחדות 
בא׳, כגון, בלצ׳ה, טאראנטו, אוטראנטו, ברינדיזי, נארדו, 
ועוד. יהודים אחדים התיישבו גם בבארי. אולם ב 1541 , למרות 
השתדלויותיהם של התושבים הנוצריים, גורשו כל היהודים 
מא׳, כמו מכל מלכות־נאפולי. עד המאה הנוכחת היו בכמה 
ערים בתורכיה, ביחוד בסאלוניקי, בתי־כנסת, שנוסדו ע״י 
פליטי א׳. מאז לא נשתקעו בא׳ מחדש אלא יהודים בודדים 
בלבד. במשך מלחמת־העולם 11 ברחו לא׳ פליטים יהודיים 
הרבה — ביחוד מיוגוסלאוויה — ובמשך זמן קצר נתקיימה 
בבארי שוב קהילה יהודית מרובת־אוכלוסים. בכמה מקומות 
בא׳ — וביחוד בטראני — נמצאו עד היום שרידים יהודיים 
מיה״ב. הרבה מתושבי העיירה סן־ניקאנדרו שבא׳ התגיירו 
בזמן האחרון ועלו לא״י. רובם יושבים בכפר עלמא. 

ש. רוזאנם, דברי ימי ישראל בתוגרמה, ו, 148 ־ 149 < "מגילת 
אחימעץ"(מהדורת ב. קלאר)! ס. ד. א. קאסוטו, חרבן הישי¬ 
בות באיטליה הדרומית במאה הי״ג, ספר זכרון לאשר גולאק 
ולשמואל קליין, עמ׳ 152-139 < / 0 ?ז 10 ! 711 * 

״!סס!׳*) — ( 1880 , רומי — 1918 , פאריס), משורר צרפתי. 
א׳ היה בנה של אשה פולניה בלתי־נשואד" אבל נתחנך 
בניצה ובפאריס ונעשה צרפתי בהלך־רוחו ובלשונו. משפרצה 
מלחמודהעולם 1 התגייס לצבא הצרפתי, נלחם בחפירות 
הקדמיות (במקום שכתב כמה משיריו), נפצע קשה ומת 
משפעת ביום שביתת־הנשק ( 9.11.1918 ), א׳, שהיה סופר 
מקורי ביותר׳ השתדל לחשוף רחשי־נפש בלתי־מצויים וביקש 
דרכי־הבעה חדשים. מתחילה נמנה על האסכולה הסימבו־ 
ליסטית, אבל עד מהרה התחיל מתרחק מאסכולה זו ובכלל 
מרד בכל המסור והמקובל בתחומי הספרות והאמנות. שאיפתו 
העיקרית היתה להביא לידי ביטוי את מה שמתחת לסף- 
ההכרה. כמו־כן הוא נחשב בצדק כאחד מאבותיה של המגמה 
הסיר־ראליסטית, השואפת ליצור מתוך החלום, האסוציאציה 
של הרעיונות וה״אוטומאטיזם הנפשי" "על־מציאות". המונח 
סיר־ראליזם (ע״ע), שא׳ יצר אותו, הופיע ראשונה בשער 
של המחזה הלירי־הדמיוני שלו, "שדיו של טירסיאס" 

1 ז ־.־ 

( 0311510 ־ 1 ז 511 31110 ־ 11 > , 05135 ז 71 10 > 0110$ בת 13 מ 1x5 ), שהצגת־ 
הבכורה שלו נתקיימה ב 1917 (הכוהן מטרויה, שהפך לאשה, 
מקמל במחזה זה את כוח־החיים שאינו משועבד לחוקי הטבע 
וההיגיון). שאיפתו זו של א׳ להזרים לתוך המציאות יסודות 
תת־הכרתיים ועל־מציאותיים מתבטאת בכמה רומאנים דמיו¬ 
ניים, ופעמים גם גרוטסקיים, שחיבר: "הקוסם המרקיב" 
( 1909 , ;!ח 1553 זז 011 ק ־ 1,0001131110111 ), "ראש־הכופרים ושות׳" 
( 1910 ,. 010 01 0 !!ן>־ 05131 ־ 01 ^ 1 ), "המשורר הנרצח" ( 0 ״ 1 

6 1 19 , 3553551110 סזססק), ועוד, וביחוד בקבצי־שירים, שהם 
יפים מאד בחלקם: 1100015 / ( 1913 ), 111105 מ 3 ־ 1 § 03111 ( 1918 ), 
ועוד. ואולם להשפעה מכרעת זכה א׳ בעיקר ע״י פעולתו 



165 


אפולמר, גידם — אפרן או אפונת 


166 


כמבקר־אמנות. הוא הסביר והרים על נס זרמים חדשים 
שונים באמנות הפלאסטית (כמו אמנות־הכושים, האמנות 
הפרימיטיווית של אנרי רוסו והקוביזם), שמגמתם היתה 
לשבור את כבלי־המסורת ושהשפיעו עמוקות על התפתחותה 
של האמנות בזמננו. ספרו ״הציירים הקוביסטיים״ ( 1.6$ 
1$1£$ אלעש 1765 ת 61 ק), 1913 , ומאמריו הביקרתיים (כמו המסה 
המפורסמת שלו ״הרוח החדשה״ [ט 63 ׳\ 011 מ 1 ״ק 6$ 'ע], 1918 ). 
לא רק קירבו את הקהל לפיקאסו ולתלמידיו, אלא אף סייעו 
הרבה לציירים אלה עצמם בהבהרת העיקרים האסתטיים 
הטבועים בסיגנונם. 

. 1925 ,. 4 . 0 ,ז 3111 ק 5011 
ח. ם. 

אפולינרים סידוניום, ע״ע סידזגיום אפזלינרים. 

אפון או אפונה (ת״ 1$1 ?), סוג צמחים מבת־משפחת הפר¬ 
פרניים שבמשפחת־הקטניות (ע״ע). הסוג כולל 
עשבים בעלי עלים מנוצים ועלי־לוואי גדולים. העלים מסתיי¬ 
מים בקנוקנות, העשויות לסייע לגבעול להיאחז בצמחים או 
בעצמים שבשכנותו או להיכרך סביבם. הפרחים פרפרניים 
ומורכבים מגביע בעל 5 אונות וכותרת בעלת 5 עלים. שנים 
מעלי־הכותרת(התחתונים) מהווים את ה״סירה׳/ שנים (הצד¬ 
דיים) — את ה״משוטים" ואחד מהם (העליון) מהווה את 
המפרש. מספר האבקנים 10 * מהם 9 מאוחים מידיהם ואחד 
חפשי. העלי בעל שחלה עלית* עמוד־העלי ארוך ונושא מב¬ 
רשת של שערות בצידו הפנימי. הפרי — תרמיל בעל זרעים 
אחדים, שהם מחוברים לתפר הבטן של התרמיל. הזרעים הם 
כדוריים ונישאים על עקצים קצרים. בזמן־ההבשלה מתייבש 
התרמיל ונפתה, והזרעים פודצים מתוכו. גביטת־הא׳ היא 
היפוגאית, כלומר, אין הפסיגים עולים על פני האדמה בשעת 
נביטת־הזרע, אלא הם נשארים באדמה, ושם הם מתרוקנים 
מתכנס עם גידולו של הנבט. 

הסוג א׳ מונה 7 מינים. שנים מהם רב־שנתיים, שגדלים 
בר בהרים של קדמת־אסיה, וחמישה מהם חד־שנתיים. מהם 
נודעים שנים כצמחי־תרבות קדומים ושלושה כצמחי־בר, 
שתפוצתם מוגבלת בעיקר לארצות הים התיכון והמזרח 
הקרוב. 

הא׳ התרבותי או א׳־הגינה ( 11711 ־ $312 .?) הוא אחד מן 
הגידולים התרבותיים הנפוצים ביותר בעולם. את השטח 
הזרוע א״ אומדים ב 30 מיליון דונאם, מהם יותר מ 50% 
בסין! את המקומות השני והשלישי מבחינה זו תופסות בדית־ 
המועצות ואה״ב. מגדלים את הא׳ על שום המזון המרובה 
האצור בזרעיו. מלבד העמילן מכיל הזרע גם כמות מרובה 
של חומר חנקני המאוחסן בפסיגים. יבול ממוצע משטח של 
דונאם אחד הוא כ 200 ק״ג של אפונים וכ 200 — 250 ק״ג של 
תבן. האפוניס מכילים: 

% 22.5 פרוטאין 
% 1.6 שומן 
% 53.7 עמילן 
5.4% תאית 
% 2.8 חמרים מינראליים 

מתחילה לא היו מגדלים את הא׳ אלא לזרעי־בישול בלבד. 
כיום מגדלים אותו למטרות שונות: כזבל ירוק׳ כא׳ ירוקה, 
לזרעים, לשימורים, למספוא, ועוד. ככל הקטניות (ע״ע), 
מסוגל הא׳, באמצעות מושבות־החידקים שבשרשיו, לקשור 
את חנקן־האטמוספירה; לפיכך משמש גידולו אמצעי להש־ 



אפון תרבותי (וזזנז׳וסג? .?): 1 . ענף פורח; 2 . סרח: 3 . פרח נטול 
עלי־כותרת: 4 . עלי: 5 . תרטיל; 6 . זרע: 7 . חתר־אורר של הזרע 


בחת הקרקע ולהפרייתו. רובם של זני־הא׳ מותאם לאקלים 
ממוזג ואף לאקלים קריר. בארצות חמות אין הא׳ עולה יפה. 

מספר הזנים של הא׳ התרבותי מגיע כיום למאות* רובם 
נוצר על־ידי ברירה והכלאה. בניגוד לפרחים של רוב מיני־ 
הקטניות מצטיינים פרחי־הא׳ בהאבקה עצמית. בין הזנים 
המקובלים ביותר בעולם חשובים ביחוד: £5$ ז 08 ז?, בעל 
הסירות הגדולים והישרים והגבעול האשון הזיגזאגי< 71 ט 711 \ 7 , 
א׳־מספוא נפוץ מאוד, שמוצאו מאירופה הצפונית* הזנים 
1 > 1£01 > 176 >מ 111 ־ 073013171116,1 , 30 ח 1677 > 1 \;, וכד׳—שאת כולם 
מגדלים כא׳ ירוקה * הזגים 135173 ^ 7 , סססש&עפ?, 71$6 ק 7 ט 3 , 
וכד׳—לשימורים* הזנים 8611 13,8106 ) 0303 1016 ^, 2x173 
ץ £371 , וכד׳ — לזרעים. כל אלה וזנים אחרים הרבה הם זנים 
מקובלים באה״ב. זנים משובחים ביותר יצרו וטיפחו באנגליה 
וגם בשוודיה וברוסיה. גם בא״י טיפחו וביררו אילו זנים 
מקומיים משובחים. טיפוח הזנים נעשה בכיוונים שונים ולתכד 
ליות שונות, בעיקר לשם פיתוח כושר העמידה בפני תנאים 
אקלימיים מטויימים ומחלות שונות, וכן לשם ריבוי התנובה, 
ההתאמה של עונתיות־הגידול, ועוד. 

מולדתו של הא׳ התרבותי אינה ידועה בבירור. וארוילוב 
מניח, שהמרכז הראשוני של מוצא הא׳ הוא איזור־חבש, 
ואילו המרכזים השניונים הם החלקים הצפוני והמזרחי של 
האיזור הים־תיכוני* אך עד עכשיו לא נמצאו בשום מקום 
צורות־בר של הא׳ התרבותי. צורות תרבותיות של מין זה 
כבר היו מצויות בידי שוכני-האגמים בשווייץ בתקופת- 
הברונזה, כלומר לפני כ 5,000 שנה. לעומת זה לא נמצאו 
זרעי־א׳ בקברי המצרים הקדמונים, והדבר מוטל בספק אם 
גידלו את הא׳ בא״י בתקופת המקרא והמשנה. לפי לף אין 
השם א׳ שבספרות הקדומה מכוון לסוג 15070 ?, אלא לסוג 
7 :>:>! 0 . לעומת זה ודאי הדבר, שעוד בתקופה קדומה היו 
מגדלים צמח זה בארצות-הצפון של הים התיכון׳ שכן נמצאו 
צורות מסויימות ממנו בחפירות של טרויה. לפי ז׳וקובסקי 
נוצר הא׳ התרבותי מתוך א׳־השדה ( 1 מטע $311 .?), שאף הוא 
צמח תרבותי ושהוא מגודל במידה מועטת יותר בארצות 
שונות, ביחוד באירופה הצפונית ובברית־ד,מועצות. הוא ניכר 
בין השאר בפרחיו הסגולים׳ בגבעולו הארוך, בזרעיו הקטנים 



167 


אפון או אפונה— אפום 


168 


וכד׳. זולת בפרטים מועטים הוא דומה לא׳ התרבותי במידה 
מרובה כל־כך, שהרבה אינם רואים בו אלא בן־מין של הא׳ 
התרבותי. בזמן האחרון מצאו חוקרים רוסיים בהרי־קאווקאז 
את א׳־השדה גם כגידול־בר. ם• י• 

1 *פונה ריחנית, ע׳ע טפח. 

אפ 1 ני (;ץמ 0 קק 1 /), אלברט, רוזן ( 1846 — 1933 ), מדינאי 
הונגארי. א׳ היה בן למשפחודאצילים מיוחסת 
(ידועה מן המאה ה 14 ואילך), שמתוכה קמו להונגאריה 
כמה מדינאים חשובים במאות ה 18 וה 19 . הוא קיבל חינוך 
קאתולי אדוק ולאחר שסיים את לימודיו באוניברסיטות של 
בודאפסט ווינה ערך נסיעות ממושכות במערב־אירופה. בפא¬ 
ריס הכיר את המנהיג הקאתולי־ליבראלי מונטלנבר (ע״ע), 
שהשפיע מאוד על השקפותיו. ב 1872 נבחר א׳ כציר של 
הפארלאמנט ההונגארי ועד מהרה נתבלט בו כנואם מזהיר. 
מ 1877 ואילך היה מנהיגה של ה״מפלגה הלאומית", שלא 
התנגדה לפשרה האוסטרו-הונגארית מ 1867 בחסידיו של 
קושוט (ע״ע), אבל רצתה לתקן פשרה זו לטובת הונגאריה, 
וביחוד להרחיב את השימוש בלשון המאדיארית בצבא 
האוסטרי־הונגארי, שלשון השירות בו היתה גרמנית. מסיבה 
זו נלחם א׳( 1903 — 1905 ) בחריפות בממשלתו של אישטואן 
טיסה (ע״ע), עבר למפלגת־העצמאות (של פרנץ קושוט), 
ואחר מפלתו של טיסה בבחירות של 1905 נכנם לממשלה 
הקואליציונית של וקרלה כמיניסמר־החינוך ( 1906 — 1910 ). 
כששימש בתפקיד י זה'הנהיג הוראה כללית ללא תשלום, 
מתוך כוונה להבטיח את שלטונה של הלשון המאדיארית 
בבתי-הספר של הונגאריה — כוונה, שעוררה התנגדות 
לתכניתו מצד עמים אחרים מתושבי־הונגאריה (סלאווים, 
רומנים). אחר מלחמת־העולם 1 חתם מתוך מחאה על חוזה- 
השלום של טריאנון ( 1920 ). אחר־כך היה בא־כוחד. של 
מדינתו בחבר־הלאומים ורכש לו שם ע״י השכלתו הרחבה 
ואישיותו, שעוררו תכופות הערצה כללית. — זולת קבצי- 
נאומים וחיבורים על נושאים מדיניים שונים פירסם א׳ גם 
ספר״זכרונות: 1933 ,ש 155 תלש§־ £1 !ומג! ש 55 נתנ 161 ז£. 

. 1931 ,. 4 . 4 111 זז 0 ) , 1110 :>? . 4 , 

א. ם. י. 

אפז;סז, ע״ע אלפו;סז. 

אפזם (מיוו׳ 0$ * 6 , בהוראה המקורית "מלה", "דבר", "מה 
שנאמר", בהוראה מאוחדת: "נאום", "סיפור", ולסוף 
"שיר סיפורי גדול"), שיר־עלילה! כשם נרדף למלה א׳ מש¬ 
משת ביוונית גם המלה ״אפופויאה״ 101100 ־ 0 * 8 ) ומכאן בכמה 
לשונות מודרניות, ובעברית החדשה בכלל, "אפופיאה" 
(בצרפי ששקסקש; באנג׳ ששקסקש). 

1 . הא׳ בספרות הכללית. המונח א׳. לפי אריסטו 
("פואטיקה", ביחוד פרקים כ״ג—כ״ו) הא׳ הוא, בליריקה 
וכדראמה, אחד משלושת הסוגים העיקריים של הספרות, 
ודעה זו מקובלת היא בעיקרה גם כיום. השם א׳ והתואר 
"אפי" משמשים בכמה לשונות גם בהרחבה ובהשאלה, באופן 
שהשם א׳ מציין גם ( 1 ) סיפור־בפרוזה שהוא בעל אופי 
מונומנטאלי והקף מרובה, כגון "עלובי־החיים" להוגו או 
"מלחמה ושלום" לטולסטוי (או אף סרט קולנוע בעל נושא 
כביר, כגון "חלף עם הרוח" על מלחמת־האזרחים באה״ב)) 
( 2 ) פואמה בעלת אופי מונומנטאלי והקף מרובה, שבעיקרה 


אינה סיפורית אלא תיאורית או לימודית, כגון הפואמה "עמל 
וימים" של הסיודוס (על עבודת־האדמה) או השיר הפילוסופי 
הגדול ״על טבע הדברים״ של לוקרציוס! ( 3 ) כמו־כן משמש 
לפעמים השם "אפיקה" לציון הספרות הסיפורית בכללה, 
והתואר "אפי" משמש גם לציין מה ששייך לספרות זו או 
(ככינוי של שבח) את רחבות־התפיסה באיזה סיפור, שעושה 
אותו דומה לא׳. אע״פ שהא׳ גובל לפי טבעו עם סוגים אלה, 
עלולות הרחבה והשאלה אלו לטשטש את הבנת האופי האס¬ 
תטי המיוחד של הא׳ האמיתי. לפיכך מייחדת תורת־הספרות 
את המונח א׳ לשירי-עלילה בלבד. 

ה גדרת ה א ׳ . הא׳, במובן מצומצם זה, מאחד בו כמעט 
תמיד חמישה סימני-הכר אלה: 1 ) אופי סיפורי, 2 ) צורה 
שקולה, 3 ) הקף מרובה, 4 ) נושא כביר ו 5 ) אצילות בתיאור. 
לפי זה אפשר להגדיר את הא׳ כשיר אחך, שמספר ברחבות, 
בסיגנון נשגב ומתוך אידיאליזאציה, מעשה רב בעל ערך 
סמלי, שסופו מסמן, בדומה לדראמה, שיא או גמר של הת¬ 
פתחות מסויימת ושהוא קשור בזכרונותיה או אמונותיה של 
אומה אחת או של האנושות בכללה. 

מיני הא׳. שירי־האלים ושירי־הגיבורים, המהווים את 
הא" הקדומים ביותר של כמה עמים, הם גם הא" הטיפוסיים 
ביותר. לעומת זה יש מינים שונים של יצירות, שאינם 
הולמים מצד תכונה זו או אחרת את ההגדרה הניתנת כאן 
ושעפ״ר הם מוכרים משום חשיבותם או הקפם המרובה כתת- 
מינים של הא׳. כשמביאים בחשבון גם תת־מינים אלה, אפשר 
לציין את החשובים שבמיני־הא׳ כלהלן: 

א) א׳ הרואי (האיליאס והאודיסיאה, הניבלונגים)! 

ב) א׳ מ י ת ו ל ו ג י (ה״תאוגוניה" של הסיודום, האדה 
האיסלאנדית ז 

ג) א׳ ביבלי ("גן העדן האבוד" של מילטון, ה״משיח" 

של קלופשטוק)! 

ד) א׳ דתי (ה״קומדיה האלוהית" של דאנטה, "נפילת- 
מלאך" של לאמארטין); 

ה) א׳ אלגורי ("הרומאן של השושנה" של גיוס דה 
לוריס, "פיח י החורש" של ויליאם לנגלנד)! 

ו) א׳ חצרני־אבירי(טריסטאן ואיזולדה, פארסיוואל); 

ז) א׳ ה י ס ט ו ר י("פארסאליה" של לוקאנום, ה״לוזיא- 
דים" של קאמואנש)! 

ח) א׳ אזרחי או אידילי ("הרמאן ודורותיאה" של 
גתה, "יבגני אוניגין" של פושקין); 

ט) א׳' רומאנטי (מלכת הפיות" של ספנסר, "אוברוף 
של וילאנד)! 

י) א׳ של חיות ("ריינקה שועל")! 

יא) א׳ דידאקטי ("עלי טבע הדברים" של לוקרציוס, 
"העונות" של ג׳ימז תומסון)! 

יב) א׳ ק ו מ י ("מלחמת הצפרדעים והעכברים" המיוחס 
להומרוס, "הבתולה מאודלאן" של וולטר)! 

יג) מחזורים אפיים ("סיפורי־קנטרברי" של צ׳וסר, 
"אגדת הדורות" של ויקטור הוגו). 

מבנה הא׳ וסיגנונו. חוקרי הספרות, מימיו של 
אריסטו עד אמצע המאה ה 19 , ניסו לקבוע כללים בנוגע 
לתכנו וצורתו של הא׳(ע׳ למטה: התאוריה של הא׳) — נסיו־ 
נות, ששוב אינם הולמים את התפיסה המודרנית של היצירה 
האמנותית. מצד שני יש לא׳ אופי מסורתי, קלאסיציסטי 
מובהק, ולפיכך ניכרת בו במידה מרובה השפעתם של הנוהג 




הספחתי ושל המופת) משום כך אפשר להבחין בקווים 
טיפוסיים של מבנה וסיגנון אפיים. קווים אלה באו לידי 
ביטוי מושלם בא׳ ההרואי הקדום (ביהוד של הומרוס) והם 
משתקפים גם בשארימיני־הא׳ — בכללם הא׳ הקומי׳ המש¬ 
תמש באותם אמצעי־סיגנון עצמם לשם הגזמה וסילוף 
פארודיסטי. האידיאל של המשורר האפי הוא ליצור בשומע 
או בקורא את האשליה של דמויות על-אנושיות וקדומות 
ביותר ("גיבורים", "חצאי־אלים", אם לא אלים או האלוהים 
עצמו), שעוסקות בגישומו של דבר אחה שהוא כביר וחשוב 
כל־כו לדורות הבאים, עד שאפילו הקטנה שבפעולותיהן, 
כהצעת המיטה או בציעת הפת, ראויה לתיאור מפורט. סוד 
הא׳ הוא, איפוא, בהעלאה של הגיבורים ושל העלילה לגדולה 
שיש בה מעין פרספקטיווה כפולה: מרחק— מפאת האצילות 
האפית, שעוטה את גיבורי־הא׳ במעטה־האגדה אפילו אם 
גיבורים אלה הם היסטוריים (כמו רולאן הצרפתי או המלך 
אנרי עו ב״הנריאדה״ של וולטר), וקרבה — מפאת ההרחבה 
האפית, העושה את המשורר כביכול לבן־דורם ובן־סודם. 
אותה כפילות של פרספקטיווה, שבד, מופיעים אבותיה של 
האומה הישראלית בם׳ בראשית, היא דוגמה קלאסית לאוירה 
האפית. כל האוירה של הא׳ היא נשגבת, נעלה מן היומיומיות 
ואינה נפגמת גם על־ידי תיאורים אפיזודיים מפורטים 
של מאורעות ואנשים קטנים או אפילו מגוחכים. אף אלה 
שייכים לעולם־הא׳, שהוא כולו מורם מעל למציאות האפורה. 
לא רק הגיבור הראשי, אלא אף חבריו ואויביו הם בני־אדם 
גדולים ואצילים, שהם מעוררים התפעלות במעשיהם הטובים 
והרעים גם יחד. זמנה של עלילת־הא׳ היא תקופה של מאו¬ 
רעות כבירים, עפ״ר תקופה מרוחקת מזמנו של היוצר, 
מעולפת אגדותיות ורבת־שגב (הוכו רום, ו רגיל יום, 
טאסו). לפעמים זמן זה הוא עבר קרוב, ואולם אז מתרחשים 
המאורעות המתוארים עפ״ר בארץ רחוקה ואגדותית (מסעי- 
התגליות של הפורטוגיזיםב״לוזיאדים"שלקאמואנש).המר¬ 
חק (של הזמן או של המקום) מאפשר למחבר חירות מסויימת 
בשימוש בחומר. יש א", שבהם מתעלה מקרה פעוט לדרגת 
מאורע מרכזי בתולדותיה של אומה שלמה (למשל, "שירת 
רולאן", שבה מתוארת תבוסתם של רולאן והמאסף הפדאנקי 
כמאורע שאיים בסכנה על קיומה של הנצרות כולה). ואולם עם 
זה יש לזכור, שהחומר של הא׳ שאוב עפ״ר מן המיתולוגיה, 
האגדה או ההיסטוריה הלאומית (או מכולן כאחת), שהן ידו¬ 
עות — לכל הפחות, בקוויהן היסודיים — לקהל המאזינים 
או הקוראים׳ ודבר זה מגביל במידה מסויימת את חירותו 
של המשורר. אין הוא יכול לשנות מעיקרו סיפור־מעשה ידוע 
והשינויים שהוא מכנים יכולים להיות רק בפרטים. תפארתו — 
בעיבוד האמנותי המושלם של נושא ישן וידוע. מחבר הא׳ 
בוחר בכוונה במאורע ובגיבור ידועים ואהובים על בני־ 
עמו — ומכאן אפיו הלאומי המובהק של סוג ספרותי זה. כי 
הא׳ בא במידה מסויימת לתאר את גורלו של העם כפי שהוא 
משתקף במפעלות גיבוריו. אולם המתח הגבוה של הא׳, על 
גיבוריו, שהם משכמם ומעלה גבוהים מן האדם הרגיל, מקרב 
את עולמו של הא׳ לעולם האלים והמלאכים ומרשה להכניס 
כוחות עילאיים לתוך רקמת־העלילה. מימיהם של הומרוס 
וורגיליוס נעשתה התערבותם של האלים בגורלם של גיבורי 
הא׳ לקישוט, שנחשב כמעט הכרחי בשביל כל א׳. מדאנטה 
ואילך הירבו המשוררים האפיים לערבב בא׳ מיתולוגיה אלי¬ 
לית ונוצרית, ומימי הקונטרה־רפורמאציה עד וולטר עמדו 


במרכז הוויכוח האסתטי על הא׳ הבעיות הכרוכות בקישוט 
זה, שמאסו ייחד לו את המונח ״המופלא״(ס 5 ס 1£11 ׳,י 3 ז 0 ת 111 ). 
אפילו קאמואנש, שמתאר את מסעי־הפורטוגיזים להודו במאה 
ה 15 , אינו נמנע מלהכניס לא׳ שלו את אלילי יוון ורומי, 
וב״גן־העדן האבוד" של מילטון כל הגיבורים, פרט לאדם 
וחווה, הם יצורים על־אנושיים. בא" שלא היו תלויים בדוג¬ 
מות הקלאסיות אין לאלים, למלאכים או לשדים — ואף לא 
לדמויות האלגוריות, התופסות בכמה א", החל מן ה״פסיכו־ 
מכיה" של פרוד־נציוס, את מקומן של דמויות על־אנושיות 
אלו — שום השפעה על מהלך העלילה ("סיד", "שירת רו־ 
לאן", "שירת הניבלונגים", ועוד), אע״פ שלפעמים מופיעות 
בא" ממין זה מפלצות דמיוניות, שהגיבור נלחם בהן("באו־ 
בולף"). הא׳ כתוב בטורים(עפ״ר הכסאמטרון או שורה ארוכה 
אחרת) או בבתים (מתקופת־הרנסאנם ואילך נעשתה רווחת 
ביחוד האוקטאבה), שאינם משתנים בכל היצירה. 

א׳ עממי ו א׳ ספרותי. משעה שנתפרסמו ספת של 
הרדר ״קולות העמים בשיריהם״ ( 1778 ) ומחקרו של פרידריך 
אוגוסט ו 1 לף על הומרום (,תזטז 6 ת 01 ^ 1 1 >ג 3 מ€מ 01££ 01 ש? 
1795 ) נעשתה רווחת יותר ויותר הדעה, שקיים הבדל עקרוני 
בין שני סוגים של א׳: הא׳ ה״עממי" (הנקרא גם "לאומי" 
או "טבעי") והא׳ ה״ספרותי" (הנקרא גם "מלאכותי"). הסוג 
הראשון כולל א", שמחבריהם הם עפ״ר עלומי־שם. בא" אלד, 
נמסרו מזמן קדום ביותר מיתוסים ואגדות על גיבורים על-ידי 
משוררים־מזמרים מקצועיים (ביוונית: "ראפסודים", בקל¬ 
טית: "בארדים", באיסלאנדית: "סקאלדים", באנגלו־סאכ- 
סית: "סקופים", ביה״ב: "ז׳ונגלרים", שמובנו היה "בדחנים", 
וכד׳) בדיקלום חגיגי, בליווי כלי־גגינה כגת נבל או חליל, 
או גם בלעדיו. א" אלה הושמעו ביחוד במסיבות של מצב- 
נפש ציבורי מרומם (כגון בערב־קרב, לאחר ניצחון, בימי 
חג דתי או לאומי, בשעת משתה או מחול) ובמקומות של 
התקהלויות (כגון במחנות־צבא, בחצרות־שרים או בשווקים)! 
מסירתם מדור לדור והאימפרוביזאציה של המשוררים גרמו 
לשינויים מתמידים במבנה השירים הללו, וכן בהרכבם 
ובפרטיהם. 

א" "ספרותיים" הם יצירות של משוררים מסויימים, שאינם 
קדומים כל-כך ועל־פי־רוב הם ידועים בשמם ועולים על 
קודמיהם׳ המשוררים העממיים, בשליטתם באמצעי־האמנות, 
אבל נופלים מהם על־פי-רוב מצד העוז השירי הפרימיטיווי 
שבתפיסת העניינים ובתיאורם. גם בצורתם גם בתכנם א" 
אלה הם חיקויים לסוג הראשון, אבל הם מיועדים לקוראים 
יחידים ולא לקבוצות של שומעים והנוסח שלהם הוא קבוע. 

א" עממיים טיפוסיים הם אלה של הומרוס, שמקורם, לפי 
ההשערה, בשירי-גיבורים קדומים מהם (אע״פ שאלה לא 
נשתמרו כלל)! ואילו א׳ ספרותי טיפוסי הוא ה״אנאיס" 
לורגיליוס, שגם במבנה וגם בסיגנון שלו ניכר החיקוי לשירי 
הומרוס. שני משוררים אלה שימשו מופת, באופן ישר או 
עקיף׳ לכל הא" הספרותיים, כעתיקים כחדשים, של עמי- 
המערב, אע״ם שכמה מיוצריהם של הא" האחרונים יצאו 
בעקבותיהם של הא" העממיים. מצד שני יש לציין, שהא" 
העממיים (שיצירתם פסקה בסוף יה״ב) קשורים לא לא" 
המופתיים הנזכרים, אלא רק למסורת אפית טךם-היסטורית, 
שהיא משותפת, לפי כמה סימנים, למשפחת העמים ההודו־ 
אירופיים בכללה (וכמעט לה בלבד). 

הבחנה זו בין "אפיקה עממית" ו״אפיקה ספרותית" 



171 


אפוס 


172 


הותקפה מכמה צדדים, ביחוד מסוף המאה ה 19 ואילך, ובחקי¬ 
רת כל אותם הא" הגדולים׳ שמעוררים את התפעלות הדו¬ 
רות — שירי הומרום, ה״אדה" האיסלאנדית, "ביאובולף" 
האנגלוסאכסי, "שירת־רולאך׳ הצרפתית, שירת ה״ניבלונגים" 
הגרמנית, ה״סיד״ הספרדי וכד׳ — קיימות כיום שתי אסכולות 
מתנגדות: האסכולה ה״טראדיציונאליסטית" או ה״פלורא- 
ליסטית" (שבראשה עומד מננדם פידל, ע״ע), הרואה בכל 
א׳ כזה תוצאה של התפתחות ארוכה ומזיגה של כמה אגדות 
או גם של שירי־גיבורים קצרים, והאסכולה ה״אינדיווידואלי- 
סטית" או ה״אוניטארית" (שבראשה עמד ז׳וסף בדיך" ע״ע) 
הרואה בכל א׳ כזה בעיקרו יצירה של משורר יחיד, ובמידה 
שהנוסח הנמצא בידינו אינו יכול להיחשב כיצירתו של אותו 
משורר, היא מנחת ביסודו של נוסח זה שיר יחיד, שאליו נת¬ 
ווספו במרוצת־הזמן שירים או קטעים של מחברים אחרים. 
בזה היא מבטלת למעשה את ההבדל בין א׳ "עממי", מסורתי, 
וא׳ "ספרותי", אינדיווידואלי. 

בדיקה שקולה של הבעיה מביאה אותנו לידי עמדה 
מפשרת בין שתי האסכולות הללו. א׳, שהוא מבוסם על 
זכרונות או אמונות קדומים, מן ההכרח הוא שירש את עיקר־ 
עלילתו ואת אופי־גיבוריו ממסורת ארוכה! אבל בלא אישיו¬ 
תו של משורר יוצר, הנותן מרוחו על חומר גלמי זה 
והמשרה עליו אחדות, גדולה ויופי׳ תפיסת־עולם האדמונית 
וביטוי סיגנוני מיוחד, לא תיתכן יצירת־אמן גדולה כזו! רק 
שירים ליריים קטנים יכולים לצמוח מתוך "רוח־העם" בלבד. 
את הא׳ האמיתי יצרו גם שלשלת־הדורות גם היחיד הגדול! 
והשאלה היחידה, שאפשר לשאול לגבי כל א׳ וא ׳ . היא: 
איזה משני גורמים אלה עדיף? כמו־כן יש בוודאי להניח, 
שביסודם של א" מסויימים מונחת מזיגה של אגדות או 
באלאדות אחדות, בעוד שא" אחרים צמחו מגרעין יחיד. 
התפיסה הפשרנית הזהירה הנרמזת כאן מביאה בחשבון גם 
את העובדה׳ שמסיבות היצירה הפיוטית ומנהגיה נשתנו 
מתקופה לתקופה ומעם לעם! כמו־כן היא מכרת, למרות 
מציאותם של כמה מקרי־מעבר, בזכות ההבחנה בין אפיקה 
עממית וספרותית! שהרי בפועל קיימים הבדלים יסודיים 
בין שני סוגים אלה של א׳. רק בראשון מהם קיימים סימני־ 
הכר אלה: א) תקופת־התהוות פרימיטיווית, שמערבבת 
בתמימות היסטוריה ואגדה! ב) שרשים בתודעה הפוליטית 
של חברה, שמרגשת את עצמה כעם אחד, וכן בדת ובמיתוס, 
שאותו עם מאמין בהם! ג) זכר של מצבי־חידום, שהכריעו 
בגורל־חייו של עם שלם! וד) מסורת על גיבור קדום נערץ, 
שבו מתגלמות באופן סמלי תכונותיהם הבולטות של תקופה 
מסויימת ועם מסויים. 

סימני־הכר אלה, שהם משותפים לא" הלאומיים של תר¬ 
בויות שונות — ההודית, היוונית, הטוטונית, ועוד — אינם 
מצויים אף בנהדרים ובחשובים שבא" הספרותיים, כגון 
ה״אנאים", "הקומדיה האלוהית"׳ "ירושלים המשוחררת", 
"גן־העדן האבוד". ואולם כדאי לציין את יפים המרובה של, 
לכל הפחות, שניים מן הא״ הספרותיים, שנכתבו במאה ה 19 
כחיקויים לא" הלאומיים הקדומים: "סיגורד" של ויליאם 
מורים ו״סוהרב ורוסטום" של מתיו ארנולד. 

התאוריה של הא׳. כל עוד היתר. השאיפה לכתוב 
א" רווחת בין המשוררים והיתה מקובלת הדעה׳ שכללים 
אסתטיים מוחלטים שולטים ביצירה הספרותית — כלומר 
עד שקיעת הקלאסיציזם ועליית הרומאנטיקה בסוף המאה 


ה 18 —, נכתבו מזמן לזמן חיבורים, שניסו לבסס, להסביר 
ואף להדגים את התאוריה של הא׳ לפי המופתים הקלאסיים 
של האפיקה (הספרותית יותר מן העממית). המפורסמים בין 
חיבורים אלה היו ביחוד הפואטיקה של אריסטו, הפואמה 
103 ] 0£ ? 02 של הוראציוס, המסה 0££100 ? של יוליוס- 

קיסר סקאליגר (המאה ה 16 ), ה״הרצאות על הפואמה ההרו¬ 
אית" של מאסו, הפואמה 11£ ן>״ 0 £ ק של בואלו (- 801 
ההקדמה המחורזת של אלכסנדר פופ לתרגום־הומ־ 

רום שלו, ה״מסה על השירה האפית״ של וולטה וה 5 * 00111 
£ז £11 ג*! 1111£ 32 > של לאהארפ ( 1803 ). ה״כללים", שנקבעו 
בחיבורים אלה (ביהוד במאוחרים שבהם), הם עפ״ר שרירו¬ 
תיים וצרי־תפיסה כל־כך שלא כדאי להתעכב עליהם. הבנה 
עמוקה יותר של מהות הא׳ התחילה רק כשהרדר (ע׳ למעלה), 
האחים שלגל (שהפנו את תשומת־לבו של המערב אל הא׳ 
ההודי), שילד (במאמרו "על שירה תמימה ורגשנית"), מאג־ 
צוני (במסתו "על השירה האפית") ואחרים גילו והאירו את 
אפיה המיוחד של האפיקה העממית. צעד נוסף לקראת הרי¬ 
סתו של האידיאל הקלאסיציסטי עשה מישלה ( 141£11£1££ ), 
שהעדיף את הדמיוניות והפראות התמימה של הא" ההודי 
והפרסי על הא׳ המערבי, ובמובן ידוע אפילו על הומרוס. 
באותו זמן נשתלטה הדעה (שכבר השמיעו הגרמני מארטין 
אופיץ במאה ד, 17 וביחוד וולפול, ג׳אמבאטיסטה ויקו ואחרים 
במאה ה 18 ), שהא׳ מת. 

התפתחות הא׳. מסורת אפית — כלומר המנהג לספר 
בשירות גדולות או במחזורים של שירים אפיים או ליריים- 
אפיים ("רומאנצות", "באלאדות", "קאנטילנות", ועוד) על 
קורותיהם ומעשיהם של אלים או גיבורים אגדותיים—קיימת 
בתוך עמים מרובים, שנמנים על המשפחה דהודו־אירופית 
(הודים׳ פרסים, יוונים, רוסים, סרבים, טוטונים׳ קלטים, 
ועוד), מתקופות־חייהם הקדומות' ביותר ׳או לכל הפחות 
מתחילת פעילותם הספרותית. ומאחר שהא" הקדומים הללו 
דומים זה לזה בכמה קווי־יסוד, יש להניח, שהיתה קיימת 
מסורת אפית משותפת לעמים אלה עוד קודם שנפרדו זה 
מעל זה (ע׳ בלוח)! ואולם מחוץ לתחומה של משפחת־עמים 
זו ידועה אותה מסורת אך מעט. 

אוירה אפית מונומנטאלית נמצאת ב״עלילת גילגמש" 
הבבלית (עברית: טשרניחובסקי), בפרקים מרובים י של 
התנ״ך (ע׳ למטה) ובשירות הכנעניות שנתגלו באוגרית 
(ע״ע). א׳ עממי טיבטי קדום על מלך אגדותי בשם "קיסר 
חאן" נוהגים הטיבטינים לדקלם בחגיהם עד היום; כמו־כן 
יש חומר אפי בכמה מן השירים הסיניים הקדומים ביותר 
( 1500 — 600 לפסה״נ), שהאוסף שלהם הנקרא בשם "שי 
גינג" ("ספר האודות") מיוחם לקונפוציוס (ולעומת זה אין 
למצוא א״ בכל הספרות הסינית הענקית אחריו!). — אעפ״ב 
א׳ במלוא מובן המלה, כפי שהוגדר למעלה, הוא, כנראה, 
תופעה מיוחדת לקבוצת העמים ההודו-אירופית. 

הקדומים והחשובים שבא" ההודיים הם השירות הענ¬ 
קיות "מאהאבהאראטה" ו״ראמאיאנה"(המאה ה 6 לפסה "נו). 
הא׳ הפרסי החשוב ביותר, "ספר־המלכים" ("שאה־נאמה") 
ל פי רדום י (חלקים ממנו ניתרגמו ע״י ב. בנשלום), נוצר 
רק במאה ה 10 , אבל בחלקו הוא כולל מיתוסים, שכבר נזכרו 
או נרמזו כאלפיים שנה קודם־לכן ב״אוסטה". מן הא" המז¬ 
רחיים יש עוד להזכיר את הא׳ הלאומי'של הגיאורגים — 
"האדם עוטה עור־הנמר" לשוטהה רוסטהאולי בן המאות 



173 


אפוס 


174 



ה 12 —ה 13 (קטעים ממנו ניתרגמו ע״י טשרניחובסקי). הא" 
הראשונים, שנוצרו במערב ונשתמרו עד היום, הם "איליאס" 
ו״אודיסיאה", שהם מיוחסים ל ה(מ ר( ם (המאה ה 8 לפסה״נ! 
עברית: טשרניחובסקי). להומרום ייחסו גם את הא׳ ההרואי־ 
קומי הראשון בספרות העולמית, "מלחמת הצפרדעים'והעכ¬ 
ברים" (עברית: ש. שפאן, "עתידות", כרך ג , ). הסי ודום 
(המאה ה 7 לפסה״ג) יצר א׳ דידאקטי("עמל וימים"! קטעים 
ממנו ניתרגמו ע״י א. קאמינקא ב״מאזנים", תרצ״ב—צ״ג 
וש. שפאן ב״עתידות", כרך ב׳). את הא׳ הרומי יצרו אניוס 
ב״דברי־הימים" (המאה ה 2 לפסה״ג), לוקרציוס ב״על טבע 
הדברים" וביחוד ו ר ג י ל י ו ם ב״אנאיס"(שניהם מן המאה 
הראשונה לפסה״ג! מבחר מן ה״אנאיס" תירגם לעברית י. 
ג. ליבם). בעקבות ורגיליוס הלכו לוקאנוס ב״פארסאליה", 
א ו וידי ו ם במחזורו האפי "מטאמורפוזות", סטאטיום 
ב״אכילאיס" (שלשתם מן המאה הראשונה לםה״נ) ואחרים. 

ביה״ב נוצרו הרבה א" הרואיים בלתי־תלויים במסורת 
הקלאסית, פרי רוחם של עמים חדשים שעלו על במת־ההיס־ 
טוריה: שירי־הגיבורים האיריים של אוסיאן (המאה ה 3 ), 
שעיבד במאה ה 18 הסקוטי מקפרסון, המחזור האיסלאנדי 
של שירי אלים וגיבורים המכונה' "א ד ה" (ה״אדה הקדומה, 
ע״ע)! "באובולף" של האנגלו־סאכסים, "שירת הילך־ 
בראנד", "הליאנד" ו״שירת הניבלונגים" של הגרמנים, 
"שיר ת ־ר ויל א ן" של הצרפתים, "סיד" של הספרדים, "מ ע! א 
מלחמת איגוד״ של הרוסים (המאה ה 12 ! עברית: טשרני־ 
חובסקי), השירים הסרביים על הנסיך מ ארק ו(המאה ה 14 ), 
המושרים עד היום, הא׳ הפיני "קאלוואלה" (המאה ה 12 ), 
שאת ורידיו ליקט ועיבד לנרוט ( 01 ־ 1 תמ 1.6 ) במאה ה 19 
(עברית: טשרניחובסקי) ו״ואלתאריוס" של אקהארד 
מסאנקט גאלן (בלאטינית) — אלו הן היצירות החשובות 
ביותר מסוג זה. האפיקה החצדנית־האבירית, שראשיתה 


נעוצה בתקופת מסעי־הצלב, בחרה לה את נושאיה לא מן 
האגדה וההיסטוריה הלאומית אלא מן המסרות הקלטיות, 
הקלאסיות והביזאנטיות׳ או המציאה באופן חפשי הרפתקות 
דמיוניות של אהבה וגבורה. גדול־יוצריה היה הצרפתי 
כרטין דה טרוא(מץ<ת 1 ׳ 10 > 1611 ז 6 ז 01 ), בן המאה ה 12 , 
שמרובים היו המחקים אותו וההולכים בעקבותיו בצרפת, 
גרמניה ובכל שאר ארצות אירופה ושקישר את רוב הא" 
שלו באגדות הקלטיות על המלך ארתור (ע״ע) ואבירי 
"השולחן העגול"'של אותו מלך. היפים שבא" החצרניים הם 
"טריסטאן ואיזולדה" ו״פארסיוואל" (של כרטין הנזכר, וגם 
בעיבוד גרמני של וולפראם פון אשנבאך, שהעמיק את 
הסמליות הדתית של הנושא). באפיקה הבורגנית, שהופיעה 
ביה״ב המאוחרים בצד שני הסוגים הנזכרים, בולטים הא" 
האלגוריים "רומאן השושנה" של הצרפתים גיום דהלוריס 

( 15 ־ 1 ־ 1.01 16 ) 011111111016 ) וז׳אן דה מן ( 2 ת 1611 \ 16 ) חגס]) 
ו״פיח החורש" של וילים לנגלנד', א׳־יהחיות "ריינקה שועל" 
(שנכתב מתחילה בצרפתית, אח״כ בפלאמית, ועוד! עיבוד 
מאת גתה! עברית: טשרניתובסקי) ומחזור הסיפורים המחור־ 
זים "סיפורי קנטרברי" של צ׳וסר. הא׳ הדתי הנפלא 
"הקומדיה האלוהית" של ד א נ ט ה (המאה ה 14 ! שני 
הראשונים משלושת חלקיו ניתרגמו לעברית ע״י ע. אולם־ 
וואנגר, וקטעים שונים ע״י ז. ז׳אבוטינסקי ואחרים) נחשב 
כשיא של האפיקה בכללה. 

בתקופת הרנסאנס באה התמזגות של מסרות קלאסיות 
וביניימיות, ביחוד בא׳ הרומאנטי, שבו בולטים האיטלקי 
אריוסטו ("אורלאנדו המשתולל") והאנגלי ס פג ם ר 
(״מלכתי הפיות״)׳ שניהם בני המאה ה 16 , ואותה התמזגות 
עצמה ניכרת גם בשירה הדתית הנשגבת של בן־זמנם 
טאסו, בעל "ירושלים המשוחררת". הגדול שביוצרי־הא" 
המרובים, שקמו בארצות־אירופה במאה ה 16 , היה הפורטוגיזי 

















175 


אפדם—אשוקליפטיקה 


176 


ק א מ ו א נ ש ( 5 ש 0 ת 031 ), בעל ה״לוזיאדים" (אפיזודה אחת 
מתוך יצירת זו , ניתרגמד, לעברית על־ידי י. בן־עולייל בשם 
"מות אינם דה קסטרו"), אבל יש להזכיר לכל הפחות עוד 
את שני י הא" שלי'שק ם פיר, "לוקרציה" ו״ונוס ואדונים", 
א׳ היסטורי מזעזע מאת הצרפתי אגריפה די׳אוביניה בשם 
1x5 (על מלחמות־הדת בצרפת) והא׳ "באלדום", 

שהוא פארודיה מזהרת של א׳־אבירים מאת תאופילו פולנגו, 
בלשון "מאקארונית", כלומר איטלקית ולאטינית מעורבת. 
גמאה ה 17 החיה האנגלי מילטון ב״גן־העדן האבוד" שלו 
(עברית: יצחק זאלקינסון בשם "ויגרש את האדם") את הא׳ 
הדתי׳ ובעקבותיו יצא במאה ה 18 הגרמני קלופשטוק 
(״המשיח״). במאות ה 17 וה 18 נוצרו כמה וכמה א" הרואיים־ 
קומיים: של האיטלקי טאסוני("הדלי השדוד"), של האנגלי 
פ(פ ("שוד התלתל"), ועוד. א׳ רומאנטי לפי דוגמת אריוסטו 
וספנסר נתן במאה ה 18 הגרמני וילאנד ב״אוברון". בסוף 
המאה ה 18 נוצר הא׳ האזרחי־האידילי, כגון "הרמאן ודו־ 
רותאה" לגתה (עברית: ש. בן־ציון) ו״פאן תאדאוש" 
למיצקיביץ׳ הפולני (תרגום עברי: י. ליכטנבום). א׳ 
רומאנטי בנוסח חדש יצרו ביירון ב״דון ז׳ואך, היינריך 
היינה ב״אטא טרול״ ואלפרד דה מיסה (" 1$$ !ז^) ב״נמו־ 
נה". א" ומחזורים אפיים חשובים, שנתחברו במאה השנים 
האחרונות, הם "פריתיופססאגה" של השוודי ישעיה ט ג נ ר 
(•!■>מ£ש 1 ׳; קטע ממנה תירגם טשרניחובסקי), "אגדת הדו¬ 
רות" מאת ויקטור הוגו, "העולם־השד" של הספרדי 
אספרונסדה, "יבגני אוניגין" של פוש קין (עברית 
[שני תרגומים]: א. שלונסקי וא. לוינסון), "האידילים של 
המלך" ו״חנוך ארדן" מאת לורד טניס וו (עברית: ר. 
גרוסמן), "היואתה" של לונגפלו (עברית: טשתיחובסקי), 
"הטבעת והספר" מאת רוברט ב ר א ו נ י נ ג, "מידיו" מאת 
מיסטראל (בפרובנסאלית; פרס־נובל 1904 ), "מארטין 
פירו" מאת הארגנטיני חוסה ארגנדם, "הבאלאדה של 
בית הסוהר שברדינג" של אוסקר וילד, "אביב אולימפי" 
( 1906 ) של השווייצי קארל שפיטלר (ז 616 ח 1 ק 5 ; פרס־ 
נובל 1919 ), "רינרד השועל״ של גי׳ון מיז פ ילד ( 1919 ) 
ו״טיל אוילנשפיגל״ של גרהארט האופטמאן ( 1927 ). 

במחצה השניה של המאה ה 19 דחק הרומאן (שהתחיל 
מתפתח מתוך הא׳ במאה ה 15 ) את רגליו של הא׳, וכיום אין 
סימנים לדבר׳ שסוג ספרותי זה, שבמשך אלפיים שנה נחשב 
לנעלה שבכל סוגי־הספרות, ישוב לשגשג. אעפ״כ יתכן 
שבעתיד יתפתח כסוג ספרותי חדש א׳ אמיתי בפרוזה, 
מאחר שבדורות האחרונים בטלה ד,נטיח לחבר יצירות ארו¬ 
כות בשורות שקולות, כלומר תופענה יצירות, שתספרנה על 
נושאים מונומנטאליים מתוך אותה אידיאליזאציה והרחבה 
נאצלת, שהן הכרחיות לא׳, בפרוזה ריתמית, פיוטית וחגי¬ 
גית ז ביהוד יהא מקום להשערה זו אם יימשכו בספרות הזרם 
העל־מציאותי והחיפוש אחר סיגנון קלאסי חדש, שכבר 
אפשר להבחין בהם כשאיפות העליונות של האמנות הנוכחית. 

; 1900 ,(ז? ¥ -):ס?) £0617$ 10 ?}£ / 0 $•? £31510 1 / ,:) 1 ־ 0131 .! 

, 1316/141471% ז $0£6 £67171011156/167 111 £$05 . 14 £163 ,־ £0510 11 
13$11150/1611 1 ) 1111 6$156/1611 ? 36 0656/116/116 ,ז€ג ¥01 \ .£ ; 1905 
; 1924 , 06261140071 ? 214 1$ < 1 £6/07172041011 ? 36 6071 1£ ז 6 14 !(£ 

0713 £$16 ,־ו©^ .? .אי ; 1924 , £$10 16 (' 7 , 1€ כ 11 מ 0 ־ו 0 ־ €1 כ 1 .^ 
,*. ¥015 4 , 110110110164 £$0$665 £65 ,־ £017101466, 1926; ]. 34x1101 
, 441154 ^/ £720/11 ? 16 > £01171611 1 ) 1411 65611 , $011 ]£? ; 1926 

50£6 11611671156/16 . 44713 1156116 ) 01 אי .£ ; 1934 

. 1950 , £$0$6$0 $ 131510710 , 131 >!? ; 1938 

ח. פ. 


הא׳בספרותהעברית. מועטים ובלתי־חשובים הם 
הא", שנוצרו בעברית. יש רמזים לכך, שהיתר. קיימת בישר¬ 
אל אפיקה מיתולוגית קדומה (השווה: ישעיהו נא, ט ן איוב 
כו, יב—יג! ועוד) כמו שהיתה קיימת אצל הכנענים באוגרית 
(ע״ע) ואצל הבבלים. ואולם עם השתלטותו של המונותאיזם 
בישראל נדחתה ונשתכחה. הפרשיות האפיות הנהדרות 
שבתנ״ך (הסיפורים על האבות, עלילותיו של שמשון הגיבור, 
שירת־דבורה, ועוד ועוד) יש בהן מן הא׳ הקדמון האמיתי. 
ואולם ההתרחקות היתרה מכל רמז מיתולוגי ומציאותה של 
שורת ספרים קדושים ומקודשים שבה מסופרת כל ההיסטו¬ 
ריה האגדותית־ההרואית של העם, מראשיתו עד חורבן בית 
ראשון ועד אחר עזרא ונחמיה, ודאי לא נתנו לא׳ עברי 
להתפתח באותה צורה שהתפתחו הא" הבבלי והכנעני, היווני 
והרומי והנוצרי של יה״ב. אמנם באגדה התלמודית והמדר¬ 
שית אנו מוצאים לפעמים ניסיון להקיף מאורע גדול או 
אישיות גדולה בזר שלם של אגדות (חורבן־הבית, חייו של 
משה רבנו, דמותו של שלמה המלך, חייו של רבי עקיבא 
ועוד), אך אלו לא נצטרפו מעולם ליצירה אמנותית שלמה 
וגדולה מפני שיוצריהם היו חסרים אותה רוח הרואית, שא׳ 
גדול אי-אפשר לו זולתה. וחיי־ישראל בגולה ודאי שלא היו 
עשויים לעורר במשוררי־העם חח זו. להם היה קרוב רק א׳ 
מסוג אחד — הא׳ הדתי. ואין זה מקרה כלל, שהא׳ הנוצרי 
היחיד, שנתחבר קודם האפוס המשיחי של קלופשטוק — 
״הקומדיה האלוהית״ של דאנטה — עורר מחקים 
בעברית (עמנואל הרומי, אחיטוב בן יצחק מפאלרמו, ר׳ 
משה ריאטי, ר׳ יעקב דניאל אולמו ואחרים)! ואף החיקויים 
הללו לא כולם נעשו בצורה ראויה לשם א׳. ועוד יוצא מן 
הכלל אחד אפשר להזכיר: במאה ה 14 כתב(בפרסית ובאותיות 
עבריות) היהודי שאהין משיראז כמה יצירות אפיות מבוססות 
על סיפורי־התנ״ך, ולכל הפחות אחת מהן זכאית להיחשב 
כא׳: "ספר ארדשיר", שבו שזר המחבר את המסופר במגילת- 
אסתר לתוך המוטיווים של האפיקה הפרסית. — תחייתו של 
הא׳ הדתי במערב (מילטון וביחוד קלופשטוק) נתנה דחיפה 
להתהוותו של א׳ תנ״כי עברי. בהשפעתו של קלופשטוק כתב 
ר׳ נפתלי הירץ ויזל את "שירי התפארת" שלו. בעקבותיו 
יצאו: שלום הכהן ("ניר דוד"), י. ב. שלזינגר ("החשמו¬ 
נאים"), י. ל. גורדון ("אהבת דוד ומיכל"), ואחרים. אבל 
ערכן הספרותי של כל היצירות הללו אינו גדול ביותר. עם 
ירידתו של הא׳ בשירה האירופית במחצה השניה של המאה 
ח 19 נעלם גם הא׳ העברי, ועד היום לא זכתה הספרות העב¬ 
רית לא׳ לאומי גדול. רק קטעים של א׳ כזה נוצרו בעברית 
ע״י ח. נ. ביאליק (ב״מתי מדבר") וזלמן שניאור (ב״לוחות 
גנוזים", "עם צלילי־המאנדולינה", ועוד), בעוד ש״חתונתה 
של אלקה" ושאר הפואמות הגדולות של שאול טשרני־ 
חובסקי ("אמנון ותמר", "ברוך ממאגנצה", ועוד) מתקרבות 
במידה מסויימת לא׳ האזרחי־האידילי ולא׳ ההיסטורי. כן 
יש מבנה אפי לכמה משיריו של אורי צבי גרינברג ב״ספר 
הקיטרוג והאמונה" וקטעים אפיים יש גם ב״רחובות הנהר" 
שלו(תשי״א). י. א. ק. 

אפוסטריורי, ע״ע א?ף־זרי. 

אפזקלי$טיקה (מיוד ? 1 יןמו^ 0 א 10 נ 0 —גילוי, התגלות), סוג 
של ספרות דתית, שכוללת "נבואות" על אחריוד 
הימים (ע״ע). במובן המצומצם משתמשים במונח א׳ כדי 



177 


אפוקליפמיקח 


178 


לציין את ספרות-ה״גילויים" היהודית, שנוצרה אחר הפסקת 
הנביאה, ואת הספרות הנוצרית שנבעה ממנה. 

1 . המלה;^{׳ 0 * 110 , כשם־ספר מופעת בפעם הראשונה 
בשם ״חזון יוחנן״(,גס^־סנס 1 ׳ ;! 1 ^ £710x61 ') שב״ברית החד* 
שה" ומן המאה ה 2 לםה״נ השתמשו הנוצרים במונח "אפוקא־ 
ליפסים" גם כשם של חיבורים נוצריים ויהודיים בעלי תוכן 
דומה. בעוד שמלת "גליון" שבמשנה (ידיים, ג׳, ד׳: "גליון 
שבספר שמלמעלן ושמלמטן, שבתחילה ושבסוף") ו״גליונים" 
שבתוספתא (ידיים, ב׳, ועוד! "הגליונין של ספר־תורה" 
ו״הגליונים של מעלה ושל מטה, שבין פרשה לפרשה ושבין 
דף לדף, שבתחילת הספר ושבסוף הספר", שהם "מטמאים 
את הידים", שבת, קט״ז, א , ) פירושה הצד החלק שבעמודים 
של ספרי־התורה, הרי ה״גליונים" שבברייתא (שם, שם: 
"הגליונים וספרי־מינים", ש״אין מצילין אותן מפני 
הדליקה, אלא נשרפין במקומן הן ואזכרותיהן"), שר׳ טרפון 
מדבר עליהם בשנאה גלויה ואומר על מחבריהם: ש״אפילו 
אדם רודף אחריו להורגו ונחש רץ להכישו נכנם לבית עבודה 
זרה ואיבו נכנם לבתיהן של אלו, שהללו מכירין וכופרין 
והללו אין מכירים וכופרים", ור׳ ישמעאל אומר עליהם, שהם 
"מטילין קנאה ואיבד, ותחרות בין ישראל לאביהם שבשמים" 
(שבת, שם! תוספתא, י״ג [י״ד], ה׳), הם, אפשר, חיבורים 
אפוקאליפטיים! אלא שקשה להאמין, שבשנאה כבושה זו 
התייחסו התנאים לאפוקאליפסות יהודיות מעין "ברוד הסו¬ 
רי" ו״עזרא הרביעי", שהן מלאות מוסר־השכל ויראת שמים, 
והכוונה היא, כנראה, לא׳ הנוצרית או הגנוסטית(י. קלוזנר׳ 
״ישו הנצרי״, הוצאה ה׳, תש״ה, עמ׳ 70 — 71 ), שהרי ה״אפו־ 
קאליפסה" של יוחנן שב״ברית החדשה" נקראת "גלעא" 
בסורית! אלא שאין לראות כוודאית את ההשערה, שהמלה 
היוונית "אפוקאליפסיס" היא תרגום יווני של המלה הסורית 
"גליינא" והעברית "גליונים". 

המלה מצויה בתרגום היווני של ספר בן* 

סירא במובנים שונים, ובמובן של "גילוי" או "התגלות" היא 
מצויה באגרות פאולוס, באגרת הראשונה מן האגרות המיוח¬ 
סות לפטרום ובתחילתו של "חזון־יוחגך׳ שממנה נגזר שם־ 
הספר. הפועל 0 > 8% <%\.ס* 0 * 6 משמש בתרגום־השבעים בדרך 
כלל לתרגומו של הפועל ״גלה״ — פועל, שמופיע בספר 
דניאל ואף ב״מגילות הגנוזות" של מדבר־יהודה במקומות׳ 
שבהם נידונים עניינים אפוקאליפטיים. למשל: "להלך תמים 
איש את רעהו בכול הנגלה להם״(ז״א לאנשי־הכת! האבר- 
מן, ״עדה ועדות״, עט׳ 82 ). כמו־כן משתמשים גם ס׳ דניאל 
וגם ה״מגילות" במלה "חזון" ("חזון דעת": סוקניק, "מגילות 
גנוזות", ב׳, עמ׳ מ״ה). 

עיקרה של הא׳ הוא גילוי של רזים, שאינם בגדר הידיעות 
האנושיות הרגילות: סודות השמים ורזי הנהגת־העולם, שמות 
ותפקידים של המלאכים והרוחות הרעות, הסבר של תופעות־ 
הטבע וסודות של מעשי בראשית, ידיעות על אחרית־הימים, 
על יום־הדין האחרון, על מלכות־המשיח, על חיי־הנשמות 
בשמים ובגיהינום, ואף על מהותה של האלוהות. בעיות אלו 
או דומות לאלו נידונות גם בסיבילה האלילית ובקטעי- 
ספרות אחרים מן התקופה העתיקה! אך הא׳ היהודית היא 
תופעה ספרותית מפותחת ומוגדרת; תקופתה הקלאסית היא 
מן המאה ה 2 לפסה״ג עד המאה ה 2 לסה״נ. 

הא׳ היהודית נתבססה על ההנחה, שפסקה הנבואה מישר¬ 
אל. לדעה, שהיתה מקובלת בישראל, שהנבואה תתחדש רק 


באחרית־הימים "עד בוא נביא ומשיחי אהרון וישראל" 
(״עדה ועדות״, עמ׳ 81 ), הסכימו גם האפוקאליפטיקנים, 
ועל־כן ייחסו בדרך כלל את דבריהם לאישים מן התקופה, 
שבה עדיין היתד, קיימת הנבואה — מאדם הראשון עד דניאל 
בימי מלכות בבל ופרם. יוצאות מכלל זה הן המגילות הגנו¬ 
זות של מדבר־יהודה, שאינן מיוחסות לנביאים. לפי מגילות 
אלו, הודיע האל את "בול רזי דברי עבדיו הנביאים" ל״מורה 
הצדק״, המנהיג של הכת (״עדה ועדות״, עט׳ 49 ). ספרי־הא׳ 
מפרשים את דברי־הנביאים על־פי דרכם (עי/ למשל, דניאל 
ט, ב)! "פשר חבקוק" ו״פשר מיכה"—מספרי הכת של מדבר־ 
יהודה — הם פירושים אפוקאליפטיים על דברי־הנביאים. 

קשר הדוק בין הא׳ ובין הנבואה יש לראות גם בעובדה, 
שרוב הנושאים והמוטיווים של הא׳ כבר נמצאים הם בספרי- 
הנביאים. הא׳ נוצרה מתוך ההכרה, שדורם של חוזיה הוא 
״הדור האחרון״ (״עדה ועדות״, עט׳ 44 ) וש״כול קיצי אל 
יבואו לתכונם, כאשר חקק להם ברזי ערמתו״ (שם, עט׳ 50 ), 
ומפני־כן תופסת בה האסכאטולוגיה מקום מרכזי. תולדות- 
העולם מחולקות בא׳ ל״עולם הזה", הנתון לממשלת־זדון 
(במגילות הגנוזות: "ממשלת בליעל"), ולעולם הבא, שבו 
"יתם הרשע לעד והצדק יגלה כשמש" ("מגילות גנוזות", ב׳, 
עט׳ נ״ג). "אחרית־הימים" נתפסת בה כתהליך קוסמי מלווה 
תהפוכות־הטבע, והמאורעות שיארעו באותם הימים עלי- 
אדמות לא יהיו אלא הד למלחמה הסופית בין כוחות קוס¬ 
מיים: "וצבא השמים יתנו בקולם, יתמוגגו אושי [אשיות ז] 
עולם ומלחמת גבורי שמים תשוט בתבל" (שם, עט׳ מ״ב). 
מתוך כך מקבלת בספרי הא׳ אף גאולת־ישראל צורה מרוחקת 
יותר מן הממשות ההיסטורית משהיא בדברי הנביאים! 
המשיח, למשל׳ נעשה בהם פעמים הרבה דמות על־אנושית. 
ומאחר שאין בא׳ ניגוד בין הרוחני והגשמי, מובנים לפעמים 
הרמזים הסמליים שבדברי-הנביאים ע״י הא׳ כנבואות על 
התרחשות של עובדות ממש, והתיאורים של אחרית־הימים 
עולים בהם לפעמים בגשמיותם על תיאורי־הגביאים. מפני 
שהא׳ מטעמת את קרבתו של "הקץ" ואינה משארת זמן 
ניכר להתפתחות היסטורית רגילה׳ אין היא עומדת על האפ¬ 
שרות של שינוי־ההיסטוריה ע״י תשובה. ודאי, גלום במחזה 
הקוסמי של אחרית־הימים מוסר־השכל, והוא הניצחון הסופי 
של הטוב על הרע, שהרי הא׳ נוצרה מתוך הצורך ב״צידוק- 
האלוהות", שנתעורר מחמת צרות־הזמן! אולם מוסריות זו 
אינה באה לידי ביטוי שלם אלא בסופו של התהליך ההיס¬ 
טורי ולא באחד משלביו הקודמים. מכאן רוח־הפאטאליזם 
המורגש לפעמים קרובות בספרי-הא׳. 

קשה לקבוע תחום מוגדר בין הנבואה והא׳ מבחינת תכנן. 
אעפ״כ אפשר לציין כאחד מקווי-היסוד של הנבואה את 
התוכחה המוסרית המופנית לעם, ולעומת זה — את ריבוי 
הציורים הנוגעים לאחרית־הימים ואת השאיפה להמחיש את 
תפיסת הדברים הנוגעים לכבשונו של עולם כאחד מקווי־ 
היסוד של הא׳. כן יש הבדל בין הנבואה והא׳ בדרך קבלת 
ההשראה של החזון. הנביא זוכה בדרך כלל לנבואתו בהסח- 
הדעת, לרצונו ואפילו שלא לרצונו, ואילו החוזה האפוקא- 
ליפטי מתכונן עפ״ר לגילוייו ע״י צום ותפילה. 

החזון הכולל של הא׳ אינו מצטמצם בעניינים של אחרית־ 
הימים: כל תולדות־העולם נעשות בה תהליך בעל חוקיות 
עצמית. הא׳ עוסקת לא רק ב״מה אשר יבוא", אלא היא גם 
מתבוננת ב״קדמוניות" ("מגילות גנוזות", ב׳, עט׳ נ״ג), כי 



179 


אפוקליפטיקה 


180 


"מאל הדעות כול הווה ונהיה, ואין להשבות"("עדה ועדות", 
עמ ׳ 67 ). כמו-כן תפסה הא׳ את תולדות־־העולם כצירוף 
ההיסטוריות של מלכויות מסויימות, שתקופות־שלטונן נק¬ 
בעו מראש. ז יתר על כן: מכמה בחינות היא רואה באחרית־ 
הימים חזרה'על מה שאירע (לפי המיתום על בריאת־העולם) 
בראשית־הימים. 

גילוי־הסודות בא׳ מסור על־פי־רוב לאהד מן המלאכים, 
אבל לפעמים מגיעים גיבורי־הא׳ לידי גילוי זה בשעת נסי¬ 
עות למקומות מעין גן־עדן, גיהינום, השמים ושמי השמים 
(בדרך כלל יודעת הא׳ שבעה רקיעים), או שהם רואים או 
שומעים את הגילויים בחזון או בחלום. ידיעת־הרזים מגעת 
אליהם באמצעות סמלים שונים ומשונים (שלפעמים הם חיות 
מוזרות), ובזה הם מפתחים ומרחיבים את מסורת-הנביאים 1 
אך בעוד שהנביאים מסבירים עפ״ר את הסמלים באופן ברור, 
שולטת הסודיות בעולמה של הא׳. יחס־המסתורין של הא׳ 
להיסטוריה גורם, ששום אישיות היסטורית אינה נקראת בא׳ 
בשמה, אלא היא מצויינת בסמל או בכיבוי, ובא׳ הנוצרית 
אפילו בגימטריה מספרית. 

היו בין החוקרים, שהצליחו לגלות בא׳ היהודית והנוצרית 
השפעות פרסיות, ויש אף שמכנים את זאראתוישטרה כ״אבי 
הא"׳ מפני שבתורתו כבר מצויה ראיית ההיסטוריה כתהליך 
קוסמי קבוע, שמתחלק לשלבים שונים, וכן יש בה המלחמה 
בין טוב ורע — אור וחושך — ויום־הדין, ביחד עם אנגלד 
לוגיה ודמתולוגיה מפותחות. אבל ביסודו של דבר, הא׳ 
היהודית היא תופעה חד־פעמית, שהיא קשורה בחיי־ישראל 
במחצה השניה של תולדות הבית השני וכמאתיים השנים 
שלאחריהן. 

2 . היחיד בין ספרי־הא׳, שנתקבל לתוך כתבי־הקודש, הוא 
ספר דניאל. החלקים האפוקאליפטיים שלו נתחברו בימים 
הראשונים של המרידה החשמונאית, ולכל הפחות נערך חלק 
מהם (פרק ז׳) באותו פרק־זמן. החזיונות והסמלים שבספר 
זה שימשו דוגמה לכל הא׳ היהודית והנוצרית, שבאה אחר 
ספר דניאל. פריה של תנועה דתית אפוקאליפטית חשובה 
הם "ספר חנוך", שנשתמר בשלמות בתרגום חבשי, "ספר 
היובלות", "צוואות בני־יעקב" והמגילות הגנוזות של מדבר- 
יהודה. ספרים אלה נתחברו, כנראה, מימיו של יוחנן הודקנוס 
ואילך < בכל אחד מהם נזכר אחד (ולפעמים שניים) משאר 
הספרים, ושרידי שלושת הספרים החיצונים הנ״ל — וגם 
שרידי ס׳ דניאל — נמצאו ביחד עם המגילות הגנוזות. התנועה 
הדתית, ששימשה גורם לחיבורם של הספרים הללו, נתגבשה 
ונעשתה כת יושבת מדבר, שסדריה היו דומים לסדרי־חייהם 
של האיסיים (ע״ע), כפי שהם ידועים לנו. לתנועה זו היתה 
תפיסת־עולם אפוקאליפטית שלמה. בתפיסת־ההיסטוריה שלה 
נודע מקום חשוב למלחמה של כוחות דמוניים, טובים ורעים, 
היא קבעה, כנראה, גם את המיתוס על נפילת המלאכים 
הרעים, וכן פיתחה פסיכולוגיה ותורת-מוסר מיוחדות לה. 
בספריה — ביחוד בספר־חנוך, שהוא הספר האפוקאליפטי 
החשוב והכולל ביותר, ובס׳ ״צוואות בני יעקב״ — נמצאים 
הרישומים הראשונים של המיסטיקה היהודית. 

בתקופת שלטונה של רומי ביהודה נתרבו ספרי־א׳, 
שעסקו ביחוד בשאלת סבלה של האומה וגאולתה. "מזמורי 
שלמה" מדברים על הרומים ועל פומפיוס ומותו בסמלים, 
שהם אפיינים לא׳, ועל מלכות־המשיח. לפי "עליית משה", 
הגואל הוא אלוהי-ישראל עצמו. הד המלחמה ברומים נשמע 


ב״אפוקאליפסה הקטנה" הנצרנית, שהיא כלולה באוונגל- 
יונים (מארקום, י״ג; מתיא, כ״ד> לוקאס, כ״א). מתוך הזע¬ 
זוע הנפשי של האומה, שבא בעקבותיו של חורבן הבית 
השני, נתחברו ספר עזרא הרביעי וחזיון ברוך הסורי. תגובה 
נצרנית על אותם המאורעות הוא "חזון יוחנן" (ע״ע) 
שב״ברית החדשה", שהוא מלא שנאה כלפי דומי. 

חוץ מן האפוקאליפסות, שתכנן ומגמתן הם בעיקרם לאד 
מיים־מדיניים, נכתבו בשתי המאות הראשונות לסה״נ חיבר 
רים אפוקאליפטיים, שבהם תופס מקום מרכזי גילוי של רזי- 
העולם וסודות־האלוה־ת, כדוגמת ם׳ חנוך החבשי. בעקבותיו 
חובר ״ספר חנוך״ — אפשר, עוד קודם חורבן הבית — 
שניתרגם מיוונית לסלאווית (ונקרא משום כך ספר־חנוך 
הסלאווי). לקבוצה זו שייכים ה״אפוקאליפסה היוונית ע״ש 
ברוך״ (כנראה 150 — 200 לסה״ג), האפוקאליפסה של אברהם 
וצוואת אברהם (המאה ה 1 או ה 2 לםה״נ), חיי אדם וחוה, 
וצוואת איוב, שאף היא נתחברה ביוונית. 

יש הרבה נקודות־מגע בין הא׳ והספרות התלמודית: 
הדואליזם ההיסטורי והקוסמי של העולם הזה והעולם הבא 
שבא׳ נתקבל ע״י כלל-ישראל. הרבה מן הציורים על אחרית־ 
הימים משותפים הם לתלמוד ולא׳. וכן נמצאות בתלמוד הש¬ 
קפות על גן־עדן וגיהינום, על גורל הנשמות לאחר מיתה 
ועל המשיח, תיאורים של שבעת הרקיעים ותורת המלאכים, 
שמקורם בא׳ היהודית. תורת אחרית־הימים (האסכאטולוגיה), 
שד,יתד. בא׳ עטופה סודיות שב״נסתר", נעשתה "נגלה" בספ¬ 
רות התלמודית; אך ההתבוננות בסודות האלוהות ("מעשה- 
מרכבה") ובסודות בריאת־העולם ("מעשה־בראשית") נעשתה 
נושא לחברות של בעלי־מסתורין, שנמנעו מלפרסם את תורתם 
ברבים. פרק י״ד של ספר חנוך החבשי כולל את התיאור הק¬ 
דום ביותר—זולת זה שבנביאים—של "כסא־הכבוד", שנודע 
לו תפקיד מרכזי בספרות הדנה במעשי־מרכבה. חנוך עצמו, 
שצופה ומסתכל במסתרי האלוהות והעולם, נעשה במיסטיקה 
היהודית הקדומה — לא קודם תחילת המאה ה 2 לסה״נ — 
מלאך-עליון, ואח״כ זוהה עם מיטטרון. השלבים הראשונים 
של המיסטיקה היהודית הם: החבורות של האפוקאליפטי־ 
קנים הקדומים, שהתעניינו ביחוד ב״קץ" מבחינה מדינית 
ודתית, המיסטיקנים של תקופת־המשנה, שהתעניינו ביחוד 
במעשי־מרכבה ובמעשי־בראשית׳ ובעלי־המסתורין מתקופת- 
התלמוד ומן התקופה שלאחריה, שנושאי־התעניינותם הקיפו 
את כל צורות הא׳ של קודמיהם. ספרות־ההיכלות, שעיקרה 
ורובה נתחברו בתקופת הגאונים, כוללת, בצד דיון במעשי־ 
מרכבה, שהם הנושא הראשי שלה, תיאורים שונים של 
"אחרית־הימים" וחשבונות של ה״קץ" וימי־הגאולה. הגיבו¬ 
רים של ספרות־ההיכלות הם התנאים וקיים, איפוא, אותו 
יחם פסודואפיגראפי אליהם, שיש בספרי הא׳ הקדומה אל 
האישים של תקופת־המקרא. 

אף בשאר התקופות של יה״ב הוסיפו היהודים לחבר 
אפוקאליפסות, שבהן משתקפים מאורעות היסטוריים שונים 
ושעוררו באומה את תקוות־הגאולה. הן חוברו מתוך השפעות 
יהודיות ולא-יהודיות! תפקיד חשוב נודע כאן ל״אנטיכריסט" 
הנקרא באפוקאליפסות אלו ארמילום (ע״ע), מלבד זה כו¬ 
ללים מדרשים מאוחרים שונים את תיאורי גן־העדן והגי¬ 
הינום׳ שהם מצויים גם בספרות־הגויים. חיבורים אפוקאלים־ 
טיים מסוגו של ס׳ חנוך החבשי השפיעו—כנראה, באמצעות 
תרגומיהם — על חיבורים מדרשיים של יה״ב (מדרש בראשית 



181 


אפוקליפטיקה — אפור 


182 


רבתי, מדרש תדשא, פרקי דר׳ אליעזר, מדרש "ויסעו") 
בענייני א׳ וגם בעניינים אחרים, והשפעתם הגיעה עד ה״זוהר" 
והספרים שנתחברו על יסודו (ספר־חנוך נזכר כמה פעמים 
ב״זוהר"). חשיבותה של הא׳ גדולה איפוא גם להבנתן של 
הקבלה והחסידות, שפעולתן הולכת ונמשכת עד ימינו אלה. 

הא׳ הנוצרית. הנצרות נוצרה מתוך אותה תסיסה רוח¬ 
נית, שמתוכה נוצרה הא׳ היהודית. דרשתו של ישו, שבאה 
להודיע שמלכות־השמים קרובה, כבר היא ספוגה רעיונות 
אפוקאליפטיים; וכך הן גם ד,מסרות של תלמידיו. בישו 
"המשיח" נתקיימו, לדעת הנוצרים, לא רק הבטחות הנביאים 
אלא גם אותן של הא׳ היהודית. באוואנגליונים הסינאופטיים 
נכללת ה״אפוקאליפסה הקטנה" (עי׳ למעלה), שבה יש אז¬ 
הרה לנצרנים מפני הסכנה של תנועות אפוקאליפטיות מק¬ 
בילות: "כי יקומו משיחי שקר ונביאי שקר ונתנו אותות 
ומופתים להטעות אף את הבחירים אם יוכלו" (מארקום, י״ג, 
כ״ב; והמקבילות). ומאחר שלפי ההשקפה, שהיתה מקובלת 
באותם הימים, היתד, צריכה הנבואה להתחדש קודם ביאת- 
המשיח, הכריזו על יוחנן המטביל כעל אליהו הנביא! ומפני- 
כן קורא מחברה של האפוקאליפסה ע״ש יוחנן את חיבורו 
"דברי נבואה" (א׳, ד׳), אמונתם של הנוצרים בהופעתו 
השניה של ישו (." 01 ״ 0 < 1 "^) נתקשרה אף היא בחזיונות 
אפוקאליפטיים, והנצרות הקדומה הושפעה כל־כך ממוטיווים 
של הא׳ היהודית, שלפעמים קשה להכריע, אם החיבור הוא 
נוצרי ממש או הוא רק עיבוד של ספר יהודי. את החידוש 
שבא׳ הנוצרית וכן את מידת־התלות שלה בא׳ היהודית 
אפשר להכיר מן הקטע האפוקאליפטי שבפרק ב׳ של האיגרת 
השניה של פאולום לאנשי־תסאלוניקי (ע״ע אנטיכריסט). 
גם מחברי ד,"ברית החדשה" השתמשו בספרים של הא׳ היהו¬ 
דית. מלבד ההשפעה העצומה של ם׳ דניאל, שניכרת באוואג־ 
גליונים הסינאופטיים וב״חזון־יוחנן", אנו מוצאים שאיגרת־ 
יהודה מצטטת את ספר חנוך החבשי ואף מתבססת על 
"עליית־משה", וכן מתבססת על ס׳ חנוך האיגרת הראשונה 
ע״ש פטרום (ג׳, י״ט! א׳, י״ב). מכל האמור מובן מפני־מד, 
שמרו הנוצרים על החיבורים של הא׳ היהודית בתרגומים 
שונים; ואולם פעמים הרבה, כדי להוכיח את אמיתות אמונ¬ 
תם, עיבדו הנוצרים ספרים אלה, ואף חיברו חיבורים דומים 
להם, שכולם — חוץ מ״חזון יוחנן״ — נכללים בין הספרים 
החיצונים של הנצרות. רובם של ספרים אלה ככולם — מלבד 
״הרועה של הרמס" (ע״ע) — מיוחסים לאישים מתקופת־ 
המקרא וה״ברית החדשה". בדומה לא׳ היהודית עוסקים 
הרבה מן החיבורים האפוקאליפטיים הנוצריים ביחוד בתיאו¬ 
רים של גן־עדן וגיהינום. המפורסם שבחיבורים הללו הוא 
"חזיון פאולוס", שהשפיע הרבה על ספרות יה״ב וביחוד על 
ה״קומדיה" של דאנטה (ע׳, למשל, "הקומדיה האלוהית", 
"תופת", ב׳, כ״ח). חיבורים אפוקאליפטיים נתחברו ביה״ב 
מתוך תסיסות רעיוניות ופוליטיות. הכנסיה המאורגנת הת¬ 
נגדה בדרך כלל לגילויים של הלך־רוח אפוקאליפטי בין 
חבריה. מפני־כן נוצר רובם של החיבורים האפוקאליפטיים 
בתוך הכיתות של המינים הנוצריים וע״י בני־אדם, שסטו 
מן הכנסיה האורתודוכסית. אך הזעזועים המדיניים הגדו¬ 
לים, שאירעו ביד,"ב, עוררו את הציפיה ל״קץ" בתוך הנצרות 
כולה. מתוך חזון אפוקאליפטי פוליטי נתחברו חיבורים הרבה 
ע״ש הסיבילות ואף איגרות, שנפלו כביכול מן השמים 
(השווה "פיתקא מן שמיא" שבתלמוד). גם הכנסיה עצמה 


השתמשה לפעמים בהתעוררות אפוקאליפטית זו כדי לצייר 
את מתנגדיה כמייצגי כוחות־הרשע האפוקאליפטיים — ומתוך 
כך ייחסו ביה״ב חשיבות מרובה כל־כך לדמותו של האנטי־ 
כריסט (ע״ע). גם התסיסות החברותיות הדתיות של יה״ב 
ותחילת העת החדשה, שהיו מופנות נגד סדרי־החברה הקיי¬ 
מים ונגד השחיתות והדיכוי שבמשטר־הכנסיה, קיבלו אופי 
של תנועות אפוקאליפטיות, ביחוד בתקופת הרפורמאציה 
ותקופת מלחמות־הדת שבאה אחריה. 

א. מ. הברמן, עדה ועדות, תשי״ב! א. ל. סוקניק, מגילות 
גנוזות, א׳, ב׳ו אברהם כהנא, הספרים החיצונים, תרצ״ז! 

הא׳ היהודית של ימי הבינייס ביחוד: ילינק, בית המדרש! 

י. קויפמן, מדרשי גאולה, תש״ג! י. קלוזבר, היסטוריה של 
הבית השני, כרך ב׳, ענד 265 — 266 , 268 — 271 ! כרך ד׳, עמ׳ 
264 ! כרך ה׳, נספח בסוף הכרך בהוצאה השלישית, תל־אביב 
תשי״ב! הנ״ל, ישו הנצרי, הוצאה ה׳, תש״ה, עמ ׳ 70 — 71 ! 
הנ״ל, הרעיון המשיחי בישראל, הוצאה ג׳, תש״י, עט' 158 — 
160 , 181 , 189 — 190 , 191 — 212 , 214 — 221 , 241 — 311 ! ג. 
אלון, תולדות היהודים בארץ ישראל בתקופת המשנה והתל¬ 
מוד, תשי״ג! י. מ. גרינץ, אנשי־היחד, איסיים, בית־(א)םין, 
"סיני", תשי״ג, ענד י״א—מ״ג! ד. פלוסר, הספר החיצוני 
"עליית ישעיהו" והכת של ים־המלח, ידיעות החברה לחקי¬ 
רת ארץ־ישראל, תשי״ג, 28 — 46 ! ) 7/1 ,״ 01121-1 . 14 .א 

, 711 ) 1711 ) £51 7 1 ) 01 ) 1 ( 1 [ 0 7/10 ) 1£70 ()) 11110 ) 87 1 ) 171 ) 7/10 )/ 7007 )/ 0 
1/1/1071 ) £7 11 ]) 10 ) 11 ) 77 . 11 71 ) 1/1 )/ 7 ^ 70 ) 14 ) 1 ( 7 ,( £21112561 .£ ; 1913 
7 ) 1/00/1 ) 111/11 ) ,״!!״!!ו .? ; 1921 ,! 711 ) 110171 ) 7 71 ) 111 ) 1 ) 11 
7 ) 0011 , 61 ( 201 . 4 ^ ; 1928 , 1 ) 8117 7 ) 1 > 10111 ! 7 ) 01177 50117111111771 
07 }/ 7 01 \ . 1 ) 11 [ 7 ) 11 ) 70/110/11 ) 0 ,״־ $611111 .£ ; 1938 , 7 ) 701/71 ) 0 
, 62116 ? . 5 - 11 ; 555 , 524 , 268 ,* 111 , 1909 , 711 ) 1 7 ) 110/1 ) 2 772 : 

, 110 )/ 0001 ? // 101711 )[ 07101 / 0 ) 7/1 ) 10 ? 770117 /)/? ( 0 8.0017 ) 1 ( 7 

- 7000 )/ 0 (ס ) 110710 ) 1 ) 8 ) 7/1 ,ץ 16 ,״ 0 א . 11 . 14 ; 110 — 75 , 1931 
- 17 )/ 1 11717/1 )) 171 71117 ) 77 07 ) 1110 , 1 ( $0110161 . 0 ; 1944 , 7110 )/ 1 

) 711110/1 ) 710771 ) 111 )/ 8 , 66116 ( 116111 .£ ; 79 - 40 , 1946 , 11017771 

177 )/ 8 7/101 )/ 7007 )/ 0 ) 7/1 , 21065 [ •א . 4 ג ; 1924 , 71 ) 1 /ק/ 7007 )/ 1 

. 1924 , 711 ) 710711 ) 7 

ד. ם. 

אפ 1 ק!ריפים, ע״ע ם§!־ים חיצונים. 

אפ 1 ר (יוו׳ ;>נ> 09 ק>£; ״! 6 — על ,( 69610 — רואה! משגיח), 
אחד מחברי השלטון העליון בספארטה. מס 1 רות 
שונות מייחמות את הקמתו של מוסד הא" לליקורגוס (ע״ע) 
או לתאופומפום, שמלך בספארטה בימי המלחמה המסנית 
הראשונה ( 750 לפסה״ג לערך! ע״ע ספרטה). אולם נראה, 
שבתקופה העתיקה ביותר. עוד קודם ששבטי־הדורים הת¬ 
נחלו ביוון (במרכזה ובדרומה), כבר הכירו הדורים במוסד 
הא", שמעיקרו לא היה אלא בעל תפקידי פיקוח וחקיקה 
בלבד. התרחבותו של מוסד זה באה כתוצאה של חוסר שלטון 
מרכזי חזק — מה שנגרם ע״י ההתחרות בין שני בתי-המלוכה, 
שמשלו בספארטה, וע״י מלחמות־החוץ המרובות׳ שהעסיקו 
את המלכים בחוץ־לארץ. הא" התפתחו ועלו למרום־מעמדם 
בספארטה במשך ימי התפשטותה של ספארטה בפלופונסוס, 
הואיל ומתח ההתחרות בחוץ דרש במפגיע שלטון חזק ומרוכז 
בבית. ומכאן, שיש גרעין היסטורי במסורת, שמייחסת את 
הקמתו של מוסד הא" לתאופומפוס. בתקופה ההיסטורית אנו 
מוצאים בספארטה חמישה א״ — א׳ לכל אחד מחמשת השב¬ 
טים הדוריים, שבכללם היוו את המעמד השליט בספארטה. 
לכל אזרח היתה הזכות להיבחר כא׳. תקופת המשרה היתה שנה 
אחת. על שמו של הא׳ הראשון נקראה שנת־השירות של הא". 

שלטון הא" הקיף למעשה את כל תחומי־החיים של האומה 
והמדינה. הא״ היו מכנסים את אספת־העם (. 11 . 0 ^ 601 ,) ומבי¬ 
אים לפניה חוקים לאישור. הם היו מקבלים משלחות של 
מדינות־חוץ והיו מנהלים את מדיניות־החוץ של ספארטה: 
הכרזודמלחמה ועשיית־שלום היו בפועל בסמכותם. מעמדם 
היה נעלה ממעמדם של המלכים, באופן שהיתר, להם אף 



183 


אפור — אפותיקי 


184 


הזכות לאסור מלך ולהעמידו לדין במקרים מסויימים. כמו-כן 
היתד. מסורה להם ההכרעה הסופית בדיני־ענשים, דיני־גפשות 
ובשיפוט האזרחי. גם הפיקוח על זרים היה בידם, ואת הבלתי־ 
רצויים היו רשאים לגרש מגבולות־המדינה. לא פחות מכריע 
וחשוב היה תפקיד הפיקוח שלהם על הצבאות והמצביאים. 
מחמשת הא" היו שניים נלווים אל הצבא, ואע״ם שלא היו 
מתערבים בהנהגת המלחמה, היו רשאים לתבוע את המלך 
לדין—לאחר שחזר לארצו—על התנהגותו בשעת המלחמה. 

1011 ( 50 ( 011012 <}$ 405 £ 1012 \ 0 (< 0 ) £17 , 0 £ 71171 ( 10 £7715 ,ומ 011 . 0 
-£ה 10 ק 01$ . 4 ) 7£ ז 10 (ס £17151 " 7.147 , 0 * 5161 .£ ; 1878 , 101015 (<}£ 

-־ £3111 ! .ס ; 1894 , 11011671 80(101 111171% 6-05 £{>)1070104 272 ${>0X10 
. 8 ; 1922 , 0 ( 1 ( 17212200 ^ 5 501170 1 ) 017 70710 } 5 

. 1933 , 101015 (}£ 10$ ) 7-1117 £ <} 7-5 ט ■ 007 

א. ש. 

אפותס ( 5 ס ? סק>£׳ 0 , היסטוריון יווני. א׳ נולד בקימי שבאסיה 
הקטנה ב 400 לפסה״ג לערך וחי שנים הרבה 
באתונה, במקום שנמנה עם תלמידיו של הרטור המפורסם 
איסוקרטס (ע״ע)< נראה, שמת אחר שנת 341/46 . א׳ היה 
סופר פורה מאוד, וידועים לנו השמות של חיבוריו אלה: 
א) על קימי, עיר־מולדתו של א , ! ב) על הסיגנון! ג) על 
ההמצאות. אך עיקר פירסומו בא לו בזכות חיבורו ההיסטורי 
הגדול, שכלל שלושים ספר. החיבור פתח בשיבת ההראקלידים 
וסיים בכיבושה של העיר פרינתוס ע״י פיליפום 11 ממוקדון 
( 341/40 לפסה,"נ). הספר'האחרון, השלושים, של החיבור, 
שתיאר את ״מלחמת הקודש״ ( 356 — 346 , ע״ע יון), הורחב 
או הושלם — כנראה, אחר מותו של א׳ — ע״י דמופילום, בנו 
של המחבר. מחיבור גדול זה לא נשתיירו אלא ?ורידים דלים. 
אעפ״כ אפשר לקבל רושם ברור למדי מטיב כתביו של א/ 
הן מבחינת התוכן והן מבחינת הסיגנון, מתוך הספרים י״א— 
ט״ו של "הביבליותיקה" לדיודורוס מסיציליה (ע״ע)! ספרים 
אלה הועתקו בעיקרם, לפעמים מלה במלה, מתוך חיבורו של 
א/ א׳ היה רחוק ממושג הדיוק ההיסטורי של תוקידידס, כמו 
שהיה רחוק מאמנות־הסיפור של הרודוטוס. סיגנונו היה יבש 
ורטורי כאחד. תיאורו היה מקושט בפרטים׳ שבדה מלבו 
לתפארת המליצה והסיפור. אעפ״ב היה לו חוש מפותח 
להבחנת עדיפותם של כמה מקורות. הוא השתמש בהרודוטוס 
לתיאור המלחמות בין היוונים והפרסים, ובתוקידידס — לתו¬ 
לדות חמישים השנים שעברו מן הקרב ליד סאלאמיס עד 
המלחמה הפלופונסית וכן לתיאורה של המלחמה הפלופונסית 
עד שנת 411 לפסה״ג. במידה שהחיבור נתקרב לזמנו של א׳ 
נעשה מפורט יותר: המאורעות מסוף המלחמה הפלופונסית 
עד ״מלחמת הקודש״ הקיפו 14 ספרים, כלומר כמעט את 
מחצית החיבור כולו. למרות כל מגרעותיו נחשב א׳ כהיסטו¬ 
ריון החשוב ביותר של יוון במאה ה 4 . הוא היה מקובל על 
קהל־הקוראים משום מנהגו לתבל את תיאוריו במוסר־השכל 
ומשום השקפותיו הפאנהלניות בדוח זמנו של איסוקרטס. — 
עדיין לא הוברר הדבר'אם יש לייחס לא׳ את הקטע של 
החיבור ההיסטורי הבלתי־ידוע, שנמצא בפאפירוס של 
אוכסירינכוס ("ההלניקה של אוכסירינכוס"). 

מקורות: הקטעים שנשתיירו מחיבורו ההיסטורי של א׳ 

1 אס 19 ע״י \ - 01-00 11510010010172 ( 07210 172 £10£ ,־ 111161 ^ . 0 ( 1 

- 110% 10 ( 1 ,ץכ £3001 ( 2 ; 641 , 626 ,^ 1 ;. 85 234 , 1 , 0010172 
.££ 22 , 0 11 ;.££ 37 11 , 01 \( 5101 ((¥ 7011 ( 50 ( 7 ( 00 ( £1 101 ) 0 ) 172017 
ספרות: 0011071 (£ 0 ( 4 01701 0 ס 1011£ (ס 150 ס) 12 ( 1 , 11 ש 15 )־ 1 ג 11 ך) 011 ^\ 
ד\ £1-0£ ל , 0401 ( 0 ( 0 <( 011 ) 7 ( 0 ( 1 ( 0050 1077 ( 50 ( 1 ( 0 ( 5 . 0 . 7 ( 00 ( £1 401 
£ 017 ( 01 ) 01 5 ( 1 0 ( 4 1 ס<( 0 71 £0 1 1412 ( 1177101500 , £61 ק 122 ג) 1 ־ו ;( 1868 ) 
. 1879 , 70105 (<}£ ( 70 ( 110 ( 0 ( 1 ( €050 . 7 ( 00 ( £1 401 

א. ש. 


אפו׳ויןם (יוד ? 6 .^ 0010 ?״> — הגבלה, הגדרה), מימרה 
קצרה, שמבטאת באופן ממצה הנחה עיונית או 
רעיון, שהוא פרי של הסתכלות או אינטואיציה אישית. 
המונח א׳ מופיע ראשונה במאה ה 5 לפסה״נ, כשם לחיבורו 
של היפוקרטס (ע״ע), הכולל ב 8 ספרים, בצד אבחנות של 
מחלות, מימרות באמנות־הרפואה. ידועה היא התחלת הא׳ 
הראשון באוסף זה — "החיים קצרים, האמנות ארוכה"(בתר¬ 
גום הלאטיני: 2 §ס 510 ־ 21 15 ׳\ 6 ־נל מאז ועד לרנסאנם 
שימש הא׳ בעיקר לניסוח הנחות ברפואה ובמדעי־הטבע, 
ודאנטה משתמש במלת א׳ כשם נרדף לרפואה (גן־עדן, 
מזמור י״א, 4 ). בהשפעת הא" של היפוקראטס, שניתרגמו 
ללאטינית במאה ה 11 ע״י הרופא קונסטאנטינוס אפריקאנוס 
בסאלרנו, נתחבר ע״י האסכולה של סלתו(ע״ע) במאה ה 11 
או ד. 12 החיבור הרפואי האפוריסטי (בחרוזים לאטיניים) 

102£ :> 11 > 01£ 105 ־ 1 או $31£101£301101 520113115 ££11X160 ^, 

שנתפרסם בכל אירופה במקורו ובתרגומים שונים. אוסף 
אחר של א״ רפואיים, שיש בהם עניין מרובה, כונס ב 1709 
על־ידי ההולאנדי בורהוה (ע״ע). — בענייני הטאקטיקה 
המלחמתית עוסקים הא" של הנסיך ריימונדו מ 1 נטקוק 1 לי 
(המאה ה 17 ). 

בזמן החדש משמש הא׳ לסופרים והוגי־דעות אמצעי- 
ביטוי מבריק וקולע לרעיונות, שיש בהם לפעמים עמקות 
ומעוף, אלא שאינם קשורים זה בזה קשר שיטתי בולט. בין 
אמני המחשבה האפוריסטית מצטיינים: לרושפוקו, ליכטנ־ 
ברג, ניטשה ושופנהאואר. 

א״ מרובים נמצאים גם בספרות העברית! יש• להבחין 
במימרות כאלו בספרי קוהלת ואיוב, וביחוד עשירה בהן 
הספרות התלמודית (פרקי אבות, אבות דר׳ נתן, וע*ד). 

; 1902 , 8 ,■ו> 1-811 ) 111111 ^ 1 ■ת> 1 ) 11812 !! 8.8 ז 11 ' 1101 <) 4 , 11011 } 1108 .? 

111 ,#מ 081111 .!)))•))ג! ! 81 ,׳, 0 ,• 143111111161 . 11 .? 

, 1933 ,^^'\ 1 > 1 !!■, XX ו 1 !ח 14 ) 811 1 1 ) 118 <*':/ 

. 175 — 132 

0 . נ. 

אפזתיקי או אפזתיקי (ביוד ףואוו&ס^ט■), שיעבוד של גבס 
מסויים לבעל־חוב לשם גביית חוב, שלא נפרע 
בזמנו. הא׳ נבדלת ממשכון במה שהנכס שעליו היא מוטלת 
נשאר בידי החייב׳ בעוד שהנכס הנתון במשכון נמסר על־ידי 
החייב לבעל־החוב. הטלת א׳ היתד. מקובלת במשפט ההל¬ 
ניסטי ומכאן עברה, כנראה, למשפט התלמודי. במקורות 
תלמודיים מתקופת־התנאים (גיטין, מ״א, א'< תוספתא׳ כתו¬ 
בות׳ י״א, ח׳) מבחינים בין שגי סוגים של א׳: (א) החייב 
משעבד נכס מסויים לבעל-החוב ואומר לזה האחרון: לא 
יהיה לך פירעון אלא מזה. בא׳ מסוג זה אין בעל־החוב רשאי 
לגבות את חובו משאר נכסיו של החייב, אם הנכם המשועבד 
אבד ערכו, כגון שדה ששטפה נהר. (ב) החייב משעבד 
לבעל־החוב נכס מסויים ואיינו אומר: לא יהיה לך פרעון אלא 
מזה. בא׳ מסוג זה רשאי בעל־החוב לגבות את חובו משאר 
נכסי־החייב׳ אם הנכם המשועבד אבד ערכו. בספרות הרבנית 
נקרא הא׳ מן הסוג הראשון "א׳ מפורש" והא׳ מן הסוג השני 
"א"׳ סתם (ראה, למשל, טור חושן משפט, קי״ז, א). גם 
במשפט ההלניסטי היו קיימים שני סוגי־א׳, שהם מקבילים 
לשני הסוגים הנזכרים במקורות התלמודיים: הא׳ המפורש 
נקרא בשם ["יןו 0 סזנט■, ואילו הא׳ סתם נקרא בשם 
או אלא שכבר בתקופה קדומה ניטשטשו הגמ¬ 

לים בין שני סוגים אלד- 



185 


אפותיקי—אפי 


186 


במאה ד, 5 לםה״נ אנו מוצאים בפאפירוסים היווניים- 
מצריים א׳ כללי על כל נכסי־החייב, ולא על נכס מסויים 
בלבד. א׳ כללי זה דומה בכל פרטיו לשיעבוד־נכסים של 
המשפט התלמודי׳ שלפיו משועבדים לבעל־החוב כל נכסיו 
של החייב, אם אך התחייב בשטר בפני עדים. שיעבוד־ 
נכסים של החייב, שכבר הוא נזכר במשנה (כתובות, ד/ ז׳ז 
ב״מ, א/ ף! ב״ב, י , , ח , ), קדם בלא ספק זמן מרובד, לא׳ 
הכללי, שאנו מוצאים בפאפירוסים היווניים־מצריים ובמשפט 
הרומי המאוחר, ויש מקום להשערה, שהמוסד המשפטי של 
שיעבוד־נכסים, שהיה נהוג בין היהודים מתקופה קדומה, 
עבר למשפט הרומי המאוחר באמצעות סופרים כותבי- 
שטרות, שהכניסו אותו לתוך נוסחי־השטרות שלהם. להשערה 
זו יש סמוכים בעובדה, שהנוסחה של א׳ כללי, שהיא 
מצוטטת בספר־החוקים של יוסטיניאנוס: ס 10111 ז 6 ק ! 6 16 ) 1 ? 
( 9 .[ 17 ] 16 . 8 . 0 ) 1106011001 ס 6 ק שרת 28 060010 [בערבות 
ובאחריות הנכסים השייכים לי]׳ מקבלת בכל פרטיה לנוסחה 
התלמודית של שיעבוד־גכסים מתקופת־התנאים: כל נכסי 
ערבאין ואחו־אין לך [כל נכסי ערבים ואחראים לך]*(גיטין, 
ל״ז' א׳ז'תוספתא,' כתובות. י״ב, א׳, הוצ ׳ צוקרמנדל, 274 ). 
וע״ע אחריות; שעבוד. 

האנציקלופדיה התלמודית, ערך אפותיקי! א. גולאק, תולדות 
המשפט בישראל בתקופת התלמוד, עם' 51 ! .א 

/ 0 1.11/11 1/16 חיו מ 8 מן 0 ? 00-1 זו 60 /ס ׳״ 131 ) 7/1 , 5011138 

. 213 — 207 _רןק*,, 0 עג/ 3 ' 1 ) 1/1 

י. י. ר. 

אפטזביצר, אביגדור(תרל״א / 1871 , טארנופול, גליציה— 
כ״ז בכסלו תש״ג/ 1942 , ירושלים), חוקר בחכמת- 
ישראל. מ 1909 עד 1938 הורה פרשנות־המקרא, אגדה ופילו* 
סופיה דתית בבית־המדרש לרבנים בווינה. במחקריו עסק 
בין השאר במקראות, שבתלמוד ובמדרשים הם באים בנוסח 
שונה מנוסח המסורה (בתחום זה חשוב ביחוד חיבורו: 25 ( 1 
1915 — 1906 , 1,116021110 036610150660 860 מ! ¥001 \ 50601£1 ). 
כן עסק א׳ בהסברת רעיונותיה וצורותיה של האגדה מתוך 
השוואתה אל הספרים החיצונים ואל פירושיהם ודרשותיהם 
של אבות הכנסיה הנוצרית. חוץ ממאמרים מרובים שפירסם 
א׳ בכתבי־עת ובקבצים מדעיים שונים, עוסק בחקר האגדה 
גם ספרו: 1922 , 363 §.£ 160 > 71661101 1 ) 110 £2111 , ובחקר 
האגדה וההלכה כאחת הוא דן בספרו : 160 ) 11116 סק 30161 ? 
- 61 ק 3 ס 1£ ק 6 ס 5608 ק 1108 03661011501160 1 ) 10 11351X10113602611 

1927 , 5060161010 0660 * (חלק ממנו נתפרסם בעברית: 
"פוליטיקה חשמונאית ונגד-חשמונאית בהלכה ובהג¬ 
דה", ב״ספר זכרון לכבוד הד״ר ש. א. פוזנאנסקי", תרפ״ז). 
חשיבות מרובה נודעת לחקירותיו על זיקת ספרי־המשפט של 
הארמנים והסורים למשפט העברי. החשובים שבמחקריו על 
נושא זה הם הספרים: ־ 300 0053150660 ! 200 36110326 
- 01 ׳( 5 16 ( 1 (וינה, 1907 ); 36061 301060150660 110 0 ס 1 !ק 26 
1910 , 36061 0105315066 825 008 360615600660 50660 
(בעברית: משפט ישראל בספרי המשפט הסודיים, ירושלים, 
תרפ״ג). לאחר עבודה עצומה, שנמשכה 20 שנה, הוציא א׳ 
ע״פ כ״י את "ספר ראבי״ה" לרבנו אליעזר ב״ר יואל הלוי 
(ע״ע) בצירוף הגהות וביאורים (הוצאת מקיצי נרדמים, 
תרע״ג—תרצ״ה); "הוספות ותקונים" (ח״א וח״ב, תרצ״ו). 
המבוא המקיף שלו ל״ספר ראבי״ה" (תרצ״ח) כולל את 
תולדות המחברים והספרים הנזכרים בחיבור זה והוא חשוב 


לידיעת תולדותיהם של חכמי צרפת ואשכנז.—בשנת תרצ״ח 
עלה א׳ לירושלים וכאן חיבר, נוסף על מאמרים בתולדות־ 
ההלכה, את ספרו "מחקרים בספרות הגאונים", תש״א. 

מ. נ. צ. 

אפטיט, ע״ע פוספטים. 

אפי (יוו׳ ןיעק>,״ז״ק־״ס — תכונה, מהות, טבע, ברוב לשונות- 
אירופה 063030160 , מיוו׳ שפירושו חותם, 

רושם מוטבע, סימן מובהק, טיפוס), במובן המקובל— תכונה 
בולטת, או צירוף של תכונות בולטות, שמשתקפות בהת¬ 
נהגותו של היחיד, ביחוד בתגובתו על התנהגותו של הזולת, 
כגון כושר של פעולה לפי עקרונות קבועים, תקיפות ויציבות 
בדעה ובהתנהגות, עקיבות, וכן גם סגולות נפשיות מיוחדות, 
כמו טוב־לב, רכות־לב, נועם־הליכות והיפוכיהן(א׳ חזק, רך, 
טוב, רע, קשה). הכאראקטרולוגיה (את המונח טבע באנזן 
ב 1867 ) — כלומר, הטיפול המדעי בבעיות של הא' — כרוכה 
בחילוקי־דעות מרובים כל-כך, עד שיש חוקרים, ביחוד אמרי¬ 
קנים, שאינם משתמשים במונח א׳ כלל. הקושי העיקרי 
בחקירת־הא׳ נובע מהעדר של מתודה נסיונית ברורה — מה 
שמעודד את הדיון המופשט בנושא ואת התפתחותן של 
הבדונות דקות, שערכן המדעי מוטל בספק (ביחוד בפסיכו¬ 
לוגיה הגרמנית). בעלי הגישה ההוליסטית (השלמותית), 
שרואים את הא׳ כיחידה אורגאנית, מעדיפים את הכרת הא׳ 
באמצעות האינטואיציה (ע״ע) של המכיר וכן באמצעות 
ה״רושם" הכללי׳ שעושה האדם הנבדק. לעומת זה נוטים 
"מפרקי הא׳ לחלקיו", כלומר, לגורמי־היסוד שלו (רובם של 
חוקרים אלה הם אמריקנים), להציע לצורך בדיקת־הא׳ את 
השימוש במבחנים, דרכי רישום שיטתי של תגובות ואפני- 
התנהגות, סולמות־הערכה ושיטות קונקרטיות אחרות. ג׳. 
אולפורט, מחוקרי־האישיות המובהקים באה״ב, מנסה לפשר 
בין שתי הגישות העקרוניות והמתודולוגיות המנוגדות הללו 
כשהוא מציע להשתמש לשם קביעת הא׳ הן ברושם הכללותי 
והן במתודה הרושמת בקפידה קווי-א׳ מיוחדים; אך לפי 
שעה לא זכתה שיטה זו להצלחה מרובה במדע. חוקר מחלות- 
הנפש קו־צ׳מר (ע״ע) ניסה למצוא בסיס ממשי למה שהוא 
קורא בשם א׳ במבנה־הגוף, בעוד שקלגס רואה בא׳ יסודות 
מטאפיסיים ומבקש לעמוד על "ביטוי־האישיות" בעזרת 
חכמת־הפרצוף והגראפולוגיה — ביטוי, שמשקף לדעתו את 
פעולת־היצר ואת הפעולה־שכנגד מצד החח. קושי נוסף 
לדיון בא׳ גורם החשש של עירבוב שתי הפרשיות הצמודות 
לבעיית הא׳ — "כך אנו נוהגים" (גישה פסיכולוגית) מצד 
אחד ו״כך אנו חייבים לנהוג" (גישה מוסרית) מצד שני. הצד 
השווה בדעותיהם של רוב חוקרי־הא׳ הוא מה שלדעתם הא׳ 
הוא תופעה שלמותית ולא חלקית־צדדית באישיות, וכן 
שקיים קשר ברור בין הא׳ של היחיד ובין התקן המוסרי- 
החברותי הרווח בקהל. לדעת רובם, הא׳ הוא תופעה 
דינאמית, שהיא מצויה באדם מינקותו וניתנת לעיצוב 
ולהתפתחות (ביחוד בימי־הילדות) בהשפעתן של המסיבות 
החיצוניות, שלמרותן האדם נתון. כן קיימת אחדות־דעות 
מרובה בדבר מעמדו של הא׳ בתוך השלמות הפסיכו־פיסית 
של האדם. רק מועטים מן החוקרים (כגון קלאגם) תאים 
בא׳ שם נרדף לאישיות (ע״ע); אחדים מהם מקשרים את 
הא׳ באינטליגנציה (ע״ע); ויש מזהים א׳ ומזג (ע״ע). אך 
הרוב המכריע (רוב רובם של האמריקנים ומיעוט ניכר בין 



187 


188 


אפי—אפידיאססו־פ 


הגרמנים) מבחין בבהירות בין אישיות, מזג, עכל וא׳! בעוד 
שהאישיות היא תופעה, שמקפת את מכלול הווייתו והת¬ 
נהגותן של היחיד, אין המזג, השכל והא׳ אלא "אספקטים" 
של האישיות או "מרכיבים" שלה. כשאנו מדברים על א׳ 
אנו מתכוונים לתגובתו של האדם על מצבים חברותיים — 
תגובה, שאנו מעריכים אותה לפי ה״שולחן הערוך" המוסרי, 
שהוא רווח בזמננו ובמקומנו. מחמת הקשר שבין א׳ ובין 
מוסריות מגדיר רובאק את הא׳ כ״כושר פסיכו־פיסי קבוע 
לעכב דחפים אינסטינקטיוויים בהתאם לאיזה עקרון מנחה". 
ואילו תורם מייחם א׳ גם לילד, אע״פ שלפעמים קרובות 
פועל הילד בהתאם למסיבות רגעיות, ולא לפי "עקרון מנחה" 
מודע. לפי כץ וכן לפי ו. קלר (• 611161 :>!), קיימת אף כאראק־ 

טרולוגיה של בעלי־החיים. 

מימי ג. קרשנשטינר (ע״ע) ואילך עלתה חשיבותו של 
"חינוך״־הא׳ בתנועה'הפדאגוגית המודרנית, שבעיקרה היא 
שואפת לפיתוח האישיות ורואה בחינוך השכלי רק אחת 
מן החוליות של פיתוח זה. מתוך כך מחשיבים כיום את 
חינוך־הא׳ כגורם מכוון את פעילותו של היחיד בציבור, 
ובכלל זה את פעולתו המקצועית. גם איגודי-נוער שונים, 
כצופיות, ועוד, מבליטים את ערכו של חינוך־הא' ועוסקים 

בו הלכה למעשה. 

י. רבקאי, על האופי והתפתחותו, 1925 ! 010000 ,*״ 11 ^ .מ 

100010^/1 (0111 1 ) 0111 ) 0 1 ) 1041 ) 1 ) £010/010 ,[. 1 ) 6 ] . 8 .. א - 

(1010100, 1943, 1937 ,/ 411 ) €001011 ,)• ו 0 י ! 11 ^ .//' , 0 ;( 54 — 49 . קק ; 

£. 8310 )ז')ש 1 /ו!זז£ 40 ^ 1 ז 1014111 ) 00 })/ 0/10001 10 <€ ,מ 0 ]ת 1£3 זזג ■, 
1946; 14. 143 - 1111 .') /ס 4101400 : 1111 מן 50144104 ,. 31 ז ש 0 תזס 511 ]־נ 
1 ) 10 ) 11 )<€ €1100110000 , 0065 ( .ע ; 1930 — 1928 ,. 7015 3 ,*!!)ס■! - 
0x10010 , 01114 ) 0 4111111111 ) ,. 66 , 1 ש 10113 ון 1 ז 03 ., 1 ) 01 ) €11114 מ 
€111/1010!('/, 1946, 010 ,ז 6 ת 1 ש 501161151 ז 6 א . 3 ) ;( 707-751 .קק - 
00\000/>0%0 '1(( !4114 €/1 עברית: מוע 1 ג) 1929 , 11101% <ס 4 סססס 0 )(ססס 
40 001 ^ 001401410 04 , £13865 - 1 ;(וחינוך באופי, תרפ״ט 
€>1000/{000/(,141140 , 1948; £. £06(50111061 0 ) €60 ,־ x1)1111 11114 
010(111110, 1921, 19 14 ;( 1925 ,. 51 ״ 3 ז) . 6 1 ת£) 1948 ,. 6 ־ . 
140110160, € 7/1 , £0113011 . 4 ; 1947 , 0/10000000 414 ) 111 ! ז ( 
€1/0/10101/ 0/ 01(11■11010, 1928; 14. £011 €101 ,ז 0 ו 301 ז x10 01(1- 
0(11(10x1(14x140, 1948; £. 146(2, 0140(1\100010£10, 1925; ,4. 

3 ^ 611610 , €/ 1 ( 11 !! 1 {((' 00 ! 0£10 (/. 0 X 1/(011 400 € 1 / 411 / 00 ///(, 701 . 1 , 

בשנים 1924 — 1931 הופיעו בעריכתו ;( 245 — 239 .ק<ן, 1930 
של א. אוט י ץ 8 כרכים של 100010£10 ) 11 ) 0 !)!ס 40 11/101x10/1 ן. 

ח. א. 

אפיגוגים (יוו׳ 01 ׳\ 0 ץ 1 ז £1 = הנולדים אחרי מישהו), במיתוס 
היווני—כינוי לבניהם של שבעת הגיבורים, מנהיגי 
הצבאות של ארגוס (ע״ע), שעלו על תיבאי ונפלו על חומר 
תיה (ע״ע תיבי: איסכילוס). ואלה שמותיהם של הא׳: 
איגיאלוס בן אדרסטוס, אלקמאיאון בן אמפיאראוס, דיומדס 
בן טיודוס, פרו_מכוס בן פרתנופיאוס, סתנלוס בן קאפאנוס, 
תרסנדרוס בן פוליניקס, אוריאלוס בן מיקייסטוס. עשר שנים 
לאחר' שמתו אבותיהם יצאו הא׳ למלחמה יעל תיבאי כדי 
לנקום את נקמתם. אע״פ שהצליחו לכבוש את העיר ולהח¬ 
ריבה נחשבו הא׳ במיתוס לפחותי־ערך לעומת אבותיהם. לפי¬ 
כך קראו הקדמונים בשם א׳ לשליטים ההלניסטיים, שמשלו 
במדינות שנוצרו ע״י יורשיו של אלכסנדר הגדול, ונתכוונו 
לציין בשם זה, ששליטים אלה נפלו מקודמיהם. בספרויות 
האירופיות החדשות נוהגים לקרוא בשם א׳ לסופרים שניים־ 
במעלה, שבאים אחר דור של סופרים מפורסמים בעלי 
שיעור־קומה גדול. 

. 82 , 3 ן 115 ־ 0110€101 ק\ 4 

אפיעזה, ע״ע ד< 1 פך 1 חות. 


אפי^רמה, ע״ע מכתם. 

אפיגרפיה (יוו׳ מ 1 ק> 01 י 171 זנ£), תורת־הכתבות; ענף של 
חקר־העתיקות, שעוסק בחקירתן ובמיונן של כתבות 
על גבי אבן, מתכת, חומר, ועוד, הן מבחינה בלשנית והן 
כמסמכים למאורעות היסטוריים ולחיי־התרבות בתקופות 
קדומות. כן עוסקת הא׳ בחקר מטבעות עתיקות. וע״ע כתב: 
כתבות! מטבע. 

אפיו־אורום ( £ 801 , 00 $ ״£•), עיר יוונית עתיקה על החוף 
המזרחי של ארגוליס. תושביה, שהיו מבני ארגום, 

ממוצא דורי, כבשו את א׳ מידי היוניים. א׳ שמרה על אפיה 
הדורי האריסטוקראטי. בראש המדינה עמד מספר של יקירי- 
העיר! הגוף המוציא לפועל היה מורכב מפקידים, שנקראו 
"ארטינים" < 1 ס 7 ירו 50 ). לאוכלוסי־הכפרים לא היה חלק בהג־ 
הלת־א׳, והכינוי שניתן להם — "בעלי הרגליים המאובקות" 
( 08£$ ״ 071 *> — מעיד על הזילזול, שהשכבה האריסטוקרא- 
טית נהגה בהם. גורלה המדיני של א׳ היה מתנודד בין 
שיעבוד לארגוס ובין עצמאות: לסוף הצטרפה א׳ אל הברית 
הפלופונסית של אספארטה, אע״פ שלא פסקה לבוא בקשרים 
עם אתוס. 

עיקר פירסומה של א׳ בא לה מתוך פולחן אסקלפיוס 
(ע״ע), שא׳ שימשה לו מרכז — לכל הפחות מן המאה ה 6 
לפסה״ג ואילך. כאן, במרחק של 9 ק״מ דרומיודמערבית מן 
העיר, עמד מקדש אסקלפיוס, שהיה מוקף חומה, ומשני צידי 
הדרך הקדושה, שחיברה את המקדש עם העיר, היו קברים. 
המקדש המרובע היה נשען מכל צד על שורה של עמודים 
דוריים (פריפטרוס): קישוטיו היו מעשי־ידיהם של הפסל 
טימותאום' (ע״ע) האתונאי ואמנים אחרים! פסל־אסקלפיוס 
נעשה ע״י תרסימנס מפרום. דרומית־מערבית למקדש היה 
ה״תולוס״ אוי ה״תיימלי" — מן הבניינים היפים ביותר ביוון. 
הוא היה בנוי בצורת עיגולים קונצנטריים: העמודים החיצו¬ 
נים היו בסיגנון דורי והפנימיים' בסיגנון קורינתי. הבניין 
היה מעשה־ידיו של פוליקלטוס (ע״ע) הצעיר. התפקיד, 
שהיה ל״תולוס" בפולחן אסקלפיום אינו ברור כל צרכו. 
צפונית ל״תולוס" נמצאה הלשכה הארוכה, שנקראה אבאטון 
ושימשה מקום־שינה לחולים שבאו לדרוש באל, שהיה נראה 
להם בחלום ומודיעם את דרך־הריפוי. מחוץ לתחום־המקדש 
נמצאו בנייני־איכסון לעולי־הרגל, גימנסיון, פאליסטרה, 
איצטדיון, ותיאטרון עצום, שנשתמר באופן נפלא, אף הוא 
יצירתו של פוליקלטום הצעיר. 

לחשיבות פאגהלנית זכתה א׳ במאה ה 4 , כפי שמעידות 
הכתבות המרובות שנמצאו בחרבותיה. במאה ה 3 היתד, א׳ 
מתחילה ברשות המוקדונים ואחר-כך אחת מערי הברית 
האכיאית. השלטון הרומי לא השפיע לטובה על מצבה של 
א׳, ורק בימי אדריינום אפשר להבחין עליה מסויימת 
במעמדה. שקיעתה של א׳ התחילה במאה ה 3 לסה״ג. פולחן 
אסקלפיום בא׳ נעלם, כפי שיש להניח, עם התקדמותה של 
הנצרות ביוון. 

; 29 , 1 , 31153013$ ? ;־ 0111101 . 1 )€ * 2 ,^ 1 , 16 ) 1€€ )? 0 $€\ 1$€¥1$1101 ו\ 
, 601131 ״! .מ - 3$5£ ז 6£ ס ; 1893 י 5 ג 11 ) 3 ׳\ז\ 1£3 .? 

. 1931 ,.£ 1 ז 0 ס * 20£ ־ 14€1 ; 1895 

א. ש. 

אפיךיאסקזפ (יוו׳ £״£ = על, על־פני, 816 = דרך [במובן 
של העברה], 6$ זנ 0 אז> = צופה), מכשיר אופטי 
להטלת תמונות לא־שקופות—כגון צילומים, ציורים, וכד׳— 




189 


אפידיאסקופ — אפידמיולוגיה 


190 


או תמונות שקופות (דיאפוזיטיו או פילם) בצורה מוגדלת 
על גבי מסך (ציור). 

את התמונה הבלתי־שקופה ( 2 ) מניחים על גבי לוח, 
שאפשר להעלותו ולהורידו בעזרת ידית, ויש להאיר אותה 
במנורה חזקה ( 1 ). מאחוריה של מנורה זו נמצאת מראה 
קעורה (א), שמחזרת את הקרניים. למעלה מן התמונה 



אפידיאסהום 

קבועה מראה( 3 ) — בזווית של 45 0 —, שמעברת את הקרניים 
המוחזרות מן התמונה דרך העדשה ( 4 ) אל פני־המסן-. 

בשימוש בתמונות שקופות צריכה התמונה ( 6 ) להימצא 
בקו ישר בין המנורה ( 1 ) והמסך. מורידים את ה?ןראה 
הקעורה השניה (ב), והקרניים עוברות ישר מן המנורה ( 1 ) 
דרך עדשה מאספת ( 5 ), התמונה ( 6 ) והאובייקטיו ( 7 ). 
בהתאם למרחק הא׳ מן המסר׳ מזיזים את הא 1 בייקטיו ( 4 או 
7 ) לאחור או לפנים לשם קבלת תמונה ברורה. כדי להפחית 
את החום המרובה׳ שנוצר ע״י המנורה החזקה ושמסכן את 
התמונה, קובעים בא״ החדישים ונטילאטורים. — בא׳ מרבים 
להשתמש לצרכי הוראה והצגה.' 

אפידסיולוגיה, תורת האפידמיות(ע״ע מגפה)! ענף במדע־ 
הרפואה, שעוסק בחקר דרכי התפשטותן של המג¬ 
פות. הא , חוקרת את התלקחותן של המגפות ואת שקיעתן, 
את מקורן, את דרכי־תפוצתן ואת החוקיות שבמהלכן. 

עוד בתקופות קדומות מאוד נודעו כמה מן הגורמים 
המסייעים להתפשטותן של מחלות והונחו היסודות למניעתן. 
דיני טומאה וטהרה וחוקי הבידוד שבתורת־ישראל משקפים 
ידיעות נכונות והבנה בדרכי התפשטותן של מגפות ובבעיות 
הקשורות בהן. אולם בדרך־כלל נתפרשו המגפות באותן 
התקופות וגם לאחריהן כעונש מן השמים על חטאי האדם. 
מגפת הפלשתים (שמ״א ה—ו), מפלת צבאות־סנחריב לפני 
חומות־ירושלים (מל״ב יט! ישע׳ לז), הן דוגמות מאלפות 
לגישה זו. בספרות הקדומה של היוונים והרומים, ואף בזו 
של יה״ב ולאחריהם, הוגדרו המגפות כנצחונם של כוחות־ 
האופל, וגורמיהן — כ״מיאסמות", כלומר, כאדי־רעל או 
רוחות רעות׳ שעולים מן הביצות. 

חלוץ בודד של מושג ה״הדבקה"( 10 § £3 מ 00 או ס 011 ש£ת 1 ) 
במשמעות הקרובה למשמעותו המודרנית היה בתקופת־ 
הרנסאנס ג/ פרקסטורו (ע״ע), שהביע את הדעה — אמנם, 
רק כהשערה ללא ביסוס ניסויי —, שמגופו של המדביק 
מועברים לגופו של הנדבק גופיפים זעירים, שהם מסוגלים 
להתרבות מעצמם. רק במאה ה 18 נמצאו ממשיכים לקו זה 
בהבנת המהות של המגפות: ספלנצני (ע״ע) ותלמידו בסי 
(ע״ע). האחרון הוכיח, שמגפה' בין תולעי־המשי נגרמה ע״י 
פטריה, שסדבקת את התולעים! זו היתד, ההוכחה הראשונה 


לגרימת מגפה ע״י גורם מיקרוסקופי. באסי כבר הסיק את 
המסקנה, שכל המגפות — כגון קדחת, דלקת־עיניים, זיבה, 
וכד׳ — נגרמות ע״י יצורים מיקרוסקופיים חיים! ובהכרה 
זו הקדים את זמנו. 

ב 1840 הביע הנלה (ע״ע) את הדעה, שמגפות ומחלות 
מידבקות בכלל נגרמות על־ידי יצורים מיקרוסקופיים חיים! 
הוא ניסח את שלושת הכללים, שעד היום הם מקובלים 
במחקר של המחלות המידבקות לשם קביעתו של גורם־ 
המחלה (כללי הנלה או קוך, ע״ע זהום! מגפה). באותה 
תקופה ניסה פטנקופד (ע״ע) לתת לא׳ ביסוס נאטוראליסטי 
חדש ע״י הטעמת החשיבות של טיפוסי־הקרקע ותנאיהם ושל 
רמתם של מי־תהום. אולם ביסוסה בפועל של הא׳ המדעית 
החדישה נתאפשר רק במחצה השניה של המאה ה 19 , עם 
התפתחותה של המיקרוביולוגיה ועם גילוים של גורמי־ 
המחלות — הפטריות, הפרוטוזואות, החידקים, הווירוסים. 
לאור מחקריהם של גרובי(ע״ע), פסטר (ע״ע), קיר (ע״ע), 
לורן (ע״ע), ת. סמיית (ע״ע), רוס (ע״ע), ואחרים הובהרו 
אחת־אחת דרכי־התפשטותן של המגפות. 

היסודות האפידמיולוגיים של המחלות השונות אינם 
ניתנים להכללה: לכל מחלה דרך־העברה משלה. העגבת 
והזיבה מועברות מאדם לחברו כמעט דק ע״י מגע ישיר. 
האבעבועות, האדמת והךיפתריה מתפשטות ע״י מגע ישיר 
בין החולה ובין הקרב אליו' וגם ע״י זיהום־האויר בהפרשות־ 
הפה של החולה. התפשטותה של השחפת תלויה בזיהום־ 
האויר או בזיהום־החלב. החולירע, טיפום־הבטן והדיזנטריה 
נפוצים ע״י זיהומם של מי־השתיה והמזונות. מחלות אחרות 
נפוצות בצורת מגפות ומועברות מאדם לאדם ע״י חרק או 
קרציה, שמשמשים מאכסני־ביגיים! המאלאריה מועברת ע״י 
יתוש־האנופלס, טיפוס־הבהרות המגפתי — ע״י כינת־האדם, 
הקדחת החוזרת—ע״י כינה או קרציה, הדבר—ע״י פרעוש־ 
החולדה. 

כל מגפה מתלקחת ממוקדים אנדמיים, שבהם המחלה 
קיימת בצורה רדומה וכרגיל אינה' חורגת מגבולותיה. לפי 
תפוצתן מבחינים באפידמיות בין מקומיות ובין איזוריות 
וארציות. אם מחלה פוגעת בכמה ארצות או יבשות בבת־אחת 
היא נקראת פנדמיה, כגון השפעת של 1918 — 1919 , שפגעה 
בערך בחצי־מיליארד בני־אדם והפילה כ 20 מיליון קרבנות. 

עצמתן של מגפות ומידת־התפשטותן מותנות ע״י גורמים 
סוציולוגיים: א) צפיפות־ישוב מוגברת ונדידות־אוכלוסים, 
מצבי מצור ומלחמה, תנאים ירודים של החיים ושל הסאני־ 
טאציה. כל אחד מן הגורמים הללו, וביחוד צירופם ביחד, 
מאפשר תפוצה מהירה של מחלות. לא פעם נתלקחה מגפה 
בעיר נצורה ופשטה משם על פני שטח נרחב. ב) הכנסתם 
של נושאי־טפילים מאיזורי־מחלה אנדמיים לתוך נופים חד¬ 
שים ובלתי־נגועים. בדרך זו נדדה מחלת החולירע (ע״ע) 
במאה ה 19 ונתפשטה ממוקדה שעל גדות־הגאנגס בהודו על 
פני כל כדור־הארץ בעקבות עולי־הרגל מהודו למכה ועולי־ 
הרגל שחזרו ממכה לארצותיהם השונות. ג) כניסתה של 
אוכלוסיה חדשה בלתי־מחוסנת לאיזורים אנדמיים של מחלה. 
מגפת הקדחת הצהובה בצבא אה״ב בפאנאמה והתחלואה 
בצבאות־המשלוח השונים במלחמת־העולם 1 חן דוגמות 
מאלפות לכך. 

עצמתן של מגפות תלויה במידה מרובה בכשרו של גורם־ 
המחלה להדביק את האדם ובכשרו של האדם לקבל הדבקה 






191 


אפידמיולוגיה — אפיץ 


192 


זו. מידת הארסיות של חידקים גורמי־מחלות נתונה לעליות' 
וירידות. שמקצתן הן תוצאות של שינויים חיצונים בתנאי- 
החיים של החידק ומקצתן הן תוצאות של שינויים פנימיים 
בביולוגיה של החידק, שאפשר הם באים מחמת מוטאציות 
או גורמים גנטיים אחרים. רגישותו של האדם למחלות 
מסויימות אף'היא תלויה בתנאי־חייו! למשל, הרגישות 
לשחפת — ובהתאם לכך אף מידת־התפשטותה של השחפת — 
מושפעת מאוד מן המצב התזוני. במקרים אחרים תלויה 
הרגישות במידת־החיסון, שרכשה לה האוכלוסיה על־ידי 
תחלואה קודמת. 

במחלות המועברות על־ידי חרקים תלוי עצם קיומה של 
המגפה בנוכחותו של החרק ובקיומם של התנאים המאפשרים 
את התפתחותו. עובדה זו בולטת במיוחד בתפוצתן של 
המחלות הטרופיות. עם שיכלולם של אמצעי־התחבורה נת¬ 
רבו האפשרויות לחדירתו של חרק מסוכן לאיזור חדש 
ולגרימתן של מגפות כבדות. למשל׳ מדאקאר שבאפריקה 
המערבית הועברו בספינות החדישות מהירות־השיט יתושי־ 
גאמביה ( 136 ( 31111 § .^) לחופי־בראזיל וגרמו שם להתלקחות 
קשה של מאלאריה בשנים 1934 — 1938 . 

המגפות נתונות להשפעתן של עונות־השנה ולתנודותיו 
של מזג־האויר. טיפום־הבהרות המועבר ע״י הכינה מתפשט 
בתקופת־החורף, מחלת הפאפאטאצ׳י המועברת ע״י זבובוני- 
חול פורצת בתקופות השרב והסתיו, המאלאריה והקדחת 
הצהובה הן מחלות האביב וראשית־הסתיו. הטמפראטורה של 
החורף, לחות־האויר ותנאים אקלימיים אחרים יכולים לקיים, 
להפסיק או לשנות את מהלכה של כל מגפה נשואת־חרקים. 
החרק המעביר, וכן הטפיל עצמו, רגישים להבדלי-אקלים 
ומתפתחים רק בתנאים מסויימים. מכאן ההסבר לצימצום 
הגאוגראפי של מחלות מידבקות מסויימות. 

תגובתו של האורגאניזם לחדירת הטפיל אף היא גורם 
חשוב בהתפשטותן של מחלות. יש הבדלים בתגובתם של 
גזעים שונים לגורם־מחלה, וכן שונה היא תגובת יחידים בני 
גזע אהד. מחלה מסויימת עלולה להופיע בגילויים שונים, 
מן הטיפוס הקשה — ״הדוהר״ הגורם למיתה בזמן קצר, 
דרך כל הטיפוסים הקליניים השונים עד לצורות הקלילות, 
שאינן נראות כלל לעין. מבחינת הא׳ חשובות דוקה הצורות 
הקלילות של המחלה, שהנגועים בה הם במקרים הרבה 
"נושאי־טפילים" לא־מוכרים, שמפיצים את גורמי־המחלה 
ממקום למקום. רוב מחלות־הילדות הבאות מווירוסים מש¬ 
אירות חיסון מוחלט, אך אם וירוס ממין זה מתפשט בישוב 
בלתי-חסין הוא עלול לפגוע בכל עצמתו בכל הגילים. 

לשם הבנת מהלכה של כל מגפה יש להתחשב בכל מקרה 
בכל הגורמים שנזכרו, לאחר שהוגדרו — במידת האפשר — 
הגדרה כמותית. לשם בירורן של בעיות אפידמיולוגיות כל¬ 
ליות יש צויד בסטאטיסטיקה מפורטת של האוכלוסיד* ביחוד 
של חלוקתה לפי הגילים, של התמותה ושל נתונים חברותיים, 
כגון תנאי השיכון, התעסוקה׳ התזונה, וכד׳. 

שיטה ניסויית חדשה בחקירתן של בעיות הא׳ נוצרה ע״י 
נויפלד ( 1 ) £61 ט 6 ז> 1 ) בגרמניה, טופלי (ץ 16 ק 10 ) באנגליה 
וובסטר (•! 613516 ^\) באה״ב. החוקרים הללו הפעילו גורמים 
אפידמיולוגיים קבועים ומסויימים על קבוצות של חיות- 
מעבדה בתנאים מוגדרים, ועל־ידי כך עלה בידם לעקוב אחר 
ההתפתחות של המגפות ולהגדיר לכל הפחות חלק מן החוקיות 
הטבעית הפועלת בהן. למשל, על יסוד הסתכלות במשך 3 


שנים במהלך־התפתחותה של אחת ממחלות־הפאסטרלה 
החריפות׳ שגורמות למיתה במושבת־עכברים, הוכח, שבתנ¬ 
אים מסויימים מתפשטת התחלואה בצורת גלים, וע״י הכנסתן 
של חיות חדשות ונורמאליות לתוך המושבה אפשר היה לקיים 
את המחלה עד אין־סוף. 

מתוך הכרת גורמי המחלות ודרכי התפשטותן נמצאו גם 
הדרכים למניעתן של רוב המגפות. השיטות של חיסון פעיל 
נגד מחלות הרבה, השיטות להשמדת חרקים מעבירי־מחלות, 
דרכי־החיטוי המודרניות ודרכי הריפוי השלם של "נושאי- 
טפילים" צימצמו בימינו את אימת־המגפות, שהיתר, מוטלת 
על הדורות הקודמים. 

; 11/101 1881 ■ 1 > , 11115611 .א 

, 46 ', 3/6,7,6 6 ע 1 !מ 6 ' 161 ־ / / 0 ) 111 ! 7716 , 1 וגת 1 ׳ 1 ! 6 א 060186 811 
- 016611 . 14 ; 1934 . 0,16416 44,7 41-41,7,142 ? , 8011111 . 1 לז ; 1932 
- 016611 ■ 1 \ ; 1935 , 0/164161 / £1040 44,7 1,6 מ 6 />'; 7 /£ , 14008 
-*£ , 9/115011 .ן-ץ:> 1 ק 9.10 \ .£ ./ 7 - 11111 811310111 .\,- 1 > 400 ! 

• 2 ) . 11 - 7131161500 ./ 9 . 0 ; 1936 ,'( 0/08 /!מ 76 /<ן£ / 164,4 מ> 61 ,/ 

• נ 1949 ,/ £04110 0,16416 64£/6 ,מ״מ/מ/ 00 , 1 ז 61 ז 5 תז^ 

מ. יו. 

זלפיה, ע־ע לחם. 

אפיון (׳!■ 43110 .'), רטור יווני! מראשי צוררי־היהודים באלכסג־ 
דריה במאה הראשונה לסה״ג. א׳, שהיה בנו של 
אחד פוסידוניום (כנראה, ממוצא מצרי), נולד בתבאים 
שבמצרים העליונה, כפי הנראה בסוף המאה הראשונה 
לפסה״נ או בתחילת המאה הראשונה לסה״ג. הוא למד רטו¬ 
ריקה ועמד בראש האסכולה ההומרית באלכסנדריה "'אחר 
תאון בן ארטמידורוס. א׳ הרצה' על פירושיו להומרוס 
באלכסנדריה ובהרבה מקומות ביוון, שביקר בהם לתכלית 
זו. בימי הקיסר טיבריוס ישב א׳ ברומי וכן ביקר ברומי גם 
בימיהם של קאיום וקלאודיוס. החוגים המשכילים ראו בו 
נוכל ופה ממלל רברבן והולך רכיל. פליניום הזקן כינה אותו 
"התוף של תהילת עצמו" (מ! 11 ת 3 קמ!ץז 36 !זק 0 זק 36 מ £31 ), 
וטיבריום קיסר קרא לו "פעמון העולם" ( 11 >ב 1111 מ מ 31111 ( 11 תץ 0 ), 
כלומר, אדם המדבר על הכול ובכל מקום בקולי־קולות. 
אהבת־הכבוד שלו והתפארותו לא ידעו גבול. הוא עצמו 
התאמר להיות "מרבה־נצחונות" וטען 

שאלכסנדריה יכולה להתברך במה שנפל בחלקה להיות 
מולדת לאזרח כמותו. נראה שגם בעבודתו הענפה והמגוו¬ 
נת — הוא כתב על הלשון הלאטינית, על אלכסנדר הגדול, 
על הומרוס׳ על הא״ב, על עניינים לכסיקאליים — העיקר 
היה לו למצוא חן בעיני ההמון, ועל־כן המציא חידושים 
משונים ומוזרים ולא נרתע מפני פירושים מחוסרי־יסוד. 
ממין זה היו פירושיו להומרוס, שבהשערות הדמיוניות שבהם 
נבדלו לרעה מן הביקורת האלכסנדרונית המסורתית. אופי 
דומה לכך היה טבוע, כפי הנראה, על חיבורו "דברי ימי 
מצרים" )ג>א! 10 ז 1 ג 9 ץ 1 ^), בחמישה ספרים, שהכיל, כמסתבר, 
גם חלק על היהודים! הסופרים הנוצריים, שמזכירים ספר 
משלו ״נגד היהודים״(׳ 101,8011013 ׳ םז.ג״י), ודאי נתכוונו לחלק 
זה מחיבורו על מצרים, שהיה מיוחד ליהודים. א׳ סיפר 
דברי־הבאי על העם היהודי, על הדת היהודית ועל המקדש 
הירושלמי׳ דברים׳ שנטל בחלקם הגדול מתוך ספריהם של 
שונאי־ישראל בזמנו ובדורות הקודמים והוסיף עליהם משלו. 
א׳ חזר — כפי שאנו יודעים מתוך "נגד אפיון" ליוסף בן 
מתתיהו — על הסיפור של מאנתון המצרי, שהיהודים מוצאם 
מן המצורעים. הדת היהודית מחייבת את היהודים, לפי א׳, 




193 


אפיון — אפימרופוס 


194 


לשנוא את כל שאר העמים. פעם אחת בשנה תופסים היהו¬ 
דים לא-יהודי, שוחטים אותו וטועמים ממעיו. בשעת הסעודה 
נשבעים הם לשנוא את עמו של השחוט. בבית־המקדש 
בירושלים, בקודש־הקדשים, היה נמצא׳ לפי א/ ראש־זהב 
של חמור, שהיהודים עבדו לו. אף בדות זו אינה אלא צורה 
אחרת של סיפור־מעשה אחר, קדום יותר, על פסל של איש 
רכוב על חמור, שנמצא בשעתו כביכול ע״י אנטיובום אפי- 
פאנם בקודש־הקדשים. כל המעשיות הללו לא היו פרי סקר¬ 
נותו האתנוגראפית של א׳ כדרך האתנוגראפים ההלניסטיים, 
כגון הקאטיאוס מאבדרה ואחרים דומים לו, שרשמו את 
הטוב ואת הרע כאחד,' ששמעו על עמים שונים. א׳ הפיץ את 
סיפורי־הזוועה, שמצא על היהודים, והוסיף עליהם מדמיונו 
מפני שהיה זקוק לחומר זה כתעמלן מדיני נגד היהודים 
באלכסנדריה. כי הימים ההם׳ ימי שלטונו של הנציב פלאקום 
במצרים, היו ימי פורענות גדולה לישוב היהודי באלכסנ¬ 
דריה׳ שנלחם מלחמה קשה על קיומו וזכויותיו. א׳ היה, כפי 
הנראה, מן התעמלנים הצעקנים ביותר והחביבים ביותר על 
האספסוף האלכסנדרוני. הוא השתדל להוכיח, שהיהודים היו 
זרים באלכסנדריה ושלא היתד, להם שום זכות לתבוע בה 
לעצמם שוויון אזרחי? הם יסוד מזיק, ותמיד פעלו לרעתה 
של מצרים. כששלחו היהודים האלכסנדרונים משלחת לקאיום 
קיסר, שבראשה עמד פילון (ע״ע), השתתף א׳ במשלחת- 
שכנגד של צוררי־היהודים. אף אם נניח, שחלקו של א , 
במשא־ומתן בפני קאיוס לא היה גדול — המקורות מזכירים 
רק את איסידורום ולאמפון כראשי־המשלחת —, אין ספק 
בדבר, שבתעמולה ובהסתה נגד היהודים היה לו לא׳ חלק 
גדול, שאילמלא כן לא היה יוסף בן מתתיהו מרחיב עליו 
את הדיבור בספרו ״נגד אפיון״ (ע״ע אנטישמיות? יוסף בן 
מתתיהו! קיום קליגולה). 

מקורות: יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון(תרגום עברי לא שלם 
של י. נ. שמחוני, תרס״ט)! ; 506-519 , 1 , 5 > 79 < 

;.££ 95 ,'\ 205 ££.; ^XX ,ע 0 ס 1.5 , 5 ^ 111010 !? , 1011 ,״ 1 > 1.11 . 5 
ספרות: י. קלוזנר, היסטוריה של הבית השני, כרד ז", עם , 
276-274 ; ; 538-544 , 111 4 , 5 ?\ 111¥01 ן . 4 , 51:1111101 

- 0110151-51311 ;. 11 356 , 1¥ ,ה? 1 [ 1 ? 1 /? 5 1716 ? 1£1 ,! 0111501111110 

437 ,( 1920 ) 1 , 11 , £1-01147 141 . 0/1 ? £71 ■ 7 ^ 4 . 5011 ? 0 , 1111 

- 11 [ 1101113011, 1'6X165 4'01416(47$ ^7605 ?1 70X1101715 761011] 0X1 

. 144 [ . 4 . 0656/1 ,ז 01€ מ 100113 ־ 1 ? . 1 ג ; 123-134 , 1895 ,? 10x5171 ) 

. 373 . 5 , 1903 ,}{ 11 ? 8 ס 4$01 / 

א. ש. 

אפיזזאזטים, ע״ע מגפזת; ט&׳־לים, 

אפיזזךה (מיוד: * 18106810 ;* — כניסה מן הצד, הבלעה), 
בספרות — מונח מציין מאורע, שיש בו י משום 
הפסקה קצרה במהלך העלילה אך אינו גורר אחריו תוצאות 
מרחיקות לכת לגביה ונחשב כטפל פחות או יותר (בהש¬ 
אלה — גם מאורע כזה בתולדוודחייו של אדם, מוסד, ציבור, 
וכד׳). הופעתו של המונח "א׳" קשורה בהתפתחותה של 
הטראגדיה היוונית העתיקה, כהגדרתו של אריסטו: "האפי- 
זודיון הוא חלק-טראגדיה כולל שבין שתי נעימות־מקהלה" 
("פואטיקה", פרק י״ב). הטראגדיה היוונית נשתלשלה 
משירות־המקהלה, שתפקידן בטראגדיה היה מתחילה מכריע. 
שיחותיהם של השחקנים נחשבו מתחילה כבעלות ערך משני 
בלבד וכאילו "הובלעו" בין השירות (מכאן שמן של שיחות 
אלו: "אפיזודיונים"). אח״כ פחת ערכן של שירות־המקהלה 
והאפיזודיונים התחילו תופסים במחזה היווני את המקום שיש 
למעמדים (סצנות) במחזה המודרני! אלא שבינתיים עבר 
המונח א׳ מן' הטראגדיח לסוגים ספרותיים אחרים (אפיים 


ודראמאתיים) ושימש לציין מאורע צדדי, שמפסיק את הסיפור 
הראשי, או אחד משורה שלמה של מאורעות, שהקשר ביניהם 
רופף ושכולם ביחד מצטרפים לסיפור ארוך (מבנה "אפיזו- 
די"! במידה מסויימת בנויים כך, למשל, "דון קישוט" של 
סרואנטס ובעקבותיו — "מסעות בנימין השלישי" של מנדלי 
מוכר־ספרים). במובן של מאורע צדדי, שמפסיק את הפעולה 
הראשית, כבר מדבר על הא׳ אריסטו("פואטיקה", פרק כ״ג 
וגם כ״ד): "הומרום... השתמש בא" הרבה... וגיוון בהן את 
יצירתו, כגון: ברשימת הספינות (,איליאס׳, ב/ 474 — 760 ) 
ובא" אחרות". דוגמה לא׳ ממין זה הוא גם הסיפור על 
"הריסות טרויה" ב״אנאיךה" של ורגיליום. כאמצעי אמנותי 
יכולה הא׳ לשמש לא ירק לגיוונו והעשרתו של החומר אלא 
גם להגברת התעניינותו של הקורא ע״י הפסקה מכוונת של 
הפעולה הראשית, לעיתים — במקומות מרובי־מתיחות. 
במקרה זה משמשת הא׳ "רטךדאציה" ("עיכוב"). 

אריסטו, על אומנות־הפיוט (פואטיקה), תרגם והוסיף מבוא 

והערות מ. הק, תשי׳ז! - 0 ז 7 01 ) 11( 011x51 ד ,זל 3 ז״ 1 )*ן . 0 

. 1927 ,יס 061 ? 111 4111071 
י. זג. ק. 

אפימף, ע• ע טצבה. 

אפיטרז&זם (מיוד ?ס״סס;"!;*), נאמן, משגיח, אדמיני־ 
סטראטור. יש סוגים שונים של א׳, אך לא על 
כולם ידובר כאן. על אפיטרופסים ממונים על עיזבון, ע״ע 
עזבון ? על ממונים על הקדש לצרכי־צדקה, ע״ע הקדש, ועל 
ממונים על נכסי קטנים או על קטנים עצמם, שאין אבותיהם 
בחיים, ע״ע קטן! הורים! משפחה. כאן ידובר במוגבלים 
בדיניהם מחמת מחלות־רוח או מסיבות אחרות ובדיני-הא׳ 
החלים עליהם. במדינת־ישראל נוהגים בעניינים אלה כללי 
המג׳לה ודיני המשפט הדתי של כל עדה ועדה. ועל נתיני- 
חוץ חלים הדינים של המדינה שהם נתיניה. להלן נסקור 
את הכללים העיקריים של המג׳לה ואת ההוראות הראשיות 
של התחיקות המודרניות השונות. 

לפי משפט המג׳ ל ה מוגבלים בזכויותיהם לצרכי־דין 
מטעם החוק: חולי-רוח ורפי-שכל (ם׳ 957 )! ובתי־המשפט 
רשאים להגביל את זכויותיהם־בדין גם של הבזבזנים ופושטי- 
הרגל(ם׳ 959,958 ), ואף של אנשים אחרים (ם׳ 964 ). מצבם 
המשפטי של בני הסוגים הללו אינו אחיד. בדרך כלל, 
פעולותיהם המשפטיות בטלות ומבוטלות. משווים את מצבם 
של חולי־הרוח לשל קטנים מחוסרי־כוח-שיפוט, ואילו את 
מצבם של רפי־השכל ושל הבזבזנים לשל קטנים בני־דעת 
(ע״ע קטן). הפעולות המשפטיות, שנעשות על־ידי חולי־רוח 
ברגעים של צלילות-הדעת, הן שרירות וקיימות. לבזבזן אין 
ממנים אפיטרופוס הואיל והאפיטרופום שלו הוא בית־הדין 
עצמו, הרשאי לאשר אותן הפעולות של הבזבזן שלדעת בית- 
הדין הן מועילות לו, ולבטל את הפעולות, שהוא רואה אותן 
כמזיקות לו. 

המוגבלים בזכויותיהם לצרכי-דין בתחיקות 
השונות. התחיקות השונות בזמננו רואות סוגים מסויימים 
של בני־אדם כבלתי־כשרים פחות או יותר לפעולות מש¬ 
פטיות, מפני שאינם בני־דעת במידה הרגילה. המדינות של 
אד,״ב נוטות בנידון זה אחר המשפט האנגלי! איטליה, בלגיה, 
הולאנד, ספרד, ועוד, נוטות אחר המשפט הצרפתי ? בתורכיה 
מקובל המשפט השווייצי. הסוגים המוגבלים לצרכי-דין הם: 
א) חולי-רוח ורפי־שכל (בכל הארצות)! ב) עוורים ואלמים־ 



195 


אפיטרופום 


196 


חרשים (באנגליה, צרפת, גרמניה׳ שווייץ, ועוד)* ג) בזבזנים 
(בצרפת, גרמניה, שווייץ, הולאנד, איטליה׳ דאניה, רוסיה, 
באחדות מן המדינות של אה״ב, ועוד); שיכורים (באנגליה, 
אה״ב, צרפת, גרמניה, אוסטריה, שווייץ, דאניה, ועוד); ריקים 
ופוחזים ופרוצים (באנגליה, שווייץ, דאניה, ועוד); שאינם 
בני־דעת לעתים מזומנות(באנגליה, צרפת, גרמניה, אוסטריה, 
שווייץ, דאניה, רוסיה, ועוד); עוברי עבירות פליליות, שנת- 
חייבו במאסר (בצרפת, איטליה, שווייץ, ובמקרים מסויימים 
גם באנגליה, ועוד). הפעולות המשפטיות, שנעשות ע״י אדם 
שאינו בן־דעת או שפוח־השיפוט ניטל ממנו לזמן־מה, בטלות 
או ניתנות לביטול, הכול לפי המקרים ולפי התחיקות השונות. 
אלה שאינם אחראים לפשעם אינם אחראים גם לנזקים 
שגרמו. מבני־אדם׳ שאינם בני־דעת לחלוטים, שוללים עפ״ר 
את רשות הנישואים והצוואה. בני-אדם במצבים אלה מוג¬ 
בלים הם לצרכי־דין מראש כדי שלא יהא צורך לברר מה 
היתה מידת תודעתם האמיתית בכל מקרה ומקרה ולדון 
לפיה על תוצאות־מעשיהם. עפ״ר אין חשיבות לדבר אם 
מצבם הבלתי־נורמאלי פוסק מזמן לזמן ע״י צלילות־דעת 
רגעית. אמנם, בתחיקות אחדות מבחינים בהגבלות בדין בין 
הגבלה חמורה לקלה, הכול לפי חומר־הליקוי. הטעם העיקרי 
להגבלות אלו הוא שמירה על המוגבל עצמו ועל רכושו, 
על ענייני משפחתו ורכושה, על ענייניה של החברה כולה. 
להגבלה בדין מטעם בית־המשפט משמש בעיקר בכל האר¬ 
צות חוסר־דעת גמור. חרשות־אלמות משמשת לכך בצרפת, 
אוסטריה, הונגאריה, הולאנד, בולגאריה, פולניה׳ ועוד; בז¬ 
בזנות — באוסטריה, שווייץ, גרמניה, הולאנד, בולגאריה, 
רוסיה, פולניה, ועוד; שיכרות — באנגליה, באחדות מן 
המדינות של אה״ב, באוסטריה, גרמניה, שווייץ, בארצות 
הסקאנדינאוויות; פריצות — באנגליה, שווייץ, הארצות 
הסקאנדינאוויות, ועוד. בכמה ארצות (גרמניה, רוסיה, ועוד) 
קיימות שתי דרגות של הגבלה בדין. בארצות אלו בטלות 
ומבוטלות פעולותיהם המשפטיות של המוגבלים לפי הדרגה 
החמורה, בעוד שפעולותיהם של המוגבלים לפי הדרגה 
השניה אינן אלא ניתנות לביטול; והוא הדין, כרגיל, אף 
בארצות המכירות רק בדרגה אחת של הגבלה. פעמים רשאי 
המוגבל לעשות פעולות משפטיות מסויימות, שהן קלות יותר 
או מועילות לו. באנגליה אין מבטלים חוזה, שנערך על־ידי 
מוגבל לצרכי־דין, אלא אם כן הוכח, שהוא חולה־רוח, 
ושהצד השני בחוזה ידע על כך. בכמה תחיקות אין מרשים 
נישואים של מוגבליםילצרכי־דין, אך יש רואים את הנישואים 
שלהם כבטלים ויש רואים אותם כנתונים לביטול בלבד או 
אפילו כשרירים וקיימים, אם נערכו בצלילות-דעת (בצרפת, 
ועוד). באוסטריה ובגרמניה מותרים בנישואים המוגבלים 
לפי דרגת ההגבלה הקלה, בהסכמתי האפיטרופוס שלהם; 
וכן מותרים בתנאי זה המוגבלים בשווייץ. ברוסיה תלויה 
כשרות ז( בשכל הבריא בלבד. — לצוואה אין המוגבלים 
כשרים עפ״ר. אך בכמה ארצות רואים צוואה שנערכה על- 
ידיהם כשרירה וקיימת, אם ניכר שבשעת העריכה היה להם 
כוח־שיפוט (באנגליה, צרפת, שווייץ, הולאנד׳ ועוד). על 
מוגבלים לצרכי־דין ממנים אפיטרופוס שידאג לענייניהם. 
למינויו של האפיטרופים קודמת חקירה רשמית מטעם בית- 
המשפט (ברוסיה — מטעם ועדת־רופאים) בנוגע למצבו 
האמיתי של הנדון. במקום שיש חשש של מחלת־רוח, ק!וטל 
על הדיינים להיזקק לחוות־דעתם של מומחים. מלבד ההגב¬ 


לות, שדיברנו עליהן למעלה, קיימות בתחיקות שונות צורות 
אחרות וקלות יותר של צימצום הכשרות המשפטית. הכוונה 
היא למקרים, שבהם האדם כשר בעצם לפעולות משפטיות, 
אלא שעם זה רצוי שמישהו אחר ישגיח על ענייניו. באנגליה 
קוראים לממונה כזה "מקבל". ממנים אותו כשאין האדם 
מסוגל לדאוג לענייניו מחמת איזו הפרעה ברוחו או מחמת 
תשישות־שכל שהגיל גרם לה. הממונה מייצג את הבלתי- 
מסוגל ודואג לרכושו. 

ג. 0 . 

א׳ ביהדות. בהלכה מצוי בעיקר השימוש של א׳ במובן 
של מפקח על נכסי יתומים [קטנים] (בספרות הגאונים 
והפוסקים הראשונים בא א׳ במובן של מורשה. וכן הוא גם 
בשטרות של אותה תקופה). אם לא מינה האב קודם מותו א , , 
שידאג לנכסי הקטן עד שיגדל, חייב בית־הדין להעמיד א , , 
כי ביה״ד הוא אביהם של יתומים. האב רשאי למנות כא , את 
כל מי שהוא רוצה, אבל ביה״ד אינו ממנה כא׳ לא אשה, 
משום שאין דרכה לעסוק במשא ומתן(ורק אם עסקה במשא 
ומתן בחיי בעלה, ממנים אותה לא׳), לא עבד, משום שאינו 
נאמן, לא קטן, משום שאינו בן־דעת, ולא עם־הארץ, משום 
שהוא חשוד על העבירות. מחובת ביה״ד לטרוח ולהעמיד כא׳ 
אדם נאמן ונבון, שיודע להגן על זכויותיהם של יתומים 
ומסוגל לא רק לשמור על נכסיהם, אלא אף להגדיל נכסים 
אלה ע״י רווחים. אם מתעורר חשש שהא/ שביה״ד העמידו, 
מנצל את נכסי־היתומים להנאתו הפרטית, מסלקים אותו 
ומעמידים א׳ אחר במקומו, אבל את הא׳ שמינה אביהם של 
היתומים אין מסלקים, אלא אם כן יש הוכחה ברורה, כגון 
ע״י עדים, שהוא גורם הפסד לנכסי-היתומים. תפקידו של הא׳ 
מסתיים עם התבגרותו של אחד מן היתומים — אף אם הא׳ 
מנהל את עסקי היתום על הצד הטוב ביותר, ואף אם היתום 
חי חיי־מו׳תרות ועלול לבזבז את הירושה—,אלא אם כן ציווה 
המוריש שלא ימסרו את הירושה ליתום עד זמן מסויים או 
עד שיהא ניכר בו, שהוא איש כשר ומצליח. תפקיד הא׳ הוא 
תפקיד של כבוד ושל קיום מצווה שלא על מנת לקבל פרס. 
מצווה ז( קיימת רק באפיטח׳פסות על קטנים, מה שאין כן 
בגדולים. במקום שיש הכרח לטפל בנכסיו של אדם מבוגר, 
כגון בנכסי שבוי, אין בית־הדין קובע פיקוח של אפיטח׳פסות 
גמורה, כי מטרתו היא רק לשמור על הנכסים שלא ילכו 
לאיבוד. את המיטלטלים מפקידים בידיו של אדם נאמן; 
לשם גביית שכירות ממקרקעים, שניצולם אינו מצריך טורח 
מדובה׳ כגון בתים וחנויות וכיוצא בהם, מעמידים גבאי, 
שמוסר את הדמים הנגבים לביה״ד; ועל מקרקעים, שניצולם 
מצריך עבודה וטורח מרובים, ממנים קרוב הראוי לרשת 
את השבוי, וממונה זה מקבל שכר כארים, כמנהג האריסים 
שבאותו מקום. חרש ושוטה דינם כקטנים, וביה״ד חייב 
להעמיד להם א׳. 

לא׳ זכויות מרחיקות לכת על נכסיו של קטן, מיטלטלים 
ומקרקעים כאחד. כוחו יפה לנקוט כל פעולה לטובתם של 
נכסי-היתומים, אבל אסור לו להכניס שינויים בקרן הירושה, 
כגון למכור חלקת־קרקע אחת כדי לקנות חלקה אחרת, אף 
אם זו שברצונו למכור רעה היא וזו שהוא עומד לקנותה 
היא משובחת, או למכור עבדים ולקנות קרקעות ולהפך. 
מחובתו לספק את כל צרכי־היתומים בעין יפה, בלא לקמץ 
או לבזבז יותר מן הראוי. הא׳ רשאי להוציא כסף בשביל 
הקטנים לצרכים דתיים "שיש להם קצבה", כגון לולב, סוכה, 



197 


אפיטרופוס—אפילוג 


198 


ציצית, וכד׳, כדי לחנכם במצוו׳ת, אע״פ שמן הדיו פטורים 
הם ממצוות אלו. אבל אין הוא רשאי לתת צדקה מכספי 
הקטנים, מפני שמצווה זו "אין לה קצבה" גם לצרכי עצמו 
מותר לו להשתמש בכספי־היתומים, אם פעולתו כא׳ לטובת 
היתומים מצרכת את הדבר. "יש לאפיטרופוס ללבוש ולהת¬ 
כסות מנכסי־היתומים כדי שיהיה מכובד ויהיו דבריו נשמעין 
והוא שיהיה ליתומים הנאה בנכסיהן בהיות דבריו נשמעיך. 

גדלו היתומים, חייב הא׳ למסור להם את רכוש מורישם. 
מינהו בי״ד — חייב הוא להישבע שבועה חמורה בנקיטת 
ספר־תורה (בניגוד לשבועה קלה, שבועת הסת, שאין בה 
נקיטודחפץ), שלא גזל מאומה מן היתומים, אף אם אין היתו¬ 
מים באים בטענה שגזל. מינהו המוריש, אין הוא חייב להישבע, 
אלא אם כן היתומים באים בטענה שגזל. בין שמינהו בית־ 
דין בין שמינהו המוריש, אין הוא חייב למסור ליתומים 
דין־וחשבון על מה שהכניס והוציא, אבל חובה מוסרית 
מוטלת עליו לעשות חשבון ולדקדק יפה בינו לבין עצמו. 
וכך מסיים הרמב״ם (משנה תורה, סוף הלכות נחלות) את 
דיני־האפיטרופסות: "אע״פ שאין האפיטרופוס צריך לעשות 
חשבון, כמו שביארנו, צריך [הוא] לחשב בינו לבין עצמו, 
לדקדק ולהיזהר הרבה מאביהן של אלו היתומים, שהוא רוכב 
ערבות, שנאמר סולו לרוכב בערבות וגו׳ אבי יתומים וגו"/ 

אפיטרופוס על רכוש־האויב. בשם זה נקראת הרשות 
הממשלתית, שנוצרה במדינות לוחמות כדי לתפוס את רכושם 
של אויבים (ע״ע אויב), להחזיק בו, לנהלו, לשמרו, להחזירו 
לבעליו או לחסלו (בהתאם למה שיקבע אחר המלחמה באנד 
נות־שלום או בדרכים אחרות). 

בארץ־ישראל נוסדה רשות זו כשפרצה מלחמת־העולם 11 
(על־פי פקודת המסחר עם האויב, 1939 ), כדי לטפל ברכושם 
של אויבי בריטניה, שארץ־ישראל, כארץ־מאנדאט, נמצאה 
אז בחסותה, וכן ברכוש תושביהן של ארצות, שנכבשו על־ידי 
מעצמות־הציר ושבכללם היו יהודים מרובים. רכוש ־הודי זה 
הוחזר ברובו אחר המלחמה לבעליו או ליורשיהם. 

חיסולו של המאנדאט הבריטי על ארץ־ישראל ותקומתה 
של מדינת־ישראל הצריכו הסדר ס 1 פי של חשבונות האפי- 
טרופום הארץ־ישראלי על רכוש־האויב, שבידיו נמצאו נכסים 
וכספים, שממשלת־בריטניה תבעה לעצמה כפיצויים לפי 
ההסכם בין בעלות־הברית, שנחתם בפאריס ב 1945 . כתוצאה 
מן ההסכם הכספי, שנחתם בין בריטניה וישראל ב 1950 , 
נשאר בישראל רכוש רב־עדך של מוסדות גרמניים ושל נתיני־ 
גרמניה, שעזבו את הארץ קודם שפרצה מלחמת־העולם 11 
כדי לחזור לגרמניה, או שהועברו בשעת המלחמה או אחריה 
לארצות אחרות. מתוך מגמה לרכז רכוש זה ולממש(, כדי 
שיוכל לשמש ערובה לסילוק תביעותיהם של תושבי־ישראל 
מגרמניה ונתיניה, נתפס רכוש זה ע״י ממשלת־ישראל והוקנה 
לאפיטרופוס על נכסי־גרמנים, שנוצר כרשות מיוחדת 
לפי החוק לנכסי־גרמנים, תש״י. עתידו של רכוש זה יהא 
תלוי באישורו וביצועו של הסכם־השילומים, שנחתם עם 
גרמניה המערבית. 

בימי מלחמת־השיחרור עזבו המוני־ערבים את מקומות- 
מגוריהם, עברו את קווי־החזית ונטשו את רכושם, מיטלטלים 
ונכסים־לא-נדים כאחד. כן נמצא בגבולותיה של מדינת־ישר־ 
אל רכוש של נתיני ארצות־ערב. מתוך הכרה שאין להפקיר 
נכסים אלה, הוקמה רשות מוסמכת לשם שמירתם וניהו־ 
לם— האפיטרופוס על נכסי נפקדים—בהתאם לתקנות 


לשעת־חידום בדבר נכסי־נפקדים משנת תש״ט, ואח״כ בהת¬ 
אם לחוק לנכסי־נפקדים, תש״י. בידי האפיטר(פ( 0 לנכסי־ 
נפקדים נמצא הרוב המכריע של אותם הקרקעות בתחומי- 
המדינה, שהיו שייכים לערבים קודם מלחמת־השיחרור. 

תלמוד בבלי, גיטין, נ"ב! ב״מ, ל״ט! תוספתא, ב״ב, פ״ב! 
רמב״ם, ה׳ נחלות פ״ז, פ״י, פי״א! פחד יצחק! גוטמן, מפתח 
התלמוד! ש. אסף, מינוי נשים לאפימרופסות, המשפט העברי, 


אפיכרמזם'—( 530 נ ׳— 440 ס לפסה״נ), מחבר 
קומדיות יווני. א׳ ישב בסירקוסי שבסיציליה, זמן 
מה בחצרו של היארו׳ן. הוא פיתח והשלים את המחזה הקומי 
העממי הדורי שבסיציליה והפך אותו מתוך כך לסוג ספרותי 
מיוחד. הנושאים של הקומדיות הקטנות שלו הם טיפוסים 
מצחיקים של המון־העם וחיי האלים בצורת טרוסטיה. בקו־ 
מדיות אלו תקף א׳ את הרעיונות של הספרות והפילוסופיה 
של זמנו, אך — בניגוד לקומדיה האטית — לא את אנשי- 
המדינה ופעולותיהם. יצירותיו הכתובות בניב דודי מלאות 
חכמה עממית וויכוחים חריפים. אפלטון העריכו מאוד וראה 
בו את המייצג הטיפוסי של הספרות העליזה. מן הקומדיות 
המרובות שחיבר (כ 40 ) נשתמרו רק סצנות מועטות בלבד. 

- 6/107 !ק£ 067$ ) 1 46$ 56/17111671 . 14 £611671 , 2 משז<^ 1 . 0 

, 4 , 1 , 67 \ 7011 \ 07$0 ¥ . 1 > 77167116 ^ £70 16 (£ , 5 ! 1€ יס ; 1864 , 7710$ 

. 60771771 46110 . £70771771 , 1 ז 1€ ז\ 011 ..א ; 131 — 113 .ק , 1922 

£7660 6 461 771X1710 716110 5161110 6 716110 !40£710 076010, 1930. 

אפילזג (מיור: ? 070 ^ — מה שבא אחר הדבר, "אחרית־ 
דבר"), סיום של יצירה ספרותית, שהוא חלק בפני 
עצמו. ביהוד רגיל השימוש בא׳ ביצירות דראמאתיות, בדומה 
לפרולוג (ע״ע), שאליו הוא מקביל מצד תפקידו, אבל 
משתמשים בו גם ברומאנים וביצירות מסוגים אחרים (למשל, 
משלי־שועלים). במחזה הא׳ הוא הנאום הסופי, שבו פונה 
אחד מן השחקנים אל הקהל. ראשיתו של הא׳ מסוג זה נעוצה 
בתיאטרון היווני העתיק. בתיאטרון הקלאסי (המאה ה 5 
לפסה״נ) היה נהוג להציג אחר הטרילוגיה הטראגית "מחזה־ 
סאטירים" קומי, ששימש כא׳. בקומדיה היוונית "החדשה" 
(מנאנךרוס! המאה ה 3 לפסה״ג) ובעקבותיה גם בקומדיה 
הרומית (פלאוטוס! המאה ה 3 —ה 2 לפסה״ג) היה הא׳ רק 
מימרה קצרה, שבה פנה המחבר לאחר ההצגה, באמצעותו 
של אחד מן השחקנים׳ לקהל בבקשת הכרה למחזה. "אתם, 
הקהל, מחאו כף ולכו לשתות״ — קראו בסוף אחד מן 
המחזות של פלאוטוס שני עבדים, שהם עצמם הריקו בקבוקים 
על הבמה. הא׳ קם לתחיה בדראמה של יה״ב (ב״מיסתורין" 
הצרפתיים של המאה ה 14 ). באותו זמן היה הרבה יותר ארוך! 
הוטעם בו מוסר־ההשכל של המחזה והקהל היה נקרא לדבק 
במידות הטובות ולהיות אדוק בדתו! לפעמים גם הודיע הא׳ 
על היום של ההצגה הבאה ונושאה. בזמן מאוחר יותר(בזמנו 
של שיקספיר וגם אחר־כך) שימש הא׳ מעין סניגוריה על 
המחזה! המחבר היה נוהג לציין בו את מעלותיה של יצירתו 
ולהתנצל על מגרעותיה וכן לבקש יחס טוב לשחקנים(השווה, 
למשל, את הא" של שיקספיר ל״חלום ליל-קיץ" ול״הסערה"). 
במחזה הלאטיני והגרמני של המאה ה 16 ובמחזה הספרדי 
של המאה ה 17 בא א׳ קצר, שבו נזכרים שם המחזה ושם 
מחברו. ג׳ון דרידן (ע״ע) והשחקן הגדול דוד גריק (ע״ע) 
חיברו א" שנונים ומבדחים על ענייני־היום, והראשון אף 
כתב מסה בהגנתו של הא׳. גתה חיבר כמה א" למחזות שלו 



199 


אפילוג—אפילפסיה 


200 


ושל אחרים ז שירתו,,א׳ ל/הפעמון׳" (הכוללת את הספדו על 
שילד) היא אפשר היפה בכל הא". הא׳ נעלם מן היצירות 
הדראמאתיות בסוף המאה ה 18 . הרומאנטיקנים — כמו, למשל, 
טיק הגרמני, שנתן לכל מחזותיו א"—החיו אותו לזמן קצר. 
ברומאנים של התקופה הרומאנטית בא לפעמים א׳, המוסר 
את עיקר קורותיהן של הנפשות (ביחוד המשניות) אחר גמר 
העלילה. ברטוריקה נקרא בשם א׳ (ברומית: סתפזסז־ק) 
האחרון בחמשת חלקי הנאום המופתי. הוא כולל את הסיכום 
( 3110 ז 6 מז 1 ות 6 ) וכן את הקטיגוריה( 11£103110 ק 301 ) או הסני־ 

^ייה ( 31:10 ־ 0001011561 ). 

; 070107106 171511114110116£ , 0011161131105 ; 0701076 06 , 0 ־ 1 ; 010 

, 111 ^־ 11 ., 1 .. 8 ; 1672 , 6 * £1 10 !ק £ 1116 [ס 06161166 ,מ^ץז(! .ן 

{ 0 01171101 [ ^ 11071611 ^ ) 011/151012$ 660/1 ק 5 01 $10 05 67 16 ! 7 

1171 2110£ )£ 1 ) 011 7010 % ? ,זס^ 0 ׳ו\ 11 ש 2 .£ ; . 701 ץ , 2 ? 5$660 

. 1906 , 1600 171$ 0701710 . 15611 * 161 ) 

י. א. ק. 

אפילפסיה ( $13 ק 11€ ק€, יוו׳ או 15 ו|\ןו,ג 1 *£י התקף, 

הפסק), בנורולוגיה — מחלת הנפילה או הכפיה. 

הא׳ סתם או הא׳ האידיופאטית או האמיתית היא מחלת- 
מוח, שעפ״ר היא מופעת לראשונה בגיל־הילדות ומסתמנת 
בהתקפי-התכווצות שוני־תכיפות ומלווים חוסר־הכרה. במח¬ 
צית החולים קודמת להתקף אורה (ע״ע) — סימן מבשר, 
שבא בצורות מצותת שונות, כגון כאב, סחרחורת, זימזום 
באזניים, התערפלות־הראיה, הרגשת־בחילה, מיחוש נפשי, 
וכד׳. ההתקף עצמו פורץ פתאום,- תוך איבוז־-הפרה מתי, 
כשכל שרירי־גופו של המותקף׳ הנופל בן־רגע ארצה, מת¬ 
קשים מחמת השתלטותו של מתח־הפישוט. המתיחות הטונית 
של שרירי-השאיפה מכבדת על נשימתו של המותקף, ההת¬ 
כווצות הפתאומית של שרירי-הלסת גורמת לכד שהוא נושך 
את לשונו, והתכווצות כים־השתן — להפרשודשתן! פניו של 
החולה מכחילים, על שפתיו מופיע קצף דמי. דרגה ט 1 נית 
זו של ההתקף היא קצרה ועוברת עד מהרה לדרגה הקלו- 
נ י ת׳ הנמשכת כרגיל כמה דקות׳ ובה מבצעים שרירי־הגוף 
תנועות קצביות נמרצות, השוככות בהדרגה עד שהן פוסקות. 
משפסקו ההתכווצויות מתבהרת בהדרגה גם הכרתו של 
החולה, אלא שעצם המאורע של ההתקף נעלם מזכרונו. 
העצמה והתדירות של ההתקפים מתחלפות בחולה מזמן לזמן 
ומשתנות מחולה לחולה. יש שבין התקף להתקף חולפים 
שבועות או אפילו חדשים ושנים, ויש שההתקפים נעשים 
תכופים, והם באים יום־יום או אפילו כמה פעמים ביום. 
במקרה שההתקפים חוזרים ונשנים בתכיפות מרובה עלול 
להתהוות מצב אפילפטי רצוף. ההתקפים הבודדים 
עלולים להופיע גם ביום וגם בלילה, אד יש חולים שהם 
מותקפים רק ביום, ושכיחים מהם החולים המותקפים רק 
בלילה, מתוך שינה. — התסמונת האפילפטית אינה מתמצית 
בהתקפים ה״גדולים״ (צרם׳ 0131 31111 ־ 1 §, חולי גדול) על 
התכווצויותיהם הבולטות! היא כוללת גם התקפים "קטנים" 
(צדם׳ 1110131 * 1 , חולי קטן) ותופעות התקפיות אחדות כיוצא 
בהם, שאינן מלווות התכווצויות ושתופעת־היסוד שלהן היא 
ההתערפלות הרגעית של ההכרה בלבד. יש חולים, ובכללם 
כמחציתם של הילדים האפילפטיים, שסובלים מהתקפים 
קטנים בלבד, ואילו באחרים מופיעים לסירוגים התקפים 
גדולים וקטנים כאחד. — לתסמונת האפילפטית משתייכים 
גם התקפים פסיכיים שונים, שבאים בחולים אלה במקום 
ההתקפים הגדולים והקטנים. בדומה להתקפי־ההתכווצות 


הגופנים, מופיעים וחולפים אף ההתקפים הפסיכיים בפתאו¬ 
מיות, וצורותיהם מגוונות מאוד: עכירת־רוח, פחדים, סילוף־ 
החושים, יצר־נדודים, רעיונות־שווא וחזיונות־שווא ורגזנות 
מוגברת עד כדי התפרצויות של חמת־זעם. במצבי־הדימדום 
האפילפטיים עשוי המותקף לבצע מעשים שונים, בכללם 
פליליים, מתוך הסח־ההכרה, ולאחר המעשה הם משתכחים 
ממנו כליל. — ברבות הימים עלולים להתפתח בחולים בא׳ 
גם שינויים ניכרים באופי׳ ולפעמים אף ליקויים שכליים; 
אך ניכר הוא האחוז של החולים, שבתקופודהביניים שבין 
התקף להתקף הם נורמאליים לגמרם. כמה אישים חשובים 
בהיסטוריה ובתולדות־התרבות היו אפילפטיקנים. 

האיבחון הרפואי של הגילויים השונים של הא׳ שופר 
הרבה עם שיכלול האלקטרואנצפאלוגראפיה, שהיא מיוסדת 
על רישום הזרמים החשמליים של המח (ע״ע). בחולי-א׳ 
ניכרים בבדיקה זו כרגיל שינויים טיפוסיים בקצב הזרמים 
ובצורתם. בעזרתה נתברר שהא׳ הפסיכומוטורית, המס¬ 
תמנת בצירוף של גילויים מוטוריים ופסיכיים כאחד, היא 
צורה טיפוסית מיוחדת לא רק מבחינה קלינית, אלא גם 
מבחינה אנאטומית, הואיל ובתרשים האלקטרואנצפאלוגראפי 
מתגלה במקרים אלה מוקד מודגש באונת־הרקה. כנקודת- 
המוצא של הצורות האחרות של הא׳ האמיתית מוחזק מוח- 
הביניים. האלקטרואנצפאלוגראפיה מאפשרת לגלות גם את 
הא׳ החבויה, המצויה לפעמים בין בני־משפחותיהם של 
החולים בלא שהיא מתבטאת בסימנים חיצונים כלשהם. גורם 
תורשתי־משפחתי מעורב בלא־ספק בא/ אע״פ שחוקיות 
תורשתית ישירה אינה ניכרת בהתפשטותה. לבדיקה האלק־ 
טרואנצפאלוגראפית של החולה ושל בני־משפחתו נודעת, 
איפוא, חשיבות מרובה לשם בחינת העומס התורשתי, ביחוד 
להערכתה של מידת ההסתכנות במקרים של נישואי-קרובים׳ 
וכד׳. את סיכויי ההורשה של המחלה במשפחות מטופלות 
במחלות עצבים ורוח מעריכים עד כדי 10% , לעומת 0.3% 
בכלל־האוכלוסיה. את שכיחותה של המחלה באוכלוסיה הכל¬ 
לית מעריכים, לפי ספירות שונות, ב 1 — 5 ל 1,000 . — מבחינת 
מקור־המחלה מבחינים בין א׳ ראשונית, שמופעת בלא 
סיבות גלויות, כאילו מן האורגאניזם עצמו(מכאן הכינוי א׳ 
עצמית), ובין א׳ מ ש נ י ת, שבאה מסיבה גלויה — מחמת 
פגיעה באורגאניזם מן החוץ, שגרמה לשינויים פאתולוגיים 
ברקמת-המוח, כגון חבלות־ראש, ובכללן חבלות שאירעו 
מתוך תהליך־הלידה עצמו או מחמת לידת־מלקחיים, דלקות 
המוח וקרומיו, גידולים ומורסות במוח, אלכוהליזם כרוני, 
עגבת־עצבים, וכד׳. 

קיימות עוד כמה צורות מיוחדות של א׳, שמסתמנות 
בעווית של מחצית־הגוף האחת בלבד לעומת ההתקף הכללי 
של שרירי־הגוף כולו שבא׳ האמיתית. על צורות אלו נמנות 
הא׳ של ג׳קסון, המסתמנת בהתכווצויות־שרירים קלוניות 
חד־צדדיות, והא׳ המצחית, המסתמנת בסיבוב הראש, העי¬ 
ניים והגוף לצד אחד מתוף מתיחות טונית של השרירים 
שבאותו צד. שתי צורות אלו של הא׳ משמשות ביטוי לגירוי 
ממוקם בפיתול המרכזי הקדמי של מחצית־המו׳ח הנגדית 
ובמוח-המצח הסמוך לו! הן מעידות על קיומו של תהליך 
חולני באיזורים הנזכרים. 

הא" לצורותיהן השונות מצריכות טיפול רפואי שיטתי 
ונתונות בהחלט להשפעה רפואית חיובית ויעילה. ע״י אורח־ 
חיים מתאים, שעיקד־תכליתו היא מניעת זעזועים גופנים 



201 


אפילפסיה 


202 


ונפשיים נמרצים, ובסיוע סמים משככים ומרגיעים, כגת 
תרכבות ברום (ע״ע) וברביטור (ע״ע), אפשר במידה מרובד, 
למנ 1 ע את ההתקפים. החולים בא׳ זקוקים גם לעצה ולהדרכה 
בבחירת המקצוע וההתעסקות. בדרך־כלל מסוגלים אפילפטי- 
קנים להמשיך באורח־חיים נורמאלי בחברה, אלא שעליהם 
להימנע ממקצועות ומתפקידים, שבהם עלול איבוד־הכרה 
זמני — אף לדקות או שניות מועטות — לסכן את עצמם 
ואת זולתם, כגון נהיגה במכונית, וכד׳. ה״ליגות נגד הא , ", 
הקיימות בארצות שונות, מיועדות לקידום המחקר והטיפול 
בא׳ ולשיפור מעמדם הסוציאלי והחברותי של החולים. — 
בתקופה האחרונה משתמשים בגרימת התקפים אפילפטיים 
מלאכותיים באמצעות הלם חשמלי לשם טיפול יעיל במצבי- 

דיכאון וכיוצא בהם. 

; 1914 , 5 . 5 ) 8 ,. 111-01 ?^ . 4 ,?#<ן? 1 וק£ ,תמ 13 מ 1 ז 3 זז .א 
־)/)ל/׳>//׳/£■'.-/ ,׳ 102 ת 3£ ? . 6 ? ; 1926 ,? 51 <ן? 11 <ן£ ,$ו 01 ) 411$1 ג .ן •| , 
1929; 1 111111 ' €01 מן ׳ 70£0 /^£ , 500 ) £1101 . 0 .' 1 '- 1 ) 01 ו}ת 0 י 
£0001123110 £0000 . 5 ) ./׳\ ; 1941 ,ה X1 50/>01 ־״) 2 > 50 01111 00 מ , 
1946. 

ל. ה. 

תולדות הא׳. הא׳ היא אחת מן המחלות הידועות מן 
התקופות העתיקות ביותר. צורת־התגלותה, שהיא מעוררת 
חרדה במותקף ובמסתכל כאחד, וצירוף הזעזועים הגופנים 
והנפשיים שבה, עשו בכל מקום ובכל זמן רושם עמוק, 
שנתקשר במושגים מאגיים או מיסטיים ובאמונות תפלות 
מרובות. מימי-קדם עד תקופה מאוחרת מאוד היה הנכפה 
מוחזק אחוז "דיבוק" או בעל השראה עליונה, והתקפיו נת¬ 
פרשו כמעשי שדים ורוחות או בזעזועים מחמת גילויים 
אלוהיים. בהתאם לכך היה הנכפה או נרדף ומנודה כמקולל 
או נערץ כנביא וקדוש. על יחם זה מעידים השמות 115 לז 0 !ת 
ז*> 3 * (מחלה קדושה) או $ס׳\ 011 115 ( 1 ־ 0101 (מחלה אלוהית), 

35113115 11103110115 115 < 1 ־ 01 ( 0 (מחלה ירחית־כוכבית), 115 ( 1 ־ 0101 

13001011130115 > (מחלודהשדים)( מעניין ביותר הוא השם 
00011113115 5 טל־! 0 מ 1 (מחלת אספת־האזרחים), שניתן לא׳ 
משום הכלל שהיה קיים ברומי, שאם אחד מן המשתתפים 
באספה בפורום הותקף בהתקף אפילפטי יש להפסיק מיד 
את הדיונים, מאחר שההתקף נתפרש כאות לרעה מטעם 
האלים. פליניוס (ע״ע) מעיד: "במקרה של א׳ אנו יורקים, 
כדי להרחיק מעלינו את ההדבקה". הדעות ד,מאגיות השפיעו 
על האבחנה ועל הטיפול. היתה רווחת הדעה, שאפשר לעורר 
את ההתקף בחולה ע״י שאיפת הריח הרע של פתיל דועך 
במנורה, ולפיכך השתמשו לשם איבחון בריח־הנר והחולים 
אף הוזהרו מפני ריח זה, כמו שגם הוזהרו מפני בגדים שחו¬ 
רים (הצבע השחור היה סמלה של הקטי, ע״ע) ומפני עורות־ 
עיזים (העז היתד, קדושה לאלת־הירח). לפי פליניוס היו 
משקים את החולים בא׳ מדם הגלאדיאטורים, כשהיה שותת 
חם מן הפצע הטרי, וכן היו משתמשים כבסגולה נגד הא׳ 
בעצמות-מתים, ביהוד בחוליית האטלס (ע״ע), שהיו נישאות 
על הצוואר. 

גישה רפואית־מדעית לא׳ אנו מוצאים לראשונה בספר 
״על המחלה הקדושה״ שבאוסף ההיפוקראטי (בערך 400 
לפסה״נ). אע״פ שגם בספר זה מצויות אמונות מאגיות, 
מטעים בו המחבר, שהמחלה היא טבעית, מיוסדת על תורשה, 
ומקורה הוא במוח שנתמלא ליחה יתרה. המחבר מתנגד 
לדעתם של בני־דורו, המייחסים את המחלה לכוחות שלמעלה 
מן הטבע, וכן הוא מערער על השם "המחלה הקדושה": לציו¬ 


נה של הא' משתמש האוסף ההיפוקראטי גם בשם "המחלה 
הגדולה", ואליום אורלינוס(ע״ע) מסביר את השמות בהערה: 
״הואיל וההמון קורא לכל דבר גדול — קדוש״.—לאחר ההת¬ 
עוררות המרובה נגד אמונות־שווא ותרופות מאגיות, שהיא 
ניכרת בתקופה ההיפוקראטית, באה נסיגה בגישה המדעית 
לא׳, ובמאה ה 4 שוב פסקה ההתנגדות לתרופות־קסם, שאף 
רופאים מצויינים המליצו עליהן ; רק סוראנוס, נציג האסכו¬ 
לה המתודית, הוסיף להילחם בתרופות אלו. גלנוס (ע״ע) 
עצמו מניח, ששתיה של משרת עצמות שרופות יש בה משום 
תועלת נגד א׳! האמפיריסטים, שדחו כל דיון מדעי ("הטבע 
אינו ניתן להבנה" [צלזוס, ע״ע]), צידדו בשימוש בקמיעות 
מצמח הפאוניה, וכד׳. 

האסכולה ההיפוקראטית והאסכולות שבאו אחריה חקרו 
את התמונה הקלינית של הא׳ בכל הכיוונים. הוטעם היסוד 
התורשתי 1 הופר, שהמחלה מתחלת עפ״ר בגיל צעיר ! נחקרו 
השפעות האקלים והמזון. הודגש הדמיון שבין הא׳ ובין 
השינה: "השינה דומה לא׳, ובמובן ידוע השינה היא א"׳ 
(אריסטו׳ "על השינה והיקיצה"). הכירורגים ההיפוקראטיים 
מצאו את הקשר בין פגיעות בגולגולת ובין התכווצויות 
והדגישו, שההתכווצויות מופיעות בחצי־הגוף שהוא מול 
מקום־הפגיעה. המחברים מבחינים בץ שני מינים של א׳: 
שינה עמוקה מעין האפופלפסיה! התקף עם כיווצים. הופר, 
שלהתקף קודמת הרגשה מוקדמת של החולה: ״אורה״(ע״ע)— 
למשל מעין משב־רוח, שעולה מפף־הרגל למעלה, וכשהוא 
מגיע לראש מאגד החולה את הכרתו(גאלנוס). ההתקף עצמו 
מתואר בדייקנות כבספר־לימוד נורולוגי חדש. הסחרחורת 
נקראת בשם ״א׳ קטנה״—ומכאן שה ״ 31 !״ זחשק״היה ידוע 
במידת־מה לקדמונים. אריסטו מעיר, שההתקפים עלולים 
להופיע בלילה בלבד בלא שבמשך היום תוכר המחלה ("על 
השינה והיקיצה"). אם המחלה נעשית כרונית, יש שפל 
אישיותו של החולה נפגעת (ארטאוס). התקף קשה ביותר, 
ביחוד אם הוא נמשך גם למחרת היום או הלילה שבו התחיל, 
עלול להסתיים במיתתו של החולה (היפוקראטס), אולם עפ״ר 
אין הא׳ משפעת על אורך־החיים של הנגוע בה. א׳ שמתגלית 
סמוך ללידה היא עקשנית ביותר! וכן היתה רווחת הדעה, 
שאם א׳ מתגלית לאחר גיל של 25 אין היא עתידה לחלוף 
(היפוקראטס). לשם בירור מציאותה או אי־מציאותה של א׳, 
ביהוד בשעת קניית עבד, השתמשו גם בתבחינים "דיאגנו¬ 
סטיים": סיבוב של גלגל־הקדרים לעיני העבד או שרפת־זפת. 
בקביעת האבחנה המבדלת, הטעים גלנוס, שאין ההתקף 
האפילפטי מלווה שיתוק, בניגוד לאפופלפסיה, וכן הוא מב¬ 
דיל הבדלה אבחנתית בין הא׳ ובין מחלות־הרוח. את מקורה 
של המחלה ביקשו הרופאים של המאות ה 5 וה 4 לפסה״נ 
בשינויים פיסיקאליים של ה״ליחות": הא׳ פוגעת בבעלי 
הליחה הלבנה ולא בבעלי המרה האדומה! הליחה הלבנה 
פורצת לכלי-הדם וגורמת להתקף. כשהאויר נמנע מן המוח 
וכלי-הדם, מאבד האדם את הכרתו! מופיע חנק׳ שמביא לידי 
יציאת שתן וצואה, הריאה רותחת מחוסר אויר, ומשום כך 
מופיע קצף בפי המותקף. אח״כ מתפזרת הליחה בכלי־הדם 
ומתערבת בדם, האויר חתר וההתקף עובר. תאוריה מוש¬ 
למת — אבל חסרה כל ביסוס נסיוני — מפתח גאלנום: 
המכשיר הראשון של הנפש הוא ה״רוח הפסיכית" שבחדרי- 
המוח! מקור ההתקף האפילפטי הוא במעצור׳ שנוצר מתוך 
הצטברותה של ליחה עבה בחדר התיכון או האחורי של המוח 



203 


אפילפסיה 


204 


ושעוצר את הרוח הפסיכית. ההתכווצויות הן תהליך של ריפוי 
עצמי׳ שבו מתגבר הגוף על המצב החולני ומספיק את 
ההתקף. רוב המקרים הם "אידיופאטיים" מחמת דיסקראזיה 
קרה ועודף ליחה במוח. חלק קטן של מקרי־הא׳ שייך 
לקבוצה ה״סימפאתטית", והנזק הראשוני בהם הוא באבר 
מרוחק בגוף, כגון הרגל. אלה הם המקרים, שבהם מרגישים 
החולים את האורה כתנועה מכוונת כלפי המוח. 

הטיפול מתואר בלא תקוות מופרזות: תרופות, קשירת־גף 
במקרים מסויימים, המרים משלשלים, הקזת־דם, גילוח- 
הראש, דיאטה, רחיצות׳ קוטריזאציה ופתיחה ניתוחית של 
הגולגולת (טרפאנאציה). דיאוסקורידס (ע״ע) מביא 45 תרו¬ 
פות נגד הא/ ובכללן 13 שהן טיפולי־קסם. 

בימי־הביניים ניטשטש המו&ג האורגאני של הא׳ ומדובר 
עליה ביחד עם רוח רעה, דיבוק, ועוד. האסטרולוגיה 
הוסיפה נופך משלה: הירח הוא ממזג קר כמו המוח והוא 
יכול לעורר את הא׳! גם ארנלדו מוילנובה (ע״ע) מאמין 
בקשר בין המחלה ובין הכוכבים והירח. הילדגארד מבינגן, 
במאה ה 12 , רואה בא׳ התפרצות דמונית. בתיאורי האפילפסיה 
נתערבו גם מחלות נפשיות, כגון המאניה הריקודית. גם 
בטיפול גובר הצד המאגי! מחבר מן האסכולה הסאלרנית 
מציע כתרופה שתיית־דם(פלאטאריוס, המאה ה 12 ). קונסמאג־ 
טינום האפריקני ( 1087 ) וברנארדום מגורדונה ( 1303 ) מצי¬ 
עים קמיעות עם כתבות של פסוקי־האוונגליון! נסיעות לקברי 
קדושים מסויימים ושימוש בקופסות, שרשומים עליהן שמות- 
קדושים, היו רווחים בטיפול בא׳. בחרוזים מן האסכולה 
הסאלרנית נמנית הא/ הקרויה כאן פדיקון, עם המחלות 
המידבקות, ושאלת האפשרות של ההדבקה בא׳ נידונה עד 
המאה ה 16 (למשל ע״י פרנליוס). 

התיאוריות על הא׳ ביה״ב הן קרובות לתאוריה של גאל- 
נוס. מחבר מן המאה ה 7 מבחין בין שלושה סוגי א׳: הסוג 
האידיופאטי שמקורו במוח, האנאלפסיה שמקורה בקיבה, 
והקאטאלפסיה שמקורה במקום מרוחק בגוף. פאולום מאגינה, 
שמגדיר י את הא׳ כ״מצב של התכווצות כל הגוף 'ביחד 
עם פגיעה בתפקידיו העיקריים", מתאר מין א׳ (סימפטומא- 
טית), שמקורה ברחם האשה ההרה — אקלמפסיה (ע״ע). 
ברנארדוס מגורדונה מתאר את ה 31 ת 1 * 1 ז;>ק, אע״ם שאינו 
נותן לו שם מיוחד. פלאטאריוס הסאלרני מבחין בין הא׳ 
הגדולה והקטנה — חלוקה חשובה, שהיא מרומזת גם בקאנון 
של אבן סינא. 

גם בתקופת הרנסאנס ואחריה, במאות ה 16 וה 17 , עדיין 
האמין רוב הרופאים בדיבוק והשתדל להבחין בינו ובין הא׳. 
אמנם׳ ריאולאנוס כותב: "אין אנו זקוקים לפנות לדמונים 
כמפלט האחרון של אי־ידיעתנו, אלא נפנה לסיבה הטבעית 
של המחלה". אולם ב 1602 הודיע ז׳אן טאכסיל, שקשה למצוא 
דיבוק דמוני שאינו חולה בא/ בספרות ה״מדעית" על 
כישופים תוארו מקרים של א/ שבאה בהשפעת סם שניתן 
ע״י מכשפה. אמנם קבוצה של רופאים, וביניהם יוהאן ניאד, 
הדגישה את הסיבות הגופניות של המחלה, אך אפילו ויאר 
עצמו לא התנגד לשימוש בקמיעות נגד א/ באותה תקופה 
הובלטו בספרות אישים חשובים בהיסטוריה, שהיו מוחזקים 
כסובלים ממחלה זו: שאול המלך, יוליוס קיסר, קאליגולה, 
פטרארקה, קארל ץ, טורקוואטו טאסו. מכיוון שקרו מקרים 
של א׳ מחקה (ע״י קבצנים או ע״י חיילים שרצו להשתמט 
מן הצבא),* תוארו שיטות־בדיקה לשם גילוי ההסוואה. אולם 


שיטת־בדיקה מדעית נמצאה רק ב 1760 על־ידי הקלינאי 
הווינאי דה־האן, שגילה, שרק במקרה של א׳ אמיתית נעדרת 
תגובת האישון על האור. — פאראצלזום הקדיש שני ספרים 
לא/ הוא מבאר את חולי־הנפילה בתהליכים קוסמיים ומש¬ 
תמש לשם איבחון בנתונים אסטרולוגיים, ובטיפול — בשיטות 
אלכימיות. 

מן הרנסאנס ואילך נתרבו התצפיות, שהרחיבו את הידי¬ 
עות הנסיוניות בדבר הא׳ ושינו את התאוריה על מקורה של 
מחלה זו. בספרות תוארו מקרים של א/ שנתהוותה לאחר 
פגיעות בגולגולת, וכן מקרים של ניתוחי־גולגולת, שבהם 
הורקה מוגלה או הורחקה עצם שבורה, שלחצה על המוח — 
ניתוחים, שהביאו לידי ריפוי שלם של המחלה (ואלסקוס, 
דה קארפי, דורטוס). במאה ה 16 נתבררה התמונה של א׳ 
חלקית, שהיא ישונה מן התמונה הקלאסית! הצליחו להבדיל 
בין הא׳ והתכווצויות אחרות׳ בעיקר בגיל־הילדות! גואנר־ 
יום הבחין בין א׳ והיסטריה. פתיחות־הגוויה הוכיחו, שהתאו־ 
ריה של גאלנום על מעצור בחדרי־המוח כסיבת הא׳ היא 
מחוסרת יסוד. האסכולות של היאטרוכימיה והיאטרופיסיקה 
במאות ה 16 וה 17 התחילו מבקשות סיבות אחרות למחלה: 
אדים מרעילים שמקורם התפוצצות של חלקים דקיקים במוח, 
הפרעות מכאניות בליפים ובכלי־הדם. השערות אלו, וכן גם 
ההשערות הדמיוניות של ואן הלמונט (ע״ע) על ה״אךכאוס" 
והאנימיזם של שטל (ע״ע), ליא קבעו תאוריה מבוססת של 
הא/ אבל סילקו את הדעות של העולם העתיק וסללו את 
הדרך לחקירות חדשות. 

במאה ה 18 נעלמו הדמונים והמכשפות מן הדיונים על 
הא׳! מפנה זה נגרם לאיע״י חקירות קליניות חדשות, אלא 
ע״י השינוי הכללי שבא בתפיסת־העולם של בני־הדור — 
דור־ההשכלה. ניתן הסבר ראציונאלי לתופעות מעין ה״די- 
בוק" ונידון הקשר האפשרי בין התקף כיווצי ובין ההיסטריה 
(בורהאוה). טיסו הטעים ב 1770 , שלעולם אין ההיסטריה 
גורמת לא׳ ממש! כמו־כן דחה את הדעה המקובלת, שא׳ 
עלולה להיגרם בכוח הדמיון, למשל ע״י מה שאשה הרה 
רואה התקף של א׳ ומורישה משום כך לוולד תכונות אפי¬ 
לפטיות. הטיפול בא׳ טוהר מתרופות מאגיות מרובות. מתוך 
חקירות אנאטומיות חדשות נתברר, שא׳ סימפטומאטית 
עלולה להתהוות מחמת גידולים או מורסות במוח או מחמת 
לחץ על המוח במקרים של אי־סדירות בעצמות! אולם 
הפאתאלוגיה של הא׳ בכללה — ללא שינויים אנאטומיים — 
נשארה בלתי־ברורה. בחלוקתם של סוגי־המחלה גתקרבו 
החוקרים יותר ׳ויותר להבדלה המודרנית בין א׳ גנואינית 
(בלא שינויים אנאטומיים) ובין א׳ סימפטומאטית (עם 
שינויים אנאטומיים, שמציאותם וטיבם נקבעו ע״י פתיחת- 
הגוויה או על יסוד צירוף סימנים קליניים). תורת המחלה 
התרחבה עוד יותר כשבשנת 1705 תיאר פופאר(:)ז 3 ון 011 ק) 
מקרה טיפוסי של "החולי הקטן" ( 31 רת 1 ! 61 ק) או €:>ח:> 5 י) 3 
(=ד,עדר, ז. א. העדר־ההכרה), והמונח הצרפתי לסוג זה של 
א׳ נתקבל בכל הלשונות. כמו־כן הונהגה הבחנה גם בין שני 
הסוגים של הכיווצים — ה״קלוניים" וה״טוניים" (דה גורטר, 
1757 ). 

המאה ה 19 ירשה. איפוא, מן התקופות שקדמו לה כמות 
ניכרת של ידיעות בהופעות המחלה ומהלכה. את ראשיתה 
של מאה זו מציינת גישה אנושית יותר בטיפול בחולי- 
רוח, שעליהם היה נמנה גם חלק מחולי הא/ פינל (ע״ע), 



205 


אפילפסיה—אפימנידם 


206 


הרפורמאטור של הפסיכיאטריה, דרש להקים מחלקות מיוחדות 
לטיפול בא/ ומאז הופיעו בצרפת ובאנגליה חקירות בא/ 
שהיו מבוססות על תצפיות קליניות במחלקות אלו 1 מונחים 
צרפתיים נשארו שליטים עד היום בחקר הא׳ ובספרות 
המוקדשת לה. בצרפת התחילו גם בחקירת הא׳ באמצעות 
שיטות סטאטיסטיות (אסקירול, ע״ע), וכן תוארו ההפרעות 
הפסיכיות, המופיעות לפעמים במקום ההתקף במחלה ז 1 . 
בבעיית השינויים האנאטומיים הבאים במוח מחמת א׳ היו 
הדעות מחולקות. פורטאל האמין באפשרות למצוא את הב¬ 
סיס האנאטומי של המחלה, ואילו אסקירול הביע ב 1838 דעה 
פסימית ביותר בנוגע לאפשרות זו. מ 1833 עומדת במרכז 
ההתעניינות תאוריית־הרפלכס של החוקר האנגלי מארשאל 
הול ( 13311 ), שנתכוונה לבאר את ההתכווצויות ואת חוסר* 
ההכרה שבא׳ ע״י שינויים רפלקטוריים במתח צינורות־הדם, 
המביאים להפסקה באספקת הדם למרכזי־המוח.ב 1859 הונהג 
בטיפול בא׳ השימוש במלחי־הברום, ובזה הושגה התקדמות 
ניכרת בטיפול בא׳ הגנואינית. 

מ 1861 ואילך קשורה ההיסטוריה של הא׳ בשמו של 
ה. ג׳קסון(ע״ע). בספרות הרפואית קשור שמו של ג׳קסון גם 
בהתקפים החד־צדדיים של שרירי־הגוף, אע״פ שההתקפים 
החלקיים כבר היו ידועים לרופאים העתיקים. ג׳קסון עצמו 
ייחם את זכות־הקדימה בתגלית זו לצרפתי בובה ( 315 עג 31 ש 8 ; 
1827 ), וקדם לג׳קסון גם ריצ׳רד בריט, שתיאר ב 1827 ־ 1835 
כיווצים חד־צדדיים בלא אמץ־ההכרה עם שינויים אנאטד 
מיים בקליפת־המוח בצד שמול הצד המותקף. אבל ג׳קסון 
הקדיש עבודה מרובה להתקפים חד־צדדיים אלה ופיתח 
תאוריה חדשה של הא׳. לפי דעתו, אין בנמצא א׳ אחת, אלא 
מינים שונים של א׳. מקרים, שאבדן־ההכרה מופיע בהם 
בתחילת־ההתקף, מתחילים במרכזים הגבוהים ביותר של 
פלח־המוח. פעולות, שנעשות במצב של הפרעה פסיכית, 
שהיא חולפת אחר התקף, כשהמרכזים הגבוהים של הביקורת 
הרצונית עדיין הם מופרעים, הן אוטומאטיות. ג׳קסון מבחין 
שלוש רמות במערכת־העצבים המרכזית: הנמוכה שבהן 
מיוצגת ע״י חוט-השדרה, המוח המארך והגשר, והיא אחראית 
לתנועות הפשוטות, וההתקפים התלויים בה הם אלה של 
הנשימה, התקפים שמקורם בהרעלות מסויימות או בפגיעות 
ישירות מן החוץ; הבינונית מיוצגת ע״י התחום הרולאנדי 
של הקליפה והחרצובים של הגופים המשורטטים, ובה מיקומן 
של ההפרעות הגורמות להתקפים מעין־הא׳; העליונה מיוצגת 
ע״י המרכזים של אונת־המצח הקדמית, והיא אחראית לתנו¬ 
עות המסובכות ביותר ובה מיקומו של מוצא ההתקפים של 
הא׳ האמיתית. התאוריה של ג׳קסון היא היפותטית ואינה 
מבוססת על נתונים אנאטומיים. — בעת ובעונה אחת עם 
ג׳קסון הצטיין בחקירת הא׳ הנורולוג הצרפתי הגדול שרקו 
(ע״ע), שהבחין יפה בין הא׳ ובין ההיסטריה! הוא הסביר, 
שחולה היסטריה יכול אמנם לחלות גם בא/ אלא שאין 
המחלה האחת ביטויה של השניה או תוצאה ממנה. 

ץ*<ן? 11 ק¥ [ 0 ע- 1$107 (¥ £ , 1€34 ז}( 510 ¥0.11111% 16 ( 7 ,מ 10 דמ<ד . 0 

,({ €147010% 13 €711 03 ^ 1 [ 0 %ה 8€%111111 1€ ( 1 10 $^ 07€€ 1€ ( 1 70111 [ 

. 1945 

יה. ל. 

הא׳ בספרות ישראל. נראית הדעה, שהביטוי "נופל 
וגלוי עיניים" המצוי בפרשת בלעם (במד׳ כד, טז) מכוון 
לא׳ (חולי־הנפילה), שהיתה בעיני הנביא הנכרי ביטוי 


לאפסטאזה הנבואית. גם בסיפור על שאול המלך ("ויתנבא... 
ויפול", שמ״א יט, כד) יש רואים תופעה של א/ וגם ההפרעות 
הפסיכיות של שאול ("הרוח הרעה"׳ שם יח, י) ניתנות 
להתפרש כחלק מן התסמונת של מחלה זו. אולם בשני 
המקרים אין הוכחה ברורה לקיומה של א׳. 

בתלמוד מצויין חולה־הא׳ בשם נכפה. הקשר של הא׳ 
לחיי־המין נזכר בדרך הפחדה: סטיות מחיי־המין הנורמא¬ 
ליים באות על ענשן ברכישת מחלה זו או בהקנייתה לילודים 
(פס׳ קי״ב, ב׳; כת׳ ם/ ב׳! כלה רבתי, פרק א׳). כדאי 
להזכיר שגם להיפוקראטס וגם לדמיקריטוס מיוחס המאמר, 
כי "המשגל הוא מעין התקף אפילפטי". התלמוד ידע על 
תורשתיותה של המחלה ואסר לקחת אשה ממשפחה אפי¬ 
לפטית (יבכר ס״ד, ב׳). 

בשטח ההלכה יש לציין, שהכוהן שהותקף התקף אפילפטי 
פסול לעבודה כל ימיו (משנ ׳ בכ׳> ז׳, ה׳). הא׳ של האשה 
היא עילה לגירושים, אם ההתקפים באים בזמן הווסת בלבד, 
שאז הם "מומיו שבסתר", שמצדיקים טענת קידושי-טעות 
מצד הבעל; אולם א׳ רגילה, שהתקפיה באים בלא קביעות, 
אינה עילה לגירושים, מאחר שהבעל יכול היה להכיר בה 
קודם הנישואים (כת׳ ע״ז, א׳). 

מעניינים הם דברי הרמב״ם בהלכות עדות (ט/ הל׳ ט׳): 
"הנכפה בעת כפייתו פסול ובעת שהוא בריא כשר, ואחד 
הנכפה מזמן לזמן או הנכפה תמיד בלא עת קבוע! והוא שלא 
תהיה דעתו משובשת תמיד, שהרי יש שם נכפים שגם בעת 
בריאותם דעתם מטרפת עליהם; וצריך להתישב בעדות 
הנכפין הרבה". דברים אלה, המיוסדים על התלמוד (כת׳ כ/ 
א/ וכן ר״ה כ״ח, א׳), הם זהירים והומאניים כאחד ומתאימים 
לגישה המודרנית. 

בספרות המאוחרת נקראת הא׳ "חולי נופל". אך הרמב״ם, 

וכן אבן-עזרא ("ספר הנסיונות"), משתמשים בשם נכפה, 
ואבן־עזרא קורא לא׳ "כפיה" ולחולה "בעל הכפיה". בהשקפה 
על המחלה וטיפולה לא נבדלו המחברים היהודיים ביה״ב 
מחבריהם הנוצריים והמוסלמיים; הראב״ע מביא את התרו¬ 
פות המאגיות הנזכרות ע״י המחברים הלאטיניים. 

בספרים מן המאה ה 17 (יעקב צהלון, ע״ע; טוביה הרופא, 
ע״ע) כבר מוצאים אנו חלוקה נאה של סוגי הא/ וב״מעשה 
טוביה״ — גם ביקורת "חדישה" של השקפת גאלנוס. 

. 1921 , 71 ( 130312 1€ ( 01155 , 811)11 40)1-101111X1315 € ־ 1 ? .[ 

יה. ל. 

אפימנ״ךם ( ? ף 18 ״-^ן 1 ״: 1 י), עושה-נפלאות ומורה־דת יווני 
מקרטה. לפי מסורות שונות חי בסוף המאה ה 7 
לפסה״נ, אך נראית יותר הידיעה המצויה באפלטון, שלפיה 
שהה א׳ באתונה זמן מה קודם מלחמות־הפרסים — לערך 
ב 500 לפסה״נ. האגדה מספרת עליו, שנשלח ע״י אביו לרעות 
את הצאן׳ וכשנכנס בצהרי-יום למערה אחת נרדם בה וישן 
57 שנה; כשחזר לביתו מצא את אחיו הצעיר כאיש זקן(ע״ע 
חוני המעגל). כן מסופר עליו, שהאריך ימים והגיע לגיל של 
157 או 299 שנה. אנשי-קרטה היו נוהגים להקריב לו קרבנות 
כמו לאל. הקדמונים ייחסו לו חיבורים שונים, אך נראה, 
שלא׳ ההיסטורי יש לייחס רק את ה״תאוגוניה״ — שיר, 
שעוסק בהתהוות האלים ודורותיהם, ושנתחבר בהשפעת 
ה״תאוגוניה" של הסיודום ובהשפעת התאוגוניות של האור־ 
פיקאים. באיגרת לטיטוס המיוחסת לפאולוס (א׳, י״ב) נמסר 



207 


אפימנידס—אפיסקופיוס, סימון 


208 


בשם נביא מקרטה 
החרוז "בני קרטה כו¬ 
זבים הם מאז ומעולם. 
חיות רעות, כרסתנים 
עצלים". אבי-הכנסיה 
היארונימוס מייחס 
חרוז זה ל״נבואות 
א'"׳ וכפי הנראה נל¬ 
קח מתוך הפתיחה 
ל״תאוגוניה" של א/ 
והוא שגרם לסו׳פיזם 
הידוע: "איש קרטה 
אומר, שכל בני־קרטה 
שקרנים הם״. — שנ¬ 
תו של א׳ ויקיצתו 
משמשות מסגרת במ¬ 
חזה של גתה - 1 ק£ 65 ( 1 
£011,301100 $ש!> 1 ת 0 רת 



אפיטנידס. הטחיאוו ש 5 המאטייוא! 


(״יקיצתו של א , ״, 1814 ), המוקדש להשתחרתתה של גר¬ 


מניה מעולו של נאפוליון. 


; 27-37 , 1 , 1934 ,*ז*\ 011 ז\ 10 ז 1 10 ■ 1 >!> * 111 )חז 2 ו>ז£ , 18 ־ 01 .מ 
. 244 .ק , 1891 ,ו 10 ץ 1 סקק 11 ^ ,}•ו 10 ) 0 ־ 11 ־ 0 >ג- 018,112 מ 1 ב 11 ז\\ .ז\ . 11 


אפי^ה, לואיז פארנס פטרוניל, מרקיזה של — £011150 
-־ 11131 , 01105 ׳ £$0131 ' 11 1100 > • 31 * 1 1001110 )£? 0000 ־ £101 
ן 3 ת 1 ק£' 1 > 50 !ג!ף — ( 1726 , ולנסין — 1783 , פאריס), סופרת 
צרפתית מחוג האנציקלופדיסטים (ע״ע). בת 19 נישאה 
למארקיז ד׳א/ שהיה בן־דודה. א׳ ילדה לו 3 ילדים, אך 
ב 1749 נפרדה ממנו, ומאז ישבה בעיקר בארמון לה שורט 
( 01105,1-0110 £ 3 , על־יד מונמורנסי), שנעשה מקום־פגישה 
מפורסם לאנשי־רוח. בין אורחיה התדירים במקום זה ובפא¬ 
ריס היו ראשי-האנציקלופדיסטים—דידרו וד׳אלנבר! הבארון 
דה הולבאך, האב גאליאני, ואחרים. ה״סרקלין" שלה היה 
מן ה״פילוסופיים" (כלומר׳ מן הספקנים והקיצונים) ביותר. 
מ 1755 היתה א׳ ידידתו האינטימית של הםופר־המבקד הגרמני 
מלכיור גרים (ע״ע) וביחד עם דידרו השתתפה בעריכת 
ה״אגרות" הספרותיות והפילוסופיות, שגרים חיה שולח 
במשך שלושים שנה לחתומים עליהן(נתפרסמו אח״כ ב 16 
כרכים) וששימשו כלי חשוב ביותר להפצת הרעיונות של 
תנועת־ההשכלה בחצרות של המלכים והשרים ברחבי- 
אירופה. כ 300 מכתבים, שא׳ עצמה כתבה לאב גאליאני 
מ 1769 עד מותה, הם מקור רב-עדך להכרת חייה המדיניים, 
הספרותיים, האמנותיים והחברותיים של פאריס באותו זמן. 
ב 1756 בנתח א׳ בקרבת ארמונה בית כפרי ( 0 § 3 ז 1 ת 1 ז£י£) 
בשביל ז׳אן ז׳אק רוסו! אך בערך שנתיים לאחר זה הפכה 
ידידותם לאיבה גלויה, ולפיכך אין להעריך את אישיותה 
לפי הדברים רוויי־השנאה, שנאמרו עליה ב״וידויים" של 
רוסו. — גם וולסר היה בין ידידיה הקרובים של א׳ז אליו 
נתקשרה ביחוד במשך שהותה בג׳נבה ( 59 — 1757 ) ויש 
ממנו חרחים על עיניה היפות ונפשה האצילה. 

המפורסמים בין כתביה המרובים של א׳ הם: קובץ 
שיחות חינוכיות (מהדורה ראשונה, 1774 : 5 ת 10 ז 53 ז 0 \מ 00 
1110 ) 53 01 0 ־ 0101 1100 סז) 0 ס; מהדודה שניה, 1781 : £05 
£011110 ׳!) 8 מ 0 ם 53 ז 0 ׳\ת 00 ; במהדורה זו קיבל הספד פרס 


מטעם האקאדמיה הצרפתית ב 1783 ), וה״זכרונווד שלה 
( 5 ס! 1 ס 01 ס 1 \; הוצאה ראשונה׳ בלתי־שלמה, 1818 ! הוצאה 
מורחבת 1865 ). לזכרונות אלה צורה של רומאן! אעפ״כ הם 
מכילים חומר עשיר ומהימן (מכתבים אותנטיים וכד׳) על 
אנשי־חוגה. 

, 11 , £14 £14x411 ,ש׳\ 11 ג 80 -££ח 531 .\ 2 . 011 

,.£'!> ^ 1€5$€ ז 614 ן £0 , 5 גז^טב 1 ל 1 .? .״! ; 1850 

.? ; 1883 ,.£' 4 5 * 1 ,. 1 ) 1 ; 1882 

. 1929 , 60110111 01£ < 01 ' 1 € .£' 4 0 ?ס 1 ז 51£ £0 , 10011111 ^ 1 

ם. ב. 

אפיגום, ע״ע חמי, היםטזויוגרפיה. 
אפינוס, פר 3 ץ אולויך וןאזד 1 ר- 115 ח 1 ק 10 /. 11 יד.ס.£- 

( 1724 — 1802 ), פיסיקאי גרמני. נולד ברושטוק, 

למד רפואה בעיר־מולדתו, והיה אח״כ פרופסור לאסטרונו¬ 
מיה באקאדמיה למדעים בברלין. ב 1757 נקרא ע״י הממשלה 
הרוסית לפטרבורג כפרופסור לפיסיקה וחבר האקאדמיה 
המלכותית למדעים, וכאן שימש גם מפקח על תכנית־הלי- 
מודים של בתי-הספר במדינה ויועץ פדאגוגי־מדעי בחינוכו 
של יורש־העצר (מי שהיה עתיד להיות הצאר פאוול). ב 1798 
פרש מן ההוראה וישב עד מותו בדורפאט. — א׳ היה 
מראשוני יוצריה של תורת האלקטרוסגנטיות(ע״ע),שפותחה 
ונשתכללה אחריו במאה ה 19 . א׳ תיאר לראשונה את תופעות 
ההשראה החשמלית (ע״ע חשמל) ואת הפירואלקטריות 
(ע״ע). מן התופעות החשמליות שבטורמאלין המחוממיהסיק 
( 1756 ), שהחשמל והמאגנטיות קרובים זה לזה קירבה פני¬ 
מית, ודעה זו הניח ביסוד ספרו הראשי "מסה בתורת החשמל 
והמאגנטיות״ (- 013£ ) 0 15 ) 3 ) 1101 ) 0100 111001130 30100 ) 00 * 1 ' 
״ 150 ) 00 , פטרבורג 1759 ). שהיה ראשון במינו גם מבחינת 
השימוש בשיטות מאתימאטיות בשדה־מחקר זה. א׳ פיתח את 
התאוריה של הקונדנסאטור. ויש מייחסים לו גם את המצאת 
האלקסרוסקופ. — יכן כתב מאמרים הרבה על בעיות אקלי- 
מיות־מטאורולוגיות ואסטרונומיות. לפירסום מרובה זכו 
בשעתם( 1764 ) דבריו על הפאראלאכסה (ע״ע אסטרונומיה) 
בשעת המעבר של כוכב־לכת על פני השמש, הואיל ודברים 
אלה הושמעו בתקופה שבין שני מעברי נוגה על פני השמש, 
שאירעו במאה ה 18 . 

אפיגיות כימית, ע״ע כימיה. 

אפיס, ע״ע חפים. 

אפיםטולו?רפיה, ע״ע מלתב. 

אפיםטמ 1 לזג ז יה, ע״ע הכרה, תזרת ה־. 

אפיסקופיום, סימון ( 1583 , אמסטח־אם — 1643 , שם), 
הגמון ותאולוג נוצרי. בזכות שקידתו וכשרונותיו 
המצויינים נשלח ב 1600 , על חשבונה של ממשלת הולאנד, 
לאקאדמיה המלכותית שבליידן. כאן למד מתחילה ספרות 
ופילוסופיה, ואח״כ תאולוגיה, שנעשתה המקצוע העיקרי 
שלו. כדי להתמחות בהטפה, נכנס לבית־המדרש (הקולגיון) 
המלכותי של אמסטרדאם. אבל מפני שא׳ היה תלמידו וחסידו 
של יעקב ארמיניוס (ע״ע), מתנגדו של הקאלוויניזם (ע״ע 
_קלוין), ששלט אז באמסטרדאם, לא נתמנה כמטיף בעיר- 
מולדתו. לאחר שמת ארמיניוס ב 1609 נעשה א׳ הראש של 
תנועת הארמינינים, נאמני תורתו של ארמיניוס (מאז נקראו 



209 


אפיסקופיוס, סימון — (ה)אפיפיור(ה)יהודי 


210 


בשם רמונסטראנטים), שנלחמו באורתודוכסיד, הקאלוויניס־ 
טית׳ ששללה את חופש־הרצון. מ 1612 שימש א׳ פרופסור 
לתאולוגיה בליידן. ואולם לאחר נצחונה של האורתודוכסיה 
הקאלוויניסטית בוועידה (סינורה) של דורדרכט, שנתקיימה 
בחורף 1618 — 1619 ושבה הגן א׳ בתוקף י על" דעות תנועתו, 
גורש א׳ מן הפנסיה ומארצו. לאחר פעילות פובליציסטית 
של שנים באנטוורפן, פאריס ורואן הותר לו ב 1626 לחזור 
להולאנד. א׳ התחיל פועל אז כמטיף ברוטרדאם ומ 1634 
ואילך ניהל את הסמינר הרמונסטראנטי באמסטרדאם. א׳ 
היה אישיות מוסרית ולא ייחס שום ערך לאמונה הדתית 
אלא אם כן היא מתגלמת גם בחיים מוסריים. במוסריות 
הלוהטת שלו יש רואים הסבר לאמונתו התקיפה בחופש־ 
הרצון. למרות מה שפל ימיו עברו עליו בוויכוחים ובעריכת 
כתבי־פולמוס, היה מוחזק גם בעיני רבים ממתנגדיו כאדם 
חביב מאוד וכגדול המלומדים בין החאולוגים בדורו. לכתביו 
£65310 ת 00 ( 1622 ), 010£13 ק\) ( 1630 ), וכן 111811111110116$ 
11160108136 ( 1650 ואילך), היתד. השפעה ניכרת גם על התאו־ 
לוגים הגרמניים של תקופת־ההשכלה. 

מ 6 ! 2 מ^!> £61 . 11 .< £ 11 ז 011 !£< 51 וז}< 1 * 1 , 16011 ( 01 .! 

-!!ק£ . 5 / 0 0,11 , 161 ) 031 . 1 ? ; 194 — 182 .ק , 1790 , 11 .) 

. 1835 ,!א/ק 60 

יע. ל. 

אפיפיזר. שם עברי לראש הכנסיה הקאתולית. המונח "הא¬ 
פיפיור של רומא" כבר הוא מצוי בספרות־ישראל 
בסיפור על גזירות נורמאנדיה משנת 1007 ("ספר גזירות 
אשכנז וצרפת״, הוצאת הברמן, תש״ו, עט׳ 20 ), אך נראה, 
שבאותה תקופה וגם במאות הבאות היו נוהגים להשתמש גם 
בשמות אחרים: בגזירות שנת ד׳ תתנ״ו לרבי שלמה ב״ר 
שמעון נקרא האפיפיור אורבן 11 "הפפיום (ז. א. ה 3 ק 3 ק) 
של רומי הרשעה"(שם, עמ ׳ כ״ז)! בנוסח הרגיל של ספר יוסי־ 
פון(נוסח, שנתחבר בין המאה ה 10 ושנת 1162 לסה״ג) נקרא 
האפיפיור ״פטרון״ (נגזר או מן המלה הלאטינית ז 316 ק — 
״אבא״, או מ 611118 ?). ב״אגדתא דשמעון כיפא" ("בית המד¬ 
רש" של ילינק, חדר וע, עמ ׳ 10 ) נאמר, ששמעון כיפא "היה 
הפאפא הראשון שהיה בעולם". המונח א׳ נעשה מקובל 
בישראל מן המאה ה 13 ואילך. מקורו הוא, כנראה, בראשי 
התיבות ס״פ״ר (???) של התואר הלאטיני^מסס? 3 ק 3 ? 
001311115 ?, שפירושו: אבא וכוהן גדול של רומי(והשווה את 
הכתיב "פיפיורא" בע״ז, י״א, א׳). באיטלקית הוא נקרא גק 3 ק, 
בצרפתית 6 קגק, באנגלית 6 ק 0 ק, בגרמנית 51 ק 2 ?. — השם 
הלאטיני 3 ק 3 ק ("אב") שימש בכנסיה הנוצרית הקדומה 
תואר־כבוד של כל בישוף, ודק מן המאה ה 6 ואילך יוחד 
להגמון של רומי, התופס את המקום הראשון(בלאט׳ - 3 מז 1 זק 
*"ז) בכנסיה. 

לפי התורה הקאתוליח (שאינה מוכרת ע״י שאר הכנסיות 
הנוצריות) מינה ישו כיורשו את תלמידו שמעון־פטרוס 
(אוואנגליון של מתי, ט״ז, י״ח, י״ט), שנעשה הגמון של 
דומי. אחר מותו של פטרום עבר הפדימאטוס לידי יורשי־ 
משרתו. 

הא׳ נבחר ע״י החשמנים (הקארדינאלים), ואלה הם 
תפקידיו וזכויותיו: הוא המורה העליון של הכנסיה, 
והחלטותיו בשאלות האמונה והמוסר הנוגעות לכל הנצרות 
הן למעלה מן הטעות (בלאט׳ 3$ ז. 111 ל £3111 מ 1 ); הוא המחוקק 
והשופט העליון של הפנסיה והוא גם מנהלה, הממנה פקידים 


על כל המשרות של הכנסיה ומשגיח על פעולתם של בעלי 
המשרות הללו. תפקידיו(על כל הזכויות הכלולות בהם) לא 
הוטלו עליו ע״י הכנסיה אלא ע״י אלוהים. הא׳ הוא גם 
השליט העצמאי של מדינת־הכנסיה (ע״ע), שכיום היא 
מצטמצמת בחלק הצפוני־מערבי של רומי. פונים אליו בכינוי: 
"אב קדוש"! תלבשתו המיוחדת היא גלימה לבנה! וסימני־ 
הכבוד ( 10518013 ) של משרתו הם: הכתר המשולש(טיארה), 
מטה־רועים ישר וטבעת־הדייג (זכר לשמעון־פטרוס). — על 
התפתחותה של האפיפיורות ותולדותיה ע״ע כנסיה קתולית. 

({!)אפיפיור (ה)יהוךי, דמות אגדית של יהודי, שנעשה 
אפיפיור וחזר ליהדות בפומבי מתוך גינויה של הנצ¬ 
רות. האגדה הקשורה בדמות זו הגיעה אלינו בכמה נוסחאות. 
בנוסח, שנמצא בהערה לכ״י של סליחה, שמוצאה מספרד, 
נקרא אפיפיור זה בשם אגדראס, ומסופר עליו, שכשהעלילו 
עלילה על היהודים והיתה'סכנה של פרעות, התערב הא׳ 
היהודי בדבר, נאם לטובת היהודים וע״י כך הרגיע את העם. 
למשלחת יהודית, שבאה להודות לו על כך, מסר האפיפיור 
"סליחה" שחיבר, שבראשי־חרוזיה היה קבוע שמו, וציווה 
להפיצה בקהילות־ישראל. גם בנוסחאות שמוצאם מגרמניה 
קשור הסיפור על הא׳ היהודי בפיוט עברי, שמחברו הוא 
ר׳ שמעון הגדול (ע״ע), בן־זמנו של רבנו גרשום מאור 
הגולה (בערך 1000 לסה״ג). שם הא׳ כאן הוא אלחנן. לפי 
נוסחאות אלה נחטף אלחנן •בילדותו ונתחנך כנוצרי, אך 
משנודע לו על מוצאו היהודי הזמין אליו את אביו וגילה לו 
את זהותו. סופו של דבר היד* שהאפיפיור הכרח בפומבי 
מראש מגדל על אפסותה של הנצרות ומיד אח״כ הפיל את 
עצמו מראש המגדל ומת על קידוש־השם. ר׳ שמעון אביו 
חיבר לזכרו את הפיוט "מלך אמון" ליום ב׳ של ראש־השנה, 
שבו מרומז השם אלחנן במלים "אל חנן נחלתו". לפי נוסח 
אחר (בגדמנית־יהודית) חיבר אלחנן חיבור נגד הנצרות, 
נמלט בסתר מרומי וישב עד סוף־ימיו בחוג משפחתו במא- 
גנצה, לפי נוסח ערבי שנשתמר היה אביו של האפיפיור 
היהודי ר׳ שמעון קיירא! לפי נוסח ספרדי היה אביו רשב״א. 

רוב החוקרים סבור׳ שהסיפור על הא׳ הי׳ נוצר בתחילת 
המאה ה 14 . על כל פנים ניכר, שסיפור זה נתחבר ברוח 
סיפורים דומים לו מיה״ב, כדוגמת האגדה על הא׳ גרגוריוס 
הגדול (ע״ע)! מכמה בחינות יש גם קרבה בין האגדה על 
הא׳ הי׳ ובין האגדות היהודיות על שמעון כיפא (פטרום! 
ע״ע). הגרעין ההיסטורי לאגדה זו כלול, אפשר, בעובדה, 
שאחד מן האפיפיורים, אנקלטום 11 (ע״ע), היה מזרע ישר¬ 
אל• הידיעות על הרדיפות, שנערכו על קהילת מאגנצה 
בתחילת המאה ה 11 , ההתנצרות של אחד מבניו של רבנו 
גרשום מאור הגולה, הידיעות על ר׳ שמעון הגדול, שלפי 
מקור קדום ״טרח עבור הקהילות וביטל גזירות״ — כל אלה 
שימשו לאגדת הא׳ הי׳ רקע סיפורי. שהוא מתאים מבחינה 
היסטורית להווי היהודי ביה״ב. 

האגדה שימשה יסוד לסיפורו של מארכוס להמאן "האפי¬ 
פיור אלחנן״( £1011311311 1 לל 3 ?), שניתרגם לעברית על־ידי 
י. פינטשווסקי (אודסה, 1895 ). 

אליעזר אשכנזי, טעם זקנים, 1854 ! ישורון(בעריכת קובאק), 

91 ( 1868 ) 1 ילינק, בית המדרש, חדר 9 , עם׳ 148 — 153 ! 91 , 

. 4 , 1611131111 ) 011 ; 22 11016 , 7 \ , 2 ) 0136 ; 137 — 139 

. 80 — 79 .קק , 11 ,.*■׳£ 

ד. פ. 



211 


אפיפיזה—אפיפיט 


212 


?לפיפיןה ($;$ץו{ק 1 ק £ ; יוו׳ ? 01 ^״!£, בליטה), מונח אנא- 
טו׳מי, שמשמש בשתי משמעויות: 

1 . אבר קטן במוח־הביניים, הבולט כעין חרוט מן החלק 
האחורי של גג החדר השלישי (ע״ע מח). באדם ארכה כ 10 
מ״מ והיא משוקעת בעמקה של רקמת המוח הגדול, ששני 
פלחיו מחפים עליה. על שום צורתה היא נקראת גם גוף־ 
האיצטרובל ( 10£216 ק $! 1 קזס 0 או מ 1111 זבסס 0 ). היא 
עשויה רקמה ספק-אפיתלית, ספק־עצבית, והיא מפותחת 
בעיקר בגיל־הילדות! במבוגרים היא מכילה עפ״ר משקע 
של גרגרי סידן ומאגנזיום פוספאטיים ("חול־המוח"). אבר 
זה קיים בכל בעלי-החוליות, זולת הפיל. — הפונקציה של 
הא׳ אינה מחוורת. יש סברה, שהיא בלוטת הפרשה חיצונית 
(ע״ע הורמונים), שהיא מווסתת ומרסנת את תהליכי הצמיחה 
וההתבגרות, אך דעה זו לא הוכחה כל צרכה. ידועים מקרים 
בודדים, שבהם מלווים ליקויי-הא' התבגרות מינית מוקדמת 
בילדים, אך עד היום לא הוכן מן הא׳ שום תכשיר הורמוני 
פעיל. — כאבר פרוט בקו החוצה את המוח, שכל שאר חלקיו 
הם זוגיים, משכה הא׳ את לבם של החוקרים הקדמונים, 
וכבר ניתארה ע״י גלנוס. דקרט (ע״ע) שיער, שהיא "מושב 
הנפש", ז. א.: אותה' נקודה, שממנה מתפשטת השפעתו של 
העצם הרוחני על כל חלקיו של העצם הגשמי. 



ציור 1 . העין הפינא 5 ית של הטיאטאדה (ת 0 ז> 0 ת 5 ! 1 ק 8 ) 

בבעלי־חוליות ירודים, ביחוד בדו־חיים ובזוחלים — 

מהם מאובנים ומהם קיימים — מגעת הא׳ עד לנקב שבעצם- 

הקדקוד, ורק קרום־עור קשקשי חוצץ בינה ובין העולם. 

החיצון. בכמה מקרים קרום זה הוא שקוף או שקוף־למחצה, 

והא׳ נראית כאבר רגיש לאור. בטואטרה (ע״ע), שהיא שריד 

- *־ 1 


*וף־א׳צפ 1 רובל 1 



ציור 2 . מוחו של הצמד (תנמץתזס-טשק) 


מקבוצה עתיקה של זוחלים׳ דומה מבנה־הא׳ לזד, של העין 
(ציור 1 ). בצמד (ע״ע) גוף־האיצטרובל הוא אבר זוגי(ציור 
2 ): הגוף הימני גדול מן השמאלי ומתרומם עליו ונמצא בנקב 
הקדקדי (הפינאלי), הדומה לארובת־עין והוא מכוסה עור 
דק ושקוף. יתכן שלחיות־קדומים היתר, — נוסף על עיני 
הפנים — גם ״עין קדקדית״. — סתמה,ת העובדד" שהא׳ של 


הטואטארה היא הומולוג של גוף־האיצטרובל הימני הקדמון, 
ואילו הא׳ של היונקים (ושל האדם בכלל) — הומולוג של 
השמאלי. 

2 . א׳ בעצם — ע״ע עצם. 

י. ל. 

אפיפיט (מיוו׳ ״נ* — על, על־פני, ״- 6 ^> — צמח), בבו־ 
טאניקה — צמח, שהוא שוכן על־גבי צמח אחר 
בלא שיהא טפיל של זה האחרון. הא׳ מקבל מן הפונדקאי 
שלו משען ומגורים, אך לא מזון. הא" הם עפ״ר צמחים 
ירוקים, בעלי הזנה עצמאית, אע״פ שאין הם מכים שרשים 
בקרקע. 

א" מצויים בטיפוסי־צומח שונים מאוד׳ אך הם אפיינים 



ציור 1 . ׳צ!רך אסיפיטי 10 זז 0 :> 10 ב 1 זז 1£1 ־ס 0 ץ]ב 1 י 1 


ביותר ליערות־הגשמים הטרופיים. כאן מכוסות קורותיהם 
של עצי־יער מרובים מבסיסם עד אמירם מיני־צמחים שונים, 
מאצות עד שחלבים הדורים. הא" השונים בוחרים להם בדרך- 
כלל את מקומות־משכנם במרחקים שונים מאמירו של העץ, 
בהתאם לתנאים השונים של ההארה והלחות השולטים בגבהים 
השונים של הגזע. מאחר שמנת־מימיהם וכמות חמרי־ההזנה 
שלהם הן קצובות ומצומצמות, מפתחים הא" סימגי־מיבנה 
ותכונות פיסיולוגיות, שהם דומים במקצת לאלה של כסרו־ 
פיטים (ע״ע) או של סוקולנטים (ע״ע). עצים מסוייימים 
מאכסנים א" לא רק על גזעיהם וענפיהם, אלא אף על 
עליהם. אצות, חזזיות וטחבים. שמוצאים להם משכן כל 
שטחי־העלה, נקראים אפיפילים. 

הצמחים הגדלים כא״ נמנים עם משפחות שונות: שחל- 
ביים׳ ברומליים׳ לופיים, פלפליים, ואחרות. מן השרכים גד¬ 
לים כאי״ בעיקר הסוגים 1 ז 1111 ז 0£ ץ 121 ? (ציור 1 )׳ מ 1111 מ 1£ ק$^, 
מ 111 ; 1 ) 0 קץ 01 ?. — א" הרבה אינם בררנים ביחס לטיב הצמ¬ 
חים המאכסנים אותם; ולעומת זה קשורים א" אחדים קשר 
הדוק לצמחים מסויימים בלבד, כנראה מחמת אופי הקליפה 
של הגזע או שטח־הפנים של העלה. א" מרובים מייצרים 
זרעים זעירים מאוד, שהם מוסעים ע״י הרוח ומובאים אל בין 
החריצים של קליפות־העצים, במקום שהם נובטים ומתפתחים. 
א" אחרים מייצרים את זרעיהם בתוך פירות עסיסיים, 
שנאכלים ע״י ציפרים, והללו מפרישות את הזרעים על גזעי- 
העצים. אלה ואלה מגדלים שרשים׳ שחודרים לתוך החריצים, 





213 


אפיפיט — אפיפנומנליזם 


214 


הסדקים והגומות של הקליפה׳ במקום שהם מוצאים את מעט 
העפר והלחות הדרושים לקיומם. נוסף על שרשים אלה 
מגדלים הרבה מן הא" גם 
שרשי־ספיגה, העשויים 
לקלוט מים מתוך הטל 
והערפילים שבאויר. א" 
מסויימים מגדלים שרשי־ 
אויר מיוחדים• שהם מצו¬ 
יירים ברקמות־עיטוי מיו¬ 
חדות לספיגת הלחות מן 
האויר (ציור 2 ). א" אח¬ 
רים מסוגלים לשמור את 
המים בצורה קאפילארית 
ברווחים שבין העלים 
התחתונים ובין הגזע שא־ 
ליו הם צמודים. ועוד יש *יור 2 . ׳טת 5 נ אפיפיטי עסשרשי-אויר 
א", שאוגרים את מימיהם בתוך רקמתם׳ כעין הסוקולנטים. 
יש גם א , / שלחלק מעליהם צורת כדים או מיכלים, שבהם 
נאגרים עפר ומים ולתוכם שולח הצומח את שרשי־ההזנה 
שלו (ציור 3 ). מלבד הא" התמידיים מצויים גם א" ארעיים, 
שהם נובטים על צמחים אחרים ומתפתחים עליהם רק עד 
גיל מסויים, ובמרוצת־הזמן הם מצמיחים שרשי־אויר, שגדלים 
כלפי מטה עד שהם מגיעים לארץ וחודרים לתוך האדמה) 
מכאן ואילך נשאר אמנם הצמח סמוך על צמח אחר, אך את 
מזונו הוא יונק ישר מן הקרקע. על צמחים כאלה נמנים 
מינים אחדים של פיקוס. 

הא" רווחים גם בארצות ממוזגות ואף באיזורים הקרים 
(חזזיות, טחבים ואצות), אך האיזורים הטרופיים הם הסבי¬ 
בות העשירות והמעניינות ביותר של חיי א". לשסע העצים 


ציור 3 . 12113 מ £1 )גז 113 ) 0150111 . הע?ים 
(א. סנורים; כ. ע 5 ה פתוח) בעיז פדים, 

ע!ח 55 יהם טסו 5 אים עפר וטים ו׳פר׳פי־ספינה 
׳ 58 הצמח עצמו 

של מיני־הצמחים ביערות הטרופיים מוסיפים הא" חן מרובה 
וקסם אגדי מיוחד. באפלולית היער הטרופי נמצאים על 
עליהם, בדיהם וקורותיהם של העצים אספים עשירים ביותר 
של טחבים, של שרכים בעלי צורות שונות ומשונות, גנים 
פורחים של שחלבים הדורי־מראה, של לופיים מטפסים, 


טילנדסיות, פפרומיות, ברוטליות, וא" מרובים אחרים, שבשם־ 
עת־צבעיהם,' ריבוי־צורותיהם ואפני־חייהם הם מגוונים את 
הצומח של היער הטרופי גיוון יחיד במינו. 

-/־ 7 ) 4771 ¥€££1411011 16 { 11$€ (( 1 { £$1$ 1€ ( 1 ,ז 6 ק 5011101 .£ 

.£ ; 1904 , 1£1€$ '< 1207143£€1 ) 11 ז 4 . 3 , 010 ; 1888 , 43 \ 

; 1918 , € 111 £74$ %€0 71 € 14712 [ ? . 010% ^ 6 . 3 .?) £6117 , 1111£ חז ¥3 \ 
- 8011101 .? . 4 , ; 1921 , 71 ) 1 ע £$1$% ,ת 0 ) 5 ־ז £3 . 0 

- 074713 . 0% ! 0 } 0 [ 44 1£€0£74$/11€ ז) 2 ה 14 [£ ,־ £3601 . 0 .?-זסק 

. 1941 ,^ £0010 £14111 , 0112311 ( 301 }*< . 5 ; 1935 , 10£€ 

מ. ז. 

אפיפג 1 ?וגליןם (מיוו׳ עס^ס׳ג^סנן) — תופעה, ו 1 ס £7 — 
על, תופעה נוספת), בפילוסופיה — תורה על היחס 
בין הגוף והנפש המבקשת לקשר את ההכרה במציאות־הנפש 
לתפיסה מכאניסטית־מאטריאליסטית של העולם. לפי הא׳ 
מלווה הפסיכי את הפיסי כמו שהצל מלווה את הגוף. מכאן 
השם "תורת הצללים"( 16 ז €0 \) 50113££611£ ), שניתן לתורה זו 
ע״י קארל שטומפף. החומר אינו הממשות היחידה, כמו 
שמורה החמדנות'! אף הנפש היא ממשית, אלא שאינה פועלת. 
היא רק "נוספת"(ריבו: ־> 011£ ( 2 זג 51 ) על התהליכים הגופנים 
שבמנגנון־העצבים של האדם, וכל הקישורים הסיבתיים אינם 
נעשים אלא בתוך היסודות הגופנים בלבד. הא׳ יוצא מן 
ההנחה, שכל התהליכים הפיסיים הם תנועות בחומר. אמנם 
מן הניסיון יודעים אנו על קיומם של תהליכים נפשיים, 
שאינם מתרחשים בחומר ואינם מלווים תנועות חמריות, אך 
מאחר שהתהליכים הנפשיים הללו אינם קשורים בפעילות, 
אין מציאותם מפרעת אותנו לתפוס את כלל־העולם כמציאות 
מכאנית. כדי להסביר את התופעות הנפשיות, שהן מלווות 
ע״י תנועות חמריות, מלמד הא׳, שיש לחלק את התנועות 
לשני מיגים: תנועות "פיסיות", שאינן אלא תהליכים מכא¬ 
ניים טהורים, ותנועות "פסיכו־פיסיות", שהן תהליכים מכא¬ 
ניים מלווים ע״י מצב של תודעה! אלא שעם זה מטעימים 
בעלי תורה זו(אלברטלאנגה),שאותם התהליכים המכאניים, 
שהם מלווים ע״י מצב־תודעה, אינם נבדלים באפיים הפיסי¬ 
קאלי משאר התהליכים המכאניים. הופעתו של מצב־לוויה 
תודעתי אינה גורעת מן האיגטנסיוויות, המהירות וכד׳ של 
התנועות הפיסיות, מאחר שהמצבים הפסיכיים אינם משפיעים 
בשום צורה לא על טיבם של התהליכים המכאניים ולא על 
החוקים שלפיהם הם מתרחשים׳ כגון חוק שימור־האנרגיה, 
וכיוצא באלה. באופן זה דומה הפסיכי ל״צל". כן אין להניח 
את מציאותה של התקשרות סיבתית בין המצבים התודעתיים 
השונים כשהם לעצמם׳ מפני ששום דבר לא היה משתנה 
בעולם אילו היו תופעות אלו בטלות: התהליכים שבמוח, 
תנועות־הביטוי, התנועות הרצוניות שלנו וכד׳ היו נשארים 
כפי שהיו! היינו מדברים בלא לחשוב, וכד׳. 

הא׳ הוא ניסיון (שלא הצליח) להכיר במציאות התופעות 
הנפשיות ועם זה ליהנות מן היתרונות המתודיים של החמד¬ 
נות, כלומר של ההשקפה, שלפיה שלטת בעולם החוקיות 
הפיסיקאלית בלבד. 

,ץ 1510 ) 1311 ׳^ 1 . 13 ; 1865 ,€) 4 ק 5 1 ) 431 0 ?מ 77 ,מ 12$0 > 330 .מ . 8 
,תס 525 ) 130 .מ . 8 ; 1867 , 141113 [ 0 4111010 ? 411/1 ץ 510108 ץ£? 

? 24 €. £63 ,£קדח 11 ) 8 1 ־ 031 ; 1870 ,)) 11 ) 74 ? /ס /{ 07 ) 7/1 ) 711 
. 0 ; 1896 , 71 ) 11 ) 1440 171 3 ) 33 ) £071£7 . 1101 )<{ $1 . 3 £ ה 1114 {! 0 ז£ 

.ע . 1 )£ ;( 10213 , 60 — 59 ) 1903 , 7 ) 67$ 11713 131 ) 0 , £11550 
י ££0 £4.1 ,. 1 ) 1 ; 1901 , ) 11010£2 )/{ 3 ? € 77103€771 ) 02 , 0131111 :)־ £131 

. 1923 ,*)?!{) 711 ) 71 

ש. ה. ב, 







215 


אפיפניוס—אפיקורוס 


216 


אפי^יוס׳ ה ק ך ן׳ ש — ? 10 ע״ק> 1 זנ£ ־ — ( 320 ״— 403 ), 

מאבות־הכנסיה היווניים. לפי ידיעה אחת, היה א׳ 
מצאצאיהם של יהודים, שישבו בסביבותיה של בית־גוברין. 
עוד בנעוריו היה נוטה מאוד לחיי־נזידים ושהה זמן־מה בין 
הנזירים במצרים. כשחזר למקום־מולדתו, נתמנה לפרסביטר 
וייסד מנזר ליד בית־גוברין. אדיקותו המופלגת הביאה לבחי¬ 
רתו כבישוף של קונסטאנטיה(סאלאמיס). מאז ואילך הקדיש 
את כל מרצו וקנאותו האורתודוכסית למלחמה בכפירה, 
שנתגלמה, לפי דעתו, באוריגנם (ע״ע). בשנותיו האחרונות 
נלחם ביוהאגס כריזוסטומום (ע״ע), הפאטריארך של קושטה. 
שהואשם בכפירה. א׳ היה מטבעו אדם מוגבל ופשוט ולא 
ידע פשרה. ב 374 הרצה את עיקרי־אמונתו האורתודוכסיים 
בספר;ו 16 ( 1 >ן>ט*ץ־£י(= הקשור בעוגן), ובשנים לאחר זה עסק 
בחיבורו העיקרי ״פאנאריוך (= קופסת התרופות), שבו 
מתוארות תורותיהן של 80 כיתות של מינים, ובכללן כיתות, 
שקדמו לנצרות* יש להזכיר גם את ספרו "על המידות 
והמשקלים", שהוא מעין פרוטוטיפוס של לכסיקון מקראי, 
ואת חיבורו על "שתים־עשרה אבני־החושן"(שממנו נשתמרו 
שני קטעים ביוונית ותרגום לאטיני, שהוא חסר בסופו). 

.ן .ע , 16 ז 6 \ 1 ז 1 > £6 ) 61 ? 067 — 0(7. 07060., X0 ? 

- 1 ?£ * 16 ) 6%11£1111£ ) 86 016 , 1919; 6. £ 1501• 1131x1 ,ת 1 ] 2 ןן 1 ז £16 
. 1859 , £61161 071 61 ( 11 ) 5116116 1611% ) 11% ) 

א?יצה (בגרם׳ £מ 3$$11 ?; באנג׳ אין מונח מקביל), בטכנו¬ 
לוגיה — סוג המושב של פרק־מכונד, התקוע בתוך 
פרק אחר. פרקי״מכונה, שהם נתונים זה בתוך זה, אי־אפשר 
שמידותיהם תהיינה שוות. למשל: קוטר הגל הוא תמיד קצר 
במקצת מקוטר המסב, שבו הוא סובב. הפרש זה נקרא 
"מרוח", וברור הדבר שלא כל המכונות שוות במה שנוגע 
למדווחים * למשל: אינו דומה מרווח של מבנה מכאני בעל 
דיוק מרובה, כגון המרווח שבין גל למסבו במטוס־מנוע, 
למרווח שבין סרן למסבו בעגלת־סוסים,' אף־עליפי שבשני 
המקרים הדברים' אמורים בגל׳ שהוא סובב במסבו—ב״מו־ 
שב־הסיבוב׳/ כדי להבדיל בין סושבי־סיבוב שונים (וכן 
במיני "מושבים" אחרים, שהם מצויים בטכניקה) משתמשים 
במושג א/ מושב־הסיבוב של העגלה הוא בעל "א׳ גסה" 
ואילו זה של מנוע־המטוס הוא בעל "א׳ דקה". ע״פ רוב 
אפשר להסתפק בהבחנה בין ארבעה סוגי-א׳: גסה, רגילה (או 
אפיצת־החלקה), דקה ודקיקה. מוסד־התקנים הבינלאומי.^ 15 

( 5500131100 .^ 18 > • 131 > 1 ־ 8131 131:101131 ז־ £€1 ת 1 ) קבע 16 סוגי-א', 

שפל אחד מהם מסומן במספר מיוחד. השכיחים שבהם הם 
המספרים 5 — 10 , המתאימים בקירוב לארבעת הסוגים הנזכ¬ 
רים. שאר הסוגים מכוונים רק למקרים מיוחדים. 

־ 311 ־ 81 . 14 ; 1943 , 116 ) 106 ? ^ % 0 { 1 \ 01 (\\ 01 / 11 ) 11 ) 1 ) 011 ) 5 1 ( 11 ) £11 
. 1946 , 2017 )^ 4 ) 17 ) 012 ^ 11113 011141 %£ 61 % ? , 70161071261 % 

אפיציקלואיד, ע״ע בלבול קר־. 

אפיקורוס —; 1x0000 ״£׳ —( 270-342/1 לפסה״ג), 1 . פילו¬ 
סוף יווני * המייסד של שיטה פילוסופית מיוחדת. 

א׳ היה בנו של נאוקלס האתונאי, אך נולד, כנראה, לא 
באטיקה אלא באי סאמוס, ועכ״ם גדל באי זה. כבן 14 התחיל 
לומד פילוסופיה, ורבו המובהק היה נאוסיפאנם, תלמידו של 
דמוקריטוס (ע״ע). ב 311 ייסד א׳ את בית־מדרשו, תחילה 
במיטילני׳ אח״כ בלאמפסאקום׳ וב 307 העביר אותו לאתונה 
וקבע אותו שם ב״גנים״ ( 5 נ £1 ז 110 1 ז 1011 ק£; 1101 ( ££1 . בית- 
מדרש זד. התפתח ממקום־לימוד למוסד סגור, שהמורה ותל¬ 


מידיו חיו בו חיי־שיתוף. המוסד פירנם את חבריו בצימצום 
ע״י נדבותיהם של עשירים מחסידיו של א , . א , , שחי כל ימיו 
חיי-צנע והיה טוב לכל ומסביר פנים לתלמידיו, נעשה רב 
ומנהיג נערץ לחוג, שהיה מעין מיסדר או כת ושמר במשך 
דורות מרובים בקפדנות על תורתו של מייסדו והשתדל 
להידמות לו בהליכותיו ובאורח־חייו. — מחיבוריו המרובים 
של א׳ לא הגיעו לידינו אלא: 1 ) "אמרות־היסוד" 
861011 > — 80 אפוריזמים או פסוקים קצרים בתורת־המידות* 
2 ) שלוש איגרות, שדנות על פיסיקה, מטאורולוגיה, מוסר 
ותאולוגיה* 3 ) קטעים אחדים מספר "על הטבע". את עיקר 
שיטתו אנו מכירים מקטעים אצל דיוגגס, פלוטארכוס וציצרו, 
וביחוד מתוך הספר "על טבע הדברים" של לוקרציום (ע״ע). 

בדעותיו הפילוסופיות הושפע א׳ מדמוקריטוס (אף־על־פי 
שהוא עצמו דחה את דעותיהם העיקריות של דמוקריטוס 
ונאוסיפאנם) ומן הסופיסטים, ובמידת־מה אף מן האסכולה 
הקירנאית (ע״ע). משנתו — מאטריאליסטית־סנסואליסטית, 
ועניינה אינו אלא האדם האינדיווידואלי, גורלו ואשרו. 
מקומו של א׳ בתולדות־הפילוסופיה נקבע ע״י התנגדותו 
התקיפה לכל חיפושים אחר אמת מופשטת ומוחלטת* הוא 
מתייחם בביטול ובלעג לאפלטון ולפילוסופים אחרים, שתו־ 
רותיהם אינן בעיניו אלא הרפתקות אינטלקטואליות חסרות־ 
טעם ומזיקות. לדעתו, כולנו משועבדים אנו לחושנות, ואין 
לנו אלא אותה אמת, שאנו חשים בשעה ובמקום מסויימים, 
בין שמוחש זה הוא ממשי בין שהוא מדומה. את העיון 
המופשט אין א׳ מעריך אלא מצד כשרו לבסס שיטת־הת- 
נהגות, שבכוחה להביא לו, לאדם. את האושר. לתכלית זו 
מכוונת תורת־המידות של א/ השואפת לשחרר את האדם 
מצד אחד מן הפחדים הנובעים מן האמונה הדתית וממושגיה 
המוטעים מן המוות ומן העולם הבא והשכר והעונש שבו, 
ומצד שני — מן הדיכאון הנובע מתמונת־עולם של חוקיות 
טבעית קבועה ומוחלטת. אשרו של האדם אינו בתענוגות 
החושנים, שהם מלווים עפ״ר צער ושסופם אכזבה ומפח- 
נפש, אלא באותו עונג שאין עמו יסורים, שהוא מושג על- 
ידי שלוות-הנפש שאינה מופרעת ע״י היפעלויות — ע״י 
האטרכסיה (ע״ע). שלוות-נפש זו מושגת ע״י גישה נכונה 
אל החיים. החכם פוטר את עצמו מכל פעילות בחיים הציבו¬ 
ריים וכן מאהבה ונישואים, שגוררים אחריהם דאגה ואחריות* 
אלא שהוא בוחר לעצמו ידידים, שבהם הוא מוצא את הדרוש 
לאשרו האישי. הכלל הגדול של תורת־המידות של א , הוא 
״לחיות בהעלם״ ס < 016 0.6106 , ז. א. לחיות בשקט, בלא 
להתבלט׳ ולא להלך בגדולות. 

תורת ההיגיון וההכרה (קאנוניקה) ומדעי-הטבע (פיסי¬ 
קה) של א׳ משמשים לו בעיקרם יסוד ובסיס לתורת־המידות 
שלו. בפיסיקה הוא מקבל את תורת־האטומים של דמוקריטוס, 
אך הוא נוטל ממנה את העוקץ הדטרמיניסטי של חוקיות 
מוצקת ופותח פתח למקריות ולחירות־הרצון. לפי א , " היתה 
תנועת־האטומים הקדמונית שווה לכל האטומים כולם — בקו 
מאונך מלמעלה למטה, אולם מחמת מקרים לא־מוסברים 
הוסטו אטומים אחדים מקו־נפילתם לכיוון אפקי, וע״י כך 
נגרמו ההתנגשויות הראשונות בין האטומים ובעקבותיהן 
באה תנועתם הסיבובית, שגררה אחריה את התהוות העצמים 
והעולמות. בחלל שבין העולמות( 1100113 התזס:)"}, ס״ןסס-׳יסזו-סן) 
שוכנים האלים, שגופם הוא חומר דק שבדקים ועדין שבעדי־ 
נים, בשלווה גמורה ובאדישות לכל המתרחש בעולמות. 



217 


אפיקורוס 


218 



אפיקורוס. רוט', הסוזיאון ה?אם י ט 1 ליני 


אי־פעילותם של האלים משחררת את האדם מהרבה פחדים 
ותקוות מיותרים. נפש־האדם עשויה אף היא אטומים, מן 
העדינים וקלי־התנועה שבהם, והיא מתפרקת בשעת מיתתו 
של האדם* האמונה בהישארות־הנפש אינה אלא איוולת 
מזק ת. 

י בתקופה ההלניסטית היה האפיקוריזם אחת מן השיטות, 
ששימשו למשכילים תחליפים לאמונה הדתית. במשך דורות 
התנהל מאבק קשה בין האפיקוריזם וביו הסטואה (ע״ע) על 
השלטון בעולם־הרוח. לרומי הגיע האפיקוריזם במאה ה 2 
לפסה״ג: ציצרו למד תורה מפי האפיקוראי פידרום* אבל 
חסיד מובהק, שפירסם אותו ברבים, מצא האפיקוריזם בלוק־ 
רציוס, שחי במאה הראשונה לפסה״ג. בניגוד לסטואה, לא 
חלה באפיקוריזם כל התפתחות* אף־על־פי־כן, ולמרות דברי- 
הביקורת וההשמצות שהוטחו כנגדו על־ידי הסטואה, החזיק 
האפיקוריזם מעמד כשיטה וככת יותר מ 600 שנה, עד שבטלה 
השפעתו במאה ה 4 לסה״ג ע״י הנאואפלסוניות מצד אחד 
וע״י הנצרות מצד שני. ביה״ב היה האפיקוריזם מוחזק שם 
נרדף לכפירה גסה ולשחיתות מוסרית* אבל עם הרנסאנס 
קם לתחיה במחשבה התרבותית ושימש, בין השאר, כנשק 
במאבק נגד הד 1 גמאטיקה הנוצרית ונגד האמונה בהשגחה 
ובחיי העולם־הבא. ממשנתו של א׳ נמתח קו לתורתו של 
שפינוזה ולשיטות מאטריאליסטיות וסנסואליסטיות של הפי¬ 
לוסופיה החדשה, וכיום מרובים הרואים בה מוסריות אנושית 
מעודנת, מותאמת ביחוד לאניני־הדעת וליפי־הרוח. 

א. קאמינקה, משנת אפיקור, מאזנים, ד, תרצ״ח, 478 — 487 * 

י. קלהנר, מישו עד פאולוס, 1 , 1951 , 90 — 103 ! ,• 1 ־ 2611 .£ 

$(£ , 6 ) 7011 . 7 ; 1870 , 67 }/ 11 ? 6 \ 8 1 ) 71 * 1 7067 **\ 1 ?£ , 67 ^ 8101 
,.£' 4 7007016 70 , 11 גץ ט 0 . 1 \ ; 1874 , 1611 ( 17 ( #0 [ . 11 711671671 .£ 

. 4 . 1110$ /? 01 ז 40 / . 4 . 74 16/7671 . 1 > .? 1 ( 1 .? ; 1878 

. 4 .ס 06/176 £7 , 16111 >! ; 1887 , 760 * 161 <}£ ,־ 115061 . 14 ; 1879 ,.£ 

004 81010 , 5 ^ 4410 . 0 . 14 ; 1903 , 1 > 1 ג 1 במ 146 . 4 ^ ; 1893 , 86616 

7 * 7.1 ,ת 50 קק 111 ו 1 ? . 14 ; 1910 י 0 גץ 10 .£ ; 1910 , 7600 * 161 ?£ 
\ 0766 7/16 ,ץ 33116 . 0 ; 1916 , 00116716/176 $6/1611 701 * 1 ^/ 1 ? 6 
-וק 8 \ 7111 }/ £611£1071$ 016 , 3055 ־ 811 .£ ; 1928 ,.£ 0714 11$1$ ת 410 
/ 0 810 % 6 $ £11/6 ,ץ 3 ז־ 1111 \ : 1 ־ 0111361 ; 19 — 4 .ק , 1930 , 71020$ 
. 142 — 128 .ק , 1930 , £1071 ! £61 \ 66 ז 0 

יע. ל. 


2 בספרות־ישראל — כינוי פופולארי לכופר. 
הוראתו הראשונה בשימושו ביהדות אינה ברורה: בתלמוד 
מיוחסת אפיקורסות פעם לצדוקים (קיד׳ ס״ו, א׳), פעם, 
כנראה, לכופרים באחדות־הבורא (סנה׳ ל״ח, ב׳), ופעם למי 
שמבזה תלמיד־חכם או מבזה את חברו בפני תלמיד־חכם 
(סנה׳ צ״ט, ב׳). 

מקורו של המונח א׳ הוא, כנראה, בדברי הגנאי וההשמצה, 
שהטיחו הסטואיקנים כלפי אפיקורוס וחסידיו(ע׳ למעלה, 1 ) 
ושכללו בין השאר האשמות בכפירה דתית ובהתפרקות 
מכל עקרונות־המוסר. מתוך כך נעשה המונח אפיקוראי או 
א׳ שם־גנאי מקובל לכל אדם, שסטה בדעותיו או בנימוסיו 
מן הדרך הטובה. ביהדות החריפה משמעותו של מונח זה 
ביותר מחמת קירבתו הלשונית של המונח א׳ למלה האר¬ 
מית "אפקירותא" (הפקרות), ונראה, שכבר חכמי־התלמוד 
סבורים היו, שהמונח א׳ בא ממלה ארמית זו(סנה׳ ל״ח, ב׳* 
ק/ א׳). גם הרמב״ם (פי׳ המשנה, הקדמה לם׳ "חלק") קובע, 
ש״מלת א׳ היא ארמית" ומורה על הפקרות וביזיון כלפי 
התורה ולומדיה, ועם זה היא מציינת גם את מי שאינו 
מאמין ביסודי־התורה (ע״ע עקרים). במיון השיטתי של סוגי־ 
הכופרים (הלכ׳ תשובה ג/ ח׳), שערך הרמב״ם, הוא מציין 
כא׳ — בניגוד ל״מין״ — את מי שמחזיק בהשקפה נכונה 
על האל עצמו, אך כופר ביחסיו של הבורא לברואיו, שעליהם 
עומדת דת־ישראל: הכופר בנבואה, בנבואת־משה (כלומר 
בתורה מן השמים), בידיעת האל את מעשי בני־האדם (הל׳ 
תשובה ג/ ח , ). אולם עפ״ר משמש המונח א׳ אצל הרמב״ם 
גם כשם נרדף לכופר סתם, וגדרו המדוייק של הא׳ נקבע 
במקומות שונים בכתביו באופנים שונים בהתאם להלכות 
הנוגעות לו (הל׳ ע״ז ב׳, ה׳* שחיטה ד׳, י״ד* רוצח ד׳, י׳). 
ר׳ עזריאל מגירונה (ע״ע), שערך בעקבות הרמב״ם — אך 
ברוח הקבלה — מיון חדש של הכפירה, חשב את המונח א׳ 
כנגזר מן המלה הארמית "אפיק" (הוציא): הא׳ הוא, לדעתו, 
מי שמאמין בבורא וגם בתורתו, אבל הוציא עצמו מכלל 
החייבים במצוות ו״אינו מקבל עליו את העול, רק כשירצה 
יקיים וכשירצה יניח, ואינו מאמין בדברי החכמים". 

בדברי חכמי-ההלכה משתקפת הדעה, שרק מי שהחזיק 
בדעה המתנגדת לעיקר דתי נחשב לא׳, אבל לא מי "שלא 
היה מאמין", כלומר רק היה מסופק באמיתותו של העיקר 
(שבת ל״א, א/ רש״י, ד״ה גייריה)* אולם יש גם שציינו כא׳ 
את מי ש״אינו אלא מסופק" ("ראש־אמנה" ליצחק אברבג־ 
אל, פ׳ כ״ג). 

הא׳ — בהוראה של כופר—היה נחשב ביהדות בדרך־כלל 
כאדם מסוכן, שיש להיבדל ממנו או אפילו להרגו (רמב״ם, 
הל׳ עכו״ם י׳, י׳* רוצח ד׳, י׳), וכרשע גמור שאין לו חלק 
לעולם־הבא (משנה, סנה׳ י׳, א׳! רמב״ם הל׳ תשובה ג׳, י״ג). 
לדעת הרמב״ם אשמתו היא במה שהעז להגות בדברים שלא 
היה מוכשר לדון בהם כראוי ומתוך כך טעה בעיונו (הל׳ 
ע״ז ב׳, ג׳), ואילו מי שגדל בין תועים וחונך על-ידיהם אינו 
א׳, אלא דינו כאנוס והוא ראוי שיחמלו עליו ויחזירו אותו 
בתשובה (הל׳ ממרים ג׳, ג׳). את קבלתן של דעות בלתי- 
אמיתיות מטעות שנפלה בעת העיון רואה הרמב״ם כדבר 
גרוע ביותר' (מו״נ ג׳, נ״א), ואילו ר׳ דוד אבן זמרה (ע״ע) 
סובר׳ שהמגיע לדעות של כפירה "מחמת עיונו הנפסד... מפני 
שחושב שמה שעלה בעיונו הוא אמת... לא נקרא בשביל זה 
כופר... ואם כן אנוס הוא"(שו״ת הרדב״ז, חלק ראשון, אלף 



219 אפיקורוס ■ 

רנ״ה, קפ״ז). לדעתו של הרב א. י. קוק (ע״ע) לא יחול "דין 
א׳" אלא על מי "שמחליט ההפך" מן העיקר הדתי; ולפי 
שאיו אדם בישראל שתהא לו הודאות הפנימית באמיתות 
הדעה הכופרת, אלא לכל היותר ספקות בעיקרי־הדת, הרי 
אשמתו של הא׳ היא במה שהוא טוען דבר שבעצמו אינו 
בטוח בו (אגרות הרא״ה, כ׳; אבל השווה גם שם, קל״ח). 

ביה״ב כבר היו שהרחיבו את המונח א׳ גם על אדם, 
שפוסל בדעותיו או מחלל במעשיו את אחד מן העיקרים או 
הערכים הדתיים המקודשים, ובעקבות הוראה נרחבת זו 
נתקבל בעם המונח א׳ גם ככינוי לכל אדם שאינו נאמן 
לאורח־החיים של הדת. 

על דיניו של הא׳ בהלכה ע״ע מומר; מין. 

ם. גוטמן, מפתח התלמוד, ע׳ אפיקורוס. 

יע. ל. 

אפיקטטזם מהיאךפולים — — (בערך 55 , 

היאראפוליס שבפריגיה — 135 לםה״נ), פילוסוף 
סטואי. א , , שהיה צולע וחלשי בגופו, היה בנערותו עבד 
לאפאפרודיטוס, משומרי־ראשו של נירון קיסר, שהתיר לא׳ 
לבקר'בהרצאותיו של הסטואיקן מוסוניום רופום. אח״כ נקנה 
ע״י אדון אחר, ששיחרר את א׳ מעבדותו. לאחר שנשתחרר 
שימש א׳ ברומי כמורה לפילוסופיה, עד שגורש ממנה (ב 94 ) 
עם שאר הפילוסופים בפקודתו של דומיטינוס (ע״ע). אז עבר 
לניקופוליס שבאפירוס והוסיף להורות שם פילוסופיה עד 
סוף ימיו. בין שומעיו בניקופוליס נמנה גם אריאנוס (ע״ע), 
כותב תולדותיו של אלכסנדר הגדול, והוא רשם את הרצאו¬ 
תיו של א׳ בצורת ״שיחות״ (״ 100 ^ 510 > בשמונה ספרים, 
שמחציתם הגיעה לידינו. אריאנוס מסר גם את תמצית 
מחשבתו של א׳ בספרון בשם ׳\ 1510 נ> 1 ; 1 * £7 (ספר־השימוש), 
שאף הוא נשתמר. 

ככל שאר אנשי האסכולה הסטואית׳ כך ראה גם א׳ את 
עיקרה של הפילוסופיה בתורת־המידות, אלא שהגיע בזה 
לכלל קיצוניות ומתוך כך זילזל בכל שטחי הפילוסופיה — 
ובכללם גם במדע־הטבע העיוני — שאין להם חשיבות מעשית. 
בעיניו של א׳ היה התאורטיקן המופשט, שאינו רואה בפילו¬ 
סופיה אלא הסקת הסקים, ראוי יותר להיקרא "פילולוג" 
מ״פילוסוף". הדבר הראשון המוטל על החכם הוא השליטה 
בהיפעלויותיו; השני הוא מילוי החובות החברותיות הפשו¬ 
טות, אלו המוטלות עליו כבעל־משפחה, אזרח, וכד׳; ולסוף, 
השלישי, הוא רכישת הוודאות העיונית. לפי א׳, הערכים 
העליונים הם: נאמנות האדם לעצמו (; 10x1 ״>, ז. א. עקביות 
והזדהות שלמה עם כל מה שהוא עושה ונעשה בו, ונימוסיות 
(?,׳ 160 ״), ז, א. חיים בהתאם לחוק ומתוך התחשבות בזולת. 
משני ערכי־יסוד אלה מתחייב, שראוי לו לאדם לקבל על 
עצמו בלב שלם כל מה שנגזר עליו ע״י הטבע והחברה. 
יסוד־היסודות של אורח־חיים נאמן ונימוסי היא ההבחנה בין 
מה שאין לנו שליטה בו: גורלנו החיצוני, תכונות גופנו 
וטבענו האנושי, ובין מה שנתון בידינו: המחשבה יהערכת 
הדברים, החשק, כוח ההסתפקות והוויתור. לפיכך לא הבריחה 
והפחד מן הגורל ולא ההשתמטות מן הדרישות היסודיות של 
המבע ושל היחסים החברותיים יאים הם לחכם, אלא קבלתם 
של כל אלה בשלוות־נפש גמורה, שבידיו להגיע אליה בכל 
התנאים והמסיבות. לא מעשי האדם כשלעצמו ולא השגיו 
הם העיקר, אלא יחסו הפנימי למעשים אלה: ההשתכנעות 


אפירוגנזה 220 

הנפשית הגמורה ושביעודרצונו מן המעשה הן שמעניקות לו 
ערך מוסרי. ; ■/.. 

תורת־מוסר ז 1 קשורה אצל א׳, יותר מאצל קודמיו, 
ברעיונות דתיים. מושג־האלוהים של א׳ הוא, כמו אצל רוב 
הסטואיקנים, רב־משמעי ביותר: מעורבים בו יסודות פאג־ 
תאיסטיים ותאיסטיים, פוליתאיסטיים ואף מונותאיסטיים. 
לדעתו, כל מה שבא עלינו — מאלוהים בא, ולפיכך כל מה 
שמוטל עלינו לעשות הוא ביסודו מצווה אלוהית וכל יעודו 
של האדם אינו אלא בשמירת המצוות, שהוטלו עליו מלמעלה. 
מידה נעלה בעיני א׳ היא החסד: כל בני־אדם הם בנים 
למקום ואחים זה לזה; גם על החוטאים יש לחוס, כיוון שאין 
האדם שואף מדעת לעשות את הרע וכיוון שאף הצדיקים, 
כביכול, זקוקים הרבה לסלחנותם של אחרים. 

א׳, שחי חיי-דלות ועם זה היה שמח בחלקו, שימש מופת 
חי לכוח־ההסתפקות הסטואי. אגדות שונות סופרו עליו; 
למשל, כשהציע לו אדוניו שישחרר אותו מכבליו אמר: "וכי 
כבול אני, והרי נפשי אינה כבולה \״ — ע״י תורתו, שהועלתה 
על הכתב ע״י אריאנוס, נעשה א׳ מורו הנערץ של סרקוס 
_אורליו 0 (ע״ע) קיסר. את •השפעתו על הנצרות הקדומה יש 
לראות במהדורה הנוצרית של "ספר־השימוש" של א׳, שיצאה 
בשינויים קלים(כגון החלפתו של ״סוקראטס״ ב״פאולוס״)— 
כנראה כבר בזמנו של יוסטיניינוס, ויש אף רואים בא׳ אחד 
מן המקורות העיקריים של המחשבה הנוצרית בתקופתה 
הראשונה. וע״ע סטואה. 

י. קלוזנר, מישו עד פאולוס, וו 2 (תשי״א), 85 — 89 , 192 ; 
-תג־!? .ומז 10 ־ 1 ; 1894 י 1 ^ת€ו 801 . 1 ־ 1 . 1 ) 6 , 015567501107165 1%1611 <}£ 
%1€/116171 ? 141 ז ¥10 5 ! 1%16 ק£ ; 1924 , 771601 ££1%165/70% £171 , 01 * 1 
,־ 110££€1 מ 60 . 1 )^ ; 1925 י ש €11 ק 03 .^\ 11 נ>ז\ .$זשנ 111 , 40701 ! 467 
$101%67$ 46$ £1/11% 016 ,. 101 ; 1890 , 1 ) 810 416 11714 61 ! 71% }£ 
; 1911 , 17716111 ) £€£1 6 ) 61 אי 15 ) 4 714 * 1 65 ) 1% ?}£ י . 1 ) 1 ; 1%565 <}£ 

1/1€ 0714 165€105 <}£ ,£ז 5113 , 5 .ס ; 1903 , 1 ) 510 016 , 111 ־) 62 
- 140 10 6 111610 <}£ , 0$10 ־ 1 < 1 תז.\/.(£ ; 1914 , £ 65107716711 <* 61 א 

. 1940 , 0 <} 16771 5110 461 7016 

יע. ל. 

אפיקים׳ ישוב קיבוצי על אדמת הקהק״ל בעמק־הירדן, 
דרומית לים־כינרת. נוסד באב תרצ״ב (אוגוסט 
1932 ). היסוד לקיבוץ הונח בגליל העליון על-ידי העולים 
הראשונים מתנועת "השומר הצעיר" בם. ס. ס. ר" שהגיעו 
לארץ בקיץ 1924 . לאחר כמה שנות־נדודים (ב 1927 ) התיישב 
הקיבוץ בחצרה של כנרת (ע״ע) לשם עבודת־קבע במפעל- 
החשמל בנהריים, שבאותה שנה הוחל בהקמתו. בתרצ״א 
( 1931 ) הפרישו משקי עמק־הירדן 500 דונאם מאדמתם 
לקיבוץ, וע״י כך נתאפשרה הקמתו של הישוב א׳. לאחר זמן 
נצטרפו לקיבוץ עולים חדשים, רובם יוצאי תנועת הנוער 
הצופי החלוצי(נצ״ח) של השוה״צ בליטה, לאטוויה, ועוד. — 
שטחו של הישוב — כ 4,600 דונאם; מספר־תושביו כ 1,100 
( 1952 ). המשק — חקלאי-אינטנסיווי ותעשייני. במקום הוקם 
ביח״ר גדול לתעשיית לבידים, ארגזים, וכד׳("קלת"), מוסך 
ומפעלי־תעשיה אחרים. מימון ההתיישבות הוא מחסכונות 
עצמיים וע״י קרן־היסוד. השם — סמלי (ע״ש אפיקי־המים 
המרובים המצויים בעמק־הירדן) וגם היסטורי — זכר לעיר 
העתיקה אפיק, ששכנה בצפונו של כיכר־הירדן. 

אפיר 1 גנזה מיוו' ? £01 ׳' 78 ס £10 ״ף; ;ס 610 ״מ, יבשת), תנו¬ 
עות רחבות־הקף של קרום־הארץ, שמרימות או 
משקיעות יבשות שלמות או חלקים גדולים מהן. התנועות 



221 


אםירוגנזה—אפירום 


222 



הן אנכיות (או ביתר דיוק: ראדיאליו׳ת, בכיוון הראדיום 
של כדור־הארץ), כלומר מלמטה למעלה או מלמעלה למטה. 
התנועות האפירוגניות הן איטיות מן התנועות האוח׳גנלת. 
הפוגעות בשטחים מצומצמים יותר. ההרמה האפירוגנית הופ¬ 
כת שולי־ימים ואוקיינוסים לחלקי־יבשות, ולהפך — השקיעה 
האורוגנית מטבעת את שולי־היבשות במי־הים. תהליכים 
אלה מילאו תפקיד חשוב בהתפתחות הגאולוגית של חצי- 
האי ערב, וארץ־ישראל בכלל. — וע״ע ארץ! איזוסטזד״ן אורו־ 
גנזה! דיאסטרופיה. 

אפיחם (ביוו׳ ? 0 ? £1 סזמ־־ = יבשת, בניגוד לאיים הסמוכים 
לא׳! 115 ז 1 ק£), מחוז בצפון־מערבה של יוון. גבולו¬ 
תיו: במערב—הים היוני; במזרח—הרי־פינדוס, המפרידים 
בין א׳ ובין מאקדוניה ותסאליה; בדרום — מפרץ ארטה 
(בימי קדם: המפרץ האמבראקי); בצפון—אלבאניה, הכוללת 
מקצת משטחה של א׳ הקדומה. שטחה של א׳ 9,250 ק״מ! 
מספר תושביה: כססס, 332 ( 1951 ). המחוז מתחלק לארבע 
נפות׳ הנקראות על שמות ערי־הבירה שלהן: ארטה, יואנינה 
(יאנינה), שהיא גם בירת המחוז כולו, פרוזה ותספרוטיה. 

א׳ היא ארץ הררית, שגבהה מגיע עד'למעלה'מ 600 * 2 מ/ 
וברובה אינה מסוגלת לחקלאות. מפני־כן היו תושביה עוסקים 
מאז ומעולם ביחוד בגידול מקנה. החקלאות (שעיקרה גידול 
דגנים, זית וגפן) מתרכזת בעמקים ובבקעות הטקטוניות 
הקטנות שבלב ההרים. הגדולה שבבקעות אלו היא זו של 
יואנינה, ובה ימה שמימיה יוצאים לים היוני באמצעות נהר 
קאלאמאס. הספנות והמסחר אינם מפותחים בא׳ מחוסר 
נמלים טובים. פרוזה, על־יד חורבות אקטיום העתיקה, היא 
הטוב שבנמלי-א/ 

רובם של תושבי-א׳ דובר יוונית. בהרי־פינדוס נמצאים 
כ 13,000 ארומונים או קוצוואלאכים, שלשונם דומה לרומנית. 
האלבאנים שבא׳ נמצאים ברובם בשלבים שונים של טמיעה 
ביוונים. במפקד של 1928 ישבו בא׳ 2,650 יהודים(כ 1.1% מן 


האוכלוסיה), רובם ביואנינה (ע״ע) ומיעוטם בארטה (ע״ע). 
בימי שלטון הנאצים הושמד הרוב הגדול של יהודי א׳ ורק 
כ 170 מהם שרדו ביואנינה וכ 60 בארטה. 

היסטוריה. א׳ הקדומה השתרעה על־פני כל שטחו של 
מחוז־א׳ בימינו בצירוף חלק מאלבאניה הדרומית, עד ההר 
האקרוקראוני; מצפון לא׳ ישבו האילירים ומדרום לה האי־ 
טולים.'לדעת קצת מן החוקרים, יש למנות את האפירוטים 
על האילירים, ואילו אחרים רואים בהם יוונים, שלא יצאו 
מכלל בארבארים. על כל פנים ברור׳ שבתקופה קדומה כבר 
היתד. דודונה שבא׳ מושבו של האוראקולום המפורסם של 
זום. לפי הרודוטוס היתה א׳ מולדתם של הדורים קודם 
שחדרו ליוון. תאופומפום מנה 14 שבטים אפירוטיים. החשו¬ 
בים שבהם היו*: התספרוטים, הכאונים והמולוסים (ע״ע). מן 
המולוסים יצאו שליטים׳ שהצליחו לאחד את א׳ לממלכה 
אחת, אבל האיחוד לא פגע בעצם המבנה השבטי של א׳, 
והממלכה האפירוסית היתה למעשה איחוד של שבטים נפר¬ 
דים, ששמרו על שלטון עצמי מסויים. בראש הברית עמד 
"מלך האפירוטים", שהיה נשבע שנה־שנה לשמור את החוקים. 
מעמדו החוקי המוגבל לגבי השבטים בא לידי ביטוי גם 
בעובדה, שהמלך היה המצביא של הברית רק בימי מלחמה. 

המלך האפירוטי הראשון הידוע לנו בשמו הוא אדמטוס 
מן המחצה הראשונה של המאה ה 5 לפסה״ג, שנהג מנהג של 
הכנסת־אורחים בתמיסטו׳קלס (ע״ע). כשזה האחרון הוגלה 
מאתונה. מ 430 אוי 429 עד' 390 מלך בא׳ אריבס או תריבס, 
שנתחנך באתונה והכנים לתוך ארצו כמה יסודות של תרבות 
הלנית. יתכן, שאריבאם היה גם הראשון, שאיחד את שבטי- 
א׳ לממלכה אחת. אחריו אנו מויצאים במאה ה 4 את המלך 
אלקטם כחבר הברית הימית האתונאית השניה. יורשיו היו 
בניו נאופטולמוס ואריבאס 11 . זה האחרון הודח משלטונו 
ע״י פייליפוס המוקדוני ובמקומו בא אלכסנדר המולוסי (ע״ע), 
בנו של נאופטולמוס. איאקידס, בנו של אריבאס 11 , שמלך 
אחר אלכסנדר, נפל בקרב נגד פיליפוס ( 317 לפסה״ג), אחיו 




223 


אפירוס— אפלמוז 


224 


של קסנךרוס (ע״ע), והמלוכה עברה אל אלקטם 11 . כשנהרג 
זה האחרון ע״י נתיניו( 295 ) עלה לשלטון פירו׳ס (ע״ע), בנו 
הקטן של איאקידס. בימיו של מלך זה נעשתה א׳ מעצמה 
ממדרגה ראשונה. שנים מועטות אחר מותו בטלה המלוכה 
ובא׳ נשתלט משטר רפובליקני. מחמת חולשתה הכללית 
הוסיפה הרפובליקה האפירוטית, כבימי המלוכה, להישען על 
מוקדון. במלחמת בעלי־הברית בין פיליפוס ¥ והברית האי־ 
טולית (ע״ע יון! מרקדו־ן! איטליה) עמדו האפיח׳טים לצד 
מוקדון. וזו היתה עמדתם גם במלחמת־מוקדון הראשונה נגד 
רומי. מפלתם של המוקדונים במלחמה השניה נגד רומי שמה 
קץ לברית א׳-מוקדון. האפירוטים עברו לצד רומי ותמכו 
אח״כ ברומים במלחמתם נגד בעלי־בריתו האיטוליים של 
אנטיוכוס ווו. אעפ״ב לא נשתתקו בא׳ הקולות, שתבעו 
שיתוף־פעולה עם מוקדון נגד רומי. המצוקה הכלכלית והת¬ 
נהגותם של מצדדי־רומי בא׳ עשו את שלהן. ההתקוממות 
לרומי ב 170 עוררה את חמתו של הסנאט הרומי, ואחר נצ־ 
חונם של הרומים על המוקדונים ליד פימה ( 168 ) נענשה א׳ 
עונש אכזרי: הארץ נשדדה, חלק מן התושבים נכבש לעב¬ 
דות והברית האפירוטית בוטלה. כשהפכה מוקדון לפרובינציה 
רומית ( 148 ) נכללה בפרובינציה זו גם א׳. 

מ 395 ואילן־ היתה א׳ שייכת לאימפריה הביזאנטית. לאהר 
שנתפוררה אימפריה זו( 1204 ) ייסד מיכאל אנגלום קומננוס, 
קרובו של הקיסר אלכסיוס 11 אנגלום (ע״ע), את הדספיוטיה 
(הממלכה) של א/ שהשתרעה לאורך החוף של הים האדריאטי 
ממפרץ קורינתוס עד דורצו(ע״ע) ושכללה (מ 1222 ואילך) 
גם את סאלוניקי. ב 1318 נכרתה השושלת של מיכאל ובזה 
נסתיימה חשיבותה של הדספוטיה. אח״כ שלטו בא׳ לסירוגים 
נסיכים סרביים, אלבאניים ואיטלקיים, עד שהתורכים כבשו 
את הארץ ( 1431 ). כשנתפוררה תורכיה האירופית ב 1913 , 
סופחה א׳ ליוון, חוץ מחלקה הצפוני (עם העיר ארגידו- 
קאסטרו), שעבר לאלבאניה. 

8 . 0656(1161116 367 £71661115611611 1111(1 1710\63011'156}1611 

$ 10X11611, 11; 0. £10125011, £{?61701156116 065611161126 1)15 21(112 

; 1913 , 15 ) 11 ) 0012 47121£01205 , תזג ! ; 1911 , 280 6 ז 1 { 1 )[ 

;. 55 470 , 1 , 1926 , 1236 ) 1 ^ 520025 0716611156116 ,ג{:> 0 נ 01 ׳\\ 5011-8 נ 81 
- 41 50142116111 ,ץ 0 ו 811010 .? .£ ; 1932 , 17215 ?}£ , 055 ־ 01 . 1 < . 0 
, 41/0175 1121671202101101 6011 <} 70 ) £1 171 .£ 07211670 ^ 1 זס 01210 ?) 

.( 1926 ) 1923 — 1$12 
א. ש.— א. מ. י. 

אפיהל, ע״ע וקןמה, 

אפלדווץ (תז 61300 <ן\,), עיר בהולאנד במחוז גלדרלנד. 

מספר תושביה( 1951 ): כ 89,000 (ב 1900 : כ' 26,000 ). 

שוק לתוצרת חקלאית ומרכז של תעשיות נייר, מכונות, 
ועוד). העיר מחוברת על־ידי שתי תעלות עם האיסל 
( 5561 ( 1 ), פלגו של הרינוס. סמוך לה נמצאים הט לו (ז 36 ץ 
1.00 ), אחוזת־קיץ של בית־המלכות, והכפר קוטוויק (־ 001 ^ 1 
14 ( 1 ׳״), שבקרבתו הוקמה תחנת־שידור גדולה. — א׳ כבר 
נזכרת ב 793 , אך אין בה שרידים היסטוריים. 

א 3 לט 1 ן — י\ 0 )ז 1 >.?מ — ( 428/7 — 347/6 לפסה״ג, אתונה), 
אחד מן הגדולים ביותר שבפילוסופי־יוון. 

1 . חייו. את יום־הולדתו של א׳ אין לקבוע. המסורת 
היוונית קבעה אותו ביום השביעי לחודש תרגליו!, החודש 
האחד־עשר של האתונאים! אבל אין זה אלא' מפני שזהו 
יום־הולדתו של אפולון לפי המיתולוגיה היוונית. קרוב 
לוודאי, שא׳ נולד בין תחילת מאי ואמצע יולי. 427 לפסה״נ. 


גם אין זו אלא שמועה בלבד, ששמו האמיתי של א׳ היה 
אריסטוקלס, כשם סבו, וא׳ קרא לו המורה להתעמלות מפני 
שהיה בעל חזה רחב אביו של א׳, אריסטון בן 

אריסטוקלס, היה, לפי דיוגנס לאארטיוס, ממשפחתו של 
קודרוס, המלך האחרון שליאתונה!יאבל הדבר מוטל בספק. 
על כל פנים היה האב ממשפחה אמידה ומיוחסת. אמו, 
פריקטיונה, התייחסה על סול ו ן המחוקק, ועוד במאה ה 7 
לפסהי״נ היו ארכונטים (ראשי־עיר) במשפחתה. אביה של 
פריקטיונה, גלאוקון, היה דודו אחי־אביו של קריטיאם, 
שהשפיע הרבה על א׳ בימי־נעוריו. א׳ הצטיין מילדותו 
בבריאות, בחוסן וביופי של הגוף. כנראה, כשא׳ עדיין היה 
צעיר מאוד מת אביו ופריקטיונה נישאה שנית לפירי- 
ל א מפס, אדם מכובד ובעל־השפעה, שנשלח כציר של 
אתונהילחצרו של מלך־פרם. פירילאמפס היה שייך לחוג של 
פריקלס ובביתו היו דנים בחיים המדיניים של אתונה. קרו¬ 
ביו מצד אמו, ק ר יטו ן וחארמידס, עמדו בראשה של 
המפלגה האנטי־דמוקראטית והיו שייכים לחוג הסוקראטי. 
כל זה ודאי השפיע על א׳ בימי־עלומיו. והשפיעו עליו, ודאי, 
גם המאורעות המדיניים בבחרותו: ב 411 , כשהיה בן 16 , 
פרצה המהפכה האוליגארכית באתונה, וב 404 , כשהיה בן 23 , 
היה עד לתבוסת־אתונה ול״שלטון של שלושים העריצים" 
בתוכה. מצד שני, נראה שהחיים בכפר, באחוזה של בית- 
אבותיו, חיבבו עליו את הטבע ואת חיי־הכפר ומתוך כך 
מאס בשאון־הכרך. אע״פ שאין זכר בכתבי־א׳, שקיים מצוות 
דתיות או נלחם כשגדל באמונות תפלות, שנחל מאבותיו, 
הרי נראה מתיאורו הנהדר של השפעת הדת על הילדים 
(החוקים, < 8871 — 3 > 888 ), שבילדותו שלטה בבית־אביו הדת 
המקובלת של אתונה ומנהגיה הדתיים השפיעו גם עליו. 

חינוכו של א׳ היה זה של השכבות האתונאיות העליו¬ 
נות. מילדותו למד מוסיקה ועסק בהתעמלות, היה בקי 
בהומרוס ובטראגיקנים הגדולים, ביחוד באוריפידס. ואף הוא 
עצמו כתב בבחרותו שירים ופואמות, ואפילו מחזה שלא 
גמר! אלא שאחר־כד שרף אותם. בבחרותו היה מבקר את 
הרצאותיהם של הסופיסטים־האורחים גורגיאס, היפיאס ופרו- 
דיקוס, והכיר את תורתם. אבל גם את חסרונותיהם. המורה 
הראשון שלו היה קראטילום, תלמידו של הראקליטוס. וקרוב 
לוודאי, שעוד בבחרותו הכיר א׳ את תורתו של אגאכסא- 
גוראס, שהורה אותה באתונה. 

המאורע הגדול הראשון בחייו של א׳ היה מה 
שנעשה תלמידו של סוקראטס (ע״ע). או תלמיד־חבר שלו 
(? 1 x 0190 ), כמו שהוא עצמו אומר באיגרתו השביעית, 
שהיא אוטו׳ביו׳גראפית במידה מרובה. ודאי הכיר א׳ את 
סוקראטס עוד בנעוריו של הראשון, ב 408 , כשהיה א' לערך 
בן 19 — 20 , מתוך קשרי־הידידות, שהיו לסוקראטס עם כמה 
מקרובי-משפחתו של א׳. אך תלמידו ממש נעשה א׳, לפי 
הנראה, לאחר שהראה סוקראטס אומץ־לב מיוחד־במינו 
פעמיים: ראשונה כשנבחר ב 406/5 לחבר של "מועצת ה 500 ", 
ובתור "פריטאנאוס" התנגד להחלטה הבלתי-צודקת לחייב 
בדין את שרי־הצבא, שניצחו על־יד ארגינוסה ב 406 לפסה״נ, 
ואח״ב נידונו למיתה מפני שלא דאגו להצלתם של הספנים 
של 12 ספינות־מלחמה שטבעו! ושנית, כשקיבל ב 404 פקודה 
מקריטיאס, בימי שלטונם של "שלושים העריצים"׳ לאסור 
בלא דין ומשפט את לאון — וסוקראטס לא נשמע לפקודה 
הבלתי-צודקת למדות מה שאי־משמעת זו יכולה היתה לעלות 



225 


אפלטון 


226 



אפלטון. פם 5 ־שיש. רוט׳, הוואטיקא; ( 103 } 3 ז 8 < 00 03110-13 ) 
מטיפוס הפסלים של אפלטון, שדונטה להם שיטש הפסל, שנעשה 
ע"׳ הפסל סילאניח בשביל האהארטיה, לפי הוטנתו של טתררח 
טכיוס, שהיה טתלטידיו של אפלטוו 

לו בחייו אילמלא נפל שלטון־העריצים עד מהרה. אומץ־לב 
זה, העמידה התקיפה לימין הצדק, שנתגלו בהתנהגותו של 
סוקראטס, עשו רושם חזק על א/ וכנראה, שני מעשים מוס¬ 
ריים אלה הניעו את א׳ לילך אחר סוקראטס וליעשות תלמידו 
ומעריצו כל הימים. א׳ היה, איפוא, תלמידו של סוקראטס 
במשך 6 — 7 שנים ( 406/5 — 399 לפסה״ג). וביחוד גדלה 
הערצתו של א׳ למורה הגדול לאחר שהוצא על סוקראטס 
משפט־מוות שלא בצדק ב 399 . עמדת־הגבורה של סוקראטס 
בשעת המשפט, שאף א , היה נוכח בו, נאומו האמיץ בפני 
השופטים, העדר־הפחד שלו מפני המיתה הוודאית ושלוות־ 
נפשו עד הרגע האחרון (שבמקרה נעדר בו א׳ מחמת 
מחלה) — כל אלה עשו רושם כביר על א/ ומאז נעשה לו 
סוקראטס הסמל של האדם הצדיק והישר ושל הוגה־הדעות 
המקורי והעמקן כאחד, וברוב ה״שיחות" האפלטוניות תופס 
סוקראטס מקום כראש־המדברים. 

בימים הראשונים לאחר שהורעל סוקראטס עברו א׳ וכמה 
מתלמידיו של סוקראטס מאימת־השלטון למגארה, שבה מצא 
חסות אצל המאתימאטיקן אוקלידס. אך עד מהרה חזר א׳ 
לאתונה. אלא שכנראה,'קשים היוילו החיים שם והוא מחליט 
לערוך שורה של מסעות כדי להכיר עמים וארצות ולהיפגש 
עם חכמים וחוקרים. זה היה המאורע הגדול השני בחייו. 

לערך בשנים 390 — 388 , כשהיה א׳ קרוב לשנת הארבעים 
שלו, הוא הולך למסעיו במצרים ובקירני, ששם התראה עם 
המאתימאטיקן תאודורוס ושם נוכח, לפי דבריו באיגרתו 
השביעית, שלא ישלטו משפט וצדק במדינות עד שהפילו¬ 
סופים יהיו מושלים או המושלים יהיו פילוסופים. משם הלך 
לאיטליה הדרומית, שבה מצא את הערים היווניות, שנוסדו 


שם, פורחות במובן הכלכלי, אבל חמדניות ומושחתות הרבה. 
אפשר, שכבר אז (ולא ב 369 ) הכיר א׳ את ארחיטאם 
מטאו־ נ טון, שהיה ראש האסכולה הפיתאגוראית והיה 
גם מדינאי בולט. א׳ סיגל לעצמו באותו זמן כמה אמונות 
ודעות פיתאגוראיות, ואפשר, שמתוך הפרותו עם ארחיטאם 
גם נתעורר, ראשית, לנסות נסיונות של השפעה על המדי¬ 
ניות, ושנית, לייסד את האקאדמיה האפלטונית (עיין להלן). 
במסעו זה הגיע א׳ בפעם הראשונה ל ם י ר א ק ו ם ה, מקום־ 
שלטונו של דיוניסיוס 1 ( 405 — 367 ). הימים היו ימי מלחמת 
אתונה ואספארטה — ודיוניסיוס היה על צדה של אספארטה. 
א׳ כאתונאי היה נתין של האויב, ועל־כן תפס אותו דיוניסיוס 
כשבוי־מלחמה ומסר אותו לציר של אספארטה, שהוביל אותו 
עמו, וכשבוי־מלחמה יכול היה א׳ להימכר לעבד על־ידי 
האספארטנים הנלחמים באתונה! אלא שהקירינאי אניקריס 
פדה את א׳ בסב מנה. הידיעה, שכבר אז, במסעו הראשון 
של א/ כעס דיוניסיוס 1 על שא׳ התנגד לדרכי־שלטונו, 
ועל־כן מכר אותו לעבד, באה מתוך עירבוב המסע הראשון 
לסיראקוסד, במסעות השני והשלישי (עיין למטה). אלא 
שכנראה, עוד במסע הראשון קנה א׳ את לב גיסו של דיו־ 
ניסיוס 1 , דיון הצעיר, לדעותיו המדיניות. 

ב 367 מת דיוניסיום 1 , ועל כסא־השלטון עלה בנו הצעיר 
דיוניסיום 11 . מנהל־המדינה בפועל היה דיון דודו, והוא זכר 
את א׳ ואת דעתו, שרק אם המושל יהא פילוסוף יצליח 
בממשלתו. ועל־כן הזמין את א׳, שיבוא לסיראקוסה כמורה 
ומדריך למושל הצעיר. א׳ ראה כאן אפשרות לגשם בחיים 
את דעותיו המדיניות המקוריות, שהציע אח״כ ב״פוליטיאה׳ 
שלו. א׳ בא לסיראקוסה ונתכבד ע״י השליט הצעיר כבוד 
גדול. א׳ ניסה ללמד את תורת־המדינה שלו לדיוניסיוס וו, 
אך, כפי הנראה, לא קלט דיוניסיוס את תורת־א/ והשיעורים 
הפילוסופיים נמאסו עליו, ואף חשד בא , , שנתקשר עליו עם 
דיון לגזול מידו את השלטון ולמסור אותו לדיון. א׳ הוכרח 
לעזוב את סיראקוסה. 

למרות אי־הצלחה זו ניסה א׳ ניסיון שני להשפיע על 
סדרי־ר,מדינר, בסיראקוסה. הוא חזר ובא לשם וישב שם 
הפעם ב 361 — 360 , ובלא הצלחה חזר לאתונה. ולאחר שהגלה 
דיוניסיוס 11 את דיון הוזמן שוב — הפעם על־ידי המושל 
עצמו — לבוא לסיראקוסה, וא׳ בא גם הפעם, כנראה, כד׳ 
,להשלים בין דיון ודיוניסיום — והפעם היה א׳ בסכגת־מוות 
ממש, ורק התערבותו של ארחיטאם מטארנטון, שנזכר למע¬ 
לה, הצילה אותו. כשכבש דיון ב 356 את סיראקוסה והגלה 
את דיוניסיוס וו, ערך א׳ אליו מכתב־ברכה ויעץ לו לנהוג 
ביתר זהירות ובהגינות הראויה למושל. ולאחר שנהרג דיון 
ב 353 כתב א׳ אל המפלגה של דיון את איגרותיו השביעית 
והשמינית, שבהן הצדיק את הפוליטיקה של דיון והגן על 
שיטתו הפילוסופית של עצמו, שהשמיצו מתנגדיו, גם יעץ 
להשלים בין המפלגות השונות בסיציליה ע״י הכרזה של 
סליחה כללית (אמנסטיה). ואף בזה לא הצליח. אבל למרות 
אי־הצלחתו במדיניות הרי נסיונותיו המדיניים הללו מוכי¬ 
חים, שא׳ לא היה פילוסוף עיוני ויושב־אוהל בלבד, אלא 
שאף להיות גם רפורמאטור מדיני, ולשם כך היה מוכן אפילו 
להעמיד את חייו בסכנה. 

המאורע הגדול השלישי בחייו היה ייסודה של 
הא ק א דם י ה לפילוסופיה בפרט ולמדע בכלל. הוא יסד 
אותה מיד לאחר שחזר ממסעותיו הראשונים. ב 388/7 , ועמד 




227 


אפלטון 


228 


בראשה עד יום־מותו. מאקאדמיה זו׳ שבה השקיע א׳ את 
מבחר כוחותיו, יצאו׳ מלבד פילוסופים׳ שאריסטו(ע״ע) הוא 
הגדול שבהם, גם כמה מגדולי־המדע היווניים במאתימאטיקה 
ובמכאניקה ובשאר מדעי־הטבע. 

א׳ מת לאחר מחלה קלה (ולפי האגדה, בשעת משתה־ 
חתונה) ב 347/6 , כשהיה בן 81 שנה. 

11 . כתביו. מן הפילוסופים של הזמן העתיק זכה רק 
א׳, שכתביו ישתמרו כולם או כמעט כולם, מה שמקל על 
הכרת תורתו. ואולם יש לנו שני קשיים גדולים כשאנו באים 
לברר את תורתו מתוך כתביו המרובים. ראשית, יש "שיחות" 
ו״איגרות" מיוחסות לא׳, שבאה ביחס אליהן כמעט ההסכמה 
הכללית, שלא א׳ הוא מחברן, ויש גם "שיחות" ו״איגרות" 
מסופקות, כלומר, שנחלקו עליהן הדעות של החוקרים, אם 
הן של א׳ או רק של תלמידיו, או — של זייפנים סתם. וקשה 
להכריע בחילוקי־דעות אלה: מה שחוקר אחד חושב לאותנטי 
חושב חוקר אחר למזוייף או למסופק. — ושנית, א׳ האריך 
ימים והירבה לכתוב, ומטבע האדם הוא, שבימי־חייו הארוכים 
משתנות כמה וכמה מדעותיו, וכן גם משתנים אופן־כתיבתו, 
סיגנונו והלהט הרוחני שבדבריו. חשוב, איפוא, לקבוע את 
זמנן של השיחות האפלטוניות כדי להכיר, מה הן דעותיו 
המוקדמות ומה הן הדעות המאוחרות של א׳ — וקביעה זו 
היא דבר קשה מאוד, שהרי ברוב ה״שיחות" יש פנים לכאן 
ולכאן. ומפני־כן אף המומחים לתורת־א׳ לא באו בנוגע לסדר 
הכרונולוגי של ה״שיחות" לכלל דעה אחת. ניסו לקבוע את 
המוקדם והמאוחר שבהן על־פי הלשון והסימון ועל־פי רמזים 
היסטוריים וביוגראפיים — וביחס לתב־ה״שיחות" לא הצליחו 
הקובעים לבוא לידי מסקנות, שאין להפריד אותן. אפשר 
ליתן כאן רק את דעת הרוב של גדולי־החוקרים ב״שאלה 
האפלטונית". 

יש לחלק את ה״שיחות" לשלוש תקופות משנות־חייו של 
א׳: ה״שיחות" המוקדמות, ה״שיחות" האמצעיות וה״שיחות" 
המאוחרות. 

ה״שיחות" המוקדמות הן: ה״התנצלות" (ה״אפו* 
לוגיה"), "קריטון", "היפיאס הקטן", "איון", "לאכס", "חאר־ 
מידם"׳ "ליסיס", "אותיפרוך, "היפיאס הגדול" י(את הזמן 
קשה לקבוע), "פרוטאגוראס", והספר הראשון של ה״מדינה" 
("פוליטיאה"). 

ה״שיחות" האמצעיות: "מנכסנוס","אותידמוס", "מנון", 
"גורגיאם", "המשתה" ("סימפוסיוך), "פידוך, "פידירוס", 
ה״מדינה״ (חוץ מספר א׳). 

ולסוף, ה״שיחות" המאוחרות: "פארמנידס", "תאיט־ 
טוס", ה״סופיסטן"׳ ה״מדינאי" ("פוליטיקוס"), "טימיאוס", 
"קריטיאס", "קראטילוס" (את הזמן קשה לקבוע), "פילבום" 
וה״חוקים". 

ובין 13 ה״איגרות"׳ שמייחסים לא/ נחשבות לאותנטיות 
ה״איגרות" השביעית והשמינית! ה״איגרת" הראשונה היא 
מזוייפת לדעת הכול, את החמישית והשמינית חושב חלק 
גדול מן החוקרים גם*כן לאפלטוניות, ובימים האחרונים יש 
נטיה להכיר בתשע מעשר ה״איגרות" המסופקות, ורק בנוגע 
ל״איגרת" השתים־עשרה רבו השוללים על המחייבים. 

ווו. שיטתו הפילוסופית. אף בהרצאת שיטתו של א׳ 

אנו נתקלים בקשיים מרובים. ראשית, א׳ לא נתכוון מעולם 
לשיטה פילוסופית מסויימת, שהיא מוגדרת ע״י הנחות פילו¬ 
סופיות קבועות ומוצקות. שנית, יש הבדלים עיקריים בין 


הדעות הפילוסופיות, שהובעו ב״שיחות" המוקדמות, ובין אלו 
שב״שיחות" המאוחרות, ואפילו בין אלו ואלו ובין הדעות 
שב״שיחות" האמצעיות. שלישית, מכיוון שראש־המדברים 
כמעט בכל ה״שיחות" הוא סוקראטס, קשה לדעת׳ מה מן 
הדעות, שהושמו בנאומים שב״שיחות" בפי סוקראטס, הן 
סוקראטיות ממש, ומה מהן הן דעותיו והשקפותיו של א , . 
רביעית, א׳ אינו רק פילוסוף גדול ועמוק אלא גם משורר 
גדול וצייר אמן, ולעתים קרובות קשה לדעת, אם איזה ביטוי 
פיוטי או איזה ציור מבהיק באו לשם הבהרה של הרעיון 
הפילוסופי או אינם אלא מליצה של פייטן גדול או השאלה 
ציורית של אמן־הסיגנון. ופעמים שיש לציור פיוטי של יא׳ 
ערך גם כ״משל" וגם כ״נמשל", ויש שהיופי הפיוטי שב״משל" 
נעשה תכלית בפני עצמה. ולסוף — ה״אירוניה הסוקראטית", 
השפוכה כמעט על פני כל ה״שיחות" האפלטוניות, מעוררת 
בנו אף היא לפרקים ספקות גדולים, אם יש לתפוס כמה מן 
הדברים שב״שיחות״ כרצינים, או — הם רק אמצעים להביא 
את המשוחח במבוכה ולעוררו, שיש לדון על כל העניין 
מחדש. 

אעפ״כ יש אפשרות למצוא ב״שיחות" קווים כלליים 
ויסודיים של שיטה פילוסופית ולסמן אותם ברישומיהם 
העיקריים. 

סוקראטם התנגד לסופיסטים, שנטו לראות את המוסר 
כדבר יחסי ורופף, והורה, שבשאלות של המדיניות ושל 
המוסר (המידות הטובות והרעות והמעשים הטובים והרעים) 
אפשר לבוא לידי מושגים מוצקים של טוב ורע ושל אמת 
ושקר רק מתוך הכרה של מה שטוב לכלל האנושי ובכל 
המקרים והמסיבות. בא א׳ והוסיף, שההכרה של הטוב והרע, 
האמת והשקר, אינה מצטמצמת בשאלות של המדיניות 
והמוסר, אלא היא ?קפת את ההכרה של הטבע והעולם כולם 
ואת הבחינה של כל העניינים הקשורים בהכרה זו. בשביל 
א׳ הטוב והאמת הם זהותיים כמו שזהותיים הם גם הטוב 
והיופי ומתוך בקשת ההכרה של הטוב 

והאמת הגיע א׳ לידי הברת הניגוד שבין תחושה ובין 
מחשבה. על הבחנתו של ניגוד זה עמד מתוך לימוד המאתי־ 
מאטיקה, המדע ("!!ויס״ו!) סתם, שהעמיד את לימודה כתנאי 
ללימוד־הפילוסופיה. שום כדור שבמציאות, לא זה שמצוי 
בטבע ואף לא זה שנעשה בידי אדם, אינו אותו כדור, 
שדורשת לתפוס במחשבתנו ההגדרה העיונית הצרופה של 
הכדור. ומסופר, שעל שער האקאדמיה שלו היה רשום: 
"מי שאינו יודע גא 1 מטריה אל ייכנס". ולפיכך בעוד שסוק־ 
ראטם דימה למצוא את המושג הכללי של איזה עצם ע״י 
הניתוח של התחושות השונות ומציאתו של מה שיש 
בהן מן הדומה לכולן ומן המשותף לכולן׳ הורה א/ שהמושג 
הכללי בא מתוך ההפרדה של כל הפרטים הדומים שבכל 
התחושות וסילוקם מן התחושות — ומה שנשאר אחר הפרדה 
זו וסילוק זה, כלומר, מה שנשאר לאחר סילוק הזרם השוטף 
של התופעות, הוא המושג־הכולל הצרוף. כך, למשל, רק 
לאחר שהפרדנו את כל פרטי-היופי המוךושים מן המושג 
"יופי" אנו מקבלים את המושג "יופי כשלעצמו" (סז סזדט־׳ס 
ע 6 .( 401 ר). מתחושות בלבד׳ ותהיינה אפילו מוכללות עד כדי 
שיישאר מהן רק מה שיש מן המשותף לכולן, לא 
נקבל מושגים מוחלטים לעולם, ובכן לא תבוא מהן דעת 
(וו 1 !ןחו 110 ל 8 ), ובכן הן גם לא תבאנה לידי מדע ממש. 
התחושות יכולות להוות אמונה (?״•ס!״) או סברה ( 86101 ), 



229 


אסדטוך 


230 


אבל לא מושגים. התחושות מרובות ושונות הן׳ וביחס אליהן 
צדק הראקליטוס כשאמר: ״הכול שוטף״ (״״; הן 
והעצמים, שהן תופסות, נמצאים באמת במצב של התהוות 
(?!מ״&ץ) בלתי־פוסקת, אבל הן אינן הוויה ( 010 ט 0 ). 

ומכאן בא א׳ אל רעיונו הגדול בדבר ה,,איך י אות". 

ההוויה העצמית והמוחלטת (׳ 56 ;""•עס), ההוויה ה״נשארת 
תמיד היא עצמה״ ?}זעמו 0616 61 ״), אלה הם אותם 
ה״עצמים כשלעצמם"(לא במובן של קאנט, אלא כעצמויות, 
שאינן מושגים כוללים אלא הן נתפסות בתוך המושגים 
הכוללים), שא׳ קרא להם ״אידיאות״ (. 161 : 0 ) או "מראות" 
(? 6160 ). האידיאה היא מה שנתפס ע״י הראיה בעין פנימית, 
שרק על־ידיה יש לראות את הדברים כהווייתם הפנימית. 
האידיאות הן, מצד אחד, מושגי־הסוג, ומצד שני — הדיוקנות 
הראשוניים של המציאות האמיתית׳ ההוויה הטהורה, הצרו¬ 
פה, שהעצמים נעשו כצלמן וכדמותן, אך בצורה מוקלשת 
וירודה: העצמים הם הבבואות של האידיאות, צל־צלמן 
החלש. ולפיכך אין להכיר את האידיאה לא על־ידי התחושה 
הגשמית ולא ע״י ההפשטה השכלית, אלא ע״י הסתכלות 
פנימית, ע״י חדירת הנשמה לתוך עצמות הדברים ומהותם 
הפנימית העמוקה — ע״י רוח־הקודש במובנו של הרמב״ם. 
אבל אף הסתכלות פנימית זו קשורה בתבונה הצרופה. רוח־ 
הקודש הזו שורה על האדם אך מתוך התעמקות שכלית. וכך 
גרמה ההבחנה העמוקה של א׳ בין התחושה ובין המחשבה 
להכרה במציאות של שני עולמות: עולם־ההתהוות ועולם- 
ההוויה. העולם הראשון, העולם הזה, הוא מתחלף וחולף, 
ועל־כן הוא בלתי־אמיתי ובלתי־מציאותי, ואילו העולם השני, 
מה ש״לא מכאן", הוא עומד וקיים, מתמיד ונצחי, בלתי* 
מתחלף ובלתי־חולף, ועל־כן הוא המציאות האמיתית, ההוויה 
העליונה, הטהורה והצרופה. ועולם שני זה, העולם של 
ההוויה השלמה והאמת המוחלטת, הוא הוא עולם־המדע כפי 
שתופסת אותו המאתימאטיקה, והוא גם עולם רוחני, שנתפס 
ע״י האדם בסיועם של כוחותיו הרוחנים. 

וכד חידש א׳ שני חידושים גדולים ביותר בעולם־המתש- 
בה: ראשית, הוא ביסס את המדע על יסוד עיוני עליון, וע״י 
הכרת חשיבותה המיוחדת של המאתימאטיקה הניח יסוד 
למדע המדוייק ולכל ההמצאות, שבאו על־ידיו. ושנית, הוא 
גילה את המציאות של עולם בלתי־חמרי, העולם של 
האידיאות, שהעולם החמרי אינו אלא בבואתו (? 011001 ^ 6 ) 
וחיקויו* (?!ס!״!״!) — העולם ה״אידיאלי" במובן הפילוסופי. 
כמו־כן איחד את תורת־ההתמדה של האלאטים (פארמנידס) 
עם תורת־השטף של הראקליטוס וקראטילוס. האידיאות הן 
הדוגמות העליונות (מ 1 ״ג),ן 561 ס 0 ס:ד.), הארכיטיפים של התו¬ 
פעות ושל העצמים המוחשים והנקלטים ע״י ההרגשות. 
התופעות והעצמים הם, איפוא, מה שהם על־ידי גילוין 
(")קטס?"") של האידיאות בתוכן או ע״י מה שיש להם חלק 
(,״^:ד^ 66 •> בהן. ובכן האידיאות הן גם הסיבה וגם המקור 
של התופעות והעצמים. וכשאמר אנטיסתנם בדרך־הלצה, 
שהוא רואה את הסום, אבל לא את הסוסיות(האידיאה של 
הסום), השיב א׳: "מפני שאתה חסד את העין בשביל כך", 
כלומר, אין לך הכשרון של הסתכלות פנימית, שכלית; יש 
לך רק הסתכלות חושנית׳ שאין האידיאה נקלטת על־ידיה. 

הגדולה והרמה שבאידיאות היא, לפי ד,"מדינה", האי¬ 
דיאה של הטוב, שדבר אין לה עם התענוג החושני 
( 4 יי 80 ן*). האידיאה של הטוב (והטוב הוא זהותי עם האמת, 


כאמור) היא יס 1 דן של ההוויה ושל ההכרה כאחת. היא 
ה״אידיאה של האידיאות״ (׳ 18666 ״ 166 ), שהיא, איפוא, סיבת 
כל הסיבות, האידיאה הגבוהה מעל גבוהה. ובכן האידיאה 
של הטוב היא מה שאנו תופסים כאלוהות (שהרי בשביל 
א׳ אין האלוהים אידיאה, אלא הוא מסתכל באידיאות ובורא 
את העולם). 

את התורה של בריאת־העולם (קוסמולוגיה) שלו 
הךצה א׳ באריכות ב״טימיאוס". קודם כל, הוא מבדיל בין 
"ישות" ובין "התהוות". הישות היא נצחית ובלתי־משתנית, 
בעוד שההתהוות הוא מצב שוטף ועלול לשינויים וחליפות. 
להכיר בשלמות אפשר רק את הישות! את העולם המצוי 
אפשר להכיר רק הכרה יחסית. העולם המצוי נברא ע״י 
"הפועל האמן", ה״דמיאורגוס" (? 0 ׳ 61 ע 110 !ף 8 ), שהוא "עושה 
את כל הצומח מן הארץ ואת בעלי־החיים, את כל השאר 
ואת עצמו, את השמים ואת הארץ, את האלים ואת 
כל מה שבשמים ובשאול מתחת לארץ״ (״המדינה״, 0 596 ). 
את הקוסמוס ברא הדמיאורגום ע״י מה שהסתכל באידיאות, 
שהן רוחניות בהחלט, ויצר את העצמים החמריים ע״י חיקוי 
להן (? 1 ז>ן״!״ן). עולם־המציאות הוא איפוא השתקפותן של 
האידיאות. וכעומדת באמצע בין האידיאות ובין העולם החמרי 
ומקשרת את שניהם יצר את נש מ ת־ ה א דם, שהיא מקור־ 
התנועה (? 0£10 ןי׳״א 60 x 6 ), ובכן המוצא של כל החיים. והוא 
יצר גם את נשמת־העולם, שהיא המקפת את הקוסמוס 
כולו ונותנת לו חוקיות, התאמה והרמוניה, ולפיכך מושכל 
הוא העולם. אף גופו של האדם נעשה בתבונה וכל אבריו 
נבראו בהתאמה לתפקידם׳ וכך הם גם כוכבי־הלכת, שהם 
"אלים נראים". לכל ההשקפות הללו, שברובן נתיישנו כיום, 
היתר, השפעה עצומה במשך דורות על דורות. די להזכיר 
את ה״דמיאורגוס", את ה״הארמוניה העולמית" ואת האסטרו¬ 
לוגיה,'שנשענה על השקפתו של א׳ על הכוכבים. 

דק האלוהות יכולה להיות מקורו וסיבתו של הטוב 
שבבריאה: בשביל הרע צריך לבקש סיבה אחרת. אפשר, 
כאן לפנינו השפעה של האמונה הפרסית בשתי רשויות, 
שהגיע אליה א׳ דרך תורת־הפיתאגוראים, שהכיר במסעותיו 
ושממנה קיבל גם את האמונה בהישארות־הנפש, בגילגול- 
נפש, ועוד (עי׳ למעלה, 1 ). אבל לא׳ עצמו יש תשובה אחרת 
על שאלת הרע שבעולם. העולם הוא צלם האלוהים, שהוא 
ה״דמיאורגום" שלו, הפועל והיוצר של העולם. ואולם אם 
האלוהים הוא הטוב המוחלט מהיכן בא הרע שבעולם ? מנין 
אי־השלמות שבו 1 — התשובה היא: מן החומר, שממנו 
יצר האלוהים את העולם. החומר הוא המקור של הרע ואי- 
השלמות שבעולם. ולפיכך אי־אפשר שיהא בעולם רק טוב. 
אך הצורה העליונה בלבד, שהיא ה״אידיאה" של הטוב, היא 
הטוב והאמת והשלמות. 

כפילוסוף־אמן ופילוסוף־משורר, אין א׳ יכול לבטל גם 
את חשיבותה של התחושה, ואפילו של החושנות. ביהוד 
באחת משיחותיו המאוחרות ("פילבום") הוא מכיר בחשי¬ 
בותן של תחושות כוללות, כגון תחושת היופי, תחושה של 
צבעים נאים, קולות נאים וצורות נאות. תחושה זו היא 
ההנאה האסתטית הטהורה, שהיא הדרגה הראשונה, 
הנמוכה ביותר, של הטוב. אחריה באה הדרגה השניה: 
הידיעה — לא הדעת במושגה הכולל: הידיעה הנסיונית 
הנמוכה, שכוללת ציורים אמיתיים מן המציאות המתהווית 
והשוטפת וידיעות טכניות. הדרגה השלישית היא ההפרה 



231 


אפלמזץ 


232 


השכלית (? 1 סןז* 06 <ן>), זו החוקרת לכל תכלית וחודרת ליסודו 
של כל דבר. הדרגה הרביעית היא הכרת מהותם של 
הדברים בהוויתם האמיתית והנצחית, והכרת המידה הנכונה 
שבהם כפי שהכרות אלו אפשריות הן בחיים ההארמוניים 
הארציים.ולסוף, הדרגה החמישית והעליונה, הגבוהה מעל 
גבוהה, היא ההשתתפות בהוויה אמיתית ונצחית זו — לא 
רק הכרתה של זו: ההשתתפות באידיאה של הטוב עצמה. 
ומכיוון שהאידיאה של הטוב, ה״טוב כשלעצמו", היא האלו¬ 
הות, הרי השתתפות זו באידיאה של הטוב מצדו של האדם 
היא מעין נטילת חלק באלוהות עצמה. מעין "ה׳ מנת־חלקי" 
ו״חלקי ה/ אמרה נפשי" שבכתבי־הקודש. 

ושני יסודות עיקריים נעשו בסים לפילוסופיה של א׳ 
כולה: הטוב והיפה הם דבר אחד ( 0 )* 0 ץ 036 ג 0 ^, כאמור, 
והשלמות (!!!•*ס") היא דעת (ןו^ףז 10 ״ 6 ). ע״י הכוסף אל 
היופי עולה האדם מן העולם החושני, הנראה והחמרי, אל 
העולם הבלתי־נראה והבלתי־חמרי של האידיאות ואל האי¬ 
דיאה העליונה שבהן — האידיאה של הטוב. כי הנשמה 
האנושית, שהיא בעלת קיום עצמי ונצחי, קולטת, קודם שהיא 
מתלבשת בגוף, את העולם הבלתי־נראה והבלתי־חמרי, ולאחר 
שהיא יורדת ממנו אל העולם הנראה והחמרי היא משתוקקת 
ומתגעגעת אל העולם העליון, שבאה ממנו. וכשהיא מסתכלת 
ביופי הארצי באה לה ההיזכרות (זוהי ה ? 01 וו*ג! 6 * 6 של א׳) 
של ה״יופי כשלעצמו", שקלטה קודם לידתה, ויש לה געגו¬ 
עים גדולים אל מולדתה השמימית, וע״י כך היא מתקרבת 
אל עולם עליון זה, עולם־האידיאות. כיסופים אלה והש¬ 
תוקקות זו הם הם ה״יצר הפילוסופי״ — ה״ארוס" (?"ס־?), 
זו ה״אהבה האפלטונית", שבה משתוקקת הנשמה להתעלות 
מן העולם החושני לעולם שמעל לחושים ז זה ה״ארוס" 
האמיתי, בנה של "אפרודיטי השמימית", לא זה של אפרו־ 
דיטי העממית־הכללית. כי עניין אחד הוא לאהוב דברים יפים 
ועניין אחר הוא לאהוב את ה״יופי כשלעצמו". והארוס אינו 
אל, אבל הוא דימון, שהוא ישות אמצעית בין מה שהוא בן- 
אלמוות ובין מה שהוא בן־תמותה. וכך היא גם הנשמה: היא 
עומדת בין הארצי ובין העל־ארצי, ובשאיפתה להגיע מן 
הבערות אל החכמה השלמה היא מגעת אל אהבת־החכמה, 
אל ה״פילו־סופיה". 

וכשם שיש קשר בין היופי ובין הטוב כך יש קשר גם 
בין הדעת ובין המוסר. 

א׳ פיתח והרחיב את הרעיון הסוקראטי׳ שאין אדם עושה 
רע בהכרה, שהוא רע. האדם עושה רע רק מתוך טעות 
במהותו של הרע, מתוך שהוא חושב אותו לטוב. הרצון 
הנכון והמעשה הנכון באים מתוך כוונה, מתוך רצון לדעת 
את המהות של הטוב האמיתי. שהרי "שום אדם אינו עושה 
רע מדעת"(* 6 ״מ). ולפיכך הדעת היא גם יסוד־הסוסר. 

הפילוסופיה (ס 1 <ן>ס 0 ס.( 1 ק>) — ״אהבת־הדעת״ — היא 
המחנכת לחיים. היא לא רק התפלספות והחנית (דיאלקטית) 
בלבד או קניין של ידיעות תועלתיות. ובכן הדעת, ההשכלה 
המדעית או התרבות המושפלת, היא גם יסודה ובסיסה של 
המדינה. ולפיכך צריכים המושלים להיות פילוסופים או 
הפילוסופים מושלים. משום כך ניסה א׳ את הניסיון הנועז 
לילך פעמיים ושלוש לסיראקוסה כדי לתקן את סדרי־המדינה 
ע״י חינוך והדרכה של מושלה הצעיר דיוניסיום וו (עיין 
למעלה, 1 ). שהרי כל חייה של המדינה צריכים להתבסם 
על המדע, ואלה הקובעים והמקיימים את סדרי־המדינה — 


ה״שומרים" (? 6X0x6 ?>), פקידי־המדינה ומושליה, צריכים 
להיות לא ההמונים, הדמוקראטיה מחוסרת הדעת השלמה, 
וגם לא האריסטוקראטיה של המוצא ושל הרכוש, אלא 
האריסטוקראטיה הרוחנית, האריסטוקראטיה של 
הדעת. וביחד עם זה מראה א׳ ב״קריטון" מתוך התנהגותו 
של סוקראטס, שאדם חייב להשתעבד לחוק של המדינה 
אפילו הוא נראה לו כבלתי־צודק ביחס אליו: חובתו של 
האדם היא לתקנו ולשנותו על־ידי הסברה, אך חלילה לו 
להפר חוק ע״י השתמטות ובריחה. 

ה״מדינה״ ( 610 * 10X1 ־) של א׳ באה בעצם להשיב על 
השאלה: מהו צדק ן (!!* 81 x 01006 או * 6 81 x 0110 *>. ותשובתו 
היא: המדינה אפשרית היא רק ע״י חלוקת־העבודה בין 
שלושה מעמדות: מעמד־ ה מפרנסים — איכרים, בעלי- 
מלאכה וסוחרים, מעמד־המגינים — החיילים, ה״שו־ 
מרים" והפקידים, ומעמד־המלומדים או ה״פילוסו־ 
פים", אנשי־המדע מחוקקי־החוקים והמושלים. כל אחד מבני 
שלושת המעמדות צריך ״לעשות את שלו״ ( 00x00 ? סז 
* 1061x61 ־). לכל אחד משלושת המעמדות הללו יש התפקיד 
שלו, כמעט היעוד שלו, ואם כל אחד מבני־המעמד ימלא את 
תפקידו כראוי׳ הרי יהא הצדק, כלומר, הטוב המדיני והאז¬ 
רחי, שולט במדינה. ב״פוליטיאה" לא נאמר כלום על מעמד 
של עבדים, אבל ב״ליםים״ ( 8083 ) וב״חוקים" המאוחרים 
ל״פו׳ליטיאד,״ ( 7763 — 7782 ) מדבר א׳ על העבדות כעל דבר 
מובן מאליו. אלא שהוא מבקש מן האדונים, שיתייחסו אל 
העבדים בדרך אמצעית בין אכזריות ובין התקרבות יתרה, 
וגם דורש הוא, שיוונים לא יעשו יוונים לעבדים. 

בחינוך, שא׳ דורש מן המדינה, תופסת ההתעמלות 
את המקום הראשון, שהרי ההתעמלות באה לתת יופי לגוף 
כדי שיהא כלי מתאים לנפש, שהגוף אינו אלא בית־כלא 
בשבילה. 

כי הנשמה, מתוך מה שהיא קשורה בגוף, מורכבת היא 
משלושה חלקים: מן התאווני(*^*!"!"•©"־ 8 1x6 , מן השאפני 
(?? 10815 ! סס), האומץ ( 80810 * 6 ) 
וכיבוש ־היצר (!׳!*ססססקזסזס). ה.,שומר", מן המעמד השני, 
וה״מושל", מן המעמד השלישי, צריכים להתמסר רק לתפ¬ 
קידיהם — לחיות בשביל הכלל של המדינה. ולפיכך אסור 
שתהא להם משפחה או יהא להם רכוש: א׳ דורש מהם 
"שיתוף של נשים, ילדים וקניינים". צריך לבטל את הנישו¬ 
אים] והמושלים צריכים לקבוע את זמני זיווגם של הבחורים 
והב זולות ולזווג אותם על-פי תכונותיהם, כדי שצאצאיהם 
יהיו בריאים בגופם ושלמים באפים. והאבות-והאמ 1 ת והילדים 
אינם צריכים להכיר אלה את'הללו. במקום חיי-משפחיה 



233 


אפלטון 


234 


צריכים ה״שומרים" לחיות חיי־מחנה. א׳ מצדד בזהותו של 
שוויון גמור בין גבר ואשה. לפי ה״פוליטיאה", צריכות 
הנשים להתעמל ערומות ביחד עם הגברים׳ לעמוד על 
המשמר בשעת מלחמה ולחנות במחנות של הצבא כהגברים, 
להשתתף בסעודות־בחבורה עם הגברים ולקבל חינוך שווה 
עם הגברים הן באמנויות והן במדעים׳ ואף יכולות הנשים 
לתפוס את המשחית הגבוהות ביותר במדינת. סדריה של 
מדינה אוטופית זו של א׳ הם מיזוג של "האחווה הפיתאגו־ 
ראית" וסדרי־המדינה של אספארטה. ויש לזכור׳ שכל ההצ¬ 
עות הקומוניסטיות הללו חלות על שני המעמדות העליונים. 
למעמד השלישי, מעמד־המפרנסים, לאיכרים, לבעלי־המלאכה 
ולסוחרים, הושם לב רק מעט. הרי מעמד זה חייב רק לפרנס 
את שגי המעמדות העליונים. כך הדבר ב״פוליטיאה" של א , . 

ב״חוקים" ( 01 !! 6 א), שחיבר א׳ בסוף־ימיו, בא שינוי כביר 
בהצעות הללו. כאן אינן קיימות כל ההצעות בדבר ביטולם 
של הנישואים וחיי־המשפחה וביטולו של הקניין הפרטי, ואף 
השוויון של הגשים והגברים נצטמצם כאן הרבה. וכן אין 
כאן לא מעמד של מושלים־״פילוסופים" ולא מעמד מיוחד 
של חיילים: כל העם חייב להתגייס לצבא. ובכלל מנשבת 
ב״חוקים", שכתב א׳ לאתר האכזבות בסיראקוסה, רוח של 
שמרנות. חיי-הפרט מוגבלים שם במידה שכמעט הם נבלעים 
בחיי־המדינה. והמדינה היא מדינת־משטרה, שעל־פי סדריה 
היא איזה משטר ממוצע בין דמוקראטיה ובין מונארכיה. 
הדינים המרובים שב״חוקים" נכנסים לכל דבר גדול וקטן 
שבחיים האישיים. ב״חוקים" מתנגד א׳ לכל חידוש בחיים 
הכלליים והפרטיים. רק בדבר אחד שלילי דומים ה״חוקים" 
ל״מדינה": ביחס אל השירה והאמנות. בכלל אין א׳ רואה 
את האמנות כתכלית בפני עצמה והיא משמשת לו רק אמצעי 
לתכלית מוסרית או דתית. את השירה מעמיד א׳ עוד ב״גור־ 
גיאס" בדרגה אחת עם הסופיסטיקה, שהרי חיבוריהם של 
הומרוס והסיודוס מייחסים לאלים מעשים בלתי־מוסריים. 
ב״מדינד."' וב״חוקים" מציע א׳ לגרש את המשוררים מן 
המדינה האידיאלית שלו ; אלא שב״חוקים" הוא מסכים שלא 
לגרשם אם חיבוריהם יהיו נמצאים תחת השגחה של צנזורה 
דתית־מוסרית. וכך מתייחס לשירה ולאמנות בכלל פילוסוף 
גדול, שהיה הוא עצמו משורר גדול ואמן גדול. — שב״חוקים" 
מכיר א׳ במעמד של עבדים כבר הזכרתי. ויש להוסיף, 
שאלוהיו של א׳ הוא אמנם ה״אידיאה של הטוב", אבל סוף־ 
סוף הוא רק יסוד־הוויה מופשט, ואינו "אלוהים חיים", 
אלוהי־החיים של הפרט האנושי ואלוהי־ההיסטוריה, כאלוהי- 
הנביאים. ולפיכך גם לא יצר א׳ את מושג־האנושיות הכללי 
ואין בשיטתו העמוקה מקום לפילוסופיה של ההיסטוריה 
(ההיסטוריוסופיה) עם החזון הגדול של "אחרית־הימים" 
ו״מלכות־השמים" על הארץ. החיילים הם ב״מדינה" שלו 
מעמד חשוב ומתמיד ואין בחיבוריו החלום של שלום-עולמים, 
שבו "לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה". 

א׳ הוא יווני ברוחו, ביחסו אל הטבע ואל עתיד־האנושות, 
בכשרונו התיאורי והאמנותי. ועם זה הוא אחד מגדולי־הגדו־ 
לים שבין הוגי־הדעות האנושיים־הכלליים שבעולם. הוא 
יצר פילוסופיה, שהרימה את האדם החושב מחשבות מעל 
לחיי־ארץ והעלתה אותו לגבהי־המרומים של האמיתות ד,נצ־ 
חלת ושל היופי הנצחי, שבמשך אלפי־שנים ניזון מהם מבחר 
המין האנושי. 

עו. ההוצאה היוונית הקלאסית הראשונה, שעל־פיה מצט¬ 


,?1. $10 טים עד היום את חיבוריו של א/ היא זו של 5 נ!ס 83 ק 

?1310015 00 1130 ף 013 ק X1301 001013, 10011 1 - ¥11 (?3115, 

1578 ). ההוצאה היוונית הטובה ביותר כיום היא של 

]. 801001, ?1310015 0818110111003 ,/ 1 — 1 10011 , 013 ק 
0 , 1905 . בעברית יש כרך אחד של תרגומים בשם x0010051$ 
"כתבי-אפלטון" בעריכתו של יוסף קלוזנר, שכולל מבוא 
כללי של העורך ותרגומים של "המשתה" (תרגום של שאול 
טשרניחובסקי, מבוא של י. קלוזנר), "אותו׳פרון", "לאכס", 
ה״התנצלות" ("אפולוגיה") ו״קריטוך (תרגום בצירוף מבוא 
והערות של א. סימון) ו״פיידון" (תרגום בצירוף מבוא 
והערות של י. א. הלר), ירושלים תרפ״ט, תרגומים של א. 
סימון בספרים מיוחדים ובהוצאת "ספרי־המופת" של האוני¬ 
ברסיטה העברית בעריכתו של ח. י. רות: "תיאיטטוס" 
(תרצ״ד), "פרוטאגוראם" (תרצ״ה) ו״מינון" (תרצ״ח)! וכן 
גם "פיידרוס" (תרפ״ג), "גורגיאס" (תרפ״ט) ו״המדינה" 
תרצ״ה) בתרגום עם מבואות של צ. דיזנדרוק. — ספרים ) 
!. 801001, ?1001 מובחרים על א׳ בלועזית: ס! 1113105 ׳ 
?13:0, 1914; ]. 131 ! ¥0 \ 1115 303 1430 ? 1310,1110 ? < 101 ץ <, 
1926; 10801 ?¥ ; 1933 , 5313 1310 ? , $110107 .¥י - 

8308, ?13100,1905; 13100 ? , 861100801£ {- 112 ז* 01 ו 1130 ?¥ .ס , 
8. 1—11, 1920; 111. 001 8 , 0001101 01100815080 , 012 קמ . 
11 (1902); 13. 830801, ?131005 1 [ 10 ׳*< 1 מ£ 815086 קס 5 ס 811 ק - 
1113100150860  41011110 ). והגיעו הדברים לידי כך, שאחד 
מן הראשונים בין חוקרי הפילוסופיה הישראלית ביה״ב 
עמנואל יואל, מחליט, ש״מקור-חיים" הוא "ספר־לימוד 
של הפילוסופיה האפלטונית החדשה", וגרץ קורא לר״ש בן 
גבירול על דרך־ההפלגה: "א׳ היהודי". באמת יש ב״מקור־ 
חיים״ מיזוג של אפלטוניות ואריסטוטליית, כאמור: בעיקרו 
הספר הוא אפלטוני, ואך חלק משיטתו — בנוגע לחומר 
וצורה, ועוד — הוא אריסטוטלי. וכשניתרגם "מקור־חיים" 
מערבית ללאטינית במחצית המאה ה 12 השפיע על אלכסנ¬ 
דר מהיל ז (האלנסיס), על וי ל הל ם מ א(ורן( 6 ת] 011111311 
ו א ל ב ר ט ו ם מגנום (ע״ע), על תו מ אם 
מ א ק ו ו י נ ו ועל ד ו נ ס ס ק ו ט ו ס. גם "האחים הנאמנים" 
(איח׳ואן אלצפא, ע״ע) הושפעו הרבה מתורתו של א׳, ואבן 
ר 1 שד האריסטוטלי הכיר את"טימיאוס"ואת"פוליטיאה" של 
א׳, ואף השאיר אחריו פירוש לקטע חשוב של זו האחרונה, 


והוא אף ביקש דרך למזג את א׳ ואת אריסטו. ך נ ט ה (ע״ע) 
מזכיר פעמיים את "טימיאום", ובכלל השפיע עליו א׳, ויהא 
אפילו בעקיפים, כנראה, דרך אלברטום מאגנום: תורת- 
האהבה, השתלשלות הריבוי מן האחד, המושג מן ה״ספירות 
השמימיות״ וממה שמעל לשמים, ועוד — כל זה בא לדאנטה 
מא׳, אף אם לא בדרך ישרת ואף המקובלים הישראליים 
הושפעו מא׳ בעקיפים, דרך צינורות שונים. 

כשכבשו התורכים את קושטה ב 1453 ברחו כמה חכמים 
ביזאנטיים לאיטליה והפיצו כאן את ספריו של א׳ ואת תורתו, 
וב 1459 נוסדה בפירנצה ה״אקאדמיה האפלטונית" (-ש^גסג 
103 ח 13£0 ק 0113 ). "א׳ האלוהי" נעשה הפילוסוף האהוב ביותר 
והנערץ ביותר של תקופודהרנסאנס. מארסיליו פיצ׳ינו 
דאג לתרגום ה״שיחות" של א׳, והוא ופיק( דלה מיראג־ 
דולה הפיצו את האפלטוניות ואת הבאו־אפלטויניות באיטליה 
והשתדלו להוכיח, שיש התאמה בין א׳ ובין אריסטו. ביהוד 
הירבו לברר את מושג־האהבה על־פי "המשתה" ("סימפו- 
סיון") ו״פידדוס" של א׳. מכאן באו ה״שיחות על האהבה" 
(עיין למעלה) של דון יהודה אברבנאל, שאף הוא מדבר על 
"א׳ האלוהי", עושה את א׳ ל״תלמידם של הקדמונים שלנו" 
(של היהודים), ״בן דת־משה״( 01053100 ) וממספרם של המקו¬ 
בלים ( 11511 מ 1 נ 031 ) ומטעים את יתרונו של א׳ על אריסטו(י. 
קלוזנר, פילוסופים והוגי־דעות, 185-184,1 ). מושפעים הרבה 
מא׳ הם, למרות כל מקוריותם הגדולה, גם ג׳ורדאנו ברונו 
וברוךשפינוזה, ששניהם הושפעו הרבה מן הזרמים הנא 1 ־ 
אפלטוניים של הרנסאנס למרות מה שאין לחשוב את שפי־ 
נוזה לאפלטוני ממש. והשפעתו של א׳ הולכת ונמשכת עד 
משה מנדלסזון(ע״ע), שהוציא ב 1767 את ספרו המפורסם 
"פידון", שבו יצא גם בעיקר־תכנו וגם בצורתו בעקבותיו 
של "פידון" לא׳, אלא שמנדלסזון הוסיף על הוכחותיו של א׳ 
הוכחות על-פי לייבניץ ווולף ואף החליף ראיות אפלטוניות 
בראיות משלו. אף בשיטתו של הפילוסוף הצרפתי־היהודי 
א נרי. 3 רגם ון (ע״ע) עדיץ יש יסודות אפלטוניים חשובים: 
ההעדפה המיוחדת־במינה של הנפשי־הרוחני על החמרי, 
ערכה של האינטואיציה בתפיסה של "שגב כוח־החיים" 
( 1131 ׳\ 6130 ), ועוד. 

י. קלוזנר, פילוסופים והוגי דעות, 1 (תרצ״ד), 163-33 ,^ £15 . 011 

- 83001 . 0 ; 1908 , ^/! 0/2715/1012 0 / 8610/1071 111 710/01215172 ) 60 אי 

י ז 1 >זג 11 נ 1 ש 0 . 0 ; 1916 , 1411/6101/67 171 } 810/07115171115 067 י זש? 1 

1 ,רח 11 ת 3 ; 02 ת 1 ק§ ת 0 :> 1 ה 0 ז 08 ) 810/01115171145 167 ) 1 ) 1111 71710x0 }$ 

' 810 16 ) 7/116 ) 7/111050 } 00 , 0011160 ? ;( 234 — 178 ,ן 1921 ] 

- 8/0 ,־ו 10 '< 13 ׳ .£ .א ; 1922 , 810/011157116 071, 111, 8115/0176 <1x1 / 

־ 810/0 8/16 " ,ץ? 81183051 .. 8 ,' 1925 , 117/11161266 1/5 1 ) 011 07115171 / 

ועיין גם סעיף. 1939 , £6 $ 61 116 > 1 > 11 \ 16 ' 11 £ 1117171 > 87011/1012 7110 

/ח סמוך לסופו. 

י. ק. 

אפליצ׳ים, הרי" (באנג׳ 5 ת 131 ח 1 ! 40 ^ ס 3 !ד 31301 קק( 7 ), שם 
כולל לשיטת־ההרים, שנמשכת במזרחה של אמריקה 
הצפונית בין שפלת החוף האטלאנטי והמישורים הפנימיים, 
וביו מדינת אלבמה (ע״ע) בדרום וקצה חצי־האי גאספה 
(־>ק 038 ) בצפון. ארכם של הרי־הא׳ כ 2,300 ק״מ! רחבם 
200 — 300 ק״מ! שטחם כ 400,000 קמ״ר; גובה שיאם העל¬ 
יון — 2,045 מ׳. 

הא׳ הם הרי־קמטים מן המחצה השניה של התקופה 
הפאלאוזואית, שהפכו בהשפעת הארוזיה לכמעט־מישור 
(פנפלין). אחר־כך, ביהוד בתור ד,שלישון, הורם המישור 
ונשבר. התבלטותם של הא׳ מעל לסביבתם כיום היא תוצאה 



237 


אפליצ׳ים — אפלס 


238 


של ההרמה המאוחרת ולא של ההקמטה הקדומה. כיוון 
הטורים מן הקצה הצפוני עד עמקי נהר האדסון ופלגו מוהוק 
(.אל^ס^נ) מקביל לקווי השברים המאוחרים 1 דרומה יותר 
נשתמר הכיוון של ההקמטה מדרום־המערב לצפון־המזרח, 
אבל הרכסים אינם מצויים בקמרוני־ההקמטה (באנטיקלינות) 
והעמקים אינם מצויים בשקערונים (סינקלינות), אלא להפך. 
סיבת הדבר היא מה שהשכבות התחתונות הן רכות מן 
העליונות, והארוזיה הגיעה אליהן רק בקמרונים הנפגעים 
ביותר ע״י כוחות חוץ, בעוד שהשקערונים מוגנים על־ידי 
הסחף המושקע עליהם. רבים משיאי־הא׳, ביהוד בצפון, 
המתרוממים כהרים בודדים מעל לעמקים ולבקעות, הם 
קשמים — שרידי־רכסים, שהיה בכוחם לעמוד בפני הארוזיה 
זמן מרובה יותר משאר שטחי־ההר. שמו של הר מונאז־נוק 
( 16 :> 0 ח 1 ן 3 ח 0 ז^), שבדרומה של ניו־המפשיר, משמש מונח 
גאוגראפי כללי לקשיין. 

הא׳ בנויים ברובם הגדול אבני־יסוד גבישיות, ואלו הן 
ברובן מטאמורפיות, גנייסים ופיליטים. אבני־המשקע הפא- 
לאהואיות הן אבני־חול קשות ואבני־גיר. על־יד קווי־השברים 
שבצפון מצויות שכבות של אבני־פרצים שלישוניות. ככל 
שאר הרי־הקמטים הפאלאוזואיים עשירים גם הרי־א׳ במת¬ 
כות (ביחוד ברזל) ובפחם־אבן שחור (בכלל זה גם אנתרא- 
ציט). נוסף על כך יש בהם נפט וגאז־דלק טבעי לרוב'(מה 
שאין למצוא בהרים מסוג זה באירופה). החלק התיכון של 
הא׳, הנמשך מדרום ומדרום־מזרח לימות אונטאריו ואירי 
ונהר אוהאיו העליון והתיכון, עשיר באוצרות־תהום יותר 
מכל איזור אחר שעל פני כדור־הארץ. 

את הא׳ נוהגים לחלק לדרומיים ולצפוניים והגבול ביניהם 
הוא עמק נהר־פוטומאק, הזורם מזרחה לאוקיינוס האטלאנטי, 
ועמק נהר קאנובה הזורם מערבה לנהר אוהאיו (יש חוקרים, 
שמוציאים מכלל הא׳ הצפוניים את החלק שבין הפוטומאק 
ועמקי האדסון־מוהוק וקוראים לו הא׳ התיכונים). ההבדל 
היסודי בין הא׳ הצפוניים והדרומיים הוא במה שהדרומיים 
מלוכדים וגבוהים יותר — עובדה, שהשפיעה במידה מרובה 
על תהליך ההתיישבות באמריקה הצפונית. כמו־כו הם 
נבדלים ברחבה של רמת־ההדום ( 1316311 ? 10111 ז 11 ז 16 ?) 
המשתרעת לרגליהם במזרח. רמה זו, ש?בהה הוא בין 500 
ל 800 מ׳, דומה לא׳ במבנה שכבותיה ושונה משפלת־החוף, 
שאליה היא יורדת במדרון תלול. במדרון זה נמצאים מפלי- 
מים מרובים המצטרפים ל״קו־המפלים״ ( £311-11116 ), שבמז¬ 
רחה של אמריקה הצפונית. ההדום והשפלה רחבים־ביחס 
בדרום ונעשים צרים יותר ויותר בצפון עד שההר מגיע עד 
החוף. הטור המתרומם בא׳ הדרומיים מעל להדום נקרא בלו 
רידג׳(ה״טור הכחול״ — 1 £ 6 ! 81 81116 ), והוא הארוך, הגבוה 
והמלוכד שבטורי־הא׳ כולם. חלקיו השונים של טור זה 
נקראים בשמות שונים, לפעמים על שם הארץ שבה הם 
עוברים. באמצע הבלו רידג׳, בקבוצת "ההרים השחורים" 
( 131115 ת 00 *\ 813616 ) שבקארוליינה הצפונית, נמצא הר 
מיטצ׳ל ( 1611611 ;^!), השיא של כל הרי הא׳, ובקבוצה הסמוכה 
להם' מדרום־המערב, הנקראת בשם "הרי־העשן הגדולים" 
(. 15 ^ 1 ץ 016 ו״ 8 01-631 ), נמצא הר קלינגמאנ׳ס דום ( 2,026 
מ׳) — השני בגבהו בין הרים אלה. ממזרח להר־מיטצ׳ל 
נמצאת שורה של ימות קטנות׳ שנמשכת לתוך ההדום. הבלו 
רידג׳ בהקף הרחב ביותר כולל גם את קבוצות־ההרים 
השופעות לעמק הא׳ הגדול (ץ 3116 ^\ . 4 01031 ). הגדולה 


והמפורסמת שבקבוצות אלו הם ״הרי-הברזל״(. 115 \ 11-011 ), 
שגבהם מגיע עד 1,743 מ׳. "עמק" זה אינו שקערורית אחת 
אלא רצועה רחבה של קמרון קדום, שהיא מקבלת לבלו 
רידג׳ ונמוכה ממנו ומן הטורים והרמות שממערב. לארכו 
של עמק זה עוברים כמה טורי־הרים וביניהם עמקי־אורך, 
שנתהוו ע״י ארוזיה. עורק־המים הראשי של עמק הא׳ הגדול 
הוא נהר טנסי (ע״ע), העובר דרך כמה ימות בעלות אורך 
בינוני. הרמות וההרים שממערב לעמק יורדים בשיפוע נוח 
למישורים שבמערב. לרמות והרים אלה אין שם כולל ? 
הגושים הגדולים שבהם הם טבלת קמברלנד ( 1311£1 ז 6 נ 1 דמ 011 
131630 ?) בדרום־המערב והרי האלגינים ( 11311165 § 1116 /), 
שגבהם המאבסימאלי הוא 1,460 מ׳, בצפון־המערב. אלה 
האחרונים סוגרים את העמק מצד צפון. מפני עשרם המופלג 
בברזל ובפחם נתפרסמו האלגינים בעולם, ויש נוהגים לקרוא 
בשמם לכל שיטת הרי־הא׳ כולה. גובה שיאם העליון של 
הא׳ הצפוניים הוא 1,918 מ׳ (בהר וושינגטון שבניו־המפ־ 
שיר). בתקופת־הקרח נתפשט הקרחון הצפוני עד סביבות 
ניו־יורק ופעולתו ניכרת בנופי ההרים והעמקים. הימות 
הקטנות המרובות שבא׳ הצפוניים מוצאן מתקופה זו. מטורי- 
ההרים המרובים שבא׳ הצפוניים מפורסמים ביחוד אלה 
שמשמשים נאות־מרגוע לתושבי הכרכים הגדולים שבקרבתם: 
הרי קיטאטיני 1011311111130 ) או "ההרים הכחולים", שבקר¬ 
בתם נמצאות וושינגטון ופילאדלפיה! הרי קאטסקיל 
( 031516111 ; השיא: 1,283 מ׳) שמצפון לניו־יורק, "ההרים 
הירוקים״ (. 15 ^ 01-66111 ; השיא: 1,350 מ׳) שממערב לבוס¬ 
טון ו״ההרים הלבנים״ (. 415 ו! 11116 ^), שממערב לפורט- 
לאגד, הגדולה שבערי מין. קודם שהגיעו לכאן האירופים 
היו הא׳ מכוסים יער צפוף, שהכביד על החדירה לפנימה 
של אמריקה הצפונית לא פחות מן ההעדר של מעברות בא׳ 
הדרומיים. כיום שומרים השלטונות על שרידי־היער. 

מפני ריבוי העמקים הארוכים והרחבים שבא׳ הצפוניים 
נוחים הרים אלה לתנועה. עמק נהר פוטומאק הוא הראשון 
מדרום המאפשר את החדירה לעמק הא׳ הגדול ואת המעבר 
מערבה, לאגן הימות הגדולות. הפרצות בטורי־הא׳, שבהן עו¬ 
ברים נהרות ונחלים, נקראות פרצות-המים ( 5 ק 03 ז ¥316 \), 
ובהן מצויים המעברות הנוחים ביותר שבא׳. יש בהרים אלה 
גם פרצות־רוח ( 5 ק 03 1 !ם 1 ^), וכפי שמשערים היו אף אלו 
לפנים פרצות־נהרות. מצפון לפוטומאק נמצאות כמה פרצות־ 
מים בטור המערבי, שמשמשות מעברות מן החוף לחבל 
הימות הגדולות. המעברות הנוחים ביותר קשורים בקווי־ 
השבר, שבהם נמצאים העמקים של נהר האדסון ופלגי 4 
המוהוק. עמק ההאדסון גובל בצפון עם עמק השופע לנהר 
סט.לורנס; עמק-המוהוק גובל עם שפלת הימות אונטאריו 
ואידי, שבה עוברת תעלה מימת־אירי לנהר־האדסון. חשי¬ 
בותה של ניו־יורק נובעת ממקומה על שפך־ההאדסון, וחשי¬ 
בותה של מונטריאל היא במה שהיא יושבת על נהר סט. 
לורנס במוצא הצפוני של עמק־השבר של קו־ההאדסון. 

א. י. בר. 

א!לם — (באמצע המאה ה 4 לפסה״ג, קולופון, 

אסיה הקטנה — 300 ס לספה״ג, קום), צייר יווני, 

שיצירותיו לא נשתמרו, אבל שהיה מפורסם ביותר בתקופה 
העתיקה. א׳ למד את אמנות־הציור מתחילה באפסוס ואחר־כך 
בסיקיון שבפלופונס המדמה שימש כצייר־החצר של אלכסנדר 



239 


אפלס—אפמינונדם 


240 


מוקדון. את תמונתו של זה האחרון(כשהוא מחזיק ברק בידו) 
צייר בשביל מקדש ארטמים שבאפסוס. במקדש אפה׳דיטי 
שבאי קום נמצאה יצירה מפורסמת אחרת של א׳ — תמונת 
האלה בשעה שנולדה מתוך גלי־הים! תמונה זו הועברה ע״י 
אוגוסטוס קיסר לרומי. בני־דורו של א׳ שיבחו את אמנות־ 
הרישום שלו, שהצטיינה בקווים עדינים וברורים, ואת השיב־ 
לולים הטכניים שהכניס בציור, כגון ציפוי התמונות בשכבה 
שקופה, ששמרה על הצבעים. 

אפמיאה שמן של ארבע ערים במזרח ההלניסטי* 

הרומי. 1 . עיר בצפון־סוריה ממזרח לנהר־אורונטם, 

במקום שהנהר נכנס לבקעת אל־גאב נוסדה 

בימיו של סלוקוס ניקאטור או אפשר בימיו של אנטיוכוס 1 
במקום שבו היתה קודם לכן מושבה מקדונית צבאית בשם 
פלה. הודות לגלילה הפורה נעשתה א׳ לאחר דורות מועטים 
כרך ושימשה מרכז לצבא־המדינה ולציח־ו (גם תחנה לפילי- 
מלחמה) וממנה יצאו כמה פעמים מלכי־סוריה למסעות־ 
מלחמה (למשל, ב 219 — 221 , בימי אנטיוכום 111 ). פומפיוס 
כבש את א׳ ב 64 לפסה״ג. במלחמת־האזרחים שפרצה ברומי 
אחר מותו של יוליום קיסר צרו על א׳ אנשי מפלגתו של 



סטבע של אפאסיאה שבפריגיה. זמנו של 
ספטיטיום סוורוס קיסר 


קיסר. על התפתחותה של א׳ בתקופת־הקיסרות מעידה 
העובדה, שבמפקד של 5 לפסה״נ נמצאו בה 117,000 נפש. 
הנצרות מיהרה להכות שרשים בא/ שנעשתה לאחר זמן קצר 
מקום־מושבו של בישוף. ב 613 כבש את א׳ מידי הביזאנטינים 
פו׳זרו 11 , מלך פרס. בתקופת שלטונם של הערבים ירדה א׳ 
מגדולתה < ביהוד נפגעה ע״י התמורות בדרכי־המסחר, שנת¬ 
רחקו ממנה באותו זמן. הצלבנים. כבשו את א׳ ב 1106 , אבל 
ב 1139 כבש אותה מידי הנוצרים נור־אד־דין. ב 1268 יצא 
ממנה בייבארס למסע־המלחמה שלו באנטיוכיה ושם קץ 
לשלטון־הנוצרים בסוריה. כיום לא נשארו מן הכרך של א׳, 
שארכו היה יותר מ 20 סטאדיות (כ 3,750 מ׳), אלא שרידים 
מועטים בלבד. מן האקרופוליס של א/ ששימש מצודה 
לממלוכים, לא נשאר אלא תל, שעל שמו נקרא המקום קלעת־ 
אל־מודיק. א׳ נזכרת כמה פעמים בספרות התלמודית והמדר¬ 
שית. "אריסטון הביא ביכוריו מאפמיא וקבלו ממנו, מפני 
שאמרו: הקונה בסוריא כקונה בפרוור של ירושלים" (משנה, 
סוף מסכת חלה). זכר לישוב החקלאי היהודי, שהיה בסביבת 
א/ הוא כפר אל־יהוד, כ 9 ק״מ דרומית־מזרחית לתל הנזכר. 

2 . עיר בפריגיה הדרומית, על הגדר, הימנית של נהר 
מיאנדרוס, כיום בויוק מנדדס (=מנךךס הגדול), בחלקו 
העליון. קודם שהוקמה א׳■' עמדה באותו מקום העיר העתיקה 
קליני (ע״ע), וכיום נמצאת כאן העיירה דינאר. תחנה של 
מסד,"ב אזמיר-אאידין־אפיון. כאן גם פרשת־דרכים עתיקה. 
א׳ נוסדה ע״י אנטלכוס 1 ס 1 טר, ונקראה על שם אמו אפמה. 
הכינוי;סזנס^״י ף("התיבה") ניתן לא/ כנראה, על שם הנמל 
שלה, אבל כינוי זה גרם במידה מסויימת גם להתהוותו של 
הסיפור המקומי על המבול, שנתמזג אח״כ עם הסיפור 


המקראי, ובצורתו המקראית אף נתקדש מעין קדושה רשמית. 
בראשית ימי־שלטונם של הסלוקיים היתה א׳ אחד ממרכזי- 
הממלכה. כאן ריכז אנטיוכוס 111 את כוחותיו נגד הרומים 
ובה נעשה חוזה־השלום של 188 לפסה״נ. בתקפו של חוזה 
זה עברה א׳ לרשותה של מלכות פרגאמון, וכחלק ממלכות זו 
עברה ב 133 לידיהם של הרומים' (ע״ע אטלוס ווו). אחר 
מלחמת מתו־דת (ע״ע) קבע סולה (ע״ע) בא׳ את מושב 
ה 0105 ^ 000 (ע״ע רוימי, ארגון הממלכה) של 
הפרובינציה אסיה. בתקופה הרומית היתה א׳ עיר־מסחר 
חשובה. עיקר המסחר היה בידיהם של אותם מתושביה שהיו 
ממוצא איטלי ובידי הקהילה היהודית הגדולה, שהיתה בא׳ 
באותו זמן. מצבם הכלכלי של היהודים בעיר זו היה איתן — 
מה שמוכח מן העובדה, שהפרטור פלאקום יכול היה להחרים 
בא׳ מאה מנה זהב, שנועדו'בשביל בית־המקדש בירושלים. 
ליהודים היו בתי־דין משלהם וכוחם של פסקי־הדין שלהם 
היה יפה גם לגבי לא־יהודים. על השפעתם הרוחנית של 
יהודי־א׳ מעידים גם המטבעות מתחילת המאה ה 4 לסה״נ, 
שא׳ יצקה בהתאם לזכויותיה כעיר בעלת עצמאות מסויימת 
ושמתארים מחזות מתוך סיפורי־המבול לפי הנוסח של 
סיפורי־התורה. 

3 . שתי ערים על החידקל ממערב לכות אל־אמךה• 
שבימינו, שנוסדו ע״י אנטיוכוס 1 . המרחק ביניהן היה פרסה 
אחת (כ 6 ק״מ). זו שבמעלה־הנהר נקראה א׳ העליונה, 
והשניה — א׳ התחתונה. שתיהן היו ערי־מסחר ובכל אחת 
מהן היה ישוב יהודי גדול. לדברי שמואל (קיד׳ ע״א, ב׳) 
נחשבה אחת מקהילות יהודיות אלו לפסולה בעיני השניה, 
באופן שיהודיה של הקהילה האחת לא זו בלבד שהיו 
נמנעים מלהתחתן ביהודי העיר השניה, אלא שהיו גם נמנעים 
אפלו משאילת אש מבניה של השניה. בני הקהילה ה״פסולה" 
היו ניכרים גם בניבם המיוחד: הם היו מדברים מישנית 
(ע״ע מישן). 

א. ש.— א. י. בר. 

אפמינזנךם מצביא ומדינאי תיבאני. נולד 

420 לפסה״ג בערך. נתחנך ע״י ליזיס הפילוסוף 
הפיתאגוראי מאיטליה הדרומית, שחי בבית אביו של א׳ 
בתיבאי כפליט מדיני. נראה, שהשפעת הפילוסוף על החניך 
היתה ניכרת, כי א׳ הצטיין בחייו הציבוריים במידה מרובה 
של טהרת־המידות. לאחר שיחדור קדמיאה (ע״ע תיבי) ע״י 
פלופידס (ע״ע) התחבר א׳ אל הדמוקראטים ופעל לשם 
חידושה של הברית הביאוטית. א׳ הכנים חידוש מכריע 
בטאקטיקה הצבאית התיבאנית: הוא יצר את "המערכה 
המלוכסנת״, שהיתה מיוסדת על ריכוז כוח גדול ביותר — 
בעומק של 50 שורות — באגף הימני! זה היה כוח־המחץ של 
המערכה, ואילו המרכז והאגף השמאלי קיבלו רק תפקידי 
הגנה והשהיה. 

בכינוס־השלום בספרטה ( 371 ) התנגד א׳ לדרישתם של 
הספארטנים לוותר על הערים של הברית הביאוטית. מטעם זה 
הוצאה תיבאי מתוך הסכם־השלום הכללי וצבא הברית הפלו־ 
פונסית פלש לביאוטיה. אולם א׳ נועז להתגרות בספארטה 
וסמך על החידושים שהנהיג בצבא התיבאני. מפלתם של 
הספארטנים בקרב ליד לוקטרה ( 371 ) גרמה לתסיסה כללית 
בפלופונסוס. בראשו של צבא תיבאני פלש א׳ לתוך חצי־האי 
וניסה, בתמיכתה של הברית הארקאדית, לכבוש את ספארטה 
ולהחריבה. אע״פ שניסיון זה לא הצליח היו לפלישה תוצאות 





241 


אפמינונדם — אפנדופולו, כלב בן אליהו 


242 


מרחיקות לכת לקיומה של ספרטה כמעצמה הראשונה ביוון: 
המסבים התמרדו, חידשו את מסניה העצמאית והקימו את 
עיר־בירתם מסני על הר איתומי. ב 369 פלש •א׳ שנית לפל 1 * 
פונסום! אך הצלחתה של פלישה זו היתה זעומה! כן לא 
הצליח ביותר מסעו של פלופידאס לתסאליה, א/ שנאשם 
בבגידה׳ זוכה בדין, אלא שהשפעתו על• ענייני־המדינה נת־ 
קפחה. הוא הוחזר לתפקידו רק לאחר שהציל את הצבא 
התיבאני מסכנה בשעת המלחמה באלכסנדר, שליט פירי 
שבתסליה (ע״ע). המלחמה בין ספרטה והברית הארקאדית, 
שהקימה לה בירה חדשה, מגלופולים, הניעה את א׳ לפלוש 
בפעם השלישית לפלופונסוס. במסע זה רכש א׳ את אכיאה 
לברית הביאוטית. 364 ניסה א׳, על־ידי בניית־צי, להפוך את 
תיבאי גם למעצמה ימית. אמנם הצי התיבאני, שנשלח 
להלספונטוס, הצליח לתפוס את ביזאנטלן מידי הברית הימית 
של' אתונה (ע״ע), אך לניסיון יחיד זה של תיבאי להגיע 
לעצמה ימית לא היו תוצאות קיימות. התפרצותן של מהומות 
חדשות בפלופונסוס ופילוג שבא בברית הארקאדית הכריחו 
את א׳ להתערב' בפעם הרביעית בענייני הפלופונסוס. בקרב 
ליד מנטיניאה ( 362 ) ניצחו התיבאנים, אלא שנפילתו של א׳ 
בקרב זה מנעה מהם את פירות־הגיצחון. עם מותו נעלמה 
מיד ההגמוניה המדינית של תיבאי ביוון, מאחר שהגמוניה זו 
נשענה רק על אישיותו של א׳ בלבד. 

חשיבותו של א׳ היתה בעיקרה בתחום הצבאי. חידושיו 
בטאקטיקה פילסו את הדרך לחידושיו הצבאיים של פילי־ 
פוס 11 ממוקדון. לעומת זה לא הצליח ביותר בשדה המדי¬ 
ניות. אע״פ שלהלכה דגל במדיניות פאנהלנית, הרי למעשה 
גרמה פעולתו המדינית לגידול ההתפוררות ביוון. דבר זה 
נתגלה בבירור אחר מותו, כשיוון נשארה ללא כל עצמה 
צבאית אחר חורבנה של הבריח הפלופונסית, ומתוך כך 
אי־אפשר היה לה לעמוד בפני שאיפות־ההשתלטות של 
מוקדון השכנה. 

מקורות: ; 88 — 52 ,¥ X ,־ 1 ) 611611 ) 60 , ¥11; 016x101 ,ח 110 ק 00 ^ X 

- 71071 ( 0771 ^£ 10 ( 11 , 08 ק 0 א 0011115 ־ 001 ; 05 ^ 0171111071 ^£ ,![:)*!סט[? 

;.££ 144 , 1 , 111 116 ( 6 ( 1 ( 0650 . 1 ( 66 ( 07 , £0101:11 :ספרות ; 106 ) 

• £ 16£6 07115011611 { 161 ( 1 1 ) 1471 1671 ( 56 ( £071011 5 167 ) . 1 ( 0656 , 0 ־ 5101 

.££ 274 ,¥ ,££ ; 1884 , 77107116 

א. ש. 

אפ?ריךים (מיוו׳ ? 1 י)^ןזק) 6 , רשימה יומית, יומן). 

1 . באסטרונומיה ובנןטות — רשימות של נתונים 
אסטרונומיים משתנים, כגון: העמדות של השמש, הלבנה 
וכוכבי־הלכת בכל ימוודהשנה, המקומות המדוייקים של 
הרבה כוכבים (לצרכי קביעת הזמן המקומי), לוחות לחישובי 
הקדימה, הנוטאציה, האבראציה, וכד׳, וכן מועדים מדוייקים 
של ליקויי חמה ולבנה, 'של כיסויי כוכבים ע״י הלבנה, של 
ליקויי ירחי־צדק, וכד , . א/ מחושבים מראש לתקופה של 
שנה או שנים אחדות, נערכו לפנים ע״י מחברים בודדים 
ונכללו — עפ״ר ביחד עם חומר אסטרולוגי, מטאורולוגי, 
וכד׳ — באלמנחים (ע״ע) שונים! כיום נערכות רשימות 
כאלו ע״י גופים מדעיים מאורגנים, לפעמים בשיתוף־פעולה 
בינלאומי. מבחינה מדעית משמשות רשימות אלו, שאף הן 
נקראות בשם א/ אמצעי-עזר הכרחיים לעבודתו של האסטרו¬ 
נום, וכן הן אמצעי-עזר חשובים ביותר לנןטות(ע״ע) —להת־ 
מצאותה ולכיוון דרכה של אניד, בלב־ים ע״פ מצבם של גרמי- 
השמים. עריכת הא׳ כרוכה בעבודה חישובית עצומה ומייגעת, 
שכיום היא נעשית בעיקר ע״י מכונות־חישוב. 


א׳ מודפסים נתפרסמו לראשונה ב 1457 ע״י ההומאניסטן 
גאורג פורבאך בווינה בשביל השנים 1450 — 1461 , ואח״כ 
ב 1473 ע״י רגיומונטנוס (ע״ע) בנירנברג בשביל השנים 
1475 — 1506 . המפעלים המדעיים החשובים בתחום זה בזמננו 
הם: בצרפת—״ידיעת הזמנים״( 5 קרת£) 168 ) 0£ ס 1552 גחתס 0 ), 
שנתון, שהוצא לאור (מ 1679 ואילך) מתחילה ע״י האקאדמיה 
ואח״כ ע״י המשרד הממשלתי למדידות(-״ 165 1.0 ) 630 ־ 801 
£110805 ); בבריטניה — "אלמא״אח־הנווטים והא׳ האסטרונו¬ 

מיים״( 116010:15 !}£ 000011031 ז $1 \ 7 ! 300 1013030 \ 1 143111:1031 ), 

המופיע שנה שנה מ 1766 ואילך, כיום בפיקוחה של החברה 
האסטרונומית המלכותית! בגרמניה — "השנתון האסטרו¬ 

נומי הברליני״ ( 13110811011 00001 150865 ־ 511 \ 1 11060 ־ 861 ), 
היוצא מ 1776 ואילך, ובדור האחרון — בעריכתו של המכון 
לחישובים אסטרונומיים( 0000115086586086010511101 ־ 511 .^) 5 
בספרד — ״אלמאנאח־הנווטים״ ( 84301100 06 ף 101303 .^), 
היוצא משנת 1830 ואילך מטעם מצפה־הכוכבים הימי של 
סאן פרנאנדו שעל־יד קאדים! באה״ב — "הא׳ ואלמאנאח־ 
הנווטים של אמריקה״( 843011031 308 15 ־ 860161 (]£ 1030 ־ 0161 ^ 
1013030 .^), המוצא מ 1853 ואילך ע״י משרד־הימיה, והוא 
כיום מפעל־הא׳ הגדול והמקיף ביותר בעולם. 
2 . בזואולוגיה — ע״ע בריומנים. 

ז • 

י. ל. 

א$ן ( 810805 ), מונח פילוסופי, שמציין בלשונם של חכמי- 
האסכולה "תואר" או "מקרה"(במובנו של אריםט 1 ), 

ז. א. כל מה שאינו קיים אלא כקביעה של עצם, ולא בפני עצמו. 
הפילוסופים של יה״ב ודק רם (ע״ע) אחריהם השתמשו במונ¬ 
חים "א׳" ו״מקרה" בלא להבדיל ביניהם. שפינוזה (ע״ע) 
השתמש במונח "א׳" לציין משמעות מטאפיסית, שהיא מיוח¬ 
דת לשיטתו. בפילוסופיה שלו נמצא רק עצם אחד שהוא 
קיים בפני עצמו, כלומר אלוהים, וכל הדברים הפרטיים, הן 
הגופנים והן הרוחנים, אינם בעלי קיום עצמי אלא הם 
קיימים רק כא" של העצם האלוהי. "הדברים המיוחדים אינם 
אלא א", שעל ידיהם מתבטאים תארי-אלוהים באופן ידוע 
ומסויים" (שפינוזה׳ תורת המידות, ספר א׳, משפט כ״ה). 
יש א" של ההתפשטות, של החשיבה, ועוד. לגבי כל א׳ 
בעולם הגופני קיים א׳ מתאים בתחום החשיבה האלוהית, 
כלומר מושכל מסויים, ולהפך: אין א׳ בתחום המחשבה 
האלוהית בלא א׳ מתאים לו בעולם הגופני. קיימת הקבלה 
מלאה בין הא" בתחומי שני התארים (ע״ע) של האלהות 
וכן בתחומיהם של תארי־האלהות, שהם בלתי ידועים לנו. 
הקבלה זו בין תחום־החשיבה ובין תחום־ההתפשטות אינה 
תוצאה של השפעה סיבתית הדדית, אלא מיוסדת היא באחדות 
של העצם האלוהי. נושאם של כל התארים. 

, 3 . 011 , 1 . 701 , 020 ה!ק$ / 0 7/11 ,ת 0 ג 011 /"\ . 11 

. 1934 

א$נד 1 פ 1 ל 1 , כלב בן אליהו (רכ״ה/ 1464 , אדריאנופול— 
רפ״ה/ 0 1525 , בלגראד), חכם קראי. ישב רוב ימיו 
בכפר קראמרייא הסמוך לקושטה (בחוף האסיאתי). ובסוף 
ימיו השתקע בבלגראד. א׳ למד תורה מפי גיסו ר׳ אליהו 
בשןצי(ע״ע), ומפי החכם הרבני מרדכ־ , כומטיאנו, שהדריכו 
במדעים החולונים, בחשבון, הנדסה ותכונה ובספרות הפילו¬ 
סופית של חכמי יוון וערב, שחיבוריהם היו נפוצים בזמנו 
ביו היהודים יושבי־תורכיה בתרגומים עבריים. א׳ היה בקי 





243 


אפנדופולו, כלב כן אליהו—אפנה 


244 


בחיבוריו של הרמב״ם, שהוא קורא לו "החכם האלוהי", 
והיה מושפע מדעותיו על ימות־המשיח ומפירושיו לטעמי 
המצוות, בעוד שבאמונות ובדעות שלו בקראות הושפע מן 
החכם הקראי אהרן בן אליהו (ע״ע) שלספרו "עץ חיים" 
חיבר מפתח בשם "דרך עץ החיים" אע״פ שקשר קשרי־ 
ידידות עם כמה מחכמי־הרבנים, לא נטה כמלוא־נימה מהש¬ 
קפתם של אנשי כיתתו, וכמו שאר חכמי הקראים טען(במבוא 
לחיבורו "עשרה מאמרות"), שהיהודים הרבניים ולא הקראים 
הם שפרשו מכלל עם־ישראל, ורק בעלי־המקרא לבדם שמרו 
על היהדות בטהרתה המקורית. א׳ חיבר ספרים הרבה בכמה 
מקצועות* רובם נשתמרו בכתבי־יד ומקצתם אבדו. בדפוס 
נתפרסמו רק קטעים מועטים מתוך כתביו ע״י ח. י. גורלאנד 
בספרו הרוסי "ליקוטים חדשים לתולדות הספרות העברית 
של המאה ה 15 ״ (פטרסבורג 1866 , עמ׳ 69 ואילך, ונספח 
עברי עם׳ 14 ואילך) וכן הוספותיו לחיבוריהם של חכמים 
קראים אחרים. א׳ נהג לחבר בספר אחד נושאים שונים, 
שאין קשר ביניהם, אך הוא מאיר את דעות קודמיו הארה 
עצמאית — מה שמשווה לחיבוריו מקוריות מסויימת. 

חיבוריו העיקריים של א׳ הם: א) בפירושי מצוות־התורה: 
השלמה לספר "אדרת אליהו" של רבו החכם הקראי 
אליהו ב״ר משה בשיצי (קוגשטנטיגא רצ״א). השלמה זו 
כוללת פירושים לדיני שמיטה ויובל, כלאים ושבועה, אבל 
א׳ לא הספיק לסיים אותה. — "אגרת המספקת", ביאור 
דיני שחיטות ומאכלות, כלאי זרעים וכלאי בהמה (כ״י אוכם־ 
פורד וכ״י פירקוביץ). — "ס תש ג ן כתב הדת", על קריאת 
פרשיות התורה והפטרותיהן בשבתות ומועדים ודיני כתיבת 
ספר־תורה ומנהגי קריאודהתורה ונוסח כל הברכות (כ״י 
המוזיאון הבריטי, כ״י המוזיאון האסיאתי בלנינגראד וכ״י 
הספריה הלאומית בירושלים). 

ב) בפילוסופיה: "עשרה מאמרות", דרושים על יסודי 
התורה והחכמה האלהית ועוד כמה עניינים אחרים (כ״י פיר־ 
קוביץ, אוכספורד וליידן). קטעים מחיבור זה נדפסו גם בספר 
״דוד מרדכי״ של הקראי מרדכי בן ניסן (האמבורג 1714 ). 
כן חיבר א׳ מפתחות לספר "עץ חיים" של החכם הקראי אהרן 
בן אליהו, ולספר "אשכול הכופר" של יהודה הדסי (ע״ע). 

ג) במליצה ובשיר: "אבינר בן נר", דברי מוסר וחכמה 
במליצה חרוזית. — "גן המלך", הוא ספר הסודות והחידות, 
השירים והמליצות, וכר. בספר זה נמצאים גם כמה פרטים 
חשובים על תולדות־חייו של המחבר ומאורעות־זמנו ושתי 
קינות על גירוש היהודים מרוסיה ■ומליטה בשנת רנ״ה/ 1495 . 
טפסים בלתי־שלמים ממנו נמצאים בכ״י אוכספורד, בכ״י 
פירקוביץ ובביהמ״ד לרבנים בניו־יורק. — פיוטים: עשרים 
ותשעה מפיוטיו של א׳ (סליחות, תוכחות, קינות, שירי־ 
תהילה, וכיו״ב) נכנסו לתוך סידורי־התפילה של הקראים. 

ש. א. פוזננסקי, אוצר ישראל, 11 , 174 (ושם ביבליוגראפיה 

מלאח); ש. ברנשטיין, שירים לחרשי השנה, חורב, תשי״א, 

53 — 84 . 

מ. נ. צ. 

אפנה׳ צורה או סיגנון של גילויי־תרבות, שמתקבלים על־ידי 
החברה לפרק־זמן מסויים ואח״כ מפנים את מקומם 
לאחרים. במונח א , מציינים גם את שלשלת־הוואריאציות 
המתהוות ע״י שינויים אלד" וגם חוליה אחת בשלשלת זו, 
כלומר צורה או סיגנון מקובלים בפרק־זמן מסויים. הא׳ 


מתייחסת, בראש וראשונה, ללבוש ותכשיטים — ובחברה 
המערבית המודרנית בעיקר ללבוש ולתכשיטים של נשים. 
כמו־כן היא מתייחסת לגילויי-תרבות אחרים, כגון ארכי¬ 
טקטורה, אמצעי־נופש, דרכי־דיבור וביטויי־לשון, ספרות, 
אמנות, מוסיקה, שירים ופזמונות, דעות והלכי־רוח חברותיים 
לגבי אידיאלים של יופי, "גיבורים", שעירים לעזאזל, מטרות 
לסאטירה, ועוד. בכל אלה היא מכנסת מפקידה לפקידה גון 
של חידוש ושינוי. שינוי זה מוגבל בתחומים המותווים ע״י 
המנהג ומתקיים במידה — ולמשך הזמן — שהוא מתקבל 
ע״י החברה. 

המנהג, בניגוד לא׳, הוא יסוד מתמיד ויציב בתרבות- 
החברה, והשינויים החלים בו הם איטיים ועפ״ר הם נעוצים 
בשינויים חברותיים עמוקים. יסוד ההתמדה מתגלה גם באותם 
סוגי־המנהג, הנוגעים לצדדים חיצונים של תופעות חבר¬ 
תיות יותר מלמשמעות התרבותית שלהן. על הסוגים הללו 
נמנים המנהגים הנובעים מהסכם חברותי או הקשורים באטי־ 
קטה. ההסכם החברותי מכוון להקל על המגע החברותי ע״י 
דרכים מקובלות של נימוס, טאקט, הסדרים כגון חוקי־תנועה, 
ועוד. האטיקטה (ע״ע) היא מערכת מדוקדקת של כללי- 
התנהגות, שבה מתבלטת כיתה חברותית מסויימת על פני 
האחרות. בכל אלה קיים תחום מסויים של נתונים שלגביהם 
המנהג הוא ניטראלי, ובתחום זה פועלת הא/ 

בדרך כלל מותנית התפתחותה של הא׳ במידת התרופפותם 
של כבלי־המנהג, ועל־כן היא עולה בשעה שהוא שוקע. מסיבה 
זו מקובלת הא׳ ביותר בחברה מעורבת ודינאמית כחברה 
המערבית המודרנית, שבה קיימים מנהגים שונים זה בצד 
זה. בחברה זו היא מסייעת לגשר תרבויות שונות ע״י יצירת 
אפשרות של מגע בין קיבוצי-אנשים בעלי מנהגים שונים. 
כמו־כן היא מסייעת לגשר גיגודי־מנהגים, שהם תוצאה של 
תמורות חברותיות מהירות. 

במקרים הרבה קשה לקבוע את הגבול בין א׳ ומנהג. יש 
מנהג משתנה, ויש א׳ שהופכת למנהג. ע״י עצם קיומה עלולה 
הא׳ לחתור תחת המנהג, ואף לערער את מושגיה המוסריים 
של החברה. יתר על כן: יש חוקרים, שלדעתם הא׳, עם כל 
התנודות החולפות שבה, מגלה בפרק־זמן ממושך מגמה 
יציבה. מכאן הקושי לקבוע אילו תופעות יש לכלול בא׳ 
ואילו במנהג או בזרם תרבותי מקובל. לדעת כמה חוקרים 
מצטמצמת הא׳ באותם הדברים השטחיים, שאפשר להפרידם 
מערכיה היסודיים של התרבות. כך רואה מקיוור בלחיצודיד 
מנהג, ואילו באופן־הלחיצה — א׳. בדומה לזה רואה ספיר 
בהשתייכות לכנסיה מנהג, ואילו בחירת הכנסיה או החלפתה 
עלולה, לדעתו, להיות עניין שבא׳, אם היא נעשית ע״י היחיד 
באותה קלות, שבה הוא מחליף את סיגנון־תלבשתו. לעומת 
זה דן סאמנר על הא׳ לא מבחינת החשיבות של נושאיה, 
אלא מנקודת־המבט של דרך־התפשטותה וכוח־הכפיה שיש 
לה לגבי הפרט. אין היא מצטמצמת בתחומים בלתי־חשובים 
והיא מתגלית בתופעות תרבותיות יסודיות כגון אסכולות־ 
אמנות וזרמי־מחשבה (ראליזם, ראציונאליזם, דארוויניזם), 
שמתקבלים על דעת רבים ללא חוש ביקורת ורק מפני שהם 
מקובלים על אחרים. גם במנהגים ככתבות־קעקע והשחתת־ 
אברים לצרכי יופי, שהם רווחים בשבטים הפרימיטיוויים, 
רואה סאמנר גילויים של א/ אע״פ שיש להם אופי של קבע. 
לה פיר מוצא השפעה ניכרת של הא׳ בשיטות של טיפול 
רפואי. נראה, שבגילוייהם של זרמי־מחשבה, שיטות ואסכולות 



245 


אפנה 


246 


ניתן להבחין שני סוגי־גורמים: התהוותם והתפתחותם היא 
בעיקרה מולדה של התפתחות תרבותית כללית, ואילו 
קצב התפשטותם וממדיה עלולים להיות תלויים בגורמי הא׳ז 
אלה האחרונים ממריצים את הבריות לסגל את התנהגותם 
החיצונית לזרמים ולשיטות החדשים ולהשתמש במונחים 
השאובים מן הללו. 

השיגיון האפנתי(באנג׳ £34 ) הוא, לכאורה, צייה קיצונית 
של א׳, אך הוא נבדל ממנה במהותו. הוא כולל תופעות כגון 
משחקים, להטי־מחולות, שירים, קישוטי־לבוש אכסטראווא- 
גאנטיים וכיוצא בזה, שחוגים מסויימים בחברה נאחזים בהם 
לזמן מה באורח קאפריסי. בעוד שהא׳ היא בעלת יסוד של 
רציפות סיגנונית, מוגבלת ע״י חוש הטעם הציבורי ומקפת 
חוגים רחבים, נעדרות תכונות אלו בשיגיון האפנתי. הוא 
חורג מתחום המנהג, הטעם והסימון המקובלים בחברה, 
ומשום כך הוא מצטמצם בחוגים קטנים, עשוי להופיע ולחלוף 
בצורה כמעט פתאומית, וכוחו בקסם־הברק שלו. השפעתו 
היא בדרך כלל שטחית. 

אין לכלול במושג הא׳ אותם החידושים הנובעים מהכרח 
התנאים ולא מבחירתה החפשית של החברה. אולם אם 
החידושים הללו מתקיימים גם לאחר שהכרח התנאים חולף, 
הם נעשים א׳. 

הא׳ פועלת מתוך שני מניעים, שהם, לכאורה, מנוגדים: 
היצר של הביטוי העצמי או של ההתבלטות, ויצר ההתאמה 
העצמית לחברה. הפרט, החי בהתאם לסיגנון החברותי, מוצא 
את עצמו משועבד. מצד שני, הוא רוצה להיות חלק בלתי- 
נפרד מן החברה, ומבקש את אישורה לדרכי התבלטותו 
העצמית. הסיפוק האישי מתמלא בשתי דרכים: אצל המנהי¬ 
גים — בדרך התבלטותם כמחדשים של הא׳, ואצל המונ¬ 
הגים — ביכולת הניתנת להם להפעיל את טעמם האישי 
בבחירה בין האפשרויות השונות, להשתתף בקביעת גורלה 
של הא׳ החדשה ע״י קבלתה או דחייתה, ולהתבלט כבקיאים 
ב״מלה האחרונה" של הא׳. אולם במקרים הרבה מקבל הפרט 
את הא׳ ללא אבחנה, מתוך חשש שמא יושם ללעג כ״בלתי־ 
מודרני", ובמקרים אלה פועלת הא׳ לדיכוי האישיות ולא 
לטיפוחה. 

מרובים הם המקרים, כגון בשירי־עם, שמקורה של הא׳ 
בהם הוא אלמוני מן הציבור, אבל עפ״ר מותנית התפשטותה 
של הא׳ בפרסטיז׳ה החברותית של יוזמיה. הפרסטיז׳ה 
בחידוש א׳ יכולה להיות קשורה בשם אדם או שם מקום, 
ולפעמים היא מתקיימת אף כשגורמיה בטלים. פאריס נשארה 
מרכזה של הא׳ אף זמן מרובה לאחר שחצר־המלכות הצר¬ 
פתית בטלה ועברה מן העולם. הא׳ מתפשטת מן המעמדות 
הגבוהים אל הנמוכים בסולם החברותי. בחברה מבוססת על 
אצילות־הדם, שבה משמשת הא׳ סימן־הכר מעמדי, מוגבלת 
התפשטותה של הא׳ ממעמד אחד לשני. מה שאין כן בחברה 
הרכושנית, שבה מרובים הם הרואים את עצמם כעשירים- 
בכוח והנוטים לחקות את העשירים מהם. דבר זה מכריח את 
חוגי־הפרסטיז׳ה לבקש להם תכופות דרכים חדשות להת־ 
בלטות, ומתוך כך גובר בחברה הרכושנית קצב־השינויים בא׳. 

התפשטותה של הא׳ מותנית במידה מרובה גם בהלך-הרוח 
הציבורי, שהוא קשור בתמורות תרבותיות או חברותיות, 
ובדרך כלל אין להבין את הא׳ אלא על הרקע ההיסטורי־ 
התרבותי הכללי שעל יסודו היא מתפתחת. ספיר מציין, 
למשל, שריבוי הגונים והתמורות באפנת בגדי־הנשים לעומת 


מיעוטם בזו של בגדי־הגברים, הוא מיוחד לחברה המערבית 
המודרנית, בעוד שמצב הפוך מזה קיים בהרבה מן התרבויות 
.הפרימיטיוויות והעתיקות. סיבת־הדבר נעוצה, לדעתו, במצבה 
החברותי של האשה, כפי שנתפתח בתולדות התרבות המודר¬ 
נית, והמחייב אותה ואת אישה לשים לב למראה יותר 
מלמעשיה. לעיתים פועלת הא׳ בהתמרדות פסיכולוגית מוס¬ 
ווית נגד כבלי־המנהג — כגון במקרים שהיא נותנת ביטוי 
להבדלי־מעמד בחברה דמוקראטית או מוצא ליצר מיני 
בחברה פוריטאנית. המניעים האמיתיים מוסווים כאן ע״י 
ההנחה, שגילוייהם אינם אלא דברים שבא׳. במסיבות אחרות 
מופעת הא׳ לא רק כתוצאה של שינויים חברותיים, אלא 
כחלק בלתי־נפרד משינויים אלה. למשל, תלבושת לאומית 
בימי תגברתה של הלאומיות, ותלבושת בסיגנון צבאי בימי- 
מלחמה. אחד מן הקשיים העיקריים בהבנת הא' הוא הקושי 
לעקוב אחר התכנים האמיתיים, שאותם היא מסמלת. צורות 
דומות מסמלות לפרקים תכנים שונים, כפי שאפשר לראות 
מן הדמית החיצוני בין סיגנוני־הבניה הגותי בגרמניה 
והסיגנון האנגלי העתיק. 

בעיקרה הא׳ היא תופעת החברה המערבית העירונית 
המודרנית. במזרח ובאירופה העתיקה, וכן באירופה של 
יה״ב, התפתחה הא׳ ללא תנודות ממרכזי־השפעה של חברות 
מפותחות. איזורים כפריים מסויימים מפגרים עד היום מבחי¬ 
נת הא׳, ומהם שהא׳ כמעט אינה ידועה בהם. התפתחות חשובה 
בא׳ באה באירופה מימי הרנסאנס ואילך, ומרכזה היה 
מתחילה באיטליה ואח״ב בצרפת. ביחוד הוחשה התפתחותה 
בעקבות המהפכה התעשיינית. 

למעלה דובר על השפעת התמורה במבנה־המעמדות על 
התפשטות הא׳. ההתפתחות הטכנולוגית הרחיבה את תחומם 
של חיי־המותרות ואת חוג האנשים הנזקקים למותרות, 
ומשום כך — גם לא׳. פעולותיו החברותיות של הפרט נתרבו 
ונתגורנו בחברה המודרנית — דבר, שאף הוא נתן דחיפה 
לא׳, בעוד שהתפתחותם המהירה של אמצעי־התחבורה סייעה 
להחשת הפצתה של הא׳ ולהתפשטותה בתחומים רחבים. עם 
התפשטותה המהירה הוחש גם קצב תמורותיה. מאז עלתה 
על בד הקולנוע הולך מרכזה ונעתק מפארים להוליווד, כי 
בגלל המרחק הגאוגראפי בין שתי הערים אי-אפשר לקצב- 
התמורה להדביק את קצב־ההתפשטות. 

כלום קיימים חוקי־התפתחות בא׳ ז במידה מרובה נעוצה 
שאלה זו בשאלה אחרת, שעדיין לא מצאה את פתרונה: 
באיזו מידה קיימים חוקי־התפתחות בתרבות בכללה. אחת 
מתורות־ההתפתחות במדעי־החברה, שמצאה לה אחיזה בחקר 
הא׳, היא תורת המחזוריות. מחייביה רואים בא׳ מחזור- 
התפתחות קבוע. קרובר, שחקר את סיגנונם של מלבושי- 
נשים וקישוטיהן במשך עשרות שנים, מציין, שתמורות 
ברוחב השמלות קשורות במחזור בן מאה שנה בערך, ואילו 
תמורות בארבן — במחזור בן שלושים שנה לערך. על מבק¬ 
ריה של השקפה זו נמנה לה־פיר׳ הרואה בה ניסיון להכניס 
תופעות בלתי־ראציונאליות למסגרת ראציונאלית. לדעתו 
אין גילויי המחזוריות אלא חזרה על צורות ישנות, שסיבתה 
במספרן המוגבל של האפשרויות החיצוניות. מקיוור שולל 
אותה השקפה עצמה לאור ביקרתו הכללית על תורת המחזו¬ 
ריות. הוא מודה בקיומו של קצב־תנודות בתרבות־האדם, אך 
רואה בתורה זו התעלמות מאפיה המורכב והדינאמי של 
הסיבתיות החברותית. באופן כללי יש לזכור את האמור 



247 


אפנה — אפנינים 


248 



חר סירנו נאפנינים הלוקאניה ׳*באיטליה הררוטיוז-הטערבית 


למעלה על הקושי לעקוב אחר התכנים האמיתיים, שהא׳ 
מסמלת, ועל תקופת־חייה הקצרה של הא׳ בשלב התפתחותה 
הנמרצת, ולפיכך נראה, שעדיין אין לדון עליה במונחים 

היסטוריים. וע״ע לבוש. 

ץ 7 ס? 1704110 ה 1 הס :/( 800171 .מ . 0 [)ת 3 ־ 1 שע 1 :) 13 \ . 1 ^ .,מ 

4 0 . 1 )€ ,*%ה 7111 57170174 ,־ 11 קב 5 ; 1949 , 515 ץ 01 ה . 

0. \1311^1934 , 5 ע- 0 ע 1 \ ¥01 ,זשחךמ $11 . 0 .¥\ ; 1951 ,וזז 115311 ש ; 

11. 1 >מ 3 ש 1£ > 1 ־ 11 ) £1 . 5 ; 1938 , 871100107 €011701107 ,שזשו? 1.3 \ד 
ש 0 ז£ .£ ; 1950 ,/( 5071010% { 0 5 10171771101 ) ¥071 , 5 ש 550€131 \נ - 
1 €10111 111 07477 { 0 175 ק 71 ה ¥71 ה 0 י זשכ x01101* 05 £x- 

7171 {)11} 174 ¥)) 010.11 %7$ 111 ¥05?1100 ^ 7111170 }/ 4171771000 ) ה - 
10^1515, 1919, ה¥ מ 1 ) 07755 , 11101 שו 1 ש 8 1111111 ;( 263 — 235 .ק - 
0^010^07410 0} 1117 500101 50171X005); 1£111£$1 14111071 !¥ , 1$ ׳\ 3 <£ ץש 
500171)/, 1949. 

מ. ג. 

אפנז׳ (בצדם׳ ש^גתסקב), נכסים (כסף או קרקעות) הנמ¬ 
סרים ע״י המלך לבני־משפחה של שושלת שלטת. 

במקרים מסויימים חוזרים נכסים אלה לכתר. המנהג נוצר 
בצרפת, ובא כדי לפצות את בני־המלך הצעירים בנחלות 
פאודאליות כשמשפט־הבכורה ביחס לכסא־המלוכה בא במקום 
הפיצול של שטח־המדינה בין יורשי־המלך. שיטת הא׳ היתה 
רווחת ברוב המונארכיות שבאירופה, אלא שבמשך הזמן 
הוחלפה ההענקה של שטחי־קרקע בהענקות כספיות או 
בהבטחת הכנסות ממקור מסויים (למשל, ההכנסות מדופסות 
קורנוואל, שניתנו לבנו הבכור של מלך־אנגליה). 

א 6 נינים (בלאט׳ 010115 115 ח 1 מ 1 זשק\/ ; באיטל׳ 0 ת 1 םמשקק^; 

באנג׳ 8 שת 1 תמשק\,; כנראה, משורש קלטי— חשק — 

שמובנו צוק או ראש־הר), שם כולל להרים העוברים לארכו 


של חצי־האי האיטלקי או האפניני בצורת קשת, שבלימתה 
פונה מזרחה (ע״ע איטליה; אירופה). ארכה של קשת הא׳ 
עד מיצר־הים של מסינה כ 1,180 ק״מ! הגובה של שיאם 
העליון, בהרי־אברוצי(ע״ע), הוא 2,914 מ׳, ורחבם המאכסי־ 
מאלי, באמצע חצי־האי — כ 150 ק״מ. שטחם כ 165,000 קמ״ר, 
למעלה משני שלישים משטחה של איטליה היבשתית. 

הא׳ מחולקים לשלוש קבוצות: צפוניים, תיכונים חדרו־ 
מיים. בצפוניים נכללים הא׳ הליגוריים׳ הטוסקאניים והאום* 
בריים. שיאם, מונטה צ׳ימונה ( 2,130 מ׳), הוא בטוסקאנה; 
המעברות החשובים שבהם הם מעבר ג׳ובי ( 01071 ) שבין 
ג׳נובה ומילאנו ומעבר לה פוטה (גז"? ג , 1 ) בין פירנצה 
ובולוניה. הא׳ התיכונים נחלקים לאומברו־מארקיים ולהרי־ 
אברוצי, שבהם נמצא השיא של איטליה היבשתית—מונטה 
קורנו (בתוך קבוצת גראן סאסו). הדרומיים מתחלקים אף 
הם לשלוש קבוצות: נאפוליטאניים, לוקאניים (עם השיא 
מונטה פולינו — 011100 ? . 4 ? — 2,240 מ׳) וקאלאבריים. 

הא׳ נכללים בשיטת הרי־הקמטים האלפינית. אך הם 
נפרדים מן האלפים במובן הגאולוגי והמורפולוגי ע״י מעבר 
בוקטה ד׳אלטארה, שגבהו 495 מ׳ ובו עוברת מסה״ב מסאבו־ 
נהי לטורינו, רובם הגדול של הא׳ בנוי מאבני־משקע מסו־ 
זואיות ושלישוניות. באלו האחרונות מצויות אבנים רפות, 
ומכאן השכיחות של מפולת־הרים באיטליה. אבני־יסוד 
גבישיות מצויות רק בקצה הדרומי של הא׳, בקאלאבריה. 
מפני הבדל זה במבנה, שגורר אחריו גם הבדל בצורה, יש 
חוקרים, שמוציאים את הרי־קאלאבריה מכלל הרי־הא׳ ויש 
כוללים בא׳ גם את הרי־סיציליד" 


249 


אפניגים — אפנשטין 


250 



טדריבי־חאפנינים על־יד יםת־םםזד, 30 פח להאזרטה בהבל־<ןאםםאניח שבאיטליה הררוסית 


הא׳ הוקמטו בשלישון. ביהוד באאוקן. בשעת ההקמטה 
ואחריה נתהוו שברים ארוכים בפנים־הקשת; ומכאן שטחי־ 
הלבה, הרי־הגעש הכבויים והימית הנמצאות בכמה מלועו 1 ־ 
תיהם של הרי־הא׳ באיטליה התיכונית־המערבית. את הקבו־ 
צית של הגבעות וההרים הנמוכים, הנקראות בשמות שונים 
והנפרדות במערב מקמטי־הא׳ הראשיים ע״י שברים ועמקי־ 
אורך, וגם נפרדות זי מזו ע״י שברי־רוחב, כוללים בשם "הא׳ 
הנמוכים". א׳ אלה תופסים את רוב שטחן של טוסקאנה, 
לאטיום וקאמפאניה. מאחר שכיוון־ההקמטה היה ממזרח 
למערב ושברים נתהוו ביחוד במערב, תלולות האשרות 
שבפנים־הקשת יותר מאלו שבצידה החיצון, הפינה לעמק 
הפי ולים האדריאטי. לפנים היו הא׳ מכוסים יערות, אד כיום 
הם חשופים, וגם האדמה הפוריה נסחפה מעליהם על־ידי 
הגשמים והרוחות! ומפני־כן הם דימים יותר להרי א״י וסוריה 
מלאלפים הסמוכים להם. מפני שאין בא׳ מחצבים בעלי ערך 
תעשייני מרובה, אין בהם אלא ישובים חקלאיים, שהם 
מרוכזים בעמקים ובבקעות, או ערים קטנות, שיש בהן רק 
מסחר מקומי. 

. 1924 ,{ 066102 1111 ) 14011711 171 ) 11011 ,ז 110 טז? 111 > . 8 . 0 

א. י. בר. 

אפנצל ( 602611 קק. 3 ), קאנטין בצפין־מזרחה של שווייץ, 
שמתחלק לשני חצאי־קאנטין: א׳־אוסרריךן (.^ 
110£160 -וז 556 ג 1 ^), ששטחי 243 קמ״ר ומספר איכליוסיו, שרובם 
פריטסטאנטים, כ 48 אלף, וא׳־אינררוךן( 0111100611 ^ 10 
ששטחי 173 קמ״ר ומספר אוכלוסין כ 13.5 אלף, ורובם 
קאתילים. בירת א׳־אוסררידן היא הריזאו ( 401-1530 *), ושל 
א׳־אינררידן — א׳, שהיא הגדול בישוביו של הקאנטין כולו. 
הקאנטון א׳, שהוא מובלעה בתוך הקאנטין סט. גאלן׳ הוא 
בתחום של הרים בעלי גובה בינוני. השיא ( 2,504 מ׳) הוא 
בהרי סנטיס ( 530115 ). א׳ מבותרת ע״י עמקים מרובים, 
ובהם כמה גיאיית תלולים. האקלים יבשתי 1 התנודות הקיצו־ 
ניית של הטמפראטורה מגיעות במשך השנה עד ״ 30 הממוצע 


השנתי משתנה לפי הגיבה בין ״ 5 ו ״ 7 , והמשקעים — בין 
1,415 ו 2,425 מ״מ. א׳ היא ברובה אדמת מרעה ויער, 
ובמיעוטה — שטח ראוי לחקלאות. הישוב, המפוזר בחלקו 
הגדול בחוית קטנות או בחצרות בודדות. מתפרנס בעיקר 
מגידול־פרית ומתעשיית של טכסטיל ורקמה. מכיוון שהת־ 
עשיה יא נתפתחה כאן בקצב הכללי של שווייץ, פחת 
הישוב בא׳ במאה ה 20 . — התושבים מתייחסים על השבט 
האלמאני, שנתיישב כאן סמוך ל 600 לסה״ג. ביה״ב היתה 
א׳ כפופה למגזר של סט. גאלן, ואף השם א׳ נגזר מן המלות 
הלאטיניות 00113 3 מ 3 לנ 31 . שפירושן התא של ראש־המנזר. 
במאה ה 15 נשתחררה א׳ מעיל המנזר וב 1513 נתקבלה 
כחברה לאיגוד ( 80011 ) השווייצי. מפני הפילוג הדתי באו־ 
כליסיה שלו, נתפלג הקאנטין הקטן ב 1597 לשני חצאים, 
שמאז הם בלתי־תלויים זה בזה. 

ספרות: ע״ע שויץ. 

(ס 01 ז 5 ס 6 קק£), ^?!עזן( 1864 , קריטישיו— 1920 , 

ברלין), היסטיריין יהודי וחוקר הספרות בתקו־ 
פת־הגאינים. למד בבתי־המדרש לרבנים בברסלאו וברלין 
ובאוניברסיטה של ברלין. ב 1889 — 1911 היה רב בבריזן. 
מ 1912 שימש דיצנט לתולדות ישראל ולספרותו בביודהמדרש 
לרבנים בברלין. תחום־מחקרו העיקרי של א׳ היה תקופת־ 
הגאונים, ובה עוסק החשוב שבספריו: "מחקרים על ההיסטוריה 
והספרות בתקופת־הגאונים״ ( 065011101116 200 86110386 
• 261131161 830031501160 ' 101 1.11:013101 1 ) 00 ), 1913 . א' עסק 
גם בתולדות פרשנות־המקרא. בין השאר כתב על ( 1 ) ר׳ יוסף 
קמחי ופירושו לאיוב*( 2 ) פירושיו של ר׳ יוסף בן שמעון קרא 
ליהושע, שופטים ושמואל, והוציא את ( 3 ) "מדרשי התורה", 
פירוש לתורה של ר׳ שלמה אסטרוק, ועוד. כן חיבר מונו־ 
גראפיות על הרמב״ם (בקובץ 14310100,11,1914 .ל 140565 ) 
ועל בנו אברהם — 80311301143101001 ^ ( 1914 ). 

ע. ב. שחנר, ספר היובל לר׳ יעקב פריימן, 1937 , 171 — 177 . 


251 


אפס 


אפפום 


252 


אפם (אנג׳ 0 ־ 261 , צרם׳ 2 . 610 , מלאם׳ של יה״ב מז 11 זץ 1 }ק 26 , 
שהוא משובש מערב׳ 1 (-<, הריק* גרמ׳ 1111 א, 

מלאט׳ 5 ט 11 ״מ, אין, לא־כלום), במאתימאטיקה: מספר וספרה. 

1 ) המספר. כמספר מונה מסמן הא׳ העדר של דבר 
נמנה! כמספר ם 1 ךר הוא נמצא בין המספרים החיוביים 
ובין המספרים השליליים. מושג הא׳ כמספר נוצר במאה ה 16 
עם הרחבת מושג המספר הקלאסי (היווני) מתוך ההכרח 
לקבוע פתרונים למשוואות קוויות מחוסרות שרשים חיוביים. 
הא׳ הוכנס כשורש המשוואה: 

8 = * + 8 . 

בפעולת־החיבור הוא משמש כאבר "הניטראלי" בכל מערכת 
של מספרים או של עצמים מופשטים, כגון חבורות, חוגים 
ושדות. 

בפעולודהכפל אין לקבל את הגישה העממית׳ הרואה את 
הכפל בא׳ כלקיחת מחובר ״אפם פעמים״ — דבר שאין לו 
מובן כלל. תכונות הא׳ בפעולה זו קבועות ע״י חוק־הפילוג: 

0 י 8 + ( 1 ־ 3 = (ס + ( 1 ) ׳ 3 , 

שבו נתפס הכפל כחיבור ממושך. ע״י שימת 0 = 0 מתקבל: 

0 ♦ 3 ־|-נ 1 * 3 = ( 4-0 ־< 1 )־ 3 = ל- 8 י 

ז. א. הכפל של כל מספר בא׳ יוצר שוב את האבר הניטראלי 
של החיבור: 

0 = 0 8 

8:0 הוא חסר־מובן, ועל־כן אי־אפשר לחלק את שני אגפיה 
של משוואה בא׳. — בהעלאה לחזקה קיים: 

1 = ״ 3 , 

ומכאן: 

0 = 1 § 10 . 

2 ) הספרה. השימוש בסיסן הא׳ ( 0 ) הוא התנאי למתן 
ערך מסויים לכל מספר בהתאם למקום הנתון לו (שיטת 
הפוזיציה), מתוך הסתמכות על מספר יסודי מסויים (ס). 
רק שימוש זה מאפשר רישום פשוט ודרכי־חישוב פשוטות 
למספרים. הרעיון של שיטת הפוזיציה כבר הו?ה בתקופה 
קדומה כאמצעי לתיאורם של מספדים גדולים! כ" נלקחו 
עפ״ר המספרים 6 ו 12 או 10 ו 20 . אולם העדר הספרה א׳ 
מנע את התפתחותה של שיטה זו. אפילו ארכימדס (ע״ע), 
בחיבורו על חשבון־החול, שמטרתו להגדיר מספרים ענקיים, 
לא ביצע את הרעיון במלואו. בלא השימוש בא׳ יכול הסימון 
23 , למשל, להתכוון לכל אחד מן המספרים: עשרים ושלושה, 
מאתיים ושלושה, אלפיים ושלושים, וכר. השימוש בא׳ מקנה 
לסימון את חד־משמעותו! למשל, בשיטתנו העשרונית, הא׳ 
המוצג מימינה של ספרת־ערך מעלה אותה שלב אחד בסולם 
העשרוני, ז. א. מכפיל אותה בעשר. 

את הרעיון של מתן שם וסמל מיוחד למקום הריק בכתיב־ 
המספרים, רעיון שהוא אחת מן האמצאות הנועזות והחשובות 
ביותר בתולדות התרבות׳ הגו ראשונה, כנראה, ההודים, 
בערך במאה ה 6 לסה״ג (רמז מפוקפק לשימוש בסימן־הא׳ 
נמצא בתעודה בבלית מן המאה ה 3 לפסה״נ). מן ההודים 
קיבלוהו מצד אחד הסיגים ומצד שני — מן המאה ה 9 


ואילך — הערבים (כגגד זה קיימת גם סברה, שהסינים 
הקדימו את ההודים באמצאת הא׳! ע״ע אי צ׳ינג)! השם 
ההודי של הא׳ (סאנסקריט 3 ׳<״ 50 , ריק) הוא שתורגם בער¬ 
בית הערבים העבירו את הא׳, עם שיטת־הפוזיציה 

לסי 10 = 0 , למערב, והוא מופיע באיטליה במאה ה 12 
(כנראה, ראשונה בספרי לאונאח־ו מפיזה), ובאירופה המר¬ 
כזית — רק במאה ה 16 . — ללא תלות בהודים, וזמן מועט 
אחריהם, הגיעו לאמצאת הא׳ גם בני מיה (ע״ע) באמריקה 
המרכזית, שהשתמשו בו בסידור לוח־השנה המסובך שלהם. 
הדבר נודע לנו רק בדורות האחרונים מתוך מימצאים 
ארכאולוגיים. 

א. ה. פרנקל, מבוא למתימטיקה, א/ פרק ד׳, תש״ב! 

;* 1922 , 1 ,. 216 > 1166 . 071. 1166 •7 06x6 ? ,־ 01 ) 030 . 4 \ 

1 ) 1166 01x16 ?־ 11 ) 000 ] 0 16 (^ 717101 ? 166 47161 2.660 66 ' 7 , 1 ־ 01 ( 03 
. 06x6 ,ס&קסזיד ;( 1915 , 44 , 2 , 5 0107706 ) 0 ץ 10 ^ 166 ץ 6 
. 1 > 114$$ ] £171 ' 067 ,( 13001 . 0 ;* 1921/24 ,. 116 ) 16771611107711 ? . 7 > 

, 1 ) $1 ת 1 ק־ £31 . 0 ., 1 ; 1924 ,... 46671410714 . 4 ] 014 07£671101146$ \\ 
. 1925 , 4717117716110 /ס $701$ } 14 766 

א. ה. פ. 

אפסזם ( 1 ״ 80 ק£) ־ עיר במחוז סארי (ץ 6 ־!ז 311 ) שבאנגליה 
הדרומית, במרחק של 24 ק״מ מלונדון! נכללת 
בתחומה של לונדון הגדולה. מספר תושביה כ 68,000 ( 1951 ). 
התפתחותה של א׳ התחילה עם גילוי המעיינות המינראליים 
שבתוכה ב 1618 (מלח־א׳! ע״ע מגנזיום). במשך המאות הד 1 
וה 18 יצא לא׳ שם כעיר של מי־מרפא וכמרכז למתעניינים 
במרוצי־סוסים (ע״ע) — מרוצי דרבי ואוקס — המתקיימים 
בקרבתה שנה־שנה. סמוך לעיר נמצא קולג׳ למדעי־הרפואה 
(נוסד 1855 ). שנתפרסם בשם הקולג׳ של א/ 

א?ם 1 ם (?סס^ש׳־), בימי־קדם — עיר יוונית בחוף המערבי 
של אסיה הקטנה, בשפך הנהר קאוסטרוס. 

א׳ נוסדה, כפי הנראה, במאה ה 11 לפסה״ג. מייסדיה היו 
יונים, שבאו לבנותה, לפי האגדה, בהנהגת אנדרוקלוס, בנו 
של קודרוס מלך אתונה. במקום ישבו כרים, שעבדו לאלת־ 
פריה אסיאנית עתיקה. המתיישבים היוניים זיהו אותה 
עם ארטמיס (ע״ע). ארטמים זו נעשתה האלה העיקרית של 
א׳ ופולחנה נתפרסם הרבה ונתקיים עד למאות הראשונות. 
של הנצרות. המקדש של ארטמיס (הארטמיסיון),שהוקם בא/ 
גרם לגידולה המהיר של העיר. האוצר של המקדש, שנהרו 
אליו יוונים ממדינות שונות והפקידו בו את כספם. נעשה 
השולחני של ערים ומלכים וכן של אישים עשירים. בתקופה 
הקדומה היה משטרה של א׳, כמשטרן של רוב ערי יוניה, 
אריסטוקראטי. במאה ד. 7 החליפה א׳ את האריסטוקראטיה 
בשלטון של טיראנים. פלישתם של בני־גומר (הקימריים) 
לא׳ הביאה לידי הריסת מקדשה של ארטמים, אך העיר'עצמה 
ניצלה. אותו דבר אירע לעיר כשצר עליה קרויסוס מלך 
לודיה. קרויסוס עשה הרבה להרחבתה של א׳ ולהקמתו של 
הארטמיסיון מהריסותיו לפי מתכונת רחבה ובפאר מרובה. 
קודם שנשתלט קרויסוס על א׳ שלחה אתונה לא׳ את אריס־ 
טארכוס, אחד מאזרחיה החשובים ביותר, שנתן לעיר חוקה 
לפי דוגמת חוקתו של סולון. כשנפלה לודיה בידי כרש (ע״ע) 
עברה א׳ לשלטון פרסי. וכשמרדו היונים בדריוש (ע״ע) 
שמרו תושבי־א׳ אמונים לפרסים. כפי הנראה," זוהי סיבת 
הדבר, שאחשורוש (פסרכסס) נהג כלפיה בחסד ולא שרף 
את הארטמיסיון כמו ששרף את שאר המקדשים של ההלגים. 



253 


אפפום 


254 



אחר מלחמות הפרסים נשתעבדה א׳ לאתונה. במלחמה הפלו־ 
פונטית נמצאה א׳ חליפות בצד אתונה ובצד אספארטה: היא 
היתה חברה של הקונפדראציה של דלום. אד בערך ב 415 
נתמרדה ועברה לצידה של אספארטה. לפי תנאי־השלום 
של אנתאלקידס ( 387/6 ) עברה א׳ שוב לידי הפרסים. ב 334 
שוחררה א/ עם שאר ערי יוניה, מעול־פרם ע״י אלפסנדר 
הגדול. 

לאחר שמת אלכסנדר הגדול נפלה א׳ לערך ב 286 בידי 
ליסימכוס (ע״ע), אחד מן הדיאדוכים (ע״ע). ליסימאכוס 
הושיב בעיר יוונים מלבדוס וקולופון ושינה את שמה לארסי־ 
נואיה על שם אשתו,' ארסינואד,] אך אחר מפלתו ומיתתו 
נשתכח השם החדש וא׳ חזרה ונקראה על שמה הקדום. 
הסלוקיים, שא׳ עברה לידם, שלטו בה עד שנח 190 , שבה 
הופה אנטיוכוס 111 ע״י הרומים ליד מאגנסיה. הרומים מסרו 
את א׳ לבעל־בריתם אומנם 11 מלד פרגאמון. ב 133 עבדה 
א׳ ביחד עם כל מלכות־פרגאמון לידי הסנאט הרומי בתוקף 
צוואתו של אטלוס ווו (ע״ע). במלחמת מתרדת אופטור 
(ע״ע) השתתפה א׳ בפרעות באזרחים הרומיים, שישבו באסיה 
הקטנה, ונענשה על־כך ביחד עם שאר ערי־היוונים, שהיו 
על צדו של מתרדת כשנלחם ברומי. במלחמת־האזרחים, 
שפרצה ברומי לאחר שמת יוליוס קיסר, תמכו האפסיים 
תחילה בקאסיוס וברוטוס ואחר־כד במארקוס אנטוניוס.' אף- 
על־פי־כן לא השפיעה עובדה זו לרעה על התפתחותה של 
העיר. אוגוסטוס קיסר בנה את הארטמיסיון מחדש וביצע 
עבודות ציבוריות חשובות בא׳. הקיסרים שבאו אחריו הוסיפו 
לפתח את א׳, ונדבנים פרטיים התחרו ביניהם על שיכלולה 
ושיפורה של העיר. ביחוד התבלט בכד אדריאנוס קיסר 
(ע״ע), שבנה בא׳ בניינים שונים. א׳ קיבלה אז את 
התואר "העיר הראשה באסיה", תואר, שבקבלתו התחרו כל 
הערים החשובות של הפרובינציה. ואין ספק, שא׳ נמנתה 


בין הערים החשובות ביותר של מלכות־רומי כולה. דבר זה 
בא לידי ביטוי בפקודתו של קאראקאלה קיסר, שהפרוקוג־ 
סולים של אסיה, כשהם מגיעים אל פרובינציה זו. חייבים 
לעלות בראשונה על חופה של א׳. 

ירידתה של א׳ התחילה עם האסון שהתרגש עליה בשנת 
263 לסה״נ, כשנשרפו העיר והארטמיסיון על־ידי הגותים. 
אמנם׳ א׳ ומקדשה נבנו מחדש, אך פארה הקודם שוב לא 
חזר אליה. 

בתולדות הנצרות הקדומה מילאה א׳ תפקיד חשוב ביותר. 

את היסוד לקהילה הנוצרית הראשונה הגיח פאולום השליח 
בא׳ תוך התנגדות חריפה של יהודי־המקום והתושבים האלי¬ 
ליים, עובדי־ארטמיס (מעשי־השליחים, י״ט, והאיגרת "אל 
האפסיים"). יוחנן השליח מילא אחריו ופעל לחיזוק הקהילה 
הנוצרית. עם התגברותה של הנצרות ברחבי האימפריה 
הרומית נעשתה א׳ אחד מן המרכזים החשובים ביותר של 
האמונה החדשה. ב 431 לסה״נ נתקיימה בא׳, בכנסיה של 
מרים הקדושה, הוועידה (הקונציליון) הנוצרית הגדולה, שבה 
הוחלט על פולחן מרים כ״יולדת האל" (;ס* 6 :ן 0£0 ). החלטה 
זו נתקבלה בשמחה ע״י תושבי העיר כולה, שעדיין נתגעגעו 
על הפולחן של ארטמים: הרי ע״י החלטה זו קיבל הפולחן 
האלילי לבוש נוצרי. ב 449 נתכנסה בא׳ "ועידת־השודדים", 
שתכליתה היתה לשים קץ לכת-הנסטוריינים. שבראשה עמד 
ההגמון דיאוסקורוס מאלכסנדריה. הוועידה נתכנסה על־ידי 
הקיסר תאודוסיום 11 , אבל האפיפיור לאו 1 לא הכיר בד" 
עם התמורות המדיניות באסיה הקטנה במאות ה 6 והד בא 
הקץ על א׳. העיר נעזבה לאט לאט ע״י תושביה וירדה 
לדרגת כפר נשכח, הוא הכפר התורכי איאה סולוק כיום. 

החפירות בא/ מ 1863 עד 1874 ערך הארכאולוגן האנ¬ 
גלי רדד( 004 ׳\\) תפירות בא' מטעם המוזיאון הבריטי וגילה 
את מקומו של הארטמיסיון. אחר הפסקה ארוכה התחילו 




255 


אפסוס — אססיה 


256 



אפפום. הספריוז של ?לסוס פולסאנוס 


במקום החפירות השיטתיות בהנהלתו של בנדו׳רף מטעם 
המכון הארכאולוגי האוסטרי, והמשיכו בחפירות בא׳ חוקרים 
אוסטריים שונים עד מלחמודהעולם 1 וגם אחריה (ב 1926 ). 

הארטמיסיון נמצא דרומית־מערבית מן הגבעה איאה־ 
סולוק. המקדש העתיק ביותר היה בצורת קרפיף מוקף חומה. 
בתחום הקדוש (?ס׳מ״ןפז) עמד פסל האלה תחת עץ קדוש 
ולפניו מזבח. דביר לפסל־האלה עדיין לא היה קיים בתקופה 
קדומה זו. בשלב השני של התפתחות הארטמיסלן, בסוף המאה 
ה 7 או בתחילת המאה ה 6 לפסה״ג, הורחב התחום׳ אד צורתו 
הכללית לא נשתנתה. בדרגה השלישית כבר היה קיים בניין 
בממדים קטנים, שיש רואים בו את הארטמיסיון הראשון 
בסיגנון יוני. באמצע המאה ה 6 בערך נבנה הארטמיסיון 
הגדול הראשון. שיעוריו היו 110x55 מ/ סיגנונו היה יוני 
והיה בנוי לפי התבנית של מקדש דיפטדי, כלומר, היה בעל 
מערכת־עמודים כפולה (ע״ע יון, אדדיכלות). מספר העמודים 
לאורך הגיע עד עשרים ולרוחב עד שמונה. הארדיכלים של 
ארטמיסיון זה היו כרסיפון מקנוסוס ומטגנס בנו. לפי המסורת 
נמשכה הבניה 120 שנה ונסתיימה באמצע המאה ה 5 . בתחילת 
העבודה תרם קרויסוס מלך לודיה למקדש זה מספר מרובה 
של עמודים מקושטים בתבליטים. מקדש זה, אחד מן היפים 
ביותר שנבנו בסיגנון יוני, נשרף על־ידי הרוסטרטוס, שלפי 
האגדה רצה לעשות לו שם־עולם בזה, בשנתי 356 — לפי 
המסורת, בלילה שבו נולד אלכסנדר הגדול. המקדש הוקם 
מחדש בממדים גדולים יותר בתקופה ההלניסטית ובניינו 
נמשך הרבה שנים. כשהגיע אלכסנדר הגדול לא׳ כבר היה 
המקדש החדש בנוי. הארדיכל היה כירוקךטס, והפסלים 
המפורסמים של המאה ה 4 , םק 1 פ 0 (ותלמידיו) ופרכסיטלם, 
השתתפו בקישוטו ע״י עבודות־תבליט. הארטמיסיון'ההלני¬ 
סטי היה עצום בגדלו׳ אבל מבחינה של עדינות הביצוע 
האמנותי נפל מן המקדש היוני, שקדם לו. הוא עמד עד שנת 
262/3 לסה״נ. באותה שנה נשרף ע״י הגותים ומאורע זה 
היה תחילת הסוף של המקדש והפולחן גם יחד, כאמור. 
אמנם, אף לאחר שרפת הגותים הוקם המקדש מחדש, אך 
בממדים קטנים הרבה יותר. נצחון־הנצרות הביא כליה על 
פולחן ארטמיס של א/ שאת מקומו ירש הפולחן של "יולדת־ 
האל" (עיין למעלה). 

מן החפירות נתברר, שהעיר א׳ השתרעה על שתי הגבעות, 

פיון (כיום פנאייר־דאג) וקורסוס (כיום בל־בל־דאג), ועל 


פני העמק שביניהן עד לנמל. בתחילת 
התקופה ההלניסטית נתבצרה א׳ על-ידי 
המלך ליסימאכום בחומה, שארכה הגיע 
ל 8 ק״מ. מחומה זו נשארו שרידים ניכרים 
מאוד על הקורסוס. משערי־העיר נותרו 
שנים: שער מאגנסיה, שחיבר את העיר 
עם הדרך לעמק המיאנדרוס! ושער קור־ 

סוס על המורד הצפוני של הפיון. סמוך 
לשער זה, מצד שמאל לכניסה׳ היה 
האיצטדיון הגדול׳ ששימש זירה למירוץ 
של מרכבות ולקרבות של גלאדיאטורים. 

בסביבה זו׳ כלומר, בחלק הצפוני־מזרחי 
של העיר׳ נמצאים שרידים של בניינים 
הרבה, כגון גימנסלן, מרחצאות (תרמים), 

מקדש. החלק העיקרי והחשוב ביותר של 
העיר היה דרומית לשטח זה, בין המורדות 
המערביים של הפלו והנמל. אנו מוצאים כאן את שרידי 
ד,כנסיה, שבה נתקיימה הוועידה (הקונציללן) הגדולה של 
431 • להלן לצד דרום אנו נכנסים לשטח של בניינים גדולים, 
ובתוכם גימנסלן, הרמים ולשכות ארוכות, שהן צופות לצד 
דרום אל פני הרחוב הראשי, שנקרא "הרחוב הארקאדי" ע״ש 
ארקאדלם קיסר, שחידש אותו בסוף המאה ה 4 לסה״ג. אורך 
הרחוב היה 500 מ׳. באמצעיתו היתד. מסילה של 11 מ׳ לכלי־ 
רכב, ומשני צדדיה נמשכו לשכות מפוארות. בשני קצות־ 
הרחוב, מצד הנמל והתיאטרון, עמדו שני שערי־פאר. הקצה 
המזרחי של "הרחוב הארקאדי" הגיע עד רחבה גדולה לפני 
התיאטרון הגדול, שנבנה במורד הפיוז. התיאטרון היה בעל 
ממדים עצומים והיה בו מקום לעשרים וחמשה אלף צופים. 
הצופים היו יושבים כשפניהם אל הנמל והים, כלומר, לצד 
מערב. דרומית־מערבית לתיאטרון נמצא גוש של בניינים־ 
חשובים ביותר, בראש וראשונה בניין־הספריה הנהדר, אפשר 
היפה ביותר בעיר כולה. הוא הוקם בימי טרייגוס קיסר ע״י 
בנו ושאר יורשיו של האזרח המכובד של א׳ גאיום יוליוס 
קלסוס פולמאנוס. באותו מקום היתד, גם האגורה! כן היה 
שם מקדש, שחושבים אותו לסרפיאון. 

י. קלוזנר, מישו עד פאולוס, ח 2 ( 1951 ), 87 , 91 — 97 ! 

01 1 ) 1)1X0111X1 י !, 00 ','\ .ז .ן ; 1874 , 505 ) 5/1 }£ , 1113 !ז 011 .£ 

, 505 ) 111 )£ / 0 £5:05110110X15 ,׳ 11301535 .}\ •¥\ ; 1877 , 505 ) 1/1 }£ 

. 1908 , 11 — 1 . ¥01 

א. ש. 

אפסיד! (אי־דיבור! מיוד £.!!ךרק>,( 10x0 ׳^, דבר, הגד), בפיסיו־ 
לוגיה הפאתולוגית ובנורולוגיה — הפרעה או 
ביטול של כושר־הדיבור ללא שיתוק של כלי־הדיבור. הא׳ 
אינה אלמות. היא נגרמת על-ידי מחלות אורגאניות של 
המוח — כגון: חבלה, שטף־דם, דלקת׳ גידול — 5 אם הן 
פוגעות במקומות מסויימים בקליפת־המוח, שהם מכונים 
"מרכזי-הדיבור" והם נמצאים תמיד רק באחד משני פלחיו 
של המוח הגדול: ברוב בני־האדם בפלח השמאלי, ובאיטרים, 
הכותבים ביד השמאלית, בפלח הימני(ע״ע מח). 

לא׳ צורות שונות, שאין להבינן אלא מן הפונקציות 
החלקיות, שמצירופן מתהווה תהליך־הדיבור. הילד הקטן — 
וכן המבוגר הלומד לשון חדשה — קולט תחילה שמות של 
עצמים על־ידי השמיעה (המבוגר גם ע״י הראיה, בדרך 
הקריאה), והוא קושר כל שם ברשמים אחרים המגיעים 





257 


אססיח 


258 



מאותו עצם דרך שאר החושים, ומתוך כך הוא בא לכלל 
יצירת המושג של עצם זה. המושג, ביחד עם השם׳ נשאר 
שמור בזכרונו. רק אח״ר לומד האדם לבטא את השם, ודבר 
זה דורש אימון מיוחד בתנועות מסובכות ומותאמות של 
כלי־הדיבור — השפתיים, הלשון, הגרון, מיתרי־הקול, ועוד. 
הדיבור מורכב, איפוא, לכל הפחות, מ 3 פונקציות יסודיות: 
קליטה, יצירת־מושג, ביטוי. בתפיסת המכאניזם העצבי של 
פונקציות אלו מחולקים הנורופיסיולוגים זה כשלושה דורות. 
לפי התורה הקלאסית, ששלטה בסוף המאה ה 19 ובתחילת 
המאה ה 20 , יוחד לכל אחת מן הפונקציות הללו מרכז אנא- 
טומי מוגדר במוח! מרכזים אלה מחוברים זה לזה, וכולם 
קשורים במרכזים של התחושות ושל תנועות־השרירים 
(ציור 1 ). 

כשתהליך פאתולוגי פוגע באחד מן המרכזים של הפונק¬ 
ציות הנזכרות, מופעת א , , שצורתה תלויה בכל מקרה ומקרה 
במקום הפגיעה. כשנפגע המרכז ( 2 ) שבפיתול הרקתי 
השמאלי הראשון, התוצאה היא "א׳ סנסורית" או "הא׳ של 
ותיקה", שמתבטאת באי־הבנה של המלים המדוברות: 
החולה דומה לאדם השומע לשון זרה לו — שומע את המלים, 
אפילו יכול לחזור עליהן, אך אינו מבין את תכנן, ולפיכך 
אף אינו מסוגל להשתמש בהן מדעתו. כשניזוק המרכז ( 5 ) 
שבפיתול המצחי השמאלי השלישי, מופעת "א׳ מוטורית" או 
״הא׳ של ברוקה״, שהיא פגימה בכושר ביטוי־המלים: החולה 
מבין כל מה שהוא שומע׳ אך אינו יכול לדבר, אע״פ שהוא 


שולט בכל כלי־הדיבור — ניטל ממנו הכוח להתאים את 
התנועות של הכלים השונים ליצירת מלים מסויימות, לפיכך 
הוא רק ממלמל ומוציא הברות בודדות ללא טעם ותוכן. 
במקרה של מחלה באיזור ( 7 ) שבאונה המצחית מופעת "א׳ 
אמנסטית" ("אי־זכרונית", מיוו׳ שיכחה), שמת¬ 

פרשת כהפסקת הקשר בין המושגים׳ או בין מחשבות־האדם. 
ובין מרכזי־הדיבור: החולה יכול גם לשמוע וגם לדבר, מתוך 
חזרה על מלים ששמע, אך אינו יודע את השמות של העצמים 
ואינו יכול להפוך את מחשבותיו למלים מתאימות, בדומה 
לאדם שמחמת אי־ידיעתה של לשון מסויימת אינו יכול לבוא 
בדברים עם הדוברים בה. — הא׳ הסנסורית ניתנת להיתפס 
כאחת מצורות האגנוזיה (ע״ע), הא׳ המוטורית — כאחת 
מצורות האפרכסיה (ע״ע). 

למעשה אין הא׳ מופעת עפ״ר באחת מצורותיה הברורות 
המוגדרות להלכה, אלא בצורה של תסמונת שיש בה משום 
תערובת של צורות הא׳ השונות, מאחר שתהליכי־המחלה 
פוגעים עפ״ר בשטח רחב של המוח על מרכזיו השונים או 
משפיעים על פעולת המוח כולו. בהרבה מקרים נפגם ביחד 
עם כושר־הדיבור גם כושר־הכתיבה (אגרפיה׳ ע״ע), או מו¬ 
פיעות גם צורות אחרות של אפרכסיה (ע״ע), או נפגם כושר־ 
הקריאה ("עוורון־מלים", אלכסיה, מיוו׳ דיבור) או 
כושר ההכרה של תמונות אויחפצים כביטוי לאגנוזיה. 

תורת הא׳ הקלאסית מבוססת על החקירות של ברוקה 
(ע״ע) ושל ורניקה (ע״ע). הראשון גילה ב 1861 במוחו של 

ד ד 




259 


אססיח — אפק 


260 



אפעה ( 213 ־ 00101 £01115 ) 

אדם, שסבל בחייו מא׳, את ההרס של האחור ( 5 ), שבקרא 
אח״כ על שמו; השני פיתח ב 1871 — 1907 את תורת־המרכזים 
כעקרון של מכאניזם־הדיבור ושל פעולת־המוח בכלל. ה. 
ג׳קסון (ע״ע), ר. הד (ע״ע)׳ פ. מרי (ע״ע), ובדור האחרון 
ק. גולדשטין (ע״ע) עירערו על השקפה זו: הם רואים 
את הא׳ לא כביטוי של הפרעות במרכזים מסויימים דוקה, 
אלא כתגובה של המוח כולו ושל האישיות בשלמותה על כל 
הפרעה פאתולוגית. ביחוד עמד גולדשטין, שהעמיק מאוד את 
החקירה בבעיה זו, על הגישה ה״אורגאניסמית" (ע״ע אורג¬ 
ניזם). אולם בזמן האחרון נרכשו על־ידי הנורו־כירורגיה 
והאלקטרו־פיסיולוגיה של המח (ע״ע) ידיעות י חדשות חשו¬ 
בות, שיש בהן משום חיזוק לתורה הקלאסית של ורניקה. 

הטיפול בא׳ וסיכויי־הריפוי תלויים בטיבם של גורמי- 
המחלה. במחלה חולפת חולפים עפ״ר מעצמם גם סימני־הא׳. 
לאחר חבלה או ניתוח, המשאירים אחריהם צלקת, נשארת 
הא׳ עפ״ר קבועה. אולם יש גם כאן מקרים של הטבה חלקית 
עצמית איטית. במקרים אחרים, כשהחולה עדיין צעיר או 
בגיל־העמידה, אפשר לפעמים לחדש את כושר־דיבורו ע״י 
חינוך ואימון ע״י מומחה לפדאגוגיה רפואית — טיפול, 
שדורש זמן ממושך וסבלנות מרובה מצד החולה והרופא 
כאחד. — המכאניזם של הטבות אלו של הא׳, לאחר שרקמת־ 
המוח נפגמה פגימה בלתי-חוזרת, עדיין אינו ברור כל צרכו. 
אפשר להסבירו ע״ם תורת־השלמות של המוח, ואילו לפי 
תורת־המרכזים יש להניח, שהפלח השני של המוח נכנס 
במקום הפלח הנפגע, או שמרכזים אחדים מקבלים עליהם 
את התפקיד של המרכז שנפגם. 

; 1903 , x ^^ק 7 < 01 ^ 1 -^ 1 ^ 150}\€ 5)/1)7{)^01x ־ 105 (^ 0 61 ( 1 , 10100 ת . 0 
- 30101 ) ; 1947 , 0510  1 ז 0 וז 1 — צהריים או דרום) — קו־הצהריים או הצוהר. 
מקומו של כל כוכב (£) ביחס לנקודה 0 ? נקבע ע״י שני 
שיעורים: הזווית שבין הראדיום שלו ובין מישור־הא׳ — 
הגובה או הקשת ^!), והזווית שבין זקיף- 

הכוכב ובין מישור הצוהר > או הקשת ' 511 ) — 

האזימות (ע״ע). — מדידת שיעורי־הא׳ היתה בשעתה אחת 
מן השיטות החשובות ביותר בנוטות (ע״ע). 

י. ל. 

אפק, שלושה מקומות, שהם נזכרים במקרא ונקראים כך על 
שם האפיקים שבקרבתם, שהמים גואים וגוברים בהם. 

(א) עיר מלוכה כנענית (יהו׳ יב, יה) בין אונו (כפר 
ענה) ושוכו (שויקת א־ראם) בשרון. א׳ כבר נזכרת בכתבי 
המארות המצריים מן המאה ה 19 לפסה״נ ("אפקום") ובכת¬ 
בות תחותמם ווו (אפקן). בימי השופטים ובימי שאול 
שימשה בסים חשוב לפלשתים במסעיהם נגד ישראל. כאן 
חנו הפלשתים קודם שניצחו את ישראל ושבו את ארון־ 
אלוהים בימי שמואל (שמ״א ד, א) וכן לפני הקרב האחרון 
עם שאול (שמ״א כט, א). השם א׳ נשתמר במגדל אפק 
(ע״ע) עוד בימי השלטון הרומי, ואולם א׳ עצמה הפכה 
מימי הורדוס לאנטיפטרים (ע״ע). כיום א׳ היא תל ראם 
אל־עין או ראש העין. בחפירות־ניסיון בתל ובקרבתו נתגלו 
שרידים מן התקופה שלפני האבות (תקופת הברונזה הקדו¬ 
מה) ואילך. 

; 6 .ק , 11 .סא , 84508 . 4 ; ; 52 .ק , 1923 , 05 ?[ 

;. 0 19 .ק , 1932 ;. 7 ) 50 .ק , 1925 , 8 [? , 11 * ; 33 .ק , 33 . 190 
. 0 99 .ק , 1 ׳ 5 ,. 14 ;. 11 111 .ק ,׳ 3 ,? 004 ,ץז 0 111£16 

(ב) עיר כנענית בנחלתו של שבט אשר (יהו׳ יט, ל), 
ששבט זה לא הוריש אותה (שום׳ א, לא). בכתבות האשו¬ 
ריות מימי אסרחדון היא נזכרת בשם אפך. רוב החוקרים 
קובעים את מקומה באחד מן התלים בעמק עכו. מתקבל 
ביותר על הדעת הזיהוי של א׳ עם תל כרתה, שלרגליו 
מוצאו של נהר נעמן (בלום); בתל נמצאו חרסים וכלי־נשק 
מתקופת הברונזה התיכונה. בחרבת כרתה ליד התל נמצאו 
בימי הצלבנים טחנות-מים, שהן ידועות בשם רכורדנה. 

, 05 ?[ , 41; 533x15310 .ק , 1929 ,. 113 ; 59 •ס , 1928 , 8 [? ,; 1 * 

.£ 38 .ק , 1929 

(ג) א׳ ש״במישור״ הנזכרת במל״א כ, כו—ל: מל״ב יג, 

יז — ובה ניגף ארם לפני ישראל פעם בימי אחאב ופעם 
בימי יואש. הכוונה היא לפיך שבגולן׳ בתחום סוסיתה, סמוך 
לכביש דמשק—בית־שאן (דרך הים), במישור פורה, על־יד 
מעיין פיק העשיר במים. בא׳ זו היה קיים ישוב גם במאה 
ה 4 . בחורבותיה נמצא עמוד ועליו סמל־המנורה וכתובת 
יהודית־אדמית. החורבה הקדומה ביותר נמצאת בחרבת אל- 
עקבה, דרומית-מערבית לכפר הנוכחי. 

.קק , 11 , 44508 , 1811£ זנ 11 * ;. 0 136 .ק , 11111 * 01 [ ,ז 30110 וזזעו 501 

. 0 29 
מ. א. י. 




263 


אפקריס — אפר 


264 



אפקריים (:>ג* 0 ג 1 > 1 ז 30 ק£): א. 3 ז 81110 מ 10 15 ז 30 ק£: 1 . ענו* פורח: 

2 . פרח: 3 . פרי; 4 . חתד־רוחב ע? הפרי ( 2 עד 4 טונריים). ב. -ץז 5 
חסז^פסעאס 113 פו 1 ק: 1 . ענה פורח; 2 . פרח: 3 . מראה הפרח טלטעלר. 
ג. .ק 5 <ז 111 \[ץ 11 < 01 ;*ז 1 :0 . עגח פורח; 2 . פרח (מונדל) 

אפקרים ( 18 ז 30 ק£), סוג של צמחים ממשפחת האפקריים, 
שהיא קרובה ביותר לאברשיים (ע״ע). הסוג כולל 
כ 30 והמשפחה — כ 325 מינים, שברובם הם שיחים ילידי 
אוסטרליה והאיים של הים הדרומי ובמיעוטם ילידי פאטא־ 
גוניה וארץ־האש. חלק מהם מקובלים כצמחי־נוי. 

אפר, 1 . בביולוגיה — חומר לא־דליק, שמשתייד מדומות 
צמחיות או אנימאליות או מחמדים ממקור הצומח 
או החי שעלו באש. הרבבו הכימי וכמותו של הא׳ מעידים 
על טיבו של החומר המינראלי, שהיה כלול בפדוטופלאסמד. 
החיה, ועל חלקו של חומר זה במבנה־התאים. — סוגי־הא׳ 
השונים הם תערובות של תחמצות ומלחים. מרכיבים קבו¬ 
עים — ז. א. מצויים בשיעורים ניכרים בכל א׳ — הם: 
אשלגן׳ נתרן, סידן, מאגנזיום, ברזל — כתחמצות, או כקאר־ 
בונאטים, פוספאטים, סולפאטים, סיליקאטים, כלורידים! 
מרכיבים מתחלפים — ז. א. נדירים וארעיים — הם: ליתיום, 
רובידיום, באריום, סטרונציום, אלומיניום, מאנגאן, אבץ, 
נחושת, ניקל, קובאלט, מוליבדן, ומן האניונים — בוראט 
וההאלוגנים (פרט לכלוריד). מלחים שמצויים בא׳ אינם סימן 
למציאותם כצורתם ברקמה החיה קודם שנשרפה: למשל, רוב 
הקארבונאטים אינם אלא פרי שריפה של מלחי החומצות 
האורגאניות. גם חלק מן הפוספאטים והסולפאטים נוצרים 
רק בשעת השרפה מן הזרחן והגפרית שבחלבונים. מצד שני, 
אע״פ שעיקרה של הרקמה החיה הן תרכבות של חנקן (חל¬ 
בונים), אין למצוא את עקבותיו בא׳: כולו נהפך לחמרים 
נדיפים בשעת שרפת החומר האורגאני. — ההאלוגנידים 
וההולפאטים של המתכות שבא׳ ומלחי-אלקאלי של כל 


החומצות הם מסיסים במים וניתנים למיצוי מן הא׳ ע״י 
שטיפה במים: לפיכך המישרה המימית של מיני־א׳ היא 
בדרך־כלל אלקאלית. הפוספאטים, הקארבונאטים והסילי־ 
קאטים של המתכות הכבדות, וכן תחמצות הברזל והמאנגאן, 
אינם ניתנים להפרדה מן הא׳ ע״י השרייתם במים. 

טיב הא׳ מבחינה כמותית ואיכותית משתנה בהתאם 
למקורו, ואפילו בצמח או בבעל־חיים אחד השיעורים מש¬ 
תנים מאבר לאבר, וכן הם תלויים בגיל הצמח או החי, 
בתנאי-גידולו, וכד׳. בדרך־כלל ניכרת קביעות מרובה בשיעו¬ 
ריהם של המרכיבים הקבועים: האורגאניזמים החיים, וביחוד 
בעלי־החיים, מצויירים במנגנונים פיסיולוגיים מיוחדים, 
שמייצבים את שיעורי־המינראלים בכל גופם ובכל אבר 
ממנו כמעט ללא תלות בטיבה של אספקת־החמרים מן החוץ, 
כגון מנגנון־ד,הפרשה בבעלי־החיים, שפעולתו מכוונת לפעו¬ 
לת המנגנון של קליטת־המזון. שיעוריהם של המרכיבים 
המתחלפים תלויים במידה מכרעת בטיבו של קרקע־הגידול, 
באורח־ההזנה, וכד׳. אולם אף כאן הופר בשנים האחרונות, 
שיסודות שונים, שמופיעים בא׳ בכמויות זעירות ביותר 
(״חמרי־עקבות״, 5 ט:> 51311 < 1 ! 51 ט:> 3 ז 1 ) ושנחשבו לפנים כעירו־ 
בים טפלים, שחדרו במקרה מן החוץ, ממלאים תפקידים 
חשובים — ולפעמים אפילו חיוניים — בפיסיולוגיה של 
האורגאניזם החי בתור מרכיבים של קאטאליזאטורים ביו¬ 
לוגיים (ע״ע פרמנטים). על יסודות אלה נמנים, למשל, אבץ, 
קובאלט, מוליבדן, ועוד — מתכות, שמעולם לא ייחסו להן 
תפקיד בתהליכי־החיים. 

בדרך־כלל עשיר א׳ של זרעים בפוספאט, א׳ של עלים 
וגבעולים — בסיליקאט, א׳ של פקעות ופירות — במלחי־ 
אשלגן. א׳ של צמחי-יבשה מכיל יותר נתרן, של צמחי־ים — 
יותר אשלגן: לא׳ של צמחי־ים אפיינית נוכחותם של בר 1 - 
מידים ויודידים. שיעור הא׳ בעצה היבשה של רוב העצים 
הוא מ 0.2% עד 0.5% , אבל בחלקים אחרים של הצמח הוא 
יכול להגיע ל 5% , ואפילו ל 20% ויותר. 

א׳ אנימאלי מכיל בדרך־כלל הרבה פוספאט, שעיקרו — 
ביחד עם פלואוריד — בא מן העצמות. מן הבשר מתקבל א׳ 
רב־אשלגני, מן הדם — רב־נתרני. הא׳ של נוזל־הדם הוא 
כמעט שווה בשיעורו ובהרכבו בכל היונקים, ובכללם האדם, 
ואילו הא׳ של תאי־הדם הוא בעל הרכב אחר לגמרו, והוא 
שונה ומיוחד בהרכבו בכל מין ומין(ע״ע דם). — גוף־האדם 
הנשרף משאיר אחריו 7% — 6 של א׳. 

א׳ גוף־האדם (%): 

14 0.3 — 0.4 ; 0.25143 — 0.3 ; 03 1.6 — 2.2 ; 8 ^ 0.04 ; 1 * 0.001 ; 
0 ? 0.01 ; 011 0.0002 — 0.0004 (?); ת^ז 0.0005 — 0.001 (?) . 

ח 2 0.002 (?); ? 0.9 — 1.2 ; 5 0.2 — 0.25 ; 0.00151 ; 01 0.2 — 0.3 ; 

? 0.009 ; ! 0.00004 — 0.0001 . 

א׳ של צמחים — ובמידה מצומצמת גם זה של בעלי■■ 
חיים — היה לפנים המקור היחיד להפקתם של אל קלי(ע״ע), 
אשלג (ע״ע) וסודה (ע״ע). עד הדור האחרון היו נוהגים 
בארצות העשירות ביעדים, כגון סיביר וקאנאדה, לשרוף 
עצים לשם מיצוי האשלגן הקארבונאטי מאפרם. א׳ של 
צמחי־ים שימש מקור להפקת יוד (ע״ע). — משום השיעור 
של האשלג והפוספאט שבו עדיין לא אבדה חשיבותו של 
הא׳, וביחוד של א׳־העצמות, כחומר-דישון לקרקעות שהן 
עניות במינראלים אלת 




/ 


265 אסר 266 


לוח א 

אפר של צמחים מיובשים 


ס 

51 

$ 

ק 

ח 1 א 


1 9 א 

08 

18 א 

< 

כלל־הא׳ 

% 

חומר 

0.002 

0-002 

0-02 

0.04 

001 

0.002 

0.05 

0 08 

0 01 

0.14 

0.5 

עץ־אלון 

- 

0.02 

001 

0-02 

- 

0.02 

0.05 

4-7 

002 

0.26 

7.2 

קליפת־אלון 

1.3 

9.1 

0.30 

0.21 

0-001 

0.27 

0.28 

1.1 

0-12 

1.8 

26.7 

£כטבט 

0.1 

1.1 

0.15 

0.2 

0.005 

0.07 

0-08 

0.28 

0 05 

0.7 

4.5 

קש־שיפון 


לוח ב 

א׳ של חמרים טבעיים צמחיים ואנימאליים (%) 


וס 

$ 

ק 

ח 1 א 

ט 0 

^6 

19 ׳י 1 

08 

18 יז 

< 


0-05 

0.17 

0.37 

0.003 

0.0003 

0.000 

0.17 

0.06 

0.06 

0 47 

חטה 

0 04 

0.15 

0.37 

0.003 

00007 

0.005 

0.15 

0.06 

0.06 

0.45 

שיפון 

004 

0-13 

0.28 

- 

- 

0-001 

0-03 

0-02 

0-02 

0-45 

קמח־שיפון 

02 י 0 

0 03 

006 

0 000-2 

0.0002 

0001 

003 

0.01 

0.02 

0.48 

תםותי־אדמה 

0.06 

0.03 

0 05 

0.0007 

0.0002 

0.003 

0.05 

0-03 

0.08 

0.43 

תרד 

0-004 

0.01 

0.02 

0.0001 

00007 

0.0003 

0.0: 

0 02 

0.01 

0.18 

תפוח י ־זהב 

0-11 

0 03 

0.09 

- 

0.00003 

0.0002 

0.01 

0.12 

0-05 

014 

חלב־פרה 

0.12 

0.20 

016 . 

0-00003 

0.0002 

0-003 

0.01 

0.06 

0*15 

0.13 

ביצים 

0 08 

0 23 

0-20 

? 

? 

0-003 

002 

0.01 

08 ־ 0 

0.34 

ב&ר רזח 

0.10 

0.25 

0-37 

0003 ־ 0 

0-004 

0.012 

0-02 

001 

0.09 

0.30 

כבד 


לוח ג 

דוגמות לסוגים של א׳־פחם 


נקודת־ 

היתוך 




ב ב% 

ה ר כ 




1:02 

אלקאלי 

1 9 0 יז 

030 

0 ח 1 י 1 

?8203 

*12 03 

5.02 

ס 1.500 

1.4 

1-7 

0-7 

0.5 

- 

5.6 

38.3 

51.8 

1.380 0 

1.2 

2.1 

1-3 

5-8 

- 

8.8 

35.0 

42.7 

1.150 0 

14 

4.8 

2.1 

3-7 

0.3 

25.0 

26.8 

36.9 


הכימיה העתיקה׳ שראתה ב״עפר" יסוד כימי׳ ראתח בא׳ 

את היסוד ה״עפרי" שבגופים הגשמיים. סמיכות־מחשבה זו 
שבין עפר לא׳ מתבטאת גם במליצה המקראית (ברא׳ יח, 
כז! איוב ל, יט; מב׳ ו) ובמנהגי אבלות וסיגוף בישראל 
בתקופת־המקרא (יהו׳ ז, ו! שמו״ב יג, יט! ישע׳ מז׳ א; נח, 
ה; ירט׳ ו, כו* יונה ג׳ ו! איוב ב, יב! אסתר ד, א, ועוד), ובזמן 
מאוחר יותר — בתלמוד (תעני׳, ט״ז, א׳! ב״ב, ס׳, ב׳, ועוד). 
מנהגי סיגוף ועינוי, שהם קשורים בשימוש בא׳, נתקבלו גם 
במערב בפולחן של הכנסיה הקאתולית, שבה נפתחים ימי־ 
הצומות שלפני הפסחא ב״יום־האפר״( 111 נ 1 ־ 21 מ 1 :> 65 ^>): ביום 
זה מפזר הכוהן אפר־מקלה של לולבים מקודשים על ראשי 
הכורעים לתפילה ואומר: "זכור, אדם, כי עפר אתה ואל עפר 
תשוב" (ע״פ ברא׳ ג, יט; תהיל׳ קג, יד! קוהל׳ ג, כ! יב, ז). 

2 . בטכניקה — השייר המוצק של חמרי־דלק שנשרפו. 


א׳ נוצר ומצטבר בכל תנור או כבשן מוסק בפחם, וסילוקו 
מזמן לזמן הוא הכרחי להסקה. מעריכים, שכ 1 1 / 2 % — 1 מן 
ההוצאה השוטפת של כל מפעל תעשייני או מפעל־חשמל 
השורף פחם יש לזקוף על חשבון הטיפול בא׳. מכאן אחד מן 
היתרונות של השימוש בדלק נוזל (שמן־אדמה), שבשעת 
שרפת הוא הופך כולו לחמרים גאזיים ואינו משיך א׳ כלל. 

סוגים משובחים של פחם מכילים 10% — 5 א׳, סוגים 
בינונים — עד 15% , סוגים פחותי־ערך — עד 20% , ולפעמים 
עד 25% . א׳־הפחם הוא מחוסר־פוספאט ומעוט־אשלג, ועיקרו 
אלומיניום וברזל סיליקאטיים! לפיכך אין לו ערך כחומר־ 
דישון. מידת הקשיים הנגרמים ע״י התהוותו של א׳ תלויה 
לא רק בכמותו אלא גם באיכותו — בנקודת־היתוכו: א׳ בעל 
נקודת־חיתוך גבוהה מצטבר בצורת אבקה, שהיא נוחה יותר 
לסילוק, ואילו א׳ שניתך בחום־הכבשן חוזר וקופא כצורת 






267 


אפד — אפדודיטי 


268 


גושים או בצורת שכבה מוצקת, שהיא דבקה בדפנות 
ומאכלת אותן מחמת האלקאליות שלה. אלומיניום סיליקאטי 
הוא קשה־היתוך; נקודת־ההיתוך מונמכת עם ריבוין של 
תחמוצת־הברזל ותערובת של אלקאלי וסיד. — המיתקנים 
להרחקת הא׳ מכבשנים ותנורים הם משני סוגים: 1 ) אז׳ק־ 
טורים (ע״ע), שפועלים בכוחו של סילון־מים הנזרק בלחץ 
גבוה * 2 ) מכשירים מכאניים לגירוד ולכיתוש. 

3 . א׳ געשי — מאגמה, שנזרקת בצורת אבקה דקה 
מהר־געש מתפרץ! הרכבו' הוא בהרכב המאגמה שממנה הוא 
בא. באויר שקט מיתמר הא׳ מעל לוע־ההר כעמוד־עשן זקוף, 
שמתפשט למעלה לצדדים כעין אורן־הסלע! רוחות עלולות 
להעביר אותו למרחקים גדולים. הופעתו בכמויות גדולות 
גוררת מ ט ר ו ת - א׳ בסביבות הר־הגעש, שמשקעיהם עלו¬ 
לים לכסות בשכבה עבה שטחים נרחבים! חורבן פומפיאה 
(ע״ע) הוא הדוגמה המפורסמת לכך. א׳ געשי דק־שבדק, 
שנישא למרחקים גדולים ושוהה זמן מרובה בגבהי־האטמו־ 
ספירה, גורם לתופעות אופטיות בולטות בדימדומי הבוקר 
והערב. תופעות כאלו נראו באיזורים נרחבים על פני כדור־ 
הארץ במשך כמה שבועות לאחר התפרצותו של הר־הגעש 
קרקטאו(ע״ע) ב 1883 . 

ס. ה. ב. — י. ל. 

אפר 1 ךיטי (ף:ו! 8 ס 0 <ן>^׳), אלת האהבה והפוריות של היוונים. 

לפי מסורות יווניות, בא פולחנה של א׳ ליוון מן 
המזרח. הרודוטוס ( 1 , 105 ) מספר, שההיכל הקדום ביותר 
של א׳ "השמימית" (")"•"ס״ס) הוקם באשקלון, ואף ההיכל 
שהוקם לשמה בקפריסין לא היה אלא סניפו של ההיכל 
האשקלוני. כן הוא מספר, שהיכלה של א׳ באי קיסךה נו¬ 
סד ע״י הפיניקים. לפי פאוסאניאם היו בני-אשוד הראשו¬ 
נים, שכיבדו את א׳ השמימית. יש משערים, שהכינוי "א׳ 
השמימית" הוא ביסודו הכינוי "מלכת השמים" שבמקרא 
(יר׳ מד, יז ואילן). לפי מיתוס יווני, שהובא בוןאוגעיה 
( 1 , 188 ) של הסיודוס, נובע הכינוי אוראניה משמו של או־ 
ראנוס, אל־השמים. והשם אפרודיטי מ 05 ?><ז > 6 — קצף מי־ 
הים, שממנו נולדה (ע״ע אורנוס). האיליאס רואה בא׳ אלה 
יוונית, בתם של זום ודיוני, אך כינויה שאף הוא 

מצוי באיליאס, מעיד על חשיבותו של האי קפריסין בפול־ 
חנה. מזמנו של הומרוס, ואפשר עוד קודם לכן, נחשבו 
ה(אלות־החן, בלאט׳:> 1 ;נ: 3 ז 0 ) כבנות־לווייתה של א׳: 
לבעלה נחשב האל הפיקטוס ולאהובה — אלם (ע״ע), אל־ 
המלחמה (אפשר מפני-כן תוארה א׳ בכמה מקומות בלבוש- 
מלחמה). ארוס (ע״ע) היה נחשב למשרתה או לבנה. מלבד 
כינויה ה״שמימית״ היה לה גם הכינוי 05 !!חי 5 ׳״ ) ז־(אלת כל 
העם). על יסוד כינויים אלה מבחין אפלטון ("המשתה", 
1 > 180 — 181 ; ע׳ גם ״המשתה־ לכסנופון, 8 , 9 — 10 ) בין שתי 
א": השמימית, שאין לה אב, אלת האהבה העילאית, ופאג- 
דמום, שאביה הוא זוס — אלת האהבה הרגילה. 

האגדה על אהבתה של א׳ לאדונים (ע״ע) היא צורה 
יוונית של הסיפור על עשתורת ותמוז. המיתום על אהבתה 
של א׳ לאנכיסס (ע״ע), שכבר הוא מצוי באיליאם, זכה 
לפירסום מרובה בתקופת־הזוהר של השלטון הרומי, אנאם 
וע״ע), בנם של א׳ ואנכיסס, נחשב לפי המסורת הרומית 
לאביה ולמייסדה של רומי ולמחזיר עטרת״הגדלות לצאצאי- 
טרויה, שזוהו עם הרומים. א׳ זוהתה ברומי עם ונוס, אלת 



פסל אפרודיטי טרא׳פיח התקופה ההמיסטית. 
נמצא בווארי־טערה ׳פנהר־הכרטל 


האהבה הרומית, ונחשבה לאמו של העם הרומי. לפי אפל¬ 
טון ולפי סופרים מאוחרים יותר זוהתה א׳ עם הכוכב 
נוגה (=ונו 0 ). 

פולחן א־ היד. רווח בכל העולם העתיק: מרכזי־הפולחן 
החשובים ביותר שלה היו פאפ(ם ואמאתום שבאי קפריסין, 
האי קיתרה (דרומית לפלופונסוס), האי דלוס והעיר קורע־ 
תום. במערב היה מפורסם ביחוד היכלה בהר אוי? 0 (^ז£; 
שיש רואים בשמו צורה כנענית: ארך) שבסיציליה ומשם 
נתפשט פולחנה (מתוך זיהוי עם ונום האישלית) ברחבי אי¬ 
טליה. בארץ־ישראל ידוע היה פולחנה של א׳ לא רק באש¬ 
קלון (ע׳ למעלה). אלא אף בעכו, ועל רבן גמליאל השני 
מסופר, שהיה רוחץ בעיר זו "במרחץ של אפרודיטי" (משנה 
ע״ז, ג׳, ד). פסלי א׳ נמצאו בא״י במקומות שונים. 



269 


אפרודיטי—אפריורי 


270 


א׳ נחשבה לאלת הכוח היוצר והאהבה המינית של בני־ 
האדם והאלים ואף של בעלי־החיים והצמחים. כאלת הפו¬ 
ריות היא מופעת מקושטת בפרחים, ביחוד בהדס ובשושנים 
(מכאן הכינוי א׳ ה״פרחית״ .״,!:■־ 9 ■^״ .^׳). משום כך נלוות 
אליה גם אלות־העונות (ע^ס׳י). א׳ נחשבה גם כאלת־היופי, 
שהיה בכוחה לזכות ביופי כל אדם, וביחוד את הנשים. עם 
מלוויה נמנו גם חימולס (? 60 ^ 1 ״), אל־התשוקה, והימנאלס 
(? 0 ז 01 ׳ץ£^) ¥'), אל־הקידושים. כמו לעשתורת היו גם לא 
בכמה היכלות (כגון בהיכלה שבהר אריכם בסיציליה) קד־ 
שות. במקדשה בקורינתום הגיע מספר הקדשות ליותר 
מאלף. האוךפיקים ראו בא׳ אלה פאנתאיסטית, מושלת על 
השמים, הארץ והים. ואף לוקרציוס (ע־ע) משבח אותה 
כאלה, שלה נשמע כל היקום. המלכות התלמיות ארסינואי 1 
ובן־ניקי 1 זכו אחרי מותן לכינוי א׳. 

באמנות מופעת א׳ ביחוד כאלת היופי המושלם. הפסלים 
המפורסמים של א׳ שגעשו ע״י פידיאם, אלקאמגס ואגורא־ 
קריטוס, הלכו לאיבוד. נשתמרו דמותה על הכסא המכונה 
151 ^ 0 ^ 1 ודמותם של א׳ וארוס באפךיז של הפארתלן 
באתונה. פסל״א׳ של פראכסיטלס (א׳ של קנידום) שימש 
דוגמה לפדלים הלניסטיים ורומיים. בין פסלי־א׳ הידועים 
ביותר יש להזכיר אח אלה של מילו ושל קיו־ני. 

- 21 . 0118 , 1896 , 11 ,$? 5101 16 ( 1 /ס €1111$ , 11011 ־ 31 ? ..מ 0 

; 363-387 , 1906 , €$16 ? €\{ $0 \ 1 ( 1€0 ז 0 , 11155011 < .? 61 ; 23 
, 1 , 4 1894 ,^ 1/1010 ץ 4 ^ 1 116 , 1 ־ 0601 ? . 0 - ,• 01101 ־ 1 ? .* 1 

. 345-85 

ד. ם. 

אפריורי (לאט׳ וזס״ק 3 — ממה שקודם), כפילוסופיה — 
תואר של הכרה, שאמיתותה טבועה בעצמה, בלא 
הזדקקות לניסיון. ניגודה הוא ההכרה האפוסטריורית 
(לאט׳ 1 ז 10 זש 051 ק 3 — ממה שאח״כ), שהיא שאובה מן 
הניסיון. המונח א׳ נתחדש ע״י האסכולאסטיקן אלברט מ 0 אכ־ 
סוניד. (המאה ה 14 ), שהשתמש בביטוי "דדוקציה אפריורית" 
בהוראה של הוכחת עובדה מתוך טעמה ההגיוני או מתוך 
סיבתה הממשית, בניגוד ל״דדוקציה אפוסטריורית", המורה 
על הוכחת עובדה מתוך המסובב על־ידיה. 

אפלטון היה הראשון, שדן על יסודותיה של ההכרה 
האפריורית ואף עמד על אופן הפעילות של הכרה זו. כדי 
שתוכל לתפוס את המהות של הדברים מחוייבת הנפש לרכז 
את עצמה, לצאת מפיזורה בריבוין של החוויות החושניות 
ולהסתכל לתוך עצמה. אז תתגלה לה בפנימיותה מערכת- 
ה״אידיאות" (ה״צורות") ואז תוכל להכירן בלא כל זיקה 
לניסיון. הכרת־הדברים נעשית, איפוא, דרך עיון פנימי. אמנם, 
עיון זה נגרם מתחילה ע״י החושים, אך הוא בלתי־תלוי 
בסיועם ובעדותם. האדם מגלה ע״י העיון את המהות של 
המושגים, ומושגים אלה — למשל, מושגי־המאתימאטיקה — 
הם גם הצורות של הטבע. לפי אפלטון מתאפשרת, איפוא, 
ההכרה האפריורית ע״י כך, שקיימת זהות של המערכות 
ההגיונית־הפנימית והישותית־החיצונית: במחשבה מיו¬ 
צגות אותן האידיאות, שמעצבות גם את מהות העצמים. 
תורתו זו של אפלטון קיבלה מפנה חדש ע״י תורתו של אדיסטו, 
שלפיה מורכב כל דבר מחומר וצורה, והצורה קודמת 
מבחינה הגיונית. ולפיכך כל שכילה, שהיא מיוסדת על הכית 
הצורה של הדבר, מתבססת על ה״קודם לפי הטבע". תורה 
זו של אפלטון ואריסטו הטביעה את חותמה על כל השיטות 


של השכלגות בפילוסופיה. אמרתו של ש פ י נ ו ז ה (תורת־ 
המידות, ח״ב, ז׳): "סדר המושכלים וקישורם הוא כסדר 
הדברים וקישורם" יכולה לשמש ביטוי לשכלנות זו׳ שלפיה 
אפשר להכיר את קשרי־הדברים "אפריורי" מתוך קשרי־ 
המושכלים. 

ק א נ ט קיבל תורה שכלנית זו, אך נתן לה פירוש חדש, 
שמציין את כל תורתו: א׳ ואפוסטרלרי הם שני גורמים, 
שמהם מורכבת הכרתנו. הרשמים ניתנים לנו אפוסטריורי 
דרך החושים, אך הם לא יצלחו לבניין־מדע אם לא יתלקטו 
ויוכנסו לתוך מסגרת אפריורית של צורות־ההסתכלות (חלל, 
זמן) ושל צורות־השכל (קאטיגוריות). צורות אלו, שהן 
הצורות האפריוריות של ההכרה, מטביעות איפוא את 
עצמן על הרשמים הנתונים. הזהות של מערכות־הצורות של 
הישות ושל ההפרה קיימת איפוא גם אצל קאנט, כמו שהיא 
קיימת אצל אפלטון ואריסטו, אלא שיש כאן הבדל עקרוני 
זה: ב״ישות" אין קאנט מתכוון לדברים כשהם לעצמם, שאין 
לנו כל אפשרות להכירם, אלא רק ל״תופעות". תפקידה של 
ביקורת התבונה הטהורה הוא לגלות את הצורות האפריוריות 
וע״י כך — את המשפטים המרכיבים א׳, שהם מתאימים 
לצורות. מאחר שהצורות האפריוריות הן הפיגום הנושא את 
עולם־התופעות ואת המדע הנסיוני, בטוחים אנו, שהמשפטים 
הללו הם בעלי־תוקף לגבי הניסיון והמדע. אנו מחוייבים 
ורשאים לייחס לדברים את כל אותן התכונות המהוות את 
התנאים, שבלעדיהם אי־אפשר היה להם לשמש נושאים 
למחשבה. סימניה המובהקים של ההכרה האפריורית הם 
כלליותה והכרחיותה. אם נסלק מן הדימויים כל מה שמשתייך 
לחושים, נשארות הצורות האפריוריות, וצורות אלו הכרחיות 
הן ואין לסלקן. נוסף על המשפטים האנאליטיים, צורות 
ההסתכלות וקאטיגוריות השכל, כלל קאנט בא׳ גם כמה 
משפטים סינתטיים, ביחוד את האכסיומות של האריתמטיקה 
ושל הגאומטריה האוקלידית׳ וכן משפטים פיסיקאליים 
מסויימים, שבהם ראה לא מסקנות של הניסיון אלא הנחות 
הכרחיות לכל ניסיון מדעי: הם מאפשרים את הניסיון, 
אך עם זח הם מציינים את הגבולות של ההכרה, שהרי 
ההכרה נאחזת בהם ואינה יכולה לפעול בלעדיהם. בקביעת 
תחום הא׳ במדע־הטבע ניכרת התפתחות מסויימת במשנתו 
של קאנס: מתחילה (ב״ביקורת התבונה הטהורה") לא הגדיר 
כאפריוריים אלא את משפטי הפיסיקה הכלליים ביותר, כגון 
את העקרונות של ההתמדה, שימור־החומר, הפעולה ופעולת- 
הנגד, וכד׳< אח״כ כלל במסגרת זו גם את חוק הכובד׳ בעוד 
שבכתביו האחרונים מוצגים כאפריוריים כמעט כל עיקריה 
של הפיסיקה הקלאסית.—הוויכוח הפילוסופי בדורות האחרו¬ 
נים סבב בחלקו הגדול על שאלת מציאותו של הא׳ ומהותו 
מבחינה הגיונית ופסיכולוגית כאחת. אפשרות של גאומטריות 
לא-אוקלידיות, שנתגלתה במאה ה 19 , והתפתחותה של מכא- 
ניקת־הקוואנטים במאה ה 20 מחייבות סטיות ניכרות מתפי¬ 
סתו של קאנט. 

קאנט, ביקורת התבונה הטהורה: הנ״ל, הקדמות (עברית, 
תרצ״ו): ב. ראפפורט, הכרה ומציאות, תרפ״ד: ש. ה. ברג¬ 
מן׳ הפילוסופיה של עמנואל קאנט, תרפ״ז: הנ״ל, מבוא 
לתורת ההברה, ת״ש; ב. ראסי, בעיות הפילוסופיה, תרצ״ח, 

פרק ה׳: ח. י. יוח, מורה־דרך בפילוסופיה היוונית, תש״ו. 

ז> 21 111 ) 1 ז 10 ז<} 4 $? 4 > 10$€11 !$? 114€141110 016 , 00611131111 . 0 
/ 0 1 ז 10 ז 1$ >! 4 ,עס? ; 1880 ,( 

0 1$1 , 018 ? . 1 ? ;( 1908 , 

. 1925 , 38 ,. 6 ] , 61108 ? ,? 1 ? 10 ז 16 !ס$ ס . 11 1 ז 10 ז$ 

ש. ה. ב. 



271 אפריל- 

אפריל (בלאט׳ * 11 מק^ — אפשר, מ שזבסקג, לפתיח)׳ 
החודש חרביעי, בן 30 יום, בלוח האזרחי (היול־ 

יאני); בלוח הרימי — החודש השני, וקודם שהונהגו תיקוניו 
של יוליום קיסר בלוח — בן 29 יום. לא׳ מקבילים בלוח 
העברי חלקים מחדשי ניסן־אייר. בחודש א׳ נכנסת השמש 
למזל שיר. — באחד בא׳ נוהגים ברוב ארצות־אירופה לשטית 
בידידים ובמכרים ולשלוח אותם לשליחויות־שווא (מכאן: 
"שוטה של א /׳/ ושמות דימים). במנהג זה מעורבים, כנראה׳ 
שרידים של אמונות קלטיית עתיקות(על גירוש־החירף, ועוד) 
עם תפיסה עממית של המעשה בישו, שנשלח (לרעתו של זה 
האחרון) מן הכוהן הגדול לנציב הרימי; מעשה זה הובלט 
במשחקי־הפאסיין — תיאור דראמאתי של סבלית־ישו, שהונ¬ 
הג ביה״ב בחג־הפסחא, כלומר בחודש א׳. — המנהג קיים גם 
בהידו בקשר לחג־הולי, המסתיים ב 31 במארס. 

אפרים (בנוסחאות של תרגום השבעים ^£״ 0 ק>£׳ 

שם בנו הצעיר של יוסף בן יעקב, 

שנולד לו במצרים מאסנת בת פיטיפרע אשתו; שמו של אחד 
משבטי בית־יוסף. לפרקים בא השם א׳ במקרא כשם נרדף 
למלכות הצפינית, שנוצרה עם התפלגותה של■ ממלכת דויד 
ושלמה (הושע ה, ג, ועוד; יר׳ לא, יז—יט, ועוד; וכן גם 
בן־סירא מ״ז, מ״ו: "ומאפרים ממלכת חמם"), אך כנראה 
היו לשם זה מהלכים רק בפי העם, ואילו שמדי הרשמי של 
המלכות הצפונית היה ישראל (במקרא, בכתובת מישע, בתער 
דית אשוריית) או בית חמר (בית עמרי = ארץ עמדי, בתער 
דית אשוריות). 

מקורו של השם א׳ אינו ברור. לפי המקרא (בר׳ מא, נב), 

קרא יוסף לאחד מבניו בשם זה, "כי הפרני אלהים בארץ 
עניי". מקצת חוקרים סבורים, שיסודו של השם בשורש א׳פ׳ר׳ 
(אפר = חוץ לעיר, מקום־מרעה, תיבה שאמנם אינה מצויה 
במקרא, אך שכיחה בספרות שלאחריו); אך לדעת הרוב 
מקורה בשורש פ׳ר׳י׳ והשם בנוי על משקל אפעל (הקרוב 
לאפעל או אפעיל, כדרך אכזיב׳ אכשף וכיו״ב), כלומר ארץ 
פיריה, בתוספת סיימת המקום העתיקה -ים (על־דרך חירינים, 
מחנים וכיו״ב). הצד השווה'בדעותיהם של החוקרים הנזכרים 
הוא שהשם הוא גאיגראפי ביסודו ושהשבט נקרא על שם 
מקום־התנחלותו בארץ־ישראל. 

ארץ־אפרים. המונח ארץ־אפרים בא במקרא שלוש 
פעמים (דב׳ לד, ב; שופ׳ יב, טו; דהי״ב ל, י), והוא מציין 
כנראה את תחום ההר התיכון בגבול מושבם של בני־אפדים, 
הנקרא גם הר־אפרים (דרך־משל, שופ ׳ ז, כד). כתוב אחד 
מדבר גם בשדה־אפרים (עוב׳ א, יט) ביחד עם שדה־שומרון, 
ומתכוון בזה כנראה לערי־השדה ושטחיהן בניגוד לעיר- 
הבירה וסביבתה. 

השטח של ארץ־אפרים או הר־אפרים כולל את החלק 
ההררי שבמרכזה של ארץ־ישראל — מקצה הרמה של פרשת- 
המים בסביבות הכפר דורה בדרום עד עמק־דיתן (סהל אל־ 
עראבה) בצפון, שממנו מסתעפות שלוחות של הרי־הגלביע 
ליצפון־המזרח ושל בלאד א־ריחה לצפון־המערב. בחלק זה של 
ההר אין למצוא רמה של פרשת־מים כמו ביהודה. כאן מתגלה 
סבך של רכסים, שלוחות ובקעות מסביב לבקעה המרכזית, 
בקעת אל מחנה, שבקצה הצפיני־המערבי שלה בנויה שכם 
ושכפי הנראהייש לזהית אותה עם המכמתת (יהו׳ טז, ו; יז, 
ז). במזרח יורדות אל ערבת־הירדן שתי* שלוחות ארוכית: 


אפרים 272 

קרן סרטבה(רה״ש ב׳, ד׳) וראם אל-ח׳רובה. מן העמק המרכזי 
של שכם נמשך לצפון־המערב ואדי א־שעיר הנופל אל נחל 
אלכסנדר; לצפון־המזרח — עמק סוכר (אל-עסכר), שמתנקז 
ע״י ואדי בידאן הנופל אל ואדי פארע, המשתפך אל הירדן; 
לצד מזרח נמשך עמק שלם, שהוא מחובר עם כיכר־הירדן 
באמצעות ואדי אפג׳ים; עמק־המכמתת נמשך דרומה, עד 
שהוא מגיע אל רכס לבנה (ח׳אן לבאן) החוסם אותו בדרומו. 

הר־אפרים הוא מן האיזורים הפירים ביותר בארץ־ישראל 
ואף כיום הוא נטוע עצי־פרי: גפנים, זיתים, רימונים, חרו¬ 
בים, ועוד. בתקופה שקדמה להתנחלות הישראלית היה ההר 
מיוער (יהו׳ יז, יח), ובימי הבית הראשון עדיין היו שכיחות 
בו חיות־טרף (מל״ב ב, כד). בימי הבית השני היה הר־המלך 
(הר־יהודה והר־אפרים ביחד) מיושב בצפיפות מרובה ומספק 
מזוגות לערי־החוף (ידוש׳ תענ ׳ פ״ד. ה״א; ב׳ גיט׳ נ״ז, ע״א; 
איכ״ר פ״ב, ה׳). רצועת־החוף המקבלת להר־אפרים היא צרה 
ביותר; שפת־הים אינה נוחה במקום זה למעגן, והספינות 
שהיו מגיעות לכאן היו לפעמים מוצאות להן מקלט בשפכי־ 
הנהרות (אלכסנדר, חדרה); רק מן התקופה הפרסית ואילך 
התחילו הפיניקים מקימים כאן תחנוודביניים, שאחת מהן 
נתפתחה ברבות־הימים לאחת מערי־הנמל הגדולות ביותר 
במזרח הים התיכון — קיסריה. 

נחלת השבט. לדעת רוב החוקרים משקפות הרשימות 
של נחלות־ד,שבטים שבם׳ יהושע את המצב שקדם לתקופת־ 
המלוכה, אלא שקשה לקבוע את גבולותיה המדוייקים של 
נחלת־א׳, הואיל ולא צויינה אלא כחלק של יחידה נרחבת 
יותר: בית יוסף (ומנשה בכלל זה). דומה ששטחה של 
נחלת־א׳ היה מתחילה מוגבל בחלקו המערבי־הדרומי של 
הר־אפרים. קו־הגבול הדרומי עבר מבית־חורון עליון במערב 
אל עטדות־אדר (בקרבת קלנז־ןה של היום) במזרח. משם 
נסב הגבול לצד צפונית־מזרדוית לעבר מוח (ח׳רבת יגון). 
אמנם יש סבורים, שב״עטרות" הנזכרת ביהושע טז, ז, 
הכוונה אינה לעטרות־אדר, אלא לעטרות אחרת, שאלט (ע״ע) 
מזהה אותה עם ח׳רבת אל־עוג׳א אל־פוקא, ולפי זה היה 
קו־הגבול המזרחי חופף בקירוב את הגבול המבדיל בין 
הנושב ובין השמם בחלק זה של הר־אפרים; ואילו קדהגבול 
הדרומי, לאחר שנטה צפונה מעטרות-אדר לצד בית־אל, 
נמשך משם מזרחה עד עטרות השביה. מינוח נמשך הגבול 
המזרחי לצד צפוגית־מזרחית אל עבר תאנת שלה (ח׳רבת 
תענה א־תחתא)■ ומשם נסב אל המכמתת. על מקומה של 
תאנת־שילה נחלקו הדעות: אליגר סבר, שיש לזהותה עם 
ח׳רבת ג׳ליג׳ל שמול שכם, ואילו אחרים איתרו אותה 
בח׳רבת אל־מחנה אל־פוקא בדרומו של עמק מכמתת. הגבול 
הצפוני עבר ממכמתת לתפוח, שגם על מקומה נחלקו הדעות: 
וכנראה יש לקבל את דעת אבל, המזהה אותה עם תל אבו זרד. 
משם נמשך הגבול לאורך נחל קנה (ואדי קאנה) מערבה. 
הגבול המערבי לא פורש במקרא; ובעמק־החוף, שלהלכה 
היה שייך לנחלת השבט, התנהל מאבק בין בני־א׳ ותושבי- 
הארץ הקדומים עד ימי־המלוכה. שטחה של הנחלה נשתנה 
במרוצת־הזמן, ונתרחב בייחוד על-חשבונה של נחלת־מנשה. 

תולדות השבט. מרשימות־היחס של שבט א׳ (בם , כו, 

לה ואילך; דה״א ז, כ ואילך) אנו למדים׳ שמשפחותיו היו 
מעורבות בשרידים ובמשפחות של שבטים אחרים (ביחוד 
אשר, בנימין ויהודה). דבר זה נותן מקום להנחה, ששבטי- 
רחל לא היו המתיישבים הישראליים הראשונים בהר־אפרים, 




273 


אפרים—אפרים 


274 


אלא באו לכאן עם גל־כובשים מאוחר יותר (וע״ע ארץ־ישד־ 
אל, תולדות). מקום־מושבם המרכזי של בני-אפרים והעובדה, 
שחלק ניכר מנחלתם לא היה מיושב קודם שבאו לשם שבטי- 
ישראל (השווה יהו׳ יז, יד ואילך), שמרו עליהם מפני הת¬ 
נגשויות רציניות עם תושבי־הארץ הקודמים או עם עממים 
אחרים בגבולות, שניסו ללכת בדרכיהם של העברים ולפרוץ 
לארץ׳ ואיפשרו להם לחיות חיי חירות ועצמאות ולטפח רוח־ 
קרב, ומתוך כך אף לנסות להרחיב את תחומי־נחלתם. בעיקר 
דחקו בני א׳ את רגלי מנשה, שכוחו נידלדל במשך הזמן. 
לאחר נדידתם של הדנים צפונה (ע״ע דן) ומפלתם של בני 
בנימין(ע״ע) פשטו בני א׳ גם לדרום ולדרום־המערב, ומתוך 
כך נסתכסכו ונתערבו עם משפחות יהודה בשטחים שנקרעו 
במשך תקופת־השופטים מעל ממלכת־ירושלים היבוסית) וכך 
אנו מוצאים ברשומות מקראיות שונות משפחות, מקומות 
ושטחים, שלפעמים הם נחשבים על יהודה או על בנימין או 
על דן ולפעמים על א/ 

מנהיגם של הכובשים היה, לפי המקרא, יהושע בן נון 
(ע״ע ן וכן ע״ע ארץ־ישראל, כיבוש־הארץ) משבט אפרים) 
ומארץ־אפרים (מבני־רחל) יצאו גם כמעט כל המנהיגים, 
שהנחו את שבטי־ישראל בתקופת-ההתנחלות, בימי שפוט 
השופטים. גם הסיפורים על הסיכסוכים עם גדעון ויפתח 
מעידים על גאונם וגאוותם של בני־א/ שתבעו לעצמם 
עמדת־בכורה בין שבטי־ישראל; ובוודאי טופחה רוח זו 
בתוכם לא רק בגלל מצב אי־התלות המדינית שקנו לעצמם 
במשך תקופת השופטים, אלא גם מפני שהמרכז הדתי של 
השבטים היה בשילה שבנחלת־א , . 

כוחם הצבאי והמדיני של בני א׳ משתקף גם בכמה 
מדברי־השירה הקדומים שבמקרא. בשירת דבורה נמנה שבט 
א׳ בראש המתנדבים בעם (שופ׳ ה, יד). בברכת יעקב, 
שעדיין היא מדברת על בני־יוסף בכלל (א׳ ומנשה), מהול¬ 
לים גבורתו ונצחונותיו של א׳ על כל אויביו ("בן פורת 
יוסף... וימררהו ורבו וישטמוהו בעלי־ חצים ו ותשב באיתן 
קשתו"... בר׳ מט, כב—כו); ובברכת־משה נאמר על בני- 
יוסף, שהם רבבות אפרים ואלפי מנשה: ..בכור שורו הדר לו 
וקרני ראם קרניו, בהם עמים ינגח יחדו אפסי ארץ" (דב׳ 
לג, יג—יז). בשתי הברכות נזכרת לשבח גם פוריות נחלתם 
של בני־יוסף. עמדת־האצילות של בני-א׳ משתקפת גם בתואר 
"אפרתי", שנעשה במשך הזמן שם נרדף לאציל, נכבד בעמו 
(וע״ע אפרת). 

התנשאותם של בני־א׳ על בני שאר השבטים ונטייתם 
לבדלנות, שהיתה קשורה בהתנשאות זו׳ הפכו בסוסו של 
דבר לרועץ להם ולכל ישראל, מאחר שהביאו לידי חלוקתה 
של ממלכת דויד ושלמה ולמיעוט דמותה של מדינת־ישדאל. 
גם בראשו של פילוג זה עמד אפרתי — ירבעם בן נבט 
מצרדה שבארץ־א/ 

! ״ 1 ש. י. 

9 

ר׳ אפו־ים (נזכר בספרות־ההלכה בשם "רבינו אפרים", 
ולפעמים בכינויים: ר״א מקלעה, ר״א הספרדי, 

ר״א הזקן, ועוד. נראה, שהוא ר׳ אפרים בן אבי אלרגן), חכם 
תלמודי, שחי בקלעה חמד׳ אלג׳יר, במאות ה 11 וה 12 . 

ר׳ א׳ היה תלמידו המובהק של הרי״ף, נשא ונתן עמו 
בהלכה וכמה מתיקוניו נכנסו ל״מהדורא בתרא" של הלכות־ 
הרי״ף. חיבר את הספר הראשון על הלכות־הרי״ף, הנזכר 
בספרי הראשונים בשמות שונים: הגתות, השגות, תשובות, 


תוספות ותשלום ההלכות. מן הספר נשארו דק שרידים בתוך 
ספרי־הראשונים. חלק מהגהותיו על הרי״ף למסכת בבא קמא 
נדפס בספר תמים דעים, סימן ס״ח, ומשם בגליון הרי״ף, דפוס 
וילנה, אך הספר הקיף את כל ספר ההלכות של הרי״ף. יש 
שהוא "משלים" את ספרו של הרי״ף ע״י תוספת הלכות, 
שהרי״ף דילג עליהן; ויש שהוא "מפרש" את דברי הגמרא 
שהרי״ף הביא אותם בלא פירוש׳ ולפעמים הוא אף מפרש את 
דברי הרי״ף עצמו. עיקר מגמתו היה לפשר בין דעותיהם 
של גאוני־בבל וחכמי צפון־אפריקה הקדמונים ובין הרי״ף, 
שלפעמים הוא חולק עליהם, ולעשות את הלכות הרי״ף לספר 
מקובל על העם כולו. 

ר׳ א׳ השפיע ביחוד על חכמי דרום־צרפת וקאטאלוניה 
הראשונים, כגון הראב״ד, הרז״ה, ר׳ יצחק בר׳ אבא מארי 
ממרשיליא, הרמב״ן ור׳ שמואל הסרדי, והרבה מתורתו שקוע 
בספריהם, פעמים בשמו ופעמים בלא הזכרת שמו. 

ב. ז. בנדיקט, קרית ספר, שנה ב״ה, עט׳ 164 יאילד! שם, 

עם' 229 ואילך! כ״ו, עס׳ 322 ואילך. ב. ו. ב. 

אפרים(אפרים) הקדוש ( 306 , נציבין [כיום בתורכיה הדרו- 
מית־מזרחית, על גבול סוריה] — 373 , אדמה [אורפה, 

ע״ע]), אבי הכנסיה הסורית! ב 1920 הוכר א׳ גם ע״י הכנסיה 
הרומית כמורה של הכנסיה. כשעברה ב 363 עיר־מולדתו נצי- 
בין מידי הרומים לידי הפרסים עבר א׳ לאדמה. ההערצה לא' 
לא נתמעטה גם לאחר שהכנסיה הסורית נתפלגה במאה ה 5 
לנסטוריינים וליעקוביים. א׳ היה מן הסופרים הפורים ביותר 
של כנסיה זו, והרבה מחיבוריו ניתרגמו ליוונית וללשונות 
מזרחיות שונות. מהעדר הוצאה ביקרתית של כתבי־א׳ מוטלת 
בספק אבהותו על כמה מן החיבורים הנכללים בכתביו, וקשה 
לקבוע בבירור את ההקף של עזבונו הספרותי. לפי המסורת 
כתב א׳ פירושים לכל התנ״ך והברית החדשה; אולם רק 
חלק מפירושיו נשתמר. בכמה מקרים הגיעו אלינו פירושים 
מיוחסים לא׳ על מקומות בודדים בכתבי־הקודש, וקשה לדעת 
אם ציטאטות אלו ניטלו מתוך ספרי־פירושים שלמים. 

את חשיבותו של א׳ יש לראות בעיקר בחיבוריו המרובים 
בשירה ובפרוזה, שבהם הוא מנהל בצורה פופולארית פולמוס 
נגד תורות־המינים. בעיקר הוא נלחם במאני, מארקיון ובר 
ד־יצן. אף־על־פי שפולמסו הוא רטורי יותר משהוא ענייני, 
אפשר ללמוד ממנו הרבה על תורותיהם של מתנגדיו. בחיבו¬ 
ריו נגד יוליינוס קיסר הוא לועג גם לנסיון־הסרק של 
הקיסר להקים את בית־המקדש בירושלים. סיגנון־הפולמוס 
של א׳ נגד מתנגדיו, ובכללם נגד היהודים, הוא לעיתים 
קרובות חריף למדי, אבל עם זה הוא מודה בהזדמנויות 
שונות שלמד דברים מסויימים מן היהודים. ההוצאה של 
ספרי א׳, שערך אסמאני (ע״ע), רומי, 43 — 1737 (בשלושה 
כרכים), שעליה עדיין נוהגים להסתמך, היא לקויה ביותר, 
ורק מספר מועט של חיבוריו יצא לאור בצורה מתוקנת. 

בתולדות השירה הסורית מציינת יצירתו של א׳ את 
המעבר לבית שמספר הברותיו קבוע! כנראה הושפע בזה 
מתורת־המשקל היוונית. 

. 0 ; 52 — 31 , 1922 ,.*ב 1 . 7 ^ 5 . 4 0656/116/116 נ > 1 ז 1$£3 מ £311 .א 

1^10010111, 5. £]76111 519-0, 1925; 0. 1^111011611, 5. £$/!- 

0 ז X171'$ ?1-056 ?€]111011011$ 0] 140111, £10161071 0114 8014015071, 

1912—21; 11. 1 2.611 ) £46550 17011 80146501165 , 8011301101 . 1 ־ - 

501111]$ ]. 1(176116718656/1., 0, 1932, 21-74); 8. £1311$$, 

7/16 ]6147$ 111 $/16 ]4407/^5 0] $/16 €111476/1 £ 01/1675 ( 10 ^, 

1893 — 94, * 4611 1761 £1088040 016 ,^ 01021101 .- 1 ;(.££ 99 .ג 

£. 176 / 16110056711 , 1900. 

. מ. ס 



275 


אפרים בן יעקב הכהן—אפריקה 


276 


אפרים בן יער}ב הפ!הן (שע״ו/ 1616 , וילנה — תל״ח/ 
1678 , אובן), רב ופוסק. מתלמידיו של ר׳ משה 
בעל "חלקת מחוקק" וחברם של ר׳ שבתי כהן (ש״ך) ור׳ 
אהרן שמואל קיידנובר (מהרש״ק). ביחד עמהם שימש כדיין 
בבית־דינו של רבו. בימי מלחמת־השוודים ברח ( 1655 ) 
מווילנה למזריטש שבמוראוויה, ומשם חלד לפראג, שבה יסד 
ישיבה. מפראג עבר לווינה, שבה ישב עד שנתקבל ( 1666 ) 
כאב״ד בעיר אובן (בודה). כאן יסד ישיבה גדולה ובא 
בכתובים עם גדולי־הרבנים, בכללם גם עם אלה שהיו בתור¬ 
כיה ובארץ־ישראל, כגון עם ר׳ משה גאלאנטי ור׳ משה חביב. 
בסוף ימיו נקרא לשמש ברבנות בקהילת־האשכבוים בירו¬ 
שלים, במקום ששמונים שנה קודם לכן כיהן כרב סבו ר׳ 
אפרים הכהן. ר׳ א׳ התכונן לעלות לארץ, אבל מת במגיפה. 

ר׳ א׳ היה מגדולי הפוסקים בדורו׳ ובפסקי־ההלכות שלו 
בשאלות שונות קבע מכמה בחינות את צורת־חייהם של 
היהודים בכמה ארצות ובכמה דורות, בין ביחסים שבין אדם 
למקום ובין בענייני־משפט וחיי־משפחה. חלקים הרבה מפס־ 
קיו נשארו בכתובים, ורק את תשובותיו בשם "שער אפרים" 
על ד׳ חלקי השולחן ערוך הוציא בנו ר׳ אריה ליב (זולצבאך, 
תמ״ט). ר׳ צבי אשכנזי בעל ה״חכם צבי" היה נכדו של א׳ 
(בן בתו). 

א. ל. פרומקין, תולדות חכמי ירושלם, א/ עמ׳ 107 — 108 ! 

מ. שטין, אבן המאיר, ב׳, ענד ב״ז—כ״ח, קמ״ח: יקותיאל 
גרינוואלד, תולדות ר׳ אפרים הכהן מוילנה, תרפ״ד; .ם 

;,׳,;' 11 0115 71 ) 1 ) 11 [ • 1 ) 1 > 1411 £ <( 1 )- 11 ))/ 1 ) 1151 ) 1 ) 01 ,חח 2 וח 3111 ) 1 
,. 511 7 : 5 ) 0 / 17 -;^; 7 ;;־ד*;,;/ , 1 ) 001 . 11 ; 62 ,■) 1 ) 

. 227 

ר׳ א?רים ןן ןעל ) ב מבזנא ( 13 ן)(נו׳ תתצ״ב/ 1132 ), 
פרשן ופייטן. היה תלמידו של ר׳ יואל הלוי, 

וכשיצא רבו מבון לקולוניה מילא ר׳ אפרים את מקומו כאב 
בית־דין. כמו־כן ישב זמן מה במגנצה ובשפייאד (שפירא) 
והורה שם תורה. ב 1197 ישב בבונא(םמ 80 ) ובנושא( 161155 <). 
מן המקום האחרון יצא שלושה ימים קודם שאירעו בו 
מאורעות־הדמים של אותה שנה ("גזירת נושא"), וכך ניצל. 
אבל מסתבר, שסמוך לאותו זמן מת. ר׳ א׳ חיבר "ספר זכירה" 
וקינות על גזירות מסע־הצלב השני. כמו־כן חיבר פיוטים 
לחגים ולמועדים. נשתמר בכ״י גם פירוש שלו לפיוטים, 
שמכיל הרבה דברי־מסורת חשובים על הפייטנים הקדומים, 
על הפיוטים ועל מנהגי־התפילה (כ״י האמבורג, סי׳ 152 ). 
בשמו נמסרת האגדה הידועה על ר׳ אמנון ממגנצה, שקידש 
את השם, וכן האגדה על הפייטן הקדום ר׳ יניי, שנתקנא 
בתלמידו ר׳ אלעזר הקלירי והטיל עקרב במנעלו של תלמיד 
זה. הוא חיבר גם תוספות ופירושים לעירובין, כתובות ואבות, 
מלבד תשובות בהלכה ופירושים לברכות הנהנין ולמנהגים. 
ר׳ א׳ מכונה לפעמים בפיוטיו גם: שלום, ואפשר שהיה זה 
שם שני לו. המשמעות של כינוי( "יליב״ה" עדיין לא נתבררה. 

"גזירות אשכנז וצרפת", מהדורת א. מ. הברמן, ירושלים 
תש״ו, עפג׳ קט״ו—קל״ס 50 — 49 

ר׳ א?רים |ן'?חלו מך^?ובוךג (תת״ע/ 1110 —תתקל״ה/ 
1175 ), מן החשובים שבבעלי־התוספות והגדול 
שבפייטני אשכנז. בני־דורו כיבדוהו מאד וכינוהו בשם "רבינו 
אפרים הגדול סרגנשבורק", "בן יקיר", "ר׳ יקיר", וכד׳. בימי 
נעוריו הירבה לנד 1 ד, למד תורה בצרפת והיה מראשוני 
תלמידיו של רבנו תם. ר״א היה אדם עומד על דעתו, אוהב 


אמת ושונא משוא־פנים. משום כד בא לעתים קרובות בריב 
עם חכמי־דורו. נראה, שהיה מחולק בכמה דברים גם עם 
רבנו תם, וזה האחרון השיב לו פעם קשות: "אך מיום 
ידעתיך, מודה לא שמעתיך" ("ספר הישר", ברלין תדנ״ח, 
סי׳ ס״ד). אבל גם רבנו תם ידע, שכוונתו של ר״א היתה 
לשם שמים ולפיכך לא נטר לו איבה. הוא אף קרא לו דרך 
חיבה: "אחי רבי אפרים" ("ספד הישר", סי׳ פ׳). ר׳ א׳ יצק 
מים על ידי רבותיו באשכנז: ר׳ יצחק ב״ר אשר הלוי ור׳ 
יצחק ב״ר מרדכי. קודם שבא לרגנשבורג ישב זמן מה גם 
בו! רמס (וורמייזא) ובשפייאר (שפירא). בימיו של ר׳ א׳ 
אירעו גזירת רגנשבורג ( 1137 ) ומסע־הצלב השני ( 1146 - 
1147 ), וההדים של הצרות הקשות שעברו על קהילות- 
ישראל בגרמניה באותם הזמנים נשמעים בפיוטיו. נודעים 
ממנו: א) תוספות (מובאות בספרי ראשונים)! ב) פירוש על 
פרקי אבות (רשב״ץ על אבות׳ פ״ב, מ״ג)! ג) פסקים! 
ד) שלושים ושנים פיוטים. מרובה חשיבותם של פיוטיו הן 
מצד תכנם והן מצד צורתם. יש בהם כוח-ביטוי ורוח של 
שירת־אמת מרחפת על פניהם. ובצדק כתב עליהם צונץ, שהם 
עולים על כל הפיוטים של בני־דורו האשכנזים. ר״א השתמש 
גם במשקליה של השירה הספרדית, והוא היחיד בין פייטני־ 
אשכנז, שזכה להיכנס למחזור הספרדי. 

א. אפטוביצר, מבוא לראבי״ה, 323-321 ! א, מ. הברמן, ידי¬ 

עות המכון לחקר השירה העברית, כרך ד׳, עמ ׳ קי״ט-קצ״ב, 

. 274-279 , ) 11 ( ) 11 () 5 )^). 010 • 7 ) 11 ^[ , 102 ) 2 ״ 1 

א. מ. ה. 

אפךיכןה, אחת מ 5 היבשות לפי החלוקה המקובלת של היבשה 
של פני כדור־הארץ. — ד. ש ם. במקורו של השם 
א' ובמובנו כבר התחבטו הקדמונים. אגדה יוונית מייחסת את 
השם לאפר, בנם של הראקלם הלובי והנימפה מליטה! פלא- 
וויום (קדט׳, א/ ט״ו),' אומר שאפר היה מבני קטורה פילגש 
אברהם, וכנראה הוא מזהה אותו עם עפר בן מדין בן אברהם 
וקטורה (בר , כה, ד). סרויום (המאה ה 5 לסה״נ) מייחם את 
השם א׳ לשם התואר הלאטיני 5 ג 101 זק 3 , מופנה לשמש. לדעת 
אחרים השם הוא יווני: "*!סיד" ( 1 ׳ו* 61 <ז>- 6 ), בלי רעד (מקור). 
סופרים ערביים מוצאים בשם א׳ את השורש "פרק", שמובנו 
בערבית פרד, על שום שא' נפרדת מערב ע״י ים צר! ואולם 
השם א׳ בא להם מן האירופים. חיזוק להשערה על המוצא 
השמי של השם א׳ אפשר, לכאורה, למצוא בכך, שהשם נקרא 
תחילה על האחור שבו נמצאה קרתחדשת, ורק במאות הראשו¬ 
נות לםה״נ הורחב מובנו על כל היבשת; אך כיום נוטים לחשוב, 
שאפר היה שמו של שבט ברברי. שישב בסביבות קרתחדשת. 
הרודוטום וסופרים יווניים אחרים קוראים לא , שהיא 
לוב שבתנ״ך ולבו שבכתבות מצריות! השם המצרי והתנ״כי 
מציין עם וארץ ממערב למצרים. ספר היובלות (וד—ט׳) 
מייחם את א׳ לבני חם, שזכו בה בשעה שנח חילק את שלוש 
היבשות בין שלושת בניו. 

הגבולות. א׳ מוקפת ימים מכל צד: בצפון — בים 
התיכון המסתעף מן האוקיינוס האטלאנטי! במערב ובדרום- 
המערב — באוקיינוס האטלאנטי; בדרום־המזרח ולאורך כל 
החוף המזרחי — באוקיינוס ההודי וים־סוף (או הים האדום) 
המסתעף ממנו עד מיצר־היבשה של סואץ ( 159 ק״מ), שהפ¬ 
ריד בין ים־סוף ובין הים התיכון. כיום תעלת־סואץ היא 
גבול־מים בין א׳ ובין אסיה, אבל גם קודם שנחפרה היו 
לאורך המיצר ביצות וימות, באופן שהמעבר היבשתי בין 





277 


אפריקה 


278 




279 


אפריקה 


280 





מדבר סלעי בסחרה המרכזית 


שתי היבשות היה צר־ביחס. לא/ איפוא, גבולות טבעיים 
מובהקים. אעפ״ב ראו הקדמונים שמלפני התקופה ההלניס¬ 
טית את מצרים כחלק של אסיד" ו״לוב" שלהם התחילה רק 
ממערב לעמק־הנילוס, בעוד שכיום רואים הגאולוגים את 
הטבלה הערבית (חוץ מהרי־הקמטים שבעומאן) כחלק מא/ 
חוץ מבגשר היבשתי של מיצר־סואץ מתקרבת א׳ לאסיה 
במיצר־הים באב־אל־מאנדב עד כדי 32 ק״מ. רחבו של מיצר 
גיבראלטאר שבין א׳ ואירופה אינו אלא 14 ק״מ בלבד* ואף 
דחוב־הים שבין סיציליה וא׳ רחב רק כ 150 ק״מ. הודות 
לקרבתה של א׳ לשאר היבשות של חצי־הכדור המזרחי היו 
חילופי צמחים ובעלי־חיים בין א׳ ובין יבשות אלו, והאדם 
כבר עבר בתקופה הפרהיסטורית בשני הכיוונים. 

בתחומה של א׳ נכללים לא רק האיים הסמוכים ליבשת, 
אלא אף כמה איים מרוחקים ממנה: באוקיינוס האטלאנטי — 
האזורים, מאדרה, הקאנאריים, איי הכף הירוק (פף־ורךה), 
פרנאנדו פו,'סאן טומה, סט. הלנה! באוקיינוס ההודי — 
מאדאגאסקאר, הקומורים, מאסקארן, הסישלים, סוקוטרה 
וכמה איים פעוטים בים סוף < בים התיכון — ג׳ךבה, סמוך 
לתוניסיה הדרומית. הנקודות הקיצוניות של יבשת א׳ הן: 
בצפון—כף־בלאנקו(הלבן) ברוחב הצפוני ׳ 20 ס 37 ז בדרום— 
כף־אגאלאם ( £011135 ^, המחט) ברוחב הדרומי ׳ 51 ־ 34 ז 
במזרח—כף־גואךדפואי באורך המזרחי ׳ 16 ״ 51 * במערב — 
כף־ורדה באורך המערבי ׳ 34 ״ 17 . א׳ משתרעת, איפוא, מצפון 
לדרום לאורך של 8,000 ק״מ וממזרח למערב לאורך של 
7,450 ק״מ. שטחה של א׳ עם אייה הוא 29,819 מיליון 
קמ״ר, בלא האיים — 29,207 מיליון קמ״ר, שהם כשני שלי¬ 
שים משטחה של אסיה ובחמישית משטח כל היבשה שעל 
פני כדור-הארץ. מבחינת שטחה א׳ היא השניה בין היבשות. 
אייה של א׳ תופסים רק 2% משטחה, לעומת 7% של שטח- 
איים בתחומה של אירופה ו 6% בתחומה של אסיה. פרט ללשו־ 
נוודאדמה קטנות אין בא׳ חצאי-איים! שלושת מפרציה, מפרץ 
גיניאה במערב ומפרצי סידרה וגאבס בצפון, אינם חודרים 
לעומק־היבשה. ארכו של קדהחוףי הוא: באוקיינוס האט¬ 
לאנטי 10,840 ק״מ, בים התיכון 5,254 , בים־סוף 2,906 , 
באוקיינוס ההודי 8,584 , ובס״ה 27,638 ק״מ. לכל ק״מ של 
קו־חוף יש ביבשת א׳ שטח של 1,067 קמ׳״ר, לעומת 120 


קמ׳י׳ר שיש לכל ק״מ של קו־חוף באירופה, כלומר: קו־החוף 
האירופי ארוך מבחינה יחסית פי 9 מזה של א/ ולא זו 
בלבד שחופה של א , אינו מפורץ ואינו משמש אלא במקומות 
מועטים מחסה לספינות מפני הרוחות והגלים, אלא הוא אף 
תלול ברוב ארכו ומוסד־הארץ של קרקע־הים שלפניו הוא 
צר! לפיכך דלה א׳ בנמלים ובדיג. יותר ממחצית שטחה 
של א׳ מרוחק מן הים יותר מ 500 ק״מ, ולפיכך מוגבלת 
השפעת הים על האקלים לחלק קטן בלבד. 

ה מבנה. בהסתעפותה המאוזנת המועטת דומה א׳ לשאר 
היבשות הדרומיות ולרמת־דקאן שבהודו. א׳ היא ברובה הג¬ 
דול רמת-טבלה מורמת בשוליה. רק בקצה הצפוגי־מערבי שלה 
עוברים קמטי האטלס (ע״ע), שהם המשך למערכת האלפי- 
נית הצעירה, ובקצה הדרומי שלה נשארו שרידים מן ההקמטה 
הפאלאוזואית. מסתבר, שהטבלה היא שאריתה של יבשת 
גונדוגה (ע״ע) מן התקופה הארכאית והפאלאוזואית. טבלה 
זו לא הוקמטה אלא נשתברה, ביחוד באגפה המזרחי. קו, 
שנמתח מקאסאלה שעל גבול אריתריאה והסודאן עד לואנדה 
בירת אנגולה, מחלק את א׳ לשני חלקים: חלק צפוני-מערבי, 
שהוא הגדול בשטחו וגבהו הממוצע כ 500 מ/ וחלק דרומי- 
מזרחי, שהוא קטן יותר וגבהו הממוצע כ 1,000 מ , . הגובה 
הממוצע של א׳ כולה נאמד ב 650 מ , . גבהה הממוצע של 
אסיה גדול מזה של א , , אבל חלקה של הרמה בשטח הכללי 
גדול בא׳ הרבה מבכל יבשת אחרת. שטחי־שפלה קטנים 
מפוזרים בה ביחוד במערב עד מפרץ־גיניאה! הגדולה בשפ¬ 
לות שבמזרח היא זו של מוזאמביק. הטבלה מתחלקת לכמה 
אגנות, שפנימם שקערורי ושוליהם מורמים: אגן הסודאן 
המזרחי עם הנילוס התיכון * אגן צ׳אד עם נהר שארי! אגן 
הסודאן המערבי עם הניגר התיכון ז אגן א׳ המרכזית עם 
הקונגו * אגן א׳ הדרומית או אגן קאלאהארי עם הזאמבזי 
בצפון והאוראנג׳ בדרום. הנחלים והנהרות שבכל אחד מן 
האגנות הללו (פרט לאגדצ׳אד, שאין לו מוצא לים) זורמים 
כלפי המרכז, במקום שהם מתחברים לנהר גדול, הבוקע 
לו דרך מפנים־האגן אל הים. במורדות מן השוליים לשני 
עבריהם נמצאים באפיקי הנהרות והנחלים מפלי-מים, כפים 
ושוניות, המפסיקים את תנועת הספנות ומצמצמים אותה 
לקווים קצרים ביחס, שהם נפרדים זה מזה על-ידי המעצורים 


281 


אסריקה 


282 



סשי־ויהסוריה ע? חזאסבוי נרודזיח 









283 


אפריקה 


284 



נווי סודאני (הסוזרד טדרום לואדי־חלפח) 


בנהרות. תנאים גאוגראפיים אלה מסבירים את מיעוט הקשר 
ביו פנים־היבשת ובין איזורי־החוף בעבר.ואת קשיי־התחבו־ 
רה הקיימים אף בהווה. 

מחוץ למסגרת האגנות נמצא האגף המזרחי של א/ שב 1 
עוברים קווי־שבר ושקעים ארוכים ובתוכם ימות מארכות — 
בדומה למה שמוצאים אנו בקנה־מידה קטן הרבה יותר 
בארץ־ישראל. לאורך קווי־השבר זרמו לבות׳ שכיסו שטחים 
נרחבים והגביהו את פניהם עד כדי כך שהם גבוהים מכל 
שאר שטחי־הרמה של א׳. 
רמת אריתריאה וחבש ורמת־ 
קניה נוצרו בחלקן ע״י הצ¬ 
טברות של לבה. הגבוהים 
בהרי־א׳ הם הרי־געש כבויים 
שברמה המזרחית: קילי־ 
מאנג׳ארו ( 5,964 מ׳), קניה 
( 5,194 מ׳)׳ רובנזורי( 5,118 
מ , ). רמת אבני־פרצים נמ¬ 
צאת גם במערב מסביב להר־ 
הגעש הכבוי קאמרון ( 4,070 
מ׳), בקצה הצפוני־מזרחי של 
מפרץ־גיניאה. הגבוה בהרי־ 
האטלאם הוא טומקאל שב־ 
אטלאס הרם ( 4,165 מ׳). 

שקעים קטנים אחדים 
נמוכים מפני־הים נמצאים 
בצפונו של מדבר־לוב ולרגלי 
האטלאס התוניסי ולרגליה 
הצפוניות־מזרחיות של רמת־ 
חבש. העמוק שבהם הוא בת¬ 
חומה של ימת־אסאל ( 173 ־ 
מ׳), ממערב למפרץ־ג׳יבוטי; 
שני לו—שקע־קאטאר( 134 ־ 
מ׳) שבמדבר־לוב המצרי, 
צפונית־מזרחית לנאות־סץה> 
שקעים בעומק של 120 - ו 80 ־ 
מ׳ נמצאים על גבול ארי־ 
תריאה וחבש. 


הידרוגראפיה. יותר מחצי שטחה 
של א׳ חסר מוצא אל הים או מחובר לים 
על־ידי אפיקיהם של נחלי-אכזב בלבד, 

שמתמלאים מים רק לפרקים לאחר גשמי־ 

שיטפון. שולי־הטבלה המורמים מטים את 
זרמי־המים פנימה, באופן שנהרות מרו¬ 
בים מתחברים, כאמור, בתוך האגנות 
לנהר אחד, והוא שפורץ לו לפעמים דרך 
לשפלת־החוף! דוגמה בולטת לכך היא 
הרשת של נהר־קונגו. רק למעטים מן 
הנהרות הנשפכים לים אפיק ארוך מ 1,000 
ק״מ. מפני נטייתו של רוב שטח הטבלה 
כלפי מערב, גדול גליל המים היורדים 
לאוקיינוס האטלאנטי הרבה יותר מגליל 
האוקיינוס ההודי. הארוך שבנהרות א/ 

והשני בארכו בעולם (אחר המיסיסיפי), 

הוא הנילוס (ע״ע). זולתו יורדים לים התי¬ 
כון רק נהרות קטנים מהרי־האטלאס: המג׳רדה בתוניסיה, 
השליף באלג׳יריה, המולויה במארוקו. הגדול בגליל-מימיו 
ובכמות־מימיו בא , , והשני בעולם אחר האמזונס, הוא הקוני 
גו, הנשפך לאוקיינוס האטלאנטי מדרום למפרץ־גיניאה. 
הנהר השלישי בארכו בא׳ הוא הניגר, הנשפך למפרץ־גיניאה 
במזרחו, ואחריו נהר־אוראנג׳ בא ; הדרומית. משולי־הרמה 
יורדים לאוקיינוס האטלאנטי כמה נהרות בעלי אורך בינוני: 
הסנגאל והגאמביה מצפון־מערב לניגר, הוולטה בפנים קשת־ 








285 


אפריקה 


286 


הניגר. הגדול בנהרות של גליל האוקיינוס ההודי הוא הזמבזי, 
שבדרך ירידתו מן הרמה לים נמצאים מפלי־ויקטוריה 
הענקיים! שני לו הוא הג׳ובה, ואחריו הלימפופו. הגדול 
שבנהרות היוצאים משולי־הרמה לאוקיינוס ההודי הוא הרו־ 
בומה, נהר־הגבול בין מוזאמביק וטאנגאנץקה. הארוך שבנה־ 
רות החסרים מוצא אל הים הוא השארי, הנשפך לימת־צ׳אד 
בדרומה. מרמת־חבש יורדים: האומו לימת־רודולף האטומה 
והמלחה׳ וההאוואש לביצות שעל גבול סומאלי הצרפתית. 

•• ז 


נהרות א׳ 


שטח נליל־הסים 

אורך 


2,842,000 קמ״ר 

6,500 ק״מ 

נילוס . . 

* 3,723,000 

" 4,640 

קונגו . . 

* 1,580,000 

- 4,200 

ניגר . - 

* 1,330,000 

" 2.700 

זאמבזי . . 

* 1,020.000 

" 2,100 

אוראנג׳ . . 

* 440.000 

" 1,650 

ג׳ובה . . 

* 440,000 

1,600 

לימפופו . . 

* 145,000 

" 1.020 

רובומה . . 


ימות גדולות אחדות נמצאות בשקעי־השבר שבמזרח־א׳. 
הגדולה שבהן, והשלישית בגדלה בעולם (אחר הים הכספי 
וימת־סאפיריור באה״ב), היא יסת־ויקטוריה, שהיא בעלת 
מוצא לנילוס הלבן. ברשתו של נהר זה שלובות גם הימות 
של קיוגה, אדוארד ואלברט. הנילוס הכחול יוצא מימת־טאנה 
שברמת־חבש. מימת־טאנגאגייקה יוצאים המים לקוגגו! זוהי 
הימה השניה בגדלה בא/ אך הראשונה בעמקה. ימת־ניאסה, 
שמימיה יוצאים לזאמבזי, קטנה במקצת מימת־טאנגאגייקה, 
וגם היא עמוקה מאוד. מעניינת ביותר היא ימת צ׳ד (ע״ע) 
הרדודה, שהתפשטות שטח־פניה נתונה לתנודות. ימות 


ימות א׳ 


עוסק 

פני־הים 

גונה מעל 

שטח 


הקרקע 

שטח־הפנים 


100 מ׳ 

1,020 מ׳ 

1,120 מ׳ 

68/800 קם" ר 

ויקטוריה 

* 1,435 

655 - ש, 

" 780 

* 33,000 

טאנגאנייקה 

~ 786 

. -306 

. 480 

* 29,000 

ניאסד. 

- 7-1 

־* 

כ 260 ש, 

מ 11.000 
עד 50,000 ,* 

צ׳אד 


קטנות בעלות מוצא לים הן: שיתה מדרום לניאסה, באנגך 
אולו ממערב לה, רוקוה מדרום־מזרח לטאנגאנייקה, מורו 
מדרום־מערב לטאנגאנךיקה, ימת־לאופולד ממזרח לקרבגו 
התחתון. ביצות מלחות נרחבות הן: אוקאוואנגו בצפון־ 
קאלאהארי, אטושה בצפונה של א׳ הדרומית־מערבית, בדלה 
מצפון־מזרח'לצ׳אה הימות והביצות (בערב׳: אל שוטוט) 
ברמת האטלאס האלג׳ירי ובדרום־תוניסיה. מבנה האגנות של 
א׳ גורם, שאי אפשר לחבר את הנהרות והימות הגדולים זה 
לזה בתעלות, כדוגמת מה שאנו מוצאים באירופה ובאה״ב. 

א. י. בר. 

ג א ו ל ו ג י ה. מבחינה גאולוגית קשורה א׳ קשר ניכר 
במזרחה של אמריקה הדרומית מצד אחד ובחצי־האי הודו 
פצד שני. הצד השווה של שלושת השטחים היבשתיים הללו 


הוא החישוף הנרחב של הפורמאציות המטאמורפיות והפלו־ 
טוניות של העד־פאלאוזואיקון ושל הפורמאציות הקונטינג־ 
טאליות העבות והנרחבות, שהן בנות גיל מסוזואי־קינוזואי. 
מסתבר, שבעבר הגאולוגי הרחוק ביותר היו'הודו, א׳ ומזרחה 
של אמריקה הדרומית מחוברים זה לזה. 

מן התפוצה, האופי והמבנה של הפורמאציות העד־ 

ק א מ ברי ו ת אפשר להפיק, שיבשת־א׳ עצמה—בהקבלה 
לאמריקה הדרומית (ע״ע) — היא צירוף של שני גושים 
שונים: הגוש הצפוני־מערבי והגוש הדרומי־מזרחי. 
איזור־המגע של שני הגושים של א׳ נמשך באלכסון ממפרץ־ 
גיניאה עד סמוך למוצא־הנילוס: הוא מצטיין בעקבות מרובים 
של פעולה געשית קדומה, ומשני קצותיו חדרו לתוכו ימים 
מסוזואיים וקינוזואיים. 

הפו־רמאציות העד־קאמבריות הן הבסיס של יבשת־ 

א׳ כולה. רובן מטאמורפיות, ומידת המטאמורפיות שלהן 
הולכת וגדלה עםיקדמותן. כרגיל אפשר להבדיל בהן שלושה 
חלקים: 1 ) עד־קאמבריון תחתון, עשוי בעיקר גנייס וגרא־ 
ניט, שהוא תמיד מטאמורפי במידה קיצונית ומקומט קימוט 
ניכר יפה. 2 ) עד־קאמבריון תיכון, מקומט פחות ובעל מטא־ 
מורפוזה מועטת יותר! לפעמים מפריד בינו ובין העד־ 
קאמבריון התחתון אופק של קונגלומראטים, שמעידים על 
תנועות טקטוניות קדומות ועל הקצעה שבאה על־ידי גורמי־ 
סחף. 3 ) עד־קאמבריון עליון, ששמר עפ״ר על דמותו הסדי־ 
מנטית ללא מטאמורפוזה וקימוט ניכרים! הוא מונח באי־ 
התאמה על גבי הפורמאציות הקודמות! סלעיו העיקריים הם 
אבן־חול וקונגלומראט. י 

הפורמאציות העצומות של העד־קאמבריון, ובעיקר של 
העד־קאמבריון העליון, מכילות, ביחוד בסלעים של דרום א׳ 
ומזרחה, סימנים ברורים של כמה תקופות־קרח. 

הפורמאציות הפאלאוזואיות שבגוש הצפוני־מערבי 
של א׳ הן בעיקר ממוצא ימי, ואלו שבגוש הדרומי־מזרחי הן 
ברובן ממוצא יבשתי. הקאמבריון הימי מתגלה בשטחים 
שונים של מאדוקו. שייכותן של השכבות שבנאמד,־טראנס־ 
וואל, בדרומה של היבשה, לקאמבריון ומוצאן הימי אינם 
ודאיים. הימים של ה א ו ר ד ו ב י ק ו ן ושל תקופת־גותלאנד 
(=סילור) הקיפו בצפון־מערבה של א׳ שטחים נרחבים, 
ועקבותיהם מגיעים עד מרכזה של הסחרה. בתחילת ה ד ו ו ן 
נצטמצמו גבולות־הים ונוצר רובה של יבשת צפון־א׳, אך 
באמצע התקופה נאה הים שוב וכיסה שטחים נרחבים עד 
מרכזה של הסחרה. בדרומה של א׳ כיסה הים שטחים מוגב¬ 
לים באיזור של ארץ־הכף בלבד. 

צורה דומה היתה לא׳ גם בתקופת הקארבון. בפרקים 
שונים של תקופה זו כיסה הים חלקים של שטחים נרחבים 
בצפון־מערבה של א׳ והגיע עד מרכז־הסחרה ולזמן־מה אף 
עד מזרח־מצרים, עד סיני ועד סמוך לים־המלח! מעבר 
לגבולות קיצונים אלה נרבדו שכבות חוליות יבשתיות. 
בדרומה ובמזרחה של א׳ נרבדו בסוף תקופת הקארבון ומן 
הפרמיון עד הטרי אס שכבות יבשתיות בלבד׳ עשויות 
אבן־חול, קונגלומראט וטיט, שמאובניהן מעידים על קשרי־ 
חיבור עם הודו במזרח ועם אמריקה הדרומית במערב. 
המערכת של שכבות יבשתיות אלו נקראת שכבות־קארו 
( 0 סזז £3 ),ויש למצוא בה דמיון וקשר למערכת־גונדוואנד, 
של הודו. — בצפונה של א׳ הצטמצמו הימים הרבה בתקופות 
הפרמיון והטריאס ושכבותיהם שקעו באיזורי־האטלאס בלבד. 







287 


אסדיקח 


288 


ומקצתן ממוצא אגמי או בהרי: אלו הן 
שכבות קאלאהארי( 1 זב 1£21311 ). 

מבחינת ההתפתחות הטקטונית נראית 
יבשת־א/ לעומת שאר היבשות, כבדה יותר 
ונתונה פחות ללחצם של הכוחות הפנימיים. 

עיקר השינויים הטקטוניים שאנו מוצאים 
בה כבר נגרמו בתקופות השונות של האר- 
כאיקון, ומאז נתגבשו המאסיווים הגדולים, 

הסמוכים זה לזה, עד כדי יצירת גוש אחיד, 

יציב ומוצק. בהמשך תולדותיה הגאולוגיות 
התחילה התפרקות מודרגת של היבשה, 

ובהזדמנויות שונות חדרו הימים לתוכה, 

אך — פרט לא׳ הצפונית והמערבית — לא 
היתה החדירה עמוקה ולא התקיימה זמן 
ממושך. תנועות־הקימוט החשובות בולטות 
בעיקר באחורי האטלאם וניכרות רק במק¬ 
צת באיזורים המרכזיים והדרומיים של א׳. 

בצפון־מערבה של א׳ אפשר להבחין, בכיוון 
ממרכז־הסחרה לים־התיכון, רכסים של קי¬ 
מוט קאלדוני, הרציני ואלפיגי, ובאי- 
ז 1 רי החופים עצמם — גם קמטים של 
הפליסטוקן. 

לעומת הרפיון היחסי של תנועות־הקי- 
מוט בולטות מאוד במבנה של יבשת־א׳ 

התוצאות של שבירה ושל הזזה אפקית 
ומאונכת. מבחינה זו א׳ היא "יבשת שבפי¬ 
רוק"• מתחילת יצירתה התחילו מתהווים 
לאורך חופי־הים התפשטו לאגונות נרחבות, שבהן נצטברו בה בקעים, מהם שנתמלאו ונידבקו ומהם שהלכו ונתרחבו. 
מרבצים עבים של מלח וגבס. כך נפרדה א׳ מהודו ומיבשת־ערב (שנתחברו אח״כ לאסיה), 

ביורה לא נצטמצמה יבשת־א׳ הרבה. שכבות, שהן ימיות ממאדאגאסקאר ומאמריקה הדרומית. שקע נרחב וארוך מאוד 

בשלמותן או בחלקן, משתרעות על פני מארוקו. שכבות עובר באמצעה ולארכה של א׳ הדרומית, אלא שלא נתעמק 

ימיות של יורה מצויות בסיני, חבש, סומאלי׳ קניה וטאנגא- ולא נתרחב עד כדי כך שיגרום להפרדה גמורה בין אגפיו, 

נייקה, וכן במאדאגאסקאר. ובמשך התקופות נתמלא חמרי־סחף (פורמאציות של קארו 

הימים של ה ק רט יק וו העמיקו לחדור יותר לתוך היבשה וקאלאהארי) ואף נהפך לגשר בין אגפים אלו. שקעים דומים 

לא רק בגוש י הצפוני־מערבי אלא אף בדרומי־מזרחי: עוברים אלכסונית־במקצת ממערב למזרח במישורי סחרה 

בקרטיקון התחתון, עפ״ר בצורת שכבות יבשתיות, ואח״ב, ובסביבותיה. בהקבלה לתע- 

עם תחילת הקינומן, בצורת שכבות ימיות בעלות תפוצה לת סומאלי-מוזאמביק, שספ־ 

נרחבת מאוד. כל צפון־א', מן האוקיינוס האטלאנטי עד מצרים, רדת בין יבשת-א׳ למאדא- 

הוצף לכל רחבו בים של הקרטיקון העליון, ומצריו ותעלותיו גאסקאר, התחיל מתבקע 

הגיעו אף עד מפרץ־גיניאה. במזרח־היבשה נתפשטו הימים בשלישון העליון וממשיך 

רק על פני איזורי־החוף מקצה סומאלי עד מוזאמביק ומאדא־ להתבקע עד היום הבקיע 

גאסקאר. המזרח־אפריקני של ניאסה־ 

הימים של ה ק י נ ו ז ו א י ק ו ן התחתון — של ה א א וק ן טאנגאנייקה־חבש, שעתידו 

והאוליגוקן — תפסו מתח־לה שטחים דומים לאלה של הגאולוגי הוא לילך ולהת- 

הקרטיקון העליון, אך בהדרגה — בנסיגות והתקדמויות רחב וליהפך למצר-ים. 

לסירוגים — נצטמצמו. מפרץ אוליגוקני נרחב בצפון־המזרח בהתאם לתוצאות ההת־ 
נתמלא מעט־מעט חמרי-סחף של הנילוס הקדמון והפך במרו־ פתחות הסדימנטארית והטק- 
צודהזמנים לאדמת־מצרים של היום. טונית אפשר לחלק את יב־ 

הימים של המיאוקן ושל הפליאוקו לא הצליחו לחדור שת־א׳ לאיזורים הגאולוגיים 
עמוק לתוך היבשה ורק הקיפו אותה והשאירו מפליטותיהם הללו: 
באיזורי החופים בלבד. בדרום היבשה׳ כמעט בהמשך לשב- א) הגוש של א׳ הצפו- 
בות הפרמיון־הטריאם של הקארו, נרבדו מסוף הקרטיקון נית־מערבית: 
ובמשך הקינוזואיקון כולו שכבות עצומות של חול, קונגלו־ 1 . איזורי־קמטים של 

מראטים ושכבות גיריות וחרסיתיות, שמקצתן ממוצא מדברי האטלאם — איזור אלפיני, ח׳*נר חנר!ל ׳ 6 ? אפריסח חסזרחית 


















289 


אסריקח 


290 



"אירופי", שהיסודות של קמטיו קדומים הם מאוד, בחלקם 
פאלאוזואיים, אך מתיחתם העיקרית מתייחסת לקינוזואיקון. 

' 2 . איזורים פאלאוזואיים־מסוזואיים של 
ה ם ח ר ה — שדרה עד־קאמברית, שעליה מתרפדים משני 
אגפיה סדימנטים פאלאו־מסוזואיים 1 

3 . השדרה הקריסטאלינית־מטאמורפית של גי- 
ביאה — הזרוע השניה של השקע המערבי־מזרחי, שהוא 
מרופד סדימנטים פאלאו־, מסו־ וקינוזואיים. 

ב) הגוש של א׳ הדרומית־מזרחית: 

4 . ממערב — שדרה קריסטאלינית־מטאמורפית 
של האגף האטלאנטי; 

5 . ממנה מתפלגת השדרה הקריסטאלינית־מטא- 
מורפית המזרחית; 

6 . ביניהן — איזורי שקעים קונטיננטאליים, בעיקר סן 
המסוזואיקון והקינוזואיקון. 

7 . בחוף המזרחי — רצועת השוליים המסוזואיים־ 
קינוזואיים; 

8 . הפלח של מאדאגאסקאר, שניתק מיבשת־האם זמן 
קצר לאחר ראשית־המסוזואיקון. 

התולדות הגאולוגיות של א׳ קובעות במידה מרובה את 
אפיה הנוכחי של יבשת זו. מחמת ההתפשטות העצומה של 
הסלעים המטאמורפיים והפלוטוניים עשירה היבשה מאוד 
במינראלים מתכתיים יקרי־מציאות או בעלי ערך כלכלי- 
טכני מרובה (ביניהם מינראלים ראדיו־אקטיוויים, זהב, 
נחושת, מאנגאן, ברזל, בדיל, ועוד); לעומת זה היא דלה 
בחומר סדימנטי־ימי (נפט) ואינה עשירה גם בפחם, שהת־ 
חוותו בממדים גדולים תלויה בשקיעה שיטתית וממושכת 
של איזורים גאו־סינקלינאליים. 

נופה של יא׳ — פרט לאיזורי־האטלאס — אינו רבגוני 
בצורותיו כדוגמת הרי־הקמטים, אלא הוא נוף של צורות 
פחוסות וכבדות, עשוי רמות נרחבות ומישורים חדגונים. 
מורפולוגיה זו מתעשרת באיזורים שונים (בעיקר במזרח) 
ע״י השברים העצומים המלווים שקיעות עמוקות. אולם 
הקדומות שבשקיעות הללו נתמלאו חמרי־סחף וכאילו העלו 
קרום עבה של צלקת, ורק בשטחים הנרחבים של בקעי־ 
המזרח נתגוון הנוף ע״י אגמים מרובים וגדולים (ניאסה, 


טאנגאנייקה, ויקטוריה, רודולף, וכד׳), שהם מוקפים וולקא- 
נים אדירים. 

£6151 ־ /ס ? 050108 1 ) 011 *? ¥0115 */*£ 7/15 * ,ץז €£0 ת 0 .[ 

///? 2 / 6 ח 0 5 * £ 16156:01 71 5011 / 4 £6151 , ¥1111$ \ . 8 ; 1921 , 4/7150 
5 / 1 * 501 / 0 ? 050108 1/15 , 1011 1 ) 0 .. 1 . 4 . ; 1936 , 5 ? ¥0115 
871515/1 5/15 / 0 ע 050108 7/15 ,^ 8 . 0 . 8 . 8 ; 1939 . 4/7150 
, 11 , 5 * 050108 6/5 51 £ 55 ת £71 ,־סן־נפרתזטס? .? ; 1949 , £171075 
. 1950 , 5 * 1 [ £ 4 / 716 6/5 5 * 050108 , 011 ־ 8111 .מ ; 1950 

מ. א. 

אקלים. יבשת־א׳ מצטיינת בסדר הפשוט של אחורי- 
האקלים שלה: שטחים של אקלים אחיד מצויים בה רצועות- 
רצועות בצורה מקבלת לקו־המשווה גם צפונית וגם דרומית 
לו. רצועות אלו נוצרות ע״י הזרמים החוזרים הגדולים של 
האטמוספירה, שסיבתם — ההבדל בעצמתה של קרינת- 
השמש שביו האיזור המשוני והאיזורים המרוחקים ממנו 
והתמורות החלות בהבדלים הללו במשך השנה. — משני צדי 
הקו־המשווה קיים איזור של מאכסימום־הטמפראטורה, שגורם 
להתכנסות של רוחות וליצירת עננות־הסעה ומתוך כך — 
לגשמים. לעומת זה משתרעים במרחק של ס 20 צפונית ודרו 
מית מן הקו־המשווה שטחי־התפזרות בשביל הזרמים החוזרים. 
הרוחות יוצאות משטחים אלה, ד,אויר שוקע, העננים אינם 
מחזיקים מעמד ואינם ממטירים — ואלה הם איזורי־המדב־ 
ריות. מעבר לאיזורים של אנטיציקלון סדבטרופי זה (שקר 
ראים להם "רחבי־הסוסים", $ש(> 11 ;!ז 13 $6 זס! 0 משתרעים 
איזורי הרוחות המערביות של האקלים הממוזג, שמצטיינים 
במסלולי־ציקלונים, שהם נודדים ללא חפסק ממערב למזרח, 
עם גשמים ומזג־אויר יפה לסירוגים. 

רצועות אקלימיות אלו — של עננות וגשם טרופי, של 
שמים בהירים ויובש סובטרופי, ושל ציקלונים נודדים — 
אינן מתרחקות במשך השגה לצד צפון ודרום במלוא תנועת- 
השמש (• 47 ) אלא רק כדי • 20 . תנודות אלו הן שיוצרות 
שטחים נרחבים בעלי תכונות אקלימיות אחידות פחות 
או יותר. 

האיזור המשווני מצטיין בתנודות־טמפראטורה זעירות 
במשך היממה, ואפילו במשך השנה. ברוב גלילותיו יש בשנה 
שתי עונות גשומות ושתים יבשות, אך העננות מרובה 
והלחות גבוהה כל השנה. הטמפראטורה השנתית הממוצעת 
ברוב חלקיו של איזור זה בגובה של פני־הים היא כ • 26 
בערך (כטמפראטורה הממוצעת של חדשי יולי־אוגוסט בחוף 
ארץ־ישראל). כמות־הגשמים השנתית תלויה בגובה ובמרחק 
מן הים, ועל־כן היא מרובה בחופי המערב ומועטת במזרח — 
בין 4 מ׳ ל 1 מ , . האיזור הגשום ביותר בא׳ משתרע לארכו 
של חוף־גיניאה ותופס את רובו של אגן נהר־קונגו; שיא־ 
גשמים שנתי של למעלה מ 10 מ׳ נמדד בהר־קאמרון הנשקף 
על פני האוקיינוס האטלאנטי. 

באיזורים שמשני עברי האיזור המשווני מתלכדות שתי 
עונות־הגשמים הנפרדות ונעשות עונודגשמים אחת, והוא 
הדיו גם בעונות־היובש. באמצעה של עונת־ד,גשמים מורגשת 
התמעטות־הגשם. כמויות־הגשם פוחתות והולכות עם הריחוק 
מן הקו־המשווה. הבדלי־הטמפראטורה במשך השנה ובשעות 
היממה מתבלטים יותר׳ בעיקר בעונה היבשה. גם בלחות 
ובעננות יש תמורות עונתיות מובהקות. כמויות־הגשם השנ¬ 
תיות באיזור זה הן בין 2 /* מ׳ ל 2 /< 1 מ , . איזור טרופי זה, 
שהוא בעל עונתיות מובהקת, משתרע לצד צפון בערך עד 
לרוחב • 12 , מתפשט על פני כל א׳ המשוונית המזרחית 
ומגיע כמעט עד לרוחב הדרומי של • 20 . 






29 


292 



באמורים שמצפון ומדרום לאיזור זה קיימת עונה גשומה 
אחת קצרה בחדשי הקיץ של אותו חצי־כדור ועונה יבשה 
ארופה בשאר החדשים. עם הריחוק מן הקדהמשווה מצטמ¬ 
צמת העונה הגשומה ומתמעטת כמות־הגשמים! התנודה 
העונתית והיומית של הטמפראטורות גדלה, העננות והלחות 
פוחתות. בעונה הגשומה, אע״פ שהיא חלה בקיץ, הטמפרא- 
טורה פוחתת! המאפסימום השנתי חל בחדשים הקודמים 
לעונת־הגשמים. החורף היבש מצטיין בתנודות יומיות גדו¬ 
לות בטמפראטורה. האמור מצטיין ברוחות קבועות — הפא־ 
סאטים שהן נושבות בחדשים היבשים אל כיוון הקד 
המשווה ובחדשים הגשומים — מכיוונו של הקדהמשווה, 
בדומה למונסון שבהודו. כמויות־הגשם השנתיות הן בין מ׳ 
אחד ובין 20 ם״מ בקירוב, והטמפראטורות החדשיות הממוצ¬ 
עות — בין 35 0 — 30 באביב ובין 20 0 בחורף. חנאי־הטמפרא- 
טורה באיזור זה משתנים הרבה מחמת הבדלי־חגובה. בצפון 
הוא משתרע עד לרוחב שבין ׳■ 15 ו ״ 20 , ובדרום הוא כולל 
את רובו של פנים־הארץ. מחוז מיוחד באיזור זה הן רמות־ 



חבש, שמקבלות יותר גשם ( 2-1 מ׳) ושהטמפראטורה נמוכה 
בהן באופן יחסי מחמת ןבהן. 

מעבר לאיזורים אלה צפונה ודרומה משתרעים אחורי- 
המדבר. נרחב ביותר הוא האיזור המדברי הצפוני, שכולל את 
כל רוחב היבשת בין ״ 20 ובין ״ 30 . בדרום מצטמצם המדבר 
לחלק המערבי של דרום־א׳ מצפון לארץ־הכף! דרום־המזרח 
של א׳ פתוח לאוקיינוס ומקבל ממנו שפע של גשמים, ואילו 
בצפון־המזרח נמצאת מול א׳ טבלת־עךב, ומאחוריה משתרעות 
רמות יבשות עד סין. התופעה הבולטת באיזור־המדבר הוא 
העדר של גשמים קבועים. במקומות מסויימים באיזור זד. 
יש שנים שלמות ללא טיפת־גשם, אע״פ שבדרך־כלל הגשמים 
מרובים בו מכפי שחשבו קודם־לכן, ולעיתים הם יורדים על 
שטחים נרחבים. אולם הממוצע השנתי של כמות־הגשמים 
באיזור זה הוא למטה מ 20 ם״מ, וכמות זו אין לה ערך מעשי. 
גשמים מועטים יורדים כאן בחלק הפונה לצד הקדהמשווה 
בקיץ ובחלק הפונה לקטבים בחורף. העננות ולחות־האויר 
הן מועטות, הטמפראטורה תלויה רק בקרינת-השמש, ומכאן 




















































293 


אפריקה 


294 



טדבר־חו?וח ונאות־תמרים בסחרה 


תנודות־הטמפראטורה הגדולות ביממה ובשנה. למשל, בעין־ 
סלאח (בדרום־אלג׳יריה) הטמפראטורה הממוצעת בחודש 
החם ביותר היא ״ 37.6 , ובחודש הקר ביותר — ״ 12.5 , ז. א. 
ההבדל הממוצע הוא ״ 25 . התנודה היומית הממוצעת היא 
בין ״ 16.5 לבין ״ 18.5 . התנודה בין המאכסימום השנתי 
הממוצע לביו המינימום הממוצע היא ״ 43.4 (״ 47.8 ביולי, 
״ 4.4 ביאנואר). 

נ. ר. 

הצומח. א׳ היא אחת מן היבשות העשירות ביותר 
במיני־צמחים ובטיפוסי־צומח, ואף נשתמרו בה הרבה מש¬ 
פחות וסוגים קדומים ביותר של צמחים. ב 1913 העריכו את 
מספר סוגי הצמחים של א׳ ב 3,700 ואת מספר המינים 
ב 40,000 ; מאז נתגלו בלא ספק אלפי מינים חדשים. 

מבחינה פיטוגאוגראפית כוללת יבשת א׳ 3 ממלכות־ 
צמחים: ההולוארקטית, הפאלאוטרופית וממלכת־הפף. לממ¬ 
לכה ההולוארקטית בא׳ שייכים האחור הים־תיכוני, האיזור 
האיראנו־טוראני והאיזור הסחרו־סינדי; לממלכה הפאלאו־ 
טרופית: האיזור הסודאני־דקאני, האחור של יערות־הגשמים 
המשוונים, האחור של הערבות המזרח־אפריקניות ואחור- 
המעבר הדרום־אפריקני ; לממלכת־הכף שייך אחור הכף 
הדרום־אפריקני. 

1 . האחור הים־תיכוני עובר בצפונה של א׳ בצורה של 
רצועה צרה מחוף האוקיינוס האטלאנטי שבמארוקו עד 
מזרחה של טריפוליטניה; משם מופסקת הרצועה ומופעת 
מחדש בתור חצי־האי של קירנאיקה המערבית. איזור זה 
רחב ביותר במארוקו ואלג׳יריה וחסר לגמרו במצרים. צפד 
חייתו עשירה־ביחס, והצומח שלו הוא בעיקר צומח של 


יערות וחרשים ירוקי־עד ושל בתות. כאן מצויים יערות של 
אורן־ירושלים ( 515 ת 6 ק 6316 5 ״״!?), אלון־הגלעין ( 311666115 ) 
* 16 !), אלון־השעם ( 666 !!$ •ג! 3 )), האלון הפורטוגיזי (. 211 > 
3 :*' 1 ״ 13 '*ט 1 ), ואחרים. היער של הארז האטלאנטי ( 115 י! 1 ) 06 
3113111:163 ) מצוי למדי בהרי־האטלאם. בכלל דומה מאוד 
הצומח הים־תיכוני של א׳ הצפונית לזה של אירופה הדרו¬ 
מית, וכן דומים תנאי־החקלאות שבשני אחורים אלה. 

2 . האחור האיראנרטוראני משתרע כרצועה צרה ובלתי- 
רציפה דרומית מן הרצועה הים־תיכונית; הצמחיה והצומח 
שלה דומים לאלו של האחור האיראנו־טוראני שבאסיה. 
לרצועה זו אפייניות הערבות של דגניים או של בני־שיח, 
שמכסות את "הרמה הגבוהה" שמדרום להרים הים־תיכונים. 
ערבות של הלענה המדברית ( 3163 116163 31513 ת 6 זז 1 /) 
תופסות כאן שטחים עצומים, וכן גם ערבות של המלעניאל 
האפריקני (המכונה גם בשם חלפה, 6113615511113 ] 3 ק 511 ), 
המשמש חומר חשוב ביותר לתעשיית־הנייר, וערבות של 
אספרטו( 1 ת 11 ]ז 3 ק 5 1 זז 611 §ץ 6 ). החקלאות בחבל זה היא 
בלתי־יציבה, מעצי־החבל יש להזכיר את שיזף־השיח (- 21 

15101:113 ! 6 קץ 2 ) ואת האלה האטלאנטית( 3113111163 1513613 ?). 

3 . האחור הסחרו־ם־נדי הוא איזור רחב מאוד של מדברות 
עצומים, שמשתרעים מן החוף האטלאנטי של א׳ הצפונית 
ועוברים בדרומן של מארוקו, אלג׳יריה ותוניסיה למדבר־לוב, 
מדבר־מצדים, סיני, ערב, עיראק ואיראן הדרומית ודרך 
בלוצ׳יסטאן עד לסינד שבהודו הצפונית־מערבית (פאקי- 
סטאן). הסחרה כוללת מדברות־יובש שונים, שמחמת מיעוט־ 
משקעים הם דלי־צמחיה ביותר. לפי הערכות שונות, אין 
מספר המינים שבכל מרחבי־הסחרה עולה על 800 ואעפ״כ 
מצויים כאן טיפוסי-צומח שונים, שהם קשורים בבתי־גידול 






295 


אפריקה 


296 



מיוחדים: במדברות־החול—הרותם( 6066301 663013 ?), המל־ 
ענן הדוקרני( 605 §ת 0 ק 13 > 61$61 ^), הדוחן האשון(מזנ\ 10 ת 3 ק 
ח־וט 51£1 מס:ז),השבט 1 ט ( €06005060 031118061001 ),ועוד, ובעמ¬ 
קים שבין תלוליות־החול מתפתחת לפעמים באביב כסות 
צפופה של צמחיה חד־שנתית, שהיא גורם חשוב לקיום 
המרעה במדבר! במדברות־החצץ או החמדות — מיני יפרוק 
( 65038351$ ),כגון 16$ ) 3666101 .\ 6 ו 1363 ס 36:10 מיני פרק רק 

( 1310x7103 ־ 1 ), אשליל ( 8630010613 ), זוגן (מ 11111 ץו 1 ק 0 §ץ 2 ), 
ועוד. החמדה היא מדבר שממה, שעל־פי רוב אין הצמחים 
מתקיימים'בו אלא בתוך ערוצים ואפיקים׳ שמבתרים את 
המישורים ומקבלים תוספת של לחות בצורת מי־נגר. למלחות 
של הסחרה אפיינים מינים שונים של אכם ( 13 ) 5036 ), 
מלחית ( 8315013 ), ימלוח ( 541163613 ), אשל (^ז 3603 ?), 
ואחרים הרבה. בתי־גידול אלה תופסים את'רובו של איזור 
זה. בסחרה המרכזית משתרעים מרחבים עצומים בלא צומח 
כלל, ורק בשקעים ובערוציהם של נחלי־אכזב מתרכז כאן 
צומח כלשהו. דרומית מזה כבר מורגשת ההשפעה של האיזור 
הסודאנו־דקאני בצומח, שבאה ע״י חדירתם של מינים דרו¬ 
מיים, כגון מינים של שיטה ( 03013 ^), של חילף( 05115 ז§ 3 ז£), 
16013 > 63 נן 6 ?, 5436603 , 83130116$ , 15 קס 66 ס 031 , שיזף (־ 2127 
805 ק), ועוד. עצים או שיחים אלה בולטים מאוד מעל לרקע 
של העשבים ובני־השיח המדבריים ומשווים לנוף דמות 
מיוחדת. 

לצמחיית־הסחדה אין סוגים מרובים משלה: רוב המינים 
שבה שייכים לסוגים ים־תיכונים או סודאנו-דקאניים. גם 
החקלאות של הסהרה, שהיא מוגבלת לנאות־מדבר בלבד, 
היא בעיקרה ים-תיכונית, אע״פ שאחד מן הקווים החשובים 


בחקלאות של נאות אלה הוא תרבות התפר 

י ש ז 

( 3 ז 711£6 ז: 131 > * 80601 ?). 

4 . האיזור הסודאנו-דקאני תופס רצועה, 

שמשתרעת דרומית לסדזרה, מן החוף האט¬ 
לאנטי בסנגאל לאורך כל הסודאן, דרך ערב 
הדרומית־מערבית עד לרמת־דקאן שבהודו. 

הרוחב של רצועה ז 1 בא׳ שונה במקומות 
שונים והוא עולה ויורד בין קווי־הרוחב 
הצפוניים " 18 ו 8 0 . הצמחיה של איזור זה 
היא טרופית ומספר־מיניה מרובה. הצומח 
האפייני ביותר הוא הסאוואנה, כלומר, 

פורמאציה של עשבים גבוהים, שעיקרם 
דגניים, ובה פזורים עצים או שיחים גבו¬ 
הים במרחק ניכר זה מזה. מן הדגביים 
מצויים מינים של הסוגים חילף, זיפנוצה 
( 1 ־ 61101561 : 110 ?), מלענן ( 13 > 6561 $ 61 ), כלו־ 

י־יס ( 15 זס 1 ! 01 ), ועוד אחרים הרבה. מן 
העצים והשיחים נפוצים ביותר מיני השיטה 

( 6563013 ), כגון 3638103 . 65 , 3 ק 036 ס 16 ק$ .\ 6 , 

13 ) 3151 113613 > 1 > 3 ? . 65 , 5/66610 . 65 , 

הזק 1 ם ( 61303 ? 3687 831301165 ), 5436603 
06355110113 , 03 ! 665 ק 1063 > 3 ׳\ 831 , 54061083 
063 :י? 3 ,מיני שתף, הבאובב ( 65613050013 
5811313 >), 15683103 53606 * 83051013,1171 
601650605 , ועוד. בחלקים הדרומיים של 
האיזור משתתפים בהתהוותה של הסאוואנה 
גם עצים משוונים, כגון שיח־הבושם ( 5063 ק 11 ס 1 סס 0 ), -גס 00 
3001636001 8661001 , ומינים מסויימים של הסוגים £186113 , 
0013 , 6601060 נ} 80£6705 , וכן גם 165 > £111001 36513 ?, 80635505 
£13561111060115 ,מיני £003613 , השיקמה ( $700100605 1005 ?), 

ועוד. לפעמים, וביחוד על־יד חופי־הנהרות, מרוכזים עצים 
אלת בחורשות או שטחי־יער. 

החקלאות מפותחת כאן למדי והיא כוללת בין השאר 
קנה־סוכר, כותנה, תירם, דורה, בננות׳ ועוד. 

כחבל מיוחד יש לציין את א׳ המזרחית ההררית. בהרי־ 
חבש, למשל, מוגבל הצומח האפייני לאיזור זה למדרגות־ 
ההרים הנמוכות בלבד, ואילו במדרגות הגבוהות מופיע כאן 
יער עשיר ירוק-עד, שכולל מינים של פיקוס, אוג ( 505 ?), 
031:53 , 13 סס 3 ר 360 ק 5 , 00015673 , 01 ס 06 נ[ 505 ז £1 , ועוד. במד¬ 

רגות גבוהות יותר מצויים הרבה מטפסים מן הסוגים 
0805,016103615 ?, 36380$ ק 65$ , 5356010$ ?, וכד'. ברמות־חבש 
נמצאים גם צמחים, שהם קרובים לטיפוסים צפוניים מצד אחד 
ולטיפוסים מאיזור־הכף מצד שני, כגון: 65106 , 0610001 , 
30013 ק 1 ס 03 , 0130650$ , 54656108673065601010 , 0668663 , 
61011113 ?, מיני חלבלוב דמויי-קאקטוס, ועוד, הרים אלה 
דומים במקצת להרים של א׳ הטרופית המערבית (קאמרון, 
פרנאנדו־פו) בצומח של מיני 5606010 ו 086113 ? הענקיים, 
וכן בטיפוסים הצפוניים, שהם מצויים במדרגות־ההרים הגבו¬ 
הות ביותר. 

5 . איזור יערות־הגשמים המישוונים משתרע בעיקר בין 
8 0 רוחב צפוני ו״ 5 רוחב דרומי, ומצטמצם בעיקר בחלק 
המערבי של א׳ ואינו מגיע למזרח אלא עד מחוז־האגמים. 
שלוחות מגוש רציף זה עוברות לארכן של גדות־הגהרות. 














297 


אסריקח 


298 







ו 


נוף הררי מדופי במורד הרובריירי 



יעריער טרופי באפריקה המזרחית 


301 


אפריקח 


302 



סבך־ 5 ינות ביער־ער טרופי בקאסרס 


זהו איזור של יערות־עד טרופיים צפופים וגבוהי־קומה, 
אוהבי־לחות וירוקי־עד. כאן מצויים הצמחיה העשירה ביותר 
והצומח ההדור ביותר של א׳ בצורה של פורמאציות שונות, 
כגון יער־המאנגרובות שבאיזורי השפכים של הנהרות אל 
האוקיינוס האטלאנטי. יער זה גדל על אדמת־סחף, שמוצפת 
פעם בפעם במי האוקיינוס המלוחים־, מן האילנות החשובים 
שבו יש להזכיר את 16 §ת 13 ח 01-3 ו 1 קס 2 ץ 1111 , 111:3 ) 111 1060013 ׳!<, 
306111053 •! 13 ז 13 ס 0 סט§ £3 , ועוד. מפנים לרצועת־המאנגרובות 
מתחיל יער־הגשמים׳ שמן האילנות המרובים שבו יש להזכיר 
אח התמר הקוצני ( 053 ת 1 ק 5 צ 0601 ! 1 ?), דקל־השמן ( £13615 
1110660515 §), הראפיה ( 3 ז 7101£6 1 ; 111 ק £3 ), - 611 ק 061113 , 
3 ־ 030116131111101,130111 130115 ) 30 ?. חלק מצמחים אלה מקובל 
באחור זה גם כצמחי־תרבות. היער הטרופי האפריקני מפותח 
בעיקר במורדות־ההרים הפונים אל האוקיינוס. מספרם של 
מיני העצים המרכיבים כאן את היער הוא גדול מאוד והרבה 
מהם מגיעים לקומת־ענקים. צפיפותו של היער מרובה כל־כך, 
שרק מספר מועט של צמחי־לוואי יכול להתפתח בצל העצים. 
המטפסים והאפיפיטים מתפתחים בעיקר בחלקים העליונים 
של גזעי העצים הגבוהים. בין המטפסים מצויים מינים 
אחדים של הסוג 1113 ק 101 > £30 (משפחת ההרדופיים), שמהם 
מפיקים גומי בא׳ המערבית. במקומות שהאור חודר לתוך 
היער, כלומר, במחשופים הנגרמים ע״י האדם או ע״י הטבע, 
מקבל היער צורה מגוונת ביותר. שפע של אפיפיטים ומטפסים 
מכסה את גזעי־העצים ושפע של צמחי־לוואי מופיע בקרקע 
היער: בין המטפסים — 31151011103 ג 1 ף 115 ! 2 ), מ 0 ז 1 ) 160 ) 0 ז 016 
1605 ) 160 ^ 5 , בין האפיפיטים — מיני £1005 , סחלביים, שרכים, 
לופיים. טחבים, ועוד. ביחוד מרובים כאן מאוד מיני 1005 ? 
ומינים של הסוגים 16011113 ?', 13 §־ 311161 <£, 3 ׳ 1 ס 11 קס־ 1 ס 1 ! 01 , 
11373 >!, 3 ז 31£6 קס 0 , 411112213 ,, 0013 , והרבה עצים אחרים 
ממשפחת הקטניות, שלהרבה מהם יש חשיבות בחרושת־העץ. 
במקום שהיער דליל יותר גדלים בצלו הרבה שיחים ועשבים, 
כגון מינים של הסוגים 03003 , 11153 < : 61 נ 11 §ת 21 , וכד׳. 
באגמי־מים מופיעים מינים של "שושני־מים" וצמחיית־קנים׳ 
וביניהם גם גומא־הפאפידוס. 

מצמחי התרבות יש להזכיר: אורז, בננות, קפה, אגוזי- 
אדמה, קאקאו, קנה־סוכר, אנאנאס, באטאטות, כותנה, 
טאבאק, דורה, ועוד. 

6 . איזור־הערבות של א׳ המזרחית כולל את טאנגאנייקה, 

את רודזיה הצפונית והדרומית ואח אנגולה. הצומח השולט 
על פני מרחבים אלה הוא הסאוואנה, ואילו צומח־העץ 


מוגבל לבתי־גידול לחים יותר. בעונת־היובש משירים רוב 
העצים את עליהם, והמראה של הצומח הוא דל מאוד. בשכבה 
העשבונית של הסאוואנה מרובים מיני הסוגים מלענן 
( 13 > 1511 ז<) וזקנו (סס^סקס■! 1 ) 0 <). בין האילנות הגבוהים 
ביותר יש לציין את מיני הסוגים 035513 , 7011005 ־ 811 , -בסס 0 
1061:001 , 1005 ?, 3 ץ 6 < 0011 (£, 01103113 ־ 161 , 05 ק־ 0031 ־ 161 ?, 

3 ת;- 111 זץ £1 , ועוד. ביחוד רווחים אילנות ממשפחת הקטניות. 
בין השיחים של הסאוואנה מרובים מיני האוג ( 11115 ?), 

£110163 , 00 ז 61 ח 16 ) 0 ־ 161 כ), 00££63 . בסלעים מצויים 0311553 , 

מיני הלבלוב בשרנים, 106 <, וכד'. על כולם מרובים מאוד 
עצי־השיטה, וביחוד 13 ) 1 ז- 1101 02012 < ו £03££36 .<, וכן גם 
אדנסוניה. בהרים מצויים יערות־גשמים צפופים ובחופי־הים 
ובאיזורים של שפכי־הנהרות — מאנגרובות. 

7 . איזור־המעבר הדרום־אפריקני כולל את אגן־האוראנג׳, 
מדבר-קאלאהארי, מדבר־קארו, דמראלאנד וטראנסוואל. 
האחור הוא מקום־פגישה של היסודות הטרופיים שבצפון 
והיסודות של איזור־הכף שבדרום. יש כאן מרחבים עצומים 
של מדברות וערבות, עושר גדול של מיני־צמחים, הרבה מאוד 
מינים וסוגים אנדמיים. מרובים מאוד צמחים סוקולנטים, 
ביחוד של הסוגים 13 נ 1 ז 110 ק £0 , 106 <, 7301116011101 ־ 65601111 ^. 
מדגני-הערבה נפוצים כאן ביותר המלענן קצר־העלים 
( 3 ! £01 !׳! 6 -!£ 150013 ־!<) והמלענן חד־הנוצה( 100115 ק 1 תט.<). 
שיטים קוצניות ממינים שונים יוצרות פה ושם סבכי־חורש. 
אחד מן הצמחים המוזרים ביותר של דמראלאנד הוא 
0303111115 0501113 ^ 61 ^: צמח־מדבר רב־שנתי בעל שרשים 
עמוקים מאוד ובעל גזע קצר ועבה, שמצמיח שני עלים בלבד, 
ועלים אלה מוסיפים לצמוח ולהתקיים שנים הרבה ומתפצלים 
לרצועות צרות! צמח זה נמנה על קבוצה מיוחדת של חשופי־ 
הזרע. במדברות אלה מצוי גם 13 ) 1 זז 110 0301110510705 <, שיח 
קוצני בשרני ממשפחת־הדלועיים, ששרשיו יורדים לעמקי- 
האדמה עד ל 15 מ׳. מרובים מאוד בכל מדברות אלה הם 
הצמחים הבשרנים ממשפחות החי־עדיים, המורכבים, הקט¬ 
ניות, החלבלובים, השושניים, וכן מרובים צמחי בצל ופקעת. 

8 . איזור הכף כולל רק רצועה צרה בא׳ הדרומית־מער- 
בית׳ אולם מבחינת אפיה של הצמחיה אחור זה הוא ממלכה 
לעצמו. באקלימו הוא דומה לאחור הים־תיכוני׳ אד הוא 
עשיר ממנו במיני־צמחים. מספר המינים של א׳ הדרומית 
כולה עולה על 10,000 . צומח של יערות אינו מפותח כאן! 
שולטים כאן בתות וחרשים של שיחים קשי־עלים וירוקי־עד. 
בין השאר אפיינים מאוד לאחור זה הסוג אברש ( 03 ״£), 
המונה כ 450 מינים׳ ומשפחת הפרוטאיים (כ 260 מינים). כאן 
מרוכזים מיניהם של סוגים כגון: החמציץ ( 171110- ,(0x3115 
1-3013,0113 ט 1 <, 0011101 §ז 613 ?, הרבה סוגים ממשפחת האירו- 
סיים, כגון: סיפן ( 01361101115 ), 151363 ־!<, 66513 ,1x13 •!£, 
מינים מרובים של דם־המכבים ( 16110111751101 ?), הרבה מינים 
של משפחת־השושניים ומשפחת־הנרקיסיים, ועל כולם — 
מאות מינים של אהל ( 65601107301:11601001 ?*£). אחור זה 
סיפק שפע של צמחים משובחים ומקובלים לגננות־הנוי 
של העולם. 

מ. ז. 

החי. מבחינה זואוגאוגראפית מתחלקת א׳ עם אייה 
לשני איזורים עיקריים: א) ההולוארקטי — מן הסדורה 
וצפונית לה! ב) האתיופי — מן הסחרה ודרומית לה. הסחרה 
עצמה היא מבחינהימסויימת איזור ניטראלי בין שני איזורים 



303 


אפריקח 


304 



עדר נ׳יראםות בסאוואנח 


אלה. אולם בפליסטוקן לא שימש המדבר מחיצה גמורה 
ביניהם, וטיפוסים צפוניים של בע״ח יכולים היו לחדור לתוך 
א׳ האתיופית. חלק מן החי האפריקני מקורו באסיה והגיע 
לא׳ בשלישון בדרך היבשה שחיברה אז את הודו עם א׳. 
למשל: הג׳יראפה, הנמצאת כיום בא׳ האתיופית בלבד, חיתה 
בשלישון בהודו, סין, פרם, וכן ביוון! הבהמות, הנמצא גם 
הוא כיום בא׳ בלבד, היה נפוץ בשלישון באירופה ומרכז 
התפשטותו היה באסיה הדרומית. 

הרכב החי באיזור ההולוארקטי של א׳ דומה להרכבו 
באיזורים ההולוארקטיים של אסיה (ע״ע), אירופה (ע״ע) 
ואמריקה הצפונית (ע״ע). לעומת זה מיוחד האיזור האתיופי 
לא׳. בדומה לאיזור האוריינטאלי של אסיה הדרומית־מזרחית, 
מצויים באיזור זה בע״ח מרובים, שהיו נפוצים בעבר קדום 
באיזור ההולוארקטי, אבל נעלמו ממנו מן הפליסטוקן ואילך. 
נוסף על כך מיוצגים כיום באיזודים האתיופי והאוריינטאלי 
בע״ח קדומים, שרידים מן התקופה, שבה היו שני איזורים 
אלה קשורים זה בזה ובבראזיל ונפרדים מארצות הצפון ע״י 
ים־טתיס. בא׳ האתלפית נמצא חי שלישוני — ביתר דיוק: 
חי מן המיוקן — שנשתמר הודות לאקלים החם של אחור זה. 
האחור י האתיופי מתחלק ל 3 איזורי־משנה עיקריים: 

1 ) שטח־הערבה של א׳, שתופס את רובו של האיזוד! 

2 ) שטח יער־הגשמים האפריקני, שמשתרע לאורך החוף של 
מפרץ־גיניאה מליבריה עד קאמרוו ומכסה את אגן־הקונגו! 

3 ) שטח־מאדאגאסקאר, שכולל את האי הגדול ואת האיים 
הקטנים שבסביבתו (איי־הלמורים). — האיזור ( 3 ) נחשב 
לפעמים לאחור בפני עצמו משום החי המיוחד לו: הוא 
מצטיין בפרימיטיוויות שלו — כנראה׳ מפני שניתוקה של 
מאדאגאסקאר מא׳ אירע קודם שנתפתחו מיני הטורפים 
הגדולים ביבשת. 4 סדרות של היונקים: פרימאטים, טורפים, 


אוכלי־חרקים, מכרסמים — מיוצגות ב( 3 ) ע״י צורות פרימי־ 
טיוויות, ואילו המפותחות שבהן נמצאות ביבשת. האיזור ( 3 ) 
עשיר ביותר בלמודים, ואילו הגורילה והשימפאנזה מצויים 
רק ב( 2 ). כל טורפי מאדאגאסקאר שייכים למשפחת 
והאי הוא גם המקלט העיקרי של אוכלי־חרקים, 

שכמה ממשפחותיהם וצורותיהם (למשל הטנרק [ 5 ש;זש 1 מ 06 ]) 
מצויות כיום רק בו! לעומת זה חי ביערות של א׳ המערבית 
310 § 10 ת 3 ז 0 ?, אוכל־חרקים שהסתגל לחיי־מים. בכמה 
מן האיים הקטנים אין יונקים יבשתיים מצויים כלל. 

בשטחים הסגורים של יערות־העד המשוועים אפשרי קיומן 
של שלוש צורות עיקריות של בע״ח: א) בע״ח מטפסים, 
שמבלים את רוב חייהם על עצים. ב) בע״ח קטנים, שמוצאים 
אפשרות־קיום על הקרקע בתוך הצמחית! הם עפ״ר בעלי 
שמיעה מפותחת ולפעמים בעלי אפרכסות גדולות. ג) בע״ח 
גדולים, שיש בכוחם להתגבר על המכשולים של יער־ 
עבות זה. 

באיזורים רחבים ופתוחים כמו הסאוואנה והערבה, שהם 
נתונים להבדלים גדולים בטמפראטורה׳ ברוח וברטיבות, 
נפוצים בע״ח גדולים, שמצטיינים בכושר־ריצה או בכושר- 
חפירה ובחוש־ראיה מפותח. עפ״ד הם חיים בעדרים- בניגוד 
לחי של יער־העד, שבו מתגלית שאיפה ברורה לחיי־בידוד, 
פרט לקופים, לפילים ולתוכים. למשל: הבהמות־הננס 
( 515 ת 1£ ־!£אל 11 515 ק 0 ז 0£ ! 01 ), הקרוב הקטן של הבהמות, חי 
חיי־יחיד, בניגוד לקרוביו באחור הפתוח, החיים בעדרים 
גדולים! האוקפיה(ע״ע) חיה ביחידות ביער־העד של הקונגו, 
בניגוד לקרוביה׳ הג׳יראפות׳ החיים בעדרים בערבה. הרבה 
מחיות יער־העד שייכות לצורות פרימיטיוויות יותר מאלו 
שמצויות באיזורים הפתוחים. 

בדרך־כלל א׳ היא היבשה העשירה ביותר בבעלי־דדים. 




305 


אפריקח 


306 


ן 

8 

!181 

^0( 


81! 

1 

1 


פריקה 

החי 

איחר ההול 1 אךכןטי 
איחר האתיופי 

א 

הו ר 
או 

ןןן 

1 


/ 

41) 

ף שטח 1 •עו בו! 

[:. • האפריקגו ־ערבית 

היער 
האחי ריקני 

11 ^ 1111 מ^ 0 ם י ) 

1 

וו 


■ 


אולם מספרם הולד ומתמעט משעה שהאירופים התחילו 
צדים אותם. האריה הגדול והיפה של ארצות האטלאס 
(.ע 160 6118160 ?) נעלם לגמרו כחיה חפשית והוא נמצא 
כיום רק במספר מועט ביותר בכמה גנים זואולוגיים. השמדתו 
כבר התחילה בתקופה הרומית, כשהיו צדים אותו לשימוש 
בהצגות קרקסים ! באלג׳יריה נשמד בעל־חיים זה כליל 
בסוף המאה ה 19 והאחרון מסוגו נהרג שם ב 1891 . על־ידי 
התקנת גני־-חיות — פארקים לאומיים — משתדלים כיום 
לקיים בתנאיהן הטבעיים חיות כמו הקרנף, הפיל, הג׳יראפה 
והבהמות. 

בעלי־חיים אפיינים לא/ ביערות של א׳ המשוונית 
נמצאים שני קופים דמויי־אדם, הגורילה והשימפאנזה, הרבה 
קופים אחרים, וכן למורים, כגון הפוטו( 0110 ק 61-0111611605 ?). 
אולם הלמודים, הגאלאגו( 0313.20 ) וארך־העקב ( 5 ט 731-51 ) 
מסידרת הקופיפים אפיינים ביחוד למאדאגאסקאר. 

החיה הגדולה ביותר של א׳ הוא הפיל האפריקני 
(ב 3 £61630 £0x0610063 ), שגבהו מגיע לג/ נ 3 מ׳ ומשקלו 
ל 4,000 ק״ג. הוא נבדל בכמה סימנים מן הפיל ההודי(ביחוד 
באפרכסותיו הגדולות), וקשה מאוד לגדלו בשבי או בגנים 
זואולוגיים. 

על השפניים ( 63601616:3 ( 11 ) נמנים שני סוגים, שבהם 
מופיעים סימנים של מפריסי־פרסה ושל בעלי־חדק כאחד. 
השפן הסורי ( 61363 ׳< 5 3 !׳ז 6063 ?) נפוץ רק בין הסלעים של 
חצי־האי סיני, ז. א. באיזור־הגבול שבין האיזורים ההולו־ 
ארקטי והאתיופי! כל הצורות האהרות של סידרה זו מצויות 
בא׳ האתיופית, ביחוד בחבש ובא׳ הדרומית, ואף הן — בין 
סלעים ובערבות. 3 צורות שונות של שפנים שוכני־עצים 
נמצאים בא׳ המשוונית. יתכן שהסוג ^( £1 מקורו בצפון, 
במקום שנשתמר בצורת השפן הסורי, בעוד שצורות אחדות 
חדרו בשלישון דרומה ומהן השתלשלו הצורות האפריקניות. 

למשפחת הג׳יראפים ( 136 > 0163££1 ) שייכים שני סוגים: 
הג׳יראפה ( 1311$ >- 31 נן 610 מ 631 0163££3 ), שהיא גדולה ומפות¬ 
חת יותר, נמצאת במישור הפתוח וחיה בקבוצות! היא 
הובאה לאירופה ב 46 לפסה״ג על־ידי יוליוס קיסר. האוקאפיה 
( 01111810111 ( 3 !ק 063 ) היא בעלת קומה קטנה יותר, נמצאת 


ביערות וחיה חיי־בידוד ביער־העד הצפוף של הקונגו! היא 
נמצאה רק במאה הסב ועדיין היא אחד מבעלי־החיים הנדירים 
ביותר בגנים הזואולוגיים. 

יש כמה סוגים של בקר־הבר ושל אנטילופות, שגם הם 
אפיינים לא׳ הטרופית. התאו ( £0113111$ ) מצוי באפריקה 
ב 3 צורות: ז 63££6 ז 63££6 ( 8083105 ) 06660$ ( 8 , שחור, 
גדול — בא׳ הדרומית! - 01 ף 36 ז 63££6 ( 80113105 ) 05 ז 66 חץ 8 
006113118 , בעל גודל בינוני — בא׳ המשוונית! 066608 ( 8 
03008 ( 80113105 ), קטן — ביערות. 

מ 150 המינים הידועים של האנטילופות נמצאים כ 90% 

בא׳ הטרופית והסובטרופית! האנטילופות מופיעות כאן בעד¬ 
רים עצומים במישורים הרחבים של הסאוואנה. ביניהן מצויות 
צורות ננסיות, כגון הדיק-דיק ( 01036 ן 8£36106 ), וצורות גדו¬ 
לות׳ כגון 1301:0163208 ; צורות ידועות אחרות הן: גגו 

( 000006836668 ), 0116106638 ^, קת״ו ( 15166605 ( 8166 ). 

בעל־חיים גדול, שארכו מגיע ל 4 מ׳ ומשקלו ל 4,000 ק״ג, 

הוא הבהמות ( 1818105 ( 301 1115 ד 0631 י} 0 קק £11 ), החי בנהרות 
הגדולים ובאגמים של א׳ הטרופית! הוא עבר בשחיה גם את 
מיצר־המים ( 30 ק״מ) המפריד בין היבשה ובין האי זאנזי- 
באר, גבול־הצפון של התפשטותו הגיע לפנים עד לשפך הני¬ 
לוס. קרובו הקטן, הבהמות־הננם ( 815 11866160515 ק 0660 לס), 
נמצא בליבריה. 

בא׳ חיים כמה סוגים של חזירים, כגון חזיר־הנחלים 
( 01301061106605 ?) וחזיר״היער ( 0660$ ל 106 ץ 11 ), שהוא מצוי 
ביער-העד הטרופי! דרומית ממדבר סהרה חי 1136061106605 ? 
11008 ( 361810 , המופיע לפעמים בקבוצות גדולות, בניגוד 
לחזיר־היער המתבודד. 

הגמל החד-דבשתי( 1600166136105 > . 0 ) כבר היה ידוע 
במצרים ב 3500 לפסה״ג, אף הובא לארץ זו רק עם הכיבוש 
הפרסי ב 525 לססה״ג. כיום הוא אחת מחיות־הבית החשובות 
ביותר של א׳ הצפונית. 

חמ,'רי־הבר, אבותיהם של חמורי־הבית, הולכים ונעלמים 
כיום מא׳. רק מינים מועטים מהם נשתמרו בא׳ המזרחית. 
כגון החמור האפריקני־הנובי ( 3£6163005 351005 005 ף£) 
והחמור הסומאלי( 3.50013160515 .£). 

שלוש צורות של זברות ( 00$ ן>£, 05 קק 01168081 ס, -סקק!! ! 
5 ״ 2 נ 1 ) אפייניות לערבות של א׳: הזברה של גו־וי 266170 .ם) 
הח־ה בחבש ובסומאלי! הזברה של הערבה ( 03223 !> . 1 ? 
01 ב!תק 683 ); הזברה של ההרים ( 26863 26863 .£) שבא' 
הדרומית, שהיתה לפנים נפוצה מאוד, אך שמספרה פוחת 
והולך! ב 1932 לא נשארו יותר מ 100 חיות ממין זה. 

קרנפים ( 88100666006136 ) חיים כיום רק בא' ובאסיה 
הדרומית. בא׳ ידועים שני מינים: הקרנף השחור ( 0166605 
81606015 ), בעל שתי קרניים על האף׳ שהוא מצוי בכל 
א׳ שמדרום לסחרה! ב) הקרנף ״הלבן״ ( 06631018661010 
! 510100 ) שבאפריקה המרכזית והדרומית־מזרחית. 

הגדולה שבחיות־הטרף בא׳ היא האריה. צפונית ממדבר־ 
סחרה נשתיירו רק אריות מועטים במארוקו(אטלאס). מדרום 
לסחרה נמצאים אריות בסאוואנה הפתוחה של א׳ המזרחית. 
גם הפנתר ( 1366105 ! 6115 ?) נפוץ בא/ 

מן הצבועיים ( 36016136 ׳(!£), שהם מן הטורפים החשובים 
ביותר באיזוד הטרופי, קיימים כיום בא' 3 מינים: הצבוע 
החום ( 8600063 . £1 ) בא׳ הדרומית! צבוע בעל-פסים 





307 


אפריקה 


308 



אריה ו 5 הקת־:שרים נסאוואנה 






309 


אפריקה 


310 



בניין־&רמיטים בקונגו הנזרסית 

( 510131:3 גסשבץ!!) בא׳ הצפונית! צבוע בעל־כתמים (- 00 
010001:3 01:13 :>) בא׳ שמדרום לסחרה. — הדוב, הטפיר והנמר 
אינם מצויים בא׳ כלל. 

מיגי־ד,עופות שבא׳ הם מרובים מאוד׳ מהם עופות נודדים, 
שנמצאים גם באירופה ובאסיה הקרובה, ומהם עופות שהם 
צמודים למקומם ואפיינים לא/ העוף הגדול ביותר המצוי כיום 
בעולם נמצא בערבות־א׳, והוא היען ( 03016105 01100 ־ 811 ), 
שגבהו מגיע ל 2 /< 2 מ׳ ומשקלו ל 100 — 150 ק״ג 1 הוא חסר 
יכולת־תעופה, אך רגליו הארוכות מאפשרות ריצה מהירה. 
בסוף המאה שעברה התחילו מגדלים עוף זה בא׳ (לשם 
ניצול נוצותיו) בקנה־מידה רחב. העופות הדורסים הגדולים 
של אפריקה הטרופית הם הנשרים (למשל, 111011 ק 60 נ< 
*סססזקסמססטק), שהם בעלי צוואר ארוך וחשוף מנוצות. 
כולם ניזונים מנבלות, והם מופיעים בלהקות גדולות מעל 
למישורי א׳. 

מן הזוחלים אפיינים לא׳ התנינים ( 0000111113 ) וכמה 
נחשים, כמו הפיתון הענק, שארכו מגיע ל 7.5 מ׳, והמאמבה 
( 5 ;ק 35 ז 1 >ת 06 ) הארסי, שהוא בעל אורך מאכסימאלי של 
4.2 מ׳. 

מבין הדו־תיים מעניינת הצפרדע 1051601105 ץ 51 \>, בעלת 
"שערות", שצומחות בזכר בעונת־הרביה כבליטות־עור מלאות 
נימי־דם ומשמשות כאמצעי־עזר בנשימה. צפרדע זו מצויה 
ליד נהר בניטו בגיניאה הספרדית. 

מן הדגים כדאי לציין את דג־הריאות האפריקני (- 0010 ? 
*ס 160 ק), שסימנו המיוחד היא נשימת־זימים וגם נשימת* 
ריאות. דג זה חי בחלק העליון של עמק־הנילוס, איזור בעל 
יובש עונתי < בעונת־היובש הוא משתמש בשלפוחית־השחיה 
כבריאה. 


באוקיינוס ההודי סמוך לחופה של א׳ הדרומית נמצאו 
(ב 1939 וב 1952 ) 2 אכסמפלארים של דגים מסדרת-קס 55 ס 00 
11 §ץ 160 , שהיתה ידועה עד השנים האחרונות רק ממאובנים 
מן הקרטיקון ולפניו (ז. א. מלפני יותר מ 60 מיליון שנה) 
ושממנה נתפתחו, לפי הסברה המקובלת, הדו־חיים וכל חיות¬ 
ך,יבשה (ע״ע התפתחות). 

התנאים הטרופיים של א׳ המרכזית מאפשרים חיי־חרקים 
מפותחים. כמה מן החרקים החיים בא׳ משמשים מעבירים 
של טפילים מחוללי מגפות קשות, וזהו אחד מן הגורמים 
העיקריים לעיכוב ההתפתחות הישובית של איזורים רחבים. 
מחלת־השינה, הנגרמת ע״י שוטן( 3 רת 301080 קץ 0 י 1 ) ומועברת 
ע״י הזבוב טסה,־טסה, אפיינית לא׳ הטרופית בלבד. המאלא־ 
ריר" המועברת ע״י היתוש אנופלס, מוסיפה לעשות שמות 
באיזור הטרופי של א׳ המערבית. 

מוצאו של הארבה הנודד הוא מן הסודאן. הטרמיט 
* 861110050 1600165 בונה בא׳ הטרופית תלי־אדמה, שגבהם 
מגיע ל 3 — 4 מ׳. 

6 * 11 * £1 ! י ־ 118€1 )ש 1 ־ 1 . 11 ; 1930 , 16 * 1 ק*)' 1 ^ £60 יז 726 , 131x11$ ^ .£ 

-¥\:>זי< . 1 \ ; 1948 ,. 1 . 1 קק 1 ו$ ,*:)!קסזז׳ ,* 1 ^ 12:0010 **^ 710 

.* 1950 ,ע 11 ק*)-( 0£ ? 0 11 ) 11 * 21 * 3 . 1113 ) 11 * 1 ) 1 ? ,ו 1£11 < 1 

ע. פ. ל. 

האוכלוסיה. את מספרם של תושבי א׳ אומדים ( 1950 ) 

ב 200 מיליון, ולפי זה אין צפיפות־הישוב הממוצעת ביבשת 
כולה מגעת אלא ל 6.7 נפש לקמ״ד. הסיבות למיעוט יחסי זה 
של האוכלוסיה הן: השפעות ישירות של האקלים והצמחיה — 
המדבריות החמים והיבשים שבצפון ושבדרום, יערות־העד 
בלב־היבשת! השפעות עקיפות של האקלים הטרופי — הת¬ 
פשטות עצומה של מחלות טרופיות (מועברות ע״י חרקים 1 
ע׳ למעלה, החי), שמבלות את האדם ובהמתו! רמת־תרבות 
נסוכה ורמת־חיים ירודה. הצלחתה של המלחמה במחלות, 
המנוהלת ע״י השלטונות של רוב מדינות א׳ וע״י מפעלי־ 
הריפוי של המיסיונים המרובים, הפועלים ביבשת זו׳ וכן 
ההתקדמות הכללית בחינוך, מפחיתות בהדרגה את התמותה 
בכלל ואת תמותת־ד,תינוקות בפרט, והישוב מתחיל להתרבות 
בקצב מהיר. בתחילת המאה ד, 20 לא הגיע מספרם של 
אוכלוסי א׳ (לפי אומדן) אלא ל 120 מיליון. 








311 


אפריקה 


313 



טיפוסים גזעיים 

1 אמה משבט ואצ״מבירי (אונאנדה), תערובת ערבית־בושית; 2 . סומאלי; 8 . מוארג (סחרה המערבית); 4 . ברברי 

1 • • • •יל 7 ד 

(סחרה הצפונית): 5 • אשה משבט כרה (א׳ הצרפתית המשוונית): 6 . היי? כושי מניגריה: ז. פרש סודאני; 
8 . טיפוס בושי־סודאנ׳; 9 .— 10 . פינסאים (קוננו); 11 • אשה משבט מימה (קוננו): 12 . דייג על הקוננו (טיפוס 
נושי־באנטו); 13 . ילד בושמני (א׳ הדרוטיודמערבית): 14 • כושי־באנטו צעיר משבט פונדו (א' הדרומית): 

15 .— 16 . טיפוסי זי?) (א־ הדרומית) 


הצפיפות המרובה ביותר של האוכלוסיה בא׳ — ואף בעולם 
כולו — היא באיזור הצר של עמק־הנילוס במצרים: כאן 
יושבים כ 600 נפש בקמ״ר, ז. א. שב 0.12% משטחה של א׳ 
יושבים 10.5% מאוכלוסיה. צפיפות זו מבוססת על חקלאות 
אינטנסיווית. שטח קטן שני בעל צפיפות ישוביח גדולה 
(למעלה 2000 נפש לקמ׳ר) נמצא בגליל דטווטתראנד 


שבטראנסוואל, באיזור מכרות־הזהב העשירים שבעולם. 
אמורים בעלי צפיפות ישובית בינונית נמצאים: באוגאנדה 
ממערב לימת־ויקטוריה! בסביבות ימת־צ׳אד! בדרומה של 
ניגריה׳ ביחוד ממזרח לדלתה של הניגר, ובארצות־החוף 
המערביות של מפרץ־גיניאד,! בצפון־אלג׳יריה. בכל האמו¬ 
רים הללו מבוססת הצפיפות על החקלאית. השטח. שבו אץ 








313 


אפריקה 


314 



הצפיפות מגעת אף ל 2 נפשות לקמ״ר. תופס לכל הסחות 
את מחציתה של א׳. 

מועטות הן בא׳ הערים הגדולות. שני הכרכים, שמספר 
תושביהם הוא למעלה ממיליון — קאהיר ואלכסנדריה — 
נמצאים בעמק־הנילוס; כרד, שמספר תושביו קרוב למיל¬ 
יון — יוהאנסבורג —, נמצא בטראנסוואל; ערים בעלות 
חצי־מיליון תושבים הן: אלג׳יר, קאסאבלאנקה, קיפטאון. 

א׳ היא "היבשת של האדם השחור": למעלה משני 
שלישים מתושביה הם כושים (נגרים) — טהורי־גזע או 
מעורבים במקצת בבני הגזע הלבן. תחומם של הכושים 
הטהורים הוא חוף מפרץ־גיניאה. בכל שבטי־הכושים שמצפון, 
ממזרח ומדרום־מזרח לתחום זה ניכרת ההשפעה האנתרופו¬ 
לוגית והאתנולוגית של לבנים חמיים, ביהוד של הברברים; 
במידה פחותה מזו — בעיקר במזרח — ניכרת השפעתם של 
הערבים השמיים. התערובת של שחורים עם לבנים אירופיים 
מצויה ביותר בארץ־הכף. התערובת של כושים עם חמיים 
ושמיים היא קדומה ויצרה טיפוסים אנתרופולוגיים אחידים; 
התערובת של כושים עם אירופים היא מן התקופה החדשה 
ועדיין אינה ממוזגת, וה״צבעונים" של א׳ הדרומית, בדומה 
למולאטים שבאמריקה, הם בעלי גונים שונים. — במאדא- 
גאסקאר ובאיים הסמוכים לו מצויים גם בני־תערובת של 
שחורים אפריקניים ומאלאיים, שבאו ממזרח האוקיינוס 
ההודי. 

תחום התפשטותם של הכושים הוא כל א׳ המרכזית 

והדרומית, מקצה הדרום של הסחרה עד קצה הדרום של 

היבשת. ע״ם סימני־הפר אנתרופולוגיים ולשוניים מבחינים 

בין כושים סודאניים ובין כושי-באנטו. קו־הגבול ביניהם 

נמשך מן הפינה המזרחית של מפרץ־גיניאה עד הנילוס 

הלבן מצפון לימותיו, ומשם דרומה־מזרחה מסביב לימת־ 

ויקטוריה עד לאוקיינוס ההודי ברוחב הקו־המשווה.— בתחום 

הבאנטו יש מובלעות של שרידי שבטים קדומים, שדומים 

לנגרואידים הקדומים שבדרום־מזרח אסיה. ביערות־העד 

שמשני עברי הקו־המשווה נשתמרו פיגמאים נמוכי־קומה. — 

גזע בפני עצמו — שריד של אוכלוסיה שהיתה נפוצה לפנים, 

כנראה, בכל א׳ הדרומית — הם הבושמנים שבערבות קאלא־ 

: * 


הארי המרכזית וההוטנטוטים שבדרום־המערב, הקרובים 
לבושמנים ועם זה נבדלים מהם מפני שנתערבו בשבטי- 
באנטו. 

אוכלוסיה קדומה של הגזע הלבן, או מתערובת של לבנים 
(כיסוד עיקרי) וכושים, תופסת את כל צפונה של א׳, מן הים 
התיכון עד גבולה הדרומי של הסחרה; במזרח (בסומאלי) 
מגיע הגזע שעיקרו לבן עד לקו־המשווה. מספרם של הלבנים 
תושבי א׳ הקדומים, ביחד עם בני־התערובת בעלי אופי 
גזעי לבן בולט, הוא לכל הפחות 55 מיליון. ברובם הגדול הם 
משתייכים לענף החמי, במיעוטם — לענף השמי. — מספרם 
של הלבנים ממוצא אירופי בא׳ הוא כ 4 מיליון. כ 11/ 2 מיליון 
אירופים יושבים בא׳ הצפונית: כמיליון צרפתים באלג׳יריה 
(ע״ע); איטלקים, צרפתים וספרדים בלוב, תוניסיה ומארוקו; 
יוונים ואיטלקים במצרים. כ 4 ן 2 מיליון בורים ואנגלים יושבים 
בא׳ הדרומית, יותר מ 100,000 אנגלים ברודזיה הדרומית 
והצפונית ובמושבות הבריטיות בא׳ המזרחית, ורבבות אח¬ 
דות של אירופים בקונגו הבלגית ובמושבות הטרופיות 
הצרפתיות והפורטוגיזלת. — כ ג/ 1 מיליון הודים ומאלאים 
התיישבו בא׳ בארצות־החוף של האוקיינוס ההודי, בעיקר 
בנאטאל ובקניה.—כ 2 /< מיליון יהודים ספרדיים חיים בצפון, 
בארצות־האטלאס ובמצרים, וכ 100,000 יהודים ממוצא מזרח- 
אירופי — בא׳ הדרומית. 

דתות. באמצע שנות ה 30 היו, לפי אומדן, יותר משלושה- 
רבעים של האוכלוסיה השחורה, שהם קרוב למחצית האו־ 
כלוסיה הכללית של א׳, עובדי-אלילים פרימיטיוויים. אולם 
האסלאם■ והנצרות מתפשטים במהירות באוכלוסיה השחורה. 
האסלאם רווח בעיקר בתוך הסודאניים, הנצרות — בתוך 
הבאנטו. חדירת האסלאם נמשכה ברציפות מכיבושי הערבים 
במאה ה 7 לסה״ג עד היום. המיסיון הקאתולי פועל מתחילת 
המאה ה 16 ואילך, המיסיונים הפרוטסטאנטיים מאמצע המאה 
ה 19 . — על האסלאם נמנה כשליש מאוכלוסיה של א׳: 
רובה המכריע של האוכלוסיה השמית־חמית שבצפון והרבה 
שבטים שחורים שיושבים מדרום לאלה האחרונים עד סמוך 
לקו־המשווה; בחוף המזרחי מגיע הגבול של התפשטות־ 
האסלאם אף דרומה מקדהמשווה. 

הנצרות סקפת מאוכלוסייתה של א׳. הנוצרים מת¬ 
חלקים לשלוש קבוצות עיקריות: 1 ) מונופיסיטים — שעליהם 
נמנים הנוצרים החבשיים (ע״ע חבש) והקופטים (ע״ע) 
המצריים, וכן הארמנים שבמצרים. 2 ) קאתולים — מהם 
אירופים (צרפתים^ איטלקים, ספרדים, מאלטאים) בארצות- 
האטלאם, בלוב ובמצרים, ומהם כושים שהתנצרו במושבות 
הצרפתיות, הבלגיות, הפורטוגיזיות והספרדיות, וחלק מן 
הכושים שהתנצרו במושבות הבריטיות: לפי אומדן קאתולי 
מגיע מספרם של הכושים הקאתוליים שבמושבותיהן של 
המדינות הקאתוליות ל 4 מיליון בערך ושל אלה שבמושבות 
הבריטיות — ל 4 < 3 מיליון לערך. 3 ) פרוטסטאנטים — רובה 
המכריע של האוכלוסיה האירופית של א׳ הדרומית וקרוב 
למחצית האוכלוסיה השחורה והצבעונית שבמדינה זו, וכן 
המעמד הכושי השליט בליבריה. מיעוט קטן של נוצרים- 
אורתודוכסיים (יוונים ומעט מצרים וערבים ממוצא לבנוני 
וסודי) נמצא במצרים. — מן האסייתים (ההודים והמאלאים) 
שבא׳ המזרחית כשני־שלישים הם הינדואים־בראהמאנים 
וכשליש מוסלמים. 

א. י. בר 






















315 


אפריקה 


316 


לשונות. הלשונות המהלכות בא׳ משתייכות לארבע 
משפחות עיקריות אלו: א) סודאבית! ב) באנטו י ג) המית! 
ד) שמית. על אלו יש להוסיף את הלשונות הבושמניות, 
שעומדות על סף ההשתבחות. 

א) המשפחה הלשונית הסודאנית. על משפחה זו 
נמנות לשונות׳ שהן מהלכות באחור המשתרע מכף־ורדה 
שעל חופה המערבי של א׳ עד גבולה המזרחי של חבש; ויש 
לה גם מובלעות מצפון ומדרום לחבש. נרשמו כ 16 קבוצות 
ראשיות של משפחה זו, ובכללן כ 410 לשונות וניבים, שהם 
לשונותיהם של העמים הכושיים היושבים מן החוף המערבי 
של א׳ דרך הגלילות של ימת-צ׳אד עד האיזורים של הנילוס 
הלבן והכחול. בין הקבוצות הלשוניות השונות קיימים הב¬ 
דלים גדולים מאד, ולפיכך עדיין שנויה שאלת אחידותה של 
משפחת הלשונות הסודאניות במחלוקת. הלשונות הסודאניות 
מצויינות בחד־הבךיות ובהעדר של נטיות דיקדוקיות ושל 
מין דיקדוקי. בלשונות האפייניות ביותר.למשפחה ז 1 המלים 
(ובפרט הפעלים) הן ברובן חד־הבריות, והמלים הרב־הב־יות 
אינן אלא צירופים של שרשים חד־הבריים ניכרים. הלשונות 
הללו הן ניגונלת: כל מלח וניגונה המיוחד לה. ומפני־כן יש 
בהן מלות, שהן נבדלות זו מזו לא מבחינה פונטית אלא 
בניגונן בלבד — והן בעלות משמעויות שונות (עי״ע סודן). 

ב) משפחתהבאנטו כוללת יותר מ 300 לשונות וניבים 
(מספרם המדוייק חינו ידוע), שכולם קרובים זה לזה, והיא 
שלטת בכל א׳ שמדרום לקו־המשווה (כלומר, מדרום לאיזור 
הלשונות הסודאניות), חוץ מכמה מובלעות לשוניות, שבהן 
מהלכות לשונות הנמנות על משפחות אחרות. אחת מן 
הלשונות החשובות במשפחת־הבאגטו — הסוואהילית, שהיא 
מדוברת בחופה המזרחי של א/ הושפעה הרבה באוצר המלים 
שלה מן הערבית. הלשונות זולו וקסוסה שבדרום־המזרח 
שאלו את "קולות־הפיצוץ" שלהן מן הלשונות של הבושמנים 
וההוטנטוטים. את לשונות־הבאנטו מחלקים ל 11 קבוצות 
נפרדות על יסוד חלוקה גאוגראפית. 

המבנה של לשונות־הבאנטו הוא בדרך־כלל מסובך מזה 
של הלשונות הסודאניות. השרשים הם עפ״ר דו־הבריים! 
ההטעמה היא תמיד מלעיל. הניגון תופס אף כאן מקום חשוב 
כמו בלשונות הסודאגיות. 

קו אפייני ללשונות הבאנטו הוא בניין התחביר של 
המשפט על יסוד קידומות (פרפיכסים) דומות בצלילן. השמות 
מחולקים לכמה מחלקות, שכל אחת מהן מצויינת בקידומת 
מיוחדת, שהחזרה עליה יוצרת סמיכות דיקדוקית בגוף 
האמרה או המשפט. המין אין לו חשיבות דיקדוקית 
בלשונות־הבאנטו, מאחר שכינויי הגוף והתיאומים משקפים 
את הקידומות של הסוג. הפועל בבאנטו הוא בעל כמה 
שימושים, בהם של הגבלה, של ציווי ושל תנאי. קיימים 
שלושה זמנים: הווה, עבר ועתיד! ברוב לשונות־הבאנטו 
יש שתי צורות של עבר ועתיד — קרוב ורחוק. 

כנגד כל צורה חיובית מן הצורות הללו יש צורה שלילית. 
השינויים של הפועל הנפרד, שבאים ע״י סיומות, מעשירים 
מאוד את אוצר־הפעלים ומאפשרים יצירת צורות נגזרות, 
כדוגמת הבניינים בעברית. 

יסוד מיוחד בלשונות־הבאנטו(וכן גם בלשונות החמיות) 

הוא ה״אידאוגראמה" — שרשים של מלות־קריאה, שמעלות 
על הדעת' צליל, ניע׳ צורה, מצב, גון או מושגים אחרים, 
בדומה למלות׳ שמקורן בחיקוי של קולות־הטבע. במקרים 


הרבה נבנים פעלים רגילים משרשים כאלה. בדרך־כלל קל 
לבנות שמות-עצם מפעלים בלשונות־הבאנטו — די לשים 
בתחילת הפועל קידומת של שם־עצם ממחלקה מסויימת 
ולשנות את התנועה האחרונה (וע״ע בנטו). 

ג) לשונות ח מ יו ת היו מדוברות לפנים ע״י כל הישוב 
הקאווקאזואידי של א׳ הצפונית, אך תחומן נצטמצם מאד 
ע״י התפשטותה של הערבית השמית. מחלקים את הלשונות 
החמיות לשלוש קבוצות: ברברית — שהיא כוללת קאבילית 
(בארצות־האסלאם) וגואנצ׳ה (לפנים לשונם של ילידי האיים 
הקאנאריים)! לובית — שכוללת סיונית, לובית וקופטית! 
כושית — שכוללת סומאלית, גאלה ומספר לשונות; שהן 
מהלכות, בסודאן. גם מאסאית, שהיא מדוברת בסביבות של 
ימת־ויקטוריה, והלשונות ההוטנטוטיות של דרום־א׳ נחשבות 
ללזמיות. הלשונות הלומיות הן בעלות נטיות: בשמות־העצם 
מסומנים המספר׳ המין והיחסות ע״י סיומות! לפעלים נטיות 
משלהם — בניינים, דרכים וזמנים, שנוצרים ע״י קידומות 
וסיומות כאחת. כמו ללשונות השמיות ולבאנטו, יש גם 
ללשונות החמיות נגזרים פעליים שונים. מכמה בחינות 
דיקדוקיות קרובות הלשונות החמיות ללשונות השמיות. 
אולם קצת לשונות חמיות (מאסאית, נאמה [הוטנטוטית], 
שילהה), מבחינות בין זכר לנקבה לא ע״פימינם של המדוב¬ 
רים אלא ע״פ גדלם היחסי או חשיבותם. דבר מיוחד לקצת 
לשונות חמיות (למשל, פולה) הוא חוק־הקטביות — הפיכת 
מינם של שמות־העצם בלשון־רבים. 

ד) הלשונות השמיות מוצאן מחוץ לא , . עליהן נמנות: 
האמהארית, טיגרה וטיגדיניה וכמה ניבים אחרים — כולן 
לשונות, שהן מדוברות בחבש, ומוצאו, כנראה, מערב הדרו¬ 
מית. חשובה מהן הרבה היא הערבית, שכבשה את רובה 
המכריע של א׳ הצפונית ושל הסודאן המזרחי והיא רווחת 
במידה מרובה לאורך כל החוף המזרחי של א , . 

בלשונות הסודאניות והשמיות יש הרבה צדדים שווים, 
ולפיכך מקובלת כיום הדעה, שיש קרבה בין משפחות אלו. 
יש סוברים, שלשונות־הבאנטו נתפתחו מן הסודאגיות בהש¬ 
פעת הלשונות החמיות. חקירתה של פולה, לשון חמית 
מהלכת בא׳ המערבית, גילתה נקודת־מגע בין המשפחה 
החמית ובין משפחת־הבאנטו מבחינת חלוקתם של כל שמות- 
העצם לארבעה סוגים נבדלים: נפשות, דברים, שמות־הגדלה, 
שמות־הקטנה, שהם מצויינים בשינויי האות הפותחת בלשון- 
רבים! וכן יש חלוקה מקבלת ל 35 סוגים (בקירוב), שסימ¬ 
ניהם הם סיומות שונות. לכל סוג מן הסוגים הללו יש שם- 
גוף מיוחד לו, כמו בלשונות־הבאנטו. ויש עוד פרטים קטנים. 
שמקרבים את הפולה לבאנטו. 

ה) לשונות הבושמנים וההוטנטוטים. הלשונות 
ההוטנטוטיות — שנאמה היא.החשובה שבהן — נראות 
כלומיות, אבל מכמה בחינות הן קרובות מאד גם לבושמניות, 
ביחוד בשימוש בקולות פיצוץ, ולפיכך אפשר לראותו גם 
כקבוצה מיוחדת במשפחת הלשונות הבושמניות (גם לשון 
סאנדאוה בטאנגאנייקה משתמשת בקולות־פיצוץ עיצוריים, 
ויש סימני-קרבה בינה ובין לשונות הבושמנים וההוטגטו- 
טים). ידועות ארבע לשונות הוטנטוטיות, ששתיים מהן אינן 
מדוברות עוד. 

הלשונות הבושמניות ממש נחלקות לשלוש קבוצות — 
דרומית, צפונית ומרכזית שכוללות את ניביהם של 20 
שבטים ויותר. אך גזע הבושמנים כמעט עבר מן העולם, 



317 


אפריקה 


318 


וכמה מניבים אלה שוב אין מי שנזקק להם. סימניהן 
הפונטיים המיוחדים של הלשונות הבושמניות הם קולות- 
פיצוץ עיצוריים, תנועות מורכבות, אינפוף התנועות, פליטת 
הקול בחזקה מן הגרגרת ומן הגרון, עיצורים שיניים וחכיים. 
קולות־הפיצוץ נוצרים מתוך נשימת־פתאום של האויר כלפי 
פנים בין שתי נקודות־סגירה: החך והגרגרת מזה והלשון 
מזה (ובמקרה אחד — השפתיים). ששה אפנים של פציחות 
נמצאו בלשונות הבושמניות. גם לניגון נודעת בהן חשיבות. 
הלשונות הללו הן מעיקרן בעלות שרשים חד־הבריים. בדרך־ 
כלל מסתיימות ההברות בתנועה או בקול־יאנפי. הנטיה 
נעשית, כרגיל, ע״י סיומות או ע״י מלות קשר ויחם וע״י 
חזרות. בניגוד ללשונות־הבאנטו אין בלשונות.הבושמניות 
קידומות. 

על הלשונות המאלאגאסיות ע״ע מדגסקר. 

ס. ב. 

אתנולוגיה. בין הבחינה הגזעית־גופנית ובין הבחינה 
הלשונית־תרבותית בחלוקת האוכלוסיד, של א׳ קיימים גם 
הבדלים וגם הקבלות, שסיבותיהם נעוצות בתהליך ההיסטורי 
של מיזוג גזעים, עמים ותרבויות ביבשת־א/ — מבחינה 
אנתרופולוגית מתחלק הישוב האפריקני — פרט למתיישבים 
בני אירופה ואסיה — לשלוש קבוצות גזעיות עיקריות: 
( 1 ) קאווקאזואידים בצפון, שעליהם נמנים רוב דוברי הלשו¬ 
נות הדומיות והשמיות* ( 2 ) נגרואידים (כושים) במרכז ובד¬ 
רום, שעליתם נמנים הסודאנים — שהם בעיקרם כושים 
טהורים —׳ והבאנטו, שהם כושים מעורבים בחמיים* ( 3 ) כוי־ 
סאנואידים (הוטנטוטים ובושמנים), שהם בעיקרם נגריטים 
(וראה למעלה, לשונות< וכן ע״ע אנתרופולוגיה פיסית). 

קודם שפלשו הערבים השמיים לא׳ בתקופת כיבושי 
האסלאם ישבו החמיים ברובה של המחצה הצפונית של 
היבשת. בזמננו עדיין הם תופסים את החלק החמישי בערך 
של היבשת כולה, והשפעתם הגזעית, הלשונית והתרבותית 
ניכרת גם באוכלוסיה השחורה שמדרום לה. מקובל לחלק 
את החמיים לשני ענפים עיקריים: המזרחי והצפוני. החמיים 
המזרחיים כוללים: את המצרים הקדמונים ואת צאצאיהם 
הקופטים והפלחים שבמצרים של זמננו, שהחליפו את לשונם 
החמית בערבית* את שבטי הבג׳ה, הברברינים, הגאלה, 
הסומאלים והדאנאקיל שמדרום למצרים. הדומיים הצפוניים 
כוללים את הברברים שבטריפולי, תוניס, אלג׳יריה ומארוקו. 
הטיפוס הגופניישל המצרים הקדמונים (ע״ע מצרים) — ראש 
צר וארוך, מצח ארוך ותחום־עורף בולט — עדיין הוא קיים 
בין שבטי־הבג׳ה הדרומיים בסודאן האנגלו־מצרי, אך בתר¬ 
בותם של שבטים אלה חלו תמורות בהשפעת סביבתם המד¬ 
ברית ומגעם עם הערבים. שבטי־הבג׳ה שבזמננו הם ברובם 
רועים נוודים־למחצה! כולם מוסלמים, בעלי משטר פאט־ 
ריארכאלי, אך בתרבותם נשתמרו שרידים של התייחסות 
משפחתית על האמהות ושל פולחן אלילי. 

הברברים החמיים הצפוניים נחשבים בדרך כלל כתושבים 
הקדמונים של ארצות־האטלאס. באיזורים מסויימים, כגון 
אלג׳יריה, הפך היסוד הערבי עיקר, אך במאדוקו בולטים 
הברברים יותר מבחינה מספרית וחברותית. הם נבדלים מן 
הערבים באורח־חייהם, המושתת על חקלאות ומסחר, ובמש־ 
טרם החברותי המושתת על אוטונומיה של כפרים, שהם 
מאוגדים באופן רופף לשבטים, הקשר בין הכפרים הוא 


אדמיניסטראטיווי ואינו מיוסד על קירבת־משפחות * המשטר 
השבטי הוא דתי וצבאי, ובבחירת המנהיג מכריעות הזכויות 
האישיות יותר מזכות־הירושה. 

יסוד שמי קדמון — שמוצאו, כנראה, מערב הדרומית — 
נמצא באוכלוסיה של חבש ונתבולל ביסודות החמיים של 
אוכלוסיה זו. — בתקופה מאוחרת יותר נתבצרו הערבים 
בא׳ ככובשים באיזורים מרובים מצפון לסחרה וגרמו לשינויים 
יסודיים בתרבותה של היבשת כולה. מבחינה גזעית נטמעו 
הערבים בא׳ גם בברברים וגם בכושים באותה מידה, שהמונח 
"ערבי" נעשה כאן שם לכל מאמין באסלאם מכל גזע שהוא. 
את הערבים בא׳ אפשר לחלק לפי אורח־חייהם ל 3 קבוצות: 
( 1 ) רועים נוודים ("אהל אלאבל" — "אנשי הגמל"), שמיוצ־ 
גים על־ידי הכאבאביש והכואחלה שבסודאן! ( 2 ) נוודים- 
למחצה (שעוסקים בגידול־בקר), למשל הבקארה בקורדופאן 
ודארפור* ( 3 ) שבטים חיים חיי־ישוב ועוסקים בעבודת- 
אדמה׳ למשל האהל סאוואקי או ההוויטאת במטריה. הארגון 
השבטי הוא חזק ביותר בין הנוודים, שתרבותם שונה בתכ¬ 
לית מזו של הברברים המיושבים. 

הכושים האמיתיים נמצאים בחוף גיניאה ובסודאן המער¬ 
בית הרחוקה, ובינם ובין החמיים מפריד נהר־סנגאל בחלקו 
התיכון ובתחתון. השבטים השחורים הטיפוסיים, 'כגון הוולוף 
( 010£ /וג), הטרי(:<ר) והיורובה, מצטיינים בקומה גבוהה, 
באריכות־גולגולת ממוצעת, עור שחור, שער צמרי, חוטם 
שטוח, שפתיים עבות ובולטות, ועפ״ר גם בפרוגנאתיה (בלי- 
טת־הלסתות) ניכרת. מבחינה תרבותית הם בעיקרם עובדי־ 
אדמה״ שמתחילה גידלו קטניות, דלעות — ואפשר, גם אגוזי- 
אדמה* אץ להם בקר, וחיות־הבית שלהם כוללות רק את 
הכלב׳ העז, החזיר והתרנגולת. רווחות בתוכם אגודות סודיות 
ומסכות. האמנות הפלאסטית, וביחוד חיטוב־העץ, מפותחת 
אצלם מאוד. מלבושיהם עשויים מקליפת־עץ ומסיבי־דקל, ולא 
מעורות. פולחן־האבות תופס מקום חשוב בדת* הקאניבאליזם 
והקרבת קרבנות־אדם היו רווחים בתוכם. צורות האירגון 
הפוליטי שבאיזור הן מורכבות ורבגוניות: לארכו של החוף 
המערבי השתרעו המדינות הגדולות בעלות השלטון המרוכז 
של האשאנטי, הדאהומי והיורובה; בסודאן המרכזית, בשל¬ 
טונם של עמים מוסלמיים — המלכויות הגדולות של בורנו 
וקאנם* שבטים כגון האיבו והטאלנסי היו חסרים שלטון 
מרוכז ונמנו על סוג ה״חברות ללא'מדינה". השטח הנרחב 
של ניגריה הצפונית נמצא מבחינה חברותית וכלכלית בשלטון 
ההאוסה, שמבחינה גזעית הם כושים, אבל לשונם היא חמית* 
רובם מוסלמים, אך יש מהם שעדיין הם מחזיקים במסורת של 
פולחן הטבע והאבות. 

היסוד הגזעי של רוב שאר העמים שבא׳ הוא תערובת 
של סמים רועים וכושים עובדי-אדמה. אפשר לחלקם בדרך- 
כלל ל 3 קבוצות: חמיים־למחצה׳ נילוטים ובאנטו. הרועים, 
שעולים על החקלאים בנשקם ובניידותם, ידם על העליונה 
מבחינה חברותית־תרבותית, אע״פ שבהרכב הגזעי שלהם 
בולט יותר היסוד הכושי. בא׳ המזרחית ובמזרחה של א׳ 
המרכזית יושבים החמיים־למחצה: שבטי מאסאי, נאנךיוסוק, 
שכולם מדברים לשונות חמיות ושמראיהם הוא נגרואידי 
(דמוי־כושי) ולא נגרי (כושי) ממש. שבטים אלה הם' נוודים 
או נוודים־למחצה * הם אנשי־מקנה וטכסיהם הדתיים העיק¬ 
ריים קשורים בגשם. הגברים מאורגנים בחטיבות־גילים 
מסודרות, המשמשות גם יחידות צבאיות ואדמיגיסטראטיוויות 



319 


אפרייןח 


320 



ראשות־השבטים אינה עוברת בירושה, והאישיות החשובה 
ביותר בשבט הוא הרופא־המכשף. 

הנילוטים, יושבי עמק־הנילוס וסביבתו — ביהוד הסודאן 
האנגלו־מצרי מדברים בלשונות שונות של המשפחה 
הסודאנית. הסימנים ה״גזעיים" המובהקים ביותר שלהם 
ניכרים בשבטי השילוק והדינקה, שהם גבוהים ושחורים 
וארוכי־גולגולת. אולם מבחינה תרבותית מתבלט בהם היסוד 
החמי, ועסקם העיקרי הוא גידול־הבקר. האירגון החברותי 
שלהם שונה משבט לשבט: בשבט נואר (זשסא) אין סמכות 
פוליטית מרכזית, וגאולת-הדם היא יסוד החוק והמשפט. 
על השילוק שולטים מלכים־אלים, שהם מוחזקים מורידי- 
גשמים והגשמות של החיוניות והקיום של העם! כשנראה, 
שהכוח האלוהי ניטל מן המלך, הוא נהרג וכוחו מועבר בדרך 
סמלית לממלא־מקומו. בולטות התבדלותם וגאוותם הגזעית 
של הנילוטים, המתבטאות — בין השאר — בדחיית הלבוש 
והסחורות האירופיים, תופעה שאין דוגמתה בכל עמי־א׳ 
האחרים. 

הבאנטו, שמוצאם מאיזור הימות הגדולות, תופסים בזמננו 
את שני השלישים הדרומיים של א׳ השחורה. מבחינת התפו¬ 
צה הגאוגראפית והגורמים התרבותיים, ובמידה קטנה יותר 
אף מבחינת גורמים היסטוריים, אפשר לחלק את הבאנטו ל 3 
קבוצות: 1 ) באנטו מזרחיים — מאוגאנדה בצפון עד נהר- 
זאמבזי בדרום! 2 ) באנטו מערביים — מחוף האוקיינוס 
האטלאנטי שמצפון לנהר־קונינה עד רודזיה הצפונית־מער־ 
בית ועמק השבר־הגדול, ובצפודהמערב עד א׳ המערבית 


הצרפתית וקאמרון הדרומית! 

3 ) באנטו דרומיים —מדרום 
לזאמבזי ולקונינה. בכל 
העמים הללו מצויה שכבה 
חמית אריסטוקראטית, ששו¬ 
לטת באוכלוסיית־הבאנטו 
הקדומה. שונים מהם במקצת 
הם העמים שבסביבות חופי- 
הן של ימות ויקטוריה ואל־ 

ברט, הנקראים בשם באנטו 
ימתיים והכוללים את שבטי 
הבאגאנדה, הבוניורו והקא- 
ראגוה, שבהם התערב יסוד 
גזעי חמי בתקופה מאוחרת 
יותר. דוגמה מובהקת לחלו¬ 
קה מעמדית־גזעית זו משמ¬ 
שים הבאניאנקולה, שבתוכם 
השתלטו הבאהימה — אנשי־ 

מקנה חמיים—על הבאהרה— 

איכרים כושיים! בדרך 1 כלל 
אין אלה האחרונים רשאים 
להחזיק בקר והם מחוייבים 
לספק שיכר ודגן לבאהימה. 

האיזור המשתרע מרמות קניה 
וטאנגאנייקה עד קרן־סומא־ 

ליה יושב ב 400 השנים האח¬ 
רונות ע״י חמיים, שהפרידו 
בין הבאנטו הימתיים ובין 
הבאנטו המזרחיים. ישובי 
באנטו ימתיים ובאנטו מזרחיים אחרים נפגשים בטאנגאנייקה. 
לבאנטו אפיינית הנטיה לחקלאות וגידול־בקר. מן הבאנטו 
המזרחיים נודעת חשיבות מיוחדת לסוואהילי, היושבים 
ברצועת־החוף ובאיים הסמוכים, ובכללם זאנזיבאר ופמבד" 
הואיל ולשונם נעשתה הלשון המדוברת הרווחת בחלק גדול 
מא' המזרחית. 

בין הבאנטו המערביים בולטים היסודות התרבותיים 
הכושיים יותר מן היסודות החמיים, ואע״ם שכולם מגדלים 
בהמות־בית, נשארו בעיקרם עובדי-אדמה. יסודות מרובים 
מתוכם, כגון הבושונגו, היו מאורגנים בממלכות מרוכזות 
חזקות, שהתקיימו בכוחם של אירגונים צבאיים תקיפים. 

בין הבאנטו הדרומיים ניכרות — מלבד תכונות מוצאם 
החמי והכושי — גם השפעות גזעיות, תרבותיות ולשוניות, 
שמוצאן מן הבושמנים. הבאנטו הדרומיים מתחלקים לשבטים 
הרבה, ולכל שבט ראש משלו! הראשות עוברת בירושה 
ומסמלת את אחדות השבט ומעמדו. השבטים שבדרום- 
המזרח (קבוצת נגוני [ 1 תט^]) חיים בישובים קטנים, ואילו 
השבטים שבאיזור המרכזי (קבוצת סותו צוואנה [ 501110 
במב^ 75 ]) נוטים להצטופף בערים גדולות. כולם עוסקים 
גם בחקלאות וגם בגידול-בקר! הבקר נחשב לנכס היקר 
ביותר, והטיפול בו מסור בידי הגברים. הורדת־גשמים היא 
לעתים תכופות מתפקידם של השליטים, שלסמכותם האדמי- 
ניסטראטיווית יש תוקף דתי־פולחני. הדת השלטת היא 
פולחן־האבות, אבל השפעת הנצרות הולכת ומתפשטת ע״י 
פעילותם של המיסיונים. 







321 


אפריקה 


322 


הבושמנים הם השרידים של האוכלוסיה הקדומה ביותר 
הידועה לנו בא׳ הדרומית. דרגת התפתחותם החמרית היא 
זו של תקופת־האבן, והם מתפרנסים מציד ומליקוט של 
פירות או צמחים גדלים בר. מעקבות ציוריהם בסלעים 
ומסימני־תרבות אפיינים אחרים ניכר, שאבותיהם ישבו לפנים 
ברובה של א׳ המזרחית והמרכזית, אך בזמננו נצטמצם 
תחום־מושבם של הבושמנים בחלקים המרכזיים והצפוניים 
של מדבר־קאלאהארי ובחלק הצפוני שלי א׳ הדרום־מערבית. 
יש חילוקי-דעות בדבר, אם הם קרובים לנגריטים הפיגמאים 
החיים ביערות של א׳ המרכזית, שידיעותינו עליהם חך מצומ¬ 
צמות. סימני־ההכר המיוחדים של הבושמנים, שמבדילים אותם 
משכניהם הבאנטו, הם: קומה נמוכה, עור צהבהב, גולגולת 
דקת־גרם — כמעט כגולגולת־הילד —׳ אחוריים בולטים. הם 
היו מאורגנים בחבורות־ציד עצמאיות והיו מזויינים בקשתות 
עשויות יפה ובאשפות של חצים מורעלים, ונדדו בכל הארץ 
מתוך חיפוש אחרי ציד. כל חבורה היתד, מוכנת להגן בכוח 
על זכויותיה על מעיינות־המים שבתחום־נדודיה. 

מכמה בחינות דומים ההוטנטוטים לבושמנים, ואף יש 
מניחים, שההוטנטוטים אינם אלא בושמנים שרכשו כמה תכו¬ 
נות אפייניות מיוחדות כתוצאה מהתערבות בפולשים חמיים 
קדומים. מבחינה גופנית ההוטנטוטים הם בעלי קומה גבוהה 
יותר משל הבושמנים < תרבותם היא זו של רועים מגדלי 
בקר וצאן, מסוג אותם שמצויים בצפון־מזרח א/ הם חיים 
חיי נוודים־למחצה מתוך בקשת מים ומרעה, אך מבחינה 
חמרית הם מפותחים מן הבושמנים < הם יודעים להתיך 
ברזל ומכינים כלים מרובים יותר. אעפ״כ ניכר, שההוטג־ 
טוטים לא היו בקיאים באמנויות הציור והחקיקה בסלע, 
שבהן הצטיינו הבושמנים. יחידתם החברותית העיקרית היא 
בית־אב, שחבריו מתייחסים על האב, ולא חבורת־הציד 
הקטנה, ומספר של בתי־אבות מאוחד בשבט בעל אירגון 
רופף. ההוסנטוטים היו הילידים הראשונים, שעמהם באו 
האירופים במגע בא׳ הדרומית 1 התערבותם כאירופים ובעב¬ 
דים מהודו המזרחית הביאה לידי היעלמותו־,־בפועל של 
האוכלוסיה ההוטנטוטית הוותיקה, שנבלעה באוכלוסיה של 
מעורבי־הגזע בארץ־הכף של ימינו: "צבעוני־הכף" ( 6 ק 03 

001011 ), גריקואים ורחובותיים. 

רוב תושבי מאדאגאסקאר(הידועים בשם מאלאגאסי) הם 
צאצאי מהגרים מהודו המזרחית, שהגיעו לאי זה בתקופה 
קדומה. הם או אינדונזים כהי-עור או מאלאים־פולינזיים, 
שעורם בהיר יותר. במיבנד, הגופני שלהם, במנהגיהם החב־ 
רותיים, בלשונם, דרך־מחשבתם, קלות הסתגלותם לסביבה 
חדשה וכשרונם למלאכת־יד הם דומים לתושביהם של איי 
האוקיינוס ההודי והאוקיינוס השקט. ערבים, שנתיישבו 
בשטחי החוף הצפון־מערביים והדרום־מזרחיים במאה ה 9 , 
עסקו בסחר עבדים מבני־המקום. כן הובאו לכאן מן היבשת 
הרבה כושים משבטי מאקאו ומאסומביקי, שנכבשו לעבדים. 
מן המזרח הרחוק באו לכאן גם בני שבט הובר" שנתיישבו 
באיזור אומדינה ובתחילת המאה ה 19 נעשו הגזע השליט 
באי. הם טיפוס מונגולואיד , ועורם בהיר מזה של שאר 
התושבים. 

בא׳ החדישה הוחש התהליך של התערבות־הגזעים והג¬ 
ברת ההשפעה התרבותית ההדדית כתוצאה מהתפתחותן של 
ר,תעשיה והתחבורה וניידות( המוגברת של כוח-האדם. 

על ההיסטוריה של א׳ השחורה ע״ע כושים. — על הפול¬ 


! קלור, השירה, האמנות והמוסיקה של ילידי-א׳ ע״ע כושים 
סודן < בנטו 1 ברברים! הוטנטוטים < בושמנים. 

1 41712 1/10 / 0 ,ץ 73 \ 03113 . 1 ־ x11111, 1870; 

^4. >¥. ?1. 860011• 7 */10 514/^, 1911; 1,. 861 1 ) 30 1110100 ־ £. 
0831111 307/7074 10 40.71$ $ס 11 ן %10 $010 711/110 4 070/10$ ^ #00 , 6 ־ 

046711016, 1912; 0. 1,10(11)1001, 7/10 4/^0171/70, 1920; ). 1-1. 
11 ה 4$/10 7/10 ,ץ 3 ז 8311 . 8 .. 8 ; 1923 , 0 ^ 3071 110 ' 1 ,*זס&זס , 

1923; 0. £11101 8011111, 7/!€ 471010711 !!£)> $11071$ 0714 1/10 
07■!£171 0117111 /ס X011071, 1923; ¥0(1(161 $€7$407110 ! 16 ( 7 ,־ , 
1923; 0. 8. ^1661(, 1(071/10771 7711)(?$ 0/ !\ 7 !£771 ; 1925 ,ס 
1926 , 1407000 171 / 30110 0714 111101 .# ,) 01 ח 3 ןתז 651€ ז¥ .£ ; 

£1. 1$. 11100(1, 7/16 31/0 1927 , 771/70 4/74071 50141/1 0 /ס ; 

8, 01100300, 1)0$ #€0/11 407 1)$0/10££0, 1928; £. 80113- 
061 1930 , 4/740 50141/1 / 0 00$10$ ? 1040.71 (# 7/10 , 3 ־ ; 

16 . (6(1.), 7/10 3071114 5$00\171£ 7746$ 4/740 5 0141/1 / ס , 
1937; 0. 0. 261150130 30(1 2. 81 1/10 / 0 1$ ) 774 #0£071 , 13 ) 60 ־ 

14110*4 5114071, 1932; X. 30(1 0. 0111\¥1<:1(, 14/70710 

, 140$1 ן) 0071 10 #00011071 ,־ 61 * 13110 . 1 \ ; 1935 , 77$ ( #11 1/10 /ס 
0714 070010$ , 3/40/1070/1 , 1 ) ־ 1101131 )? 305 ^£ .£ .£ ; 1936 

$40%4 4711071£ 1/10 4x07140, 1937; 1(1., 7/10 141407, 19 40; 

, 15 )ז 113 נ) 81 . 8 . 1 ; 1938 ,ץ 0/107710 ( 7 7/10 , 5 ) 1 ׳ 01 ) 51 ־ 161 ? . 0 . 1 ^ 

$ח 3 ׳\£ .£ .£ 1 ) 30 16$ ־ 01 ? . 1 ^ ; 1939 , 041 0714 30/70147 , 70714 
, 161 ) 13 ׳'! .? ; 1940 , 71$ ז $10 <( 5 #014401 4/74071 ,(. 15 ) 6 ) 1 ) י 31 ו 1101 ש? 
#001771 6 ^ 7 י 1£6 ־ £1 .[ .£ 1 ) 30 .[ ; 1942 , 4 3100/{ 3)1X071141771 
- 47410 4/74071 471 ,־ £11061 . 9 ; 1943 , 71 ^^ 4 ^^ #0:71 1/16 / 0 
, 1010/7010 ^ 0714 140$/10110 7/10 ,) 8011061 . 0 ; 1947 ,ץ 0 ס 07 
,(. 15 ) 6 ) ס׳*\ 0 ז 8 11££6 :) 1 ) 83 . 8 1 ) 30 11 ץ־ 31 (£ , 016 ? ; 1950 

. 1951 ,$ $10171 ^ 5 $!'!/ 171$ ) 1 4/74071 

ה. ק. 

הכלכלה. — חלקה של א׳ בכלכלה העולמית הוא 
דל ביחס לשטחה ומספר-אוכלוסיה. יש בפנים א׳ גלילות 
נהחבים, שתוצרתם ותצרכתם משולבים רק במקצת במשק 
העולמי או אינם משולבים בו כלל. גורמים לדבר תנאי- 
האקלים, קשיי-התחבורה, הפרימיטיוויות של אוכלוסיית־ 
הילידים והתקופה המאוחרת־ביחם, שבה התחילה ניכרת 
השפעתו של האדם הלבן בפנים א׳. על ערכם של התוצרת 
החקלאית והמקנה, שלא נועדו לשוק העולמי, יש לנו ידיעות 
רק מחלקים קטנים של א/ ולפיכך אי־אפשר לציין את רמת־ 
החיים הממוצעת של תושבי א׳ כולד, או אף של איזורים 
גדולים בתוכה. צרכי־המזון הדרושים לעובד בכלכלה מפות¬ 
חת, בדגנים וסופר, אינם מצויים בא׳ אלא במידה מצומצמת 
בהשוואה לממוצע העולמי. הבשר מועט בה מפני זבוב- 
הצצה, המונע גידול־מקנה בשטחים נרחבים של היבשת! 
הדגים מועטים בה מפני המבנה הבלתי־נוח של קרקע־הים 
בקרבת היבשת ומפני מיעוט המפרצים ונמלי־הדיג. מחמת 
שיטות־העבודה המפגרות פחות יבולה החקלאי של א׳ מן 
הממוצע העולמי הן ביחס ליחידת השטח המעובד והן ביחס 
למספר האוכלוסים (כד הוא הדבר במה שנוגע לחיטה, שעו¬ 
דד" שיפון, שיבולת־שועל׳ אורז׳ קנה־סופר ותפוחי־אדמה). 
דוחן ודורה היו מזונם העיקרי של הכושים והשבטים המעור¬ 
בים. את שני המינים הללו הולד ודוחק התירם, שתפוקתו 
הממוצעת להקטאר בא׳ היא רק קצת למעלה משליש מן 
התפוקה העולמית, ואם נוציא מן החשבון את משקיהם של 
האירופים שבא׳ הדרומית — אינה מרובה מרביע. א׳ תופסת 
מקום ניכר בשוק העולמי באגוזי־האדמה שלה, אבל גם היבול 
הממוצע להקטאר של גידול זה בא׳ אינו אלא כשני־שלישים 
מן היבול העולמי הממוצע שלו. הניסיון, שנעשה ע״י האנ¬ 
גלים אחר מלחמת־העולם 11 , לפתח בא׳ המזרחית מטעים של 
אגוזי־אדמה במידה שתשלים את הגרעון העולמי בשמנים — 
נכשל! אעפ״ב מייצרת א׳ אגוזי־אדמה הרבה יותר מכפי 
תצרכתה, והעודף יוצא לשוק. רק בקאקאו, מצרף ממדרגה 
שניה למשק ולמזון, שולטת א׳ בשוק ומספקת יותר משני- 
שלישים מן הייצור העולמי. כמות־הכותנה הבאה מא׳ היא 



323 


אפריקה 


324 



3 10% מן היבול העולמי, והסחורה מצויינת 
בטיבה. אחוז הצמר של א׳ דומה לזד, של 
הכותנה, אבל אין לצמר האפריקני אותו 
יתרון איכותי. בסיבי־סיסאל, המשמשים 
לחבלים ולחוטי־אריזה, תופסת א׳ מקום 
בראש. בעקבות מלחמת העולם 11 באה 
התקדמות בענפי־החקלאות לעומת המצב 
ש?!ךם למלחמה, הן בכמות המוחלטת של 
התוצרת והן בחלקה בתוצרת העולמית, 
ורמת־התיים נמצאת בעליה. 

א׳ דלה בברזל ובפחם, וזוהי אחת מן 
הסיבות לפיגורה בתעשיה. אך א׳ מספקת 
כמעט את כל היהלומים שבשוק העולמי, 
ולמעלה ממחצית הזהב (מחוץ לס. ם. ם. ר.)• 
מכיות־הזהב שבא׳ הדרומית הם העשירים 
שבעולם. מא׳ (מרודזיה ומן הקונגו) באה 
חמישית מן הנחושת העולמית, וכן היא 
מספקת כמויות ניכרות של בדיל, עופרת 
ואבץ. א׳ שולטת בשוק העולמי של הקו־ 
באלט ומספקת כמחצית המאנגאן והכרום 
שבשוק העולמי. כשליש מתפוקת הפוס־ 
פאטים העולמית בא מן המכרות שבארצות־ 
האטלאס. אורניניט (ע״ע) נמצא בקונגו. 
אחוז המחצבים בערך היצוא גדול בא׳ 
מבכל יבשת אחרת. 

תעשיה חדישה קיימת בא׳ רק בגלילות 
קטנים: בברית אפריקה הדרומית, בארצות־ 
האטלאס ובמצרים. היא עוסקת בהכשרתם של חמרי־גלם 
ליצוא, כגון עצירת־זיתים, דריכת־ענבים, התכת־מחצבים, 
ובהכנתם של מזונות ומשקאות, טאבאק, צרכי הלבשה והנעלה, 
חסרי בניין וריהוט וכלי־בית לצרכי המקום. מפעלי־תעשיה 
גדולים מועטים הם לפי שעה. 

מאחר שא׳ מייצרת כמה סחורות, שאינן מיועדות אלא 
לשוקי־החוץ או בעיקר לשווקים אלה, גדול הקף סחרה 


1 

1 



ססעי״זיתים בתוניסיה 


הבינלאומי ביחס לרמת תוצרתה. הקף סחר־החוץ של כל 
חלקיה העיקריים של א׳ ושל היבשת כולה ומאזן היבוא 
והיצוא שלה ניתנים בטבלה א (בערכי דולארים): 


טבלה א 


1950 


19 4 9 


1948 


מדינות 

מאזן 

יצוא 

יבוא 

מאזן 

יצוא 

יבוא 

מאזן 

יצוא 

יבוא 

—60 

504 

564 

-116 

515 

631 

72 ־ 

591 

663 

מצרים 

-339 

792 

1,131 

-378 

801 

1,179 

-441 

839 

1,280 

שאר מדינות 
א׳ הצפונית 

+ 30 

1,910 

1,880 

-255 

1,922 

2,177 

-48 

1,785 

1,833 

א׳ הטרופית 

-220 

766 

986 

740 ־ 

622 

1,362 

-1,014 

602 

1,616 

ברית א׳ 
הדרומית 

-589 

3,972 

4,561 

-1,489 

3.860 

5,349 

-1,575 

3,817 

5,392 

בם״ה . 


המאזן השלילי מתכסה בעיקר ע״י הוצאת מטבע־זהב. 

סקירה איזורית. א׳ הצפונית. בארצוודהאטלאס 
ובאיזור־החוף של לוב מגדלים חיטה ושעורה, דורה ושומ¬ 
שומים, הנותנים רק בשנות־ברכת עודף לא־מרובה ליצוא, 
וירקות ופירות, שהם מספיקים גם ליצוא אף בשנים רגילות 
(בחורף ובאביב). אלג׳ידיה מוציאה הרבה יין ז תוניסיה — 
הרבה שמן־זית. פרי־הדר גדל באיזור־החוף ואינו חשוב 
ליצוא. צמח מסחרי מיוחד לארצות־האטלאם הוא עשב־האס־ 
פארטו. במארוקו יש כ 6 מיליון דונאם ובאלג׳יריה 1.6 מיליון 
דונאם של קרקע מושקית ומעובדת עיבוד אינטנסיווי. עמק־ 
הנילוס של מצרים הוא, הודות להצפתו השנתית ע״י היאור 
ולמערכת־ההשקאח הענפה שבתוכו, וכן הודות לקרקעו 












325 


אפריקה 


326 



אפריקה 

תוצרת חקלאית 

חטה ושעורה 
[?? 7 ] גפן 

קנה־סוכר 

11 קאיצ-יק 

שומשמיט 

1 1 דקל־ השמן 

|>>*| פרי־ הדר 

ס 2000 

קילומטר נב 


,*מורי ־גיוס 

מ! 

1 




העשיר ואקלימו החם׳ אחד מן האמורים החקלאיים הפורים 
ביותר בעולם, מגדלים בו בעיבוד אינטנסיווי ביותר דגנים, 
אורז, קטניות וירקות׳ שאינם מספיקים לאוכלוסיה הצפופה׳ 
אך הגידול החשוב ביותר הוא הכותנה המשובחת, שהיא 
סחורת־היצוא העיקרית של מצרים. גידול־הבהמות בא׳ הצפו¬ 
נית קשור מקצתו בחקלאות ומקצתו במשק־הנלדים של 
הבדוים, והוא מספק עורות ומעט צמר ליצוא. מן המחצבים 
חשובים רק הפוספאטים של ארצות־האטלאס. התעשיה עו¬ 
סקת בהכנת־שמן ובדריכת־יין בארצות האטלאס ובייצור 
טכסטיל במצרים. בסחר־החוץ של א׳ הצפונית עולים בחלקה 
של מצרים כ 35% מן היבוא וכ 40% מן היצוא. 

א׳ הטרופית. בשטח שמדרום לסחרה עד גבולה של 
ברית א׳ הדרומית החקלאות של הילידים היא פרימיטיווית 
מאוד. ברובו של איזור זה אין לילידים בהמות־עבודה׳ מאחר 
שמגסות הטריפאגוסומים מונעות החזקת בקר או סוסים, 
והאדמה מעובדת במכשירי-יד בלבד. קניין־האדמה משותף 
לבני השבט או הכפר י אך ההשפעה האירופית דוחקת מעט- 
מעט את קניין־השבט מפני קניין־היחיד. החקלאות של כפרי־ 
הילידים ברובם הגדול עוסקת בגידולים, שמשמשים רק 
לצרכי־הבית 1 על-יד הכבישים ומסה״ב תופסים גידולי־מסחר 
מקום נרחב לא רק באחוזותיהם של האירופים, אלא אף 
במשקיהם של הילידים. — בסודאן מגדלים בעיקר דורה 
וכותנה! ע״י ביצוע "התכנית של השקאת הג׳זירה" נעשה 
חבל-ארץ גדול בין הנילוס הכחול והנילוס הלבן ראוי 
לעיבוד.—לחבש חקלאות רבגונית! מגדלים בה תירם, חיטה, 
שעורה, תפוחי-אדמה, קנה־סוכר, קפה׳ טאבאק, עצי־הדר, 
וקצת קאוצ׳וק. באיזור המשווני הגשום נמצאים הגידולים 
הטרופיים החשובים׳ שחלק עיקרי מהם מרוכז במשקי־מטעים 
של אירופים: קאקאו—בחוף־הזהב ובניגריה הבריטיות ובא׳ 
המערבית ובקאמרון הצרפתיות! קפה— בא׳ המזרחית הברי¬ 
טית, בליבריה ובמאדאגאסקאר! צמחי-שמן, וביחוד אגוזי- 
אדמה, בכל האיזור! טאבאק — ברודזיה הדרומית! כותנה — 
בסודאן המזרחי ובאוגאנדה! סיסאל — בקניה ובטאנגא- 
נייקה. באיזור זה יש שפע של עצי-יער קשים ויקרים(מאהא- 
גוני, הבנים), אבל מהעדר תחבורה זולה, אין היער מנוצל 
אלא במקצת. מקום ניכר בהכנסה הלאומית יש לתגר רק 
בניגריה, בחוף־הזהב ובקונגו. מטעי־קאוצ׳וק חשובים להכ¬ 
נסה הלאומית מצויים רק בליבריה. — באיזור הסאוואנה 
שמדרום וממזרח ליער הטרופי מגדלים הילידים דוחן, דורה, 
תירס, פולים ובטנים׳ והמתיישבים האירופיים — בעיקר 
טאבאק, קפה׳ כותנה, קאוצ׳וק, קנה-סוכר, סיסאל, זרעי- 
שמנים, חיטה, תירס, עצי־הדר. 

גידול־המקנה תופס מקום חשוב בסודאן המזרחי, בחבש 
ובמאדאגאסקאר! הוא מספק לשוק עורות, מעט צמר, בהמות 
לשחיטה או בשד. 

תפוקת המחצבים חשובה במשק של רוב ארצות־א׳ הטרו¬ 
פית. קונגו הבלגית ורודזיה הצפונית מספקות נחושת! בדיל 
בא מניגריה, אבץ מרודזיה הצפונית׳ מאנגאן מחוף־הזהב, 
כרום מרודזיה הדרומית, שהיא מספקת גם כמות מרובה 
של אסבסט. 

ברית א׳ הדרומית (ע״ע) היא היחידה בארצות א׳, 
שכלכלתה מכוונת ברובה הגדול על־ידי אירופים, והיא גם 
המפותחת שבארצות־א' מבחינה משקית. למרות עשרם של 
מכרות הזהב והיהלומים שבתוכה עדיין היא בעיקרה ארץ 















327 


אפריקה 


328 


סבלה ב 

התוצרת החקלאית של אפריקח 


ארצות־הייצור העיקריות 
(לפי סדר חשיבותן) 

באחוזי הייצור העולמי 1 

באלפי טון 

מוצר 

1950 

1938 

1950 

1949 

ממוצע שנחי 

1934/8 

מצרים. ארצות־האטלס (אלג׳יריה), א' הדר־ 

2.8 

2.8 

4,100 

4,000 

3,790 

חיסה ׳. . 

ארצות־האסלס (מארוקו), מצרים 

64 

5.7 

8,000 

3,700 

2,500 

שעורה . . . 

א' הדר/ מצרים, א׳ המשוונית הצרפ/ אנגולה 

5.1 

5.4 

6,850 

7,400 

5,200 

תירם . . . 

מצרים. מאדאגאסקאר, א׳ המשוונית הצרם׳ 

2.2 

1.4 

3,400 

3,400 

2,125 

אורז . 

כל הארצות 

14.8 

12.3 

950 

900 

650 

פולים (יבשים) . 

א׳ הדר׳ (נאסאל), מוריציום 

4.5 

4.3 

1,670 

1,500 

1,180 

סוכר (גלמי) . . 

ארצות־האטלס, א׳ הדר׳ 

5.0 

3.2 

717 

632 

325 

פרי־הדר 1 . . 

א׳ המערבית הצרם/ ניגריה. קונגו. קניה 

17.5 

17.0 

1,732 

1,950 

1,495 

אגוזי־אדמה . 

מצרים. סודאן המזרחית 

12.5 

10-9 

1,040 

1,090 

1,283 

זרעי־כותנה . . 

סודאן המזרחית" קניה, אוגאנדה. ניגריה 

12.1 

6.6 

? 

208 

104 

שומשומים ־ . . 

ארצות־האסלם 

12.5 

79 

75 

100 

69 

שמן־זית . . . 

ארזות־דאטלס, מאדירה, א׳ הדר׳ 

9.6 

11.0 

)350 

1,820 

2,140 

יין .... 

ארצות חוף־גיניאה (חוף־הזהב, ניגריה) 

67.9 

66.3 

523 

437 

434 

קאקאו . . . 

א׳ המערבית הבר׳, אנגולה, א׳ המערבית הצרם׳, קונגו 

13.3 

5.8 

230 

240 

140 

קפה . . . . 

קניה. טאנגאנייקה 

3.5 

2.0 

19 

19 

9 

חה .... 

רודזיה הדר׳, א׳ הדר׳, אלג׳יריה, טאנגאנייקה 

4.2 

2.6 

130 

130 

70 

טאבאק ! . , . 

מצרים, סודאן המזרחית, אוגאנדה, קונגו 

10.8 

9.0 

640 

645 

520 

כותנה . . . 

א■ רמזת הבר־, מחאמביק, אנגולה 

67.7 

63.3 

210 

210 

155 

סיסאל . . . 

א־ הדר׳, ארצות־האסלם 

7.1 

8.9 

134 

124 

153 

צמר־צאן י . . 

ליבריה, ניגריה, קונגו 

2.9 

0.9 

54 

46 

12 

קאוצ׳וק (גלמי) . 


1 בלי ס. ם. ם. ר. 2 בלי מצרים. 


סבלה ג 

תפוקת המחצבים של אפריקה 


ארצות־הייצור העיקריות 

באחוז הייצור העולמי 1 

יז 

אלפי ט 

כ 

מה צ ב 

(לפי סדר חשיבותן) 

1950 

1937 

1950 

1949 

1937 

קונגו, א׳ הדר׳, חדף־הזהב, אנגולה 

2 98.4 

7.1 ־ 9 

14 9 

13 3 

9.3 

יהלומים (במיליוני 
קאראטים) . 

קובגי, רודזיה הצם׳ 

87.4 

84.9 

6,2 

5 

3 

קובאלט . 

א׳ הדר/ חוף־הזהב, רודזיה הדר׳ ־ 

55.4 

46.7 

379.9 

2 ־ 382.7 

396.9 

זהב (באלפי ק״ג) . 

חוף־הזהב, א׳ הדר/ מארוקו 

54.2 

392 

820 4 

760 2 

592 

מאבגאן . 

א' הדר/ רודזיה הדר׳ 

47 

43.1 

375.9 

312 4 

210 8 

כרום . . . 

ארצות־האטלאם (מארוקו) 

32 

35.5 

6,155 

5,716 

3,780 

פוספאטים . . 

א׳ הדר׳. אלג־יריה. מאר.קו 

28.3 

3.3 

10.8 

67 

/ 14 

אבטימון . . . 

קונגו, רודזיה הצם׳ 

19.5 

16.3 

500 4 

446 1 

423.6 

נחושת . . 

רודזיה הצם׳ 

16.7 

42.4 

295 

316 

825 

ואנאדיום 

רודזיה הדר/ א׳ הדר׳ 

16.4 

16.2 

174.5 

168.4 

77.6 

אזבסט . י 

קונגי. ניגריה 

14.4 

10.5 

24 5 

24 

22 

בדיל . . . 

מארוקו, א׳ הדר/ תיניסיה 

7.2 

32 

103.5 

100.6 

52.1 

עופרת 

קונגו, רודזיה הצפ׳. מארוקו 

6.8 

2.1 

1291 

1021 

37 

אבץ . . . 

קונגו, א׳ הדר/ מארוקו 

4.7 

1.9 

0.3 

02 

02 

כסף . . . . 

ארצות־האטלאם, א׳ הדר". סייר ה ליאונה, מארוקו הספרד׳ 

4.1 

3.7 

3,931 

3 879 

3,097 

ברזל . . . . 

א׳ הדר", רודזיה הדר/ ניגריה 

2.4 

1.5 

30,035 

23 737 

17,065 

פחם . . . . 


1 בלי ם. ס. ס. ד. 2 1948 . 










329 


אפריקה 


330 



סםעי־חטרים בתוניסיה 

חקלאית׳ שחקלאותה מרופזת בחיבה בידיהם של פארמרים 
אירופיים, אף־על־פי שרוב העבודה בחוותיהם נעשה על- 
ידי שכירים מן הילידים. — טראנסוואל ומדינת אוראנג׳ 
החפשית.מגדלות בעיקר תירם, כותנה, אנאנאם ותפוחי־זהב. 
בדרום־מערבה של היבשת, בתחום מזג־האויר החם־ממוזג, 
מגדלים חיטה, גפן, עצי־הדר, אגסים, משמשים, תאנים 
וזיתים. השטוד המושקה שברשותה של החקלאות מרובה 
מ 3.2 מיליון דונאם. החקלאות מספקת את צרכי־הארץ ועודף 
ליצוא, בעיקר פירות־הדר ותירס. מקום בראש בא׳ הדרומית 
תופס גידול־המקנה, שמספק בשר וחלב לצרכי־הארץ וצמר 
ועורות גם ליצוא ז צמר־כבשים תופס מקום ראשון ברשימת 
סחורות־היצוא של א׳ הדרומית. בתפוקת־הזהב שומרת א׳ 
הדרומית על מקומה הראשון בין מדינות־העולם, בעוד שהמר¬ 
כז של תפוקת־היהלומים עבר מא׳ הדרומית לקונגו הבלגית. 

בצד המכרות מתפתחות בא/ ממלחמת־העולם 1 ואילך, 
תעשיית־מתכות כבדה ותעשיות שונות לצרכים מקומיים. 
הינתקותה של א׳ משוקי אירופה ואמריקה בימי מלחמת־ 
העולם 11 הגבירה את הנטיה לתיעוש ולעצמאות כלכלית 
ביחוד בברית א׳ הדרומית. 

א. י. בר. 

פרהיסטוריה. א. סקירה כללית. מבחינה פרהיסטורית 
א׳ אחידה יותר מאסיה, ואולי אף מאירופה. נהוג להבדיל 
בין "א׳ הלבנה", הים־תיכונית, ובין "א׳ השחורה", שביניהן 
חוצץ המעצור הענקי של מדבר־סחרה השומם. אך בעבר 
הפרהיסטז׳רי לא היה מעצור זה רחב כ״כ כפי שהוא כיום, 
מאחר שעל־פני חלק גדול של המדבר התפשטו ערבות־עשב, 
שפירנסו חיות־בר שונות. נוסף על כך תפס גם שטח־היער 
מקום נרחב יותר, מעבר לגבולו הנוכחי צפונה ומזרחה, 
באופן שמדבר־סחרה בתקופה הפרהיסטו׳רית יכול היה לשמש 
שדה־מעבר לשבטי הציידים הפרהיסטוריים ותחום־התפתחות 
לתרבויותיהם. 

מבחינה פרהיסט 1 רית יש להבחין בא/ לכל הפחות, אר¬ 
בעה איזורים ראשיים, והם: 

1 ) צפונה—או ביתד דיוק: צפון־מערבה—של א/ הכולל 


את ארצות־האטלאס, את רוב חופי הים התיכון וחלק גדול 
של הסתרה! 

2 ) צפון־מזרחה של א/ הכולל את אגן־הנילום המצרי- 
הסודאני ואת המדבריות הסמוכים לו! 

3 } מזרחה ודרומה של א/ מהרי-חבש עד כף התקווה 
הטובה! 

4 ) א׳ הפנימית, הכוללת את ערבות־סודאן מן הסנגאל עד 
הצ׳אד ואת יערי־העד של מפרץ־גוויניאה ואגן־הקונגו. איזור 
זה הוא המבודד ביותר מבחינה פרהיסטורית, ואילו האיזו־ 
רים ( 1 )—( 3 ) מצטרפים ל״א׳ החיצונית", שבמסגרתה קיימת 
קירבה גאוגראפית ופדהיסטורית מיוחדת בין האיזורים 
( 1 ) ו( 2 ). 

1 . המאורעות הטבעיים של הרביעו!/ מאחר שא׳ 
נמצאת כולה בתחומם של קווי־רוחב נמוכים, לא נוצרו בה 
קרחונים בעלי־חשיבות! אך לחץ־האויר הגבוה שבסביבת 
קרחוני־אירופה הכבירים דחק את הציקלונים האטלאנטיים 
לצד דרום, וצפונה של א׳ נהנה ממשקעים בכל עונות-השנה, 
ואף חלק ממדבר-סחרה קיבל גשמי־חורף מספיקים. במקום 
התקופות הקרחוניות והבין־קרחוניות ששלטו בצפון נתבלטו 
מפני־כן בא׳ ברביעון תקופות־גשמים ותקופות בין־גשמיות. 
תקופות־הגשם שבא׳ ותקופות־הקדח שבצפון הקבילו, כנראה, 
זו לזו בזמן. 

2 . האדם הקדמון בא׳ הוא עתיק מאוד, ומסתבר שא׳ 
היא אחת מעריסותיה של האנושות: רק דרומה של אסיה 
יכול להתחרות עם א׳ מבחינה זו. המימצא הפאלאונטולוגי 
בטראגמוואל ובמדינת־הכף הוא, אפשר, העשיר שבכל 
המימצאים שבעולם הנוגעים לבעיית ראשית־האדם בסוף 

השלישון. הפלסיאנתרופוס (-מ 331€ ׳\ 5 מ 3 ז 1 115 ק 0 ז 11 :ח 16513 ? 

• יי * ״ • י 

515 ), האוסטראלופיתקוס ( 6111€115 תז 10 ק 5 ט:) 11£ ז 1 כ] 310 ז 1151 .ו/), 
הטלאנתרופוס ( 515 ת £ ק 03 115 ק 0 ז 11 ז 130 :>יך) — כל אלה, וצורות 
אחרות בריבוי מתמיה, נתגלו בא , מ 1947 ואילך, והחקירה 
המדעית בהם התחילה זה לא כבר. בטאנגאנייקה נמצאו 
גם סימנים של "אפריקאנתתפוס" רביעוני, שהוא דומה 
במקצת לאדם העתיק ביותר של דרום־אסיה. — במזרח א׳ 
ובצפונה נמצאו כלים מן הזמן הרביעוני הקדום ביותר: 
באוגאנדה — התוצרת הקאפואית המתקנת אבני־ 

חצץ לכלים ע״י התזת נתיז אחד או שני נתיזים לפי שיטה 
פרימיטיווית, שמזכרת במקצת את הכלים הראשונים שבדרום־ 
אסיה! בצפון־א׳ — תעשיה, שהיא שייכת, כנראה, לראשיתו 
של הרביעון (אפשר, כססס, 100 שנים קודם זמננו) ושהכלי 
חאפייני בה הוא אבן־הכדור (לזריקה?). — מי היו בני- 
האדם, שייצרו בא׳ את הכלים ה״טרם־שליים" הללו למיני¬ 
הם, עדיין לא נתברר. אין זה מן הנמנע,'שביניהם נמצאו גם 
אבות־אבותיו של האדם החדיש ( 15 ) 10 ק $3 0 רתס 9 ). מאמצע 
הרביעון (תקופת בין־גשמים שניה) ואילך הולכות ומתרבות 
התעודות על טיבם ופעולתם של בני-אדם אלה בצורת 
שרידי-שלד ושרידי־תעשיה, ולסוף גם בצורת שרידי־אמנות. 

3 . הכרונולוגיה המוחלטת. על סמך ההנחה, שהיתר, 
קיימת הקבלה בין תקופות־הגשם של א׳ ותקופות־הקרח של 
הצפון, אפשר לקבוע גם את המסגרת המוחלטת של סוף 
הרביעו! בא׳! אורר־הזמן של כל אחת מתקופות־האבן השו¬ 
נות, וכן של כל אחד משלביהן הראשיים׳ היה כמה אלפי 
שנים, ובכללן הקיפו תקופות אלו עשרות־אלפי שנים אחדות, 



331 


אפריקח 


332 


אך בשום אופן לא מאות־אלפי שנים, כפי שהגיחו הפרד,ים* 
טוריונים עד לפני זמן קצר. 

ב. הפאלאוליתיקון התחתון בא׳ דימה מכמה בחינות 
לזה של מערכ-אירופה וקדמת־אסיה, ושונה בהחלט מן הפא- 
לאוליתיקון שבמישור האיראסייתי ובמזרח הרחוק. תעשייתה 
של א׳ הצטיינה בתקופה זו* באבני-יד לפי המסגרת 
השלית־האשלית, שהיא מיוצגת מדרום לים התיכון באופן 
שלם יותר מביכל מקום אחר ז לפיכך יש חוקרים שמייחסים 
לא/ בפרט לצפון־א׳, תפקיד מרכזי בהתפתחותה של תעשיה 
זו. הדרגה העלית הקדומה ביותר נסתיימה, כנראה, קודם 
תקופת־השיא של הקרחון השלישי. תרבות זו נעלמה באותה 
תקופה מאירופה, ויש סוברים, שנושאיה נמלטו לא/ שהרי 



1 % 

פאלאוליתיקוז־ניאוליתיהח, א׳ הסדרנית. — 1 . אנדיד עלית, 
רטת־באוציי, ניגריה; 2 . נרזז, מעבר פאלאוליתי־נאול־תי, טוסבה, 
עוגנו 

רק כאן ניכרת כל ההשתלשלות, שהביאה לצורות האשליות 
המתקדמות. בסוף הקרחון השלישי אירעו׳ כנראה, שוב' הגי¬ 
רות גדולות, הפעם מדרום לצפון׳ וכתוצאה מזה הופיעה 
התרבות האשלית המתקדמת במערב־אירופה בתקופה הבין־ 
קרחונית האחרונה. בפאלאוליתיקון התחתון הופיעה בא׳ 
החיצונית תוצרת של נפיצים, שהיא מזכרת את המסורת 
הלוואלואזית־מוסטרית של אירופה ומערב־אסיה. אולם 
באירופה נשארו שתי המסורות — זו של אבני־היד וזו של 
הנפיצים—נבדלות זו מזו במשך רוב ימי־התפתחותן, למרות 
כל ההתמזגויות וההשפעות ההדדיות, שניכרות במסורות אלו, 
ואילו בא׳ נטמעו כליל זו בזו וגרמו לתופעות חדשות לגמרו, 
שבישרו את סופו של הפאלאוליתיקון התחתון. התעשיות 
החדשות, שנוצרו בא׳ כתוצאה מטמיע תן ההדדי ת של מסורת־ 
הנפיצים והמסורת של אבני־היד, חדרו שוב לאירופה עם 
נסיגת הקרחון האחרון, בסופו של הפאלאוליתיקון התחתון 
ואחריו. נמצא, שיחסי־הקירבה הקיימים בין שני עברי הים 
התיכון, ובפרט בין חצי־האי איבריה (ע״ע) וצפון־א/ מן 
הפאלאוליתיקץ העליון עד ימינו, נתפתחו על יסודו של מגע 
קדום, שהתחיל, לכל הפחות, לפני 50,000 שנה. 

1 . מן הפאלאוליתיקון העליון ואילך מופיעים ביבשת־א׳, 
וביחוד במזרחה, גזעיו של האדם החדיש בריבוי־גונים 
מפליא. גילם של שרידי-השלדים המרובים, שנשתיירו כאן 
מתקופה זו, עדיין הוא שנוי במחלוקת, אבל הולכת וגוברת 
ההכרה, שה 5 ת 6 !ק 53 110010 , או אבותיו הישירים, הם הם 
נושאיה של תרבות אבני־היד עוד מימי אמצע־הרכיעון. לפי 


התגליות האחרונות, שנתגלו במארוקו, חדר לא׳ גם האדם 
הנאנדרטאלי, ומסתבר, שגם כאן היה אדם זה נושאה של 
התרבות המוסטרית. גם טיפוס אחר, שהוא קרוב לאדם 
זה, אלא שהיד" אפשר, פרימיטיווי יותר, היה מצוי בא׳ 
המזרחית־דרומית: האדם הרודזי המפורסם מברוקן היל 
( 11111 ת^ 0 ז 8 ), שגילו המדוייק עדיין לא נקבע, אע״ם שהוא 
בלא ספק עתיק מאוד. 

2 . צפון־א׳. בתקופת־הגשמים בא׳ — שהתאימה לתקו¬ 
פת התקדמותו של הקרחון האירופי השלישי — היה כל 
מרכז־הסחרה, נוסף על ארצות־החוף הים־תיכוניות, פורה 
ועשיר בבעלי־חיים, שהיו דומים לאלה של א׳ המזרחית 
בימינו; ומצויים כאן גם שרידיהם של הרבה מיני־חיות 
שלישונים (פליאוקניים), שמאז נעלמו מעל פני האדמה. — 
התפתחות התעשייה של אבני־היד, לאחר שלביה האש־ 
ליים המרובים, הביאה גם לידי ייצור של צורות סביקיות 
(ח 3 ״ 58211 ) משוכללות, שהן אפייניות לארצות־האטלאס ז 
ומשם נתפשטו עד מרכז־ספרד. הן מבשרות מרחוק גם את 
התוצרת הסולוטראית של מערב־אירופה, גם את התעשיות 
הדומות לה של ארצות־האטלאס ושל כל א׳ החיצונית 
בפאלאוליתיקון העליון, וגם את הכלים העדינים ביותר של 
הנאוליתיקון בצפון־א׳ ובמצרים. הגשרים היבשתיים האחרו¬ 
נים בין א׳ ובין אירופה נעלמו, כנראה, בתקופת בין־הגשמים 
האחרונה, ומכאן ואילך נעשה המגע התרבותי הישיר דדך 
הים בלבד: בדוברות, ומן המסוליתיקון או הנאוליתיקון 
ואילך — בסירות. — את הנפיצים המוסטריים הכניסו לא׳ 
הנאנדרטאליים, שחדרו לצפון־מערבה 'של א׳ (אפשר, 
מאסיה ד) עם התקדמותו של הקרחון הרביעי ושיבת הגש¬ 
מים לאיזורי־הדרום. 

3 . צ פ ו ן - מ ז ר ח ה של א׳ עבר דרך שלבי־התפתחות 
דומים, אך מסורת־הנפיצים נתפתחה במצרים (ובמזרח־א׳ 
כולו), כנראה, בזמן מוקדם יותר מבארצות־האטלאס—לאחר 
שהתחילה בשלב ל ו ו א ל ו א ז י ואפילו ק ל א ק ט ו נ י 
( 00130 ) 0130 ) —, מאחר שמצרים היתה פתוחה להשפעות 
ממערב־אסיה וממרכזיד, הראשיים של תרבוודהנפיצים. 



פאלאוליתינןח־נאוליתיקח, א׳ הצפונית. — 1 . כלי■ 

צור סביקי; 2 . כלי אטרי; 3 .— 5 . להבים קאפסיים; 

6 . טיקרוליתים קאפסיים; 7 . חיצים נאויליתיים 
מטיפוס סחרי 

4 . מזרחה של א׳ השתתף גם הוא בפיתוח המסורת 
השלית־אשלית, שנחקרה ביותר בטאנגאנייקה; ראשיתה 
המקומית הייתה כרוכה, כנראה, בהתקדמותה של מסורת 



333 


אפריקה 


334 


פרימיטיווית יותר (אולדובאית, "גץב-^ס^ס), שנבעה מתוך 
ניצולן של אבני־החצץ. השלבים האחרונים של התרבות 
האשליח במזרח־א׳ הושפעו מאוד על־ידי מסורת־הנפיצים 
(שבאה מן הצפון?), וכמו בצפון־א׳ נוצרו אף כאן בסוף 
הפאלאוליתיקון התחתון תרבויות מעורבות (סאנגואית, 
ם £03 ם $3 ; נאניוקית, מ 3 ״ 1 נ 1 ׳(ת 3 ז 15 , ועוד) באוגאנדה, קניה, 
טאנגאנייקה ובשאר חבליו של איזור זה. דרומה של א׳ 
מראה גם הוא עקבות מרובים של תרבות אבני־יד, לפעמים 
במזיגה ניכרת''עם נפיצים. אך הכרונולוגיה של דרום־א׳ 
המבודדת עדיין היא מעורפלת; נראה, שדרום־א׳ סיגר מאוד 
בכל התפתחותו התרבותית בסוף הרביעון, ושהקצה הדרומי 
של היבשת שימש אז, כמו בתקופות מאוחרות יותר׳ מקום־ 
מקלט שמרני לעולם־החוץ. 

5 . א׳ הפנימית לא נחקרה כל־צרכה, ביחוד במה שנוגע 
לפאלאוליתיקון, מאחר שהתפשטותם של יערי־העד מפרעת 
במידה מרובה לחקירה הארכאולוגית. בחבלים של מערב־א׳, 
שהם מיוערים פחות, ניכרת המסורת של אבני־היד מן השלב 
השלי ומעלה׳ אך נראה, שתרבות־הנפיצים לא השפיעה 
עליה — ודאי מחמת היער הגדול, שחצץ בין א׳ הפנימית 
ובין מרכזי ההתפשטות של התעשיה הלוואלואזית־מוסטרית. 

ג. בין ה פ אל א ולי תיקון העיליון והמס ולי־ 
תיקון קשה להפריד בא/ בדרך כלל מטושטשים הגבולות 
בין תקופה לתקופה בפרהיסטוריה האפריקנית, וכל תרבויות 
א׳ — גם העתיקות ביותר וגם אלו שנתקיימו עד ימינו — 
מצטיינות בשמרנות מרודה. לפיכך אין, אולי, עוד מקום 
אחד על־פני כדור־הארץ, שבו אפשר לחקור בשלמות מרובה 
כ״כ את השתלשלותן של תופעות חברותיות מסויימות מן 
הימים הקדומים ביותר עד הזמן הזה. הפאלאוליתיקון העליון 
בא׳ נבע מתוך הפאלאוליתיקון התחתון, וגם המעבר מן 
הפאלאוליתיקון העליון למסוליתיקון, שבאירופה היה כרוך 
במשבר כלכלי־תרבותי חמור, היה בא׳ מודרג מאד. גם 
הנאוליתיקון האפריקני נתפתח בעיקרו מתוך המורשה המסו־ 
ליתית, בניגוד לאירופה שבה היה הנאוליתיקון מתחילה רק 
תוצרת־יבוא—מקדמת־אסיה מצד אחד ומצפון־א׳ מצד שני. 

1 . צ פון-א׳. בתקופת החיסול של הקרחון הרביעי 
(בערך בין 13000 — 12000 ו 6000 — 5000 לפסה״ג) מתעו¬ 
ררת בצפון־א' פעילות כלכלית־תרבותית עצומה, שנושאיה 
שייכים — לכל הפחות, מסוף הפאלאוליתיקון התחתון — 
לאנושות החדישה של 5 ח;״ק $3 90010 . שרידי־שלדיהם 
המרובים של בני־אדם אלה, שנמצאו בארצות־האטלאס, 
ביחוד בצפונן של תוניסיה ואלג׳יריה (משתה אל־ע׳רבי, 
אפאלו בו־רומל, ועוד), מעידים על קרבתם* לאדם הקרו־ 
מאניוני של הפאלאוליתיקון העליון המערב־אירופי. דרומה 
יותר ומזרחה, בשולי־הסחרה שבין האטלאס והנילוס, ניכרת 
השפעה נגרואידית חזקה. נגרואידים כהי־עור אלה (שהם 
שונים בהחלט מן ה״שחורים" ממש, המאכלסים את איזור־ 
היער) תרמו תרומה ליצירתו של הגזע, שהאנתרופולוגים 
קוראים לו בשם "ים־תיכוני" ושעליו מתייחסים הישוב 
הגטופי בכנען המסוליתית והמצרים הטרם־שושלתיים. בכל 
התקופה הנדונה, ואחריה בנאוליתיקון, שימשה א׳ הצפונית 
איזור של מגע וטמיעה בין גזעים שונים ושדה ליצירה תר¬ 
בותית מתקדמת. 

בראשית הפאלאוליתיקון העליון — ואפשר, בזמן מוקדם 
יותר — התחילה מתפתחת באיזור־האשלאס ובחנלי־הסחרה 


הסמוכים לו התעשיה האטרית שהמשיכה את 

המסורת המעורבת של הצורות האשליות־סביקיות־מוסטריות 
והוסיפה עליהן צורה אפיינית משלה: חץ — או ראש־כידון 
בצורת חץ — פרימיטיווי מאוד. יתכן׳ שתעשיה זו עמדה 
ביחסי־גומלים(דרך ספרד) עם התעשיה הסולוטראית, ואפילו 
האוריניאקית, של מערב־אירופה; מצד שני נתפשטה התע־ 
שיה האטרית לאורך גבולה הצפוני של הסחרה עד מצרים. — 
בסתרה עצמה (מדרום לאלג׳יריה ובלוב), קודם התייבשותה 
הסופית, הוסיפו להתפתח, בלא כל שלב־ביניים "מסוליתי" 
ניכר, צורות דומות לאטרית, עד שנוצרו מהן הכלים הנאו־ 
ליתיים האפיינים לאיזור הנזכר. נאוליתיקון סחרי מוקדם זה 
חדר בסוף התקופה הנדונה גם לארצות־האטלאס, ואפשר, 
גם לספרד, וכן לא׳ הצפון־מזרחית׳ והשפיע במידה מסויימת 
על התוצרת המשוכללת של הנאוליתיקון ושל תקופת־הנחו־ 
שת של איבריה ושל מצרים הטרם־שושלתית. 

מאוחרת מן האטרית, ופחות נפוצה במרחב הצפץ־אפרי- 
קני. היתד. התעשיה הקאפסית ( 51311 ק 03 ), שנתפשטה באט־ 
לאם התוניסי־אלג׳ירי מעריסתה בדרום־תוניסיה, נהגוונה 
באלג׳יריה, וביחוד בחבל־אוראן, ולסוף השפיעה גם על ספרד, 
התעשיה הקאפסית־אוראנית מצטיינת בלהביה (סכינים, 
שהרונים, ועוד), שהם מזכירים במקצת את המוצרים האורי־ 
ניאקיים. בתהליך התפתחותה התחילה תעשיה זו מייצרת 
כלים קטנטנים (מיקרוליתים), עד שהפכה לתעשיה מיקרו־ 
ליתית־מסוליתית מופתית, ששימשה אחד מן המקורות למסד 
ליתיקון האירופי. 

בתקופה זו ניכר בצפון־א׳ ריבוי של צורות־חיים: יושבי 
התל האטלאסי דרים במערות; רוב שבטי־הסחרה — ציידים 
או נוודים — מסתפקים במחנות, שעפ״ר הם בלתי־קבועים ! 



1 £ 3 

פאלאוליתיפח ונאוליתיקוז, א' הטזרוזית. 1 . נפיץ לוואלואז', רודזיה 
הצפונית: 2 .— 3 . כלים מטיפוס סטילבי, פניה וסוסאל־ה 

בין שני האיזורים הקיצונים הללו, ביחוד בדרום־תוניסיה 

ובחבלי אלג׳יריה המזרחית, הצטופפו מחנות־קבע, שבמשך 

הזמן נתפתחו ל״כפרים״, ומהם שנתקיימו כ 2,000 — 3,000 

שנה. משרידי־מטבחיהם, שנצטברו לתללים נמוכים וארוכים, 

: > 

ניכר, שהאדם הקאפסי נתפרנס לא רק מציד, אלא גם מאוסף־ 
מזון (שבלולים, צמחי־בר, וכד׳). ברוב ארצות האטלאס 
והסחרה היתד, הכלכלה מיוסדת על ציד החיות הגדולות, 
שנתרבו בכל א׳ הצפונית לאחר תקופת־הגשמים האחרונה: 
הפיל, הג׳יראפה, האריה, הקרנף, התאו, בת־היעגה: חיות־ 
צפון בהרי־החוף — חזיר־הבר, הדוב; חיוודמים — התנין, 
הבהמות. 

2 . צפון־מזרח א׳. במצרים ניכרת התפתחות ממסורת 
אשלית־מוסטרית מעורבת עד הכלים האפיינים לתעשיה 
הסבילית התחתונה (״ 9113 ;>$), שמזכירים את התוצרת 
האשרית והסולזסראית׳ אע״פ שהכלים המצריים היו חסרים 

" ץ 



335 


אפריקה 


336 


את צורת־הזזץ. תרבות סבילית זו עוברת דרו שלבים מסו- 
ליתיים, שמסתיימים ביתעשיה מיקרוליתית מובהקת.' יש 
חוקרים, שרואים בא׳ הצפון־מזרחית את עריםתן הראשונה 
המשותפת של כל התעשיות המיקרוליתיות, שלסוף נתפשטו 
בתחומי־אירופה מסביב לים התיכון, ברובה של א׳ החיצונית 
ובדרום־מערבה של אסיה עד להודו. נושאיה של התרבות 
הסבילית היו נגרואידים. מצרים של הפאלאוליתיקון הסופי 
עדיין לא היתד, "ארץ-היאור", אלא ארץ של ערבות מת¬ 
ייבשות, של נאות ונחלים. 

3 . במזרח א׳ ובדרומה נמשכו הפאלאוליתיקון הסופי 
והמסוליתיקון עד זמן מאוחר מאד, ובדרום הקיצון במעט עד 
ימינו. תעשיות של נפיצים במזרח־א׳ ושל כלים, שנתפתחו 
מתוך מסורת אבני־היד בדרום־א׳, הוסיפו להתקיים זמן 
מרובה בצידן של צורות "חדישות" יותר: צורות סטילבי 
(ץ 3 נ 1 ו 1 ״ 5 ) ג שהן מזכירות את התוצרת האטרית־סבילית־ 
סולוטראית ושהן מצויות מסומאלי עד כף התקווה הטובה, 
וגם צורות פחות או יותר קאפסיוח׳ ואפילו אוריניאקיות 
(בקניה). כל זה מרמז על השפעות מן הצפון— ואפשר, אף 
על'הגירות. שרידי־השלדים, שנמצאו באיזור זה מן התקופה 
הפאלאוליתית־הסופית עד המסוליתית, מעידים על נוכחותם 
של נגרואידים, שהיו, אפשר, אבותיהם של שבטים מסויימים 



חרט־ם?ע נאט?אס הסחר', סוף־הפא 5 או 5 יתיק 1 ז או רא׳עיוד 
הנאו 5 יתיקוז: פו?חו וזהאו ( 30105005 3105 ( 1501 ), !!"ת-הקורש 


במזרח־א׳ העכשווי(כגון המאסאי שבקניה), ועל נוכחותה— 
בעיקר בדרום־א׳ •- של אוכלוסיה קדומה יותר׳ שהיתה 
קרובה לטיפוס של הבושמנ״ם. כושים ממש אינם מופיעים 
במימצא הפרהיסטורי באיזור זה! פלישות עמי־הבאנטו הת¬ 
חילו בזמן מאוחר מאוד, ביחוד בדרום. 

4 . נדמה, שא׳ הפנימית שימשה עריסתם של השחורים 
ממש, שגזעיהם נתפתחו, כנראה, במדכז-א׳ — מתחילה, אפ¬ 
שר, על גבול ערבות־סודאן ויערי־העד, באיזור שבו נמצא 
השריד העתיק ביותר, שאנו רשאים ליחסו להם — האדם 
מאסלאר(ז 55613 ^). תמונת התרבות של א׳ הפנימית בתקו¬ 
פה י זו היא מעורפלת מאוד. נדמה, שהתעשיות המקומיות 
באיזור־היער נתפתחו לאט־לאט מצורות אשליות לצורות 
טומביות (ם 13 ( 1 וח 10 ), שסימניהן ניכרים בקונגו ובניגריה 
עדי לתקופת נאוליתית מאוחרת. התפתחות זו שייכת, כנראה, 
בעיקרה לגזע השחור ממש, אע״פ שעיקר האוכלוסיה היסו¬ 
דית בפנים־א׳ היו אז שבטי-פיגמאים, ששרידים מהם נשתמרו 
עד היום ביערות שבמרכז־היבשה. 

ד. האמנות היא התופעה המעניינת ביותר בפרהיסטו- 
ריה של א׳. עיקר תעודותיה הם חריטות וציורים בצבע על 



חרט־סלע באט 5 אם הסוורי, נאוליתיקוז: פו 5 חן האי 5 הצפודאפדיקני 


פני סלע! במקומות בודדים בסחרה, ובמקומות מרובים יותר 
בא׳ המזרחית והדרומית, נתגלו גם שרידים מאמנות זו 
במערות. דברי־אמנות אחרים, כגון פסלי-אבן, חריטות עלי 
חפצים שונים, וכד׳, הם נדירים הרבה יותר. מבחינת טיבה 
הטכני ועשרה הסיגנוני עולה אמנות זו על כל שאר האמנו- 
יות הפרהיסטורלת שבעולם, ומבחינת אפיה הכללי היא 
קרובה במקצת ליצירות המפורסמות של אמנות־המערות 
שבמערב־אירופה הפאלאוליתית העליונה. האמנות האפרי¬ 
קנית נתפשטה על־פני כל תחומה של א' החיצונית. עשרות־ 
אלפים, ואפשר, מאות־אלפים, של ציורים וחריטות שרדו 
ונמצאו במשך 20 — 30 השנים האחרונות, וכל שגה מתגלים 
ומתפרסמים שרידים נוספים. אמנות זו נתקיימה במשך 
אלפי־שנים, מן הפאלאוליתיקון הסופי עד התקופות ההיס־ 






337 


אסריקח 


338 



פרט מתחריט, שארכו הטבעי כ 8 מ' 


טוריות׳ ולפעמים עד התקופה החדישה. היא שופכת אור 
בהיר על חייהם הרוחנים, הדתיים, החברותיים, ואפילו הכל¬ 
כליים׳ של עמי א׳ החיצונית מסוף הפאלאוליתיקון ואילף. 

1 . בצסון־א׳ מצטיין המערב, וביחוד האטלאם הסחרי 
שבאלג׳יריה, בחריטות מונומנטאליות, שהשפעתן ניכרת עד 
לפזאן שבלוב המערבית. האמנות המערבית קרובה ברוחה 
לאמנות־המערות שבאיבריה (ע״ע), והיא מתארת בעיקר את 
חיי־הבר (תמונות של בעלי־חיים, גם בגודל טבעי — מחזות 
מצויינים בכוח הצירוף והביטוי! לא נעדר גם פרצוף־האדם). 
יש חריטות, שהן קשורות בלא ספק במקומות קדושים ומתואר 
בהן פולחנן של חיות־הקודש — של התאו בתקופה הקדומה׳ 
ושל האיל הצפון־אפריקני בשלבים המאוחרים! האיל מעוטר 
במעגל-השמש — סימן לפולחן טוטמי־אסטרולוגי. יש להניח, 
שתרבות זו נולדה בפאלאוליתיקון העליון ושפריחתה הסו¬ 
פית חלה בנאוליתיקון. נמצא, שהאמנות של צסון־א׳ מגשרת, 
גם מבחינת הזמן וגם מבחעת המרחב, את תרבות־המערות 
המופתית שבצרפת וספרד עם .התרבות הראשונה של 
מצרים הטרם־שושלתית במזרח הים התיכון, באופן שאבותי¬ 
הם של הלובים־הברברים היו בין מתווכי־התרבות הראשיים 
בימי המעבר המסוליטי־הנאוליטי ( 8000 — 4000 לפסדדג 
בקירוב). 

תרבות המזרח הצפון-אפריקני היא במידה מכרעת יצירתם 
של שבטים נגרואידיים׳ ואמנותם מתבטאת בעיקר בציורי־ 
סלע צבעוניים (בקנה־מידה קטן) ובסיגגון שונה תכלית־שינוי 
מזה של המערב. עריסתה של אמנות זו עמדה בנאות הסתרה 
הלובית־המצרית, שבימינו היא חבל שומם בהחלט! מכאן 
נתפשטה למזרח א׳ וגם לדרומה, ומצד אחר הגיעה עד 
למזרח־ספרד. לצפון א׳ המרכזית חדרה אמנות־הנגרואידים 
רק במסוליתיקון ובעיקר בנאוליתיקון, ותעודותיה — שהן 
נהדרות ביפין — מצויות ביחוד בדרום־אלג׳יריה הסחרי 
(הרי־אהגר ורמת־אזגר). 


2 . צפון־מזרח א׳ מצויץ באמנות נגרואידית בעלת אופי 
אנקדוטי — שנראה כניגוד למונומנטאליות של הסיגנון 
המערבי. האמנות המזרחית מגלה עניין מרובה לא רק בחיות- 
הבר אלא אף באדם: דרכיו ומנהגיו בשלום ובמלחמה, הציד, 
הפולחן, גם ביות הבקר וגידולו. קנה־המידה של החריטות 
כאן הוא קטן יותר, והן פחות אפייניות מן הציורים, שהם 
לפעמים רב־צבעונים. בביטוי של תנועות הגוף האנושי(ריצה 
וריקוד) ובצירוף של תמונות מורכבות מאוד יכולה אמנות זו 
להתחרות באסכולות ההיסטוריות הבשלות. 

התעודות, שנמצאו במדבריות של מצרים העליונה, פחו¬ 
תות מבחינת טיבן האמנותי מאותן שנשתיירו מן התרבות 

ג 2 



ציורי־סלע צבעונים, נקנה־טידה קטן, סיננה "ננרואידי". 

1 , בעל־כידונים רץ, רטת-אזנר (דרום־מזרוו אלג׳יריה), סוו* הפאלאו־ 
ליחיקון־נאוליתיקוז; 2 . קשת מוציא חץ ומתכונן לירות. ספרד 
המזרחית, סח* ד,פאלא 1 ליתיקוז: 3 . קשתים רצים, ארץ־נאסוטו 
(דרום־א׳), מסוליתיקוו — חקוםח־הנרול 




339 


אפריקח 


340 



חטונודסלע צבעונית: £שת ב 5 נוש-תפארח. א׳ הדרומית־טערבית, זמז סאוחר 


הנגרואידית המופתית שבמדבר־לוב ובדרום־אלג׳יריה׳ והן 
משקפות את כל שלבי־המעבר של סיגנוני מצרים הטרם- 
שושלתית. 

3 . במזרח א׳ נתגלה בזמן האחרון עושר מרובה של 
חריטות וציורים צבעונים באיזור המשתרע מאוגאנדה וקניה 
עד רודזיה. ראשיתה של אמנות זו נעוצה בתקופה המסולי- 
תית, וסיומה בא זמן מרובה אחר סה״ג. לפיכך אין להניח, 
שהאמנות של מזרח־א׳ שימשה המקור של אמנויות־הסחרה, 
אלא להפך: יתכן, שהובאה או הושפעה מן הצפון. תרבות 
מאוחרת יותר מצויה ברודזיה, והיא מתבטאת ביהוד בתיאור 
"פולחן המלך המת", בדומה למסורת 'האוסירית במצרים 
הקדומה. 

בדרום א׳ שרדו חריטות׳ ציורים בצבע אחד ותמונות 
רב־צבעוניות׳ במערות ובעיקר על־פגי סלעים, בכמויות עצו¬ 
מות. כמעט כל הגונים המצויים בא׳ החיצונית ניכרים גם 
בדרום׳ נוסף על הסיגנונות, שהם מיוחדים לאיזור זה. תרבות 
מעורבת זו אינה עתיקה ביותר בכרונולוגיה המוחלטת, 
והרבה מתעודותיה שייכות לזמנים, שבצפון הם נחשבים 
כהירטוריים, בתחילת הכיבוש האירופי עדיין היו הבושמנים 
מציירים תמונות באחד מן הסיגנונות הפרהיסטוריים. אך לא 
כל האמנות שבדרום־א׳ היא "בושמנית"; בין יוצריה היו 
גם נגרואידים, ואפילו בני-באנטו. 

4 . כיום שוב אין ספק בדבר, שבין שרשיה של התרבות 
המצרית (ובמידה ידועה—הכנענית) ובין א׳ הפרהיסטורית- 


האתנוגראפית קיים קשר אמיץ. פרצוף־האלהות האפייני 
לתרבות־מצרים — פרצוף־אדם עם ראש־חיה — הוא בלא- 
ספק ירושה מא׳ הפרהיסטורית כולה * וכן קיימים מנהגים 
אפיינים, שהם משותפים לבני־שם, למצרים, ולא , העתיקה 
ביותר. 

5 . א׳ הפנימית לא השאירה כמעט כל תעודות־אמנות 
פרהיסטוריות במשמעות הרגילה: החמרים (עץ, עצם, סיבי- 
קליעה), שבהם השתמשה אמנות זו, לא עמדו בפני האקלים 
הלח של איזור־היער. אך החקירה האתנוגראפית הוכיחה, 
שהאמנות העשירה של השחורים בא , המערבית נובעת במידה 
מרובה ממקורות פדהיסטוריים. 

ה. תקופת האבן החדשה (נאוליתיקון) כרוכה 
בא׳ בשינויים אקלימיים, שגררו שינויים כלכליים־תרבותיים 
מקיפים. צפ 1 נח ומזרחה של א , , וביחוד איזור־הסחרה, הלכו 
ונתייבשו, והחיים נתרכזו כאן בנאות׳ לאורך נחלים ובהרים, 
בעמק־הנילום ובחבלי האגמים הגדולים מצד אחד ובארצות- 
האטלאס מצד שני. בא׳ הצפונית באו בתקופה זו הגיבוש 
המכריע של עמי לוב ומצרים לבני־העור, מעברם מכלכלת- 
הציד לכלכלה היצרנית, וראשית התפשטותם על חשבון 
שכניהם הנגרואידיים. — בא׳ המזרחית היתה זו תקופה של 
הגירות לצד דרום, שבה התחילו הנגרואידים דוחקים את 
רגליהם של הילידים ה״בושמניים". 

1 . צפון־ מזר ח א׳. הנאוליתיקון נחקר יפה במצרים 
(ע״ע): בעמק הנילוס העליון המצרי־הנובי — תרבות באדא־ 




341 


אפריקה 


342 



*יור וובעוני ארסרס, ארונר (דרום חסחרח וזאלנ׳ירית): נער 
ונערה רועדים. אטנות "ננרואירית", נאוליתיקח 


רית ( 130 ־ 83331 ), בעמק הנילוס התיכון — תרבות תאסית 
( 1351311 ), באגן־פאיום — תרבות פאיומית, ובשולי הדלתה 
המערביים — תרבות מרימדית (ם 101313 ־ 10 \). כל התרבו¬ 
יות הללו שייכות לאלף ה 5 לפסה״נ. הנאות והנחלים 
שבערבות לוב־מצרים שימשו אחת מן העריסות של גידול- 
השעורה, ביות־הבקר, וגם של קז־רות פרימיטיווית מאוד, 
בלתי־מצובעת ואפילו בלתי־מקושטת (סמוך לשנת 5000 
לפסה״נ). אך עמק היאור המצרי עצמו והדלתה הם "ארץ 
חדשה", שרק לאחר התחלת הנאוליתיקון הגמור נושבה ע״י 
בני־אדם, שנמלטו מן היובש ההולד וגובר ברמות המדבריות 
שמשני עברי־הנילום. התגליות האחרונות (חפירות אש־שהי- 
נאב [< 1131 ; $116116 - £511 ], חבל חרטום) הראו, שתרבות נאו־ 
ליתית נתפשטה מן הסהרה המזרחית לא רק בכיוון אל 
הדלתה, אלא אף אל אגן הנילוס העליון. 

2 .בצפון־מערבהשלא׳ נמשכו בנאוליתיקון מסורות 
התעשיה הקאפסית־אוראנית, שהורחבו כאן יותר ויותר ע״י 
כלים חדשים. בין 6,000 ל 3,000 לפסה״ג מופיעים לאט־לאט 
הגרזן הלטוש, צורות-חץ מרובות ועדינות, ולסוף גם הקדרות, 
שכליה דומים עד להפליא לכדיה של מצרים הנאוליתית וגם 
לתוצרת הנאוליתית של איבריה. בפזאן, תוניסיה ואלג׳יריה 
מתחיל בתקופה זו גידול־הצאן! בזמן מאוחר יותר חודר 
לכאן באיטיות מן המזרח — מלוב, או ממצרים דרך לוב — 



תמונת־סלע צבעונית, רויזיה הדרומית: פולחן המלד הסת ופני־ 
המלד סכוסיב מסכה). נאוליתיק־ז — תעופת־הברזל 


גידול־הבקר, ועם זה מתפשטת כאן חקלאות־דגן מתקדמת 
יותר. 

3 . בנאוליתיקון נוצרת באיזור־האטלאם תרבות המגליתים 
(ע״ע). מבנייניה שרדו ברמת־אלג׳יריה ובהרי־החוף — מתו¬ 
ניסיה עד מארוקו — עשרות־אלפים. צורתה היסודית של 
תרבות זו — הדולמן — משתלשלת, כנראד" מן הקבורה 
הסחרית הקדומה, שנתבטאה בהקמתו של גל־אבנים. מן הנאו־ 
ליתיקון עד תקופת־הנחושת נתפשטו הז־ולמנים לכל ארצות 
הים התיכון, לפורטוגאל ולספרד מזה ולכנען מזה, וכן לדדום־ 
המזרח — לנוביה. הבינוי המגאליתי באלג׳יריה שימש יסוד 
לקברי-חמלוכה המפוארים, שבנו ארדיכלי המלכים הגומי־ 
דיים בתקופה ההיסטורית. גם בנייתם של המגאליתים הפרי- 
מיטיוויים ביותר נמשכה עד התקופה הרומית. 

4 . המצב הגזעי והלשוני בצפון־א׳ מן הנאוליתי־ 

קון עד התקופה ההיסטורית.—נוסף על הישוב המקורי 
מצאצאי האוכלוסיה הפאלאוליתית־מסוליתית ניכרים באו־ 

י ד 

כלוסיה של צפון־א׳ גם יסודות חדשים, שהם שונים זה מזה 
ביותר ושהם שייכים לכל הטיפוסים ה״לבנים", המצויים 
באירופה ואסיה הים־תיכוניות. הטיפוס ה״צפוני" רווח באר־ 
צות־האטלאם מן התקופה הפרהיסטורית עד ימינו. בני־לוב 



תסונח־םערה צבעונית (פרט): ריעוד־ציירים (הפרצוף המרכזי 
סתואר נבעל רא׳פ וזנב ׳צל חיה). סיננון "ננרואידי', רודזיח 
הדרומית, מסוליחיקו! מאוחר(?) 


מתוארים ע״י המצרים וע״י המחברים העתיקים כטיפוסים 
״צפוניים״. — הלשונות המהלכות בצפונח וןיפון־מזרחה של 
א׳ שייכות למשפחה החמית-שמית. 

5 . מן הגאוליתיקון ואילך נפרדת א׳ ה״שחורה" יותר 
ויותר מא׳ ה״לבנה" מחמת המעצור הסחרי, שעכשיו הוא 
מתחיל למנוע כל מגע ישיר בין שני חלקי־א׳ אלה < אמצעים 
טכניים, שאיפשרו לעקוף אותו או להתגבר עליו (ספינות, 
סוס־ורכב, שיירות־גמלים), הופיעו באופק ההיסטורי רק 
בתקופה מאוחרת־ביחם. 

6 . מערבה של א׳ קיבל את תרבותו הנאוליתית הרא¬ 
שונה ממקור סחרי-סודאני: מדרום־מזרח להרי־אהגאר נתגלו 
שרידי מושבים נאוליתיים (תמץה־מלת, זש 11 ט 3 ?- 3 ז( 13 זז 13 ), 
שקדרותם מזכרת את הכלים הבאדאריים של מצרים־נוביה! 
גילם הוא ודאי עתיק מאוד, שהרי חבל זה, שהוא שומם 
בימינו, היה בעבר הרחוק פורה ואפילו כילכל בהמות־נהר. 
מעט-מעט חדרו התרבויות הנאוליתיות והחקלאות הפרימי־ 
טיווית ביותר ("גננות" ללא בהמות־חרישה וללא זיבול) 


343 


אפריקה 


344 



קבר טנאליתי אלנ׳ירי. א. ד״דולטז"; ב. נל־האבנים המכסה את ר,דו 5 םז; נ. ד,.מצבה" בראש הקנו הפניטי 


לתוך איזור־היער, שהשתרע אז יותר לצד צפון בערבות־ 
סודאן הנוכחיות. בכל דרומה של הסחרד. ובמערבה של א׳ 
מצויים כלים כבדים (אבני־טחנה, גרזנים), שניכרים בהם 
סימניה של המסורת הטומבית (ראה עמ׳ 335 ) ושמעידים על 
ישוב חקלאי קבוע למדי. לאחר התייבשותה הסופית של 
הסחרה התקדמו תרבויות אלו לאורך הנהרות הגדולים 
העוברים את יערי־העד והגיעו עד מפדץ־גוויניאה. התגליות 


ראשית התרבות המגאליתית 



מקוטות־הטיטצא הראשיים ׳! 51 הדולטנים הנאוליחיים העתיקים ביותר 


האחרונות בניגריה ובחוף־הזהב מראות, שפל התפתחות זו 
חלה זמן מרובה־ביחס לאחד ההתפתחות באותו כיוון, שאירעה 
מסביב לים התיכון. התרבויות החקלאיות של מערב־א׳ בייתו 
מיני־צמח נוספים משלהן והשיגו השגים בעלי־ערך בכיבוש 
היער, אך לא גילו כשרון מיוחד בגידול־בהמות, פרט לגידול־ 
החזיר, שכבר היה מקובל במצרים הנאוליתית. 

7 . גם מזרח־א׳ פיגר לעומת הצפון, מן המסוליתיקון* 
נאוליתיקון ואילך. באיזור זה הוסיפו המסירות התעשייניות 


של המסוליתיקון (וביחוד התוצרת המיקרוליתית) להתפתח 
למרות החידושים הנאוליתיים. בתרבויות מסוליתיות מאוח¬ 
רות אלו (תרבות־וילמין [ח 0 ז 1 ן׳\\] והדומות לה) מיפעת 
לפעמים גם קדרות, שכליה דומים מאוד לאלה של הנאוליתי־ 
קין הסודאני־מצרי־צפון־אפריקני. אולם השבטים שיצרו את 
התעשיות הללו (נגרואידים ברובם) עדיין היו ציידים או 
ריעי־בקר יותר משהיו איכרים. תרבות חקלאית ממש לא 
התחילה בקניה קודם האלף ה 2 לפסה״נ (תרבות גומבית 
[ת 3 נ! 1 מ 00 ]). — חבש, סומאלי ואריתריאד. כמעט לא נחקרו 
עדיין מבחינה פרהיסטורית וארכאיליגית. 

בד ר ו ם-א׳ אין לדבר על נאוליתיקין ממש. התנאים 


משפחת הלשונות החמית־שמית בזמן קדום 



1 . ניבים לוביים־ברבריים; 2 . טערית פרעונית; 3 . לשונות "שטיות" 
(כנענית־אכדית); 4 . ניבי חכושית; 5 . פיווני־התפשטות ראשיים 



345 


א 0 דיקוז 


346 


המסוליתיים נתקיימו כאן עד פלישתם של עמי־הבאנטו 
המאוחרים, שכבר הכירו את הברזל. 

בכל מזרח א׳ ובדרומה נתקיימה זמן מרובה מאוד מסורת 
של ח׳עי־בקר טהורים, שמוצאה ממזרח־הסחרה הפרהיסטורי 
ושהיא אפיינית גם לעמים היושבים כיום בדרומה של חבש 
(הגלה, ועוד)< בקניה (המאסאי) ובדרום־המערב (ההררו, 
ועוד). למרות כל התמורות התעשייניות, שבאו באיזורים 
אלה, ניכר אופי זה אפילו בעמי־הבאנטו שמחוץ לאיזור* 
היער: הם רועי־בקר יותר מאיכרים, אע״ם שהקימו ממלכות 
כבירות עוד בזמנים הפרהיסטוריים. 

ו. תקופות־המתכות בא׳ יש להן משמעות שונה מזו 
שיש להן כרגיל באירופה ואסיה, וכן אין להן משמעות אחידה 
באיזורים השונים של א׳ עצמה. במצרים באים זה אחר זה 
השלבים הארוכים של הנחושת, הברונזה והברזל, ורוב פרקי־ 
הזמן הללו כבר הם שייכים להיסטוריה־שבכתב. בצפון* 
המערב ניכרות תקופות הנחושת והברונזה פחות מבנאולי־ 
תיקון שקדם להן ובתקופת־הברזל שבאה אחריהן. תרבויות 
המתיישבים מיוון (קיריני) ומכנען (קרתחדשת) בתקופת• 
הברזל שייכות להיסטוריה־שבכתב! רק תולדותיהם של בני־ 
לוב הברבריים נשארות במידה ידועה בתחום הפרהיסטוריה 
עד הופעתו של האסלאם. — בא׳' ה״שחורה"(פרט למקומות 

מסויימים, שהגיעה אליהם 
השפעה מן החוץ) אין אנו 
מוצאים תקופות נחושת 
וברונזה כלל, בעוד שתקו־ 

פת־הברזל באה כאן כהמ¬ 
שך לנאוליתיקון (ובדרום- 
א׳ אפילו למסוליתיקון). 

ראשיתה של תקופת־הברזל 
היא קדומה מאוד בשוליה 
הצפוניים של א׳ הפנימית, 

ויש מומחים, שמייחסים 
לשחורים את עצם ההמ¬ 
צאה של עיבוד־הברזל: אך 
מסתבר, שהמצאה מכרעת 
זו הגיעה לא׳ מקדמת־אטיה 
במחצה השניה של האלף 
ה 2 לפסה״נ. אחר ימי- 
הביניים, כשאירופח חזרה 
ובאה במגע עם א׳ הפני¬ 
מית, היו השחורים שולטים 
בכל מקום בא׳ בטכניקה 
של עיבוד־ברזל, שהיתה יחידה במינה ומתקדמת למדי, בעוד 
שחקלאותם נשארה נאוליתית בעיקרה. 

1 . א׳ המערבית' מראה, מן האלף האחרון לפסה״נ ואילך, 
סימנים של התקדמות תרבותית ומדינית מהירה בחבלים 
אחדים, לאורך מפרץ־גוויניאה ובערבות־סודאן. דבר זה היה 
כרוך במידה מרובה בהשפעות־חוץ, שנתחדשו לאחר כאלפיים 
שנה של התבדלות יחסית. מצד היבשה חדרו לסודאן המרכזי 
והמערבי, ממזרח וצפון־מזרח, שבטים רועי־בקר נגרואידיים, 
שהכניסו לאיזור זה דרכי־שלום ודרכי־מלחמה חדשות. סמוך 
לתחילת סה״נ פלשו מן הסחרה גם רוכבי־הסום הראשונים 
שהגיעו מלוב, וביתה־ בני־גרמה הפזאניים (הגאראמאנטיים 
המפורסמים של המחברים ההלאסיים), ואחריהם הופיעו 



רא׳* טחרסית, איסח, נינריח 


בסודאן המערבי ברברים רוכבי־גמלים, אבותיהם של התו־ 
אדגים והזנאגה הנוכחים. ההשפעה התרבותית המכרעת 
באה דרך הים' מקדתחדשת (ע״ע). זוהי ההסברה להופעתן 
המפליאה והפתאומית של אמנות־פיסול נהדרת ועבודת- 
ברונזה משוכללת מאוד בניגריה — באיפה ( 6 ) 1 ), בבנין 
( 11111 = 8 ), על שפכו של נהר־ניגר. ניכרים בכל אלה סימנים, 
שאינם מתיישבים כלל עם האמנות של שאר ארצות א׳ 
המערבית ושמתייחסים באופן ברור לאמנות של הים התיכון 
המערבי בתקופה ההלניסטית. עבודת־הפיסול באבן ובחרסית 
הוסיפה להתפתח בניגריה מתוך קיום יחסים של השפעה 
הדדית עם המסורות הפרהיסטוריות של עבודת־העץ, עד 
שהגיעה לשיאה ביה״ב, ולסוף — לירידתה והיעלמותה! רק 
היתוך-הברונזה הניגרי, שאף הוא נתפתח בצודה דומה, 
נשאר על רמה גבוהה עד היום. שרידיו של פיסול "קלאסי" 
זה מתגלים בזמננו בחפירות, שנערכות בתילי מקדשים חר¬ 
בים ממערב לשפך־הניגר. תולדותיה של א׳ המערבית, על 
תרבויותיה וממלכותיה השונות ועריה רבות־האוכלופ ם, 
שייכות לאתנוגראפיה ולהיסטוריה- 

2 . א׳ המזרחית לא פיתחה אמנות, שאפשר להשיות 
אותה לזו של א׳ המערבית. ממלכות־הבאגטו לא הושפעו 
מתרבות הים התיכון המרוחק. בנייניה המפליאים של רודזיה 
הדרומית (זימבאבוה, 0 ^נ 1 מ 11 ם 21 ) ואנגולה שייכים, כנראה, 
לא ל״מכרות־שלמה" אלא למפעלים מאוחרים יותר של מלכי- 
הבאנטו עצמם בתקופה, שנמשכה בקירוב עד 1000 לסה״ב. 

בני־חבש השמיים, שבאו מערב לא׳ המזרחית, התחילו 
מתיישבים בצפונה של אריתריאה עוד כמה מאות-שנים 
לפסודנ < סכאן התקדמו לאט-לאט וכבשו אח הרמה ההררית 



אידי־הים אז?וקוו 




347 


אפריקה 


348 


הנקראת על שמם, ונטמעו כמעט כליל באוכלוסיה הנגרו- 
אידית! גם לשונותיהם השמיות הושפעו במידה מרובה ע״י 
ניבים מקומיים. שאר תולדותיהם הן עניין להיסטוריה. — 
תנועות־עמים, שבאו בעקבותיהם של הכיבוש החבשי והת¬ 
פשטות האסלאם, שינו את המפה הגזעית, הלשונית והתרבו¬ 
תית של קצה־המזרח של א׳ בזמן מאוחר למדי: שבטי הגאלה 
והסומאלים, השוכנים כיום באיזור המשתרע מקניה עד חבש 
ועד האוקיינוס ההודי, התחילו מתפשטים ממפרץ־עדן דרומה 
ודרומה־מערבה רק אחר 1000 לסה״ג. 

3 . א׳הצפון־מערבית בתקופות־המתכת השונות: בסוף 
הנאוליתיקון הפכה הסהרה ברובה לשממה, ורק הרי האטלאם 
הסחרי והדרום־מארוקני והרי־אהגאר, וכן עמקי־הנחלים, 
שמרו על מידת־מה של רטיבות! רמת־אלג׳יריה עצמה, מצפון 
לאטלאם הסחרי, נעשתה ערבה יפה לגידול צאן, והחקלאות 
נתרכזה בחבלי־החוף, ביחוד ב״תל" האטלאסי. מתוך כך 
נוצרה החלוקה הקלאסית של החברה הברברית: שבטי־רועים 
נומידיים מכאן׳ ומורים יושבי־כפר מכאן! לפי המונחים 
הערביים של היום— שדה (ז. א. רועי־שיות) וקבילים (ז. א. 
בני השבטים הכפריים). הדילדול הגמור של ארצות־האטלאם 
לא בא אלא אחר משטר־הניצול של הרומים ואחר התפש¬ 
טותם של הנוודים רוכבי־הגמל בתקופה מאוחרת יותר. 

4 . תקופת הנחושת והברונזה בצפון־א׳ התחילה 
סמוך לשנת 3000 ונסתיימה קודם 1000 לפסה״ג. תקופה זו 
הצטיינה בכל האיזור, או ברובו, בשמרנות יתרה. המערב 
הברברי נשאר קפוא בסדריו ה״נאוליתיים״ — למרות מה 
שנהנה מיבוא איטי ומתמיד של אמצעים ומכשירים חדשים 
ולמרות מה ששימש שדה לפעילותן הצבאית של ממלכות* 
שבטים תקפניות. השפעתן של תרבויות־המזרח ניכרת רק 
בחבלי־חוף אחדים וכמעט אינה נוגעת בגוש האטלאסי עצמו. 

5 . תקופת־הברזל התחילה באיזור־האטלאס בהקדם 
ובאופן מהפכני, בעקבות מסעי־הים של הכנענים ויסודה של 
קרתחדשת. האלף הראשון לתקופת־הברזל באיזור זה הוא 
התקופה הלובית־הכנענית (הפונית), שעיקרה כבר הוא שייך 
להיסטוריה. 

; 1926 .?(}/ . 14 11455 ( £171 ,... 01771671 ( 1 י 01 זתב£וו 82111 .£ 

. 7X6111 ט , 011111$ ( 01 ־ 81 ; 1914 , 0715 ^ 7 ( 14 . 151 ). 7 ? 7/1 , 83105 .ס 
- 711467-0170 ( £615 .)( 71 ( 51440 י . 1 ) 1 ; 1925 711467 ( £615 

721 ^, 1931-32; 111., £ 1411147 ^ 656 ) 1 . 4 ) 71 ^ 05 , 1933; 1(3., 7615 - 

1)11467 76X2(1715, 1937; 14. 81X1111, 144)7. (776)1151. (€0111675 

) 7405 16 ( 1 071 11 ( £ 1 % 0 ) 6 ( 7 ,©!)!!!!ס .ס .ז\ ; 1930 ,( 471 * 4 
; 1936 , 417160 4%6 510116 . 8 . 5 .£ ; 1934 , 151 ) 7 . 4710 

76 ,ז 10 ןב 1 ב 0 . 8 .£ ; 1937 , 7167 )^ 4 . 14 67 ^ 7 ( £1 ,־ 1461501101 . 14 
, 831 ג 1 ב £־ ק 01125501011 ס !) . 8 ; 1937 , 074 ( 7 411 . 7 ( 4 ' 1 46 70556 ) 
- 46 ) 7615771 , 5011 ז £ 3 - £0111 . 7 ; 1938 , 07 ^ £10 014 765176 ) 714 471 
5 .§ 470447171 -)( £00 ,• 101 ^ 111 ^ . 11 ; 1938 , 0 )( 71 ( 17171670 171 761671 

£06 4076 ( , £161 ז 60 מגז\ .( ; 39 — 1938 , 71 ) ץ %£ 767 )<)[]־ . 5 / 0 
- 47 . 1151 ( 76 ? 16 ( 7 , 1115111 /*\ . 8 . 8 ; 1940 ,. 7 ( 4 . 5 171 . 701711 ) 

, ( 1 >־! 2 ע־ 1421 ,. 1115 ^ ץ 06 נ 031 ? ,$ז 0 ק 2 ?) 7100 ( 4 . 18 . 4 ( ( 0 . 10601 ( 0 
001 ־ 21 ^ ; 1942 , 10 ( 141 . 4 765176 ) 714 0716 ( 1 , 2210$1 ז 0 .? ; 1941 
. 8 . 1 ^ 1 ; 1947 , 146 ) 010771110-567711114 . 70701 ) 00771 £5501 , 0011011 
. 1948 ,. 40411677 ( 10 46 . 1151 ( 76 ? ,־ 5311101 

ע. ג. ח. 

תולדות גילויה וחקירתה של אפריקה. מצ¬ 
רים, השוכנת בפינתה הצפונית־המזרחית של א׳, היא, אפשר, 
בעלת המסורת ההיסטורית הקדומה שבעולם. לעומת זה יש 
בפנים א׳ גלילות, שחקירתם התחילה רק במאה ד, 20 . חופי 
א׳ לא נודעו בכל הקפם אלא בסוף המאה ה 15 . לפיגור זה 
בידיעתה של יבשת זו, שחלק ממנה הוא ארץ תרבות קדומה 
שבקדומות׳ גרמו תנאים טבעיים: התפשטותה של א׳ כלפי 


דרום, הרחק מארצות התרבות העתיקות! מעצורים טבעיים 
קשים, שהכבידו על החדירה לפנימה — מדבריות בצפון 
ובדרום ויער־עד במרכז! אפיקי־נהרות משובשים בכפיס 
ובמפלי־מים. ספק הוא אם המצרים הקדמונים עברו פעם את 
כף־גוארדאפואי, הקצה המזרחי של סומאלי. ההשערות, 
שאופיר ארץ־הזהב היתד, בדרומה של א׳, נתבדו לאור המחקר 
הארכאולוגי. הרודוטוס (ע״ע) מספר, שפרעה נכו (בערך 
ב 600 לפסה״ג) שלח אניה פיניקית לאורך ים־סוף לחקור 
את חוף א׳ ושאניה זו חזרה מקץ שלוש שנים לים התיכון, 
לאחר שהקיפה את כל היבשת! הספנים העידו, שבמסעם 
ראו את השמש בצפון, ושברתם הרחוק חל החורף בעונת 
ימות־החמה של ארצות הים התיכון. בקרתחדשת היתה כתובת 
חרותה על לוח באחד מן המקדשים, שבה סופר על 60 אניות 
עם 30,000 איש שיצאו בפיקודו של דזנון (במחצה הראשונה 
של המאה ה 5 לפסה״נ) ליסד מושבות בחוף המערבי של א/ 
ומפרטי הסיפור מסתבר, שחנון הגיע עד דרומה של סירה 
לאונה. היוונים והרומים, שהתיישבו בחוף הצפוני של'א׳, 
לא הצליחו מעולם לחצות את הסהרה. נירון קיסר שיגר 
משלחת במטרה לגלות את מקורות־הנילוס, אבל משלחת זו 
לא יכלה לעבור את איזור־הביצות הרחב שבמעלה־הנילוס 
וחזרה בלא שהשיגה כל תוצאות שהן! מאז נעשה החיפוש 
של מקורות־הנילום משל ליגיעה לריק. סיכום הידיעות 
וההשערות של התקופה הרומית הקלאסית על א׳ נמצא 
בספרו ובמפתו של פטולמיוס (ע״ע), שעליו סמכו המלומדים 
הנוצריים והמוסלמיים יעד סוף יה״ב. מפתו מגעת עד 20 0 
רוחב דרומי, אך אמת ודמיון משמשים בה בערבוביה. הוא 
שמע — או שיער — שהנילוס יוצא מימות שמדרום לקו¬ 
ד,משווה ושהוא מתחבר מכמה פלגים גדולים, וכן שבגליל 
מקורות־הנילום נמצאים הרים גבוהים — "הרי הירח". הוא 
שמע על נהר־ניגר שמדרום לסחרה, אבל לא על שפכו 
לאוקיינוס! לפי מפתו זורם הנהר ממזרח למערב ובשפך 
לימד, אטומה. השם אתיופיה מציין אצל פטולמאיוס לא רק 
את חבש אלא אף את ארץ־קונגו. 

התפשטות האסלאם עד חופי האוקיינוס האטלאנטי ועד 
מעבר לסחרה ומסעותיהם של סוחרים וציידי־עבדים ערביים 
לאורך החוף המזרחי של א׳ עד מאדאגאסקאר הרחיבו ביח״ב 
את ידיעותיהם של המלומדים הערביים על א׳ וכמה מהם 
רשמו ידיעות אלו בחיבוריהם (אל־מסעודי ואבן־חוקל במאה 
ד, 10 , אל-אךךיםי במאה ה 12 , אבו־אל־פךא במאה ה 13 , אבן 
בטוטה במאה ה 14 ואבן חלדון במאות' ד, 14 — 15 ). על־ידי 
מוסלמים ויהודים מספרד הגיעה מקצתן של ידיעות אלה 
לאירופה, והקארטוגראפים היהודיים המפורסמים בקאטא- 
לוניה במאה ה 15 היו הראשונים, שציינו אותן במפות 
של א׳ המערבית והתיכונית. הידיעות על ארצות פוריות 
ומיושבות מדרום לסחרה עוררו ספנים איטלקיים, ואחר־כך 
פורטוגיזיים, לערוך מסעי־סיור לאורך החוף המערבי של א׳. 
מגמותיהם היו בחלקן מסחריות, בחלקן מדיניות (לכב 1 ש 
ארצות) ובחלקן דתיות (להפיץ את הנצרות). ב 1341 גילה 
לואיס דה לד, סרדה את האיים הקאנאריים, ששמועה עמומה 
על קיומם כבר הגיעה לאזניהם של הרומים. במפה איטלקית 
מ 1351 כבר נרשם האי מאדירה, אבל ידיעות ברורות עליו 
נתפשטו באירופה רק משנת 1419 (השנה׳ שבה נתיישבו 
בו, באי זה, הפורטוגיזים) ואילך. 

הנסיך הפורטוגיזי אנףי^ה הספן יסד ב 1418 בית־מדרש 



349 


אפריקה 


350 


אפריקה 

מסעי־תגלית 



1 . —- ג' בריס ס 7 ל 1 ׳- 72 דו׳ 

2 . —״—• מונגיו פארק 1806-1795 
ג. ■= קלאפרט 1 ן ואוז־ני 1822 

4 . '.קלאפרטון 1827-1822 

5 . -י-•--* ג לני, 1826-1825 

6 . -ר.קאיה 1828 

7 . האחים לאנךר 1830-1826 
ד.ליויגגםט 1 ן 1873-1841 

9 . ־״־״=״־״־ האחים ד׳אבאדי 1843 

10 . ה.בארט 1855-1845 

ח.-,-,-,-,- קראפף ורבמאן 1852-1845 
ח. ->■-*-*- סילזה פ' 1 ךט' 1 1854-1852 

11 . ברטון 1 ספיק 1863-1857 

14 . ■. . . •י- ספיק זגראנט 1863 

<ו. ג רולפס ׳, 1879-1862 

16 . -ע 1 .ביקר־ 1864 

17 . ——•י י.ש 1 ינפורט 1886-1864 

18 . •־-♦-- גנאכטיגאל 1874-1869 

19 . א.מ סטנלי 1889-1871 

20 . - ^ ג גראגן־יז־יה 1830-1878 

21 . ————ס בראדה 1882-1878 

22 . ...אמי! פחה 1892-1877 


לספנות בסאגרס, בפינה הדרומית־מערבית של פורטוגאל, 
ושיגר ספינמדמחקר לאורך חופיה של א׳ המערבית. ב 1432 
גילה אחד מספניו את איי־האזורים. ב 1434 עבר ג׳יל אאנס 
( 05 ת״ £2 ) את כף בוחאדור, שהיה במשך דורות הרבה 
הגבול הקיצוני של החוף הידוע. ב 1443 הגיע אלווארו 
פרנאנדס עד פף־ורדה, והיה הראשון לספני־אירופה. שראו 
ארצות פוריות בחוף שמדרום לסחרה. ב 1455 נתגלו איי כף־ 
ורדה על־ידי הפורטוגיזים. בשנת 1474 הגיע פרנאנדו פו 
סמוך לקו־המשווה ולא נכווה ברותחים, כפי שחששו הספנים 
ביה״ב. דיאגו קאם הגיע ב 1483 לשפך הקונגו. ברתולומאו 
דיאס׳ שיצא בעקבותיו, הגיע ב 1488 לקצה הדרומי שלי א׳ 
וקרא לו — ע״ש הסערות שטילטלו את ספינתו במקום זה — 
״פף־הסערות״, ואולם ז׳ואן 11 מלך פורטוגאל שינה את השם 
ל״כף התקווה הטובה", על־שם התקווה שגברה אז להגיע 
משם להודו ולמזרח הרחוק. תקווה זו נתמלאה על־ידי 
ואסקו דה גאפה, שעבר ב 1498 על פני הפף למזרח, סנה 


לאורך החוף צפונה, גילה את נהר זאמבזי, נסע לאורך החוף 

עד מאלינדי(בקניה), והגיע משם, בעזרת ספן ערבי, להודו. 

ב 1503 הגיע סאלדאניה לכף־גוארדאפואי• אח״כ חדרו הפור¬ 
* ־ 

טוגיזים גם לים־סוף, וב 1520 שלחו משלחת לקיסר חבש, 
שחזרה משם עם ידיעות חשובות על ארץ זו ועמיה. במאה 
ה 16 כבר התחילו סוחרים והרפתקנים פורטוגיזיים, ואח״ב גם 
אירופים אחרים, ליסד תחנות מעגן ומסחר על חופי א׳, 
ואחריהם באו גם מיסיונרים להפיץ את הנצרות, אבל זולת 
המסעות, שערכו כמה מיסיונרים קאתוליים לחבש, לא נעשו 
עד סוף המאה ה 18 נסיונות של ממש לחדור לפנים־היבשת. 
מחקר שיטתי של פנים־א׳ התחיל רק בסוף המאה ה 18 , 
כשנוסדה בלונדון(ב 1788 ) ה״אגודה האפריקנית"( 11 ג 10 ז£\ 2 
$5001211011 ^), שנתמזגד. אחר־כך עם החברה הגאוגראפית 
המלכותית. — רק לאיזור הדרומי של א׳ התחילו אירופים 
חודרים במחצה השניה של המאה ה 17 , לאחר שההולאנדים 
התיישבו בקאפססאד (קיפטאון) וסביבתה. קרוב ל 1825 הגיעו 















































351 


אמריקה 


352 


לנהר־אוראנג׳. האיזור שמעבר לאוראנג׳ בפתח בפני האירו־ 
פים רק עם ההגירה הגדולה של הבורים צפונה ב 1835/37 
(עיין למטה, היסטוריה). באותה תקופה התחילה גם החדירה 
לא׳ מן הצפון, מתחום הכיבוש הצרפתי באלג׳יריה, שהתפשט 
מ 1830 ואילך דרומה לכיוון הסחרה. 

המאה ה 19 הסירה את הלוט מעל פני א׳ הפנימית על־ידי 
מאמציהם של מאות נוסעים בני אומות שונות, שהרבה מהם 
נספו במסעותיהם הנועזים. כמעוררים למסעות אלה שימשו 
בעירבוביה מטרות אידיאליסטיות, מדעיות ומיסיוניות, גור¬ 
מים מדיניים(כגון כיבוש מצרים ע״י הצרפתים ב 1798 וכיבושי 
מוחמד־עלי בסודאן, מ 1820 ואילך) וכלכליים, ואף רדיפת 
הרפתקות לשם פירסום. מטעם ה״אגודה האפריקנית" נסע 
הסקוטי מונגו פארק ב 1795/7 וב 1805/6 מסנגאמביה לנהר־ 
ניגר, עבר בו לאורך אלפיים ק״מ ונספה במסעו. בשנות 
ה 20 למאה ה 19 רוצו ו. אודני(ץ 116 !) 011 .¥\), ד. דנהאם 
( 06011301 .ם), ה. קלאפרטון(מס 011 קק 61.013 ) ור. לאנדר 
(- 161 ) 8.830 ) את הסהרה לרחבה מצפון לדרום והגיעו לנהר 
ניגר ולימת־צ׳אד. לאנדר היה הראשון שהכיר ( 1830 ), שהנהר 
הגדול הנשפך למפרץ־גיניאה הוא הניגר, שחלקו העליון 
והתיכון כבר היו ידועים קודם לכן. האירופי הראשון שחדר 
( 1828 ) לטימבוקטו, מבצר הקנאות המוסלמית במערבה של 
א/ ויצא ממנה בשלום, היה הצרפתי ר. א. קאייה (..£ .מ 
0311116 ). הוא נסע בשיירה מסנגאל׳ התחפש למוסלמי מצרי, 
עבר את הסחרה והגיע למארוקו. 

משנודע שמעבר לאיזור־המדבר קיימות בפנים־א׳ אר¬ 
צות וממלכות מאורגנות רבות־אוכלוסים, גדלה ההתעניינות 
באיזור זה. ימת־צ׳אד, מרכזן של דרכי-המסחר בסודאן 
התיכון, שימשה בסים להמשכת המסעות, שבהם הצטיינו 
ביחוד כמה גרמנים. ב 1850 יצא ה. בארת ( 831-111 .מ) 
בשירות הבריטים מטריפולי לצ׳אד, ומשם הגיע בדרום עד 
ארץ־אדאמאווה שמצפון לקאמרון, במזרח — עד ארץ בא- 
גירמי ובמערב — עד טימבוקטו. ג. רולפס ( 8011115 ) עבר 
( 1866/7 ) מן הצ׳אד עד נמל לאגום שבניגריה 1 ג. נאכטיגאל 
( 31 § £1 ג 301 א) הלך ב 1869/75 מן הצ׳אד מזרחה, חקר את 
ארצות באגירמי, דארפור וקורדופאן וחזר דרך מצרים. 
ג. שוויינפורת ( 11 >- 1 גו 6111£ ״\ 11 :> 5 ) יצא ב 1869/71 מחארטום 
לדרום־המערב׳ חקר את תחום פרשת־המים שבין הנילוס 
רהקונגו וגילה את נהר אובאנגי (או ולה — 06116 ). 

את חידת מקורות־הנילוס פתרו חוקרים בריטיים. ג׳ימם 
ברוס ( 81-1166 ), רופא סקוטי, שעלה לחבש מים־סוף וחזר 
משם דרך סודאן• ( 1770/72 ), היה הראשון שהביא ידיעות 
ברורות על הנילוס הכחול ממוצאו מימת־טאגה עד התחברותו 
עם הנילוס הלבן; זה האחרון לא נחשב אז אלא לפלג של הנהר 
העיקרי. אירופים בני אומות שונות, שפעלו בשירותם של 
המצרים בסודאן, ביררו פרטים הרבה בנוגע לגלילות הנילוס 
הלבן ופלגיו, אבל לא הגיעו מעולם עד מקורותיו. רק באמצע 
המאה ה 19 הוברר, שהנילוס הלבן הוא הנהר הראשי. שני 
מיסיונרים גרמניים, קראפף (£ק 3 ז 8 ) ורבמאן ( 86610300 ), 
שיצאו למסעיהם מן החוף המזרחי של א׳, גילו ( 1848/9 ) 
את הרי קניה וקילימאנג׳ארו ואישרו בזה 'את מציאותם 
של "הרי־הירח" בגליל מקורות־הנילוס. אז הופר, שקל יותר 
יהא למצוא את מקורות־הנילוס בחדירה מן המזרח מבחדירה 
מן הצפון — מה שעלה בידי הבריטים ספיק (^ 6 ק 5 .! .מ) 
וגראנט ( 1 מ#ז 0 .ן). ספיק יצא למסעו ב 1857 מטעם 


החברה הגאוגראפית המלכותית ביחד עם ריצ׳ארד ברטון 
(ע״ע), שכבר נתפרסם בסיוריו בחג׳אז. הם נצטרפו לשיירה 
ערבית מזאנזיבאר, הלכו מערבה והגיעו לימת־טאנגאנייקה• 
משם הלך ספיק לבדו צפונה ובאוגוסט 1858 הגיע לקצה 
הדרומי של ימת־ניאנזה (שקרא לה בשם ימת־ויקטוריה), 
ושיער שממנה יוצא הנילוס. ב 1860 חזר ספיק עם גראנט 
לימה זו ועבר לאורך חופיה עד שהגיע למוצא הנילוס מימה 
זו. בדרכם משם צפונה פגשו בס. ו. ביקר (• 8315.61 .ז\\ . 8 ), 
שהלך על דעת עצמו דרומה למצוא 'את מקורות-הנילוס. 
ע״י פגישה זו הוכח, שהנהר היוצא מימת־ויקטוריה הוא הוא 
הנילוס הלבן. ביקר המשיך ללכת בדרכו והיה האירופי 
הראשון שהגיע לימת־אלברט. בין חוקרי גלילות־הנילוס 
שעל־יד קו־המשווה הצטיין היהודי המומר אמין פחה (ע״ע). 
חבש נחקרה ע״י האחים הצרפתיים ד׳אבאדי ( 116 > 663 \ 1 ' 1 >) 
ב 1837/48 . 

גילוי גלילותיהם של הנהרות זאמבזי וקונגו שבפנים א׳ 

היה בעיקרו מפעלם של שני בריטים, המיסיונר דוד ליוינג- 
סטון (ע״ע) והעיתונאי והחוקר ה. מ. סטנלי(ע״ע). ליווינג־ 
סטון התחיל בפעולה מיסיונרית בדרום־א׳ ב 1841 . סיוריו 
בגלילות, שבהם לא דרכה רגל אירופית, התחילו ב 1851 
ונמשכו עד מותו ב 1873 . הוא עבר כמעט לכל ארכו של נהר 
זאמבזי, שקודם לכן היה ידוע רק סמוך לשפכו, וכן לאורך 
הרבה מפלגיו, עבר את פרשת־המים וחדר לגליל־הקונגו. 
ב 1857/63 סייר בגלילות הזאמבזי מטעם הממשלה הבריטית, 
וב 1866/71 פעל על דעת עצמו ממערב לימות ניאסה וטאנ- 
גאנייקה. ע״י גילוי מוצאו של נהר־לואלאבה מימת־טאנגא- 
נייקה לקונגו בטלה ההשערה, שגם ליווינגסטון החזיק בה 
קודם לכן, שקיים קשר בין ימה זו ובין הנילוס. לאחר שלא 
הגיעו לאירופה ידיעות על ליווינגסטון במשך כמה שנים, 
שלח עיתון אמריקני את ה. מ. סטנלי לא׳ למצוא את החוקר 
שנעלם. סטנלי מצא ב 1871 את ליווינגסטון חולה באוג׳יג׳י 
שעל חוף ימת־טאנגאנייקה, ולאחר שזה האחרון הבריא עברו 
שניהם לאורך החוף הצפוגי־מערבי של הימה. סטנלי חזר 
לאירופה, וליווינגסטון נשאר בא׳ ומת בה ב 1873 . סטנלי חזר 
עוד שלוש פעמים לסיורים ממושכים בא׳ בין 1874 ל 1888 , 
חקר את הגלילות שבין הנילוס העליון ופלגיו ובין הקונגו 
העליון ופלגיו, והכין את הקרקע לייסודה של מדינת־קונגו 
בבעלותו של לאופולד 11 מלך בלגיה, וע״י חוזים עם מלכי 
הילידים בקניה ואוגאנדה הניח את היסוד לשלטון הבריטי 
בא׳ המזרחית. שורת סיוריו נסתיימה ב 1888 עם משלחתו 
המוצלחת להצלתו של אמין פחה, שהיה מנותק 6 שנים מכל 
פגע עם העולם התרבותי. 

עם התרחבותן של הידיעות על א׳ גברה ההתעניינות 
הכלכלית והמדינית בה. אחר החדירה המדעית־מחקרית באה 
החדירה הפוליטית. המעצמות האירופיות, שהחזיקו תחילה 
רק ברצועות-חוף בא׳, הרחיבו את תחומי־שלטונן לעומק 
היבשת, ובסוף המאה ה 19 נתחלקה כמעט כל א׳ ביניהן. עם 
הקמת שלטון אירופי בפועל בפנים־א׳ התפתח גם המחקר 
השיטתי המפורט של היבשת, והוא הולך ונמשך עד היום. 

האיזור היחיד בא׳, שלא היה ידוע כל צרכו גם בתחילת 
המאה ה 20 , היה מדבר-לוב ונאות־המדבר שבו, מבצרי כת- 
הסנוסים. איזור זה נחקר רק אחר מלחמת־העולם 1 , בעיקר 
ע׳׳י התיירת האנגלית רוזיטה פורבז( 801665 805113 ). 

א. י. בר. 



353 


אפריקה 


354 



חלוקת א׳ בין מעצמות־אירופה במאות ה 19 וה 20 . 

א. מ 1800 עד מלחמת־העולם 1 . 

1 . בתחילת המאה ה 19 היה קיים בא׳ רק ישוב אירופי 
אחד: הישוב ההולאנדי בדרום־מערבה של ארץ־הכף, שהיתר. 
מושבה בריטית — בפועל מ 1806 , ובאופן. רשמי מ 1814 . 
מלבד זה היו לאירופים רק נקודות־משען בלתי־חשובות 
בחופי־א׳, רובן תחנות לספינות או תחנוודמסחר, בעיקר של 
מסחר־העבדים. מן המאה ה 15 ואילך ישבו פ ו ר ט ו ג י ז י ם 
באיי כף־ורדה ומן המאה ה 16 — גם בגיניאה הפורטוגיזית, 
בחופי אנגולה ומוזאמביק ובאיים הקטנים שבמפרץ־גיניאה. 
בריטים ישבו מן המאה ה 17 ואילך על־יד שפך נהר־ 
גאמביה, בחוף־הזהב ובאי סט. הלנה, מ 1808 בסירה־לאונה, 
מ 1815 באי אסנשן, מ 1810 באיי-סישל ובמוריציוס* שני 
האיזורים האחרונים נכבשו ע״י הבריטים מידי הצרפתים. 
סוחרים צרפתיים עסקו מן המאה ה 17 ואילך בסחר־עבדים 
על־יד שפך הסנגאל, וכן היו להם תחנות־מסחר במאדאגאס־ 
קאר ובאי־ראיניון. לספרד היו שייכים משנת 1496 ואילך 
האיים הקאנאריים, ומ 1778 — האי אנובון (מ 0 נ 1 סמז!^) 
שבמפרץ־גיניאה. מצרים׳ שנתפסה ב 1798 ע״י הצרפתים 
בפיקודו של נאפוליון, הוחזרה ב 1802 ע״י הבריטים לשלטון 
התורכי, אך למעשה נעשתה מ 1806 ואילך תחום־שלטון 
עצמאי של מוחמד עלי ויורשיו. 

2 . במחצה הראשונה של המאה ה 19 נתפשט מעט־מעט 
השלטון האירופי לעומק היבשת משני קצותיה, מדרום ומצ¬ 
פון, ונתבסם ברצועות החוף במרכז. על-ידי נדידת־הבורים 
מארץ־הכף צפונה ( 1835/36 ) וכתוצאה מן המאבק בינם ובין 
הבריטים ובינם ובין הבאנטו, שגבר לאחר נדידה זו, הקיף 
תחום השלטון וההתיישבות של האירופים במחצה השניה של 
המאה ה 19 כמעט את כל שטחה הנוכחי של א׳ הדרומית(ע״ע, 
היסטוריה). מצד שני כבשו הצרפתים ב 1830 את אלג׳יר, 
מעוז שודדי־הים הברבריים, ובמלחמות בלתי־פוסקות עם 
הברברים עד 1848 הרחיבו את תחום־שלטונם לאורך החוף 
ולעומק־היבשה עד לסחרה, ואף חיזקו השתלטות זו על־ידי 
התיישבות צרפתית. באותה תקופה נאחזו הבריטים 



בחופי א׳ המשונית, בנמלי ארץ־סומאלי במזרח (מ 1840 ) 
ובלאגוס, ממערב לשפך־הניגר, במערב (מ 1861 ). הצרפתים 
נאחזו ב 1843 באיי־קומורו באוקיינוס ההודי, ב 1839 בשפכו 
של נהר גאבון על החוף האטלאנטי ומ 1848 ואילך ברצועת־ 
החוף, שכיום היא נכללת בגיניאה הצרפתית, וכן רכשו לעצמם 
דריסת־רגל בסומאלי על חוף ים־סוף (מ 1856 ). הספרדים 
החזיקו(מ 1843 ואילך) ברצועת־החוף של גיניאה הספרדית. 
בקצה המערבי של חוף גיניאה יסדו אמריקנים ב 1847 את 
הרפובליקה ליבריה בשביל עבדים כושיים משוחררים. 

3 . חלוקתה של א׳ כתוצאה מן ההתפתחות הפולי* 
טית־כלכלית של אירופה. עד תחילת שנות ה 80 בערך 
היו המושבות האירופיות בא׳ — פרט לארץ־הכף ולמדינות־ 
הבורים בדרום ולאלג׳יריה הצרפתית בצפון — רצועות־חוף 
צרוית ללא גבולות מוגדרים וקבועים כלפי פנים. פרט 
לאלג׳יריה, היה כל צפונה של היבשת תחומן של ממלכות 
מוסלמיות: מארוקו ותוניסיה בארצות־האטלאם, תורכיה 
(ובחסותה הרשמית — מצרים) בצפון־המזרח. לבה של יבשת־ 
א׳ היה ברובו ארץ לא־נודעת, ששום מעצמה אירופית לא 
התעניינה בה. אולם התפתחות התעשיה באירופה, שהגדילה 
את הביקוש לחמרי־גלם וגרמה לחיפוש שווקים חדשים למוצ¬ 
ריה׳ הביאה לידי גילויה של א׳ הפנימית, לאחר שההתקדמות 
הטכנית איפשרה את ציודם היעיל של תיירים וחוקרים* 
בעקבות החוקר בא בדרך־כלל המיסיונר הנוצרי, ואחריו — 
החייל, וכולם סללו דרך למדינאי, שבא לרכוש אישור 
חוקי־בינלאומי לכיבושים של קודמיו בשביל .עמו. לגורם 
האימפריאליזם הכלכלי נתווסף האימפריאליזם הפוליטי* 
הלאומי — השאיפה לרכוש מעמד של מעצמה עולמית ע״י 
הקמת אימפריה קולוניאלית. מעצמות אירופיות קולוניאליות 
ותיקות וחדשות התחרו ביניהן על שלל היבשת החדשה, 
שנפתחה לפניהם ושהיתה ברובה — מחמת נחשלותם הפולי¬ 
טית והתרבותית של תושביה — מחוסרת־מגן בפני הפולשים. 
המתחרים העיקריים היו בריטניה, צרפת וגרמניה, ושלוש 
המעצמות הגדולות הללו השאירו חלקים של היבשת — שלא 
הצליחו או לא הספיקו לחלקם ביניהז — גם לאיטליה. 








355 


אפריקה 


356 


פורטוגאל, ספרד ובלגיה. תהליך זד" שנמשך כדור אחד, גרם 
לסיכסוכים קשים בין המעצמות המתחרות! אעפ״כ לא הביא 
לידי מלחמה אירופית, וחלוקתה של א׳ היתה מלווה שפיכות־ 
דמים רק בהתנגשויות בין הכובשים ובין הילידים. 

4 . א׳ המרכזית. בעקבות גילוייו של סטנלי (ר׳ למעלה, 
תולדות גילוי א , ) רכש לו לאופולד 11 מלך בלגיה בשנות 
ה 70 י— 80 שטחים רחבים באגן־הקונגו, שמתחילה היו תחום 
שלטונו האישי וב 1908 נעשו תחומה של המושבה הבלגית 
קונגו (ע״ע). בתחילת שנות ה 80 הכריזו הפורטוגיזים על 
בעלותם על החלק הדרומי של א׳ המשוונית, הסמוך למושבתם 
אנגולה (ע״ע). החוקר הצרפתי ס. דה ברזה (ע״ע) סייר 
ב 1879/82,1875/77 ו 1883/85 את השטח שמן הקונגו התחתון 
עד הגאבון והעמיד את מדינות־הילידים שבאיזור זה בחסות 
צרפת; ב 1887/97 נתאחדו שטחים אלה מבחינה מדינית במו¬ 
שבה קונגו הצרפתית, ולסוף בא׳ המשוונית הצרפתית 
(ע״ע) של ימינו.—ב 1883 רכש הסוחר הגרמני אדולףלידריץ 
מן הילידים את שטח הנמל אמרה פקבה ( 03 ש 1 ןן> 6 ? בז£ח.\ 7 ) 
בחוף הדרומי-מערבי של א׳, שממנו'נתפתחה א׳ הדרומית- 
מערבית הגרמנית (ע״ע). זמן קצר אח״כ (יולי 1884 ) 
כבשה גרמניה את טוגו ואת קאמרון, שבה כבר סחרו 
גרמנים מ 1868 . — מ 1884 ואילך חדרו הבריטים מחוף ארץ־ 
סומאלי (ע׳ למעלה) לפנימה של ארץ זו. 

5 . קביעת תחומי־ההשפעה. המתיחות הפוליטית, 
שנגרמה על־ידי מירוץ־התחרות זה על שטחי־א׳, סיכנה את 
שלומה של אירופה. לפיכך הציע ביסמארק, בהסכמתו של 
ראש ממשלת צרפת פרי (ע״ע), את כינוסה של ועידת־ 
מעצמות בברלין( 15.1111884 — 26.2.1885 ),שנודעהכ״ועידת* 
קונגו״ ושבה השתתפו באי־כוחן של 15 מדינות: אוסטריה־ 
הונגאריה, איטליה, אה״ב, בריטניה, גרמניה, צרפת׳ רוסיה, 
הולאנד, בלגיה, דאניה, ספרד, פורטזגאל, שוודיה־נורווגיה 
ותורכיה. הוועידה קבעה את גבולות מושבותיהן של המעצמות 
השונות בא׳ הפנימית והחליטה החלטות על ביטול סחר־ 
העבדים, תנועה חפשית בנהרות, וכד׳. 

6 . א׳ המערבית, הסודאן. צרפת שאפה להקמתו של 
איזור־שלטון צרפתי אחיד בא׳, שיקשר את שטחיה שבאל־ 
ג׳יריה בצפון, שעל־יד הסנגאל במערב, שבקונגו בדרום־ 
המערב ושבסומאלי במזרח. מ 1876 ואילך התפשטו הצרפתים 
מאיזור הסנגאל מזרחה ושיעבדו ב 1876 — 1890 את מדינות־ 
הילידים על־יד הניגר העליון, הגיעו בשנת 1894 לטימבוקטו 
ובשנת 1895 לאגם־צ׳אד; ב 1887 — 1890 כבשו את חוף־השן. 
וב 1889 — 1894 — לאחר קרבות עזים — את דאהומי. ב 1850 
חתמו בריטניה וצרפת על חוזה־גבולות, שקבע את הצ׳אד 
כגבול בין תחום השלטון הצרפתי וניגריה הבריטית. ב 1895 
אורגנו כל שטחי־כיבוש אלה כא׳ המערבית הצרפתית 
(ע״ע). — כוונתם של הצרפתים להתפשט הלאה מזרחה 
הביאה אותם לידי התנגשות עם האינטרסים של הבריטים, 
שבאותה שעה עלה בידם להרחיב את תחום־השפעתם ממצ¬ 
רים דרומה לאורך הנילוס. ביולי 1898 הגיע הקצין הצרפתי 
ז׳. ב. מארשאן ( 1 > 1130 ש-! 13 \ 1 ) לפאשודדדקודוק שעל הנילוס 
הלבן, אך הוכרח לסגת משם לפי דרישתו של קיצ׳נר (ע״ע), 
לאחר שזה האחרון כבש את הסודאן המצרי בספטמבר של 
אותה שנה. הדבר עורר התמרמרות עצומה בצרפת, אך בחוזה 
האנגלו־צרפתי מ 21.3.1899 ויתרה צרפת על עמק־הנילוס, 
כעוד שבריטניה הכירה בסודאן המערבי כחלק מתחום ההש¬ 


פעה הצרפתית, שבו נכלל כמעט כל מדבר סחרה. רק במערב 
הסחרר" על-יד האוקיינוס האטלאנטי, החזיקו הספרדים 
בסביבת איפני ( 1611 ) מ 1878 ובדיו די אורו(ע״ע) מ 1885 . 

ב 1874 איחדו הבריטים את ישוביהם בחוף־הזהב למושבה 
אחת וכבשו משם את מדינות האשאנטי( 1874 — 1901 ). מ 1879 
ואילך השתלטו הבריטים על שפך הניגר, ובמשך הזמן הרחיבו 
את תחום־שלטונם עד כדי הקמתה של המושבה הגדולה 
ניגוץה (ע״ע). 

י 7 . א׳ הדרומית. ב 1866 תפסו הבריטים את איי־גואנו 
שעל־יד החוף הדרום־מערבי של א׳ וב 1878 את מפרץ־וולפיס 
צפונה מזה. מ 1881 ואילך היה ססיל רות (ע״ע) הכוח המניע 
בהרחבת שלטונה של בריטניה בדרום א׳(ע״ע אפריקה הדרו¬ 
מית, היסטוריה). ביזמתו תפסה בריטניה ב 1884 את ארץ- 
בצ׳ואנה וחדרה עד קדהרוחב הדרומי 22 0 . בזה נתקעה יתד 
בין מידינות־הבורים ובין הגרמנים בא׳ הדרומית־מערבית. 
ב 1888 השיג רודז בחוזה עם לובנגולה, מנהיג המט בל ה, 
השפעה מכרעת בשטחים גדולים אלה ובא לכלל עיצוב 
התכנית הנועזת של יצירת תחום בריטי רצוף מכף התקווה 
הטובה עד מצרים. ב 1889 ייסד רות את חברת הצ׳ארטר 
הדרום־אפריקנית (ץ 30 ק 0001 1030 •!£^■ 500111 ), שכבשה 
ב 1890/1 את השטחים הרחבים, שכיום הם תחומי המושבות 
של רודזיה (ע״ע) הדרומית והצפונית, והתחילה בבניית 
מסילת־בתל צפונה, שהיתה מיועדת להגיע עד קאהיר. 
שטחי-החברה מילאו את כל התחום בין אנגולה במערב 
ומדינת־הקונגו,בצפון. על מלחמת־הבורים ( 1899 — 1902 ), 
שהביאה לידי הפיכתן של מדינות אוראנג׳ וטראנסוואל למו¬ 
שבות בריטיות, ע״ע אפריקה הדרומית. 

8 . א׳ המזרחית. באיזור זה התנגשו האינטרסים הברי¬ 
טיים והגרמניים. ב 1884 נוסדה בברלין ה״חברה להתייש¬ 
בות גרמנית״ ( £01011153:100 ש 11 ש 5 ] 11 ש 01 ■ £111 : 113£ ש 115 ש 5 ש 0 ), 
ובשליחותה בא התייר קארל פטךס ב 1884 — 1890 לידי 
הסכמים עם ראשי־שבטים בתחום הגדול שבין מקורוודהנילוס 
בצפון, אגם־טאנגאנייקה במערב וא׳ המזרחית הפורטוגיזית 
בדרום, שלפיהם הועמדו ארצותיהם תחת חסותה של גרמניה 
ואורגנו כמושבה בשם א׳ המזרחית הגרמנית. באוגוסט 
1885 הכריח הצי הגרמני את השולטן הערבי מזגזיבר (ע״ע). 
שהיה מעין שליט עליון בא׳ המזרחית׳ להגביל את שלטונו 
לחוף־הים בלבד ולהכיר בחסותה של גרמניה על השטחים 
היבשתיים. ב 1888 תפסו הגרמנים גם את השלטון על החוף 
ונטלו לעצמם את הזכות לגביית המיסים ששולמו בנמלים. 
לכך התקוממו הערבים, והמרד דוכא ע״י כוח צבאי גרמני 
ב 1889/90 . — באותה תקופה חלה גם התפשטות השלטון 
הבריטי בא׳ המזרחית. מ 1884 חדרו הבריטים מתחנותיהם 
על ים־סוף לפנימה של ארץ־סומאלי, ומ 1887 התחילו בהר¬ 
חבת שלטונם באיזור שבין הסודאן ותחום השלטון הגרמני, 
במקום שיסדו את אפריקה המזרחית הבריטית (ע״ע). ביולי 
1890 נחתם חוזה אנגלו־גרמני, שקבע את גבולות שלטונן 
של גרמניה ושל בריטניה באיזור זה. גרמניה הכירה בחסותה 
של בריטניה על האי זאנזיבאר (תמורת האי הלגולנד, ע״ע) 
וויתרה על אוגאנדה וויטו לטובת בריטניה. 

באותו זמן בערך הופיעה בא׳ המזרחית מעצמה מ(שב- 
נית חדשה — איטליה. ב 1882 כבשו האיטלקים את נמל- 
עסב וב 1889 את נמל־מסוע שעל חוף ים־סוף. משם חדרו 
לפנים הארץ, וב 1889 אירגגו את מושבתם אריתריאה(ע״ע). 



357 


אפריקה 


358 


החלוקה המדינית 


צפיפות- 

הישוב 

(לקמ״ר) 

האוכלו־ 

סיה 

(במיליו¬ 

נים) 

השטח 

בקמ״ר 

המעמד המדיני 

שם הארץ 

צפיפות- 

הישוב 

(לקמ״י) 

האוכלו־ 

סיה 

(במיליו¬ 

נים) 

השטח 

בקמ׳־׳ר 

המעמד המדיני 

שם הארץ 

27 

29 

17 

26 

0.28 

2.09 

4.13 

כ 25.1 

10,445 

72,326 

237,873 

כ 968,000 

מושבה ושטח־חסות 

בריטיים 

כנ״ל 

מושבה בריטית 
אוטונומית 

ושטח־נאמנות בריטי 

מושבה. שטח־חסות 
ושטח־נאמנות בריטיים 

גאמביה . 

סירה לאונה 

חוף־הזהב (נולד־ 
קוסט)וטוגולנד 

ניגריה . . 

21 

573 

0-7 

כ 9 (?) 

כ 15 

20.1 

20.05 

1.17 

כ 10 (?) 

כ 1.65 

935,300 

35,000 

כ 1,760,000 

כ 1,100,000 

כ 110,000 

ממלכה עצמאית 

ממלכה עצמאית 

קיסרות עצמאית 

רפובליקה עצמאית 

מצרים 

(מצרים, 
שטח מיושב) 

לוב ... 

חבש(ואריתריאה) 

ליבריה . . 

כ 3 

כ 8.1 

כ 2,490,000 

שטח־שלסון משותף 
של בריטניה ומצרים 

סודאן אנגלו־מצרי 


כ 31.6 

כ 1,288,000 

א׳ המערבית הבריטית, ס״ה . 

15 

0.005 

327 

סט הלבה ועוד איים| מושבות בריטיות 

2 

1.0 

כ 490,000 

שטח־נאמנוח איטלקי 

סומאלי האיטלקית 


כ 57.8 

כ 5.190,000 

שטחים בשלטון בריטי בא/ בס״ה 




61 

0.2 

7 

102 

1.35 

כ 0.07 

017 

0-76 

21,650 

כ 310.000 

כ 26,100 

7,495 

מושבות ושסחי־חסות 

ספרדיים 

כנ״ל 

מושבה ספרדית 

מחוז של ספרד 

מארוקי הספרדית 

סחרה הספרדית 

גיניאה הספרדית 

(יבשת ואיים) 

האיים הקאנאריים 

5 

74 

11.5 

3.9 

2,343,930 

54,172 

מושבה בלגית 

שטורנאסנות בלגי 

קונגו הבלגית . 

רואנד־ה־אורונדי 


15.4 

2,398,102 

שטחים בשלטון בלגי, ס׳־ה . . 

6.5 

13-08 

2,047,805 

דומיניון 

בחבר-העמ״ם הבריטי 

ברית א׳ הדרומית 


כ 2.35 

כ 365,000 

שטחי־א׳ בשלטון סטרדי, ס״ה 

20 

11 

0-4 

0.6 

0.19 

0.3 

30.344 

17,366 

כ 712,000 

ארץ־חסות בריטית 

כנ׳ל 

ננ-ל 

באסוטולנד. . 

סוואזילנד . 

בצדאנאלנד 

כ 200 

כ 0.12 

583 

איזור בינלאומי 

טאנג׳ר 

7.4 

3.5 

14 

63 

38 

5.73 

4.12 

0.52 

006 

0.15 

771,125 

1,246,700 

36,125 

964 

4,033 

מושבה פורטוגיזית 

כנ״ל 

כנ״ל 

כנ״ל 

כנ״ל 

מוזאמביק . . 

אנגוילה . . 

גיניאה 

הפורטוגיזית . 

סן חומה ופרינ^י־ 
פה (איים) . 

איי הכף הירוק 
(כף ורדה) . 


1.09 

כ 760,000 

דרום-א׳ הבריטית, ס״ה . . 

5.3 

2.5 

25 

2.1 

1.76 

2.45 

389,384 

747.681 

96,765 

מושבה בריטית 

אוטונומית 

מושבה בריטית 

שטח־חסות בריטי 

רודזיה הדרומית 

רוךזיה הצפונית 

ניאסאלנד . . 


10 58 

2,058,947 

שטחי-א׳ בשלטון פורטוגאל, ס־־׳ה 

27 

38 

0.4 

כ 21 

3.38 

8.01 

0.82 

כ 56 ־ 8 

125,180 

209,636 

1.995,228 

כ 400,000 

שטח־חסות צרפתי 

דפרטמנטים צרפתיים 

מושבה צרפתית 

כנ׳יל 

תוניסיה 

אלג׳יריה הצפונית 

אלגייריה הדרומית 

מארוקו הצרפתית 


6.31 

1,233,830 

מרכז-א׳ הדרומי הבריטי, ס״ה . 

4 

0.7 

כ 176,000 

שטח־חסות בריטי 

סומאלי הבריטית 

9 

24 

8 

100 

5.45 

5-05 

7.51 

0.27 

582,624 

208,142 

כ 933,000 

2,642 

מושבה ושטח־חסות 

בריטיים 

שטח־חסות בריטי 

שטח־נאמנות בריטי 

שטח־חסות בריטי 

קניה . . . 

אוגאנדח . . 

טאנגאנייקה . 

זאנזיבאר (איים) 


כ 77 20 

כ 2.730,000 

שטחי א׳ הצפונית בשלטון *רפ/ ם־ה 

כ 3.7 

כ 2.5 

2.6 

7 

78 

104 

כ 17.25 

כ 7.36 

0.06 

4.18 

017 

0-26 

כ 4,740.000 

כ 2,930,000 

23,500 

589.900 

2,171 

2,511 

מושבות ושסחי־נאמנות 

צרפתיים 

כנ״ל 

מושבה צרפתית 

בג״ל 

כנ׳יל 

דפרטמבט צרפתי 

א׳ המערבית 

הצרפתית • 

א׳ המשוונית 

הצרפתית • 

סומאלי הצרפתית 

מאדאגאסקאר . 

קומ^רו (איים) . 
ךאיניון (אי) 


18-28 

כ 1,726,000 

א׳ המזרחית הבריטית, ס״ה . . 

249 

90 

3.4 

0.47 

0036 

0012 

1,885 

404 

3,579 

מושבה בריטית 

כנ״ל 

נכלל בשטח־החסות 
הבריטי של עדן 

מוריציוס (אי) . 

פישלים (איים) 

סוקוסרה (אי) . 


כ 50.05 

ב 000 11,020 

שטחי א׳ בשלטון צרפתי, ס׳-ה . 


באותה שנה התחילו האיטלקים מתיישבים בארץ־סומאלי. 
ב 1894 נקבעו גבולות השפעתה של איטליה בסו׳מאלי בחוזה 
אנגלו־איטלקי, שלפיו הורחב תחום החסות האיטלקית עד 
נהר־ג׳ובה במערב ועד חבש וסומאלי הבריטית בצפון. נסיו׳נה 
של איטליה להשתלט על מלכות־חבש, שהיתה מוקפת מ 3 
צדדים מושבות איטלקיות, נסתיים במפלה של האיטלקים 
בקרב שעל־יד אדואה ( 1896 ). 

9 . א׳ הצפונית. ב 1880 היתד, אלג׳יריה מושבה צר¬ 
פתית, גובלת ממערבה וממזרחה במדינות ברבריות־ערביות: 
מארוקו ותוניסיה. ממזרח לארצות האטלאס השתרע תחום־ 


שלטון תורכי: טריפולי וקירנאיקה׳ ואחריהן — מצרים, 
שהיתה כפופה לשולטן התורכי רק להלכה. במצרים התחרו 
במשך כל המאה ה 19 האינטרסים הכלכליים והפוליטיים של 
צרפת ושל בריטניה. מתחילה — וביחוד לאחר שתעלת־ 
סואץ נבנתה ע״י הצרפתים — היתה ההשפעה הצרפתית 
השלטת. כשעברה בשנות ה 70 הבעלות על התעלה לידי 
האנגלים, גברה השפעתם במצרים. ב 1882 , לאחר המרד של 
עראבי פחה (ע״ע) נגד הזרים במצרים, השתלטו האנגלים 
על הארץ מבחינה צבאית ומדינית כאחת. משם התפשטו 
האנגלים דרומה, וב 1898 הרס קיצ׳נר בקרב־אומדורמן(ע״ע) 






359 


אפריקה 


360 


חלוקת המושבות 
הגרמניות 
לפי חחה־חרסאי 



ברית אפריקה הדרומית 
מושבות ושטחי-חסווז בריטיים 
מושבות ושטחי־חסות צרפתיים 
ך־ י "^־[ מושבות גרמניות 
מושבות בלגיות 
מושבות איטלקיות 
מושבות סורטוגיזיות 
ך" ■";] 1 ־ן מושבות ושטחי־ חסות ספרדיים 
מצרים וסודאן אנגלו־מצרי 

-גבולות 1914 

- נבולות 1919 

ב -באסוטו לאבד 0 "סואזילאנד 

0 500 ן ) 2500 

לןילוממר 


את שלטון המאהדי בסודאן והפך את כל עמק הנילוס העליון 
לתחום שלטון בריטי — להלכה בשיתוף עם המצרים. בהסכם 
מ 8.4.1900 הכירה צרפת בשלטון הבריטי במצרים ובסודאן 
המצרי תמורת הבטחת בריטניה לתמוך בהרחבת תחום השל¬ 
טון הצרפתי במארוקו. 

ב 1882 כבר הטילה צרפת, ששלטה באלג׳יריה׳ את מרותה 
גם על תוניסיה׳ למורת־רוחה של איטליה, שראתה בתוניסיה 
שטח־התיישבות למהגריה. אך הסיכסוכים הקשים ביותר נת¬ 
עוררו בקשר למארוקו, שבה התנגשו השאיפות והאינטרסים 
של צרפת, גרמניה וספרד אלו באלו. "בעיית־מארוקד עמדה 
במרכז המדיניות האירופית במשך כל העשור הראשון של 
המאה ה 20 והחריפה כמה פעמים עד כדי סיכון השלום 
באירופה. לאחר כמה הסכמי־ביניים שלא קויימו ופעולות 
צבאיות צרפתיות שנערכו במארוקו, הכירה גרמניה בחוזה 
עם צרפת מ 4.9.1911 בחסותה של צרפת על רובה הגדול של 
מארוקו תמורת סיפוח של חלק מקונגו הצרפתית לקאמרון 
הגרמנית! בחוזה זה הופרו גם זכויותיה של ספרד על רצועת 
החוף הים תיכוני של מארוקו שמול ספרד (ארץ־הריף). 
איטליה, שיצאה מקופחת מחלוקת שטחיה הפוריים והעשירים 
של א׳ הצפונית, הכריזה ב 1911 מלחמה על תורכיה לשם 
כיבוש טריפולי וקירנאיקה׳ ובחוזה־השלום מ 1912 זכתה 
בשתי ארצות אלו וסיפחה אותן לתחומה כמושבה לוב, 
שגבולותיה המערביים נקבעו בחוזה עם צרפת ב 1919 . 

ערב מלחמת־העולם 1 היתה כמעט כל יבשת־א׳ — פרט 
לליבריה (שנמצאה למעשה בפיקוחן של אה״ב) במערב 
ולחבש במזרח — מחולקת לתחומי־שלטון של מעצמות־אי־ 
רופה: בריטניה, צרפת, גרמניה, איטליה, בלגיה, פורטוגאל, 
ספרד. כן יש לציין, שב 1910 , עם הקמת הדומיניון של ברית 
א׳ הדרומית, עבר השלטון בא׳ הדרומית מידי הממשלה 
הבריטית שמעבר־לים לידי הישוב האירופי המקומי. 

ב. 1914 — 2 195 . במלחסת־העולם 1 הפסידה גרמניה 


את מושבותיה בא׳. טוגו נכבשה ע״י הברי¬ 
טים ב 1914 , קאמרון — על-ידי הבריטים 
והצרפתים בתחילת 1916 ׳ א׳ הדרומית־ 

מערבית — ב 1915 ע״י הדרום־אפריקנים, 

א׳ המזרחית־הגרמנית—לאחר הגנה עקש¬ 
נית — רק בסוף המלחמה ב 1918 על-ידי 
בריטים ודרום־אפריקנים. בחוזה־ורסאי 
ויתרה גרמניה על מושבותיה, וחבר־הלאו־ 

מים מסר מאנדאטים עליהן: לבריטניה — 

עיקרה של א׳ המזרחית הגרמנית (טאנגא־ 

נייקה) וחלקים קטנים של טוגו וקאמרון! 

לצרפת — עיקרן של טוגו המזרחית הגר¬ 
מנית (רואנדה־אורונדי)! לדרום־אפריקה— 

א׳ הדרומית־מערבית. 

תורכיה ויתרה על חסותה הרשמית על 
מצרים, שנעשתה מלוכה בחסות בריטניה. 

ב 1923 בוטלה גם חסות זו ומצרים נעשתה 
עצמאית׳ אלא שלבריטניה נשארה הזכות 
להחזיק חיל־מצב באת• בחוזה מ 1936 
צומצמה זכות זו לאיזור־התעלה בלבד — 

מה שמשמש כיום ( 1953 ) גורם לסיכסוך 
בין מצרים ובריטניה. 

ע״פ הסכם בין בריטניה ואיטליה מ 1925 
הורחב תחומה של סומאלי האיטלקית ממערב לנהר־ג׳ובה 
על חשבונה של קניה הבריטית. ב 1935 חידש מוסוליני — 
למרות התנגדותו'של חבר־הלאומים — את ההתקפה האיטל¬ 
קית על חבש (ע״ע), כבש את המדינה והקים בא׳ המזרחית 
אימפריה מושבנית איטלקית גדולה• במלחמת-העולם 11 
הפסידה איטליה את כל מושבותיה בא׳. סומאלי האיטלקית, 
חבש ואריתריאה נכבשו על־ידי צבאות קהיליית־העמים 
הבריטית ב 1941 , ולוב — ב 1943 . בחוזה השלום מ 1947 
ויתרה איטליה על מושבותיה. על־פי החלטת האו״מ נעשתה 
לוב ממלכה עצמאית׳ אריתריאה נתאחדה איחוד פדראלי 
עם חבש המשוחררת, וסומאלי נמסרה שוב לנאמנות איטל¬ 
קית למשך 10 שנים. ב 1947/49 סיפחה א׳ הדרומית לתחומה 
את שטח המאנדאט של א׳ הדרומית־מערבית בניגוד לרצונן 
של האו״מ. ב 1950 העניקה אנגליה למושבת חוף־הזהב מימשל 
עצמי כהכנה להפיכת מושבותיה בא׳ המערבית לדומיניונים. 
ב 1952 הובטחו לסודאן האנגלו־מצרי מימשל עצמי מיידי 
ועצמאות שלמה לאחר 3 שנים• לעומת זה שולטים כיום 
אי־שקט ונטיות מרדניות באוכלוסיה הלא־אירופית של א׳ 
הדרומית ושל המושבות הבריטיות בא׳ המזרחית, בפרט 
בקניה, וכן באוכלוסיה המוסלמית של ארצות־האטלאם 
הצרפתיות. 

- %010711 747111 € 2124712 ^ 614 607 ,־ £1 ז^ג 51 מ 1 ־ 31 ס .? 

- £115 6 , 011 ) 01111£ { . 11 ; 1910/20 , 16 ) 1 ז £3 2 , 4 $ )\ 71 [ 6 $1111071 

{ 1930 , £ 0£€5 €71 611 ׳(£ , 6 01 111071 ) €01071121 1116 / 0 2 ( 07 ) 
י . 01 ׳\ 2 , 771 ) 1121 2 ?€£ 1 771 / 0 <(€!) 10771 ? 02 1 € {£ ,־ ££1 מ 1,3 ״ 1 
. 1939 , 115 ? 1771 € ?£ 612 1 ) 471 ) 6112071665 60 . 71 ? £1170 ,. 1 ) 1 { 1935 

א. מ. י.—י. ל. 

היהודים. 1 . היסטוריה. נוסף על הקשרים שהיו 
ליהודי א״י עם א׳ — ביהוד עם מצרים — בתקופת המקרא, 
התחילו קמים כאן, כנראה, ישובים יהודיים בימי מלכי־פרעה 
האחרונים, כלומר עוד קודם חורבן בית ראשון. אין זה מן 









36) 


אסריקח 


362 


הנמנע, שהמושבה הצבאית היהודית ביב, שנתקיימה במאה 
ה 5 לפסה״ג ושידיעות עליה הגיעו אלינו ע״י גילוי תעודות- 
יב המפורסמות, לא היתד. המושבה היחידה ממין זה במצרים 
של אותו זמן. אד פרק חדש בתולדות הגולה בא׳ נפתח עם 
כיבושה של מצרים ע״י אלכסנדר הגדול. מאז התחיל הישוב 
היהודי מתפתח בקצב מהיר — במקצת, כנראה, כתוצאה של 
הגירה מרצון מא״י ומן הארצות הסמוכות לה, ובמקצת, אפ¬ 
שר, כתוצאה מגיור. מן התקופה שלאחר הכיבוש יש לנו 
עדויות על חיים יהודיים מאורגנים: אלכסנדריה (ע״ע) נת¬ 
פתחה כקהילה הגדולה הראשונה בגולה ז ישובים קטנים קמו 
באיזור הדלתה ואף במצרים העליונה ומספרה של האוכלוסיה 
היהודית במצרים בסוף ימי בית שני נאמד, אמנם מתוך 
הפרזה, במיליון. ממצרים התחילו הישובים היהודיים מתפש¬ 
טים מערבה לאורך חוף הים התיכון, ובמאה ה 2 לפסה״נ, לכל 
המאוחר, כבר היו יהודים בקירני, שהקהילה היהודית בה 
הגיעה למעלת חשיבות מרובה לאחר תקופה קצרה. כמה 
חוקרים סבורים, שיהודים מא״י הגיעו עם הפיניקים למו־ 
שבותיהם שבא׳ הצפונית, וע״י כך מילאו תפקיד בהתפשטותה 
של קרתחדשת בתקופה זו. בכל אופן אין ספק, שהישוב 
היהודי באיזור זה הוא קדום מאוד. 

יהודי־א׳ היו שולחים את שקליהם לבית־המקדש (קדמו¬ 
ניות ליוסף בן מתתיהו, י״ד, ו , ). כשחרב הבית ברחו לא׳ 
יהודים הרבה או הובאו לשם כשבויים ועבדים. פליטים מן 
הקנאים ניהלו במצרים תעמולה למרידה ברומי. המרד הכללי 
של היהודים מחוץ לא״י, שפרץ בימי סריינום (ב 115 — 116 ), 
זכה להצלחות זמניות בא׳ הצפונית. במשך זמן־מה שלטו 
היהודים בשטחים מסויימים במצרים ופעם כמעט הגיעו לכלל 
השתלטות על קירנאיקה כולה. דיכויו של מרד זה היה מלווה 
בשפיכות־דמים מרובה, ומאז בטלה ההשפעה המכרעת שהיתר, 
לישובים היהודיים בא׳ הרומית בתולדותיהם של היהודים. 
אעפ״כ עדיין היה מספרם מרובה והתפשטותם הגיעה, אפשר, 
עד מיצר גיבראלטאר (שרידים של בתי־כנסת נמצאו אף 
בתוניסיה, ויש עוד שרידים מרובים באיזור זה). כמה מחכמי 
א׳ נזכרים בשני התלמודים, ובכתביהם של כמה מאבות- 
הכנסיה יש הד לפולמוסים שניהלו הנוצרים נגד היהודים 
בא׳ הצפונית. 

כשקיבלה האימפריה הרומית את הנצרות במאה ה 4 בא 
שינוי לרעה במצבם של יהודי א׳. התחילו לוחצים על 
הקהילות היהודיות שיקבלו את הנצרות, ומשסירבו היהודים 
להיכנע ללחץ זה גרם הדבר לפעמים לפרעות ולטביחות. 
במסורת זו פתח קירילוס (ע״ע) בתחילת המאה ה 5 , כשניהל 
את ההתקפה, שהביאה לידי חיסולה של הקהילה היהודית 
המדולדלת באלכסנדריה. הרדיפות נתחדשו בתקופה הביזאנ¬ 
טית. בתי־כנסת נהרסו במקומות שונים. 

פרק חדש בתולדות היהודים בא׳ נפתח עם כיבושיהם של 
הערבים במאה ה 7 . כיבושים אלה הביאו לידי הקלה במצב. 
אגדה, שיש להטיל ספק באמיתותה, מספרת שבאותה תקופה 
היו שבטים יהודיים או מתייהדים באיזור זה, שהגישו עזרה 
ממשית לפולשים הערביים. מעכשיו יכלו היהודים להחזיק 
ביהדותם בגלוי, והם נתרבו על־ידי תוספת של מהגרים 
חדשים, שבאו מן המזרח בעקבות הפולשים. מתוך כך התחילה 
תקופה חדשה בחיי היהודים בא׳ הצפונית! בעוד שקודם לכן 
היו נתונים בעיקר להשפעתה של יהדות א״י, עמדו מעכשיו 
בעיקר תחת השפעתה של יהדות בבל וכן תחת השפעתה של 


התרבות הערבית. במצרים תפסה העיר החדשה קאהיר את 
מקומה של אלכסנדריה כמרכז הרוחני העיקרי של היהודים. 
אך הפעילות הרוחנית של יהודי מצרים לא הוגבלה לעיר זו 
בלבד! ראוי לציין, שסעדיה גאון היה יליד פאיום. לצד 
מערב יותר נמשכו הישובים היהודיים עד לאוקיינוס האט¬ 
לאנטי, ואפשר שחדרו לתוך פנימן של הארצות יותר מבימי 
שלטונם של הרומים. לקהילות פאס, סיג׳ילמסה, גאבס, 
וביחוד קיירואן, נודעה חשיבות מיוחדת בתחום חיי־הרוח 
והספרות של היהודים מן המאה ה 10 ואילך. חכמי א׳ הצפו¬ 
נית השפיעו מרוחם על יהודי ספרד במידה מרובה מאוד. 
כמה מהם גם התיישבו בספרד. נראה, שאחדים מן השבטים 
הברבריים שבאיזורים הפנימיים הושפעו מן היהודים, ואפילו 
בזמננו אפשר, כמדומה, להבחין כאן בסימנים של גטיה 
ליהדות. יתכן, שפרשת אלדד הדני, שהופיע בקיירואן ב 885 
לערך ובפיו סיפורים דמיוניים על עשרת השבטים ומנהגיהם, 
משקפת מציאות זו. בקצה המזרחי של א׳ הצפונית היו נטיות 
דומות ליהדות בחבש, שעדות להן משמשים עד היום לא רק 
הפלשים אלא אף סימנים שוגים בחלקים מרובים אחרים 
של האוכלוסיה. 

שינוי גדול לרעה במצבם של יהודי א׳ הצפונית בא עם 
עלייתה של כת האלמווחדים במארוקו במאה ה 12 , שאסרו 
להחזיק בכל דת זולת האסלאם, והעובר על איסור זה היה 
חייב מיתה. אמנם גזרה זו לא בוצעה בחומרה יתרה, שהרי 
הרמב״ם היה יכול לחיות וללמוד במארוקו במשך זמן מסויים 
בלא קשיים מיוחדים, אעפ״ב היה בד, משום מהלומה קשה 
ליהודים ברוב חלקי א׳ הצפונית. פרק חדש בחיי היהודים 
בא׳ הצפונית התחיל עם הרדיפות, שעברו על יהודי ספרד 
מסופה של המאה ד, 14 עד הגירוש ב 1492 . חלק גדול של 
הפליטים מצא מחסה בא׳ הצפונית, הואיל וכאן היה מקום־ 
המקלט הקרוב ביותר. רמת־תרבותם הגבוהה יותר והשקפו¬ 
תיהם השונות במקצת של גולי ספרד גרמו לחיכוכים ביניהם 
ובין תושבי המקום וחכמיו, וחיכוכים אלה משתקפים בספרות 
הרבנית של אותר, תקופה. ההשפעה הספרדית על היהודים 
ילידי המקום היתד, מרובה ביחוד ברצועה שלאורך החוף! 
ההשפעה פחתה והלכה לצד מזרח, אך לא היתד, נעדרת אף 
במצרים. בדרך כלל, לא היה מצבם של היהודים באיזור זה טוב 
באותה תקופה. הם היו נתונים לחוקי־הפליה, שהיו נהוגים 
באסלאם ביחס לכופרים, והוכרחו לגור בשכונות מובדלות. 
לעיתים קרובות היו חייבים ללבוש מלבוש מיוחד ולשלם 
מסים כבדים, שהוטלו עליהם באופן שרירותי! נאסרה עליהם 
הכניסה ל״ערי-קודש" מסויימות, ביניהן קיירואן, ופרעות 
המוניות ביהודים היו תופעה רגילה. גידול השפעתה המדינית 
של תורכיה, מן המאה ה 16 ואילך, כמעט שלא גרם לשום 
שינוי בתנאי החיים של היהודים כאן. התנפלויותיהם של 
צבאות הספרדים והפורטוגיזים על ארצות א׳ הצפונית נס¬ 
תיימו כמעט תמיד בגירושים ובסבל ליהודים(למשל, בתוניס, 
1535 — 1574 ! באוראן, 1668 ). רמתם התרבותית של יהודי א׳ 
הצפונית לא היתה גבוהה ביותר — למתת ההשפעות הספ¬ 
רותיות הספרדיות, שהיו ניכרות במשך תקופה ארוכה. הספר 
הראשון שיצא בא׳ נדפס על-ידי פליטי-ספרד בפאם. לימוד 
התורה נמשך במרכזים אחדים, ביחוד בפאם ובאי ג׳רבה, 
על־יד חופה של תוניס. בערי־החוף מילאו היהודים ממוצא 
ספרדי תפקיד חשוב כיסוד "אירופי" וסייעו כסוחרים וכנציגי 
הממשלה, לקיים יחסים עם אירופה ומעצמותיד- לעיתים 



363 


אסריקדו 


364 


קרובות אף שימשו דיפלומאסים ושגרירים. מגב־עניינים זה 
התמיד, כמעט ללא שינויים, עד המאה ה 19 . 

בסיורים שנערכו בא׳ ובגילויי איזורים חדשים לבני 
אירופה (נוסף על רצועודהחוף בצפון)' השתתפו היהודים 
במידה ניכרת. שארל דד, לה רונסיר (-מס. 5 13 30 108 * 01131 
0 ־ 0101 ) בספרו ״גילויה של א׳ בימי־הביניים״ (- 0011 ■>!> 03 
0 § 3 -ם 0 ץ 10 מ ב! 3 10 זן>ת£^' 1 30 1:0 ־ 01 ׳\), 1925 , עמד על המומ¬ 
חיות המפליאה, שלא היתד, כדוגמתה באותו זמן, שהראו 
הקארטו׳גראפים היהודיים במאיו׳רקה, במאה ה 14 , ביחס לא׳ 
המרכזית ולקווי־הסחר שלה. יוסף וסיניו( 0010110 ^), הרופא 
ואיש־המדע הפו׳רטוגיזי־היהודי, התעניין בנסיונות־הסיור 
השונים והדריך את הסיירים והחוקרים בעצותיו. יהודים 
אחרים השתתפו עם הפו׳רטוגיזים בגילוי קווי־הים וקווי־ 
היבשה למזרח הרחוק דרך א׳. קבוצה של יהודים אנגליים 
השתתפה בסוף המאה ה 18 בניסיון לייסד מושבה בבולאמה 
שבא׳ המערבית. 

מן המאה ה 16 ואילך חדר מספר של אנוסים למושבות 
הסרוטוגיזיו׳ת בא/ ובתקופת שלטון ההולאנדים בכף התקווה 
הטובה הגיעו לשם גם כמה יהודים מאמסטרדאם. קהילה 
יהודית לא הוקמה במושבות האירופיות קודם השתלטותם 
של האנגלים בחלק מהן. בית־הכנסת, שחונך בקיפטאון ע״י 
יהודים מאנגליה ב 1841 , היה ביהכ״ג הראשון שהוקם בא׳ 
מדרום לקו־ד,משווה (ע״ע אפריקה הדרומית). עוד קהיל(ת 
קטנות אחדות נוסדו בא׳ הדרומית הבריטית בשנים הבאות. 
גילוי היהלומים בקימברלי( 1871 ) וגילוי הזהב ביוהאנסבורג 
( 1886 ) הביאו לידי הגירה יהודית ניכרת לאיזור זה ולייסודן 
של קהילות חדשות בתוכו, בעיקר של יהודים יוצאי ליטה, 
שמילאו תפקיד חשוב בהתפתחותה הכלכלית של אפריקה 
הדרומית (ע״ע). בתקופה שלאחר מלחמת־העולם 1 היתה 
הגירה נוספת לכאן. מא׳ הדרומית נתפשט הישוב לצד צפון, 
לרודזיה, במקום שנוסדו מסיפה של המאה ה 19 ואילך קהי¬ 
לות קטנות אך פעילות בבולאוואיו( 370 ^ 801 ) וסולזברי 
( 7 זטנ 531181 ). למקום האחרון היתה גם הגירה נוספת של מאות 
אחדות של יהודים ספרדיים מאי רודוס, שכמה מהם הת¬ 
יישבו גם בקונגו הבלגית. קבוצות יהודיות מאורגנות קטנות 
נמצאות גם במקומות אחרים בא׳ הבריטית, למשל, בנאידובי. 
יש לזכור, שכל הקהילות הללו הן קטנות ושרק בשתיים מהן 
(קיפטאון ויוהאנסבורג) יש יותר מ 10,000 יהודים, ואילו 
האוכלוסיה של כל אחת משאר הקהילות מונה עפ״ר פחות 
מ 1,000 נפש. 

באמצע המאה ד, 19 עדיין היה מצב היהודים בא׳ הצפונית 
ירוד(ע״ע מרוקו!אלג׳יר! תוניסיה! טריפולי!מצרים).מצבם 
נשתנה לטובה עם חדירתם של האירופים (הצרפתים ואח״כ 
האיטלקים), ביחוד לאלג׳יר, שבה הופרו היהודים כאזרחים 
צרפתיים (לפי חוק פרמיה, 1870 ). אולם זמן קצר אח״כ הת¬ 
חילה האנטישמיות מתפשטת באיזור זה והפרעות של 1897 
ועוד שימשו עדות למידת תקפה. ברבע השני של המאה ה 20 
נפסק התהליך של הקלות ושיפורים בחייהם של היהודים. 
הגילוי הראשון לכך היה בטריפולי ובבנגאזי, ששם נעשו 
היהודים אזרחים ממדרגה שניה מ 1938 ואילך, כשהממשלה 
הפאשיסטית האיטלקית נקטה מדיניות אנטישמית. ב 1940 
נקטה ממשלת וישי בצרפת מדיניות דומה לזו באיזורים 
שהיו נתונים לשלטונם של הצרפתים. הלחץ על היהודים 
גבר והלך׳ וכשנלחמו צבאות גרמניה בא׳ הצפונית (בשנות 


1941 — 1943 ) אף נערכו ביהודים שחיטות. זכויותיהם הקו¬ 
דמות הוחזרו להם באופן רשמי עם נצחונם של הצבאות 
האנגלו־אמריקנים. אולם אז נתגברד, התנועה הלאומנית, 
שהיתה מלווה תעמולה אנטי־ציונית בין הערבים ושהביאה 
לידי פרעות קשות ביהודים בטריפוליטאניה ובמקומות אח¬ 
רים ( 1945 ). כשפרצה המלחמה בארץ־ישראל ב 1948 ׳ באה 
ירידה מהירה במצבם של יהודי מצרים, שבדור הקודם נהנו 
ממאמציה של המדינה לסגל לעצמה את אורח־החיים האירופי 
ומגידולה והתפתחותה הכלליים של הארץ. משהוקמה מדינת- 
ישראל התחילה עליה המונית לתוכה מתוך הישובים היהו¬ 
דיים בא׳ הצפונית׳ אבל למרות עליה זו עדיין יש לקיבוצי 
היהודים בתוניסיה, אלג׳יר ומארוקו חשיבות ניכרת מבחינה 
מספרית. א׳ הצפונית היא עדיין המרכז הגדול ביותר 
לאוכלוסיה היהודית בא׳. אין שום קשר אורגאני בינה ובין 
הקיבוץ היהודי ה״אירופי" העשיר שבדרום היבשת, במקום 
שהתגברות הרגש הלאומני התחילה מעוררת דאגה. 

9 . א 5 ף, השלח, כיד ל״ט, 213 — 220 , 445 — 449 , 559 — 1565 
נ. סלושץ, מסעי בארץ לוב, 1938 ! סי׳ס, 54.8301111111111 

; 1906 , €1 < 4101 1 ^ 4 051011 ( 140]11\0 1)15 %111 1x11 ס א־ מ# 

; 1867 , 11€ > 1 ז 10 ז 11 ס 5€$1 146 ן 114 [ 4 ' 1 40113 14115 [ 5 * 1 י ן 11€1 ג 0 .^ 4 
י 1 {:!שלתש £15 . 14 ; 1920 , 0 * 1 [^ [ 0 5 ( €14 [ ז> 771 ,ת 1 { 1$50 ש 1 ) 1 ז£*\ , 5 
- 0110 €1 11€ {(} £10 461110 , 11014 114 ) 14€ ן) 11 [ 4 ' 1 40 5 [ 141 [ 3 * 1 
1155€111€1115 <( 610 165 €1 5 [ 141 [ 5 * 1 י 8 ש 11€5 ^ . 1 \ ; 1936 , 14€ ן) 1110511 
-<ן£ . 1 —^^^ 414 ?1014, ££/, X ?א?)!?}}/'{ ? 4 14€5 )£! 1471 (} 

0 05 141011 ( 1 1 { €100 . 7 .?[ 51111011 /• 150 זס(} #€5 €!(? ,ת 1 שז 5 

. 1930 , 11€0 [ 4 1 ( 11011 0] 1610 ]*14)5 1X1 ץ 01 ! 115 / €![! [ 0 € ס 50141 

ב. ר. 

2 . דמוגראפיה וסטאטיססיקה. טבלה 1 מראה את 
גידולה של האוכלוסיה היהודית ביבשת א׳ במשך 111 השנים 
האחרונות. מתוכה אנו רואים, שבשנות 1840 — 1900 כמעט 
הוכפלה אוכלוסיה זו. גידול זה בא בעיקר בסיבת הריבוי 
הטבעי, שהתחיל עולה במחצה השניה של המאה ה 19 , לאחר 
כיבושה של אלג׳יר ע״י הצרפתים וכתוצאה מהשפעתן התר¬ 
בותית של המעצמות הקולוניאליות בכלל. בכיוון זה השפיעה 
במקצת גם הגירתם של יהודים צרפתיים לא׳ הצפונית ושל 
יהודי מזרח-אירופה לא׳ הדרומית. 4 


סבלה 1 

גידול האוכלוסיה היהודית ביבשת א׳ ( 1840 — 1952 ) 



פר היהודי 

מ ם 

השנה 

מדדלנלהשנה 

%של העם היהודי בולו 

מספר מוחלט 

100.0 

4.4 

200,000 

1840 

187.5 

3.4 

875,000 

1900 

173.0 

3.8 

051,000 

1940 

02.7 

5.3 

003,000 

1952 


גידולה של האוכלוסיה היהודית בא׳ ב 1900 — 1940 בא 
אף הוא בעיקרו ע״י ריבוי טבעי, אבל במידה ניכרת גם ע״י 
הגירה. ב 1940 — 1952 פחת במקצת מספרם של היהודים בא׳ 
משום שמצד אחד הופסקה לגמרה ההגירה לדרום א׳ ומצד 
שני גדלה ר,עליה לישראל וגם לצרפת מאלג׳יר ותוניסיה. 
שלא כבקיבוצי היהודים שבאסיה, שכבר נמצאים בסיום 
התהליך של חיסולם (כגון גלויות בבל ותימן), עדיין נמצא 
תהליך החיסול של הישובים היהודיים בארצות הערביות 
שבא׳ הצפונית בראשיתו. כאן יש להוסיף, שבשנות מלחמת־ 
העולם ! 1 נשתקעו קצת פליטים יהודיים מאירופה בכל 
המושבות שבא׳ וכן באלג׳יר ובתוניסיה. 




365 


אפריקח 


366 


טבלה 2 

החלוקה של האוכלוסיה היהודית ביבשת א׳ 
לפי המדינות והארצות ( 1940 — 1952 ) 


1 6 

4 0 

1 9 

5 2 

מדינות וארצות 

% של האוכ¬ 
לוסייה הכללית 

מספר מוהלט 

% של האוב־ 
לוסיה הכללית 

מספר מוחלט 

2.8 

200,000 

2.4 

190,000 

מארוקו 1 

1.6 

130,000 

1.5 

130,000 

אלגייר . . 

2.7 

85/000 

2.3 

90,000 

תוניסיה . . 

4.5 

98,000 

4.2 

110,000 

א׳ הדרומית 2 

0-4 

08,000 

0.2 

45,000 

מצרים . . 

0.3 

40,000 

0-3 

25,000 

חבש . 

2*8 

25.000 

0.4 

4,500 

לוב 8 . . 

0-5 

2.250 

1-0 

4.500 

רודזיה הדרומית 

0.0 

100 

0-1 

200 

רודזיה הצפונית 

1,0 

700 

1.5 

1,250 

קונגו י . . 

1.5 

800 

2-0 

1,200 

גןניה . . . 

0.0 

350 

0.0 

200 

אריתריאה . 

0.0 

100 

0.0 

200 

אוגאנדה . . 

0.0 

100 

0.0 

150 

מוזאמביק 

0.0 

500 

0.0 

150 

אנגולה . . 

0.0 

500 

0.0 

650 

שונות . . 

0-4 

651,100 

0.4 

603,000 

יחד. . 


1 כולל את מארוקו הספרדית וטאנג׳ר. 

2 האחוזים הם ביחס לאוכלוסיה הלבנה בלבד. 

3 כולל את טריפולי וקירינייקה. 

4 בקונגו ובמושבות הנזכרות בסבלה נקבעו האחוזים ביחס 
לאוכלוסיה הלבנה. 

בטבלה 2 ניתנת חלוקתם של יהודי א׳ לפי המדינות 
והארצות. אפשר לחלק את היהודים שבטבלה זו לשני איזורים 
שונים: (א) אלה שבארצות א׳ הצפונית (אלג׳יר, תוניסיה, 
מארוקו, לוב, מצרים וחבש), שבצירופם הם מונים כ 475,000 
נפש או 78.8% מכל יהודי יבשת א׳ ושכמעט כולם — פרט 
לקבוצות קטנות של יהודים צרפתיים באלג׳יר ובתוניסיה 
ויהודים מארצות אירופה אחרות היושבים במצרים — שייכים 
לטיפוס המזרחי׳ הן מבחינה כלכלית והן מבחינה תרבותית. 
רמת־החיים שלהם היא נמוכה ביותר, המבנה החברותי־הכלכלי 
שלהם הוא כאותו של היהודים שבארצות המוסלמיות של 
אסיה. מועטים מאוד מהם עוסקים בחקלאות! גדולה ביותר 
היא השכבה של בני המעמד הזעיר־בורגני: חנוונים זעירים, 
רוכלים בכפרים ובעלי־מלאכה; שכבה גדולה למדי של 
פועלים בלתי־מקצועיים, שחיים מן היד אל הפה; ושכבה 
מצומצמת מאוד של בני המעמד הבינוני והמקצועות החפ־ 
שים. השכבה שלמעלה מן המעמד הבינוני מורכבת בכל 
מקום מיהודים שהיגרו מצרפת, מאנגליה ומאיטליה, בתוספת 
קטנה של יהודי אירופה המזרחית, בעיקר במצרים, שאליה 
היגרו יהודים מרוסיה בתחילת המאה ה 20 . 

גם כאן, כמו בארצות ערב האסייתיות, חזק באוכלוסיה 
הכללית תהליך ההתעוררות הלאומית, שבא בד בבד עם 
התעוררות חברותית. מתוך כך חוזרות כאן כמה מן התופעות, 
שהיו רווחות באירופה המזרחית: המונים של האוכלוסיה 
הערבית נדחקים לעבודה בעיר ומסיגים את גבולם של 


היהודים, המתפרנסים ממשלחי־יד עירונים. ובדומה למה 
שהיה במזרח אירופה, קשור אף כאן תהליך זה בהתגברותה 
של האנטישמיות. 

(ב) החלק השני של יהודי א/ שהוא מונה כמעט 120,000 
נפש׳ שייך לטיפוס האירופי והוא מורכב ברובו מיהודי 
אירופה המזרחית בתוספת של מהגרים מאירופה המערבית. 
רובם הגדול של יהודים אלה — 110,000 נפש — יושב בא׳ 
הדרומית והשאר במושבות שבטבלה 2 מרודזיה הדרומית 
ואילך. בתחום זה מתאמת הכלל, שבמידה שהאוכלוסיה 
היהודית דלילה יותר, בה במידה עולה רמת־החיים שלה 
וגבוהות יותר העמדות, שהיהודים תופסים. במושבות שייכים 
היהודים כמעט כולם למעמד של הסוחרים הגדולים או בעלי 
המטעים הגדולים. אפיים המעמדי של היהודים בא׳ הדרו¬ 
מית דומה מאוד לזה של היהודים באמריקה הצפונית—אחוז 
גבוה מאוד עוסק במסחר ( 55% — 50 )* אחוז בינוני בתעשיה 
ומלאכה — 30% — 25 ! אחוז ניכר — במקצועות החפשים 
( 12% — 10 )! האחוז של הפועלים העובדים עבודה גופנית הוא 
קטן מאוד ונמצא בתהליך מתמיד של ירידה! השאר עובדים 
בפקידות או מתפרנסים מהכנסות רכושם. ראוי לציין, שהעליה 
הכלכלית מתמדת והולכת, באופן שהשכבה של הבורגנות 
הגדולה, וביחוד של הבורגנות הבינונית׳ הולכת ומתרחבת. 

טבלה 3 

ערים שיש בהן יותר מ 10,000 יהודים במדינות א׳ 


וארצותיה ( 1950 ) 


י ם 

פר ה י ה ו ד 

מ ם 


% היהודים 
בארץ 

% של האוכלוסיה 
הכללית 

מספר מוחלט 

ערים 

42.1 

18-0 

80,000 

קאסאנלאנקה . 

20.0 

13.0 

38,000 

פם . . 

14 2 

7.5 

27,000 

מרקש 

76.3 

13.5 

145,000 

בם״ה במארוקו 

0 י 27 

12.0 

35,000 

אלגייר 

16.6 

9.8 

23,000 

אוראן. . 

12.2 

19.0 

17.000 

קונסטאבסין . 

55.3 

12.0 

75,000 

בס־ה נאלגייר 

55.5 

20-8 

50,000 

תוניס . . 

500 

15.7 

55,000 

יוהאנסבורג . 

20.0 

16.0 

22,000 

קיפטאון . 

70.0 

15*8 

77.000 

בס״ה בא׳ הדרומית 

80-0 

14.0 

20.000 

אדים אביבה 

(חבש) . 

48-8 

36 

22,000 

אלכסנדריה 

44.4 

1.7 

20,000 

קאהיר 

93.2 יי 

2.4 

42,000 

בס״ה במצרים 


טבלה 3 , שמראה את מספר היהודים בערים הגדולות 
בארצות מגוריהם, עשויה לשמש הדגמת־לוואי להסברתם של 
קווי־האופי הדמוגראסיים של יהודי א׳. 93% מכל יהודי 





367 


אמריקח—אפריקח חדרומית, כרית 


368 



ספאנדאו תי 8 . המראת ם״עמק•הממסה' (ת 10 זנ 06501 ) 0 ׳{ 11£ נע) במזרחי ע? הקארי 
הנדול, מצפוז 5 נראף ריינט 


מצרים מרוכזים בשתי הערים הראשיות י יותר מ 76% מיהודי 
מארוקו יושבים בשלוש הערים שבארץ זו! בא׳ הדרומית — 
יושבים 70% מכל היהודים בשתי ערים, וכיו״ב. כיסוד עירוני 
תופסים אף בני השכבות היהודיות העניות ביותר שבארצות 
הערביות עמדות כלכליות, שעולות בחשיבותן על אלו של 
האוכלוסיה הערבית הכפרית. ואחוז האמידים, אע״ם שהוא 
קטן בין יהודי הארצות הערביות, הוא גבוה מזה שבאוכלוסיה 
המוסלמית. 

יש הבדל ניכר בריבוי הטבעי של היהודים בשני האיזורים 
הנזכרים. בין יהודי הארצות הערביות מגיע ריבוי זה עד 
12 — 13 לאלף. הילודה היא גבוהה ביותר, אך אף תמותת 
התינוקות אינה קטנה. בין היהודים יוצאי אירופה הריבוי 
קטן מזה הרבה — הוא נמצא בתנודה בין 7 — 8 לאלף והוא 
מושג במידה הגונה ע״י התמותה הנמוכה המשמשת פיצוי 
למספר המועט של לידות. 

י. לש. 

א., ועוד. בעמקים ובקרבת נהרות 
מצויים גם שרכי־עץ מסוגים של 311103 ץ 0 , 9010110113 , ועוד. 
מן הסחלביים האפיפיטיים מצויים מינים של 3001101 ז§ £1 \! 
ו 12 ? $130 ץ 1 ס?; מן הציקסיים — הסוגים ׳ £05 ז 11313 ק 00 ת£ 
ו 813020x13 ; מעצי־המחט — הסוגים 115 (]■ 0010031 ? ו 15 ז 031111 . 

חלקים גדולים ביותר של אה״ד במזרח, בצפון ובמרכז 
הם שטחי סאוואנות וערבות. בבאסוטולאנד, במדינת־אוראנג׳ 
ובטראנסוואל הדרומית מורכבת הסאוואנה מדגניים — שמהם 
מצויים כאן הסוגים אצבען ( 012113113 ), 0010:13 ? 1 , זקנן 

( 0200 ק 01110 .ו 7 ), דוחן ( 3010001 ?), 0510113 ? 401 ., ועוד — 
ומהרבה צמחים עשבוניים אחרים. בין העשבים פזורים שי¬ 
חים או עצים. הגדלים בקבוצות או ביחידות, כגון מיני שיטה, 
£1110113 , שיזף, ועוד. 

שטחים עצומים מכוסים בפורמאציה של שיחים סבוכים 
( 0511 ?) ובה מופיעים בין השאר הבא 1 בב (אתסוניה, ע״ע), 

מ? המאהאגוני 03020051$ ף 1£20113 /, 300 ק 010 013 ) 31 ק 03 , 

ומיני שיטה, ביחוד 3££30 ז! 2 3 ! 030 \ 1 . בין העצים והשיחים 
מצויים לרוב גם דגניים גבוהי־קומה: חילף ( 32105115 !£), 
מלענן ( 13 > 1511 !\ 1 ), זיפנוצה ( 6001501001 ?), ועוד. 

צומח מיוחד ואפייני ביותר לאה״ד הוא החורש והבתר. 
ירוקי־העד, שבפרצופם, אף אם לא בהרכבם, הם דומים מאוד 
לאלה של האיזור הים־תיכוני. הם רווחים ביחוד בדרום- 
מערב של מחודהכף והם מורכבים בעיקר מצמחים ממש¬ 
פחות הפרוטאיים ( 01030030 !?), האברשיים ( 1030030 !£), 
ה 05110030030 ?, המתנניים ( 01013030030 ^ 111 ), ועוד. ארץ־ 
הכף נודעת גם בשפע של מיני־צמחים אחרים יפי־פרחים, 
שהרבה מהם נמנים כיום עם צמחי-הנוי של העולם, כגון 
מינים וסוגים מרובים של משפחת האירוסיים ( 3150013 ^, 
15103 !.£, 013(110105 ,1x13 , וכד׳), המין - 0113 ? 1115 ץ 0131 ^ 
110003 , מיני 01312001001 ? (כ 200 מינים), מאות מינים של 
הסוג אהל ( 001001 ? 7301 !? £05001 ?) וקרוביו, מיני חמציץ 
( £0?0113 ,(0x3115 , אספרג ( 320$ ! 3 ק £5 ), 36113 ( 813 , - £23 
05 ? 301 ק, 0323013 , 01355013 , 013 ? 061 , 1010130 .£, 105003 (£, 

ועוד רבים — לא פחות מ 350 מינים של האברש ( 103 !£) 
ולא פחות מ 250 מינים של פרוטאיים, שביניהם בולט ביהוד 

נ ד 

עץ־הכסף ( 312001001 £0000110011100 ). 

בשטחי־המדבר והערבה של הקארו הקטן והגדול, המש¬ 
תרעים מצפון למחוז־הכף, מצוי צומח של שיחים ובני-שיח 
קוצנים או זעירי־עלים או בשרנים. בין שיחי אטד(מזס 01 ץ£) 
ושיחים ממשפחת הזוגניים* ( 1036 ־ 11 ץ??ס 2 ץ 2 ) ואחרים 



373 


אפריקה הדרומית, ברית 


374 



נוף נפארק־קרוגר באפריקה הדרומית. עדר אנטייופות וזברות על חטעייו 


מצויים כאן מינים מרובים של אהל וצמחים בשתים אחרים. האירופי. חיות הרבה, שהיו אפייניות לאה״ד, נעלמו או 

ממשפחת הטבוו־יתיים (־ 3 * 035511131 ) מרובים כאן המינים כמעט נעלמו מאז בא לכאן האדם הלבן. הקואגה (מין זברה, 

של הסוגים 01-3531113 , ח 010 ־ 1 ץ 001 , ועוד, וכן מצויים כאן מיני * 388 ^ 0 5 ;ז^ 0 ?ק 1 ^) הושמדה כליל בשנות 1860 —ג 187 ! 
אלוי(־ 10 \!) וחלבלוב ( 13 נ 1 ז 0 ו 1 ק £11 ) בשתים. זברת־ההרים (גזל־* 13 ל־ 2 03 !?>£), שמספרה היה גדול 

מדבר קאלאהארי, שמשתרע בצסונה של אה״ד, מכוסה מאוד, הולכת ונעלמת אף היא. ומשערים שכיום לא נשארו 

ברובו סאוואנות מעין אלו של אפריקה המרכזית! רק חלקיו ממין זה יותר מ 100 ראשים באיזור־הכף. רק בשטחים המד־ 

המערביים הם מדבריות של סלעים וחולות. בין השאר מצויים בדיים או באיזורים נגועי־מאלאריה נשתמרה סאונה טבעית 
כאן מיני הלבלוב ואלוי בשתים, סלרגוניות בשרניות, ועשירה, וכן נשתמרו בע״ח מרובים בפארק הלאומי ע״ש 
הת 31110 ־ 0 ־ז 83 והשיח הבשרני ממשפחת הדלועיים קרוגר (־ 31-1 ? 1 גת 0 ״גא ■ 1 ־ 8 גת£), כגון הג׳יראסה, שנעלמה 

1013 ־ 81101-1 ס< $10 , שהוא מחוסר עלים ונושא סירות קוצנים. משאר שטחי אה״ד, והפיל. 

אחד מן הצמחים המוזרים ביותר הוא המין 1113 :> 5 :ו!׳ 113 ־¥\ האריה מצוי רק במידה מועטת ביותר בארץ־הזולו 

0111-3111115 , מחשוסי־הזרע: צמח זה מאריך ימים ואינו מצמיח ובטראנסוואל, וגם הלאופארד ( 111$ > 31 ק 115 ־£) הוא נדיר! 

אלא שני עלים בלבד, שימי־חייהם כימי־הצמח. הצבוע החום ( 111-11111163 113 ־^ 1 ) אף הוא מתמעט והולך! 

ס. ז. לעומת זה עדיין מרובים מיני חתולים ותנים. הקרנף השחור 

החי. מבחינה זואוגאוגראסית שייכת אה״ד לאיזור האת־ ( 01-018 ־ £1 1-05 ־ 010 ) ושרידי הקרנף הלבן(מ 1111 ז 3101116 -!ס 
יופי(ע״ע אסריקה! החי), אך תסוצתם ושכיחותם של בעח״ח 51101101 ) נמצאים בנאטאל. 

בתוכה נשתנו במידה מרובה עם התפשטותו של הישוב הבהמות של איזור־חפף (ז 111 ג 1111 ק 1 מ 3 115 בם 3 ) 0 ק 0 קק 11 ? 




375 


אפריקה הדרוםית, כרית 


376 



עדר יענים בערבח־השיחים של אח״ד 



מספרם של מיני החרקים מגיע ל 40,000 ביניהם טרמיטים 
מרובים ומיני אנופלס, מעבירי המאלאריה. 

זו זו 

ע. ם. ל. 

הא וכלום יה. החוקה, החוק, הנוהג והמפקד הרשמי 
מבחינים ארבע קבוצות גזעיות נפרדות בתוך תושבי אה״ד, 

שמנתה ב 1952 (ביחד עם א׳ הדרומית־מערבית) כ 13.4 מיליון 
נפש: 1 ) ילידים ( 5 שע 11 ג 1 <); 2 ) צבעונים ( 1 )£זט 10 נ 0-0 ק 03 ); 

3 ) אסייתים! 4 ) לבנים אירופיים. 

1 ) הקבוצה הגדולה ביותר, שהיא החב המספרי המכריע 
באוכלוסיך. כולה, היא קבוצת הילידים — כ 8.9 מיליון, שהם 
66.4% מכלל־התושבים וכ 80% מן הלא-אירופים. היא מורכ¬ 
בת ברובה המכריע מכושי־באנטו, פרט לרבבות אחדות של 
הוטנטוטים ובושמנים. הבאנטוי(ע״ע אפריקה, אתנוגראפיה), 

שחדרו לאה״ד ב 300 השנים האחרונות מצפון־המזרח, מת¬ 
חלקים לשתי קבוצות לשוניות עיקריות: סוטו־צ׳ואנה — 

בארצות באסוטו ובצ׳ואנה, במדינת־אוראנג/ בטראגסוואל 
ובארץ־הכף המערבית* זולו־כסוסה — 

בארץ־הפף המזרחית, בגאטאל ובארץ־ 

סוואזי. — ההוטנטוטים (ע״ע) והבושמנים 
(ע״ע) הם שרידי האוכלוסיה הקדומה של 
אה״ד, שנשתמרה רק במדבר־קאלאהארי 
ובא׳ הדרומית־מערבית. 

2 ) הצבעונים הם מעורבי-גזע, צאצאי 
אבות אירופיים ואמהות הוטנטוטלת, כו¬ 
שיות ומאלאלת, מן המאות ה 17 וה 18 , 

כלומר מן הזמן שקדם להקמת החיץ הגזעי 
הביולוגי על-ידי הישוב הלבן. מספרם 1.4 
מיליון, שהם 10.5% מכלל־התושבים. הם 
מרוכזים ביחוד בארץ־הכף — האיזור של 
ההתיישבות האירופית הקדומה ביותר. 

3 ) האסייתים הם צאצאיהם של עבדים, 

שהובאו מאינדונזיה ומהודו במאה ה 18 , 

ובמידה מרובה יותר—של פועלים שכירים 

ישוב נור׳ בפלט שבארץ־א 1 ראננ׳ על נבול נאםיס 1 לאנד ומהגרים, שבאו מה*דו בפתצה השניה של 


51$ משק 3 ש) נשמד כמעט כולו, אך התאו (זש 03££ 801531115 
זש 3££ ש) נשתמר בתוקף החוקים האוסרים לצוד בעל־חיים זה. 
מסידרת הצינורשניים ( 1313 מש 1 ) 111 נ 101 ׳) הנדירה, המיוחדת 
לחלקה הדרומי של יבשת־אפריקה, מצוי באד,"ד "חזיר־ 
האדמה״ (^י 11 ־ 31 ^) או דוב־הנמלים הדרום־אפריקגי 
(זש 3£ *סקסז^שץפס), הניזון מנמלים וטרמיטים. 

במישורים הנרחבים בעלי הקרקע הסלעית נשתמרו בהמו¬ 
ניהן האנטילופות, ביניהן ד, ( 35 שז 10 > 11 ו 5.1 נ), 

המשמש סמל לאומי לאה״ד. כמרכן קיימים בהם כ 150 מינים 
של מכרסמים, ביניהם מיני ארנבות, דרבנים וסנאים. היען 
( 03010111$ 50-1111110 ), הגדול בעופות הקיימים כיום בעולם, 
רווח באיזורי־הערבה של הארץ. מיני פנגווין( 115 :> 1115 ש 1 )ק 5 
5115 זשגזז £6 > ושמ 01 :) 50 ץ־ 1 ג 1 ש 5 ^ק׳( 1 * £0 ),שלפי מוצאם הם בעלי־ 
חיים אנטארקטיים, נמצאים בחופי הכף ובאיים שמדרומו. מן 
הזוחלים נמצאים באה״ד כ 300 מינים! ביניהם כ 125 נחשים. 
ידועים מאוד הם הנחש הארסי מאמבה ( 15 ק 35 ז 1£1 זשס), שארכו 
מגיע ל 4.2 מ/ וכן פיתון־הסלעים וקופדת־הבף ( £1373 3 [ 3 א). 




377 


אפריקה הדרומית, כרית 


378 


המאה ה 19 . מספרם כ 370 אלף ( 2 . 1 % ), שמהם כ 290 אלף הם 
הודים. רובם יושב בבאטאל ומיעוטם בטראנסוואל ובארץ־הכף. 

4 ) הישוב "הלבן" האירופי" שהוא שליט באה״ד מבחינה 
פוליטית, כלכלית ותרבותית״ מונה 2.7 מיליון נפש" שהם 
20.4% מן האוכלוסיה. מיעוט זה מתחלק לשלוש חטיבות: 
אפריקנים (בורים), צאצאי המהגרים הד״ולאנדיים (בתערו¬ 
בת של גרמנים וצרפתים) מן המאות ה 17 — ד״ 18 (כ 55% )ז 
בריטים — צאצאי מהגרים מן המאה ה 19 ותחילת המאה 
ה 20 (כ 40% )< יהודים — צאצאי מהגרים ממזרודאירופה 
מסוף המאה ד״ 19 ותחילת המאה ד״ 20 (כ 5% ). בחלוקה המקו¬ 
בלת של הישוב האירופי לדוברי־אפריקאנם ודוברי-אנגלית 
נמנים היהודים עפ״ר על הקבוצה השניה. — האירופים הם 
מיעוט בכל חלקי אד״״ד; אף בטראנסוואל, שבה נמצא הריכוז 
הגדול ביותר שלהם, הם אך רבע מן האוכלוסיה. 

החלוקה הדתית ידועה ממפקד 1946 , שבו נמנו(חוץ מא׳ 
הדרומית־מערבית) כ 11.4 מיליון נפש — 2.4 מיליון אירופים 
ו 9 מיליון לא־אירופים. מן האירופים השתייכו כ 1.3 מיליון 
לכנסיות הד״ולאנדיות (הרפורמיות), כ 400 אלף לכנסיה 
האנגליקאנית, כ 400 אלף לעדות פרוטסטאנטיות אחרות, 
כ 100 אלף היו קאתולים וכ 100 אלף יהודים. מן הלא*אירופים 
השתייכו לכנסיות ההולאנדיות כ 400 אלף, לכנסיד. האנגלי- 
קאנית כ 600 אלף, ללותראנית כ 400 אלף, לקאתולית כ 300 
אלף, כ 1.3 מיליון לכיתות פרוטסטאנטיות שונות, כ 1.1 מיל¬ 
יון לכנסיות נוצריות נפרדות של הילידים? כ 200 אלף היו 
הינדואים, כ 100 אלף מוסלמים; כל השאר—לכל הפחות 4 ) 4 
מיליון — תוארו כ״מחוסרי־דת", ז. א. עובדי-אלילים. 

צפיפות־האוכלוסיה שונה בחלקים השונים של אד,"ד. היא 
תלויה לא רק בתנאי־האקלים, אלא גם במציאותם של מחצ¬ 
בים, ביחוד זהב ויהלומים, שמכרותיהם גורמים לריכוז של 
עובדים מרובים בשטחים קטנים. הישוב הצפוף ביותר באה״ד 
הוא במחוז ויטווטרזראנד בטראנסוואל, שבו מצויים העשי¬ 
רים שבמסלת-הזהב בעולם ובו נמצא הכרך הגדול להאנס־ 
בורג, שמספר־תושביו הולך ומתקרב למיליון. מרכז שני 
של הצטופפות־האוכלוסיה היא הקרן הדרומית־מערבית של 
הברית, שבה נמצא הכרך השני בגדלו שבאה״ד — קיפטאון. 
הישוב הלבן מרובד, ביותר בשטחים שאוכלוסייתם צפופה. 
אחוז הלבנים באוכאסיה העירונית גדול פי 4 ) 2 מזה שבאו- 
כאסיה הכפרית; אעפ״כ האירופים הם כיום מיעוט אפילו 
בערים הגדולות, שנוסדו ויושבו מתחילה ע״י אירופים בלבד. 

א. י. בר. 

הכלכלה. עד המחצה השניה של המאה ד, 19 ודתה 
אה״ד ארץ חקלאית בלבד. המשק של האירופים, שנשען על 
עבודת־ילידים, היה מבוסם על מזרע דגנים וגידול כרמי- 
גפנים ועצי־פרי מצד אחד ועל גידול־בהמות אכסטנסיווי מצד 
שני. עד פתיחתה של תעלת־סואץ (ב 1869 ) היתד, אספקתה 
של צידה לספינות בדרכן הארוכה מאירופה להודו ולמזרח 
הרחוק אחד ממקורות־ההכנסה החשובים של המדינה. צמרם 
של כבשי־מרינו ושערן של עיזי-אנגורה (מוהאיר), שבהם 
השתמשה תעשיית־הטכסטיל הבריטית, היו עיקרו של היצוא 
של אה״ד. מפנה גמור בכלכלתה של אה״ד בא עם גילוים של 
שדות־היהאמים בקימברלי ב 1867 , של עפולת־הזהב'בויט־ 
ווטרזראנד ב 1885 , ושל בצרים של נחושת, אנטימון, מאנגאן, 
כרום, וכן של אזבסט ושל פחם בתקופה מאוחרת יותר. בזמן 
קצר הפכה אה״ד מארץ של חקלאות וגידול־מקנהבקנה־מידה 


גרית אפריקה הדרזמיזע כלכגה 




צנוע לארץ-מכר)ת חשובה, ובכלל זה לארץ הראשונה בעולם 
מבחינת עשרה בזהב וביהאמים. הצורך בעובדים מרובים 
במכרות העלה את שכר־העבודה לגובה, שהחקלאות וגידול־ 
המקנה לא יכלו לעמוד בו. לבנים ושחורים נטשו את החוות 
והכפרים וזרמו ליוהאנסבורג ולערים האחרות, שהוקמו על- 
יד ויטווטרזראנד. נאטאל, שישובה הלבן מבוסם על משקי- 
מטעים, הוכרחה להביא ידיים עובדות מהודו. בין המכרות 
המרוחקים מן חים ובין הנמלים נמתחה רשת של מסילות־ 
ברזל. מלחמת־הבורים הפסיקה רק לזמן קצר את פריחתה 
הכלכלית של אה״ד; לאחר שנתאחדו הרפובליקות הבוריות 
עם המושבות הבריטיות חזר השיגשוג הכלכלי לארץ, ואה״ד 
התחילה קולטת עולים מאירופה וילידים מרובים מן הארצות 
השכנות. סלחמת־העולם 1 , שאה״ד השתתפה בר* והמחסור 
בסחורות ובספינות, שהורגש בשנים הראשונות לאחריה, גרמו 
לכך, שהכלכלה של אה״ד נתפתחה בכיוון של הספקה עצמית 
לא רק במה שנוגע לצרכי מזון, משקה ועישון, אלא אף במה 
שנוגע למוצריהן של תעשלת אחרות, הוקמו מפעלי השקאת 
וחשמל גדולים ובתי־חרושת שונים, ובכללם גם בח״ר לייצור 
ברזל ופלדה. במלחמת־העולם 11 סיפקה אה״ד לבעלות־בריתה 
לא רק צמר ומזון, אלא אף ציוד מלחמתי. בכיוון ד,אוטרקי 
מתקדמת הכלכלה של אד,״ד גם כיום ( 1953 ): היא מספקת 










379 


אפריקה הדרומית, כריו* 


380 


כמעט את כל צרכי המזון והמשקה הדרושים לד* וכמות 
המזונות שהיא מוציאה גדולה מזו שהיא מביאה. הגרעון 
במאזנה המסחרי של הארץ, שמן הרבע האחרון של המאה 
ה 19 הוא מתנסה במטבע־זהב, הולך ופוחת: 362 מיליון לי״ש 
ב 1948 * 161 ב 1949 ; 62 ב 1950 * 134 ב 1951 . 

החקלאות. אה״ד ברובה הגדול אינה ראויה לחקלאות- 
בעל אלא למרעה אנסטנסיווי בלבד. את המקום השבי מבחי¬ 
נת השטח תופסים בה המדבריות, שאין בהם אלא מרעה 
עונתי דל, ואילו האדמה החקלאית תופסת בה רק את המקום 
השלישי. שטחי־חקלאות במלוא מובנה של המלה הם רק 
נאטאל, הרצועה המזרחית של ארץ־הכף, אחור צר שבין 
ההרים והים בדרום ואיזור רחב יותר בפינה הדרומית־מער־ 
בית עד נהר־אוליפאנטם. ארץ־אוראבג׳ היא ברובה ארץ- 
מקנה, וכזו היתה גם טראנסוואל קודם שנתגלו בה מכרות־ 
הזהב. בא׳ הדרומית־מערבית, שהיא מדברית, מצויים רק 
שטחים מצומצמים הראויים לחקלאות. הצורך במים מרובים 
לצרכי־המנרות ובשביל הכרך הגדול יוהאנסבורג הביא לידי 
הקמתם של מפעלי־מים כבירים: הגדול שבהם — על נהר־ 
ואל מדרום ליוהאנסבורג — מספק כ 1,075 מיליון ט 1 ן של 
מים לשנה והוא משמש גם לחקלאות* השני בגדלו — על 
גהר־קרוקודיל, מצפון־מערב לפרטוריה! מפעלים קטנים יותר 
הוקמו בעמקיהם של נהרות ואל והארץ מצפון־מערב לקינר 
ברלי ובעמק הנהרות סאנדי, אודטסהוח ואוליפאנטס. 

את המקום הראשון בחקלאות תופס התירס, שהוא לחמם 
של הילידים וגם מספוא־פיטום לבהמות. הוא רווח בכל הגלי¬ 
לות שיש בהם חקלאות, וביחוד ב״משולש־התירס״ — דרום־ 
טראנסוואל וצפון ארץ־אוראנג׳ ודרום־נאטאל והקצה המז¬ 
רחי של ארץ־הכף, ומחוץ לתחומה של ברית אה״ד — גם 
בבאסוטולנד. היבול ב 1948/9 היה כ 1.9 מיליון טון, שמהם 
באו יותר משלושה רבעים מחוות אירופיות. התירס הוא 
אחת מסחורות היצוא של אה״ד. את המקום השני תופסת 
החיטה (לחמם של האירופים), שהיא רווחת ביותר בקצה 
הדרומי־מערבי — שטח גידולה של החיטה משעה שהתחיל 
כאן הישוב הלבן* במשק־הילידים היא תופסת רק מקום 
מצומצם בלבד. יבולה ב 1948/9 במשק האירופי היה כ 4 / 2 
מיליון טון. תפוקת החיטה והתירס קטנה הרבה אף במשק 
האירופי של אה״ד מן התפוקה הממוצעת שלהם באה״ב. חוץ 
מן התירס, שמוצאו מאמריקה, זורעים הילידים את הדוחן 
הכושי, הנפוץ בכל אפריקה. השוק הגדול לחלב ולמוצדי־חלב 
בכרכים גורם לגידולו של מספוא ירוק בשטחים נרחבים, בכמה 
מהם באמצעות השקאה. אה״ד מספקת אח צרכיה בסוכר מן 
החוות האירופיות בנאטאל, שבהן השטח הזרוע קנה־סוכר 
הוא כ 1.37 מיליון דונאם והייצור הכללי של סוכר מגיע ל 622 
אלף טון( 1950 ). בעודף מועט של הסוכר משתמשים גם ליצוא, 
ביחוד בתערובת עם שימורי־פירות ומרקחות, וכן מוציאה 
נאטאל גם באנאנות ואנאנאס. גידול־גפנים לענבי־מאכל ולצי- 
מוקים, וכן ליין ולמשקאות אחרים, הוא ענף ישן בחקלאות 
האירופית באה״ד, שנתרחב הרבה במאה ה 20 . הכרמים מצ¬ 
ליחים ביותר בגליל של גשמי־החורף שבדרום־המערב ושטחם 
הוא למעלה מ 400 אלף דונאם. יצוא הצימוקים היה 0.83 מיל¬ 
יון ק״ג ב 1903/4 ו 7.85 מיליון ק״ג ב 1938/9 . בדרום מגדלים 
עצי־פרי ים־תיכונים, ובכללם פרי-הדר, לצרכי הארץ וליצוא, 
שהגיע ב 1950 ל 223 אלף טון( 5,58 מיליון תיבות). — היער 
תסס בעבר שטח נרחב בהרים הנשקפים על־פני החוף, אך 



טדרה־יד,לומים במזלינאז שממזרח לפרט 1 ריח, סראנסוואל 


כיום לא נשארו ממנו אלא שטחים קטנים, בעלי חשיבות 
כלכלית, ממערב לפורט אליזאבת * כאן נמצאים גם כמה מי¬ 
נים של עצים יקרים. בנאטאל ניטעה השיטה האוסטראלית 
השחורה בגבעות ובהרים (עד לגובה 1,800 מ׳) בשטח של 
1.5 מיליון דובאם* קליפת־העץ מספקת מאנין לבורסקאות 
כסחורת־יצוא, והעץ משמש לאדנים בשביל מסה״ב ובמכרות. 
אה״ד מגדלת גם טאבאק, שחלק ממנו מוצא לחוץ־לארץ, 
ובנאטאל מגדלים גם תד* שאינו מספק את כל צרכיה של 
אה״ד וגידולו אינו מתפשט* גם גידול-הכותבה לא הגיע 
לממדים חשובים בכלכלה של אה״ד. 

גידול־ מקב ד- ב 1949 נמצאו ל 12% מיליון ראשי־בקה 
כ 32 מיליון כבשים ו 5.5 מיליון עזים במשק החקלאי. על 
גידול הסום, חוץ מבגלילות־הרים מועטים (כגון דמת או- 
ראנג , ), מכבידות המחלות, שתוקפות באה״ד את הסוסים. עם 
התפתחותו של הישוב העירוני נתרבה ערכה של החלבנות: 
ב 1949 הוכנו כ 22 מיליון ק״ג של חמאה וכ 8 מיליון ק״ג של 
גבינה, שהספיקו בקושי לתצרוכת הפנימית. גז־הצאן מסיק 
כ 120 אלף טון של צמר בשנה, והצמר הוא המוצר הראשון 
בחשיבות בייצור והסחורה השניה בחשיבות ביצוא של 
אה״ד. — החקלאות וגידול־המקנה עדיין הם תופסים את המ¬ 
קום הראשון בכלכלה של ארץ זו מבחינת חלקם בהכנסה 
הלאומית ומבחינת מספרם של המתפרנסים מהם. 


381 


אפריקה תדרוסית, כרית 


382 



טכרה־זהב בוויטווטרזראנד. בחלס הסרט'—ערמות־חול לאחר שהפיסו פתוכז נרנריחהב 


בחופי המערב והדרום ובאוקיינוס הפתוח ועל חופי האי 
טריסטאןךה קוניה שבלב האוקיינוס האטלאנטי נתפתח בדור 
האחרון דיג, שמספק לא רק את צרכי־חארץ אלא אף 
תעשיה של שימורי־דגים, שהיא מכוונת ליצוא. בכמה מן 
האיים הקטנים שמול החוף של א , הדרומית״מערבית מפיקים 
בואנו. 

המכרות והתעשיה. תוצרת־המכרות תופסת את המקום 
הראשון בין סחורות היצוא, אם נכלול ביצוא גם את מט־ 
בעות־הזהב המוצאות לכיסוי הגרעון במאזן המסחרי. תפוק¬ 
תם של מכרות־הזהב (כ 1,000 ק״ג ליום) עולה בערכה על 
תפוקתם של כל שאר המכרות באה״ד, והיא מגעת לכדי 
מחצית תפוקת־הזהב העולמית. כרית־הזהב מרוכזת בידיהן 
של חברות גדולות מועטות, שמעסיקות כ 350 — 400 אלף עו¬ 
בדים, מהם כ 88% שחורים וכ 12% לבנים. לעומת זה פחתה 
בזמן האחרון תפוקת־היד,לומים באה״ד, וכיום היא קטנה 
הרבה מזו של קונגו הבלגית. בשנים האחרונות הולכת וגדלה 
התפוקה של הפחם, הנחושת, הברזל, המאנגאן, הכרום, האג מי¬ 
מון והאזבסט. תפוקתם של מכרות־הפחם משמשת לא רק 
לצרכי־הארץ ולציודן של ספינות־חוץ, שמבקרות בנמלי 
אה״ד, אלא אף ליצוא (בכמות קטנה). בדור האחרון נתפתחה 


לוח א 

תפוקתם של המחצבים העיקריים באד,"ד 


1950 

1937 

מוצר 

364 

351 

זהב (באלפי ק״ג) . 

1,732 

1,030 

יהלומים (באלפי קאראט) . 

26,473 

15,491 

פחם (באלפי טון) . . . 

707 

295 

ברזל 

316 

269 

מאנגאן ״ . . . 

223 

75 

כרום . , . . 


באפריקה הדרומית תעשיה מסועפת, שמייצרת מצרכי מזון 
ומשקה, הלבשה, דיור וריהוט לא רק לשוק הפנימי אלא 
אף ליצוא. 


לוח ב 

סחר־החוץ 


19 5 1 

19 5 0 

19 4 9 


־ ש ) 

ליוני לי 

(במי 


469.90 

307.40 

314.58 

יבוא . 

335.55 

245-00 

153.62 

'*וי 


מבחינת השווי תפסו את המקום הראשון ביבוא של 1949 
המתכות ומוצדיהן ( 110.3 מיליון לי״ש! 35% ), את המקום 
השני—סחורות־טכסטיל ( 66 מיליון לי״ש! 21% ),את השלי¬ 
שי — שמני־תעשיה, שעוות וצבעים ( 25.5 מיליון לי״ש! 
8% ), ואת הרביעי — מזונות ( 15,6 מיליון לי״ש; 5% ). 
ביצוא תפס את המקום הראשון הזהב (כולל מטבעות), את 
השני צמר, את השלישי מזונות, את הרביעי יהלומים, ואת 
החמישי מוצרי עץ־השיטה. דרך אה״ד עובר גם כל סחר־ 
החוץ של ארצוודהחסות הבריטיות: בצ׳ואנאלנד, באסוטו־ 
לנד וסוואזילנד, ובדוב הסטאטיסטיקות הוא נכלל בסחרה 
של אה״ד. — בסחר־החוץ של אה״ד תופסת את המקום הרא¬ 
שון בריטניה, את השני שאר ארצות חבר־העמים הבריטי, 
ואת השלישי — אה״ב. אה״ד נכללת בגוש־השטרלינג והיא 
נהנית מן ההעדפות, שהארצות של גוש זה מזכות בהן 
זו את זו, 

התחבורה והתנועה. הרוב של מסה״ב הממשלתיות 
הוא בידי הממשלה המרכזית, המפקחת גם על ב 1,000 ק״מ 
ממסה״ב הפרטיות, ובס״ה על 22,300 ק״מ של מס״ב. דשת 
מסה״ב באד,"ד, שהיא צפופה ביותר בטראנסוואל הדרומית, 
בגליל־המכדות, בפינה הדרומיודמערבית של ארץ־הכף וב- 
דרום־נאטאל, מתרחבת ומשתפרת, כן הולך ומתרבה מספרם 




383 


אפריקה הדרומית, כרית 


384 


של העסוקים בבניינו של מס״ב בין האירוסים והילידים כאחד. 
בידי הממשלה מרוכזים גם השירותים של מכוניות ציבוריות 
בקווים, שארבם הכללי מגיע ל 40,000 ק״מ ( 1950 ). ב 1949 
היו באה״ד כ 414,000 מכוניות, כ 4,000 אוטובוסים וכססס, 110 
מכוניות־משא. — גמליה הגדולים של אה״ד הם: קיפטאון, 
פורט אליזאבת, איסט לונדון ודרבן. ב 1949/50 עגנו בנמלים 
אלה 9,350 ספינות בעלות נפחי כללי של 23,077,500 טון. — 
לדואר באה״ד כ 3,500 משרדים. מספר המנויים על הטלפון 
בארץ זו מגיע ל 415 אלף והם קשורים ל 1,811 מרכזיות; 
לאה״ד חיבור טלפוני ישיר עם בריטניה ועם אה״ב. 

0£ , 11 ,ז 10 ז€)ח 1 110 ) 0£ ,)ק 0 , 10$ ) 15 ) 8 ) 5 3 ) 80 02115118 0£ ש:> 0££1 
4%710141714701 ;(מ 191 5/16 ואילך) 4.71711401 1714114517101 . 8 

£0071077110 י ) 1 ש £0 סס . 16 ; (מ 1917/18 ואילך) 471711101 
117105 \ 00141 ) 711 ,־ 01101 ) 1-0 . 0 ; 1935 ,. 4 . 5 171 5 הס 771 קס 01 עס( 1 
/ 0 151071 ) 11455710115 ) 171 ) 7/1 , 80801321 ,.מ . 0 . 0 ; 1938 ,. 4 . 5 / 0 
0£ .)קס ,ץ 0 ז \ 8111 1031 ^ 00010 110 ) 0£ 0££100 ; 1939 ,. 4 . 5 
/ 0 . 11 1/10 / 0 £050147005 111710701 7/10 .$ 0£ . 11 , 05 ת £1 \ 

ץ 114557 > 171 51001 0711 17071 7/10 , 1$ ) 8101131 . 5 . 0 ; 4 1940 . 5 
. 0 ; 1942 ,. 4 . 5 171 ^ 154557 ) 171 , 430130 < . 1 ^ ; 1941 ,. 4 . 5 171 
. 1949 ,. 4 . 5 171 14171171% 00141 ,סקקס! . 8 י ^\ 

א. י. בר. 

המבנה המדיני. — ברית אה״ד היא דומיניון בעל 
ממשל עצמי במסגרת קהיליית־העמים הבריטית. כיום היא 
מורכבת מ 5 יחידות אוטונומיות: 4 פרובינציות (ע״פ חוקת 
1909 ) — כף התקווה הטובה(-<ן £33 ,שק 1140 ) 000 0£ 0 ק 03 
13011 ), נאטאל, טראנסוואל, המדינה החפשית של אוראנג' 
( 51331 ץז^\ ש[מבז 0 , 81310 ששז? ש£מ 3 ש 0 ), — והטריטוריה 
של א' הדרומית־מערבית ( 5 ש^ 1 ) 5111 , 3 ש 1 ז£\! 651 ^- 800111 
113 ״ 1 ו 7 ), שסופחה לאה״ד ב 1949 בניגוד להחלטות האו״ס 
וללא אישור בינלאומי. 

בראש השלטון של מדינת־הברית עומד להלכה מושל כללי 
( 31 זשתש 0 -ז 0 תזש׳! 00 ) מטעם המלך, אולם סמכויותיו הן 
בפועל מצומצמות מאוד. המשטר מיוסד על דמוקראטיה 
פארלאמנטארית של האוכלוסיה הלבנה ממוצא אירופי. זכות־ 
הבחירה (או זכות־המינוי) הפאסיווית לכל המוסדות הפאר־■ 
לאמנטאריים נתונה רק ללבנים. הפארלאמנט מורכב מסנאט 
ומבית־נבחרים. הסנאט הוא בן 48 חברים: 44 מייצגים את 
הלבנים ( 10 ממונים ע״י המושל הכללי׳ מהם 5 שנחשבים 
כמומחים לענייניהם של הלא־אירופים, 34 נבחרים ע״י מו¬ 
סדות השלטון המחוזיים — 8 מכל פרובינציה ו 2 מן הטרי¬ 
טוריה), ו 4 מייצגים את הילידים. בית־הנבחרים הוא בן 159 
חברים! 156 נבחרים ע״י כל האוכלוסיה האירופית, איש 
ואשה, מבן 21 שנה ומעלה, ביחד עם האוכלוסיה הצבעונית 
של מחוז־הפף ( 55 מן הכף, 16 מנאטאל, 66 מסראנסוואל, 13 
מאוראנג/ 6 מן הטריטוריה)! 3 לבנים נבחרים ע״י הילידים 
בכף. מושב הפאדלאמנט הוא בקיפטאון. סמכויותיו של בית- 
הנבחרים, ביהוד בשטח התקציבי, מרובות מאלו של הסנאט. 
המושל הכללי מסנה את מנהיג הרוב הפארלאמנטארי כראש־ 
ממשלה! הממשלה תלויה באמונו של הפארלאמנט. מושב־ 
הממשלה הוא בפרטוריה. — לשם ייצוג ישיר של הילידים 

ש 

הוקמה ב 1936 מועצה מיוחדת (שז\ 111311 ש 65 זק 6 ^ 5 שז\ 14311 
0000011 ), שהיא מורכבת מ 6 פקידים, 4 חברים ממונים ע״י 
המושל הכללי ו 12 חברים נבחרים מן הילידים! סמכויותיה 
של מועצה זו מוגבלות לביקורת ולייעוץ בענייני־הילידים. 

הפרובינציות והטריטוריה נהנות ממידה רחבה של שלטון 
עצמי בכל ענייניהן הפנימיים. על כל אחת מן הפרובינציות 
וכן על הטריטוריה ממונה מנהל (ז 310 ז 1$1 מ 1 ןמ 1 )^) מטעם 


המושל הכללי, אך לכל פרובינציה ולטריטוריה יש מועצה 
מחוקקת נבחרת וממשלה משלה. 

הפארלאמנט, משרדי השלטון והשיפוט ומוסדות-ד,חינוך 
מאורגנים על בסיס של דוילשוניות: הולאנדית-אפריקאנס 
ואנגלית הן לשונות רשמיות ושוות־זכויות. בדגל־הברית 
משתלב היוניון־ג׳ק בסמלי הרפובליקות הבוריות לשעבר. 


התפתחות הישוב באה״ד 
(בלא א׳ הדרומית־מערבית) 


לא־אירופים 

אירוסים 

ס״ח 

שנה 

4,059/018 

1,116,806 

6,175,824 

1904 

4,697/159 

1,276/242 

6,973.394 

1911 

5,409/093 

1,519,488 

6,928,580 

1921 

7,586/041 

2/003,857 

9,689,898 

1936 

9,045,669 

2,375,690 

11,413/349 

1946 

10,003/188 

2,643,187 

12,646/375 

1951 


לפי מקור סטאטיסטי אחר מנתה האוכלוסיה הלא־אירופית 
ב 1951 כ 10.3 מיליון נפש. 


החלוקה המדינית והישובית של אה״ד 



*(1951 

צוכלוסיה 






ס״וז 

לא־אירופים 

אירוסים 

שטח 

מדינה 

סי 

3 8 

ס ן\־ 

א־ 4 י 

נסשות 

% 

נפשות 

% 

נפשות 

(קמ״ס 

6.1 

4,417/333 

78.8 

3,464,108 

21.2 

935,674 

717,839 

הסדובינציה של 
כף התקווה השובה 

26.3 

2/408.433 

886 

2,102,415 

11.4 

274,468 

91.389 

הפרובינציה של 
נאסאל . 

16.8 

4/802,405 

74 9 

3,472,640 

25 1 

1,205.458 

286,053 

הפרובינציה של 
טראנסוואל . 

79 

1,018,207 

77 9 

775,702 

221 

227,587 

128,580 

המדינה החפשית 
של אוראנג׳ . 

0.5 

430 354 

88-5 

380/713 

115 

49,641 

822,909 

הטריטוריה של א׳ 
הדרומית-מערביח 

6.4 

13/076,729 

5 י 79 

10 195,578 

20.5 

2,692,828 

2,046,763 

ברית א׳ הדרומי: 


• מאחר שחלקי־האוכלוסיה השונים נפקדו לחוד, אין התאמה בין 
הפספרים שבסרטים ושבכלל. 


ערים ראשיות: יוהאנסבורג׳ 821 אלף ( 360 אלף אירו¬ 
פים)! _קיפטאון, 572 אלף (אירופים ב 1946 — 214 אלף)! 
דרבן, 475 אלף (אירופים ב 1948 — 128 אלף)! פרטוריה, 
283 אלף (אירופים ב 1946 — 126 אלף). 

משפט. המשפט המקובל באה״ד נובע מן המשפט הרומי־ 
ההולאנדי, שהונהג בארץ זו ע״י המתיישבים ההולאנדיים. 
במשך הזמן הוכנסו שינויים מרובים במשפט זד, ובזמן האחרון 
גם הושפע במידה מרובה מן המשפט האנגלי, ששיטת־ 
התקדימים שלו הוכנסה לאה״ד. בין השאר נתקבלו כאן 
שיטת־המושבעים האנגלית, המשפט הפלילי האנגלי, המשפט 
המסחרי האנגלי והשיטה האנגלית בחקירת־עדים. 

המשפט הדרום־אפריקני שונה מן האנגלי בדברים הבאים. 
בענייני מקרקעים קיימים באה״ד ספרי-אחוזה, שבהם צריכים 
להירשם החוזים הנוגעים להעברת בעלות וזכויות־קניין 
אחרות, ואין הקונה נחשב לבעל־הקרקע אלא אם כן נערך 
רישום זה. באה״ד קיימת שותפות-נכסים בין איש לאשתו, 
אלא אם כן הותנה בחוזה שקדם לנישואים ששותפות כזו 





385 


אסריהח הדרומית, כריח 


386 


לא תתקיים, בעוד שבאנגליה (בהתאם לחוק מ 1882 על דיני־ 
הקניין של האשד. הנשואה) כמעט אין הנישואים משפיעים 
על המעמד של רכוש הבעל או האשה. מתן מתנות מצד 
הבעל לאשה ולהפר אינו מותר אלא בתנאי שמתנות כאלו 
לא תפגענה בזכויותיהם של בעלי־החוב. ע״פ התקנות של 
המשפט הרומי־ההו׳לאנדי בטלה ומבוטלת ערבות שניתנת 
ע״י האשד. אלא אם כן ויתרה האשד. חגיגית על הגנה זו, 
שהחוק נותן לה. בדיני־ירושה, אם אין צוואה, יורשים 
הילדים ושאר הצאצאים, וכשאין צאצאים יורשים ההורים 
או האחים, האחיות וצאצאיהם. בן־הזוג מקבל את חציו של 
הרכוש המשותף לאחר פרעון החובות המגיעים לאחרים (אם 
היתה קיימת שותפות בין בני־הזוג). בענייני־חוזים הולכת 
וגוברת באזד׳ד השפעתו של המשפט האנגלי ונחלשת השפעת 
עקרונותיו הישנים של •המשפט הרומי־הולאנדי. מן המשפט 
האנגלי נקלטו חוקים מיוחדים על ענייני־ביטוח, דיני־שטרות, 
חברות בערבון מוגבל, זכויות מחברים וממציאים, ועוד. 
עפ״ר חל על החוזים החוק המקובל במקום שבו נערכו. 
במשפט הדרום־אפריקני לא נקלט העקרון האנגלי על צורך 
התמורה ( 100 ) 1663 ) 00051 ) ;ע״ם העקרונות של המשפט הרומי 
נדרש, במקום תמורה, שכוונתם של הצדדים תהא רצינית 
ונימוקם הגיוני. כשנעה־ חוזה בין בני־אדם מרובים, כל 
העומדים מצד אחד אחראים אחריות מלאה כלפי הצד השני, 
פרט למקרה שהדברים נקבעו קביעה אחרת. אין כוח החוזים 
יפה אם נערכו ע״פ טעות, מתוך אי ידיעת העובדות, מחמת 
אונם, במרמה, וכד׳. חוזה שאי־אפשר לקיימו מחמת אונס 
בידי שמים רואים אותו כבטל ומבוטל, שלא כבמשפט 
האנגלי. בפרובינציות של טראנסוואל ונאטאל אפשר לבטל 
חוזר" שבו מכרו חפץ מסויים בפחות ממחצית ערכו או קנו חפץ 
במחיר העולה כפליים על שוויו. המכירה במשפט של אה״ד 
אינה דומה ל״מכירה" לפי החוק האנגלי, אלא ל,הסכמה 
למכור׳ שבחוק זה * כלומר: ע״י חוזה־המכירה אין הקונה 
נעשה בעל־החפץ אלא בעל חוב כלפי המוכר. הבעלות 
נרכשת רק עם מסירת־החפץ, כשהמדובר הוא במיטלטלים, 
או ע״י רישום הסכר, כשהמדובר הוא במקרקעים. כן נדרש 
תשלום של המחיר הממשי. בעניינים הניגעים ליפוי־כוח 
נתקבלו רוב הכללים האנגליים. אם המורשה קורא בשם 
המרשה שלו, נחשב החוזה כאילו נערך רק בין המרשה 
ובין הצד השני בחוזר- אולם, לפעמים אין אחריותו של 
המורשה פחותה משחיתה אילו היה הוא עצמו בעל־החוזה, 
וכד הוא עפ״ר כשהוא מייצג שולח זר. כשאין המורשה קורא 
בשם שולחו, רשאי דצד השני לפנות או אל המורשה או 
אל שולחו. 

,. 06 . 2 , £01141 1 ( 1110 ( 1 £01710411 10 171170414011011 ,€€*! .מ 

; £04141 1 ( 1110 ( 1 171 ) 10771 [ 1 ) 171 ) 1 ( 115 ^ £11 \ד . 0 ; 1925 

; 1921 , 71012 ( 4 1 ( $0111 172 1105 ) £51 ־ ( 0 111071 ) ■ 441711711517 

, 7100 ( 4 1 ( $0111 / 0 1711110 ) 4070 ( , 1111111 ^ .?-ש 1 ) 11 . 0 

״ 5 ^ 19 
ג. ס. 

החינוך. באה״ד קיימות רשתות־חינוך עממית ותיכו־ 

נית נפרדות לאירופים, לצבעונים, לאסייתים ולילידים. החינוד 
לילדי־האירופים ולחלק מילדי־הצבעונים הוא חובה וניתן ע״י 
בתי־ספר ממלכתיים או ע״י בתי־ספר עדתיים או פרטיים 
מופרים; בפועל הוא מקיף את כל ילדי־האירופים. מוסדות־ 
החינוך הממלכתיים (של ממשלת־הברית או ממשלות־הפרו־ 
כינציות) לילדי הלא־אירופים מקיפים רק חלק מן הילדים בגיל 


בית־הססרו עליהם יש להוסיף מוסדות כנסייתיים ומיסיו־ 
נריים. בדרך־כלל הולך ומתפשט החינוך גם באוכלוסיה הלא־ 
אירופית, ומספר התלמידים הלא־אירופיים באה״ד כבר מגיע 
כיום ליותר מכפליים ממספר התלמידים האירופיים! אעפ׳׳כ 
מוציאה הממשלה על החינוך האירופי סכום גדול יותר מעל 
החינוך של הילידים. 

ב 1949/50 היו בכל תחומי אה״ד כ 2,900 בתי־ספר עממיים 
ותיכונים לאירופים ובהם כ 460 ־ אלף תלמיד, וכ 6,900 בתי* 
כפר ללא־אירופים ובהם כמיליון תלמידים. 

באה״ד קיימות 7 אוניברסיטות ובהן 20 אלף סטודנטים 
( 1948 ). 

ספרות. הסופר האנגלי החשוב הראשון, שקם לד* 
לספרות של אה״ד, הוא הסקוטי תו׳מאס פרינגל ( 610216 ?; 
1789 — 1834 ). אע״ם שבילה באה״ד רק 6 שנים, נודע פרינגל 
כמבשר השירה של ארץ זו, ופירסומו בא לו בעיקר משירו 
״הרחק במדבר״ () 06566 1116 ס! £36 .^), 1828 . רושם מיוחד 
עשה גם סיפורו "על תקופת־מגורים באה״ד" ( 6 ׳\ 1 :בז־ 1 ב ז א 
£6103 ^. 80111:11 ס! 16066 ) 651 ? 3 0£ ), 1835 , שבו תיאר 
בציוריות מרובה את החיים בתקופה הקולוניאלית ואת נוף־ 
המקום. בין המשוררים האנגליים הראשונים של אה״ד זכו 
לפירסום גם ג׳ון פירברן ( 0 ז 31 < 1 ז 31 ?), בן־דורו של פרינגל, 
א. ב. ווטרמיאר ( 66 ץ 6 ! 660 )ג/*\) ואלפרד ד,נרי בל ( 8611 ) 
השמות הידועים ביותר בין המספרים הראשונים, שקמו 
באה״ד, הם של שלוש נשים: אוליב שדינר (■ 8611661061 ), 
פולין סמית ( 8011111 ) ושרה גרטרוד מילין ( 1110 ^ 1 ). אוליב 
שריינר היא מחברת הרומאן המפורסם ביותר בחלק עולם זה: 
3601 ? ת £6103 \) 30 0£ ץ 06 ) 3 1716 ("סיפור על חווה אפרי- 
קאנית״), 1883 , שהוא כתוב ברוח טראגית ואירונית כאחת. 
הרומאניסטן החשוב ביותר בסוף המאה ה 19 היה סקאלי 
(ץ 11 ט 50 . 0 .¥\), שמתאר שטחים מרובים מחיי אה״ד הן 
בשירה והן כפרוזה! טובי שיריו נדפסו בספרו , 06015 ? 
1892 ומבחר סיפוריו כלול בקבצים 1895 , 3106165 3£16 ? 
* £7663100111 ¥11116 \ 1116 (״הטבח הלבן״), 1897 . פולין 
סמית תיארה ברגישות אימפרסיוניסטית את חייהם של 
פשוטי־העם בארץ זו בקבצי־הנובלות שלד, 1016 ? 7716 
3600 ? (״אחור הקארו הקטך), 0111116601 ,1925 5 ק 110 ! 13 ? 
(״ילדי סלאטקופ״), 1935 , וברומאן 8636116 1716 ("שמש־ 
הכנסיה״), 1927 . שרה גרטרוד מילין הצטיינה ברומאן 
הסוציולוגי והפסיכולוגי ואף נגעה בבעיות של בני נישואי־ 
תערובת של לבנים ושחורים בספרה: 1660 ) 01111 ק 6 ז 5 5 ' 1 > 00 , 
1924 (עברית: "בנים חורגים לאלוהים", תרצ״ג). מן המשו* 
דרים בדור האחרון, שנתבלט במקוריותו הן בסיגנון והן 
כתוכן, הוא רוי קמבל ( 11611 ק 301 כ>), שספרו ־״ 1 1301102 ? 
0 !ק 63 (״צב־הים הלוהט״), 1924 , משמש ביטוי ל״שאיפתו 
של הנוער המודרני להימלט מן התוהו ובוהו הרוחני, שהוא 
נתון בו״. ב 1931 פירסם את 1 ) 0606213 1716 , סאטירה על 
הספרות האנגלית של זמנו. משורר מסורתי יותר הוא ארתור 
שירלי קריפס ( 5 קק! 06 ץ 5116361 11116 ) 36 )), שפעל כמיסיונר 
באה״ד 'ושנוסף על ספר־השירים שכתב ( 1939 , £6103 ^) 
חיבר גם סיפורים מצטיינים במעוף־דמיון. מבחר טוב של 
השירה האנגלית הדרום־אפריקאנית במאת־השנים האחרונה 
אנו מוצאים באנתולוגיה 500111 0£ 80016 ץ 36 ס 6 זס 06 1716 
¥6656 1£61630 / ("ספר יובל־המאה של השירה הדרום־אפרי־ 
קאנית״), 1925 ׳ שערך פראנסיס קת סליטר (? 0366 630615 ? 



387 


אפריקה הדרומית, פרית 


388 


■! 81310 ) — אף הוא משורר, שבספר־שיריו 0114 ? 14 ־ 021 
(״עם כהי־העור״), 1935 , תיאר את ההווי של שבט־הכסוסה. 
מן הסופרים החדשים יש להזכיר את אלן פיטון (מ 12 .^ 
31011 ?), שבספר( 1948 ,ץמ!תטס 0 1 ) 201070 110 ! ,ץ 01 (עב* 
רית: "זעקי, ארץ אהובה", תשי״ב) הוא דן בבעיית היחסים 
בין הלבנים והכושים מתוך גילוי שני צדדיה של בעיה זו 
וברוח של אהדה לסבלותיהם ושאיפותיהם של הכושים, וכן 
את אליזאבת ובסטר (ז 0 ! 5 לש^), שספרה 0£ ץ 1 ! 10 מ 0 ז 00 
100000000 (״טכס של תמימות״), 1949 , זכה בפרס לרומאן 
הדרום־אפריקאני, ואת הרברט ווטקינז־פףצ׳פורד (-ז 3 ^\ 
41 זס 02£ ! 11 ?- 5 ס 141 ), שספרו סוד!!?' 00041 $' 0041 10 ("כשתגיע 
השעה״), 1949 , משקף את החיים באד,"ד אגב תיאורן של 
תולדות משפחה אחת. 

חלק חשוב מספרותה של אה״ד נכתב בלשון אפריקאנס 
( 143305 ״£^), ניב הולאנדי, שפותח על־ידי התושבים וסוגל 
לצרכי־ספרות. בלשון זו התחילו כותבים ב 1860 , אך דברי- 
ספרות בעלי־רמה נתפרסמו בה ביחוד אחר מלחמת־הבורים 
( 1899 — 1902 ). בין הראשונים׳ שחיברו את יצירותיהם באפ־ 
ריקאנם, היו ליפולט (:ו 141 ס? £01 • 0 • 0 ), משורר ודראמא- 
טורגן, שגילה ראשון את הכוחות הצפונים בלשון זו. סלירם 
( 5 ־ 0011101 .? .? .ן), די טויט (! 201 ׳ 410 .ם .!) 'וויסר 
(•! ¥1550 .ס .! 4 ) הצטיינו ביהוד בשיריהם הליריים. הסופרים 
החשובים ביותר בפרוזה היו פינאר (• 1011331 ? .!/ . 41 ), 
שנתפרסם בספרו על חיי־החיות, דה ואל( 7331 ו\ 10 ! . 11.11 .!), 
שחיבר רומאנים היסטוריים, מאלהרבה ( 20 ־ 1131201 ?.? . 0 ) 
רואן ברוגז(סס^סז? 730 .[), שכתבו סיפורים מחיי־ההווה. 
ואן ברוגן הצטיין ביהוד בהבנה פסיכולוגית, שנתבטאה 
בכמה רומאנים ראליסטיים, שהמפורסם שבהם הוא "אמפי" 
(שמו של בן־איכרים מטומטם שהוא הגיבור הראשי בספר). 
יתכן שהסופר הפופולארי ביותר באפריקאנס הוא לאנגנהופן 
( £30 8 0020700 .ן . 0 ), שחיבר סיפורים וסקיצות"ברוח 
סאטירית־הומוריסטית ונתן ביטוי לרגשותיהם של הבורים 
כלפי הזרים מן האנגלים וההולאנדים כאחד. חלון לעומת 
ההוויה הנפשית של הכפר קרע ברומאנים שלו כריסטיאן 
מ. ואן דן היפר (־ 1100701 100 ) 730 ), שהוא גם משורר 
ומכהן כפרופסור לאפריקאנס באוניברסיטה של ויטווטרזראנד. 
המפורסם בסיפוריו הוא •! 50010 (״קיץ״), 1935 . 

. 1925 , מ 2 ־ 6 /־?/ 44 . 1 / 1 ) 501 , 2111211 ^ 1 . 1 ^ 

ח. ש. 

היסטוריה. קו־החוף של אה״ד נתגלה ע״י הפורטו־ 
גיזים בשנות ה 80 — 90 של המאה ה 15 , במסעותיהם להודו. 
אולם גילוי זה לא הביא לידי התנחלות, ואפילו לא לידי 
היאחזות בתחום זה. הפורטוגיזים רק נחתו בחופים ולא ניסו 
בשום מקום לחדור לפנים השטח, הנכלל כיום באה״ד, ובכלל 
לא גילו התעניינות מרובה בארץ זו. ב 1510 הפקירו הפורטו־ 
גיזים אף את נקודת־האחיזה, שרכשו להם בכף התקווה 
הטובה, וכל האיזור נשאר כ 100 שנה מחיץ לתחום ההת¬ 
עניינות האירופית. 

במאה ה 17 התחרו זו בזו שלוש מעצמות מערב־אירופיות 
על המונופולין על סחר־אסיה: פורטוגאל, הולאנד ואנגליה, 
וכל אחת מהן הקימה תחנת־ביניים מרכזית, שבה יוכלו 
ספניה, בדרכם למזרח הרחוק, להצטייד במי־שתיה טריים, 
בבשר טרי ובירקות. בין תחנתם המרכזית של הפורטוגיזים 
בלורנסו מרקש (ע״ע) בחוף המזרחי של אפריקה ובין התחנה 


המרכזית של האנגלים באי סט. הלנה שבלב האוקיינוס 
האטלאנטי הדרומי הקימו ההולאנדים את תחנתם בקצה 
הדרומי־מערבי של יבשת־אפריקה, לרגלי "הר־השולחן" 

( 1,101101310 10 כ 731 ). 

שלטון הו ל א נד ( 1652 — 1815 ). התחנה ההולאנדית 
באה״ד נמצאה מתחילה ברשותה של "החברה ההולאנדית 
ההודית־מזרחית", שלא היתה מעוניינת במקום זה אלא 
כבתחנת־ביניים ותחנת־דואר. רק ב 1652 שיגרה הנהלת 
החברה לכף התקווה הטובה משלחת בת 70 איש בראשותו של 
הרופא הימי יאן ואן ריבק ( 21020014 730 130 ). תפקיד 
המשלחת היה: ייסוד של ישוב קבוע בכף, כדי לחזק את 
הביטחון של תחנת־ביניים זו. המתיישבים הראשונים נתקלו 
בקשיים גדולים: חיכוכים ביניהם ובין הילידים — הבוש¬ 
מנים הציידים וההוטנטוטים מגדלי־הבקר! קדחת מחמת 
הביצה, שבקירבתה הוקמה ב 1666 המצודה > סיכסוכים בין 
המתיישבים ובין הנהלת החברה באמסטרדאם, שלא היתד, 
מעוניינת אלא ברווחיה ולא בהתפתחותה של התיישבות 
לאומית, שעלולה היתד. להוציא את המתיישבים מתחת 
פיקוחה של האדמיניסטראציה וגם לשמש גרם לחיכוכים עם 
הילידים. אולם למתיישבים, שנקראו בורגרים(ז. א. אזרחים), 
עמד תומך בעל מרץ ויזמה, והוא ואן ריבק עצמו: הוא שיגר 
משלחות לחקירת פנים־הארץ! ערך מפות! תמך בהקמת 
בית־חרושת לעישון־דגים! הכניס לתחום פעולתה של החברה 
ההולאנדית את כל השטח עד לרונדבוס ( 10205011 ) 00 ?) — 
10 ק״מ מדרום־מזרח לכף— ומנע ביקורים בכף מצד אנגלים, 
צרפתים ופורטוגיזים. תחומי־ההתיישבות נתרחבו והלכו! 
הבורגרים הלכו אחר המרעה הטוב. 

אחר שלום נימכן ( 1679 ! ע״ע) ערכה החברה נסיון־הת־ 
יישבות רחב יותר, לשם הקטנת ההוצאות של חיל־המצב וכן 
לשם פיתוח השטחים הפורים. סימון ואן דר סטל ( 5101 ), 
שנשלח לכאן כמושל ( 1679 ־ 1699 ), נתפרסם'כ״המייסד השני 
של ההתיישבות בכף". בתקופת־שלטונו חדרו ההולאנדים 
צפונה עד מכרות הנחושת של נאמאקוואלאנד (- 113 ^ 1513013 
13041 ) וקנו את נאטאל מן הילידים ( 1689 ). ואן דר סטל 
הביא לאה״ד מתיישבים הולאנדיים נוספים וגם מספר ניכר 
של מתיישבים גרמניים, ולאחר ביטול הצו של נאנט ב 1685 
(ע״ע הוגנוטים) באו לכאן גם כ 200 משפחות של הוגנוטים, 
שפיתחו י את היוגבות. ההוגנוטים יושבו לא במרוכז, אלא 
פוזרו בתוך הישוב ההולאנדי ועד מהרה נתבוללו בו, 
ושני הקיבוצים בעירובם היוו את היסוד הבורי(״בור״ — 
! 200 — בהולאנדית: איכר). במשך 50 השנים הראשונות 
לשלטון החברה בכף היגרו לכאן כ 2,500 אירופים, שרק 
כמחציתם היו הולאנדים, אך אלה האחרונים הטביעו את 
חותמם על הישוב כולו. 

הניגודים בין המתיישבים ובין האדמיניסטראציה הלכו 
והחמירו, ביחוד בימי שלטונו של וילם אדריאן ואן דר סטל. 
בנו של המושל הקודם. תקופת כהונתו נסתמנה בהגברת 
הפיקוח על המתיישבים ובגידול השחיתות מצד הפקידים. 
ב 1707 הודח וילם אדריאן מכהונתו ועם זד, הוחלט לאסור 
את ההגירה — כדי לגדור בעד גידול כוחם של המתיישבים. 
החלטה זו הפסיקה את התפתחותה של אה״ד כארץ הולאג- 
דית והקלה את סיפוחה לאחר זמן לקיסרות הבריטית. 

עשר שנים לאחר שהוטל איסור כניסה על מהגרים 
מאירופה הוכרחה מועצת־המושבה לדון בשאלת התר־כניסה 



389 


אפריקה הדרומית, ברית 


390 


לבלתי־אירופים לשם פתרון בעיית־העבודה. המיעוט תמך 
ב״עבודה עצמית" של אירופים חפשים, שלשמה צריך היה 
לעודד את ההגירה מאירופה. הרוב הכריע לטובת הכנסתה 
של העבדות ה״צבעונית". החלטה זו גרמה לכך׳ שאה״ד 
נעשתה במרוצת־הזמן זירת־ניגודים בין הגזע הלבן ובין 
הגזעים ה״צבעונים" של אפריקה ואסיה. האוכלוסיה של 
אה״ד נעשתה בעלת שתי דרגות: זו של האדונים האירופים, 
המביטים בבוז על כל עבודה, פרט לעבודת־מומחה, וזו של 
"חוטבי־עצים ושואבי־מים", שבאו לא רק מילידי־המקום ומן 
האיזורים האפריקניים הסמוכים, אלא אף מאינדונזיה או 
מהודו. עובדה זו הכניסה תסבוכת חדשה בבעיית־הגזעים, 
שהיתה מורכבת גם בלא זה. 

שנות־שלטונו של המושל ריק טולבאג( 3£11 נ! 1 נ 71 4 ( 11 ), 
שנלחם בקורופציה הרשמית, היו תקופת־פריחה לישוב 
( 1751 — 1771 ). בימי יורשו, פלטנברג ( 2 ־ 61 נ 11 ז 6 * 161 ?) י חזרו 
ונתרבו הקובלנות מצד הבורגרים על ניצולם ע״י החברה ועל 
שרירותם ושחיתותם של פקידיה. 

ב 1795 גירשו המתיישבים מן הספר המזרחי את פקידי- 
החברה והכריזו על רפובליקה עצמאית בגראף ריינט 
( £61:161 33£ ־! 0 ) ובסולנדאם ( 1:11611113:11 ^ 5 ). באותה תקופה 
כבר נתפשטה ההתיישבות האירופית עד נהר הדג הגדול 
(• £1 ׳!!? 1511 ? 631 ־ 01 ) ומעבר־קארו ( 1-00 ־ £31 ) במזרח, עד 
נהר־אוראנג׳ בצפון־המערב ועד הרי ניאופלט( 61£1 ז\׳ 015 ש 1 א) 
וסוורטברג בצפון. הישוב מנה כ 16,000 אירו¬ 

פים, 'שלרשותם עמדו 17,000 עבדים ומספר בלתי־ברור 
של בושמנים והוטנטוטים. הנאטוראליסטן השוודי תונברג 
(^*!"טורד), שביקר את הארץ באותו זמן, ציין את מושבת* 
הכף כ״מושבה גדולה ופורחת׳ שמביאה למין האנושי כבוד 
יותר מכל כיבושי אלכסנדר הגדול ושחשיבותה בשביל הו* 
לאנד עולה על כל כיבושיה בכל חלקי העולם כולו". 

בשלטון ההולאנדי באה״ד היה יסוד של חולשה, שגרם 
בסופו של דבר לכך שהולאנד איבדה נחלה זו. הממשלה 
המרכזית לא הרבתה להתעניין בעניינים הפנימיים של המו¬ 
שבה, שנחשבו כנוגעים לעסקיה הפרטיים של חברה כלכלית 
פרטית; ואילו המתיישבים עמדו בפני הבעיה הפוליטית- 
ממלכתית של הגנה מפני שבטי־הילידים המרובים מצד 
היבשה ומפני האימפריאליזם הבריטי מצד הים. הבורגר הבורי 
היה רועה וצייד, אדוק בדתו ופשוט בהליכותיו. י הבורים 
התנגדו להתערבותם של פקידים הולאנדיים בחייהם, ראו 
את עצמם כבלתי־תלויים, ועם זה דרשו מן הממשלה לסייע 
להם במלחמתם בשבטי-הספר. עם כל הניגודים בין הבורגרים 
ובין החברה ההולאנדית ההודית־מזרחית, לא היו הראשונים 
בדרך־כלל נוטים להתקוממות, ובהתמרדות בגראף ריינט 
ובסולנדאם היה משום יוצא מן הכלל. 

השלטון האנגלי. העצמאות של הבורים באה״ד 
האריכה רק ימים ספורים. בספטמבר 1795 נכבש הכף על־ידי 
הבריטים, שהשתמשו באמשלה של הגנה על זכויות־שלטונו 
של בעל־בריתם הנסיך מאוראנג׳, שגורש מהולאנד על־ידי 
הרפובליקה הצרפתית ותומכיה מבין ההולאנדים. במלחמת 
הקואליציה ברפובליקה הצרפתית היה לאנגליה עניין אס־ 
טראטגי בדבר, שמושבת־הכף תהא ברשותה: חשוב היה לה, 
שעמדה זו בדרך להודו לא תיפול בידי האויב. בהתאם 
לשלום־אמין ( £1802 חזרה מושבת־הכף לרפובליקה הבאטא- 
ווית, שהוקמה בהולאנד בחסותה של צרפת. החברה ההו־ 


לאנדית ההודית־מזרחית שוב לא היתה קיימת, וממשלת- 
הולאנד החדשה ניהלה את העניינים במושבת־הכף במרץ 
וביעילות. בהשפעתה של המהפכה הצרפתית, התחילו ההו־ 
לאנדים מכניסים שורה של תיקונים במושבה. עם חידוש 
המלחמה בין אנגליה וצרפת, חזרו האנגלים וכבשו את ארץ- 
הכף ( 1806 ) מידי השלטון ההולאנדי, בעל־בריתו של נאפו- 
ליון. בהתאם להחלטת קונגרם־וינה ( 1814 — 1815 ) נשארה 
לאנגליה הבעלות על ארץ־הכף ועל מושבות־הולאנד שבאמ¬ 
ריקה הדרומית (גיאנה), שנכבשו על־ידי בריטניה ב 1796 , 
תמורת תשלום של פיצויים להולאנד בסך 6 מיליון לי״ש, 
שעליו הוסיפה בריטניה הסכמה לסיפוחה של בלגיה לכתר 
ההולאנדי. ב 1830 הפסידה הולאנד את בלגיה בלא שקיבלה 
חזרה את מושבת־הכף. כך נשתרש באה״ד גורם חדש: 
האימפריאליזם הבריטי, ותולדות אה״ד רקונגרס וינה עד היום 
הן בעיקרן תולדות הניגודים בין בריטניה ובין הבורים. 

מיד לאחר מלחמות-נאפוליון הונהג במושבת־הכף שלטון 
אזרחי, שמתחילה נמסר לפקידות בריטית ממונה. ב 1828 
הונהג חוק־הענשים הבריטי, אע״פ שבשיפוט האזרחי נשארה 
התחיקה הרומית־הולאנדית. הפקידות ההולאנדית הזעירה, 
שהיו לה גם תפקידי־שיפוט, בוטלה, ובמקומה באו שופטים 
קבועים, שהרבה מהם לא שמעו הולאנדית. הממשלה ביטלה 
את ההשתתפות העממית בשלטון (פרט לשלטון המוניצי¬ 
פאלי) — מה שהחליש עוד יותר את מעמדם של התושבים 
הוותיקים —, ולעומת זה עודדה התיישבות בריטית באה״ד. 
ב 1820 הגיעו לכף כ 5,000 בריטים, שנתיישבו במחוז אלבאבי 
שבסביבות פורט אליזאבת וגריאמזטאון. היתה זו ההגירה 
המאורגנת הראשונה לאיזור זה מזמן שהופסקה ההגירה לכף 
ע״י ההולאנדים ב 1707 . המתיישבים הללו לא פוזרו בתוך 
הבורים, ועל כן לא נתבוללו בתוכם. 

כל זה גרם לכך, שהבורים היו בלתי־מרוצים ביותר מן 
השלטון הבריטי; והעובדה, ששלטון זה עמד בכל תוקף על 
תשלומי־המיסים כסדרם, הגבירה אי־שביעת רצון זו. ביחוד 
היתה מרובה התמרמרותם של הבורים על מדיניותה של 
הממשלה כלפי הילידים והתנהגותם של המיסיונרים כלפיהם. 
מראשית שלטונם במושבת־הכף נתגלו הבריטים כמצדדים 
של הילידים בסיכסוכיהם של אלה האחרונים עם הבורים. 
השלטון הבריטי הקים יחידת־משטרה מבין הילידים, והמיס- 
יונר הסקוטי פילים, שהיה בעל־השפעה בחוגי־הממשלה, אף 
הטיף לריכוזם של הילידים ברזרוואטים, כדי להגן עליהם מפני 
הבורים וכדי להעלותם לדרגת־תרבות גבוהה יותר. מחשש 
קשיים בהשגת עבדים ומשרתים התנגדו הבורים לרזרוואטים. 
שיחרור־העבדים בכל רחבי הקיסרות הבריטית ב 1833 גרם 
לחיכוכים נוספים בין הבורגרים ובין הממשלה. נתעוררו 
קשיים בקשר לקבלת פיצויים בעד העבדים המשוחררים, 
מכיוון שאת הפיצויים צריך היה לקבל בלונדון הרחוקה. 
כמו־כן היו הבורים משוכנעים, שהממשלה אינה נלחמת 
במידה מספקת בחמסנים שבין הילידים. 

בסוף 1834 עברו ה״כאפירים" (כלומר, ה״כופרים", כינוי 
של שבטי־הבאנטו שקיבלו הבורים מן הערבים באפריקה 
המזרחית) את הגבול המזרחי של מושבת־הכף, רצחו איכרים 
הולאנדיים, שרפו את משקיהם ושדדו את בקרם. דק לאחר 
חצי שנת עלה בידי השלטונות לגרש את הפולשים ולהקים 
רשת של מישלטים בתחוס-הטריטוריה של הכאפירים, שסופח 
למושבת־הכף. מושל-המושבה הכיר בתביעת־הפיצויים של 





391 


אפריקה הדרומית, ברית 


392 


האיכרים, שהצביעו על רשלנותם של השלטונות בנקיטת 
אמצעי־הגנה, אך הממשלה בלונדון דרשה לוותר על השטח 
המטופח והצדיקה את תביעותיהם של הפאפירים על ארצם. 
ההפקרות וחוסר־הביטחון באיזור־הגבול היו אחת מן הסיבות, 
שהמריצו את ההולאנדים לצאת למסעם הגדול צפונה. 

הנדידה (^־!־ד) הגדולה. הרבה מן הפארמרים 
הבוריים ביכרו לכבוש להם שטחי-ישוב בתוף תחומם של 
שבטי־הבאנטו. מלהוסיף לחיות תחת השלטון הבריטי. בשנות 
1835 — 1837 עזבו מאות אחדות של בורים את ארץ־הפף. 
מנהיגי העוזבים היו פרטוריום (מומס*"?), פוטכיטר (- 01 ? 
זש!ש 81 ), רסיף (£שבז;> 11 ), ועוד. הבורים, שהתנ״ך היה לחם־ 
חוקם הרוחני, ראו את עצמם כיוצאי־מצרים, הבורחים 
מפני השלטון הבריטי בארץ־הכף ("מצרים") והולכים לכבוש 
להם ארץ מן ״הכנענים״ (שבטי־הילידים למיניהם). ראשי־ 
המשפחה העמיסו את המיטלטלים עם הנשים והטף על עגלות 
גדולות רתומות לשוורים! מאחרי הכבודה התנהלו העדרים 
של בהמה גסה ודקה. מגמת־פניהם היתה צפונה — לשטח 
הידוע כיום בשם "המדינה החפשית של אוראנג׳"(ש(מג- 01 
^ 513 ?ז^). כאן התפזרו ברחבי־הארץ ויסדו את הרפובליקה 
וינבורג! מהם הרחיקו צפונה וחצו את נהר ואל, ויסדו את 
הרפובליקה פוצ׳פסטרום (ומססזז^סזס?); מהם פנו לעבר 
השפלה המערבית, ומהם לצפון־מזרת והרחיקו עד הרי־סואוט־ 
פנסברף■( 5 זשאל 305 ק 1 ט 20 ); כמה מהם חצו את הרי־הדראקו־ 
נים' יוחדרו לנאטאל. כולם היו חדורים תקווה, שהשלטון 
הבריטי ירשה להם לחיות על אדמות־בראשית אלו כרצונם. 

המהגרים, שחצו את הרי־הדראקונים, נתקלו בשבטי־ 
הזולו, שהונהגו ע״י דינגאן ( 01083311 ). תחת שלטונו של 
דינגאן נמצאה כל נאטאל, פרט לנמל־נאטאל, שבו היה קומץ 
של סוחרים ופקידים בריטיים. מדינגאן השיג רטיף, ראש־ 
הבורים במקום, זיכיון על רובה של נאטאל. אעם״כ, כשבא 
רטיף ב 1838 כאורח־ידיד בלא נשק לכפר כאסירי אחד, נרצחו 
הוא ומלוויו ע״י אנשיו של דינגאן ן בשבוע אחד נטבחו 600 
בורים, אנשים׳ נשים וטף, באיזור. לסוף הצליח פרטוריום, 
בסיוע של אנגלים מנאטאל ובורים מאוראנג׳, להכות את 
דינגאן על גדות נהר־הדם (•!־/י;? 1 ) 8100 ) בדצמבר 1838 . 
מיד הוקמה בנאטאל רפובליקה בורית שלישית בשם פיטר־ 
מריצבורך ( 8 זטנ 21 ז 1 ז 3 התז 1£££ ?). 

האנגלים לא נטו מתחילה לרדוף אחר נתיניהם, שחצו 
את נהרות אוראנג׳ וואל, אבל העניינים נשתנו תכלית־שינוי 
לאחר שהמהגרים תפסו את חוף נאטאל והשתלטו על הנמל, 
שבו כבר ישבו בריטים. הרפובליקות הבוריות התחילו מחס¬ 
לות את קיני־המהומות של הילידים הן בארץ־הזולו והן בספר 
הצפון־מזרחי של ארץ־הכף. ב 1842 שיגרו האנגלים חיל־מצב 
לנאטאל. בידי ניסיאר (ז 16 ק 3 א), מושל מושבת־הכף, עלה 
להכניע את הבורים הנאטאליים, וב 1845 סופחה נאטאל 
לקיסרות. 

הבאנטו באה"ד. מסוף המאה ה 18 ואילך אה״ד 
היא זירת־התחרויות בין הגזע הלבן והשחור מצד אחד ובין 
העם הבורי והעם הבריטי מצד שני. סיבת הדבר היא כפולה: 
חדירת הבאנטו ממרכז א׳ לדרומה וסיפוח אה״ד לקיסרות 
הבריטית. 

הבושמנים וההוטנסוטים לא היו שואפי־קרבות, וההפרעה 
שלהם להתיישבות של האיש הלבן היתה בדרך־כלל מועטת. 
עצם הופעתו של הנשק האירופי, שעשה שמות בחיות־הבר, 


גרם ליחס של השתעבדות מצד הילידים כלפי האיש הלבן. 
שונה מזה היה יחסם של שבטי־הבאנטו הלוחמים, שיצאו 
ממרכז־א׳ המזרחי למסעי כיבוש והתנחלות מן המאה ה 16 
ואילך. הם נתחלקו לשלושה ראשים: המערביים חדרו לארץ־ 
בצ׳ואנהי הראש המרכזי — שבט הבארוטסה ( 8310156 ) — 
נשאר בסביבות נהר־זאמבזי! הגל המזרחי—הכסוסים (- X0 
535 ), הפאבדים ( 31x105 ?), הטמבואים ( 1611111115 ׳), ואח¬ 
ריהם הזולו ( 21110 ) והסוואזים ( 3215 ^ 8 ), הגיעו לצפון־ 
נאטאל. בתחילת המאה י ה 18 חצו הכסוסים את נהר־קי, 
וברבע האחרון של המאה ה 18 התפשטו באיזור של הרי־ 
אמאטולה ( 013 ;ז 3 מ!^). כאן נתקלו בהם חלוצי־הבורים, שחצו 
את נהר הדג הגדול. 

ב 1800 — 1828 עמד בראש הזולו מנהיג בשם צ׳אקה 
( 0113163 ). הוא הנהיג משמעת־ברזל והפך את פלוגותיו לכוח 
צבאי ניכר. בידיו נפלו כל ארץ־זולו ורובה של נאטאל. הוא 
הדף צפונה את השאנגאנים ( 81130833115 ), שתקפו אחר־כך 
את ישובי הפורטוגיזים במוזאמביק והתקדמו לעבר ימוד 
ניאפה. בפיקודו של אומסיליקאזי ( 001511116321 ) התמרד גדוד 
(אימפי — 1 קו״ 1 ) של שבט־הזולו, התפרץ לעבר השטח 
שמצפון לנהר־אוראנג׳ וחצה את נהר־ואל. אחר־כך קנה לו 
שביתה בחבל ההררי שממערב לנאטאל שבט־הבאסוטו, וכאן 
בהנהלתו של מושש ( 11105116511 ), גדול המדינאים שקמו להם 
לילידים באה״ד, "נוצר הכוח החזק ביותר של הכושים. 

הבורים, שחצו את נהר־ואל, התנגשו בכנופיות המאטא־ 
בלה ( 616 ו 1 ב 131 ״ז), שבראשן עמד אומסיליקאזי. הבורים, 
בפיקודו של פוטכיטר, היכו אותם ב 1836 על הוואל וב 1837 
על נהר־מאריקו( 100 ־ 131 ^). הילידים ברחו צפונה והתיישבו 
באיזור הנקרא כיום על שמם ארץ־המאטאבלה. בנהריים 
שבין אוראנג , וואל היו שבטי הילידים העיקריים הגריק־ 
וואים ( 35 טף״ 0 ), שישבו מצפון לאוראנג , , והבאסוטו, 
שישבו מזרחית יותר. עצמת הגריקוואים היתד, בנשק האי¬ 
רופי׳ שרכשו אותו בעזרת המיסיונרים שפעלו בתוכם. 
הגריקוואים והבאסוטו התאוננו על הבורים באזני הנציב 
העליון הבריטי, ובשם "חובתם להגן על הילידים" הרחיבו 
הבריטים ב 1848 את שלטונם עד גהר־ואל. 

לאחר מלחמת־ענשים כלפי הכסוסים, שגיסו לפלוש 
לתחומי טריטוריה בריטית, סופחה כל הטריטוריה שבין גהר- 
קיסקמה ונהר־קי לקיסרות כארץ־חסות ("כאפראריה הברי¬ 
טית"). ההסדר הסופי של שטח זה לא בא אלא אחר מלחמה 
נוספת בכאפירים ב 1853 . ב 1857 נחלשו השבטים שממזרח 
לקיסקאמה בשל נביא-שקר, שגרם להשמדת־הבקר. מספרם 
של הגייקאים (ענף של הכמוסים) בכאפראריה הבריטית 
הופחת מתוך רעב ומחסור מ 105,000 ל 38,000 . השטחים, 
שנתפנו ע״י כך, יושבו ע״י מהגרים אירופיים, ובכללם 
הלגיון הגרמני, ששוחרר אחר מלחמת־קרים. ב 1865 סופחה 
כאפראריה הבריטית לארץ־הכף. השלטון הבריטי הורחב 
בהדרגה מעבר לקי׳ ואמשלה לכך שימשו הפשיטות של 
הכאפירים על המתיישבים במחוזות־הספר. ב 1894 נגעו גבו־ 
לות נאטאל ומושבת-הכף זה בזה, לאחר שסופחה לזו 
האחרונה ארץ הפונדו. ב 1880 סופחה למושבת־הכף גם ארץ- 
גריקווה המערבית׳ וב 1895 גם ארץ־בצ׳ואנה הבריטית. 

על-יד נהר קאלדין( 61011 ־ 031 ), בחלק הפורה ביותר של 
אוראנג , , פרצו סיכסוכים בין הבאסוטו והמתיישבים ( 1851 ). 
בסיכסוך התערב גם מושש, ששלט נבאנטו בצפון־מזרחה 




393 


אפריקה הדרומית. ברית 


394 


של מושבת־הכף. המלחמות בין הבורים ובין הבאסוטו נמשכו 
בהפסקות כ 20 שנה. מושש, שהיה מפקד ומדינאי כאחד 
ושהבין, שהילידים לא יוכלו לעמוד בפני צבא אירופי, ידע 
לנצל את הניגודים שבין השלטון הבריטי ובין הבורים 
לטובתו. במלחמת־באסוטו השניה ( 1858 ) לחצו כנופיותיו 
של מושש קשה על מדינת־אוראנג , , ובחוזה-השלום שבו 
נסתיימה מלחמה זו הוכרחה זו האחרונה לוותר לטובת 
הבאסוטו על כמה שטחים מדרום לנהר־קאלדון. אולם כשהז־ 
קין מושש ונחלש, הועבר חלק מן השטחים חזרה לרשות 
אוראנג׳. לסוף, לאחר מלחמות נוספות, הסכים משרד־ 
המושבות הבריטי לבקשת הבאסוטו ובשנת 1868 סיפח את 
ארץ־באסוטו ( 8351110131101 ) לתחומי־הקיסרות כארץ־חסות. 
ב 1871 , לאחר שמושבת־הכף זכתה בשלטון אוטונומי, סופחה 
ארץ־באסוטו לתחומיה. מושבת־הכף השתרעה עכשיו על 



שסח ענקי, שהישוב שלו לא הגיע, לפי ביטול של ססיל 
רות (ע״ע), לזה של עיר אנגלית ממדרגה שלישית. דבר זה 
גרים, שארץ־באסוטו חזרה ב 1884 , לפי בקשת הממשלה של 
מושבת־הכף, לפיקוח ישיר של הקיסרות. 

הקיסרות והרפובליקות הבוריות. ב 1846 מינתה 
הממשלה הבריטית נציב עליון לאה״ד. הנציב העליון הרא¬ 
שון, סר הארי סמית, היה חדור שאיפות אימפריאליסטיות, 
בניגוד לממשלה הליבראלית שב״בית". הוא יזם את הת¬ 
פשטות השלטון הבריטי באה״ד וסיפח לקיסרות תחילה את 
נאטאל וב 1848 גם את כל השטח עד נהר־ואל — סיפוחים, 
שנעשו, לפי הנימוק הרשמי, לצרכי השכנת־שלום בין 
הבורים ובין הגריקווה. פרטז׳ריום ניסה להתנגד לסיפוח זה, 
אבל הוכה ע״י סמית בבומפלאץ ( 13315 ק 1 מס 80 ) ב 1848 . 
ב 1852 נחתם חוזה סאנד דיוור (• 1 ^ 5308 81 ), שלפיו הכירה 
בריטניה בעצמאותן של הרפובליקות הבוריות שמעבר לוואל 
(=טראנםוואל), שהתלכדו תחת השם "הרפובליקה של 
אה״ד״. בחוזה בלומפונטין מ 1854 הכירה בריטניה גם בעצ¬ 
מאותה של "המדינה היחפשית אוראנג׳". באותה שנה קיבלה 
מושבת־הכף מוסדות של שלטון עצמי. ב 1856 הוצאה נאטאל 
מפיקוחה של מושבת־הכף, ואף היא זכתה בנציגות משלה. 

בהנהגתו של בראנד, הנשיא הפיקח והטאקטי, נכנסה 
המדינה החפשית של אוראנג׳ לתקופה של שקט ופריחה. 
שונה מזה היה מצבה של הרפובליקה של אה,"ד. מתחילה 
היו בה ארבע ממשלות, בהתאם לארבע הרפובליקות שמהן 
הורכבה: סואוטפאנסברןי, לידנבורג( 2 זג 1 נ 11 ז 16 )ץ. 1 ), פוצ׳ם־ 
סטרום ואוטרכט ; אך בשנת' 1860 נתלכדו רפובליקות אלו 

ש 


לטראנסוואל המאוחדת. הסיכסוכים עם הילידים בצפון 
ובמערב, וביחוד המלחמה הבלתי־מוצלחת בסיקוקוני (- 511011 
101101 ), מנהיג הילידים בגבול המזרחי, הביאו את טראנס* 
וואל אל סף פשיטת־רגל. מתוך יאוש היו הרבה מן הבורגרים 
מוכנים לכל מוצא שהוא, ואז הוצעה להם על־ידי מזכיר- 
המושבות הבריטי לורד קארנארוון ( 00 ׳\ז 3 תז 03 ) תכנית 
של פדראציה לכל אה״ד (דוגמת תכנית הדומיניון של 
קאנאדה), שכבר הוצעה בשעתה ע״י סר ג׳ורג׳ גרי, מושל 
מדינת־הכף ב 1854 — 1861 . הלק מן הבורגרים שבטראנסוואל 
הסכים להצעה, וכך בא ב 1877 סיפוחה של טראנסוואל 
לתחומי-הקיסרות. אולם הניסיון לליכודה של אה״ד בתחומי 
הקיסרות עורר חשדות במושבת־הכף, שאך זמן קצר קודם 
לכן זכתה לשלטון עצמי והיתה רגישה לזכויותיה! נוסף על 
כך פרצה ב 1879 מלחמה חדשה בזולו, שהיתה בלתי־מוצלחת 
בשביל הבריטים. הבורים בטראנסוואל חזרו והתמרדו בשל¬ 
טון הבריטי. הממשלה הליבראלית של גלאדסטון היתה 
מחולקת בשאלת החזרת העצמאות לטראנסוואל. חיל־המצב 
הבריטי של פוצ׳פסטרום נכנע לקומאנדו של הבורים וכוח 
בריטי אחר הושמד בגבעת מאג׳ובה ( 13111 3 נ 111 [ 43 \) ב 1881 . 
בהסכם שהושג ב 1883 בין הנשיא הבורי קרוגר (ע״ע) ובין 
הלורד דרבי, מזכיר־המושבות הבריטי, לא נשאר אלא צל של 
פיקוח בריטי על הרפובליקה הדרום־אפריקנית (טראנסוואל): 
כמה סעיפים בחוקים אזרחיים ומסחריים וסמכות האישור של 
חוזים בינלאומיים, פרט לחוזים עם מדינת־אוראנג/ 

גילוי היהלומים והזהב. ב 1867 נתגלו יהלומים 
בסביבות נהר־אוראנג/ איזור זה נרכש ב 1862 ע״י מדינת־ 
אוראגג׳ מידיו של קוק, ממנהיגי הגריקווה. מנהיג אחר של 
הגריקווה, וטרבור (•!?סאלז^^), טען לבעלות על שדה־ 
היהלומים שבין טראנסוואל ונהר־אוראנג , . כתוצאה מן הסיב־ 
סוכים בין הגריקווה ובין אוראנג׳ וטראנסוואל בקשר לבעלות 
על שדה זה מסרה ממשלת־בריטניה ב 1871 את השלטון 
עליו למושבת־הכף תמורת פיצויים לממשלת־אוראנג/ בסך 
של 90,000 לי״ש. ב 1880 נכללה ארץ־הגריקווה המערבית 
בתחומה של מושבת-הכף. 

שאיפתה של טראנסוואל להתפשט מערבה נתבטאה 
בהקמת הרפובליקות גושן וארץ־סטלה, אולם כוח צבאי 
בריטי תפס את "דרך־המיסיונרים< המוליכה צפונה, וחסם 
בפני טראנסוואל את הדרך לאוקיינוס. באותה תקופה, 
ובהשפעת הסיפוח הזמני של טראנסוואל לתחומי-האימפריה, 
יסד די סוים ( 1011 ׳ 1 !ם) ב 1879 את "ברית־האפריקנים" 
( 80001 161 ) 11030 !£^) במושבודהכף, שעיקר מטרתה היה 
לדחוק את רגלי הבריטים מתחומי ההשפעה באה״ד. לעומת 
ה״ברית" הקיצונית היתה קיימת תנועה של ההולאנדים המתו¬ 
נים, שבראשם עמד מ 1882 ואילך י. ה. הופמיר (. 13 .! 
־!??וס)^). תכניתם של המתונים היתה: עידוד השימוש 
בתולאנדית ושיתוף פעיל יותר עם האנגלים. לתכנית זו 
הסכים ססיל רות, מראשי היהלומנים באותו זמן, שרצה 
לראות את שני היסודות של אוכלוסיית אה״ד, ההולאנדי 
והבריטי, חיים בהארמוניה ומאוחדים בחסות הכתר הבריטי. 
בסיועו של הופמיר נעשה רודז ראש־הממשלה של מושבת- 
הכף. אולם רות נתקל בהתנגדות מצדו של קרוגר, נשיא 
טראנסוואל והראש של הבורים הקיצונים, ששלט אז בטראנס- 
וואל, בכוח השפעתו המוסרית, שלטון־יחיד. קרוגר הציג לו 
למטרת־חייו להחזיק את עמו בריחוק סן האנגלים. לשם 



395 


אפריקה הדרומית, ברית 


396 


שיחרור ארצו מכל תלות בנמלי הכף ונאטאל, עודד קרוגר 
ב 1894 בניה של מסילת־ברזל. שהמוצא שלה היה הנמל 
הפורטוגיזי לורנסו מארקש. 

המדיניות של קרוגר הוכתה מכה רבה עם גילוי כמות 
עצומה של זהב בויטווטרזראנד שבטראנסוואל ( 1886 ). הבו¬ 
רים הכפריים הפשוטים' נעשו שליטים על המכרות העשירים 
ביותר בעולם כולו. הם עצמם לא נתפסו לקדחת־הזהב, אולם 
המוני־זרים אצים להעשיר, בעיקר אנגלים, צרפתים, גרמנים, 
אמריקנים, התחילו זורמים לטראנסוואל וייסדו שם את 
העיר יוהאנסבורג. קרוגר, שהתחיל חושש לעצמאותם של 
הבורים ושלא יכול היה לעצור זרם זה, השתדל, לכל הפחות, 
לשום מכשולים על דרכו. האוכלוסין*, של "הספר" (נ>מ 112 ), 
אנגלים בעיקרם, הגיעה עד מהרה ל 80,000 איש — כלומר, 
למספר גדול פי ארבעה ממספרם של הבורים באיזור זה. 
זרים אלה סיפקו תשע עשיריות מכל הכנסותיה של טראנס- 
וואל, אבל לא היתה להם שום דעה בענייני־המדינה ואפילו 
בענייניה של עיריית־יוהאנסבורג. זכיונות לפיתוח תעשיות 
ורשיונות ליבוא־פחם ומכירת־משקאות נמסרו להולאנדים 
ולגרמנים בלבד. קרוגר היקשה על העברת סחורות באמצעות 
מסילת־הברזל מן הכף לדלאגואה, מאחר שחלק קטן מן 
המסילה עבר דרך טראנסוואל. האנגלים ראו במעשי־קרוגר 
אלה הפרה ברורה של חוזה־ 1884 . רק לאחר שמזכיר־המוש־ 
ב 1 ת, ג׳וזף צ׳מברלין (ע״ע), איים בפתיחת הדרו בכוח, 
ביטל קרוגר את הגבלותיו. 

האימפריאליזם הקולוניאלי הבריטי של סוף המאה ה 19 
מצא בקרוגר את אויבו החריף ביותר באה״ד. הניגודים בין 
רודז וקרוגר, שהיו על בסיס לאומי, נתחזקו מתוך הניגוד 
בין תפיסות־העולם שלהם. קרוגר היה הסמל החי של אורח- 
החיים הבורי — של צאצאי ההולאנדים, שעזבו את ישיבת־ 
הערים, את המסחר ודרכי־הים, ובחרו בחיי־צנע בערבה. 
קרוגר חי במושגים חברותיים מתקופת יהושע, השופטים 
ושמואל: הילידים נראו בעיניו כעמלקים ובכנענים! אנגליה, 
עם כל עשרה וחסנה, לא היתד, טובה בעיניו סמצרים. במשק- 
הבקר ראה קרוגר את האידיאל הכלכלי ובחרדה הביט על 
ה״זרים״ ( 5 ־ 1111130361 ) שוחרי־ההרפתקות, הלהוטים אחר 
היהלומים והזהב, שמרכזם היתה יוהאנסבורג ("בבל" בעי¬ 
ניהם של הבורים). הסיכסוד בין הבורים ובין ה״זרים" לא 
ניתן להימנע. מאחורי ה״אויטלאנדרים" עמדו האימפריאליזם 
הבריטי ורודז מנהיגו באה״ד. 

רודז החליט לארגן התקוממות ביוהאנסבורג ולכבוש את 
פרטוריה בירת טראנסוואל ! ולשם כך אירגן פשיטה מזויינת 
לתוך טראנסוואל. הפשיטה נועדה לצאת לפועל באמצעות 
הצבא הפרטי של חברת־הזיכיון של מכרות־הזהב ובפיקוד 
ידידו של תדז, ד״ר ג׳ימסון ( 3016500 (), מנהל החברה 
ברודזיה. כנקודת־מוצא שימשה רצועת־אדמה בבצ׳ואנה, 
שנמצאה בפיקוחה של הממשלה הבריטית, אבל בא־כוח הקיס¬ 
רות במקום לא ידע דבר על התכנית. ב 29 בדצמבר 1895 
פתח נ׳ימסון מסביבות מאפקינג בפלישה לתוף טראנסוואל, 
אע״פ שביוהאנסבורג לא הוכן דבר להגשת עזרה לפולשים. 
אבל פרטוריה עמדה על המשמר: ב 2 ביאנואר 1896 נפל 
בשבי־הבורים ג׳ימסון ביחד עם 600 פרשיו. רודז הוכרח 
להתפטר מתפקידו כראש ממשלת־הכף. 

תחת הרושם של פלישת־ג׳ימסון כרתו 1897 טראנסוואל 
ואוראנג׳ ברית־הגנה. הבורים התחילו רוכשים נשק באירופה 


והעבירו אותו דרך הנמל הפורטוגיזי לורנסו מארקש. באביב 
1899 הגישו ה״זרים" לממשלה הבריטית פטיציה, שהכילה 
21,000 חתימות, ובה תלונה על הדיכוי הבורי. הנציב העליון 
של בריטניה באה״ד ומושל מושבת־הכף, אלפרד מילנר(ע״ע), 
הציג לקרוגר את הדרישות הבאות: כל מהגר, שחי בטראנס־ 
וואל חמש שנים, זכאי ליהנות מזכות־בחירה! לתושבי איזור־ 
המכרות יש למסור רבע מן המקומות ב״פולקסראט״ (- ¥01165 
333 ־ 1 , ״מועצת־העם״) — הפארלאמנט של טראנסוואל. קרוגר 
הטעים את עצמאותה של טראנסוואל ודרש את מסירת הענ¬ 
יינים השנויים־במחלוקת לידי בי״ד של בוררים. ג׳וזף צ׳מבר־ 
לין ראה את המדינות הבוריות כמדינות־חסות של אנגליה 
ותמך בדרישותיו של מילנר. 

ב 9 באוקטובר 1899 שיגרה ממשלת־קרוגר אולטימאסום 
לבריטניה, שכלל את הדרישות העיקריות הבאות: 1 ) השא¬ 
לות השנויות במחלוקת צריכות להימסר לבורריס! 2 ) יש 
להוציא את הצבאות הבריטיים שהובאו לאה״ד אחר האחד 
ביוני 1899 . האולטימאטום של ממשלת טראנסוואל נדחה, 
והמלחמה פרצה. 

מלחמת אה״ד ( 1899 — 1902 ). באוקטובר 1899 היו 
פזורים במרחביה של אה״ד 27,000 חיילים בריטיים! מהם 
חנו 11,000 במושבת־הכף ו 16,000 בנאטאל. לעומת האנ¬ 
גלים הבלתי־מוכנים למלחמה בעלת־הקף, עמדו הבורים דרו¬ 
כים לקרב. הם נהנו מאהדתה של דעת־הקהל בעולם ותלו 
את תקוותיהם בהולאנדים שבמושבת־הכף. לרשות הפיקוד 
הבורי עמדו כ 45,000 חיילים עם 110 תותחים. לבורים היו 
נהירים תנאי אה״ד יותר משהיו לאנגלים. הצבא של הבו¬ 
רים, פרשים משחר ילדותם, היה קל־תנועה ונהגה מאהדתה 
של האוכלוסיה. חולשותיו של הצבא הבורי היו: חוסר- 
תיאום, חוסר־משמעת ואינדיווידואליזם מופרז. 

את מלחמת אה״ד יש לחלק לשלוש תקופות: א. התקופה 
של פלישות הבורים — עד סוף פברואר 1900 ! ב. התקופה 
של התקפת־הנגד האנגלית ממארס עד אוקטובר 1900 ! 
ג. התקופה של מלחמת־הגרילה עד מאי 1902 . 

היזמה בידי הבורים. בראש הצבאות הבוריים עמדו 
יוברט( 1 ־ 001361 (), קרוניה ובותה (ע״ע)! הראשון תקף בכיוון 
אל המזרח, שני האחרונים — בכיוון אל המערב. במסעו 
הראשון כבש יוברט את דאנדי וגלנקו שבצפון־מערב נאטאל 
(אוקטובר 1899 ). ב 27 באוקטובר' נסתיים ריכוז הבריטים 
שבצפון־נאטאל בלידיסמית, והבורים התחילו עולים על העיר 
(הטראנסוואלים מצפון ומזרח והאוראנג׳ים ממערב). נסיונם 
של הבריטים להפריע בעד ליכוד האוראנג׳ים והטראנסווא־ 
לים נסתיים במפלת הבריטים בקרב לומבארדס קופ עם 1,500 
אבדות. כשהופיע בראשית נובמבר המפקד העליון הבריטי 
בולד בראש 54,000 חייל במערכה, כבר נמצאו הכוחות הברי¬ 
טיים במצור: בצפון־מזרח בלידיסמית ובמערב במאפקינג 
וקימבו־לי. בנובמבר פלשו הבורים למושבת־הכף, שהאוכלו־ 
סיה ההולאנדית שלה נמצאה במצב של תסיסה. באוקטובר 
ובנובמבר ניסה המפקד הבריטי מתיואן להתקיף את עמדות־ 
הבורים שבין נהר־מודר ובין קימברלי. הקרבות נסתיימו 
במפלתם של הבריטים'( 2,185 אבדות). ב 7 בדצמבר הפסיד 
בולר 1,100 חייל לאחר נסיונו לכתר את האגף השמאלי של 
בותה, שחיפה על מצור לידיסמית. 

היזמה בידי הבריטים. המפלות הללו הוכיחו לאנגלים, 
שהמלחמה באה״ד אינה עניין למשלחת צבאית קולוניאלית. 



ל 39 


אפריקה הדרומית, ברית 


398 



ב 30 בנובמבר הוכרז באנגליה על גיוס 
של 6 דיוויזיות. הפילדמארשאל לורד רו־ 
ברטס נתמנה מפקד עליון של הצבאות 
הבריטיים באה״ד׳ וקיצ׳נר (ע״ע)—כראש־ 
המטה שלו. רוברטס ריכז את עיקר צבאו 
בין הנהרות אוראנג׳ ומודר׳ מול חילו של 
קרוביה. ב 11 בפברואר 1960 פתח רוברטם 
בפעולה, שנסתיימה עד מהרה — לאחר 
התקפת־פרשים של פרנץ׳ (ע״ע)—בהסרת 
המצור מעל קימברליי'(שבין הנצורים בה 
היה גם רוח) ובמיגור כוחו של קרוניה, 
שהוכרח להיכנע עם 4,000 איש ( 27 בפב¬ 
רואר). סמור לאותו זמן הוסר המצור מעל 
לידיסמית, שחיל־המצב שלה מנה אז 12,000 
איש, והבורים הוכרחו לסגת מנאטאל וממו־ 
שבת־הפף. הצעת־השלום של קרוגר וסטין 
(תץ 510 ) — נעזיאי שתי הרפובליקות 
הבוריות — על בסיס של סטאטוס קוו, נדחתה על־ידי 
הממשלה הבריטית. ב 13 במארס 1900 כבש רוברטס את 
בלומפונטין, בירת אוראנג , . קיצ׳נר דיכא את מרד הבורים, 
שפרץ במחוז פריסקה שבמושבת־הכף, וב 17 במאי הוסר 
מצור־הבורים מעל מאפקינג, שבין הנצורים בה היה הקולונל 
בידן־פואל (ע״ע). ב 31 במאי נכנם רוברטם ליוהאנסבורג 
וב 5 ביוני לפרטוריה. 

כל עוד התנהלה המלחמה בנאטאל ובארץ־הכף — כלומר 
בתחומי האימפריה הבריטית — היתה זו מלחמה רגילה. אבל 
משעברה המערכה לתחומי שתי המדינות הבוריות, לבשה 
צורה של מלחמת־גרילה, שאד,"ד יפה לה בשל שטחה הענקי, 
דלילות האוכלוסין*, שלה ודלות רשת מסילות־הברזל והכבי¬ 
שים שבה. הפיקוד הבורי פיזר את חיל־השדה, הירבה את 
מספרם של המפקדים המקומיים מתוך הטלת אחריות־יתר 
עליהם. הפרשים הבוריים היו מופיעים בהפתעה וחוזרים 
ונעלמים מיד, כשהם מנתקים מתוך כך לפעמים קרובות את 
המגע עם צבא־הענשים הבריטי. הבריטים היו זרים באה״ד 
וכבדי־תנועה ; חילות־המשמר הקטנים שלהם היו מותקפים 
ביום ובלילה, מסילות־ד״ברזל היו ניזוקות באופן מתמיד. 
לפיכך נמשך המאבק זמן מרובה, אע״פ שבסוף 1500 כבר 
עמדו לרשות האנגלים יותר מ 200,000 חייל, שמהם שימשו 
כשני שלישים חיל־מצב והשאר נמצאו בתנועה, ואילו צבא־ 
הלוחמים של הבורים לא מנה אלא 25,000 איש. 

בראשית הפעולות הפארטיזאניות של הבורים חלו שינויים 
יסודיים במנהיגות של שני הצדדים. לאחר כשלונם של 
הבורים באה״ד נסע קרוגר לאירופה, על־מנת לממש את 
אהדתה של דעת־הקהל שם. נסיעתו נסתיימה בכישלון: 
וילהלם 11 , קיסר גרמניה, נמנע מלקבלו לראיון, ופנייתה 
של וילהלמינה מלכת־הולאנד לבריטניה בהצעת־תיווד לא 
זכתה לתשובה חיובית. הראשות המדינית של ענייני־הבורים 
עברה לידיהם של סטין וריץ ( £61:2 ). גם בפיקוד הבורי 
חלו שינויים: יוברט מת, קרוניה היה בשבי, ובמקומו באו 
בותה ודרדוט. הפיקוד של הכוחות הבריטיים באה״ד, לאחר 
שריוברטס הזקן חזר לאנגליה, עבר לידי קיצ״נר. 

קיצ׳נר השתמש באמצעים קיצונים במלחמתו בפארטי־ 
זאניות הבורית: האוכלוסיה הבורית הלא־לוחמת רוכזה 
במחנות־הסגר; עם שלם רוכז מאחורי גדרי־תיל. פעולה זו 


מנעה מן הבורים הלוחמים מקומות־נופש ומקורות של ידי¬ 
עות; אך היא הכבידה עוד יותר את לבותיהם וקוממה 
לבריטים את דעת־הקהל באירופה ובאמריקה, שאעפ״כ לא 
יצאה מתחומיה של אהדה אפלטונית לבורים. הבריטים 
הקימו שרשרות של בתי־מחסום ( 110050$ ; 131001 ), כדי להצר 
על תנועת היחידות קלות־התנועה של הבורים. הארץ חולקה 
לאיזורים, שבכל אחד מהם נערך טיהור. קיצ׳נר ביטל את 
פלוגות־המצב הבודדות והבטיח את תנועת־הרכבות. 

נסיונו של בותר לחדור לנאטאל, בראש 6,000 איש, סוכל 
על־ידי המפקד הבריטי פרנץ , ; הבורים פוזרו מתוך אבדות 
כבדות. בפברואר 1901 חדרו דה־וט ויאן סמטס (ע״ע) למו־ 
שבת־הכף עם 3,000 איש ו 5 תותחים, על־מנת להתחבר עם 
המפקד הבורי הרצוג (ע״ע) ולעודד את האוכלוסיה הבורית 
של ארץ־הכף להתקוממות. לאחר שנערך עליו ציד במשך 
18 יום נמלט דה־וט חזרה לאוראנג/ כשהוא משאיר אחריו 
את מחצית אנשיו ואת כל תותחיו. דה־וט חידש את מסעו¬ 
תיו בצפון־המערב, אבל ב 6 בנובמבר איבד בבותויל את 
התותחים והעגלות. אעפ״כ חזר וחצה את האוראנג/ התקיף 
בתאבה נצ׳ו את העמדה הקדמית של הבריטית שבבלונד 
פונטין, לקח בשבי 500 בריטים בדוטסדוןפ, ביניהם את הגג־ 
ראל מתיואן, ונמלט מזרחה. המפקדים הבוריים קריצינגר 
והרצוג ערכו פלישות למושבת־הכף, והגיעו עד חופי האוקיי¬ 
נוס. בותה פעל בצפון־טראנםוואל.לאחר פשיטות מרובות ניסה 
דהלהרי,"הארי של מערב־טראנסוואל",להתקיףב 3 במארס 
את ליכטנברג ( 2 זטנ 1,10111001 ), אבל נהדף באבדות רבות. 

הכניעה והשלום. באפריל 1901 כבש פלומר (ע״ע) את 
פיטרסבורג, מושבה של הממשלה הבורית האחרונה. בסוף 
מאי כבר לא היו לבורים תותחים. לפיקוד הבורי (בותה, דה 
לה־רי ודה־וט) היה ברור, שהכניעה היא בלתי־נמנעת, אבל 
לכך התנגדו האחראים למדיניות הבורית, סטין וו־יץ. ברשות 
הפיקוד הבריטי התקשר בותה עם קרוגה שהיה באירופה. 
קרוגר דרש להמשיך את המלחמה בכל התנאים. קרבות 
בודדים נמשכו פה ושם עד סוף 1901 . סמטס הגיע בפשיטת- 
בזק עד לסביבות קיפטאון. בפברואר 1902 פתח קיצ׳נר 
במסע־טיהור חמור, ביחוד בשטח שממזרח לקו בלומפונטין־ 
פךיניכינג (§ 1 ז 1 § 00111 ז ¥0 ), במזרח ובמערב של טראנסוואל 
ולסוף גם במושבת־הכף. 



399 


אפריקה הדרומית, כרית 


400 


כל זה גרם לחידוש המו״מ מצד הבורים על סיום המלחמה 
(מארם 1902 ). באי־כוח הבורים היו בוהה, בייאךס ( 5 זשץ 80 ), 
סמאטם, דה־וט ודה לה־רי! באי־הוח הבריטים היו קיצ׳נר 
ומילנר. הסעיפים העיקריים של חוזה־השלום שנחתם בפריני- 
כינג היו: 1 ) הבורים נכנעים ומוסרים את נשקם! 2 ) כל הבר 
רים מכריזים על עצמם כנתיני המלך אדוזןרד 1 !¥! 3 ) בורגר 
שנכנע שומר על חופשתו ורכושו! 4 ) הפעולות בזמן המלחמה 
לא תשמשנה נושא לבירור משפטי! 5 ) תישמרנה זכויותיה 
של הלשון ההולאנדית בבתי־הדין, ולשון־הלימודים בבתי־ 
הספר תיקבע בהתאם לדרישות־ההורים! 6 ) לבורגרים יינתנו 
רשיונות לנשיאת רובה־ציד! 7 ) הנהגה אזרחית תירש את 
הצבאית בהקדם האפשרי! 8 ) בעיית חופש הילידים תועמד 
לדיון רק לאחר שיונהג שלטון עצמי! 9 ) אין להטיל מיסיס 
מיוחדים על נכסים לא־נדים לשם סילוק הוצאות־המלחמה! 
10 ) תיקם ועדה להחזרתם של הבורים הגולים! 11 ) האימ¬ 
פריה מקצבת 3 מיליון לי״ש להקמת החוות ההרוסות. 

סיכום. בריטניה גייסה לצרכי המלחמה באה״ד 448,435 
איש, מזה 54,414 מאה״ד עצמה. אבדות הבריטים היו: הרו¬ 
גים — 518 קצינים, 5,256 טוראים! פצועים — 1,851 קצי¬ 
נים, 20,978 טוראים! מתים ממחלות ופצעים — 544 קצינים, 
15,617 טוראים. מספר הבורים המגוייסים הגיע ל 65 אלף 
(מתוך אוכלוסיה של ל 4 < מיליון נפש), ואבדותיהם בהרו¬ 
גים—ל 4,000 . 

ביסודו של דבר, היתד, "מלחמת-ד,בורים" לא רק מלחמה 
בין הבורים ובריטניה, אלא אף מלחמת-אזרחים באוכלוסיה 
הלבנה של אה״ד. מבחינה זו, וגם מבחינות אחרות, יש דמיון 
בולט בין המלחמה באה״ד ( 1899 — 1902 ) ובין מלחמת־האז- 
רחים באמריקה הצפונית ( 1861 — 1865 ). שתי המלחמות היו 
התנגשויות בין אורח־חיים של המאה ה 19 ובין אורח־חיים 
של המאה ה 17 . כמדינות הבוריות היו אף מדינות־הקונפדדא- 
ציה כפריות, בעלות משק חדגוני, אכסטנסיווי, מבוסס על 
ניצול כוח־העבודה של הכושים (משק־הבקר של הבורים, 
משק־הפיתנה במדינות־הקונפדראציה)! גם הבורים וגם בני- 
הדרום הצטיינו באפיים הלוחם. לעומתם עמדו בשני המקרים 
מעצמות אדירות, בעלות אופי לא־צבאי, אבל בעלות אפש¬ 
רות של גיוס־אנשים ואמצעי־מלחמה גדולים פי כמה וכמה. 
משק מדינות־הצפון של אה״ב ושל בריטניה היה מבוסס על 
תעשיה ומסחר. במלחמת ארצות־הכפר בארצוודהעיר היה 
נצחונן של האחיונות מובטח מראש, ובהתאם לכמות הא 1 כלו־ 
סיה והפוטנציאל הכלכלי צריכות היו מלחמות אלו להסתיים 
בזמן מועט. ברם, המדינות הצפוניות של אה״ב כבריטניה 
לא היו מוכנות למלחמה, והמלחמה נמשכה חדשים מרובים, 
ואפילו שנים, עד שהצליחו לגייס את כוחותיהן. הקונפדרא- 
טים והבורים נהנו גם מיתרון ידיעה של הנוף והטבע של 
איזורי־הקרבות, וכן הופיעו בראשם מצביאים כשרוניים. 
המלחמות התנהלו מתוך הרס רב, בשיטה שנקראת כיום 
שיטת "האדמה החרוכה". לא עברו שנים מרובות, ובשני 
המקרים נהפך השלום במידה ניכרת לנצחונם של המנוצחים 
במלחמה: הקונפדראטים נשארו השליטים במדינות הדרו¬ 
מיות של אה״ב למרות שיחרור הכושים, ואה״ד היא כיום 
בידי היסוד הבורי. 

המלחמה באה״ד שימשה לבריטים אולפן למלחמה באי¬ 
רופה, שפרצה 12 שנה אחריה. האישים המרכזיים במלחמת- 
אה״ד — קיצ׳נר, סילנר, פרנץ׳, ועוד, וכנגדם גם בותה 


וסמאטם נתפרסמו אח״כ במלחמה עם גרמניה ( 1914 — 1918 ). 

ממלחמת הבורים עד מלחמת־העולם 11 . לאחר 
שנכנעו הבורים סייעה להם בריטניה בקימום הריסות משקם 
וישוביהם. אד המפנה המכריע ביחסים בין האימפריה ובין 
הבורים בא עם עלייתם של הליבראלים לשלטון באנגליה. 
הליבראלים פתחו במדיניות של פיוס באה״ד. ב 1907 נתנה 
ממשלת קמבל־בנרמן (ע״ע) שלטון עצמי לטראנסוואל 
ולאוראנג , . בין הבורים עצמם קמה תנועה חזקה, שהשלימה 
עם הכללתם במסגרת האימפריה הבריטית בתנאי שתתקיים 
עצמאותם הלאומית. בראש תנועה זו עמדו בותה וסמאטם, 
ואילו הרצוג ודה־־וט היו מנהיגיהם של הקיצונים, שלא רצו 
להשלים עם האימפריה. לאחר מו״מ ממושך הוקמה ב 1910 
״ברית אה״ד" ( 03 !•!)^ 500111 )ס 1711100 ) כדומיניון בריטי, 
ז. א. כמעצמה עצמאית־בפועל, שהיא כפופה רק מבחינה 
פורמאלית לשלטונו של מלך־בריטניה. ברית זו מורכבת מן 
המדינות הללו: מושבת־הכף, נאטאל, אוראנג׳ וטראנסוואל, 
שכל אחת מהן יש לה ממשלה ופארלאמנט משלה. שטחי- 
החסות הכושיים(באסוטו, סוואזי, בצ׳ואנה) לא נכללו בברית 
ונשארו בשלטון בריטי. סרט למושבת־הכף, שבה קויימו 
זכויות־האזרח הפוליטיות שכבר היו בידי הצבעונים ומקצתן 
אף בידי השחורים, הועמדה הברית על עקרון החיץ הפוליטי 
בין גזע לגזע, ז. א. על מתן זכויות פוליטיות לאירופים בלבד. 
הלשונות האנגלית וההולאנדית־אפריקנית הוכרו כשוות- 
זכויות. כדי לספק את רצונם של שני חלקי האוכלוסיה האי¬ 
רופית נקבעו שלוש ערי-בירה לשלטון המרכזי: קיפטאון 
(שעיקר ישובה בריטי) — כמושב הפארלאמנט של הברית, 
פרטוריה הבורית — כמושב הממשלה, בלומפונטין — כמו¬ 
שב בית־הדין העליון. ראש־הממשלה הראשון היה בותה. 
בוועידת האימפריה ב 1911 תמך בותה בהגירה בריטית 
לאה״ד, בהשתתפות אה״ד בצי הכללי של האימפריה ובהת־ 
חייבות אה״ד ללחום שכם אחד עם בריטניה במקרה של 
מלחמה. הסכם זה הועמד במבחן כשפרצה מלחמת־העולם 1 . 
אה״ד בהנהגתו של בותה נצטרפה לבעלות־הברית שנלחמו 
בגרמניה, ואילו הקיצונים בהנהגתם של דה־וט וביארם, מי 
שהיה מפקד כוחות־ההגנה של הברית, ניסוי לעורר' התקו¬ 
ממות של האוכלוסיה הבורית. אולם רק מיעוט של הבורים 
תמך בתנועה זו! הכוחות המזויינים של המורדים נוצחו ע״י 
צבא־הממשלה בסתיו 1914 , מנהיגיהם נלקחו בשבי, אך 
נפטרו בענשים קלים. ב 1915 כבשו צבאות־הברית את א׳ 
הדרום־מערבית הגרמנית. ב 1916 — 1918 נלחם צבא של 
50,000 איש מבני אה״ד (ברובם בריטים) בפיקודו של 
סמאטם, שנעשה גנראל ואח״כ פילדמארשאל בריטי, בצבא 
הקולוניאלי הגרמני בא׳ המזרחית, וכ 25,000 איש נלחמו 
כצבא־משלוח דרום־אפריקני במסגרת הצבא הבריטי באירו¬ 
פה. סמאטס היה חבר קאבינט־המלחמה הבריטי, והוא ובותה 
חתמו על חוזה-ורסאי בשם אה״ד, שזכתה בא׳ הדרום־מערבית 
כארץ־חסות מנדאטורית. לאתר שמת בותה ב 1919 נעשה 
סמאטם ראש־ממשלה. הוא נתקל באופוזיציה כפולה: מצד 
אחד הרוב של הבורים, שהתייחס אליו בחשדנות משום 
פעילותו היתרה בענייני האימפריה ובעניינים בינלאומיים! 
מצד שני מפלגת־העבודה (של הפועלים האירופיים), שהת¬ 
נגדה לו משום עמדתו השלילית לשביתות הגדולות, שפרצו 
באיזור מכרות־הזהב. ב 1920 הקים סמאטס את "מפלגת־ 
האיחוד של אה״ד", שחבריה היו הרוב המכריע של החלק 



401 


#סריקה הדרומית, כרית 


402 


הבריטי ומיעוט ניכר של החלק הבורי באוכלוסיה ושתלה 
בהידוק הקשרים עם ברית־העמים הבריטית ובתיקונים מתו¬ 
נים לטובתם של הצבעונים והילידים. באותה תקופה כבר 
פגה הרבה מחריפותו של הניגוד בין הבריטים והבורים 
באה״ד׳ והבעיה הפוליטית המרכזית של אה״ד היתה בעיית- 
הגזעים (ע׳ להלן). ב 1923 הוקמה נגד סמאטם חזית מאוחדת 
של האופוזיציה, שבה השתתפו ה״לאומיים", ז. א. הבורים 
הקיצונים, ומפלגת־העבודה (שהיתה מורכבת ברובד. מברי¬ 
טים). בסיסה המשותף של חזית זו היתה הדרישה להרחקתם 
של הצבעונים והילידים מכל ענפי המשק והכלכלה, פרט 
לעבודה שחורה: הלאומיים דרשו את הדבר מטעמים גזעיים, 
הפועלים הלבנים — מטעמים מקצועיים. 

ב 1924 הקים הרצוג ממשלה קואליציונית מלאומיים ולי- 
בור. בתוך הקואליציה פת סיכסוך בדבר צורת-הדגל של 
הברית. לסוף נמצאה פשרה, ובדגל הלאומי של אה״ד נקבעו 
סמלי הרפובליקות הבוריות ביחד עם היוניון־ג׳ק, וכן נקבע 
שוויון־זכויות גמור של הלשונות האנגלית והאפריקנית־בורית 
בכל השלבים של מוסדות־החינוך הממשלתיים. 

בהשפעת המשבר הכלכלי (מ 1929 ואילך) נוצרה ב 1933 
ממשלה קואליציונית של הרצוג וסמאטס, למרות ניגודי 
ההשקפות שהיו ביניהם ביחס לברית־העמים הבריטית. הרא¬ 
שון היה ראש-ממשלה, השני — סגנו, ושני המנהיגים הקימו 
את "המפלגה המאוחדת", שזכתה לרוב מכריע בפארלאמנט. 
באופוזיציה נשארו רק ה״לאומיים" הקיצונים, שהיו מיעוט 
בין הבורים, ״מפלגת־הדומיניון״ — בריטים קנאי-האימ- 
פריה — ומפלגת-העבודה, שתיהן קבוצות קטנות. בשנות 
ה 30 הבטיחה ממשלת הרצוג־סמאטס לאה״ד רוב ממשלתי 
יציב ופריחה כלכלית. הממשלה עודדה ענפי־תעשיה חדשים, 
וביחוד התפתחה תעשיית־הפלדד" החקלאות, שנסתייעה אף 
היא ע״י הממשלה והוסיפה להעסיק כ% של האוכלוסיד" 
נדחקה למקום שני מבחינת החשיבות הכלכלית. בשטח 
מדיניות־חוץ נקבעה עצמאות מוחלטת של הברית ע״י חוק־ 
הניטראליות מ 1934 , שלפיו רשאית הברית להחליט על דעת 
עצמה על השתתפות במלחמה, שבה נתונים אנגליה ושאר 
הדומיניונים. 

מלחמת־העולם וו גרמה להתפוצצותה של הקואליציה 
הרצוג-סמאטס. "המפלגה המאוחדת" נתפלגה, והפלג שהונהג 
ע״י סמאטם השיג ביחד עם מפלגת-הדומיניון ומפלגת־העבו־ 
דה רוב מצומצם להכרזת־מלחמה על גרמניה. סמאטס 
נעשה ראש־ממשלה ונתמך ע״י הבריטים ואותם מן הבורים, 
שהאמינו בשיתוף־האינטרסים של שני העמים האירופיים 
שבאה״ד ובהתלכדותם בעתיד לעם אחד. האופוזיציה, שבה 
בלטה אהדה לגרמניה הנאצית, היתה מורכבת מן ה״מפלגה 
האפריקנית" של הרצוג (שאחר מותו הונהגה ע״י הונגה), 
"המפלגה הלאומית" של מאלאן ו״מפלגת המשטר החדש" 
של פירוב. בצדן של מפלגות פארלאמנטאדיות אלו קמו גם 
אירגונים בוריים פרו־נאציים גלויים: "ברית־האחים" ו״צוסי 
עגלות־השוורים"(§ 3 זזי^נ 31 < 31 ׳״^ 055 , ע״ש ה״טרק" של הבו¬ 
רים מ 1835 ). כל האופוזיציה שאפה לשלטון טוטאליטארי של 
"העם האפריקני", ז. א. הבורים, על הגזעים הנחותים ולדחי־ 
קת רגליהם של הבריטים ושל ההשפעה האנגלית באה״ד. 
בהנהגתו של סמאטם השתתפה אה״ד במרץ במלחמה. אמנם, 
לשם פיוס האופוזיציה, לא הונהג שירות־חובה בצבא, אך 
120,000 מתנדבים נלחמו בצבאות־משלוח של אה״ד בחזיתות 


של חבש ושל א׳ הצפונית. בבחירות ב 1943 זכה סמאטם 
שוב ברוב מצומצם בקולוודהבוחרים, אך ברוב מכריע 
בפארלאמנט. 

אחר מלחמת־העולם 11 . מלחמת 1939 — 1945 עלתה 
לאה״ד ב 6,783 הרוגים, 11,796 פצועים וב 4.6 מיליארד 
דולאר. — הבעיות העיקריות במדיניות של אה״ד אחר 
המלחמה היו: היחסים עם ברית־העמים הבריטית, היחסים 
עם האו״מ, הניגודים בין שתי המפלגות הגדולות, ובעיית 
היחס לילידים ולצבעונים, שהיא כיום הבעיה המרכזית 
של אה״ד. 

היחסים בין אה״ד ובין האו״מ נתחדדו ע״י שתי בעיות: 
גורלה של א׳ הדרומיודמערבית והמדיניות הגזעית. באוק¬ 
טובר 1947 החליטה מועצת־הביטחון של האו״ט להשאיר את 
א׳ הדרומית־מערבית לזמן מוגבל כשטח־נאמנות בידי אה״ד 
ולהעניק לה עצמאות עם גמר זמן זה. אה״ד דרשה לספח 
את א׳ הדרומית־מערבית, ובאפריל 1947 כבר ניתנה לא׳ 
הדרומית־מערבית — ז. א. לאוכלוסיה הלבנה שלה, שעיקרה 
גרמנים — נציגות בסארלאמנט של אה״ד. כל הצירים שנב¬ 
חרו מא׳ הדרומית־מערבית השתייכו למפלגה הלאומית. 
אה״ד לא נשמעה לדרישת האו״מ להימנע מסיפותו של 
שטח זה. 

בספטמבר 1947 קיבל הפארלאמנט של אה״ד חוק־הת־ 
אזרחות חדש, שלפיו הושוו מהגרים בריטיים לשאר הזרים 
מבני-אירופה בעניין זכותם להתאזרח בברית. חוק זה הפגין 
שוב את התרופפות הקשר בין אה״ד ובין בריטניה. ממשלת 
אה״ד תובעת מממשלת בריטניה להעביר לשלטונה של אה״ד 
את הטריטוריות של בצ׳ואנה, באסוטו וסוואזי המאוכלסות 
כושים — ארצות־חסות של הכתר הבריטי, שהן על גבולה 
של הברית או מובלעות בתחומה. הילידים מתנגדים לסיפוח 
זה מחמת חוקי־הגזע השולטים בברית, וממשלת־בריטניה 
טוענת שבשאלה זו היא צריכה להתחשב ברצונה של 
האוכלוסיד* 

התופעה המכרעת במדיניות־הפנים של אה״ד אחר מל- 
חמת־העולם 11 היא התגברות הנטיות הלאומניות והגזעיות 
בתוך האוכלוסיה האפריקנית־הבורית. בבחירות לבית־המחו־ 
קקים במאי 1948 ניגפה המפלגה המאוחדת של סמאטס, 
והמפלגה הלאומית של ד״ר דניאל מאלאן, בצירוף מפלגת- 
האפריקנים של חונגה, זכתה לרוב קטן: 79 כנגד 71 (ועוד 
3 צירים מטעם הילידים). סמאטם הוכרח להתפטר ומאלאן 
נעשה ראש־הממשלה. הממשלה ה״לאומית" נקטה מיד מדי¬ 
ניות נמרצת להגשמתן של שתי מטרות אלו: הבטחת יחודו 
ושלטונו המוחלטים של "הגזע הלבן"! דיכויה של התנועה 
הקומוניסטית (אע״ם שהשפעתה בין הפועלים הלבנים היא 
מועטת) מחשש שתנועה זו תעודד את הלא-אירופים להת¬ 
נגד למשטר המבטיח יתרונות ללבנים. מדיניות זו חידדה 
את היחסים הפנימיים במדינה ויצרה מתח פוליטי מסוכן. 

א. אח. 

הבעיה הגזעית. מקורה של הבעיה הגזעית באה״ד 
הוא בהתנגשות בין צאצאיהם של שלושה זרמי־מהגרים, 
שבאו לכאן במשך 250 שנה (מ 1650 עד 1900 ) ויישבו ארץ 
זו, שקודם לכן לא היתד, בה אלא אוכלוסיה דלילה ביותר 
של בושמנים והוטנטוטים נודדים: ההגירה האירופית בשני 
שלביה — ההולאנדית והבריטית —, שבאה מעבר לים מד¬ 
דום* הגירת שבטי־הבאנטו מצפון־מזדח לדרום* הכנסתם 



403 


אפריקה הדרומית, כרית 


404 


של עבדים מאלאיים ואח״ם של פועלים הודיים מאסיה והת¬ 
פשטותם ממזרח למערב. נוסף על שלושת היסודות האתניים 
הללו נוצר בדורות, שעדיין לא הקפידו על מחיצת־הגזע 
הביולוגית, עוד יסוד אתני אחד: בני־תערובת מאבות לבנים 
ואמהות הוטנטוטיות, כושיות או מאלאיות. משעת הקמתה של 
הברית עד היום היחס המספרי בין הלבנים ובין השחורים 
הוא כ 1 ל 3.3 , היחס בין הלבנים ובין כל הלא־אירופיים — 
כ 1 ל 4 . אע״פ שהרוב המכריע של אוכלוסיותיהן ועיקר כוח־ 
העבודה של משקיהן הוא "שחור" או "צבעוני" הוקמו 
ואורגנו כל ארבע מדינות הברית, וכן הברית עצמה, כמדינות 
"לבנות", ומכאן המתח הגזעי המתמיד. רק בודדים מן האירו¬ 
פים (אחדים מאנשי הכנסיות הנוצריות הלא־הולאנדיות, 
ומנהיגי־פועלים מועטים, שרובם יהודים) הציעו מדיניות 
מכוונת לשיווי־הזכויות של הגזעים ולשיתופם באזרחות של 
המדינה. הרוב המכריע של האירופים — כבודים כבריטים — 
מנוי וגמור עמו לקיים את ייחודו ואת ריבונותו המוחלטת 
של הגזע הלבן באה״ד, ומכאן התנגדותם הנמרצת לכל הת¬ 
קרבות בין הגזעים, שעלולה לטשטש את ה״אופי הלבן" של 
המדינה ותרבותה, וכן לכל גיבוש אזרחי־פוליטי ולעליה 
כלכלית־חברותית של השחורים ושל הצבעונים, שעלולים 
ליהפך לכוח שיסכן את שלטונם. ואפשר אף את עצם קיומם, 
של הלבנים. 

ואולם בנוגע לשיטה, שיש לנקוט לשם הגנה על "הריבו¬ 
נות הלבנה", קיימים חילוקי־דעות בין האירופים שבאה״ד. 
בדרך־כלל עמדתו של הישוב הבריטי מתונה מזו של הישוב 
הבורי. בחוקה של מושבת־הכף מ 1854 ניתנה הזכות לבחור 
ולהיבחר לפארלאמנט לכל הגברים בעלי רכוש והכנסה 
מסויימים ללא הבדל בין הגזעים. בהתאם לכך יכולים היו רק 
מועטים מן הילידים להשתתף בבחירות. חוקת־נאטאל דומה 
לזו של מושבת־הכף, ואילו בטראנסוואל ובאוראנג׳—מרכזי- 
הכוח של הבורים — היו הילידים מלכתחילה נטולי זכויות 
פוליטיות. במדינת־אוראנג׳ ניתנה ב 1854 זכות־אזרח רק 
ללבנים, ובחוקת טראנסוואל ב 1858 נאמר בפירוש, שאין 
להרשות שוויון של הלא־לבנים עם הלבנים במדינה ובכנסיה. 
כל יליד נתחייב בנשיאת תעודת־זהות! מקומות־מגוריהם 
של הילידים הוגבלו לתחומי רזרוואטים; נאסרה עליהם רכי¬ 
שת נכסים לא־נדים מחוץ לאיזודים שהוקצו להם; בשטחי- 
המיכרות של טראנסוואל הוגבלה זכות התנועה החפשית של 
הילידים, ונאסר עליהם לעסוק בסוגי־עבודה מס־יימים! 
מעמדם של הילידים, שעבדו כפועלים חקלאיים אצל הפאר־ 
מרים, היה תחת שלטון הבורים דומה לזה של עבדים. ב 1909 , 
כשהוקמה ברית אה״ד, הובטחו זכויותיהם של הלא־הלבגים 
בחוקת־היסוד ( 401 3 ^־ 5011111.411 — חוק של הפארלאמנט 
הבריטי, שאושר על־ידי הפארלאמנט של אה״ד) בסעיפים 
35 ו 152 , שלפיהם מצרכת שלילה של זכות מוכרת מן הלא- 
לבנים רוב של שני שלישים בישיבה משותפת של הסנאט 
והפארלאמנט. הממשלה המרכזית של הברית עע 1 תה.מתחילה 
כמה נסיונות לשפר את מצבם הכלכלי והחברותי של הלא- 
לבנים. בשנת 1911 הושוו תנאי־העבודה של הילידים בכל 
אה״ד לתנאי־העבודה שלהם במיכרות־טראנסוואל! ב 1913 
נאסרה הסגת־גבול של השטחים שהוקצו לילידים ע״י הלבנים 
והובטחה הרחבה של שטחים אלה—הבטחה, שלא קויימה! 
ב 1923 נתקבל חוק־שיכון לילידים בתחומי־הערים. ב 1920 
הוקמה ע״י סמאטס ועדה ממשלתית מיוחדת לענייני הילי¬ 


דים, שמחובתה היה לשתף את נציגי־הילידים בהתיעצויותיה. 
ב 1925 הציע הרצוג תכנית להסדר כללי, שמצד אחד היה בה 
משום שיפור במעמדם של הילידים, ומצד שני נועדה להב¬ 
ליט את המחיצה שצריכה להפריד בין חברתם של האירופים 
ובין זו של הילידים: הוצע, שהילידים שבכל מדינות־הברית 
יהיו רשאים לבחור 7 צירים (אירופיים) כבאי־כוחם בבית- 
הנבחרים! שיוקצו שטחי־מחיה נוספים לשימושם של הילי¬ 
דים בלבד ז שתינתן סמכות למועצות־ילידים להחליט על 
דעת עצמן בענייניהם הפנימיים והמקומיים. תכנית זו לא 
נתגבשה בהצעת־חוק, ולעומת זה נתקבל ב 1926 — בתמיכתם 
של הפועלים הלבנים ובהתגגדותם הנמרצת של נציגי הילי¬ 
דים ושל "מפלגת אה״ד" של סמאטס — חוק "החיץ הצבעוני" 
(! 113 ! 001011 ) הכלכלי, האוסר על הילידים ועל האסייתים 
במחוזות מסויימים לעסוק בעבודות מקצועיות־למחצה ומג¬ 
ביל אותם ע״י כך לעבודה שחורה בלבד. 

הראשונים בין הלא־איתפים, שגילו התנגדות מאורגנת 
למדיניות־הפליה זו׳ היו ההודים בנאטאל — הקבוצה המת¬ 
קדמת ביותר מבחינה כלכלית ותרבותית בין הלא־אירופים 
שבאה״ד. כשבשנים הראשונות של המאה ה 20 אסרה הממשלה 
הגירה נוספת מהודו וניסתה להוריד את מעמדם של ההודים 
באה״ד לזה של הילידים ע״י הגבלת חופש־התנועה שלהם 
והטלת מס־גולגולת עליהם, פתחו ההודים בהנהגתו של גנרי 
(ע״ע) בפעולה של התנגדות פאסיווית, שהביאה ב 1913 , אחר 
מאבק של כמה שנים, לידי ויתורים מצד הממשלה (כגון 
ביטול המם המשפיל)! רק איסור ההגירה מהודו נשאר 
בתקפו. אולם אחר מלחמת־העולם 1 נשללה מן ההודים, 
שהתפשטו בינתיים מנאטאל לטראנסוואל, הזכות לרכוש 
נכסים ולעסוק במסחר, וב 1924 נשללה מן ההודים בנאטאל 
זכות־הבחירה לפארלאמנט־המדינה. 

ב 1936 הכריזה ממשלת הרצוג־סמאטס, בהסכמת רוב של 
למעלה מ% של הפארלאמנט, על תכנית, שלפיה תבוצע 
"הפרדה" (אפר׳ 1 > 11161 ! 3 נן 3 , אגג׳ £30011 :>!§£$) בין הגזע 
האירופי מצד אחד ובין הילידים והצבעונים מצד שני ותאופ־ 
שר לכל הגזעים התפתחות "מקבלת" בנפרד! השלטון הפוליטי 
יקויים בידי הגזע הלבן האירופי בלבד, אך הממשלה מת¬ 
חייבת לדאוג לכל הצרכים — כבריאות, חינוך, פיתוח- 
המשק, תחבורה, וכד׳ — של האוכלוסיה הלא־אירופית. 

הילידים הוצאו מרשימת הבוחרים הכללית, שבה נכללו 
בארץ־הכף מ 1854 ואילך, וניתנה להם הזכות לבחור בשלושה 
צירים לבנים. הוקמה ״מועצת ייצוג הילידים״(- £6 3076 ^ 1 
€000611 31:176 :! 1 ז 6$6 !ק),שהיתה מורכבת מ 6 פקידים, 4 חברים 
ממונים ע״י השלטון ו 12 נבחרים ע״י הילידים. תפקידה: מתן 
עצה לשלטונות בענייני־הילידים. מועצה זו בוטלה ב 1951 . 
בדרכי הביצוע של תכנית שנת 1936 נחלקו המפלגה המאוחדת 
של סמאטס והלאומנים של הרצוג ומאלאן: הראשונה נטתה 
להקל, ועכ״ם לקיים בידי הלא־אירופים את הזכויות, שהובטחו 
להם בחוקה! ואילו האחרונים, עם גרוריהם הפרו-נאציים, 
דרשו לגשם את תכנית־ההפרדה בצורתה הקיצונית ביותר. 
כשעלה מאלאן לשלטון בשנת 1948 התחיל מיד בביצועה 
של התכנית לפי רוחו, ונסתייע בכך בעובדה שהכנסיה 
הרפורמית ההולאנדית באה״ד נתנה לעקרון ההפרדה הגזעית 
גם הכשר דתי. התכנית של סמאטס לא ניתנה מעיקרה 
לגישום. מאתר שכל אורח-חייה, משקה וכלכלתה של האוכלו־ 
סיה האירופית מותנים בשימוש בכוח־העבודה של האוכלוסיה 



405 


אפריקה הדרומית, כרית 


406 


הילידה, איו אפשרות אמיתית להתפתחות נפרדת של הלא- 
אירופים בלא התערבות מצד האירופים. לפיכך נהפכת מדי־ 
ניות־״ההפרדה" בידיו של מאלאן למדיניות של קיפוח־זכויות 
הילידים במסגרת החברה הלבנה. ב 1950 נתקבל חוק להפרדה 
פיסית ביו הגזעים ע״י הקצאת איזורי־מגורים מיוחדים ללא- 
אירופים, כדי למנוע מגע בין הגזעים ו״התממזרות של הגזע 
הלבן". מאחר שרוב הילידים העירונים עובדים בבתיהם 
ובמפעליהם של הלבנים, גורם חוק זה להקמת גטאות של 
ילידים בכל הערים הגדולות. באותה שנה הונהגו גם קרונות־ 
רכבת מיוחדים לילידים. 

ב 1951 נתקבל בפארלאמנט של אה״ד ברוב קטן (בניגוד 
לחוקת־היסוד מ 1909 ) חוק על הוצאת הצבעונים שבמדינת- 
הכף ובנאטאל מרשימת־הבוחרים הכללית והעברתם לרשי- 
מת-בוחרים מיוחדת, שתהא רשאית לבחור בנפרד 4 צירים 
לבנים כבאי-כוחם של הצבעונים. בית־הדין העליון של אה״ד 
פסק, שההחלטה של הפארלאמנט והממשלה היא בלתי־חוקית. 
הממשלה ומפלגת־הרוב הודיעו שהחלטתו של הפארלאמנט 
הריבוני אינה נתונה לשיפוטו של שום בית־דין, אך בית־הדין 
העליון פסל גם את חוקיותה של החלטה זו, ולפי שעה 
נרתעה הממשלה מפני הפרד, גלויה של חוקת־היסוד, שעליה 
מושתת גם שיתוף־הפעולה בין שני הלאומים הלבנים באה״ד. 

האופוזיציה הפארלאמנטארית לממשלה הלאומית בין 
האירופים היא זו של "המפלגה המאוחדת" מיסודו של 
סמאטס, שנחלשה מאוד לאחר שמת מנהיגה * לצידה עומדת 
תנועת־התנגדות עממית למדיניות הגזעית של ממשלת־ 
מאלאן, שנתארגנה מתוך החיילים המשוחררים של מלחמת- 
העולם 11 — התנועה של ״פלוגות־הלפיד״ (׳ 0001 101 x 11 ־ 
13111105 !!). "פלוגות" אלו, שהלאומיים מאשימים אותן בנטיות 
קומוניסטיות, מארגנות מזמן לזמן מחאות והפגנות המוניות 
נגד מדיניות־ההפליה של הממשלה. חולשתה של האופוזיציה 
הלבנה היא באי־הבהירות של עמדתה: כאמור, מגלת אף 
היא — כלאומיים — בעקרון הריבונות הלבנה ואינה מת¬ 
נגדת למדיניות־ההפרדה עצמה, אלא לצורת ביצועה על־ידי 
הממשלה; ביחוד היא חוששת להפרודהחוקה, שבה היא 
רואה תקדים מסוכן לעתידו של המיעוט הבריטי במסגרת 
האוכלוסיה הלבנה של אה״ד. 

מחמת נחשלותו התרבותית והכלכלית היה הגוש הגדול 
של האוכלוסיה השחורה — הבאנטו — באה״ד במשך זמן 
מרובה בלתי־מוכשר לגלות התנגדות של ממש למדיניות 
הגזעית. אך במידה שבאה התקדמות במעמדם של הבאנטו — 
הודות להתפשטות החינוך, הניתן להם אף במסגרת משטר- 
ההפרדה, ולהתארגנות עובדיהם — הולכת וגוברת בתוכם 
תנועת־התנגדות. אחת מחולשותיו הפוליטיות העיקריות של 
כל הישוב הלא־אירופי בעבר היה פילוגו לעדות גזעיות 
שונות. הניגוד בין הילידים יבין הצבעונים (שמעמדם טוב 
יותר מבחינה חוקית וכלכלית) היה לפעמים גדול מזה שבין 
הילידים והאירופים. בכמה מקרים — גם בשנים האחרו¬ 
נות — אירעו בנאטאל ובאיזור־המיכרות התנגשויות־דמים 
בין זולו והודים ( 13 — 16 יאנואר 1949 : 142 הרוגים, 
1,087 פצועים; נהרסו בית־חרושת, 58 חנויות ו 247 בתי- 
מגורים). והמשטרה של הלבנים היתה צריכה להגן על 
עדה אחת מפני השניה. רק בזמן האחרון, עם החמרתה 
של המדיניות הגזעית, המכוונת נגד הילידים והצבעונים 
כאחד, ניטשטשו הניגודים בין שתי הקבוצות והונחו היסודות 


למאבק משותף. הסיכסוך בין השלטון ובין הישוב ההודי 
נתחדש מיד אחר מלחמת־העולם 11 . ההודים אירגנו תנועת־ 
התנגדות ל״חוקי־הגטר , הקיימים ביחס לבני־אסיה, והפעם 
הם מסתייעים במאבקם בתמיכתה הפוליטית והמוסרית של 
מולדתם, שזכתה לעצמאות במסגרת חבר־העמים הבריטי. 
באביב 1952 התקיים בפעם הראשונה בתולדות אה״ד כינוס 
משותף של נציגי ההודים, צבעוני־הפף והילידים השחורים, 
שהחליט על הקמתה של חזית מאוחדת לשם מלחמה במדי¬ 
ניות ההפליה הגזעית. בקיץ 1952 פתחה "חזית" זו בפעולת 
התנגדות ״פאסיווית״ המונית בנוסח גאנדי: המוני־מתנדבים 
מכל העדות הלא־אירופיות עוברים על חוקי־ההפרדה (שה;ה 
באיזורים המיוחדים לאירופים, שימוש בקרונות־רכבת מיוח¬ 
דים ללבנים, וכד׳) ואינם מגלים התנגדות למשטרה האוסרת 
אותם ולענשים המוטלים עליהם. אע״ם שמספר הנאסרים 
והנקנסים כבר מגיע לאלפים, נמשכת התנועה, ועמה הולכת 

וגוברת המתיחות הפוליטית. 
למדיניות הגזעית של אה״ד היו גם תוצאות רציניות 
בשטח המדיניות הבינלאומית. היא גורמת קשיים חמורים 
לקהיליית־העמים הבריטית׳ שבה שולט בדרך־כלל קו מנוגד 
למדיניות זו (עצמאות הודו, התקרבות א׳ המערבית הברי¬ 
טית למעמד של דומיניון). הבעיה הגזעית באה״ד הובאה 
גם לדיון באו״מ ב 1947 , והרוב תמך בעקרון השוויון הגזעי 
נגד עמדתה של אה״ד. המתנגדת העיקרית של אה״ד באו״מ 
היא הודו, הדורשת הטלת סאנקציות על אה״ד, ואילו המעצ¬ 
מות הקולוניאליות, וגם אה״ב, תומכות בדרך־כלל בצורה 
זהירה בטענתה של אה״ד, שאין האו״מ רשאי להתערב 
בענייניה הפנימיים של אחת מחברותיו. אה״ד אף מאיימת 
בפרישה מחבר־העמים הבריטי או מן האו״מ, אם אירגונים 
אלה יפעילו לחץ עליה בשאלת־הגזעים; אולם במקרה זה 
מאיימת מדינת־נאטאל — שעיקרה בריטי — לפרוש מברית 

אה״ד עצמה. 

מ. 

0/(10101 £(07800\ 0/ 1/1( 117110/1 0/ 5. ,4. (19188 ואילך ); 

0. *400311 11922/27 ,(. 015 ״ 10 ) . 4 > /ס 1 ( 1111107 , 11 ; 116 ־ ; 

51! 0. £. 01 . 1 . ; 1930 ,(. 015 ״ 5 ) . 71 . 5 / 0 11177 ) 711 ,ץ!ס '. 

11!100015 16 > . 11 . 1 ג ; 1933 • 1933 — 2 ; 16 .) 7 . 5 ,ץ 516 ז 16 :ז , 

1".<07:0011( 0(17(10(77)1(711 171 3. 71., 1935; €0111/11132( 01:107)1 
0/ 7/1( 8711 . £771(717(, 1111. \1 1 , 1936; 8. 1116 ז! 1106 .'־ , 
50117/1 (1 [71(1171 0(17117( £0110)1, 1939; £. 11. £11 . 0,1 .ס ( 
5017111 <4/710(171 5117177, 1939; £. \. 5^31106!, <4 £11:107)1 0 / 

5. <4., 1940*; 0. \\ 11 ) 5001 ,. 4 > . 5 /ס 1 ( £117107 4 > ,) 16 ׳מ £16 16 > .׳ 

(1713 £0071077110, 1941; £. 1 1611 £10113 .. 1 - תמ 3 בת - 

1'7001( 0/ £(10( £(!071011/ 171 5. <4., 1949; 0. 511. 8. 

0013 54171171!! 771 5. <4., 1949; £■ £6[) 4 > . 5 , 065 סן־ 61 ק . 

£030)7, 1950; £. 0. £ 1 £0 4 > . 1 ( 7 ) 5000 4/710071 > 50111/1 , 8 ח x 1 ■ 
100!< 0/ (!(071107(1,0102), 1951*; 5. 0. 6.1 1 11,<1, 1/10 £00(11( 

0/5. <4., 1951. 

היהודים. 1 . ה י ס ט ו ר י ד- בנסיעות שקדמו להקפת 
כף התקווה הטובה ב 1497 , כמו בשאר מסעות־הגילוי של 
הפורטוגיזים, מילאו יהודים ואנוסים תפקיד ניכר כקארטו- 
גראפים וממציאים של מכשירים ימאיים מדעיים, ואף כיו¬ 
עצים ובני-לוויה של המגלים הפורטוגיזיים. אולם עד הכיבוש 
הבריטי ( 1806 ) נתיישבו באיזור־הכף יהודים בודדים בלבד 
(ביחוד יהודים ספרדיים מאמסטרדאם). בית־הכנסת הראשון 
בקיפטאון נוסד בשנת 1841 באישורו של הרב הראשי 
בלונדון, שלסמכותו יש עדיין תוקף מסויים באה״ד. במשך 
השנים הבאות נוסדו קהילות, ביחוד של יהודים יוצאי-אנגליה, 
בגריאמזטאון ( 1843 ), פורט אליזאבת 1857 ) וגראף רינט, 
היהודים עסקו ביחוד במסחר ומילאו תפקיד מסויים בפיתוחה 



407 


אפריקה הדרומית, כרית 


406 


של התעשיד" מאעסימיליאן תאלוויצר( 1 :^ 11 ^ 11111 ) והאחים 
מוזנטאל, למשל, היו אחראים להקמת סחר־הצמר. נתנאל 
אייזקם היה אחד מאלה שהשתתפו באופן פעיל בפתיחת נא־ 
טאל להתיישבות אירופית וכן בסיורה של ארץ זו, ודניאל דה 
פאם ( 35$ ? 16 >) סייר את נאמאקוואלאנד. אח״ב התחילו 
רוכלים יהודיים, מתחילה מיוצאי אירופה המרכזית ואח״ב 
מאירופה המזרחית, לעבור בארץ ולסתור עם האיכרים הבו־ 
ריים. במרוצת־הזמן פתחו כמה מהם חנויות ומעט־מעט נוסדו 
גם קהילות קטנות בישובים העירונים. במשך 40 השנים 
הראשונות, שעברו מייסודה של מדינת אוראנג׳ החפשית 
( 1854 ), נמצאו משפחה אחת או שתיים של יהודים גרמניים, 
ביחוד מקאסל, כמעט בכל ישוב ברפובליקה בורית זא, וע״י 
כך ריכזו בידם היהודים חלק גדול מסחרה של מדינת־אוראנג׳. 
תהליך זה נשנה גם ברפובליקה הבורית של טראנסוואל. 
בתקופה זו תפס שאול סולומון ( 1817 — 1892 ), שהיה ממוצא 
יהודי, מקום ראשי בחיי־המדינה, ושמעון ג׳יקובז ( 1830 — 
1883 ) היה גם שופט וגם תובע כללי במושבת־הכף. 

בין המהגרים שבאו לאה״ד לאחר גילוי שדה־יהלומים 
בקימברלי ( 1871 ) וגילוי הזהב בוויטווטרזראנד ( 1886 ) 
שבטראנסוואל הדרומית היו יהודים מרובים, מקצתם מאנ¬ 
גליה ומקצתם מגרמניה ואירופה המזרחית. כתוצאה מכך 
נוסדו קהילות חדשות ואמידות מאוד, בקימברלי ב 1871 , 
ביוהאנסבורג ב 1886 , ובמקומות אחרים בחבלי־המכרות במשך 
השנים הבאות, ואיזור זה הפך עד מהרה למרכז העיקרי של 
היהודים באה״ד. בהתפתחותה המוגברת של אה״ד בתקופה 
זו מילאו היהודים תפקיד חשוב ביותר: במפעלי־היהלומים 
נתפרסם ביותר בארני בארנאטו 1 בהתפתחותה של התעשיה 
בטראנסוואל נטל חלק פעיל שמואל מארפס. אוטו ביט (ממו¬ 
צא יהודי) היה עוזרו הנאמן ביותר של ססיל רודז, וחשיבות 
מייחדת היתה למשפחות של אלבו, יואל, אופנהיים, ועוד. 
בין אדירי־המכרות (או, כפי שקראו להם, 15 >ז 110 >ה 113 — 
לורדים של ה״ראנד", תחום־המכרות), שמילאו תפקיד ניכר 
גם באנגליה וגם באה״ד בסוף המאה ה 19 ובתחילת המאה 
ה 20 , היה אחוז־היהודים גבוה־ביחס. במושבת־הכף (ואחר־כך 
בנאטאל) נהנו היהודים מלכתחילה משוויון פוליטי. שונה 
מזה היה המצב ברפובליקה של טראנסוואל. כאן הוגבלו 
בזכויותיהם המדיניות הזרים ( 1615 >מ 13 ז;ס), שלא נשתייכו 
לכנסיה הפרוטסטאנטית (כלומר, הקאתולים והיהודים). בשנת 
1899 גורש מטראנסוואל רבה של יוהאנסבורג יוסף הרמאן 
הרץ מפני החשד הפוליטי שעורר עליו ע״י תמיכתו בתביעו¬ 
תיהם של המיעוטים הדתיים. בימי מלחמת־הבורים ( 1899 — 
1902 ) נמצא אעפ״ב מספר מסויים של יהודים בצבאותיהם 
של הבורים. 

בפיתוחה הכלכלי של הארץ אחר מלחמת־הבורים היה 
ליהודים חלק ניכר ! היהודים הפנו עכשיו את עיקר תשומת- 
לבם לתעשיות־המשנה, שחשיבותן באותו זמן גדלה והלכה. 
האוכלוסיה נתרבתה ע״י הגירה נוספת! קהילות חדשות 
נוסדו ומוסדות־קהילה הוקמו, עפ״ר ליפי המתכונת של 
היהדות הבריטית (למשל, ועד־הצידים היהודי באה״ד, שהוקם 
בשביל טראנסוואל ונאטאל ב 1903 ׳ נתאחד ב 1912 עם אירגון 
דומה, שהוקם בשביל מחוז־הכף בשנה שלאחריה). 

אחר מלחמת־העולם 1 גבר זרם־ההגירה של יהודים מאי¬ 
רופה המזרחית (ביחוד מליטה) לאה״ד. חוק־המכסה הדרום־ 
אפריקאני של 1930 הגביל הגירה זו. ההסתה נגד היהודים 


הגרמנים, שהתחילו באים לארץ זו ב 1933 , היתה מרובה כ״כ, 
שב 1937 נתקבל חוק חדש שצימצם את ההגירה צימצום 
נוסף. התעמולה הנאצית מצאה לה אזניים קשובות בין הבד 
רים, שנטו לתורת־הגזע מתוך התנגדותם הנמרצת לאוכלו¬ 
סיית הכושים הילידים. יתר על כן, בעיני הרבה מן הבורים 
היו היהודים לא רק זרים שנתעשרו, אלא זרים שנזדהו 
במידה מרובה עם החלק הבריטי •של האוכלוסיה. כך קמה 
תנועה אנטישמית מסוכנת, שסיגלה לעצמה את הרעיונות 
והשיטות של הנאצים, אע״פ שלא נלחמה ביהודים בכוחל 
הזרוע. 

עם הצטרפותה של אה״ד לחזית האנטי־גרמנית במלחמת- 
העולם 11 נשתתקה התעמולה האנטישמית. אבל נצחונה של 
ה״מפלגה הלאומית״ בבחירות של 1948 עורר דאגות בין 
יהודי אה״ד, שהרי מקצת באי־כוחה של מפלגה זו היו בעלי 
נטיות אנטישמיות חזקות. לפי שעה לא אירעה ליהודים כל 
תקלה מחמת שינוי־השלטון. אך שינוי זה גרם לכך, שהקהילה 
היהודית באה״ד התחילה עומדת על הסכנה הכרוכה בהת¬ 
קשרות הדוקה לחלק אחד של תושבי הארץ, והיא מנסה לקבוע 
עמדה על יסודות אחרים. ההתחרות בין קהילת קיפטאון 
הוותיקה, הקרובה יותר לאנגלים, ובין הקהילה הצעירה, הגדד 
לה וה״מזרחית" יותר (כלומר, הפולנית־ליטאית) של יוהאנס- 
בורג, משקפת במידה מסויימת את ההתחרות הכללית בין 
האיזורים ה״הולאנדיים" וה״אנגליים" בפוליטיקה של אה״ד. 

כל אחד מן הרבנים של בתי־הכנסת הראשיים ביוהאנס- 
בורג ובקיפטאון נקרא "רב ראשי" וסמכותו מוכרת באיזור 
הסמוך. משנת 1933 קיים ביוהאנסבורג בית־כנסת רפורמי 
ומאותו זמן ואילך נתפשטה תגועת־הרפורמה גם לשאר 
המרכזים היהודיים הראשיים. גם המבנה של בתי-הכגסת 
והמסורת שלהם הם במידה מסויימת לפי המתכונת של 
יהודי-אנגליה. ובית־הכנסת הגדול בלונדון שימש דוגמה 
לזה שבקיפטאון, שהוא ראש וראשון לבתי־הכנסת באה״ד. 
ועד־הצירים היהודי באה״ד הוא האירגון המייצג את היהודים 
בארץ זו. מרכזו הוא ביוהאנסבורג, אך ועדות איזוריות 
מסונפות אליו קיימות בקיפטאון, דרבן (בשביל נאטאל), 
בלומפונטין (בשביל מדינת־אוראנג׳ החפשית) ופורט אלי- 
זאבת (בשביל המחוז המזרחי של ארץ־הכף). יש ועדי־חינוך 
יהודיים ביוהאנסבורג ובקיפטאון, וזה לא כבר הוקמה כאן 
חברה לחקר הסוציולוגיה וההיסטוריה של היהודים, כמו־כן 
יש כאן מספר של עיתונים יהודיים באנגלית וביידית, שכמה 
מהם הם בעלי רמה גבוהה, ושני ירחונים עבריים. בעשרות 
השנים האחרונות ניכרת גם ביהודי אפריקה הדרומית המגמה 
לעזוב את הכפר ולהתרכז בערים הגדולות, באופן שכמה מן 
הקהילות הקטנות׳ שהיו פעילות לפני דור אחד, עזובות כאן 
בחלקן או לגמרן. 

בהשפעת מוצאה הליטאי היחד, היהדות של אה״ד בכללה 
בעלת נטיה ציונית מובהקת וגילתה נדיבות מרובה ביחס לכל 
צרכי-היהודים בעולם. תרומותיה במשך תקופה זו, וביחוד 
אחר 1939 , ליהודי-אירופה ולבניידא״י כאחד היו מבחינה 
יחסית גדולות מאלו של כל קהילה יהודית אחרת בעולם. — 
בין אלה שתרמו תרומות חשובות לחיי־הציבור הכלליים יש 
להזכיר את ליאופולד גרינברג, פילים מילין( 11110 ^ 1 ) ויוסף 
הרבשטיין, שהיו שופטים של בית־המשפט העליון. הנרי 
גלאקמאן היד, שר־הבריאות ( 1945 — 1948 ) בממשלתו של 
הגנראל סמאטס. שרה גרטרוד מילין (ע״ע) נמנית עם 



409 


אפריקה הדרומית, כרית 


410 


האישים הספרותיים הדגולים ביותר באה״ד, וספריה משקפים 
במידה ניכרת את חייה של ארץ זו. 

ספר השנה ליהודי אפריקה הדרומית (ביידית), קיפטאץ, 

1920 ; , € 2 !?{ 4 50117/1 171 € 11 / 5 [ 1/76 / 0 7 ( 1/15107 4 , 146:111311 ., 1 

1930; ]. 14. 146:12, 7/76 ]€14/ 171 50717/1 4/7102, 1905; 

0111111, 7/16 ¥15101/ 41712X171% , 1951; 5. ^160(1615501111, ]€7015/1 
?10776675 0/ 50741/1 4/7102, 111 77271520110715 0/ 7/1€ ]€14/15/1 

־ 0011 ^ . 5 ; 205 — 180 , 11 ^\ , 27161 ! 1171 % / 0 !{ 500177 157071001 // 

110, 076 €757671 (/€14750/160 ]746/677 177 5146/2]71/{2, 111 ]2/171/110/% 

6/67 ] 641 / 150 / 7 - 7116727150/762 06561150 / 72 / 1 , XX^; \1. <16 53X6, 
50747/7 4]770277 ] 614 / 15/7 7 € 27 - 800 1929; 7/16 41711 •] 674 / 15/7 

- 06 0£ 1 >־ 8031 1511 ^ 16 . 5 ) 4/7102 50141/7 117 401/67716275 ! 

1/711077 1/76 17110 614/5 [ / 0 17777771£7211011 7/16 ; 1936 ,( 165 ]טק 

. 1937 ,( 111165 ק 6 ס 04 1 >: 3 ט 8 1511 ^ 1 . 5 ) ,( 1935 — 1926 ) 

ב. ר. 

היהודים. 2 . דמוגראפי ה וסטאטיסטיקה. 

א. גידולה של האוכלוסיה היהודית וחלוקתה. גידולה 
של האוכלוסיה היהודית בארץ זו עד השנים האחרונות הוא 
כמעט כולו תוצאה של הגירה. נתונים רשמיים על מספר 
היהודים באה״ד מצויים מ 1904 ואילן־(ר׳ טבלה 1 ). 

טבלה 1 


גידולה של האוכלוסיה היהודית באה״ד 


היהודים 

ם פ ר 


השנה 

% היהודים באוכלוסיה האירופית 

מדד 

מספר מוחלט 

3.4 

100.0 

38,101 

1904 

4.1 

154.3 

68.741 

1918 

4.3 

188.5 

71.816 

1926 

4.5 

2378 

90,645 

1936 

4.4 

873.4 

104,165 

1946 

4.3 

283.5 

108,000 

1951 

(אומדן) 


ב 1930 , שבה הונהגה מכסה למהגרים מארצות אירופה 
המזרחית, היו 90% מכל המהגרים יהודי אירופה המזרחית, 
ביחוד יוצאי־ליטה. מ 1930 ׳ וביחוד מ 1935 , עלה הרבה מספרם 
של המהגרים מגרמניה, שעל כניסתם לאה״ד לא חלו כל הגב¬ 
לות. מ 1940 כמעט הופסקה כניסתם של מהגרים יהודיים. 
הממשלה הליבראלית של סמאטס הוכרחה להתחשב באוירה 
העוינת ליהודים, שנעשתה מורגשת באה״ד, והחמירה בהג¬ 
בלות על כניסתם לארץ. הממשלה הנוכחית נותנת מפקידה 
לפקידה רשיונות להבאת קרובים, רבנים ומורים. טבלה 2 
מראה, שבשנות מלחמת־העולם 11 ובשנים שלאחריה( 1941 — 
1950 ) — שנים׳ שבהן ביקשו יהודי־אירופה מקומות־מקלט 
בכל קצות־העולם — לא נכנסו לאה״ד אלא 500 יהודים בלבד׳ 
כלומר בממוצע 50 יהודים לשנה. בשלוש השנים האחרונות׳ 
תקופת־שלטונה של ממשלת מאלאן, ירד אף מספד זה. 

בהתאם למוצאם של היהודים שהיגרו לאה״ד קם כאן 
ישוב מחולק לשלוש קבוצות: כ 3,000 — 4,000 יהודים אנג¬ 
ליים, שתופסים את העמדות הגבוהות ביותר בחיי הכלכלה 
והתרבות! כ 15,000 יהודים גרמניים, שרובם ככולם שייכים 
למעמד הבינוני, וכ 90,000 — למעלה מ 83% — שהם יוצאי 
אירופה המזרחית. אך הפסקתה הגמורה של כניסת יהודים 
לארץ גורמת לכך, שהמחיצות בין קבוצות אלו הולכות ונעל¬ 
מות. יהודי אירופה המזרחית כבר הספיקו ליצור שכבה 
ניכרת של אינטליגנציה׳ שהיא עוסקת במקצועות חפשים, 
מעמד בינוני ואף שכבה דקה של בורגנות ממדרגה גבוהה. 


טבלה 2 


ההגירה לאה״ד ( 1840 — 1950 ) 


הממוצע השבתי 

מספר מוחלט 

השגה 

100-0 

4,000 

1880 - 1840 

1,150-0 

23.000 

1900—1881 

1,526.4 

21,370 

1914-1901 

150.1 

905 

1920-1915 

1.476-5 

14,765 

1930-1921 

980.5 

9,805 

1940 -1931 

50.0 

600 

1950—1941 

669.8 

74,345 

בס״ה . . 


עלייתם הכלכלית והתרבותית של המהגרים יוצאי־גרמגיה 
היא מהירח למדי. להתמזגות הנוצרת והולכת, ביחוד בקבר 
צות החברותיות העליונות, מסייעת בעיקר טמיעתם הלשונית 
המהירה של יהודי אירופה המזרחית. 

בין 104,156 היהודים, שנמצאו באה״ד לפי מפקד שנת 
1946 , ישבו 94,909 , או יותר מ 91% , בשני מחוזות: בטראנס- 
וואל ( 65,516 ) ומחוז הכף ( 29,393 ). 90,243 , או למעלה 
מ 86% של כל הישוב היהודי. התרכזו ב 18 ערים. 

מתוך הטבלה 3 ניכר תהליך־האורבאניזאציה המזורז של 
האוכלוסיה היהודית באה״ד. 

טבלה 3 

מספר היהודים בערים, שיש בהן יותר מ 500 יהודים 


(1946 ! 1926) 


1946 

1928 

העיר 

60,371 

25,826 

יוהאבסבורג , . . 

19.589 

11,692 

קיםסאון . . . 

4,133 

2.418 

ייבז .... 

3,427 

2,383 

סרסוריה . . . . 

2,530 

1,490 

פורס אליזאבה . . 

1,350 

907 

גריאמזטאון , . . 

1,285 

1.406 

בלומפונסין . . . 

1,244 

1,151 

בנוני. 

1.049 

343 

ססרימז . . . . 

964 

679 

איסם לונדון . . . 

938 

957 

קרוגרסדורם . . . 

828 

378 

ביק ם ז. 

607 

812 

קימברלי . . . . 

556 

596 

בוכסבורג . . . 

88,870 

61,040 

בס״ה . . . 


ב 14 הערים, שמספר היהודים בכל אחת מהן היה בשנת 
1946 מרובה מ 500 , ישבו בשנת 1926 71.2% מכל היהודים 
שבאה״ד׳ ואילו ב 1946 — 85.4% . בשתי הערים הגדולות 
ביותר (יוהאנסבורג וקיפטאון), שבהן קיימות גם הקהילות 
היהודיות הגדולות ביותר, ישבו ב 1926 37,518 יהודים, או 
52.2% מכל היהודים שבאה״ד, ואילו ב 1946 כבר ישבו בהן 
69,960 יהודים, או 67.1% מכל היהודים שבארץ. מכאן שיותר 
משני שלישים של האוכאסיה היהודית מרוכזים כיום בשתי 
ערים. אחוז האוכלוסיה האירופית הלא־יהודית היושבת בשתי 








411 


אפריקה הדרומית, כריו! 


412 


ערים אלו הוא 52.3% בלבד. בעיר־הבירה יוהאנסבורג ישבו 
ב 1926 קרוב ל 36% וב 1946 קרוב ל 50% מכל יהודי אה״ד. 
בטבלה 3 בולטת העליה באוכלוסיה היהודית העירונית של 
חמש הקהילות היהודיות הגדולות, שבהן חיים כיום 77% 
מכל יהודי אה״ד. 

אחוז היהודים באוכלוסיה של חמש הערים הללו היה 
בשנת 1:1946 ) להאנסבורג — 15.7 ; 2 ) קיפטאון — 16.0 ! 
3 ) דרבן— 1.1 ; 4 ) פרטוריה— 1.5 ; 5 ) פורט אליזאבת— 1.9 . 

ב. דמוגראפיה. הסימנים המובהקים לקבוצות־מהגרים 
ניכרים גם כאן. א) הגברים מרובים מן הנשים. דיספרופורציה 
זו הולכת ופוחתת משעה שפסקה הגירת־היהודים לאה״ד. לכל 
100 גברים יהודיים באה״ד היה מספר נשים כלהלן: בשנת 
1904 — 47.4 ; ב 1926 — 84.9 ; ב 1946 — 95.0 . 

ב) גבוה כאן גם האחוז של הצעירים, ועד לפני זמן קצר 
היה אף אחודהילדים גבוה למדי. כתוצאה מהתפתחותם המהי¬ 
רה של החיים החברותיים, הכלכליים והתרבותיים ובהעדר 
תוספת של מהגרים חדשים, התחיל אחוז־הילדים יורד במידה 
ניכרת ולעומת זה התחיל עולה האחוז של הזקנים. הטבלה 
הבאה נותנת תמונה ברורה של התפתחות זו. 


טבלת 4 

הרכב הגילים של יהודי אה״ד (באחוזים) 


46 ־ 19 

| 1936 

קבוצת גילים 

21.89 

28.01 

14-0 

67.39 

64.15 

59-15 

10.72 

7.24 

60 ומעלה 


החקירה גילתה, שכל אשר, נשואה לא־יהודיה בלהאנס־ 
בורג ב 1935 ילדה 3.59 ילדים׳ ואילו כל יהודיה נשואה ילדה 
רק 2.55 ילדים *. מאז נתמעט עוד מספר הילדים בין הנשים 
היהודיות. 

ג. סטאטיסטיקה לשונית. האוכלוסיה הלבנה מורכבת 
משלוש קבוצות עיקריות: אנגלים, אפריקאנים ויהודים. עד 
לפני זמן קצר היתה הקבוצה האנגלית השלטת מבחינה 
כלכלית ומדינית, ומשום כך גם מבחינה תרבותית. עם עלייתם 
הכלכלית והתרבותית המהירה נתקרבו היהודים לקבוצה 
האנגלית ונתקשרו בה ביחסים חברותיים הדוקים. אך 
בעשרות השנים האחרונות נשתנה המצב תכלית שינוי. 
הזרימה בהמון של האפריקאנים, שהם רוב האוכלוסיה הלב¬ 
נה בארץ, לערים, גרמה לכך, שהיהודים עומדים כיום בין 
שתי הקבוצות המתחרות, האפריקאנים והאנגלים, ולטמיעתם 
הלשונית נודעת משמעות פוליטית מדובה. המספרים על 
הלשונות, שהיו מדוברות על־ידי היהודים ב 1936 , כ 1 חם יפה 
גם עכשיו, מפני שבמשך הזמן לא בא שינוי ניכר באוכלו־ 
סיה היהודית מבחינה זו. 

יותר משלושה־רבעים של האוכלוסיה היהודית יחדו 
לעצמם את האנגלית. רק 1.5% של האוכלוסיה היהודית 
מדבר אפריקאנית בלבד, אך יותר מ 60% מן היהודים יודעים 
לדבר גם אפריקאנית. ב 1936 היה מספרם של היהודים, 
שציינו את היידית כלשון־הבית שלהם, פחות מחמישית מן 

ס / 0 פ', 4 ק 7 >ז 02 !מז 0 * מק 1 * 101 •} ,[ 1 מ:) 36 תת 50 . 13 .£ • 

. 1058 . 0 , 1937 י 2 ז 65611 תח 3 ו 01 ) ,קאסזש 2 ז 14 ?] 5 ?חח 0/14 ן 


מבלה 5 

חלוקת האוכלוסיה היהודית לפי לשונות־הבית 

_( 1936 )_ 


% 

מספר מוחלט 

לסון־הבית 

75-56 

68,495 

אנגלית . . . . 

19.37 

17,561 

יידית . . . . 

1.51 

1,445 

אמריקאנית . . 

1.63 

1,475 

אנגלית ואפריקאנית . 

1.32 

1,198 

גרמנית . . . . 

0-61 

471 

לשונות אחרות 

100.0 

90,645 

בס״ה . 


האוכלוסיה היהודית; ב 1946 לא הגיע מספרם אלא ל 14,000 
בערך, כלומר ל 13.4% מן האוכלוסיה היהודית. 

ד. השתתפותם של היהודים בהתפתחותה הכלכ¬ 
לית של א ה״ד. בהתפתחותה הכלכלית של אה״ד תפסו כמד 
יהודים מקומות יוצאים מן הכלל. ביחד עם ססיל רודז, שהיה 
גם מלך־היהאמים ברבע האחרון של המאה שעברה, נתפרסם 
היהודי ברנט ברנטו (ע״ע), שבשלב הראשון של התפתחות 
המסחר ביהלומים מילא תפקיד ראשון במעלה. במשך שתי 
עשרות השנים האחרונות נחשב היהודי סר ארנסט אופנהימר 
(ע״ע) למלך־היהלומים. המחזור השנתי שלו במשך 5 השנים 
האחרונות הגיע ל 200 מיליון דולאר בערך. איזיח׳ר ויליאם 
שלזינגר, שנולד באה״ב, בא לאה״ד ב 1894 בלא כל אמצעים 
שהם, ואילו בסוף ימיו (הוא מת ב 1949 ) היה מנהלן של 70 
חברות. עשירים מופלגים בודדים מצויים כיום לא רק בין 
היהודים האנגליים. אלא אף בין היהודים יוצאי-ליטה. בניגוד 
ליחידים אלה עברו ההמונים היהודיים באה״ד דרך קשה 
למדי עד שהגיעו למצב של מעמד בינוני, שאמנם יש בו 
משום השג עצום לעומת מעמדם של היהודים בארצות 
אירופה המזרחית או בארצות־ערב. 

דוב רובם של היהודים יוצאי אירופה המזרחית עבר 
בדרך־היסורים של הרוכלות (ע׳ למעלה, היסטוריה). במשך 
שנים היו יהודים אלה מסתובבים כרוכלים (ביחוד כמוכרי־ 
בגדים) בכפרים ובחוות הנידחות ביותר. מתוך שחיו חיים 
של חיסכון היו צוברים קצת כסף ולעתים קרובות פותחים 
חנות— שוב בכפר, ועפ״ר בקרבחדמקום למכתת־היהלומים. 
מעט־מעט נשתפר מצבם הכלכלי עד שהגיעו לדרגה של 
בעלי־עסק או בעלי בית־חרושת בעיר גדולה. בדרך זו הקימו 
היהודים כמעט את כל תעשיית־הבגדים, תעשיית־הרהיטים, 
עיבוד־העורות ועוד סוגים שונים של תעשיית סחורות־תצרוכת 
שבאה״ד. משפרצה מלחמת־העולם 1 התחילה האינדוסטריא־ 
ליזאציה האינטנסיווית של הארץ. כוח־הקניה של ההמונים 
עלה עליה מתמדת וייצור של סחורות־תצרוכת והמסחר בהן 
נתרבו והלכו. 10 — 12 השנים האחרונות הן באה״ד שנים 
של שפע רב, שאף היהודים נהנו ממנו הרבה. מספרם של 
המועסקים בתעשיית־הבגדים, למשל, הוכפל בפרק הזמן 
1939 — 1947 ועלה מ 13,000 עד 26,000 . אותה התפתחות מהירה 
ניכרת גם בשאר ענפי־התעשיה, אף אם בשיעורים שונים. 

בכמה מן האוניברסיטות הגיע האחוז של הסטודנטים 
היהודיים עד 25 , ובפאקולטה לרפואה ביוהאנסבורג הגיע אף 
עד 40 . האחוז של היהודים בין הרופאים ועורכי־הדין בערים 
הגדולות גדול פי כמה מחלקם המספרי באוכלוסיה. יש גם 






413 


אפריקה הדרומית, כרית—אפריקה חדרומית־מערכית 


414 


יהודים, שמכהנים כפרופסורים באוניברסיטות והפקידים 
גבוהים במנגנון הממשלתי, אך מספרם של אלה מועט מאוד. 
כמדכן ממלאים היהודים תפקיד ניכר בעיתונאות האנגלית. 

בחמש הערים הגדולות׳ שבהן יושבים 77% מיהודי אה״ד, 
חלקם של היהודים במסחר הוא כ 30% ! בתעשיה — כ 6% * 
בתיאטרון ובקולנוע — כ 20% ! בבאנקים ובביטוח — כ 14% ! 
ובמקצועות החפשים — כ 12% . האחוז הקטן של היהודים 
בתעשיה הוא תוצאה ממיעוט הפועלים היהודיים, ואילו בין 
בעלי־התעשיה אחוז היהודים הוא גבוה־ביחם. הרוב של 
ה״עובדים" היהודיים הם פקידים בבתי־מסחר, אך גם אלה 
ברובם אינם אלא עובדים זמניים בלבד. בסופו של דבר הם 
פותחים להם עסקים משלהם, — מתחילה באיזה כפר ואחר- 
כך בעיר. 

ההרכב המקצועי של האוכלוסיה היהודית בכללה הוא 
בערך כך: המועסקים במסחר — 55% ! בתעשיה — 25% ! 
במקצועות החפשים (ביהוד רופאים ועורכי־דין) — 10% . 
אחוז הפועלים בין יהודי אה״ד הוא זעום ומספרם פוחת משנה 
לשנה. כמדכן פוחת והולך האחוז של הפקידים. 

המעמד הבינוני היהודי משמש מטרד. להתקפה של 
האפריקאנים העירונים׳ שמספרם גדל והולך. האפריקאנים 
כבר עברו את השלב הראשון של חיי־עיר, וההתמודדות 
עם המעמד הבינוני היהודי שוב אינה למעלה מכוחותיהם. 
המפלגה השלטת כיום׳ המייצגת את האפריקאנים׳ וביחוד 
את השכבות העירוניות שלהם, טוענת לזכותם של ר,אפרי- 
קאנים לרווחים הבאים מן הקונה, החולה או הזקוק לעצת 
עורך־דין מבין האפריקאנים. לא אחת נתקבלו בוועידותיה 
של מפלגה זו החלטות, שלפיהן צריך כל אחד לקנות אצל 
בני־עמו בלבד. אמנם, משעלתה מפלגה זו לשלטון כמעט 
פסקה התעמולה האנטי־יהודית, אלא שלא ברור הדבר אם 
מצב זה יתמיד גם להבא. 

ה. החינוך. ב 1950 היו באה״ד (פרט לקיפטאון) 69 
בתי־ספר יהודיים דתיים (תלמודי־תורה) ובתי־ספר עבריים 
אחרים, שבהם למדו 3,249 תלמידים ( 2,278 ילדים׳ 971 
ילדות). ברוב תלמודי־התורד, ובתי־הספר העבריים מטעימים 
את היסוד הדתי < היסוד החינוכי השני במעלה הוא הלשון 
העברית וספרותה. מלבד זה קיים ביוהאנסבורג בית־ספר 
אחד ביידית, שבו לומדים 130 ילדים! בכיתות הגבוהות של 
בית־ספר זה לומדים גם עברית. ביחד עם בית־הספר ביידית 
היו ביוהאנסבורג 36 בתי־ספר, שבהם למדו 2,267 תלמידים. 
כמו־כן קיימים באה״ד (פרט לקיפטאון) 24 גני־ילדים יהו¬ 
דיים, שלשון־הדיבור ולשץ־ההוראה בהרבה מהם היא עב¬ 
רית. אפשר להניח, שבכל אה״ד, שהאוכלוסיה היהודית שלה 
מגעת כיום ( 1951 ) ל 108,000 נפש׳ מבקרים כ 5,000 ילדים 
יהודיים בבתי־ספר יהודיים מסוגים שונים, וכ 1,000 ילדים 
בגני־ילדים. קשה לקבוע את מספר הילדים המקבלים חינוך 
יהודי פרטי מפיהם של מורים פרטיים. אך יש להניח, 
שכ 40% — 35 מכל הילדים בין הגילים 6 — 14 מקבלים חינוך 
יהודי כלשהו. 

ב 1951 הוקם ע״י ועד הצירים של יהודי אה״ד בי״ם יהודי 
גבוה (קולג , )׳ שבו נלמדים: תולדות ישראל, הספרות העב¬ 
רית, סוציולוגיה של היהודים, ומקצועות אחרים. מספר המת¬ 
למדים באותה שנה היה 100 . ביוהאנסבורג קיים סמינאר 
למורים (נוסד ב 1946 ), שהוא מורכב משלוש מחלקות: 
א) להכשרת מורים עבריים! ב) להכשרת גננות עבריות! 


ג) ללימודים למבוגרים, שמבקשים להשתלם בעברית ובמק- 
צועות־היהדות. ב 1950 נוסד בקיפטאון סמינאר, שיש לו 
אותה תכנית עצמה. כן נעשים נסיונות להנהיג בבתי־הספר 
הגבוהים של הממשלה את הוראת הלשון העברית. 

ההוצאות הסטאטיסטיות הרשמיות של המפקדים! חומר 
שהומצא ע״י ועד־הצירים! ליבל פלדמאן, יידן אץ דארעם־ 
אפריקע׳ יוהאנסבורג, 1937 ; 01517 * 6 ן ,ץ^ 5 ח 51$0111 ^ 1 

; 1944 ^ 1 ־ 16 ¥ 01 ^ 1 , £7(111071 {07■ 1116 ?0.51 £11171 (17 €(1 ¥€0X5 
, 7100 } }/ $011117 [ 0 0 } £1 €071077110 ,£־ 7116 171 / 611 } 7116 י ץגז 0 .״ 1 1 

£016 500101 7116 , 1 >משנ 1 גחתנ>$ . 11 .£ ; 1937 ,£ז 11 כ! 11€$ חג 11 ג>ן 
. 1948 י '<־ 1 ג 11 מ 3 ( ,$ז ££31 \ 2 1511 ^€! , 1 ) 710 }^ $074111 171 670 } 7116 /ס 

י. לש. 

א 9 ויכןה הךרזמית*מעךבית( £110 3 \׳ £51 ז\ 11-1 זע 50 , באפ- 
ריקאנם: 65 זר\ 1 > 3111 ), טריטוריה של ברית 

אפריקה הדרומית (ע״ע). שטחה — כ 823,000 קמ״ר, מספר 
תושביה — כססס, 430 ( 1951 ). גבולותיה: במערב — האוק¬ 
יינוס האטלאנטי! בדרום ובדרום־המזרח — ארץ־הכף! במז¬ 
רח — ארץ בצ׳ואנה! בצפון־המזרח — רודזיה הצפונית! 
בצפון — אנגולה. אהד״מ היא טבלת־רמה, שגבהה מגיע עד 
2,680 מ , ! אקלימה מדברי, אך תנודות הטמפראטורה גדולות 
ביותר ברמה. יבשים ביותר הם הגלילות הנמוכים׳ הקאלא־ 
הארי במזרח ושפלת־החוף ואיזור־הגבעות (עד 150 ק״מ מן 
הים) במערב. ברמה המרכזית ובצפון־המזרח מספקת כמות- 
הגשמים למרעה, ובמקומות מועטים — גם לחקלאות. נהרות 
זורמים באהד״מ רק בקצה הצפוני המזרחי! בשאר הגלילות 



טחנה ארעי של רועים על-יו מעיין־טים בטדנר־קאלאהארי 


מצויים רק נחלי-אכזב, ועל חופיהם שדרות־שיחים או עצים 
בודדים. שטחים קטנים ניתנים להשקאה במי־תהום. במורדות- 
ההרים גדל חורש של שיחים ועצים (שיטה, מימוזה, הלב¬ 
לוב), ובצפון־המערב משתרעת ערבה של עשבים ושיחי- 
קוצים. החי הבר מיוצג באהד״מ על-ידי אנטילופות ויענים, 
בצפון — ע״י הזברה, הג׳יראפה׳ הפיל, התן והצבוע. הארץ 
נפגעת לפרקים 'ממכת-הארבה. מן החי התרבותי נפוצים 
הבקר והצאן. 

מן.האוכלוסיה המועטת (הצפיפות 0.5 לקמ״ר) כ 4 ! הם 
לבנים: גרמנים, בורים ואנגלים — איכרים ובוקרים (פארם- 
רים), סוחרים ופקידים. האוכלוסיה של הילידים מורכבת 
מיסודות גזעיים שונים: 1 ) בושמנים (ע״ע) — שמהם שרדו 
במדבר־קאלאהארי ולאורך הגבול המזרחי כ 5,000 נפש, החיים 
מציד ומליקוט־מזון. 2 ) הוטנטוטים (ע״ע) — כ 40,000 נפש, 
רובם נוודים מגדלי־בהמות,' והם יושבים בעיקר במרכזה של 




415 


#פריקח חדרומית־םערגית 


416 



נוף מדברי באימר־הוווף שי א' הררוסית־טערבית. עי הרקע — 

חויות שי שפת־הים, בחיק הקדמי — תחיית הרמה השיעיות שי 
פניש־הארז. ראשיתו שי ישוב אירופי 

הארץ. רק שבטים אחדים מהם נשתמרו על טהרת־גזעם* 
ברובם — ביהוד באלה שבאו מארץ־הכף — ניכרת תערובת 
של דם אירופי מתקופת ההתיישבות הראשונה של ההולאג־ 
דים במאות ה 17 — 18 . 3 ) קבוצה לעצמה הם "בני־הכלאים' 
(צ 1 >ת 3 ת 835 ) הרחובותים, כ 5,000 נפש בנפת־רחובות (- £6110 
! 011 ( 1 ) שבמרכז־הארץ—הוטנטוטים דוברי אפריקאנס, שבהם 
בולטת תערובת של היסוד האירופי * הם סיגלו לעצמם את 
שיטות גידול־הבקר של הבורים ואורח־חייהם הוא גוודי* 
למחצה* הם נהנים ממידה מסויימת של שלטון עצמי. 
4 ) עיקרה של אוכלוסיית־הילידים הם שבטי הבנטו(ע״ע) — 
כ% מיליון נפש, שמתחלקים לכמה עמים. החשובים שבהם 
הם: האובאמבו בצפון, חקלאים ובוקרים׳ ששמרו על אירגו־ 
נם השבטי * ההררו, ששלטו לפנים במרכז הארץ ודוכאו ע״י 
דערמנים, ואח״כ נתפזרו ברחבי אהד״מ* ברובם הם מגדלי צאן 
ובקר ובמיעוטם הם פועלים חקלאיים ועירונים. 5 ) שבטי 
דאמארה ההרריים, כ 30,000 — כושים מעורבים בהוטנטו־ 
טים ולשונם הוסנטוטית* רמת־חייהם נמוכה׳ בדומה לזו של 
הבושמנים. 

מבחינה כלכלית אהד״מ היא בעיקרה ארץ של גידול- 
בהמות. בדרום (היבש יותר) מגדלים בעיקר צאן, בצפון — 
בעיקר בקר. ב 1946 היו באהד״מ כ 1.5 מיליון ראשי־בקר 
וכ 3.5 מיליון ראשי־צאן. מתוך כך נתפתח באן הייצור של 
חמאה, גבינה וצמר־־כבשים ליצוא. שניה במעלה היא עבודת־ 
המכרות, שתפוקתה ( 1950 ) היתה: יהלומים ( 450 אלף קא¬ 
ראט, כ 6 מיליון לי״ש)* ריכוזי עופרת ונחושת (כ 3 מיליון 
לי״ש)* אבץ (כ 1 מיליון לי״ש)* ואנאדיום (כ 0.52 מיליון 
לי״ש). 

העיר הראשית היאוינדהוק( 20,000 תושביסל מחציתם אי¬ 
רופים) ברמת המרכזית. ערי־הנמל של הארץ הם לידריץ, סווא- 
קופמונד ווולוויס־בי. מזו האחרונה יוצאת לצד דרום־מזרח 
מס״ב, שמקשרת את הטריטוריה לרשת מסה״ב של ארץ־הכף. 
ארכם של כל קווי־מסה״ב באהד״מ הוא כ 2,400 ק״מ. 

ם. 

היסטוריה. האיתפי הראשון, שהגיע לאהד״מ, היה 
ברתולומאו דיאז (ע״ע), שב 1486 עלה כאן על החוף האט¬ 
לאנטי באנגרה פקנה (במשסףש? 3 ז§מ^), שאח״ב הוסב 
שמה ללידריץ. אולם מחמת קשיי הגישה לחוף ושוממות 
הארץ לא החזיקו ולא התנחלו בה לא הפורטוגיזים ולא שאר 
המעצםות הישבניות האירופיות במשך כ 400 שנד- מתחילת 


המאה ה 19 פעלו בין הילידים שבאיזור זה מיסיונרים גרמ¬ 
ניים, ובמחצה השניה של אותה המאה, בתקופת החלוקה של 
אפריקה, התפתח בין בריטניה וגרמניה סרוץ־התחרות על 
ההשתלטות על שטח זד- חלקיו הדרומיים, הסמוכים לנהר- 
אוראנג׳, נחשבו למעשה — אך ללא אישור רשמי — ככלו¬ 
לים בתחום־ההשפעה של ארץ־הכף. ב 1867 סיפחה בריטניה 
לשלטונה את איי־פנגווין׳ הסמוכים לחוף, וב 1878 — את 
מםרץ-וולווים. אולם עד שהשלטונות בלונדון ובקיפטאון 
נשאו ונתנו בעניין הרחבת השלטון הבריטי באהד״מ, הקדימו 
אותם בזה. הגרמנים. ב 1882/3 הקים הסוחר הרמאן לידריץ 
(ט״&ס,!) מברמן תחנה מסחרית בנקודת־החוף, הקרויה 
כיום על שמו, קנה' מידי הילידים שטח־אדמה מסביב למקום 
זה והעמידו בחסות הרייך הגרמני. ב 1884 הכריזה גרמניה 
על הקמת המושבה "אפריקה הדרומית־מערבית הגרמנית", 
שגבולותיה נקבעו בחוזים עם פורטוגאל (ב 1886 ) ועם ברי¬ 
טניה (ב 1890 ). לפי החוזה האחרון, קיבלה גרמניה בצפון- 
המזרח רצועה צרה, באורך של כ 450 ק״מ, שקישרה את 
אהד״מ עם רודזיה הצפונית־מערבית. עד 1892 התנהלה 
הארץ ע״י חברת־לידריץ, ומ 1892 עד מלחמודהעולם 1 ע״י 
מושל ממונה מטעם הקיסר ומשרד־המושבות הגרמני. הגר¬ 
מנים פיתחו את הנמלים לידריץ וסוואקופמונד ועודדו הגירת 
מתיישבים וסוחרים מגרמניה, אך לא הצליחו להפוך את 
המושבה לנכס כלכלי בעל־ערך. שלטונם נתקל בהתנגדות 
קשה מצד הילידים. רק ב 1894 עלה בידי הגרמנים להכניע 
את מנהיג ההוטנטוטים הנדריק ויטבוי. ב 1896 התמרדו 
ההררו, ב 1897/8 — שוב"ההו׳מנטז׳טים. המושל לויטוץ 
(״ 1 ^ 1905—1894 ;1x11 ) הצליח לבסס את השלטון הגרמני 
ע״י ניצול הניגודים בין החטיבות האתניות השונות של 
הילידים וע״י אירגון איזורי־מחיה נפרדים לכל שבט ושבט. 
הגירת הלבנים מגרמנית, ובמקצת אף מארץ־הכף, דחקה 
מעט־מעט את רגליהם של הילידים, שנשתעבדו שיעבוד כלכלי 
למתיישבים ולסוחרים הזרים. ב 1904 פרץ מרד של ההררו, 
שהמושל לא הצליח לדכאו בכוחות שעמדו לרשותו. צבא- 
משלוח מגרמניה בפיקודו של הגנראל פון טרותד, (• 0 * 7 .׳\ 
*! 11 ) היכה את המורדים. בין המושל האזרחי ובין המצביא 
פרצו חילוקי־דעות בשאלת היחס להררו. המצביא תבע את 
השמדתם׳ ודעתו הכריעה. הצבא הגרמני הדף את שבטי- 
ההררו על עדרי־בקרם אל המדבר הצחיח, ושם נספו בהמו¬ 
ניהם בצמא וברעב. אולם בינתיים התמרדו גם ההוטגטוטים 
בדרום, שניהלו מלחמת־גרילה עקשנית, והגרמנים בפיקודו 
של פון דיימלינג (§מ 111 ן 11 :>ס.ע) הצליחו לחסלה רק ב 1907 . 
במלחמות אלו נספו יותר מ 100,000 נפש מן הילידים* מן 
הגרמנים נהרגו כ 2,000 איש. שיטות המלחמה וההשמדה של 
הגרמנים עוררו את דעת־הקהל באירופה ובאמריקה למחאות, 
אך דבר לא נעשה למניעתן של שיטות אלו. ב 1909 ניתנו 
לאהד״מ, ז. א. למתיישבים הלבנים שבה, זכויות של שלטון 
עצמי. הישוב הלבן הגיע ב 1914 בערך ל 15,000 נפש, רובם 
גרמנים ומיעוטם בורים. 

זמן קצר לאחר שפרצה מלחמת־העולם 1 פלשו צבאותיה 
של אפריקה הדרומית לתוך אהד״מ, אך מסעם הראשון נת¬ 
עכב מחמת התמרדות הבורים בארץ־הכף (ע״ע אפריקה 
הדרומית, היסטוריה). משדוכאה התמרדות זו חידש בותה 
(ע״ע) את ההתקפה בראש צבא של 65,000 איש, שכנגדו 
לא יכלו הגרמנים להעמיד אלא כ 7,000 איש בלבד. במאי 



417 


אפריקה חדרומית־טןןרבית—אפריקה חמןןרכית חזנרפתית 


418 


1915 נכבשה עיר־הבירה וינדהוק וביולי 1915 נכנעו השל¬ 
טונות והצבא הגרמניים. הארץ הועמדה תחת ממשל צבאי 
של ברית אפריקה הדרומית. ע״פ חוזה־ורסאי( 1919 ) ויתרה 
גרמניה על מושבה זו״ וב 1920 נמסרה הארץ לאפריקה הדרו¬ 
מית כשטח־מאנדאט מטעם חבר־הלאומים. חלק מך המתייש¬ 
בים הגרמניים׳ שסירב לקבל את הנתינות המאנדאטורית, 
הוחזר לגרמניה. במקומם באו כ 10,000 מתיישבים חדשים, 
רובם בורים מאפריקה הדרומית. 

גם לשלטון החדש היו מתחילה סיכסוכים עם הילידים. 
השיטה, שבה דוכא מרד של שבט הוטנטוטי ושגררה שפיכות* 
דמים מרובה, גונתה ב 1922 ע״י ועדודהמאנדאטים של חבר- 
הלאומים. אולם בדרך־כלל שופר מצבם של הילידים. הוקצו 
להם שטחים רחבי־ידיים, ובמקומות הצחיחים הותקנה אס־ 
פקודמים. לבני־הכלאים הרחובותים (עיין למעלה) ניתנה 
מידה מסויימת של שלטון עצמי. ושלטון עצמי גמור בפיקוחו 
של מנהל (זמזמ] 1$ ת 11 מ 1 >\*.) מטעם ממשלת אפריקה הדרו¬ 
מית ניתן ב 1925 לאוכלוסיה הלבנה. התושבים הגרמניים 
הושוו בזכויותיהם לשאר האזרחים הלבנים. הוקמה מועצה 
מחוקקת, שברובה היא מורכבת מחברים נבחרים ובמיעוטה 
מחברים ממונים, בכללם אחד, שתפקידו לדאוג לצרכיה של 
האוכלוסיה הילידה. 

אחר מלחמת־העולם 11 סירבה ממשלת אפריקה הדרומית 
למסור את המאנדאט על אהד״מ לנאמנות המועצה של 
האו״מ. ב 1947 כללה אפריקה הדרומית את אהד״ס בתחומה, 
נתנה לתושביה באות־כוח בפארלאמנט שלה והביעה את 
התנגדותה להתערבותו של האו״מ בענייניה של ארץ זו. 

827 0250/117/117 , 2510/71140 < 0211157/1$14814 , 015 }ת 3 ז? .ע ■א 

- $118 11/751 - 0/1 ! 07141 . 141112 ;( 1899 ) / 189 !!(/ £01071:5011071 

_ 1 ; 1909 , 87/17412/177757/111/1 8774157/177 0/77 [ .; 2 1771 11 ) 711 ( 3 

- 031 ; 1910 , 0 ) 81181417513/711 0711:57/1 , 3 ח 6 ן ׳ 808111126 . 5 

, 07774/7011071 471 ) 077771 1/17 87177711 . 44 ) 75 ^- 80741/1 ,!■מ׳י 

74157 , 1 >תז 5 מ״י 0 ד ; 1926 , 0 ^ $1484472510/71 , 111 ־ 831 .? ; 1916 3 

,־ 11161 > 0 ז \ . 13 ; 1930 , 0.771/177 001071148 5 'ץ 71 ס 077771 / 0 \ 001 0718 
. 8 193 7170751 110715 771 . 44 41751 /- 50141/1 

א. אח. 

אפויר ) ה הםזרחית ד. 3 ויטית, במובן הרחב - שם כולל 
למושבות הבריטיות אוגנדה, קניה, טנגנייקה, זנזיבר, 

ניאסלנד ורודזיה הצפונית (ע״ע כל אחת מהן) שבאפריקה 
המזרחית. במובן המצומצם(עד 1920 ) — שטח־החוף שבסבי¬ 
בת נמל מומבאסה וערפו, שנחכר ב 1887/9 על-ידי חברה 
בריטית (ז( 1 ז 3 קמ!ס 0 103 ז£\! £351 23111811 ) מן השולטן של 
זאנזיבאר ושמשנת 1890 ואילך נכללה בו גם אוגאנדה. 
ב 1893/5 עבר השלטון על שטח זה לממשלה הבריטית, 
שהפרידה מעליו את אוגאנדה (שנעשתה מושבה מיוחדת). 
בשנת 1920 קיבלה אהמ״ה במובן המצומצם את השם 
קניה (ע״ע). בשנת 1927 -נתאחדו קניה, אוגאנדה וטאנ־ 
גאנייקה לברית־מכס ובשנת 1948 הוקמה הוועדה לאפריקה 
המזרחית (מס 11$51 מ 1 מס 0 11 §££ 1 * 3 ש 1 ז£\ 3 ] £35 ), המורכבת 
משלושת המושלים ( 5 ז 0 מז 0076 ) של המושבות הנזכרות 
והמטפלת בענייניהן המשותפים. לוועדה מסייעת האספה 
המחוקקת המרכזית (שח\ 1 ] 1513 § £6 31 ז]מ 06 103 ז£\! ] £35 
%!מזש 5$ ^), בת 23 חברים ממונים, שקובעת חוקים בנוגע 
לתחבורה, מס־הכנסד" מכם ומחקר מדעי. 

־ 194 5 , 44/71711 8 ) 077117 1718 ) £051 171 77771107125 371115/1 7/17 

12 ( 1 171 44877117115174111071 2 ■ 501 : 1 ) ,'( 133110 1 )־| 1.0 ; 1950 , 1950 
. 1951 . 44/7170 £051 ־. 1 , 77771107125 14/7171171 871115/1 


אפויכןה הטזךחית הגרעונית, ע״ע טרויקה. 
אפו־יכןה המערבית הצרפתית (־ 31 ]״ 16 ] 1 ש ש 0 -ש 11 ף 1 ז 1£ י( 

ש 5315 ת 3 ז£), איזור־שלטון כולל (]משמזשחזש^טסס 
31 זשת״>§) ,שמקיף שמונה מושבות צרפתיות באפריקה המער¬ 
בית: ניגר׳ סודאן הצרפתית, מאוריטאניה, סנגאמביה, גיניאה 
הצרפתית, חוף־השן, ארץ הרולטה העליון' וךאהומי. בפועל 
כוללת א׳ הט׳ הצ׳ גם את שטח־הנאמנות הצרפתי טוגו, 
האיזור משתרע מגבול הטריטוריה הדרומית של אלג׳י- 
ריה (ע״ע) בצפון עד מפרץ גיניאה בדרום, וממעלת האורך 
המזרחי ״ 15 בערך במזרח עד האוקיינוס האטלאנטי. בתוך 
השטח הצרפתי מובלעות משלושה צדדים סחרה הספרדית 
(ריו ד׳אורו, ועוד), גמבקה, סקרה לאונה, חוף־הזהב וניגריה 
הבריטיות. משני צדדים גובלת יא׳ ד>מ׳ הצ׳עם ליבריה (ע״ע). 
שטחה של א׳ המ׳ הצ׳ הוא 4.7 מיליון קמ״ר, פי' 8.5 מצרפת 
שבאירופה, מספר אוכלוסיה כ 16 מיליון* עם טוגו — מגיע 
שטחה ל 4.75 מיליון קמ״ר ומספר תושביה ל 17.2 מיליון. 

א׳ הם׳ ד,צ׳ היא ברובה הגדול רמת־מישור מוגבהת 
בשוליה. השוליים גבוהים ביותר בגיניאה הצרפתית, שבה 
מגיעים הרי נימבה שעל גבול ליבריה עד 1,850 מ׳. גבהם 
של הרי אאיר (ז\.£/ שבסחרה המרכזית הוא 1,800 מ׳. 
לרגלי הרמות נמצאות שפלות־חוף. קו־החוף מן הגבול הצפוני 
עד דאקאר הוא ישר והשטח שמאחוריו מכוסה-חולות* 



דיש־אורז בכםר־י?ידים נחוף־השז 

מדאקאר עד הגבול הדרומי־המזרחי מרובות ביצות החוף. 
מסיבה זו׳ ומפני תוקף הגלים, מועטים באפריקה המערבית 
הנמלים הראויים לשימוש בשביל ספינות גדולות. 

א׳ ר,מ׳ הצ׳ מתחלקת לשלושה איזורים של אקלים, צמ¬ 
חיה וכלכלה. הצפון (עד ״ 17 ׳רוחב צפוני בערך) הוא איזור 
הסהרה, שמידת־הגשסים השנתית הממוצעת שלו פחותה 
ממאתיים מ״מ. באיזור זה גדלה רק צמחיה מדברית דלה, 
שמספקת מרעה לעדרי־הבדוים. בין ״ 17 ו ״ 8 יורדים גשמי- 
מונסון קיציים. ארכה של עונת־הגשמים בצפון הוא מ 3 עד 
4 חדשים, בדרום — 8 חדשים. מידת״הגשמים הולכת וגדלה 
מצפון לדרום ומפנים-ד.ארץ אל החוף. החקלאות בצפון זקוקה 
להשקאה. איזוד־ההשקאה הרחב ביותר נמצא באיזור הניגר 
התיכון, שמשום כד הוא נקרא "הנילוס הצרפתי". אפיה של 
הצמחיה בצפון הוא ערבתי, ויערות או חורשות מצויים כאן 
רק בגאון־הנהרות. אלה הם ביהוד "יערות-שדרות", שנמשכים 
לאורך חופי־הנהרות. בדרום הצמחיה היא מטיפוס הסאוואנה 
עם חורשות־עצים דלילות. מדרום לקו ״ 8 יש שתי עונות- 
גשמים, שההפסקות ביניהן פוחתות מצפון לדרום. ממוצע- 


419 


אפריקה המערבית הצרפתית—אפריקה הכמותית הצרפתית 


420 



רמת באגזאן ( 1,400 ) וטי״ 1 ור־אאיר בסחרה הדרוטיוו. נמר 


הגשמים השנתי בשפלת־החוף הוא גבוה: מ 1,500 מ״מ עד 
2,000 מ״מ, ומרובים יותר הגשמים בהרי־השוליים. כאן גדל 
יער טרופי, והעץ הטיפוסי לצמחי־התרבות הוא דקל־הקוקום. 

האיזור הצפוני הסחרי מוציא לשוק הפנימי מעט מקנה, 

צאן וגמלים ומלח; באיזור התיכון — הסודאני — מגדלים 
אגתי־אדמה, שמהם מוציאה אפריקה המערבית הצרפתית 
לשוק 0.45 מיליון טץ לשנה, וכותנה. כאן מצוי גם רוב המקנה 
שבכל האיזור הכולל (ב 1946 נמצאו כאן 4.72 מיליון גול¬ 
גלות בקר, 22 מיליון ראשי־צאן). האמור הדרומי — איזור 
גיניאה — מוציא לשוק אגוזי־קוקוס, קאפה וקאקאו. מפעלי־ 
תעשיה מועטים עוסקים בעיבוד חלקי של התוצרת החקלאית 
להקלת הובלתה בספינות. — קווי מסה״ב, החודרים מן החוף 
פנימה ואינם מתקשרים זה בזה, מצטרפים לאורך של 4,350 
ק״מ. הארוך שבקווים אלה ( 1,250 ק״מ) מקשר את דאקאר, 
עיר־הנמל הגדולה ובירת האמור כולו, עם העיר קוליקורו 
שעל הניגר התיכון וכן את הספנות שעל נהר־סנגאל עם זו 
שעל־הניגר. 

תושביה של א׳ ד.מ׳ ה־צ׳ הם ברובם הגדול כושים, 

בני שבטים מרובים, שהם שונים זה מזה בין השאר בלשו־ 
נות־הדיבור שלהם. מבחינה אנתרופולוגית אפשר להבחין 
בהם שתי קבוצות: סודאנית וגיניאית. בני הקבוצה הראשונה 
קומתם גבוהה יותר׳ גולגלתם ארוכה יותר וצבע־עורם כהה 
יותר מאלה של בני הקבוצה השניה. הסודאנים הם מוסלמים 
כרובם, הגיניאים הם ברובם עובדי־אלילים. 
באיזור־המעבר מן הסודאן לסחרה מצויים 
שבטים חמיים (ברברים), מעורבים בישמיים 
וכושים,'כגון הפולבה והתוארג. צבע־עורם 
חום־אדמדם׳ וכולם מוסלמים. תושבי־המדבר 
הם כמעט כולם מבני הגזע הלבן• מספר 
האירופים שבכל האיזור הוא כ 32,000 . 

עד 1876 שלטו הצרפתים בנקודות־החוף 
או ברצועות־החוף׳ שהחזיקו בהן במאה ה 17 
לשם קיום תחנות בדרך להודו או לצרכי 
סחר־העבדים. ב 1876 התחילה ההתפשטות 
של הצרפתים לפנים היבשת, שנסתיימה 
ב 1900 . הצרפתים ביטלו את שלטון השבטים 
בני־ד,תערובת על הכושים, אבל לא הרסו 
את אירגוני־השבטים׳ שהשלימו עם השלטון 


הקולוניאלי. כמו־כן הצליחו לבוא לידי הסכם עם הבריטים, 
שמושבותיהם הוקפו ע״י אלו של הצרפתים (ע״ע גמביה). 
מ 1895 ואילך מרכז בידו נציב עליון צרפתי את העניינים 
המשותפים לכל המושבות ומפקח על נציביהן! בעניינים 
הפנימיים כל מושבה היא אוטונומית. הילידים משרתים 
בפקידות בדרגות גבוהות יותר מן הרגיל במושבות הברי¬ 
טיות! עם זה מפגרות המושבות הצרפתיות שבאפריקה 
לעומת שכנותיהן הבריטיות בהתקדמות לקראת שלטון פאר- 
לאמנטארי, אע״פ שיש להן מועצות ארציות והן מיוצגות 
באסיפת־הנבחרים ובמועצה העליונה של הרפובליקה הצר¬ 
פתית ובברית־העמים הצרפתית. 

א. י. בר. 

אפרירןה המ׳טונית הצרפתית ( 316 ״ 310 גוף£- 6 ג 1 ף״£^ 
£31$6 £130 ), איזור־שלטון כולל ( 1 ת 1001£ זז 0 ׳ 00111 
8606131 ), שמקיף ארבע מושבות צרפתיות במרכזה של 
אפריקה: צ׳אד, אובאנגי-שארי, ארץ־הקונגו התיכון וגאבון, 
ושמשתרע בין מעלת הרוחב הצפוני ״ 22 עד ״ 5 רוחב דרומי, 
ובין ״ 27 ו״ 9 מעלות אורך מזרחי. שטחה של א׳ המ ׳ הצ ׳ , 
לפי אומדן רשמי— 2.487 מיליון קמ״ר! האוכלוסיה שלה — 
4.13 מיליון נפש, מהם כ 8,000 אירופיים. אף קמרון (ע״ע), 
שהיא שטח־נאמנות צרפתי, היא בפועל חלק מא׳ המ ׳ הצ ׳ , 
ביחד עם קאמרון יש בא׳ המ ׳ הצ ׳ 2.942 מיליון קמ״ר ו 7.36 
מיליון תושבים. 

רוב שטחה של א׳ הנד הצ׳ הוא בחלקו הצפוני של אגן 
הקונגו ובחלק המזרחי של אגן הצ׳אד. גבהה של פרשת- 
המים בין שני האגנים היא מ 600 עד 800 מ׳. הארץ שבה 
עוברת פרשודמים זו נקראת אובאנגי-שארי על־שם הנהרות 
אובאנגי, הנשפך לקונגו, ושארי, הנשפך לימת־צ׳אד. בצפון 
חודרת ארץ הצ׳אד להרי טיבסטי, במקום שנמצא השיא של 
א׳ המ׳ הצ ׳ ( 3,360 מ׳). משום שולי־הרמה המוגבהים פורץ לו 
בכל א׳ המ ׳ ד,צ׳ רק נהר גדול אחד — הקונגו — דרך מפנים 
הרמה אל הים, בעוד שמשולי הרמה יורדים לים כמה נהרות 
קטנים. על שמו של אחד מהם. גאבון. הנשפך לתוך מפרץ, 
נקראה ארץ־החוף בשם גאבון. ארץ הקונגו התיכון יושבת 
על הקונגו התיכון והתחתון, אבל שפך־הנהר אינו בידי הצר¬ 
פתים אלא בידי קונגו הבלגית. 

בא׳ הנד הצ ׳ נמצאים כל איזורי־האקלים שבין הקו המשווה 
והסחרה (ע״ע אפריקה! אפריקה המערבית הצרפתית). 



כטר־סונוח ־ 6 ? ד,י?ידיס נאינא;נ'^#אדי 



421 


אפריקה המשתית הצרפתית—אסריקגדם, ספסטוס יו־לידם 


422 



יער־ער טרופי (צילום טז וזאויר). הוגנו התיכח הצרפתי 


בארצות גאבון, קונגו התיכון ודרום אובאנגי־שארי שולט 
אקלים משוני חם ולח כל ימות־דישגה. כאן נמצא דוב 
שטחו של'היער התופס בכל א׳ המ ׳ הצ ׳ 775 אלף קמ״ר. 
תוצרת היער (עצי־רהיטים יקרים וקאוצ׳וק) היא עיקרו של 
סחר־היצוא, ומיעוטו — אגוזי־קוקוס, אגוזי-אדמה, קפה 
וקאקאו. באיזור הסאוואנות, ביחוד מדרום לימת־צ׳אד, מת¬ 
פתח גידול הכותנה והתמד. גידול־מקנה מפותח בצ׳אד 
באיזור של גשמי-הקיץ. ב 1944 נמצאו בא׳ הס׳ הצ ׳ 4 מיליון 
גולגלות בקר׳ 5 מיליון ראשי־צאן, 200,009 גמלים (בצפון 
הצ׳אד). כלכלתה של א׳ הס׳ הצ׳ אינה מפותחת לעומת זו 
של שכנותיה, ניגריה הבריטית וקונגו הבלגית. רק קו אחד 
של מס״ב עובר בכל האיזור כולו בין נמל פואן נואר ( 1 מ 01 ? 
•!!סא) שעל חוף האוקיינוס האטלאנטי ובין נמל בראזאוויל 
שעל הקונגו. עיר זו משמשת מרכז למסחר הצרפתי על נהר־ 
קונגו בתוצרת היער והחקלאות וליצוא הנחושת מן המכרות 
שבסביבה. בה גם מושבו של הנציב העליון. בימי מלחמת־ 
העולם 11 שימשה מרכז לתנועת ה״צרפתים החפשים". מספר 
תושביה כ 25,000 נפש, מהם רק כ 150 אירוסים. 

תושביה של א׳ המ׳ הצ ׳ הם ברובם הגדול שחורים, 
בדרום— ממשפחת הבאנטו(ע״ע אפריקה), בצפון סודאניים. 
בארץ צ׳אד קיימות שלוש שולטניות מוסלמיות: קאנם, 
באגירמי וואז־אי, שבהן בני־תעתבת של חמיים, שמיים 
ושחורים הם המעמד העליון, ששיעבד לפנים את השחורים 
וסיפק עבדים למצרים ולארצות מוסלמיות אחרות. חדירתם 
של הצרפתים לפנימה של א׳ ד,מ׳ הצ ׳ התחילה אחר תגליו¬ 
תיו של סטנלי (ע״ע) ב 1880 . דה ברזה (ע״ע) כרת ברית 
עם מאקויקו,' מנהיגו של שבט באטקה, שקיבל עליו חסות 
צרפתית. ב 1898 הגיעה משלחת צבאית צרפתית עד פשודה 


(ע״ע) שעל הנילוס ונתקלה בהתנגדות בריטית. "מאורע- 
פשודה" היפה גלים בפוליטיקה האירופית חדשים מספר. 
שאיפתם של הצרפתים להשתלט על כל הסביבה של ימת- 
צ׳אד סוכלה אף היא על־ידי הבריטים, שחדרו מחופי־ניגריה 
לפנים הארץ. גם הגרמנים הגיעו מקמרון(ע״ע) עד ימת־צ׳אד. 
לפי ״הסכמי־מארוקו״ ב 1912 נמסר חלק מקונגו הצרפתית 
לבעלות גרמניה, אך לפי חוזה־ורסאי הוחזר חלק זה לצרפת, 
וכן עברה קאסדון לממונות צרפתית, וכמחציתה של ימת־ 
צ׳אד היא כיום בתחומה של א׳ ד.מ׳ הצ , . ארבע הארצות 
שבא׳ הס׳ הצ׳ נתאחדו ב 1910 לאיזור־שלטון כולל ונתארגנו 
מחדש ב 1946 . איזור זה מיוצג בבית־הנבחרים הצרפתי, 
במועצת הרפובליקה ובאספת־הברית של עמי־צרפת. על־יד 
הנציבות העליונה קיימת מועצת־נבחרים מתושבי האיזור, 
ילידים ואירופים. א. י. בר. 

אפךיקנוס, סכסטום יוליוס( 5 נ 1 מ 103 ז£\^ 3 ג 111 ב 1 ן 56x1115 ), 
סופר נוצרי־יווני, שחי בסוף המאה ה 2 ובשליש 
הראשון של המאה ה 3 לסה״ג. לפי ידיעות שונות נולד בירו¬ 
שלים ! לפי עדויות אחרות — בלוב, ומכאן כינויו 5 ט 1 ז 103 ז)\. 
("האפריקני"). א׳ השתתף במסע־המלחמה של ספטימיוס 
סותם (ע״ע) נגד אוו־הי ( 195 לסה״נ), ישב באמאום שביהו¬ 
דה, וב 220 לםה״נ הלך מטעם עיר־מושבו בראש משלחת 
לרומי. בהשתדלותו עלתה אמאוס לדרגת פוליס וקיבלה את 
התואר ניקופוליס (ע״ע אמאום). ברומי הקים א׳ ספריה 
בפאנתאון בשביל אלכסנדר סירוס (ע״ע). 

א׳ חיבר כרונוגראפיה (״^ג> 70 ס,וסש^ — דברי־ימי העו¬ 
לם מבריאת־העולם עד שנת 221 לסה״ג ב 5 ספרים. בחיבור 
זה תיאם א׳ את הכרונולוגיות של תולדות יוון, רומי וישראל. 



423 


אסריקנום, סגפטוס יוליוס—אפרספון 


424 


החיבור לא נשתמר, אבל נשתקע במידה מרובה בכרוניקה 
של אוזביוס (ע״ע) ושל סינקלוס (ע״ע) ובכרוגיקון הקרוי 
־ 3501131 ? ת 00100 ז! 1 נ) (ע״ע 'כרונוגרסיה ביזנטית). חיבור 
24 אחר של א׳ הם "הרקמות" ( 01 * 1650 ), אוסף אנציקלופדי ב 
ספרים על עניינים שונים: במדעי־הטבע׳ רפואה׳ צבא׳ וכד , . 
במכתב אל אוריגנס משתדל א׳ להוכיח, שהסיפור על שושנה 
הוא הוספה שלא מן העניין׳ שנקלעה לתוך ספר דניאל 

בתרגום השבעים. 

41 ?/<;־׳ 5 ־;פ x4 5(1!!44 ]1111141 <4 ]44x441)144, 1909 

( תז 8 תנ 1 ו 01 ב 31 ־ס: 1 ז 0 . 11 ־}*־ד XXX^\ 1 ! ,מ 2 ! 0 .מ ;( 3 ,׳ ^x1111 

]1411144 44141X1141144 !41411 41:4 1>^2<4!41114440]44 0]4<'011 '( 1 ו} 10£40 ז , 

1880—85; 51<:1* 41 . 41 ע 414144 ! %4 ,.ז 4 י-? ת 1 ,• ££1 ז 0 < 1 תפ x4 \1<144. 

4{11471144>1444>4444141411<111, X > 81 :> 13 ז , 112 . 7 ;.£} 116 .ק ;, 

0x4x14. 41. 4)114/41-4411!0/1?!4 1x1X4444144■, 1, 507; 11, 70. 

אפוץסיה (אי־פעולה* מיוד ? 551 ^, פעולה),תופעודלוואי 
של מחלות מסויימות של המוח הגדול, שמתבטאת 
באי־יכלתו של החולה לבצע פעולות מכוונות מורכבות, אע״ם 
שלא איבד את שליטתו על האברים הנדרשים לביצוען של 
פעולות אלו ואע״פ שהוא מסוגל לעשות באמצעותם תנועות 
פשוטות. מסני־כן אין לערבב את הא׳ עם השיתוק. החולה 
בא׳ מסוגל, למשל, להביע את ידו ואת אצבעותיה כרצונו, 
אך אינו יכול לכפתר מעיל, להדליק גפרור, לשפוך מים 
לספל, להשתמש במכשירים כראוי, וכד׳. עפ״ר מופעת הא׳ 
ביחד עם אחת מן הצורות של האפסיה (ע״ע); דוגמה מובהקת 
של הא׳ היא האגרפיה (ע״ע). חולי־א׳ כאלה עלולים להיחשב 
מטומטמים או חלושי־הדעת, אך בדיקה מדוקדקת מוכיחה 
שאין הם נגועים במחלת־רוח ואף אין הם לקויים בהבנה, 
אלא שאבדה להם היכולת להפוך את המחשבה למעשה (א׳ 
מוטורית) או הידיעה כיצד מבצעים את הפעולה (א׳ אידא־ 
טורית). 

תסמונת־הא׳ מיפעת עפ״ר במקרים של גידולים, חבלות 
או דלקות בחלק הקדקדי של קליפת־המוח או בקורה, והיא 
פוגעת תמיד בצד הנגדי של הגוף (ע״ע מח). — החקירות 
העיקריות של הא׳ נעשו ע״י ה. ליפמן (ע״ע) ב 1900 — 1907 
והיו מבוססות על החקירה של האפאסיה של ורניקה (ע״ע). 

ריפויה של הא׳ קשור בריפויה של המחלה 'היסודית 1 
משהושלם ריפוי זה זקוקים החולים לטיפול מיוחד על־ידי 
פדאגיג ריפויי, כדי ללמדם מחדש את התנועות שאבדו להם. 

, 1 ) 160013110, 06. 0X1(], 1908; 1^161560, 42X051 ״! . 4 ! 

. 1947 , 1510 ) 1 !ק 44 , 2 ) 11 x 1 ■זק 44 

י. שר. 

אפרסטזן ( 1-05 ׳ 5 ק 105 ס), סוג של צמחים ממשפחת ההבניים 
(ע״ע)! כולל כ 200 מינים, רובם עצים ושיחים 
טרופיים. הפרחים הם חד־מיניים, ערוכים בקבוצות בנות פר¬ 
חים אחדים* לפעמים הפרחים בודדים. הכותרת היא דמויית 
פעמון או צינור ומספר אונותיה 3 — 7 * מספר האבקנים — 4 
או יותר. הפרח הנקבי הוא בעל שחלה בת 4 — 16 מגורות 
ובעל אבקנים מנוונים. הפרי — ענבה עסיסית גדולה בת 
1 — 10 זרעים. על סוג זה נמנים הרבה עצי-תועלת. אחדים 
ממיניו מקובלים כעצי־פרי על שום פירותיהם המשובחים. 
מינים אחרים עצם יפה לחרושת. גידולם של כמעט כל 
המינים מוגבל לארצות טרופיות, ורק שלושה מהם מצויים 
גם באיזורים סובטרופיים וממוזגים. 

הא׳ ה י א פ א נ י (!^ • 0 ) הוא החשוב והנפוץ ביותר 
במיני־התרבות של צמח זה. מולדתו — אסיה המזרחית (סין 



אפרססון ( 05 ז 7 ק 10$ ס): א. א' וירניני 
(ג 11 ג 11 ) 1 §ז 1 ׳\.ס): 1 . ענד פורח; 2 . פרח 
נקני: 3 . כותרת־הפוח והאבקנים ( 2 וג 
טונדלים). ב. א׳ יאפאני ("!ג;) . 0 ): 
1 . הפרי; 2 . ו 3 . חתכי אורר ורוחב דרו 
הפרי 


דאפאן).מגדלים אותו 
בהרבה ארצות סוב־ 
טרופיות וים־תיכוניות 
עד ל״ 32 רוחב צפוני. 
זהו עץ השיר־עלים, 
שגבהו מגיע ל 12 מ׳. 
פריו אדום־זהוב ודו¬ 
מה מאוד לפרי העג־ 
בניה. טעמו משתבח 
והולך לאחר שהוא 
מבשיל הבשלת־יתר* 
הוא מכיל 17% — 12 
סוכר וויטאמינים 
0 1 . ממין זה של הא׳ 
ידועים עשרות הרבה 
של זנים, שנבדלים זה 
מזה בפרטי תכונותי¬ 
הם. הפרי נאכל לח 
או יבש, בדומה לתא¬ 
נה * אף מכינים ממנו 
מיצים, ליקרים, ריבות 
ויין. בא״י מגדלים, 
בקנה־מידה מצומצם, 
זנים אחדים ממין זה, 
על־פי־רוב בהרכבה 
על כנות של א׳־הלו־ 
טוס או הא׳ הווירגיני. 
הוא מתחיל לעשות 
פירות בשנתו השמי¬ 
נית * כושר פריונו 
עלול להימשך 30 שנה 
ויותר. בא״י הוא פו¬ 
רח באביב ומבשיל 
בסתיו ומניב 20 — 40 
ק״ג של פירות לעץ. 

הא׳ הווירגיני 

( 13 ז 13 מ £1 ז 71 .ס) - 

מולדתו המדינות הד¬ 
רומיות של אה״ב 
ותפוצתו הגעת עד 


״ 38 רוחב צפוני. זהו עץ, שגבהו מגיע עד 20 — 25 מ׳! פריו 


ענבה עסיסית, צהונה־תרוגה, כמעט כדורית, בעלת קוטר של 
1 — 5 ס״מ. זניו מרובים ונפוצים ביחוד באיזורים הדרומיים 
של אה״ב. 


א׳ ־ ה ל ו ט ו ם( 10105 .ם) מגיע בגבהו עד 20 מ׳. פרחיו 
צהובים־אדומים * פירותיו הם מתחילה צהובים בהירים ולסוף 
צהובים־כהים! גדלם כגודל פירות הדובדבנים. מולדתו קאוו־ 
קאז וטראנסקאווקאז * מגדלים אותו בארצות שונות בעיקר 
בתור כנה לא׳ היאפאני. גם א׳־טפסאס ( 16x303 .ם) וא׳י 
הפיליפינים ( 515 ת 106 קק 11111 ק .ס) ידועים כעצי־פרי. 

מינים שונים של סוג הא׳, שהם ידועים במסחר בשם 
עצי־ההבנים ( 1 > 00 ׳יי ץח 0 < 1 ־), משובחים בעצם הטוב. אחד 
מן המעולים שבהם מבחינה זו הוא א׳-ההבנים ( 01101 * 1 ־ .ס), 
שמולדתו בהודו ובצילון. צבע-עצו שחור עם רצועות חומות* 



425 


אפרסמון—אפרצפציה 


426 


הוא מצטיין במשקלו הכבד ובקשיותו המרובה. ומשתמשים 
בו בתעשיות של רהיטים יקרי-ערך וסוגים אחרים של 
מוצרי־עץ. ידועים ומקובלים גם מינים אחרים, שמספקים 
עץ לבן, אדום מרוק. 

ם. 1 . 

{*פרסק ( $103 ״?), סוג של עצי־פרי גלעיניים ממשפחת 
וערדניים (ע״ע)! הוא קרוב ביותר לסוג פרונוס 
(ע״ע), ולדעת רבים הוא שייך לסוג זה. 

הא׳ הוא עץ לא־גבוד" שעליו מארבים או דמויי-איזמל 
ובעלי חוד ארוך, שפתם משוננת כמשור, צידם העליון מבריק 
והתחתון בהיר יותר. הפרחים הם בעלי צבע ורוד או סגול. 
בזניו השונים הפרי שונה בגדלו(קוטר של 2 — 8 ם״מ), פניו 
מכוסים עפ״ר שערות רכות (רק הזן נקטרינה הוא קרח), 
צבעו צהוב או אדום, ציפתו לבנה או צהובה וגלעינו קשה 
קשה מאוד. פני־הגלעין עשויים גממיות־גממיות. 

כל 6 מיני־הא׳ מוצאם מסין (ולא מפרס, כפי שלכאורה 
הדבר מתחייב משמו), וכולם עדיין מצויים כעצי־בר בסין או 
בארצות השכנות לה. הא׳ התרבותי ( 5 ת 3 § 1 סע .?) הוכנס 
לתרבות ונפת כעץ־פרי ברוב ארצוודהעולם. באירופה גידלו 
אותו ראשונה (במאות הראשונות לסה״ג) ביוון ובארצות 
המערביות של הים התיכון! אפשר, שבתקופה זו הוכנס אף 
לא״י. מדרום נתפשטה תרבותו לצפון, ובמאה ה 16 הגיעה 
אף לאמריקה. 

הא׳ גדל יפה באקלים חם־ממוזג, אך פותחו גם זנים שהם 
מותאמים יפה לאקלים קר־ממוזג. העצה והניצנים רגישים 
לקור, אך עם זה דרושה לו, לא/ מידה מסויימת של קור 
לשם הפסקת תקופת־התרדמה והתחלת הליבלוב. — מרכזה 
של תרבות־הא׳ כיום הן אה״ב. כאן טופחו הרבה זנים יקרי- 
ערך למאכל ולשימורים. נוהגים להרכיב זנים מרובים של 
הא׳ התרבותי על כנה של המין גמ 113 > 1 ׳\ג 01 המצטיין 



*ץ הא 6 רםמ 


בכוח עמידתו בפני 
תנאי־אקלים קיצונים. 
.מספר הזנים החקל¬ 
איים של הא׳ מגיע 
כיום לאלפים, והם 
נבדלים זה מזה בגו¬ 
דל הפרי, בטעמו, צב¬ 
עו. אורן־-חייו, כושר־ 
עמידה בפני מחלות 
ומזיקים ובפני גורמי 
קרקע ואקלים וכד׳. 
בניגוד למינים אחרים 
של עצי־פרי מביאה 
ההאבקה העצמית בא׳ 
להפריה שלמה ויעילה. 

בא״י מגדלים זנים הרבה של הא׳ התרבותי נוסף על 
הזנים ה״מקומיים", אך למרות מה שהתנאים הם נוחים 
לגידולו, עדיין אין מגדלים אותו בממדים ניכרים, בעיקר 
מחמת זבוב־הפרות (ע״ע) המחבל בפירות. 

פירות־הא׳ מכילים 15% — 5 (ממשקלם הטרי) של סוכרים, 
וזרעיהם כ 50% של שומנים. 


צנף תאטרסח זנם פריו: 
א. הפרי בחתו; ב. פרח 



ם. ז. 


אפרצ 2 ציה (בלאט׳ ס 11 קש 0 ־ 1 שקק 3 , ס 1 ק 01 זשק־ 1 > 3 = לראות, 
לתפוס), תפיסה ברורה ומובחנת של נתון נפשי; 

התוצאה של פעולת תפיסה זו. יש תכנים שהם נקלטים בתו¬ 
דעה על־כרחה של זו(צורה סבילה של תפיסה)—מה שמותנה 
במידה מרובה בתכונות האישיות 1 לעומת זה יש תכנים, 
שתפיסתם הצרכת מאמץ רציני, הנקרא תשומת־לב (צורה 
פעילה). מתוך מחקרים חדשים נתברר, שבמושג הישן א׳ 
נכללו פונקציות נפשיות שונות. המונח א׳ נוצר ע״י ג. ו. 
לייבניץ כדי להבחין בין התרשמות כללית וסתמית, פרצפציה 
(בלאט׳ ס״קסס״ק — קליטה׳ תפיסה, התרשמות), ובין הת¬ 
רשמות מכוונת, שהיא הא׳ ("הפרצפציה הופכת ע״י תוספת 
או הרחבה קטנה להתרשמות שבא׳"). 

לייבניץ הגדיר את הא' גם כ״תודעה חוזרת על עצמה" 

או כ״תפיסה טובה יותר, שהיא קשורה לקשב ולזיכרון". 
הטוחן, למשל, הרגיל בשאון־הטחנה, "תופס" אמנם את 
הרעש, אבל אין לו א׳ ממנו. רק ברגע שהטחנה פוסקת 
לעבוד׳ הוא שם לב למה שנקלט בנפשו קודם לכן בלא א׳. 
לייבניץ משתמש בא׳ כדי לחלק את המונדות (ע״ע) לגמו־ 
כות, שהן רק בעלות תפיסה מעומעמת ואין להן א׳ כלל, 
ולגבוהות. שהן בעלות א׳. 

הרברט (ע״ע) ראה בתהליך הא׳ ברירה בין הגירויים 
החושיים השונים הפועלים עלינו מבחוץ וכן את צירוף 
תמציתם של גירויים אלה לאוצר־המושגים (המסה האפרצפ- 
טיווית) הקיים בנו. למידתם של תכנים חדשים אינה תלויה, 
איפוא, בטבעם של הגירויים החיצונים בלבד, אלא גם בנסיון- 
החיים של היחיד. מכאן ערכה הדידאקטי של הא׳! כל מורה 
חייב לסגל את חומר-הלימודים לנסיונו של הילד ולכושר־ 
הלמידה שלו. בזה ביסס הרבארט את תביעתו להוליד את 
הילד, אגב תהליך־ד,למידה, "מן הידוע אל הלא-ידוע". 

וילהלם וונדט, אבי הפסיכולוגיה הניסויית, מגדיר את 
פעולת־הא׳ כתהליך שמכנים תוכן נפשי כלשהו למרכז-הראיה 
של התודעה, בעוד שהפרצפציה כוללת אותם התכנים 




427 


אפדצפציד!—אפשטין 


428 


הנשארים ברחבי שדה־הראיה של התודעה. וונדט ייסד בכך 
את הפסיכולוגיה של הא/ המנחת—בניגוד חריף לפסיכולוגיה 
של האסוציאציה — את קיומה של פונקציה שהיא מכוונת 
ויוצרת את התהליכים הנפשיים. וונדט משתמש במושג הא׳ - 
כדי לבסס בעזרתו את האחדות של החיים הנפשיים. שהרי 
ע״י הקשרים של הא׳ מקבלת התודעה את אחדותה. 

לקאנט המושג א׳ הוא מושג מרכזי בתורת־ההכרה שלו. 

לפי הנחתו, הא׳ הטראנסצנדנטאלית היא אחדות פורמאלית 
צרופה וראשונית של התודעה התופסת את הנתונים של 
התחושה, ומפני־כן היא תנאי קודם לכל ניסיון אפשרי. 

קאנט מבחין בין ה״א׳ הנסיונית", שהיא תודעת־עצמו של 
כל אני בכל רגע ורגע, וה״א׳ הטראנסצנדנטאלית", שהיא 
העקרון האובייקטיווי של אחדות המדע כולו, עקרון החוקיות 
של המדע ושל הטבע במידה שהוא מתבטא במדע. ע״י כך 
מועבר מונח פסיכולוגי זה לתחומה של תורת־ההכרה. 

הפסיכולוגיה החדישה אינה משתמשת עוד במושג א׳ 
בגלל רב־משמעותו, ובמקומו הנהיגה את השימוש במונחים 
"החוק של כושר־הלמידה", "חוק הזיקה לניסיון", ועוד. 

לייבניץ, השיטה החדשה, תש״א, ע׳ 53 , 91 ! ה. ברגמן, 
הפילוסופיה של ע. קנט, תרס״ז, ע׳ 57 ואילך! ,ש 0355 עס .!״ 1 

- 67 ) 67 ,׳ £ 1 $ 1£1 .. 8 ; 417 .ק , 1951 , 60111 ( 1 0714 1 ) 11171 , 011176 

. 1910 3 , 1 , 6 { 86£711 611671 * 111 ק 0 * 71140 } 467 

א. או. 

אפרת או אפרתה, שם־מקום, שבא כמה פעמים במקרא 
(בר׳ לה, יט! מח, ז! מי׳ ה, א! רות ד, יא) כשם 
נרדף או בהקבלה ל״בית־לחם״(= בית־לחם יהודה, כ 6 ק״מ 
דרומית לירושלים) ופעם אחת בהקבלה ל״שדי יער" (תהלים 
קלב, ו; לדעת כמה חוקרים — כינוי פיוטי ל״קרית יערים"׳ 
ע״ע). בשני מקומות (בר׳ לה׳ יט ; מח׳ ז) נאמר, שא׳ שוכנת 
"כברת ארץ" מקבורת־רחל, ולפי שקשה לקבוע את מקומה 
של קבורת־רחל מדרום לירושלים (השווה שמ״א י, ב! יר׳ 
לא, יד) יש חוקרים, שרואים את שני המקורות, שבהם נזכרת 
א׳ כזהה עם "בית לחם" (בר׳ לה, יט! מח, ז, ובתרגום 
השבעים ליהו׳ טו, אחר פסוק נ״ט), כבלתי־נאמנים. מסתבר, 
שא׳ שימשה שם קדום או שם נרדף למקומות שונים, שנושבו 
ע״י צאצאיה של א/ אחת מנשותיו של כלב (דה״א ב, יט). 
על צאצאים אלה נמנו גם "אבי בית לחם" וגם "אבי קרית 
יערים" (דה״א ב, נא—נב), ויתכן שגם כמה ישובים סמוכים 
למקומות אלה נוסדו ע״י בניה של אותה משפחה עצמה ואף 
הם פונו בשם א׳. — וע״ע בית לחם. 

הורוביץ, ארץ ישראל ושכנותיה, 72 — 73 ! ש. ייבין, ציון ס׳, 

55 , 56 . 

א?ךת ׳ ו׳&ו״אל (נר תרנ״ב/ 1892 , אוסטרהא, ווליניה), 
משורר עברי ומחבר מחקרים בפילוסופיה היהודית 
של יה״ב. ב 1906 בא עם הוריו לאה״ב. למד בביהמ״ד לרב¬ 
נים בניו־יורק וב״אוניברסיטה של קולומביה", שבה הוכתר 
כד״ר לפילוסופיה ב 1915 . ב 1917 — 1928 הורה בלשנות שמית 
באוניברסיטה ע״ש ג׳ונסהופקינסבבאלטימורוב 1929 — 1944 
באוניברסיטה של באפאלו. מ 1945 ואילך — פרופסור לפילו¬ 
סופיה יהודית ולספרות עברית חדשה בדרופסי קולג׳ בפי־ 
לאדלפיה. ממחקריו בפילוסופיה היהודית יש לציין את: 
1917 ,ץ 11 ק 1111050 ? 1$11 ׳\ו 6 ( 111 306 ק 5 0£ דח 16 < 01 ז? 1116 ; 
1924 , 111031 1611X15 111 1116 11/10X611 ^'66111(11X1 ק 1111050 ?; 

את עבודותיו על שיטותיהם בפילוסופיה של רס״ג ואברהם 


בר חייא, ועוד. שיריו של א׳ נתכנסו בקבצים: "שירים" 
(תרצ׳ע)! ״ויגומים שותקים״ — פואמה על האינדיאנים של 
אמריקה (תרצ״ב)! ״זהב״ — פ 1 אמה על בהלת־הזהב בקאלי־ 

- פורניה אחר שנת 1849 (תש״ב); "אנחנו הדור" (תש״ה)! 
"זכרתי לך"(תש״י). בשעת מצור־ירושלים הקדיש שיר נלהב 
לעיר־הקודש. — א׳ תירגם לעברית את "האמלט" לשיקספיר 
( 1942 ) ולאנגלית — חלק משירי־ביאליק. השתתף עם יהודה 
אבן שמואל (קופמן) וסילקינר בחיבור של מילון אנגלי־עברי 
(הוצאת "דביר", תרפ״ט). 

(האפרתי׳ יוסף ם?ות?לזביץ ( 1770 ס , טרופלוביץ, של¬ 
זיה — 1804 ), משורר ודראמאטורגן עברי. במשך 
שנים אחדות, עד 1791 , היה מורה לבנו של יהודי עשיר 
ברא טיב ו ר (גם כן בשלזיה), ושם חיבר את המערכות הרא¬ 
שונות של המחזה ״מלוכת־שאול״. ב 1791 — 1794 (ואפשר, 
אף כמה שנים אח״כ) ישב בפראג, ששם השלים את "מלוכת- 
שאול״ (סוף 1793 ). הוא מת ב 1804 , כשהיה רק כבן 35 שנים. 

הא׳ פירסם שירים הרבה ב״המאספים״ הראשונים. ב 1793 
פירסם מחברת־אבל על פטירתו של ר׳ יחזקאל לנדא (ע״ע), 
שהתנגד ל״ביאור" של מנדלסזון, ועל גבי השער של המחברת 
צייר את הגאון האדוק כשהוא מחבק את מנדלסזון — מה 
שמוכיח, שהא׳ לא היה משפיל קנאי שונא את הרבנים 
האדוקים. — עיקר־פירסומו של הא׳ בא לו על־ידי המחזה 
שלו ״מלוכת־שאול״, שנדפס בווינה תקנ״ד ( 1794 ) וזכה ל 12 
מהדורות, ואף ניתרגם ליידית. גם התרגום זכה ל 8 מהדורות, 
ו״משחקי-פורים" היו נוהגים להציג בפורים את המחזה בתר¬ 
גומו היידי בעיירות של ליטה ופולניה. 

"מלוכת־שאול" היא הדראמה העברית המודרנית הראשו¬ 
נה בתקופת־ההשכלה. המחזה מצטיין ברעיונותיו החדשים 
על השוויון והאחווה של בני־האדם — איכר ומלך שווים הם 
ורועה ובן־מלך אחים הם — ובהומאניות המרובה, שהוא חדור 
בה. ניכר, שהא׳ הושפע מלסינג ושילר ומראשוני הרומאנטי- 
קנים כאחד, כמו שהושפע מרמח״ל. ביחוד הצליח הא׳ בתיאורן 
של ה״נפשות המשחקות״ במחזה: דמויותיהם של שאול, דוד, 
יונתן, אחינועם, אשתו של שאול, ומיכל בתו הן מקוריות 
ועם זה מעוצבות מתוך הבלטת קווי-האופי, שמשמשים מני¬ 
עים בהתפתחות הדראמתית. קרוב לוודאי, ש״מלוכת-שאול" 
השפיעה על "דוד וברזילי" ו״אהבת דוד ומיכל" של י. ל. 
גורדון. 

א. י. פאפירנא, הדראמה בכלל והעברית בפרט, תרכ״ח. עט׳ 
12 — 16 ! פ. לאחובר, תולדות הספרות העברית החדשה, 1 
( 1928 ). 99 — 100 , גם 147 ! י. קלוזנר, היסטוריה של הספרות 
העברית החדשה, ו ־ ( 1952 ), 193 — 199 ! ח. נ. שפירא, תולדות 
הספרות העברית החדשה, 1 (ת״ש), 407 — 453 !. 0 .! 

, 1936 , ¥1167011176 7610 ( ¥161 16771 ) 140 071 76 $ ) 1 ) ¥60 $ 1107-1 

. 86 — 76 .קק 

י. ק. 

אפעטין׳ שמה של משפתה, שהעמידה כמה גדולי־תורה, 
פרנסי־קהילות׳ שתדלנים ועסקנים ציבוריים בעלי- 
השפעה. מוצאה, כפי הנראה, מן העיירה מ 5161 קק£ שבמחוז 
ויסבאדן על-יד הרי טאונוס. הראשון הידוע לנו ממשפחה זו 
הוא ר׳ נתן הלוי, ששימש רב ואב״ד בפראנקפורט ע״נ מיין 
ב 1430 — 1460 בערך. ר׳ נתן היה מפורסם בדורו ור׳ משה 
מינץ (ע״ע) לא הסכים לפסוק הלכה על דעת עצמו בעניין 
גט שיצאו עליו עוררים ושלח ציר מיוחד לפראנקפורט לר׳ 



429 


אפשטין—אפשטין. אברהם 


430 


נתן ושני חברי בית־דינו לשאול הוראה מהם (שו״ת מהר״ם 
מינץ, סי׳ כ״א). 

ר׳ נתן ור׳ משה מינץ יצאו במחאה נגד התקנות, שניתקנו 
בוועידת־הרבנים בבינגן (רט״ז/ 56 — 1455 ), על סמכויותיהם 
המיוחדות של רבני בינגן על קהילות־הרינום, וו" ישראל 
איסרלין (ע״ע) כתב בעניין זה, ש״אין נראה כלל שיש לו 
כח ויד להכריח אפילו הסמוכים אליו לקבל עליהם התקנות" 
הואיל ומה״ר נתן ומה״ר משה מינץ ואחרים מתנגדים להן 
(פסקים וכתבים לר״י איסרלין, סי׳ רנ״ב-רנ״ג! שו״ת מהר״ם 
מינץ, סי׳ ס״ג). 

על משפחת א׳ נמנה ר׳ בנימין וולף בן יעקב הלוי, 

רבו של הגאון ר׳ דוד אופנהים (ע״ע), ששימש אב״ד בפריד־ 
ברג מ 1669 עד 1681 . ר׳ יחיאל מיכל בן אברהם הלוי א׳, 
רב בפרוסניץ (מוראוויה) במחצה השניה של המאה ה 17 , 
חיבר "קיצור שני לוחות הברית"(פיורדא תמ״ג ותנ״ו, וכמה 
מהדורות חדשות), סידור־תפילה בשם "דרך ישרה" בצירוף 
תרגום ליידית (ד!וצ׳ ראשונה פפד״מ תנ״ז) ום׳ "דרו הישר 
לעולם הבא", על ענייני־מוסר, ביידית (שם תס״ד). ישב בסוף 
ימיו בפראנקפורט ומת שם במרחשוון ת 0 ״ז/ 1706 (אבני 
זכרון, סי׳ 1531 ). 

ר׳ אברהם בן מאיר הלוי א׳, מיוצאי־חלציו של הרב 
נתן א׳ מפפד״מ. שימש רב בהורודנה ( 1615 — 1634 ), ואחר- 
כך בבריסק דליטה ובלובלין (עד 1638 ). כמה מתשובותיו 
בהלכה נדפסו בשו״ת "ב״ח החדשות", גם בשו״ת "פני יהושע" 
(אהע״ז, סי׳ ט׳) וב״שו״ת גאוני בתראי" (סי׳ כ״ג). נכדו 
הוא ר׳ אריה ליב ( 1708 — 1775 ), רבה של עדת קניגסברג 
בשנות 1745 — 1775 . שם הרביץ תורה, התקין תקנות וכתב 
למעלה מעשרה חיבורים במניין המצוות, בהלכה, בקבלה 
ובמוסר. החשובים שבהם הם: א) "ס׳ הפרדס", הכולל ביאו¬ 
רים למצוות עשה של קריאת־שמע ושל שמירת־שבת, דרו¬ 
שים וחידושי-הלכה לרוב סדר מועד, הספדים, ופירושים 
למועד קטן ותענית, ועוד (קניגסברג תקי״ט). ב) "אור 
השנים", כוונות לתרי״ג מצוות (פראנקפורט דאודר תקי״ד). 
ג) "משנת גור אריה", פירוש על סדר-התפילה על פי הקבלה 
(קניגסברג תקכ״ה; לא נדפס בשלמותו). ד) "תשובות 
מהרא״ל", מבחר תשובותיו בהלכה (שם תקכ״ט). ה) הגהות 
וחידושים לתלמוד ולש״ע יו״ד בצירוף חידושי בנו ר׳ אברהם 
מאיר (וילנה תרמ״ג). 

עם צאצאיו של ר׳ אברהם ב״ר מאיר א׳ הנזכר נמנה גם 
ר׳ אברהם סג״ל א/ ששימש ברבנות ברובנו (ווליניה) 
בסוף המאה ה 17 ולאחר מכן ברכניץ (:)״ 110110 ) שבהונגא־ 
ריה עד שנת 1720 בערך. ב 1710 היה אחד משלושת הרבנים, 
שר׳ שמשון ורטהימר (ע״ע) בחר בהם כמורים בבית־מדרשו 
שבווינה. בנו של ר׳ אברהם זה הוא ד׳ נחמן א/ מבני־סיעתו 
של המגיד ר׳ דוב בר ממזריץ׳! הוא שימש רב בבאר (פודו־ 
ליה) ונחשב לבעל־מופת וקדוש! מת ב 1735 . 

בסוף המאה ה 18 שימש ר׳ דוד הלוי א׳ רב בעיר הלוסק 
הסמוכה לבוברויסק. הוא היה מן הרבנים שהתנגדו לתנועת־ 
החסידות של תלמידי הבעש״ט, אבל נכדו ותלמידו ר׳ יצחק 
אייזיק בן מרדכי א׳ ( 1780 — 1857 ) למד תורה מפי ר׳ 
שניאור זלמן (ע״ע) מלאדי ודבק בחסידות החב״דית. היה 
רב בעיר חומל וחיבר כמה ספרים בתורת חב״ד. 

בסוף המאה ה 18 ובתחילת המאה ה 19 ישב בקראקא 
הצדיק של החסידים ר׳ קלונימוס קלמן הלוי א/ מתלמידיו 


של ר׳ אלימלך מליזנסק בעל "נועם אלימלך" ושל ר׳ יצחק 
יעקב "החוזה" מלובלין. חיבר ם׳ "מאור ושמש", חידושים 
על התורה ורמזי ימים נוראים ושלוש רגלים (הוצ׳ ראשונה 
בה׳ חומשי תורה, ברסלאו תר״ב), מת בקראקא ב 1823 . 

ר־ יהושע חיים בן מרדכי צבי הלוי א׳ מווילנה 
( 1900-1820 ), היה מראשי קהל וילנה. חיבר "חידושי רי״ח", 
ביאורים למדרש רבה, בצירוף "ליקוטי רי״ח", הגהות וחידו¬ 
שים לתלמוד (וילנה תר״ן). בנו ר׳ מרדכי חיבר ס׳ "שערי 
תורה"׳ חידושים על עניינים שונים שבתלמוד, ב׳ חלקים 
(שם תר״ע—תרע״ה). 

ר׳ יחיאל מיכל בן אהרן הלוי א׳( 1905-1835 ),מגדולי 
הפוסקים בדורות האחרונים, נולד בבוברויסק ושימש ברב¬ 
נות בנובוזיבקוב ובנובוהורודוק (אלס^סז^ס^סא). חיבורו 
החשוב, "ערוך השולחן" על הלכות ד׳ חלקי הש״ע, עשוי 
במתכונת ספרי ה״לבושים" של ר׳ מרדכי יפה. מחיבורו זה 
נדפסו בחיי המחבר החלקים להלכות שחיטה וטריפות (ואר¬ 
שה תרנ״א)! לש״ע חו״מ, ב׳ חלקים (שם תרנ״ג)! להלכות 
נידה ומקוואות (שם תרס״א)! לש״ע או״ח (פיטרקוב תרס״ג). 
שבעה חלקים אחרים נדפסו אחר מותו. 

בנו של ר׳ יחיאל מיכל, הרב ברוך א׳ מפינסק (נולד 
1860 ), חיבר "תורה תמימה" לחמשת חומשי־התורה מתוך 
כוונה "לחבר תורה שבכתב עם תורה שבעל פה". לשם כך 
רשם על־יד כל כתוב שבתורה את ההלכות והדרשות שחכמי- 
התלמוד והמדרש הסמיכו על אותו כתוב בצירוף ביאורים 
וחידושים בבירור ההלכות (ד,וצ׳ ראשונה בתוך מהדורת ה׳ 
חומשי־תורה וה׳ מגילות, וילנה תרס״ב). אחר המהפכה הרו¬ 
סית של 1917 השתקע באה״ב. כאן כתב את תולדות חייו 
וחיי-אבותיו ואת זכרונותיו מחיי הדור הקודם, בשם "מקור 
ברוך", ג׳ כרכים בצירוף מבוא גדול בכרך מיוחד (וילנה 
תרפ״ח). 

על משפחת א׳ התייחס גם פרופ׳ יעקב נחום א׳(ע״ע). 
במאה ה 18 וקזחילת המאה ה 19 , כשהשלטונות במדינות 
אירופה המרכזית והמזרחית פקדו על נתיניהם היהודיים 
לייחד לעצמם שמות־משפחה, בחרו אף כמה יהודים שלא היו 
ממוצאה של משפחת־א׳(שאחד מסימניה היה מה שהתייחסה 
על שבט לוי) בשם־משפחה זה. אף מן המשפחות הללו יצא 
מספד של אנשי־שם, שהצטיינו בתחומים שונים של חיי־הרוח 
והפעילות הציבורית. מאלה יש להזכיר את הרב משה מרדכי 
א׳ (ע״ע) וחוקר ספרות ישראל של יה״ב אברהם א׳ (ע״ע). 

אפרים מרדכי אפשטיין, גבורות הארי, הוצ׳ שניה, וילנה 
תרמ״ח, בכ״י! הוק־קאופמן, משפחות ק״ק פראג. 247 ואילך! 
מגיד-שטיינשניידר, עיר ווילנא, 44 , 249 ! פרידנשטיץ, עיר 
גבורים, 41 ואילך! פיינשטיין, עיר תהלה. 26 , 154 . 169 ! 
ניסנבאום, עיר לובלין, 37 , 134 ! ד. כהנא, תולדות המקוב¬ 
לים. ח״ב, 57 ואילו! חיים מיכל, אור החיים, סי' 161 , סי׳ 

580 וסי׳ 696 ! אליעזר שולמאן, שפת יהודית־אשכנזית וספ¬ 
רותה, 58 , 94 ואילו! אובצ׳ינסקי, נחלת אבות, א׳, סי׳ 55 , 

100 ! היילמן, בית רבי, ח״א, 136 , 165 , 174 ! אייזנשמט, דור 
רבניו וסופריו, א'/ 42 ן . 1 \ 

, ¥1 ,.£־ 7 ^ 0 / , 1311 ־ 31 270 , 70 , 211112 ; 58 , 13 

. 46 נ 11 ז\ ; 223 

ם. ב. צ. 

אפשטין, א^ו־הם (תר״ב/ 1841 , קונסטאנטין ישן, וולי- 
ניה — תרע״ח/ 1918 , באדן ליד וינה), חוקר בחכמת- 
ישראל. בן לאב עשיר ומופלג בתורה. מלבד עברית, תנ״ך 
ותלמוד למד א׳ בצעירותו כמה לשונות, ואף רכש לו ידיעה 
יסודית בספרות העברית. בתרכ״א נסע בפעם הראשונה 



431 


אפשטין, אברהם — )!•עטין, יעקב 


432 


למערב-אירופה, ושם נפגש עם שי״ר, ר׳ זכריה פראנקל ור׳ 
מיכאל זק״ש. מגע זה עם חכמי־ישראל השפיע על דרך 
התפתחותו המדעית. מתוך חיבתו לטבע ולעבודת־האדמה 
חכר א׳ בתרב״ה אחוזה ליד קוזמין׳ שבה עסק בחקלאות 
במשך שנים הרבה, ואף השתדל להרגיל בעבודת־האדמה את 
עניי-היהודים במקומו. א׳ הוצרך לנהל את עסקי אביו לאחר 
שמת זה האחרון, אבל מעט־מעט חיסל את עסקיו המרובים 
כדי שיוכל להתמסר לחכמת־ישראל. בתרל״ו העתיק את מו¬ 
שבו הקבוע לווינה. את מאמריו הראשונים פירסם ב״המגיד". 
"השחר" ו״בית תלמוד", אח״ב גם ב״הכרם", "אוצר טוב", 
״החוקר״, ״הגרן״, 16$ > 113£1 :> 3 מ ¥15$6 \ 116 > ■! £11 
13 ת 111 נ 161 > 1 !ן,(££, ועוד. הרבה ממחקריו מוקדשים 

למדרשים, לתולדות ישראל וחכמיו בקהילות הרינום, ולחסידי 
אשכנז. — בקיאותו של א׳ בנושאים שדן בהם, שיקולו הזהיר 
ושיטתו הביקרתית הקנו לו מקום־כבוד בין העוסקים בחכמת- 
ישראל. כמה ממבחר מחקריו כונסו בספרו "מקדמוניות היהו* 
דים", א/ וינה׳ תרמ״ז. בעלת חשיבות מיוחדת היא ההוצאה 
הביקרתית שהוציא מספר אלדד הדני, פרסבורג תרנ״א, שא׳ 
הקדים לו מבוא על אלדד הדני, זמנו ומקומו, הוסיף לו הערות 
ונספחים ואף צירף אליו מחקר מפורט על הפלשים ומנ¬ 
הגיהם. בחקר פרשת אלדד הדני מופיע א׳ בכל שיעור־קומתו 
כחוקר. משאר חיבוריו ראויים לציון: ר׳ משה הדרשן מ 2 ר־ 
בונא, וינא תרנ״א; משפחת לוריא, וינה תרס״א. מחקרים 
אלה כונסו בכרך א׳ של כתביו, שיצא ע״י "מוסד הרב קוק" 
(ירושלים תש״י). את ספרייתו העשירה בכתבי-יד ובדפוסים 
עתיקים ציווה ל $1311 ת 3 ־ 1 ו 1 ש£ 1$0116 § 1116010 ־ 11 ם 11$ > 10 בווינה. 

אוטוביוגראסיה בם׳ זכרת של.האסיף״. א׳(תרמ״ס), 166-162 
(חזרה ונדפסה ב״כתבי אברהם עפשטיין", א׳, ירושלים, חש״י, 

19-14 ); 18-25 ,( 1918 ) 51", 2/75, 2X1 ״ 3 ״ 02 ? . 5 (רשימח 
כתביו);. 246 , 1918 ,{. 47 ,■מ 112 זי 10 ק^ .א 

צ. ל. 

אפעטין׳ איזידזר [יחזקאל] (נו׳ 1894 , קובנה), רב 
וחוקר. למד בישיבת פרסבורג ובביה״ם לרבנים 
בלונדון 0 > 2 ס 0011 ב 1911 בא לאנגליה. 1921 — 1928 

שימש רב ב 1-011£11 נ 1651 ג>ן> 11 ^,מ 1928 ואילך—מרצה ללשו¬ 
נות שמיות וספרן ב 11086 ס 0 '$^:* 1 בלונדון. אחר פטירתם 
של א. ביכלר(ע״ע) וא. מרמורשטין(ע״ע) נתמנה א׳ לראשו 
של מוסד זה. א׳ הוא יו״ר המועצה היהודית באנגליה למתן 
השכלה יהודית למבוגרים (- 111 >£ ) £111 >^ 1$11 ׳$ו 6 ן ז £0 11 :>מ 0011 
0311011 נוסדה 1930 ). מן המחקרים שחיבר יש להזכיר את 
ספרו על תשובות הרשב״א ( 1925 ) ועל תשובות ר׳ שמעון בן 
צמח דוראן( 1931 ) כמקורות לתולדות־ישדאל, וכן את ספרו 
״יהדות של מסורת״( 1931 ). א׳ ערך את תרגום התלמוד הבבלי 
לאנגלית, שיצא בהוצאת סונצינו בלונדון מ 1935 ואילך. 

אפשטין, זלמן ( 1860 , לובאן, רוסיה הלבנה — 1936 , 
רמת־גן), סופר עברי. לאחר שלמד בישיבת וולוז׳ין 
בא בגיל של 16 לאודסה. כאן ישב כשלושים שנה, שבערך 
בעשר מהן (תר״ן—תר״ס) שימש מזכיר ופינקסן בוועד של 
חובבי־ציון. אח״כ התגורר בפטרבורג׳ בווארשה ובמוסקמה, 
וב 1925 עלה לא״י. ב 1879 התחיל מפרסם מכתבים ומאמרים 
בעיתונות העברית, מהם גם בכינויים "שלמה האלקושי" ו״בד 
עזאי". מאמרו הראשון, שעשה רושם מסויים, הוא: "רוח 
הלאומי ותוצאותיו בעת החדשה" ב״המליץ" תרמ״ב. מאז 
השתתף בקביעות ב״המליץ". ואח״ב ב״הצפירה", ב״השלח". 


ועוד בעיתונים וקבצים שונים. מאמריו עוסקים ברובם 
בבעיות־היהדות וביחוד בשאלות הישוב בא״י והציונות! 
אך א׳ פירסם גם מספד ניכר של מאמדי־ביקורת על הספרות 
העברית והכללית ורשימות פיוטיות רוויות השתפכות־נפש, 
שמהן מפורסמת ביותר הסדרה "מספד־הזכרונות של שלמה 
האלקושי". ביחוד עשה רושם מאמרו "הספר והחיים"(לוח- 
אחיאסף, א', תרנ״ד), שבו תבע א׳, שהספרות העברית החד¬ 
שה תעסוק לא רק בענייני־היהדות בלבד, אלא תספק את 
כל צרכיו של האדם שביהודי. באפיו היה ונשאר א׳ רומאנ- 
טיקן בעל נפש פיוטית, שהתייחס בהערצה לחיי-ישראל 
המסורתיים, אבל שאף למזג את היהדות והאנושיות והטיף 
לחידושם של ערכי התרבות העברית תוך יחם של כבוד אל 
המסורת. א׳ היה הראשון, שפירסם בעברית מאמרים על 
דוסטוןבסקי, טולסטוי וטורגניב (ב״הבוקר אור", בירחון "בן 
עמי" ובעיתון "הזמן"). סיגנונו של א׳ הוא מקראי וחדור 
פאתוס וחגיגיות. רק חלק קטן ממאות מאמריו ורשימותיו 
זכה לכינוס בשני קבצי־כתביו, שהאחד מהם יצא בפטרבורג, 
תרס״ה, והשני — בתל-אביב, תרצ״ח. המונוגראפיה שלו 
"משה ליב לילינבלום" יצאה בתרצ״ה ("דביר", תל־אביב). 
בכינוי "בן עזאי" פירסם גם שורה של מאמרים בעיתון 
הפטרבורגי "דער טאג". 

רשימה אוטוביוגראפית בראש הספר "כתבי זלמן אפשטיץ" 
(תרצ״ח)! זלמן אפשטיין, אבותי (בתוך .כתבי זלמן אפ¬ 
שטיין". תרצ״ח, עט׳ 279-263 ) 1 זלמן אפשטיין, אזכרת יצחק, 
בתוך .רשומות״, כרך ה׳ (עט׳ 227-163 ) וכרך ר (עט׳ 169 - 
227 )! רב צעיר, .מסכת זכרונות״, תש״ה, עמ׳ 1161-144 
יעקב סיכמו, זלמן אפשטיין (בתוך כתבי זלמן אפשטין, 
תרצ״ח, עם׳ ח׳—ט״ז)! יעקב רבינוביץ. על זלמן אפשטיץ 
(.גליונות״, כיד ד׳, עט׳ 326-324 )! יהושע אובסי, זלמן אפ¬ 
שטיין (בתיד ספרו .מאמרים ורשימות", ניריורק, תש״ז, 

עם׳ 199-195 ). 

נ. א. 

אפעןןין, _יעקב — 0111 ז$ק£ ! 3001 ( — (נו׳ 1880 , ניו־ 
יורק), פסל יהודי אנגלי. א׳, שהוא בנם של יהודים 
יוצאי־פולניד" למד את אמנות־הפיסול מתחילה בניו־יורק 
ואח״כ בפאריס, במקום שהושפע מן הפרוטומות האימפרסיו- 
ניסטיות של רודן מזה ומן האמנויות המצרית והכושית, על 
קוויהן המונומנטאליים־הפשטנים, מזה. מתחילה נטה ביחוד 
לגילום של הסמלי־המופשט, ובכיוון זה עבד משעבר ללונ¬ 
דון ( 1904 ). עד מהרה נתפרסם כפסל, שהדעות עליו היו 
מחולקות: הוא זכה לשבחים מרובים ולביקורות של גנאי 
כאחד. הוויכוחים החריפים, המלווים עד היום את תערו¬ 
כותיו, כבר התחילו עם הצגתן של עבודותיו הגדולות 
הראשונות: 18 הדמויות בשביל האפריז של בניין התאחדות 
הרופאים הבריטיים בלונדון ( 8 — 1907 ) ודמות־הספינכם 
( 1909 ), שנועדה לשמש מצבה על קברו של אוסקאר ויילד 
(הועמדה בפאריס 1912 ). היו מבקרים, שמצאו בפסליו של 
א׳ פגיעה במוסר הציבורי, והתנגדות מיוחדת מבחינה זו — 
וגם מבחינה אסתטית — עוררו דמויותיו הסמליות גדולות- 
הממדים: "שתי יונים" ו״ונוס" (מתקופת הפיסול המופשט 
שלו, 1913/14 ), ״כריסטוס״ (ברונזה, 1920 ), "אמהות", "המא- 
דונה והילד״ ( 1927 ), ״יעקב והמלאך״ ( 1942 ), ועוד. אולם 
40 שנות יצירתו של א׳ הספיקו כדי להרגיל מעט־מעט את 
האנגלים לדרכי האמנות המיוחדת שלו, ששלבי התפתחותה 
משקפים את לבטיהם ורעיונותיהם של פסלי אירופה כולה 
במחצה הראשונה של המאה ה 20 . 

מלבד דמויות סמליות יצר א׳ גם פרוטומות מברונזה. 



433 


אישט'ן, יע?כ—אנשמין, יצוו? 


434 



יעקב אפשסין: .ריסח" (הניבורח הראשית בספרו מ? ו. ח. חאדסון 051005 * 3100014 >, .חינ?י-ירס"). תבליס־אבן, 1925 . 

ססצבת־הזיכרוז ש? הסופר ו. ח. האדסוז 


שמצטיינות בתפיסת המשמעות העיקרית שבהבעות־הנפש 
של נושאיהן. בפרוטומות־הנשים שלו מעדיף א׳ גילום של 
טיפוס שיש בו מן האכזוטי — כושי או אסיאתי. בין פרו־ 
טומות־הגברים שלו, המצטיינות בתפיסה חיה של האישיות, 
יש להזכיר את אלו של ברנארד שאו, אלברט איינשטיין, 
וינסטון צ׳רצ׳יל וחיים וייצמאן. 

כאמצעי נוסף ליצירה אמנותית — זולת הפיסול בשיש 
ובהט — משמש לא׳ הציור. בצבעי־מים צייר תמונות־פרחים 
שופעות־הבער״ וכן ניכר כוחו באילוסטראציה — ברישומים 
מן הרובע היהודי בניו־יורק, ב 60 רישומים ל״פרחי הרע" 
של בודלר, ועוד. א׳ כתב 2 ספרים: 1$ ! 03 ק 5 ז 0 !ק 1 סט 5 7110 
(״הפסל״מדבר״), 1931 , ואוטוביוגראפיה בשם 10 ־ 111 1x1 
!ס 101 ק 111 ־ 8 ־ 8 (ניתרגם לעברית בשם ״יהי פיסול״), 1940 . 

.// 81 111 ) .£ , 0111112100 ^ .א ; 1920 ,.£ , 010100 0 *,ו . 8 
.( 1925 .׳;/״ 700 / 0 ) 

ל. ק. 

א^טטין, נ?נןב 3 חום הלף (כ״ד מרחשוון תרל״ט, בריסק 
דליטה, — ג׳ באדר תשי״ב׳ ירושלים), פילולוג 
וחוקר תלמודי. למד תורה אצל אביו, וכן בישיבת מיד 
ובווילנה. מנעוריו הלך בעקבות הגר״א, שא׳ היה ממעריציו" 
ונתרחק מן הפילפול. בתרס״ז בא לווינא, שבאוניברסיטה 
שלה—ואח״כ בזו של בדן—למד פילולוגיה שמית. בתרע״ג 
הוכתר בתואר דוקטור'לפילוסופיה על חיבורו ־ 020 ! 0 ( 1 

7011010111 101102 ) 01 2111 £00110011121 110 ־ 0315 . בתרפ״ג 
נתמנה מרצה לפילולוגיה תלמודית ב״ביהמ״ד הגבוה לחכמת־ 


ישראל" בברלין, ועם פתיחתה של האוניברסיטה העברית 
הוזמן לשמש בה כפרופסור לתלמוד, ובתפקיד זה כיהן בה 
כחצי יובל־שנים. בתש״י יצא ספר־יובל לכבודו לרגל מלאת 
לו שבעים שנה. 

א׳ פירסם עשרות מחקרים בתחום חקר המשנה והתלמו¬¬ 
דים, תורת הגאונים והראשונים ובתחום הפילולוגיה השמית. 
בתרע״ה—תרפ״ד נתפרסמה ע״י חברת "מקיצי נרדמים" 
ההוצאה המדעית של פי׳ הגאונים לטהרות- שערך א׳ (הש¬ 
למות לפי׳ זד. סירסם א׳ בתרביץ, ט״ז). בתש״ח יצא בשני 
כרכים ספרו היסודי "מבוא לנוסח המשנה", ובכת״י הניח 
אחריו א׳ ספרים אלה: מבוא למשנה, מבוא לתוספתא, מבוא 
למדרשי הלכה׳ מבוא לירושלמי, דקדוק ארמי־בבלי. א׳ היה 
מעורכי "דביר", "מדעי־היהדות", ספר־מגנס, ועוד. ושימש 
למעלה מעשרים שנה כעורכו של הרבעון "תרביץ". א׳ גם 
ערד את ההוצאה החדשה של סדר נזיקין שבתלמוד הבבלי 
(עם תרגום עבדי ועם פירוש חדש). — א׳ עשה גדולות 
במחקר התלמוד! ביקש לבוא עד חקר הנוסח הנכון של 
המשנה והוכיח את כוחו הגדול בביקורת הטכסט ובלכסיקו 1 "׳ 
גראפיה תלמודית. מחקריו מצויינים בעמקותם ובמקוריותם. 
בבקיאותם ובדייקנותם. 

אפשטין• י^חק (תרכ״ג/ 1862 , לובאן, רוסיה הלבנה — 
תש״ג/ 1943 , ירושלים), סופר ובלשן עברי! מחלוצי 
החינוך העברי החדש בא״י ובגולה• א׳, שהוא אחיו של 
הסומר זלמן א׳(ע״ע), נתחנך מתחילה ברוח המסורת. בן 14 




435 


אפשטין, יצחק—אפשרות 


436 


עבר עם משפחתו לאו׳דסה, שבה סיים את ביה״ם הראלי. 
בתרמ״ו נסע לא״י ביחד עם 5 צעירים אחרים, שנשלחו על 
חשבון הבארון רוטשילד להכשרה חקלאית במושבות. א׳ עבד 
במשך 4 שנים בחקלאות בזכרון־יעקב ובראש־פנה. לאחר 
מכן פנה להוראה. בתרנ״א נתמנה מנהל של ביה״ס העממי, 
שנפתח אז בצפת. אח״ב הורה בבתי־הספר העממיים של 
מטולה וראש־פנה. ב 1902 — 1908 למד באוניברסיטה של 
לוזאן. ב 1908 — 1915 ניהל את בית־הספר של כי״ח בסאלוניקי. 

א׳ היה מסולליה של דרך חדשה בהוראת הלשון העברית 
לפי השיטה הטבעית. שיטה זו, שהיא מושפעת מן האסכולה 
הפסיכופיסית של ריבו (ע״ע), הסביר א׳ הסבר פדאגוגי־ 
פסיכולוגי במאמרו "עברית בעברית", שנתפרסם אחר־כך 
כהקדמה לספר־לימוד שלו בשם זה (וארשה, תרס״א). הספר 
עשה בזמנו רושם חזק על המחנכים העבריים והיתה לו 
השפעה על התפתחותו של החינוך העברי. בנושא זה מטפל 
א׳ גם בספרו הצרפתי 1915 , 2105$16 ץ 01 ? 6113 £05€6 ? ^ 1 
("המחשבה וריבוי הלשונות") הוגש כדיסרטאציה לקבלת 
תואר דוקטור באוניברסיטה של לוזאן), העוסק בבעיית 
ההשפעה הפסיכולוגית של ריבוי־לשונות על הלך־המחשבה 
של לומדיהן. במאמרו "שאלה נעלמה" (השלח, תרס״ז) דן 
א , בשאלת הערבים בא״י וצידד בפשרנות ובוויתורים מצד 
הציונים. אחר מלחמת־העולם 1 חזר א׳ לא״י ושימש במשך 
זמן קצר כמנהל בית־המדרש למורות ולגננות ע״ש לוינסקי 
ביפו ואח״כ כמפקח על בתי־הספר של ההנהלה הציונית. 
לאחר שפרש מתפקידיו הרשמיים הקדיש את עצמו לחקר 
הבעיות של הלשון העברית ובעיקר אלו שהן קשורות 
במבטא. הוא חידש חידושי־לשון, ביחוד בפדאגוגיה ובפסיכו¬ 
לוגיה, שכמה מהם נתקבלו בספרות המקצועית. בתש״ז 
הופיעו ספריו: "הגיוני לשון" (ד.וצ׳ "עם עובד") ו״מחקרים 
בפסיכולוגיה של הלשון והחינוך העברי" (ד.וצ׳ ,קוהלת") 

ש. כ. 

אפעטין, מעה מרדכי׳ הרב(תרכ״ו/ 1866 , באקשט, פלד 
וילנה — תרצ״ד/ 1933 , ירושלים), מן'הגדולים 
שבראשי־הישיבות בדור האחרון. בנעוריו ־למד בישיבת־ 
וולוז׳ין ונתפרסם בשם "העילוי מבאקשט". בישיבה היה 
קרוב לחוג של "חובבי־ציון", שנוסד ע״י תלמידי־הישיבה. 
בתרנ״א השתתף במשלחת של קבוצת עסקנים מ״חובבי־ 
ציון", שגאלו את אדמת חדרה ויסדו את המושבה. בתרנ״ג 
נתקבל כראש ישיבת "כנסת־ישראל" בסלובודקה, ועל מש¬ 
מרתו זו עמד עד פטירתו. בזמן מלחמת־העולם 1 נדד בראש 
ישיבתו לערים שונות ברוסיה. אחר המלחמה היה בין מנ¬ 
היגיה של היהדות התורנית בליטה והיה ממייסדי אגודת־ 
הרבנים שם. .בתרפ״ג נבחר כחבר הכנסיה הגדולה של 
"אגודת־ישראל", שנתכנסה בווינה, וכחבר מועצת גדולי- 
התורה, שהוקמה בכנסיה זו. בתרפ״ד העביר חלק גדול 
מישיבת "כנסת־ישראל" לחברון, מתוך כוונה להקים בא״י 
מרכז של תורה לכל התפוצות. לאחר הפרעות שאירעו בחב¬ 
רון ושבהן נהרגו רבים מתלמידי־הישיבה, העביר את הישיבה 
לירושלים. — בשיטתו בהלכה השתדל הרב א׳ לעמוד על 
ההיגיון הפנימי של ההלכות הבודדות, ומכאן ביקש לברר 
את דרכי-המחשבה ודרכי־הניתוח של ההלכה התלמודית 
בכללה. בדרכו זו בניתוח־ההלכה העמיד במרכז עבודתו את 
הרמב״ם, שאת דרכי־הפרשנות שלו בהלכה השתדל לברר. 


כמורה וראש־ישיבה השתדל, בהתאם לכך, להביא את תל¬ 
מידיי, קודם כל, לידי הבנת הנימוקים והמשמעות של כל 
הלכה, ודבר זה החשיב יותר מבקיאות, ואף מבקיאות רחבה 
ביותר, במקורות. שיטת־לימוד זו של א׳ שימשה דוגמה לכמה 
ישיבות, שהוקמו במקומות שונים. ספרו "לבוש מרדכי", 
הכולל את שעוריו בישיבה, יצא בארבעה חלקים: על מסכת 
ב״ק, תדס״א ; על ב״מ, תרפ״ט! על ד׳ חלקי שו״ע, תש״ו) 
על יבמות וגטין, תש״ח. 

ש. י. זוק, אישים ושיטות, תשי״ב, 255 — 267 . 

אפישרות( 111135 < 05511 ק), מונח פילוסופי בעל הוראות שונות. 

הא׳ ההגיונית (הפורמאלית) מורה על מושג או 
משפט או צירוף־משפטים שאין בו סתירה. הא׳ הסובייק־ 
טי ו וי ת אינה מורה אלא על אי-ידיעתנו, שמשהו מסויים 
היה, הווה או יהיה. הא׳ האובייקטיווית מורה על התאמתו 
של דבר למציאות הנסיונית. הא' הראל י ת מורה על יכלתנו 
להניח משהו כקיים בפועל, בלא להסתמך על הנחות קודמות. 
הא׳ המעשית מתייחסת למשהו שאפשר לעשותו מרצון. הא׳ 
האונטולוגיה היא היכולת שיש לאיזה עניין כשהוא לעצמו 
להיות או לא־להיות בלא קביעה מראש. אף בהוראה זו 
יש להבחין שתי משמעויות: הא׳ המותנית — כשאין כל 
טעם הגיוני שמחייב את מציאותו או התרחשותו של העניין 
הנידון, אך היא נקבעת ע״י סיבה מחייבת ומתחייבת ן הא׳ 
המוחלטת(גט 1 ״ 11118 מ 00 ) — כשההכרעה להיות או לא- 
להיות, לעשות־ או לא-לעשות, אינה נקבעת לא ע״י טעם 
הגיוני ולא ע״י סיבה ממשית מחייבת ומתחייבת, אלא באופן 
שרירותי בהחלט. 

בהוראתו האונטולוגיה מונח הא׳ הוא בין ה״מחוייב" 
(ההכרחי) ובין ה״נמנע״ — מה שהביא תכופות לידי מבוכה 
הגיונית (עיין, למשל, התקפתו החריפה של שמואל אבן 
מבון [ע״ע] על יהודה אלחריזי [ע״ע] בפירוש המונח א׳ 
'פירוש המלים הזרות במו״ג. ע׳ אפשר]). אך קשה מזו 
היא בעיית יחסה של הא׳ לישות: מצד אחד אין הדבר 
האפשרי מבחינה אונטולוגית יכול להיות משהו שכבר ישנו, 
מאחר שהיש בשעת היותו שוב אינו אפשרי אלא מחוייב) 
מצד שני אין הדבר האפשרי יכול להיות משהו שאיננו, לפי 
שאין לייחס א׳ ללא־כלום. לפיכך כבר דגו האלאטים והמגא- 
דיים (ע״ע יונית, פילוסופיה) את הא׳ האונטולוגיה כדבר 
בטל. לדעתם׳ אמנם קיימת הא׳ הראלית, אך היא בלתי* 
נפרדת מן הישות. 

לעומתם קיבל אריסטו את אמיתותה של הא׳ האונטולוגית 
מתוך ההבחנה שלו בין חומר וצורה. הצורה נותנת לדבר את 
ממשותו (ישותו), ואילו החומר מזכה אותו בא׳ להתממש 
או לא־להתממש. בשיטתו של אריסטו יש להבחין בין הא׳ 
0 ״$ז> 6 ^ 8 \£) ובין ההימצאות "בכוח" (" 00 ז>*>׳ץ 5 ו 6 ): דבר־מה 
מצוי בכוח, כששרויה בעצם מן העצמים הפוטנציה לעשות 
את הדבר מצוי בפועל, ואילו הא׳ אינה אלא פשרו של החומר 
להיות או לא־להיות משהו מסויים, בלא הנחה מוקדמת כלשהי. 

אריסטו מקשר את בעיית הא׳ בבעיית חופש־הרצון(ע״ע 
בחירה). קישור זה הוטעם ע״י פרשנו אלכסנדר מאפרודיסיאס 
(ע״ע), שראה את בעיית חופש־הרצון כבעיית אמיתותה של 
הא׳ האונטולוגיה, שאותה כינה לראשונה בשם "טבע האפ¬ 
שר" — מונח, שנתקבל גם בפילוסופיה העברית של יה״ב. 
חסדאי קרשקש (ע״ע) קיבל זהות זו של בעיית האפשרות 



437 


אפשרות—אסתיח 


438 


האונטולוגית עם בעיית חופש־הרצון, והסיק את המסקנה, 
שאין בנמצא א׳ אונטולוגיה מוחלטת כלל אלא רק א׳ מותנית 
בלבד (ה״אפשרי מבחינת עצמו" ו״מחוייב מבחינת סיבות", 
"אור ה׳", ב/ ה/ פ״ג). 

ביה״ב תפס מונח הא׳, בלא שעמדו בבירור על הוראותיו 
השונות, מקום מרכזי בראיות למציאות האלוהים ובדיונים 
על בריאודהעולם. חכמי הבלאם (ע״ע), שכפרו בסיבתיות, 
ראו בכל התרחשות והתהוות עניין מקרי ושרירותי! לפיכך 
כל מה שקיים, ואף כל מה שעולה בדמיון, היה מוחזק 
בעיניהם "אפשר־המציאות" (השווה התקפת הרמב״ם עליהם, 
ב״שמונה פרקים", א׳), ומכיוון שהא׳ כשלעצמה אין בה כדי 
להכריע לטובת המציאות, ראו בכך ראיה למציאותו של 
מכריע, שהוא האל. אך הפילוסופים האריסטוטליים (ע״ע 
אריסטו), שהכירו בתהליך הסיבתיות, הודו שמציאות התו¬ 
פעות שבעולם אינה יכולה להיגזר מן ההיגיון הפורמאלי, 
ולפיכך אין הן אלא אפשריות, אך א׳ זו אינה בלתי־מותנית. 
עכ״פ גם א׳ מותנית זו לא תהיה למציאות אלא ע״י סיבה — 
ע״י עצם "מחוייב־המציאות"׳ כלומר שמציאותו נגזרת באופן 
הגיוני ממהותו, ולפיכך הראיה למציאות האל בעינה עומדת 
(ע״ע אלהים, 447/8 ). תפיסה זו של האל כסיבת־העולם 
התנגדה קשות לתפיסה הדתית־המונותאיסטית, שראתה 
בבריאת־העולם גילוי של רצון אלוהי חפשי. ד,נסיונות היגעים 
לישב את מושג האלהות כסיבה ראשונה עם רעיון הבריאה 
הרצונית־החפשית, כלומר להשלים בין תפיסת־העולם כא׳ 
מותנית ובין תפיסתו כא׳ מוחלטת, שימשו חוליה מרכזית 
בשלשלת התפתחותן של התאולוגיות הערבית, היהודית והנו¬ 
צרית של יה״ב. 

בעת החדשה היה שפינוזה הראשון, שביסס מטאפיסיקה 
משוכללת על הכפירה בא׳ האונטולוגית בכלל. לפי דעתו 
ניתנת כל מציאות להיגזר באופן הגיוני ממושכלות ראשונים, 
וכל מה שאין אנו יכולים לגזור בדרך זו אינו אלא מעיד על 
כך, שאין אנו יודעים את הטעם ההגיוני המחייב אותו; 
ז. א" הא׳ האונטולוגית אינה׳ לאמיתו של דבר, אלא הא׳ 
הסובייקטיווית. לעומתו החזיק לייבניץ בדעה, שיש לראות 
את העולם כא׳ אונטולוגית. את הבעיה התאולוגית של יה״ב 
על היחס האונטולוגי בין האל לעולם מזב לייבניץ בחריפות 
מרובה: אמנם האל הוא הטעם המספיק למציאות־העולם, 
כלומר בלעדיו לא תיתכן אפילו עצם הא/ ועל אחת כמה 
וכמה — שהא׳ לא תהא למציאות; אך אין האל הטעם המחייב 
את מציאות־העולם, כלומר — ממציאות־האל אי־אפשר להסיק 
בשוסדרךשהיאאת מציאות־העולם, ולפיכך אפשר לתפוס 
את העולם כא׳ אונטולוגית מוחלטת. קאנט נבדל מכל קודמיו 
בכך, שלא הודה בא׳ האונטולוגיה המוחלטת ולא הכחיש את 
קיומה, אלא הורה שאין הבעיה ניתנת לפתרון, מאחר שניתן 
להוכיח הן את קיומה והן את ביטולה של א׳ זו ("ביקורת 
התבונה הטהורה", האנטינומיה השלישית). 

המונח א׳ הסתמי של קאנט מכוון אל הא׳ הראלית. הוא 
מונה את הא׳ בין הקאטיגוריות של האיפן(ע״ע): מה שמתאים 
לתנאים הפורמאליים של הניסיון (תנאי ההסתכלות והמוש¬ 
גים) הוא אפשרי. א׳ זו נבדלת מן הא׳ ההגיונית במה שהיא 
מותנית לא בלבד בהעדר סתירה הגיונית, אלא גם ביכולת 
להמחיש את הנתון בחלל ובזמן. חשיבותו המיוחדת של 
קאנט בתולדות הפילוסופיה של הא׳ היא במה שהבחין ראשון 
הבחנה קפדנית בין הוראותיו השונות של המונח א׳. 


בפילוסופיה של מדעי־הטבע יש לבעיית הא׳ האונטולוגיה 
משמעות שונה מן המשמעות המקובלת. כאן אין שואלים על 
עצם קיומה של הא/ או אם יש לייחס לעולם כולו את הא׳, 
אלא אם יש לראות את היחס הפונקציונאלי שבין התופעות, 
שהוכח בוודאות מדעית, אף כמחוייב מבחינה אונטולוגיה 
או רק כא׳ אונטולוגיה. האמפיריסטים (ע״ע אמפיריזם) 
הקיצונים טוענים׳ שכל יחם פונקציונאלי, אף אם הוא נכון, 
לעולם יישאר א׳ בלבד, מאחר שאינו מתבסס אלא על 
הניסיון, שאינו מבטיח לנו שום יחס מחוייב. לעומתם טוענים 
האפריוריסטים (ע״ע אפריורי) הקיצונים, שלמרות מה שכל 
יחם פונקציונאלי לא נתקבל אלא ע״י הניסיון והוא חסר חיוב 
אונטולוגי, מחוייבת עצם ההתקשרות הפונקציונאלית של 
התופעות חיוב גמור׳ מאחר שהיא מתבססת על הכרה אפריו¬ 
רית. בוטרו (ע״ע), ובעקבותיו ברגסון (ע״ע), רואים את 
הפונקציות המדעיות כתרגומן של התופעות החיות והמקריות 
של הטבע ללשון המאתימאטיקה, שלפי טיבה היא מבעת 
לעולם הכרחיות. בעיית הא׳ במדעי־הטבע החריפה במיוחד 
ע״י העקרון של היזנבךג (ע״ע), הקובע שלגבי אלקטרונים 
בודדים לא יתכן כללי לקבוע את כל היחסים הפונקציונאליים 
ושלעולם יישאר כאן פתח לאפשרויות שונות. וע״ע הס¬ 
תברות; סבתיות. 

על הא׳ השלישית בלוגיסטיקה, ע״ע לוגיסטיקה. 

י. קלצקין, אוצר המונחים הפילוסופיים (תרפ״ח). ע׳ אפשר! 

,)■! 510/11 10 ) 1 > 1015 5 ) 51 66 מ £6 מ,/מ 60 10 ) 0 ,\נ 01 ־ו 1111 ::ז 16 ווח£ 
; 1908 ,.; 06 ! . 867 ,)) 1 ו>ו 1 )<} 1 )' 1 1 ) 1 ! 10 !ק 0 '? ,ץ 6 א . 5 ? ; 1874 
- 83010 . 0 ; 1913 , 11 ) 1 /) 10£11 \ 1 5 ) 1 ) . 1111 ? ,ו 61 ׳< 6:176 ׳\ . 14 ! . 1 
, 130:10 ־ 8061 . 5 ; 1920 ,. 6:0 , 1  . 111 ] ; 1927 ,ץ 055111111 1 ? 
161606 ־! ; 1939 ,] 14039 ! ,!) 1111 זסה! 1401 . 51 . 111105 ? . 51 הו 5 /ה)%ה 51 
, 5 ) 1 ) 15101 ! 4 / 5 ) 51 . 111105 ? . 51 10 011 ) 254 . 51 110555011101 , 396155 
,ע . 701 , 1 ) 11511/1051 ) 111 / 0 ) 1 ) 11 ) 11 ) 7/1 ,: 1:116 ;ת .. 1 ■א ; 1942 
. 388 — 361 .ק ׳./ 0 < 7 ' , 380300 <]£ 1086 — ( 1832 , מאדריד — 
1916 ), דראמאטורןן ספרדי. לאחר שהצטיין כמהנדס 
אזרחי נתמנה ב 1872 מיניסטר של העבודות הציבוריות ושל 
הכספים בספרד. ב 1874 נתמנה שוב כמיניסטר־הכספים ויסד 
את ה״באנק של ספרד". א׳ היה בעל ידיעות רבצדדיות וכתב 
מאמרים מדעיים פופולאריים בשטחים מרובים. אף־על־פי 
שמצעירותו התעניין בתיאטרון, כתב את המחזה הראשון 
שלו ״ספר־החובות״ ( 131003110 0 זג £1111 ) רק לאחר שהגיע 
לשנת הארבעים ושתיים. מחזותיו המרובים מתחלקים לשני 
סוגים: א) דראמות נאו־רומאנטיות (מקצתן בחרוזים)! 
ב) מחזות בעלי־פרובלמה. הוא הראשון ממחברי המחזות 
הספרדיים, שביצירותיו'ניכרת השפעתו המכרעת של איבסן. 
מלבד יצירתו העיקרית ״המפתה הגדול״ ( 8316010 מ 13 § £1 ), 
1881 , ידועים מחזותיו: "או שגעון או קדושה" ( 3 ־ 10001 ס 
133 ) 83011 ס), 1877 ! ״בחיק המוות״ ( 13 66 8600 61 ם£ 
״•!*!מ!), 1879 ! ״המוות על השפתיים״, 1890 , ועוד. בדרא- 


מות שלו הירבה א׳ לעסוק בבעיות סוציאליות, אבל גם רדף 
אחר אפקטים דראמאתיים, וההגזמה בהבעת־הרגשות, שפע¬ 
מים היא נראית כיום מגוחכת, עושה את מחזותיו מלודרא- 
מאתיים! הדמויות של גיבוריו הן לפעמים קרובות מחוסרות- 
חיים או רחוקות מן המציאות. כמה ממחזותיו האחרונים 
חיבר א׳ בשביל מאריה גררו, שהיתה בזמנה השחקנית הספר¬ 
דית המהוללת ביותר. א׳ זכה בפרם־נובל ב 1905 , ואולם 
ההערצה היתרה, שבה התייחסו אליו׳ חלפה גם בארצו. 

. 1951 05 ז 1 \^־ 5 סם 0 ט 8 ,. ¥015 5 ,.£ .! 

אצ׳ךי, אי;נץ — 0833118060 ^ — ( 1845 , נאג׳קארוי[- 3 א 
ץ 01 ז 43 ( 8 ], — 1906 , בודאפסט), היסטוריון ופוב- 
ליציסטן יהודי הונגארי. א׳ התחיל את פעולתו הספרותית 
במאמרים פובליציסטיים, שבהם נלחם על זכויותיהם של 
היהודים ועל הענקת מעמד מופר ושוודדזכויות לדת־ישראל 
בהונגאריה, וגם יצא להגנתם של היהודים בזמן עלילת־הדם 
בטיסה־אסלאר. כמו־כן היה פעיל בוועדה ההיסטורית של 
החברה ההונגארית־היהודית לספרות, פירסם שורת מאמרים 
שעוסקים בתולדוודהיהודים בהונגאריה, וספר בשם "מאדיא־ 
רים יהודיים ולא־יהודיים אחר האמאנציפאציה״ ( 1883 ). אך 
ספריו העיקריים הם בתחום ההיסטוריה של הונגאריה: 
״תולדות המשועבדים״ ( 1896 )! "תולדות הממלכה ההונגא- 
רית״ ( 2 כרכים, 1903 ), שיצא בהוצאת האקאדמיה ההונגא־ 
רית למדעים, ועוד. במחקריו ההיסטוריים מטעים א׳ ביחוד 
את קשר־הגומלים בין השאלות הכלכליות והמדיניות ומבליט 
את הרקע של חיי־העם. ב 1888 נבחר א׳ כחבר האקאדמיה 
למדעים של הונגאריה. 

אצ 1 ת ( ־ 18 3 \/, לפנים: 12 ץ 11 ק 0 :)ץ 11 ?),בבוטאניקה — שם 
כולל לקבוצה גדולה של צמחים נחותים, שבעבר 
נמנו כולם על בת־מערכה אחת במערכת של צמחי היצע 
(ע״ע). לפי הסיסטמאטיקה החדישה כוללת קבוצה זו כ 8,060 
מינים, שהם משתייכים לכמה מערכות־צמחים! הצד השווה 
במערכות אלו, שבדרך כלל הן שונות זו מזו באופן ניכר, 
הוא נוכחותם של כלורופיל ואופדהזנה הולוטרופי. 
בזה נבדלות הא׳ מכל שאר הקבוצות של צמחי־היצע, שהם 
חסרים פיגמנטי־הטמעה והזנתם היא הטרוטרופית. מצמ¬ 
חים עילאיים נבדלות הא׳ — ככל צמחי־היצע — במבנה- 
גופן הפשוט: הן מופיעות כתאים בודדים או כגוש־תאים בעל 
דיפרנציאציה פשוטה — יצע ( 8 "יי 3 *), שאין להבחין בו 
שרשים, גבעולים ועלים. אין הא׳ מתרבות — בצמחים העי¬ 
לאיים — ע״י זרעים מכילים עובר׳ אלא ע״י נבגים, שהם 
תאים בודדים או קבוצות־תאים, שניתקים מצמח־האם ועשויים 
להתפתח לצמח חדש. 

מבחינה פילוגנטית שייכות הא׳ לטיפוס קדמון של צמחי* 
ואפשר להכיר בהן את דרגות ההתפתחות של האורגאניזמים 
מתא בודד עד יצור רב־תאי. אעפ״כ אין לראות את הא׳ 
כאורגאניזמים פרימיטיוויים ביותר: בניידגופו, למשל, מסובך 
הרבה מזה של החידקים. 

תפוצת הא׳. ברובן הגדול הא׳ הן צמחי-סים — מי־־ים, 

מים מתוקים, מים זורמים או עומדים. מהן צפות באופן חפשי 
על פני המים או בתוכם (א׳־הפלאנקטון), ומהן קשורות 
למצע (סובסטראט) מסויים, כגון סלעים. אבנים. קרקעית־ 
הים (א׳־הבנתוס). גם מרפיבי הבנתוס עלולים להינתק מן 



ציור א• 1 . 3 ) 13 * 01001 013 ו 1 נןס 1 ) 013 ; 2 . יואוספורה של 5 ! 0101 }; 010111 *<ז 3 ז 0 ק 5 ס! 11 ; 3 .— 4 . 001 ) 0013 !)*! 00 ז 11013 > 110 >׳ £15 ; 
5 . 613 ); 01 !ק 3 קמ 1 ״ 03 ; 6 .— 8 . .ק$ 115 ־ 1 נ! ■ 111 •< 14 : 6 . הצמח בשלמותו, 7 .קצה־ענף, מוגדל. 8 . השלב הראשון של ההתפת¬ 

חות. 9 . 11115 ־ 11 ־ 1 03 * £001 ; 10 . 61001 ) 0100111 1001 ־ 1 * 01051 ; 11 . !)* 00011 ? 15 ) 5 ץ 00 * 113 ? ; 12 . 14 . 05 ק! 1 ) 0131111111 : 

12 . מראה חיצון מצד הבס! ומצר הנב, 13 . קשווה תחתונה מלממה, 14 . קשווה עליונה מלמעלה; 15 . - 01 ק 3 ־ 1 * 13 )ק 5 ס 30 זץ 5 

01113 ; 16 . כדורון ( 05 * 301 \ 0 '! 1 ; ) 7 \) ; 17 . 31105 ) 311001 ז*:> 1 ז 1 ; 18 . - 21 . 01300130101 61031 ׳ 13 ) 80 : 18 . קבוצת אצות, 

19 . אצה יחידה (מוגדלת), 20 . אצה פולמז זואוספורות, 21 . זואוספורה; 22 . 1013018 ) 00 005 ץ)ק 100 ) 0 ^ מן הצד ומלפנים; 

23 . 15 )ץ 1 ) 60 00501311001 בראשית ההתחלקות; 24 . 101005 * 11111 115005 ) 10 ץק 0301 , משני צידיה,' 25 . - 013001 1005 * 1100 ) 0101 
1005 ); 26 • 8130011 80070000005 ; 111615.27 ׳! 100013113 ?, מן הצד ומלפנים; 28 . 30110 1113 ק 101 ) 1 >! 8 : 3 . תא לאחר הת¬ 
חלקותן, 8 . מושבה שרשרתית, 0 . תא טלפנים! 29 . שלושה מינים של 3 !ץ 0 ס־ 6 ק 5 


המצע ולצרף על פגי הסיס, למשל בז׳ן§ 110 ק 5 (ציור א, 29 ) 
או 01 ג 831£3551 (ציור ב, 1 ; ג). 

גם אורגאניזמים חיים אחרים יכולים לשמש מצע לא , . 
אחדות מן הא׳ חיות כאפיפיטים (ע״ע) על פני א׳ או צמחים 
אחרים: אחדות חודרות לתוך רקמות־צמחים, שמשמשות להן 
מקלט — א׳ אנדופיטיות, כגון הנוסטוק (ססזצסא, ציור ב, 16 ), 
המתאכסן בתאי עדשת־המים ואינו גורם נזק לפונדקאי שלו׳ 
או הפילוסיפון( 11011 ק 11051 ׳ 5 ב 1 ?), המתאכסן בתוך עלי לופית 
וגורם לצמח נזק חלקי! א׳ אחרות, שגדלות באיזורים טרו¬ 


פיים, חיות חיי-טפילים על עליהם של צמחים גבוהים, למשל 
05 ז 31611 ו 1 ק 0 . הא׳ מסוגלות גם לחיי־סימביוזה: הן מתלוות 
לפטריות (ע״ע) ויוצרות ע״י כך אורגאניזם חדש — חזזית 
(ע״ע). הן יכולות לחיות חיי־סימביוזה גם עם בעלי־חיים 

(למשל, 2000111016113 ). 

יש א/ שהן חיות על פני אדמה רטובה, על קליפות־עצים, 
וכד , . אך יש ביניהן גם אחדות, שהן מסוגלות לחיות במדבר 
או על פני סלעים ולהתייבש כליל בתקופת החורב בלא לאבד 
את כוחן החיוני ז הן חוזרות לחיים פעילים ע״י תפיחה לאחר 















ציור ב. 1 . 6 ז 1£3 ט׳\ רחט £355 ־ 531 ; 2 . 010051001 13 ־ 1.3011031 ; 3 . $ט 5 ס 1 ט 6510 ע 0005 ?; 4 . $ט$ס 1 ט $1110 $טקז 003 ) £0 : 3 . מאקרו־ 

גאממה מוקפת מיקרוגאמטות, 0 . שלבים שונים בהתפתחות מאקרוגאמטה, 0 . גאמטאנגיד. לפני התבגרותה, \>. נאטטאנגיה 

מבוגרת; 5 . .ק 5 111 טתזז 0 ון 5 סז 1 )מ 11 ׳< 0 ; 6 . 11 ־ 3651:031 3 ץנ 1 §תץ. 1 ; 7 . 01310111053 3 ח 1 )ז 01£3 ; 8 . $טכ[ 1$ ז 0 05 ־ 51 ) 01100 ; 9 . - 0611 
מזטסתזסס דתט 11 ); 10 . 3 ) 06013 ־ 01 01113 ו 1 ק 51 ץ 01 ?; 11 , .ק$ ותט 11 ח 3 ז 06 : ב. האורגאניזם בשלמותו, נ 1 . קצה־ ענף ; 12 . - 1.11110 
6 ומז 101£0 ז 3£3 .ז 3 ׳\ 01 ט 305 ק 65 מזט 11 ץו 1 ק; 13 . 311$ ת ££101 ס 311103 ־ 001 ; 14 . 3 ) 161100015 3 זץ 11 ק 01 ?; 15 . 63 ת 1 ט§ת $3 616$$6113 ( 1 ; 
16 . ס 1 ט 10 ־ 11361 ק 5 00 ) 05 א; 17 . 01063 :^ 530 $3 ק 0106003 ; 18 . 13 ט 1 טת 1 בת 13 ־ 131 ט׳\ 111 


הגשם (למשל ד, 05100 א). גם בקרקע מצויות א/ שממלאות 
תפקיד חשוב במחזור התמרים. בדרד־כלל אין איזוד על פני 
האדמה שאין בו א/ 

צורות הא׳ וגד ל ן. הצורה והגודל של הא׳ הם שונים 
מאוד. הפשוטות שבהן בנויות תא בודה בעל־תנועה או חסר־ 
תנועה, מכוסה עפ״ר בקרום קשה ולפעמים במעטפת־ריר. 
התאים מתרבים ע״י התחלקות ונפרדים זה מזה מיד אחר 
ההתחלקות. בצורות הפלאנקטוניות מתאחים תאים בודדים 


למושבות (צנוביות, 13 נ 01 ח 006 ); ע״י כך גדל שטחן ביחס 
לנפחן, ומתוך כך אפשר להן לצוף במים. בתוך המושבה 
שומר כל תא ותא על תכונותיו המיוחדות, ובתנאים מסויימים 
עלולים התאים המרכיבים את המושבה להיפרד זה מזה 
ולהוסיף לחיות כתאים בודדים. אך יש מושבות, שבהן חלה 
דיפרנציאציה של התאים לוגטאטיוויים ולרפרו׳דוקטיוויים. 
הדיפרנציאציה המושלמת ביותר נמצאת י במושבות של 
הכדורון(ע״ע! ציור א, 16 ). 









445 


ונצרת 


446 



ציור נ: ת 1 ט 1£011 < 1 ! 1 1 ז 55111 ג 8 ז 53 


ברוב הא׳ איו התאים נפרדים אחר ההתחלקות. כתוצאה 
מהתחלקולת בכיוון אחד בלבד נוצרות צורות־חוט! החוטים 
עלולים להיות פשוטים או מסועפים. בא׳ אחרות געשית 
ההתחלקות בשני כיוונים, ומתוך כך מתקבלות צורות של 
לוח או עלה ( 3 ז׳ 115 קז 0 ?, ציור ב, 14 ). עפ״ר נעשות הת־ 
חלקויות־התאים בכל שלושת הממדים ונוצר גוש־תאים, עפ״ר 
בעל דיפרנציאציה ניכרת, הוא היצע או התאלוס האמיתי, 
שבו כבר אפשר להבחין באברים, שהם דומים בצורתם החי¬ 
צונית לשרשים, גבעולים ועלים, אע״פ שהמבנה האנאטומי 
שלהם עדיין הוא פשוט מאוד. יש א׳ ענקיות, שארכן של 
אחדות מהן מגיע עד 400 מ׳ (כגון 1301-00751:13 .<; ציור ד), 
ובתוך גוש זה כבר יש להבחין ברקמות בעלות תפקידים 
שונים, כגון רקמת־הטמעה, רקמת־הובלה, רקמת־חיזוק, רק- 
מת-הפרשה, וכד׳. 

בקבוצות מסויימות אין התחלקות הגרעין מלווה בהת¬ 
חלקות הפלאסמה! מתוך כך נוצרים אורגאניזמים בנויים 
סיפונופלאסטים ( 13$£5 קס 0 ס 11 ק 51 ) או צנוציטים (-ץסססשסס 
_ כלומר, אורגאניזמים עשויים י תא אחד, חוטי או 
בעל צורות מסובכות, שהוא מכיל גרעינים מרובים בתוך 
הפלאסמה בלא מחיצות־רוחב ביניהם, כגון: 3 ז 110 קס[ 13£ ב> 
(ציור א, 1 ) או 3 קז 16 ס 03 (ציור א, 5 ). 

מבנה־התא של הא׳. בתוך התא אפשר להבחין: 

( 1 ) פלאסמה — שבה ניכרת לעתים קרובות תנועה 
ברירה. 

( 2 ) גרעין — עפ״ר גרעין אחד, ובא׳ צנוציטיות גרעי¬ 
נים אחדים. לפעמים מכילים התאים הקצרים גרעין אחד 
והארוכים שבאותה אצה גרעינים מרובים (כרה, 01318 ; 


ציור ז). בא׳ כחוליות אין החומר הגרעיני מרוכז בצורה 
קבועה, אלא הוא מפוזר בחלק המרכזי של התא. 

( 3 ) פלאסטידות או כרומאטופורים — גושים בעלי צורה 
מסויימת( נושאי פיגמנטי־הטמעה. צורתם ומספרם של הכרו־ 
מאטופורים שונים בכל מין ומין של אצה: שני כוכבים 
(זיגנמה, 13 מ 6 ח 8 ץ 2 ), חוט סלילוני (מפירוגירה, 3 ז 0£7 ז 1 גן 5 ; 
ציור א, 29 ), רשת (אדוגוניום׳ 06410800111111 ), כרומאטו־ 
פורים קטנים מרובים בצורת דיסקוס (רוב ה 3163 ת 110 ק 51 ). 
בא׳ כחוליות אין כרומאטופורים כלל, ופיגמנטי־ההטמעה 
נמצאים בתמיסה בחלק ההקפי של הפלאסמה (כרומאטו־ 
פלאסמה, 13$1113 ק 3310 ת 0 ז 011 ). 

( 4 ) על פני הכרומאטופורים נמצאים לפעמים גבשושי- 
חלבון (פירגואידים, 1415 ס 60 זץק), שהם משמשים מרכז להצ¬ 
טברות של גרגרי-עמילן, שנוצרים תוך ההטמעה. 

( 5 ) קרום־התא הוא עפ״ד מוצק. לפעמים הופכים חלקיו 
החיצונים לריר, שמגן על התא בתנאי-יובש ( 08106 א), 
למשל בא׳-ים, שמתקיימות באיזור התנודות שבין גאות 
ושפל. בא׳ מסויימות מצטברת בתוך הקרום פחמודהסידן, 
והקדום נעשה שביר (כארה, 0131-3 ) או מתאבן(ליתופילום, 
ו 1171100 קס 11 !ס; ציור ב, 12 ). הצורניות(ע״ע) צוברות בתוך 
קרומן סיליציום דדחמצני. 

( 6 ) א׳ בעלות תנועה מצויירות בשוטונים — שלוחות 
פלאסמאטיות דקיקות נעות. בא׳ אלו מצויים לפעמים גם 
כתם עיני שצבעו אדום (סטיגמה, 5118033 ) וגם חלליות 
מתכווצות — סימנים, שמעידים על דרגות־מעבר בין א׳ ובין 
בעלי-חיים נחותים. ההבדל העיקרי בין בע״ח אלה ובין הא׳ 
הוא נוכחותם של פיגמנטי־ההטמעה לאלו האחרונות, אך גם 



*יור ד: 8118 ץ 0 סז:> £3 \: 1 . 110113 ) 338118 . 4 <ב׳* 5 טותוזז 2 . מטן 
םו*י ג־מ 1£ זזגק . 4 א; זי*= איזור הצטיתח 


1 




447 


אצות 


448 




§ 0 ^ 

רזיי—יי־ךך־ז—-י— - 




ץ 






) 3 8 1 

ציור ה: סכמה ׳צל הילוה־הדורות באצות חומיזת. למסה — 
הגאמטופיט, למעלה הספורופיט, ה׳צייכים לאותה אצה. 

גטפט? . 3 ; 13 ־ 1.3011331 . 3 ; 013 ץ 0101 . 2 ; 13 תס 2 ס £13 \,- 13 ז:> 0110 . 1 


תופעה זו עלולה להתנוון בא׳ מסויימות כשהן חיות בחושך 
ומשום כך הן מוכרחות להשתמש בחמרים אורגאניים לצרכי־ 
הזנתן. לפעמים צאצאיהן של א׳ בעלות תנועה אינם יוצרים 
שוטונים ונשארים ללא תנועה בתוך מעטפת־ריר (צורות 
פאלמלואידיות, 110111 ש 1 מ 31 ק). 

חמרי־צבע. הפיגמנט הירוק — הכלורופיל (ע״ע) — 
דומה בתפקידו ובהרכבו לזה של צמחים עילאיים. אולם בא׳ 
מסויימות מלווה הכלורופיל פיגמנטים נוספים: כחול — פיקו־ 
ציאניד (ח 1 ת 3 ץ 000 ׳( 11 ק), חום — פוקוכסאנתין(- £1100x30 
״ 1111 ), אדום — פיקואריתרין (""*ץזסססץ&ק). פיגמנטים 
נוספים אלה נמסים בסים ואינם נמסים בכוהל או אתר. 
לפעמים הם מחפים על הכלורופיל ומשווים לא׳ גון כחול, 
חום או אדום, שהוא, כנראה, הצבע הסשלים את זה של 
קרני־האור שבסביבה. 

נוכחותם של הפיגמנטים הנוספים נותנת לא׳ את היכולת 
לנצל באופן יעיל את קרני־האור החודרות לעומק מרובה 
בשכבות־המים. לעומק של 10 מ׳ מגיעים 45% מן האור 
הכחול ורק 2% — 1 מן האור האדום, ואילו הקרניים האדומות 
דוקה הן שנבלעות ע״י הכלורופיל. דרך שכבה של 100 מ׳ של 
מים חודר רק 2% / ג של אור כחול, בעוד שאור אדום אינו 
מגיע לעומק זה כלל * כאן שולט אור חלש כחלחל־ירקרק, 
ורק הא׳ האדומיות מסוגלות להתקיים כאן ולנצל אור זה 
בשלמותו. לפיכך נמצאות סמוך לפני־הים א׳ מכל הקבוצות, 
ואילו בעומק של 30 מ׳ נעלמות כמעט לחלוטים הא׳ הירוקיות 
והפחוליות, בעומק של 70 מ׳ נעלמות הא׳ החומיות, ורק 
בעומק של 350 מ׳ נעלמות גם הא׳ האדומיות. 

התרבות הא/ התרבות וגטאטיווית מצויה לפעמים בא׳ 
רב־תאיות: חלקים רב־תאיים י נפרדים מצמח־האם (ציור ב, 6 ) 
ומסוגלים להצמיח צמח חדש. צורה זו של התרבות מתגשמת, 
למשל, בהורמוגוניה אצל כחוליות, בשברי כארת, בקאולרפה 
ובסוגים אחרים. 

התרבות אל־מינית ז 1 נעשית ע״י תאי-רביה מיוחדים — 
נבגים, מהם מתנועעים ע״י שוטונים (זואוספלרות) ומחם 
מחוסרי־תנועה (אפלאנוספורות, אלןינטוספורות). לא׳ האדו¬ 
מיות יש צורה מיוחדת'של נבגים, שנוצרים בקבוצות של 
4 תאים לאחר חלוקת־הפחתה (טטראספורות). 


התרבות מינית: במקרה הפשוט 
ביותר, למשל באולותריכס (*תלזסנט), 

יוצאות הגאמטות מצמח־האם ומתלפדות 
זוגות־זוגות התלכדות של פלאסמה וגר¬ 
עין. שתי הגאמטות המתלבדות דומות 
זו לזו בצורתן ובגדלן (איזוגאמיה). בא׳ 

אחרות שונה הגאמטה הנקבית מן הזכ¬ 
רית בגודל, בצורה או בפונקציה: לפעמים 
הגאמטה הנקבית גדולה ומעוטת־תנועה 
מן הגאמטה הזכרית (אנאיזוגאמיה), והת¬ 
פתחותה מופנית לכיוון חדש — היא סוד 
חלת לאגור חמרי־מלאי בשביל הדור 
הבא. במקרה הקיצוני של אנאיזוגאמיה 
היא הופכת לביצה חסרת־תנועה, בעוד 
שהגאמטות הזכריות נעשות קטנות יותר 
וקלות־תנועה(אואוגאמיה)! דוגמה: כארה 
(ציור ח). 

בדרך־כלל תאי־המין הם מחוסרי־קרום, 

ואילו הזיגוטה — שהיא תוצאת ההתלכדות — מתכסית קרום 
עבה ומתמלאת חמרי־מלאי, שצבעם צהוב, חום, אדמדם. 
באדומיות אין הזיגוטה מתעטה קרום ואינה נחה לאחר 
שנוצרה, אלא מיד היא נובטת ומצמחת חוטים ספורוגניים 
נושאי נבגים. 

מחזור־החיים. בא׳ מקבוצות שונות קיים חילוף־דורות 
בין דור אל־מיני, דיפלואידי—הספורופיט—ובין דור מיני, 
הפלואידי — הגאמטופיט. בירוקיות אין חילוף־הדורות בולט 
בדרך כלל לעץ: הזיגוטה מתחלקת אחר חלוקת־ההפחתה 
עפ״ר ל 4 זואוספורות או אפלאנוספורות, שמתפתחות לצמח 
אל-מיני; הגאמטופיט דומה לספורופיט בצורתו. — בא׳ חר 
מיות שונה היוזם בין דור מיני ובין דור אל־מיני (ציור ה): 
בקוטלריה ( 13 ז 116 ״ 0 ; 1 ) מפותח הדור המיני בצורת תאלום 
מסועף, שהוא נושא גאמטאנגיד. עם גאמטות נקביות וזכריות. 
לאחר התלכדותן של הגאמטות נוצרת זייגוטה, שסצמחת צמח 
דיפלואידי — ספורופיט — בצורת גלד קטן, נושא זואוספו- 
ראנגיה. צורת הספורופיט שונה מן הגאמטופיט לגמרה, וקודם 
שנתגלה מחזור־החיים של אצה זו נחשבה צורת הגלד לסוג 
מיוחד — אגלאוזוניה ( 13020013 §^). - בדיקטיוטה (- 10 ( 1 
0 13 ץ 1 ; ציור ה, 2 ) שווים שני הדורות זה לזה, ואפשר להבחין 
ביניהם רק ע״פ מספר הכרומוסומים שבתוך גרעיני־התא וע״פ 
אברי־ההתרבות של כל דור ודור. בלאמינאריה( 13 ז 3 מ!מז 3 ^ 1 ; 
ציור ה, 3 ) מופיע הספורופיט הדיפלואידי בצורת אצה גדולה, 
שעלולה להגיע לממדים ענקיים, ואילו הגאמטופיט הוא 
מיקרוסקופי ואינו קיים אלא זמן קצר בלבד.—טיפוס רביעי 
הוא זה של פוקוס ( 5 ״ 0 ״?; ציור ה. 4 ), שבו הצמח כולו 
הוא דיפלואידי 1 אין כאן דור מיני, אלא אברי־מין מתפתחים 
על הדור האל־מיני, שהוא דיפלואידי כמו בצמחים גבוהים. 
בחומיות נראים, איפוא, מעין דירוג בהתפתחות הדור האל- 
מיני והתנוונות של הדור המיני. 

ברוב האדומיות קיים חילוף־דורות אמיתי. בתאים מסו- 
יימים של הספורופיט מתרחשת חלוקת־הפחתה ונוצרות 4 
ספורות, שהן משתחררות מן הספורופיט ומתפתחות לגאמטו־ 
פיט, שנושא אברי־מין, אך אינו נבדל מבחינה מורפולוגית 
מן הספורופיט. עם זה אין הביצה המופרית נובטת ישר 
לטטראספורופיט, אלא מצמחת תחילה חוטים ספורוגניים 




449 


אצות 


450 


שהם קשורים בהזנתם לגאמנלפיט ונוראים קארפוספורות 
( 0136 ק 05 ק 031 ), שמתפתולת — לאחר השתחררותן מן הגא- 
מטופיט — לטטראספורופיט. נמצא, שבאדומלת קיימים דור 
גאמטופיטי ושני שלבים בדור הספורופיטי! רק הנבנים של 
הטטראספורופיט, הנוצרים לאחר הפחתה כרומאטית, מצמי¬ 
חים חזרה את הגאמנלפיט. 

קווי ההתפתחות ה פ י ל ו ג^נ ט י ת של הא , . פרט 
לכחוללת ולאדומיות, ניכר בכל הא/ שהצורות החד־תאלת 
בנות־התנועה הן צורות־מוצא לכולן. אצות אלו היו 
נמנות עד הזמן האחרון על הקבוצה הכוללת הגדולה של 
השוטונים( 1326113130 ?), שהיא׳ אפשר, הבסיס של עולם 
הצומח והחי כאחד. מצורות בעלות־תנועה נתפתחו צורות 
חסרות־תנועה, חד־תאיות, חוטיות וצורות־יצע בעלות בניין 
מסובך. במערכות שונות של א׳ ניכרים קווי-התפתחות מק¬ 
בילים—מתאים בודדים לחוטים ולגושי־תאים, שמתחלקים 
ב 3 כיוונים. קיים גם דמיון בין זואוספורות מתאי א׳ חוטיות 
ובין א׳ חד־תאיות בעלות תנועה חפשית (למשל: לאוספו־ 
רות של אולותריכס לעומת מיני כלאמידומונאס [־ץוח 13 ו 01 
01110035 ^];זזיאוספורות של חומיות לעומת 6636 ץ 1 !ק 50 ץז 01 
[ציור ב, 4 0 ]). מכאן ההשערה׳ שמוצאן של א׳ ישבניות — 
הקבועות למצע — הוא מא׳ חד־תאיות בנות־תנועה, שאיבדו 
בהדרגה את כושר־תנועתן, נתיישבו על סובסטראט מתאים 
והתחילו מתפתחות לחוטים. גם א׳ כחוליות ואדומיות, שאין 
מוצאים בהן צורות בעלות־תנועה כלל׳ מוצאן מצורות חד- 
תאיות. — בא , עילאיות מופיעים ספציאליזאציה וגם אפני־ 
התרבות מסובכים יותר ! כיוון ההתפתחות בקבוצות שונות 
של א׳ הוא מאילגאמיה לאנאילגאמיה עד לאואוגאמיה. 

א׳ קדמוניות. החקירה הפאלאונטולוגית של הא׳ הת¬ 
חילה רק לפני כמאה שנה, ועד היום נמצאו כמה מאות של 
מינים קדמונים. א׳ אלו נשמרו בצורת דפוסים או תבניות, 
וביחוד כמאובנים׳ למשל הא׳ המפרישות סיד, המופיעות 
כיוצרות־סלעים בתקופות גאולוגלת שונות. החשובות שבהן 
שייכות לאדומיות ( 30636 ת 0013111 ; ציור ב׳ 12 ׳ 13 ). 

א׳ כבר נמצאו בעד־קאמבריון, כלומר׳ הן מצויות על פני 

כדור־הארץ זה למעלה ממיליארד שנה. 13 ץ 11 ק 0 ! 013 (בצורת 

אואוגוניות) מצויות מן הסילור ואילך. על חשיבותן הגאו־ 

לוגית של הצורניות ע״ע. 
* 

החשיבותהשימושיתשלהא , . חשיבות מיוחדת 
נודעת בטבע לא׳־הפלאנקטון׳ שמכלכלות את שאר האורגא- 
ניזמים, קטנים וגדולים, במים וגם מחוץ למים. 

את הא׳ הגדולות מנצלים לתכליות שונות: 

א) בתעשיה. ממיני 11005 ?, 3113 ח 1 ת £31 , ועוד מופקים 
יוד וברום! ממעי ״ 11111 ) 0611 (ציור ב׳ 9 ) —אגר-אגר(ע״ע)< 
ממיני 1113113 מז £3 ו 15 ז 5 ץ 430100 ^ — אלגין, חומר שמשמש 
כאמצעי־בידוד בתעשיה של חמרים פלאסטיים, של בדים 
שעומדים בפני הגשם, של לאבות, בתעשיית תמרוקים, ועוד. 
המיצלולולת ופקטינים מא׳ משמשים חמרי־גלם להכנת דבק, 
תמרים לתוצרת קרטון, נייר, לבד׳ סיבים לאריגה(יפים, אולם 
לא חזקים), וכן חמרים לתסיסה כהלית ואצטונית. מ 1 ת! 13 
536611311113 3113 ״ מופק מאניטול. על השימוש באדמת־ 
דיאטומאות ע״ע צורניות. 

ב) ברפואה. ממיני 3 ת 11 ז 3 § 01 (ציור ב, 7 ), ״ 11111 ) 151 ^, 
31113 [ מופקים חמרים אנטהלמינתיים (ע״ע). ב$טש 1 >ת 010 
?״ק*!״ (ציור ב׳ 8 ) היו משתמשים נגד מחלות בית־החזה, 


ביחוד נגד שיעול! בגבעולי 031111113113 — להרחבת ורידים 
ופצעים. 

ג) כמזון. בארצות דלות משתמשים בא׳ להזנה. הערך 
התזוני של הא׳ הוא מועט, מאחר שרוב הפחמימות שבהן 
אינן מתעכאת! אך נמצאו בהן כמה ויטאמינים. נסיונות 
להשתמש בא׳ להזנת־חיות לא הצליחו. 

ד) לזי 3 ול. מיני 0173 , 11161113 ׳( 1 ) 11110 , 110115 ?, 13113 ) 1,31111 

מכילים כמויות גדולות של מלחי־אשלגן וכמויות קטנות של 
מלחי זרחן וחנקן. 

מיון הא , . משמעותו של המושג המקובל "אצות" היא 
ביולוגית ולא סיסטמאטית. מנקודת־מבטה של הסיסטמאטיקה 
המודרנית הפילוג נטית מבחינים בא׳ מספר של• מערכות נפ¬ 
רדות, שהן חסרות צורת־מוצא משותפת ושכל אחת מהן היא 
בעלת מחזור התפתחותי מיוחד. 

הא׳ מתחלקות ל 9 מערכות: 

1 ) כחוליות( 13 ץ 11 קסס 3 ץ 0 , ציור ב, 5 , 6 16 , 17 ׳ 18 ). 
מערכת עתיקה, בעלת תפוצה רחבה. מבנה גופן של א׳ אלו 
הוא פשוט ביותר: חומר גרעיני מפוזר, אין פלאסטידות, אין 
צורות־תנועה, אין מיניות. זולת כלואפיל הן מכילות פיג־ 
מנטים נוספים: פיקוציאנין, פיקואריתרין! קיימות צורות 
חד־תאיות, צנובלת, צורות־חוטים. 'לפעמים מתרבות הכחו־ 
ליות בפלאנקטון וגורמות להופעתן של "פריחות־מים". 

2 ) 13 ץ 11 ק 216110 ! £1 (ציור א, 9 ). אורגאניזמים חד־תאיים, 
שהם מוכשרים להתנועע באמצעות שוטון או שני שוטונים. 
א׳ אלו מכילות סטיגמה — כתם עיני. פיגמנט־ההטמעה שלהן 
הוא כלורופיל, חומר־המלאי — פרמילן(עמילן בצורת עיגו¬ 
לים, טבעות או מקלות). ההתרבות נעשית ע״י התחלקותו 
של התא לארכו או במצב־מנוחה (ציסטה)! אין התרבות 
מינית (ע״ע אוגלנה). 

3 ) 13 ׳( 11 ק 11110 ץ? (ציור א, 12 ׳ 13 , 14 , 25 ). א׳ חד־תאיות 
בעלות 2 שוטונים, שאחד מהם נתון בתוך שנץ רחבי וגורם 
לתנועה סיבובית של הגוף! השוטון השני קבוע בצד־הבטן 
של התא, ניצב על הקודם, פונה לאחור ומכוון את תנועת 
התא. הכרומאטופורים הם צהובים־חומים. חמרי־המלאי — 
עמילן או שמן. ההתרבות נעשית ע״י חלוקת־התא או ע״י 
התלכדות מינית. מרפיבי־פלאנקטון חשובים מצויים במי־ים 
או במים מתוקים (למשל 6110111111111,06131111111 ?). 

4 ) 13 ץר 1 ק 50 ׳( 011 (ציור א, £ 7 , 8 , 15 , 18 , 19 , 20 , 26,21 ). 

א׳ אלו מכילות נוסף על הכלורופיל פיגמנטים, שמשווים להן 
צבע צהבהב־חום. חמרי־המלאי הם שמן, לוקוזץ ( 16 11005111 ) 
או וולוטין ( 01111:111 ־ 1 ). דפנות־התא עשויות מחמרים פקטיים, 
עפ״ר בשתי קשלת! בדופן מצטבר לפעמים צורן. אחת 
מן הא׳ בעלות־התנועה במערכת ל היא ה ת 111 ; 11165 ז!ץ 1 ?, 
הגורמת להרעלת־הדגים בבריכות-הדיג בא״י! צורות מחום- 
רות־תנועה — צורניות( 01310111636 ; ציור א, 17 , 22 , 24 , 
27 , 28 ), ע״ע. 

5 ) 13 ׳< 11 ק 0111010 (ציור א, 1 , 2 , 3 , 4 5 , 16 ) — א׳ ירו־ 
קלת. תאים בודדים.או צנוביות, בעלי־תנועה או מחוסרי- 
תנועה, א׳ חוטלת .או צורות־יצע מסובכות. הפיגמנט הוא 
כלמלפיל ותוצרת־ההטמעה עמילן, שמצטבר עפ״ר מסביב 
לפירנואידים. קיימות צורות־תנועה בעלות 2 או 4 שוטונים 
שווים, שהם מחוברים לחלק הקדמי של הגוף. מצויה הת¬ 
רבות מינית (אילגאמיה, אנאילגאמיה, אואוגאמיה). א , אלו 
שוכנות במים מתוקים, מי-ים או בקרקע. בסוגים ¥3110116113 , 



451 


אצות—אצטאלדחיד 


452 



ציור ו: קלניונאציה נ 3 תי< 02 זגק 5 


3 קז 031110 התאים הם גדולים, בעלי מספר מרובה של 
גרעינים. 

6 ) 13 ץ 11 ק 1£310 ן(מ 00 (ציור א׳ 10 , 23 , 29 ). א׳ ירוקי 1 ת 
בצורת תאים בודדים או חוטים, חסרות שוטונים ובעלות 
התרבות מינית בצורת קוניוגאציד" ז. א. התלכדות של 
גאמטות, שאינן משתחררות'מצמח־האם ונפגשות דרך תעלות 
מיוחדות (ציור ו). א׳ אלו שוכנות במים מתוקים. 

7 ) 3 ]ץ 11 קסז 0113 . א׳ ירוקות, רב־תאיות, שהן נפוצות 
בבריכות ובאגמים על קרקעות חול או טין. גופן בנוי ציר 
מרכזי, שהוא מחולק למפרקים ופרקים ( 3 ז 3 ל 0 , ציור ז)! 
בכל מפרק מסודרים הענפים בדורים. ההתרבות היא וגטא־ 
טיווית ומינית. האואוגוניה הנקבית מכילה תא־ביצה'אהד 
והיא עטופה חוטים סלילנים! לאנתרידיה — האבר הזכרי — 
צורת כדור אדום, המכיל כ 50,000 אנתרוזואידים (ציור ח). 
הזיגוטה מצמחת לאחר תקופת־מנוחיה חוט (פרוטונימה), 
שעליו גדל צמח חדש. מערכת זו מציינת מעין 2 עבר מן הא׳ 
אל הטדזבים. 



ציור ז: בזגו 01 — קטע ש 5 הצסח 


8 ) 3 :ו׳< 11 ק 0 ש 113 ? (ציור ב, 1 , 2 , 3 , 4 0 , 4 ). א׳ חומיות 
שבהן מחפה על הכלורופיל פוקוכסאנתין. חמרי־המלאי הם 
סוכרים׳ הגליקוזיד לאמינארין ושמן! רובן שוכנות ימים, 
ביחוד ימים קרים. א׳ אלו הן רב־תאיות, עפ״ר בעלות צורות 
מסובכות ודיפרנציאציה ניכרת! אין בתוכן צורות־פלאנקטון. 
הזואוספורות והגאמטות הן בעלות־תנועה, הודות ל 2 שוטו־ 
נים צדדיים שמצויים בהן. ההתרבות היא וגטאטיווית, אל- 
מינית ומינית! זו האחרונה נעשית ע״י התלכדות של שתי 
גאמטות בעלות תנועה, שוות־צורה או שונות־צורה, או ע״י 
אואוגאמיה. על חילוף־דורות ע׳ למעלה, 448 . 

9 ) 3 זץן 1 ק 0£10 ^ 1 (ציור ב, 7 , 8 ׳ 9 ׳ 10 , 11 , 12 ׳ 13 , 14 , 

15 ) —א׳ אדומיות. על הכלורופיל מחפים פיקואריתדין ופיקו־ 
ציאנין. צדה החיצוני של דופן־התא עטוף לפעמים קרובות 



ציור ח: מפרק של 3 ז 3 ז) 0 הנושא אואונוניה בחיק־העלה ואנתרידיה 
ענולה מתחת לעלה 


שכבודריר, שהיא מנוצלת לתעשיית אגאר־אגאר (מיני 
11 ז 11 ; 1 > 0011 ). לפעמים מצטבר סידן בדופן־התא (- 001-3111 
30 ^ 03 ). מבנה גופן של א׳ אלו פשוט מזה של הא׳ החו־ 
מיות, ולעולם אין הן מגיעות לממדים הענקיים של מיני 
הלאמינאריה או המאקרוציסטיס. אין בתוכן צורות מתנועעות. 
הרביד. נעשית ע״י נבגים, שנוצרים ביחידות באדומיות נמו¬ 
כות או בקבוצות של 4 ברוב האדומיות (טטראספורות) אחר 
חלוקת ההפחתה. לא׳ אלו אבר־מין נקבי בצורת בקבוק 
(קארפוגון) בעל צוואר ארוך (טריכוגין)! אברי־המין הזכ¬ 
ריים — ספרמציות — נוצרים בתוך ספרמטאנגיה! הם מגי¬ 
עים לצמח הנקבי ע״י זרם־המים ונכנסים דרך הטריכוגין 
לתוך הקארפוגון. 

. 3 . 14 10/1 ?-דז? 041 ,. $0/11 1 ( 7 .ע 0 יז 1-1 : 10 ז? 7 ו 17 ) 10£ ק/(י?) 1 , 13 ע£ג 1 ^ .¥\ 

14113 ? 010%1  511000 (יורש־מקום), 
ואילו הבתים 3 , £ 12,9 , הבאים לפני הקר¬ 
נות, נקראים 0311005 (נופל). השפעתו של 
המזל משתנית לפי הבית שבו הוא נמצא 
בשעת מעשה. 

תפקידם של כוכבי־הלכת בהורוסקופ 
הוא משולש: 1 ) יש להם משמעות משלהם, 
שהיא בולטת יותר מזו של המזלות. למשל: 
אדמומיותו של מאדים מורה על מלחמה 
ודם! בהירותו של צדק מתגלית גם בנפשו¬ 
תיהם של האנשים, שנולדו בשעת שלטונו, 
וכד/ 2 ) השפעתם גוברת או פוחתת לפי 
המזל שכל אחד מהם נמצא בו. כל כוכב־ 
לכת, פרט לשמש ולירח, הוא "בעל בית" 
בשני מזלות, באחד מהם — ביום, ובשני — 
בלילה! לשמש יש רק בית אחד וכן יש 
בית אחד לירח, לשמש ביום ולירח בלילה. 
הכוכב הנמצא בשעת־מעשה בביתו משפיע 
יותר מכוכב אחר׳ ביהוד אם הבית הוא 
אחד מארבע קרנות־השמים או לכל הפחות 
מן ״הבאים אחריהן״. 3 ) הכוכבים משפי¬ 
עים זה על זה לפי דחקם זה מזה: שני 


כוכבים, שהם שוהים באותו בית, נמצאים מחוברים (ב-ססס 
1100110 [); אם הם נמצאים בבתים שונים, הם "מביטים" 
לפעמים זה אל זה: שני כוכבים שעומדים בבתים 1 ו 7 או 
2 ו 8 , וכד , , נמצאים מנוגדים (ב 051:10 קק 0 ); אם הם ב 1 ו 5 , 
או 2 ו 6 , וכד , , ה״מבט" ( 5 ! 0011 ק 35 ) הוא משולש (^ק 1 זז), 
שהרי 1 — 5 — 9 או 2 — 6 — 10 וכד׳ מהווים משולשים שווי- 
צלעות. המבט הוא מרובע( 173£11$ ) 113 ף), אם בין שני כוכבים 
מפרידים שלושה בתים ( 1 — 4 — 7 — 10 , וכד , )! והוא נקרא 
משושה ( 50x11115 ), אם מפריד ביניהם בית אחד בלבד ( 1 — 
3 — 5 — 7 — 9 — 11 , וכד , ). נמצא, שלבית הראשון אין כל מבט 
אל שני שכניו, השני והשנים־עשר, ולא אל שני שכני הבית 
השביעי שממולו, השישי והשמיני, וכן לשאר הבתים. מן 
המבטים נחשבים המשולש והמשושה כידידותיים, ושני כו¬ 
כבים, שהם נמצאים באחד משני מבטים אלה זה לעומת זה, 
מסייעים זה לזה בהשפעתם. שאר המבטים נחשבים כעוינים 
ומפריעים זה לזה. המבטים מחזקים או מחלישים את הש¬ 
פעתם של שבתי ומאדים, דעי־המזל, וכן את פעולתם של 
הכוכבים הטובים, צדק ונוגה. 

זו היא התאוריה הכללית, שלא ודתה מושלמת בצורה זו 
מראשיתה, אלא עבדה דרך התפתחויות מרובות. בזמנים 
שונים ובתרבויות שונות נתווספו למלאכודהא׳ גורמים אחרים, 



נ!נה ופעיית האנ׳פים רט׳פת״כים יו 1 ח 1 ם עיטונו, יפי.* 101 * 1 "! 611410 , 
טחר׳ 2 ( 1466 — 1470 יערד) 




457 


אצטגנינות 


458 



(> = יום, לאלילה) בנמודודטוצא 


שהיו לפנים שיטות עצמאיות נפרדות ושנכללו במרוצת- 
הזמנים בשיטה הכללית. ע״י כך נעשתה העבודה האסטרו¬ 
לוגית מסובכת יותר ויותר. 

למשל: כל מזל ומזל, התופס 1/12 (״ 30 ) ממעגל־המילקה, 
חולק ל 3 חלקים (פנים, £30103 ) בני ״ 10 , הנקראים דקאנים 
(עשריים). אפים האלוהי הקדמון מתבטא בדמויות האנושיות 
שיוחסו להם! יכל אחד שייך לאחד מכוכבי־הלכת. לפעמים 
נזכרות צורות־שמים, שעולות במקביל ( 113 זס 31011 מ 3 ז 3 ק) 
עם המזלות צפונית ודרומית למילקה: זהו ניסיון לכלול גם 
את שאר כוכבי־השמים, מלבד כוכבי־הלכת והמזלות, במלאכה 
האסטרולוגית. יש שמנצלים את כל 360 המעלות ומייחסים 
משמעות לכל אחת מהן ולחלקי הצורות העולות במקביל להן. 

נוסף לחלוקת המילקה למזלות, דקאנים ומעלות, מחלקים 
אותו גם ל 28 תחנות־ירח ( 10030 1305101105 ״), שבהן אפשר 
למצוא את המאור הקטן במשך ימי־החודש ושלכל אחת מהן 
יש משמעות משלה. חשיבות מיוחדת מיוחסת גם לשני 
הקשרים ( 11 ) 00 ), כלומר: למקומות שבהם חוצה מסלול- 
הירח את המילקה. 

גם לכוכבים מיוחסים תחומי-שלטון נוספים, מלבד הבתים 
ומלבד מבטיהם ההדדיים. לכל כוכב הוקצו שני מקומות 
בשמים, באחד מהם הוא רם־מעלה (ב 10 ) 311110 ) ובשני נחות- 
דרגה (ב 40100110 ). המילקה מחולק לחלקים קטנים, משתיים 
עד שתים־עשרה מעלות, שהם מיוחסים לכוכבים השונים 
בתור ״גבולותיהם״( 10001101 ). באמצעים אלה ואחרים אפ¬ 
שר לקבוע ביתר־דיוק, מהו כוחו של כוכב אחד ביחס לאח¬ 
רים, למשל: אם הוא צועד ברגע מסויים לפגים (כלומר, עם 
כיוון הסיבוב של כדור־השמים) או לאחור, אם הוא נמצא 
בקשר העולה או בקשר היורד של מסלול־הירח, אם הוא 
נמצא ברחקו הגדול או הקטן ביותר מן הארץ, וכירי׳ב. 
בהתאם ל״זכויותיו" ( 113105 מ%)) אלו עלול הכוכב לקבל 
שלטון מכריע במזל העולה אע״פ שאינו "בעל־ביוד שלו, 
ואילו כוכב אחר יכול לקבל שלטון מכריע על ביתו של 
הכוכב השולט באותו רגע על המזל העולה. מקומות מסויימים 
בשמים נקראים 05 ! 13 § 0 !ץ 11 1001 (§ 10 ׳!>, "משלח" לדרך־החיים), והכוכב העומד 
באחד מהם הוא בעל 'השפעה מיוחדת על מהלך־חייו של 
הנולד. שיטה זו של מציאת גורמים, שמחזקים או מחלישים 
את כוחו של הכוכב, חשובה ביחוד גם לשם קביעת ההשפעה 
המכרעת שיש לכל אחד משני כוכבים שוני־הוראה (סוב 


ורע), שהם "מביטים" זה אל זה. יש גם שיטות שונות של 
חישוב, שהן מאפשרות פירושים שונים של הקונסטלאציה 
הנתונה. נמצא, שההורוסקופ אינו חד־משמעי כל עיקר, אפילו 
הנתונים האסטרונומיים הם המדוייקים ביותר! פרט לכמה 
מסקנות פשוטות מוסכמות, ניתנת כל קונסטלאציה לפירושים 
מנוגדים מאוד, הכל לפי הגורמים המובאים בחשבון ולפי 
שיטות־החישוב שהאצטגנין משתמש בהן. ידועים לנו הורו¬ 
סקופים לאנשים מפורסמים בהיסטוריה, שהם סותרים זה את 
זה בהחלט. דבר זה נבע במידה מרובה מן העירבוב של 
שיטות אסטרולוגיות שונות, שנתהווה במשך הדורות. 

4 . הא׳ העממית. ליד שיטה "מאתימאטית" זו של הא׳ 
קיימות שיטות עממיות יותר! למשל: בדיקת השפעתו המיו¬ 
חדת של הירח על הנעשה בעולם "שמתחת לגלגל הירח". 
במחצה הראשונה של החודש מוחזק הירח כמועיל במעשים 



סול-עקרב ו׳עלו׳עת הדהאנים ׳עלו לפי נ׳׳י 
אוכספורד 133 .ז 0 


שיש בהם משום הוספה וגידול, והיפוכו במחצה השניה, 
כשהירח פוחת והולך. קונסטלאציות מסויימות נקראות 
״מניעות־הירת״( 10030 3 !ת 10 ח 11 ) 0 קדת 1 ), שבהן בטלה הש¬ 
פעתו לטובה. לפי שיטה אחרת יש ימים מוצלחים ובלתי- 
מוצלחים בכל חודש וחודש. ידיעות כאלו מצויות עד היום 



459 


א*טננינומ 


460 



מזל־עשרב ותמונות 30 מעלותיו, לפי ר״י ספרי' (מ! המאה ה 14 ?) ואטיסאן 1283 . 1 * 1 -? 0 * 1 


בלוחות שנתיים עממיים; כן מובאות בלוחות אלה גם ידי¬ 
עות כלליות על מהלכי כוכבי-הלכת מדי חודש בחדשו, 
ואפילו בצירוף פירושים אסטרולוגיים כלליים, שהם מובנים 
לכל אדם גם בלא ידיעה מעמקת בא׳ ובשיטות חשבונותיה. 

יסוד חשוב אחר לא׳ העממית היתה חלוקתן של שעות־ 
היום בין כוכבי־הלכת, עד כדי קביעת שלטונו של כוכב 
מסויים בבל שעה, לפי סדר קבוע. למשל, אם שבתי שולט 
בשעה הראשונה של היום, הוא שולט גם בשמינית, בחמש־ 
עשרה ובעשרים־ושתיים; בשעה העשרים־וחמש, שהיא הרא¬ 
שונה ליום־מחר, שולטת השמש, וכד׳. כל שעה כשרה לפעולה 
מסויימת לפי הכוכב השולט בה. יש כאן, איפוא, תערובת של 
אמונה פרימיטיווית עם שיטות חשבוניות, שנתנוונו ונעשו 
נחלת־רבים. 

5 . העבודה המעשית. לשם קביעת גורלו של האדם 
מצייר האסטרולוג דיאגראמה של 12 הבתים, קובע באיזו 
מעלה של איזה מזל מתחיל הבית הראשון, ומחשב את 
התחלות שאר הבתים לפי מעלות־המזלות, שהדי לא לפי 
כל השיטות גודל הבתים שווה. אח״כ הוא קובע את מקומו¬ 
תיהם של כוכבי־הלכת ושאר הגורמים החשובים ומכיר ע״י 
כך באיזה בית נמצא כל אחד מהם. לשם קביעת מצב־השמים 
בהווה משמשים לו מכשירים שונים, בעיקר האצטרולב (ע״ע), 
ולשם ידיעת מצב־השמים בשעה מסויימת בעבר הוא מש¬ 
תמש בטבלות, שבעריכתן ובתיקונן היו עוסקים התוכנים 
והאסטרולוגים בכל הזמנים. 

6 . מאורעות מיוחדים בשמים והוראותיהם לגבי 
הכלל. התנועות הרגילות של הכוכבים והמזלות משמשות 
בעיקר לקביעת מאורעות בחיי־הפרט, אע״פ שבמידה מסויימת 
אפשר להשתמש בהן גם לגבי הכלל, למשל ע״י קביעת 
הורוסקופ בשעת עלייתו של מלך חדש לשלטון. הנתונים 


השמימיים מתפרשים במקרה זה כרמיזות 
למאורעות, שיארעו בתקופת־מלכותו, וכן 
לאורך זמן שלטונו, וכד׳. 

אולם הידיעות על מאורעות בלתי־ 

צפויים הנוגעים לכלל נשאבות ברובן 
ממאורעות מיוחדים בשמים, שאינם מופי¬ 
עים עם המחזור היומיומי של כדור־העולם, 

כגון ליקויי חמה ולבנה׳ הופעות של שבי¬ 
סים, ופגישות של מספר כוכבי־לכת במעלה 
אחת. בעיקר נחשבת פגישתם של שלושת 
הכוכבים ה״עליונים"(שבתי, צדק, מאדים) 

למאורע, שממנו סתחלת תקופה חדשה, 

שהרי קונסטלאציה זו היתה קיימת גם 
בראשית־העולם. 

7 . הא׳ כיסוד להשקפת-עולם. הא׳ 

כיסוד להשקפת־עולם ניזונה ממקורות שו¬ 
נים, דתיים ופילוסופיים. מאחר שחמשת 
כוכבי־הלכת האמיתיים נחשבו לכוכביהם 
של חמישה אלים יווניים או רומיים — 

- 101 ׳^ , ¥00115 , 121$ ^ ,ז 6 ז 1 ק 11 ! , 8311110115 

0111-1115 — ייחסו לכוכבים אלה גם את אפיים 
של האלים הנזכרים. כל שבעת הכוכבים 
קשורים גם לארבעת יסודות־העולם—האש, 

האויר, המים והאדמה —, כל אחד מהם 
ליסוד מסויים. הרעיון. שכל דבר בעולם 
התחתון יש לו מקביל בעולם העליון, מכיוון ששני העולמות 
מורכבים מאותם היסודות, הביא לידי קביעת תחומי־שלטון 
לכל אחד מן הכוכבים. ידוע ביותר היחס בין 7 המתכות 
(שהיו ידועות לקדמונים) ובין 7 הכוכבים: שבתי—עופרת, 
צדק — בדיל, מאדים — ברזל, חמה — זהב, נוגה — נחושת, 
כוכב — כספית, לבנה — כסף! סימני־הכוכבים (ע׳ 454 ) 
משמשים במישרים לציון מתכות אלו. כן שולטים הכוכבים על 

• 11 ) £1101  6 ז:>ז:> 4 ו 1 
(כוכב), ה׳ 11 ) 60 ( ( 1167 ק 10 , צדק), ו׳ 11 ) 176 ) ¥60 ( ¥600$ , 
נוגה), ז׳ ( 137 ) 53107 , שבתי). — אל הסטואה הצטרף ההר־ 
מטיזם, שכמה מגילוייו הספרותיים (במאות ה 2 —ה 4 לסה״נ) 
חיזקו את האמונה הדתית בהשפעת הכוכבים על העולם. 
באותו זמן התחילה מתפתחת הספרות האסטרולוגית השיט¬ 
תית. אחדים מנציגיה הם: פטולסיוס (ע״ע), שספרו המחולק 
לארבעה שערים , 37111070 ק 171 ) 203 )) היה בכל 

הדורות מכובד ביותר בא׳ וניתרגם ללשונות הרבה, ואילו ספר 
מאה האפוריזמים (מז 010 ף 0601110 ), שהפירושים שנכתבו 
עליו הם אוצר של ידיעות אסטרולוגיות, מיוחם לו בטעות < 
דורותאוס מצידון (קדם במקצת לפסולמאיום), שמספריו 




463 


ימוגניגות 


464 



םבנדדדועו?ם ?פי פטולמיאזס, ע״פ 660 ג תז 3 !>^ 15 ת\/, 103 ומ 0005 ־ן 30 מ 131 ת 0 וח־ 1115,1131 ^ 12 ^ 0 
מסביב לכדור־הארץ נראים שבעת כוכבי־הלבת, ועל הטבעת מצויירות הדמויות של 12 המזלות 


נשאר ביוונית מעט מאוד׳ אלא שחומר מרובה מתוכם נש¬ 
תמר אצל סופרים ערביים ז מאניליוס (בן דורו של אוגוסטום 
קיסר), שחיבר ספר על תורודהא׳ בצורת שיר; פירמיקוס 
מאטרנוס (המאה ה 4 לסה״ב), שנעשה אחר התנצרותו אחד 
מן הלוחמים במינותז טויקרוס, איש בבל של מצרים (אפשר, 
מו המאה ה 1 לסה״נ), סיפק חומר מרובה לתורת הדקאנים. 
גם נצחונה של הנצרות לא עירער את עמדתה של הא/ האמו¬ 
נה באמיתותה של הא׳ הקיפה את כל שכבות־האוכלוסיה, 
מן הקיסר עד העבד* ואף פעולותיהם של השלטונות נגד 



האצטגנינים לא היה בכוחן לעכב את התפתחות האמונה 
במלאכתם. 

אבוודהכנסיה ניהלו פולמוס חריף נגד הא/ בעיקר מפגי 
הסכנה שהיתה כרוכה בה לתורת הבחירה החפשית. גם 
הספרות הנוצרית המזרחית נלחמה באמונה בא/ ספר חוקות- 
הארצות הסורי מבית־מדרשו של בר ז־יצן מנסה להגביל 
את שלטון־הכוכבים ולהוציא מכללו כל'ימה שאדם עושה 
מרצונו שלא בהכרח הטבע ז כהוכחה לכך הוא מצביע על 
ההבדלים בין חוקות הארצות השונות. "השוכנות תחת אותו 
כוכב", ז. א. הנמצאות באיזור גאוגראפי אחד. אולם במאה 
ה 6 אנו מוצאים, שהכירו בא׳ הכרה חלקית. איזידור מסביליה 
רומז לחשיבותם של חכמת־הכוכבים וחילופי־הזמנים הקשו¬ 
רים בהליכות־הכוכבים לגבי מקצוע הרפואה (,/י 1 .מ!ץ]£ 
13 )< בעקבותיו הלכו בךה והרבנום מאורוס. אולם להכרה 
כללית זכתה הא׳ המערבית רק מן המאה ה 12 ואילך בהש¬ 
פעתו של המדע האסלאמי. 

הא׳ באסלאם נחקרה עד היום בעיקר לפי כתבי־יד 1 רק 
טכסטים אחדים יצאו לאור במקורם (טכסטים מרובים יותר 
נתפרסמו בתרגומים לאטיניים שנדפסו במאה ה 16 , ומקצתם 
כבר במאה ה 15 ). כמקורות שימשו לאסטרולוגים האסלאמיים 
תרגומים של ספרי-א׳ יווניים. ספרים אלה הגיעו אליהם או 
במישרים או באמצעות תרגומים פרסיים (פהלויים), שנעשו 
בתקופה הסאסאנית. גם השפעתם של טכסטים הודיים ניכרת 









465 


אצפוגגינות 


466 


בא׳ האסלאמית, בעיקר בתורת הדקאנים ותחנות־הירח. אולם 
חומר הודי זה עצמו(למשל ספרו , של 3 ז 11111 ז 31 \ 31 ז 3 ^, המאה 
ה 6 לסה״ג) אינו אלא עיבוד של חומר יווני. 

למרות העירבוב של השיטות, שנגרם ע״י השימוש במקו¬ 
רות מגוונים כל־כך׳ עשתה הא׳ באסלאם צעדים חשובים 
לפנים, ביהוד הודות לשיפור הניכר של החישוב המאתימאטי 
והודות ללוחות המדוייקים, שמקצתם עדיין הם נמצאים 
בידינו. באיזו מידה נאחזה הא׳ בכל שטחי התרבות האסלא¬ 
מית — אע״פ שנפסלה באופן נמרץ כמעט ע״י כל מורי* 
הדת — אפשר להכיר אפילו בשירה ובספרות היפה, שהרמזים 
לענייני הא׳ בהן הם מרובים מאוד. 

מן האסטרולוגים האסלאמיים המרובים ייזכרו כאן אחדים, 
שספריהם ניתרגמו ללאטינית. מן המאה ה 9 : היהודים סהל 
אבן בשר (בלאט׳ 231161 ), ומא שא אללה ( 53113113 ^), 
וכן המוסלים אבו מעשר (ז 353 חז 11 נ 11 \ 7 ); מן המאה ה 10 : 
אלקביצי ( 16311111115 .^), שחי בחלב! מן המאה ה 11 : עלי 
אבן אבי אלרג׳אל ( 61 § 3 -! 0 א 1 ^) והמלומד האוניוורסאלי 
אלבירוני׳ אחד מגדולי אנשי־המדע של יה״ב. החשיבות של 
רוב הסופרים הללו היא לא רק בכתביהם המקוריים, אלא 
אף — ובאותה מידה — בציטאטות המרובות מכתביהם של 
סופרים עתיקים המובאות בספריהם. 

דוגמות מצויינות להתפתחותה של הא׳ כיסוד של השקפת- 
עולם הן איגרות האחים הנאמנים (ע״ע אח׳ואן אלצפא), 
ובעיקר ם׳ גאית אלחכים, שהוא מיוחם למאתימאטיקן הספרדי 
מסלמה אלמג׳ריטי' (המאה ה 10 ), אלא שנתחבר כמאה שנה 
לאחר זמנו. ספר זה, שניתרגם כמה פעמים תרגום חלקי 
לעברית (בשם ״תכלית החכם״) וגם ללאטינית (בשם - 163 ? 
צתז), נותן בין השאר הוראות מפורטות על פולחן "רוחא- 
ניות" הכוכבים (כעין שרי־הכוכבים)! נושאו העיקרי הוא 
מאגיה על יסוד הא׳. — אע״פ שההתנגדות הרשמית של 
הכנסיה לא׳ נשארה בתקפה, לא היה בכוחה למנוע בעד 
חדירת הא׳ אפילו לתכנית הסדירה של האוניברסיטות, ביהוד 
בצפון־איטליה(בולוניה ופאדובה).בימי הרנסאנס יסד אפילו 
האפיפיור לאו x קתדרה לא׳ ברומי. אפיפיורים אחרים היו 
מסתייעים בקביעות בעצתם של אצטגנינים. אולם באותה 
תקופה התחילו הוגי־דעות מתקדמים להתקיף את הא׳ מבחינה 
מדעית, כגון פיקו דלה מיראנדולה (המאה ה 15 ). — גם 
האסטרונומים הגדולים של המאות ה 16 —ה 17 , כגון קופרני־ 
קוס, טיכו בראהה, קפלר, היו רובם ככולם עוסקים גם בא׳, 
והרבה מהם אף נתפרנסו ממלאכה זו. רק עם התפתחותה 
של תפיסת־העולם המדעית החדישה בא הקץ על הא׳ כמדע. 
אך עד היום קיימות אגודות אסטרולוגיות בכל ארצות- 
המערב׳ והספרות האסטרולוגית המופעת שנה־שנה היא 
עדיין ניכרת. 

9 . הערכת הא׳. ברור הדבר, שהא׳ חסרה כל ערך מדעי. 
האמונה בהשפעתם של כוכבי־הלכת מבוססת בעיקר על 
ייחודם של אותם הכוכבים לאלים עתיקים, וייחוד זה היה אף 
הוא מקרי בהחלט. יתר על כן: המזלות לא זו בלבד ששמו¬ 
תיהם אגדיים׳ אלא* אין הם כלל יחידות של ממש ואין הם 
נראים בצורותיהם הידועות לנו אלא לנו בלבד, לעומדים 
על פני האדמה, ואילו מכל מקום אחר בעולם היו נראות 
דמויות אחרות ותנועות אחרות. כוכבי־השבת אינם נמצאים 
בגלגל אחד ברוחק מסויים מן הארץ, אלא בעמקי־חלל 
שונים זה מזה בתכלית. והעיקר: אין הארץ נמצאת במרכזו 


של העולם — דבר, ששימש יסוד ראשון לכל מלאכת- 
הא׳. אולם גם אלמלא הרסה האסטרונומיה החדשה את 
תמונת־העולם של היוונים — גם ע׳יי גיאים של כוכבי-לכת 
חדשים, שאינם נראים לעין בלא מכשירים —, ואפילו נניח 
את קיומה של השפעת־הכוכבים, אין כל הוכחה לדבר, 
שהשפעה זו היא כמתואר בתורת־הא׳. על השפעתן של נקו¬ 
דות מאתימאטיות, כגון 12 הבתים וכו׳, אין לדבר ברצינות. 
לכל היותר אפשר להכיר בהשפעתם של שני המאותת הגדו¬ 
לים על מזג־האויר. 

חשיבותה של הא׳ היא בעיקרה היסטורית, ומפני־כן היא 
משמשת כיום נושא של חקירה. כל מבנה תפיסת־העולם של 
יה״ב אינו מובן כל צרכו בלא שמעריכים את התפקיד, 
שמילאה בו הא׳. פעולות רבות־תוצאות של אישים גדולים 
נעשו ע״פ חישובים אסטרולוגיים—ודי להזכיר כאן, לדוגמה, 
את ואלנשטיין. יתר על כן: צרכי הא׳ גרמו להשגים ניכרים 
בשטחים אחרים, כגון להתפתחותה של האסטרונומיה ביה״ב. 
הא׳ הפרתה במידה מרובה גם את האמנות; רק בדורות 
האחרונים עמדו על כך, שהקשר בין דמויות האלים באמנות 
הקלאסית ובין יצירות־אמנות מובהקות של הרנסאנס, שהן 
בעלות אופי אסטרולוגי, נשתמר ע״י המסורת האיקונוגראפית 
והאסטרולוגית של יה״ב. גם השפעתה של הא׳ על הספרות 
היתה עצומה! אפילו גיתה פותח את האוטוביוגראפית שלו 
בתיאור הומוריסטי של ההורוסקופ שלו. ברור, איפוא, שחקר 
תולדות הא׳ מגלה לנו לא רק פרק מתעתועי־האנושות, אלא 
אף את היסודות הרוחנים של שטחים חשובים בתרבותנו. 
לשוננו ספוגה עד היום עדויות לאמונה הקדומה בא׳. ודבר 
זה ניכר לא רק בשמות של ימות־השבוע, אלא אף בביטויים, 
כגון: "מזל טוב", "בשעה טובה", "יוביאלי" (כלומר מטבעו 
של צדק, ז^וקסן), ועוד. 

־ 3 * 03 : 1899 , 146 ?> £7£6 1/4517010%16 ,ן):)־ 101 :> £0 ״£נ 01 ט 80 . 7 נ 
, 8011 . 8 ;. 11 1899 ,ךח 11 ז 3€00 ־ £1 10£11$ 00(11011111 351X01020111111 
) 6771416715 ) 5 . 14 147146 ) 67711 ) 5 ,ז £10 ט.£ . 10670, 1903; 8. X /ק 5 
-ס 01 ץ 0 ת£) ץ 7010% ) 45 , £43111110 . 0 ; 1924 — 1907 , 80/761 171 

.ג/ס 07 . 0 ,־ 811101 . 14 ; 1913 ,( 1 , 151301 0£ 7301113 } 

, 2 ־ 1701 ־ ¥31 ^ . 81171 ז 10 ) .־ 1:1 ־ ¥01 ) 140£16 . 11611611151 146/1 ? 110041 
. 8 ; 1928 , 56167166 0 ) 0£16 !\ 870771 ,ז £0 מ 51 . 011 ;( 1921/22 
. 84 ;* 1931 ,£ 516771461411471 14714 £1011/76 ח 5167 , 1 ) 80201 . 0 ־ 8011 
- 0 ) 061 , 101 ) 01171 ; 1932 , 1671 ( 56/171 17716116 ( 06507 , 2 ־ 17171 ז ¥3 \ 

471 101 ( 80 116 7 , £15101 . 8 ; 1936 , 11467 ( 0715167711 ) 061 . 14 716 

. 1946 ,׳< 7010£ ) 45 / 0 

צ׳. ס.— מ. ס. 

הא׳ בישראל ובספרות-ישראל. — א. במקרא 
ובספרים החיצונים. בתורה לא נזכרה מלאכת־הא׳ בפי¬ 
רוש, אבל את עניין המנחש והמעונן שבמקרא (ויק׳ יט, כו! 
דב׳ יח, י) כבר הבין התלמוד (סנה׳, ס״ד" ב׳! ס״ו, א׳) במובן 
אסטרולוגי (השווה רמב״ם, ד,לכ׳ ע״ו, י״א, ח׳). הנביאים 
מכירים את הא׳ של "הוברי השמים" הבבליים ושל אומות 
אחרות. אך הם דוחים אותה ואף מלגלגים עליה (ישע׳ מז, יג; 
ירס׳ י, ב). האסטרולוגים הבבליים נזכרים בדניאל בשם 
"כשךים" ובארמית כשדאי"(ב, ב, ד, ד" י! ד, ד! ה, ז, יא). 

חזון־הסיבילות (רי״ט—רל״א) מציין בין שבחי עם־ישר־ 

אל, שהוא מתרחק מן הא׳, שהיא כזב ומעשה-מרמר" ספר- 
היובלות (י״ב, ט״ז—י״ח) מתאר את אברהם אבינו כמתגבר 
על אמונת-הא/ ספר חנוך א׳ (ח׳, ג׳) מונה את הא׳, ביחד 
עם המלחמה והפריצות, בין החטאים, שהנפילים החטיאו בהם 
את בני־האדם. אולם יוסף בן מתתיהו(מלח , ׳ ו׳, ה/ ג , ) מעיד 



467 


אצטגנינות 


468 


על כך, שהאמונה בא׳ היתד, ר 1 ןחת בישראל בתקופת־ד,חורבן 
ושפירושם המסולף של כמה מאותות־השנןים היה בין הגו¬ 
רמים להתפרצות המרד ולהימשכותה של המלחמה קרוב 
ל 4 שנים. 

ב. בתלמוד ובמדרש. בתלמוד בבלי נקראים האסטרו¬ 
לוגים בשם "כלדיים" (פס׳, קי״ג, ב׳), בארמית "כלדאי" 
(ברב׳, ס״ד: שבת, קי״ט, א׳; קנ״ו, ב׳; יבמ׳ ׳ כ״א,ב׳;םנה׳, 
צ״ה, א׳) — שם, שבו היו מכונים בפי היוונים, הרומים 
והסורים. אולם שכיחים בו גם השמות "אצטגנינין" ו״אצ־ 
טגנינות". בתלמוד ירושלמי ובמדרשי־אגדה ארצישראליים 
משתמשים בדרך־כלל בשמות "אסטרולוגום" ו״אסטרולו־ 
גיא״. — חכמי־התלמוד האמינו ברובם בהשפעתם המכרעת 
של גרמי־השמים על גורל בני־האדם ועל מאורעות העולם 
התחתון. אמנם׳ מצד אחד מוצג אברהם אבינו כמתגבר על 
אמונת הא׳ (ב״ר, פמ״ד; ילק״ש, ירמ׳ ׳ סי׳ רפ״ה), אך מצד 
שני מתפרשת הברכה, שנתברך אברהם (ברא׳ כד, א), כא׳ 
שהיתר, בידו (תוספתא, קיד׳, ה׳, י״ז). אף עם ההוראות, 
שנתן יתרו למשה כדי שיוכל להנהיג את העם, נמנה השימוש 
בא׳ (מכילתא, יתרו, עמלק, ב׳). בכמה מקומות מסופר על 
אסטרולוגים, שהודיעו על מאורעות עתידים להתארע — ודב¬ 
ריהם נתקיימו(למשל, שבת, קי״ט, א׳). ביחוד הוחזקו מלכי 
אומות־העולם כבקיאים בחכמת־הא׳ או כדורשים אל אצטג־ 
נינים מובהקים: אבל גם לשלמה המלך ייחסו ידיעה זו 
(קר,"ר, ז׳, כ״ג). לעומת זה פיקפקו חז״ל ביכלתם של האצ¬ 
טגנינים לפרש פירוש נכון את גורת־הכוכבים: הם הניחו את 
האפשרות, שהאסטרולוגים צופים בכוכבים כדי לדעת את 
העתיד וטועים בהבנתו של המרומז בתצפיותיהם: "צופיו 
ואינן יודעין מה צופין׳ הוגין ואינן יודעין מה הוגין" (סוטה, 
י״ב, ב׳* סנה׳, ק״א, ב׳> ב״ר, פרשה פ״ה; ש״ר, א׳). 

בכמה מקומות בתלמוד נאמר, שכל אדם יש לו מזל, ז. א. 
כוכב מסויים, שהוא פטרונו מבטן ומלידה (שבת, נ״ג, ב׳ 1 
ב״ק, ב׳, ב׳), ושדברים נעלמים מן האדם מזלו רואה אותם 
(מגילה, ג/ א׳! סנהדרין, צ״ד, א׳). בשעת מתן־תורה עמדו 
כל בני־ישראל על הר־סיני! ואף הדורות הבאים, ואפילו 
הגרים העתידים להתגייר, אע״פ שלא היו במעמד הר־סיני, 
מזלם היה בסיני (שבת, קמ״ו, א׳). שני בני־אדם, שנולדו 
בממשלתו של מזל אחד, יש ביניהם קירבת גוף ונפש (נדר׳, 
ל״ט, ב׳; ב״מ, ל׳, ב׳). ולא בני־האדם בלבד נתונים להש¬ 
פעתם של המזלות, אלא "אין לך כל עשב ועשב, שאין לו 
מזל ברקיע, שמכה אותו ואומר לו: גדל ז"! וכוכבים שונים 
(כימה, כסיל, עיש) יש להם השפעה על גידול הפירות והב- 
שלתם (ב״ר, פ״י). 

בדומה לאמונתם של רוב עמי־הקדם, נחשבו ליקויי- 
המאורות סימן רע לבריות, וביחוד לישראל, "מפני שהם 
מלומדין [רגילים] במכות , ׳. לפי דעה אחרת, ליקוי־חמה הוא 
סימן רע לאומות־העולם, ליקוי־לבנה — סימן רע לישראל, 
מפני שישראל מונים ללבנה ואומות־העולם לחמה(סוכה׳כ״ט, 
א׳; מכילתא, בוא). 

יש שראו קשר ישר בין מזלם של כל אחד ואחד מימי- 
השבוע ובין אפיים ומידותיהם של הנולדים באותו יום: 
הנולד בראשון בשבת נועד להיות שלם במידה אחת, טובה 
או רעה, בשני בשבת — נועד להיות רגזן, וכד׳. לפי דעה 
אחרת "לא מזל־יום גורם, אלא מזל־שעה גורם": הנולד בשעה 
שהחמה משמשת בה יהא איש זעתן, אוכל משלו ושותה 


משלו, וסודותיו יתגלו, אם יגנוב לא יצליח : הנולד בממשלת 
נוגה יהא עשיר ונואף, וכר! הנולד במזל שבתאי — מחשבו¬ 
תיו יתבטלו (=ישבותו): הנולד במזל צדק — יהא צדקן 
במצוות: במזל מאדים — יהא שופך דמים, או, כפי שמוסיף 
רב אשי, יהא מקיז דם, רוצח או טבח, או יהא מוהל, שאף 
הוא שופך דם לשם מצווה (שבת קנ״ו, א׳). 

כמה מגדולי התנאים והאמוראים (כגון ר׳ עקיבא, ר׳ יוח¬ 
נן, רב, שמואל׳ רב נחמן בר יצחק) החליטו, שפעולת המזלות 
על גורלם של בני־האדם אין כוחה יפה לגבי עם־ישראל 
(״אמר ר׳ יוחנן: אין מזל לישראל״, שבת, שם: ודומים לו 
דברי שמואל, שם: וכן סוכה, כ״ט, א׳). בניגוד לכך נמסר 
משום רבי חנינא בר חמא: "מזל מחכים, מזל מעשיר, ויש 
מזל לישראל" (שבת, שם). 

החכמים נחלקו בדעותיהם בנוגע לאדם השלם במידותיו 
ובמעשיו, אם גם הוא נתון להשפעתם של המזלות או אם יש 
בכוח זכויותיו לשנות ולבטל את ההוראות של מערכת־הכד 
כבים. שמואל, שהיה ידוע לא רק כאסטרונום (ע״ע אסטרו¬ 
נומיה, כרך ד׳, עמ׳ 811 ) אלא גם באסטרולוג ושמסר כמד 
כללי בריאות וחקלאות על יסודות הא׳ (שבת קכ״ט, א׳ וב׳: 
עיר׳ נ״ו׳ א׳), מטעים, שצדקה תציל ממוות (משלי י, ב) 
שנקבע בגזרת־הכוכבים (שבת, שם): הצלות כאלו אירעו 
גם, כפי שמסופר, לבתו של ר׳ עקיבא ולרב נחמן בר יצחק 
ואמו. כנגד דעתם של החכמים הללו מחליט רבא: "ס! י , כני 
ומזוני — לא כןכותא תלןא מלתא. אלא למ^א 0 לןא מלתא" 
[חיים, בנים ומזונות — לא בזכות תלוי הדבר, אלא במזל 
תלוי הדבר] (מו״ק, כ״ח, א׳)׳ והוא מדגים כלל זה על־ידי 
הצבעה על גורלם של גדולי התורה והיראה. רב יוסף חשש — 
מחמת התראתם של ה״כלדיים״ — להיות ראש־ישיבה, 
כשהוצע לו מינוי זה (ברב׳ ס״ד): אך ר׳ יוסי איש הוצל פסק, 
ש״אין שואלין בכלדיים" (פסח׳, קי״ג, ב׳: ועיין שם רש״י 
ורשב״ם). 

בכמה מקומות בתלמוד (מו״ק, כ״ז, א׳: נדר׳, נ״ו, א׳: 
סנה׳, כ׳, א׳) מוזכר מנהג, שהוא שריד ברור של אמונה 
עתיקה בכוכבים: היו עורכים בבית מיטה, שלא היו מש¬ 
תמשים בה כלל, ושהיתה מוצעת לשם מזל: קראו לה "?יךסא 
ךגדא"("מיטת־גד"). אפיו האסטרולוגי של מנהג זה ניטש¬ 
טש, ושם הכוכב "גד" משמש כאן במשמעות הקרובה למושג 
"מזל" במובנו המאוחר. 

ג. אחר תתימת־התלמוד. בספרות־ישראל של יה״ב 
מיפעת הא׳ בשמות מרובים. היא נקראה: גזרת־הכוכבים 
(רמב״ם, מערבית 1 •<£■) 1 ^: בלאט׳ 1 ד 111 • 35:101 11013 ) 11 [) 
או הוראת־הכוכבים, חכמת־ההבטה או ההבטות (בלאט׳ 
15 ! 601 ק 35 ; יש״ר מקאנדיה), חכמודהחיזיון ("צמח דוד" לר׳ 
דוד גאנז! "גיא חזיון" לאליעזר החוזה, כ״י), מלאכת־המשפט 
(רלב״ג: בלאט׳ 11013113 ) 0 [ 315 ), משפטי־המזלות (ראב״ע, 
"יסוד מורא", ובכ״מ), חכמת־הניסיון ("מקדש מעט" לר״מ 
ריאטי), חכמת רשמי־הכוכבים ("אמונה רמה"), ועוד. האס¬ 
טרולוגים נקראו "אצטגנינים" או "חוזים"("חובות הלבבות", 
"הכוזרי"), ועליהם נמנו גם גדולי־התורה וגם פילוסופים. את 
התעסקותם בא׳, למרות האיסור של ר׳ יוסי איש הוצל (עיין 
למעלה), שנתקבל כהלכה פסוקה, השתדלו יראי־שמים להצ¬ 
דיק בהסתמכות על תקדימים של תנאים ואמוראים הרבה, 
וכן בהסברה, ש״רבותינו ז״ל לא הזהירו אלא משאלת־כלדיים 
בלבד, אבל החושש לדבריהם ושומע לעצתם—אין בכך כלום" 



469 


אצטגנינות 


470 


(מאיגרת ר׳ אברהם בר חייא לו" יהודה בר ברזילי מבר¬ 
צלונה). 

במאות ה 8 —ה 10 ישבו בארצות־האסלאם כמה אצטגני- 
נים יהודיים מפורסמים, שחיברו ספרים בחכמת התכונה והא , . 
הראשון בזמן ובמעלה בין אלה היה מאשאללה, שמחיבוריו 
המרובים באצטגנינות לא נשתייר כלום בגופם הערבי, אך 
שני מאמרים משלו נשתמרו בכ״י בתרגום עברי בין חיבוריו 
האסטרולוגיים של אבן עזרא, והם "ספר השאלות" ו״ספר 
בקדרות הלבנה והשמש" וכר, ומשום כך משערים, 
שהראב״ע הוא המתרגם של שני מאמרים אלה. שני לו מן 
הבחינות הנזכרות הוא סהל (או סהיל) אבן בקור, שחיבר 
ספרים הרבה בחכמת הא , , ולכל הפחות אחד מהם ניתרגם 
לעברית בשם "כללים". בסוף יה״ב ניתרגמו ללאטינית 
תרגומיהם העבריים של ספרי שני האסטרולוגים הללו, ואף 
ראו אור־הדפוס. אבן עזרא מזכיר כמה פעמים את האצטגנין 
היהודי הפרסי אנדרחגאר בן זאדי פרוך (במאה ה 9 ). בתחי¬ 
לת המאה ה 10 ישב בבאגדאד האסטרולוג היהודי אבו דאוד, 
שחיבר את "ספר הנבואות" (כתאב אלמלאחם), וסמוך 
לאותו זמן ישב באחת מערי־פרם אבן סימויהי (או סיממה), 
המחבר של שני ספרים אסטרולוגיים. 

כמה מחיבוריהם של אסטרולוגים ערביים, ידועים ואלמו¬ 
נים, בני המאות ה 9 —ה 11 , ניתרגמו לעברית, ומקצתם (כפי 
הנראה ע״י מתרגמים יהודיים) לספרדית. נשתמרו גם תרגו¬ 
מים עבריים מטפסים ערביים של ספריו האסטרולוגיים של 

פטולמאיוס: 5 ס.? 5 ) 51 ).ס 0 :ד 6 ' 1 ' ו 0 שנ 11 נ 1 ף 1110 מש 0 . 

מגדולי חכמי־ישראל ביה״ב, שידעו פרק בא , וחשבו אותה 
לחכמת־אמת, היו: רב סעדיה גאון(ע״ע), שבפירושו הערבי 
לספר־יצירה מובאים עניינים בא , ! ר , שבתי דונולו (ע״ע), 
שחיבר אף הוא פירוש לס׳ יצירה בשם "חכמוני" או "תחכמר 
ני", שנודעה לו חשיבות מיוחדת מבחינת תולדותיה של חכמת־ 
התכונה והא/ וכן פירוש ל״ברייתא דשמואל", מעין מדרש 
בחכמת העיבור, התכונה והא׳ז ר׳ שמואל הנגיד (ע״ע)! ר , 
שלמה בן גבירול (ע״ע), שב״כתר־מלכות" שלו הוא מתאר 
בפרוטרוט את השפעותיו של כל אחד משבעת כוכבי־הלבת 
על המאורעות של העולם התחתון׳ ולפי עדותו של הראב״ע 
(בסוף פירושו לס׳ דניאל) "רצה לקשור הקץ במחברת(-מסס 
000110 () הגדולה של שני הכוכבים העליונים"! ר , אברהם 
בן דוד הלוי(ע״ע), שבספרו "האמונה הרמה" קבע, שמצבי- 
הכוכבים השונים נקבעו מתחילת הבריאה באופן, שאם יהיו 
כך יצא מהם כך וכך, ואם יהיו בסדר אחר תצא מהם אחרת, 
ולפיכך "מי שמעיין במלאכת משפטי״הכוכבים עם ידיעתו, 
שהכוכבים הם יצורי־האל וממונים על נבראים אחרים וכוחו¬ 
תיהם נשפעים ברצון האל — אין הזק בזה". 

ביהוד נקטו עמדה חיובית לגבי הא׳ ר׳ אברהם בר חיא 
הנשיא (ע״ע) ור׳ אברהם אבן עזרא (ע״ע). הראב״ח הסתמך 
אפילו בהכרעות־למעשה על שיקולים אסטרולוגיים, ובוויכו־ 
וויו עם מתנגדים לא׳ מטעמים דתיים השתדל להוכיח מן 
התלמוד, שחכמי-ישראל היו מעיינים בחכמת־הא׳ ולא היתה 
מחלוקת ביניהם ובין חכמי־האומות בעיקר־הרעיון של ממש־ 
לת־הכוכבים, אלא שחכמי־ישראל הנאמנים "אומרים, כי 
כוח הכוכבים והמזלות אינו כוח שלם... אבל הכל במאמר 
ובציווי מהקב״ה, ובכל עת שהוא רוצה מסיר ממשלתם וממיר 
גזרתם", ולא אסרו לשאול ב״כלדיים" אלא מפני שבזמן 
התלמוד היו שחקרו בחכמת־הכוכבים בדרכים התלויות בעבו¬ 


דה זרה. ב״מגלת המגלה" ניסה ראב״ח לגלות את הקץ על 
סמך רמזים בהוראות "משפטי־הכוכבים" ומערכות־השמים 
וקבע על יסוד כך את זמן־הגאולד, בשנת ה׳ אלפים קי״ח. 

לראב״ע יצא שם אף מחוץ לתחומי ספרות־ישראל כאחד 
מגדולי חכמי־הא , . הוא האמין, שכל הנמצאים בעולם השפל 
מושפעים ממערכת הכוכבים והגלגלים, ושגם רוב בני־האדם 
משועבדים לכוחותיהם של שבעת כוכבי־הלכת, "כי כל הנולד 
יקרוהו מקרים כדרך מה שתורה מערכת המשרתים ברגע 
ועלדו" (פי , לשמות כג, כח), אלא שבכוח האדם להשתלם 
שלמות רוחנית ולהתרומם אל העולם העליון עד כדי שיחרור 
משלטון־המזלות. בפירושו לדברים ד, יט, הוא כותב: "דבר 
מנוסה הוא, כי יש לכל עם כוכב ידוע ומזל, וכן יש מזל 
לכל עיר ועיר, והשם שם לישראל מעלה גדולה להיות השם 
יועצם ולא כוכב להם". בפירושיו למקרא נוהג הראב״ע להר¬ 
חיב הדיבור בכל מקום על עניינים אסטרולוגיים. לשם ישוב 
הניגוד שבין האמונה בגזרת־הכוכבים ובין האמונה בהש- 
גחת־הבורא הוא מכנים משמעות אסטרולוגית בשני שמות- 
האל שבתורה: השם "אלהים" מכולן לבורא מבחינת פעולתו 
ה״טבעית״, שמתגלית בהשפעתה של מערכת־הכוכבים! השם 
המפורש מכולן לבורא מבחינת פעולתו הניסית כ״משדד 
המערכת". את השם "משפט" שבצירוף "חישן המשפט"(שמות 
כח, ל) הוא מפרש מעניין "משפטי־הכוכבים", כלומר הודעת 
הגזירות העתידות לבוא על יסוד התבוננות במערכת־המז- 
לות׳ שכן לדעתו היו האורים־והתומים מין מכשיר אסטרו¬ 
לוגי דוגמת האצטרולב (ע״ע), וכך אפשר היה לדעת על- 
פיהם מה שיקרה לשואל בהם. הראב״ע חיבר סדרה גדולה 
של ספרים אסטרולוגיים, שהם מצויים בכמה כתבי־יד, ואח¬ 
דים מהם גם נתפרסמו בדפוס. בסוף המאה ה 13 ניתרגמו 
רובם של כתבים אלה ללאטינית ע״י שני מתרגמים נוצריים 
ונדפסו ב 1507 ! מקצתם ניתרגמו גם לצרפתית ויצאו לאור 
בלשון זו. 

ר׳ יהודה הלוי לא הגיע לידי הכרעה ברורה בדבר ערכה 
ומידת־אמיתותה של הא , . הוא מודה ("הכוזרי", ד , , ט , ), שיש 
לגרמים השמימיים השפעה על העניינים הארציים, שחליפות 
ההוויה וההפסד של ברואי־מטה מקורו בתנועודהגלגלים 
ושכל מה שנזכר מחכמת־הכוכבים בדברי רבותינו מבוסם על 
קבלה אמיתית, אבל ביחד עם זה הוא דוחה את טענות 
האסטרולוגים, שיש בידם לקבוע את אפני־פעולתן של מער- 
כות־הכוכבים על הנמצאים התחתונים, שכן אין ביכולת השכל 
האנושי להשיג את הדברים הללו. הוא אף קובל על כך, 
שעדיין אנו נפתים להבלי-האצטגנינות אע״פ שהתורה מר¬ 
תקת אותם (שם, ד , , כ״ג). 

גם ר׳ חסד אי ק רש קש התייחס אל הא׳ במידה מסויימת 
של ספקנות. הוא חוקר ("אור ה" , , ד , , ד , ), אם באמת יש 
לתנועותיהם של הגרמים השמימיים "מבוא והנהגה" במאור־ 
עות-חייו של האדם, ולאחר שהוא שוקל את "הצד המחייב" 
שבטענות של בעלי "משפטי־הכוכבים" כנגד "הצד השולל" 
הוא מגיע לידי מסקנה, שאין לנו מופת חותך לביטול הנחו¬ 
תיהם של האסטרולוגים, שגם חכמי-התלמוד הסכימו להן 
במקומות הרבד" אלא שעכ״פ לא יתכן לייחס ל״הוראות 
המערכת" אופי הכרחי ותוקף מוחלט בניגוד לעקרונות של 
הבחירה החפשית וההשגחה האלוהית. בעקבותיו יצא גם 
תלמידו ד׳ יוסף אלבו, שהרחיק ללכת בטענותיו נגד סברות 
האצטגנינים לא רק מתוך שיקולים דוגמתיים אלא גם מבחינת 



471 


אצנזגנינות 


472 


המציאות והניסיון: הרבה פעמים נספו רבבות בני־אדם במגפה 
או במלחמה או ירדו בספינות וטבעו בים, ואין להעלות על 
הדעת, שמערכת כוכבי-מולדתו של כל אחד ואחד מהם גרמה 
לו למות בלא עתו בשואה הכללית. לפיכך הוא חוזר לדעתו 
של הראב״ע, שיש כמה עניינים כוללים, שהם מבטלים את 
הוראווד״המערכת" הפרטיות (ם׳ העיקרים, ד׳, ד׳}. 

בין גדולי הפילוסופיה הדתית ביה״ב הרמב״ם הוא 
היחיד׳ לא רק ביהדות אלא אף באסלאם ובנצרות, שפסל את 
הא׳ לא רק מבחינה דתית או מבחינת יכלתם הממשית של 
האסטרולוגים, אלא שביטל את הא׳ לגמרה וציין אותה כדמיון־ 
שווא והזיה תפלה, שאינה ראויה לשם חכמה כלל. על שאלתם 
של רבני צרפת הדרומית בדבר התאמתה של תורת האסטרו¬ 
לוגים, שיש לה סמוכים גם בתלמוד ובתשובות־הגאונים, עם 
עיקרי דת־ישראל, משיב הרמב״ם: "...חכמה זו, שקורין גז־ 
רת־ד,כוכבים, כלומר, שידע ממנה האדם מה עתיד להיות 
בעולם או במדינה... ומה יארע לאיש זה כל ימיו... כל אותן 
הדברים אינן דברי חכמה כלל וטפשות הם... ומעולם לא 
נתעסק בעניין זה... ולא חיברו אותן החיבורים כולם... אלא 
הפשדים והכלדיים והכנעניים והמצרים... אבל חכמי יוון, והם 
הפילוסופים, שחיברו בחכמות ונתעסקו בכל מיני מדע, מהת¬ 
לים ושוחקים ומלעיבים באלו הארבע אומות... ועורכים 
ראיות לבטל כל דבריהם שורש וענף... ולא ידבק באותן 
הדברים אלא פתי, שיאמין לכל דבר או מי שירצה לרמות 
את אחרים... ואני יודע, שאפשר שתחפשו ותמצאו דברי 
יחידים מן החכמים בתלמוד ובמדרשות, שדבריהם מראים, 
שבעת תולדתו [הולדתו] של אדם יגרמו לו הכוכבים כך 
וכך... אל יקשה זה בעיניכם", שהרי "אין ראוי להניח דברים 
של דעת... וינער כפיו מהם ויתלה בדברי יחיד מן החכמים, 
שאפשר שנתעלם ממנו דבר..." הרמב״ם אף אינו נמנע 
מלהתקיף קשה את הקדמונים בישראל על דבקותם באמונה 
התפלה של הא/ שבסיבתה הזניחו את הטיפול בענייני 
המדינה ובהגנתה, מה שגרם בסופו של דבר לחורבן ולגלות 
(איגרת הרמב״ם לר׳ יונתן הכהן ממוגפליה). הוא גם פוסק 
הלכה (ד,לכ׳ ע״ז, י״א׳ ח^-ט׳): ״איזהו מעונן ? אלו נותני־ 
עתים, שאומרים באצטגנינות... יום פלוני... ראוי לעשות בו 
מלאכה פלונית, שנה פלונית או חודש פלוני רע לדבר פלוני." 
אף־על־פי שלא עשה מעשה אלא הודיע אותן הכזבים, 
שהכסילים מדמין, שהם דברי-אמת ודברי־חכמים. וכל העושה 
מפני האצטגנינות וכיוון מלאכתו או הליכתו באותו העת, 
שקבעו הוברי־שמים, הרי זה לוקה, שנאמר: לא תעוננו". 
וכן בפירוש המשניות (סנה/ ראש פרק י׳) מזכיר הרמב״ם 
את "המהבילים בגזירת־הכוכבים, שהם במחשבתם נבונים 
וחכמים בעיניהם". 

אולם למרות סמכותו הדתית, הפילוסופית והמדעית העצו¬ 
מה לא היתה לביקרתו הקטלנית של הרמב״ם על הא׳ כמעט 
שום השפעה על החוקרים היהודיים, שקמו אחריו. מלבד 
תלמידו המובהק ר׳ יוסף אבן עקנין ומעריצו הנלהב של 
הרמב״ם ר׳ ידעיה הפניני, לא גילה אף אחד מנציגי הפילו¬ 
סופיה העברית בדורות הקרובים לזמנו של הרמב״ם יחס 
של התנגדות וגינוי לגבי הא/ אפילו ר׳ ל ו י בן גרשום 
(הרלב״ג), שבביקרתו הפילוסופית הראציונאליסטית הרחיק 
ללכת מכמה בחינות יותר מן הרמב״ם, הוסיף להחזיק 
בהנחות־היסוד של הא/ שלפיהן פעולותיו ומאורעות־חייו 
של האדם קצובים מראש ע״י מצבם ותנועותיהם של הגרמים 


השסימיים. הכשלונות של האצטגנינים נובעים, ראשית, 
מקוצר ידיעותינו על תנועות הכוכבים ועל אופן השפעתם 
על הנמצאים התחתונים לפי התחלפות־מצביהם, ושגית, 
מהשפעת השכל והבחירה החפשית, שיש לנו, "כי השכל 
והבחירה יש להם שיניעו אותנו אל זולת מה שהוא מוגבל 
מפאת הגרמים השמימיים" ("מלחמות ה׳", ב/ ב׳). גם ר׳ 
שם טוב אבן פלקירא, מפרשו של "מורה נבוכים" של 
הרמב״ם, ראה בא׳ חכמת־אמת והסתייע בסברותיה. 

מגדולי הרבנים, הפרשנים, הדרשנים ובעלי־המוסר דנו 
בענייני הא׳ או הסבירו לה פנים: ר׳ אברהם בן דוד 
(הראב״ד) בעל־ה״השגות״, שכתב: "והדבר ידוע, שפל מקרה 
האדם קטן וגדול מסרו הבורא בכח המזלות" וכר (השגה 
להלב׳ תשובה לרמב״ם, ה/ ה׳); הרמב״ן(פי׳ התורה, ברא׳ 
א, טז; ויק׳ כג, כד; ובכ״מ) ותלמידו הרשב״א (בתשובותיו, 
סי׳ תרנ״ב); ר׳ בחיי בן אשר (פי׳ התורה, שמות יא, ד, 
ובכ״מ); ר׳ יצחק אבוהב ("מנורת המאור", קמ״ג, ועוד); 
ר׳שמעוןבןצמחדוראן ("מגן אבות", ע״ב, ב׳ ואילך, 
ותשב״ץ, סי׳ תקי״ג); דוןיצחקאברבנאל, שהרבה להביא 
ראיות "מדרך חכמת התכונה כפי המחברות השמימיות" 
לדעתו, שהתחלת גאולתם של ישראל תהא בשנת ה״א רס״ג 
והשלמתה בשנת רצ״א ("מעייני־הישועה", מעיין י״ב, שער 
ב׳); ר׳ יצחק עראמה ("עקדת יצחק", שערים ל״ד ונ״ו), 
אע״פ שהוא נוזף במחשבי-קצין על יסוד מערכות־הכוכבים; 
ר׳ משה אלשיך ("חלקת מחוקק" לאיוב ו, יד); המהר״ל 
מפראג, שלפי המסופר עליו עסק בחברת ידידו טיכו בראהה 
בא׳; ר׳ דוד גאנז ("נחמד ונעים" בסופו, "צמח דוד", 
הקדמת חלק ב׳); ר׳ יהודה אריה ממודינא; יש״ר מקאנדיה 
(בם׳ אלים); ר׳ יהונתן אייבש יץ ("יערות דבש", ח״א, 
בכ״מ); הגר״א מווילנה (פי׳ ם׳ יצירה). יחם שלילי בהחלט 
לא׳ גילה ר׳ עזריה מן האדומים ("מאור עינים", מ״ב, 
מ״ג). 

ז/הא׳בספרות־הקבלה. בספר-יצירה נכללו גם קצת 
רעיונות ועיונים אסטרולוגיים (פרקים ד/ ה/ ר): היחס של 
שבע האותיות כפולוודהמבטא אל שבעת כוכבי-הלכת ואל 
שבעת ימי־השבוע; היחס של י״ב האותיות הפשוטות אל 
י״ב המזלות וי״ב החדשים; בפרק השישי, משנה ה/ נאמר: 
״תלי (=קו-ד,תנינים) בעולם כמלך על כסאו, גלגל בשנה 
כמלך על חומה". 

בספר רזיאל המלאך כבר נמצאים יסודותיה העיקריים 
של הא׳ השיטתית; למשל: "איך יודעים החוזים [את] חיי- 
האדם בשעה שהללד יוצא לעולם? המזל הצומח העולה מן 
המזרח (בשעת לידתו) הוא בית חייו, ואם היה בית שבתי 
מזל הצומח — שניו יהיו נ״ז, אם צדק — שניו יהיו ע״ט, 
וכו׳״״שבתי ממונה על הרנה ועל העניות וכר..., צדק ממונה 
על החיים ועל השלום ועל הטובה ועל השמחה ועל העושר 
ועל הכבוד ועל הגדולה ועל המלכות; מאדים ממונה על הדם 
ועל החרב וכו׳... כוכב נ 1 גה ממונה על החן ועל החסד ועל 
התאוה... וכו"׳. 

הזוהר משתמש בכמה מקומות בציורים ובמונחים 
אסטרולוגיים מובהקים, למשל, ג/ כי תצא, רפ״א, ב׳ (רעיא 
מהימנא). בפירוש נאמר בו: "כל הכוכבים והמזלות של 
הרקיעים כולם נתמנו נגידים ופקידים לשמש את העולם... 
ואין לך עשב קטן בכל העולם, שאין שולט עליו כוכב ומזל 
ברקיע, ועל אותו כוכב ממונה (מלאך) אחד המשמש לפני 



473 


אצטגנינות — אצטדיון 


474 


הקב״ר* כל אחד ואחד הראוי לו" (ב/ קע״א, ד/ תרגום 
תשבי־לאחובר ב״משנת הזוהר").גם טעמי־ר,מצוות מוסברים 
לפעמים בנימוקים מן הא׳(ג/ רנ״א, א׳-ב׳ [רעיא מהימנא]). 
בחלק ג׳, פינחס, רט״ז׳ ב׳ (רעיא מהימנא) מוטעם, שקודם 
מתן־תורה היו כל באי-עולם תלויים במזל! אלא שלאחר 
קבלת־התורה הוציא הקב״ה את בני-ישראל העוסקים בתורה 
לשם קיום מצוותיה מממשלת־המזלות, בעוד שעמי־הארץ 
המואסים בתורת־ה׳ "לא נתבטלו מעליהם חיובי־הכוכבים". 

ב״תיקוני־זוהר" ובשאר ספרי-קבלה הוצמדו ז׳ כוכבי- 
הלכת לז׳ ימי־השבוע ולז׳ הספירות התחתונות! י״ב המזלות 
לי״ב חדשי־השנה, לי״ב שבטי־ישראל ולי״ב הצירופים של 
שם־הוי״ה. לפי "ספר הפליאה" שופעים הכוחות העליונים 
על ז׳ כוכבי־הלכת מן השם של מ״ב אותיות, וכל אחד מז׳ 
כוכבי־הלכת מקבל את השפע המיוחד לו משש אותיות של 
אותו השם. 

ה. אסטרולוגים יהודיים בחצרותיהם של המלכים 
הנוצריים והא פי פיו רי ם. כמה תוכנים ואסטרולוגים יהו¬ 
דיים כיהנו בבירות של מושלים שונים בארצות אירופה 
המערבית והדרומית כאצטגניני־חצר, למשל: ר׳ יהודה בן 
משה הכהן בחצרו של אלפונסו ג מלד־קאסטיליד, ( 1252 — 
1284 )! יעקב אלקורסונו וקרשקש די ביברש בחצרותיהם 
של מלכי־אראגון פדרו עו ( 1336 — 1387 ) וחואן 1 ( 1387 — 
1389 )< ר׳ אברהם זכותא, בעל ספר יוחסין( 1450 — 1510 ), 
בחצרו של מנואל 1 מלך־פורטוגאל מ 1494 עד גירוש־פורטו* 
גאל ( 1497 ). הרב יעקב בן עמנואל־פרובינצלי שימש 
רופא־פנים ואצטגנין־החצר של האפיפיורים אלכסנדר וז\ 
ולאו צ, וב "מזס^גסמ^סז?", שהקדיש לחשמנים ואלנטי- 
ניאני ודי בורג׳יה׳ גילה את דעתו, שהמשיח יופיע בשנת 
רס״ה/ 1505 , על 0 מך נבואת־דניאל ועל סמר מחברת צדק עם 
שבתאי במזל־סרטן, שעתידה לחול ב 10 ביוני 1504 (רס״ד). 

ו. רישומי הא׳ במנהגי־העם. בספרות־ישראל הדתית 
בדורות האחרונים ניכרים רק רישומיה של אמונת הדורות 
הקדמונים ב״גזירת־הכוכבים". במאורעות של שמחה בחיי 
הפרט והמשפחה נוהגים בכל תפוצות־ישראל לברך זה את 
זה בברכת "מזל טוב". האיש המצליח בכל דרכיו מכונה בפי 
העם "בר־מזל", והנוחל כישלון ואכזבה במעשה ידיו נקרא 
"רע־מזל' (לןלים־מזל). בארמית "ביש־גדא". נהגו, שאין 
מתחילים שום מלאכה ועסק בימים שני ורביעי (שו״ע יו״ד, 
קע״ט, ב/ ע״פ תשובות הרמב״ן, רמ״ב), מפני שביום ב׳ 
שולט מזל־לבנה ואין מלאכה נגמרת בו כהוגן וביום ד׳ שולט 
מזל־מאדים, שהוא קשה, ואין נושאים נשים אלא במילוי- 
הלבנה, ז. א. בחציו הראשון של החודש (שו״ע יו״ד, שם< 
תשובות הרמב״ן, רפ״ב). 
ר׳ מרדכי יפה בעל 
"הלבושים" מנמק את 
המנהג להתענות בכל 
שנה ביום שמת בו אב או 
מתה אם(שו״ע יו״ד, ת״ב, 
י״ב, בהגהת רמ״א) משום 
שבאותו יום רעוע מזלו 
של הבן. עד קרוב לזמננו 
נשתמר בכמה מקומות 
המנהג לערוך מיטה בחד¬ 
רה של היולדת בלילה 


שקודם יום־המילה לשם מזלו של התינוק (שו״ע יו״ד, קע״ח׳ 

ג/ בהגהה* קע״ט, י״ז). 

1 שניאור זקש, היונה או כנבת ישראל, תרי״ב, עט׳ 59 ואילך 
שלמה רובין, מעשה תעתועים, תרפ״ז, עמ׳ 39 ואילך! י. 

\1. 5 גוטמן, הפילוסופיה של היהדות, חשי״א, 199 ! -פמז 
80110£13018 ; 190 ,. 111 ./ 1411 ,. 13 ;.ן>ש$ 501 , 186 , 7/0 נ 11 ,ז ., 

'/ 44 / 41480/11 < 14 / 114 !'/. // 11 ?: 7-14 , 84/110 214 1 ??]: 1111 ז ־,/,:,״ ? 

1481411002, 44/1/141 02 ¥11: !48/080/0 171,1 17/2! 011/0102:1484 
5411/1/14/1: 1 101 , 818111484 /1 / 14 > 1/1 4411/010114 014 , 017 _ 1 ״ ■ 
<14111114114/1 11/11 004/11011)1111114/1411 2411, 111 840-0100000 ן , 

1863, 401, 403 [ = 0115 ,( 1890 ) 11 ,.• 80111 . 5 ־ {.]; 

80111 54/111/40 111114/140 /- 114/1 ( 0101 . 1 10 14 ^ 1411/010 014 ,| 03 ! 1 ז , 

1 4411/0102114/14 = ] 393 , 354 , 297 , 269 .ק , 840-0101100/0 ת 

171111)11 ;[ 1869 , 111010/1/114 / 14 !/ 1 ] 10 <} 71 :1 ק 11 ( 1£10 ! 4 \ 1 014 , 80510 .ס , 

1 54014/101/0 , 020305111 ? . 5 ;.{ 801 247 ,( 1898 ) 01 צ ח , 

1 51018 ח !, X^.^X (1905), 45 1.; 0. ?011011117302, 1411/1/10- 
10£114/14 511111140, 10 51017!, (1905), 264; 18001, 

;( 1915 ) צ 1.1 ,[ 54047 10 , 7 /01/11100 / 414 ס! 411 /^/ 14 '! / 04 

/ 0 808811 1/14 84111/440 47144 !> 10/1 > 41 // 00 7/14 ,* 3131 . 11 
ם 1 , 1411/01027 08001 5101/00011141 00/4 8/0044 10111114/0 

- 1411/0 7 84 . 8 ;.! 500 2 43 , 117 ,.!> 50 311 , 111 , 8/11014 

.־ 1 ? 1.000 .? ; 1927 , 82/0 180 148/080/0 /ס ¥0/1/1 1 1021401 
,(ראשית חכמה לראב״ע) 1 ¥1140/0 /ס 842100/02 0301013,7 84 

. 1939 

ם. נ. צ. 

אצטךי 1 ן (לאט׳ 51301111111 , יוד ׳ 0 x 6161,01 ! ביוון הקדומה — 
שמן של מידות־אורך קרובות ל 1/6 ק״מ, שהיו 
מחולקות ל 500 או 600 רגל! בהתאם להבדלים באורך הרגל 
[ע״ע] במקומות שונים ביוון היו גם הבדלים באורך הסטא־ 
דיות השונות: באולימפיה — 192.25 מ/ באתונה — 164 מ/ 
באלכסנדריה — 184.85 מ/ באסיה הקטנה — 210 מ׳! שמם 
של מסלולי־הריצה במגרשי־ההתחתת ביוון הקדומה, שארכם 
היה סטאדיה אחת או קרוב לזה), מגרש מוארך למשחקי־ 
אספורט, עפ״ר תחת כיפת־השמים, שמסביב לו מתרוממות 
בצורת מדרגות שורות של מקומות־ישיבה לצופים. הא׳ בנוי 
עפ״ר בצורת אליפטואיד! הוא מוקף מסלול־ריצה רחב, 
באמצעו — מךשאה למשחקי-קבוצות ובצדדיו — מקומות 
קבועים לסוגים שונים של אתלטיקה קלה. 

הא׳ המודרני הראשון נבנה ב 1896 באתונה לכבוד הנ¬ 
הגתם מחדש של המשחקים האולימפיים! הוא הוקם במקום 
שבו עמד הא׳ העתיק, שנבנה 330 לפסה״נ בשביל המשחקים 
הפנאתונאיים. מאז נבנו לצרכי הכינוסים של האולימפיאדה, 
וגם לצרכי כינוסים ספורטיוויים אחרים, א" בארצות הרבה. 
כן נבנו בישראל שני א״ — אחד לצרכי המכביד. הראשונה 
( 1932 ) ואחד לצרכיה של המכביד. השלישית ( 1951 ). הא׳ 
הגדול ביותר בעולם המערבי הוא בשיקאגו(נבנה 1926 ), ובו 
200,000 מקומות־ישיבה. במדינות הטוטאליטריות והקומו- 
ניסטיות נבנו ונבנים א" ענקיים למטרות צבאיות ותעמלניות 
(נירנברג, מילאנו, מוסקווה). 

את קווי־תבניתו העיקריים ירש הא׳ המודרני מתבניו- 
חיהם של הא" היווניים, שהמפורסמים שבהם היו בדלפוי 
(מקום ל 7,000 צופים), באתונה (מקום ל 00 ס, 50 צופים), 
באולימפיה (מקום ל 45,000 צופים) ובאפידאורוס. שלא כבא" 
המודרניים היתה לא׳ היווני צורת מלבן, שבצד כל אחת 
מצלעותיו הארוכות היו שני מסלולי-ריצה בני 600 רגל 
(באולימפיה — סטאדיה אחת בדיוק: 192.25 מ/ באתונה — 
177.6 מ׳). אחת מן הצלעות הקצרות היתה לפעמים בצורת 
קשת, וצורה זו נעשתה רווחת בא" שנבנו בתקופה ההלנים־ 
טית־הרומית. הארדיכלים היווניים, כדרכם ברוב הבניינים 
הציבוריים, היו מתאימים את האצטדיון למבנה־הנוף: קבעו 



שבעת כוכבי־הלכת טוקסים ע״י טבעו! 
של שנים־עשר החדשים העברים. ציור 
איטלקי מתהילת הטאח ר 19 


475 


אצטדיון — אצפזון 


476 


— את מקומו של המגרש בעמק ואת סקומוודהישיבח 
במדרון של גבעה (למשל, בדלסו׳י) או בשתי גבעות מקבי¬ 
לות זו לזו (למשל באתונה ובמסינה). א" מפוארים הוקמו 
ע״י היוונים גם באסיה הקטנה י(הגדול שבהם — בלאודי* 
?;אה). הרומים שיכללו את צורת־הא׳ לפי התבנית של 
האמפיתאטרון (ע״ע). הא" של יוליוס קיסר ושל אוגוסטוס 
היו מבני-עץ זמניים: במקומם באו בימי דומיטיינוס א" 
מאבן. — גם בתקופה העתיקה וגם בזמן החדש משתמשים 
לפעמים במונחים א׳, קרקס׳ היפודרום ואמפיתאטרון בער¬ 

בוביה. 

]. 1>11490 .ק , 1910 , 1 ז 1£ { 160 , ו 0 ז 803.6 016 ,בתז ££.; 

£. 031930 ־ 1 , 1 ) 1 ־ 02 /מ 71616 16 ( 1 / 0 165 ? 1/216 ,ז 0 ת 131 ־ , 

128 1?.; 1 11166114 ( 6 ז}/ מ 1 , 1141 ( ' 1 ) ■ 0142 [ 014 י!) 165 ) 510 1.65 ,; 1 ־ז 0 נ 11 ־ח x6, 

^ . 1934 11 זק 

פ. ב. 


אצטואצטט ( 1316 ^ 306103 ). 1 ) החומצה האצטויאצ* 
טית ( 1 ) 0,0603 , היא החומצה ה^־קטו־בוטירית, 

הניתנת לחיזור לחומצה ^־היךרוכסי־ביטירית ( 11 ) והמת־ 
פרקת בנקל ל, 00 ואצטון (ע״ע: 111 ). 1 נוצרת כחוליית־ 
ביניים בשרשרת התהליכים של פירוק השמנים (ע״ע) בגוף 
החי ומתזזמצנת כליל בחילוף־החמרים התקין: לפיכך אין 
היא מצטברת באורגאניזם הנורמאלי. לעומת זה היא מת־ 
הווית בכמויות גדולות בעקבות ההפרעה של חילוף־החמרים, 
האפיינית למחלת הסכרת (ע״ע), ומופרשת ביחד עם תול¬ 
דותיה 11 ו 111 ("גופים קטוניים") בשתן של החולים. 




":ססס 

1 *־-־£- 
■ 21-1 + נ* 9 


0:101 


? 21 ־ 


0^1, 

1 . 


סס 

1 


י״ף 

׳, 00 + 00 
ני 0 

. 10 


5 ^ 0000 2 .ן^ 0.0 ,^* 0 
ס 
./ת 


5 ^ 0 2 ; 000 : ־ :-ו 0 .ס 0 .,^ס 

1 ־ 01 ־!-!־ו-ו 

.ז׳\ 


0^1.0—01(0000,1-1, 




,׳^סןססס^-ס 13 . 001 ־ 0 
1 ־ 01 ־־ 1 — 11 1 -)-{- 0 -י 


71. 


15 ־ 0:12000021 =• 01130 ,)־ 1,000021 ־ 0 — 01-13.0 
3 ^ ?נס 


0^,00.01-1.0000^3 
(? 


x. 

סס 

.טע 

י, **סססנ/^ס *־= 5.0 * 0 ' 
1 

* 

* 5 !־ז ג 0000 .א 0 

8 4 

ס 


© 



.פ* 


.מ 


2 ) האפטר האצטואצקי (א״א) הוא האסטר (ע״ע) 
האתילי של 1 , , 080,0.0000,0 ; נוזל חסר־צבע ונעים־ 
ריח, צפיפות 1.025 , נקודת־רתיחה ־ 181 , מקים במים במידה 
מועטת ומתערב עם כוהל, אתר ולנזול. האה״א הוא אחד 
מחמרי־המפתח של הכימיה האורגאנית, הן כחומר־מוצא 
לסינתזות מרובות מאוד והן כנושא למחקרים חשובים בבעיות־ 
היסוד של הקשר הכימי. הוא הוכן לראשונה ע״י גויתר 
(ז 1116 ט 06 ) ב 1863 מתוך הפעלת נתרן מתכתי או נתרן 
מתוקסידי על אסטר אצקי — 2 מולקולות של אסטר מתקשרות 
אגב יציאת מולקולה של אתאנול, בהתאם לניסוח הסקמאתי: 

י - , 0000 , 0 ., 0:00 + , 008 . 00 : 00,0 

, 0000,0 ., 00.00 ., 00 + 0 , 0,00 


תהליך זה, שאינו שקוף כל צרכו, נחקר הרבה, בעיקר 
ע״י קלייזן ( 1560 * 01 , 1887 ) ואחריו ע״י שיי?לר, ומחק¬ 
ריהם הפרו את המחשבה הכימית, אך המכאניזם של 
.הק 1 ןךןםאציה של קלייזך לא הוברר כל צרכו עד היום. — 
האה״א הוא הדוגמה המובהקת והמפורסמת ביותר לתופעת 
הטוטומריה (ע״ע): מצד אחד הוא מתנהג כחומר קטוני 
בהתאם לנוסחה 17 , שהיא מקבלת ל 1 , ומצד שני — מבחינת 
יצירת כוהלאט עם נתרן מתכתי, סיפוח האלו^ן והתהוות 
צבע סגול עם מלחי-'"©? — הוא נראה כחומר הידרוכסי־ 
לי בלתי־ךווי — ,אנויל" — בהתאם לנוסחה 7 . קנור ( 1911 ) 
וק. ה. מיאר ( 1911 , 1920 ) הוכיחו, שהאה״א הוא בפועל 
תערובת של שתי הצורות 17 רע, שהן מתגלגלות זו בזו 
עד התהוות שיווי״משקל מסויים, שנקבע על־ידי התנאים. 
האסטר הרגיל החפשי מכיל כ 93% 17 וכ 7% 7 ; תמיסתו 
בבנזין מורכבת מ 54% 17 ו 46% 7 . הצורה הקטונית הנקיה 
17 ניתנת לבידוד ע״י גיבוש בקירור עד ״ 78 - ומתקיימת 
בטמפראטורה זו, שמהירות ההפיכה ההדדית בה קרובה לאפס: 
הצורה האנולית הנקיה 7 ניתנת לבידוד ע״י זיקוק-למקו- 
טעים של התערובת בכלי־קווארצה. במשך הזמן שתיהן 
חוזרות ומגיעות לאותו שיווי״משקל שבתערובת. 

האה״א הרגיל, שעיקרו 17 , ניתן לפירוק על־ידי גורמים 
מסקנים בשתי דרכים: חומצה או אלקאלי קלושים מפרקים 
אותו — בהתאם לפירוק של 1 — לאצטון וחומצה פחמנית 
(,פירוק קטויני״, 71 ), אלקאלי מרוכז מפרק אותו לשתי מו¬ 
לקולות של חומצת״חומץ (,פירוק חומצתי״, 711 ). 

מלח־הנתרן של האה״א ניתן, לכאורה, לניסוח כתולדה 
של האנול 7 ( 7111 ), וכשמפעילים עליו האלוי^ידים מתאי¬ 
מים אפשר להמיר את הנתרן באלקיל, אריל אי אציל ולקבל 
ה 1 מולוגים מסועפים של האה״א מטיפוס ג 1 — תולדות־ס. 
אולם בתנאים מסויימים פרי ההמרה הוא תרכובת, שמחזקת 
את השרשרת הצדדית בקבוצה המתילגית — תולדת־ס, לפי 
טיפוס . 2 שהתהוותה אינה מוסברת מתוך הנוסחה 7111 . 
אפשר גם להכין מלחים דו־נתרניים של האה״א, שניתנים 
להמרה כפולה. ואף במקרים אלה עלולות להיווצר גם תול־ 
דות־ס וגם תולדות״ס. הסתירות המדומות שבין תופעות 
אלו נתיישבו על סמך התפיסות החדישות במהות המכאניזם 
האלקטרוני של הקשר הכימי(ע״ע כימיה) ועם הכרת התופעה 
של האיזומריה האלקטרונית, וע״י כך הוברר גם המכאניזם 
של הטוטומריה: האה״א כאניון נמצא ברזוגאנציה בין שני הם־ 
צבים שאינם נבדלים זה מזה בסידור האטומים אלא 

בסידור אלקטרוני־הקישור בלבד: יחם זה נקרא מ 0 ומךןה. 

ההומ 1 לוגים,שהם פרי ההמרות בגוף המולקולה של האה״א, 
ניתנים — כאה״א עצמו — לפירוק קטוני ולפירוק חומצתי. 
ע״י כך נעשה האה״א אב־חומר לאפשרויות בלתי־מוגבלות 
של סינתזה של קטונים ושל חומצות. מצד שני ניתנת צורת- 
קטו של האה״א ( 17 ) לקינךנסאציה עם חמרים חנקניים, 
שמתקשרים בקארבוגיל; קונדנסאציה זו מלווה בכמה מקרים 
התהוות של טבעות הטרוציקליות. כך נעשה האה״א גם אב־ 
חומר לסינתזה של חמרי־צבע ושל חמרים פארמאצוטיים 
חשובים, כגון תולדות הפילזולון(ע״ע). ^ 

א?ט 1 ן ( 3661006 ), גוף כימי אורגאני, ס 8 0 6 ס, ששמו המדעי 
הוא ?רופאנון: קטלן די־מתילי, 008-00-008 , 

הקטון(ע״ע) הפשוט ביותר: נוזל קל, מחוסר־צבע ונעים־ 



477 


אצנוץ—אצגויל-כולין 


478 


ריח: {ליף ודליק. הצפיפות: 0.81 : נקודת־זזרתיחה: " 56.2 : 
נקודת־ההיתוך: * 93 -: מתערב עם מים, כוהל וא$ר בכל 
שיעור. — נוסחתו נקבעה ב 1832/34 ע״י ליביג ודימה. 

א׳ מופיע לפעמים בשיעורים גדולים בשתן של חולי 
הסכרת (ע״ע, וע״ע אצטואצטט). בטכניקה הוא מתהווה 
בכמויות ניכרות בזיקוק היבש של עץ בצד חומצת־חומץ 
ומתאנול (כ 7,96 א׳ בחומץ־העץ), אולם קשה להפיקו בשיטה 
זו בצורה נקיה. באמת־מידה תעשיינית הוא מופק בשיטות 
שונות, כימיות וביוכימיות: 

1 ) ע״י פתק תרמי יבש של סידן אצטאטי: 

, 0113.00.011 + 003 ־ 0 <- * 0 ,( 000 ., 00 ) 

2 ) ע״י פירוק קאטאליטי של אדי חומצת־חומץ, כוהל 
אתילי או אצטאלדהיד על פני תחמצות או קארבונאטים 
של מתכות שונות ( 41 . ,־ 8 ) בחום: למשל: 

, 00.00 ., 00 +, 00 + 0,0 ♦- 0003 ., 200 

3 ) ע״י ךהידרו$נאציה או חימצון של כוהל איזו פ ת־ 
פילי; האחרון מופק מפרופיל (שמתקבל ב״קרקינג" של 
פאראפינים) עיי סיפוח חומצה גפריתנית וסיבון האסטר 
(ע״ע אולפינים): 

20 - 3,0 + 

, 0 ס.סס., 0 ס ►— , 00 .( 00 ) 00 ., 00 <—— , 00:00 ., 00 

4 ) ע״י חיבור קאטאליטי של מים ואצטילן (על פני 
0 ם 2 ב ס 400 ) או של מים ואליהן(בנוכחות של מלחי־כספית). 

5 ) בתהליכי־תסיסה, שנגרמים עיי סידקים מסויימים בסו־ 
כרים או בפוליסאכארידים שמתפרקים לסוכרים. התסיסה 
האצטונית־בוטאנולית נגרמת על־ידי 1111111 ] 01051x1 
11011111 ץ 111 לס 3061 , שבודד והופעל ע״י חיים ניצמן (ע״ע) 
ב 1911/17 : הוא גדל על קרקע־מזון, שמכיל תפוחי־אדמה, 
אורז. קמח־דגן או קמח־תירם או חמרים צמחיים אחרים 
ומולאסה של סוכר, ומפיק א׳ בשיעור של 1596 — 10 מכמות 
הסוכרים (מן העמילן ובמקצת אף מן התאית), בצד כ 30% 
כוהל בוטילי, קצת כוהל אתילי והרבה גאזים (,סס ומימן). 
המיקרו־אורגאניזם 1306x3115 ״ • 2 מתסיס עמילן (למשל, 
בתפוחי־אדמה) לא/ כוהל וחומצות החומץ והנמלים. המיקרו־ 
אורגאניזם 110115 ^ 3001:030111 . 2 מפיק מן החמרים הסוכריים 
1096 — 6 א׳ בצד 3096 — 10 כוהל (תסיסה אצטוינית־אתא־ 
נולית). 

6 ) לפי שיטה קאטאליטית חדשה, שהומצאה ע״י הגרמנים 
במלחמת־העולם 11 , מופק א׳ ( 3096 ) ביחד עם ?רופןל 
( 7096 ) מאתילן (ע״ע), סס ומימן. 

היצרן העולמי הראשי של א׳ הן אה״ב, שבהן משתמ¬ 
שים בעיקר בשיטה ( 3 ). הייצור השנתי מרובה מ 250,000 
טון ושוויו הכללי כ 60 מיליון דולאר. 

א׳ מגלה פעילות כימית גדולה ומשמש בתעשיה אב־ 
חומר לסינתזות שונות וחשובות, כגון כלוירלפלרם (ע״ע), 
י 1 י דו > פו י רם (ע״ע), סולפוןל (ע״ע), לייצור סוג של קאוצ׳וק 
מלאכותי ושל ריחנים סינתטיים מסוג התנין (ע״ע): אך 
בעיקר הוא משמש בתעשיה כחומר־המסה וחומר־תפיחה 
לחמרים אורגאניים שונים. בכמויות עצומות משתמשים 
בו בתעשיה המלחמתית לג׳לאטינאציה של ניטרו־צלולוזה 
בהכנת אבק־שרפה שאינו מעלה עשן; צורך זה בא/ שהורגש 
באנגליה במלחמת־העולם 1 , המריץ את פיתוחה של שיטת- 
התסיסה האצטונית על־ידי וייצמן. א׳ משמש גם כסמם 


ופתפיח לאןטיל־צלולוזה וצלולויאיד בתעשיה של חמרים 
פלאסטיים ומשי מלאכותי, וכן כהסס ללאכית ולצבעים 
וכאמצעי־אגירה לאצטילן (ע״ע). 

אצטון־כלורופורם או ?לוירטיז׳ 03 ^ ס,(, 0 ס), 

^ 001 י 

משמש ברפואה כחומר להרדמה ולאגסתסיה. 

י. ל. 

א^טיל־כולין ( 0 ״ 1-011011 ץ 3001 ), 0 ,ס״ 0 ,ס ( 1 ), האסטר 
האצטילי של הכוהל האמיני(בסיס אמוני רביעוני, 

ע״ע אמינים) כול י ן — טרימתיל־היז־רוכסיאתיל־אמון היד־ 
רוכסידי( 11 ). 1 ו 11 מצויים ברקמה החיה והם מיוצרים ע״י 
האורגאניזם כ״חמרי־פעולה׳/ שבאמצעותם מבוצעות פונק¬ 
ציות מכריעות בחלקים שונים של מערכת־העצבים> לפיכך 
הם פועלים אף כגורמים פארמאקולוגיים עזים, כשהם מוכ¬ 
נסים אל הגוף מן החוץ. עצמת פעילותו של 1 עולה פי 10,000 
על זו של 11 .— 1 נתגלה על-ידי אוטו לוי (ע״ע) ב 1921/26 
במחקריו על המכאניזם של פעולת הוואגוס על הלב (ע״ע)! 
ידיעת 1 ופעולותיו הורחבה והועמקה בעיקר על־ידי ה. דיל 
(ע״ע) מ 1930 ואילך. 


1 ־ז 0 

. 1 


ג 0008 + 0 


' 08 2 . 08 2 08 ''^(י ״ 0 ) 

.ע 


11 הוא ממרכיבי המולקולות של פוספטידים (ע״ע) שונים 
והוא משתחרר מהם בשעת התפרקותם. מערכת אנזימאטית 
מיוחדת — כולידאצטילאזה, שבה משתתף, כנראה, גם אד- 
נוזין-טריפוספאט (ע״ע אדנוזין)—הופכת את 11 ע״י איסטור 
ל 1.1 מופיע בעצבים (ע״ע) בכל נקודה, שאליה מגיע דחף 
עצבי, ומסתבר שהתהוותו היא היסוד — או אחד מן היסו¬ 
דות — של המוליכות העצבית. סיבת האופי הרגעי והחולף 
של התגובה העצבית על גירוי רגעי היא במה שאין 1 ניתן, 
כרגיל, לצבירה בגוף, אלא נהרס מיד ע״י האנזים כ ו ל י ן - 
אסטראזה, שהוא מרוכז בעטיפות־העצבים ומפרק את 1 
ע״י הידרוליזה ל 11 ולחומצת־חומץ. באמצעות הפרשה של 1 
מן הקצוות ההקפיים של העצבים המוטוריים מועבר הדחף 
העצבי מהם אל השרירים הרצוניים. תפקידו של 1 מתבלט 
ביותר במערכת־העצבים האוטונומית: הוא המכשיר הכימי 
להעברת הדחף העצבי בסינאפסות של גאנגליוני־הביניים 
של הסימפאתיקוס והפאראסימפאתיקוס כאחד' (ע״ע עצבים, 
מערכת אוטונומית), וכן המכשיר הכימי להעברת הדחף 
מקצותיהם ההקפיים של רוב ענפי הפאראסימפאתיקוס אל 
האברים האוטונומיים הפעילים (שרירים ובלוטות). פעולתו 
הפארמאקולוגית של 1 (ובמידה מוחלשת יותר אף זו של 11 ) 
היא מפני־כן "פאראסימפאתיקו־מימטית": הוא מרסן את 
פעולת הלב ואת הדופק, מרחיב את'הצינורות הנימיים ומנ¬ 
מיך את לחץ־הדם, ממריץ את הפריסטאלטיקה ואת פעילותן 
של בלוטות־העיכול, מצמצם את האישון, וכד/ פעילותו של 1 
כבר ניכרת בריכוזים של 1:50,000,000 , ובמקרים מסויימים — 
אף בריכוז של 1 למיליארד. 

האנזים כולין־אסטראזה הוא אחד מן המכשירים הפיסיו¬ 
לוגיים החשובים ביותר להסדר ולוויסות של פעולות מערכת* 
העצבים האוטונומית. חמרי־רעל, כגון הפיסוסטיגמין (ע״ע) 
ותחליפו הסינתטי פרוסטיגמין, שמעכבים את פעולתו של 
אנזים זה, גורמים להצטברות של 1 בגוף, שתוצאתה הן 
תופעות של עווית או שיתוק באברים אוטונומיים, שהם 



479 


אצטיי־כומן—אצטמיים 


480 


מופעלים ע״י הפאראסימפאתיקוס. על עיכוב הכולין־אסטראזה 
מיוסדת פעולתם של כמד. גאזי־קרב חדישים ומסוכנים ביותר. 

י. ל. 


אצטילן או אתין, , 0,0 , פחמימן אליפאטי, האבר הרא¬ 
שון והפשוט ביותר בשורת האלקינים (ע״ע כימיה 
אורגנית): המבנה הכימי שלו: 00 = 00 . נתגלה ב 1836 
ע״י דירי (ע״ע) ונחקר ע״י $־תלו ב 1859/62 . 

א׳ נקי הוא גאו מחוסר צבע וריח (סרחונו של הא׳ הטכני 
יסודו באלחים של מימן־גפריתי, מימן־ורחני, ועוד): נקודת- 
הרתיחה: ־ 83.8 נקודת־ההיתוך: ״ 81.5 -. הצפיפות: כגאז— 
0.91 (אויר = 1 ), כנוזל — 0.45 . תערובת של א׳ עם אויר 
או חמצן נפוצה מאוד בהרכבים שבין 5% לבין 80% א׳. — 
3 §ח אחד של מים ממם ב ס 0 1.73 נפחים של א׳ גאזי. א׳ 
נמס יותר בממוססים אורגאניים, וביחוד באצטון, שנפח אחד 
ממנו סופג בתנאים רגילים כ 25 נפחים של א׳ גאזי, והמסי- 
סות היא ביחס ישר(בקירוב) ללחץ־הא׳. על תכונה זו מיו¬ 
סדת שיטת-ההספקה של א׳ בגלילי־פלדה, שבהם מרוכז א׳ 
תחת לחץ מוגבר בתמיסה אצטונית על חומר נקבובי (קיזל־ 
גור, פחם־עץ, טיט יבש, מיני סיבים צמחיים). — כחומר 
בלתי־רווי דולק הא׳ בלהבה מאירה ומפייחת מאוד, וכתרכו־ 
בת אנדווןרמית (ע״ע ףןרמוידינמיקה; תרמויכימיה) הוא משחרר 
בשעת שריפתו אנרגיה קאלורית מרובה. עודף האנרגיה האצור 
במבנהו מתגלה גם בתוספת ערכו של מעריך־השבירה המו- 
לקולארי של הקשר המשולש, שהוא 2.398 (ע , ׳ ע אולפינים); 
וכן הוא מתגלה בנטיית הא׳ לכל מיני פולימריזאציה. כשהוא 
עובר דרך צינורות-זכוכית לוהטים (ובנוכחות קאטאליזא- 
טורים, כגון אבקת־ניקל, אף בטמפראטורה נמוכה יותר) הוא 
נהפך לננזול (ע״ע): 


,00 

// \ 

0 ס ס 0 
11 1 
00 ס 0 

/ \ 

0 ס 


00 

00 00 

י ווו 

00 00 
00 


פרי הפולימריזאציה בהשפעת ספוג־נחושת הם ,קופרך 
ו״עיטרן הנחושת״ — תערובות של חמרים מוצקים ונוזלים. — 
תכונתו הבלתי־ רוויה של הא׳ והקשר המשולש שבו מכ¬ 
שירים אותו לראקציות־סיפוח שונות. החשובה שבהן היא 
סיפוח קאטאליטי של מולקולה של מים, שמביא לידי יצירת 
אצטאלדהיד (ע״ע). 

על־ידי החלפת אטומי־המימן שבא׳ במתכות מתקבלים 
הקארבידים — מעין מלחי-א/ התרכבות הנחושתית 
(, 1,0 ! 0 .חום), הכספית (, 0 ,^, לבן, רגיש לאור) והכספיתית 
(, 08,0 , לבן) נפרשות כמשקעים מתסיסות אמוניות־מיסיות 
או אלקאליות של המלחים האןאורגאניים ע״י העברת זרם־ 
א׳: במצב יבש הן נפיצות מאוד. הקארבידים של המתכות 
האלקאליות מתקבלים ע״י העברת זרם ־א׳ על פני המתכות 
המחוממות. החשוב שבקארבידים מבחינה שימושית הוא 
קארביד׳הסידן או ״קארביד* סתם, , 030 , שבטכניקה הוא 
מתקבל ע״י חימום סיד עם פחם בטמפראטורה גבוהה מאוד 
(בתנור חשמלי): 


0 / 

11 ! ) 08 + 00 י- 30 + 030 

0 \ 

הוא ניתן לפירוק הידרוליטי, שבו משתחרר א׳: 


00 03 00 

00 = 00 + ,( 00 ) 08 •י- ו + א / + ן 

0 0 = 0 0 

תולדות־הא׳. שבהן הוחלפו אטומי־המימן של הא׳ באל־ 
קילים, הן ההומולוגים שלו, כגון אי מתיל־, 0 ס=ס. 0 3 ס — 
אלילן או פרויפין: הללו הם אבות תרכבות שונות, שמכילות 
את הקשר המשולש,כגוןכוהל פרויפאךגילי, 00 ., 0.00 = 00 , 
וכד׳. 

רוב הא׳ מופק כיום ע״י פירוק הידרוליטי של קארביד. 
שיטות טכניות אחרות הן: פירוק קאטאליטי של מתאן בחום 
גבוה: פירוק פאראפינים בקשת חשמלית; התהוות א׳ בין 
אלקקרוידות״פחמן של קשת חשמלית באוירה של מימן, שהיא 
סינתזה ראשונית מן היסודות. — משום הטמפראטורה הג¬ 
בוהה (כ ס 2,500 ולמעלה מזה), הנוצרת ע״י שריפתו בזרם של 
חמצן, משמש הא׳ הרבה ברתוך (ע״ע) אוטוגני לצרכי עיבוד 
מתכות, וכן מרובים שימושיו בתעשיה הכימית, כגון להפקת 
אצטון (ע״ע) ובייצור של חומצת־חומץ ומהל מא^טאלדהיד 
(ע״ע). כושר הפולימריזאציה עושה אותו אב־חומר לחמרים 
פלאסטיים. הוא מוסיף לשמש עד היום לצרכי-מאור מצומ¬ 
צמים, למשל, בכלי־מאור מיסלטלים, כגון פנסי מכרות ומכו¬ 
ניות, שבהן דולק א׳ מופק על־ידי טיפטוף מים על אבני- 
קארביד. — ברפואה משמש א׳ נקי מאוד כסם מרדים בשם 
נאךצילן. 

; 1945 ,. 4 {ס ץ 766 , 1 ן) 0 ז\ -א •א - 1416113,181111 .ס 

. 1948 ,. 4 /© ץז 1 ; 11 ח 1 ו 0 7/16 , 861811181111 .ם .£ 

פ. ה. ב. 

א קטלניים ( 7111110313 או ב £131 :ו 00110 ז 0 ), בת־מערכה של 
בעלי־חיים ממערכת בעלי-המיתר ( 013:3 ז 0110 ). 

הא׳ חיים כולם בים! על קירבתם לבעלי־החוליות מעידה 
העובדה. שבאחת מדךגות־התפתחותם יש להבחין בהם מיתר- 
גב ועליו—צינור־עצבים.מצורות־הא׳ יש שהן צמודות למו־ 
שבן ויש שהן מתנועעות בדרך חפשית במים. א׳ הרבה חיים 
חיי־יחיד ומגיעים לגודל של תפוח־זהב. אחרים, קבועי־המקום, 
נוטים ליצירת מושבות נרחבות, שבהן אין כל אפשרות של 
תנועה.—סימנם המובהק של כל הא׳ היא האיצטלה( 41111103 ), 
המופרשת מאפיתל־העור והמקפת את כל גופם. איצטלה זו 
היא יחידה במינה מבחינת הרכבה הכימי: היא מכילה עד 
כדי 60% צלולוזה — חומר, שהוא בדרך־כלל אפייני לעולם־ 
הצומח ואינו נמצא בעולם־החי אלא בא׳ בלבד. ע״י האיצטלה 
ניתנת לגופותיהם של הא׳ יציבות ואפשרות לספוג מים 
בדרך הסינון. 

לא׳ נודעת חשיבות מיוחדת בתולדותיהן של הסיסטמא־ 
טיקה הזואולוגית, של האנטומיה המשוח (ע״ע) ושל תורת 
התפתחות־המינים. א׳, בצורת אסצידיות יחידות, כבר היו ידו¬ 
עים לאריסטו, שקרא להם 3 ׳<* 70 (מ ?גי 3 ף 7 נימפה ימית) 
או 7113113 (מ 06X6101 , אלה ימית). אולם רק במאות ה 17 
וה 18 נעשו המחקרים הראשונים בבעלי־חיים אלה. העבודה 
האנאטומית של קיויה (ע״ע) ב 1804 — 1815 הרחיבה את 
הכרת האסצידיות!' אבל אף קיווית היה סבור כקודמיו, 
שהאסצידיות שייכות לרכיכות. למרק (ע״ע) ב 1816 הגדיר 
קבוצה זו וגם נתן לה את שמה המקובל עד היום. ב 1819 
הכיר המשורר הגרמני שמיסו (ע״ע) את חילוף־הדורות 
בקבוצת התאליות שבא׳. ב 1841 הכיר מילו אדווארדם 
( 31015 ^ £4 411110 ^) את צורת הראשן של זחל־האסצידיה, 
אולם רק ב 1866/71 גילה קובאלבסקי בזחל זד. את מיתר- 



481 


אצטלניים 


482 



א. אסציריה מבוגרת: 1 . פתח־וזפר: 2 . לוע; 3 . איצטיח; 4 . סדסי־הזיטים; 5 . חיי־ 
הלוע: 6 . אנרוסטיל: 7 . צינור־רם: 8 . לב: 8 . קיבה: 10 . א׳ 8 ד: 11 . ׳ 8 ח 5 ת-ד.ניצים: 
12 . נאננליוז: 13 . פתח־הביב: 14 . בית־היציאה ׳ 58 הסיס; 15 . צינורות־הטיז; 16 . מעי דק. 

ב. זחל־האסצי ד י ה: 1 . מיתר־הנב: 2 . סוח-הנב; 3 . פתח־היציאה: 4 . טוח־ד,רא׳ 8 : 
5 . עיז: 6 . אבר ליוויווי־משסל; 7 . פתח־הבניסה: 8 . חלל־הטעי; 9 . לב: 10 . סל־הזיטים. 
נ. סאלפה: 1 . פחח־הפה: 2 . קשת־הריסים: 3 . נאננליון: 4 . אגדוסטיל: 5 . טבעת ׳ערירית: 

6 . ׳קלותה ( 5:0100 ): 7 . צינור־העיכול 


הגב ואת הדמיון הכללי שלו לקווים היסו¬ 
דיים של מבנה ראשני הדו־חיים, ובזה קבע 
את הקשר שבין הא׳ ובין בעלי־החוליות, 
ובכללם האדם. תגלית מפתעת זו שימשה 
נושא לוויכוחים מרובים. הקל (ע״ע) 
הניח — בהתאם לעקרון הביוגנטי שלו 
שהזחל הנע הוא שריד של אחד מראשוני 
בעלי־המיתר ושהחיה המבוגרת, קבועת- 
המושב, היא צורה מנוונת. הסברה החדישה 
( 1921/28 ,§ת $13 ז 03 ; 1921 , 0 מז 73 < ¥311 ) 
היא, שהזחל אינו שריד של בעלי־מיתר 
קדמונים אלא פריה של התפתחות מאוחרת: 
האסצידיות הן קבוצה פרימיטיווית קבועת־ 
מקום, וממנה נתפתח הזחל, שהוא מוכשר 
להתנועע תנועה חפשית במים. החולייתיים 
של היום התפתחו — לפי סברה זו — מד 
חלים אלה. 

מבחינה סיסטהטית מתחלקת בת־מערכת 
הא׳ ל 3 מחלקות: אסצידלת ( 113003 ) 501 ^, 
מיוו׳ 60x18107 , נאד קטן), שהן המחלקה 
הפרימיטיווית ביותר! תליות ( 1113113003 ) 
וזחליות ( 1.31-73003 ); שתי הצורות האח¬ 
רונות מתנועעות במים. 

1 ) מיני ה א ם צ י ד י ו ת מצויים לאורך 
החופים של כל הימים! מיגים אחדים — 
הקוסמופוליטיים — חיים גם באיזור הקטבי 
וגם באיזור הטרופי, ואילו איזורי־המחיה 
של מינים אחרים הם מוגבלים מאוד. האסצידיות גדלות על 
סלעים או מתחתם, על דפגותיהן של ספיגות, על גבי אלמו¬ 
גים וחמרים מוצקים אחרים. הן מתרבות גם על־ידי הנצה 
ומצטרפות למושבות נרחבות ושטוחות. 

לאסצידיה הטיפוסית (ציור א) צורת שק נרחב בעל שני 
פתחים: פתח־הפה ( 1 ), המשמש לכניסת המים, ופתח־הביב 
( 13 ), המשמש ליציאתם. זרימת־המים נגרמת ע״י פעולתם 
של ריסים דקיקים, שהם קבועים לאורך סדקי־הזימים ( 4 ) 
המרובים שבדופן חלל־הלוע ( 5 ). דרך סדקים אלד. עוברים 
המים לתוך בית־היציאה ( 14 ), או החלל הפריברנכיאלי, 
המקיף את סל־הזימים ונפתח כלפי חוץ ע״י פהח־הביב ( 13 ). 
עם זרם־המים נגרפים צמחים ובעלי־חיים זעירים, שנאחזים 
בחלל־הלוע ( 5 ) ע״י ריר מופרש מן האנדוסטיל ( 6 ). חלקיקי- 
המזון מועברים דרך הוושט לקיבה ( 9 ), שבה הם באים במגע 
עם מיצי־העיכול, ומשם למעי הדק ( 16 ), המתקפל כלפי 
מעלה ונפתח לתוך הביב. מפתח־הביב ( 13 ) מוצאים על־ידי 
זרם־המים החזק החמרים שאינם ניתנים לעיכול! גם צינו־ 
רות־המוצא ( 15 ) של בלוטות־המין ( 10 , 11 ) נפתחים כאן. 

הלב ( 8 ), שמקומו קרוב לקיפול־המעי, הוא בעל מבנה 
ודרך־פעולה יחידים במינם: לאחר 50 — 60 דפיקות, שבהן 
הוא גורם לזרימת־דם לכיוון אחד, הוא בא לידי עמידה 
ומחדש אח״כ את פעולתו מתוך היפוך הכיוון של התכווצו- 
יותיו, כלומר הוא מזרים את הדם בכיוון הפוך. אין שסתומים 
לא בלב ולא בצינורות־הדם היוצאים לשני ציריו. מן הצינור 
( 7 ) העובר מתחת לאנדוסטיל יוצאים צינורות צדדיים לאורך 
סדקי־הזימים והם מתאחדים למעלה בצינור־דם אחד. נימי־ 
דם נעדרות, והרקמות הן המוצליות! לפיכך אין להבחין 


באסצידיות בין הדם ובין נוזלי־הרקמות. פיגמנטי־נשימה 
אינם מצויים, והדם אינו מעביר חמצן יותר ממי־ים רגילים. 
לע־מת זה מצויינת האסצידיה מכל שאר בעזד׳ח הידועים 
לנו במציאותם של תאי־דם ירוקים מכילי ואנאדיום(בדרגות־ 
חימצון שונות), שהוא קשור קשר אורגאנו־מתכתי במולקולה 
עשויה שרשרת של טבעות־פירול (בדומה למולקולות של 
צבעי־המרה); וכן הם מכילים גם חומצה גפריתנית חפשית. 
כיצד קולטת האסצידיה את הוואנאדיום ותפקידו של הוואנא־ 
דיום בגוף החיה עדיין הם בגדר חידה. לשם אגירתה של 
כמות־הוואנאדיום שבגופה, שלפעמים היא מגעת ל 15% 
ממשקלם היבש של "ואנאדוציטיבד אלה׳ צריכה אסצידיה 
אחת לשאוב 20 ממ״ע של מי-ים. כמו־כן מפליא הדבר שבעל- 
חיים יכול להכיל בתוך תאים, השרויים בפלאסמה ניטראלית, 
כמות של חומצה (לפי מימצא — הטעון בדיקה — עד כדי 
3% !), שבדרך־כלל היא מזקת לרקמה החיה. 

לאסצידיות מרובות יש צבעים מבהיקים שונים הודות 
לנוכחותם של תאי־צבע (נוסף על הירוקים גם חומים, אדו¬ 
מים׳ כתומים), מהם בולעי-אור ומהם מחזירי-אור. תאים אלה 
נתהוו, כנראה, מתוך תאים מסויימים בדם וברקטות, שהם 
משמשים להפרשה ( 0$ :ץ 00 ־ 111 ק 6 ת) ומכילים לפעמים גושים 
של חמרי־צבע. חמרים מסויימים מופרשים גם דרך השטח 
החיצוני של האיצטלה. 

גנגליון( 12 ) נמצא למעלה מחלל־הלוע, בין פתח-הכניסה 
ופתח־היציאה של המים. מן הגאנגליון מסתעפים סיבי־עצבים 
כלפי שני הפתחים, ובמידה מצומצמת גם לתוך דופן־הגוף. 
אין הגאנגליון שולט בפעולת־הלב! כל תגובותיו של בעל- 
החיים מצטמצמות למעשה בסגירה מהירה של שני הפתחים. 





483 אצמלניים 

"עצב־הגב", הנמשך מן הגאנגליון לכיוון אברי-המין, אינו 
מכיל סיבי־עצבים כלל. — מתחת לגאנגליון נמצא הומולוג 
לאונה הקדמית של יתרת־המוח, אך תפקידו של אבר זד. 
אינו ידוע. 

לפי הגודל המאכסימאלי של האסצידיות ולפי מהירות 
התפתחותן יש לשער, שהן מתבגרות ברובן בסוף העונה 



ר. מחזור־החיים של אסצידיה: מז האסצידיה המבוגרת ( 1 ) 
מופרשת ביצה ( 2 ), הצפה במים; טמנה מתפתח זח? ( 3 ) בצורת 
ראשז, שנהפך לבסוה לאסצידיה צעירה ( 4 ) קבועת־מקים 


הראשונה לחייהן ושכל מחזור־חייהן מגיע לידי סיומו בשנה 
אחת. — האסצידיות הן אנדרוגיניות׳ אך תאי־הזרע ותאי־ 
הביצה שלהן אינם מבשילים בזמן אחד, ומתוך כך נמנעת 
הפריה עצמית. ההפריה נעשית בביב ע״י זרע של אסצידיה 
אחרת, שהוא מובא עם זרם־המים. ביצי־האסצידיות מופרשות 
ע״י זרם־המים החזק דרך פתח־הביב! הן מכילות תאים 
בועיים ומסוגלות לצוף במים ולהתרחק מן האם. אע״פ שבין 
האסצידיה המושלמת ובעלי־החוליות אין כמעט כל דמיון, 
היא דומה מאוד בדרגות הראשונות של התפתחותה לבעלי־ 
מיתר פרימיטיוויים — למשל, לאזמלון (ע״ע). 24 שעות 
(בטמפראטורה של ״ 16 ) לאחר ההפריה מתפתח הזחל בצורת 
ראשן מוכשר לשחות במים, אלא שכושר זה עומד בו רק 
שעות מועטות ( 6 — 24 ). הזחל (ציור ב) הוא בעל זנב, שבו 
נמצא מיתר־הגב ( 1 ). משני צידיו ערוכים סיבי־שרירים, 
ומעליו נמצא מוח־הגב ( 2 ) בצורת צינור חלול. מערכת־ 
עצבים זו מתרחבת בקצה הקדמי לשלפוחית קטנה — מוח־ 
הראש ( 4 ) —, ובה שני אברי־חישה — אבר לשיווי־משקל 
( 6 ) ואבר לקבלת גירייי־אור ( 5 ). לאחר תקופה קצרה של 
חיי־תנועה חפשיים (ציור ד) יורד הזחל לקרקע־הים ונצמד 
אליו באמצעותן של שלוש בליטות. הזנב נעלם — בדומה 
להיעלמות הזנב בראשני־הצפרדעים — ועמו גם המיתר. 
צינור־העצבים נהפך לגאנגליון שמעל לחלל־הלוע. בלוטות- 
מין זכריות ונקביות מתחילות להתפתח, ולאחר זמן קצר 
מסוגלת האסצידיה ליצור ולהפריש תאי־מין. 

מצויה באסצידיות גם התרבות ע״י הנצה עם יצירת־ 
מושבות ז במקרה זה ממדי־הפרס מצומצמים יותר ומספרם 
של הפרטים מרובה יותר. מושבה כזו מתפשטת לפעמים 
על־פני שטחים נרחבים בצדם התחתון של סלעים׳ וכד׳. 

2 ) ו 3 ) תאליות וזחליות הן בעלות גוף עדין ושקוף ו 
לפיכך הן לפעמים בלתי־נראות, אע״פ שמספרן גדול מאוד. — 
מחלקת הג 06 ב 1311 וד כוללת 3 סדרות, שהחשובה שבהן היא 
זו של הסאלפות (ש 3 ק 531 ), שצורתן צורת חבית או מלפפון 
(ציור ג). האיצטלה, הסקפת את הגוף כולו, דקה ושקופה 
ודרכה נראים סרטי־השרירים ( 5 ), הדוחפים בהתכווצותם את 
המים דרך פתח־הביב בקצה האחורי של הגוף; בכוחה של 
דחיסה זו שוחה החיה בכיוון פתח־הפה. — הסאלפות חיות 


י אצטרולב 484 

גם חיי־בודד וגם חיי־מושבה, והן מתרבות בדרך חילוף- 

הדורות באופן מיני ואל־מיגי לסירוגים. 

מחלקת ה 3 ־נ> 3 ׳\זוע כוללת צורות חפשיות זעירות, שהן 

מותאמות לחיים בשכבות העליונות של מי־הים. זנבן, שהוא 

מכשיר־התנועה שלהן, מכיל מיתר שהוא מתקיים כל ימי- 

חייהן. למרות קטנותן אין הן בעלי־חיים פרימיטיוויים, אלא 

בעלות מבנה מסובך מאוד. מסתבר, שהן בעיקר צורות נאו* 

טניות ולא צורות־יסוד של הא׳. 
* 

,? 1 ^ 20010 ,/׳״;'//־:״./׳ , 63011 תזטז^ .!!' 1 ' - 

. 1950 ? 7/1 , ! 11 ־ 1 זמ 8 .[ . 14 ; 1937 — 1933 , 5 . 01 ׳י 

ע. פ. ל. 

אצ 9 קים, ע״ע מכסיקז, היסטוריה. 

אצטךבל ( 35 ז 01 נ 01 ז 51 ), האבר נושא הזרעים בצמחים חשופי- 
זרע, ביחוד בעצי־מחט. בדרך כלל בנוי הא׳ מציר 
מוקף קשקשים, שהם ערוכים בסדר לולייני. בא" של רוב 
עצי־המחט ערוכים הקשקשים זוגות־זוגות, זה על גבי זה. 
הקשקש התחתון נקרא קשקש־החפה והעליון—קשקש־הזרע. 
על קשקשי־הזרע נוצרות הביציות, שמהן מתפתחים הזרעים. 
בא" של הרבה מיני עצי-מחט הולכים קשקשי־החפה ונעל¬ 



י. אצטרובל של אורדירושלים ( 515 מ£ק 15 ג 1511 זח 1 ?) בשלמותו. 
יי. א. קשקש מאצמרובל של אורז־ירושלים; ב. שני זרעים; 
נ. בגף קרומית 


מים, ואילו קשקשי־הזרע מתקשים אחר ההפריה ונדבקים זה 
בזה ע״י שרף, שהם מפרישים. במינים שונים של עצי־מחט 
הא" שונים זה מזה בגדלם ובצורתם. בברוש הא׳ הוא קטן 
וכדורי, ברוב מיני־האורן הוא מארד, ויש מינים, שבהם מגיע 
ארכו ל 50 0 ״מ ומשקלו ל 5 ק״ג. בארז, באשוח ובכמה עצים 
אחרים מתפרק הא׳ לקשקשיו בשעת הבשלתם של הזרעים ז 
באשוחית, באורן ובהרבה עצים אחרים אין קשקשי־הא׳ 
נושרים מצירו, אלא הם מתפשקים והזרעים משתחררים מהם. 

אצ?ור 1 לב (מיוד צ 30 | 01 .( 0 <)צ 0 !> צסירסץסס [סףיצס״ — כוכב, 
— לוקח, תופס] = מכשיר לתפיסת־כו־ 

כבים), מכשיר אסטרונומי עתיק, שהיה בשימוש במדידות 
אסטרונומיות ובנווטות מן המאות ה 3 —ה 2 לפסה״נ עד המאה 
ה 18 לסה״ג. הא׳ הוא המצאה של המדע האלכסנדרוני(אולי 
של היפרכוס, ע״ע), אך בעיקר השתמשו בו ושיכללוהו 
התוכנים והאסטרולוגים הערביים ביה״ב, ביהוד אלזרקאלי 
מקות־ובה (במאה ה 11 ), ובהשפעתם נעשה השימוש בו רווח 
גם באירופה. — הא׳ הוא בעיקרו מד־זווית, ותכליתו הרא¬ 
שונה — קביעת גבהו של גרם שמימי מעל לאופק (או נטייתו 
מעל לקו־המשווה השמימי). פותחו כמה צורות של א׳: 
( 1 ) הא׳השטוח (תז 111 ז 113€ ק 15 ו! 13 ק), העשוילוח־עץאו לוח- 
מתכת מעגל, האם ([. )ן זט 31 בת) שדרך חור שבמרכזו עובר 
ציר, שעליו סובבים חלקים אחרים — הבנות. מעגל השפה של 




485 


אזנמרויב 


486 



אצטרו 5 ב ערבי־ספרדי ם! הסאה ח 13 

גב־האם מחולק חלוקה זוויתית, ועל פניו מסתובב סרגל או 
מחוג(ו^־ג 1 כ ;, 300 [> 311 ), שהוא נקוב לכל ארכו ומשמש קנה־ 
הבטה; כשהא׳ נתלה במישור אנכי, מאפשר המחוג, המכוון 
כלפי השמש או כוכב מסויים, למדוד את זווית־גבהו של 
הגרם השמימי שאליו הוא מכוון. הצד הקדמי של האם מכוסה 
מערכת של גלגלים (או טבעות) מסתובבים — העכביש, 
הרשת או הסבכה או. £1 ג, 1 דנט 11 שע 1 :>ד או 6 * 6 ז), 

שהם מעין מכונת־חישוב אסטרונומית: עליהם מסומנים קווי* 
אלמוקנטראת(ע״ע אפק) וקווי־אזימות, קווי־השעות לרחבים 
שונים, המלקה ושנים־עשר המזלות וכד , * מחוגים נוספים, 
שהם קבועים'באותו צד, ניתנים להכוונה כלפי כוכבים קבועים 
מסויימים׳ כגון וגה או ארקטורום. ( 2 ) הא׳ הכדורי העשוי 
בדמות הגלובוס י השמימי ומוקף רשת של טבעות עם סימוני 
חלוקה זוויתית, שהן מקילות על חישובים בטריגונומטריה 
כדורית.( 3 ) הא׳ הגל גל י או ה חיש ו ק י, שבו קבועים קטבי* 
השמים עם טבעות, שמסמנות את המילקה ואת כיווני רוחות- 
השמים! וכיו״ב אחרים הרבה.— בתקופה מאוחרת יותר נת¬ 
ווספו לא׳ עוד חלקים לצרכי מדידות גאודסלת (מדידת 
גבהים וזוויות), מעגלים לציון מעמד השמש בגלגל־המזלות 
בכל אחד מימות־השנה, ולפעמים גם ציוני נקודות וכיוונים 
בעלי משמעות אסטרולוגית. ע״י שימוש מתאים בא׳ יכול 
ספן בלב ים לקבוע את הרוחב הגאוגראפי והזמן האסטרו¬ 
נומי—הא׳ הוצא מכלל שימוש עם המצאת הסכסטנט (ע״ע). 

3 . 

הא׳ בספרות ישראל. חשיבות מרובה מכמה בחינות 
נודעת לא׳ גם בספרות המדעית העברית של יה״ב. הא׳ 
השכיח ביותר והמתואר בפרוטרוט בחיבורים המקוריים של 
חכמי־התכונה העבריים ובתרגומים העבריים המרובים מן 
הספרות הערבית היה הא׳ העגול השטוח, הנקרא בעברית 
בשמות משמות שונים. ב״ספר הישר״ (מן המאה ה 11 ) הוא 
נקרא משטר־הכוכבים (על־שם הכתוב "הידעת חוקות 
שמים אם תשים משטרו בארץ", איוב לח, לג), ויש בכינוי 
זה גם רמז ל״משפטי־הכוכבים״ — שמה של האסטרולוגיה 
בספרות־המחקר העברית. תרגום מיוונית הוא המונח משאת 
הכוכב ("משלי סינדבד"). ר׳ יהודה אבן תיבון משתמש 


במונחים חוג־החוזים ומאזני־החוזים 
("חובות הלבבות"). כינויים סתמיים 
לא׳ הם כלי־המחזה, כלי־ההבטה, כלי־ 

המבטים (בחיבורים ותרגומים שונים) 

וביחוד כלי-הנחושת, שהשתמשו בו 
ר׳ אברהם אבן עזרא (שחיבר ספר מיר 
חד על הא׳ בשם "ס׳ כלי־נחושת") 

ומחברים אחרים הרבה. מונח שאול מן 
הערבית הוא צפיחה, שכינו בו מין א׳ 

שטוח מתוקן. ארבעת החלקים הראשיים 
של הא׳ נקראו בעברית: א) אם, הוא 
הלוח השקערורי התחתון, שנקבעו בו 
שאר הלוחות השטוחים, הנקראים: ב) 

בנות! ג) רשת או שבכה, שמורכבת 
על גבי הלוחות ובה חצי־הקוטר המס¬ 
תובב המשמש קנה־הבטה! ד) גב או 
אתורי-האם, שעליו רשום מעגל ש״ס 
המעלות ועל גביו נתון הסרגל המתנועע, 

שהראב״ע ואחרים קוראים לו בריח ורב האי גאון (תשובות 
הגאונים, ד,וצ׳ הרכבי, עמ׳ 148 ) מכנה אותו מטוטלת. 
למסגרת־האם, שהיתה מחולקת. אף היא לש״ם מעלות, קראו 
חגורה, חיק, קו הסובב, עגולה קיצונה או תא. — הא׳ הכדורי, 
הקבוע על גבי תושבת מיוחדת, נקרא כלי בעל הכסא וגם 
כדור הגלגל. הא׳ המורכב מכמה טבעות בדמות גלגלים או 
חישוקים נקרא כלי בעל העזקות או בעל הטבעות. 

הדרשנים והפרשנים היהודיים בעלי־האלגוריה (ה״ממש- 
לים") במאות ה 13 וה 14 ראו בחושדהמשפט של הכוהן הגדול 
ובאורים ותומים מכשיר אסטרולוגי מעין הא׳. מרמזיו הסתו¬ 
מים של הראב״ע בפירושו לשמות כח, ו (ומדברי הנזיפה 
והגינוי של הרמב״ן נגדו, שם) נראה, שאף הוא החזיק בדעה 
זו. לעומת זה הביעו פרשנים שמרנים-את דעתם, שלא האורים 
והתומים אלא התרפים וה״קסמים" של בלעם היו כלי־אצטג־ 
נינות דוגמת הא׳ (ראה פירושי הרמב״ן והראב״ע לברא׳ 
לא, יט׳ וכן מנחת־קנאות לר׳ אבא מרי ב״ר משה, עט׳ 
ק״ו ואילך). 

בספרות־ההלכה שאחר חתימת־התלמוד אנו מוצאים חילו־ 



אצטרויב יזי׳עייזי ם.םע׳ 8 !ה טוביה" יר׳ טוביה הרופא. ויניץ־אד,. חס״ז 




487 


אצטרולב—אצילות 


488 


קי־דעות בעניין התר השימוש בא׳ ביום השבת. מדברי 
הרמב״ם: "כי לבד ספרי הנבואות או פירושיהם אסור לקרות 
בשבת או ביום טוב׳ ואפילו היה אותו הספר בחכמה מן 
החכמות"(פירוש־המשנה לשבת, כ״ג, ב׳), יש להסיק, שאסר 
לצפות בא׳ בשבת, ואילו הרשב״א והרמב״ן מתירים לימוד 
החכמות החולונלת בשבת ובהתאם לכך גם את השימוש בא׳ 
(תשובות הרשב״א, א׳, סי׳ תשע״ב! ד׳, סי׳ ק״ב). בשולחן- 
עריץ (או״ח, סי׳ ש״ז׳ סעיף י״ז) סתם המחבר כדעת הרמב״ם, 
אבל הוסיף: "ויש מי שמתיר וע״ם סברתו מותר להביט 
באצטרולאב בשבת״ (הגהת הרמ״א: ולהפכה ולטלטלה), וכן 
כתב המחבר (שם, סי׳ ש״ח, סעיף נ׳): "הרשב״א מתיר לטל¬ 
טל האצטרולאב בשבת וכן ספרי החכמה, ולדעת הרמב״ם 

יש להסתפק בדבר". 

1,. $£ .•וש 6 -.:מ$) 451101065 . 4 ) 61 ) 61 ) 5 ) 0 * 7.14 י ש 1 תגז 
005 ,חתבותססצ . 9 ;( 1920 ,תש 118 ג 1 ז£ 01£131 ס$ . 12 ^ 1£ ח־.> 511 ץ 11 ק 
0715 ) 41 .ס 10106 ) 45 )% 1617711 ע} X. ( . 1 > .ג 1 :> 0€5 ־ 2111 . 11 < 1 \נ 
) 45110106 ) 76 , 12 ) 0211 . 5 ; 1925 , ( 111 ^\ ,. 1 > 9£ . 11 . ¥1$$ וז 2111 א 
1 ( 7 ,׳ 111£1 ח 011 .* 1 ׳ ; 1927 , 0 \ 1 ,* 900 ) . 111 7156 * 5 ) 1 מי! * 
45(1010615 ) 1 ^ 1 ) 1171 ? * 7% ,־ 1€1 ט־ 921 ; 1932 , 0114 ^ 1 ) 16 /ס 
011 , 111 ,זז^ 11 ג 51 ז£? 0£ ץ£ז 1 ז $11 ) ) 10106 ) 45 ) 111 / 0 ) 5 ס 4 מ!.) . 

57), 1939; ]. 911125 1 \^31110 7166011 11 ) 101 ? 011 ( 1 י ג 5 סז , 

) 061 ) 1105 ) 111 ). 7 ,. 141 ; 1933 , 1 ) 1 ) 41 ? 0 ! 43 0 ) 01 )))? ) 4 . 1 ) 710 

; 1947 ,) 05110106 ? ) 4 10112 7 י 91011€1 . 9 ; 1943/50 , 1 ) 42014x41 
, 181$ ) ) 45110106 ) 16 01 < 1115101 { 7011 ) 76 ,• 11£1 ג< £0££1 א . 0 

. 1949 ,( 40 

ס. נ, צ, 

אציחןה, ע׳ע ח? 1 צות; יונים. 

אצ׳יזלי ( 11011 ( 12 :>:>^ , 011 ( 12 ^), משפחת־באנקאים בפי־ 
רנצה, שנתפרסמה ביהוד במאות ה 13 וה 14 והיה 
לה סניף ברודוס לשם חיזוק קשריה במזרח. האישיות הידועה 
ביותר ממשפחה זו הוא ניקולו א׳ ( 1310 — 1365 ), שכבש, 
כמצביאו של מלו־נאפולי, את קורינתוס שביוון וקיבל מן 
המלך את העיר בנסיכות. היה ידידו של פטראדקה ובוקאצ׳ו 
ובנה את הצ׳רטוזה (ע״ע) של סאן לורגצו על־יד פירנצה. 
הוריש את קורינתום לקרובו תיארי ( 1 זש 1 ת £3 ) א׳, שכבש 
את אתונה וערים אחרות ביוון, וצאצאיו שלטו בערים אלו 
עד שנכבשו ע״י התורכים במאה ה 15 . 

60545 ^ 80711 05 ( 1 , 2111£ ) 931 . 0 ; 1863 ,. 4 0/3 ־> שליגג 

עומד על כך, שאפשר לפרש גם את תורתו של שפינוזה 
כתורודא׳, אלא שהא׳ אצל שפינוזה היא הגיונית ולא ממשית. 
את תורת־ההיגיון של הגל מציינים לפעמים כהיגלו "אמאנא־ 
מיסטי", מכיוון שהוא נגזר כולו מתוך המושג של "ההוויה". 

. ¥01 , 10 ^ 10010 ( 7 . $704054 147 ( 10410 ) 10$ \ץ 17 ז 0810 ? י 2€ ח 1 ^ 

74117 הס^ 071054411 ( 1 107107 ( 414710 ( ,^ת 0111 ו 501 ; 336 — 329 .ק , 5 

; 50 - 49 .ק , 1902 , 110 ( 111050$ (? 1101407071 107 > 110/140 ( 0050 

,ש§ת 1 . 11 ; 1949 , 111407 407 110 ( 111050$ (? 10 ( 1 ,קק 3 תש 0135 

, 1941 , 104171145 ? ( 0 ^ 111050$/1 (? 10 (" 7 

ש. ה. ב. 

הא׳ ביהדות. — א) בפילוסופיה. המונח העברי א׳, 
הרווח בפילוסופיה העברית ובקבלה, נגזר — כנראה — מן 
הכתוב "ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם" (במד׳ 
.יא, יז), המורה על פעולה קרובה ביותר לא׳ בהוראתה 
המטאפיסית. מפני שתורודהא׳ רואה את מקורה של ההתהוות 
הקוסמית באלוהות, נקלטו כמה מיסודותיה של תורה זו 
ביהדות. היא ניכרת בם׳ "חכמודשלמה" (ז׳, כ״ה—כ״וי 
בוולגאטה לפסוק כ״ה מופיע, כנראה, לראשונה המונח הלאם׳ 
0 ! 31 ת 3 נזמ בהוראה זו), במשנתו של פילון, וביחוד בפילו־ 
סופיה הדתית של יה״ב. ואולם במידה שתורת־הא׳ רואה 
בהוויה תהליך של שפע ולא של יצירה, שהיא תלויה ברצונו 
החפשי של היוצר, התנגדו לה הוגי־הדעות מישראל (יהודה 
הלוי, רמב״ם, ועוד). אף ר׳ שלמה אבן גבירול, שמחייב את 
תורת־הא׳ בשאלה זו בכמה מפרטיה (למשל ב״מקור־חיים", 
שער ב/ א׳: "סדר לך בדמיונך את כל הנמצאים באופן 
שהאחד נושא את השני, והשני נשוא לו...״ — בדומה לפלו־ 
ט־נום [עי׳ למעלה]), נוטה לראות בבריאת־העולם גילוי של 
רצון היצירה האלוהית החפשית. 

לעומת זה נתקבלה ביהדות תפיסתה של תורת־הא׳ בנוגע 
להדרגיות של המציאות הקוסמית מן השלמות האלוהית המוח¬ 
לטת עד לדרגות הנמוכות של עולם־השפל. כן הודו כמה 
מהוגי־הדעות של יד,"ב, והרמב״ם בכללם, ברעיון השסע 
התמידי של הכוחות הנובעים מן הישויות העליונות אל העו¬ 
לם השפל, באופן שאף כמה מן הכוחות הנמוכים בטבע 
נוצרו, לדעתם, לא באופן ישיר ע״י הבורא, אלא בהשפעת 
כוחות בעלי דרגה גבוהה מהם. ביחוד השפיעה תורת ההקרבה 
וההשפעה של הכוחות העליונים על הנמוכים בחוגיהם של 
בעלי־המסתורין ובחוגי הפילוסופים, שנטו לשירה ולדרכי 
ההשראה הפיוטית, ומכאן גם התפשטותו של רעיון זה בקבלה. 

י. גוטמן, הפילוסופיה של היהדות, תשי״א, מפתח, עדך אצי¬ 

לות! י. קלצקין, אוצר המונחים הפילוסופיים, ערך אצילות! 

, 1 , 11440101 / 075 \ 405 . 11105 (? . 114 ( 407 . 1 ( 0050 ,^ז 3 רחט 6 א .ם 

, 541015711 ^ 4 ( 1 ( 014/15 ( 1/1 770/145 07 ( 18 \ , 1 תש 01 ו 51 . 0 ;.££ 533 

. 1100 ג 311 ות£ .¥ .$ 

0 . 

ב) בקבלה. לסי תורת־הקבלה מתגלה האל המתעלם, 
הנקרא אין־סוף, מתוך הא׳ שלו. כל המקובלים מסכימים, שאין 
הא׳ תהליך, שהוא נובע ממהותו של אלוהים בהכרח, אלא פעו¬ 
לה חפשית. הא׳ היא מחודשת ואינה קדמונית, וגם אינה בריאה 
יש מאין, כלומר, אין בה משום חידוש תחום מחוץ לגדר- 
האלוהות. הא׳ היא תהליך בתוך האלוהות ועשר הספירות 
הם השלבים של תהליך זה. נחלקו הדעות על מעמדה של 
הספירה הראשונה לגבי הא׳: כמה ממקובלי-ספרד סברו, 
שספירה זו, ורק היא בלבד מכל הספירות, קדמונית היא 


כקדמותו של אין־סוף ולא נאצלת ממנו, כי היא הרצון הקד¬ 
מון של האלוהות שלא נתחדש. לדעתם נאצלו הספירות לא 
מאין־סוף אלא מן הספירה הראשונה (דעת אסכולת ג׳רונה). 
אח״כ נדחתה דעה זו וגם הספירה הראשונה נחשבת לנאצלת. 
הא׳ אינה תהליך זמני, אבל בנוגע למקצת ספירות הודו 
מקובלים אחדים (בעקבות ר׳ עזריאל), שנאצלו בזמן. לדעת 
ר׳ משה קורז־וברו יש לא׳ "זמן לא־זמן", כלומר מידה זמנית 
משלה, שאינה מידת זמננו. לכאורה פוסקת הא׳ בספירה 
האחרונה, אבל לאמיתו של דבר, נמשכת השלשלת הרצופה 
של ההוויה גם בשאר העולמות בלא כל הפסקה, ובנקודה זו 
נסתבכו שיטות־הקבלה בבעיות מסובכות. — "עולם הא׳" 
נקרא תחום־הספירות, שהוא למעלה משאר שלושת העולמות 
של "בריאה, יצירה ועשיה". תורה זו נתפתחה בקבלה בסוף 
המאה ה 13 , בקבלת האר״י הקדימו לארבעת עולמות אלה את 
"אדם קדמון".—בשם "מסכת א׳" נקרא ספר קטן, שחוקרים 
אחדים (ילינק, ד. ניימרק) ראו בו את הספר הראשון של 
ספרות־הקבלה כולה. ספר זד" שבו כבר מוצאים אנו את 
תורת ארבעת העולמות הנזכרים, לא נתחבר קודם תחילת 
המאה ה 14 . 

ג. שלום, התפתחות תורת ארבעת העולמות, תרביץ, ב—ג. 

ג. ש. 

אצילים׳ מעמד של בני־אדם, שיש להם דרגה גבוהה בחברה" 
ועל יסוד השתייכותם למעמד זה יש להם ןנמדה 
עדיפה במדינה מבחינה משפטית, מדינית וחברותית. ההש¬ 
תייכות למעמד־הא׳ באה עפ״ר בירושה. ההבדל בין "אצילות" 
ו״אריסטוקראטיה" הוא במה שאצילות היא מושג משפטי 
ואילו "אריסטוקרטיה" (ע״ע) היא מושג סוציולוגי. 

שכבה מנהגת של א׳ הופיעה כמעט בכל המדינות 
מראשית־התפתחותן. שכבה זו נוצרד" לדעתם של כמה מן 
החוקרים (ביחוד של פרנץ אופנהימר, ע״ע),כתוצאהמיתרון- 
כוחם הגופני של הרועים ואחר־כך—גם של ראשי־השבטים, 
קציני־הצבא, הנסיכים והמפקדים, ששיעבדו את עובדי־האד- 
מה, ומתוך כך נעשו מעמד של א׳. 

1 . האצילות ביוון העתיקה. בתחום התרבות היוונית 
כבר מוצאים אנו בתקופתו של הומרום במחיצת המלך קבוצה 
של בני-אדם מיוחסים, שמכנים את עצמם 4010x01 (הטובים 
ביותר) וטוענים, שהם צאצאי־אלים. בספארטה, תסאליה, 
אפירוס ומקדוניה החזיקה האצולה בעמדתה השלטת עד 
המאה ה 4 לפסה״נ. אבל באתונה ובערים אחרות גרמו ההת¬ 
פתחות הכלכלית והתפצלות מפלגתית בתוך האצולה לכך, 
שא׳ יחידים (כמו פיסיסטראטוס באתונה או קיפסלום בקו* 
רינתוס) העמידו את עצמם בראש החוגים הבלתי־מרוצים 
(סוחרים, בעלי־מלאכה, איכרים עמוסי־חובות) ונעשו מושלים 
יחידים ( 1 סי!״״ 0 ו>ס^, שצימצמו את השפעתה של האצולה 
בכללה. אך גם אחר הרפורמה הדמוקראטית של קליסתנס 
(ע״ע) היתה לבני המשפחות המיוחסות עמדה חשובה בקהל 
האתונאי והדוב של האישים הבולטים באתונה (תמיסטוקלס, 
פריקלס, אפלטון, ועוד) היה מבניהן של משפתות אלו. רק 
.אחר המלחמה הפלופונסית נשתנה המצב ובאוליגרכיות של 
המאה ה 4 לפסה״נ גברה השפעתם של סוחרים ובעלי־מלאכה 
עשירים שלא מבני הא׳. 

2 רוסי. בזמן העתיק ביותר, שיש לנו ידיעות עליו 
(המאה ה 6 לססה״נ), היה מח־המלכים ברומי. כמו ביוון. 



491 


אצילים 


492 


מוגבל ע״י ה״פאטריצים", בעלי-הקרקעות הגדולים. מראשיהן 
של משפחות אלו הורכב הסנאט ומשנת 500 בערך נשארו 
למלכים רק תפקידים דתיים, ואילו התפקידים המשפטיים 
והצבאיים עברו לידי הפקידים הגבוהים (פרטור, קונסול)׳ 
שהיו בניהן של משפחות פאטריציות (ע״ע רוימי׳ היסטוריה). 
אצולה זו הסתייגה באופן חמור מן הפלביים, כלומר האיכרים, 
בעלי־המלאכה והסוחרים המועטים. נישואים בין פאטריצים 
ופלביים נאסרו. מן המאה ה 4 ואילך נבחרו גם פלביים 
לעמדות גבוהות ובערך בין 250 — 150 לפסה״ג נתפתחה א׳ 
חדשה פאטריצית־פלביית( 00151111:38 ),ששלטה בסנאט, ומתוך 
כך גם במדינה. השפעתה של שכבה זו נתמעטה במאות 
האחרונות של הרפובליקה הרומית כשעלו לגדולה סוחרים 
עשירים ( 165 נ 11 ן> 6 = פרשים, ז. א. אנשים שהיה ביכלתם 
לשרת בצבא עם סוס), חוכרי־מיסים ( 1 ״ 1103 ל 1 !ק), באנקאים! 
ובתקופוודהקיסרים (אחר 30 לפסה״נ) בטלה השפעת הא׳ 
מבחינה מדינית, אע״פ שמבחינה חברותית נשארה האריס־ 
טוקראטיה הסנאטורית המעמד המכובד ביותר. רק אחר שנת 
100 לםה״נ בערך נתמעטה השפעתו של מעמד הא׳ גם 
מבחינה אחרונה זו ובסוף המאה ה 3 נעלמה לגמרה. 

3 . הא׳ באירופה במאות הראשונות של יה״ב. 
שכבה של א׳( 16111186 !£) היתר! קיימת בתוך השבטים 
הגרמניים עוד קודם שבאו שבטים אלה במגע עם האימ¬ 
פריה הרומית. משפחות־הא׳ נחשבו בדרך כלל (כמו אצל 
היוונים הקדומים) לצאצאי־אלים ומתוכן בחרו להם השבטים 
את נסיכיהם ואת מנהיגיהם במלחמה. כשנכבשה ארץ חדשה 
קיבלו הא׳ חלקות־אדמה רחבות, שעובדו בשבילם על-ידי 
המשועבדים. 

הדרגה המשפטית הגבוהה־ביחס של עמדת־הא׳ הובלטה 
ע״י החוק, שעל הריגת־אציל היה הרוצח חייב תשלום של 
כופר ( 86111 ־ 61 ^), שהיה גדול מפי שלושה עד שישה, ולפ¬ 
עמים עוד יותר מכן, מכפי שהיו חייבים לשלם על הריגתו 
של אדם חפשי פשוט. 

כשקמה בסוף המאה ה 5 לסה״ג ע״י כיבושיהם של קלובים 
(ע״ע) ויורשיו מלכות הפראנקים רתבת־ההקף, היה'המלך 
זקוק לשם הנהלתה ליועצים ועוזרים מרובים, ובדרך זו 
נתפתח מעמד של "אצילות־שירות". הם נקראו בשם "מלוים" 
(בלאטינית 51101165 ט־ 11 ח 3 ) או 73551 ו 7355311 (מלה קלטית, 
שמובנה הוא "משרת"). אצולה חדשה זו נתמזגה עד מהרה 
באצולה הישנה. הא׳, משרתי־הסלכות, היו בעלי אחוזות 
גדולות, שהיו קניינם הפרטי או ש״הושאלו" להם ע״י המלך 
(ע״ע פאודליזם). מתוך צאצאיהם של הא׳ הללו קמה (מן 
המאה ה 9 לערך) האצילות הגבוהה: הדוכסים (בלאט׳ ^ 11 >), 
רוזני־הספר (בלאט׳ 131-01110 ״), הרוזנים (בלאט׳ 0011165 ), 
וסגני־הרוזנים (בלאט׳ £5 במ 10€00 ז\). 

מן המאה ה 8 ואילך אנו מבחינים בהתפתחות נוספת. עד 
אותה תקופה היו הגייסות הגרמניים חיל־רגלים של איכרים 
חפשים, שהונהגו ע״י א/ מכיוון שצבאות־הערבים, שאיימו 
על מלכות־הפראנקים מ 720 ואילך, היו מורכבים בעיקרם 
מפרשים, היו גם מלכי־הפראנקים מוכרחים להקים להם חיל 
כזה. באותו מצב עצמו נמצאו מתחילת המאה ה 10 מלכי- 
גרמניה במלחמותיהם במאדיארים. 

ההשתתפות בקרב מעל גבי סוס חייבה הכנה יסודית 
ואימונים מתמידים. לפיכך הוצרכו הנסיכים והא׳ הגבוהים 
לפרנס את פרשיהם, ופירושו של דבר באותם הזמנים היה: 


"להשאיל" להם אחוזות קטנות עם מספר של איכרים, שעבדו 
בשבילם. פרשים או אבירים אלה נעשו אצולה חדשה נמוכה 
יותר, שהקדישה את עצמה לשירות במלחמה. מבחינה חברר 
תית נתלכדו הא׳ הגבוהים והנמוכים למעמד סגור, שהסתייג 
באופן חמור מבעלי־המלאכה והאיכרים ויצר צורות קבועות 
בחיי־החברה ובחינוך (ע״ע אבירות). 

מן המאה ה 12 ואילך חדרו גם בני־אדם בלתי־חפשים 
למעמד זה: בני־איכרים בעלי-כשרון, שמילאו תפקידים חשו¬ 
בים בחצרותיהם של הנסיכים והא׳ הגבוהים. "משרתים" אלה 
(בלאט׳ 1 ז: 15 ״ 1 בח), שקיבלו אחוזות מאדוניהם, נתמזגו במשך 
המאות ה 13 וה 14 בחברודהאבירים. הרוב הגדול של מש- 
פחות־הא׳ בגרמניה, צרפת, איטליה הם צאצאים של "מינים־ 
טריאלים" כאלה. 

מן המאה ה 13 ואילך היתד, ההתפתחות המדינית של 
גרמניה שונה מעיקרה מזו של צרפת, ודבר זה נתבטא גם 
במעמדם של הא׳ בארצות הללו. 

4 . ג ר מ נ י ה. בארץ זו געשו הא׳ הגבוהים (דוכסים, נסי¬ 
כים, רוזני־ספר, רוזנים) שליטים עצמאים, שהיו כמעט בלתי- 
תלויים בקיסר (ע״ע גרמניה, היסטוריה). משפחות-א׳ אלו 
היו רשאיות להתחתן עם בני משפחות־השליטים באירופה 
מאחר שנחשבו כשוות להן מלידה ( 611 ^ 118 ־ 111 נ 1 ״ 6 < £1 ). מצד 
אחר יצאו ממשפחות אלו הכמרים הגבוהים (ארכיהגמונים, 
הגמונים וחברי המנזרים העשירים). לאלה האחרונים היה 
אסור להתחתן, ומפני-כן בא במרוצת־הזמן הקץ על משפחות 
הרבה של האצולה הגבוהה. 

הא׳ הנמוכים, שתארם היה ״פריהר״ (- 10111611 ?) או בארון 
או "אביר" ( 811161 ), היו בדרך כלל תלויים בנסיכים. רק 
חלק קטן מהם, ביהוד בגרמניה המערבית והדרומית, עמד 
תחת שלטונו הישיר של הקיסר ובמאה ה 16 ניסה לשווא 
להתקומם לתקפם הגובר והולך של הנסיכים (ע״ע סיקינגן). 
מצבה הכלכלי של שכבה זו הורע משהתחילה כלכלת־הממון 
במאה ה 13 , ומספר לא מועט מהם הפך ל״אבירים שודדי- 
דרכים", שהתנפלו על שיירות־סוחרים ואפילו על איכרים 
אמידים. 

מספרם של הא׳ הנמוכים גדל, מפני שמ 1356 ואילך היה 
הקיסר רשאי, לפי הדוגמה הצרפתית (ע׳ למטה), להעניק 
זכויות־אצילות לכל אדם, ובדרך זו קיבלו זכויות אלו לעיתים 
קרובות אזרחים עשירים מתושבי־הערים או קציני־צבא ופקי־ 
די־ממשלה (״אצילות־המכתב״ — 30161 ) 8116 ). כך הוענקו 
זכויות־אצילות גם לכמה יהודים במאה ה 17 ואחריה. מ 1806 
ואילך היו גם הנסיכים הגרמניים רשאים להעניק אצילות. 
בדרגה הנמוכה ביותר של הא׳ עמדו אלה, שצויינו ע״י המלה 
״ 70 (=־מן), שנקבעה בין השם הפרטי ושם־המשפחה(למשל, 
171111161 ת 70 037101 ). 

למרות עלייתה של הבורגנות והשינויים שבאו בסדרי- 
הצבא במאות האחרונות של יה״ב, היתה לא׳ השפעה מרובה 
בארצות הגרמניות במאה ה 16 ובתחילת המאה ה 17 . הא׳ 
היו המכריעים באספות־המעמדות (א׳, כמרים גבוהים, באי- 
כוח הערים), שהחליטו על המיסים. השפעה זו נתמעטה 
במחצה השניה של המאה ה 17 עם עליית האבסולוטיזם (ע״ע 
אוסטריה! פרוסיה! ומדינות גרמניה אחרות). הא׳ נעשו 
משרתי־הנסיכים. אך החזיקו בזכויותיהם היתרות (למשל, 
באותן, שלפיהן היו פטורים ממיסים או רשאים לשלוט על 
איבריהם) וקיבלו את המשרות הגבוהות בצבא ובמינהל- 



493 


אצילים 


494 


המדינה. לפעמים קרובות עבדו את עבודתם פקידיהם 
הבורגניים. 

פריווילגיה מיוחדת של הא׳ היו הפידאי־קומיסום(בלאט׳ 
״ז 115$0 ״מז 0 ) 161 ) £1 — כלומר, רכוש, שנמסר לידיים נאמנות), 
ז. א. האיסור למכור או לחלק אחוזות מסויימות של א׳ או 
אף להטיל משכנתות עליהן. פריווילגיה זו הונהגה לראשונה 
בספרד של המאה ה 15 , ומכאן הועברה לגרמניה במאה ה 17 . 

בהשפעתן של תנועת-ההשכלה, המהפכה הצרפתית והמ¬ 
אורעות של שנת 1848 בוטלו במשך המאות ה 18 וה 19 רוב 
הפריווילגיות המשפטיות והכלכליות של הא/ אך הא/ שהיו 
בעלי אחוזות גדולות, החזיקו במקומותיהם בבית העליון 
( 611113115 ־ £161-1 ) של הפארלאמנטים באוסטריה ובמדינות של 
האימפריה הגרמנית. ע״י עשרם של הא׳ וכן בתוקף העובדה, 
שהמשרות העליונות בהנהלת־ר,מדינה נשארו בידיהם, שמרו 
הא׳ בארצות אלו על עמדה בולטת בחברה ובמדינה עד אחר 
מלחמת־העולם 1 . ב 1918 בוטלו ברפובליקה הגרמנית החדשה 
כל הפריווילגיות, שנשתיירו בידי הא/ באוסטריה החדשה 
ובצ׳כוסלובאקיה נאסר אף השימוש בתארי־האצילות (רוזן, 
בארון, וכד׳). 

1110 / 101 "£ , 2 זזנ! 55 תו:£ .£ 1 ) 110 . 8 

." 1932 , 110 /:>' 1  1 ! 0£63 ז^> — סטיה מן הראוי והיאה), 

נוסף על אצילות החצר והקרקעות קמה בצרפת אצילות- 
המשרות. כך אנו מוצאים מן המאות ה 15 וה 16 ואילך אצילות 
של השופטים ( 6 ל 0 ז 16 > 001116556 — ״אצילות־הגלימה״ — על 
שם הגלימה׳ שהשופט מתעטף בה), אצילות של חברי המו¬ 
עצות העירוניות( 6100116 16 > 001116556 — "אצילות־הפעמוך, 
ספני שהיועצים היו מתאספים עם צילצולו של פעמון־העיר), 
וכד/ ב 1789 היו בצרפת כ 4,000 משרות, שהבטיחו לבעליהן 
מעמד של אצילות, ובסך הכל כ 25,000 משפחות של א/ 

כמו בגרמניה כך אף בצרפת היתד, הפריווילגיה החשובה 
כיותר של הא׳ כלולה בשיחרור מתשלום־מיסים׳ ביחוד מן 


ה״טאי״ ( 131116 ) — מס־הקרקעות. זכות אחרת העניקה לא׳ 
יחם מיוחד בבתי־הדין. אך השפעת הא׳ כמעמד מנהיג הת¬ 
חילה עוברת במאות ה 17 וה 18 לידי הבורגנות, וממעמד זה 
ככר יצאו במאות אלו המנהיגים הגדולים בחיי הרוח והכל¬ 
כלה. ובמידה ידועה גם בהנהגת־המדינה. 

הפריווילגיות של הא׳ בוטלו במהפכת 1789/90 . נפוליון 
(ע״ע)הקים אצולה חדשה, אך לואי ווו/\ 1824—1814) x ) 
החזיר לאצולה הישנה את זכויותיה. המהפכה של שנת 
1848 ביטלה שוב זכויות אלו, ואילו נאפוליון 111 ( 1852 — 
1870 ) חידש את תארי־האצילות, בלא שהעניק לא׳ זכויות 
מיוחדות, ומצב זה קיים בצרפת עד היום. 

. 1939/40 ,. 701 2 , 1016 ) 0 *^ * 1 * 5001 1 ^ 1 , 810011 

6 . ארצות השפלה (הולאנד ובלגיה). התפתחות הא׳ 
במדינות אלו היתה דומה לזו שראינו בגרמניה ובצרפת. 
הפריווילגיות בוטלו בימי המהפכה הצרפתית. תארי־הא׳ 
עדיין הם קיימים והזכות להעניק אותם נתונה למלך. 

7 . ש ו וי י ץ. ביה״ב היתד, קיימת כאן, כמו בגרמניה, אצי¬ 
לות של בעלי-אחוזות. אח״כ נתיישבו א׳ מרובים בערים, 
ובכמה קאנטוגים היו עד סוף המאה ה 18 השכבה השלטת 
ה״משפחות המסוגלות לשלטון". 

א. מ. י. 

8 . בריטניה. כשהאנגלו־סכסים (ע״ע) כבשו את אנגליה 
במאה ה 5 היתד, קיימת בתוכם, כמו בתוך שאר השבטים 
הגרמניים, שכבה של א׳(ע׳ למעלה). התואר של האציל היה 
1 ז 60 (כיום: 1 ז 63 ). במאות ה 7 וה 8 הפכה אצילות זו לאצי¬ 
לות בשירות־המלך ותארם של הא׳ היה מאז 681111 § ובלאט׳ 
011165 ;* — מלווה. אלה היו הא׳ הגבוהים ובצידם היתה 
קיימת אצולה נמוכה יותר, שהיתר, מורכבת מן ה״חיילים" 
( 5 מ§ 1116 ), שהם דומים ל״אבירים" בגרמניה וצרפת. הללו 
היו תלדים במלך או בא׳ הגבוהים. 

אצולה אנגלו־סכסית זו נעלמה אחר כיבוש הנורמאנים 
ב 1066 . ויליאם 1 ראה את כל הארץ כרכושו הפרטי והעניק 
אחוזות גדולות למנהיגי־צבאו ולכמורה הגבוהה. אבל הוא 
נתן להם לא שטחים גדולים רצופים, אלא שטחים קטנים- 
ביחס, שהיו מפוזרים באיזורים שונים של אנגליה. ע״י כך 
נמנע מאחוזות הא׳ ליהפך לנסיכויות עצמאיות, כמו שאירע 
בגרמניה ובצרפת (עי , למעלה). 

במקרר,־מלחמה היו בעלי האחוזות הגדולות מחוייבים 
להעמיד לרשותו של המלך מספר מסויים של פרשים, שאף 
הם קיבלו מבעליהם אחוזות (השווה למעלה). בדרך זו נת־ 
חלקה האצולה האנגלית לשכבה גבוהה יותר של באדונים 
( 0 ז 3 ל, מלה לאטינית מיה״ב, שפירושה = "איש"), שקיבלו 
את אחוזותיהם מן המלך, ולשכבה נמוכה יותר של "אבירים" 
( 5 ז 01£11 * 1 ),שהיו תלויים בבארונים. כשאבירים אלה נעשו 
בעלי אחוזות גדולות, נתעלו לפעמים והגיעו למעמד של 
האצילות הגבוהה. 

האצולה הגבוהה והנמוכה. באנגליה, שלא כמו באר¬ 
צות אחרות, לא נתגבש מעולם ההבדל בין האצולה הגבוהה 
והנמוכה במשפחות מיוחדות. סיבת הדבר היא מה שתארי 
האצולה הגבוהה, דוכס, מארקיז, רוזן ( £311 ), סגן־רוזן 
( 715001101 ) ובארון לא ניתנו אלא לראשיהן של משפחות 
מסויימות, בעוד ששאר בני־המשפחד, לא נבדלו במעמדם 
מבניהן של משפחות האצולה הנמוכה. בניהם ובנותיהם של 
בעלי התארים הנזכרים, במידה שלא ירשו את התואר, עדיין 



495 


אצילים 


496 


הם נקראים בשם "לורד" (ונשותיהם בשם "ליך , "), אם הם 
בני דוכסים, מארקיזים ורוזנים, או "נכבד" (ש 1 ג 31 ז 11011011 ), 
אם הם בניהם של סגני־רוזנים ובארמנים, אבל אין בכך אלא 
משום "תואר־אדיבות" ( 11116 ,( 001111:68 ) בלבד. גם האצולה 
הנמוכה יש לה תארים משלה, והם ה״בארונט" (- 0 ז 83 
61 !!), — תואר, שעובר בירושה לראש המשפחה, ו״אביר" 
( 10112111 ), שאינו עובר בירושה כלל. מקובל לכנות מארקי* 
זים, רוזנים, סגני־רוונים ובארונים בתואר "ארד" בצירוף 
שם המשפחה, את בניהם של שני הסוגים הראשונים וכן את 
בניהם של דוכסים בתואר "לורד" בצירוף השם הפרטי ושם 
המשפחה, ובאאנים ואבירים בתואר "סר" בצירוף השם 
הפרטי ושם המשפחה. את נשיהם של בעלי כל התארים הללו 
מכנים בתואר "ליז־י" בצירוף שם המשפחה, ואת בנותיהם 
של בעלי שלושה תארי האצילות הגבוהים ביותר — בתואר 
"לידי" בצירוף השם הפרטי ושם המשפחה. 

בני המשפחה הצעירים ביותר של בעלי תארים של האצולה 
הגבוהה והנמוכה דינם כדין שאר האזרחים, והם ידועים בשם 
״ג׳נטרי״ ( 7 נ 1 ת 06 , מן המלה הלאטיגית 8 ת 6 @ = משפחה), 
ז. א. בניה של משפחת־מיוחסים, ורק מבחינת מעמדם החב¬ 
רותי עדיפים הם על בניהן של שכבות אחרות. לא תמיד 
יושבים הם באחוזותיהם או ממלאים תפקידים בכמורה, 
בקצינות ובפקידות של המדינה — מקצועות, שהיו מקובלים 
•במקצועותיהם המסורתיים < לפעמים הם עוסקים גם במסחר 
ובתעשיה. גם בין בעלי תארי־האצילות מרובים הם העוסקים 
במסחר׳ ומצד שני, מרובות הן המשפחות של פקידי־מדינה 
ושל בעלי־מלאכה וסוחרים, שנתעשרו ושראשיהן קיבלו 
תארי־א׳. בזמן האחרון נעשה רווח המנהג להעניק תארים 
כאלה גם לאמנים, אנשי־מדע ומנהיגי־פועלים. מפני-כן אין 
אנו מוצאים באנגליה אותה התבדלות חברותית בין הא׳ ובין 
שאר המעמדות כמו שעדיין היא מצויה בגרמניה ובצרפת. 

מעולם לא היה מעמד־האצילים באנגליה פטור מתשלומי- 
מיסים, וכן לא היתה לו זכות־שיפוט לגבי איכרים חוכרים, 
שיושבים על אדמת־האציל. מסמך־היסוד, הקובע את זכויות־ 
היתר של הא/ היא ה״מאגנה כארטה", שהשיגו הבארונים 
והרוזנים ב 1215 , כשנתרופף כוחה של המלכות. החשובות 
בין הזכויות הללו הן זכותם של הא׳ להישפט רק ע״י חב- 
ריהם־למעמד השווים להם ( 65 ז 3 ק, בלאט׳ "שווים׳/• מכאן 
הפינוי *"#ק, שבו מכונים בעלי התארים של האצולה הגבוהה, 
הרשאים להשתתף בישיבות של בית־הלורדים), וכן הזכות 
להשתתף באופן אישי במועצת־המלד, שממנה נתפתח 
הפארלאמנט. מזכויות אלו היו נהנים רק הבארונים והרוזנים, 
וכן שאר בני הדרגות של האצולה הגבוהה, שנתווספו 
במאה ה 14 (דוכסים, מארקיזים) ובמאה ה 15 (סגבי־רוזנים), 
ואילו מעמדם המשפטי של בני האצולה הנמוכה ושל כל בני 
משפחותיהם של ה״שווים" היה כמעמדם של שאר בני־העם. 
כשנתחלק הפרלמנט (ע״ע) במאה ה 14 לבית-הלורדים ולבית 
התחתון ($תסמז 1 מס 0 0£ 901156 ), ישבו נבחרי האצולה 
הנמוכה בבית התחתון ביחד עם נבחריהם של אזרחי־הערים. 
מתחילה ישבו בו כנציגיו של מעמד מיוחד, ולאחר זמן בוטל 
גם הבדל זה, והאצילים היושבים בבית התחתון לא נכנסו 
לתוכו אלא על סמך בחירתו של כלל הבוחרים באיזור־הבחי־ 
רות. עם זה יש לציין, שבמאות ה 17 —ה 18 היתה לאצולה 
הנמוכה — שנציגיה היו אז הרוב של חברי בית־הבבחרים — 
השפעה מרובה על המדיניות האנגלית. כמו־כן היו אז אצילים 


אלה ( 65 ז״!ף 5 ) שופטי־השלום במחוזות והמינהל המקומי היה 
בידיהם עד הרפורמות, שבאו במינהל ובשיטות־הבחירות 
במאה ה 19 . כמו־כן גרמו לירידת־כוחם גידול השפעתם של 
הבורגנים והפועלים במאות ה 19 וה 20 והשינויים שבאו 
בשיטות־המיסים. אך עדיין נודעת לה, לאצולה, השפעה 
חברותית חשובה ועדיין היא פעילה בחיים הציבוריים והמדי¬ 
ניים יותר מכפי ערכה המספרי באוכלוסיה. 

, 2 ) £1011 £71 /ס /(■ 1115101 €0715111111107101 116 ' 7 

10711 ) 140 01 /( 1115107 £0715111111107101 116 ד ,*) ££1 ! .* 1 .ם ; 1908 

. 1938 , 87150171 

ג. א. — א. מ. י. 

9 . סקאנדינאוויה. בדומה לאירופה המרכזית והמער¬ 
בית נתפתחה הפאודאליות בדאניה ובשודיה רק מן המאה 
ה 12 ואילך. בשתי מדינות אלו זכו הא׳'להשפעה מכרעת: 
המלכים נבחרו בהן ע״י הא׳ ובדרך כלל היו תלויים בא׳ אף 
בהנהלתם של העניינים הכספיים והצבאיים. רק מ 1660 ואילך 
הצליחו מלכי ד א ני ה לרסן את כוחה של האצולה הישנה. 
הם הזמינו לחצרותיהם אישים מארצות אחרות, ביחוד מגר¬ 
מניה, שמהם באה אצילות־החצר (כמו בצרפת), והם קיבלו 
את ד,מזירות הגבוהות. הא׳ היו פטורים ממיסים וניצלו את 
איכריהם. לעומת זה הביא הלחץ הנמרץ על הא׳ מצד המלך 
קארל וצ ( 1660 — 1697 ) בשוודיה לא רק לידי עלייתם של 
פקידים גבוהים למעמד של אצילות חדשת אלא אף לידי 
שיפור מצבם של האיכרים. 

בדאניה נצטמצמו הזכויות של הא׳ בסוף המאה ה 18 
ע״י פעולתו של המיניסטר סטרונזה (ע״ע), והתחוקה של 
1849 ביטלה את כל הפריווילגיות שלהם. אך ההשפעה המדי¬ 
נית של הא׳ נשארה בתקפה עד סוף המאה ה 19 מתוך עמדתם 
של הא׳ ב 8 ת 1511 )מ 3 ״ 1 (הבית העליון של הפארלאמנט). 
השינויים, שבאו במדינה בעקבות התחיקה ב 1901 וב 1915 
(ע״ע דניה, היסטוריה), שמו קץ להשפעה זו. 

בשוודיה חזרו הא׳ והגבירו את כוחם במאה ה 18 , ורק 
השינויים, שהוכנסו במעמדם במשך ימי-מלכותו של גוס־ 
טאף ווו ( 1772 — 1792 ), והתחוקה מ 1809 ביטלו את רוב 
זכויותיהם של הא׳. אעפ״ב עדיין נשארה בידם השפעה 
ניכרת על המדיניות עד שהורחבה זכות־הבחירה ב 1918 (ע״ע 
שודיה, היסטוריה). 

בנורוגיה איבדה האצולה הישנה את השפעתה במאה 
ה 16 לטובת האצולה החדשה של הדאנים, שנשתלטו בארץ. 
אך האיכרים נשארו חפשים והפארלאמנט הנורווגי ביטל את 
האצילות לגמרה בחוקים של 1815 — 1818 . 

. 1950 , 1$ 0170111011071 ) 5/071 \ 6715 י $1 ,מס 155 ז 03 . 81 

10 . איטליה. התפתחותה של האצילות בארץ זו במאות 
הראשונות של יה״ב היתה דומה לזו שבגרמניה ובצרפת. מן 
המאה ה 12 ואילך רכשו להם בורגנים עשירים של הערים 
אחוזות גדולות, וע״י כך נכנסו לתוך מעמד־הא׳. מוצאן של 
הרבה משפחות־א׳ באיטליה הוא מאזרחים כאלה. עמדתם של 
הא׳ במדינות האיטלקיות, שקמו בסוף יה״ב (ע״ע איטליה, 
היסטוריה), היתה עיווה לעמדת הא׳ בשאר הארצות של אירו־ 
פה המרכזית והמערבית. יחיד במינו היה המצב בפירנצה. 
כאן נדחו הא׳ מן המשרות הציבוריות ע״י הבורגנים, ששלטו 
בעיר בתוקף התחוקות מ 1293 ו 1358 , ורק תחת שלטונם של 
דוכסי־טוסקנה (ע״ע), כלומר, מן המאה ה 16 ואילך, הוחזרה 
עמדת־הא׳ לןשנה. 

על ההתפתחות המיוחדת של האצילות בונציה ע״ע ונציה. 

*זי •* 



497 


אצילים 


498 


לא׳ באיטליה היה חלק ביכר בהתקדמות הרוחנית, שבאה 
עם תקופת ההשפלה במאה ה 18 , ובצד המוני־האומה השתתפו 
אף הם במלחמות-השיחרור של המאה ה 19 . לפי התחוקה 
של איטליה המאוחדת ( 1861 ) ניתנה למלך הזכות להעניק 
תארי־אצילות. 

.* 1930 , 10 * 110110 1110 * £1 1 ? 1 > 10 * 810 , 5011111 

11 . ספרד. מן המאה ה 12 ואילך אפשר להבחין כאן בין 
שכבה של א׳ גבוהים, שנקראו בשם "אנשים עשירים" 
( 6$ ־ 1 ( 110011 100$ ז), ובין א׳ נמוכים, שנקראו בשם "אידאלגוס" 
( 05 § 6131 ! 11 — אבירים). ההשפעה המדינית של הא׳ הגבוהים 
צומצמה ע״י מלכי קאסטיליה ואראגון במאות האחרונות של 
ית״ב(כמו בצרפת), ומעמד הא׳ הפך כאן לאצילות של החצר 
והפקידות. מן המאה ה 16 ואילך נקראו הא׳ הגבוהים בשם 
ה״גדולים"( 16$ >מ 3 ז 8 ) ־ ואף בפועל היו בעלי אחוזות ענקיות. 
לעומת זה נתדלדלו ה״אידאלגוס״ במשך המאות ה 16 וד, 17 , 
ועם זה סירבו, בדומה לחבריהם בצרפת, לעסוק באיזו עבודה 
כלכלית מועילה. תמונה מפורסמת של אידאלגו עני צייר 
סרונטס (ע״ע) בסיפורו "דון קישוט". ואולם בתחוקות הליב¬ 
ראליות של המאה ה 19 ( 1812 , 1869 , 1876 ) איבדו הא׳ את 
הפריווילגיות, שהיו להם. ב 1931 ביטלה הרפובליקה הספר¬ 
דית את תארי־הא׳ והחליטה על הפקעה מרחקת־לכת של 
נכסי־הא׳. חוק זה בוטל ב 1940 והא׳ חזרו וקיבלו חלק גדול 
מן הקרקעות, שהופקעו מהם. 

12 . הונגאריה. לאחר שהמלך אישטון (ע״ע) אירגן את 
ארצו לפי הדוגמה הגרמנית׳ נתפתחה עד מהרה אף בהונגא־ 
ריה אצולה גבוהה ונמוכה. ב״מגילת־הזהב״ ( 1222 ) קיבלו 
הא׳ זכויות רחבות, כמו חופש ממיסים, זכויות בשיפוט, וכן 
את הזכות להתקומם למלך בכוח אם יפגע בזכויות אלו. ספר־ 
החוקים של ורבצי(ץ 662 לז 6 יע), שנתפרסם ב 1514 — 1517 , 
ניסח את כל הזכויות של הא׳ גם כלפי המלך וגם כלפי 
האיכרים המשועבדים, והחוקים הללו נשארו בתקפם עד 
שנת 1848 . 

לפי החוקים הללו היתד, קיימת בהונגאריה אספת־מעמדות 
בעלת שני "בתים": בית עליון, שבו ישבו בעלי האחוזות 
הגדולות ("מגנטים", כלומר גדולים, מלאטינית * 11 מ§ 3 מ 1 ) 
ונסיכי־ד,כנסיה, ובית שני, שבו ישבו באי־כוחה של האצולה 
הנמוכה ושל אזרחי הערים המועטות. בדומה לבית התחתון 
באנגליה, היתה לו, לבית שני זה, ההשפעה המכרעת. — מן 
המאה ה 16 עד ה 19 התנגדו הא׳ ברובם לשלטונה של שושלת־ 
האבסבורג ואף אירגנו כמה התקוממויות לה (ע״ע הונגריה, 
היסטוריה). מעמד־ד,בורגנים היה בארץ חקלאית זו חלש וחוץ 
מזה היה ברובו גרמני. מפני־כן היו כאן הא׳, בניגוד לארצות 
אחרות באירופה, גם באי־כוחה של ההתקדמות הרוחנית 
והתרבותית במחצה הראשונה של המאה ה 19 . שיחדור־ 
האיכרים ב 1848 פגע קשות באצולה הנמוכה. אך ההתפתחות 
המדינית והכלכלית של הארץ הביאה עד מהרה לביקוש גדול 
של פקידים במינהל־המדינה ושל קצינים בצבא החדש, שהוקם 
על יסוד חובת־ההגנה הכללית, ולמשרות אלו נכנסו א׳ הרבה. 
ביחוד היה המינהל המקומי בידיהם, וכך נשארו א׳ אלה, 
ביחד עם המאגנאטים, בעלי־המדינה עד 1945 , כשהשתלטותם 
של הרוסים בארץ שינתה את המשטר המדיני והחברותי 
מיסודו. 

. 1910 , ¥ * 011 * 1 * £0 1 * 13 , 11 ג 02 זג 1 \ .מ 

א. ם. י. 


13 . רוסיה. השכבה הראשונה של האצולה הרוסית יצאה 
מתוך הסקאנדינאווים, שהשתלטו על השבטים הסלאוויים 
המזרחיים במשך המאה ה 9 . מסביב לכל נסיך ונסיך נתאגד 
חבר־ידידים, "דרוז׳יניקים״^זחחס״איץק}/), שכל אחד מהם 
היה קשור לא ברשות המרכזית, אלא באישיותו של הנסיך. 
הדרוז׳יניקים, או' כפי שנקראו בצורתם הקיבוצית ־. ה״דרו־ 
ז׳ינה״( 2 חזג>^ץק 1 /), היו השכבה הראשונה של הא׳ ברוסיה. 
תפקידם העיקרי היה צבאי! והם גם היו חיל־המשמר של 
הנסיך. 

עם המעבר של מרכז־השלטון למוסקווה, פריקת העול של 
הטאטארים והניצחון של הכוח הצנטראליסטי נהפך שירות 
הא׳ מעט־מעט לשירות מדיני. מכיוון שמוסקווה היתד, דלה 
מבחינה כלכלית היה האציל הרוסי בא על שכרו לא בכסף 
ולא במיטלטלים, אלא בקרקעות׳ שלא היה בהן מחסור בשט¬ 
חים האינסופיים של מזרח־אירופה. אבל לקרקע לא היה ערך 
אלא אם כן היתד, מעובדת. ולפיכך היה האציל מקבל בעד 
שירותיו לרשות לא רק קרקע אלא אף את האוכלוסיה, 
שהיתה יושבת על הקרקע. מכאן שהתפתחותה של האצילות 
ברוסיה היתד, קשורה בניצחון של הכוח הצנטראליסטי 
ובשיעבוד האיכרים והצמדתם לקרקע. 

מחיסולו של שלטון־הטאטארים עד זמנו של פיוטר הגדול 
( 1682 — 1725 ) נקראה האצילות הרוסית בשם "בויארסטוו" 
( 0780 ק 8 ס 5 ). מקור המלה לא ברור; אפשר, שהיא נובעת 
מן המלה מ 60 (קרב), שמעידה על הקשר שבין הא׳ ותפ¬ 
קידיהם הצבאיים, ואפשר מן המלה ״בארין״ ( 11 מק 63 ) — 
"אדון". הבויארים לא היו ממוצא אחד. מהם היו צאצאי- 
הדרוז׳יניקים, מהם היו צאצאי טאטארים שנתבוללו ברוסים, 
ומהם היו מהגרים מליטה. האציל היה בעל נחלה(גמז״ידסס), 
שקיבל בירושה מאביו או מבני־משפחתו. הוא היה חפשי 
משיעבוד לרשות. תהליך החיסול של הפאודאליזם היה קשור 
בסוף המאה ה 15 ובמשך המאה ד, 16 במלחמות־דמים בין 
הנסיכים הגדולים של מוסקווה—איון 111 (ע״ע), נסילי 111 
(ע״ע) ואינן 1¥ (ע״ע) — ובין מעמד־ה״בויארים". חלק מן 
הבויארים הושמד והשאר נעקרו מנחלותיהם והוגלו למקד 
מות־נכר, בעיקר לספר המזרחי והדרומי, שעליו הוצרכו 
לשמור מפני פלישת הטאטארים, או לספר המערבי, כדי להגן 
כאן על מוסקווה מפני ליטה־פולניה. מתוך כך איבדה האצו¬ 
לה הרוסית את שרשיה ואת מסרתה, וגורלה נתקשר בגורלה 
של הרשות. האציל נעשה "דבוריאנין"(חהחמקספן/), אף- 
על־פי שהמלה "בויאריך נשארה אף היא בשימוש עד סוף 
המאה ה 17 . ואולם גם את המלה "דבוריאנין" כבר מוצאים 
אנו בסוף המאה ה 12 ומקורה במלה ק 80 )/ (חצר): הוא 
בעליהם של בית וחצר והשדה שמסביבם. חלקת־האדמה של 
הדבוריאנין לא היתה "נחלה", אלא "אחוזה" 
100786 * 00 ), שקיבל לא בירושה, אלא מתנה מן הרשות 
בעד שירותיו. היתה זו תקופה של ביטול חופש־הא׳ כלפי 
הרשות וביטול חופש־האיכרים כלפי הא׳. הא׳ במוסקווד, 
הבירה היו מיוחסים מן הא׳ שבערי־השדה. 

התהליך של שיעבוד הא׳ לשלטון המרכזי, שבו התחילו 
איוואן ווו ואיוואן /\ו ("האיום"), הושלם על-ידי פיוט ר 
הגדול ( 1682 — 1725 ). בימיו נקראה האצולה ברוסיה בשם 
הפולני "שליאכטסטוו" (עיין להלן, הא׳ בפולניה). האצולה 
נעשתה עכשיו צמודה בהחלט לרשות, כמו שהאיכרים הוצמדו 
לא׳. בדרגת-מעמדם של הא׳ לא הכריעו עוד המוצא ויחוס־ 



499 


אצילים 


500 


האבות אלא מידת הקירבה לחצר־המלוכה והשלב בסולם של 
הביורוקראטיה, ב 1722 הנהיג פיוטר את ד,"טבלה של הדרגות" 
(^ז 30 <ן 0 736638 ) — השלבים בסולם של הפקידות 
וההתמנות. הז־רגות הללו הגיעו עד ל 14 במספר. בל דרגה 
וסימניה החיצונים. נקבעו מספר משרתיו של האציל ומספר 
כלי־הרכב שלו וצורתם, ואפילו מקומו בבית־היראה. בימי 
פיוטר נצטרפו לאצולה הרוסית כל מיני בני־בלי־שם, שבאו 
מאירופה, בעיקר מגרמניה. 

שנות 1762 — 1861 הן תקופת־הפריחה של האצילות ברו¬ 
סיה. ב 1762 נשתחררו הא׳ משירות־חובה לרשות, שהשאירה 
בידיהם את האחוזות ואת האיכרים. ראשיתה של תקופה זו 
היתד, נעוצה בדיכוי המרד של פוגצ׳וב (ע״ע), 1772 , וסופה — 
בשיחרור האיכרים משעבוד גופני לבעלי־האחוזות. ב 1785 
הכריזה יקטרינה 11 (ע״ע) על הא׳ כעל בני מעמד מיוחס: 
נאסרה קבלת א׳ מן המעמדות הנמוכים! האצילות התחילה 
עוברת בירושה? רק אציל היה רשאי להיות אדון לאיכרים 
משועבדים לו! האציל היה יכול לבחור בכל שירות, שרצה 
בו; היה פטור ממיסים ומעונש־מלקות * היה יכול לאבד את 
תארו רק ע״י פסק־דין של א/ ובידי הא׳ היו נתונים ענייני- 
ההנהלה המקומיים. פעם ב 3 שנים היו מתוועדים הא׳ של 
המחוז (ן/ 63 ץ) והפלו ( 17660003 ) לשם דיון על העניינים 
הפנימיים של המעמד. היו שני סוגים של א׳: א׳ בעלי אצי¬ 
לות עוברת בירושה ( 407860006 ג 1070 ז) וא׳ בעלי אצילות 
אישית ( 303006 ). הראשונים היו מחולקים לשש דרגות: 
מא׳, שזכו באצילות לפי צו־המלך׳ עד א׳ בעלי יחוס קדום. 
רק ילדיהם של בעלי הדרגות החמישית והשישית היו מת¬ 
קבלים לשלושת בתי־הספר המיוחסים ביותר. בעלי האצילות 
העוברת בירושה היו רשומים בספר־הא׳ המיוחד של כל 
פלך. ב 1858 הגיע מספר הא׳ בעלי האצילות המתנהלת 
ל 609,973 בעוד שהא׳ בזכות עצמם מנו 276,809 . 

ירידת האצילות ( 1861 — 1917 ). עם ביטול ההצמדה 
של האיכרים לקרקע ( 06006733960780 >!) ב 19 בפברואר 
1861 איבדו הא׳ הרוסיים את עובדיהם־חינם. בעד הקרקע, 
שנמסרה לאיכרים, קיבלו הא׳ תשלום גבוה מאוצר־ד,מלוכה. 
לא׳ נשאר חלק־הארי של האחוזה. בניגוד ליונקרים הפרו¬ 
סיים ולבארונים הבאלטיים, לא גילו הא׳ הרוסיים כשרון- 
הסתגלות לתנאים הכלכליים החדשים, שהיו מבוססים על 
עבודה שכירה. הא׳ שקעו בחובות, והאחוזות עברו ברובן 
לידי האיכרים ובמיעוטן — לידי העירונים. כתוצאה מכך 
עזבו הא׳ את האחוזות וזרמו לשירותים הממלכתיים בעיר. 
ב 1864 , עם יצירת ה״זמסטוו" (הנהלת־הכפרים המיוחדת), 
נשללה מן הא׳ הזכות של הנהלת העניינים המקומיים. ב 1874 
הוטלה גם על הא׳ החובה של שירות צבאי. הא׳ נבדלו עכשיו 
משאר האוכלוסיה בעיקר להלכה: בתארי־הכבוד, במדים 
ובשלטים שלהם. האציל היה יו״ר ביחידת ה״זמסטוו", במועצה 
לגיוסי־צבא, בבית־משפט־השלום ובמועצת־החינוד. 

התרבות הרוסית בתור־הזהב שלד, (במאה ד, 19 ) היתד, 
מתחילה תרבות של א׳. מן הא׳ יצאו רוב הסופרים הוגי- 
הדעות, שנלחמו במשטר הישן מתוך הכרה בליקוייו הגדו¬ 
לים. ובניגוד ליונקרים הפרוסיים היה חלק מן הא׳ הרוסיים 
חדור הכרה שזכויותיהם של הא׳ מבוססות על אי־צדק. 

מהפכת פברואר( 1917 ) ביטלה את כל זכויות־הא׳. כשעבר 
השלטון לידי הקומוניסטים, באוקטובר 1917 , התחיל החיסול 
הגמור של הא׳. במשטר הסובייטי נעשתה המפלגה הקומו¬ 


.( ניסטית המעמד המיוחם ברוסיה (ע״ע רוסיה? קומוניזם 

8. 14. 060766889, /(0688 סזסאטסץק 78 סס 
00383, 1908; 8. 833£ ץ 5 — 83 >!ס 80 זגס - 

£3008, 06300 0070088 00383 סזסאססץק , 
1888; 8. 0. !<31096801<88, 1<>00 ^ 0 0 קז x08 
0070000, 1908—1910; 18 £ 1 000110 11070088 ,מ - 

- 0038 — 0381108 . 0 . 14 ; 1918 , 800000 8 800 
, 03 ץ? £068063 8 4 ן 60£3333 < 4 , 8300X00 

00 ק 0070 סח 14. ])40310x08, 0900X8 .ת ; 1907 
- 03370 .<£> . 0 ; 1918 ,ז< 1 קץ 387 ץא 0)100x00 
. 1924 , 800.03 7006 ז{ 0 ז 0 , 008 

14 . פולניה. ראשיתה של האצילות בפולניה קשורה 
בלחצם של הגרמנים על הסלאווים מגדות האלבה התחתי. 
תחת לחץ זה היגרו סלאווים אלה מזרחה בסוף' המאה ה 8 
ובתחילת המאה ד, 9 והשתלטו על הסלאווים שעל גדות 
האודר התחתי, הווארטה והוויסלה העילית. מנהיגיהם נעשו 
השכבה הראשונה של הא׳ בפולניה. במאות ד, 11 — ד, 12 כבר 
היתד, לגדולים שבא׳ אלה (מאגנאטים) השפעה מרובה על 
מהלך־העניינים. האצולה הפולנית בכללה נקראה בשם 
שליאכטה ( 521301113 ) — מלה, שמקורה גרמנית עילית 
קדומה( 5131113 — בית־אב). שאיפתם של הגרמנים אל המזרח 
(״ 0516 3011 ״ 2 ״ 3 זס) והמלחמות הפנימיות, שפרצו בפו¬ 
לניה, הפכו ארץ זו למחנה צבאי עם ערי־מבצר, שבראשן 
עמדו אבירים — מהם פולנים ומהם זרים, שנטמעו בפולנים. 
במאה ד, 14 כבר נסתמנו באצולה הפולנית שלוש שכבות: 
השכבה הראשונה היתה זו של הא׳ ממש ( 061105 ״), שהיו 
בעלי חוקת־אבירים ( 1111630 ״ 05 [) ובעלי זכויות, שעברו. 
בירושה, ורובם היו בעלי תואר של "רוזן" או "נסיך". א׳ אלה 
היו בעלי השלטון השיפוטי המקומי בכפרים והיו חפשים 
מכמה התחייבויות כלפי השלטון המרכזי. השכבה השניה של 
הא׳ היתד, זו של אגשי־הצבא הבינתים, של החיילים מן 
השורה. השכבה השלישית היו ראשי־כפר (ה״סולטיסים") 
ואף מן האיכרים הפשוטים בעלי חלקת־אדמה קטנה. על רצח 
של אציל מיוחם היה הרוצח נקנס לטובת המלך ב 60 גדיוונים 
( 3 נ 1 ^\׳ 25 ז§ — מין מטבע), על רצח של אציל מן השורה ב 30 
גז׳יוונים׳ ועל רצח של אציל מן האיכרים — ב 15 גז׳יוונים. 
סופם של הא׳ מן השכבה השלישית היה שנטמעו באיכרים 
או שעלו לדרגות־הא׳ הגבוהות יותר. השפעתם של הא׳ 
בפולניה עד המאה ד, 14 היתה קשורה בחשיבותם מבחינה 
צבאית. ההתפתחות הציבורית של שני העמים הסלאוויים 
הגדולים — הרוסי והפולני — היתה הפוכה: בעוד שברוסיה 
השתלטה מעט־מעט המלוכה על האצולה השתלטה בפולניה 
האצולה על המלוכה, על העיר ועל הכפר. תהליך זה התחיל 
ב 1374 , כשד,א׳ בפולניה שוחררו מעול של מיסיס? הוא גבר 
ב 1572 ׳ כשפולניה קיבלה משטר של מלכות נבחרת (והמל¬ 
כים׳ שהיו אסירי-תודה לא׳ שבחרו בהם, התחילו מחלקים 
זכויות לא׳ ביד רחבה), ונסתיים במאה ה 17 , כשפולניה כבר 
נמצאה בהחלט בידי הא׳ והכנסיה הקאתולית. במאה ה 14 
עלה ערך ה״סימיק", המוסד המחוקק המחוזי, שבו שלטת 
ה״שליאכטה" שלטון גמור. כדי לפרסם חוק חדש, מם חדש, 
פקודת־גיום — היה המלך מוכרח לפנות לסימיקים. בסים — 
המוסד המחוקק המרכזי — שלטו הא׳ ביחד עם ראשי־הכנסיה, 
האוניברסיטות והערים. הכוח המוציא־לפועל נמצא בידי 
האצולה העליונה, אבל אף לאצולה הנמוכה היה ערך ידוע 
במוסד המחוקק. מ 1423 ואילך היה האציל בעל-ד,אחוזה רשאי 



501 


אצילים 


502 


לפטר ולפנוית ראשי־כפר. התהליך של הצמדת האיכרים 
לקרקע נמשך מ 1496 עד 1573 . ב 1496 הוגבלו זכויותיהם של 
העירונים: רכישת־אחוזות נעשתה זכות מיוחדת של הא׳ על 
שום שירותם בצבא. במחצה השניה של המאה ה 16 נעשו הא׳ 
ביחד עם הכמורה המעמד המחוקק היחידי; העירונים נדחקו 
ברובם מתחום החקיקה, אע״פ שבמאה ה 17 עדיין השתתפו 
ב״סים" באי־כוח של ערים מועטות. מן המאה ה 16 עד חלוקת־ 
פולניה בסוף המאה ה 18 היתד. האצולה הפולנית "בעלת- 
הבית" של המדינה. הא׳ היו מקור התחוקה והשיפוט: הם 
בחרו במלכים, עמדו על משמר־המדינה, ניהלו מלחמות וכרתו 
בריתוידשלום. במאות ה 17 וה 18 היתה פולניה למעשה 
רפובליקה( 01113 ק 05 ק; 112002 ) אריסטוקראטית, שבראשה עמד 
מלך שנבחר, אך לא שלט בפועל. הא׳ היו גם בעלי־הקר־ 
קעות, שאליהן היו צמודים האיכרים! וכן היו הא׳ בעלי 
המשרות הגבוהות בשלטון ובכנסיה, וישבו ב״סים" ובסנאט. 

מרידות הפולנים בשלטון הרוסי ב 1831 ו 1863 גרמו לרדי¬ 
פות קשות של הא׳ הפולניים, שעמדו בראש המרידות: הרבה 
מן הא׳ הוגלו, הרבה מהם היגרו מן הארץ ואחוזותיהם 
הוחרמו. והרפורמה האגרארית בפולניה הקונגרסאית ( 1864 ) 
העבירה לידי האיכרים את רוב הקרקעות של הא׳. 

בהתאם לסעיף 96 של חוקת פולניה מ 1921 בוטלו כל 
הזכויות המיוחדות של הא׳. — האצולה הטביעה את חותמה 
על התרבות הפולנית, שהיתה בעיקרה חדורה רוח רומאנטית. 

, 165111 * 3 ? .!/ ; 1890 ,*)" 7 ז! ■ 111101 ? , 12653 ) 1:11 . 51 

א. אח. 

15 . המזרח הרחוק. מן האלף השני לפסה״נ היתד. רווחת 
באסיה הדרומית והמזרחית האמונה, שיש משפחות ממקור 
אלוהי, שהן זכאיות לכהונה ולשלטון כאחד. יש מחלוקת 
בדבר, אם הדמיון בצורותיה של אמונה זו בארצות שונות 
מקורו בתנאי־חברה דומים או במוצא מארץ אחת. בסין 
גרמו חילופי־השושלות המרובים לשקיעת האצולה, ובעת 
החדשה שרדו ממנה רק משפחות אחדות, שהן ממונות על 
הטקסים והקרבנות מטעם המדינה לכבוד אבותיהן. בראשן 
עומדת משפחת קונג׳ שמתייחסת על קונפוציוס (ע״ע). מש¬ 
פחות אלו שמרו על עמדתן גם בקהיליה ה״לאומית" של סין 
(אך לא ב״עממית" הקומוניסטית). וכשירד ברבות הימים 
מעמד־הא׳ בסין ירד גם בהודו־סיןובסיאם׳ ולעומת זה 
שמר על מקומו בטיבט. כאן הוא מתייחם על המלכים, 
ששלטו בארץ ביה״ב המוקדמים, ועל המשפחות, שהעמידו 
כוהנים מפורסמים במשטר התאוקראטי, שבא אח״כ. כאן 
יורד ערכו רק כיום, עם גידול'השפעתה של סין ה״עממית" 
בטיבט. 

בין עמי־הערבה שמצפון וממערב לסין, ממונגוליה עד 
הוולגה, התנשאו צאצאיו של ג׳ינגיס חאן (ע״ע) על מש־ 
פחות־הא׳ הקודמות להם, מפני שכמעט רק הראשונים היו 
מתמנים כמושלי האוכלוסיות הנכבשות. התואר המסרתי 
שלהם "חאן"("שליט", תואר מלכותי שנתנוון) בא מתוך 
כינוי־הכבוד הקשור במנהיגות של שבט. בתוך האוכלוסיות 
המוסלמיות נקראו הנמוכים שבשליטים אלה "שולטנים". 
האצולה ("העצם הלבנה") כללה גם בני־אדם ממוצא אחר, 
אלא שהדרגות שלהם בסולם־האצילות היו נמוכות יותר. 
תאריהם היו: "בפ" ("מפקד", ממקור תורכי), "טרכאן" 


("פטור" ממיסים ושירותים אחרים) ו״באטיר" (שיבוש של 
״באהאדור״ — "גיבור־מלחמה"). ואף תארי-אצילות אלה 
בטלו עם התפשטותו של השלטון הקומוניסטי. 

ב י א פ א ן מולכת שושלת אחת מראשית־ימיה של המדי¬ 
נה וענפיה השונים נעשו במשך הזמן שכבת־א׳ ניכרת. 
שכבת־א׳ אחרת היו משפחות ראשי־השבטים של המתיישבים 
הקדומים, אלא ששכבה זו התחילה יורדת עם הנהגת הרפור¬ 
מות החברותיות והמדיניות הגדולות בימי הקיסר קוטוקו 
( 645 — 654 ). קצתה נבלעה בשכבה השלישית "השמות הגדו¬ 
לים" (דימיו): הפאודאלים, שחשיבותם גברה מן המאה ה 13 
ואילך. לאחר שוויתרו הא׳ על סמכויות־השלטון בשנת 1869 , 
נתארגנה האצולה ביאפאן לפי המתכונת האירופית. ב 1884 
חולקה האצולה הגבוהה. "משפחות הפרחים" (קואזוקו), 
לחמש דרגות: מ״נסיך" עד "בארון". התארים עברו בירושה 
לבנים הבכירים, ומספר בעליהם של תארים אלה היה מתחי¬ 
לה 509 : צאצאי הקיסרים והפאודאלים. מספר זה גדל עם 
הענקתם של תארי־אצילות למצטיינים בשירות־המדינה, 
וביחוד במלחמה. האצולה הנמוכה (שיזוקו) כללה את צאצ¬ 
איהם של חיילי־המורשה (סאמוראי) שבמשטר הפאודאלי. 
היא מנתה עוד בתחילתה קרוב ל 600,000 משפחות, מה שפגע 
בחשיבותה. במאי 1947 (כשהחוקה היאפאנית החדשה נכנסה 
לתקפה) בטלה האצולה ביאפאן, אך רישומיה בחיי־החברה 
עוד לא נמחו. 

הודו היתה מפוצלת מן האלף השני לפסה״ג בין שליטי- 
מחוזות, שנקראו בשם "ראג׳ה" (מושל) או "מאהאראג׳ה" 
(מושל גדול). הללו נחשבו לגילגולי־אלים והעם האמין, 
שבעורקיהם נוזל "דם לבן", שהוא שונה מזה של בני־תמותה 
פשוטים. עקבות השפעתם של המושגים הללו עדיין הם 
ניכרים גם במאלאיה, ובעבר היו ניכרים גם באינדונזיה 
ובבורמה. פלישות מן החוץ חוללו תמורות בהרכבה של 
האצולה בהודו! נתרבו ההתייחסויות של משפחות אצילות 
על נכרים מפורסמים, כגון על מלכי-פרס הקדומים, על אלכסנ¬ 
דר מוקדון(גם במאלאיה ואינדונזיה), על שאול מלך ישראל 
(בפאקיסטאן של עכשיו ובאפגאניסטאן), על מוחמד והקרו¬ 
בים לו. שליטי בית־מוגול חילקו את הודו במאות ה 16 וה 17 
בין מושלי־מורשה, שמתוך צאצאיהם נתפתחה אצולה חדשה. 
מושלים כאלה, 'שהעמידו את עצמם אח״כ תחת חסות ברי¬ 
טית׳ הוכרו כראשי־מדינות: "נסיכי־הודו". רובם הוסיפו 
להיקרא בשם "ראג׳ה" או "מאהאראג׳ה", אך לתארים אלה 
זכו גם הודים הרבה, שנחשבו לבעלי-אחוזות בלבד ולא 
ל״נסיכי־הודו". כן היו בין "נסיכי־הודו" בעלי תארים מיוח¬ 
דים להם בלבד. מעמדם המיוחד של "נסיכי־הודו" בטל עם 
ביטול השלטון הבריטי בהודו ובפאקיסטאן ועם הפקעת 
מדינותיהם ע״י הממשלה ההודית החדשה שבזמננו, ואילו 
התארים של "ראג׳ה" וכד׳ עדיין הם קיימים. 

בהשפעתם של המיסיונרים קמו במאה ה 19 באיים של 
האוקיינוס השקט מלכויות-ילידים בעלות אצולה לפי הצורה 
האירופית. ממלכויות אלו שרדה רק אחת׳ באיי טונגה. 

אב. נ. ם. 

אצילים בישראל. מעמד מיוחד בישראל מבחינת 
חובותיו וזכויותיו היה לבני-לוי, וביחוד לזרע־אהרן, שמשום 
תפקידם המקודש הוטלו עליהם מצוות מיוחדות, שברובן היו 
מכוונות לשמור על יחוסו של מוצאם (ויקרא כא, א—טו). 



503 


אצילים 


504 


מעמד של א׳ היה, כנראה, גם לקבוצות של אישים בעלי 
עמדות מכובדות, כאותם השבעים מזקני־ישראל שעלו עם 
משה ואהרן ההרה (שמות כד, א, י, יד), וכנראה הם שנקראו 
"אצילי בני ישראל" (שם כד, יא). על שבעים איש מזקני־ 
ישראל, "זקני העם ושוטריו", מסופר גם שהאלוהים אצל מן 
הרוח אשר על משה ונתן עליהם למען ישאו אתו במשא העם 
(במדבר יא, טז—יז, כד—כה, ל). 

בתקופת המלוכה קם ליד חצרות־המלבים מעמד מיוחס 
של חצרנים ופקידים, שקיבלו שדות וכרמים בשכר שירותם 
ונחשבו לשרי־אלפים ושרי־מאות (שמואל־א כב, ז). מכאן 
נוצרה ברבות הימים שדרה של רמי־מעלה: שרים (ישעיה 
א, כג! ג, ד! ירמיה לח, כה, כז; הושע ה, י! ז, ג ז יג, י * 
ובב״מ), קצינים (ישעיה א, י ! ג, ו, ז ! כב, ג! מיכה ג, א, ט), 
גדולים (מלכים־ב י, יא; ירמיה ה, ה), ראשים (מיכה ג, א, 
ט, יא), הרים (מלכים־א כא, ח, יא! ירמיה כז, כ* לט, ו), 
אילים (מלכים־ב כד, טו! יחזקאל יז, יג), רבים (ירמיה מא, 
א). בכמה מקומות במקרא נזכרים הם בהקבלה לפשוטי־העם: 
"שרי יהודה ושרי ירושלים... וכל עם הארץ"(ירמיה לד, יט). 
שרים אלה כיהנו ברובם גם כשופטים. את אלה מהם שבכוח 
עשרם הכבידו על עניי־הארץ המשילו הנביאים לקציני- 
סדום (ישעיה א, י). 

כמה מנכבדי־יהודה שהגלו לבבל עם המלך יהויכין שמרו 
גם בגולה על דרגתם ורמת־חייהם וכששבו מן הגולה ( 538 
לפסה״נ) הביאו עמהם יותר משבעת אלפים עבדים ושפחות, 
מאתיים משוררים ומשוררות, למעלה משבע מאות סוסים, 
מאתיים פרדים, ארבע מאות גמלים וששת אלפים חמורים 
(עזרא ב, סדי—סט). מלבד ראשי־האבות נזכרים כמנהיגי־ 
העם באותה תקופה זרובבל בן שאלתיאל, הכוהן הגדול 
יהושע בן יהוצדק וששבצר "הנשיא ליהודה" (עזרא א, ח), 
שהורש מינה אותו פחה (נציב) בארץ יהודה. 

גם בתקופת עזרא ונחמיה אנו מוצאים את מעמד השרים 
(עזרא ט, א—ב! ח, כט < י, ח, יד! נחמיה ד, י! י, א! יא, א! 
יב,לב) והחרים(נחמיהב,טז! ד,יג! ה, ז!ו,יז!ז,ה!יג,יז), 
וביחד עמהם נזכרים הסגנים (עזרא ט, ב! נחמיה ב, טז! 
ד, ח, יג! ה, ז! ז, ה! יב, מ < יג, יא). כמו בימיהם של מלכי- 
יהודה גדלה גם בתקופה זו צעקתם של עניי־העם על הת¬ 
נהגותם האכזרית של השרים כלפיהם. ובידי נחמיה עלה 
להכריח את השרים באלה ובשבועה להשמיט את החובות 
שהם נושים בדלת־העם ולהחזיר ללווים את שדותיהם, כר¬ 
מיהם, זיתיהם ובתיהם (נחמיה ה, א—יג). על כתב־האמנה 
שכרתו שבי-הגולה ביזמתו של נחמיר" חתמו שרי־העם 
וראשי הכוהנים והלויים (י, א—כח). 

בתקופת הבית השני תפסו ראשי־הכהונה את המקום 
המרכזי בחיי־העם. ועד שקמה מלכות־החשמונאים שימשו 
הכוהנים בני־צדוק בכהונה גדולה, ומשפחותיהם הוחזקו משום 
כך כשדרה העליונה של יחוסי־הכהונה. עליהם נלוו משפחות 
האצולה הקדומה של חצרני מלכי־יהודה ופקידיהם וכמה 
משפחות של בעלי־הון, שעלו לגדולה מקרוב ושמקצתן הת¬ 
חתנו במשפחות של אצילי־הכוהנים, כגון בני־טוביה (ע״ע). 
בגידתם של רבים מאצילי-כהונה אלה במסורת הדתית שימשה 
אחד מן הגורמים לפעילות המהפכנית של משפחת־החשמו־ 
נאים׳ שהיתה מחוגי הכוהנים ה״הדיוטים". 

עלייתה של משפחת־החשמונאים לגדולה הביאה לידי 
שינויים מסויימים בדרגותיהן של משפחות־כוהנים שונות, 


אבל גם בתקופת החשמונאים נחשב מעמד־הכוהנים בכללו 
למעמד של אצילי־העם. אף בתקופת הורדום ויורשיו היה 
למעמד זה ערך מרובה על שום הזכויות היתרות, הזכויות 
למתנות־כהונה, שנשארו בידי הכוהנים. יחס־הזילזול מצד 
העם למשטר־השחיתות, ששלט בחוגי־הכוהנים, לא הביא 
לידי שינויים ניכרים במצבם (ועי׳ פסחים, נ״ז, א׳ — שיר 
ליגלוג של אבא שאול בן בטנית על משפחות הכוהנים 
הגדולים). 

מלבד אצילי־הכהונה לסוגיהם השונים(משנה ביכורים, ג , , 

ג׳! הוריות, י״ג, א׳) קם באומה לאחר גלות־בבל מעמד מכובד 
אחר — זה של חכמי־ההורה. ה״סופרים" (סוטה, ט״ו, א׳! 
ברכות, מ״ה, ב׳, ובכ״מ) או ה״זקנים"(סוכה,מ״ו,א׳, ועוד). 
אריסטוקראטיה רוחנית זו היתד, בעצם בעלת אופי דמוקראטי. 
שהרי כתר־התורה אינו נקנה בירושה (עי׳ יומא, ע״ב, ב׳), 
ומשום כך היה כבודם של חכמים מובהקים, אפילו ממשפחות 
של גרים, גדול בעיני־העם מכבודו של כוהן גדול מיוחם(ראה 
שם, ע״א, ב׳), ולא עוד אלא שלפי ההלכה המקובלת אפילו 
ממזר תלמיד־חכם קודם לכוהן גדול עם־הארץ(משנה הוריות, 
ג׳, ז׳). אף־על־פי־כן נמצאו בישראל כמה משפחות, שחכמת־ 
התורה כאילו עברה בהן בירושה מן האבות לבניהם ולבני- 
בניהם, כגון המשפחה שממנה יצאה שושלת הנשיאים 
בארץ־ישראל אחר חורבן הבית השני. 

בראשה של יהדות בבל ופרם עמדו מימי המאה ה 2 ואילך 
(ואפשר, עוד קודם לכן) ר א ש י ־ ה ג ו ל ד" שהתייחסו על 
בית־דוד (ע״ע ראש־גולה). על עמדה זו שמרו בני־המשפחה 
עד המאה ה 12 , וגם מלכי־פרם משושלת הפרתים והסאסאנים, 
ואחריהם המושלים הערביים, ראו בהם אתי המנהיגים המוס¬ 
מכים של נתיניהם היהודיים והעניקו להם זכויות מיוחדות. 

בספרד ובצרפת הדרומית, וכן בכמה ארצות אחרות, נהגו 
לקרוא לבניהן של המשפחות, שהתייחסו על בית־דוד, בשם 
נשיאים, ולפעמים העניקו תואר זה גם לאנשים מכובדים 
אחרים בעלי משרות רמות בחצרותיהם של מושלי־הארץ. כך, 
למשל, הוסיפו את תואר "הנשיא" לשמו של ר׳ אברהם בר 
חייא (ע״ע) ולשם אביו, וכן כינו את ר׳ יהודה בן ברזלי 
(ע״ע) בתואר "הנשיא". לכינוי זה זכו גם בניה של משפחת 
קלוגימוס בפרובאנס, אבא מרי ב״ר נחמן מאלג׳יר (המאה 
ה 15 ), כמה מבניהן של משפחות אבולעאפיה, אבן שושאן, 
אלפכאר ובנבנשתי בספרד. דון יצחק אברבנאל ( 1437 — 
1508 ! ע״ע) התייחס אף הוא על גזע דוד המלך והיה חותם 
"משורש ישי בית־הלחמי". 

לתארי־אצילות באומות־העולם זכו בני־אדם מישראל 
במקרים יוצאים מן הכלל לפני המאה ד, 19 . בתורכיה זכה 
לכך יוסף מנדם (נשיא! ע״ע). באירופה הנוצרית זכו לכך 
בפראג (בשנת 1622 ) יעקב בסוי (ע״ע) וצאצאיו, שתואר־ 
האצילות בצירוף הכינוי ססזו הוענק להם ע״י 

הקיסר פרדינאנד 11 בעד פעולותיו של באסווי בגביית מיסי־ 
המדינה ובאספקת זהב ליציקת־מטבעות. ב 1726 העניק הקיסר 
קארל 71 לדיאגו ד׳אגילר (ע״ע) את מעלת־האצילות בדרגת 
בארון. בסוף'המאה ד, 18 ובמשך המאה ד, 19 הוכנסו כמה 
עשרות של משפחות מיהודי אוסטריה והונגאריה לתוך שו¬ 
רות האצולה, מקצתן בתארים של אביר (זמ 101 ) ובארון. 
רוב בניה הראשונים של משפחת־רוטשילד הפראנקפורטית 
קיבלו את התואר בארון באוסטריה. מאצילי־ישראל המפור¬ 
סמים באוסטריה יש להזכיר עוד את משפחות ארנשטיין. 



505 


אצילים—אצלינו ווו דה רומני 


506 


קניגסווארטר, היפמאנסטאל, למל׳ פיפר, הניג, גוטמאן, מור־ 
פורגו, ורטהיימר ואשאלם; בפרוסיה — את משפחות בלייכ־ 
חדר וגולדשמידט־רוטשילד; בבאוואריד, — את הירש־גירויט, 
ואסרמאן; באנגליה—את מינטפיירי, סמיואל, מינטגיו, ששוו, 
רידינג, סויתלינג. בדוכסות הסן־דארמשטאט קיבל את התו־ 
אר בארין הבאנקאי הנדיב יוסף ייזל גינצבורג מפטרבורג 
( 1812 — 1878 ), שהוריש תואר זה לבנו נפתלי הירץ (היראץ) 
ולנכדו דוד. 

מ. נ. צ. 

אצלייו, מסימו טפרלי, סךקי? ד׳ — -ג־נןביך 0 תז 3851 ^ 

268110 \/.' 1 ) 011656 ! 3 מ 6111,1 ־ 1 — ( 17£8 , טוריני — 1866 , 
פירנצה), סופר ומדינאי איטלקי. א׳ גדל בפירנצה שבה 
השתקע אביו, המרקיז צ׳זרה ד׳א/ בתקופה שבה היתד• 
פימינט כבושה על־ידי הצרפתים. אחר מפלתו של נאפיליין 
חזרה המשפחה לטורינו וכאן למד א׳ באוניברסיטה. בנעוריו 
התחרו בו זי בזי נטיותיו לציור ולשירה. מתחילה ניצחה 
הנטיה הראשונה וב 1820 הלך א׳ לרומי כדי להשתלם באמנות־ 
הציור, שלה הקדיש את עצמו במשך עשר שנים; כמה 
מתמונות־הנוף שלו (שאינן חסרות יופי, אבל אינן מקוריות 
ביותר) נמצאות בבתי־הנכות של טורינו ומילאנו. מ 1830 
ואילך גברה בו הנטיה הספרותית. הוא העתיק את מקומו 
למילאנו והצטרף לחוג הרומאנטי, שמאנצוני עמד במרכזו 
(א׳ גם נשא את בתו של מאנצוני, ג׳וליה). במילאנו כתב א׳ 

^מא! היסטורי 3 ^, 11 ) 13 ) 13150 13 0 31110503 ־ £161 6 ־ 01 ]}£ 

16113 ־ £31 ( 1833 ), שנתחבב על בני־עמו כל־כך, שרק הסיפור 
"הארוסים" של מאנצוני נחשב מעולה ממנו ברומאן היסטורי. 
נושא הרומאן של א׳ הוא הדו־קרב המפורסם, שנערך בבאר־ 
לטה בשנת 1503 — בשעה שהצרפתים צרו על העיר — בין 
13 אבירים צרפתיים ו 13 אבירים איטלקיים, שבו ניצחו 
האחרונים בהנהגתו של אטורה פיראמוסקה. ברומאן ההיס¬¬ 
טורי השני שלו, 1 ק £3 ' 010 £1100016 ( 1841 ), שאף בו ניכרת 
יכלתו המרובה של א׳ לתאר רקע היסטורי רבגוני, מסופר 
על חייה של משפחה פלורנטינית בימי המצור על פירנצה 
ב 1530 . ב 1843 התחיל א׳ בחיבורו של רומאן שלישי, £3 
13 >ז 3 נ 1 ומ £0 3 § £6 , על החבר הלומבארדי (של המאה ה 12 , 
שנלחם בפרידריך בארבארוסה), אך לא סיימו, מפני שבינ¬ 
תיים נשתקע בעבודה פוליטית. א׳ היה ליבראל וקונסטיטו־ 
ציונאליסטן; התנגד למאציני הדמוקראטי ולאגודות־המח־ 
תרת; הוא דרש ״קונספיראציה ציבורית״, גלויה. בשנת 1845 
התחיל א׳ מארגן מחדש את התנועה הליבראלית באיטליה 
המרכזית. ב 1848 שיתף פעולה עם האפיפיור פיוס אבל 
עד מהרה הבין, שלא מצד זה תבוא הישועה לאיטליה. 
במלחמה נגד האוסטרים ניהל את הגנת ויצ׳נצה ונפצע בקרב 
( 10.6.1848 ). לאחר מפלתו של קארלו אלברטו על־יד קום־ 
טוצה היה א׳ בין המתונים, שיעצו שלום. ב 1849 נתמנה ע״י 
ויקטור עמנואל 11 כראש הקאבינט הסארדיני. תכניתו היתה 
שלום של כבוד עם אוסטריה, התקרבות לצרפת ולאנגליה, 
הגנה על הקונסטיטוציה, רפורמות ליבראליות. הוא ביטל את 
זכויות-היתר של הכנסיה ונלחם בריאקציה הקאתולית, שהס¬ 
תערה עלי ממשלתו מבפנים ומבחוץ: ניצח בעזרת קאוור, 
שצורף על-ידיו לקאבינט ושעלה לשלטון לאחר התפטרותו 
של א׳ (ב 1852 ). מאז לא מילא א׳ אלא תפקידים משנים 
כלבד, ביחוד תפקידים דיפלומאטיים: ב 1855 ליווה את ויק- 


טור עמנואל במסעו ללונדון ולפאריס; ב 1859 נשלח על־ידי 
קאוור בשליחות מיוחדת לאנגליה ולצרפת. אבל ההשתלשלות 
המהירה של המאורעות בשנים הללו עוררה בו דאגות: חשש 
מפני המסע הנועז של גאריבאלדי לסיציליה ולנאפולי( 1860 ), 
התנגד לסיפוחה של נאפולי למלכות־איטליה ורצה שהאפי¬ 
פיור יישאר ריבונה של רומי. את סוף־ימיו הקדיש לעבודה 
ספרותית — בעיקר לעריכת זכרונותיו (עד 1846 ), שיצאו 
ב 1867 בשם 011 ־ 1001 ! 01161 1 . ספר זה, שגם הוא נתחבב מאוד 
על הקוראים האיטלקיים, הוא מסמך מעניין ומרובה־חשיבות 
להכרת חייה של איטליה במחצה הראשונה של המאה ה 19 . 
כן יצאו אחר מותו 3 כרכים של כתבים מדיניים וספרותיים 
( 1871/1872 ). ספרו של א׳ על "השיחרור האזרחי של היהודים" 
( 1847 , 361111 ־ 151 11 ;§ 10 ) 110 ׳\ 01 06 ס 321 ק 03061 ! 6 ' 611 ס) השפיע 
הרבה לטובת האמאנציפאציה של יהודי־איטליה. בשנות 
השלושים של המאה הנוכחית יצאו בפירנצה כתביו של א׳ 
במהדורה חדשה בשם ! 1011010 ] 11500051 ) 6 1001 ־ 501 . 

אחד מאחיו של א׳, הרוזן רוברטו ד׳א׳ ( 1790 — 1862 ), 

היה פעיל ביותר בשיפור החיים הציבוריים במלכות סאר־ 
דיניה׳ ביחוד בתחום החינוך, וכתב ספרים בעלי-ערך על 
תולדות־האמנות. אף הוא הטיף לשיחרורם של היהודים. 

- 013003 ־ .א ; 1922 , XX ,״*-״/)-ס 1.0 י■ ״ 1 ./ 4 ,־ 11 ) 043 . 3 ) 

0111100 ? ,. 7,4 > ./ 11 , 308010 ) 830 .£ .ק ; 2 1930 .. 7/1 > ./ 10 , 111x20 

מי, ! 01 )[ ) 11 ) /ס ?) 0 ) 1115 740 , 11 ) 80 . 0 ; 1937 , 0 )!! 01 )ס 1 \ 0 

. 1946 ,? 1101 

ב. ר. 

א^לינז ווו דה רומנז — £000300 013 £2261100 — 
( 1194 — 1259 ), מדינאי ומצביא איטלקי. מוצאו היד. 

ממשפחה של אבירים, שבאו לאיטליה מגרמניה סמוך ל 1030 
ורכשו להם אחוזות בסביבות של פאדובה, ויצ׳נצה וטתיזו. 
מ 1213 ואילך השתתף א׳ במדנים המרובים שפרצו אז בצפון־ 
איטליה. ב 1230 נצטרף לפרידריך 11 ועד מותו של זה 
האחרון ( 1250 ) נשאר א׳ עוזרו הנאמן של הקיסר השטאופי 
במלחמתו באפיפיוריות. 1236/7 השתלט על הערים פאמבה 
וויצ׳נצה ודיכא את מתנגדיו באכזריות נוראה. בשנת 1237 
היה לא׳ חלק ניכר בנצחונו של הקיסר על-יד קורטנואובה 
( 3 ׳\ס 600 ס! ס כ>) והקיסר השיא לא׳ את בתו הבלתי־חוקית 
סלואג׳ה. גם לאחר שמת פרידריך 11 נשאר א׳ השליט האדיר 
ביותר באיטליה הצפונית־מזרחית והוסיף להילחם כאפיפיור, 
אינוצנטיוס 1¥ , שהחרים אותו ב 1254 . ב 1259 ניסה א׳ לכבוש 
את מילאנו, אך נפצע בקרב על-יד קאסאנו, נשבה ומת לאחר 
ימים מועטים; קודם מותו קרע את התחבושת מעל פצעיו 
וסירב להתוודות לפני הכומר. לא׳ לא היו בנים אף מאחת 
משלוש הנשים שנשא. 

דמותו של א׳ כעריץ עז-לב, שבז לחוקי האדם והאלוהים 
כאחד, עשתה רושם כביר על המוני־העם בזמנו, שסיפרו עליו 
אגדות הרבה. דאנטה קובע את מקומו בגיהינום, וסמוך ל 1315 
חיבר המשורר אלברטינו מוסאטו טראגדיה לאטינית על א׳ 
( £6601015 ; הטראגדיה המודרנית הראשונה). במאה ה 19 
שימשו תולדותיו של א׳ נושא למשוררים הגרמניים איכנדורף 
(ע״ע) וגוסטאב פיצר(! £126 ?). 

- 11 ) 110 10:0 !!>> , 51010001 . 1 ; 1909 , 0771000 >! מסע .£ ■ 811010 .? 

.\/ ; 1930 ,.£ / 4 10 ) 00 ^ 51 110 ) 1 ) 10110 ■!)<} 1010 ) 111 ' 51111 1 ) 0 ) 01 

, 03221 . 7 . 14 ; 1892 ,.£ 50 ) 11 ) 1 ) 10 ! ) ) 071 ) £1 ). 1 , 41 ) 8003 
. 1914 ,. 0 )) 0 ))ס!! 0 י 17 ס) 0 !!ס 1 \ 1 11 

א. מ. י. 



507 


אצ׳מיאדזין—אכן, יוהנס 


508 


אצ׳מיאךזין(״;׳ג £011031301 ), עיירת־נזירים בארמניה הסוב־ 
ייטית, 18 ק״מ ממערב לעיר־הבירה יריון (ע״ע)/ 

ובה מנזר, שמשמש מרכזה של הכנסיה הארמנית. המנזר נוסד 
בשנת 306 במקום, שבו הוצאה להורג הצעירה הרומית־ 
הנוצרית ריפסימה, שברחה לארמניה מפני הגזירות של 
דיוקלטיינוס קיסר וניסתה בלא הצלחה למשוך את המלך 
הארמני לדתה. גרגוריוס "המאיר", קרובו של המלך, הצליח 
להשפיע עליו יותר מריפסימה והכריז על קדושתו של 
המקום, שבו נהרגה עם חברותיה. א׳ היתד, סמוכה לוגרשבד, 
עיר־הבירה הארמנית של אותו זמן! וכשהועתק מושב־המל־ 
כים לעיר אחרת (אני, ע״ע), הוסיפה א׳ לגדול ולהתפתח, 
ולסוף עלתה בחשיבותה על וגרשבד, שהפכה לכפר. א' היא 
מקום־מושבו של הפאטריארך הארמני העליון (קתוליקום). 

אצמעי, אל־ (\^^), אבו סעיד עבד אלמלפ א?ן 
קריב (מת ב 830 בקירוב), מחשובי הפילולוגים 
הערביים ביה״ב. בזמנו׳ תקופת־הזוהר של הפילולוגיה הער¬ 
בית המקורית, הונחו יסודותיהם ונקבעו דרכיהם של מדעי 
הדיקדוק והלכסיקוגראפיה, וא׳ השתתף בפעילות ז 1 במקום 
בולט. המסורת מייחסת לו בין השאר שורה ארוכה של מונו- 
גראפיות לכסיקאליות, שחלק מהן נשתמר ואחדות מהן כבר 
הוצאו לאור; אך ספק הוא, אם נכתבו ע״י א׳ עצמו, ואפשר 
שאין בהן אלא מעיקרי הרצאותיו, שנרשמו על־ידי תלמידיו. 
מסתברת העובדה, שאחדים מן החיבורים המיוחסים לא׳ 
הגיעו לידנו בניסוחים שונים. כמו־כן יש לציין, שא׳ נמנע 
מלפרש מלים נדירות בקוראן ובחדית בעזרת האמצעים 
הפילולוגיים שעמדו לרשותו. סבור היה, כנראה׳ שדבר זה 
הוא מעניינה של הפרשנות המסורתית — כלומר, שיש להפ¬ 
ריד בין פירוש כתבי־הקודש ובלשנות מדעית. 

קשורה בפעילותו הלפסיקוגראפית היתד, התעסקותו בשי¬ 
רה העתיקה. א׳ ערך אוסף של שירים הנקרא על שמו (אל- 
אצמעיאת, הוצאת 1 ^ 3 ^ 111 ^, ברלין 1902 ), וגם נתפרסם 
כמבקר של המשוררים הקדמונים; תלמידו אבו חאתם כינס 
את הדעות, שמורו הביע בהזדמנויות שונות, בספרו "פחולת 
אלשערא״ (הוצאת ע 6 ״ 0 ־ד .! 01 ; 0 ^ 20 , כרך 65 , עמ ׳ 
487 — 516 ). 

שמו של א׳ נזכר תכופות במילונים הערביים המקוריים, 
בפירושי שירה, ספרי "אדב" ודומיהם. 

; 165 — 163 .ק , 1 . 1 קי!נ 51 ; 104 .ק , 1 ,*, 0/11 י 11 ח 13 ח €1 ^ 0€ ז 8 

. 1 י גן 511 ^׳ 1 ב . 5 , £1 

אצ׳סזן, אדואןד גידדץ׳ — ׳ 0 ב 01 \ 10114 ־ 1 ^ 000 

מס* — ( 1856 — 1931 ), כימאי-תעעזייו אמריקני. 

גדל ונתחנך בדחקות; כמהנדס־חשמלאי נעשה עוזר וחבר 
לת. א. אדיסון(ע״ע) במעבדתו של זה האחרון במנלו־פאדק 
והשתתף בפיתוחם ושיכלולם של מיתקנים חשמליים שונים. 
מ 1886 ואילך פעל כחוקר וממציא עצמאי בפיטסבורג. באותה 
שנה המציא את הקרבורונד (ע״ע), ולשם ייצורו בקנה־מידה 
רחב הקים ב 1895 'מפעל גדול להפקת כוח חשמלי ממפל- 
ניאגארה. ב 1899 המציא שיטה להפקת גרפיט (ע״ע) מלאכו¬ 
תי, שעולה בטיבו על החומר הטבעי; מגראפיט אבקתי דק- 
שבדק — מושרה במים או בשמן או מעורב בטין — הכין 
חמרי־סיכה משובחים, שמנוניים או יבשים, שחשיבותם מרובה 
לפעולתן התקינה של מכונות, באמצעות הזרם החשמלי הצ¬ 
ליח להכין סיליציום (ע״ע) בזול. — א׳ זכה לכיבודים מד¬ 


עיים ולאותות־הצטיינות מרובים. החברה הכימיודתעשיינית 
שהקים (.ס 0 11116 ק 3 ז 0 ..\/) נעשתה בהנהלתו מפעל גדול 
והכניסה לבעליה רווחים מריבים. 

אצ ׳ ם 1 |, 1 '( ^ 11 * 0 —חס 0116$ .\/ 500016111301 ) 630 ( 1 — 

(נו׳ 11.4.1893 , מיךלטאון, קונטיקוט), מדינאי אמ¬ 
ריקני. בנם של כומר בכנסיה האפיסקופאלית ואם קאנאדית. 
ב 1915 סיים את לימודיו באוניברסיטה של ייל ואחר־כך 
( 1915 — 1918 ) למד בביה״ס למשפטים שבאוניברסיטה של 
הארווארד, במקום שהיד, מתלמידיו הבולטים של פליפס 
פרנקפורטר (ע״ע). לימודיו אלה הופסקו ע״י שירותו בצי 
של אה״ב במלחמת־העולם 1919.1 — 1921 היה מזכירו הפרטי 
של ל. ד. ברנד־יס (ע״ע), שהשפיע עליו מאוד בהשקפותיו 
הליבראליות. 1921 — 1933 עבד א׳ כעורך־דין ועסק בין השאר 
במשפט הבינלאומי. על יסוד המלצותיהם של פראנקפורטר 
ובראנדייס נתמנה א׳ ע״י הנשיא רוזוולט במאי 1933 לסגן 
שר־האוצר, אך מאחר שלא הסכים למדיניות הכספית של 
הנשיא, התפטר לאחר ארבעה חדשים. ב 1941 נתמנה עוזר 
לשר־החוץ וב 1945 לסגנו של שר־החוץ. אחד מתפקידיו היה 
לשכנע את הקונגרס, שיש צורך לתמוך בבעלי־הברית (אנ¬ 
גליה ורוסיה) ע״י שיטת "החפר והשאל"(ע״ע מלחמת העו¬ 
לם 11 ). כמו־כן היה א׳ הרוח החיה בהסכמים הכספיים 
הבינלאומיים של ברטון וודז (ע״ע) ואחד מן היוזמים של 
עקרון־טרומן (מארס 1947 ). 

לאחר שיצא ממיניםטריון־החוץ (ב 1.7.1947 ) ופעל במשך 
שנר, וחצי כעו״ד, חזר א׳ שוב לפעילות המדינית עם התמנותו 
כשר־החוץ ב 7.1.1949 . בתפקיד זה היה לא׳ חלק ניכר 
בקביעת המדיניות של אה״ב כלפי רוסיה — מדיניות, שהיא 
מכוונת לקיים את השלום ועם זה למנוע התפשטות נוספת 
של השפעת ברית־המועצות באירופה ובאסיה. כמו־כן יש 
לזקיף במידה מרובה להשפעתו של א׳ את גילוייה החשובים 
ביותר של מדיניות זו עד היום—הברית האטלאנטית ( 4.4.49 ) 
וההתערבות הצבאית האמריקנית בקוריאה (יוני 1950 ).באפ¬ 
ריל 1951 היה א׳ אחראי לפיטוריו של הגנראל מק-ארתור 
(ע״ע) ועל צעד זה הגן בנאום (שארך 40 שעות) לפני 
הוועדות לענייני החוץ והצבא בקונגרס של אה״ב. שירותו 
כשר־החוץ נסתיים כשהתחיל איזנהואר מכהן כנשיא־אה״ב 
(יאנואר 1953 ). 

.!/ 011 ) 0 :■ 1 ) 101 ) €011 1 ) 1111 !? €011110 ,')%,)?״ €0 1 ¥ 11/1 , ץ 1 זב 86 . 14 

.( 1950 , 1 ! 1 -? ¥0 \ ?) 701 ^ 140 0 !(¥\ !ז 40 ן : 111 ) 

א. מ. י. 

אק, יוהנם — £014 133065 ) 10 — ( 1486 — 1543 ), תאולוג 
קאתולי ויריבו המוכשר ביותר של מרטין לותר 
(ע״ע). שמו המקורי היה מאיר (- 13161 *)), אך על שם 
מקום־מולדתו אק (§§£) בבאוואריה קראו לו אק או אקיוס 
( £01005 ), כלומר איש־אק. ב 1510 נעשה פרופסור לתאו- 
לוגיה באוניברסיטה באינגולשטט (ע״ע), וכבר מאז נמנה 
בין התאולוגים המפורסמים בגרמניה, שהקיסר מכסימילין 1 
(ע״ע) ביקש אח עצתם בשאלת הרפורמה בכנסיה. גם לפי 
דעתו של א׳ היה צורך ברפורמה כזו, אבל רק במסגרת של 
הכנסיה המסורתית. לפיכך התנגד א׳ בחריפות ללותר, 
כשזה האחרון פירסם את ה״תזות״ שלו ( 1517 ). חשוב ביותר 
היד, הוויכוח בין א׳ ולותר בלייפציג (יולי 1519 ) — ויכוח, 
שבו הודה לותר, שהוא נוטה לדעותיו של הוס (ע״ע). א׳ נסע 



509 


אק, יוד,נס— אקדח 


510 


מיד לרומי ויזם את הוצאת ה״בולה״ ע״י האפיפיור לאו %. 
שאיימה על לותר בחרם ( 1520 ). בשנת 1530 חיבר "העוגות" 
( £1113110 מ 00 ) לשם ביטולם של עיקרי האמונה ( £65510 תס 0 ) 
הפרוטסטאנטית במועצה של האימפריה הגרמנית באוגסבורג. 
ב 1541 שוב השתתף א׳ בוויכוחים פומביים עם הפרוטסטאג־ 
טים. כדי להתחרות בתרגום כתבי־הקודש של לותר, פירסם 



יוזזאנס אין. פיתוודנחושת מז הכזאזז ה 10 


א׳ ב 1537 תרגום ברוח קאתולית ולפי הוולגאטה. את כתביו 
נגד לותר( 01111161-11111 00111x3 ), שכמה מהם זכו למהדורות 
הרבה, כינס בארבעה כרכים ב 1530 — 1535 . 

- 1 ז 11 ן 015 .£ ./ י £ח 1 ז\ 6 ־ 01 ; 1865 ./ .ז 0 ,תתגדוזש 3 > 1€ ^ .ז 

,/ €ז 1 { £11551€ ? 01 ,€]ז 11€ גר 501 . 1 ? ; 1906 ,ז 1€ ז 1 { 061€ ■(€% 

ביבליוגראפיה) 1930 , 16 .!סץ , 1 ז 111 -( 1011€0 ) 11 )€ 15 ^ 00 ; 1919 
מפורטת). 

אקבטגה, ע״ע ד.מךן. 

זאקךח (באנגל׳ 15101 ק, ובדומה לזה בשאר לשונות־אירופה), 
כלי־יריה קל וקצר־קנה, שהוא מיועד לשימוש ביד 
אחת. מנגנון־היריה של הא׳ דומה לזה של הרובה (ע״ע): 
לחיצה על הדק משחררת מקור (או פטיש קטן המכה במקור) 
דרוך, שראשו המחודד (ניקר) הולם על בסיסו של כדור 
שבפתחו של הקנה, וע״י כך'מוצת חומר־הנפץ שבפיקת התר¬ 
מיל (ע״ע כדור). הא׳ נבדל מן הרובה במה שאפשר לשאת 
אותו בחגורה או בכיס ובמה שאפשר להשתמש בו בלא 
להשעינו על כתף ובלא לתמכו ביד השניה, באופן שיד אחת 
נשארת חפשית בשעת היריה. יתרונותיו הם: קצב־אש מהיר 
ואפשרות של שינוי מהיר וקל של כיוון־היריה* משום כך 
הוא נשק יעיל ביותר בקרב פנים אל פנים. אולם מחמת 
קוצר־הקנה טווח־היריה היעיל שלו הוא קצר (בדרך־כלל 
אינו עולה על 40 — 50 מ׳) והקליעה המדוייקת בו מצריכה 
אימון ותירגול מרובים יותר מברובה* קוצר־הקנה הוא גם 
גורם לסיפון עצמי בשימוש לא־זהיר בא׳. 


הא" החדישים הם מ 3 סוגים: א׳ תופי, א׳ אוטומאטי- 
למחצה, א׳ אוטומאטי. הצד השווה שבכל הא" החדישים הוא 
שהם מאפשרים מספר יריות רצופות אחר טעינה חד־פעמית 
של הכלי. 

( 1 ) הא׳ התופי או "המסתובב" (ז 6 ׳\ 01 ׳ץ 6 ז) נקרא ע״ש 
הגליל או התוף, הקבוע בו בין הפטיש והקנה והמסתובב על 
ציר מקביל לקנה. בתוף יש תאים עגולים (מ 5 עד 8 ), שלתוך 
כל אחד מהם אפשר להכניס כדור. עם דריכת הפטיש מסתובב 
התוף, והתאים עם כדוריהם מופיעים זה אחר זה מול הפטיש. 
במנגנון של "פעולה נפרדת" נעשית דריכת־הפטיש על־ידי 
משיכה ביד קודם הלחיצה על ההדק! במנגנון של "פעולה 
כפולה" לחיצת־ההדק גם דורכת את הפטיש וגם משחררת 
אותו. מבחינת המנגנון לטעינת התוף ולהרקתם של התר¬ 
מילים מתאיו מבחינים 3 סוגים של א׳ תופי: א׳ "מת¬ 
פרק" — שאפשר להפריד בו בין התוף והקנה ובין הפטיש ז 
א׳ ״מוסט״ — שבו מוסט התוף מבין הקנה והפטיש ותאיו 
מתגלים אחד-אחד! א׳ ״קשיח״ — שבו קבוע התוף בין 
הפטיש והקנה. 

בין הא" התופיים רווחים בשימוש: ובלי (ץ 16 נ ¥61 \), 
תוצרת בריטניה — קאליבר ״ 0.38 ( 9.65 מ״מ) או ״ 0.455 
( 10.55 מ״מ), בעל פעולה כפולה* קולט ( 0011 ), תוצרת 
אה״ב — קאליבר ״ 0.455 , בעל פעולה י נפרדת; סמית־וסון 
( 655011 ^- 81111111 ), תוצרת אה״ב — קאליבר ״ 0.455 , בעל 
פעולה כפולה. כל שלושת הטיפוסים הללו טוענים בתופיהם 
6 כדורים. הנאגאן ( 3111 § 3 א), תוצרת רוסיה, הוא בעל 
קאליבר של 7.65 מ״מ וטוען 7 כדורים. 



אקדח חופי, טיפוס ובלי (ץז 1 נ 4 >׳ו\) 

1 . קנה: 2 . חוח; ■ 2 . עצר-החוף; 3 . סגר (מצד־הקנה); 4 . פטיש; 

5 . הדק: 6 . ממרץ; 7 . מנחז-המטרץ: ־ 7 . בורנ-הקובע של מנחי• 

הטסרץ; 8 . עצר־מבטח; 9 . לחי; 10 . מהגר משנו: 11 . צפור! 

( 2 ) הא׳ התופי לקוי במה שבבל טעינה וטעינה של הכלי 
יש להכניס את הכדורים לתוך התוף אחד־אחד ולאחר יריית 
הכדור האחרון שבתוף יש להוציא את התרמילים הריקים 
קודם שטוענים את הא׳ מחדש. בא׳ האוטומאטי־למחצה מוכ¬ 
נסים בבת־אחת כל הכדורים (מ 6 עד 10 ) הנתונים במחסנית 
לתוך בית־האחיזה או ע״י מלאי לתוך השחלה, והאנרגיה 
של גאזי־ההתפוצצות בשעת־היריה מנוצלת לא רק למתן 
דחיפה לקלע אלא גם להפלטתו של התרמיל הריק החוצה 
ולהעלאתו של כדור חדש אל בית־הבליעה מן המחסנית או 
מן השחלה. 

סוגים רווחים של א" אוטומאטיים־למחצה (שלעיתים קרו¬ 
בות הם נקראים בטעות "אוטומאטיים") הם:לוגר*פאראבלום 
(ת 611111 < 31 ז 3 ?- 61 § 011 ), תוצרת גרמניה — מחסני, 8 כדורים, 
קאליבר 7.65 מ״מ או 9 מ״מ* מאוזר ( 10130561 ), תוצרת 
גרמניה — שחלאי, 10 כדורים, קאליבר 7.63 או 9 מ״מ! קולט 



511 


אקדח 


512 



אקרח אוטומאטי־למחצה, טיפוס פאראב 5 ום (וח 41x1111 ־ 31 ?) 

1 . קנה; 2 . צנה; 3 . סח; 4 . נית־האחיזה; י 4 . טרף; 48 . בריח: 
• 5 . כוונודעליונר; <ו 5 כוונת־תחתונה; 6 • הדק; • 6 . שמורת־ההדק; 
7 . :צרה; 8 . טחסנית; • 8 . מצד־המחםנית; 9 . לחי; ־ 9 . בורג־הלהי 


(טיפוס בראונינג), תוצרת אה״ב — מחסני, 7 כדורים, קא־ 
ליבר ״ 0.45 או'״ 0.455 ; ובלי, תוצרת אנגליה — מחסני, 8 
כדורים, קאליבר ״ 0.455 ; שטיר (זץש! 5 ), תוצרת אוסטריה— 
שחלאי, 8 כדורים, קאליבר 9 מ״מ; פיסטולה־ברטה ( 181013 ? 
3 ״ 6 ז 8 £ ), תוצרת איטליה — מחסני, 7 כדורים, קאליבר 
7.65 מ״מ. 

בשימוש האזרחי נדחה הא׳ התופי מפני הא׳ האוטומאטי־ 
למחצה, שיתרונותיו הם: קצב־אש וטעינה מהירים יותר, 
קיבול מרובה יותר וצורה כללית — עפ״ר שטוחה — נוחה 
יותר. אולם בשימוש הצבאי עדיין מתחרים זה בזה שני 
הטיפוסים בארצות הרבה, מאחר ששכר יתרונותיו של הא׳ 
ה״אוטומאטי" יוצא בהפסד הסיבוך והעדינות של מנגנונו, 
שעושה אותו רגיש לכל זיהום קל באבק, חול או בוץ, בעוד 



אקדח אוטוטאטי־לטחצוז, טיפוס מאחר (זס 3115 ^) 

1 . קנה; 2 . צנה: 3 . סדן; ־ 3 . מצד־קפי׳דהסחזיר; 4 . ניח־האחיזח; 
5 . כוונת־עליונה; 6 . כוונח־תחחונה; • 6 . גררה; 7 . הדק; 7 . ׳פטורת־ 
ההדק; 8 . נצרה; 9 . שחלה; 10 . פטיש; 11 .לחי: 12 . טבעת־וזרצועח 


שהא׳ התופי מצטיין בפשטות־מנגנונו, בחוזק המבנה של 
חלקיו ובמיעוט רגישותו לפגיעות מכאניות או לזיהום. 

( 3 ) הא׳ האוטומאטי ממש עשוי לפי העקרון של מבנה 
המקלע (ע״ע). הוא מצטיין בגודל המחסנית שלו (עד 25 
כדורים) ובמה שלחיצה רצופה על ההדק שלו גורמת לרצי¬ 
פות של יריות. לסוג זה שייך, למשל, המאחר האוטומאטי. 

המשקלים של הא״ השונים הם מ 0.7 ק״ג עד 1.1 ק״ג; 
ארכם: 90 — 220 מ״מ; אורך־הקנה: 40 — 220 מ״מ. לכלים 
המחסניים או השחלאיים הקנה הקצר ביותר ולכלי האוטו¬ 
מאטי — הארוך ביותר. לא" ארוכי־הקנה אפשר להצמיד קת, 
וכך אפשר להשעין אותם בשעת־היריה אל הכתף או המותן. 

בצבאות משתמשים בא" להגנה עצמית מפקדים, שאינם 
נושאים רובים או תת־מקלעים. כן מרבים להשתמש בא" 
צנחנים, פארטיזאנים, אנשי־מחתרת, שוטרים ושודדים. 


תולדות הא׳. בנשק־ 
האש לשימוש־יד של 
המאה ה 15 ניכרת, בערך 
משנת 1425 ואילך, חלוקת 
בין כלים ארוכים וכבדים 
ובין כלים קצרים וקלים 
יותר. אולם בכל תקופה, 
שבה היה נהוג מנעל־ 
הפתיל, היו גם ה״א"" 
הפרימיטיוויים — כ״רו־ 
בים״ — מעוטי-יעילות 
מאוד. רק משהומצא מג־ 
על־הגלגל בתחילת המאה 
ה 16 מופיעים — מאמצע 
מאה זו ואילך — כלי־ 
יריה קצרי־קנה יעילים 
יותר, שנקראו בשם "פיסי 
טולים". בעניין מקורו של 
שם זה מחולקות הדעות: 
יש גוזרים אותו מפיס- 
טויה — שמה של עיר 
באיטליה המרכזית — על 
סמך מסורת מפוקפקת, 
שמייחסת את המצאת האי 



התפתחות האקדח 
א. תותח־יד, הסאה ד, 15 : ב.מנעל-פתיל, 

הסאה ה 16 ; נ. םנעל־נלנל, הסאה ה 16 ; 

לקאמיליו ויטלי מעיר זו ד. מנעל־אבן הלים, הסאה ה 17 ; ה. מנעל־ 
(ב 1 5 46 ), וי ש גוזריםאו - חלמיש, המאה ה 18 ; ו. מנעל־הקשה, 
׳ 1 ־״*״־ 1 י' , תופי, המאה ד, 19 ; ז. נטעדמכנם, אומנ¬ 

תו מפיסטולה׳ שמה של מאטי־לטחצה, המאה ה 20 

מטבע־הזהב הספרדית, שקוטר הקנה של הא" הראשונים 
היה כגודל קטרה; לפי דעה שלישית נגזר השם מ 3110 ז 15 ק 
(באיטל׳ תפוח), על שום צורת הידית של הא׳ הפרימיטיווי, 
שהיתה דומה לתפוח, או על שם ״תפוודהיד״ — ז. א. תל־ 
האגודל של שרירי היד האוחזת בנשק, או ע״ש גבשושית 
האוכף׳ שבו היו אנשי חיל-הפרשים מחזיקים את נשקם. 
עכ״פ מאותה תקופה ואילך נעשה הא׳ מקובל כנשק קרבי 
בחיל־הפרשים, מתחילה במדינות גרמניה ואח״כ גם בארצות 
אחרות. במאות ר. 17 —ה 18 היה הא׳ בעל מנגנון של מנעל- 
חלמיש. הוא שופר ושוכלל הרבה במאה ה 18 , כשנעשה מקובל 
בחברה הגבוהה כנשק של דו-קרב במקום החרב והסיף. 
כרובה כך אף הא׳ היה אז נטען־לוע וטעינתו הצריכה זמן 
מרובה. התפתחות הא׳ לנשק יעיל לשימושו של כל אדם חלה 
כמעט כולה במאה ה 19 באמריקה הצפונית, שמתיישביה 
הלבנים שאפו לקצץ בקגי־רוביהם כדי להחיש את פעולת 
הטעינה וע״י כך להתגונן ביתר הצלחה מפני האינדיאנים, 
שהיו קשתים מהירי-יריה. ב 1836 המציא סאם קולט(מ! 83 
0011 ) את הא׳ התופי הראשון, שהיה טוען 5 כדורים והיה 
בעל מנעל־הקשה ומנגנון־יריה של פעולה נפרדת. כלי זה 
נעשה אב־טיפום לכל הא״ עד סוף המאה ה 19 . ב 1856 הנהיגו 
סמית חסון את תרמיל־המתכת בא׳ נטען-מכנס. מ 1870 ואילך 
התחיל השימוש במנגנון של פעולה כפולה. 

בסוף המאה ה 19 הומצא הא׳ ה״אוטומאטי" (ז. א. האוטו- 
מאטי־למחצה) בגרמניה. הטיפוס הראשון ומעוט-היעילות, 
שהופיע ב 1893 , היה הבורכארט. אולם ב 1898 הומצא המאוזר 
וב 1901 — הפאראבלום. בתחילת המאה ה 20 הוכנסו לשימוש 
באה״ב ובבריטניה הקולט והובלי האוטומאטיים־למחצה. 




513 


אקדח—אקדמית 


514 



.האסכולה של אחונה' מאת רפאל ( 1510 ). תיאור סמלי ׳ 8 ? האקאדמיה האפלטונית, עם חכמי יווז העתיקה, 
על מקצועותיהם וזרמיהם השונים, עם אפלטח ותלמידו אריסטו באמצע ועל־ידם אחדים מ 1 המלומדים של התקופות 
המאוחרות יותר, כנוז תלמי ואבז רושד. לכמה מז החכמים נתז רפאל את שירטוטי-פניהם של אנשי־רוח מפורסמים 
בדורו, כדי לכסן את המשו־קיומה ותחייתה של הא׳ העתיקה. הראש השני מימין בשורה הראשונה הוא זה של רפאל 
עצמו; ההיכל שימש טופח לתבניתו וקישוטו של פנים כנסיית סדפייטרו של בראטאנטי ומיכאל־אננ׳לן 


י ההתפתחות הכללית של בלי־הנשק בזמן האחרון לא ד.ביאה 
לידי הכנסתם של שינויים ניכרים בא/ 

״לנוטר״, האימון בנשק הקל. ד. האקדח, תרצ״ח; . 0 . 8 .מ 
. 8 .[ ; 1917 , 7 )/ 61/011 ? 1 ) 1 * 1 > 15101 ? ) 111 / 0 \ 800 ) 711 , 1 >ז 0113 ? 

40 ^ .£ ; 1935 , 75 )/ €1/011 ? 1 ) 171 > 151015 ? /ס \ 1/00 ^ x )? ,־ 13101101 ־ 1 
; 1938 , 511001171% 7 )/ 1/011 ) 7 1 ( 70716 1 ) 071 7051 ,חז 01¥€ 

, 75 )/ 1/011 ) 7 1 ) 077 151015 ? 1/1071101 5 ) 5101 4 ) 5 ' ; 1177 ,ו!גחז^ 0 ט 01 
. 12 ־ 19 , 0711401 417715 5771011 ,^ 10 ־ 631 . 1 ; 1939 

אקדיה, ע׳־ ע נובר. סקז^יה. 

אקדמות מלין (= הקדמודמלים), שיר כתוב ארמית בן 90 
חרוזים, שנתחבר ע״י ר׳ מאיר בן יצחק נהוראי — 

ש״ץ בוורמייזה בימי רש״י (המאה ה 11 ). בראשי־החרודם 
של שיר זה, שמשמש פתיחה (רשות) לפרשת מתן־תורה 
(שמ ׳ יט—כ), משולבים א״ב כפול, שם המחבר ושם אביו. 
לא׳ יחסו ערך מרובה בסדר־התפילות בחג־השבועות. בקצת 
קהילות היו נוהגים לקרוא א׳ לאחר שקראו את הפסוק הרא¬ 
שון מתוך פרשת־התורה לחג זה (שט׳ יט, א), ואח״כ היו 
ממשיכים בקריאת־התורה. ר׳ דוד בעל "טורי־זהב" וחכמים 
אחרים מתנגדים להפסקת קריאת־התורה לשם קריאת־א׳ 
(אורח־חיים, תצ״ד), ולפי מנהג רוב הקהילות בגרמניה ופר 
לניה אומרים א׳ קודם קריאת־התורה. הפייטן בחר בשביל 
שירו בלשון הארמית, לפי שפרשת מתן־תורה היתד. נקראת 
בבתי-הכנסת בימיו גם בתרגומה לארמית. — הפייטן משבח 
את הבורא כמחוקק וידיד־עמו ומתאר את שפע האושר החמרי 
והרוחני המובטח לישראל לקץ־הימים, ואת הפורענות שתבוא 
על הגויים, שעינו ורדפו את ישראל. א׳ מ׳ ניתרגם לעברית 


ע״י גבריאל פולאק (ע׳ ״בן גרני״, תרי״א, עט׳ 52 ), ותרגום 
חדש ממנו מצוי במחזורים של סידרת "מועדים" (הוצאת 
"אמנות"). 

דוידזון, אוצר, א, 7314 ז , 410151 ^ 00:1 . 114 ( ז: 0 ,תפ§ 0 נ £11 
191 •סזאידלסון, ■""*ג .׳״•>/, ע׳ 156 ז פישמן, האקדמות 
ומחברו, ״התור״, שנה ג׳, גליון כ״ה—כ״ו, ע׳ 11 ז ל. צוגץ, 
הדרשות בישראל, ספתח, ע׳ מאיר בן יצחק! 

151 . 5 . 

אקךבדה (יוו׳ 01 ^ 4x08 ■'), ביוון הקדומה, ברומי וביה״ב— 
בית־מדרשו של אפלטון והאסכולה שלו (עיין 
למטה). בימי הרנסאנס (במאה ה 15 — בלאטינית ובאיטל¬ 
קית, ובמאה ה 16 — גם בשאר לשונות) התחילו משתמשים 
במונח א׳ גם לציון של מוסדוודהשכלה אחרים. כיום הוא 
מציין: א) גופים ציבוריים (עפ״ר ממלכתיים), שהם מורכ¬ 
בים ממלומדים, סופדים או אמנים מעולים ושמטרתם להביא 
לידי פיתוח מקצועות מסויימים ולביצוע פעולות מדעיות או 
תרבותיות, שמצריכות אמצעים גדולים וצירוף של כוחות! 
ב) מוסדות־הוראה גבוהים׳ בעיקר לאמנויות הפלאסטיות 
ולמוסיקה. שם־התואר "אקאדמי" משמש לציון כמה דברים, 
שהם קשורים באוניברסיטות (אע״פ שהללו אינן א"), כגון 
"לימוד, תואר, משלת־יד, חופש אקאדמי", "תלבושת, דרגה, 
שנה אקאדמית", ובמונה "אקאדמאי" (בגרמ׳ זטאל 11 מ 16 >ב:אל.\נ; 
באנגלית סזתז^גסג) מציינים אדם שלומד או למד באוניבר¬ 
סיטה. מקורו של נוהג זה הוא במה שההומאניסטים של 
המאות ה 15 וה 16 , כשבאו להגדיר את אגודותיהם החפשיוח, 
ואף את מוסדות־הלימוד העליונים שבזמנם, ביחוד את אלה 





515 


אקדמיה 


516 


שנוסדו על-ידיהם או ברוחם — העדיפו את השימוש בשם 
היווני־הלאטיני א׳ על השם ,,אוניברסיטה", שהשימוש בו 
התחיל רק ביה״ב (במאה ה 12 ). אעפ״ב לא יצא השם "אוני¬ 
ברסיטה" מכלל שימוש, ומן המאה ה 16 ואילך התחילו 
משתמשים בשני השמות באותו הבדל־משמעות, שיש להם 
כיום. 

הא׳ בתקופה העתיקה. הא׳ הראשונה היתה מוסד 
למחקר ולעיון, שיסד אפלטון (ע״ע). מתחילה נקראה בשם 
א׳ חלקת־אדמה בצפון-מערבה של אתונה, בפרבר קראמיקוס. 
החלקה היתה קדושה להרוס אקאדמוס, שגילה, לפי האגדה, 
לאחיה של הליני את המקום׳ ששם החביא אותה תסוס לאחר 
שחשף אותה בימי נעוריה. במאה ה 6 הוקף המקום חומה, 
וקימון(ע״ע) הפכו לגן , 
ציבורי. כאן הוקמו 
בשעתם היכלות לאתי־ 
ני, זום׳ ארוס, ועוד, 
ושלש גימנאסיות שבא¬ 
חת מהן התחיל אפל¬ 
טון מרביץ את תורתו 
לאחר שחזר מנסיעתו 
לסיציליה (כנראה, מש¬ 
נת 387 לפשה״ב). כש־ 
נתארגנו תלמידיו לח¬ 
בורה כדוגמת החבורות 
של תלמידי פיתאגוראם 
קנה אפלטון בשבילם 
חלקת־אדמה בסביבת 
הגימנאסיה, שבה שימש מורה — ועל שם המקום קיבל בית- 
הספר את השם א׳. החבורה נתארגנה בצורה של עדה דתית 
( 6111005 ) לשם פולחן המוזות, שאת היכלן יסד אפלטון וקבע 
לו כוהנים. אופי פולחני היה גם לסעודות ("!"סססס), שהיו 
נערכות חודש חודש. בראש המוסד עמד 0x0^x119 — ראש 
ביה״ס, שהיה נבחר לכל ימי־חייו ברוב קולות. השורה של 
ראשי־החבורה נמשכה בלא הפסק כאלף שנה. בהוראה בא׳ 
השתתפו, חוץ מן הראש, גם חברים אחרים של החבורה. 
נראה, שעיקר מטרתו של אפלטון היה לחנך בבית־ספר זה 
אנשי־מדינה, ותכנית־הלימודים המסועפת, שכללה, חוץ מפי¬ 
לוסופיה, גם אסטרונומיה ומאתימאטיקה, נחשבה כנחוצה 
להכשרתו של איש־המדינה. 

בתקופה העתיקה היו נוהגים לחלק את תולדות הא׳ 
לתקופות. ספסטוס אמפיריקוס קבע חלוקה לשלוש תקופות: 
א) התקופה הקדומה, שבה עמדו בראש הא׳ ספוסיפוס וכסנו־ 
קראטס, ב) התקופה האמצעית, שבה הונהגה הא׳ על־ידי 
ארקסילאוס ופולמון, וג) התקופה החדשה, שבה הונהגה 
על־ידי קארנאדס וקליטומאכוס. אותו מחבר עצמו מזכיר 
גם תקופה רביעית,'שבה היתד, הא׳ בראשותם של פילון 
מלאריסה וחארמידאס, וחמישית — בראשות אנטיוכוס 
מאשקלון (ע״ע). 

בימי ספוסיפוס, יורשו של אפלטון ( 347 — 339 לפסח״נ), 
עסקה הא׳' בבעיות המטאפיסיקה ובבעיות מאתימאטיות 
ברוחו של פיתאגוראס, ובימיו של כסנוקראטס ( 339 — 314 ) 
התחילו מטעימים את חלוקתה של הפילוסופיה לדיאלקטיקה, 
פיסיקה ותורת־המוסר. מימי פולמון ( 314 — 270 ), קראטס 
וקראנטור תלמידו תפסה בא׳ את המקום המרכזי תורת־ 


המוסר. מימי ארקסילאוס (מת 241 ) התחילה שולטת בא׳ 
רוח־ד,ספקנות. ארקסילאוס דגל באגנוסטיציזם (ע״ע) וטען, 
שאין אנו יכולים אפילו לדעת אם אנו יודעים משהו או לא. 
קרנאדס (ע״ע) פיתח את הספקנות, ואע״פ שהאמין במצי¬ 
אותה'של אמת מוחלטת, סבור היה שהאדם יכול רק להתקרב 
לאמת זו ולא להשיגה בפועל. מכאן בא המושג "קרוב 
לאמת". הא׳ בתקופה זו השפיעה הרבה—ביחוד באמצעותו 
של ציצרו — על אבות־הכנסיה ועל הוגי־הדעות הנוצריים 
של יה״ב, שראו בא׳ אסכולה ספקנית. פילון מלאריסד, ( 80 
לפסה״נ) ניסה להראות, שאין ניגוד בין שיטתו של קארנאדס 
ובין זו של אפלטון חנון הסטואיקן, ובזה עברה הא׳ מן 
השלב הספקני שלד, לשלב האקלקטיציזם, שפיתח ביחוד 
... .... אנטיוכ 1 ס מאשקלון. 

:■ בתחילת המאה ה 5 לפגי 
סד,"נ התחיל שיגשוגה 
המחודש של הא׳ ע״י 
הפילוסופיה הנאו־אפל- 
טונית. הא׳ — שעל־ידי 
ההון, שבה לה מתלמי¬ 
דיה העשירים, היתה 
בלתי תלויה בכספי המ¬ 
דינה הנוצרית — היתה 
במאת־השנים האחרו¬ 
נה לקיומה למבצר של 
ההלניזם. המפורסמים 
בין ראשי הא׳ בתקופה 
זו היו סיריאנום וביחוד 
פרוקלוס (ע״ע). במלחמתה של הפילוסופיה האלילית נגד 
הנצרות הצטיין ביחוד סימפליקיוס (ע״ע). הא׳ נסגרה בפקו¬ 
דתו של יוסטיניאנוס ( 529 לסה״נ), שאסר על לימוד הפילו¬ 
סופיה. 

65617 1 ) 0 1,3 ., 1 ; 1924 , 186107117 ) 80 , 11110115011 

16 ' 186717 )\ 8 01715017617 ) 1 ) ז 86 11118 8686X1X178 

.¥\ ; 1926 ,.!ן ש 12 , 1 , 81111050$1716 . 8 . 065017 . 8 00x1180155 

0178 ¥ 111 , 811)111x5 ^ .£ .מ ; 1 . 011 , 1923 , 016165 ) 04015 ,ז 30£0 ] 

,־ €1 ^ב) 11 ו ¥1 \ .ז׳ ; 1937 , 01115111 ) 101 ? 1818816 / 0 ? 00 ) 8115 176 ) 

. 9 . 011 ,( 1918 ) 0171515 ) 10 ?- 160 ^ 1 7116 

ד. פ. 

הא" בימי־הביניים. ביה״ב (כמו ברומי העתיקה) לא 
היו קיימות אגודות מאורגנות וקבועות של אנשי־מדע, אע״פ 
שהיו אי-אלה שליטים נאורים, שהיו נוהגים לכנס בחצרו¬ 
תיהם תלמידי־חכמים לפגישות פחות או יותר תכופות ולפער 
לות מדעיות משותפות, כגון תרגום ספרים מיוונית או 
מערבית וגם מעברית או חיבור אנציקלופדיות וספרי-יסוד 
אחרים; בין השליטים מסוג זה בולטים כמד, חליפים (ביחוד 
מבית עבאס) בבאגדאד, קורדובה, ועוד, הקיסר פרידריך 11 
מהוהנשטאופן בפאלרמו, המלך אלפונסו x ("החכם") מקאסטי- 
ליה בטולדו, ויותר'מכולם קארולוס הגדול (קרוב לשנת 800 ), 
שיסד בחצרו באכן א׳ ממש (אע״פ שלא נקראה בשם זה), 
כלומר, חבר של מלומדים, סופרים ומשוררים, שקארולוס 
משך אליו מכל חלקי־ממלכתו, פראנקים, ספרדים, אנגלו־ 
סאכסים, אירים ואיטלקים, ביניהם חשובי הסופרים שבדורו, 
המלומדים אלקואין והראבאנוס מאורום, ההיסטוריונים פאו- 
לוס דיאקונום ואיינהארט, המדקדק פטרום פיזאנוס והמשורר 
תאודולף; אלה נהגו להתאסף, בראשותו של הקיסר עצמו, 
לישיבות סדירות, שבהן היו מבררים שאלות מדעיות, קוראים 



ארטודהאקארטיווז בבריסל, נלניה 




517 


אקדמיה 


518 


את שיריהם הלאטיניים, ומציעים לפתרון קושיות מחידות־ 
ההיגיון או מפלאי־הטבע. 

הא" בעת החדשה. כמוסד רשמי וקבוע לפי מעמדו, 
אירגונו, הרכבו, מושבו, תפקידיו ותקנותיו נוצרה הא׳ 
ברנסאנס האיטלקי. חידוש זה, שברבות־הימים עתיד היה 
ליתן לעולם־המדע את מוסדותיו העליונים, המקנים כבוד 
מיוחד לחבריהם ולארצותיהם כאחד, היה נעוץ בהלך־הרוח 
ובמסיבות המיוחדים, ששלטו באיטליה בימי־התחיה: העוב¬ 
דה, שנמצאו אז באיטליה מרכזים מדיניים ותרבותיים שונים, 
שבהם נתוועדו מצנאטים והומאניסטים, שאלה כאלה היו 
רודפי־כבוד! השאיפה לשחרר את המחשבה, הדעת והאמנו־ 
יות מכבליה של המסורת האסכולאסטית־התאולוגית של יה׳־ב, 
מן "הבערות הגותית", ולהחזיר לעולם את תור־הזהב של 
ימי אתונה ורומא! והחלום להחיות את הא׳ של אפלטון, 
שההמרצה אליו גברה באותם הימים על ההערצה לאריסטו, 
ראש הפילוסופים של יה״ב. 

הא" הראשונות היו חבורות חפשיות ופרטיות של מלומ¬ 
דים, שנתאגדו בימי ההומאניזם וה,רנסאנס באיטליה לשם 
דיון משותף על בעיות הומאניסטיות. האגודה הראשונה מסוג 
זה, שקראה לעצמה בשם "הא׳ האפלטונית", נוסדה בפירנצה 
בימי קוסימו די מדיצ׳י ( 1438 לערך), ועלתה לגדולה בימי 
נכדו לורנצו. בין חבריה היו מארסיליו פיצ׳ינו ופיקו דלה 
מיראנדולה. גם בערים איטלקיות אחרות, כגון רומא, נאפולי, 
ועוד, הוקמו א" כאלו. לציון מיוחד ראויה הא׳ של ויניציאה, 
שנוסדה ב 1499 ע״י אלדוס מאנוציום, שנתפרסם כמדפים 
של טכסטים קלאסיים. התקנון של א׳ זו היה כתוב יוונית, 
והחברים היו חייבים לדבר יוונית! בין חבריה היה גם 
אראסמוס מרוטרדאם. 

עם סיומה של תקופת־ההומאניזם לא בטלה התנועה האקא- 
דמית. צורת־אירגון זו התחילה משמשת גם למטרות אחרות. 
במאה ה 16 נוסדו א" לטיפוח הלשון והספרות האיטלקיות. 
מפורסמת ביותר ה 0:0503 16113 > 60113 !) 003 \>(הא' של הסו¬ 
בין! נוסדה 1582 ), שתפקידה היה לנפות בלשון האיטלקית 
את הקמח מן הסובין. המילון האיטלקי, שהוציאה א׳ זו 
(מהדורה ראשונה ב 1612 ), שימש דוגמה למילונים, שיצאו 
אחר־כך בארצות אחרות מטעם הא" שלהן, ובמהדורותיו 
האחרונות (עד היום יצאו 5 מהדורות ממנו) נעשה מילון זה 
המילון המוסמך של הלשון האיטלקית. 

ב 1603 נוסדה ברומא ה 1,10061 161 > 13 חש ?( 3 £ ^, שהיתה 
מוקדשת לטיפוח המאתימאטיקה ומדעי־הטבע. חבריה קראו 
לעצמם 1,111061 (באיט׳ 11006 — חולדת־הבר), על שום חרי־ 
פות־המבט של חיות־טרף אלו. לאחר הפסקה ארוכה, שבאה 
בפעולתה, נתארגנה א׳ זו מחדש ב 1801 בשם 11,10061 ׳ץ 0 נ 1 א. 
ב 1847 העמיד אותה האפיפיור תחת חסותו, וב 1870 נתחלקה 
לשני גופים, אחד אפיפיורי ואחד מלכותי. ב 1875 נפתחה 
בה מחלקה מיוחדת למדעי־הרוח! כל אחת משתי המחלקות 
שבא׳ מפרסמת מאמרים קצרים (; 116011:0001 ) וחיבורים 
מקיפים ( 161110116 ^). המנהג לפרסם את תוצאות־המחקר 
בפירסומים מיוחדים מטעם הא׳ הונהג לראשונה על־ידי 
ה 1.10061 וא״ אחרות מאותו סוג( 16101016010 ! 0031160113 ^, 
נוסדה ב 1657 בפירנצה, ו 13160131103 ^- 15100 ? 0031160113 .^ 
ברומא). 

במאה ה 17 התחיל רעיון הא׳ מתפשט מאיטליה לארצית 
אחרות. ב 1627 יסדו 9 אנשים בפאריס חוג לוויכוח בעניינים 



ארמוז האקאימיה הצרפתית 


הנוגעים למדעי־הרוח וקראו לו ״האקאדמיה״. ב 1634 הציע 
רישליה לא׳ זו מעמד רשמי וב 1635 הוכרה מטעם המלך 
וניתן לה תפקיד של שיכלול הלשון הצרפתית. מספר חבריה 
הועמד לסוף על ארבעים ( 10101011615 11313016 ף 1.65 ). 40 
חברים אלה כללו לא רק אנשי־מדע, אלא אף אמנ-ם וסופרים. 
המילון של הא׳ ( 0:100031:6 ;ס) הופיע ב 1694 , המהדורה 
ה 8 שלו — ב 1935 . בימי לואי ץו x קיבלה הא׳ מעמד של אחד 
ממוסדות־המדינה, ומשרדיה היו בחצר־המלך. אותו מלך עצמו 
יסד עוד שתי א״ אחרות: ב 1663 את ה- 16510 > 160116 ) 03 .^ 7 
5 סס 1 :ק;: 50 , שתפקידה הראשון היה לחבר כתובות למדאליות־ 
זיכרון, אבל לאחר שהורחב תפקידה נקראה מ 1701 ואילך 
בשם 861165-161116$ 61 1100$ ק 105011 16$ > 116 ס 16 ) 03 \ 1 (א׳ זו 
מוקדשת להיסטוריה, בלשנות וספרות), וב 1666 — את 
ה 8016006$ 016$ 160116 ) 103 ( 7 (שהיא מוקדשת למדעי־הטבע). 
בין מפעליה של הא׳ הראשונה מפורסמים אוסף הכתובות 

השמיות ( 56011:1031001 1100003 ק 1050:1 5 סק 1 ס 0 ), אוסף 

ספדי ההיסטוריונים של מסעי־הצלב ( 1115:011605 16$ > 8600611 
165 ) 010153 165 >) ותולדות הספרות הצרפתית ( 11510116111:6 ? 
13006 ? 1613 > 131:6 ). ב 1795 נתאחדו מוסדות אלה כסקציות 
עצמאיות של המוסד הכולל בשם 3006 :? 16 > : 105:1:0 , ונוסף 
עליו מוסד רביעי: -?סק 61 010:3165 $0160065 16$ > 030160116 .^ 
06$ ן>;ז (האקאדמיד, של מדעי המוסר והמדינה), שבוטל 
ב 1803 ע״י נאפוללן. גם ה 3115 116 <165 8630x ס 16 > 03 ^ (הא' 
של האמנויות הנאות), שנוסדה באותה שנה, היא מ 1803 
ואילך חלק של ה 3006 :? 16 > : 105:1:0 . ב 1832 אושר ד, : 105:1:0 
בצורתו הנוכחית, שבה הוא כולל חמישה מוסדות, לאחר 
שנתחדשה פעולתה של ה 010:3165 $0160065 16 > 16 ת 61 !) 03 \! 
65 סן> 1 :; 01 ק: 6 . ה : 105:1:0 משפיע על החיים הרוחנים בצר¬ 
פת לא רק ע״י פירסומיהן של הא" השונות הכלולות בו, אלא 
גם ע״י חלוקת פרסים. קיימות בצרפת גם א״ מחוץ ל : 105:1:0 , 
למשל 000000:1 116 ס 16 > 03 \>, שהפרס השנתי שלה נחשב 
לאות־ההצטיינות הגבוה ביותר בספרות. 

באותו זמן בערך, שבו נוסדו הא" בצרפת, נוסדה באנגליה 
( 1662 ) הץ: 50016 31 ץ 80 ("החברה המלכותית"), העוסקת 
רק במדעים המדוייקים. במדעי־הרוח עוסק מוסד מיוחד, 
הנקרא בשם ץ 6111 !> 03 \! 8:1:1511 ("האקאדמיה הבריטית"), 
שנוסד רק בשנת 1901 . בסקוטלאנד קיימות א" מיוחדות: 
11080:511 >£ 0£ ׳(: 50010 31 ץ 80 , שנוסדה ב 1783 , וה 31 ^ 80 
ץומ 16 > 103 / 500:1158 , שנוסדה ב 1826 . מ 1768 ואילך קיימת 
באנגליה 1$ :\> 1. 0 £ >ג 0 \, 31 ץ 80 ("הא׳ המלכותית לאמנולת), 
שהיא גם גוף ציבורי של אמנים העורך תערוכות ומחלק 


519 


א־ןדמיה 


520 



פרסים, וגם בית־ספר גבוה, וכן ה 510 מ 1 \ 0£ .^. 8 ("הא׳ 
המלכותית למוסיקה"). 

בפרוסיה נוסדה בשנת 1700 הא׳ של ברלין, לפי תכניתו 
של ג. ו. לייבניץ. חשיבותה היא במספר המרובה של המפע¬ 
לים המדעיים, שהוציאה לפועל: אוסף הכתבות הלאטיניות 

( 001 ־ £311031 1100001 ק 1 ־ 10501 5 סקזס 0 ), אוסף הכתבות היוו¬ 

ניות ( 36036 ־ 01 65 ח 110 ק 1 זשצ( 11 ), מקורות לתולדות־גרמניה 
( 103 ־ 1 מ 1151 ־ 1 0130136 ־ 061 4000016013 ^), הוצאת כתבי אריסטו 
(שלפי עמודיה ושורותיה נוהגים לצטט את כתבי־אריסטו), 
אוסף כתבים של פרשני-אריסטו היווניים ( 13 ז 13 תשוממזסס 
1510161601 ־■^ ס! 013603 )—ובכללו גם פירושים שלא נשתמרו 
אלא בתרגום עברי בלבד - 6 אוסף כתבי הרופאים העתיקים 

( 0136001001 001 ־ 11001 ) 16 \ 05 ק־ 001 £31:100101111 . 7.4 . 0 ), 

אוסף ספרי אבות־הכנסיה היווניים (-: 0111151 1601115011£0 !§ 016 
£15161161 ; 80111 1101160 ),הוצאת כתבי קאנט ועוד. בין עובדיה 
של א׳ זו היה אלברט איינשטיין, ובפירסומיה הופיעו כמה 
מעבודותיו החשובות ביותר. אחר מלחמת־העולם ו 1 אורגנה 
א׳ זו כ״א׳ גרמנית של המדעים״ ( 160116 ) 113 ^ 060150116 
ס 50113£16 ס 1556 ^ 1161 ). גם במדינות גרמניות אחרות נוסדו 
א״, שמהן נתפרסמו ביתוד אלו של גטינגן (נוסדה 1751 ) 
ומינכן ( 1759 ). 

מן הא" שבשאר ארצות־התרבות הגדולות יש להזכיר את 
הא׳ למדעים שברוסיה (> 1 ץ 143 שהוקמה ע״י 

פיוטר הגדול בסוף ימיו( 1724 ). בסיועה פורסם המלון הסאנ־ 
סקריטי הגדול של 14-110111 § 86111110 ( 7 חלקים, 75 — 1855 ). 
כיום נחלקת הא׳ למדעים של ברית־ד,מועצות ל 8 סקציות, 


שכל אחת מהן אחראית למספר מרובה 
של מוסדות־מחקר ובתי נכות מדעיים 
במוסקווה, לנינגראד ובערים אחרות. גם 
באה״ב נוסדו הא" הראשונות עוד במאה 
ה 18 , בפילאדלפיה (- 50 111031 ק 1111050 ? 
ץ 0161 ), 1769 , ובבוסטון ( 1030 ־ 0161 ^ 
80160065 1 ) 30 5 ! 1 \. 0£ . 1 ) 03 ^), 1780 . 

הא׳ הקיסרית בווינה נוסדה רק בשנת 
1847 . הדו״חות מן הדיונים של מחלקותיה 
השונות מצטרפים בכל שנה לכמה כרכים. 
בין פעולותיה יש להזכיר ביחוד את חקר 
העתיקות של דרום־ערב, שהביא לידי 
פירסום אלפים הרבה של כתובות דרום־ 



ערביות. — בהונגאריה נוסדה א׳ מיוחדת, שספרייתה כוללת 
בין השאר את האוסף של כתבי־היד העבריים מעזבונו של 
דוד קויפמן (ע״ע). 

כיום אין כמעט ארץ אחת׳ שאין בה א" לתחומי־מחקר 
שונים. מן הא" שבארצות הקטנות יש להזכיר ביחוד את המו¬ 

סדות השוודיים 1601160 ) 03 ! 53 ק ¥6£605103 605103 ׳\ 8 . 1 § £00 

לטיפוח מדעי־הטבע (נוסדה 1739 < עם חבריה נמנה לינה) 
16011601 ) 103 ^ 605103 ^ 8 למדעי־הרוח (נוסדה 1786 ), שהן 
מעניקות את הפרסים ע״ש נובל לרפואה, פיסיקה, כימיה 
וספרות. 

מן המוסדות במזרח הקרוב, שיש להם אופי של א׳, יש 
להזכיר את ה 16 קץ§£' 1 > : 10511101 , שפירסומיו הצרפתיים 
כוללים הרבה עבודות חשובות של מלומדים אירופיים, והא׳ 
על שם המלך פואד 1 להוצאת מילון ערבי. האגודה המדעית 
בדמ־׳ 5 ק (' 3 ״־.£< " ) מייסודו של מחמד כורד עלי 
(מת 1953 ) מוציאה כתב-עת ערבי לחקר המזרח, שהוא בעל 
רמה מדעית גבוהה. 

לשם אירגון עבודות מדעיות גם מעבר לגבולותיהן של 
המדינות השונות נוסדה ב 1900 בפאריס - 03 ־ 550013110010161 ^ 
1601165 ) 03 ^ 165 ) 1100316 , שבחסותה נמשכה הוצאת ה 5 סקז 00 
001 ־ £311031 1100001 נ} 1 ־ 10501 ושבעזרתה הוצאה ד, - 010 ( £00 
151303 0£ 3 ; 1 ) 36 ק. אחר מלחמת־העולם 1 באה במקומה 
ר. 10031 ) 03 ־ 10161 06 ן) 303016011 170100 , שמושבה בבריסל 
ושהיא מסייעת להוצאת הקונקורדאנציה של ספרות המסורת 
(חדית , ) הערבית ( 111100 ) 3 ־ 11 13 16 ) 11065 ) 10 61 13006 )ז 00000 
01050101306 ) ולחקר תולדות המדעים ( 110001 ) 00 031310205 

115 ־ 01300501 165 ) 031310206 , 001 ־ 36001 ־ 01 001 ־ 3510010201 
• 310111 11:5 ־ 01300501 165 ) 031310206 , 605 ־ 21 065 ף 310111011 
131105 065 ^ 011 ). 

מ. פ. 

אירגון הא". בא" למדעים מאורגנת כיום הפעולה עפ״ר 
בצורת ישיבות סדירות׳ שבהן מגישים החברים מן המניין 
או ה״קורספונדנטים" (כלומר, החברים מן החוץ, שאינם בני 
עירה או ארצה של הא׳) חיבורים — ואף ספרים שלמים — 
משלהם או משל אחרים, והחיבורים הללו מתפרסמים כחלק 
מן הדו״ח של ישיבות־הא׳ או כנספח לדו״ח אלה. סיפוחם 
של חברים חדשים געשה בכל הא" ע״י הצבעה ם 1 דית של 
החברים הקבועים. מספר החברים הוא בכמה א" קבוע מראש. 
וחבר חדש נבחר רק עם פטירתו של אחד מן החברים הקבו¬ 
עים. קבלת החבר החדש נערכת בישיבה חגיגית, שבה 
משמיע הנבחר נאום, שכולל עפ״ר הספד על החבר, שאת 
מקומו ירש, וכעין "אני מאמין" מדעי או ספרותי-אמנותי ז 
לפעמים קרובות יש לנאומים אלה חשיבות מדעית או ספרו¬ 
תית מרובה, כמו, למשל, שורת הנאומים של אלה שתפסו 
ב 100 השנים האחרונות את הכורסה מם' 9 (זו של קורני) 
ב״אקאדמיה הצרפתית". צורה מסורתית מסויימת אפיינית 
היא גם לסיגנון החיצוני של החגיגות בשעת קבלת חברים 
חדשים לא׳. חבריהן של כמה א" לובשים בשעת הטכסים 
מדים מפוארים, כמו בא׳ הצרפתית : 1611 ! 1£ נ 1131 ' 1 , כלומר 
בגד־זנבות ירוק, רקום זהב, וכובע בעל שני חודים, בדומה 
לזה של אדמיראל, והם חוגרים למתניהם חרב בעלת ידית- 
זהב מקושטת (מתנת מעריציו של האקאדמאי בשעת הת¬ 
קבלותו לא׳). 



521 


אקדמיה—אקהרט, יוה נס 


522 


א" בישראל. בהשפעת הדוגמה של הא׳ האפלטונית, 
שנוסדה בפירנצה במאה ה 15 , ושל הא" שהוקמו בערים 
אחרות באיטליה נתעוררה בלבותיהם של יהודי־איטליד, 
השאיפה להקים להם א׳ משלהם. ב 1564 פירסם דוד פרובג־ 
צאלי במאנטובה קול קורא לייסוד א׳ יהודית ואוניברסיטה 
עברית. אולם רעיון זה לא יצא לפועל. רק בשנת 1919 
הוקמה בגרמניה, ביזמתם של פראנץ רוזנצווייג והרמאן בהן, 
"האקאדמיה למדעי־היהדות", שמושבה היה בברלין. מטרתה 
של א׳ זו היתד. לטפח את החקירה בחכמת־ישראל לתכליות 
מדעיות וחינוכיות כאחת, ולחדש מתוך כך את חיי־הרוח 
של יהדות גרמניה. פעולתה של א׳ זו נתבטאה ב״מכון 
למחקר", שבראשו עמד מתחילה (מ 1919 ) פרופ׳ א. טויבלר, 
ואח״כ (מ 1922 ) פרופ׳ יוליום גוטמאן. המכון היה מורכב 
מ 6 מחלקות אלו: תלמוד, פילולוגיה, פילוסופיה, תולדות- 
הספרות, היסטוריה וסטאטיסטיקה וכלכלה. היא נתחסלה 
בימי שלטון־הנאצים (ב 1935 ). ב 1920 נוסדה בפילאדלפיה, 
אה״ב, ה״א׳ האמריקנית לחקר היהדות", שמטרתה היא לטפח 
את החקירה במקצועות היהדות באה״ב. לפירסום מחקרים 
במקצועות אלה מוקדש השנתון שהיא מוציאה בשם -סז? 
ו 1 :>ז 86$63 ו $1 נ¥\ 6 [ ז £0 .תז\, 1116 0£ $£ח 11 :> 066 . בתשי״ג 

פירסמה ממשלת־ישראל הצעו־דחוק בדבר ייסוד "אקאדמיה 
ללשון העברית״, שתהא בת 15 חברים. ח. פ. 

אכןהוף, ק 1 ו;ךו - 110£ ) 1 [ ש ]£ 3£ 1 ז ״ £0 — ( 1720 , האמ־ 
בורג — 1778 , גותה), שחקן גרמני. א/ שנועד לפי 
חינוכו להיות פקיד, נעשה שחקן כשהיה בן 19 . 57 — 1740 
שיחק בלהקתו של שנמן (תת 3 י״ 6 ת 6 ו 561 ) בלייפציג ביחד 
עם פרידריך לודוויגישרדר — מי שעתיד היה להתפרסם 
כגדול השחקנים הגרמניים במאה ה 18 . לאחר שלהקתו של 
שנמן פשטה את הרגל, נדד א׳ במשך עשר שנים עם להקות 
שונות (ביניהן אפילו אחת של "הארלקינים", כלומר מוקיו־ 
נים), אך כשאקרמאן פתח ב 1787 בהאסבורג את "התיאטרון 
הלאומי" הראשון, הזמין את א׳ להשתתף בו. בעיר זו ראה 
אותו לסינג, שהרים את משחקו של א׳ על נם ב״דראמאטור־ 
גיה ההאמבורגית" ובחר בא/ שישחק את תפקיד האב במחזה 
שלו "אמיליה גאלוטי״. ב 1771 עבר א׳ לתיאטרון־החצר 
בוויימאר, במקום שאח״כ שיתף פעולה בכמה הצגות עם גתה, 
וגתה אף שילב כמה מזכרונותיו של א׳ לתוך הרומאן התיא¬ 
טרוני שלו "וילהלם מייסטר". בשנותיו האחרונות (מ 1774 ) 
שימש א׳ מנהל־תיאטרון ושחקן ראשי בגותה. 

א׳ היה הראשון בגרמניה, ששיחק באותו סיגנון ראליסטי, 
שהמציא (ב 1740 לערך) השחקן האנגלי גריק. קומתו היתד. 
נמוכה ושירטוטי-פניו חסרים חן; אעפ״כ' הקסים את הקהל 
הודות לכוח־המבע הגדול של קולו ושל העוויותיו. הוא הצטיין 
בתפקידים של אבות ובתפקידי־אופי, כגון הארפאגון או "אבי- 
המשפחה" של דידרו, וביחוד בתפקידים של בני־אדם בעלי 
לב רך תחת קליפה קשה. פעולתו של א׳ גרמה במידה מרובה 
להרמת כבודו של מעמד־השחקנים, שהיה בזוי עד ימיו. 

.( 1876 ,^ 1 6#6 מ ־ 061 " 111 ) .£ , 1111116 . 111 ־ 461 ? 

א^הרט (: 1 ז 6113 ^? £1 ), שמם של כמה משוררים־נזירים מאס¬ 
כולת המנזר הבנדיקטיני סאנקט־גאלן על הבודנזה 
שבשווייץ, שהם מן המייצגים החשובים ביותר של הספרות 
הלאטינית הקארולינגית. מאלה מפורסמים ביהוד א׳ 1 
( 910 ס — 973 ) וא׳ 17 (מת 1022 ), המחברים של האפוס הלא- 


טיני "ואלתאריוס בעל היד החזקה"( 11 ח 3 מ! $ג 11 ז 113 ז 31 ׳\ץ 
£01115 ). אע״פ שאפוס זה כתוב בהכסאמטרים וניכרת בו 
השפעתו של ורגיליוס, לא ניטשטש בו האופי העממי של 
העלילה, שהיא מבוססת כנראה על שיר־גיבורים גרמני טרם* 
נוצרי. יש להניח, שא׳ 1 חיבר אפום זה בזמן לימודיו במנזר 
סאנקט גאלן (סמוך ל 930 ). ידידו גראלדוס עיבד את השיר 
והקדיש אותו למשורר ארכאנבאלד, הבישוף ה 14 של שטראס- 
בורג ( 965 — 991 ), שקיים קשרים הדוקים עם המנזר של 
סאנקט־גאלן, א׳ 17 הרחיב את השיר, ובצורתו המורחבת 
הוא כולל כ 1,500 שורות. לאחר פתיחה בת 22 שורות (כנגד 
מספר האותיות בא״ב העברי), שעיקרה הם דברי־תהילה 
לארץ־הונגאריה ולעם־ההונים, מסופרות קורותיהם של ואל- 
תאריום׳ בנו של מלך־אקוויטאניה, והילטיקונדיס, בת מלך 
בורגונדיה. שניהם נמצאים כבני־תערובות בחצרו של אטילה, 
מלך־ההונים! המלך האדיב ושוחר־השלום (!) חינך אותם 
כראוי למעמדם, אך הגעגועים למולדת גברו בלבם על החיבה 
לאטילה! הם בורחים ונוטלים עמהם חלק ניכר מאוצרות- 
ההונים. מתואר הקרב, המתנהל ביער הווגזים בין ואלתאריום 
ובין גיבורים פראנקיים׳ שבאו ליטול ממנו את אוצרו. אחר 
הקרב, שבו איבד הגיבור יד אחת, שותים כל היריבים לאות־ 
ידידות ומתלוצצים על פצעיהם. בסופו של דבר נתמלך ואל- 
תאריום על אקוויטאניה ונשא את הילטיקונדיס. בצד היסו¬ 
דות האביריים כולל השיר יסודות קומיים מרובים, אך לרמה 
שירית מיוחדת עלו המחברים בתיאור היחס של הגיבור אל 
הנערה האהובה — יחם, שהוא אפייני לתקופתם: הוא מגן 
עליה מתוך אהבה עזה, והיא נשמעת לכל דבר היוצא מפיו. 
בתקופה הרומאנטית. שחזרה אל האגדה הגרמנית, בחר הסופר 
ויקטור שפל בא׳ 1 כגיבור הרומאן שלו £1 ־ £141£61131 ( 1857 ), 
שלתוכו הכנים תרגום של האפוס על ואלתאריום. 

חוץ מהשתתפותו באפוס הנזכר, קנה לו א׳ 17 פירסום 
ע״י שירו הלימודי על אמנות־הסיגנון, וביחוד ע״י ה״ברכות" 
( 6$ מ 10 ז:> 11 > 8606 ) שלו על מזונות שונים. בטעות נחשבו בר¬ 
כות אלו ע״י חוקרים מרובים כתעודות למנהגי־האוכל 
ה״מוזרים״ של הבנדיקטינים שבסאגקט-גאלן ? למעשה הן 
מעין קאטאלוג מחורז למאכלים ולפירות הנזכרים ב״אטימז׳- 
לוגיות" של איזידור (ע״ע) מסביליה. 

־ 836 . 0 ; 1907 ,• 61 ) 1 :> 6 ז : 51 . 1 ) 6 ; 1899 ,? 11110 ^ 7 . 1 ) 6 , 011110 x 111 $ 

; 1940 1111171 { 1 ■ 50111 5 * 3 , 6 ) 561:1 

, 1 * 1011 * 111 },{ . 11 ) 1 , 11113 101111 * 131 ־ 6 ־ 3 י, 0 ל/ס־ 47 *£ , 1:1115 ־ 0111 .. 8 .£ 
. 1948 ,ז\ 1 1 ־ 61131 ) 1 ) £1 .ע . 5 

פ. ב. 

אקהרט, יזהנס — :־] £113 :>£ 7011301165 — ( 1260 , טורינ" 
גיד. — 1327 , קלן), מגדולי בעלי־המסתורין של 
יה״ב. א׳ היה בן למשפחת־אבירים גרמנית, נכנס בימי־נעוריו 
למיסדר הדומיניקנים, הוכתר בפאריס בתארים של מאגיסטר 
(מכאן כינויו "מייסטר") ודוקטור׳ ושימש את מיסדרו בכמה 
משרות אחראיות. הוא הרצה במדרשות של הדומיניקנים 
בגרמניה ונתפרסם כדרשן בחסד עליון וכאחד מגדולי-התאו- 
לוגים בדורו. בסוף־ימיו נאשם באפיקורסות. אך א׳ ראה את 
עצמו כקאתולי נאמן והכריז, שאם תימצאנה סטיות בתורתו 
יהא מוכן לחזור בו בהן. לאחר מותו מצאה הכנסיה בדבריו 
28 סטיות והחרימה אותן. 

תורתו של א׳ בכתב ובעל־פה היתד. מכוונת בעיקרה ליתן 
ביטד לחוויה דתית. שיש בה משום שאיפה בולטת לפרוץ 



523 


אקז־ןרנז, יוהנס—אקודור 


524 


את המסגרת הנוצרית: להראות על האחדות שבין נפש־האדם 
והאלוהות (בני־האדם ברובם סבורים, מטעים א׳, שהם רואים 
את ה׳ כ״עומד ממולם", אך "אין הדבר כן. ה׳ ואני חד אנו"). 
האלוהות בתפיסתו של א׳ היא ההוויה ו ץ £$56 ), וא׳ מסתמך 
בכך על שמות ג, יד. הוויה זו היא אחת, היא ערטילאית, היא 
"שממת־הדומיה" אי־אפשר לייחס לאלוהים תארים חיוביים: 
"עליך לאהוב את ה׳ כהווייתו, כלא־אל, כלא־רוח, כלא־איש, 
כלא־תמונה, אלא כאחד, שהוא אחיד ונפרד מכל שניות". 
מקורה של תאולוגיה זו הוא ברמב״ם, שא׳ קורא לו ר׳ משה 
( $0$ ץס^ 1 < 1 < £31 ) ושהוא מסתמך עליו בכתביו הלאטיניים 
ואף מצטט מדבריו קטעים ארוכים. בניגוד לאלברטום ותו־ 
מאס מאקווינו, שאף הם הושפעו ע״י הרמב״ם, לא התנגד א׳ 
ליסודות הנאו־אפלטוניים שבתורתו של זה האחרון, ולא עוד 
אלא שקיבל אותם בלב שלם. מפני־כן מורגשת השפעתו של 
הרמב״ם בכתבי א׳ הרבה יותר מבכתביהם של תאולוגים 
נוצריים אחרים. ומכאן התנגשותו בתפיסה הקאתולית של 
האלוהות המשולשת (א׳ ביקש את היסוד האחיד של האלו¬ 
הות, שאין בו הבחנה בין אב, בן ורוח־הקודש), ומכאן גם 
תפיסת־האלוהות המיוחדת של א׳, שהיא דינאמית ברוח נאו־ 
אפלטונית ולא סטאטית ברוחו של אריסטו. האל נמשל לנהר 
הזורם בתוך עצמו או לאש נצחית, ובהווייתה של האלוהות 
מושתתת הווייתו של כל מצוי, ובכלל זה הווייתה של נפש- 
האדם. תפיסה זו מאפשרת קשר בלתי־אמצעי בין האל ובין 
האדם: "טיפה של הנהר או ניצוץ של האש הנצחית נמצאים 
בנשמתו של כל אדם" וזהו "יסוד־הנשמה". הטיפה או הניצוץ 
נמשכים לקראת איחוד עם הנהר הגדול או עם האש הנצחית. 
אך איחוד זה בין הנשמה ובין האל יתכן רק לאחר שהנשמה 
"נתרוקנה" מכל תאווה ואפילו מידיעה ("במידה שאתה מת¬ 
רוקן מעצמך, במידה שאין אתה יודע ולא כלום, בה במידה 
אתה מתקרב אליו"). ע״י התפרקותה מכל כוחותיה ופעולו¬ 
תיה יכולה הנפש להפשיט מעליה את עצמותה ולהגיע לידי 
התמזגות עם האלוהות, כי "אנו בחוץ והאלוהים בפנים". ואז, 
כשהנפש דבקה כולה באלוהים־האב ומתקשרת בו, "נולד בה 
הבן", ושלשתם מתחברים ע״י האהבה של רוח־הקודש. זהו, 
לפי א׳, משמעותו של בשילוש הנוצרי: על־ידיו מתנשאת 
הנפש אל הקיום הנצחי באלוהים. וזה שיא־אשרו של האדם. 

השפעתו של א׳ היתה 
קשורה במידה ניכרת בתנו¬ 
עת הנשים הדתיות של המ¬ 
אות ה 13 וה 14 . תנועה אינ־ 
דיווידואליסטית זו היתה 
מסוכנת לאורח־החיים של 
יה״ב וביחוד לכנסיה הקא־ 
חולית. הדומיניקאנים ביקשו 
להחזיר תנועה זו לחיק־הכנ־ 
סיה; הקימו מנזרים מיוחדים 
והתמסרו להדרכתן הרוחנית 
של הנזירות, ביחוד ע״י דר¬ 
שות תדירות. מאחר שנזירות 
אלו לא ידעו לאטינית׳ היה 
צורך לדרוש באזניהן בלשון* 
העם, כלומר בגרמנית• ואמ¬ 
נם עיקר פירסומו של א׳ 
כבעל מסתורין מבוסס לא על 
כתביו האסכולאסטיים הלא- 


טיניים, אלא על הדרשות הגרמניות העממיות, שדרש במנזרי־ 
נשים ושהגיעו לידינו ברשימות של שומעותיו הנלהבות. 

לדרשותיו של א׳ היתה חשיבות מרובה הן לגבי התפת¬ 
חותו של הדגש הדתי בגרמניה והן לגבי התפתחותה של 
הלשון הגרמנית, וכן היתה להן השפעה ניכרת על ההתפתחות 
הרוחנית והדתית של אירופה כולה. האסכולה הלאומנית 
בהיסטוריוגראפיה הגרמנית דאתה בעובדה, שא׳ השתמש 
בלשון הגרמנית וכן במסתורין שלו גילוי של המהות הגר¬ 
מנית. אך טענה זו היא מחוסרת־יסוד. השימוש בלשון הגר¬ 
מנית של א׳ נבע "לא מתוך מחאה נגד השימוש בלשון 
הלאטינית הזרה", שבה כתב א׳ את כל חיבוריו, "ואף לא 
מתוך צורך נפשי לבטא תוכן מיסטי בלשון־האם דוקה, אלא 
מתוך התנאים היחידים במינם, שנתהוו כתוצאה מן התנועה 
הדתית הנזכרת" (גרונדמן). רודולף אוטו מצא השקפות 
דומות אצל א׳ ואצל סאנקארה, המיסטיקן ההודי. גרשום 
שלום הראה על הגדרה אידנטית של מושג ה״השתוות" אצל 
א׳ ואצל בחיי אבן פקודה (ע״ע). 

-)/ £6 ׳ 4613161 ^ , £0011 - 1 ; 1926 ,)/ $ 4 ע 4 \ 1611€ \ 651051 ' / 14 , 0 * 01 . 11 
* £11 . 005 . $011165 . 1 ) .ל{) $. 44 ! ! 116146 . 114 [ 416 11114 1 '( 1 >\{ 
- 86106 2036 ^ £611 ,חחב 11 !!)ת 11 ז 0 .מ ;( 1928 ,־ 1111111 .£־! 1.0 > 1 ־ 01 זגע 
4614136/2612 016 ,)׳ £0111131 ־ £015101 ^ ; 1935 ,. 4 . 4 \ 1 1111 ה 6 § £1111 
61143 ז' 1 01 ן 13 \ , 511010111 . 0 ; 1936 , 6 ) 1 ( 6 131611113611611 124 ) 1 

. 1946 , 311613112 ^ 4 ! 61013/1 ן 112 

ר. ק.ע.-י. ב. 

אקןדוקןט, ע״ע מום, א?פקת־, 

אכןידור (• 101 ) £003 ; בספרד׳ קו־המשווה),רפובליקה במער¬ 
בה של אמריקה הדרומית, משני צדדיו של קו־ 

המשווה. גבולותיה: במערב — האוקיינוס השקט, בצפון — 
קולומביה (ע״ע), במזרח ובדרום — פרו (ע״ע). שטחה של 
א׳ אינו ידוע בבירור: לפי אומדן מ 1948 תופסת א׳ (ביחד 
עם איי־גאלאפאגום [ 7,850 קמ״ר], שהם במרחק של כמעט 
1,000 ק״מ מן היבשת) 267,850 קמ״ר. מספר תושביה: 3.1 — 
3.3 מיליון (לפי אומדנות שונים ב 1948 ) 1 במפקד לא־שלם 
ב 1950 נפקדו 3,077,000 נפש. 

המבנה. חופי-א׳ מפורצים יותר מחופיהן של שאר ארצות 
אמריקה הדרומית, זולת צ׳ילה. אך מכל מפרציה חשוב לספ¬ 
נות רק מפרץ גוואיאקיל שבדרום־א׳, שהוא המשך השקע 
הארוך שבין הקורדיליירה החופית והקורדיליירה המערבית 



מורד הר פיצ׳ינצ׳ה ( 4,487 מ') ממערב לקיטו, בירת־אקוואדור. פיתולי־הדרד מציינים את המעלה נא האיזור 
המטוזג, שבו יש עצי־איקאליפטום ושדות מעובדים, לאיזור מרעה קריר (פאראמוס). הצוקים המחודדים 
בראשי־ההרים בנויים אנדסיטים, שטחנוםסים טעל לטוף געשי 


525 


א ל,רדוד 


526 



(ע״ע אנדים). שקע זה, שגבהו׳ המאכסי־ 
מאלי הוא 800 מ׳, הוא בקעה, שמשתרעת 
מצפון לדרום לאורך של כ 150 ק״מ וש־ 
רחבה המאכסימאלי (באמצעה) כ 50 ק״מ. 
הבקעה בנויה אבני־חול ומשקעים אחרים 
מן השלישון והקרטיקון ובה עוברים כמה 
נהרות, שקודם השתפכותם לים הם מהווים 
ביחד דלתה, שנקראת, על שם הגדולה שב- 
זרועותיה, הדלתה של גוואיאס ( 35 ץ 3 ט 0 ). 
מבאן שני היתרונות של בקעה זו: (א) 
רובה הגדול הוא מישור־סחף פורה, שיש 
בו אפשרות של השקאה, ולפיכך מרובים 
בה מטעי־הקאקאו, סחורת־היצוא החשובה 
ביותר של א׳! (ב) התחבורה נוחה כאן 
הודות לרשת־הנהרות. מצפון לבקעה מחו¬ 
ברת הקורדיליירה החופית עם המערבית. 
זו האחרונה, שהיא בנויה ברובה פורפירים 
ודיוריטים ובמקצת גם אבני־משקע קרטו־ 
ניות, מתרוממת בתלילות מעל למפרץ, 
לבקעה ולהדום־הגבעות. גבהה הממוצע הוא 
כאן כ 3,500 מ , , וכמה משיאיה מתרוממים 
אף לגובה של יותר מ 6,000 מ׳ (הגבוה 
שבשיאים: הר־הגעש הכבוי צ׳ימבוראסו— 
6,310 מ׳). ממזרח לקורדיליירה המערבית 
משתרעות רמות־הפונה, שמרובות בהן הל¬ 
כות האנדסיטיות, סחף של קונגלומראטים 
מן ההרים' וגם סחף נהרות ונחלים, ושגבהן 
הממוצע הוא 2,500 מ/ ממזרח לפונה מת¬ 
נשאים טורי-ההרים של הקורדיליירה המז¬ 
רחית, שהם בנויים בעיקרם מגניים וצפחות 
גבישיות ושגבהם הממוצע וגובה שיאיהם 
קרובים לאותם שבקורדיליירה המערבית 
(הגבוה שבשיאי־המזרח: הד קוטופאחי 
[ 5,740 — [0010^3x1 מ׳). כמה טורי־הרים, 
שעוברים לרוחב הארץ, מקשרים את שתי הקורדיליירות זו 
בזו. טורי-קשר אלה נקראים בשם נודום ( 05 ( 001 , קשרים), 
והשטחים המוקפים על־ידיהם וע׳־י הקורדיליירות — אויות 
( 35 ץ 110 , שקעים). כל אויה היא חבל טבעי בפני עצמו. ככל 
ארצות-האנדים נפגעת גם א׳ לפרקים קשות ע״י רעש־האדמה. 

אקלימהשלא׳מושפע משלושהגורמים:מקרבתהלקו־ 
המשווה, מדרגות גבהה ומזרמי־הים העוברים סמוך לחופיה: 
זרם הומבולט הקר י הבא מדרום (מחופי צ׳ילה) וזרם אמריקה 
המרכזית החם הבא מצפון. הודות למצבה הגאוגראפי גבוהות 
בה הטמפראטורות ביחס לגובה מעל פני־ה־ם, והן קבועות 
במשך כל השנה עם הבדלים של 2 — 3 מעלות בלבד בממוצ־ 
עים של החדשים החם והקר ביותר. הטמפראטורות השנתיות 
הן מ 26 0 + בגובה פני־הים עד ־ 5 ־ בראשי ההרים הגבוהים. 
הגובה משפיע על מידת הגשמים באשדות־הקורדיליירות 
הנשקפות על פני האוקיינוס השקט במערב ועל שפלת־ 
האמאזונאס הלחה במזרח. הזרם הקר מוריד את הטמפדא- 
טורה השנתית בדרום עד ״ 23 ומפחית את הגשמים. מדדום 
למפרץ גוואיאקיל משתרע על גבול פרו מדבר ממש, הנקרא, 
על שם הנהר העובר סמוך לגבולו, בשם מדבר טומבס 
( £2 ל 0 זס 7 ־ 6 סזזשגצסם). לעומת זה מרובים הגשמים בחוף 


הצפוני של א׳, בתחום השפעתו של הזרם החם. תחומי־ 
ההשפעה של שני הזרמים, הנפגשים בחופי א׳ ופונים ממנה 
מערבה לתוך האוקיינוס, אינם קבועים! יש שנים, שהזרם 
החם חודר בהן יותר דרומה (עד כדי 2 0 — 1 0 מעלות־רוחב) 
ומביא עמו לתחום חדירתו שפע של גשמים, ויש שנים, שבהן 
הזרם הקר יוצא מתחום ממילתו הרגילה. בעוד שהתנודה 
בממוצעים החדשיים של הטמפראטורה אינה גדולה בשום 
חלק מא/ מרובה התנודה היומית מחוץ לאיזור־החוף: בקיטו 
הבירה, היושבת ב״אויה" שברמה, הטמפראטורה השנתית 
הממוצעת היא 13.2 0 , אבל התנודה בין יום ולילה עלולה 
להגיע בה עד ״ 18 . לאחר יום, שחומו הגיע עד ס 20 , עלול 
לבוא לילה, שהטמפראטורה שלו קרובה לנקודת־הקיפאון. 
הגשמים מצויים כל ימוודהשנה, אך הם מגיעים לשיאם 
בעונה, שהשמש קרובה בה לרום־השמים. בקיטו יורדים 
למעלה מ 1,000 מ״מ גשם בשנה, באשדות פי שניים ושלושה, 
כפי שאפשר להסיק מיערות־העד המשווגיים שבהם, התופסים 
כמחצית שטחה של הרפובליקה. 

הצומח. צמחיית־א׳ מכילה יסודות של שני איזורים 
פיטוגאוגראפיים: אמריקה הדרומית הטרופית והאנדים. 
יערות־העד המשווניים, המרוכזים בשפות־האמאזונאס והעו־ 


527 


אקודור 


528 



חמיח ׳ 0 ? יבו 5 הקאקאו במחוז 5 ) 0 ויום 
לים גם במורדותיהם של האנדים עד לגובה של 1,000 מ/ 
מצויינים במספר הגדול של מיני־עציהם ושל הליאנות, 
המטפסים והאפיפיטים. היער הממוזג של הגבהים הגדולים 
יותר (עד 3,000 מ׳) ושל מורדות־ההרים המערביים הוא 
מולדתו של עץ־הכינין ( 010011003 ). מעל לגובה זה מצוי 
"יער־הערפל", המורכב מצומת של שיחים קשי-עלים ז מעליו 
משתרעת ערבת־הפדמו. — עצי־תועלת אחרים, מלבד הצע- 
כונה׳ הם: עץ הקאקאו! דקל־השנהב ( 8 גו 1 ק 61£ ;ז׳(י 1 ?);עץ־ 
הבאלסה( 103 ׳\ 110 ט 1 ז 03 ); ח 5 ס<; 313£0 מ 01 זו 001 (וע״ע אמרי¬ 
קה הדרומית, הצומח). מ. ז. 

החי. א׳ כלולה באיזור הזואוגאוגראפי של הנאוגאה. 
תפוצתם של בעלי־החיים בא׳ קשורה קשר הדוק בתנאים 
האקלימיים הנקבעים ע״י הרי־האנדים. מן הקופים רחבי־האף 
( 1 ת 111 ז־ו׳ 5 ! 13 ?) מצויים כאן קופים־שואגים ( 06165 ץ^?), קופי- 
עכביש ( 1616$ \!) והסאפאג׳ו ( 0615115 ). בין הטורפים בולטים 
החתולים הגדולים: היאגואר ( 0003 6115 ?) — ה״נמר" של 
אמריקה הדרומית — והפומה (ז 0010 ת 00 6115 ?). סמוריים 
אפיינים של א׳ הם הבואש ( 110 ״ 5101 ), חטאירה (-־ 1531 3 ־ 1 ץ 13 ־ 
3 ז 3 ^ והגריזון ( 5 ג 11£311 ׳\ 03110115 ). בין בעלי־הפרסה נפו¬ 
צים : הטפיר מפרטי־הפרסה והפקרי׳ הנמנה עם החזירים. 

הפקד׳( 3 03 ק) והאגוטי שני מכרסמים, נפוצים 

מאוד. יסירה הדלשיניים ( 3 ז 111 ז 3 ם 6 ^ מיוצגת ע״י עצלניים, 
אוכלי-נמלים והארמדיל. הליאמה׳ הצורה התרבותית של 
30131111303011115 ?, והאלפאקה — שהיא, אפשר, הצורה התר¬ 
בותית של 3 ס§ 1011 ׳ 1-30131 — משמשות כגמלי־בית. — שליש 
ממיני־העופות של אמריקה הדרומית נמצא בא׳, ביניהם 
הקונדור הגדול ומיני־עיט. — ילידי א׳ סיפרו לפיסארו ב 1527 
על גזע-ענקים, שהיה חי בארץ זו בזמנים קדומים, והראו לו 
את שרידי-עצמותיהם׳ אך נתברר, שאלה הם שרידים של 
המאסטודון ושל סוסים קדמונים מן הפליסטוקן (וע״ע אמ¬ 
ריקה הדרומית, החי). ע. פ. ל. 


תושבי־א׳ מתחלקים (לפי אומדן) ל 48% אינדיאנים, 
30% מסטיצים, 5% מולאטים, 8% קראולים, 8% כושים וקצת 
מהגרים או בני־מהגרים מאירופה. הדת השלטת היא הקאתו־ 
לית. 75% מן הישוב יושבים בהרים (שהם 49% משטחה של 
א׳), 17% בשפלת־החוף ( 28% מן השטח) ו 8% בשפלת־ 
האמאזונאס (שהיא 23% מן השטח). מועט בא׳ מספרן של 
הערים הגדולות. בעיר־הבירה קיטו כ 210,000 נפש, בגוואיא־ 
קיל כ 85,000 . 

הכלכלה. א' היא בעיקרה ארץ חקלאית, אע״פ שרק 
2% מאדמתה מעובדים. רוב החקלאים הם איכרים זעירים 
והאדמה היא קניינם. בניגוד לארצות הסמוכות לא׳, שמרו¬ 
בות בהן אחוזות גדולות מעובדות ע״י אריסים, מועט־ביחם 
מספרן של אחוזות כאלו בא׳ ואין הן מצויות אלא בשפלת־ 
החוף, במקום שהיבול מכוון בעיקרו ליצוא. מערך היצוא 
ב 1550 היה לקפה 29.5% , לקאקאו 28.5% , לבאנאנות 14.8% , 
לאורז 13.2% . גידול האורז הולד ומתפשט, ואילו זה של 
הקאקאו הולך ופוחת. לצרכי־הארץ מגדלים גם כותנה, קנה־ 
סובר וטאבאק. לא׳ עושר גדול של עצי-יער, שהם מנוצלים 
במידה מועטת מחוסר דרכים, ביחוד במזרח. שני מינים 
של דקל־השנהב ( 3 ק 003 ז 130 ת 1135 כ} £616 ׳( 11 ?) מספקים פירות 
לתושבי־הארץ וקליפתם, הדומה לשן־הפיל, משמשת סחורת- 
יצוא (לתעשיית־כפתורים). עליו של דקל אחר, - 031111110 
313 !ח 31 ק 103 ׳!, משמשים לתעשיה של כובעי־פאנאמה, הבאים 
בעיקר מא׳. כן יש לא׳ כמעט מונופולין על עץ־הבאלסה 
( 05 ק 13£0 001110013 ), שהעצה שלו היא חזקה ביותר וקלה 
מקליפת־השעם ומשמשת לצרכי־בידוד במטוסים ובכובעים. 
גידול בקר וצאן אינו מצוי בא׳ אלא בקנה־מידה מצומצם. 
הליאמה אינה נפוצה. המכרות ובארות־הנפט שבשפלה מוע¬ 
טים ודלים. התעשיה מעבדת חמרי־גלם, בעיקר לצרכי־המקום 
ורק במידה מועטת ליצוא, כגון מנסרות־עצים ותעשיית 
כובעי־פאנאמה. 

התחבורה. ארכן של כל הדרכים, שבהן עוברות מכו¬ 
ניות׳ אינו מצטרף אלא ל 4,450 ק״מ וארכם של כל 9 קווי- 
מסה״ב שבא׳—ל 1,050 ק״מ. קו קיטו־דוראן(מול גוואיאקיל) 
הוא הארוך ביותר ( 460 ק״מ). מיעוט התחבורה הוא בעוכריה 
של כלכלת־א׳. 10 נמלים לא׳ ורק לזה של גוואיאקיל ערך 
בינלאומי. 

. 1948 ,^ 10 ) 1 ) € 11 ^ / 0 ? 6 1 > 1 { 1 )< 0 € 0 £ , 30 ־ 101 * .־ 1 ? 

א. י. בר. 

משפט. ב 1929 הונהגה בא׳ חוקה חדשה׳ שכוללת, בין 
השאר, הוראות בענייני־התאזרחות. ספר־ד,חוקים האזרחי 
הנוכחי קיבל תוקף ב 1887 ! הוא בא במקום ספר־החוקים 
האזרחי משנת 1843 (שהיה מבוסם על ספר־החוקים של 
צ׳ילה). חוק משנת 1902 הנהיג נישואי־חובה אזרחיים. גירו¬ 
שים מותרים או מתוך הסכמה הדדית או על יסוד ניאוף מצד 
האשה. בהשפעת המשפט הספרדי מוכרת שותפות־נכסים בין 
בעל ואשתו לגבי הרכוש, שנרכש בתקופה שהיו ביניהם 
קשרי-אישות — אם אין ביניהם הסכם על הסדר שונה מזה. 
אף דיני־הירושה מושפעים מן המשפט הספרדי: רכושו של 
מ 1 ריש. שהניח צאצאים, מתחלק לארבעה חלקים, ששניים 
מהם שמורים לצאצאים בתוקף החוק! חלק אחד רשאי המוריש 
להנחיל לכל אחד מצאצאיו, וחלק אחד הוא רשאי להנחיל 
למי שירצה, אחת היא אם הוא קרוב אליו קרבת־דם או לא. 

ההוראות בנוגע למשפט הבינלאומי הפרטי ד 1 מות לאלו 




529 


אקודור 


530 


של צ׳ילה. ספר־החוקים למסחר הונהג בשנת 1882 ותוקן 
ב 1906 . — הוא מושפע מספרי־החוקים למסחר של ספרה 
צרפת וצ׳ילה, והוא קובע׳ שבהעדר של הוראות מפורשות 
יש לנהוג לפי המנהגים המקובלים במסחר. 

, 2 ^ 0 ־ 1 ־ 171 ; 1922 , 0710710 ) 00110 16001671 ^ 1 10 30 , €2 <£€¥ 

500700/1 .)% 5700111 ז 0 } 1 071 ) 1 , 00 / 1301700/11 ? 11 , 11 ? 3700 11011301 003 

- £73 €3 3 03017 , 071 ^ 11003013 £ 070/07313 111 ) 107 ) € 110 .£ 1/071 

- $10 2 ? 4 > / 0 ץ 00 5117 11€ ! 070 ק 771 ס € 6 ,־}£!)£ ./ .? ; 1908 , ( 0113 ?? 

. 1950 ,^ 1 ־ ¥01 ,? £00 £ 01171-61710710071 81 €710071 6771 

היסטוריה. חברה בעלת תרבות מפותחת־ביחס כבר 
היתה קיימת בא , מאות־שנים קודם שנכבשה הארץ על־ידי 
האינקה(ע״ע) בסוף המאה ה 15 .ב 1533/34 הדבירו את הארץ 
הספרדים, בראשותם של פרנסיסקו פיטרו (ע״ע) ובנאלקסר 
(ע״ע), ויסדו בה כמה ערים על חופי האוקיינוס השקט, 
באיזור־ההרים ובמישור המזרחי (גוואיאקיל, קיטו, ועוד). 
במשך כמה שנים נלחמו זה בזה אחדים ממנהיגיהם של 
הכובשים הספרדיים על השלטון בארץ, עד שבשנת 1548 
נטל המשנה־למלך בפרו את המינהל לידיו. ב 1563 הוקמה 
ה״אודיאנסיד," ( 13 :>מ;> 31131 ) בקיטו כבית־משפט גבוה ומשרד־ 
מינהל עליון. מפני המרחק הגדול של קיטו מלימה, בירת פרו 
( 1400 ק״מ), היה הנשיא, שישב בקיטו, כמעט עצמאי. ב 1718 
סופחה האודיאנסיה לתחום־שלטונו של המשנה־למלך, שישב 
בגראנאדה החדשה (קולומביה של היום), ב 1723 הוחזרה 
לפרו ובשנת 1740 סופחה סופית לגראנאדה החדשה. במחצה 
השניה של המאה ד, 18 גברה בארץ התרעומת על השלטון 
הקולוניאלי הספרדי(ע״ע אמריקה, ע׳ 186/7 ) וב 1794 הוכן 
מרד, שנתגלה ודוכא. באוגוסט 1809 , כשהגיעו לא׳ הידיעות 
על כיבוש ספרד ע״י נאפוליון, התקומם חלק מן הקריאולים 
בקיטו לשלטונות, אך החיילים של המשנה־למלך מגראנאדה 
החדשה השיבו עד מהרה את הסדר על כנו. גם מרידה שניה, 
שפרצה בדצמבר 1811 , לא הצליחה, והארץ נשארה תחת 
השלטון הישן עד מאי 1822 ׳ כשגנראל סוקרה (ע״ע) הצעיר 
ניצח את צבאו של המלך הספרדי על־יד הר פיצ׳ינצ׳ה 
(בקירבת קיטו). הארץ המשוחררת הצטרפה כ״פרובינציה של 
קו־המשווה" (־ £0113301 301 110 מתז 3 :זז 3 ק 6 ( 1 ) לרפובליקה 
החדשה הגדולה של קולומביה (ע״ע). אך אחר התפוררותה 
של רפובליקה זו הכריזה אספה מכוננת, שנתכנסה בריובמבה 
(בדרום־א׳) באוגוסט 1830 , על הקמת הרפובליקה העצמאית 
של א׳. עם ייסודה של א׳ נתעוררו סיכסוכי־גבולות בינה 
ובין המדינות הסמוכות לה: בראזיל, קולומביה ופרו. א׳ 
תבעה לעצמה את כל התחום של נשיאות־קיטו הקודמת, 
שהשתרע במזרודהאנדים עד 74 0 רוחב מערבי והיה בעל 
אוכלוסיה דלילה מאוד. אך המדינות הנזכרות לא הסכימו 
לכך, והמחלוקת בין א׳ ובין שתיים ממדינות אלו(קולומביה 
ופרו) לבשה מאז לפרקים צורות חריפות ונמשכה עד הזמן 
האחרון. 

הגנראל חואן חוסה פלורס(ע״ע) מונזואלה נבחר לנשיאה 
הראשון של א׳. תומכיו העיקרים של פלורם היו בעלי־האחו־ 
זות מקיטו׳ צאצאיהם של כובשי־האדץ הספרדיים ונושאי 
התרבות הקולוניאלית העתיקה, וכמוהם היה אף פלורס חסיד 
נאמן של הכנסיה הקאתולית. מתנגדיו היו סוחרי גוואיאקיל, 
עיר־הנמל, שבה ישבו משפחות מרובות ממוצא אירופי(ביהוד 
בריטי), בלתי־קאתוליות ונוטות להשקפות ליבראליות. המר¬ 
חק בין שתי הערים (כ 400 ק״מ) וקשי התחבורה ביניהן 
באותו זמן(בעונת־הגשמים היו כמעט מנותקות זו מזו) גרמו 


לכך, שתושביה של עיר־הנמל הרגישו את עצמם בלתי־תלויים 
בשלטון המרכזי בקיטו. מנהיגם היה ויסנטה רוקאפוארטד, 
( 6 ז- 03£1161 ס 11 ), בעל השכלה רחבה, שחי שנים הרבה באירו¬ 
פה, ביחוד באנגליה וצרפת, וגם באה״ב. לאחר סיכסוכים 
ממושכים, שהביאו גם לידי שפיכות־דמים, נתפייסו היריבים! 
ב 1834 מינה פלורס את רוקאפוארטה למושל של גוואיאקיל 
והפרובינציה שלה, ולאחר שנה אף מסר לידיו את משרת 
הנשיא. בתפקיד זה הצטיין רוקאפוארטה בשיכלולם של 
האדמיניסטראציה׳ שיטת־המיסים, השיפוט והצבא. ב 1839 
חזר פלורם לנשיאות, וב 1843 קיבל מן הפארלאמנט יפוי־כוח 
דיקטאטורי. ואולם כשהנהיג מס־גולגולת נתעוררה התנגדות 
חמורה לשלטונו, ולאחר מלחמת־אזדחים, שנמשכה 6 חדשים, 
התפטר פלורס מן הנשיאות. תקופת־השלטון של יורשו 
ויסנטה ראמון רו?ןה ( 1845 — 1849 ) היתד, תקופה של שלום 
יחסי, אך ב 1849 -^ 1859 , כשד,השפעה המכרעת במדינה עברה 
לידיו של חוסה אודביגה (נשיא: 56 — 1852 ), שניהל מדיניות 
אנטיקלריקאלית, פרצו בא׳ מהומות תכופות. ב 1859 הת¬ 
קוממו לשלטונו של אורביגד, אנשי־קימו השמרנים בהנהגתו 
של גבריאל גארםיד,־מוךג 1 ( 1821 — 1875 ), חתנו של פלורס, 
והפילו את הממשלה. 

מורנו הוא, אפשר, האישיות הבולטת ביותר בתולדות א , . 

הוא היה אדם הגון, נקי־כפיים, משכיל וחרוץ, יוריסטן, חוקר־ 
טבע ומשורר. זמן קצר לאחר המהפכה של 1848 התיישב 
בפאריס, במקום שנעשה חדור שנאה לתנועות מהפכניות 
וחדור יחם של כבוד לעקרונות שמרנים. כשחזר לארצו עלה 
בידיו להשפיע על שליטי־ארצו, שיכניסו לא׳ את הישועים, 
שגורשו אז מקולומביה ( 1851 )! אח״כ הוגלה על־ידי יריבו 
אורבינה מן הארץ, המשיך 56 ־ 1854 את לימודיו בפאריס, 
חזר לא/ הוגלה שוב והיגר לפרו. מכאן נקרא ע״י חסידיו 
לחזור לארצו, כדי להנהיג את ההתמרדות נגד אורבינה. 
לאחר מלחמה שנמשכה חדשים אחדים, גירש את יריביו 
ובשנות 1875-1860 שימש שלוש פעמים נשיא ( 1860 ־ 1865 , 
1875-1869 ). הוא השליט סדר בכספי-המדינה, הקים בתי־ספר 
עממיים מרובים, בתי־ספר תיכונים ומוסדות למחקר מדעי. 
ב 1872 נפתח הכביש גוואיאקיל־קיטו, לאחר עבודה של עשר 
שנים — מה ששימש צעד חשוב לקראת איחודה של המדינה. 

אך מסירותו של מורנו לכנסיה (הוא מסר את הנהלת* 
החינוך כמעט בשלמות לידי הכמרים הקאתוליים׳ העניק 
לאפיפיור 10% מהכנסות המדינה, וכד׳) עוררה התנגדות 
נמרצת אליו מצד הליבראלים. גם שלטונו הדיקטאטורי 
והרדיפה האכזרית, שרדף את יריביו, הגדילו את מספר 
אויביו. הוא נהרג ע״י קצין קושר זמן קצר לאחר שנבחר 
בשלישית לנשיא באוגוסט 1875 . 

לאחר עשרים שנה של אי־שקט, תקופות־נשיאות קצרות, 
מהפכות, והתקוממויות צבאיות מקומיות, התחילה בא׳ תקופה 
של שלטון ליבראלי גמור, בהנהגתם של הגנראלים אלוי אל־ 
פארו (נשיא: 1901-1897 , 1906 ־ 1911 , נרצח במהפכה בשנת 
1912 ) ולאונידאםגוטיאךם־פלאםה( 1323 ק- 62 זז 6 מנ 01 ; נשיא: 
1905-1901 , 1916-1912 ). בתקופה זו בוטלו כל תקציבי־ 
המדינה למטרות כנסייתיות, בתי־הספר נשתחררו משלטון- 
הכמורה׳ הונהגו נישואים אזרחיים והוחרם רכוש מרובה של 
הכנסיה, שאעפ״כ נשארה בעלת האחוזות הגדולה ביותר בא׳. 
הכלכלה נתפתחה. ב 1908 נסתיים בניינה של מסה״ב הרא¬ 
שונה בא׳ (קו גוואיאקיל־קיטו). 



531 


אקדדור 


532 


במשך מלחמת־העולם 1 שמרה א׳ על הניטראליות שלה, 

אך הפסיקה את יחסיה הדיפלומאטיים עם גרמניה ב 1917 . 
בתקופת נשיאותו של אלפרדו באקריזו־מורנו ( 1920-1916 ) 
בוטלו חוזי־העבודה המקובלים של בעלי־האחוזות עם האינ¬ 
דיאנים, שהיו נתונים למעשה במצב של עבדות. באותו זמן 
נבנתה מסה״ב מקיטו לאיבארה. התקדמות חשובה באה 
בתחום־הבריאות: בסיועו של מוסד־רוקפלר מאה״ב הושמדה 
1920-1913 הקדחת הצהובה בגוואיאקיל וסביבתה. באקריזו 
ויורשו חוסה לואיס טמיו( 0 ץ 3 במ 3 ד; 1924-1920 ) חיסלו בש ׳ 
1920 את הסיכסוך עם קולומביה בנוגע לגבול הצפוני וב 1924 
נחתם חוזה עם פרו, שלפיו תשמשנה אה״ב בעתיד כבוררים 
בכל מקרה של סיכסוכי־גבולות בין שתי מדינות אלו. 

מלחמת־העולם 1 , שבעקבותיה באה ירידת ערך המטבע 
בא , . גרמה לאי־שקט סוציאלי. תרעומת העם היתד, מכוונת 
ביחוד כלפי הבאנקים, שניצלו את האינפלאציה למטרות של 
ספסרות. ב 1926 נמסר השלטון זמנית לד״ר איזידרו איורה 
( 01-3 ׳<^), שנבחר 1929 לנשיא והזמין ועדת־מומחים מאה״ב. 
לפי הצעתה הוקם באנק לאומי מרכזי והונהגו רפורמות 
כלכליות וסוציאליות אחרות. אך המשבר הכלכלי העולמי, 
שפרץ ב 1929 , עיכב בעד ההבראה הכלכלית; איורה התפטר 
( 1931 ) ובין 1934-1931 התחלפו בא׳ חמישה נשיאים. ב 1932 
שימשה קיטו במה של קרבוודרחוב, שבהם נפלו 800 איש. 

בחירתו של חוסה מאריה ולאסקו־איבארה, פרופסור 
לספרות וסוציולוגיה באוניברסיטה של קיטו, "לנשיא בספ¬ 
טמבר 1934 היתה מלווה תקוות גדולות מצד המתונים בין 
הליבראלים והשמרנים. אך נטיותיו הדיקטאטורלת של מדי¬ 
נאי זה הביאו לידי גירושו ע״י מהפכה, שפרצה אך שנה אחת 
לאחר שעלה לשלטון. גורל דומה היה צפוי ליורשו פדריגו 
פאס ( 3 62 ?; 1935-37 ). במשך תקופת ממשלתו הקצרה של 
הגנראל אלברטו אנריקם ( 1937/38 ) קיבלו הפועלים את 
הזכות לארגן אגודות מקצועיות, שלאחר זמן קצר מבו יותר 
מ 100,000 חברים. 

בתקופת מלחמת־העולם 11 שימש כנשיא ד״ר קארלוס 
אלברטו ארויו דל ריו( 3611-110 0 ץ 0 ז־ 41 .; 1940 ־ 1944 ), שאף 
הוא פעל לשם הרחבת החינוך ויזם חוקים להבטחת פנסיות 
לזקנים ולביטוח־פועלים נגד תאונות ומחלות. ב 1942 נתן 
ארויו לאה״ב את הרשות להקים בסיסים בחצי־האי סאגטה 
אלנה, מערבית לגוואיאקיל, ובאיי־גאלאפאגוס, וקיווה לקבל 
כתמורה את עזרתן של אה״ב לא , בסיכסוכי־הגבולות שלה 
עם פרו, שיישבר, מספר ניכר מאזרחיה בסביבות האמאזונאס 
העליון. סיכסוך זה, שלא נתיישב ע״י בוררות של מלך־ספרד 
(ב 1904 ) ואף לא ע״י נסיון־פשרה שני ב 1936 , גרם להת¬ 
נגשויות צבאיות בין המדינות (ביאנואר 1941 ). לסוף הופסק 
בתיווכן של אה״ב, בראזיל וארגנטינה בוועידה הפאן־אמרי- 
קנית, שנתקיימה בריו דה ז׳אנרו (יאנואר 1942 ) והקציבה 
לפרו את החלק הגדול ביותר של השטחים הנתונים במחלוקת. 
מתוך כך איבד אתיו את אהדת־הקהל. נוסף על כך עוררה 
עליית־המחירים התמרמרות בחוגי־הפועלים ונתארגנה אגודה 
לאומית״מהפכנית ( 1130101131 13 ־ 31 ך 01110101 ׳ 0 •! 0100 ב 5001 \ 1 
£011330113113 ) לפי דוגמתן של אגודות כאלו, שקמו בארצות 
אחרות באמריקה הלאטינית. יריביו המאוחדים של אתיו 
הורידו אותו משלטונו לאחר קרב־דמים ברחובות של גוואיא- 
קיל במאי 1944 והזמינו את ולאסקו־איבארה, שיחזור לא׳ 
מגלותו בקולומביה. הממשלה החדשה נמצאה ביחסים מצו- 


יינים עם אה״ב, שנתנו לא׳ אשראי בסך של 20 מיליון דולא־ 
דים לבניית כבישים ונמלים, ואה״ב החזיקו על יסוד חכירה 
בבסיסיהן (עי׳ למעלה), שהוחזרו ב 1946 לא/ — ב 1945 
נצטרפה א׳ לאומות המאוחדות ולהסכמים הכספיים של ברטון 
וודז (ע״ע). 

האספה המכוננת, שנבחרה ביולי 1944 , קבעה חוקה חד¬ 
שה, ה 13 בתולדות המדינה: הנשיא נבחר באופן בלתי־אמצעי 
ע״י העם לפי זכות־בחירה כללית יסודית, שמשתתפות בה 
גם הנשים. הפארלאמנט מורכב מ 106 צירים, שחלק מהם 
נבחר ע״י נציגיהם של אירגוני־המקצועות. באספה מכוננת 
זו השתתף בפעם הראשונה ציר אינדיאני אחד, בעוד שקודם 
לכן היו הזכויות המדיניות מוגבלות לחוגי הלבנים (הקריאו- 
לים) ולחלק מן האוכלוסים המעורבים: המסטיצים והמולא- 
טים (זכות־הבחירה היתה ניתנת קודם לכן" רק ליודעי קרוא 
וכתוב, והאינדיאנים וחלק גדול של המעורבים היו אנאלפ¬ 
ביתים). בשנות השלושים של המאה ה 20 נתארגנה "אגודת 
האינדיאנים״ ומ 1944 הוקמו בתי־ספר למבוגרים, שבהם למדו 
עד 1948 כ 130,000 איש ואשה. 

בעתים הוחרפו שוב הניגודים הפנימיים. באוגוסט 1947 
הודח ולאסקדאיבארה משלטונו ע״י מהפכה צבאית והוקמה 
ממשלה זמנית בראשותו של הסוחר קארלום חוליו ארוסאמנה, 
שחתמה ביוני 1948 על ברית־מכם בין קולומביה, ונזואלה, 
א׳ ופאנאמה. באותם הימים נבחר כנשיא גאלו פלאסה־לאסו 
( 3550 ־ 1323-1 ? 0310 ), ליבראל בלתי־תלוי, שהבטיח "חירות 
פוליטית גמורה וידידות לכל מדינות אמריקה״. בסוף 1949 
קיבלה א׳ הלוואות נוספות מאה״ב לפיתוח חקלאותה ותח־ 
בורתה. — באוגוסט 1951 פרצו שוב סיכסוכי־גבול עם פרו 
ושני הצדדים ביקשו את תיווכם של המתווכים מ 1942 (עי , 
למעלה), ובמארם־אפריל 1952 אירעו מהומות, שנגרמו ע״י 
הלאומיים הקיצונים, ביחוד בגוואיאקיל, ודוכאו ע״י הצבא. 
פלאסה־לאסו התפטר באפריל 1952 , לאחר שסיים את תקופת־ 
כהונתו, מקרה שלא היה לו תקדים מאז 1924 , וולאסקו- 
איבארה נבחר שוב כנשיאה של א , . 

; 1914 ,() 331110 ,))) 3 ) 30 ^ />מ 3 111 ) 1 ) 1 ) 3 ) ! 11 ,.£ , 0010 מ£ . 0 

. 3 ) .[ ; 3 1949 ,.£ // 3 3 > 311 !!< 1 )\ 1 13 ! 1 > 6/0/003 , 05 ץ 80 .£ . 0 
.£ , 113800 מס׳ז . 33 ' .ע ; 1930 , 1930 — 0 ! 18 .£ /£ , 0611303 
) 111 / 0 1 ( 1311101 , £10005 .? ; 1949 ,! 1 ) 1111111 ! 0 !! 11 קס 021 ) 1/1 אמס 
־ 813011 . 0 ; 1921 .ס!!*! 01,11 .£ 1 ,)'/ 1,1110 ) 1111 ) 011 ( 100,1/101 ] 

. 1951 , 1011/111101 ) 1 ) 1 ) 1 ) 111110,1 ( 10,111 ) ,.£ , 5/0111 

א. מ. י. 

יהודים. יש משערים. שיהודים אנוסים הגיעו מספרד 
לא , במאות ה 16 וה 17 — השערה, שהיא מיוסדת על שמות- 
המשפחה היהודיים המצויים בין תושבי-א , הוותיקים. כן יש 
משערים, שהגיבור הלאומי של א , , אנטוניו חוסה סוקו־ה, הוא 
ממוצא יהודי. ב 1904 היו בא׳ רק 4 משפחות יהודיות. לאחר 
1924 , משהונהגה באה״ב שיטת-המכסות, באו לא , כמה עש- 
רות־יהודים. מספרם של היהודים גדל כאן באופן ניכר רק 
ב 1935/6 , כשבריחת־הבהלה של היהודים מגרמניה הביאה 
לכאן כ 2,500 מהם. באשרות של רובם ככולם היה מסומן, 
שמשלח־ידם היא החקלאות, אך לאחר זמן נתברר, שכולם היו 
סוחרים, תעשיינים ובעלי מקצועות חפשים. כתוצאה מכך 
הונהג ב 1938 חוק, שלפיו הוצרך כל יהודי שאינו עוסק 
בחקלאות או בתעשיה לצאת מן הארץ ושהגביל את זכות־ 
הכניסה רק ליהודים, שיש ברשותם סכום של לא פחות מ 400 
דולאר ושהם מוכנים להשקיעו במפעל תעשייני. בידיהם של 



533 


אקודור—אקויליאה 


534 


היהודים עלה לבטל גזרה זו, ובמארס 1939 , כששטה הספינה 
"קניגשטייך לאורך חופיהן של כמה מארצות אמריקה הדרו¬ 
מית, ואף אחת מהן לא הסכימה ליתן מקלט ל 165 הפליטים 
מיהודי־גרמניה שהיו בה, הותרה ליהודים אלה הכניסה לא , . 

הממשלה מתייחסת בעין יפה ליהודים, אך אינה רוצה 
בריבוי מספרם, ומנמקת עמדה זו בטענה, שהגירה גדולה של 
יהודים לא׳ עלולה לעורר אנטישמיות. 

ב 1935 נידונה אעפ״כ בפומבי תכנית של התיישבות 
אוטונומית יהודית גדולה בא/ בפאריס הוקמה ועדה של 
טריטוריאליסטים, ששיגרה משלחת לא/ ועדה זו קיבלה 
מממשלת א׳ זיכיון למשך 30 שנה על שטח רצוף של 500 
אלף אקר (כ 2 מיליון דונאם) בשביל התיישבות יהודית 
מרוכזת. אך התכנית לא יצאה לפועל. 

ב 1940 היו בא׳ כ 3,000 יהודים, שכ 2,500 מהם ישבו בקיטו, 
כ 400 בגוואיאקיל, וכ 100 באמבאטו(בשלושת המקומות הללו 
יש בתי־תפילה ובתי-קברות ליהודים). בשנים האחרונות נת¬ 
מעטה האוכלוסיה היהודית בא׳ במידה ניכרת ע״י הגירתם 
של הרבה מיוצאי־גרמניה, וביחוד של הצעירים שבהם, 
לאה״ב. דבר זה נתאפשר להם ע״י המיכסה הגבוהה, שנקבעה 
ע״י ממשלת אה״ב למהגרים שמוצאם מגרמניה. בסוף 1952 
לא נמצאו בא׳ אלא כ 1,700 יהודים בלבד. 

יהודי־גרמניה, שהם כ 80% מיהודי א/ נקלטו יפה בחיים 
הכלכליים. היהודים הקימו בא׳ כמה בתי־חרושת גדולים 
לטכסטיל ולרהיטים ומפעל פארמאצווטי גדול. כן גילו יזמה 
בתחום־המסחר. הבאלסה מיוצאת מא׳ לאה״ב ולארצות אח¬ 
רות בעיקר ע״י יהודים, ומעץ זה אף התחילו היהודים 
מעבדים סוגים חדשים של רהיטים. היצוא של קאוצ׳וק נמצא 
אף הוא ברובו בידי יהודים. כמו־כן פיתחו היהודים בא׳ 
תעשיות לעיבוד־מתמת ותעשיות של מוצרים כימיים, מיני- 
מתיקה, שטיחים, מצרכי־הנעלה וראדיו. יש בתוכם כמה 
רופאים, שעובדים בבית־החולים העירוני בקיטו, ויש ביניהם 
עיתונאים, שפעילותם מורגשת בעיתונות הספרדית. אחדים 
מיוצאי אירופה התיכונית אף זכו לעמדות חשובות במדע 
ובאמנות. 

י. <וש. 

אקןןיטג ז יה ( 113 ז 113 ב 1 ן>^), שמה של צרפת הדרומית־מערבית 
עד המאה ה 13 . א׳ נזכרת בפעם הראשונה על־ידי 
יוליוס קיסר ( £311160,1,1 06116110 ), שכבש אותה בשנת 56 
לפסה״נ. השם התייחס מתחילה רק לשטח שבין נהר־גארון 
והפירנאים, שהיה מאוכלס ע״י שבטים איבריים. לפי חלוקת־ 
הפרובינציות של אוגוסטוס קיסר סימן השם א׳ את כל האיזור 
שמן הפירנאים עד נהר לואר ( 0011:6 ) בצפון ועד הרי הסונים 
במזרח. מתחילת המאה ה 5 היתד. א׳ תחת שלטונם של הוויזי־ 
גותים, מ 507 — של הפראנקים, אך בניגוד לצרפת הצפונית 
נשארה א׳ רומאנית ע״פ אפיה. במשך המאה ה 7 ירד כוחם 
של המלכים המירובינגיים (ע״ע) וא׳ נעשתה מ 670 לערך 
דוכסות עצמאית, שרק ב 768 , לאחר קרבות קשים, סופחה 
ע״י המלך פיפין למלכות־הפראנקים. ב 781 העניק קארולוס 
הגדול את א׳ כמלכות לבנו הקטן לודוויג, וסימל בזה את 
עמדתה המיוחדת של א׳ בתחום־ממלכתו. 

באמצע המאה ה 9 נחלש שוב כוחם של מלכי־צרפת וב 850 
לערך חוזרת א׳ ומופעת כדוכסות עצמאית. ב 950 עברה לידי 
הרוזנים של פואטו, ששלטו בה כ 200 שנה. בסוף המאה ה 11 
היתה א׳ אחת מן המרכזים של התרבות הצרפתית־הדרומית, 


וכאן פרחה השירה של הטרובדורים (ע״ע). ב 1137 נישאה 
אלאונור מא׳ (ע״ע) ללואי 11 ע, מלך־צרפת, וע״י נישואים 
אלה סופחה א׳ לכתר הצרפתי׳ אך ב 1152 נתגרשה אלארנור 
מלואי ונישאה להנרי פלנטג׳נט, שנעשה ב 1154 מלך־אנגליה. 
בזה מסתיימות תולדותיה של א׳ העצמאית. מאז נלחמו 
אנגליה וצרפת במשך 300 שנה על השלטון בארץ זו עד 
שעברה סופית לצרפת ב 1453 . גם השם א׳ נשתנה בזמן זה 
לגיין (ע״ע). 

111£ ' 06 ( ) 1 < 2£ ז? 71 ז 8.6 ? 16 ) 111 . 4 . 0 

; 1937 , 1611116 ^ €0101111 01126 } 1 > 1 ן> 1 / , 112135 ^ .- 1 ;( 1913 

. 1930 , 11014 ־ 0 ? 16 > 0011116$ 165 ) 6 ז 111$101 , 1110113X01 

אקויליאה ( 1111613 ^ 7 ), עיירה באיטליה, במזרחו של עמק־ 
הפו, על חופו של מפרץ־ויניציאה, בפרובינציה 
ונציה־ג׳וליה. מספר תושביה כ 1,100 . א׳ נוסדה ב 181 לפסה״ג 
כתחנה צבאית נגד הקלטים, ובימי הקיסרות נתפתחה כנמל 
צבאי ומסחרי וכעיר מסחר ותעשיה, שמספר־תושביה באותם 
הימים נאמד בין 300,000 לחצי־מיליון. התפתחות זו נבעה 
מתנאים גאוגראפיים, שהם משותפים לא׳ ולוויניציאה: מפרץ 
מוגן מרוחות־ים במקום שהים מעמיק לחדור לצפון, וקירבתה 
למעברות שבאלפים, המוליכים לעמקי הדאנובה והאודר 
ולים הבאלטי (דרך הענבר), מצד אחד, ולדרך המוליכה מן 
המערב לפאנוניה ולאיליריה ולכל צפונו של חצי־האי הבאל- 
קאני, מצד שני. 

הפאטריארכיהשלא׳. הודות ליחסי־המסחר שלה עם 
המזרח הגיעה הנצרות לא׳ במאה השניה, וב 250 בערך 
שימשה א׳ מושב של הגמון. בשנת 400 לערך נתעלה הגמונה 
של א׳ לדרגה של מטרופוליטן (ארכיהגמון), ממונה על הג¬ 
מוני הפרובינציות יונציה-איסטריה, נוריקום ורטיה (ע״ע). 
ב 452 נחרבה א׳ ע״י ההוגים( אך לאחר זמן קמה מחורבנה. 
ב 554 נטל המטרופוליטן של א׳ לעצמו את התואר פטריארך 
(ע״ע) מתוך הטעמת עצמאותו כלפי האפיפיור שברומי. 
ב 568 החריבו הלאנגובארדים את א׳ עד היסוד והתושבים 
נמלטו לאיי־הלאגונות (בכללם לאלה, שעליהם נבנתה אח״כ 
ויניציאה), שהלאנגובארדים, מחוסרי־האניות, לא יכלו לחדור 
לתוכם. גם הפאטריארך של א׳ ברח לאי גראדו ונשאר תחת 
שלטון הארכיהגמון של רונה, שהיתה בידי הביזאנטים, ואילו 
בממלכת־הלאנגובארדים נוסדה פאטריארכיה חדשה, שמושבה 
היה בצ׳יווידאלה ( 0013316 ), כ 40 ק״מ מצפון לא/ ב 1042 
כבש הפאטריארך פופו (סקקס?) את גראדו והפאטריארך 
שלו עבר לוויניציאה. מסוף המאה ה 10 היו הפאטריארכים 
של א׳ אצילים גרמניים, שהיו קשורים קשר הדוק בקיסרים, 
שמידם קיבלו את השלטון החולוני בפריאולי, בקארניולה 
ובאיסטךיה (ע״ע). מן המאה ה 13 ואילך התערבה ויניציאה 
במריבותיהם של הפאטריארכים עם השררות הפאודאליות, 
שהיו כפופות להם, כגון עם שליטי העיר אודינה, ולסוף 
(בערך 1420 ) כבשה ויניציאה את כל שטחי השלטון החולוני 
של הפאטריארך של א/ מעמדם של הפאטריארכים של א׳ 
היה מעכשיו זה של אצילים ויניציאנים, עד שההאבסבורגים 
האוסטריים סיפחו את א׳ לממלכתם ( 1500 ). מאז נתעוררו 
תכופות סיכסוכים בין ויניציאה ואוסטריה בעניין מינויו של 
הפאטריארך. חשיבותה של הפאטריארכיה פחתה והלכה, 
וב 1751 בוטלה לגמרה ע״י האפיפיור. בינתיים ירדה א׳ לדרגה 
של כפר קטן, ואלמלא השרידים העתיקים שבה מימי-גדולתה 
שוב לא היה בה שום עניין כללי. 1809 — 1815 סופחה א׳ 




535 


אקויליאה—אקולוגיה 


536 


למלכות איליריה של נאפוליון ואח״ב חזרה לידיה של אוס¬ 
טריה, שברשותה נשארה עד 1918 . מאז כלולה א׳ בתחומה 
של מדינת איטליה. 

. 4 . ; 1923 , 11111 ( 18 ) 8 10 ז 10 : €' 1 '! ין 1 7 ,] 1011 ^ 1 . 5 .? 

. 1930 ,עמן 1 ;,/ 0 ־<, 1 מ 1 ז 1£ ) 1 ג 0 ; 191 1 2 ,. 4 , 1 ז 1/0 11 ^ 8111111 01£ 

א. מ. י. 

אקולוגיה (מיוו׳ ? 01x0 , בית, מדור), ענף־הביולוגיה, החוקר 
את היחסים שבין האורגאניזמים ובין סביבתם החיה 
והדוממת. הבעיה המרכזית של הא׳ היא הפרת כל גורמי־ 
הסביבה המשפיעים על חיוניותם, נהגם וקיומם של האורגא־ 
ניזמים. מושג הסביבה משמש כאן במשמעו הרחב ביותר* 
בו נכללים: האיזור הגאוגראפי, טיפוס המקום ותנאיו—כגון 
אגם, ביצה, מערה, מדבר, מעיין, נחל, יער, חורשה, עמק, הר, 
חוף־הים, עמקי־הים, וכד׳ — עם חבר בעה״ח והצמחיה ד,אפ־ 
יינים לו (הביוטופ), האקלים, הישוב, ועוד. בהתאם להגדרה 
זו משולבת הא׳ בהרבה ענפי־מדע אחרים: גאוגראפיה, גאו־ 
לוגיה, תורת־הקרקע, אוקיאנוגראפיה, תורת־האקלים, זואו¬ 
לוגיה ובוטאניקה כלליות, וביחוד זואוגאוגראפיה ופיטוגאו־ 
גראפיה, פיסיולוגיה, גנטיקה׳ תורת־ההתפתחות, תורת־האו־ 
כלוסיה, וכד׳. אבל השינויים המתמידים, הן במרחב והן בזמן, 
של הסביבה על כל גורמיה המרובים — קרקע, אקלים, צומח, 
בע״ח, האדם — מקשים מאוד על הכרת אותם הגורמים, שהם 
מכריעים בקביעת החיוניות, הנוהג והקיום של כל מין ומין 
בתוך סביבה נתונה. הגורמים, הקובעים את גבול־ההתפשטות 
בשביל מין פלוני בזמן פלוני בתוך סביבה פלונית, אינם 
תמיד הקובעים גבול כזה בשביל אותו מין עצמו בסביבה 
אחרת. למשל: אם הגבול הצפוני של התפשטות מין מסויים 
נקבע ע״י הקור החרפי או ע״י מינימום־האורך של העונה 
המתאמת להתפתחותם ולחייהם האקטיוויים של אישי־המין, 
נמצא שבדרום איזור־התפשטותו של אותו מין הגורמים 
המכריעים הם החום החזק ביותר או מידת־היובש, ויתכן 
שבחלקים אחרים של איזור־ההתפשטות תופסים את המקום 
הראשון תנאים אחרים, כגון העדר של פונדקאי מתאים, 
נוכחותם של מינים שמתחרים על אותו המזון או על אותן 
פינות־ד,דגירה, וכד׳. 

מועטים מאוד הם בטבע היצורים הזוכים למות מיתה 
פיסיולוגית מחמת זקנה. רובם ככולם נשמדים קודם זמנם — 
ועפ״ר בגילים רכים — על־ידי השפעות־חוץ, כגון אקלים, 
אויבים, מחלות, וכד׳. ההפרש שבין סיכוי־החיים הפיסיולוגי 
ובין סיפוי־החיים הממשי(האקולוגי) מציין את התמותה 
האקולוגית. הסברתו של הפרש זה היא חשובה ביותר, 
שהרי פירושה: לעמוד על סיבות התנודות בגודל־האוכלוסיה 
הן של בני־אדם, הן של בעלי־חיים והן של צמחים. 

יש להבחין בין הא׳ של אורגאניזם בודד או של מין בודד 
בסביבתו — אוטאקולוגיה ("א׳ עצמית"), ובין הא׳ של 
חבר האורגאניזמים או המינים של בית־גידול מסויים עם כל 
יחסיהם ההדדיים — סינאקולוגיה ("א׳ שיתופית"). 

האוטאקולוגיה חוקרת את פעולתם של גורמי־החוץ על 
אישיו של מין אחד, ביחוד את השפעתם על החיוניות. היא 
בודקת את מיטב־התנאים (האופטימום) לכל מין בנוגע לכל 
אחד מגורמי־הסביבה, כגון: מיטב הטמפראטורה או הלחות 
לדגירה או לחריפה׳ מיטב תנאי־ההזנה, ההתנגדות הפיסיו¬ 
לוגית או הנהגית כלפי אויבים, מחלות, וכד׳. בניגוד לבדיקה 
הפיסיולוגית' שהיא מכוונת לקבוע את מידת השפעתם של 


גורמי־ד,סביבה על הפרט, בודקת הא׳ את השפעת הגורמים 
הללו על אוכלוסיות ועל שינוייהן בזמן ובמרחב. לגבי כל 
גורם הפועל על אחד מן המינים קיים העקרון, שיש עצמה 
או כמות שהיא מהווה את מיטב־ד,תנאים (אופטימום) בשביל 
אישיו של אותו המין, ושפל התרחקות ממיטב זה מביאה לידי 
תנאים פחות נוחים* וכן יש גבולות הן כלפי מעלה (המאפסי- 
מום) והן כלפי מטה (המינימום), שמעבר להם אין אישי־המין 
יכולים להתקיים. 

הסינאקולוגיה חוקרת את החברות והחבורות של חיות 
וצמחים, החיים יחד בבית־גידול אחד, ואת יחסי־הגומלים 
שבין היחידים בחברות אלו. נבדקות סגולות מסויימות של כל 
חבר לשם תיאור תפקידו והערכתו במסגרת החבר. בהסברת 
ההרכב המסויים והתמדת־הקיום של חברות־החיים נחלקו 
הדעות: בעובדה׳ שבקירוב אותם המינים עצמם חוזרים 
ומופיעים תמיד יחד כחברי החבורות באותן פינות־הטבע או 
באותם בתי־ד,גידול, רואה הרוב של החוקרים הוכחה, שפל 
החברים של חבר־חיים כזה קשורים זה בזה ביחסי־גומלים 
חיונים ושד,עדרו של כל אחד מן המינים שבחברה משפיע 
השפעה מכרעת על האופי ועל הפעולה של כל החברה כולה. 
מנקודת־מבט זו נראה חבר־החיים שבטבע כולו כעין 
אורגאניזם עליון. חוקרים אחרים מניחים, שהדמיון בהר¬ 
כב של חברות־החיים בפינוודטבע ובתי־גידול דומים הוא תו¬ 
צאה של ברירה טבעית, ז. א. של הפעולה הבוררת של גורמי- 
חוץ, שמביאים לידי קיומם של אותם המינים דוקה — או 
משום שתנאיה של פינה מסויימת נוחים להם או משום שתנ¬ 
אים אלה אינם מאפשרים את הופעתם וקיומם של מינים 
מתחרים מסויימיט, שעלולים למנוע את קיומם של המינים 
הנידונים. 

העיון הכללי בבעיות הא׳ בכל כיווניה נתרחב בעשרות- 
השנים האחרונות כל־כך, שיש משתמשים במונח א׳ כבשם 
נרדף ל״ביולוגיה החדישה". עם זה גדלה והולכת החשיבות 
המעשית של מחקר האוכלוסיות — הן של האדם, הן של 
בע״ח וצמחים. הזנחה וחוסר־הבנה מבחינה אקולוגית גרמו 
להשמדת שטחי־תרבות ענקיים ע״י סחף (ע״ע). בעיות של 
הדיג, הציד, החקלאות, היעור, הדברת־מזיקים, הזנת־בהמות, 
אוכלוסיות של בני־אדם, התפשטות־מגפות, וכד׳ — כל אלה 
הם בכלל נושאיה של הא׳ השימושית. החשיבות המעשית 
של הא׳, שהופרה בכל הקפה רק בשנים האחרונות, גרמה 
לריבוי מהיר של הסתכלויות, תצפיות וניסויים והביאה בזמן 
האחרון גם לידי מחקר מאתימאטי יסודי במכאניזמים של 
שינויי־אוכלוסיות (לוקקה, וולטרה). 

מבחינת המציאות הטבעית משולבים ומעורים תנאי־הקיום 
של הצומח ושל החי זה בזה, אולם מטעמי הנוחיות המתודית 
נוהגים להבחין בין א׳ של בע״ח ובץ א׳ של צמחים. 

ש. ב. 

1 . אקולוגיה של בעלי־חיים — הענף של הא׳ העוסק 
ביחס שבין בע״ח וסביבתם. על חשיבות הא׳ של בע״ח 
מבחינת הביולוגיה העיונית מעידה העובדה, שרעיון ההת¬ 
פתחות בעולם החי עלה על דעתו של דארווין בעקבות 
הסתכלויותיו האקולוגיות הממושכות והמעמיקות בדרום- 
אמריקה ובאיים הסמוכים לה. ערכה השימושי של הא׳ בא 
לידי ביטוי במלחמה במזיקים לצמחיה, לאדם ולחיות־הבית, 
בשיטות הגידול והציד של דגי־מזון, וכד׳. המלחמה במא- 
לאריה מתבססת על חקר הא׳ של היתושים מעבירי־המחלה, 



537 


אקולוגיה 


538 


המלחמה במחלת־השינה — על חקר הא׳ של זבובים מסוג 
בת 010551 , וכד , . 

תולדות הא , . האדם הקדמון, שחי על הציד ועל הדיג, 

היה על־כרחו מסתכל בארחות־החיים של טרפו, שסיפק לו 
מזון ומלבוש. גם בזמננו מתבססת תעשיית־הםרו 1 ת בקאנאדה 
על חקר מדוייק של תנאי־חייהן ואורודחייהן של חיות- 
הפרווה. השבטים הפרימיטיוויים ביותר של האסקימואים 
הגיעו לבקיאות באורח־חייהם של המינים השונים של חיות־ 
יבשה וחיות־ים, שהם צדים למטרות שונות. ביות בע״ח 
לצרכי עבודה ומזון היה ניוד ברכישת ידיעות אקולוגיות 
מעשיות. ענפים כמו הכוורנות ותעשיית המשי כבר קמו 
בתקופה הטרם־מדעית על יסוד התעסקות בא , . הספרות 
העתיקה כוללת הרבה רמזים ותצפיות על חיות־בר וחיות- 
בית. אריסטו, שסיכם את ידיעות זמנו, הטעים את השפעתם 
של גורמי המזון והסביבה על אורח־קיומם של בע״ח. א׳ 
מדעית התחילה בפועל רק בסוף המאה ה 18 עם עבודותיהם 
של ביפון (ע״ע) ושל לינאום (ע״ע), ואת זה האחרון, שיצר 
את השיטה המ 1 דרנית למיון מדעי של צמחים ובע״ח ואסף 
המון ידיעות על תפוצתם הגאוגראפית של מינים שונים, יש 
לראות כאבי־הא , . אחר לינאום הוסיפו תצפיות של חוקרים, 
וכן של חובבים משבילים, ביחד עם נסיונות בשדה ובמעבדה, 
לספק חומר לא , . את המונח א , טבע ב 1869 הקל (ע״ע), 
שעמד על הצורך באירגון שיטתי של הידיעות שכבר נרכשו 
ושיירכשו בעתיד. מחמת ההקף העצום של העניינים הנכל¬ 
לים בא׳ נתפצל המקצוע — מבחינת צרכי־המחקר — לכמה 
ענפים, כגון: א׳ חקלאית שימושית, א , של הים, של המדבר, 
של המערות וכד , . אבל למרות ההכרח המעשי בטיפוח ענפים 
שונים אין לתחום תחומים קצובים ביניהם, מאחר שהא , 
כולה מתבססת על רעיון "השפעת־הגומלים בין כל 
המינים ותגובתם על סביבתם". 

שיטות־עבודה. כמה נתונים אקולוגיים יסדדיים ניתנים 
לרכישה במעבדה. אפשר לגדל בע״ח (וביחוד חרקים) במעב¬ 
דה בתנאים שונים של חום, אור, רטיבות, מזון, ואפשר 
לקבוע את צירופי הגורמים שהם אופטימאליים בשביל המין 
הנידון. בשיטה זו משתמשים ביחוד בחקר חרקים בעלי 
חשיבות'כלכלית (מזיקים לצמחים, מעבירי־מחלות, וכד , ), 
וממנה למדים על מספר הדורות בשנה, על התרבות האוכלו- 
סיד, בתנאים אידיאליים, וכן על נתונים פיסיולוגיים יסודיים. 
נוהגים גם לרכז תצפיות שיטתיות, שנעשו בתחום מסויים 
במשך שנים במשך כל חדשי השנה. על הממצאים של חוקרים 
מקצועיים אפשר להוסיף (לאחר ביקורת מתאמת) ידיעות 
שנמסרו ע״י ציידים, דייגים וחובבי־טבע. אין להסיק מסקנות 
על סמך תצפיות במעבדה בלבד, מאחר שלעולם אין תנאי־ 
המעבדה מתאימים בדיוק לתנאים שבטבע. ההשוואה בין 
נתוני־המעבדה על תנאיה האידיאליים ובין הממצאים בטבע 
מפיצה אור על גורמים שונים, כגון טפילים, טורפים, מזון, 
וביחוד ההתחרות על המזון, תנודות עונתיות, מגפות (למשל, 
דבר בין מכרסמים, מחלות, שנגרמו ע״י נגיפים בציפרים 
ובע״ח, מאלאריה באדם). שיקולים סטאטיסטיים ואיכותיים 
בממצאי המעבדה והשדה מונחים ביסודו של כל ניסיון 
להסביר תנודות באוכלוסיות של מינים שונים (למשל, מגפת 
עכברי-שדה). ואולם לפעמים אין ממצאי המעבדה והשדה 
ביחד מספיקים כדי להסביר תנודות אלו. 

גורמים אקלימיים. הקרנת־השמש׳ שהיא מקור החום 


ומקורן של כל שאר צורות-האנרגיה על פני הארץ, ותכונת 
האטמוספירה, שהאוזון שבה בולע את הקרניים האולטרא- 
סגוליות הקטלניות, הן גורמים אקולוגיים ממדרגה ראשונה. 

בעה״ח נבדלים זה מזה בתגובתם על החום המשתנה לפי 
הסביבה והאקלים. חיים קיימים באגמי־מים, שבהם עלולה 
הטמפראטורה לרדת למינימום של ״ 4 (מה שמתארע אף באיזו- 
רים טרופיים בתחתיות יאומת עמוקים). לעומת זה מצויים 
חידקים מרובים במעיינות חמים בטמפראטורה של 52 0 , 
ובמקרים נדירים נמצאים אצות ב ״ 85 וחידקים ב ״ 88 . מבחינה 
אקולוגית אפשר לחלק את בעה״ח לשתי קבוצות גדולות: 
שוני־חום, ז. א. בע״ח שהטמפראסורה של גופם משתווית 
לטמפראטורה המשתנית של סביבתם, וקבועי־חום, ז. א. 
בעלי טמפראטורה קבועה בלתי־תלויה בחום הסביבה. ציפי 
רים ויונקים (כולל האדם) הם קבועי־חום, פרט לישני- 
החורף׳ שהם קבועי-חום בתקופת הפעילות ושוני־חום בתקר 
פת תרדמת-החורף! בתקופה של שנת־החורף משתווה חום- 
הגוף לחום־הסביבת, והוא עלול לרדת עד 1 0 (טמפראטורה 
למטה מ״ 1 היא קטלנית בשביל יונקים גם בשנת־החורף). 
מציאותה של טמפראטזרה קבועה בסביבה בעלת טמפרא־ 
טורה מתחלפת אינה אפשרית בלא פעולתו של מנגנון פיסיו¬ 
לוגי אדיר (ע״ע חם־הגוף). גם בכמה קבוצות של שוני־החום. 
ביחוד בחרקים חברותיים, קיימת מידת־מה של הסתגלות 
לשינויים בטמפראטורה — הסתגלות, שניכרת בהתכווצות- 
שרירים מוגברת (ביחוד של שרירי־הכנפיים) בקור ובאיוד־ 
מים בחום גבוה. בדרך־כלל יש קשר בין החום וביו הפעילות: 
שוני־החום הם עפ״ר פעילים בין ־ 6 ו ■־ 35 , ובמינים יוצאים 
מן הכלל נמצא איזור־פעילות בין 37 0 ו ־־ 64 . מבחינת כושר־ 
העמידה בפני הקור קיימים הבדלים גדולים בין מינים שונים. 
מיני-גלגיליות, ביצי־כרצים, שמרים, חידקים וחד־תאיים 
יוצרי-כיסיות עלולים להישאר בחיים גם אחר קירור לטמ־ 
פראטורה של 253 0 ־ רובם של שאר בעה״ח מתים לאחר 
שחומם הפנימי יורד למטה מ״ס. מפני־כן אין התופעה של 
שנת־החורף מצויה ביונקים החופרים להם תעלות בתוך 
האדמה באיזורי־הקוטב׳ מאחר שחום־האדמה יורד שם למטה 
מ״ס. כמה בע״ח מגיבים על חום קיצוני ע״י שנת־קיץ ועל 
קור קיצוני ע״י שנת חורף! אחרים (למשל. ציפרים נודדות) 
מגיבים על הקור ע״י נדידה לאיזורים נוחים יותר. בכמה 
חרקים קיימת תקופה של מנוחה ועיכוב־ההתפתחות (- 613 
56 ! 31 ק), שלא תמיד היא תלויה בשינויי־הטמפראטורה. למשל, 
זבובי־חול בודדים מן המין 10511$ :> 111 ז 6 ק 010111115 ( 11161 ? עלו¬ 
לים להפסיק את התפתחותם בדרגת זחל רביעי כבר בחדשי 
הקיץ (אוגוסט), אבל רובה המכריע של אוכלוסיית מין זה 
אינו פגיע להפסקת ההתפתחות בדרגת זחל רביעי קודם 
התחלת החורף (אוקטובר). — בדיקות השוואתיות בבע״ח 
קבועי־חום ממינים קרובים או מאותו מין עצמו באמורים 
שונים הוכיחו, שבדרך־כלל קיימת באקלימים קרים נטיה 
לצימצום שטח הגוף ביחס למשקלו (חוק־ברגמאן). 

גם הרטיבות היחסית והאור הם גורמים אקולוגיים חשו¬ 
בים. בחרקים ניתן לקבוע בדייקנות את הרטיבות היחסית 
האופטימאלית לכל טמפראטורה, ז. א. את הרטיבות היחסית 
המאפשרת אריכות־ימים מאפסימאלית. ממצאים אלה חשו¬ 
בים מבחינה חקלאית לתכון מלחמה בחרקים המזיקים 
לצמחיה. החום, הרטיבות היחסית, עצמת־האור ומספר שעות- 
התאורה ביממה הם גורמים אקולוגיים ממדרגה ראשונה 



539 


אקולוגיה 


540 


לגבי החי במדבריות. גם ביערות, במקום שעצמת־האור שוגה 
לפי צפיפות־הצמחיה ולפי הגובה מעל פבי־האדמה, הא 1 ר 
הוא גורם אקולוגי חשוב. ביחוד ביערות הטרופיים עם עציהם 
הגבוהים מתחלקת האוכלוסיה לפי מיניה לקבוצות, שכל 
אחת מהן שוכנת בשכבת־גובזז אפיינית בהתאם לתגובה על 
אור וצל. 

מבחינה אקולוגית מתחלק העולם לאיזורים אקלימיים 
מסויימים, בעלי הרכב אפייני של הצומח והחי — הרכב, 
שהוא פרי של התפתחות רצופה במשך תקופות גאולוגיות. 
הרכב האוכלוסיה משתנה במשך תקופות (ע״ע פלאונטולו־ 
גיה), אבל בכל תמורותיו הוא אפייני לאיזור האקלימי הנידון. 
האקולוגים מכנים כל איזור אקלימי אחיד פחות או יותר, 
שיוצר תנאי־חיים אחידים מבחינה אקלימית לאוכלוסיה 
מסויימת, בשם ביום (;>מ 101 נ!). ביומים טיפוסיים הם: 
( 1 ) טונדו־ד* ( 2 ) טיגה, ( 3 ) איזור ממוזג של יערות עצים 
משירים,'( 4 ) איזור מדושא, ( 5 ) מדבר, ( 6 ) יערות טרופיים, 
( 7 ) איזור ממוזג־גשום של יערות. 

1 ) הטונדרה (הצפונית או הארקטית) היא האיזור 
שמסביב לקוטב הצפוני! היא מצטיינת בצמחיה טיפוסית 
חסרת־עצים. בע״ח אפיינים לאיזור הם: השור הכבשי(- 1 ׳\ 0 
$ג 311 ו 1 :> 0$ ומ 1x1$ ), אייליים, השועל הארקטי, הארנבת הארק־ 
טית, הדוב הארקטי, החי בקרבת־הים וניזון מכלבי־ים. בעונת־ 
הקיץ הקצרה מכילה הטונדרה אוכלוסיה עשירה של ציפרים, 
שמקננות בשיחים. הטונדרה הדרומית או האנטארקטית היא 
עניה ביונקים אבל מצטיינת בציפרים אפייניות — הפינג¬ 
ווינים.— 2 ) דרומית לטונדרה משתרעת הטיגה, איזור רחב 
של יערות מחטנים, עשירי באגמים, שכולל את סיביר שמדרום 
לטונדרה ואת״רובה של קאנאדה הצפונית. גם הטייגה מצט¬ 
יינת באוכלוסיה אפיינית של בע״ח, וביניהם חאיליים ( 1065 ^ 
8 3$ ; 8 ..\ 3,7 מ 3 ש ת 6 מ 31 ) וכמה מינים ממשפחת הסמוריים. — 

3 ) איזור היערות של עצים משירים כולל את רוב 
אירופה ואת חלקן המערבי של אה״ב. בצמחיה ובחי של 
איזור זה, שהוא בעל ישוב צפוף, חלו שינויים גדולים בידי־ 
אדם. כחטיבה אקולוגית הוא מצטיין באוכלוסיית בע״ח, 
שהיא מסובכת ורבגונית מזו של הטונדרה והטייגה ושהיא 
מותאמת לצמחיה השונה שבחלקים שונים של האיזור. — 

4 ) האיזור המדושא אינו רצוף: בו נכללים שטחים 
עצומים באפריקה, מדרומה עד הסחרה ומדבר־סומאלי (פרט 
לשטח המרכזי, המכוסה יער טרופי), שטחים גדולים של 
אמריקה הדרומית(הפאמפה),של אמריקה הצפונית(הפרריה), 
דרומה של רוסיה (באירופה המזרחית) וחלקים מצומצמים 
של אסיה. איזור זה הוא נוח ליונקים הגדולים, הניזונים 
מדשא וחיים חיי־עדר. — 5 ) המדבריות במערב אמריקה 
הצפונית והדרומית, באפריקה, אסיה ואוסטראליה הם חטיבה 
אקולוגית מעניינת מבחינת הסתגלות החיים לתנאי-המדבד. 
הסתגלות זו מתבטאת, למשל, בצבע של בעה״ח (שבדרך 
כלל הוא מותאם לצבע־הקרקע, פרט למינים שחורים, שהם 
עפ״ר ליליים) ובשמירה על מאזן־הנוזלים (חתירה לתוך האד¬ 
מה במיני זוחלים ונברנים). — 6 ) הביום המסובך והמאוכלס 
ביותר הוא איזור היער הטרופי שמשני צדי קד 
המשווה באפריקה, אמריקה הדרומית, אסיה הדרומית־מזרחית 
ואוסטראליה הצפונית והאיים הסמוכים לה. איזור זה מצטיין 
בעצים גבוהים ובאוכלוסיות שונות בשכבות השונות (לפי 
הגובה) של הצמחיה ובהסתגלות מיוחדת לחיים בין עצים 


צפופים (למשל: בין היונקים, הלטאות והנחשים שכיח זנב 
בעל מבנה מותאם להיאחזות בענפים). הקופים האנתרופו־ 
אידיים מוגבלים כיום לאיזור זה. — מלבד הביומים הגדולים 
הללו קיימים איזורים אקולוגיים מיוחדים ברמות הגבוהות 
של טיבט וברמה הבוליוויאנית בדרום־אמריקה. בעה״ח 
שברמות אלו הסתגלו לאוירה דלילה! ביניהם אוכלי־דשא 
גדולים כמו היאק בטיבט והליאמה בדרום־אמריקה (וע״ע 
זואוגאוגרפיה). 

אוכלוסיה. התהוות חבר בעלי־חיים. החיים בכללם 
נוטים לריבוי ולאיכלום איזורי־מחיה מתאימים עד כמה 
שהתנאים מרשים את הדבר. האי ק רק טאו (ע״ע), שבו 
הושמדו כליל החי והצומח ע״י ההתפרצות הגעשית של 
1883 , אוכלס עד מהרה מחדש ע״י צמחים וע״י ציפרים ובע״ח 
אחרים. אולם כנגד הנטיה לריבוי והתפשטות פועלים גורמים, 
שמגבילים את האוכאסיה של כל מין ומין. חידק או שוטון, 
שבתנאים אופטימאליים הוא עלול להתחלק בכל עשרים 
דקה, יכול להלכה ליצור במשך שנה אחת מספר עצום של 
יחידים, שמצטרפים לגוש־פרוטופלאסמה בגודל של כדור־ 
הארץ! אבל למעשה קיימים גורמים, שמונעים את אוכלו¬ 
סיית בעה״ח מלהתרבות במהירות המאכסימאלית. ריבוי 
ביולוגי מאכסימאלי קיים רק בתנאים מלאכותיים ובמשך 
תקופה מוגבלת בלבד. בשוטון, שנמצא בקרקע־מזון מתאמת 
ובתרבית נקיה ומוגן מפני טורפים, אין ריבוי חל כלל במשך 
זמן מסויים (תקופת־הפיגור [ 103 ז 6 ק 13£ ]); אחר תקופת- 
הפיגור באה תקופה של ריבוי איטי! אחריה — תקופה של 
ריבוי מאכסימאלי (תקופה לוגאריתמית), והאוכלוסיה מגעת 
למאכסימום. לאחר התקופה הלוגאריתמית, שהיא קצרה- 
ביחס, באה תקופה של ייצוב הקף־האוכלוסיה (מספר המתים 
שווה למספרם של היחידים החדשים), ולסוף — תקופה של 
ירידה גוברת במספר האוכלוסיה (מספרם של המתים עולה 
על זה של היחידים החדשים), עד שהיא חוזרת למינימום. 
ניסוי מלאכותי זה אינו משקף את התנאים השולטים בטבע, 
שאינם מאפשרים ריבוי לוגאריתמי כלל. עם הגורמים המעכ¬ 
בים יש למנות את התמותה מסיבות חיצוניות שונות — כגון 
טורפים, טפילים׳ מגפות, תנודות עונתיות אקלימיות, תנאים 
אקלימיים בלתי־רגילים, מיעוט־מזון, צימצום שטח־המחיה, 
התערבות האדם. 

בחשבון סופי מתחלק המזון המצוי באיזור מסויים בין 
כל היחידים של כל המינים הקיימים באותו איזור. כל המזון, 
העומד לרשות החי, בא מן הצמחיה, שהרי גם חיות־טרף 
תלויות בצמחיה המספקת מחיה לטרפם — למשל, ירידה 
במזון למכרסמים גורמת להגבלת מספרם, וזו* גורמת להגבלה 
באוכלוסיית הינשופים הניזונים ממכרסמים. בדרך־כלל גורם 
צימצום של מזון טבעי לאוכלי־עשב גם לצימצום אוכלוסייתם 
וגם לצימצום מספרם של הטורפים הגדולים. קיימת התחרות 
טבעית בין המינים התלויים באותו מזון, וכל הגורמים המש¬ 
תתפים במאזן של הכוחות המכריעים בחלוקת־המזון בין 
המינים המתחרים קובעים גם את גודל האוכלוסיה של 
המתחרים השונים. דוגמה מאלפת: לאחר שגדרו את שטחי- 
המרעה באנגליה כדי להכשירם למטעים, נתרבו עכברי- 
השדה בשטחים אלה במידה עצומה, כי הצמחיה, שקודם לכן 
נתחלקה בין הצאן ובין עכברי־השדה, נפלה עכשיו כולה 
בחלקם של העכברים! הצפת דרום־סקוטלאנד בעכברי־השדה 
ב 1891 גרמה לרז 1 ן-מתוך-רעב בין הכבשים. אוכלוסייתם 



541 


אקולוגיה 


542 


של מינים, שהם בררנים בבחירת מזונם, היא רגישה ביותר 
לתנודות בשכיחות מזונם המיוחד! למשל: חרקים, שהם 
טפילים ספציפיים של צמחים מסויימים, נעלמים לאחר השמד¬ 
תם של הצמחים ההכרחיים לקיומם. חיית־הכים האוסטראלית 
קואלה ( 01001-005 113500131-01115 ?) ניזונה מעלים שבצמרת 
עצי־איקאליפטום מיוחדים בלבד׳ והיא נעלמת עם השמדתם 
של עצים אלה, מפני שאינה יכולה להסתגל למזון אחר. 
לעומת זה אוכלוסייתם של מינים פוליפאגיים (ז. א. שניזו¬ 
נים ממזונות שונים) היא פחות רגישה לשינויים בהרכב 
הצמחיה או בהרכב חברת בעלי־החיים שבסביבתה. לפיכך 
מינים אלה הם פחות מוגבלים בתפוצתם הגאוגראפית ונוטים 
להיות קוסמופוליטיים — כגון האדם והחולדה. 

הא׳ מעוניינת בסטאטיסטיקה של אוכלוסיית המינים 
השונים. מלבד הערך העיוני של סטאטיסטיקה זו יש לה גם 
ערך כלכלי מרובה: לחישוב־מראש של הנזק שחרקים מזיקים 
עלולים לגרום לצמחיה, להגבלה ראציונאלית של ציד מינים 
חשובים — כגון פילים באפריקה הטרופית, לווייתנים בימים 
הארקטיים והאנטארקטיים — כדי למנוע את השמדתם 
הגמורה, לחישוב סיכויי הדיג והשפעת הקפו על כמות הדגה 
בדור הבא. לפיכך משתדלים לערוך מפקדים של מינים שונים 
באיזורים מסויימים. המפקד יכול להיות מוחלט רק ביונקים 
גדולים או ציפרים גדולות (כגון חסידות, עגורים, נשרים), 
ואילו בבע״ח קטנים, שמצויים במספרים עצומים, יש להסת¬ 
פק במפקד יחסי. למשל: למטרת המלחמה נגד מחלת־השינה 
של חיות־הבית ושל בני־אדם, המועברת ע״י זבובים עוקצים 
מסוג 01055103 , נוהגים למנות את מספר הזבובים, שאדם 
מנוסה יכול לתפוס בשעה אחת במקום מתאים. גם בזבוב־ 
החול, מעביר הלישמאניוזה הפנימית בחלק המרכזי והמערבי 
של הים־התיכון, נוהגים בשיטה זו*. בדגים נוהגים למנות 
את המספר המופיע בתחנות מסויימות. על-יסוד הנתונים 
של מפקד יחסי או מוחלט אפשר לחשב את צפיפות־האוכ־ 
לוסיה! אם מגבילים את המספרים למקומות המאוכלסים 
בלבד, מתקבלת הצפיפות האקונומית. למטרת המלחמה 
במזיקים רצוי לקבוע את איזורי הצפיפות המאפסימאלית. 
מלחמה במזיקים באמצעים כימיים. או ביולוגיים נותנת 
תוצאות מאפסימאליות אם היא נעשית במקומות־הדגירה 
ובמקומות של הצפיפות המאכסימאלית, הכול לפי מחזור- 
החיים של המין, שיש להשמידו או להגבילו. להשלמת 
מחקרים סטאטיסטיים אלה דרושות תצפיות על אורך־החיים 
הממוצע של היחיד בדרגות שונות של צפיפות. בדרך־כלל 
נוטה אודך־החיים הממוצע למינימום בתנאים של צפיפות 
מאפסימאלית מחמת ההתחרות ההולכת ומחמירה על המזון 
המוגבל בכמותו! אבל אורך־החיים אינו תמיד מאפסימאלי 
בצפיפות מינימאלית (למשל, בזבוב־הפירות 11113 <ן 1050 ם). 

הריבוי והתמותה בכל דרגות־ההתפתחות הם גורמים 
מכריעים בהתהוותה של אוכלוסיה. באדם התמותה בגיל רך 
היא קטנה ביחס (היא משתנית לפי הרמה הסאניטארית 
והתרבותית ולפי שכיחותן של מחלות אנדמיות, כגון מאלא- 
ריה), ואילו ביתושים — בתנאים הטבעיים הטובים ביותר — 
התמותה בזחלים וגלמים היא כ 99% , ואעפ״כ — הודות 
לכושר־הריבוי הגדול שלהם — עלולה אוכלוסיית יתושים 
לגדול הרבה יותר מהר מאוכלוסיית בני־אדם. בתולעים 
טפיליות כושר הריבוי(לפי מספר הביצים הבשלות, שמטלת 
נקבה מבוגרת) הוא עצום, אבל הריבוי הממשי מוגבל ע״י 


מיעוט הסיכויים למצוא מאכסן־מעבר מתאים (בכמה מקרים 
לא יותר מאחד לחצי־מיליון) ומיעוט הסיכויים לזחלים 
הבשלים למצוא מאכסן סופי מתאים. קיימים נתונים יסודיים 
שונים בשביל כל מין ומין מבחינת קביעת האוכלוסיה של 
כל אחד מהם, אולם קיימים גם עקרונות משותפים לכולם. 
על יסוד התצפיות על התמותה בכל מין (מספר מקרי־מוות 
לכל 1x100 יחידים) ביחס לאורך־החיים שלו במעבדה בתנאים 
אופטימאליים אפשר להסיק עקומה טיפוסית, שהיא ד 1 מה 
במינים שונים (למשל בחולדה האלבינית ובזבוב־הפירות). 
עקומה זו מבטאת את החיוניות הפיסיולוגית בניגוד לחיו¬ 
ניות האקולוגית. ההבדלים בין החיוניות הפיסיולוגית והחיו¬ 
ניות האקולוגית משמשים מורה־דרך לחקר הגורמים הפעילים 
בטבע. בעיות האוכלוסיה נחקרו ביותר באדם (ע״ע אוכלו־ 
סיה), ומבחינה עיונית אפשר ללמוד מן התוצאות באדם על 
בעלי-חיים בכלל. 

הא׳ אינה מסתפקת בסקירה סטאטיסטית של מין אחד 
באיזור מסויים, אלא היא שואפת להכיר את חבר בעה״ח, 
ז. א. את הרכב המינים המצויים באיזור ואת היחסים ביניהם. 
חבר מסויים של בע״ח הוא אפייני לכל איזור והוא מבטא 
את האיזון(הניתן לתנודות) בין התכונות הביולוגיות המיוח¬ 
דות לכל מין ואת השפעתם ההדדית של כל המינים זה על זה. 
חבר זה כולל אוכלי־צמחים, טורפים, אוכלי־פגרים וטפילים. 
הטורפים מגבילים, אבל אינם משמידים, את אוכלוסיית 
טרפם. דוגמה אפיינית: הריסניים (- 0141 5 000311-1X5 ק 16 ס 0 
03501001 01001 ) טורפים את הסנדלית ( 30130011101 ־ 31 ?), 
ובתרבות מעבדתית מעורבת של הסנדלית עם אחד משני 
המינים הטורפים מתרבה הטורף ומשמיד את כל אוכלוסיית 
הסנדליות, ואח״ב הוא עצמו נעלם מחוסר מזון! אולם בטבע 
יש תמיד מספר סגדליות שאינן נתקלות בריסן, וציד ד.םנ־ 
דליות ע״י הריסן מבטיח את קיום הטורף בלא לסכן את 
קיומו המיני של הטרף. לכל איזור אפייני שיווי־משקל 
ביולוגי מסויים בין מיני בעה״ח שבאיזור! אך שיווי־משקל 
זה אינו יציב, אלא הוא ניתן לתנודות איטיות במשך 
תקופות גאולוגיות, ובזמננו לפעמים גם לתנודות מהירות 
מחמת התערבות האדם — מדעת או שלא־מדעת. כל שינוי 
בשיווי־המשקל לגבי מין אחד עלול לשמש חוליה ראשונה 
בשלשלת שינויים מכריעים לגבי מינים אחרים, מחמת 
התלות ההדדית שביניהם. למשל: טפיל־המאלאריה של 
האדם תלוי בקיומו ביתושים מעבירים מסוג אנופלם ובבני- 
אדם, אך היתוש וגם האדם יכולים להתקיים יפה בלא טפיל- 
המאלאריה! האי מוריציוס היה מאוכלס בני-אדם ויתושים, 
אבל טפילי-מאלאריה היו נעדרים בו, עד שב 1857 הופיעו' 
בו מקרי מאלאריה כתוצאה מכניסתם של פועלים נגועים 
מהודו. יתושי־המקום שימשו מאכסנים מצויינים לטפילי- 
המאלאריה, ומגפה עצומה נתפשטה בין תושבי־האי, שהיו 
חסרים את החיסון, שאוכלוסים אחרים רכשו להם על־ידי 
התקפות קודמות. אי זה מספק דוגמה נוספת לשלשלת של 
שינויים, שבאים מתוך שינוי פתאומי בשיווי־המשקל הביו¬ 
לוגי : באי לא היה ישוב אנושי עד שנתגלה ע״י הפורטוגיזים 
ב 1505 ; עם תחילת ההתיישבות וחדירת מינים זרים של בע״ח 
(בכללם החולדה) נשתנתה אוכלוסיית בעלי־החיים באי 
מיסודה, וכמה מינים — ביניהם הדודו ( 05 !נ] 0 ס 1 01405 ), 
ציפור שהיתה מיוחדת למקום זה — נעלמו כליל. שינוי בשיווי־ 
המשקל הביולוגי המקומי מחמת פלישתם של מינים חדשים 



543 


אקולוגיה 


544 


עלול לגרום גם תוצאות כלכליות מרחיקות־לכת. החרק 
5300113110613 10111510113 ־ 61 ?, המזיק לקנה־הסוכר, פלש מפיג׳י 
לאיי־האוואי בשנות השמונים של המאה הקודמת* הנזק 
שנגרם ע״י מזיק זה בארץ־מכורתו לא היה מכריע, מאחר 
שמספרו שם מוגבל ע״י טורפים וטפילים מקומיים, אולם 
בהעדר הפיקוח הביולוגי הטבעי נתרבה באיי־האוואי עד 
שסיכן את כל מטעי־הסובר, שניצלו רק ע״י יבוא של טפילים 
וטורפים מתאימים ממכורתו של המזיק וע״י גידולם והת¬ 
פשטותם באיי־האוואי. 

ה ט פ י ל י ו ת היא תופעה רווחת בטבע, ולכל מין של חי 
וצומח — החל מחידקים וחדתאיים — יש טפילים מיוחדים. 
הטפילים הם גורמים אקולוגיים ממדרגה ראשונה (יותר מן 
הטורפים), הם קובעים את המספר וההתפשטות של בעה״ח 
בטבע ואת שיווי־המשקל הביולוגי בכל איזור. מבחינה אקו¬ 
לוגית הגדרה מספקת של טפיל היא: בעל־חיים, ששוכן במשך 
כל תקופת־חייו או במשך חלק מחייו בתוך הרקמות או 
בחללי־הגוף של בעל-חיים אחר (הפונדקאי) וניזון ממנו או 
שמבקר את הפונדקאי ונטפל לו לתקופות שונות לצרכי־מזון. 
הטפילות היא תוצאה של תהליך־התפתחות ממושך, ויש 
דרגות שונות של הסתגלות הדדית בין הטפיל והפעדקאי. יש 
טפילים בלתי־מזיקים, שהם ניזונים על חשבונו של הפונדקאי 
ואינם מזיקים לו(כמו, למשל, החילופית [ 0011 2 נ 1 ש 10 ו 1 ב £111 ] 
באדם)* לטפילים בלתי־מזיקים כאלה אין כל השפעה אקולו¬ 
גית. לעומת זה: טפילים מזיקים ומעבידיהם הם גורמים אקו¬ 
לוגיים חשובים (ע״ע פרסיטולוגיה). השפעתם תלויה במידת 
ארסיותם ובגורמים הביולוגיים המסייעים לתפוצתם—למשל, 
שכיחות יתושים מתאימים בשביל טפילי־מאלאריה, שכיחות 
הזבוב העוקץ גלוסינה בשביל טריפאנוסומות, שכיחות מינים 
מסויימים של קרציות בשביל הפירופלאסמות של הבקר. 
המאלאריה ומחלת־השינה מספקות דוגמות מאלפות לחשי¬ 
בות האקולוגית של טפילים מזיקים. איזורים בעלי אוכלוסיה 
גדולה של יתושים מעבירים, שבאים במגע עם אוכלוסיית 
בני־אדם, באופן שפל יחיד עלול להיעקץ לעתים קרובות, 
נהפכים — אם טפיל־המאלאריה מצוי בהם — לאיזורים של 
מאלאריה אנדמית בעלי תמותודתינוקות גבוהה, תחלואת- 
ילדים גדולה ואוכלוסיה ירודה. גם כאן מתהווה שיווי-משקל 
בין הפונדקאי (האדם) והטפיל. בגיל־הבגרות מופיע חיסון 
נגד המאלאריד" אבל חיסון זה נרכש במחיר נזק עצום. הגלו־ 
סינה, המוגבלת כיום לאפריקה, היא גורם אקולוגי ממדרגה 
ראשונה לגבי האדם ולגבי חיות־בית רגישות (בקר, צאן, 
סוסים). איזורים מאוכלסים בצפיפות ע״י זבוב זה הם מוקדים 
אנדמיים ואפידמיים של מחלת־השינה באדם, וכתוצאה מזה 
הם נעשים דלילי־ישוב ולפעמים אף חסרי־ישוב (כמו באיים 
שבימת־ויקטוריה). בישובים הנגועים במחלה זו מועטים או 
נעדרים בהמות־עבודה (חמוד, סוס) ובקר, שטחי־דמרעה 
שעל־יד האיזודים הנגועים נתונים לניצול־יתר עד שמתהווה 
סחף שפוגע בערכם החקלאי, בעוד שהשטחים הנגועים קשה 
מוזנחים עד כדי כך, ששוב אינם ניתנים לניצול ע״י האדם 
וחיות־בית. הגלוסינה והטריפאגוסומות היו גורמים אקולוגיים 
וסוציולוגיים, שמנעו את התפשטות התרבות ממצרים ומאפ¬ 
ריקה הצפונית־מערבית למרכזה של היבשת. 

נוסף על השפעות האקלים והמזון קיימים עוד גורמים 
אקולוגיים, שרישומיהם ניכרים בזואוגאוגראפיה (ע״ע). מי¬ 
נים הרבה מצויים באיזורים מסויימים ונעדרים באיזורים 


אחרים בעלי תנאים אקלימיים ותזוניים שווים. נחשים, עב־ 
ברי־שדה וחפדפרות אינם מצויים באירלאנד כלל, אף־על־פי 
שהאקלים ותנאי־המזון שם דומים לאלה שבאנגליה, שבה 
בע״ח אלה מצויים לרוב. מינים אלה נעדרים באירלאנד מפני 
שלא הצליחו לעבור לשם דרך הים מאנגליה או מיבשת- 
אירופה. כיוצא בזה, כמה מיני-חרקים מסוג 118 מ 0101 נ 11101 ? 
מצויים באיזור הים־התיכון ונעדרים באיזורים אחרים בעלי 
אקלים מתאים. הרים, ימים ומדבריות וגורמים אקלימיים 
שונים מגבילים את נדידתם של בע״ח מאיזור־מכורתם, אבל 
ההגבלה אינה חלה במידה שווה על כל המינים. במידה 
שבעל־חיים מסוגל להתגבר על מכשולים אלה, בה במידה 
גדול איזור־תפוצתו, ובהתאם לכך מקיף לפעמים איזור זד, 
את תחום כדור־הארץ כולו (יצורים ״קוסמופוליטיים״, כגץ: 
האדם, החולדה). התערבות האדם עלולה לאכלס שטחים 
חדשים ע״י מינים זרים להם. דוגמה מפורסמת היא פרשת 
הארנב 01101011111$ 11$ § 01013 ץ 01 האירופי, שלא היה מצוי 
באוסטראליה, עד שהובאו לשם ארנבים בודדים ע״י מהגרים 
אירופיים במחצה השניה של המאה ה 19 ז הודות לאקלים 
ולתנאי־המזון במקום, שהתאימו לגידולו, נתרבו ונתפשטו 
הארנבים שהובאו לשם במידה עצומה כל־כך, עד שבמשך 
שנים מועטות נעשו סכנה רצינית לחקלאות האוסטראלית. 
בדרר־כלל מוצא־המינים שבכל איזור (חוץ מבעלי־חיים, 
שהובאו ע״י האדם) הוא ממינים קודמים, שנתפתחו באותו 
מקום או שהיגרו אליו משטחים אחרים בעבר גאולוגי רחוק. 

על תצפיות אקולוגיות ושיקולים אקולוגיים בתורת־ההת- 
פתחות ע״ע התפתחות. 

? 511111 04 , 1050 ( 8501 808111111100 7/10 , 1 615 > 110 ג 5 -זז 03 £< 
- £60 4010101 , £1100 01121165 ; 1922 , £1101111:011 "",""זז וזו 
11101 * £0 01081001 13 10 ( 7 , 5.10 .£ ? £111150 ; 1935 ,? 108 
54110011518 105 ק 1 ס 1 ז 8101081001851 051 , 6311 ? . 8 ; 1936 , 11111011 [ס 
, 80116011610161 . 5 .£ ; 1937 , 01/1015 £1 £111011111 :! 1 ז 1113110 ? 0 ? 
141110101 , 63156 ? . 8 ; 1938 ,? 7.00108 145110101 01 10015 ( 01 ■ 1 ? 

111011110 * 0110 , 806 6 תת 1 / 31 500 ק 8101 . 3 > . 0 ; 1939 ,? £00108 
- 8510 , 8611011111 , 3111 ? , 3115 ? , £0161500 , 1166 ^ ; 1939 ,? 2,00108 
- 200 , 86301011 16 > .? .£ ; 1950 ,? £00108 14010101 1 ס 1105 ) 01 
. 1951 , 1801055 1010011 , 6 £0011 1110 / 0 ? 1/1 ) 800850 

ש. אד. 

2 . אקולוגיה של־צמחים — ענף של הא/ החוקר את 
צורות תגובתם של הצמחים לגורמי־הסביבה הפועלים עליהם. 

ארבע הן קבוצוודהגורמים הפועלות על הצמח בבית־ 
גידולו: (א) גורמים אקלימיים: טמפראטורה, לחות-האויר, 
משקעים, אור, רוח. וכד'! (ב) גורמים אדאפיים או קרקעיים: 
ההרכב הכימי של הקרקע, מבנהו הפיסי, לחותו, אויד־הקרקע, 
וכד׳! (ג) גורמים פיסיוגראפיים: גובה־המקום מעל פגי־הים, 
הרריות, שיפוע ומפנה של ההר, תופעות גאודינאמירת, כגון 
סחיפת־קרקע, תנועת־החולות, הצטברות־סחף, וכד׳! (ד) גו¬ 
רמים ביוטיים: ההתחרות הקיימת בין צמחים שוגים, השפעת 
הרעןה של בעלי־חיים, פעולת חידקים ופטריות על הצמחים, 
חרקים מזיקים, חרקים מאביקים, בעלי־חיים מפיצי זרעים 
ופירות, ועל כולם — פעולת האדם על הצומח. 

מאחר שפעולותיהם של הגורמים השונים משולבות זו 
בזו, לא תמיד קל להפריד בין ארבע קבוצות-גורמים אלו: 
הגורמים האקלימיים פועלים על גורמי־הקרקע, וביחד הם 
משפיעים על הגורמים הפיסיוגראפיים! הגורמים הביוטיים 
משפיעים על הקרקע ועל האקלים של בית־הגידול, וכד׳. 
להלן תודגמנה בקצרה ההשפעות של הגורמים האקולוגיים 
העיקריים על חיי־הצמח. 



545 


אקולוגיח 


546 


א. גורמים אקלימיים. 1 . טמפראטורה. טמפראטורות 
גבוהות מחישות בדרך־כלל את התהליכים הכימיים המתנים 
את חיי־הצמח, בעוד שטמפראטוח׳ת נמוכות מאיטות תהלי¬ 
כים אלה או מעכבות אותם. לכל מין של צמחים טמפראטורות 
קארדינאליות(כלומר: טמפראטורת־מאכסימום, טמפראטורת־ 
מינימום ואופטימום־הטמפראטורה) משא. מצד אחד שונות 
הטמפראטורות הקארדינאללת של צמחים שונים אף לגבי 
אותה פונקציה עצמה׳ ומצד שני שונות עפ״ר הטמפראטורות 
הקארדינאליות של הפונקציות השונות אף באותו צמח עצמו. 
גדולה מזו—ידועים מקרים, שפונקציה פיסיולוגית מסויימת, 
שהיא מבוצעת ע״י אברים שוגים של צמח מסויים, קשורה 
אף היא בטמפראטורות קארדינאללת שונות בהתאם לאבר 
המבצע אותה! ולא עוד אלא שטמפראטורות אלו הולכות 
ומשתנות עם גילו של אבר זה. 

תרמו־פריודיזם: בהתאם■ לתמורות החלות בטבע בטמפרא- 
טורת־היממה, סיגלו לעצמם צמחים הרבה ריתמוס מחזורי 
מסויים לגבי תצרוכת־החום. צמחים כאלה נפגעים בהתפתחו¬ 
תם כשהם נתונים בתנאים, שבהם הטמפראטדרה היא אחידה 
במשך כל היממה. תופעה זו נקראת בשם תרמו־פריודיזם. 
היא מתגלית, למשל, בזרעים מסויימים, שאינם נובטים כל 
צרכם אלא אם כן משנים לפרקים מסויימים את סמפראטו־ 
רות־הנביטה שלהם. צמחים אחרים מגיבים באורח דומה לגבי 
פריחה או לגבי פונקציות פיסיולוגיות אחרות ואינם מת¬ 
פתחים כהלכה אלא בתנאים, שבהם חלות תמורות מסויימות 
בטמפראטורות־הגידול שלהם. 

טראנספיראציה: עצמת הטראנספיראציה של הצמח הולכת 
וגדלה עם גידול הספל שבין סמפראטורת־האויר וסמפרא- 
טורת פני־העלים. עליית הטמפראטורה סגברת גם את עצמת 
הטראנספיראציה הקוטיקולארית של העלים. 

פנולוגיה: הואיל והדרגות השונות שבהתפתחות־הצמח 
(כגון ליבלוב, פריחה, הבשלת־פירות, וכד׳) מותנות בטמ־ 
פראטורות מסויימות של המקום, אפשר ללמוד מתוך הופעה 
של דרגה התפתחותית מסויימת בצמח מסויים על מידת־החום 
שבבית־הגידול באותה שעה. בדומה לאיזותרמות, מתקבלות 
איזו_פנות כשמחברים על פני ימפה את כל הנקודות הגאוגרא־ 
פיות, שבהן מופעת במין מסויים דרגה פנולוגית מסויימת 
בתאריך מסויים. מפוח פנולוגיות כאלו עשויות להשלים את 
ידיעותינו על אפיים האקלימי של מקומות מסויימים מבחינת 
השפעתו על עולם־הצמחים. 

התעוררוודהצמח: בצמחים בעלי תקופת־תרדמה הרפית, 

וביחוד בעצים ושיחים, שמוצאם מארצות ממוזגות קרות, 

מצרכת ההתפתחות הנורמאלית של דרגות מסויימות בחיי¬ 
- * 

הצמח, שהצמח יהא נתון במשך זמן מסויים קודם תקופת־ 
ליבלובו בטמפראטורה נמוכה! בלא זה לא ייפתחו הניצנים 
כשתגיע תקופת־החום, והתפתחותם של העלים׳ הפרחים 
וחפירות תעוכב או תדוכא לחלוטים. תלות זו של עשיית 
פרחים ופירות בתנאים של טמפדאטורה נמוכה קודם תקופת־ 
הליבלוב בולטת ביחוד בעצי־פרי ורדנים, שמוצאם מארצות 
קרות. 

סטראטיפיקאציה: זרעיהם של צמחים מרובים, שמוצאם 
מארצות קרות, אינם נובטים כהלכה בארצות חמות אלא אם 
כן מושמים הזרעים תחילה למשך זמן מסויים בתנאים■ של 
טמפראסודה נמוכה ובסביבה לחה. נוהג זה ידוע יפה למגד¬ 
ליהם של עצי־פרי ועצי־נוי צפוניים בארצות חמות. 


יארוביזאציה: תהליך־גידולם של צמחים מסויימים׳ 
שמטבעם אינם משלימים את מחזור־חייהם תוך עונת־שנה 
מסויימת, ניתן להחשה בדרך מלאכותית, וכן אפשר לקצר 
את עונת־צמיחתם, אם בשעת נביטתם או זמן מה לאחר מפן 
הם נתונים בתנאי טמפראטורה נמוכה למשך זמן מסויים 
בעזרת טיפול זה אפשר, למשל, לזרוע באביב חיטים חרפיוח 
ולקבל מהן יבול מלא בעונת־הקיץ, בעוד שבלעדיו אין הן 
משלימות את מחזור־חייהן בעונת־הקיץ. 

עמידה בפני קור: כושר העמידה בפני טמפראטורות נמו¬ 
כות שונה במינים שונים. צמחים, שמוצאם מארצות חמות, 
מתים מיתת־קור זמן מרובה קודם שהטמפראטורה יורדת ל ״ 0 , 
ואילו בצמחי הארצות הקרות ידועים מקרים שאין הצמח 
מת בממפראטורות שלמטה מ״ס. מין אחד של ג 1 ש 1€£1 ! 0001 
גדל בסיביר הצפונית בטמפראטורה של 46 0 -. את הפעולה 
המזקת של טמפראטורות קיצוניות על חייהם של צמחים אין 
לזקוף תמיד על חשבון הקור והחום בלבד, אלא גם על גורמי- 
לווי של הטמפראטורה, כגון רוחות־סופה, חוסר־מים, וכד/ 

איזורי־החום ואיזורי־הצמחים של כדור־הארץ: בהקבלה 
לאיזורי־החום האקלימיים, אפשר לחלק את כדור־הארץ 
מבחינה פיטוגאוגראפית לאיזורי־צמחיה טרופיים, סובטרו־ 
פיים, ממוזגים־חמים, ממוזגים־קרים וקטביים. לפי הצורך 
שיש להם בחום או לפי אדישותם אליו מחלקים גם את 
צמחי־התרבות לטרופיים׳ סובטרופיים, ממוזגים, וכד/ 

2 . האור. לגורם האור יש חשיבות יסודית בחיי־הצמח. 
פונקציות מרובות של הצמח מופעלות או מזורזות ע״י האור. 
תצרוכת־האור שונה בצמחים שונים ולגבי פונקציות שונות 
באותו צמח עצמו. 

פוטוסינתזה: האור הוא המקור של האנרגיה הדרושה 
לצמח לשם יצירת חמרו האורגאני מחמרי־מזונו המינראליים. 
עם התמעטותה של אנרגיית־האור פוחת שיעור יצירתם של 
החמרים האורגאניים הדרושים להטמעה ולנשימה. גם יצירת 
הכלורופיל, פתיחתן וסגירתן של הפיוניות ויצירת חמרי- 
צמיחה הן תופעות קשורות במידה מרובה בעצמת־ההארה. 

צמחי־צל וצמחי־אור: מבחינים בין צמחים, שמיטיבים 
לגדול באורו המלא של השמש, ובין צמחים שגדלים בתנאים 
של עצמת־אור קטנה יותר. התפתחותם של צמחי־אור מסויי- 
מים היא לקויה מאוד כשהם גדלים בצל. ליקוי זה אינו 
תוצאה ישרה מן המחסור באור אלא תוצאה מגורמים משנים, 
כגון צמיחה איטית של השרשים, הגבלה בקליטת־מים, וכד/ 
בטבע עטויות תופעות אלו להחליש את הצמח במלחמת- 
ההתחרות שלו בצמחי־הסביבה. יתכן שזיקתם של הרבה 
צמחי־אור לעצמת־הארה גדולה אינה נובעת מצרכי הפוטו¬ 
סינתזה בלבד אלא היא קשורה אף בהתגוננותם של צמחים 
אלה מפני פטריות או מזיקים אחרים או בסיפוק־צרכיהם 
בחנקן של הקרקע, שכמותו קטנה יותר בצל מבאוד. 

האור והרכבן של חברות־צמחים: נבטיהם של הרבה עצים 
אינם מסוגלים להתפתח בצילם של עצים אחרים. עצמת־האור 
היא הקובעת בטבע את היערכותן והרכבן של שכבות־הצנד 
חים השונות ביער או בחורש. העצים הגבוהים דורשים או 
סובלים עצמת־הארה גדולה יותר, השיחים המתפתחים בצל 
העצים מסתפקים בהארה דלה יותר, ואילו העשבים הנמוכים 
הקרובים לפני־הקרקע הם צמחי-צל טיפוסיים. 

סראנספיראציה: בדומה לחום מגביר האור את עצמת 
הטראנספיראציה של הצמח. הוא פועל בעקיפים כגורם 



547 


אקולוגיה 


548 


לפתיחתן של הפיוניות, שהן בדרך־כלל פתוחות במשך היום 
וסגורות במשך הלילה. לפעמים קשה להבחין בין חלקן של 
קרני־האור ובין זה של קרני־החום בזירוז הטראנספיראציה. 

האור ומבנה־הצמח: בהשוואה לצמחי־הצל מפתחים על־פי 
רוב צמחי־האור גזע עבה יותר, פרקים קצרים יותר, הסתעפות 
עשירה יותר, עלים קטנים יותר ועבים יותר, פיוניות קטנות 
יותר ומרובות יותר על יחידת־שטח אחת, קוטיקולה ודפנות- 
תאים עבות יותר, כלותפלאסטיז־ות מועטות יותר, תאי-עמו- 
דים מרובים יותר, פארנכימת-ספוג מצומצמת יותר, וכד׳. 

האור ותכונות פיסיולוגיות של הצמח: בהשוואה לצמחי־ 
הצל מצטיינים עפ״ר צמחי־האור בשיעור נמוך יותר של 
פוטוסינתזה, בשיעור גבוה יותר של נשימה, בעצמת־טראנס־ 
פיראציד, גבוהה, בערכים אוסמוטיים גבוהים יותר, בכוח 
פריחה ופריה גדול, בכוח־עמידה גדול יותר בפני יובש, בפגי 
טמפראטורות קיצוניות ובפני התקפת טפילים, וכד׳. 

האור והנביטה: זרעיהם של צמחים מסויימים רגישים 
במידה שונה מאוד לאור בנביטתם. זרעי הטאבאק, השנית 
( 3 ת 831103 יי! 11 ־ 1 . 71111 ), הפיקוס הזהוב ( 63 זנ 31 1011$ ?), החסה 
התרבותית, ורבים אחרים, זקוקים לאור בנביטתם * בזרעיהם 
של הגזר, פיקוס־הגומי ( 61351:103 *טס!?), ההרנוג האירופי 
( 1363 ( 6111-0 1111$ זח 3 ז<^ 1 ), ומינים אחרים הרבה, אין האור 
עשוי אלא להשביח את הנביטה; בצמחים אחרים, כגון מיני 
קצח ( 1£6113 א), מיני שושניים ( 131130036 ), ואתרים, מת¬ 
עכבת הנביטה ע״י האור. 

פריה ורביה: עצמת־אור חלשה מעודדת צמיחה וגטאטי־ 

ע ;• 

ווית ומעכבת פריחה ופריה. לפיכך כשמגדלים צמחים לשם 
חלקיהם הווגטאטיוויים נוהגים לתת להם אור לקוי, ואילו 
בגידול לשם פרחים ופירות נהוג לתת הארה מלאה. 

פוטופריודיזם: במינים מרובים מותנות הפריחה והפריה 
במספר שעות־האור שהצמחים נהנים מהן במשך היממה, 
כלומר באורך־הילם. צמחים, שצריכים לשם פריחתם "יום 
ארוך", אינם מגיעים לפריחה בתנאים של יום קצר, אלא אם 
כן יאריכו לצמחים אלה את היום על־ידי הארה מלאכותית. 
צמחים, שנמנים על הטיפוס של "יום קצר", מגיעים לפריחה 
גם בתנאים של יום ארוך׳ כשהיום מקוצר ע״י איפול מלא¬ 
כותי למשך שעות אחדות. 

3 . לחות־האויר. מבחינה אקולוגית אין ליחס חשיבות 
עיקרית לערך המוחלט של אדי־המים שבאויר, אלא לערך 
המבטא את הגרעון עד לרוויה, ז. א. לכמות־הלחות שעדיין 
היא דרושה לאויר כדי שיהא רווי־אדים בטמפראטורה הנתו¬ 
נה (ע״ע לחות). עליית הלחות באטמוספירה משפעת על 
ירידת העצמה של הטראנספיראציה, מאחר שע״י כך מצטמצם 
המפל בין לחץ־האדים של האטמוספירה לזה של פני הגופים 
המאדים. לחות־אויר גבוהה מעודדת את התפתחותן של פט¬ 
ריות טפיליות מרובות על צמחים. איזורים סמוכים לאוקיינו¬ 
סים, שמצטיינים בלחות-אויר גבוהה, מקיימים צומח עשיר 
יותר מזה של איזורים יבשתיים, שהם שווים להם בכמות 
משקעיהם, אך חסרים לחות מתמדת באויר. 

4 . המשקעים. גורם המשקעים אינו משפיע במישרים 
על גידול־צמחים, פרט למקרים המועטים, שבהם קולטים 
העלים את מי־המשקעים מן האויר. אולם המשקעים הם 
המקור העיקרי של מי־הקרקע, הדרושים להמסת חמרי־ההזנה 
של הקרקע ולהולכתם אל גוף־הצמח. המים פועלים כמרכיב 
חשוב בחמרי־התא וכחומר פעיל בתהליכי־ההטמעה, והם גם 


מייצבים את דמותו החיצונית והפנימית של הצמח. בארצות 
חרבות משועבדים רוב הגורמים האקולוגיים לגורם־המים. 

גורם־המשקעים קובע את אפיו ואת פרצופו של הצומח 
באיזורים השונים. אבל לא כמות־המשקעים הכללית של 
השנה היא המכרעת כאן, אלא בעיקר חלוקתה של כמות זו 
במשך השנה. הצורה של הצומח באיזור ההשווני, שגשמיו 
יורדים במשך כל השנה, שונה לחלוטים מזו של הצומח באמו¬ 
רים החמים, שהגשמים אינם יורדים בהם אלא בעונודהקיץ, 
או באמורים שתקופת־גשמיהם מוגבלת לעונת־החורף בלבד. 

כמות־המשקעים השנתית רחוקה מאוד מלבטא את גורם- 
הלחות בשלמותו. כמות גדולה מאוד ניגרת מעל פני-הקרקע, 
ואחוז ניכר של המים מתנדף והולך קודם שהם חודרים לתוך 
הקרקע או לתוך הצמח. 

לפי דרישותיהם או סבלנותם למים, רגילים לחלק את 
הצמחים לשלושה טיפוסים:( 1 ) ■כסרופיטים — צמחים, שהם 
גדלים במקומות שכמות־המים בהם היא מצומצמת מאוד; 
( 2 ) הידרופיטים — צמחים, שגדלים במקומות שהמים מצויים 
בהם בשפע * ( 3 ) מסופיטים — צמחים, שגדלים בתנאי לחות 
בינונית. 

5 . ה ר ו ח. הרוח מגדלת את עצמת הטראנספיראציה, והיא 
עלולה לגרום נזקים מכאניים לצמחים. בשטחי־החולות מכסה 
הרוח צמחים מרובים בשכבת־חול או חותרת מתחת לשרשי־ 
הצמחים וחושפת אותם. היא מביאה רסיסי־מים מלוחים מן 
הים ומתזת אותם על פני צמחים, שגדלים בקרבת־הים. עם 
הסעת גושי־עננים ממקום למקום היא משנה חליפות את 
תנאי-האור ואת תנאי־הלחות. 

ביחוד גדולה פעולתה של הרוח ביצירת-קרקע ובסחיפת- 
קרקע. מאחר שמהירות־הרוח הולכת וגוברת במידה שמת¬ 
רוממים מעל פני־הקרקע, אין צמחי־עץ יכולים להתקיים על 
שיאי הרים גבוהים, בגלל הפגיעה המכאנית והפיסיולוגית 
גם יחד, שהרוח פוגעת בהם. במקומות כאלה׳ וכן על חופי¬ 
ים, שהם פתוחים לרוחות, גדלים עפ״ר שיחים או בני־שיח 
קטנים. עצים בודדים, שגדלים כאן, גזעם נוטה עפ״ר לצד 
אחד ונופם הפונה אל הרוח "מתכרסם ונגח", בעוד שצידו 
המוגן של הנוף נושא ענפים ועלים. כרגיל. 

שוברי־דוח, שהשימוש בהם רווח בחקלאות. הם עצים 
שניטעים בשורה ניצבת לכיוון־הרוח! הם עשויים להאט את 
מהירות ה־וח ולהחליש את פעולתה העזקת על הצמחים. 

הרוח היא גם גורם חשוב בהאבקה, כלומר בהסעת אבקת- 
פרחים מפרחיו של צמח אחד לשני, וכן גם בהפצת הזרעים 
וחפירות של הצמחים על פני כדור־הארץ. 

ב. הגורמים האדאפיים או הקרקעיים, המתנים 
במידה מרובה את חיי־הצמחים, הם מרובים! מהם ייזכרו: 
הטכסטורה, הסטרוקטורה׳ החומר האורגאני, הלחות, האיור 
רור׳ ה 11 < ןי מליחות־הקרקע (ע״ע קרקע, תורת ה-). 

1 . ה טכס טורה, ז. א. היחסים הכמותיים של גודל 
הגרגירים, משפעת על ההשתרשות ועל חילוף־המים. קרקעות 
עשירים בטיט ובחומר דקי־גרגירים הם הקרקעות הכבדים, 
המקשים מאוד על חדירת השרשים ועל הסתעפותם! ואילו 
הקרקעות הקלים הם אותם שבהם שולט הגרגיר הגם. בקר¬ 
קעות כבדים תנועת־המים היא איטית, בעיקר מפני שהרווחים 
שבין הגרגירים הם זעירים יותר מדי! לעומת זה מהירה 
תנועודהמים בקרקעות קלים, שבהם מחלחלים לפעמים המים 
לעמקים, שאץ הצמח הרגיל יכול להגיע אליהם בשרשיו. 



549 


אקולוגיה 


550 


מפני־כן מצויים צמחים מרובים מעמיקי־שורש בצומח של 
החולות. הטכסטורה קובעת גם את קיבול־המים, שהוא 
בקרקע כבד גדול מבקרקע קל. בתנאים של משקעים שווים 
מקיים מפני־כן הקרקע בעל הטכסטורה העדינה צמחיה 
מפותחת גם בעונת החורב, מה שאין כן קרקע קל. לעומת זה 
מפסיד הקרקע הכבד ע״י התנדפות כמות־מים גדולה מזו שמפ¬ 
סיד הקרקע הקל. שמימיו אינם מרובים בשכבות העליונות. 
קרקעות כבדים עשירים יותר בחמרי-הזנה מקרקעות קלים, 
מפני שהראשונים מכילים אחוז גדול של חלקיקי־קרקע קולו־ 
אידיים, שמרכזים סביבם את היונים השונים של חמרי־ההזנה. 

2 . ה ס ט ר ו ק ט ו ר ה היא מידת ההתלכדות של הגרגירים 
לגושים, רגבים, פתיתים, וכד׳. במידה שהתלכדות הגרגירים 
בקרקע גדולה יותר, בה במידה הקרקע יפה יותר לגידול 
צמחים, שהרי קרקע ממין זה קולט מידה מרובה יותר של 
מים ואויר והוא נוח להתפתחוודהשרשים. בסטרוקטורה טובה 
של הקרקע יכולה דו־תחמוצת־הפחמן, המצטברת תוך נשימת 
השרשים והמיקרואורגאניזמים, להיפלט בנקל מתוך הקרקע 
ולפנות את מקומה לחמצן הדרוש לגידול־הצמח. 

3 . חומר אורגאני. אע״פ שמבנהו הפיסיקאלי של 
הקרקע מותנה בעיקר במרכיביו המינראליים, עשויה כמות 
החומר האורגאני לשנות אותו במידה מרובה. החומר האור¬ 
גאני משמש מקור״הזנה, ביחוד מקור של חנקן. 

4 . לחות־הקרקע. 4 סוגים של מים מצויים בקרקע: 

(א) מי־כובד, שמחלחלים ויורדים מתוך החללים הגדולים 
שבין חלקיקי הקרקע, שהורווה רוויית־יתרז תועלתם לצמחים 
היא מועטת מאוד, ולא עוד אלא שנוכחותם גורמת למחסור 
חמור של אויר בקרקע! (ב) מים קאפילאריים, שמוחזקים 
ע״י כוחות שטח־הפנים כמעטים דקים מסביב לחלקיקים, 
בזוויות של החללים שבין החלקיקים ובתוך חללים קאפי־ 
לאריים! רובם של מים אלה ניתן לניצול ע״י הצמח, וכמותם 
מותנית בטכסטורה! (ג) מים היגרוסקופיים, שמוחזקים 
כמעטה דק ביותר על פני שטח החלקיקים ואינם ניתנים 
לתנועה אלא בצורת אדים! לחות זו נותרת בקרקע לאחר 
ייבוש־אויר, ואין הצמחים עשויים לנצלה כל עיקר: (ד) אדי־ 
מים, שמצויים באויר של הקרקע ושהצמח אינו יכול לנצלם 
במישרים. היחסים הכמותיים של סוגי־מים אלה בקרקע הם 
גורמים מכריעים בחיי־הצמח, ביחוד באיזורים חרבים. לחות־ 
הקרקע הכללית מותנית בכמות־המשקעים השנתית, בלחות־ 
האויר שמעל פני־הקרקע הקובעת את שיעור ההתנדפות של 
מי-הקרקע, בטכסטורה של הקרקע ובצומח. מצד אחד עשוי 
הצומח להגן על הקרקע מפני התנדפות, ומצד שני הוא עלול 
לגרום הפסדים גדולים למשק־המים של הקרקע ע״י פליטה 
סתמדת של מים תוך התאדות. 

5 . איוורור־הקרקע, כלומר חילופי־גאזים בין האטמו¬ 
ספירה של הקרקע ובין זו שמעל פני־האדמה, הוא הכרחי 
לרוב הגדול של הצמחים. השרשים ורוב האורגאניזמים של 
הקרקע דורשים חמצן לנשימתם, ואספקת־החמצן תלויה 
במידה מרובה בסילוקה של דו־תחמוצת הפחמן, המצטברת 
כתוצאה של נשימת הצמחים ובעה״ח שבקרקע. מאחר 
שכמות־החמצן הולכת ופוחתת עם העומק, שואפים רוב הצמ¬ 
חים החיים בקרקעות כבדים לפתח את שרשיהם בקירבת 
פני־האדמה. בקרקעות טבענים, שחלליהם מכילים מים במקום 
אויר, מתים השרשים מיתת-חנק, ועמהם מתים גם הצמחים. 
רק צמחי־מים מצויירים ברקמות מיוחדות, שמשמשות דרכי־ 


הובלה לאויר מן האטמוספירה או אסמי־אגירה לחמצן המש¬ 
תחרר עם ההטמעה, יכולים להתקיים גם בקרקעות שחלליהם 
רוויים מים. 

6 . ה מק. לחומציות הקרקע יש ערך אקולוגי מרובה. 
באיזורים רבי־משקעים, שבהם מחלחלים המים בהתמדה כלפי 
מטה, מודחים עפ״ר המלחים הבסיסיים, הנמסים בקלות, מתוך 
שכבות־הקרקע העליונות, והראקציה הופכת חמוצה מחמת 
החומצות הנוצרות בהתפרקותם של החמרים האורגאניים 
המצטברים בשכבות העליונות בנוכחותם של מיקרואורגא־ 
ניזמים מסויימים. ה 0 ק קובע במקרים מרובים את הרכב 
הצומח ואת דרגת הפוריות של הקרקע. חומציות הקרקע היא 
עפ״ר גם סימן להעדר של חמרי־מזון מינראליים מסויימים. 
יש צמחים, שאינם יכולים להתפתח כל עיקר בקרקע חמוץ, 
ויש כאלה שאינם סובלים אלא דרגת חמיצות מוגבלת. 

7 . מליחות-ה קרקע. ריכוז של מלחים קלי־תמס בקרקע 
הוא גורם מכריע בחייהם של צמחים מרובים. בתנאים של 
אקלים שחון, שבו מתחלפת עונת־גשמים בעונת יובש קיצוני, 
וכן גם בתנאי־ניקוז גרועים ובהצפת הקרקע במים מלוחים, 
עלולים המלחים להתרכז בקרקע עד כדי מניעת אפשרות' 
הקיום של צמחים׳ פרט להאלופיטים(צמחי־מלח). רוב צמחי־ 
התרבות אינם מוכשרים לגדול בקרקע, שריכוז המלח עולה 
בו על 0.2% , ואילו האלופיטים מסויימים מצליחים לגדול 
בריכוזים של 2% , 5% , ואף 10% של מלח. המלח המצוי 
ביותר ברוב המלחות של כדור־הארץ הוא 301 ^ 1 , ואליו 
מתלווים עפ״ר גם כלורידים אחרים, קארבונאטים, וכד/ 

ג. הגורמים הפיסיוגראפיים הם הגורמים הקשורים 
בתופעות טופוגראפיות, כגון: ( 1 ) גובה־המקום מעל פני־ 
הים — מה שמבטא למעשה את הגורם האקלימי! בהרים 
מותאם הצומח לדרגות־גובה שונות, ולכל דרגה צומח משלה, 
בהתאם למידות החום. הלחות ועצמת־ההארה! ( 2 ) הכיוון 
של רוחות־השמים. קיימים הבדלים עצומים בצומח בין המפ¬ 
נים השונים של מורדות־ההרים. בארצות הרבה מקיים 
המפנה הדרומי בהרים צומח כסרופיטי יותר או דל יותר 
בהתפתחותו מזה של המפנה הצפוני. בא״י ובכמה ארצות 
אחרות ניכר הבדל כזה גם בין המפנה המערבי והמזרחי. 
בארצות שחונות עלולים אף הבדלים קטנים בגובה השטח 
ומפנהו לגרום להבדלים ניכרים בהרכב הצומח, בהתפתחותו 
ובצפיפותו. הרים גבוהים עלולים לפעול על הצומח גם 
כחומה׳ הקולטת את המשקעים רק מעברה האחד (במורדות 
שבכיוון־הרוחות)! לפיכך השטחים הנמצאים מעברם השני 
של רכסי־ההרים אקלימם יבש והצומח שלהם דל מאוד. 
מדבריותם של שטחים עצומים של כדור־הארץ היא תוצאה 
ישרה של הימצאותם ב״צל־הגשם". 

ד. הגורמים הביוטיים. 1 . הצמחים מושפעים הרבה מן 
האורגאניזמים החיים בסביבתם. בכל חברת־צמחים נטושה 
מלחמת־התחרות מתמדת בין כל האישים של אותו המין או 
בין מינים שונים, ביחוד כשאמצעי־הקיום במסגרת בית- 
הקיבול המשותף הם מצומצמים. במקרים אלה פועלים האור- 
גאניזמים זה על זה רק בעקיפים, ע״י גרימת שינויים אק¬ 
לימיים או קרקעיים בבית־הגידול. 

2 . השפעת־מגע ישירה קיימת בין צמחים ובין האפיפיטים 
(ע״ע) השוכנים עליהם. אצות, פטריות, טחבים, חזזיות 
יושבים עפ״ר על קליפות גזעים של עצים ושיחים, ולפעמים 
גם על עלים. צמחים עילאיים מצויים כאפיפיטים ביחוד 



551 


אקולוניח 


552 


ביערות הטרופיים. במקרים הרבה קיימת התאמה אקולוגית 
מסויימת בין האפיפיש ונושאו. במקרים אחדים קיימת גם 
השפעה מכאנית 3 !זקת של האפיפיט על מאכסנו: על־ידי 
משא־גופו עלול האפיפיט לשבור את ענפי־העץ, שעליהם 
הוא יושב, או למנוע את האור ואת האויר מן האברים, 
שאליהם הוא נצמד. יחסים הדוקים של פעולת־גומלים בין 
צמחים שונים מתגלים בסימביוזה (ע״ע), ודוגמתם הידועה 
ביותר היא החזזית, שבה מחוברות אצה ופטריה לאורגא־ 
ניזם אחד. 

מושג המיקוריזה חל על אותם המקרים, שבהם נצמדים 
קורי־פטריה אל שרשיהם של צמחים ירוקים, תופעה שאין 
להגדירה בסימביוזה, מאחר שלא תמיד ניכרת בה פעולת־ 
גומלים. התפתחותם והצלחתם של צמחי־יער שונים מותנות 
בנוכחותן של פטריות־מיקוריזה, וגם הרבה מיני־שחלביים 
אין זרעיהם יכולים לנבוט בהעדרן של פטריות־מיקוריזה. 
מסתבר, שהמיקוריזה מביאה — לכל הפחות, לצמחים מסו- 
יימים — תועלת תזונית מסויימת, אע״פ שטיבה המיוחד של 
תועלת זו עדיין לא נתברר כל צרכו. 

התופעה של פקעיות־שורש מצויה במשפחת הקטניות 
ובמשפחות אחרות: חידקים קושרי חנקן חפשי שבקרקע חו¬ 
דרים לתוך יונקותיהם של השרשים ומביאים במשך הזמן לידי 
התפתחות פקעיות בשרשים. מסתבר, שהתחברותם של שני 
הצמחים מביאה תועלת תזונית לחידק ולצמח הירוק כאחד. 

3 . טפילות. השפעת פטריות וחידקים טפיליים על חיי- 
הצמחים היא אחד מן הגורמים הביוטיים החשובים ביותר 
של בית־הגידול. טפילים מסויימים יכולים לגזור על נוכחותם 
או העדרם של צמחים מסויימים בחברודצמחים. גם טפילים 
עילאיים, כגון הכשות, העלקת, ורבים אחרים, השפעתם 
מרובה על הצמחים הנתקפים, אע״פ שאין בכוחם להשמידם. 

4 . בעלי־חיים. השפעתם של בע״ח כגורמי ביודהגידול 
היא רבצדדית ביותר. מצד אחד משתתף החי הזעיר של 
הקרקע בפירוק החמרים האורגאניים, ומצד שני הוא משתמש 
בחלק של חמרי־הקרקע לצרכי הזנתו. תולעים נימיות מו¬ 
פיעות גם כטפילים של צמחים עילאיים. חשיבות מרובה לגבי 
איוורור־הקרקע יש לפעולת השילשולים. השפעתם של בע״ח 
גדולים מתבטאת בעיקר במה שהם ניזונים מצמתי-הסביבה. 
הךעיה המתמדת של בע״ח בחברות־צמחים טבעיות היא 
בעלת השפעה סלקטיווית על הרכב החברה. מכרסמים, שתו¬ 
קפים את קליפותיהם של עצים ממינים מסויימים בלבד, 
עשויים לבער את המינים הללו מתוך חברת־הצמחים. — 
העברת אבקה מפרח אחד לשני ע״י חרקים היא אחד מן 
הגילויים הבולטים ביותר של פעולת־הגומלים הקיימת בין 
בע״ח ובין צמחים, במקרים הרבה אין ההאבקה של הפרח 
אפשרית אלא ע״י החרק המתאים בלבד. גם בהפצת חפירות 
והזרעים ע״י בע״ח יש לראות תלות מסויימת בין עולמות 
החי והצומח. מבחינים בין הפצת־זרעים, שנעשית באופן 
אקטיווי תוך אכילה ואגידה של פירות וזרעים, ובין הפצה 
פאסיווית, שבאה ע״י הידבקות של יחידות־התפוצה לעורם 
השעיר של בע״ח. 

5 . האדם הוא הגורם הביוטי, שהשפעתו על חיי־הצמחים 
היא הכרעת והרחקת לכת ביותר. עם יצירת שדות־חרבות 
השמיד האדם חברות־צמחים מרובות מתוך סביבתו והרם 
את שיווי־המשקל שבין הגורמים האקולוגיים בבתי־גידול 
טבעיים. אסצעי-התחבורה של האדם נעשו גורם־התפוצה 


הכביר ביותר בכל עולם־החי. ע״י הפצת צמחי־תרבות על 
פני ארצות מחבות וע״י ניצול הצמחיה הטבעית לתועלתו, 
שינה האדם את פני הנוף הצמחי במישרים או בעקיפים, עד 
שקשה למצוא כיום איזורים, שבהם נשתמד הנוף הבראשיתי 
של הצומח. 

אקולוגיה שימושית. עם התרחבות הידיעה על 
השפעתם של הגורמים האקולוגיים הפועלים בבתי־הגידול 
הטבעיים ועם התגברות פעילותו של האדם בכיבושים חק¬ 
לאיים ובניצול הצמחיה, נתגבשה בזמן האחרון הנטיה ללכת 
בעקבות העקרונות האקולוגיים של הטבע כדי להגדיל את 
יעילותן של פעולותיו וכדי להבטיח את התמדת קיומו של 
המשק. הא׳ השימושית היא עדיין בעצם התהוותה, אך היא 
כובשת מיום ליום שטחים חדשים. מתוך הכרת חברות־ 
הצמחים הטבעיות, חוקיות התפתחותן ותנאי בית־גידולן, 
וכן מתוך הפרת היחסים שבין הגורמים של ביודהגידול ובין 
הצמח, הוכרה הסכנה הנשקפת למשקו של האדם מניצול־יתר 
חד־צדדי של האוצרות הטבעיים, ונתברת האמצעים, שאותם 
יש לנקוט כדי להחזיר לטבע מה שניטל ממנו מתוך הניצול 
החמסני ע״י האדם בעבר. 

כיום מתחשבים בעקרונות אקולוגיים בפתרון בעיות 
שונות של יעוד, כגון החזקת משק־היער, הטיפול בעץ, דרכי 
ריבויו. בחירת המינים המתאימים לבתי־גידול שונים, קביעת 
ההרכב של היער. וכד׳. מידה מרובה של ידיעה אקולוגית 
מושקעת בבעיות הכרוכות בהחזקת שטחי־המרעה, במניעת 
רעיית־יתר, בשיזרוע (^"!!)שש־־שז), וכד׳. מתוך הכרת החו¬ 
קיות שבהתפתחותו של החברות זו אחר זו, אפשר לעמוד 
על עברו ולחזות מראש את עתידו של כל שלב ושלב בשטחי* 
המרעה ולהחיש באורח מלאכותי את התפתחותו של השלב 
הרצוי ביותר, לעודדו ולהאריך את תקופת־קיומו. 

השימוש בצמחים או בחברות־צמחים כאמצעי-הכר (איג- 
דיקאטורים) לתנאי־הסביבה הוא בימינו רווח למדי. בכל 
חברת־צמחים — ולפעמים אף בצמחים בודדים מסויימים — 
יש. לראות ביטוי נאמן לתנאי בית־הגידול! לפיכך אפשר 
לקבוע באמצעותם את תכונותיהם האקולוגיות והחקלאיות 
של שטחי־ארץ שונים ולהעריך כראוי את כשרם והתאמתם 
לשמש למרעה טבעי או ליעוד, לחקלאות-בעל או לחקלאות- 
שלחים. כל מיון של קרקעות לצרכי שימוש חקלאי הוא 
מדוייק יותר, במידה שהוא מבוסם יותר על עקרונות אקו¬ 
לוגיים. 

הבעיות במשק החקלאי, שהגישה האקולוגית יכולה לתרום 
הרבה לפתרונן, הן. למשל: מחזור־הזרעים הראציוגאלי 
ביותר, המלחמה במזיקים, ההדברה של עשבים רעים, מרעה- 
הדבורים. משק־המים של צמחי־תרבות, ההשקאה, ההפריה, 
בחירת־זנים, וכד׳. גם בתיכנון ארצי, בתיכנון־גגים, בבעיות 
הקשורות בשמירת־הקרקע, וכד׳, גוברים בזמן האחרון ההכרה 
והשיקולים האקולוגיים. 

071 \{' 0/117 ! 70 > 00 107 > £01171711011 < ז 6 חי 361 ז 5 ) .?־.}תנוזז־וגעו .£ 

, 5 ז 1 ז 6 ודז 06 .£ .£ .ן ;* 110, 19X8 /ק £711 ס 70 ! 71 ס 71712 !ן? 

, 1 ( 30010102 /מס/? . 1 ש 11 !ןת 813 -ם 311 ־ו 8 • 1 ; 1929 ,/ £00102 111711 $ .? ; 1932 

.? .א ; 1935 ,. 11 . 1 , 1111717110/0 ) 307 1/0 % !!!ס!!/!!? { 017 1170 ? 1 ! 87 

, 8 ח 1 'ז 14. 005 ; 1947 , £711717007711711 01111 1717111 ? , 6 ז 11 זוח 6 נ!ט 1 ,ס 

! 1077 ? 10 711107111011710 ! 710 .! 0 0707711101110 1001 ? / 0 !( 311111 110 ' 7 

,(/ 02010170 ' 1 / 0 07/71077110 , 5 )ח 16 זז 16 נ> .£ .? ; 1948 ,!! £10102 

11011 €07111111001 3011 , £115561 337 •£- $561 טא .{ .£ ז 51 ; 1949 

* 1950 ,!!!/!!ס/ס 171711 ? 

ס. אב. 



553 


אקולוגיה חברותית 


554 


אקזלוגיה חברותית. בסוציולוגיה—הפרק העוסק בביתר 
הקשרים בין המבנה החברותי ובין הסביבה הפיסית. 

הא , החברותית מתארת את החוקיות הקיימת בטיבם של 
המקומות, שבהם מתגלות או מתפתחות תופעות חברותיות 
שונות, כגון טיפוסי־ישובים שונים, קבוצות חברותיות, פעולות 
כלכליות, מוסדות חברותיים, וכיו״ב. כמדכן היא דנה בחוקיות 
שבניצול הקרקע לצרכים שונים ובבירור הגורמים הקובעים 
את מטרות השימוש בקרקע הכפרית והעירונית. היא מתארת 
את התחלקות הקרקע העירונית או הכפרית לאיזורים שונים 
על יסוד קני־מידה מסויימים: שכבות כלכליות, קבוצות 
אתניות, מעמדות חברותיים, מטרות כלכליות שונות (כגון 
תעשיה, מסחר, חקלאות, וכד׳). 

הא׳ החברותית שונה מן הא׳ של בעלי־חיים וצמחים במה 
שתהליכיה נקבעים לא רק ע״י אינסטינקטים וע״י מניעים, 
שמפעילים אוטומאטית את ההתפתחות האקולוגית, אלא אף 
מתוך התמודדות עם הסביבה מתוך הכרה ורצון. מקומות 
גידולם או תפוצתם של בע״ח או צמחים נקבעים ע״י תנאי- 
האקלים, התזונה הטבעית, המבנה הטופוגראפי של האיזור, 
וכד׳, בעוד שמקומות התרחשותן של תופעות חברותיות, 
אע״פ שאף הם נקבעים במידה מסויימת על־ידי הגורמים 
הנזכרים, נתונים הם גם להשפעתם של גורמים חברותיים. 
בתנאי־אקלים קשים בונים בני־אדם בתים מיוחדים מותאמים 
לאקלים של הסביבה! אם קיים מחסור במזון, מפתחים בני- 
האדם שיטות השקאה וחקלאות, שמספקות מזון גם באיזור, 
שמבחינה טבעית אינו מתאים לישוב. בני־אדם משנים גם 
את כיווניהם של נהרות, הופכים הרים למישור, מייבשים 
ביצות, ועושים עוד פעולות הרבה כדי להתאים את התנאים 
הפיסיים לצרכיהם. 

החוקיות הקיימת בא׳ החברותית יסודה: א) בהגבלות 
המוגדרות ע״י התנאים הפיסיים! ב) בפסיכולוגיה החברותית 
הקובעת את התנהגותן של קבוצות חברותיות. שני גורמי- 
היסוד הללו קובעים את דרך הסתגלותם של בני־האדם לסבי¬ 
בה הטבעית ואת מידתה של הסתגלות זו. 

פיזורם של ישובי בני־האדם על פני כדור־הארץ תלוי: 

א) באספקת המזון והמים! ב) בתנאי־אקלים מתאימים* 
ג) במצב טופוגראפי נוח. במידה שמצויים שלושת הגורמים 
הללו, בה במידה מתפתח ישוב צפוף ובה במידה עולה רמת־ 
התרבות. יש איזורים רחבים מאוד על־פני כדור־האדץ, שאינם 
מתאימים מבחינות אלו לישובי בני־אדם ומפני כן הם ריקים 
מישוב. דוגמות לאיזורים י־אלה הם איזודי הקטבים הצפוני 
והדרומי, איזורים הרריים מסויימים, איזורי מדבר ואיזורים 
טרופיים בחלקים שונים של העולם. 

מקורות־המים׳ שמספקים שלושה צרכים עיקריים: שתיה, 
השקאה והובלה (לפעמים אחד או שניים מהם ולפעמים את 
שלשתם ביחד), הם גורמים חיונים ביותר בקביעת מקומם 
של ישובים. מקומו של ישוב נקבע עפ״ר על־יד נהר או על־יד 
מפרץ טבעי בחוף או על־יד באד או מעיין. באיזורים חקלאיים 
מתפתחים לפעמים כישובים גם מקומות מרכזיים, שעלולים 
לשמש שוק לחקלאים בסביבה. כן מתפתחים ישובים במקו¬ 
מות, שהתנאים נוחים בהם להגנה. אוצרות טבעיים כגון 
מכרות, מחצבות, מקורות־נפט, וכד׳ משמשים אף הם גורמים 
בבחירת מקומם של ישובים. 

השפעת האקלים והתנאים הגאוגראפיים־הפיסיים על 
המבנה החברותי והתרבותי היא מנושאי־המחקר העיקריים 


של הא׳. סוציולוגים כגון לה פלי( 7 * 1 ? ־ 8 ), וידאל דה לה 
בלאש !'^ 812 12 ^ 121 )!¥ ׳! י האנטינגטון (חס^ת״מ״ןץ), 
ועוד, פיתחו תאוריות, שמטעימות את הקשר הסיבתי בין 
הגורמים הפיסיים של הסביבה והמבנה החברותי. בניגוד למה 
שמקובל כיום בין רוב הסוציולוגים, ראו חוקרים אלה בטופו־ 
גראם־ה, בטמפראטורה, במידות הגשם והלחות, בצמחיה, 
ובבעלי־החיים המקומיים, גורמים מכריעים, שמכוונים את 
דרכי־התפתחותה של התרבות. הם הדגישו, שתנאים פיסיים 
אלה קובעים גם את מקום התהוותן של התופעות החברותיות 
.ואת תפוצתן על פני־הארץ. כמו־כן יש לגורמים הללו השפעה 
מכרעת בהתפתחותם של קווי-האופי של העמים ושל הקבו¬ 
צות החברותיות השונות. 

לפי תאוריות אלו קיימים הבדלים יסודיים בין קבוצות 
חברותיות מפאת האופי של מקומות־ישוביהן: הר, מדבר, 
מישור, או חוף־הים. הבדלים אלה נובעים לא רק ממה 
שמשלחי־היד הם שונים באיזורים טופוגראפיים שונים, אלא 
אף מכל אורח־החיים, שהוא שונה תכלית שינוי בכל איזור 
ואיזור. באיזור מדברי, למשל, האוכלוסיה היא נוודית, אין 
ישובים קבועים ואין הבדלים ניכרים כל־כך בין מעמדות 
חברותיים. חיי־רועים מפתחים יחסים דמוקראטיים באוכלו־ 
סיה, שמנהג קבלת־האורחים הוא אפייני לה. כמר־כן אין 
בין שוכני־המדבר הבדלים גדולים ברכוש, בתנאי־המגורים 
ובמשלח־היד, באופן שקיים שוויון בין שכבות־האוכלוסיה 
השונות הלבה למעשה. לעומת זה — באיזור, שבו מבוססים 
החיים הכלכליים על החקלאות ומתוך כך מתרבה בו העושר 
והאוכלוסיה מתרכזת בישובים קבועים יותר. מתהווים מעמ¬ 
דות חברותיים בעלי רמות שונות. בדומה לזה סבורה האס¬ 
כולה הנזכרת, שבאיזוד הררי מתפתחת אוכלוסיה בעלת 
אוסץ־רוח, מרץ, יזמה ויכולת פיסית מרובה — תכונות, שהן 
תוצאה של תנאים טופוגראפיים הרריים. 

לפי גישה זו קובעים אף תנאי־האקלים במידה מכרעת את 
טיבה של התרבות ואת מבנה־החברה. באיזורי־הצפון הקרים 
מתפתחות בחברות תכונות של הגיוניות, הקפדה, קור־רוח, 
יזמה, חריצות, חוסר־רגשנות, רצינות, נכונות לעבודה קשה 
ושכלתנות. יש טוענים, שדוגמות לטיפוסים אלה הם העמים 
הסקאנדינאוויים והגרמניים. לעומת זה בולטות בחברות 
שבאיזודים הטרופיים תכונות של רגשנות, אי־ראציוגאליות, 
התלהבות, עצלנות, רשלנות, איטיות, העדר־יזמה, דבקות 
במנהגים עתיקי־ימים. כדוגמות לחברות כאלו מביאים את 
הודו׳ מצרים, סין. כמו־כן יש טוענים, שהנטיות החברותיות. 
ואף תופעה חברותית כגון הדת, הן פונקציות של תנאים גאו־ 
גראפיים־פיסיים ואקלימיים, וכראיה לכך מסתייעים בסברה, 
שהדתות המפותחות ביותר נמצאות בארצות ובאיזורים, 
שהתנאים האקלימיים בהם נוחים ביותר לאדם ומתוך כך 
הוא מוכשר יותר להתעמק במחשבה דתית, בעוד שבארצות, 
שבהן האקלים הוא פחות נוח, אין דעתם של בני־האדם פנויה 
לפיתוחם של רעיונות דתיים. כן מציינים, שהתנאים הפיסיים 
קובעים את סוגי־המזון באיזורים השונים, והללו משפיעים 
מצידם לא רק על הבריאות של האוכלוסיה בכללה, אלא אף 
על הקווים הכלליים של האישיות. 

בניגוד לתורות אלו, שלפיהן קובעים התנאים הפיסיים 
במידה מכרעת את תכונות התרבות, נוקטת הסוציולוגית 
המודרנית עמדה פחות קיצונית, שלפיה משמשים התנאים 
הפיסיים רק מסגרת, שסגבלת באופן כללי מאוד את 



555 


אקולוגיה חברותית 


556 


התהליכים החברותיים. פירושו של דבר: אין התאמה גמורה 
בין תנאים פיסיים מסויימים ותכונות תרבותיות מסויימות, 
אע״פ שאין כל ספק בדבר, שהתופעות החברותלת מושפעות 
במידה מסויימת ע״י התנאים הפיסיים. מכאן, שבמסגרת של 
תנאים גאוגראפיים־פיסיים מסויימים קיימות כמה וכמה אפ¬ 
שרויות להתפתחותו של המבנה החברותי. 

הא׳ הכפרית דגה במבנה האיזורי ובישוב הכפרי מבחי¬ 
נת צורתו הפיסית. היא מתארת את דרך תפוצתה של 
האוכלוסיה החקלאית ואת הגורמים הקובעים את מקומה. 
כמו־כן היא מנתחת את הקשר בין התחלקות הקרקע והמבנה. 
החברותי בכפר, וביחוד את ההשפעה על האישיות הכפרית. 

אופן החלוקה של הקרקע החקלאית קובע את מקום־מושבו 
של כל איכר ואיכר. יש שלוש שיטות עיקריות לחלוקת- 
הקרקע: 1 ) בהתאם לכיוון של נהר (או גוף־מים אחר) או 
גורם פיסי קבוע אחר (למשל, כביש). לפי שיטה זו נקבע 
גבול אחד של כל חלקה על גדת־הנהר (או על־יד הכביש). 
שיטה זו נהוגה בצרפת ובבראזיל, ומכאן עברה לחלקים 
מסויימים של אה״ב. אחד מן היתרונות הבולטים של שיטה 
זו הוא במה שהיא גורמת לריכוזה של האוכלוסיה ולמגע 
קרוב יותר בין האיכרים. 2 ) לפי הצורה של מלבן או מרובע 
הקובעת אוטומאטית את גדלן של החלקות ואת גבולותיהן 
לפי קווים מקבילים. ב 1785 נתחלקו לפי שיטה זו השטחים 
המערביים של אה״ב לחלקות מרובעות של 6 מיל א 6 מיל 
לפי קווי־הצהריים. שיטה דומה לזו היתר, מקובלת במאה ה 3 
לפסה״נ אצל המצרים. יתרונה של שיטה זו על השיטה הקו¬ 
דמת הוא בשיטתיות ובקביעות שבה! חסרונה העיקרי: 
הריחוק של בתי־האיכרים זה מזה — מה שגורם לבדידות 
חברותית ולקשיים באספקת שירותים, כגון חשמל, מים, 
מוסדות ציבוריים, וכד/ 3 ) בצורה שרירותית. לפי שיטה זו, 
שהיא רווחת בארצות הרבה, שבהן לא הנהיגו כל שיטתיות 
בסימון החלקות, נקבעים גבולות-החלקות על פי סימנים 
שרירותיים, כגון בתים, עצים, אבנים׳ הרים, מסורת, וכדי. 
למרות מה שיש בה בשיטה זו משום הסתגלות לתנאים המקו¬ 
מיים, היא נופלת מן השיטות הקודמות במה שאינה בת־קיים, 
שהרי התופעות, שבהן היא משתמשת לסימון־הגבולוח, מת¬ 
חלפות ומשתנות במרוצת־הזמן, ואילו החלקות עוברות מיד 
ליד ומדור לדור, ויש צורך שגבולותיהן יהיו ברורים וקבועים. 

אם בתי־האיכרים הם סמוכים זה לזה, מרובה יותר המגע 
החברותי בין האיכרים, והמוסדות החברותיים התלויים בריכוז 
האוכלוסיה מתפתחים בצורה יעילה יותר. ולעומת זה: אם 
בתי-האיכרים מרוחקים זה מזה, אין החיים החברותיים מת¬ 
פתחים באותה מידה: מכיוון שהמגע ההדדי של בני־החברה 
כרוך במאמץ, הריהו תכוף פחות משהוא בישוב מרוכז. הבדי¬ 
דות החברותית מביאה בעקבותיה לידי נמיכותה של רמת־ 
ההשכלה! בני־האיכרים אינם יכולים לבקר בבתי־ספר באותה 
קלות, שבה מבקרים בהם בני הישוב המרוכז! ונוצרת אף 
שמרנות מסויימת, שהרי אין האיכר המבודד בא תכופות 
במגע עם רעיונות חדשים. 

מבחינת המבנה הטופוגראפי יש שלושה טיפוסים של 
ישובים כפריים: 1 ) הישוב המרוכז, שבו הבתים מרוכזים 
בתחום מרכזי מוגבל והשדות נמצאים בריחוק מקום מן 
הבתים. לפעמים יש לכל מתיישב שטח־אדמה קטן ליד ביתו 
והוא הולך יום־יום לעבודה בשדות הרחוקים יותר. השירו¬ 
תים, כגון חנויות׳ כנסיות, באנקים, בתי־ספר, וכד, נמצאים 


במרכזו של הישוב, סמוך לבתי־המגורים. צרכי־הגנה משותפים 
הם הגורמים העיקריים להתפתחותו של הישוב מטיפוס זה. 
לדוגמה אפשר להזכיר כמה מישובי העליות השניה והשלי- 
שית. בארץ־ישראל, כמה עיירות באירופה המרכזית, ואת 
הישובים בניו אינגלנד שבארצות־הברית. 2 ) הישוב המפוזר, 
שבו נמצא ביתו של כל איכר בתחומי הקרקעות או השדות 
שלו — על־פי רוב במרכזו של השטח — ומתוך כך נוצר 
ריחוק בין בית לבית. בטיפוס זה של ישוב נמצאים השירו¬ 
תים החברותיים במקום נוח לתחבורה, למשל בהצטלב־וד 
דרכים, כדי שהמתיישבים מן הסביבה יוכלו להגיע אליהם 
בקלות מאכסימאלית. אך מקומם של השירותים אינו משמש 
מקום־ישוב מרכזי, ולפעמים יש צורך לעבור מרחק גדול 
כדי להגיע למקום־ישוב כזה. סוג זה של ישוב הוא טיפוסי 
לאיזורים המערביים של ארצות־הברית ולחלקים מסויימים 
בקאנאדה. 3 ) ישובי־השורה, שבהם קבועים הבתים בשורה 
ארוכה בגבולי־השדות (בניגוד לטיפוס של הישוב המפוזר, 
שבו נמצאים הבתים במרכזיהם של השדות). מרחקם של 
הבתים זה מזה תלוי ברחבו של השטח השייך לכל איכר. 
מבחינת ריכוזה של האוכאסיה משמש סוג זה של ישוב 
כסוג־ביניים בין הישוב המרוכז והישוב המפוזר. בדרך כלל 
מתפתח טיפוס זה במקומות שבהם מסודרות החלקות לאורך 
נהר או כביש. השירותים החברותיים מרוכזים בנקודה מסו- 
יימת, שאף היא נמצאת בגבול הנהר או הכביש. טיפוס זה 
רווח מאוד בעולם, ביהוד בצרפת, הולאנד, גרמניה, מכסיקו, 
בראזיל ואה״ב. 

א׳ עירונית. הא , העירונית מבקשת לעמוד על הסיבות 
החברותיות, שגרמו להתפתחותם של איזורים עירונים שונים 
ומנסה לפרש כמה תופעות חברותיות, כגון עבריינות־נוער, 
גירושים, זנות, וכד, ע״י התנאים החברותיים המיוחדים לכל 
איזור ואיזור. 

מקומו של כל איזור עירוני נקבע מתוך התחרות בין 
צרכים חברותיים שונים. התחרות זו אין משמעותה כלכלית 
דוקה. למשל, במרכזיהן של הערים הגדולות בארצות־המערב 
אנו מוצאים על־פי רוב את מוסדות־המסחר, אך יש גם ערים, 
ששטחיהן המרכזיים שמורים למטרות ציבוריות יותר — כגון 
מצבות, עתיקות, כנסיות, וכד. שטחי המגורים אינם נמצאים 
בדרך כלל במרכז העיר, משום שמטרות אחרות מכריעות 
בהתחרות על רכישת השטח המרכזי, ומשום שהתועלת החב¬ 
רותית עלולה להיות מרובה יותר במקום פחות מרכזי. אך 
אפים של האיזורים העירונים אינו קבוע. הוא נתון כמעט 
בתהליך רצוף של השתנות, והגורמים העיקריים בתמורות 
אלו הם: הריכוז, הפלישה וההחלפה. 

קיימת נטיה לריכוז סוגי־פעילות חברותיים מסויימים 
באיזורים מסויימים. למשל, בכל עיר יש איזורים תעשיינים, 
איזורי־מגורים, איזורים מסחריים, איזורים לשעשועים, וכד. 
מובן מאליו שאין איזור, שבו קיים גורם חברותי אחד בלבד, 
אלא שבכל איזור מצוי גורם אחד, שהוא שליט במידה פחות 
או יותר מרובה. כל אחת מן המטרות החברותלת השונות 
מרוכזת בלבו של איזור מיוחד, אך בכיוון הקצוות הולד 
הריכוז ופוחת, עד שמגיעים לאיזור שני, שבו קיים גורם 
חברותי מכריע אחר כך נוצרים איזורי־ביניים של פעילויות 
חברותיות שונות. 

התמורות במבנה האקולוגי מתרחשות עפ״ר ע״י פלישה 
של גורם חברותי מסויים לאיזור, שבו קיים ריכוז של גורם 



557 


אקולוגיה חברותית—אקונימץ 


558 


חברותי אחר. פלישה כזו משמעותה הכנסת שינוי במקומם 
של הגורמים החברותיים וכן שינוי בשימוש בקרקע. הגורם 
הפולש מביא לידי הגירה של הגורם המקומי * למשל, פלישה 
של גורמים מסחריים לאיזור־מגורים מביאה בעקבותיה לידי 
נדידה מודרגת של אנשי־המקום לחלקים אחרים של העיר. 
כמדכן גורמת פלישתם של כושים בערי אה״ב לאיזורי- 
מגורים של הלבנים ליציאתם של התושבים הלבנים מאותם. 
האיזורים ולהפיכתם לאיזורי־מגורים של הכושים. 

השינוי הבא בעקבות הפלישה נקרא החלפה, כלומר המט¬ 
רה החברותית, שלשמה נוצלה הקרקע. מוחלפת ע״י מטרה 
אחרת. איזור עירוני, שהוא במצב בלתי־יציב, עלול לעבור 
כמה שלבי־החלפה. מאיזור־מגורים לאמידים הוא עלול ליע- 
שות איזור־מגורים לשכבות פחות אמידות ולסוף אף איזור־ 
מגורים לדלת־העם; כן הוא עלול ליהפך לאיזור מסחרי או 
לאיזור תעשייני, וכד , . 

אחת מן התאוריות הידועות בתחום הא׳ העירונית היא 
התאוריה על המבנה הקונצנטרי של העיר, שפותחה על־ידי 
ברג׳ס ( 2655 ־ 8111 ). לפי תאוריה זו מתחלקת העיר לחמישה 
איזיורים קונצנטריים, שכל אחד מהם הוא בעל תכונות חב¬ 
רותיות אפייניות: במרכז־העיר נמצא איזור מסחרי ובו בתי־ 
המסחר הגדולים, המשרדים, הבאנקים, בתי־המלון הגדולים, 
התיאטרונים, וכד׳. מסביב לאיזור זה יש איזור־מעבר, שבו 
נמצאים בתי־החרושת ואף שטח־מגורים ירוד ושכונות־עוני. 
כאן גרים מהגרים, רווקים, פושעים למיניהם, וכד/ מסביב 
לאיזור זה נמצא איזור־המגורים של העובדים בעלי המשכו¬ 
רות הנמוכות. מסביב לאיזור זה נמצא איזור־המגורים של 
המעמד הבינוני, ומחוצה לזה האחרון — האיזור של הפרב¬ 
רים, שבהם יושבים בני המעמדות האמידים יותר. מובן 
מאליו, שאין ברג׳ס טוען, שסכמאטיות זו מופעת במציאות 
בצורתה המדוייקת, מאחר שלפעמים קרובות מצויים גורמים 
מפריעים, כגון פסי־רכבת, נהרות, אגמים, וכד , , שמשנים 
ממתכונת זו, אך בדרך כלל מתפתחת, לדעתו, העיר לפי 
תכנית זו. 

תאוריות אחרות מטעימות יותר את הקשר בין הקבוצות 
החברותיות השונות ובין האיזורים השונים בעיר, כגון אחורי- 
המהגרים, איזורי המיעוטים השונים, איזורי המעמד העשיר, 
איזורי הרווקים והגברים חובבי־הנדודים ( 10605 )), איזורי 
הפקידים, איזורי המעמד הבינוני, וכד , . 

הא׳ היהודית אינה מפותחת ביותר. נושאיה העיקריים הם 
הגטו ומקומו במבנה העירוני הכללי, ופיזורם של היהודים 
במקומות־ישוב שונים. ריכוזם של היהודים בישובים העירו¬ 
נים ומספרם המועט בישובים הכפריים הם נושאי־המחקר 
העיקריים של הא׳ היהודית. 

; 1938 , 5 ! 5 ? 11 ) 2 ? 4 € 1 - 11100.1 4 '? £00102 11 ) 5001 , 111130 41113 ^ 

- £ 11 $ ; 1947 , #051011 00121101 172 1150 1 ) £012 ,ץשזז? ־ 311:61 ^\ 

- £0 ; 1945 , 111011 ) 1112 ' €11 / 0 111 £$ ז 1 $$ ז 11 ) 74 , 1111111108:1011 111 ־ 01 ^ 

7716 , 101460216 ^ 1014 ־ £04161 1 ) 30 £6$$ ־ 1 ט 3 .£ , 14 ־ 31 ? .£ 1 ־ 61 ( 1 

.* 1 ; 1950 ,? 0102 :)£ 111 ) 112 ) 771 , 0111011 13016$ ; 1925 ,? 021 

, 111 ־ 11 ^ £01115 ; 10 ־ 19 , £1/6 11 ) £111 / 0 ? 50010102 , 5011111 חתץ£ 

- €00 10 ) 7111202/205 , 3130116 13 16 ) 131 ) ¥1 ; 1928 , €110110 7/10 
. 1922 , 21720 ) 1714112 210 / 2/210 

י. ט. ש. 

אקזמודציה, ע״ע עין; ךאות. 
אקומולטזר, ע״ע מ?בר. 
אקנטר ן, ע״ע בויל. 


אקו(רןמה (בט^גסמסס^), 1 . הגבוה שבהרי-אמריקה, 6,910 
מ , . הא , נמצא בהרי־האנדים בארגנטינה (במהוז 
מנדוסה), על גבול צ'ילה. מ 4,200 מ׳ ומעלה הוא מכוסה 
שלגי־עד וקרחונים. מדרום לו נמצא מעבר אוספאלאטה 
בגובה של 3,750 מ , , שבו עוברים מסה״ב והכביש המחברים 
את ארגנטינה עם צ׳ילה. הראשונים שעלו על פסגת־הא׳ היו 
חבריה של המשלחת המדעית שבראשה עמד א. א. פיצ- 
ג׳ראלד ( 1897 ). 

2 . מחוז בצ׳ילה המרכזית בהרי־האנדים. שטחו 10,160 
קמ״ר ומספר אוכלוסיז כ 117,000 ( 1950 ). משקעים יורדים 
במחוז־א׳ רק בחורף ובמידה זעומה, והחקלאות, המתרכזת 
בעמקים ובבקעות עד לגובה של 2,500 מ , מעל פני־הים, 
זקוקה להשקאה. מגדלים כאן בעיקר פירות, ירקות ומקנה. 
העיר הראשית של מחוז־א , היא סאן פליפה. 

אק 1 ניט 1 ן( 0011111101 .^), סוג של צמחים ממשפחת הנוריתיים 
(ע״ע), שכולל יותר מ 100 מינים, עפ״ר עשבים 
רב־שנתיים, שפורחים בקיץ ובסתיו והם מצויים בחלקים 
הקרירים והממוזגים שבחצי־הכדור הצפוני. פרחיהם הם עפ״ר 
כחולים או ארגווניים, ולפעמים לבנים או צהובים. העלה 
העליון שבפרה עשוי בצורת כובע גדול ; עלי-הכותרת העל¬ 
יונים עשויים בצורת דרבן והם מפרישים צוף. הפרי — מפו¬ 
חית בעלת זרעים אחדים. 

מינים מסויימים מסוג זה מקובלים כצמחי־נוי! מינים אח¬ 
רים ידועים כצמחי־רפואה משום חמרי־הרעל החזקים שבשר- 
שיהם ועליהם. החשוב שבהם הוא הא , הכחול( 5 ג 6111 ק 03 .\) י 
שמכיל את האקוניטין המסוכן; שרשיו של צמח זה דומים 
לשרשה של הלפת — דבר, 
ש?רם להרבה מקרי-הדיעלה 
מתוך שהחליפו א׳ בלפת. 

האקוניטין שייך לקבו¬ 
צה של אלקלואידים (ע״ע), 
שהם המצויים ביותר במיני־ 
הא׳ ומצטיינים בכוחה של 
פעילותם הפארמאקולוגית, 
שסופה — מיתה. האקוניטין 
המופק מן הא׳ הכחול הוא 
מחמרי־הרעל העזים ביותר 
הידועים לנו. בכמויות זעי¬ 
רות שבתכשירים מיובשים 
או בתמציות מן השרשים 
של האקוניטון היה חומר 
זה מקובל במשך זמן מרובה 
כסם־מרפא. האקוניטין — 
זז 2 ( 011 ) 4 ( נ 0011 ) ג 11 35 0 ״ 0 3 , נקודת־ההיתוך ־. ״ 204 — בודד 
מתכשירים אלה בשנת 1834 , אך מבנהו הכימי המדוייק 
לא הוברר עד היום. כל אלקאלואידי־הא׳ הם אסטרים של 
האקונין — שהוא, כנראה, אמינו־כוהל אליפאטי — עם 
החומצות האצטית, הבנזואית או הוראטרית; האקוניטין 
עצמו הוא אסטר אצטי־בנזואי. הוא פועל פעולה נמרצת על 
מערכת־העצבים, הן בהקיף והן במרכז. בפעולתו ההקפית הוא 
מתחילה מגרה ואח״כ משתק את עצבי-התחושה; לפיכך הוא 
גורם תחילה לדיגדוג וצריבה בעור, ואחר־כך להפסקה של 
כל כאב, ובכלל של כל תחושה שהיא. במערכת־העצבים 



אקזניטון ( 511113 קגת 0x111:11111 ^) 
א. חהד ׳ 58 הפרח; ב. פרי 




559 


אקוניטון—אקוסטיקח 


560 


המרכזית מפעיל הא׳ תחילה את מרכז־הוואגום, מאט את הדו¬ 
פק, מנמיך את לחץ־הדם ואת הטמפראטורה, ולסוף הוא גורם 
לשיתוק של הלב ושל מרכז־הגשימה! אף מנות של 2 — 3 מ״ג 
עלולות להמית אדם. אין הא׳ פוגם בקליפת־המוח, והמורעל 
נשאר בהכרתו המלאה עד רגע־המיתה. — ברפואה היו מש¬ 
תמשים באקוגיטין בצורת משחה בטיפול חיצון בעור לשם 
שיכוך כאבים רומאטיים ונוראלגיים, ובטיפול פנימי בצורה 
של טיפות לשם הרגעה ושיכוך־כאבים כללי. המנות הריפוייות 
הן כ 0.1 מ״ג, ובס״ה לא יותר מ 4 <— 2 / ג מ״ג ביממה. 

מן המין צ 0 ז £6 שהוא גדל בהרי אסיה המרכזית ומכיל 
אלקאלואיד קרוב לאקוניטין, היו הילידים מפיקים רעל- 
חיצים מסוכן. 

ם. • 

אקזסטה, אוריאל, ע״ע קזסכה, אוריאל רה. 

אקוסטיכןה (יוד * 0661 * 4 , שמוע), בפיסיקה — תורת 
התהליכים הפיסיקאליים הגורמים להתהוות 
תחושת־הקול: תורת־הקול. 

א. היסטוריה. הא׳ היא, אפשר, הענף הראשון בפי¬ 
סיקה. שלבש צורה מדעית — איחוד של מדידה מדוייקת 
עם וןאוריה מאתימאטית. במאה ה 6 לפסה-ג כבר גילו 
הפיתאגוךאים. שהרווחים המוסיקאליים בין צלילים באקורד 
ערב מבוססים על יחסים מספריים פשוטים בין ארכי המי¬ 
תרים שבכלי־ המיתרים המפיק את הצלילים. תגלית זו שימשה 
אבן־יסוד לתורתם של הפיתאגוראים על,מוסיקת־הספירות- 
ועל תפקידו המכריע של המספר במבנודהעולם. — חוקרי- 
הטבע האלכסגדרוניים הכירו, שהתנועות, שהן מקור־הקול.' 
גורמות לתנועות באויר, שמתפשטות בו עד שהן מגיעות 
לאוזן וניתנות בדרך זו לשמיעה. ויןזרוליוס (ע-ע> תיאר 
בצורה ברורה את התפשטות הקול באויר במעגלים קונ¬ 
צנטריים, בדומה לגלים המתעוררים במים שקטים לאחר 
שנפלה לתוכם אבן. 

בתקופה החדשה חזרו גלילאי(ע״ע), וביחוד מךסן(ע״ע), 
לטפל בבעיית הא/ מרסן היה הראשון, שמדד ב 1636 את 
מהירות־הקול באויר, והוא וגאלילאי השלימו את התגליות 
העתיקות בדבר תליתו של הצליל באורך־המיתר ע״י גילוי 
שאר החוקים היסודיים של תנודות־מיתרים — התלות 
המספרית של התדירות במתח, במשקל ובשטח־החתך. — 
ניוטון(ע״ע) הסביר את הקשר שבין הצפיפות והגמישות 
של גאזים ובין מהירות ההתפשטות של גלי־הקול בגאזים 
אלה והגדיר קשר זה הגדרה מאתימאטית ב 1687 . ב 1716 
הצליח תלמידו קילור לבסס את חוקי־המיתרים של מרסן 
על חוקי־המכאניקה, אלא שביסום זה היה רק חלקי בלבד, 
וב 1759 נפתרה הבעיה סופית ע״י לגרןד (ע״ע). נוסחתו 
של ניוטון תוקנה ב 1816 ע-י ל?לם (ע״ע), שעמד על 
ההשפעה שיש לשינויי־הטמפראטורה המקומיים, הכרוכים 
בהתכווצויות ובהתפשטויות של האויר בתנודות-הקול, על 
מהירות־התפשטותן של תנודות אלו. — בסוף המאה ה 18 
הצליחו עלךני וע״ע), .ינג (ע״ע) ואחרים להסביר את 
ההבדלים בין כלי-נגינה שונים בהפקת טונים שווי-גובה 
ע״י גילוי ,הטונים העיליים" השונים, המופקים ע-י גופי־ 
קול שונים (מיתרים, צפצפות, לוחות, פעמונים, וכד־). 

השימוש בחשמל בטכניקה האקוסטית החדישה התחיל 


עם המצאת הטלפון ע-י ןל (ע״ע) ב 1876 והמצאת הפונו־ 
גראף או הגראמופון ע״י אדיסון (ע״ע) ב 1877 : שימוש זה 
הביא לידי התפתחות הראדיו, הרמקול ודומיהם במאה ה 20 . 

היסוד להסבר הפיסיולוגי של תחושת־הקול על סמך 
הכרת פעולת־האוזן בקליטת־הקול הונח ע״י מחקריו של 
הלמהולץ (ע״ע) ב 1862 . 

ב. גלי־קול. הקול הוא תולדה של תנודות־גוף 
(,מקור־הקול" או .גוף־הקול"), הגוררות תנודות בסמצע 
הגשמי (שהוא עפ״ר האויר) שבסביבה הסמוכה; תיודות 
אלו מתפשטות והולכות עד שהן מגיעות אל כלי השמע 
(ע״ע) ומחוללות שם את תחושת״הקול. מבחינה פיסיקאלית 
אין קול אלא התפשטות של אנרגיה מכאנית (פוטנציאלית 
וקינטית): העברה של ,אנרגיה אקוסטית- ממקום למקום 
ע-י תנועה מחזורית — תנועת גלים (ע״ע): אין בהתפשטות 
התנועה הסעת חלקיקים גשמיים ממקום־הקול למקום קליטתו 
(לאוזן או למקלט מכאני), אלא מסירת תקיפה מחלקיק 
לחלקיק לאורך קו שמקשר את מקור־הקול עם המקלט, 
בדומה להעברת תקיפה בשורת מטוטלות (ע״ע), שהשורה 
בכללותה עומדת והמטוטלות מתנודדות מסביב לנקודות 
שיווי־משקלן. בגופים מוצקים אפשר לייצר גלים רחביים 
וארכיים, ואילו התנודות המחזוריות שבגופים גאזיים הן 
גלים ארכיים בלבד. אויר, שבו מתפשטים גלי-קול, נעשה 
שדה של שינויים מחזוריים מבחינת הצפיפות — שדה, שבו 
איזורי הצטופפות והתקלשות מתחלפים לסירוגים (ציור 1 ). 



המקור הארצי הסמוך של הגלים האקוסטיים היא תנועת- 
רעידה של גוף גמיש (ע״ע גמישות), למשל; רעידת מיתר 
מתוח מחמת הח^קה (בקשת) או צביטה, רעידת חיק מתוח 
(תוף) מחמת נקישה, וכד׳. אולם במשמע רחב מסוגלת כל 
פליטת אנרגיה גלית לשמש מקור ראשון לאנרגיה אקוסטית 
או מתווך להעברת אנרגיה אקוסטית למרחקים. למשל: 
בעזרת תא פויטואלקטרי (ע״ע) אפשר להפעיל פעמון, 
ז. א. האנרגיה האויפטית מתגלגלת באנרגיה חשמלית וזו 
במכאנית וזו באקוסטית: בטלפון (ע״ע) ובאלחוט (ע״ע) 
מועברת האנרגיה האקוסטית למרחקים בתיווך אנרגיה חש¬ 
מלית, וכד׳. 

ג. סוגי־קולות. מבחינה סובייקטיווית מבחינים סוגי- 
קולות שונים לפי טיב מזגיהם: טון, צליל. רחש (רעש, 
איוושה) ונפץ. טונים וצלילים הם ביטויים לתנודות מחזוריות, 
שהן מוגדרות יפה ע-י ת דידוי ו ת מסויימות: שיעורי- 
התדירויות נתפסים ע״י חוש־השמע כגבהי-טון. הטון 
הטהור, או הפשוט, הוא קול מונויכרוימאטי, כלומר: קול, 
שנגרם ע״י תנודה האדמונית(ע״ע גלים) יחידה: הטון הרגיל 
הוא הרכבה של טון יסודי עם מספר טונים עיליים(ר׳ למטה): 
הצליל המוסיקאלי — צירוף של טונים, שיחסי־תדירויותיהם 
הם שברים פשוטים, ז. א. יחסי מספרים קטנים: הרעש הוא 
בליל של מונים מכל המינים ללא יחסים מספריים פשוטים 
בין תדירויותיהם — צליל לא־מוסיקאלי(רעש אילנות, שאון 



561 


אקוסמיקח 


562 


גלי־ים, וכד׳). גם הנפץ אינו אלא פין צליל (לא־מוסיקאלי 
בדרך־כלל), שיסודותיו הפשוטים הם בעלי עצמה מרובה 
ופעולה חטופה (רעם, התפוצצות). 

הטון הטהור. תנודות האדמוניות ניתנות להצגה 
מאתימאטית בצורת פונקציה מחזורית פשוטה. לפיכך מבוסם 
ביאור התופעות האקוסטיות על הסוגים הטהורים. בתנודה 
האדמונית פשוטה מתנודדת נקודת־מסה(מ!) מסביב לנקודת־ 
התנוחה ונמשכת אליה בכוח. למשתנה ביחס ישר לרוחק (!) 
מנקודה זו ולגורם־הגמישות ( 8 ). מחוקי התנודה ההארמונית 
מתחייבת הנוסחה (ע־ ע גלים; גמישות); 

( 11 + 111 ) 008 8 = 1 

(י 0 = 1 ;ז = זמן; 8 = מקובעת; ! 1 = פאזה הונח^תית של 
התנודה [ 0 = 1 ] ); לשון אחרת; . 



כש 1 היא תקופת־המחזור, הניתנת לפי הנוסחה: 



הערך ההפוך של 1 היא התדירות (ץ = מספר־המחזורים 
בשניה): 

נ" ׳י* 2 231 י! 

נמצא. איפוא, שהתדירות תלויה רק בגורם־הגמישות ובמסה 
של הגוף, ואינה תלויה במשרעת. ז. א. בחוזק הזעזוע שגרם 
לתנודה. האנרגיה המושקעת במערכת המתנודדת קובעת את 
שיעור המשרעת, אבל אינה מקו פ עת על התדירות. למשל, 
בקו^ן (ע" ע), שמובא לידי רעידה ע״י נקישות חזקות או 
רפות, מבחנת האוזן תמיד טון שווה באיכותו. אע״ 0 שהוא 
שונה בעצמתו: בנקישה חזקה הקול הוא חזק וברפה — 
חלש. איכותו של הטון הטהור (,גובה־הטון , ) נקבעת ע ,י 
התדירות; עצמתו נקבעת ע״י המשרעת. מכאן ההבחנה בין 
גוב ה־ הטון (.גבוה* לעומת .נמוך , ) ובין עצמתו 
(,חזק , או,רם , כנגד .חלש , ). אע׳־פ שבדיבור הרגיל מער¬ 
בבים לפעמים מונחים אלה זה בזה. יש להבחין בין העצמה 
הפיסיקאלית האובייקטיווית של הטון ובין העצמה הפסיכית־ 
פיסיולוגית הסובייקטיווית שלו. העצמה האובייקטיווית נמ¬ 
דדת בוואט לסמ״ר, ולהערכתה והשוואתה השימושית של 
עצמת-הרעש משמש סולם־מדידה מוסכם ביחידות זיל( 1161 ): 
ע״ע רעש. עצמת הרגשת־הקול הפסיכית נמדדת ביחידות 
פון(!""!ק); ע״ע שמע. 

ד. הספקטרום האקוסטי. שורת הטונים במובנם 
הפיסיקאלי כוללת, להלכה. את כל התדירויות האפשריות — 
פתוח באפם וסיים באינסוף. אולם, למעשה, לא כל תדירות 
אקוסטית מבחינה פיסיקאלית יוצרת תחושת־קול. כמו שלא 
כל גל אלקטרומאגנטי מחולל תחושת אור (ע״ע). בחמה 
לספקטרום של האור הנראה, אנו מבחינים ספקטרום אקוס¬ 
טי — תחום תחושת*השמע, או תחום תדירויות־התנודה 
הנערות את חוש־השמע. אין אזננו רגישה לתנודות איטיות, 
שתדירותן היא למטת מ 16 תנודות בשניה (־מ 16 — אורך־ 
גל של כ 20 מ׳ באויר) — הטון הנמוך ביותר מבחינת כושר־ 
השמיעה; בתדירות מרובה מזו אנו מבחינים טונים גבוהים 
יותר ויותר, אולם רק עד לתדירות של 20,000 תנודות בשניה 
(*פ 20.000 = אורך־גל של 1.7 סיס) — הטון הגבוה ביו¬ 


תר, שאפשר לנו לשמוע. במוסיקה (ע״ע) משמשים עפ-ר 
סונים בתחום 20 — 4,000 הרץ. אולם בניסוי הפיסיקאלי הור¬ 
חבה ידיעתנו בספקטרום האקוסטי בדור האחרון הרחק מ¬ 
עבר לגבול העליון של השמיעה (ע״ע אולטרא-קול). — לשם 
מדידת התדירויות בתחום השמיעה משמשת הצפירה (ע״ע). 

רווחים ואוקטאוות. כל שני טונים, שיחס תדי- 
רויותיהם הוא 2:1 , נחשבים כמרוחקים זה מזה רוחק של 
אוקטאווה אחת (מלאט׳ 0010 — שמונה, ע״ש חלוקת רווח 
זה לשמונה טונים בשיטות״המוסיקד. המקובלות של המערב; 
ע״ע מוסיקה). הטון הנמוך שבהם נקרא טון יסודי והגבוה — 
האוקטאווה שלו. קליטת שני טונים כאלה בבת אחת מולי¬ 
דה תחושה נעימה, ערבה לאוזן - הרגשת הארמוגיה (התא¬ 
מה); ולא רק בהבדל של אוקטאווה אחת כך. אלא בכל 
הבדל של מספרים שלמים קטנים בין טונים, ותכונה זו היא 
הקובעת את ערכם המוסיקאלי של צירופי״טונים. 

על סולמות-טונים ע״ע מוסיקה. 

התצליל (אקורד). התצליל הוא צירוף של טונים טהו¬ 
רים, שנקלטים בבת־אחת. הוא גורם לתחושה של קול ערב — 
קונסונאנציה — או של קול צורם — דיסונאנציה — הכל 
לפי יחסי התדירויות של הטונים המצטרפים לתצליל. במי¬ 
דה שיחסי־התדירויות פשוטים יותר, בה במידה הקונסונאנ־ 
ציה מרובה יותר (ע״ע מוסיקה). גון התצליל תלוי בהרכבו, 
ב״טונים העיליים , או ה,חלקיים , , המלווים את •הטון היסו¬ 
די, וגם ביחסי העצמות של הטונים העיליים; תצנילים של 
כלי-נגינה שונים. אע״ם שהרכבם שווה מבחינת יחסי התח¬ 
רויות, שוגים הם בגוניהם, מפני שהיחסים בין העצמות אינם 
שווים. האוזן שומעת בדרך־כלל את הטון היסודי בעצמה 
מרובד. מזו של הטונים החלקיים ומייחסת את ?בהו לכל 
התצליל; אולם אין זו אלא ,טעות-שמיעה , (ע״ע שמע). 

ה. מ קורות־ ק ו ל. בדרך־כלל נוצרים הקולות המו־ 
סיקאליים ע״י תנודות עצמיות של גופים מוצקים (מיתרים, 
מיטות, לוחות, וכד׳) או של עמודי־אויר (כלי-נשיפה, צפ¬ 
צפות, וכד׳). רק במכשירים מעין הפונוגרף (ע״ע). הטלפון 
(ע״ע), הרמקול (ע״ע) החשמלי ודומיהם נוצרים הטונים ע״י 
גרימת תנודות־כפיה. גם בדבור (ע־ע) נוצתם הקולות בעי¬ 
קר ע"י תנודות עצמיות של מיתרי־הקול ושל האויר שבחללי 
כלי "הדיבור. התנודות הגמישיות של מקורות־הקול הן גלים 
(ע־׳ע) ךחביים או ארכיים או גלים משני סוגים אלה כאחד. 

1 . מיתר. ב״מונוכוךד , , כלומר: במכשיר של מיתר יחידי, 
נמצא, שהתחרות תלויה בחומר, בממדי־המיתר ובשיעור- 
המתח. התדירות גדלה והולכת במידה שהמיתר קצר ודק 
יותר, המשקל הסגולי קטן יותר והמתח גדול יותר — בהת¬ 
אם לנוסחת-טילור ( 1713 ): 

ןןזנ ׳ 01 

(ם — תדירות בהרץ; 0 — קוטר החתך הרתבי של המיתר; 
1 — ארכו; ?> — משקל סגולי; 11 — הכוח המותח את המי¬ 
תר)• מנוסחה זו מתחייב, שקיצור המיתר ביחס • 7 ׳ • 7 •־• 
גורר את הכפלתה של התדירות ב 2 , 3 ...; אפשר להשיג או¬ 
תה תוצאה עצמה ע״י הכפלת המתח במספרים 4 , 9 , 16 ..; 
אורך המיתר נקפע ע״י שתי נקודות, שבהן המיתר מוחזק 
או שעליהן הוא נשען (צמתים) (ציור 2 ). 

2 . מוטות. המוט מתנודד לארכו או לרחבו: לארכו— 



563 


אקוסטיקה 


564 


כתוצאה מהפוך לארכו; לרחבו — כתוצאה מנקישה או 
מהחלקה לרחבו. בחקירת הקול שכידווית התנודות הו־חבלת. 
כמו במיתר תלויה תדירותן בחומר המוס ובממדיו, אך שלא 
כבמיתר היא נמצאת ביחס ישר לעובי המיט וביחס הפוך 
לריבוע האורך, וכן תלויה התדירות בצורת ההידוק: מוט 



ציור 2 : טונונורד 


מסויים נותן את הטון הנמוך ביותר כשהוא מהודק באחד 
מקצותיו והקצה השני שלו חפשי (מהודק־חפשי), ואת ה¬ 
גבוה ביותר (בקירוב האוקטאווה השלישית) כשהוא מהודק 
בשני קצותיו (מהודק־מהודק), אבל גם כששניהם חפשים 
(חפשי־חפשי). השימוש העיקרי של מוט מתנודד בחקר 
הקול הוא הקולן (ע״ע). 

3 . על תנודות של לוחות ע״ע כלדני, צורות־. 

4 . עמוד־ א וי ר. החומר המתנודד בכלי־גשיפה הם 
עמודי־אויר בקנה חלול. בדומה למוטות, מבחינים קנים 
מפולשים (פתוחים משני הקצוות; מתאימים למוטות חפשים- 
חפשים) וסתומים (מצד אחד; מתאימים למוטות מהודקים- 
חפשים). כשמשפשפים את הקנה לארכו או נושפים לתוכו, 
חלים באויר שבתוך הקנה שינויי־צפיפות מחזוריים, שמת־ 
פשטים מקצה הקנה בכיוון ציר־האורך של הקנה ומוחזרים 
מן הקצה השני, מתאבכים עם הבאים לקראתם. עד שמת- 
הווים גלים עומדים (ע״ע גלים). בקמרים שולטת תנועה 
מאכסימאלית, אבל לחץ נורמאלי, והיפוכו בצמתים: מנוחה 
עם שינוי־לחץ מאכסימאלי. בקנה מפולש אין מקום לשינויי־ 
לחץ בקצוות הפתוחים, ומפני־כן קצה פתוח הוא תמיד 
מקום־קמר. לעומת זה אין בקצה סתום מקום לתנועה אר־ 
כית — כאן תמיד מקום־צומת. בקנה מפולש שני הקצווית הם 
מקומות־קמרים. ארכו של המרחק בין קמר לקמר הוא חצי 
אורך־גל, או בקיצור: חצי־גל. אם אין בקנה אלא שני הקט- 
רים הקיצונים בלבד, אורך־הקנה הוא כאורך חצי־הגל הגדול 
ביותר שהקנה סובלו, והטון המתאים לגל זה הוא הנמוך ביותר 
שהקנה יכול להפיק — הטון היסודי שלו. קמר נוסף בין שני 
קמרי־הקצוות מחלק את חצי־הגל לשנים. שני קמרים פני¬ 
מיים פירושם חלוקת הגל היסודי לשלושה, וכר: חצי־הגל 
היסודי של הקנה המפולש מתחלק, איפוא, כדרך המיתר, ואף 
הטונים המתאימים מתגבהים והולכים ביחסים 2 , 3 , כלו¬ 
מר מצטרפים לשורת טונים עיליים האדמוניים של הטון 
היסודי. לעומת זה: בקנה הסתום אין המרחק בין הצומת 
שבקצה הסתום ובין הקמר שבקצה הפתוח אלא רבע־גל, והוא 
רבע־הגל של הטון הנמוך ביותר של הקנה: נמצא, שארכו 
של קנה סתום, שהטון היסודי שלו שווה לטון היסודי של 
קנה מפולש, הוא מחצית־האורך של המפולש. מכאן: קנה 
מפולש, שמעמידים ח?ץ באמצעו , , אינו משנה את הטון 
היסודי שלו. קמר וצומת נוספים בין קצותיו של הקנה 
הסתום פירושם — חלוקת רבע־הגל לשלושה, שני קמרים 
ושני צמתים — לחמישה, וכר; אפשר, איפוא, לחלק גם את 
עמוד־האויר שבקנה סתום. אבל רק במספרים פרדיים בלבד, 


כלומר: אפשר להפיק בו רק את הטונים העיליים ההארמו־ 
ניים, שמספרי־הךץ שלהם הם הכפולות 3 , 5 , .״ של הטון 
היסודי (ציורים 3 , 4 ). 

ו. שינויי־עצמה, תהודה. נקישה על גיף בר־ 
תנודה מביאה אותו לידי תנודה והוצאת טון בעל תדירות 
עצמית ״*, שעצמתו תלויה במשרעת, ז. א. בעצמת־הנקישה. 
אולם אפשר לעורר את הגוף לתנועה מחזורית גם ע״י תנו¬ 
עה מחזורית אחרת (פעימות מחזוריות), למשל ע״י טון בעל 
התדירות צ, שהיא שונה מ 0 \. גוף מתנודד בתדירות זו 
תנודותיו הן ,כפויות", לא עצמיות; הטון הראשון נבלע 



מס 1 ל ^ סתום 

ציור 3 : קנה סםו 5 ׳ק ציור 4 : קנה סתום 

(ק = קטר: צ = צוטת) 


בגוף המתנודד וחוזר ונפלט ממנו: גילגול-טון. לתופעה זו 
קוראים הענות. המשרעת היא מאכסימאלית במקרה של ^ 
מסויימת, ואם שיעור־הריסון של הגוף הכפוי הוא קטן מאוד, 
קיים לגבי תדירות זו: 0 צ=צ. להענות כפויה עם משרעת 
מאכסימאלית זו קוראים רזונאנציה או תהודה (ע״ע). כש¬ 
אחד משני גופים, שהם מסוגלים להפיק טונים, משמיע טון 
בקרבת חברו, נענה לו הגוף הנח ואף הוא משמיע טון, 
כגון מיתר בקרבת קולן מתנודד. היענות המיתר היא סגו¬ 
לית (תהודה בוררת): המיתר מגיב על טונים סגוליים, שהם 
מתאימים לטון העצמי היסודי שלו או לטונים עיליים. 

לתהודה נודעת חשיבות מרובה בשימושים מדעיים 
בחקר-הקול ובשימושים טכניים בהגברת־הקול. מכשיר נענה 
לקולות נקרא ?הויד (ע״ע). בעזרת התהודה הבוררת ביצע 
הלמהולץ לראשונה ( 1863 ) את האנאליזה של צליל, כלומר: 
הראה, שהצליל מורכב מטונים פשוטים ושגון־הצליל אינו 
תלוי אלא בהרכבם של הטונים הללו (ןבהיהם ועצמותיהם). 

להגברת העצמה של הצליל כולו, או להרכבת צליל בעל 
גון מסויים מטוניס יחידים פשוטים (סינתזה), יפים מהודים 
כוללים דוקר. ולא בוררים. הדוגמה הטבעית של מהוד כזה 
הוא התוף של האזן (ע״ע) — קרום דק מתוח, שהוא נענה 
לכל טון ומסתגל לו. כאלה הם גם המתלןנים השונים המצו¬ 
רפים לכלי־נגינה. מיתר רועד, למשל, בכוחו להניע רק 
כמויות ־אויר קטנות, ועצמת המונים המקוריים שהוא מפיק 
היא חלשה כל־כך, שאי־אפשר היה לשמוע אותם כראוי, 
אלמלא הוגברה העצמה ע״י לוחות־עץ, שטחי־תהודה, או 
תיבות־תהודה עשויות מעץ דק וגמיש. כדי שתיבת־תהודה 
תיענה לכל הטונים, כלומר: תמסור בנאמנות את כל הטונים, 
מן ההכרח שתמלא תנאים מסויימים, הכל לפי טיבו של הכלי, 
ותנאים אלה יותר משהם עניין אצל התאוריה המדעית הם 









565 


אקוסטיקה 


566 


פרי הניסיון האמנותי. על דבר זה מיוסדת גם האקוסטיקה 
הארכיטקט ינית (ע׳־ע); וכן ע״ע טלפון; רדיו; רמקול. 

ז. שיגויי־גובה. גבהו של טון עצמי מסויים קבוע 
ועומד, ואין הוא משתנה עיי העברת הקול דרך האויר או 
דרך המרים אחרים (למשל, דרך הקירות או הדלתות). אולם 
התדירות משתנית אם גוף־הקול נמצא בתנועה יחסית לגבי 
האוזן או המכשיר הקולט. למשל, כשקקר שורק חולף על 
פני מאזין משתנה טון־השריקה: כשהקטר מתקרב נשמע 
טון גבוה מן הטון המקורי (של הקטר הנח), וברגע המעבר 
יורד פתאום גובה־הטון למטה מן הגובה המקורי. עובדה זו 
מוסברת כאחת מן התופעות הידועות בתורת הגלים (ע״ע) 
בשם פעולת־דופלר <ע״ע). 

ח. התפשטות־הקול. 1 . מהירות־הקול. על 
התפשטות־הקול חלים כל החוקים השרירים בהתפשטות גלים 
ירכיים בממ^ע גמיש. מהירותה תלויה בגורם־הגמישות. 
בצפיפות־הממצע ובתגאי־המצב(טמפראטורה,לחץ). בתנאים 
מסויימים מתפשטים כל הטונים במהירות אחת, וקיים: 

0 = עג ( 0 — מהירות; ע — תדירות; 1 — אורך־הגל). 

אפשר למדוד את מהירות־הקול באויר בשיטות ישירות, 
כגון בשיטת האיתות או באמצעות תצפיות באור ובקול 
שיוצאים בבת־אחת ממקום התפוצצות(יריית־תותח) ברוחק 
מסויים. הואיל ומהירות האור (ע״ע) גדולה לאין־ערוך 
ממהירות־הקול, אפשר להזניח את הזמן הדרוש להתפשטות־ 
האור ולראות את שעת ראיית־הברק כשעת יציאת־הקול; 
ומכאן מתחייב, שהיחס בין הרוחק הנתון ובין הזמן העובר 
מראיית האור עד לשמיעת קול־הנפץ הוא מהירות־הקול. 
ערכה באויר יבש, ב 760 מ״מ כספית וב״ס, הוא 331.8 מ׳ 
לשניה. פעמים ששיטות־מדידה עקיפות נוחות ומדוייקות 
יותר, כגון מדידת אורך־הגל בשיטת קוןךט (ציור 5 ), שהיא 


>9 


= 6 ״- ז 7 =י- 0 >- ־־►י"- 

ק 



ציור 5 : מדידת מהירות־הקו? ע״ם שיטודקונדט 


משמשת גם למדידת מהירות־הקול בגופים מוצקים: קנה־ 
הזכוכית (ק) סתום מצד אחד בבוכנה (ב) נעתקת וסותמת 
סתימה אטימה. בתוך הקנה לכל ארכו מפוזרת במידה שווה 
קצת אבקת״שעם. בקצה הפתוח תקוע מטה (מ), והוא מוחזק 
באמצע הקנה. חיכוך לארכו של המטה מפיק את הטון 
היסודי שלו. ע״י העתקת המטה אפשר לשנות את אורך 
עמוד־האויר שבקנה, עד שהוא נענה בחזקה לטון היסודי 
של המטה, וגרגרי־האבקה נערכים ומהווים "צורות״קונדט", 
כעין צלעות וכוכבים; הכוכבים שרויים בנקודות־צומת. 
הואיל והמרחק בין שגי צמתים ארכו חצי־גל, אפשר למדוד 
במישרים את אורך־הגל: והואיל והתדירות של הטון היסודי 
ידועה ממקום אחר, אפשר לסשב את מהירות־הקול באויר 
שבקנה; 



(;!— מהירות־הקול במטה; ״ג — אורך־הגל במטה; 0 — 
מהירות־הקול באויר־הקנה: % — אורך־הגל באויר־הקנה; 
—התדירות). 

אורך־הגל של המוט ידוע; הוא שווה לאורך־המוט כפול 
שנים, ומכאן שאפשר לחשב את מהירות־הקול בחומר־ 
המטה; מהירות זו אינה שווה בכל החמרים המוצקים. 


אבל גם אורך־הגל שבצורות־קוגדט אינו שווה בכל הגאזים, 
כלומר: מהירות־הקול תלויה בתכונות החומר לא רק במצב 
מוצק אלא גם במצב גאזי, בהתאם למשוואת״ניוטון בדבר 
הזיקה ההדדית שבין מהירות גל ארכי במם?ע חמרי ובין 
הגמישות <£> והצפיפות < 6 ) של אותו ?מצע• 



לפי משוואה זו אפשר לחשב את גמישותו של חומר מוצק, 
למשל באמצעות מדידות אקוסטיות ע״פ שיטת־קונדט. להלכה 
קיימת משוואת״ניוטון בכל מצב צבירה, ולא במוצקים דוקה. 
בנוזלים (ע״ע) בא במקום גורם־הגמישות גורם־הלחיצות 
ובגאזים תופס הלחץ את מקומו של גורם־הגמישות. אולם 
חילופי־הצפיפות בגאזים גוררים שינויי־טמפרטורה אדיא־ 
בטיים (ע״ע), שמשפיעים במידה ניכרת על הלחץ. לפלס 
(ע״ע) הביא עובדה זו בחשבון והראה, שעל סמך משוואת־ 
המצב של גזים (ע״ע) אידיאליים קיים; 



(מ—קבועת ־הגאזים; ז—טמפראטורה מוחלטת;—משקל 
מולקולארי, * = —— מנת השיעורים של החום הסגולי 

ץ 0 

של הגאז הנידון בלחץ קבוע ובנפח קבוע). נמצא, שמהי־ 
רות־הקול בגאזים(אידיאליים) תלויה בטמפראטורה ובמשקל 
המולקולארי. לעובדה זו נודע ערך מדעי ושימושי מרובה 
בכימיה ובתרמודיגאמיקה, הואיל והיא יוצאת לשיטת־מדידה 
של המשקל המולקולארי של גאזים, וכן למדידת הגודל א• 
מהירות־הקול באויר תלויה גם בשיעור הרטיבות של האויר. 
באויר פתוח, נקי ויבש ובלחץ של 760 מ״מ תלויה המהי¬ 
רות בטמפראטורה לפי המשוואה: 

( 1+0.001831 ) ס 0 = ^ + 0/1 = ^ 0/1 =,־>. 

כלומר: עם עליית־הטמפראטורה גוברת המהירות כדי שתי 
אלפיות בקירוב לכל מעלה. בלוח א׳ ערוכים ערכי מהירות־ 
הקול באויר יבש ובלחץ נורמאלי בטמפראטורות שונות; 


לוח א 

מהירות־הקול באויר יבש 
בטמפראטור 1 ת שונות 


מנזר בשניה 

טמפראטורה 

220.2 

ס 140 - 

285.0 

ס 70 - 

319.3 

ס 20 - 

831.8 

ס 0 

337.8 

ס 10 

843.8 

ס 20 

301.0 

ס 50 

387.2 

ס 100 

434.0 

200" 




567 


אקוסטיקה 


568 


בלוח ב׳ — ערכי המהירות בתנאים נורמאליים בגאזים שונים; 
בלוח ג׳ — בנוזלים שונים; בלוח ד׳ — במוצקים שונים. 
בחמרים מוצקים מודדים בדרך־כלל את המהירות בכיוון 
מסויים, ע״י שימוש במטה או בחוט. 


לוח ב 

מהירות־הקול בתנאים נורמאליים בגאזים שונים 


מטר כשניה 

נוסחה כימית 

גאז 

205.9 

ביש 


כלור . . , 

295.5 



מימן כלורי . . 

837.1 

סס 


תחמוצת־פחמן. . 

260.5 

,סס 


דו־חחמוצת־פחמן . 

490.4 

פחמימנים שונים 


גאז־מאור . . . 

135.5 



אדי־כספית . 

817.2 

,ס 


חמצן. . . . 

325 

סא 


תחמוצת־חנקן . . 

337.3 



חנקן .... 

401.5 

ס," 


אדי־מים . . 

1.263 



מימן . . . . 


לוח ג 

מהירות־הקול בתנאים נורמאליים בנוזלים שונים 


מסר בשניה 

נוסחה כימית 

נוזל 

1,152 

8 0 <\י,כ>> 

אתר . . . " 

1.264 

״ 0,14,0 

מהל . . . . 

1,395 

פחמימנים 

נפט. . . . . 

1,518 

ס" 

מימן כלורי . . . 

1,160 

£5. 

פחמן גפריתי . . . 

1,441 

ס," 

מים. 


לוח ד 

מהירות־הקול בחמרים מוצקים שונים 


מסר בשניה 

חומר 

מסר בשניה 

חומר 

8,412 

עץ־קרפינה . 

5,105 

אלומיניום . 

4,250 

עץ־אלין . . 

1,820 

עופרת . . 

2,150 

נייר . . 

2,082 

זהב . . . 

3,000 

שנתב . . 

8,971 

נחושת . . 

1,573 

אבונייט . . 

2,642 

ככף . . . 

5,350 

זכוכית נוררליה 

3,693 

אבץ . . . 


2 . דרך הקול. ( 1 ) פיזור ובליעה. תכונותיו של 
הקול הנשמע תלויות במידה מרובה בקורותיו של הקול 
בדרך התפשטותו. החוקים האקוסטיים הפשוטים שרירים 
רק במרחב הומוגני, כגון בשכבות התחתונות של האטמו¬ 
ספירה, במידה שאין הקול נתקל בהן במעצורים מוצקים 
(הרים, עצים, וכד׳) ונוזלים (עננים, ימים, וכד׳). אולם בדרך־ 
כלל מתפשט הקול במרחב בלתי־ה 1 מוןני, וגם עצמתו וגם 
כיוונו משתנים כרגיל. כבכל התפשטות גלים (ע" ע) מתפ¬ 
זרת האנרגיה האקוסטית עם מהלך ההתפשטות, והיא פוחתת 
והולכת עם גידול הרוחק מגוף־ הקול (מרכז הכדור הגלי). 
ב?מ?ע הומאני (למשל, אויר) יוצאים ומתפשטים הגלים 


האקוסטיים, כזרם של אנרגיה, מן המרכז לכל הכיוונים 
בשווה, וצפיפותו של זרם־האנרגיה בכל מקום היא ביחס 
הפוך לריבוע הרוחק מן המרכז. מלבד זה מתנגש הקול 
בעצמים, וקצתו נבלעת וקצתו מוחזרת. הבליעה גוררת פי¬ 
חות נוסף של צפיפות זרם־האנרגיה לפי המשוואה: 

31 - = 1 $ > 

(ס— קבועה, גורם־הבליעה: * 1 >—עובי השכבה הנחדרת). 
גורם־הבליעה, יחד עם מהירות־הקול, קובע את כושר ,המו¬¬ 
ליכות האקוסטית" של החומר הנידון. במוליכים טובים (כגון 
מתכות, ר׳ לוח ד׳) ערכו מועט, בגרועים — מרובה (חמרים 
נקבוביים, כגון לבד). תמרים, שבולעים הרבה מן האנרגיה 
האקוסטית, הם 3 ךךים טובים. — בהתפשטות הקול במשטח 
בעל מויליכות טובה, כגון בלוח-השולחן, מתמעטת הצפיפות 
האנרגטית ביחס הפוך לרוחק, מאחר שכאן מתחלקת האנר¬ 
גיה בעיקר לא על־פני כדור אלא על הקפו של מעגל. במוט 
או בתיל (טלפון) מתפשט הקול בקו ישר, ועל כן אין כאן 
להלכה שום פיזור מחמת רוחק; למעשה חל גם כאן פיחות 
מסויים מחמת חיכוך האויר בפגי המוט. נמצא, שפיזורה 
של האנרגיה האקוסטית מחמת רוחק מועט וןמשטח מהמרחב 
וןקו מויטשטח. 

( 2 ) החזרה ושבירה. גלי־קול, שעוברים מממצעלממ־ 

צע, משנים את כיוונם. קצתם בדרך החזרה וקצתם בדרך 
השבירה, כמקרה גלי-אור (ע״ע אופטיקה). במקרים אידי¬ 
אליים (במשטחי־גבול נרחבים) שווה צורתם של חוקי ההח¬ 
זרה והשבירה בשני מיני־הגלים: זווית־הפגיעה שווה לזווית־ 
ההחזרה ויחם הסינוסים של זווית־הפגיעה וזווית־השבירה 
קבוע בגבול שני ממצעים מסויימים. במקרים לא־אידיאליים 
(ממשיים) חוקי ההחזרה והשבירה של גלי־הקול אין צורתם 
פשוטה כל-כך מחמת האורך הגדול של הגלים האקוסטיים. 
פעולת ההחזרה ידועה לכל מתופעת ההד (ע״ע). גם תופעות 
השבירה (והנפיצה) של גלי-קול נחקרו באמצעות עדשות 
ופריסמות כמו באופטיקה (ע״ע). 

( 3 ) עקיפה והתאבכות. מלבד מה שגלי־קול מוסחים 
מכיוונם דרך החזרה ושבירה הם מוסחים לפעמים דרך 
עקיפה (ע״ע); באופן זה הם מוסחים לצדדים, בכיוונים מסו־ 
יימים, או מתפזרים לכל העברים. משום כך נשמע הקול גם 
מאחורי המפגע (עמוד, בית), אף אם בחוזק מוקטן (,צל 
אקוסטי"). פעולת העקיפה מורגשת בגלי־קול יותר מןגלי־ 
אור מפני שארכם של גלים אקוסטיים קרוב יותר לממדים 
הרגילים. גלי־קול גם מתאבכים אלה באלה בשדה שבו פו¬ 
עלים בבת־אחת גופי־קולות אחדים(ע״ע גלים: התאבנות).— 
חוקי הבליעה, ההחזרה, השבירה, העקיפה וההתאבכות מהווים 
את יסודות האקוסטיקה הארכיטקטונית (ע״ע). 

4 , , 1 זסזזג 0 .מ .£ ; 1895 , 50117111 (ס ׳(־ 01 * 4 * 1 ,נ 1 !) 10 ץג.מ 

7 <7x1-8001(. 071 50717111, 19 14; 11071111111011 0111/■ 

1110 171 ^ 11/17110 ( £1/1 ,^■ ו 11 ג 1 ח 16 * 1 >ת*ז 7 . 8 ; 1927 , 8 . 1 ) 8 , 1111 ( 11 ? 

4\1!111\, 1939; /!. 8. 9/004, 7 0x7110017, 0/ 50117111, 1941; 

, 1135 * 14 ; 1943 , 50/111111 1101 1 1/011 010 < ץ: 11121 מ 1 * 8011 .? 

. 1948 , 1071 10 

מ. ה. ב. — א. א. 

אחד מן השימושים החשובים ביותר של הא׳ בדורות 
האחרונים היא האלקןזרויאקילסיקה—המקצוע העוסק 
בהפיכתה של אנרגיה אקוסטית לאנרגיה חשמלית ולהפך. 
הפיכה זו מבוצעת(למשל: במיקרופון, באזניה, ברמקול וכד׳) 
באמצעים טכניים שונים, שנקראים ,מןזפכים ן^קטרו&קוס- 














569 


אקוסטיקה—אקוסטיקה ארכיטקטונית 


570 


סיים". העקרון המונח ביסוד כל האמצעים הללו הוא אחד: 
גלי־קול, שיוצאים מאיזה מקור שהוא כשהם מוגדרים בת־ 
דירותם ובעצמתם, פוגעים בלוח גמיש ודק ומביאים אותו 
לידי תנודה, שהיא מקבלת בעצמתה ותדירותה לקול. אם 
הלוח מחובר ל?נראטור חשמלי מתאים, נוצר זרם חשמלי 
מתחלף בעל עצמה 9 קןלת לעצמת־הקול ובעל תדירות שווה 
לתדירות־הקול. ע״י כך נהפך הקול לזרם חשמלי. מהפך 
זה נקרא מיקרופון(ע־ע): ואילו המכשיר המהפך זרם חש¬ 
מלי לקול נקרא אזניה <ע״ע). 

הקול המתפשט במרחב נחלש במהירות, ומפני־כן אי־ 
אפשר להעבירו למרחקים גדולים באופן ישיר. אולם אנרגיה 
חשמלית אפשר להעביר לכל מרחק רצוי הן באמצעות מו¬ 
ליכים מתכתיים והן בדרך האויר. שימושו היסודי של המ¬ 
הפך האלקטרואקוסטי הוא העברת קול נתון למקום מסויים 
ע״י צירוף מתאים של מהפכים. צירוף־מהפכים כזה נקרא 
שרשרת אלקטרואקוסטית. 

השרשרת האלקטרואקוסטית הראשונה, שהומצאה והוכ¬ 
נסה לשימוש טכני, היה הטלפון(ע־ע), שעד תחילת המאה 
ה 20 לא היה משוכלל ולא איפשר העברת קול אלא עד 
למרחק של 500 ק־מ. רק עם המצאתה של השפופרת 
האלקטרונית (ע־ע אלקטרוניקה), שבעזרתה אפשר להגביר 
את הזרמים הקטנים המיוצרים במיקרופון פי כמה מיליונים, 
אפשר היה להרחיב את תחום־השמיעה בטלפון ולהמציא 
שרשרות אלקטרואקוסטיות חדשות. המכשירים המפורסמים 
ביותר מסוג זה, הנמצאים בשימוש יומיומי, הם: 

1 . מיקרופון—מגבר אלקטרוני—טלפון — שרשרת, שהיא 
מיוצגת ע״י כל מערכת-טלפון, טלפוניה למרחקים גדולים 
ומכשירים לכבדי-שמיעה: 

2 . מיקרופון-מגבר—רמקול — סידור להשמעת דברי־ 
נואמים באספות, וכד׳; 

3 . מיקרופון — משדר-ראדיו— מקלט-ראדיו—רמקול או 
אזניה — המערכת של שירות-השידור, הראדיוטלפוניה, וכד׳: 

4 . מיקרופון—מכשיר־הקלטה—תקליט—משמיע־תקלי¬ 
טים — מנגנון הגראמופון, הסידורים לקולנוע (הסרטת הקול 
והצליל) והדיקטפון <ע־ע). 

הא׳ משמשת כיום בכל מיתקן לשירות־הציבור, שמש¬ 
¬מיע או קולט קול־אדם או צלילי־מוסיקה ומאפשר לאדם 
להתקשר עם כל חלקי־הארץ בנוחיות ובמהירות. 

-זס 0 1.6 .[ ; 1934 ,ה 00110 וה/ 11 ח 1 ח €0 £100110001 , 1 ז 56 !^ ״ 1 

01711 015 ת $1% , 11115 ^ .[ ; 1934 , 110 ן> 11 !! 00001 ז £1001 ,■ 5611161 

, 1 ו 0031 א . 14 ; 1934 , 17 ט 0077 :ח 717 ת 1 ה €0 £10711-10111 מיו ו 0001 ק 5 

. 1944 , £1001000001711101110 

ה. ה. א. 

אקוסטיכןה ארכ'מקנז 1 נית, פרק שימושי באקוסטיקה, 
שעוסק במהלכו של הקול בחלל סגור ובשליטה 
עליו, עד סוף המאה ה 19 נראתה שאלת האה״א כדבר שאינו 
נתון להשפעתם של מתכנני־הבניינים. ב 1895 ניסה סאבץ 
(שח!( 1 ג 5 ) באוניברסיטה של הארווארד לחקור בעיה זו בדרך 
מדעית. מחקריו ומסקנותיו נחשבים עד היום כיסודה של 
האה״א. 

הקולות המגיעים לאוידהאדם עלולים להיות רצויים או 
מפריעים. בהתאם לזה מתחלקות בעיותיה של האה״א לשתי 
מחלקות אלו: 

א. ד י כ ן י ה ק ו ל ה ס פ ר י ע. מונים שלושה סוגים של 


קולות מפריעים: 1 ) רעש, שמקורו מחוץ לבניין ושכדי למנוע 
את חדירתו פנימה משתמשים באמצעי־בידוד. שיעור הקול 
החודר מן החוץ במישרים דרך חלונות ודלתות, סדקים וצינו¬ 
רות, הוא בחדרים רגילים גדול מאוד לעומת שיעור הקול 
המועבר בעקיפים דרך הקירות. לפיכך אין ערך מעשי מרובה 
לבידוד הקירות. שיעור הקול המועבר דרך קיר מוצק פוחת 
רק במקצת עם הגדלת עביו של הקיר. אולם אפשר לבנות 
קירות בעלי שתי דפנות, שהחלל ביניהן ממולא חומר, שהוא 
מרסן את הקול אוי בולעו, כגון: פקק, לבד, צמר־זכוכית, או 
אויר. חמרים מסויימים מיטיבים להחליש צלילים נמוכים, 
ואחרים — גבוהים. 2 ) רעש, שמקורו בחלל הסגור עצמו — 
קולות כאלה מבטלים ע״י ריסון. 3 ) "רעש עצמי" של הבניין, 
שמקורו במוליכות האקוסטית הטובה של רוב חמרי־הבניין, 
ביחוד בטון ופלדה, שמעבירים קולות של נקישה, הליכה, 
גרירה, עבודת־מכונות, וכד׳ לתוך החדרים. לריסונו של רעש 
זה יש חשיבות מיוחדת בבתי־חרושת׳ גושי־דירות, בתי־ 
חולים. כאמצעי טוב ביותר לתכלית זו משמש ביטול הרצי¬ 
פות, ז״א הפסקת הזרם של נידנודי־הקול או ריס.־נו בנקודות 
או בשטחים מתאימים. מן הרצוי לקבוע את נקודות־הבידוד 
במקור־הרעש עצמו — למשל, בידוד יסודותיהן של המכונות 
הרועדות, בידוד חלקי צינורות־המים הקבועים בקיר, ציפוי 
הרצפה בחומר־בידוד (נגד רעש ההליכה והגרירה), וכד׳. 

תיכנמו של חדר שקט ומוגן מפני קולות שמקורם מחוץ 
לו מחייב בחירת מקום מרוחק למדי מן הרחוב הראשי וויתור 
על פתחים, פרט לפתח־יציאה אחד בעל דלת כפולה ומבודדת 
היטב. באולפני־שידור וכד׳ בונים חדר בתוך חדר, באופן 
ששכבודבידוד מפרדת בין החדרים. 

ספיגה וריסון. — קול, שנוצר בתוך חלל סגור. מגיע אל 
האוזן בשתי דרכים: בקו ישר מן המקור לאוזן וכקול מוחזר 
מן הקיר. עצמת הקול בכל נקודה נקבעת ע״י סכום עצמו¬ 
תיהם של הקול הישיר והמוחזר. ספיגה וריסון הם האמצעים 
להחלשתו או להשתקתו של הקול המוחזר. לשם כך מצפים 
את הקירות, התקרה והרצפה בחמרים, שהם סופגים את הקול. 
קיר סלק וקשה מחזיר 90% מן האנרגיה של הקול הפוגע בו. 
לעומת זה בקיר, שמרובים בו הנקבים, מתבזבזת אנרגיית- 
הקול מתוך התעיה והחזירה של גלי־הקול בחללים, והקיר 
נעשה בעל "גורם־בליעה" גדול. "גורם־הבליעה" הוא המספר 
היחסי המציין את שיעור האנרגיה הנבלעת בחומר. גורם- 
הבליעה של חלון פתוח׳ המעביר את הקול החוצה ואינו 
מחזירו כלל, הוא 1 ; של קיר־לבנים — 0.05 , של לוח־עץ — 
0.06 , של שטיח עבה מונח על הרצפה — כ 0.2 . חמרים מיוצ¬ 
רים במיוחד לצרכי בליעת־הקול הם: 0003110 ^ 

( 0.5 ) ו 0014 ^ 0011 ( 0.65 — 1 ). חמרים אלה מיוצרים בצורת 
לוחות, שהם נקבעים על הקירות. אמצעי אחר לבליעה של 
קולות בלתי־רצויים הם תאי־תהודה לפי שימת הלמד,ולץ: 
תאים קטנים בנויים בתוך הקיר ומחוברים לחלל־החדר ע״י 
פתחים קטנים. 

ב. יצירת "אקוסטיקה טובה". האקוסטיקה הטובה 
תלויה בגורמים שונים, הכל לפי התכלית, שלה משמש החלל. 
למשל: באולם־הקונצרטים דרוש, שעצמת הצליל תהא שווה 
בכל מושב ומושב בכל חלקי-האולם ושכל תחום־הצלילים 
המוסיקאליים יישמע בעצמה שווה. באולם משרדי דרוש, 
שצלילי־הדיבור יישמעו בעצמה גדולה מזו של צלילי התיק- 
תוק שלסכונת־הכתיבה. האקוסטיקה הטובה של כל חלל סגור 



571 


אקוסטיקה ארכיטהןטוניוג—אקוריום 


572 


מחייבת, ששני צלילים רצופים, אפילו הם יוצאים בהפרשי- 
זמן קטנים ביותר, יובחנו בנקל ע״י המאזין, יכן שהאולם 
יהא "חי" ושלא תהא'למאזין הרגשה של צלילים "קרים" 
או "מתים"] באולמים מסויימים דרוש גם־כן שלא יישמעו 
בהם הדים. 

ברגע שבו נפסקת פתאום יצירת הקול בחלל סגור — 
למשל, עם אחרון הצלילים של קטע מוסיקאלי באולם־קוג־ 
צרטים — עדיין נמשכת השמיעה של צלילים הולכים ונמוגים, 
מפני שהקול המוחזר עובר דרך ארוכה מן הדרך שעושה 
הקול הישיר, ומפגי־כן הוא מגיע לאזננו בפיגור־זמן קטן. 
תופעה זו נקראת הידהוד׳ והיא היא הנותנת לאולם את 
ה״חיים". טיב ההידהוד נקבע ע״י צורתו הגאומטרית של 
החלל וע״י טיב הבליעה של הקירות. באולם ארוך מורגש 
ההידהוד יותר, לפעמים במידה יתרה מן הראוי, ואז כבר 
דומה הוא להד. 

ההידהוד מוגדר כזמן החולף מרגע הפגיעה של הקול 
בקירות החלל או בעצמים שביניהם עד שהאנרגיה שלו 
פוחתת עד כדי החלק המיללני מעצמתו המקורית. אם תקר 
פת־ההידהוד ארוכה מדי, מתערבים קולות חדשים בקולות 
קודמים, וקטע מוסיקאלי, ביחוד מהיר־קצב, מאבד את צלי¬ 
לותו! אם תקופת־ההידהוד קצרה מדי, נשמעים הצלילים 
כמחוסרי־״חיים". מקובל להתחשב באופן אמפירי במספרים 
שנתקבלו ממדידת תקופת־ההידהוד של אולמים מפורסמים 
באקוסטיקה הטובה שלהם. 

חלוקה אחידה של עצמת־הקול בכל חללו של האולם 
תלויה במבנה הגאומטרי של האולם. יש להימנע ממבנים 
שמרכזים את עצמת־הקול בפינות מסויימות, ובאולמיס ארו¬ 
כים יש לעשות את התקרה נטויה, כדי שהמאזינים בחלק 
האחורי של האולם יד,נו יותר מהחזרת־הקול כפיצוי על 
העצמה הנחלשת של הקול עם גידול המרחק מן הבמה. 
הצורה המלבנית טובה לחלוקה נכונה של עצמודהקול. אך 
כיוון שקירות שטוחים נוטים להחזיר את הקול במידה מרובה 
מדי, כדאי "לשבור" את השטח הישר בעזרת קישוטים, 
עמודים, וכד/ 

קשה יותר להשיג תנאים לתגובה אחידה על כל סולם־ 
חתדירולת. האויר מרבה לבלוע תדירולת גבוהות! מפני־כן, 
למשל, אין המאזינים המרוחקים ממקור־הקול מיטיבים לשמוע 
את הצלילים הגבוהים של הכינור. הפתרון ניתן בחלקו ע״י 
חלוקה נכונה של אמצעי־בליעה מתאימים. 

מחמת ריבוי התנאים והגורמים, המשפיעים על האקוס¬ 
טיקה, עדיין אין שום תיכנון של בניין יכול להבטיח למפרע 
אקוסטיקה טובה. כל מה שהארדיכל יכול לעשות הוא לנהוג 
לפי הכללים המבטיחים מידה נאותה של שלמות אקוסטית. 

ה. ה. א. 

אקיסמיות (מיוו׳ 10$ !ס 0 *- 5 ), מונח פילוסופי, שבא לציין 
השקפה, שלפיה אין העולם קיים קיום עצמאי. 

המונח נוצר בתחילת המאה ה 19 בוויכוחים שנתעוררו מסביב 
לפילוסופיה של שפינוזה (ע״ע). בפעם הראשונה הוא מופיע, 
כנראה, באוטוביוגראפיה של שלמה מימון׳ ומשם נתגלגל 
לכתביו של הגל. הפילוסופיה הפאנתאיסטית של שפינוזה 
והשיטות הדומות לה נחשבו עד אותו זמן כאתאיסטיות. 
הגל (ע״ע) היה הראשון שהשתדל להוכיח, שזיהוי העולם 
עם אלוהים, לפי שיטה פאנתאיסטית זו, אינו גורע מאומה 


מממשותו המוחלטת של האלוהים, אלא להפך: העמדתם של 
תבל ומלואה על עצם (סובסטאנציה) אחד מבטל את קיומם 
העצמאי של הדברים הפרטיים ואפילו את כללותם (את 
העולם). העולם מאבד את קיומו העצמאי לעומת מציאותו 
של האלוהים, שהוא לבדו נמצא מציאות ממשית. הא׳ אינה, 
איפוא, אלא ההפך הגמור של שלילת־האאהות, של האתאיזם. 
פירושו זה של הגל אינו הולם את שיטת שפינוזה: קיום 
הדברים אינו בטל בשיטה זו, ברוח הפילוסופיה האידא־ 
ליסטית, אלא חדור על-ידי המציאות האלוהית. בכל אופן 
מציינת הא׳ בלשון הפילוסופית החדשה עמדה פילוסופית, 
שהיא שוללת מטעמים דתיים את מציאותו העצמאית של 
העולם. במובן מדוייק זה אנו מוצאים עמדה אקוסמית בפילו¬ 
סופיה ההודית, באסכולת הומטה, שרואה את העולם־הנראה־ 
לעין כפרי הדמיון בלבד לעומת מציאותו היחידה והממשית 
של בראהמאן. חוקר הדתות היינריך שולץ ( 012 ^ 5 ) רואה 
את מהות הדת בחוויה האקוסטית, שבה מתגלה אלוהים 
כמציאות וכערך שאין דומה להם בעולם — חוויה, שגוררת 
אחריה הערכה שלילית של המציאות הארצית. יש להבדיל 
הבדלה קפדנית בין א׳ ובין שלילת קיומו של העולם החיצוני 
מטעמים הכרתיים. וע״ע תורת־ההכרה, אידאליזם. 

חיי שלמה מימון, ספר א׳, מדק ט״ו. הוצאה עברית, תש״ב, 

ע , 239 ; ש. ה. ברגמן, הפילוסופיה של ש. מימון, תרצ״ב, ע' 

148 , 164 ; , 012 < 501 ; 50 § 

,]!)•!ב£וח 8211 . 0 ;.££ 158 .ק , 1921 ,) 11 /<ןס 5 ס 11 <( 0 
. 394 . 1 ! , 1926 , 31 . 01 ? 

אק 1 ךךיזן (מס^זססס^), כלי־נגינה מיטלטל. הא׳ מורכב 
ממפוח מתקפל, מלשונות־מתכת, שןדלן קובע את 
גובה־הצלילים, וממקלדת (קלויאטורה). הנגן מנגן ביד ימין 
על המקלדת ומפעיל י באותו זמן ביד שמאל את המפוח, 
שמספק אויר ללשונות־המתכת! כן מפעלת יד שמאל את 



כפתורי־הבאס(שמספרם 80 — 120 ) — מה שמאפשר את ניגו¬ 
נם של אקורדים שלמים כליווי למנגינה היסודית. הא׳ הוא 
צורה משוכללת של ההארמוניקה (וע״ע מפוחית). — הכלים 
הראשונים מסוג זה הומצאו בברלין ב 1822 ובווינה ב 1829 , 
ומאז נשתפרו במידה ניכרת. כלים מעין אלה בצורה פשוטה 
יותר היו ידועים ביאפאן ובסין. 

ארןוךיום (ת 1 ג 11 ־ 31 ג 1 ף 3 , מלאט׳ 113 ף 3 , מים), כלי־קיבול, שבו 
מחזיקים חיות־מים או צמחי-מים בתגאי־גידולם 
הטבעיים לשם הכרתם או חקירתם של חיות וצמחים מסו- 
יימים, וכן למטרות־קישוט. בשם א׳ נקרא גם בניין או מוסד, 
שמשמש בית-אוסף לכלים כאלה. 

החזקת דגים, ביחוד דגי־זהב, או חיות־מים אחרות בכלי- 
זכוכית לשם נוי בבתים פרטיים כבר היתה נהוגה בסין לפגי 
מאות־שנים; במאה ה 18 הוכנסה מסין לאירופה הצנצנת 
לדגי־זהב. גם הרומים בתקופה העתיקה בנו לשם נוי בריכות 
מיוחדות, שלתוכן היו מכניסים דגים נדירים ויקרים. ב 1853 



573 


אקוריום 


574 


נפתח הא׳ הציבורי הראשון ב > 1 ז 3 ? 8 י^ 6 א בלונדון, לאחר 
שלמדו באנגליה ליצר לוחות־זכונית גדולים וחזקים, שאים־ 
שרו את בנייתם של כלי־קיבול שקופים וגדולים. אך השימוש 
בא׳ בקנודמידה רחב לשם החזקתם וגידולם של חיות וצמ¬ 
חים, שחיים במים מתוקים או מלוחים, התחיל רק עם פתיחתו 
של הא׳ הגדול בנאפולי ב 1872 כחלק מתחנת־מחקר לחיות־ים. 
כיום הא" הימיים הם בפועל תחנות־מחקר זואולוגיות בעלות 
מחלקות שונות׳ כגון מעבדות, ספריות, תערוכות, וכד׳! עפ״ר 
יש לתחנות אלו ספינות קטנות, מצויירות במכשירים לציד 
חיות של מעמקי־הים. מכוני־מחקר מפורסמים ביותר ממין 
זה מצויים בנאפולי(איטליה), בפלימות (אנגליה), במונאקו, 
ובוודז־הול (. 355 ^ 1 , 1-1016 ־$ן> 0 ס¥\) שבאה״ב. א" ציבוריים 
מפוארים — שמשמשים בעיקר לתכלית חינוכית — הוקמו 
בערים גדולות בארצות שונות. כן נודע לא׳ ערך כלכלי 
מרובה, כיוון שבסיועו אפשר להכיר את אורח־חייהם, מחלו¬ 
תיהם ותנאי־גידולם של הדגים. 

הסידור של א׳ ב י ת י והטיפול בו אינם קשים ביותר. אך 
כדי לקיים את הא׳ במצב טוב בלא טיפול מיוחד, פרט לזה 
שהוא קשור בהאכלודהדגים, יש צורך בידיעה והבנה של 
הדרישות היסודיות של חיות־המים וצמחי־המים. התנאי 
הראשון לא׳ של דגים הוא אספקודחמצן במידה מספקת 
לצרכי הנשימה של הדגים. קיבול החמצן בשביל דגים בא׳ 
פשוט תלוי בגודל השטח העליון של המים, שבא במגע עם 
האטמוספירה. דרו יעילה לאספקת־חמצן היא הכנסתם של 
צמחי־מים לתוך הא׳: הדגים מקבלים חמצן מן הצמחים (ע״ע 
הטמעה), והצמחים נהנים מדו־תחמוצת־הפחמן הנפלטת מן 
הדגים. מכאן, שנוכחותם של צמחים בא׳ היא כמעט הכרחית. 
כן אפשר לספק חמצן ע״י איוורור הא׳ בעזרת משאבה: זרם 
של בועות־אויר עולה בא׳ וגורם לעירבוב תמידי של המים 
(ציור א) ז וכך קולטות חמצן גם שכבות־המים התחתונות. 



איוורור ממין זה חשוב ביחוד במשך הלילה, כשהצמחים אינם 
מטמיעים, וכן ב׳־מים חמים, מאחד שבטמפראטורה גבוהה 
מועטת היא כמות החמצן הנמס במים. — מניחים, שדג של 
2.5 ס״מ זקוק (בממוצע) ל 4.5 ליטרים של מים< בשביל 
5 דגים, שארכם כ 5 ס״מ, דרוש א׳ שקיבולו כ 45 ליטרים. 
אך שיעור זה מושפע ממספר הצמחים שבא׳ ומן הטמפדא- 
טורה של המים. כן יש חשיבות להשפעת האור. לדגים 
עצמם מספיק אור שמאפשר להם להתמצא במים; אך 
לצמחים שבא׳ האור הוא הכרחי לצרכי קיומם והתפתחותם. 
מצד שני יש להיזהר מאור־שמש ישיר, שגורם להתפתחות 
של אצות מפריעות ומזיקות ושעלול לחמם א" קטנים במידה 
מרובה מן הראוי. תאורה מלאכותית רצויה יותר מתאורה 
טבעית, כיוון שכאן ניתן להסדיר את כמות־האור כפי הצורך. 

הדרישות לגבי הטמפראטורה שונות הן אצל דגים 


שונים. יש דגים הרבה, בעיקר דגים טרופיים, שהם זקוקים 
לטמפראטורה גבוהה יותר מזו של המים בחורף באחור 
ממוזג או צפוני. במקרים אלה יש לחמם את מי־הא׳ — ךבר, 
שנעשה כיום בעיקר בדרך חשמלית. הדגים רגישים מאוד 
לשינויי־טמפראטורה פתאומיים, ויש להיזהר מאוד בנידון זה 
כשמעבירים דגים מא׳ אחד אל השני. 

הזנה. התהליכים של חילוף־החמרים בדגים — ולפיכך 
גם כמות־המזון הדרושה להם — תלויים בטמפראטורה החי¬ 
צונית ובאספקת־החמצן. כלל הוא, שמוטב לתת לדגים כמות־ 
מזון, שנאכלת כולה במשך 5 דקות. עודף של מזון שוקע בא׳, 
נרקב וגורם להתהוות של חמרים מזיקים. משתמשים בשני 
סוגים של מזון: א) מזון "מוכן", שנמכר בחנויות ועשוי 
עפ״ר מדפניות מיובשות או מתערובת של חמרי־מזון שונים; 
ב) מזון חי, שנותן תוצאות טובות יותר. מזונות משובחים 
הם: דפניות, שהן גדלות בהמוניהן בשלוליוודמים; זחלי- 
יתושים! שלשולי־הצינורות (^ 1 < 11 \ 1 ); גם השלשול (- 1.11111 
^"אל) נאכל ע״י רוב הדגים. דגים צעירים גדלים יפה כשהם 
ניזונים בחד־תאיים, כגון סנדליות (מ 1111 ^ 13 ת 3 ז 3 ?), ועוד. 

סידור א׳. לשם כך משתמשים בכלי־זכוכית מרובע, 
שקיבולו מגיע לכל הפחות ל 30 — 50 ליטר! מוטב להשתמש 
בא׳ בעל מסגרת־מתכת. יש לנקות את הכלי היטב ולהרחיק 
ממנו כל אבק ושומן. אחר־כך מכניסים לתוכו חול מנוקה 
יפה עד גובה של 4 0 ״מ בערך, באופן ששכבת־ההול תהא 
משופעת במקצת, כדי שהמרי־הפסולת ושרידי־המזון יצטברו 
בפינה אחת של הא׳ ואפשר יהא להוציאם מתוכו בנקל. אח״כ 
שופכים על-פני החול מים עד לגובה של כמה ם״מ ושותלים 
בא׳ צמחים. לסוף ממלאים את הא׳ מים וסוגרים אותו במכסה- 
זכוכית. את בעה״ח, כגון דגים, שבלולים, ועוד, יש להכניס 
לתוך הכלי רק לאחר ימים אחדים — משנתברר, שהמים 
נשארו בהירים לגמרם (ציור ב). 

רק מינים אחדים של צמחים ראויים לטיפול בא׳. 
כהם הרווחים ביותר הם ה 3115 ז 1 ק 5 13 ־ 31115061 ^^ 13 ת 1113 § 53 , 
שנראים כעשב, גדלים יפה ופולטים הרבה חמצן. ה 131x111$ !^ 
ה :( 01111 ( 031 וה ח! 1111 ׳< 11 ק 10 ז׳<^ז, שאף הם רווחים מאוד, מוסי־ 
פ־ם הרבה ליפי הא׳ ומסייעים לאיוורורו. בא׳, שמכיל צמחים, 
אין צורך בהחלפת־המים, ודי להוסיף מזמן לזמן מים כפי 
הכמות שנתאדתה. חוץ מדגים נוהגים להכניס לא' גם שבלולי- 
מים, שאוכלים את שרידי־המזון ואת האצות המתפתחות 
ושומרים ע״י כך על הניקיון ועל השקיפות של הךפנות. 

מדגי־א׳, שהם שכיחים ביותר בא״י ואינם צריכים חימום 
בימי־החורף, יש להזכיר את האמנון ( 13 ק 113 יד), הגמבוסיה 
( 03011111513 ), שהוכנסה מחוץ־לארץ לשם השמדתם של זחלי- 



ציור ב: אקוואריום ביתי 





575 


אקוריום—אקטואליזם 


576 


יתושים, והיא מגלידה חיים* הציפרינודון (ת 0 ! 0£ תתקץ 0 ), 
המצטיין בדו־פרצופיות מינית בולטת,• השפמנון ( 0131-138 ), 
שאפשר לגדלו בא׳ גדול בלבד. 

דגים אכסוטיים, שנתחבבו ונתקבלו כדגי־א/ הם: ה - 401 * 
11001513 ממכסיקו, שמגיע לאורך של 15 ם״מ ודורש טמפרא- 
טורה של ״ 28 — 20 . — ה 1-0:10013:05 1118105 ^ 1 או ה ץקק!! 0 
מאמריקה הדרומית, שמגיע לאורך של 4 ם״מ ודורש טמפרא־ 
טורה של ״ 22 — 16 < אוכל הכל, מוליד חיים. — ה - 0 ו 1 ק X1 
01101-1 ( 51 נת 0 י 1 ק, דג־הסיף, אף הוא ממכסיקו, שמוליד חיים, 
מגיע לגודל של 15 ם״מ ודורש טמפראטורה של ״ 25 — 18 . — 
01301113111511 0001105 קץ: 13 ? או ה ^: 13 ?, אף הוא ממכסיקו, 
שמגיע לגודל של 8 ם״מ ודורש טמפראטורה של ״ 25 — 20 ! 
מופיע בצבעים שונים, כגון לבן, שחור, ירוק, אדום, זהוב, 
ועוד. — ה 105 > 0 ק 0 ז 430 * מאסיה המזרחית, שמגיע לאורך של 
7 ם״מ ודורש טמפראטורה של ״ 25 בעדך < בעל צבעים יפים. 
הזכרים פולטים כעין בעבועי־אויר עטופי ריר, שעולים על- 
פני המים ויוצרים כעין קן עשוי קצף. קן זה משמש לשמירת 
הביצים המופרות, שאף הן מוכנסות לשם ע״י הזכר בפיו. 

ה 10 ז 0 ז 03010 (סתס־נ ס 1 ס 13 )ץ 3011 ז 8 ) מהודו, שארכו כ 4 ס״מז 

זהוב־ירקרק, עם פסים כחולים ז מטיל ביצים על גבי הקרקע. 

מחלות-דגים, שנגרמות ע״י טפילים׳ מופיעות פעם 
בפעם בא , . הטפילים המסוכנים ביותר הם חד־תאיים, כגון 
הריסן 105 ז; 11111 ק 0 ץ 1011:11 , שמתגבר על כוח־התנגדותו הטבעי 
של הדג אם הטמפראטורה יורדת באופן פתאומי. גם מחלות 
של פטריות, שנגרמות כמעט תמיד ע״י מיני 13 ס§ 10 סזק $3 , 
רווחות בא/ — אפשר למנוע מחלות אלו ע״י מה שמקפידים 
על נקיון הכלי והמים. 

א׳ ימי. מחמת הקושי שבגידול צמחי־ים לצורך אספקת* 
חמצן וסילוק דדתחמוצת־הפחמן נדרש תמיד בא׳ ימי איוורוד 
מכאני. בא , קטן מוטב להכניס מי־ים טבעיים ולא "מי־ים" 
מלאכותיים, שהוכנו ע״י תוספת של מלחים שונים למים 
מתוקים: המיקרופאונה והמיקרופלורה של מי־הים דתשה 
לשמירה על "שיווי־המשקל הביולוגי" בא/ 

התקנתו של א׳ ציבורי והטיפול בו כרוכים בבעיות 
מיוחדות, כגון העברת־המים, שמירה על הרכב כימי מסויים 
ועל טמפדאטורה קבועה. אם נוטלים מים בשביל א׳ כזה 
מרשת־מים עירונית יש להוציא מן המים את הכלור. אם 
משתמשים במי־ים, יש ליטול אותם ממקומות, שהם רחוקים 
משפכי נחלים או צינורות־ביוב כדי להימנע מזוהמה. בדרך־ 
כלל דורש הסידור והניהול של א׳ ציבורי מומחיות מקצועית. 

,ז 6 ץ^ .זיי ; 1945 1 ס 41/1101-111 15, 7x0110 חח 1 .יד .זיג 

- 41/1111 71111111 7/11 ,!>ח 86 ח׳״ 0 ז . 14 . 0 : 1950 ,זמ״דמ> 1 )ן> 4 , 0111 
7111/1111 0 ■ 07 } 1 ) 711/1 1014 ק 0 ז 7 , 003105 .זיג . 0 ; 1928 , 411x1 

. 1933 , 41/ 1111X111X1 

ע. פ. ל. 

#קמה, ע״ע גרב 

א?)טה ( 3013 ), מונח, שבו ציינו ברומי דינים־וחשבונות 
ותעודות רשמיים מסוגים שונים 1 הדינים־וחשבו־ 

נות על ישיבות־הסנאט נקראו בשם 5003105 11 ־ 00010100:31 
או 5003:08 30:3 . מתחילה לא היו רושמים ממה שנאמר 
בסנאט אלא את ההחלטות, שנתקבלו בישיבות אלו, ואף 
פירסומן ברבים לא היה דבר שבקבע והיה נעשה על גבי 
הלוח הלבן, האלבום (ע״ע). התקנה לפרסם בקביעות דו״ח 
מפורט מישיבות־הסנאט הונהגה על־ידי יוליום קיסר, שאף 
כינס את החומר, שהיה נוגע לישיבות קודמות של הסנאט, 


ויירזי ר״י־כייד ציכירי. הניסיח של הדו״ח שנועד לפידסום 
היה נעשה בתקופת־הרפובליקה ע״י אחד מן הסנאטורים לפי 
הוראתו של הקונם, ל, ששימש יו״ר בישיבות של הסנאט. 
בתקופת־הקיסרות היה הקיסר מסנה את האחראי לניסוח של 
הדו״ח. מחשש שמא יראה המו״מ בסנאט נתון לפיקוחו של 
הקהל אסר אוג־סטום אתי פירסומם של דינים־וחשבונות אלה. 
מימיו ואילך היו הדינים־והחשבונות נגנזים, ואפשר היה 
לגשת אליהם רק ברשיון מיוחד של ראש־העיר ( 30£00:05 תק 
1 ( 01-1 ). זולת הדינים־וחשבונות של הסנאט היו נוהגים ברומי 
למסור דינים־וחשבונות על מאורעות שונים שהיה בהם עניין 
לרבים ( 11 סק 0 ק, 303 ( 1 * 1103,01  30:3 ) — בכלל זה 
לא רק מאורעות ציבוריים אלא אף מאורעות בעלי אופי 
פרטי. דו״חות מסוג זה היו מתפרסמים על גבי לוח. לאישים 
ציבוריים, שנמצאו מאיזו סיבה שהיא מחוץ לעיר, נשלחו 
העתקים מאושרים של דו״חות אלה ע״י ה 1 ( 001 30£00:05 זק. 
הטופס המקורי היה שמור בארכיון. ב 59 לפסה״נ, בימי הקוני 
סולאט הראשון שלו, הפך יוליוס קיסר גם את הפירסומים 
הללו לדבר קבוע ורשמי. 
אקטה ם;קטורן ש , בולנך־סטים. 

אכןטואליןם ( 30:03118111 ), בפילוסופיה ובפסיכולוגיה — 
שיטה, שלפיה המציאות אינה עצם או מצב 
קיימים בהתמדתם ובמנוחתם אלא תהליך של פעילות בלתי- 
פוסקת. השקפה כללית כזו כבר מצויה אצל הרקליטוס(ע״ע), 
שבשבילו אין המציאות מצב סטאטי אלא התהוות וזרימה 
בלתי־פוסקות ("הכל שוטף"). ואף לשפינוזה, עם כל החשי¬ 
בות שיש בשיטתו ל״עצם"" אין ה״עצם" מהות קיימת ועומדת 
אלא מהות פעילה ויוצרת. לפיכטה המציאות היא פעולה 
אינסופית של ה״אני" המוחלט, להגיל היא תהליך מוחלט. מין 
השתלשלות דיאלקטית, ולשופנהאואר — פעילות רצונית. הא׳ 
כשיטה מצאה לה ביטוי ביחוד בשיטתו של ברגסון (ע״ע), 
שלפיו בכלל "אין עצמים אלא פעילויות". וגם אצל כמה 
פילוסופים אחרים (מאך, אוסטוואלד, וייטהר) העולם הראלי 
הוא סדר של ״עוברית״ יותר'משהוא סדרי של ״עצמים״. — 
אף בפסיכולוגיה נוטים רוב החוקרים לראות בנשמה לא 
"עצם", שכולל בתוכו ידיעה, תחושה ורצון, אלא סכום כולל 
של פעולות, ניסויים ותהליכים (פכנר, הפדינג, ג׳ימם, וונדט, 
ועוד)! וכך הם גם הניסויים השכליים כמעט בשביל יכל 
הפסיכולוגים לא מצבים יציבים אלא פעילויות ותהליכים. 
לשיטה פילוסופית מושלמת הביא את הא׳ ג׳ובני ג׳נטילה 
(ע״ע). עיקר־שיטתו מבוסם על הניגוד שבין עובדה'ופועל, 
בין סטאטיות ויצירה. העובדה היא מה שיש, מה שמופיע 
לפנינו במוגשם! אבל אין כאן אלא דבר מת לעומת פעולת־ 
היצירה, שהעובדה היא בעצם פריה של זו האחרונה. אין 
להתנכר לעולם־העובדות, אבל יש להסתכל בהן ולראותן 
במלר־היווצרותן, ברוח היוצרת, שהיא הפועל (אקט). 
עולם־העובדות הוא שנקרא עולם-הטבע, אך, למעשה, ברא¬ 
שית היתה הרוח, המחשבה — אך לא המחשבה, שאנו חושבים 
עליה ושאף היא בחינת עובדה, אלא המחשבה החושבת, 
המחשבה כפעולה וכנושא אוניברסאלי של היצירה האנושית. 
מכאן שהא׳ רואה את פעולות־האדם השונות — יצירה אס¬ 
תטית. דת, מדע ופילוסופיה — בתלויות בפעולת־היסוד של 
הרוח. פעולה זו גם מחייבת אחריות על כל מעשי־האדם 
ומשמשת יסוד לתודת־מוסר, שהיא מקפת את מושגיו. הר¬ 
גשותיו ופעולותיו של האדם כולו. 



577 


אקטץ—אקטינומיצטים 


578 


א קט•'ן( 4000 ), משפחת־אצילים אנגלית קאתולית, שהחשד 
בים בבניה הם: 1 ) ג׳ ו ן אמריך אדוארד 
ל א ל 1 ל ג א , (,. 1 /- 03111612 4 ־ 31 * £41 £01611011 01111 [ 
1834 — 1902 ), היסטוריון ומדינאי אנגלי, נכדם של ( 2 ) ושל 
הדוכס אמריך יוסף דה דאלברג ( 1773 — 1833 ), מדינאי גר־ 
מני־צרפתי. ילדותו עברה בבית אביו־חורגו לורד ג׳ורג׳ 
גרנויל (ע״ע) ואחר־כך נתחנך בבית־ספר קאתולי באוסקוט 
(״ 0500 , על־יד ברמינגהאם), בפיקוחו של מי שנעשה לאחר 
זמן הקארדינאל ניזמן(ע״ע). כקאתולי על־פי דתו לא נתקבל 
לאוניברסיטה של קימבדידג/ ומפני כן יצא ב 1850 לגרמניה 
וכאן קנה תורה ודעת אצל התאולוג הקאתולי-ליבראלי דלינגר 
(ע״ע). א , הירבה לבקר במרכזי־המדע באירופה ובאה״ב, 
וכמה מן הגדולים שבחוקרי־ההיסטוריה, כמו טוקויל ורנקה 
(ע״ע)׳ היו ידידיו. 1859 — 1865 שימש ציר ליבראלי בבית¬ 
ר,נבחרים האנגלי וב 1869 הועלה לבית־הלורדים לפי הצעתו 
של גלדסטון, שא׳ השפיע עליו השפעה מרובה. מ 1859 ואילך 
ערך כתבי-עת קאתוליים ( £006120 3001 £10016 , £30111161 
* £61061 ) והשתדל להכניס לחוגים הקאתוליים באנגליה 
חירות של ביקורת לפי השיטה הביקרתית של הקאתולים 
הליבראלים בגרמניה, אבל נתקל בהתנגדותם של שליטי־ 
הכנסיה. כמו־כן לא הצליח במלחמתו נגד העיקר הדתי, 
שלפיו אסור להטיל דופי בהחלטות הדוגמאטיות של האפיפיור 
(אספת־הכנסיה ב 1870 , ע״ע כנסיה קתולית). אח״כ נתמסר 
א׳ לחקירות היסטוריות ועיקר שאיפתו היה לכתוב את "דברי־ 
ימיה של החירות". א׳ האמין בחירות דתית ופוליטית ובשל¬ 
טונו העליון של מצפון־הפרט! וסבור היד" שחובתו של 
ההיסטוריון היא לא רק לבקר את דברי-ימי העבר אלא אף 
לדון על המאורעות מבחינה מוסרית. ב 1895 נתמנה פרו¬ 
פסור להיסטוריה בקימבריג׳ והיה בין ראשי המתכננים של 
ץ־ 01 ) £115 11 ־ 101 ) 140 126 ) 03011111 . 

אע״פ שא׳ הירבה לרשום רשימות והערות ולתכנן מח¬ 
קרים וספרים, לא פירסם בחייו אלא מאמרים מועטים בלבד. 
אחר מותו פירסמו תלמידיו את מסותיו והרצאותיו: - £60 
13151:017 0 ־ 161 ) 140 מס 1065 ! ("הרצאות בהיסטוריה חדשה", 
1906 )! 5 ץ £553 ־ 04161 304 £0664001 )ס £3151017 ("תולדות 
החירות ומסות אחרות״, 41907 304 $ץ £553 1031 ־ 3315101 
8104165 (״מסות ומחקרים היסטוריים״, 1907 ) 1 65 זט! £60 
010400 * £6 £060011 116 ! מס ("הרצאות על המהפכה הצר¬ 
פתית", 1910 ). 

- £11171 . 0 ; 1952 ,ץ 1 /ק 0 ) 10 ! 1 /? 11 >) 1 )י 01 ? )/ 4 / , £38030111 .£ . 0 
,) 0 ■ 01:1 ? 7111 *) )) 71 ) 01 ) €071 מין ץ 1 )א) 3 4 / ,. 4 / 1 ) 07 * 1 ,( 1 * 31 ^ 17101 
. 11 : 1942 , 5 ז 2 ))¥ ); 11 ) 1 ) 07171 ? ) 7/1 :. 4 / ,^\ 131110 \ .ס ; 1952 
, 10171 ) 1 ; 1935 1 $ \ 1 ) 1 /)) 71 ))) 101 )) 1 /) 11 /))) ס ) 11 > 1 ) 71 * 1 . 4 י )! 030 א 
. 1936 ,)* 1111 ) 101.21 ! ) 1 )^ 1 7 ) 1 ) 1 ) 1171 . 4 / 

מ. ו. 

2 ) ג׳ ו ן פרנסים א ד ו א ר ד א׳, ס ר — ז 51 ,מסזס^ 
4 ז 3 *\ £4 £030015 0110 [ — ( 1736 — 1811 ), מדינאי בממלכת 
נאפולי. היה בנו של רופא בבזנסון שבצרפת, שירת מתחילה 
בצי הצרפתי, אח״כ בצי שלי טוסקאנה, וב 1779 הוזמן לנא¬ 
פולי כדי לארגן מחדש את הצי של מדינה זו. א׳ מילא את 
תפקידו בהצלחה ורכש את אמונם של המלך פרדינאנד 
והמלכה מאריה קארולינה. מ 1789 ואילך היה א׳ המיניסטר 
בעל ההשפעה המכרעת במלכות־נאפולי. במדיניות הפנימית 
שלו השתדל לתקן את המינהל ברוח ה״אבסולוטיזם הנאור", 
ולהפחית את השפעתן של האצילות והכמורה. במדיניותו 


החיצונית נטה להידוק הקשרים עם אנגליה ואוסטריה (ע״ע 
נפולי, היסטוריה). כשהצבא הצרפתי התקרב לנאפולי בד¬ 
צמבר 1798 , ברח א׳ ביחד עם חצר־המלך לסיציליה, וכשחזר 
לנאפולי באביב 1759 היה אחראי לרדיפות האכזריות נגד 
חסידי צרפת ונגד הליבראלים. ב 1804 דרש נאפוליון את 
פיטוריו. א׳ עבר לזמן קצר לסיציליה, אך השפעתו על 
הנהגת־המדינה היתה ניכרת גם מכאן. ב 1806 ברח שוב עם 
החצר לסיציליה במקום שמת. ב 1791 ירש מקרוב רחוק את 
אחוזותיו ואת התואד של אציל אנגלי. 

; 1800 , 011 ק £1 ^ 1 11 ) ) 21071 * 011 ) 71 1 ) 11 * 1 ) 0 ) 071 ) 3 2%£10 ) 5 , 311000 ) 

מהדורה חדשה עם ביבליוגראפיה, 1926 . 

אקט־ 1 ן (* 0 ) 4x104 ■־), במיתוס היווני— בנם של אריסטאיוס 
ואוט 1 נ 1 אי, אחת מבנותיו של קךמוס (ע״ע) מלך 
תבאי. א׳ ידוע באגדות־יוון כאחד מגיבורי־הציד המפורסמים 
ביותר. בשעה שעסק פעם בציד ראה א׳ במקרר, את ארטמיס 
(ע״ע), כשהיא רוחצת במעיין פארתניה שבעמק גארגאפיה 
מתחת להר־קיתירון! האלה בכעסה עליו הפכה אותו לצבי, 
וא׳ נטרף ע״י כלבי־הציד שלו, שלא הכירוהו. על סיבת מותו 
של א׳ נשתמרו גם אגדות אחרות: לפי אוריפידס התפאר א׳, 
שהוא מיטיב לדרוך קשת אף מארטמיס. לפי אגדות אחרות 
ביקש לשאת את ארטמיס או שהתחרה בזום באהבתו את 
סמלי, בת קדמום. הסיפור על מותו של א׳ היה נושא מקובל 
בספרות מימיו של איסכילוס עד התקופה הביזאנטית. גם 
האמנות העתיקה תיארה לפעמים קרובות את מותו של א׳, 
ונשתמרו עליו פסלים, סארקופאגים, תמונות על ואזות ותמו־ 
נות-קיר. האמנים מתארים את א׳ בצורת אדם וקרני־צבי 
על ראשו. 

אכןט י נזמיןנשים ( 06165 ץו 0:1000 .^, מיוד ? 4 ־*״ — קרן־ 
אור, ?וז*! 4 ! —פטריה), קבוצת אורגאניזמים צמחיים 
חד־תאיים, שצורתם צורת חוטים דקים בודדים או צורת פקעת 
של קורים מסועפים ודקים מאוד, שקטרם !! 1.5 — 0.3 . שמם 
נגזר מן התופעה, שבקרקע מזון מלאכותי קוריהם מתפשטים 
באופן שווה לכל הצדדים, בדומה להתפשטותן של קרני־ 
אור מנקודת־מוקד. 

מקומם של הא׳ בעולם־הצומח מבחינה סיסטמאטית הוא 
בין החידקים (ע״ע) ובין הפטריות (ע״ע), ויתכן שגם החי־ 
דקים וגם הפטריות מוצאם מא׳. יש סיסטמאטיקנים שמגדירים 
את הא' כסידרת ה 061:3165 ׳(! 04000 .^, שאת מקומה הם קובעים 
בצד סידרת ה 13165 ־ £111330161 — תוזידקים האמיתיים. לפי 
שיטה אחרת הא׳ הם קבוצה מיוחדת של פטריות, ושיטה 
שלישית כוללת אותם בקבוצת דמויי־הפטריות ( £0021 
6136011 ק 101 ). 

תאיהם החוטיים של הא׳ הירודים יוצרים לפעמים תפטיר, 
שהוא משתרע על פני המצע או משוקע בתוכו! ההתר¬ 
בות נעשית על־ידי קיטוע. בצורות מורכבות יותר יוצאים 
מתפטיד וגטאטיווי זה ענפים אויריים. שבקצותיהם מצויים 
נושאי נבגים (קונידיות). בדרך־כלל הא׳ גם הם יצורים 
אוירניים. רובם חיים כסאפרופיטים על גבי המרים אורגא¬ 
ניים! אחדים ממיניהם הם טפילים של צמחים ובעלי־חיים 
והם עלולים לגרום לאדם ולבהמה מחלה, שנקראת בשם 
אקטינומיקוזה (עי׳ להלן).—בשנים האחרונות זכתה קבוצת 
הא׳ לחשיבות מרובה, לאחר שאחדים ממיניה הוכרו כמייצרי 
המרים אנטיביוטיים (ע״ע), שנעשו גורמים חשובים ברפואה 



579 אקטינומיצטים 

החדישה, כגון סטרפטומיצץ, אורומיצין, כלורומיצטין ועוד. 

זיהום של בעלי־חיים (ובכללם האדם) י במינים מסויימים 
של א׳ גורם לאקטינ 1 מיק 1 זה ( 00515 ץמז 10 ! 3011 ) — 
נגע גידולי־גדעיני ומוגלתי כרוני. האקטינומיקוזה שכיחה 



נרנירים של םושבות־אקטינוםיצטים 
מוקפים תאי־טונ 5 ה 


בבהמות (הגורם — המין $ט 111 \ 0 נ 4.1 !) ונדירה באדם (הגו¬ 
רם — המין ^ 101111 ק 6 ז 31 ). תאי האקטינומיצטים או נבגיהם, 
המצויים על פני עלים, עשבים או זרעים, חודרים לתוך הגוף 
דרך פצעים או שריטות בעור או בקרום הרירי של הפה או 
המיעיים או דרך שיניים עששות. הנגע מתפתח עפ״ר בלסתות 
או בעצמות אחרות, או בתוספת! או בכבד. מושבת־האקטי־ 
נומיצט מתפתחת בצורת גרגירים צהבהבים, עשויים קרניים 
חוטיות שמתפשטות ממרכז אחד, והם מוקפים מוגלה וגידול 
גרעיני. המורסה מתפתחת לאט וגורמת תפיחה׳ כאב׳ חום 
ומיחושים כלליים. הטיפול הריפויי: בעבר— מנות גדולות 
של מלחי־יוד, כיום פניצילין ותכשירי־סולפה! במקרים 
קשים — ניתוח. 

אקטיניום, יסוד כימי ראדיואקטיוד, שמצוי בכמויות זעי¬ 
רות ביותר במחצבים של אורן (ע״ע) ונתגלה ע״י 
דבירן ( 6 מז 6 ;נ 6 1 ס) ב 1899 ועל־ידי גיזל ( 016561 ) ב 1901 . 
סמלו הכימי: 40 ., מספרו הסידורי: 89 , משקלו האטומי: 
207.05 . בטבע קיימים שני איזוטופים (ע״ע): 227 40 ., שהוא 
בעיקרו קודן־^ (זמן מחצית־הקיום 13.5 שנה) ונהפך לראדיו־ 
אקטיניום ומיעוטו קורן־״ ונהפך לפרנציום (ע״ע); 228 40 !, 
שהוא חוליה בשרשרת הדאדיואקטיווית של התוריום (ע״ע). 
הא , 227 נוצר מפדוטאקטיניום (ע״ע) ע״י פירוק־". על־שם 
הא' קרויה השרשרת הראדיואקטיווית (שהאקטיניום הוא 
אחת מחוליותיה) של היסודות, שמשקליהם האטומיים הם 
3 + ״ 4 ; ראשיתה באוראן 235 ס וסופה בעופרת 207 13 ? (ע״ע 
רדיואקטיויות). עצמת קרינתו של הא' גדולה פי 150 מזו 
של הרדיום (ע״ע), אלא שהראשון נדיר הרבה יותד מן 
השני. — מבחינה כימית הא׳ הוא מתכת שלש־ערכית ומקומו 

: ז 

בטור השלישי של המערכת המחזורית, מתחת לעפרות הנדי¬ 
רות (ע״ע), שביחד עמהן הוא מושקע כאוכסאלאט. 
קבוצת 15 היסודות שמן הא׳ ומעלה — היסודות הטבעיים 


-אקיום, לוקיום 580 

89 — 92 , הטראנסאוראנים המלאכותיים 93 — 98 והיסודות 
ההיפותטיים עד 103 — דומה מבחינת סידור האלקטרונים 
באטומייהם (ע״ע אטום) לעפרות הנדירות: הם שווים במבנה 
שתי הקליפות החיצוניות ואינם נבדלים זה מזה אלא במילוי 
הקליפה השלישית (מן החוץ)* מכאן הדמיון המרובה שבתכו¬ 
נותיהם הכימיות. הוצע לצרף אותם עם הא׳ לקבוצת האקטי- 
נ י דים, שכולה תופסת מקום אחד במערכת, בדומה לעפרות 
הנדירות (= הלאנתאנידים). 

אקטסיפון, בתלמוד אקטיספון(יוו׳ ׳\ 5 ><ן> 01 ן״-£), בתקופה 
העתיקה — עיר, שישבה על הגדה השמאלית של 
החידקל, מול הכרך ההלניסטי סלוקיה (ע״ע), כ 40 ק״מ דרו־ 
מית־מזרחית לבגדאד של היום. א׳ שימשה מתחילה מחנה- 
חורף למלכי־הפדתים ועד מהרה נעשתה עיר מפוארת. חורבנה 
של סלוקיה ע״י הרומים ב 164 לסה״נ העלה עוד יותר את 
חשיבותה של א׳. אך לשיא־התפתחותה הגיעה א׳ בימיהם 
של הסאסאנידים, שא׳ שימשה להם עיר־בירה. מתקופה זו 
נשארו עד היום שרידים מרובים של ארמון־המלכים וביחוד 
השער המקומר העצום שלו. אע״פ שהיסודות ההלניסטיים 
השפיעו הרבה על צורת־חייה, היתה א׳ בכללותה עיר אירא- 
נית־מזרחית. היא היתה גם מקום־מושב לקהילה יהודית 
ניכרת ומרכז מסחרי ליהודי־הסביבה. בשעת הפרעות, שפרצו 
ביהודי־סלוקיה׳ ברחו אלה האחרונים לא׳ (קדמוניות, י״ח, 
ט׳, ט׳).'כשנכבשה העיר ע״י קארוס ב 283 לסה״נ היה בה 
ישוב יהודי גדול ( 131331-1 49 ,1 ,ש 1610 > 61 א). התלמוד (יומא, 
י׳, א׳) מזהה את א׳ עם רסן שבמקרא, והתרגום המיוחם 
ליונתן בן עוזיאל מזהה אותה עם "כלנה"(בראשית י, י, יב). 
מחכמי-התלמוד ישבו בא׳ רבי חייא ורבה (או רבא) בן חייא, 
שכל אחד מהם נקרא בשם "קטוספאה" (ביצה, ל״ח׳ ב׳ז 
יבמות, ק״ד, א׳! בבא בתרא, צ״ג, סוף ב׳). לגבי מו״מ מס¬ 
חרי נחשבה א׳ כאילו היתה חלק של בית ארךשיר, שמשל 
בעבר השני של נהר־חידקל׳ והסוחרים היהודיים של כל אחת 
מערים אלו היו רשאים לאשר את חתימותיהם של הסוחרים 
מן העבר השני של הנהר(גיטין, ו׳, א׳). אף מבחינת עירובי- 
תחומים נחשבו שתי הערים כעיר אחת והטילטול בשבת מן 
האחת לשניה היה מותר (עירובין׳ נ״ז, ב׳). — הכיבוש הער¬ 
בי של א׳( 637 לםה״נ) שם קץ לפריחתה של עיר זו, וייסודה 
של בגדאד ( 762 לסה״נ) גדם לחורבנה הגמור. 

,^ ז \ X ,*ח 1€ ז 0 6 ) 1 ^ ז 00 ) 1 ז 0 \/ 1$ * £16 / 1 ) 1111 1 ) 01 * 86161 ,^ 00 ־ 511 

6/1611 * 16111 ) ז€ ^ * 11861 * 1 (] 1 )?%** 41 016 ־ . 0 ;( 1907 , 3/4 

; 1930 , 19 2 9 - 28 ^ 1 ? 11116 1172 1111011 ) £6 ^- 1$/1011 * 1£16 

.^>מ 1 , 1929 , 10111611 ^( 11 ) 3 1 { 6/13 * 8 { 21 ). 1 16 ( 1 ,זטץבבתז^ס 

א. ש. 

אקיום, לוקיוס — 4001115 . 1,11011$ — ( 0 85-170 לפסה״ג), 
מגדולי הטראגיקנים בספרות הרומית. נולד בפיסאו־ 

רום (רח 11 ז 15311 ?; 0 ז 653 ? של היום) להורים, שהיו עבדים 
משוחררים. א׳ חיבר יותר מ 40 טראגדיות, שמהן נשתמרו אך 
כ 600 חרוזים בלבד. בטראגדיות הללו השתמש א׳ בחומר מן 
הטראגדיות של התקופות הקלאסית וההלניסטית, אך למקו¬ 
רותיו התייחס א׳ מתוך חירות. כן כתב שני מחזות על נושאים 
מן ההיסטוריה הרומית: האחד בשם "ברוטוס" מתאר את 
ייסודה של הרפובליקה הרומית(הצגת־בכורה ב 138 לפסה״נ), 
והשני בשם ״צאצאי-אנא 0 או 1 ^ 07 ״ ( 0 ׳\ 51 13€ } 1163 ש.^ 
115 ״ £ ס) — עוסק בדקיום מום, שהקריב את עצמו לשמה 
של רומי בשעת הקרב על-יד סנטינום ( 295 לפסה״ג). סיגנונו 



581 


אקיוס, לוקיוס — אקלים 


582 


של א׳ מצטיין בפיוטיות וברבגונות כאחת. בכז׳ח־ביטויז' 
הפאתטי ניכרת השפעתה של הדברנות. מפורסמת המימרה 
של א׳ (הכלולה בטראגדיה שלו "טראום"): :זדעז^ס 

: 0101113111 (שישנאו, אם או יפחדו). 

א׳ חיבר גם חיבורים אפיים, ואף עסק בתולדות־הספרות 
ובתורת־הכתיב. החשוב שבחיבוריו על נושאים אלה נקרא 
בשם 13503113 ) 01 . חיבור זה, שכלל לא פחות מ 9 ספרים ושחלק 
ממנו נכתב בחרוזים, היה מוקדש לביקורת הספרות העתיקה. 

שרידי חיבוריו כלולים ב: . £050 . 3 £ < 7 ז ;;;);*!נ)]*[ £\ ( 1 ) 

,ת 0 )£ת 11 ן 1 ■! 3 ^ 3 . 1-1 .£ ( 2 ) ; 263 — 157 .ו; ק , 1897 3 , 77133133 ^ 133 

— 316 .קק , 1936 , 11 ,( 5 ^ 01355 068 ^ 1 ) 21171 ), 1 016 / 0 11677201715 

595; \1 5011302 , 0 . 11051118 , 0656/116/1X6 667 76771. 141}, 

• 16116 2 ) 6611 2 ) 51071 , 0006 ^ 81 .£ ; 473 § ,.ן>ן> 5 131 .קק , 1927 
. 566 ׳— 544 .קק , 1943 , 1 , * 0011710 2 ) 21127 ) 7 

אקלוגה (ביוו׳ ף/- 0 .ג* 4 , מבחר, קטע ספרותי, שיר קטן), 
שיר־רועים בצורת שיחה. הראשון שכתב א" היה 
תאוקריטוס (המאה ה 3 לפסה״נ)< שלושים השירים שלו 
(הנקראים בשם 1 > 1 גמי 18 פ, "אידיללת") מתארים בצורת 
שיחות או קטעים מיועדים לזמרה את חייהם הטבעיים של 
הרועים. אחריו כתבו א" גם היוונים ביאון ומוסחום. ורגיליוס 
העביר סוג ספרותי זה אל הספרות הרומית כשחיבר את עשר 
הא״ המהוות את הקובץ 811001103 ( 42 — 39 לפסה״נ)< והרו¬ 
מים היו אף הראשונים, שקבעו את המונח א׳ בהוראה הנז¬ 
כרת למעלה. לשש מן הא" של ורגיליוס צורת שיחה, ובזה 
הן דומות לא" היווניות, אך בדרך כלל שינה ורגיליוס את 
תכנן של הא״: ב 5 מן הא" שלו משמש היסוד הפאסטוראלי 
רק מסגרת קישוטית בשביל תוכן אישי, ספרותי או פוליטי, 
שאין לו כל קשר למסגרת זו. כן מבעת, למשל, שיחוד 
הרועים בא׳ התשיעית את רגזו של המשורר על החרמת* 
הקרקעות של בעלי־ד,אחוזות וחלוקתן בין חיילים משוחררים, 
והא׳ הרביעית כוללת נבואה על לידתו של נער, שיחזיר 
לעולם את תור־הזהב. הא", שנכתבו אחר ורגיליוס (ושנתרבו 
ביחוד במאות ה 16 וד, 17 ), הן משני סוגים: (א) מקצתן 
מציירות, במלאנכוליה ערבה, תמונה של עולם אידיאלי 
(הנקרא עפ״ר "ארקאדיה"), שבו חיים הרועים והרועות חיים 
של אהבה ואחווה ושל אושר פשוט ושלו, שאינו ניתן לדדי־ 
העיר; בא" מסוג זה הצטיינו האיטלקים פונטאנוס (בלאטי־ 
נית) וסאנאצארו (המאה ה 15 ), הספרדי גארסילאסו (המאה 
ר, 16 ), הצרפתי אנדרה שניה ( 1794 ), ועוד? (ב) א", שמטפ¬ 
לות, על רקע פאסטוראלי מדומה, בעניינים פוליטיים, פילו¬ 
סופיים, דתיים, וכד/ לסוג זה שייכות הא" של דאנטה, פט־ 
רארקה, אריוסטו, מילטון, ועוד. 

מתחילת המאה ה 19 נעשתה הא׳ נדירה יותר ויותר; א" 
מודרניות חשובות הן של הצרפתי סטפאן מאלארמה ("אחר- 
הצהריים של פאון״, 1876 ), של הגרמני סטפאן גאורגה 
(״ספר שירי-ד,רועים״, 1895 ) והקובץ 05 ! £010 2 1 001 ״ 810015 , 
1896 של הסקוטי ג׳ון דוידסון. — הצורה המטרית של הא׳ 
היא זו של ההכסאמטר הקדום! בעת החדשה אין לה לא׳ 
צורה מטרית קבועה. 

; 1700 , 3%10%113 ' 1 113 0311133 13 5113 35 * 015301 , 0110 ת 10 תס£ . 8 
. 1930 , 35103313 <} 03113 <} £0 , 0311313 .£ 

ח. פ. 

אקלינד, יילהלם — 1 ) £10011111 ¥11110101 — ( 1880 , סטנהאג, 
מחוז סקונה [ 510300 ] — 1949 , סטוקהולם), משורר 
שוודי. בתקופת־חייו הראשונה של א׳, עד שנת השלושים 


שלו, כתב שירים ליריים נהדרים, שמקצתם שייכים למיטב 
השירה השוודית ועל־פי רוב הם משקפים מצבי־נפש אלגיים 
עדינים או תיאורים של נוף־מולדתו סקונה, לפי דוגמת 
"האסכולה של מקונה", שאליה השתייך בצעירותו. אחר־כך 
דחפה אותו נטייתו לחשבונות־הנפש ולהרהורים מטאפיסיים 
ומיסטיים לתוך בדידות רוחנית, שגברה והלכה ונמשכה עד 
יום־מותו. בקבצי־שיריו: 15 זנ 1 ז ¥3 ("רוח קל של אביב", 
1900 ), 010102 ץ 510 1 ז 110 ) 1010 ^ ("נעימות בין השמשות", 
1902 ), ״אלגיות״ ( 1903 ), 3 תז 3 [ 015-51 ׳\ £13 ("כוכב־הים", 
1905 ) ו 3110021305 1 • 01 נ 1 ךת 3 זץ 1£11 ס ("דיתידאמבים בזוהר- 
זגרב״, 1906 ), משתקפת נפש בודדת ועדינה, שנרתעת לאחור 
מפני פגעי־העולם ומתרחקת ממנו, כשהיא מחמרת בדינה עם 
עצמה. בשעתם לא נתנו המבקרים לשיריו את התהילה, שהם 
ראויים לה, ואולם מעט־מעט הוכר א׳ כגדול המשוררים 
השוודיים בדורנו. 

אחר שנת השלושים לחייו עזב א׳ את השירה לגמרה 
והתחיל כותב אפוריזמים (שבהם אין מי שעולה עליו בספ¬ 
רות השוודית), וכן כתב מסות בפרוזה ריתמית, שלפעמים 
היא קרובה לשירה! את חיבוריו אלה הוציא מ 1909 עד יום- 
מותו בשורה ארוכה של קבצים, ביניהם: 008 11510 >ז 40 ץ 
£135515101 (״רוח נורדית ורוח קלאסית״, 1914 ), 11 > 1 ק £1 
(״לתקווה״, 1939 ), ולסוף: 53115 105 ? (״יותר מלח״, 1945 ). 
בכתבים אלה, שבהם ניכרת ביחוד השפעתם של אפלטון, 
ניטשה וסודנבורג, נתגלה א׳ כדוגל באסתטיציזם קיצוני ואפילו 
דתי־מסתורי: בקשת היופי המוחלט והעלאתו לאידיאל עליון. 
שאיפתו היסודית היתה תמיד המוחלט; מתחילה שילב באי¬ 
דיאל זה את תורתו ההרואית של ניטשה, ואולם לסוף, כשחי, 
חולה ובודד, מעל פיורד בקרבת סטוקהולם, ביקש את 
השלווה, שערג אליה, באוירה של המיסטיקה הנוצרית. א׳ לא 
רכש קוראים הרבה למסותיו, והיה צורך לייסד חברה של 
מעריציו, כדי להדפיס את כתביו. ואולם כמה מטובי הסופרים 
והמשוררים השוודיים הושפעו על־ידיו השפעה מכרעת. 

- 33033 ,. 4 . 7 ,!זס 55 ת 0 ׳\ 5 .\/ . 14 ; 1940 . 7 , 16111 ) 731115 . 5 

. 1946 , 3371 } 31111 ) 74111171 ) 1151371-1 

א. יז. 

אקלים (מיוו׳;ס!!/?*, נטיה, שיפוע — שיפוע־הארץ מקו- 
המשווה אל הקוטב [בהתאם להנחותיה של הגאו־ 

גראפיה העתיקה], ומכאן כינוי לאיזור-רוחב על פני כדור- 
הארץ, ובדרך־הרחבה — גם לתנאי־האטמוספירה באיזור זה), 
ממועזגי־היסוד של הגאוגראפיה הפיסית: הכללות הקבועה 
של התנאים הממוצעים שבאטמוספירה של מקום או איזור 
מסויים— בניגוד ל״מזג־האויר", שהוא הכללות המתחלפת 
של תנאי־האטמוספירה במקום או באיזור מסויים ברגע מסויים 
(ע״ע מטאורולוגיה). לפי הגדרה חדישה נקבע הא׳ ע״פ נתו¬ 
נים של תקופות שנמדדות בחדשים או שנים, ומזג־האויר — 
ע״פ נתונים של שעות או ימים. לפיכך ניתן הא׳ להיות מוגדר 
בקירוב כמזג־האויר הממוצע. — הענף של הגאוגראפיה 
הפיסית העוסק בחקר הא׳ נקרא קלימטולוגיה (ע״ע). 

במשך תקופות, שנמדדות בדורות של חיי־אנוש ואפילו 
במאות־שנים, נשאר הא׳ של מקום מסויים קבוע פחות או 
יותר. סטיות ניכרות מן הממוצע בכיוון אחד, שמתרחשות 
בשנים בודדות, מתאזנות ע״י סטיות בכיוון הפוך, שבאות 
בשנים אחרות. אולם במשך תקופות של אלפי שנים חלים 
שינויים ניכרים בא׳, ובמשך ההיסטוריה הגאולוגית עלולים 
לבוא בו אף שינויים קיצונים. 



583 


אקלים 


584 


א׳ שמשי. תנאים אקלימיים׳ שמותנים על־ידי הרוחב 
הגאוגראפי בלבד, הקובע את מידת הקרינה המגעת מן השמש 
ליחידת-השטח של פני-הארץ, מכונים תנאי א׳ שמשי (סו¬ 
לארי). עצמת־הקרינה בכל מקום על פני־זזארץ תלויה רק 
בזווית שבין השמש והאופק, מאחר שהיא תלויה בזווית 
שבה נופלות הקרניים על האדמה. עצמת־הקרינה בצהריים, 
כשהשמש נמצאת במשווה בזניט, פוחתת מן המשווה אל 
הקטבים בשיעור הקוסינוס של הרוחב הגאוגראפי (ציור 1 ). 
למעשה הא׳ השמשי 
הוא א׳ מדומה, שהיה 
קיים בפועל אילו הי¬ 
תד. חלוקת היבשה 
והמים על פני כדור- 
הארץ הומוגנית ואל¬ 
מלא היתה האטמו¬ 
ספירה שמסביב לכ- 
דור־הארץ בולעת חלק 
ניכר מן הקרינה. מי- 
דודהקרינה של הש¬ 
מש, המגעת לקווי-רוחב שונים בלא השפעת הבליעה של 
הגאזים שבאויר, ניתנת בטבלה 1 . 



2 0 = כיוח־הזניט כמשווה: 
= כייוו־הזג'ט ברוחב הנאונראפי 


טבלה 1 

ערכים יחסיים של הקרינה היומית 
בגבול העליון של האטמוספירה ועל פני האדמה 


פני האדמה 

על 

בגביל העל ון 
של האסמו-פירה 

תאריך 

בקוטב 

הצפוני 

ב ״ 40 
<צפיז> 

במשווה 

בקוטב 

הצפוני 

ב ״ 40 
וצפון) 

במשורה 

0 

0.124 

0.552 

0 

0.360 

0.943 

21 בדצמבר 

0 

0.411 

0.612 

0 

0.773 

1 

21 במארס. 

23 בס&סמבר 

0.494 

0.660 

0.517 

1.210 

1.115 

0-888 

21 ביוני 


אולם מידת החימום של מקום מסויים על פני הארץ ע״י 
קרינת־השמש תלויה לא רק בעצמת־הקדינה אלא אף באורך־ 
הזמן של קרינת־השמש על פני מקום זה, ז. א. באורך-היום. 
כמות הקרינה היומית בכל מקום שווה ל 8 כפלה של עצמת־ 
הקרינה ואורו־היום. במשווה אורך־היום הוא 12 שעות במשך 
כל השנה. באיזור המשווני יש שני ערכי־מאפסימום של 
עצמת־הקרינה בתאריכי שוויון היום והלילה, כשהשמש נמ¬ 
צאת בזניט בצהריים, ושני ערכי-מינימום ביום הארוך והקצר 
ביותר של השנה, כשהשמש מרוחקת ביותר מן המשווה. 
ההפרש בין המאכסימום והמינימום באיזוד זה אינו מרובה, 
הואיל והשמש קרובה תמיד לזניט והתנודה השנתית באורו־ 
היום אינה גדולה כאן. עם ההתרחקות מן המשווה נעשית 
הזווית בין השמש והאופק חדה יותר ועצמת־הקרינה פוחתת 
והולכת, אולם עם זה הולך וגדל אורך־היום בקיץ. במידה 
שהיום מתארך בקיץ באחד משני חצאי־הכדור, בה במידה 
גדלה הכמות הכללית של הקרינה המצטברת בו; ולפיכך 
ייתכן, שמידת־החימום במשך היום באיזור מרוחק מן המשווה 
תהא גדולה מזו שבמשווה עצמו. המחזור המשווני הכפול של 
הקרינה ניכר רק עד דוחב של ״ 12 (בצפון ובדרום)! ברוחב 
של ״ 15 משתלבות תקופות־המאפסימום זו בזו, והוא הדין 
בשתי תקופות־המינימום. באיזורי־הקטבים המאפסימום הוא 


ביום הארוך של הקיץ, ואין כל קרינה מגעת שם אל פני- 
הארץ כשהשמש יורדת מתחת לאופק. אורך־היום על פני 
המשווה ב 21 ביוני הוא 12 שעות, אבל השמש אינה מגעת 
לזניט וכמות־הקרינה קטנה משהיא במקומות אחרים בתאריכי 
שוויון היום והלילה. בקרהמהפך הצפוני עומדת השמש 
במאונך באותו יום, שהוא ארוך שם מ 12 שעות, ומידת- 
הקרינה שם גדולה משהיא במשווה. מאכסימום של כמות- 
הקרינה ב 21 ביוני מצוי ברוחב של 43.5 0 (צפון), משום שעד 
לרוחב זה התארכות היום גדולה יותר מהפחתתה של עצמת* 
הקרינה, אבל מכאן ואילך בכיוון אל הקוטב פוחתת הקרינה 
בהתמדה אע״פ שהיום הולך וגדל, ומינימום משני של הקרינה 
קיים ברוחב ״ 62 . מכאן עד הקוטב הולכת הקרינה וגדלה 
שוב מחמת ההתארכות העצומה של יום־הקיץ. המאכסימום 
מושג בקוטב עצמו, והוא גבוה מזה שעל־פני המשווה בכל 
אחד מימות־השנה. נמצא, שב 21 ביוני קיימים שני איזורי- 
מאכסימום של קרינה בחצי־הכדור הצפוני: ברוחב של ״ 43.5 
ובקוטב הצפוני עצמו! מ ״ 43.5 דרומה הקרינה הולכת ופוחתת 
עד לקרהקוטב האנטארקטי (בחצי־הכדור הדרומי שורר אז 
חורף, ומדרום ל ״ 66.5 כבר שולט לילה של 24 שעות). ב 21 
בדצמבר קיימים באיזורי־רוחב דרומיים תנאים דומים לאלה 
שקיימים ב 21 ביוני באיזורי־דוחב צפוניים. אולם ערכי- 
הקרינה באיזורי־רוחב דרומיים בקיץ הדרומי גדולים מערכי- 
הקרינה באיזודי־רוחב צפוניים בקיץ הצפוני, מאחר שבקיץ 
הדרומי קרובה הארץ לשמש יותר מבקיץ הצפוני: הארץ 
נמצאת בפריהליון ב 2 ביאנואד ובאפליון ב 3 ביולי, וההפרש 
בעצמת קרינת־השמש בשני תאריכים אלה מגיע ל 7% . 
בתאריכי שוויון היום והלילה פוחת גבהה של שמש־הצהריים 
מעל לאופק במידה שמתקרבים אל הקטבים. ובקטבים עצמם 
משיקות קרני־השמש לפני כדור־הארץ בתאריך שבו היום 
והלילה שווים. מכאן. שערכי־הקרינה באותו יום פוחתים 
ממאפסימום במשווה עד מינימום בשני הקטבים. 

הבליעהבאטמוספידה. האטמוספירה המקפת את 
כדור־הארץ מחלשת את קרני־השמש. הבליעה היא פרו¬ 
פורציונית לעביה של שכבת־האויר הנחדרת ע״י קרני־השמש, 
ולפיכך ההחלשה היא מרובה יותר במידה שהשמש קרובה 
יותר לאופק (ציור 1 ). אדי־מים, עננים, אבק וגאזים זרים, 
שהם מצויים כמרכיבים מקריים באויר, עלולים להגביר 
במידה מרובה את הבליעה. בדרו־כלל אפשר לומר. שהקרינה 
נחלשת כדי חציה ויותר ע״י הבליעה באטמוספירה (טבלה 
1 ). ההחלשה היא מרובה ביותר בקרבת הקטבים, במקומות 
שבהם השמש נמוכה מאוד מעל לאופק. עצמת־הקרינה בגבול 
העליון של האטמוספירה חושבה כ 1.94 קאלוריות קטנות על 
כל סמ״ר לדקה. ערך זה, שנקרא בשם "קבוע סולארי", אינו 
קבוע כלל, אלא חלות בו תנודות בשיעור של 5% — 3 במשך 
השנה, בהתאם לשינויי המרחק שבין השמש והארץ. מידת- 
הקרינה המגעת אל פני-האדמה בכל מקום ומקום היא תו¬ 
צאה של צירופי ההשפעות של עצמת־הקרינה, של נטיית 
פני-האדמה כלפי הקרניים ושל עובי שכבת־האטמוספירה 
הנהדרת ע״י הקרניים. כמות־הקרינה השנתית, שמקבל סמ״ר 
של שטח מאוזן באיזורים שונים, היא: הלסינקי (״ 60.2 ) — 
77,745 קאלוריות, בולון(פאריס, ״ 8 48 ) — 105,400 ק׳, דווס 
(שווייץ, ״ 465 1,600 מעל פני־הים) — 150,000 ק , , ירושלים 
(׳ 47 ״ 31 , 830 מ׳ מעל פני־הים) — 185,000 ק , , ג׳אקארטה 
(יאווה, ״ 6.2 ) — 145,900 ק/ מיאמי (פלורידה, ״ 25.7 ) — 




















587 


אקלים 


588 


טבלה 2 


טמפראטורה חדשית ממוצעת 

רוחב 

מקום 

בחודש החם ביותר 

בחודש הקר ביותר 

צפוני 

18 0 

8 0 

52 0 

ואלנסיה, אירלאנד 

18 0 

5 0 

51.5 0 

לונדון 

ס 20 

ס 0 

52.5 0 

ברלין . . . 

18 0 

-11 0 

ס 50 

מוסקווד. . 

18 0 

ס 50 ־ 

ס 07 

ורחויאנסק, סיביר 

המזרחית . 


תנאים יבשתיים, שבהם הלחות היחסית היא מועטת, אלא 
שהטמפראטורה גבוהה למדי. כדוגמה לכך בקיץ ישמשו שני 
מקומות באדץ־ישדאל, שאחד מהם מוחזק לח ואחד — יבש: 


לחות מוחלטת 

לחות יחסית 

טמפראטורה 


3 וזז/ 9 17.0 

70% 

-" . 

תל־אביב 

3 חז/ 9 21 

40% 

0 

ס 

יג* 

אילת 


יותר שמתרחקים מן הים, יותר פוחתת העננות בשטחי- 
מישור ויותר'גוברות ההתאדות וההתייבשות של אוצרות־ 
המים הגלויים. כמויות־המשקעים פוחתות והולכות במידה 
שהתנאים נעשים יבשתיים יותר, אלא שהשפעתם של הגורמים 
הטופוגראפיים על החלוקה של היסודות האקלימיים השונים 
היא גדולה מאוד. באיזורים יבשתיים הרוחות הן חלשות יותר 
משהן על פני־הים. השינויים היומיים והעונתיים של הלחץ 
הבארומטרי על פני היבשות הגדולות מביאים לידי התפת¬ 
חותם של מרכזי לחץ נמוך או גבוה — מרכזים קונורגנטיים 
או דיורגנטיים, שזרמי־האויר זורמים אליהם או מתוכם. שינויי 
הלחץ הבארומטרי בקיץ יוצרים על פני יבשת גדולה, כגון 
איראסיה, מרכז קונורגנטי עצום, שמושך אליו גופי־אויר מכל 
האוקיינוסים המקיפים אותו ; ע״י כך נוצרים המונסונים של 
הקיץ. לעומתם יוצרים תנאי הלחץ הגבוה מאוד, השולטים 
על פני אותו שטח בחורף, מרכזים דיורגנטיים, שמתוכם 
יוצאים זרמי־אויר כבירים אל הימים המקיפים את היבשת< 
מכאן מוצאו של מונסון־החורף היבש (מפות 4 , 5 ). 

תנאים מדבריים מוגדרים במיעוט גשמים ובטמפרא־ 
טורות גבוהות עם לחות ירודה מאוד; ההתחממות המרובה 
של פני־האדמה בשעות החום גורמת לחילופי זרמים אנכיים 
באויר. התנודה הגדולה של הטמפראטורה בין ערכי היום 
והלילה גורמת לפעמים לאבנים ולסלעים שיתבקעו, והרוח 
החזקה הנושבת במדבריות של איזורי־הפאסאט מלטשת את 
האבנים ומפוררת את הסלעים לאבק־חול. מיעוט העננות 
שבמדבריות מאפשר לקרני־השמש לחמם את הקרקע עד 
דרגות־חום גבוהות ביותר, ומחום הקרקע מוסק גם האדר. 

א׳־חוף. בין הטיפוסים של א׳ ימי ושל א׳ יבשתי יש 
דרגות־מעבר מרובות. כיווני־הרוח יכולים להפוך גם איזור־ 
חוף מובהק למדבר, אם זרמי־האויר באים מן היבשה שאוירה 
יבש, או אם הבדלי־הגובה בין היבשה ובין חוף־הים גדולים) 
ואילו באיזורי־חוף׳ שזרמי־האויר עוברים בהם משטח־המים 
אל היבשה, קיימים תנאים ימיים למחצה — גשמים יורדים 
והאדר לח רוב ימות־השנה והטמפראטורה אינה גבוהה. 
זרמי־ים קרים יכולים להפוך רצועות־חוף, גם ארוכות ביותר, 
למדבר גמור, כגון בחופי אמריקה הדרומית, הן במערב 
(צ׳ילה) והן במזרח (פאטאגוניה), או באפריקה ובאוסטרא־ 


ליה (במערבן ובמזרחן). זרמי־האויר הנושבים לאורך־החוף 
יכולים ליצור איזורים של ערפל כבד בלא שיווצרו משקעים 
מרובים על היבשה עצמה (כגון בקאליפורניה). 

א׳ מוגסוני. הבדלי־לחץ עונתיים על פני יבשות נרחבות, 
כגון אסיה הדרומית והמזרחית, יוצרים מערכות־רוח מיוח¬ 
דות. מרכז המינימום הבארומטרי הגדול של אסיה מושך 
אליו בקיץ זרמי־אדר מכל צד — מדרום וממזרח מן הים, ואף 
מצפון וממערב —, ועליית האויר מן הים אל היבשה גוררת 
משקעים מרובים. המונסון ההודי הוא דוגמה קלאסית לתנ¬ 
אים אלה \ אולם יש מונסון גם באפריקה, באמריקה הדרומית 
ובאוסטראליה. יש חוקרים, שקוראים בשם מונסון אף לחלו¬ 
קה העונתית של זרמי־האדר והמשקעים במזרח הים התיכון. 
אולם כאן בולט הבדל עונתי: באסיה המונסון הוא קיצי-לח, 
ואילו במזרח הים־התיכון הוא חרפי־יבש. ויש שמכנים בשם 
מונסון אף את החלוקה העונתית של הרוחות באירופה המער¬ 
בית, אלא שכינוי זה לא נשתרש. בארצות־המונסון המוב¬ 
הקות יורדים הגשמים העיקריים בקיץ, ואילו חדשי־החורף 
הם יבשים ובהירים. באיזורי־רוחב גבוהים יותר קיים מונסון 
במידה ניכרת דק באסיה המזרחית (סין וקוריאה). המונסון 
הקיצי עולה מן הים הצהוב והאוקיינוס השקט, ואילו מונסון- 
החורף יורד בעצמה מרובה מן היבשת אל הימים שמסביב. 

א׳ הרים ורמה. באדר יבש יורדת הטמפראטורה בדרך- 
כלל בשיעור של ״ 1 לכל התרוממות של 100 מ׳(ע״ע אטמו¬ 
ספירה). משום כך משמשים ההרים מחסום אקלימי וגורם 
אקלימי בעל חשיבות מרובה. בהרים הטמפראטורה היא 
נמוכה יותר, הלחץ הבארומטרי נמוך יותר (משום עמוד- 
האויר הקצר יותר), ומשום כך קטנה אף הלחות המאכסימא־ 
לית של אדר־ההרים מזו של אדר־העמק. לעומת זה השפעתן 
של קרני־השמש היא חזקה יותר וכמדות־המשקעים גדולות 
יותר בהרים משהן בשפלה. במזג־אדר של אינורסיה (ע״ע) 
גבוהות הטמפראטורות במרומי ההרים ונמוכות לרגליהם 
ובעמקים. בלילות־חורף קרים ובהירים, וכן בלילות־קיץ, 
מצויה האינורסיה בעמקים, ובעקבותיה מופיעים שם ערפלי- 
בוקר כבדים. בעמקים התנודות היומיות של הטמפראטורה הן 
גדולות, ואילו בהרים קיים הפרש קטן בלבד בין ערכי־המאכ־ 
סימום ביום וערכי־המינימום בלילה. למשל, ב״דולינות" 
שבהרי־הקארסט שביוגוסלאוויה בחדשים הקרים נמוכות 
טמפראטוח׳ת־הלילה ברמות, ואילו בשעות־היום עלולה הטנד 
פראטורה להיות גבוהה מחמת התחממות הקרקע המישורית 
ע״י קרני־השמש החזקות. מפני נמיכותה של הטמפראטורה 
בראשי־הרים יכול השלג לעמוד בהם זמן מרובה אפילו באיזור 
של קו המשווה, למרות מה שהקרינה היא כאן חזקה ביותר. 

בהרים לחות־האדר, לא רק המוחלטת אלא אף היחסית, 

היא בדרך־כלל נמוכה. במדרונים יש להבדיל בין המדרון 
שבו עולים זרמי־האויר — שהוא עפ״ר מעונן וחמים —, ובין 
המדרון שבו יורדים זרמי־האויר — שהוא נקי מעננים וקריר 
יותר. דבר זה ניכר אף באיזורים סובטרופיים. למשל, המדרון 
המערבי של הלבנון הוא מעונן בחורף ובקיץ, והמדרון המזרחי 
נהנה משמים בהירים ומאויר קריר וצח ברוב חדשי־השנה. 

יותר שעולים בהרים, יותר מתרבים המשקעים. אולם כלל 
זה נכון רק עד גובה ממדים, שדרגתו המתייקת עדיין היא 
שנויה במחלוקת בין החוקרים ן באיזורים הקרים נמוך גובה 
זה הרבה יותר מבחמים. מציאותה של כסות־שלג על גבי הר 
גם בחדשי־הקיץ תלויה בזקיפותו של ההר, ולא במידת- 





585 


אקלים 


586 


143,000 ק׳, סאן־חואן (פוארטו־דיקו, ״ 18.5 ) — 190,000 ק/ 

אקלים פיסיקאלי. חלוקת הקרינה על פני כדור־ 
הארץ מסברת הרבה פרטים בחלוקת הטמפראטורה שעל 
פני־האדמה, כגון הפחתת הטמפראטורה מן המשווה כלפי 
הקטבים, המאכסימום הכפול של הטמפראטורה בקרבת ה 9 ש־ 
ווה, החרפת הניגודים העונתיים עם ההתקרבות אל הקטבים. 
אולם א׳ תקין בחלוקתו לפי איזורי־הרוחב בין המשווה 
והקטבים אינו יכול להתהוות אלא על־פני שטח, שהתנאים 
בו הם הומוגניים — לכל הפחות באיזורי־רוחב שווים. החלו¬ 
קה השונה של יבשה וים, ההבדלים בגובה־הקרקע, השפעת 
זרמי־האויד וזרמי־הים, העננות השונה, וכדומה, גורמים 
להבדלים מקומיים גדולים. גבולות האיזודים האקלימיים 
אינם מתאימים לקווי-הרוחב, אלא משתקפים בהם התנאים 
שעל־פני האדמה. בהתאם למציאות הפיסיקאלית מבחינים 
בין איזורים, שאקלימם הוא ימי או יבשתי, הדדי או מדברי, 
טרופי או ארקטי. 

חלוקת כדוד־האדץ לאיזורים אקלימיים. חלוקתו 
של כדוד־האדץ לחמישה איזורים כבר מקובלת היא מימי- 
קדם: האיזוד החם, שני איזורים ממוזגים ושנים קרים. 
האיזוד החם נמצא משני עבריו של המשווה, וגבולותיו בצפון 
ובדרום הם שני חוגי הטרופיקנים (קדהגדי וקרהסרטן). 
האיזורים הממוזגים משתרעים משני קווי־המהפך כלפי הקט¬ 
בים עד לחוגים הארקטי והאנטארקטי, ושני האיזודים הקרים 
מקיפים בצורת כיפות את שני הקטבים. האיזור החם מצויין 
בקרינה גדולה של השמש במשך כל השנה ובמיעוט תנודות־ 
הטמפראטורה בין העונות. מעבד לקווי־המהפד קיימים הב¬ 
דלים ניכרים בין העונות. באיזורים הקטביים גדולות ביותר 
התנודות בקרינת־השמש בין הקיץ והחורף; הקיץ קצר וקר, 
עד שאין החום מספיק לם־גי־גידולים מסויימים, וביחוד לא 
לעצים וליערות. באיזודים הממוזגים רווחים תנאים בינונים 
מבחינת הקרינה והשינויים החלים בה במשך השנה; הם 
משתנים בהדרגה מתנאי החום הטרופי עד לתנאי הקוד 
הקטבי. 

לתיאור פשוט ראשון של חלוקת הטמפראטורות על־פני 
כדוד־הארץ משמשת מפת האיזותרמות (ע״ע), העשויה 
דשת של קווים, שמחברים נקודות בעלות טמפראטורות שוות 
(מפות 1 , 2 ). יש איזותדמות שנתיות, שהן מוגדרות על־פי 
הטמפראטודות הממוצעות של המקומות השונים׳ ויש איזו- 
תדמות עונתיות, חדשיות, וכיו״ב. אולם אין התאמה קבועה 
בין מערכת־האיזותרמות שבמפת־הא׳ ובין מערכת קווי־הדוחב 
של המיון האסטרונומי של איזורי כדור־הארץ. בדחבים הגבו¬ 
הים ההתאמה בין קווי־החלוקה של איזודי־הטמפראטורות 
ובין קווי־האורך הגאוגדאפי היא מדובה יותר משהיא בין 
קווי־החלוקה הנזכרים ובין קווי־הרוחב. לפיכך ה־סכם לציין 
את גבולות האיזורים האקלימיים לא לפי הקואודדינאטות 
הגאוגדאפיות אלא לפי קווי־הטמפדאטורה. 

כגבולות שבין האיזור החם ובין האיזודים הממ-זגים 
שמצפונו ומדדומו נקבעו האיזותרמות השנתיות של ״ 20 , 
שהן גם הגבולות (כלפי הקטבים) לרוחות־הפאסאטים וכן 
הגבולות של גידול־הדקל. 

כגבולות של האיזורים הממוזגים כלפי הקטבים נקבעו 
האיזותדמות של ״ 10 לחודש החם ביותר, שהן הגבולות 
לגידול של תבואות ויערות. 

בחצי־הכדוד הצפוני עובדת האיזותדמה השנתית של.״ 20 


דרך קאליפורניה, פלורידה, קצהו הדרומי של הים־התיכון, 
עיראק הדרומית׳ סין הדרומית. בחצי־הכדור הדרומי עוברת 
איזותרמה זו מצפון־צ׳ילה דרך בואנום־אירם אל אפריקה 
הדרומית ואוסטראליה הדרומית. הרצועה החמה שבין שני 
הקווים הללו מתרחבת על פני היבשות. החלוקה הבלתי- 
סימטרית של היבשה והים משני עברי המשווה גורמת להת¬ 
פשטותו של האיזור החם לצפון יותר מלדרום. 

שתי הכיפות הקטביות הקרות אף הן אינן סימטריות. 
במקדם שמצויה בקרבת הקוטב יבשת רחבה קיימת טמפדא־ 
טורה של ״ 10 בקיץ באיזורים קרובים יותר לקוטב משהיא 
בסביבות הקוטב שבהן מצוי ים. לפיכך הכיפה הקטבית הדרו¬ 
מית, שגבולה עובר בערך בקדהרוחב ״ 50 , גדולה מן הצפונית. 

א׳ י מ י ו י ב ש ת י. במקומות הסמוכים לחוף־הים הקיץ 
קריר יותר והחורף חם יותר מבשטחים יבשתיים נרחבים 
שבאותם הרחבים הגאוגדאפיים. הים אוגד את חום־השמש 
בקיץ ושומר עליו זמן מרובה׳ ושטחי־הים הגדולים מסיקים 
את החופים גם בתקופה הקדה. הוא הדין במחזור היומי: 
הים אוגר בשעות־היום את עצמת קרני־השמש, וחומו מסיק 
את איזורי־החוף במשך הלילה ואינו מניח להם להתקרר 
במידה שמתקדרים מקדמות מרוחקים מן הים. לעומת זה אין 
איזורי־החוף מתחממים במידה יתדה בשעוודהיום, כשרוח 
קרירה מן הים נושבת אליהם. שונה מזה לגמרו הוא המצב 
באיזורים שתנאיהם יבשתיים, ולפיכך גם טמפראטודות־הקיץ 
וגם טמפראטורות־החורף מגיעות בהם לערכים קיצונים יותר. 
במידה שהמקום מרוחק יותד מן הים, בה במידה גדלה והולכת 
התנודה היומית והשנתית של הטמשראטדרה (ציור 2 ). יולי 

ס" 


ציור 2 

טתלד הטטפראטורות החדשיות 
הממוצעות ב 12 חרשי־השנח 
א 1 י אולקטינס<ז,סיביד הטזדחית, 
ס 00 (צפו!) 

א ג . לרויק, איי־שטמד, 
ס 00 (צפו!) 

ב 1 י יאקובאבאד, הודו הצפונית, 
״ 29 (צפו!) 

ב,, סאדירה, באועיינוס האט¬ 
לאנטי, ״ 32 (צפו!) 


וו 1 ) 1 ו*צ*ווווווואעוווו 1 "־ ־ 

הדא כרגיל החדדש החם ביורד ויאנואד החודש הקר ביותר 
בחצי־הנדוד הצפוני, וההפך מזה הוא בחצי־הכדור הדרומי. 
לניגודים הגדולים העונתיים שעל פני היבשת גורמת גם 
מידת־הלחות הנמוכה במקומות דחוקים מחוף־הים, מאחד 
שלחות־האויד פועלת כבלם לתנודות־הטמפראטורה. כללו 
של דבר: הניגודים היומיים והעונתיים של כל היסודות 
האקלימיים גדולים במרחבים יבשתיים משהם בקרבת הים. 
מקומות שונים, שהם באותו קו־דוחב גאוגדאפי, נבדלים זה 
מזה מאוד בערכי הטמפראטורות הקיציות וההרפיות שלהם 
בהתאם למרחקיהם מן הים. דבר זה מודגם להלן בחמש 
עדים, שההבדל בין דחביהן הגאוגדאפיים אינו מרובה ביותר 
(טבלה 2 ). 

הלחות המוחלטת במקומות קרובים לים, שהטמפדאטודה 
נמוכה בהם, יכולה להיות נמוכה יותר מבמקומות בעלי 





587 


אקלים 


588 


טבלה 2 


טמפראטורה הרשית ממוצעת 

רוחב 

מקום 

בחודש החם ביותר 

בחודש הקר ביותר 

צפוני 

18 0 

8 0 

52 0 

ואלנסיה, אידלאנר 

18 0 

5 0 

51.5" 

לוניון . . . 

ס 20 

ס 0 

״ 52.5 

נרלק . . . 

18 0 

-11 0 

ס 50 

מוסקווה . 

18" 

ס 50 - 

ס 07 

ורחויאנסק, סיביר 

המזרחית . 


תנאים יבשתיים, שבהם הלחות היחסית היא מועטת, אלא 
שהטמפדאטודה גבוהה למדי. כדוגמה לכך בקיץ ישמשו שני 
מקומות באדץ־ישדאל, שאחד מהם מוחזק לח ואחד — יבש: 


לחות מוחלטת 

לחות יחסית 

טמפראטורה 


3 י״/ 9 7.0 נ 

70% 

28" . 

תל־אניב . 

^ 1 זז/ 0 21 

40% 

ס 40 

אילת . 


יותר שמתרחקים מן הים, יותר פוחתת העננות בשטחי־ 
מישור ויותר גוברות ההתאדות וההתייבשות של אוצרות־ 
המים הגלויים. כמויות־המשקעים פוחתות והולכות במידה 
שהתנאים נעשים יבשתיים יותר, אלא שהשפעתם של הגורמים 
הטופוגראפיים על החלוקה של היסודות האקלימיים השונים 
היא גדולה מאוד. באיזודים יבשתיים הרוחות הן חלשות יותר 
משהן על פני־הים. השינויים היומיים והעונתיים של הלחץ 
הבארומטרי על פני היבשות הגדולות מביאים לידי התפת¬ 
חותם של מרכזי לחץ נמוך או גבוה — מרכזים קונורגנטיים 
או דיורגנטיים, שזדמי־האויר זורמים אליהם או מתוכם. שינויי 
הלחץ הבארומטרי בקיץ יוצרים על פני יבשת גדולה, כגון 
איראסיה, מרכז קתורגנטי עצום, שמושך אליו גופי־אויד מכל 
האוקיינוסים המקיפים אותו! ע״י כך נוצרים המונסונים של 
הקיץ. לעומתם יוצרים תנאי הלחץ הגבוה מאוד, השולטים 
על פני אותו שטח בחורף, מרכזים דיורגנטיים, שמתוכם 
יוצאים זרמי־אויר כבירים אל הימים המקיפים את היבשת; 
מכאן מוצאו של מונסון־החורף היבש (מפות 4 , 5 ). 

תנאים מדבריים מוגדרים במיעוט גשמים ובטמפרא־ 
טורות גבוהות עם לחות ירודה מאוד; ההתחממות המדובר. 
של פני־האדמה בשעות החום גורמת לחילופי זרמים אנכיים 
באויר. התנודה הגדולה של הטמפראטורה בין ערכי היום 
והלילה גורמת לפעמים לאבנים ולסלעים שיתבקעו, והרוח 
החזקה הנושבת במדבריות של איזורי־הפאסאט מלטשת את 
האבנים ומפוררת את הסלעים לאבק־חול. מיעוט העננות 
שבמדבריות מאפשר לקרני־השמש לחמם את הקרקע עד 
דרגות־חום גבוהות ביותר, ומחום הקרקע מוסק גם ד,אויר. 

א׳ ־ ח ו ף. בין הטיפוסים של א׳ ימי ושל א׳ יבשתי יש 
דרגות־סעבר מרובות. כיווני־הרוח יכולים להפוך גם אחור־ 
חוף מובהק למדבר, אם זרמי־האויר באים מן היבשה שאוירה 
יבש, או אם הבדלי־הגובה בין היבשה ובין חוף־הים גדולים; 
ואילו באיזורי־חוף׳ שזרמי־האויר עוברים בהם משטח־המים 
אל היבשה, קיימים תנאים ימיים למחצה — גשמים יורדים 
והאויר לח רוב ימות־השנה והטמפראטורה אינה גבוהה. 
זרמי־ים קדים יכולים להפוך רצועות־חוף, גם ארוכות ביותר, 
למדבר גמור, כגון בחופי אמריקה הדרומית, הן במערב 
(צ׳ילה) והן במזרח (פאטאגוניה), או באפריקה ובאוסטרא־ 


ליה (במערבן ובמזרחן). זרמי־האויר הנושבים לאורך־החוף 
יכולים ליצור איזורים של ערפל כבד בלא שיווצרו משקעים 
מרובים על היבשה עצמה (כגון בקאליפורניה). 

א׳ מונסוני. הבדלי־לחץ עונתיים על פני יבשות נרחבות, 
כגון אסיה הדרומית והמזרחית, יוצרים מערכות־דוח מיוח¬ 
דות. מרכז המינימום הבארומטדי הגדול של אסיה מושך 
אליו בקיץ זרמי-אויר מכל צד — מדרום וממזרח מן הים, ואף 
מצפון וממערב —, ועליית האויר מן הים אל היבשה גוררת 
משקעים מרובים. המונסון ההודי הוא דוגמה קלאסית לתנ¬ 
אים אלה; אולם יש מונסון גם באפריקה, באמריקה הדרומית 
ובאוסטראליה. יש חוקרים, שקוראים בשם מונסון אף לחלו¬ 
קה העונתית של זרמי־האויר והמשקעים במזרח הים התיכון. 
אולם כאן בולט הבדל עונתי: באסיה המונסון הוא קיצי־לח, 
ואילו במזרח הים־התיכון הוא חרפי־יבש. ויש שמכנים בשם 
מונסון אף את החלוקה העונתית של הרוחות באירופה המער¬ 
בית׳ אלא שכינוי זה לא נשתרש. בארצות־המונסון המוב¬ 
הקות יורדים הגשמים העיקריים בקיץ, ואילו הדשי־ההורף 
הם יבשים ובהירים. באיזורי־דוחב גבוהים יותר קיים מונסון 
במידה ניכרת רק באסיה המזרחית (סין וקוריאה). המונסון 
הקיצי עולה מן הים הצהוב והאוקיינוס השקט, ואילו מונסון• 
החורף יורד בעצמה מדובה מן היבשת אל הימים שמסביב. 

א׳ הרים ורמה. באויר יבש יורדת הטמפראטורה בדדך־ 

כלל בשיעור של ״ 1 לכל התרוממות של 100 מ׳(ע״ע אטמו¬ 
ספירה). משום כך משמשים ההרים מחסום אקלימי וגודם 
אקלימי בעל חשיבות מרובה. בהדים הטמפראטודה היא 
נמוכה יותר, הלחץ הבארומטרי נמוך יותר (משום עמוד- 
האדר הקצר יותר), ומשום כך קטנה אף הלהות המאכסימא־ 
לית של אויר־ההרים מזו של אויר־העמק. לעומת זה השפעתן 
של קרני־השמש היא חזקה יותר וכמויות־המשקעים גדולות 
יותר בהרים משהן בשפלה. במזג־אויד של אינורסיה (ע״ע) 
גבוהות הטמפראטורות במרומי ההרים ונמוכות לרגליהם 
ובעמקים. בלילות־הורף קרים ובהירים, וכן בלילות-קיץ, 
מצויה האינורסיה בעמקים, ובעקבותיה מופיעים שם ערפלי־ 
בוקר כבדים. בעמקים התנודות היומיות של הטמפראטורה הן 
גדולות, ואילו בהרים קיים הפרש קטן בלבד בין ערכי־המאב־ 
סימום ביום וערכי־המינימום בלילה. למשל, ב״דולינות" 
שבהרי־הקאו־סט שביוגוסלאוויה בחדשים הקרים נמוכות 
טמפראטורות־הלילה ברמות, ואילו בשעות־היום עלולה הטפד 
פראטורה להיות גבוהה מחמת התחממות הקרקע המישורית 
ע״י קרני־השמש החזקות. מפני נמיכותה של הטמפראטורה 
בראשי־הרים יכול השלג לעמוד בהם זמן מרובה אפילו באיזור 
של קו המשווה, למרות מה שהקרינה היא כאן חזקה ביותר. 

בהרים לחות־האויר, לא רק המוחלטת אלא אף היחסית, 

היא בדרך־כלל נמוכה. במדרונים יש להבדיל בין המדרון 
שבו עולים זרמי־האויר — שהוא עפ״ר מעונן וחמים —׳ ובין 
המדרון שבו יורדים זרמי־האויר — שהוא נקי מעננים וקריר 
יותר. דבר זה ניכר אף באיזורים סובטרופיים. למשל, המדרון 
המערבי של הלבנון הוא מעונן בחורף ובקיץ, והמדרון המזרחי 
נהנה משמים בהירים ומאויר קריר וצח ברוב חדשי־השנה. 

יותר שעולים בהרים, יותר מתרבים המשקעים. אולם כלל 
זה נכון רק עד גובה מסויים, שדרגתו המדוייקת עדיין היא 
שנויה במחלוקת בין החוקרים; באיזורים הקרים נמוך גובה 
זה הרבה יותר מבחמים. מציאותה של כסות־שלג על גבי הר 
גם בחדשי־הקיץ תלויה בזקיפותו של ההר, ולא במידת- 





589 


אקלים 


590 


המשקעים הוזרפית ואף לא בטמפראטורה. בדרד־כלל מרובים 
המשקעים במדרון־ה״מעלה" יותר מבמדרון־ה״מורד"׳ והם 
הולכים ופוחתים עם גידול ההפרש בגובה בין ראש־ההר ובין 
תחתיתו. עצמת־הרוחות גדולה בהרים יותר מבשפלה או 
בעמקים. 

הרצועה המשוונית. הגורם הראשי בתופעות־הא׳ 
ברצועה המשוונית הוא נדידת־השמש צפונה ודרומה למשווה. 
לא רק הטמפראטורות משתנות לפי שינויי גובה־השמש מעל 
לאופק בצהריים אלא אף מידות־הגשמים. פעמיים בשנה 
עומדת השמש בזניט (באקוינוכסים) ופעמיים היא מתרחקת 
ממנו ביותר (בסיולסטיצים). באיים מוקפים שטחי־ים גדולים 
אין כל תנודה ניכרת בטמפראטורה במשך השנה, ואילו 
בתחנות־חוף ההבדל השנתי ניכר. הוא מגיע לשיאו פעמיים 
בשנה, בעונת שוויון היום והלילה. בתקופת הסולסטיצים 
יורדת הטמפראטורה (אין באיזור המשווני משמעות להבחנה 
בין קיץ וחורף). תופעות משווניות אלו ניכרות עד למרחק 
של 10 או 12 מעלות משני עברי המשווה. עונת־גשמים כפולה 
קיימת באפריקה המרכזית ובכמה חלקים של דרום־אמריקה ז 
מאכסימום־הגשמים חל באפריל ובנובמבר, והמאכסימום של 
אפריל הוא עיקר. גם בחלקי־השנה השחונים אין העדר גמור 
של משקעים, אלא הפחתה בלבד. טיפוס זה של חלוקת־ד,גש¬ 
מים עם שני שיאים בשנה נקרא "משווני". גורמים מקומיים 
עלולים להשפיע על התנאים המשתנים ולשנות את התמונה, 
כפי שקורה בארצות המונסון של הודו ואוסטראליה, וכן גם 
בדרום־אמריקה. משום כך אין רצועה משתנית רצופה מסביב 
לכל כדור־הארץ. 

מעבר לקתי־הרוחב ״ 12 — 10 משתלבות שתי עונות־הגש־ 

מים לאחת, אע״פ ששני השיאים הנפרדים של השמש בזניט 
עדיין הם בולטים כאן למדי. העונה הגשומה היא בעיקרה 
בקיץ. טיפוס אקלימי זה מצוי בכל אחד משני חצאי־הכדור 
במקומות שרוחות־הפאסאט (ר׳ להלן) משתלטות בתקופת 
הנדידה של האיזור הגשום. דוגמות לכך משמשות סאן־פאולו 
בדרום ומכסיקו (העיר) בצפון. 

טיפוס טרופי זה של גשמים אינו מצטמצם בגבולות הגשם 
המשווני. בקרבת הטרופיקנים מתקצרת עונת־הגשמים לאר¬ 
בעה חדשים, ואף לפחות מזה, בקיץ, ואיזורי־השפלות מת¬ 
ייבשים בהפסקה החרפית היבשה והארוכה. למשל, בסודאן 
מתחלת עונת־הפריחה עם תזוזת איזור־המשתה (מחמת 
נדידת־השמש) צפונה (מאי־אוגוסט), ועם נשיבת הפאסאט 
(דצמבר־מאי) האדמה נעשית צחיחה. גם בליאנוס שבונזו־ 
אלה חלה עונת־היובש בחורף הצפוני, בתקופת רוחות־הפא־ 
סאט, והגשמים יורדים במאי-אוקטובר. בקאמפוס של בראזיל, 
מדרום למשווה, יורדים הגשמים באוקטובר־אפריל, ושאר 
חדשי־השנה הם יבשים. גאות־הנילום אף היא תוצאה מגשמי־ 
הקיץ של הרי־חבש, בהתאם לנדידת השמש מעבד למשווה. 

הטיפוס הטרופי של הטמפראטורה, עם מאכסימום אחד 
ומינימום אחד בשנה, מצוי במצרים העליונה, באוסטראליה 
המרכזית, בנאגפור שבהודו ובסט. הלנה. הגשמים גוררים 
שינויים בזמני המאכסימום והמינימום השנתיים. 

רצועת רוחות־הפאסאט משמשת דוגמה מאלפת 
לתלותו של הא׳ שבשכבת־האויר הסמוכה לפני־הארץ בתהלי¬ 
כים שלש־ממדיים שבשכבות־האויד עד גובה מרובה. מסיבות 
הנובעות מן הדינאמיקה של ד,אויר (ע״ע, וע״ע אטמוספירה) 
מתהווים בשני חצאי כדור־הארץ, בצד של איזורי החזיתות 


הקטביות הפונה לעבר המשווה, תאים נרחבים של לחץ־אויר 
גבוה (אנטיציקלונים, ע״ע). בתאים אלה יורד האויר מן 
השכבות העליונות לתחתונות, ומפני סיבוב־הארץ הוא נוטה 
מערבה. הרוחות הזורמות לעבר המשווה נקראות פאסאטים. 
הפאסאט הצפוני מנשב מצפון־מזרח, הדרומי — מדרום־מזרח. 
בחצי־הכדור שבו שולט קיץ הפאסאט הוא חם ויבש < בחצי- 
הכדור שבו שולט חורף הוא קר ויבש. כשהפאסאט החרפי 
עובר באיזור המשווני הוא מתחמם וקולט לחות. בחזית 
פגישתו בפאסאט הקיצי של חצי־הכדור השני מתהווים גש¬ 
מים מלווים רעמים וברקים. האויר הקר והכבד, שחדר מחצי־ 
הכדור החרפי, תופס את מקומן של השכבות התחתונות וגורם 
להתרוממות האויר החם והקל יותד של הפאסאט הקיצי, 
וכתוצאה מזה — לתופעות של אי־יציבות בגושי־אויר גדו¬ 
לים. חזית־ד,פגישה של הפאסאטים (החרפי והקיצי) של שני 
חצאי־הכדור נקראת "איזור ההתכנסות הבינטרופי". באיזור 
זה יורדים "גשמי־זניט" בעונה, שבה קרובה השמש לרום־ 
השמים בכל יום בצהריים. האויר, שעלה לשכבות העליונות, 
זורם לעבר הקטבים עם נטיה לצד מזרח מחמת סיבוב 
הארץ — בחצי־הכדור הצפוני מדרום־מערב, ובדרומי מצפון- 
מערב. רוחות אלו נקראות לפעמים אנטי-פאסאטים. מתאי 
הלחץ הגבוה שבאיזור הסובטרופי מתפשטות הרוחות, והאויר 
היבש יורד לשכבות התחתונות ומתפזר בשכבה הסמוכה 
לקרקע וגורם לחוסר של עננות וגשמים. כך נסגרת הטבעת 
של תחזורת־האויר, המעצבת את דמות הא׳ בשטחים שבהם 
אין חלוקת הים והיבשה או מציאותן של שלשלות־הרים 
מטשטשות את התמונה. 

באיזורי־הפאסאט, בגובה של פני־הים, מזג־האויר הוא 
יציב ויפה, והגשמים הם כאן קלים או אינם מצויים כלל. 
שינויי־הטמפראטורה הם קבועים מאוד במשך היום ובמשך 
השנה. השטחים הנמוכים שמשני עבריהם של איזורי הגש¬ 
מים המשוונים הם שטחי־המדבר הגדולים של כדור־הארץ. 
בחופים המערביים של אוסטראליה, וכן באפריקה ובאמריקה, 
מגיעים שטחי-מדבר אלה עד ז&פת־הים ממש, במקום שהרוח 
נושבת מן היבשה. 

תנודות־הטמפדאטודה בשטחים יבשתיים של איזור־הפא־ 
סאט גדולות הרבה משהן בקרבת הים. במשך היום עולה 
הטמפדאטורה במדבר עד ליותר מ״ 45 , ואילו בלילות השק¬ 
טים היא יורדת מאוד("ביום אכלני חורב וקרח בלילה", בר׳ 
לא, מ). גם ההבדל בין ערכי־הקיץ של הטמפראטורה וערכי- 
החורף שלה הוא גדול מאוד. אולם רוח־הפאסאט, הפועלת 
כגורם מייבש על פני האוקיינוס ועל פני שטחים נמוכים, 
יכולה לגרום להורדת גשמים חזקים מאוד באיזורי־הר שבהם 
היא עולה׳ למשל באיי־האוואי, בכמה מאיי הודו המערבית, 
בפיליפינים, בבורנאו, סלבס, צילון, מאדאגאסקאר, טנריפה, 
ועוד. בחופים המזרחיים של גוואיאנה שבאמריקה הדרומית, 
דדום־מזרח בראזיל, דרום־מזרחה של אפריקה ומזרח־אוסט- 
ראליה הגשמים הם מרובים, ואילו פנים־הארץ הוא מדבר 
גמור. שלשלת־האנדים גורמת אף היא לגשמים בפנים־היבשת 
מתוך שזרמי־האויר עולים במדרונות המזרחיים שלה, ואילו 
ממערב להרים אלה, לאורך האוקיינוס השקט, מקו המשווה 
עד ״ 30 רוחב דרומי, משתרע מדבר מן היבשים שבעולם. 
זרמי־הים הקרים והמלווים רוחות דרומיות, שמנשבות לאורך- 
החוף, הם כאן גורמים מייבשים נוספים.. האיזורים הגשומים 
באיזור־הפאסאט מהווים טיפוס אקלימי מיוחד ברצועה זו, 



591 


אקלים 


592 


המאכסימום שלהם הוא בדרך־כלל בחורף, כשהרוח מגעת 
לשיא עצמתה* באיזורים שבהם נושבת הרוח כל השנה 
ברציפות לקראת ההרים או לקראת חוף זקוף, כמו בח 1 ף 
האטלאנטי של אמריקה המרכזית, אין עונה יבשה מצדה 
כלל, ואיזורים אלה נכללים בין האיזורים הגשומים ביותר 
של כדור־הארץ. 

רצועות* ה מונסון. בטיפוס אקלימי מונסוני פשוט, 

כפי שהוא מצוי, למשל, בפורט־דארווין שבאוסטראליה, הגשם 
הולך אחר השמש. הגשם חזק בעיקר במקומות, שהאדר 
החם והלח, הזורם מן הים אל היבשה, אנוס לטפס בהם על 
הרים גבוהים. מכאן המשקעים העצומים באסאם שבהודו 
(צ׳ךפנג׳י מקבלת 12 מ׳ של גשם בשנה רגילה ו 16 מ׳ בשנה 
גשומה ביותר, וכל זה תור 5 חדשי־קיץ בלבד). כל החוף 
הזקוף של הודו ובורמה מקבל גשמים מרובים. לעומת זה, 
ב״צל-הגשם"(בגאת המערבי ובדקאן) הגשמים מועטים והבע¬ 
רות תכופות, פרט לשנים שבהן המונסון הוא מפותח מאוד. 
בהודו המונסון הוא רוח מערבית־דרומית, ובחוף המזרחי של 
אסיה הוא רוח דרומיודמזרחית. ברצועת המונסון נכללים: 
האוקיינוס ההודי, הים הערבי, מפרץ־בנגאל והאיזורים היבש¬ 
תיים שמסביב לו, החוף הפאציפי של סין, הים הצהוב של 
סין ויאפאן, האיים מבורנאו עד סאחאלין בצפון והמאריאנים 
במזרח. המונסון של אוסטראליה מגיע עד גווינאה החדשה 

ע 

ואיי-סונדד- ובתחומו נכללים מערב־אוסטראליה והאוקיינוס 
ההודי עד ' 10 רוחב דרומי. הגשם מגיע עם רוח צפונית* 
מערבית, בין נובמבר ואפריל. באיזורים שבין הטרופיקנים 
החופים המזרחיים הם בדרך כלל הגשומים ביותר, פרט 
לחופים המערביים של הודו, שגם הם גשומים מאוד, ועוד 
מקומות מועטים יוצאים מן הכלל. במפרץ־גווינאה קיימת 
עונת-גשמים מונסונית קצרה בקיץ. החוף האטלאנטי של 
קאמרון גשום ביותר (כ 10 מ׳ משקעים לשנה)* באיים המא־ 
לאיים, שבהם מתחלפות רוחות־המונסון עם דוחוודפאסאט, 
התמונה האקלימית היא מסובכת מאוד. 

איזודים סובטרופיים. האיזודים הסובטדופיים 
נחשבים כחלק מאיזורי הא׳ החם־ממוזג שבשני חצאי־כדור- 
הארץ. רחבם שונה בעונות־השנה השונות: בעונה היבשה 
מתפשט האיזור הסובטרופי כדי' 10 יותר בכיוון אל הקוטב, 
ואילו בעונה הלחה והקרה מצטמצם האיזור הסובטרופי בכיוון 
אל המשווה. 

האיזורים הסובטרופיים הם גשומים בעונה הקרה ויבשים 
מאוד בעונה החמה. א׳ הים־התיכון שייך לא" הסובטרופיים. 
נדידת הלחץ הגבוה בחורף בכיוון אל המשווה מעתקת בכיוון 
זה גם את מערכת־הרוחות ואת הגשמים, המובאים על־ידי 
המערבלים הבלתי-קבועים של מרכזי־המינימום הבארומט־ 
דיים. בין מערבל למערבל מזג־האויר הוא נאה כמויות־ 
המשקעים באיזוד זה משתנות ממקום למקום, הכל לפי תנאי 
המקום, כלומר לפי גבהו וריחוקו מן הים. בצרקויצה (בספ־ 
רץ־קאטארו שביוגוסלאוויה) יורדים יותר מ 4 'מ׳ של גשם 
בשנה, ואילו בחופי הים־התיכון הדרומיים — 100 — 200 מ״מ 
בלבד. בלבנון יורדים 1% מ׳ ואילו בעברו המזרחי, וממש 
לרגליו, רק 200 מ״ם. 

בקיץ, כשהפאסאטים נודדים יותד בכיוון אל הקוטב וזר¬ 
מים יוצאים ממזדח לאנטיציקלונים האוקייניים, שולט אויר 
צח, רך, עם רוחות, שנושבות אל קווי־המהפך. רצועות סוב־ 
טרופיות בעלות חורף גשום וקיץ יבש מצויות בעיקר בחופי 


המערב של היבשות ובאיים הסמוכים לחופים אלה ברוחב של 
' 40 — 28 . הרצועה הסובטרופית רחבה יותר בעולם הישן, 
ובו היא גם מתפשטת יותר לפנים היבשות. בחצי-הכדור 
המזרחי מצפון לקו־המהפן* היא כוללת שטחים של צפוך 
אפריקה, דרום־אירופה ואסיה הקדמית: הבאלקאן הדרומי, 
סוריה, פרם, ארם־נהריים וערב. בחצי־הכדור המערבי ניכרת 
הרצועה הסובטרופית היטב בחופים המערביים של שתי האכד 
ריקות, בקאליפורניה ובצפון־צ׳ילה, ממערב לחוף ההררי. 
בדרום־אפריקה, שבה שולט מרכז הלחץ הגבוה של האוקיינוס 
האטלאנטי הדרומי והאוקיינוס ההודי הדרומי, יורדים גשמי* 
חורף בחוף המערבי־דרומי, ואילו החוף המזרחי מקבל גשמי* 
קיץ מן הפאסאט הדרומי־מזרחי. גם בדרום־אוסטראליה דומים 
התנאים לאלה שבאפריקה הדרומית. בקיץ יורדים גשמים 
מחמת הפאסאט בחוף המזרחי והם הולכים ופוחתים כלפי 
פנים־היבשת. רוחות־המערב מביאות גשמי־חורף בעיקר בחוף 
הדרומי־מערבי. כאן שולט א׳ סובטרופי מחמת הלחץ הטרופי 
הגבוה על פני הימים, אך בפנים־היבשות הרחק מן החוף 
המערבי(פרט לים־התיכון) או בחוף המזרחי הוא בדרך כלל 
פוחת והולך. בחופים מזרחיים, כגון באסיה המזרחית ובפלו- 
רירה, יורדים גשמי־קיץ מחמת המונסון הקיצי. 

גשמי־חורף אפיינים לחופים ולאיים* בריחוק מן החוף 
בולטים יותר גשמי-סתיו וגשמי-אביב. החלוקה החריפה של 
עונוודהגשם ועונות־היובש מפותחת בעיקר בצד המשווני 
של הרצועות הסובטרופיות. ברוחב גז־וגראפי גבוה יותר 
מתחלקים הגשמים במידה שווה יותר בכל תקופות־השנה, 
עד שעיקרם נעשה גשמי־קיץ. בחופי האוקיינוס השקט 
שבשתי האמריקות פוחתים אורך תקופת־הגשמים וכמות־ 
הגשמים מן הקטבים לכיוון המשווה, למשל מאלאסקה וסדי- 
נת־וואשינגטון לקאליפורניה התחתית. בקצה הדרומי של 
צ׳ילה, מקו־הרוחב ' 38 דרומה, מורידות רוחות־המערב גש¬ 
מים מרובים כל השנה, עם מאכסימום חרפי, ואילו צ׳ילה 
הצפונית יבשה כל השנה * בין שתי רצועות אלו קיים איזור- 
מעבד של גשמי־חירף וקיץ יבש. צפון־הודו מצטיין בצירוף 
של גשמי־קיץ מונסוניים עם גשמי־ח־רף, מחמת מערבלים 
קלים שהם דומים למערכת הסובטרופית של מזרח הים* 
התיכון. משום קירבתם של האיזורים הסובטרופיים לגבול 
של איזורי האקלים הממוזג אין תנאי־הטמפראטורה בהם 
קיצונים. גם רכסי־הרים, כגון האלפים באירופה והסירה 
נוואדה באה״ב, מגינים על איזורים אלה במידה ידועה מפני 
זרמי האויר הקר בחדשי־החורף. התהליך השנתי של הטם* 
פראטורה תלוי בתנאים הימיים או היבשתיים של כל מקום. 
באגן הים־התיכון התנאים הם נוחים בחורף לא רק משום 
ההרים המרובים שבצפונו ובמזרחו אלא גם משום אגן־המים 
של הים עצמו והחום המרובה הנאגר בו בחדשי־החמה. 
העמקים שבדרום־האלפים והריווירה מוגנים יפה מפני רוחות- 
הצפון, ומשום כך יכולים צמחים רגישים לקור להתפתח 
במקומות אלה, אע״פ שלכאורה הם צפוניים מדי. תנאים 
דומים קיימים גם באיזורים הס־בטרופיים של צפון־אמריקר" 
אולם סערות ציקלונלת מביאות לפעמים לידי התפרצות של 
גלי אויר קר מאיזוד הקוטב, והם עלולים להביא חורבן 
על גידולים חקלאיים רגישים לקור. רוחות כאלו, שלא תמיד 
הן קרות, מופיעות גם באיזורים סובטרופיים אחרים, כחמסין 
הקר והחם במזרח הים־התיכון, המיסטראל בדרום־צרפת, 
הבורה בבאלקאן ובדרום־רוסיה, השירוקו באיטליה, הקיבלי 



593 


א^לים 


594 


והסאמום בצסוךאסריקה. אחד מן הקווים המיוחדים של א׳ 
סובטרופי הוא העננות המועטת וריבוי הימים של שמים 
טהורים ותכולים. משום כך נתפתחו מרכזי־הבראה מפורסמים 
בכל האיזורים הסובטרופיים, בחופי הים־התיכון ובחופי פלו¬ 
רידה וקאליפורניה, בעיקר בשביל חדשי־החורף. 

איזורים קטביים. האיזותרמה של ס 10 בחודש החם 
ביותר היא איזור־המעבר מרצועות הא׳ הממוזג אל איזורי 
הא׳ הקטבי בשני חצאי״הכדור. באירופה עובר קו זה מצפון 
לחוג הארקטי. בחצי־הכדור הדרומי הוא חותך את הקצה 
הקיצוני של אמריקה הדרומית, ואילו ביבשות הגדולות של 
אסיה ואמריקה הצפונית אינו מקביל כל עיקר לקווי־הרוחב. 
מעבר לקו זה אין חקלאות וגידול-בהמות! הישוב דליל 
ומפוזר מאוד, האדם מוצא את מזונותיו בעיקר בים, וישוביו 
מרוכזים בחוף! באיזור האנטארקטי אין כל ישוב קבוע. 
בקיץ הקריר אין קרני-השמש וחום־האויר מספיקים להמס את 
הקרח והשלג שנערמו בחורף, ושטחים נרחבים נשארים קפד 
אים כל השנה עד עומק מרובה, ורק במקומות מסויימים 
בעלי תצוגה טובה לקרינה מתפתחים צמחים נמוכים. 

בתקופת היום הקיצי הארוך, הנמשך חדשים אחדים, מקב¬ 
לים האיזורים הקטביים כמויות מרובות של קרינה, אך 
העננות המרובה והערפל מונעים את עליית הטמפראטורה. 
רוב החום הבא מן הקרינה יוצא להמסת הקרח. שלושה 
מרכזי־קור מצויים בחצי־הכדור הצפוני בחדשי־החורף: בסי¬ 
ביר, בחצי־האי גרינלאנד, ובקוטב עצמו. בסיביר מצויות 
הטמפראט־רות הנמוכות ביותר (עד ״ 58 -), ערכים של ס 40 ־ 
נמדדו גם ברמה הגבוהה של גרינלאנד, שעדיין היא מכוסה 
קליפת־קרח בעובי של כשני ק״מ. מרכז־הקור הסיבירי הופך 
בקיץ למרכז של חום, ואילו שני מרכזי־הקור האחרים של 
חצי־הכדור הצפוני נשארים קרים גם בקיץ. חלוקת הטמ- 
פראטורד. באמצע הקיץ מראה תמונה הומוגנית. ברוב שטחה 
של גרינלאנד ובסביבת הקוטב שולטת בקיץ טמפראטורה 
של נקודת־הקיפאון ( ס 0 ). האיזותרמה השנתית של איזור- 
הקוטב היא ״ 20 - בקירוב. התנודה השנתית של הטמפרא- 
טורה מגעת בסיביר ל״ 80 , בצפון־אמריקה היא בגבול ״ 45 
וקצת פחות מזה בגרינלאנד ומסביב לקוטב הצפוני עצמו. 

תנאי הא׳ בקוטב הדרומי ובאנטארקטיקה (ע״ע) שונים 
מאלה שבקוטב הצפוני. ביבשת הגדולה של האנטארקטיקה 
שולטים תנאים הרבה יותר יבשתיים מבקוטב הצפוני המוקף 
מים רבים. האנטארקטיקד. קרה יותר, אפילו בחדשי־הקיץ, מן 
האיזורים של קווי־הרוחב המקבילים לה בצפון. הטמפראטורה 
השנתית הממוצעת שבה היא בגבול י > 10 ־־ וערכי־המינימום 
בים־רוס יורדים עד ס 50 -. אין אנו יודעים אם גם בפנים 
האנטארקטיקה יורדות הטמפראטורות בחדשי־החורף כמו 
בסיביר. מסתבר, שבקרבת הקוטב הדרומי שולטים התנאים 
הקיצונים ביותר שעל פני כדור־הארץ, הן מבחינת הטמפרא- 
טורה השנתית והן מבחינת תנאי־החורף. חלוקת־היבשה מס¬ 
ביב לקוטב הדרומי מעלה על הדעת, שהאיזותרמות מסביב 
לקוטב זה הן עגולות יותר משהן מסביב לקוטב הצפוני. 

כתוצאה מן החורף הארוך מראה התהליך השנתי של 
הטמפראטורה באיזור הקוטב הצפוני מינימום מתאחר 
(פברואר־מארס). הטמפראטורות מגיעות למאפסינדם שלהן 
באמצע הקיץ ביולי, והסתיו חם יותר מן האביב. אולם 
ביבשות הארקטיות המרוחקות מן הים שולטים תנאים יבש¬ 
תיים קיצונים. עד לפני זמן מועט נחשבה הטמפראטורה 


של ורחויאנסק שבסיביר כנמוכה שבטמפראטורות שעל-פני 
כדור־הארץ, אך כיום ידוע, שאין קור זה מצוי אלא בתוך 
שכבה דקה תחתונה של האויר, ואילו בשכבות העליונות 
יותר שולטות טמפראטורות יותר גבוהות. הטיגה והטונדרה 
הן טיפוסיות לאיזור הסובארקטי היבשתי. הרוחות הנושבות 
מכיוונים שונים גורמות לשינויים הגדולים ביותר בטמפרא- 
טררות של החוג הארקטי. בימים מעוננים קטנים שינויי- 
השמפדאטורה כבכל איזור אחר של כדור־הארץ. 

תמונת הלחץ הבארומטרי והרוחות באנטארקטיקה היא 
פשוטה יותר מבארקטיקה! ריבוי הים מסביב ליבשת האנט־ 
ארקטית, בניגוד לריבוי היבשות מסביב לים הארקטי, הוא 
הגורם לכך. הלחץ הבארומטרי פוחת והולך במידה שמת¬ 
קדמים באיזורי האקלים הממוזג כלפי דרום עד קדהרוחב 
60 0 , שבו מקיף מינימום בארומטרי גדול את חצי־הכדור 
הדרומי. איזור לחץ ירוד זה מתרחב מעל לים־ודל וים־רוס 1 
דרומה יותר הלחץ חוזר ועולה. בצידו הצפוני של איזור לחץ 
ירוד זה שולטות רוחות מערביות חזקות, ובצידו הדרומי — 
רוחות מזרחיות. ביבשת האנטארקטית עצמה מתחלפות תקו¬ 
פות של שקט עם תקופות של קור חזק ורוחות חזקות מאוד 
(בליזארדים), שתכופות הן הופכות לסערות עצומות, שהן 
מצויות ביותר באד־לי-לאנד. מערכות־הרוחות הקבועות באיזור 
הקוטב הצפוני הן מפותחות פחות משום החלוקה המיוחדת 
של שטחי־הים ושטחי-היבשה שבאיזור זה. 

מחמת הטמפראטורות הנמוכות של אויר האיזורים הקט- 
ביים אין הלחות המוחלטת יכולה להיות בו גבוהה, ואילו 
הלחות היחסית גבוהה בו תמיד, ועננים וערפלים מצויים 
כאן ברוב ימות-השנה. ההתאדות מועטת בעונת־החמה, וכמו¬ 
יות המשקעים הן בדרך־כלל קטנות בכל תחום האיזור 
(מפות 3 , 6 ). 

תולדות הא , . סימנים הרבה מעידים, שבתקופות הגאו־ 
לוגיות הקדומות של כדור־הארץ שלטו תנאים אקלימיים 
שונים מאלה שהם מצויים בימינו. גם משעת הופעתו של 
האדם, בסוף התקופה השלישונית, חלה שורה ארוכה של 
שינויים אקלימיים, שהשפעתם על התפתחות־האדם היתה 
מכרעת. בראשית האאו_קן היה הא׳ באיזורים הממוזגים חם 
יותר משהוא כיום, ובאאוקן המאוחר ובאוליגוקן — חם הרבה 
יותר! מאובני־צמחים של א׳ חם מאותם הזמנים נמצאו מצפון 
לחוג הארקטי. במיאוקן היה הא׳ קריר יותר משהוא בימינו. 
בראשית הפליאוקן, כ 5 — 10 מיליון שנה קודם זמננו, היה 
הא׳ של האיזורים הממוזגים הצפוניים שוב יותר חם, אבל 
רק באופן ארעי, ובסוף התקופה באה התקררות מהירה, 
שפתחה את שורת ההתקרחויות הגדולות ברביעון(ע״ע קר¬ 
חון), כמיליון שנה קודם זמננו. 

בתקופות הגאולוגיות הקדומות ידועות התקרחויות: 
בפרם־קרבון לפני 260 מיליון שנה ובעד־קאמבריון לפני 500 
ולפני 750 מיליון שנה. המחזוריות של קרוב ל 250 מיליון 
שנה בין תקיפות־הקרח עדיין לא נתבררה כל צרכה. 

תקופת־הקרח האחרונה נסתיימה בערך כ 6,500 שנה 
לפסה״ג. מאז עד תחילת האלף הרביעי נעלמו הסימנים 
האחרונים של הקרח מדרום לפנו־סקאנדיה, והים הבאלטי 
היד. אז חם יותר משהוא בימינו. יש סימנים לדבר, שגם 
באלף השלישי עדיין היה החום בדרך כלל גדול יותר וכמויות- 
המים באוקיינוס מרובות יותר משהן כיום. מים אלה מוצאם, 
כנראה, מהמסת הקרח, שעדיין היה מצוי בכמות מרובה 



595 


אקלים 


596 



תנורות־האקלים ב 600,000 השנים האחרונות 
(?פי מילאנקוביץ׳ [ 11 :> 11 :ו 11130110 ^. 1 ^]) 

ציר־הפופקים השמאלי: רוחב נאונראפי. כבסים משמשת עצמת־הקרינה ברוחב הצפוני 63 0 בימינו; העקומה מראה 
לאיזה קו־רוחב של ימינו התאימה עצמת־הקרינה ברוחב מ 65 בתקופות הקודמות. 

ציר־הפוסקים הימני: עליות וירידות של קו־השלנ. קו־האפם: ניבה קו־השלנ ברוחב ס 05 בימינו. 

ה = תקופות־התקרחות 


בגרינלאנד ובאנטארקטיקה. תקופה חמה זו נקראת בשם 
"האופטימום האקלימי". 

לפי חקירות חדישות בתמורות האקלימיות, שבאו בתקר 
פות הגאולוגיות על פני כדור־הארץ, מסתבר, שתמורות אלו 
היו קשורות בהבדלים בעצמת הקרינה המגעת לאדמה מן 
השמש — הבדלים, שמקורם בשינויים בנקודת־הפריהל 
ובמרחקה מנקודת־האביב, בשיפוע־המילקה ובאכסצנטריות 
של מסלול־הארץ מסביב לשמש. תקופת מחזורם' של שינויי 
נקודת־הפריהל היא 21,000 שנה, של שינויי שיפוע־המילקה — 
40,000 שנה, ושל תנודות האכסצנטריות — 92,000 שנה. 
משלושת גורמים אלה מתקבלת הדיאגראמה שבציור 3 . 
תוצאותיהם של החישובים האסטרונומיים הללו מתאימות 
לתמונה שתוארה על סמך חקירת המורנות וגרר־הקרחונים 
שבאלפים. 

העובדה, שבתקופות גאולוגיות קודמות נמצאו רק מעט 
סימנים של התקרחות בקנה־מידה גדול כל־כך, הביאה את 
א. וגנר לידי השערתו המפורסמת, שחל שינוי בחלוקת 
היבשה והמים על פני כדור־הארץ מחמת תזוזת היבשות על 
פני המאגמה של פנים־הכדור, ושעם זה בא גם שינוי בתנאי 
הא׳ של היבשות השונות, נוסף על השינויים שבאו במקומו 
של ציר־הכדור ובמקומם של הקטבים. 

שינויים אקלימיים בתקופה ההיסטורית. גאוגרא־ 

פים וארכאולוגים למדו משרידיו ועתיקויתיו של העולם 
התרבותי הקדמון באסיה הקדמית, ביוון, בצפון־אפריקה, 
באסיה המרכזית ובאמריקה המרכזית והדרומית, ששינויים 
אקלימיים אירעו גם בתקופה היסטורית. יש רושם, שתרבויות 
גדולות נשמדו מחמת התייבשות מתמדת והולכת, שבאה 
בכמה מחלקי־העולם. עם זה אין להתעלם מן העובדה, שסר־ 
ב 1 ת ערים מרובות מתקופת־הפריחד, העתיקה עומדות גם 
כיום, כמו לפנים, על פלגי־מים. 

אין ספק בדבר, שאף בתקופה ההיסטורית חלו תנודות 
אקלימיות, וביחוד בכמויות הגשמים והמים, ואולם ההשערה 
בדבר שינוי חד־כיווני מתוך התייבשות לא הוכחה. יש סימ¬ 
נים לריבוי ולמיעוט של מים לסירוגים. במאה ה 10 , למשל, 
היד, הים הכספי 8 מ׳, ובמאה ה 14 אף 11 מ׳, מעל לפלס של 
ימינו, ואילו במאה ה 12 היו פניו נמוכים כדי 5 מ׳ משהם 
בימינו. תנודות אלו הן, ודאי, תוצאה משינוי שבא במאזן 


של המים המזינים ים זה. שינויים כאלה ניכרים גם בים־ 
המלח, שפניו ירדו ב 15 השנים האחרונות כ 5 מ/ בעוד שעל 
קרקע־הים בצפונו נמצאו בעומק של 50 מ׳ שרידי חורשות־ 
עצים! ז. א. שפני־הים היו נמוכים, לכל הפחות, ב 50 מ׳ 
באחת מן התקופות במשך 2,000 — 3,000 השנים האחרונות. 
לעומת זה ניכרות בהר־המלח שכבות־חוואר, שכיסו הר זה 
עד גובה של 190 מ׳ באחת מן התקופות שבהן גאו המים 
ביותר. רוב החוקרים מסכימים כיום שבתקופה ההיסט 1 רית 
חלו רק תנודות בא׳, אבל לא שינויים של ממש, ושיתכן 
שתנודות אלו היו מחזוריות. הרבה מאוד נידונה, אך עדיין 
לא נפתרה, בעיית ההקבלה בין התקופות של התמורות 
האקלימיות הגדולות ובין התקופות של כתמי־השמש (ע״ע 
שמש). עפ״ר אין התמורות האקלימיות מתאימות לתקופה 
הקצרה של כתמי־השמש, שנמשכת 11 שגה׳ אלא למכפלה 
של אותו מספר. ב 1890 קבע בריקנר מחזוריות של 35 שנים 
(= 11 א 3 , בערך) בטמפראטורות ובגשמים של כמה מארצות־ 
אירופה וחילק את 160 השנים, שקדמו לאותה שנה, לתקופות 
חמות, יבשות, קרות ולחות. אולם הגהותיו של בריקנר לא 
נתאמתו על־ידי החקירות החדישות. 

גם בפעילות־השמש נתגלתה מחזוריות של 35 שנים. מתוך 
בדיקת התרפים הקרים באירופה נתגלה מחזור קצר של 90 
שנה בעצמת הסערות באוקיינוס האטלאנטי ובשכיחות הקר¬ 
חונים באוקיינוס זה, וכן גם תקופה ארוכה של אלף שנה. 
בתהליך הגשמים בהודו נמצא מחזור של 23 שנים. על תקופות 
קצרות מ 11 שנה (בנות 3.5,2.5 או 4.5 שנים) עמדו חוקרים 
שונים: למשל, על תקופה בת 3.5 שנים בלחץ־האויר בהודו 
הקדמית, באיים המאלאיים, בבורמה ובאוסטראליה הצפונית, 
ואפשר גם באירופה. בניגוד לתקופה של 11 שנה, שאת סיבתה 
יש לראות בהשפעת־השמש, התקופות הקצרות יותר (של 3.5 
שנים וכד׳) הן ארציות, ויש מייחסים את סיבותיהן לחילופי־ 
טמפראטורה בין האוקיינוס והיבשה. השפעה מרובה על תקו¬ 
פות קצרות יש להתפרצות של הרי־געש, כגון הקראקאטאו 
ב 1883 והקאטמאו ב 1912 , שהאבק שנפלט מהם חג באמום־ 
פירה העליונה במשך כמה שנים, האפיל על קרני־השמש וגרם 
לעננות מוגברת, לירידת טמפראטורה ולריבוי משקעים על פני 
חלקים גדולים של כדור־הארץ. תקופה של גשמים חזקים בכל 
15-13 שנה מצא ד. אשבל בירושלים, ותקופה קצרה של 4-3 



א• סרופיים גשומים 


1 * א׳ יער־הגשס הקרופי 
ת!* א׳ מונסוני 
׳** אי הסאוואנה הטרופית 


8 . א• יבשים 
65 א׳ הערבה 
/׳\ 6 א' פרברי 


מפה 7 . איזורים אקלימיים של כדור־הארץ 

0 . א" חסימים־ממוזגים קרירים ם. א" קרירים־ ממוזגים גשומים 

* 0 חורף יבש > 0 חורף לח־קר 

•ס קיץ יבש 
01 ללא עונת־יובש 


"ים חורף יבש־קר 


£. א" שלגיים 
ז 6 א־ הטינדרה הקטביח 
£11-1 א׳ של טונדרת־גבהיו 
=)£ א' של כפור־עד 

















































































































































599 


אקלים — אקלים ובריאות 


600 


שנים של בצרות חוזרות נמצאה בתצפיות, שנערכו במקוה־ 
ישראל בששים השנים האחרונות. תקופה של חמש־עשרה 
שנים מצא וגנר גם בתהליך הטמפראטורה והגשמים באירו¬ 
פה המרכזית. 

בעשרות־השנים האחרונות מורגשות עליה מתמדת של 
הטמפראטורה בכמה מחלקי־העולם ונסיגה ניכרת מאוד של 
הקרחונים בכיוון אל שני הקטבים. קרחונים גדולים באים־ 
לאנד ובגרינלאנד נעלמו בשנים האחרונות, והגישה בספינות 
לאיזורי הקוטב הצפוני והדרומי היא כיום קלה הרבה יותר 
משהיתה בסוף המאה הקודמת. במזרח הים־התיכון פוחתות 
בהתמדה כמות־המשקעים וכמות־המים שבמעיינות ובבארות 
זה 50 שנה, ותקופות של בצורת כבדה באות כיום בתכיפות 
מרובה יותר על כמה מחלקיו של העולם התרבותי. 

מיון הא" של כדור־הארץ. קלימאטולוגים שונים 
ערכו שיטות־מיון שונות של הא' מתוך התחשבות בצי¬ 
רופים השונים של תופעות הטמפראטורה, המשקעים, הרו¬ 
חות, הצמחיה וכד. מקובלת ביותר היא שיטתו של הקלי־ 
מאטולוג הרוסי־גרמני ו. ק§ן(ם 6 קק £6 .ישי■), שעליה הוסיפו 
גאוגראפים אמריקנים נדבכים נוספים. צורה משוכללת ופשוטה 
יותר של שיטת־קפן היא זו של טרוואך^ה (-■ 81 ״ 6 !ש. 1 ־ .ס 
1118 ), שיטה קרובה לה — זו של כלר (•!״ פ .ש). שיטות־ 
מיון אחרות נערכו על-ידי שפיטלר, תוךנתניט, דה מרטון, 
גרוזינסך ואחרים. 

שיטז־קפן מבוססת על 5 אב־טיפוסים (מפה 7 ): 

^ — א" טרופיים גשומים, 

8 — א' יבשים, 

0 — א" חמימים־ממוזגים גשומים, 

ס — א' קרירים או אקלימי יערות־שלג, 

ש — א" קטביים. 

ב^ מבחינים: — א׳ היער הטרופי, גשום כל השנה; 

!□. 4 — א׳ מונסוני: ״. 4 . — א׳ הסאוואנה, עם עונה יבשה. 
טרווארתה מקיים את הטיפוס הראשון והשלישי בלבד. 

ב 8 מבחינים: 85 — א׳־הערבה, עיקרו יבש: שי 8 — 

א׳ מדברי, כולו יבש. יש מבחינים ב 85 4 תת־סיפוסים: 
! 881 — חם, : 6811 — קריר, ׳ 851£ — קר, ם 83 — מרובה־ 
ערפלים. טרווארתה מפריד גם את 85 וגם את ^ 8 לשני 
תת־טיפוסים: 8 — ערבות או מדבריות סרופיים ותת־ 
טרופיים, 8 — ערבות או מדבריות של הרחבים הבינונים. 

בס מבחינים: 08 — חמים, קיץ יבש; ״ 0 — חמים, 
חורף יבש; 0£ — גשום כל השנה. ב 0£ נכללים 3 תת־ 
טיפוסים: 8 — קיץ חם, ל — קיץ חמים, 0 — קיץ קריר 
טרווארתה קורא לס ,א" לחים ממוצעי־חום" ומחלק את 
הקבוצה לכמה תת־טיפוסים: 08 — ים־תיכוני או תת־טרופי 
יבש; 08 — תת־טרופי לח, קיץ חם (״ 08 - עם קיץ יבש, 
־ 081 — ללא עונה יבשה); לס, 00 — א׳ ימי, א׳ החופים 
המערביים (קיץ קריר). 

בס מבחינים: 3 ס — קיץ חם, לס — קיץ חמים, סס — 

קיץ קריר, 03 — חורף קר מאוד: כל אחד מ 4 טיפוסים אלה 
מחולק לשנים — ״ או ז —, לפי מציאותה או העדרה של 
עונה יבשה בחורף. טרווארתה, שקורא לס ,א" לחים מעוטי־ 
חום׳, מכיר בשלושה טיפוסים שהם שנים: 3 ס — יבשתי־ 
לח, בעל קיץ חם: לס — יבשתי־קח, בעל קיץ קריר;.סס, 

ק ס — תת־אדקטיים. 


בש מבחינים: ?רש — טוןךךה, קרקע קפואה בחורף (תת־ 
טיפוס 3 שש - תנאי־טונדרה מחמת גובה מרובה); שש — א׳־ 
כפור, מעט״קרח מתמיד. טרוואדתה רואה את ששש כאב¬ 
טיפוס בפני עצמו: ש — א׳־גבהים. 

המיון של 1 י 7 ר ערוך לפי 6 אב־טיפוסים: 

1 — א' טרופיים, 3 טיפוסים: 8 ש — טרופי־גשום (תת־ 
טיפוסים: 80 ש — משווני, 181 ׳ — פאסאטי), 15 ׳ — א־ 
הסאוואנה, 111 — א׳־גבהים טרופי. 

ש 5 — א' תת־טרופיים, 4 טיפוסים: 8x8 — ערבות ה¬ 
רחבים הנמוכים, 5x0 — מדבריות הרחבים הנמוכים, 8x13 — 
א׳ טרופי לח, 3x51 — ים־תיכוני (תת־טרופי יבש). 

1 — א׳־ביניים (א' הרחבים הבינונים), 4 טיפוסים: 

15 — ערבות הרחבים הבינונים, ס 1 — מדבריות הרחבים 
הבינונים, 151 — א׳ לח ימי (חופים מערביים), 10 — א׳ 
לח יבשתי(תת־טיפוסים; ״ 10 — חם, קיץ ארוך; 100 _ 
קר, קיץ קצר; ם! 10 — יבשתי מובהק). 
? 5 — א׳ תת־קטבי, שש 5 — א׳־ר,ןזיןה. 

? — א* קטביים, 2 טיפוסים: שש — א׳־הטונדרה, 1 ? — 

א׳ מעטה־הקרח. 
ש!ל — א' הרריים. 

ד. אשכל, תורת האקלים, ת׳״ש. 

) 1 /) 11 < 0/01 )£ 1 )/ 1 ) 110101 >! ) 01 ,! 0110 ״ 0 ׳ 5 )י .^- 011 קקס 8 .׳\\ 
; 1910 ,) 1 ) 11 ! . 1 > ) 1101111 .>! ) 1 ( 7 , 110111101 . 7 ; 1924 , 11 ) 1/012 
,. 800 5 ,) 1 ^ 110101010 !! ז)!> .! ■ 7 ) 11 110111111 ) 0 ,ס 0 נ;קס 8 .׳ 5 \ ; 1930/32 
.ש . 0 ; 1936 ,) 110101010£1 >! ) 10 ) 01 )£ 411 , 51010811105 .׳\\ 
,) 01.0101 ! 001 1 ) 01/1 ) 10 סס. 1011011111:1 40 , 3 ל! 31 ״ 0 !ש 

, 011 ) 000110 ) 1/1 (ס 1 ) 0110101 ) 711 ,״ 14001110 . 0 .׳\\ ; 1937 
) 01.0101 1701111 (ס 01 ) 70/11 ! ) 7/1 , 1571100101 . 14 . 8 ;* 1937 
,ה 310 ״ל 1 ת!סלש .׳ 15 . 0 ; 1940 ,( 21 ,. 500 . 5101 . 250101 . 8011 ) 
,) 01/0101 ) 0 . 01011/1 710110001 0 701001-111 00/1 ס- 1 קק 4 40 

. 1948 ,.״ 80 .! 0008 

ד. א. 

א״ןלים ובריאות. המאמר "על האויר, המימות והמקומות", 
המיוחם להיפוקרטם (ע״ע), עוסק בעיקר בבידור 
החשיבות הנודעת לגורמי־האקלים בבריאות. אין לך אדם, 
שהוא פטור מהשפעתו של מזג־האויר על רוחו, גופו, או 
רגשותיו. כדי לעמוד על הסמיכות של אקלים ובריאות יש 
להתבונן ביחסים שבין מצבי רווחה ומחלה, הואיל וכל 
עיקרה של בריאות אינו אלא העדר של מחלה ומועקה. 
בדרך־כלל גודרת הדחקת־מתח רווחה, אבל מבחינת השפעת- 
האקלים יש לציין, ששוויון מתמיד נעשה חדגוני, וכל חד- 
גוניות גוררת דיכדוך־נפש. למעשה אין להגדיר דווחה וברי¬ 
אות אלא כ״מצב של שיווי־משקל פיסיולוגי ורגשי, שאינו 
מוטרד ע״י הפרעות בשיווי־המשקל". הגוף הבריא והמתוקן 
מסתגל תמיד למסיבות־חוץ ולמסיבות־פנים עד כדי קיום של 
שיווי־משקל פיסיולוגי. 

אחת מבחינות־היסוד בתגובת־האדם על גודמי־אקלים — 
טמפדאטורה, לחות, תנועת־אויר, קרינה, בהקה, וכיו״ב — יש 
לראות בעובדה, שהאדם, כצמחים וככל שאר בעלי־החיים, 
הוא "מכונה" מייצרת ח,*ם. באורח־חיים מתוקן, בתנאים של 
פעילות נורמאלית, מייצר גוף־האדם מ 100 קאלוריות גדולות 
לשעה (במצב־מנוחה) עד 1,000 קאלודיות גדולות לשעה 
(למשל בשעת עליה במדרגות). כדי לייצב בגוף את הטמם- 
ראטורה הדרושה לרווחתו, לכושר־פעולתו, או אף לעצם 
קיום־חייו, צריך חום זה להיפלט בעדך בשיעור ייצורו. 



601 


אקלים ובריאות 


602 


הטמפראטורה של הגוף מיוצבת בקביעות מרובה מאוד בסבי¬ 
בת 37 0 

עיקר מקורו של חום־הגוף הם המזונות הנאכלים. כ 80% 
מהם משמשים לגידול, לחילוף־הרקמות ולייצור־החום, והשאר 
לאנרגיה הדרושה לפעולות הגופניות והפיסיולוגיות. כ 70% 
מן החום המיוצר ע״י פעולת־השרירים הוא חום לבטלה ויש 
להוציאו אל הסביבה. לייצוב הטמפדאטורה הקבועה של 37 0 
בגוף משמש מנגנון־ויסות מורכב, שמרכזו במוח ושמסדיר 
את פליטת־החום על-ידי מחזור־הדם׳ נשימה והזעה. התרח¬ 
בותם והתכווצותם של כלי־הדם ההקפיים — בעוד וברקמות 
שמתחתיו — ממלאות תפקיד חשוב בהוצאת חום־זזגוף 
ובהחזקתו. 

הטמפראטורה הקבועה של 37 0 מתקיימת בגוף, אע״פ 
שהאדם חי בסביבות, שתחומי הטמפראטורות הטבעיות שלהן 
הן ס 60 ו ס 60 ~. במקצת תלוי קיומה של הטמפראטורה הקבועה 
בגוף בהלבשה ובדרכי־סיוע חיצונים אחדים! מלבושים מסיי¬ 
עים לגוף להחזיק את חומו בסביבות קרות ומשמשים לו 
תרים בפני קרינת־שמש ישירה במדבר. אבל העיקר הוא 
היענותו של הגוף עצמו: במזג־אויר קר מרבה האדם 
באכילה, ועם גידולה של מנת־המזון גדל ייצור־החום> עם 
זה מתכווצים כלי-הדם ההקפיים ונחסמים בפני הדם החם 
ומרחיקים אותו משטחי־הפנים הקרים של העור, וע״י כך 
מתמעט איבוד־החום. הרעד הוא פעולה רפלקטורית של 
השרירים, שמביאה לידי הגברתו של ייצור־החום. באקלימים 
חמים מתרחבים כלי־הדם שבעור, והחום מובל אל שטה- 
הפנים ומתפזר ע״י קרינה והסעה! זיעה נפרשת, ובשעת 
התנדפותה העור מתקרר. עיקר ההסתגלות לאקלים חם 
נעשית בדרך "הלימוד הפיסיולוגי": האדם 
"לומד" להפריש כמויות מרובות יותר של 
זיעה פחות מלוחה. משום כך הוא צריך 
באיזורים חמים לשתות כמות מרובה יותר 
של מים ולהוסיף מלח למזונו. הוכח, שאיו 
אפשרות להפיג את תחושת־הצמא או למנוע 
את התקלה הנגרמת על-ידי פחת־מים בגוף 
אלא על־ידי שתיית־מיס בלבד. פעולתו של 
האדם משתפרת בשעה שהוא שקוי מים, 
וצימצום בשתיית־מים אינו מביא בסופו של 
דבר לידי חיסכון. אי־אפשר להזיע בלא 
מים ואין אדם יכול להרגיל את עצמו 
לעמוד בצימצום של אספקת־המים לגופו. 
בנוגע להסתגלות הפיסיולוגית לקור לא 
הוכח, שגוף־האדם מסוגל מעצמו להסתגל 
לקור, אע״פ שיש לפעמים בידי־האדם 
להקטין את הסבל ע״י התנהגות סתאמת. 

אבל רווחה אינה תלויה רק בטמפרא־ 
טורה בלבד. חשובים גם הלחות, תנועות- 
האויר, בהקת־החמה, גדגדי־חומר שבאויר, 
הגובה, ועוד. חשיבותה המרובה של הלחות 
ביחס לטמפראטודה ניכרת מתוך עיון 
בציור 1 . למשל: בסביבה, שהטמפדאטודה 
שלה היא ״ 27 , נוח לו׳ לאדם, בלחות יחסית 
של 50% , ואילו בלחות יחסית של 90% 
באותה טמפראטודה הוא חש חום מעיק 
ומחניק. לחות מרובה מונעת פליטת-חוס׳ 


ביהוד בטמפראטורות, שמחייבות התנדפות של הזיעה מן 
העור לשם פיזור החום כראוי. שיעור־התנדפותה של הזיעה 
קצתו תלוי בהפרש שבין לחץ־האדים של הזיעה ובין לחץ־ 
האדים שבאטמוספירה. מפני־כן גורם המזג האקלימי של 
לחות מרובה בצירוף טמפראטורה גבוהה לדיכדוך־רוח קשה, 
שכמעט אין לסבלו. בתנאים אלה מגבירות תנועת־האויר 
(פשב-רוח) ונטילת הלחות מן האויר את פליטת־החום מן 
הגוף וגוררות רווחה גדולה. אולם צימצום הלחות עד למטה 
ממעלה מסויימת בסביבה של טמפראטורה גבוהה יוצר בעיות 
חדשות ושונות; למשל׳ האויר החם והיבש של המדבר עלול 
ליבש את הקרומים הריריים של האף, השפתיים ודרכי־ 
הנשימה העיליות ולגרום מועקה, יובש ומיחושי-ראש ולהכ¬ 
שיר את הגוף לזיהום מן החוץ. 

השפעתו של צירוף תנועת־האויר עם גורמי הטמפראטורה 
על הרגשת החמימות והקרירות ניכרת בצודה דדאמאטית 
ביותר באויר קר (ציור 2 ). בסביבה חמה, כל עוד הטמפרא- 
טורה היא למטה מן הטמפראטורה של הגוף, גורדת תנועת־ 
הרוח קידוד < אבל במקום שהטמפדאטורה של האויר היא 
למעלה מ 37 0 יש בתנועה זו כדי להוסיף חום לגוף, עד 
שרוח חמה חזקה (כגון במדבד) נוחה פחות מדוח קלה, 
שמסייעת להתנדפותה של הזיעה. ועדיין אין בידינו שיקול 
מדוייק של כל הגורמים זה כנגד זה. 

היפוקראטם כבר עמד על היחס שבין האקלים והמחלות. 
אולם חקירות שיטתיות ביחס שבין המחלות, מצד אחד, 
והאקלים, עונת־השנה וגורמים גאוגראפיים פיסיקאליים, 
מצד שגי, לא התחילו אלא בסופה של המאה ה 18 ובתחילת 
המאה ה 19 . כל המחקרים, שנעשו מאז, מגלים שתי תופעות 


קס 0 € 
100 



29.4 


וגגו 


109 


13.8 


40 50 60 70 80 80 98.6 0)7 

7.2 13.8 18.5 239 29.4 330 37.0 00 

ציור 1 : דיאנראמח שי איזורי־הדווחח 
(הרגשה סובייקטיווית בתנאים שונים 517 מטפראטורה ולחות) 

על ציר־הפוטקים: טטפראטורותבתרטומטר בעל ברור־כספית רטוב; על ציר־הפסוקים: 

מטפראטורות בתרמוממר בעל כדור־בספית יבש. 

הריאגראטה מותאמת לארם נח בבית (או בחוץ — באויד שקט ובצל). רות נורמת 
לתוווה שמאלה בריאנראמה, ה< 0 ם ש — לתוווה ימינה 




603 


אקלים ובריאות 


604 



20 

18 

16 ס 

״ 1 
12 £ 

12 

ס! £ 
8 = 1 
6 8 
:ו 


33 29 25 21 17 


41 - 37 - 29 - 33 - 25 - 21 - 17 - 13 - 9 - 5 - 1-1 5 9 

טמפראטורה 0 0 

ציור 2 : נומונראמה של הרוח והרנשת־הצינה 
(תלות הרנשת־הצינה בטמפראטורה ובעצמת־הרוח) 


הערכים מותאמים לתנאי־הצל. נאור־שטש בהיר מונמכים בל הערכים 
נ 200 בערך. ההרנשות הסובייקטיוויות של אדם נח בתנאיהם של 
ערכים שונים של יחסי רוח־צינה: 60 — חם, 100 — חמים, 200 — 
נוח, 400 — קריר, 600 — קריר מאוד, 800 — קר, 1,000 — קר מאוד, 
1,200 — קור הריה, 1,400 — קפאוו חלקי־הנול החשופים 


יסודיות: יש קבוצה של מחלות מסויימות (מאלאריה, דבר, 
קדחת צהובה, חלירע, ואחרות), שהן שכיחות בעונת־החום 
באיזורים חמים, וכן יש קבוצה אחרת של מחלות (דיפתריה, 
חצבת, שנית, דלקת־הריאד" טיפום־הבהרות, ואחרות),' שהן 
שכיחות באיזורים קרים בעונת־הקור. 

כשהתפשטות-המחלד, תלויה בחרקים מעבירים (נו¬ 
שאים) — כגון מאלאריה וקדחת צהובה, שהן מועברות ע״י 
יתושים, מחלת־השינד, האפריקנית הקשורה בגלוסינה, הדבר 
המועבר על־ידי פרעושים, ומיני־קדחת שונים, שנושאיהם הן 
קרציות —״ ברור הדבר משום מד, משפיעים העונה והאקלים 
על שכיחותה של המחלה * הרי החרקים פרים ורבים ופעילים 
רק בתקופות של טמפראטורה גבוהה. אולם יש שתי קבוצות 
גדולות של מחלות, שסיבת סמיכותן לאקלים ולעונה אינה 
שקופה כל-כך: זיהומי צינור־העיכול (חלירע, מיני־דיסנ- 
טריה, שילשולים קיציים, טיפוס־המעיים), שהם שכיחים 
בעונה החמה באיזורים המיס! זיהומים, שפולשים לגוף 
בדרכי־הנשימה (שפעת, דיפתריה, שנית, חצבת, דלקת־ 
הריאה), שהם כרגיל מגפות של העונה הקרה באיזורים 
קרים. 

גם בזיהומי־מעיים פועלים גורמים אקלימיים כמסייעים 
לקיומם ולרבייתם של הנבטים, אבל נוסף על כך הם פועלים 
כאן גם ע״י השפעתם על הרגלינו האישיים והחברותיים. 
קיומם של נבטי־מחלה הוא בעיה מסובכת מאוד, ואעפ״כ 
ידועים אחדים מיסודותיו האקלימיים! למשל: באיזורים 
חמים מסייעת הטמפראטורה הגבוהה של עונת־החום לגידולם 
ולרבייתם של הטפילים בחלב או במזונות אחרים. בהעדר 
של שיטות היגייניות מתאימות בהחזקה, באיחסון, באריזה 
ובחלוקה של מזונות, ביהוד במקום שהאוכלוסים בכללם 
אינם נותנים את דעתם על כך במידה מספקת, מסייע אקלימם 
של האיזורים החמים לפריה ולתפוצה עצומה של הנבטים. 
וכך נעשים ההרגלים החברותיים גורם נוסף בקביעת היחס 
בין אקלים ובריאות. 

שכיחותם של מיחושי־מעיים בחום כנגד שכיחותם של 
מיחושי דרכי־הנשימה בקור מוסברת — ע״פ השערתו של 
נורת ( 01111 ^ 1 ; 1913 ) — ע״י מה שבאוירה קרה מתכווצים 
(לצורך הוויסות של חום־הגוף) כלי־הדם שבשטח־הפנים 
של העור ושל ריריות הפה והאף, וכך נעשים שטחים אלה 
עניים בדם! צימצום אספקת־הדם לרקמות אלו גורר צימצום 
חיסונן מפני נבטים, שפולשים אל הגוף דרך שטחי־פניהן. 


גורמי החצבת, אבעבועות־הרוח, דלקת־הדיאה, וכד/ פולשים 
דרך ריריות הנשימה והאף, ומפני־כן מחלות אלו הן שכיחות 
בחורף. באוירה חמה המצב הוא הפוך: אספקת־הדם לכלי- 
הדם ולרקמות של שטחי־הפנים היא מרובה, ולעומת זה היא 
מועטת יותר במעיים! מפני־כן מועט יותר כוח־עמידתו 
של הגוף בפני גורמי־מחלות, שנכנסים דרך צינור הקיבה 
והמעיים. אע״פ שהשערתו של נורת מתקבלת על הדעת, 
לא הושם אליה לב כראוי. 

בסיכום החומר שבידינו כלולות עוד 4 מסקנות בנוגע 
להשפעתו של האקלים על מצבו הכללי של הגוף: ( 1 ) תקו¬ 
פות יוצאות־דופן מבחינת חום מופלג או קור מופלג גוררות 
במישרים תוצאות של פורענות (לפי סטאטיסטיקות רחבות 
וחשובות מאוד׳ שנערכו באר,״ב)! ( 2 ) מינימום של שיעור- 
התמותה מצוי באקלים, שחליפתו היומית הממוצעת היא בין 
15 0 ובין ״ 21 ולחותו היחסית היומית הממוצעת היא בין 
60% ובין 80% ! ( 3 ) איזורים של תנאים אקלימיים אלה, או 
של סטיות קלות לצד הקר של שיעור אופטימאלי זה, הם 
בדרך־כלל גם האמורים של הייצור התעשייני, הפעילות 
השכלית וההשגים החברותיים המפותחים ביותר! ( 4 ) גוף- 
האדם מגלה בפעילותו הפיסיולוגית מקצבים שנתיים חוזרים, 
שמתבטאים בהרכבו של הדם, בפעילות ההפרשה הפנימית 
ובכושר העמידה בפני רעלים ומחלות. ועדיין לא הוחוורו 
לנו מקצבים אלה כל צרכם. 

מחלות, שהן תוצאות ישירות של גורמים אקלימיים, הן 
מועטות: מכת־שמש, אפיסת־כוחות שמחמת חום, עוורון- 
שלג, חבורות־קור ומחלת־מרומים. 

צד אחר של היחס בין גורמים אקלימיים ובריאות מש¬ 
תקף בהבדלים שבהתיישבות האדם באיזורים גאוגראפיים 
שונים. שלושה תחומים נראים כנעולים בפני יישוב צפוף: 
( 1 ) מדבריות — שטחים, ששיעור־גשמיהם זעום!( 2 ) שטחי- 
הקטבים, שהטמפראטורה שלהם היא נמוכה! ( 3 ) איזורים 
טרופיים לחים — שטחים, שהטמפראטורה שלהם היא גבוהה 
וגשמיהם מרובים כל ימות־השנה. 

במשך שנים הרבה היתה מקובלת הדעה, שבאיזורים 
הטרופיים אין בני הגזע הלבן יכולים להישאר זמן ממושך 
שלמים בגופם וברוחם! אולם בזמן האחרון הוכח ברורות, 
שטעות היא לראות את האיזורים הטרופיים כמשכן לא- 
מתאים לשאינם־ילידים. גילוי סיבותיהן וקצת דרכי־ריפוין 
של "מחלות טרופיות" (כגון מאלאריה, אנקילוסטומיאזה, 
דיסנטריה, קדחת צהובה) הביא לידי שינוי של הדעות 
המקובלות. גדולה מזו: יש כיום בידינו הוכחות ברורות, 
שעבודה גופנית באיזורים טרופיים — מה שהיה קודם לכן 
בחזקת־סכנה (ביהוד ללבנים) — היא דרך יעילה לקיום 
הבריאות הגופנית והרוחנית בתחומים אלה. הוברר, ששנת- 
הצהריים (ה״סיסטה") לא זו בלבד שאין בה מועיל, אלא 
שהיא עלולה להזיק. — במדבר, שלא כבאיזורים הטרופיים, 
אין קשיי־התאקלמות מיוחדים: יובש־אויר ומיעוט של חר¬ 
קים מעבירי־מחלות הם גורמים שעפ״ר הם אף נוחים לברי¬ 
אות, וכל עיקר בעיית יישובם של איזורים שחונים אינה אלא 
בעיית האספקה של מי־השקאה. — יישובם של איזורי־הקט* 
בים מותנה בסעד כלכלי ובפיתוח חברותי באמת־מידה רחבה 
ובאירגון מתוכנן. האקלים כשלעצמו הוא באיזורים אלה 
בריא, אע״פ שלילי־החורף הארוכים ועונת־הקיץ הקצרה 
עלולים להיות לקצת בני-אדם מקור לרגשי־דיכדוך. אין 









605 


אקלים ובריאות—אקלסיה 


606 


יישובם של איזורי־הקטבים ע״י בהתרבות כרוך בקשיים 
שאין לסלקם. 

בבירור הסמיכות של אקלים ובריאות יש להביא בחשבון 
את הסביבה שבבית. מלבושים מסייעים סיוע ניכר להסתגלות 
לתנאי־חוץ לא־נוחים, אבל גדולה מזו היא החשיבות הנודעת 
לאקלימים המלאכותיים שבבתים׳ בבתי־הספר ובבתי־המלא* 
כה. ההתפתחות הטכנית, שאיפשרה חימום־בתים במשך 
העונה הקרה, הרחיבה את התחומים הגאוגראפיים של מרכזי- 
התרבות. בזמננו, כשגם קירור־הבתים נעשה עניין שבמציא- 
אות, מוכשרים איזורים טרופיים וסובטרופיים נרחבים, וכן 
איזורים שחונים, לשמש מרכזים של תרבות מפותחת. יש 
מקום להרהר באפשרות השימוש באנרגיה אטומית לצרכי 
גישומן של תכניות כאלו. 

כללו של דבר: אע״פ שהאקלים ומזג־האויר הם גורמים 
חשובים, שמשפיעים השפעה ישירה על הרגשתו והתנהגותו 
של האדם, הרי מזונות, הלבשה, מדור, הובלה, נוהג, והמצב 
הנפשי, הגשמי, החברותי והכלכלי הם לעיתים קרובות חשד 
בים הרבה יותר מבחינת ההשפעה על אורח־חייהם של בני- 
אדם וכן על בריאותם והתנהגותם. 

- 01110 ? 11 ) 11 ) 111 /? 0 ' 1 ) 0 ))- 1 /) 11 ( 11110 / ?) 4 11 ) 14 ( 401141 ? , 115011 זז . 14 
אנגלית: 004 01 ) 11 /ו) 0 () 0 ) 0 (ס }! 00 ; 17141 > 11 ) 1860 ,) 1 ) 10 

0£ . 1 ן .־ 1£1 מ 14 , 16 ־ 01 א .£ . 0 ;( 1883/6 ,׳ 01 / 1010 £5 ? 1001 ( 10 ( 111 
— 0/01010 . 0 ש 1 > . 11 ; 1913 , 222 , 3 , £3116 !? . 1161 ? 

. 8 .( 1 ; ־ 1918 , 14011 10 101 / 011 ) 44 111 1 ( 01011 ) 1 ) £1 0111 : 4004 .') 
) 111 /?\ , 10£ ת ? . 0 . 14 ; 1938 ,) 41111114 0114 , 01 ) 11 ,)[ 14 , 0111 
, 23 ,. 1161 ? . £0 ק 5 ,.: 501 .־ 01:021 .־ £1 תז 1 , 14 ) 1 ) 10 ? ) 1 ( 1 11101111 ) 8 
, 101 ) 0 ) 1/1 111 14011 [ 0 () 11010 ( 1 !? , 6 ק[ 10 )\׳ .? .£ ; 1939 
, 111011011 ))£ 01 ) 14 [ 0 () 11010 ( 1 !? , 26 ־ 6111 ׳״:>א .]£ .£ ; 1947 
) 01141 0 ? 111 )? .? .£- ׳״ 10510 ^ 4 . 4 ,־.£ . 0 ; 1949 

. 1949 ,)[ 14 1414111011 0114 

מ. ח. ש. 

אק)ל?!?םיה, ע״ע כו?ת. 

אקלסיה (ס!©^*!), בערים היווניות הקדומות — אספה 
של הגברים בעלי זכויות־אזרח שלמות. בתקופה 
הארכאית לא ציין המונח א׳ ביוון מוסד מדיני בעל שלטון 
וסמכות משלו, ותפקידה של הא׳ היה רק להתכנס על־פי 
דרישת המלך או מועצת־האצילים ולשמוע מפיהם את ההח¬ 
לטות שנתקבלו. עם ירידת השלטון האריסטוקראטי והת¬ 
פתחותה של הפוליס לחברה בעלת שלטון דמוקראטי, הלכה 
וגדלה חשיבותה של הא׳ עד שנענתה המוסד בעל הסמכות 
המכרעת במדינה. אספקלריה נאמנת להתפתחותו של מוסד 
הא׳ משמשת הא׳ באתונה, הואיל והשלטון הדמוקראטי 
באתונה כבר הגיע למדרגה גבוהה של שיכלול בסוף המאה 
ה 6 לפסה״ג, וכן הגיעו כאן לכלל שלמות כל המכשירים 
האפיינים ביותר של הדמוקראטיה היוונית. חשיבותה המדי¬ 
נית של הא׳ האתונאית התחילה עולה אחר הרפורמה של 
קליסתנס (ע״ע) ובאמצע המאה ה 5 לערך הגיעה לשיאה. 
ההשתתפות בא׳ היתה אחת מזכויות־היסוד של האזרח האתו¬ 
נאי. אעפ״כ לא השתתף בה אלא חלק מצומצם־ביחס של 
האזרחים. הסיבה של צימצום זה היתה חברותית (למשל, בני 
המעמדות העשירים והמיוחסים העדיפו שלא להתערב באז¬ 
רחים מן המעמדות הנחותים) וכלכלית (בעלי־מלאכה או 
איכרים לא יכלו להקדיש זמן להשתתפות בא׳). דבר זה לא 
היה לפי רוח הדמוקראטיה הקיצונית של אתונה באמצע 
המאה ה 5 , ותוקידידס שם בפי פריקלס דברי־גנאי על אזרחים 
מסוג זה: הוא רואה אותם כבני-אדם, שאין תועלת בהם 


לדמו׳קראטיה האתונאית. כדי להרבות את מספרם של המש¬ 
תתפים בא׳ הנהיגו שלטונות־אתונה במאה ה 4 תשלום לכל 
משתתף בא׳, תחילה של אובולוס אחד, אחר־כך של שני 
אובולים ובסופו של דבר הגיעו עד לתשעה אובולים — הכל 
בהתאם לשכר היומי של פועל באתונה. 

מתחילה היתה הא' מתכנסת באגורה של אתונה. האספות, 
שבהן השתתפו 6,000 אזרחים, נערכו בפניכם. במאה ה 4 
הועברה הא׳ אל תיאטרון־דיוניסוס. עד לרפורמה של קלים- 
תנם לא היתה הא׳ מתכנסת אלא לעיתים רחוקות למדי. עם 
ריבוי תפקידיה של הא' בתקופת־הזוהר של הדמוקראטיה 
היה הכרח באספות תכופות יותר. החשובה שבא" היתה זו 
שנקראהס) 0 ףג*א£, כלומר אספה בעלת סמכות וחשי¬ 
בות עליונות. באספה זו נידונו שאלות ראשונות־במעלה, 
כגון מלחמה ושלום. כן היתד. המועצה מוסרת באספה זו 
דין־וחשבון על אספקת התבואה לעיר. גם פעולות נגד סיקו* 
פנטים (ע״ע) נידונו באספה זו ( 000X01 ?>*) וכן תביעות 
משפטיות ( £100778X101 ), שלא היו בסמכותה של המועצה. 
בא׳ העיקרית של השנה נדונה השאלה, אם יש להשתמש 
בחוק האוסטרקיזם (ע״ע) נגד אחד מן האזרחים. שאר האס־ 
פות נקראו בשם 01 ^ 11 ^ ¥0 ■ 1 ס 01 ףג*£ג£, כלומר אספות בעלות 
תוקף חוקי. במקרים דחופים היתה לאסטראטגים הזכות לכנס 
אספות יוצאות מן הכלל, שנקראו : X 11 x 1 x 01 ^־ 007 1 ס 01 ףג** 8 , 
משום שהאזרחים במקומות־ישוב מחוץ לעיר הוזעקו לאספות 
אלו ע״י שליחים מיוחדים. באספות רגילות השתתפו בדרך 
כלל רק אזרחים מתושבי אתונה העיר. 

בראש האספה ישב ראש־הפריטנים (ע״ע אתונה), אחר- 
כך ראש־הפרוהךרים (ע״ע אתונה). תהליך־ההתייעצויות היה 
קבוע. עם פתיחת הא׳ הוקרב קרבן. בדרך כלל חזיר, כדי 
להבטיח לא׳ את דצונם הטוב של האלים. במקרה של סימן 
מבשר רעות, כגון רעם, גשם, ליקוי־חמה, או במקרה שקרבי- 
הקרבן הוכיחו, שאין דעתם של האלים נוחה מן הא׳, נדחתה 
האספה לזמן אחר. את דם־הקרבן היו מזים מסביב למקום, 
שבו נתכנסה הא׳. אח״כ היה קם סופר־האספה (? 7601x1x0x015 ) 
ומשמיע תפילה אל האלים, וכרוז היה חוזר על תפילה זו. 
כן הושמעה קללה על כל אלה, שישיאו עצות רעות לעם 
וידמוהו. לאחר אקדמות אלו קרא הכרוז את הצעת ההחלטה, 
שחוברה על־ידי המועצה (! 0011X1 ), הצעה זו נקראה בשם 
ס 1 ו! £1 ^ס 0 ס 6 *;לפעמים היתה הא' מתבקשת, שתקבל הצעה 
זי -שלמותה, ולפעמים היתה מתבקשת לדון עליה. רשות- 
הדיבור היתה לכל אזרח בעל זכויות שלמות. מתחילה היו 
אזרחים שמלאו להם חמישים שנה מקבלים את רשות־הדיבור 
קודם לצעירים מהם, אך במרוצת־הזמן פסקו להקפיד על כך. 
כל אזרח היה רשאי להציע תיקונים מסויימים בהצעתה של 
המועצה, לדחות אותה בשלמותה או בחלקה או להביא הצעה 
אחרת במקומה לפני האספה. ההחלטה נקראה ס? 10 <ן 1 ף 1 ן 1 והיא 
הופקדה במטרואון(ע״ע אתונה). החלטות חשובות, כגון על 
ברית עם מעצמה זרה או על מתן אות־כבוד לאישיות חשובה, 
ביחוד מן החוץ, נחקקו על אבן והונחו באקרופוליס. הדמו- 
קראטיה האתונאית שמה תריס בפני החלטות בלתי־יעילות 
או מזיקות ע״י מה שנתנה רשות לכל אזרח לערער על 
חוקיותה של ההחלטה: המערער היה חייב להוכיח, שההחלטה 
סותרת אחד מן החוקים הקיימים. עירעור זה נקרא ףק>ס 70 
אם עלה בידי המערער להוכיח את צדקת קובל- 
נתו, היה בעל ההצעה שנתקבלה מתחייב לשלם קנס ושוב 



607 


אקלסיה—אקסום 


608 


לא יכול היה להציע הצעות בא/ העירעור היד, חוקי תוך 
שנה אחת בלבד מיום שנתקבלה ההחלטה. אם לא עלה בידי 
המערער להטות לטענתו חלק חמישי מקולות הא/ היה 
המערער מתחייב בקנס של 1,000 דראכמות. 

, 51115 ק 14 ־תתגומ 10€ {:> 8 ; 1 ) 0X1x61 זל ¥ימ> 1 ס¥יןו 0 ^ ,?! 610x0x6X7 ^״ 

, 1€ > %411 \* 1001 § ,) 80501 ; 1897 . ,*מומ 7# מ// 4 / 

? £01 14x101 הז 1 € ס 0 * 1 ,׳ 05$00111€1 ג 11 . 8 ;.££ 986 , 11 ;.££ 442 , 1 

. $5 70 , 140 ן> 4.111 הס 

א. ש. 

אקלקטיציןם (מיוו׳ ©׳*• 6x1.6 — לברור, ללקט), בפילוסו¬ 
פיה — מונח, שמציין איסוף רעיונות שונים משיטות 
פילוסופיות שונות ומיזוגם לידי אחדות חדשה. המונח א׳ 
משמש עפ״ר לגנאי, במשמעות של חוסר מחשבה עצמאית 
וצירופן של דעות שאין התאמה ביניהן. במשמעות זו, שבה 
השתמש במלה זו לראשונה דיוגנם לארטיום(ע״ע), היה המונח 
רווח ביחוד עד תחילת המאה ה 19 . הפילוסוף הגרמני רייג־ 
הולד עדיין מגדיר את הא׳ כ״פילוסופיה מדומה". לעומת זה 
מכנה ההיסטוריוגראפיה הפילוסופית החדשה ■בשם א׳ את 
השיטות של אותן האסכולות הפילוסופיות היווניות והדומיות 
(במאה הראשונה לפסה״נ ובשתי המאות שלאחריה), שביקשו 
למזג מחשבות פילוסופיות שונות מנקודת־מבט מעשית, 
בלתי־עיונית (לשם ביסוס דעות מדיניות, משפטיות, ספרו¬ 
תיות׳ וכד׳). משמעות דומה לזו יש למלה סינקרטיזם, 
שמציינת מיזוג אידיאות דתיות שונות (אך לא' פילוסו־ 
פיות־עיוניות). מתחילת המאה ד, 19 ואילך יש למונח א׳ גם 
משמעות חיובית מבחינה עיונית טהורה, ופירושה: המצאת 
עקרון פילוסופי-ספקולאטיווי כולל העשוי לאחד בתוכו או 
באמצעותו שיטות פילוסופיות, שהן לכאורה מנוגדות זו לזו. 
מבחינה זו מציין הא׳ התעמקות יתרה במחשבה הפילוסופית 
וראיית הצדדים המשותפים של המחשבה האנושית, במקום 
ראיית הצדדים המפרידים שבה. לפי משמעות חיובית זו, 
שיטותיהם של אריסטו, לייבניץ, הגל׳ וכד׳ אף הן בעלות 
אופי אקלקטי הן. אנדרי לאלאנד (ש 1 זמ £313 ) מציע לציין 
במונח א׳ רק את המשמעות החיובית שלו, ואילו את המש¬ 
מעות השלילית שיוחסה לו הוא מציע לציין במונח אקלקטיזם 
( £01001151110 ). 

האסכולות האקלקטיות מן המאה הראשונה לפסה״נ ביקשו 
לאחד את תורותיהם של אפלטון ואריסטו עם תורת הסטואה. 
האסכולה הרומית שאפה למזג את הדואליזם שבתורת אפלטון 
עם המוניזם הסטואי על מנת לבסס באופן פילוסופי את 
חירותו האישית של האזרח. המייצגים העיקריים של זרם זה 
היו: ציצרון (ע״ע), מרקום טרנטיום ורו (ע״ע) וקוינטום 
סכסטיוס (ע״ע), שהשתדל לצרף לשיטות הנזכרות גם את 
השקפותיו של פיתאגוראם. הדמות המרכזית שבא׳ הדתי- 
הפילוסופי באלכסנדריה הוא פילון האלפסנדרוני (ע״ע). 
ההשתדלות למזג רעיונות אפלטוניים ופיתאגוראיים היתד, 
אפיינית לאסכולות האקלקטיות, שקמו אחר לידתה של הנצ¬ 
רות• חסידיו של זרם זה היו: פלוטרכום (ע״ע), אלבינוס 
(ע״ע) ונומניום (ע״ע) הסורי. 

במחצה הראשונה של המאה ה 19 כינו את עצמם בשם 
אקלקטיקנים או ספיריטואליסטים ויקטור קוזן ( 00115111 ) 
ואסכולתו. שם זה ציין בשימושם אותה מתודה בחקירת הפילו¬ 
סופיה׳ העשויה לאחד את הגישה ההיסטורית לבעיות פילו¬ 
סופיות עם הגישה השיטתית. הנחתם היסודית היתד" שאך 


בצירופן של השיטות השונות, שהופיעו בתולדות הפילוסופיה, 
משוקעת האמת המוחלטת כולה. תפקידה של החקירה הפילו¬ 
סופית הוא לאסוף את גרעיני־האמת משיטות שונות אלו 
ולהביאם לידי אחדות סופית ואחרונה, שבה תתגלה האמת 
בצורתה המודעת והשלמה ביותר, א׳ זה אינו אלא ענף 
מענפי האידיאליזם הגרמני של תחילת המאה ד, 19 . 

105 > •ז)!ס 11 ת 801 ; 21 , 1 !!ו 11 ו!!) 00 !? , 5 נ 1 טז 1.30 05 ת 010#0 
; 53 .ק , 1791 ,!!!)!! 1 ¥1 1 !) 1 /)! 11 /? 0 ! 1110 /? !) 1 111 ) 1111110111 ' 1 
- 1/1110 ) 10 ) 1 ) 11 ( 1111 ■!) 1 ) ) 11 } 0 ! 1 ! 0/1 ) 1 )! 11101 ( 0001 , 1.31311110 

!) 11 !ןה 0 !!! 1 ו 4 / ■ 1 ) 0 , 1 ( £11 - 3£113 א ; 186 — 184 .קק , 1 ,) 1/11 ) 0 ! 

115 ומ 215 ט £111011 ) 219 — 154 .קק , 1928 ,) 11 /ק 111010 /? 1 !)\ 111 ! 0 
) £001 ? 1 ) ) 10 ) 011 ) £01 ) 11£001 ,ץ 1131 ק 83 ;( 115 ר 1 ז 011$ ז 11 חץ 5 110,1 
- 1/10 , 3001 ( ; 1847 ,) 11 ! 111 ))!)£י? , 1050030 ? ; 1844 ,) 011 ) 011 !' 1 
. 1885 , 3115 ? ,)!! 111 ) 0 1011 1 ) €0111111 101 

י. סל. 

אקמ 1 לי$?זק (אסאמ^סמא^), חבל ברפובליקה הסובייטית 
קזכסטן (ע״ע), הנקרא על שם עיר־הבירה שלו. 

שטחו כ 153 אלף קמ״ר, ומספר אוכלוסין כחצי מיליון. חבל- 
א' הוא רמה בגובה של 200 — 600 מ׳, ששופעת כלפי מערב 
וכלפי צפון ושבמזרחה ובדרומה מתרוממים טורי־גבעות 
נמוכים. בחבל זה עוברת פרשת־המים שבין גליל־המים של 
ים־הקרח הצפוני (המנוקז על-ידי נהר אוב־אירטיש) ובין 
השטח החסר מוצא לים של אסיה המרכזית. נהר אישים 
(מאש^), שהוא פלג של האירטיש, חוצה את החבל ממזרח 
למערב. בדרומו של החבל מצויות ימות־מלח מרובות, שהגדו¬ 
לה שבהן היא ימת טנגיז ( 1,200 קמ״ר). הימות הן דקיקות 
ושמותיהן נמוכות, והן' מתרחבות או מצטמצמות לפי עונת- 
הגשמים. מידת־הגשמים הממוצעת בשנה היא בצפון בין 200 
ו 300 מ״מ. החודש הגשום ביותר הוא יוני, הדל ביותר 
במשקעים — פברואר. האקלים יבשתי קיצוני. הממוצע של 
יאנואר הוא ״ 18 - ושל יוני ״ 22 . במשך 150 יום בשנה מכסה 
השלג את האדמה. 

בצפון עוסקים בחקלאות, שברובה המכריע היא עומדת 
על מזרע דגנים, ביחוד חיטה. הדרום עוסק בעיקר בגידול- 
מקנה! בקיץ נודדים כאן הרועים ממקום־מרעה אחד לשני 
עם עדרי הצאן׳ הבקר, הסוסים והגמלים שלהם! בחורף הם 
משתמשים במספוא, שבא מן המשק החקלאי. צפיפות הישוב 
בצפון היא של 9 נפשות לקמ״ר, בדרום — של נפש אחת ל 3 
קמ״ר. בסביבותיה של העיר א׳ ( 40,000 תושבים) מצויים 
מחצבות־בוכסיט ומכרות־פחם. התעשיה מייצרת מכונות חק¬ 
לאיות ומעבדת את תוצרת החקלאות וגידול־המקנה(טחינת- 
קמח, שימורי-בשר, בורסקאות) לצרכי יצוא (למרכזי-התע- 
שיה הגדולים של ם. ם. ם. ר.). בסוף המאה ה 19 התחילו 
מתיישבים בצפונו של חבל א׳ איכרים רוסיים ואוקראיניים. 
כיום הקאזאכים הם מיעוט בחבל׳ לעומת 40% של הרוסים 
ו 20% של האוקראינים. — לרחבו של החבל עוברת מסה״ב, 
המקשרת את מגניטוגוךסק (ע״ע) ואת קרגגז־ה(ע״ע) ובלכש 
(ע״ע). מן העיר א׳ מסתעפת מס״ב צפונה, לפטרופאוולובסק 
שעל המסילה הסיבירית. 

א. י. בר. 

אקנה׳ ע״ע הזזית. 
אקנר, הוגו, ע״ע צפלין, 

אקסום או אקצום (מ 1 ג £51 \!,בתטא^). עיר בחבש, בחבל 
טגרה ממערב לאדואה, בגובה של 2,200 מ׳ מעל 
פני-הים. מספר תושביה — כ 10,000 . מן המאה ה 1 עד המאה 



609 


אקסום—אר,שקוב, קונסטנטץ סרגיכיץ׳ 


610 


ה 6 לסה״נ היתה א׳ עיר־הבירה של ממלכה, שנקראה על 
שמה והקיפה חלק ניכר מחבש ומסודאן המזרחית. מן המאה 
ה 4 ואילך א׳ היא מרכזה של הנצרות בחבש. מקובל, שפרו- 
מנטיוס הקדוש׳ שהביא את הנצרות לחבש, היה הבישוף 
הראשון בא , . לפי אגדה רווחת בחבש שמורים בכנסיית־ציון 
שבא׳ הארון ולוחות־הברית שהעלה מנליך, בנם של מלכת- 
שבא ושלמה המלך, מירושלים. אע״ם שא׳ פסקה מלשמש 
בירת־מלך (בזמן שאינו ברור כל-צרכו) וחלק גדול ממנה 
נהרס במלחמות, עולים אליה עד היום המונים לרגל ומלכי- 
חבש מוכתרים בה ברוב פאר. מימי גדולתה שרדו בה חרבות 
הרבה׳ ובכללן שני אובליסקים (גבהו של אחד מהם, "שנפל, 
הוא 33.5 מ , ). 


אקסנפלה י^ךאל, ע״ע אכמפלד, וק!ךאל. 


אקסקוב, סרגי טי י מופיביץ ׳ - 66888 < 04 !* 78 768 ק 06 



1791) —^<:03x08 , אופה — 1859 , מוסקווה), 

מספר רוסי. ימי-הילדות עברו עליו באחוזת־סבו, שהיה 
מחלוצי ההתיישבות 
הרוסית בערבה הדרום- 
מזרחית של רוסיה האי¬ 
רופית. שאר ימיו עברו 
עליו בעיקר במוסקווה, 
כפקיד־הצנזורה. בהש¬ 
פעת ידידו גוגול (ע״ע) 
התמכר א׳ לכתיבת זב- 
רונותיו: "רשימות על 
הדיג״ ( 1847 ), "סיפו¬ 
ריו וזכרונותיושלצייד" 
( 1855 ), "כרוניקה מש¬ 
פחתית" ( 1856 ), "ימי 
הילדות של בוגרוב הנ 


סרני סיסוםיביץ׳ אקסאסוב 


כד״( 1858 ), ו״זכרונות על גוגול ושצ׳פקין"(מי שהיה מגדולי 
השחקנים הרוסיים). 

א׳ הוא משורר הכפר הרוסי בערבה הדרום־מזרחית בתקו¬ 
פה שבין מרד פוגאצ׳וב ( 1772 ) ושיחרור־האיכרים ( 1861 ). 
זמן קצר מפריד בין ה״ז׳קךיה", הקשורה בשמו של פוגאצ׳וב, 
ובין החיים הפאטריארכאליים, שאותם תיאר א , ! מעין אידי¬ 
ליה שבערב הסערה ומיד אחריה. ספרי־הזכרונות של א׳ 
שייכים ליצירות־המופת של הספרות הרוסית בתכנם ובסיג־ 
נונם. התיאורים של א׳ מטבע הערבה הדרום־מזרחית של 
רוסיה האירופית אינם נופלים הרבה מתיאורי-הטבע של 
מרכז־רוסיה, שאנו מוצאים אצל טורגנייב, ומאלה של אוק¬ 
ראינה שבכתבים של גוגול. גוגול כתב לא , : "הציפרים והד¬ 
גים שלך מלאי חיים יותר מן האנשים שלי". א׳ הוא משוררם 
של החיים היום־יומיים ושל האנשים הרגילים, המשורר של 
יום־קטנות. בניגוד לטורגנייב לא ראה א׳ עוול במשטר 
ההצמדה של האיכרים לבעלי־האחוזות, אלא גילוי של יחסים 
אידיליים בין הבכור במשפחת־החברה, האציל׳ וביו הצעיר 
שבמשפחה, האיכר. זכרונותיו של א׳ שימשו יסוד לקטיגוריה 
וסניגוריה כאחת על משטר־ההצמדה ברוסיה. א׳ תיאר את 
תולדות ההתיישבות החלוצית מתקופת הפריחה של משטר־ 
השיעבוד בימי יקאטרינה 11 . בעל־האחוזה אינו מכיר בשום 
מרות עליו, פרט למרותו של היושב במרומים ושל הצאר שעל 
כיסא-חמלוכה. אורח־חיים זה יפה הוא להופעתם של טיפוסים, 


שהם חדורים הכרה בצדקתם ובצדק שבמשטר, שהם חיים בו. 
אבל כוחו של א׳ היה גדול לא רק בתיאור טיפוסים בעלי 
"נשמות שלמות" בלבד. הזכרונות שלו, המוקדשים לגוגול 
ידידו, מעידים על מידת החדירה של א׳ — שהיה מן הבהי¬ 
רים והפשטנים שבין סופרי־רוסיה — לנפשו הפרובלמאטית, 
המורכבת׳ מלאת הסתירות והחידות של גוגול. 

1688251 * 06 " 0 ־ 61 ! 1 0. 0. 7^8868X08, 7^X03X08 
3761 ץ 0811 , 088X3", 1877; ! 0 . .^8x68831163 ק X 
- 01110 ק 5 ) 0 ^ . 9 ; 1906 , 0802761168 
- 8 ק 0 ת ; 1911 , 608, >!<8386 00*161118X2 

. 1912 ,^ 080376115 ^ 001 ץק 0 , 61163 ( 4 

א. אח. 

אקסקוב ( 4x03x08 ), קזנסט^טין מרגיביץ׳ ( 1817 — 
1860 ), הוגה־דעות וסופר רוסי. בנו של סרגי א׳ 

(ע״ע). 1832 — 1835 למד א׳ במחלקה הספרותית של אוניבר¬ 
סיטת מוסקווה. 1833 — 1840 היה א׳ "מערבי", כלומר, מטיף 
להתקרבות הרוסים אל מערב־אירופה. באותו זמן היה מושפע 
מסטאנקביץ ובלינסקי(ע״ע), מצד אחד, ומן הפילוסופיה של 
הגל, מצד שני. אח״כ הצטרף לסלוופילים (ע״ע). לדעת א׳ 
מבדיל העם הרוסי בין "ארץ״־רוסיה ("זמסטוו"! הישוב, עם- 
הארץ) ובין רוסיה כ״מדינה". "ארץ־רוסיה" היא קהיליה 
שהיא חיה את חייה בהתאם למוסר הפנימי, הנפשי שלה, 
מתוך אהבת־השלום ועמידה על המשמר של הנצרות הצרופה. 
נוכחותם של שכנים שואפי־קרבות הכריחה את העם הרוסי 
להקים את מדינתו, ולשם כך הזמינו הרוסים את הוריגים 
(ע״ע), שלא היו סלאווים. "מדינת־רוסיה" חיה את" חייה 
בהתאם לחוקים זרים ומשתמשת בכפיה. ל״ארץ" דעה יועצת 
ו״דעת־קהל", אבל רק לשליט יש הסמכות של פוסק אחרון 
בענייני־המדינה. כאלה היו היחסים, שהיו קיימים בין ה״זמסקי 
סובור" ובין הצארים שמלפני פיוטר הגדול. העם הרוסי הוא 
העם הנבחר מפני שהוא חדור עיקרים אנושיים כלליים ומשום 
"הרוח האנושית הנוצרית" שלו. ההיסטוריה הרוסית היא 
"וידוי עולמי" ו״אפשר לקרוא בה כמו בספרי־קדושים". הרוסי 
זוקף את נצחונותיו על חשבונו של אלוהים. הרוסי מקים 
בתי-יראה, עורך פולחן דתי ואינו מקים אנדרטות לגיבורים. 
המוסריות הרוסית קיימת אצל ה״מוז׳יק" (האיכר) הרוסי, 
שהתרבות לא קילקלה אותו. א׳ התנגד להגבלת שלטון־היחיד 
של הצאר, ועם זה צידד בזכות החירות הרוחנית הפנימית 
של הפרט. הוא ביקר קשות את השכבה העליונה של החברה 
הרוסית על שהיא מנותקת מן העם הרוסי ואף התייחס בשלי¬ 
לה אל הספרות הרוסית החדשה, שראה בה חיקוי לספרות 
של אירופה המערבית. א׳ שלל את פעולת פיוטר, שגרם 
לניתוק בין החברה הרוסית והעם הרוסי. ובמערב ראה א׳ 
רק שלילה, אלמות, שנאה, תיאטראליות, וגינה כאמונות־שווא 
את הקאתוליות ואת הפרוטסטאנטיות כאחת. במערב עדיפה 
החוקה החיצונית על ההכרה הפנימית. ברוסיה נותנים נדבה 
לעני ובמערב עורכים נשפי-צדקה. העמים המערביים מוג¬ 
בלים במובן לאומי ומתוך ראקציה לכך נתפתחה בתוכם 
קוסמופוליטיות. יש בזה הרבה מן הרעיונות של הרומאנטיקה 
האירופית! וביחס אל האיכר ואל הנצרות השפיע א׳ על 
טולסטוי. 

מכתבי א׳ יש לציין: , 080728788000116 >! 8 01167 
1858 (״אולג בקונ 0 טאנטינופול״)ו , 85136 ^7008611X88 >! 
1858 ("הנסיך לופובצקי"), קומדיה, שמגנה את חייהם 




611 


אקסקוב, קונסטנטין סרגיביץ׳—אקרוסטיכון 


612 


המזוייפים של האריסטוקראטים הרוסיים לעומת החיים הטב¬ 
עיים של ההמון הרוסי הפשוט; 88 ק 0 ־דנ> 8 8 08 נ> 1080 * 10 ז. 
1,1846 לקץ? 3 ק 6 ? 18 נ מס״ססץק ("לומונוסוב בתולדות הספ¬ 
רות הרוסית"); , 88 ל 1 נ> 6 ק> 1661 :> 08 ק? 0 ץ 06 4643888 * 33 
1861 (על שאלת־האיכרים). 

- 8 (}) 3 קת 80 ה. 0-686 > 81 ? 8 ק} 1 , 08 ק 6 ת 868 . 0 

< ץ> 0551 ל . 0 •א ; 1889 . 0.0.5 ,לק 083 ^ 0 4601018 
. 1952 , ץ 1 /ק $1111050 171 ) 11551 .$ / 0 ץז 1510 ' 

א. אח. 


אקסקוב, אמן, ע״ע סלוופילים. 
אקצ ז יה, ע״ע עטה. 

אל! צ ין׳ בנימין (נר בריגה, 1904 )> עסקן ציוני וחוקר 
במדעי המדינה. לאחר שסיים את לימודיו באוניבר¬ 
סיטות של וינה ופאריס שימש כעוזר מדעי באוניברסיטות של 
פאריס והארווארד. אח״כ הורה בכמה ב״ם עליונים באה״ב. 
א׳ היה פעיל בתנועה הציונית ומילא בה כמה תפקידים, 
מתחילה במפלגה הרוויזיוניסטית: ב 1936 — 1941 היה מנהל 
המחלקה המדינית של ההסתדרות הציונית החדשה, שאח״כ 
פרש ממנה. מלבד מאמרים פובליציסטיים ומדעיים פירסם א׳ 
את הספרים: עיקרי המנהל הציבורי, תשי״ב; 011160168 ■!? 
1929 , 110 < 111 ק 1131101131 ־ 111161 011 ־ 11 > 10 ) ^ 31 :ז 1301611 > £00 6-4 ? 
- £1315 ^ 31 116 ף 01111 ק 611110311011 ' 1 61 5016066 13 ־ 8111 £16X10118 

1938 , 11015 . א׳ הוא פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית 
בירושלים מ 1949 ודקאך הפאקולטה למשפטים( 1951 — 1953 ). 


אקןךה ( 3 ז 00 \>), עיר־הבירה ועיר־הנמל הראשית של המו¬ 
שבה הבריטית חוף־הזהב (ע״ע) שבאפריקה המער¬ 
בית. מספר־תושביה כ 140,000 ( 1952 ). א׳ משמשת מוצא 
לתוצרת החקלאית ולתפוקת־המכרות של המושבה. היא 
מחוברת במס״ב עם קומאסי, העיר הראשה של חבל אשנטי 
(ע״ע), ועם סקונדי, נמלה השני של המושבה. כן נמצאים 
בה שדה־תעופה בינלאומי, תחנת־אלחוט גדולה ואוניברסיטה. 
א׳ נתפתחה מן המצודות, שהקימו בקרבתה חברות־מסחר 
שוודיות, דאניות ובריטיות מן המאה ה 17 ואילך. הנאה 
שבמצודות אלו היא זו של כריסטיאנבורג, שמשמשת מקום- 
מושבו של מושל חוף־הזהב. 


אקחלאין (מלאט׳ ■ 3061 , חריף), הפשוט שבאלדהידים (ע״ע) 
הלא־דוויים — פרופנל ( 1 ). נוזל מחוסר־צבע ובעל 
ריח חריף ביותר, מגרה אף ועיניים: המשקל הסגולי: 0.84 , 
נקודת־הרתיחה: 52 0 ; מסים במים ובכוהל.—א׳ נוצר בכמויות 
קטנות בפירוק שומנים (מכאן הריח החריף המוחש בשעת 
חריכה או שריפה של שומנים), אבל עפ״ר מייצרים אותו 
ע״י נטילת מים מגליצרין בשיטות קאטאליטיות או בעזרת 
חמרים מושכי־מים, וכן ע״י פירוק $רמי של אוןר דיאלילי, 
0 ,( 03 = נ 03 ). 


03, 03, 03, 03, 

<113 03, 1^3 £3 

030 03,03 133,03 0003 
1 . 11 ■ 111 . 1 \. 


23,0 ־ 


03,03 

13303 

1 

03,03 

גליצרין 


הא׳ מאחד בתוכו את התכונות של אלדהיד ושל גוף 
לא־רווי: מכאן נטייתו לפולימריזאציה ולפעילות כימית, 
שמכקירת אותו לשמש בסינתזות שונות. אפשר להגביר את 
יציבותו ע״י עירובי גופים אחרים, כגון פנולים (ע״ע). מימן 
מחזר בדרך־כלל את כל הקשרים הכפולים שבא׳, ופרי החיזור 
הוא כוהל פרופילי נורמאלי ( 11 ), אבל בתנאים מסויימים 
אפשר לכוון את החיזור אל הקבוצה האלךהידית בלבד 
ולקבל את הכוהל האלילי ( 111 ) (ע״ע כהלים). באור־השמש 
נהפך הא׳ לשרף לבן בלתי־מסיס — דיסאקריל. לפנים היה 
הא׳ משמש כגאז מדמיע, ובמלחמת־העולם 1 נעשו נסיונות 
להשתמש בו כגאז קרבי. באויר, או בסיוע חמרי־חימצון, 
נהפך הא׳ לחומצה אקרילי ת ף\ 1 ): נוזל הסר־צבע, 
שריחו כריחה של חומצת־חומץ; המשקל הסגולי: 1.06 , נקודת־ 
ההיתוך: 13 0 , נקודת־הרתיחה: ס 140 . גם החומצה ותולדותיה 
נוטים לפולימריזאציה, פרי הפולימריזאציה של האסטר 
המתילי והאתילי של חומצה זו הם שרפים שקופים, שכ־ 
חמרים פלסטיים (ע״ע) יש להם חשיבות טכנית מרובה. 

מ. ה. ב. 

אקרו?וגל י יה, ע״ע גדול; היפו־פיזה. 


אקרון (ססז^), עיר באוהאיו שבאה״ב, כ 56 ק״מ מדרום 
לקליוולאנד. על התעלה המחברת את נהר־אוהאיו 
עם ימודאירי. מספר־תושביה כ 275,000 . תעשיית הגומי, 
שקיימת בא׳ מן המחצה השניה של המאה ה 19 , נתפתחה עם 
גידול הדרישה לצמיגים בשביל גלגלי מכוניות ואוירונים. 
כיום מספקת א׳ כ 50% ממוצרי הגומי של אה״ב והיא 
המרכז הגדול ביותר בעולם לתוצרת זו. קיימות בא׳ גם כמה 
תעשיות אחרות, כגון של כלי-חרס, תנורי־חימום, מכונות 
שונות, ועוד. התעשיות בא׳ משתמשות בחשמל, שבא מכוח־ 
המים שבסביבה. א׳ נוסדה ב 1825 וט 1872 ואילך קיימת בה 
אוניברסיטה. מספר היהודים בא׳ כ 7,000 . 

א?ןר 1 סט י כןן (יוונית ; 1 x 660 x 1 x 0 > ׳סד; מ״־סס^ג, פסגה" 
0x1x00 , טור), יצירה ספרותית (עפ״ר שירית), 

שבה קבועות אותיות, הברות או מלות באופן שלצירופן יש 
מובן מסויים. יש סוגים מרובים ושונים של א׳. לפי מקומן 
של האותיות, ההברות או המלות הנידונות ביצירה אפשר 
להבחין שלושה סוגי־א׳: א) אקרוסטיכון במובן המצומצם 
של המלה — כשהאותיות(או ההברות או המלות) המצטרפות 
זו לזו קבועות בראש כל שורה שירית, כל משפט, כל בית או 
כל פיסקה; ב) טלסטיכון — כשהן בסוף; ג) מזוסטיכון, 
כשהן באמצע. יש יצירות, שבהן מצויים א׳ וטלסטיכון ביחד, 
וכדומה. ויש גם צורות של א׳, שהן מסובכות יותר (למשל, 
כשהאותיות, ההברות או המלות המצטרפות זו לזו באות 
באופן זה: הראשונה מהן בשורה הראשונה [או במשפט 
הראשון, וכד׳], השניה בשורה השניה׳ השלישית בשורה 
השלישית, וכד׳). לפי תכנו של הצירוף מבחינים: א) א׳ 
אלפביתי, כשהאותיות הראשונות של כל שורה (או משפט, 
וכד׳) מצטרפות לאלפבית רגיל או הפוך (הנקרא תשר״ק), 
או רגיל והפוך לסירוגים(אתב״ש׳ תאש״ב, וכד׳). שיראקרו־ 
סטיכוני כזה נקרא "אלפבית" (מד״ר, ויקרא, ט״ו). זהו הא׳ 
הקדום ביותר. לפעמים חוזרת בא׳ אלפביתי כל אות בכמה 
ש-רות׳ שהן באות זו אחר זו (בתהלים קיט — ח׳ פעמים), 
ויש גם יצירות מיוחדות, שכל מלה בהן סתחלת באותה אות 



613 


אקרוסטיכון—אקרידינים 


614 


עצמה (למשל, "אלף אלפיך׳ לד׳ אברהם הבדרשי, במאה 
ה 13 ), ב) א׳ של מלים, שבו מהווים הצירופים איזו מלה או 
איזה משפט׳ עפ״ר — את שמו של המחבר או של האדם, 
שאליו פונה המחבר ביצירתו, לפעמים בתוספת שם־האב, 
מקום־הלידה, המקצוע, ברכות, וכד׳. ויש שהא׳ מצטרף לפסוק 
מן התורה, פתגם או משפט כלשהו. — לפעמים קוראים בספ־ 
רות־העולם בשם א׳ גם למה שנקרא בעברית ראשי־תבות. 

הא׳ הוא בלא ספק קישוט חיצוני ומלאכותי, ויש בו משום 
שעשוע יותר משיש בו משום אמנות. אך בתחילת התפתחותו 
היה לו תפקיד מסויים: הוא הקל על הלימוד על־פה. האקרן׳־ 
סטיכו׳נים הם קדומים מאוד וכבד היו ידועים בשירה האשו¬ 
רית (כפי שמעיד, למשל, שיר־תפילד, של סדדנפל, שפירסם 
ינזן [ 108 .ק , 2 1 ע ,. 1 * 811 . 1£11 ז 11 :> 1$ ! £ 6 111 ]). ביחוד מצוי 
הא׳ בספרות העברית. וכן מוצאים אנו א׳ אלפביתי בתנ״ך: 
בתהלים (לד, לז, קיא, קיט, ועוד), במשלי (לא, י—לא) 
ובאיכה (א, ב, ג׳ ד). הדעה, שמצוי בתנ״ך גם א׳ של מלים 
(שמות), מוטלת בספק(למשל, תהלים קי, א, מן המלח "שב", 
עד פס׳ ד: "שמען"). כקישוט חיצוני היה הא׳ מקובל מאוד 
על הפייטנים העבריים מימיו של י נ יי (המאה ה 6 ) ובמידה 
מסויימת גם על משודרי־ספרד, שהשתמשו בו בשירי־הקודש 
ואף בשירי־החול שלהם. בתקופת־ספרד היה השימוש בא׳ 
מצוי גם באיגרות, הקדמות לחיבורים, ועוד. חשיבות מרובה 
נודעת לא׳, כמו לשאר צירופי אותיות והברות, במאגיה של 
כל הדתות, וביחוד בקבלה. בזמן החדש נכתבו הרבה שירים, 
ביחוד שירים לעת־מצוא, מתוך התאמה לא׳. הא׳ ידוע גם 
בספרויות המערב. ביוון (מן המאה ה 3 לפסה״ג) וברומי, 
וביחוד בשירה הנוצרית־הכנסייתית הקדומה (הסורית, הבי¬ 
זאנטית והלאטינית), היה הא׳ אמצעי מקובל לשם יפוי 
של שירים והימנונות. כל שיר משירי הנוצרי קומודיאנויס 
(המאה ח 3 ) כולל כותרת שיש בה א׳ ז אלדהלם (המאה ה 7 ) 
ואחרים מבני־זמנו אף חיברו שירים, שבטודיהם מפוזרות 
האותיות המרובות שמהוות את הא׳ (עפ״ר שיר קטן נוסף), 
באופן שאם מותחים בין אותיות אלו קווים, נראית תמונה 
(של גביע או נשר או אף מלאך׳ וכד׳). בא׳ הוסיפו להשתמש 
בספרויות המערב ביה״ב, בלאטינית ובלשונות־העם (ביחוד 
כדי למנוע גזל ספרותי), ושימוש זה לא פסק אף בתקופת־ 
הרנסאנס ואחריה. מסוף המאה ה 18 מתרבים מגניו של הא׳ 
עד שהוא נעלם מן הספרות הרצינית. 

מ. שסיינשניידר, ספרות ישראל (בתרגומו של צ. מאלסר), 

וארשה תרנ״ז, 219-218 ! ;. $5 291 .ק , 1931 ,'סן , £180860 .! 

. 1901 ,^ 1 ) 1011071 ( 1 1€ ' 0$1 ז 0 }/ ,ת 50 ־ £31 ? .? 

י. א. ק. 

אקרופוליס (יוו׳ — עיר עליונה), בעדים 

היווניות הקדומות — החלק העליון של העיר, שבו 
נמצא עפ״ד המקדש לאל־העיר. בימי־מלחמה היו תושבי- 
העיד והישובים הסמוכים לה מוצאים בא׳ מחסה מפני האויב. 
מעניין ביותר היה הא׳ של אתונה (ע״ע), שעמד על גבעה 
רמה ובו היו המקדשים החשובים ביותר של העיר. הא׳ של 
ירושלים בימי בית שני היה ידוע בשם "חקרא". במרוצת הזמן 
התחילו מציינים במונח א׳ את החלק המבוצר של העיר, 
ששימש באותם הימים מעין בית־נשק. 

אקריךינים (א"), קבוצה של צבענים ומשמידי־טפילים; 

תולדות ה א קרי די ן (א׳). חומר זה —א 13 0 9 ס— 

הוא תרכובת כימית ארומטית קולש־טבעתית, 63:3,2 ־ 


דיעןזו-פירידין או ב, 6 ־ 3 נזו־ 5 ינולין 11 > — האנאלוג ההטרו־ 
ציקלי לאןתרצן (ע״ע) הקארבוציקלי; אף בעיות־המבנה 
של הא׳ דומות לאלו של האנתראצן. — בשנת 1880 מצאו 
גך?ה וקארו כמויות מועטות של א׳ בעטרן־הפחמים (בשמן 
האנתראצני), אך הא׳ ניתן גם להכנה סינתטית: גבישים 
מחוסרי־צבע, נקודת־היתוכם ס 110 , תמיסותיהם בעלות ?לו־ 
אוךסצ;ציה כחלחלת — תופעה אפיינית גם לתולדות־הא׳. 
לא׳ ריח מיוחד וחריף, שמגרה את העוד ואת הקרומים 
הריריים (מכאן שמו — מלאט׳ ז 306 , חד, חריף). הוא גו¬ 
רם לפוטוסנסיביליזעיה של פרוטאינים שונים ושל הרקמה 
החיה. ו?אור הוא הורס את הפדוטופלאסמה של התאים, 



־ 01 


. 1 ־ 191 


/\£/\ 


013 , 


9 ז,ו-ו 


טויכסינים, אנזימים וכדר.— מבחינת מבנהו הא , הוא אמין 
(ע״ע) שלישוגי, שממנו נגזרים ע״י אלקילאציה של החנקן 
מלחים אמויניים־רביעונים — מלחי־אקרידיניום. הא׳ ותו¬ 
לדותיו הם כרומו^נים (ע״ע צבע, חמדי־), שגדעין־הפי־ 
רידין שבהם הוא הכרומופור, וע״י הכנסתן של קבוצות 
אויכסוילח׳מיות (ע״ע) — כגון קבוצת־אמינו — הם נעשים 
חמדי־צבע. הא" הם צבעים בסיסיים, צהובים, כתומים או 
חומים, בעלי בהקה ו?לואוךםצןציה, והם משמשים הרבה 
לצביעת כותנה, משי ועורות ולהדפסה צבעונית על נייר 
ועל בד. 

הרבה מן הא" הם חמרי־חיטוי נמרצים (ע״ע חטוי), 
שהורסים סידקים או טפילים חד־תאיים. והם משמשים 
ברפואה ובכירורגיה לחיטוי־מכשירים, להגנה על פצעים 
מפני זיהום, לטיפול במורסות וזיהומי-עור אחרים, ובמק¬ 
רים מסויימים — אף בכימויוןרפןה (ע״ע) סגולית. חשי¬ 
בותם של חמרי חיטוי וריפוי אלה היתה מרובה מאוד קודם 
שנודעו תמרי הסולפה (ע״ע) והחמרים האנטיביוטיים (ע״ע), 
אך גם כיום עדיין לא הוצאו מכלל שימוש. מן החשובים 
שבהם הם: ?ךיפא?לאווין או אקריפלאווין, 8,2 ־דיאמינו־ 
סו־מתיל־אקרידיניום כלודידי( 11 ), חום־אדום, מחטא פצ¬ 
עים, פועל על ??רפטוקוקים וןזטאפילוקז׳קים, ובעבר — 
אמצעי-ריפוי למחלת־השינה ולמחלות ?ריפאנוזומים אח¬ 
רות, וכן למחלת־הזיבה: ריוואנו׳ל, 7 ־אתוכסי- 5,2 ־דיאמינו- 
א׳ ( 111 ), צהוב, מחטא פצעים, תרופה לאמביאזיס (עיע). 
החשוב שבכל תולדות־הא׳ הוא האטבדין (ע״ע) האנטי- 
מאלארי. 

. 1951 , 1 ) 1 זו 1 > 1 י 40 111 ־ 1 ,: 318611 . 3 

9 . 




615 


אקריות—אר, ימתי 


616 


אקריזת( 31103 :"/), בזואולוגיה — סדרה של פרוקי-דגליים 

קטנים או זעירים ממחלקת העכבישיים (ע״ע)! 

חרבח ממיניחם חם טפילים של בע״ח או צמחים. סימניחן 
המיוחדים של הא׳ — חלקי־חפה׳ המשמשים לנשיכה, עקיצח 
ומציצה, הם חלק של ראש מדומה (- 5021110 מ 11111111 ק €3 
50013 ), שנבדל משאר הגוף ע״י חריץ! בגוף כולו אין 
להבחין סימנים של פירוק, אלא הוא עשוי חטיבה אחת, רוב 
הא׳ הן נושמי־טרכיות, אולם בין הטפיליים יש מינים, שהם 
חסרים אברי-נשימה ונושמים דרך כל שטח־גופם. המינים 
הם נפרדים! רובם מטילי־ביצים, אחדים מהם מולידי־חיים! 
במינים אחרים קיימת לידת־בתולים. הצעירים, הבוקעים מן 
הביצים, הם זחלים בעלי 3 זוגות־רגליים! הללו נהפכים 
לנימפות בעלות 4 זוגות־רגליים, ואלו נהפכות למבוגרים 
בעלי 4 זוגות־רגליים ופתח מיני. — לא׳, שהן טפילים 
מעבירי־מחלות בין בני-אדם וחיות־בית, יש חשיבות מרובה 
מבחינה רפואית וכלכלית. הקבוצות החשובות ביותר בסדרה 
זו הן הקרציות (ע״ע) והקרדיות (ע״ע). 

אקן־מן, ע״ע ןלנזחד־תים?זר 31 ?וקי. 

^ 2 ) 01 [׳ ' י 1 ל , | 105 * - £0146101300 6161 ? 10113011 - 

( 1792 — 1854 ) ,סופר גרמני, שנתפרסם משום פעול¬ 
תו כמזכיר־ידיד של גתה בשנות-חייו האחרונות. א׳ היה בן 
להורים אביונים, התנדב לצבא־השיחרור שנלחם בנאפוליון 
( 1813 — 1814 ), והתמסר ללימודים רק לאחר שנתבגר. באוני¬ 
ברסיטה בגטינגן למד משפטים, אך בעיקר התעניין בספרות 
יפה. ב 1821 פירסם שירי־בוסר וספר "על השירה, עם הת¬ 
חשבות מיוחדת בזו של גתה״ (״. 06516 ? ! 211 86111 - 356 ); 
את כה״י של ספר זה שלח לגתה, שהמליץ על הדפסתו 
( 1823 ). א׳ עבר לוויימאר וסייע לגתה בעריכת כתביו במהדו¬ 
רתם הסופית. א׳ שימש את גתה כתלמיד המשמש את רבו 
ולא על מנת לקבל שכר! את פרנסתו העלובה מצא כמורה 
של בן הדוכס וכספרן־החצר. הוא נשתעבד כולו לגתה עד 
כדי ביטול אישיותו העצמית ורשם את כל הדברים ששמע 
מפיו. משום כד יכול היה לתרום את התרומה החשובה ביותר 
להבנה של גתה הזקן ב״שיחות עם גתה ״( 0111 30116 !כן 065 
32 — 1823 ... 0061116 ; 3 כרכים, יצאו 1836 , 1848 ! הוצאה 
חדשה של 10111160 ?, 1925 ) שלו — חיבור, שנחשב כמעשה- 
אמנות יחיד-במינו של יצירה רפרודוקטיווית. ביחד עם עוזרו 
השני של גתה, רימר, דאג להוצאת כל כתביו של גתה ב 40 
כרכים ( 1839/40 ).'— א' מת מתוך טירוף־דעת. 

; 1925-28 ,? 1/1 * 00 <£/ 3671 /^ 1 $6111 .? ./ , 011 ( 110111 . 1 ? . 1 ־ 1 

-* 0 " 1 ז* 1 /*$' 17171 ) 771 ־ 1 *^£ ־ 7 * 4 £711 * 1 ( 1 • 7 

. 1925 , 11 *\^ 1 ־. 3 ־ 141 ; 14 ( 1111 ) 01 *־ 1/11 /) 1471 י'* 0.0/1 ז?) $ 

אקךמן, לואיז — 11 ת 13 מ־ 61 ^ 0 .^ 1/011156 — (שמה קודם 

הנישואים: לואיז-ויקטורין שוקה [ 1161 ףס 011 ]) — 

( 1813 , פאריס — 1890 , ניצה), משוררת צרפתית. א׳ בילתה 
את ילדותה ונעוריה באחוזה על-יד פאריס בחברת אביה, 
שעניין אותה בספרות וקירב אותה לדעותיהם של האנציקלו־ 
פדיסטים. ב 1838 נסעה לברלין, כדי להשתלם בידיעת הלשון 
הגרמנית. כאן נישאה ב 1844 לבלשן הגרמני פאול א׳. לאחר 
שנתיים של חיי־נישואים מאושרים מת בעלה ומתוך צערה 
הגדול על פטירתו נשתקעה בהלך-רוח פסימי-אתאיסטי, 
שביקשה לו סמוכים בספרות הפילוסופית. א׳ כבר כתבה 
שירים בנעוריה, אבל רק באלמנותה פירסמה את פרי עטה: 


מ 6 ז! 60 000165 (״סיפורים בחרוזים״, 1855 ), 160116165 ? 
065165 ? (״שירים ראשונים״, 1862 ) , 1165 ן) 111 ק 1111050 ק 065165 ? 
(״שירים פילוסופיים״, 1871 ), 501113116 1106 ?) 605665 ? 
(״מחשבות אשה בודדת״, 1882 , בצירוף קורות־חייה). בשי¬ 
רים על נושאים מופשטים (האהבה והמוות, ויכוח בין האדם 
והטבע, וכדומה) היא מפתחת בעוז־רוח גברי דעות פסימיות, 
שבהן ניכרת השפעתם של פאסקאל, שופנהאואר והוגים 
אחרים. הקו האפייני ביותר ביצירתה של א׳ הוא התנגדותה 
הנמרצת לכל רעיון דתי׳ בעוד שנפשה היתד, צמאה לנחמה 
שבאמונה. 

)■ו 8 ו<) 8 <) : 41 81 ) 8 ) 11 ) 1 !* 4 ,ז 111 ׳\ח 9211550 ים 

88 8 ) 1 ן) 111 ? 11110$0 ? 18 ) 08 ? 8 ^ 1 ,\ 1011 ס 011 . 84 ; 1892 ,! 1111 •>!?! 

181 ) 8 ! 018$ ס? 1188 , 800111 .ס ; 1906 :) 01 ) $1 X1X0 

. 1910 "! : 8 ) 1010 ) 

אקו״נניה גליל ביוון הצפוניודהמערבית. א' 

י מוקפת ים משלושה צדדים: הים היוני ממערב, 

המפרץ האמבראקי מצפון והמפרץ הפאטראסי מדרום. במזרח 
היא גובלת בעמק אכלואוס וברכם תיאמים. בטבור־הארץ 
נמצא מישור אכלואוס שבתוכו נמצאת העיר סטראטו. לפי 
תוקידידם היתה רמת-חייהם של תושבי-א׳ הקדומים כזו של 
הבארבארים. אעפ״כ נמנו על ההלנים. לניב של האקארנאנים 
היה צביון דורי. בחוף היוני של יא׳ יסדו הקורינתיים במאה 
ה 7 לפסה״ג שורה של תחנות־מסחר. ערי-א׳ היו מאוגדות 
בברית אקארנאנית. הערים היו חפשיות, אך כל אחת מהן 
היתה חייבת להשתתף בצבא־הברית. 

במלחמה הפלופונסית עמדו האקארנאנים לצידה של 
אתונה ונלחמו במושבותיהם של הקורינתיים על החוף המער¬ 
בי של א׳. כן התנהלו קרבות ביניהם ובין הספארטנים 
( 429 — 426 ). כשעלתה קרנה של מוקדון נעשו האקארנאנים 
בעלי-בריתה. ב 270 התפלגה א׳ לשני חלקים, החלק הדרומי 
הצטרף לברית האיטולית, והצפוני נספח על אפירוס. ב 230 
נשתחררו האקארנאנים הצפוניים משלטון אפירום ויסדו 
ברית חדשה, שבראשה עמדה העיר לוקס. ברית זו חידשה 
את הידידות עם מוקדון. לאחר המפלה״שנחל פיליפוס ן\ מידי 
הרומים ליד קינוסקפאלי ( 197 ) נכנעו האקארנאנים לרומי. 
את הברית האקארנאית פירקו הרומים רק לאחר שיעבודה 
הגמור של יוון ( 146 ). אוגוסטום קיסר סיפח את א׳ לפרו- 
בינציאה אכיאה. 

־•• ז 

אר, .ימת־ ( 6 זץ£ 1-3146 ), ימה אטומה במדינת אוסטראליה 
הדרומית. שטחה משתנה לפי מידת המשקעים 
בגליל של נחלי־האכזב הנשפכים אליה מסביב. יש שהיא 
מתפשטת על 15,000 קמ״ר ויש שהיא מתייבשת כליל, מאחר 
שעמקה אינו מגיע אלא לנד אחדים בלבד. פני-מימיה הוא 
בממוצע כ 12 מ׳ למטה מפני־הים. בימי־הגאות המים כמעט 
.מתוקים. ימת־א׳ מתחלקת לשני חלקים, שכל אחד מהם הוא 
ימה בפני עצמה! ארפה של הימה הצפונית מגיע עד 145 
ק״מ ורחבה — עד 65 ק״מ! שטחה המאכסימאלי של הדרו¬ 
מית עד 60 25 x ק״מ. ימת-א׳ נמצאת בלב אגן גדול, שפל 
ומוקף רמות, שכולו מדבר, והוא מכונה "לבה המת של 
אוסטראליה". סביבת הימה הן חולות נרחבות עם צמחיה 
דלה מאוד. מנחלי־האכזב הנשפכים לימת־א׳ חשובים ביותר: 
אר ומאקאמבה, הבאים מן הצפון וקופר או בארקו, הנופלים 
אליה מצד מזרת את ימת־א׳ גילה ג׳ון אר ב 1840 . 



617 


אראומטר—אראוקגיח 


618 


אראו־מטר או הץ־רזמטר(יוד ? 16 ״^, דליל, קלוש: ?) 0 ) 55 }, 
מים), מכשיר למדידת הצפיפות או המשקל הסגולי 
של נוזלים, ובעקיפים — לקביעת התרכוזת של תמיסות. — 
הא׳ הראשון הומצא ע״י בליל (ע״ע) ב 1675 : מאז הומצאו 
טיפוסים שונים של א", שכולם פועלים ע״פ עקרון 
אחד. כל א׳ הוא גוף־זכוכית גלילי חלול, כעין התר־ 
מומטר, והוא פועל כמצוף ע״פ עקרון ארכימדס(ע״ע; 
ע״ע הידרומכניקה). חלקו התחתון משמש בית-קיבול 
לגוף כבד (כגון כספית או כדורי־עופרת) — כאן 
שרויה נקודת-כבדו, ומשום כך הוא צף מעומד בנוזל; 
חלקו העליון — שפופרת צרה, שבתוכה לוח מסומן 
במעלות. כשהא׳ טובל במים (צפיפות = 1 ) הוא שוקע 
עד הקו המסומן ב 1 : בנוזל בעל צפיפות שונה משל 
מים הוא צף בקו אחר: למעלה מ 1 אם הצפיפות היא 
למטה מ 1 , או למטה מ 1 אם היא למעלה מ 1 . עפ״ר 
כולל לוח־הא׳ את כל מרווח המשקלים הסגוליים 
של הגוזלים המצויים — כגון מ 0.7 עד 1.8 , אבל 
לפעמים מסתפקים במרווח של תחום צר יותר עם 
חלוקה מפורטת יותר, שמאפשרת מדידה מדוייקת יותר 
של צפיפות־הנוזל שבאותו תחום. — לשם שימושים 
מיוחדים עורכים את החלוקה לא לפי הצפיפות אלא 
לפי שיעור האחוזים של גופים מסויימים בתמיסה — 
שיעור, שקובע את משקלה הסגולי של התמיסה. 
בא׳ כזה אפשר לקרוא במישרים מן הלוח את הערך 
המבוקש. מסוג זה הוא הא^כוהולוימטר, שמודד את 
הכוהל (באהוזי־משקל או באהוזי־נפה) שבתערובת של כוהל 
ומים; הסכרומטר. הסהווה את אהוז־הסוכר בתמיסות־סוכר 
מימיות; הלקטומטר, המחווה את שיעור־המים שבחלב וכד׳. 
ערכי־המעלות שבכל א׳ מותאמים לטמפראטורה מסויימת 
וקבועה, והם טעונים תיקון מסויים בטמפראטורה אחרת. 

מין א׳ בעל חלוקה מוסכמת ושרירותית הוא הא׳ של 
בומה ( 880106 , 1768 ), שעדיין הוא מקובל במקומות הרבה 
לשם מדידת תרכזתן של תמיסות. כיסוד החלוקה הונח כאן, 
שחומצה גפריתנית מרוכזת נקיה (צפיפות = 1.842 ב 15 0 ) 
היא בעלת 86 ״ 66 , כלומר: בחומצה זו א׳ זה שוקע ועומד 
בציקה בקו " 66 . בא׳ המקורי של בומה לתמיסות כבדות 
ממים היה קו־העמידה במים ס 0 וקו־העמידה בתמיסת 
10% 80 * 1 — ס 10 : במכשיר לתמיסות קלות ממים — קו־ 
העמידה בתמיסת 10% 01 ־^ — ס 0 , קו־העמידה במים — 
ס 10 — (כל הערכים לטמפראטורות של 86 ס 10 ). ההידרומטר של 
לינגה, שכיום הוא מקובל מאוד ביבשת־אירופה, מותאם 
ל 86 ס 0 במים, ל 86 ״ 66 בחומצה גפריתנית ול 36 0 86 בחומצה 
החנקנית המסחרית הרגילה בטמפראטורות של 0 ס 15 . 
ההידרומטר החוקי של אה״ב מיוסד על חלוקת המעלות לפי 
בוימה בטמפראטורה של ־* ס 60 = 0 ״ 15.55 . — חישוב הצפי¬ 
פות מתוך ערכי־ 86 נעשה ע״פ הנוסחה: 

ס + ע ־ * 

(ז> = צפיפות, ס = 86 ״, 4 , ו 8 = קבועות, שהן שונות 
במכשירי־בומה שונים; הסימן השלילי — במכשיר ,כבד", 
הסימן השלילי - במכשיר ,קל"). 

באנגליה מקובל ההידרומטר של קזוו״ךל ( 1611 > 1 > 8 ז 10 ), 
שחלוקת־מעלותיו היא מ ס 0 עד ס 200 ברווחים שווים בתחום 
הצפיפויות שמ 1 לג מוסכם, שצפיפות־המים ב 0 ס 4 מוגדרת 




▼ 

אראו־ 

מטר 

שיעור 


ב 1000 יחידות, ולפיכך כל עליה ב*!"! שווה לעליה בחמש 
יחידות־צפיפות. על־כן קיים: 

^ + 1 = 1 > (״ = מעלות-טוודל). 

. 1911 , ) 171 ) 165, 114171£1>110!1 £17 £71X0771 >־ 361 ת 6-1161 ) 31 ת 0 ( 1 

מ. ה. ב. 

אראזפגזם (?ס׳ו״זן ;>ס 0£1 וד = גבעת ארס, ע״ע), גבעה 
ממערב לאקרופוליס באתונה, ששימשה מקום מושבה 
של ״המועצה אשר בא , ״ <ס.ג^ 0 ^ 9 >ץ!>מ 0 ) 0561 ^ ד), כלומר 
מועצת־הזקנים של תקופת השלטון האריסטוקראטי באתונה 
הקדומה! ומכאן גם שמה של מועצה זו, שהיו לה, כפי שיש 
להניח, סמכויות מסויימות של בית־דין. לפי אריסטו היה 
השיפוט בדיני־ממונות ובדיני־נפשות בידי הא׳. עם ביטול 
המלוכה באתונה ויצירת שלטון הארכונטים (ע״ע ארכון) 
הורכב הא׳ מארכונטים, שמילאו את שנת־שירותם ונכנסו 
למועצת־הא׳ כחברים לכל ימי חייהם לאחר שעמדו 
בביקורת ( 1 ) 1 ד>סגן 1 * 60 >. בראש הא׳ ישב תמיד "הארכון המלך" 
'' 55x0 ). כל זה נתן לגוף זה חשיבות מרובה קודם 
שהונהגה באתונה הדמוקראטיה. התיקונים שהנהיג סולון 
( 594 ) הגדילו את ערך הא׳, באופן שלמעשה היה המפקח על 
סדרי־המדיגה. בתקופת פיסיסטראטוס וגם בימי קליסתנס 
(ע״ע) לא נפגע, כנראה, הא׳. המכה הממשית הראשונה, 
שקיבל הא׳, באה בשנת 487 כשהוחלט לבחור את האדכוג־ 
טים ע״פ הגורל. ע״י כך נפתחה החברות בא׳, שהרכבו היה 
אריסטוקראטי מובהק, לכל אזרח באתונה. לפי המסורת מילא 
הא׳ תפקיד חשוב ביותר קודם הקרב נגד הפרסים ליד 
סאלאמיס ( 480 ) וע״י כך החזיר לעצמו חלק מן ההשפעה 
שאבדה לו. אף אם מסורת זו נכונה היא, אין להניח, שבמעמדו 
של הא׳ בא שינוי יסודי! ובמידה שהדמוקראטיה כבשה לה 
מקום בחייה המדיניים של אתונה, בה במידה פחתה השפעתו 
של הא/ התיקונים של אפיאלטם ( 462/1 ) ביטלו בפועל את 
רוב סמכויותיו של הא׳: כך נשללו ממנו זכויותיו לדון 
עבריינים בענייני־דת, לפקח על הפקידים ולהשפיע על החל¬ 
טות המועצה (ןו.<ע £0 > ואספת־העם (. 010 ןוג** 6 ), שלא יתנגדו 
לחוקה, וכן לפקח על מוסר־העם. נשארה בידי הא׳ רק הזכות 
לדון בענייני רצח ולפקח על ענייני־קודש מסויימים. על 
הנאשם ברצח היה הא׳ מטיל איסור להיכנס למקומות קדו¬ 
שים כל עוד נמשך המשפט. לאחר שלושה חדשים, כשהיה 
הנאשם בא לפני בית־הדין של הא , , היו הוא ומאשימיו 
נשבעים לומר את האמת. הצדדים הורשו להביע את נימו¬ 
קיהם פעפיים. אם הורשע הרוצח יצא דינו למיתה. אם 
קולותיהם של המחייבים והמזכים היו שקולים זוכה הנאשם. 

מימי אפיאלטס ואילך נשאר לא׳ דק צל של גדלותו 
הקודמת, ועם ירידת חשיבותה הכללית של אתונה ירד גם 
ערכו של הא׳. אולם בתקופה הרומית זכה הא׳ ליחס של 
כבוד מיוחד, כשריד אחרון מן התקופה העתיקה של הפולים. 

;. 13043 , 12743 .ק , 3 :> 1 ) 011 ? ; 613 ) 011 ? 11603100 ) 14 , 6165 ) 0 ) 14115 

, 5 ט 1 ץ 1465011 ; 52 , 17111 ,) 10 > 161:0 ? ; 5 , 28 ; 4 , 8 , 1 , 30530135 ? 

11071£/7140/1 ,)־ 011661 .ס ', 55 - 37 י 11 ׳\ , 63 ) 3 ) 1503 ; 165 ) £010601 

.) 10/110/11 ) 0 , 0/1 ) 071 ,) 80501 .ס ; 7 £11(711X77X7 )£ 

א. ש. 

אראוקניה ( 12 מ 03 ט 3 ז^), חבל בצ׳ילה (ע״ע) התיכונית, 
בין מעלות הרוחב חדרומי ; 37 ו׳ 30 ס 39 , שנקרא 
על-שם האראוקנים (ע״ע), תושביו הקדומים. שטחו 48,650 



619 


620 


אראו־קניה—ארבח 


קמ״ר; מספר תושביו כ 675,000 . א׳ מחולקת כיום ל 4 מהו- 
זרת: אראוקו(ובה עיר בשם זר,), מאיקו( 1311600 * 1 ), ביו־ביו 
וקאוטין. כבשאר חלקי צ׳ילה כך יש להבחין אף בא׳ שלושה 
איזורים, שהם שונים זה מזר, בגובה, באקלים ובצמחיה: 
שפלת־החוף והעמקים הרחבים, איזור־הגבעות, ואיזור־ההר. 
שטחי־המישור הם בעלי אקלים ממוזג והם יפים לגידול 
דגנים ועצי־פרי ים־תיכונים (בכללם הגפן). באיזור־הגבעות 
ובהרים, שמתרוממים בהר־הגעש הכבוי לןאימה ( 1,131013 ) 
לגובה של 3,050 מ׳, גדלים יערות, ובהם העץ הטיפוסי לחבל 
זה:האךאוקריה (. 055 ( 03113 ט 113 /), שהוא ממשפחת האדנים. 
התושבים מתפרנסים ברובם מחקלאות, גידול־בקר, ובמקצת 
גם מדיג(בנהרות, בימות הקטנות, שהן מרובות כאן, ובים). 
פחם־אבן שחור מופק מכמה מכרות. מס״ב עוברת לכל ארכה 
של א , , מצפון לדרום, לרגלי ההר. העיר הגדולה שבחבל היא 
טמוקו, במחוז קאוטין. 

היהודים בא׳. בישובים חקלאיים קטנים אחדים במחוז 
קאוטין נמצאת כת קטנה של מאמינים באלוהותו של ישו, 
שהם שומרים את השבת ורוב חגי־ישדאל ואוכלים מצות 
בפסח. לפי דבריהם הם ממוצאם של האנוסים (ע״ע צ׳ילה, 
יהודים), אבל ממראה פניהם ניכר, שאבותיהם נתערבו בספ¬ 
רדים ובאינדיאנים. למרות מספרם המועט (הם מונים רק 
כ 300 נפש) הם מאורגנים בכנסיה מיוחדת, שנקראת בשם 
1216513151361113 ("הכנסיה הישראלית"), ועח&ים תעמולה 
לדתם. ב 1919 פנו במכתבים ללואי בראנדייס ולוועידה הציו¬ 
נית בארגנטינה, ומאז נודע קיומם בעולם. כיום הם חברים 
בהסתדרות הציונית בצ׳ילה. 

א. י. בר. 

אראוקנים, שבטים אינדיאניים קרובים קרבת־לשון, שהיו 
תושביהן הקדומים של צ׳ילה וארגנטינה. הא׳ עלו 
על במת ההיסטוריה כעם לוחם, כשהדפו את נסיונות ההת¬ 
פשטות לצד דרום של האינק!ה(המלך) טופאק יופאנקי(בערך 
1448 — 1482 ) על־יד הנהרימאולה. שמם, אוקאס (מורדים), 
שניתן להם ע״י האינקה (ע״ע), נשתבש ל 5 ס 0 ט 3 ז^ בספר¬ 
דית. הם קוראים לעצמם מולוצ׳ה (=אנשי־המערב). 

ב 1936 , כשבאו עמהם הספרדים במגע, שלטו הא׳, שעדיין 
היו אז אוכלי-אדם, על כל השטח ממערב להרי־האנדים בין 
קווי הרוחב הדרומי ס 30 ו 43 0 . הם היו מאוחדים אז בפדרא־ 
ציה רופפת של שבטים ובתי-אב עצמאיים. בראש כל שבט 
עמד טוקי — מנהיג לשעת־מלחמה — שנבחר על-ידי אנשי־ 
השבט. כן היו להם שני מנהיגים משנים: אחד דתי ואחד 
מדיני. במשך יותר ממאתיים שנה החזיקו הא׳ מעמד בפני 
הספרדים עד שלסוף נכנעו להם ב 1773 . האפוס 3 ת 63 ט 3 ז!/ 1,3 
של אלונסו דה ארסיליה (ע״ע) מתאר את גבורתם במלחמות 
אלו. לאחרי קרבות ממושכים הכירו הא׳ בריבונותה של 
ממשלת צ׳ילה ב 1870 . 

כיום מגיע מספרם של הא׳ (שמעורב בהם הרבה דם 
ספרדי) ל 50,000 ׳ והוא פוחת והולך מחמת מחלות שונות 
ומפני להיטותם אחר משקה מעכיר, שנקרא בשם צ׳יצ׳ה. את 
הנצרות לא קיבלו והם עובדים רוח רעה, ששמר\קקובו. 
ריבוי־נשים רווח בתוכם. כנוודים הם עוסקים בעיקר בגידול 
סוסים, בקר וצאן, ומתייחסים בבוז לחקלאים. הם מצטיינים 
באדיגת־צמר, בעיבוד־עורות ובהתקנת חניתות, קשת 1 ת 
וחיצים. — בערבות־ארגנטינה יושבים א׳, שהם צאצאי הא׳ 
כצ׳ילה, שברחו מפני הספרדים במאה ה 18 . 


אךבה, שם כולל למינים שונים של חגבים (ע״ע),שמתרבים 
מזמן לזמן במידה עצומה ויוצרים להקות נודדות 
גדולות, שפולשות לאיזורים רחוקים ממכורתם, בעוד שבתקו- 
פות־הביניים הם חיים ביחידות באיזורים מוגבלים מסויימים. 
במשך נדודיהן גורמות להקות־זוללים אלו נזק מרובה למשק 
החקלאי והן עלולות להשמיד יבולים שלמים. מפני־כן נחשב 
הא׳ מימי־קדם עד היום לאחת מן המכות האיומות ביותר, 
המטילות אימה על הישוב החקלאי. מכת־ארבה במדינות החק¬ 
לאיות המרכזיות של אה״ב ב 1874/6 גרמה נזק של 200 מיליון 
דולאר; מכת־א׳ בשטח מצומצם באפריקה הדרומית ב 1906 
גרמה נזק של חמישה מיליון דולאר. — תמונת א׳ נמצאה 
חרותה כציור־קיר בקבר מצרי מן המאה ה 24 לפסה״נ. מכת־א׳ 
נזכרת בכתבים סיניים, מצריים ויווניים קדומים, וכן בכתבי 
פליניום. במקרא נזכרת מכת־א׳ בין עטר המכות שבאו על 
המצרים (שט׳ י, ד—כ); תיאור מפורט ודראמאטי ביותר של 
הא׳ ושל השואה שהוא מביא על הישוב ניתן ביואל (א—ב). 
רמזים אחרים על הא׳ נמצאים ברב׳ כח, לח; מל״א ח, לז ; 
עמום ד, ט ; ז, א—ג; נחום ג, טו—יז. 

לכל יבשה יש מיני־א׳ מיוחדים; אפריקה היא העשירה 
ביבשות במספרם של מיני־הא׳.—בחיי הא׳ קיימות שתי דך 
גות, שבכל אחת מהן הוא מופיע בצורה מיוחדת: הדרגה של 
חיי־בדידות באיזור גאוגראפי קבוע, והדרגה של חיי־קיבוץ, 
שבה הוא מתפרץ ממקומו ונודד במספרים עצומים לאיזורים 
אחרים. בא׳־המדבר עובד זמן של 10 — 13 שנה בין התפרצות 
להתפרצות; במינים אחרים נתון זמן זה לתנודות. באיזורי 
תפוצתו הקבועה מקים א׳־המדבר רק דור אחד לשנה. הוא 
חי חיי־חגב, וברוב חדשי־השנה אין למצוא אלא מבוגרים או 
ביצים. התפתחות הביצה מתעכבת עד התהוותם של תנאים 
מתאימים בעונה הבאה. בזמן מכת־הא׳ משתפר מ׳שר־התנועה 
של המבוגרים, ושינוי זה מלווה גם התעוררות בלתי־רגילה 
של אברי־המין, והנקבות מטילות פעמיים או שלוש פעמים 
במשך השנה. בא׳ המוגרבי אין להבחין בתקופה של מכת- 
הארבה שינוי במספר הדורות, אבל הנקבה מטלת בתקופה 
זו עד 150 ביצים במקום 20 ביצים כרגיל. 

תגליות חשובות ויסודיות בחיי הא׳ הנודד געשו בדור 
האחרון ע״י אובארוב(׳\ 310 ׳\ 0 .? . 8 ). הוא הוכיח, שקיימים 
שינויים מורפולוגיים ופיסיולוגיים בולטים בין דרגת־הבודד 
ודרגת־הנודד. בזמן הנדידה מתגבר חילוף־החמרים, החום 
הפנימי של הגוף עולה וגם צבע־הזחל משתנה. השינויים 
המורפולוגיים הם בולטים כל־כך, שמבחינה טאכסונומית קל 
לטעות ולחשוב את הא׳ הנודד למין שונה לגמרו מן החגב 
הבודד, אע״פ שאין הראשון אלא דרגה חולפת של השני. 
הצבע האפור־ירוק של הזחל והמבוגר הבודד הופך לשחור 
מוכתם כתמים צהובים בזחל הנודד ולאדמדם במבוגר הנודד. 
הנקבה הנודדת הופכת צהובה כשהיא מתכוננת להטיל ביצים. 
במבוגר הנודד מתארכים כנפי־החפיה ביחס לקולית האחו¬ 
רית; למשל: בא׳ האפריקני הנודד ( 01121310113 1,000513 ) 
בדרגת־הבדידות אורך־הכנף הוא פחות מכפליים מאורך־ 
הקולית, אבל בדרגת־הנדידה אורך־הכנף הוא פי שניים 
ויותר מאורך־הקולית. תגליתו של אובארוב על השתנות 
החגב הבודד לא׳ הנודד היא תרומה חשובה למלחמה בארבה, 
מכיוון שהיא מאפשרת לקדם את פני הרעה ע״י תצפיות 
קבועות באיזורי התפוצה של החגב הבודד. 

גאות־אוכלוסיה קודמת תמיד להתרכזות החגבים בלהקות, 



621 


ארכה 


622 


. י. . ■ יי י־י'״' • • יי 1 ><־< • ■ _־ - *-־ 



איזורי ־ הדגירה האביביים 
ן | |ןןןןן|]ןןןןן איזורי ־ הדגירה הקיציים 

איזורי ־ הדגירה הסודיים והחרפיים 
בעוני "הנדידה הרגילים 

נדודי הארבה 

באפריקה ובאסיה 

. 7 ־־. 0 500 י•"" 1 

- > סטיות בכיווני ־הנדידה מחמת רוחות 

|א||ע| -= 1 קירומסד 


ז. א. למעבר מדרגת-הבדידות לדרגת־ההתקהלות. התרבות ז 1 , 
שהיא קודמת לנדידה, אינה באה במרכזיהם של האיזורים 
הקבועים אלא בהקפיהם, קרוב לתחומים שבין איזורים זואו־ 
גאוגראפיים שונים: בא׳־המדבר — בין האיזור הסודאני- 
דקאני ובין האיזור הסחרו־סינדי, בא׳ המוגרבי—בין האיזור 
האיראנו־טוראני ובין איזור הים התיכון. בתחומים אלה 
מצטרפים גשמי־קיץ של איזור אחד לגשמי־חורף של איזוד 
שני, וצירוף זה מאפשר התפתחות של שני דורות במקום 
דור אחד. — בדרגת־הבדידות אין החגב היחיד מושפע משב־ 
נותם של בני־מינו, אבל בדרגת־הקיבוציות מותנית התנהגותו 
של כל פרט בנוכחותם של שכניו, שמשמשת לו גירוי 
וקובעת את זיקתו ללהקה. לאחר התרבותה של האוכלוסיה 
באיזור מצומצם פולשות להקות נודדות לאיזורים חדשים 
מתוך .ביקוש של מזון ותנאי־חיים נוחים. להקות קטנות 
מצטרפות ללהקות גדולות יותר, עד שנוצרות להקות ענקיות 
שמשתרעות על־פני עשרות, ולפעמים מאות ואפילו אלפים 
של קמ״ר. 

הזחלים הנודדים הם שחורים וגופם בולע את קרני־השמש. 

הם מכוונים את גופם לקבלת מאכסימום של הקרנה, ותנועו¬ 
תיהם מודרכות אף הן ע״י תנועת־החמה. הם נודדים במשך 
היום ונחים בלילה על ראשי־צמחים. משעלתה החמה הם 
מסתדרים בכיוון ניצב לקרני־השמש, ומשנתחמם גופם הם 
יורדים מן הצמחים ומסתדרים בלהקה, שכוללת מיליונים של 
יחידים. פעילותם הנמרצת מלווה שינויים בולטים בהרכב 
רקמותיהם: כמות־המים פוחתת, אבל ריכוזי השומן, חומצת- 
השתן וחומצת־החלב גבוהים בהן מברקמות של הזחל הבודד. 
טיסת המבוגרים מודרכת גם היא ע״י חום־השמש, אולם גם 
על־ידי תנאים אקלימיים אחרים, כגון רוחות וסערה. להקת 
המבוגרים טסה במשך כל היום ועלולה לעבור מזריחת החמה 
ועד שקיעתה מאות ק״מ. הלהקה יורדת לנוח רק עם ירידת- 
החום קודם השקיעה. 


המעבר מטיפוס הבודדים באיזור קבוע אל טיפוס המת¬ 
קהלים והנודדים בלהקות הוא מודרג, ובא׳־המדבר מופיעים 
למעשה במשך מחזור אחד, שנמשך כ 10 שנים וכולל כ 20 
דורות, כל שלבי־הביניים של שני טיפוסים אלה. 

במשך דורות אחדים, שכל אחד מהם הוא חד־שנתי הולכת 
וגדלה האוכלוסיה של הבודדים באיזור־הדגירה > המעבר 
לשלב־הקיבוציות מסתמן בהחשה ניכרת של חילופי־הדורות, 
והיא מומדצת עוד יותר עם ההתקהלות ללהקות: ההתפשטות 
והנדירה מחוץ לתחום־הדגירה נמשכת שנה או שנים אחדות, 
שבהן מוסיף חילוף־הדורות להיות מהיר, אולם אח״כ בא 
כיליון מהיר על הלהקות שנדדו לאיזורים הזרים, ובאיזור־ 
הדגירה מתחיל מחזור חדש של התרבות. 


מחזור הבדידות והקיבוציות בא׳-המדבר 


מספר דורות 

מספר שנים 

שלב 

5—2 

5—2 

גאות־האוכלוסיה 

6—2 

3—1 

הבנה 

3—1 

(1) 

זינוק 

10—2 

4—1 

התפרצות 

2—1 

1 

משבר 

5—2 

5—2 

גאות־האוכלוסיה 


אין ספק שגורמים אקלימיים הם שמכריעים בקביעת 
מחזורי־הא , , אבל עדיין לא נתבררו כל-צרכם התנאים הקו¬ 
בעים את תנודות־האוכלוסיה בכל מין ממיני הא , . 

מיני הא׳. — א) בארץ־ישראל חשוב רק א׳-המדבר 
( 13 ז 6£3 ז£ 3 ^ 61 :> 0 :ו 501115 ), שאיזור-קביעותו הוא בסאוואנה 
הנמוכה של סודאן, מריו־דה־אורו במערב כמעט עד חופי ים־ 
סוף במזרח; מרכז שני, שמקומו עדיין לא נקבע בבירור, נמצא 
בהודו בגבולות שבין סינד והדקאן. באיזורים אלה מצויים רק 
גשמי-קיץ, שמאפשרים התבגרות מינית מהירה של המבוג¬ 
רים, וע״י כך ניתנת לזחלים הזדמנות לנצל יפה את הצומח 
הרך ולעבור תוך 2 — 3 חדשים אחר ההטלה את כל השלבים 
עד למבוגר. התפתחותן של גלוטות־הרביה במבוגרים אלה 





































































623 


ארגה 


624 



ארנה על פני סלעים בהדי־יהודח 

מתעכבת במשך תשעה חדשים עד עונת־הגשמים הבאה. צפונה ודרומה. בצפון מגיע הא׳ למצרים, ישראל ירדן, סוריה, 
במשך זמן זה נשמד רובם של המבוגרים ע״י התנאים הקשים ולפעמים עד עיראק ותורכיה הדרומית. הוא עושה את דרכו 

וע״י אויבים טבעיים, ורק מועטים מהם זוכים להגיע לרביה. בעונת הגשמים המרובים והטמפראטורות המתאימות להתפת־ 

מפני־כן בשנים רגילות צפיפות הא׳ היא נמוכה והוא מופיע חותו. קודם תחילת־הקיץ נעקרים ממקומות־הפלישה המבוג־ 

רק בצורה של דרגת־הבדידות. באיזורי־הגבול, הן בקרבת רים, שנתפתחו מן הביצים שהוטלו כאן, ומובאים לסודאן ע״י 

האוקיינוס האטלאנטי והן בקרבת ים־סוף, מתווספים גשמי־ הרוחות השולטות בעונות אלו, ושם מנצלים הם את גשמי- 
חורף מוקדמים על גשמי־הקיץ ומאפשרים התפתחות מידית הקיץ להטלת ביציהם — וחוזר חלילה. נמצא, שבשיא־ 

גם לדור השני. דבר זה מביא לידי ריכוז ואף לידי התקהלות ההתפרצות מתחלפים שלושה דורות במשך השנה. כתוצאה 

של הא/ ובדורות הבאים מתחיל שינוי־ד,דרגות. מאיזורי מפלישות צפונה־מערבה — למארוקו. ואלג׳יר, ומזרחה — 
גשם־הקיץ וגשם־החורף המוקדם נודדות הלהקות הגדולות, לצפון־הודו, פרם ועיראק, מגיע הא׳ עד ריו־דה־אורו ומרכז־ 
העוברות את ים־סוף כדי לדגור באיזורים מתאימים של ערב* הודו. 

הדור השלישי — ואפשר, כבר הדור השני, — פולש באביב ב) הא' המוגרגי ( 111 ס 01 םסעמ 81 טז 11 *ז 000105 ) נפוץ 



625 


ארבח 


626 



לההת־ארבה בגבולות הניר, ואונאנרה 


מערבית אסיה המרכזית עד ערבות ספרד 
ומארוקו, וכל הארצות שמסביב לים התי- 
כיו — עד עיראק — הם שטחי־רבייתו. 
הא׳ המוגרבי מקים דור אחד בשנה בכל 
התנאים. הזחלים בוקעים בתחילת האביב 
בשטחים מכוסים סיסנית־הבולבוסים ( 63 ? 
6016053 ), והעלים התחתונים של דגן זד" 
המונחים על פני הקרקע, הם מזונם הרא¬ 
שון. תוך 6 שבועות הם מתפתחים למבוג¬ 
רים, שלהקותיהם מתארגנות בחזית רחבה 
מאוד, אבל לא עמוקה, ומתקדמות מרחק של 
כמה מאות מ , , לפעמים עד ק״מ אחדים ליום. 
הן נחות בלילה ומתחילות לעוף בצהריים. 
הלהקות הללו קולטות בכל שעה אוכלוסיה 
נוספת מן השטחים שהן עוברות על-פניהם. 
נדידות־המבוגרים הן מוגבלות ואינן עו¬ 
ברות תחום שלמעלה מ 200 ק״מ במשך כל 
ששת השבועית של חיי־המבוגר. הנקבות 
מטילות ביצים בסיף האביב בשטחי־קרקע 
חטופים שבהם גדלה אחר־כך בשפע — 
בעונת בקיעת־הזחלים—הסיסנית הנזכרת. 
בדרגת־הבדידות מטלת הנקבה רק פעם 
אחת כ 20 ביצה! בתקופת ההתקהלות היא 
מטלת 3 — 6 פעמים (בהפסקים של פחות 
משבוע) כ 30 ביצה בכל פעם. 

ג) הא׳ של אירופה בעבר היה הא , 

ה נ י ד ד ( 0620310013 000513 ?). מקומות־ 

דגירתו הקבועים נמצאים בסבכי־הסוף הענקיים של הנהרות 
הזורמים אל הים הכספי ואל ימית אראל ובאלבאש. כאן 
היה מתרבה ומכאן היה פולש מערבה לאירופה ומגיע עד 
סקיטלאנד וספרד. ניקוז-הקרקע, שבא בעקבות החקלאות 
האינטנסיווית, ביטל במאה השנים האחרונות את סכנת הא' 
באירופה. 

ד) מין קרוב לא' האירופי הוא 31:01-101£1£5 ז 08 מ 000513 ?, 
הרווח בכל האיזורים הטרופיים של העולם הישן, מאפריקה 
המערבית עד לפיליפינים. בתנאים נוחים יכול הוא להקים 
3 — 6 דורות לשנה ולפתח עד מהרה להקות ענקיות. מפתיעות 
ביותר היו התוצאות של שיטפון מקומי על פני שטח של 
כ 100 קמ״ר בקרבת הניגר העילי ( 1927 ): בשטח קטן זה 
נוצרו להקות, שצאצאיהן התפזרו בכל שטחי-אפריקה שמד¬ 
רום לסחרה, וההתרבות לא פסקה במשך 8 — 9 שנים אחר 
השיטפון. 

ה) המין היחיד של א׳ באמריקה המרכזית והדרומית הוא 
הא׳ הפאראני ( 303000515 ק 806151000003 ), הפולש בהמוניו 
לכל השטחים שבין מכסיקו המרכזית ובין ארגנטינה שמצפון 
לקו־הרוחב הדרומי ״ 40 . מולדתו הקבועה ושטחי-התרבותו 
עדיין אינם ידועים ז אורח־חייו של מין זה דומה לזה של 
א׳־המדבר. 

ו) באמריקה הצפונית נעלם עוד לפני 70 שנה הא׳ ש ל 
הרי -ה סלעים ( 05 :ז 6 זק 5 5 ס 1 קסת 61013 ), אבל קרוב ל 1930 
התחיל מתרבה מין של חגבים מן הסוג 31130115 3 ס 1 ק 0 ת 1613 ^, 
שהופיע בהמונים ושהוא דומה מאוד בצורתו ובצבעו למין- 
הא׳ שנעלם, ועל־כן מניחים׳ שחגב זה הוא הצורה הבודדת 
ש ל * 6111 יינן* 5 ס 1 קסם 61013 • את היעלמותו של הא׳ הצפון- 


אמריקני מיחסים כיום לעיבוד החקלאי האינטנסיווי של 
שטחי־התפשטותו. 

ז) באפריקה הדרומית ובאפריקה המזרחית הדרומית 
נמצאים שני מינים של א׳: הא׳ החום (ב 63110 זבק 00051:3 ?), 
שמרכזי התפרצויותיו הם, כפי הנראה, באפריקה המרכזית, 
והא' האדום ( 1£3501313 מ 6 זק 50 160013630015 ), שמוצאו 
בדרום. 

ח) מיני־הא׳ באוסטראליה הם: - €60010100163100101111 
£003 ו.קק 5 05100106105 .£•; גם כאן נמצאים מרכזי־הפלישה 
על התחום בין שני איזורים אקלימיים. 

ע״י התאמה מכוונת של תנאי־הגידול אפשר לגדל א׳ 
בדרך ניסויית מביצי החגבים המתאימים. כשמספר מרובה 
של חגבים גדל בתנאי-צפיפות בכלוב אחד, ניכרים בהם אי- 
שקט ופעילות תנועתית מוגברת וסימנים גופנים דומים לאלה 
של השלב הקיבוצי. כשהם גדלים ברווחה מרובה יותר הם 
נראים כא׳ בשלב-המעבר, וכשכל אחד מהם גדל לחוד אפשר 
להבחין בהם את שלב־הבדידות. — עוד כמה מיני-חגבים, 
שאינם נוהגים להתפתח לא׳, עלולים להגיע לפעמים לריבוי 
בממדים שמסכנים את החקלאות, כגון החגב האיטלקי (-ק 03111 
11311003 131005 ) באיזור הים התיכון ומינים אחרים בצפון- 
אמריקה, ברוסיה ובסיביר ובדרום־מזרח אסיה. גם בין החר¬ 
גולים (ע״ע), שהם בדרך־כלל טורפים, נראות לעיתים דחו¬ 
קות תופעות דומות להתהוות-א׳ במינים אחדים בסביבת 
הים התיכון. 

באיזורים שבהם רווחות מכות־א׳ התרגלו בני־האדם 
להשתמש בא׳ כמזון. בתאים ויהודי־תימן אוכלים את הא׳ 
(שהוא כשר לאכילה מן התורה: ויק׳ יא, כא—כב), ובין 















627 


ארבה 


628 


האחרונים יש מאמינים, שהוא השלו של המדבר (במד׳ יא, 
לא—לב). 

עוד בימי־קדם ניסו בארצות הרבה להילחם במכת־הא׳. 
בעבר היו מגייסים לתכלית זו המוני בני־אדם שהיו מקימים 
רעש גדול, מתוך תקווה למנוע ע״י כך את להקות־הא׳ 
המעופפות מלהתיישב בשטחי־הישוב או לגרש אותם משטחים 
אלה לאחר שנתיישבו בהם. כמו־כן היו עורכים על הא׳ ציד 
בשרשרות ומשתדלים ללכוד בתוך תעלות את הזחלים המנת¬ 
רים על הארץ. שימה זו שופרה לפני 40 שנה ע״י שימוש 
בפחי־אבץ(בגובה של 33 0 ״מ), שהיו מועמדים כל לילה בדרך 
התקדמותם של נחילי־הזחלים. — הקדמונים היו עורכים 
תפלות מיוחדות נגד הא׳. ציור מן המאה ה 9 לפסה״ג מראה 
אשורי מבקש הגנה מאלוהי-עירו מפני התקפותיו של הא׳ 
המוגרבי! מעניו הדבר, שבאותו מקום עצמו היתד. מכת־א׳ 
חזקה גם ב 1943 . 

שיטות חדישות למלחמה בא׳ הן: שימוש בזורקי־להבות 
וריסוס בנפט ובשמנים להשמדת הא׳ המעופף בזמן מנוחתו 
בלילה — שיטות, שהוכחו כבלתי־יעילות ז גם השיטה של 
חרישת השטחים, שבהם הוטלו ביצי־הא׳, נעזבה בזמננו 
לאחר שנתברר שבדרך זו נשמדים לכל היותר כ 60% של 
הביצים. ך.ךברר. שלמה של הא׳ מחייבת מלחמה בזחליו. 

תקוות גדולות נתלו בשיטת ההשמדה הביולוגית על־ידי 
החידק רתגתס^סב 30111115 נ 1 סם 0 ס 0 , שנתגלה כטפיל וכגורם 
למגפות ענקיות בתוך הא׳ במכסיקו הטרופית. אבל הניסיון 
הוכיח, שחידק זה מסוגל לחיות בתוך מעי־הא׳ אף בלא להזיק 
לו, ושהמגפה מתפתחת רק בתנאים חיצונים מתאימים, בעיקר 
במזג־אויר חם ולח. בכל התנאים אפשר, אמנם, לגרום למותם 
של יחידים ע״י הזרקת מיליונים של חידקים לתוך גופותיהם, 
אבל דבר זה אינו גורם להתפשטותה של המגפה באופן טבעי. 

אמצעים עיקריים למלחמה בא׳ רואים כיום בשיטות־ 
מודיעין משובחות לקביעה מיידית של מקום־חנייתן של 
הלהקות ובאירגון משובח של שיטות־פיתוי נגד הזחלים לשם 
הרעלתם. להדברת הא׳ המעופף מנסים כיום להשתמש 
באוירונים. 

אירגון המלחמה בא׳ בימינו נעשה ע״י מספר של מר¬ 
כזים בינלאומיים לחקר הא׳, שמקיימים הסתכלויות מתמידות 
בתנועות הא׳ באפריקה, במזרח התיכון ובהודו. המוסדות 
החשובים ביותר בין אלה הוקמו לפי יזמתו של ב. פ. אובארוב 
בלונדון, פאריס, קונגו הבלגית, אפריקה הדרומית ובאוס- 
טראליה. מוסדות אלה אוספים את כל הנתונים על נדידות 
והתפרצויות של הא׳ בתחום־ההסתכלות, מסמנים אותם על 
מפות חדשיות ומארגנים בשעת־הצורך משלחות מיוחדות. 
הם שולחים התראות לארצות, שעלולות להיפגע בפלישות־ 
א׳, ומאפשרים הכנות למלחמה בו בעוד מועד. ע״י פעולה 
נמרצת להשמדת הלהקות בתחילת התפתחותן אפשר להפסיק 
את ההתפרצות ולמנוע את המשך נדידותיו ונזקיו של הא׳. 
קשיי־הפעולה נובעים ממה שהאיזורים של התהוות הלהקות 
הראשונות הם בעיקר שטחי מדבר או ערבה בלתי־מיושבים, 
שבהם קשה לערוך מסקר קפדני קבוע. 

תכנית־הפעולה של מטה למלחמה בא׳ — לאחר גיוס 
העובדים וסידור התחבורה — היא: א) לא להפריע לא׳ 
המעופף הפולש קודם הטלת־הביצים, אם אין הוא פוגע 
בשטחים של חקלאות אינטנסיווית; ב) לסמן מיד את שטחי 
תטלת־הביצים ; ג) להכין את הפיתיון בכמות הספקת קודם 


בקיעת הזחלים ז ד) להכין מספר מספיק של מדריכים בשביל 
ההדברה בשדה ז ה) להתכונן לקראת מצב־חירום מקומי, 
כשלהקות הא׳ המעופף תוקפות שטחי־חקלאות, ע״י הכנת 
זורקי-להבות ומכשירי-ריסוס עם רעלי-מגע ורעלי-אכילה, 
וכד׳. 

פיתוי. סובין לחים מושכים את כל מיני-הא׳ בכל גיליהם. 
פיתיון זה מעורב בזךניך ומופץ בכמויות מרובות בשטחים 
שהא׳ עבר — או עומד לעבור — על־פניהם. מתחילה היו 
נוהגים להוסיף לפיתיון זה מולסה מתוקה, אבל נתברר, 
שהתוספת לא הגבירה את משיכת הא׳ אל הפיתיון, לעומת זה 
משכה אליו חיות־בית וגרמה לכמה מקרי-מוות בתוכן. בתכ¬ 
שיר היבש אין הרעל מצומד יפה לסובין, ודי אפילו ברוח קלה 
כדי להפריד בין שני המרכיבים ולהפחית את ערכו המעשי 
של הפיתיון. לפיכך מן ההכרח להוסיף לתכשיר מים, אע״פ 
שההוצאות הכרוכות בהובלת כמויות גדולות של מים למרח¬ 
קים גדולים במדבריות ובערבות מייקרת את השיטה הרבה. 

משום הסיכון המרובה שבשימוש בזרניך הרבו לבקש 
רעלים, שהם ארסיים מאוד לא׳, אבל אינם מסוכנים ביותר 
לאדם ולחיות־הבית. דרישה זו מספק במידה ניכרת גמכסן 
(ע״ע), שאף ריחו דוחה את חיות־הבית. הפיתיון המקובל 
ביותר להדברת־הזחלים הוא תערובת של 3% — 2 של גמכסן 
עם סובין. ע״י 2 — 3 פיזורים של חומר זה בדרכו של הא׳ 
הנודד אפשר להשמיד את הצבאות הגדולים ביותר של 
זחלי־הא׳. 

פיזור הפיתיון נגד הא׳ המוגרבי בערבות הענקיות של 
אסיה המרכזית נעשה אחר 1935 ע״י הממשלה הסובייטית 
בעזרת אוירונים. אבל הנסיונות העיקריים בהדברה מאוירו- 
נים מכוונים להשמדתן של הלהקות המעופפות: מילוי האויר 
באבקת־רעל או באוירוסול (ע״ע) ארסי, שחלקיהם הדקיקים 
פוגעים בכל יחיד וממיתים אותו. שיטה זו עדיין היא יקרה 
מדי שתהא שימושית, אולם המרכז לחקר־הא׳ שבלונדון 
ממשיך בנסיונות בכיוון זה באפריקה. 

הא׳ במקרא ובתלמוד. למעלה הובאו אחדים מן 
המקומות המרובים במקרא, שבהם נזכרים הא׳ ופעולתו. 
המקור העיקרי — יואל — מזכיר: גזם, ארבה, ילק, 
חסיל, שהתרגומים הקדמונים, פרשני יה״ב וגם החוקרים 
החדישים מחולקים בדעותיהם בנוגע לזיהוים. מסתבר, 
שארבעה "מינים" אלה אינם אלא שלבי-ההתפתחות השונים 
של החרק: ארבה — המבוגר המושלם בעל-הכנפיים, שלושת 
האחרים — שלבים שונים של הזחלות. גובי (עמ׳ ז, א) או 
גבים (ישע׳ לג, ד), לפעמים גם חגב (דהי״ב ז, יג), ואפשר, 
גם צלצל (דב׳ כח, מב), הם, כנראה, שמות נרדפים לא׳. 
התורה מתרת את אכילת הא׳ (ויק׳ יא, כב! השווה חולין, 
משנה ג׳, ז׳, גמרא ס״ה—ס״ו); והמדרשים אף רואים אותו 
כמאכל-תאווה (בר״ר ס״ז, ב׳? תנח׳ וארא, י״ד). תפילה, צום 
ותקיעת־שופר להסרת מכת־הא׳ נזכרים במקרא (מל״א ח, 
לז = דהי״ב ו, כח; יואל ב, יב—יח). גם חכמי־התלמוד ראו 
במכה זו שואה, שהיא דומה לעצירודגשמים או למלחמה, 
שמתריעין ומתענין עליה בכל מקום (משנ׳ תענ׳ פ׳ ג׳ז 
ירוש׳ תענ ׳ פ״א פ״ז). 

י. אהדוני,הארבה, תר״ם! ש. בודנהיימר, החי בארצות המקרא, 

תש״ין .? ; 1928 , 71 )ק 7 ןס 1 /! 1 סז 0 0716 ! 14771111 ,י\ 0 זבי\ס .? . 8 

. 2101 ^ 11 ? . 14 ) 010£1 )/ 0 ,. 771101 ) 16 <)£ . 2 71 ) 5 11461 ,זז 1 ז 11 ז 1 )חז 803 . 5 

) 1/1 071 1 ) 5111111 ,. 13 ; 1930 ,)/ 7 ) 1417/17 ) 7/1 ) 0716 . 071 ^ 71 ) 0 . 1 > 

. 1944 , 1400411 חס 07077 ) 1/1 / 0 0 0711701 0716 ) 010% 

ש. ב. 



תסונה א: 

הארבה האפריקני הנודד - 5 ט 0 ס. 1 ) 

;^')!: 101 ־ 1101 .^ 1111 13 ז 310 ז 11£ ח 1.1 

משמאל: הצורה הבודדת—שלשה 
זחלים בדרנות־התפתחות ׳פונות 
וסבונד אחד; סימיז: הצורה הקי¬ 
בוצית — זחל שבקע זה־עתה סז 
הביצה, זחל בנסר התפתחותו, 
סבונד. 




תמונה ב: מיני ארבה טיפוסיים: 1 ) הארבה המדברי ( 13 ז 083 ז 8 03 ) 5011151000 ), מנונר. 2 ) זח 5 של" 
הנ" 5 , הכנפים בהתפתחות,. 3 ) הארבה האיטלקי ( 3110115 ) 11151 ז 31 )ק 02111 ): דרום צרפת. 4 ) הארבה 
הטונרבי ( 115 ת 003 סז 13 ח 115 ) 311 ) 00105 ( 1 ) : סמירנה. 




629 


ארבומץ—ארבתנוט 


630 


אחנוטין, גלוקיזיד (ע״ע) סנילי צמחי, ה 3 ךגליקוזיד של 
ההיךריכינין (ע״ע ניניו; פנול) ( 1 ), גוף גבישי 
חסר־צבע ובעל טעם מריר. מצוי בעליהם של מינים 
שונים של אברשיים (ע״ע), כגון בקטלב — מכאן 

שמו), וביחוד בענבי־הדיב ( $1 זנ 3 1 ׳\ $11 ס 1 ץ 1 {ק 5:3 ס:) 0 ־ 1 .\ 7 ), וכן 
בעלים ובקליפת־הפירות של מיני־אגס. הא׳ ניתן להידרי־ 
ליזה לגלוקיזה ולהידרוכינון — בדרך כימית ע״י חומצות 
ובדרך ביוכימית ע״י ה^־גלוקיזידאזה של האמולסין (ע״ע), 
שהא׳ הוא סובסטראט טיפוסי שלה. הא׳ בטבע מלווה עפ״ר 
מתיל־א׳ ( 11 ), שהאגליקון (ע״ע) שלו הוא ק־מתוכסי־פניל 
ושגם הוא מתפרק ע״י אמולסין. מחמת הפירוק האנזימתי 
החלקי של שני הגלוקיזידים בצמחים והחימצון של שני 
האגליקונים — ביחוד 1 —, נוטים העלים והפירות המכילים 
11 0 5 ו־ו 6 ס. 3-0 > 0 מ 

1 . מ־ 14 
0 . 8 ־ 04 3 

וווו להשחיר לאחר מגע ממושך באויר. — מבחינה פארמא* 
קיליגית פועל 1 — ובמידה מצומצמת יותר גם 11 — כחומר 
דיאורטי וכחומר אנטיספטי פנימי וכמונע רקבון־השתן. 
לפיכך מקובל השימוש בתמצית של עלי $1 זב 1 כתרופה 
במקרים של דלקות בדרכי-השתן. 

ארבזת, עיר-הבירה של המחוז השלישי מן המחוזות בא״י, 
שעליהם מינה שלמה נציבים (מלכים־א ד. י). 

הידיעה, המובאת במלכים א (שם), שלמחוז זה היו שייכות 
שכה (דאס א־שויקה) וארץ־חפר מעידה, שהיה בסביבת 
השרון הצפוני. כיום מזהים את א׳ עם התל הגדול, תל אל 
אסאוויר, שעל יד המוצא המערבי של נחל ערה. יתכן, 
שבארבתה הנזכרת בספר חשמונאים א׳ (ה׳, כ״ג) המכוון 
הוא למחוז־א׳. 

- 060270 , 1 * 1 ^ 31 .ק ,( 1932 ) 28 , ;/ 3/0 מ 11 * 0161 ? י ז 1 \. 

. 251 .ק , 11 , 1116 (16 10 ?016$111x6 ? 

ארביום, ע״ע ?פרות ;ךירזת. 
אחיינוזה, ע״ע ס 2 ר. 

ארבל, מקום בגליל, שכיום מזהים אותו עם חירבת ארבד, 
צפונית־מערבית לטבריה, בוואדי חמם. במקום 
נמצאו שרידי בית־כנסת בצורת באסיליקה עם אולם־תווך 
ושתי סיטראות. במקום האסטראטגי, בפתח הוואדי הפונה 
לצד ים־כנרת, נמצאו מערות מבוצרות ומחוברות בטורי־ 
מדרגות (הביצורים הם ברובם מימי הממלוכים). 

א׳ נזכרת לראשונה בחשמ״א, ט׳, ב׳, במקום שמסופר 
שהמפקד הסורי בכחידס, במסעו נגד יהודה המכבי, לכד את 
ה״מסילות בא"׳ והוציא את התושבים להורג. הכוונה היא, 
כנראה, למערות שבסביבה ולטורי־המדרגות שחיברו אותן. 
במערות אלו ביקשו להם מקלט הקנאים, שנלחמו בהורדוס, 
והוא כבש אותן בדרך זו: מראשי הצוקים שילשלו והורידו 
כלובים, ובהם היו חיילים ששמו אש בפתחיהן של המערות 
(קדכד, י״ד, ט״ו; ד^ה׳). בימי המרד הגדול ברומי בוצרו 
המערות ע״י יוסף בן־מתתיהו ("חיי יוסף", ל״ז). 

יתכן, שנתאי הארבלי (מש' אבות, א׳, ר), מראשי הפרו¬ 
שים בימי בית־חשמונאי, בא מא׳ זו, בכל אופן ידוע, שאחר 
החורבן נתיישבו כאן כוהנים מבית ישוע (כ״ד משמרות). 
בקעת־א' היתה ידועה בפוריותה ("סאה ארבלית היתה מוציאה 


סאה סולת, סאה קמח, סאה קיבר, סאה סובין, סאה מורסן 
גניינן״ — ידוש׳ פאה, פ״ז, ה״ד [כ׳, א׳]). ידועים גם כלי־ 
פשתן, שהיו מובאים מא' (ב״ר, י״ט, א׳). 

, 0310120 ; 59 .ק , 1 /) 1/10£0 £ ( 5 )) 4/1111 ,ז 21118£ ;| 3 ׳\ו . 11 0111 .£ 

.} 380 .ק , 1924 , 8.8 ;£ 125 .ק ,)£)¥\ .״ ) 0/1 

ארגל או ארבלה (בכתבות: גם ארבאלו, כיום ארביל), 
אחת מארבע הערים החשובות ביותר בארץ אשור 
(וע״ע אשור, כלח, נינוה). א׳ שוכנת במישור הפורה שבין 
נהר זאב הגדול ונהר זאב הקטן. היא נזכרת ראשונה בכתבות 
מן האלף ה 3 לפסה״ג כצומת־דרכים בין בבל ונינוה. הודות 
למצבה הגאוגראפי והאסטראטגי שימשה נקודת־מוצא לפעו¬ 
לות הצבאיות של מלכי־אשור נגד השבטים, שישבו מעבר 
לגבולות הצפוניים והמזרחיים של ארצם, ובה היו עורכים 
מלכים אלה תהלוכות־ניצחון. בכתבות של מלכי־אשור נזכרת 
א׳ לפעמים קרובות גם כמרכז פולחנה של עשתר מארבל, 
אלת־המלחמה, שנחשבה כמגינה על המלך בקרב. בשמה של 
אלה זו נאמדו א-וראקולים מרובים ע״י גברים ונשים מתושביה 
של א׳, ופעמים גם ע״י בני־אדם שלא ישבו בה. א׳ היא אחת 
מן הערים האשוריות, שלא נהרסו בזמן מפלת־אשור; חשי¬ 
בותה לא פסקה במשך כל הדורות הבאים ואף כיום היא 
עומדת על תילה. 

היהודים בא׳. בסוף ימי הבית השני היה בא׳ מספר 
ניכר של יהודים. באותה תקופה שימשה א׳ מרכז לחדיב 
(ע״ע), שמלכיה קיבלו את היהדות. קהילה יהודית חשובה 
היתה בא׳ גם ביה״ב. ד״י אלחריזי מצא כאן ב 1216 קבוצת 
משוררים (״תחכמוני״, שער י״ח). באמצע המאה ה 13 חי 
כאן הגאון עלי בן זכריה הארבלי. ב 1275 נעתק ב״מדינת 
ארבאל" ס׳ "מורה נבוכים" להרמב״ם במקורו הערבי ע״י 
יוסף הכהן בן עלי. גם הנוסע זכריה אלצ׳אהרי, שביקר בא׳ 
במחצה השניה של המאה ה 16 , מצא בה קהילה יהודית. 
בשנת תקפ״ז נמצאו בא׳ כ 200 משפחות יהודיות, שסבלו 
מן המ-סלמים. בשנת תר״ח היו כאן כ 100 ובתרל״ז כ 400 
משפחות יהודיות. לפי הסטאטיסטיקה הרשמית נמצאו במחוז* 
א׳ קודם מלחמת־העולם 11 44,540 ת׳, ביניהם 1,900 יהודים, 
מהם כ 250 דוברי ארמית. יהודי־א׳ עוסקים במסחר וגם 
במלאכה: צבעות, בנאות, סנדלרות וסבלות. 

£<1. 5301130, 016 01701X1 \ 1>011 471)610, 111 41)}%. 4\. ^'1$$., 

, 01111111 ^ £1100 . 0 .( 1 ;( 6 . 1 ? ,. £1 . 11151 . 1111 ?) 1905 , 1111 ־ 801 

4$$);71(1 011(1 ? 01 )^ 101 x 10 , 1, 11; 1, 111. 

ארבךצנוט! ג' 1 ן — 01111 ( — ( 1667 , ארבאתנוט, 

סקוטלנד — 1735 , לונדון), רופא וסאטיריקן אנגלי. 

ב 1696 נסמך א׳ באוכספורד לרפואה, והיה רופא מצליח, 
שכתב כמה חיבורים במקצועו וכן במאתימאטיקה (שזמן־מה 
גם עסק בהוראתה). על יסוד חיבורו "על התועלת שבלימוד 
המאתימאטיקה" אף נתקבל כחבר של החברה המלכותית 
( 1704 ), ושנה אחת אח״כ נתמנה כרופאה של המלכה אן. 
את פירסומו קנה לו בסאטירות החריפות שלו, וביחוד בקובץ 
הסאטירות הפוליטיות ״קורותיו של ג׳אן בול״( 1712 — 1727 ), 
שבהן ביקר א׳, שהיה ממפלגת הטורים, את מדיניות־המלחמה 
של הוויגים נגד צרפת. סאטירות אלו נדפסו כחלק מן - 115 ^ 
56 ז 6 / \ 1 >ת 3 056 !? ת! 0611311165 של אלכסנדר פ(פ (ע״ע) 
ויונתן סויפט (ע״ע), ואף יוחסו בטעות לזה האחרון. בהן 
נקבעה לראשונה דמותו של "ג׳ון בול" כסמל האנגלי הטי¬ 
פוסי׳ ובאמצעותן ניתנו לראשונה גם מהלכים למושג זה 



631 


ארכתנוט—ארגו 


632 


באנגליה ומחוצה לה. א׳ היה מחבריה של האגודה "סקריבל- 
רום", שאליה השתייכו גם פופ, סוויפט וסופרים אחרים 
ממפלגת הטורים ושמטרתה היה לשים ללעג את הדעות, 
שהיו רווחות בזמנם ביהוד בנוגע לרכישת־דעת. לתכלית זו 
פירסמה האגודה את "זכרונותיו של מרטינום סקריבלרוס" 
(טיפוס בדוי), שיצאו לאור ב 1741 בכתבי פופ ושעיקרם 
נתחבר ע״י א׳. א׳ פירסם גם טבלאות על מידות, משקלות 
ומטבעות יווניים, רומיים ויהודיים. 

,} 110 ו/ 1 ס < 411 0/111 / / 0 $\ז 0 ׳ 8 0 01x1 [ב 1 ) 1 ( 1 . 0 

. 1892 ,.ס ./ג 

אר^או (גרמ׳ 830 ז 3 ^; צרפ׳ ואנג׳ 0716 §■!.^), קאנטון 
בצפונה של שווייץ על גבול באדן שבגרמניה. 

שטחו 1403 קמ״ר ומספר אוכלוסין כססס, 300 ( 1950 ). א׳ 
היא ארץ של גבעות והרים נמוכים (השיא: 792 מ׳), שביני¬ 
הם משתרעים בקעות ועמקים רחבים. נהר ארה (שזג.!/), 
שעל שמו נקראת א/ מחלק את הקאנטון לשני חלקים, 
שהראשון מהם נכלל ב״מיטללאנד" האלפיני והשני — בקצה 
המזרחי של קמטי היורה (ע״ע) השווייצית, השופעת ועוברת 
למישור של עמק־הרינום. בהרי-א׳ נמצאים כמה מעיינות 
מינראליים ידועים, כגון חמי באדן (השווייצית) ושינצנאך 
המכילים גפרית. ממעיינות אחרים מפיקים מלח וסודה. משום 
גבהה המועט מעל פני־הים ואקלימה הנוח משמשת אדמת- 
א׳ ברובה המכריע לחקלאות ולמרעה. תושבי-א׳ הם דוברי 
גרמנית וברובם הם פרוטסטאנטים. כ 22 % מתפרנסים מתוצ¬ 
רת ראשונית, כ 57% עסוקים בתעשיה (טאבאק, טכסטיל, 
מכאניקה עדינה). בירת־א׳, אראו (כ 14,000 ת׳), יושבת על 
נהר ארה בגובה של 380 מ׳ מעל פני-הים. יש בה ספריה 
בעלת 200 x 106 כרכים. 

בתקופת נדודי־העמים התיישבו בא׳ בני השבט האלמאני. 
שמה נזכר לראשונה ב 763 , כשא׳ השתייכה לממלכה הפראג־ 
קית. אחר התפוררותה של ממלכה זו משלו בה נסיכים שונים, 
שהאחרונים בהם היו מבית־האבסבורג. במאה ה 17 סופח 
חלק מא׳ לברן והשאר הועמד ב 1415 תחת מרותם של בעלי 
הברית השווייצית. כשנוסדה הרפובליקה ההלוטית ב 1798 
שימשה אראו עיר־הבירה שלה. הקאנטון בהקפו של היום 
קיים מ 1803 . — ב 1830 — 1848 גברה בא׳ המחלוקת (שנת¬ 
עוררה במאה ה 16 ) בין הרוב הפרוטסטאנטי והמיעוט הקא- 
תולי שבד* שתבע להתבדל מן הברית. 

אח־ב, חבל-ארץ בעבר־הירדן הצפוני. לפי המסורת המק¬ 

ראית כלל חבל זה בתקופת הכיבוש של עבה״י בימי 
משה שישים ערים "בצורות חומה גבוהה דלתיים ובריח" 
(דב׳ ג, ד—ה), "לבד מערי הפרזי הרבה מאד" (שם). החבל 
נכלל בתחום נחלתו של חצי שבט המנשה. בימי שלמה היה 
חבל-א׳ חלק מן המחוז השישי, ונציבו, בו־גבר, ישב ברמות 
גלעד (מל״א ד, יג). כמו בס׳ דברים נמנית א׳ במל״א עם 
חוות יאיר. על מקומה של א׳ נאמר כאן: "אשר בבשן" ואף 
כאן נזכר: "ששים ערים גדולות חומה ובריח נחושת". 
משערים, שיש לזהות את חבל א׳ עם החלק של ארץ־הבשן 
שבין נהר א-רקד ונהר עלאן. 

ארגן, דזמיניק פךנסוא ז׳ן — 1305015 ? שגיף 1 מ 1 ךמ 0 ס 

0 § 3 ז^ 1630 — ( 1786 — 1853 ), אסטרונום, פיסיקן 
ומדינאי צרפתי. א׳ נולד באסטאז׳ל ( £512861 ) שבפירנאים 
המזרחיים על גבול ספרד ולמד בבית־הספר הפוליטכני בפא¬ 


ריס. ב 1804 נתמנה מזכיר של מצפה־הכוכבים! לפלס (ע״ע) 
הבחין בכשרונו, ובהשפעתו של לאפלאס שלחה הממשלה 
הצרפתית את א׳ יחד עם ביו (ע״ע) כדי לסיים את מדידת 
קשת־האורך שבין בארצלונה ובין האיים הבאלאריים, וע״י 
כך לקבוע קביעה מדוייקת את הקפו של כדור-הארץ. ביו 
חזר לפאריס לאחר שקבע את הרוחב של פוךמנטךד* ועל א׳ 
בלבד הוטל ביצוע החיבור הגאודטי של מאיורקהיעם איויסה 
ופורמנטרה. באותה שעה פרצה מלחמת צרפת־ספרד, וא׳ 
נחשד בריגול לטובת מולדתו. לאחר שעברו עליו הרפתקאות 

מרובות חזר לפאריס ואף 
הצליח להביא עמו את רשי- 
מות־תצפיותיו. בשנת 1803 , 

כשהיה בן 23 , נתמנה פרו¬ 
פסור לאנאליזה ולגאודזיה 
בבית־הספר הפוליטכנייונב־ 

הר כחבר של האקאדמיה 
למדעים. ב 1830 נתמנה גם 
כמנהלו של מצפה־הכוכבים 
ואף נבחר מזכיר קבוע של 
האקאדמיה במקום פוו־יה 
(ע״ע) שמת באותה שנה. 

בתוקף תפקידו זה חיבר את 
ההספדים ( £10865 ) על חברים נפטרים — נאומים ומאמרים, 
שנתפרסמו כהערכות מצויינות ביותר של האישים שהם דנים 
בהם. נוסף על פעילותו המדעית היה א׳ פעיל כל ימיו כעסקן 
פוליטי של השמאל. מ 1830 עד 1848 שימש ציר רפובליקני 
בפארלאמנט. כאן נתגלה כנואם אמיץ ומעולה ופעל לטובת 
תיקונים שונים לקידום המדע והטכניקה בארצו. מהפכת 1848 
העלתה אותו למדרגה ראשונה בשלטון: הוא נעשה חבר 
הוועד־הפועל של האספה המחוקקת ושר המלחמה והצי 
בממשלה הזמנית. במשך הזמן הקצר של כהונתו במשרה זו 
ביצע תיקונים חשובים לטובת המלחים בשירות הצי וביטל 
את העבדות במושבות הצרפתיות. ב 1850 נתעור כתוצאה 
ממחלה, אך לא הפסיק את עבודתו המדעית. ב 1852 , כשעלה 
לואי נאפוליון לשלטון, סירב א׳ להישבע לו את שבועת- 
האמונים, שכל פקידי־המדינה נתחייבו בה, והתפטר משירותו 
במצפה־הכוכבים! אך לואי נאפוליון סירב להסכים לפיטוריו. 

עיקד חידושיו המדעיים של א' הם בתחומי האופטיקה 
והמאגנטיות. מחקריו באופטיקה סייעו לנצחון תורת־הגלים 
של האור (ע״ע) על תורת־הגופיפים של ניוטון, ומבחינה זו 
סייע א׳ לפרנל (ע״ע), מלים (ע״ע) ומג (ע״ע). הוכחותיו 
של פרנל לטובת תורת־הגלים הוסברו לאקאדמיה ע״י א׳. 
א׳ ופרנל נתקשרו בקשרי-ידידות, ובחקירות משותפות גילו 
את חוקי קיטוב-האור (ע״ע). את תופעות הקיטוב הצבעוני 
תיאר א׳ ראשונה ב 1811 . הוא בנה פולאריסקום, שבעזרתו 
חקר את קיטובו של אור־הש&ים, וכן גילה את הפעילות 
האופטית (ע״ע) של הקווארצה. חשיבות מיוחדת נודעת 
לניסוי, שהציע א׳ ב 1838 להשוואת מהירות־האור (ע״ע אור, 
מהירות־) באויר ובמים (או בזכוכית) לשם הכרעה סופית 
בין תורת־הגלים ותורת־הגופיפים. מחמת עיכובים חיצונים 
לא הספיק א׳ עצמו להוציא ניסוי זה אל הפועל, אך ב 1850 
זכה לשמוע, שפיזו (ע״ע) הוכיח את האטת מהירות־האור 
בסביבה צפופה יותר בניסויים, שנערכו לפי תכניתו של א׳ 
ואישרו את הנחותיו.—בחקר המאגנטיות גילה א׳, שתנודותיה 












633 


ארגו—ארגון 


634 


של המחט המאגנטית מתמעטות והולכות מעל גופים לא* 
ברזליים במידה שהיא מתקרבת אל גופים אלה, ושלוח* 
נחושת, הסובב מעל גבי מחט מאגנטית, מעורר אותה לתנו¬ 
דות (מאגנטיות של סיבוב). הוא אף הוכיח הראשון את 
מציאותה של סמיכות בין אורות הקטב (ע״ע) ובין זווית 
הנטיה המאגנטית. — על־פי עצת א׳ חקר לוריה (ע״ע) את 
מסלולו של אורנוס (ע״ע) ומתוך סטיותיו של אוראנוס 
ממסלולו הסיק את מציאותו של נפטון (ע״ע). — כל כתביו 
של א׳ יצאו אחר מותו ב 17 כרכים ב 1854 — 1862 . 

א׳ השתייך למשפחה, שהצטיינה בכשרונות. משלושת 
אחיו הצעירים היה ז׳אן ( 1788 — 1836 ) גנראל במלחמת* 
השיחרור של מכסיקו, ז׳אק ( 1790 — 1850 ) — סופר ותייר, 
שמת בבראזיל, אטין־ונסאן ( 1802 — 1892 ) — דראמא* 
טורגן ועסקן פוליטי י רפובליקני. בנו של א/ פראנסוא־ 
ויקטור-עמנואל ( 1812 — 1896 ), היה מנהיג רפובליקני 
בתקופת הקיסרות השניה ומילא תפקידים מדיניים חשובים 
ברפובליקה השלישית. 

. 1863 ,^מ^#//מ״ן 1071 1 ? ? 721 ?£ מס/ ,טחחג 11£ )ח^ 

פ. ה. ב. 

ארגזט ( 1 ס 60 6 ,!״״)״״•!סס 560316 ), צורת־קיים של תפטיר 
הפטריה כילפן־הארגמן ( 68 ז 11 קז 11 ק 8 ,ן 106 זו 018 ), 

שלפעמים — ביהוד לאחר קיץ גשום — הוא גדל כטפיל, 
בצורת גרגירים שחרחרים, על שיבלי־שיפון. לחם אפוי משיפון 
שזוהם בא׳ עלול לגרום להרעלות קשות. ביה־׳ ב אירעו הר¬ 
עלות מחמת א׳ בצורת מגפות המוניות (ארגוטיזם, קדחת 
אנטוניוס הקדוש), שסימניהן היו 9 קק ונמק של האברים, 
התקפים עוויתיים, הפרעות פסיכיות,. ושגרמו למקרי־מוות 
מרובים. — הא׳ עשיר ביותר בתמרים בעלי פעילות ביולו¬ 
גית נמרצת, שניתנים להתחלק ל 4 קבוצות: 

1 ) אלקלואידים (ע״ע) של הא׳: 

2 ) אמינים (ע״ע) פעילים, כגון טיךאמין(ע״ע אמיניות, 
דומצות, ע׳ 975 ) והיסקזאמין(ע״ע): 

3 ) כולין ואזי טיל־ כולין(ע״ע); 

4 ) אךגו?זטרול (ע״ע סעתליס: ויטמין ס). 

בפארמאקולוגיה משמש השם א׳ לציון החמרים של 

הקבוצה ( 1 ). הראשון שגילה אלקאלואידים בא׳ היה 
טאנרה ( 130061 ) ב 1875 . העבודה בבירורם וזיהויים הכימי 
נמשכה עשרות-שנים והושלמה רק בתקופה האחרונה, 
בעיקר על-ידי מחקריהם של ג. בארנ׳ר ( 830 6 60 . 0 ), א. 
קוטול ( 31011 . 4 ), וו. א. ג׳יקלבז ( 8 ( 38001 . 4 . . 7 \). כיום 
ידועים כעשרה אלקאלואידי-א׳, שהחשובים שבהם הם: 
אךגוטו?סין, אךג 1 ?זאמין, * 0 ^ 033035 ; אך־ 

גלמקזרין או אךגלנובין, 0 3 ,זז״ 3 , ־ 0 1 . רק צורות־ 1 של האל- 
קאלואידים הן פעילות, ואילו הסטראואיזומרים משורת־ג 
הם מעוטי-פעולה ביותר. כל אלקאלואידי־הא׳ קרובים זה 
לזה מבחינה כימית: גרעין־המולקולות שלהם היא החומצה 
הליסארגית ( 1 ), שהיא תו^דת האינדול (ע״ע): היא צמודה 
ל 2 חומצות אמיניות בצורת דו־פפטיד (כגון ב 11 ) או לא- 
מינו־כוהל (כגון ב 111 ). גם מבחינה פארמאקילוגית דומים 
המרים אלה זה לזה בעיקר־פעולתם, אע״פ שקיימים בי¬ 
ניהם הבדלים בפרטים. עיקר פעולות הא׳ הם: 1 ) במנות 
קטנות — כאנטאגוניסטים של האדרנלין(ע״ע) ע״י שיתוק 
הקצולת ההקפיים של הסימפאתיקיס (ע״ע עצבים, מערכת 


אוטונומית); 2 ) במנות גדולות יותר — כיווץ עוויתי של 
העורקיות והעלאת לחץ־הדם, וכתוצאה מזה — גרימת מקק 
ונמק של הרקמה עד כדי נשירת קצות־האברים; 3 ) במנות 


01-1.0-08 


1 ,ח 1 מצד. ליסארגית: 
1 1 ׳.־ 



,א: 


־אס 


0^8 


- 1.0 ^ 1 - י 8 


01 - 1.00 , 1 ־ 0 

1 '*ל-סס- 

י-ו 1 יז 
1 

0 6 81 5 . ג 3 ס.ו-ס- 

ו.ארג 1 ט 1 כסי[ : 
2 ארג 1 פןאמין: 
ם.?<ג 1 מפורץ: 0 - 1 3 01 - 1 .( 13 -ו 0 )ו-ו 0 .ר 1 א 


ג 0-1 -* ח 
■' 8 


גדולות— עווית כעין האפילפסיה ומוות; 4 ) פעולה ספצי¬ 
פית של האךגלמןןר י ן היא גירוי שרירי-הראם — פעולה 
שנוצלה מן המאה ה 16 ואילך לגרימת הפלה או להחשת־ 
הלידה.— תכשירים של תמציות־א׳ או של האלקאלואידים 
המטוהרים שלו הם בעלי שימוש ריפויי: כאמצעי־עזר ב־ 
מ?לדות, ביהוד לכיווץ־הרחם ולהפסקת ךמם אחר הלידה: 
כמשככים של גירויי-סימפאתיקיס—למשל, כתרופה נגד צלסה. 

. 1931 ,<הו! 01 ^ז£ ! 411 01 ^- £1 ,־מ^זגפ . 0 

י. ל. 


ארגזן (שמתס^ז.^), גליל טבעי בצרפת הצפו׳נית־מזרחית, 
במחוזות ההיסטוריים של לורין (ע״ע) ושמפניה 
(ע״ע), בין הנהרות מים (ע״ע) במזרח ואן במערב. ארכו 
(מצפון לדרום) כ 90 ק״מ! רחבו כ 35 ק״מ! עזיא גבהו — 
345 מ/ גליל־א׳ הוא טבלה בנויה גיר וחןר, מבותרת לגבעות 
נמוכות. הטבלה שופעת למערב ויורדת תלולה למזרח לנהר* % 
מיס. שטחים נרחבים מן הגבעות מכוסים יער־אלונים סבוך. 
ארכו של הגדול שבהם, בין הנהרות איר ואן, הנקרא היער 
הארגוני( 6 ממ 0 §ז 4 '() 0061 ?), כ 40 ק״מ. בעמק מים וביער א׳ 
עצרו הצרפתים פעמים הרבה אויבים שבאו ממזרח. וקרבות 
מפורסמים (ביניהם הקרבות של 1914 — 1918 ) קשורים בשמו¬ 
תיהם של ישובים בא , . 


ארנזן (מ 6 § 3 ז 4 ), גליל בצפון־המזרח של ספרד. נקרא 
כך על שם נהר אראגון היורד מן הפירנאים ונשפך 
לנהר־אברו, הזורם דרך א׳ מצפון־המערב לדרום*המזרח. 
שטחה י של א׳ 47,400 קמ״ר ומספר תושביה ( 1951 ) יותר 
מ 1.1 מיליון. א׳ היתה יחידה אדמיניסטראטיווית עד שנת 
1833 , שבה נתחלקה' לשלושה מחוזות אלה: אואסקה (- 111165 
*:>) בצפון, סאראגוסה במרכז וטרואל ( 61 טז 76 ) בדרום. 
מבחינת גודל שטחם דומים מחוזות אלה זה לזה! אך מבחינת 
האוכלוסיה שקולה סאראגוסה כמעט כנגד שתי שכנותיה 
ביחד. א׳ היא ארץ מגוונת מאוד בנופה, במבנה־אדמתה, 
באקלימה ובצמחייתה, ומפני-כן גם בחקלאותה ובכל משקה 
הכלכלי. בצפונה נמצאים הרי הפירנאים (ע״ע), המתרוממים 




635 


ארגץ—ארגון, לואי 


636 


לגובה אלפיני, ובתוכם השיא העליון של הפירנאים (פיק ו 
דה אנטו, שגבהו 3404 מ׳) ועוד כמה שיאים שלמעלה 
מ 3,000 מ/ לעומת זה שופע עמק האברו בא׳ עד לגובה של 
100 מ׳ מעל פני־הים. מדרום לעמק האברו מתנשאים שוב 
גבעות והרים בעלי גובה בינוני. הכמות השנתית הממוצעת 
של המשקעים בפירנאים (גשמים ושלגים) היא למעלה מ 1x500 
מ״מ, בעוד שברובה של א׳ היא פחותה מ 500 מ״מ ובסארא־ 
גופה (בלבו של עמק האברו) אינה מגעת אף ל 300 מ״מ. 
מכאן הניגוד בין הצמחיה של הפירנאים (יערות אלפיניים) 
ובין זו של עמק האברו, שאע״ם שאדמתו היא אדמת־סחף 
פוריה אינו אלא ערבה של דשאים ושיחים. מכאן גם הצורך 
בהשקאה באיזור־ זה. לצרכי השקאה נחפרה כאן "תעלת- 
הקיטר״ ( 31 ״ 6 קבמ 030316 1 ) או "תעלת אראגוך, שבחפירתה 
התחילו ב 1529 , בימי קארלום, שהיה גם קיסר גרמניה(קארל 
7 ). בימיו חפרו 48 ק״מ ואחר־כך שבתה המלאכה עד שנת 
1770 , שבה נסתיימה. התעלה יוצאת מן הגדה הדרומית של 
נהר אברו בסביבות העיר טודלה (ע״ע) ונמשכת בהקבלה 
לנהר זה עד מדדום לסאראגוסה. ארכה (ביחד עם סעיפיה) 
96 ק״מ; היא מזרמת 25 ממ״ע של מים בשניה ומשקה שטח 
של כ 28 אלף הקטאר. בתחילת המאה ה 20 התחילו מרחיבים 
את רשת־ההשקאה בא׳; נחפרה תעלת טאוסטה, המוציאה מים 
מן הגדה הצפונית של האברו והנמשכת לאורך של 34.5 ק״מ, 
וכן נחפרה תעלה שלישית משותפת לא׳ ולקאטאלוניה. נוסף 
על כך הוקמו ברכות־אגירה כבירות. בחקלאותה של א׳ 
תופסת החיטה את המקום הראשון, אך מגדלים בה במידה 
ניכרת גם שעורה, סלק־סוכר, תירם ותפוחי-אדמה. מן המט¬ 
עים רווחים ביחוד הגפן והזית. מקום חשוב (מבחינת הכנסו¬ 
תיו) תופס גם גידול הכרכום. התעשיה מפותחת דק בעיר- 
הבירה סרגוסה (ע״ע). צפיפות האוכלוסיה בכל א׳ היא רק 
קצת למעלה מ 23 נפש לקמ״ד (לעומת 55 בספרד כולה). 
לא׳, וביחוד לעמק־האברו שבה, נודעת חשיבות מרובה 
לתנועה מצפון לדרום וממזרח למערב. 

א. י. בר. 

היסטוריה. תולדותיה של א׳ אחר כיבושה של ספרד 
הצפונית ע״י הערבים ( 713 ) אינן בדורות כל צרכן. נראה, 
שבמאה ה 9 היתד, קיימת רוזנות נוצרית קטנה במעלה נהר־ 
אדאגון (ע׳ למעלה), שהעיר חקה ( 303 () שימשה כבירתה. 
מתחילת המאה ה 10 השתייכה רוזנות זו למלכות נוו־ה (ע״ע) 
וב 1035 הוריש סאנצ׳ו גארסיה, מלך נאווארה* את א׳ 
כממלכה עצמאית לבנו הבלתי־חוקי ראמירו ( 1035 — 1063 ); 
אך ב 1076 סופחה הארץ שוב לנאווארה. ב 1096 נכבשה 
אואסקה מידי הערבים; לאחד זה הורחבו גבולות-המדינה 
עד עמק נהר־אברו והמלך אלפונסו 1 ( 1104 — 1134 ; ע״ע) 
כבש ב 1118 את סאראגוסה. תחת שלטונו של ראמירו 11 
( 1134 — 1137 ), אחיו של אלפונסו׳ נפרדה א׳ שוב מנאווארה 
וע״י נישואיה של פטרוניליה, בתו של ראמירו, עם ראמון־ 
בתגר 17 ( 1131 — 1162 ), בעל הרוזנות העשירה של ברצלונה- 
קטלוניה (ע״ע), נתאחדה א׳ עם ארץ זו. בסוף המאה ה 12 
כבר היה השם א׳ מקובל כשמה של המדינה כולה. אך אנשי 
קאטאלוניה והעיר בארצלונה השפיעו השפעה מכרעת על 
דרכי־השלטון. 

ראמון־ברנגר וצאצאיו אלפונסו 11 ( 1162 — 1196 ; ע״ע) 
ופדרו 11 ( 1196 — 1213 ) שלטו גם על הפרובאנס ( 06 מ 076 ■!?) 
בצפון הרי־הפירנאים, ופדרו אף השתתף, כחסיד נאמן של 


הכנסיה, בקרבות נגד האלביגנזים (ע״ע). אך תפקידם 
העיקרי של מלכים אלה היתה המלחמה בערבים, שבה 
איבדו האחרונים את המישור מדרום לאברו. המלך חיימה 1 
( 6 בת 131 — יעקב; 1213 — 1276 ) המשיך בכיבושים אלה 
וסיפח לממלכתו גם את האיים הבאלאריים ( 1229 ) ואת העיר 
ואלנסיה ( 1238 ). בנו של חיימה, יפדרו 11 ( 1276 — 1285 ), 
כבש את סיציליה במלחמתו בשליטים הצרפתיים לבית 
אנז׳ו, שמשלו בנאפולי. א׳ נעשתה אחת מן המדינות האדי¬ 
רות ביותר בתחום הים התיכון ועיר־נמלה בארצלונה התחרתה 
עם ג׳נובה וויניציאה. 

כמו בשאר המדינות באירופה המערבית באותה תקופה 
שלט בא׳ המשטר הפאודלי (ע״ע). לאצילים ולכמורה 
הגבוהה היה תוקף מרובה, אבל גם לערים היו זכויות ניכרות. 
הערים היו נתונות לשלטונו הישיר של המלך, כלומר היו 
בלתי־תלויות בבעלי־האחוזות הגדולים. באי־כוח הערים היוו, 
ביחד עם באי־כוח האצילים הגבוהים ( 1-65 נ 11 ן 1-10051101 — 
אנשים עשירים) והנמוכים ( 05 § 31 נ> 111 — אבירים) ועם באי¬ 
כותה של הכמורה, את הקורטם. מן המאה ה 12 ואילך 
השתתפו האסיפות של נציגי המעמדות הללו בקביעת החו¬ 
קים והמיסים, ולשיא השפעתן הגיעו בתקופת מלכותם של 
פדרו 11 , שהיה זקוק להרבה כסף לצורך מלחמותיו נגד 
צדפת וסיציליה, ושל יורשו אלפונסו ווו ( 1285 — 1291 ): 
באסיפה בסאראגוסה ( 1283 ) ובחוזים נוספים משנות 1285 , 
1288 ו 1289 השיגו הקורטס אפילו את הזכות למנות את 
יועצי־המלך ונקבע שופט עליון ( 111511013 ), שמתפקידו היה 
לפסוק בסיכסוכים בין המלך והאצילים. 

בימי שלטונם של חיימה 11 ( 1291 — 1327 ) ופדרו 17 
( 1336 — 1386 ) נתחזק שוב מעמדה של המלוכה. במלחמותיהם 
הממושכות נגד פיזה וג׳נובה כבשו מלכים אלה בשביל 
ארצם חלקים גדולים של האי סארדיניה. בין 1311 — 1387 
היו מלכי אראגון־קאטאלוניה גם בעליה של אתונה וערים 
אחדות ביון(ע״ע). 

לאחר שמת המלך מארטין ( 1396 — 1410 ), האחרון בשר 
שלת מלכי אראגון־קאטאלוניה, עברה המלכות לנסיך פר- 
נאנדו מקאסטיליה ( 1412 — 1416 ). בנו אלפונסו 7 ( 1416 — 
1458 ; ע״ע) השיג את מלכות נאפולי, בעוד שאחיו חואן 
ניהל את א׳ וידש אחר מותו של אלפונסו 7 את כסא-המלך 
( 1458 — 1479 ). ימי־שלטונו של מלך זה היו ימים של מלח¬ 
מות וסכסוכים בלתי-פוסקים עם צרפת, מצד אחד, ועם 
המעמדות התקיפים של קאטאלוניה, מצד שני. בנו של חואן, 
פרנאנדו 11 ( 1479 — 1516 ), נשא את איזאבל מלכת קאס- 
טיליה ( 1469 ), שעמה יסד את ספרד המאוחדת. בזה נסתיימו 
התולדות העצמאיות של א׳. 

על תולדות היהודים בא׳ ע״ע ספרד. 

) 1 > 111110/10 ס ! ) 11 111 / 110 !) 01 0 / 0 <} ! 010 ) 100111 / 1 > ) 1 > 0016 / 1 ) €01 

/ 0 ץז 10 ! 111 4 ,ז 0 זץ 0113 • 1 .מ ; 1904-1916 ,. ¥01 12 ,!/ 6 ^ 4/0 

ראה גם את הביבליוגראפיה לערך 1933 , €01010/1111 1 ) 0/1 . 4 

ספרד, היסטוריה. א. מ, י. 

ארנזן, ע״ע גזים אצילים, 
ארגון ביגלאמי להעופה אזו־חיח׳ ע־׳ע ובעופה, 
אךגון ד״ןריאות העזלמי, ע״ע ןריאות, 

ארגזן, לואי — 011 § 3 :ג£. 00015 — (נו׳ 1897 , פאריס), 
משורר וסופר צרפתי. זמן קצר לאחר ששוחרר מן 
הצבא (שבו שירת כחייל בחיל־הרגלים ב 1914/18 ) הצטרף 




637 ארגץ, מאי—ארגון חעכחיח ח&יניאסי 638 



.טםיבת־רעיםי.צ'ור של מאכם $ךנםמ ( 1923 ). לואי אראגון עם סופרים ואמנים אחרים 
מן האסכולה הסיוץ־אליםטית או מן הקרובים אליה (ביחד עם רפאל ודוספוייבסקי!) 
משמאל לימין, יושבים! רנה קרב ל ( 61 ,ו־זב>), מאכם ארנסט, רוסטו־יבסקי, תאורור 
פרנקל, 1 ׳אן פולאן ( 130 ( 201 ?), בנימין @רה (ו־ע?), באר^לד, רוןר בנו ( 005008 ) ; 
עומרים! פילים סופו ( 1111 גק 1 ! $0 ), האנס אך 6 , מאבם מוריו, רפאל, פול אליאר 
(!״ £1113 ), לואי אראנון, אנינה בךטון, נ׳ורג׳ו די קיריקו ( 00 ״ 0111 ), ג^ה אליאר 


לתנועת הדדאיזם(ע״ע), שעברה אז מז׳נווה 
לפאריס. אבל א׳ לא מצא סיפוק בתנועה 
זו, וביחד עם ירידיו אנדרה ברטון, פילים 
0 ופ 1 ( 3011 קט 50 ) ופז׳ל אליאו־ ( 1 )זגג £11 ) 
פיתח רעות, ששימשו יסוד לאסכולה של 
הסירראליזם (ע״ע). א׳ השתתף בחיבור 
ה״מאניפסט של הסירראליזם", שנתפרסם 
בחתימתו של אנדרה ברטון( 1924 ), והסבר 
מקיף של האסתטיקה הסירראליסטית ניתן 
בספרו 51716 ם!)("מסה על הסגנון", 
1928 ) ! אבל בספר זה מביע א׳ גם את יחסו 
השלילי אל ההתרחקות מן המציאות וה¬ 
אדישות לבעיות החברה, שמציינות אסכולה 
זו, ומפני־כן אפשר לראות בו מעין מבשר 
של תקופת פעולתו הספרותית השניה. 
בקבצי־השירים של א׳ מן התקופה הראשונה: 
016 ( 16 > 611 ? (״מדורת־שמחד,״, 1917/9 ), 
61:1161 ק־ 61 ק :ו 611 בת 6 ׳\ 4011 ? ("תנועה מתמדת", 
192.0/4 ), £3161:6 16 ) 311 ־ £1 £3 ("העליזות 
הגדולה״, 1929 ), ועוד, בולטת השפעתו של 
גיום אפולינר, אבל ניכרים גם כוח־דמיון 
מקורי מאוד ואיזו מוסיקאליות חדשה. החן 
המרובה של ארבעת הרומאנים שלו, שאף אותם חיבר באותה 
תקופה, וביחוד של הרומאן ״האיכר מפארים״, 1926 , נובע מן 
השירה העדינה, הבוקעת באופן מפתיע מתיאור המציאות 
הפאריסאית. בתקופתו השניה( 1939-1930 ), היה א׳ קומוניסט! 
נלהב ושימש עורך של 6 :ז 1 ם 13 ז £1111 '£ ועיתונים אחרים של 
השמאל הקיצוני. סיסמתו הספרותית היתד, אז "שרות של 
המציאות״ — כלומר מלחמת־המעמדות. בתקופה זו חיבר 
מסה פולמוסית בשם ״בעד ראליזם סוציאליסטי״, 1935 , 
קובץ שירים 11-31 ! 0 ' 1 , 110111-13 (״הידד, ד,אוראל״, 1934 ), 
וארבעה רומאנים סאטיריים על חיי המעמד הבורגני, שאחד 
מהם, ״השכונות היפות״ ( 8,1936 ־ 1131:061 *> )ע 631 ! 1 £65 ), זכה 
לפרס הספרותי על שם תיאופראסט תודו. אך יצירות אלו 
לקויות במגמתיות יתרה. עם התפרצותה של מלחמת־העולם 11 
נפתחה בשביל א׳ תקופודיצירתו השלישית, שבה נולדה בו 
מחדש רוח השירה הטהורה ושבה נתעלה לדרגה של המשורר 
הנערץ ביותר בעמו. במלחמת־העולם 11 שירת א' בטאנק, 
נשבה, ברח ונעשה אחד ממנהיגי-ד,מחתרת. קבצי־שיריו 
החדשים: £153 '!! *״ 76 1x5 ("עיני אלסר,", על אהבתו 
לאשתו, המשוררת אלסר, טריאולה [ 110161 ־ 1 ׳], 1939/42 ), 
זם 06 ם- 6 ^- 01 (״הלב המתפקע״, על תבוסת צרפת, 1941 ), 
ש £315 ת £13 1306 <£ £3 (״דיאנה הצרפתית״, 1945 ), ועוד, 
שנדפסו בצרפת בימי־המלחמה בסתר ובאותו זמן בהוצאות 
פומביות בלונדון, בניו-יורק ובבירות, זכו לתפוצה מרובה 
ועודדו את הרוחות! בקבצים אלה, שבהם מכונסות הנאות 
והמושלמות שביצירותיו, וכן בקובץ - 6 ׳\ 6 זם £6 110111x311 
• 006111 (״שוב מתפקע הלב״, 1948 ) מתמזגות אהבתו של א׳ 
למולדת המושפלת ואהבתו לאשתו מזיגה נוגעת עד הלב 
ופיוטית ביותר. ב 1949 פירסם א , את ״הקומוניסטים״ — הרא¬ 
שון בשורת רומאנים מתולדות צרפת בשנים 1939/45 (ניתרגם 
לעברית 1950 ). 

א׳ הוא משורר תקיף ועדין גם יחד. אין הוא מכיר בהבחנה 
בין נושאים שיריים ופרוזאיים! הכל הוא בשבילו נושא 


לשירה. בלשון פיוטית ובטורים מחורזים לפי כל הכללים 
המקובלים (נוסף על הכללים שהם מיוחדים לו) מדבר הוא 
על פרחי הלילך והוורד, על קלגסי־האויב, על פועלי־החרושת, 
על משתפי־הפעולה עם הנאצים, על עיני־אשתו! הוא משורר 
הקטנות של חיי יום־יום, על שמחותיהם ויגונותיהם, אלא 
שבדומה להיינריך היינה הוא מוכשר להתרומם פתאום ממה 
שלכאורה הוא באנאלי לפאתום נאצל. ומפגי־כן אף לשונו 
בשיריו המאוחרים היא ביסודה לשון־העם! עם כל הבהירות 
והפיוטיות שבה היא מיוסדת על הביטוי העממי וההווי 
העממי כאחד. 

1 ) 0 ? ,. 4 ,ץ 16 זיז 00 • 1 \ 1 ) 30 סס 118 ק 50 ס 1 . 14 ; 1945 ,. 4 ,ץסא . 01 
. 1947 ,) 000 ז? 01 )^) 50 )? { 0 

מ. ל. 

אךגון ה?סךה הבץלאטי (- 01 : £3110111 10161-113001131 
83012311011 ), אירגון, שפועל לשיפורם של תנאי־ 

העבודה, להסדרתם של יחסי־העבודה ולפתרון הבעיות של 
כוח־האדם בארצות שונות. אה״ה הוקם ב 1919 על־ידי חבר־ 
הלאמים (ע״ע), וכיום הוא נמנה על "הסוכנויות המיוחדות" 
ליד או״מ (ע״ע אמות מאחדות). חוקתו מורכבת משלושה 
יסודות: א. חלק י״ג בחוזה ורסיי (תחת כותרת "עבודה"), 
שהוכנס אח״כ לשאר חוזי־השלום, שנחתמו אחר מלחמת־ 
העולם 1 ! זהו המקרה הראשון הידוע בהיסטוריה, שסעיפים 
נוגעים לבעיות־עבודה הוכללו בחוזה־שלום! ב. הצהרת פילא־ 
דלפיה משנת 1944 , שמגדרת מחדש את מגמותיו ותעודתו 
של אה״ה! ג. תיקונים, שהוכנסו בגוף־החוקה לאחר מלחמת־ 
העולם 11 כדי להתאימה לרוח־הזמן וכדי לאפשר את הש¬ 
תתפותו של האירגון בפעולות או״מ. 

העקרונות של אה״ה נקבעים בפתיחה לחוקתו: "הואיל 
ושלום עולמי בן־קים אפשר לכונן רק על יסודות של צדק 
חברותי! והואיל וקיימים תנאי־עבודה, שכרוכים בהם אי־ 
צדק, סבל ומצוקה למספר מרובה של בני־אדם במידה שיש 
בהם כדי ליצור אי־שקט עד כדי כך, שנשקפת סכנה לשלום 





639 


ארגון העבודה חכינלאמי 


640 


ולהארמוניה בעולם! ויש צורך דחוף בשיפור התנאים הללו: 
כגון, למשל, על-ידי הסדר שעות־העבודה — לרכות קביעת 
המאפסימום ליום־עבודה ולשבוע־עבודה, — הסדר האספקה 
של כוחות־העבודה, מניעת אבטלה, מתן שכר־מחיה הוגן, 
הגנה על העובד נגד מחלות ותאונות, שנגרמות לו מתוך 
עבודתו, הגנה על ילדים, בני־נוער ונשים, הבטחת פרנסה 
לעת זקנה ולמקרה תאונה, שמירת זכויותיהם של עובדים, 
שהם מועסקים מחוץ לארצם, הכרה בעקרון של תשלום שווה 
בעד עבודות בעלות ערך שווה, הכרה בעקרון של חופש 
ההתאגדות, אירגון של חינוך מקצועי וטכני ואמצעים אח¬ 
רים... מסכימים הצדדים... לחוקה הבאה של אירגון העבודה 
הבינלאומי". הצהרת פילאדלפיה קובעת בין השאר: "א. עבו¬ 
דה אינה סחורה! ב. חופש הביטוי וההתאגדות הם ימוד 
מהותי בקידמה של ממש! ג. העוני, בכל מקום שהוא, משמש 
סכנה לשפע בכל מקום! ד. המלחמה במחסור צריכה להימשך 
בעוז־רוח בתוך כל אומה ובמאמץ בינלאומי מתמיד ומתואם, 
שבו ישתתפו נציגיהם של העובדים ונותני־העבודה עם נציגי- 
הממשלות (במעמד שווה לאלה האחרונים) בוויכוח חפשי 
ובהכרעה דמוקראטית מתוך מגמה לקדם את טובת הכלל". 
אה״ה נקרא לקדם באומות-העולם תכניות מכוונות לתעסוקה 
מלאה והעלאתה של רמת־החיים! העסקתם של עובדים באותם 
המקצועות שלהם הם מותאמים ביותר לפי הכשרתם, ולשם 
כך: יצירת הקלות — מלווות בערובות לכל המעוניין — 
לאימון מקצועי ולהעברת עובדים ממקום למקום, בכלל זה 
הגירה לשם עבודה והתיישבות! מדיניות בנוגע לשכר והכנ¬ 
סות, שעות־עבודה ותנאי־עבודה אחרים, שמכוונת להבטיח 
לכול חלק צודק בפרי הקדמה ושכר קיום מינימאלי לבל 
עובד הזקוק לכך! הכרה ממשית בזכות למו״מ קולקטיווי, 
שיתוף־פעולה בין ההנהלה והעובדים בהעלאה מתמדת של 
פריון־הייצור, ושיתוף בין העובדים וההנהלה בהכנתו וביצר 
ען של פעולות כלכליות וסוציאליות! ביטוח סוציאלי, שיקנה 
לכל הזקוקים לכך הכנסת-יסוד וטיפול רפואי מלא! הגנה 
מתאמת על חייהם ובריאותם של העובדים בכל המקצועות! 
טיפול בילד והגנה על האם! תזונה, שיכון ואמצעי נופש 
ותרבות נאותים! הבטחת שוויון באפשרויות של לימוד 
מקצוע ורכישתו. 

מבנהו של אה״ה נקבע בסעיפים 1 — 13 . החברות פתוחה 
לכל מדינה חברה באו״מ, שמקבלת עליה את ההתחייבויות 
הכלולות בחוקת אה״ה, ואילו מדינות, שאינן חברות באו״מ, 
יכולות להתקבל לאה״ה לפי החלטתה של הוועידה הכללית. 
מכשיריו העיקריים של אה״ה הם: א. ועידת העבודה הבינ¬ 
לאומית, שהיא הגוף המתווה את קווי-הפעולה הכלליים. היא 
מתכנסת, לכל הפחות, אחת לשנה ומורכבת ממשלחות של 
המדינות־החברות, שבכל אחת מהן יש ארבעה חברים: שני 
נציגי־ממשלה, נציג אחד של מעבידים ונציג אחד של עובדים. 
השניים האחרונים מתמנים ע״י הממשלה בהתייעצות עם 
האירגונים העיקריים של העובדים והמעבידים. תפקידיה 
העיקריים של הוועידה הכללית הם: להחליט על אמנות 
והמלצות בנוגע לתנאי-עבודה, למנות את הוועד המנהל, 
לאשר את התקציב, ועוד! ב. הוועד המנהל, והוא הגוף 
המבצע, מורכב מ 32 חברים — 8 נציגים של המעבידים, 
8 של העובדים ו 16 של הממשלות. הוועד המנהל מפקח על 
עבודתן של הוועדות השונות ושל משרד־העבודה הבינלאומי, 
והוא אף ממנה את מנהלו הכללי של המשרד! ג. משרד¬ 


. העבודה הבינלאומי מכהן כמזכירות-קבע לאירגון על חלקיו 
השונים. מושבו בז׳נווה. מתפקידיו — לשמש מרכז להדרכה 
ולאינפורמאציה לממשלות ולאירגונים של עובדים ומעבי¬ 
דים. הוא עורך מחקרים לפי הוראות הוועידה הכללית או 
הוועד המנהל, ומפקח על ביצוע האמנות וההמלצות במדינות 
השונות. נוסף על שלושת הגופים העיקריים הללו הקים אה״ה 
גופי־עזר מרובים בוועדות מומחים וועדות תעשייניות. 

סדר־העבודה באה״ה נקבע בסעיפים 14 — 34 חשוב ביחוד 
הוא הסעיף ה 19 הדן באמנות ובהמלצות. כל אמנה או המלצה 
מתקבלת ברוב של שני שלישים, וכל מדינה־חברה חייבת 
להביא אותה תוך שנה (במקרים יוצאים מן הכלל: 18 חודש) 
בפני הרשויות המוסמכות בארצה לשם חקיקת חוק או לשם 
ביצוע פעולה אחרת, ולהודיע למנהל הכללי של משרד 
העבודה הבינלאומי על האמצעים שננקטו לתכלית זו. סעיף 
22 מחייב כל מדינה־חברה להגיש למשרד דו״ח שנתי על 
ביצוען של האמנות שאושרו על־ידיה. סעיפים 24 — 34 דנים 
בסדרים של הגשת־תלונות במקרים של הפרת ההתחייבויות 
הכרוכות בפרוצדורה זו. הזכות להגשת תלונות נגד מדינה- 
חברה נתונה למדינה־חברה אחרת ולאירגונים של עובדים 
ומעבידים. הפוסק האחרון הוא בית הדין הבינלאומי (ע״ע). 

תולדותיו ופעולותיו של אה״ה. משעת ייסודו של 
אה״ה עד יוני 1952 נערכו 35 ועידות כלליות! רובן נתקיימו 
בז׳נווה, שהיתה גם מושבו של מרכז האירגון. ב 1940 הועבר 
המרכז לקאנאדה, ומשרדו נקבע בבנייניה של אוניברסיטת 
מק־גיל במונטריאל. ב 1944 נתכנסה בפילאדלפיה ועידה כל¬ 
לית וממנה יצאה ההצהרה הנזכרת. על השינויים בחוקה 
הוחלט במושבים של הוועידה הכללית בפאריס ( 1945 ) 
ובמונטריאל ( 1946 ). ב 2.10.46 נחתם הסכם עם האו״מ, המק¬ 
נה לאה״ה מעמד של סוכנות מיוחדת. הסכם זה נכנם לתקפו 
כשאושר ע״י העצרת ב 14.12.46 . ב 1948 הוחזר מרכז האירגון 
לז׳נווה. 

אמנות והמלצות. אה״ה ערך שורה של אמנות והמל¬ 
צות לשם קביעת רמה בינלאומית מוכרת של תנאי־עבודה. 
אמנות והמלצות אלו נתקבלו בוועידותיו הכלליות ונצטרפו 
במרוצת השנים ל״חוקת־העבודה הבינלאומית" (־ז£; 1 מ 1 
0062 ■ 1,3110111 11:11101131 ). מתוך תיאום עם או״מ ומוסדותיו 
נוסחו אמנות והמלצות גם לגבי מדיניות סוציאלית בשטחים 
מחוסרי ממשל עצמי, וכן שאין בהם סטאטיסטיקה של עבודה 
וחופש ההתאגדות המקצועית. עם התפשטות פעולותיהם של 
או״מ ומוסדותיו על פני ארצות בלתי־תעשייניות התחיל 
אה״ה(ב 1948 ) מטפל בהסדרתם של תנאי־העבודה בחקלאות. 
אמנה על שכר־מינימום לעובדים חקלאיים נתקבלה ב 1951 , 
ואמנה של חופשה שנתית בשכר לעובדים אלה — ב 1952 . 
הזכות לשכר שווה לגבר ולאשה תמורת עבודות בעלות ערך 
שווה הוכרה כאחד מעקרונותיה של חוקת אה״ה, ובעקבו¬ 
תיה — בחוקותיהן של מדינות הרבה. אולם אמנה בעניין זה 
נתקבלה— לאחר התנגדויות מרובות—רק ב 1951 ׳ ואף היא 
מנחת מקום להסתייגויות. בסה״כ נתקבלו עד סוף 1952 103 
אמנות ו 95 המלצות. מספר האישורים לאמנות בפרק זמן זה 
הגיע ל 1,340 בערך, ומספר האמנות שנכנסו לתקפן עם קבלת 
מספד מספיק של אישורים — ליותר מ 70 . 

האמנות הללו אינן מחייבות אלא את המדינות המאשרות 
אותן. ולמעשה אין מספד האישורים גדול. להתנגדותן 
של הממשלות להתערבות בינלאומית בענייניהן הפנימיים 



641 


ארגון העבודה הכינלאמי—ארגון למזון ולחקלאות ליד או״מ 


642 


מתלווים קשיים אובייקטיוויים בביצוע האמנות, ביחוד באר¬ 
צות נחשלות. גדול ביותר הקושי בביצוע האמנות בשטחים 
נתונים למרותן של מעצמות קולוניאליות או מעצמות־חסות. 
אעפ״ב יש לאמנות הללו השפעה מסויימת על התחיקה במדי¬ 
נות שונות, ובכלל זה — אף במדינות לא־חברות ובשטחים 
מחוסרי ממשל עצמי. 

פעולות מעשיות ואיזוריות. במסגרתן של פעולות 
אלו כינס אה״ה ועידות איזוריות לבירית של בעיות־יסוד: 
5 ליבשודאמריקה ( 1930 ו 1952 ), 2 באירופה (קודם מלחמת- 
העולם 11 ), 2 לאיזור אסיה התיכונה והמזרח הרחוק ( 1947 
ו 1950 ) ו 1 למזרח התיכון( 1947 ). מזמן לזמן מתקיימים סמי¬ 
נריונים איזוריים. כן נתכנסו ועידות בינלאומיות לעניינים 
מיוחדים: 3 לבירור בעיות הגירה (ז׳נווה 1950 , נאפולי 1951 , 
ניריורק 1952 ), 6 לסטאטיסטיקה של עבודה, וועידות מספר 
לבירור בעיות־עבודה בענפי-ייצור חשובים. משרד־העבודה 
הבינלאומי מקיים בידיו, מראשית ימיו, מערכת ענפה של 
הדרכה בכל שטחי פעולותיו של אה״ה. ברשותו ספריה 
• מקצועית גדולה וצינורות אינפורמאציה רחבים, והודות להם 
הוא מבצע מחקרים, מוציא פירסומים, משגר משלחות־מומחים 
למדינות שונות לפי בקשתן של אלו האחרונות ומקים מרכזי- 
הדרכה איזוריים. הפעולות הללו הורחבו ב 1949 עם התקב¬ 
לותה של תכנית או״מ המורחבת להדרכה מקצועית (סיוע 
טכני) לארצות נחשלות, ועם הצטרפותו של אה״ה לתכנית 
זו. אך ב 1948 כבר התחיל האירגון משקיע כספים ומאמצים 
להסדרת כוח־האדם ולהגברת פריון־הייצור, מתחילה באירו¬ 
פה, ואח״כ גם באסיה, אמריקה הלאטינית ואפריקה. בין 
השאר ביצע פעולות־הדרכה באירגונם של שירותי־תעסוקה 
(לשכות־עבודה ארציות) ומרכזי־אימון לפועלים, מתן סטי- 
פנדיות לפועלים להתמחות בארצותיהם ומחוצה להן, ועוד. 
הוקמו מרכזי־מודיעין לשם המצאת אינפורמאציה על שיטות 
חדשות באירגון כוח־האדם, וכן על עודף־פועלים או על 
אפשרויות־עבודה למהגרים. משרדים ניידים לבירור הבעיות 
של כוח־האדם הוקמו באמריקה הלאטינית, באיזור אסיה 
התיכונה והמזרח הרחוק ובמזרח התיכון. בארצות אירופיות, 
שמובלות מעודף אוכלוסים(איטליה, גרמניה המערבית ואוס¬ 
טריה), הוקמו לעזרת הממשלות מרכזי־הדרכה לשם אימון 
מקצועי של פועלים, שרוצים להגר. חלקו של אה״ה בקרן 
האו״מ לסיוע טכני היה 2 מיליון דולאר לתקופה שנסתיימה 
ב 31.12.51 . 

בעיות וקשיים. הפעולות הללו היו כרוכות בקשיים, 
שנבעו מכמה סיבות, בכללן מיעוט האמצעים ויכלתן המוג¬ 
בלת ביותר של המדינות הנחשלות לנצל את העזרה וההדרכה 
שהוגשה להן. גם ניגודי־האינטרסים המדיניים והחברותיים 
הגבירו את קשי־הפעולה של האירגון. ברית־המועצות, 
שבשנות 1934 — 1939 נמנתה על אה״ה, נמנעה מלחדש את 
חברותה בתוכו אחר מלחמת־העולם 11 , לאחר שנדחתה דרי¬ 
שתה, שכל משלחת תהא מורכבת משני נציגי־פועלים, נציג 
ממשלתי אחד ונציג אחר של המעבידים. ניגודי־אינטרסים 
בין מעבידים לעובדים הפריעו בעד קבלת אמנות. נוסף על 
כך טוענים נציגי־הפועלים, שבארצות שאין בהן חופש של 
איגוד מקצועי למעשה, ממנות הממשלות את נציגי-הפועלים 
כראות עיניהן. אולם מקצת הגורמים המפריעים בעבודת 
אה״ה הם גם גורמים מסייעים לו. כוחו בכך, שבו מאוחדים 
בשיתוף־פעולה נציגיהן של שכבות שונות באוכלוסיה. ואכן 


היה זה האירגון היחיד ליד חבר־הלאומים שהחזיק מעמד 
בימי מלחמת־העולם 11 והגביר את פעולתו אחריה. 

תקציבו של אה״ה לשנת 1952 היה 6,470,000 דולארים 
אמריקנים. חלקה של ישראל בו 0.12% . מספר המדינות, 
שנצטרפו אל האירגון בשעת ייסודו, היה 40 . ב 1952 הגיע 
מספרן ל 66 . הן כוללות 23 מדינות מאירופה, 19 מיבשת אמ¬ 
ריקה, 16 מאסיה, 5 מאפריקה ו 3 מאוקיאניה. 

על פירסומי אה״ה נמנים: הירחון ז 011 ג 31 ^ 31 1 ת 3110 מז 16 ת 1 
ז*י 10 ׳\ £0 , הרבעון ^■ $111 ץ) $3£0 131 ז) 1118 ) 10 , הדו־שבועון 
• 11.360111 ) 30 17 ) 1118 ) 10 , השנתון לסטאטיסטיקה של עבודה, 
בולטין רשמי, אספי מסמכים ופרוטוקולים, מחקרים על בעיות 
מיוחדות, ועוד. 

חקרי עבודה, 1947 ואילך; , 861/76747 ״ 0147 ^^ 1 101 ז 1110 >חז? 1 ח 1 

; 1952 ,ת 11110 > 6 1 >ז 3 , 1110715 )א 1 ) 1371116 £ , ה 0 ה 7 ץ 67 ' £1 ; 1952 .( 61 ? 

1116 10 . 0 .^ 1 . 1 1116 0£ 1 ־ £€£01 ; 873161171 111071$ )א 1 ) 13x116 

7071 ) 86 /(■ 876177x7x07 י 5 ת 10 זג 4 ז 1 > 6 ן 1 ת/ 1 ;ואילך 1947 ,. 1 < . 11 
. 1952 ,ה 517140710 506101 0713 ^ 1 1116 הס 

ארגון למזזן ולחקלאות ליד או״מ (-״ 8 \ 17 ) 1311 ) 00 ? 

; 1008 ) 13 < 1 ) 0 ) 1101 116 ) 0£ 100 ) £30123 ז 0 6 * 111 ) 0111 
.ס.?), אירגון בינלאומי, שמטפל בבעיות של מזון וחק¬ 
לאות, דיג ויעוד! הראשונה בסוכנויות המיוחדות, שהוקמו 
ע״י או״מ. באספת-היסוד, שנתכנסה ב 1943 בהוט ספרינגם 
בווירג׳יניה (אה״ב), לרגל המחסור הכבד במזונות ששלט אז 
בעולם, קיבלו עליהן המדינות שהשתתפו בה לעבוד יחד 
כדי לבער את הרעב ולכונן חקלאות יציבה בעולם. הוקמה 
ועדת־ביניים, שבה יוצגו כל המדינות המשתתפות ושהכינד, 
את חוקת־האירגון. החוקה אושרה במושב־הפתיחה של הוועי¬ 
דה הראשונה של אמ״ח בקוויבק, קאנאדה, 16.10.45 , ובזה 
הפך האידגון לגוף קיים. ב 14.12.46 אישרה עצרת האו״מ 
את החוזה עם אמ״ח, המקנה לו מעמד של סוכנות מיוחדת. 
מטרת־האירגון מוגדרת בפתיחה לחוקה כ״העלאת רמת התזו¬ 
נה והחיים של העמים במסגרת התחוקה של כל אחד מהם... 
שיפורים... בייצור ובחלוקה של כל מוצרי המזון והחקלאות, 
שיפור תנאי־חייהן של האוכלוסיות הכפריות". תפקירי האיר- 
גון מוגדרים בסעיף הראשון, והם: לאסוף, לנתח, לפרש 
ולהפיץ ידיעות על תזונה, מזון וחקלאות, וכן לטפח — 
ובמקום שייראה לנכון, להמליץ — על פעולות לאומיות 
ובינלאומיות בתחומים אלה: "מחקרים מדעיים, טכנולוגיים, 
חברותיים וכלכליים על תזונה, מזון וחקלאות! שיפור דרכי 
ז.חנוך והאדמיניסטראציה הנוגעת לתזונה, למזון ולחקלאות, 
והפצת ידיעות עיוניות ומעשיות בציבור על תזונה וחקלאות! 
שימור אוצרות־הטבע והכנסת שיטות משופרות לייצור חקלאי! 
השיפור של הייצור, השיווק והחלוקה של מזון ומוצרי- 
חקלאות! הנהגת מדיניות מכוונת לאספקת אשראי חקלאי, 
לאומי ובינלאומי! הנהגת מדיניות בינלאומית בנוגע לסידורי 
[אספקה וחלוקה של] מצרכים חקלאיים". מתפקידי האירגון 
גם לספק למדינות השונות הדרכה מקצועית (סיוע טכני), 
לפי בקשתן, ולהמציא להן משלחות־מומחים, שיסייעו להן 
בביצוע החלטותיהן של ועידות־האירגון. 

מכשיריו העיקריים של אמ״ח הם: א. הוועידה הכללית, 

היא הגוף המתווה את מדיניותו. משתתף בה נציג אחד לכל 
מדינה־חברה, ולו קול אחד בהצבעה. עד סוף 1952 נתקיימו 
7 ועידות כאלו! ב. המועצה, המפקחת על פעולת-האירגון בין 
ועידה לוועידה. היא מורכבת מ 18 חברים הנבחרים על־ידי 
הוועידה! ג. חבר־העובדים, ובראשם מנהל כללי, שנבחר ע״י 



643 


ארגון למזון ולחקלאות ליד או״מ 


644 


המועצה. מרכזו הזמני של אנדה היה בוואשינגטון, ובאפריל 
1951 הועתק לרומא. משרדים איזוריים קיימים בקאהיר 
ובבאנגקוק (תאילאנד). כן קיים משרד איזורי לאה״ב וקאנא- 
דה, וארבעה משרדים קטנים לאמריקה הלאטינית. 

במשך כל שנות פעולתו הכיר אמ״ח בדבר, שהמחסור 
במזונות נובע לא רק ממיעוט הייצור, אלא גם ממיעוט כוח- 
הקניה, ושהגברת־ד,ייצור בלא הגברתו של כוח־הקניה עלולה 
ליצור עדפים׳ שאי־אפשר יהא לשווקם. פעולותיו היו מכול־ 
נות, איפוא, לפתרון שתי הבעיות בעת ובעונה אחת. שאלת־ 
האספקה היתה חמורה ביותר אחר המלחמה. ב 1946 הגיע 
המחסור העולמי בתבואות לעומת הביקוש המיידי כדי 10 
מיליון טונות מטריות. בהשוואה ל 1938 ירד יבול־התבואות 
כדי 30,000,000 טונות מטריות, ותוצרת השמנים והשומנים— 
כדי 15% . בהתחשב עם גידול־האוכלוסיה היתד, בזה החמרה 
מדובה במצב מקורות־האספקה. יתר על כן: מחקר, שנעשה 
ע״י אמ״ח ב 1946 , הראה, שאף קודם המלחמה היתד, מחצית 
האוכלוסיה בעולם רעבה, כשישית ממנה התקיימה על תזונה 
מינימאלית, ורק כשליש ממנה נהנה מתזונה מספקת. נמצא, 
שכדי לספק לאוכלוסיית העולם המתרבה תזונה מספקת, יש 
להגדיל את הייצור החקלאי ב 110% במשך 25 שנה. על רקע 
זה ערך אמ״ח תכנית־פעולה בשלושה שלבים: א. פעולות־ 
חירום לחדשים הקרובים; ב. הרחבת הייצור לשנים מספר ; 
ג. פיתוח לזמן ממושך והרחקת גורמי־הקבע המפריעים בעדו. 
פעולות־ד,חירום כללו את חלוקת המזונות והספקתם, שבוצעה 
לפי המלצתה של ועדת־המזון הבינלאומית לשעת־חירום. 
ועדה זו הוקמה ב 1946 מתוך שיתוף־פעולה הדוק עם אמ״ח, 
וב 1.1.48 צורפה אליו. עד 30.6.49 הוצאו כל מצרכי־המזון, 
פרט לאורז, מכלל פיקוח בינלאומי, ואז פוזרה הוועדה לפי 
בקשתה שלה. בתחומים מצומצמים יותר נתקיימו אף במשך 
השנים שלאחר־כך פעולות־חירום במקומות שונים בעקבו¬ 
תיהם של סיכסוכים מזויינים או אסונות־טבע, בכלל אלו — 
העזרה שניתנה לארצות המזרח התיכון במלחמה בארבה 
ב 1951/2 . 

במרוצת־הזמן עלה הייצור החקלאי והגיע, לפי דו״חות 
אמ״ח מ 1951 ו 1952 , כדי 8% — 7 יותר משהיה בערב הת¬ 
פרצותה של המלחמה. אולם גידול־האוכלוסיד, בעולם בתקופה 
זו הגיע כדי 14% — 12 . נמצא, שהאספקה האפשרית הממו¬ 
צעת לגולגולת ירדה. באמריקה הצפונית ובמערב-אירופד, 
נתווסף לכך ביקוש גדל והולך למזונות שמוצאם מן החי, 
המצריכים השקעות מרובות יותר ממזונות של תבואות. איזו־ 
רים מרובים בעולם נשארו תלויים בתוצרת החקלאית של 
ן 1 ה״ב וקאנאדה, וסכנה כפולה נפתחה מתלות זו: הרעבת 
העולם במקרה בצורת בארצות אלו, והתהוות עדפים שאי- 
אפשר יהא לשווקם מחמת המחסור הכללי בדולארים. עד 
אמצע 1950 הצליחו מדינות מערב־אירופה וכמה ארצות 
באמריקה הלאטינית ובגוש השטרלינג לאזן את מסחרו 
עם ארצות־הברית, וכך פחת באותו זמן המחסור העולמי 
בדולארים ועמד על 2/5 מממדיו בשנה הקודמת. אולם בארצות 
הנחשלות לא חל באותו זמן שיפור במצב. המזרח הרחוק 
סובל מירידה ניכרת בגידול האורז, שמשמש עיקר מזונו. 
כמות־האורז במחזור המסחר העולמי ירדה מערב־המלחמה 
עד החצי ( 4 מיליון טונות כיום). והצריכה הממוצעת לגול¬ 
גולת ירדה, בעקבות הקיצוב בכמה ארצות באיזור, בשיעור, 
שעולה על 30% מלחסת קוריאה הגדילה את פעילותו של 


המסחר העולמי, הקטינה את היצוא והגדילה את היבוא 
לאה״ב, צימצמה את עדפי־התוצרת ופתחה אפשרויות בפני 
ארצות נחשלות למכור חמדי־גלם ומוצרים ראשוניים במחי¬ 
רים גבוהים. לעומת זה נתייקרו אמצעי־הפיתוח שארצות 
אלו זקוקות להם, כמכשירי-ייצור ומוצרים כימיים, שהם 
דרושים לחקלאות, ומתוך כך נשקפת לארצות אלו סכנה 
של אינפלאציה. 

לפתרונן של בעיות אלו פועל אמ״ח בעיקר בתחום 
תכניותיו לשנים מספר — כגון בהדרכת מדינות בשאלות 
מיוחדות — ותכניותיו לזמן ארוך — כגון בהדברת מחלות 
של המקנה והעופות והכנסת שינויים במערכת האירגון 
החקלאי. מתחילה התרכזה פעולתו של אמ״ח בסיפוק אינ¬ 
פורמאציה כללית, ואח״כ — בבעיות מיוחדות ואיזוריות! 

במסגרת התכניות לזמן ארוך למניעת התהוותם של עדפים 
מזה ומחסור מזה נערכו מדי שנה, מ 1947 ואילך, בוועידה 
הכללית של אמ״ח, דיונים על מצב־האספקה בעולם, שנת- 
בססו על דו״חות ממשלתיים. מחקר מקיף על הדרכים להרחבת 
כוח־הקניה של הארצות הנחשלות נערך ע״י אמ״ח ב 1949 . 
בעיית המחסור באורז נמצאת בטיפולה של הוועדה הבינ¬ 
לאומית לאורז, העוסקת בבחינות השונות של גידול האורז 
ושיווקו, בנסיונות של זריעת זני־כלאיים ובפעולות־הדרכה. 
שירות הדרכה מרכזי לחקלאות מבצע אמ״ח משנת 1947 , 
כשהתחיל באיסוף זרעים למטרת נסיונות. ב 1949 הוקם מחסן 
מרכזי לזרעי זנים נבחרים של תבואות, הצירים, קטניות, 
גרעיני שמן וירקות. מקומו הזמני נקבע בוואשינגטון, וממנו 
נשלחים הזרעים לתחנות־נסיונות ב 18 ארצות שונות. 

ועידות מרובות, איזוריות ובינלאומיות, נערכו ע״י אמ״ח 
לבירורן של בעיות שונות בתחומי החקלאות, הדיג והיעוד, 
כגון: גידול תבואות ואורז, שמירת מזונות מוחסנים בפני 
מזיקים, ייצור חלב, יעור ואספקת עצים וייצור נייר, דיג, 
מלחמה בארבה, במגפות של בהמות, ואיחוד שיטות האינ¬ 
פורמאציה של מחקרים חקלאיים. 

במסגרת הפעולות לעזרה והדרכה מקצועית עומדים המומ¬ 
חים של אמ״ח במקומות שונים בראש מפעלים חקלאיים; 
כך, למשל, עמדו מומחים אלה בסין בראש מפעלים של 
השקאה, הקמת־סכרים, טיוב־הקרקע, השבחת הזרע והפראתו 
ומלחמה במזיקים ובמחלות־בהמות, ובחבש — בראש המל¬ 
חמה בדבר־בהמות וכן בראש ההדרכה בייצור ביולוגי 
ובטיפול בבעיות חקלאיות שונות. במלחמה בדבר־בהמות, 
המפיל שנה־שנה מיליוני ראשים באסיה ובאפריקה, נודעת 
חשיבות לנסיוב שהוכן ע״י מומחי אמ״ח בהשתתפותם של 
אנשי-מדע סיניים. בעזרת קרן של מיליון דולאר, שנמסרה 
לאמ״ח מעדפי הכספים של אונרר״א, נערכו ב 1948 ו 1949 
פעולות מקצועיות שונות בארצות, שקודם לכן נסתייעו ע״י 
אונרר״א, רובן באירופה. בתחום הסטאטיסטיקה החקלאית 
נעשתה לקראת המפקד החקלאי העולמי בשנת 1950 פעולת- 
הדרכה על-ידי מומחי אמ״ח. הללו ביקרו, עד סוף 1949 , 
ב 33 ארצות. מרכזי אימון הוקמו למשך חדשיים ב 1948/49 
בבאגדאד׳ סין, מכסיקו, קאהיר, פאריס וניו־דלהי. בעיות- 
יסוד בחקלאותן של מדינות שונות נחקרו, לפי בקשת 
ממשלותיהן, ע״י משלחות מומחים של אמ״ח. 

מומחי-אמ״ח השתתפו גם במשלחות מקצועיות שונות 
מטעם או״מ ומוסדותיו, שעסקו בעיקר במפעלי פיתוח כלכלי* 
סוציאלי בסביבות נידחות בארצות נחשלות. פעולה משותפת 



645 


646 


ארגון למזון ולחקלאות ליד או״מ—ארגון צבאי לאמי 


עם יוניצ״ף (ע״ע) נעשית במפעלי הזנת־ילדים, עם אירגון 
הבריאות העולמי — במלחמה במאלאריה ובהכשרת השטחים 
הנגועים במחלה זו לעיבוד חקלאי, ועם שני האימונים הללו 
ביחד — במלחמה במחלות־ילדים, שיסודן בתזונה לקויה. 

פרק בפני עצמו הן הפעולות שפעל אמ״ח לשם הכנסת 
שינויים במערכת האירגון החקלאי. מתוך הכרה, שפריון 
הייצור החקלאי תלוי בתנאי חייו ועבודתו של האיכר, מצדד 
אמ״ח בשינויים במשטר הקרקעי של כמה ארצות, שבעזרתם 
תובטחנה לאיכרים האריסים ישיבת־קבע על הקרקעות שהם 
מעבדים, הכנסה שתאפשר לחם הוצאות מסויימות על הש¬ 
בחת הקרקע, וקבלת אשראי לשם רכישת מכשירים, זרעים 
וזבלים שהם דרושים להם לעבודתם. תפקידו של אמ״ח בתחום 
זה הוא באיסוף ידיעות ובהדרכה. 

אמ״ח מוציא סדרות פירסומים מרובות באנגלית, צרפ¬ 
תית וספרדית, בכללן שנתונים, בצירוף נספחים לסטאטיס־ 
טיקה של מזון וחקלאות, דיג ויעור. ב 1947 הותחל בהכנת 
קאטאלוג עולמי לזנים תורשתיים ( 0£ 031:3102116 
5100115 0606110 ), שהוא מיועד להביא את רשימת הזנים 
השונים של צמחי־המזון החשובים, עם הפרטים העיקריים 
הנוגעים לכל אחד מהם. החקלאי המעוניין בזן מסויים יוכל 
לפנות למרכז אמ״ח בבקשת פרטים נוספים, ואל התחנה 
המתאמת — בבקשת זרעים. 

התקציב השנתי המאכסימאלי של אמ״ח בשש שנותיו 
הראשונות הגיע ל 5 מילון דולארים אמריקנים(ל 1951 ו 1952 ). 

מספר המדינות החברות בו עלה מ 44 בשעת ייסודו ל 70 
בסוף 1951 . מדינות מן הגוש הסובייטי, שנמנו על האירגון, 
פרשו ממנו! ברית־המועצות, אוקראינה ורוסיה הלבנה לא 
נמנו עליו מעולם (וע״ע אמות מאחדות). 

% 

81 / 01-}111 5 'ה 111 ח x11011 11 ; 1952 , 6411103 [ס 3 , 11110115 א x1(011 

11110 א X5 814110(1X1 81(? א . 11 ) 111 10 . 0 . 4 . 8 1/11 / 0 })ס ., 

1947 800 ¥01-111 [ , 7431:100$ 1131164 !ואילך x0x110 80 ( 101 ■(, 

1948 ¥1-0111 , 74311038 1131164 !ואילך X1X111■}' 80(101■( 0X 1110 

]¥01111 500101 51(00(100, 1952. 

מ. ג. 

ארגון מטאורולוגי עולמי, ע״ע מטאוירויאגןה. 

ארגון ^באי לאפי (בראשי־תיבותג אצ״ל), אירגון, שהוקם 
באפריל 1937 ע״י ברית יוסף תרומפלדור (בית״ר) 

והחברים הרוויזיוניסטיים של ה״הגנה" כגרעין לכוח צבאי 
לאומי יהודי. הקמתו של אצ״ל באה כתגובה נגד שיטת־ 
ההבלגה, שנקטה ה,,הגנה" ביחס לטרור הערבי. אצ״ל טען, 
שרק פעולות־תגמול תבאנה את הערבים לידי הפסקתם של 
מעשי-הטרור נגד היהודים, שבהם התחילו הערבים ב 1935 . 
מבחינה מדינית כללית תמך אצ״ל בדעות, שלהן הטיף זאב 
ז׳בוטינסקי, וביחוד תמך בשני עקרונים אלה: (א) שכוח יהודי 
מזויין הוא תנאי קודם להקמתה של מדינה יהודית ו(ב) שלכל 
יהודי יש זכות טבעית לעלות לא״י ללא כל הגבלות. 

עד מאי 1939 נצטמצמו פעולות־אצ״ל בעיקרן במעשי- 
תגמול על התקפותיהם של הערבים. דו״ח של האינטליג׳נם 
הבריטי מציין ״שמונה מקרים של טרוריזם יהודי״ בין ה 11 
באפריל וה 26 באוגוסט 1938 ושנים־עשר מקרים כאלה בין 
ה 25 בפברואר וה 2 באוגוסט 1939 . משנתפרסם הספר הלבן 
הבריטי של ה 17 במאי 1939 נעשתה האדמיניסטראציה הברי¬ 
טית המטרה העיקרית להתקפות של אצ״ל. אך חשיבות 
ראשונה במעלה היתד, באצ״ל גם לפעולות, שהיו קשורות 
באירגונה של "עליה ב׳" ובהבטחת נחיתתם של "עולים 


בלתי־חוקיים". בדו״ח של האינטליג׳נס הבריטי, שנתבסם על 
התיקים של הבולשת חא״י, נאמר, שאצ״ל "היה אחראי לחלק 
ניכר" של "חמישים אלף העולים הבלתי-חוקיים, שהגיעו לא״י 
מאז נתארגן אצ״ל ב 1937 ״. 

הסמל של האצ״ל היה יד מחזקת ברובה על גבי מפת א״י, 
שכוללת את עבר־הירדן המזרחי, עם הסיסמה "רק כך"! 
ההימנון שלו היה "חיילים אלמונים". אצ״ל היה הראשון, 
שהקים תחנת־שידור חשאית "קול ציון הלוחמת". פירסומיו 
החשאיים כללו בזמנים שונים את העיתונים "חירות" ו״אף- 
על־פי". 

הסוכנות היהודית גינתה את פעולות־התגמול של אצ״ל 
כ״מכתימות את ההשגים המוסריים של יהודי א״י, מעכבות 
את המאבק המדיני וחותרות תחת הביטחון". תגובת האדמי¬ 
ניסטראציה הבריטית היתד, מאסרים המוניים שרירותיים. 
ב 26 במאי 1939 הודה דובר מיניסטריון־ד,מושבות הבריטי 
בבית־ר,נבחרים, שמלבד בבתי־חסוהר בירושלים, חיפה ויפו, 
הוחזקו עצורים יהודיים בשלושה־עשר מחנות נוספים. שלמה 
בן־יוסף מחברי אצ״ל היה היהודי הראשון שנתלה בא״י בימי 
המשטר הבריטי. הוא נאשם בהתקפה על אוטובוס ערבי 
( 18 ביוני 1938 ). 

כשפרצה מלחמת־חעולם 11 הכריז אצ״ל על דחיית פעולו¬ 
תיו האנטי־בריטיות עד לאחר גמר המלחמה והציע את 
השתתפותו הפעילה במלחמה בגרמניה הנאצית. בספטמבר 

1940 פרשה מאצ״ל קבוצה בראשותו של אברהם שטרן 
והקימה אירגון עצמאי בשם "לוחמי חירות ישראל". גורמים 
טאקטיים, פסיכולוגיים, אישיים ומדיניים הביאו לידי הפילוג. 
העיקריים בין אלה היו: אצ״ל צידד בתמיכה ללא תנאי 
בבעלות-הברית שנלחמו בגרמניה, ואילו לח״י סלק על כך. 
כמו־כן דחה אצ״ל את הטרור האישי, שדרש לח״י. במאי 

1941 נהרג דוד רזיאל, המפקד הראשי של אצ״ל, בשעה 
שעמד בראש מתנדבי אצ״ל בפעולה מיוחדת לטובת הברי¬ 
טים בעיראק. אחר רזיאל עמד יעקב מרידוד בראש האירגון 
ובמקומו בא אח״ב (בדצמבר 1943 ) מנחם בגין. 

ביאנואר 1944 פירסם אצ״ל כרוז, שבו הודיע על ביטול 
שביתת־חנשק וחידוש מצב-המלחמה בינו ובין הבריטים, 
ש״לא הביאו בחשבון לא את נאמנותנו ולא את קרבנותינו". 
הכרוז דרש את שיחרורה של א״י מכיבוש זר ואת הקמתה 
של ממשלה יהודית זמנית. הידיעות המחרידות, שהגיעו 
באותו זמן על ההשמדה ההמונית של יהודי-אירופה וסירובם 
של הבריטים ליתן לפליטי הטרור הנאצי להיכנס לא״י, 
שימשו גורמים ממריצים להכרזה זו. בעקבותיה באו התקפות 
על מוסדות ממשלתיים (המשרדים לעליה, לרישום־קרקעות 
ולמם־הכנסה, תחנות משטרה וראדיו, וכד , ). הבריטים הגיבו 
במאסרים המוניים וגירושים. ב 20 באוקטובר הודיעו הברי¬ 
טים, ש 251 יהודים, שנאסרו כ״טרוריסטים או כשותפים 
לפעולות טרוריסטיות", הוטסו לאריתריאה כשהם כבולים! 
ביניהם היו 80% של פעילי הרוויזיוניסטים וההסתדרות 
הציונית החדשה. פרס גבוה הובטח על תפיסת בגין. 

הרצח של לורד מוין בקאהיר בנובמבר 1944 ע״י חברי 
לח״י גרם למעשי־דיכוי מוגברים מצד הבריטים. מספר המגור¬ 
שים הגיע ל 273 ומספר האסורים ליותר מ 1,000 . מחשש 
למעשי־תגמול בריטיים נגד הישוב כולו ומתוך התנגדות 
עקרונית למדיניות של אצ״ל, שנראתה להם כהרת־סכנות 
לציונות, שיתפו לפעמים גופים יהודיים רשמיים פעולה עם 



647 


ארגון *כאי לאמי 


648 


הבריטים. מתח-הרוחות בין האצ״ל ומתנגדיו הגיע מתוך כך 
לשלב של מלחמודאזרחים, שאעפ״ב נמנעה מתוך מאמצים 
מפני שכל הצדדים הבינו בבירור, שכמותה כהתאבדות־לדעת 
של הציונות. לעומת זה נתחדשו במאי 1945 הפעולות נגד 
הבריטים בהקף רחב. שיטת־התחבורה, צינור הנפט העיראקי 
ותחנות־משטרד, הותקפו בקביעות. הבריטים פתחו שוב במאס¬ 
רים המוניים, והסוכנות, הוועד הלאומי וה״הגנד." חזרו על 
הגינויים החריפים ביותר של פעולות ה״פורשים". 

בסוף הסתיו של 1945 נוצרה שותפות־פעולה מצומצמת 
בין אצ״ל ולח״י ובין ה״הגנה", שהקימה את "תנועת המרי 
העברי" לאחר שנתאכזבה מן המדיניות האנטי־ציונית העוינת 
של ממשלת־העבודה הבריטית. כל אידגון שמר על קיומו 
בנפרד ועל מפקדתו שלו, אך אצ״ל ולח״י הסכימו שלא לבצע 
שום פעולות שלא אושרו על־ידי "תנועת המרי". הפעולה 
המשותפת הראשונה של שלושת האידגונים הנזכרים' בוצעה 
ב 1 בנובמבר, כשפוצצו פסי־רכבת וגשרים ב 153 מקומות 
בכל חלקי א״י. 

פעולות אצ״ל החשובות ביותר בפרק־זמן זה היו: התקפה 
מוצלחת (בהשתתפות לח״י) על מפקדות־הבולשת בירושלים 
וביפו ן החרמת כספי־הממשלה בסר 35,000 לא״י, שניטלו 
מתוך רכבת בקרבת חדרה, והחרמת נשק, שהוצא ממיתקנים 
צבאיים בריטיים בעקיר, חולון, צריפין ורמת־גן! השמדת 
14 מטוסים בשלושה שדות־תעופה של "חיל האויר המלכותי"* 
הורדת רכבות מעל הפסים. הבריטים הגיבו במעשי־דיכוי 
משפטיים ואדמיניסטראטיוויים מוגברים. שני חברי אצ״ל, 
אשבל ושימחון, נידונו למיתר,{ כשאצ״ל איים להרוג שני 
קצינים בריטיים, שנחטפו כמעשה־תגמול, הומתק פסק־הדין 
למאסר־עולם. שני חברי אצ״ל נידונו לשבע שנוודמאסר. 
30 ל 15 שנה ואחד למאסר־עולם. מספרם של המגורשים 
לאפריקה הגיע ל 305 במארס, ולמעלה מ 3,000 היו במחנות- 
מעצר בא״י ביולי 1946 . 

שיתוף־הפעולה בין שלושת אירגוני־ד,מחתרת — עם הפ¬ 
סקות מזמן לזמן — נמשך עד אוגוסט 1946 . היחסים ביניהם 
נעשו מתוחים לאחר שנאסרו מנהיגי־הסוכנות ב 29 ביוני, 
וביחוד לאחר שפוצץ אצ״ל ב 22 ביולי את משרדי מפקדת 
הצבא הבריטי ומזכירות ממשלת א״י במלון "המלך דוד" 
בירושלים. בהתאם למנהגו של אצ״ל, הוזהרו הבריטים חצי 
שעה קודם הפיצוץ על הצורך לפנות את הבניין, אך ראשי 
האדמיניסטראציה הבריטית סירבו להישמע לאזהרה זו{ 91 
נהרגו ו 45 נפצעו. "קול ישראל", תחנת־השידור של ד,"הגנה", 
"גינה את האבדות הכבדות בנפש, שנגרמו על-ידי מבצע 
הפורשים". אצ״ל, שהביע צער על.האבדות, טען שפעל בידי¬ 
עתה ובהסכמתה של מפקדת "תנועת המרי". ניתוק היחסים 
הסופי בין אצ״ל ובין ד,"ד,גנה" בא בשעה שזו האחרונה 
נשמעה להחלטת "הפסקת האש" של הסוכנות׳ ואילו אצ״ל 
המשיך בפעולותיו האנטי־בריטיות בקנה־מידה רחב. בשביל 
חבריו, שנפלו בידי הבריטים, תבע אצ״ל זכויות של חיילים 
שבויים, וכשאסיר חבר האירגון הולקה על-ידי השלטונות 
בדצמבר 1946 השיב אצ״ל על כך בהלקאת ארבעה קצינים 
בריטיים. מאז לא נידונו עוד אסירי אצ״ל למלקות. ב 1 במארס 
1947 פוצצו יחידות אצ״ל את מועדון־הקצינים באיזור הביט¬ 
חון הבריטי בירושלים, שהיה מבוצר חיטב, וביצעו עשר 
חתקפות אחרות בחלקים שונים של הארץ. ב 4 במאי חדרו 
לתוך מבצר עכו בפעולה, שגרמה לשיחרור מספר ניכר של 


חבריהם ושתוארה בעיתונות הבריטית כ״התפרצות מתוך 
בית-סוהר הגדולה בהיסטוריה״. ארבעה לוחמי אצ״ל — רב 
גרונר, יחיאל דרזנר, מרדכי אלקושי ואליעזר קאשאני, שנשבו 
ע״י הבריטים בפעולות שונות, נידונו למיתה והועלו לגרדום 
ב 16 באפריל. חבר אצ״ל אחר, מאיד פיינשטיין, פוצץ את 
עצמו ביחד עם איש לח״י, משה בך־זני, ערב היום שנועד 
להוצאתם להורג בבית־הסוהד בירושלים ב 21 באפריל. 
כשנידונו למיתה שלושה חברי-אצ״ל אחרים — מאיד נאקאד, 
יעקב וייס ואבשלום חביב — חטף אצ״ל שני סרג׳אנטים 
בריטיים כבני־תעדובות ואיים לתלותם אם יוצאו חבריהם 
להורג. כשנתלו שלושת חברי אצ״ל בעכו ביולי, למרות 
הפצרותיהם של באי־כוח הישוב כולו, שיומתק גזד־הדין, 
נמצאו גופותיהם של שני הסדג׳אנטים תלויות בפרדס. 

תחת לחץ ההתקפות המתמידות של ה״טדודיסטים" הס¬ 
תגרו האדמיניסטראציה והחיילים הבריטיים בחצרות מבוצ¬ 
רות, שבהן גרו למעשה כצבא במצור. באותו זמן הרחיב 
אצ״ל את פעולותיו אל מחוץ לגבולותיה,ארץ: השגרירות 
הבריטית ברומא פוצצה ב 31 באוקטובר 1946 { מפקד אצ״ל, 
ישראל אפשטיין, נאסר ולאחר מכן נהרג כשניסה לברוח. 

לפי האומדן של ועדת החקירה האנגליודאמריקנית (אפ¬ 
ריל 1946 ) מנה אצ״ל 3,000 — 5,000 חבר. מספר זה גדל 
אח״כ. לפי דבריו של מפקד אצ״ל לא היו יותר מ 20 — 40 איש 
בשירות מלא בזמנים שונים. כל השאר עסקו בעבודתם 
היומית הרגילה אך עמדו לרשותו של אצ״ל, כשהיה צורך 
בהם. המאבק ממש התנהל על-ידי פלוגת-ההתקפה, שעליה 
הוטל התפקיד "להכות את האויב בנשק כדי לפורר את 
השלטון הזר". הטאקטיקה שלו בקרב היתה מבוססת על גורם 
ההפתעה והשימוש ביחידות קטנות ומאומנות היטב אפילו 
לפעולות גדולות. מודיעין, תעמולה פוליטית והסברה היו 
שטח פעולתה של ה״פלוגה לתעמולה מהפכנית". בראש אצ״ל 
עמדה מפקדה עליונה מורכבת מחמשת החברים הבאים: 
מנחם בגין (מפקד עליון). יעקב מרידור, אריה בן־אליעזר, 
אליהו לנקין ושלמה לוי. כשנאסרו שלושת האחרונים וגורשו 
מן הארץ, נתווספו ירוחם לבני(איתן), אברהם לנדאו, עמיחי 
פגלין (גדעון), עמיצור, ואחרים. אע״פ שאצ״ל חיה במידה 
מרובה עצמאי ובלתי תלוי בהסתדרות הציונית החדשה, 
שהיתה תנועה פוליטית חוקית, תואר על־ידי מזכיר־המו- 
שבות הבריטי הקולונל אוליבר סטנלי( 11 באוקטובר 1944 ) 
כ״האירגון הצבאי של ההסתדרות הציונית החדשה". קבוצות 
רוויזיוניסטים בכל העולם תמכו בלב שלם במאבקו של אצ״ל. 
ה״וועד העברי לשיחרור לאומי" באה״ב ערך מגבית בסיסמה 
של תמיכה בפצועי אצ״ל ובמתן הגנה משפטית לחבריו. 

אחר החלטת האו״מ מ 29 בנובמבר 1947 , כשכנופיות ער¬ 
ביות מאורגנות פתחו בהתקפות־דמים אנטי־יהודיות, השיב 
אצ״ל בהתקפות־נגד בחיפה, טירה, אזור (יאזור), ירושלים, 
יהודיה, ואח״כ ברמלה. כיבוש הכפר דיר-יאסין ע״י כוחות 
אצ״ל ולח״י, שבו נהרגו ונפצעו כ 240 ערבים מתושבי-הכפר, 
שימש את תעמולודחזוועח של המנהיגות הערבית והגביר 
במידה מרובה את מנוסת-חבחלה של הערבים. אח״כ כבשו 
יחידות אצ״ל את יבנה ואת תרשיחא ושטחים גדולים בחרי* 
אפרים. דעת־הקהל היהודית בא״י היתה מעוניינת מאוד בשי¬ 
תוף פעולה בין ההגנה ובין האצ״ל. ישיבת הוועד הפועל 
הציוני במארס 1948 אישרה הסדר, ששמר על קיומו הנפרד של 
אצ״ל, אבל חייב את האירגון להגיש את תכניות־המבצעים 



649 


ארגון צבאי לאמי—ארגונאוטים • 


650 


שלו למפקדת־ה״הגנה״ לשם אישור קודם. ב 25 באפריל, 
למרות חחתנגדות החריפח של ה״הגנה", פתחו כוחות אצ״ל 
בהתקפה על יפו. לאחר יומיים, לאחר שכבשו את החלק הצפוני 
של העיר, הצטרפה ה״הגנה" להתקפה. יפו נכנעה ב 13 במאי. 

ב 14 במאי, כשהוכרז על הקמת המדינה, הודיע אצ״ל 
שיתפרק לגמרו ויעביר את אנשיו לצה״ל. אולם במשך שבו¬ 
עות אחדים, עד שהושלם ליכודן המלא עם הצבא, הוסיפו 
פלוגות אצ״ל להיות יחידות נפרדות מוכרות, ובתור כאלו 
הן נזכרות בפקודות־המבצעים של מפקדי־החזית והחטיבות 
של הצבא. 

ב 20 ביוני, כשרוב גדודי אצ״ל כבר נעשה חלק מן הצבא, 
הגיעח לחופי ישראל ספינת־המשא "אלטלנה", שנקנתה 
וצויידה באירופה ע״י אצ״ל, ובה 800 מתנדבים וכמויות 
גדולות של נשק ותחמושת, שהצבא היהודי הנלחם בערבים 
נזקק להם מאוד. אצ״ל דרש, ש 20% מן חנשק יוקצו ליחי־ 
דותיו בירושלים, שעדיין חיו אז עצמאיות, אך הממשלה 
סירבה להענות לדרישה זו והגישה אולטימאטום לאצ״ל, 
שיסגיר לה את כל הנשק ואת הספינה. משנדחה אולטימאטום 
זח פתח הצבא באש על "אלטאלנה", שעלתה באש על שפת־ 
הים בתל-אביב. 

יחידות־אצ״ל בירושלים עצרו את ההתקפה המצרית על 
רמת־רחל. ב 16 — 17 ביולי פרצו את החומה המקפת את העיר 
העתיקה, אך נצטוו להיסוג ע״י מפקדת צה״ל הואיל ובבוקר 
של ה 17 ביולי התחילה בירושלים ההפוגה. ב 21 בספטמבר 
1948 , לאחר שנהרג הרוזן בדנאדוט, נתפרקו גדודי־אצ״ל 
על־פי פקודת־הממשלה וחבריהם גויסו לצה״ל. 

מ. בגין, המרד, 1950 < י. מרידוד, ארוכה הדרך לחרות, 1950 < 

מ. שמואלביץ, בימים אדומים, 1949 . 

י. ב. ש. 

ארגזגאיטים (ביוו׳ ״ס״״ס^ס׳וס^־ — נוסעי־״ארגו"), במי¬ 
תוס היווני — גיבורים, שהפליגו בספינה "ארגו" 

להביא את פרות־הזהב מארץ קולכיס. הסיפור מיוסד על 
אגדת־עם זו: איסון בן קרתוס הודח מכסא־מלכותו ביולקוס 
שבתסאליה על-ידי פליאס' אחיו־חורגו. פליאס הוזהר על-ידי 
מגידי-עתידות, שהוא צייד להישמר מפני אדם שיבוא אליו 
כשרק אחת מרגליו תהא נעולה; מתוך פחד הרחיק פליאם 
את יאסון, בנו הקטן של איסון, מביתו. הנבואה נתקיימה 
כשיאסון נתבגר והלך לדרוש מדודו, שיחזיר לאביו את 
המלוכה, ובדרך איבד נעל אחת. פליאם הסכים למלא את 
מבוקשו בתנאי שיאסון יביא לו את פרות-הזהב (ע״ע אתמס) 
מארץ אןה (ארץ אגדותית). 

יאס״ון הפליג בים עם חבריו בספינה "ארגו", שנקראה 
כך על שמו של ארגוס, שבנה אותה בעזרת האלות הרה 
ואתני, והיתה, לפי הדעה הרווחת, הספינה הראשונה, שהוכ¬ 
שרה להפליג למרחבי־הים. כשהגיעו לאיה, הסכים איטס — 
לפי האודיסיאה, אחיה של קירקי (ע״ע) —, המלך של ארץ 
זו, למסור להם את הפרווה בתנאי, שישימו עול על צמד 
שוורים אבירים נושפי-אש ויחרשו בהם שדה, שהיה זרוע 
שיני הדראקון של קדמום (ע״ע). בעזרת כשפיה של מך־יאה, 
בת־המלך, שנתאהבה ביאסון, עלה בידי יאסון להוציא את 
הדבר לפועל. משיני הדראקון צמחו גיבורי־חיל ויאסון 
ניצחם לאחר שזרק ביניהם, לפי עצתה של מדיאה, אבן והם 
הרגו זה את זה. אח״כ הרג יאסון את חדראקון, ששמר על 
פרווודהזהב, וברח בלוויית פדיאה וגיבוריו. כשאביה רדף 


אחר הבורחים, הרגה מדיאה את אפסירטוס, אחיה החורג, 
וזרקה את אבריו לים. איטס אסף את האברים ומתוך כך 
נתעכב ברדיפתו אחר הא׳. כשחזרו הא׳ ליולקוס, החזירה 
מדיאה לאימון את נעוריו ע״י מה שהכניסה את גופו למים 
רותחים, שבהם שמה עשבים בעלי כוח־קסמים. היא פיתתה 
את בנות פליאם שתסכמנה לחדש בדרך זו גם את נעורי־ 
אביהן, אלא שמדיאה לא שמה לתוך המים, שבהם הטילו 
אותו, את עשבי־הפלא, ופליאם מת (על אגדות אחרות על 
מדיאה ע״ע). 

מתוך אגדת-עם זו, שיש לה נוסחאות שונים, נתפתח 
הסיפור על אבותיהם של היוונים, יורדי־הים, שהגיעו לקול- 
כים, ארץ בקצה המזרחי של הים השחור, מדרום להרי 
קאוקאזום, שזוהתה עם אןה האגדותית. מוצאו של זיהוי זה 
היה, כנראה, ממילטום, שמסחרה עם ארצות הים השחור 
חיח מפותח. במשך הזמן נשתנו הנתונים הגאוגראפיים של 
הסיפור והרפתקות־הנסיעה נעשו עיקרה של המעשיר.: בכל 
מקום, שלשם הגיעו היוונים, סיפרו, שהא׳ כבר הגיעו לשם 
קודם לכן,* ומכאן דרשו היוונים זכות לעצמם על מקומות 
שונים בתחימי־הקו׳לו׳ניזאציה שלהם. בחומר, שנצטבר בדרך 
זו, השתמשו כמה מן המשוררים, שצירפו את המסורות 
השונות לסיפור־מסע רצוף ואף השתמשו במוטיווים של 
אגדות דומות אחרות, כגון מסעות אודיסוס, מסעות הראק־ 
לס ואגדות איפיגניה (ע״ע) בטאוריס. מתוך שבן אחד של 
יאסון נזכר ב״איליאס" הסיקו הקדמונים, שמסע הא׳ אירע 
דור אחד קודם מלחמת־טדויה. דוב המקורות קובעים, שמס¬ 
פרם של הא׳ היה 50 < מועטת מזו היא האחידות במקורות 
ביחס לשמותיהם של הא׳; אך לפי כל המקורות היו בין 
הא׳ ארגוס, בונה-הספינה, טיפים, הקברניט, ולינקוס חד- 
הראיה" הראקלם הגיבור ואורפוס המשורר. שני האחרונים 
צורפו׳ כנראה, לאגדה משום פירסומם. 

כמה מן ההרפתקות, שאירעו לא׳ בדרכם, נתפרסמו ביותר. 
נשי למנוס, שהרגו את בעליהן, התמסרו לא׳ (ע״ע היפסי- 
פילי)'. בקיזיקוס נתקבלו הא׳ ע״י קיזיקום מייסד העיר; 
וכאן נלחם הראקלס עם ענקים "ילידי־האדמה" ( 615 \ 8 ץן< 1 ). 
כשסערת־הים החזירה אותם לנמלה של קיזיקוס, התחולל 
בחשכת־הלילה קרב עם אנשי־העיר, שבו נהרג המלך. 
כשהגיעו הא׳ לאי קיום יצא הילאס, נערו של הראקלם, 
להביא מים לאדוניו, אולם אלות־המעיין נתאהבו בנער היפה 
וחטפו אותו. הראקלס נשאר בקיום וביקש לשווא את הילאם. 
אמיקוס, מלך הבבריקים שבביתיניה, שהיה מכריח את כל 
הזרים, שהיו באיים לארצו, להתאגרף עמו, נוצח ע״י אחד 
מן הא׳ — פולידוקס אחי קסטור (ע״ע). כשהגיעו לתראקיה, 
שיחררו את מלכה'פינום, שהיה עיוור, מן ההרפיות (ע״ע) — 
המפלצות המעופפות( שהיו חוטפות או מלכלכות כל אוכל 
שהיה בא לפיו. בשכר זה נתן פינום לא׳ הוראות כיצד לעבור 
על המכשול הקשה ביותר בדרכם: המעבר דרך סלעי סימם־ 
לגאדס — שני הסלעים, שעמדו בכניסה לים השחור ויהיו 
נעים כמטוטלת ונוקשים זה בזה. הא׳ שלחו לפניהם יונה 
ולאחר שזו עברה בשלום בין הסלעים עברו גם הם במהירות 
ביניהם, באופן שניזוק רק חלקה האחורי של הספינה בלבד. 
לדברי אפולוניוס לא הוסיפו עוד הסלעים לנקוש זה בזה, כי 
נגזר עליהם להישאר במצב של עמידה לאחר שתצליח ספינה 
לעבור ביניהם. לחומר הקדום של אגדת־הא׳ שייך, כנראה, 
גם הסיפור על ביקורם של הא׳ באי של ארם (ע״ע), אל- 



651 

המלחמה, שמשם תבריחו תא׳ ציפרים, שתיו יורות בנוצותיהם 
כמו בחיצים. 

על דרך שיבתם של הא׳ יש סיפורים שונים. לפי אחדים 
מתם, חזרו הא׳ בדרך שבת באו, ואילו לפי סיפורים אחרים 
חזרו בדרכים אחרות: א) תא׳ נכנסו לנתר פאסיס (נהר 
דיון שבקאוקאזום) ומשם הגיעו לאוקיינוס ודרכו שוב לים 
התיכון. ב) תם עברו דרך נתר איסטרוס (דאנובה), תעבירו 
את ספינתם ביבשה עד שהגיעו לים־הצפון, כנראה דרך 
הרינום, ומשם עברו לים התיכון. ג) מנתר איסטרוס עברו 
לנתר ארידאנוס (שמזהים אותו עם הפו) ודרכו נכנסו לים 
התיכון. בכל זה משתקפות הידיעות הגאוגראפיות, שהיו 
רווחות בזמן שבו נתחברו הסיפורים. 

בין האגדות על שיבת תא׳ יש אחת, שמספרת על ביקורם 
בלוב שלפיה ניבא טריטון (ע״ע) לא׳, שלעתיד לבוא ית¬ 
יישבו בארץ זו יוונים. לאגדת זו נודע ערך פוליטי. הסיפור 
על נסיעתם על־יד ה״סלעים הנודדים" ססש-אץס-ג"׳ כבר הוא 
מצוי באודיסיאה ( 1 ו^ 57 ואילך). משם עוברים תא׳ לעולם 
של מסעי־אודיסוס. כדוגמתו עברו אף תם ליד אי־הסירנות, 
אלא שכאן הצילם אורפוס ע״י מת ששר שיר, שעלה ביפיו 
(או בחוסן־קולו) על שירן של הסירנות. 

אגדת הא׳ כבר היתד, ידועה למחבר האודיסיאה ולהסיד 
דום. תכנה נמסר בשיר הפיתי הרביעי של פינדארוס. הא׳ 
שימשו נושא באפוס של אפולוניוס מרודוס (ע״ע) הנקרא 
בשם "ארגונאוטיקה"! ובעקבותיו של אפום זה נתחבר השיר 
היווני הביזאנטי המיוחם לאורפוס ושיר לאטיני של ואלריוס 
פלאקום (ע״ע). תאוקריטוס השתמש בחומר של אגדת הא׳ 
באידיליות הווו x (חטיפת הילאס ע״י הנימפות) והו ו xx 
(הקרב בין אמיקוס ופולידוקס) שלו. גם בתקופה החדשה 
שימשה אגדת הא׳ יסוד לכמה יצירות, ביניהן הטרילוגיה 
¥11655 16116 ) £01 35 מ (״פרוות־הזהב״, 1822 ) של פראנץ 
גרילפרצר (ע״ע) והרומאן 16606 ? 1611 ) 001 1116 ׳ ("פרוות־ 
הזהב״, 1944 ) של רוברט גריוז. גם בתחום האמנות הפלאס¬ 
טית נוצרו יצירות מרובות (מן התקופה העתיקה עד ימינו), 
שנתבססו על אגדת הא׳. נושא חביב על הציירים והפסלים 
היה מאז ומתמיד הסיפור על אהבתם של מדיאה ויאסון. 
הסיפור על אפרודיטי, המופעת לפני מדיאה בצורת קירקי 
דודתה, כדי להשפיע על מדיאה לבחור ביאסון (לפי ואלריום 
פלאקום, 11 ע, 210 , ואילך), שימש נושא לתמונה של טיציאנו, 
הנקראת בטעות "האהבה הקדושה והחולונית". 

, 8050 .[ .מ ; 1925 , !}ו 1111 ז %0 ז 1 / ?!// / 0 ?> 2£ >י< 0 ׳ז , 83000 .ז• .[ 
.?. 14 ; 205 — 196 , 1930 ,ץ 010£ ו/ 1 ץ{\ :^ 000 / 0 4 

,ץ 1/1010£ ץ 4 \ { 0 ןן 1%1 ז 0 מ 000 ק 00 ׳< 34 40 ״ 7 , 19115500 

71 ?!) / 40 53££ 1 ) 1471 ־ 7401 ( 31 ,׳ 834001301101 .. 1 ; 130-142 , 1932 

. 1938 , 7 /־> 77/004 ) 

ד. ם. 

ארגזניט, ע״ע סיה אבך. 

אןעונים בעלאמיים, במובן מצומצם אירגונים, שנוסדו 
על סמך הסכמים בינממשלתיים כדי להשיג מטרה 
משותפת לכמה מדינות ושהם מבוססים על המשפט הבינ¬ 
לאומי, במובן רחב יותר — אירגונים, שחבריהם הם בני 
אומות שונות או שפעולותיהם מקיפות כמה ארצות. אירגונים 
מסוג זה, שנוסדו ע״י יזמה פרטית, אינם נחשבים תמיד 
לאירגונים בינלאומיים מבחינה משפטית, הואיל והמשפט 
הבינלאומי לא הביר בקיומם — לכל הפחות, עד התקופה 


652 

האחרונה. בזמן האחרון הוכרו כמה אירגונים כאלה ע״י 
אירגון האומות המאוחדות, בהתאם לסעיף 71 של מגילת 
האו״מ, שמאפשר למועצה הכלכלית־חברותית להתייעץ עם 
אירגונים בלתי־ממשלתיים מסויימים. לסוג זה משתייך גם 
הוועד הבינלאומי של הצלב האדום, אע״פ שמתחילת קיומו 
מילא תפקידים רשמיים־למחצה בשיתוף־פעולה עם ממשלות. 
הא׳ הב׳ תופסים כיום מקום חשוב ביחסים הבינלאומיים. 

א. סוגי האירגונים הבינלאומיים. — את הא׳ הב׳ 
אפשר לחלק לסוגים מנקודות־מבט שונות: 

1 . מבחינת הזמן: יש להבדיל בין הא׳ הב׳ הקבועים 
ובין הזמניים. הראשונים נוצרים לשם סיפוק של צורך קבוע, 
שהוא משותף למדינות הדוברות בהם, ומשום כך הם נוסדים 
בלא הגבלת־זמן לקיומם, ואילו האחרונים נוסדים כדי לספק 
צורך חולף. אירגון מן הסוג האחרון היה למשל האונרר״א, 
שנוסד ב 1943 ׳ כדי לסייע לקרבנות של מלחמת־העולם 11 , 
ובטל ב 1947 . 

2 . מבחינת העניינים, שהם מטפלים בהם. כך 
אפשר להבחין בין אירגונים מדיניים ובין אירגונים טכניים. 
המטרה העיקרית של האירגונים המדיניים היא לחזק את 
שיתוף־הפעולה הבינלאומי כדי להבטיח את שמירת השלום 
והביטחון הבינלאומיים או כדי לקדם את האינטרסים של 
חבריהם (אירגונים מסוג זה הם: אירגון המדינות האמרי¬ 
קניות! חבר־הלאומים! האו״מ! אירגון האמנה הצפון־אטלאנ־ 
טית). האירגונים הטכניים מסדירים שיתוף־פעולה בינלאומי 
בשטח הכלכלה (למשל, האירגון האירופי לשיתוף־פעולה 
כלכלי, שנוסד בשנת 1948 ), מתאמים שירותים ציבוריים 
(למשל, הדואר) של מדינות שונות, או מנהלים שירותים 
בהתאם לאינטרס כללי(על א׳ ב׳, שמטפלים בעניינים מסויי- 
מים בעלי אופי ממשלתי, ע״ע אחודי־מדינות: ברית־מכם). 

3 . מבחינת ההרכב. כך אפשר להבחין בין אירגונים 
מצומצמים ובין אירגונים כלליים. הראשונים מורכבים ממס¬ 
פר מוגבל של מדינות, ששמותיהן מוזכרים באמנת־האירגון 
או שלפעמים הן שייכות למסגרת מיוחדת (למשל, לאיזור 
גאוגראפי מסויים, כגון: אירגון המדינות האמריקניות, שנוסד 
בשנת 1890 וקיבל את צורתו הנוכחית ע״י אמנת בוגוטה 
משנת 1948 ! או שהם שייכים לעדה גזעית מסויימת, כגון: 
הליגה של מדינות־ערב, שנוסדה בקאהיר בשנת 1945 ). 
באירגונים הכלליים יכולות להשתתף, על כל פנים להלכה, 
כל המדינות. 

4 . מבחינת המבנה. בדרך כלל אפשר להבחין במבנה 
של הא׳ הב׳ שלוש צורות עיקריות אלו: זו של הוועדה 
הבינלאומית! זו של האיגוד האדמיניסטראטיווי! וזו של 
האירגון הבינלאומי מן הטיפוס החדש. אע״פ שבין הא׳ הב׳ 
השונים קיימים הבדלים מרובים במבנה, ניכרת בהם גם 
נטית לאחידות מבחינה זו. 

ב. סקירה היסטורית על התפתחותם של הא׳ הב׳. 
הרעיון להקים אירגון בינלאומי, שמעמדו יהא עליון מזה של 
המדינות או שלכל הפחות יתאם את מאמציהן, כדי להבטיח 
את קיום השלום ושיתוף־פעולה בינלאומי, אינו חדש. אפשר 
להזכיר, בין השאר, את התכניות של הדוכס דה סילי ( 511117 ), 
אמףק קריסה ( 01166 ) במאה ה 17 , ושל הכומר דה סן פייר 
( 16116 ? . 81 16 ) 6 לל\!), של ירמיהו בנתם ושל עמנואל קאנט 
במאה ה 18 . הנסיך צ׳ארטוריסקי ( 1 * 11017 * 02 ), שר־החוץ 
של קיסר־רוסיה אלכסנדר 1 , דן ב 1804 ברעיון להקים ליגה 


ארגונאומים — ארגונים כינלאמיים 




653 


ארגונים בינלאמיים 


654 


של מדינות-אירו׳פד, לאחר שינוצח נאפו׳ליין. רעיונותיו נת¬ 
גשמו באופן חלקי ב 1814 — 1815 , כשהמעצמות הגדולות, 
שניצחו את צרפת, נתאחדו ב״דירקטו׳ריו׳ן אירופי". אירגון 
בינלאומי ממש לא חוקם אז, ראשית, מחמת התנגדותח של 
אנגליה, שביקשה לחזור למדיניות המסורתית שלה—המדי¬ 
ניות של שיווי־המשקל (ע״ע אזון הכוחות), ושנית, מחמת 
עמדתו של קיסר רוסיה, אלכסנדר 1 , שחלם על ברית של 
מלכים "נוצריים": הברית הקדושה (ע״ע). 

ועדות בינלאומיות. לא׳ הב׳ הראשונים היה אופי 
טכני בלבד. המיסמד הסופי של קונגרס וינה( 1815 ) דן בהקמת 
ועדה, שהיתר, צריכה לתאם את המאמצים של המדינות 
השוכנות על חוף-הךינו 0 , כדי להבטיח את החופש ואת 
בטחון השיט בנהר זה. הוועדה המרכזית של הרינוס הוקמה 
ב 1831 . 

הוועדה האירופית של הדאנובה, שהוקמה לפי חוזה־ 
פאריס ( 1856 ), היא דוגמה אפיינית לאירגון בינלאומי מסוג 
זה. היא הורכבה מנציגיהן של המדינות, שחתמו על חוזה 
1856 : צרפת, בריטניה הגדולה׳ רוסיה, סארדיניה ותורכיה, 
וכשהוקמה רומניה הוזמנה גם היא להצטרף לוועדה זו. 
לרשותה של הוועדה עמד תקציב, שהיה מיועד לשמירתו 
ולשיפורו של חלק מן האפיק של הדאנובה, וכן היתה לה, 
לוועדה זו, הזכות להחליט בכמה תחומים החלטות, שחייבו 
את המדינות שהיו מיוצגות בה. ועדות אחרות נוסדו כדי 
לטפל באינטרסים משותפים שונים ביותר (החוב הכללי 
העותומאני, החוב המצרי, המעבר בנהרות בינלאומיים, ועדת 
המצרים, שנוסדה ב 1924 כדי לטפל בבעיית המעבר בבוס¬ 
פורוס ובדארדאנלים ופעלה עד 1936 , וכד׳). 

לוועדה בינלאומית יש שני קווים אפיינים: הגבלה של 
מספר המדינות המשתתפות בה והטלת חובות מיוחדות על 
מדינות מסויימות (מדינה שהפסידה במלחמה, מדינה שנחש¬ 
בת כנחשלת מבחינה תרבותית או מדינה שמצבה הגאוגראפי 
קובע לה מקום מיוחד מנקודת־המבט של המסחר הבינ¬ 
לאומי). 

איגודים אדמיניסטראטיוויים. הסוג השני של א׳ 

ב׳—זד, של האיגודים האדמיניסטראטיוויים—נועד מתחילה 
כדי לתאם את מאמציהן של מדינות אחדות בשטח מסויים 
(בריתות־מכס, בריתות־מטבע, וכד׳). דוגמה של איגוד אדמי- 
ניסטראטיווי כזה הוא איגוד הדואר הכללי, שנוסד על סמך 
אמנת ברן ב 1874 ונקרא עכשיו "איגוד הדואר העולמי". 
מתפקידו של איגוד זה לתאם את השירותים הלאומיים כדי 
להבטיח את התנאים הנוחים ביותר להעברתם של מכתבים 
וחבילות בכל חלקי־העולם. 

לאיגוד הדואר העולמי יש שני גופים: קונגרס, שמתאסף 
כל חמש שנים (ובשעת הצורך גם מחוץ לעיתים אלו), שהוא 
מורכב מנציגיהם של כל חברי האיגוד ושהחלטותיו צריכות 
לקבל את אישורן של הממשלות־ה,חברות, ומשרד קבוע, 
שמושבו בברן ושמתנהל בפיקוחה של ממשלת־שווייץ. 

קיומו של משרד, שנמצא בפיקוחה של המדינה המנהלת, 

הוא קו אפייני לסוג זה של א׳ ב׳ ומוצאים אותו גם באיגוד 
הטלגראף הבינלאומי ובאיגוד הראדיו־הטלגראפי הבינלאומי 
(שאת מקום שניהם ירש האיגוד הבינלאומי לטלקומוני- 
קאציה), באיגוד המידות והמשקלות׳ באיגוד להגנת הרכוש 
ד,תעשייני, באיגוד להגנת הרכוש הספרותי והאמנותי, ועוד. 

א׳ ב׳ מן הטיפוס החדש. — אירגונים מסוג זה נוצרו 


אחר מלחמת־העולם 1 (עם הקמתו של חבר־ד,לאומים) ותפסו 
מקום חשוב ביותר אחר מלחמת־העולם וו. כמו לאיגודים 
האדמיניסטראטיוויים יש אף לאירגונים הללו גוף קיבוצי, 
שכולל נציגים של כל החברים ושהוא מתאסף בדרך כלל 
אחת לשנה. אך הגוף הכללי יכול להחליט החלטות, שאינן 
זקוקות לאישורן של הממשלות־החברות, והחלטות כאלו הן 
לפעמים בעלות תוקף 10 פי אף כשאינן מתקבלות פה אחד, 
אלא ברוב קולות פשוט או מיוחד. 

הגוף השני באירגונים אלה, שהוא בדרך כלל הגוף 
המוציא לפ 1 על, מורכב גם הוא על יסוד חברות׳ אלא שלא 
כל חברי האירגון מיוצגים בו. לפעמים הוא כולל מדינות 
חברות, שנבחרו ע״י הגוף הכללי, אבל עפ״ר שמור מספר 
של מקומות לחברים בעלי עמדות או זכויות מיוחדות(למשל, 
חברים קבועים של מועצת־הביטחון ושל מועצת־הנאמנות 
של האומות המאוחדות). במספר אירגונים טכניים החברים 
של הגוף המוציא לפועל אינם מדינות אלא אישים, שלפעמים 
הם נבחרים ע״י הגוף הכללי ולפעמים הם מתמנים על־ידי 
המדינות, שהן זכאיות לכך בתוקף אמנת־היסוד של האירגון 
או שנבחרו ע״י הגוף הכללי. 

גוף שלישי של האירגון הוא המנגנון האדמיניסטראטיווי. 

הוא נקרא בשם "מזכירות" או "משרד בינלאומי". ההבדל 
בין מנגנון כזד, ובין המשרד של איגוד אדמיניסטראטיווי 
הוא במה שמנגנון־האירגון אינו תלוי במדינה מסויימת, אלא 
הוא מורכב מפקידים בינלאומיים ובראשו עומד מזכיר כללי 
או מנהל כללי, שאף הוא מתמנה ע״י הגופים הקיבוציים 
הנזכרים. 

לסוג זה של א׳ ב' שייכים שני המוסדות הבינלאומיים 
החשובים ביותר, שנוצרו בתקופתנו: חבר־הלאומים, שפעל 
בתקופה שבין שתי מלחמות־העולם, ואירגון האומות המאוח¬ 
דות, שהוקם אחר מלחמת־העולם 11 . לזה האחרון יש שלושה 
גופים מוציאים לפועל, שהם מורכבים רק ממספר מדינות 
חברות, והם: מועצת־הביטחון, המועצה הכלכלית־ד,חברותית 


תאריך־הצסרפות 
של ישראל 

תאריך התחלת 
פעולותיו 

שם האירגון 

13.5.1949 

11.4.1921 

(תיקון החוקה 

1.11.1945 ) 

אירגון־העבודה הבינלאומי . . 

23.11.1949 

10.10.1945 

אירגון האו״ס למזון ולחקלאות 
אונסקו — אירגון האו־מ לחינוך, 

10.9.1949 

4.11.1940 

מדע, ותרבות . . . . 

23.0.1949 

4. 4.1947 

אירגון בינלאומי לתעופה אזרחית 

- 

27.12.1945 

באנק בינלאומי לשיקום ולפיתוח 

- 

27.12 1945 

קרן־המסבע הבינלאומית 

24.12.1949 

9.10.1874 
(ךאורגאניזאציה 
7.1948 . 1 ) 

איגוד הדואר העולמי . . . 

21.6.1949 

1.9.1948 

אירגון הבריאות העולמי . . . 

- 

20. 8.1948 

האירגון הבינלאומי למען פליטים • 

10. 0.1949 

1.1.1934 

(ן־אורגאניזאציה 

1.1.1949 ) 

איגוד בינלאומי לטלקומוניקאציה 

80.9.1989 י* 

23. 3.1950 

אירגון מטאורולוגי עולמי . . 


• פסק לפעול ב 1.1.1952 . *״ ישראל נצטרפה לאירגון זד, 

קודם שנעשה סוכנות מיוחדת של האדם. 




655 


ארגונים כינלאמיים—ארגום 


656 


י 


ומועצת־הנאמנות. נוסף על כך פועל במסגרת האומות המאוח¬ 
דות בית־דין בינלאומי. 

לאותו סוג עצמו שייכים גם אירגונים טכניים, שנוסדו 
או תוקנו אחר מלהמת־העולם 11 ושנתקשרו באומות המאוח¬ 
דות בהתאם לסעיף 57 של מגילת האו״מ. האירגונים הללו, 
שקיבלו את השם של "סוכנויות מיוחדות"(^> 1126 ג 601 ק 5 
600168 §^), מפורטים בטבלה המובאת למעלה. 

נוסף על אלת מוקמים כיום אירגון בינממשלתי יועץ 
לענייני-ספנות ואירגון בינלאומי למסחר. אירגונים אלה 
יתחילו את פעולותיהם באופן דשמי כשהאמנות, שעליהן 
הם מיוסדים, תקבלנה את מספר-האישורים' הדרוש, ולאחר 
שייחתמו ההסכמים הדרושים עם האומות המאוחדות, שיעניקו 
להם מעמד של "סוכנויות מיוחדות". 

יח. ג. 

ארגזם שמן של כמה ערים ביוון העתיקה, המפורס¬ 

מת שבהן היתה א׳ שבפלופונסום המזרחי, שהיתה, 

לפי המסורת היוונית, העיר העתיקה ביותר ביוון. קדמותה 
של א׳ נתאשרה ע״י החפירות הארכאולוגיות, שנעשו במקום. 
לפיהן נוסדה א׳ בתחילת האלף השני לפסה״נ, ובכן קדמה 
לתקופה המיקנית. הישוב הקדום ביותר כאן היה על הגבעה 
שנקראה בשם אספיס ("מגן", על שם צורתה העגולה, 
ששיוותה לה תבנית של מגן): נמצאו בה שרידי עיר מבוצרת 
מן התקופה הטרם־מיקנית. גבעת לאריסה, הסמוכה לאספיס 
והגבוהה ממנה, יושבה בזמן מאוחר יותר. א׳ נמצאה במרחק 
של 5 ק״מ לערך מן הים. המישור של א׳ היה פורה, 
והסביבה היתה מפורסמת בגידול סוסים, כפי שאנו למדים 
מן ה״איליאס". מסתבד, שהעיר מילאה תפקיד חשוב בהת- 
פשטותם של השבטים הדוריים בחצי־האי הפלופונסי. א׳ 
היתה, בדומה לספאדטה, בידיהם של שלושה שבטים דוריים. 
לידם היה גם מעמד של פריאויקים (שרידי הישוב הקדום) 
ואיכרים משועבדים. קודסיהתפשטותה של ספארטה היתה א׳ 
המעצמה החשובה ביותר בפלופונסוס. לשיא עצמתה הגיעה 
במאה ה 7 , בימיו של המלך פידון, שנהג בתקיפות כלפי 
פנים וכלפי חוץ. הוא ניצח את הספארטנים וישב בראש 
המשחקים האולימפיים> הוא גם הנהיג בא׳ מידות, שנתקבלו 
ברחבי הפלופעסוס ומחוצה לו׳ והיה הראשון שטבע מטבעות 
באיגינה. עם מותו פחת חסנה של א/ המסורת היוונית יודעת 
על קרב משנת 547 בין' אנשי א׳ והספארטנים: א׳ הוכתה 
מכה ניצחת ע״י המלד הספארטני קלאומנס בקרב, שבו 
נפלו לפי המסורת מאנשי־א׳ לא פחות מ 61000 ' (מספר, שנראה 
כמופת). החוף של קינוריה (חבל-ארץ בין א׳ וספארטה) 
נשאר בידי ספארטה. העיר א׳ ניצלה (לפי האגדה המסופרת 
אצל פאוסאניאס, פלוטארכום, ואחרים) ע״י הנשים, שהמשו־ 
רדת טלסילה הלהיבה אותן לעשות מעשי־גבורה. א׳ לא 
השתתפה במלחמות־הפרסים מפני איבתה לספארטה או מפני 
חולשתה. חולשה זו גרמה לכך, שטירינס ומיקיני, ערי א׳ 
עברו לספארטה והעניקו זכות־אזרחותילפריאויקים. אולם 
זמן־מה אח״כ אסרה א׳ מלחמה על שתי עדים אלו ועל עדים 
אחרות, שלא שמרו לה אמונים, והחריבה אותן. המשטר 
המלוכני בא׳ הלך ונחלש אחד מותו של פידון ונתבטל 
בפועל אחר מותו של מלטס, נכדו של פידון. במאה ה 5 
הנהיגה א׳ את המשטר הדימוקדאטי. סימן מובהק להקמתו 
של משטר זה הוא הנהגת האוסטראקיזם. לאחר מלחמות עם 


ספארטה בשנות ה 60 של המאה ה 5 , שבהן נחלה א׳ חליפות 
נצחונות ומפלות, באה א׳ לידי הסכם עם ספארטה ( 451/50 ) 
למשך שלושים שנה. הסכם זה נתן לא׳ את האפשרות להחליף 
כוח במשך עשר השנים הראשונות של המלחמה הפלופונסית. 
א׳ הצליחה לרכז מסביב לה את כל המדינות שלא היו שבעות 
רצון משלום ניקיאס, כגון מאנטיניאה, אליאה, ומתחילה גם 
את קורינתוס. ברית־עמים ז 1 , שא׳ עמדה במרכזה, שימשה 
איום רציני להגמוניה של ספארטה בפלופונסוס, שלא בטל 
אלא עם נצחונה של ספארטה בקרב ליד מאנטיניאה ( 418 ). 
ע״י מפלה זו ובהשפעת המפלגה האריסטוקראטית בעיר 
נכנסה א׳ לתחום הברית הלאקדימונית. נעשה הסכם עם 
ספארטה לחמישים שנה והמשטר הדמוקראטי בוטל. אולם 
ההסכם לא האריך ימים: א׳ התקשרה שוב בברית עם אתונה 
והקימה בתוכה שוב משטר דמוקראטי. אעפ״כ לא השתתפה 
בפועל בפרק האחרון של המלחמה הפלופונסית על צידה 
של אתונה. במלחמה בין תבאי וספארטה, בימי אפימינונדס 
(ע״ע), עמדה א׳ לצידה של הראשונה. תבוסתה של ספארטה 
גרמה לתגבורת הרוח הדמוקראטית ולמהפכות סוציאליות 
בהרבה מקומות ביוון: שלטון ההמון הדמוקראטי בא׳ הביא 
לידי רצח של אלף אדיסטוקראטים ע״י אספסוף מזויין באלות 
(? 16 * 0 * 0 x 01 X 10 ). בראשית שלטון המוקדונים ביוון שיחק המזל 
לא׳: פיליפום מלך מז׳קדז׳ן החזיר לה את חוף קינוריה מתוך 
דצון להחליש את ספארטה. במאה ה 3 היתה א׳ תלויה במ(ק־ 
דון והחליפה תכופות את אדוניה. במלחמת פירוס מלך 
אפירוס באנטיגונום גונאטאס מלך מוקדון שימשה א׳ שדה* 
קרב לכוחות היריבים! ופירום אף נהרג בשעת נסיונו להש¬ 
תלט על א׳ ( 272 ). לאחד שניצח אנטיגונוס השתלטו על א׳ 
טיראנים, שנתמכו ע״י מוקדון. אח״כ הכנים אראטוס, מנהיגה 
של הברית האכיאית, את א׳ בברית זו וא׳ היתה חבדה בה 
עד שנת 146 , בהפסקות קטנות, שבאו מתוך כיבוש העיד 
ע״י קלאומנם, ושוב ע״י נביס, מלכי ספארטה. כשפוררו 
הרומים את הברית האכיאית ושיעבדו את יוון כולה באה 
גם א׳ בעולה של דומי. 

גם מן הבחינות הכלכלית והתרבותית היתה א׳ אחת מן 
הערים החשובות ביותר של יוון. חשיבותה הפאנהלנית בתחום 
הדת באה לה בעיקד ממקדש הרה, שהיה בה— מקום הפולחן 
העתיק והחשוב ביותד של אלה זו ביוון. סדר הזמנים של 
הכוהנות במקדש זה שימש לאנשי־א׳ יסוד למניין השנים. 
המקום נחקר בסוף המאה ה 19 ע״י משלחת ארכאולוגית 
אמריקנית. לא פחות מפורסם ממקדשדהרה היה המקדש של 
אפולון ליקיאוס, שהיה אף הוא בא׳. א׳ היתה גם מקום 
פעולתם של הפסלים המפורסמים: אגלאדאס, מורו של פידי־ 
אס, מירון ופוליקליטוס. כמו־כן היתה א׳ ידועה כמרכז 
של מוסיקה. 

; 1065 ^ 1 , 135 ת 31153 ? ,ת 110 ק 0 ת^ 1^65, X ^ץסטו! , !׳ , 30£ > 0 ־ 61 ]£ 

, 1904 , 1903 , 116 ן 116 ז 16116 / . 606665$ £6 8111161111 , 3# ז 011£ ז\ ./*\ 

-זנ 01 .£ ; 1923 , 1920 , 1916 , 1915 , 1910 , 1909 , 1908 , 1906 

, 51311 ־ 8111 . 8 ;. 8 350 , 11 ,( 1852 — 1851 ) 16505 זה 0 ק 8610 , 1115 * 

ת 1 5£61 ) 31 ^ . 0 ; 1873 — 1862 , 1114 ) 1 ה 16 ( 166 ־ 01 11 ס ס 116 /<} 1 > 060£6 

. 0 ;( 1902-1905 ) 11 — 1 . 015 ע , 1 ה 0614 ( 16 ? 6 ע £1 י? 4 / 7/16 , 3111 £ש 

. 06166/1 , 10011 ^ 8 ./ ;\ 36 >ת 1 , 0656 / 116/116 06166 / 1156/16 , 13115011 

3 ) 111 , 0656 / 116/116 

א. ש. 

אךג 1 ם (? 70 ^ד, ״בהיר־עיניים״), במיתולוגיה היוונית — 
ענק, שהאלה הרה הפקידה אותו כשומרה של יו 
(ע״ע) ושנהרג ע״י הרמס (ע״ע). לתפקידו כשומר התאים א׳ 



657 


ארגום—ארגיניו 


658 


משום המספר המרובה של עיניו. יש מספרים, שא׳ היד. תמיד 
ער, ויש מספרים, שבמה מעיניו היו תמיד עצומות בעוד 
שכמה מהן היו תמיד פקוחות. לפי הנוסח הראוה ביותר 
באגדות־יוון הרג הרמס את א׳ לאחר שנסך שינה על עיניו 
בנגינת־החליל ובמטדדהקסמים שלו. לאחר שמת הפכה הרה 
את א׳ לטווס. כיום משמשת המלה ארגו׳ס (או בצורה 
הלאטינית ארגוס) כסמל לשומר שלא ינום ולא יישן ("עיני 
ארגוס"). 

אמיל ( 11 ץ 2 ז 4 ), תואר־האצילות של משפחת קמבל 
( 611 נ 1 קמ 031 ) הסקוטית, שבמאה ה 13 כבר הייתה 
אחת מן המשפחות האדירות ברוזנות א׳. ב 1457 הועלו 
ע״י יעקב 11 מלך סקוטלאנד לדרגת רוזנים ( 15 ז £3 ) של 
א/ ב 1641 קיבלו את התואר של מארקיז וב 1701 נעשו 
דוכסים. 

בניה הידועים ביותר של משפחה זו הם: 

1 . ארצ׳יבאלד קמבל ( 1530 — 1573 ), הרוזן החמישי של 
א׳, שהיה מן הראשונים בסקוטלאנד שדגלו בקאלוויניזם 
( 1556 ). אעפ״ב, בימי המהומות של 1567/68 , סייע למרי 
סטיוארט (ע״ע) והיה קרוב לקבוצה שהרגה את דארנלי 
(ץ 16 חז 3 נ 1 ), בעלה של מרי. 

2 . ארצ׳יבאלד ק׳ ( 1598 — 1661 ), הרוזן השמיני והמאר־ 

קיז הראשון של א/שב 1638 — 1640 היה ממנהיגי הסקוטים, 
שהתנגדו למדיניותו הכנסייתית של צ׳רלז 1 (ע״ע). אח״כ 
התקרב לקרומול וב 1644/5 נלחם במונטרוז ( 0011-056 ^), 
מנהיגם של תומכי המלך. לאחר שהומת צ׳ארלז 1 ( 1649 ) 
סנה א׳ עורף לקרומוול וב 1651 הכתיר את צ׳ארלז 11 
למלך סקוטלאנד. לסוף נתפייס עם קרומוול ולפיכך כשחזר 
צ׳ארלז 11 לשלטון הומת ארצ׳יבאלד זה כבוגד במדינה. 

3 . ארצ׳יבאלד ק׳ ( 1629 — 1685 ), בנו של 2 , הרוזן ה 9 
של א׳, היה בניגוד לאביו יריבו הנמרץ של קרומוול ועל־ 
כן הוחזרו לו אחוזותיו ותאריו כשחזר צ׳ארלז 11 . מתוך 
אמונתו הכנה בדת הפרוטסטאנטית נסתכסך עם ג׳ימז, 
אחיו הקאתולי של צ׳ארלז 11 , שמשל בסקוטלאנד כנציב 
עליון, ובשנת 1681 הוכרח לברוח להולאנד. כשג׳ימז נעשה 
מלך־בריטניה ב 1685 , חזר א' בראש צבא קטן לאנגליה 
מתוך כוונה לעורר מרד נגד המלך הקאתולי, אך נשבה 
והומת. 

4 . ג׳ון ק׳, הדוכס של א׳ ( 1678 — 1743 ), היה מצביא, 
שב 1708/9 הצטיין בקרבות בארצות־השפלה (ע״ע מלחמת 
הירושה הספרדית). ב 1712 נתמנה מפקד בסקוטלאנד ודיכא 
את המרד הסקוטי ( 1715 ) בלא שפיכות־דמים ניכרת. אח״כ 
כיהן במשרות שונות. ואלטר סקוט הנציח את זכרו ברומאן 
ההיסטורי 110011311 ) 11 ^ 0£ £1631-1 1116 . 

5 ג׳ורג׳ ג׳ון דאגלאס ק׳, הדוכס של א׳ ( 1823 — 1900 ), 

היה מדינאי, שבין 1852 ו 1881 שימש מיניסטר בממשלות 
ליבראליות שונות וחיבר כמה ספרים על שאלות מדיניות, 
בכללם ספר על בעיות המזרח הקרוב ( 31 ז 1 ! 16 ז 0 1116 ׳ 
1879 , 2065000 )). אחר מותו נתפרסמה האוטוביוגראפית 
המעניינת שלו ( 1906 , 5 ז 1 סמ 061 ? 3110 ץ 11 ק 1-3 § 10 ג 01 זב 1 ^). 

6 . ג׳ון סאתרלאנד־קמבל, דוכס של א׳( 1845 — 1914 ), בנו 
של 5 . עד מות אביו היה ידוע כמארקיז מלורן ( 11655 ף! £13 
06 ־ £01 0 £ ). ב 1871 נעא את לואיז, בתה של המלכה ויקטו¬ 


ריה (ע״ע). ב 1878 — 1883 שימש כמושל כללי של קאנאדה, 
וב 1868 — 1878 ו 1895 — 1900 כציר ליבראלי בבית־הנבחרים 
הבריטי פירסם ספרים על נושאים היסטוריים וספרותיים, 
ביניהם תרגום של ספר־התהילים בחרוזים ( 1878 ) וזכרונות 

( 1907 , 351 ? 016 0 £ 6 $ § 3 $$ 3 ?). 

- 111 ^ .| ; 1922 — 1913 ,//•>£־) 31011 ? . 13 
, 013 ( 01111 ״ 347 /ס 16$ * 711 . 0713 6 [ב 1 : 014111$ 0160$ 7116 ,^ 0€ נ> 

• 001/6 111 ' 11.011 8001$ . 4 . 16 ; 1903 ,. 4 / 0 4116$$ ז 30 { ( 11$$ * 1 ] 

.(על 3 ) 1907 , 11716$ " 1 1101111118 

א. מ. י. 

אמיל או א׳־׳טיר ( 4,0106 , 11 ^ 4 ), מחוז במערבה 
של סקוטלאנר התיכונית, שבתחומו נכללים גם 
האיים הסמוכים לחוף וחלק מן ההבריךים (ע״ע) הדרומיים. 
שטחו כ 8,000 קמ״ר! מספר אוכלוסין — כ 63,000 ( 1951 ). 
בירת־א׳ היא איגוררי, כפר קטן. נופה של א׳ הוא נוף של 
הרים חשופים, בנויים גראניט וצפחה גבישית, עעזיאם העליון 
בן־קרוצ׳ן ( 0111361130 860 ) מגיע לגובה של 1,125 מ/ הרים 
אלה יורדים למפרצים צרים וארוכים, שחודרים ללב הארץ, 
או לחופי נהרות, ימ 1 ת מוארכות ( £ 00115 ) ונחלי־מים שוקקים. 
חרבות של מבצרים ומנזרים קדומים מוסיפים על הרומאנ¬ 
טיקה של נוף פראי זה, שנתפרסם על־ידי שירי אוסיאן 
וסיפורי ואלטר סקוט ור. ל. סטיונסון. משום נופו נמשכים 
למחוז־א׳ תיירים. החקלאות קיימת דק בשטחים קטנים 
על הח־ף, במקום שמגדלים מעט שבולת־שועל, שעודה 
וחציר. התושבים מתפרנסים ביהוד על גידול בקר וצאן ועל 
ך?ג(ביחוד של הרינגים), על ייצור ויסקי(משעורה), טוויית* 
צמר, וכן על חציבת גדאניט וצפחה, שמוציאים מא׳ לפנימה 
של בריטניה. 

ארג ינץ (©ס!!"*"), 4 א,ס״ 6 0 נ>, הומצה ( 1 +)־ 01 ־אמינו־ 
8 ־גואנידינו־ואלרית ( 1 ) — אחת מן החמצות 
האמיניות (ע״ע) ומן הבסיסיות שבהן. בולד מצמחים ע״י 
שו^צה יקיסי^ר ב 1886 ומהידרוליזאט של חלבונים ע״י הדין 
ב 1895 . גבישיו של הא׳(לוחיות או מנסרות) הם מחוסרי־ 
צבע: נקודת־היתוכם(אגב התפרקות): ״ 238 : סיבובם האופטי 
במים: 12 0 + = ס [<]: נמסים הרבה במים ומעט מאוד בכוהל. 
הא׳ הוא אחד מן המרכיבים של כמעט כל החלבונים <ע״ע) 
שברקמות הצומח והחי, וברובם הוא מצוי בשיעורים של 
1070 — 2 ; אולם בפדוטאמינים (ע״ע חלבונים) הוא מבחינה 
כמותית אבן־בניין ראשית (עד 87% ). מבחינת חשיבותו 
בבניית החלבונים בגוף־החי תופס הא׳ עמדת־ביניים בין 
החומצות האמיניות ה״הכרחיות״ וה״בלתי־הכרחיות״: הגוף 
מסוגל להכין אותו בכמויות מצומצמות מחומצות אמיניות 
אחדות עיי טראנסאמינאציה; מפני־כן מסוגל היונק המבוגר 
(חולדה: כלב: אדםז) להתקיים גם על מזון שאינו מכיל א׳, 
ואילו החולדה הצעירה, •וכן האפרוח, אינם גדלים בלא 
אספקת א׳ מן החוץ. הא׳, והחלבונים מכילי־א/ ניכרים 
בלאקציית־צבע אפיינית עם "־נאפתול ונתרן תת-ברומיסי. 
מבחינה כימית הא׳ הוא תולדה של האוךניתין( 11 ; וע״ע) 
עם שתנה (ע״ע), או של ציקזררלין ( 111 : חומצה אמינית, 
שהיא מצויה במיץ־האבטיס) עם אמוניה: הוא ניתן לסינתזה 
מאורניתין וציאנאמיד. ע״י חקירת מוטאציות ב 8 זסק 611108 *ז 
הוכחה מציאותם של 2 ^נים (ע״ע ןנטיקה; תורשה), שבהם 
תלויה הפקתם של 2 אנזימים, שמבצעים את בניית 
הא׳ בגוף החי בשורת־הראקציות: ! 1 — 4 111 —> 1 . — 



659 


ארגינין—ארגמן׳־הראות 


660 


ברקמותיהם—בעיקר בכבד—של בעלי־חיים מרובים קיים 
אנזים ספציפי — הארגינאזה -, שמבצע את הפירוק 
ההידרוליטי של א׳ ל 11 ושתנה — תהליך, שהוא בער 
חשיבות חיונית במטאבוליזם של התמרים החנקנים בגוף 
והוא משולב במחזור־חתהליכים של יצירת השתנה (ע"ע): 
הארגינאזה היא תרכובת חלבונית־מתכתית, שמכילה יוני־ 
מאנגן ( ++ ט 4 ן). ואפשר, גם יוני־ברזל ( ++ 16 ). כל בעלי־ 
החיים המפרישים שתנה (יונקים, צבים, דו־חיים, כרישים) 
מכילים ארגינאזה בכבד; חסרי־ארגינאזד, (ציפרים, נחשים, 
לטאות) מפרישים חומצת־שתן במקום שתנה. — כשהחל־ 
בונים נרקבים מתפרק הא׳ שבהם לאגמטין(ע״ע) הארסי. — 
אסטר פוספאטי של הא׳, בעל קשד אסטרי מרובה־אנרגיה 
(ע״ע אלנוזין), ממלא תפקיד חשוב בגילגולי־האנרגיה 
שבמכאניזם של התכווצות השרירים(ע״ע) בגופם של חסרי־ 
החוליות, בדומה לתפקיד שממלא הפוספאגן בהתכווצות־ 
השרירים בחולייתיים. 


ס 


?;0 

11 


11 

, 0 * 1 — 0 

ן 


־ 0 ;ז-נ> 

3 ןי 1 

1*0, 

10 ינ 

ן 

־(<מנ>) 

ן 

ן 

3 (־מש) 

ן 

3 (־מנ>) 

00-1*0, 

00-1*0, 

00-^0, 

ן 

0 ססס 

ן 

0 ססס 

ן 

0 ססס 

111. 

11. 

1. 


י. ל. 


ארגלגלר, פויך.ריןד וילד״לם אוגוסט -.? 

ז 16 >מ 13 ^ז.£ — ( 1799 , ממל — 1875 , בון), אסטרו¬ 
נום גרמני. למד באוניברסיטה שלי^ניגסברג, במקום שנעשה 
עוזרו של בסל (ע״ע). מ 1823 היה מנהל מצפה־ד,כוכבים באבו 
(פינלאנד)',"ומ 1832 — מנהל המצפה שבהלסינקי; מ 1837 
היה א׳ פרופסור לאסטרונומיה בבון. — ממחקריו החשובים: 
חישוב מסלול השביט של 1811 ( 1822 ); קביעת תנועתה של 
השמש ומערכתה כלפי נקודה מסויימתבמזל־הדקולס( 1837 ); 
קביעת תקופות־החילופים בכוכבים משתנים. אולם מפעלו 
הגדול ביותר של א׳ היה ניהול המבצע העצום של "המיסקר 
הבוני״(מ 1852 עד מותו; ע״ע אסטרונומיה, ע׳ 802 ), שהקא־ 
טאלוגים והמפות שלו הם עד היום ספרי־יסוד באסטרונומיה. 


אךגמן צ 1 ךי או ארגמן עתיק ("טק־׳"?), חומר-צבע 
אדום־סגול; מחמרי־הצבע האורגאניים־ד,טבעיים 
העתיקים והמפורסמים ביותר בתחומי התרבות הים־תיכונית. 
זוהה ב 1906 על־ידי פ. פרידלנךר כחומר-צבע אינדיגואידי 
(ע״ע אינדיגו), 6 ,׳ 6 ־דיברום־אינדיגוטין — אחד מחמרי־הטבע 


^ \ 0 נ> 




ן 

:> 


0 = 0 


1 ־ 1 


המועטים המכילים בדום. מוצאו הטבעי של הא׳ העתיק היה 
מחלזונות־הים מן הסוגים ^! 240 (- 30 ־ 1.131 ג, 0000111$ ־ 14.11 

13113 >) ו 1113 ^ 111 ? ( 13111111115 .? , 113611105101113 .?).לפי 


המסורת היו הצורים הראשונים שגילוהו(לפי דעה אחרת — 
הכרתים); עכ״פ פותחה בצור מלאכת־הצביעה בחומר זה 
ונשמרה שם במשך מאות־שנים בסוד במונופולין, ששימש 
מקור־הכנסה חשוב. חקירות חדישות הוכיחו, שלשם הפקת 
גרם אחד של א׳ נקי נצרכים כ 8,000 חלזונות מן המין 
$;־ 131 >מ 3 זנ 34.1 ושהכנת ק״ג אחד של א׳ בדרך זו היתד, כרוכה 
כיום בהוצאה של יותר מ 6,000 דולאר; לפיכך אין תימה 
בדבר, שבימי אוגוסטוס קיסד היו מוכרים ברומי קילוגראם 
אחד של צמר־א׳ במחיר, שערכו היה שקול כנגד 200 דולאר 
בזמננו. הערמות העצומות של קונכיות־החלזונות על חופי 
הים־ד,תיכון המזרחי מעידות, שבתי־ד,צביעה צרכו חלזונות 
בשיעורים עצומים; במקום שבו עמד בית־צבעים עתיק 
נמצאה שכבה עבה של שיירי־קונכיות, שעביה 2 — 3 מ/ 
רחבה 25 מ׳ וארכה כ 100 מ׳. ציד־ד,חלזונות היה גם חלק 
ניכר מן הדיג הארצישראלי בחוף עמק־זבולון בימי־קדם 
(שבת, כ״ו, א׳; מגילה, ו/ א׳). — צמר-א׳היה בגדר מותרות, 
שרק עשירים היו משתמשים בו. לפיכך נעשה הא׳ סמל 
הכבוד והעושר ונקבע כסימן למעלה חברותית וכן למלכות 
ושררה (ירט׳ י, ט; יחזק׳ כז, ז; שה״ש ג, י; דג׳ ה, ז). שפת 
הטוניקה של הסנאטורים ברומי היתד, מוקפת רצועת־א׳ 
רחבה; לפרשים ברומי הותרה רק רצועה צרה בלבד; זר־א׳ 
קישט את שפת־הטוגה של הקונסולים, והמצביא־האימפרא- 
טור בשעת תהלוכת־ד,ניצחון — ובתקופה מאוחרת יותד 
הקיסר — היה לבוש טוגה שכולה א׳. הארגמן שכיח גם 
בתשמישי־הקדושה העתיקים, והוא אחד מן החמרים החשד 
בים במעשד,־המשכן ובבגדי־הכהונה בישראל (שמות כו; 
כח). 

חומר־הצבע אינו מצוי בגוף־החילזון מן המוכן. הקדמו¬ 
נים (אריסטו, פליניום) כבר ידעו מן ההסתכלות, שהחילזון 
מפריש באבר פנימי (שהוא בלוטת־ריר) טיפת ליחה לבנה, 
והגון הרצוי יוצא רק תוך מגע ממושך עם האויר, ובפרט 
בסיוע חום וקרינת־השמש. ביחוד היתד, פעולה אחרונה זו 
לפלא בעיני הקדמונים, והיא ששיוותה על הצבע מהוד 
קדושת־ש&ים. המחקר הביוכימי בירר, שרירם של חלזונות- 
הא׳ השונים מכיל פ ודפ ו דיני ם שונים — תולדות ברומיות 
של האינדיקן(ע״ע אינדוכסיל), שמוצאן מפירוק הטריפטופן 
(ע״ע) מצד אחד וממלחי־ברום שבמי־הים מצד שני —, והם 
מלווים אנזים (ע״ע) הידרוליטי, פורפוראזה, שפועל 
עליהם; 'חמרי־הפירוק ניתנים לשינויים בהשפעת האור 
והחום, ומחמת תהליכי חימצון ואיגוד הם עוברים דרך שורת 
גונים שונים עד שמתהווים הצבעים הסופיים. מ 15 ז 13 > 1 ז 3 ־ 1 נ 14.1 
נוצר א׳ נקי, מ 11110111115 ־ 14.11 נוצרים א׳ וחומר־צבע כחול־ 
כהה, שהוא, אפשר, התכלת (ע״ע) שבמקרא (ראה תוספתא 
מנח׳, ט׳, ט״ז). — הא׳ הוא חומר־צבע, שמשתמר יפה ועומד 
בפני כל מיני השפעות־חוץ. הוא אינו נמס במים, ולפיכך 
דורשת הצביעה בו טכניקה מיוחדת, שהיא דומה לשימוש 
בצבעי־יורה. 

התעשיה הכימית החדישה יכולה ליצר א׳ סינתטי ב 10 
דולארים לק״ג, אך לצרכי צביעה נדחה חומר זה לגמרו מפני 
חמרי-צבע אדומים־סגולים סינתטיים אחרים (צבעי־עיטרן 
ואינדיגואידים גפריתיים), שהם בעלי גון עז ומבהיק משלו 
ושייצורם זול הרבה יותר. 

מ. ה. ב. 

ארןמךהךאות, ע״ע עין; ךאו 1 ז. 



661 


ארגנטינה 


662 



הר־הנזגש טרונדור ( 3,470 ט׳) שנרכס־ד,אנדים 7 ? נבול צ׳י 5 ה־אר;נטינד, 


אךעטינה ( 3 ח! 11 ז^־ 1 .י/), רפובליקה פדראטיווית בדרומו! 

של אמריקה הדרומית. שטחה כ 2.8 מיליון קמ״ר) 
מספר־תושביה כ 17.75 מיליון( 1952 )< המדינה השניה בשטחה 
ובאוכלוסיה באמריקה הדרומית. 

השם א׳ נגזר מ״ארגנטום׳י(מזע 1 מם£ז 3 , בלאטינית כסף)׳ 
והוא מיוסד על שמו של ריו (נהר) דה לה פלאטה ( 313 !ק 
בספרדית כסף), שנקרא כך על שום תכשיטי־הכסף, שהלבנים 
הראשונים שתרו בארץ מצאו אצל הילידים. 

א׳ מהתרעת בין מעלות הרוחב הדרומי ״ 22 ד 55 , כלומר 
באורך של 3,660 ק״מ מצפון לדרום < הנקודה המזרחית 
ביותה שלה נמצאת באורך המערבי ׳ 40 ״ 53 וברוחב קרוב 
ל 27 0 < הנקודה המערבית ביותר— באורך של ׳ 20 ״ 73 וברוחב 
של 55 0 . רחבה הגדול ביותר של א׳ הוא כ 1,350 ק״מ(במעלת 
הרוחב הגאוגראפי ״ 28 ). 

הגבולות. גבולותיה של א׳ הם ברובם הגדול טבעיים: 
גבולה במערב — הגבול עם צ׳ילה — עובר ברובו בקו 
פרשת־המים הראשית שבהרי־האנדים, ורק באי ארץ־האש 
קו־הגבול הוא מלאכותי < במזרח — בין מעלות־הרוחב 55 0 
ד 35 — היא גובלת באוקיינוס האטלאנטי לאורך של 2,500 
ק״מ < מצפון למעלת־הרוחב 35 0 מפרידים מפרץ לה פלאטה 
ונהר אורוגוואי בין א׳ ובין שכנותיה אורוגוואי ובראזיל. רק 
לאורך של 200 ק״מ לערד — בין הנהרות אורוגוואי ואיג־ 
ואסו — הגבול בין א' ובראזיל הוא מלאכותי. בצפון־המזרח 
מפרידים הנהרות פאראנה, פאראגוואי ופילקומאיו בין א׳ 
ופאראגוואי. גבולה עם בוליוויה בצפון, שעובר בהרים, הוא 
כמעט כולו מלאכותי, וכאלה הם גם קווי־הגבול הקצרים בין 
א׳ וצ׳ילה בדרום. 


המבנה של א׳ הוא מגוון מאוד ומיוצגים בו כל 
טיפוסי המבנה של אמריקה הדרומית (ע״ע). במערב עוברים 
בה הרי־האנדים לאורך של 3,300 קילומטרים, ורוב שטחם 
של האנדים באורך זה הוא בתחומה של א , . רחבו של שטח־ 
האנדים שבא׳ מגיע במעלת הרוחב הדרומי ״ 25 ל 450 ק״מ, 
וביחד עם הגושים ההרריים שממזרח להם (ברוחב של ״ 32 ) 
הם מהווים ארץ־הרים, שרחבה כ 600 ק״מ. בתחומה של א׳ 
נכלל גם חלק מן הרמה הפנימית של האנדים התיכונים, 
ביהוד הרמה היבשה, הידועה בשם הפונה של אטאקאמה, 
שגבהה מגיע עד כ 3,500 מ׳. בחלק זה של הרמה יש כמה 
מלחות, שאין להן מוצא אל הים. כמה י_מות, שהן מפורסמות 
ב;פין, נמצאות באנדים על גבולן של א׳ וצ׳ילה מדרום 
למעלת־הרוחב ״ 46 . בתחומה של א׳ נמצאים גם הגבוה 
שבהרי־אמריקה, הר אקונקאגוה׳ שגבהו הוא׳ לפי המקובל 
בא/ 7,112 מ׳ (לפי מקורות'אירופיים: 7,040 מ , ), ויותר 
מתריסר עיאים, שגבהם הוא למעלה מ 6,000 מ/ בכללם 
כמה הרי־געש פעילים וכבויים. אע״פ שחלק גדול מן האנדים 
כלול בא׳ אין בתוכה אלא מעט משטח־ההרים, שבו מצויים 
מתכות ומחצבים. מפני היובש והקרירות שברמות־האנדים 
שבא׳ ראויים לחקלאות רק שטחים קטנים בתוכן, ואף המרעה 
בהן הוא דל. אשדות־המזרח של השלשלת, העוטרת את 
הרמות מצד מזרח, דומות בצמחייתן לשפלות הסמוכות להן, 
והשיפוע שלהן הוא פחות תלול ופחות ארוך מן השיפוע 
המערבי של האנדים. ממזרח לאנדים, בין מעלות־הרוחב 
״ 29 ו״ 34 , נמצאים גושי־הרים באורך של כ 500 ק״מ וברוחב 
מאפסימאלי של כ 300 ק״מ. הגדול והגבוה שבהם הוא סיירה 
דה קורדובה ( 2,280 מ׳). גושים אלה הם קמטים קדומים 





663 


ארגנטינה 


664 


ביותר מן התור שקדם לקאמבריון, בניגוד לקמטי־האנדים 
שהם שלישונים. גושים אלה נקראים בשם בראזילידים (המונח 
הגאולוגי) על שום דמיונם בחומר ובצורה לגושי ברזיל (ע״ע). 
הגבעות שלרגלי האנדים והפרקורריליירה, שהן איזור־ביניים 
בין ההר והשפלות, נקראות בשם מונטה. 

א׳ נכנסת לתחומם של גושי בדאזיל בחבל מיסלנם, הנמשך 
כלשון צרה בין בראזיל ופאראגוואי. על התקופה הפאלאו־ 
זואיתנמנות הגבעות שבדרומו שלהבלבואנוס־אירס,שגיבהן 
מגיע עד כ 1,250 מ׳. בטבלת פאטאגוניה, שרובה ככולה 
בתחום א/ בולטים מעל למישור טורי־קמטים קטנים, שקדמו 
לאנדים, וכמה שטחי־לבה. 

השפלות הן כשליש משטחה של א׳ והן מתחלקות לשלושה 
חלקים עיקריים: ( 1 ) הצפוני — הצ׳אקו — המשתרע עד 
סמוך למעלת הרוחב ״ 30 ! ( 2 ) הפאמפה, המשתרעת מ״ 30 
עד ״ 40 בערך על החוף האטלאנטי ועד 36 0 לרגלי האנדים. 
הגבול המזרחי של הצ׳אקו ושל הפאמפה במחציתה הצפונית 
הוא נהר פאראנה. ממזרח לנהר זה עד נהר אורוגוואי המקביל 
לו נמצאת ארץ־הנהריים (מיסופוטאמיה) של א׳. הצד השווה 
שבכל שפלות־א׳ הוא מה שאדמתן היא ברובה אדמת מישור 
וסחף, ביהוד סחף־נהרות דק. בפאמפה היבשה שבמערב 
מכוסה השטח העליון בלם, ואילו במזרח הגשום יותר רובצת 
על־פני הלם שכבת רקבובית שחורה, שכמותה כ״אדמה השחו¬ 
רה" הפוריה שבאוקראינה. כזו היא גם אדמתה של אדץ- 
הנהריים. בין הנהרות וממערב לפאראנה יש שטחי ביצות 
ורקק. ארץ־הנהדיים שונה מן הצ׳אקו ומן הפאמפה שממערב 
לפאראנה גם מבחינה זו: בעוד שבתחומי האיזורים האחרו¬ 
נים אפשר למשוך את קו־הניר לאורך של עשרות ק״מ בלא 
להיתקל באפיק של נחל או בגבעה, מבותרת ארץ־הנהריים 
ש״י נהרות ונחלים, וכן מתרוממים בה פה ושם גבעות נמוכות, 
שנתהוו ע״י הביתור. 

גאולוגיה. שטחה של א׳ נמצא כמעט כולו מחוץ ליבשת 
גונדוואנה הקדומה, הכלולה בעיקרה ברמת-בראזיל. שכ¬ 
בות פאלאולאיות מתגלות בצלעות המזרחיות של האנדים, 
וכאן גם מופיעות כסדרן השכבות של תקופת המסוזואיקון. 
הטריאס הימי של האנדים מעיד במאובניו על קיום של קשר 
ימי עם האיזור הפאציפי. מן היורה ואילך משתלטים קשרי- 
ים עם האיזור המזרחי, האירופי, של הטתיס. השכבות הימיות 
של כל התקופות המסוזואיות משתרגות לעתים קרובות בשכ¬ 
בות יבשתיות־אגמיות, משום ששטח הסדימנטאציה הנרחב, 
שהשתרע בין יבשת־גונדוואנה ובין רוכסי־האנדים הקדומים, 
שהתרוממו בהדרגה, לא היה עמוק ביותר ושקיעתו היתה 
אטית־ביחם, באופן שתנועות־הקימוט (מראשית המסוזואיקון 
עד סופו) לא פגעו בו הרבה. 

התנשאות־האנדים, שגדלה והלכה מן הקרטיקון ואילך 
ושנתבלטה בעיקר בסוף השלישון, העמיקה מפרק לפרק גם 
את שטחי־השקע (המישורים של היום) הארגנטיניים, כתו¬ 
צאה מכך הוצפו שטחים אלה מזמן לזמן בגלי-ים, וכך נתמלאו 
השקעים לסירוגים שכבות ימיות ויבשתיות. במשך הפליסתוקן 
נרבדו על־פני מישורים ■אלה סדימנטים יבשתיים בעובי 
מרובד" שמכילים לפעמים קרובות שרידי יונקים, שהם מיוח¬ 
דים ליבשת דרום־אמריקה המבודדת; מבחינה זו יש במישורי 
א׳ עניין מיוחד. — המבנה הגאולוגי של מישורי א׳ מתאים 
למדי להתהוותו ולהשתמרותו של שמן־סלעים (נפט), שהפקתו 



טפלי־אינואסו על נבול ארננטינודבראזיל 


היא עדיין בתחילת התפתחותה (וע״ע אמריקה הדרומית, 
גאולוגיה). 

ם. א. 

המים. מלבד באדמה הפוריה ובאקלים הנוח שבשפלותיה 
רחבות־הידיים מצטיינת א׳ גם ברשת־נהרות כבירה ובמי־ 
תהום, שמצויים בשפלות בשפע. לתחבורה נוחה וזולה 
משמשת ביחוד הרשת של שני נהרות גדולים, שמוצאם 
מבראזיל ושהם בעלי שפך משותף, הנקרא בשם ריו דה לה 
פלאטה. הקטן שבהם הוא נהר אורוגוי(ע״ע), שארכו כ 1,850 
ק״מ! הגדול שבהם הוא הפרנה (ע״ע), שארכו כ 4,350 ק״מ 
וכמות־מימיו היא בממוצע פי חמישה מזו של הנילוס. נהר- 
אורוגוואי מסיע ספינות־ים בינוניות מריו דה לה פלאטה 
עד פייסאנדו ( 250 ק״מ בערך), ומכאן ואילך — לאורך של 
כ 100 ק״מ — ספינות־ים קטנות. כאן נפסקת הספנות על־יד 
העיר קונקורדיה, מפני מפל־המים שבמקום זה, אבל מעבר 
למפל, במעלה־הנהר, מפליגות ספינות־נהר לאורך של כמה 
מאות ק״מ. הפאראנה נושא ספינות־ים בינוניות עד רוסאריו, 
כ 350 ק״מ מריו דה לה פלאטה, ספינות קטנות עד סאנטה־ 
פה, כ 150 ק״מ מרוסאריו, וספינות שטוחות עד קוריאנטס, 
' 1,025 ק״מ מחוף־הים. שם העיר קוריאנטס מציין את' הת¬ 
חברותם של הנהרות פאראנה ופאראגוואי. זה האחרון ארכו 
כ 2,100 ק״מ והוא משמש גבול בין א׳ ומדינת פאראגוואי עד 
אסונסיון, עיר־הבירה של מדינה זו. באסונסיון נשפך לתוכו 
נהר'פילקומאיו, שארכו כ 2,000 ק״מ ומשמש גבול צפוני בין 
א' ופאראגוואי. רחבו של הפאראנה סמוך לדיו דה לה פלאטה 
הוא כ 35 ק״מ, באופן שקשה לקבוע את הגבול בין השפך 
והמפרץ, ועד כ 300 ק״מ משפכי־הזרועות המים הם מתוקים 
או כמעט מתוקים, בהתאם לעונת־השנה וכמות-גשמיה. הגאות 
במי־הנהרות חלה בקיץ עם תגבורת־הגשמים. לרגלי האנדים 



665 


ארגנטינה 


666 



קרחוז יורד ?ימת־ארננטינה בפאטאנוניה הררוטית 

והפרקו׳רדיליירה׳ ברוחב של - 34 —״ 27 , משמשים מימיהם של 
כמה נהרות להשקאה והוקמו כמד, מפעלי־השקאה גדולים. 
ממזרח לקורדובה יש םכרים על הנהרות דיו פף־מרו ודיו 
סגונדו, הנופלים לימה, ששמה מאר צ׳יקיטה ( 0111911113 זב^ן, 
הים' הקטן). סכרו של הראשון מקוה 260 מילין* ן ממ״ע של 
מים, ושל השני — 360 מיליון. 

א׳ עשירה בימות, שרובן הם קטנות ופעוטות ורק אחדות 
מהן הן בעלות גודל בינוני, וכן מרובות בה ביצות מתוקות 
ומלחות. ימות מתוקות קטנות פזורות לרוב בפאמפה המזר¬ 
חית, ימו* ת מתוקות בינוניות נמצאות באנדים של פאטאגו׳ניה; 
הגדולה שבהן היא ימת בואנוס־אירס שבעמקו העליון של 
נהר דסיאדו. גם מאר צ׳יקיטה היא ימה מתוקה. ימ 1 ת וביצות 
מלחות מצויות באנדים ולרגלי האנדים (עד הרוחב של ״ 40 ) 
וגם בטבלת־פאטאגוניה. — השפלות עשירות במי־תהום 
בשני אפקים, בעומק של 3 — 25 מ׳ ובעומק של 100 — 150 מ׳. 
מי האופק התחתון באים מן ההרים ומפני־כן הם עולים 
בבארות כמה עשרות מ/ 

האקלים. בא/ שמשתרעת מצפון לדרום על־פני. 33 
מעלות־רוחב, יש הבדלי־אקלים גדולים, שמתבטאים בטס־ 
פראטורה (מחום טרופי בצפון עד קרירות מתמדת בדרום), 
במידת המשקעים ובאופן התחלקותם במשך השנה. על כך 
מעיד הלוח הבא: 


ממוצע 
שנתי של 

ממוצעי הסמפראטורה 

הגובה מעל 

הרודג 

שם המקום 

המשקעים 

במ״מ 

ביולי 

(חורף) 

רי 

־ 1 

נשנה 

פגי־הים 

<מ , ) 

הגאו־ 

גדאפי 

1,190 

15.4 

26.1 

21.4 

77 

' 30 ס 27 

קוךינ?ן 0 . . 

930 

10.1 

23.1 

16.6 

22 

׳ 37 34 0 

בואנוס־אירס . 

148 

6.1 

24 

14.5 

275 

39 0 

לי 0 אי(בטריטו¬ 
ריה 3 אי 2 ןן) 

560 

6.5 

21.2 

13-3 

8 

׳ 43 0 18 

ראוסון . . 

153 

0.5 

16 

8.4 

12 

ס 50 

סאנטה קרום . 


בקצה־הדרום, באושואןה שעל חוף־הים (ברוחב של ״ 55 ), 
הממוצע השנתי הוא קצת למעלה מ 6 0 , הממוצע של יאנואר 
הוא ס 10.5 ושל יולי — קרוב ל״ 2 . ההבדלים בין הטמפדא־ 
טורות המאכסימאליות והמינימאליות בשנה הם גדולים למדי 
בכל א/ בעיר־הבירה הן בין ״ 39.5 ל 5 0 -, אבל תנאי־האקלים 
הם בדרך כלל נוחים כאן, מה שבא לידי ביטוי בשם בואנום 
אירס, שפירושו ״אויר טוב״. הצפון, עד הרוחב של ־ 40 — 35 0 
בערך, מקבל את משקעיו עם הרוחות הבאות מן האוקיינוס 
האטלאנטי, הדרום — עם רוחות האוקיינוס השקט! ומפני 


שהרי־האנדים משמשים מחסום לרוחות־המערב, פאטאגוניה 
היא ערבה של איזור ממוזג. קצה הדרום, שבו המשקעים 
מרובים מבפאטאגוניה, מצמיח מרעה עשיר יותר לצאן. רוח־ 
סעדה חמה, שהיא מצויה לפרקים בשפלות־א׳ ונקראת בשם 
פאמפרו, מעלה אבק רב. 

א. י. בר. 

הצומח. כל החלק המרכזי והדרומי של א/ שהוא 
באיזוד אקלימי ממוזג, הוא ארץ־ערבות. רק חלקה הצפוני 
של א/ בעיקר הגדאן־צ׳אקו — שהוא איזור־מעבר בין 
האיזור הטרופי ובין האיזור הממוזג — הוא בעל צומח טרופי 
מרהיב־עין, שמתפשט בצורת יערות עבותים בעיקר לאורך 
גדות־הנהרות. יערות אלה מכילים הרבה מינים, שהם 
אפיינים לקאטינגה (ע״ע אמריקה הדרומית, הצומח), כגון: 

1 מ 31:0 ת 1 §ז 13 מ א 3 נ 1 במ 80 , $3 ס:) 01:11 ס׳\ 1513 ־ 01101 ,-ץ 11 קס 0 ץ 031 

1 ח 10 ס 010111£1 11001 , ורבים אחרים, וכן מינים אחדים של 
דקלים, כגון מינים של הסוג 00005 . מרובים כאן עצי־תועלת, 
שמשמשים לחרושת־העץ, להפקת חומר בורסי, וכד , . מעליו 
של 515 ת 0 ץ 3 ס§ 313 ק א 110 , הנקרא בשם מטה, מכינים מין תה, 
שהוא מקובל מאוד על תושבי אמריקה הדרומית ושמיצאים 
אותו גם ליבשות אחרות. לצד רדום מתנמך היער יותר ויותר 
עד שהוא הופך לשיחים סבוכים, שמכסים את השטח. צומח זה 
מורכב ממינים של 15 ק 050 !?, 1105 <ןץ 212 , מיני קאקטוסים, 
דקליים, ועוד. כלפי מערב משתנה טיפוס זה של צומח ליער 
סובטרופי עשיר באפיפיטים ומטפסים; יער זה מכסה את 
המורדות המזרחיים של האנדים. 

דרומית ליערות העצים והשיחים, מאורוגוואי עד ריו־ 
קולוראדו שבגבול הצפוני של פאטאגוניה, משתרעת ד,פאמ־ 
פה — עדבת־דגניים עצומה, שבמידה מרובה היא דומה 
לפו־ריה הצפון־אמריקנית. פרצופה נקבע ע״י דגניים גבהי־ 
קומה מן הסוגים 3 ק 511 , 13 > 1511 ־ 1 \ 1 , 03 ?, מ 31111 נן 35 ?, - 301 ? 
0001 , 0 ס§סקס 111 ת\ 7 , 8100105,81123 , וכד , ; אילנות גדלים 
כאן על גדות־הנהרות בלבד. משעה שהתחילו הלבנים מת¬ 
יישבים בפאמפה באו שינויים מרובים בכסות־הצומח שלה; 
דגני־בר מקומיים מרובים הוהלפו בדגני־תרבות, וחלקים 
גדולים של הפאמפה הפכו לשדות־תבואה. 

ערבות־פאטאגוניה הן מישורים סלעיים וחוליים. הצומח 
הוא דליל מאוד ומורכב ברובו משיחים ובני־שיח בעלי 
עלים גלדניים זעירים. יערות אינם מצויים כאן כלל. ביצות- 
כבול גדולות וצומח של כרים דחוסים (מיני 80132 , - 20 \! 
10113 , 10110001 *?) מהווים את הנוף הצמחי בדרום. 



שדה־חיטה במחוז בואנוס־אירם בארננמינח המרכזית 






























667 


ארגנטינה 


668 


בארץ־האש כבר ניכרים בצמחיה יסודות אנטארקטיים 
מרובים. הצומח כאן הוא של יערות וערבות. ביער שלרגלי 
האנדים הדרומיים מצויים עצי־מחט מועטים, וכן מינים של 
5 ט§^ 110 :ז 1$10 , סוג קרוב לאשור( 380$ ?) שבאיזודים הממוז¬ 
גים הצפוניים. 

מ. ז. 

החי. מבחינה זואוגאוגראפית שייכת א׳ לאיזור הנאוגאה 
(ע״ע זואוגאוגראפיה)', ורוב בעלי־החיים שבא׳ נפוצים גם 
בבראזיל, בוליוויה וצ׳ילה. מיוחד לא׳ הוא הויסקצ׳ה (- 1.380$ 
0$ 013x1010$ תז 0 ז ) ג מכרסם ממשפחת הצ׳ינצ׳ילה, שהוא מצוי 
באיזור הפאמפה הפתוח. בפאמפה רווחים גם הבואש, הארנד 
דיל, וביחוד הארנבת. 

ביערות־הצפון שבצ׳אקו ובאיזור הפאדאנה נמצאים הטו¬ 
רפים: היאגואר ( 03 ת 0 6115 ?) - הנקרא "נמר" בפי הילי¬ 
דים —, הפומה (זס 1 סס 0 סס 011$ ?), מיגים שונים של חתוליס! 
באיזור החוף המזרחי מצוי האגוארה (- 1 זםת 03 תסץססז? 

11$ ז 70 ). 

בפאטאגוניה ובאי־ץ־האש מצויים הגמלים של ארצות־ 
האנדים: ההואנקו ( 1.301311113030110$ ) והויקוניה ( 1.3013 
7100803 ), וכן צורותיהם הביתיות, הליאמה והאלפאיןה. 

מן העופות אפיינים לאיזור האנדים הגבוהים הקונדור 
( 0$ ! 1 ק 7 ! 8 $ס 11 קוח 113 זס 0 ז 53 ), ולדרום ולארץ־האש — פינג¬ 
ווינים, שהם מינים אנטארקטיים. הנאנדו ( 3010010303 111103 ), 
היען הדרום־אמריקני, היה לפנים ריווח מאוד בפאמפה, אך 

כיום אינו מצוי אלא באיזורים מרוחקים מן הישוב. 

ע. פ. ל. 

הישוב. צפיפות־האוכלוסיה בא׳ היא כ 6.3 נפש לקמ״ר, 

אך ההבדל בצפיפות בין חבלי־א׳ השונים הוא גדול ביותר. 
במחוז הפדראלי הקטן, שבו נמצאת עיר־הבירה של א׳, 
הצפיפות היא של 186 נפש לקמ״ר, בפרובינציות — 7.4 
נפש לקמ״ר, ובטריטוריות — 0.8 נפש לקמ״ר. ב 5 הטריטו¬ 
ריות שבפאטאגוניה אין אף אחת, שהצפיפות מגעת בה לנפש 
אחת על קמ״ר, ואילו ב 2 הטריטוריות הצפוניות היא למעלה 
מאחת. למרות עקירה המופלג של א׳ בחקלאות ובמקנה 
ניכרת באוכלוסיה הנטיה להתרכז בישובים גדולים, ביחוד 
בכרכים. לפי המפקד של 1947 נמצאים 61.4% מן האוכלוסיה 
בישובים, שיש בהם יותר מ 2,000 נפש. קרוב ל 40% מן 
האוכלוסיה מרוכזים בשמונה כרכים, שבכל אחד מהם יש 
יותר מ 100,000 נפש: בבואנוס־אירס (ביחד עם הפרברים 
שמחוץ למחוז הפדראלי) יושבים יותר מ 4 מיליון נפש, 
ברוסאריו — 465,000 , בקורדובה — 352,000 , בסאנטה פה — 
168,000 , בטוקומאן — 152,000 , במנדוסה — 148,000 , בדיו 
קוארטו — 110,000 , במאר דל פלאטה — 105,000 . במספר־ 
האוכלוסים שלה משתקף משקלה הכלכלי והתרבותי והמדיני 
של עיר הבירה הפדראלית לעומת ערי־הבירה של הפרובינ¬ 
ציות והרפובליקה כולה. בואנוס־אירס לא׳ היא יותר מסה 
שפאריס היא לצרפת או לונדון לבריטניה. 

מבחינת ההרכב של אוכלוסיה א׳ כוללת פחות יסודות 
אינדיאניים וכושיים מכל שאר מדינות אמריקה הדרומית, 
זולת אורוגוואי. רק אינדיאנים מועטים ישבו בעבר בשטחה 
של א׳ ומהם שרדו 20 — 30 אלף בפאטאגוניה. כושים לא 
הובאו לכאן, וכמעט שאינם מצויים בא׳. בתוך הקריאולים, 
כלומר הוותיקים מן התקופה הקולוניאלית, נתערב אחוז 
מסויים של דם אינדיאני מפאראגוואי. טיפוס זה בולט ביהוד 


0 ' 



נאיצ׳ 1 אים בפאמפה הארגנטינית 


בין רועי הבקר והסוסים, הידועים בשם גאוצ׳ואים. הדת 
השלטת היא הקאתולית, שעליה נמנים יותר מ 93.6% מן 
האוכלוסיה, והלשון השלטת היא הספרדית. על המסורת 
הספרדית בנוסח המיוחד של א׳( 1 > 13 > 1113 :ומ 86 ז 3 ) גאוותה של 
האינטליגנציה. חוקי העליה לא׳ מכוונים לקיום האחידות 
באוכלוסיות לגזעים לא־לבנים הכניסה אסורה! רצויים ביותר 
קא תולים דוברי לשון רומאנית. 

עד אמצע המאה ה 19 שלטו באוכלוסיה של א׳ צאצאי גזע 
מעורב מדם ספרדי ואינדיאני, שמנו ב 1852 553,000 תושבים 
בתוך אוכלוסיה כללית של 800,000 ! השאר היה מורכב 
מ 110,000 בני־תערובת של כושים ולבנים, 100,000 אינדיא¬ 
נים, 22,000 לבנים ו 15,000 כושים. 

מ 1810 עד 1862 כמעט שלא היתד. הגירה לא/גלי־ההגירה 
גאו מעט־מעט עד שהגיעו לשיא של 253,000 ב 1906 . כ 43.5% 
מכל המהגרים לאחר 1857 היו איטלקים, 33% ספרדים והשאר 
מ 60 לאומים אחרים. מספר ניכר של פולנים, גרמנים וצ׳כים 
נכנסו לא׳ אחר מלחמת־העולם 1 . ב 1940 היו בא׳ 2,355,900 
ילידי חוץ־לארץ. 


ההגירה לא׳ מ 1857 עד 1937 לפי ארצות־המוצא 


פולנים 

20,387 

איטלקים 

1,485,537 

שווייצים 

18,488 

ספרדים 

930,478 

יוגוסלאוויס 

13,431 

צרפתים 

132,439 

צפון־אמריקנים 

בלגים 

8,898 

8,017 

גרמנים 

רוסים 

תורכים, סורים 

87,233 

73,024 

64,375 

דאנים 

7,157 

ולבנונים 


הולאנדים 

5,517 

אנגלים 

58,404 

שוודים 

1,896 

אוסטרים־הונגארים 

43,682 

אחרים 

120,543 

פודטוגיזים 

29,762 


חינוך והשכלה. החינוך של ילדים בגיל 14-6 שנים הוא 
חובה בא׳ וניתן חינם בבה״ס המוחזקים ע״י הממשלה המרכ¬ 
זית וע״י הפרובינציות. ב 1949 היו בא׳ 14,750 ב״ס עממיים 
ובהם כ 92,500 מורים ומורות וכ 2,120,000 תלמידים. מספרם 
של האנאלפביתיים בא׳ הוא גבוה למדי (קרוב ל 20% מן 
האוכלוסיה), אבל האנאלפביתיות הולכת ופוחתת בקצב מהיר. 
בב״ס התיכונים הכלליים והמקצועיים, ובכללם בתי־מדרש 
למורים, היו ב 1946 כ 221,000 תלמידים ותלמידות. בשש 
האוניברסיטות הממשלתיות (של בואנום־אירם, לה פלאטה, 
סאנטה פה, קורדובה, מנדוסה וטוקומאן) למדו בשנת 1950 
כ 96,000 תלמידים. במספר זה לא נכללו פרחי־הכהונה הלומ¬ 
דים ב 8 סמינאריונים, שהם מוחזקים ע״י הכנסיה הקאתולית. 



669 


ארגנטינה 


670 


הקדומה באוניברסיטות של א׳ היא זו של קורדובה, שנוסדה 
ב 1613 ! זו של בואנוס־אידם נוסדה ב 1821 . קיימים עשרות 
מוסדות־מחקר, שהם מוחזקים ע״י הממשלה או ע״י חברות 
מדעיות, מהן אחדות בעלות חשיבות בינלאומית. בספריה 
הלאומית, שנוסדה עם ייסוד הרפובליקה ב 1810 , יש כ 550,000 
כרכים נדפסים וב 40,000 כתבי־יד. לקונגרס הלאומי ספריה 
בעלת 200,000 כרכים. במכון הגאוגדאפי הצבאי 35,000 מפות 
ותכניות. בא׳ יוצאים כ 180 עיתונים יומיים, שהתפוצה היומית 
הכללית שלהם מגעת ל 3,500,000 טפסים. חייה הרוחנים של 
א׳ מרוכזים בעיקר בבואנוס־אירם ובלה פלאטה. 

א. י. בר. 

הכלכלה. מבחינה כלכלית א׳ היא המדינה החשובה 
ביותר במדינות דרום־אמריקה. יסודות־כלכלתה נשתנו במשך 
הזמן לעיתים קרובות. מתחילה נתבססה כלכלתה של א׳ 
בעיקר על גידול־בהמות אכסטנסיווי, אח״כ על משק־מרעה, 
ובמחצה השניה של המאה ה 19 הוחלף משק זה ברובו בגידול 
חיטה ותירס. במוצאי המאה ה 19 נעשתה א׳ אחת מארצות־ 
היצוא העיקריות של חיטה, תירס וזרעי־פשתים. אח״כ הוברר, 



טטעי־כותנר בטחוו צ׳אקו בארגנטינה הצפונית 



ערר־בקר במרעה בארגנטינה המרכזית 

התעשיה, בעיקר בעזרת אשראי ממשלתי שניתן ביד רחבה, 
ביחד עם ירידת היצוא הביאו לידי אינפלאציה. במשך הזמן 
הורגש מחסור במטבע־חוץ ליבוא של חמרי־הגלם ומוצרים 
מעובדים למחצה, והמחסור בכסף גרם גם לסגירתם של בתי* 
חרושת. ב 1951/2 נדמה היה, שאין למנוע משבד כלכלי קשה. 
עם ההכרזה על תכנית־החומש השניה (באמצע שנת 1952 ) 
התחילה מדיניות של דפלאציה ושל לחץ קשה מצד הממשלה 
לשיבה אל החקלאות. לפי שעה א , היא בעיקרה ארץ חק¬ 
לאית. אדמת־הארץ היא ברובה פוריה מאוד. אד השיטות 
החקלאיות מפגרות אף כיום, ועוד נשארו שטחים כבירים 
לעיבוד. אפילו רוב השטחים הכשרים לזריעה לא נוצלו אלא 
למחצה. אפשר להגדיל עוד הרבה את ערכה הכלכלי של א׳ 
כבית־ייצור וארץ־יצוא של מוצרי־חקלאות, וכך גם את כוח־ 
קליטתה לסחורות־יבוא. 

ענפי־הכלכלה. חקלאות. 41% משטחה של א׳ הם 
אדמת־מדעה, 32% — יערות ו 10% הם אדמה מעובדת. היבו¬ 
לים העיקריים הם: 


שאדמת־חיטה, לאחר ניצול של שנים, מסוגלת ביחוד לגידול 
אלפלפה — צמח משובח למספוא —, ודבר זה הביא לידי 
ראציונאליזציה מופלגת של גידול־הבהמות. מפקד הבקר 
והצאן, שנערך בא׳ ב 1937 , הראה, שבאותה שנה כבד נמצאו 
בה כ 33 מיליון ראשי־בקר וכ 44 מיליון כבשים. שינויים 
חשובים נוספים בכלכלתה של א׳ חלו ביחוד בימי מלחמת־ 
העולם 11 . בהשפעת מדיניות־הכלכלה החדשה, שנקטה ממש־ 
לת־א׳, וגם בהשפעתם של היבולים הזעומים, שנתקבלו במשך 
שנות־בצורת מרובות׳ התחילו מפתחים בא׳ את התעשיה — 
מה שהביא לידי התמעטות של הפעילות החקלאית ולידי 
הגירה של כוחות־אדם מן החקלאות אל התעשיה. עם זה גדל 
הרבה היבוא של חמרי־גלם ושל חמרי־עזד לעיבוד־סחודות 
במדינה. הוקמו מטוויות ובתי־אריגה, שהייצור שלהם עלה על 
תצרוכת־הארץ. תעשיות־הברזל עיבדו ברזל גלמי וגרוטאות 
שהובאו מחוץ־לארץ, וכן הביאו מחוץ־לארץ את חמרי־הגלם 
הדרושים להן תעשיות הזכוכית והגומי. הממשלה גם עודדה 
את הקמתם של בתי־חרושת לסוכר׳ של מפעלים להפקת־ 
שמן׳ לעיבוד־עץ׳ ועוד. לפיתוח מיוחד זכה עץ הקבראצ׳ו 
( 30110 ^ 2116 )) — חומר חשוב לבורסקאות — הנמצא בארץ 
בשפע. התחילה ממש בריחה מן הכפר, והמזרע ירד, בעיקר 
מפני חוסר של ידיים עובדות, ועם זה נתמעט היצוא. קידום 


הייצור החקלאי בא׳ 


תפוקה (במיליוני טון) 


כמוצע שנתי 
1949 — 1951 

ממוצע שנתי 
1938-1934 

המוצרים 

5.1 

7 


17 

8 

תירס. 

0.7 

1.5 

זרעי־פשתיס. 

1-0 

0-3 

זרעי־חמנית. 

1.4 

1.5 

שעודה, שיפון, ש־בולת־שועל 

1*3 

0.7 

תפותי־אדמה. 

7.5 

4.4 

אספסת (אלפאלפה) 

0.2 

0.1 

כותנה. 

0.6 

0.5 

סוכר. 

0.3 

? 

פרי-הדר . 

0.2 

? 



חוץ ממוצדי־החקלאות הנזכרים מגדלת א׳ גם אורז, מטה 
(^!),טאבאק, קבראצ׳ו. גודל המקנה ב 1951 : בקר — 43 
מיליון! כבשים — 52 מיליון! סוסים — 7 מיליונים. גז־הכב־ 
שים סיפק 0.2 מיליון טון של צמר. 

מן המספרים המובאים בטבלה מתברר באיזו מידה הופחת 











671 


ארגנטינה 


672 



טטנורודתבואה בטחה רוסאריו בארגנטינה המרכזית 


כוח הייצור החקלאי על־ידי מדיניות האינדוסטריאליזאציה. 
השטח המעובד למיני התבואות העיקריות המיועדות ליצוא 
הקיף ב 1949 33 מיליון אקרים בערך. לעומת זה הגיע הממוצע 
השנתי של שטח זה בשנים שקדמו למלחמת־העולם וו ל 50 
מיליון אקרים. 

ת ע עזיה. עד הנהגתה של מריניות־התעשיה החדשה היה 
רובה של החרושת בא׳ עוסק בעיבודה של התוצרת החקלאית 
המקומית. ב 1947 הגיע הייצור התעשייני לשיאו בתולדות 
א/ עם התעשיות החשובות ביותר של א׳ נמנה עיבודו של 
הבשר בצורות שונות — בשר קפוא ומקורה שימורים, 
תמצית־בשר. בית־החרושת הגדול ביותר בעולם לעיבוד־ 
בשר נמצא בבואנוס־אירס: קיבולו היומי 5,000 ראשי־בקר 
ו 10,000 כבשים. גם לעיבוד שלחים לשם ייצור־עורות נודע 
תפקיד חשוב בניצול־הבהמות. חמאה וגבינה, שסיפקו קודם 
לכן את התצרוכת המקומית בלבה נעשו מוצרי־יצוא. התע־ 
שיה השניה בגדלה היא תעשיית־הקמח. הייצור השנתי של 
קמח בא׳ מגיע ל 2,000,000 טון ומעלה. ייצור־הסוכר הגיע 
ב 1951/2 ל 650,000 טון. א׳ היא הספקת הגדולה ביותר בעולם 
של טנין, חומר לבורסקאות מעץ־הקבראצ׳ו/ ייצורו של חומר 
זה הגיע ב 1950 ל 235,000 טון. עד מלחמת־העולם וו היתה 
א׳ גם המייצרת והספקת הגדולה ביותר בעולם של זרעי־ 
פשתים. אך ב 1946 הופסק היצוא של מוצר זה והתחילו בייצור 
שמן של זרעי־פשתים, שכיום הוא מגיע לססס, 210 טון לשנה. 
מלבד זה מייצרת התעשיה של א׳ סחורות כותנה, צמר ומשי, 
נעליים, מוצרי טאבאק ושכר, וגם מוצרים כימיים ופאר־ 
מאצוטיים. ייצור־היין מגיע ליותר מ 10 מיליון הקטוליטר 
לשנה. 

חשיבותה של תפוקת־המחצבים, חוץ מנם ט גלמי, אינה 
מרובה. ב 1952 הגיעה ל 2 /* 3 מיליון טונות. כמו־כן מפיקים 
בא׳ מלט, סיד, וולפראם, וקצת זהב, כסף ונחושת. 

בשנת 1947 היו בא׳ 102,000 מפעלי־תעשיה, שהעסיקו 
כ 800,000 איש. לפי האומדנים האחרונים היו ב 1952 60,000 
מפעלי־תעשיה, שהעסיקו כ 600,000 איש. יוקר־המחיה עלה 
ב 1950 ל 515 ( 1937 = 100 ). 

מסהר. השינויים במדיניות־הכלכלה נותנים את סימניהם 
גם בתמורות הגדולות, שבאו בסחר־ההוץ של א׳. 


1952 

1951 

1950 

1949 

1948 

1938 

בשנים: 

10,330 

10,488 

4,821.1 

4,641.7 

6,189.7 

1,419.4 

היבוא הכללי 







(במיליון פסו) 

4,056 

6,708 

5,427.8 

3,718.9 

5,541.8 

1,400.6 

היצוא הכללי 


יבוא הסחורות החשובות ביותר ב 1952 ( 11 חדשים) 


מיליון פסו 

000 1 טון 


־ 289.1 

2,933.7* 

נפט !■ 1 מי. 

131.7* 

2,049 6* 

שמן דלק. 

102.9* 

1,447.1* 

פחם. 

737.1* 

1,0399* 

ברזל ופלדה 

693.7 

628 0 

עצים וקורות-עץ . . . 

383.3 

605-7 

זכוכית וקראמיקה 

401.5 

103.1 

מתכות ומוצריהן 

434.6 

192.6 

חמרים כימיים ותרופות . 

458 9 

155.1 

נייר וקרטון . . . . 

778.0 

30 4 

סכסטילים . 


* מספרים אלה הם לשנת 1950 . 


יצוא הסחורות החשובות ביותר ב 1950 : 


מיליון פסו 

1,000 מון 


״ 83.7 

״ 49.3 

בעלי־חיים. 

185.0 

170-3 

בשר־בקר קפוא או מקורר . 

212.0 

73.7 

שימורי־בשר 

7 י 195 

101.8 

בשר אחר ומוצרי־בשר . . 

354.3* 

133.2* 

עורות ושלחים . . . . 

627.5* 

74.8* 

צמר. 

760.0 

2,767-1 

היסה. 

159.4 

793.6 

תירס. 

94 2 

390-0 

שבולת־שועל 

22.2 

92.4 

שעורה . 

34.6 

170.8 

שיפון. 

88.9 

133.7 

פשתן. 

38.6 

230-0 

שחת. 

167.1 

103.0 

שמן־חמניות. 

315.5 

205.9 

שמן זרעי־פשתים . . 

274.2 

940.4 

פסולת שסני־צמחיס . . 

105.3 

534 

סיתת סריים 

178.5 

110.5 

מוצרים חקלאיים אחרים 

216.5 

207.3 

תמצית קבראצ׳ו. 


• מספרים אלה הם לשנת 1952 ( 11 חדשיג). 


המסחר עם ארצות היבוא והיצוא העיקריות 


מיליון פסו 


מיליון פסו 



יצוא 1952 


יבוא 1952 


( 11 חדשים) 


( 11 חדשים) 

904.4 

ארצות־הברית 

1467.5 

ארצות־הברית 

510.8 

הממלכה המאוחדת 

649.8 

צרפת 

301.2 

בראזיל . , 

491.0 

הממלכה המאוחדת 

74.5 

איטליה . . . 

837.0 

בראזיל . . 

303.2 

צרפת . . . 

204.4 

איטליה . . . 


המסחר הכללי בין ארגנטינה וישראל 
(ב 1,000 ל "י) 


1952 

1951 




(במחצה 

הראשונה) 

1950 

1949 


590 

1,882 

1,102 

1,725 

היבוא מארגנטינה 

69-0 

885 

1.8 

3-4 

היצוא לארגנטינה 




















673 


ארגנטינה 


674 


תחבורה ותובלה. — ספנות. 
ספינות הצי המסחרי ב 1950 היו 
בעלות נפח כללי של 950,000 טונות 
ברוטו בקירוב. ב 1951 נבנו ספינות 
נוספות בנפח כללי של 315,000 טון. 
ב 1952 הוטענו בנמליה של א׳ בכל 
חודש (בממוצע) סחורות במשקל 
של 239,000 טון ופורקו 990,000 טון. 

רכבות. האורך הכללי של קווי 
מסה״ב שבא׳ מגיע ל 45,000 ק״מ, 
ומרכזה של רשת מסה״ב היא בוא־ 
נוס־אירס. תנועת הנוסעים ברכבות 
עלתה בשנת 1952 ל 1,240 מיליון 
ק״מ/נוסע לחודש. ברכבות א׳ הובלו 
מטענים במשקל של 4 * 3 מיליוני 
טונות בחודש. 

התעבורה בכבישים. ב 1942 
כבר היו בא׳ 52,000 ק״מ של כבי־ 
שי־תנועה ראשיים וב 40,000 ק״מ 
של דרכים בינעירוניות. מאז גדלה 
סלילת־הכבישים במידה ניכרת, וה¬ 
התפתחות של תעשיות המלט והסיד 
איפשרה את הביצוע של תכנית 
גדולה לסלילת כבישי מכוניות. 

כספים. — תקציב. הצעות 
התקציב לשנת 1952 מראות הכנסות 
בסך של 4,884 מיליון פסו והוצאות 
באותו סכום (הוצאת איגרות־חוב 
בסך 13,000 מיליון פסו שלא בכלל). 
החוב הכללי של הממשלה עלה 
בסוף 1950 ל 16,643 מיליון פסו 
(שער־החליפים הרשמי: 1 מיליון 
פסו = 297,730 דולאר של אה״ב). 

באנקאות. הבאנק המרכזי 
(באנק־המדינה הרשמי, המפקח על 
כל הבאנקים) הודיע בתחילת 1952 
על פקדונות של כ 13 מיליון פסו. 
מחזור־הכסף בספטמבר 1952 הגיע 
ל 15,227 מיליון פסו. באותו חודש 
היה מלאי־הזהב של א׳ 268 מיליון 
דולארים של אה״ב. 

מטבע. פסו־הזהב הוא היחידה 
המשמשת לפעולות מסחריות בחוץ־ 
לארץ. למקח וממכר בארץ עצמה 
משמש פסו־הנייד. בספטמבר 1950 
נקבעו שני שיעורים לשער־החליפים 
הרשמי: של 5 ושל 7.50 פסו לדו־ 
לאר של אה״ב. לפי שער־החליפים 
החפשי באוגוסט 1952 היה שווים 
של 13.95 פסו 1 דולאר של אה״ב. 

א. מ. 

החוקה, שנתקבלהב 1949 ושנכ¬ 
ללו בה כמה תיקונים ב 1951 מבוס¬ 
סת על החוקה הליבראלית מ 1853 , 








675 


ארגנטינה 


676 



הטע סז הכביים סארננטינה לצ׳ילוז העובר באנדים 


שנשענה על דוגמת החוקה של אה״ב, אלא שבהבדל מחוקת 
1853 מענקת החוקה הנוכחית לשלטון סמכויות רחבות בענייני- 
כלכלה. הנשיא וסגנו, שהוא גם נשיא־הסנאט, נבחרים לשש 
שנים בבחירות ישירות ע״י כל איש ואשד, מבני 18 ומעלה, 
ורק קאתולי יליד א׳ יכול להיבחר לאחת ממשרות אלו. 
הנשיא הוא גם המצביא העליון, והוא ממנה את 20 חברי־ 
הממשלה, שהם שותפים עמו באחריות לשלטון. הקונגרס 
הלאומי (המחוקק) מורכב מסנאט, שיש בו 34 חברים, 
ומבית־נבחרים בן 149 חבר. חברי־הסנאט נבחרים שנים- 
שנים מכל פרובינציה ומעיר־הבירה. כל אחד מצירי הקונגרס 
נבחר ל 6 שנים, אך בחירות מתקיימות בכל 3 שנים ובהן 
בוחרים את מחצית החברים. הטריטוריות שולחות לבית* 
הנבחרים צירים, שהם זכאים להשתתף בוויכוחים אד לא 
להצביע. חוק משנת 1949 מודה בחוקיותן של המפלגות 
הקונסרוואטיווית (השמרנית), הדמוקראטית־הפרוגרסיווית, 
הראדיקאלית, הסוציאליסטית והקומוניסטית. התקשרות של 
מפלגות ברשימות לבחירות אסורה. הממשלה רשאית לפרק 
מפלגה, שנראית לה כמסכנת את "שלום הציבור". חוק משנת 
1950 מטיל עונש של עד 8 שנות מאסר לכל מי שמעורר 
בהלה וחרדה בציבור. בני חוץ־לארץ היושבים בא׳ נעשים 
אזרחי־המדינה אחר חמש שנים, אם אינם מכריזים, שבדעתם 
לקיים את אזרחותם הקודמת. לפרובינציות מועצות מחוקקות 
ומושלים, שהם נבחרים ל 3 — 4 שנים. בראש העירית של עיר- 
הבירה עומד מפקח (שז״^תשזת!) ממונה ע״י נשיא־המדינה 
באישור הסנאט ועל־ידו פועלת מועצה נבחרת. ההשתתפות 
בבחירות היא חובה, אד השתתפות זו מוגבלת לגברים בלבד. 
מושלי־הטריטוריות מתמנים ע״י הנשיא. 

החלוקה האדמיניסטראטיווית של א׳ היא כלהלן: 
בירה פדראלית (שטחה 194 קמ״ר ומספר אוכלוסיה יותר 
מ 3 מיליון), 16 פרובינציות אוטונומיות (שטחן כ 1,890,000 
קמ״ר ומספר אוכלוסיהןכ 15.17 מיליון [ 1947 ]), 7 טריטוריות 
אזרחיות (שטחן כ 790,000 קמ״ר ומספר אוכלוסיהן כ 670 
אלף) ואיזור צבאי אחד (שטחו קרוב ל 97,800 קמ״ר ומספר 
אוכלוסין כ 52 אלף). את הפרובינציות מחלקים לארבע קבו¬ 
צות איזוריות: ארצות־החוף (כ 609,000 קמ״ר, כ 7,500,000 
נפש), שהן בואנוס־אירס (כססס, 308 קמ״ר, 4,272,000 נפש, 
הבירה לה פלאטה), קורינטס (שם הארץ על שם בירתה, 
וכד להלן במקום שלא נזכר שמה של עיר־הבירה), אנטרד, 


ריוס (הבירה פאראנד.) וסאנטה פה ( 133,000 קמ״ר, 1,703,000 
נפש); ארצות־המרכז ( 389,000 קמ״ר, 1,833,000 נפש), שהן 
קורדובה(בססס, 170 קמ״ד, 1,500,000 נפש),סאן לואיס ואווה 
פדון(עד 1951 טריטוריה לה פאמפה; הבירה סאנטה רוסה); 
ארצות־הצפון (כססס, 465 קמ״ר, 961,000 נפש), שהן חוחוי 
(?"("!),סאלטה, סאנטיאגו דל אסטרו, טוקומאן ופרזידנטה 
פרון (עד 1951 צ׳אקו! חבירה רסיסטנסיה); ארצות־האנדים 
( 429,000 קמ״ר, 1,107,000 נפש),' שהן קאטאמארקה, לה 
ריוחה, מנדוסה, סאן חואן. שבע הטריטוריות הן: בצפון־ 
המזרח: מיסיונס (הבידה פוסאדאס) ופורמוסה; במערב (לפי 
הסדד מצפון לדרום): נאוקן, ריו נגרו (הבידה ויז־מה), 
צ׳ובוט (הבירה ראוסון), סאנטה קרוס (הבירה ריו גאיגוס), 
ארץ האש ( 6 8 0 ! 1 ? 161 ) 3 ״;״!; הבירה אושואיה). האיזור 
הצבאי של קומודורו ריוואדאוויה ( 13 ע 13 ) 3 ע 111 0 ז 10 ) 00 זנ 0 ) 
שממערב למפרץ סאן חורחה׳ הופרד ב 1946 מן הטריטוריות 
צ׳ובוט וסאנטה קרוס. י א. י. בר. 

המשפט. בא׳ נוהג םפר*החוקים האזרחי משנת 1869 . 

הוא מבוסס על "ספר־החוקים של נאפוליון", אבל ניכרת בו 
גם השפעה של המשפט הספרדי, ביחוד בענייני-ירושה. 
זב־יות־הירושה של ההורים, הבנים ובן-(או בת־) הזוג נשמ¬ 
רות ע״י החוק. לפי חוק, שנתקבל ב 1889 , מותרים בא׳ רק 
נישואים אזרחיים, ואילו גירושים אינם מותרים כלל. ע״י 
חוק, שנתקבל ב 1926 , הוטב הרבה מעמדה המשפטי של 
האשה, הנשואה והרווקה כאחת. ספר־החוקים של 1890 כולל 
דיני מסחר, משפט ימי, פשיטת־רגל של סוחרים. ההוראות 
בענייני המשפט הבינלאומי הפרטי נכללות בספר־החוקים 
האזרחי. על מיקרקעים חל המשפט של מקום הימצאם; על 
מיטלטלים חל לפעמים המשפט של מקום־המושב של בעליהם. 

- 717 011/11 11 £ 0 ) 00 / 26 > 10711171111710 ץ 01111671 ^ 1 ( 130113 ( 10 , 0x 

, 07111711111 ? 10 /?? 7 ? 1 ) ? 2 > 011750 , 0356110 ; 1922 , 7111710 ?£ 

- 471210 /ס !(?/ 51171 ? 151117 ז 1 ><ן 1 ז 7 ס 0 71 ,• 101 )£ .[ .? ; 26 — 1925 
. 1950 , 01110 1171 ? 71 ? 1 ( 717 0/11171 ) 8 477177111171 

ג. ט. 

על הספרות של א׳ ע״ע ספרדית, ספרות. 

מוסיקה. בתחום הפולקלור של הגאוצ׳ו בא׳ הבחינו 
החוקרים כמאה סוגים של שירים ומחולות, שהרבה מהם 
נכללו או נתמזגו בתוך המוסיקה האמנותית החדישה. צורות 
שיר ומחול אפייניות נוצרו גם בערי א׳. הידועה ביותר 
בין צורות אלו היא ה״מילונגה"; מקורה בשכבות החברה 
הנמוכות של בואנוס־אירם. בתחילת המאה ה 20 נתאחדה 
עם ה״טאנגו". 

דברי ימיה של התרבות המ־סיקאלית בא׳ מתחילים במאה 
ה 17 , כשהישועים פתחו בפעולות של חינוך מוסיקאלי. אחד 
מן המיסיונרים שלהם, דומיניקו ציפולי ( 1688 — 1726 ), היה 
קומפוזיטור איטלקי מפורסם. אולם רק במשך המאה ה 19 
התחילו החיים המוסיקאליים מתפתחים בערים; בואנוס־אירס 
נעשתה מרכז מוסיקאלי חשוב, ובשנת 1862 הוצגה בה 
האופרה הראשונה על נושא ארגנטיני עממי. 

חלוצי המוסיקה האמנותית בא׳ הם הקומפוזיטורים 
ארמאנצ׳ו אלקורטה ( 1805 — 1862 ), חואן פדרו אסנאולה 
( 1808 — 1878 ) וחואן באוטיסטה אלברדי ( 1810 — 1884 ). 
במאה ה 20 נחשב אלברטו ויליאמם י(נולד 1862 ) כחשוב 
שבמחברים המוסיקאליים, שטיפלו בניצול הפולקלור לתכליות 
אמנותיות: ויליאמם ייסד שורה שלמה של קונסח־ואטוריות 
ובתי-ספר למוסיקה בא׳. רשימת הקומפוזיטורים של א׳ היא 


677 


ארגנטינה 


678 


ארוכה עד להפליא! ב 1941 הגיע מספרם של חברי "אגודת 
המחברים והקומפוזיטורים של א׳״ ל 3,500 ! כיום פועלים 
בא׳ כשישים קומפוזיטורים בעלי רמה בינלאומית. התיאטרון 
״קולון״ שבבואנוס־אירס (נוסד 1908 ) נמנה על בתי האופרה 
הטובים שבעולם ותזמרתו מושכת את המנצחים המצויינים 
ביותר. תזמורות סימפוניות גדולות קיימות גם בערים אחרות, 
כגון רוסאריו, טוקומאן, ועוד. הידוע ביותר בין המנצחים 
של א׳ הוא חואן חוסה קאסטרו. ב 1929 נוסדה בא׳ אגודה 
לטיפוח המוסיקה החדשה (ח 16 :> 3 ׳\ 0 ח £6 סקטזס ) ובחקירות 
מוסיקולוגיות מטפלת ה״סקציה לחקר המוסיקה של הילידים" 
שבמוזיאון הארגנטיני למדעי־הטבע! קארלום וגה הוא המו¬ 
סיקולוג החשוב ביותר. 

ביצירות הקומפוזיטורים של א׳ אפשר להבחין שני זרמים 
עיקריים: חלק מהם מושפע ביותר מן הפולקלור בעוד שחלק 
אחר שואף להשתחרר מהשפעתם של הגורמים העממיים 
ולחבר מוסיקה טהורה ומופשטת. בין יוצרי המוסיקה הפול¬ 
קלוריסטית בולטות דמויותיהם של אלברטו ויליאמם הנזכר, 
ואלברטו חינאסטרה (נולד 1916 ). בין הקומפוזיטורים בעלי 
הסיגנון החפשי ראויים לציון חואן חוסה קאסטרו המנצח 
(נולד 1895 ) ואחיו חוסה מאריה קאסטרו (נולד 1892 ), 
יעקובו פישר, שהוא ממוצא יהודי רוסי (נולד 1896 ), ח*אן 
קארלוס פאם (נולד 1897 ) וג׳וליו פרסואל (נולד בבריסל 
ב 1903 ). 

פ. ע. ג. 

היסטוריה. 1 . הכיבוש והתקופה הקולוניאלית 
( 1536 — 1810 ). האירופי הראשון, שהגיע לתחומה של א/ 
היה הספרדי חואן דיאס דה סוליס, שנכנס ב 1516 לשפד נהר 
לה פלאטה, אך נהרג ע״י הילידים מיד לאחר שעלה על 
היבשה. ב 1527 — 1530 גילה סבאסטיאנו קאבוטו את מהלכו 
של נהר פאראנה, וע״י כך נתבררה האפשרות להגיע בדרך־ 
הנהר לממלכת־האינקה בפרו. היה צורך להגן על דרד זו 
מפני הפורטוגיזים, שכבר שלטו אז בבראזיל. ב 1535 שלחה 
ממשלת ספרד לאיזור לה פלאטה את פדרו דה מנדוסה עם 
14 ספינות, 1,000 אנשים וכמה נשים, ובתחילת 1536 הניח 
מנדוסה את היסוד ליישוב של בואנוס־אירס. אד מתיישבים 
אלה היו מאוכזבים מפני שלא מצאו במקום זהב או כסף, 
וסבלו מאוד מהתקפותיהם של האינדיאנים ומחוסר־מזון. 
מפני־כן העביר דומינגו מארטינס אירלה (מת 1557 ), יורשו 
של מנדוסה, את המתיישבים לאסונסיון(ע״ע) וכבש תחומים 
רחבים של פאראגוואי ושל א׳ הצפונית. המתיישבים הביאו 
עמהם מאירופה מספר של סוסים, פדות, עיזים וכבשים, 
שנתרבו עד מהרה בארץ עשירת־הדשא והפכו לחיות־בר, 
וכך הונח היסוד לעושר־הבהמה של א׳. *השטחים הגדולים 
הללו היו תחת שלטונו של המשנה־למלד בפרו ומארץ זו 
ומצ׳ילה חדרו באותה תקופה מתיישבים ספרדיים לא׳ המער־ 
בית של היום וייסדו שם ערים כמו מנדוסה ( 023 (>״ 16 < 
1561 ), טוקומאן, קורדובה, ועוד. בין עמק הפאראנה והערים 
הנזכרות ובין ערי־הכסף של פרו העליונה נתפתח מסחר 
צנוע. הערים קנו סוסים, פרדות, בהמות, ומכרו כסף ואריגים. 

בינתיים נתרחבה ההתיישבות בעמק הפאראנה, בדרומה 
של אסונסיון. ב 1573 ייסד חואן דה גאראי (ץ 3 ז 03 ) את 
העיר סאנטה פה וב 1580 העביד כמה משפחות מאסונסיון 
למקומה העזוב של בואנוס־אירס וייסד מחדש את העיר 


שבנמלה כבר השתמשו סוחרים מפרו. אלה האחרונים היו 
מוציאים דרך נמל זה זהב וכסף, שהובאו ממכרות פרו. ואולם 
ב 1594 אסרה ממשלת ספרד מסחר זה (ע״ע אמריקה לטינית, 
ע׳ 185 ), וכל הארץ על־יד הריו דה לה פלאטה נשארה האחות 
העניה של פרו העשירה. 

ב 1617 השיג המושל החשוב ארנאנדו אריאס דה סאודרה, 
הידוע גם בשם ארנאנדאריאם ( 1561 — 1634 ), מן הכתר 
הספ־די את הזכות להקים מינהל מיוחד( 0606131 1131113 נ} 03 ) 
בבואנוס-אירם, שהקיף את הפרובינציות של בואנוס־אירס, 
טוקומאן ופאראגוואי והיה כמעט בלתי־תלוי במשנה-למלך 
בפרו. ארנאנדאריאם הרחיב את תחום ההתיישבות הספרדית 
כלפי דרום וכלפי מערב, ואילו את השטח הצפוני (פארא־ 
גוואי) מסר לשלטון הישועים. הוא ייסד בתי-ספר ודאג 
לילידים האינדיאניים. 

מפגי שהגבלות־המסחר הנזכרות למעלה נשארו בתקפן, 
שימשה בואנום־אידס נמל למבריחים, על־פי רוב יורדי־ים 
אנגליים ופורטוגיזיים, שאי־אפשר היה לגרש אותם משם 
כליל, מפני שהשלטונות בפרו נמצאו במרחק של 4,000 
ק״מ ממקום זה והפקידים בבואנוס־אירס היו נוהגים להעלים 
עין ממעשיהם של המבריחים. 

מצד שני נתעכבה התפתחותו של הנמל ע״י התחרותם 
של הפ 1 רטוגיזים בבראזיל, שהביאה לידי קרבות תדירים 
בינם ובין המתיישבים בתחומי-א׳, ביהוד בשנות 1720 — 
1724 , 1762 ו 1776 . בשנה האחרונה הוקמה סוף־סוף ראשות 
מיוחדת של משנה־למלך בבואנום־אידם, מפני שנתבררה 
אי־האפשרות לשלוט בשטחים אלה מפרו. תחומו של המשנה־ 
למלך החדש הקיף לא רק את א׳ של זמננו אלא אף את 
אורוגוואי, פאראגוואי ובז׳ליוויה. ב 1778 הוכרז על ביאנוס- 
אירס כעל גמל חפשי וכל הגבלות־המסחר בוטלו. בד בבד 
עם גידול עשרה של העיר גדלה גם האוכלוסיה שלה מ 20,000 
ל 40,000 (עד 1800 ). רובם הגדול של תושבי־הערים היו 
קריאולים, כלומד ספרדים, שנולדו באמריקה. קודם לכן 
סבלו מהגבלות־המסחר ועכשיו הוסיפו לסבול מן העובדה, 
שהמשרות הגבוהות והמכניסות ביותר במדינה ובכנסיה 
כאחת היו מוענקות רק לילידי ספרד. עם גידול אמידותם 
והשכלתם של הקריאולים גדלה גם הכרת־ערכם העצמית, 
שנתחזקה גם על-ידי הידיעות על ההתקוממות באמריקה 
הצפונית ועל המהפכה הצרפתית, שחדרו לארץ למרות 
הצנזורה החריפה. השפעתם המדינית של הקריאולים היתה 
מוגבלת באותו זמן בתחום המועצות העירוניות ( 5 ס 1 ) 11 נ 031 ) 
בלבד, ואף־על־פי כן עדיין היו אז הקריאולים ברובם הגדול 
נאמנים לכתר הספרדי. הדבר נתגלה בבירור כשהאנגלים, 
שמשנת 1803 ואילך היו בקשרי־מלחמה עם ספרד, ניסו לנצל 
את הניגוד בין הקריאולים והספרדים. ביוני 1806 התנפלו 
שייטת־ספינות וצבא קטן של 1,600 איש בפיקודם של האד- 
מיראל פ 1 פאם (דת 113 ק 0 ?) והגנראל בריזפורד ( 1 )זס 601£5£ ) 
על בואנוס־אירס, שהיתה בלתי־מוגנת. המשנה־למלך ברח, 
אך כשבריזפורד דרש מאוכלוסי־העיר שבועת־אמון למלך- 
בריטניה, התנגדו התושבים לכך בכל תוקף וגירשו אותו 
מעירם בפיקודו של הגנראל הספרדי לינירס ( 010161-5 ), שהדף 
גם התקפה אנגלית שניה ב 1807 . 

מאורע זה גדם לכך, שערכם של אנשי בואנ 1 ם־אירם גדל 
בעיני עצמם ביותר וזמן קצד אח״כ קרה מאורע שני, שהשפיע 
באותו כיוון עצמו. בשנות 1808 — 1810 כבשו הצרפתים את 



679 


ארגנמינח 


680 


ספרד, גירשו את המלך פרננדו (ע״ע) מארצו ורצו להטיל 
את שלטון צרפת גם על המושבות. המשנה־למלך סיסנרוס 
( 8 סז 6 ת 5 ; 0 ) נטה להיענות לרצונם של הצרפתים, אך הקא- 
בילד(׳ בהנהגתם של מנואל בלגרנו (ע״ע) ומאריאנו מ 1 ךנ 1 
( 1778 — 1811 ), הרחיקו את המשנה־למלך משלטונו ב' 25 
במאי 1810 והחליטו על הקמת מועצה לשלטון עצמאי 
( 66101166166 ק 161616 £015160610 16 } 1111103 ) של "הפרובינציות 
המאוחדות של ריו דה לה פלאטה", אמנם בתוספת "כדי 
לשמור ארצות אלו בשביל המלך האהוב פרנאנד(״. את ה 25 
במאי חוגגים הארגנטינים עד היום כיום־עצמאותם, הי ביום 
זה בטל למעשה השלטון הספרדי בא/ בניגוד לשאר ארצות 
אמריקה הלטינית(ע״ע) קיבלה א׳ את חירותה בלא שפיכות־ 
דמים. 

2 . סיכסוכים פנימיים ( 1810 — 1829 ). התוצאה הרא¬ 
שונה של הקמת ה״חונטה" נתבטאה בעצמאותו של העיר 
והפרובינציה בואנונדאירס. בשאר הפרובינציות של הארץ 
הענקית ( 4.5 מיליון קמ״ר — כשמחה של חצי־אירופה), 
שהיתר, חסרה דרכים סלולות, עדיין נמצאו חסידים מרובים 
של השלטון הספרדי. המשנה־למלך בפרו(ע״ע) שלח צבאות 
מזרחה ועד 1816 נלחמו בהם המפקדים של חילות בואנום־ 
אירס (בלגראנו, סאן מארטין, ואחרים), עם צבאות קטנים 
של 000 ! 2 — 5,000 איש בהצלחה חלקית. נוסף על כך היתה 
העיר מונטיווידאו שבחוף המזרחי של שפך הלה פלאטה עד 
1814 בידי הספרדים. פאראגוואי הרחוקה נפרדה מעל בואנום־ 
אירס עוד ב 1811 והכריזה על עצמה כרפובליקה עצמאית, 
בעוד שפרו העליונה (בוליוויה של היום) סופחה שוב 
לממלכת־פרו. 

הבעיה הקשה והמסובכת ביותר, שעמדה בפני השלטון 
החדש בבואנום־אירם, היתה נעוצה בניגוד המדיני והחבדותי 
בין בואנוס־אירס ובין 13 הפרובינציות. בואנוס־אידס היתד, 
עיר בעלת אופי אירופי, מאוכלסת ע״י סוחרים ובעלי השכלה 
חדישה. עשרה היה מבוסס על היצוא והיבוא ועל הכנסות־ 
המכס הגדולות, שבאו מהם. בניגוד לזה שלטו בפרובינציות 
בעלי האחוזות הגדולות ורוב האוכלוסיד, היה מורכב מן 
הגאוצ׳ואים ( 03116110$ ) הפראים, בני־תערובת של אירופים 
ואינדיאנים׳ שהיו רועי העדרים הענקיים של סוסים ובקר, 
רכושם של בעלי האחוזות. חוץ מזה היתה קיימת בערי 
הפרובינציות שכבה של אזרחים, שסבלה מן ההתחרות של 
היבואנים וסוחרי־החוץ, שהיו מביאים לארץ דרך בואנוס־ 
אירס סחורות זולות מאירופה, ומפני־כן היו שונאים את 
ה״פורטניוס" ( 06061105 ?), כלומר׳ את אנשי־הנמל. משעה 
שנתפורר השלטון הספרדי היו הפרובינציות הללו, שהיו גם 
נפרדות משכניהן ע״י שטחים בלתי־מאוכלסים רחבים, כמעט 
עצמאיות והכרתם הפוליטית של בני־אדם פשוטים אלה, 
שחייהם הכלכליים היו פרימיטיוויים מאוד, הסתפקה בנאמ¬ 
נות למנהיג מקומי, הקאודיליו( 0311011110 ). 

מנהיגי הפרובינציות רצו להישאר עצמאים, ולכל היותר 
היו מוכנים להסכים לחוקה של מדינת־בדית (פדראציה), 
שתבטיח זכויות מרחיקות־לכת של הפרובינציות. לעומת זה 
רצו אנשי בואנוס־אידס במדינה אחידה בהנהגת העיר והפרו־ 
בינציה שלד, כחלק המפותח ביותר של כל א׳. המריבות על 
יסוד ניגוד זה הן עיקר תולדותיה של א׳ עד 1880 בערך. 
וביחוד בשנות 1810 — 1829 . 

לאחר שש שנות מלחמה כלפי חוץ וכלפי פנים■ ולאחר 


שכיבוש מונטיווידאו ( 1814 ) שם קץ לסכנה של שיבת 
השלטון הספרדי, נתכנס ב 1816 בטוקומאן קונגרס של צירים 
מרוב הפרובינציות, שהכריז על עצמאותן של "הפרובינציות 
המאוחדות של ריו דה לה פלאטה״ ( 0161 010138 ( 0135 1 ח 1 ׳ 0% ז? 
1303 ? 01613 1110 ), אך הצירים לא הגיעו לכלל הסכמה בשאלת 
החוקה: אם תהא של מדינה אחידה (אוניטארית) או פדראלית. 
הקונגרס בחר בגנראל המוכשר חואן מרטין דה פואאירדון 
(ת 006016 ץ 116 ?'> למנהל (• 01066001 ) של המדינה. בזמן- 
כהונתו הוציא סן מרטין (ע״ע) לפועל את מסעו המפורסם 
דרך האנדים לשיחרורה של צ׳ילה. ב 1817 נתכנס הקונגרס 
בבואנוס־אירס והחליט (במאי 1819 ) על חוקה זמנית אוני- 
טארית. אך הפרובינציות, שהתנגדו לחוקה זו, התקוממו 
לשלטון המרכזי. פואאירדון התפטר וב״שנה הנוראה״ 1820 
נשפך דם רב. מ 1820 עד 1824 לא נתקיימה שום אחדות 
ובפרובינציות שלטו ה״קאודיליוס", עפ״ר באופן דיקטאטורי. 
אולם באותן השנים הכירו אה״ב בעצמאותן של ד,"פרובינ¬ 
ציות המאוחדות" בהתאם לעקרון מונרו (ע״ע). 

בינתיים גדל עשרה של בואנוס־אירם בהנהגתו הנמרצת 
של ברנרדינו ריוואדאוויד, ( 13 ׳ 3013% ׳%;£; 1780 — 1845 ), שניהל 
את ענייניהן של העיר והפרובינציה מ 1821 עד 1827 , עודד 
הגירה מאירופה, הנהיג את חופש־הדת ואת חופש־ד,עיתונות 
ורפורמות אחרות והחליש את עמדתה של הכנסיה הקאתולית. 
בהשפעתו של דיוואדאוויר, הוחלט בדצמבר 1826 על קבלת 
חוקה צנטראליסטית, שעוררה שוב את התנגדותם הנמרצת 
של הפדראליסטים. באותו זמן לא הצליח צבאה של בואנוס־ 
אירס להתגבר על אורוגוי (ע״ע), וריוואדאוויה התפטר 
כתוצאה מכשלון זה ועזב את א׳( 1827 ). לאחר שנתיים של 
מהומות ושפיכות־דמים הגיע לשלטון מנואל רוסאס ( 110538 ); 
הוא היה בעל אחוזות גדולות וראש גדוד של גאוצ׳ואים, 
שח׳סאם חינך אותו למשמעת חמורה בקרבות עם האינדיאנים. 

3 הדיקטאטורה של רוסאס ( 1829 — 1852 ). בדצמבר 
1829 נבחר רוסאס למושל של הפרובינציה בואנו׳ס־אירס ומיד 
התחיל רודף באכזריות את ה״אוניטארים". אנשי משטרתו 
הסודית, ה״מאסורקה״( 320003 ^ = קלחי־תירם) הרגו אלפים 
ממתנגדיו והרבה אחרים גורשו או גלו, ביניהם אלברדי 
(ע״ע), מיטרה וסרמיאנטו (ראה למטה). אך רוסאס החזיר 
לפרובינציה הגדולה סדר ושלום ועל־כן השלימו ההמונים 
עם שלטונו. כשנסתיימה תקופת־שירותו ב 1832 , חזר לניהול 
אחוזותיו, אך עם זה הוסיף להשפיע על המדיניות של ארצו. 
ב 1835 נבחר רוסאס שוב למושל של בואנוס־אירס, ומנהיגי 
הפרובינציות מסרו לו את הנהלת מדיניות־החוץ של כל 
המדינה, שלפי פקודתו נקראה עכשיו ה״פדראציה של ארגנ¬ 
טינה" ( 3 ת 6£61101 \ 5 00111:66160361611 ). רו 0 א 0 לא החליט על 
שאלת ה״אוניטאריזם" או ה״פדראליזם". הוא התיר לקאו- 
דיליואים בפרובינציות למשול באופן דיקטאטורי, כדרך שהוא 
עצמו משל בבואנום־אירם. אך אם ראה סימני־איבה מצידם 
דיכא אותם באותם המרץ והאכזריות שהראה ביחס למתנגדיו 
מן האוניטארים. בדרך זו חיזק את אחדותה של א , , אע״פ 
שכינה את עצמו "פדראליסטן". 

מפעולותיו של רוסאס במדיניות־החוץ יש לציין את פעו¬ 
לתו המוצלחת ב 1838 (מתוך שיתוף עם צ׳ילה) נגד הכיבו¬ 
שים של סאנטה קרום( 00112 83003 ), הדיקטאטור של בולי־ 
וויה. מדיניותו גרמה לכך שבאותה שנה הטילו האנגלים והצר¬ 
פתים הסגר על שפכו של נהר לה פלאטה: האנגלים — מפני 



681 


ארגנטינה 


682 


שרוסאס נסתכסך עמהם ע״י נסיונותיו להוציא מידיהם את 
איי פוקלנד( 1 ) 1:111 ^ 31 ?), והצרפתים — מפני שרדף את הצר¬ 
פתים שבא/ שהיו ברובם הגדול אוניטארים. ב 1845 — 1850 
הוטל שוב הסגר על שפך הלה פלאטה מצד האנגלים והצר¬ 
פתים כתוצאה מהתערבותו של רוסאס בענייני אורוגוואי! 
רוסאס ניסה לספה ארץ זו לא/ ואילו אנגליה וצרפת רצו 
בעצמאותה. ההסגר נתקיים עד שרוסאס ויתר על אורוגוואי. 

עריצותו ואכזריותו של רוסאס הגדילו את מספר שונאיו 
בארץ, ביהוד בפרובינציות של החוף, שמסהרן סבל מן ההס¬ 
גרים הנזכרים. ב 1851 התקומם לו אחד מחסידיו הקודמים, 
אור ק י זה (ע״ע), מושלה של הפרובינציה אנטרה־ריום. הוא 
בא בברית עם אורוגוואי ובראזיל, הקים צבא בן 22,000 איש, 
הצבא הגדול ביותר, שראו עד אז בא/ וניצח את רוסאס 
בפברואר 1852 על-יד מונטה קאסרוס ( 0$ ז 03$6 מתס^). 

4 . התחלותיה של א׳ החדישה ( 1853 — 1886 ).— 

א. ההתפתחות המדינית. באפריל 1853 כינס אורקיזה 
בסאנטה פה את באי־כוה הפרובינציות, שהחליטו על חוקה 
פדראלית של "הברית הארגנטינית" לפי דוגמת אה״ב, אלא 
שבניגוד לחוקת אה״ב נאסרה בא׳ בחירה שניה של הנשיא. 
לנשיא הוענקה הזכות לשלוח, בתנאים מסויימים, משגיחים 
(*שזסזמשעזשזמ!) לפרובינציות, כדי לשלוט שם במקומה של 
הממשלה המקומית, אם נתברר שזו האחרונה לא היתד. ראויה 
לשלטון. אורקיזה עשה חוזים עם צרפת, אנגליה ואה״ב, 
שלפיהן הותרה לספינות של מדינות אלו תנועה חפשית 
בנהרות הגדולים של א/ זו היתה מכה לבואנוס־אירס, שאיבדה 
ע״י כך את ההשגחה על תנועה זו ואת ההכנסות, שהיו 
כרוכות בה. על כן נפרדה בואנוס־אירס, שחשדה גם באור־ 
קיזה כחסידו הקודם של רוסאס, בהנהגתו של בארטולומי 
מיטרה (ע״ע), מן הברית הארגנטינית. העיר פאראנה, בירת 
הפרובינציה אנטרה־ריוס של אורקיזה, נעשתה עיר־הבירה 
של הברית הארגנטינית והיו קיימות שתי מדינות. רק ב 1859 
ניצח אורקיזה את הצבא של בואנוס־אידס וכפה עליה תנאי- 
כניעה. אך אחד התפטרותו של אודקיזה ב 1860 התקוממה 
בואנוס-אירס לנשיא החדש דרקי ( 111 ף־!ש 0 ) ומיטרה ניצח 
בקרב על יד פאוון (מסע!;?) ב 1861 ונבחר לנשיא של א׳ 
עם בואנוס־אירס כעיר-הבירה של הברית ושל הגדולה 
והעשירה שבפרובינציות. בעיר היו קיימים שני פארלאמנ־ 
טים — זה של הברית וזה של הפרובינציה, שהחלטותיהם 
היו לעיתים קרובות סותרות זו את זו. 

ב 1865 הכריזה פאראגוואי מלחמה על א/ שלא התירה 
לצבאה של פאראגוואי לעבור את שטחי א׳ במלחמתה של 
פאראגוואי נגד בראזיל (ע״ע פאראגואי, היסטוריה). המלחמה 
נמשכה 5 שנים ועלתה לא׳ בהרבה דם וכסף והביאה לה רק 
הרחבת־גבול קטנה על־יד נהר פילקומאיו. — הניגוד בין 
בואנוס־אירם והפרובינציות נמשך. בקורדובה נוסדה "ברית־ 
הפרובינציות״ נגד האוניטארים וב 1868 נבחר לנשיאה של א׳ 
( 1868 — 1874 ) דומינגו פאוסטינו סארמיאנטו מסן חואן — 
פדראליסטן מתון, שדאג ביחוד לריבוי מספרם ולתיקונם של 
בתי־הספר. במשך ימי כהונתו של הנשיא שבא אחריו, ניקו־ 
לאס אולאנדה, גירש ( 1878/9 ) הג 5 ראל הצעיר חוליו רוקה 
( 11003 ' 11110 !) את האינדיאנים, שהתנפלויותיהם סיכנו את 
התפתחות החקלאות במישורי הפאמפה, דרומה לפאטאגוניה, 
וע״י כך נפתחו שטחים רחבים להתיישבות החקלאית. בחלד 
קת הקרקעות הללו ראתה בואנוס־אירם את עצמה מקופחת 


ומפני־כן התמרדה שוב! אך המורדים נוצחו ע״י רוקה בקרב, 
שנפלו ונפצעו בו יותר מ 3,000 איש. אוולאנדה ורוקד,, 
שנעשה נשיא ב 1880 , הפרידו את העיר בואנוס־אירם מן 
הפרובינציה הגדולה. העיר נעשתה מחוז מיוחד ובירתה של 
הברית הארגנטינית (לפי דוגמתה של ואשינגטון באה״ב) 
בפיקוחה של המדינה, והעיר לה פלאטה נעשתה עיר־הבירה 
של הפרובינציה. הברית הארגנטינית היתה מעתה בעלת 
הנמל. הניגוד הישן בוטל, הבעיה הפנימית הקשה ביותר 
נפתרה וא׳ נעשתה סוף־סוף מדינה אחידה. — ב 1881 ניסה 
רוקה לחסל את הריב הממושך עם צ׳ילה על הגבולות: צ׳ילה 
קיבלה את השטחים שמשני צדדיו של מיצר־מאנלאן וחלק 
מארץ־האש וגם הגבולות באנדים נקבעו. 

ב. התקדמות כלכלית. התפתחות מדינית זו היתה 
קשורה קשר הדוק בהתקדמות הכלכלית, שהיתה מהירה בא׳ 
מבכל שאר הארצות של אמריקה הלאטינית. גורמיה המכרי¬ 
עים היו: ההגירה הגדולה, ביחוד מאיטליה וספרד, ובנייתם 
של מסילות־ברזל וקווים טלגראפיים. מ 1856 ואילך תמכו כל 
נשיאיה של א׳ בכניסתם של מהגרים מן החוץ, וההגירה לא׳ 
גדלה במהירות. 


מהגרים 

אוכלוסיה 

שבה 

5,000 בשנה זו 

1,000,000 

1850 

ביניהם 200,000 

1,800,000 

1869 (ספירת העם הראשונה) 

1,000,000 

4,000,000 

1895 ( , " השניה) 

2.500,000 

8,000,000 

1919 ( , . השלישית) 

4,000.000 

16,000,000 

1947 ( " " הרביעית) 


ההגירה עשתה את א׳ למדינה של לבנים בניגוד לרוב 
המדינות שכנותיה, שהאינדיאנים ובני־התערובת הם חלק 
ניכר של אוכלוסיהן. 

ב 1857 נבנתה מסה״ב הראשונה בסביבת בואנוס־אידס, 
בעוד שהקו הארוך הראשון, רוסאריו־קורדובה, בעדך 500 
ק״מ, נסתיים ב 1870 . בין 1880 ו 1890 הגיעו הקווים עד הערים 
שלרגלי האנדים (מנדוסד" קאטאמארקה, סאלטה). מס״ב 
אלו, ביחד עם הטלגראף, קירבו את חלקי־המדינה זה לזה 
ועשו התמרדויות בפרובינציות מסוכנות יותר. חשיבותן 
מבחינה כלכלית היתד, בעיקר במה שמעכשיו אפשר היה 
להוביל את התבואה ואת בשר־הבהמות אל החוף, וכתוצאה 
מכך נזרעו שטחים ענקיים של הפאמפה. עד 1870 הובאו 
החיטים הדרושות לאפיית הלחם של בואנוס־אירס מאירופה, 
ואילו בשאר חלקי הארץ כמעט שלא אכלו לחם והמזון 
העיקרי היה בשד. כמו־כן התחילו משתמשים במכונות חק¬ 
לאיות החדישות ומ 1878 ואילך הוצאה תבואה מא׳. בין 
1869 — 1914 גדל השטח החקלאי המעובד מ 500 ממ״ר ל 30 
הקטארים (= 300 דונאם) לנפש. מ 1900 ואילך היתה א׳ אחד 
מאסמי-הבר העיקריים של העולם (שלישית בחשיבות אחר 
אה״ב וקאנאדה). בהשפעתם של בעלי־אחוזות אנגליים, 
שהיגרו לא/ הותחל בה באותה תקופה עצמה גידול-בהמות 
שיטתי. עד אותו זמן מכרו רק את עורות החיות ואת חלבן. 
עכשיו הוקמו בתי־מטבחיים ואחר 1870 , משהתחילו משתמשים 
בספינות בעלות מקררים, התחילו מייצאים בשר לחוץ־לארץ, 
עפ״ר לבריטניה. ב 1882 נוסד בא׳ בית־החרושת הראשון לבשר 
קפוא. ב 1930 היה יצוא־הבשר של א׳ גדול מזה של כל שאר 
הארצות ביחד. הרכבות בא׳ נבנו כמעט כולו ע״י הוו בריטי 




683 


ארגנטינה 


684 


וע״י פועלים איטלקיים. ההשקעות הבריטיות עלו ליותר 
מ 200 מיליון לי״ש. 

שינויים יסודיים אלה הביאו לידי גידור האחוזות, מה 
שהיה בלתי־ידוע בא׳ עד 1850 ונעשה הרגל דק בין 1870 
ו 1880 . לעובדה זו היו לא רק תוצאות כלכליות, אלא אף 
תוצאות פוליטיות וחברותיות. כי משעה שהאחוזות הוקפו 
גדרות שוב לא היו הגדודים של ה״גאוצ׳ואים" יכולים לדהור 
בלא מכשולים על פני הארץ ולהפריע את שלומה. מתוך כך 
נעשה הגאוצ׳ו רועה, בעל מושב קבוע, או פועל חקלאי, אך 
לא איכר במובן האירופי. כי בעלי־האחוזות החזיקו בקרקעו¬ 
תיהם ועיבודם נשאר (כמעט עד היום) בידי אריסים עניים — 
פיאונים (ח 60 ק) — שקיבלו בשכר־עבודתם חלק מן התבואה 
והחליפו תכופות את מקומות־העבודה שלהם. ב 1944 עדיין 
היו 62% של כל אחוזות־א׳ מעובדות בררו זו, ונסיונות לר¬ 
פורמות אגראריות במידה רחבה נעשו רק בשנים האחרונות. 

5 . התחלות של משטר דמוקראטי( 1886 — 1930 ). עד 
1886 בערך שלטו בא׳ בעלי האחוזות הגדולות, ה״אסטאנצי- 
רוס״ ( 05 ־ 65130061 ), שמספרם הגיע ל 2,000 בערך. הבחירות 
היו מעשי־צחוק, הנשיאים היו ממנים עפ״ר את יורשיהם, 
והתעניינותה של האוכלוסיה בפוליטיקה היתד. מועטת מאוד. 
משנות הסד ואילך התחיל מתפתח בא׳ מעמד בינוני ומעמד־ 
פועלים, ביחוד מחוגי המהגרים, שהרבה מהם הביאו לארץ 
החדשה גם את ההשקפות הליבראליות והדמוקראטיות, שהיו 
מקובלות באותו זמן באירופה. 1887 אירגן עורו־הדיו ליאנ־ 
דרו אלם ( 1842,41601 — 1896 ) כמה מבעלי ההשקפות הללו 
ב״התאחדות האזרחים״ ( 00103 110160 ). הם נלחמו בשכבה 
השלטת של בעלי־האחוזות ובבעליה של התעשיה הגדולה 
החדשה ודרשו זכות בחירה כללית וסודית. מפני שהמשטר 
האוליגארכי חסם בפניהם את האפשרות להשיג את מטרו¬ 
תיהם בדרך חוקית, ראו את עצמם רשאים להשתמש בכוח. 
בשנות נשיאותו של מיגל חוארס־סלמן (- 113162 ( 61 ט§ 1 ^ 
1886,0610130 — 1890 ), גיסו ויורשו של רוקה, גרמה חלוקת 
השטחים החדשים, שנכבשו מידי האינדיאנים (ע׳ למעלה), 
לספסרות ולשחיתות מרובות וב 1891 גם למשבר כלכלי קשה. 
ביולי 1890 עורר אלם מרד מזויין, שאמנם דוכא, אך הכריח 
את חוארס־סלמן להתפטר מן הנשיאות. בהשפעת המצב 
הכלכלי הקשה הסכימו ב 1892 מיטרה, רוקה וגם החלק המתון 
של "התאחדות האזרחים" לבחור כנשיא את לואים סאאנס 
פניה ( 603 ? 53602 0015 ), יוריסטן חשוב ובלתי־מפלגתי, 
בן 70 . אלם לא הסכים לפשרה זו, ומפלגתו ה״ראדיקאלית" 
עוררה מרד בלתי־מוצלח ( 1893 ), אך כתוצאה מן המהומות 
מסר הנשיא הזקן ב 1895 את הנהלת המדינה לסגנו הגנדאל 
חוסה אוריסטו אוריבורו. משנת 1898 עד 1904 היה רוקה 
שוב נשיא. הראדיקאלים החליטו להחרים את הבחירות, עד 
שתונהג זכות־בחירות כללית וסודית. 

ב 1898 וב 1901 כמעט שהביאו סכסוכי־גבולות בין א׳ 
וצ׳ילה לידי מלחמה בין שתי מדינות אלו. אך הודות לתיווך 
של אה״ב ובריטניה הגיעו שתי המדינות לפשרה: בצפון, 
ברמה של אטקמה (ע״ע), קיבלה א׳ את רובו של השטח שהיה 
נתון למחלוקת / 1899 ), בדרום — צ׳ילה. — בשנים אלו נבנו 
מס״ב חדשות, ביהוד בפאמפה, והורחבו ותוקנו הנמלים. 
בתקופה זו כבד עלתה א׳ לחשיבות בינלאומית ומיניסטר־ 
החוץ בממשלת רוקה, לואיס מריה דדאגו( 380 ־ 01 ) התערב 
1902 בסכסוך, שנתעורר בין ונזואלה (ע״ע) וכמה מעצמות 


אירופיות. ב 1907 השיג דראגו ביחד עם הדיפלומאט האמרי¬ 
קני הוראס פורטר את הסכם דראג ו־ פורט ר, שלפיו אסור 
למדינה אחת להשתמש בכוח מזויין כדי להכריח את אזרחיה 
של מדינה אחרת לשלם חובות קודם שבית־דין בינלאומי 
דן בעניין. 

בזמן שלטונו של מאנואל קינטאנה ( 01303 = 00 , מ 1904 
עד שמת ב 1906 ) החמירו שוב הניגודים הפוליטיים. איפו־ 
ליטו איריגוין( 60 ׳( 80 ״ 1 01110 ^ 1 ), קרובו של אלם ומנהיגה 
החדש של המפלגה הראדיקאלית, עורר ב 1905 ביחד עם 
המפלגה הסוציאליסטית (שנוסדה ב 1896 ) מרד שלא הצליח. 
אי־השקט הסוציאלי הופסק כשהנשיא רוקה סאאנס פניה 
(.?-. 5 6 סף 0 ?, 1910 — 1914 ), בנו של לואיס ס׳־פ׳(ע׳ למע¬ 
לה), מילא ב 1912 את משאלתם של הראדיקאלים והנהיג את 
זכות הבחירה הכללית והסודית ביחד עם חובת־הבחירה. 
ב 1916 השתתפו אזרחי א׳ בבחירות לפי החוק החדש והראדי־ 
קאלים הגיעו לשלטון לאחר מאבק של 30 שנה. איריגוין, 
״איש העם״, נבחר כראש־המדינה ( 1916 — 1922 ). הוא היה 
הנשיא החזק ביותר מאז דוסאס, שלט באופן אוטוקראטי, 
אך המוני־העם עמדו מאחריו. התחילה תקופה של התקדמות 
סוציאלית ( 1916 — 1930 ). הופחתה השפעתם של בעלי־האחו־ 
זות ובעלי־התעשיה, הונהגו חוקים על הפסקת־עבודה ביום 
ראשון, צימצום שעות־העבודה, הגדלת המשכורות, פנסיות 
לזקנים, בניין דירות לפועלים. עם זה דיכא איריגוין בשפי- 
כות־דמים שביתה של פועלי־הנמל, שעיכבה את תנועת- 
הספינות. 

במלחמת־העולם 1 שמר איריגוין על הניטראליות של א׳, 
בניגוד לרוב המדינות של אמריקה הדרומית, שצידדו עם 
אה״ב. לקביעת עמדה זו גרמה, מצד אחד, ההשפעה הכלכלית 
והרוחנית של גרמניה, שהלכה וגברה בא׳ משנת 1900 בערך, 
ומצד שני, רצונה של א׳ להטעים את עצמאותה הגמורה ואת 
אי־תלותה באה״ב. — ב 1919 נצטרפה א׳ לחבר־הלאומים 
והשתדלה להגדיל בתוך חבר זה את תוקף השפעתן של 
המדינות הקטנות. כשהדבר לא עלה בידה עזבה א׳ את החבר 
( 1920 ), אך ב 1927 חזרה אליו. 

בתקופת מלחמת־העולם 1 קנו בריטניה ואה״ב כמויות 
ענקיות של צרכי־מזון וצמר בא׳, מה שהביא להרחבה נוספת 
של גידול התבואה והבקר. מצד שני גרמה הפסקת היבוא 
של מיצרכי־תעשיה מאירופה לייצור עצמאי של מיצרכים 
אלה. פריחה כלכלית זו נמשכה בתקופת נשיאותו של מרסלו 
טורקואטו אלואר(־! 4063 061010000310 ־ 131 ^ 1 , 1922 — 1928 ), 
חברו ויורשו של איריגוין, שפעל הרבה להתיישבות של איכ¬ 
רים עצמאיים על־יד קווי מסה״ב החדשות. אך המפלגה 
הראדיקאלית נתפלגה עכשיו ל״פרסונאליסטים", כלומר לחסי¬ 
דיו האישיים של איריגוין, ולמתנגדיו, שנקראו בשם "אנטי־ 
פרסונאליסטים״. הראשונים ניצחו בבחירות של 1928 ואידי־ 
גוין, בן ה 78 ׳ נעשה שוב נשיא. אולם ב 1929 , כשפרץ המשבר 
הכלכלי העולמי, לא היתה א׳ יכולה למכור את החיטה ואת 
התירם שלה והרבה ממפעלי-התעשיה פשטו את הרגל. חוץ 
מזה הכזיב איריגוין חוגים רחבים ע״י מה שלא הצליח לרסן 
כמה מחסידיו המושחתים, שתפסו משרות ממלכתיות. ב 1930 
הורחק איריגוין מן הנשיאות ע״י מרד צבאי בהנהגתו של 
הגנראל חוסה פראנסיסקו אוריבודו (- 1 ־ 01 3001500 ־!? 056 ( 
0 ־ 601 ), שהכריז על מצב־מצור ואסר או הגלה את המנהיגים 
של מתנגדיו. 



685 


ארגנטינה 


686 


6 . שיבת השמרנים לשלטון ( 1930 — 1943 ). האנטי־ 
פרסונאליסטים נתאחדו עם השמרנים ל״קונקורדאנסיה" 
( 13 :>ת 13 >ז 0 :>ת 00 = הסכם) ובבחירות של 1931 , שהראדיקא- 
לים לא השתתפו בהן, נבחר הגנראל אגוסטין הוסטו( 0 :ז 3 טן) 
כנשיא. 

כלכלתה של הארץ הבריאה, ביהוד כתוצאה מן החוזה 
שנחתם עם בריטניה ושלפיו הובטח השוק האנגלי ליצוא- 
הבשר של א׳ למשך כמה שנים ( 1933 ). מתוך כך דוכאו 
בקלות ההתמרדויות הראדיקאליות׳ שפרצו ב 1933 ו 1934 . 
ב 1936 התקיימה בבואנוס־אירס הוועידה הפאנאמריקנית, 
שנפתחה על־ידי הנשיא רוזוולט. גם בהזדמנות זו דחה 
הנשיא הוסטו בשמה של א׳ את הצעתן של אד,"ב להקים 
מנגנון־קבע להתייעצויות פאנאמריקניות, דחיה, שבאה גם 
מתוך החשש שע״י כך תשתלט השפעתה של אה״ב במדיניות־ 
החוץ של א׳ וגם מתוך ההכרה, שיחסיה של א׳ עם אירופה 
הם חיוניים יותד בשבילה מיחסיה עם אמריקה הצפונית 
והמרכזית. עד 1943 אישרה א׳ רק 6 מ 90 הסכמים פאנ־ 
אמריקנים. 

ב 1937 תמכו הוסטו והקונקורדאנסיה במועמדות לנשיא 
של האנטיפרסונאליסטן ד״ד רוברטו אורטיס ( 01-1:12 ), שניצח 
בנקל את יריבו הראדיקאלי, אלואר, הנשיא לשעבר (עיין 
למעלה). אורטיס ניהל את המדינה לפי עקרונותיה הליברא¬ 
ליים של החוקה וב 1940 ערך — בניגוד לרצונם של חבריו 
השמרנים — בחירות הפשלת לאספת־הנבחרים, והקואליציה 
של הראדיקאלים והסוציאליסטים זכתה ברוב. אך זמן קצד 
אח״כ חלה אורטיס והוכרח למסור את הנהלודהמדינה לסגנו 
השמרני קאסטיליו, שנבחר כנשיא ביולי 1942 . 

בינתיים פרצה מלחמת־העולם 11 . הראדיקאלים והסוציא¬ 
ליסטים התנגדו במרץ לממשלות הפאשיסטלת. נוסדה ה״אק־ 
סלן ארחנטינדד (בח 1 :זת:> 2 ־ 1 \/ 611 ;:>:>^) — אגודה, שמספר הב¬ 
דיה הגיע ל 800,000 ושדרשה נקיטת אמצעים נגד האירגונים 
הגרמניים בא׳, שהיו אז פעילים מאוד. אך קאסטיליו והשמי 
דנים נטו בהשקפותיהם לציר הגרמני־איטלקי־יאפאני ורצו 
בניטראליות. הניגודים בין מתנגדי־ה״ציר" ובין הרוצים 
בניטראליות החמירו עם כניסתן של אה״ב למלחמה ב 7 
בדצמבר 1941 . קאסטילל רצה להמשיך במדיניות הניטרא¬ 
ליות למרות התנגדותם של חוגים רחבים. בהתאם לכך החליט 
קאסטילל להכריז ב 16.12.1941 על מצב־מצור, כלומר על 
ביטול זכויות־האזדח החוקיות, כמו חופש העתונות וההת־ 
אספות, "כדי למלא את התחייבויותיה הבינלאומיות של א׳ 
ולשמור על ניטראליותה של דרום־אמריקה". 

בהתאם לגישה זו סירבה א׳ בוועידת המדינות האמרי¬ 
קניות, שנתקיימה בדיו דה ז׳אנירו (יאנואר 1942 ) להפסיק 
את יחסיה עם מעצמות־הציר. כתוצאה ממדיניות זו קיבלה 
בראזיל, המתחרה המסורתית של א׳ על המנהיגות של 
המדינות הדדום־אמריקניות, נשק מאה״ב. הדבר עורר כעם 
ודאגות בחוגי הצבא בא׳. 

7 . מהפכה צבאית והשתלטותו של פרון ( 1943 — 
1946 ). ב 4 ביוני 1943 הודח קאסטיליו משלטונו ע״י מרד 
צבאי בהנהגת הגנראלים ארטודו ראוסון ( 500 ^ £31 ) ופדרו 
ראמירם. זה האחרון נעשה נשיא והמשיך בהטלת מצב המ¬ 
צור. הוא הטיל גם הגבלות על פעולתם של עיתוני היהודים 
ועל אגודותיהם. 

הכוח הפעיל בהתמרדות של 4 ביוני היתה ה״קבוצה של 


הקצינים המאוחדים״(. 0 .? .ס, 105 ) 1 ת 1316511 :> 0£1 0116 קסז§), 
שהיתה קיימת מ 1941 ואילך כאיגוד סודי של קצינים לאומ¬ 
נים נלהבים בהנהגתו של הקולונל חואן דומינגו פרון 
(נולד 1896 ). 

פרון וחבריו היו משוכנעים, שהצבא הוא המכשיר המתאים 
ביותר להנהגתן של רפורמות מרחיקות לכת, שא׳ זקוקה 
להן, ועם זה השתדלו למשוך אליהם את המוני־הפועלים. 
פרון נעשה בממשלת ראמירם מנהל משדד־המלחמה ובנו¬ 
במבר 1943 גם מיניסטר לסיוע הסוציאלי. 

גם ראמירם נטה למעצמות־הציר. אך תחת לחצן של אה״ב 
ובריטניה הכריז ב 26.1.1944 על ביטול היחסים הדיפלומא¬ 
טיים עם גרמניה ויאפאן. אז הכריז פרון, שראמירם נכנע 
לדרישותיהן של אה״ב, והכריח את ראמירם להתפטרות 
"מסיבות בריאות". יורשו היה הגנראל אדלמירו פארל 
( 11 שזזג?), אך האישיות המכרעת בממשלה היה פרון, שבמאי 
1944 נעשה מיניסטר־המלחמה וביולי סגן־הנשיא. אה״ב, 
בריטניה ורוסיה וכמעט כל המדינות של אמריקה הלאטינית 
סירבו להכיר בממשלה החדשה, אך התנגדותן הרימה את 
קרנו של פרון, שהופיע כמגן על אי-תלותה של א׳. 

באותו זמן דאג פרו׳ן לצרכי הפועלים, ביחוד הבלתי- 
מקצועיים, ״חסרי הכותנות״ ( 10$ ) 1050301153 >), תמך בדרי¬ 
שותיהם לתנאי־עבודה טובים יותר ומשך אותם בדרך זו 
לצידו. מצב־המצור הוסיף להתקיים בא׳, אך המצב הכלכלי 
הוטב הודות לכמויות הענקיות של מזונות וחמרי־גלם, שקנו 
בא׳ בריטניה ואה״ב. מצב זה איפשר גם את הגברת הזיון 
הצבאי: באוגוסט 1944 הודיע פרו׳ן על הכפלתו של צבא-א׳ 
במשך השנה האחרונה ובנובמבר של אותה שנה ציווה על 
חינוך צבאי של הנוער מן השנה השתים־עשרה ואילך. 

פרי׳ן החזיק בניטראליות של א׳ והיחסים עם אה״ב 
ובעלות־בריתה באמריקה הלאטינית נשארו קרירים. הצעתה 
של א׳ מן ה 26.10.1944 , שעמדתן של מדינות־אמריקה כלפי 
א׳ תשמש נושא לדיון של ועידה בינאמריקנית, נדחתה 
על־ידי אה״ב. מפני־כן לא השתתפה א׳ בוועידה הבינאמרי- 
קנית, שנתקיימה במכסיקו־צ׳אפולטפק בפברואר־מארם 1945 . 
הוועידה דרשה מא׳ להשתתף במלחמה נגד גרמניה ויאפזלן. 
אותה שעה כבד היתה מפלתה של גרמניה מובטחת, ושוב 
אי־אפשר היה לא׳ להישאר באיזולאציה דיפלומאטית. לפיכך 
הכריזה ב 27.3.1945 מלחמה על גרמניה ויאפאן והבטיחה 
לעצמה בדרך זו את השתתפותה בוועידת סן פרנציסקו(ע״ע) 
ואת התקבלותה ל״אומות המאוחדות״ באפריל 1945 . 

בינתיים נתחלקה האוכלוסיה הארגנטינית בין חסידי פרון 
ומריגדיו, פמניסטים ואנטיפרוניסטים. עם פרון צידדו הנשיא 
פאדל׳ הדוב הגדול של קציני־הצבא, המשטרה, שהיתה מסורה 
לפרון בהחלט, וחלקים גדולים של קהל־הפועלים וההמונים 
בכללם. מתנגדיו היו בעלי־האחוזות, התעשיינים וחסידי 
המפלגות הראדיקאלית והסוציאליסטית. ב 16 ביוני 1945 
פירסמו 319 אירגונים תעשייניים ומסחריים בקשה לנשיא 
פארל, שיפסיק את פעולותיו של פרון, שמסכנות את השלום 
הסוציאלי. פרון השיב, ש״הקאפיטאליסטים רוצים לגזול מן 
הפועלים את זכויותיהם". אך המתיק את עמדתו כלפי מת¬ 
נגדיו : ב 29 ביוני שיחרר 345 אסירים פוליטיים וב 6 באוגוסט 
ביטל את מצב־המצור, שהיה קיים מסוף 1941 . מתנגדי- 
הממשלה השתמשו מיד בחופש שהוחזר להם, וב 19 בספטמבר 
ערכו הפגנת המונים בבואנוס־אירס, שבה השתתפו 250,000 



687 


ארגנטינה 


688 


איש. הממשלה הגיבה בחידושו של מצב־המצור ובמאמרים 
המוניים, שהקיפו גם חדבה אישים בעלי-שם, בכללם קצינים 
גבוהים, ואלפי סטודנטים. כתוצאה מכך התקוממו לפרון קצי¬ 
נים מרובים בהנהלתו של הגנראל אולוס והשפיעו על הנשיא 
פארל׳ שיפטר אותו ( 9 באוקטובר 1945 ). מיד הפגינו הפו¬ 
עלים בהמונים ופארל הוכרח להרכיב (ב 20 באוקטובר) 
ממשלה מחסידיו של פדו! בלבד. אותה שעה התחילו עוברים 
לצידו של פדון הרבה מחבריה של המפלגה הראדיקאלית. 
בנאומים, שנאם בכל חלקי־האדץ, הופיע פרו! כלוחם לטובת 
ההמונים נגד העשירים וכשומר על עצמאותה של א׳ נגד 
הכוח המכריע של אה״ב, וה״ספר הכחול" שפירסמו אה״ב 
בתחילת 1946 , שבו נאשם פרו! בקשירת קשרים הדוקים עם 
חנאציונאלסוציאליסטים הגרמניים, שימש רק מים לטחנתו. 
בבחירות, שנתקיימו ב 24.2.1946 , זכה פרון ב 1,479,000 קולות 
וב 314 צירים, ואילו מתנגדו הראדיקאלי ד״ר חוסה טאמב 1 ־ 
ריני, שנתמך ע״י כל האופוזיציה, מן השמרנים עד הקומו¬ 
ניסטים, קיבל רק 1,221,000 קול עם 72 צירים. 

8 . תקופת פרון. כלאומי נלהב שאף פרוו לעשות 
את א׳ למדינה המנהיגה באמריקה הדרומית. כדי להשיג 
מטרה זו, היה צורך לפתח במידה מרובה את התעשיה של 
א , , שהרי א׳ היתה — ועדייו היא כיום — בעיקרה ארץ חק¬ 
לאית רבת אחוזות גדולות (ראה למעלה), וכמעט כל הסחו¬ 
רות התעשייניות הובאו אליה מאירופה ומאה״ב. להשיג את 
פיתוח התעשיה בלא השקעות־הוך מן החוץ אפשר היה רק 
בדרך של כלכלה מתוכננת עם התערבות נמרצת מצד הממ¬ 
שלה בחיים הכלכליים של המדינה. פרון החזיק בשיטה 
הקאפיטאליסטית וביזמה הפרטית, אך מתוך התחשבות מת¬ 
מדת בצרכיהם של המדינה וההמונים, ביחוד של הפועלים, 
שבדרך־כלל תמך בדרישותיהם — למשל, בשביתה של פו- 
עלי־הנמל בבואנוס־אירס בספטמבר 1947 . פרון צייו את 
שיטתו במלה החדשה 105110131151110 (בערך: שלטון הצדק). 
המוני־העם נשארו נאמנים לו וסלחו לו מה שנקט תכופות 
אמצעים חמורים, ככליאה, הגליה והגבלות העיתונות לשם 
דיכוי מתנגדיו המדיניים. חוץ מן הפועלים תמכו בו הלאומ¬ 
נים, הצבא והכמורה. רעייתו של הנשיא, אווה דוארטה־פרון 
( 1952 — 1919 ,.?- 0113010 3 <£), שחקנית־קולנוע,' שנשא 
בדצמבר 1945 , סייעה לבעלה בפעולתו הסוציאלית, ולאחר 
שהוענקה זכות־הבחירה לנשים בספטמבר 1947 נחשבה 
כסנהגתן של נשי א׳. — על הצורות החיצוניות של התחוקה, 
כמו זכויות־הפארלאמנט, שמר פרון. הצעד הראשון שעשה 
להוצאת תכניותיו לפועל היתה הלאמת הבאנקים (אפריל 
1946 ) מתוך מתן ערבות של המדינה לפקדונות שהיו בהם. 
ב 21 באוקטובר של אותה שנה הודיע פרון בקונגרס על תכ¬ 
נית חומש ( 1947 — 1952 ) בשביל א/ שביצועה נועד להגדיל 
את התוצרת התעשיינית עד שתשווה לתוצרת החקלאית. 
לשם כך היה צורך לשפר את התחבורה (בין השאר: לסלול 
7,000 ק״מ של כבישים) וליצור מפעלי־כוח מתוך שימוש 
בזרמי־המים של א׳ (שהרי א׳ חסרה פחם ויש לה דק מעט 
נפט). כמו־כן נתכוון פרון לחלק את האחוזות הגדולות בין 
האיכרים, למשוך לארץ 250,000 מהגרים חדשים, להרחיב את 
החינוך ואת מפעלי־הבריאות. התכנית הצריכה הוצאות בסך 
של 6,800 מיליון פסו (בערך 1,600 מיליון דולאר). וכדי 
לגייס אמצעים אלה נוסד בתחילת 1947 "המוסד הארגנטיני 
לסיוע ההחלפה׳* ( 1101 תסססמזסז? 0 (> 0 ת 1 :זת 0 §ז^ 1051111110 


. 1 .? . 1 , 10101-03011110 ), שקיבל את המונופולין ליצוא 

תבואה, בשר, צמד וחמרים אחרים, ומכר ב 1947 סחורות 
בשווי של 5,000 מיליון פסו ברווח של 1,200 מיליון. חוץ 
מזה עמד לרשות־המדינח אוצד־זהב של מיליארד דולאר 
ופקדונות בבאנקים באנגליה ובאה״ב בעדך של 1,300 מיליון 
דולאר, שנצטברו מן הרווחים של מכירות א׳ במלחמת- 
העולם 11 . למדות כל זה גדם היבוא הענקי של המדים 
ומכונות, שהיו נחוצים לגישומה של תכנית־החומש, למחסור 
בדולארים ועדך הפסו ירד בין פברואר ודצמבר 1948 מ 0.25 
דולאד ל 0.21 דולאר, באוקטובר 1949 ל 0.11 , ובאוגוסט 1950 
ל 0.07 . משום כך ננקטו אמצעים לצימצום היבוא ולהגדלת 
התוצרת התעשיינית ונעשתה השתדלות לקבל את הסחורות 
הדרושות לא׳ לא מארצות־הברית אלא מארצות תעשייניות 
אחרות. במשך שנת 1948 נעשו חוזי־חליפים עם צרפת, 
שווייץ, הולאנד, דאניה, צ׳כוסלובאקיה וארצות אחרות, 
ובמאי 1949 נחתם חוזה לחמש שנים עם בריטניה, שלפיו 
תספק א׳ לבריטניה כמויות־בשר גדולות ותקבל בתמורה 
פחם ונפט. 

ע״י מכירות של בשר לבריטניה שולמו ב 1946 — 1948 
הקווים המרובים של מס״ב, שעד אז היו רכושן של חברות 
בריטיות. גם הקווים של הצרפתים נרכשו ב 1947 על־ידי 
המדינה. בנובמבר 1950 נפתח ביהח״ר הראשון לאוטומובי- 
לים, שבמארס 1952 כבר הוציא את תוצרתו לשוק. בנובמבר 
1951 הודיע פרון ל 16 חברי בית־הנבחרים של אה״ב, שביקרו 
אז בא/ שמ 1946 שילמה ארצו סך של 12,000 מיליון פסו 
של חובות וששוב אינה חבה למדינות־חוץ כלום. פרון רצה 
להכליל את העקרונות החדשים של משטרו גם בחוקתה של 
א׳. לפיכך ערך במארס 1948 , למרות התנגדותם של הראדי- 
קאלים, בחירות לאספה מחוקקת, שבה נבחרו 111 מחסידיו 
ו 46 ממתנגדיו. החוקה החדשה, שנכנסה לתקפה ב 16.3.1949 , 
השלימה את החוקה מ 1853 על־ידי כמה סעיפים, שהתירו 
למדינה התערבות מרחקת לכת בחיים הכלכליים. כמו־כן 
מאפשרת החוקה החדשה, בהבדל מן החוקה של 1853 , שאדם 
אחד ישמש פעמיים במשרת נשיא, ופרון נבחר שוב לנשיא 
ב 11 בנובמבר 1951 . 

מ 1946 ואילך נעשו היחסים המדיניים עם אה״ב תקינים 
פחות או יותר, וב 2.9.1947 חתמה א׳ בדיו דה ז׳אנירו על 
החוזה הבינאמריקני להגנה המשותפת של חצי־הכדור המער¬ 
בי נגד כל התקפה. עם זה הודיעה א׳ ב 1947 וב 1951 , שהיא 
תובעת לעצמה את איי פוקלנד וחלקים של אנטארקטיקה. 

מדינת-ישראל הוכרה ע״י א׳ ב 14 בפברואר 1949 וקיבלה 
ממנה אשראי בסך 10 מיליון דולאר באפריל 1950 לשם קניות 
של מצרכים שונים (ביחוד בשר) מארץ זו. 

, 4 ) 71¥111 47£6 ) 1 )!{ 4 ■ 11510710£1 ! , 10 16 > 1 ) 071110 1 ) 1 ( ¥11510 , 1913 ־ 031 .ס . 11 
1934 , 1 ) £6X111X1 ז 1 ) . 1939; 11. !,€¥€00, ¥600(01165 (16 /'11510X10 
,. ¥01 14 , 1 ) ¥11510x1(1 (16 1(1 11(161671 07£6X111X1 נ(. 3 >€) €מ€¥€, 1 . 11 
- 7 £ 671 // 1116 /ס ^ 15107 ־ ¥1 // ,) 10:1 ז£בק: 1 ז £1 .? ; 1941 — 1937 

־ ¥6 1126 ) 111€, 7116 /47£ 0X1 מ £0 .? .¥ ; 1931 , ¥0$146110 ¥1x16 
- 7£611 // , 11€ ו 1 ^\ .^\\ חו 01 | ;(ץ 11 ק 3 ־ 161 10£1 ( 1 ו ¥111 \) 1945 , 110 ( $111 

1171(1, 7/16 ¥1]6 $107^ 0 / (1 1$(1110X1, 1942; £1. ^€(1(1011, 

/ 715X0(114051011 10 £7£671¥1716, 1939; 11. 10 $€£6 7 // , 11$ ק X2 ¥1116 
£>1(470006 , 1304011314 ^ ; 1944 ,ץ X71X116X11 47£611 1/16 }ס • 

¥716 ¥6$1461/0, 1942; 11. 111112 1510 ־ ¥1 , 111112 ץ X1(1 01011 

(47£6X111X1(4, 3 ¥01., 1939/42; 8111 £00 , 210 ־ X10X7110 /45$6015 

0 / 47£65 { 11 ) £6467 ¥1716 ח X17, 1820 - 18$2, 1946; }. 10 £€ 0 $ ־ 1 € 1 ח , 

£0011(016x1 46 1(15 146(15 07£671¥171(45, 1918 (0110¥3 04., 1937); 

11. 10 ^ .ן X30401 6 ? 7/16 ,־ X0X1 £'7(4 , 1951. 

. א. ס. י 



689 


ארגנטינה 


690 


היהודים בא , . 1 . תולדות הישוב היהודי בא׳ עד 
סוף שנות ה 80 של המאה ה 19 . את ראשיתה של האוכלו־ 
סיה היהודית בא׳ אפשר לראות באנוסים מספרד ומפורטו־ 
גאל, שבאו לארץ זו במאה ה 16 . תעודה משנת 1579 מעידה 
על משפט, שנערך באותה שנה מטעם האינקוויזיציה נגד 
האנוס דיאגו דה פאדיליה די קורדובה. אולם קשריהם של 
האנוסים שנתיישבו בא׳ עם מרכזי־היהדות באותו זמן היו 
חלשים מלכתחילה וברבות הימים נטמעו אנוסים אלה באו־ 
כלוסיה הקאתולית. 

במאה ה 19 התחילו מגיעות לא׳ הקבוצות הראשונות של 
יהודים מאירופה המערבית, שברובם היו סוחרים ונציגים של 
חברות אירופיות. כן באו הקבוצות הראשונות של יהודים 
מן המזרח הקרוב, מתחילה ממארוקו ואח״ב גם מארצות 
אחרות. ב 1862 נוסדה בבואנוס־אירם הקהילה היהודית הרא¬ 
שונה בא/ אך מספד חבריה היה קטן מאוד והמקרים של 
נישואי־תערובת היו מדובים־ביחס! אפילו רבה של הקהילה, 
יהודי אנגלי, הנרי יוסף, נשא אשד, נוצרית וילדיו נתחנכו 
בדת הקאתולית. תפקידיה של הקהילה היו דתיים בלבד. 
הדאגה העיקרית היתד, לקבר־ישראל. הקהילה הספרדית 
הראשונה נוסדה דק ב 1901 . מראשית שנות ה 60 ואילך באו 
לא׳ הקבוצות הראשונות של יהודים מרוסיה, אך גם מספרם 
של אלה לא עלה על מאות אחדות בלבד. ביניהם נתפרסם 
היהודי ירליו פופר, שב 1882 יצא לחלק המוזנח ביותר בדרום- 
הארץ, אל ה״טירה דל פואגו", כדי לחפש שם זהב! הוא 
גם שהמציא מכיונת־תפירה מיוחדת, שבה משתמשים בכמה 
מחלקי א׳ עד היום. 

2 . מסוף שנות ד, 80 עד היום. כניסתם של יהודים לא׳ 
במספרים ניכרים התחילה רק בסוף שנות ה 80 . מתחילה באו 
מתיישבים חקלאיים ואחריהם גדל גם הזרם של המתיישבים 
העירונים. משנות ה 80 עד סוף שנות ה 40 של המאה הנוכחת 
נכנסו לא׳: 


הממוצע השנתי 

מספר המהגרים שנכנסו לאי 

השנים 

1/250 

25/000 

1900-1881 

6,257 

87,000 

1914 -1901 

583 

3/500 

1920—1915 

7/340 

73/400 

1930-1921 

2,940 

29,400 

1940-1931 

600 

6,000 

1950-1941 

3/213 

224,900 

סך־הכל 


בתחילת המאה ה 20 כבר אפשר היה ליהודי א׳ להשתתף 
במימון ההגירה של יהודים לארץ ומשנת 1900 עד 1914 
הלכה וגברה ההגידה לא׳ עד כדי פי חמישה (בממוצע שנתי) 
משהיתה בתקופת 1900-1880 . מלחמת־העולם 1 הפסיקה הגי¬ 
רה זו, שחזדה ונתחדשה מיד אחד המלחמה, ובתקופת 1921 - 
1930 הגיעה לממדיה הגדולים ביותר: יותר מ 7,000 מהגרים 
לשנה. בזה נסתיימה ההגידה ההמונית של יהודים לא׳. במידה 
שגדל בין יהודי אירופה הצורך בהגירה, בה במידה הוחמרו 
ההגבלות על כניסת יהודים לא׳, אע״פ שלא נחקקו חוקים 
מפורשים שהפלו את היהודים לרעה. בתקופת מלחמת-העו־ 
לם 11 ובשנים שלאחריה ירד מספר הנכנסים לא׳ עד ל 600 
לשנה. ב 1948 — 1950 נכנסו לא׳ 400,000 מהגרים׳ וביניהם 
רק מאות אחדות של יהודים. 


על המספרים שבטבלה על כניסת היהודים לא׳, שהובאה 
למעלה, יש להוסיף כ 10,000 מהגרים מן הארצות השכנות, 
שהרבה מהם נכנסו לא׳ באורה בלתי־חוקי, אלא שאחר־כך 
התירו השלטונות את ישיבתם בא׳. לפגי כמה שנים העניק 
הנשיא פרון מעמד חוקי לכמה אלפים של מהגרים מסוג זה. 
גידול האוכלוסיה היהודית בא׳ משתקף בטבלה הבאה: 


מספר היהודים בארגנטינה 


% מן העם 
היהודי 

מדד 

% ביחס לכל 
האוכלוסיה 

מספר 

מוחלט 

השנה 

0-3 

100-0 

0-7 

30,000 

1900 

1.1 

457.1 

2 י 1 

160.000 

1920 

1.9 

914.3 

2.2 

320,000 

1940 

3.2 

1,028.5 

2.1 

360,000 

1950 


גידולה של האוכלוסיה היהודית בא בעיקרה ע״י ההגירה, 
ובמידה ניכרת גם ע״י ריבוי טבעי, ראשית, מפני שהמהגרים 
היהודיים שבאו לא׳ היו ברובם בני גילים בינונים, ושנית, 
מפני שעד שנות ה 30 באו כמעט כולם מארצות מזרח־אירופה, 
שהן בעלות ילודה גבוהה. בשנות ד, 30 באו כמה עשרות־ 
אלפים של יהודים מגרמניה, ומלבד זה הזקין דור־המהגרים 
הקודם והתמותה עלתה במקצת. הואיל וההגירה היהודית 
כמעט הופסקה, יש להניח שהישוב היהודי בא׳ נידון לגידול 
מצומצם בשנים הבאות. 

אע״ם שהאוכלוסיה היהודית גדלה במשך 50 השנים 
האחרונות פי עשרה משהיתה קודם לכן, אין היא בתוך 
האוכלוסיה הכללית אלא אחוז קטן מאוד. חלקה של יהדות 
א׳ בכלל העם היהודי אף הוא אינו גדול — דק כ 3 אחוזים 
ב 1950 , כלומר, לאחר שהושמדו 6 מיליון יהודים באירופה. 
ב 1940 עדיין לא היו יהודי א׳ אלא 2 אחוזים בלבד מכלל 
העם היהודי. 

מפלוד פרטי משנת 1946 , שהקיף יותר מ 320,000 יהודים 
בא׳, משקף את החלוקה לפי מחוזות. בעיר בואנום־אירם היו 
ב 1946 — לפי מפקד בלתי־מושלם זה— 207,000 יהודים. שאר 
114,000 היהודים היו מפוזרים ב 22 מחוזות ואיזורים כלהלן: 


% מהאוכלוסיה 

היהודית בארגנטינה 

מספר 

מוחלט 

מחוזות ואיזורים 

121 

38,743 

מחוז בואנוס־אירס . , . 

7.5 

23/866 

. סאנסה־?ה . 

7.0 

22,406 

. א??זךה ריום . 

,6 

8,429 

" קוךדו^ה 

1.2 

4,437 

איזור צ׳אקו . 

0.9 

2,988 

מחוז מנדוסה . 

0.8 

2,784 

" סוקומאן 

0-8 

2,367 

איזור לה פאמפה . 

0.5 

1,780 

מחוז קורינטס 

0.4 

1,2 :2 

מחוז סאן חואן 

0.4 

1,199 

מחוז סאנטיאגו דל אכטרו 



מחוזות. שבהם יש פחות מאלף 

1.4 

נ 4,32 

יהודים 

35 6 

114,546 

1 

בס "ה ן 








691 


ארגנטינה 


692 


כמעט שני שלישים מכל יהודי־א׳ יושבים בעיר־הבירה. 
הרבה מהם (כמעט 27% מיהודי א׳) יושבים בשלושת המחו¬ 
זות הראשונים. כ 10% מפוזרים ב 19 מחוזות. 

מתוך 321,546 יהודי־א׳ היו ב 1946 269,500 או 83.8% 
אשכנזיים ו 52,046 או 16.2% ספרדיים ובני עדות־המזרח. 
269,500 היהודים האשכנזיים היו מורכבים מ 70,543 משפחות 
(באופן שכל משפחה היתד. בממוצע בת 3.82 נפשות), ואילו 
52,046 הספרדיים ובני עדות־המזרח היו מורכבים מ 12,722 
משפחות (ובכן: 4.09 נפשות למשפחה). מניחים, שכיום 
( 1953 ) נמצאים בא׳ כ 360,000 יהודים, שמהם יושבים בבד 
אנו׳ם־אירם כ 250,000 , או קרוב ל 70% . ברוסאריו יושבים 
כ 20,000 יהודים! בקורדובה — כ 8,000 ! בלה־פלאטה — 
כ 7,000 ! בסאנטה־פה — כ 5,000 . — מכאן, שב 290,000 יהו¬ 
דים, שהם כ 80% מיהודי-א׳, יושבים בחמש הערים הגדולות 
ביותר. אם להביא בחשבון את שאר ארבע הקהילות, שמספר 
יהודיהן עולה על אלף (באיה בלאניןה — 3,000 ! מנדוסה — 
3,000 ! טוקומאן — 3,500 ! וקונקיורדיה — 000 ^ 2 ) נמצא, 
שב 9 קהילות בא׳ יש יותר מ 300,000 יהודים, או יותר מ 83% 
מכל יהודי־א׳. אם נוסיף לכך את 25,000 היהודים בקירוב, 
החיים במושבות היהודיות ובעיירות שבסביבתן, נמצא 
שב 325,000 מיהודי־א׳ חיים בתנאי־צפיפות, שמאפשרים את 
קיומם של חיי־קהילה והקמתם של מוסדות־חינוך. רק כ 35,000 
יהודים, או 10% מיהודי א׳, מפוזרים במאות נקודות. המפקד 
של 1946 קבע את מציאותם של יהודים ב 883 מתוך 3,402 
נקודות־הישוב שבא׳. 

בבואנוס־אירס היהודים הם כ 7% מכלל האוכלוסיה, ואילו 
בכל שאר הערים אין הם אלא כ 3% או 4% , ובנקודות הקט¬ 
נות — אף פחות מכן. 

מעניינים הם גם הנתונים על מספרם של היהודים ילידי־ 
הארץ. ב 1950 היו 50.8% מכל יהודי־א׳ ילידי־הארץ ו 57.8% 
אזרחי־המדינה. בעשרים השנים האחרונות נעשתה ההתאז¬ 
רחות כמעט בלתי־אפשרית. 

מספר־הילודים גבוה בערי־השדה משהוא בעיר־הבירה. 
אחוז הילודים בארץ היה ב 1950 : 


43.5 

בעיר בואנונדאירם 

65.0 

במחוז בואנום־אירם 

67.5 

במחוז םאנטה-פה 

67.5 

במחוז אנטרח־ריום 

58.5 

במחוז קורדובה 


מסבירים תופעה זו במה שהמהגרים החדשים בוחרים 
להישאר בבירה מלהשתקע בעיירה קטנה, שבה נדרשת 
ידיעה טובה יותר של לשון־הארץ ובה צריך להיות מעורב 
יותר באוכלוסיה המקומית. 

3 . החיים הכלכליים־החברותיים של יהודי-א׳.— 

א. ההתיישבות. ההגירה ההמונית של יהודי מזרח־אירופה 
לא׳ התחילה בהתיישבות בעלת ממדים ניכרים, ביחוד של 
יהודים אוקראיניים. הערכה נכונה של התיישבות זו ניתנה 
ע״י אחד מילידי א׳: ״ 136 המשפחות היהודיות, שדרכו על 
אדמת א׳ ב 4 באוגוסט 1889 לשם התיישבות חקלאית, לא זו 
בלבד שהניחו את היסוד להתיישבות של הבארון הירש בארץ, 
אלא אף טבעו את חותמם על הכיוון והכוחות המניעים של 
ההתיישבות העתידה בא׳ החפשית״. רק אח״כ, ב 1891 , הת¬ 
חיל ביצוע תכניתו הגדולה של הבארון הירש, שהיתה מכוונת 
ליישב המוני־יהודים בא׳. ב 1940 היו בא׳ 25 מושבות, מהן 
18 שנוסדו ע״י יק״א ו 7 ע״י מתיישבים עצמאים. ברשותה 


של יק״א היו 669,163 הקטאר׳ שבערך שני שלישים מהם היו 
מיושבים. במושבות היו 27,766 נפש, שחיו על חקלאות. 
מאלה ישבו 3,383 משפחות במושבות יק״א ו 221 משפחות 
בשאר המושבות. 80% מן המתיישבים כבר פרעו את כל 
חובותיהם ליק״א. בקירבת המושבות היהודיות ישבו בעלי- 
מלאכה, רוכלים, ובעלי מקצועות חפשים, במספר כללי של 
12,000 נפש. בס״ה ישבו, איפוא, במושבות ובעיירות הסמו¬ 
כות להם כ 40 אלף נפש מישראל. 

עם הגאות הכלכלית שבאה בתקופת מלחמודהעולם וו 
התחילה בריחה המונית מן המושבות אל הערים. ב 1951 לא 
חיו, לפי הערכתם של המוסדות היהודיים, אלא 2,100 מש¬ 
פחות יהודיות (שהן 10,000 נפש בקירוב) על עבודת־האדמה. 
על אלה יש להוסיף כ 15,000 אומנים, רוכלים ובעלי מקצועות 
חפשים, באופן שבס״ה הגיע באותה שנה מספרם של התוש¬ 
בים במושבות ובעיירות הסמוכות להן ל 25,000 נפש בקירוב. 
בדו״ח של יק״א לשנת 1951 נאמד מספרן של המשפחות 
במושבות היהודיות בא׳ ב 3,842 . 

את כשלונה של ההתיישבות היהודית בא׳, שלרשותה עמד 
הון־תועפות, יש לייחס, קודם כל, לעובדה, שההתיישבות 
היתד, חסרה עתיד לאומי. בכוונה תחילה פיזרו את המתייש¬ 
בים במקומות שונים כדי שיתבוללו באוכלוסיה המקומית. 
עם זה הושקעו בהתיישבות זו הרבה מרץ חברותי והרבה 
אידיאליזם, שהיה בהם משום בבואה של התנועות היהודיות 
ברוסיה. הוקמו הרבה מוסדות חברותיים ותרבותיים, שכיום 
הם הולכים ומתחסלים או עוברים לידיים לא־יהודיות. אחד מן 
החשובים שבהם הוא הקואופראציה של המתיישבים היהו¬ 
דיים, שהשפיעה על התפתחותה של התנועה הקואופראטיווית 
בכל רחבי א׳. 

ב. המבנה המקצועי והחבר ו ת י של היהו¬ 
דים בבואנום־אירם (לפי חקירות פרטיות ומפקדים). 


החלוקה המקצועית והחברותית של היהודים 
בבואנוס-אירם ( 1950 ) 


% 

מספר מוחלט 

משלח־יד ומצב חברותי 



מ ס ח ר: 

22.7 

25,000 

מסחר זעיר ורוכלות . 

9-1 

10,000 

מסחר גינוני וגדול . 

18-2 

20.000 

מסחר— פקידים . . 

50 0 

55,000 

ס״ה במסחר 



תעשיה ומלאכה: 

13.7 

15,000 

נעלי ־מלאכה . . . 

4.5 

5,000 

תעשיה זעירה 

2.7 

3,000 

מפעלים גינונים וגדולים 

13.7 

15,000 

פועלים . . . 

4.5 

5,000 

פקידים . .' . . 

39.1 

43,000 

ס״ה נתעשיה ומלאכה . 

6.4 

7,000 

מקצועות חפשים 

1-8 

2,000 

תחבורה 

2.7 

3 000 

בעלי הכנסה פרטית 

100-0 

110.000 

ס״׳ת . . . . . 


נתונים מדוייקים, שמקיפים 160 משפחות, יש לנו ממחוז 
מנדוסה: 




693 


ארגנטינה 


694 


% 

מספר מוחלט 

משלח־יד ומצב חברותי 

68.75 

110 

מסחר (עצמאי) 

18.12 

29 

תעשיה ומלאכה (עצמאי) . 

7.50 

12 

מקצועות חפשים . . 

5.63 

9 

פקידים ופקידי־ממשלה 

100-00 

100 

בסייר.. 


נתקרב מאוד אל האמת אם נניח, שכל יהודי־א׳ (הפעי¬ 
לים מבחינה כלכלית) מתחלקים לפי משלחי־היד כלהלן: 


% 

משלח־יד ומצב חברותי 

55.0 

מסחר. 

30.0 

תעשיה ואומנות . . . 

7.0 

מקצועות חפשים . . . 

1.0 

תחבורה. 

2.0 

בעלי הכנסה פרטית . , 

5.0 

חקלאות . 

100 0 

בס ׳יה. 


כ 40 אלף מתוך 110 אלף הפעילים מבחינה כלכלית בבו־ 
אנוס־אירס הם עובדים, אחוז העובדים בערי־השדה נמוף 
הרבה יותר ובלא ספק נתקרב לאמת אם נניח, שמספרם של 
העובדים היהודיים בא׳ מגיע ל 50,000 בקירוב או בערך 
ל 30% מכל הפעילים מבחינה כלכלית. בין 40 אלף העובדים 
בבואנוס־אירס היו רק 15 אלף פועלים, כלומר, קצת יותר 
מ 37% ; השאר היו פקידים. אחוז הפועלים העובדים עבודה 
גופנית שבערי־השדה הוא קטן עוד יותר, ובכל הארץ לא 
עלה מספר הפועלים העובדים עבודה גופנית על 18,000 , 
שהם בערך כ 36% מכלל העובדים וכ 11% מכל היהודים 
הפעילים מבחינה כלכלית. לפי אותה חקירה משנת 1917 
הרי "במה שנוגע למסחר ניכר ביהוד חלקם של היהודים 
ביצוא־תבואה, שהוא אחד מן המקורות החשובים ביותר של 
עושר הארץ. בעליהן של כמה מן הגדולות והחשובות ביותר 
שבחברות־היצוא לתבואה הם יהודים. בין בעלי־המלאכה 
מיוצגים: חייטים, פחחים, נגרים, אופים, כובענים, סנדלרים, 
רפדים ונגרי־רהיטים". 

מ 1917 ואילך באה מהפכה בהתפתחותה הכלכלית של א , , 
ויהודים מילאו תפקיד חשוב מאוד במהפכה זו. הודות לכמה 
תנאים חיצונים נוחים עלה בידי היהודים לעבור במשך 
עשדות־שנים אחדות ממצב של בעלי־מלאכה עניים למצב 
של בעלי מפעלי־תעשיה גדולים וממצב של רוכלים זעירים 
ודלים לזה של סוחרים עשירים. כך, למשל, הקימו אורגים 
יהודיים עניים, שבאו מביאליסטוק ולודז׳ שבפולניה, תעשיית- 
טכסטיל עשירה בפרבר של בואנוס־אירס. בכמה מבתי־חרו־ 
שת אלה עובדים מאות פועלים במשך 24 שעות ביממה. 

בדומה לזה הוקמו התעשיות של בגדים מוכנים, רהיטים 
ומוצרי־סריגה ע״י יהודים פולניים עניים, ותעשיות אלו מת¬ 
פתחות והולכות. למעלה מ 70% מבעלי בתי־החרושת לרהי¬ 
טים בבואנוס־אירס הם יהודים, ובית־החרושת הגדול ביותר 
לבגדים מוכנים לגברים, שבו עובדים יותר מ 500 פועלים, 
שייך ליהודי, 90% (ואפשר אף יותר מכן) של תעשיית־ 
הפרוות הם בידי יהודים. אמנם היהודים שוב אינם בעלי 
מונופולין בכמה וכמה מענפיהן של תעשיות אלו. מוקמים 
בתי־מלאכה גדולים וקטנים של לא־יהודים, אולם בייצור 
מוסיפים היהודים לעמוד בראש. 


היהודים ממלאים תפקיד ראשון במעלה גם במסחר, בעיקר 
ביצוא. ענף אחד של המפחד — הרוכלות — תופס מקום 
מיוחד במינו בחייהם של יהודי-א', הדבר התחיל לפני יותד 
מ 50 שנה. יהודים יוצאי דוסיה העמיסו על שכמיהם צרורות 
של סחורות ויצאו לערי־שדה נידחות כשלשון־המקום אינה 
שגורה בפיהם ומכרו חפצי סדקית לאוכלוסיה הכפרית הפרי- 
מיטיווית והמפגרת: חוטים, מחטים, מטפחות וגרביים. לאחר 
זמן היו עפ״ר מרחיבים את עסקיהם והתחילו מביאים גם 
בד לבגדים וכלי־בית שונים, ובמרוצת הזמן אף רהיטים 
וכלי־בישול. העסקים פרחו. החפצים נמכרו בתשלומים לשי¬ 
עורים וע״י כך הורגלו העניים שבאוכלוסיה לחסוך ולדאוג 
לבית נאה, ללבוש מלבושים טובים ונאים יותר ולרכוש דב¬ 
רים שונים אחרים. מנשיאת הצרור על הכתפיים עברו היהו¬ 
דים להובלת הסחורה על גבי סוסים ואח״כ במכוניות, ולסוף 
פתחו מחסני־סחורה גדולים בבואנוס-אירס ובכל המרכזים 
הגדולים של ערי־השדה ולקחו עמד,ם דוגמות ומחירונים 
בלבד. הקונה בוחר בדוגמה, מקבל את הסחורה מן המלאי 
ומסלק את התשלומים לשיעורים לסוכן, שממנו הזמין את 
הסחורה. 

ממסחר זה מתקיימים כיום 17% — 15% מיהודי בואגוס־ 
אירס ר 12% — 10% מן האוכלוסיה היהודית במרכזים הגדו¬ 
לים של ערי־השדה. הרוכלים נתארגנו בקואופראטיווים 
והקימו מחסני־סחורה משותפים. פדיונם של הקואופראטיווים 
הללו מגיע למאות מיליוני פסות, וערך הסחורות שבמחס־ 
נים מגיע אף הוא לעשרות'מיליוני פסות. הפדיון השנתי 
במחסנים של בואנוס־אירס בלבד מגיע כמעט ל 200 מיליון 
פסות. ובמחסני־הסחורה שבערי־השדה ל 50 מיליון פסות 
נוספות. 

תפקיד חשוב בעליה כלכלית זו נודע בעיקר למורשה 
החברותית, שהביאו עמהם המהגרים מאירופה. הקופות של 
גמילות־חסדים, ויותר מכן הקופות של הלוואה וחיסכון, שהיו 
רווחות כל־כך ברוסיה קודם מלחמת־העולם 1 , שירתו יפה 
את הנודד היהודי. לדוגמה נציין את התפתחותו של הבאנק 
העממי בבואנוס-אירס, שב 1551 מלאו 30 שנה לקיומו: 


התפתחות הבאנק העממי בבואנוס־אירם 
( 1921 — 1950 ) 


המשכורות 

ששולמו 

מספר 

הפקידים 

הסכום שניתן 
באשראי 

מס׳ 

בעלי מניות 

השגה 

_ 


_ 

90 

1921 

5,655 

2 

37,381 

997 

1925 

61,654 

31 

5,125,824 

6,118 

1930 

132,123 

57 

10,041,342 

9,476 

1935 

463,233 

181 

26.668,000 

12,609 

1940 

916,442 

241 

111,042,812 

12,316 

1945 

4,861,000 

276 

182,436,907 

14,145 

1950 


מספרם של בעלי-המניות מעיד, שהבאנק הוא, כפי ששמ 1 
מעיד עליו, באנק עממי. בשנת הייסוד לא ניתן אשראי, לא 
היו פקידים ואף לא שולמו משכורות. עד 1940 היה הגידול 
פחות או יותר מודרג. מאז מתחילות קפיצות בהתפתחותה 
הכלכלית של הארץ וגם קפיצות בעלייתה הכלכלית של 
האוכלוסיה היהודית, ומשום כך באה גם עליה עצומה 









695 


ארגנטינה 


696 


בפעולותיו של הבאנק. הסכום שניתן באשראי עלה מ 26 
מיליון פסות ב 1940 ליותר מ 182 מיליון בשנת 1950 . 

הקהילה היהודית השניה בגדלה היא זו של רוסאריו. וזהו 
המאזן של הבאנק היהודי למסחר שבמקום. זה: ב 1950 נתן 
הבאנק אשראי בסד של 135 מיליון פסות. הפקדונות בסופה 
של אותה שנה הגיעו לקרוב ל 19 מיליון פסות. הדיווידנדה 
היתה 6% . 


4 . החיים הציבוריים. יהדות א׳ מצטיינת בחיים ציבו¬ 
ריים ערים. מקום בראש תופסים הקהילות והאירגון הפוליטי 
של הציבור. 

חיי־הקהילה בערי א׳ התפתחו ביהוד בעשר השנים 
האחרונות. בואנוס־אירם קבעה את הכיוון לערי־השדה. 
במשך 50 שנות קיומה נתפתחה קהילה זו לאחת מן הקהי¬ 
לות הדמוקראטיות ביותר ביבשת אמריקה ויש לה תכנית־ 
פעולות העשויה לשמש דוגמה. מספר חבריה הוא כיום 
( 1952 ) 45,000 והיא מייצגת כ 72% של האוכלוסיה היהודית 
בעיר. בבחירות האחרונות להנהלת הקהילה׳ שנתקיימו בנו¬ 
במבר 1952 , השתתפו 11,977 חברים. הגוש הלאומי, המאגד 
את כל המפלגות הציוניות, זכה ב 6,054 קולות וקיבל לידיו 
את הנהלת הקהילה! גם בבחירות הקודמות, שנתקיימו 
ב 1949 ו 1951 , זכו המפלגות הציוניות ברוב גדול של קולות. 

לפי הדו״ח לחמשת החדשים יאנואר— מאי 1951 , היו 
לקהילה ההוצאות הבאות: 


תמיכה בבתי־ספר 
תמיכה במוסדות אחרים 
עזרה סוציאלית 
תמיכם באלמנות ויתומים 
ל 98 עולים צעירים לא״י 
למטרות תרבותיות אחרות 


1,695,000 פסו 

250,000 " 

252,000 ׳ 

127,000 " 

38,800 " 

45,000 " 


בסך הכל 


2,407,800 פסו 


בתי־הספר קיבלו איפוא בערך 70% מכל הוצאות־הקהילה. 

לפי התקציב מ 1952 מתקבל אחוז קטן יותר. התקציב הוערך 
מראש ב 11,500,000 פסות, מזה הוקצבו לבתי־הספר 5,320,000 
פסות, או למעלה מ 37% , של התקציב. הקהילה פורעת 40% 
מהוצאותיהם השוטפות של כל בתי־הספר ו 50% מן ההוצאות 
להקמת בניינים או שיפוצם. 

בספטמבר 1952 נתכנסה בבואנוס־אידס ועידה, שבה 
השתתפו נציגיהן של 34 מקהילות א׳ ושהכריזה על הקמתה 
של ברית קהילות יהודיות בא׳ לשם סיפוק צרכיו הדתיים 
והחינוכיים של הציבור. 

בעוד שהקהילות בא׳ מטפלות כיום בעיקר בענייני דת, 
תרבות ועזרה סוציאלית, נתונה הנציגות הפוליטית של 
הציבור היהודי בידי התאחדות האירגונים היהודיים, ה״דאיא" 
(לפי ראשי־התיבות של שמה בספרדית 16 ) מ 16 מ 3 §ש €1 ם 
3 מ 11 מ 6 § 1 \ 1 13 16 > 1503611135 500130101165 ^>). התאחדות זו 
הוקמה ב 1935 במטרה להילחם בגילויים של שנאת־ישראל. 
אולם עד מהרה נתרחב חוג־פעולתה וכיום הוא מקיף לא רק 
פעילות פוליטית בא׳, אלא אף את קיום הקשרים עם הציבור 
היהודי בארצות אחדות. ה״דאיא", שהוועד המרכזי שלה 
יושב בבואנוס-אירס, יש לה סניפים בכל הערים הגדולות 
בא׳. היא מוכרת ע״י כל חלקי הציבור בלא יוצא מן הכלל 
וגם ע״י השלטונות. ה״דאיא" שומרת שמירה מעולה על 
אפיה הדמוקראטי והלאומי ומיום שנוסדה היא מסונפת לקונ¬ 
גרס היהודי העולמי. 

מקום חשוב עד מאוד תופסת בחיים הציבוריים של יהודי* 

א׳ התנועה הציונית על כל זרמיה, המאוחדים כיום במועצה 


ציונית עליונה. קיימות גם הסתדרויות של נוער ציוני ותנועה 
חלוצית, שהרבה מאות מחבריה עלו לארץ. לא מועט הוא 
גם מספרם של הנמנים על הזרמים הבלתי־ציוניים, ובעיקר 
על המחנה הקומוניסטי. גם אירגונים ציבוריים ללא אופי 
פוליטי מצויים במספר ניכר. מאלה יש להזכיר בראש ורא¬ 
שונה את האירגונים לעזרה סוציאלית כגון אורט, אוזה, 
אגודת עזרה למהגרים ("סופרוטימים", לפי דאשי־התיבות 
של שמה בספרדית), אגודת "עזרה", שמקיימת אחד מבתי- 
החולים הגדולים בארץ, אגודה למלחמה בשחפת, ועוד. כמו¬ 
כן יש להזכיר את האיגודים של יוצאי ארצות שונות, כגון 
האיגודים של יוצאי פולניה, גאליציה, בסאראביה, ליטה, 
ועוד! החשוב שבאיגודים אלה הוא איגוד יוצאי פולניה, 
שמנהל פעולה תרבותית ערה וגם מקיים הוצאת־ספרים 
ביידית. המספר הכללי של האגודות היהודיות בא׳ בשנת 
1947 היה 347 ומספר חבריהן קרוב ל 100,000 . 

5 . מעמדם האזרחי של יהודי־א׳. אע״פ שא׳ היא 
ארץ קאתולית בכללה ואע״פ ששימשה גם שדה־סעולה לאינ¬ 
קוויזיציה, לא ידעה א׳ כל הפליה אנטי-יהודית, ואף לא 
תעמולה אנטישמית עד אחר מלחמת־העולם 1 . מהומות אנטי- 
יהודיות, שנבעו בעיקר מתוך שנאה לקומוניזם, פרצו לרא¬ 
שונה בתחילת שנת 1919 , אולם אח״כ באה שוב תקופה של 
שקט, שנמשכה עד הקמתו של המשטר הנאצי בגרמניה. לא 
זו בלבד שעד אותו זמן לא הורגשה כל הפליה נגד יהודים, 
אלא שבאותן השנים דוקר. נכנסו לא׳ בלא קושי מהגרים 
יהודיים במספר ניכר. עם עליית הנאציזם לגדולה הורגשה 
השפעתו גם בא׳, ביחוד מחמת פעולתה של הצירות הגרמ¬ 
נית, שהיתר, גם כאן, כמו בארצות אחרות, מרכז של הסתה 
אנטישמית. מתחילה בא הדבר לידי ביטוי בעיקר בצורת 
תעמולה נגד קבלתם של פליטים יהודיים מגרמניה, וברבות 
הימים גדל כוחה של הסתה זו, באופן שלא בטלה אף עם 
מפלתם של הגרמנים. בשנות הארבעים היו כמה מקרים של 
הפגנות אנטי־יהודיות ושל הפצצת בניינים יהודיים בא׳. גם 
המפלגה הפדוניסטית, שנתגבשה אחר מלחמת־העולם וו, 
היה לה מתחילה כיוון אנטי־יהודי ורק לאחר זמן מה בטל 
כיוון זד, בתוקף הוראות מלמעלה. הנשיא פרון הטעים כמה 
פעמים את החלטתו, שלא לסבול כל הפליה וכל תעמולה נגד 
איזה חלק שהוא של האוכלוסיה ודבר זה נתקבל גם בחוקת־ 
המדינה. הכיוון האנטי־יהודי של המשטר הנוכחי בא לידי 
ביטוי בעובדה, שא׳ נעולה כיום כמעט לגמרה בפני יהודים! 
כמו כן רואים היהודים את עצמם מקופחים ע״י הפקודות 
האדמיניסטראטיוויות, שלפיהן מותר להשתמש באספות 
פומביות רק בלשון־המדינה. הסתה אנטישמית גלויה מת¬ 
נהלת כיום רק על-ידי הגרמנים, המוציאים ירחון בשם ז:>ס 
6£ ^ג, שהוא בעל אופי נאצי. גם ספרות אנטישמית הבאה 
מארצות אחרות, כגון "הפרוטוקולים של זקני ציוך, וכדומה, 
נמכרת באופן חפשי ברחובוודהערים! הממשלה אמנם הבטיחה 
את התערבותה כדי לעכב את הפצתו של חומר־תעמולה זה, 
אך בפועל לא עשתה דבר בכיוון זה. 

6 . חיי תרבות ורוח. ילדי היהודים בא׳ מבקרים בבתי- 
ספר פומביים, ואילו את השכלתם היהודית הם מקבלים 
בבתי-ספר יהודיים מיוחדים, שחשיבותם החינוכית היא ניכרת. 
לשון ההוראה בהם היא יידית או עברית! ורמת הלימודים 
היא בהם גבוהה למדי. 

המספר הכללי של בתי-הספר היהודיים בא׳ הוא כיום 



697 


ארגנטינה—ארד 


698 


( 1952 ) 122 , ובהם מתחנכים קרוב ל 13,000 תלמידים. כל 
בתי־הספר הללו נמצאים בפיקוחו של ועד־חינוך ראשי, 
שמקום־מושבו הוא בבואנו׳ם־אירם. 

ביו המוסדות לחינוך תיכרך וגבוה יש להזכיר את הסמי¬ 
נאר למורים בבואנום־אירם, שיש בו קרוב ל 500 תלמידים, 
את ישיבת "חפץ חיים", שבה מכשירים את התלמידים 
ללימודי־התורה ולחיי־עבודה כאחד, את בית־המדרש הגבוה 
ללימודי-היהדות מטעם ההסתדרות העברית ואת בית־הספר 
לשירות סוציאלי יהודי, שהוקם בבואנום־אירם ע״י הקונגרס 
היהודי העולמי ; גם ה״אורט" יש לו בית־ספר משלו* לחינוך 
מקצועי. 

פעולה תרבותית וחינוכית מרובה, בעיקר בחוגי המבוגרים, 
נעשית גם ע״י מוסדות אחרים. מקום בראש בין מוסדות אלה 
תופסים ההסתדרות העברית, המכון היידי המדעי(ה״ייווא"), 
הקונגרס היהודי וההסתדרות "הבראיקה", שמספר חבריה 
מגיע ל 10,000 . 

ניכרת גם הפעילות של היהודים בעיתונות. בבואנום־ 
אירס יוצאים שני עיתונים יומיים ביידית ("די יידישע 
צייטונג" ו״די פרעסע"), שהם בעלי כיוון ציוני ובעלי רמה 
גבוהה (העיתון היומי היידי של הקומוניסטים נסגר ע״י 
הרשות). מלבד זה יוצא מספר מרובד, של כתבי־עת ביידית, 
עברית וספרדית. 

למרות גילו הצעיר הספיק הציבור בא׳ להוציא מתוכו 
מספר לא מועט של סופרים, עיתונאים ואמנים, שכמה מהם 
זכו לשם בארץ כולה וגם מחוץ לגבולותיה. גם היצירה 
התיאטרונית היהודית הגיעה בא׳ להתפתחות חשובה והיא 
מרוכזת כיום מסביב לתיאטרון היהודי העממי (ה״יפט", 
ראשי־תיבות של "יידישערפאלקם־טעאטער״).כמו־כן הפכה 
א׳ למקום־מקלט למספר לא קטן של סופרים יהודיים, שבאו 
לכאן אחר מלחמת־העולם 11 . 

י. לש.—א. ט. 

ארגם ( 835 ז£ - אירגאס), יזסף 3 ן עטניאל ( 1685 , 
ליבורנו— 1730 ), רב ומקובל מגזע־האנוסים) מחבר 
ספרים בהלכה ובקבלה. כובע־האבירים החקוק על מצבת־ 
קבורתו בליבורנו מרמז, אפשר, על מוצאו של א׳ ממשפחה 
מיוחסת בספרד. רבו בהלכה היה ר׳ שמואל מפאם, ובקבלה — 
ר׳ בנימין הכהן מרג׳ו. עוד כשהיה צעיר התחיל עובר 
בקהילוודאיטליה ודורש דרשות לפני הציבור כדי לעוררו 
לתשובה. במשך זמן מסויים ישב בפיזה, שבה הקים ישיבה 
בשם "נוד, שלום". אח״כ נתמנה רב בליבורנו עיר מולדתו 
ושם נשאר עד פטירתו. נתפרסם בפולמוס נגד השבתאי 
נחמיה היון בקונטרס שלו בשם "תוכחת מגולה" ובתוספת 
אליו בשם "הצד נחש" (לונדון תע״ה). בקבלה חיבר: 
א) ספר "שומר אמונים" (אמשטרדאם תצ״ו/ 1736 ), שבו 
הוא מבאר את יסודות־הקבלה. הספר כתוב בצורת דו־שיח 
בין שאלתיאל, שמאמין רק בתורה הנגלית, לבין יהוידע, 
שבסופו של דבר הוא המנצח בהנחתו, שמלבד הנגלה שבתורה 
יש בה עוד צד נסתר 1 ב) לספר זה מצורף "מבוא פתחים", 
לקט מתורת האר״י ומבוא לתורת־הקבלה < ג) "מנחת יוסף", 
ילקוט מוסרי־דתי בצירוף כללים ללימודה של תורת־הקבלה. 
את מבחר תשובותיו פירסם תלמידו מלאכי הכהן בשם "דברי 
יוסף" (ליבורנו תק״ב). בהקדמת המוציא נזכרים כמה פיו¬ 
טים שחיבר א׳. א׳ מצדד נלהב בחשיבותם וקדושתם של 


הקבלה בכלל ושל ה״זוהר" בפרט, אע״פ שהוא חושב, שנכנסו 
לתוך הפנים שלו הערות משולי-הגליון. הוא מתנגד לפילו־ 
סופיה, שהוא חושב אותה לזמורת־זר בכרם־ישראל ולד,מצאה 
של כופרים. הוא מתנגד לרמב״ם בביאוריו לסיפורי־הבריאה 
ולמראות־יחזקאל ע״פ הפילוסופיה הטבעית של ארי 0 ט 1 . 
סיגנונו קל ומצטיין בבהירות יתרה. 

ש. י. פין, כנסת ישראל! ש. א. הורודצקי, הקדמה למהדורת* 

צילום של שומר אמונים, ברלץ, 1927 . 

ארד, ע-ע ןרזמה. 

ארד ( 1 > 3 ז.^), עיר ברומניה המערבית, במרחק של כ 20 
ק״מ מן הגבול ההונגארי ושל כ 65 ק״מ מן הגבול 
היוגוסלאווי. מספר תושביה כ 90,000 ( 1953 ). א׳ יושבת על 
הגדה הצפונית של נהר מורשול (מארוש בהונגארית), על 
גבול השפלה הפאנונית (או ההונגארית), סמוך למקום שבו 
יוצא הנהר לשפלה זו מהרי טראנסילוואניה. היא עיר־הבירה 
של מחוז בחבל קךישאנה׳ ששטחו כ 6,000 קמ״ר ומספר 
אוכלוסיו כ 450,000 ( 1951 ). מחוז זה, שהוא חקלאי בעיקרו, 
מגדל חיטה ותירס, בקר וחזירים. העיר נתפתחה כשוק 
לתוצרת החקלאית, אבל גם כצומת־דרכים: כמקום גשר על 
הנהר וכמקום־מעבר מן השפלה להרי טראנסילוואניה. במאות 
ד, 19 וד, 20 הוקמו בא׳ כמה תעשיות, שהיו קשורות בעיבורה 
של התוצרת החקלאית (קמח, ספירט), ואח״ב גם תעשיות 
של מכונות חקלאיות, קרונות־רכבת ועוד. קודם שנת 1920 
היו ההונגארים 60% והרומנים אך 20% מתושבי העיר; 
אעפ״כ שימשה א׳ מרכז דתי (מושב של בישוף אורתודוכסי) 
וחינוכי לרומנים. א׳ היא היפה בערי רומניה המערבית. 

. שנת ייסודה של א׳ אינה ידועה, אך במאה ה 11 כבר 
היתה עיר בעלת חשיבות. בתקופת המלחמות בין העותומא־ 
נים ובית־האבסבורג היתה א׳ עיר מבצר. ב 1551 נפלה בידי 
העותומאנים וב 1685 נכבשה ע״י האוסטרים. בימי המרד של 
ההונגארים נגד בית־האבסבורג ב 1849 שימשה א׳ (בקיץ 
1849 ) המושב של ממשלת־המרד, וכשנכבשה ע״י צבאות 
הקיסר הוצאו בה 13 קצינים מורדים להורג. מאז היתר, א׳ 
בעיני ההונגארים עירם של הקדושים, שנפלו על חירות- 
עמם, ומצבת־זכרון הוקמה להם בתוכה. סיפוחה של א׳ 
לרומניה לפי חוזה טריאנון ( 1920 ) פגע קשה ברגשותיהם 
של ההונגארים. 

היהודים בא׳. יהודים התיישבו כאן מחוץ לחומת- 
העיר בתקופת המלחמות בין אוסטריה ותורכיה (ב 1717 ), 
בחסותם של שלטונות הצבא האוסטרי, בית־הכנסת הראשון 
נבנה בא׳ ב 1759 . מ 1789 שימש בה כרב אהרן חורין(ע״ע), 
מחלוצי הרפורמה הדתית. הוא הקים בעיר בתי-ספר, בתי- 
מלאכה וגם מוסדות צדקה, בנה בי״כ חדש והנהיג בו תיקונים 
מצומצמים למדי, כגון עריכת חופה וקידושים לפני ארון־הקו- 
דש. בהשפעתו נעשתה א׳ מרכז וסמל של הרפורמה ביהדות- 
הונגאריה. הרבנים, ששימשו אחריו — יעקב שטיינהארט, 
וביחוד ד״ר אלכסנדר רוזנברג — תיקנו תיקונים מרחיקי 
לכת, והאחרון אף ערך נישואי־תערובת בבית־הכנסת. אחר 
מלחמת-העולם 1 באו לא׳ יהודים מקהילות אחרות. הם 
הקימו מחדש קהילת־חרדים, שמינתה לה רבנים משלה, 
וחידשו את המלחמה ברפורמה. מספר היהודים בא׳ היה 
ב 1930 — 7,800 , ב 1941 — 7,835 , ב 1942 — 9,402 , ב 1947 — 
13,200 . חלק ניכר מיהודי-א׳ נרשם במפקד האוכלוסיה 



699 


ארד—ארדומיאל, יה שם מוג 


700 


כהונגארים. בתקופת מלחמת־העולם 11 לא נפגעו יהורי־א׳ 
ממשטר תיטלר־אנטונסקו ותקתילה ניצלת. 

יקותיאל יהודה גרינוואלד, טויזנט יאר אידיש לעבן אין אוב־ 

גאל[, ביו״יורק, 1945 ; 1 ) 1€€111171£ ) 5 . €€5€ זט 0 11 ) ! 1710114 7€$14 ^ 0011 

€11114 0171 ^ , 1 ) 2111 ) £0171 4111 107 11€ ז 1 ) 4$€% : 1 ) 1111 ) 1 ( £01 4111 

. 1947 , 211$11€ ) $1 

אךךביל או אךתיל ('^ כ ■:'_)׳ עיר מוקפת הו׳מת ומגד¬ 
לים באזרביג׳אן הפרסית, במרחק של כ 25 ק״מ 
מגבול אזרביג׳אן הסובייטית ושל כ 60 ק״מ מן הים הכספי. 
מספר תושביה כ 65,000 ( 1953 ). א׳ יושבת על רמה בגובה 
של כ 1,550 מ׳ מעל פני־הים והרים סביב לה. ממערב נשקף 
עליה הר־הגעש הכבוי סאולאן (הגובה: 4,812 מ׳), שראשו 
מכוסה שלג־עולמים. מפני הגעשיות של הסביבה יש מעיינות־ 
מים חמים בקרבת א׳ ומשום כך הרבו מלכי־פרם לשבת 
בעיר זו. א׳ היא עיר־הבירה של מחוז, שמגדל פירות (ביהוד 
תפוחים ואגסים) ואבטיחים. בהרים מגדלים גם צאן ובקר. 
אקלימה של א׳ קר מאוד אך הוא יפה לבריאות גם בחורף. 
משום הפוריות של סביבתה ונוחות 'אקלימה ידועה א׳ 
כ״אבז־ם א־פירוז", ז. א. משכן־האושר. התושבים הם ברובם 
הגדול מוסלמים שיעיים דוברי תורכית־אזרביג׳אנית, ובמי¬ 
עוטם — פרסים וארמנים. א׳ משמשת מרכז למסחר ולמלאכה 
לסביבה ותחנת־מעבר מטבריז (ע״ע) לנמל של הים הכספי 
אסתרה ולס.ס.ס.ר. סחורות־היצוא העיקריות שלה הן צמר, 
שטיחים ופירות מיובשים. 

א׳ נוסדה במאה ה 5 . במאות ה 7 וה 8 שימשה בירת 
אזרביג׳אן תחת שלטונו של בית אומיה. ב 1387 נחרבה בידי 
טימור־לנק (ע״ע), אבל לאחר זמן קצר נבנתה מחדש ובימי 
שלטונם" של מלכי בית צאפי בפרס (מסוף המאה ה 15 עד 
המאה ה 18 ) עלתה שוב לגדולה. השיך הקדוש צאפי(סאפי) 
אד־דין, שעל־שמו נקראת שושלת הצאפוים׳ היה יליד א׳ 
ובה נקבר ( 1334 ); סמוך לו נקבר גם שאה אסמאעיל, מייסד 
השושלת, שמת ב 1524 . במסגד, שהוקם באותו מקום, היתה 
ספריה גדולה, שכללה כתבי־יד מרובים. ספריה ז(, שהועברה 
לפטרבורג על־ידי הגנראל הרוסי פאסקוויץ׳, שכבש את א׳ 
בשנת 1828 , שימשה הגרעין של האוסף האיראני הגדול 
שב״ספריה הציבורית" בלנינגראד. 

א. י. בר. 

ארךהים. יעקב — מ £11 ר 111 ז£ • 1 — ( 1874 — 1937 ), פאתו־ 
לוג יהודי־אוסטרי. נולד בבוריסלאב בגליציה, למד 
באוניברסיטה של וינה, שבה נעשה מתחילה עוזר במכון 
הפאתולוגי ואח״כ פרופסור שלא ימן המניין לפאתולוגיה. 
מ 1924 ואילך היה מנהל המכון הפאתולוגי בבית־החולים 
העירוני בווינה. 

עיקרי מחקריו של א׳ היו בתחום ההפרשה הפנימית (ע״ע 
הורמונים) והפרעותיה. ב 1907 גילה את הקשר בין יתרת 
בלוטת־התריס, מצד אחד, ובין מחזור־הסידן בגוף, מחלת- 
השדרת והתפתחות־השניים, מצד שני. הוא הוכיח את התלות 
של מחלת האקרומגליה (ע״ע) בגידול (אדנום אאוזינופילי) 
של בלוטת יתרת־המוח, ועל־ידי כך נתאמתה ההנחה בדבר 
המקור האנדוקריני של מחלה זו, וכן עסק בהשפעת ההריון 
על יתרת־המוח. הוא גילה את הגידולים הכיסיים בגג־הלוע 
ובבסיס־המוח (גידולי־א׳). חוץ מזה עסק בפאתולוגיה של 
כלי־הדם ובבעיות באקטריולוגיות. — א׳ היה ציוני מסור, 



יעקב ארדהיים 


ביקר פעמיים בארץ־ישראל והרצה בה הרצאות על נושאים 
מתחום מחקריו. 

ארךהן ( 31130 ^ 7 ), עיירה במחוז קארס, בצפון־מזרחה של 
תורכיה, בקרבת הרפובליקה הסובייטית גורג׳יה 
ו 56 ק״מ צפונית־מערבית מן העיר קרס (ע״ע). א , יושבת 
בגובה של קרוב ל 2,000 מ׳ מעל פני הים על הגדה הצפונית 
של נהר־קוךה, שבעמקו עוברת אחת מן הדרכים החשובות 
מאנאטוליה לקאווקאז. מסיבה זו שימשה א׳ מבצר־ספר 
תורכי ויש לה חשיבות צבאית אף כיום. ב 1877 נכבשה ע״י 
הרוסים, שהחזיקו בה עד 1918 והחזירו אותה לתורכיה ב 1921 . 
לפי מקור סובייטי ישבו בא׳ בימי השלטון הרוסי כ 40,000 
נפש, שעסקו במסחר, בבורסקאות, בחרושת ובצורפות־כסף. 
האוכלוסיה הארמנית שהיתה בא׳ נעלמה, וכיום ( 1953 ) 
יושבים בה רק אלפים מועטים של טאטארים ותורכים. 

ארחטיאל ; 01161 ^), דון שם טיוב (בספרד׳ 

ת 10 זז 03 10 ) ( 530101 ת 0 (£), פייטן עברי בספרד 
במחצה הראשונה של המאה ה 14 . מוצאו היה כנראה מן 
העיר קאריון. שיריו, שלכל הפחות כ 25 מהם נשתמרו, הם 
שירי ידידות, מליצה, מוסר והגות, וכן שירי־תפילה (פיו¬ 
טים). ידועה הבקשה שלו (שעדיין לא נדפסה) בשם "ים 
קהלת", שכל מלה מאלפים המלים שבה מתחלת במי״ם. 
ראשיתה היא: "?!רום מךאשץ מסתתר מאישון מתעלם מעלן" 
(דוידסון, מ׳, סי׳ 2350 ). ה״וידוי" שלו ליום כיפור: "ךבונו 
קול עולם, ?ךאותי בחורותי סר הלם, ויצולי כצל כלם" 
(דוידסון, ד׳, סי׳ 479 ), זכה להיכנס למחזור מנהג ספרד. כן 
יש עניין במליצתו "מלחמת העט והמספריים" (נתחברה 
1345 ), שכוללת ויכוח על חשיבותם של העט והמספריים ככלי- 
כתיבה ("דברי חכמים", מיץ תר״ט, דף מ״ז, א׳). גם בספר¬ 
דית חיבר א׳ שירים וספר של משלי-מוסר בחרוזים (בשם 
3165 ז 0 !ת 105 נ 1 ז 6 ׳\ 0 ז?). משלים אלה, שלוקטו מן הספרויות 
העברית, הערבית והספרדית, היו מכוונים להדריך את האדם 
בדרך הישדה, וכן ליישב במידודמה את שאלת "צדיק ורע 



701 


ארדומיאל, דון שם מוס—אדריה אי קמפוסנו, חוסה מריח דח 


702 


לו רשע וטוב לד, שהמומר אבנר מבורגו׳ם השתמש בה 
בתעמולה שלו נגד היהדות, ספר זה נתחבר בימי "המלך 
הטוב דון אלפונסד (אלפונסו וצ), והוקדש לבן־המלך דון 
פדרו. הוא נדפס כמה פעמים, ויצא לאור במהדורה מדעית, 
מתוך כתב־יד באותיות עבריות מן המאה ה 15 , על־ידי • 18 
בח 6 ל 11 ע 00023165 (קימבריג׳, 1947 )• אף־על־פי שאין ספק 
בדבר, שגם משוררים עבריים אחרים בספרד חיברו שירים 
בספרדית, א׳ הוא היחיד ממשוררים אלה, ששיריו הספרדיים 
(או מקצתם) הגיעו לידינו. הוא גם תירגם מערבית לעברית 
את חיבורו הפיוטי של ישראל הישראלי, תלמידו של הרא״ש, 
בשם "מצוות זמניות", שלא נדפס עד היום, והקדים לו 
הקדמה ארוכה. 

י. בער, מנחה לדוד, ירושלים תרצ״ה, עם׳ ד׳> הנ״ל, תולדות 

היהודים בספרד הנוצרית, ת״א תש״ה, עט׳ 235 ! ,ח $££1 ״ 1 

/ 1 141)?7 <116 ?101/611)101 77101(1165 1)071 5(1X101 ז? 2 ? 11147 ) 511 ' 1111161 

. 1900 , 2771071 )€ 16 > 

א. מ. ה. 

ארך, אלכסנן־ר — 6 זנ>מ 3 צ 16 ^ — ( 1570 — 

1632 ?, פאריס), דראמאטורגן צרפתי. בנעוריו 
הצטרף א׳ ללהקת־שחקנים נודדת וסמוך ל 1598 בא עמה 
לפאריס. בשביל להקה זו חיבר א׳ הרבה מחזות, שרובם היו 
מחורזים (טראגדיות, טראגיקומדיות, דראמות ופאסטורא־ 
לות), במחיר של שלושה זהובים למחזה. בפוריות־היצירה 
שלו (מספרם של מחזותיו הגיע, לדבריו, ליותר מ 600 ) היה 
א׳ דומה לדראמאטורגים הספרדיים, ששימשו לו למופת. 
בסוף ימיו בחר בארבעים ממחזותיו ומסרם לדפוס ( 1624/8 . 
חמישה כרכים); המפורסמים שבהם הן הטראגדיות "דידו" 
( 1603 ) ו״מאריאמנה" ( 1610 ; לפי יוסף בן מתתיהו). הנו¬ 
שאים של כמה מן הטראגדיות שלו שאובים מן המיתוס 
הקלאסי ומן ההיסטוריה היוונית והרומית — לפי הטראגדיות 



•■ער הברד מרביעי באנסו• כסזזותיי ׳*ל אלכסנדר אודי, 1628 


של היוונים ושל סנקה או לפי פלוטארכום (ביניהן *קוריו־ 
לאנוס״, שנכתבה ב 1607 — השנה, שבה כתב שיקספיר את 
הטראגדיה בשם זה); אך לרוב מחזותיו יש נושאים רומאנ¬ 
טיים, והם עיבודים של יצירות התיאטרון הספרדי והאיטלקי 
בזמנו או של נובלות איטלקיות. חשיבותו של א׳ היא במה 
ש״העביר את הטראגדיה הצרפתית מן הצורה הדברנית או 
הלירית אל הצורה הדראמאטית ממש״(ברינטיר); הוא ביטל 
את תפקידה של ה״מקהלה", קיצר את המוניולוגים, הגביר 
את הסבך הדראמאטי והגשים את הכללים של אהדות־הזמן 
ואחדות־העלילה. לעומת זה עדיין אין אנו מוצאים במחזותיו 
הקפדה על הכלל של אחדות־המקום (בניגוד לקורני, שהת¬ 
חרה בו והשכיח אותו); א׳ התיר שינויי־מקום מתוך סידור 
הבימה באופן שיראו בה מקומות שונים בבת אחת, כפי 
שהיה נהוג ביה״ב. א׳ בחן בחוש תיאטרוני ובכוח־המצאה, 
אבל הרבה מן האפיזודות שבמחזותיו רחוקות מן המציאות, 
וסיגנונו גרוע מאוד, נפוח וקלוש. אעפ״כ נחשב א׳ בצדק 
כמבשר העיקרי של הטראגדיה הצרפתית הקלאסית. 

.£ ;. 015 ^ 5 , 1883 , £61 מ 6 ) 5 .£ . 1 ) 6 ,. 11 . 41 ' 4 71164176 16 
/ 0 . 11151 י ־ 61 ) 025 מ £3 ת £10 ח 0 ־ע. 0 . 1 ־ 1 ; 1890 ,. 17 . 41 , £1£31 

, 11 — 1 . 015 ׳\ ,/( 776x011 1)7 <201 <2710 141. 771 1116 11111 €6x1117 
. 1947 ,. 11 . 4 / , 7 1/16 ,־ 10156061 ־ 1 —£ 211 ^ 1 ^ 0616 .$ ; 1936 

מ. ק. 

אודיה אי קמפוסנז, חוסה מריה .לה — 3 ״ 3 ^ 056 ! 

סס 1123 קתז 03 ץ 113 > 6 ז 116 36 > — ( 1803 , סאנטיאגו 
די קובה — 1839 , טולוקה, מכסיקו), משורר ספרדי קובאני. 
א׳ למד משפטים בהאוואנה, שבה הוסמך כעו״ד ב 1819 
(בגיל 115 ), אך עוד בתקופת־לימודיו זו נתגלו בו שתי 
נטיות עזות — ליצירה ספרותית ולעסקנות מדינית — שקבעו 
את גורל-חייו. פעילותו בתנועת־השיחרור הקובאנית, ששאפה 
למגר את שלטון־ספרד באי, גרמה לכך, שא׳ גורש ב 1823 
ממולדתו לכל ימי־חייו(רק ב 1836 הותר לו לבקר בקובה 
לחדשים ספורים). במשך שנתיים חי באה״ב (במקום 
שפידסם את הקובץ הראשון של שיריו הספרדיים, ניר 
יורק 1825 ), וב 1826 השתקע במכסיקו, שבה נתמנה 
כשופט בעיר־הבירה ואח״כ כעורך העיתון הרשמי. ברי¬ 
אותו היתד. רופפת ביותר וכשהרגיש שמותו ממשמש ובא 
התפטר מהתמנותו ופרש לעיר־ההרים טולוקה, שבה חי 
את שנותיו האחרונות והוציא (ב 1832 ) את ההוצאה 
השניה של שיריו. א׳ פירסם "היסטוריה עולמית" בארבעה 
כרכים ( 1831 ) והרבה מאמרים ונאומים בעיתונים וכתבי- 
עת׳ ועוד קודם שיצא לגלות הוצגו מחזותיו "אדוארד 1¥ " 
( 1819 !)׳ "האיכר הנבהל" (קומדיה) ו״אטראוס" (טרא־ 
גדיה׳ לפי קרביון, 1822 ), וכן תירגם ועיבד (בתקופת- 
גלותו) את הטראגדיות "שאול" של אלפירי, "מוחמד" 

של וולטר, "קאיוס גראככוס" ו״טיבריוס" של יוסף שניה, 
ועוד. עיקר חשיבותו הספרותית'של א׳ היא בשירתו 
הלירית, המאחדת רגשנות, כוח־דמיון ומעוף רומאנטיים 
עם ליטוש קלאסי של הצורה. כמה משיריו, שבהם הביע 
את צערו על מולדתו המדוכאה ואת אהבת־החירות שלו, 
נשתכחו, אבל עד היום מרבים לקרוא את השירים, שבהם 
הביע את רגשותיו האישיים: געגועי־גולה, עצבון־אהבה, 
שאיפה לאידיאלים("הימנון-הגולה". -אל השמש", "תענו- 
גיה של מרה־שחורה", "אל האוקיינוס", ועוד); ביחוד 
גדול כוחו בתיאורים של הטבע האמריקני, שיש בהם 
















703 


אידיה אי קמסוסנו, חוסה מריח דח—ארדיכלות 


704 


מהרגשת השגב והבדידות כאחד. בין שירים אלה יש שנים, 
שנתפרסמו בצדק עד כדי כך, שכמעט אין לך יודע ספרדית 
באמריקה הלאטינית, שאין הם ידועים לו: 111 ג £00 י 1 ׳ 1 ־ ת£ 
01011113 16 ) (על חורבה של מקדש־מעלות אצטקי, 1821 ) 
ו 3 ז 13 8 3 א £1 (או׳דה על מפל־־המים של הניאגארד״ 1825 ). 
א׳ נחשב ע״י רבים לגדול המשוררים של אמריקה הלאטינית 
כולה. 

, 1.600 86 0006 ? .א . 1 >£ , 10 ( 10£70 < 1 0071 . 11015 ) 0 <) 01x111 ..מ 

, 0 ץ 613 ? .א ;(הטובה שבין כל ההוצאות) 1875 

.ן .ן ; 248 — 228 , 1 , 1911 ,. 077107 -. 1 ) 4115 005111 <) 10 60 . 1111 ־ 1 
. 1925 , 051470710 . 115 10 60 . 1-1155 , 8111310 ץ 831005 

ח. פ. 

אח־יה, ז׳וזה־סויה דה — 113 ! 16 11616 ) 31-13 ^ 1 ־ 1056 — 
( 1842 , סאנטיאגו, קובה — 1905 , בורדונה, על־יד 
פאריס), משורר צרפתי. אביו היה בעל־מטעים עשיר מצאצאי 
הכובשים הספרדיים׳ שכבשו את אמריקה * אמו, שהיתה צר־ 
פתיה, קירבה אותו לספרות. א׳ נקרא בשם בן־דודו המנוח, 



ז׳וזה־םריה דה אדריה בלבוש קונליססאדור 
ציור של פופלז על־נבי אטל, 1868 

המשורר הקובאני חוסה־מאריה דה ארדיה אי קמפוסנו(ע״ע) 
כשהיה בן תשע נשלח לצרפת, כדי שילמד ויתחנך בארץ זו, 
ולאחר שחזר למולדתו ושהה בה זמן קצר נשתקע סופית 
בפאריס בשנת 1861 . — א׳ העמיק בחקירת העבר כדי 
להחיותו בנפשו ובשירתו, כדוגמת מורו וידידו לקונט דה 
ליל, וחח חרוזי־פאר, שהם מקושטים בשלל־הצבעים של 
דמיונו ולמדנותו כאחד. הוא היה מראשי חוג־המשוררים 
בצרפת, שנקרא, מ 1866 ואילך, בשם ה״פרנס" (ע״ע). מסור 
לסיסמת "האמנות לשם האמנות" ביכר למעט בכתיבה ולהר¬ 
בות בליטוש ושיכלול, וכך פירסם מזמן לזמן סונטות בודדות, 


בנויות לפי הכללים של ימי־הרנסאנם, אך כתובות בסיגנון 
קפדני ומגובש׳ ועם זה מבריק וציורי ביותר. בסונטות אלו 
מעלה א׳ תמונות מתקופות וארצות רחוקות, וכן מתוארים 
בהן באמנות של פסל האלים והגיבורים של יוון ושל המזרח 
העתיק, תמונות מאגדות יה״ב ומן הנוף הטרופי והצרפתי, 
ודיוקנותיהם של אישי-הרנסאנס. ב 1893 כינס א׳ את הסו¬ 
נטות שלו בספר, בשם 1166$ ק 0 זיד 1-65 ("שלל־הניצחון"), 
שפתח לפניו את שערי־האקאדמיה ( 1894 ). נוסף על הסונטות 
כתב א׳ קובץ סיפורים מחורזים על ה״סיד" הספרדי (בשם 
"רומאנסרו") ואת החלק הראשון של אפוס על כיבוש פרו 
(בשם ! 0 * 161 > 5 זמ 11613 ףח 00 £65 , "כובשי-הזהב"). הוא תירגם 
מספרדית שני סיפורים וספר היסטורי על "כיבוש ספרד 
החדשה", ואף הוציא לאור את ה 1165 ף 0011 טפ של אנדרה 
שניה (ע״ע). כשירד מנכסיו נתמנה ( 1901 ) כמנהל של 
כפריית־הארסנאל. ב״טדקלין" המפורסם שלו היו נפגשים 
אנשי־הרוח המעולים שבזמנו• בתו השניה, אשתו של המשודר 
אנרי ךה־רניה, נתפרסמה בספרות בפסוז־ונים שלה ג׳ראר 
ד׳אוביל ( 1116 צ 011 ^ י 1 )!)■ 06131 ). למרות הדרם המושלם של 
חרוזי־א׳, שאין כדוגמתם ליופי בכל הספרות הצרפתית, היו 
שגינו את חוסר־ההתרגשות שבשיריו(שהוא אפייני לאסכו¬ 
לה של הפארנאם). אך ניכר הדבר, שמתחת לחיפוי הקפוא 
של מלאכת־הציור הנפלאה של א/ הולם בצנעה לב עדין 
ואציל, וא׳ מוכר כאחד מן הקלאסיקינים של השירה הצרפתית. 

,(. 41 60 . 414 -.() 1070:7105 ) €07110771 £11705 . 7 , 1.32316 1 ) 861031 
1.05 ; 00111170 5071 , 1110 50 ,. 11 60 ./ ג ־./ , 1610730 61 ; 1895 
.׳\-. 11 ; 1923-7 , 7015 2 , 41/0 <) 110£70 ( 14 < 4 ; 141005 ) 770 605 50117005 
. 1930 , 771111011 5071 05 1/10 50 ,. 11 60 ./ ג ־./ , 61310 ) 063 

מ. ק.— ח. פ. 

אךדיכאת או אךןיכלות (משומרית: אךך־א־גל— עבד 
של בית גדול, כלומר, בונה היכלות• בתלמוד — 

ארדיכל או אדריכל• ברוב הלשונות האירופיות — 310111 
16011116 , מיוד צ 0 )צ* 6 ״גן>ג> — בנאי דאשי), אמנות־הבניד" 
שתכליתה התאמת הבניינים לצרכים מסויימים ועיצובם הנאה. 

א. מגמות בא׳. בא׳ מתאחדות שאיפות טכניות ואמנו- 
תלת. אין התכלית הסופית שלה מצומצמת בפעולות־הבניה 
למטרות תועלתיות בלבד, אלא היא מכוונת אף למילוי תבי¬ 
עות מסויימות של היוצר. דבר זה כבר ניכר בימים הקדומים 
ביותר, ואף ביחס לסוג של בניין, שהיה תועלתי בעיקרו • 
גם בתקופה, שמערות שימשו בה מקומות־מגורים לאדם הקד¬ 
מון, היו מקשטים דירות פרימיטיוולת אלו באורנאמנטים, 
תמונות, וכד , . כן אין לומר, שהא׳ צריכה להתבטא בהקמת־ 
בניינים דוקה. החיצובים במערות של פטרה (סלע־אדום), 
למשל, הן אחת מן הדוגמות הנאות והמפותחות של הא׳ בא״י. 

הא׳ קשורה קשר אמיץ בהתפתחותה של החברה. היא 
עלתה בחשיבותה עם המעבר של החברה מן המצב הפרימי- 
טיווי של רועי-צאן נודדים למצב המפותח יותר של חקלאים, 
שהם זקוקים לדירות לעצמם ולמקומות מוגנים בשביל צאנם. 
אבל כבר לפני אלפי שנים פסקה הא׳ מלהצטמצם במילוי 
התביעות של הגנה מפני השפעות האקלים, חיות־טרף, וכד׳, 
וביקשה למצוא ביטוי לתביעות הדתיות של האדם ולרצונו 
לבנות היכלות, שבמבנה שלהם נתבטא כוחו של אליל זה או 
אחר. הא׳ משקפת את מצב החברה בכל עם ועם: במצרים 
וכן באשור ובבל נעשו יצירותיה אפשריות על-ידי שליטתם 
של המלכים או אנשי־הדת על המוני־העם ועל מחנות של 
עבדים. בערים של יוון היה הארדיכל בונה שווקים, בניינים 





705 


אדריכלות 


706 


ציבוריים, תיאטראות, וכד׳—מה שהיה בו משום ביטוי למבנה 
הדמוקדאטי של מדינות קטנות אלו. ביצירותיה של הא׳ 
באימפריה הרומית אנו מוצאים ביטוי גם לבוח־שלטונה של 
העיר רומי כמרכזה של האימפריה וגם להתפשטותה של 
הציוויליזאציה הרומית בארצות רחוקות. בזמנים מאוחרים 
יותר התחילה הא׳ משתדלת למצוא פתרון לבעיות סוציא¬ 
ליות. בתקופת־הרגסאנס כבר נתעוררה הבעיה של שכונות- 
עוני בערים והבעיה של בניית שכונות מיוחדות לפועלים 
(למשל, באוגסבורג שבגרמניה). במאה ה 19 הורגשה אי- 
שביעת־רצון גדלה והולכת ממצב־הדיור, שנוצר ע״י ההת¬ 
פתחות התעשיינית וריכוזם של המונים בערים גדולות! והא׳ 
התחילה עוסקת ביצירת "ערי-גנים" ובשאלות של שיכון 
עממי. נפתח פרק חדש בבינוי של ישובים וערים ובבינוי 
מתוכנן של המדינה. השפעתם של גורמים אלה על שאר 
ענפי-הא׳ גדלה מיום ליום. אך עם זה יש להעיר, שעד היום 
אין למצוא יציבות במגמותיהם של הארדיכלים בתחום זה! 
קיימת הסכמה כללית, שלא רצוי לרכז מיליונים של בני־אדם 
בכרכים, אלא שאף בתחומה של הנחה זו קיימים הבדלי- 
השקפות: אחדים מן הארדיכלים — וביניהם לה קורביזיה 
(■ 61 'נ 5 טנ 1 ז 0 0 ^ 1 ) — מציעים שיטה של בינוי-עיר בצורת 
שורות של בנייני-מגורים בעלי קומות מרובות, שהם נמצאים 
במרחקים גדולים־ביחס זה מזה בתוך שטחים של ירק. אחרים 
מתנגדים לכך מסיבות שונות, ובכללן מתוך החשש להפצצות 
אטומיות. לפעמים הדוחק בכרך הוא גדול כל-כך, שבמום- 
קווה, למשל, החליטו ב 1948 להתחיל בהקמת בתי־מגורים 
של 26 ו 32 קומות. ברור, שלבעיות אלו יש השפעה מרובה 
על התפתחותה של הא׳ החדישה. 

הא׳ היא גם מקצוע טכני. התפתחותה היתה קשורה בכל 
הזמנים בשימוש בחמרים טבעיים ומלאכותיים ובפיתוחן של 
טכניקות חדשות ומשוכללות יותר ויותר לשם ניצולם של 
חמרים אלה. אבל טעות היא לחשוב, שאפשר לתאר את 
התפתחותה של הא׳ כעליה מתמדת ממצב פרימיטיווי לשיכ־ 
לולים טכניים מתרבים והולכים. אמנם לפעמים השיכלול 
הקונסטרוקטיווי הוא עיקר דאגתם של הארדיכלים! אך 
לפעמים הם מתעניינים בעיקר בשאלות של מתן צורה חיצו¬ 
נית זו או אחרת לבנייניהם. כך יש בא׳ גם תקופות של 
שמרנות, שבהן אין ההתפתחות הטכנית הכללית משתקפת 
בעבודתם של הארדיכלים. כדוגמה לכך אפשר להביא את 
תקופת־התחיה באיטליה, שהזניחה השגים קונסטרוקטיוויים 
מזהירים של התקופה הגותית שקדמה לה! ומתוך רצון לחזור 
לצורות החיצוניות של הבניה בעולם העתיק הקימה מבנים, 
שבהם הוקרב לפעמים ההיגיון הכלכלי והטכני מתוך חיקוי 
של צורות חיצוניות מיושנות. דוגמה דומה לזו אנו מוצאים 
אף בזמננו: השלטונות בברית־המועצות דרשו מן הארדיכלים 
להשתמש בצורות, ולפעמים גם בטכניקות, שהיו רווחות לפני 
מאה שנה בערך. גם בא׳ של היהודים בא״י אפשר להבחין 
כיוון שמרני ביחס לתכנית של הבית הבודד. מתוך הרגל 
לצורות־חיים ישנות דורשים הרבה עולים מן הארדיכל בניה 
בצורות רווחות — או שהיו רווחות — במקומות־מגוריהם 
הקודמים, ובקושי מרובה הם מסכימים להסתגל לתביעות של 
האקלים והסביבה. 

ב. הסיגנון הלאומי בא׳. את המושג של סיגנון בא׳ 
רגילים לקשור ביצירות האדריכליות של כל עם ושל תקופה 
מסוייפת, ולפעמים מציינים באכזבה, שהארדיכלים אינם מצ¬ 


ליחים ליצור סיגנון לאומי. אפשר להדאות, שברוב המקרים 
סיגנון׳ שנראה כלאומי וחדש, נוצר מתיד השפעות של עמים 
זרים ומתוך הסתגלות לתנאים מיוחדים של חיים סוציאליים 
וסביבה חדשה, ובכל אופן, בלא שום כוונה תחילה. כך, למשל, 
נוצר הסיגנון הלאומי הרוסי בהשפעתה של הבניה הביזאנ¬ 
טית בדרום וזו של העמים הסקאנדינאוויים בצפון, וכן בהש¬ 
פעת יסודות בודדים של הבניה באסיה התיכונה. לעומת זה 
נכשל בהחלט ניסיון מלאכותי לפתח סיגנון לאומי ברוסיה 
של המאה ה 19 בתנאים טכניים וסוציאליים אחרים. ביחוד 
אין זו אלא אשליה אם מאמינים, שקישוט חיצוני בצורת 
אורנאמנטים, שכוללים סמלים לאומיים, עלול לתת לבניינים 
צורה סיגנונית מיוחדת ולשמש בסיס ליצירתו של סיגנון 
לאומי בא׳. כשלונם של הנסיונות מסוג זה מצא את ביטויו 
גם בבניה הישראלית. אף בתקופה הראשונה של עבודת 
הארדיכלים יוצאי-אירופה בארץ, נראו נסיונות ליצירת בנ¬ 
יינים בסיגנון לאומי(למשל, הגימנסיה "הרצליה" בתל־אביב, 
הטכניון העברי ובה״ס הראלי בחיפה, ועוד). אך אם ננתח את 
האמצעים, שבהם השתמשו בהזדמנויות אלו, נראה שהבניינים 
ה״חדשים" הללו מורכבים מיסודות בודדים של הבניה באר¬ 
צות המזרח הקרוב (למשל, הקשת הגדולה בכניסה לטכניון 
מקורה בבניה האסלאמית בפרס). כמו־כן מעידה המציאות, 
שבניין בודד מוצלח, או גם קבוצה של בניינים מוצלחים, 
אינם משמשים בסיס להתפתחות כללית ונראים לאחר זמן 
כיצירה מלאכותית. אותו ארדיכל מוכשר, שהצליח להקים 
בתנאים מיוחדים בניין כגון הטכניון, לא יכול היה להמשיך 
בבניה בסיגנון זה כשנתקל בבעיות של בניין מרכז מסחרי, 
או מרפאה של קופת־חולים, או בית־מלון עירוני במרכזה של 
תל־אביב. גם קישוט של בניינים שונים באורנאמנטים מסח 
תיים, כגון מגן־דויד או מנורה, אין בו כדי חידוש של סיגנון 
לאומי בא׳. סיגנון כזה נוצר, קודם כל, מתוך הסתגלות לתנאי 
האקלים והמבנה הסוציאלי של המדינה. 

בכלל יש לציין, שלא כל תקופה מצויינת בסיגנון מיוחד 
בא׳. למשל׳ בכל המאה ה 19 אנו עדים לתקופת־מעבר, שבה 
השתמשו ב״סיגנונות" שונים מתקופות שעברו, בלא שהגיעו 
ליצירות מקוריות במקצוע הא׳. מ 1820 בערך עד סיומה של 
המאה ה 19 השתמשו הארדיכלים בכל ארצות אירופה ואפר 
ריקה בסיגנונות שונים, שהיו חביבים עליהם או על מזמיני- 
העבודות. הערים הגדולות של אירופה ואמריקה מעידות על 
בילבול זה של סיגנונות בא׳ של אותה תקופה. בסוף המאה 
ה 19 היה המשבר בא׳ גלוי כל-כך, שהתחילו מבקשים במרץ 
דרכים חדשות, וקודם כל, התרחקו מכל שימוש בצורות היס¬ 
טוריות. מתוך כך באה תקופה של אנארכיה. כל ארדיכל יצר 
לו "סיגנון" מיוחד והיה משתדל להיות "מקורי" ביצירותיו. 
בחר, שרחוב מורכב מבתים בנויים בצורה כזו אינו יכול 
להיות יחידה אסתטית. מתוך מצב זה באו הארדיכלים בתחי¬ 
לת המאה ה 20 לידי חיפוש של בסיס יציב וכללי יותר. 

ג. הסיגנון החדיש בא׳. את הבסיס החדש לא׳ מצאו 
מתוך שקבעו בה עקרונות אלה: 

א. התחשבות בתפקיד, שלשמו נועד הבניין. 

ב. התחשבות בהיגיון הקונסטרוקטיווי, שהוא הת¬ 
אים למצבה של ההתפתחות הטכנית. 

ג. ניצול וביטוי מתאים של החומר, שהוא מיועד לשימוש 
בבניין. 

כפי שאנו רואים, אין עקרונות אלה כוללים מלכתחילה 



707 


אדריכלות 


708 


תביעות מיוחדות ביתם לצורת הבניין—למתת מה שהשאי¬ 
פה להשתחרר מן הצורות המסרתיות היתה אחת מן הסיבות 
לכל התפתחות זו. מתוך יחם חדש זה של הארדיכל לתפקידו 
נוצרו מבנים, שנראו בזמנם, ולפעמים הם נראים גם כיום, 
"מחוסרי צורה" בעיני בני־אדם, שהם רגילים בסיגנון הים- 
טות זה או אחר. תופעה זו אינה חדשה; אנו מוצאים אותה 
בכל תקופה קודם השתלטותו של סיגנון מסויים. אפשר להצ¬ 
ביע על תופעות דומות של שמרנות בשטחים אחרים של 
פעילות טכנית; בספינות־מסחר, למשל, היה גדלה של הספי¬ 
נה מתבטא במספר ארובותיה. ההתפתחות הטכנית בבנייתם 
של מנועי-ספינות גרמה לכך, ששוב לא היה צורך בארובות 
מרובות ; אבל חברות-האניות הוסיפו לבנות אותן, ולפעמים 
סידרו בתוך הארובות מחסנים וכד׳, בניגוד לכל היגיון טכני 
או כלכלי, רק כדי ליתן סיפוק לדעה השמרנית של הקהל, 
שהוסיף לראות במבנים אלה, שנעשו מיותרים מבחינה טכ¬ 
נית, סימן לחשיבותה של הספינה. רק במשך הזמן התרגל 
הקהל להכיר בספינות גדולות בעלות ארובה אחת, שאף היא 
באמת אינה אלא מיותרת לפי המצב הטכני הנוכחי; ואף 
לביטולה של הארובה האחת יתרגלו, אבל רק לאחר זמן 
ממושך — ואז יתקבל ה״סיגנוך החדש על דעת־הקהל. 

אע״פ שהא׳ של זמננו מתבססת בעיקר על העקרונות 
הנזכרים למעלה, אין להסיק מכאן, שהיא מבוססת על עקרו¬ 
נות אלה בלבד ושהדעה המקובלת, שיש בה גם גורם אי- 
ראציונאלי־אסתטי — מבוססת על אשליה. גם התאורטי¬ 
קנים הקיצונים של הא׳ בימינו, כגון קוךבתיה, מטעימים, 
שערכו של הגורם האסתטי בא׳ לא נעלם אף כיום, אלא שאין 
לראות בו גורם, שפוטר את הארדיכל מדאגה לקיים את 
העקרונות הראציונאליים שבא׳. יתכן, שפל אחד משני בנ¬ 
יינים מסויימים ימלא את כל התביעות הראצלנאליות, ואעפ״כ 
ייראה בעינינו רק אחד מהם כבעל ערך ארכיטקטוני מרובה. 
בעמדה זו יש חידוש לגבי תקופות קודמות — למשל, תקו¬ 
פות הרנסאנס או הרוקוקו —, שבהן מילאו הבניינים תביעות 
אסתטיות בהופעתם החיצונית, אבל חסרים היו תיכנון מותאם 
לתפקיד וקונסטרוקציה משוכללת וחסכונית. 

ד. התפתחות היסטורית. הא׳ היתה מקצוע מכובד 
בתקופות היסטוריות קדומות, כפי שאפשר להסיק מן העובדה, 
ששמות של ארדיכלים מפורסמים מאותם הזמנים נשתמרו 
עד ימינו. בתולדות־מצרים העתיקה מופיע, למשל, שמו של 
הארדיכל אימחוטפ. גם מיוון ורומי הקדומות ידועים לנו 
שמות בוניהם של הפאדתנון או של הפאנתאון. יחם זה אל 
הא׳ נשתנה באירופה שלייה״ב, כשהבניה נמצאה בידי חבו¬ 
רות של נזירים, ושמות של ארדיכלים בודדים כמעט שלא 
הגיעו אלינו מאותה תקופה. לעומת זה נשתמדו שמות של 
ארדיכלים מפורסמים מתקופת־התחיה באיטליה (המאהה 15 ). 
לפעמים פעלו אמנים גדולים, ציירים או פסלים (כגון רפאל 
ומיכאל־אנג׳לס גם כארדיכלים; לפעמים היו אדריכלים גדו¬ 
לים (כמו ברונלסקי ובראמאנטה) גם אמנים. בימינו האדרי¬ 
כלים הם בעלי'השכלה מיוחדת, שהיא מורכבת מיסודות 
טכניים, אמנותיים, סוציולוגיים והיסטוריים. 

על החשיבות, שהיו מייחסים לבניה בעולם העתיק, יכולים 
להעיד חוקי־הבניה, שהגיעו אלינו מאותם הימים — למשל, 
מצור (( 1500 לפסה״נ), מצרים, רומי וביזאנטיון. בחוקים 
אלה נקבעו באופן מדוייק הגובה המאפסימאלי של הבניינים, 
האחוז של שטח־תמגרש, שיש לנצלו לצרכי בניין, המרחק 


המינימאלי מן הבניינים הסמוכים, טיבם של חמרי־הבניין. 
בצור וברומי, למשל, אסור היה לבנות בניינים בגובה של 
יותר מ 20 מ׳ לערך. בחר, שחוקים כאלה לא היו מכוונים 
לבניינים של היכלות או ארמונות, וגם לא לבתי־מגורים 
בשביל משפחות יחידות, שהרי אלה היו ברובם בעלי קומה 
אחת ובמיעוטם בעלי שתי קומות. בחוקים אלה יש לראות 
נסיונות ראשונים של המדינה להתגונן, מטעמים של היגיינה 
או מדיניות סוציאלית, נגד יצירה של שכונות־עוני ע״י ניצול 
בלתי־מרוסן של הקרקע והרכוש הפרטי. 

1 . הבניה במצרים. כמו בתקופות אחרות ובעמים אח¬ 
רים, כך ביטאה גם הא׳ של מצרים הקדומה את היחס לחיים 
של העם בכללו. הבניינים, שהוקמו לתכליות הדתיות או 
לסיפוק תביעותיהם של הפרעונים בחיים ולאחר מיתה, נבנו 
מתוך כוונה להבטיח להם, לבניינים הללו, קיום לזמן ארוך 
עד כמה שאפשר. מפני־כן השתמשו לשם בנייתם באבנים 
הקשות ביותר, אף אם צריך היה להביאן ממרחק מרובה; 
הקפידו, שהחיבורים בין האבנים הבודדות יהיו עשויים 
בדיוק יוצא מן הכלל; והמציאו שיטות מיוחדות לסיתות של 
האבנים הבודדות, כדי להבטיח לבניין יציבות מיוחדת אפילו 
לגבי רעידות־אדמה. כן מורגשת בבניינים אלה השאיפה 
לממדים גדולים, שעוברים את גבולות המקובל אצל עמים 
אחרים — שאיפה, שבה נתכוונו ליתן ביטוי לכוחו העל־אנושי 
של פרעה, שהיה מוחזק כבן־אלוהים. בתיכנון ניכר כ 1 ח* 
אמצאה. הארדיכלים המצריים מצאו את הפתרון הנכון גם 
לתכנית וגם לקונסטרוקציה של אולם גדול, שהוא מיועד 
לקהל גדול. בתחומים של תרבויות אחרות, מחוץ למצרים, 
היה גגו של אולם כזה נשען על מספר מרובה של עמודים 
ומרכז־האולם היה חשוך; המצרים היו הראשונים, שמצאו 
את הפתרון הנכון לבעיית התאורה ע״י הגבהת חלק מגגו 
של האולם וע״י הארתו באמצעותם של פתחים צדדיים גבו¬ 
הים. בצורה זו נוצר הטיפוס של הבאסיליקה — טיפוס, שהוא 
מונח ביסוד רוב הבניינים הציבוריים הגדולים של העולם 
העתיק וביסוד הבניינים הדתיים ביה״ב ותקופת־התחיה. כאן 
גם המקום לציין, שהבניין המפורסם ביותר בתולדות ישראל — 
מקדש־שלמה — היה בעיקרו באסיליקה מטיפוס מצרי. ואולם 
למרות החידושים המצויים בא׳ המצרית היתה ניכרת בה גם 
שמרנות מסויימת. המצרים ידעו, למשל, לבנות קשתות, 
ואעפ״כ לא השתמשו באפשרויות הטכניות הכלולות באמצעי- 
בניה זה. הם ניצלו אותן לגבי מבנים בלתי־חשובים במובן 
הארדיכלי, כגון תעלות־ביוב וכד׳. עם זה הוסיפו לקשר עמו¬ 
דים בודדים ע״י אבני-ענק, באופן שהבאסיליקות המצריות 
הן שורות צפופות של עמודים גדולים, בעוד שהשימוש בקש¬ 
תות וקמרונות היה מאפשר קביעת רווחים גדולים בין העמו¬ 
דים והקטנת מספרם ומתוך כך — יצירת אולם נוח הרבה 
יותר מבחינת השימוש. יתכן, ששמרנות זו היתד, מוגבלת 
אך לבניינים בעלי אופי דתי, שבהם ביקשו לשמור על צורות 
מסרתיות; אבל אין לנו דוגמות של בניינים ציבוריים אח¬ 
רים, ולפיכך אין אפשרות לקבוע דעה מוחלטת בשאלה זו. 

המצרים, אפשר, היו הראשונים, שבנו ערים או שכונות 
שלמות לפי תכנית קבועה מראש; אבל רוב הדוגמות, שהגיעו 
אלינו, שייכות לסוג של מחנות־העבודה לפועלים׳ שעבדו 
בהקמת המבנים העצומים של הא׳ המצרית. מפני-כן יתכן, 
שצורתן הגאומטרית של השכונות הללו היתה מותאמת 
בעיקרה לחלוקתם של אלפי הפועלים או העבדים לקבוצות- 



709 


ארדיפלות 


710 


עבודה, בדומה לתכניתו של מחנה צבאי בכל התקוסות ההיס־ 
טוריות. מעניינת יותר היא התכנית של הבית הפרטי, שהרי 
כאן אנו נתקלים לראשונה ברעיון, שהוא משותף לכל הבנ¬ 
יינים הפרטיים אצל כל העמים ובכל התקופות באיזור הים 
התיכון. מרכז הבית הוא החצר הפנימית, שמסביב לה קבועים 
החדרים השונים. אין מייחסים ערך מיוחד לחזית הבית הפונה 
לרחוב, חיי המשפחה מתרכזים בחצר׳ סמויים מעיני השכנים, 
ובהתאמה לתנאי האקלים החם. עם זה יש לציין, שהמצרים 
הגיעו, כנראה, גם בבניה פרטית זו לשיכלולים טכניים ידו¬ 
עים, שהרי הרודוטוס מציין במיוחד את המצב הסאניטארי 
הטוב של חדרי־השימוש, שהיו סמוכים לבתים הפרטיים של 
המצרים. בניגוד לבניה המונומנטאלית המצרית מאבנים 
ומלבנים שרופות היו הבתים הפרטיים של המצרים בנויים 
מלבנים לא־שרופות ומעץ, ולפיכך נשתמרו מהם רק דוגמות 
מועטות בלבד. גם את הבתים הפרטיים הללו בנו, כנראה, 
לפעמים בעלי-מקצוע מומחים כיוון שהגיעו אלינו תכניות 
של בתים כאלה במצרים מתקופה קדומה. 

2 . אשור ובבל. גם באשור ובבל היתה הבניה בידי 
ארדיכלים מקצועיים ; ואף כאן נשתמרו תכניות של בניינים 
מתקופה קדומה — מ 1500 לפסה״נ בערך. ההבדל הגדול 



בבל העתייזה: תכנית־נית על לוח־טיז, בעדר 1500 5 םםה״נ. 
המחיאח ?קידמת אסיה, ברליז 


בין הבניה המצרית והבניה באשור ובבבל נובע, קודם כל, 
משונותו של חומר־הבניין, שבו השתמשו בשני איזורים אלה. 
לא היו כל סיכויים להקים באשור ובבבל בניינים מחומר 
יציב, בדומה לאבן הקשה של מצרים העליונה. גם את הבנ¬ 
יינים החשובים ביותר היה הכרח לבנות מלבנים מסוגים 
שונים, ובכן — מחומר רך ובלתי־יציב ביחס. אבל האדרי¬ 
כלים הצליחו להביא חומד זה לדרגת־שיכלול גבוהה. ביהוד 
הצטיינו בציפוי הקירות בלבנים, שנשרפו באופן מיוחד, עד 
ששכבתם החיצונית היתה נראית כחרסינה. עם זה לא הס¬ 
תפקו הארדיכלים של העמים השונים׳ ששלטו זה אחר זה 
באותו איזור, בשיכלול טכני של חומר זה, אלא אף השתדלו 
לנצל את האפשרויות האסתטיות הכלולות בו. הם יצרו 
דוגמות של ציפוי בלוחות־חרסינה, שמצטיינים גם בצורה 
האמנותית של התבליט וגם בצבעים נהדרים. מבחינות מסו־ 
יימות דומה הבניה באשור ובבבל לבניה המצרית, למשל, 


בשאיפה לממדים ענקיים. בהקבלה לפיראמידות של מצרים 
אפשר למצוא גם באשור ובבבל מבנים דתיים, שהם שונים 
מן הפיראמידות בשני דברים אלה: יש להם צורה של בניין 
מודרג(לעיתים קרובות בצור של שבי דרגות) ויש בהם 
אפשרות של גישה אל פסגת המבנה (באמצעות מדרגות 
חיצוניות או מישורים משופעים). בין הפיראמידות המצריות 
וה״זיקורת״ הבבלית קיים גם הבדל יסודי זה: מטרתה של 
הפיראמידה היתד, יצירתו של חדר, או שורה של חדרים, 
במעמקי המבנה, שנועדו לשמש כמקום־קבורה לאדם אחד או 
למשפחה שלמה, באופן שהפיראמידה היתה כעין קבר או 
מאוזולאון. לעומת זה היתה מטרתו של ה״זיקורת" להקים 
היכל קטן על הדרגה העליונה שלו > הוא היה כעין הר מלא¬ 
כותי, שעליו עמד היכל־האליל. גם ביחס לבניה באיזור זה 
יש להעיר אותה הערה, שנשמעה ביחס לא׳ המונומנטאלית 
המצרית: היא היתה שמרנית והוסיפה להשתמש בטכניקות 
מיושנות, אבל מסרתיות, גם לאחר שלארדיכלים נודעו שי* 
טות־קימור שונות׳ שהיו יכולות לאפשר להם חופש מרובה 
יותר בתיכנון הפנימי של הבניין. ולפיכך נראים לנו בארץ 
זו אף בניינים ציבוריים גדולים כמורכבים מחדרים ארוכים 
וצרים מאוד. 

3 קרטה והחוף המזרחי של הים התיכון. בין שני 
הענקים הפוליטיים של העולם העתיק, מצרים וארם־נהריים, 
נתפתחה תרבות ארכיטקטונית מיוחדת באיים של הים התי¬ 
כון המזרחי, וביחוד באי קרטה. בבניה של אי זה יש לראות 
גרעינים של התפתחות חדשה, שמביאה אותנו אל סף הא׳. 
היוונית, שהיא קרובה לנו עד היום, בעוד שהא׳ של מצרים 
ואשור־בבל נראית לנו רק כבעלת ערך ארכאולוגי בעיקר. 
האי קרטה שימש כעין מרכז לא לחילופי־סחורות בלבד, אלא 
אף לחילופי רעיונות בין אנשי הים והמסחר בחלק זה של 
העולם העתיק. מכאן עברו השפעות של הבניה המצרית, 
הבבלית׳ ועוד, ליבשת־יוון, ולהפך. אין ספק, שקיים קשר גם 
בץ הבניה בקרטה ובין זו שהיתה רווחת לאורך החוף המזרחי 
של הים התיכון — בין החיתים, הצורים והצידוניס* אלא 
שכל איזור זה כולו לא הגיע להשגים גדולים בתחום זה. 

4 . הבניה היוונית. בבניה זו כבר ניכרת בתקופה קדו¬ 
מה, למשל במיקני, קרבה גדולה לצורות־הבניה בקרטה. אבל 
עם זה מתבלטים בה יסודות ורוח כללית, שהם זרים לבניית 
העמים הקדומים של המזרח העתיק. יתכן, שעצם קנה־המידה 
המצומצם יותר של המבנים — מה שאפשד להסביר על-ידי 
הממדים המצומצמים של המדינות היווניות — מקנה לבניה 
זו צורה "אנושית" יותר. יתכן, שמשתקף בה מבנה של חברה, 
שהוא קרוב יותר לרוחנו מזה שהיה מצוי במצרים וארם- 
נהריים, שהיו ארצות של שלטונות־עריצות מובהקים. על כל 
פנים יכולים אנו להרגיש בקשר חי בין הבניה, שהיתה נהוגה 
בערים היווניות, ובין זו שהיא נהוגה בארצות־המערב בזמננו. 
העיר היוונית ממלאת בתיכנונה הכללי בערך אותן התביעות 
של האזרח לגבי הכלל, שממלאת העיד המודרנית. במקום 
להתרכז בבניה ענקית להנצחת זכרם של שליטים או לכבוד 
האלילים, אנו רואים כאן בניינים, שמשמשים את צרכיו של 
האזרח הרגיל — שווקים, מרכזים לפעולה מדינית, בנייני- 
לימוד, ספורט ושעשועים. לפעמים אין תמונה זו ברורה כל¬ 
בך, שהרי התעניינותט מתרכזת בדוגמות הנפלאות של 
ההיכלות והמקדשים היווניים, ומתוך כך מיטשטשת בהכרתנו 
תרומתם של היוונים ליצירת טיפוסים אחרים של בניינים. 








711 


ארדיכלות 


712 



יווז: הפארתנוז באתונה, ׳ 8 יש, האדריכלים איקטינום ותא?יתראמם, 447 — 422 לפטה״נ 


ההיכל היווני משמש עד היום דוגמה להתפתחות של טיפוס־ 
בניין מסויים עד דרגת־השיכלול העליונה שלו. ניכדות בו 
התחשבות מדובה בחוקי הפרספקטיווה ובגורמי הסביבה ועדי¬ 
נות של קישוט, שהשיכלול של כל פרט ופרט שבו מוסיף לו, 
להיכל, נוי מיוחד. אעפ״ב יש בשיטת־הבניד, שלו משום ניגוד 
לעקרונות מקובלים בזמננו. הצורה החיצונית של ההיכל היווני 
הבנוי מאבן לא היתה אלא חיקוי לצורות־בניין, שהיו הגיוניות 
בתקופה הקודמת כשהבניינים היו בנויים מעץ. אף כאן ניכרת 
אותה שמרנות, שכבר מצאנו בבניינים דתיים אצל עמים 
אחרים. אבל ביחס לכל שאר המבנים—באסיליקות לכינוסים 
ציבוריים, תיאטראות, שווקים, וכד׳ — מגלים היוונים מקו¬ 
ריות במחשבה ורעננות מרובה בביטוי. שמרנות קיימת כאן 
רק ביחס לטכניקה של הבניין. גם היוונים אינם משתמשים 
בקשת ובקימור, למרות מה שטכניקה זו היתד, ידועה אף 
להם. זכותם הגדולה של הרומים היתה ב?ה שהיו הראשונים, 
שהוציאו את הא׳ מתחומו של השימוש הממושך בצורות 
טכניות מיושנות והניחו את היסוד לגישה רחבה יותר ו״מו־ 
דתית" יותר לפתרונן של בעיות אדריכליות. 

5 . הבניה הרומית. הבניה הרומית משמשת דוגמה 
לריכוז של סיגנונות אחדים, שבסופו של דבר הם מביאים 


באופן טבעי לידי יצירתו של סיגנון לאומי מיוחד. כבר 
בראשיתה של בניה זו רואים אנו מיזוג של שני סיגנונות 
לאומיים שונים — הסיגנון האטרוסקי והסיגנון היווני. בבית 
הפרטי באיטליה נמצאו שני מדורות, שכל אחד מהם היה 
בנוי בשלמותו לפי אחד מן הסיגנונות הללו. המדור הקדמי 
היה כולו ירושה אטרוסקית, ואילו המדור השני, שכלל חצר 
פנימית עם עמודים, היה ירושה יוונית. סיגנונות אלה אינם 
נראים בסוגי-בניין אחרים בצירוף בולט כל־כך. בדרך כלל 
?בר היסוד היווני, ביחוד בקישוט הבניינים. עשרם של 
סוגי־הבניין השונים היה אף הוא אפייני לבניה הרומית: 
הוא מוסבר ע״י התפשטותה של האימפריה על־פני ארצות 
שונות וע״י הרצון להשליט את הציוויליזאציה הרומית על 
כל הארצות הללו. לשם כך בנו הרומים בכל רחבי האימפריה 
שלהם — מבריטניה עד קידמת־אסיה — היכלות, תיאטראות, 
קירקסאות, בתי־מרחץ, שווקים, בניינים אדמיניסטראטיוויים, 
וכד׳. ריבוי־הבניינים ושונותם של החמרים, שעמדו לרשותם 
של האדריכלים בארצות השונות, הביאו לידי כך, שהשתמשו 
בטכניקות שונות, אגב שמירה על הצורה החיצונית המשות¬ 
פת. ריבוי־הבניינים גרם אף לכך, שביקשו שיטות חדשות, 
חסכוניות ומהירות יותר מאלו שהיו מקובלות בתקופות הקו¬ 
דמות. הרומים פיתחו את שיטת הציפוי של 
קירות, שנבנו מחמרים זולים, כגון לבנים, 

בלוחות־אבן יקרים יותר. הם יצרו את 
הטכניקה של הבניה מבטון והשתמשו בה 
ליצירת מבנים (כגון כיפת הפאנתאון), 

שיש בהם משום העזה מרובה יותר משיש 
בכל מה שבנו בתקופות הקודמות. הם הש¬ 
תמשו לראשונה בפיתוח הטכניקה, שהיתה 
מבוססת על שימוש בקשת או בקימור. 

האטרוסקים התקדמו בפיתוחה של טכניקה 
זו * הרומים קיבלו אותה מהם בירושה 
ופיתחו אותה בממדים, שהם מעוררים הת¬ 
פעלות גם כיום. כיפת־הפאנתאון, בעלת 
קוטר של יותר מ 40 מ׳, נראית גם כיום 
כהשג טכני ואסתטי יוצא מן הכלל, ובמשך 
מאות־שנים לא העזו לבנות כיפה בממדים 



רוסי: תכ;ית מ? סאח 1 ?יא 1 ז, מימ. המחצית המניח של הסאה הראשונה ?סה״נ. 
המוזיאון בפרוג׳ה 










713 


אדריכלות 


714 



דוטי: הפנים על הפאנתיאח, 120 — 124 לסה״נ 











715 


אדריכלות 


716 


גדולים מאלה. אבל גם בבניינים ציבוריים אחרים, כגון בתי־ 
מרחצאות או בניינים לאספות־העם, השתמשו הרומים בקמרו* 
נות־ענק (למשל, בבאסיליקד, של מכסנטיום בדומי, בצורת 
קמרונות־צלב, מעל לריבועים בעלי צלעות של 24 מ׳). גם 
ההשתלטות על האמצעים הטכניים השונים, שהיו דרושים 
כדי לאפשר עבודות אלו, מפתעת היא עד היום בשרידים 
של כתלי־ההיכל בבעל־בך שבלבנון אפשר לראות גושי-אבן 
בגודל של 21x4x4 ^, שהובאו למקום ממרחק של ק״מ אח¬ 
דים והועלו לגובה גדול מעל פני־הקדקע. עם זה לא הזניחו 
הרומים את הפיתוח של הטכניקות הדרושות להקמתם של 
בניינים רגילים. ויש לציין במיוחד את תרומתם ליצירת מלט, 
שמבטיח את חוזק הקירות המורכבים מאבנים בודדות. במשך 
מאות־שנים לא הומצאה שיטת־בניה, שתעלה על שלהם 
מבחינה זו, ורק המצאת הצמנט בימינו וטכניקות שונות של 
יצירת מבנים מבטון היו מסוגלות להעלות את הבניה לרמה 
טכנית גבוהה מזו שהיתה בתקופה הרומית. מכאן, שהשגי 
הרומים בא׳ לא היו קטנים כלל וכלל, אע״פ שלפעמים קרו¬ 
בות רואים דק צד אחד של המטבע — תלותם הפורמאלית 
של הארדיכלים הרומיים בצורות קלאסיות יווניות — מה 
שגרם לכך, שיתייחסו בביטול לבניה הרומית בכללה. 

6 . הנצרות ה ק דומה. בתקופות האחרונות של האימפריה 
הרומית כבד הורגשה השפעתה של הנצרות על צורות־הבניה. 
המעבר לסיגנון־הבניה הנוצרי לא היה פתאומי. בעוד שצורת־ 
הבניין בכללה נשתנתה, הוסיפו הצורות של ההיכלות הקו¬ 
דמים להופיע ביסודות בודדים של הבניין. תפקידו של בית- 
היראה הנוצרי שונה הוא מזה של ההיכל הרומי או היווני, 
ודבר זה נתבטא בצורת־הבניין. כנסיות אחדות היו צריכות 
לאפשר לקהל־המתפללים, שישתתף בתפילה ביחד עם הכוהן! 
בבניינים אחרים היה הקהל צריך להתייחד עם זכרו של קדוש 
זה או אחר — תופעה חדשה בחיים הדתיים! ועוד סוג 
שלישי של כנסיות היה מוקדש לטכס־הטבילה. בשביל בנ¬ 
יינים מיועדים לתפילה בקהל השתמשו בצורת הבאסיליקה. 
הבניינים מסביב לקבר או לצרכי-טבילה התבססו על טיפו¬ 
סים של בניינים "מרכזיים", שהופיעו לפעמים אצל הרומים. 
אף כאן אנו רואים, שצורת־בניין חדשה או סיגנון חדש אינם 
מתפתחים ביצירה ספונטאנית של הא׳ אלא כתהליך היסטורי 
מסויים. היו שסברו, שצורת הבאסיליקה הנוצרית, שמזכרת 
בתכניתה צורה של צלב, נתבססה על סמל נוצרי זה! אבל 
ניתוח היסטורי מביא אותנו לידי המסקנה, שדרך־ההתפתחות 
היתה אחרת. מתחילה היו הנוצרים נוהגים להתאסף לתפילה 
בציבור בבתים פרטיים מסויימים של חבריהם, שבהם אפשד 
היה להסתתר מעינו של השלטון העוין. לתכלית זו היו מש¬ 
תמשים בטרקלין׳ שבאחד מצדדיו היו קבועים (בהתאם 
למסורת־בניה עתיקת־ימים) שני אגפים. אגפים אלה מקנים 
לאולם כולו צורה דומה לצלב, וצורה זו מתבלטת עוד יותר 
ע״י שקערורית בקיר האחודי, שאליה היו מופנים פניהם של 
המתפללים ושבה היה קבוע גם המזבח. עם ריבוי־מספרם של 
הכוהנים הורחב חלק זה של האולם וצורת־הצלב נתבלטה בו 
יותר ויותר. 

הצורות החיצוניות של בניית הנצרות הקדומה הן בדרך- 
כלל צנועות למדי, ויש לציין במיוחד רק את השימוש המוג¬ 
בר בפסיפס לקישוט הקירות. מופיע עוד יסוד חדש בבניה 
זו, שהיה זר להיכלים הקלאסיים — מגדל־הפעמונים. גם הוא 
נוצר לא כיצירה ספונטאנית וחדשה של ארדיכל מסויים, אלא 


מתוך הצורך למלא תפקידים מסויימים: הוא שימש גם 
לקדיאה לתפילה וגם כמקום־תצפית, שהיה דרוש בתקופות 
מסוכנות אלו של נדודי־העמים. מעניין לציין, שעברו מאות- 
שנים עד שמבנה זה נתקשר באופן אורגאני אל הגוש העיקרי. 
מתחילה היה המגדל קבוע במרחק-מה מן הכנסיה והיה 
מנותק ממנה לגמרו, ורק בתקופה מאוחדת יותר, ואפשר, 
בהשפעת דוגמות מסוריה הצפונית, נמצא חיבוד משביע- 
רצון מבחינה אסתטית בין שני היסודות הנפרדים הללו של 
בניין הכנסיה הנוצרית. 

7 . הבניה באימפריה הביזאנטית. בחלק המזרחי של 
האימפריה הרומית התפתחה הא׳ בדרכים שונות מאלו שצויינו 
למעלה, ושמרה יותר על הפיתוח של הקמתן או הכיפה, 
האפיינים לבניה הרומית. אף כאן ניכרת השפעה של עמים 
שונים. באימפריה הביזאנטית המציאו טכניקה חדשה לכיסוי 
חללים גדולים ע״י כיפות — טכניקה, שעתידה היתה ליעשות 
בעלת חשיבות מרובה ביותר. קשה לקבוע בוודאות, היכן 
נוצר הטיפוס החדש של כיפה, שנקרא בשם "כיפה ביזאנטי־ 
נית״ — זה שמצא את ביטויו המזהיד ביותר בכנסיה הגדולה 
של "האגיה סופיה" בקושטה. יש רואים את המקור בארמניה, 
ויש רואים את מקודו בחורן. אין ספק בדבר, שבחוורן הגיעו 
לדרגה גבוהה של פיתוח מבנים מאבן, וגם כאן יש לראות 
את מקורה של התפתחות זו לא בטעמו האסתטי של אדם 
בודה אלא בתנאים אובייקטיוויים מסויימים: בהכרח להס¬ 
תפק בחמרי־הבניין הטבעיים של הסביבה, וכאן היה חומר 
זה - האבן. מחסור בחמרי־בניין אחרים בחוורן הביא לידי 
כך, שאף את החלונות והדלתות היו עושים מאבן(כפי שאפשר 
לראות בשרידי הבניינים, שנשתמרו באיזור זה). ולפיכך אין 
להתפלא על כך, שהחוורנים הגיעו לטכניקה גבוהה בציפוי 
של קירות־הפנים של הכנסיה בעזרת אבנים בלבד. בין השאר 
יצרו גם כיפות־אבן על בסים ריבועי, שיכולות להיראות 
כדוגמה לכיפה הגדולה של כנסיית "האגיה סופיה" וכל הכי¬ 
פות הגדולות של העולם המערבי עד היום. הבניה הביזאנטי־ 
נית השפיעה בשני כיוונים: השבטים הגרמניים, שכבשו את 
איטליה בתקופת נדודי־העמים, סייעו להתפשטותן של שיטות 
הבניה הביזאנטיות באיטליה המזרחית, והשבטים הסלאוויים, 
שקיבלו את דתם מביזאנטיון, השתמשו ביסודות שונים של 
הסיגנון הביזאנטי כבסים ליצירתו של סיגנון־הבניה הרוסי. 

8 . הא׳ ב א ס ל א ם. הצרכים הדתיים של עמי האסלאם, 
שבמשך המאות ה 7 וה 8 השתלט על רובו של איזור הים 
התיכון, הביאו לידי יצירה של טיפוסי־בניין חדשים, שהיו 
שונים גם מן ההיכל העתיק וגם מן הכנסיה הנוצרית. מתחילה 
היה משמש כמקום־תפילה כל מקום מגודר שהוא, וכמו 
ביהדות ובנצרות, היו פניהם של המתפללים מופנים לכיוון 
אחד. במשך הזמן התחילו דואגים לנוחותם של הזקנים או 
הנכבדים שבקהל ולשם כך כיסו את השורות הראשונות בגג. 
במרוצת־הזמן נתרחב יותר ויותר השטח, שכוסה בגג, וכך 
נוצרו הגגות הנשענים על שורות עמודים! ולסוף נוצר 
הטיפוס של המסגד המוסלמי בעל מאות העמודים. לפעמים 
היו משתמשים בצודות־הקימור או בכיפות, ביחוד על גבי 
קבר קדוש או מקום־תפילה מרכזי, כמו, למשל במסגד־ 
הסלע בירושלים. לפעמים קיבלו בירושה כנסיה נוצרית 
מסרתית בצורת באסיליקה, וסיגלו אותה לצרכי הדת המוס¬ 
למית, כמו במסגד אל־אקצה בירושלים. במקרים אחרים 
שימש מקום-התפילה גם מקום־לימוד, כמו בבתי-הכנסת 



717 


ארדיכלות 


718 


בישראל, ונוצר טיפוס ה״מדרשה" (מדרסה)׳ הרו׳וח ביחוד 
בפרס ובארצות הסמוכות, אבל גם בשטחים אחרים הנתונים 
להשפעת האסלאם. גם במסגד המוסלמי מופיע יסוד, שנחשב 
כאפייני לכנסיה הנוצרית—המגדל. ומעניין הדבר, שמתחילה 
חיקו הארדיכלים המוסלמיים דוגמות נוצריות או השתמשו 
במגדלים הקיימים. כד נוצרו, למשל, המגדלים שבבצרה או 
ברמלה. אך ברבות הימים נשתחררו הארדיכלים המוסלמיים 
מתלות זו בדוגמות נוצריות ויצרו מבנים מתאימים יותר 
לדתם. בראשו של המגדל המוסלמי לא היה צורך לקבוע 
פעמונים, שמחייבים מבנה כבד לא רק מחמת משקלם, אלא 
אף מחמת תנודותיהם. מגדל מוסלמי צריך לשאת אדם אחד 
בלבד: את הכרוז הקורא לתפילה. לפיכך יכול הוא להיות 
מבנה קל מאוד, שמאפשר עליה אל רחבה מורמת, שממנה 
יכול הכרוז להשמיע את קריאתו לכל הכיוונים. כד נתפתחה 
המנרה*(מינארת) המוסלמית, שנותנת צורה יחידה־במינה 
למסגדים ולישובים המוסלמיים בכל רחבי העולם האסלאמי, 
כמו שמגדלי־הכנסיות קובעים לפעמים 
קרובות את דמותן החיצונית של הערים 
באירופה. 

הא׳ המוסלמית יצרה יצירות בעלות- 
ערך עד תקופה מאוחרת למדי. בניינים 
נהדרים נבנו בקושטה ע״י ארדיכל מפורסם, 
סינאן, באותה תקופה עצמה, שמיכאל- 
אנג׳לו בנה בה את בנייניו המפוארים 
ברומי. דוגמות מפורסמות של הא׳ המו¬ 
סלמית נוצרו בהודו בתקופה מאוחרת 
יותר — למשל, ה״תאג׳ מחל" שבאגדה 
(ע״ע). 

אע״פ שלא׳ המוסלמית בכללה לא היתד. 
השפעה ניכרת על הבניה של עמי־אירופה, 
אפשר להבחין בעקבות השפעתה בתחום 
אחד של הבניה גם בעולם המערבי. עם 
כיבושה של ספרד על־ידי האסלאם נת¬ 
פתחה בה הא׳ המוסלמית, שמצאה לה 
כאן ביטוי ביצירות נהדרות כגון ה״אל- 
האמברה" בגראנאדה. ארמון זה הוא שיא 
של התפתחות ארדיכלית, שנתגלתה גם בהרבה בתים פרטיים 
מותאמים יפה לתנאי האקלים והסביבה. בתים פרטיים אלה 
הם הסתעפות מיוחדת של הבניה הפרטית בארצות־אסלאם 
אחרות. אנו נפגשים בבניינים אלה בהמשך התפתחותה של 
החצר הפנימית, שהיא אפיינית לבניה בארצות הים התיכון 
מימי מצרים, יוון ורומי. טיפוס זה של הבית הפרטי עבר 
בירושה גם לבניה בספרד לאחר שנכבשה על-ידי הערבים, 
ומספרד עבר לארצות אמריקה התיכונית והדרומית. כאן הוא 
רווח עד ימינו ומשפיע במידה מרובה על הדוגמות הנאות 
ביותר של הבניה הפרטית בכמה ממדינות אזד׳ב (כמו קאלי־ 
פורניה), במכסיקו, ועוד. לסוף יש לציין את כשרונותיהם 
של הארדיכלים המוסלמיים בתחום הקישוט של הבניינים, 
ביחוד ע״י אורנאמנטים גאומטריים (ערבסקות) וע״י ציפוי 
הקירות בלוחות־חרסינה צבעונים, למשל, במסגד־הסלע בירו¬ 
שלים ובדוגמות מרובות בפרס, בוכארה וטודקסטאן. 

9 . ימי־הביניים באירופה — הסיגנון הרומאני. 
לאחר שנפלה רומי בידי הגרמנים התחילה הא׳ באירופה 
מתגבשת מחדש רק עם הניסיון המדיני הראשון להקים 


לתחיה את האימפריה הרומית — ניסיון, שנעשה ע׳י׳י קארל 
הגדול והיה מלווה שאיפה ברורה להחיות את כל צורות- 
החיים של העולם העתיק. אותו הלד־רוח גרם לכד, שלפי 
פקודתו של קארל הגדול התחילו מקימים בניינים, שבהם 
השתדלו לחקות את הצורות החיצוניות של בנייני רומי 
הקדומה ("הרנסאנס הקארולינגי"). לפעמים לא היה בנסיר 
נות אלה אלא משום חיקוי בלבד. ופעמים שהורכבו הבניינים 
מחלקי־בניין, שניטלו מהריסותיהם של בניינים עתיקים. 
לפעמים (כמו בכנסיית הקבר של קארל הגדול באכן) ניכרת 
בגרות של מחשבה אדריכלית. אבל גם תקופה זו היתה קצרה־ 
ביחס וצריך היה שתעבורנה עוד כמאתיים שנה עד שהוקמו 
בניינים ראויים לציון מיוחד בתולדות התפתחותה של הא׳. 
התפתחות חדשה זו נתרכזה בעיקר בסביבות של עמק־הרינוס 
משני עבריו: הגרמני והצרפתי. סיגנונם של בניינים אלה, 
שהיו מיועדים ברובם לשמש כנסיות או מנזרים, ידוע כסיג־ 
נון "רומאני", אע״פ שהמקור והצידוק של כינוי זה אינם 


ברורים כל־צרכם. גורמים מעשיים שונים השפיעו במידה 
מרובה על התהוותם של הקווים, שהם אפיינים לסיגנון זה. 
רמת־המלאכה היתה ירודה לעומת זו של העולם העתיק. לא 
עמדו לרשות האדריכלים של יה״ב חמרי־בניין יקרים, כמו 
שיש, וכד׳. תנאי־האקלים (ביחוד ריבוי־השלגים) גרמו, שהג¬ 
גות היו צריכים להיות משופעים וכבדים הרבה יותר משהיו 
באיטליה׳ וכן שקירות הבניינים יהיו עבים ביותר. הפתחים 
בקירות אלה היו קטנים־ביחם, כיוון שלא ידעו לזגג את החלו¬ 
נות ומכיוון שהיה צורך להתגונן עד כמה שאפשר מפני הרוחות 
הקרות וכן מפני גשם ושלג. מכאן, שפנים־הבניינים היה אפלו־ 
לי־ביחס. אמנות־הקימור או שנשתכחה או שנראתה כבלתי- 
מעשית מחמת משקלו המרובה של הגג* וגם דבר זה גרם 
מצידו לריבוי עבים של הכתלים. מסיבות אלו נוצרו בניינים, 
שעושים עלינו כיום רושם של כובד מיותר. אבל עם זה יש 
לציין, שהארדיכלים מצאו אפשרות לתת למבנים הכבדים 
הללו ״חיים״ מיוחדים! הם השתמשו באמנות מרובה בחלק- 
בניין אחד, — במגדלים —, שעד אז לא היתה לו חשיבות 
ממדרגה ראשונה. בבניה הרוסאנית מופיעים המגדלים גם 



התכופה הרוטאנית באירופה: כנסיית הבנדיקטינים במאריה־לאד, נרמניח. 
נבנתה 10830 עד 1156 בהפסקה של 20 שנה 





719 


אדריכלות 


720 



התקופה הנותית באירופה: הכנסיה ביירה, הנרולה ביזאתדדאלות של אננליה, 1003 


במספר מרובה (עד 11 מגדלים לכנסיה אחת)׳ ולעיתים קרו¬ 
בות גם בצורות עשירות ומקוריות מאוד. מבחינה זו אין 
שום תקופה יכולה להשתוות אל התקופה הרומאנית. האמור 
למעלה נכון ביהוד לגבי הארצות של אירופה המרכזית 
והמערבית. באדצות־הדרום שמרה הא׳ בתקופה זו במידה 
ניכרת על צורותיה של הבניה העתיקה בתקופת התפתחותה 
האחרונה — תקופת הנצרות הקדומה. הדבר ניכר, למשל. 
בשימוש במגדלים, שבאיטליה נבנו אף בתקופה זו ביחידות 
וכשהם מופרדים מן הבניין העיקרי של הכנסיה, כמו בדוגמה 
המפורסמת של המגדל המשופע בפיזה או ה״קאמפאנלה" 
בונציה. 

"'מעניין ביותר לעקוב אחר המעבר מן הסיגנון הח׳מאני 
אל הסיגנון, שבא אחריו ושנתפרסם בשם "הסיגנון הגותי". 
הסתכלות בתקופת־מעבר זו עשויה להעמיד אותנו על כמה 
דברים, שהם חשובים להבנתם של הגורמים האמיתיים, 
שקובעים את התפתחות הא׳ בכל מקום ובכל זמן. 

הסיגנון הגותי. כבר הזכרנו, שגגותיהן של הכנסיות 
הרומאניות היו בעיקר בנויים מעץ. בשעת שרפות, שהיו 
פורצות לעיתים קרובות בערים, שאף בתיהם היו בנויים עץ, 
אירע תכופות, שהאש היתד, מתפשטת מן הבתים לגג־הכנסיה. 
מפני־כן הירבו לדרוש מן האדריכלים, שידאגו לכיסוי יציב 
יותר של הכנסיות. הדרך הנוחה ביותר היתה לחזור ולהשתמש 
בטכניקה, שהרומים הקדומים פיתחו בצורות השונות של 
קמרונותיהם. אבל התוצאות הטכניות של ניסיון זה היו מרחי־ 
קות־לכת. כל צורות־הקמרון הידועות לעולם העתיק היו לקויות 
מבחינה זו: הן גרמו ללחץ צדדי חזק על קירות־הבניין. לחץ 
זה הצריף קירות עבים יותר, וכתוצאה מזה נעשו הכנסיות 
אפלות יותר — חסרון, שהוא ניכר בתנאי־האקלים של אר־ 
צות־הצפון יותר מבאיטליה. גם שאלות טכניות טהורות, 
כגון ביסוס הבניינים, היו קשות יותר לפתרון בתנאים של 
ארצות אירופה המרכזית משהיו באיטליה. כל זה גדם לכף, 
שהארדיכלים שאפו למצוא דרכים להקטנתו של לחץ־הקמרון. 
וכמדכן שאפו למצוא טכניקה של קימור, שהיתה מאפשרת 
לא כיסוי של ריבועים בלבד, — כפי שאנו מוצאים.בקמרון 
הרומי —, אלא אף כיסוי של מלבנים או כל צורה גאומטרית 
אחרת. את הפתרון של כל הבעיות הללו מצאו בפירוקו 


של הקמרון העתיק לגורמיו הקונסטרוק־ 

טיוויים — הצלעות, המהוות את השלד 
הקונסטרוקטיווי, וה״מפרשים" הדקים המח¬ 
ברים אותן. כל עוד ניסו להשתמש בשביל 
הצלעות בחצי־מעגל או באליפסה בלבה 
כפי שנתחייב מצורות־הקימור ברומי, נת¬ 
קלו הארדיכלים בקשיים מרובים, אבל כל 
הקשיים הללו נעלמו משהתחילו הארדי־ 

כלים משתמשים בקשת, שנקראת כיום 
קשת גותית, כבסיס לצורות הקונסטרוקטי- 
וויאת של הקמרונות. הקשת הגותית כשל¬ 
עצמה אינה המצאה של תקופה זו. היא 
מופעת בדוגמות קדומות יותר, למשל במז¬ 
רח• אבל השימוש בה כגורם לפתרון שאלת- 
הקמרון הוא המצאת הא׳ של המאה ה 12 
בצרפת הצפונית. אפשר להראות, שהניצול 
העקיב של כל היתרונות של הקשת הגותית 
מסביר את רוב־רובן של צורות־הבניה 
בתקופה זו. הקשת הגותית כשלעצמה גורמת ללחץ צדדי 
קטן־ביחם. כדי להקטין את עובי הקידות׳ שהכביד כל־כך 
על צורות־הא׳ הקודמות, השתמשו בעובדה, שלחץ הקימוד 
התרכז בצלעות! רק תחת הצלעות עדיין היה צורך בעמודים 
כבדים! אבל גם את עביים הקטינו על־ידי שיטה מחוכמת 
של העברת הלחץ הצדדי של הצלעות למבנים מיוחדים, 
שמקומם נקבע מחוץ לחלל הפנימי של הכנסיה• על־ידי-כך 
נשתחררו כל הקירות מן הצורף לשאת משאות כבדים של 
גגות מאסיוויים. הם נהפכו ל״קירות־מילוי" בלבד. למעשה 
לא היו קירות אלה נחוצים עוד מבחינה קונסטרוקטיווית, 
ואפשר היה אפילו להחליפם בשטחי־זכוכית או בכל חומר 
אחר. כך נמצא בדרך זו גם פתרון לשאלת האפלוליות 
של הכנסיות. כמות־האור. שאפשר היה להכניס דרף שטחים 
גדולים אלה של זכוכית, היתה מרובה כל־כך׳ שנתעורר 
הרצון להקטין כמות זו! ומסיבה זו התחילו משתמשים 



רוסיה: הכנסיה על־שם רימיטרי הסדח* 
בוולאדימיר, 1191 — 1194 















721 


אדריכלות 


722 



איטליה, תקופת הרנסאנס: בית אסופים ועתיקים בפירנצה, 1419 . האדריכל םילי 12 בתנלסקי 


בזכוכית צבעונית, ששימשה גם כאמצעי של קישוט. עוב¬ 
דות אלו מקנות לבניה הגותית אופי "מודרני" בהחלט. 
השלד הקונסטרוקטיווי הוא גם קל ביותר (ודבר זה מתאים 
לשאיפתנו כיום) וגם קובע את כל הצורות החיצוניות והפני¬ 
מיות של הבניין. במובן זה קרובה הא׳ של התקופה הגותית 
הרבה יותר לבנייני הפלדה, הבטון המזויין והזכוכית של 
תקופתנו מלבניינים שנבנו באירופה במשך כמה מאות־שנים 
לאחר-מכן, מתקופת־התחיה (הרנסאנס) באיטליה עד תחילת 
המאה ה 20 . יש רואים בבניה זו יצירה מוזרה של יה״ב, שהם 
רחוקים מעמנו כמעט מכל הבחינות. ופעמים שאנו מושפעים 
במידה יתרה מן הקישוט הפסלי העשיר והיפה של הכנסיות 
הגותיות, שלפעמים הוא נראה כמוזר ובמקצת זר * אבל 
אין לקישוט זה ערך מכריע, ובניינים הרבה, שאינם עשירים 
בקישוט, אעם״כ נחשבים כהשגים חשובים של התקופה כולה. 
אם נסתכל בבניה האזרחית באותה תקופה נראה, שגם בה 
נתבטאו העקרונות של הבניה המודרנית — נאמנות לתפקיד 
הבניין, חסכוניות, מילוי תנאים היגייניים — יותר משנתגלו 
בבניינים האזרחיים, שהוקמו בתקופות מאוחרות יותר. 

יש לציין, שבבניה היהודית של התקופה ניכרת קירבה 
לסיגנון של הבניה האזרחית? אחת מן הסיבות לכך הוא 
איסור של קישוט פסלי. הגיעו אלינו דוגמות יפות של 
בתי־כנסת בסיגנון גותי, למשל בפראג, וורמס ( 011118 ז*\) 
על הרינום וקראקוב (ע״ע בית כנסת). 

10 . מתקופת־התחיה באיטליה עד המאה ה 19 . 
המעבר מן הבניה ועותית לזו של הרנסאנס היה כריך במהפכה 
בלתי־רגילה בתולדות־הא/ אין לראות בתקופה זו התפתחות 
מודרגת כזו שאנו מוצאים בתקופת־המעבר מן התקופה הרו- 
מאנית אל התקופה הגותית, שבה ניכרים בבירור השלבים 


של התפתחות שיטתית, מבוססת בעיקרה על פתרונן של 
בעיות טכניות. מה שאירע בתקופה הנידונה היה שונה מזה 
בתכלית. השיטות הגותיות נעזבו באופן פתאומי והתחילו 
מתייחסים אליהן בלעג ובבוז. עם זה אין העין הביקרתית 
יכולה למצוא צידוק ללעג זה, ונראה, שמכמה בחינות יש 
לראות כאן ראקציה ולא התקדמות. בבניינים הרבה של 
תקופת־התחיה במאות ה 15 וה 16 ניכרת שאיפה לפאר חיצוני, 
שעלה במחיר ההקרבה של ערכים היגייניים, קונסטרוקטי- 
וויים, כלכליים, וכד/ שבזמננו הם נראים כראשונים במעלה 
בכל משימה ארדיכלית. הרבה מן החוקרים רואים בתקופת- 
התחיה ניצנים של התפתחות בלתי-בריאה, שהביאה את הא׳ 
בסופו של דבר למבוא הסתום של הבניה במאה ה 19 . 

מה יש בו כדי להסביר את התופעה המוזרה ש מהפכה 
פתאומית זו ז — בניגוד לתקופות הקודמות בא/ שבהן יש 
לייחס את ההשפעה העיקרית על התהוותם של סיגנונות 
חדשים בא׳ לגורמים טכניים וסוציולוגיים, ניכרת בתקופת 
המעבר לרנסאנס השפעתם של גורמים דוחנים בעיקרם — 
ההתקוממות לתנאים המדיניים והחברותיים של הזמן והשאי¬ 
פה לחזור לערכים של העולם העתיק, עם כל האידאליזאציה 
של עולם זה, שהיתה כרוכה בדרד־כלל בהלכי-דוח אלה. 
התחילו בערכים הפוליטיים והספרותיים והמשיכו גם בערכים 
אמנותיים וארדיכליים. אנו יודעים, שגם באמנות הציור 
והפיסול היה המעבר פתאומי וקיצוני. אבל בתחומים אלה 
הביא המעבר בלא ספק ברכה מרובה. ביחס לא׳ לא כך היה 
המצב. הציירים והפסלים עסקו בעיקר בתיאור של הנוף או 
של האד* וההתפתחות האמנותית בתחום זה לא היתד. 
מותנית ע״י בעיות טכניות או סוציאליות במידה שהיתה בא/ 
מפני־כן לא גרמה השיבה לשיטות ולאידיאלים של העולם 




723 


אדריכלות 


724 



איטליה, תתופת הרנסאנס: ארטח טריצ׳י בפירנצה, 1444 
האדריכל טיכלוזו׳י 


העתיק באמנות־חציור להתפתחותו של מצב חולבי, ואילו 
הארדיכלים הכניסו באונס לתוך המסגרת הקשיחה של הבניה 
הקלאסית בניינים בעלי תפקידים שונים לגמרם מאלה של 
אותה תקופה. דבר זה לא היה מורגש כל־כך בתקופה הרא¬ 
שונה, האמנים של המאה ה 15 , כגון בדונלסקי או מיכאצ׳י, 
השתמשו בצורות של הא׳ העתיקה באופן' חפשי, ובנייניהם 
מצטיינים עד היום ברעננות מרובה. אבל אחדיהם באו תאו¬ 
רטיקנים (החשוב ביניהם אלברטי), שהכניסו את הא׳ למסלול 
של חיקוי הבניה העתיקה. חזיתות־ד,בניינים מתחילות להיות 
דומות יותר ויותר לחלקים של היכלות עתיקים או של 
בניינים רומיים. לקירות החזיתות התחילו מצמידים עמודים 
קלאסיים בלא כל צורך קונסטדוקטיווי, מתוך ביזבוז של 
חמרים ואמצעים טכניים ובניגוד לכל היגיון בחלוקה הפני¬ 
מית של הבניין. גם הבניינים של הארדיכלים המפורסמים 
ביותר של המאה ה 16 , כגון פלדיו, אינם פטורים מליקויים 
אלה. אפשר אפילו לומר, שכשרונותיו הגדולים של פאלאדיו, 
כארדיכל בעל טעם ודמיון, גרמו לכך, שבנייניו שימשו 
דוגמה במשך מאות־שנים ומוסיפים להיחשב כדוגמה באר¬ 
צות אחדות אף בימינו אלה. אמן גדול אחר — מיכאל־ 
אנג׳לו — סייע אף הוא להתפתחות בלתי-בריאה בא׳ בכיוון 
נוסיף — אינדיווידואליזם מופרז. התופעה עצמה היא מובנת 
בשביל תקופה, שהשתדלה לשחרר את הפרט משיעבודו לכו¬ 
חות, שכבלו את התפתחותו החפשית. 

מיכאל־אנג׳לו, כפסל, היה רגיל להשתמש באופן חפשי 
אפילו בצומת גוף־האדם והשתדל במיוחד להראותו בפרספק* 
טיוות או בתנועות מסובכות. בצורה זו השתמש גם בפרטיה 
של הא׳ העתיקה. הגגונים מעל לשורות־העמודים או מעל 
לחלונות, צורות־ד*,כרכוב, וכד׳, מקבלים אף הם צורות חדשות׳ 
מסובכות מאלו של העולם העתיק. מה שהתחיל בו מיכאל* 
אנג׳לו המשיכו בו אחרים כאילו מתוך התחרות, או מתוך 
רצון להמציא צורות חדשות. אבל לאחר מספר שנים נראו 
צורות אלו מלאכותיות ומייגעות את העין אפילו לאלד* 


■ שיצרו אותן. אעפ״כ אנו מוצאים גם בתקופה זו התפתחות 
חשובה בכמה ערכים ארדיכליים. ההתעמקות עצמה בשאלות 
הפרספקטיווה וההופעה הפלאסטית מצד אמנים כמו מיכאל* 
אנג׳לו וברניני׳ שהיו גם פסלים וראו בעיניהם את הבניין 
הנולד כגוש בעל שלושה ממדים ולא כציור של חזית נאה 
על גבי הנייר, גרמה לתפיסה חדשה בא׳. הבניין התחיל נראה 
עכשיו כגוש בתוך סביבה מסויימת, או בצורת אגפים מקי¬ 
פים חלל של חצר, שהרי בהתפתחותה של הא׳ יכולים לראות 
שני זרמים גה׳^ים: האחד מהם מכוון לפיתוחו של גוש־ 
הבניין והשני לפיתוחו של החלל המוקף ע״י הבניין. כדוגמות 
לזרם הראשון עלולות לשמש הפיראמידות במצרים וההיכל 
היווני, ולשני — הפנתאון וכנסיית "האגיה סופיה" בקושטה. 
בתקופת הבארוק, שנבעה מן הרנסאנס, מטפלים בקביעת היחס 
המתאים בין שני צדדים אלה וגם מגיעים להשגים חשובים. 
הא׳, שנתפתחה באיטליה בתקופת־התחיה, השתלטה על כל 
ארצות־אירופה, באופן שבפעם הראשונה נוצרה א׳ ב י נ־ 

ל א ו מ י ת — לכל הפחות, בעולם התרבותי המערבי. בתקו¬ 
פה זו (עד סופה של המאה ה 18 ) הגיעה גם ההתפתחות 
המדינית של ארצות־אירופה לאחידות ידועה: השלטון נת¬ 
רכז בידיהם של מלכים ונסיכים, וריכוז הכוח המדיני בצורה 
כזו נתן את אותותיו גם בא׳. גדל ערכו של הארמון לעומת 
ערכה של הכנסיה, שקודם לכן שימשה המטרה העיקרית של 
כשרונות ההמצאה וההידור של אמני־הבניה. מארמנות המל¬ 
כים או הנסיכים נתפשטה פעילותה של הא׳ לארמונות של 
האריסטוקראטיה הקרובה לחצר, ובתקופה מאוחרת יותר — 
אף לבתים של עשירי־הבורגנים. ההתפתחות בבניית־ארמו־ 
נות נשתלבה לפעמים עם ההתפתחות בתיכנון־גנים. הדוגמה 
הבולטת ביותר לכך הם גני הארמון של ורמי, שתוכננו ע״י 
הארדיכל לנוטר ושימשו דוגמה למספר מרובה של גני־פאר 
בכל ארצות־אירופה. תחום פעילותה של הא׳ נתרחב מתוך 



איטליה, חסופת הרנסאנס: החזיר הפנימית בביתו של האדריכל 
אנדראה טאנטנ;ה בטאנט 1 בה, התחלת הבניה ב 1406 







כנסיית סאז פייטר! בוואטיקאן, רוסי: התחלת הבניה ב 1500 , העלטתה ב 1626 . ביו האדריכלים: טיבאל־אננ׳לו 


איטליה, המטות בתהופת הבארוה: ארטלו אסינארי יי באן מארצאנו, טוריו 











727 


אדריכלות 


728 



איטליה: טנור .סופרנה" בטורי;, 717 :— 1731 . האדריכל פ. מבארה 


כך לטיפול בשטח הסמוך לבניין. בתקופת* 
הבארוק מופיעים הארמון והגן כיחידה אחת, 
והם מתחילים להשתלב (מה שכבר ניכר 
בוורסי) עם יחידה עוד יותר גדולה — 
העיר. בניית העיר ורסי מובנת רק מתוך 
ראיית חצר־הארמון' כמרכזה. בדומה לכך 
פונים הרחובות העיקריים של לנינגראד 
לכיוון מטה־הצי, ובצורה בולטת עוד יו¬ 
תר מכוונים דחובות־העיר ושדרות־הגנים 
בקארלסרוהה שבגרמניה למגדל־הארמון. 
שלב זה בהתפתחותה של הא׳ והשתלטותה 
על בינוי*הערים הוא אמנם פורמאלי בעי¬ 
קרו, אבל יש לראות בו הכנה לתופעה, 
שהיא עלולה להשפיע באופן מיוחד על 
התפתחותה של הא׳ בימינו. כיום פחת 
ערכו של הבניין הבודד, וכל בניין נעשה 
מותנה יותד ויותר בתפקיד שהוא מיוער 
למלא בעיד או בשכונה. 

בהתפתחותה של הא׳ באירופה במאות 
ה 17 וה 18 ניכרת שאיפה לצורות עשירות ומסובכות, ומתוך 
כך נעשתה הבניה כרוכה בהוצאות מרובות. בהוצאות כאלו 
יכולים היו לשאת או האפיפיור (שהכנסותיו באו לו מן העולם 
הקאתולי כולו) או שליטים מדיניים שונים (שכיסו את 
הוצאות־הבניה במיסים, שהעלו להם תושבי־המדינה). מש¬ 
התחילה התנגדות לכך, בעיקר במחצה השניה של המאה ה 18 , 
מורגשת בא׳ השפעתה של השאיפה שלא להרגיז את המוני- 
העם ע״י הפגנה של פאר חיצוני. הוכחה להלך־רוח זה יש לר¬ 
אות בעובדה, שהחזיתות של הבניינים הן בתקופה זו פשוטות־ 
ביחס, ואילו פנימם, שהיה נעלם מעיני הקהל ברחוב, נבנה 
כמו קודם לכן בצורות רבות־קישוטים. ואולם לאחר שנים 
מועטות הגיעה גם הבניה של חלקי־הבניין הפנימיים לכלל 
פשטות יחסית, ובסופו של דבר התחילה מתבלטת השאיפה 
לחזור לצורות הפשוטות־ביחם של האמנות הקלאסית היוו¬ 
נית. מפני־כן קיבלה תקופה זו כולה בארצות אחדות את 
השם של "תקופת הקלאסיציזם". בצרפת קוראים לה תקופת 
ה״אנפיר"( 6 ז 1 נ!מז£), כלומר הקיסרות, והכוונה היא לתקופת 
שלטונו של נאפוליון 1 . בניינים אחדים שהוקמו בתקופה זו, 


כמו למשל כנסיית־מאדלן בפאריס, הם חיקוי גמור של 
היכלות יווניים או רומיים( השאיפה לפשטות הביאה לפעמים 
את הא׳ לידי הבלטתם של היסודות הקונסטדוקטיוויים של 
העמודים, הקורות שמעליהם והחלונות שביניהם — מה 
שהקנה לבניינים, שנוצרו מתוך נטיה זו, אופי כמעט "חדיש" 
(לדוגמה: אחדים מבנייניו של הארדיכל הגרמני שינקל). 
בדדך כלל אפשר לדאות בתקופה זו את סיומה של התנועה, 
שהתחילה בתקופת־התחיה באיטליה, ואת הדוגמה האחרונה 
לתרבות אדריכלית, שהיתה משותפת לכל העולם התרבותי. 
בפאריס, בסטוקהולם, בלנינגראד, באחוזות שונות באנגליה, 
אמריקה ובסביבות מוסקווה אנו מוצאים אותו אופי ארדיכלי 
עצמו, ולפעמים משתלט סיגנון זה על עיר שלמה: באת 
( 83111 ) באנגליה, קארלסרוהה בגרמניה, אודסה ברוסיה. 

לאחר תקופת נאפוליון 1 ניכרת השפעתם של גורמים 
סוציאליים חדשים — וקודם כל, של המעמד הבורגני — על 
התפתחותה של הא/ בארצות אחדות, שבהן היתה עלייתו 
של מעמד זה איטית, נתפתח סיגנון של בניה, שמצטיין 
בפשטות ידועה ובערכים תרבותיים. 



גרפה: אדטח הלוכד, פאריס, 1065 . האדריכל פל 1 ר פרז 






729 


ארדיכלות 


730 



זירפת, תסופת הקלאסיציזם: ארמוז טריאגון הקטז בוורסאי, 1766 . הארדיכל גבריאל 


[ןן 1 ״ ,ןןן! 1 |״ , ;י־ 71 - ( || 1 |מו 










































731 


אדריכלות 


732 



רוסיה, הסאה ח 20 : האקארסיח הצבאית ע 5 ־׳ 8 ם ם. ו. סרונזח נטיסקווח, 1037 , חאררינ?ים רזרנב וסי נץ 



















733 


ארדיפלות 


734 




*רפת, המאה ה 20 : מוסד לספינות־אויר בשרה־התעופה באורלי, 1024 . המהנדס א. פריסינה. מידות הבניין, י 
שנבנה מברזל ומבטן!: האורך 275 מ', הרוחב 91 ט', הנובה 60 מ׳ 


אח״ב, המאה ה 20 : בית־טסחר ,כל בו״ של האחים פולי, היוסטון, טכסאס, 1849 . חארריבלים ריימונר לוי ו^נת פראנזחיים 







735 


אדריכלות 


736 



נדאזיל, הסאה ר. 20 : בנייז־ט׳מררים ב 6 ודט 1 אלנרה. 1046 
הארריכליס: אפונסז א. רייד ח׳. טור״דה סאמאר! 


11 . המאה ה 19 . בארצות הרבה, ובראש וראשונה באנ¬ 
גליה ובצרפת, גרמה התפתחותה של התעשיה לריכוז העושר 
בידיהן של משפחות מועטות. כתוצאה מכד הופיעו שוב 
בניינים מפוארים, שנבנו גם ע״י בני־אדם פרטיים וגם ע״י 
מוסדות עירונים או ממשלתיים. עם זה התחילה התחרות 
בהפגנת עושר, שהביאה לידי תופעות של חוסר־טעם בא׳ 
(כמו בבגדים ובתכשיטים), והתחילה רדיפה אחד כל מיני 
צורות־בניה, שיש בהן כדי לספק את תביעותיה של התחרות 
זו. בניינים פרטיים נבנים באותה תקופה לפעמים בסיגנון- 
התחיה ולפעמים בסיגנון גותי או רומאני. בתי־חרושת מת¬ 
קשטים בצורות קלאסיות׳ וכד׳. למעלה כבד צויין המשבר, 
שבא בא׳ מתוך בחירה מקרית זו בסיגנון זה או אחר. בכל 
התקופות הקודמות היה לבניינים סיגנון משותף לכל הפחות 
במשך עשדות־שנים אחדות, ומתוך כך היה לרחובות מראה 
האדמוני פחות או יותר. הרחוב או השכונה של המאה ה 19 
מצטיינים בקולניות, מצד אחד, ובהפרעה הדדית של סיגנו־ 
נות שונים, שהם סותרים זה את זה, מצד שני. עם הופעתה 
של הפירסומת המסחרית כגורם רב־חשיבות נתבלטו תכונות 
אלו עוד יותר. הפרצוף הארדיכלי של מרכז־העיר מתבלט 
לפעמים בזמננו, ביחוד בלילה, בצורות־הפירסומת יותר 
מבצורות־הבניינים. כמו־כן בולטת מזמן לזמן סתירה בין 
הצורה החיצונית של הבניין ובין תפקידו (כמו, למשל, 
בדוגמה שהובאה: בית־חרושת, שמופיע כהיכל קלאסי), וכן 


ניכרת סתירה בין צורותיהם החיצוניות 
של הבניינים ובין הטכניקה הנדרשת להק¬ 
מתם. הטכניקות החדשות של שימוש בבטון 
מזויין ובפלדה מרשות את הקמתם י של 
בניינים גבוהים בצורת שלד דק של עמו¬ 
דים וקורות, ובמקומות המיועדים לקירות 
אפשר אף לקבוע לוחוודזכוכית. עמודים 
קלאסיים וכל הקישוט הכרוך בכד מודב¬ 
קים לבניינים אלה מבחוץ בלא שום צורך 
קונסטרוקטיזזי כלשהו. במקרים בודדים, 

ובעיקר בבניינים תעשייניים, בניינים לתע¬ 
רוכות בינלאומיות, בניינים של חנויות כל¬ 
בו או תחנות־רכבת, משתחררים לאט־לאט 
מרצון של חיקוי, ולפעמים מבליטים את 
השלד הקונסטרוקטיווי ואת השימוש בחמ־ 

דים, שלא היו נהוגים בבניה בעבר, אף 
במראה החיצוני של הבניין. כך נוצד, למשל, 

באמצע המאה ה 19 "ארמון־הבדולח" בלונ¬ 
דון, שנבנה כולו מפלדה ולוחות־זכוכית. 

בזמן מאוחר יותר מופיעים בניינים, שיש 
להם שלד מבטון מזויין (שלפעמים הוא 
מצופה אבן) ושטחים גדולים של זכוכית. 

השפעתם של בניינים בודדים אלה לא 
היתר, מרובה עד תחילת המאה ה 20 , אבל 
במרוצת־הזמן הרגישו יותד ויותד בחסרו¬ 
נות הכרוכים בעירבוב הסיגנונות והתחילו 
מבקשים דרכים חדשות בא , . שאיפה זו 
קיבלה תחילה צודהשל התקוממות לשימוש 
בצורות היסטוריות בכלל. ניסו ליצור צו¬ 
רות חדשות בלא בסים מוסכם מראש. כך 
נוצרה תקופה של סיגנון אינדיווידואלי 
והתחרות בין אדריכלים בודדים, שכל אחד מהם ניסה ליצור 
לו סיגנון אישי ולשמור עליו כמעט כעל פאטנט. אבל מתוך 
כך גברה עירבוביית־הסיגנונות יותד ויותר. י 

12 . המאה הסב. במאה זו נקבעו סוף־סוף שוב עקרונות 
מסויימים בא׳, שעיקרם הם אלה: נאמנות לתפקידו המיוחד 
של הבניין, שימוש הגיוני וחסכוני בהשגים הטכניים ושמירה 
על ערכים היגייניים וסוציאליים. עקרונות אלה משמשים 
כיום יסוד להתפתחותה של הא׳ בימינו. עם זה יש לזכור, 
שעקרונות אלה אינם מספיקים להבטחה של הצלחה אמיתית! 
נשאר בתקפו הגורם הנעלם של שלמות אסתטית, שמדברת 
אל העין ואל הלב. כמרכן אין עקרונות אלה קובעים למפרע 
סיגנון בינלאומי אחיד. אפשר אפילו לומר, שהעקרונות 
הראשון והשלישי מביאים לידי התבלטות של הבדלים ידועים 
בין ארץ לאדץ — הבדלים, שיסודם בתנאי-אקלים שונים 
ובמבנה סוציאלי שונה. 

העקרונות הבריאים של הא׳ החדישה עדיין לא נשתרשו 
במידה׳ שיש בה כדי להבטיח להם השפעה מכרעת. בארצות 
הרבה — למשל, באנגליה, אד,"ב, בדית־המועצות, נבנה עד 
היום הדוב הגדול של הבניינים הפרטיים והציבוריים בצורות 
המסרתיות של הבניה האירופית, שהיו רווחות לפני 100 — 200 
שנה, אף בשעה שמשתמשים לשם בנייתם בהשגי הטכניקה 
החדישה. גם בבניה של מגרדי־השחקים, שהם רחוקים מכל 
מסגרת מסרתית, נכנעים לפעמים לשמרנות פורמאלית זו. 






















737 


אדריכלות—אדריכלות באסלאס 


738 


לפיכך קשה כיום להחליט אם הא׳ של העתיד הקרוב 
תיצור סיגגון מיוחד לעצמה או לא תהא אלא פרק מזהיר 
חדש בתולדות הא׳ העולמית. הניסיון ההיסטורי מראה, 
שלפעמים דרושה לתכלית זו הופעתו של ארדיכל בעל כש¬ 
רונות מזהירים או אף שורה של ארדיכלים בעלי כשרונות 
כאלה. הללו אינם "יוצרים" צורות חדשות, אבל הם מסוגלים 
ליתן להשג של תקופתם ביטוי ארדיכלי משכנע. אי־הופעתם 
עלולה לשמש עילה ל״תקופה מתה" בתולדות־הא׳. כל מה 
שאפשר לומר ביחס לתקופתנו הוא, שהונח בה יסוד לא׳ 
בריאה ושההשגים הטכניים שברשותה נותנים לא׳ אפשרויות, 
שלא היו לדורות הקודמים ; נפתחו אפקים חדשים לאחר 
שמימי המאה ה 19 נמצאה הא׳ במבו׳א סתום. 

£ 7 , 1 € ־ן££? .£ ; 1922 0 ,הס^חסה 2 (ס(ס 72 ס 1 ^(ס 1 ( 2 (ס 47 ,נ 1 )ט 3501 ^\ ז 5 ת ־ 
111001 ( 470 מ 0 //£׳<££ x 70 , 1938; <3. 5(€10(101 80 0 ( 0 ,££־ X 51 307 
40 ^ 8107 , 1928; \¥. ]. 1 \ 0(16 211001 ( 470 ,ח 50 ז x10 4 (ס x010x1 
070000 , 1927> 140 4 [ס 1 10 € 11170 ־ 1 ( 470 ,רח x010x1 801x0, 1927; 

£1. £>3 2 ) 26 ( 00 ( 8 . 3 2011 (ח £0 ^ ¥07£ 0 ( 0 ,ב 1 ט x5, 1911; 1£1 . 1 ־ . 
5(3(11301, 8711100.1 6)15107)1 0 ] 470)111001x70, 1912; £. 01£7 י 
0)0 /?# 8011 , £3001 .[ ; 1915 , 07 }! ¥61 11 ^ 1510171150 . 3 / 4 וו 
4 117151 3 . 8711)11■€11015507100 111 11011011, 1920; 1 :>ח 1 ־ £1 .£ .א (- 
01300, 0)0 801*\%17151 3. 1 1915 , 1117130715 ( 17 ( 0 [ . 18 . 11713 .ך ; 

1£0 800 10 ( 50 ( 55 ) 81 ,־ 31 < 3£ ז 0 ז )^X1151, 1922; £6 001 י ־ 1151£1 נ 1 ־ 

¥075 11x0 470)1)1001x70, 1925 ; 5 . 010 ( 1100 , 58(200, 7)7720 0x3 
470)2)1001x70, 1947 ; ]. 14 1001 ( 2 ( 470 ,)טח 1 )ט x70 0x3 1)20 5(11711 
0 / &40x, 1949 ; 8071 , 14301110 .£ .ז x5 0x3 8xx01) ס x 0 / XX- 
^ 0x1x7)> 470)211001x70, 1952 ; ?8 < 31617 ^ 1 טב x8011x05 סס 
1470)2)10010, 1944 . 

י. ר. 

ארך־יכלות באסלאם. תקופת בית אוםי י ה. — בתקופת 
החליפים מבית אומיה ( 661 — 750 ) נתפתח הרא¬ 
שון משלושת טיפוסי־היסוד של המסגד — הטיפוס ה״ערבי". 
המסגדים הראשונים היו פשוטים מאודי אד משנתבצר 
מעמדם של חליפי בית אומיה בדמשק, הרגישו שליטים 
אלה בצורך להתחרות בכנסיות המפוארות של הנוצרים 
ובמקדשיהם של עובדי־האלילים. הואיל והחליפים יכולים 
היו לגייס אומנים מכל התחומים של ממלכתם הרחבה, היו 
בעלי־כשרונות מארצות הרבה עובדים בתכנית־בניה אחת ז 
מתוך כך נתמזגו יסודות־סיגנון שונים ונעשו סיגנון אחיד 
חדש. כמו־כן גרם הקף שלטונם של החליפים להתפשטותו 
של הסיגנון החדש בכל חלקיו של העולם האסלאמי. 

המסגד ה״ערבי" בנוי לפי תכנית הבית הפרטי הערבי, 
וביחוד לפי תכנית ביתו של מוחמד בעיר אלמדינה, ששימש 
גם מקום־התפילה הראשון. המסגד מורכב ממקדש ומחצר; 
המקדש בנוי מערכת של אולמות, שבדרך כלל הם מקבילים 
לקיר הפונה אל עבר העיר מכה (ה״קבלה"). באמצעו של 
קיר זה קבוע ה״מחראב״ — גומחה שטוחה מקושטת אך 
ריקה. החצר שלפני המקדש מוקפת משלושה עברים סטיו 
ובאמצעה יש בריכת־מים גדולה, שמשמשת לרחיצת־מצלה 
קודם התפילה. מבחוץ לא היו הבניינים מקושטים; בדרך 
כלל היה להם מראה של מבצר, שכן הרבה מן המסגדים הקדר 
מים הוקמו במחנות־צבא. פרט חשוב במסגד היה הצריח — 
ה״מנארת" — שמעליו היה הכרוז (מאדן) קורא לתפילה. 
אחד מן השלבים הראשונים בהתפתחות' המסגד היתה הרח¬ 
בתו של האולם המוליד אל המחראב, וקירויו בכיפה. רחבו 
של המקדש היה מתחילה גדול מארכו — כנראה, מפני 



אה״ב, המאה ה 20 : 

0 ;דד ׳עחיןיס בנידיורק — בניי) ק 1 "ס 5 ד, 1930 . 
האדדיכ 5 וי 5 יאם ואז * 15 




739 


אדריכלות כאסלאם 


740 



תמונה 1 . רמשק, מסגר בני־אומיה. תרשים הבנייז המקורי של אלוליר 


שבשנים הראשונות של החליפות הפכו כובשי־סוריה המוס¬ 
למיים כנסיות מרובות למסגדים: הכנסיות היו מכוונות לצד 
מזרח, לפי המנהג הנוצרי׳ וארכן היה גדול מרחבן! אך 
בכנסיות שהפכו למסגדים, שהפניה בהם היא לצד דרום, 
לעבר העיר מכה, הפך ארכה של הכנסיה לרחבו של המסגד.— 
גם המחראב והצריח מבוססים על דוגמות נוצריות — על 
האפסים ומגדל־הכנסיה. 

־ ג 

הבניין הדתי הבולט ביותר מתקופה זו הוא המסגד הגדול 
של דמשק (ר׳ תמונות 1 — 2 וראה תמונה, כרך ד׳, ע׳ 982 ), 
שנבנה בין 707 ו 715 . אע״פ שהיה צורך לחזור ולבנותו 
פעמים אחדות, עדיין הוא משקף בנאמנות את טיפום־הבנייו 
הקדום, ואף נשתמרו בו כמה מקישוטי הפסיפס והשיש 
המקוריים מתקופת בנייתו הראשונה. עוד קדום ממנו הוא 
בניין אחר, יחיד במינו בעולם האסלאם, שנוצר אף הוא 
על־פי דוגמות נוצריות: זהו המבנה המקושט למכביר של 
״כיפת הסלע״;) שבירושלים (משנת 691 ). מעל 
לסלע, שלפי האגדה שימש למוחמד נקודת־מוצא במסעו 
השמימה, מתרוממת הכיפה, ומסביב לו — שתי מפסעות 
(תמונה 3 ). 

מתקופה זו לא נשתמרו ארמונות! אך במדבר הסורי נמצאו 
כמה בניינים לא גדולים ביותר, ששימשו לחליפים כארמנות־ 
מחנה או כמקומות־נופש. ארמונות אלה בנויים לפי תכנית 
המחנות המבוצרים, שהיתה מקובלת בצבא הרומי ואצל מלכי 


בית גסאן (ע״ע)! המפורסמים שבארמונות אלה הם משתא, 
קציר עמדה, קצר אלח׳יר אלגרבי וח׳רבת אלמפג׳ר שבקרבת 
יריחו (מן המחצה הראשונה של המאה ה 8 ). י 

תקופת בית עבאם עד שקיעת החליפות המאוח¬ 
דת ( 750 — 950 לערך). עם עלייתו של בית עבאס וייסודה 
של עיר־הבירה החדשה בגדאד ( 762 ) איבדו האמנות והאר- 
דיכלות האסלאמיות את זיקתן הקרובה למסורת ההלניסטית, 
שמשקלה היה גדול בתקופת בית אומיה! לעומת זה ניכרות 
בה, בתקופה זו, יותר ויותר השפעות האמנות של איראן 
ואסיה המרכזית. שוב אין חומר־הבניין העיקרי אבן, אלא 
לבנים מצופות סטוקו, שעליו נחרתו לפעמים קרובות קישו¬ 
טים שונים. בהשפעתו של שינוי זה נשתנה גם מבנהו של 
המסגד, שבו תופסות האומנות המרובעות את מקומם של 
העמודים. הכיפה שמעל הציר המרכזי של הבניין נעלמת, 
והאולמות בנויים בכיוון מקביל לקיר הפונה אל ה״קבלה". 
מבחינה אמנותית גרם השינוי בחומר הבניין לכך, שהרושם 
הכללי של הבניין הוא של כבדות בולטת. בבגדאד עצמה לא 
נשתמר שום בניין מיה״ב המוקדמים, ואת הדוגמה החשובה 
ביותר לסיגנון־הבניה, שהיה רווח במרכז החליפות באותה 
תקופה, יש לראות בחרבות המסגד הענקי של החליף 
אלמתוכל בעיר סאמרא, ששימשה באופן ארעי בירת־הממלכה 
בשנות 838 — 883 . הבניין ראוי לתעיומת־לב גם משום צריחו 
הבלתי־רגיל — מגדל לולייני, שעומד בפני עצמו ( 848 — 
852 ). — סיגנון־הבניה בלבנים נתפשט גם מעבר לגבו¬ 
לות עיראק, כפי שמתברר מדוגמה מובהקת אחרת — מסגד 
אבן־טולון בקהיר ( 876 — 879 ), שנשתמר יפה (ראה תמונה 
בכרך ר׳, עמ׳ 988 ). מסגד־הלבנים מן הטיפוס ה״ערבי" 
נמצא גם באיראן, אלא שכאן יש בו עמודים מעוגלים 
(דאמגאן, נאיין). רק בצפון־אפריקה מוצאים אנו המשך 
לסיגנון של תקופת בני אומיה בבניין המסגד! למשל, במסגד 
הגדול של קירואן( 862 ), שבוניו השתמשו בעמודים ובכותרות 
עתיקים (ר׳ תמונה בכרך ד/ עמ ׳ 973/4 ) וקבעו שתי כיפות 
מעל קצותיו של האולם המוליך אל המחראב. 

בתקופה זו מופיעים לראשונה שני סוגי־בניין חדשים — 
ה״רבאט״ והמאוזוליאון. הרבאט הוא מצודה־מנזר — בניין 
מורכב מתאי־מגורים, מסגד וצריח גבוה, ששימש גם לאיתות 
ולצפיה. מצודות אלו נבנו נגד הברברים 
המרדנים של צפון־אפריקה, ביחוד י בטוני¬ 
סיה (למשל, סוסא, מונאסטיר). — החידוש 
השני הוא בניידהקבר, המאוזוליאון. אפשר, 

שהנאה בבניינים אלה הוא זה של השליט 
הסאמאני אסמאעיל בבוכארה (בערך 907 )! 

זהו ביתן עטור־כיפה והלבנים שבקירותיו 
החיצוני והפנימי ערוכות לפי דוגמות 
מגוונות (תמונה ־ 4 ). 

מתוך החפירות בסאמרא נתבררו כמה 
פרטים גם על מבנה הארמון בתקופה העבא- 
סית הראשונה. הארמון כלל אולם גדול 
לקבלות־פנים מעברה השני של חצר מר¬ 
כזית, ומערכות שלמות של דירות־מגורים 
פרטיות, שכל אחת מהן היתה ערוכה מס¬ 
ביב לחצר משלה. לבתים הפרטיים בסאמרא 
היתה קומה אחת בלבד, אך מספר החדרים 
בהם הגיע לפעמים קרובות עד חמישים 



תטונוז 2 . רסשז, ססנר כני־אוסיר.. המראח החיזוני 





741 


אדריכלות בא סל* ם 


742 


לערך ! בדרך כלל היו בנויים מלבנים מיובשות בשמש והיו 
מחולקים למדור רשמי ולמדור פרטי. 

לסוף: תקופת בית־עבאם הצטיינה גם במה שבה הופיע 
לראשונה תיכנון־פרים בקנה־מידה גדול. בגדאד תוכננה 
כעיר־מבצר עגולה, בעלת ארבעה שערים, שמהם יצאו רחו¬ 
בות אל כיכר מרכזית, וביניהם השתרעו רבעי־העיר. במרכז־ 
העיר נמצאו המסגד הגדול וארמון החליפים. — העיר רקה 
תוכננה בצורת פרסה. 

תקופת החליפות הפאטמית. עוד כששלטו הפאטמיים 
בטוניסיה בלבד חידשו חידוש ארדיכלי: שער מונומנטאלי 
חורג מן החזית ונפתח אל החצר (המסגד במהדןה, מן המאה 
ה 10 ). לאחר שכבשו את מצרים הקימו הפאטימיים כמה מסג¬ 
דים כבירים לפי התכנית המקובלת, ביהוד מסגד אלאזהר 
( 970 — 972 ; ע״ע! — ר׳ תמונה בכרך ב׳ עמ ׳ 345 ) ומסגד 
אלחאכם ( 990 — 1003 ). ואולם דרכים חדשות באמנות־הבניה, 
התחלות של מגמות סיגנוניות, שהגיעו למלוא פוריותו 
במאות־השנים שלאחר מכן, ניכרות בשני בניינים קטנים 
דוקה, שנבנו ע״י הפאטימיים. הבניין הראשון הוא זה של 
מסגד אלג׳יושי ( 1005 )—מרכז לעולי־רגל, ובו אולם־תפילה, 
חדרי־אכסניה לעולי־רגל ומסגד הקבר של מייסדו. חלקיו 
של בניין זה מתרוממים לגבהים שונים ! מעל למקדש ומעל 
לחדר־הקבר מתנשאות כיפות! הצריח בנוי קומות־קומות 
ומקושט בצבעים מגוונים. יסודות־ד,בניין השונים צורפו 
באמנות, באופן שהוא עושה רושם של הופעה פיטורסקית, 
אחידה, אך מגוונת. — הבניין השני הוא זה של מסגד 
אלאקמר ( 1125 ), שבו נעוצה דאשיתה של האפנה לבנות 
בצד' הרחוב חזית מקושטת ביותר, ובה גומחות בצורות 
שונות ואפריזים של כתובות (תמונה 5 )! כן מופיע בבניין 
זה לראשונה מוטיו אמנותי שלאחר־מכן נעשה רווח מאוד — 
הסטאלאקטיט (בערבית מקרנס), הממלא את חללן של 
הגומחות. 

בקאהיר, בירתם החדשה של הפאטימיים, נבנו ע״י אדרי¬ 
כלים מאורפה (אדסה, ע״ע) ביצורים נאים (סוף המאה ה 11 ). 
שלושה שערים'מונומנטאליים, נתונים בין מגדלים כבדים 
בעלי צורות שונות, עדיין עומדים על תילם. ארמנותיהם של 
הפאטימיים לא נשתמרו, אך מושג־מה על דמותם אפשר לקבל 



תטונה 4 . בובארה, הטאחוליאוז של אסטאעיל 


משני הארמונות שבעיר קלעת בני חמאד באלג׳יריה (סוף 
המאה ה 11 ). 

על האדריכלות האסלאמית בספרד ע״ע ספרד. 

התקופה הסלג׳וקית (מאמצע המאה ה 11 עד אמצע 
המאה ה 13 ). בתקופה הסלג׳וקית מופיעים חידושים מרובים 
במבנה הבניין ובקישוטו. יותר מכל איזור אחר בתחום 
שלטונם של הסלג׳וקים חידשה באדריכלות איראן, וביחוד 
מחוזותיה הצפוניים־מזרחיים; אך הרעיונות החדשים ושלבי- 
התפתחותם הנוספים ניכרים גם בעיראק, סוריה, אנאטוליה 
והודו. השליטים המדיניים ותומכי האמנות בתקופה ז 1 היו 
תורכים ממרכז־אסיה. 

בתקופה זו נתפתח טיפוס־המסגד ה״איראגי" על-ידי 
ההכללה של שני יסודות מסרתיים — ה״איואך (בעדבית: 
״ליואן״) והביתן (קיוסק) העטור כיפה — בגוף המסגד. 
האייוואן, פרט־יסוד אפייני לאחד מטיפוסי הבית האיראני, 
הוא חדר מקומר קמרון־חבית, שנפתח אל החצר! עפ״ר 
הוא נמצא במרכז הבניין ומתרומם לכל 
גבהו. בביצוע מונומנטאלי הוא מופיע 
לראשונה בארמון הסאסאני הגדול 
שבקטסיפון. בארמון זה היו מתחילה 
שניי אייוואנים, זה מול זה, משני עבריה 
של חצר גדולה. את שימושו הראשון 
של האייוואן בקנה־מידה גדול באדרי¬ 
כלות האסלאמית אנו מוצאים בארמון 
המנדים (מן המאה ה 11 ) בלשכר בא- 
זאר שעל גדות נהר הלמנד (אפגאנים־ 

טאן). גם הביתן (הקיוסק) הוא מודשה 
של התרבות הסאסאנית, שבה שימש 
הביתן את פולחן־האש. בתקופה האס¬ 
לאמית מופעת צורה ארדיכלית זו לרא¬ 
שונה בבניין־הקבר של אסמאעיל (בערך 
907 ) בבוכארה (ע׳ למעלה).—שילובם 
של שני יסוי־ות אלה לתוך המסגד הסל־ 

ג׳וקי עדיין לא נחקר כל צרכו! עכ״פ 



ב ג 

תטונה 3 . ירושלים, כיפת־חסלע, ההד. א׳— הכיפה הכפולה; ב׳ מ׳ — שתי הטפסעות 







743 


ארדיבלות כאסלאם 


744 



תמונה 5 . קאהיר, מסנר אואקטר, החזית 

במסגד זוארה ( 1135 ) רואים אבו לראשונה ארבעה אייוואנים 
1 

במרכזיהן של ארבע צלעות־החצר ? מעבר לאייוואן־המקדש 
עומד הקיוסק—חדר־הכיפה, שמאחוריו נמצא המחראב. תכנית 
זו שימשה גם בכמה מסגדים גדולים באיראן, ביהוד במסגדים 
הראשיים("ג׳אמע", מסגד לתפילת יום שישי) באספהאן(סוף 
המאה ה 11 והמאה ה 12 ! תמונות 6 — 8 ) ובאו־דסתאן( 1158 — 
1160 , תמונה 7 ). יסודות חדשים אלה שיוו למסגד־ ה״איראני" 
מראה של בניין מונומנטאלי ורב־רושם יותר מזה של המסגד 
ה״ערבי" הפשוט. חלקו העיקרי של הבניין, אולם המחראב, 
מודגש כראוי מבחינה ארדיכלית! ועם זה הוא קשור, על־ידי 
האייוואן שלו, קשר הדוק לשאר שלוש הצלעות של החצר, 
על האייוואנים שלהן. אבל הכיפות הגבוהות והכבדות היו 
צריכות לאומנות ענקיות, שתתמוכנה אותן, ואלו יצרו מחיצה 
ברורה בין חלקו המרכזי של המקדש ובין שני אגפיו הצד¬ 
דיים. — הצריח הסלג׳וקי באיראן — העומד בצד הבניין, 
ולפעמים קרובות בפני עצמו — הוא גבוה, מעוגל, מתחדד 
בהדרגה, והוא מצופה מבחוץ לבנים, שהן ערוכות בדוגמות 
מדוגמות שונות. 

פרט, שמציין את המסגד האנאטולי במאה ה 13 (וכן 
את המדרסות ואת בנייני־הקבר) הוא מבוא־השער הגדול 



תטונר 0 . אסםהאז, דססנד חרא׳*'. תרשים 


והמונוסנטאלי, הבנוי אבנים והמקושט 
ברצועות של תבליטים בולטים או משוק¬ 
עים׳ ובהן כתובות, ערבסקות, מידגמים 
הנדסיים וצורות פרחוניות! לפעמים קרו¬ 
בות נראים סטאלאקטיטים מעל לפתח. — 

כן אנו מוצאים כאן לראשונה, שמבוא- 
השער נתון בין זוג־צריחים. הצריחים הגבו¬ 
הים בנויים אבן ועל כתליהם מרובות 
החריתות! בראשם — קונוס מחודד מאוד, 

ובמרחק־מה מבסיסו נמצאת גזוזטרת המאדן 
(תמונה בכרך ד׳, עמ ׳ 971 ). הצריח המפור¬ 
סם ביותר מתקופה זו הוא, אפשד, זה של 
מסגד "קות אל־אסלאם" שבדלהי העתיקה, 

הקרוי "'קטב־מנאר"(התחילו בבנייתו בשנת 
1199 והוא הושלם ב 1370 ! תמונה 9 ). 

בתקופה זו טופחה ה״מדרסה" — בית- 
מדרש ללימודי־קודש׳ שנועד לבלום את 
השפעתן של תורות־הכפירה, שצמחו על אדמת השיעה. בתי- 
מדרשות אלה נתפשטו מאיראן לעיראק, ומשם לסוריה 
ומצרים ולסוף למגרב. הטיפוס המקובל של ה״מדרסה" הוא 
בניין מרובע מסביב לחצר מרכזית! באמצעה של כל אחת 



תטונה 7 . ארדסתאן, הטסנר הדאי!!י. האייווא! 


מארבע צלעות־החצר נמצא אייוואן גדול, ששימש אולם- 
הרצאות, וכל אייוואן יוחד לאחת מארבע השיטות ההלכיות 
("מדהב") שבאסלאם. המקום שבין האייוואנים נוצל בשביל 
תאי־מגורים למורים ולתלמידים, שנבנו בדרך כלל בשתי 
קומות (תמונה 12 , וראה גם תמונה בכרך ד , , עמ׳ 989/90 ).— 
באנאטוליה היה מקום ה״מדרסה" קשור במקרים מרובים 
בבניין־קבר, ולפעמים קרובות נוספו בה כיפות: או שתי 
כיפות קטנות מעל לשני החדרים שבצידי האייוואן הראשי, 
או כיפה אחת גדולה מעל לחצר המרכזית, שבה נמצאה גם 
בריכת־מים. 

בנייני־הקברים של מלכים, ראשי־שבטים, קדושים, ואף של 
גבירות מבית־המלכות, נבנו אף הם בתקופה זו. — ואפילו 
במאה שקדמה לה — בממדים מונומנטאליים. — רק ארמו¬ 
נות מועטים נשתמרו! הקדום שבהם הוא לשכך באזאר, 
הבנוי לבנים מיובשות בשמש, ובו ארבעה אייוואנים 
כבירים. 

סוג־בניין אחר, שנתפתח בתקופה זו, הוא זה של ה״חאן", 
מלון־אורחים, שנבנה בצידיהן של דרכי־הסלר. החאן הוא 































***'{( 

,י-^זי 




ארדיכלות באסלאם 


הטונה 8 . אספאהאז, הטסנד הראיטי. חדר־הכיפה הקט! 


הטונה פ. דלה י, חלק מקטב טנאד 


חסונה 10 . סאטארקאנר, חסחוליאוז ׳*ל טיסור 


הטונה 11 . קאחיר, סטנר קאית בי 






















747 


ארדיכלות כאסלאם 


748 



תמונה 12 . ח׳ארגיריר, טדרסה, תרשים. הטרובעים באמצע צ 5 עות־ 
החצר מציינים את האייואנים, רמענ 5 ים מציינים את הכיפות 


בניין מלבני מבוצר! מבוא־שער רחב מוליך אל החצר 
הנרחבת, שמסביב לה ערוכים תאי־מגורים לנוסעים ומח¬ 
סנים לסחורותיהם. — חידוש בולט אחר של תקופה הס 
הבניינים הצבאיים, שהרבה מהם הוקמו לצרכי מלחמה 
בצלבנים. 

בתקופה זו הופיעה טכניקה חדשה: זו של פסיפס הפאיאנס, 
שצצה לפתע־פתאום ונתפשטה עד־מהרה בארצות אחדות 
של האסלאם. ראשיתה של טכניקה זו נעוצה באיראן בתחילת 
המאה ה 12 , כשהתחילו קובעים בפנים הבניין חתיכות קטנות 
של מרצפות מתור טרה־קוטה, מתחילה בצבע פרוז ואח״כ 

זו ז 1 1 

גם בצבעים אחרים. ב 1220 מוצאים אנו בקוניה שטחי־קיר 
גדולים, שהם מכוסים מרצפות מזוגגות בצבעי פרוז וארגמן, 
חתוכות וגזורות בצורות, שמצטרפות למידגמים משולבים 
ושלמים! לא יצאו שנים מרובות וטכניקה זו התחילה משמשת 
באותה עיר אנאטולית גם לקישוט של כיפות, קירות ואיי־ 
וואנים. מן המאה ה 14 ואילך מכסה פסיפס הפאיאנס חלקים 
חשובים של בניינים ונעשה תופעה איראנית טיפוסית. 

התקופה המונגולית־טימורית באיראן ובמרכז 
אסיה ( 1250 — 1500 לערך). למרות השואה, שבאה על ארצות 
אלו עם מסעותיו של ג׳ינגיס חאן ויורשיו, הוסיפו לבנות 
בתקופה זו — לאחר הפסקה כללית, שנמשכה כמה עשרות־ 
שנים בלבד — בסיגנוני־הבניה של התקופה הקודמת. עקרו־ 
נות־הבניה השונים׳ שנתפתחו בתקופה הסלג׳וקית, נתמזגו 
עכשיו זה בזה מיזוג גמור והגיעו לשיא התפתחותם (המסגד 
הראשי בוראמין, 1325 ! מסגד גוהר שאה במשהד׳ 1418 ). 
הדברים אמורים גם לגבי בנייני־הקבר, שהנאה שבהם הוא, 
אפשר, זה של השליט המונגולי אולג׳ייטו בעיר סולטאניה 
( 1309 — 1313 )! דוגמה מעולה אחרת הוא בניין־הקבר של 
טימור בסמרקנד (בערך 1405 ! תמונה 10 ). תופעה חדשה 
בתקופה זו היא עיר־הקברות המלכותית ליד סמרקנד, שהיא 
מורכבת מקברות עטורי־כיפה של בני משפחת־המלך ואנשי 
חצרו של טימור. 


התקופה הממלוכית במצרים ובסוריה ( 1250 — 
1517 ). בתקופה זו נמשכת בנייתם גם של המסגדים מן 
הטיפוס ה״ערבי" וגם של המדרסות המסרתיות בעלות ארבעת 
האייוואנים, שהונהגה בארץ זו ע״י צלאח אלךין! ואולם 
בעיקר מצטיינת תקופה זו בהתחלפותם של התפקידים המיוח¬ 
דים לסוגי־הבניין העיקריים, ובמיזוגם והעשרתם מבחינה 
ארדיכלית: המסגד משמש כמדרסה, והמדרסה משמשת 
כמסגד! ועל הבניין, המשמש לשני אלה, נוסף בדרך כלל 
מאוזוליאון עטור־כיפה׳ סמוך לליוואן הראשי. במקרים אח¬ 
דים נוספו לבניין גם בריכת־מים ובית־ספר לנערים (כגון 
בבניין הקבר והמדרסה של קאית בי, 1472 — 1474 ). כל הבנ¬ 
יינים הללו תוכננו ביד־אמן באופן שחלקיהם השונים מתמזגים 
לשלמות אחת׳ ואעפ״כ הם מובלטים זה לעומת זה. ביחוד 
אמורים הדברים בכיפות הקסדה הגדולות, המבליטות את 
הצריחים המתרוממים מפינות־הבניין ע״י הניגוד שבין צורו¬ 
תיהם. הקירות החיצונים בנויים שכבות־שכבות של אבן 
צהבהבת ואדמדמת לסירוגים, ובהם חלונות גבוהים ומחוד¬ 
דים ושערי־כניסה מונומנטאליים (תמונה 11 ). בפנים הבניין 
נצטמקו האייוואנים הצדדיים לפעמים קרובות עד לגודל 
של גומחות, תוך הדגשת האייוואן המרכזי, ששימש כמקדש. 
הקיר הפונה למכר, מצופה פסיפס־שיש בצבעים שונים! 
המדגמים המלאים ביותר מרוכזים במחראב ובמנבר (בימת- 
הדרשן) העשוי שיש. גם הרצפות מכוסות פסיפס־שיש עשיר. 
פרט אפייני אחר הוא עיבוד שוליהן של האבנים שמהן 
מורכבות הקשתות, בצורות שאיפשרו את השתלבותן זו בזו. 
דוגמות פיטורסקיות אפשר למצוא בקברי השולטנים ובני 
משפחותיהם בסביבת קאהיר. 

מסוף התקופה נשתמרו כמה בניינים חולונים — מספר 
ארמונות קטנים בקאהיר, וכמה בתים פרטיים במצרים 
ובסוריה. בבתים אלה בולט טיפוח־הצורות ביחוד בחצר! בקיד 
החיצוני יש רק פרט אחד בלתי-רגיל, והוא מלאכת־השבכה 
המעובדת בחלונות הבולטים־ותלויים כלפי חוץ (בערבית 
משרביה), שמבעדם יכלו גבירות הבית להשקיף אל הרחוב 
בלא להיראות. 

התקופה הצפוית באיראן ובעיראק ( 1502 — 1722 ). 
בתקופה זו זכתה איראן בפעם האחרונה לפריחה גדולה. 
שאה עבאם ( 1587 — 1629 ) — הדמות הבולטת ביותר בחיים 
המדיניים — היה גם תומך מובהק של האמנות. הוא בנה 
מחדש את אספהאן בירתו: במרכז־העיר נמצאת הרחבה 
הגדולה הקרויה "מידאן שאה", ומסביב לה נמשכות שדרות 
עמודים אחידות, בעלות שתי קומות! באמצעה של כל צלע 
מצלעותיה של רחבת זו מצוי בניין מונומנטאלי אחד: מסגד 
המלך, מסגד שייך לטף אללה, שער־השוק, וביתן ארמון 
המלך, ״עלי קאפו״ (ו״ תמונה, למעלה, עמ׳ 48 ). מסגד 
המלך (מסג׳ך שאה) הוא אחרון המסגדים הגדולים, שנבנה 
בממדים כבירים. הכניסה הראשית למסגד ולאייוואן־המקדש 
נתונה בין זוג צריחים גבוהים ומתחדדים, שבכל אחד מהם 
מצויה גזוזטרה סמוך לחוד (ר׳ תמונה, למעלה, עמ ׳ 46 ). 
זוגות־צריחים בשער הכניסה, שהיו חידוש סלג׳וקי מאנא- 
טוליה, הופיעו באיראן עוד במאה ה 15 , אך עכשיו נעשו 
רווחים ביותר. 

בתקופה זו נבנו גם קבריהם של קדושים שיעיים מרובים, 
שבכולם משתקף הסיגנון הצפוי—בקם שבאיראן, ובסאמרא, 
כרבלה וקאזמין שבעיראק. אחרון הבניינים הדתיים הגדולים 

ד: 1 7 - ... 





749 


אדריכלות באסדאם 


750 


של תקופה זן הוא בניין המדרסה ע״ש מאדר שאה באספאהן 
( 1706 — 1714 ). בניידהקבד המצויין ביותר הוא של מייסד 
השושלת, שייר צפי, באהרביל (המאות ה 16 — ה 17 ). בכל 
רחבי איראן נמצאים קברות של קדושים מקומיים הקרויים 
"אמאם־זאדה", שעפ״ר הם מגדלים מצולעים עטורים כיפה 
מזוגגת בצבע ירוק, או מקורים גג בצורת קונוס. 

בניית הארמונות כוללת בעיקר ביתנים מפוארים מוקפים 
גינות נטועות בצורות הנדסיות! בצד אחד יש בדרך כלל 
סטירעמודים גבוה. החדרים קטנים (פרט לאולם־הקבלה של 
חמלו), וקירותיהם מחולקים לפעמים קרובות גומחות־גוכד 
חות. בתקופה, שבאה אחר השושלת הצפוית, נתפשט המנהג 
לקבוע לשם קישוט מראות בקירות ובתקרות. 

תקופת המוגולים בהודו ( 1526 — 1856 ). בתקו¬ 
פת עיצובו של הסיגנון המוגולי פעלו עליו השפעות איראניות 
חזקות! ואולם לאחר מכן, בימיו של אכבד ( 1556 — 1605 ), 
הודגשו המסורות ההינדואיות המקומיות, עד שלסוף — 
בימיהם של ג׳האנגיר ( 1605 — 1627 ) ושאה ג׳האן ( 1628 — 
1658 ) — נוצר סיגנון לאומי הינדואי מוסלמי מעורב. הערים 
הראשיות היו אגדה (ע״ע), פתחפור סיקרי (נוסדה ע״י 
אכבד ב 1570 ונעזבה ב 1586 ), לאהוד ודלהי. 

המסגדים הגדולים מתקופה זו — באגרה, לאהוד, דלהי — 
מצטיינים בממדיהם העצומים בכל הכיוונים וכן בהכללתן 
של כמה תכונות, שהיו אפייניות למסגדים ה״ערבי" וה״אי־ 
ראני". בדרך כלל הם בנויים על מצע מוגבה, ועולים אליהם 
במדרגות דרך ביתן־כניסה עצום — תולדה של אייוואן 
הכניסה. האייוואנים הצדדיים אינם מצויים כאן, ולעומת 
זה נשתייר אייוואן־מקדש! מאחריו מתרוממת כיפודבצל 
גבוהה בעלת שני סיפונים, ומשני צדדיה כיפות־בצל קטנות 
יותד. הצריחים בצידי האייוואנים נצטמקו עד כדי גולות- 
קישוט, והצריחים הממשיים נדחפו לצידי־המקדש. הגגות 
מקושטים בשפע ע״י ביתנים קטנטנים, שנבנו על גביהם. 
פרט אפייני אחד הוא השימוש באבן־חול אדומה ביחד עם 
שיש לבן. 

מסגד הארמון במבצר אגרה (מוטי־מסג׳ד, כלומר מסגד־ 
הפנינים, 1646 — 1653 ), שצידו הפנימי מצופה כולו שיש לבן, 
הוא אחת מן היצירות המובחרות של האדריכלות בתקופה זו. 

הבניינים הנאים ביותר, שהוקמו בתקופה המוגולית, הם 
בנייני־הקבר! בדרך כלל הם מבנים מרכזיים בעלי כיפה 
גבוהה וארבעה צריחים (בארבע הפינות). לעומת הרושם 
הכבד של המבנה היסודי, עושים גומחות מרובות וביתנים 
חינניים רושם של קלות. כל מאוזוליאון משמש נקודת־מרכז 
של גן נטוע בצורות הנדסיות. הדוגמה המפורסמת ביותר 
היא זו של הבניין הקרוי "תאג׳ מחל" שבאגדה (תמונה 
בכדך א׳, עמ ׳ 435 ) — מבנה, שנבנה ע״י שאה ג׳האן( 1630 — 
1652 ) משיש לבן בלבד. בבנייתו של תאג׳ מחל השתמשו 
בשתי טכניקות־קישוט אפייניות:( 1 ) השיש הלבן שובץ אב¬ 
נים יקרות־למחצה או( 2 ) נוקב נקבים־נקבים, באופן שנוצרו 
צורות מחושבות של שבכה. הארמונות בנויים עפ״ר בתוך 
מצודות מוגנות על־ידי שערי־ענק (המצודה באגדה, לאהור, 
דלהי). בין החומות נמצאים בנייני־אבן, שהם מוקפים גנים 
הנדסיים. הבניינים האפיינים ביותר של אכבד נמצאים בפת־ 
חפור סיקךי: הם עשויים אבן־חול אדומה ובולטים בהם 
ביחוד היסודות ההינדואיים של הסיגנון־המוגולי המעורב. 
מיטב סיגנונה של התקופה שלאחר אכבד מתגלה באולמות־ 


הקבלה הראשיים במבצרי אגרה ודלהי, שנבנו ע״י שאה 
ג׳האן. 

התקופה העותמאנית בממלכה התורכית (המאות 
ה 15 — ה 18 ). ראשית ליבלובו של הסיגנון העותמאני היתה 
בבירה התורכית הזמנית ברוסה ( 1326 — 1353 ), ולשיא פרי¬ 
חתו הגיע בקושטה, שנכבשה ע״י התורכים ב 1453 . עם הת¬ 
פשטותו של תחום השלטון התורכי התפשט אף סיגנון זה 
למרחקים — מעבר לאנאטוליה ולתראקיה—, ומפני־כן אפשר 
למצוא מבנים תורכיים גם בקאהיר, דמשק׳ מכה ובארצות- 
הבאלקאן. כוח־היצירה של הסיגנון העותמאני שותק עם 
גידול השפעתה של האמנות האירופית בסוף המאה ה 18 . 

החיבה היתרה לכיפות, שהיא מתגלית במדרסות הסלג׳ו־ 
קלת בקוניה, עוברת עכשיו אל הארדיכלים העותמאניים, 
והבניין של כיפות היה נהוג בכל תקופה זו כולה. בנאה 
שבמסגדי ברוסה (ישיל ג׳אמע! 1423 ) ניכר פיתוח טיפוס־ 
הבניה של ה״מדרסה" בעלת ארבעת האייוואנים, שבה מת¬ 
רוממות שתי כיפות גדולות: מעל לחצר־הבריכה ומעל לאיי- 
וואן הראשי. תכנית־מדרסה זו היתה רווחת — בשינויים 
קלים — גם אחר כיבוש קושטה. הכנסיה הביזאנטית העצומה 
״האגיה סופיה״(נבנתה ב 523 — 537 ), שהכובשים המוסלמיים 
הפכו אותה למסגד, נתנה לארדיכלים העותמאניים השראה 
חדשה. במסגד של באיזיד 11 ( 1507 ), ועוד יותר מזה במסגד 
של סלימאן ( 1550 — 1557 ! תמונות 13 — 14 ), שנבנה על־ידי 
סנאן, גדול הארדיכלים התורכיים, ניכרת התכנית הכללית 
של האגיה סופיה (בשינויים מסויימים בחלוקת החלל הפני¬ 
מי). סנאן ניסה להתחרות במידותיה של האגיה סופיה ואף 



תמונה 13 . קושטה, םליםאנ;ה, חרשים החצר (שמאל) והכני! 
העיקרי (ימי!) 


לעלות עליהן — תחילה במסגד שאה־זאדה ( 1548 ) על-ידי 
התקנת אדבעה חצאי־כיפות מסביב לכיפה' המרכזית (במקום 
שנים, כפי שהוא בהאגיה סופיה), ואח״ב במסגד סלים 11 
באדדיאנופול (היא אדמה! 1568 — 1574 ! תמונה בכרו א/ 
עמ׳ 566 ) ע״י בניית כיפה בקוטר של הכיפה הביזאנטית. 
במסגדים אלה ובמבנים מרכזיים אחרים יצרו הבנאים התור¬ 
כיים — בפעם הראשונה בתולדות הבניה של המסגד האס¬ 
לאמי — חלל נרחב, שאינו מבותר ע״י עמודים או אומנות. 
בטיפוס זה של מסגד, שהוא קרוי הטיפוס ה״תורכי", חוזר 
מוטיו הכיפה ומופיע בכל קומות המבנה — פתוח בכיפות 
הקטנות הבנויות על שדרות העמודים שבחצר, דרך כיפות- 
הפינה הגדולות קצת יותר שמעל למקדש וחצאי־הכיפות 
הגדולים עוד יותר, וסיים בכיפת־הענק המרכזית המתנשאת 














751 


אדריכלות באפלאם—ארדיכלות יהודית 


752 



תמונה 14 . קויעמה, סולימאניה. מראה האולם הגדול עם המחדאב 

והמנבר 
• ; 1 


בגאון מעל כל היחידות הכדוריות הסובבות אותה. הכיפה 
במבנה המרכזי סבלטת על־ידי ניגוד־הצורות את הצריחים 
הדקים כמחטים, שקוויהם הישרים נפסקים ע״י גזוזטרה אחת, 
או על־ידי שתיים או שלוש גזוזטרות (שני צריחים במסגד 
באיזיד 11 , ארבעה במסגדי סלימאן וסלים 11 , ולסוף שישה 
במסגד סולטאן אהמד, 1609 — 1616 ; — ד׳ תמונות בכרך ב׳, 
עמ׳ 427/8 < כרך ד׳, עמ׳ 963 ). 

כל הבניינים הללו נבנו מאבן ובוצעו בשקידה מרובה! 
הקירות מבית מצויירים על רקע של טיח, או מקושטים במר¬ 
צפות מזוגגות עשירות־צבעים (כגון מסגד סולטאן אהמד, 
ועוד). במסגד נורי־עותמאניה ( 1748 — 1755 ) מופיעים יסו־ 
דות־בארוק אירופיים. — סמוך למסגד נבנו לפעמים קרובות 
בנייני־עזר שונים, כגון בתי־מדרש, ספריות, מטבהי־תמהוי, 
בתי־חולים, וביחוד בנייני-קבר קטנים עטורי־כיפה, שעומדים 
בנפרד ושבהם נקברו מייסד המסגד ובני־משפהתו. 

בניין־הארמון הקדום ביותר שנשתמר הוא צ׳ינילי־קיוסק 
( 1456 ), שנבנה ע״י ארדיכל פרסי! הוא חלק מקבוצת־האר־ 
מונות הגדולה טופקאפו־סראיי, שיש בו ביתנים מרובים. — 
הבית הפרטי (קונאק) בנוי מעץ, והוא בן קומות אחדות. 
הקומה השניה בולטת לצד הרחוב ונתמכת על־ידי זיזים. — 
בין בנייני־העסק יש להזכיר את האכסניות (חאן) ואת 
אולמות־השווקים. לסוף יש לציין את בתי־המרחץ, שאף 
בתקופה זו נבנו לפי התכנית היסודית, שנתגבשה בימי־ 
הקדם הקלאסיים (יני קפליג׳ה, בעיר ברוסה! 1552 ). מן 
המאה ה 18 נשתמרו'הרבה בריכות ציבוריות ("סביל") נאות 
וחינניות. 

ההשפעה האירופית נתבטאה מתחילה בקישוטיהם של 
הבניינים. היא לא נגעה מעולם בתכניתו של המסגד, אך היא 


שמה קץ לארדיכלות המקומית של בנייני־הולין, כפי שאנו 
19 דואים את הדבר בפועל בארמונות, שנבנו מן המאה ה 

ואילך. 

£1 1516 90 623 , 76 * £7011116011 %. #1051699 , 1 ) 10110100 ? \ד ) 005 ־ , 
1.01x100 1926; 110101 51 ה 4 *% 6 * 0 , 0102 ) 05 ־ £1 011 □ ) 011101 1011 ־ 

(165 151(1171 (?110 ; 1925 ,(^\ . 701 , 0 ) 1011 ו £0501 ) 05 נ 1 ?־ 1300 ׳<ק 0 ־ 

0. 011952 — 1932 , £7011196011176 40516771 ! ץ £271 , 7011 ^ 05 ־ ; 

], 531173£0(, 02 771054*466 01916^2£6 (16 ! 16(11716, 1947; 

£11 , 11196691176 ) £7 171 1165 ) 8911 : 5 * 001712509 , 1 ) 21:01 ־ 1401 : 051 ־ - 1\^ 

(2\. 140165 , 0 ־ 5101 1 ־ £1001 ; 50 — 1942 ,( 15 — 9 . 7015 , 151301103 5 ז 
5*47 1''270/119609*476 £65 ^/1^*162**X 01716^2£65 (7\ 1 151301103 5 ־ , 

701. 12—13), 1946: £0015 1430(0<:000¥101 \ 0351:00 01 ז , 

1,65 771054*1665 £*4 0 2176 , 1932; 0. 01 16 ( 1 , 0517011 ־ 

! £*4511771 £7011 9609*476 0 / £%}>$/, 1, 1952; \{311££5 ז 8 . 5 מ 1 )־ , 

!4*4)127717712£271 £7011*1601**76 171 ?£}!$1 271£ ?216591716, 1924; 
0001 £2700 ! , 6716 ^ £1 , 1711516 * 1 .' 1£27011196091176 , 315 ^־ 131 ^ 505 ־ , 

85$2£716, 810*16, 1926-27; ]■ 53□ 7 3£0(, 0!>567*12910715 5*47 

4**614**155 771054*4665 561£}0*11(*£65 (2^003105 <10 1*105(1(□( 

 30 סקס? . 11 ; 1938 ,׳ 01 ^ 1 ^ י (^\ 1 , 3105 ) 100 ־ . 

2^01(01 1938 , £71 675 : 271 ? / 7 > !{ 81471/6 £ , 0130 ־ -00 ־!ץ 4 ^ ; 39 

300100( 5011(11, !42967121 /07 2 007$115 0/ £271172711211 ץ 
151271110 £7011196091476 {2\11935 ,( 6 , 4 , 2 . 7015 , 151301103 5 ־ , 
1937, 1939; ^\11 6 * £712901 '£ 1705 * 9 £0711177167195 ! , 101 ־ 0361 )ז 0 נ , 
1931; 00031(1 405210 ! / 0 061610$7716719 1116 ,ז 1160 ^\ .א 
?2167106 171 1512771*0 £704119601*476 *71 17271 (7\ 1 , 151301103 5 ־ 
117151 ) 1 ** 82 ' 501167 * $675 7712167 ) 06711 , 0 ־ 1 ־ 531 .? ; 1939 ,( 6 .! 0 ז\ , 
1910; ?. 0. 01 6 * 91 01 ץ 1 ! 0872$ * 1  3 ו!ב תסוחג.! . 5 . 11 


מגורים מבוצרים היה רווח באותה תקופה בכל תחומה של 
א״י המערבית. 

דוגמה נאה של בית מבוצר מסוג זה נחשפה בחפירות, 
שנערכו בתל־אל־עג׳ול. השטח הבנוי (ובכללו שטח־החצר) 
הגיע ל 2,000 מ״ר בקירוב והיה מוקף חומה, 2 מ׳ עביה, 
שנבנתה מלבנים לא־שרופות על גבי מסד־אבנים. בתכנית- 
הבניינים ניכרת חלוקה ברורה של חלקי־המגורים לפי המט¬ 
רות שלהן נועדו. דירתו של בעל־הבניין היתד. בקומה 
העליונה. הקומה התחתונה נועדה למחסנים ולשיכונם של 
המשרתים והעבדים. תכנית־בניה זו האריכה ימים, בשינויים 
קלים, עד ראשיתה של תקופת־הברזל. בסוף התקופה הנדונה 
חלה התפתחות של בנייני־הפולחן. מוצאים אנו בניינים מסוג 
זה בלכיש, מגידו ובית־שאן. 
כמה מן המקדשים הכנעניים 
הללו הם בניינים של 3 קו¬ 
מות בעלי אופי ארכיטקטוני 
מפותח. 

ראשית תקופת־הברזל 
(המאות ה 12 — ה 11 ) היא 
תקופת הפלישה של שני 
עמים ושתי תרבויות לארץ— 
של בני־ישראל והפלשתים. 
עמים אלה שינו עד מהרה 
את אפיה של הבניה בארץ 
כולה. השימוש בסיד לאטי¬ 
מת בורות־המים איפשר לב־ 
ני־ישראל להתיישב באיזורי־ 
ההרים, בעוד שהכנענים 
נאחזו בעיקר בעמקים ליד 
מעיינות־המים. בשלבים הראשונים להיאחזותם בארץ הש¬ 
תמשו הכובשים הישראליים בבניינים שמצאו בארץ, לאחר 
שהתאימו אותם למנהגיהם ולמסורת הפאטריארכאלית של 
בתי־אב(שלפיה היו כמה משפחות נוהגות לדור מתוך שיתוף). 
בבית־אל ובתל בית־מרסים שימשו מעכשיו הקומות התחתו¬ 
נות של הבניינים דירות לבעלי־הבניינים ולא משכנות לעב¬ 


דים׳ כפי שהיה נהוג קודם הכיבוש הישראלי. במאות ה 11 — 
ה 10 נתפתח טיפוס חדש של חומת־עיר, שהיתה מורכבת 
משני קירות מקבילים זה לזה ומן החלל שביניהם, שהיו 
ממלאים אותו עפר. בחלק מחלל זה הותקנו תאים ("קאד 
מאטות"), ששימשו לשיכון החיילים, למחסנים, וכד׳. הדוגמה 
העתיקה ביותר של מצודות ישראליות מסוג זה הם ביצורי 
שאול המלך בתל-אל־פול (בקרבת ירושלים). שיטת-בניה זו 
של חומות־ביצור נתגלתה גם בשכם (מתקופת אבימלך) 
ובתל־בית־מרםים ובית־שמש (מימי דוד המלך). ההתפתחות 
העיקרית של הבניה התחילה רק בימי שלמה המלך. מלבד 
בית־המקדש (ע״ע) וארמון־המלך שהיה סמוך לו, ראוי 
להזכיר את האורוות ואת ביתו של הנציב במגידו, שנתגלו 


בחפירות (תמונה 1 ); נמצאו שם כותרות פחטו־יוניות של 
אומנות דבוקות (פילסטרים). בבניית הקירות היו נוהגים, 
כדרכם של הפיניקים, להניח לסירוגים קבוצות של 2 — 3 
לבנים ואריחים. 

במאות ה 9 —ה 6 אנו מבחינים שתי תקופות־יסוד בבניה 
הישראלית: זו של בית עמרי וזו של בית יהוא (ביחוד 



תמונה 2 . כותרות פר!טו־י 1 ניות, תקופת־המלכים. נתגלו בחפירות ברמת־רחל 



755 


ארדיכלות יהודית 


756 



תטונה 3 . םנדל מנול של שער־העיר וחוםות־הםנן נשומרו!. 
תחילת התקופה ההלניסטית 


תקופת ירבעם 11 ). חומות־המגן של מלכי בית־עמרי, 
שנבנו לפי השיטה הקאזמאטית, היו מתוכננות 
ומעובדות בהקפדה מרובה. עביין היה 10 מ׳ בקירוב. 
למזוזות־שעריהן היו אומנות כפולות במקום האו¬ 
מנות המשולשות, שהיו נהוגות בתקופות הקודמות. 
יסודות־הבניינים, שנחשפו בחפירות תל־בית־מרסים, 
גילו דוגמות מאלפות מתכניות־הבניה של בתי- 
המגורים באותה תקופה. עפ״ר היו לבתים אלה 
חצרות מלבניות, בחלקן מקורות גג, שנשען על 
עמודי־עץ ניצבים על בסיסי־אבן. לבתים היו שני 
חדרים, גדולים למדי, שלא היה חיבור ביניהם 
ושלכל אחד מהם היתד, כניסה נפרדת. בשומרון 
ובאכזיב נמצאו אבני־בניה מסותתות לפי השיטה 
הפיניקית. 

התקופה ההלניסטית־ ה רומית בא׳ 

של ארץ־ישראל. לתקופה הקצרה של שלטון 
מלכי בית־תלמי בא״י ( 323 — 200 לפסה״ג) שייכים מערכת 
קברות־הכוכים במו־שה והטיפוס החדש של מגדלי־השער 
העגולים בחומות־שומרון (תמונה 3 ). מרשה היא בכללה 
דוגמה של עיר בנויה לפי תכניתן של הערים ההלניסטיות. 
מתקופת מלכי בית־ד,חשמונאים נשתמרו במצב טוב־ביחם 
שרידים של מבצר בית־צור שעל גבול יהודה ואדום. כאן 
נמצאו יסודות של בתי־מגורים׳ מיכלי־מים׳ ואף יסודות של 
חומת־העיר. לתקופה זו יש לייחס גם מקצת מן השרידים 
של חומות ירושלים וגזר. 

:קופת־פריחה באה לה, לא׳ היהודית בא״י, בימי שלטונו 
של הורדוס. ארמון הורדוס (בסביבות שער־יפו של ימינו), 
היה מורכב משני בניינים נפרדים׳ שנצטרפו ליחידה ארכי¬ 
טקטונית. הארמון הוקם בתוך גן נרחב בעל שדרות מצילות, 
מרבדי־פרחים, מזרקות, ועוד. בהתאם לתביעות ולנוהג של 
הזמן הוקף הארמון חומות בעלות מגדלי־משמר. בית־המק־ 
דש, העזרות שלפני המקדש (שהורחבו במידה ניכרת), המנה¬ 
רות׳ שהוליכו מן העיר התחתונה להר־הבית, הבאסיליקה, 
הגשרים, שחיברו את העיר העליונה עם בית־המקדש, בצירוף 


מבצר אנטוניה ומגדלי־החומה של ארמון־המלך, שמאחד מהם 
(הידוע בשם ״מגדל דוד״) נשתמר עד ימינו חלקו התחתון — 
כל אלה נצטרפו לחטיבה ארכיטקטונית מונומנטאלית. את 
אפיין של חומות־המגן מימי הורדוס הדגמת החומה של 
מערכת־ד,מכפלה בחברון, שנשתמרה עד ימינו (תמונה 6 ). 
שיגשוגה הכלכלי של הארץ באותה תקופה השתקף גם בא׳ 
של הקברות, שקברותיהם של מלכי חדיב היא דוגמה להם 
(תמונה 5 ). מן המבנים החשובים של ירושלים יש לציין את 
הקסיסטום, כיכרה המרכזית של העיר, שהיתה מוקפת קולו־ 
נאדה כדוגמת האגורה היוונית והפורום הרומי. בעיר העליונה 
היו מצויים ארמנותיהם של הורדוס, של הנסיכים החשמונאיים, 
של חנניה הכוהן הגדול וכן של כמה מעשירי־הבירה. בחלקה 
הצפוני של העיר העליונה היה הרובע המסחרי של ירושלים, 
שבנייניו היו דומים לשווקים המזרחיים של ימינו. "העיר 
התחתונה", שבה התגוררה דלת־העם, שמרה על אפיה הקדום: 
סימטות צרות ללא תכנית מכוונת, שבתיהן נבנו בצפיפות 
מרובה. הגגות השטוחים של הבתים ברובע זה היו עשויים 
קורות מהוקצעות הקצעה גסה, שמעליהן הותקנה "מעזיבה" 



תטונח 4 . חזית הטאח 1 ליא 1 ן של טשפחח נני־טוניח בערי! אל־עמיר שמןבר־הירדן (רתונססרותציח). 

ל 6 י ן . 11 ,ם 0 ם €31 ק £1 100 *>ת 1 ז? ,■ 10 זנ 81 









757 


אדריכלות יהודית 


758 



תמונה 5 . אפריז רקוראטיווי מעל לכניסה לקברי המלכים, ירוש?ים 


מאדמה בטושה, חרסית ושברי־ענפים. בימי הורדוס נבנו 
גם תיאטראות, אמפיתיאטרונים, איצטדיונים וגימנסלנים. 
דוגמה לעיר מתוכננת מאותה תקופה היא קיסריה. 

אחר חורבן־ירושלים באה ירידה מודרגת בבניה היהודית 
בארץ־ישראל, ושרידי בתי־הכנסיות משש מאות השנים 
הראשונות לסה״נ (כפר נחום [תמונת־השער], כוריזין, כפר 
ברעים, בית־אלפא) הם העדויות האחרונות של בניה זו, 
שנתגלו עד עכשיו (ע״ע ארץ־ישראל; בתי־כנסת). 

ב. הא׳ היהודית בתפוצות. הבניינים לצרכי־דת 
והבניינים החולונים של היהודים בארצות־פזוריהם לא נבדלו 
בסיגנון־הבניה שלהם מזה שהיה רווח במקומות־מגוריהם. 
אבל בעיצוב הפנים של בתי־הכנסיות שמרו היהודים במידה 
ניכרת על עצמאות של מחשבה והרגשה, באופן שבתחום זה 
רשאים אנו לדבר על יצירה יהודית מקורית. ביחוד נכון 
הדבר במה שנוגע לארון־הקודש (ע״ע) ולבימה. דוגמה 
אפיינית לכך הוא בית־הכנסת בדורא־אירופוס, שבו נשתמרו 
עד ימינו ציורי־קיר, שנושאיהם שאובים מן התנ״ד — ציו¬ 
רים, שבלא ספק השפיעו על התפתחותו של הציור הנוצרי 
הקדום. היצירה הדקוראטיווית היהודית נצטמצמה בעיקרה 
בבתי־הכנסיות ורק לפעמים רחוקות הגיעה לידי ביטוי 
בעיצוב הדקוראטיווי של בתי־מגורים, כמו שאפשר להבחין 
בגילופים של משקופי־הדלתות ובחלקי־בניין אחרים בבתי־ 
היהודים בנוה (חורן). כנושאים לגילופים הללו שימשו כאן 
מנורות בעלות שבעה קנים׳ לולבים, זרים, אשכלות־ענבים, 
אגרטלים. לעומת זה: הקישוט העשיר של החזיתות, החלונות, 
האומנות הדבוקות וכד׳ שבאותם הבניינים מזדהה עם הסיגנון 
הדקוראטיווי, שהיה מקובל אז בא׳ הרומית של המזרח הקרוב. 



הטונה 6 . חוטח־הטנז ׳* 5 טערת־הטכפ?ה בחברון. תקופת־הורדום 



759 


ארדיכלות יהודית—ארדמן, יוהן אדוארד 


760 



תמונה 7 . ״בית־היהורים״ בלינהולז, אנגליה. המאה ה 12 


מלבד השפעות מקומיות השפיעו על בנייני־היהודים 
בתפוצות גם השפעות אחרות. בגירישיהם החוזרים ונשנים 
מארצות שונות ובנדודיהם הביאו עמהם היהודים לפעמים 
לארצות־מושבם החדשות את סיגנונות־הבניה של בתי- 
הכנסת שנעזבו על ידיהם) מכאן השפעת הא׳ המונגולית 
הניכרת בבתי־כנסיות מרובים בפולניה. בדומה לכך הועברו 
כמה מן הטיפוסים של בתי־הכנסת הפולניים לדרום־גרמניה 
ע״י יהודים שבאו לשם מפולניה (ע״ע בית־כנסת). 

החזית של ״עיריית היהודים״ בפראג מן המאה ה 16 
אפיינית היא לבתי־מגוריהם של המעמדות העשירים באותה 
תקופה. זולת לוח־השעות שבשעון הקבוע בראש מגדלו של 
הבניין, שבמקום ספרות מצויות בו אותיות עבריות, אין 
דבר שמעיד על "יהדותו" של בניין זה. ביתו של שמואל 
אבולעפיה(ע״ע) בטולדו(ספרד), וכן "בית־היהודים" שבלע- 
קולן (אנגליה) מן המאה ה 12 (תמונה 7 ), אין בהם דבר 
שמבדיל אותם מן הא׳ הכללית של תקופתם. אפיים הארכי¬ 
טקטוני של הבתים בגטאות של פראג או סיאנה משקף 
בנאמנות את הבניה במרכז אירופה או באיטליה באותם 
הימים. אף ביתו של הבאנקאי היהודי שמואל ברנאר מימי 
לואי זווג הוא דוגמה אפיינית לא׳ של התקופה. 

אע״פ שהיהודים לא יצרו סיגנון ארכיטקטוני עצמאי 
משלהם בארצות־תפוצותיהם, לא היו חסרים בעלי־מלאכה 
מוכשרים במקצועות־הבניין, ולא עוד אלא שאף הקימו מתוכם 
ארדיכלים מחוננים. מאלה יש להזכיר ביחוד את יהודה ליב, 
יוצרם של בתי־הכנסיות בפשדבוז׳, שידלוב, דז׳אלושיץ ופע־ 
צ׳וב (מן המאה ה 17 ) ואת הלל בנימין מלאסק, בונה בתי־ 
הכנסיות בלוטומירסק וזלוצ׳וב. דוד פרידלנדר נתפרסם בזמנו 
כדקוראטור וצייר פרסקות בבתי־הכנסיות בגרויץ ומוהילוב 
ויצחק זוסמאן מברודי הצטיין בעבודותיו הדקוראטיוויות 
בבתי־הכנסיות של באוואריה. 


בין האדריכלים היהודיים — או שהם ממוצא יהודי — 
שפעלו במאות ה 19 וה 20 ראויים לציון אריך מנדלסון(נולד 
בגרמניה ב 1887 ), שנמנה עם נציגיהם של הזרמים הפונק¬ 
ציונאליים בא׳ החדישה ושהוא בעל תפיסה של בעיות האס¬ 
תטיקה בא׳, שהיא חדשה מעיקרה < אוסקאר קאופמאן (נולד 
בגרמניה ב 1873 והמיר את דתו), שהוא בין החשובים שבאר- 
דיכלים שפילסו את הדרך לצורות חדשות בבניין תיאטראות 
ובתי־קולנוע ז ב. מ. יופאן (נולד ברוסיה ב 1891 ), שהוא 
מגדולי הארדיכלים בברית־המועצות ושסיגנון־הבניה שלו 
הוא פרי תערובת של צורות קלאסיות עם צורות שמקורן 
באמנות הפלאקאטים א. מסל ( 1853 — 1909 < נולד בגרמניה 
והמיד את דתו), שביצירתו משתקפת תקופת־המעבר בין 
הזרמים הקלאסיים והמודרניסטיים בא׳ של סוף המאה ה 19 
ותחילת המאה ה 20 . מסל היה מראשוני היוצרים של הסיגנון 
החדש בבניית בתי־מסחד כל־בו 1 ל. איידליץ ( 1829 — 1909 ) 
נולד בפראג, היגר לארצות־הברית), שיצירותיו מצטיינות 
בתפיסה מונומנטאלית ובחלוקה מוצלחת של גושי־הבניי־ 
נים. על ארדיכלים יהודיים חשובים, שפעלו בעיקר בארץ- 
ישראל, ע״ע. 

מ, כהן, קברי המלכים, 1947 ן 16$ ־ 01131 3011 0£ ־ 1 ־! 6 ? 50$ ־ 0001 

1 ־ 031 ; 144060 [ 0124 411110 ? 80 111 1 ז±/ / 0 ?? 111510 , 162 ק 1 ו 01 
,ן 1£11 ־ 1 נ 11 \ 2 .? ; 1933 , 111105 * 1 > ¥01 ? 1016 ( 1 ^ 0612 ,־ 3£210£61 ^\ 

4/1101 [ , 5 ^ 01 ־ 1 ־ 801 ־ 111131 \ ; 1949 , 6 ( 0165111 ? [ 0 ? 16010% ( 6 ? 4 16 (' 7 
. 1941 ? 8101165 6 * 7/16 146011 

מ. כ. 

ארךמן, ' 11 ־.[ איי אך ד — תחבתז^£ 1 )ז 3 ט 1 >£ חחג 1 ( 0 ( — 

( 1805 , וולמאר, ליפלאנד— 1892 , האלה), פילוסוף 
גרמני. למד תאולוגיה באוניברסיטות של דורפאט וברלין, 
ובזו האחרונה שמע את הרצאותיו של הגל. ב 1829 — 1832 
היה כוהן הכנסיה בעיר־מולדתו. ב 1834 נתמנה מרצה 










761 


ארדמן, יוהן אדוארד — ארור 


762 


לפילוסופיה באוניברסיטה של ברלין ובשנת 1839 — פרו- 
פסור בהאלה, שבה ישב עד סוף ימיו. א׳ נמנה על האגף 
הימני של האסכולה ההגליינית. חשיבותו העיקרית היא בכת¬ 
ביו בתולדות־הפילוסופיה, שהמקיפים שבהם הם: 11 :)נ 51 ז 6 ע 

166 ) 065011161116 • 161 ) §תט 5£611 ז 3 ם ת 150113££110116 ז 1556 ׳% £1066 
1116 ק 11110$0 ? 616066661 (שישה כרכים. 53 — 1834 ; מהדורה 
חדשה, 1932 ) ן 1116 נן 1111050 ? 0166 0650111011£6 166 > 16155 ) 061161 
(שני כרכים, 67 — 1865 ז מהדורה חדשה ומעובדת, 1930 ). 
בספריו קבע א׳ שתי הנחות, שהן משמשות, לדעתו, יסוד 
להבנתה של כל שיטה פילוסופית: א) יש לעזים לב לרקע 
הרוחני של הזמן: ב) יש לעמוד על עיקריהן של השיטות 
הפילוסופיות, שקדמו לשיטה הנדונה. הופעתה של כל שיטה 
מותנית באפיה של התקופה, שהיא משמשת לה ביטוי, והיא 
יורדת מן הבמה משעבר זמנה ההיסטורי; מצד שני משולבת 
כל שיטה בשיטות שקדמו לה והקשר שבינה וביניהן הוא 
מעין זה שבין מסקנה הגיונית והנחותיה. ספריו המרובים של 
א׳, שכמה מהם היו מכוונים לקהל-קוראים רחב, מצטיינים 
בבהירות ובקלות של ההרצאה. 

אך־ךנים ( 6 ״ח 6 [> 16111165,70 ״^) או הרי־ארדן׳ 1 . גליל 
של רמות וגבעות שטוחות בצרפת הצפונית־מזרחית, 

בדרום בלגיה ובנסיבות לוכסמבורג. הרי־הא׳ נמשכים מדרום- 
המערב לצפון־המזרח; ארכם כ 160 ק״מ, רחבם הממוצע כססי 
ק״מ וגבהם מ 300 עד 600 מ׳. הא׳ הם החלק הצפוני־מערבי 
של הרי־הצפחה הרינוסיים (ע״ע גרמניה), וכהרים אלה כך 
הוקמטו אף הא׳ באמצע התקופה הפאלאוזואית, ובמשך הזמן 
ניטשטשו והפכו לכמעט־מישור (פנפלין). בשלישון הורמו 
כמה מאות מ׳ וע״י כך גברה החתירה של זרמי־המים שבתוכם 
והמישור בותר לרמות קטנות ולגבעות שטוחות, שהן נפרדות 
זו מזו ע״י עמקי נהרות עמוקים. עמקים אלה, שמשני ציריהם 
מתנשאים מדרונים תלולים, משמשים מעצורים לתנועה וסח־ 
סומי־הגנה טבעיים, ומפני־כן שימשו עמדות־מגן של הצר¬ 
פתים במלחמות־העולם וווו. נתפרסם ביחוד קו־החזית של 
נהר מים (ע״ע), הגדול שבנהרות החוצים את הא׳. 

הא׳ בנויים אבני־חול וצפחות קווארציות. באיזור־הספר, 
וביחוד בתחומי בלגיה ולוכסמבורג, נמצאות שכבות עשירות 
בפחם שחור ובאבני־ברזל, ומרובים כאן המכרות וכורי- 
ההיתוך. על הקרקע שעל אבני־החול גדלו בימי־קדם יערות־ 
אלונים נרחבים ( 3 ׳\ 511 111611113 ) 46 ״ שבימי יוליוס קיסר), 
ועד היום תופס היער מקום בכלכלת־התושבים. הקרקע שעל 
גבי אבני־הצפחה מכיל הרבה חומר שאינו מעביר מים — מה 
שגרם להתהוותן של ביצות ולהצטברותן של שכבות־כבול, 
שמספקות דלק טוב. החקלאות מפותחת ביחוד בעמקים של 
הנהרות והנחלים; ברמות ובראשי־הגבעות עוסקים בגידול 
בהמות. גזע מסויים של בקר משובח נקרא על שם הא׳. 
במערב־הא׳ מפותחת תעשיית־הטפסטיל. 

2 . דפארטמנט בצרפת, שרובו בגליל־הא׳ ונקרא על שמם. 
שטחו — 5,250 קמ״ר. מספר אוכלוסיו כ 245,000 ( 1946 ). 
תעלת־הא׳, שעוברת במחוז זה לאורך של 105 ק״מ (מ 1835 
ואילך), מחברת את הנהרות מיס ואן ( 6 ח 15 \!) ומשמשת 
ביחוד להעברת פחם וברזל(לפני 1939 — כמיליון טון לשנה). 
הבירה של מחוז־א׳ היא מזיאר ( 6216665 ^ 1 ), עיירה בעלת 
12,000 נפש. חשובה ממנה היא סדן (ע״ע), על נהר מיס, עיר 


של תעשיית־אריגים, שבה נשבה נאפוליון 111 ע״י הגרמנים 

ב 1870 . 

. 1883 ,שתתבס/ 3111 ? 

ארו (באנג׳ 74611 , בהול׳ 4606 !), קבוצה של איים פעוטים 
ונמוכים, שהם במרחק של כ 120 ק״מ מדרום־מערבה 
של גיניאה החדשה. מספרם של איי-א׳ הוא כ 100 ושטחם 
הכללי כ 8,000 קמ״ר. ים לא עמוק מפריד בינם ובין גיניאה 
החדשה, ויש משערים, שבעבר גאולוגי לא רחוק היו איי־א׳ 
חלק מן האי הגדול. כתריסר מאיי־א׳ נפרדים זה מזה רק 
ע״י תעלות צרות, וקרובה ההשערה שתעלות אלו הן מקום 
אפיקיהם הסופיים של נהרות גיניאה החדשה, שחלק מעמקיהם 
שקע בים. תריסר האיים הללו נחשבים בעיני הילידים 
כ״אדמה גדולה" אחת (בלשונם: טאנה בסאר). ארכה של 
״טאנה בסאר״ כ 200 ק״מ ורחבה כ 95 ק״מ,'ובתחום זה מרוכז 
כמעט כל הישוב של איי־א׳. כגיניאה החדשה מכוסים אף 
רובם של איי־א׳ יערות־עד, וכמו בגיניאה החדשה מרובות 
אף בהם "צפרי גן־עדן" המצטיינות בשלל־צבעיהן. התושבים 
הם ערב של גזע פאפואה (גזעם של תושבי גיניאה החדשה) 
וגזע המלאים (גזעם של תושבי האיים שממערב ומצפון 
לא׳). רובם הגדול עובדי-אלילים אנימיסטיים; הם שוחרי- 
שלום ואת פרנסתם הם מוצאים בציד ובדיג ובלקט־פירות 
ביער. בחקלאות עוסקים בעיקר הנוצרים והמוסלמים, שמס¬ 
פרם באיי־א׳ מועט. סחורות־היצוא הן צדף, טרפנג (ע״ע), 
נוצות צבעוניות וקיני סנוניות־ים. הסוחרים הם סינים ובוגיים 
מסלבם (ע״ע) המזרחית, ורובם באים לא׳ רק לעונות מסויי- 
מות. מבחינה אדמיניסטראטיווית כלולה א׳ במחוז המולוקים 
(ע״ע) שברפובליקה האינדונזית. 

; 1885 , 801110/1007 501710 . 11 01 ) 4711070/11 ־/ 06 , 161 ) 816 .? . 0 .ן 
- 4700 06 , 61 ׳\ 8106 תס׳י ; 1888 , 4711-11170171 0/6 , 81866 . 0 
,.\ 071 )< 701 6/1 1-0114 - 7001 . 7 ) 7/1 007 * 1 . 450117 ) 71 ת 1 , £11004011 
ץ 1010 * 7/1 6 , 311306 ״־ . 8 ;. 56 88 7 5 .ק ,( 1889 ) ^^^ XXX 

. 1890 , 0 ^ 010 ) 470/11 

אךוד (ביוו׳; 80 ) 7100 ׳; כיום: רואד), שמה של עיר, שיושבת 
על אי קטן( 500x800 מ׳) בסוריה התיכונה, במרחק 
של 3 ק״מ בערך מעיר־החוף אנטארדוס (טארטום); כמו¬ 
כן — שמה של המדינה, שעליה שלטה עיר זו בתקופה 
העתיקה. — מספר התושבים בא׳ בזמננו הוא כ 2,750 נפש: 
כולם מוסלמים סוניים אדוקים, שמתפרנסים על דיג והובלה 
(בסירות־מפרשים). בקיץ מתרוקנת א׳ מן הגברים בגיל- 
העבודה, המפליגים בסירותיהם הרחק מן האי. בתחילת 
מלחמת־העולם 1 תפסו הצרפתים את א׳, ששימשה להם בסים 
להברחת מזון לנוצרים בלבנון. בימי המאנדאט הצרפתי 
היתה א׳ חלק מארץ העלויים האוטונומית. כיום היא שייכת 
למחוז לודקיה. 

א׳ נמנית בתורה עם בני־כנען (ברא׳ י, יח; דה״א א, 

טז). בתקופת עמרנה( 1350 — 1380 לפסה״ג לערך) כבד היתה 
מדינת־ים חשובה: ספינותיה היו הולכות למצרים (איגרות 
עמרנה, 105,101 ). בברית עם מלכי־האמורי שבסוריה התי¬ 
כונה ועם מלך־צידון נלחמה בגבל, תפסה מידה את אולזה 
ואת צמר וצרה מצד הים על צור (איגרות עמרנה, 149,105 ). 
הצי שיל א׳ היה מהולל במשך דורות הרבה. תגלת פלאסר 1 
( 1116 — 1090 לפסה״נ) ואדדניררי 11 ( 911 — 891 ) מתפארים, 
שעברו בספינותיה של א׳ לשם מלחמה או לשם ציד בים. 
יחזקאל מונה את א׳ עם הערים הכנעניות, שהיו נודעות 
בסחר־הים שלהן (כז, ח). בתקופת פרם נחשבה א׳ שלישית 



763 


ארוד — ארוינג, הנרי 


764 



שרירי הומות אר< 1 

ו 


לצידון וצור בחיל־הים שלה (הרודו׳טום, 711 , 98 ). חרשים 
מא׳ עבדו בהיכלו של נבוכדנאצר 11 מלך בבל ( 605 — 562 ), 
וקרוב הדבר, שמלחיה הם שקראו לאחד מן האיים הקטנים 
במפרץ הפרסי בשם אך־דום (סטראבון, ו 7 ץ, 780,766 ). 

מימי תגלת פלאסד 1 היתר, א׳ מעלה מזמן לזמן מם 
לאשור. בימי שלמנאסר 111 השתתף מתנבעל הארודי במל¬ 
חמתם של מלכי סוריה וישראל נגד אשור בקרקר ( 853 ) עם 
פלוגה של 200 חיילים. בימי אשורבניפל ( 669 — 631 ) נזכר 
יכנלו מלך־א/ שאשורבניפל לקח את בתו לפילגש ומבניו 
בחר באביבעל למלך על א׳ (לאחר מות־אביו) ועל אחיו 
ציווה "לעמוד לפניו" בהיכלו. נבוכדנאצר נלחם בא׳ בשנת 
752 ולקח בשבי את מלכה, שהיה מאז אוכל שולחנו(בדומה 
ליד,ויכין מלך יהודה). 

כשנשתלטו הפרסים על האימפריה הבבלית נעשתה א׳ 
כפופה ל״מלר הגדול" וציה השתתף במסעות־המלחמה הפר¬ 
סיים (הרודוטוס, 711 , 98 ; אריאנוס, 11 , 13 — 15 ). תחום 
שלטונה של א׳ התפשט באותם הימים למרחקים: מלבד על 
מרת (כיום: עמרית) וצמר בחוף שלטה א׳ גם על פנים- 
הארץ (אריאנוס, 13 , 11 , ,.ל 3 ת^) בשטחו של הד עלות*, עד 
גבול נהר אורונטס ועל ערי־החוף מצפון לה (קוץ, בלניאה 
ופלטוס). בשיתוף עם צוד וצידון משלה גם על העיר טדי- 
פוליס ורובע מיוחד היה לה שם, שהיה מוקף חומה (דיודו־ 
רוס, ו 7 ץ, 41 1 ; סטראבון, 71 )(, 754 ; פליניוס, ץ, 78 ; מלה, 
1 , 67 ). מן המאה ד, 5 לפסה״ג ואילד (לדעת היל) טבעה 7 א׳ 
מטבעות משלה בכתובת ״מא״, כלומר: מארוד (לדעת אח¬ 
רים, ראשי־תיבות: מלך ארוד). 

בימי המצור ששם אלכסנדר על צוד נכנע לו מלך א/ 
ובתקופת שלטונו של סלוקוס 1 נמצאה א׳ בתחומו. אך 
בשנת 259 (ובכן זמן מדובה קודם שזכו לכך צור וצידון, 
שנמצאו ברשות התלמיים), נעשתה א׳ שוב עיר אוטונומית 
וחזרה וטבעה מטבעות משלה — מה שנאסר עליה בימי 
אלכסנדר הגדול. בימי הריב בין האחים אנטיוכוס ודרכם 
וסלוקוס גאליניקוס ( 226 — 239 לעדך), עמדה א׳ לצידו של 
סלוקוס, וכשגבר זה האחרון התיר לא׳ לשמש עיר־מקלט 
לפליטים מדיניים — דבר, שהיה לה לתועלת מרובה מאחד 
שדוב הבאים היו עשירים ובעלי־עמדה וסייעו לפיתוח המקום. 

גבולותיה של א׳ נתרחבו בימי אנטיוכוס ווו בהתאם 
לחוזה, שנחתם ב 217 בין אנטיוכוס והנהגת־העיר. בימיו של 
אנטלכוס אפיפאנס ניטלה ממנה, כנראה, הזכות לטבוע מט¬ 
בעות, אבל ב 139/8 התחילה א׳ תופסת שוב את המקום, 


שהיה לה קודם לכן. א׳ היתה אז מוקפת חומה; היו בה 
בתים בעלי קומות ומושבותיה ביבשה היו עשירות בשמן, 
יין ודגן (סטדאבון, 71 ^ 753 ! פליניוס, 11 , 227 ; 7 , 128 ). 
עם השתלטותם של הדומים בסוריה התחילה שקיעתה של א׳. 
א׳ סירבה להיענות לתביעותיו הכספיות של אנטוניוס (דיו 
קאסיוס, £¥111 ^ 24 ) ועמדה זמן מרובה במצור (בשנת 38 ), 
שצבאו של אנטוניוס שם עליה. נראה, שאנטוניוס קרע אז 
מעליה כמה מחבליה. במקומה התחילה עולה העיר אנט־ 
ארדוס, שעמדה מול א׳ ביבשה. בימיו של קונסטאנטינום 
הגדול עדיין היתד, א׳ אלילית לעומת אנטארדוס, שכבר 
היתה אז נוצרית. כשעלו על הארץ הערבים נכבשה א׳ ע״י 
מועאויה (לאחד שהשתלט על קפריסין). בימי מסעי־הצלב 
נפלה העיד בידי הפראנקים, שהשתמשו בה כבסיס למלחמו¬ 
תיהם על החוף. אך ב 1302 כבש אותה מידם השולטן קלאון, 
שהרס את חומותיה. 

בם׳ חשמונאים א׳ (ט״ו, כ״ג) נזכרת א׳ בין המדינות, 
שאליהן שלח הקונסול לוקיום את העתק הברית שבין רומי 
ושמעון ( 139 לפסה״ג). יוסף בן מתתיהו (קדמוניות, י״ד, 
י״ב, 323 ) מזכיר אותה בין הערים, שאליהן שלח מארקוס 
אנטוניום העתק מאזהרתו לצוד, שלפיה הוצרכה זו האחרונה 
להשיב ליהודה את השבויים והחבלים, שנטלה ממנה קודם 
בואו של גאיום קסיוס (ע״ע). 

; 1-11 , 171 ) 1111 ' 477107710 (£ ,ז 066 ^ו־ £661108 - 1101101200 . 4 .[ 

; 137 , 1 , 07107710511011 11071 {/(%) 711 ) 1 ) 471 ,ז 0106 ז 03 .מ . 4 
) 1/1 10 ;( 101171 ) 11 115 ) 1 ' 771 ) 75051 07 )/ 7 711 ) 47101 , 11 ז 3 נ 01 ]ת? 

07101 1710 ( 45 / 0 007115 ) 11 , £0011606111 .ם .ם ; 1950 ,. 7 . 0 

8011 ) 1107110 , 1-11; <3. 6'. 13111, 001010 ^ 11 ( 0/ 1 / 1 ( 07 ((\ 001715 
0/ 7 / 10 ( 711010 , 1910, ן<ן >• X^ 11.; 4. 11. 61. 10065, 0111(5 0/ 

1 / 1 ( £ 051(771 £ 70111710 ( 5 , 1937; ?. 4661, 0 / 0 £ 70 / 1 / 11 ( 4 ( 10 
£ 01 ( 51 / 71 (, 11, 117, 251; ?3111371-2 , 1 ,££ , 3 ״ ¥1550 \־־ץ ; X1^ 
(1939), ״ 1108 ; 250 .ק ,. 80 2161 ,( 8-2 ) 86166 216 ; 203 .ק , 

2 . 4 8149 .ק , 1923 ,'\ 20 £ , 30 ת 1100181 ; 314-17 , 1926 ,׳ ; 

8. 011553118, 70 / 101 ) 70 / 1 / 11 ( / 11510711 } 11 ( 11 ( 10 5 ) 171 ( 471111 / 11 ( 

(1 74 ( 41 / 1101 (, 1927; 0. <3. 000160311, 01111115011071 7 / 1 / 711 - 
01 ( 71710 , 1949; 11. 56 .ן 1 ןז 5 206 ,.!>ןז 5 191 ,שע}{ , 1710 ( 5 , 18 זץ 

י. מ. ג. 

,(1905—1838) — 51 אךוינג, הנך , — 2 ח 1 ׳\ז 1 ץזתש!־! ז 
שחקן ובמאי אנגלי(שמו הקודם: ג׳ון הנרי ברוךריב, 
נ 1 נ 1 ״ 061 ז 8 ). א׳, שהיה מתחילה שחקן בעל הצלחה בינונית 
בלבד, קנה לו פירסום ניכר כשמילא את התפקיד של היהודי 
הפולני במחזה "הפעמונים" (עיבוד של הספר "היהודי־הפו־ 
לני" [ 315 ת 010 ק 1111£ ש£] מאת ארקמאן־שאטריאן [־ 1£ :>ז£ 
ת 1 ;;ז:ז 3 ך 0 ־תת 3 ךת]), שבו הופיע כ 150 פעם. ב 200 ההצגות 
(ב 1874/5 ), שבהן מילא את תפקיד האמלט, נתגלה כשחקן 
טראגי בעל שיעור־קומה גדול. מאז הצטיין בעיקר בהצגת 
טיפוסים ממחזותיו של שיקספיר (נוסף על האמלט: מאקבת, 
ריצ׳ארד השלישי, שיילוק כמעונה אציל-נפש, אותלו, המלך 
ליד׳ ועוד). למרות רפיון־קולו ועדינות־דמותו הצליח להטביע 
את חותם־אישיותו על כל תפקיד ולשוות לו גון מקורי. את 
תפקירי־הנשים במחזות אלה מילאה במשך 22 שנה השחקנית 
המפורסמת אלן טרי. מ 1878 ער 1901 היה א׳ מנהל התיאטרון 
00111 ׳ 4 ) בלונדון והעלה אותו לדרגה אמנו- X1)* " "ליציאום 
תית גבוהה. כמה פעמים ביקר עם להקתו באה״ב. חשיבותו 
ההיסטורית של א׳ היא במה שהצליח לעקור את יחס-הביטול 
כלפי התיאטרון, שהיה רווח בתקופה הוויקטוריינית. הוא 
השחקן האנגלי הראשון, שקיבל תואר-אצילות ( 1895 ) ונקבר 

בכנסיית-וסטמינסטר. 

ד 


. 1930 , 17111718 ( 717 ) 11 , 8 ! 3 ז 0 001300 


765 


ארוינג, ושינגמון—ארון, הרמן 


766 


אךוי^ג, ןע^גטזן — §ו 11 י.יז 1 ס 10 § ¥3511111 ^ — ( 1783 — 
1859 ), סופר אמריקני. א׳, שהוריו היגרו לאה״ב 
מאנגליה, למד בנעוריו משפטים ועבד במשרדים של עורכי- 
דין שונים. לאחר שסייד באירופה ב 1804 — 1806 עסק זמן־מה 
כעורך־דין, ואחר־כך התמסר לספרות. ב 1809 יצא ספרו 
"תולדות ניו־יורק מאת דידריך ניקרבוקר"( 0£ ץז 0 ! 915 ^ 
■ 61 > 001 נ 1 ז 6 > ££0101 £1 ;> 1 ־ 1 !) 016 ץ<£ 10 ־ ¥01 ׳\> 6 א) — ספר מלא 
הומור וסאטירה, שהיה ראשון בסוגו בספרות האמריקנית. 
למרות הצלחתו של ספר זה, עסק א׳ במשך שנים אחדות 
במסחד ביחד עם אחיו וב 1815 אף נסע לצורך עסקיו לליורפול. 
לאחר שא׳ ואחיו פשטו את הדגל, הקדיש את עצמו לספרות 
בלבד. ספרו החשוב ביותר, 80010 61011 >! 8 7116 ( 1819 — 
1820 ), כולל מסות על החיים באנגליה וסיפורי־עם, ביניהם 
"ריפ ואן וינקל" (הוני המעגל האמריקני), שניתרגם גם 
לעברית (ע״י א. טבק, תרפ״ח). הספר הקנה למחבר פירסום 
מרובה באירופה ובאה״ב, וא׳ נתוודע לסופרים חשובים 
כוואלטר סקוט, לורד ביירון ותומאס מור. באותו זמן נכנם 
א׳ לשירות הדיפלומאטי האמריקני (מתחילה בספרד ואח״ב 
באנגליה), וכשחזר לאמריקה ב 1832 , לאחד ששהה בחוץ־ 
לארץ 17 שנה, נתקבל ע״י בני־עמו בתהילות כסופר האמרי¬ 
קני הראשון, שזכה לשם עולמי. א׳ נתמנה אח״ב שגריר 
לספרד ( 1842 — 1845 ) ואף שימש בשליחות דיפלומאטית 
בלונדון. ביקוריו הממושכים באירופה הפרו את כשרונו 
הספרותי וסיפקו לו חומר ליצירותיו. כשהיה בספרד חיבר 
ביוגראפיה על חיי קולומבוס ( 01 £05 צץ ¥0 3001 0116 1116 
1828 , 00100111115 ), שהיא מיוסדת בעיקרה על מחקריו של 
ההיסטוריון הספרדי נאווארטה (ש 1 ש־ 1 ־ 31 ׳\ ¥3 !),םפר על "כיבוש 
גראנאדה״ ( 1829 , 13 ) 01303 0£ 0651 ^ 000 7116 ) וקובץ של 
רשימות ואגדות ספרדיות בשם ״האלהאמברד,״ (- 1 \, 7116 
3,1832 ־ 8301111 ). במסה שלו על 1 )ז 015£0 < 1 < 1 \,( 1835 ) השאיר 
לנו תיאור מביקורו אצל ואלטר סקוט, שהיה מראשוני מערי¬ 
ציו של א/ א׳ כתב שורת ביוגראפיות, שהחשובה והגדולה 
שבהן היא ״חיי ג׳ורג׳ ואשינגטון״ ב 5 כרכים ( 0£ ש 71£ ש 78 
59 — 1855 ,ת 1:0 §ס! 58 ב¥\ 6 §־! 060 ) ,שסיים אותה סמוך למו¬ 
תו. כן כתב כמה ספרים על החיים בשטחי־הספר שבמערב 
אה״ב. סיגנונו של א׳ הוא שוטף ותיאוריו וספריו טבועים 
בחותם רומאנטי. בסוף ימיו נחשב א׳ כסופר המעולה ביותד 
שקם לה, לספרות האמריקנית, ולכמה ממסותיו וסיפוריו יש 
קהל-קוראים גדול אף כיום. 

.׳\ו .¥ ; 1863 ,./ .׳ 8 / 0 ! 110 * 1 1 ) 411 0 ( 14 , 6 נ 11 עז 1 • 1 \ .? 

1 ) 33 ¥11113315 ^ .ז׳ . 5 ; 1944 . 17 / 0 170118 7111 , 8100105 

. 17 / 0 : 1 ) 17111111 11 ( 1 / 0 ^ 1 / 1 ) 14 ^ 816110 . 8 , £886 .. 4 . 

. 1936 , 1411 \ 100 /€ 3 
י. קב. 

ך׳ארןלים, ןזאחים ( 3165 ׳\־!^ 65 ־ 311 ־!?), חבר דתי רומי (- 00 
1001 §ש 11 ) עתיק ביותר (נוסד, לפי המסורת, ע״י 
רומולוס), שהיה קשור בפולחן הפוריות של האדמה; מכאן 
השם, שפירושו ״אחי השדות״ ( 001 ׳\ז 3 בלאט׳ — שדה 
חרוש). פולחנם של הא׳ היה קדוש לאלה דיאה ( 013 063 ), 
שכפי הנראה אינה אלא האלה 7 ןרס ( 6$ ־ 061 ). מספר החברים 
בחבר־הא׳ היה 12 . לא נשתמרו' ידיעות על א׳ מימי הרפוב¬ 
ליקה. הפולחן הקדום חודש ע״י אוגוסטוס. בתקופת הקיסרות 
היו נוהגים לספח אל החבר גם בני-אדם מרמי־היחס, ואף 
הקיסרים ובני־משפחתם נמנו עליו. בראש החבר עמד "מאגיס־ 
טר" (ז 1$16 § 013 ), שנבחר למשך שנה. על-ידו עמד "פלאמך 
(״ 6 !״ £13 ׳). שסייע למאגיסטר בשעת הקרבת הקרבנות. כן 


שימשו בקודש נערים בני סנאטורים, ששני הוריהם היו 
בחיים. כשאי־אפשר היה לו להשתתף באסיפת־החבר היה 
המאגיסטר ממנה לעצמו מ 5 לא־מקום, • 61 ] 15 § 13 ס 0 ־ 1 ק. 

האה״א היו מתכנסים בחורשה הקדושה של האלה דיאה ליד 
1061151$ ־ 01 ? ¥13 ( 3 ת 3 ק 1 ס 03 13 ע), במרחק של חמישה מילים 
רומיים מר 1 מי. במקום זה נמצאו בחפירות, שנערכו בשנות 
1570 — 1869 , לא פחות מ 96 קטעים על לוחות־שיש מן הרשי¬ 
מות של האה״א על פעולות פולחנם( 3113 ׳\ז 3 3613 ). הקטעים 
מקיפים את פרק־הזמן משנת 14 עד 241 לסה״ג, אך נראה, 
שהפולחן הוסיף להתקיים עד סוף המאה ה 4 לסה״ג. — החג 
של 013 063 היה נמשך שלושה ימים בחודש מאי ( 17 , 19 , 
20 או 30,29,27 ). את היום הראשון והיום השלישי של החג 
היו חוגגים ברומי, ואילו את היום השני שלו היו חוגגים 
בחורשה הקדושה. בחגיגה העיקרית, שהיתר, חלה ביום השני 
אחר הצהריים, היו האה״א שרים את שיר הארוואלים המפורסם 
( 316 ׳\ז.ו 7 0160 ־ 031 ), שנשתמר בשלמותו בתוך הרשימות 
מ 218 לסה״ג. שיר זה כתוב בלאסינית קדומה מאוד, שבתקו¬ 
פת אוגוסטום כבר לא היתד, מובנת. חוץ מחג 013 063 ערכו 
האה״א חגיגות אחרות בהזדמנויות שונות על רקע של טהרה 
פולחנית — למשל, כשברק פגע באחד מעצי החורשה הקדו¬ 
שה. כמו כן היו האה״א עורכים בשלושה ביאנואר פעולות־ 
פולחן חגיגיות לכבוד משפחת הקיסר. 

- 111 111 ק €01 ; 1874 , 01114111114 1141111111 14014 , 1163263 .׳וו 

; 2119 - 2023 . 33 ,. 55 459 .ק , ¥1 , €411114111111 11101111111 ) 1011 

; 478 — 464 .קק , 1914 , 04111 ! 11 ^ 80 32338—32398; 6/011x10 
010114 8111101:1110 ; 51 — 49 .קק , 1921 ; 106 — 100 .קק , 1919 

( 1927/8 ) ¥£ , 1111101114 00111114410 104 ^ 410/10010 €01411111110110 

- 0 ) £1 : 80118104 7/10 ,ז 16 ׳ 5 \ £0 16 >ז 3 'וו .׳וו ; 280 — 275 .קק 
, 3 ז״ 1550 ׳וו . 0 ,י.)) 489 , 1911 , 110 ) 700 8014411 1/10 / 0 101100 
,ח 86 ז 0 א .£ ;.££ 561 ," 861401, 1912 8.01 81111111 11411 1104 ) 8011 
. 11301 . 800 ■ 6£ א 411! 41:16141:0/104 ?110:10640/104 \ 80X31 

.(על שיי ד,אד,״א) 280 — 109 ,( 1939 ) 1.33(1., 8X78 .״ 1.1 

א. ש. 

ארומה, 1 . עיר בסביבות שכם, שבה ישב אבימלך בימי 
מלחמותיו באנשי־שכם (שום׳ ט, מא); מזהים אותה 
עם רומה, מקום מוצאה של זביז־ה בת־פדיה, אמו של יהויקים 
מלך־יהודה (מלכים־ב כג, לו) ועם חורבת אל ערמה ( 14 
ק״מ דדומית־מזרחית לשכם) — גבעה מלאכותית, שבה 
נתגלו שרידים מן התקופות הכנענית והישראלית. 

2 . עיר בגליל התחתון. נזכרת בכתובות של תגלת־פלאסר 
בין ערי ״בית עמרי״, שמהן הוגלו התושבים ב 732 לפסה״ג. 
יתכן שיש לזהותה עם רומה, הנזכרת בתוספתא (עירובין, 
פרק ג׳; בבלי, שם, נ״א, ב׳: ידוש׳, שם, פרק ד׳, כ״ב, א׳), 
וב״מלחמות״ (ג׳, ז׳, כ״א) ליוסף בן מתתיהו — כיום חרבת 
דומה בבקעת בית נטופה. אבל מזהה את רומה שבמל״ב (כג, 
לו) עם זו שבגליל התחתון! דעתו נתקבלה גם ע״י חוקרים 
אחרים. 

, 11 , 8410:1140 170:104 1 ( 5411/0 ; 21 .ק , 11 , 54144110 , 13 ־ 0361 

. 402 , 387 .קק 

ארומטיים, חמרים, ע״ע כימיה אוך 3 גית. 
ארון, ע״ע ןלוםכן$ה. 

ארון, הךמן — ס 0 ז.\/ 10101300 ? — ( 1845 , קמפן [פ 1 זן] — 
1913 , ברלין), פיסיקן, ממציא וחרשתן יהודי־גרמני. 

בנעוריו למד רפואה׳ אך פרש ממנה ודיכז את התעניינותו 
במאתימאטיקה ובפיסיקה. לאחר פעולת־הוראה במוסדות 
חינוך מקצועיים וצבאיים נעשה ב 1877 מרצה באוניברסיטה 
של ברלין, שבה הורה את שיטת המידות החשמליות. ב 1884 



767 


אידן, הימן—ארון־הכרית 


768 


המציא את המונה החשמלי׳ הנקרא על שמח לשם ייצורו 
והפצתו יי 10 בית־חרושת בשארלוטנבורג. ב 1887 עזב את 
ההוראה והקדיש עצמו למחקר שימושי ולייצור בשטח 
האלקטרוטכניקה. חשובי־מחקריו בחשמל הקיפו את תורת 
הקונדנסטורים (ע״ע), המצברים (ע״ע), המיקרופון (ע״ע), 
ואת השפעת חשמל־האטמוספירה על כבל הטלגרף (ע״ע). 
הוא היה מחלוציה של המצאת האלחוט (ע״ע), והיה הראשון 
שהרצה על ניסויים באיתות חשמלי אלחוטי למרחק של ק״מ 
אחדים בתערוכה הבינלאומית בווינה ב 1883 .— תחום־פעולה 
אחר של א׳ היתה הקריסטלוגרפיה (ע״ע). הוא חקר את 
תכונותיו הגבישיות של הגוף הגבישי מכמה צדדים והעמיד 
את כל הצורות הגבישיות על 6 מערכות. 

ן$חךלובךית ׳ התיבה (זהו מובן המלה "ארון" כמעט בכל 
הלשונות השמיות), שעמדה בקודש־הקדשים ובה 
היו שמורים "לוחות־הברית". 

התארים. התארים המתלווים לשם זה הם מרובים: ארון 
ה׳(יהו׳ ד, יא, ועוד; ש״א ד, ו, ועוד! ש״ב ו, ט! מ״א ח, ד י 
דה״א טו, ג; דה״ב ח, יא); ארון ה׳ אדון כל הארץ (יהו׳ 
ג, יג); ארון אדוני ה׳(מ״א ב, כו); ארון אלוהים (ש״א ג, ג; 
ש״ב טו, כד, ועוד), א׳ ה׳ אלוהים (יהר ד, ה); ארון אלוהי 
ישראל (ש״א ה, ח — בפי הפלשתים); ארון־הקודש (דה״ב לה, 
ג). ביחוד חשובים הכינויים המרמזים על משמעותו הדתית 
וההיסטורית של הארון: ארון העדות (שמ׳ כה, כב, ועוד; 
במ ׳ ד, ה, ועוד; יהד ד, טז); ארון הברית (יהר ג, ו), ארון 
ברית ה׳(בנד י, לג, ועוד; דב׳ י, ח, ועוד; יהד ג, יז, ועוד; 
מל״א ו, יט; ירט׳ ג, טז; דה״א טו, כה, ועוד; דה״ב ה, ב, ז), 
ארון ברית האלוהים (שום׳ כ, כז; ש״א ד, ד; ש״ב טו, כד; 
דה״א טז, ו), ארון הברית אדון כל הארץ (יהד ג, יא), ארון 
אשר שם ברית ה׳ אשר כרת עם אבותינו וגד (מ״א ח, כא; 
עם בני ישראל — דה״ב ו, יא), ארון ברית ה׳ צבאות יושב 
הכרובים (ש״א ד, ד), ארון האלוהים אשר נקרא שם שם ה׳ 
צבאות יושב הכרובים עליו (ש״ב ו, ב; וקרוב לזה דה״א 
יג, ו). 

הצורה. לפי התיאור שאנו מוצאים בשמ׳ כה, י, ואילך, 

היה ארכו של הארון אמתיים וחצי ( 1.25 מטר) ורחבו וגבהו 
אמה וחצי( 0.75 מ׳); היה עשוי מעצי־שיטים ומצופה מבפנים 
ומבחוץ זהב טהור. זר זהב הקיף אותו מלמעלה, ולארבע 
״פעמותיו״ (=רגליו) היו מצומדות ארבע טבעות זהב, 
שתיים בכל צלע, שבהן הכניסו את הבדים, ששימשו לנשיאת 
הארון (ר׳ להלן). את החלק העליון הפתוח כיסתה "כפורת", 
שמידותיה היו כמידות הארון ושכולה היתד, עשויה זהב. 
בשני קצותיה של הכפורת היו קבועים שני כרובים (ע״ע), 
שהיו ״סוככים״ (שומרים, מגינים — הש׳ ברא׳ ג׳ כד; תהל' 

ה, יב; צא, ד, ועוד) כביכול על הכפורת (ועל "הלוחות" 
שבארון). כנפי־הכרובים היו פרושות ופני־הכרובים היו מכול 
נים "איש אל אחיו... אל פני הכפורת". במקדש שלמה לא 
היו כנראה כרובים על הכפורת, אבל על הקרקע שלפני 
הארון עמדו שני כרובים, גבוהים עשר אמות, עשויים "עצי 
שמן" ומצופים זהב. לכל כרוב היו שתי כנפיים, שארכה של 
כל אחת מהן היה 5 אמות ושהיו פרושות מעבר לעבר, מן 
הקיר אל כנף הכרוב השני, וסוככות "על הארון ועל בדיו 
מלמעלה" (מ״א ו, כג ואילך; שם ח, ח; דה״ב ג, יי—יג! 

ו, ז—ח). 


התסקיר. פרטי הידיעות שבמקרא על מבנהו של הארון 
(שמ׳ כה, י—כב; דב׳ י, א ואילך; מל״א ח, ט; דה״ב כח, 
יא, יח) מעידים, שמלכתחילה היו כאן שני כלים, שמפני 
סיבות שונות נתחברו יחד, אלא שעם זה נשארו נבדלים 
בתפקידיהם: הכפורת עם הכרובים באה לסמל את מקום 
התגלותה של האלוהות במקדש ישראל ("יושב הכרובים"), 
ואילו הארון, שלמטה הימנה, הכיל את "לוחות הברית" או 
״לוחות העדות״ (שמ , כה, כא; לא, יח; דב׳ י, ג, ה; מ״א 
ח, ט = דה״ב ה, י) ושימש סמל ועדות לברית בין ה׳ ובין 
עמו. יש חוקרים שרואים בכרובים "רכב אלוהים" (ש״א ד, 
ד) וסמלים מכוונים כנגד הכרובים העליונים, שעליהם מת¬ 
גלה האל, כדי לעשות משפט בעולם ולהביא ישע לעמו 
(ש״ב כב׳ יא=תהל׳ יח, יא; שם פ, ב; צט, א; סח, ה, יח, 
לד; ישע' יט, א; סו, טו), ויש רואים בהם מעין סמל לענני- 
השמים, שאף הם מדומים למרכבת־האל (השווה הכינוי 
״רוכב בערבות״ — תהל׳ סח, ה: ערבות = עננים, וע׳ שם, 
לד. והש׳ במ׳ י, לד; יד, יד). הכפורת והכרובים יחד, שבמקום 
אחד הם מכונים בפירוש גם בשם "מרכבה" (עי׳ דה״א כח, 
יח), נחשבו ככסא־האלוהים (הש׳ יחז׳ א, כו; מג, ג—ט: על 
הכרובים כדמות כסא ועל הכסא מראה דמות כבוד ה׳), בעוד 
שהארון נחשב להדומו (הש׳ ביטוי זה בתהל׳ צט, ה; קלב, 
ז—ח; דה״ב ו, מא; דה״א כח, ב). מפני־כן קבעו, כנראה, את 
"לוחות הברית" בא׳ "לרגלי" האלוהות כביכול, בהתאם למנהג 
רווח באותם הימים, שלפיו היו שמים תעודות ואמנות בין 
ממלכות וכד׳ ״לרגלי״ האל — שומרן של האמנות והתעודות 
והמשגיח על קיומן (הש׳ ש״א י, כה; וכן הדבר, דרך משל, 
באמנה שבין רעמסם 11 לחתושיל ווו, שהושמה גם לרגלי 
האל החתי תשופ וגם לרגלי האל המצרי רע). על כל פנים 
ברור, שהארון היה נחשב כמקום גילוי־שכינה וגילוי רצונו 
של אלוהים לבחיריו (שמ ׳ כה. כב; ל, ו; ויק׳ טז, ב; 
במד׳ ז, פט). מבין שני הכרובים מופיע ה׳ ב״ענן" (ויק׳ 
טז, ב), וכשהיו מסיעים את הארון (עיין להלן) היה גם ה׳ 
"נוסע" בענן על מחנה ישראל (במד׳ י, לד; יד, יד; ראה 
גם שמ ׳ לג, ז—יא; שמ״ב ד, ג). מכאן גם הסיפורים על הנפ¬ 
לאות שנתרחשו ליד הארון (מי־הירדן יבשו כשעבר הארון 
לפני העם — יהו׳ פרקים ג—ד; חומות־יריחו נפלו לאחר 
שהקיף הארון את העיר 7 פעמים — שם, פרק ו). מכאן גם 
האיסור החמור לנגוע בארון — הקרוש מכל שאר כלי- 
הקודש (במ ׳ ד, טו; יט, כ; והש׳ הסיפורים על מגפות הפלש¬ 
תים אחר שביית הארון — ש״א פרק ה; מכת אנשי בית 
שמש ״כי ראו בארון ה׳״ — שם ו, יט: ומות עזה — ש־׳ב 
ו, ח). אפילו הכוהן הגדול "אל יבוא בכל עת אל הקודש 
מבית לפרוכת אל פני הכפורת אשר על הארון — ולא ימות" 
(ויק׳ טז, ב). וכל פעם שהכוהן הגדול היה נכנם לקודש הקד¬ 
שים (אחת בשנה) היה בא ב״ענן הקטורת" שהיה מיועד 
לכסות ״את הכפורת אשר על העדות — ולא ימות"(ויק׳ טז, 
יג). ועוד בימי בית שני (אף לאחר שנעדר הארון מישראל) 
היה הכוהן הגדול עושה "יום טוב לאוהביו בשעה שיצא 
בשלום מן הקודש" (משנה יומא, ז׳, ד׳). 

תולדות הארון. בתולדות הארון יש להבחין בין התקו¬ 
פה שמימי משה עד מקדש שלמה ובין תקופת הבית הראשון. 
בתקופה הראשונה נועד לארון מקום־קבע ב״קודש הקדשים" 
(שם׳ כו, לד), אבל בשעודהצורו היו מטלטלים אותו ממקום 
למקום. במציאותו של הארון בתוך המחנה ראה העם אות 



769 


ארוךחברית — ארוךהקדש 


770 


לעזרת ה׳(הש׳ שמ״א ד, ג). כך ליווה הארון את העם בדרכו 
ממדבר־סיני לארץ־ישראל (במד׳ י, לג ; והש׳ יד, מד) ובמשך 
כל תקופת־ד,כיבוש. לאחר ההתנחלות השכינו אותו בשילה 
(יהד יח׳ א! ור׳ שמ״א ג׳ ג), אבל בימים שאירעו בהם קרבות 
גדולים היו חוזרים ומוציאים אותו משם פעם בפעם ומביאים 
אותו לחזית, כמו, למשל׳ בימי המלחמה על "פילגש בגבעה" 
(שום׳ כ, כז—כח), במלחמה בפלשתים ליד אבן העזר (שנס¬ 
תיימה בנפילתו של הארון בידי הפלשתים, ש״א ד, א—ה) 
ובמלחמה על רבה (ש״ב יא, יא). לפי ש״א יד, יח, היה הארון 
גם עם שאול בשעת מלחמתו הראשונה בפלשתים. לתקוכה 
זו שייכים פסוקי־השיר, שהיו שרים בשעת הסעתו של הארון 
לחזית ושנשתמרו בתורה: ״ויהי בנסוע הארון ויאמר משה: 
,קומה ה׳ ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך/ ובנוחה 
יאמר: ,שובה ה׳ (עם) רבבות אלפי ישראל , ״ (במד׳ י, לה; 
והש׳ תהל׳ סח, א! קלב, ה). בשעת טילטולו היה.הארון נישא 
עפ״ר ע״י לויים מבית קהת (במד׳ ג׳ כז ואילך), אבל פעמים 
שהיו נושאים אותו כוהנים (כמו בשעת מעבר הירדן וכיבוש 
יריחו: יהו׳ ג—ד! שם ו). 

לאחר שנשבה הארון ליד אבן העזר והוחזר ע״י הפלש¬ 
תים (ש״א ה, יא — ו, יא) הועבר הארון תחילה, מאחר 
שבינתיים חרבה שילה (תהל׳ עח, נט—סג; ירט׳ כו, ט), 
לבית־שמש (ע״ע), אך מכיוון שפרצה מגפה במקום נשלח 
מבית־שמש לקרית-יערים, ושם הועמד. ב״בית אבינדב בגבעה 
ואת אלעזר בנו קדשו לשמור את אדון ה׳" (ש״א ז, א). 
דויד הוציאו משם (ש״ב ו) והכניסו מתחילה לבית עובד 
אדום הגתי ; לאחר שלושה חדשים העבידו לעיר דויד לאוהל 
אשר נטה לו (שם ו, יב—יז; דה״א טז, א, ד—ו, לז—מג). 
קרוב לוודאי, שלמאורע זה מתייחם מזמור קלב (ואולי 
גם כד). 

עם הקמתו של בית־המקדש בימי שלמה הועמד הא׳ 
בקודש־הקדשים (מל״א ח, ו; דה״ב ה, ז), שלאחר זמן נקרא 
בשל כך גם "בית־הכפורת"(דה״א כח, יא; תום׳ תמורה ד, ח, 
וכן בתרגום לנביאים) או "כפורת" (משנה שקלים, ד, ה׳); 
אבל מאותו זמן ואילך שוב לא היו הכרובים מצומדים 
לכפורת (ראה למעלה), ואף־על־פי שהבדים נשארו במקומם 
(מ״א ח, ז—ח) לא היו נוהגים עוד לטלטל את הא׳. מכאן 
ואילך אין שום ידיעה על הוצאת הארון למלחמה (או לחגי¬ 
גות), וגם אין אנו יודעים מה שעלה לו בסופו. מדבריו 
של ירמיהו (ג, טז, ועי׳ גם דד,"ב לה, ג) אנו למדים, שבסוף 
ימי הבית הראשון עדיין היה הארון בבית־המקדש. אך בין 
כלי־המקדש שגלו, או הוחזרו מבבל, לא נזכר הא׳. בתקופה 
התלמודית היתד, רווחת מסורת, שהא׳ נגנז ע״י יאשיהו 
"במקומו", או מתחת לדיר העצים (משנה שקלים, ו׳, א׳—ב׳; 
יומא, נ״ג, ב׳ — נ״ד, א׳). לפי סיפור אחד, שבא בראש ספד 
חש״ב (ב׳, א׳—ו׳), נגנז הא׳ ע״י ירמיהו בהר נבו. מכל מקום 
בימי בית שני כבר לא היה הא׳ מצוי במקדש (משנה יומא, 
ה׳, ב׳). 

תיבות קדושות (מכילות חפצי־קודש או פסלי־אלים) 
מצויות היו גם בעמים אחרים, אבל דמיון ברור לארון, בצורה 
ובתפקיד׳ אין אנו מוצאים. בזמן האחרון השוו כמה חוקרים 
את הארון למךכב או לעטפה (או: עטפה מין 

תיבה מארכת׳'מקושטת נוצות של נעמיות), למחמל (ארגז, 
משולש בקצהו העליון, הנשלח ע״י הנסיכים הערביים עם 
מתנות לתהלוכת עולי־הרגל למכה), או לקבר, (מין אוהל 

\ זו 


עשוי עור אדום ומחודד — בתקופה שקדמה לאסלאם), שאנו 
מוצאים אצל כמה משבטי־ערב. הצד השווה בכלים הללו 
הוא מה שכולם נישאים על גמלים ומיוחסת להם קדושה 
מסויימת. את העטפה (ובדורות׳ קדומים — את הקובה) מבי¬ 
אים למחנה כרגיל רק בשעת מלחמות גדולות או כשקיימת 
סבנה חמורה מצד אויב. לפי מוסיל, משמשת העטפה (על 
כל פנים זו של שבט דולה, אחד משבטי הענזה שבגבול עבר־ 
הירדן), גם מורה דרך, וע״פ תנועות הנוצות שעליה או ע״פ 
נענועיה מגידים עתידות. אך לפי הרוב המכריע של העדו¬ 
יות, ובהן גם של עדי־דאיה, משמשת העטפה (וגם זו של 
שבט דולה) בעיקר כבית־מושב לנערה צעירה פרועת שער 
וגלויית חזה, שתעודתה להלהיב את הצעירים הלוחמים 
לניצחון או למוות. ברור, שבזה אין שום דמיון בין הארון 
והעטפה; כמו־כן אין הא׳ משמש מורה דרך (גם לא בבמד׳ 
י, לג; ד׳ רמב״ן) או כלי-ניחוש. — בניגוד לאה״ב אין המחמל 
מוצא למלחמה, בעוד שהקובה היא, כאמור, אוהל. היו חוקרים, 
שהשוו את הארון לתיבות (שחלקן התחתון היה עשוי עפ״ר 
בצורת סירה), שהכוהנים המצריים היו מוציאים בשעת חג 
מן המקדש החוצה ושעליהן הועמדו פסלי־האלים. גם המוטיו 
של כרוב (בצורת אדם) פרוש־כנפיים הוא, אפשר, מצרי 
ביסוד(. 

בתלמוד. מלבד הידיעה על גניזת הארון אחר חורבן 
הבית הראשון מצויים בתלמוד דיונים ומאמרים שונים על 
הארון ותשמיש( (ברב׳, ח׳, ב׳; שקל׳, ו׳, א׳—ב׳; ב״ב, י״ד, 
ב׳; צ״א, א׳). מעניינת ביחור האגדה על מסע הא׳ משדה־ 
פלשתים לגבול־ישראל. את הכתוב "וישרנה" האמור אצל 
הפרות, שהיו אסורות לעגלה שבה הובא הא' משבי הפלשתים 
(ש״א ו, יב), פירשו מלשון שידה. "מה שרו? ד׳ מאיר אומר: 
אשירה לה׳ כי גאה גאה; ר׳ יוחנן אומר: הודו לה׳ קראו 
בשמו״. לפי ר׳ יצחק נפחא אמרו שידה: "רומי רומי השיטה, 
התנופפי ברוב הדרך, המחושקת ברקמי זהב, המהוללה בדביר 
ארמון, המעולפת מבין שני הכרובים״ (ב״ר, נ״ד; ע״ז, כ״ד, 
ב׳; תד״א, עם׳ 58 בהוצ׳ איש־שלום; מדרש שמואל, י״ב). 
י. קוסמן, תולדות האמונה הישראלית, כרך ב׳, ספר א׳, 

עם׳ 82 , 349 — 354 ; מ. ד. קאסוטו, פירוש על ספר שמות, 

עס׳ 228 — 233 ; נ. ה. סור סיני, ערד ,ארון האלהים׳ באנ¬ 
ציקלופדיה מקראית; 11774 51040 ) 1 ) 81171 ) 01 ,־ו 0 תץ 02 ־ו 0 ז . 13 
החומד על העספה ; 1930 , 1570015 ה 10 ^ 11 ^ 407 ?£ח 1/2 ז 1 / 410 
וכר מקובץ ב ^^^ ז \ x —^^ע x ,א , €4 ! 111 ,״״ 51 ת€ א ז 40 ן .[ 

•יזיז . 1916 , 0110015 01101 125 > 111 0 ) 11 1711 " 47 ׳ 005 , 13$ תז 0 ז 10 
;(על צורות,ארונות״ אצל עמים קדמונים) 382-390,464-467 

, 507770010 10771 ) 1707105 1 ( 8071 ,ז £00 ,״ 0 ־ 0 300 ־ 01 ;־> .א' .! 

; 358 — 328 ,( 1926 ) 35 88 ,זתססחג׳ו 01 זוחז 0110 ; 1938 
,.ז( 055 ־ 01 ;. 5 167 ,( 1945 ) ■ 64 80 [ ; 495 — 481 

; 209 , 37 7 \ 7.4 , 7 !/ 1.0 . 11 ) 201 , 111031111 ־ 4431 ; 66 — 45 , 84 X 
.(בלי תאריך) . 01 ק 0/11 ' 7 1 ) 1171 ) 10/1 , 111 סת 1 ז 1031 

י. מ. ג. 

^רזן־ה 5 ).לע׳ הארון שבו נמצאים ספרי־התודה בבית- 
הכנסת. — מקומו של אה״ק הוא בדרך כלל ליד 
אותו קיר בבית־הכנסת׳ שפ(נה לעבר הד־הבית. בבבל, שהיא 
ממזרח לא״י, עמד הארון בצד מערב, שפ(נה לצד א״י, ואילו 
ברוב ישובי היהודים בימינו, שהם ממערב לא״י, מקומו בצד 
המזרחי של ביהכ״ג. הכינוי "אה״ק" ניתן, כנראה; לארון זד. 
כזכר לארון־הברית, שנקרא פעם גם במקרא בשם אה״ק 
(דה״ב לה, ג), ומכאן גם המנהג לומד פסוקי "ויהי בנסוע 
הארון" (במ׳ י, לה—לו), שתכנם הוא מסעותיו של ארון- 
הברית במדבר, בשעה שמוציאים את ספרי־התורה מאה״ק. 
משנה עתיקה, שעיקרה הוא, כנראה, עוד מימי בית־שני 



771 


ארוךר.ר,דש 


772 



תמונת ארוךהודש ברצפח־הפסיפס של בית־הכנסת בבית־אלפא. תחילת המאה ה 6 לםה״נ 


(תענית, ב׳, א׳), מזכרת את ה״תיבה" — כינוי, שמציין עפ״ר 
את אה״ק במשנה (מגילה, ג/ א׳; ועוד). ההלכות הקשורות 
ב״תיבה" (מגילה, שם) מעידות, שקדושתה של ה״תיבה" 
הוחזקה מרובה מקדושת בית־הכנסת, ועל־כן אין למכור 
אותה ולקנות בית־כנסת במחירה, "שמעליו בקודש ולא 
מורידיך (רש״י, מגילה, כ״ו, א׳). כשהיו קובעים תענית־ 
ציבור מחמת עצידת־גשמים, היו "מוציאין את התיבה 
לרחובה של עיר ונותנין אפר מקלה על־גבי התיבה" 
•(משנה, תענית, בי, א׳), והטעם לכך: ״כלי צנוע היה לנו — 
ונתבזה בעווננו"(בבלי, תענית, ט״ז, א׳)! או: "אבותינו חיפו 
אותו ז ה ב ואנו חיפינו אותו אפר"(ידוש׳ תענית, פ״ב, 
ה״א). וכן אמדו: "ולמה נותנין אפר מקלה על־גבי תיבהז... 
כלומד: ,עמו אנכי בצדה׳״ (תענית׳ ט״ז, א׳; ומעין זה — 
ירושלמי, שם). באה״ק אסור להשתמש שימוש של חול 
(תוספתא מגילה, פ״ג, ה״ב ן ירושלמי מגילה, פ״ג, ה״א) ואם 


אינו ראוי עוד לשימוש — יש לגנזו (טוש״ע, סי׳ קנ״ד). 
על השם "אה״ק" כבר הקפידו בתקופה קדומה למדי: "ר׳ 
ישמעאל בן אלעזר אומר: בעוון שני דברים עמי־הארצות 
מתים: על שקורין לאה״ק — ,ארנא׳ז ועל שקורין לבית־ 
הכנסת — ,בית־עם׳"(שבת, ל״ב', א׳). 

הכינוי "תיבה" לאה״ק, שמצוי במשנה ובתלמוד, הוא 
בהתאם למה שהיה אדון זה בראשיתו: כלי ניתן להיטלטל. 
בתקופה מאוחרת יותר היו בונים את אה״ק בתוך קיר בית־ 
הכנסת, וכן מתאר הרמב״ם את בניית אה״ק: "כשבונין בית־ 
הכנסת... ב ו ני ן בו היכל, שמניחין בו ספר־תורה׳ ובעין 
היכל זה ברוח שמתפללין כנגדו באותה העיד, כדי שיהיו 
פניהם אל מול ההיכל כשיעמדו לתפלה" (הלכות תפלה, 
פי״א, ה״ב). הכינוי "היכל" לאה״ק שכיח בספרות הרבנית, 
ורווח הוא גם כיום בין הספרדים ובני עדות־המזרח. מתוך 
הביטוי "בונים בו היכל" יש ללמוד, שבתקופה מאוחרת היה 



773 


ארון־הקדש 


774 


אה״ק בנוי בפנים הקיר של בית־הכנסת ולא כ״תיבה", 
ש״מוציאים אותה לרחובה של עיר". ואולם אף בתקופה 
המאוחרת לא נמנעו מלעשות גם ארונות־קודש מיטלטלים 
וגם בימינו יש כאלה וכאלה. — אסור לישון בקרבת אה״ק 
(שו״ע או״ח, סי׳ תרי״ט), או לשבת בבית־הכנסת כשהגב 



ארוז־קור׳ע על זבוכית מוזהבת, טתור קאטאק 1 טבה יהודית בו־וטי. 
המאות ה 3 — 4 לסה״ג 


מופנה כלפי אה״ק ("לבוש", אורח־חיים, סי׳ ק״נ). מסופר 
על ר׳ יעקב סג״ל (מהרי״ל, בעל ה״מנהגים"), שהיה מש¬ 
תחווה "ג' ה ש ת ח ל א ן ת, כשהלך ממקומו, ומול א ה"ק, 
ובצאתו מפתח בית־הכנסת׳ בכל פעם, כתלמיד הנפטר מרבו" 
(מגן־אברהם׳ סי׳ קל״ב, ס״ק ר, בשם ד״מ). — גדול כבודו 
של אה״ק: "חייב אדם לנהוג כבוד גדול בספר־תורה, ומצוה 
ליחד לו מקום ולכבד המקום ההוא ולהדרו ביותר" (שו״ע 
יו״ד, סי׳ רפ״ב). ובאמת נהגו ונוהגים בכל תפוצות־ישראל 
לקשט ולהדר את אה״ק — ביהוד בכיסוי נאה מעשה־רקמה. 
זכר לזה כבר נמצא בתלמוד (מגילה, כ״ו, ב׳). כיסוי זה 
נקרא בספרות הרבנית וגם בפי העם בשם "פ ר וי כ ת" (זכר 
לפרוכת, שהיתה באוהל־מועד ובבית־המקדש). וכן נוהגים 
להעמיד מעל לארון צורת "שני לוחות הברית", שעליהם 
חרותות שתי המלים הראשונות של כל אחת מעשרת הדברות. 
יש כמה מנהגים עממיים, שהם קשורים באה״ק, כגון "לעמוד 
כל זמן שאה״ק פתוח", אך "אין חיוב בדבר" (ט״ז, יו״ד סי׳ 
דמ״ב, ס״ק י״ג). יש נזהרים שלא יישאר אה״ק ריק לגמרו, 
ומשום כך ב״הושענא רבה [ובשמחת־תורה], שמוציאין כל 
ספרי־תורה — שמים שם נר דולק", אבל אין זה אלא מנהג 
עממי׳ ומבחינת ההלכה יש מקום לפקפק אם מותר לעשות 
כך (ט״ז, או״ח, סימן קנ״ד, ס״ק ז׳). ברוב בתי־כנסיות 
עומד אה״ק על־גבי בימה ועולים אליו במדרגות. על בימה 
זו עומדים הכוהנים כשהם מברכים את העם. עליה עומד 
עפ״ר הרב או הדרשן כשהוא דורש לפני הציבור בבית- 
הכנסת. מנהג מקובל בישראל הוא להדליק נר לפני אה״ק 
ולהקפיד, שיהא נר זה דולק תמיד, ולפיכך קרוי הוא "נר־ 
תמיד". כמה מן התפילות ומפיוטי ה״ימים הנוראים" נהוג 
לאמרם כשאה״ק פתוח. גם בתעניות־ציבור רגילים לפתוח 
את אה״ק לתפילות מסויימות, כגון "אבינו מלכנו". בדמיון 
העממי נתפס אה״ק הפתוח כעין קשר ישיר עם הקב״ה 


כביכול. והיה זה חיזיון בלתי־נדיר בתפוצות־ישראל, שאיש 
יהודי (וביחוד א ש ה יהודיה) ייכנס לבית־הכנסת, יפתח את 
אחדד,קודש, יניח ראשו בין ספרי־התורה ויבכה ויתהנן 
לפני ה׳, שיחלצהו מצרה, שירפא חולה מסוכן, וכדומה (עי׳ 
ח. נ. ביאליק: ״יתמות״ — ג׳: "אלמנות"). 

;.ן> 5 469 , 0 [ , £1808011 . 1 ;.ן>ן> 5 737 ,/י 1 \ ,?/(£/ , 5 ( 13001 .ן 
.ן>ן> 5 364 0 /ג! £0£ ג>מע 5 , 31155 * 1 . 8 

ד. ק. 

אה״ק באמנות. בביהכ״נ שבדורה־אירופוס (משנת 245 
לסה״נ) נקבע מקום בשביל אה״ק בשקע שבקיר הפונה 
לירושלים, ויש להניח שהתקינו אותו בצורת תיבת־עץ נמוכה 
למדין בתיאורים של אה״ק שבציורים ובחריטות בקאטאקונד 
בות היהודיות ברומי(בווילה טורלוניה ובמונטורדה), וכן על 
גבי חרסים של זכוכית מוזהבת שנמצאו שם (מן המאות ה 3 
וה 4 ), נראים ספרי־התורה, כשהם מונחים בתאים שבמדפי־ 
התיבה. — ביה״ב קיבל אה״ק צורה של שקע בקיד — או 
של תיבה — בממדים גדולים יותר; ובתקופה זו התחילו 
קובעים את הספרים באה״ק כשהם מעומדים. על כך אנו 
למדים מכ״י עבריים מצויירים, שמוצאם מספרד ומגרמניה 
מן המאות ה 14 —ה 15 . בכ״י איטלקיים מן המאה ה 15 נראה 
טיפוס חדש—ארון גבוה, שאינו נסמך לקיר ובו שתי קומות: 
עליונה, שנועדה לספרי־התורה, ותחתונה — לתשמישי- 
קדושה אחרים. דוגמה גותית של א״ק מ 1505 , ממודנה, 
מקושטת בלוחות חטובים, נמצאת במוזיאון של קליני בפא¬ 
ריס ; דוגמה של א״ק בסיגנון הרנסאנס (עם ציורים) מאור- 
בינו, מ 1550 , נמצאת במוזיאון היהודי בניו־יורק. בבהכ״ג 
הספרדי הגדול באמסטרדאם נמצא א״ק בסיגנון הבארוק 
(מ 1675 ), שרחבו כרוחב האולם. כאן נראית תוספת הדשה— 



אדוז־הקורש בבית־הכנםת גסטארזתונסטאנטינונ, ו 1 ?יניר, 















775 


ארץ־הקדש —ארונסון, נחום 


776 



2 '£ 


ארון־קוד׳ט מביודכגסת פרמי, המאה ה 18 . רמוזיאוז בקלמי 

שני :ייתרת ועליהם עשרת הדברות׳ כשהם קבועים בגג 
המבנה (ראה תמונה בערך אמסטרדאם, מול עם׳ 111 — 112 ). 
לוחות כגון אלה נקבעו גם באה״ק ובביהכ״ג הספרדי שבלונ¬ 
דון ( 1701 ) ואח״כ בבתי־הכנסת האשכנזיים. הלוחות שבבית־ 
הכנסת הספרדי בפאדובה מקושטים בסיגנון הרוקוקו, והם 
מאוחרים איפוא מאלה שבאה״ק שבבית־הכנסת באמסטרדאם. 

בתחילת המאה ה 18 נתקבלה בגרמניה הצורה של אה״ק 
כמבנה בפני עצמו, בסיגנון הבארוק: עמודים׳ אומנות 
דבוקות בקיר, קישוטי-פינות, כרכובים שבורים, גמלונים 
וואזות. יצירה זו הובאה למזרח־אירופה ושימשה לגלפים 
ולחטבים היהודיים מקור־השראה ליצירות־מופת באמנות 
העממית, מעשה עץ ואבן: אה״ק בעל שתי קומות, שהדלת 
קבועה בו בקומה התחתונה והלוחות בעליונה, נתכסה באר¬ 
יות, ציפרים, דולפינים׳ צבאים ונשרים, ובחיטובים בצורת 
מגילות. — במחצה השניה של המאה ה 18 נהגו, בהשפעת 
הקלאסיציזם׳ לקבוע את אה״ק בתור הקיר (כמו, למשל, 


בביהכ״נ [על שם טורו] בניופורט, רוד איילאנד שבאה״ב, 
1763 ): בטיפוס זה תופס אה״ק את מלוא עביו של הקיר 
ובולט מתוכו אד במקצת. הטיפוס הנהוג ביותר של א״ק עד 
1840 היה מבנה נאו־קלאסי, בעל חזית גבנונית ודלתות 
בלתי־קבועות. בבתי־הכנסת, שנבנו בסיגנון המאורי — 
באירופה מ 1850 ואילך ובאמריקה מ 1860 ואילו — ניתנה 
צורה של סימון מזרחי לאה״ק: כיפות סגלגלות וקשתות 
בצורת פרסות מצופות קישוטים גאומטריים רבגוניים. — 
בבתי־הכנסת המרובים, שנבנו באה״ב אחר מלחמת־העולם 11 , 
מצויות צורות מודרניות הרבה של אה״ק, גם של ארונות־ 
קודש קבועים בקיר וגם של עומדים בפני עצמם. ניסיון 
להחיות את הטיפוס של הארון המיטלטל, כפי שהוא מתואר 
בסיפורי־התורה על הארון שבאוהל מועד, נעשה בהיכל 
עמנואל בסאן פראנציסקו ( 1925 ). אה״ק בנוי כאן בצורת 
תיבה מצופה פסיפסי אמל, כדוגמת התיבות הגותיות לאבני־ 
החן או כדוגמת התיבות לתשמישי־קרושה נוצריים. לתיבה 
ניתנה כאן צורת בית כפול־גג והיא ניצבת באופן שהחזן 
אינו צריך — כשהוא מוציא את ספרי־התורה מאה״ק — 
להפנות את גבו אל הקהל. 

-ו 1 ז 1 ל:> 15 ז \ 3 . 8 ; 1934 , 5 ) 11 ^ 0 ^ 110 ^ 5 001001 4 , 5611660116 ״ 1 .£ 

- £5 0) 111( 01X11 5x011 ה 1 }ה 01 ? ) 111 ה! ) 10 ) 7/1 10 ה 5510 ) 111 ,■ 1261 

, 0 1£0£0 > 0 ( 5 ) 10110110/1 ) 4111 נ ,ז 6 וח 1€1 ל 311£ ז 14 . 8 ; 1948 ,)> 1 !ן 0 !ן 
- 51 ה 11 > 1 . 1 ) 11 [ !! 0050/1110 ( £0 . 2 1150/1011 ) 5 ) 0 0 ) 11 11 ) 11% > 111 ) 1111 \ 
- 0 הץ 5 ה 0 )ק 0 וו £1 הו 411 0/15/1 ) / , £0611601616161 .ס ; 0 ) 0101 ) 01 ) 11 
ה 1 01001 ) 11 11011 <}<(!!£ )!/ד״ ,ז:ו 112 ח 15011 ז \\ . 8 ; 1947 , 5 ) £0£11 
01015/1 [ . 4011 ) 1/1 ( 0 £11/111001100 ) ") 01110 ) 400/111 00£0£110 '( 5 

.( 1951 .ו! 50 ,!( 1 ) 5001 1151001001 -/ 

ר. ו. 

אר 1 {יום, ייליום — 5 ״!ח 0 ש 1 / • 1 — ( 1861 , ראסטנבורג, 
פרוסיה המזרחית — 1893 , ברלין), היסטוריון יהודי. 

א׳ פעל בשירותה של "הוועדה לדברי ימי ישראל בגרמניה" 
ולפי הצעתה קיבץ מקורות לתולדות־ישראל בגרמניה ביה״ב 

באו 0 ף בשם : ת 11 •* 11616 [ 161 ) 065611161116 7.115 1165651611 
1273 31116 [ 20111 1115 11616116 6161115611611 .ט 13111615611611 ). 

האוסף של א׳ הוא ספר־המקורות הראשון לתולדות־ישראל 
בגרמניה שנערך לפי עקרונות מדעיים, וגם כיום הוא 
משמש מכשיר חשוב לחקר תולדות־ישראל בארץ זו. א׳ מת 
בגיל צעיר(בן 32 ) והקונטרס האחרון של האוסף יצא לאור 
ע״י חבריו: א. דרזדנר ול. לוינסקי. א׳ גם פירסם מאמרים 
אחדים לתולדות-ישראל בגרמניה. 

ה. ברסלאו בהקדמה ברלין 1902 ! ,נ 31 ,״ 5011 .ז״ן 

) 001110 ) 111 10 0 1 ) ) 1151010 !' 1 0 101115 ) 0 5 ) 001101 5 )/ 0 ) 01010 )£)£ 

. 180 .סת , 1923 — 1914 ,. 10 ) 1111x5 '! 

ארז^סזן, נחים ( 1872 , קרסלאווקה, רוסיה [כיום לאט־ 
וויה] — 1943 , ניו־יורק), פסל יהודי. מנעוריו גילה 
א׳ נטיה לפיסול בחיטובי-עץ זעירים על נושאים יהודיים, 
וכשהיה בן 15 נשלח לווילנה, כדי ללמוד שם בבי״ס לאמנות. 
כאן שהה שנים אחדות ונסע לפאריס, שבה למד שנתיים 
ב 5 ) 616601311 3115 6165 £6016 . ב 1897 הציג לראשונה בסאלון 
5 ־ 131 ^ 616 ק 1 ז 131 ! 0 תבליט בשם " 61613 ט^ " . א' התחיל 
מתפרסם בשנים הראשונות של המאה ה 20 , ולאחר שנים 
מועטות הגיע לדרגת אמן בינלאומי מוכר. פסליו, שהוצגו 
בתערוכות של בירות-אירופה, זכו לפרסים, וכמה מהם נרכשו 
ע״י בתי־הנכות הגדולים שבצרפת, אנגליה, רוסיה, גרמניה, 
אה״ב ועוד. את הפסל ״ראש של ישישה״ רכש ב 1912 בית־ 
הנכות שליד האקאדמיה הרוסית לאמנות. את רוב ימיו עשה 












777 


ארונסון, נחום — ארז 


778 


א׳ בצרפת׳ שממשלתה מינתה אותו כאביר של לגיון־הכבוד. 
ב 1941 יצא א׳ לאה״ב והשתקע בניו־יורק, שבה מת. 

יצירותיו של א׳ כוללות דמויות סמליות על נושאים 
אנושיים כלליים, כגון: "קן", "צמא", "צער", "שלום", 
"העיוורת", ועוד; קבוצות של דמויות בשביל מזרקות בברלין 
ובגודסברג, דמויות יהודיות ומקראיות: "חוה", "משה הצ¬ 
עיר" ( 1917 ), ״בת יפתח״, ״הנביא״, ״בר־מצווה״ ( 1920 ), 
"זקן יהודי", "פוגרום", ועוד. אך בעיקר קנה לו א׳ 1 את 
פירסומו ע״י אנדרטות ודיוקנות של אישים. ב 1905 סיים — 
לאחר חמש שנים של הכנה ולימוד (שכללו גם מסע להו־ 
לאנד) — אנדרטה של בטהובן, שהועמדה בבית־בטהובן בבון. 
ב 1925 יצר אנדרטה שניה של בטהובן בשביל הקונסרבאטו־ 
ריון בפאריס. כן פיסל את דיוקנותיהם של קומפוזיטורים 
אחרים: ברליוז, שופן וואגנר. בצד דמויותיהם של אישים 
מן העבר, כגון ספארטאקוס ( 1918 ) ודאנטה ( 1919 ), פיסל 
את בני־דורו: טולסטוי(שישב לפני א׳ ביאסנאיה פוליאנה), 
ראספוטין ( 1916 ), לנין, ועוד. כמו־כן יצר א׳ כמה אנדרטות- 
זכרון לפאסטר בשביל פאריס וערי־שדה בצרפת. ב 1912 
הועמדה ביוהאנסבורג האנדרטה שלו לזכר מלחמת־הבורים, 
המורכבת מדמויותיהם של המצביאים בותה, דה־וט ואחרים. 
עבודותיו האחרונות בניו־יורק היו ז אנדרטה של פראנקלין 
ד. רוזוולט, מדאליה לזכר נורדאו ודיוקן של לואי בראנדיים, 
שא׳ לא הספיק להשלימו. 

א׳ הושפע בעיקר מן הפיסול הצרפתי הקלאסי. בדרך- 
התיאור שלו יש גון של אימפרסיוניזם לירי, וניכרת ביצירו¬ 
תיו ההשתדלות להעלות את נימי־הנפש הדקים ביותר. א׳ 
הרבה להשתמש בשיש לבן וורוד, ביחוד בשביל דמויות- 
הילדים שלו, שהן רבות־חן. ש. כ. 

אר 1 ם (; 01 )?>£־־, ביוו׳ ״אהבה״)׳ במיתולוגיה היוונית — אל־ 
האהבה. בשירי־הומרוס אין המונח א׳ מציין אל, 

אלא חשק גופני חזק, שמתעורר בפאריס אל הלנה ובזוס 
להרה או במחזרים אחר פנלופי אל אשה זו. בשירה הלירית 
מן המאות ה 7 וה 6 לפסהי״נ כבר ידוע א׳ כאל, ואע״פ שהוא 
מתואר כשליט אכזרי שמתעלל בקרבנותיו, הריהו כבר תופס 
כאן מקום רחב גם כמשחק בעדינות ברגשותיהם של בני- 
אדם. א׳ מופיע כאן כנער יפה ורך, שמסמל את כוח־המשיכה 
של האהבה. הוא מהלך על פרחים, השושנים הן פרחיו 
האהובים, ומהן הוא קולע פעם בפעם זר לראשו. את שתי 
תכונותיו העיקריות של א׳ מציינת סאפפו המשוררת בביטוי: 
"מר־מתוק", 

לפי הסיודוס, א׳ הוא בן־לוויה של אפרודיטי(ע״ע), ואילו 
המלווים שלו הם הימרוס ופותוס (תשוקה וגעגועים). מבן- 
לוויה של אפרודיטי הפך א׳ — אצל סימונידס (ע״ע) ולידי- 
קנים אחרים — ל?ןה, ואת אביו מ!הים לפעמים עם אלם, 
ולפעמים עם זוס או הרמס. מעניין הדבר, שבסיפורו של הסיו־ 
דוס על דורות־האלים הוא מונה את א׳, ביחד עם גיאה 
(אלת־האדמה) וטארטארוס (אל־השאול), עם האלים הקדו¬ 
מים ביותר — כלומר, הוא רואה אותו כאחד מן הכוחות 
הקוסמיים הראשוניים. התפיסה, שא׳ הוא כוח קוסמי מצאה 
לה ביטוי גם בתורת האורפיקים וגם במשנתו של פארמנידס, 
ונתבטאה אחר־כך ב״משתה"("סימפוסיון") של אפלטון, שבו 
אנו מוצאים הבחנה בין א׳, בנה של "אפרודיטי השמימית", 
לבין א׳, בנה של אפרודיטי פאנדמוס (העממית־הכללית). לפי 
אפלטון א׳ אינו אל אלא דימון'— דבר ממוצע בין אל ובין 


גיבור, א׳ העממי־הכללי מסמל את האהבה החושנית, ואילו 
א׳ השמימי הוא אוהב־חכמה ושואף אל היופי הגופני והנפשי 
כאחד. 

השירה ההלניסטית הוסיפה לתאר את א׳ — לפי שירי אג־ 
קראון(ע״ע) — ככוח משעשע ומשתובב, שממיט אסונות על 
המתנגדים לו וגם נענש לפעמים על מעשי־השובבות שלו. 
בשירה זו נודע תפקיד ניכר לקשתו ולאשפתו של א׳, שבה 
הוא צופן את "חצי־האהבה". מקום חשוב תופס א׳ בשירה, 
שנכתבה בתקופה הרומית והביזאנטית ונקראה על שם אנא- 
קראון בשם 63 ;ז 1 זס 6 ז 20 ו 1 \.. בסוף התקופה הקלאסית דיברו 
היוונים על א׳ במספר־רבים(? 1£ נ״ £0 ׳; בלאט׳ 68 ז 10 "^ או 
65 ת 1 ^ 1 קנ 01 ). באלי־האהבה (במספר־רבים) טיפלה לא רק 
השירה אלא אף האמנות ההלניסטית, ומהן ירשה השירה 
הלאטינית את הציור של אלי־האהבה השובבים בעלי־הכנפים. 
בפסל של פרכסיטלס (ע״ע) שבתספיאי (בויאוטיה), ששם 
היה פולחן'קדום של א׳ בשם ג 11 > 011 ז 3 מתואר א׳ כנער, 
בעוד שתמונות־קיר בפומפיאי מתארות אותו בדמות ילדים 
משחקים. הצורה ההלניסטית של א׳ השפיעה על תיאור 
המלאכים. האמנות של תקופת־הרנסאנס חידשה את המוטיו 
של א׳ כילד ויצרה את דמות הילד השובב, עפ״ר בעל־ 
הכנפיים, הנקרא ס״טק (ברבים מאיטלקית "ילד"). 
דונטלו (ע״ע) היה, כנראה, הראשון, שיצר דמויות כאלו, 
ומתחילת המאה ה 16 ואילך כבר מצוי ה״פוטו" בכל תחומי 
האמנות. 

מקום־פולחנו של א׳ ביוון היו על־פי הרוב הגימנאסיות, 
וביניהן גם הגימנאסיון שבתחום האקאדמיה של אפלטון. 
מחוץ למקום פולחנו המרכזי בתספיאי, ששם כיבדוהו כאל 
הפריה והרביה, היה קיים פולחן לא׳ בפאריון שבמימיה. 
באתונה נערך לו ולאמו אפרודיטי פולחן על האקרופוליס 
באחד מחדשי־האביב. 

י. קלוזנר, ה" מש תה" של אפלטון (פילוסופים והוגי־דעות, 

1 (תרצ״ד), 63-50 ; 1 , 01101 ) 071 107 ! 1071 § 11 )? ) 01 .חזש\) . 0 
, 1898 .!) 1 ) 711x11 ? ,גומ 1 א . 13 ; 268-269 , 250-251 ,( 1926 ) 
, 111 ז 1 ) 71 ? 100-70 ! 15 <ז) 11 ) 11111711 ? 011 , 81220 .£ . 0 ; 219-522 . 8 
! 411 ,זז 81 . 11 ז ; 1903 . 1 >ה) £0771 ) 01 . 0 ). 

א׳ - ה ל ב נ ו ן הוא עץ גבה־קומה ורחב־נוף. בדיו מת¬ 
פשטים בכיוון אפקי וארכם פוחת מלמטה למעלה, וע״י כך 
הם משווים לנוף צורת פיראמידה. עליו צפופים מאוד, צבעם 
ירוק־כהה וארכם 2 — 3.5 ס״מ. איצטרובליו הבוגרים דמויי־ 
חביונה וארכס 8 — 12 ס״מ; מקומם — בצידם העליון של 


הבדים, הם זקופים והם מבשילים שנתיים 
לאחר ההאבקה. העצה האדמדם־חום של 
הא׳ הוא ריחני מאוד משום השרף שהוא 
מכיל, ומשקלו הסגולי קטן. מפני תכונותיו 
אלו ומפני שהוא נוח לעיבוד חרשתי היו 
מרבים בעבר להשתמש בו גם בבניין וגם 
במלאכה. 

א׳־הלבנון הוא מן האדירים בעצי־היער 
של העולם. במשל ובמליצה הוא משמש 
סמל של ח 1 םן, שפע, גאות ואריכות־ימים. 

במקרא נזכר השם א׳ שבעים פעם, אולם 
לא תמיד המכוון בו הוא 11$ ז 0601 , שלא 
גדל מעולם בא״י כאזרח, ופעמים הכוונה 
היא לאדן (ע״ע). גם עמים אחדים היו 
נוהגים לציין בשם א׳ (ערב׳ יוו׳ 

?ס 68 0 א וכו׳) עצי־מחט שונים. 

חבל־התפוצה של א׳־הלבנון כולל את 
הלבנון ואת הרי אמנוס, טאורום ואנטי- 
טאורוס• בלבנון, וביחוד בלבנון התיכון 
והצפוני, כיסו בעבר יערות־הא" שטחים 
עצומים, והלבנון סיפק עצים לא״י, למצרים 
ולשאר ארצות־המזרח. במשך הזמן נגדע 
הלק גדול של יערות אלה לצרכי־בניה 
במקום ובחו״ל, אולם גם כיום מצויים בלב¬ 
נון הצפוני והתיכון, במדרגות־ההרים (בין 
1,500 — 2x100 מ׳), שטחים גדולים למדי 
של יערות־א". א׳־הלבנון אינו צריך לשם 
גידולו קרקע מיוחד, אבל הוא זקוק ללחות 
מרובה ולחורף קר. צמיחתו היא איטית 
מאוד, באופן שבעשר שנות־חייו הראשונות 
אינו עולה בגבהו על מ׳ אחד. לפריחה הוא 
מגיע בשנות ה 15 — 25 לחייו; והוא מאריך 
ימים ביותר. בחורשת־הא" הבודדת והמקו¬ 
דשת שבקרבת הכפר בשירה שבלבנון 
מצויים עצים אדירים, שגילם נאמד ב 2,000 
שנה• — בפארקים ובגנים בוטאניים אפשר לגדל את א׳- 
הלבנון גם בתנאים של אקלים ממוזג יותר. 

חא׳הקאפריסאי קרוב ביותר לא׳-הלבנון, ויש רואים 
אותו כאחד מן הזנים של האחרון. הוא ניכר בעליו הקצרים 
(עד 10 — 12 מ״מ), בצבעם הכחול-ירוק ובאיצטרובליו הקט¬ 
נים ( 4 — 7 ס״מ). הוא מוגבל לאי-קפריסין בלבד, וכאן הוא 
מצוי ברוכסי-הרים שבדרום־מערב האי בגובה של 1,000 — 
1,700 מ׳ מעל פני-הים. 

הא׳ האטלאנטי ר 1 וח בהרי־האטלאס של מארוקו 
ואלג׳יר. גם מין זה מסוגל לגדול באדמות שונות: גיר, בזלת, 
גראניט, חוור, ועוד, אד הוא זקוק לאקלים ים־תיכוני לח, 
ועפ״ר מוגבל מקום־גידולו למפנה הצפוני והמערבי של ההר; 
בסביבות חסומות להשפעה ים־תיכונית הוא זקוק לדרגת־ 
גובה רמה יותר. תהום־תפוצתו בהרים הם הגבהים 1,300 — 
2,800 מ׳. בתרבות אפשר לגדלו בהצלחה גם בתנאי-אקלים 
שונים מאלה שבמולדתו, אם אך אין החורף קשה ביותר; 
כד מגדלים אותו בהצלחה באיטליה התיכונה, בצרפת ואף 
בגרמניד- 

הא׳ ההימאלאי מוגבל בתפוצתו להרי אפגאניסטאן 


781 


ארז 


ארז 


782 


וצפון־בלוצ׳יסטאן ולמררונים הצפוניים והמערביים של הרי- 
ההימאלאיה. השטח המכוסה בא׳ זה נאמד ב 5,200 קמ״ר. 
גבהו של א׳ זה מגיע ל 70 מ׳! בדיו וענפיו נטויים במקצת 
כלפי מטה; אורך־עליו מגיע ל 5 0 ״מ! צבעם ירוק-בהיר. 
העצה ריחני מאוד, מכיל הרבה שרף ועומד כנגד ריקבון. 
באפגאניסטאן חי צמח זה באקלים איראנו-טוראני, בעל חורף 
קר וקיץ חם ויבש, ובמדרונות הנמוכים של ההימאלאיה 
ובעמקי־הנהרות הוא נהנה מאקלים סובטרופי וטרופי בעל 
גשמי־קיץ. תחום־תפוצתו בהרים הוא הגבהים של 1,600 — 
3,500 מ׳ מעל פני־הים. הוא מסוגל לעמוד בתנאים אקולו¬ 
גיים שונים, ובאירופה (צרפת הדרומית, ספרד, איטליה) 
ובקאליפורניה מגדלים אותו כעץ־נוי גם בתנאים ים-תיכוניים 
וגם באקלים ממוזג יותר. 

מ. ז. 

( 23 ץז 0 ), סוג של צמחים ממשפחת הדגניים (ע״ע); 

הוא משתייך לשבט מיוחד — האךזיים הכולל 
בעיקר צמחים, ששוכנים בבתי־גידול טבענים. יש 23 מינים 
של א/ שרובם עשבים חד־שנתיים ומיעוטם רב־שנתיים. 
תחום־תפוצתם כולל את יבשת אסיה הדרומיודמזרחית, את 
הפיליפינים ואיי־סונדה, את אוסטראליה, את אפריקה הטרו¬ 
פית והסובטרופית, ואת אמריקה הדרומית. הרוב הגדול של 
מיני-הא׳ אינו מנוצל כל עיקר לתועלתו של האדם. אולם הא׳ 
התרבותי מן המין 3 ׳\מ 53 .ס הוא צמח, שמספק את מזונם 
היום־יומי של מאות מיליונים של בני-אדם. 

הא׳ התרבותי הוא צמח חד־שנתי בעל ציצת־שרשים, 

קנה זקוף ועלים דמויי־סרגל. תפרחתו — מכבד ענף ורפה, 
שארכו מגיע ל 30 0 ״מ. ענפי־התפרחת נושאים שבליות׳ישהן 
זקופות בעונת הפריחה ונוטות ומשתלשלות כלפי״מטה לאחר 

ההפריה. כל שבלית היא 
בעלת שתי גלומות ופרח 
אחד. הפרח הוא בעל 
שני מוצים, ששה אב־ 

קנים ועלי; בראש שח־ 

לתו יש שני עמודי־עלי 
וצלקות מנוצות. הפרי 
הוא גרגיר, דומה לגר־ 

גיר־החיטה׳ אלא ששני 
מוציו של הפרח מתע¬ 
רים בו ומהווים קליפה 
נוספת על קליפתו. הא׳ 

עושה פדי גם בדרך 
האבקה עצמית. 

מבחינה תורשתית 
מבחינים בא׳ התרבותי 
שני טיפוסים: בעלי 24 
ו 48 כרומוסומים. מבחי¬ 
נה בוטאנית מחלקים 
אותול 3 בנות-מין,שב- 
כל אחת מהן מבחינים 
מספר עצום של זנים 
חקלאיים, הכל לפי גדלו 
של הגרגיר, צבעו, צו¬ 
רתו, טעמו, עונת הב־ 


שלת־הצמח, כושר עמידתו בפני מזיקים, יובש וכד׳. מגדלים 
אותו באיזורים הטרופיים והסובטרופיים של כדור־הארץ כולו, 
אך ביחוד באיזודי האקלים המונסוני; במקומות שמידת־ 
חומו של הקיץ אינה גבוהה למדי אין גידולו עולה יפה. 

כל זני-הא׳ מתחלקים לשתי קבוצות עיקריות: א׳־השפלה 
(או א׳־הביצות) וא׳־הרמה (או הא׳ ההררי). החשוב שבהם 
הוא א׳ השפלה. מגדלים אותו במקומות נמוכים, מרובי־גש־ 
מים או ניתנים להשקאה מלאכותית, וגידולו דורש משק־מים 
מתוכנן. הקרקע המתאים ביותר לגידולו הוא הקרקע האלו- 
ביאלי הלח או הטבעני, כגון קרקע הדלתות של הנהרות 
הגדולים. גידול־הא׳ הוא מבצע מסובך ורב־עמל. 

לפני החריש יש לישרי את השדות ולהציפם במים עד 
שהאדמה מתרככת היטב; אח״כ יש להפכה לבוץ סמיך — 
למשל, ע״י שילוח עדרי־תאו בשדות, שרומסים ברגליהם את 
האדמה. החריש נעשה כרגיל במחרשת־עץ קטנה בכוח השוד 
או התאו; באדמה קלה אין צורך בחריש. לאחר החריש וסילוק 
עשבי־הבר מפזרים את הגרגרים ביד, או שותלים שתילי- 
אורז, שהוכנו קודם לכן במשתלות. את השתילים מכינים 
ע״י זריעת גרגירי־א׳ בערוגות, עוקרים אותם ממקום גידולם 
לאחר 25 — 50 ימים ומעבידים אותם לשדות המוצפים מים. 
הם נשתלים בגומות מרוחקות זו מזו 10 — 15 ס״מ — עפ״ד 
שתילים אחדים בכל גומה. את החלקות השתולות מציפים 
תכופות במים, והא׳ צומח בתוך המים עד הבשלתו, ורק אחר 
הקציר מייבשים את השדה. לשם שמירה על המים על פני 
שטח־המטע בתקופת־הגידול יש לברור שטחים, ששכבת־ 
הקרקע התחתונה שלהם היא בלתי־מחלחלת, וכן מקיפים את 
השדה גדד-אבנים או תילי-אדמה. הכשרת־הקרקע והטיפול 
בצמח אינם נעשים אלא בעבודת־ידיים מפרכת. במשך 
כחדשיים רצופים עומד האיכר יום-יום במים ובבוץ עד ברכיו 
ומטפל בכל שתיל־א׳ לחוד; אף הקציר נעשה בידיים, וכל 
גבעול נקצר לחוד. רק בזמן האחרון התחילו מכניסים באה״ב 
ובברית־המועצות שיטות של עבודה ממוכנת בזריעת הא , 
(ע״י אוידונים) ובטיפול בו. 

הצורה המקובלת של חקלאות־הא׳ דורשת תרבות חקלאית 
מפותחת ושיתוף־פעולה הדדי ומאורגן של כפרים שלמים 
לשם שמירה על קיום מערכת־ההשקאה. דרך־ייצור "רטובה" 
זו נקראת ״תרבות־פדי״ = א׳ גלמי). 

א׳־הרמה גדל בשטחים גבוהים והרריים. הוא צורך פחות 
מים, ואינו דורש אדמה משובחת ביותר וכמות מרובה כל־כך 
של עבודה כתרבות-פאדי, אך לעומת זה יבולו דל יותר. 
במקומות הרריים מעוטי שטחים ישרים נבנות מדרגות, שגם 
בהן זורעים את הא׳ ביד או שותלים אותו. בהשקאה מלאכו¬ 
תית אפשר לגדל גם במדרגות א׳ בתרבות־פאדי, ובמקרה זה 
אין היבול נופל מזה שבשטחי־השפלה. גם בניין המדרגות 
וקיומן דורשים עבודה מרובה ושיתוף־פעולה. בהודו המד¬ 
רגות הן נדירות, אך הן רווחות מאוד בצילון, יאווה, בפילי¬ 
פינים, ביאפאן ובסין. 

משנידוש הא׳ אחר אסיפו יוצאים הגרגירים כשהם עטופים 
במוציהם ("פאדי"), ובמצב זה אינם כשרים למאכל־אדם. 
בטחנות־הא׳ מרחיקים במכונות מיוחדות את כסות־המוצים 
ואת שכבת־הסובים מעל גבי הגרגיר ומלטשים את פני הגר¬ 
גירים! בדרך זו מוסרים מגוף־הגרגיר גם שכבותיו החיצוניות 
וגם העובר. הערך התזוני של פסולת זו גדול מזה של 
הגרגיר עצמו! אעפ״כ אין היא משמשת אלא להזנת־בהמות 



אורז תרבותי ( 3 ׳ז 1 ;ג 0.5 ) 

א. מבבד־פירות; כ. פרח בורד; נ. הפרי 
במוציו; ר. חלש תחתון של פטוטרת־ 
העלה עם הנדן והלשונית 



783 


ארז 


784 













. 785 


ארז 


786 


בלבד. לשווקים מגיע הא׳ לאחר שמוסיפים לו אבקת טאלקום 
או סיד או גלוקוזה כדי למנוע את הדבקת הגרגירים זה בזה. 

טבלה 1 

ההרכב הכימי של הא׳ (ב%) 


הא׳ הוא עשיר מאוד בעמילן ומכיל גם שיעור ניכר של 
הלבין! 100 ג׳ ממנו מספקים כ 350 קאלוריות, וערכו התזוני 
עולה על זה של כמות שווה של דגני־הלחם. אולם לחם — 
אפילו לבן— מכיל תמיד תיאמין (ויטאמין 81 ) מן השמרים, 
ואילו בא׳ מרוכז הוויטאמין כמעט כולו בשכבות החיצו¬ 
ניות של הגרגיד; לפיכך, לאוכלוסיה שחיה בעיקר על א׳ 
מקולף — כפי שהיה הדבר רווח במזרח הרחוק — צפויה 
הסכנה של מחלת ברי־ברי (ע״ע ויטמינים). כדי להרחיק 
סכנה זו יש להשלים את דיאטת־הא׳ על־ידי תוספת של 
פירות, ירקות, דגים, וכד׳. — הא׳ נאכל מבושל בגרגירים 
שלמים, גרוסים או טחונים, אך אי־אפשר לאפות ממנו לחם 


משום שהוא חסר גלוטן. הא׳ הוא התבואה החשובה ביותר 
בעולם! הוא מזונם העיקרי של כ,/ 3 מיליארד בני־אדם, ז. א. 
של שליש המין האנושי. 

חוץ מלמזון, משמש הא׳ הרבה גם לייצור משקאות לשכי¬ 
רים וספירט (ביאפאן — סאקה! ביאווה — עראק! באירופה 
מערבבים א׳ במיני־דגנים אחרים לשם ייצור בידה, כגון ה 216 
האנגלי). קמח־א׳ משמש לייצור עמילן, אבקות־פודינג, אב־ 
קות־אפיה! מניצני־הא׳ מופק שמן לייצור סבון ונרות! 
קליפת־הא׳ משמשת למאכל־בהמה! קש־הא׳ משמש גם הוא 
למאכל־בהמה, וכן כחומר־גלם למעשי־קליעה: סלים, כובעים, 
סנדלים, וכד׳, לתעשיית מטאטאים ומברשות, לחוטים ולנייר- 
סיגאריות ממין משובח. אולם "נייר־הא"׳ הידוע במסחר 
אינו מופק מן הא׳. — ברפואה חשוב הא׳ המלוטש, שהוא דל 
בתאית ובמלחים וקל לעיכול, כמזון מתאים ביותד (כתחליף 
ללחם) בשביל חולי קיבה, כליות ולב. 

הייצור והמסחר העולמיים. קשה לקבוע בבירור את 
הקף התפוקה והתצרוכת העולמית של הא׳, מאחר שארצות 
הייצור והצריכה הגדולות ביותר של הא׳ מפגרות בסטאטיס־ 
טיקה או משובשות במלחמות־אזרחים. נוסף על כך משתנה 
המצב מעונה לעונה. מעריכים, ששטח־הגידול העולמי של 
הא׳ בשנים האחרונות היה כ 90 מיליון הקטאר ושייצור־ 
הא׳ השנתי העולמי הגיע לב 150 מיליון טון (ז. א. קצת יותר 
מן התפוקה העולמית של החיטה). 


א- מלוטש 

ן גרגירי־פאדי 

8.5 

7.7 

חלבון • • . . . . 

0.6 

2 4 

שומן. 

86.0 

73.6 

פחמימות (עמילן) . • • 

0.2 

2.3 

תאית. 

0.5 

6.6 

מינראלים. 


טבלה 2 

ייצור האורז בעולם 


תפוקח (באלפי טון) 

שטחי־גידול (באלפי הקבארים) 

א ר ע ו ת 

1 

• 

אומדנות 

ל 1952/3 

1950 

1947 

ממוצע שבתי 
1938-1934 

1950 

1947 

ממוצע שנתי 
1934 — 1938 

814 

690 

636 

753 

145 

132 

142 

ן 

- 

531 

410 

405 

830 

715 

580 

אפריקה המערבית הצרפתית. 

2,160 

1,755 

1,597 

956 

656 

685 

387 

ארצות־הברית של אמריקה. 

- 

*5,350 

5,429 

6,971 

*3,800 

3,624 

4,931 


- 

? 

180 

170 

? 

139 

276 



2,995 

2,554 

1,365 

1,810 

1,662 

956 


- 

*450 

? 

*290 

? 

? 

*160 


31.000 

30.981 

34,287 

34,182 

30,462 

27,352 

25,167 


- 

*4,600 

*4,400 

6,498 

*4,500 

*4,300 

5,590 

הודו־סין הצרפתית. 

- 

*6,075 

5,402 ־ 

6,081 

*3,772 

*3,447 

3,846 


12.200 

12,005 

11,598 

11,501 

3,094 

3,120 

3,169 

יאפאן. 

- 

802 

631 

613 

623 

490 

500 

מאדאגאסקאר . 

800 

714 

553 

513 

350 

342 

298 

מאלאיה הבריטית . 

1,060 

1,242 

1.276 

609 

294 

326 

174 


7,000 

6,782 

5,506 

4,357 

5,295 

4,304 

3,370 


- 

*47,000 

46,507 

50,065 

*18,500 

18,362 

19,771 

סיז. 

- 

274 

274 

187 

316 

316 

140 


- 

255 

193 

205 

200 

239 

152 

עיראק . 

13,000 

12,490 

11,819 

11,169 

9,065 

8,613 

7,562 


- 

1,855 

1,243 

1,612 

770 

678 

666 

פורמוזה.. - • ׳ • 

- 

2,765 

2,335 

2,179 

2,292 

2,011 

1,990 


- 

450 

350 

423 

267 

220 

219 


- 

295 

251 

340 

396 

388 

344 



*,**2.935 

**2,779 

3,510 

? 

**1,140 

1,630 


160,000 

152,500 

147,100 

151,200 

94 200 

87,500 

85.800 



• אומדן. •• קוריאה הדרומית בלבד. 



































787 


ארז 


788 


למדות חשיבותו העצומה של הא׳ בכלכלת המין האנושי" 
הוא תופס מקום קטן־ביחס במסחר הבינלאומי" כיוון שהאר¬ 
צות היצרניות העיקריות הן גם הצרכניות העיקריות: יותר 
מ 90% מן היבול העולמי נצרכים במקום גידולם. בשנים 
האחרונות חלו הפרעות חמורות במסחר־הא׳ מחמת מלחמות־ 
האזרחים בכמה מארצות־היבוא העיקריות שלו. 


טבלה 3 

סחר־חוץ של הא׳(במיליוני טון) 

ממוצע שנתי 1934 — 1939 


יצוא 

יבוא 


- 

0.8 


- 

2.2 

הודו הבריטית וצילון 

- 

2.2 

יאפאן. 

4.0 

- 

בורמה. 

20 

- 

הודו־סין הצרפתית . . 

- 

־ 0.2 

אינדונזיה. 

19 

- 

סיאם. 

1.5 

- 

קוריאה. 

- 

0.1 

הפיליפינים . 

0,0 

— 

פורמוזה . 

- 

1.0 

מאלאיה הבריטית . . . 

0.5 

4.0 

ארצות לא־אסייתיות . . 

10.5 

10.5 



המרכזים החשובים ביותר של המסחר הבינלאומי בא׳ הם: 
ראנגון ומולמין (בורמה), פאלכותה (הודו), סיגון (הודו־סיו 
הצרפתית), באנגקוק (סיאם), סוראבאיה (אינדונזיה). 

כ 95% משטחי מטעי־הא׳(כ 85 מיליון הקטאר) ומתפוקתו 
(כ 140 מיליון טון) מרוכזים בארצות־המונסון של אסיה 
הדרומית והמזרחית׳ מהודו עד יאפאן. כאן התנאים האקלי־ 
מיים־גאוגראפיים והתנאים החברותיים מתאימים ביותר לגי¬ 
דולו: חום וריבוי־מים מצד אחד, וריבוי זבל טבעי מחמת 
צפיפות־הישוב מצד שני. בתנאים הטובים ביותר צומח הא׳ 
במהירות מרובה: צמיחתו עלולה להגיע ל 5 — 6 0 ״מ ביממה. 
אילו היתר. מידת־החום במשך כל השנה הספקת וגם אפש־ 
רות־ההשקאה בלתי־מוגבלת, אפשר היה להלכה להפיק מעודה 
אחד 5 יבולים בשנה ן קיימים בפועל מקומות, שבהם מושגים 
עד 3 יבולים בשנה. 

שטחי־הגידול הנרחבים ביותר של הא׳ הם ביבשה ההו¬ 
דית (הודו ופאקיסטאן), שבה הוא תופס 3 ץ מכל השטח 
המיועד לתבואות וכ% מכל שטח־החקלאות. א׳־פאדי מגדלים 
בדלתות של האינדוס והגאנגס, א׳־הרמה — במדרונות המער¬ 
ביים של ההימאלאיה. בהתאם לחילופי־העונות מחמת המונ¬ 
סון אי־אפשר לגדל בהודו יותר מיבול אחד בשנה. מסיבה זו, 
וגם משום שיטות־הגידול הפרימיטיוויות, התפוקה היא ירודה 
ואינה עולה על 1.2 טון להקטאר בהודו ועל 1.4 טון להקטאר׳ 
בפאקיסטאן. היבול בפאקיסטאן מספיק לכיסוי התצרוכת 
הפנימית ומשאיר עודף קטן ליצוא. הודו זקוקה ליבוא-א׳ 
גדול, ובשנים מסויימות היא היבואן הגדול ביותר בעולם. 
הספק העיקרי של הודו היא בורמה. נחשלותה של הודו 
בגידול הא׳ ואי־הביטחון באפשרות היבוא הם מן הגורמים 


העיקריים לסכנת־הדעב הצפויה תמיד לחלקים גדולים של 
האוכלוסיה בארץ זו. 

בסין תופש הא׳ כ% משטח האדמה המעובדת. מגדלים 
אותו בעיקר בחוף הדרומי־מזדחי, בשפלות שמסביב לקאנטון, 
בשטחים הנמוכים המוצפים מים שמשני עברי נהר יאנג־צה, 
ובעמק האדום של סצ׳וואן. צפונה מזה נדחה הא׳ מפני 
החיטה. דרכי־הגידולישל הא׳ בסין הן אינטנסיוויות הרבה 
יותר מאלו שבהודו. כרגיל, אין שדהו של האיכר גדול מ 2 
אקרים, ורק לעתים רחוקות הוא מגיע ל 10 אקרים. בדרום 
מופקים 2 — 3 יבולים של א׳ בשנה, בסין המרכזית — יבול 
אחד של א׳ ויבול אחד של חיטה בשנה. התפוקה להקטאר 
היא בממוצע 2.6 טון, ז. א. כפליים מביבשת ההודית. אעפ״כ 
אין סין מוכשרת לפרנס בתוצרתה העצמית את אוכלוסייתה 
אלא בדוחק, ואף זה — בשנים טובות בלבד, שבהן היא 
מפרשת לפעמים חלק קטן של הייצור ליצוא. עפ״ר זקוקה 
היא לכיסוי הגירעון של הא׳ ע״י יבוא. לפיכך גם סין היא 
אחת מארצות הרעב ההמוני. 

-לפיתוח ולאינטנסיפיקאציה קיצונים הגיע גידול־הא׳ 

ב י א פ א ן, ש 8% משטחה — מכלל ה 16% הניתנים לעיבוד 
חקלאי — זרועים א׳. הא׳ הגדל כאן הוא כמעט כולו מתר- 
בות־פאדי, הן בשדות הנמוכים המוצפים והן במדרגות בהרים. 
בדור האחרון חלה עליה מתמדת בשטחים הזרועים א׳ וגם 
בתפוקה מיחידת־השטח, שכיום היא מגעת לשיא עולמי של 
432 טון להקטאר. אעפ״כ תלויה יאפאן ביבוא של א׳ מן החוץ, 
ומחמת ההשפעה המערבית מורגש בשנים האחרונות מעבר 
לצריכה גדולה יותר של לחם על חשבון הא׳. 

שיטות־עיבוד אינטנסיוויות של הא׳ פותחו גם בקוריאה 
ובם ורמוז ה בתקופת שלטונם של היאפאנים, וכך נעשו שתי 
ארצות אלו ספקי-א׳ לשוק העולמי, בעיקר ליאפאן עצמה 
ולסין. 

באינדונזיה הא׳ הוא המזון העיקרי ואחת מן התוצדות 
החשובות של החקלאות. ביאווה יותר מ 28% מכל השטח, או 
כ 40% מן השטח החקלאי המעובד, תפוסים ע״י א׳. שיטות 
ההשקאה המלאכותית הרווחות כאן פותחו ע״י ההולאגדים, 
ושיטות־העיבוד של הא׳ הן אינטנסיוויות. אף־על-פי-כן אין 
התפוקה מספקת את צרכיו של הישוב הצפוף של אי זה. — גם 
בסומאטרה הא׳ הוא התבואה הראשית, וגם כאן יש צורך 
ביבוא. 

במאלאיה הא׳ הוא התבואה העיקרית והמזון העיקרי. 
אולם השטחים הראויים לגידול־הא׳ במדינה זו הם מצומ¬ 
צמים, והתפוקה — בשיעור של כ 2 טון להקטאר — אינה 
מספקת לכסות אלא כשליש מן הצריכה. לפיכך מאלאיה היא 
מן היבואנים הגדולים של הא׳. 

הספקים הראשיים של הא׳ לשוק הבינלאומי הן שלוש 
הארצות של חצי-האי ההודו־סיני — הודו־סיו הצרפתית, סיאם 
ובורמה —, שמייצאות עדפים גדולים של א׳ לשכנותיהן. 
אע״פ שהתפוקה ליחידת־השטח אינה מרובה ביותר בארצות 
אלו (היא מגעת בממוצע לכ 1.5 טוץ להקטאר), הן מכסות 
בשנים כתיקונן את עיקר הגירעון בא׳ בהודו, סין, יאפאן, 
מאלאיה ואינדונזיה. בהודו־םין הצרפתית הא׳ הוא עיקר 
התוצרת החקלאית ועיקר היצוא של המדינה. גידולו מרוכז 
בעיקר בעמקים ובדלתות של הנהר האדום ויובליו בטונקין 
בצפון ושל המקונג ויובליו בקוצ׳ין־סין וקאמבודיה בדרום. 
הודו־סין הצרפתית מספקת כרבע מכל יבוא־הא׳ בארצות- 















789 


#דז 


'790 


היבוא הסמוכות לה. גם בסיאם הא׳ הוא המוצר העיקרי 
של הארץ, המאכל הלאומי ועיקרו של היצוא. מרכז גידולו 
הוא עמק המנאם התחתון. סיאם מספקת גם היא כרבע מן 
התצרוכת של ארצות־היבוא של הא׳ ז היא מייצאת בעיקר 
למאלאיה, להונג־קונג (ומשם לסין) ולאינדונזיה. בבורמה 
תופס הא׳ יותר מ 70% משטח־החקלאות! גידולו מרוכז 
ביהוד בשדות האלוביאליים שבדלתה של האיראוואדי ובעמקו 
ובעמקי הסאלווין, הצ׳ינדווין והסיטאנג. בורמה מפיקה כ!/ 1 
טון א׳ לכל נפש בשנה ז'לפיכך נשאר לה עודף גדול ליצוא, 
שבו היא מספקת כמחצית מיבוא-הא׳ של אסיה כולה! היא 
מייצאת, בעיקר להודו. ראנגון היא מרכז של טחנות־א׳ 
והמרכז העולמי הגדול ביותר של סחר־הא׳. 

בצי לון מגדלים גם את א׳־השפלה וגם את א׳־הרמה. 
בשפלה מופקים 2 יבולים בשנה. אולם העיבוד אינו אינטג־ 
סיווי, והתפוקה אינה עולה על טון אחד להקטאר, והתוצרת 
אינה מספקת את התצרוכת. בפיליפינים אין שטודהשפלה 
ראוי לעיבוד, וגידול־הא׳ מתנהל בצורת תרבות־מדרגות 
אינטנסיווית. התפוקה היא מועטת (כ 1.2 טון להקטאר), 
והאיים מספקים בקושי את תצרכתם. 

מן הארצות שמחוץ לתחום המונסונים באסיה יש להזכיר 
את פ ר ם, שבה הא׳ הוא מוצר חשוב של החקלאות. מאחר 
שהצריכה העצמית שלה לא׳ היא מועטת, נשאר עודף 
ליצוא — בעיקר לרוסיה. בעיראק היתד, קיימת — עד 
לחורבן שנגרם בה ע״י המונגולים במאה ה 13 — מערכת- 
השקאה מפותחת, שאיפשרה חקלאות אינטנסיווית, ובין מוצ¬ 
ריה היה גם הא׳, שכיום הוא מצוי כאן רק במידה מועטת. 

אפריקה. היצרן העיקרי ביבשת זו היא מצרים, 
שמערכת-ההשקאה המפותחת שלה מאפשרת עיבוד אינטנ־ 
סיווי ביותר עם תפוקה גבוהה (למעלה מ 3 טון להקטאר). 

עם הישבנות האיתפית התחיל גידול-הא׳ מתפשט לאורך 
החוף המזרחי והחוף המערבי של היבשת, אולם התפוקה 
באיזורים הטרופיים היא לפי שעה נמוכה. מאדאגאסקאר 
נעשתה מרכז חשוב לא׳, גם בתרבות־פאדי וגם בתרבות הר¬ 
רית * התפוקה היא 1.2 טון להקטאר. 

אירופה. היצרן החשוב ביותר היא איטליה, שמגדלת 
א׳ בעמק-הפו והגיעה בשטח מצומצם זה לתפוקה גבוהה 
ביותר (עד 5 טון להקטאר)* חלק מן היבול משמש גם ליצוא. 
יצרנים שניים במעלה באירופה הסספרדופורטוגאל. 

בברית־המועצות התחילו מגדלים א׳ בקנה־מידה רחב 
רק בדור האחרון. שטחי־הגידול מרוכזים באסיה המרכזית* 
התפוקה היא בינונית (כ 2 טון להקטאר). התפתחותה של 
תרבות זו מותנית בשיפורה של מערכת-ההשקאה ע״י הזרמת 
מים ממרחקים. 

ארצות־הברית מגדלות א׳ בלואיזיאנה, טכסאס, 
ארקאנסו וקאליפורניה. התרבות — בפרט בקאליפורניה — 
מושתתת על מידה גדולה של מכאניזאציה, על שימוש באוי־ 
רונים וכד׳, וכבר הגיעה לתפוקה גבוהה (כ 3 טון להקטאר). 
מאחר שצריכודהא׳ באמריקה היא מועטת, היתד, קאליפורניה 
קודם מלחמת-העולם 11 מייצאת א׳ לסין וליפאן. 

בדרך־כלל ניכרת בשנים האחרונות — לאחד ההפרעות, 
שנגרמו ע״י מלחמודהעולם 11 — עליה בתוצרת הא׳. אולם 
גידול היבולים אינו מדביק את קצב גידולה של האוכלוסיה 
בארצות העיקריות של אוכלי־הא׳. המחסור בא׳ עורר דאגה 
רצינית באו״מ. בתחילת 1953 נתכנסה ועידה בינלאומית לא׳ 


בבאנגקוק, שדנה בבעיות של הגדלת התפוקה והסדרת 
החלוקה. 

הא׳ בחיי התרבות. הא׳ תופס מקום חשוב בתרבויות 
של כל עמי־אסיה אוכלי־הא׳—בשירה, בספרות, בפולקלור, 
בדת. כמזונם העיקרי, הנותן חיים, של עמים אלה, הוא מזוהה 
עם החיים עצמם ונחשב לתבואה קדושה. ביאפאן מוכר אליל- 
א׳ מיוחד, אינארי, שהוא גם אליל האושר והמזל, וכן אליל 
מיוחד שהוא פטרונן של הקערות לבישול הא׳. כל השלבים 
של גידול הא׳ מלווים טקסים דתיים. כשקיסר חדש עולה על 
כסא־המלוכה מבשלים בשבילו א׳ "קדוש". גם בסין קשורים 
כמה פולחנים דתיים בא׳, וחוקרים מסויימים רואים את רישו¬ 
מיה של תרבות־הא׳ וצרכיה המיוחדים בגילויים מרובים של 
התרבות הסינית. הרבה אמונות תפלות ומעשי־כשפים קשורים 
בא׳, ביחוד באינדונזיה בין השבטים עובדי־האלילים. לא׳ 
מיחסים נפש, בדומה לנפש־האדם. ערמודהא׳ הגדולה ביותר 
בשדה נחשבת כמקום־משכנה של נפש־הא׳, ומתייחסים אליה 
כאל אישיות. בתופעות של צמיחת־הא׳ רואים הקש לתהליכים 
ביולוגיים בחיי־האדם. פולחן־הא׳ קשור בחגיגות-קציר מלווות 
הפקרות מינית וחילופי־נשים. — בהודו מקריבים א׳ פעמיים 
ביום — בבוקר ובערב — להרבה אלים. 

תולדות הא׳. עד הדור האחרון היתה סין מוחזקת מו־ 
לדת־הא׳. קרוב לוודאי, שהא׳ כבר גודל כאן לפני 4,000 שנה. 
המונח הסיני הקלאסי לחקלאות זהה עם*המונח, שמציין 
בסינית א׳. חוקרים אחדים ראו את אפריקה כמולדת הא׳, אך 
דעה זו הופרכה, כשהוברר שמיני א׳־הבר של אפריקה אינם 
אבותיו של המין התרבותי ושזה האחרון הגיע לאפריקה 
בתקופה מאוחרת. בדור האחרון נתגבשה — בעיקר על יסוד 
מחקריו של ז׳וקובסקי — הדעה, שמרכז התהוותו של הא׳ 
התרבותי היתה הודו, שעדיין היא הארץ העשירה ביותר 
בזני-א' שונים. לפי ז׳וקובסקי קשור מוצאו של מין זה בשני 
מיני־א׳ אחרים, ביחוד במין £3103 .ס, שעדיין הוא גדל בר 
בהודו, בורמה והודו־סין ומופיע לפעמים כעשב רע בשדות 
הא׳ התרבותי. מין זר, בוית, כנראה, לראשונה במדרגות 
הנמוכות של ההימאלאיה, ורק בתקופה מאוחרת יותר ירדה 
תרבותו לעמקים המאוכלסים הגדולים של נהרות הגאנגס, 
הבראמאפוטרה, האינדוס והמקונג, ומשם נתפשטה באסיה 
הדרומית־מזרחית והמזרחית. עם הירידה מן ההרים אל השפלה 
פקעה זיקתה של תרבות־הא׳ למשקעי-העונה ונעשתה עניין 
להשקאה מלאכותית. מאוחרת יותר היתד, התפשטותה של 
תרבות־הא׳ לצפון־מערב, דרך אפגאניסטאן, עמק-פרגאנה, 
פרם, ארם־נהריים עד לקאווקאז הדרומי ולסוריה.'במקרא 
אין הא׳ נזכר כלל, וכן אין רישומו ניכר בכל המקורות של 
הספרות הקלאסית. תאופראסטוס מדבר עליו כעל צמח הודי. 
רק אחר מסעותיו של אלכסנדר הובא הא׳ ליוון ונשתרש 
בקנה־מידה מצומצם בתסאליה. ברומי העתיקה היה הא׳ 
מצרך־יבוא יקר־מציאות,' ששימש בעיקר לצרכי־רפואה. הת¬ 
פשטותו במערב באה רק בעקבות כיבושיהם של הערבים 
במאה ה 7 . הערבים הביאוהו למצרים, ומשם לאפריקה הצפו־ 
נית־מערבית והמשוונית, וכן לספרד. לאיטליה הגיע רק עם 
צבא קארל ץ במחצה הראשונה של המאה ה 16 . התורכים 
הפיצו אותו בבאלקאן. — באמריקה שימשו טעים אחדים 
של א׳־הבר מזון־תבואה עיקרי לשבטי-אינדיאנים אחדים. 
מגדלי הא׳ התרבותי הראשונים ביבשת זו היו המתיישבים 
האנגליים בווירג׳יניה, שקצרו את היבול הראשון ב 1647 . 



791 


ארז— ארז׳ן, ז׳ן בטיסט דה בואיה, מרקיז ד׳ 


792 


17 גידול א׳ בקנה־מידה רחב התחיל כאן רק בסוף המאה ה 
עם הנהגת עבודת־העבדים של הכושים. 

0. 1 ־ 1 ; 1908 , 011101115011011 /? 101 ) 112011 ס %411141$/1 ? ,£ , ז 511 ־ 1 ג¥י ר . 

50^111113(: £ 101 01 . 11 112 * 1161 01 (£ י ־ x11/11X50/20(?, 1917; £. 8. 

0 €10 ) 0 /( 111 ) 801 7/20 , 5 ת 1 כ 1 כ 801 י ^\ ; 1921 , £100 , 1 )מג €1 קס ? 

?1(11115, 1924; 14. \^115501 * 1 .? ; 1926 , 015 ? 01 (£ ,־ 1€1 ^ 01 ת , 

?10(1x40X101% €% 001111110100 (1(4 01% (1(4115 10 111011(10, 801. 

100 ? 7/20 י ן 11€ מט 8 .^־־ 1261 ^ 10 ^ .<£ ; 1938 , 18 . 1 קקג 

£00120112)2 0/ 1(101150011 /151(1, 1941*, 8. \£1155€* 1125 ) 1 ) 112 £0 י 

10 112012(10, £05 100 ? ,זט 1551 ^\ . 01 ; 1924/4 ,. 1 קקג . 801 .׳\ט 

^ 011(1 £00(1, - 11€1 ג^ 011€ .\צ ; 1946 .מג! ,.£ג 1 \ . 1151 ־ 1 . 1 גא 

1 £ 12 / 05111 / 01 ? ,מ 50 מ 1 ^!^ .£ ; 1948 , 112 £0 , 0 ןן 1€ )ג 1 §ת\נ .\נ - 

0111115101 ?10(1140X10/2 112 1110 £01 £051 (111 \10721/2181411 ץ . 

11^110X411. £0012. 0. $101151., ) 211 . 1953). 

מ. ז. — ש. ה. 

אךזורום ( 1 ז 111 ז 211 ת£ , 1 ז 111 ת 20 ת£), עיר בתורכיה המזרחית. 

מספר תושביה: 52,000 . א׳ היא עיר־הבירה של 
מחוז (איל) א/ ששטחו כ 25,700 קמ״ר ומספר א 1 כל 01 יו 
כ 400,000 ( 1950 ). היא שוכנת בגובה של כ 1,900 מ׳ מעל פני 
הים, בתוך בקעה מוקפת הרים חשופים, שמתרוממים לגובה 
של 3,000 מ׳. שורה של גבעות מחלקת את הבקעה, שארכה 
כ 60 ק״מ ורחבה כ 25 ק״מ, לשני חלקים: למערבי, שהוא 
בגליל של מימי־הפרת, ולמזרחי, שהוא בגליל של נהר אראם. 
אקלימה של א׳ קר ביותר, ואף העמקים שבסביבותיה מכוסים 
לפעמים שלג עד שמונה חדשים בשנה. הטמפראטורה בא׳ 
עלולה לרדת בחורף עד ״ 32 -, בעוד שבימות־הקיץ אין 
הממוצע שלה למעלה מ 15 0 . מפני־כן מועטים ודלים בסבי¬ 
בות א׳ עצי־הפרי, והחקלאות עוסקת בעיקר בפלחה ובגידול 
מקנה. כשהתחבורה המסחרית היתה משתמשת בבהמות־משא, 
שימשה א׳ תחנת־סעבר חשובה בדרך מפרס לים השחור. 
כיום עוברת בא׳ מס״ב, שמקשרת את אנאטוליה עם הרפוב¬ 
ליקות הסובייטיות של ארמניה וגורג׳יה, אבל סחר־סעבר 
אין בה עוד. לירידת ערבה המסחרי של א׳ גרמו לא רק 
התמורות שבאו באמצעי־התחבורה, אלא גם גירוש הארמנים 
מתוכה. ביום א׳ היא עיר תורכית עם מיעוט קורדי. משום 
קרבתה לגבול של ס. ס. ם. ר. היא מרכז צבאי תורכי חשוב. 
העיר עושה רושם קודר! רק מסגדים נאים אחדים, ששרדו 
בה מיה״ב, נבדלים משאר בתיה, שהם בנויים אבני־בזלת 
שחורות. 

א׳ היתד. ישוב קדום בארמניה ונקראה בארמנית קארין 
או גארין. ב 422 בערך עברה מידי הפרסים לידי ביזאנטיון, 
וכשהקים בה ב 530 הדוכס, ששלט בארמניה הביזאנטית, 
מבצר, קרא לה בשם תאודוסיופוליס (על שמו של הקיסר 
תאודוסיוס 11 ). מאז הייתה א׳ מבצר־ספר. ב 642 נכבשה ע״י 
המוסלמים. באמצע המאה ה 11 נכבשה ונהרסה ע״י התורכים 
הסלג׳וקיים. ובשהוקמה מחדש לאחר זמן קצר ע״י תושביה 
של העיר השכנה אך 0 ן או אמן, נקראה בשם ארזו אר־רום, 
כלומר ארזן הביזאנטית. לפי דעה אחרת נקראה ארד אמרום 
(בערב׳: ארץ ביזאנטית), ומכאן בא השם אתרום (ובתור־ 
כית — ארזורום). במאה ה 12 היתד, א׳ זמן קצר בידי הגור־ 
ג׳ים ובתחילת המאה ה 13 כבש אותה ג׳ינגיס־חאן המונגולי. 
ב 1241 חזרה לידי הסלג׳וקים מקוניה. טימור־לנק המונגולי 
תפס את א׳ ב 1387 . במאה ה 15 היתד, העיר בידי השושלת 
התורכומנית אק־קויונלו, ואח״כ בידי שושלת הצאפאויים 
הפרסית עד שנכבשה ב 1514 ע״י התורכים העותומאניים. 
א׳ היתה סלע־ד,מחלוקת במלחמות בין התורכים והפרסים 
במאה ד, 17 . ב 1877/8,1828/9 ו 1916 היתד, בידי הרוסים, וכל 


פעם, שיצאו ממנה הרוסים, עזבו את א׳ גם ארמנים הרבה. 
מספד אוכלוסיה׳ שב 1828 היה ב 80,000 , לא הגיע בתחילת 
המאה ה 20 אלא לב 40,000 בלבד. בימי מלחמת־העולם 1 
גורשו הארמנים מא׳. ב 1919 כינס בה מוסטפה כמאל פחה 
(אח״כ אטאטורק) את הקונגרס הלאומי התורכי הראשון. 

א. י. בר. 

אן־זינג׳אן ( 311 ( 2111 ■!£ או מ 1813 ז 21 ז£; בכתיב התורכי 

21110311 ■!£), עיר במזרחה של תורכיה בעמק הפרת 
המערבי. מספד תושביה כ 18,000 . א׳ היא בירת מחוז (איל) 
הנקרא על שמה, ששטחו כ 12,530 קמ״ר ומספר אוכלוסין 
כ 196,500 ( 1950 ). א׳ נתפרסמה ע״י מקרי־הרעש, שאירעו 
בה ושכמה פעמים הרסו את כולה או את רובה (ב 1784 
וב 1939 ). העמק, שבו שוכנת א׳ ׳(עמק טקטוני, ששקע 
לאורך שברים), הוא בגובה של כ 925 מ׳ מעל פני־הים, 
אדמתו פוריה ובו שפע של מעיינות (בכללם גם כמה מעיי¬ 
נות חמים). גדלים בו כותנה, דגן ועצי־פרי (אגסים, אפר¬ 
סקים, תאנים, גפנים ותות), שא׳ משמשת שוק להם. כן היא 
משמשת שוק לצאן, בקר וסוסים, שמגדלים בהרים. בא׳ 
עוברים קו מסה״ב מאנאטוליה לטראנם־קאווקאז ודרכים 
לערי־החוף טראבזון וטירבולו! מפני־כן יש לה חשיבות 
בתחבורה הצבאית, ולפיכך נמצאים בה חיל־מצב ובתי־מלאכה 
צבאיים. 

א׳, שהיוונים הקדומים קראו לה אזיריס והביזאנטינים 
ארזינגה, שימשה מרכז לפולחן הדתי הארמני מן התקופה 
האלילית עד ימי הגירוש וההשמדה של הארמנים ( 1916 ). 
מתוכה הפיצו בתחילת המאה ה 4 המלך הארמני תוץ־ת וגר־ 
גוריוס אילומינאטור הקדוש (ע״ע ארמניה, הכנסיה) את 
הנצרות, ובסביבות העיר אף נמצאים קברו של קדוש זה, 
שהוכרז לפטרון של ד,כנסיה והעם ד,ארמניים, וקברי המלך 
ומשפחתו. ב 1071 נכבשה ע״י התורכים הסלג׳וקיים וב 1243 
ע״י המונגולים. לאחר תמורות שונות סופחה ב 1443 לאימ¬ 
פריה העותומאנית ע״י השולטן מוחמד 11 . 

אח׳ן, זץ בטיסט ןד> בואיה, םךר ) יז ד׳ — ! 1031 

5 ח 0 ^ח^' 1 ) 1115 ן)־ 431 ^ ,ז 0 ץס 8 016 11510 ק 133 — ( 1704 , 

אכס 1x1 ^] בפרובאנס — 1771 , טולון), סופר ופילוסוף 
צרפתי. לאחר נסיעות, שהיו.כרוכות בהרפתקות סוערות, 
בספרד (שבה נכלא לזמן־מה בכלא האינקוויזיציה) ובתור¬ 
כיה, ולאחר ששירת בצבא־הקבע של צרפת ואף עבד זמן־מה 
כעורך־דין׳ השתקע א׳ ב 1735 למשך עשר שנים לערך 
באמסטרדאם, שבה התחיל בכתיבה ענפה ופוריה מאוד, 
נבונה ושנונה׳ אף אם קלה ונחפזת יותר מדי ("כל כתביו" 
יצאו, בהאג 1768 , ב 23 כרכים). כתביו כוללים כמה רומאנים 
מחוסרי-ערך, חיבורים היסטוריים, פילוסופיים וביקרתיים 
מרובים (ביניהם "הרהורים ביקרתיים על אסכולות־הציירים 
השונות״. 1752 ! ״פילוסופיה של ד,עוכל הבריא״, 1746 ! ו״זכ* 
.רונות סודיים מממלכת־ד,ספרות״, 1737/44 , שהרחיב אותם 
אח״כ לספר בן 14 כרכים בשם ״תולדות רוח־האדם״, 1765/8 ), 
וביחוד שלושה קבצים סאטיריים־ביקרתיים (ב 18 כרכים, 
1739/42 ) לפי דוגמת ה״מכתבים הפרסיים" של מונטסקיה, 
1721 , כלומר קבצים של חילופי־מכתבים מדומים בין בני- 
עמים זרים, אכסוטיים, שמבקרים בצרפת ומספרים זה לזה 
בתימהון על המנהגים והדעות המגוחכים שמצאו בה, והשווים 
אותם למה שנהוג בארצותיהם! קבצים אלה (שהם ביחוד 



793 


ארז׳ן, ז׳ן בטיסט דה כראיה, מרקיז ד׳ — ארחנסולה, לאונרדו דה, האחים 


794 


שפירסמו את שמו של א׳) הם: $£ע 111 [ 65 ־ 111 ^ 1 ("מכתבי־ 
יהודים״׳ 1739/42 )? 6$ נ 1 ן> 1 :ו 311$ נ 031 £5 ! 11 ^ 1 ("מבתבי־מקוב־ 
לים״, 1741 )< 1$£5 סת 0111 1£5 מ£׳ 1 (״מכתבי־סינים״, 1742 ). 
ב 1744 הזמין פרידריד הגדול את א׳ לפוטסדאם ומינה אותו 
למנהל מהלקת־הספרות של האקאדמיה, ועד שהתפטר מהת־ 
מנות זו וחזר לארמון־משפהתו בפרובאנס ( 1769 ), שבו בילה 
את ימיו האחרונים, השתייך א׳ לחוג ידידיו הקרובים של 
המלך ול״שולחן העגול" המזהיר ב״סאן־סוסי"(חליפת־המב־ 
תבים בין א׳ ופרידריך נתפרסמה ב 1798 ). בזמן שהייתו 
בברלין התקשר עם כמה יהודים משכילים: אהדן גומפרץ, 
מורו של משה מנדלסזון, היה זמן־מה מזכירו הפרטי, וא׳ 
הוא שהשיג ב 1763 בשביל מנדלסזון את זכות־הישיבה בבר¬ 
לין כ״יהודי־חסות"} ידוע החידוד של א׳ במכתב־ההמלצה, 
שכתב למלך בעניין זה: "פילוסוף קאתולי גרוע מבקש 
מפילוסוף פרוטסטאנטי גרוע זכות בשביל פילוסוף יהודי 
גרוע , / 

א׳ היה קרוב בדעותיו לוולטר: היה דאיסטן, מטיף 
לסבלנות דתית ול״דת שכלית"(אבל התנגד ל״אתאיזם" של 
שפינוזה ולמאטריאליזם של לה מטרי והבארון הולבאך), 
ל״דספוטיזם הנאור" ולתיקון מודרג של המשטר החברותי. 
"מכתבי־היהודים" שלו מצטיינים ביחס של הבנה ואהדה 
ליהדות. שלושת היהודים המתוארים בו בספד זה (הם נודדים 
בארצות שונות ולהם מייחם א׳ חליפת־מכתבים זו). עומדים 
במרום ההשכלה הכללית, ואעפ״ב הם נאמנים לדתם ומסורתם. 
במכתבים מתגלית יהדות, שהיא נקיה מדוגמאטיות והולמת 
ביותר את הדרישות של התבונה והמוסר < טהרת־המידות 
מרימה אותה מעל הנצרות, שהיא מוכתמת בצביעות ובחוסר־ 
סבלנות < בזד, רואה א׳ את סוד קיומו של ישראל על אף כל 
הרדיפות. רפורמה של היהדות נראית לו רצויה וקרובה 
להגשמה, והוא סבור, שאם תבוא— יתגשם בה, בדת ישראל, 
האידיאל של דת תבונית אוניורסאלית. 

. 1928 ,.!/' 4 <> 0 ן>־ 0 >/ג ) 7 , 011051011 [ .£ 

ח. 0 . 

ארן׳נסזן משפחת־אצילים צרפתית מפורסמת. 

שנקראת על שם כפר קטן בגליל טורן( 3111£ ז 011 ד), 

שבו נמצאו אחוזותיהם. החשובים שבבני־המשפחה היו: רנה 
לואי דה וואיה, המארקיז של א׳( 1596 — 1651 ), מאנשי־הפאר־ 
לאמנט הפאריסאי, שימש בתפקידים אדמיניסטראטיוויים 
חשובים והיה בין יועציו של רישליה 1 בימי הפרונדה הגן 
בנאמנות על סמכות־הפתר והיה ממקורביו של מאזארן. נכדו 
מארק דנה דה וואיה, מארקיז של פולמי ( 1652 — 1721 ) היה 
ראש משטדת־פאדיס ובתור כזה מרובה היתה השפעתו על 
סדרי־חייה של פאריס! כמרכן שימש כשומר החותמות ויושב־ 
ראש מועצת־הכספים. בנו בכורו, רנה לואי׳ המארקיז של א׳ 
( 1694 — 1757 ), היה מיניסטר לענייני־חוץ! לא הצטיין ביותר 
במדיניותו בזמן מלחמת־הירושה האוסטרית, אך חשיבותו 
היא בהה שמתח ביקורת חריפה על מצב המינהל, שהיה 
קיים בזמנו בצרפת, והציע בין השאר תיקונים בשיטת־ 
המיסים, אדמיניסטראציה עצמאית של הפרובינציות וחיזוק 
עמדתם של הבורגנים במדינה. כתביו הופיעו רק אחר מותו: 

1 מ £5£ זק £1 01£11 מ 3 ]ת£וו 1£1 ז־ £1 ׳\ 011 § £! זנ 51 5 מ 3110 ז£() $1 תס 0 

0£ ם 3 ־ג? 13 £(ז ("הירהורים על המינהל הקודם והנוכחי של 
צרפת״, 1764 ), ועוד. כל כתביו יצאו לאור ב 9 כרכים בשם: 


1867 — 1859 $£־ 011 מ £1 תז 01 31 מז 011 ן. אחיו, מארק פייר, 

המארקיז של א׳ ( 1696 — 1764 ), שהיה מיניסטר המלחמה 
( 1742 — 1757 ) ושירת יפה את צרפת בתקופת מלחמת־הירושה 
האוסטרית, היה חביב על אנשי הסאלונים, ודידרו וד׳אלנבר 
הקדישו לו את האנציקלופדיה. מארק דנה דה וואיה ( 1771 — 
1842 ) היה אוהד של המהפכה ונמנה על עוזריו של לאפאיט! 
פעל בהתאם לדעותיו הליבראליות גם בתקופת הרסטוראציה 
( 1815 — 1830 ) וגילה נטיות ראדיקאליות וסוציאליסטיות בימי 
מלכותו של לואי פיליפ ( 1830 — 1848 ). 

החיבורים הנזכרים להלן הם על רנה ל 1 אי ( 1694 — 1757 ): 

) 7/1 ,מ 1 ! 301 א .יד ; 1893 ,.^' 4 £6 , 0816 .\. 

- 1011 ) ) €0110011 )' 1 1 ) .)/' 4 41111 ז 10 ז! ) 7 , 1601 \׳ ; 1901 ,. 4 ' 4 

. 1900 ,) 01 ) 4 18 411 1111 ) 4 40 

ע. צ. 

אךח;סו<^ה, לא 1 נךד 1 ךה ( 3 ! 50 מ 8 £ ז^ * 4 10 >ז 3 מ £0 . 1 ), 
ד/אחים, משוררים והיסטוריונים ספרדיים. לופרסיו 
ל. דה א׳ (. 4 16 ) ״ 1 1559 , ברבסטרו [מחוז 

אואסקה, £803 □^, אראגץ] — 1613 , נאפולי) ובארטולומי 
ל. דה א׳ £!) ., 1 1£ ד 10101 ז 83 ; 1562 , ברבססרו — 1631 , 
סאראגוסה) — שני הבנים הבכירים של האציל פדרו לאו־ 
נארדו(שהיה ממשפחה איטלקית עתיקה מראונה) ושל אשתו 
אלדונסה ארתנסולה(בת של משפחת־אצילים קאטאלאנית)— 
היו מכמה בחינות שותפים בגורל־חייהם ויצירתם הספרותית; 
כן נדפסו שיריהם תמיד יחד. שניהם למדו יחד באיאסקה 
ובסאראגוסה פילוסופיה, היסטוריה יוונית ומשפטים! שניהם 
נהנו מתמיכתם של אותם המצנאטים עצמם: מתחילה של 
דון פרנאנדו דה אראגון(שנתןילבארטולומי, שהוסמך לכומר 
ב 1588 , את משרת "רקטור של ויליהרמוסה"), אחר־כך של 
הקיסרת מאריה דה אוסטריה (שאותה שירתו שניהם, מ 1591 
עד מותה ב 1603 , בארמונה במאדריד — לופרסיו כמזכיר, 
בארטולומי ככומר־בית), ולסוף של המשנה למלך־אדאגון 
בנאפולי, דון פדרו פרנאנדם דה קאסטרו, הידוע בשם "הרוזן 
מלמוס" (שאותו שירתו כמזכירי־מדינה מאז בואו לנאפולי 
ב 1610 , לופרסיו עד ימיו האחרונים, 1613 , ובארטולומי עד 
שיבת הרוזן לספרד, 1616 ). שני האחים כיהנו במשרה 
של ״כרוניסטן רשמי של ממלכת אראגוך (הבכור מ 1599 
עד מותו, השני מ 1615 עד מותו שלו) ושניהם חיברו — כל 
אחד לחוד — (מלבד כתבים היסטוריים, כגון ספרו היפה של 
בארטולומי "תולדות הכיבוש של האיים המולוקיים") את 
"דברי־הימים ( 3165 ח^) של אראגוך בימי הקיסר קארו־ 
לוס ¥ ואת ״תולדות המרד של אראגון ב 1591 ״ (שבו היו 
שניהם פעלים, מתוך שאיפה לתווך בין המורדים והכתר), 
והעזו להראות בספרים אלה על מעשי־חמם של המלך פי¬ 
לים 11 — ובכלל שאפו שניהם, בסאטירות שלהם, בחרוזים 
ובפרוזה, כמו בתזכירים האמיצים והמעמיקים שחיברו, לעצור 
בעד הירידה המוסרית והחברותית של ארצם. 

אותו דמיון. שאנו מוצאים בקורות־חייהם, ניכר, כאמור, 

גם בשירתם של האחים, שבזכותה קנו להם מקום חשוב 
בספרות עמם, אע״ם ששניהם היו מסרבים תמיד לפרסמה 
ןלופרסיו אף שרף את כל שיריו לפני מותו, והוצאת בנו 
נתבססה על העתקות). בשיריהם (כ 300 משל בארטולומי 
וכחצי ממספר זה משל לופרסיו) מתגלים האחים א׳ כמייצגים 
המאוחרים, אבל החשובים ביותר, של הזרם הקלאסיציסטי, 
שחדר לשירה הספרדית במאה ה 16 עם גארסילאסו, ומבחינה 
זו יש לראות ביצירתם השירית משום ניגוד ל״קולטראניזם" 



795 


ארחנסולה, לאונרדו דה, האחים— ארמה 


796 


הבארוקי של בני-דורם גונגורה׳ לופה די וגד, וקודו(ואמנם, 
באיגרת מחורזת על תורת־השירה מגנה בארטולומי אסכולה 
זו). בשיריהם של שני האחים כאחד יש יופי קלאסי, שקט 
של הצורה, עדיפות של השכל על הרגש, מגמה מוסרית וסא־ 
טירית, תפיסה מדוייקת של המציאות, ובשירי שניהם כאחד 
יש למצוא את הסוגים הללו: שירי-אהבה, שירי־קודש, שירי־ 
מוסד, תרגומים של הוראציוס, וביחוד סאטירות. שמצד יפי־ 
הצורה שלהן, אף אם לא מצד העוקץ, הן עולות אף על אלו 
של קודו. למרות הדמיון בצורה ובתוכן שבין שיריהם, אין 
שני האחים שווי־דרגה כמשוררים. כי בארטולומי היה משורר 
גדול מאחיו לאין שיעור. שירי־האהבה שלו מצטיינים בתחו¬ 
שת היופי הנשי, שיריו הסאטיריים — בחריפות־העוקץ, 
ושיריו הדתיים — ברגש ובמעוף־רעיון. בין שיריהם של כל 
אחד מן האחים יש אחדים, שהם נמנים על השירים הנאים 
ביותר, שנתחברו בזמן מן הזמנים בספרדית, כגון הסונטה 
של לופרסיו המתחלת במלים 0$ מ 3 קתז 3 ק 5 גז 818 3$ ז 1 6 ׳\ 1.16 
01061-6 ("לקח עמו אוקטובר גפניו") והסונטה של אחיו, 
המתחלת במלים ? 1016138 ׳\ ץ 32011068 ( 3 ז 3 ^ 016 11160 (,) 
(״מי יתן לי יסמין וסיגליות ?״). לופרסיו השאיר אחריו שתי 
טראגדיות, "אלכסנדרה" ו״איסאבלה", שנכתבו לפי דוגמת 
הטראגדיות של סנקה ושאינן ראויות כלל לשבח העצום, 
שנתן להן סרוואנטס (״דון קישוט״, חלק א׳, פרק 48 ). 

;( 42 . 701 ,.ק £5 . 111 \, 86 . 8181 ) 116 #17x115 ״ 1 ״ 1 .ץ . 8 

, 15 ) 711 ) 51 06705 ;( 65 , 62 , 35 , 29 . ¥01 ,. 1818 ) 1 ) 705 ? 771 15 ) 067 

767 ,״*״ס .ס .מ ;(עם מבוא חשוב) 1889 ,ג 2 ג״ 1 ז\ . 68 
. 1927 ,. 11 17 ) . 7 . 7 / 0 5 }! # 07 \ 17171 ) 7 ( 11 

ח. פ. 

ארטבן (פרם׳ 30 ^ 13 ־ 1 ^; יור ?ס׳סס^וס^׳) שמם של כמה 
מנסיכי פרם העתיקה וגדוליה, וכן שמם של כמה 
מלכים פרתיים לבית־ארשק (הארסקידים). מן הראשונים 
יש להזכיר ביחוד את הווזיר של כסרכסס (אחשורוש), שרצח 
את המלך והמליך את בנו הצעיר ארתחששתא. אח״כ הפיץ 
א׳ שמועה, שכסרפסם נרצח ע״י בנו בכורו דריוש ועורר את 
ארתחששתא לנקום את נקמת־אביו. כשנתגלתד, האמת הרג 
ארתחששתא את א׳ ואת בניו. 

בין מלכי־הפרתים נודעו ארבעה (ולדעת קצת חוקרים 
חמישה) מלכים בשם א׳< ביניהם יש לציין את א׳ 11 ( 40-10 
לסה״נ לערך), שהיה ארשקי רק מצד אמו ועלה על כסא 
הארשקים, מפני שגדולי־הפרתים לא קיבלו את וונונם, 
שנשלח אליהם כמלך ע״י אוגוסטום קיסר והיד, צריך למלא 
אחר הפוליטיקה הרומית. שלטונו של א׳ היה רופף בדרך כלל 
ומלא מהומות ותלאות. בימיו עלה בידי שני האחים היהודיים 
חסינאי וחנילאי (ע״ע) מנהרדעא להקים לעצמם נסיכות 
בבבל וא׳ הכיר בשלטונם. ב 35 לסד,"נ רצה א׳ לכבוש את 
ארמניה בשביל ארשק בנו, אלא שבהשפעת רומי הומלך על 
ארמניה טירידת 111 . ב 37 נעשה שלום בין א׳ והרומים. אך 
הפרתים מרדו במלכם וא׳ נמלט אל איזאטס מלך חךיב (ע״ע). 
בהשפעתו של איזאטס חזר א׳ למלכותו, ולאחר זמן מועט מת. 
א׳ תמך בערי־יוון שבבבל, וביחוד בסלוקיה, וכן גם תמך 
בישוב היהודי שבמלכותו. א. ש. 

א׳ ץן (או ץ). בנו של וולוגסס ץו, היה מלכם האחרון של 
הפרתים. הוא נלחם באחיו וולוגסס ץ, שהחזיק בחלק מבבל 
עד שנת 222 לסה״נ. ב 216 עלה קו־קלה (ע״ע) קיסר על 
מלכות-הפרתים, אך תחת לחץ־חילו של א׳ הוכרח להיסוג 
לזזרז ובשנת 217 נכרתה ברית־שלום בין רומי ופרתיה — 


לטובת פרתיה, לאחר שמקרינוס (ע״ע) רצח את קאראקאלה 
ונתמלך במקומו ( 217 ). אולם באותו זמן התחיל ארדשיר 1 
הסאסאנידי בכיבוש של ארצות־איראן. המלחמה נמשכה כמה 
שנים. לסוף נוצח א׳ ונפל בקרב ליד הורמזדגאן בעילם ( 224 
לסה״נ), ועם מותו בא הקץ על שושלת־הארשקים ומלכות- 
פרתיה כולה. 

א׳/יו היה מצוי במגע קרוב עם חכמי־ישראל. לפי מסורת 
אחת (ע״ז, י/ ב׳) היו היחסים בין א׳ ורב בדומה לאותם 
שהיו, לפי המסורת, בין אנטונינום (ע״ע) ורבי, וכוונת הדב¬ 
רים היא, שלמד א׳ תורה ומוסר מפי רב. גם מה שמסופר על 
רב, שעם מותו של א׳ אמר: "נתפרדה החבילה" (ע״ז, י׳, 
ב, — י״א, א , ), מעיד על היחסים הטובים, שהיו קיימים בין 
א׳ וחכמי־ישדאל. לפי מסורת אחרת, עמד א׳ במגע גם עם ר׳ 
יהודה הנשיא ושלח לו פעם מרגלית, שאין ערוך למחירה. 
כששלח לו ר׳ יהודה הנשיא תמורת מרגלית זו מזוזה, לא 
הבין א׳ מתחילה את ערך המתנה של הנשיא ביהודה! אך 
ר׳ יהודה הסביר לו, שהמזוזה יקרה היא מן המרגלית, לפי 
שאת המרגלית צריך הנשיא לשמור, ואילו המזוזה תשמור 
אותו, את המלך (ירוש/ פאה, ט״ו, ד׳). מסורת זו על ה״מזו־ 
זה" קשורה, כנראה, במסרות, שאנו מוצאים גם בספרות 
הסורית על "כותבי עברייתא", שהשתחוו להם הסורים 
( 6100 ־ 66. 0111 ,.זץ 1011.8 ק 3 , עמ' 25 , משורה 12 ואילך), והיא 
קובעת פרט חשוב ומעניין בתולדות התפשטותה של היהדות 
בחבלי חדייב ואורהי. 

, 117106071115 , 51601 ־ 1£3111 . 0 ־, 11111771 ) 5 055 , 171115 ) 16 ) 1171 .¥ . 8 , 7 \? 

. 1950 

י. ג. 

אךטה 1 . עיר בדרומו של מחוז אפירום שביוון, 

כ 18 ק״מ ממפרץ א׳. מספר־תושביה כ 14,500 
( 1950 ). א׳ יושבת בלבה של שפלת־חוף קטנה, שהיא עשירה 
בפרדסי־הדר, בכרמים, גנים ובשדות דגן ופשתן. ממזרח 
ומצפון לשפלה זו מתרוממים הרי־פינדום, שבהם מגדלים צאן 
ובקר. העיר מתפרנסת על המסחר בתוצרת-הסביבה, על 
טוויה, אריגה, רקמה ובורסקאות. 

א ׳ , שנקראה בימי-קדם 'אמבראקיה, נוסדה במאה ה 7 
לפסה״ג ע״י הקורינתיים! ב 338 נפלהיבידי פיליפום 11 מלך 
מוקדה, וב 294 עברה לידי פירום מלך אפירוס, שעשה את א׳ 
לעיר־הבירה שלו. ב 229 נצטרפה א׳ לברית האיטולית. לאחר 
שכבשו אותה הרומים ב 189 התחילה יודדת מגדולתה, ומ 31 
לפסה״ג ואילך, משנוסדה בקרבתה העיר ניקופולים (ע״ע), 
נעזבה ע״י רוב תושביה. א׳ נבנתה מחדש בתקופת שלטונם של 
הביזאנטים, שמידיהם כבש אותה הנסיך הנורמאני בוהמונד 
מטארנטו ב 1083 . במאות ה 13 וה 14 היתה א׳ עיר־הבירה 
של מדינת אפירוס העצמאית. ב 1449 נפלה בידי התורכים, 
שקראו לה בשם נארדה (באיטליה ובאירופה המערבית נק¬ 
ראה גם זארטה). ב 1688 נפלה לזמדמה בידיהם של הוויני־ 
ציאנים וב 1797 בידיהם של הצרפתים. ב 1798 כבש אותה 
עלי פחה מינינה (ע״ע). בימי המרידה של היוונים נגד 
התורכים תמכה א׳ במורדים וניזוקה קשה. ב 1854 חזרה 
והתקוממה א׳ לשלטון התורכי, אבל המרד דוכא. ב 1881 
עברה לידי יוון. מיה״ב שרדו בה חרבות של חומת־העיר ושל 
מצודה ביזאנטית, מן הבניינים ההיסטוריים השלמים שבה 
מתבלטים גשר נאה, כמה כנסיות ומסגדים וארמון המטרו־ 
פוליטן (ארכיבישוף), 



797 


ארמה — ארמוס מסיקיון 


798 


ה י הוד י ם בא/ ב 1170 מצא ר׳ בנימין מטודלה בא׳ 

100 יהודים (כנראה, משפחות). לאחר הכיבוש התורכי גדל 
בא׳ הישוב היהודי, וע״י הגירושים מספרד, סיציליה, פורטו- 
גאל ודרום־איטליה נוספו על קהילת הר 1 מאניוטים (היהודים 
הביזאנטיים) 4 קהילות נפרדות: סיציליאנית, אפולית (פו־ 
לית), קאלאברית וקו׳רפואית. מרבני א׳ במאה ה 16 ידוע 
ר׳ בנימין בר׳ מתתיהו, ששימש רב לקהילה הקורפואית 
ופירסם שו״ת בשם "בנימין זאב" (ויניציאה רצ״ט). במאה 
ה 17 עברו הרבה מיהודי א׳ ליאנינה והשאר נתאגדו בקהילה 
אחת, שהתפללה בנוסח ספרד ושבניה דיברו יוונית מעורבת 
במלים איטלקיות וספרדיות. ב 1688 , כשכבשו הוויניציאנים 
את א׳, מכרו לעבדים כמה מיהודי־העיד. מאז ישבו בא׳ רק 
יהודים מועטים. ב 1940 היו בא׳ 384 יהודים. בליל שבת, ר״ח 
ניסן תש״ד ( 24/25.3.1944 ) אסרו הגרמנים 352 מיהודי א׳, 
שכנראה הוצאו כולם להורג. כיום ( 1953 ) יש בא׳ כ 60 
יהודים. 

דוד קונפורמי, קורא הדורות (מפתח, ערך א׳)! - 1.1401110 * 
. 1949 , 11 , 1 ( 11 ) €1110X1 ^ מ/ , 3 מ €1131 א . 1 

2 . עיירה בעלת כ 5,000 תושבים על חופו המזרחי של 
האי מאיורקה; ידועה במערות הסטאלאקטיטים שעל החוף 
ובמצבותיה הטרם־היסטוריות. 

3 . עיירה במחוז אודינה בצפון־מזרח איטליה. מספר תו¬ 
שביה כ 4,000 . משמשת 'מקום־מרפא על שום נופה הנאה 
ומעיין־הגפרית שבד" 

אךט 1 א ( 101$ ז\,ע; בלאט׳ ביה״ב: 1 מט 51 ש 1 ז^; בתקופה 
הרומית: 515 ם 316 נ 1 שז 1 ^ 1135 ׳\ 1 ב); במאות הראשו¬ 
נות לשלטון הפראנקים: 0515 ש 1131 שז 1 ^ 5 ״ 3£ ?, על שם שבט 
האטרבאטים בגאליה הבלגית), גליל אדמיניסטראטיווי בצר¬ 
פת הצפונית קודם שנת 1790 . א׳, שהיא ברובה שפלה 
ובמיעוטה גבעות נמוכות מ 200 מ׳, היא ארץ חקלאית; 
מגדלים בה דגנים, סלק־סוכר, פירות נשירים וגלעיניים; — 
אך קיימת בה גם תעשיית־ברזל. המים מחלחלים באדמת- 
הגיר שלה לעומק גדול. מפני-כן התחילו משתמשים כאן 
בימי מסעי־הצלב בשיטת הקדיחה בעומק מרובה (שיטה, 
שהיתר, ידועה במזרח מימי-קדם), ומפני-כן נקראות בארות, 
שבהן עולים המים מעומק גדול, בשם בארות ארטסיות (ע״ע 
באר). 

מסוף המאה ד, 9 ואילך היתד, א׳ חלק של רוזנות פלנדריה 
(ע״ע). ב 1180 עברה לצרפת, ומאז היתד, נמסרת כרכוש 
פאודאלי לבנים הצעירים של מלכי־צרפת. ב 1384 עברה א׳— 
ע״י נישואים — לידיו של הדוכס פילים מבורגונדיה (ע״ע) 
ובאותה דרך עצמה עברה ב 1477 לידיו של מכסימילין(ע״ע) 
לבית האבסבורג. מאכסימיליאן הוריש את א׳ לנכדו קארל, 
קיסר גרמניה ומלך־ספרד, וא׳ נשארה תחת השלטון הספרדי 
עד שלום־הפירניאים ב 1659 . מאותה שנה ואילך היא שייכת 
לצרפת.—במלחמת־העולם 1 שימשה א׳ שדה של קרבות עזים. 

■ 11x5 ,ץ 1110 >:> 0 ) £45 .[ ; 1902 ,. 1/1 * שש ¥115101 ,ת 0 ח 3 ׳\ 013 ■ 1 
. 1946 , 01111111 10 > ! ¥0 1111 )■ 1011 

אוטזס ( ? 0 ״ 400 ד> מסולוי שבקיליקיה ( 0 315 — 240/39 ס 
לפסה״ב), משורר יווני מן התקופה ההלניסטית; 

מתלמידיו בפילוסופיה של זנון (ע״ע). עם ידידיו נמנה גם 
_קלימכוס (ע״ע). כנראה, בהמלצתו של זנון בא א׳ לחצרו 
שליאנטיגונוס גונטס (ע״ע), שראה את עצמו כתלמידו של 


זנון. שם כתב א׳ לכבוד חתונת המלך עם אחותו של אנטיו־ 
כוס 1 סוטר מלך סוריה ( 276 לפסה״ג) הימנון לפאן, שמפאר 
את נצחונו של אנטיגונום על הגאלאטים ( 277 לפסה״נ). 
א׳ ישב מכאן ואילך בקביעות בחצרו של אנטיגונוס ורק 
זמן קצר בחצרו של אנטיוכוס 1 , במקום שסיים הוצאה 
ביקרתית של ה״אודיסיאה". 

א׳ היה משורר בעל כשרונות רבצדדיים, שחיבר הימנו־ 
נות, אלגיות ואפיגראמות, אולם רק האפוס הדידאקטי שלו 
£1 ׳ו 16 ! 6 ׳״ $0 ("הופעות־השמים") נשתמר בשלמות. יצירה זו, 
שנתחברה ביזמתו של אנטיגונוס, כוללת 1,154 חרוזים(הכסא- 
מטרים), ועוסקת בגרמים השמימיים. לאחד הפתיחה" שלו, 
שהיא ברוחה של הפילוסופיה הסטואית ושבה פונה א׳ לזום 
ולמוזות (חרוזים 1 — 19 ), דן השיר בכוכבי־השבת ( 19 — 452 ), 
בכוכבדהלכת ( 453 — 461 ), בספירות השמימיות ( 462 — 524 ) 
ובגלגל־המזלות ( 525 — 732 ). החלק השני של השיר ( 733 — 
1154 ) עוסק בסימנים של מזג־האויד ( 061$ ^ 60 ״). השיר 
מבוסם על חיבורו האסטרונומי בפרוזה של אודוכסוס מקני- 
דום (ע״ע), וניכרת בו השפעה של הפילוסופיה הסטואית; 
בסיגנון יש כאן חיקוי לשירה של הסיודוס והומרוס. 

פירסומו הגדול של שיר זה בא לו לא רק משום הידיעות 
המרובות באסטרונומיה הכלולות בו, אלא גם — ובעיקר — 
מפני שבו ישב א׳ את הספירות השמימיות בגיבורים מתוך 
המיתולוגיה היוונית, וע״י כך קירב את מערכת־השמים לחיי 
האדם וגורלו. אמנם אף משוררים יווניים, שקדמו לא׳, קישרו 
סיפורים מיתולוגיים בודדים בספירות העליונות, אבל לידי 
יצירת מערכת שלמה של אלים, בני־אלים וגיבורי־קד 6 בעו¬ 
לם של הספירות העליונות לא הגיעו שאד משורדי-יוון. 
גם משום תכנה גם משום צורתה הפיוטית הנאה נתחבבה 
יצירתו של א׳ על הקוראים במשך דורות הרבה של העולם 
העתיק. השיר ניתרגם ארבע פעמים ללאטינית: על־ידי 
וארו אטאקינוס, ע״י ציצרון(מתרגומו נשתמרו רק שרידים), 
ע״י גרמניקוס (ע״ע) וע״י אויאנום (ע״ע); שני התרגומים 
האחרונים נשתמרו בשלמות. תרגומים אלה נתנו לשירו של 
א׳ פירסום במערב במשך כל יה״ב. 

על שירו של א׳ נכתבו פירושים מרובים (ידועים שמו¬ 
תיהם של 27 מפרשים). יש בין המפרשים, שניסו לתקן את 
טעויותיו של א׳ באסטרונומיה. מבחינה זו חשוב פירושו של 
היפארכוס (בערך 190 — 120 לפסה״נ), שנשתמר עד היום. 
ב״מעשי־השליחים" שב״ברית החדשה" (י״ז, כ״ח) הושמה 
בפי פאולוס הנואם לפני אנשי אתונה ("נאום האראופאגום") 
ציטאטה מתוך פתיחת־השיר (חלק מחרוז 5 ), אבל ספק הוא 
אם בעל "מעשי־השליחים" השתמש באפוס של א׳ בצורתו 
המקורית; אפשר, שציטט מתוך קליאנתוס, שחיקה את א׳. 

;(הוצאת הטכסט) 1893 , 0 ה 10 ח 0/10 !> 1 /? 4/011 > , 433$5 ג .£ 

י. קלוזנר, מישו עד פאולוס, הוצאה ב , , תשי״א, 11 , 13 , 82 ; 

; 1898 , 1110€ !> 11 /ז 1 // 4/0111 / מיו 1 // 10/11 ז 110 /) 1 ז/ 1 ז/ 00 , 3355 }\ .£ 

, 4/01/0, 1892; 0. £. >4311•, 00411/000/1115, ¥! 00 ( 1 / 1 / 0 x 1 > ,.וזזש 14 
0/105 ^ 4x111 > ,מז 3 ז .^ 4 .^ 4 ; 473 — 359 , 1921 ,( £046 ) 4/011x5 > 
,££ז 60 ת:> 4611 ן־ 2 ) 1 י.״ 0 ו 1 ז 113 ז 44 .ז\ . 11 ; 256 — 223 , 1913 , 00/10105 
. 276 — 262 , 11 ;.ן>!> 5 200 , 1 , 1924 ,!! 010 / 1111/1 / 115115011 // ¥ 4/11 

ד. ם. 

ארטזם(; 01x0 ^-) מסיקיזן ( 214/3-271 לפסה״נ), מדי¬ 
נאי יווני. בשמו של א׳ נתקשר הניסיון רב־הערך 
לשחרר את היוונים (או, לכל הפחות, את תושבי פלופונסוס) 
מעולם של המוקדונים והטיראנים ולאחד את כולם בתוך 



799 


ארמוס מסיקיון—ארמוסתנם 


800 


אירגון פוליטי אחד(הברית האכיאית). א׳ היה תינוק כשנהרג 
-אפיו עליידי מתנגד מדיני. הוא נתחנך בארגוס וכשנתבגר 
החליט לשחרר את סיקלו עיר־מולדתו משלטונו של הטירא־ 
נום, שמשל בה. כשהיה בן עשרים ( 251 ) הצליח להוציא את 
רעיונו זה לפועל. אולם לסיקיון נשקפה הסכנה, שתיפול 
בידיו של אגטיגוגום גוגטס (ע״ע) מלך מוקדון, ומפני־כן 
החליט א׳ לאחד את סיקיון עם הברית האכיאית. מעשה זה 
היה נקודת־מפנה קחייו. בעזרתו הכספית של תלמי פילא־ 
דלפום, שרצה לדחוק את רגליו של אגטיגונוס בפלופונסוס, 
הצליח א׳ להחזיר את השלום הפנימי בסיקיון ולפצות את 
הפליטים, שאיבדו את רכושם בימי השלטון הטיראני. שש 
שנים לאחר מכן נבחר א׳ לאסטראטגום של הברית האכיאית 
( 245 ), ומאותו זמן ואילך החזיק-במשרה זו כמעט כל שנד. 
שניה עד שמת. ב 243 לכד א׳ בהתקפת־פתע את מצודת־ 
קורינתוס וגירש משם את חיל־המצב המוקדוני. לאחר שקו־ 
•רינתוס נצטרפה לברית האכיאית, נמשך במרץ תהליך האיחוד 
של פל הפלופונסוס תחת ההגמוניה של האכיאים. ב 235 
הצליח א׳ לצרף אל הברית האכיאית את רוב שטחה של 
ארקאדיה ביחד עם הערים מגאלופוליס, אורכומנום, מאנטי־ 
ניאה, טגאה, ועור. א׳ נתפרסם לתהילה ביוון כמדינאי גדול. 
ב 229 נשתחררה אתונה משלטונם של המוקדונים; שנד. 
לאחר זד, נתאחדה גם ארגוס עם הברית האכיאית. אולם 
הצלחתו של א׳ פסקה כשנתקל בהתנגדותה של אספארטר* 
שבראשה עמד אז המלך קלאומנס ווו (ע״ע) — אדם 
בעל שאיפות גדולות ורפורמאטור סוציאלי רב־השפעה. א׳ 
ראה הכרח בדבר להעמיד תריס בפני הגמוניה אספארטגית 
ע״י ברית אכיאית־מוקדונית. אך הדרך לכריתת ברית עם 
מוקדון לא היתד. קלה לאחר השנים המרובות של איבה בינה 
ובין הברית האכיאית. מתחילה ביקש א , להילחם לבדו נגד 
קלאומנס! אולם לאחר שנחל תבוסה גדולה עמד בפני 
הברירה: או הגמוניה אספארטנית בראשותו של קלאומנס 
או ברית עם אנטיגונוס דוסון (קרובו של אנטיגונוס גונא־ 
טאם) מלך מוקדון. הוא בחר בדרך השניה והסגיר את מצודת 
קוריגתוס לאנטיגונוס במחיר עזרה צבאית. בקרב ליד סלא־ 
סיה( 222 .או 221 ) ניצחו בעלי־הברית את אספארסה וקלאומנס 
ברח למצרים. אחר הניצחון ליד סלאסיד, הועמדה הברית 
האכיאית בפועל תחת פיקוחו הצבאי של אנטיגונוס דוסון. 
בימי שלטונו של פיליפוס ¥ (ע״ע) לא מילא עוד א׳ תפקיד 
מכריע. מחמת הסיכסוכים, שפרצו בין א׳ ופיליפוס, פשטה 
ביוון שמועה כוזבת, שא׳ ד,ורעל ע״י המלך. 

. 1913 ,* 4 711)^07)05 00x314 ״ ,תז 3 ז 

א. ש. 

אךטוס, ע״ע ארמור. 

^ 1010 ^ 0 - 5 ףע 6 ^> 0 ״ £00 '-(בערך 276/274 — 192 / 

196 לפסה״ג), סופר ואיש־מדע יווני־אלהסנדרוני. 

נולד בקירני, למד ספרות, פילוסופיה ומדעים באלכסנדריה 
ואח״כ באתונה אצל הסטואיקנים והאקאדמאים. ב 244 הוזמן 
ע״י תלמי ווו (אוארגטס) לאלכסנדריה, במקום שנתמנה 
ב 235 ראש־ד,ספריה,'והיה מורו של מי שעתיד היה ליעשות 
תלמי 1¥ (פילופאטור). א׳ נמצא בקשרי־ידידות וקשרי־מחקר 
עם רוב גדולי־הרוח בעולם היווני של זמנו, ביניהם עם 
ארכימדס (ע״ע), שהקדיש לא׳ את חיבורו ״• £ 90610 ׳ (על 


המתודה). בסוף ימיו נתעוור א׳, ולפי מסורת אגדית מת 
שבע־ימים מיתת־רעב מרצונו. — א׳ נחשב כגדול המלומדים 
בדורו. הוא היה משורר׳ חוקר־ספרות, פילוסוף, היסטוריון, 
גאוגראף, מאתימאטיקן ותוכן ז בצעירותו הצטיין גם כאתלט. 
לפיכך זכה לתואר — ,הלוחם המחומש". הוא 

חיבר ספרים הרבה בכל שטחי־פעילותו(כ 50 חיבורים משלו 
נזכרים במקורות שונים), אולם רובם אבדו ורק מאחדים 
מהם נשתמרו קטעים מועטים. 

א׳ המשורר חיבר שירים אפיים על נושאים מיתולוגיים 
מתחום אגדות־ד,כוכבים. ספרו 1 ס*ן 8610 זז>ס:״ס£ (הקביעות 
בין הכוכבים) כלל סיפורים ואגדות על אלים, חצאי-אלים 
ואישים היסטוריים, שנקבעו בין כוכבי־השמים. בעל תוכן 
דומה היה גם השיר הלימודי "הרמס", שבו מסופרות בין 
השאר האגדות על התהוותו של שביל־החלב, על ההארמוניה 
של שבעת כוכבי־הלכת, על התבוננותו של הרמס בציר־ 
הארץ ובאיזוריה השונים של הארץ ממרומי־השמים. מכל 
השירים הללו לא נשארו אלא קטעים בלבד. 

חשובה יותר היתה פעולתו של א' בתחום של תורת־ 
הספרות: חיבורו "על הקומדיה הקדומה" עוסק באמנות־ 
התיאטרון מבחינה טכנית ובטיב יצירותיהם של המשוררים 
הקומיים. א׳ חולק על שיטת הפרשנות האלגורית של הומרוס, 
שד,יתד, רווחת באלכסנדריה ושביקשה לראות חזות הכל, אף 
בענייני מדע ופילוסופיה, בשירה הקדומה 1 לפי דעתו תכלית־ 
השירה היא לשעשע ולא להשכיל. ספרו על סדר־הזמנים 
(■י״^סס׳ןס״יס^ היה הניסיון הראשון בקביעת תאריכי־זמנים 
מדוייקים למאורעות מדיניים וספרותיים ממלחמת־טרויה עד 
מותו של אלכסנדר הגדול. 

אולם את עיקר חשיבותו של א' יש לראות בפעולתו 
בתחומיהם של מדעי־הטבע השונים, ביחוד באסטרונומיה 
ובגאוגראפיה. השגיו בתחומים אלה נבלעו במשנתם של 
הבאים אחריו! לפיכך קשה בכמה מקרים להכריע בשאלת 
הבעלות על חידושים ומסקנות המיוחסים לא', כגון ברשימת־ 
הכוכבים, שהיתר, כלולה ב״קאטאסטריסמים" ושהורחבה 
והושלמה על־ידי אסטרונומים ומשוררים מאוחרים יותר, או 



סרירוז־הארץ לפי אראסוסתנם. ס=םוונה; זס= 
הזנים של סוונה; א = אלכסנדריה: 1 א = הזנים 
של אלכסנדריה; יו = נובה טחונ-השפש; 1 = 
אודך הצל: ק> = ההפרש ברוחב הנאוגראפי בין 
אלכסנדריה וסוונה; מ = דאריום־הארץ 





801 


ארמוסתנם 


802 


במדידת שיפוע־המילקה, שהיא הפתעת בדיוקה (׳ 51 ״ 23 , 
בנגד הערך־בפועל של ׳ 23 0 46 , שהיה קיים בימיו). מפעלו 
הגדול ביותר של א/ שקבע את מקומו בתולדות האסטרו¬ 
נומיה (ע״ע, ע׳ 783 ), הוא חישוב הקפו של כדור־הארץ על 
סמך מדידות אסטרונומיות. חישוב זה, שנמסר לנו בתיאור 
ובהסברה מפורטים ע״י קלאומדס (המאה ה 2 לסה״ג), מבוסם 
על צירוף של קביעת המרחק שבין שתי נקודות על פני 
כדור־הארץ (אלכסנדריה בצפונה של מצרים וסונה [ 6 מ 6 ץ 5 ] 
בדרומה) ושל קביעת ההפרש של רחביהן הגאוגראפיים 
(ציור 1 ). א׳ הניח, שאלכסנדריה וסוונה נמצאות בדיוק על 
אותו מצהר עצמו(לאמיתו של דבר, סוטה סוונה ׳ 3 0 14 מקו 
צפון־דרום שבאלכסנדריה) ושבסוונה נמצאת השמש בדיוק 
בזניט בצהדי היום הקיצי הארוך (סוונה נמצאת בפועל 64 
ק״מ מצפון לקרהמהםך); באותה שעה נקבעה נטיית־השמש 
מן הזניט באלכסנדריה (ע״י מדידת הצל המוטל ממטה זקוף) 
ל׳ 12 ״ 7 (= 1/50 מהקף־המעגל), וערך זה הוא גודל הקשת 
המרידיאנית שבין שני המקומות (שהוא בפועל ׳ 6 0 53 ). מתוך 
הסתמכות על ריחוקה של סוונה מאלכסנדריה, שנאמד על- 
ידיו ב 5,000 סטאדיות (לפי הנתונים שהיו בידי הממונים על 
הדרכים בשלטונות), יכול היה א׳ לחשב את הקף המעגל 
הגדול של כדור־הארץ ל 250,000 (לפי מקור אחר— 252,000 ) 
סטאדיות. אין אנו יודעים, באיזו ממידות־הסטאדיה, שהיו 
רווחות בעולם היווני (ע״ע אצטדיון), השתמש א׳, ולפיכך 
אי-אפשר לקבוע בבירור את מידת־הדיוק שבהשגו: לפי 
הסטאדיה האלכסנדרונית הארוכה ( 185 מ׳) שווה האורך, 
שנקבע ע״י א׳, ל 46,000 ק״מ, ואילו לפי הסטאדיה הקצרה 
של 155 מ׳ — ל 39,000 ק״מ. על־כל־פנים היה חישובו של 
א׳ — למרות אי־הדיוק שבו, שהיה בלתי־נמנע בתנאי מדי¬ 
דותיו — אחד מן החישובים הגאוגראפיים־האסטרונומיים 
המופתיים׳ והוא הנחיל למדע מושג נכון (בקירוב) על גדלו 
של כדור־הארץ. 

א׳ היה הראשון בשורת הגאוגראפים המדעיים של התקד 
פה העתיקה. שלושת החלקים של ה ס* 1 ק>!>ן>ץ 610 י 1 שלו כוללים: 


תולדות המחקר הגאוגראפי מהומרוס עד ימיו ז גאוגראפיה 
מאתימאטית־פיסית; גאוגראפיה תיאורית של כדור־הארץ. 
מפת־העולם של א׳, שאף היא לא נשתמרה, ניתנת לרקונ¬ 
סטרוקציה ע״פ היפאדכוס וסטראבון, שהרבו להשתמש בוז, 
אע״פ שהם מבקרים את א׳ קשות. חידושו המכריע של א׳ 
היה בהנהגתה של שיטת הקואורדינאטות הגאוגראפיות — 
קווי הרוחב והאורך —, המבססים את המיפוי על יסודות 
אסטרונומיים מדוייקים. כרוב בני-זמנו האמין אף א׳, שהישוב 
מוגבל לחצי־הכדור הצפוני, לתחום שביו המשווה ובין׳ קד 
המהפך הקטבי! לפיכך בחר לו את קרהרוחב של רודוס ועמו- 
די־הראקלם (מיצר־גיבראלטאר < 36 3 ) כ״קו אמצעי" לקביעת 
הרחבים הגאוגראפיים, וקבע 3 קווי־רוחב מצפון לו — קד 
ביזאנטיון, קו־בוךיסתנם (=שפך הךניפר), קו "תולי הקיצו¬ 
נית" (אפשר, איי־שטלאנד) — ו 4 קווי־רוחב מדרום לו — 
קו־אלכסנדריה, קדהמהפך הטרופי (סוונה), קדמרואי, וקו 
ארץ־הקינמון (סומאלי?) ואי־טאפדובאני (צילון), מחוסר 
שיטה אסטרונומית מוסמכת למדידת האורך הגאוגראפי היתה 
קביעת־המצהרים כרוכה בקשיים מרובים יותר. א׳ בחר כקו־ 
מוצא במצהר של רודוס, שלפי דעתו היה זהה עם קו צפון־ 
דרום, שעליו נמצאים הבוריסתנס, ביזאנטיון, אלכסנדריה, 
סוונה ומרואי(הארכים הגאוגראפיים [מזרחית מגריניץ׳] הם 
בפועלזישפך־הדניפד — ״ 33 , קושטה — ״ 29 , רודוס — ״ 28 , 
אלכסנדריה — ״ 30 , סוונה — ״ 33 , מרואי — ״ 32 ) 5 ממערב 
לקו זה הגדיר את קווי־האורך של קרתאחדתא ושל עמודי- 
הראקלס, ממזרח לו — את קווי הפרת, הים הכספי, האינדוס 
ושפך־הגאנגם. מהתאמת הגאות והשפל באוקיינוס האטלאנטי 
ובאוקיינוס ההודי הסיק א׳ את המסקנה הנכונה, ששני האו־ 
קיינוסים מתמזגים זה עם זה מדרום ליבשת־אפריקה. כל 
היישוב נראה לו כאי גדול, מפורץ ע״י הימים החודרים לתוצו 
מן האוקיינוס המקיף אותו(גם את הים הכספי ראה במפרץ 
של האוקיינוס הצפוני). מפת א׳ (ציור 2 ) נותנת מושג מן 
העולם הישן שמבריטניה במערב עד מפרץ־בנגאל במזרח < 
סקאנדינאוויה, רובה של רוסיה וכל סיביר בצפון, הודו־סיו, סין 


קז־חרותב יי* 1 תו* , • 


קו־הרוחב של רנוריסתנס] 
^ו־הרווע ש* , ביזמנמיון 
קו-הרוחב ס* , רודס 
קו ־ הרותב מל אלכסנדריה 

קו • י׳זמרזעך 

ריו־הדווע מל מרואי 
גנזליסדדזס של העולם הס־זשב 

קו־ר־ג?ו<םווי־" 


1 


נ - 



א'  6 * 1 ׳\ 0 >:״ 0 .ג 11 )עסק, כנראה, במושגי־יסוד מאתימאטיים ובשי¬ 
מושם בתודת־המוסיקה. 

־־ 6£1 . 1 ־ 1 ; 1872 , 4106 * 76114 $1)16711$ 60x77117711771 ס £701 ,זש 1111 ל .£ 
: 1880 ,.£ 16$ ) 0%77167116 07 11$611671 /ק %70 ס %6 016 ,־!€£ 

־?//// ,.£ ,:מתגנ 1€1 ^\ . 0 ; 1914 ,.£ 16$ ) 0716 .>[ 016 ,€^ת 110 ' 1 ' 

00 , 5 גוחג 1 ג 11 ' 1 ; 1915 £110 , $611107110$ 00 , 0076110$ 

• %70]7/116 (?'£., 1922 ; ]. 11 . ? 0 ^ 611 , 001166107160 416X071 ס %6 
; 1931 ,.£ 16$ ) $771671 } 010$167 \ 016 , 0 # ^־ 011€1 .£ ; 1925 , 171710 ) 
. 1946 , 1161111171% ) 16771 § $0116 171711 ) 14. 6116 016X071 .£ ,־ £€ 11€1 . 0 

י. ל. 

ארטור (ז 310 ז^), משורר נוצרי לאטיני, שפעל באיטליה 
במאה ה 6 לסה״נ. היה מתלמידיו של המשורר 
אנודיוס ותפס מקום חשוב בשידותו של תאודוריך ושל 
אתאלאריך, מלכי־הגותים. אח״כ עבר לשירות הכנסיה ונעשה 
נזיר, ומכאן ואילך עסק בשירתו בנושאים דתיים. הוא כתב 
אפוס בהכסאמטרים על תולדות־הכנסיה לפי "מעשי השלי¬ 
חים" שב״בדית החדשה״ (רחג!ז 051010 ק 3 5 נ 1 < 11 ן:> 3 6 ( 1 — 
״על מעשי השליחים״, שני ספרים). ב 544 לסה״ג מסר א׳ את 
שירו לאפיפיור ויגיליוס וקרא אותו לפני גדולי רומי בכנסיית 
"פטרום הקדוש בכבלים". 

א׳ מספר בשירו על מאורעות ידועים מתוך "הברית 
החדשה" ומוסיף עליהם את הסיפור על מות־הקדושים של 
פטרום ופאולוס. חידושו הוא במה שהוא נותן מובן מיסטי 
וסמלי למאורעות. אע״פ שהשיר לקוי במבנה שלו וגם בניין 
החרוזים אינו משוכלל ביותר, הוא שייך למבחר דברי- 
השירה של אותם הימים, ואף היה מקובל ביותר ביה״ב. 

;(האפוס שלא , ) 111,001.63 ^י^ %100011710, 1 ס 1 ס 017 ?, 6 \ 41£1 { 

/ 0 7 ( $107 ! 11 4 .£ .[ .£ ; 1909 , 4701076 , 11£1 ־ €1 ? .£ . 0 

. 120 — 117 .קק , 1927 , 7 ( 00617 01171 ס' $11071 01171 

אךטי 1 מ 51 סק (>ס 08 ״ 6 דק£; על שמו של המהפכן 
הרוסי הבולשווי ארטיום), עיר בגליל סטאלינו 
שבאוקראינה. קודם המהפכה הרוסית היתה א׳ (שנקראה 
אז בשם בחמוט) עיר־מחו׳ז בפלך יקאטרינוסלאב. מספר 
תושביה כ 55,000 ( 1939 ). א׳ היא עיר־תעשיה למכרות־ 
הדוניץ. מכרות־המלח שבה הם החשובים שבס.ס.ס.ר., וכן 
יש בה מחצבות של גבס, קרטון, דולומיט וחומר ללבנים, 
שעומדות באש חזקה. בסביבה הרחוקה נמצאים מכרות הפחם 
והברזל של האגן. יש בא׳ בח״ר לתעשיית־ברזל קלה (מסמ¬ 
רים, חוטים), לזכוכית, ללבנים ולמטוויות. העיר נוסדה ב 1571 
ובוצרה בפני התנפלויות הטאטארים. 

ב 1897 מנתה הקהילה היהודית בא׳ 3,259 נפש. בסוף 


1905 נערך פוגרום ביהודי העיר ונגרמו להם אבדות בנפש 
ונזק ניכר ברכוש. ב 1910 ישבו בא׳ 4,777 יהודים, וב 1926 — 
6,631 , שהיו לערך 16% מן האוכלוסיה כולה. 

ארטילוץה, ע״ע תותחנות; חיל־תיחחנים. 

ארטינז, פיטרז — 161100 ^ 0 ז 161 ? — ( 1492 , ארצו — 
1556 , ויניציאה), משורר ודראמאטורגן איטלקי. 

השכלתו של א׳ היתה לקויה׳ אך לעומת זה הצטיין בכוח- 
תיאור חריף ומזהיר, שהשתמש בו, קודם כל׳ לשם השמצה 
וסחיטה. כשהיה בן שש־עשרה כבר הוכרח לברוח מעיר 
מולדתו ארצו (שבשמה נקרא) משום שחיבר שיר־השמצה 
על מוסדות מולדתו. כשש שנים עבד בכריכיה בפרוג׳ה, אך 
תשוקתו להרפתקות הביאה אותו ב 1517 לרומא. כאן שימש 



פיטרו ארטינו. פיתוח־נחושת מאת סרקאנטוניו רייסונדי 
( 1480 ?— 1534 ?). אוצר־ההדפסים, רומא 


בארמונו של האפיפיור לאו שהיה אז מקום־פגישה למשו¬ 
ררים ולאמנים. לאחר שקיבל מן האפיפיור מתנת־כסף, כאות 
הוקרה בעד שיר שא׳ הקדיש לו, נראה היה לא׳, שמצא את 
דרכו: להלל ולפאר(עפ״ר מתוך חנופה גסה) אישים מפורסמים 
על מנת לסחוט מהם כספים, או להפכם ללעג ולקלס, אם יסרבו 
לשלם לו, ע״י כך קנה לו מספר מרובה של אויבים, שאחדים 
מהם אף ניסו לרצחו, וב 1522 עזב את רומא. במסעות־סחיטה, 
שערך במדינות שונות של איטליה׳ הטיל עטו, בעשרות 
כתבי-פלסתר שנונים, שחיבר בפרוזה ובחרוזים, אימת־השמצה 
על רוב אישי-המעלה במידה מרובה כל־כך, שא׳ נתעשר עד 
מהרה וזכה לכינוי ״שוט־הנסיכים״. בשנת 1526 נשתקע 
בוויניציאה וחי חיי מותרות והוללות בארמון מפואר. בין 
ידידיו היה טיציאן, שצייר את א׳. בתקופה זו חיבר את 



805 


ארמינו, סימרו—ארטמיס 


806 


הפרוץ והנפוץ שבספריו, ״השיחות״( 11 ת€מו 3 ח 10 § 183 ; 1536 
ו 1556 ), שבהן מספרת אם לבתה על הוללותן של הנזירות 
והנשים הנשואות ומבשרת אותה ליצאנות. פריצותה של 
תקופתו מוצאת את ביטויה גם במכתביו, שא׳ עצמו פירסם 
אותם (הוא היה הראשון שעשה כך) ב 1537/56 (בשישה 
כרכים). נסיכים ואפיפיורים כיבדו אותו, וא׳ כתב גם את 
תולדות־חייהם של כמה קדושים (ביניהם: מרים, אמו של 
ישו, ותו׳מאם מאקווינו), ואף השתדל — בלא הצלחה — 
לקבל מיוליוס ווו את התואר של השמן. הוא מת מצחוק 
יתר בשעת משתה. 

מיד לאחר מותו הוחרמו כל כתביו של א׳ ע״י ד,כנסיה, 

ועד סופה של המאה ה 19 היה שמו ידוע רק כפרוץ שבמחברים 
של כתבי-פלסתר מתקופת הרנסאנס, בעוד שהחלק החשוב 
שביצירתו נשתכח, שלא בצדק. אמנם בשיריו חליריים והא־ 
פיים נכשל א׳ משום השימוש המופרז שלו בביטויים מנופחים, 
בגינוני־לשון לשמם ובמשפטי־סרק מסולסלים ומלוטשים 
יותר מדי. אבל כמשורר אמיתי נתגלה בששת מחזותיו: 
טראגדיה אחת וחמש קומדלת. הטראגדיה, בשם "הוראציה" 
( 1546 , על הרומאית שארוסה ושני אחיו, שלשתם תאומים, 
עורכים דו־קרב נגד שלושת אחיה, אף הם בניה של שלי¬ 
שית), היא גם במבנה שלד, וגם בסיגנונה הטראגדיה הנאה 
ביותר, שנתחברה ברנסאנס האיטלקי לסי דוגמת הדראמה 
העתיקה, והיא עולה הרבה אף על המחזה 5 ש 0 בזסן״ 1.651 של 
קורני, ששימשה לו מופת. 

'בקומדיות של א׳ מגולמות כל קלות־הדעת ופריצות־ 
המידות של הזמן; הן עולות בחשיבותן אף על אחדות מאלו 
של אריוסטו(שנתן לא׳ את הכינוי "האלוהי") ואינן נופלות 
הרבה מאלו של מאקיאולי. מהן יש להזכיר את 100 ב 50 שז 11143 
(״ראש אורות־החצר״,' 1533 ), מעשה בחצרן שונא־נשים, 
שמכריחים אותו להתחתן, ולבשתו מתברר לו בסופו של דבר, 
שכלתו היא נער שהתחפש (נושא, שהשתמש בו בן ג׳ונסון 
ב 6 ת 1006 ק£) ו 10 ״ 0 6 ק 1 (;,הצבוע״, 1542 , על אדם מושחת, 
שעושה עצמו חסיד — מחזה שהיה לעיניו של מוליד כשכתב 
את ״טארטיף״). כדאי לציין, שב 6503100 ^ מופעת דמות 
של רוכל יהודי. — א׳ הוא הגיבור של דראמה מאת י. ו. 
וידמאן( 11 ת 3 מז 1 >!^\) בשם ״המוזה של א׳״ ( 465 016141150 
1902 ,.!/). 

.? ;. ¥015 2 , 1914 , 0000 ) 43003 ^ . 66 ,) 1 .^) 00171171 .? 

, 141001101 . 06 ,) 7 ) 11 * 1 ,.\ 1 .? ; 1924 , 1111 ־ 030101 . 06 , 0701:111 

, 1914 , 011 ־ 31 ־ 1 ־ 031 . 66 , 711 ) 1111 ) 107 ^ 1 )!! ,. 4 . .? ;. ¥015 3 , 1913-6 

, 1111 ) 717 '! 5117 5 )} 1 [ 11 !{ 1/1 ) 10£7 ! 1£ [ 0 ז<) 0 ("חתוך 
לחתיכות"), על שום אכזריותה. הדעה הרווחת כיום היא שא׳ 



807 


. ארממים—ארטסנוס 


808 


היא אלה טרם-יוונית, ויש סברה שהיא ממקור לודי. א׳ היא 
אלת־הטבע, ומקום־משכנה היה בהרים ובעמקים, ביערות 
ועל-יד מעיינות ן ביהוד היא נוהגת להופיע בחבלי ארץ לא 
זרועה. באלת־החיות (•%* 6116 10 ׳ 61% ז 7 , "גברת־ההיות״י באיל־ 
יאס), ביהוד של חיות־היער, היא עוסקת גם בציד. הצבי, 
מזיר־הבר והדוב קדושים לה, ויש סימנים לדבר, שהאלה 
הופיעה פעם בצורת חיית־הטוטם שלה — בדמות דובה. 
לעובדה זו• מרמז הסיפור על קלייסטו(ע״ע), חברתה של א׳, 
שנהפכה לדובה, וגם העובדה, שבהיכלה של א׳ בבראוריון 
לבשו כמה ילדות בגיל 5 — 10 בגדי עור של דובים, רקדו 
את "ריקוד־הדובים" ואף נקראו "דבות". אבל לא׳ יש גם 
שלטון על חיות •הבית ומשום כך 'נהגו להקריב לה, מלבד 
חיות־פרא, כגון דובים וחזירי־בר, גם את בכורות־העדרים. 
בתקופות הקדומות היה פולחנה קשור בקרבנות־אדם, ועוד 
בתקופה ההיסטורית נשתמרו תהליפיהם של קרבנות אלה, 
כגון הקרבה ־של טיפות־דם או הלקאה בשוטים עד זוב דם. 
ביטול קרבנות־אדם לא׳ משתקף במיתוס על איפיגניה(ע״ע), 
שבשעה שעמדו להקריבה לא׳ החליפה אותה א׳ בצביה. 
העובדה, שהיו מקריבים לא׳ קרבנות־אדם, גרמה לזיהויה עם 
אלת העם הבארבארי שישב בטאוריס (קרים של היום), שגם 
פולחנה היה קשור בקרבנות־אדם. לפי האגדה העביר אורכיטס 
(ע״ע) את פולחן "א׳ הטאורית" להאלאי שבאטיקה. א׳ 
דואגת לרך הנולד של החיות ושל בני־האדם, ועל־כן נהגו 
לזהות אותה עם איליתיאיה ( 10 ( £1X6181 ), אלתיהלירה. נשים 
בשעת־לידה היו נוהגות לבקש את עזרתה של א׳ ואחר 
הלידה היו מקריבות לה את בגדיהן ותלתל מתלתלי־ראשן. 
א׳ היתה מוחזקת גם כשומרת על התינוקות ועל הילדים 
הקטנים(?סזזסןץוס^ס*.^׳־, א׳ האומנת). האומנות היו נוהגות 
להביא את הילדים להיכלה ושם הקדישו אותם לא/ בדרך 
כלל מופעת א׳ כבתולה שומרת על תומתה (ע״ע אקטיון ז 
היפוליטוס), וכאלת־הטבע הגדולה היתד, בדרך כלל מלווה 
ע״י נימפות, אלותיהטבע הקטנות. 

לא׳ אפיינים גם קווים של אכזריות. כדוגמת אפולון, 
שהוא הורג גברים, כך אף א' אחותו היא—לפי דברי הומרום 
(איליאס, כ״א, 483 ) — "אריה לנשים", ז. א. מביאה על 
הנשים מיתה פתאומית ובלא כאבים. כנשקו של אפולון כך 
גם נשקה של א׳ הוא הקשת. כאחותו של אפולון, שזיהו 
אותו עם הליום, אל־השמש, זיהו היוונים את א׳ עם סלני, 
אלת־הלבנה. וכן נהגו היוונים לזהות את א׳ גם עם האלה 
הקטי (ע״ע). ערד מיוחד היה לזיהוי של א׳ עם האלה של 
אפסוס — אלה מזרחית של הצמחיה ועולם־החי. ההשפעה 
היוונית על פולחן א׳ של אפסוס — שנתפשט גם עד מאסיליה 
ורומי — לא שינתה הרבה את פולחנה של אלה זו, שנשאר 
אורגיאסטי ביסודו. בפסליה, שהיו עשויים לפי דוגמת הפסל 
שעמד בהיכלה באפסו׳ס, מתוארת א׳ של אפסום כבעלת 
שדיים מרובים — סמל הפריון. על המסירות של אנשי אפסוס 
לא׳ מעיר הסיפור על המהומות, שפרצו בעיר זו בשעה שפגע 
פאולום בעבודת־האלילים, ובכן — גם בה ("מעשי השלי¬ 
חים", י״ט, כ״ד—מ׳): כשתי שעות צווח החמין בשעת הפגנה 
נגד פאולוס ומלוויו: ״גדולה היא אדטמיס של האפסיים!״. 
היכלה של א׳ באפסוס נסגר ב 431 לסה״ג. — א׳ של אפסום 
מופעת על מטבעות שנמצאו בשכם, ואילו על מטבעות של 
העיר גרש מופעת . 4 ר (א׳ של "גזרל״־העיר). הרומים 
זיהו את א׳ עם האלה האיטלית דיאנה (ע״ע). 


באמנות מופעת א׳ בדרך כלל כציידת, שמחזקת בידה 
קשת ואשפה ולפעמים לפיד והיא מלווה ע״י צביה או כלב. 
צורת פניה דומה לזו של אפולון אחיה. פסלה היפה ביותר 
נמצא בלובד שבפאריס. כן מפורסם פסלה מגאביאי. 

י. קלוזנר, מישו עד סאולום, ו! 2 (תשי״א), 94 — 96 ? . 011 

- 0 ת 41 { ,נ 501 צ 11 א . 1 \ ; 452 .ק , 1922 , £1070$ ) 6 16$6 ($£ ,$)־ 1021 ? 
-;/// ,. 5 ) 1 ; 438 ,.ן)$ 435 .ק , 1927 , 1071 ^ 11611 ה 6671060 ^-ה 0 
- 0 רת 113 ^\ . 11 ; 71 — 451 , 1 , 1925 , 1071 ^ 11611 07-66% 1 ס ץ 107 

.- 1 ; 148 , 11 , 1611671671 ■{ - 7167 6 ג 010141 
.ן)ן> 5 425 , 11 , 1921 , 6$ ) 810 0766% $116 /ס 01111$ , 011 תז 2 ? 

ד. ם. 

או־טם, ע־ע ס.ךתת. 

ארטפלךה שמם של שני מנהיגים בארצות־ 

השפלה במאה ה 14 . 

1 ) יעקב ןן א׳(בערך 1290 עד 1345 ) היה שייך לשכבה 
העשירה של סוחרי־האריגים בעיר-מולדתו גנט. סוחרים אלה 
היו מביאים את הצמר מאנגליה ומעבדים" אותו לאריגים, 
שנתפרסמו כמשובחים ביותר באירופה. בין המעבידים ובין 
פועליהם העניים היה ניגוד סוציאלי חריף.—ב 1337 , כשפרצה 
מלחמת מאת השנים בין אנגליה וצרפת, סייע לואי 1 , הרוזן 
של פלאנדריה, לצרפתים. בתגובה על כד אסר אדוארד ווו, 
מלך אנגליה, על יצוא הצמר לפלאנדריה—מה שגרם לחוסר- 
עבודה ולמצוקה מרובה באוכלוסיה של גנט. מתוך כך נת¬ 
אחדו מעבידים ופועלים, הדיחו את הרוזן משלטונו(ביאנואר 
1338 ) ובחרו בא׳ כמפקדה של העיר. ביוני של אותה שנה 
הצליח א׳ להשיג את הסכמתן של אנגליה וצרפת לניטרא־ 
ליות של פלאנדריה, והצמר נשלח שוב לעיר, שהתחילה שוב 
פורחת מבחינה כלכלית. ברוגה (ע״ע) ואיפר (ע״ע) כרתו 
ברית מסחרית עם גנט ובמשך" שבע שנים שלט א׳ על פלאג־ 
דדיה והחזיק בשיווי־המשקל בין המעמדות. אך במאי 1345 
התקוממו שוב האורגים לבעלי המפעלים, וא׳ הוכרח לבקש 
את עזרתו של אדוארד ווו מאנגליה — מה שהגדיל. את 
מספרם של מתנגדיו. א׳ נהרג במרידה עממית, שפרצה ביולי 
של אותה שנה, ושלטונו של רוזן פלאנדריה הוחזר לישנו. — 
א׳ נערץ עד היום בבלגיה כלוחם על הדמוקראטיה. הסופר 
הפלמי הנדריק קונסיאנם (ש 0 מ 5016 מס 0 ) חיבר ב 1849 רומאן 
על א׳ וב 1863 הוקמה בגנט מצבה לזכרו. 

2 ) פיליפ ון א׳ ( 1340 — 1382 ), בנו של ( 1 ). ב 1381 עמד 
בראש המרד של תושבי גנט נגד לואי 11 . הרוזן של פלאג- 
דדיה, וכבש את ברוגה. אך שארל ¥1 , מלד צרפת, שלח צבא 
גדול לעזרת הרוזן וא׳ נוצח בנובמבר 1382 על-יד רוזבקה 
(בקרבת איפר) ונפל בקרב. 

,ץ $111€ \( .[ ; 1942 ,. 4 מ 2 >' 1 0 וו^/ ,א 01 ז 1 ז 6 ^ו מגזי . 11 

,׳י\ 311 ? 86 •א ; 1883 ,. 4 מנ>׳ 1 ) 11111 ? />מ 3 
-מסע/׳ז ( 08811£ א .? ; 1920 ,. 4 1 ) 4 )> 1 {> 11081 >)ה)£ 11 ) 11 [ 11 ז 11410 
— 33% < . 4 1 ז 1/0 ( 1x01 / ח 0 י 1 111 ) 1x1 #/זס/מ •*׳*?! 2 1 ) 1 ! ה) 

. 1941 . 1345 

אן־־טפנזם (;ס׳״סזעס-ס^), סופר יהודי הלניסטי מן המאה ה 2 
לפסה״ג. א׳ חיבר ביוונית ספר "על היהודים" 601 זל 
׳ 80 . 110 % ( 101 ־), שקטעים ממנו נשתמרו בכתביהם של אבות- 
הכנסיה. מגמתו של א׳ בספרו זה היא לקבוע, שיסודותיה 
של התרבות הונחו ע״י אבות־ישראל: אברהם, יוסף, משה. 
אברהם הנהיג את האיצטגנינות במצרים, יעקב ייסד את 
המקדשים המצריים באתוס ובהליופולים, יוסף הנהיג רפור¬ 
מות בחקלאות המצרית, כדי שהתקיפים לא יגזלו את שדו¬ 
תיהם של החלשים והעניים! אולם מכולם הגדיל לעשות 




809 


ארטפנוס — ארטד, יצווה! 


810 


משה, שא׳ מזהה אותו עם מוסלם, מורהו של אורפוס, ועם 
הךמס־תות, אלוהי הכתב והתרבות של המצרים. משה המציא 
את חכמת הבניה והספנות, את הנשק וגם את הדת המצרית 
והפילוסופיה; הוא גם שיצר את כתב־החרטומים. משה הוא 
אבי הפולחן של השוד אפים ושל האיביס. מאחר שבדומה 
להרודוטוס ואפלטון רואה א׳ בתרבות־מצרים את מקורה 
של התרבות בכללה, אפשר לומר, שמשה הוא בעיניו אביה 
של התרבות העולמית כולה. מקום מיוחד מקדיש א׳ גם 
לסיפורים על מלחמותיו של משה בכושים ועל מאורעות, 
שיסודם בתחרות אישית בין משה ובין מלך־מצרים. סיפורים 
מעין אלה אנו מוצאים גם ב״קדמוניות" ליוסף בן מתתיהו 
(.ן>ן) 8 242 , 11 ), ומתקבל מאוד על הדעת, שמקור משותף 
כאן ליוסף ולא/ 

£11561)108, ?( 0 ({>. ( 1 ) 18; 01610605 ^16X30(1510115 

5/6001 ; 117 , 1 ,£ז 10 ) 10 < 1.1 ) 6 ,) 050 / 1111 ? מ 60 '/מ 60 ^ 0 ; 154 , 23 , 1 ״ 

א. שליט, מבוא לתרגום העברי של "קדמוניות־היהרדים", עמ׳ 
7£1,111 ע — X0X; 143 ,( 1115101 ? 01 ? < 1131 ] 160 ו 5611 ? .ן 

5., 215 5., 231 (£; £. 801111565, 0 ( 5011 . < 1 . ]!<< 1 . 1 ? 01 / 1 ( 5 ,111 *, 

477 ££.; 01115011501(1, 1 ( 10151 ( 50^61/560, 11, 184 1 . 

ארנ^ר, י^חק ( 1791 — 1851 ), סופר עברי מתקופת־ההשכלה. 

נולד בכפר קוניושק, מחה פשמיסל (גאליציה). 

אבותיו השיאו אותו אשה כשהיה בן י״ג־־י״ד, וכשאשתו מתה 
בשנה הראשונה אחר חתונתו מיהרו להשיאו אשה שניה. עד 
שמלאו לו י״ד שנים למד רק תלמוד בלבד, אבל בשנתו 
החמש־עשרה "נתפקר" בהשפעתו של משכיל חפשי בדעות. 
ב 1816 עבר ללבוב, ששם ישב כשלוש שנים ושם.התוודע 
לשי״ר (ע״ע רפופורט, שלמה יהודה) וליהודה ליב מיזם 
(ע״ע). זה האחרון, שהיה עשיר, הרחיב את חוג ידיעותיו 
של א׳ ותמך בו גם בחומר, אבל בעיקר נתפרנס א׳ בלבוב 
כמורה לתלמידים פרטיים. ואולם הרב ר׳ יעקב אורנשטיין 
(ע״ע) החרים את שי״ר וא׳ כאפיקורסים וכמסיתים ומדיחים; 
ואע״ם שהמשכילים פנו אל המושל של לבוב, שהכריח את 
הרב לבטל את החרם, נתקפחה פרנסתו של א׳: אבות־תלמי־ 
דיו פיטרו את ה״אפיקורס". א׳ עבר אז מלבוב לברודי, ששם 
ישב כשבע שנים ( 1818 — 1825 ), ואף שם התפרנס תחילה 
משיעורים פרטיים, ורק כשנוסד ב 1823 בי״ס ראלי בברודי 
נתמנה בו א׳ מורה לעברית וגרמנית ומפקח על סדר־הלימו־ 
דים. ובאותה שנה נתפרסמה גם הסאטירה הראשונה שלו 
"מאזני־משקל", שהיא מכוונת נגד ר״י אורנשטיין ונגד 
הרבנים והחסידים בכלל, כנקמה על ה״חרם״. ב 1825 נסע א׳ 
לבודאפסט ונכנס לאוניברסיטה של עיר ז(, למחלקת־הרפואה, 
שבה למד כמעט חמש שנים (עד 1829 ). אך כשגמר בשנת 
1829 את מחלקת־הרפואה קיבל רק תואר של "מאגיסטר 
לכירורגיה" ולא "דוקטור לרפואה" מפני שלא גמר גימנסיה. 
כרופא ישב א׳ בעיר ראווה, בגאליציה המזרחית, שנתיים 
( 1829 — 1831 ) — בזמן שמגפת החלירע עשתה שמות בגא־ 
ליציה — ואח״כ חזר לברודי, שבה ישב כעשרים שנה, עד 
יום־מותו. במשך השנים הללו רק ביקר בקיץ שנת 1847 , 
במשך ארבעה חדשים, ברוסיה, בעיר שדה־לבן (ברוסית: 
י 081 > 1 ק 6 } 5671331 ) ובברדיצ׳ב׳ששם התקרבו אליו משכילי־ 
רוסיה, וכן נסע בקיץ 1850 לקארלסבאד לשם ריפויה של בתו. 

יצירתו הספרותית העיקרית של א׳ הן חמש סאטירות 
והמאמר הפובליציסטי "לתולדות החלת", ואלה הם רוב 
תכנו של ספרו היחיד "הצופה לבית־ישראל". בהיתול שנון, 
אך בלא מרירות, מייסר א׳ את היהודים מן הדור הישן על 


האמונות התפלות, שדבקו בהן, על סדרי־החיים המקולקלים 
של קהילות־ישראל בגאליציה ועל המנהגים המגוחכים, שנש¬ 
תרשו בישראל ונחשבים לגופי־תורה. חמש הסאטירות הן: 
"מאזני־משקל", "תלונות סני וסנסני וסמנגלוף", "חסידות 
וחכמה", "גילגול־נפש" ו״תשליך". צורתן החיצונית של 
הסאטירות הללו היא צורת־החזון הרומאנטית, אך תכנן הוא 
ראליסטי שבראליסטיים. בהן מניף א׳ את שוט־הלצון על 
הבערות והקנאות ועל אי־הסדרים שבחיי המציאות היש¬ 
ראליים. כל הסאטירות כולן עשו רושם חזק ולא לחינם קרא 
שד״ל לא׳: "נעים סאטירות ישראל". אך ביחוד נתפרסמו 
שתי הסאטירות הגדולות: "גילגול־נפש" ו״תשליך". ב״גיל־ 
גול־נפש" מתוארת שיחה עם חסיד מת, שנתגלגל בצפרדע, 
בחוכר של מכם הבשר והנרות, במקובל, בכלב, באדם 
קנאי, ב״צדיק" של חסידים, ברופא, בתרנגול־הודו, 
במיוחס, ועוד. בכל אחת מן הבריות הללו, שנתגלגל בהן 
המת, יש תכונות מגונות מיוחדות, שהן משותפות לאדם 
ולבהמה, וכל התכונות הללו, האנושיות והמאונשות, מתוא¬ 
רות בסאטירה זו במכחול של צייר־אמן ואת כולן מכה א׳ 
בשוט־לשונו. ביחוד גדולים רחמיו של א׳ על העניים מישראל 
בתיאור השלילי של המוכס. התנגדותו לעריצות ולקנאות 
נתגלתה בכלב הרע ובאדם הקנאי, שנאתו לבערות נוקשה 
ומרושעת מצאה לה ביטוי ב״מקובל" וב״צדיק" של החסי¬ 
דים, ולעגו ליהירות ולהתנפחות—ברופא הבור והמתרבדב, 
בתרנגול־הודו המתנפח ובמיוחס הריקני.—בסאטירה הגדולה 
השניה "תשליך" רואה "הצופה" עוונות ופשעים נושרים 
מבגדיהם המנוערים בשעת־תשליך לא רק של הרבנים 
וצדיקי־החסידים אלא גם של המשכילים מישראל, ש״השליכו 
מעליהם את אולת עמם לשום תחתיה אולת של גויי־הארץ״; 
שדואגים רק'לעצמם ושואפים לכסף"ולכבוד; שלבם קר 
כקרח ו״לא תאיר להם אהבת־עמם את הלילה אשר בלבם״— 
וב״מאזני־משקל" מלגלג א׳ על הרבנים המתקשטים בספריהם 
בנוצות של זרים, באופן שב״עולם־האמת" מתברר, שאין 
להם בספריהם משלהם כלום זולת—ש ערי-הספרים. ב" תו־ 
לדות סני וסנסני וסמנגלוף" מלגלג א׳ על האמונה במלאכים, 
שנבראים בהבל־פיו של כל חסיד שוטה והם ממלאים את כל 
חללו של עולם. ולסוף, ב״חסידות וחכמה" מראה א׳, שאמנם 
החסידות נותנת לאדם המחזיק בה עושר וכבוד ומנוחה, 
ואילו החכמה מקנה לאדם שונאים ורודפים, יסורים ומחסור; 
ואעפ״כ יש לבחור בחכמה, שמראה לאדם את כל זירהעולם, 
מגלה לו את כל סודות-הטבע, פותחת לפניו את כל אוצרות- 
הדעת ואת כל סגולות־התבונה — ואלה יקרים הם מן העושר 
והכבוד, שנותנת החסידות המלאה הבלים, אמונות תפלות 
ומעשי־תע תועים. — ויש להזכיר עוד את "תולדות החלוץ", 
שהתחיל א׳ לכתוב בשביל הקובץ "החלוץ" של יה״ש (ע״ע 
שור, יהושע השל) ולא הספיק לגמרו עד שמת ויה״ש השלים 
אותו ברוחו ובסיגנונו של א׳. זהו מאמר פובליציסטי חשוב. 
א׳ מוחה בו על ההרעצה היתרה של הקדמונים, שהיהודים 
בזמנו הגיעו בה עד לידי גיחוך, מאשים את הרבנים על 
שאינם מתקנים תיקונים לפי תביעות־החיים ברוחם של הלל 
הזקן, שתיקן פרוזבול, ושל מהר״ם, שתיקן "התר עיסקא", 
מאשים את המשכילים, שלא יסדו לילדי-ישראל בתי־ספר 
נמוכים וגבוהים, והוא דורש, שילמדו בנינו בבתי־הספר 
לימודים כלליים ועבריים כאחד. ובכלל הוא מוחה על 
שמבדילים בין לימודי-קודש ולימודי־חול: אם גם לימודי- 



811 


ארמר, יצחק—אריאנוס, סלויוס 


81 2 


חול ילומדו בעברית יהיו אף הם קודש. ולסוף, הוא דורש 
את הרחבת הלשון העברית: הוא לא רק מצדד בזבוח 
השימוש במלות תלמודיות ובמלות לועזיות מקובלות בכל 
הלשונות, אלא גם תובע חידוש-מלים לצרכי החיים והמדע. 
ודבר זה דורש א׳, שהיה פוריסטן והשתמש כמעט רק בלשון- 
התנ״ך בלבד, שבה ידע לצייר ציורים עשירי־צבעים ורב־ 
גוניים, אע״פ שלפעמים הוכרח להשתמש במשפטים שלמים 
לשם הבעה של מלה אחת, שאינה בתנ״ך, למשל, מזחלות 
(עגלות-חורף) הן לו "עגלות חדלי אופנים, הממהרות לחליק 
על תושבותם על פני השלג"("הצופה לבית־ישראל", הוצאת 
תש״ה, עט׳ 75 — 76 ). למרות ביטויים מליציים כאלה היה א׳ 
אמן־הלשון׳ שסיגל את לשון־המקרא לצרכי המחשבה האי¬ 
רופית החדשה ועשה את הלשון המליצית הנשגבת ללשון 
תרבותית ברורה ומעודנת כאחת. לא לחינם היו המשכילים 
בדור הקודם מעמידים את א׳ כסופר בלשון־המקרא בצדו 
של אברהם מאפו. 

מ. לטרים, פתח־דבר להוצאה הראשוגה של "הצופה לבית־ 
ישראל , / וינה 1858 ! גריץ־סריווש, דברי ימי־היהודים, כרך 
י״א, עם׳ 352 — 357 ! י. קלוזנר, היסטוריה של הספרות העב־ 
העברית החדשה, ו! 2 (תשי״ב), עט׳ 321 — 349 (שם, עט , 321 — 

322 — ביבליוגראפיה מפורטת)! ש. י. פין, כנסת־ישראל, 

עט׳ 648 — 650 ! ש. ברנפלד,יצחק ארטר, טפר־השנה ליהודי- 
אמריקה לשנת תרצ״ה, עט , 134 — 142 ! י. ל. קצנלסון, מבוא 
ל״גילגול־נפש", הוצאה מנוקדת, פטרבורג תרס״ג!פ.לאחו־ 

בר, תולדות הספרות העברית החדשה, 11 (תרפ״ט), 14 — 22 ! א. 
שטיינמאן, מבוא ל״הצופה לבית ישראל", תש״ה, עט , ג , —י״ח! 

מן 1 ^ 1/11 ^ 1 ) 11 !/ ) 1111€11 ז< 11 ו 11/1 ) 1 ז 016 ,£יזשנ 1551 נ>/י\ . 4 ^ 

.! 81 ;( 192 — 184 ,[ 1928 ] 411 ג 1 ,./ 146/7 ס!) 11 ,מ*־'־/מ 5 ) 

; 450 — 449 , 130 — 128 .י] ק , 1930 , 0 ז 60 ,£ ס , 1£861 <ז 5 
,)ז 1111 ן(ס- 01 אג£ 1414 א 680 ק £8 ,} 1 ס:)ל 1 ן. 0110 ! £81 . 71 
. 16 — 3 .ק־דס , 2 .;לוס ,( 1902 ) 11 

י. ק. 

אך?ךי 1 םנןלרוזה, ע״ע עזךקים, טרי?ת־ 

האר״י, ע״ע לוךיא׳ ו?זזק. 

אךיאךנה (^ 168 ^־), לפי המיתולוגיה היוונית, בתם של 
מינוס (ע״ע) ופאסיפאי. בעזרתה של א׳ עלה בידי 
תסוס (ע״ע) להשתחרר מן המבוך (ע״ע לבירינתום) שבקרטה 
על־ידי חוט שהורה לו את הדרך ושנודע בשם ה״חוטישל 
א׳". כשברח תסוס מקרטד, נלוותה אליו א/ אולם בדרכו 
לביתו השאיר תסוס את א׳ ישנה על האי נאבסוס. כאן מצא 
אותה דיוניסוס'ונשא אותה לאשה וכמתנת־נישואים נתן לה 
עטרה, שהאלים שמו אותה בין הכוכבים (המזל 003 ־ 001 ). 
ואף את א׳ עצמה עשו בת־אלמוות. ביחד עם פולחן־דיוניסוס 
עבר פולחנה של א׳ לאיטליה ושם כינו אותם בשמות זטנ 011 
ו 3 זסנ 011 . אגדת־א׳ נתפשטה ביותר בשירה ובאמנות היווניות 
והרומיות! אוריפידם הקדיש לה שתי טראגדיות, שלא נש¬ 
תמרו : "תסום" ו״אנשי־קרטה". גם האמנות הקלאסית הרבתה 
להשתמש בה: ציורים על נושאים מתוך אגדת־א׳ מצויים 
על אגנות מן התקופה היוונית הקדומה עד התקופה היוונית־ 
רומית! ציורי-קיר של פומפאי וסארקופאגים הרבה מתארים 
את פגישתם של דיוניסום וא׳. מפורסם ביהוד הוא פסל־א׳ 
מן התקופה ההלניסטית. בתקופה המודרנית חיבר ריכארד 
שטראוס אופרה בשם 13<70£ 30£ >13x0$ ז\/ ("א׳ בנאכסוס״ו 
הטכסט של הוגו פון הופמאנסטאל נתחבר ב 1912 ועובד 
עיבוד סופי ב 1916 ). 

א׳ היתה, כנראה, מתחילתה אלת־טבע טרם־יוונית, וזיווגה 
עם דיוניסוס מסמל, אפשר, מעין פשרה יבין שני אלי-טבע 



אריאדנה הנסה, פסל ם! התקופה ההלניסטית. 
רומי, מוזיאון הוואטיקאז 


יריבים. באמאתום (חמת) שבקפריסין כיבדוה בשם א׳ אפרו־ 
דיטי וסיפרו, שתסוס עזב בקרטה את א׳ כשעמדה ללדת, 
וא׳ מתה בשעת הלידה! על־כן היה בחור בחגיגה שנתית, 
שהיתה נערכת כאן לכבוד א , , מחקה אשה, שאחזוה חבלי־ 
לידה. שירי־הומרוס כבר מכירים את א׳: ב״איליאם״( 11 ון\ץ, 
590 ) נזכר ריקוד באי קרטה לכבודה וב״אודיסיאה״(ו^ 321 
ואילך) מסופר, שנהרגה ע״י האלה ארטמיס ביזמתו של 
דיוניסוס. 

, 184 , 1945 , 1 (^ 11/1010 ( 11 }/))ז 6 /ס } 001  14 ,ש 8.0$ .ן . 14 
/ס וזו^ 1 -ו 0 1 ז 10£0 ז 11$€1 , 7/1 , 14115503 . 8 . 4 \ ; 265 
. 173 — 171 , 1932 , 1 (^ 11/1010 ( 14 

ד. פ. 

אריאנום, 9 לויום — יור: ? 6 י\:ס 301 )-^׳; לאט , : 111$ ׳\ 13 ?ן 
300$ ״-!^ — (ניקומדיה של ביתוניה, 95 — 180 
לסה״ג לערך), פילוסוף והיסטוריון. א׳ היה בנעוריו תלמידו 
המובהק של אפיקטטום (ע״ע), אולם אח״כ בחר בחיי-מעשה 
ובימיו של אדריינום קיסר הצטיין כשר־צבא ואדמיניסטרא־ 
טור. ב 121 ו 124 לסה״נ מינה אותו אדריינום לקונסול־משנה 
( 10$ ס $0££6 000501 ). ב 131 — 137 שימש א' נציב ($! 10£311 
6 ז 0 !? 3 זק סזק 080511 ^•) בקאפאדוקיה. בתפקיד זה הראה את 
כשרונו הצבאי בשעת התנפלות של האלאנים על הפרובינציה. 
כאיש־הרוח נמשך לאתונה וב 147 נבחר לארכון אפונימי 
בעיר זו. א׳ ראה את עצמו כתלמידו של כסנופון הן כסופר 
והן כאיש־המעשה. ככסנופון כך היה גם א׳ איש־צבא ותלמיד 
של פילוסוף, שלא עסק בצד העיוני של הפילוסופיה אלא 
במסקנות הנובעות ממנה בשביל החיים המעשיים. 

פעילותו הספרותית של א׳ היתה ענפה והקיפה עניינים 
פילוסופיים, צבאיים ובעיקר היסטוריים. בכתביו הפילוסו¬ 
פיים השתדל למסור את התורה, ששמע מפיו של אפיקטטום. 
ואלה הם: א) ההרצאות של אפיקטטוס (-ףזךא 1 ז 1 מ־ 
0 סז)בשמונה ספרים, שמהם נשתמרו ארבעה. ב) האנכירידיון 
של אפיקטטוס מזסס־ףז״ג״&ו ״• £7x6101810 ׳), מורה־דרך קצר 
לתורת־המוסר של אפיקטטום, שבו נשתקעו גם כמה עניינים 
מתוך החלקים האבודים של ה״הרצאות". פעולתו הספרותית 
העיקרית של א׳ נתגלתה בחיבוריו ההיסטוריים. א׳ הקדיש 
תשומת־לב מיוחדת לאישיותו של אלכסנדר הגדול ותיאר 
את כיבושיו בחיבור מיוחד, "מסע אלכסנדר" (; 1 ז> 1 ז 6$ *£י 
0 ס ס 8 ׳״ 6 | 78 .ג.׳) בשבעה ספרים. השם (בדיוק "עליה", 




813 


אריאנוה, שלדוס—אדירו 


814 


! ז. א. מסע מחופי־הים לפנים־אסיח) וחלוקת ד!חיבוד לשבעד 
ספרים מעידים על כוונתו של א׳ לכתוב ע״פ דוגמת כסנופון. 
עיקד תכליתו של חספר חיח לתאד את ה&גיו חצבאיים של 
המלך. בהתאם לכך בירר א׳ את מקורותיו: ביסוד התיאור 
מונחים חיבוריהם של תלמי(אחד משרי־הצבא של אלכסנדר 
ומי שעתיד היה להיות אב לשושלת.התלמיים במצרים) ושל 
אריסטובולוס (מהנדס מבני־לווייתו של אלכסנדר). חיבורים 
אלה, שלא נשתמרו, כללו דו״ח ענייני על מסעי אלכסנדר, 
והחומר ששאב א׳ מתוכם הוא המשווה לספרו את ערכו 

כמקור היסטורי. 

נספח ל״מסעות אלכסנדר" הוא החיבור ״* 1481 ', המתאר 
בניב איוני מלאכותי את הודו וכולל גם דו״ח על מסעותיו 
של נארכוס׳ שר הצי של אלכסנדר, משפך האינדוס לאורך 
החוף עד לשפך הפרת והחידקל. 
מחיבוריו ההיסטוריים של א׳ שלא נשתמרו יש להזכיר 
את דברי־הימים שלאחר אלכסנדר הגדול, את דברי ימי 
ביתיניה ומלחמות־טריינוס נגד הפרתים. בין שאר ספריו יש 
חיבורים שעוסקים בטאקטיקה של היוונים, במערכה נגד 
האלאנים, בציד ובתיאור החופים של הים השחור. 

471111111115 , 04. 8005, 1907; 17111100, 04. ?. 013 1927 , 0 ותב־! 1 ת ; 

5 071/>1 101113 ח§ 3 ־ £1 ; 1885 , 6 * 1131 * £601 —ז 0110 * 01 14 . 1 ) 011 , 1711710711 ס : 

11111101■, ?110, 111, 586—601; 0014, 1, 0 .ק X1—\^ י /. 

£. 5011*3(12, /14155011 . 14 ; 1247 — 1230 .ק$ , 11 ,££ ,?!י , 

0(0 41/^0551171^1X01( 1/071 717710713 47101x151$, 811010 14115., 
(1888), 236—257; 8005, 511111111 4771117100. 

א. ש. 

אריאס מ 1 נטנ 1 . בניטו — 40111300 < 13$ ז\! 8011110 — 

( 1527 ״, פרחנאל [ 6£61131 ■!?], מחוז בדחוס— 1598 , 

סביליה), מראשי חוקרי־התנ״ך הנוצריים בספרד. א/ שלמד 
תאולוגיה, לשונות שמיות ומדעים אחרים באוניברסיטה של 
אלקלה די אנארס, הוסמך לכומר ונתקבל כחבר במסדר- 
האבירים עלי שם סאנטיאגו (יעקב הקדוש). השתתף כתאו־ 
לוג במושב האחרון של ועידת־הכנסיה בטרנטו( 1563-1545 ), 
שבה נלחם מתוך חריפות־שכל ולמדנות בהשקפה הלותרא־ 
נית של הקומוניה ("סעודת־הקודש") והיה אחד מן העורכים 
של ה״אינדכס" (רשימת הספרים האסורים) הראשון של 
הפנסיה הקיאתולית. ב 1566 מינה מלך־ספרד פיליפ 11 את א׳ 
(שהיה גם חובב־ספרים נלהב) למנהל הראשון של ספריית 
האסקותל (ע״ע) ולעורך הראשי של ה״פוליגלוטה" השניה 
(כלומר, של הוצאת התנ״ך והברית החדשה במקור ותר¬ 
גומים), שהיתה מיועדת לבוא במקום הפוליגלוטה הראשונה 
(ה 1815 ז 1010 רןרתנ 0 מ 1514 ), שאף היא נערכה והוצאה על־ידי 
ספרדים. פוליגלוטה שניה זו, שנקראת בשם 13 § 86 8111113 
("כתבי־הקודש של המלך"), נדפסה ב 1569/72 בדפוס של 
כריסטוף פלאנטן באנטוורפן, בשמונה כרכים נהדרים בפוליו! 
הכרכים א׳—ד׳ כוללים את התנ״ך בעברית, בתרגומיו האר¬ 
מיים והיווני, בפשיטתא (כל אחד עם תרגום לאטיני משלו) 
ובנוסח הוולגאטה! הכרך החמישי כולל את הברית החדשה 
ביוונית, סורית ולאטינית, ושלושת הכרכים האחרונים כוללים 
דיקדוקים, מילונים, פירושים וחיבורים ארכאולוגיים, רובם 
מאת א׳ עצמו. במשך כל ארבע השנים, שבהן נמשכה הדפסת 
הפוליגלוטה, ישב א׳ באנטוורפן, ובזמן זה הגיש לדוכס 
מאלבה (ע״ע), מושלן של ארצות־השפלה, הצעות (שלא נת¬ 
קבלו) לחיסול המרד ההולאנדי ע״י יחס מתון. 

ערכה המדעי המרובה של ה״רגיה" עורר רדיפה ארוכה 


ומסוכנת נגד א׳ז לאון די ק אס טרו, פדופ׳ לעברית באוניבר¬ 
סיטה של סאלאמאנקה (שמתוך קנאה מקצועית רדף את כל 
המומחים לעברית שהיו בזמנו בספרד, וביניהם גם את 
המשודר הגדול פראי לואים די לאון), האשים את א' לפני 
האינקוויזיציה, שגילה ב״דגיה"'נטיה ליהדות והעדיף את 
תרגומי־היהודים על הוולגאטה. לאחד משפט שנמשך שנים 
יצא א׳ זכאי מבית־דינה של האינקוויזיציה על סמך הסני- 
גוריה הלמדנית של אבא יואן די מדיאנה (מחבר "היסטוריה 
של ספרד״ מפורסמת). ב 1582/3 השתתף א' כנציגו של 
פיליפ ח בוועידת־הכנסיה של טולדו, ובשנותיו האחרונות 
התבודד במנזר על־יד סביליה. כתביו(שכולם נתחברו בלא- 
סינית, פרט לתרגום מחורז של שיר־השירים לספרדית) 
כוללים בין השאר: "קדמוניות היהודים, בתשעה ספרים", 
ליידן 1593 ! "אהרן או תיאור בגדיהם וקישוטיהם של היהד 
דים״ (בתקופת התנ״ך), שם, 1593 < "נחמיה או על מראה 
ירושלים העתיקה״, שם, 11593 פירושים לנביאים שונים, 
קובץ של שירי־קודש לאטיניים בשם 83601113 61 111 תזץ 4 ן 
("הימנונים ודורות")! תרגומים מחורזים של ס׳ תהילים 
ונביאים שונים! ״רטוריקה״ (בחרוזים, 1569 )! תרגום של 
ספר־מסעותיו של בנימין מטוך־לה ( 1575 , 1636 , 1764 )! 
3115,1601 זג 311 א 8851:0163 (תיאור של עולם־החי, שבו שיפר 
א׳ הרבה את המיון השיטתי של בעלי־החיים, לפי תבניתם 
האנאטומית), ומכתבים מרובים (מקצתם מעניינים מאוד), 
שנתפרסמו בקובץ 10661105 00011111611105 66 0016001611 
418 — 127 ( ^£ 383, X ק £5 66 . 8151 13 3 ז 3 ק. — למרות מה 
שא׳ עסק במסירות בחקר הלשון העברית ולמרות מה שנאשם 
בנטיה ליהדות, אין להניח, שהיה מצאצאי־האנוסים. על כך 
מעידה התקבלותו למסדר־סאנטיאגו, שהקפיד מאוד על 
טהרת־הדם. 

על שמו של א׳ נקרא המכון לחקר מדעי־היהדות (- 511 מ 1 
16661-31005 £5106105 66 . 6 ? ס!!!!), שנוסד במאדריד 

ב 1939 מטעם "הוועדה העליונה לחקירות מדעיות" של ממש¬ 
לת ספרד. 

. 0101 :ח 1 ,. 1 \ . 4 , 1 ז 60 וז 1 ב£ ; 1922 ,. 4 ? ■ 4 . 8 , 8011 . 3 > .? 

עם ביבליוגראפיה) 45 — 130 ,( 1925 ) /י 1 . 0001051351 . 11151 ־ 4 

עשירה ורשימת כל כתביו). 

ח. פ. 

אריח ( 160 •!£), עיר קדומה בדרומה של בבל (כיום אבו 
שהדין, ת 1-61 ו 31 ו 0-51 נ 6 /), דרומית־מזרחית לאור, 

בקרבת נהר־פרת. המקום היה מיושב מן התקופה הנאוליתית 
ואילך. א׳ נזכרת בכתבי-היתדות כעיר שהיתה קיימת עוד 
מלפני המבול. אסגל — המקדש הקדום ביותר בארץ־בבל — 
נוסד, לפי המסורת השומרית, בא/ בעיקר נתפרסמה א׳ 
כמקום פולחנו של איא (ע״ע), וכאן נמצאו הסמלים ובעלי- 
החיים, שהיו מקודשים לאל זה, כגון האיל, הדג ועץ־התמר 
הקדוש, שצמח בחצר-המקדש בקרבת חוף־הים. גם אגדת 
אדפה (ע״ע) מקורה בא/ 

באלף ה 3 לפסה״נ עמדה א׳ על < 6 פת-הים והיתד. מחוברת 
אל הפרת ע״י שורה של אגמים ותעלות, אך במשך הזמן ירדו 
פני־המים, והים נסוג לאחור (כיום מפרידים בין א׳ ובין 
החוף יותר מ 200 ק״מ) ומקורות המים המתוקים נידלדלו. 
עם התגברותם של היסודות השמיים בארץ ועלייתה של 
בבל נתמעטה חשיבותה של א/ אעפ״כ היו מלכי אשור ובבל 
נוהגים להביא לתוכה מתיישבים חדשים, להקים בה בניינים 



815 ארית 

ולד,זכירה בכתובותיהם. גם האחרון במלכי בבל, נבונאיד, 
מתפאר בכתובותיו, שבנה את א׳ מחדש. — מקומה של א׳ 
זוהה ע״י ר. ק. תומפסון, שערך חפירות בסביבותיה ב 1918 . 

71 ) 411071071131150/1 7 ) 4 1 ( 1107141700 , 41411113 $ ( 

, 7115 ) 071 ( 7 ) 411 5 ) 1 > ) 140/11 ( 177 511 ) 0(511X70 ־ ) 411 085 ; 1913 
; 1925 ,. 1 ,. 0 . 4.11 ; 1925 , 701877118 ) 50 ) 14 , 1£ זסק 013 ם ״ 1 ; 1916 
. 11 ; 1927 , 11 , 1 , 1107118 ( 8817 8714 1718 ( 455 , 111 נ 1 ת 0 > 01 ט 1 .ם . 0 
. 3551111 ? ,( 1946 ) ) 7171 ) 1 ( 701877 ) 50 )! 77 ) 1 ^ 010 ) 470/1 , 01 ז 1 ג? 

אך י ךנ 1 ם (;! 6 י\. 180 י!מ < ; 131111$ ) £1-1 ), 1 ) במיתולוגיה היוד 
נית — שם של אל-נהר, בנם של אוקיינוס וסתים, 

וכן שמו של הנהר עצמו, שמקומו נקבע "בצפון" ושלתוכו 
נפל, לפי האגדה, פאתון (ע״ע). האלקטרון (ז. א. הענבר) 
נחשב כמובא מגדות יהא׳. יש מזהים את נהר א׳ עם הרינום, 
עם הדונה או עם הפו. 

2 ) באסטרונומיה— מזל גדול ברקיע הדרומי, שנקרא ע״י 
תלמי וע״י התוכנים של יה״ב "הנהר". נמצא בעליה ישרה 
של " 60 ובנטיה דרומית של 15 0 , בין המזלות שור, אוריון 
ולוויתן. כוכב־״ שבקצה מזל זה הוא אכרנר ז< — 
אחרית הנהר — כוכב מדרגה ראשונה (״׳ 0.6 )! כוכב־ס שבו 
הוא כיום מדרגה שלישית, אע״פ שתוכני יד,"ב תיארו אותו 
ככוכב ממדרגה ראשונה — נמצא, שאורו פחת בערך לששית 
במשך התקופה ההיסטורית. 

אריה ( 160 11$ ש£), בעל־חיים ממשפחת החתוליים (ע״ע), 
שהוא — יחד עם נמר־הפסים — אחד משני הגדו¬ 
לים שבטורפים (ע״ע) היבשתיים. אורך־גופו של הא׳(מקצה- 
האף עד קצרדהזנב) מגיע עד 3 מ׳, גבהו (בין הכתפיים) 
עולה על 1 מ/ ומשקלו מגיע עד 250 ק״ג. ראשו רחב וגדול, 
ובזכר הוא מקושט רעמה, שמכסה את העורף ולפעמים היא 
משתרעת גם על פני קדמת־הגוף ואף על פני הבטן. הגוף 
מוצק וחזק, מהודק מצדדיו. הבטן שקועה, הרגליים חטובות 
יפה, כפותיהן רחבות ומזויינות בציפדניים, שנשלפות בשעת־ 
הצורך, ואילו בשעת־מנוחה הן מכונסות בין כריות מיוחדות. 
הפרווה קצרה וצפופה, וגונה חום־זהוב אחיד (בזכר המבוגר). 
הזנב ארוך ומסתיים בציצית־שערות, שבה חבויה ציפורן. 
הנקבה חסרה רעמה וקטנה מן הזכר. 



אריח ( 4118140 ?), זכר 


אריח 816 



נור־אריה כן חסשה שבועות 


לפנים היה הא׳ רווח בדרום־אירופה, באסיה המערבית 
והדרומית ובכל רחבי אפריקה. בזמננו נצטמצם איזור־המחיה 
שלו ביותר והוא מוסיף להצטמצם במהירות. מארם־נהריים, 
סוריה וא״י ואסיה הקטנה נעלם הא׳ בתקופה העתיקה או 
בתחילת יה״ב! במקורות ארץ־ישראליים נזכר הא׳ לאחרונה 
לפני מסעי־הצלב. בהודו כמעט שנעלם בשנים האחרונות! 
שרידים, שבשנת 1930 הגיע מספרם ל 200 בלבד, נשתמרו 
ביערות גוג׳ראט, מצפון־מערב לבומבי. מרובה של אירופה 
כבר נעלם יהא׳ קודם התקופה ההיסטורית, מן הבאלקאן — 
בתקופה הרומית. הארץ הקלאסית של הא׳ כיום היא אפריקה, 
ואיזור תפוצתו מקיף את היבשת שמדרום לסודאן ולחבש, 
ביהוד את אפריקה המזרחית הבריטית והפורטוגיזית ואת 
דודזיה. בצפון נשתמר הא׳ רק באטלאם המאדוקני ובדרום 
הושמד כליל! באלג׳יריה נהרג הא׳ האחרון ב 1891 , ובסביבת 
קיפטאון—ב 1850 .—הא" של איזורים שונים נבדלים זה מזה 
בגון־פרוותם, בגדלם, באורך ובצבע של רעמתם וכד׳! באפ¬ 
ריקה בלבד מבחינים כ 10 גזעים שונים. הידועים ביותר הם: 
הא׳ הברברי( 100 160 .£), הסנגאלי ( 5 נ 6£31611$ מ 1.56 .£), 
הדרום : אפריקני ( $1$ ם ־ק 3 ש . 1 .£), הטאנגאנייקי (- 13$ מ . 1 .£ 

5310115 ), ^^*י ( £1120131011515 . 1 .£). 

הא" חיים בערבות ובסאוואנות. הם בעלי־חיים ליליים, 
שיוצאים — לפעמים בחבורה — לטרף עם חשכה. הזכר 
משמיע את נהימתו או שאגתו המפורסמת, הנשמעת למרחק 
של כמד, ק״מ והמטלת אימה על חיות-בר ועל חיות־בית 
כאחת! הנקבה אינה שואגת. הא׳ צד איילים, צביים, כבשי- 
בד, זברות, ולעיתים רחוקות אף ז׳יראפות, אע״פ שבדרך- 
כלל הוא נזהר מן האחרונות משום המכות, שהן עלולות 
להנחית בפרסות־רגליהן האחוריות. הא׳ נוהג לארוב לטרפו 
על-יד מעיין או נחל ולהתקיף אותו כשהוא יורד לשתות. 
הא׳ מזנק עליו, ובמכת־רגל אחת הוא מסוגל להפיל אייל או 
בן־בקר מגודל. בעלי-חיים גדולים יותר צד הא׳ ע״י קפיצה על 
גבם ותקיעת שיניו בערפם. כשהוא רעב מאוד הוא בולע את 
טרפו בו במקום! אך עפ״ר הוא מעדיף לסחוב אותו למקום־ 
צנעה ולאכול אותו בלא חשש של הפרעה. הא׳ אינו תוקף 
בעלי-חיים אלא כשהוא רעב. בסביבותיהם של משכנות־אדם 
מבכר הא׳ אכילת שיריים של ציד־האדם על הטירחה של 
ציד עצמי ומתרגל לאכילת נבלות או לטריפת חיות-בית. 
הנזקים שהא" גורמים למשק־הבית הם הסיבה לציד ללא- 
רחמים שהילידים עורכים עליהם. עפ״ר אין הא׳ נוהג לתקוף 



817 


ארייח 


818 



׳פני אריות ויביאה בפארק היאוסי ע״ש קרונו־ באפריקה הדרומית 


בני־אדם. רק א" רעבים מאוד, או א" שנזדקנו ואינם מסוג¬ 
לים עוד לצוד חיות קלות־רגליים, נעשים אוכלי־אדם. אולם 
משלמד חא׳ מן חנסיון באיזו קלות ניתן לו לצוד בך־אדם, 
חוא מתחיל לתקוף בני־אדם בשיטתיות. 

חא׳ חוא חיחיד בין חחתוליים שחוא פוליגאמי בקביעות, 

וכל זכר חי עם 3 — 4 נקבות, שנקשרות אליו משום כוחו 
וכשרו להדוף כל מתחרד, — מעץ ברירה טבעית של החזק 
ביותר בין הזכרים. הנקבות אינן יולדות בזמנים קצובים! 
מסתבר, שהלביאה ממליטה פעם בשנתיים מ 2 עד 4 ולדות 
לאחר תקופת־הריון של 100 — 110 יום, ארכם של הגורים 
בני־יומם אינו אלא כ 33 ס״מ, ובפרוותם ניכרים חברבורות 
וכתמים שחרחרים, שנעלמים עם ההתבגרות. חם גדלים 
באיטיות ומגיעים לבגרות בגיל של 3 שנים בקירוב, ולגדלם 
הסופי — בגיל של 5 — 6 שנים. האם דואגת יפה לוולדותיה, 
מנקה אותם בליקוק־לשונה, ובדרך כלל מטפלת בהם כשנה 
אחת. האב והאם יחד דואגים לאספקת מזון לגורים, והאם 
מלמדת אותם לשחק בטרף ההמום־למחצה. מגיל שנה ואילך 
כבר מלווים הגורים את הוריהם במסעות־ציד בקרבת המאו¬ 
רה, שהיא עפ״ר מערה לא־גדולה או סבך־שיחים. — בתנאי- 
חייו הטבעיים מגיע הא׳ לגיל של 25 — 30 שנה. 

הגורים הם בעלי אופי נוח, ממהרים להתרגל לאדם 
המטפל בהם, זוכרים אותו ושומרים לו את חיבתם גם לאחר 
פרידה ממושכת! אולם הם — וכמותם גם הא״ המבוגרים — 
שומרים טינה למי שגרם להם כאב או הרגיז אותם בזמן מן 
הזמנים. בגני־חיות מסודרים חיים הא״ עד גיל של 35 — 40 


שנד- והנקבות מתעברות וממליטות לעיתים קרובות יותר 
מבטבע. אפשר לכלכל את הא״ בשביה בנבלות־בהמות! 
לעומת זה הם מסרבים בהחלט לנגוע בחולדות, בעכברים או 
בבשר מבושל. א" ניתנים יפה לאילוף, למשל כחיות־קירקם. 

א" היו מצויים וידועים יפה בא״י העתיקה, והם נזכרים 
הרבה במקרא. הם מכונים ארי, לביא, שחל! צעירי־הא׳ — 
כפיר, גור־א׳. בדבר הליש שבמקרא יש מחלוקת, אם הוא 
כינוי לא׳ או לחתול־בר גדול. ע״פ ברכת־יעקב(ברא׳ מט, ט) 
מקובל הא׳ כסמל של שבט־יהודה וביחוד של מלכות בית- 
דוד. גם בספרות התלמודית נזכר הא׳ הרבה, בעיקר כסמל 
לאיש דגול, מצויין בחכמתו או בגבורתו (למשל, .ארי 
שבחבורה", סנה׳ ח׳, ע״ב). המצרים, האשורים והבבלים מצד 
אחד, והיוונים והרומים מצד שני, הכירו היטב את הא׳, 
שפסלים ותחריטים של דמותו היו רווחים באמנות העתיקה. 
מלכים ושרים היו עורכים ציד על הא" ומחזיקים א" בארמו¬ 
נותיהם. ברומי היו נערכות הצגות בזירה, שבהן השתתפו 
מאות א" בבת־אחת. 

בפולקלור ובמשלי-שועלים של כל העמים שהכירו את 
הא׳ הוא מוחזק כ.מלך-החיות". הופעתו הנאה והגאה גרמה 
לכך, שצורתו נעשתה סמל נפוץ ביותר לכוח, עצמה,וגבורה 
בספרות, בפיסול ובציור, וכן הוא מקובל מימי-קדם עד היום 
כסמל של מדינות וערים הרבה: הא׳ המכונף של אשור! הא׳ 
בסמלי־הפדינה של פרס׳ חבש, אנגליה, בלגיה, הולאנד, צ׳כו־ 
סלובאקיה" נורווגיה! הא׳ המעופף של ויניציאה! .גור־אריה 
יהודה" כסמלה של ירושלים העברית החדשה. א. שו. 












819 


אריה— אריה ליב בן יוסף הכהן 


820 


אריה ( 15.1-13 , באיטל׳ שיר), שיר סולו׳ ביהוד במוסיקה 
הדראמאטית, שהוא מושר בליווי של בלי־נגינה. 

הא׳ ארוכה ומורכבת מן השיר הרגיל, ההבעה המלודית שלה 
חפשית משלטון־המלים והיא מחוסרת "בתים". צורת־הא׳ 
נשתנתה במידה מרובה בתקופות השונות בתולדותיה של 
המוסיקה וביצירותיהם של קומפוזיטורים שונים. בתחילת 
התפתחותן של האופרה (ע״ע) והאורטוריה (ע״ע),שבהאנו 
מוצאים לראשונה גם את המונח א׳ (ב 1600 בקירוב), נת¬ 
חברו א" בסיגנון, שמאפשר דיקלום מוסיקאלי של המלים, 
ז״א כמעט בדרך הרציטאטיו, או מתוך הרכב של חלקים 
ליריים ניגודיים אחדים. א׳ מטיפוס אחר היתד. זו שצורתה 
היתד, צורת מנגינה מתפתחת מעל נעימת באס חוזרת ונשנית 
(״אוסטינאטו״). במחצה השניה של המאה ד, 17 נשתלטה 
צורת ד,"א׳ דה קאפו" על כל שאר הצורות של הא׳: בה חוזר 
החלק הראשון(א) בשלמותו אחר החלק השני (ב), שעפ״ר 
הוא קצר מן הראשון: צורת א׳ זו היא צורת א—ב—א. את 
הא" הראשונות מסוג זה חיבר מונטורדי, ובאופרות של אל. 
סקארלאטי ושל הנדל ובקאנטאטות ובפאסיות של י. ם. באך 
הגיעה ה״א׳ דה קאפו״ לשיאה. במשך המאה ד, 18 שימשה הא׳ 
אמצעי־ביטוי ישיר לאמנות־ד,ווירטואוז, וכתוצאה מכך נוצר 
מספר מרובה של צורות־א׳ שונות. באופרות של מוצארט 
הושג שיא של שלמות לסוג חדש של א׳, שהיא מורכבת 
מחלק דראמאטי וחלק לירי. באופרה של המאה ה 19 תופסות 
הא" כרגיל את חלקיה המעניינים והנעימים ביותר של 
היצירה האופרית, אע״פ שהן מפריעות את מהלך־העלילה. 
השאיפה לביטול שלטון הא׳ באופרה כבר בולטת היא בדרא־ 
מות המוסיקאליות המוקדמות של ואגנר, ביצירותיו המאוח¬ 
רות, וכן באופרות האחרונות של ורדי ("אותלו" ו״פאל- 
סטאף"), ואצל דביסי מפנה הא׳ מקום להתפתחות הדראמא־ 
טית: קטעים קצרים בלבד, שאפים כשל שיר, מקילים את 
המתיחות הדראמאטית לרגעים מועטים. ע״י כך קם לתחיה 
באופרה המודרנית עקרון הקומפוזיציה הזמרתית הדיקלומית 
(הרציטאטיווית) של תקופת מ 1 נטורדי. פ. ע. נ. 

אן־יה יהח־־ה ליב המוכיח מפזלנאה (נפטר בפולגאה 
בשנת תק״ל/ 1770 ), "צדיק" של חסידים, בנו של 
ר׳ יחיאל מיכל; מתלמידיהם של ר׳ ישראל בעל־שם־טוב 
ור׳ דוב בר ממזריטש. כמוכיח ו״מגיד מישרים" היה עובד 
בקהילות של אוקראינה וגאליציה ומעורר את העם לתשובה 
ומעשים טובים. היה מן המפיצים הראשונים של תורת 
החסידות. הטיף ביחוד לאהבת־האמת והוכיח את הלמדנים 
על שהם מתגאים על המון־העם. הוא כותב: "בעוונותינו 
הרבים כולם חכמים ונבונים ויראי-שמים לעינים", ואומרים, 
ש״העיקר הוא בעולם הזה ללמוד היטב, להיות חריף ובקי, 
לומר ,פשטים׳ חריפים, ומאמינים, שבזה יגיעו לחיי העולם 
הבא ואין צריך יותר לכלום"("קול אריה"). מעניינים דבריו 
על הצורך בלימוד זכות על ישראל; לדעתו: "משיח יהיה 
מלמד זכות על כל ישראל, אפילו על הרשעים [יאמר], שהם 
צדיקים, ומחמת הזכות, שילמד עליהם, יחזרו בתשובה, ועל־ 
ירי זה יהיו נגאלים, כי בתשובה נגאלים". תוכחותיו ודרושיו 
נאספו בספרו "קול אריה"(קאריץ תקנ״ח). 

מ. בודק, סדר הדורות החדש, לבוב תרב״ז, 33 ; ש. א. הורו־ 

דצקי, החסידות והחסידים, א/ קל״ה—קל״ח: ש. דובנוב, 

תולדות החסידות, א׳, 104 : י. ורפל, ספד החסידות, תל-אביב, 

תש״ז, דף ה׳. 


אריה ליב ןן א׳טר גי;צבו־ךג(תנ״ר ,/ 1695 ־—תקמ״ר,/ 
1785 ), מגדולי הרבנים במאה ה 18 . בתחילת המאה 
ה 18 שימש אביו אב־בית-דין בעיר פינסק ובגליל ובש׳ ת״פ/ 
1720 בערך נתמנה רב ב״גליל העליון" במינסק וקבע את 
דירתו בעיירה סמיאביץ ( 811411 סה 111 * 0 ). מצעירותו סייע 
א׳ ל׳ לאביו בהנהגת הרבנות הגלילית ונוסף על כך יסד 
בשנת תצ״ג/ 1733 ישיבה גדולה במינסק, שעד מהרה זכתה 
לפירסום מרובה ומשכה אליה תלמידים מכל חלקי רוסיה 
הלבנה וליטה. במינסק גופה שימש באותו זמן כרב וראש־ 
ישיבה ר׳ יחיאל היילפרין בעל "סדר הדורות", ובמרוצת 
הימים נתפתחו ניגודים וחיכוכים ביניהם על רקע דרכי- 
הלימוד השונים שבחרו בהם, ותלמידי שתי הישיבות גם הם 
נחלקו לשתי כיתות. ר׳ יחיאל נתרחק משיטת הפילפול על- 
יסוד הכלל: "הסדרן קודם לפלפלן" (ירוש׳ הוריות, פ״ג, 
ה״ה) או ״סיני ועוקד הרים — סיני עדיף" (בבלי ברכות, 
ס״ד, והוריות, י״ד), ואילו א׳ ל׳, שהצטיין בחריפות, השתמש 
בשיעוריו לפני בני־ד,ישיבה בכל סממני הפילפול כדי לפתח 
ולחדד את כוחות־שכלם׳ אף־על־פי שהתייחס בשלילה לחי- 
דודי־סרק, שאינם מכוונים לאמיתה של תורה, ובהקדמה 
לחיבורו "שאגת אריה" הוא מוסר מודעה: "מה שפלפלתי 
לחדד את התלמידים לא העליתי על הספר כי את הכל ישא 
רוח". בסופו של דבר הוכרח לעזוב את מינסק בשנת 
תק״ב/ 1742 , נתיישב באחת מ״ערי הגליל", והוסיף לסייע 
לאביו הזקן בהנהגת הרבנות של הגליל, שהקיף אז כארבעים 
קהילות קטנות — עבודה, שלא היתד, לפי רוחו, כי הטרידה 
אותו מעיוניו. בש׳ תק״י בערך נבחר לרב בוולז׳ז׳ין, ובה 
הרבי? תורה לתלמידים חשובים, ביניהם ר׳ חיים, מייסדה 
המפורסם של ישיבת ח׳לוז׳ין, ואחיו ר׳ שמחה. כאן סידר 
את ספרו החשוב "שאגת אריה", הכולל שאלות ותשובות 
בהלכה לפי סדר דיני שולחן ערוך או״ח (פראנקפורט דאודר, 
תקט״ז). גם בוולוז׳ין, שחי בה חיי עוני ודוחק, נסתבך ר׳ 
א׳ ל׳ במחלוקת עם ראשי־הקהילה, שלא נשא להם פנים, 
ולעת־זקנתו(תקכ״ד) "ערך גלות" מעיר לעיר ומתוך כך הגיע 
לגרמניה. לאחר נדודים מרובים בערי־גרמניה נתקבל בשנת 
תקכ״ו( 1765 ) לאב״ד במץ. כאן כיהן ברבנות כעשרים שנה 
עד פטירתו, ואף כאן עמד בראש ישיבה גדולה. מלבד ספרו 
"שאגת אריה" הדפים ר׳ א׳ ל׳ בחייו את הם׳ "טורי אבן", 
חידושים על מם׳ ראש השנה, חגיגה ומגילה (מיץ תקמ״א), 
ואחר פטירתו נדפסו חיבוריו: שו״ת "שאגת אריה החדשות" 
(וילנה תרל״ד): "גבורות ארי" על מם׳ תענית(וילנא תרכ״ב); 
"גבורות ארי" על יומא ומכות (פיוטרקוב תרס״ז). 

איתנשטדט, רבני מינסק וחכמיה, עט׳ 14 ואילך; הלל נח 
מגיד, תולדות משפחות גינצבורג, 35 — 52 ובכ״מ: ש. י. פין, 

קריה נאמנה, הוצאה חדשה, וילנא תרע״ה, עמ׳ 163 : המאסף 

ב׳(תקמ״ה), עם׳ קס״א ואילך: ; 168 , 4111101111 ,11 .■ 111 .; 05 ( 

ת 1 , 1871 4 ך 6 ; 1 41 14112 111 1101111111111 1.1 , 03603 . 716 

. 50511 294 ,( 1886 ) 01 ג 

ם. נ. צ. 

אריה ליב ןן י 1 םף ה 5 הן (תק״ה/ 1745 —תקע״ג/ 1813 ), 
רב ומחבר תורני. נולד בקאלוש (גאליציה), שימש 
מתחילה ברבנות ברוזניאטוב ומשנת תקמ״ח עד יום מותו 
היה רב בסטרי. היה חותנו של ר׳ שלמה יהודה ליב רפפורט 
(שי״ר: ע״ע). חיבוריו של א׳ ל׳ הם: א. "קצות החושך, 
חידושים על ש״ע חושן משפט (חלק א׳ לבוב תקמ״ח; חלק 
ב׳, שם תקנ״ו; יצא בכמה מהדורות); ב. "אבני מילואים", 



821 


אריה ליכ כן יידם,? ד!כד,ן —אריוס 


822 


חידושים על ש״ע אבן העזר (חלק א/ לבוב תקע״ו, ונספח 
אליו קונטרס "משובב נתיבות" [תשובות להצגות של ר׳ יעקב 
מליסא על "קצות החושן"]* חלק בי. לבוב תקפ״ו), וקצת 
שאלות ותשובות. בסופו של ספר זה נדפסו חידושים בתלמוד 
ופוסקים של שי״ר חתנו. "אבני מילואים" זכה לשמונה 
מהדורות, אע״פ שנתפשט פחות מ״קצות־החושך. ג. "שב 
שמעתתא", חידושים בשבע שיטות שבתלמוד(לבוב תקס״ד, 
ואף הוא זכה לכמה מהדורות). בסברותיו העמוקות ובהגיונו 
החריף השפיע א׳ ל׳ ביחור ע״י ספרו "קצות החושן", השפעה 
מכרעת על דרך הלימוד של ישיבות ליטה בשני הדורות 
האחרונים. 

אריה ליב הסבא משפולה (תפ״ה/ 1725 —תקע״ב/ 1812 ), 
"רבי" של חסידים, "צדיק" עממי. בימי נעוריו למר 
תורה מפיו של רבי פנחס מקדריץ ושניהם הושפעו מתורתו 
של ר׳ ישראל בעל־שם־טוב ונתקרבו לחסידות. כדי להגיע 
לשלמות במידות קיבל ר׳ א״ל על עצמו להיות "נע ונד" 
והיה סובב בעיירות של אוקראינה. שנתיים היה שמש 
בבית־הכנסת בזלאטופולי ולסוף התיישב בשפולה (פלך 
קיוב). במקום־מושבו החדש דרו אנשים שקועים בגשמיות 
וגסות וה״סבא" משך את לבם לתורה ומצודת. ומפני שכבר 
היה זקן באותם הימים נקרא בפי אנשי־עירו "הסבא"("דער 
זיידע"), מאחר שלא רצה להתגדר בתואר "רבי" ו״צדיק". 
ר׳ א״ל השפיע על יהודי־הכפרים במידותיו: הוא הסתפק 
במועט וחילק את כספו לעניים. ה״סבא" היה נוסע מעיר 
לעיר ומכפר לכפר, נותן עצות ומציע רפואות למעריציו 
הכפריים ומברך אותם. דרכו היה ללמד סניגוריה על ישראל, 
כרבי לוי יצחק מברדיצ׳ב בשעתו. 

כשקבע ר׳ נחמן מבראסלאב את מושבו בזלאטופולי 
( 1800 ) ביטל, לפי המסורת, את המנהגים בבית־הכנסת, 
שהונהגו ע״י ה״סבא", והדבר גרם לריב בין שני הצדיקים, 
שנמשך בין מצדדיהם גם לאחר שנפטרו שניהם. דברי תורתו 
של ר׳ א״ל והאגדות עליו נאספו בספת של י. רוזנברג 
"תפארת מהר״ל" (תרע״ד). 

ש. א. הורודצקי, החסידות והחסידים, ג׳, כ״ח-כ״ט! ש. דוב־ 

נוב, תולדות החסידות, 295 , 312 * י. רוזנברג, תפארת מהר״ל 1 
הרב י. א. קאמלהאר, דור דעה(תרצ״ז), עם׳ קפ״א-קפ״ד. 

אךיה ליב עןח־ז׳ם (ת״ץ/ 1730 , תבנה — תקנ״א/ 1791 , 
יאלטישקוב, פדרדליה), "רבי" של חסידים, שנרקמו 
עליו אגדות הרבה. היה מתלמידיהם של ר׳ ישראל בעל־שם־ 
טוב ו״המגיד" ממזריטש. כל ימיו היה מחזר בעיירות 
ובכפרים של פדלניה ומקבץ נדבות לפדידן־שבויים ולפרנסת 
צדיקים נסתרים. היה מופיע ב״ירידים", פותח חנות ועוסק 
בעסקים סותים. כל נסיעותיו היו, לפי האגדה, ב״קפיצת 
הדרך״, וכל מגמתו — להציל את ישראל מגזירות רעות. 
אפיינית לאגדות עליו היא זד המספרת, שבשעה שנתפרסמו 
בתקמ״ב ( 1782 ) חוק החינוך החולדני והפקודה בדבר חיוב 
היהודים לשרת בצבא של הקיסר יוסף 11 , נסע מיאלטישקוב 
לווינה, נכנס לארמון המלך ולחדרו כ״רואה ואינו נראה" 
וניסה להכריחו, שיבטל את הגזירה. האגדות על א״ל (שמצאו 
הד גם בספרות האוקראינית) ודבת־תורתו נאספו בספר 
"גבורת ארי" (חמוש״ד) להרב ראובן מרגליות. 

ש. א. הורודצקי, החסידות והחסידים, ב׳, עמ׳ ז׳—י״ב; ש. 
דובנוב, תולדות החסידות, ב׳, 191,176 — 193 ! א. כהנא, ספר 
החסידות (תרפ״ב), 285 — 302 ! מ. בודק, סדר־הדורות החדש, 
תרכ״ה, עם׳ 43 — 47 ! ואסרמאן וקרדימון, לתולדותיו של ר׳ 

ליב שרזדס, ב״חשלח״, ייד, עמ׳ 579 — 581 . 


אריז, אתאר, ע״ע ל׳ריז, אתאר. 

אויוער" יזהנם סקזטום, ע״ע יזד^ם קזקזטדם 
אן־יוננה. 

אומן׳ ע׳ע.יומן. 

אךי 1 ן (׳"ס!^׳), משדרר יווני ממתימנה שבלסבדס, קדרינ* 
תדם, שפעל בערך ב 625 לפסה״נ." סיפרו עליו, 

שהמציא את הדיתיראמבדס, שיר־מקהלה יחיד במינד לכבודו 
של רידניסדס, שא' הנהיג בקדרינתדס בחצרו של המושל 
פריאנררדס. לפי אגדה, שהיא מצויה בפרטות בהרדרדטדס, 
הפליג א/ לאחר כמה הופעות ב״יוון הגדולה" (איטליה 
הדרומית), מטאראם(טאראנטד של היום) בספינה קדרינתית. 
המלחים חמדו את אוצרותיו ורצו להמיתו, אלא שא׳ ביקש 
מהם, שירשו לו לשיר את שירו האחרון. לבוש בגדי־הדר 
שר א׳ שיר בליווי לירה וקפץ לתוך הים. אך כאן נזדמן לו 
דולפין, ששמע את שירו(הקדמונים האמינו, שהדולפינים הם 
אוהבי־מוסיקה), ורכוב על גבו של דולפין זה הובא א , אל 
היבשה. הקטע, שמביא איליאנוס ( 11,45 צ,. 1 ^ 2 .!ססא) בשמד 
של א׳, נתחבר במאה ה 5 לסה״נ לערך. 

-מז 1-03 >ז 10143 ? . ; 6 — - 5 , 11 ,.)) 1711 ) ,■ז 1$ .) 4/1 ! , 0161 

; 22 — 20 , 1927 , ^ 1 ) 17 ( 007 ■ 1 ) 1111 ,( 7117711 ^ 131111 ,£׳^ 1 ) 1 ז 6 

, 1 , 1926 ,) 111 ^ 11 ^)^ 701117 ) 1 ) 11 , 1 ! 0£££014£ . 1 

. 90 . 0 . 1 זז 0 \! , 84 .(ן 

אתוס — ?ס״ס^׳י — ( 0 256 — 336 לסה״ג),מייסדה של כת 
נוצרית, שהכנסיה הרשמית חרצה עליה משפט־ 

מינות. א׳ היה תלמידו של לוקיאנום מאנטידכיה (ע״ע). 
בשעה ששימש פרסביטר באלכסנדריה ( 318 ) פרצה מחלוקת 
בינו ובין אלכסנדר, שהיה באותו זמן האפיסקדפדם באלכסנ¬ 
דריה, בשאלת היחס שבין האב, הבן ורוח־הקודש. השקפתו 
של א׳ היתה נדטה למדנדתאיזם טהור, בעוד שאלכסנדר הדרה, 
שבין אלוהים־האב לאלוהים־הבן (ישו) יש יחם של שווידן- 
מהות <מ! 0 ״ 00 ^ 6 ). הכנסיה המצרית, שעדיין לא נשתחררה 
מהשפעתם של בתי־המקדש האליליים העתיקים ומן המסדרת 
הקשורה בהם, ראתה בשווידן של האב והבן מן המסתדרין 
הקדומים (השווה, למשל, היחס: הורום־אוסיריס, בערך 
מצרים, דת). לעומת זה הטעים א׳ את האחדות המוחלטת 
של האלדהות, שהיא אך האל־האב, בעוד שהבן שנברא 
״יש מאין״ <׳גנ 0 ז\ 6 א״ס!!), סוף־סוף אינו אלא יצור נברא 
והיה זמן שבו לא היה מצוי. את האלוהים אפשר לכנדת 
בשם "אב" רק מזמן שברא את הבן, ואילו הבן, שהוא שברא 
את העולם, אינו אלא בחינת כלי ידצר בידי אלוהים, והוא 
נבדל מן האב במהותד ובטבעו. לישו היה גוף ממש, ובמקום 
נשמה שכן בו ה״לדגדם", שממנו באה רוח־הקודש. 

בוועידה, שנתכנסה באלכסנדריה, הודח א׳ מכהונתו 
( 321 ). אך המחלוקת בין תומכיו של א' ובין מתנגדיו 
החמירה ונתפשטה בארצות־המזרח. מתחילה ניסה הקיסר 
קדנסטאנטינוס לפייס בין הסיעות, ולשם כך שיגר את 
הדסידס, האפיסקדפדס של קדרדדבה, לאלכסנדריה. אולם לאחר 
שהדסידס נכשל בשליחותו וחברו של א׳ בבית־מדרשו של 
לוקיאנום, אוסביום מניקדמדיה (ביתיניה), נלחם בעד א׳ 
ודעותיו ואילו אלכסנדר ואח״יכ גם האפיסקדפדס אתאנאסיום 
הוסיפו להילחם בהן, כינס הקיסר ועידה של הכנסיה בניקיאה 
(ביתיניה) לשם ישובה של המחלדקת( 325 ). בהשפעת־הקיסר 
דנה הוועידה את אמונתו של א׳ לחובה ופסקה, ששווידן־מהות 



823 


אריום—אריוסנוו, לודוכיקו 


824 


גמור (*"סססנ״ןס) של הבן ושל האב הוא עיקר של האמונה 
הנוצרית האמיתית. אפשר, ששיקולים מדיניים — השאיפה" 
שתהא אחדות־אמונה במלבות־רו׳מי — ואפשר, גם טעם 
בלבלי (הצורך באספקת הדגן המצרי לרומי), השפיעו על 
החלטה זו. א׳ ושני אפיסקופים מצריים, שלא הסבימו לפסק- 
דינה של הוועידה, נתנדו. אוסביום מניקומדיה ותאוגגים 
מניקיאה, שסירבו לקיים את החרם נגד א׳, הוחרמו אף י הם. 
באיגרת אל כל האפיסקופים גזר הקיסר לכנות את חסידי־א׳ 
בשם "פורפיריים" — כנראה, לא רק על שום שפורפיריוס 
(ע״ע) היה ממתנגדי־הנצרות, אלא גם מפני שכמה נבואות 
נתפרשו ע״י א , , בהתאם לפורפיריום, כמכוונות לישראל. 
יתכן, שיחסם החיובי של האריאנים ליהודים וקירבתם הרעיו¬ 
נית למושג־האלוהות של היהדות הם שגרמו לדבר, שיהודי- 
אלכסנדריה תמכו בהם מכמה בחינות (עי׳ 1£8 ט! 1.68 ,־! 10516 
283 , 1 ,ת 1 גדת 110 6 ז 1 קמ 61 י 611 ). 

ההחלטות של ועידת-ניקיאה הגדילו את המחלוקת בכנ¬ 
סיה. לאחר שהקיסר החליף את יועצו הוסלם בפרסביטר 
אריאני, חזר בו מעמדתו הקודמת והיטה חסד לאריאנים. 
א׳ וידידיו, ביניהם אוסביום מניקומדיה ותאוגניס מניקיאה, 
הוחזרו מגלותם ויצאו למלחמה על מגצח־גיקיאה. בוועידת 
צור ( 335 ) השמיעו האריאנים כמה וכמה קיטרוגים על 
אתאנאסיוס, ובתוכם הקיטרוג׳ שהשתדל למנוע אספקת בר 
לקונסטנטינופול. לבקשתו של הקיסר ביטלה הוועידה את 
נירדם של א׳ ותלמידיו. קונסטאנטיוס, יורשו של קוני 
סטאנטינוס בחבלי־המזרח, חיטה אף הוא חסד לאריאנים! 
ולעומת זה סייעו אחיו בידי מתנגדיו של א/ מתוך כך 
נשתלטו בארצות־המערב מתנגדי א/ בעוד שבמזרח כבשה 
את הממשל סיעה, שנקראה בפי האורתודוכסים בשם "סמי־ 
אריאנים" (אריאנים־למחצה). אף סיעה זו נתפלגה לכמה 
פלגים, שבל אחד מהם הודה בתורתו של א׳ למחצה, לשליש 
או לרביע. היו כאלה, שקבעו דמיון־מהות במקום שוויון־ 
מהות 0100 ( 0101 ^ 6 — להבדיל מן *)!סטסס^ס): ההומויאים 1 
ולעומתם דחו הקנאים שבין האריאנים את התואר "דומה" 
(; 001.0 ! 0 ) בכלל והורו׳ שהבן הוא "לא-דומה"(;ס!ס!! 6 ׳\") לאב. 
שאלת היחס לאריאניזם, שנידונה בכמה מועצות של הכגסיה, 
נשארה במשך זמן מרובה בלתי־מוכרעת, ורק לאחר פקודתו 
של הקיסר תאודוסיוס, שעשתה את החלטת־ניקיאה לחוק 
( 380 ), דנה הוועידה של קונסטאנטינופול ( 381 ) סופית את 
דינו של האריאניזם לחובה ואישרה מחדש את עמדתה של 
ועידת־ניקיאה. אותם מן הכמרים, שנשארו נאמנים לאריא־ 
גיזם, נמלטו למחוזות של הקיסרות הרומית, שהיו כבושים 
בידי שבטים גרמניים (הגותים, הוואנדאלים, הלאנגובאר־ 
דים), והללו קיבלו את הנצרות בצורתה האריאנית. ואולם 
סוף־סוף קיבלו גם שבטים גרמניים אלה את הדת הקאתולית, 
ורק הלאנגובארדים החזיקו באריאניות עד אחר 662 . וע״ע 
אוניטריים סוציניניים. 

; 1900 2 , 1882 , 1111 ! 1110111 ) / 0 !) 5111111 , 311510 ^ 0 . 11 

, 14611108 ; 1922 ,) 1 ו/ 10  !! 1 ?! 0 ה 11 ? 0 , 3010 תז 143 
; 83 — 1874 , 2 — 1 . 88 ,)!!)?£// 11 ) 011 ! 11 וסו?! 0 ?) 01 ) 111 ) 10/11 ) 0 
0111 ,ז 1186 ז^נ . 5 ) ; 1874 ,! 141/1011111114 111101 1411111 ,ז 6 ן(ח 1 ־ 86111 

; 1905 ,! 1 ) 1110/1/1 ) 0011111 11101 ! 11 ) 0 ( 11% ז 1 ) 1 )? 0 ?) 01 1/011 0 ה 00£1 
, 4.165 ,' 6 ;׳\ 1 . 011 , 1924 ,!!)? 02 ?? /ס ) 10 ?? ) 7/1 , 1611006 ^ 
1 >ו 141 ) 10/110/11 ) 0 111 1121011 )? ) 01 ; 1925 ,)) 1/10 ) 11 ) 0102111 111 
. 711601 .!סזק 131 . 0 י< £110 - 8.631 ; 684 — 679 , 1 , 7 ק>׳*וקז> 06£ 

. 1 א 1011111111 ? 4 ס .( 1 . 5 , 14100110 008 

ק. ב. 



לורוניקו אריוסטו 

אריזסטו, אדזביקז — 10810 ־ 71.1 100 /י 010 ט^ 1 — ( 1474 , 

רג׳ו — 1533 , פרארה), משורר איטלקי. אביו, 

ניקולו, היה המפקד של מצודת רג׳ו, וא׳ היה הבכור בבניו. 
מנעוריו גילה א׳ נטיה עזה לספריות, ומשסיים (בגיל של 20 ) 
את חוק־לימודיו במקצוע־המשפטים התמסר ללימוד האמנו- 
יות החפשיות והספרות הלאטינית בהדרכת מורו־ידידו גרגו¬ 
ריו דה ספולטו. באותן השנים כתב שירים לאטיניים בלבד. 
כשמת אביו' (ב 1500 ) הוכרח א׳ לדאוג למחיית משפחתו 
הגדולה וב 1503 נתקבל בשירותו של החשמן איפוליטו 
ד׳אסטה׳ שהכיר את א׳ על-פי שיריו והעריך אותו (שתי 
הקומדיות שלו הוצגו ב 1508/9 ביזמתו של איפוליטו), אבל 
השתמש בו תכופות, שלא כרצון א , , למילוי תפקידים הרחק 
מפרארח. סמוך ל 1506 התחיל א׳ כותב את האפוס "אורלאנדו 
המטורף״, שנתפרסם בעיבוד ראשון ב 1516 (ושנית ב 1521 ) 
ובעיבוד סופי, מורחב, ב 1532 . מפגי טרחותיו המרובות נשאר 
לו רק זמן מועט ליצירה ספרותית! מפני-כן לא היה מרוצה 
ממשרתו, וב 1518 , כשהחשמן, שישב אז בהונגאריה, דרש 
מא׳ שיצטרף אליו, פרש א׳ משירותו ועבר לזה של הדוכס 
אלפונסו ד׳אסטה, אחיו של איפוליטו. חייו בחצרו של אלפוג־ 
סו היו נוחים יותר, אך מחמת המלחמה, שפרצה אז בין צרפת 
וספרד ועלייתו של לאו x על פרארה, היה א׳ מקבל את 
משכורתו הצנועה רק לעיתים רחוקות, ומשום כך הסכים 
ב 1522 להתמנות לנציב על המחוז הנידח גארפאניאנה, בהרי- 
האפנינים(בקרבת לוקה). א׳ הוצרך להדוף, בחיילים המועטים 
שניחנו לו, התקפות תכופות של שודדים על תושבי־מחוזו 
ולפשר בסיכסוכים פוליטיים בין המשפחות המיוחסות, אך 
הצליח במילוי תפקידו ושהה כאן כשלוש שנים ( 1522/5 ). 
את סוף ימיו (מ 1525 ואילך) בילה בפרארה, שבה בנה לו 
בית קטן. רק אז התחתן עם אהובתי־נעוריו, אלסאנדרד" 











825 


אריוסטו, לודוכיקו 


826 


אלמנתו של טיטו די סטרוצי. בשנים אלה ביים את הקו׳מדיו׳ת 
שלו בתיאטרון העירוני בפרארה, ותיקן את "אורלאנדו 
המטורף׳/ שאת הנוסח הסופי שלו ( 1532 ) הביא בעצמו אל 
הקיסר קארל ץ במאנטובה. 

יצירתו של א׳ היא רבגונית. שיריו הלאטיניים (כשבעים 
במספר) הם ברובם אודות ואלגיות, שבהן מתוארים חיים 
אידיליים. בחיק הטבע׳ והם שייכים למיטב השירה ההומא¬ 
ניסטית. כמה משיריו נוגעים גם בחיי־החצר ובגורל המדינה, 
כגון האלגיה על שיעבודה של איטליה תחת שלטון הצרפתים 
( 1500 ), ועוד. כן חיבר א׳ כתשעים שירים ליריים באיטלקית 
(סונטות, קאנצונות, מאדריגאלים, ועוד), רובם שירי־אהבה, 
בסיגנון חם, מקורי, שלא כסיגנון החיקויים לשירתו של 
פטרארקה, שהיו רווחים בזמנו. 

א׳ חיבר חמש קומדיות: 1508 , 03553113 03 ("הארגז") ז 
1509 , 1 ! 051 קק 811 1 (״המתחפשים״)* 0 ,1520 ;זמ 3 מ 01 ז 08 א 11 
("בעל־האוב")* 1528 , 0603 03 ("הסרסורית לדבר-עברה")* 
3 :> 11013311 :) 5 03 (״הסטודנטים״) — קומדיה בלתי־גמורה, 
שהושלמה ע״י אחיו גבריאל. אח שתי הקומדיות הראשונות, 
שנכתבו בפרוזה, כתב מחדש בזמן מאוחר יותר בטורים 
מחוסרי־חריזה, שמחקים במשקלם את הטרימטר של הדראמה 
העתיקה. כל חמש הקומדיות הללו מושפעות' מאוד מן הקו¬ 
מדיות הלאטיניות של פלאוטום ושל טרנציום הן במבנה 
העלילה, הן במה שנוגע לטיב הנפשות'הפועלות בהן, והן 
בסיגנון, שהוא עשיר בחידודי־לשון וברמזים דו־משמעיים. 
כולן שייכות לסוג ה״קומדיה של תסבוכת" (אינטריגה), 
שהיה נהוג גם בקומדיה העתיקה, ובמרכזן עומד תמיד איזה 
משרת, שתחבולותיו המחוכמות גורמות לאנדרלמוסיה מבד¬ 
חת. "הארגז" ו״המתחפשים" הם שני המחזות הראשונים, 
שנכתבו בלשון מודרנית לפי דוגמת הדראמה העתיקה* 
בהם מתחיל התיאטרון של העת החדשה בכללו, אך מתחריו 
של א׳ בתחום זה, ביבינה ( 1513 ) ומאקיאולי( 1520 ), עולים 
עליו מבחינות מסויימות: הראשון בתיכנון־העלילה והשני 
בעיצוב של אפיים. 

בין 1517 — 1531 כתב א׳ שבע "סאטירות" (בטרצינות), 
שהן עולות בערכן על הקומדיות שלו. הסאטירוח של א׳ 
הן איגרות פיוטיות לידידים ולקרובים, שבהן מדבר א׳ 
על חייו ועל רחשי־לבו, מביע דעות על מאורעות־הזמן 
ונותן עצות משחרות במעשיות ואנקדוטות בעלות עוקץ 
דק. מתוכן אנו למדים על יחסו לממונים עליו, שמיררו 
את חייו,* וכן לחיי־החצר בכללם, שהיו מנוגדים לגעגועיו 
על חיים אידיליים פשוטים, שבהם יוכל לחלום ולכתוב שירים 
כאוות־נפשו. 

גולת־הכותרת של יצירתו הספרותית של א/ שעל-ידיה 
קנה לו את מקומו בספרות, היא האפוס הגדול "אורלאנדו 
המטורף״ ( 111-1050 ? 10 ) 130 ־ 01 ). א' התחיל בכתיבתו ב 1506 
(אם לא קודם לכן), וכל ימיו עסק בליטוש סיגנונו ובשיכלול 
העלילה שבו. במהדורה השלישית והאחרונה שלו( 1532 ) הוא 
כולל 46 שירים לעומת 40 השירים שבמהדורה הראשונה. כל 
האפוס כתוב בבתים בני שמונה טורים (״סטאנצות״) — 
המשקל, שהיה רווח באיטליה מימיו של בוקאצ׳ו ואילך 
בסיפורים מחורזים ארוכים * אך מלבד טאסו, אין סופר אי¬ 
טלקי שהוא רומה לא׳ מצר האמנות המושלמת של בניית־ 
הבתים. הפואמה מבוססת על חיי-החצר של הקיסר קארולוס 
הגדול ושל האבירים מן הפמליה שלו (ה״פאלאדינים"), 


ויש בה משום המשך ישר לאפוס של בויארדו "אורלאנדו 
המאוהב״ ( 10030101-310 10 ) 01-1311 ), שלא 'נסתיים ועורר 
הרבה מבני־הזמן לנסות בלא הצלחה את כוחם בהשלמתו. 
א׳ היה היחיד, שהצליח ליצור המשך, שהלם את יצירת קודמו 
ואף עלה עליה מבחינת העלילה והסיגנון כאחד. הוא קשר את 
קשרי־המאורעות במקום שבויארדו הפסיק בו, אך הכניס בהם 
כמה שינויים. הרקע, שהוא אגדותי למחצה (פלישת הסארא־ 
צנים לצרפת), וגיבורי-הסיפור, שמקצתם כבר הם מופיעים 
(אף אם בדמויות שונות מאוד ובקשרי־מאורעות אחרים) 
באפיקה הלאומית העתיקה של צרפת (ה £51:6 § 10 ) 011305005 ; 
ע״ע דולן, שירת-), היו מוכרים לעם האיטלקי ולחברת- 
האצילים, שבשבילה היו מיועדים ספריהם של בויארדו ושל 
א׳, ושימשו מסגרת רחבה, שבה אפשר היה לשזר אפיזודות 
שונות בטעם הרומאן החצרני של יה״ב (ע״ע ארתום), 
סיפורי מעשיות, אגדות, סיפורי-אהבים, הרפתקות־אבירים 
וכישופים׳ בלא עלילה מרכזית אחידה. שלושת הנושאים 
הראשיים של אפום זה הם: א. מלחמת הסאראצנים בפראג- 
קים (עלילה "היסטורית" זו מסתיימת עם הסרת המצור של 
הסאראצנים מעל פאריס ועם נצחון הנצרות)* ב. אהבתם 
ונישואיהם של רוג׳רו (סאראצני שמתנצר בסוף) ובראדא־ 
מאנטה (נוצריה לוחמת)* בעלילה זו מוצא א׳ הזדמנות לשיר 
בשבחו של בית אסטה (שמייסדיו הם, לדבריו, צאצאי הזוג 
הזה)* ג. אהבתו* של אורלאנדו לאנג׳ליקה, בת מלך סין, 
טירוף-הדעת, שבא לו מתוך קנאה לה, ולסוף — הצטללות- 
דעתו. 

על שום פואמה זו, שמעלה באמנות מושלמת עולם דמיוני 
מקסים, כולו רווי אהבה, גבורה ופלאות, נחשב א׳ לאחד 
מגדולי המשוררים של התקופה החדשה ושני רק לדאנטה 
בין המשוררים האיטלקיים* עד היום מעוררים התפעלות 
סוהר-סיגנונו והגמישות המופלאה של חרוזיו המלוטשים, 
הזורמים.בקלות טבעית והמקושטים במשחקי־מלים וחירודי־ 
לשון, וכן האחדות השלמה של מהלך־המחשבה עם צורת- 
החרוז. ראוי לשבח מיוחד עיצוב־הדמויות שלו: אורלאנדו, 
סמל-הגבורר" רודף־הצדק ואמיץ־הלב, שנופל ברשתה של 
אשה בוגדת * רוג׳רו, האביר המושלם, המלהיב את לבה של 
בראדאמאנסה! אסטולפו, רודף ההרפתקות, התם והתמים, 
החולם על פלאי-השמים וזוכה לטוס לירח ולהחזיר משם את 
תבונתו של אורלאנדו שאבדה לו, ועוד גיבורים מרובים. 
ולצידם מתייצבת שורה ארוכה של נשים, כולן יפות ואצי¬ 
לות, וכל אחת בעלת אופי משלה: בראדאמאנטה האמיצה 
והטהורה, השומרת אמונים לאהובה * אנג׳ליקה, שכל הקרב 
אליה מתאהב בה * דוראליצ׳ה, הנוחה לאהוב ונוחה לבגוד— 
ועוד רבות. דמויות אלו של אבירים וגבירות, אוהבים ונאה- 
בים, מטביעות על "אורלאנדו המטורף" את חותם הרנסאנס. 
גם שלמות הצורה וההעדר של כוונה דידאקטית, ואפילו 
היחס האירוני אל הנושא, יחם של משחק ושעשוע, העלו 
יצירה זו לדרגת האידיאל האמנותי של אותה תקופה. ספרו 
של א׳ ניתרגם עור במאה ה 16 לספרדית, לצרפתית ולאנגלית, 
ואח״כ גם ללשונות אחרות. על יסודו נתחברו כמה המשכים, 
חיקויים ועיבודים בצורה של מחזות, אופרות, אלגיות, וכד׳. 
וכן שימש נושא לכמה ציורים של טיציאנו, גואידו רני, ועוד. 
אף א׳ עצמו הניח אחריו המשך, בחמישה פזמונים, שמספר 
הרפתקות חדשות של רוב הדמויות* המשך זה, הנקרא 
! 0301 11£ ף 10 :> 1 ("חמשת הפזמונים"), שיצא שנה אחת אחר 



827 


אריוסטו, לודוביקו—אריזונדז 


828 


מות מחברו(ב 1534 ), לא זכה לתהילה, כיוון שריבוי האפיזו־ 
דו׳ת שבו פוגם קשה במבנה שלו. 

' 6 ( 061 . 66 ; 7015 3 , 1913 , £11111111 . 1 )€ , £ 0/1050 10 ) 0/1011 י .\ 4 
)/ 8051 ) ) 41 ) 007/1/11 ; 1928 ,( 113113 * 6 1 ־ 11101 ־ 361 ) 1 ;ז;ז 16 ) 06 

, 1 ) 111 ) 11011 11 ) 1 ) 11111 ) 1 1/100 ^ 1 ; 1856 , 011011 * 1 . 66 ,) 0000105 

- $70 0 ^ 1 , 031611061 . 0 ; 1924 ,( 6113113 561111011 ) £311111 . 66 
,* £ 111 . 0/1 י 11611 101211 ? £4 , 3 ת[ £3 .? ; 1881 ,.£ .£ 11 ) 220 ) 1/10 
; 1920 , 11€ /) 2 /? €0 € .ק 5 )\ 10 ! 5 , 10310 ?£ , 066 ־ 01 . 6 ; 1900 
, 031313110 . 1 \ ; 1928 , 508810 ,.? 11 •! .!?סיס , 1£113110 חז 10 א 

י .£ .£ 11 ) . 150 ^ , 066113221 . 0 ; 1931 ,. 701$ 2 ,.£ . 0 11 ) ¥110 
, 06111 §^ .? ; 1881 , 2 .ס 5 ) 51 ס 1 ' 01 811/1108/0110 , £6113221 .ס ; 1942 
. 1933 ,. 7015 2 ,)) 011051 1121001 )) ) 11 ) 1 ) £1211011 

ח. פ.־-ח. אר. 

אךיות־ים ( 130 > 11 זס 0 , בעלי־אפרכסת), משפחת־יונקים 
מסדרת טורפי־הים (ע״ע). אה״י הם בע״ח גדולים, 

בעלי גוף מארך וגלילי, דמוי־פלך. הם נבדלים מכל שאר 
טורפי־הים כאפרכסות הקטנות שבאזניהם; כשהם נעים על־ 
פני היבשה מסוגלות רגליהם האחוריות, שהפכו לסנפירים, 
להתכופף לצד הבטן. בשחיה הם משתמשים בעיקר בסנפי־ 
ריהם הקדמיים. מזונם — דגים, רכיכיות וסרטנים גדולים, 
שנאכלים על־ידיהם בכמויות עצומות. כולם פוליגאמיים, 
והזכרים — שהם גדולים פי שנים מן הנקבות — נלחמים זה 


בזה על הנקבות בתקופת־ההזדווגות. — רובם שוכנים בימים 
של חצי־הכדור הדרומי, בסביבת האיים האנטאריןטיים והיב¬ 
שות הדרומיות. מינים מועטים מהם מצויים באוקיינוס השקט 
הצפוני. מספרם, שהיה גדול בעבר, נצטמצם הרבה במאה 
ח 19 : משום הפרווה היקרה של אחדים ממיניהם שימשו מטרה 
לציד בקנודמידה גדול. 

אריה־הים הקאליפורני ( 5 ג 101 ו 1 ז 0311£0 1108 ק 2310 ) מצוי 
לאורך החוף מצפון־קאליפורניה עד דרום־מכסיקו. אפשר 
להחזיקו בגנים זואולוגיים, והוא גם מתרבה בהם. הזכר 
מגיע לגודל של 2.20 מ/ — אריה־הים הגדול ביותר הוא 
ה 111531:3 ( 13$ ק 0 ) £0010 , המצוי באוקיינוס השקט ממיצר־ברינג 
עד סביבת סאן־פראנציסקו. הזכר מגיע לגודל של 4 מ׳. — 
בימים הדרומיים, בסביבות ניו־זילאנד ואוסטראליה, נפוץ 
118 ) 10153 0$ ו 1 ק 2310 . 

אריזונה ( 2003 ״^), מדינה בדרום־המערב של אה״ב. 

שטחה כססס, 295 קמ״ר; מספר אוכלוסיה— 750,000 . 

א׳ גובלת בצפון ביוטה! במזרח — בניו־מכסיקו! בדרום — 


במכסיקו! בצפון-המערב — בנוואדה! במערב מפריד נהר- 
קולוראדו בין א׳ ובין קאליפורניה ונוואדה. השם א׳ מוצאו 
אינדיאני ומובנו, כנראה, "מקום המעיינות הקטנים". כינו 
את א׳ גם בשם "ארץ־האפאצ׳ים", על שמו של שבט אינדיאני 
שישב בה, ו״ארץ הקניון הגדול" (ע״ע קולורדו). 

המבנה. א׳ היא ארץ של רמות יבשות (מקצתן אף 
רמות מדבריות), שמעליהן מתנשאים טורי־הרים ואף הרים 
בודדים, שרידים של הארוסיה או הרי־געש כבויים. שפלה יש 
בא׳ רק בתחום קטן משטחה, בפינה הדרומית־המערבית שלה. 
הגדולה והגבוהה שברמות־א׳ תופסת את כל צפון־המזרח 
ונקראת טבלת הקולוראדו( 0311 ) 13 ? 3010 ז 010 כ>). גבהה הממו¬ 
צע בין 800 ו 900 מ׳. שכבות־סלעיה החשופות של רמה זו 
מצטיינות ברבגוניות!׳ וביחוד בולט האודם של אבן־החול 
(מכאן השם "קולוראדו", שהספרדים נתנו לרמה זו, ומכאן 
גם השם, שהחלוצים האנגלו־סאכסיים נתנו למדבר שממזרח 
לקניון הגדול: ״המדבר הצבוע״ [)) 0050 1 ) 0 ) 310 ?]). בפינה 
הצפונית־המזרחית של הרמה מתרוממים הרי צ׳וסקה (- 01105 
^* 1 עד 2,920 מ׳! בדרום־המערב מתנשאים'טורי־הרים, 
שנלורדותיהם הפונים לרמה הם תלולים, והם מצטרפים לקשת 
ששקערוריתה פונה לצפון־המזרח ושהיא נמשכת בצפון 
לתוך יוטה ובמזרח לתוך ניו־מכסיקו. בקשת הרים 
זו נמצאים השיאים של הרי־א׳: סאן פראנציסקו־ 

פיק, 3,846 מ׳, ובולדי פיק (.? ץ 1 > 831 ), 3,504 מ׳, 

בקירבת קו־הגבול המזרחי. קשת זו קבעה את כיוון 
מהלכם של הנהרות: קולוראדו הגדול וקולוראדו 
הקטן. לאחר שהם מתחברים בצפונה של א/ הם 
בוקעים להם דרך לצד מערב בתוך גיא (קניון) ארוך, 

עמוק ותלול, שעובר בטבלת קוקנינו ( 00000100 
030 ) 13 ?). סביבותיו של גיא זה משמשות כיום 
פארק לאומי, ששטחו כ 2,600 קמ״ר. צפונית-מערבית 
לקשת־הרים זו יש רמות נרחבות, שגבהן מתקרב 
ל 1,000 מ׳• בחלק התיכון של איזור־הגבול המערבי 
מתנשאים ה״הרים השחורים״( 3105 ) 81301014000 ), 
שנמשכים מצפון לדרום לאורך נהר-קולוראז־ו וש־ 

שיאם מגיע ל 2,250 מ׳. טורי־הרים מקבילים לאלה 
עוברים בדרוכדהמזרח של א׳. כיוונם: מצפון־המערב 
לדרום־המזרח, וגבהם המאכסימאלי קרוב ל 3,000 מ׳. דרום- 
המערב של א׳ הוא רמת־־גבעות׳ שרק פה ושם היא מתרוממת 
עד למעלה מ 500 מ׳ ובפינה הדרומית־המערבית שלה היא 
משתפעת עד שהיא הופכת לשפלת־מישור. דרום־המזרח 
מקבל גשמים במידה מספקת לחקלאות או למרעה! דרום- 
המערב הנמוך הוא יבש ונקרא מדבר הילה על שם הנהר 
העובר בו. 

האקלים, ההידרוגראפיה ומפעלי־ההשקאה. ההב¬ 
דלים הגדולים שבגובה מעל פני־הים בחלקיה השונים של א׳ 
גורמים להבדלי-אקלים בין חלקים אלה, אבל יש גם תכונות 
אקלימיות, שהן משותפות לא׳ כולה, והן: מיעוט העננות 
(מספר השעות, שבהן נראית השמש בא׳, הוא מרובה מבכל 
שאר חלקי-אה״ב), וכתוצאה מכך גם הקרנה אינטנסיווית 
והבדלי־טמפראטורה גדולים ומהירים ביממה ובשנה. משקעים 
מצויים בא׳ בכל חדשי-השנה, אבל הם מועטים בדרך כלל 
וחלק ניכר מהם יורד בגשמי-זעף, וכן מרובים הם ההבדלים 
משנה לשנה(לדוגמה: בטוסון [ 725 מ׳ מעל פני־הים] הממו¬ 
צע הוא 280 מ״מ! אולם בשנה אחת ירדו בה 127 מ״מ ובשנה 



אריה־ים— ( 3 ) 1153 ( 135 ק 0 ) 1 וח £11 ) 





829 


אריזונה 


830 



׳טרה סדטקה באריזונה 


אחרת 750 מ״מ! ביומה [בשפלה] הממוצע הוא 90 מ״מז 
אולם בשנה אחת ירדו בה 15 מ״מ, ובשנה אחרת 280 מ״מ). 
בעיר־הבירה של א׳, פיניכס, שיושבת בגובה של 335 מ׳ מעל 
פני־הים, שעות־הזריהה הן 84.4% מכל השעות, שבהן השמש 
היא מעל לאופק, וב 235 ימים בשנה השמים הם בהירים. אף 
בגובה של 2,100 מ׳ ברמה רואים את השמש במשך 80% מן 
הזמן׳ שהיא מעל לאופק. הטמפראטורות הקיצוניות הידועות 
בא׳ הן ״ 48.3 בגובה של 115 מ׳ מעל פני־הים ו ס 30 - בגובה 
של 2,200 מ׳ מעל פני־הים. בהרים הגבוהים, שהם ריקים 
מישוב, יש בלא ספק טמפראטורות נמוכות מאלו. גשמי־זעף, 
שיודדים בכל שנה בכל חלקי א ׳ ׳ גורמים לסוזף־הקרקע, 
שמהווה כאן בעיה חמורה. כל א׳ נכללת בגליל־המים של 
נהר קולורדו (ע״ע) ופלגו הגדול ההילה ( 0113 ), הנשפך 
אליו בפינת הגבול עם קאליפורניה ומכסיקו. רשת־הנחלים 
שבגלילם של שני הנהרות מורכבת ברובה מנחלי־אכזב, 
ופרשת־המים בין שני הנהרות עוברת באמצע א׳ ממזרח 
למערב. הקולוראדו ידוע ומפורסם בקניון הגדול שלו, אבל 
בכלכלתה של א׳ וגם בתולדות התיישבותה חשובים יותר 
ההילה ופלגיו — מה שניכר במפעלי־ההשקאה שבא/ במספר 
ישוביה ובגדלם וברשת דרכי־התחבורה שלה. 

מפעל־ההשקאה הראשון הוקם בא׳( 1911 ) על נהר סאלט, 

פלג ההילה, כ 90 ק״מ מצפון־מזרח לפיניכס ונקרא על שם 
תאודור ריוזולט (ע״ע) נשיא אה,״ב. גובה סכרו כ 87 מ׳, ושטח 
פני־המים הנקווים על־ידיו הוא כ 80 קמ״ר. המפעל על ההילה 
(כ 145 ק״מ מדרום־מזרח לפיניכס) נקרא על שם נשיא אה״ב 


?ולוין קוליג׳ (ע״ע). המפעל על נהר ורך ( 01x10 ^), פלג 
ההילה, כ 56 ק״מ ממזרח לפיגיכס, נקרא על שם בארטלט 
( 11 ש 11 ז 8 3 ). במפעלי־ההשקאה שבא׳ הגדול ביותר הואי זה 
שהושלם ב 1936 על נהר־קולוראדו על גבול א׳ ונוואדה 
ונקרא על שם נשיא אה״ב הרברט ק. הובר (ע״ע).' גובה 
סכרו כ 220 מ׳ והימה שמאחוריו היא אחת מן הבריכות 
המלאכותיות הגדולות שבעולם. 

החקלאות וגידול־המקנה. הודות להשקאה התפתחה 
החקלאות בא׳ במאה ה 20 . ב 1950 היו בא׳ 10,412 משקים, 
ברובם גדולים! השטח הממוצע של אדמה הקלאית ואדמת־ 
מרעה בכל משק הוא ( 1950 ) כ 16,870 דונאם. ב 7,822 משקים 
הושקו כססס, 4,240 דונאם. החקלאות מכוונת לטיפוח גידולים, 
שמשמשים ליצוא, ביהוד כותנה. כ 1.2 מיליון דונאם זרועים 
( 1950 ) זני־כותנה בעלי סיב קצר וסיב ארוך, ככותנה המצרית. 
בין הדגנים תופסים מקום בראש התירם והחיטה. מגדלים גם 
ירקות ועצי־פרי׳ ביהוד גפנים (גם־כן ביהוד לצרכי־יצוא). 
אדמת־המרעה בא׳ תופסת שטח של 172 מיליון דונאם בערך. 
ביחוד מרבים לגדל בא׳ בקר לשחיטה וצאן לגיזה. שטחן 
של אדמות החורש והיער הציבוריות הוא כ 53 מיליון דונאם. 

המכרות, התעשיה והתחבורה. א׳ היא אחת מן 
המדינות העשירות במתכות שבאה״ב. בנחושת היא תופסת 
את המקום הראשון: מפיקים ממנה כ 363,000 טונות מטריות 
בשנה ( 1950 ) 1 כן מפיקים מאדמת א׳ כססס, 5,315 אוקיות של 
כסף, כ 118,300 אוקיות של זהב, כ 60,000 טונות של אבץ, 
כ 25,000 טונות של עופרת. בכמות המוליבדנום המופקת 



831 


אריזונה 


832 



•*בחיית־םרבר בסביבת פינינם, אריזונה 


בה א׳ היא השישית בעולם. הערך הכללי של תפוקת- 
המכרות השנתית בא׳ מגיע עד 200 מיליון דולאר לערך 
( 1950 ) והוא שקול כמעט כנגד ההכנסה במזומנים מן החק¬ 
לאות ( 134 מיליון) והמקנה ( 69 מיליון) ביחד. בא׳ עוברות 
שתי מס״ב פאציפיות, האחת ללום־אנג׳לס והשניה לסאן- 
פראנציסקו. האורך הכללי של קוד מסה״ב בא׳ הוא 4,160 
ק״מ ואדכם של קווי הכבישים הציבוריים הוא כ 46,600 ק״מ 
(יותר ממחציתם מצופים בחמר). כן מרובים בא׳ שדות־ 
התעופה. התחבורה מכוונת גם לשירות התיירות, שהיא 
מקור-הכנסה חשוב לא׳. התיירים נמשכים לא׳ כדי לחזות 
בפלאי־הטבע(הקניון הגדול, המדבר הצבוע והיער המאובן — 
גזעי־עץ כבירים מתור הטריאס, שהפכו לאבני־צור, והם 
מצויים לאורך 11 ק״מ על־יד אחד מפלגי הקולודאדו הקטן 
במזרחה של א׳) ובפלאי־הטכניקה (הסכר על הקולוראדו) 
וליהנות מימים בהירים וחמים בחורף. 

האוכלוסיה והישובים. האוכלוסיה של א׳ גדלה 
בקצב מהיר: מ 204,000 ב 1910 עד קרוב ל 500,000 ב 1940 
וקרוב ל 750,000 ב 1950 . ב 1940 היו בא׳ 55,000 אינדיאנים 
(כ 11% מן האוכלוסיה). חלק מהם יושב בתחומי-מושב, 
שהוקצו להם בגלילות המדבריים (בצפון — ברמה, ובד¬ 
רום — במדבר־הילה). ב 1940 היו בא׳ כ 15,000 שחורים. 
מאחר שהאוכלוסיה של א׳ גדלה בעיקר ע״י עליה, ועלייתם 
של לא־לבנים לתוכה היא'מוגבלת, הולך וגדל בה האחוז 

של הישוב הלבן. 


\ 1 !/ו 


הגדולה נזוחו היא עירהבידה פיניפס("""מ; 

י י ! 



היסטוריה. תולדותיה של א' מתחלקות לשלוש תקו¬ 
פות : 1 . האינדיאנית * 2 הספרדית 1 3 האמריקנית. 

התקופה האינדיאנית. ישובי הפואבלו (ע״ע) של א׳ 
שימשו המרכז הצפוני של התרבות האמריקנית הטרם־ 
קולומבית. תנאי־הטבע הכריחו את התושבים הטרכדקולומ- 
ביינים להקים מפעלי־השקאה בכוחות משותפים ולהגן על 
היבול מפני שבטים נודדים. שרידים מרובים ממפעלי- 
השקאה אלה נשתמרו בגלילות של נהרות החילה" הקולוראדו 
ופלגיהם לאורך נהרות סולט, אקווה פריאה (בת? בנון"/), 
ורדי וטונטו. המאבק בץ הבורים והתושבים הקבועים המרת 
את האחרונים להתיישב בראשי צוקים. החורבות של קאסה 
גראנדה ( 010 מ 3 ז 0 0353 ) הם השרידים הארכאולוגים המענ¬ 
יינים'ביותר שבכל דרום-ד.מערב של אה״ב. בכתליהן, שנבנו 
מטיט מיובש בשמש, וכן בצורת החדרים, החצרות, הכיכרים 
והחומה שמסביב, מזכירות חורבות אלו את חורבות קאסה 
גראנדה שבמכסיקו. בשנתגלתה קאסה גראנדה של א׳ ב 1694 
ע״י הישועי קינו, כבר היתד, בחורבנה. צאצאי האינדיאנים 
של הפואבלו הם שבטי הזוני והמוקי, שבניהם עדיין יושבים 
בתחומי א׳. 

התקופה הספרדית. הספרדים התחילו חודרים לדרום- 
המערב של אה״ב של היום מאיזיר סונורה שבצפון מכסיקו. 
הנזיר הפראנציסקאני הספרדי מארקוס דה ניסה ( 05 סז 3 ^ 1 
2 3 ;א 6 !ז) היה האירופי הראשון שביקר בא׳ (ב 1539 ). 
משלחת.קורונאדו הגיעה עד הקניון הגדול. תחילת חדירתם 
של הספרדים לא׳ באה מטעמים צבאיים ודתיים, והיתה 
מלווה העזה וגבורה. בהשפעת המיסיונרים הספרדיים הת¬ 
נצרו במאה ה 17 שבטי פימה, פאפאגו ומוקי. ב 1680 התחילו 
מרידות האינדיאנים בא׳ י ובניו־מכסיקו, והמוקי נשתחררו 
מעול השלטון הספרדי. הישוב האירופי בא׳, שבוטל על-ידי 
המרידות הללו, חודש ב 1732 כשנוסדו מימיות ישועיות 
קבועות בבאק ( 830 ) וגואווי ( 1 ^ 0116 ). בסוף המאה 
ה 18 הוקמו משלטים ( 05101105 !?) בטובאק וטוסון. האינדיא¬ 
נים לא הועסקו במכרות ובעבודות-כפיה ולא חל עליהם 
השיפוט של האינקוויזיציה. הספרדים טישטשו את ההבדלים 
בין השבטים ד,אינדיאניים ופיתחו בתוכם את החקלאות. 
השלום, ששלט בין הספרדים ובין האינדיאנים משבט האפא- 
צ׳ים בשנות 1790 — 1822 , הביא לידי פריחה יחסית. מלחמת־ 
העצמאות של מפסיקו, גירוש הנאמנים לספרד מן הארץ, 
וחידוש המלחמות של האפאצ׳ים גרמו לנטישה זמנית של 
הישובים. שבט האפאצ׳ים, הדרומי בשבטי משפחת הלשונות 
האתאבאסקניות, הצטיין בגבורה ובזריזות בשימוש בנשק. 
מן האירופים קיבלו במשך הזמן נשק-אש ומקנה והפכו 
לרועים נוודים, שהטרידו לא דק את השבטים החקלאיים 
משבטי יומה והאוטו-אצטקים, אלא אף את המתיישבים הלב¬ 
נים* שמם נתפרסם לזוועה עד כדי כך, שהשם "אפאצ׳ים" 
נעשה כינוי לשודדים מזויינים. בעיית האפאצ׳ים לא נס¬ 
תיימה אלא בשנת 1886 , כשהכניע אותם המצביא נלסז׳ן 

5 יילז, הקיצונים שבהם שולחו לפלורידה, משם לאלאבאמה 

ולסוף הוקצה להם שפח בסדינת־אוקלאז^מת מ הם סגולי־ 



























































































829 


אריזונה 


830 



ערה מועקה באריזונה 


אחרת 750 מ״מ; ביומה [בשפלה] הממוצע הוא 90 מ״מ ; 
אולם בשנה אחת ירדו בה 15 מ״מ, ובשנה אחרת 280 מ״מ). 
בעיר־הבירה של א/ פיניכס׳ שיושבת בגובה של 335 מ׳ מעל 
פני־הים, שעות־הזריחה הן 84.4% מכל השעות, שבהן השמש 
היא מעל לאופק, וב 235 ימים בשנה השמים הם בהירים. אף 
בגובה של 2,100 מ׳ ברמה רואים את השמש במשך 80% מן 
הזמן, שהיא מעל לאופק. הטמפראטורות הקיצוניות הידועות 
בא׳ הן 48.3 0 בגובה של 115 מ׳ מעל פני־הים ו ס 30 - בגובה 
של 2,200 מ׳ מעל פני־הים. בהדים הגבוהים, שהם ריקים 
מישוב, יש בלא ספק טמפראטורות נמוכות מאלו. גשמי־זעף, 
שיורדים בכל שנה בכל חלקי א׳, גורמים לסחף־הקרקע, 
שמהווה כאן בעיה חמורה. כל א׳ נכללת בגליל־המים של 
נהר קולורדו (ע״ע) ופלגו הגדול ההילה ( 0113 ), הנשפך 
אליו בפינת הגבול עם קאליפודניה ומכסיקו. רשת־הנחלים 
שבגלילם של שני הנהרות מורכבת ברובה מנחלי־אכזב, 
ופרשת־המים בין שני הנהרות עוברת באמצע א׳ ממזרח 
למערב. ר ,קולוראדו ידוע ומפורסם בקניון הגדול שלו, אבל 
בכלכלתה של א׳ וגם בתולדות התיישבותה חשובים יותר 
ההייתה ופלגיו — מה שניכר במפעלי־ההשקאה שבא/ במספר 
ישוביה ובגדלם וברשת דרכי־התחבורה שלה. 

מפעל־ההשקאה הראשון הוקם בא׳( 1911 ) על נהר סאלט׳ 

פלג ההילה, כ 90 ק״מ מצפון־מזרח לפיניכם ונקרא על שם 
תאוז־וד דוזולט (ע״ע) נשיא אה״ב. גובה סכרו כ 87 מ', ושטח 
פני־המים הנקווים על־ידיו הוא כ 80 קמ״ר. המפעל על ההילה 
(כ 145 ק״מ מדרום־מזרח לפיניכס) נקרא על שם נשיא אה״ב 


?;לוין קוליג׳ (ע״ע). המפעל על נהר ורך ( 10 ) 01 ^), פלג 
ההילה, כ 56 ק״מ ממזרח לפיניכס, נקרא על שם באו־טלט 
( 831-11611 ). במפעלי־ההשקאה שבא׳ הגדול ביותר הוא זה 
שהושלם ב 1936 על נהר־קולוראדו על גבול א׳ ונוואדה 
ונקרא על שם נשיא אה״ב הרברט ק. הובר (ע״ע)! גובה 
סכרו כ 220 מ׳ והימר, שמאחוריו היא אחת מן הבריכות 
המלאכותיות הגדולות שבעולם. 

החקלאות וגידול־המקנה. הודות להשקאה התפתחה 
החקלאות בא׳ במאה ה 20 . ב 1950 היו בא׳ 10,412 משקים, 
ברובם גדולים! השטח הממוצע של אדמה חקלאית ואדמת־ 
מרעה בכל משק הוא ( 1950 ) כ 16,870 דונאם. ב 7,822 משקים 
הושקו כ 4,240,000 דונאם. החקלאות מכוונת לטיפוח גידולים, 
שמשמשים ליצוא׳ ביחוד כותנה. כ 1.2 מיליון דונאם זרועים 
( 1950 ) זני־כותנה בעלי סיב קצר וסיב ארוך, ככותנה המצרית. 
בין הדגנים תופסים מקום בראש התירם והחיטה. מגדלים גם 
ירקות ועצי־פרי, ביחוד גפנים (גם־כן ביחוד לצרכי־יצוא). 
אדמת־המרעה בא׳ תופסת שטח של 172 מיליון דונאם בערך. 
ביחוד מרבים לגדל בא׳ בקר לשחיטה וצאן לגיזה. שטחן 
של אדמות החורש והיער הציבוריות הוא כ 53 מיליון דונאם. 

המכרות, ה ת ע ש י ה והתחבורה. א׳ היא אחת מן 
המדינות העשירות במתכות שבאה״ב. בנחושת היא תופסת 
את המקום הראשון: מפיקים ממנה כ 363,000 טונות מטריות 
בשנה ( 1950 ); כן מפיקים מאדמת א׳ כ 5,315,000 אוקיות של 
כסף, כ 118,300 אוקיות של זהב, כ 60,000 טונות של אבץ, 
כ 25,000 טונות של עופרת. בכמות המוליבדנום המופקת 


831 


אריזונה 


832 



*בח״ת־טרבר בסביבת פיניבם, אריזונח 


בה א׳ היא השישית בעולם. הערך הכללי של תפוקת־ 
המכרות השנתית בא׳ מגיע עד 200 מיליון דו׳לאר לערך 
( 1950 ) והוא שקול כמעט כנגד ההכנסה במזומנים מן החק¬ 
לאות ( 134 מיליון) והמקנה ( 69 מיליון) ביחד. בא׳ עוברות 
שתי מס״ב פאציפיות, האחת ללוס־אנג׳לס והשניה לסאן- 
פראנציסקו. האורך הכללי של קוד מסה״ב בא׳ הוא 4,160 
ק״מ וארכם של קווי הכבישים הציבוריים הוא כ 46,600 ק״מ 
(יותר ממחציתם מצופים בחמר). כן מרובים בא׳ שדות- 
התעופה. התחבורה מכוונת גם לשירות התיירות, שהיא 
מקוד־הכנסה חשוב לא׳. התיירים נמשכים לא׳ כדי לחזות 
בפלאי־הטבע(הקניון הגדול, המדבר הצבוע והיער המאובן— 
גזעי־עץ כבירים מתור הטריאם, שהפכו לאבני־צור, והם 
מצויים לאורך 11 ק״מ על־יד אחד מפלגי הקולוראדו הקטן 
במזרחה של א׳) ובפלאי־הטכניקה (הסכר על הקולוראדו) 
וליהנות מימים בהירים וחמים בחורף. 

האוכלוסיה והישובים. האוכלוסיה של א׳ גדלה 
בקצב מהיר: מ 204,000 ב 1910 עד קרוב ל 500x100 ב 1940 
וקרוב ל 750,000 ב 1950 . ב 1940 היו בא׳ 55,000 אינדיאנים 
(כ 11% מן האוכלוסיה). חלק מהם יושב בתחומי־מושב, 
שהוקצו להם בגלילות המדבריים (בצפון — ברמה, ובד¬ 
רום — במדבר־הילה). ב 1940 היו בא׳ כ 15,000 שחורים. 
מאחר שהאוכלוסיה של א׳ גדלה בעיקר ע״י עליה, ועלייתם 
של לא־לבנים לתוכה היא'מוגבלת, הולך וגדל בה האחוז 
של הישוב הלבן. 

הגדולה בערי־א׳ היא עיר־הבירה פיניכס (^מססו!?; 
107,000 נפש ב 1950 ). שניה לה בגדלה היא טמיון ( 7110500 ; 
כ 50,000 נפש), שהיא גם המרכז התרבותי של המדינה: 
בה נמצאים האוניברסיטה של א׳, בית־נכות לידיעת הטבע 
וההיסטוריה של א׳ ובית־ספר גבוה לחקלאות. 

א. י. בר. 


היסטוריה. תולדותיה של א׳ מתחלקות לשלוש תקו¬ 
פות : 1 . האינדיאנית \.ב הספרדית ! 3 . האמריקנית. 

התקופה האינדיאנית. ישובי הפואבלו (ע״ע) של א׳ 
שימשו המרכז הצפוני של התרבות האמריקנית הטרם־ 
קולומבית. תנאי-הטבע הכריחו את התושבים הטרם־קולומ־ 
ביינים להקים מפעלי־השקאה בכוחות משותפים ולהגן על 
היבול מפני שבטים נודדים. שרידים מרובים ממפעלי- 
השקאה אלה נשתמרו בגלילות של נהרות ההילה, הקולוראדו 
ופלגיהם לאורך נהרות סולט, אקווה פו־יאה (ב 1 ז? 113 !>^), 
ורדי וטונטו. המאבק בין הנודים והתושביים הקבועים המריץ 
את האחרונים להתיישב בראשי צוקים. החורבות של קאסה 
גראנדה ( 10 ) 01-311 0353 ) הם השרידים הארכאולוגים המענ¬ 
יינים'ביותר שבכל דרום־המערב של אה״ב. בכתליהן, שנבנו 
מטיט מיובש בשמש, וכן בצורת החדרים, החצרות, הכיכרים 
והחומה שמסביב, מזכירות חורבות אלו את חורבות קאסה 
גראנדה שבמכסיקו. כשנתגלתה קאסה גראנדה של א׳ ב 1694 
ע״י הישועי קינו, כבר היתה בחורבנה. צאצאי האינדיאנים 
של הפואבלו הם שבסי חזוני וחמוקי, שבניהם עדיין יושבים 
בתחומי א׳. 

התקופה הספרדית. הספרדים התחילו חודרים לדרום* 
המערב של אה״ב של היום מאיזיר סונורה שבצפון מפסיקו. 
הנזיר הפראנציסקאני הספרדי מארקוס דה ניסה ( 130005 ) 1 
3 10 >) היה האירופי הראשון שביקר בא׳ (ב 1539 ). 

משלחת.קורונאדו הגיעה עד הקניון הגדול. תחילת חדירתם 
של הספרדים לא׳ באה מטעמים צבאיים ודתיים, והיתה 
מלווה העזה וגבורה. בהשפעת המיסיונרים הספרדיים הת¬ 
נצרו במאה ה 17 שבטי פימה, פאפאגו ומוקי. ב 1680 התחילו 
מרידות האינדיאנים בא׳יובניו־מכסיקו, וחמוקי נשתחררו 
מעול השלטון הספרדי. הישוב האירופי בא׳, שבוטל על-ידי 
המרידות הללו, חודש ב 1732 כשנוסדו מיסיות ישועיות 
קבועות בבאק ( 030 ) וגואווי ( 371 ^ 000 ). בסוף המאה 
ה 18 הוקמו משלטים ( 1105 ) 0051 ?) בטובאק וטוסון. האינדיא¬ 
נים לא הועסקו במכרות ובעבודות-כפיה ולא חל עליהם 
השיפוט של האינקוויזיציה. הספרדים טישטשו את ההבדלים 
בין השבטים האינדיאניים ופיתחו בתוכם את החקלאות. 
השלום, ששלט בין הספרדים ובין האינדיאנים משבט האפא־ 
צ׳ים בשנות 1790 — 1822 , הביא לידי פריחה יחסית. מלחמת־ 
העצמאות של מכסיקו, גירוש הנאמנים לספרד מן הארץ, 
וחידוש המלחמות של האפאצ׳ים גרמו לנטישה זמנית של 
הישובים. שבט האפאצ׳ים, הדרומי בשבטי משפחת הלשונות 
האתאבאסקניות, הצטיין בגבורה ובזריזות בשימוש בנשק. 
מן האירופים קיבלו במשך הזמן נשק־אש ומקנה והפכו 
לרועים נוודים, שהטרידו לא רק את השבטים החקלאיים 
משבטי יומה והאוטו־אצטקים, אלא אף את המתיישבים הלב¬ 
נים ז שמם נתפרסם לזוועה עד כדי כך, שהשם "אפאצ׳ים" 
נעשה כינוי לשודדים מזויינים. בעיית האפאצ׳ים לא נס¬ 
תיימה אלא בשנת 1886 , כשהכניע אותם המצביא נלסון 
היילז. הקיצונים שבהם שולחו לפלורידה, משם לאלאבאמה 
ולסוף הוקצה להם' שטח במדינת־אוקלאהומה. מאז הם מגדלי- 
מקנה טובים בתחומי-המושב שלהם. 

התקופה האמריקנית. ברבע הראשון שי המאה 
ה 19 התחילו חודרים לא׳ סוחרים והרפתקנים אמריקנים. 
כתוצאה מן המלחמה במכסיקו סופחה גם א׳ שמצפון להילה 
לאה״ב. גילוי־הזהב בקאליפורגיד, שימש גורם להתיישבות 










833 


אריזונה—אריגיות 


834 


חדשה גם בא/ הצורך בסלילת מס״ב טראנס־קונטיננטאלית, 
גרם לרכישת השטח שמדרום להילה על־ידי אה״ב ( 1853 ). 
הוצאת הצבא מא׳ בזמן מלחמודהאזרחים, גרמה להתקפות 
מצד האינדיאנים ולמלחמות ממושכות בהם. ב 1863 הכיר 
הקונגרס בטריטוריה של א׳ ממערב לקו האורך המערבי 
׳ 3 ס 109 . ב 1889 הועברה הבירה של א׳ מפרסקוט לפיניכם. 
פלישות שודדים מא׳ בכיוון סונורה שבמכסיקו והמלחמות 
בכנופיות של אפאצ׳ים מ 1860 עד הכנעתם טיפחו בא׳ הרגלים 
של עצמאות. א׳ נעשתה המרכז של שודדי־בהמות, בוקרים 
(שבאו מסוגורה), פועלי־מכרות וסתם הרפתקנים. א׳ לא 
נתקבלה כמדינה־חברה בברית עד 1912 — כשביטלה סעיף 
בחוקתה, שלפיו אפשר לפטר שופטים ע״י משאל־עם, אך מיד 
לאחר שצורפה לברית, החזירה את הסעיף המבוטל לתקפו 
בצורת תיקון לחוקה. ב 1914 אישרו הבוחרים של א׳ את "חוק 
העובדים הזרים״, שלפיו צריכים להיות 80% מן הפועלים בכל 
מפעל, שמעסיק לא פחות מ 5 פועלים, אזרחי אה״ב! אך 
ביה״ד הפדראלי פסק בניגוד לעמדה זו של א/ 

בזמן מלחמת־העולם וו הוקמו בא׳ מפעלים להרכבת 
מטוסים ולייצור של מוצרי־גומי. פועלים ממדינות אחרות 
באו לא׳ לעבוד בתעשיות אלו, והרבה מהם נשארו בה גם 
אחר המלחמה. מחוסר ידיים עובדות בזמן המלחמה הירבו 
להשתמש כאן בשבויי־מלחמה גרמניים ואיטלקיים ואף הביאו 
מכסיקנים מעבר לגבול לעבוד באסיף התבואה ובקטיף הכות¬ 
נה עד 1946 . ב 1948 העניקה א׳ זכות הצבעה לאינדיאנים 
החיים בתחומי־המושב, שהוקצו להם בא/ 

א. אח. 

היהודים בא/ ב 1877 היו בא׳ 48 יהודים. ב 1871 
נתמנה יהודי בשם הרמאן בנדל מפקח על ענייני־האינריא־ 
נים ע״י הנשיא גראנט. יהודים בודדים תפסו מקומות השר 
בים בחיים הכלכליים והמדיניים של א/ ביניהם ראש עיריית 
פיניכס (אמיל גאנז — ב 1917 ). ב 1950 היו בא׳ כ 8,300 
יהודים, שרובם היה מחולק במידה שווה בין שתי הערים 
פיניכם וטוסון. קהילות קטנות, שמונות כמה מאות חברים, 
קיימות בערים פרסקוט, ביזבי ודאגלאס. 

ד 1 : 

אחים, ע״ע ל,רדאיחפיים. 

אן־יכא, יוסף (נו׳תרם״ז/ 1907 ,אולבםק,אוקראינה),מספד 
עברי. מ 1925 בא״י. ב 1929/32 ישב זמנית באד,"ב. 

כתב סיפורים ראליסטיים מחיי הארץ והגולה ואגדות לבני־ 
הנעורים. ברומאן "אוד מוצל"(תרצ״ז) תיאר את האוירה, שבה 
חי, כילד, בתקופת הפרעות באוקראינה בשנת 1919 . ביהוד 
בולט הראליזם של א׳ בקובדסיפוריו "בעלי-יצדים"(תש״ו), 
שנושאיהם לקוחים מחיי־הקצבים. רוב סיפוריו מתארים את 
החיים החדשים בא״י. נוסף על הסיפורים הנזכרים פירסם: 
״להם וחזון״ (רומאן), תרצ״ג > "כנפי כסף" (אגדות לבבי- 
הנעורים), תרצ״ו< ועוד קבצי־סיפורים: "בסנוורים", תרצ״ט! 
"מראות בכחול", תש״א! "פסק־דיך, תש״י; ו״יום ולילה", 
תשי״ב, שזכה בפרס לספרות יפה מטעם עיריית חולון. 

אףינה (ס^סמ׳), משוררת יוונית מטלוס, אי קטן בקרבת 
קנידוס. זמן־חייה אינו ידוע בבירור, אך הדעה, 

שא׳ היתר, בת־דורה של סאפפו, בטעות יסודה, ויתכן שהצדק 
עם החוקרים המניחים, שא׳ היתד, באמצע המאה ה 4 לפסה״נ. 


כשהיתה בת 19 חיברה את השיר ("הכישור") 

לזכרה של באוקיס ידידתה, המתאר את חייה של באוקיס ואת 
מותה בדמי־ימיה. משיר זה, שכלל 300 חרוזי־הכסאמטר, לא 
היו ידועים במשך זמן מרובה אלא 5 חרוזים בלבד. ואולם 
בשנת 1928 נתפרסם פאפירוס מן המאה ה 1 לפסה״נ, שכולל 
79 חרוזים משירה של א/ מתוך חרוזים אלה אפשר לעמוד 
על פשטות־הביטוי ועומק־הרגש, שנתגלמו ביצירה זו, ואין 
פלא בדבר שהקדמונים העמידו אותה בשורה אחת עם שי¬ 
ריהם של הומרוס וסאפפו. השיר "הכישור" כתוב בניב רורי 
מקומי בתערובת של כמה צורות איוליות. מלבד השרידים 
שנמצאו משיר זה נשתמרו עוד שלושה מכתמים של א/ 
שגים מהם כתבות למצבת־קברה של באוקיס. בשבחה של א/ 
שמתה בצעירותה, חיברו כמה מז הסופרים ההלניסטיים 
מכתמים. 

, 1355 ^ .? ; 13 — 207 , 1 4 , 1101 >ז 0 1 > 010£:1 <{ 1 וו 4 , 111 ) 01 .£ 

10 , 3 ז׳\\ 30 . 14 . 0 ; 9 — 206 ,( 1934 ) 69 ,/)מדת// 10 
. 42 — 325 , 1936 ,*/•£ />ימ> ׳סתס , / 

אריני 1 ת (; 58 ר\ £01 י; יחידה: ? 5 ו׳י £01 י), במיתולוגיה היוו¬ 
נית — אלות־הנקמה השוכנות בשאול. מספרן היה 
מתחילה בלתי-קבוע! אך בתקופה הלניסטית מאוחרת קבעו, 
שהא׳ הן שלוש אחיות ושמן אלקטו, טיסיפוני ומגרה. הסיו־ 
דום מספר, שהא׳ נוצרו מתוך דמו של אורנוס(ע״ע). משערים, 
שהא׳ היו ביסודן הגשמה של קללות, שיצאו מפיותיהם של 
בני־אדם, שנגרם להם עוול. ואפשר, שמתחילה לא ראו בהן 
אלא את נשמותיהם של הנרצחים המשתוקקות לנקום את 
נקמת-ההרוג מרוצחיו, ומתוך כך נוצר המושג של הא׳ 
כגואלות־דם. היו סבורים, שאם לא נמצא לו, להרוג, גואל- 
דם, היו הא׳ פועלות בתפקיד זה. כן היו סבורים, שהא׳ 
נוקמות את נקמתם של קבצנים, שנגרם להם עלבון. הדוגמה 
הידועה ביותר של פעולת הא׳ נמצאת באגדת אורסטס(ע״ע), 
בצורה שקיבלה אגדה זו בטראגדיות של התקופה הקלאסית 
ביוון. לפי מה שהיה מקובל אצל היוונים הקדמונים, היה 
הפושע, שהא׳ החליטו להענישו, נע ונד בלא שימצא מנוחה 
לנפשו, כשהוא נרדף על צוואר ע״י הא׳, עד שלסוף היתה 
דעתו נטרפת עליו. הא׳ הרודפות מתוארות כנשים בעלות 
כנפיים, שנחשים להן במקום מחלפות־שער. בדמות מלאכי- 
חבלה עוסקות הא׳ גם בעינוייהם של אלה שנידונו לדראון- 
עולם בשאול. 

הא׳ היו קשורות בהשקפה על סדר־העולם המוסרי, 
שהיתה רווחת אצל היוונים. הומרוס מזכיר אותן בחברת זום 
ומוירה, אלת־הגורל. דעתו של היראקליטוס היתה, שאם השמש 
תסטה ממסילתה, תמצאנה אותה הא׳ ותחזרנה אותה למס¬ 
לולה, בהתאם לתפקידן לתקן כל מעוות. תפקיד חשוב היה 
לא׳ בהענשתם של הנשבעים לשקר. מכיוון שסבורים היו, 
שאת הא׳ אפשר לפייס ע״י קרבנות, הוקם בכמה מקומות 
פולחן לשמן; ביהוד נתפרסם פולחן־הא׳ באתונה. כאלות 
מגינות על סדרי החברה והמשפחה, היו הא׳ מוחזקות מביאות 
ברכה על אלה שמקיימים את חוקי־החברה. כןרות־השאול 
יחסו להן תכונות של אלוהויות האדמה ומכאן שמה של 
אלת־האדמה "דמטר אריניס". בתקופה היוונית הקלאסית, 
כשגאולת־הדם איבדה את חשיבותה הקודמת, היו שראו בא׳ 
רק סמל של העונש בכלל, ובלשון המשוררים הפכו הא׳ לסמל 
של אסון. 

נדאה, שהרומים באו להאמין בא׳ בהשפעתן של דת- 



835 


אריניות—ארי;פול״ם 


83 $ 



ארי־נמל. מנמר 

האטרוסקית והספרות היוונית. ברומית קראו לא׳ 3£ ״ט? 
(יחידה: 3 ״ג 1 ?) מן הפועל £01-01-0 , שפירושו להיות מוכה 
בשיגעון. 

- 0  5 438 ,( 1909 ) \ , 5 )) 0 ) 5 \))\ 0 111 0 / 0 $) 111 ש ) 111 , £310011 

ד. פ. 


אריניזס, ע־ע אריום. 

אךץמל יי ם ( 3 ז 0 :וק 10 ג 701 < — "כנפרשתיים"), סדרה של 
חרקים (ע״ע), שכוללת כ 4,060 מינים. סימניהס: 

גפי־פה נושכות; מחושי־פה דמויי־חוטים! שני זוגות של 
כנפיים שוות, קרומיות ומרושתות, שבשעת־מנוחה הן חופפות 
על הבטן בצורת גג; התפתחותם היא דרך גילגול שלם! 
הזחלים טורפים ומצויירים בצבתי־מציצה; מתגלמים בפקעת־ 
קורים. — הא׳ האמיתיים הם משפחת 33£ ) 1 ת 16160 זד 1 ץ 4 < של 
סידרה זו! לה שייך הארינמל־הענק (- 1 ת 3 ק £115 65 ז 3 ק 31 ? 
005 ), שרוחב כנפיו הפרושות מגיע ל 14 ס״מ. הוא מצוייד 
(בבגרותו) במחושים קצרים וכפופים בקצותיהם; הוא ניזון 
מן החי, ואת ביציו הוא מטיל בחול. הזחל, שצבעו אפור־חום, 
מצטיין בראש גדול בעל שתי צבתות ארוכות, שנוצרו מתוך 
דג הלסתות העליונות; צבתות אלו משמשות לדקירת הטרף 
ולמציצת מיצי־גופו כאחת. בתקופת האביב והקיץ בונה הזחל 
בתוך החול גומה בצורת משפך, שקטרה מגיע ל 7 ס״מ ועמקה 
ל 5 ס״מ. בקרקעיתו של משפך זה הוא מסתתר, כשלסתותיו 
בלבד בולטות מחוץ לחול, וממתין לטרפו. כשחרקים קטנים— 
ביחוד נמלים — מגיעים לשפת־המשפך, הם מתגלגלים לתוכו! 
הזחל תופס את הטרף, מזריק לתוכו רעל, שהוא דומה לרעל־ 
הנחשים, ומוצץ את נוזל־גופו. כשהטרף מנסה להימלט, זורק 
עליו הארינמל גרגרי־חול מכל צד, וע״י כך הוא מונע את 



בריחתו. לאחר זמן קצר מפריש הזחל קודי־משי דקיקים, 
שבהם נדבקים גרגרי־חול, ויוצר מהם פקעת עגולה, שבתוכה 
הוא מתגלם. הארינמל המבוגר יוצא מתוכה עפ״ר בסוף 
הקיץ. — א׳ אחרים חיים מתחת לאבנים או על קליפות־עצים. 
לסדרה זו שייכים גם חרקים בעלי חשיבות חקלאית, 


ארי־נסל. זחל ימונדל פי 12 ) 






















837 


ארינמליים — אריפטוטלס 


838 


שמסייעים במלחמה ביולוגית במזיקים שונים. אדי נ מ ל־ 
ה כ נ י מ ו ת ( 15 ז 11£3 !ע 3 ק 50 ץז 011 ) הוא קטן יותר, בעל צבע 
ידוק וכנפיים שקופות! זחלו ניזון מכנימות־עלה. — האדי־ 
נמל החום ( 3011011$ 1118 נ 01 ז 116 קמזץ 5 ), המשמיד את בנימת־ 
הקמה (״ 011 56001000000$ ?) הנטפלת להדרים, מביא תועלת 
מדובה בגידול פדי־הדד. 

ע. פ. ל. 

אריסות, אריס. ע״ע סכי־ךה והריסות. 
אריסטזטלם, ובצורה מקוצרת ארי<ןזםז —?ף.ג 6 זסזס 01 .^*; 

15101616$ ־ 1 ; בלאט' של יה״ב: 1$101:1165 ז\ 1 — 

( 384 לפסה״נ, סטאגידה שבכאלקידיקה — 322 , כאלקים), אחד 
מן הגדולים ביותד שבין הפילוסופים וחוקדי־הטבע היווניים. 

א. ח י י ו. אביו של א/ ניקומאכוס, היה רופאו וידידו של 
אמינטאם 11 , מלך מוקדון, אביו של פיליפוס וסבו של 
אלכסנדר הגדול. אפשר׳ שא׳ בילה מקצת משנות ילדותו 
בחצד־המלכות בפלה ( 6113 ?); את העניין, שהיה לו במדע 
הפיסי, רכש, כנראה, בחדר־הניתוחים של אביו. כשהיה בן 
שבע־עשדה, נכנם לאקאדמיה של אפלטון באתונה, ושם שהה 
עד שמת אפלטון ב 348/7 , תחילה כתלמיד, ואח״כ כתלמיד- 
מחקד, שעוסק בעבודה עצמאית. כשידש ספוסיפוס את מקומו 
של אפלטון כדאש־האקאדמיה וייצג כאפלטוניות את הנטיה 
״להפוך את הפילוסופיה למאתימאטיקה״ — נטיח, שהיתה 
למודת־רוח לא׳, עזב א׳ את האקאדמיה ביחד עם כסנו־ 
קראטם. הם נענו להזמנה, שקיבלו ממי שהיה לפנים דוברם 
ללימודים באקאדמיה, הרמיאס, השליט של אטארניאוס ואסום 
במיסיה שבאסיה הקטנה, שאסף סביבו חוג אפלטוני קטן. 
באסוס שהו עד מפלתו ומיתתו של הרמיאס, וא׳ נשא לאשה 
את בת־אחיו של הרמיאס, פיתיאם ( 35 ;! 11 ץ?). מאסום הלך 
א׳ למיטילנה שבאי לסבוס! לימי־שהייתו באסוס ובמיטילנה 
שייכות הרבה מחקירותיו הזואולוגיות: אגם האיים של פירה 
("!•"ץ?) נזכר פעמים הרבה בחיבורו "תולדות בעלי־החיים". 
ב 343/2 קרא לו פיליפוס מלך מוקדון לבוא לפלה כדי להיות 
מורה לאלכסנדר בנו. קרוב לוודאי, שבעיקר לימד א׳ את 
אלכסנדר פרק בהומרוס ובספריהם של הדראמאטורגים; אבל 
גם חיבר בשבילו ספר "על המונארכיה" וספר "על המת¬ 
יישבים", ויתכן, שההוראה, שהורה את אלכסנדר במדע 
המדיני, עוררה או פיתחה בזה האחרון את ההתעניינות 
בנושא זה. קירבתו אל אלכסנדר הגיעה, כנראה, לסופה עם 
התמנותו של הלה כמושל במקום אביו בשנת 340 ! יש לחשוב, 
שא׳ התיישב אז בעיר־מולדתו. 

ב 334 , זמן קצר לאחר שמת פיליפוס, חזר א׳ לאתונה. 
מחוץ לעיר, צפונית־מזדחית לה, כנראה בין הר־ליקאבטוס 
ובין נהר־איליסוס, השתרעה חודשה, שבה שכד א׳ בניינים 
אחדים! ומאחר שהחורשה היתה מוקדשת לאפולון ליקיאוס 
ולמוסות, והבניינים כללו פריפאטוס או חצר מקודה, התחילו 
קוראים לבית־מדרשו של א׳ בשני שמות שונים: הליקיאון 
או בית־המדרש הפריפאטטי (בספרות־המחקר העברית של 
יה״ב — המשאי). כאן אסף כתבי־יד — אוסף, ששימש אב¬ 
טיפוס לכל הספריות הגדולות בימי־קדם, — מפות, וכנראה, 
גם דברים, ששימשו להדגמה בהרצאותיו, ביחוד על הזואו¬ 
לוגיה. לדברי כמה סופרים, נתן אלכסנדר לא׳ כסף בשביל 
האוסף שלו, ופקד על ציידי חיות ועופות ועל הדייגים 
שבקיסרות להודיע לא׳ כל דבר, שיש בו עניין מדעי. בליקיאון 



אריסטו, פסל־שיש. המחצה השניה של הסאה ה 4 לפסה״ג. 
הטוזיאו! לתולדות האמנות, וינה 


אירגן א' מחקר בקנה־מידה גדול! בהדרכתו עסק תאו־ 
פראסטום בחקירות בבוטאניקה, אודמום בתולדות הפילו¬ 
סופיה ואריסטוכסנוס במוסיקה. 

בימי־ישיבתו'באתונה בפעם השניה מתה עליו פיתיאם, 
ולאחר מכן חי א׳ עם הרפילים (** 1 •*?ז^), שממנה נולד 
לו בן, ניקומאכום. כשמת אלכסנדר ב 323 , גברו באתונה 
הנטיות האנטי־מוקדוניות. א׳ נאשם בכפירה, ומאחר שלא 
רצה, שהאתונאים "יחטאו לפילוסופיה פעמיים" (שיעשו לו 
מה שעשו לסוקראטס), עזב את בית־מדרשו בידיו של תאו- 
פראסטום ופרש לכאלקיס, ושם מת בשנת 322 . דיוגנם לאר- 
טיום שמר על צוואתו, שבה דאג א׳ להניח ירושה הגונה 
לקרוביו, אסר על מכירת עבדיו וקבע תנאים לשיחרורם של 
כמה מהם. — המסורת הקדומה מתארת את א׳ כקרח, דק- 
רגלי־ם, בעל עיניים קטנות, מגמגם במקצת, מתקשה בביטוי 
סמ״ך וזי״ן, מקפיד על לבושו ובעל נטיה לליגלוג, שבאה 
לידי ביטוי בדיבורו. 

ב. חיבוריו. החיבורים הקשורים בשמו מתחלקים 
לשלוש מחלקות: 1 ) חיבוריו הראשונים׳ שנועדו לקהל רחב, 
רובם בצורת שיחה, שפירסם הוא עצמו ושהלכו לאיבוד (פרט 
לקטעים קטנים מתוכם)! 2 ) קבצים של ידיעות היסטוריות 
ומדעיות, שרובם אבדו גם הם! 3 ) חיבורים פילוסופיים 
ומדעיים שנשתמרו עד היום. מן החיבורים המוקדמים נש¬ 
תיירו קטעים גדולים למדי, ועל־פיהם השכילו החוקרים, 
וביחוד ורנר יגר (ז 86 ב 1 ), לקבוע קו של התפתחות מעמדה 
אפלטונית לעמדה, שבה מתחלת להתגלות המקוריות של א׳. 
בחיבורים אבודים אלה קשורים, כנדאה, דברי־ההערצה של 
הקדמונים על ״זרם־הזהב״ (דת 60 ז 311 111111160 ) של סיגנונו 1 
שהרי ביחס לכתביו הנמצאים בידינו אין תיאור זה מתאים. 
ובמקום זה מתמלא כל המכיר יפה את כתביו של א׳ הערצה 





839 


אריסמומלס 


840 


גדולה לתמציתיות ולחוסן שבהם ומוצא, שאך מתור הת¬ 
עניינות עמוקה בנושא מתרומם א׳ לפעמים לדדגה של הבעה 
דטודית ממש. 

החיבורים מן המחלקה השניה היו מרובים במספד ומדובים 
בכמות 3 אך קדוב לוודאי, שבחלקם הגדול היו פדי עבודתם 
של תלמידים, וא׳ לא היה כאן אלא המעורר לכתיבתם והעורך 
הכללי שלהם. את זמךחיבורם יש לייחס בעיקר לימים, 
שבהם שימש כראש הליקיאון. מכל הקבצים — רשימות של 
המנצחים במשחקים, רשימות של הצגות דראמאטיות, בעיות 
הומריות, אוסף של מנהגים ברבריים, בעיות במדעי־הטבע, 
תיאורי החוקות של 158 מדינות יווניות, — לא נשתמרה אלא 
דוגמה אחת בלבד: ״חוקת אתונה״( 00X1x810 עג £0 סדןד^^■), 
שנתגלתה ב 1890 בחולות־מצרים. 

את זמנם של החיבורים מן המחלקה השלישית יותר קשה 
לקבוע ז אפשר, שהם שייכים לתקופה, שקדמה לשיבתו 
לאתונה, ואפשר — לתקופה שאחריה. לפי העדף מועטים כאן 
הרמזים למאורעות היסטוריים. שום חיבור מן החיבורים 
הללו לא נתפרסם, כנראה, ע״י א׳ עצמו! על הרבה מהם 
שמר מן הסתם במשך שנים כשהוא מכנים בהם תוספות 
ושינויים מזמן לזמן. התוצאה היא, שלא מבחינת סיגנונו 
ולא מבחינת תורתו אין ביניהם שום הבדל, שעל יסודו אפשר 
לקבוע את זמנם בוודאות כל־שהיא. אולם המחקר העלה 
דברים מסויימים, שיש בהם כדי לקבוע כדבר קרוב לאפשרי, 
שבתקופת־יצירתו הראשונה חיבר א׳ את הכתבים בצורותיהם 
המוקדמות ביותר, שבמידה מרובה הם אפלטוניים באפים: 
את הכתבים בלוגיקה, את ה״פיסיקה", את החיבורים !,על 
השמים״ ( 10 * 0 שם), ״על ההוויה וההפסד״ (- 00 * 0 ש 0 
ש 0 ס 11 ק 0 ־״סס 1 ש 311000 ־ 1 ), את הספר השלישי של "על הנפש" 
( 401103 שם), את "תורת־המידות לאודמוס", את החלקים 
הקדומים ביותר של ה״מטאפיסיקה", של ה״פוליטיקה" ושל 
״תולדות בעלי־החיים״( 40101311001 3 ת 0 ז 15 ^), והשאר: את 
"אותות השמים"( 010 8 13 זסש 1 ש 1 ׳\!), את החיבורים על הפסיכו¬ 
לוגיה והביולוגיה, את "תורת המידות לניקומאכוס", את 
ה״פואטיקה", את ה״רטוריקה", ואת השלמת החיבורים שהת¬ 
חיל ב״שנות-הנדודים" שלו, — כל אלה נכתבו לאחר שחזר 
לאתונה. 

ג. מה חידש א׳ בחיבוריו? במידה שנתרחק א׳ 
מהתחלותיו האפלטוניות, עבר מן העיון אפריורי אל החקר 
הנסיוני ואל התורות המיוסדות עליו. אחת מן התכונות 
האפייניות של מחשבתו הוא מין שכל-ישר מתוך השראה. 
את השלמות המוסרית הוא מגדיר כשמירה על הדרך האמצ¬ 
עית! ואע״ם שאין הוא מגדיר כך את השלמות השכלית, 
היה נוטה להתרחק מהשקפות קיצוניות. בתורת־ההכרה אינו 
אמפיריקן וגם לא ראציונאליסטן! הוא מכיר בדבר, שראשיתה 
של ההכרה נעוצה בנסיון־החושים, אלא שהוא מחזיק בדעה, 
שיש צורך באינטואיציה שכלית כדי לעבור מהכרה של 
עובדות בודדות אל התורה המבארת אותן. במטאפיסיקה 
מכיר הוא, ביחד עם אפלטון, בקיומם של מושגים כוללים 
( 53113 ־ 1 ^ 1701 ), אך אין הוא דואה את הדברים המיוחדים 
כממשיים-למחצה בלבד! הוא רואה אותם כנמצאים הגמו¬ 
רים והשלמים היחידים, ואילו הכוללים אינם אלא יסודות 
מסויימים בהווייתם. בתורתו בדבר היצורים החיים אינו לא 
מאטריאליסטן ולא ספיריטואליסטן, אלא הוא רואה את הגוף 
ואת הנפש כיסודות שאין להפריד ביניהם בתוך שלמות אחת. 


בתורת־המידות • אינו הדוניסטן וגם לא סגפן! הוא מכיר, 
שההנאה היא יסוד, אף אם יסוד משני, של ה״טוב העליון" 
(מגסססל 300101001 ), שהיסוד הראשוני שבו היא פעילות 
שכלית ומוסרית. בתורת-המדינה אינו אריסטוקראט וגם לא 
דמוקראט! הוא ממליץ על שלטון המעמד הבינוני, שהוא 
רואה אותו כיסוד היציב ביותר שבמדינה. בביקורת הספרות 
מתרחק הוא מן התביעה המוסרית של אפלטון, ועם זה הוא 
מסרב לזהות את תכליתן של השירה ושל הדראמה עם 
שעשוע בלבד. תכונה אפיינית אחרת של א׳—חיבתו להגדרה 
ולמיון. בין המונחים הראשיים בפילוסופיה שלו מועטים הם 
המונחים, שאינו נותן להם הגדרה, ובדגילות הוא עושה את 
הדבר לאחר בדיקה קפדנית של שאר ההגדרות, שהוצעו ע״י 
אחרים. לפעמים מתארים אותו כדוגמאטיקן יותר מן הראוי! 
אבל להאשים אותו בכך הרי זה להתעלם מאותו החלק הגדול 
מכתביו, שעוסקים ב 06101 * 0 (שאלות, קושיות), מן הפיס־ 
קאות, שבהן הוא מרצה השקפות שונות ואינו מגיע אל 
השקפתו שלו אלא לאחר שהעלה טעמים לפסול את שאר 
ההשקפות. 

הפילוסופיה חייבת תודה מרובה לא׳ על הרגלו לעסוק 
במיון! ביחוד חייבים אנו לו תודה על מיון אותם המדעים, 
שאנו רגילים לעסוק בהם. הוא מחלק את המדעים לשלושה 
סוגים: העיוניים, שתכלית אחת להם — הדעת! המעשיים, 
שתכליתם לשפר את ההתנהגות! והיצרניים, שתכליתם ליצור 
דברים מועילים או יפים. בתוך המדעים העיוניים הוא מבחין 
את המאתימאטיקה, שחוקרת בדברים, שהם נצחיים ובלתי- 
ניתנים להשתנות אך לא עצמותיים! את מדע-הטבע, שחוקר 
בדברים עצמותיים אך ניתנים לשינוי! ואת הפילוסופיה 
הראשונה או התאולוגיה, שחוקרת במה שהוא עצמותי ונצחי 
כאחד. בחיבורו'״המחקרים האנאליטיים המאוחרים״ (- 403 
3 ז 10 זש $1 ס? 3 שמץ 1 ) מצביע א׳ על הסכנה שב״פעבר לסוג 
אחר", כלומר, בניסיון להוכיח בעזרת מדע אחד מה שמיוחד 
למדע אחר. הוא גם נאה מקיים מה שהוא נאה דורש: לתורת- 
ההיגיון, לפיסיקה, לזואולוגיה, לפסיכולוגיה, למטאפיסיקה, 
לתורת־המידות, לתורת-המדינה, לרטוריקה, לתורת-השירה, 
מקדיש הוא חיבור אחד או יותר מאחד, ובהם הוא תוקע עצמו 
בנושא אחד גדול מתוך חוש מפליא לגבי חשיבותו המיוחדה. 
וכד חייבת לו גם תכנית-העבודה של המדעים הפילוסופיים 
תודה יותר מלכל אדם אחר. 

חיבתו למיון באה לידי ביטוי גם בהרבה תחומים אחרים. 
הקטיגוריות הראשיות — עצם, איכות ויחם — כבר נקראו 
בשמות ע״י אפלטון! אך הרעיון בדבר מיון שלם של הסוגים 
העליונים ( 3 זש 0 ש§ 5001013 ) של הישים, הניתנים להיקרא 
בשם, הוא משל א׳ עצמו. גם רשימת ה&רךיקאביליים, כלומר, 
של היחסים, שהנשוא (הפרדיקאט) יכול להתייחם בהם כלפי 
הנושא — והם: הגדרה, סגולה, סוג׳ או מקרה — היא של 
א׳ בלבד. וכשאנו עוברים מן המיונים הכללייס-ביותר הללו 
אל ענפי-מחקר מיוחדים, אנו מוצאים אף כאן את א׳ כמאיר 
נתיב. המיון של כוחות-הנפש שקבע משוכלל הרבה יותי 
מזה של אפלטון. ואולם אין א׳ סבור, שע״י כך ביאר אה 
הפעולות הנפשיות, ובצד ההבחנה שהוא מבחין בהבדלים 
שבין כוחות-הנפש, הוא גם מבחין בקשרים שביניהם. התחושה 
היא בשבילו מן הדברים המיוחדים, והדעת—מן הכלליים! 
אבל התחושה היא של הדברים המיוחדים כפי שהם נקבעים 
בתכונתם על-ידי הכלליים, והדעת היא של הכלליים כפי שהם 



841 


אריסמומלס 


842 


באים לידי גילוי בדברים המיוחדים. וכן יש לו גם מיון מעובד 
ביותר של מיני בעלי־החיים! אבל הללו מהווים כעין סולם- 
הטבע ( 031111-36 50313 ), שבו* הסעבד ממין אחד אל המין 
הקרוב אליו ביותד אינו לעולם דחב ביותר, והמינים הנמוכים 
יש להם דמיון למד, שמוצאים במינים הגבוהים. 

אחד מצדכיה העיקריים של הפילוסופיה הוא הצודך בטר¬ 
מינולוגיה טובה! ויותד מכל אדם אחד סיפק לה א׳ את 
המונחים הדרושים לה. כללי ומיוחד, נושא ותואד, הנחת־ 
יסוד ומסקנה, צורה וחומד, מה שבכוח ומה שבפועל, מהות 
ומקדה, פועל ונפעל — אלו הן אחדות מן האנטיתזות המרו¬ 
בות, שאנו משתמשים בהן בקביעות ושא׳ היה הראשון, 
שקרא להן בשם. 

ד. ההשפעות, שהושפע מהן. יש ויש מקום לשאול: 

מה היו ההשפעות העיקריות, שעיצבו את מחשבתו? 

העובדה הראשונה, שיש לציין, היא, שהיה יוני: הוא היה 
שייר לאותו ענף של הגזע היווני, שבאסכולה של מילטוס 
הניח את היסוד לפילוסופיה של הטבע ושהצטיין בהתעניינות 
לאין־סוף בתופעות של הטבע ובביאורן. בכתביו על האסטרו¬ 
נומיה, המטאורולוגיה, הביולוגיה, אנו מוצאים אותו מסתער 
על בעיה יאחר בעיה בהתלהבות, שאינה יודעת לאות, כשהוא 
סמוך ובטוח, שע״י השימוש המשולב בתצפית ובעיון אפשר 
למצוא ביאור — ולעתים קרובות הוא מוצא אותו במהירות 
יתרה. הדבר עולה בידו הרבה יותר בחקר הביולוגי שלו 
מבמדע הפיסי שלו! ולא מפני שהשאיפה "להציל את התו¬ 
פעות" (אם נשתמש באימדתו שלו) היתד, בו פחות חזקה, 
אלא מפני שבהעדרם של מכשירי־תצפית מתייקים קיבל 
כדבר ודאי תופעות, שלא היו כך אלא למראית־עין־בלבד. 

התעניינות'זו בחזיונות של הטבע נתפתחה בא׳, כנראה, 
מתוך העובדה, שהיה בנו של רופא, שהיה מצידו חבר של 
חבורת הרופאים המקצועיים, שהרפואה עברה בתוכם בירו¬ 
שה מאב לבן, ובכן היה בן למשפחה שהעיסוק ברפואה היה 
בה מסורת של דורות. ואין הדבר בלתי מתקבל על הדעת, 
שבשחר־נעוריו היה עוזר לאביו בניתוח של גופות. ואף קדמו 
לו דוגמות נאות של חקר נסיוני בתצפיות המדוקדקות 
והמקיפות של האסכולה ההיפוקראטית. מבחינה אחרת, גדולה 
היתה עליו השפעתו של אפלטון. סוקראטס ואפלטון, האתר 
נאים היחידים בין גדולי הפילוסופים היווניים, נתנו לפילו¬ 
סופיה היוונית כיוון חדש: הם העדיפו את ההתעניינות 
בחייו וביעורו של האדם על הביאור של עובדות בעולם- 
הטבע. עיתים גוברת בא׳ המגמה האחת, ועיתים — האחרת. 
חיבוריו המוקדמים נכתבו בהשפעתו של אפלטון, ולמקצתם 
קרא בשמות, שאינם אלא שמות של שיחות אפלטוניות. ואף 
אמנם, כמעט בכל אחד מחיבוריו מצויות עקבותיה של הש־ 
פעת־אפלטון. אולם כבר בשיחה "על הפילוסופיה", שאת 
זמנה יש לקבוע בתקופת אסוס שבחייו או סמור לה, אנו 
מוצאים אותו חולק על תורת־האידיאות! ומכאן ואילך מת¬ 
גלות בהדרגה הנטיות השונות בהלד־המחשבות של שני 
הוגים אלה. באפלטון מוצאים אנו דמיון עשיר, מגמר, של 
צירופים שמוליכה להכללות מקיפות ושובות את הלב, אי 
שביעת־רצון מן הדברים כהווייתם, בריחה מן ה״דברים 
שהם כאן", מן העובדות של העולם המוחש, אל ה״דברים 
שהם שם", אל העולם של הצורות הצרופות, השקפות מהפכ¬ 
ניות על החיים המדיניים והחברותיים! בא' — התעניינות 


עמוקה ב״נתון" לכל צורותיו, הסתמכות על "העובדות הנר¬ 
אות", הסכמה למוסדות הקיימים, כגון המשפחה והקניץ 
הפרטי, שעם כל ליקוייהם א׳ מכיר בהם כמתאימים לצרכים 
הקבועים של טבע־האדם. 

ובעוד א׳ נותן ביטוי לאי־סיפוק גדל־והולך במה שאפל¬ 
טון שקוע בעולם אחר, מחוץ לעולם הזה, הנה כמעט כל אחד 
מרעיונותיו הראשיים מושפע במשהו מאפלטון. ה״כוללים" 
( 53113 ^ 1101 ) שלו — אלו הן האידיאות של אפלטון, ששוב 
אינן מושגות כנפרדות, אלא כקיימות אך ורק בתוך הדברים, 
לא מעל להם או מחוץ להם. במיון, שממיין א׳ את כוחות- 
הנפש, שאולים הקווים הראשיים מאפלטון, אע״פ שא׳ צועד 
קדימה בניתוחם והוא מיטיב יותר לחוש ברציפות שביניהם. 
תודת־ד,מידות שלו, שמטעמת גם את הבסיס, שיש למעשים 
הטובים בהרגל נעדר המחשבה תחילה, וגם את ההידהור 
שלאחר מעשה בטעמים לעשייתם, היא אפלטונית משתי 
בחינות אלו כאחת. אולם תהא זו טעות גמודה לתאר את א׳ 
כשואל רעיונות מאפלטון או כסתם מרצה של אפלטוניות, 
שנתקלשה על־ידיו. א' עושה לעיתים קרובות לשיטה רמי¬ 
זות, שנשארו בודדות אצל אפלטון! ובדרך כלל ניתן לומר, 
שתפיסת־העולם של אפלטון, שבראש וראשונה עניין לה 
ב״הוויה", נהפכת כאן למשהו שונה עד מאוד ע״י ההתעניינות 
המתמדת בבעיות של ה״התהוות". 

ה. תורת־ההיגיון. א׳ מחלק, כאמור, את המדעים לעיו־ 
ניים, מעשיים ויצרניים. אילו נכללה תורת־ההיגיון במיון זד" 
צריך היה להקצות לה מקום בין המדעים העיוניים! אולם 
בתחום של המדעים העיוניים אין א׳ מכיר אלא במאתימא־ 
טיקה, במדעי־הטבע ובמטאפיסיקה. לפי א׳, אין תורת־ההיגיון 
מדע, אלא חלק מן התרבות הכללית, שכל הבא לעסוק במדע 
מן המדעים צריך להקדים ולדעת אותו. תרומתו של א׳ 
למחקר זה מצטרפת מחמישה חלקים:( 1 ) ה״קאטיגוריות" 
לפי א׳, כל מלה וכל קבוצת־מלים שייכת לאחת מעשר הקאטי- 
גוריות(ה״מאמרות" או הסוגים העליונים) הללו: עצם, כמות, 
איכות, יחס, מקום, זמן, מצב, קניין, פעולה, היפעלות. מיון 
זה יסודי הוא לגבי א׳, והוא הונח ביסודם של כל שאר 
חיבוריו. בספר ה״קאטיגוריות" דן א׳ בפרוטרוט על תכונו¬ 
תיהן של הקאטיגוריות השונות. בתחום העצם, זו הקאטי- 
גוריה הראשונית, מבחין הוא בין העצם הראשוני (אישים 
ודברים אינדיווידואליים) ובין העצם השניוני(המינים והסר 
גים, שהעצמים הראשונים נכללים בהם). אולם הנקודה 
המרכזית בתורת־ההיגיון שלו היא המין התחתון ( 1011103 
65 ! 60 ק 5 ). ( 2 ) בספר ״על הפירוש״ ( 1006 ז 613 זקז 16 ם 1 06 ) 
נותן א׳ השקפה ״תופעתית״ (רפתנטאטיווית) על הידיעה! 
היפעלויותיה של הנפש מתוארות יכ״דימויים" של הדברים, 
והמשפט מתואר כקובע קשרים ב? היפעלויות אלו—קשרים, 
שהם קרויים מושגים. המשפטים מתמיינים כחיוביים או שלי¬ 
ליים׳ ובכוללים(אוניברסאליים) או מיוחדים. וארבעת הטיפו¬ 
סים של משפט המוכרים ע״י כך — כולל חיובי, כולל שלילי, 
מיוחד חיובי, מיוחד שלילי — יוצרים את הבסיס להקש 
הנידון בספר( 3 ) "ניתוחים מוקדמים"( 3 ז 0 ת? 03 מץ 31 ם\ 1 ) או 
"ספר ההקש". קרוב לוודאי, שהדחיפה לתורה זו ניתנה ע״י 
אותו קטע ב״פיידון"׳ שבו מדבר אפלטון על כך, שאידיאה 
אחת "גוררת אחריה אידיאה אחרת", כלומר, מחייבת אותה. 
על רעיון מטאפיסי זה מבסס א׳ דבר, שאפלטון לא חשב 
עליו: תורה שלמה על הוצאת־מסקנות, שאין עניינה בדברים 



843 


אריסטוטלס 


844 


אינדיווידואליים ואף־ לא במשפטים, אלא ביחסים שביו הכו¬ 
ללים. הוא מכיד בשלוש צודות של הוצאת־מסקנות, ויוצר 14 
אפנים בעלי־תוקף בתוך שלוש אלו. הוא המייסד של תורת־ 
ההיגיון, ומבחינה פורמאלית זוהי המושלמת ביותר שבכל 
תרומותיו לפילוסופיה. ( 4 ) "ניתוחים מאוחרים"( 03 ״? 31 ת\׳ 
3 ז 0 !ז 0$16 ?) או "ספר המופת" בא לקבוע אותו מין של 
הנחה, שהיא לא רק אמיתית, אלא היא גם טבועה בחותמן 
של הכולליות וההכרחיות׳ שמזכות אותה למצוא לה מקום 
בשיטה מדעית. ( 5 ) "ספר מחלוקת הניצוח" ( 103 קס 1 ) 
ו״ספר ההטעאה" ( 111$ :>מ 1$£16 :> 1 :ז 111$ ק 30 6 ס) שייכים, כנראה, 
לשלב מוקדם יותר במחשבתו; זהו ניתוח של המשא־ומתן 
המשדל, שהתנהל בצורת שיחה קלה ותפס מקום רחב בתנועה 
הסופיסטית, שני דורות קודם זמנו של א׳, בבתי־המשפט 
ובוויכוח הכללי. 

ו. פילוסופיה של הטבע. את חיבוריו על מדע־הטבע 
ועל הביולוגיה רואה א׳ כאחדות אחת. בתחילת ספרו 
על "אותות השמים" (על המטאורולוגיה) טוען הוא, שאכן 
עסק ( 1 ) ביסודות הכלולים בכל שינוי, כמו שהראה ב״פיסי־ 
קר,״ א׳ וב׳, — ובשינוי הטבעי בכלל ("פיסיקה", ג׳—ח׳); 
( 2 ) בסדרם ובתנועתם של הכוכבים ("על השמים", א/ ב׳), 
ובמספרם ובטבעם של היסודות הגופנים ושל ההפכותם זה 
בזה (שם, ג/ ד׳);( 3 ) בהתחלת ההוויה ובחדלונהיבדרך כלל 
(״על ההוויה וההפסד״); ( 4 ) בדברים המתארעים בהתאם 
לטבע, אלא שאותו טבע הוא פחות מסודר מזה של 
היסוד השמימי, כלומר, במה שקרוי בפינו עד היום תופעות 
מטאורולוגיות( 3 ם 21 ס 1 סז £1£0 ^ו); ( 5 ) בבעלי-חיים ובצמחים 
(החיבורים הביולוגיים). — ( 1 ) הספר "על הטבעיות" (סז 
"*•ומי?) פותח בניתוח מהותו של שינוי, ומראה, שהוא כולל 
שלושה יסודות: מצע מתמיד או חומר, צורה, שלובש המצע, 
ושלילה או העדר של אותה צורה, שקודם־לכן היתה אפיינית 
בשביל המצע. שלושת היסודות הללו אינם קיימים כשהם 
לעצמם; החומר מוכרח להיות תמיד מאוייד על־ידי צורה 
או על־ידי העדר־צורה, וכן להפר. לאחר מבן, כשבא א' 
לדון בתנאי השינוי ("פיסיקה", ב׳), הוא מוסיף על היסו¬ 
דות "חומד" ו״צורה" עוד שני יסודות, שהם נצרכים כדי 
לבאר את השינוי: סיבה פועלת וסיבה תכליתית; וכך הוא 
מגיע אל לוח־הסיבות שלו — חמרית, צורנית, פו׳עלת ותכ¬ 
ליתית —* שהוא רואה את כולן כדרושות לשם ביאור של 
שינוי. ב״פיסיקה", ג׳—ה , , הוא ממשיך ודן במושגים השגו¬ 
רים בוויכוחים על השינוי: אין־סוף, מקום, ריקות, זמן, וכד/ 
בספר ף, כשהוא מדורבן על־ידי השלילה, ששלל זנון את 
אפשרות־התנועה, הוא טוען ברוב כשרון לאפשרות זו, והוא 
מראה, שהתנועה, הזמן שהיא אורכת, הגוף הנע ותחום- 
התנועה, ניתנים כולם להתחלק עד אין־סוף. ספר ז׳ מפסיק 
את הרציפות של ה״פיסיקה", וקרוב לוודאי, שזהו חיבור 
מוקדם יותר, שנכתב בזמן שעדיין היה א׳ אפלטוני אדוק. 
בספד ח׳ חוזר א׳ אל הדיון הקודם וטוען, שהתנועה היא 

נצחית ושהיא סודה על סממו של מניע ראשון נצחי 

ינלתי־פשחנוי שבו בעצסו אין חלקים או שיעור,( 2 ) "ז 5 ל 






( 3 ) "על ההוויה וההפסד" נועד בעיקר לקיים ולבאר את 
האפשרות של "התהוות", כלומר, של היווצרות עצם חדש 
לגמרו, שהיא שונה משאר מיני־השינוי — תנועה־במקום, 
גידול, ושינוי של איכות. בספר ב׳ מציע א׳ את השקפתו על 
ארבעת היסודות, שפעולתם זה על זה מונחת, לדעתו, בשרשם 
של כל המאורעות הפיסיים: אש (חמה ויבשה), אויר (חם 
ונוזלי), מים (קרים ונוזליים) ועפר (קר ויבש); והוא מנסה 
לבאר את המעבר מיסוד אחד אל השני במה שהשמש מת¬ 
קרבת אליהם ומתרחקת מהם חליפות.( 4 ) הנושא של "אותות- 
השמים" הוא בעיקר תופעות של מזג־האויר, כגון רוח וגשם, 
רעם וברק, ביחד עם תופעות אסטרונומיות מסויימות (כגון 
כוכבי-שביט ונתיב־החלב), שבטעות חשב אותן א' לתופעות 
מטאורולוגיות. אגב גררה ניתן בספר א/ י״ג׳ תיאור לוקח- 
לב מן המושגים הגאוגראפיים של אותם הימים. ספר ד/ 
שאין ודאות בדבר, שא׳ הוא מחברו, דן על השפעתן של 
האיכויות הפעילות חום וקור, ועל השינוי הנמשך מזה אל 
האיכויות הסבילות יובש ונוזליות. 

ז. ביולוגיה. כמי שגדל במשפחה של רופאים היה 
לו, לא/ עניין טבעי בביולוגיה. ולא עוד אלא שא׳ היה הגדול 
שבביולוגים הקדמונים. דאדווין אמר עליו: "לינאוס וקיוויה 
היו שני האלים שלי, אך לעומת אריסטו הזקן אינם אלא 
תינוקות של בית־רבם״. א׳ מזכיר בחיבוריו קרוב ל 500 
בעלי־חיים שונים. דבריו עליהם מקיפים ידיעות שאובות 
מתוך פולקלור וסיפורי־נוסעים ומגיעות עד לתיאורים המדו־ 
ייקים ביותר. דומה, שניתח כ 50 מיני בעלי־חיים; ובמקום 
שלא היתה לו ידיעה ישירה למד מה שאפשד היה לו מפי 
רועים, ציידי חיות ועופות, רוקחים, ובעיקר מפי הדייגים 
בים האגיאי, שבחבורתם בילה כמה שנים פוריות. הרבה 
מתצפיותיו, ביחוד ביחס לדגים, מעוררות את התפעלותם 
אף של הביולוגים החדשים. וא׳ לא רק היה הראשון, שטרח 
לאסוף את הידיעות החשובות על המינים של בעלי־חיים; 
הוא גם היה הראשון, שניסה למיין אותם, ועד לזמנו של 
לינאוס לא באה במיון זה שום התקדמות. א׳ מכיר בשלוש 
דרגות של דמיון בץ בעלי־חיים: זהות גמורה של הטיפוס 
בתוך המין, דמיון בין מינים של "הסוג הגדול ביותר", ודמיון 
בדרך ההקש בין הסוגים הגדולים ביותר לבין עצמם. הוא 
עמד על השוויון (ההומולוגיה) בין זרוע, רגל קדמית, כנף 
וסנפיר, בין עצם וחוט־שדרה של דג, בין נוצה וקשקשת. 
הביאור׳ שהוא נותן למבנה, הוא בראש וראשונה ביאור 
תכליתי (טלאולוגי); לקיוויה אין די שבחים לביאור, שנותן 
א׳ להסתגלות החלקים הנראים של העופות אל תנאי־ההיים 
השונים שלהם. מובן, שביחס לחלקיהם הפנימיים הצליח א׳ 
פחות מזה. אין הוא מכיר בקיומה של מערכת־העצבים או 
בחשיבותו היסודית של המוח; ולא את המוח קובע הוא 
כמושב המחשבה, אלא את הלב. אבל במקרים הרבה מאפ¬ 
שרת לו גישתו התכליתית לגלות עובדות, ששום טיפול 
מכאני׳ שהיה פתוח לפניו׳ לא היה יכול לגלותן. 
י- ח. פסיכולוגיה. הנפש היא בשביל א׳ "ה?משות 

הראשונית של גוף סמי, שיש נו נושדתיים/ אנו יכולים 














































841 


אריפמומלם 


842 


באים לידי גילוי בדברים המיוחדים. וכן יש לו גם מיון מעובד 
ביותר של מיני בעלי־החיים! אבל הללו מהווים כעין סולם- 
הטבע ( 03111136 50313 ), שבו המעבר ממין אחד אל המין 
הקרוב אליו ביותר אינו לעולם רחב ביותר, והמינים הנמוכים 
יש להם דמיון למה שמוצאים במינים הגבוהים. 

אחד מצרכיה העיקריים של הפילוסופיה הוא הצורר בטר¬ 
מינולוגיה טובה! ויותר מכל אדם אחר סיפק לה א׳ את 
המונחים הדרושים לה. כללי ומיוחד, נושא ותואר, הנחת־ 
יסוד ומסקנה, צורה וחומר, מה שבכוח ומה שבפועל, מהות 
ומקרה, פועל ונפעל — אלו הן אחדות מן האנטיתזות המרו¬ 
בות, שאנו משתמשים בהן בקביעות ושא׳ היה הראשון, 
שקרא להן בשם. 

ד. ההשפעות, שהושפע מהן. יש ויש מקום לשאול: 

מה היו ההשפעות העיקריות, שעיצבו את מחשבתו ז 

העובדה הראשונה, שיש לציין, היא, שהיה יוני: הוא היה 
שייך לאותו ענף של הגזע היווני, שבאסכולה של מילטוס 
הניח את היסוד לפילוסופיה של הטבע ושהצטיין בהתעניינות 
לאין־סוף בתופעות של הטבע ובביאורן. בכתביו על האסטרו¬ 
נומיה, המטאורולוגיה, הביולוגיה, אנו מוצאים אותו מסתער 
על בעיה אחר בעיה בהתלהבות, שאינה יודעת לאות, כשהוא 
סמוך ובטוח, שע״י השימוש המשולב בתצפית ובעיון אפשר 
למצוא ביאור — ולעתים קרובות הוא מוצא אותו במהירות 
יתרה. הדבר עולה בידו הרבה יותר בחקר הביולוגי שלו 
מבמדע הפיסי שלו! ולא מפני שהשאיפה "להציל את התו¬ 
פעות" (אם נשתמש באימרתו שלו) היתד, בו פחות חזקה, 
אלא מפני שבהעדרם של מכשירי־תצפית מדוייקים קיבל 
כדבר ודאי תופעות, שלא היו כך אלא למראית־עין בלבד. 

התעניינות'זו בחזיונות של הטבע נתפתחה בא/ כנראה, 
מתוך העובדה, שהיה בנו של רופא, שהיה מצידו חבר של 
חבורת הרופאים המקצועיים, שהרפואה עברה בתוכם בירד 
שה מאב לבן, ובכן היה בן למשפחה שהעיסוק ברפואה היה 
בה מסורת של דורות. ואין הדבר בלתי מתקבל על הדעת, 
שבשחר־נעוריו היה עוזר לאביו בניתוח של גופות. ואף קדמו 
לו דוגמות נאות של חקר נסיוני בתצפיות המדוקדקות 
והמקיפות של האסכולה ההיפוקראטית. מבחינה אחרת, גדולה 
היתה עליו השפעתו של אפלטון. סוקראטס ואפלטון, האתר 
נאים היחידים בין גדולי הפילוסופים היווניים, נתנו לפילו¬ 
סופיה היוונית כיוון חדש: הם העדיפו את ההתעניינות 
בחייו וביעוז־ו של האדם על הביאור של עובדות בעולם- 
הטבע. עיתים גוברת בא׳ המגמה האחת, ועיתים — האחרת. 
חיבוריו המוקדמים נכתבו בהשפעתו של אפלטון, ולמקצתם 
קרא בשמות, שאינם אלא שמות של שיחות אפלטוניות. ואף 
אמנם, כמעט בכל אחד מחיבוריו מצויות עקבותיה של הש־ 
פעת־אפלטון. אולם כבר בשיחה "על הפילוסופיה", שאת 
זמנה יש לקבוע בתקופת אסוס שבחייו או סמול לה, אנו 
מוצאים אותו חולק על תורת־האידיאות! ומכאן ואילו מת¬ 
גלות בהדרגה הנטיות השונות בהלך־המחשבות של שני 
הוגים אלה. באפלטון מוצאים אנו דמיון עשיר, מגמה של 
צירופים שמוליכה להכללות מקיפות ישובות את הלב, אי 
שביעת־רצון מן הדברים כהווייתם, בריחה מן ה״דברים 
שהם כאן", מן העובדות של העולם המוחש, אל ה״דברים 
שהם שם", אל העולם של הצורות הצרופות, השקפות מהפכ¬ 
ניות על החיים המדיניים והחברותיים! בא׳ — התעניינות 


עמוקה ב״נתון" לכל צורותיו, הסתמכות על "העובדות הנר¬ 
אות", הסכמה למוסדות הקיימים, כגון המשפחה והקנית 
הפרטי, שעם כל ליקוייהם א׳ מכיר בהם כמתאימים לצרכים 
הקבועים של טבע־האדם. 

ובעוד א׳ נותן ביטוי לאי־סיפוק גז־ל-והולך במה שאפל¬ 
טון שקוע בעולם אחר, מחוץ לעולם הזה, הנה כמעט כל אחד 
מרעיונותיו הראשיים מושפע במשהו מאפלטון. ה״כוללים" 
( 110176183113 ) שלו — אלו הן האידיאות של אפלטון, ששוב 
אינן מושגות כנפרדות, אלא כקיימות אך ורק בתוך הדברים, 
לא מעל להם או מחוץ להם. במיץ, שממיין א׳ את כוחות- 
הנפש, שאולים הקווים הראשיים מאפלטון, אע״ם שא׳ צועד 
קדימה בניתוחם והוא מיטיב יותר לחוש ברציפות שביניהם. 
תורת־המידות שלו, שהטעמת גם את הבסיס, שיש למעשים 
הטובים בהרגל נעדר המחשבה תחילה, וגם את ההירהור 
שלאחר מעשה בטעמים לעשייתם, היא אפלטונית משתי 
בחינות אלו כאחת. אולם תהא זו טעות גמורה לתאר את א׳ 
כשואל רעיונות מאפלטון או כסתם מרצה של אפלטוניות, 
שנתקלשה על־ידיו. א׳ עושה לעיתים קרובות לשיטה רמי¬ 
זות, שנשארו בודדות אצל אפלטון! ובדרך כלל ניתן לומר, 
שתפיסת־העולם של אפלטון, שבראש וראשונה עניין לה 
ב״הוויה", נהפכת כאן למשהו שונה עד מאוד ע״י ההתעניינות 
המתמדת בבעיות של ה״התהוות". 

ה. תורת־ההיגיון. א׳ מחלק, כאמור, את המדעים לעיר 
ניים, מעשיים ויצרניים. אילו נכללה תורת־ההיגיון במיון זד" 
צריך היה להקצות לה מקום בין המדעים העיוניים! אולם 
בתחום של המדעים העיוניים אין א׳ מכיר אלא במאתימא- 
טיקה, במדעי־הטבע ובמטאפיסיקה. לפי א׳, אין תורת־ההיגיון 
מדע, אלא חלק מן התרבות הכללית, שכל הבא לעסוק במדע 
מן המדעים צריך להקדים ולדעת אותו. תרומתו של א׳ 
למחקר זה מצטרפת מחמישה חלקים:( 1 ) ה״קאטיגוריות". 
לפי א׳, כל מלה וכל קבוצת־מלים שייכת לאחת מעשר הקאטי־ 
גוריות(ה״מאמרות" או הסוגים העליונים) הללו: עצם.כמות, 
איכות, יחס, מקום, זמן, מצב, קניין, פעולה, היפעלות. מיון 
זה יסודי הוא לגבי א/ והוא הונח ביסודם של כל שאר 
חיבוריו. בספר ה״קאטיגוריות" דן א׳ בפרוטרוט על תכונו- 
תיהן של הקאטיגוריות השונות. בתחום העצם, זו הקאטי- 
גוריה הראשונית׳ מבחין הוא בין העצם הראשוני (אישים 
ודברים אינדיווידואליים) ובין העצם השניוני(המינים והסר 
גים, שהעצמים הראשונים נכללים בהם). אולם הנקודה 
המרכזית בתורת־ההיגיון שלו היא חמץ התחתון ( 1013 ) 10 
168 :> 6 ק 8 ). ( 2 ) בספר ״על הפירוש״ ( 6 ם 10 ז 613 זק 161 ס 1 06 ) 
נותן א׳ השקפה "תופעתיח" (רפרזנטאטיווית) על הידיעה! 
היפעלויותיה של הנפש מתוארות'כ״דימויים" של הדברים. 
והמשפט מתואר כקובע קשרים בץ היפעלויות אלו— קשרים, 
שהם קרויים מושגים. המשפטים מתסיינים כחיוביים או שלי¬ 
ליים׳ ובכוללים(אוניברסאליים) או מיוחדים. וארבעת הטיפו¬ 
סים של משפט המוכרים ע״י כך — כולל חיובי, כולל שלילי, 
מיוחד חיובי. מיוחד שלילי — יוצרים את הבסיס להקש 
הנידון בספר( 3 ) ״ניתוחים מוקדמים״( 11013 ? 3171103 ס\ 1 ) או 
"ספר ההקש". קרוב לוודאי, שהדחיפה לתורה זו ניתנה ע״י 
אותו קטע ב״פיידון", שבו מדבר אפלטון על כך, שאידיאה 
אחת "גוררת אחריה אידיאה אחרת", כלומר, מחייבת אותה. 
על רעיון מטאפיסי זה מבסס א׳ דבר, שאפלטון לא חשב 
עליו: תורה שלמה על הוצאת־מסקנות, שאין עניינה בדברים 



843 


אריסמומלס 


844 


אינדיווידואליים ואף לא במשפטים, אלא ביחסים שבין הכו־ 
ללים. הוא מכיר בשלוש צורות של הוצאת־מסקנות, ויוצר 14 
אפנים בעלי־תוקף בתוך שלוש אלו. הוא המייסד של תורת- 
ההיגיון, ומבחינה פורמאלית זוהי המושלמת ביותר שבכל 
תרומותיו לפילוסופיה. ( 4 ) "ניתוחים מאוחרים"( 1103 ׳ 5 ! 3 ת\^ 
051001003 ?) או "ספר המופת" בא לקבוע אותו מין של 
הנחה, שהיא לא רק אמיתית, אלא היא גם טבועה בחותמן 
של הכולליות וההכרחיות, שמזכות אותה למצוא לה מקום 
בשיטה מדעית. ( 5 ) "ספר מחלוקת הניצוח" ( 103 קסד) 
ו״ספר ההטעאה״( £1000111$ 1$1101$ ! 1 קס 3 06 ) שייכים, כנראה, 
לשלב מוקדם יותר במחשבתו•, זהו ניתוח של המשא־ומתן 
המשדל, שהתנהל בצורת שיחה קלה ותפס מקום רחב בתנועה 
הסופיסטית, שני דורות קודם זמנו של א , , בבתי־המשפט 
ובוויכוח הכללי. 

ו. פילוסופיה של הטבע. את חיבוריו על מדע־הטבע 
ועל הביולוגיה רואה א׳ כאחדות אחת. בתחילת ספרו 
על "אותות השמים" (על המטאורולוגיה) טוען הוא, שאכן 
עסק ( 1 ) ביסודות הכלולים בכל שינוי, כמו שהראה ב״פיסי־ 
קר,״ א׳ וב , , — ובשינוי הטבעי בכלל ("פיסיקה", ג׳—ח , )! 
( 2 ) בסדרם ובתנועתם של הכוכבים ("על השמים", א/ ב׳), 
ובמספרם ובטבעם של היסודות הגופנים ושל ההפכותם זה 
בזה (שם, ג׳, ד׳)ז( 3 ) בהתחלת ההוויה ובחדלונה^בדרד כלל 
(״על ההוויה וההפסד״)( ( 4 ) בדברים המתארעים בהתאם 
לטבע, אלא שאותו טבע הוא פחות מסודר מזה של 
היסוד השמימי, כלומר, במה שקרוי בפינו עד היום תופעות 
מטאורולוגיות( 1010000108103 ^); ( 5 ) בבעלי-חיים ובצמחים 
(החיבורים הביולוגיים). — ( 1 ) הספר "על הטבעיות" (ס* 
פותח בניתוח מהותו של שינוי, ומראה, שהוא כולל 
שלושה יסודות: מצע מתמיד או חומר, צורה, שלובש המצע, 
ושלילה או העדר של אותה צורה, שקודם־לכן היתד, אפיינית 
בשביל המצע. שלושת היסודות הללו אינם קיימים כשהם 
לעצמם! החומר מוכרח להיות תמיד מאוייך על־ידי צורה 
או על-ידי העדר־צורה, וכן להפך. לאחר מכן, כשבא א׳ 
לדון בתנאי השינוי ("פיסיקה", ב׳), הוא מוסיף על היסו¬ 
דות "חומר" ו״צורה" עוד שני יסודות, שהם נצרכים כדי 
לבאר את השינוי: סיבה פועלת וסיבה תכליתית < וכך הוא 
מגיע אל לוח־הסיבות שלו — חמרית, צורנית, פועלת ותכ¬ 
ליתית שהוא רואה את כולן כדרושות לשם ביאור של 
שינוי. ב״פיסיקה", ג׳—ה׳, הוא ממשיך ודן במושגים השגר 
רים בוויכוחים על השינוי: אין־סוף, מקום, ריקות, זמן, וכד/ 
בספר ו׳, כשהוא מדורבן על־ידי השלילה, ששלל זנ 1 ן את 
אפשרות־התנועה, הוא טוען ברוב כשרון לאפשרות זו, והוא 
מראה, שהתנועה, הזמן שהיא אורכת, הגוף הנע ותחום־ 
התנועה, ניתנים כולם להתחלק עד אין־סוף. ספר ז׳ מפסיק 
את הרציפות של ה״פיסיקה", וקרוב לוודאי, שזהו חיבור 
מוקדם יותר, שנכתב בזמן שעדיין היה א׳ אפלטוני אדוק. 
בספר ח׳ חוזר א׳ אל הדיון הקודם וטוען, שהתנועה היא 
נצחית ושהיא מורה על מציאותו של מניע ראשון נצחי 
יבלתי־משתנה׳ שבו בעצמו אין חלקים או שיעור. ( 2 ) "על 
השמים" הוא מן הסתם חיבור מוקדם למדי. בשני ספריו 
הראשונים מוצעת שיטתו האסטרונומית של א׳(שבמידת־מה 
פינתה את מקומה לדעות, שהוצעו בספר \/ של ה״מטא־ 
פיסיקה"). הנושא של ספרים ג׳ וד׳ הוא ארבעת היסודות, 
שהם נידונים מבחינת נטיותיו של כל אחד מהם אל התנועה. 


( 3 ) "על ההוויה וההפסד" נועד בעיקר לקיים ולבאד את 
האפשרות של "התהוות", כלומר, של היווצרות עצם חדש 
לגמרו, שהיא שונה משאר מיני־השינוי — תנועה־במקום, 
גידול, ושינוי של איכות. בספר ב׳ מציע א׳ את השקפתו על 
ארבעת היסודות׳ שפעולתם זה על זה מונחת, לדעתו, בשרשם 
של כל המאורעות הפיסיים: אש (חמה ויבשה), אויר (חם 
ונוזלי), מים (קרים ונוזליים) ועפר (קר ויבש); והוא מנסה 
לבאר את המעבר מיסוד אחד אל השני במה שהשמש מת¬ 
קרבת אליהם ומתרחקת מהם חליפות.( 4 ) הנושא של "אותות- 
השמים" הוא בעיקר תופעות של מזג־האויר, כגון רוח וגשם, 
רעם וברק, ביחד עם תופעות אסטרונומיות מס-יימות (כגון 
כוכבי־שביט ונתיב־החלב), שבטעות חשב אותן א׳ לתופעות 
מטאורולוגיות. אגב גררה ניתן בספר א/ י״ג׳ תיאור לוקח־ 
לב מן המושגים הגאוגראפיים של אותם הימים. ספר ד/ 
שאין ודאות בדבר, שא׳ הוא מחברו, דן על השפעתן של 
האיכויות הפעילות חום וקור, ועל השינוי הנמשך מזה אל 
האיכויות הסבילות יובש ונוזליות. 

ז. ביולוגיה. כמי שגדל במשפחה של רופאים היה 
לו, לא/ עניין טבעי בביולוגיה. ולא עוד אלא שא׳ היה הגדול 
שבביולוגים הקדמונים. דארווין אמר עליו; "לינאוס וקיוויה 
היו שני האלים שלי, אך לעומת אריסטו הזקן אינם אלא 
תינוקות של בית־רבם״. א׳ מזכיר בחיבוריו קרוב ל 500 
בעלי־חיים שונים. דבריו עליהם מקיפים ידיעות שאובות 
מתוך פולקלור וסיפורי־נוסעים ומגיעות עד לתיאורים המת־ 
ייקים ביותר. דומה, שניתח כ 50 מיני בעלי־חיים; ובמקום 
שלא היתד. לו ידיעה ישירה למד מה שאפשר היה לו מפי 
רועים, ציידי חיות ועופות, רוקחים, ובעיקר מפי הדייגים 
בים האגיאי, שבחבורתם בילה כמה שנים פוריות. הרבה 
מתצפיותיו, ביחוד ביחס לדגים, מעוררות את התפעלותם 
אף של הביולוגים החדשים. וא׳ לא רק היה הראשון, שטרח 
לאסוף את הידיעות החשובות על המינים של בעלי־חיים; 
הוא גם היה הראשון, שניסה למיין אותם, ועד לזמנו של 
לינאוס לא באה במיון זה שום התקדמות. א׳ מכיר בשלוש 
דרגות של דמיון בין בעלי־חיים: זהות גמורה של הטיפוס 
בתוך המין, דמיון בין מינים של "הסוג הגדול ביותר", ודמיון 
בדרך ההקש בין הסוגים הגדולים ביותר לבין עצמם. הוא 
עמד על השוויון (ההומולוגיה) בין זרוע, רגל קדמית, כנף 
וסנפיר, בין עצם וחוט־שדרה של דג, בין נוצה וקשקשת. 
הביאור, שהוא נותן למבנה, הוא בראש וראשונה ביאור 
תכליתי (טלאולוגי)! לקיוויה אין די שבחים לביאור, שנותן 
א׳ להסתגלות החלקים הנראים של העופות אל תנאי־החיים 
השונים שלהם. מובן, שביחס לחלקיהם הפנימיים הצליח א׳ 
פחות מזה. אין הוא מכיר בקיומה של מערכת־העצבים או 
בחשיבותו היסודית של המוח! ולא את המוח קובע הוא 
כמושב המחשבה, אלא את הלב. אבל במקרים הרבה מאפ¬ 
שרת לו גישתו התכליתית לגלות עובדות, ששום טיפול 
מכאני, שהיה פתוח לפניו, לא היה יכול לגלותן. 

ח. פסיכולוגיה. הנפש היא בשביל א׳ "הממשות 
הראשונית של גוף טבעי, שיש בו כושר-חיים". אנו יכולים 
לעמוד במידת־מה על כוונתו, אם נניח, שנתכוון לומר, 
שהנפש היא מה שמבדיל — ויהא דבר זה מה שיהיה — בין 
גוף חי ובין אותו גוף עצמו לאחר שפסקו בו החיים < במלים 
אחרות, זהו העקרון הפנימי, שעל־ידיו מתבארות כל תופעות- 
החיים. ובכן כדי לתת תוכן קונקרטי יותר לתפיסת הנפש 



845 


א ד י סט וטל ס 


846 


של א/ צריך שנעמוד על התפקידים, שהוא מייחם ליצורים 
חיים. הראשון שבהם הוא התזונה; ומה שהוא מייחם תפקיד 
זה לנפש מראה׳ שאינו רואה בנפש רק מושב של התודעה 
בלבד. את התזונה רואה הוא כשונה במהותה מכל הטמעה, 
שאפשר לה להתרחש בדברים מחוסרי־חיים, ובדומה לתחושה 
או למחשבה, הוא דן בה דין של תפקיד מתפקידי־הנפש. 
ובדומה לכך מייחם הוא לנפש את היכולת להתחיל בתנועה, 
שמציינת את היצורים החיים. שאר התפקידים הראשיים, 
שהוא מייחם לנפש, הם תחושה׳ דמיון ומחשבה. רוב קודמיו 
ראו בתחושה תהליך סביל, שבו משתנים כלי-החושים שינוי 
איכותי ע״י המושא; כנגד זה טוען א , , שהתחושה אינה סתם 
תחליף של מצב מסויים כהיפוכו, אלא מימוש של מה שהיה 
בכוח, או בלשון ה״פיסיקה": תוספת שלמות; או, כמו שהוא 
מנסח רעיון זד. בצורה מוצלחת עוד יותר במקום אחר, פועל 
של הבחנה, שמוליך, בדרך של התפתחות בלתי־פוסקת, אל 
פעולות־ההכרה הגבוהות ביותר. את המושאים של תפיסת- 
החושים מחלק א׳ לשלוש מחלקות: המוחשים המיוחדים לכל 
חוש, המוחשים המשותפים לכל החושים או, לכל הפחות. 
לראיה ולמישוש (תנועה ומנוחה, מספר ואחדות, תבנית, גודל. 
זמן) והמושאים המתלווים אל מוחשים מיוחדים (כגון בשעה 
שאדם רואה דבר לבן והוא תופם, שזהו "בנו של דיארס"). 
ל״חוש המשותף" מייחם הוא, מלבד שני התפקידים האחרו¬ 
נים׳ את תפיסת היותנו תופסים, ואת ההבחנה בין המושאים 
של שני חושים. ולסוף, את השינה מתאר א׳ כאי־פעילות של 
כל החושים, שמקורה באי־פעילותו של "החוש המשותף". 

כוח־הנפש הנדון אחר זה הוא הדמיון — כוח־נפש, שפועל 
לאחד פעולה של תפיסה וכתוצאה ממנה. לדמיון מייחם א׳ 
את הוצרותן של דמויות־המשנה: את הזכירה, את החלומות, 
וכן תפקידים שיש להם יחם אל התשוקה ואל המחשבה. 
בתשוקה מבחין הוא שני מינים: תשוקה אי־ראציונאלית, 
שתכליתה ההנאה, ותשוקה ראציונאלית, שתכליתה — הטוב. 
לסוף, ב״על הנפש", ספר ג/ מגיע א׳ אל המחשבה, ובה הוא 
מבחין שני מינים:( 1 ) המחשבה של מה שאינו מחולק (אע״פ 
שהוא ניתן להתחלק) מבחינת־ההמות, של מה שאינו ניתן 
להתחלק מבחינת־המין ושל מה שאינו ניתן להתחלק מבחינת- 
הגודל, ו( 2 ) שיפוט, שמאחד שני מושגים ובאותה שעה עצמה 
הוא מפריד נתון שלם לשני יסודותיו, נושא ותואר. בעוד 
שא , מבחין בין מחשבה ובין דמיון, הריהו עומד על כך 
(בניגוד לתודתו של אפלטון בדבר "הקו המחולק"), שהמח¬ 
שבה האנושית אי־אפשר לה לפעול אלא שלובת־זדוע עם 
הדמיון. נקודודהשיא בפסיכולוגיה של א} היא תודתו בדבר 
השכל הפועל והשכל הנפעל, והוא עניין מסובך ושנוי במח¬ 
לוקת, שלא ניתן לסכמו בקצרה. וכן אי-אפשד מחוסר מקום 
לסכם כאן את תכנן של המסכות הפסיכולוגיות הקטנות, 
אע״ם שהן מלאות עניין. 

ט. מטאפיסיקה. ספר ה״מטאפיסיקה" אינו מסכת 
רצופה; מפסיקים באופן בדוד את תכנית הספר כולו הספדים 
ב׳, ה׳, י״א וי״ב; וגם התכנית של שאר הספדים אינה בדודה 
ביותר. הספד הראשון הוא ההיסטוריה הקדומה ביותר של 
הפילוסופיה היוונית הקדומה. זוהי היסטוריה כתובה מנקודת- 
מבט מיוחדת: מתוך מגמה לציין באיזו מידה תפסו קודמיו 
את חשיבות ארבעת המינים של סיבה, שהוא עצמו. מכיר 
בהם — הסיבה החמרית, הצורנית, הפועלת והתכליתית. ספר 
^ אינו אלא קטע, שנתחבר קרוב לוודאי בזמן מוקדם, ורק 


מלאכת־סידור גרועה מצד עורך קרום היא שגרמה לו להיכלל 

ב״מטאפיסיקה". לעומת זה, ספר פ הוא חלק אינטגראלי של 

התכנית, שהרי זוהי רשימה של הבעיות העיקריות שהמטא¬ 

פיסיקה חייבת לחקור בהן. הדיון מתחיל בספר י 1 , שבא להגן 

על שני העקרונות, שהם יסודיים בעיני א׳: חוק־הסתירה 

והחוק של "האמצעי הנמנע". הספר מעורר עניין בהתקפתו 

העזה והמוצלחת על הדוגמה של פרוטאגוראס, שלפיה כל 

הסברות והדעות המדומות הן אמת. ספר צ/ הוא יוצא דופן 

במקום שהוא בא, אך זהו לכסיקון מעניין של המובנים 

השונים, שמונחים חשובים מסויימים — סיבה, יסוד, טבע, 

וכד׳ — משמשים בהם. ספר פ חוזר אל התשובה, שניתנה 

בספרי! לבעיה הראשונה, שנתעוררה בספר 8 , ומפתח, בצד 

ההשקפה, שהמטאפיסיקה חוקרת ביש כמו שהוא, גם את 

ההשקפה, שהמטאפיסיקה חוקרת במין מיוחד של הוויה — 

אותה הוויה, שבהבדל מן המושאים של המאתימאטיקה היא 

בעלת קיום נפרד, עצמותי, ובהבדל מן המושאים של הפיסיקה 

היא חפשית מן השינוי; במלים אחדות: בהוויה האלוהית. 

הוויכוח הארוך בספר 2 , על השאלה מה הוא היסוד העצמותי 

בדברים, מסתיים בהכרזה, שזוהי הצורה או המהות. הנקודה 

העיקרית של א׳ היא שהמהות אין לראותה לא כמרכיב, 

שקיים בצדם של המרכיבים החמדיים, ולא כמורכבת מיסו¬ 

דות חמדיים. חייבים אנו לחדול מכל תפיסה חמדנית 

של המהות ולראותה כעקדון־המבנה של העצם הקונקרטי. 

בתורת־האידיאות כבד הטעים אפלטון נקודה זו כנגד ההש¬ 

קפות החמדניות של הטרם-סוקדאטיים; ואולם א/ בעוד 

שהוא פוסל את תודתו של אפלטון בדבר צורה טראנס־ 

צנדנטית, הריהו מטעים את טבעה הבלתי־חמרי של הצורה 

האימאננטית, שהוא עצמו מאמין בה. בחלק שלאחר זה 

בספד 2 ,וכן בספר ט* פונה הוא לניתוח של ההתהוות, ומכיר, 

כמו שכבר עשה כך ב״פיסיקה״, בשלושת היסודות: חומר, 

העדר, צורה. כנגד האסכולה המגאדית עומד הוא בספר 0 

על דעתו, שהשינוי אינו ניתן להתבאר בלא שנכיר בקיומה 

של כוהנות (מה שבכוח). ספד 1 הוא מסכת לעצמה, שעוסקת 

באחדות ובמושגים קרובים לה. ספד £ פולש לתוך ה״מטא־ 

פיסיקה", שהדי יש בו סדרה של הרצאות, שקדמו בזמן לספ¬ 

רים 8 , 8 , 8 . הספרים ט וא הם ביקורת ארוכה של דעות 

אפלטון׳ ביקורת, שבחלקה היא מכוונת לאמונתו של זה 

האחרון בקיומם הנפרד של הכוללים(האידיאות), ובחלקה — 

לתודתו של אפלטון בדבר האידיאות־המספרים, תורה, שהיתה 

שלב־התפתחות מאוחר במחשבתו של אפלטון. העניין, שמוצא 

הקורא ב״מטאפיסיקה״, מגיע לשיאו בספר . 4 , שכולל את 

הביטוי הבשל ביותר לתאולוגיה של א , ׳ לאמונתו, שהגרמים 
1 •* : * • 

השמימיים (שהוא דואה אותם כיצורים בעלי־נשמה) מונעים 
על-ידי אהבתו של האל, ושגם המאורעות על פני האדמה 
ובחיי-אדם נובעים בעקיפים מאותו המקור. 

י. תורת־המידות. א׳ כתב שני ספרים על תודת- 
המידות: ה״מידות לאודמוס" וה״מידות לניקומאכוס". קרוב 
לוודאי, שהשני הוא הבשל יותר; ולפיכך נבחר בו כאן לשם 
סיכום. א' דואה את תורת־המידות לא כמדע נפרד, אלא 
כחלק מן המדע המדיני; אבל במרוצת הדיון גוברת בו 
ההרגשה בדבר חשיבותו של היחיד, ובסוף "תורת־המידות 
לניקומאכוס" הוא כאילו טוען, שהמדינה אינה אלא משמשת 
את החיים המוסריים האינדיווידואליים ע״י מה שהיא מספקת 
את אמצעי-הפפיה, שהאדם צריך להם כדי לשעבד את 



847 


אריפטוטלם 


848 


תשוקותיו לשכלו. חדעיון היסודי של חחיבור מנוסח במשפט 
חדאשון שבספר א׳: "כל אמנות וכל מחקה, כל מעשה וכל 
בחירה, נראים כמכוונים לאיזה טוב! על כן תוגדר חטוב 
בצדק כמה שכל הרבדים מכוונים אליו". בעיני א׳ המוסריות 
כל עיקרה היא בעשייתם של מעשים מסויימים לא על שום 
שאנו רואים אותם כנכונים כשלעצמם, אלא על שום שאנו 
רואים אותם כמקרבים אותנו אל "הטוב בשביל האדם". 
התכלית, שמעשה מיוחד שואף אליה, אפשר שלא תהא אלא 
אמצעי לתכלית אחרת! אולם מן ההכרח שתהא מצויה גם 
תכלית אחרונה. וזוהי, ע״פ א׳, ה — מלה, שאפשר 

יש לתרגם אותה כ״הוויה טובה" או כ״אושר". את ה״אושר" 
במובן זה מגדיר א׳ ב״פעילותה של הנפש בהתאם לצדקות", 
ואם יש יותר ממין אחד של צדקות — בהתאם ל״צדקות 
המעולה והמושלמת ביותר״ — עם התוספת: "בחיים המושל¬ 
מים". והואיל וההוויה הטובה (האושר) היא פעילות של 
צדקות, מוסיף א׳ לדון בטבעה של הצדקות. לדעתו, מצויים 
שני מינים של צדקות: צדקות שכלית וצדקות מוסרית 
[בלשון יה״ב: מעלות־השכל ומעלות־המידות]. ספר ו׳ עוסק 
במין הראשון, ספרים ב׳-ה׳—במין השני. הצדקות המוסרית, 
אומר א׳, היא בהכרח הרגשה, או כושר, או נטיה. הוא מחליט, 
שהיא נטיה, שנתפתחה מתוך כושר ע״י התירגול הנכון של 
אותו כושר! זוהי "נטיח לבחור במה שאינו בעיקת אלא 
אמצע, שהוא נקבע לפי הכלל, שהיה קובע אותו חכם מעשי". 
הצד הטוב שבתורה זו בדבר האמצע הוא, שהיא מחאה גם 
נגד ההשקפה המגנה את כל הדחפים הטבעיים וגם נגד ההש¬ 
קפה הרואה אותם כאילו הם למעלה מכל בקורת: כאן לפנינו 
הכרה בהכרח להכניס שיטה לתוך הנטיות המרובות המצויות 
בתוכנו. התורה מודגמת בספרים ג׳ וד׳ ע״י דיון מפורט 
במידות הטובות המוסריות, שפותח בשתיים מן המידות 
הטובות העיקריות: באומץ־הלב׳ ובמתינות. אולם קודם 
שמגיע א׳ אל דיון זה, שוקל הוא את התנאים, שבהם נחשב 
אדם לאחראי על מעשיו. המעשים הם בלתי־רצוניים, אומר 
הוא, כשמקורם בכפיה או בבערות ; והוא בא להגדיר תנאים 
אלה ביתר דיוק, וכן להגדיר את ה? 801 ס״סססזל, את הבחירה 
מתוך הכרעה, כבחירה, שהיא באה מתוך "הקש מעשי", 
וכשהוא חוזר ומקיש מן התכלית הנרצית אל האמצעים, שיש 
לאחוז בהם במקום זה בשעה זו. אין לו, לא׳, מושג ברור 
ביותר מחידות־הרצון, אך הוא נותן ביטוי לאי-אמון בריא 
כלפי הנסיונות להתחמק מן האחריות למעשים. 

ספר ה׳ מוקדש למידה השלישית מן המידות הטובות 
העיקריות — הצדק. דיינו אם נאמר, שדיונו מילא תפקיד 
חשוב בעיצובה של התאוריה המשפטית בעניין זה — למשל, 
במה שנוגע להבחנה בין צדק ובין יושר, חה האחרון 
מוגדר על-ידיו כ״תיקון של החוק במקום שהוא לקוי מחמת 
כלליותו". ספר ו׳ מוקדש למידות הטובות השכליות, ספר 
ז׳ — לדיון בדבר כיבוש-היצר (התאפקות) ואי־כיבוש־היצר 
(שרירות־לב), שאת הראשון מהם מתאר א׳ כמשהו פחות 
טוב מן הצדקות, ואת השני — כמשהו פחות רע מן הרשעות 
(או השחיתות). החלק הקטן ביותר הם הספרים ח׳ וט/ 
שהם מוקדשים לעניין הידידות. בספר י׳ חוזר א׳ לעניין 
ה ומתאר אותו כהה שעיקרו הם חיי ההתבוננות 

באמת, אלא שכלול בו גם "אושר אנושי", שמוצאים אותו 
בחיים של שלמות מוסרית. 

יא. תורת־המדינה. בספר ה״פוליטיקה", שהוא סדרה 


של מסות נפרדות, אפשר'להבחין שש מסות אלו: ספר א׳ 
(הרצאה על מקורה וטבעה של המרינה׳ וכן דיון על המשפ¬ 
חה, שא׳ רואה אותה כתא היסודי של המדינה); ספר ב׳ 
(מחקד על הקהיליות האידיאליות, שהציעו אפלטון ואחרים, 
ועל המעולות שבמדינות הקיימות); ספרים ג׳ וד׳ (מיון 
ותיאור של טיפוסי החוקה); ספר ה׳(הרצאה על המהפכות); 
ספר ר (הרצאה על האירגון הטוב ביותר של דמוקראטיות 
ושל אוליגארכיות); ספרים ז׳ וח׳(תמונה של המדינה האי¬ 
דיאלית, ותיאור בלתי־גמור של החינוך בתוכה). שאלת 
סדרם הנכון של הספרים עוררה ויכוחים הרבה. לא נקבע 
סדר, שיהא מניח את הדעת באמת, וגם אי־אפשר לקבעו: 
החיבור הוא שורה של מסות, ולא חיבור, שיש לו תכנית 
אתדותית. 

החיבור פותח בפרק, שתכליתו להגן על המרינה כנגד 
ההשקפה הסופיסטית, שלפיה קיימת המדינה על־פי הסכם 
בלבד ואין לה יסוד ממשי לתבוע נאמנות מחבריה, ולהפיץ 
אור על טבעה של המדינה ע״י הבחנה בינה ובין עדות 
אחרות. בשביל א׳ המדינה־העיר היא הצורה העליונה של 
חברה; שום יחידה קטנה יותר אינה מוכשרת לקיים בשביל 
חבריה חיים עליונים; כל קיבוץ גדול יותר אינו אלא גל של 
בני־אדם, שאינו מלוכד כהוגן. שיטתו של א׳ בגילויו של מה 
שמבדיל בין המדינה ובין שאר העדות היא להפריד אותה 
לחלקיה ולחקור את ראשית התהוותה. קיימים, אומר הוא, 
שני אינסטינקטים ראשוניים, שמביאים את בני־האדם להת¬ 
אגד: האינסטינקט של הפריה־והרביה, שמחבר ביחד איש 
ואשה, והאינסטינקט של שמירת הקיום, שמחבר יחר אדון 
ועבד. החברה הקטנה ביותר היא חברה של שלושה. השלב 
שלאחר זה הוא הכפר; זהו "איחוד של כמה משפחות לשם 
סיפוקם של צרכים, שאינם יום־יומיים". השלב השלישי הוא 
איחודם של כמה כפרים לחברה שלמה, שהיא גדולה כל 
צדכה כדי להיות מספקת־לעצמה בקירוב או לגמרה — 
חברה, שנוצרת לשם החיים, אלא שהיא קיימת לשם "החיים 
הטובים״, שפירושם בשביל א׳ הוא — פעילות שכלית ומוס¬ 
רית. "אם טבעיות הן צורות־החברה הקודמות, אף המדינה 
טבעית היא; שהרי היא תכליתן, וטבעו של דבר הוא תכליתו. 
כי מה שכל דבר ודבר הוא בשעה שהגיע למלוא התפתחותו, 
לזה קוראים אנו הטבע שלו... מכל זה גלוי, שהמדינה היא 
יצור של הטבע, ושהאדם הוא בעל־חיים מדיני מטבעו... מי 
שאינו מוכשר לחיות בחברה, או מי שאין לו צורך בה 
מפני שהוא מספיק לעצמו, הוא בהכרח או בהמה או 
אל". מכלל דבריו אלה של א' אתה שומע התקפה על 
השקפתם של אחדים מן הסופיסטים, שלפיה אין החוק 
והמדינה אלא פרי ההסכם, ועל השקפתם של הקיניקנים, 
שלפיה החכם דיו לעצמו ואין לו להיות אזרח של שום מדינה, 
אלא של העולם בכללו. 

אח״כ בא א׳ לדון בעבדות; הוא מגן עליה, אך דן לחובה 
את צורותיה הקשות• הוא ממשיך ודן באפניה של רכישת- 
הכסף, והיא מגנה רכישה בלתי-מוגבלת של עושר ע״י מכירת 
נכסים, ובדברים נמרצים עוד יותר — את לקיחת הריבית. 

החלק החשוב ביותר בספר ב׳ הוא הביקורת של שתי 
הצעות מפורסמות של אפלטון — השותפות של נשים וילדים 
וביטולו של הקניין הפרטי. המגמה הכללית בביקרתו של 
א׳ היא להוכיח, שדרכים כאלו עשויות להפדיע את האחדות 
האמיתית יותר משהן עשויות לסייע לה ושהשרשים של 



849 


אחיסמופלס 


850 


האנוכיות עמוקים חם מכדי לסלקם בעזרת החקיקה ואפשר 
לסלקם אך ורק ע״י החינוך "ברוח החוקה". 

בספר ג׳ פונה א׳ אל הדיון בדבר הסגולות המכשירות 
את האדם להיות אזרח. אזרח הוא בשבילו לא מי שיש לו 
חלק בבחירת מושליו׳ אלא מי שיכול ודוצה להיות מושל 
לכשיגיע תורו! ודבר זה מביא את א׳ לשלול את האזרחות 
מעובדי־האדמה ומן הפועלים. את זהותה של מדינה מגדיר 
הוא לא כזהות של בני־המדינה, אלא, בעיקרו של דבר, 
כזהות של חוקה. ומכאן הוא פונה למיון של החוקות. הוא 
מכיר בשלוש "חוקות נכונות": מלכות, אריסטוקראטיה, 
שלטון־הרבים ( 1 ) 0X1181 ״), ובשלוש צורות מסולפות: עריצות, 
אוליגארכיה, דמוקראטיה. הוא שוקל את היתרונות של שלוש 
החוקות הנכונות. הוא טוען יפה בזכות שלטון־הרבים׳ אבל 
הוא מסיים כשהוא אומר, שאם יימצא בקרב האזרחים אדם 
אחד בעל שלמות יוצאת מן הכלל בהחלט, הדרך הנכונה 
היחידה היא לציית לו בשמחה. דבר זה מביא אותו אל 
השאלה: אם המלך או החוק צריך להיות עליון על כל ! והוא 
בא לכלל מסקנה, שהחוק, זה "השכל נעדר־ההיפעלות", ראוי 
יותר מכל יחיד שישמעו בקולו, פרט ליחיד המושלם, שאין 
סיכוי למצוא אותו. 

בספרים ד׳—ו׳ פונה א׳ אל שאלות טכניות יותר: על 
הטיפוסים העיקריים של חוקה, על הדרך והשיטה לקביעת 
חוקה, על סיבותיהן של מהפכות ועל הדרך להימנע מהן, על 
האירגון המיוחד של הדמוקראטיות ושל האוליגארכיות. 
בספרים ז׳ וח׳ הוא דן בתנאים הדרושים למדינה האידיא¬ 
לית : הגודל של אוכלוסייתה, גדלו וטבעו של שטח־אדמתה, 
אפים של אזרחיה, תיכנון העיר הראשית שלה (ספר ג/ פרק 
ט , ), ואחרון אחרון — מה שהוא העיקר בעיניו — החינוך, 
שהיא נותנת לאזרחיה. 

יב. רטוריקה ופואטיקה. ל״רטוריקה" של א׳ היתה 
השפעה י מרובה על הסופרים, שכתבו אחריו על נושא זד" 
אולם דומה, שכיום היא מעוררת פחות עניין משאר חיבוריו. 
ושני טעמים לדבר: האחד הוא, שאע״פ שבני-זמננו מוש¬ 
פעים, כנראה, מן הדיבור הרטורי לא פחות משהושפעו ממנו 
היוונים בשעתם, הם מתעניינים פחות באמצעים, שסוג זה 
של דיבור משתמש בהם. השני הוא, שהספר אינו הטיבה 
אחת ושהוא כולל, כנראה, את התוכן של יותר מסדרת־ 
הרצאות אחת. ביהוד קרוב לוודאי, שהספר השלישי היה 
מתחילה חיבור בפגי עצמו על הסיגנון והמבנה — חיבור, 
שא׳ או עורך מאוחר יותר צירפו אל שני הספרים, שעוסקים 
באמנות־הנאום. 

לעומת זה, אין שום חיבור אחר משל א׳ משמש כיום 
נושא של התעניינות כללית יותר מן ה״הפואטיקה"! ואמנם 
מסתבר, שספר זה כולל יותר דברי מחשבה בעלי-ערך על 
מהותה של השירה, וביחוד של הדראמה, מכל חיבור אחר 
שנכתב על נושא זה בזמן מן הזמנים. א׳ מבחין בין סוגי־ 
האמנות מבחינת האמצעים שבהם הם משתמשים, מבחינת 
נושאי חיקוייהם ומבחינת אופן החיקוי. ( 1 ) בסוגים אלה 
קיימות שתי קבוצות עיקריות — אחת, שמשתמשת בצבע 
ובצורה (הציור והפיסול), ואחת, שמשתמשת בריתמוס, בל¬ 
שון, בניגון ! הריקוד משתמש בריתמוס, הפרוזה משתמשת 
בלשת, האלגיות ושירי־האפום משתמשים בריתמוס ובלשון 
כאחד, הנגינה־בכלים משתמשת בריתמוס ובניגון, הליריקה 
והדראמה משתמשות בכל שלושת האמצעים ביחד. אולם 


ההבדל היסודי בין שירה ופרוזה אינו במה שהשירה מש¬ 
תמשת בריתמוס, אלא במה שהיא "חיקוי". א׳ שואל את 
המונח "חיקוי" מאפלטון, אבל אצלו אין הוא מורה על 
העתקה (כמו אצל אפלטון), אלא על תיאור. לפי א/ לא 
הדברים המ.יחשים הם מה ש״מחקה" השירה, אלא "טיפוסים, 
היפעלויות ועלילות"! מפני שהיא "מסקזד דברים אלה, 
השירה היא האמנות רבת־ההבעה ביותר — אמנות, שמגלמת 
את ההיפעלות באופן מעולה, או נכון יותר: מעוררת ד,יפ־ 
עלות קרובה לזו שהרגיש האמן או שנצטיירה בדמיונו. 
"השירה היא יותר פילוסופית מן ההיסטוריה ונעלה ממנה, 
לפי שהיא עוסקת בעניינים הכלליים, בעוד שההיסטוריה דנה 
בעניינים הפרטיים״.( 2 ) עקרון־החלוקה השני של א׳ מיוסד 
על מה שהמחקר! מחקה בני-אדם שהם או למעלה מן הרמה 
של הטבע האנושי הרגיל, או ברמה זו, או למטה ממנה. 
הקומדיה מתארת בני־אדם, שהם למסה מן הממוצע מבחינת 
הגיחוך שהם מעוררים בזולת! הטראגדיה מתארת טיפוסי- 
אופי, שהם טובים, אבל אינם נעלים עלינו עד כדי כך 
שכושר־הסימפאתיה שלנו מסתלק. א׳ מניח מקום למיני־אופי 
רעים רק כשהם דרושים לסיפור־המעשה, ורק בתפקידים 
שניים־במעלה. ( 3 ) שלישית, החיקויים מתחלקים לסיפוריים 
ולדראמאטיים. 

את״כ דן א׳ על מוצאה של השירה, ומייחס אותו לשני 
אינסטינקטים פרימיטיוויים: האינסטינקט המעורר אותנו 
לחקות ולהתענג על חיקויים, והתענוג החושני שאנו מוצאים 
בצבע, בניגון ובריתמום. הצד השווה שבשירה האפית ובדרא־ 
מה הוא בהה שכזו כן זו "מחקה נושאים רצינים בחרוזים 
ממין נעלה"! אחד מן ההבדלים הוא הה שהטראגדיה "נוטה 
עד כמה שאפשר להישאר בתחומו של סיבוב־שמש אחד". 
במשפט זה של א׳ על ״אחדות־הזמן״ — שהובלט כל־כך 
בתורות המאוחרות על הדראמה — לא נתכוון א׳ לקבוע כלל, 
אלא לציין נוהג, שהיה מקובל בדראמה היוונית. כמו־כן לא 
קבע א׳ שום כלל בנוגע לאחדות־המקום. אין הוא אלא הטעים 
את אחדות־הנושא — כלומר, שהעלילה המתוארת צריכה 
להיות בעלת "ראשית, אמצע וסוף", באופן שלא תעורר 
בלבנו את השאלה "כיצד הגיעו הדברים לידי כך ז", או את 
השאלה ״ומה אירע אחר-כך ז״ — ושנית, שהיא צריכה להיות 
בעלת שיעור מסויים, לא גדול מדי ולא קטן מדי. ועוד, צריך 
שתהא לה תכלית מסויימת — לטהר את ההיפעלות על־ידי 
החמלה והפחד! כלומר, לא לעורר היפעלות, כמו שאמר 
אפלטון, אלא להחלישה ולסלקה ע״י הפנייתה למושאים 
שמחוץ לעצמנו. 

א׳ מפרט את היסודות שבטראגדיה — אלה שהם קשורים 
בנושא המתואר (סיפור־המעשה, האופי, הרעיון), באמצעים 
של התיאור(סיגנודהדיבור והנעימה), ובאופן־התיאור(החיז¬ 
יון). הוא מייחד לסיפור־המעשה חשיבות מרובה יותר מלאופי 
ולרעיון! סיפור־המעשה, כפי שהוא מוגדר ע״י א , , קוליט את 
החלק החשוב ביותר מן האופי ומן הרעיון ונעשה היסוד 
העיקרי ש בהתזה. 

יג, גורל תורתו של א , . ההיסטוריה של מסירת תורתו 
של א׳ לדורות הבאים התחלת בסיפור מוזר. סטראבון מספר, 
שתאופראסטוס. יורש מקומו של א׳ כראש הליקיאון, שמת 
בערך ב 288 לפסה״נ, הניח את כתבי א׳ לתלמידו נלאום, 
שלקח אותם לסקפסים שבטרואם! וכדי להצילם מידיהם של 
המלכים ממשפחת האטאלידים, שהיו אספנים של ספרים, 



851 


אריסטוטלס 


852 


טמנו אותם יורשיו של נלאו׳ס במרתף. שם נשארו עד לערך 
90 לפסה״נ, ואז הוצאו, אכולי־עש ומכוסי־עו׳בש, והובאו 
לאתונה ולאחר זמן מועט לרומי, במקום ששימשו בסים 
למהדורה המקובצת הראשונה, שנערכה ע״י אנדרוניקוס 
מרודוס לערך ב 40 לפסח״נ. אין יסוד להטיל ספק בדבר, שזה 
היה גורלם של הטפסים מחיבורי א׳, שהיו בידי תאופדאסטום, 
תלמידו של א׳. אולם כשסטראבון אומר, שבמשך 200 שנים " 
אלו לא היו ידועים אלא אחדים מחיבוריו של א׳, ובעיקר מן 
החיבורים המוקדמים, מופרכים דבדיו ע״י העדויות המרובות, 
שלפיהן היו החיבורים העיקריים של א׳ ידועים באתונה 
בפרק־הזמן שבין 200 השנים הללו. מה שנכון הוא אינו אלא 
שהחקר בספריו של א׳ היה קלוש עד שנתפרסמה המהדורה 
של אנדרוניקוס ונפחה בו נשמת־חיים חדשה. בזמן מאוחר 
עוד יותר התחילה השורה הארוכה של הפירושים היווניים 
לא/ שנמשכה באופן רצוף למדי משנת 110 לסה״ג עד המאה 
ד, 6 באתונה, ולאחר הפסקה ארוכה התחילה שנית בקושטה, 
ושם נמשכה למן 1100 בערך עד 1300 . בשנת 529 נסגרו 
בפקודת יוסטיניינוס בתי־המדרש לפילוסופיה שבאתונה. 
מקצת מן המורים ביקשו להם מקלט בפרס, ולאחר זמן קצר 
נשתקעו באלכסנדריה. אולם בעיקר בא ההמשך לחקר א׳ 
בקושטה. מכאן פשטה החקירה בכתביו לסוריה, והפירושים 
הסוריים לספרי א׳ נתחברו מן המאה ה 5 עד ה 12 . ברומי 
המעיטו לעסוק בחקר א , : השכל הרומי המעשי פנה בעיקר 
אל הסטואיקנים ואל האפיקוראיים. אבל בסוף ימיה של 
הקיסרות המערבית קם בואתיוס (לערך ב 480 — 525 ), שתיר¬ 
גם ופירש את החיבורים על תורת-חהיגיון! וידיעת חיבורים 
אלה בתרגומו, זהו כל מה שהיה ידוע לעולם המערבי על א׳ 
במשך יותר מ 500 שנה. 

במאה ה 9 עברה החקירה בא׳ מן הסורים אל הערבים, 
שבאמת לא היו מעולם אריסטוטליים טהורים: בדומה לעבו¬ 
דתם של הרבה מן המפרשים היווניים, היה גם לעבודתם גיוון 
נאו־אפלטוני. מן הפילוסופים הערביים היה אבן־סינא 
(במאה ה 11 ) היחיד, ששמר בהקפדה יתרה על דמותה של 
תורת א/ הערביים הביאו את האריסטוטליות לספרד, וב 1126 
נולד בקורדובה אבן-רשד, גדול הפילוסופים הערביים, 
שהיה אריסטוטלי עמוק, אך גם הוגה־דעות מקורי חשוב. 
עבודתם של הערבים נתפרסמה במערב, ובסוף המאה ה 12 
הלכו מלומדים מפאריס לטולדו ללמוד מפיהם את תורת א׳. 
אז התחילו מתרגמים ללאטינית את התרגומים הערביים 
של א׳ גם מתוך תרגומים עבריים. כיבוש קושטה בידי 
הצלבנים והונציינים בשנת 1264 פתח לפני המשכילים מן 
המערב את כתבי־היד היווניים, ותרגומים במספר ניכר נעשו 
בדרך ישירה מיוונית. התרגום הלאטיני שימש בסיס ל ת ו¬ 
מאם מאקווינו (במאה ה 13 ), כלומר, לאותה סינתזה 
של האריסטוטליות עם תורת־הנצרות, שהיא מאז ועד היום 
יסודה העיקרי של התאולוגיה הקאתולית. לאחד זמן מועט 
זכה א׳ בפיו של ד א נ ט ה לתואר "רבם של היודעים", וא׳ 
נזכר בכתביו של דאנטה יותר מכל מחבר קלאסי אחר. במאה 
ה 14 קיבלו את האריסטוטליות בלהיטות בפאדובה. שם מצאה 
לה את נושא־דברה המלומד והחריף ביותר, הוא צאבארלד. 
( 1532 — 1589 ), שהכיר את כל אסכולות הפרשנות, ובזהירות- 
עשה את דרכו ביניהן. מאז ועד היום ידיעת הפילוסופיה של 
א׳ היא חלק מן המורשה של המחשבה האירופית כולה; 
אולם רק במאה ה 19 נעשה שוב צעד גדול לפנים בחקירה 


האריסטוטלית, בעיקר כתוצאה מעבודתם של המלומדים 
הגרמניים, אבל בשום אופן לא כתוצאה מעבודתם בלבד. 

חיבורים כלליים על א׳: 

ח. י. רות, מורה־דרך בפילוסופיה היוונית (פרק ר: אריסט 1 ), 

תשי״ב; ;( 1012 , 11 ,[ 1896 ] 8£ ,' 55 ?) 5 ) 1 ) 15101 ) 4 , 6 ) 01 ־ 00 .. 7 
016 , 201100 .£ ; 1902 , 3 ,))! 01 ) 0 176/16 ^ 7/166 ) , 0/2 קר 000 .ז 
- 401 510 , ,/ 3080 ( .'י/י ;* 1921 , 2 , 11 ,״ 00160/16 . 11 ) 11 /? 111050 /? 

, 6 // 4/1710 ;, 640/0 .ס. 0.8 ;( ־ 1948 ,תרגום אנגלי) 1923 ,!) 1 ) 1 
,) 401 51011 , , 8055 . 0 .׳ 55 ; 1944 , 4010/0/6 , , 80610 ״ 1 ; 1932 
) 011 )) 50 -))? /ס 1111015171 € 5 ') 151011 ) 4 , 0110/0155 .'־ 1 . 14 ; ־ 1945 
01111 1010 ? /ס €111101501 5 ') 151011 ) 4 , 13001 ; 1935 , : { 1 /<] 111050 / < 1 
) 11 /<) 54 ז 110% ((101100(, פו־ 10 ) 0111 ? 00100 ) 41/1 ^ הקאטיגוריות 
( 8161101/1(00 5 ((!!>10(1101 010551(0(1401 0x001(0515) , אמיקה 
תרגום אוכספורד לרוב חיבוריו, 12 כרכים, 1908/52 ; חשובי 
£1144(015' 4(151011( החיבורים האותנטיים נדפסו מחדש ב 
,000101(010(10 10 4(15101(1(01 0(0(00 : 1942 ,6 כרכים 
,511 %23 כרך, 1882 ־ 1909 , בציירי 1401 ) 11 ) 15101 ) 4 011101 ) 01 ) 1 ק 

.1903-1882 ,3 כרכים 
תורת־ההיגיון: 

0(% 1844-6 ,כרכים 2 , 2 ) 55/31 .ז ,טכסט ופירוש ,ס 0 סס ; 

55/. אנאליטיקה ראשונה ואחרונה: תרגום, טכסט ופירוש .ם 
8655 , 1949 ! אנאליטיקה אחרונה, תרגום לאטיני ופירוש 
!. 2363/0113,1582; 5 0 טכסט, תרגום ופירוש , 111 ) 0 ) £1 1 ) 1 : 511 /ק , 

£. ?05(0, 1866; ]. 2363/0113, 0!>((0 1.0%1(0, 1578; 14. 80 - 
01(2, ?}(/>(( 4. £.0((%0(1(0 4. 4(15101(1(5, 1853 ; 0■ /501 ק (, 
£01(%0(1(01(/1(( 4. 4(15101(1(5 (8(11(0%( 214( 0616/116/1/6 4. 
€,(1(4/115( 11(0 ?/111050!>/11( ), 1891; £. ,5. 1/003010060/8, 
£1(01(010 ?0%1((5 4(15101(1(0(, 1892"; 64. 61310/, 5 1 ! 110%151 ץ ! 

4. 4(55101(1(5, 3 £01444 , 80110500 .£ ; 1896-1900 ,כרכים !(/!- 
1140% 4. 4(151. £ 0%!/! 14. 8/1(10(1/!, 1929; £. /\. 8. 8001(0/, 
1933 ', ) 111155 /) 1155 )!/ 1 /) 5/6%11 . 4 ) 1 ) 0 ) 7/1 )!/) 115 ) 15101 ) 4 )!ם ; 

). £01(351016102., 4(151011('5 5 0101 ^ 51004 ) 1/1 001 )/ ) 511 ! 10% !ץ 
0/ 5104 (( . 1951 ,): 1.0% ס 

פילוסופיה של הטבע: 
?11)151(5, 10 ) €0 06 ; 8055,1936 .ס.׳ 55 ,הקדמה, טכסט ופירוש , 

55/. 8. 0. 00(6/10, 1939; הקדמה, טכסט, תרגום והערות 
06 0(0. (1 00//., 03061/0 ( . 14 . 14 ,הקדמה, טכסט ופירוש , 
1922; \1 (1(0(010%1(0, טכסט, תרגום לאטיני ופירוש , ). £. 
13010/, 2 1919 , £0605 . 1 ? .£ ,טכסט ,. 1613 ; 1834-6 ,כרכים ; 

]. 2363/0113, 06 8(1)145 510114((4111145, 1590; 0. 01160/(, 0/6 
01(1(0(010%15(/1(0 7'11(0(1(0 4. %(1((/115(/1(0 411((114015, 1907; 

74. 64305100, 101(0411(1100 (4 10 ?/100 ) 11 ) 15101 ) 4 ) 14 ן> 51 ץ (, 
1945'. 

: ביולוגיה 

7/151. 4010101, 4060 ! . 1 ? ,טכסט, תרגום גרמני ופירוש /(, 

£. 55/100/00/, 2 תרגום ,.! 401010 . 1 ) 0 ? 06 ; 1868 ,כרכים 
פירוש ביקרתי וספרותי ,. 1613 ; 1882 , 0810 ./ 55 ,והערות , 

1. 06/108, 1945; 06 0(0. 4010101., טכסט, תרגום גרמני 
55/60 .£ ,)/ 5060 / . 14 ,והערות x00/, 1860; ). 8. 540>'0/, 4(151. 
7/11((/1104(, 1855. 

פסיכולוגיה: 

על הנפש, תרגם אהרן קמינקא, תש״ס! 401010 06 , הקדמה, 
,טכסט ,. 613 ; ; 1907 , 5 ) 11101 . 0 . 8 ,טכסט, תרגום׳ ופירוש 
,הקדמה ,טכסט , 10 ) 010 ) 51 06 , 0514 ) 5 06 ; 1912 ,/ 0 ) £6/5 . 71 
-/ £6 .. 7 ,טכסט ,. 1613 ; 1906 , 8055 .ז . 8 .ס ,תרגום ופירוש 
,טכסט ותרגומים ללאט , , 0 ! ¥1%/1 / 6 500100 06 ; 1942 ,/ 0 ) 5 
)) 1 ) !)) 1 ) 11 ) 1 ) , 011 ) 10 ק ) 1111011 , 80810 ״ 

19070]7(1 14'0?1■(! 4(11101(, 1908; \ 71 ) 5111111 , 36866 [ ./י\ ./י 
:1111■ £ ן ; 1912 ,. 41111 !) 11 [ 11 ץ[? 10 ) 54 7 ) 11 .[)!) 10£1£ ו[) 1 ! 1 ה . 
5160261, 7.(4111 11. 0(11011 11(1 1101071 14. 4(11101(1(1, 1924; 

44. ¥0 47111 . 67 ) 111 ) 11 ) 0011 . 1 ! § 11171 !) £11111 ) 1 ( 1 , 7160:161 ת ., 
1931. 

: תורת־המידות 

המידות לניקוסאכוס, ספרים א׳-ב', תרגם ח. י. רות, 

191(0/00(](0/> £1/11(1, ,. 18161 ; 1952 , 11771 ( 001 [ . 11 . 77 ,פ י |־וש 
,. 18161 ; 1879 , 3016500 ! . 41 ,ספר 5 : טכסט, תרגום ופירוש 
15 ,ספריס 7 , 41-11 ; 10 , 5-1 : הקדמות, תרגומים והערות . ]. 
?651081666, 1936; £11/1(70107) £1/11(!, ,טכסט, תרגום לאטיני 
016 , 5601161 , ססע . 41 ; 1851 , 1125086 ז' 4 . 41 .ז ,ופירוש 
07(1 0(111. £1/1 /((14/111 [ £1/11 )(/)!! 111 ) £1111 ,. 161601 ; 1924 ,ה 
51(10?]$!/], 1928; 1616111., 510(]010/1 11. 0(111. £1111/(11, 
1929; 16)601., 0(7 £1(11(11( £((!11(11 11. 540£00 510(0/10 0/1 
1111((111 1-11 (7141(11(71, 1929; 8. 1^31266, ]40£00 1)40(0110 14. 
0(111. £1/11], 1929; 71. >4305100, 41110111■ 1](! £1/)111 ) 011 1 ) 14 ן ■ 

1)11((1 0 4(111., 1931; 14. 0. 861016, 5111 147)11 £0(77) 11(7 
(>!(11110(111. 540£00 !740(0110, 1933; >4. 41360806866, 1740(01! 
11/1(1 £014/: 1/1( 0(01(1/1 . 1951 , 1 ) 07 ) 111 £111 )£ . 111 ) 4 [ס 

תורת־המדינה: 

פוליטיקה, ספרים א׳-ב׳, תרגם ח. י. רות, תש״י: ח. י. רות, 
מורה־דרך בתורת המדינה (פרק ג׳, משנתו של א׳, תשי״ב): 

?01111(!, כרכים 4 , 0130 ״! 446 ״ 1 ,הקדמה, טכסט ופירוש , 
1887-1902; 1811!., 1946 ,• 8361661 .£ ,הקדמה, תרגום והערות ; 
41/)(710 ־ 1912 , 5 ץ 0 ס 53 .£ .ן ,טכסט ופירוש , 10 ) 0111 ? ה 0 ו ; 

41. 1600 7160011, 2117 £01!1(/)11/1£1£(!(/1. 11. 4(111. ?01111], 

1924. 

: רטוריקה ופואטיקה 

על אומנות הפיוס, תרגם מדרכי הק, תש״ז! ל. אברקרומבי, 
עקרוני בקורת הספרות (פרק ג׳: ה״פואטיקה" לא׳), תש״י! 

14/1(107,(, 2 , 5160861 . 5 ״ 1 ,טכסט, תרגום לאטיני ופירוש 
,. 18161 ; 1867 , 6 ק 00 . 4 < .£ ,הקדמה ,. 18161 ; 1867 ,כרכיס 
53061 .£ .[ , 6 קס 0 . 4 < .£ ,טכסט ופירוש x5, 3 ; 1877 ,כרכים 

1907 ,[ 1071 )[£ . 4711101 ) 111 ! 0 ) 5141111 ) 14 ) £1 , 66305 < .ס ; 
?0(11(1, 1902 ,-״^״ 8 . 41 . 5 ,טכסט, תרגום ומסות " 
;8161., 1909 , 3166 ״ץ 8 . 1 ,הקדמה, טכסט, תרגום ופירוש ; 
18161., טכסט,. 18161 ; 1927 , 80513801 . 5 ! ,טכסט, ופירוש 
!8161., טכסט פירוש,. 18161 ; 80513801,1927 .א ,טכסט ופירוש , 

\. 0061616130, 1934; ]. 8660375, 214/(1 4/>]0041140£(0 14/7(7 
(1. 4711101. ?](071( (/. 0707710, 1880; £. 000(666, 1 ]( ?0- 
(11(! 0/ 47111011(: 11! 54(0010/1 00(1 10!111(71((, 1924; £. £. 
4.0035, ?70 £((]1927 , 1 ) 11 ) 0 ? !') 47111011 סו 101100 )£ 10 ץ ; 

1). 616 >40010601110, £0 ?0(1!1]11( 11'471110!(: 1((!( ?7170.11] 

(1 £1411100 1/11(71(147(, 1951. 

: קטעים 

; 1934 , 31266 '\\ . 8 ,טכסט ופירוש , 010 ) £70£70 470 ! 1010£07 ס 

01 )) 4 > 1 . 1 > 7 ) 1417 0 )![! 7 [)! 44/1 )£ . 07111 1 )/ 244 , 661 ק 711 י\ .? (]((, 

1949. 

: חיבורים מזוייפיס 

0( ]4140(10. ,! 001071/714 ) 0 ; 3 193 , £0616066 .£ . 7 ^י ,טכסט 
,טכסט ופירוש ,ס)/ 00 [)) 54 ; 1849 , 63011 ? . 0 ,טכסט ופירוש 
טכסט, תרגום ,! 70 ) 70171 ? 01 ) 111 ! 51 ; 1812 , 6116 נ!ק 03 ¥30 .? .ן 
1899 ,כרכים 2 , 011863£ ז \ . 0 .ן ,! 06¥366 .\! .£ ,ופירוש - 
1902; 0( £10(1! 10!((0/7111/711!, תרגום גרמני והערות , 

0. . 11010 [? . 07 7 ) 11 )![)![) 1 ) 0 1147 ! ) 1170£ ) 8 ) ,! 61 ק \׳ ?]!(), 
1891; 0( 54(11110 .\(110 01615 . 44 ,טכסט , 007£10 ) 0/1 (ק , 
1900; 0((00070!(0, 1 ־ 060 ¥30 .\ג. 8 ,טכסט ופירוש, ספר 
010860, 1933; 0. 5!0 7 ) 14/7 ) 70 ) 70/71 ? . 47:11 111/0 ) 1 ? ,£קוס 
54/1!!], 1897. 

.295 ביבליוגר. שלמה יותר ב ) 8055 ,47111011 .ס . 41 ', עת' 291 ־ 

ו. ד. ר. 

אריסטו והיהדות. 1 . סקירה כללית. — השפעתה 
של הפילוסופיה היוונית בכללה לא נקלטה ביהדות במידה 
ניכרת אלא מן המאה ה 10 ואילך, משעה שטובי הוגי־הדעות 
היהודיים נמשכו אחר תורת הכלאם והשתמשו במושגי 
המדע והמתודות שלו, שהיו מותאמות לתורת־ההיגיון האריס־ 
טוטלי, לשם קביעתה של תורת־אלוהות ראציוגאלית. מקום 
בראש בהתפתחות זו תופסים רב סעדיה גאון מצד הרבנים 
ויוסף בן אברהם הרואה מצד הקראים. בהוגי־הדעות היהו¬ 


דיים שבאו אחריהם (יצחק הישראלי, בחיי אבן ■פקודה, 
שלמה אבן גבירול, יוסף אבן צדיק, ואחרים), שהיו כרוכים 
בעיקר אחר האסכולה הנאואפלטונית והכניסו לתוך דעותיהם 
גס יסודות אריסטוטלייים, פסודו־אמפדוקליים ונאופיתאגו־ 
ר-־ים, ניכרת גישה פילוסופית' יותר מזו של הבלאם. אך עם 
זה אנו מוצאים בהס התלהבות דתית בעלת נסיה למסתורין, 
מעין זו שהיתר, אפיינית למסורת הנאואפלטונית. פניה מכרעת 
כלפי האריסטוטליות כפילוסופיה שלטת מתגלית לראשונה 
באברהם אבן דאוד (ע״ע) ואחריו ברמב״ם. שניהם הולכים 
בעקבותיהם של אלפאראבי ואבן סינא, מפרשיו הערביים 
של א/ שהושפעו ממפרשי־א׳ הנאואפלטוניים העתיקים 
(אלכסנדר מאפרודיסיה, תמיסטיוס׳ ואחרים). מכאן ואילך 
נחשב א׳ כרבה של הפילוסופיה היהודית ביה״ב. מגמתם של 
הוגי־הדעות היהודיים בתקופה מאוחרת יותר היתה בעיקרה 
להשכין הארמוניה בין היהדות המסורתית והאריסטוטליות, 
שאבן רשד, הפרשן הערבי הגדול של תורודא/ החזיר לה 
את דמותה המקורית, ר׳ לוי בן גרשון, ר׳ הלל מורונה ויהודה 
מסר לאון נקטו בגישה של אבן רשד לא/ בעודי שר׳ אברהם 
ביבאגיו ור׳ יצחק אברבנאל החזיקו בעיקר גישתו של הרמב״ם 
ובהבנת א׳ לאור המסורת הנאואפלטונית. הביקורת החריפה, 
שמתח ר׳ חסדאי קרשקש על מושגי הפיסיקה של א/ בישרה 
את בואם של ימי־התחיה ואת התמוטטותה של האריסטוטליות. 
יהודה אברבנאל ויוסף שלמה דלמדיגו שוב אינם אריסטוטליים, 
אלא מייצגים את הרוח החדשה' של תקופת־התחיה, שטיפחה 
האקאדמיה שבפירנצה. הקבלה התחילה קוסמת קסם מיוחד 
להוגי־הדעות שלי התקופה אף מן הנוצרים, כגון פיקו דלה 
מיראנדולה. ואם אמנם לא הגיעה האריסטוטליות בתחום־ 
היהדות למעמד של פילוסופיה מקובלת על הכל, מעין זה 
שזכתה לו, בלבוש של פילוסופיה תומיסטית, בתחומי הקא־ 
תוליות, הרי כמה ממושגי־היסוד של האריסטוטליות, כגון 
חומר וצורה, שכל פועל ושכל נפעל, נתקבלו כמושגים 
שגורים ביהדות, ונקלטו אף בחסידות בתקופה מאוחרת יותר. 

2 . הערצת א׳ והאגדות עליו. — הפילוסופים 
היהודיים של יה״ב העריצו את א׳ באופן יוצא מן הכלל. 
הרמב״ם קורא לו "ראש הפילוסופים" (מו״ג, א/ ה , ), ואומר 
עליו: "ודעתו... היא תכלית דעת האדם מלבד מי שנשפע 
עליהם השפע האלוהי עד שישיגו אל מעלת הנבואה, אשר 
אין מעלה למעלה ממנה"(איגרת אל ר׳ שמואל אבן תיבון). 
וביה״ב היו גם רווחות כמה אגדות על מידת-קרבתו של א׳ 
ליהדות, ולמקצתן אחיזת־מה במקורות עתיקים. לדבריו של 
אריסטובולוס הפילוסוף (ע״ע) ניכרת השפעתה של חכמת־ 
שלמה בפילוסופיה של א/ אולם האגדה של יה״ב יודעת 
ליתן להנחה זו צורה יותר מוחשת: לאחר שנכבשה ירושלים 
לפני תלמידו של א/ אלכסנדר מוקדון, הגיש זה האחרון לא׳ 
את כתביו של שלמד. המלך (יוסף אבן כספי). לפי גירסה' 
אחרת היה א׳ תלמידו של שמעון הצדיק, שלפניו השתחווה, 
לפי אגדת התלמוד, אלכסנדר הגדול בזמן כיבוש■ ירושלים 
(אברבנאל, "נחלת אבות", א/ ב׳). אגדה זו היא חלק מידיעה 
נרחבת יותר של אמונות ודעות׳ שראשיתן נעוצה בתקופה 
ההלניסטית, בשעה שכמה הוגי־דעות ביקשו את שרשיה של 
הפילוסופיה היוונית ביהדות וגם בתרבותם של עמים מזרחיים 
אחרים, כגון המצרים והפרסים. הסופרים היהודיים־ההלניס־ 
טיים ואחריהם אבות הכנסיה הנוצרית נאחזו אח״ב ברצון 
במגמה זו לצרכי הפולמוס שלהם עם הסופרים האליליים. 



855 


אריסטדטלס 


856 


וסמוכים לבקשת שדשיה של הפילוסופיה היוונית ביהדות 
אנו מוצאים באסכולה האריסטוטלית עצמה בראשית־ימיה. 
קליארכוס, מתלמידיו הראשונים של א/ כבד מספר על שיחה 
בין א׳ ויהודי אהה שבה נתרשם א׳ מגדולתו של איש־שיחו 
היהודי בפילוסופיה ומעמדתו המוסרית ("נגד אפיון"׳ א/ 
22 ). ביה״ב נתפשטה גם איגרת מיוחסת לא/ שבה כאילו 
החד בו א׳ מטעויותיו הקודמות ומודה, שהתורה, שניתנה 
מסיני" היא הדרו היחידה אל האמת (גדליה בן יחיא, "שלש¬ 
לת הקבלה״). בסידורים אחדים מן המאה ה 15 — 16 מובאת 
גם תפילה של א', שמזכיר אותה גם ר׳ משה איסדלש 
(שאלות ותשובות של הרמ״א, הענא [האנאו! ת״ע, י/ א׳), 
וזו מזדהית בתכנה עם האיגרת האמורה. אגדה אחרת מדברת 
על התגיירותו של א/ וזו נזכרת, לפי עדותם של עזריה מן 
האדומים וגדליה אבן יחיא, גם במבוא של ד׳ יוסף בן שם 
טוב לפירושו העברי(שלא נשתמר) ל״תורת־המידות לגיקו־ 
מאכוס". לפי נוסח אחר חזר בו א׳ "ממה שהניח, שהעולם 
קדמון, ומשאר הדעות, אשד חולק בהם על תודת־משה", 
מפני ש״החזידו שמעון הצדיק ז״ל" (מונק, 2£5 ת 1613 א, עט׳ 
249 ). על־פי סיפור עוד יותר דמיוני, שמובא ע״י ר׳ אברהם 
ביבאגו(״דרך אמונה״, עמ ׳ 46 ), היה א׳ יהודי מלידה, מבני 
שבט בנימין, ונולד בירושלים. 

3 חקר א׳ ביהדות של יה״ב. — רוב כתבי-א , היו 
נמצאים לדודשיהם מן היהודים בארצות דוברות ערבית 
בתרגומים לערבית (לפעמים על־פי גירסות־ביניים סוריות), 
מעשה ידי חוניין אבן יצחק ובית־מדדשו במאה ה 9 . משפסקה 
הערבית להיות שלטת בספרד, נעשתה העברית לשונה של 
הספרות הפילוסופית היהודית. מכאן ואילך היו כתבי־א׳ 
ומפרשיו מן הימים העתיקים ומיה״ב נלמדים בתרגומים 
עבריים. 

חיבוריו של א׳ בתורת־ההיגיון, כפי שהם כלולים ב״אור־ 
גאנוך, היו מן, הראשונים, שמשכו אליהם את הוגי־הדעות. 
רב סעדיה גאון כבד היה מצוי אצל "ספד המאמרות"(הקא- 
טיגודיות). ״ספר המופת״ ( 05100013 ? 1103 ( 31 ^), שכולל 
את תורת־א׳ על הידיעה המדעית, השפיע השפעה ניכרת על 
הפלאם, וכבד מרמזים עליו יצחק הישראלי ואבן גבירול. 
"מלות־ההגיון" להרמב״ם הוא ניסיון להציע בצודה תמציתית 
את תכנו של ה״אורגאנון" כולו, ואף הרטוריקה והפואטיקה 
בכלל. הרמב״ם השתמש גם ב״ספד המבוא״( 1538080 ) החשוב 
מאוד והנפוץ הרבה של פורפיריוס. ניסיון דומה לזה נעשה 
במאה ה 15 ע״י אליהו בן אליעזר מקאנדיה ב״ספד הגיון על 
דרך שאלות ותשובות" שלו. בצדדים מסויימים שבתורת- 
ההיגיון של א׳ דנים גם רלב״ג("ספר ההיקש הישר"), אברהם 
ביבאגו ("פירוש לספר המופת") ואחרים. 

ה״פיסיקה" של א׳ ("ספר השמע הטבעי") השפיעה על 
הכלאם הערבי באמצעות פירושו של יוחנן (יוהאנס) פילו־ 
פונוס (יחייא המדקדק). הראיות של הכלאם לבריאת־העולם, 
שמביא רב סעדיה, שאולות מפילופונוס. הדמב״ם פוסל את 
רעיונות הכלאם בדבר טבעו הפיסי של העולם׳ וביחוד את 
תודת־האטומים שלו, וההתעוררות לכך באה לו מתוך חקירה 
בפיסיקה האריסטוטלית ומתוך שימוש בספרו של אלפאראבי 
"על הנמצאות המשתנות" (מו״נ, א/ ע״ד; שטיינשניידר, 
״אלפאראבי״, עמ׳ 119 ואילך). פירושו ה״אמצעי" של אבן 
רשד ל״פיסיקה" ניתדגם לעברית פעמיים, ופירושים לפירוש 
זה כתבו רלב״ג, ר׳ משה נרבוני, יצחק בן שם טוב ושם טוב 


בן יוסף. פירושים ל״פיסיקה" של א׳ נתחברו גם ע״י ד׳ משה 
נרבוני ואברהם ביבאגו. הפאראפראזה של תמיסטיוס ל״ספר 
השמים והעולם״ ( 00010 00 ) של א׳ ניתרגמה מערבית 
לעברית ע״י ד׳ זדחיה בן יצחק, ולא נשתמרה עד ימינו אלא 
בצורה עברית זו(מהדורת לאנדאואר). בחריפות יתרה ביקר 
את עיקרי הפיסיקה של א׳ ד׳ חסדאי קרשקש. התקפה קשה 
על ביקורת זו ערכו אדיסטוטליים נאמנים כיצחק בן שם טוב 
ויוסף. בן שם טוב! אבל פיקו דלה מידאנדולה קידם ביקורת 
זו בברכה וקרוב לוודאי, שג׳ודדאנו ברונו נסתייע בה. 

״ספד הנפש״ ( 3 מ! 1 מ^ 00 ) של א׳ נתפשט הרבה. ההג¬ 
דרה, שהוא נותן לנפש: "ההשלמה הראשונה לגוף טבעי, 
שהחיים נמצאים בו בכוח", כבר היא משתקפת בדרכי דיונם 
של רב סעדיה ויצחק הישראלי בנושא זה. לאברהם אבן דאוד 
והרמב״ם שימשה במידה מדובה מורת־דדך הסקירה על 
הפסיכולוגיה האריסטוטלית של אבן סינא. ה״קיצוד" של 
אבן־דשד ל״ספר הנפש" ניתדגם עברית ע״י משה תיבון, 
ה״פידוש האמצעי״ שלו — ע״י שם טוב בן יצחק מטורטוזה, 
וה״פידוש הארוך״ שלו — על־ידי יעקב בן מכיר. דלב״ג 
כתב פירוש ל״קיצוד". תורתו של אבן־רשד, ששוללת את 
הישארות־הנפש האינדיווידואלית, נתקלה בהתנגדות מצד 
הוגי־הדעות היהודיים (ר׳ הלל בן שמואל, משה הנרבוני 
והרלב״ג). 

ל״מטאפיסיקה" ("ספד מה שאחר הטבע") של א׳ נתייחד 
בפילוסופיה העברית מקום של כבוד. ראו אותה כפריה הבשל 
של מחשבת זר, וחשיבות מיוחדת נודעה לתודת־האלוהות 
שבד" כפי שהיא מצויה בספר י״ב. אולם לעברית ניתרגמה 
רק ב 1485 בעדך על־פי תרגום־ביניים לאטיני. חוץ מתרגומו 
של גוף־הספר לערבית, קיימים היו תרגומים ערביים לפירושו 
של אלכסנדר מאפרודיסיה ולפאראפראזה של תמיסטיוס. 
אלפאדאבי מעיר, שהאחד כלל רק את שני הפרקים הרא¬ 
שונים מספד י״ב, והשני — את ספר י״ב בשלמותו. הרמב״ם 
הכיר את פירושו של אלכסנדר, ואפשר, גם את הפארא־ 
פראזה של תמיסטיוס (מונק, מו״נ, ב/ עמ׳ 23 ; הביאור 
של הנרבוני, דף ט״ו, ב׳). חיבורו של אלפאראבי "מאמר 
בכוונת אריסטו בספרו מה שאחר הטבע" ניתרגם לעברית. 
כן ניתרגמו ה״קיצור" של אבן־דשד ל״מטאפיסיקה", פירו¬ 
שו ה״אמצעי" ופירושו ה״ארוך". הפירוש ה״אמצעי" זכה 
לשני תרגומים עבריים. רלב״ג ואברהם ביבאגו כתבו פירושים 
ל״מטאפיסיקה" על יסוד ה״פירוש האמצעי" של אבן־רשד. 

החיבור המכונה בשם ה״תאולוגיה לאריסטו״ — שאינו 
אלא פאראפראזה ל״אנאדות" ד׳—ר של פלוטינוס, שנעשתה 
ב 840 בערך — השפיע השפעה ניכרת גם על הערבים גם על 
היהודים. אלפאראבי מזכיר אותו ואצל אבן גבידול מצויים 
עקבות ברורים של השפעתו (מונק, 10130805 ^, עמ ׳ 248 
ואילך). ההנחה, שבחיבור זה כלולה התאולוגיה המקורית 
של א , , גרמה להכללתם של יסודות נאואפלטוניים בתוך 
האריסטוטליות של יה״ב. הוא הדין ב 030515 10 > 1 * 131 (הביאור 
בטוב הנחמד) הפסודו־אריסטוטלי, שאינו אלא לקט(מן המאה 
ה 9 ) של קטעים מתוך 71100108103 1051110110 של פרוקלום. 
שני החיבורים אינם אלא חלק מספרות פסודו־אפיגראפית 
רחבת־הקף, שהיתה מתקשטת בשמותיהם של אמפדוקלס, 
פיתאגוראס וא/ באיגרתו המפורסמת אל ר׳ שמואל אבן 
תיבון מזהיר הדמב״ם את מקבל המכתב מפני חיבורים 
מזוייפים אחדים, שהם מיוחסים לא/ בין שאר הספרים מזכיר 



657 


ינריפמזמלס 


858 


הוא את •ספר התפוח", שמגמתו היתח למסור את שיחתו 
של א׳ עם תלמידיו בשעה שהלך למות. 

מבין כתביו של א׳ על ענייני מוסר, רק "ספר־המידות 
לניקומאכוס" ניתרגם לערבית. תרגום עברי, על־פי תרגום־ 
ביניים לאטיני, נעשה במאה ד. 15 בידי ר' מאיר אלגואדש 
(ע״ע). פירוש עליו נתחבר ע״י ר׳ משה אלמושנינו. מספר 
גרול של אמרות־מוסר, שהן מיוחסות לא׳ באנתולוגיה של 
חוניין אבן יצחק, תירגם לעברית ר׳ יהודה בן שלמה אל־ 
חריזי(ע״ע) וקרא להן "מוסרי הפילוסופים". מקצת מאמרות 
אלו מצאו להן מקום ב״מבחר הפנינים" של אבן גבירול 
ובכתבי־מוסר אחרים. פירוש ל״מידות לניקומאבוס" נתחבר 
ע״י יוסף בן שם טוב ב 1455 . את משנתו של א׳ בדבר "שביל־ 
הזהב" קיבלו אברהם אבן דאוד, הרמב״ם, אלבו, ואחרים. 

אבן סינא מזכיר את ה״פוליטיקה" לא׳, אבל לא היה יכול 
להכירה, שהרי מעולם לא ניתרגמה לערבית. כאלפאראבי 
וכאבן־סינא, מבסס הרמב״ם את תורתו בדבר המדינה האי¬ 
דיאלית על אפלטון ולא על א׳. 

4 השפעתה של האריסטוטליות על היהרות 
ביה״ב. — האריסטוטליות חוללה תמורה בהלך־-המחשבות 
ביהדות ע״י מה שהעמידה במרכזם של החיים הדתיים תורה 
פילוסופית. א׳ העדיף את הפעילות השכלית על המעשים 
הטובים. המצוות המעשיות אינן אלא אמצעי לתכלית, שהיא 
אשרו של האדם, ואך המירות השכליות הן תכליתות לעצמן. 
בוויכוח שביה״ב בדבר מידת־החשיבות של הדעת ושל המעשה 
באה לידי ביטוי הדילמה, שהאריסטוטליות העמידה בפניה 
את הוגי־הרעות האסלאמיים והיהודיים כאחד. ותשובתם של 
האריסטוטליים היהודיים היתה, שהדעת חשובה מן המעשה. 
יתתנו של האדם הוא בכושר־החשיבה שלו, שמאפשר לו 
להשיג השגה שכלית את מהויות־הדברים ומוליך אותו אל 
דעת־אלוהים. תכלית קיומו של האדם היא לקנות לו דעת 
עליונה זו. המעשה הנכון אינו אלא תנאי הכרחי להשגתה 
של מטרה זו. מי שאינו מושל בהיפעלולתיו לא יוכל לעלות 
למדרגה של דעת־אלוהים. גם המעשה וגם הדעת הם, איפוא, 
הכרחיים לצורך זה, אך הדעת היא היא שמקנה לארם את 
השלמות. על־כן מעלה הרמב״ם את העיון לדרגה של מצווה 
דתית, היא המצווה לדעת את ה׳. 

האריסטוטליות הביאה גם לידי התפשטותה של תפיסה 
חדשה על מהות האמונה. ה״אמונה" נתפרשה מעתה בהש¬ 
פעתו של א׳ כדבר, שהוא בגדר של הכרה מדעית. א׳ 
דיבר על הרגש של ״אמונה״ (;) 1711011 , שמלוה, בדרגות שונות 
של תוקף, כל אקט של ידיעה. ההרגשה החזקה ביותר של 
אמונה היא זו שמלוה את הידיעה המדעית. על כן יכלו האס¬ 
כולות של ד,כלאם לראות את עצמן כמכוונות לדעתו של א׳ 
בשעה שהגדירו את הדעת כאחד מסוגי ה״אמונה"(אעתקאד). 
בהגדרה, שמגדיר רב סעדיה את האמונה כהכרה מדעית, 
בא לידי ביטוי הלך־מחשבות חדש זה, שעבר אח״כ אל 
האריסטוטליים מישראל. השקפה זו בדבר הזהות של אמונת־ 
אמת ושל הדעת המדעית היתד, שלטת ביהדות עד שנתערערד, 
בהשפעת תורתו של אבן־רשד (משנת "האמת הכפולה"). 

המושג של אחדות־האלוהות קיבל אף הוא צורה חדשה 
בהשפעתה של הנאואפלטוניוח המשולבת באריסטוטליות. 
רעיון־האחדות מזוהה עם ר,"אחד" של פלוטינוס, שאין אפשרות 
לדבר עליו אלא במונחים שליליים בלבד. לייחודו המוחלט 
של האלוה ניתן ביטוי גם ע״י מה שניטלים ממנו המובנים 


השונים של המונח "אחד", שמנה א׳(בחיי, הרמב״ם). הרמב״ם 
("מו״נ", א׳, ע״א) ראה גם צורך ברבר לברר בדיוק את 
הבעיה של תארי־ה׳, כרי לשמור על המושג של האחדות 
המוחלטת. 

א׳ השפיע באופן מיוחד על המחשבה היהודית גם מבחינת 
התפיסה של מושג־הטבע. בתלמוד יש למלה זו מובן של 
מטבע, צורה או תכונה. הראשון, שהשתמש בה במובן של 
"טביעת" הערבית, היה ר׳ יהודה אבן תיבון בתרגום של 
"הכוזרי". א׳ הגדיר את הטבע בתור "העקרון והסיבה לתנועת 
העצמים ומנוחתם, שעל-ידיו דבר מתנועע ונח בעצם מהותו 
ולא במקרה״(״פיסיקה״, ב׳, א׳). במלות אחרות: הטבע הוא 
המהות או הצורה או יסוד מתנה את הגידול האורגאני ( 6 ( 1 
4 , 1 י 610 נ 0 ). הוא יסוד אימאננטי גלום בגוף החי, ונראה 
כאילו הוא עושה מיותר כל עקרון אלוהי טראנסצנדנטי. הא- 
ריסטוטליים מישראל קיבלו את מושג הטבע בצורתו האריס־ 
טוטלית, אלא שההארמוניה הטבעית של העולם היא, לדעתם, 
פרי הרצון האלוהי וברצון־האלוהות אפשרי הוא גם שידוד 
מערכותיה,טבע הקיימות. מושג־הטבע כמערכת של כוחות 
או חוקים, שמכונים את ההוויה הקוסמית, נקלט על כל פנים 
לראשונה בתחום המחשבה הישראלית בהשפעתו של א׳. 

5 השינויים שהכניסה הפילוסופיה ה י ה ר 
דית באריסטוטליות. — לעומת זה היו בפילוסופיה 
של א׳ צדרים מסויימים, שנראו בלתי־מתיישבים עם היהדות 
וטעונים בדיקה ותיקון. קודם כל, משנתו של א׳ בדבר קדמות־ 
העולם היתד, מנוגדת למושג על בריאת־העולם — "בריאת יש 
מאין". עולם קדמון יש במשמעותו עולם קיים בהכרח, והנחה 
זו נראתה שוללת מן האל את חירותו כבורא. מכאן המאמץ 
הנמרץ מצד הרמב״ם לקיים את מושג־הבריאה. הוא מקיימו 
ע״י מה שהוא מדגיש את המושג של רצוןיהאלוה בצר 
המושג של חכמת־האלוה. חוץ מן השלטון של חוקי־הטבע 
בעולם ניכרים בעולם גם סימנים של עקרון רצוני יוצר. 
מצויות תופעות, שאינן ניתנות להתבאר מתוך הסתמכות על 
הסיבתיות הטבעית (הרמב״ם מזכיר את תנועות-הגלגלים), 
ולפיכך הכרח הוא להניח את פעולתו של הרצון האלוהי. א׳ 
עצמו העלה את הרעיון, שהסיבות הצורניות הפועלות בעולם 
הן באותה שעד, עצמה סיבות תכליתיות. דבר זה איפשר 
לפילוסופים היהודיים לזהות את עצם הסדר הטבעי שבעולם 
עם פעולותיו של הרצון האלוהי. חוקי־הטבע מתפרשים כאילו 
אינם אלא הבעה של רצון־האלוה. 

ד,שאלד״ כיצר מתיישבת בריאודהעולם בזמן — כפי 
שמורה היהדות — עם ההנחה בדבר שכל בלתי משתנה של 
האל׳ גרמה למבוכה ניכרת. מה הניע את האל לברוא את 
העולם לאחר נצח־נצחים של אי־בריאהז הבריאה בזמן, 
כלום אין פירושה יציאה מן הכוח אל הפועל, שאין להעלותה 
על הדעת ביחס לאל, שהוא הוויה־בפועל טהורה? ואמנם 
טען פילופונוס ( 1 ^>מע!לנ 316 ;ז 1 מז 616 .^ 06 ), שהכרח הוא 
להניח, שהאל ברא את העולם מנצח־נצחים, שהרי אם לא 
כן עבר האל ממעשה בכוח אל מעשה בפועל. בתשובתו על 
טענה זו נמשך הרמב״ם במידת-מה אחר גזאלי. אין להניח, 
שבזמן מן הזמנים בא איזה שינוי ברצונו של אלוהים בנוגע 
לבריאה, שהרי הסיבה של רצונו היא אך בו עצמו ואינה 
מושפעת ע״י שום גורם מחת לו. לפיכך: האפשרות להיות 
פועל בזמן אחד ולא בזמן אחר אינה פוגעת בהוויד,־בפועל 
הבלתי־משתנית של האל. רק המעשים של הישים המורכבים 



859 


אריסמומלס — אריס&וכולוס ן יהודה 


860 


מחופר ומצודה יכולים לצאת מן הכוח אל הפועל. חשובה 
פשוטה יותר לבעיה זי כבר ניתנה ע״י רב סעדיה ויוסף אבן 
צדיק! לדעתם, כל הבעיה כולה היא נטולת־משמעות, שהרי 
האל הוא למעלה מן הזמן (השווה גם רלב״ג, "מלחמות ה׳", 
ד, א , , י״ח). 

קושי אחר היה כרוך במושג החומר. על-פי א׳, כל שינוי 
בעולם שמתחת לגלגל־הירח מורה על קיומו של מצע מסויים, 
שעומד בזהותו בתוך כל שינוי, והוא החומר. דעה זו גוררת 
את ההנחה בדבר חומר קדמון ( 13 זמ 3 מ 1 3 רתתק) כמצע לכל 
התהוות. הואיל והאל הוא הווידדבפועל טהורה, אי־אפשר 
לראותו כבוראו של החומר, שהוא הוויזדבכוח טהורה. דומה 
היה, איפוא, שבטלה כל אפשרות של בריאת יש מאין. הדילמה, 
שהפילוסופים היהודיים הועמדו לפניה, נבעה מן העובדה, 
שקיבלו את העקרונות של האונטולוגיה האריסטוסלית, אך 
לא ראו אפשרות לעצמם לקבל את מלוא המסקנות המת¬ 
חייבות מתוכם. בדומה למושג האונטולוגי של הוויה־בכוח 
והוויה-בפועל, היה גם המושג של חומר וצורה מנוגד לקוס¬ 
מולוגיה היהודית המסרתית. בעוד שהמושג הראשון עורר, 
כמו שראינו, את בעיית הבריאה בזמן, עורר המושג של חומר 
וצורה את הבעיה של בריאת יש מאין. אברהם אבן דאוד 
והרמב״ם סירבו להוציא מן האונטולוגיה של א׳ מסקנות 
קוסמולוגיות. שניהם עמדו על דעתם, שהאל אינו רק הבורא 
של הצורה אלא הוא אף הבורא של החומר. המבנה האונטו־ 
לוגי של העולם הנברא, טוען הרמב״ם, אינו מורה על אופן 
היווצרותו של העולם. רלב״ג, שהוא אריסטוטלי מחמיר יותר, 
מודה, שאמנם נברא העולם ע״י האל, אבל לא נברא יש מאין. 
הוא נברא מחומר קדמון משולל כל צורה, ואף משולל 
ההוויה־בכוח של קבלת־צורה. 

א׳ זיהה את האל עם ה״מניע הראשון". הפילוסופים של 
יה״ב התווכחו בשאלה, אם זיהוי כשר הוא. את הבעיה כבר 
עוררו המפרשים הנאואפלטוניים של אריסטו, שטענו, שמן 
הנמנע הוא שהאל"הוא המניע את הגלגל הראשון, שהרי 
במקרה זה היה האל בעל תואר משותף עם המניעים של 
שאר הגלגלים, שהם יצורים נבראים (אלכסנדר מאפרודיסיה, 
אלפאראבי, אבן־סינא). אולם תמיסטיום ואבן־רשד תמכו 
בעמדה האריסטוטלית המקורית. בחוגי הפילוסופים היהודיים 
דחה הרמב״ם (מו״נ, ב׳, ד׳) את הזיהוי של המניע הראשון 
עם האל. הרלב״ג וגם קרשקש תמכו בהשקפתו של הרמב״ם 
בניגוד לנרבוני ושם טוב בן יוסף (עי׳ גם אלבו, "עיקרים", 
ג/ ג׳, מהדורת הוזיק, ג/ עט׳ 31 ). 

6 . ההתנגדות לאריסטוטליות. — המחלוקת 
בעניין ירושתו הרוחנית של הרמב״ם לא היתה כל עצמה 
אלא פרי התנגדותה של היהדות המסרתית להשפעתה של 
האריסטוטליות על חיי־הדת הישראליים. השינויים במושגי- 
היסוד הדתיים, שחלו מתוך חדירתה של האריסטוטליות 
ליהדות (עיין למעלה, סעיף 4 ), עוררו בהכרח את התנגדותם 
של אלה, שלא נתחנכו על הפילוסופיה. אבל גם כמה חוקרים 
בשדה־הפילוסופיה הצטערו על העובדה, שהורכבו ביהדות 
יסודות־מחשבה זרים. ר׳ יהודה הלוי הטעים בשעתו את 
ההבדל בין "אלהי אברהם" ובין "אלהי אריסטו" ("הכוזרי", 
ד , , ט״ז). גם בכנסיה הנוצרית גברה בתקופה זו המגמה 
האנטי־אריסטוטלית. ב 1210 שרפו הדומיניקנים את ה״פי־ 
סיקר." וה״פטאפיסיקה" לא/ אח״ב נשרפו "מורה הנבוכים" 
ו״ספר המדע" להרמב״ם מתוך הסתה של קנאים יהודיים. 


הכנסיה ראתה בעין רעה את התקבלותו של אבן־רשד כמפרש 
של א׳. האפיפיורים הטילו חרם על כתבי א׳, אבן־סינא ואבן- 
רשד. שנאה עזה לאדיסטוטליות היהודית ליבה ר׳ שלמה 
הקטן. אחרים, כגון אבא מרי בן משה ממונפליה, הודו בלא 
היסום בערכו של א׳ כ״אבי הפילוסופיה" וכמי שהוכיח את 
מציאותו של האל, את ייחודו ואת אי־גופניותו! והם הכירו, 
שמאדם שכמותו, שהיה ממוצאם של עובדי-אלילים, אין 
לצפות, שיהא מאמין בבריאת־העולם ובמעשי־ניסים. אבל 
פילוסוף יהודי חייב לדעת את האמת, ואם במקום התורה 
משמש לו א׳ כמורה-דרך בענייני אמונה, יש להחרימו. ומשום 
כך השתתף אבא מרי בעריכת הנוסח של החרם, שהוכרז 
בבארצלונה ( 1305 ) ע״י ר׳ שלמה בן אדרת, שאסר על כל מי 
שלא מלאו לו עשרים וחמש שנה לעיין בספרים יווניים ובתר* 
גומיהם, שעוסקים במדעי־הטבע ובמטאפיסיקה. עם צמיחת 
הקבלה נעשו ההתקפות על האריסטוטליות תכופות עוד יותר. 
בתקופה קרובה יותר לזמננו תקף שמואל דוד לוצאטו את 
האריסטוטליות של הרמב״ם ("פניני שד״ל"). 

מיז 00 ^ 00 // 0/0 .£ 7/11:1/11 ) 81/7110270 ,(. £3 ) 000110051/1 . 4 ? . 1 
י. גוטמן, ; 1950 ,. 1111 ? . 3 ס/. 0 ;. 1111 ? /■/ 3 (״ 5/03.3 : 40 
הפילוסופיה של היהדות, תשי״א ! ׳סס/״// 4 , £1115114 . 1.1 

- 171170401 ,![׳[!׳ו . 0 ; 1916 ,( 11 ? 0 ! 10 וו 1 ? /"׳סס/ 5414111/01 / 0 
-ס/ג , £111010 . 8 ; 1947 ,! 4% 71 )!( 0 !■ 1 ! 30 171:11111111 ? ס/ 4 הסו / 
, 80£011£111 .!/ ; 1859 , 1/0/0 / 0 1111/1 [ 111 /? 110:0 ו/? 30 :! 10712 
- 81 0/0/1/0/0 / 7031/0 01/0/0030/0 . , 1441:1/11 ) / 0/0 5/03.00 
, 1 , £01/00/00000 , 11£31 מ 8011 .!/ . 2 . 1869 ,! 1 ו/? 711110:0 ):ה 0 ו 2 ו 1 
- 11 [ 2001 / 01/11.0/0/0 30/1 , 00/1/00300 #0 ס 5 310 1:1 / £0/0 ! 
; 101 — 98 .קש , 1860 ,[' 5408 10 ? 11 : 0/00/00 ^/ 0/0 300/001 
0300 / 300 ' 01 / : 471:101111 / 30 5111111712 011 , 110/07112 . 8 
- 0711 003 0711711 ,/ 100 ^ £10 . 111 ; 1911 , 51111111111171 301 
071 3 7111011771 [ , 14100300 .!/ ; 1925 , 1111 ? 11110:0 ? ! 1/1141/1 
! 01111117 , 1 ( 01:107 / 7/01 . 11171 [ 7/0 " 10 ,( 1 /? 111010 /? 3 // 0 ׳מ 
■ 6 625 .(}(} , 1 . 3701 , £151£10 / 101 ? £01115 . £11 ," 1071 ־ 1112 ? 0714 
171 177010711771 ! 5 111770711771 ! 001010211 ,/ 81£105£110£13£ . 114 . 3 

ה! 1 /! 014 ' 77 /! 1 / ס/ע ,. 13001 ; 1860 - 2 185 , 8041110710 81/7101/1110 

- 001 0/1 114171 [ ! 41 11714 ! 511111101117 / 30 171 ^ 1171171 ! 01717 
, 011500 ^ ■!/ ■ £1 ; 1869 , 070/71 [ 41 ,. 13£01 ; 1893 ,/ 010/10/0 
- 7/170/0 , £1135114 . 1 ; 1929 , 471110111 [ 0 ! 07111211 ' 071:104 
, 81/31155 ס £0 303 £131101 . 0 11311100 ץ 6 . £3 ,! 7 ( £1:0 7/11101 ) 
0 // £0 ! 01 , £1£10£01300 15330 . 4 . 171 — 160 .קנן , 1952 

- 27111/11:1/1 1771 54171:1/1171 411 1177177111712 :!$ 

. 1 ) 118 , 111 ,. 1 /^) 0 ;. 7 > 273 

א. ש. 

אריסטובולזם 11 , בנם הקטן של ינאי אלכסנדר (ע״ע) 
ושלומציון המלכה (מלך ב 67 — 63 לססה״נ). לאחר 
שמתה שלומציון עלה לשלטון בנה הבכור הורקנוס 11 . אולם 
א׳ התנפל על אחיו בראש פלוגה של אנשי־צבא, ולאחר 
שניצח אותו בקרב ליד יריחו הכריחו לוותר על המלוכה. 
אנטיפאטרוס, אביו של הורדוס, התחיל מסית את הורקנוס, 
שלא ישלים עם ויתור זה לא׳, ואח״כ אף עלה בידי אנטי־ 
פאטרוס להשפיע על הורקנוס שיברח אל חרתת מלך הנבטים 
מתוך אמשלה, שא׳ מבקש להרגו. בשכר החזרתן של שתים- 
עשרה עדים, שכבש ינאי מידי הערבים, עלה חרתת עם 
צבאו, כבעל־בריתו של הורקנוס, למלחמה על א׳ וניצח אותו. 
דוב צבאו של א׳ עבר אל הורקנוס• א׳ הוכרח לסגת ולהיסגר 
בהר־הבית וחרתת והורקנוס צרו עליו. הימים היו ימי פעי¬ 
לותו של פומפיוס נגד שוד־הים במזרחו של הים התיכון • 
וכשהגיע בשנת 65 אחד ממצביאיו של פומפיוס, סקאורום, 

ז * 

לדמשק ונודע לו על המלחמה ביהודה, יצא לשם. במו״ס בין 
שליחי האחים ובין סקאודוס, שא׳ הציע לו סכומים גדולים 
( 300 או אף 400 כיכר), החליט סקאורוס לתמוך בא׳ ופקד 
על חרתת לחזור לארצו. חרתת נשמע לפקודה זו, וא׳ הש¬ 
תמש בדבר, רדף אחר חרתת הנסוג לארצו וחיכה בחילו של 
זה מכה רבה. כדי להטות לצידו גם את פומפיוס שלח לו א׳ 
מתנה יקרה. וכשהגיע המצביא הרומי באביב שנת 63 לדמשק 
התייצבו לפניו שליחיהם של שני האחים ומשלחת מטעם 
העם. כל אחד משליחי-האחים טען לטובת שולחו, ואילו 
שליחי-העם ביקשו לשחרר את הארץ משלטון המלכים 
ולהחזיר לישנו את שלטון הכוהן הגדול, כמו שהיה עד ימי־ 
החשמונאים. פומפיום דחה לפי שעה את ההכרעה בדבר 
וביקש מכל הצדדים לחכות עד שייפנה. אולם א׳ החליט 
להיפרד מפומפיוס ולחזור ליהודה. המצביא הדומי התחיל 
חושד בו׳ שכוונתו להתנגד לרומים, ועל-כן הפסיק את 
המלחמה שלו בנבטים ויצא בעקבותיו של א׳, שפנה למבצר 
אלכסנדריון. פומפייס שלח אליו שליחים ודרש ממנו למסוד 
לרומים את כל המבצרים שביהודה. לאחד היסוסים הבטיח 
א׳ לעשות זאת, אך לא מסר את המבצרים והמשיך בדרכו 


לירושלים. הרומי עקב אחריו עד יריחו ומשם הגיע עם חילו 
לירושלים. אז חזר א , אל המחנה הרומי והבטיח לעשות את 
רצונו של פומפיוס בדבר מסירת המבצרים, וגאביניום נשלח 
לקבל את ירושלים לידיו. ואולם מצדדיו של א׳ סגרו בפני 
גאביניוס את שערי-העיר. כתוצאה מכך הסיע פומפיום את 
כל צבאו נגד ירושלים. התושבים ביקשו לפתוח את השערים, 
אך מצדדיו של א׳ לא רצו להיכנע. לסוף היתד, ידם של אנשי- 
השלום על העליונה והשערים נפתחו לפני הרומים. אנשי-א׳ 
נמלטו אל הר־הבית והתכוננו למלחמה אחרונה. פומפיום ערך 
מצור על מבצרי הר־הבית ופתח בהכנות להתקפה מצד צפון. 
לאחר מצור של שלושה חדשים פרצו הדומים לתחום הר־ 
הבית, ערכו טבח גדול ביהודים, ופומפיום נכנס לפנים 
בית־המקדש. אחר הניצחון קרע פומפיום את חבל חוף־הים 
וחלקי עבד־הירדן, שהיו מיושבים ישוב נכרי, מעל מדינת־ 
החשמונאים. הורקנוס נתמנה לכוהן גדול ומלכות בית־חש־ 
מונאי בטלה כמלכות עצמאית ( 63 לפסה״נ). א׳ ובניו הובלו 
כשבויים לרומי, ואולם א׳ הצליח לברוח משם ביחד עם 
אנסיגונוס בנו בשנת 56 . ביהודה אסף חיל חדש והתבצר 
במכוור, אך המבצר החזק נפל בידי הרומים וא׳ נפל בשבי 
ושוב נשלח לר 1 מי והושם שם בכלא. כאן ישב עד שנכבשה 
העיר ע״י יוליום קיסר בתחילת שנת 49 לפסה״ג. קיסר 
שיחרר אותו מיד ונתן לו שני לגיונות כדי להילחם בתומכיו 
של פומפיום בסוריה. אולם הוא הורעל ע״י אנשי־פומפיום 
קודם שהספיק לצאת לדרכו. גופתו נשלחה אח״כ לקבורה 
ביהודה. 

קדמוניות היהודים, י״ד, א׳-ד׳! מלחמות, א׳, ו׳-ז׳• קלוזנר, 
היסטוריה של הבית השני, ווו (תש״י), 214 — 228 • 238 — 240 • 

. 8 111,151 ,. 11 ) 2 ,00 ) 2 ז 0 ;. 5 341 ,. 0 1,291 ,. 1 /^ 0 ,״ 501100 

א. ש. 

אךי?}טו 3 ולום 111 , בנם של אלכסנדר בן אריסטובולוס 11 
(ע״ע) ואלכסנדרה בת הורקנוס 11 ואחיה של 
מרים החשמונאית (ע״ע). שמו העברי היה יונתן. הוא היה 
המועמד היחיד לכהונה הגדולה לאחר שנהרג מתתיהו אנטי- 
גונוס, המלך החשמונאי האחרון, הואיל והורקנוס 1 סבו 
היד, פסול לכהונה מחמת המום, שהוטל בו בשעתו על-ידי 
אנטיגונוס (ע״ע אנטיגונוס• הורקנוס 11 ). ד,ורדום, שסשש 
מפני השפעתם של בני חשמונאי על העם, מינה לכוהן גדול 
את חננאל הבבלי, אולם בהשפעתן של אלכסנדרה ומרים 
הוכרח להדיחו לאחר ששימש בכהונה גדולה רק שנה אחת 
ולמנות ככוהן גדול את אריסטובולום הצעיר. כשהופיע א׳ 
בפעם הראשונה לפני העם בחג-הסוכות לבוש בגדי כוהן גדול 
נתקבל בתרועות-שמחה ובחיבה גלויה. הורדוס ראה בזה 
סכנה למעמדו והחליט להגות אח הכוהן הגדול הצעיר מן 
המסילה. הוא מצא לו שעת־כושר לבצע את זממו לאחר 
סעודה, שנערכה בארמונה של אלכסנדרה ביריחו. בפקודתו 
הוטבע א׳ ע״י אנשי הורדוס בבריכת־שחיה, כאילו אגב 
משחק. 

קדמוניות היהודים, ט״ו 23 — 64 ! כ׳, 247 ואילו ז מלחמות 
היהודים, א׳ 437 • י. קלוזנר, היסטוריה של הבית השני, 17 
(תש״י), 12 — 14 • .£ 378 , 1 ,״ 501100 

#ויסטזבולוס ( 10160007.05 ^.׳), פילוסוף יהודי־הלניסטי, 
שחי, כנראה, במחצה הראשונה של המאה ה 2 
לפסה״נ (חשמ״ב, א׳, י׳• אוסביוס, 111,9 ז \, ,. 67 .ק 36 ז?, 
ובכרוניקה של אוסביוס והיארונימוס לאולימפיאדה ה 151 
! 176 — 172 לפסה״ג)). בעל חשמונאים ב׳ (שם) מכנה אותו 



663 


אריפסוכולוס 


864 


בשם: "המורה של תלמי המלך" והכוונה היא, כנראה, לתלמי 
¥1 פיאימשור ( 181 — 145 לפסה״ב). את תלמי זה קורא קלמנם 
האלכסנדרוני בשם "פילומטור" בפירוש( 1,22,150 ,. 511001 ). 
קלמנם (שם , 4 , 72 , 1 ז 7 , 97 ,¥) ואוסביוס (,. 67 .ק 36 ז? 
¥111,9,38 ) מו׳נים את א׳ עם חברי מאסכולה האריםטו׳טליח, 
אך בשרידי-כתביו אין להכיר סימני־השפעה בתרים של 
אסכולה פילוסופית מסויימת. 

מחיבורו של א׳, שהיה עתר בצורת שאלות ותשובות 
(השואל הוא המלך והמשיב הוא א׳), הגיעו אלינו קטעים, 
שתכנם הוא ביאורים לפרשיות בס' בראשית ובס׳ שמות. 
יש להטיל ספק בידיעה׳ שהגיעה אלינו מתקופת־הרנסאנם, 
שלפיה עדיין היו כתבי־א׳ מצויים בשלמותם באותם הימים 
(כך נרשם ע״י אדם מתקופת־הרנסאנם בשולי הגיליון של 
כתב־היד הפלורנטיני של 1,22,155 ,. 511-001 לקלמנם האלכ* 
סנדרוני, ועל כך מעיד גם ר׳ עזריה מן האדומים, "מאור־ 
עיניים״, הוצ׳ קאסל, עמי 146 , מפי עדים אחרים). 

הנחתו היסודית של א׳ בביאורי התורה היא, שבשעה 
שדנים בענייני־האלוהות יש להשתמש בסיגנון, שהוא מתאים 
לחשיבותו של הנושא, ואם התורה משתמשת ביחס לאלוהות 
בביטויים, כמו: ידיים, רגליים, זרוע, פנים, הליכה, אין 
להבין ביטויים אלה כפשוטם. א׳ פונה, איפוא, אל המלך, 
שלא ייכשל בתפיסת עניינים אלוהיים בצורת הגשמה על 
דרך המיתולוגיה, אלא ישתדל להבין אותם באופן מתאים 
להכרה בדבר מהות המציאות הקוסמית כולה ( 6 ז 06 $ ״ 
5 <״* 1 ז><וק> — אוסביום, 2 , 10 , ¥111 ר 07 .ק 36 ז?). יתכן 
שדרישה זו של א׳ מן המלך נוסחה בהשפעתו של אנטיסתנס 
(ע״ע), שלפיה מחייבת ההכרה של מהות המציאות הקוסמית 
את העיקר של אחדות־האלוהות (עי׳,. 161 ק 6 ( 1 ,. 1601 > 11110 ? 
8 . 72 ). חיזוק לכך אפשר לראות גם בעובדה, שדרכו של 
אנטיסתנס בהסברת הומרוס על דרך האלגוריה השפיעה 
מכמה בחינות על דרכי האלגוריה היהודית. — אולם חוץ 
מהנחתו הכללית של א/ שבייטויים, שיש בהם משום הגשמה, 
אינם מתאימים לתפיסה נכונה של האלוהות, מבקש א , 
להסביר את דרכי הביאור שלו גם מבחינת שימוש־הלשון, 
שהרי הביטוי ("היד הגדולה") הוראתו ביוו¬ 

נית : כוח צבאי. במובן דומה לזה השתמש, לדעתו של א', גם 
משה בביטויים כמו "יד ה׳" וכיוצא בהם. 

מעניין במיוחד הוא הביאור, שנותן א׳ לביטויים "עמידה" 

או "ירידה" שבתנ״ך ביחס לאלוהות. "עמידה" היא, לדעתו, 
מונח, שבא לציין את הקביעות או החוקיות בהופעות־הטבע, 
כמו יום ולילה, תקופות־השנה. "ירידה" מציינת את מעמד 
הר־סיני, ז״א את מתן האפשרות של גילוי השגב האלוהי 
לבני-אדם דרי מטה. ה״ירידח" היתה, איפוא, אחד מן המאור¬ 
עות הגדולים ביותר בתולדות האנושות, כיוון שעל-ידיה 
ניתנה האפשרות לרבבות בני-אדם להגיע לידי תפיסת-עולם 
אמיתית ומתוך כך — לקביעה של דרכי־מוסר ומנהגי-דת 
נכונים ומתאימים. 

בחלק זה של ביאורי א/ שהיה מכוון, כפי שיש להניח, 
לשמש מעין סקידה על פרשיות ועניינים של ם׳ שמות, דן א׳, 
כנדאה, גם בלוח העברי וקבע את הכלל, שחג-הפסח חל תמיד 
מיד אחר השתוות היום והלילה בתקופת־האביב (אוסביום, 
.ףן>$ 91 , 32 , ¥11 ,. £66168 . 115£ ־ 1 ). 

שאר הקטעים, שהגיעו אלינו מתוך חיבורו של א׳, הם, 
כנראה׳ חלק מביאוריו לס׳ בראשית; כאן מניח א , , שחורת־ 


משה היתה מתורגמת בחלקה ליוונית עוד קודם שניתדגמה 
בשלמותה בימי תלמי פילאדלפוס, וחלקים אלה הגיעו לפיתא- 
גוראס, סוקראטס ואפלטון ושימשו ים 1 ד למשנותיהם הפילו* 
סופיות. בהשפעתם של חוקי־התורה ערך, לדעת א/ אפלטון 
את "החוקים" שלו. בהשפעתם של סיפורי־הבריאה שבתורת- 
ישראל יצרו פיתאגוראס, סוקראטס ואפלטון את תורתם 
הפילוסופית בכללותה. וכמה דוגמות מחזקות, לדעתו. הנחה 
זו. למשל, דברי-התורה: ״ויאמר אלהים יהי — ויהי", שהם 
חוזרים ונשנים בסיפורי־הבריאה שבתורה, אין כוונתם. שהאל 
השמיע כביכול את קולו כדי להוציא לפועל את מעשי- 
הבריאה. "קול־אלוהים" כאן פירושו הגילוי של כוח־האלוהים 
בקביעת סדר והאדמוניה בבריאה. ומכאן מובן, לדעתו. מפני¬ 
מה אומרים פיתאגוראס, סוקראטם ואפלטון. שהם שומעים 
קול־אלוהים בשעה שהם חוקרים ומתעמקים במעשי־הבריאה: 
כוונת דבריהם היא, ששומעים הם את הד־קולה של ההאר- 
מוניה הקוסמית, שנקבעה ברצון־האלוהים. — באופן דומה לזה 
דן א׳ גם על ששת ימי־המעשה. אף כאן אין הכוונה, שהאל 
כביכול עבד במשך שישה ימים כדל לברוא את העולם ואת 
כל הנמצאים בו. ציון־הימים לא בא אלא לקבוע את המוקדם 
והמאוחר של הבריאה כולה. וכן אין להבין גם את מנוחת 
יום השביעי כמנוחה אחר עבודה מייגעת, אלא כמתן קביעות 
לקוסמום ולכל הנבראים בתוכו < ולאחר שהעולם כבר קיבל 
את צורתו הקבועה יכולים בני־האדם להתבונן אליו בימים, 
שהם נחים בהם מעבודתם. התבוננות זו במערכת־הבריאה 
בכל יום שביעי בשבוע מאפשרת לו, לאדם. להבין את כל 
הדברים האלוהיים והאנושיים ולקבוע על־פיהם את דרך־חייו. 
כי בין האדם. שבכוח התכונה השביעית שבו—השכל (השכל 
הוא הנעלה שבכל סגולות־האדם. שהן חמשת חושיו וכושר־ 
הדיבור) — הוא תופס את העולם ומלואו, ובין העולם כולו 
קיימת התאמה גמורה: בדומה לשבע הסגולות שבאדם מונ¬ 
חת גם ביסוד הבריאה החלוקה לשבעה — שבעת כוכבי* 
הלכת. ובדומה לתורותיהם של פילוסופים אחדים, כלולה אף 
תורח־המספרים של הפיתאגודאים בסיפורי־הבריאה שבתורה, 

זו 

ואלה שימשו מקור למשנתם. 

כדי להוכיח את אמיתותן של הנחותיו הביא א׳ בחיבורו 
קטעים מדובים מתוך השירה היוונית הקדומה. קטעים אלה 
לקוחים בחלקם מתוך יצירותיהם המקוריות של המשודרים, 
שבשמותיהם הוא קורא. ובחלקם נתייחסו למשוררים אלה 
בתקופה האלכסנדרונית. על יסוד ציטאטות אלו. וביחוד על 
יסוד אחת מהן — שיר מיוחם לאורפום (ע״ע). שבצורה 
מקוצרת הוא מצוי גם בספרי אבות הכנסיה הנוצרית— ניסו 
כמה חוקרים.לקבוע את זמנם של הקטעים המיוחסים לזד 
לערך במאה ה 2 לסה״נ. אולם כמה סימנים מעידים, שקטעים 
אלה ניטלו מאוסף של ציטאטות, שא׳ מצא מן המוכן ושנת* 
סבר למטרות של הפצת דח־ישראל בעולם ההלניסטי. ובאוסף 
מעין זה השתמשו גם סופרים מאוחרים, וראשוני אבות* 
הבנסיה בכללם. על כל פנים, תוכן הקטעים, שנשתמרו 
מכתבי-א , , וכן עיקרי הידיעות שיש לנו על תקופת־חייו, 
מאפשרים לקבוע את זמן פעולתו במחצה הראשונה של 
המאה ה 2 לפסה״נ. 

. 0710011 .ח 11611 גז 5 -ז 1 ) 1 'וח 181-5011 זו 0 ;.ן>ן> 8 512 ,' 111 ,ז 6 זב) $011 .£ 

./> . 111101 ? ,ז 1 ז 06€11 ז?- 8 :ו 7 \ז 1 ל 06 ;.ןזןז$ 604 ,' 11 ,. 10/1 ) 0 -. 111 

,./>״/ ./> $ 1071 ! 01 ? ,חת 3 וח 55 שז 0 ־)= 801155 ;.ן> 5 570 ,. 111 ) 

,) 111 ) 1111010 ? ./>'׳>/ 0 ) 1 > ) 101110111 ) 0 ,אלזבגסטזא ;.ןז 5 28 , 1926 

. 390 — 386 , 11 

י. ב 



855 


אריססאס, אגרת—אריפטו־פנס 


866 



ספר,?ת הצפרים בקומדיה היוונית הקרימה. ואזה אטיח שחורח־הרטות. הטחצה השניה של חטאה הס לפסו־,־נ 


אךיסמאם, אגךת, ע״.ע אגרת ארים?ןאם. 

אךיןזכופנם (;(זע״קזסזי״יס^*; 5 טח 3 ו 1 ק 510 !ת^), הגדול ביו¬ 
צרים של "הקומדיה הפוליטית" בתקופה העתיקה 
(ע״ע קומדיה). א׳ נולד באתונה טמיר ל 450 לפסה״נו המחזה 
הראשון שלו ("דיטלים", לא נשתמר) הוצג בשנת 427 ; 
האחרונה בקומדיות של א , שנשתמרו היא משנת 388 ; הוא 
מת סמוך ל 385 . 

א׳ חיבר יותר מארבעים קומדיות; אחת־עשרה מהן נש¬ 
תמרו בשלמות ומן השאר נשתמר מספר מרובה של קטעים. 
הקומדיות של א , שנשתמרו הן:( 1 ) "א כ ר נ ם"(?ויי©"^ , ). 
בזמן חיבורה של קומדיה זו ( 425 ) הלכה וגברה באתונה 
הדרישה לשלום עם ספרטה (ע״ע מלחמה פלופונסית). א׳ 
משמש ב״אכרניס" פה לדעותיהם של שוחרי-השלום והוא 
בא להוקיע את הסכלות שבמלחמה. גיבור־המחזה, האיכר 
הזעיר דיאקיאופוליס (שם סמלי: "האזרח־ההגוך) נתאכזב 
ממנהיגיה של אתונה הדמוקראטית, ובאין תקווה לשלום 
כללי הוא עושה שלום פרטי עם האדב. זקני הכפר אכתאי 
מתכוונים להענישו על מעשה זה. אך דיאקיאופוליס מוכיח 
להם, שפריקלס (ע״ע) הוא האשם בהתפדצותה של המלחמה 
חסרת־השחר,' וע״י כר הותר לו׳ לבעל־השלום־הפרטי, ליהנות 
מברפת־השלום באין מפריע. — ( 2 ) הקומדיה .פרשים" 
(?!*זסלד; הוצגה ב 424 לפסה״נ) היא התקפה קטלנית על 
הפוליטיקה הפנימית של המנהיג הדמוקדאטי קלאון (ע״ע). 
קלאון מתואר במחזה זה בדמות של עבד נקלה, שמוליך 
שולל את אדוניו ה״דמוס" (כלומר, עם־אתונה). הדמום 
מתואר כאן כעובר־בטל מטופש, שניתן בקלות להשפעה של 
כל צד. משנפקחו עיניו של הדמום לראות את מעשי־התע־ 
תועים של קלאון הוא מגרש אותו מעל פניו. המחזה מסתיים 
בתאור פיוטי־לירי של התנערות אתונה לחיים חדשים. — 
( 3 ) .עננים״(״ס&קמא; הוצגה ב 423 לפסה״נ). גיבורו של 
מחזה זה הוא בן-כפר שירד מנכסיו מחמת בזבזנותם של 
אשתו העירונית ובנם רודף־התענוגות. כשנושים עוטים עליו 
הוא שולח את בנו לביודמדרשו של סוקראטם, כדי שילמד 
כיצד יכול אדם להצליח בבתי־המשפט גם כשאין הדין עמו. 
הבן לומד את תורת־המעל על בוריה ובסעודה שנערכת 


לכבודו עם סיום־לימודיו הוא מכה את אביו ומוכיח על פי 
מיטב הפילפול הסוקראסי, שהבן זכאי להלקות את הוריו. 
הזקן המאוכזב מעלה באש את "מכון־המחשבה" של סוק־ 
ראטם ביחד עם יושביו. קשה להניח, שדמותו של סוקראטס, 
שהיה ״חכם וצדיק מכל אדם״ (אפלטון, ״פיז־ון״ 1183 , ע״ע 
סוקראטם), נראתה לו, לא/ כפי שתוארה ב״עננים". דומה 
שא׳ תוקף ב״עננים" לא את סוקראטס עצמו, אלא את הזר¬ 
מים החדשים בחיי־ הרוח של זמנו, ובעיקר את הסופיסטיקה 
(ע״ע סופיסטים). בעלי־הסופיסטיקה היו ידועים.אד במקצת 
לקהל הרחב באתונה, ואילו סוקראטם היה ידוע לכל ונחשב 
ע״י המון־העם לסופיסטן. וכך הפר אותו א׳ לסמל של זרמים 
ותורות, שלאמיתו של דבר היה סוקראטם רחוק מהם. ואולם 
אפשר, שטעה א׳ בסוקראטם כמו שטועים רוב בני־האדם, 
ואפילו המשכילים שבהם, בכל מוחה נגד הזרם בחייו. — 
( 4 ) ״צרע 1 ת״ (; 2^x8 ; הוצגה ב 422 לפסה״נ). א׳ חוזר 
כאן להתקפתו על קלאון. המחזה מוקדש לבעיה של בתי־הדין 
העממיים באתונה. גיבור־המחזה נגוע בשגעון של התדיינות 
ואת הכל הוא דן לקו־חובה. בנו מתכוון לרפאותו מחליו המר 
ובפני חבריו השופטים, המופיעים בדמות צרעות העוקצות 
את כל מי שבא לקראתן, הוא מגולל את פרשת־האשמה. 
השופטים העממיים אינם אלא כלי-שרת בידי המנהיגים 
המושבעים של הדמוקראטיה; השפעתם המדומה במדינה 
אינה באה אלא מתוך השתעבדותם לדמאגוגים. משהוצג 
שלטון המעל של קלאון במערומיו נפקחות עיניהם של 
השופטים המושבעים. — ( 5 ) ״שלום״ (ף׳יוי 610 ). הנימה 
העיקרית בקומדיה ״השלום״ (הוצגה ב 421 לפסה״ג) הם 
הכיסופים לסיומה של המלחמה ההרסנית. קצה נפשו של 
הכורם הזריז׳ טריגאיום, במלחמת-אחים והוא עולה למרומי- 
האולימפוס כדי להביא ליוון את אירנה׳ אלת-השלום. בעזרת 
חבריו, האיכרים שוחרי-השלום, הוא משחרר את אירנד. 
שנאסרה ע״י אל־המלחמד" ומביא אותה לא תו נד" המחזה 
מסתיים בשיר-תהילה לגבירת השלום הנכסף, .אירנה הגדו¬ 
לה באלות״. — ( 6 ) ״צ פרים״ (?* 18 * 00 ׳•). הוצגה בשעה 
שבאתונה התנהלה מלחמת־מפלגות קשה. שני אתונאים זק¬ 
נים עוזבים את אתונה, שהחיים בה נעשו קשים מנשוא, 
מעמידים את עצמם בראש הצפרים ומקימים ממלכה חדשה 









867 


אריסמופנם—אריסכזוסנם מביזגמיון 


868 


בין השמים והארץ. הצבאות של מעצמת-הצפרים מכניעים 
את האלים שובני-המרום ואת דרי־מסה כאחד. השלטון ביקום 
עובר לידי הצפרים ומנהיגם האתונאי נושא את בתו של זום, 
אבי־האלים. יש סוברים, שהמחזה הוא סאטירה על תכניות- 
הכיבוש חובקות־העולם של אתונה הדמוקראטית. ואולם אין 
במחזה שום רמז לכך ומתקבלת יותר על הדעת הסברה, 
ש״הצפדים" הוא משחק־פאנטאסיה, כעין "חלום ליל קיץ" 
של שיקספיר.—( 7 ) "ליסיסטדאטי"(ויז&ס^סס.^). הוצגה 
ב 411 לפסה״ג. זוהי קריאתו האחרונה של א׳ לשלום כלל־יווני. 
ליסיסטראטי, גיבודת־המחזה, מזמנת להתיעצות את נשי־יוון 
ומצע ת לפניהן את תכניתה: נשי־יוון צריכות לפרוש מן הגב¬ 
רים כל עוד יוסיפו הללו להילחם. הנשים מתבצרות במצודת- 
אתונה ומודיעות את תביעותיהן. הגברים אינם עומדים 
בנסיון ונכנעים לתביעות של הנשים. המחזה מסתיים בשלום 
כלל־יווני ובתהלוכת־פיום בין הגברים והנשים ובין מדינות־ 
יוון הלוחמות. הנימה הפאן־הלנית גוברת ב״ליסיסטדאטי", 
שבה מעלה א׳ על נס את הרעיון, שאיחודה של יוון הוא הכרח 
לקיומה מול האויב החיצוני (פרם). — ( 8 ) "נשים בחג 
התסמופודיה" ( 1 ס 0 טס;! 1 נ) 1 <)סק>ס 1 ןס 08 ). נכתבה בשנים של 
טרור אוליגארכי ובערב מהפכה באתונה, ואף בה ניכרת 
מגמה של בדיחה מן המציאות, בדומה למה שאנו מוצאים 
ב״צפרים". המחזה מוקדש ליצירתו הדדאמאטית של אורי- 
פידם (ע״ע) ויחסו לנשי־אתונה בפרט. נשי-אתונה מתכנסות 
בהג התסמופודיה, חגה של האלה דמסר, כדי לנקום באורי־ 
שידם על שהשמיץ אותן במחזותיו. הקומדיה שופעת פארו־ 
דיות על פייטנותו של אוריפידם וסאטירה על תהפוכותיהן 
של נשי־אתונה. — ( 9 ) "צפרדעים" מוקדשת 

לבעיות ספרותיות: בה מושווית הטדאגדיה של איסכילוס 
ליצירתו של אודיפידס. המחזה הוצג ב 405 לפסה״ג, זמן קצר 
לאחד שמת אודיפידס. נתרוקנה הבמה הטראגית ודיוניסוס 
אלוהי־התיאטדון יורד שאולה כדי להחזיר לאתונה את 
המשורר הגדול. בפניו נערכת תחרות על כתר־השידה בין 
אודיפידס ואיסכילוס. איסכילוס, שבעיניו של א׳ הוא סמל 
הטוב והנעלה בחיי־הרוח של יוון, זוכה בניצחון. דיוניסוס 
משאיר את אודיפידס בשאול וחוזר לאתונה בלוויית איס־ 
כילוס כדי להציל את השירה האתונאית ולהביא עליידי 
שירתו ישועה למדינה. — ( 10 ) "נשים ב א ספת-עם" 
(" 0 ז>טס^) 1 ז>ןז.ג**£ י ). הכשלון במלחמת־פלופונסוס והאבדן של 
האימפריה הימית זיעזעו את יסודות הכלכלה באתונה. הסבל 
הקשה של השכבות הרחבות מביא לידי התעוררותה של 
התביעה לביטולו של הקניין הפרטי. לתודות מהפכניות אלו 
מוקדשת קומדיה זו של א׳, שהוצגה ב 392/1 לפסה״ג. נשי־ 
אתונה קושרות קשר לביטולו של המשטר הקיים. הן מת¬ 
חפשות כגברים, תופסות את דוב המקומות באספת-עם 
ומקבלות את השלטון לידיהן. הממשלה החדשה מכרזת על 
ביטולם של הקניין הפרטי ושל המשפחה. המחזה מתאר 
תאור קומי־סאטירי את הקשיים, שבהם נתקל ביצועה של 
התכנית המהפכנית. ( 11 ) ״עושר״ (; 070010 ). קומדיה זו 
היא פדיה של אותה מציאות כלכלית עצמה, שהביאה את א׳ 
לידי כתיבת "הנשים באספת־עם". קצה נפשו של גיבור- 
המחזה, האיכר הזעיר כרמילוס, בחיי העוני והדוחק. הוא 
דורש בנבואה, שתגלה לוימה הוא צריך לעשות כדי להבטיח 
למשפחתו חיים טובים יותר. בפקודת האל הוא אוסף לביתו 
את האדם הראשון, שבו נתקל כשיצא מביודהמקדש. הזקן 


הסומא, שהביא לביתו, הוא פלוטוס, אל־העושר. מתגלה סור 
הסדר הסוציאלי המעוות ביות. עיוור הוא אל-העושר ואינו 
מוצא את דרכו לבתיהם של הראויים לו. משהצליח כרמילוס 
לרפא את האל מחליו משתנים סדרי-החברה באתונה. הנו¬ 
כלים למיניהם יורדים מנכסיהם, העושר בא לדור בבתיהם 
של ההגונים והישרים. הקומדיה האחרונה של א׳ באה להש¬ 
כיח את המציאות המרה והיא בעיקרה מחזה־נחומים. 

יצירתו של א׳ היא קומית לפי צורתה ורצינית לפי 
מגמותיה. א׳ הציב לעצמו מטרות מדיגיות־חינוכיות ראשו¬ 
נות במעלה. הוא מטפל במחזותיו בבעיות, שעומדות ברום 
עולמה של המדינה, ומתווה דרכים לפתרונן. הודות לשני 
דברים יכלה הקומדיה של א׳ למלא את התפקיד שקיבלה 
עליה: חופש־הדיבור היה בלתי־מוגבל באתונה הדמוקרא־ 
טית! והדדאמאטודגן פנה מעל במת־התיאטדון לא לחוג 
מצומצם אלא לקהל אזדחי־המדינה — שהרי קהל־הצופים 
היה זהה בעיקרו עם קהל־האזרחים באספתם. בהשקפותיו 
הפוליטיות היה א׳ קרוב למפלגה המתונה, השמרנית. הוא 
מתח ביקורת חריפה על הרבה ממוסדותיה של הדמוקראטיה 
הקיצונית, אך לא רצה — כמו שלא רצו המתונים באתונה — 
במהפכה אוליגאדכית (ע״ע אוליגרכיה) ובשלטון דודני. 
תביעתו העיקרית של א׳ היתה מכוונת לתיקונים מקיפים 
בדמוקראטיה האתונאית ולמתן השפעה מדובה יותר למעמד 
הבינוני, הכפרי. במדיניות־החוץ דרש א׳ — כמתונים בני- 
זמנו — שלום של כבוד עם אספאדטה. 

בניגוד לטדאגדיה. ששאבה את עלילותיה ודמויותיה מן 
האוצר של.האגדה היוונית, השתדלה הקומדיה להפתיע את 
הצופה ע״י חידושים שבהמצאות־הדמיון. ואולם הרקע, שעליו 
מתרחשות העלילות הדמיוניות של א׳, הוא ראלי בתכלית: 
אתונה והאתונאים כמות שהיו. עידבוב־תחומים זה בין הדמ¬ 
יוני והראלי שימש לא׳ מקור לא אכזב לחולל אפקטים 
קומיים. קומיזם במצב־הדברים ובדיחה מילולית על כל סוגיה, 
פתוח בבדיחה הגסה וסיים במשחק־מלים, שימשו מקורות 
נוספים לאפקטים כאלה. הסאטירה האישית, שהיתר, אחד 
מיסודותיה של הקומדיה העתיקה, הגיעה אצל א׳ לשיאה. 
הפארודיה הספרותית, בעיקר של הטדאגדיה האטית, באה 
להשלים את מעגל הסאטירה האריסטופאנית. בזכות כל אלה 
ובזכות התפאורות הפאגטאסטיות, השיר, הריקוד, המוסיקה 
וקסמי לשונו, שידעה להתרומם מלשון־השוק עד לפרקי 
ליריקה מעודנים׳ היתה יצירתו של א׳ אחת מן המעניינות 
והעשירות ביותר בתולדות התיאטרון. ולא לחינם היה הוא 
מחבד־המחזות היחידי ביוון, שכמה מיצירותיו נשתמדו בשל¬ 
מותן. — ההוצאה המדעית העיקרית של כתבי א׳ היא של 
1906—1893) 1x61^x11 ). שלוש מן הקומדיות של א׳ 
("צפרים", "פלוטוס" ו״ליסיסטדאטי") גיתדגמו עברית ע״י 
יצחק זילברשלאג, תשי״א. 

• 00 \)) 01 ,!*סס״זסא . 0 ; 1933 , 1 ) 11011 ,ץגז־ש!^ . 0 

- 011 ■ 1 ) 1 > 1/1£ >)) 1 >) 011 , 210110510 .* 1 ; 312 — 202 , 1931 ,^**מ 
/ 0 ) 1 <} 0 ) 10 ח £0 { . 11 ) 01111 

1951 ,!) 1 < 10 /ק 1110 ) 4 

א. פ. 

אריסטו^ם (;ףעסקזסזס,)^'! 9 ו 3 יז 3 פוי 1 ן (לערך 180-255 
לפסה״נ), בלשן ופרשן יווני. ישב באלכסנדריה 
בימי תלמי פילאדלפוס והיה שם תלמידם של קלימכוס(ע״ע), 
זנודוטוס ואדטוסתנם (ע״ע). בגיל של 62 נתמנה לראש ה 0 פ־ 
ריה של אלכסנדריה. האשימו אותו׳ שרצה לעבור לאומנם 11 



869 


אריסמוסנס מכיזנמיון — אריסטוקרטית 


870 


(ע״ע) מלד פדגאמון, ועל-כן הושם במאסר למשך זמן ידוע. 

א׳ הוא השני בחשיבות בין הפילולוגים היווניים העתיקים 
אחד אריסטדכוס (ע״ע), שהיה תלמידו. א׳ עסק בלשון היוו¬ 
נית, בתולדות הספרות היוונית ובביקורת הנוסח של המחברים 
העתיקים, וגם בהוצאות במןרתיות של חיבוריהם ( 1 x 6001 $ ). 
רוב החיבורים, שא׳ עסקי בהם, היו דברי־שירה. בתקופה 
העתיקה החשיבו ביהוד את ההוצאות של שירי הומרוס והסיו־ 
דוס ושל המשוררים הליריים היווניים, שנערכו על-ידיו. אך 
א׳ עסק גם בקומדיה היוונית והוציא לאור את אריסטופאנם 
הקומיקן. ב״מבואות" ( £1$ ס 08 ס 1 ״ 1 ■) לטראגדיות שחיבר ציין 
את שמות המחברים, שעסקו באותו הנושא, את זמן־ההצגה, 
את הפרם, שקיבלה הל טראגדיה׳ ואת השמות של שאר 
המשוררים, שהציגו את מחזותיהם באותה שנה, ונתן גם 
הערכה אסתטית של המחזה. לשם כך השתמש באריסטו 
ובספרי האסכולה המשאית. 

בשירי אלקאיוס, אנאקראון ופינדארוס, שסידר וערך, סימן 
את סופי הבתים ואת החלקים הריתמיים הקטנים (סגלסא). 
בשירי הסיודוס היה הראשון שקבע׳ ששני שירים מיוחסים 
להסיודום לא שלו הם. כדי לסלק סתירות פנימיות וחזרות 
בשירי־הומרוס סימן א׳ חרוזים מסויימים כתוספות מאוחרות. 
כר נהג גם כשהיה נראה לו, שחרוזים מסויימים אינם הולמים 
את כשרונו הפיוטי של הומרוס. כנראה, הוא שקבע לראשונה, 
שד,״אודיסיאה״ מסתיימת בחרוז 296 של השיר ה 23 . כקודמיו 
השתמש א׳ בסימנים שונים כדי לרמז לדעותיו על מקומות 
שונים בשירי־ד,ומרום ואף הכנים, כנראה, את ציון ה״ספירי- 
טוס", וכן גם סימנים מיוחדים להברה מנוגנת ולפיסוק 
במקומות, שבלא סימנים אלה אפשר לטעות במובנם. בלכסי¬ 
קונים הספרותיים שלו, שהשפיעו על המילונים, שנשתמרו 
בידינו, כינס את האוצר הלשוני של המחברים, שא׳ עסק 
בביקורת הנוסח של כתביהם. 

. 1906 , 1 ,  31 ^ י ), מדינאי אתונאי, שפעולתו חלה 
בעיקרה בתחילת המאה ה 5 לפסה״נ. א׳ עשה לו 
שם במסירותו לענייני-עירו, וביחוד במה שרדף צדק ויושר 
בהנהלת־המדינה, עד שזכה לכינוי "הישר". במדיניותו נטה 
לחוגים השמרניים, שנתמכו בעיקר ע״י האיכרים באטמן ה 
וראו את כוחה של אתונה בצבא ה״הופליטים" שלה, בניגוד 
ליריבו תמיסטוקלס (ע״ע), שדאג לפיתוח הישוב העירוני 
של אתונה ולשלטונה בים. ב 490 השתתף א׳ בקרב על-יד 


מאראתון; בשנה שלאחריה נבחר א׳ לארכון (ע״ע! וע״ע 
אראופגוס) — משרה, שעדיין היתה אז בעלת חשיבות מדי¬ 
נית מרובה. א׳ נאבק קשה בתמיסטוקלס, והסיכסוך ביניהם 
הגיע לידי כך, שא׳ עצמו אמר, ש״האתונאים לא יגיעו למצב 
פוליטי מסודר כל עוד לא יסלקו את שניהם, את תמיסטוקלס 
ואותו, מן העולם״. ב 483/2 גורש א׳ מאתונה ע״י אוסטר־ 
קיזם (ע״ע) — גירוש, שסימן את נצחונו המכריע של תמיכד 
טוקלס, שאותה שעה עמד להפוך את אתונה למעצמה ימית. 
ואולם גזרת־הגירוש נתבטלה עד מהרה מפני שאז התחיל 
מסעו המלחמתי של כסרכסס נגד יוון. ב 480 השתתף א׳ 
בקרב על-יד סאלאמיס, ולאחר שנה עמד כאיסטראטגום 
אתונאי בראש צבא של 8,000 אתונאים, שנלחמו בקרב על-יד 
פלאטיאה. כשניגשה אתונה ליסודה של הברית האטית־דלית 
( 478/7 ) הוטל על א׳ התפקיד העדין לקבוע לכל עיר "ועיר 
את מכסת־המם, שתשלם לקופה הכללית של הברית. משימה 
קשה זו מילא א׳ בכבוד ואף זכה לכך, שבעלי-הברית הכירו 
לו תודה. סכום־המיסים הכללי, שנקבע ע״י א׳, הגיע — לפי 
המקורות שבידינו—ל 460 כיכר־כסף; אך יש סבורים, שסכום 
זה משקף את מצבה הכספי של הברית בתקופה מאוחרת 
יותר, בעוד שהסכום שנקבע ע״י א׳ היה קטן מזה. א־ מת 
בשנות השישים של המאה ה 5 ; לא הניח כל הון, ולאחר 
שמת נזקקו בני־ביתו לתמיכה מכספי־הציבור. 

; 3 , 91 , 41465,1 ץ 1115 י 1 ־ 1 ־ ; 28 ,צ 1 ; 95 , 79-82 , 3/111 , 461-04010$ * 

• 54111 , 5 ס 011 זג 1 ט 1 ? ; 3-5 , 23 ; 7 , 22 ,. 01 ? . 0 ) 54111 , 151016165 -] 
.!) 151111 ■> 4 , 05 י] 6 א 001-11611115 :!) 101 * 

א. צ׳. 

אריסטיךם ( £181-15 :! !״ 40 ׳), בספרות היוונית הקדומה — 
הקלאסיקן של הנובלה הארוטית; חי במאה ה 2 או 
בתחילת המאה ה 1 לפסה״נ. חיבורו (מעשיות 

מילטום), שכלל מעשיות ארוטיות ולא פחות מ 6 ספרים, לא 
הגיע לידינו. בתרגומו ללאטינית ע״י ההיסטוריון לוקיום 
קורנליום סיסנה (ע״ע) נתחבב ביותר על הקוראים. בפיהם 
של הרומים הפך המושג 41165136 * (ז. א. סיפורים "מילטיים") 
לשם דבר בשביל נובלות ארוטיות. ספרו של א' השפיע על 
הרומאן ה״ראליסטי" של התקופה, כפי שאפשר ללמוד בבירור 
מפתיחתו של אפוליום (ע״ע) לרומאן שלו. 

- 014 ; 32 , €1355111 , 11115 :>זב! 8111 ;.ן>ן 51 320 , 4 , 3 )/ 7 ? , 3101161 

11 ) 011 ) 34 3 035 , 8611260516111 . 8 ; 443 , 413 , 11 , 515113 ' 7 , 41115 
. 1912 ,) 10 / 1 ^ 5 ? 3011 ■ 141001 1100 

אף־ספיד־ם, איליוס — ?ף 818 ז 110 ) 4 ? 129) — ■41X10 — 
189 לסה״נ), סופר יווני. נולד באדריאנותרה (הד־ 
ריאנופוליס) שבמיסיה. אביו היה פילוסוף וכוהן לזוס, ואחד 
ממוריו היה הרודם אטיקוס (ע״ע) מאתונה. א׳ בי'קר בכמה 
ארצות — ביניהן במצרים וברומי — ונאם בערים שונות 
לשם הוראת הרטוריקה על-פי דוגמות חיות. זמן ממושך 
ישב בסמירנה ואת ישיבתו שם הפסיק זמנית כדי להתרפא 
בהיכל אסקלפיום (ע״ע) שבאפסוס ממחלה קשה, שחלה בה. 
כשנהרסה סמירנה ע״י רעידח־אדמה השתדל א׳ לפני הקיס¬ 
רים מארקום אורליוס וקומודוס, שיסייעו לקימומד" והצליח 
בהשתדלותו. סמירנה התגאתה בו וראתה אותו כשני בחשי¬ 
בות אחר הומרום, שלפי דעה עתיקה אף הוא היה סמירנאי, 
והקימה פסל־נחושת לזכרו. 

נראה, שא , לא הצליח ביותר כמורה לדברנות. חיבוריו. 
שהם כתובים בסיגנון קפדני, אך קשה להבנה, היו מיועדים 
לדיקלום ולקריאה. רובם של 55 חיבוריו הם נאומים, שחלק 



873 


אריסטידם, איליוס—אריסטרגוס מסמוס 


874 


מהם מוקדש לנושאים מן ההיסטוריה היוונית הקלאסית. 
באחד מהם(׳מ״ססזזפז "■*ז "על הארבעה", ז״א על 
מילטיאדם, קימון, תמיסטוקלס ופריקלם, שעליהם הוא מגן, 
בניגוד לדעתו של 'אפלטון)' הוא מתקיף קבוצה של פילו¬ 
סופים אליליים (כנראה, פילוסופים קיניים וגם חסידי־אפל- 
טון) ואומר עליהם, ש״באפיים הם קרובים לרשעים שבארץ- 
ישראל״ ושאלו והללו — גם יהודי־ארץ־ישראל וגם פילוסו¬ 
פים אלה — "אינם מכירים בבני־אדם, שעולים עליהם" והם 
מרוחקים מכל היוונים ומכל בני־העליה. בין חיבוריו נמצאים 
נאומים לכבוד אלים שונים. לכל אל ואל, שלכבודו חיבר 
נאום, מייחס א׳ תכונות עילאיות דומות, ומתוך כך כמעט 
נעלמים ההבדלים בין האלים הבודדים ומתבלטים רעיונות 
פאנתאיסטיים ומונותאיסטיים. לאחר שגברה מחלתו התמכר 
א׳ לפולחנו של אסקלפיוס בפרגאמון. 

בחיבורו ״דברים קדושים״ 0 סץ 6 ג 18001 ) מספר א׳ על 
מחלתו ועל גילויי־האל הנפלאים, שזכה לחם, על חלומות, 
שבהם נתגלו לו דרכי־ריפוי שונות, וגם על חלומות, שבחם 
גילה לו האל את גודל־חשיבותו של א , עצמו. מתוך חוויית־ 
המחלה הפך אסקלפיוס בעיני א , לאל כול-יכול וכולל־הכול. 
השקפותיו הדתיות הן סינקרטיסטיות ברוח־זמנו. 

הוצאות חיבוריו: ,( 1899 ) . 8 ,( 1829 ) £/ 10 >ח!ם .עו 

$07710 ,/ 0 חתס 8 . 0 :ספרות .( 1926 / 0 תג 10111 ) 11 > 1 תז $011 .ע\ 

. 11 "! .׳ £43/5 ) 21111/71 ;]£' 1 72107 ? 171 0011712 ? ! 01121011 ? / 0 ! 111110 ? 

11142 רו 4 47711111 ,/ £0 ח 1113 ספ ;( 131 — 124 ,[ 1937 ] 30 ,.א 

40 707/77 ! 110 0/1 4170 ' 4 )■ 0717117 1 ] 10 710111 0 ו 1 ן 7 ו 1 ! 11 /] $0 10 / 0 

. 1939 , 411111401 . 4 , 12:01150 10 > . 0 ; 1923 , 010 00/00 

ד. ם. 

אף־םטיךס מךק'אנ 1 ם מאתונה (-,*?,"!ג ?ף 5 ׳ 61 ז ס 01 ^ 

? 6 ״>), אחד מראשוני הסניגורים על הנצרות, שפעל, 

כנראה, בימי הדריאנוס קיסר ( 117 — 138 לסה״נ). ספרו של 
א׳ הגיע אלינו בשלמותו בתרגום סורי. א׳ מחלק את האנו¬ 
שות לארבעה סוגים: בארבארים, יוונים, יהודים ונוצרים — 
חלוקה, שיש בה מעין ניסיון ראשון להשוואה שיטתית בין 
הדתות בעולם העתיק. א׳ מבקר קשות את הדתות האליליות 
ומלגלג על נושאי הפולחן של הבבלים (הכוכבים, ולדבריו — 
גם ארבעת היסודות) ושל המצרים(החיות והצמחים), שכולם 
אינם אלא מעשי ידי אלוהים. הסיפורים על אלילי-יוון, שבהם 
מתוארים אלילים אלה כבעלי תאוות ושנאות ואף כמוכשרים 
למעשי־רצח, הם — אומר א׳ — או סיפורי-אגדה, כפי שסבו¬ 
רים כמה מן היוונים, ולפיכך יש לטעון שגם מציאותם של 
אלים אלה יסודה באגדה, או שהם סיפורי-אמת, ואז אין דת 
שפלה מזו שלהם. את היהודים משבחי א׳ (בפרק י״ד) על 
אמונתם באל בורא־העולם, וכן על אהבת־הבריות, גמילות- 
החסדים, פדיון־השבויים וקבורת־המתים, הנהוגים בתוכם, אך 
הוא מגנה אותם על שהם מקיימים את •המצוות המעשיות, 
שומרים את השבתות והחדשים ומקפידים על הכשרות, 
ובדומה לפאולוס, הוא מאשים אותם שהם עובדים את 
המלאכים. יחסו זה של א׳ ליהדות מעיד, שהשתמש במקורות 
יהודיים, ועל כל פנים אפשר לראות מהתקפותיו על האלילות, 
שהשתמש במקורות יהודיים הלניסטיים ככתבם וכלשונם. 

ב 1878 פירסם ג׳ימס רנדל הריס (ע״ע) קטע מהתחלת 
ספרו של א׳ (שהיה ידוע קודם לכן רק מתוך ציטאטות) 
בתרגום ארמני ובשנת 1889 מצא תרגום סורי של כל הספד. 
שרידי פאפירוסים של הנוסח היווני, שנתגלו אח״כ, מעידים, 
שתרגום סורי זה נאמן למקור היווני. התרגום הסורי מעיד 


גם על כך, שעיקר נאומו של נחור בנוסח היווני של ספר 
"ברלעם ויושפט" ("בן המלך והנזיר") אינו אלא חיבור של 
א׳ בקיצורים ובכמה השמטות. 

- 30££ > .[ ; 1893 , 1401 ) 4711 401 010210 <] 4 0/0 , 0 > 001 חת 140 .£ 
, £43/015 .א .[ ; 1907 , 010201011 ] 4 10011110110 ־ £7 21001 ,ח 00 > 1 
,(ח 10 > 513 ח 3 < 1 1 >ח 3 120 10x1 /ץ 5 ) 471111401 / 0 ] 0102 ] 4 110 ־ 1 
]( 0700 1110 171 071 / 1 / 1/10 / 0 1700101001 1110 , 0 ! 111 /י\ •\> ; 1891 
, 1949 , 00711117101 1/1700 11711 1/10 / 0 111711071 0/171111071 

. 92-97 .קק 

ד. ם. 

אךיםט*פזס — — (בערך 435 — אחר 356 

לפסה״ג), פילוסוף יווני, שנחשב לאביה של האס¬ 
כולה הקירניאית (ע״ע). נולד בקירני, חי זמן־מה באתונה 
בחוגו של סוקראטס והיה מוחזק תלמידו. אחר מותו של 
סוקראטס חזר א׳ לעיר־מולדתו, אולם רוב ימיו חי בנכר, 
כמורה ודרשן נודד, בלא קשרי־משפחה ובלא אזרחות קבועה, 
ונתפרנם מתורתו, כדרך הסופיסטים. ב 389/8 נמצא — בעת 
אחת עם אפלטון — בחצרו של דיוניסיוס הסיראקוסי, ובסוף 
ימיו — שוב באתונה. לא נשתמרו כתבים ממנו, ויתכן שכל 
תורתו לא היתה אלא תורה שבעל־פה. 

בחוגו של סוקראטס נחשב א/ לפי המסורת שהגיעה 
אלינו באמצעותו של כסנופון, כמצדד בזכותה של החירות 
האישית הקיצונית וכמתנגד לעול, שחוקי המדינה מטילים 
על האזרחים. בדרך־חייו כנע ונד מעיר לעיר ומחוסר הת¬ 
חייבויות אזרחיות למקום מסויים ראה משום ערובה לזכותו 
האישית של כל אדם לחיות חיי־חופש בהתאם לטבעו ובלא 
להיות קשור לחוקים, שכל עיר מטלת בצורה מלאכותית על 
תושביה. להשקפתו ז 1 על החירות האישית הקיצונית, שהיא 
כאילו מותאמת לטבע האדם בניגוד למלאכותיות של חוקי- 
המדינה" התאימה תורת־ההכרה ותורת־המוסר, שהקדמונים 
יחסו לו, ואלו הונחו ביסודה של האסכולה הפילוסופית, 
הנקראת על שם עיר־מולדתו של א׳ בשם ה״קירניאית". אם 
תורתה של אסכולה זו כבר קיבלה את צורתה השלמה בימי 
א׳ או בימי נכדו, שאף הוא נקרא בשם א , , קשה לקבוע 
בבידור על יס 1 ד המקורות שבידינו. וע״ע: הקירניאית, 
האסכולה. 

. 8 , 111 ; 1 11 , 1110771 הס 1 /]ס 071 א 

א^סטן״יסיס ביסטיוס — ; 110 ^ 20 0 ;> 71%0 .ס^$\י — (בין 
310 ו 230 לפסה״נ), אסטרונום יווני; אבי תפיסת- 
העולם ההליוצנטרית באסטרונומיה (ע״ע). חוץ מן העובדות, 
שהיה יליד סאמוס ושהיה תלמידו של הפיסיקן סטראטון, 
ראש הליקיאון באתונד" לא ידוע מחייו של א׳ כלום; אף 
התאריכים של הולדתו ומיתתו אינם ודאים. הסופרים העתי¬ 
קים משבחים את א׳ כמאתימאטיקן, פיסיקן, תוכן וחוקר־ 
המוסיקה. אולם מן הכתבים המרובים המיוחסים לו לא נש¬ 
תמר אלא המאמר הקצר "על גדליהם ומרחקיהם של השמש 
והירח", שבו מפתח א׳ שיטה טריגונומטריה לחישוב היחס 
בין הרחקים של השמש והירח מן הארץ והיחס בין הגדלים 
של השמש והירח וגודל הארץ (ע״ע אסטרונומיה, עמ ׳ 782/3 , 
והציור שם) על סמך תצפיות ומדידות שעשה בעצמו. אע״פ 
שפידת-הדיוק במדידות לפי השיטות שבהן יכול להשתמש א׳ 
היא מועטת ולפיכך אף התוצאות המספריות של חישוביו 
רחוקות מן המציאות, הרי מחקרו זה של א׳ הוא הדוגמה 
הקלאסית הראשונה לשיקול אסטרונומי־מאתימאטי, ובזה 



875 


אריסמרגוס מסמוס — אדיר! 


876 


סלל את הדרך לכל הפעולה האסטרונומית בדורות הבאים. 
א׳ מצא, שרוחק השמש מן הארץ מתייחם לרוחק הירח ממנה 
כ 19 ל 1 (במקום 370 ל 1 ), שקוטר־הירח הוא כשליש (במקום 
כרביע) מקוטר־הארץ וקוטר־השמש גדול מקוטר־הארץ פי 
6 — 7 (במקום פי 109 ). על־כל־פנים הוכיח א/ שהירח קטן 
הרבה מן הארץ, ואילו השמש גדול ממנה הרבה. — אולם 
עיקר גדולתו של א׳ הוא בדבר, שאינו מוזכר בחיבורו שהגיע 
לידינו, אלא הוא ידוע לנו ע״פ עדותם הנאמנת של ארכימדס 
(ע״ע) ופלוטרכום (ע״ע): לפי ארכימדם (ב״חשבון־החול"), 
הורה א , , ש״השמש והכוכבים הקבועים עומדים ללא־תנועה, 
ואילו הארץ מקיפה מעגל מסביב לשמש הנמצא במרכזו • 
גלגל־הכוכבים, שגם לו אותו מרכז, גדול עד כדי כך, שהיחס 
של מסלול־הארץ לרוחק־הכוכבים הוא כיחס מרכזו של כדור 
לשטח פניו". פלוטארכוס מאשר עדות זו ומוסיף עליה שא׳ 
גם קבע, שהארץ סובבת על צירה. בזה מושלמת ביסודותיה 
דמוודהעולם ההליוצנטרית, שאמנם אין לראות בה חידוש 
גמור של א , , אלא מסקנה הגיונית, שהסיק מהשקפותיהם של 
פילולאוס, הראקלידס ואחרים שקידמוהו (ע״ע אסטרונומיה, 
עם׳ 780 — 782 ). השקפתו של א׳ לא זכתה להתקבל במדע 
ובתפיסת־העולם של זמנו ושל הדורות שבאו אחריו. היא 
נפסלה מטעמים דתיים — כפגיעה בכבוד־האלים — ע״י בן־ 
דודו הסטואיקן קלאנתס, והיא נדחתה גם מתוך שנשתלמה 
על המדע דמות־העולם הפילוסופית של אריסטו, והיא לא 
נתקבלה גם ע״י גדול האסטרונומים של התקופה העתיקה, 
שבא אחר א׳ — היפו־כוס (ע״ע), וכן גם על־ידי פטולמיום 
(ע״ע), שהלך בעקבותיו של זה האחרון. עיקר הטענה האם* 
טרונומית־המדעית נגד תורתו של א׳ היתה אי־מציאת פארא* 
לאכסה שנתית של הכוכבים. תורתו של א׳ נדחקה הצידה 
במשך 1,800 שנים אחריו, אך לא נשתכחה < אף קופרניקום 
מזכיר אומו במבוא־ספרו כאחד מן הקדמונים המסייעים 
לו. — משאר השגיו של א׳ באסטרונומיה נזכרים בספרות 
המצאת קוואדראנט למדידות אסטרונומיות, תיקון בשעון־ 
השמש ותיקון בחישוב של אורד שנת־החמה — תיקון, ששיפר 
את סדרי הלוח האלכסנדרוני. חיבורו היחיד של א׳ שנשתמר 
יצא לראשונה בלאטינית בתקופת הרנסאנס ע״י גאודגיוס 
ואלה ב 1498 , ובמקורו היווני ע״י ואלים ב 1688 . 

- 1 ) € 0/1 111 ) 4301 ( ) 7/1 : 101 ( 531 / 0 111310 / 1141 ( 14 , 11 ) 4403 . 7 . 7 

. 1913 , 310141 
י. ל. 

אריפפךבום (? 15x0 ) :ד 4$10 .') מפטזיזרקי ( 0 217 — 0 145 
לפסה״נ), הגדול שבפילולוגים היווניים של התקופה 
העתיקה. עבר בצעירותו לאלכסנדריה של מצרים והושפע 
היותר מאריסטופנס מביזנטיון (ע״ע), שהיה מורו. פעולתו 
העיקרית חלה בימי שלטונו של תלמי פילומטור ( 180 — 145 ), 
שא׳ היה המחנך של בנו — אופטור. ב 153 בערך נתמנה א׳ 
לראש הספריה האלכסנדרונית. את סוף ימיו בילה באי 
קפריסין, שבו מת בגיל של 72 . עזיבתו את מצרים היתד, 
קשורה, כנראה, בהרצחותו של אופאטו׳ר ( 144 ) על־ידי דודו 
תלמי פיסקון. 

א׳ עסק בהוצאות ביקרתיות של כתבי המחברים היווניים 
העתיקים ובפירושם, בדיקדוק הלשון היוונית ובתולדות הספ¬ 
רות. בביקורת־הנוסח היה א׳ הראשון־במעלה בין הפילולוגים 
של התקופה העתיקה באופן ששמו נעשה כינוי של פילולוג 
מושלם. על שוס כוח־ההמצאה וכוח־הניחוש שלו בביאורי 


מקומות שונים ראה אותו פנאיטיוס(ע״ע) כ״נביא". חריצותו 
המדעית היתה עצומה, ויש ידיעה שפירושיו (לחיבורי־ 
הקדמונים) בלבד כללו 800 ספרים. הוא הכין הוצאות של 
שירי הומרוס (שתי הוצאות), הסיודוס, ארכילוכום, פע* 
דארוס ואנקראון וכתב פירושים גם לאיסכילוס, סופוקלם, 
אריסטופאנס' הקומיקן והרודוטוס. מלבד זה פירסם חיבורים 
על שאלות בודדות, שבהן התווכח עם בני־דורו. מחיבוריו 
המדעיים על הומרוס הגיעו אלינו פרטים חשובים בתוך אחד 
מן הפירושים על הומרוס, שנתחברו בתקופה הביזאנטית. 

א׳ התנגד לפרשנות האלגורית של הומרוס, כאותה שהיתה 
נהוגה בין הסטואיקנים, והטעים, שהומרוס אינו ספר־למוד, 
אלא שירת־משורר, ועל־כן אין לבקש בו ידיעות באסטרונומיה 
או בתורת־הרפואה. שיטתו המדעית היתה אינדוקטיווית ונת־ 
כססה על החומר הדיקדוקי והלשוני שבשירי הומרום. כיסוד 
לחקירותיו שימשו לו ידיעותיו העמוקות והרחבות בניב 
שבו כתב הומרוס. א׳ החזיק בדעה (שאמנם היא מוטעית), 
שלשונו של הומרוס היא שלב קדום יותר של הלשון האטית, 
ומתוך כך בא לידי מסקנה, שהומרום היה מגולי־אתונה, 
שעברו לאסיה הקטנה בזמן נדודי היונים. א׳ עמד על כך, 
שידיעותיו הגאוגראפלת של הומרום וכן האמונות והדעות 
שבספריו שונות הן הרבה מאלו של הדורות שלאחריו. כן 
הכיר מתוך ניתוח מדוייק של השירים, שהומרוס הבחין יפה 
בין תקופתו שלו ובין תנאי־החיים החמריים והרוחניים של 
גיבורי־הקדם, שעליהם שר. ע״י כך הגיע א׳ לכלל הבחנה 
היסטורית ברורה בין החומר המקורי והחומר המאוחר 
שבשירי הומרוס. כקנה־מידה להבחנה זו שימשו לו נימוקים 
אסתטיים־הגיוניים. מאחר שהומרוס היה בעיניו המשורר 
המשוכלל ביותר, ציין לפעמים חזרות בהוספות מאוחרות, 
אע״פ שהן שייכות לחומר המקורי. אסכולתו של א׳ נתקיימה 
באלכסנדריה אף בתקופת הקיסרים הראשונים. 

; 1882 , 111 . 1 >€ , 11011 ) 11031 111111111 41111310/11 ( ) 0 , 5 ז 7011 . 8 

711311,1011, 141111010/11 >!031(1110/1( 70X11/11111/, 1884-5; 

.־! 80010 . 4 ;* 1923 ,//! 11/111 ) 1031 < 1 ) 1 > 3 )^ 13 ^ 01143 ,־ 331101 ) .? 

. 1924 , 41111310/11 ( ) 1 )%) 1 )() 031 // 0,0 

ד. פ. 

?ריק ( £110 ), שמם של הרבה מלכים, שמלכו בשוודיה, 
דאניה ונורווגיה. החשובים בהם היו: א) א׳ צו, 

ששלט כמלך בכמה חלקים של שוודיה ונהרג באופסאלה 
(בשנת 1160 בערך). א׳ זה היה המייסד של שושלת־מלכים, 
שבטלה ב 1250 בעדך. אגדות מאוחרות פיארו את תולדות- 
חייו ובין השאר סיפרו על מסע־צלב, שערר לפינלאנד. הוא 
נחשב כפטרון הקדוש של ארצו. 

ב) א׳ ץוצ ( 1533 — 1577 ), מלך שוודיה ( 1560 — 1568 ), 

בנו הבכור של גוסטב וזה (ע״ע) מנישואיו עם קאטרינה 
לבית סאכסוניה־לאואנבורג. נתחנך ברוח הרנסאנס, התעניין 
במדע ובאמנות ואהב את ההידור, אך היה מחוסר שיווי־ 
משקל רוחני — מה שגרם לקיצו הטראגי. בתקופת־מלכותו 
הראשונה כבש את אסטוניה ( 1561 ) ומ 1563 עד 1570 נלחמו 
שוודיה, רוסיה ופולניה על ליווניה (ע״ע). ענייני השלטון 
הפנימי היו מסובכים במריבות עם אחיו החורגים יוהאן(אח״כ 
יוהאן ווו) וקארל (אח״כ קארל צו).ועם האצולה. כשיוהאן 
נטה ב 1573 לצד פולניה, נאסר ע״י א׳ והוחזק במאסר ארבע 
שנים. כמו־כן התייחס א׳ מתוך תקיפות יתרה אל האצילים, 
רצח במו ידיו את מנהיגם נילס סטורה ( 1567 ) ואצילים 



877 


אריק — אריתמטיקה 


878 


אחרים הוציא להורג. כשעשה את אהובתו קארין מאנסדו׳טר 
(• £01161 > 5 מ 13 ^), בת־איכר, למלכה ואת בנה ליורש־העצר, 
התקוממו לו אחיו ביחד עם האצילים ועמו אותו במאסר 
(ספטמבר 1568 ). ב 1569 הוכרז על ביטול שלטונו וב 1577 
הורעל בביודהכלא. חייו שימשו נושא לכמה יצירות ספרו¬ 
תיות, ביניהן לדראמה "א׳ 17 ג״ של סטרינדברג ( 1899 ). 

.(שוודית) * 1948 ,/י מ 10 ז£ ,ת 5$0 ז 8£ ת^ .! 

א. מ. י. 

אריקםון, ג׳ון — 05500 ״£ תלס! — ( 1803 , לונגבאנסהיטן 
[ורמלאנד, שוודיה] — 1889 , נידיו׳רק), מהנדס 
וממציא שוודי-אמריקני. א׳ היה בן למפקח־מכרות בחבל־ 
המכרות של פיליפסטאד. גילה מילדותו נטיה מובהקת לטכ¬ 
ניקה והצטיין בתרשימיו ומפותיו הצבאיות בזמן שירותו 
בצבא. ב 1826 הלך ללונדון וכאן נתפרסם כממציא! ב 1828 
הנהיג בספינות את השיטה של דחיסת הקיטור החוזר לדוד־ 
המים, וב 1829 השתתף בבניית קטר, שהופיע כמתחרה לקטר 
של ג׳ורג׳ סטיונסון(ע״ע). עיקר המצאותיו של א׳ היו בשיפור 
מנגנון־ההנעה של ספינות־קיטור ע״י מיתקנים תת־מימיים 
שונים, שבהם צייר, למשל, את ספינתו של ג׳ון רום (ע״ע) 
במסעו לארצות הקוטב הצפוני ב 1829 . ב 1833 פירסם ברבים 
את המצאתו בדבר המכונה הקאלורית (מכונת אויר חם), 
שבהתקנתה כבר התחיל בתקופת שירותו בצבא השוודי, 
וב 1836 המציא את מדחף־הבורג — החשובה שבהמצאותיו, 
אלא שיצאו עוררים על זכות ראשוניותו בה. ב 1839 צייד 
במיתקניו החדשים את ספיגת־הקיטור הראשונה, שחצתה את 
האוקיינוס האטלאנטי מטעם האדמיראליות של אה״ב. מאחר 
שהאדמיראליות הבריטית לא החשיבה כראוי את המצאותיו, 
הלך א׳ לאה״ב! כאן השתקע ונתמחה בבניית־ספינות. ב 1841 
בנה לפי עקרונותיו בשביל הצי של אה״ב את אניית־המל- 
חמה "פרינסטוך, שהיתה הראשונה במינה והחלוצה של צי- 
הקיטור המלחמתי בעולם. בימי מלחמת־האזרחים באה״ב 
נתפרסם א׳ ביותר, כשהצליח במשך זמן קצר לבנות בשביל 
הצפון את המשוריינת ״מוניטור״, שניצחה בקרב ימי ב 9 
במארס 1862 את "מרימק", המשוריינת של הדרום. — בשנו¬ 
תיו האחרונות הגה ועסק א׳ הרבה בתיכנון מנועי־שמש, 
כלומר: בניצול קרני־השמש לבניית מכונת־קיטור בעזרת 
מערכת־מראות. — אחר מותו הועברה גופתו לבקשת השל¬ 
טונות השוודיים לארץ־מולדתו. ביום הולדתו המאה הוקמו 
מצבות־זכרון לא׳ גם בווסטר (מאסאצ׳וזטם, אה״ב) וגם 
בסטוקהולם. 

. 0 ; ־ 1892 , 1890 ,!/ 0000 ! 1 ־ £1 01111 [ ( 0 ס/ע/ )*!יד , 011110011 . 0 
. 1894 ,״ 10110 ־ £1 111 ( 0 [ , 1 > 301511001 \ 1 

מ. ה. ב. 

אריתמטיקה (מיוו׳ מספר), אחד מענפי המא- 

תימאטיקה. תחום נושאיה של הא׳ לא היה שווה 
בכל הזמנים: מתחילה כללו בא׳ את כל פרקי המאתימא־ 
טיקה, שבעיקר הם עוסקים במספרים, ואילו כיום נוטים 
לכלול בא׳ תורות מאתימאטיות שונות, שאין עניינן אצל 
מספרים דוקה, אבל חשיבות עיקרית נודעת בהן לחוקי- 
החשבון, וכן למושגים ואלגוריתמים מסויימים, שדומים 
לאלה הרווחים בשימושי מספרים. יש כוללים בשם א׳ את 
כל מקצועות המאתימאטיקה הטהורה שאינם שייכים לא 
לאנאליזה ולא לגיאומטריה (ע־יע מתימטיקה).— להלן תי¬ 


נתן סקירה על סוגי־המספרים, שהם לכל הדעות מכלל 
נושאיה של הא׳. ועל התהליכים החשבוניים העיקריים 
הקשורים בהם. 

1 . המספרים הטבעיים. ביסוד הא׳ מונח מושג 
המספרים הטבעיים (המספרים השלמים החיוביים) 3,2,1 , ... 
(על דרך־הקיצור — "מספרים" סתם), ופעולות החיבור 
והכפל במספרים אלה. 

1 . חוקי חיבור וכפל. א) אם 3 ול הם מספדים 
ערוכים בסדר מסויים, נקבע באופן יחיד ע״י פעולת- 
החיבור הסכום ל+ 3 (קדי: 3 ועוד ל); 3 ו ל נקראים 
מחוברים בסכום. ע״י פעולת־הכפל נקבעת באופן 
יחיד המכפלה ל־ 3 (קרי: 3 כפול ל): 3 ול נקראים 
גורמים במכפלה (לפעמים משמיטים את הנקודה המסמנת 
את פעולת הכפל). ב) חוק־הצירוף (החוק האסוציא־ 
טיווי) לגבי החיבור: את סכומם של שלושה מספרים, שהם 
ערוכים בסדר מסויים: 3 , ל, 0 (סימון: 0 +ל+ 3 ), אפשד 
להעמיד על פעולת־החיבור בין שני מספדים: תחילה קו¬ 
בעים את הסכום ל+ 3 ומצרפים סכום זה אל 0 . ע״י שימוש 
בסוגריים אפשר לתאר דרך־חשבון זו ע״י הסמל 0 +(ל+ 3 ). 
בדומה לזה מתאר הסמל( 0 +ל)+ 3 את פעולת חיבורו של 3 
אל סכומם של ל ו;>. חוק־הצירוף לגבי החיבור אומר, שקיים 

השוויון: 0 +(ל+ 3 ) = ( 0 +ל)+ 3 . 

ג) חוק־החילוף (החוק הקומוטאטיווי) לגבי החיבור: 

3 ־ 4 < 1 — ( 1 ־ 34 . 

ד) חוק־ הצירוף לגבי הכפל אומר, בדומה ל(ב^ 

שקיים השוויון: 0 (ל 3 )=־( 0 ל) 3 . 

ה) חוק־החילוף לגבי הכפל: 

3 ל = ל 3 . 

0 חוק־הפילוג (החוק הדיס?זריבוטיווי): 

30 +ל 3 = ( 0 +ל) 3 . 

ז) תכונת המספר 1 לגבי פעולת־הכפל: 

3 = 3 • 1 = 1 • 3 . 

2 . תכונות־סדר של המספרים הטבעיים. מספד 
טבעי 3 נקרא גדול ממספר טבעי ל אם קיים מספר טבעי 0 , 
שנותן: 0 +ל= 3 : סימון: ל< 3 (קרי: 8 גדול מל). ליחס זה 
התכונות הבאות: 

א) אםל^ 3 (קדי: 3 שונה מל), קיים תמיד אחד — 

ודק אחד — מן היחסים הללו: או ל< 8 או 8 < ל (אם 
ל< 8 , אומרים גם שלקטן מ 3 , ומסמנים את הדבד ע־י 
הסמל 3 > ל). 

ב) אם ל< 8 ו 0 < ל, אז 0 < 3 (אם ל< 3 ו 0 <ל, או¬ 
מרים של עומד בין 3 ובין 0 ). 

ג) אם ל < 3 , אז סל < 30 וגם (ס+ל) < ( 3+0 ). 

ד) המספר 1 קטן מכל המספרים. קבוצת המספרים הקט¬ 
נים מכל מספר 3 — שהוא שונה מ 1 — היא סופית. 

די) קבוצת המספרים הנמצאים בין שני מספרים שונים 
■ ול היא סופית. בין 3 ו( 3+1 ), הנקרא עוקבו של 3 , אין 
אף מספר אחד. 

על תכונות-הסדר (בעיקר תכונה ד׳) של המספרים הטב¬ 
עיים מבוסס עקרון האינדוקציה (ע״ע) השלמה. בעזרת 
עקרון זה אפשר להרחיב את תקפם של החוקים שבסעיף 1.1 
לגבי כל מספר של מחוברים וכופלים. 

3 . התחלקות ופירוק לגורמים, מספר 8 נקרא 



879 


אריתמטיקח 


880 


מתחלק במספר ל (או: ל מחלק את 8 ), אם יש מספר 0 . 
שמקיים: סל = 8 . כל 8 מתחלק ב 8 עצמו וגם ביחידה,- שהרי 
8-1 = 8 . מחלק של 8 , שהוא שונה מ 8 ומן היחידה, נקרא 
מחלק אמיתי של 8 . מספר שוגה מ 1 , שאין לו מחלקים 
אמיתיים, נקרא מספר ראשוני (כגון: 5,3,2 ). המספר 108 
אינו מתחלק ב 42 : 108 > 2-42 , אך 108 < 3-42 . ההפרש 
בין 108 ל 42 2 הוא 24 , וקיים השוויון: 2-42+24 = 108 . 
חשבון זה נקרא חילוק עם שארית: המספר 24 נקרא 
שארית. החילוק של 108 ב 42 . 

לעומת כל זוג מספרים 8 יו ל אפשר למצוא מספר יחיד גס, 
שמצטיין בשתי התכונות הבאות: 1 ) נ" הוא מחלק משותף של 
8 ול, כלומר: ת! מחלק את 8 וגם את ל: 2 ) אם גם ׳!ם הוא 
מחלק משותף של 8 ול, ׳נם מחלק את גם. המספר ם! נקרא 
המחלק המשותף המאכסימאלי (מ. מ. מ.) של 8 ול. 
המספרים 8 ול נקראים זרים זה לזה, אם המ.מ.מ. שלהם 
שווה ל 1 . את המ.מ.מ. של שני מספרים אפשר לחשב בעז¬ 
רת נוסחת החילוק עם שארית, ובדרך־כלל — ע-י שימוש 
חוזר בנוסחה זו. נבחר לדוגמה 108 = 8 ו 42 = ל; המ.מ.מ. 
שלהם הוא 6 , בהתאם לחשבון הבא: 

2-42+24 = 108 
241+3 • 1 = 42 
6 * 18 1 = 24 
3-6 = 18 

תהליך חשבוני זה נקרא: אלגוריתמים של אוקלידס.— 
לנל זוג מספרים 8 ו ל אפשר למצוא מספר יחיד £, שהוא 
בעל התכונות הללו: 1 ) £ הוא כפולה משותפת של 8 ול (כלו¬ 
מר: £ מתחלק ב 8 וגם בל): 2 ) אם ׳£ אף הוא כפולה 
משותפת של 8 ול. מתחלק ׳£ ב. 8 . המספר £ נקרא 
הכפולה המשותפת המינימאלית (בראשי תיבות: 
כ.מ.מ.) של 3 ול. אם נם הוא המ.מ מ., ו 11 הוא הכ.מ.נ 2 של 
שני מסברים , 8 8,1 ־ 

ן 8 ן 0 ווו ^ 1 • 

על־כמך תכונות אלו אפשר להוכיח את אב־המשפט הבא: 
כל מספר טבעי (שונה מ 1 ), שאינו ראשוני, מת¬ 
פרק באופן יחיד למכפלה של מספרים ראשו¬ 
ניים, פרט לסדר-הגורמים, כלומר: אם 
י״ ל...,ל 1 ל= ״ 8 ..., 8 1 8 = 8 

(,״, ז 8 ..., וכן ,ל, ־ ל.... — מלפרים ראשוניים), אז ס = נם; 
ואם תינתן בגורמים שבמבפלות הנ״ל שורת־הסדר הרצויה, 
יהא: ,ל =, 8 , ־ ל = , 8 , וכר. 

11 . המספרים השלמים. תחום המספרים השלמים 
החיוביים מורחר. לתחום המספרים השלמים ע׳־י הוס¬ 
פת המספר 0 (אפס) והמספרים השלמים השליליים 1 -, 
2 — 1 3 —/ •י• 

1 . פעולות החשבון במספרים שלמים. פעולות 
החיבור והכפל שבמספרים הטבעיים מובאות לידי הכללה 
בפעולות החיבור והכפל של המספרים השלמים ע״י הגדרת 
סכומם ומכפלתם של שני מספרים שליליים, של מספר 
שלילי ומספר חיובי, וכר. ההגדרות הללו מנוסחות באופן׳ 
שחוקי־החשבון א־ז שב 1,1 שרירים גם לגבי המספרים 
השלמים, וכן קיימים שלושת החוקים הנוספים: 
ח) לגבי כל מספר 8 קיים השוויון: 8 = 8+0 . 

מ) לעומת כל מספר 8 יש מספר יחיד ל, שמקיים את 


השוויון: 0 = ל+ 8 (ל הוא המספר הנגדי ל 8 , והוא מסו¬ 
מן ב 8 -: המספר הנגדי למספר טבעי 8 הוא המספר השלי¬ 
לי 8 ־). 

י) אם 0 < 8 ו 0 < ל, גם 8 <ל+ 8 . 
בפעולת־החיסור, האפשרית בכל זוג של מספרים 8 ול, 
שהם ערוכים בסדר מסויים, ההפרש ביניהם ל— 8 (קרי: 8 
פחות ל: 8 — מחוסר, ל — מססר) מוגדר ע-י השוויון: 
(ל-)+ 8 = ל- 8 . המספר הנגדי ל 8 - הוא 8 , כלומר — קיים 
השוויון: 3 = ( 8 -)-: המספר הנגדי למספר שלילי הוא מס¬ 
פר חיובי. כדי להבטיח את קיומם של עשרת חוקי־החשבון 
הנזכרים למעלה (וביחוד חוק ו), מן ההכרח לקבוע את 
הגדרת הכפל בין שני המספרים השלמים באופן שיתקיימו 
השוויונות: 

(ל 8 >— = ל( 3 —) ; ל 8 = (ל—) ( 8 _). 

מכפלת מספרים שליליים הוא מספר חיובי: מכפלת מספר 
שלילי במספר חיובי הוא מסכר שלילי. נימוקים דומים 
מביאים גם לקביעת הכלל: מכפלתו של כל מספר באפס 
שווה לאפם. 

2 תכונות הסדר של המספרים השלמים. מספר 
שלם 8 נקרא גדול ממספר שלם ל (הסימון: ל< 8 ) אם 
יש מספר טבעי ס, שמקיים: 0 +ל = 3 . לפי זה כל מספר 
טבעי הוא גדול מן האפס ומכל מספר שלילי: האפס גדול 
מכל מספר שלילי. אם לגבי שני מספרים שלמים 3 ול קיים 
היחס ל< 8 , אז 8 ־<ל־. אם 0 ^ 8 . אחד משני המספרים 
8 . 8 - הוא חיובי. לתכונות א־ה שב! 2 , שמתארות את 
יחסי-הסדר בתחום המספרים הטבעיים, יש תוקף גם לגבי 
המסכרים השלמים. פרט לתכונות ג, ד, שאת מקומן תופסות 
כאן התכונות ג׳ וד׳: 

ג׳) אם ל< 8 , 0 +ל< 8+0 : אם ל< 8 וי>< 0 , לס< 08 . 

ד׳) לעומת כל מספר שלם יש מספרים שלמים קטנים ממנו; 
קבוצת המספרים הללו היא אינסופית. 

3 . תכונות ההתחלקות. מספר שלם שונה מס נק¬ 
רא מחלק של מספר שלם 8 , אם יש מספר שלם 0 . שמקיים: 
0 ל= 8 . כל מספר שלם מתחלק ב 1 וב 1 -. אם 8 הוא מספר 
שלילי, הגורם 8 - שבפירוק ( 8 -) ( 1 -) = 8 הוא מספד חיובי. 
על־סמך שוויון זה אפשר להעמיד את תודת ההתחלקות 
של המספרים השלמים על תורת ההתחלקות של המספרים 
הטבעיים (ראה ], 3 ). 

111 . המספרים הראציונאליים. מספר ראצ- 
יונאלי (מספ. רצ.) או שבר פשוט הוא ביטוי (סמל) 

שצורתו 8 — מספר שלם שנקרא מונה־השבר, 
ל — מספר שלם שונה מס, שנקרא מכנה־השבר. שגי 

שברים £ ו'-£ נקראים שווים בתנאי שקיים: ,* 81 = 8x6 • 

לפיכך קיים ^ = £ בשביל כל מספר שלם שהוא שונה 
פס (הרחבת השבר); וכן, אם 1 >! 8 = 8 ח>!ל = ל (כלומר: 

1 > הוא מחלק משותף של 8 ול), קיים: = £ (צימצום- 
השבר). מכאן, שבכלל השברים השווים לשבר מסויים 
יש שבר שמכנהו הוא מספר טבעי וזר למונה־השבר 
(כלומר: למונה ולמננה אין מחלק משותף, פרט ל 1 או 
ל 1 -); שבר כזה נקרא שבר מצומצם. שני שברים 
מצומצמים שווים זה לזה רק בתנאי שמכניהם שווים ומו- 
ניהם שווים. הוכחתן של עובדות אלו מבוססת על תכונות 



681 


*ז״יתמנזיקד! 


882 


ההתחלקות של המספרים הטבעיים. אם בשבר | מתחלק 
המונה במכנה, כלומד אם יש מספר 0 , שמקיים 0 ( 1 — 8 , 

שווה השבר £ לשבר המצומצם שהוא המספד השלם 

0 . במיוחד כותבים 0 במקום -ך, ולפי זה אין 0 = | אלא 
אם 0 = 8 . המספרים השלמים מהווים, איפוא, קבוצה חלקית 
בקבוצה של כל השבדים הפשוטים. 

1 . פעולות החשבון במספרים ראציונא- 

ל י י ם. הסכום | + £ של שני שברים £ ו שנקראים 
מחוברי־הסכום, מוגדר ע׳־י השוויון: 

0 ( 1 + 1 ) 8 0 8 
1 ) 11 = 6 + £"• 

המכפלה | • - של שני השברים £ ו הנקראים גורמי* 
המכפלה, מוגדרת עיי השוויון: 

0 . 8 0 8 
73 ( 1 = 6 4 ל 

תוצאות החיבור או הכפל אינן משתנות, אם במקום המחוב¬ 
רים או הכיפלים עומרים שברים, שהם שווים להם. את 
פעולות החיבור והכפל בתחום השברים אפשר לתפוס כהכ¬ 
ללה של אותן הפעולות, שנקבעו בשביל המספרים השל¬ 
מים: עשרת חוקי־החשבון נשארים בתקפם גם בתחום 

השברים (במיוחד, כנגד כל שבר | קיים השבר הנגדי 

|-. השווה ל|~ ומקיים את השוויון ; 0 = (}~) 4 £)'• 
נוסף על כך קיים בתחום השברים חוק זה: 

יא) לגבי כל שבר |, שהוא שונה מס ( 0 ^ 8 ), מת¬ 

קיים השוויון: 1 = | • |; השבר| נקרא הפכי ל|. 
תחום המספרים הראציונאליים מהווה, איפוא, שדה 

(עיע). פעולת־החילוק, המתאמת לשני שברים | (המחו¬ 

לק) ו| השונה מס (המחלק) את המנה |: |, מוגדרת עיי 

השוויון: = במיוחד מקיים כל שבר | את 

השווינן: ל: 8 = |־.| = |: כלומר: כל שבר הוא 
מנה של שני מספרים שלמים. 

2 תכונות־ הסדר של המספרים הראציו־ 

נאליים. שבר |, שהוא שונה מס, נקרא חיובי או 

גדול מס(סימון: 0 < |), אם 0 <ל 8 . שבר כזה שווה לש¬ 
בר מצומצם, שמונהו ומכנהו הם מספרים טבעיים זרים זה 
לזה. שבר £ נקרא גדול משבר ^ (סימון: £<|) — 
ובמקרה זה נקרא | קטן מ| (סימיז ׳• £>!>־׳ אם 

0 < 1 לגבי המספרים הראציונאליים משתמרים לפי 
זה יחסי־הסדר, שהוגדרו ב 2,11 . לחוקי-הסדר של המספרים 
השלמים יש תוקף גם לגבי מספרים דאציונאליים, פדט 
לחוק ה, שבמקומו בא ה׳: קבוצת השברים השונים, הנמצ¬ 
אים בין שני שברים מסויימים שונים זה מזה, היא אין־ 
סופית. לשום שבר אין, איפוא, שבר עוקב (תכונת הצפי¬ 
פות של המספרים הראציונאליים). 

2 הערך המוחלט של שבר | שונה מס מוגדר 

כערך החיובי המשותף לשני השברים | ו|-. לסימונו 


משמש הסמל 


8 0 
£ + _ 3 


. תכונותיו היסודיות של הערך המוחלט הן: 

+ 1 


ל: 


^ 11 
- וי" 

הערך המוחלט נקרא הרוחק בין | לן. 

4 . חזקות בעלות מעריכים שלמים. אס 8 
הוא מספר ראציונאלי ו ״ — מספר טבעי, מסומנת המכפלה 
8 .... 8.8 (ס גורמים, שכולם שווים ל 8 ) בקיצור ע״י הסמל ״ 8 
ונקראת חזקה ס־ית של 8 . פעולה זו נקראת העלאה 
לחזקה הם־ית: ״ -- מעריך־החזקה, 8 — בסיס־ 
החזקה. אם 0 ^ 8 , מוגדרת החזק־ " 8 ע״י השוויון 1 8 

ו'־ 8 מסמן את המספר ההפכי ל 8 . בעוד שהחזקה ״־ 8 מוג¬ 
דרת בשביל כל מספר טבע• ס ע׳־י השוויון ״('־ג) = ״־ 8 . 
בזה מוגדרות החזקות ״ 8 בשביל כל מעריך שלם ס■ (חיו¬ 
בי, שלילי או אפם). בתנאי שס 8 . אם 3 ול הם מספרים 
ראציונאליים שונים מס ו ם! ו ס הם מספרים שלמים, קיימים 
הכללים הבאים: 

א) ״+״. = ״״.״״ 

ב) ״׳־״ 8 = ״־(״ 8 ) 

ג) "ל״ 8 = ״(ל 8 ) 
לגבי חזקות קיימות הנוסחות הבאות: 

*ל ־ 4 ל 28 + * 8 = *(ל *־ 8 ) 

*ל + * 3811 ־ 4 11 * 28 + * 8 = ג (ל+ 8 ) 


לשם קיצור משמש הסמל (") לסימון המספר 


( 1 + חו-ס).( 0-1 ! ם 

נם. 4 * 1 


(ס ונס - מספרים טבעיים. ס! < ס: למשל: 

*-!- 

0 ן = 64 1 3 = ( 5 ) 

3 * 2 * 1 3 ' 

הנוסחה הכללית לחזקת הסכום (בשביל כל ם מבעי): 

ח 


״( 1 +1 ־"ל 8 ( 1 !' ״ )+..+ 2 ל 2 ־" 8 ( 2 ) ! ל 1 ־" 8 (;) + , ׳ 8 = ״ (ל+ 3 ). 

שהיא נוסחת הבינום של ניוטון. 

5 . סדרות יסודיות וסדרות מתכנסות של 
מספרים ראציונאליים. אם יש כלל או פעולה 
חשבונית, שמאפשרים להתאים לכל מספר טבעי ם מספר 
ראציונאלי מסויים ח 8 (קרי 8 עם ציון ס), נקבל סדרה 
א י ן ־ ס ו ם י ת של מספרים ראציונאליים: 

(.ג 8 ׳נ 8 ,ן 8 ) 


(בקיצור: סדרה ןע*ע] סתם). המספרים , 8 , , 8 ... נקראים 
אברי־הסדרה. לסימון קצר של סדרות משמש לפעמים הסמל 
( " 8 ). לפעמים קל לנחש את הכלל הקובע את הסדרה מתוך 
צורתם של אחדים מאבריה הראשונים: למשל: 


(2) 

(1. 2. 3 ....,) 


(3) 

<. ! 1 ׳" 


(4) 

(1. 4, 8 .) 


(5) 

(. 1 ־ , 1,1 ־ . 1 ) 


(6) 

\ ״ 81 41 21 11 # / 

'*״* * 16 8 ׳ 4 ׳ 2 1 



! 2 ! 3 

1 * 

(7) 

,( 3 ־* 1 ) , (־ + 1 )) 

(1+4) .) 

(8) 

•־ 5 * 7 ־ 1 ׳דיי) 

ן . 5 —— + ~-ן 

׳ , " 7 5 3 1 


סכים. הבדל ומכפלה של שתי סדרות ( " 8 ) ו( מ <נ.) מוגדרים 
כלהלן: 





883 


אריתמנזירןח 


884 


( •••• 16 3 ־ 3 3 ׳ 8 יז + נ* ׳ 1 ( 41 ו*) 

( . 3 ^- 83 ׳־י 1 -נ 3 ׳!י 1 ־! 3 ) = ("י , )־(" 8 ) 

(. 3 י^ י 8 3 , ג 6 י נ 8 ' 1 ^ י 8 1 ) = * (ח 8 ) 

כך, למשל, שווה סכום הסדרות ( 2 ) ו( 3 ) לסדרה: 

(. 47 ׳ 3 /< 3 ״/־ 2 ) ; 

מכפלת הסדרות ( 2 ) ו( 4 ) שווה לסדרה:(. 2-4,3-8 , 1 ). 

הרוחק (ראה: 3,111 ) בין שנ?ם מאברי־הסדרה ( 4 ) הולך 
וגדל עם ריחוקם של אברים אלה מראש הסדרה. בסדרה ( 5 ) 
אין הרוחק בין שני אברים עולה לעולם על 2 : בכל רוחק 
מראש־הסררה נמצאים זוגות־אברים, שרחקם שוות ל 2 . 
בסדרות ( 3 ), ( 6 ), ( 7 ) ו( 8 ) פוחת והולך הרוחק בין שני 
אברים וקרב לאפם עם התרחקותם מראש־הסדרה. סדרות 
מסוג זה נקראות סדרות יסודיות. סכום, הבדל ומכ־ 
פלה של סדרות יסודיות אף הם סדרות יסודיות. 

אם הרוחק בין אבריה של סדרה מסויימת ובין מספר 
ראציונאלי נתון 8 פוחת כרצוננו אם רק נתרחק למדי 
מראש-הסדרה, אומרים שהסדרה מתכנסת למספר 8 . 
סדרה שמתכנסת לס נקראת בשם סדרת־אפם. כך, למשל, 
הסדרה ( 3 ) היא סדרת־אפס. הסדרה ( 6 ) היא סדרה מתכנ¬ 
סת למספר 5 . אם הסדרה ( ״ 8 ) מתכנסת ל 8 והסדרה ( " 6 ) 
מתכנסת ל< 1 , מתכנסות (בהתאמה) הסדרות 
( ״  מ ל ^ 0 ), אפשר להוכיח, שהסדרה האין־ 
סופית: 



־ 4 3 




*,8 + 


(14) 


היא סדרה יסודית. המספר הממשי 0 , שאליו מתכנסת סדרה 
זו, מסומן בקיצור ע״י הסמל 


••••,' 1 ,* 1 ,״ 1 '״•, 8 ••••!-,!■,ן־י ( 15 ) 

הנקרא שבר עשרוני. אפשר להוכיח, ש 1 + 8 ^:>^ 8 
ושכל מספר ממשי לא־שלילי ניתן להצגה כשבר עשרוני 
בצורה ( 15 ). דוגמות: 


. 2.999 = 3 :.. 0,25000 = 74 

שבר עשרוני, שכולל דק מספר סופי של ספרות השונות מס, 
נקרא שבר עשרוני סופי. אם ,"ל ה־א ספדה אחרונה 
שונה מס, אפשר להשמיט את האפסים שאחר ל ולכתוב 

יה 

בקיצור: ״ל••,ל, ״ס,*■... ^^ 3 . אולם יש גם שבר 
עשרוני אינסופי, וכל שבר עשרוני סופי ניתן להצגה 
גם כשבר עשרוני אינסופי. דוגמות: ... 2,30999 = 2,31 : 
... 2,999 = 3 . שני שברים אינסופיים שווים זה לזה רק בתנאי 
שהסדרות הכתובות בשני השברים באותו מקום הן שוות 
זו לזו. 

4 . שבדים מחזוריים ומספרים ראציונאליים. 
נניח שבר עשרוני אין־סופי, כגון.... 32,53241241 , שבו 
הספרות 2 , 4 ו 1 הולכות וחוזרות חלילה בסדר שווה: לציין 
עובדה זו משמש הסמל ( 241 ) 32.53 . לשבר כזה קוראים 
שבר מחזורי, לסדרת הספרות החוזרות (במקרה שלנו — 
2,4,1 ) — מחזור, ולמספר הספרות החוזרות (במקרה 




887 


אריתמטיקה 


888 


שלנו — 3 ) — אורך־המחזור. אם הספרות החוזרות 
מתחילות מיד אחר הפסיק (כמו ב 2,25 ), נקרא השבר בשם 
שבר מחזורי טהור. אם בין הפסיק ובין המחזור 
חוצצות ספרות אחרות, לפנינו שבר מחזורי מעורב. 
כל מספר ראציונאלי חיובי שווה לשבר מחזורי, וכל שבר 
עשרוני מחזורי שווה למספר ראציונאלי חיובי. מספר ראציו־ 
נאלי חיוביה. שהוא מוצג בצורתו המצומצמת (כלומר: 
!! ו▼ הם מספרים טבעיים זרים) ושבו 1 < ▼, ניתן להצגה 
כשבר עשרוני סופי רק בתנאי שבין המחלקים הראשוניים 
של ▼ אין מספרים שונים מ 2 ומ 5 . המספר " שווה לשבר 
מחזורי טהור רק בתנאי ש▼ זר ל 10 . 

1 \. המספרים המרוכבים. למשוואה הריבועית 
0 = 1 +** אין שורש בשדה המספרים הממשיים, כלומד: 
אין מספר ממשי 1 המקיים את השוויון 0 = 1 +*! או 1 —= נ 1 . 
מושג המספר המרוכב נוצר מתוך השאיפה לספק פתרונים 
למשוואה זו ולמשוואות אלגבריות כלליות יותר(ע׳ ע אלגברה, 
ע־ 387 ). 

מספר מרוכב הוא סמל, שצורתו !ל + 8 , ובו !ו< 1 הם 
מספרים ממשיים רצוניים. המספר המרוכב 01 + 8 מזוהה 
עם המספר הממשי 8 : 8 = ! 0 + 8 . אם ס^ל, נקרא המספר 
המרוכב !ל+ 8 מדומה(או דמיוני). אם 0 = 8 וס^ל, המספר 
המרוכב 1 ל + 8 הוא מדומה טהור —בקיצור: 1 ל = !ל + 0 . 
כמו־כן כותבים לשם קיצור 1 במקום 11 ו!ל- 8 במקום 
1 (ל- ) + 8 . שני המספרים 1 ל+ 8 ו 1 ל- 8 נקראים צמודים 
זה לזה. 

1 . פעולות החשבון במספרים מרוכבים. 

שני מספרים !ל+ 8 ו 1 יל+י 8 נקראים שווים זה לזה רק אם 
• 8 = 8 ויל=ל. סכומם ומכפלתם של שני מספרים מרוכבים 
1 ל! 8 ו 0+81 מוגדרים כלהלן: 

1 ( 8 +ל) + ( 0 84 ) = ( 0+81 ) + | 1 ל+ 8 ) 

1 ( 0 ל+ 38 ) + ( 8 ל- 30 ) = ( 0+81 ) • ( 1 ל+ 8 ) 

מהגדרת הכפל נובע במיוחד (אם נבחר 0 = 0,8 = 1,0 ־ל 
, 1 = 8 ): 1 _ = 8 !. מהכפלת שני מספרים צמודים 1 ל+ 8 ו!ל- 8 
זה בזה נקבל: י ל+ 8 8 = ( 1 ל־ 0 ( 1 ל+ 8 ), כלומר: מכפלתם של 
שני מספרים צמודים שונים מס הוא מספר ממשי חיובי. 
המספר הממשי החיובי יל+ נ 3 /ץ הוא הערך המוחלט של 
המספר 1 ל+ 3 . לגבי פעולות החיבור והכפל מהווה קבוצת 
המספרים המרוכבים שדה, שמכיל את שדה המספרים 
הממשיים כשדה חלקי. שדה המספרים המרוכבים אינו 
סדיר, כלומר: אי־אפשר להגדיר בשדה זה את היחס 
,גדול' במשמעות של התכונות א, ב ו ג שב 2,11 (ראה 
גם 2,111 ו 2,17 ). בשדה המספרים המרוכבים יש פתרונות 
למשוואה 0 = 1 + נ !: 1 = * ו 1 - = *. גדולה מזו: לכל משוואה 
אלגברית (ע״ע אלגברה, ע׳ 386 ) 

0 = "* ח 8 + * נ 3 0 +8 , ( 16 ) 

שמעלתה גדולה מס ושמקדמיה הם מספרים מרוכבים 
רצוניים, יש, לכל הפחות, שורש אחד, כלומד: יש, לכל 
הפחות, מספר מרוכב אחד (ממשי או מדומה), שמקיים 
את ( 16 ) כשוויון — .המשפט היסודי של האלגברה" (ע״ע, 
ע , 387 ). שדה־מספרים 8 נקרא סגור אלגברית, אם לכל 
משוואה ( 16 ), שמקדמיה הם מספרים השייכים לשדה 3 
יש, לכל הפחות, שורש אחד, שאף הוא בכלל מספרי־ 


השדה 8 . על־סמך המשפט היסודי של האלגברה נוכל, 
איפוא, לומר: שדה המספרים המרוכבים הוא סגור 
אלגברית. לעומת זה, שדה המספרים הראציונאליים 
אינו סגור אלגברית, מאחר שלמשוואות 0 — 2 - ג \, 0 = 3 -2 *, 
0 = 4 -2 *, ודומיהן יש מקדמים ראציונאליים, בעוד ששרשיהן 
של משוואות אלו אינם ראציונאליים. גם שדה המספרים 
הממשיים אינו סגור אלגברית, שהרי כל שרשי המשוואות 
0 = 1 + נ !, 0 = 2 + ־ !, וכר, שמקדמיהן ממשיים, הם מספרים 
מדומים. 

2 . מספרים אלגבריים. מספר מרוכב (ממשי או 
מדומה) נקרא מספר אלגברי, אם הוא שורש של 
משוואה ( 16 ), שמעלתה גדולה מס ושמקדמיה הם מספרים 
ראציונאליים. כל מספר ראציונאלי 8 אף הוא אלגברי, 
שהרי הוא שורש של משוואה קווית 0 = 8 -!, שמקדמיה 
הם ראציונאליים. אם \ ו 8 הם שני מספרים אלגבריים — 
4+8 . , 4-8 . , 8 • 4 . , ואף £ (אם 0 ^ 8 ), הם אלגבריים. 
המספרים האלגבריים מהווים. איפוא, שדה, שגם הוא — 
כשדה המספרים המרוכבים — סגור אלגברית. חוץ משני 
השדות הללו יש שדות־מספרים לאין־סוף, שהם סגורים 
אלגברית, אך כולם מכילים כשדה חלקי את שדה המספרים 
האלגבריים. לפיכך אפשר לומר: שדה המספרים האלגבריים 
הוא השדה המצומצם ביותר המצטיין בתכונת 
הסגירות האלגברית. 

3 . מספרים אלגבריים שלמים. מספר מרוכב 
(ממשי או מדומה) נקרא מספר אלגברי שלם. אם הוא 
שורש של משוואה ( 16 ), שמקדמה "העליון" (כלומר " 8 ) 
שווה ל 1 ושאר מקדמיה הם מספרים שלמים (ראציו־ 
נא ל יי ם), כל מספר שלם ראציונאלי הוא גם שלם אלגברי, 
שהרי הוא שורש של המשוואה 0 = 8 -!, שהיא מן הטיפוס 
הנדרש, הסכום. ההבדל והמכפלה (אך לא תמיד הסגה) 
של מספרים אלגבריים שלמים אף הם מספרים אלגבריים 
שלמים. תורת המספרים האלגבריים השלמים — ענף מאתי־ 
מאטי, שצמח באמצע המאה ד. 19 בערך—היא אחת מן התורות 
העמוקות והחשובות של הא׳ המודרנית. 

4 . מספרים טראנסצנדנטיים. מספר מרוכב 
(ממשי או מדומה) שאינו אלגברי — וקל־וחומר שאינו 
ראציונאלי —, נקרא מספר טראנסצנדנטי, דוגמות: 
א) המספר הממש־, שאליו מתכנסת הסדרה היסודית( 7 ) ( 5,111 ). 
הוא מספר טראנסצנדנטי, שנהוג לסמנו באות 6 : ערכו בערך 
2,718 , והוא משמש בסים ל״לוגאריתמים הטבעיים" (ע״ע 
לוגריתמים). ב) הסדרה 8 ( 111 , 5 ) מתכנסת אף היא למספר 
טראנסצנדנסי, שמכפלתו ב 4 היא המספר הטראנסצנדנטי 
^ השווה לחצי הקף־המעגל שמחוגו שווה ליחידה: ערכו 
של * הוא בערך 3,1416 . 

עצמתה של קבוצת המספרים הטראנסצנדנטיים גדולה 
מזו של קבוצת המספרים האלגבריים ושווה לעצמתה של 
קבוצת כל המספרים המרוכבים (ע״ע קבוצות, תורת ד,־)• 

ראשי־פרקים בתולדות־הא־. מושג־המספר 
ומלאכת־החישוב הם מקנייניה הראשונים של התרבות 
האנושית, ובלא־ספק קדמו להמצאת הכתב. עם מלאכת־ 
הכתיבה התחיל האדם מסגל לעצמו גם שיטות ודרכים 
לסימונם היעיל של המספרים. 



889 


אריתמטיקה 


890 


המצרים והבבלים הורישו לגו שרידים חשובים גם 
מהשגיהם האריתמסיים. לסימון המספרים השתמשו המצרים 
בתקופה קדומה <כ 3000 לפסה״ג) בשיטה עשורית חיבורית: 

10000 1000 100 10 9 4 3 1 1 

$ ? 1 9 ח ןןן ;; ׳ 1 . ״ 1 

לדוגמה: ׳!!! 999 ^^^־ 25307 

למצרים היו גם סמלים מיוחדים לסימון החזקות הגבוהות של 
10 , עד 10 מיליונים. לציון השברים הפשוטים, שמוגיהם = 1 , 

השתמשו בסמל *י׳ כשהוא נתון מעל המכנה, כגון: 

את שאר השברים השתדלו להציג כסכום של שברים, 
שמוניהם = 1 ומכניהם שונים זה מזה, כגון: + 1 . = 1 - : 

, . 196 י 28 49 

+ 1 = ובחשבונות מסוג זה פיתחו טכניקה מופלאה. 

28 ^ 4 7 ז 

בתקופה מאוחרת יותר עברו המצרים לשיטת־סימון אחרת, 
שקבעה לכל מספר בין 1 ל 9 סמל מיוחד, וכן סמלים מיוחדים 
לעשרות השונות, וכד׳. בדרך זו השיגו קיצור נמרץ בהצגת 
המספרים. הם ידעו לפתור משוואות קוויות ומשוואות ריבו־ 
עיות מיוחדות והשתמשו גם בטורים חשבוניים, ואפילו 
הנדסיים — אולם רק במסגרתן של שאלות־חשבון שימושיות 
בלבד. גם הבבלים השתמשו מתחילה בשיטת־סימון עשורית, 
שהיתר, דומה באפיה (אף אם לא בצורתה) לשיטה המצרית: 
אך כ 2,000 שנה לפסה״ג אנו מוצאים אצלם את שיטת- 
הפוזיציה, ולהם, כנראה, זכות־הבכורה בהמצאה חשובה זו. 
שיטתם המספרית היתה ם<ים?סי 8 לית (כלומר: מיוסדת על 
המספר 60 כבסים) ובתחילתה היתה לקויה מחמת העדר 
סמל לאפם. שיטתם של הבבלים נשתפרה רק בתקופת־ 
הפרסים, משהתחילו משתמשים באופן עקבי בסמל מיוחד 
לסימון הספרות הנעדרות. הם גם פיתחו את החשבון בשברים 
הסכסאגסימאליים, שרישומיו נשתמרו בעולם המאתימאטי 
גם לאחר ששיטת־הפוזיציה העשורית דחקה את רגליהן 
של השיטות האחרות לסימון המספרים השלמים: שרידיו עדיין 
ניכרים בימינו בחלוקת השעה לדקות ולשניות, בחלוקת המעגל 
למעלות, וכד׳, הבבלים הגיעו להשגים ניכרים בחישוב פתרו¬ 
נותיהן של משוואות ריבועיות, ירעו לפתור משוואות ספציא־ 
ליות ממעלות שלישית ורביעית, חישבו את ערכיהם של שרשים 
ריבועיים ומעוקבים בדיוק מניח את הדעת, ואף עסקו בשאלות 
של ריבית־דריבית. השפעתם על ההתפתחות של המאתי־ 
מאטיקה בכלל והא׳ בפרט אצל היוונים, ההודים והערבים 
היתה ניכרת. 

היוונים השתמשו מתחילה בשיטת־סימון עשודית,שסמליה 
היו האותיות הראשונות של שמות המספרים. למשל: 1 ל= 5 
(*ד^* = חמש): 4 = 10 ( 56x0 = עשר): * 444 = 35 , וכר. 
בתקופה מאוחרת יותר עבדו לשיטה האלפביתית העשורית; 
לסימון המספרים 1 — 9 נקבעו תשע האותיות הראשונות 
של האלפבית לפי סדרן, תשע האותיות הבאות סימנו את 
תשע העשרות, והבאות אחריהן — את המאות. לסימון 
המספרים מ 1,000 ומעלה השתמשו בתגים, שנקבעו בתחתיתן 
של האותיות בצד שמאל. שיטה אלפביתית לסימון המספרים 
היתה- נהוגה אצל היהודים, עכ״ם מתקופת בית שני, ומש¬ 
תמשים בה בספרות עד היום: יתכן, שקדמה לזו של היוונים. 


- אצל המצרים והבבלים היתה המאתימאטיקה כולה בבחינת 
מדע שימושי בלבד: היוונים הפכוה למדע ךדוקטיווי, ואף 
בא־ כבר מוצאים אנו בימי פיתגורם (ע״ע) גישר, שאינה 
שונה פרבר, מן הגישה המודרנית. הם התעניינו במהותם 
של המספרים, מיינו אותם לסוגים שונים וחקרו את תכונו¬ 
תיהם הכלליות. הם הוכיחו, למשל, את המציאות של אינסוף 
מספרים ראשוניים, ואף היו בידם כל הנתונים להוכחת 
,המשפט היסודי של תורת־המספרים" על פירוקו החד־ערכי 
של מספר טבעי למכפלה של מספרים ראשוניים. לפיתאגוראס 
מיוחסת גם התגלית על מציאותם של מספרים אי־ראציו־ 
נאליים בין השרשים הריבועיים (כגון 2 /\). בתחילת המאה 
ד, 4 לפסה״ג ניתן ע״י אידו<יםום (ע״ע) גם ביסוס מניח את 
הדעת למושג המספר האי־ראציונאלי, אף אם בלבוש הגאו- 
מטרי של תורת יחסי-הקטעים. תורתו של אידוכסוס לא 
נקלטה כראוי ונשתכחה, ומושג המספר האי־ראציונאלי נשאר 
מעורפל ומטושטש במשך דורות הרבה עד שמצא את תיקונו 
בסוף המאה ה 19 ע״י ךךל!יגד (ע״ע) וג. קגטור (ע״ע). 
האחרון בין גדולי המאתימאסיקנים היווניים היה דיו^תוס 
(ע״ע), שעסק בפתרונות ראציונאליים חיוביים של משוואות 
אלגבריות עם נעלמים אחדים, ובזה נתן דחיפה לפיתוחה 
של תורת .המשוואות הדיאופאנתיות", שאף כיום היא פרק 
חשוב ורב-שימושים בתורת-המספרים. 

אחר היוונים הירבו ההודים לתרום לפיתוחה של הא׳. 
לזכותם יש לזקוף את הרחבתו הנוספת של תחוס-המספרים 
ע״י יצירת המושג של המספר השלילי. בתחילת המאה ה 12 
לסה״ג השכילו להבדיל בין שני ערכי השורש הריבועי של 
מספר חיובי (השורש החיובי והשורש השלילי) ופיתחו את 
כללי־־הסימנים(כגון: מכפלת שני מספרים שליליים היא מספר 
חיובי, וכד׳). אמנם ההודים התייחסו בחשדנות ליצירים 
מושגיים מפוקפקים אלה, ורק לאחר היסוסים ממושכים — 
שלא פסקו אפילו במאה ה 18 — קנו להם המספרים השלי¬ 
ליים זכות אזרח במאתימאטיקה. ההודים היו גם הראשונים, 
שהנהיגו את שיטת־הפוזיציה העשורית. מן ההודים עברה 
השיטה לערבים, והללו העבידו אותה דרך ספרד לארצות 
אירופה: אך תהליך השתלטותה של שיטת-הפוזיציה העשורית 
בעולם המערבי היה אטי וממושך (ע״ע אפם). שיטת־הסימון 
היוונית נשארה בתקפה במשך כל תקופת יה״ב, ביחד עם 
שיטת-הסימון הפרימיטיווית הרומית, שגם שרידיה נשתמרו 
עד היום. ביחוד פיגר העולם המערבי בקליטת השברים 
העשרוניים, ורק בסוף המאה ה 16 הופיעו הספרים הראשונים, 
שהות באופן שיטתי את מלאכת-החשבון בשברים אלה. 

במאה ה 16 עבר מרכז־הכובד של המחקר המאתימאטי 
לאירופה. באיטליה נתעשרה האלגברה ע״י נוסחות ל!ךדנו 
(ע־ע) לפתירת המשוואות הכלליות מן המעלות השלישית 
והרביעית, והתפתחות זו נתנה דחיפה להרחבתו הנוספת 
של תחום־המספרים. רפאל בומ^לי(ע״ע) פיתח באופן שיטתי 
את החשבון במספרים המדומים, שכל קודמיו התרחקו מהם. 
מהותם האמיתית של יצורים .דמיוניים" אלה נשארה מפוק¬ 
פקת עד זמנו של גאוס (ע״ע), שנתן להם ביסוס שהניח 
את דעתם של המאתימאטיקגים. 

תודת המשוואות האלגבריות, שהעסיקה את המאתי־ 
מאטיקנים במשך כל הדורות, שימשה תמיד גורם עיקרי 
להרחבה ולהעמקת התפיסה של מושג־המספר. ההתעסקות 
בפתרון משוואות אלגבריות הביאה במאה ה 19 לידי מיינם 



891 


אריתמטיקה — אריתדיאוו 


892 


של המספרים לשני סוגים עיקריים: א) מספרים אלגבריים, 
שמקיימים משוואה אלגברית מסויימת בצורת 

0 = 11 צ ם 8 +.־ 4 י * 8 1 + 1 + " 8 , 

שבה ה 8 ־ים הם מספרים ראציונאליים שלא כולם = 0 : 
ב) מספרים טראנסצ^טיים — מספרים שאינם אלגבריים. 
מציאותם של מספרים טראנסצנדנטיים הוכחה מתחילה ע*י 
הצרפתי ד. ליו כיל ( 1116 ׳״! 3.1,18 ) ב 1844 ; ב 1873 הוכיח 
ם. אךמיט ( 146111.116 . 0 ), שהמספר 6 , הבסיס של הלוגא־ 
ריתמים הטבעיים, הוא טראנסצנדנטי, וב 1873 הוכיח הגרמני 
פ. לינז־מאן( 041610800 ^ 1 .£>, שגם המספר מחצית מידת־ 
ארכו של מעגל בעל ראדיום שווה ליחידה, הוא טראנס־ 
צנדנטי. בזה מצאה את פתרונה בעיה עתיקת־ימים, שהעסיקה 
ביותר את היוונים — בעיית תירבוע־המעגל. ידיעותינו על 
מהותם ומקומם החשוב של המספרים הטראנסצנדנטיים 
במערכת הכללית של המספרים נתעשרו מאוד ע״י מחקריו של 
ג. קנטור, יוצר תורת הקבוצות <ע* ע). 

במחצה הראשונה של המאה ה 19 הונח גם היסוד לתורת 
המספרים האלגבריים השלמים, כלומר: המספרים, שהם 
שרשיהן של משוואות מטיפוס ( 17 ), שמקדמיהן הם מספרים 
שלמים רגילים (כלומר: ראציונאליים) ומקדמן העליון 8 0 
שווה ל 1 . תורה זו היא גם כיום עמוד־השדרה של תורת 
המספרים (ע״ע). 

א. ה. פרנקל, מבוא למתימטיקה, א/ תש״ב! ,ז 0 זת 02 .א 

, 838116 4 ,_>/ 01011 ) 101 / 1 \ 10 > ) 11 /) 111 )!) 6 ׳ 0 ( 111 11 )^ 51511 ) 1/071 
, 2011101 ) 1001101101 1131 1 11 )^^ 11 ) 51 , 06111:10811 . 8 ; 1900-08 
.£ ; 1915 , 1 , 170 /) 21 % 10 > . 11711 ) 7 ,ץ׳* 6 ס 0 ; 1907 , 1901 

60 , זס ! ו 031 . 0 ; 1930 , 11 * 1 ( 101 > 4 . 1 > 01 ( 67150110 , 130 ) 1.311 
,;) 190, 1932; 0111!; ). 51x1111 ־ 183 , 11 )( 11 > 111 > 1011 / 1 ! 0 !( 07 ) 7/1 0 !] 1 ס > 1 ן \/ , 6 ז 0 תו $16 ץ 0 

. 1948 ,( 7/15107 

י. לו. 

^ריתריאה (באיטל׳ ובאנג׳ 63 ז 11 ז£; בלשונות אירופיות 
אחרות: 71110363 !£), מדינה במזרחה של אפריקה, 

על חוף הים האדום, שהיא מאוחדת בדרך פדראטיווית עם 
חבש. שטחה כ 119,500 קמ״ר, מספר אוכלוסיה כ 1,103,000 
( 1953 ). א׳ גובלת בצפון־המזרח בים־סוף,' בצפון־המערב 
ובמערב — בסודאן, בדרום — בחבש. א׳ אינה חטיבה גאו־ 
גראפית טבעית מיוחדת (שהרי אין היא אלא חלק מרמת- 
חבש ושפלת־החוף שלרגליה), אלא יצירה מדינית־היססורית. 
אין היא אלא צירוף של שטחים, שהאיטלקים כבשו והחזיקו 
בהם בשנות 1869 — 1896 . האיטלקים הם גם שנתנו לה את 
שמה (על־יסוד השם היווני של ים־סוף: !)קקס&ס^ £63.95010 ׳ 
= הים האדום). 

המבנה. לא׳ חוף ארוך (כ 1,070 ק״מ), שנמשך מראש 
קאסאר בצפון עד מיצר באב אל־מאנדב בדרום. בחוף זה, 
ביחוד בדרומו, יש מפרצים פעוטים מרובים שאינם נוחים 
לספנות (זולת מפרץ מאסאנע׳ שבו הותקן נמל חדיש). הגדול 
שבהם הוא מפרץ זולה, שהוא פתוח לצפון וסגור ממזרח ע״י 
חצי־האי בורי, שארכו 55 ק״מ. מעין המשך של הצי־אי זה 
היא קבוצת איי־דחלכ (שטחם הכללי: כ 1,450 קמ״ר), שנכ¬ 
ללים בא/ רחבה של שפלת־החוף מגיע רק לק״מ אחדים וחוץ 
מברצועת דאנאכיל (ארכה כ 420 ק״מ ורחבה כ 65 ק״מ) אינה 
רצופה. ההרים מגיעים בכמה מקומות לים. מסיבה זו אין 
בשפלה (חוץ מבדאנאכיל) דרך מקבלת לחוף. המעלה מן 


השפלה לרמה תלול. שיאי־הרמה נמצאים במרחק של 40 — 90 
ק״מ מן הים האדום, ועליהם עוברת פרשודהמים שבין הנק¬ 
לים הקצרים הזורמים לים־סוף ובין הנחלים הזורמים מערבה 
(לעטבו־ה פלג־הנילום) וצפונה (ברכה ופלג 1 אנסבה), שאינם 
מגיעיים לים. השיא העליון בא׳(הרי סואירה! 3,636 מ׳) הוא 
במרחק של 40 ק״מ מדרום למפרץ זולה. 

המבנה הגאולוגי של א׳ הוא זה של רמת חבש (ע״ע) 
בכללה: על שכבות של אבני־יסוד ארכאיות ופאלאוזואיות 
רובצות שכבות של אבני־חול נובלת מן הקרטיקון. בחוף 
מצויות גם אבני חול וחוור שלישוניות. שטחים נרחבים של 
הרמה הוצפו באבני־פרצים מגילים שונים, שמופיעות גם 
כנדים בתוך שכבות של אבני-יסוד ואבני־חול. 

האקלים. תנאי־האקלים בא׳ שונים לפי איזורי־הגובה 
וכיוון־השפיעה של הרמה. שפלת־החוף היא אחד מן האיזורים 
החמים ביותר שעל פני כדור־הארץ. הטמפראטורה השנתית 
הממוצעת בעיר־הנמל מאסאןע היא ס 30 ! בחורש החם 
ביותר — 34.5 0 ; בקריר ביותר — ״ 26 < המשקעים פחותים 
מ 100 מ״מ בשנה והם יורדים בחורף. במידה שמתרחקים 
מערבה מקו פרשת־המים, בה במידה גדל החום ומתמעטים 
המשקעים, ובמורדות הנשקפים על פני טבלת־סודאן אין 
גשמים בחורף בכלל. באסמארה, השוכנת בגובה של כ 2,350 
מ׳ מעל פני הים, הטמפראטורה הממוצעת בשנה היא 17.5 0 , 
בחודש החם ביותר — - 22 , בקריר ביותר ״ 15 < כמות 
המשקעים: כ 430 מ״מ, ורובם הגדול יורד בקיץ. 

הא וכל וסי ה. תושבי־א׳ שייכים לגזעים, לשונות ודתות 
שונים. רובם דוברי לשונות שמיות! מיעוט גדול מהם הם 
דוברי לשונות חמלת, ומיעוט קטן — דוברי לשונות נילר 
טלת. הלשונות השמיות המדוברות בא׳ הן תגרה (בצפון- 
המזרח ובאיים),ותגראי או תגרינןה(באיזור התיכון, ובכללו 
בעיר־הבירה אסמארה). שתי לשונות אלו נסתעפו מלשון געז 
העתיקה, שהיא לשון־הפולחן של החבשים והפאלאשים. בין 
דוברי תגרה יושבים גם דוברי ערבית על חוף־הים. סודאנים 
דוברי ערבית יושבים על גבול סודאן. בלשונות חמלת 
מדברות משפחוודהשבטים של בג׳ה (בצפון־המערב) סאהו 
(במרכז) ודאנאכיל. כ 55% מן התושבים הם מוסלמים, כ 40% 
נוצרים (בכללם 2.5% קאתולים), כ 4.5% עובדי-אלילים. מן 
האיטלקים, שמספרם ב 1939 היה כ 72,000 , שרדו ב 1952 רק 
כ 17/300 . יש גם כמה מאות של יוונים ויהודים. 

הכלכלה. מקורות־הפרנסה של תושבי-א׳ הם: גידול- 
מקנה, חקלאות, מסחר והובלה, מלאכה ותעשיה, דיג. צאן, 
בקר וגמלים מגדלים גם איכרים וגם רועים, שנודרים לשם 
מרעה מן ההר לשפלה ומן הגלילות של גשמי־הקיץ לגלילות 
של גשמי־החורף. החקלאות שונה לפי איזורי־האקלים: בשפלה 
אין חקלאות אלא במקומות מועטים על-יד נחלי־מים. כאן 
מגדלים ירקות ופירות לצרכי הערים מאסאוע ועסאב, 
ובמקצת עוסקים גם בדיג. האיטלקים הנהיגו כאן גידול 
כותנה, שלא הספיק להתפתח עד שא׳ יצאה מתחת ידם. 
בנאות דאנאכיל גדל כעץ־בר דקל־רום (- 01311 £מ 1136 קץ 1 ל 
863 £31611515 ), שניטע בכמה גלילות של א׳, וביחוד בעמקי 
הנהרות ברכה וגאש. פריו משמש למאכל וגם לייצור 
של משקה אלכהלי! קליפת־הפרי, הדומה לשן־הפיל, מש¬ 
משת לתעשיית כפתורים: עליו משמשים להתקנת חבלים 
וריפוד. באשדות-הרמה הנשקפות למזרח מגדלים דורה' ותי¬ 
רס, חיטה ושעורה, ירקות ועצי־פרי שונים, בכללם גם מעט 





893 


אריתריאה—ארכאולוגיה 


894 


קפד- ברמה, שאינה זקוקה להשקאה, מגדלים בעיקר חיטה 
ושעורה, עצי־פרי וירקות לצרכי־המקום. מעצי־הבר חשוב 
ליצוא 011£31611$1$ נ 1 שמן השרף שלו מפיקים 

קאמפודה. באשדוודהמעדב, הפונות לצד סודאן, זקוקה החק¬ 
לאות להשקאה, וב 1928 הקימו האיטלקים על נהר גאש, סמוד 
לגבול סודאן, מפעל־השקאה ותחנת־נסיונות חקלאית. 

המלאכה אינה מפותחת בין הילידים! ענף־תעשיה קדום 
בא׳ היא תפוקת־מלח ממי־הים לצדכי-יצוא. בשנים האחרו¬ 
נות לשלטון האיטלקי ובימי הכיבוש הבריטי נתפתחה בא׳ 
תעשיה של שימודי־בשד ובודסקאות, שהיא מרוכזת בעיקרה 
בעיד־הבירה אסמארה. כן מיצאת א׳ צמר, מוצדי־חלב, את 
קליפת דקל־הרום וצדפים, שנשלים ביהוד ע״י תושביהם של 
איי דאחלאב. כאדץ־החוף של חבש מתוכת א׳ במסחר בין 
חבש וארצות אחדות. מסה״ב ממאסאוע לפנים הרמה ורשת 
של כבישים טובים, שהניחו אחריהם האיטלקים והבריטים, 
מסייעים לא׳ להתחרות בסחר־החוף עם ג׳יבוטי הצרפתית, 
המחוברת במס״ב עם אדים אבבה, בירת־חבש. 

היסטוריה. חופי־א׳ כבר היו ידועים למצרים הקדו¬ 
מים, שהגיעו במסעי־המסחר שלהם בים עד סומאלי. בעקבו¬ 
תיהם הלכו הפיניקים, הרומים והביזאנטים. באמצע המאה 
ה 7 נאחזו הערבים המוסלמיים באיי־דאחלאכ. כתבות ערביות 
בכתב כופני מעידות על פדיחה תרבותית באיים אלה בתקופת 
החליפים הראשונים. אח״כ עבדו האיים לידי התימנים ובמאה 
ה 13 נוסדה בהם שולטנות, שעיתים היתה עצמאית ועיתים 
העלתה מם לתימן, למצרים או לחבש. הפודטוגיזים הופיעו 
בדאחלאכ ובמאסאוע ב 1520 והטילו את מרותם על המושלים 
המקומיים. ב 1557 גורשו משם ע״י התורכים, שעד 1885 היו 
להלכה אדוני־החוף. ממשי יותר היה שלטונה של מצדים, 
שב 1872 תפסה את מאסאוע ואת איי־דאחלאכ בשם השולטן 
התורכי. מתוך חשש, שהחוף יפול בידי המאהדי הסודאני 
(ע״ע סודאן), הציעה בריטניה לאיטלקים ( 1884 ) להיאחז 
בא׳, לאחד שאלה האחרונים כבד החזיקו בנמל עסאב מ 1869 
ואילך על יסוד חוזה עם שליט מקומי. האיטלקים תססו את 
האיים ואת מאסאוע, ובעשר השנים שלאחד מפן התפשטו 
לפנים א׳ ואף את כאסאלה שבסודאן תססו. הניסיון לחדור 
לפנים חבש נכשל ע״י התבוסה שהנחיל ב 1895 מנליך, הנגוס 
(קיסר) של חבש, לאיטלקים בקרבת אדואה (ע״ע) שמדרום 
לא׳. ההנהלה הקולוניאלית האיטלקית הצליחה לפתח את 
הארץ ולעשותה בסיס לחידוש הניסיון, שנכשל בשנת 1895 . 
כשכבשו האיטלקים ב 1936 את חבש הרחיבו את תחומה של 
הפרובינציה א׳. ב 1941 נכבשה א׳ ע״י הבריטים, שהחזיקו 
בה עד 1952 . בדצמבר 1950 החליטה עצרת או״מ, שא׳ תהא 
מדינה דמוקדאטית אוטונומית, מאוחדת בפדראציה עם חבש. 
באביב 1952 נתקיימו בא׳ בחידות לאספה מכוננת בפיקוחו 
של נציב מטעם או״מ. מחצית הנבחרים (שמספרם הכללי 
הוא 68 ) הם נוצרים מן מכנסיה החבשית, והשאר מוסלמים 
ואחרים. לסי החוקה, שנתקבלה ביום 10.7.52 , יש זכות־בחידה 
בא׳ לכל אזרח זכר מ 21 ומעלה. הלשונות הרשמיות הן 
תיגריניה וערבית, אבל אפשר לפנות לשלטונות ולהורות 
בבתי־ספד בכל לשון אחרת המהלכת בא׳. בספטמבר 1952 
הופעל האיחוד עם כתר־חבש. זכויות־הקיסר הן קונסטיטוציו־ 
ניות מוגבלות. הוא מסנה את בא־כוחו לא׳ שמייצג אותו בכל 
ההופעות הרשמיות, מאשר את ראש-הממשלה הנבחר על־ידי 
אספת־הנבחרים, ואם הוא מוצא, שהחוק שנתקבל באספה 


מתנגד לחוקה הפדראלית או להתחייבות בינלאומית רשאי 
הוא להחזירו לדיון באספה. א׳ מיוצגת במועצה הקיסרית 
במספד־יועצים שווה לזה של חבש ובמוסדות פדדאטיוויים 
אחדים במספר מתאים לאוכלוסיה. 

< 88 ' ז 0£ ס* 1 .מ .$ ; 1935 , 60 ז 1 ד £1 6 0107110 14 , $20128212 .£ 
. 1945 , 611 ־ £1771 ( 0 ץז 0 )ו 111 1 ( 0 ו/$ }/ 

א. י. בר. 

ארך (בשומרית אונוה, באכדית אורב), לפי המקרא — אחת 
מן הערים שהשתלט עליהן נמרוד (ע״ע) ושנמנתה 
עם המרכזים החשובים של ממלכתו(בר׳ י, י) ז אחד מישובי־ 
בבל הקדומים ביותר גם לפי המסורות הבבליות. באחד 
מסיפודי־הבדיאה הבבליים נאמר על המצב, שקרם לבריאת- 
העולם: "בטרם תיעשה אוו־כ ויבנה אאנה (הוא המקדש של 
א׳) היו כל הארצות ים".י'המפורסם שבמלכי-א׳ השומדיים 
הוא גלגמש (ע״ע). שרידי א׳ נתגלו בחורבות ורכה, 6 ק״מ 
ממזרח לנהר פרת, 193 ק״מ דדומית-מזדחית מבבל. ההת¬ 
יישבות במקום התחילה — לפי החפירות הארכאולוגיות — 
בפרק־זמן, שקדם לתקופה החלקוליתית (מחציתו הראשונה 
של האלף ה 4 לפסה״ג). בין 17 השכבות, שגילו הארכאולוגים 
בא׳, חשובות ביהוד הן השכבות 4 — 12 ; סימן־הכרן המיוחד 
הוא הקראמיקה שלהן, האפיינית לצודות־תרבותימסויימות, 
שכדוגמתן אנו מוצאים בכל התחום של ארצות החידקל 
והפרת. בפדק־זמן די קדום של האלף ה 3 הקיפה חומתה של 
א׳, שהיו בה 900 — 950 מגדלים, שטח של 5 קמ״ד בקירוב. 
העיר עמדה על תלה עד התקופה ההלניסטית. מקדשה הגדול 
היה מקום־מושבה* של האלה אנין (אשתר) בת אנו אלוהי* 
השמים. אבל השם אאנה (בית־השמים) נותן מקום להשערה, 
שמתחילה היה ההיכל'מוקדש לאנו עצמו. 

£6 > ־ £61 ״ / 861764 ־ 1£61 /> 01747 ׳ 1 • 61 >/ £7 ־־י 6 * 1 ־ £1 , 3111 61 ת 12 )ז 0 ן .! 

מ/ //ג> 64 /מ/ 8/861116 ו 1 א £01764 מ 646 //> 461 ■ 110 הסע 

.י! . 8 ; 1940 — 1930 861110 , £6,1 ״ 02411 מ 6 מ 6 מ 1 מ 01 מ־ 61 /מא 

; 1920 ,! 11411 < 0 < 01 א / 0 6 מ 771 , 664 ־ £1 1 ( 01 ■<} // 7 ! 660 ן/ ,ץ 1 ־ 101 ) 8 טסס 

111 ( 11 1711 <£ / 0 6 מ 771 , £1664 1 "ס־!/ 1 />־ 6601 ? 7 , 6 תץ 13 זו 6 ז 1 

1 ( 01 64217646 76x16 ־ 141 , £31116051610 ; 1925 , 161 < £ 2 1,14 

. 1936 ,) 17170 

אךכאזלזניה (מיוו׳ — תורת־העתיקות), 

המדע העוסק בחקר השרידים המוחשים, שנשתיירו 
מן הכלים והבניינים של העבד. בתקופה העתיקה השתמשו 
במונח א׳ כמקביל ל״דברי־הימים" או "קדמוניות" בכלל. 
וכך קרא גם יוסף בן מתתיהו לחיבורו על תולדות־היהו- 
דים בשם ״קדמוניות היהודים״ ( 1088011x8 •^ 0 x 0110 X 07101 •). 
במדוצת־הזמן הלך ונצטמצם הקפו של המושג א׳ ובימי 
יוהאן יואכים וינקלמן (ע״ע) הובן כמדע העוסק בשרידים 
האמנותיים בלבד של העבר הקלאסי, היווני והרומי. התגליות 
במזרח הקדום (מצדים, אשור ובבל) ומן התקופה הפדהיסטו־ 
דית הרחיבו שוב את הקפו של המושג א׳, באופן שכיום 
מקיף תחום התעניינותה של הא׳ לא רק שרידים אמנותיים, 
אלא אף שרידים של כלי־הבית הפשוטים ביותר. 

בתחילת התפתחותו של מדע-הא׳ עדיין לא עמדו כראוי 
על ההבדל בינו ובין תולדות האמנות, ועד היום נכלל חקר 
שדידי־האמנות בתקופה העתיקה (ז. א. עד לתחילת ימי- 
הביניים, 476 לסה״נ בקירוב) בתחום הא׳, בעוד שחקר האמ¬ 
נות מראשית ימי־הביניים ואילך נכלל בתחומן של תולדות 
האמנות. הבחנה זו משמשת לגבי אירופה! לגבי מערב- 
אסיה כוללים במושג "א׳ מוסלמית" את חפצי־האמנות עד 
המאה ה 13 ! לגבי הודו — עד פלישת המונגולים (המאה 



895 


ארכאולוגיה 


896 


ה 14 )< לגבי אמריקה הדרומית והמרכזית — עד הגיבוש 
הספרדי(המאה ה 15 )< לגבי אמריקה הצפונית — עד השמדתה 
של התרבות האינדיאנית (המאה ה 19 ). בנוגע לארץ־ישראל 
כוללים בא׳ כל מה שנשתייר מבניינים וכלים עתיקים עד 
שנת 1700 (כך קבעה מחלקת־העתיקות של ממשלת־המאג־ 
דאט). 

הא׳ היא מדע־עזר להיסטוריה, והיא משמשת מקור של 
ידיעות, שהן מילואים למקורות הכתובים. אולם ביחס לתקופה 
הפריהיסטורית, לתקופה שלפני השימוש בכתב, הרי החומר 
הארכאולוגי הוא היחיד, שיש בו כדי ליתן מושג ממצב־ 
הדברים באותם הימים. גם ידיעותינו על התרבויות הראשר 
נות בעמק־הנילום ובעמק הפרת והחידקל (וביחוד על משטח 
הדתי־המדיני־הכלכלי), אע״פ שהשימוש בכתב כבר היה 
רווח באותן התקופות (ההיארוגליפים במצרים < כתב־היתדות 
בשומר ואכד), מבוססות במידה מרובה על הסתכלות בשרי¬ 
דים המוחשים. 

ב. תולדות המחקר הארכאולוגי בעולם: ( 1 ) עד 
אמצע המאה ה 18 . ראשיתה של הא׳ כמקצוע מדעי קשורה 
בתנועת הרנסאנס במאה ה 15 . ההתעניינות בספרות ובדברי־ 
הימים של היוונים והרומים הביאה גם לידי התעניינות בכל 
השרידים המוחשים של עברם, שהיו מרובים ביותר ברומי. 
כאן הוקמה ב 1478 האגודה הארכאולוגית הראשונה (ה־ 
"ז 03 ן>). מאיטליה יצאו גם מוסעים הראשונים לחקר ארצות- 
המזרח (קיריאקום מאנקונה< מסעותיו ב 1427 — 1447 ). עד 
אמצע המאה ה 18 עסקו הארכאולוגים בתיאור החורבות, 
ששרדו על פני הקרקע, ובתיאור הכלים, שנתגלו במקרה 
והגיעו לידי האספנים הפרטיים של אותם הימים. הפעילות 
נצטמצמה בחקר התקופה הרומית ובמקצת גם היוונית, אלא 
שאז עדיץ לא הבחינו בין התקופות הארכאולוגיות השונות. 
אעם״כ נודעת חשיבות מיוחדת לפעולתם של הארכאולוגים 
הראשונים (קיריאקום מאנקונה, גיזלין פון בוסבך שגילה את 
מצבת אוגוסטוס באנקרה,' ועוד) מפני שבימיהם היו קיימים 
עוד כמה וכמה שרידים, שהושמדו אח״כ. ודוגמה לדבר: 
הפארתנון באתונה. במאה ה 17 רשם המצייר _קירי (ץ 6 ז 03 ) 


בפקודת הציר הצרפתי בקושטה שתי חזיתות של בניין זה, 
שעדיין היה שלם ואף חלק גדול מעיטורו האמנותי עדיין 
היה קיים. בסוף המאה ה 17 שימש הפארתנון מחסן לאבק- 
שרפה בשביל התורכים, שהיו נצורים באתונה על-ידי. הצבא 
הוויניציאני. בשעת המצור נפל פגז לתוך המחסן ובשעת 
ההתפוצצות, שאירעה אותה שעה, נהרס חלק גדול של 
הפארתנון ביחד עם עיטוריו. ציוריו של קירי הם איפוא 
העדות היחידה כמעט לתבנית המקורית של בניין זה, שהיה 
המושלם שבכל הבניינים היווניים. ב 1679 נוסדה בצרפת 
אקאדמיה לכתבות, הקדום במוסדות־הא׳ הקיימים כיום. 
מאמצע המאה ה 17 ואילך התחילו מלומדים שונים לכנס את 
החומר הארכאולוגי בקבצים גדולים (מונפוקון, אקהל). 

( 2 ) מאמצע המאה ה 18 עד אמצע המאה ה 19 . 
באמצע המאה ה 18 התחילה תקופה של סיורים מדעיים 
מתוכננים ביוון ובארצות המזרח הקדמון. "חברת חובבים" 
אנגליים ( 01161131111 £ם ץ 30061 ; נוסדה ב 1733 ) ו״חברת 
חוקרי העתיקות״( 65 ת 3 טף 011 ,^ 0£ ץז 016 ס 8 ; הוקמה ב 1751 ) 
שלחו בשנות 1751 — 1757 משלחות לאתונה, לבעלבך ולתד* 
מור, שציירו את העתיקות של המקומות הללו. 

המשלחת שבאה למצרים עם נאפוליון( 1798/99 ) העשירד 
את עולם התגליות הארכאולוגיות בכמות ובאיכות כאחת. 
עבודותיה של משלחת זו נתפרסמו ב״תיאור של מצרים" 
( 16 קץ^£' 16 1 > 00 טק 1 ־ 06561 ). אחריה באה המשלחת הפרוסית 
של לפסיוס ( 1842 — 1845 ). משלחת צרפתית אחרת ביקרה 
במודיאה של יוון ( 1832 )< מסיירים אנגליים וצרפתיים 
(צ׳סני,ךיץ׳, ואדינגטון,טכסיה) סיירו באסיחהקטנה ובארם- 
נהריים בשנים 1811 — 1849 . כתוצאה מפעולות־סיור אלו עלה 
בידי שאמפוליון לפענח את כתב־החרטומים המצרי 
(היארוגליםים)< גרוטפנד ורולינסון פיענחו את כתבי־ 
היתדות של הבבלים, האשורים והפרסים. 

במאה ה 18 התחילה פעולת החפירות השיטתיות, שבמשך 
הזמן הפכה לעיקרה של הא׳. החפירות הראשונות נעשו 
באיטליה, בהרקולאנום (למן 1711 ) ופומפאי(למן 1748 ) — 
הערים, שנתכסו לבה ואפר בשעת התפרצותו של החוב 
בשנת 79 לסה״ג. שרידי הרקולאנום נתגלו במקרה 



םוט 3 אי. חזית של בית רז שתי חוסות נאחד פז חרחונות, 
' שנתגלה נחפירוח חחדשות 


בשעה שחפרו גומות לכרמי־הגפןהמרובים באדמת־ 
הלבה הפוריה. מתחילה נערכו כאן חפירות כדי 
לזכות בחפצים עתיקים, ואח״כ לתכלית מדעית 
טהורה. חפירות אלו נמשכות כאן עד היום. מחמת 
המסיבות המיוחדות של חורבן הערים הללו, נש¬ 
תמרו בהן יפה כל מיני כלי־בית, ציורים וכתובות. 
ע״י שימוש ביציקות־גבס אפשר היה גם לשחזר 
את צורת גופם של האנשים, שמתו בשעת התפר¬ 
צותו של הר־הגעש. ביוון התחילה פעולת החפירות 
ע״י רום באיגינה ( 1811 ) ואח״כ באקרופוליס של 
אתונה (מ 841 \ ואילך). בו בזמן התחילו חופרים 
באיטליה המרכזית(בקברים האטרוםקיים< 1827 — 
1829 ) ובאשור (בוטה [ע״ע] בח׳ורסאבאד, 1843 ; 
ליארד [ע״ע] בקויונג׳יק ובנימרוד, סמוך למוצול, 
1848 ). 

־ וינקלמאן היה הראשון, שעסק בא׳ במיוחד. 
הוא גם עמד לראשונה על חוקי ההתפתחות של 
הסיגנונות וקבע אותם כיסוד להבנת העתיקות, 
אף־על־פי שעדיין צימצם את עצמו בתחום הא׳ 


897 


ארכאולוגיה 


898 



תל אבל, מסוטה ־.!ל אבל בית טעכה 


היוונית־הרומית בלבד• הפעולה הארכאולוגית נסתייעה 
במידה מרובה בבתי־הנכות הציבוריים הראשונים, שקמו 
באיטליה (המוזיאון הקאפיטולי, רומי 1734 ), באנגליה (המו* 
זיאון הבריטי, 1759 ) ובצרפת (לובר, 1793 ). בשנת 1829 
נוסד המכון הארכאולוגי הראשון ברומי, וב 1846 — המכון 
הצרפתי באתונה. קצת יותר מאוחר התחילו מתפרסמים 
כתבי־העת הראשונים, שהיו מוקדשים לא׳ ( 1840 ). באותה 
תקופה נתעשרה הא׳ בענף חדש — הא׳ הפרהיסטורית. 
הדאני- תומסן קבע את החלוקה לתקופות האבן, הברונזה 
והברזל — חלוקה, שהיא מקובלת אף כיום. ב 1838 התחיל 
בושה דה פרת ( 6171165 ? 16 ) 80001161 ) לעסוק במחקר הא׳ 
הפרהיסטורית בצרפת והרחיב את מחקר הא' בכלל. 

( 3 ) מאמצע המאה ה 19 עד ימינו. בארץ־ישראל 
פעלה משלחת מטעם "י׳קרן הבריטית לחקירת ארץ־ישראל" 
( 1 ) 00 ? 3000 ! 10 ק\£ 3165006 ?), שהכינה את המפה המדו־ 
ייקת הראשונה של הארץ ועסקה גם בסקר של שרידי־העבר, 
שנראו בימים ההם לעין על פני־האדמה. עבודותיה של 
משלחת זו נתפרסמו אח״כ בשלושה כרכים גדולים בשם 

3165006 ? ת ¥65161 \ 0£ ץ 6 ׳! 501 ("סקר של ארץ־ישראל 
המערבית"), בתוספת כרכים מיוחדים מוקדשים לירושלים, 
לסיני, ועוד י גם כרך בודד שכולל סקר בלתי־שלם של עבר- 
הירדן ( 3165006 ? £351601 0£ ץ 6 \ז 511 ) נתפרסם באותו זמן. 
בצפונה של ארץ־ישראל פעלה קודם לכן המשלחת, שבראשה 
עמד-ארג סט רנן (ע״ע) ושנתרכזה בעיקר בפיניקיה. שתי 
המשלחות של האמריקני באטלר עסקו בסוריה, מחקריו של 
סר ויליאם ראמזי כללו את'אסיה הקטנה (מ 1881 ואילך) 
וכהמשך לכך עוסקת המשלחת האמריקנית בהוצאה של ספר 
על המצבות העתיקות של ״אסיה הקטנה״ ( 40011016013 ^ 
3 טן> 00 ^ 1100115 !? 136 *^). עבודת־המחקר מתרכזת באוניבר¬ 
סיטות, שבהן מרובות הקאתדרות לא׳. בין המלומדים, שעסקו 


בחומר הא׳ מבחינה זו, יש לציין ביהוד את א. פורטונגלר 
( 1853 — 1907 ) בגרמניה, פרסי גארךנר ( 1846 — 1937 )'יוד. 
בתלי (נולד 1885 ) באנגליה, ושלמה דיינאך ( £6103611 9 י 
1858 — 1932 ) בצרפת. בשדה המחקר הפרהיסטורי קבע 
גבריאל מורטייה ( 01161 ! £0 \) סדר חלוקה בתקופה הפאלאו* 
ליתית ( 1892 )'. השוודי מונטליום הניח את היסודות" של 
הכרונולוגיה היחסית והמוחלטת בתקופות הללו. 

ביחד עם ההתקדמות בא׳ באה התקדמות גם בפיענוח 
התעודות בכתב, שנתגלו על־ידי הארכאולוגים. הלוי, האופט, 
ודליטש גילו את יסודות הכתב השומרי! בדז׳יך הרוזני עימד 
ב' 1916 על יסודותיה של הלשון החיתית,' שתעודותיה — 
שנכתבו בכתב־היתדות — נמצאו בחפירות בבועזכוי, ואחריו 
נמשך חקר ההיארוגליפים החיתיים ע״י מלומדים אחרים. 

בו בזמן נערך אוסף־חומר בקגה־מידה גדול ובהקף בינ¬ 
לאומי, בעיקר בתחום האפיגראפיה. נערכו אספי הכתבות 
הלאטיניות ( £311031001 000001 ק 105011 5 סקזס 0 ) ביזמתו 
של ת. מומזן! האספים המקבילים לכתבות יווניות(־ק 10500 
0136036 110065 ), שנערכו מטעם האקאדמיה בברלין, ולכת¬ 
בות השמיות, שנערכו מטעם האקאדמיה הצרפתית, עדיין 
לא הושלמו. הולך ומתפרסם — מטעם חבר האקאדמיות 
הבינלאומי—קורפוס כלי־החרם ( 3501001 ׳! 5 סק!ס 0 ). חומר 
מרובה רוכז גם בקאטאלוגים של בתי-הנכות הגדולים בבירות 
השונות. 

הסתעפותה של הפעולה הארכאולוגית גרמה גם להקמתם 
של מוסדות לימוד לא/ מתחילה באתונה ורומא, ואח״כ גם 
בארצות המזרח הקרוב, מצרים וארץ־ישראל. הוקמו גם 
חברות מיוחדות לתמיכה במחקרים ארכאולוגיים. בטיפוח חקר 
הא׳ בארץ־ישראל פעלו הקרן הבריטית הנזכרת, חברה גר־ 
מנית־פרוטסטאנטית ( 61610 ^- 3135003 ? 0601501161 ) וחברה 
גרמניה קאתולית ( £30116 60 § 16111 ? 001 ׳! 61610 ^־ 001165 ). 




899 


ארכאולוגיח 


900 


מצד הארצות הקאתוליות (צרפת, איטליה וספרד) התחילו 
עוסקים במחקר מדעי המסדרים הפראנציסקני והדומיניקני 
(ע״ע ארץ־ישראל). לרוב המוסדות הארכאולוגיים יש בט־ 
אונים משלהם — עפ״ר רבעונים שמספרם מגיע כיום 
לעשרות. 

מספר הקאתדרות לא׳ ומספר המוסדות הממשלתיים 
המפקחים על הפעולה הארכאולוגית גדל אף הוא. ברוב 
הארצות נחקקו חוקים לשמירה על העתיקות. חוקים אלה 
מבוססים על העקדון של בעלות המדינה על העתיקות, מצד 
אחד, ועל החובה לכבד את זכויותיהם של בעלי־הקרקע, מצד 
שני. רובם של חוקים אלה כוללים גם הגדרה של המושג 
"עתיקות". הם מגינים על העתיקות מפני פגיעות בזדון או 
בשגגה, הם מגדירים את תחומיהם של איזורי העתיקות, והם 
מחייבים כל אדם שמצא שריד עתיק להודיע על כך לנציגי 
המוסד הממשלתי, שהוא מוסמר לשמור על שרידי־העבד. 
עתיקות, שבעלי־הקרקע לא הודיעו על מציאותם לשלטונות 
המוסמכים, מוחרמים בלא פיצויים• וכן רשאית המדינה 
לרכוש כל שריד עתיק עם תשלום שוויו למוצא ולמודיע. 
כמדכן קובעים חוקי־העתיקות את המסחר בעתיקות (חובת 
רישום העתיקות הנרכשים והנמכרים ע״י סוחרי־העתיקות, 
הוצאת רשיונות מיוחדים לעסוק במסחר זה, וכד׳), וכן מתן 
רשיונות לערוך חפירות ארכאולוגיות. ביחס לגורלם של 
החפצים המתגלים בחפירות, שונה הוא היחס בארצות השו¬ 
נות : יש ארצות, שאוסרות להוציא דברי־עתיקות מתחומיהן 
(סוריה, תורכיה, יוון, איטליה), אחרות מרשות להוציא רק 
מה שהוא מיותר מנקודת־מבטן (מצרים, עיראק). החוק 
הארצישראלי מימי המאנדאט הרשה להוציא את דוב 
החפצים. בדרך כלל אפשר לומר, שחוקי העתיקות בארצות 
הקולוניאליות וארצות־החסות נוחים לחופר הזר ושיחם זה 
הולד ומחמיר במידה שארצות אלו נעשות עצמאיות. הריבוי 
של אספי עתיקות בגבס, התפתחות הצילום, התפתחותן של 
שיטות הרפרודוקציה׳ השימוש בפנם־קסם, ועוד, הקלו הרבה 
את הלימוד של הא׳. ואולם באותו זמן עצמו הולד מדע הא׳ 
ומתפצל יותר ויותר, וכיום קשה להקיף לא רק את תחומי 
הא׳ כולם, אלא אף להשתלט על החומר הכלול בתחום רחב 
אחד. 

הרבה חומר חדש נצטבר בתקופות האחרונות בזכות 
תגליות מקריות, בעיקר כתובות ותעודות (מכתבי אל- 
עמארנה, 1887 • כתבי המארות במצרים, 1925 — 1938 ! המגי¬ 
לות הגנוזות מסביבות ים־המלח, 1947 ), אף רוב החומר 
נמצא בחפירות שנעשו באופן שיטתי. 

ג. הפעולה הארכאולוגית בימינו. הוראה, אירגון, 
שיטות. הודאת הא׳ כוללת חלק עיוני וחלק מעשי. התכנית 
העיונית של המחלקות או המכונים הארכאולוגיים כוללת 
את לשונו של החוג התרבותי, שמשמש נושא־החקירה, את 
תולדותיו, הדת, האמנות, סיגנון־החיים שלו, וכד׳. מרובים 
הם הארכאולוגים שאינם ממשיכים בעבודות־חפירה, אלא 
עוסקים במחקר עיוני בלבד. נושאי המחקר הארכאולוגי הם 
כיום בעיקר האוניברסיטות, בתי־הנכות ומוסדות־מחקר מיוח¬ 
דים. זמנו של החובב, העובד בא׳ על דעת עצמו, עבר 
למעשה, גם מחמת ההוצאות המרובות הכרוכות בפעולה 
ארכאולוגית וגם מחמת הצורך בהתמחות יסודית. 

אחרוני הנדבנים־החובבים בקנה-מידה גדול היו: בקר־ 

טה — סר ארתור אוואנז, שמימן וניהל את חפירותיו 


בקנוסוס • במצרים — לורד קארנאוון, שסיפק את האמצעים 
לסקר השיטתי של "בקעת המלכים" ליד תבאי, מקום הימצאם 
של קברי הפרעונים • בזכות התמדתו נתגלה שם לסוף קברו 
של תות־אנד־אמון על כל אוצרותיו. בארץ־ישראל פעלו סר 
הנרי ולקום, שהקדיש סכומים גדולים לחפירות לכיש, הבארון 
אדמונד דה רוטשילד, שמימן את שתי מערכות־החפירה 
בעופל שבירושלים ( 1914 , 1923 — 1924 ) ואת חפירות א־תל 
(העי המקראיתז). 

המדע הארכאולוגי מתחלק לענפים, שכל אחד מהם 
מוקדש לחקר הווי תרבותי מסויים: הפרהיסטוריה, מצרים, 
המזרח הקדמון (שומר, אשור, בבל, פרס, סוריה וא״י), הא׳ 
ה״קלאסית" (יוון ורומי), הא׳ של עמי הצפון (קלטים, גרמ¬ 
נים), האסלאם, הודו, המזרח הרחוק, עמי אמריקה הקדומים. 

בשיטת העבודה הארכאולוגית יש להבחין בדרך כלל 
שני שלבים: בשלב הראשון מספקים את החומר למחקר, 
בשלב השני מעבדים את החומר. דברי־העתיקות המשמשים 
חומד גלמי למחקר הארכאולוגי מתגלים בכמה דרכים: 
במציאות מקריות — על־פני השטח או בשעת חפירה באדמה 
לצרכים שונים. במקרים מסויימים נתגלו עתיקות כשנתפוצצו 
פגזים בשעת קרבות, כמו רצפת בית־הכנסת בנערן. סוג 
אחר של מציאות בא כתוצאה של סקר ארכאולוגי, שבו 
רושמים את כל שרידי העבר הנראים על פני האדמה. שיטות 
הסקר נשתכללו יותר ויותר משעה שעמדו על חשיבותם של 
שברי־החרם בקביעת התאריכים של השרידים הארכאולוגיים. 
השינויים, שבאו במשך הדותת בצורות הכלים ובעיטוריהם, 
נותנים לנו אפשרות לקבוע בקירוב את זמנם (תוך מסגרת 
של מאתיים, מאה, ולפעמים גם חמישים שנה). כשמוצאים 
בארץ מסויימת חרסים מארצות אחרות מעיד הדבר על 
יחסים מסחריים עם ארץ־מוצאם • כמויות גדולות של חרסים 
כאלה מעידות על קיומן של מושבות מבני הארץ הזרה. 
בדיקת החרסים נותנת אפשרות לקביעה מדוייקת פחות או 
יותר של תהליך ההתיישבות בימי־קדם. 

בזמן האחרון משתמשים בשיטה של צילומים מן האויר. 
בימי מלחמת־העולם 1 נתברר בדרך מקרה, שבמקומות, 
שבהם הפכה יד־האדם את האדמה, יש לעשבים ולתבואות 
צבע שונה מזה של סביבתם, וכך נראים מקומות אלה בצורה 
שונה בתצלום מן האויר. כך הבחינו בתוך השדות הזרועים 
בתכניותיהן של כמה ערים רומיות ובקברים פרהיסטוריים. 
השרידים, שמבחינים בהם מן האויר, אינם נראים על־פני 
הארץ, ונוסף על כך אפשר לסקור מן האוירון שטחים נרחבים. 
בזמן מאוחר יותר התחילו משתמשים בשיטת הסקר האוירי 
גם במדבריות של סוריה ועבר־הירדן. הסקר האוירי מאפשר 
גם מציאת שרידים, שהוצפו במי הים. הדרך השניה להשגת 
חומר גלמי למחקר הארכאולוגי הן החפירות (ע״ע). 

פעולת המחקר מבוצעת אף היא בשני שלבים: (א) קביעת 
התאריכים היחסיים של החפצים. בחפצים שנתגלו בחפירות 
קשורה פעולה זו בהבחנת שכבות ההתיישבות (הסטראטי- 
גראפיה) של המקום הנחפר, ואילו בתגליות מקריות או 
במציאות על־פני האדמה יש להשוות את העתיקות לחפצים 
דומים, שזהותם הכרונולוגית ידועה לנו. ואולם גם בחפירות 
שיטתיות הסטראטיגראפיה אינה תמיד ברורה או שלמה • 
ולשם הבהרת היחס הכרונולוגי יש להשוות כלים מחפירות 
אחרות. בדרך ההקש ההגיוני אפשר לקבוע, שאם חפץ מסוג 
א׳ נמצא בשכבה אחת עם חפץ מסוג ב׳, ובחפירה אחרת 



901 


ארכאולוגית 


902 



סנידו. •.וילוס-אויר של החפירות שנערכו נ 1925 — 1934 על־ידי הסשלחת הארכאולונית של האוניברסיטה בשיקאנו 


1 <די 








































903 


ארכאולוגית—ארכאורניתים 


904 


נמצא חפץ מסוג ב׳ ביחד עם חפץ מסוג ג׳, הרי החפצים 
מסוגים א׳ וג׳ הם בני זמן אחד. דרך אחרת, שהיא אמנם 
בטוחה פחות, לקביעת הסדר הכרונולוגי, מבוססת על ההנחה, 
שהצורות המפותחות והמסובכות יותר מאוחרות הן לצורות 
הפשוטות והגלמיות! ומצד שני, הצותת המגוונות הן מאוח¬ 
רות מן הצורות המשוכללות יותר. דיד זו של קביעת המוקדם 
והמאוחר הומצאה ע״י פלינדרז פיטרי (ע״ע) ונקראת- 
"קביעת תאריכים מתוך סידרה" ( 13002 > 06 ״ 6 טף 8€ ). מובן, 
ששיטה זו מותנית במציאת חפצים בכמויות גדולות למדי. 
(ב) השלב השני בקביעת התאריכים הוא קביעת התאריך 
המוחלט. לשם כד משתמשים בעדות ישירה (אם יש כזו) 
כגון כתובות, שבהן מצויין תאריך או נזכר שמו של שליט, 
שזמן־שלטונו ידוע. כך, למשל, שימשו חרפושיות־פרעה 
מצריות לקביעת תאריכן של המציאות בכרתים מן התקופה 
המינואית. לקביעת התאריכים המוחלטים משמשות גם הידי¬ 
עות ההיסטוריות, בעיקר בדבר חורבנן של ערים מסויימות. 
כך, למשל, אפשר להניח שכל השרידים הישראליים בשומרון 
הם מזמן שקדם לשנת 721 לפסה״ג וכל המציאות בפומפאי 
הן מלפני שנת 79 לםד,״נ. 

בא׳ הפרהיסטורית נקבעים תאריכים על־יסוד בדיקת 
השכבות של אדמות-שקע, שנשארות שנה שנה בשעת נסיגת 
הקרחונים העונתית. משתמשים גם בבדיקה מיקרוסקופית 
של האדמות ובקביעת מיניהם של זרעי-הצמחים המצויים 
במקום ( $1$ ץ 3031 01160 ?). ולסוף יש להזכיר את השיטה 
המיוסדת על מדידת הפעולה הראדיו־אקטיווית. בחמרים 
אורגאניים נמצא יסוד פחמי ( 14 0311100 ), שמקרין קרניים 
ראדיו-אקטיוויות במידה הולכת ופוחתת במשך הדורות. ע״י 
מדידת עצמתן של קרניים אלו אפשר לקבוע בקירוב (בהקף 
של מאתיים שנה) את התקופה, שבה נסתיימו חייו של 
החומר האורגאני, שממנו עשו את הכלי העתיק, למשל: את 
הזמן, שבו קצרו את הגומא בשביל הפאפירוס, או שחטו את 
הפרה, שמעורה עשו קלף, וכד׳. בדרך זו קבעו, למשל, 
ש״המגילות הגנוזות״ ממערות ים־המלח הן בנות 1917 
( 200 +) שנה. מובן, שבשרידים פרהיסטודיים בני עשרות 
אלפים של שנים, אין ערך לסטיות קטנות כאלה. 

משנקבע התאריך המוחלט של סוגי כלים ומבנים מסד 
יימים יש לקבוע את מידת תפוצתם. רק מתוך השוואה של 
מציאת כלי מסויים במקום פלוני בתקופה קדומה יותר, 
ובמקום אלמוני בתקופה מאוחרת יותר, יכולים אנו לעמוד על 
התקדמותם של בעלי־הכלים הללו ממקום למקום במשך הזמן. 
הכנת מפות כרונולוגיות של מציאות מאפשרת שיחזור של 
מצבים היסטוריים, שלפעמים תכופות לא נזכרו ־בשום מקור 
כתוב (למשל: פלישתם של גויי־הים לארץ־כנען או 
פלישתם של האנגלים, הסאכסים והדאנים לאנגליה ותהליך 
שקיעתו של השלטון הרומי שם). ע״י השוואות שיטתיות 
מסוג זה מסייע הארכאולוג במידה ניכרת להיסטוריון. צורה 
אחרת של סיוע למדע־ההיסטוריה הוא שיחזור צורות החיים 
היום־יומיות (בכללן דרכי-הפולחן, מנהגי-הקבודה׳ ולפעמים 
אף חיי-הכלכלה) מתוך בדיקה קפדנית של השרידים העתי¬ 
קים. בעיות מרובות מאוד של המדע ההיסטורי (ובעיקר, 
כמובן, בתקופות הקדומות יותר) נפתרו ע״י שיחזורים ממין 
זה של ההווי העתיק. מציאות, שנמצאו בארץ אחת, עלולות 
להפיץ אור על ההווי ההיסטורי בארץ אחרת. כך, למשל, 
משמש ההיכל הכנעני בתל עינת שבסוריה הקבלה מאלפת 


מאוד להיכל המלך שלמה בירושלים. יש בעיות היסטוריות 
קשות, שעדיין לא נפתרו רק מפני שחסרים אנו את החומר 
הארכאולוגי, שהיה עלול להביא לידי פתרונן, למשל, בעיית 
הכתבות האטרוסקיות, שאי־אפשר לפענח אותן מפני שעדיין 
לא נמצאה כתובת דרלשונית ארוכה למדי, או הבעיה של 
ספינות־המשוטים העתיקות. 

ולסוף: במידה שהמחקר הארכאולוגי מתפתח, בה במידה 
הופכת הא׳ מעניין סובייקטיווי (שיפוט אסתטי ודמיוני) 
למדע מדוייק, אע״פ שאין לקוות, שהיא עשויה להגיע לדרגה 
של ודאות מדעית, בדומה לזו של מדעי־הטבע. 

;. 01$ >ו 4 , 1920 , 1919 , (ת 1€ ! 00$0 ) 1010£10 >ו/ 400 10 <£ ,<)<)<>£ 

10 ׳ 1 ) 7/0 ; 1904 ,•* 10010£ > 400/1 111 ! 1 * 111 > />מ 2 > 11 > 10 < 1 > 1 \ , 16 ־ £11 ? 

• 101 > 0/1 ( 1  111 >}{ , 0110 .עו ; 1920 , ס 01 00 111 0 < 011 !< 01 

111 ^ 11111111 ^ 80 ,ת 0 '(ת £6 . 11 ! מ £6 ! 17 > 1£3 ; 1939 , 1010£10 > 41-0/1 

. 1952 , 10010£10 > 1 /> 41 

מ. א. י. 

אך 5 אוך;יתים 1165 :ז 1 ת־ 6113601 ז.\! (מיוד - 

עתיק, — ציפור), — עופוודבראשית < 

במחלקת העופות (ע״ע) — בת־מחלקה, שכלתה ועברה מן 
העולם בעבר גאולוגי רחוק (בניגוד לבת־מחלקת הנאותי- 
תיים, העופות החדשים, הכוללת את כל העופות הקיימים 
כיום). בת־מחלקת הא׳ אינה מונה אלא שני סוגים, חד־מיניים, 
מן היורה העליונה, שהם ידועים דק ממאובניהם של שני 
יחידים' שנמצאו בבאוואריה (גרמניה). ב 1861 נתגלה דפוס 
של נוצה טיפוסית בצפחה בסולנהופן, באוואריה, ודפוס של 
שלד בלתי־שלם (חסר ראש וצואר) בעל נוצות־כנפים ונו- 
צות־זנב; גדלו היה כשל תרנגולת. לפי כל הסימנים היה 
בעל-חי זה עוף, אף אם פרימיטיווי מאוד, שתואר בשם 
11163 ק 3 ז 1111102 ^■ 161 ר] 011360 ז\, (!סיס^ז־מ —כנף).שלדשני, 
כמעט שלם, שגדלו היה כגודל יונה, נתגלה ב 1872 סמוך 
לאותו מקום עצמו ותואר בשם $16016051 611360101$ ־ 1 ^ 7 . 
השלדים ודפוסי־הנוצות נשתמרו יפה, משום שהעופות נפלו 
על קדקע של אגם שטוח וכוסו לאט-לאט בשכבת בוץ דקיק, 
וכן משום עדינותה של הצפחה שבה נתאבנו. 

שני שלדים אלה, שבדרך־כלל הם נחשבים כמשתייכים 
לשני סוגים שונים, משלימים זה את זה. בהם מתאחדים סימני־ 
עופות מובהקים — נוצות אמיתיות וכנפים — עם סימני- 
זוחלים — שנים, אצבעות חפשיות ביד, זנב אדוך. הם העדים 
הראשונים לנוכחותם של עופות על פני כדור־הארץ בתקופת- 
היורה, וחשיבותם להכרתה של ההשתלשלות הביולוגית היא 
עצומה. הם משמשים דוגמה למצב־מעבר בין הזוחלים והעו¬ 
פות — מצב, שמתגלה בעופות בזמננו רק בתקופת התפתחו¬ 
תם העוברית (ע״ע התפתחות). בניגוד למה שאנו מוצאים 
בעופות כיום, לא היו עצמות־הא׳ חלולות ומלאות-אויר. 
לגולגולת היתה צורה של גולגולת־ציפור טיפוסית, שעצמו¬ 
תיה מחוברות יחד. סביב העין נמצאת טבעת עשויה לוחיות־ 
עצם מרובות, בדומה למה שנמצא בפטרוסאורים. חלקה 
הקדמי של הגולגולת מאדך בצורת מקוד 1 אבל בכל אחד 
מצדי הלסת העליונה נמצאות 13 שניים, קבועות במכתשים 
ברורים, ובלסת התחתונה נשתמרו עוד שלוש. גם שניים אלו 
הן מורשת מן הזוחלים (ציור 1 ). 

עמוד השדרה מורכב מ 50 חוליות. 20 מהן הן חוליות- 
זנב, שהולכות ומתקטנות כלפי הקצה כזנב-הלטאה, אולם לכל 
אחת מ 12 החוליות האחרונות מחובר זוג של נוצות גדולות 



905 


ארכאורניתים 


ארכאגגלס? 


906 


שלא בנוצות־ההגה של העופות בימינו׳ שהן ערוכות בצורת 
מניפה ומחוברות לעצם אחת, שהיא דומה ללוחית מאונכת. 
רק בעוברי-העופות עדיין מורכבת עצם זו מ 6 — 7 יחידות 
נפרדות. לפיכך מסתבר, שהזנב של העופות שבזמננו נתהווה 



ציור 1 : גולגולת של אךכא 1 רניס ( 15 חז 12£0 ! 0 ז^) 

מתוך התלכדותן של החוליות האחרונות. צלעות־הא׳ דקות 
כצלעות־הזוחלים וחסרות זיזים אחוריים כלפי הצלעות השכ¬ 
נות; קיימות גם צלעות־בטן• באיזור הגפיים הקדמיות בולט 
הדמיון לאיזור הגפיים הקדמיות של העופות בימינו. אמנם, 
עצם־החזה, המשמשת בעופות מקום־חיבוד לשרירים המני¬ 
עים את הכנפים, נעדרת בא/ אבל עצמות־העודב ועצמות- 
הבריח — הערוכות בדמות קלשון( £111-01113 ) — דומות לאלו 
של העופות. שלד הגף הקדמית דומה לשלד של כנף־העופות, 
ונוצותיה היו ארוכות. לכנף היו 10 אברות גדולות, וכן גם 
אברות קטנות ונוצות סוככות. מבחינת הצורה והסידור של 
נוצות הכנף דומים הא׳ לעופות של ימינו, אולם הם נבדלים 
מן האחרונים באופן בולט במציאותן של 3 אצבעות חפשיות, 
בעלות כושר תנועה ומזויינות בצפרניים חדות, בכנף־היד. 
לפיכך ייתכן, שיותר מששימשד, הכנף לתעופה, שימשה 
לטיפוס על עצים ולאהיזה בהם (ציורים 3,2 ). 



ציור 2 : מראה משוער של אך 3 א 51 טךיפס(צז(ז 1£ קס 01131 ז^), 
על־פי הטאובז שבטיזיא 1 ז הבדים׳ למדעי־הטבע 


הרגל בעלת 4 אצבעות, שאחת מהן מתכופפת כלפי שאד 
השלוש, דומה לרגל של עוף קטן. צורתה נותנת חיזוק להנחה, 
שבעלי־חיים אלה היו מטפסים על עצים, נאחזים בענפים 
ויושבים עליהם. כושר־חתעופה שלהם היה, כנראה, מצומצם, 
משום שאורך־הכנפים הוא קטן, שרירי־התעופה אינם מפות¬ 
חים ועצם־ההזה נעדרת. מעופם היה מעין דאיה או קפיצה 
מענף לענף. 

הא׳ דומים מאוד לכמה דינוסאורים קטנים. אעפ״ב הסכימו 
רוב הממיינים לראות אותם כעופות, בעיקר משום נוצותיהם; 
אך יש גם מי שמונה אותם עם הזוחלים. — דרגת-מעבר ביו 



ציור 8 : המאובן של ארנא 1 ךנים ( 15 חז £0 ג 1 ! 0 ז^), 
הטחיאו! לטדעי־הטבע בברלין 


- הא׳ ובין העופות הטיפוסיים של ימינו הם העופות של הקר 
טיקון, שגם להם יש עדיין שיניים במקור, אך זנבם קצר 

וגפם הקדמית מפותחת ככנף. 

ק , 1861 , 1117107010810 ./ 0/1717110/1 ן 1301101 מ 1 , 07 ץ 0 )\ . 17 .מ . 
621; 1863 ,. 70711 ? . 111 ' 1 ? ,סץ 7 ס 1 קסס 10 /ס 47 1/10 071 ,מש׳״ס .א ; 

8. ?€13 > ; 1921 , 1 ע 107 קסס 0 011 ? 71111 ( 07101 ?' ,זשוחסא . 5 ■ 11 ; 1932 <( 707110108 ( 11111 ? / 0 \ס • 
10007110108)1, 1945; 1■■ ?0 1/0781 1110 171 £171111/1711712 ,ממגחז 1 ז . 
1707[>11010810 11. 1?17170111070, 1948; םס 1 ז 0 םמ 1 ׳י\ 5 .מ .מ , 
0111117101 . 1949 , 1 ( 01000010108 ? (ס 

ע. ם. ל. 

אך?א;גלםק(א 0 לה 6 זמ 3 ^ק^),עיד־נמל בצפונה של רוסיה 
האירופית ועיד־הבירה של חבל הנקרא על שמה. 

שוכנת על שפך נהר דווינה הצפוני לים הלבן, ברוחב הצפוני 
׳ 64 0 34 ! מספר אוכלוסיה כ 280,000 ( 1939 ). אקלימה של א׳ 
-15 0 הוא יבשתי: הטמפדאטורה הממוצעת ביאנואר היא 
ביולי — 18 0 + ז הממוצע השנתי של המשקעים, היורדים 
בעיקד בקיץ, הוא 400 מ״מ. הנמל קפוא במשך כהצי-שנה. 
הרוב של תושבי א׳ מתפרנס בחרושת העצים המובאים לנמל 
בנהד ובמס״ב, בדיג, בתעשיית שימורי־דגים, שמן־דגים 
ובבניין ובתיקון של ספינות־דיג. הודות למקורות־פרנסה 
אלה לא בטלה חשיבותה של א׳ גם לאחר שבתחילת המאה 
ה 20 עבד חלק מסחרה למורמנסק (ע״ע), שנמלה אינו קופא 

לעולם. 

א׳, שעד 1613 נקראה בשם נובו־חולמוגורי, כבר שימשה 
במאה ה 12 נמל לרוסים. מסביב למנזר על שם מיכאל המלאך 
(ברוסית אךכאנגל — ראש־המלאכים או מלאך ראשי, ומכאן 
שמה הנוכחי' של העיר), שהוקם כאן באותה מאה, התרכזו 
ספנים וסוחרים. באמצע המאה ה 16 הופיעו לראשונה בא׳ 
ספנים וסוחרים בריטיים. כשקיבלה רוסיה נמלים בים הבאלמי 
ובים השחור ע״י נצחונותיו של פיוטר הגדול פחת ערכה 
של א׳, שעלה שוב לזמן־מה בתחילת המאה ה 19 בימי 






907 


ארכאנגלסגן — ארכון 


908 


ה״הסגר היבשתי" שהטיל נאפוליון על אנגליה, שהרי בא׳ 
הרחוקה קל היה לצארים לסחור בסתר עם הבריטים למרות 
התחייבותם לנאפוליון שיימנעו מזה. אע״ם שמ 1897 ואילך 
מחוברת א׳ עם פנים רוסיה ע״י מס״ב, נשארה עיר זו פינה 
נידחת: ב 1917 לא הגיעה האוכלוסיה שלה אלא ל 48,000 נפש. 
בתקופה הצארית שימשה א׳ מקום־גלות לעבריינים מדיניים. 
במלחמות־העולם וווו שימשה בסים לאספקה, שקיבלה רו¬ 
סיה מבעלי־בריתה המערביים. ב 1918 — 1920 החזיקו בא׳ 
הרוסים הלבנים. — מספר היהודים בא׳ היה ב 1897 כ 250 , 
ב 1923 — כ 850 . ב 1939/40 היגלו הקומוניסטים לא׳ הרבה 
יהודים מפולניה, שהעבידו אותם כאן עבודת־פרו במנטרות, 
וביחוד ביערות שבחבל. 

חבל א׳ מקיף שטח של כססס, 600 קמ״ר ובו כ 1.2 מיליון 

נפש. החבל כולל גם את האיים שמול רוסיה האירופית בים- 

הקרח ואת המחוז (אוקרוג) האוטונומי של הננצים, שבטים 

מונגוליים נודדים (כ 30,000 נפש), שקודם לכן נודעו בשם 

סאמוידים. השטח שביבשת מכוסה בדרומו יער ובצפונו 

טונדרה. פרנסת התושבים היא על היער, על גידול־בקר 

בדרום, על גידול האיל בצפון, ועל הדיג. מחוץ לעיר א׳ יש 

בחבל א׳ עוד עיר־נמל בשם אונגה, שיושבת על־יד שפכו 

של נהר־אוניגה לים הלבן. 
־.־ 1 

א. י. בר. 

ארכבה, ע״ע מכונות, דזלקי־. 

אן־כבית (מ 1 גו״ 80 ץ 01 ?), סוג של צמחים ממשפחת האו־כ־ 
ביתיים (ע״ע)ו מונה כ 150 מינים של עשבים, שהם 
גדלים באיזורים הממוזגים של כדור־הארץ. אפייני להם הוא 



אךב 3 ית עבטבטית (זוחז £0 !]ן 15 ב 1 ן)ז !״״ 01x800 ?) 
1 . ענף: 2 . ענף פורח; 8 . פרח 


סה שעלי-הלוואי של הצמח מאוחים ועשויים כעין־השופר: 
הפרחים הקטנים ובעלי העטיף הפשוט הצבעוני יוצאים מחיק 
השופריות; הפרי — אגוזית שלש-מקצועית. — בא״י מצויים 
כמה ממיני־הא׳, שהרווח שבהם הוא הא׳ השב ט ב טית 
(ט 1 ז 1 ז 11£0 ט 1115 ף 6 .?), הגדלה בצידי-דרכים ומוריקה רוב 
ימות־השנה. מינים אחרים של סוג זה, שמוצאם מארצות טרו¬ 
פיות, גדלים בביצות־ההולה. — מיני-א׳ שונים מגודלים 
כצמחי־נוי. — המין א׳־הצבעים ( 13 ז 0£0 ח 11 •?) היה 
מגודל במזרח הרחוק כצמח־תרבות, שסיפק את האינדיגו 
ה ם י נ י — הצבע הכחול, שהיה מקובל שם ביותר קודם שנדחה 
מפני האינדיגו (ע״ע) האמיתי — הטבעי או הסינתטי. 

ארכביתיים ( 36 ט 30 חס§ץ 1 ס?), משפחה של צמחים דו־פסי־ 
גייס, שכוללת כ 800 מינים. רובם עשבים ומיעוטם 
שיחים, ומיעוט קטן בתוכם — עצים. לא׳ עלים מסורגיס! 
הפרחים עפ״ר זעירים; הפרי — אגוזית בעלת זרע אחד. מן 
הסוגים הידועים של משפחה זו: אמיד(ע״ע), שבטוט(ע״ע), 
פגופירון(ע״ע), רבס (ע״ע), ארכבית (ע״ע), ורבים אחרים. 
עם הא׳ נמנים הרבה צמחי־מזון'וצמחי־תועלת. 

אךכמ תואר, שניתן לשליטים העליונים בערים- 

המדינות היווניות השונות בתקופה העתיקה. משרת 
הא׳ נתפתחה עם התנוונותה האיטית של המלוכה היוונית 
הקדומה. בעיקר חשובה היתה משרת הא׳ באתונה. לפי 
אריסטו ב״מדינת האתונאים" נידלדלו סמכויות המלך באתו¬ 
נה בהדרגה: מתחילה עברו ענייני־הדת לידי "א׳־מלך" 
(?״?•*״״ס? ׳' 50x01 ), אחר־כך עברו ענייני־הצבא לידי הפול- 
מארכום ( 0^1*00x0$ ״), ולסוף הופקדו העניינים האזרחיים 
בידי ה״ארכון״, שעליו נקראה השנה ׳'! 50x0 ). 

א׳ זה היה השליט העליון באתונה. משרת הא׳, שמתחילה היתה 
נמסרת לעשר שנים, נהפכה במרוצת הזמן למשרה שנתית. 
על שלושת הארכונטים הנזכרים נתווספו עוד שישה, ה״תסמו־ 
תטים"("ס!:>סס!) 60 ס>, שמתפקידם היה לטפל בחוקים דתיים 
לפי מהותם. אין ספק שמתחילה היה הא׳ באתונה בעל סמכות 
מרובה ביותר, שהרי בפועל ירש את סמכותו האזרחית של 
המלך הקדום. אולם עם התגברותו של השלטון הדמוקראטי 
נצטמצמו סמכויותיו של הא׳. מ 487 לפסה״ג היו הארכונטים 
נבחרים על־פי גורל מתוך 500 מועמדים (חמישים מכל 
פילי); על-ידי כך איבדה המשרה את אפיה האריסטו׳קראטי. 
מ 457 ואילך יכולים היו לשמש כארכונטים בני-אדם בעלי 
צנזום של "זוגיטים" (ע״ע סולון) ומאז נעשתה משרה ז 1 
נחלת השדרות הרחבות של האוכלוסיה. 

קודם שהא׳ היה מתחיל לשמש בתפקידו היה חייב להיבדק׳ 

אם הוא ראוי למשרת הא׳ מבחינה גופנית ומוסדית. לאחר 
שעמד בבדיקה זו היה צריך להישבע, שינהג ביושר, לא יקח 
שוחד, וכד׳. נוסף על כך פירסם הא׳ הצהרה, שלא יתערב 
בענייני הרכוש הפרטי של האזרחים. בסוף שנת שירותו היה 
הא׳ מועמד שוב לביקורת, שנועדה לברר אם מילא את 
תפקידו באמונה; הוא היה ערב בגופו ובממונו למעשים 
שעשה במשך שנת־כהונתו. כל עוד לא נסתיימה ביקורת זו 
לא היה רשאי לעזוב את גבולות־הארץ, להשתמש שימוש 
חפשי בנכסיו, וכד׳. מקום מושבו של הא׳ היה הפריטניאון. 
שם עסק בענייני ירושה, אלמנות ויתומים, עסקי-דת' מסויימים 
(עריכת חג הדיוניסיד" טרגליה, וכד , ). ה״א׳־מלך" ישב ראש 




909 


ארכון—ארכיון 


910 


באראופאגום׳ פיקח על מקומות קדושים, המיסטריות האלו־ 
סיניות, וכד/ מקום מושבו היה ב״סטיו המלכותי״ (^ 01:0 
ףא 1 .ג 1 סס 0 ). הפולמארכוס היה שר־צבא עד שנת 487 . אח״כ 
היה לו תפקיד אזרחי ודתי כאחד: הוא טיפל במטויקים 
ובזכויותיהם, הקריב לארטמיס קרבנות מטעם המדינה ושמר 
על זכרם של הרמודיום ואריסטוגיטון, רוצחיהם של הטירנים 
(ע״ע). מקום מושבו היה באפיליקיאון. 

הא׳ היהודי היה אהד מנושאי התפקידים בקהילה 
היהודית בעולם היווני־הרומי. הארכונטים שבקהילה היו 
הוועד הפועל של מועצת הזקנים(" 1 מו 0 ?> 8 ד). מספר הארכונטים 
היה שונה — אפשר, בהתאם לגודל הקהילה. הא׳ היה נבחר 
כרגיל למשך שנה. רשאי היה להיבחר שנית ולפעמים גם 
יותר מזה. ברומי היה לכל קהילה לכל הפחות א׳ אחד, כגון 
הא׳ של הפרוור סובורה. התואר מופיע לפעמים כתואר של 
ילדים ״א׳ התינוק״(?ס״נף* — כנראה, כתואר כבוד 

לבני־טובים. אנו מוצאים גם את התואר (א׳ 

בעתיד? אם כן, הרי שגם זה היה תואר שניתן לבניהם 
הצעירים של אזרחים מכובדים ועשירים של הקהילה). בתל¬ 
מוד ובמדרשים נמצא התואר א׳ לעיתים קרובות בלא שיהא 
תכנו ברור כל צרכו. 

.\. 1x111, 511141071 10117 01107071 0111071110/1071 [ 1 * 7 ( 01111718180 - 

1011x111*, 1914; 50(100((01811 ־ 01 ? ;.?) 567 , 11 ,£א , ,־ - 

500, 7/10 41/10711071 470/10715 0/ 1/10 11174 0714 11714 €0711117101 

(001511111105 .׳ 131111 0011 ־ , X), 1899; 010501001 470/10711 10 !' 7 ,־ 

0/ 41/10711 171 1/10 1401107111110 4 % 0 ; 101001, 41/10711071 470/10711 

171 1/10 10£/11 0/ 11000711 011001107101 , 1939; 8115011, € 7100 / 1 . 

41/10711071 1/10 /ס /( 11107 // , 418110011 ? ; 1926 , 510011/1117140 

. 1952 , 007111111111071 

ארכיךמזם שמם של חמישה מלכי ספארטה 

'לבית האוריפונטידים. החשובים שבהם היו: 

1 . א׳ 11 ( 469 — 427 ליפסה״נ). בשנות מלכותו הראשונות 
סבלה ספארטה קשה מרעידת־אדמה חזקה ( 464 ) ומן המרד 
של ההילוטים והמסנים, שפרץ בעקבותיה. הסדר הוחזר לארץ 
ע״י פעולתו התקיפה של המלך הצעיר. לעת־זקנתו השתתף 
א׳ במלחמה הפלופונסית והיה פעיל בה כל־כך עד שיש 
קוראים לשנים הראשונות של מלחמה זו על שמו: "מלחמת 
א"׳. לפי תוקידידס התנגד א׳ להכרזת מלחמה מצד ספארטה 
והציע להמשיך במו״מ עם אתונה, אלא שהצעתו לא נתקבלה. 
ב 431 פלש א׳ לאטיקה בראש צבא ספארטני, החריב את 
השדות הפורים מסביב לאלוסיס והגיע עד חומותיה של 
אתונה. ואולם האתונאים נמנעו מלהיפגש עם הספארטנים 
במערכה גלויה ולאחר חודש אחד הוכרח א׳ לעזוב את 
אטיקה. שנה לאחר מכן חזר על טכסיסו הקודם, ואף הפעם בלא 
תוצאה ממשית. ב 429 עלה על פלאטיאה, בעלת־בריתה של 
אתונה. לאחר שאזרחי פלאטיאה סירבו לקבל את הצעתו, 
שיקיימו ניטראליות ויעזבו את העיר, החליט א׳ לכבוש את 
פלאטיאה בהתקפת־מצח ולשם כך אף הקים סוללה מסביב 
לה. כשתכנית זו נכשלה ע״י התנגדות־הגבורה של הפלאטיא־ 
נים, ע)ם א׳ מצור ממושך על העיר. ב 428 שדד א' את אטיקה 
בשלישית. 

.{ 0 ן 50 10 , 11 ;.[ 0 ! 50 79 , 1 ,. 818 <£) 111 )ז ; 5 , 63 ,מ , 010801 

2 . א׳ 111 ( 361 — 338 לפסה״נ), בנו של אגסילאוס (ע״ע). 

א׳ מילא כמה תפקידים צבאיים עוד בחיי-אביו, בתקופה 
הקשה שהתחילה בספארטה לאחר תבוסתה על־יד לוקטרה 
( 371 ). מתוך איבה לתיבאי תמך תמיכה כספית בפוקים, 


כשהללו עמדו לכבוש את דלפוי (כיבוש, שגרם למלחמה 
ממושכת ביוון). ב 342 קיבל את הזמנת העיר טארנטוס באי¬ 
טליה לבוא לעזרתה במלחמתה בשבטים האיטליים', הלוקאנים 
והמסאפים. לאחר ארבע שנות־מלחמה בערך נפל א׳ בקרב 
בלא שהצליח להגיע לתוצאות של ממש בפעולותיו הצבאיות 
באיטליה. 

, 010801 ; 5 — 4 , 10 , 111 ,. 311530 ? ; 11 ע , 1 ע ,ע ,. 1 ) 40 ? ,. 1 ]ק 00 ^ X 

. 2 — 1 , 63 ; 62/4 ,^ע X 

א. צ׳. 

אן־כיזן (מיוד ע 810 ^ 6 , — בית״רשות, שנגזרה מן — 
רשות 1 בלאט׳ 3401111101 ,תז 11 ז\ 0111 ז 3 ), מקום של 
כינוס ושמירה מסודרים של מסמנים ישנים, וכן כלל המסמכים 
הללו או חלקים מהם, שהם קשורים ביניהם קשר אורגאני. 
לעיתים קרובות נקראות בשם א" גם מחלקות הרישום והתיוק 
של מסמכים (מכתבים) שוטפים במשרדים ("רגיסטרטורות״ו 
ע״ע), ונוהגים להבחין בין "א" שוטפים" לבין "א" היס¬ 
טוריים". גם אספי־חומר תכליתיים — למשל, אספים של 
קטעי־עיתונים, של תמונות, של חומר אינפורמאטיווי, של 
דברי־דפום על נושאים שונים׳ וכד׳ — נוהגים לכנות בשם א׳, 
ובלשונות אירופיות אף כתבי־עת, שבהם מתפרסמים אספי 
חומר על נושאים מסויימים. 

מהותו ותפקידו של הא׳. עתיק יותר מן המלה 
במשמעות של בית־גניזה למסמכי־השלטון (הוראה זו נת¬ 
קבלה בתקופה ההלניסטית) הוא המוסד א׳ עצמו. מן הזמנים 
הקדומים ביותר הרגישו בני־אדם בצורך לשמור תעודות: 
חוזים, חוקים, שטרי־זכויות, חשבונות וקבלות על מימים 
והוצאות, הוראות, הודעות, מכתבים רשמיים, וכד׳, כלומר, 
כל אותם המסמכים, שעליהם היה מבוסס קיום השלטון 
ומינהלו המסודר. את התעודות הללו, שהיו חרוטות על גבי 
אבן, חרם או לוחות־עץ או היו רשומות (או מצויירות) על 
עלי־צמחים, כלי־חרס, על קלף, על פאפירום, ולסוף על 
נייר, שמת במקומות הבטוחים ביותר: בבתי־המקדש או 
בבית-האוצר של השלטון! מכאן שהמלה אוצר (גנז, גנזך) 
משמשת בזמן העתיק בעירבוביה בהוראת "אוצר'של כסף 
וזהב" וגם במובן של "בית־שמירה למסמכייהשלטון". 

א" אלה של הזמן העתיק תפקידם היה איפוא בעיקר 
משפטי ואדמיניסטראטיווי. להיסטוריונים לא ניתנה גישה 
לאוצרות אלה של השלטון אלא במידח שכתיבת ההיסטוריה 
היחה רצויה לשלטון — כלומר, במידה שבאה להלל ולשבח 
את המלכים, לבסס זכויות מדיניות, וכד׳. בצד ארכיוני- 
השלטון המרכזיים נוצרו גם א" של רשויות מקומיות וגם 
של פרטים ושל משפחות (ביחוד של אצילים, כוהנים, וכד׳). 
א" כאלה נתרבו ביחוד בסוף יה״ב ובמאות הראשונות של 
הזמן החדש. מאחר שהמדינה של הזמן העתיק ושל יה״ב 
היתה מבוססת על זכויות מיוחדות של רשויות, מעמדות, 
קורפוראציות מקצועיות וכן על זכויות מיוחדות של יחידים, 
היה צורך לשמור שמירה מעולה את שטרי־הזכויות ואת שאר 
הניירות המאשרים ומקיימים אותם. מכאן ריבוי של א" 
קטנים, ששימשו רק את בעליהם והיו בדרך כלל סגורים 
ומסוגרים מפני חוקרים. 

תמורה במעמד של הא" ובתכליתם באה רק בעקבות 
המהפכה הצרפתית של שנת 1789 . עם ביטול זכויות־היתר 
של מעמדות ושל יחידים וביסוס המדינה על זכויות שוות 
של כל אזרחיה, לא היה צורך להמשיך בשמירה נפרדת 



911 


ארכיון 


912 


וסודית של כתבי־זכויות, של שטרות ושאר תעודות־השלטון 
בא" סגורים. נתעוררה שאיפה לאחד את הא" ר,קטנים בא" 
מרכזיים ולפתוח את הא" לעיון בל דורש. בצרפת קבע חוק 
מיום 25 ביוני 1794 — החוק הארכיוני המודרני הראשון —,־ 
שהא׳ הממשלתי יהא פתוח לקהל־האזרחים. בסעיף 37 של 
אותו חוק נאמר: "כל אזרח רשאי לדרוש בכל המוסדות 
הארכיוניים.ובשעות שתיקבענה לכך, שיראו לו כל תעודה 
הכלולה בהם". עם קביעת עקרון זה של גישה חפשית אל 
הא" הישנים התחיל פרק חדש בתולדות הא"! אלא שעד 
מהרה באה נסיגה: עם עלייתו של נאפוליון לשלטון שוב 
נסגרו הא" בפני הקהל. אף תכניתו של נאפוליון לרכז את 
מכמני הא" המרכזיים של מדינות־אירופה בא׳ אחד גדול 
בפאריס (עי׳ על כך להלן) היתד, מבוססת על התפיסה הקו¬ 
דמת, שהא׳ הוא בית־אוצר ומגן של השלטון. גם המשטרים, 
שקמו באירופה אחר מפלת־נאפוליון, לא נטו לפתוח את הא" 
לרווחה לכל דורש. אעפ״ב פילם לו העקרון של פתיחת 
הא״ — אם לא לקהל הרחב, לכל הפחות לחוקרים רציניים 
של קורות־העבר — דרך במשך המאה ה 19 , וביחוד במחציתה 
השניה של המאה, ברוב ארצות אירופה, ביחוד במה שנוגע 
לתעודות ולתיקים של יה״ב ושל התקופות, שאינן קרובות 
ביותר להווה. בקבלתו של עקרון זה למעשה התחילו ב 1868 
ארכיונה המרכזי של מדינת־אוסטריה בווינה, ב 1875 ארכיוני 
פרוסיה, וב 1881 ארכיון האפיפיור ברומי. וכך נהפך הא' 
יותר ויותר גם למוסד מדעי. תפקידו המדעי של הא׳ הוא 
לאפשר ע״י סידור, רישום ופירסום מתאימים את השימוש 
היעיל של החומר התעודתי לצרכי המחקר. נוסף על חוקרי 
ההיסטוריה, הנעזרים במיוחד בא" ההיסטוריים, מסתייעים 
בא" גם סטאטיסטיקנים, כלכלנים, סוציולוגים, ועוד. 

תפקידו החדש של הא׳, להיות מכשיר־עזר למדע, הביא 
לידי שינויים אירגוניים בא" של רוב הארצות. רק עכשיו 
התחילו מפרידים הפרדה גמורה בין הא׳ ההיסטורי ובין הא׳ 
לצרכי יום־יום (כלומר, מחלקת־ד,תיוק). תכליתה של מחלקת- 
התיוק במשרד היא לשמש אך ורק לצרכי העבודה המעשית. 
כשהתיקים שוב אינם דרושים לניהול העבודה המשרדית 
הסדירה, הם מועברים לא׳ ההיסטורי, כדי לשמש בדאש 
וראשונה לצרכי־המדע. 

סידור הא". גם בעקרונות־הסידור חלו שינויים מכ¬ 
ריעים במאה ד, 19 . כשהתחילו במחצה השניה של המאה ה 18 
מארגנים את ארכיוני־המדינות, מתחילה בעיקר כדי להש¬ 
תמש בהם כבמכשיר נוח בעבודה הדיפלומאטית־המדינית, 
הנהיגו בדרך כלל עקרונות־סידור סבמאתיים במיון־המסמכים. 
היו מחלקים ומסדרים את המסמכים לפי צורתם החיצונית 
ולפי תכנם, בלא להתחשב באופן־התהוותם ובקשר הטבעי 
שבין מסמך למסמך. שיטה זו ביקשו מתחילה להנהיג גם 
בסידור הא" לצרכים היסטוריים. בהשפעת הכיוון הגנטי של 
ההיסטוריוגראפיה במאה ד, 19 , שמטרתה להבין אתי המאור¬ 
עות ההיסטוריים בהתהוותם ומתוך רוח-זמנם, חל מפנה 
בעקדונות־סידור אלה. התחילו רואים את החטיבות הארכיו¬ 
ניות כגופים אורגאניים, שערכם כמקור היסטורי •דוקה הוא 
במה שבהם שמורים המסמכים בקשרם הטבעי, כשרידים של 
פעולת המוסד או היחיד, שיש לשמור עליהם כעדויות שאין 
להזימן. כמסקנה מכך קבעה הוראה של ממשלת־צרפת ב 1841 
בפעם הראשונה את ד,עקרון, שבסידור הא" אין לנגוע בחטי¬ 
בות האדמיניסטראטיוויות, שבהן נוצרו ונמסרו המסמכים 


( £5 >וז £0 $ש 1 ז 01 :>ק$£־ 1 ). אולם בעוד שבצרפת קבעו עם זה, 
שהניירות שבתוך החטיבות יסודרו מחדש לפי תכנית אחידה 
וקבועה מראש, הנהיגו בא׳ המרכזי בפרוסיה ב 1881 בפעם 
הראשונה את העקרון, שאץ לנגוע גם בסדרים הפנימיים 
בתוך הגושים הארכיוניים! את החטיבות הארכיוניות צריך 
לשמור במבניהן המקוריים, שנקבעו תוך כדי פעולתו של 
המוסד, שהרי כך הם משקפים ביתר נאמנות את חיי המוסד 
ותולדותיו. עקרון זה, שקוראים לו בשם "עקרון־המוצא" 
( 2 ת 11£ ז 6 ׳\ 0 ז? ,ססתגמ^סז?) נקבע ב 1898 ע״י הארכיונאים 
ההולאנדיים מולד, פייט ופרוין ונתקבל בקונגרס הבינלאומי 
הראשון של הארכיונאים והספרנים ב 1910 , שקבע, ש״עקרון- 
המוצא הוא השיטה הטובה ביותר למיונן ולרישומן של חטי¬ 
בות ארכיוניות לא רק מבחינת הסידור ההגיוני של הניירות, 
אלא גם לשם החקירה ההיסטורית". מאז הונהג עקרון זה, 
בהתאמה לצרכים המקומיים, בכל הא" הציבוריים. 

תוכן הא". בא" ההיסטוריים מרוכזים המסמכים, שתכנם 
מצדיק את שמירתם גם לאחר שאין בהם עוד צורך לעבודה 
השוטפת של המוסד. בתחילה היו אלה חוקים ושטרות, כלומר 
תעודות, שתכליתן לקבוע פעולה משפטית מסויימת או לאשר 
אותה. ריבוי של שטרות ממין זה עורר את המשרדים 
האדמיניסטראטיוויים (הקאנצלאריות) או הכספיים (אוצר, 
3 זשדת 03 בימי־ד,ביניים) להעתיק את השטרות, שניתנו על- 
ידי המוסד, בפנקסי־רישום (רגיסטרים), או את השטחת 
שנתקבלו — בפנקסי־העתקים. "מפנקסים כאלה נשתמרו שרי¬ 
דים עוד מן המאה ה 7 < פנקסים בסדר רצוף נשתמרו מן 
המאות ה 12 וה 13 (בא׳ של האפיפיור, בא" של המלכים 
בצרפת, באנגליה, ועוד). עם הפצת הנייר כאמצעי של כתיבה 
באירופה מאמצע המאה ה 14 ואילך נשתרש יותר ויותר 
הנוהג לנהל בכתב את המשא־ומתן, שמביא לידי כתיבת 
שטר, ולשמור את הניירות המתייחסים למשא־ומתן זה (מכ¬ 
תבים, הוראות, פקודות, וכד׳) כעדים ושרידים של הפעולה, 
את הניירות הללו היו שומרים בתיקים (שנקראים בלאטינית, 
ומכאן ברוב הלשונות האירופיות, בשם = "מעשים", 
"פעולות"). תיקים אלה היו מסודרים לפי התאריך, לפי 
השמות של כותבי המכתבים ומקבליהם, ובמרוצת הזמן — 
במידה גוברת והולכת — לפי העניינים הנידונים. בתיקים 
כלולים לא רק מסמכים מקוריים בכתב, אלא גם בכל צורות־ 
ההעתקה (ביד ובמכונת־כתיבה, ע״י הכפלה, דפוס, צילום, 
וכד׳). 

לחומר המרכזי, המגיע לא׳ הציבורי לפי החוק או הנוהל 
האדמיניסטראטיווי, מספחים בא" מרובים חטיבות ארכיוניות 
ואספים, שנרכשים בפעולת־איסוף שיטתית של הא׳: א" 
ואספי־תעודות של אישים ושל מוסדות, שלא עמדו בקשר 
אדמיניסטראטיווי עם המוסד המרכזי! אספים של תעודות 
בודדות, מפות, ספרים, עיתונים ודברי-דפוס קטנים (עלונים, 
כרוזים וכרזות, וכד׳), תצלומים, סרטים דוקומנטאריים, תקלי¬ 
טים (קולות של אישים, הקלטת מאורעות), וכד׳. גם משלימים 
את החומר המקורי שבא׳ אחד ע״י העתקים מתאימים מא" 
אחרים! בפעולה זו מסתייעים בזמן האחרון ביחוד על-ידי 
צילומים במיקרופילם (ע״ע). באנגליה, אה״ב, ועוד, נוהגים 
לאסוף ולשמור חומר ארכיוני, שבא ממקורות שונים, במח¬ 
לקות כתבי-היד של הספריות הציבוריות. בארצות אחרות 
(ביחוד באירופה המרכזית, וגם בישראל) העדיפו לשמור 
בספריות רק כתבי-יד ספרותיים וא" של סופדים, אמנים 



913 


ארכיון 


914 


וכד׳. כל חומר, שהוא נוגע לחיי המדינה, החברה, וכד , , נאסף 
ומשתמר בא" הציבוריים. 

אירגון הא" בארצות השונות משקף במידה מרובה 
את אירגונם של חיי החברה והמדינה. בצד הא" המרכזיים 
של המדינות קיימים בדרך כלל א" מחוזיים ומקו׳מיים, א" 
מוניציפאליים (עירונים), א" של מוסדות דתיים וחולונים, 
של אירגונים ותנועות, א" של משפחות ויחידים (מדינאים, 
סופרים, אמנים, ועוד); גם מפעלי־תעשיה ומסחר שומרים 
לעיתים קרובות את מסמכיהם החשובים בא" היסטוריים 
מיוחדים. בא" הממשלתיים המרכזיים מרוכזים בדרך כלל 
התיקים של כל המשרדים הממשלתיים, במידה שיצאו מכלל 
שימוש יומיומי. אולם לעיתים קרובות קיימים גם א" מיוח¬ 
דים בשביל משרדים (מיניסטריונים) מסויימים, ביחוד בש¬ 
ביל משרד־הת־ץ ובשביל הצבא. 

במידה שהמוסדות, שיצרו את מסמבי-הא", קשורים באופן 
אדמיניסטראטיווי זה בזה ובמידה שכולם קשורים במרכז 
מסויים׳ מתבטא קשר זה גם באירגון הא״ ההיסטוריים: יש 
שהא" קשורים זה בזה קשר אדמיניסטראטיווי ישיר, מן הא" 
המקומיים והמחוזיים עד לא׳ המרכזי בעיר-הבירה (למשל, 
בצרפת), ויש שהא׳ המרכזי, הא" המחוזיים והא" של הרשויות 
המקומיות מתקיימים בלא שום קשר אדמיניסטראטיווי ישיר 
(למשל, באנגליה). 

השמירה. התפקיד הראשון של הא" הוא לדאוג לשמי¬ 
רתם הבטוחה ככל האפשר של המסמכים, כלומר, להגנתם 
בפני דלקות, גנבות, השפעות מזיקות של מזג־האויר ושל 
מזיקים מסוגים אחרים. החומר הארכיוני משתמר כיום בדרך 
כלל במדפים או בארונות של ברזל. צריך לשקוד על איוורור 
מתאים של החומר (ע״י איוורור טבעי או ע״י איוורור 
מלאכותי מסודר) וכן על חיטוי החומר, אם הוא נגוע במחלות 
ומזיקים, קודם שמכניסים אותו לתוך מחסן של הא׳. במבנה 
של מחסני הא״ קיימות שלוש שיטות: א) מחסנים קטנים- 
ביחס, מבודדים, כעין מערכת של חדרי־שריון (שיטת הא׳ 
המרכזי בלונדון); ב) אולמות עם מערכות של מדפים בקומות 
אחדות ועם איוורור טבעי בבניין מיוחד, בנפרד מחדרי האד¬ 
מיניסטראציה (דוגמה: הא׳ המרכזי בברלידדאלם); ג) סח־ 
סני־תיקים עם איוורור ותאורה מלאכותיים, שהם מוקפים 
חדרי אדמיניסטראציה, עיון וחקירה (הא׳ הלאומי בוואשינג- 
טון). 

אחר מלחמודהעולם 11 , שבה הושמדו ע״י הפצצות וכד׳ 
אוצרות חשובים של תעודות, ניגשו בא" הרבה לצלם במיקרו- 
פילם חלקים חשובים של הא׳ ולהפקיד את ההעתקים של 
הצילום במקומות אחרים. חוץ מזה השתמשו בתקופת המל¬ 
חמה בשיטה של פיזור החומר הארכיוני במקומות בטוחים, 
רחוקים מן הערים הגדולות; חסרונה של שיטה זו הוא העדר 
של תנאי שמירה ופיקוח מתאימים — העדר, שגרם לאבידות 
לא-קטנות של חומר ארכיוני. 

השימוש בארכיונים. הא" ההיסטוריים בכל המדינות 
המסודרות פתוחים לחקידה המדעית, אף אם בדרך כלל 
בהגבלות־זמן מסויימות, כדי שהעיון במסמכים או פירסומם 
לא יפגע באינטרסים המוצדקים של בעל הא׳ ויוצרי מסמכיו. 
הגבלות אלו שונות הן בכל ארץ וארץ: יש ארצות, שמונעות 
את השימוש במסמכים, שנכתבו במאה השנים האחרונות 
(ספרד), יש שקובעות מועד של חמישים שנה (צרפת, אנ¬ 
גליה), ויש גם ארצות, שבהן יש נוהג ליבראלי יותר ושעתי- 


רות להשתמש בכל המסמכים, זולת אלה שהם נוגעים להווה 
ממש או שהם בעלי תוכן סודי לזמן ממושך (גרמניה, אה״ב, 
ישראל). 

פירסומים. הא" הציבוריים מפרסמים בדרך כלל דו״חות 
במועדים קבועים. כן מפרסמים הא" הגדולים סקירות מפור¬ 
טות על אספיהם ורשימות של החלקים החשובים והמסודרים 
ביותר. לעתים קרובות מפרסמים הא" גם אספים של תעודות 
או תמציות מתוכן, וכן חקירות על סמך החומר הארכיוני. 
הא" מביאים לידיעת הקהל מן המצוי באוצרותיהם גם בצורת 
תערוכות; לעיתים מצורף לא׳ מוזיאון עם תערוכה תמידית. 
צורה חדשה של פירסום תעודות ארכיוניות, אף אם במספר 
מצומצם של טפסים, הוא הצילום במיקרופילם. 

הכשרת הארכיונאים. הכשרת העובדים המדעיים 
בא" נעשית בארצות הרבה ע״י בתי־ספר וקורסים מיוחדים, 
שהם מאורגנים ע״י הא׳ המרכזי או האוניברסיטה. לארכיונאי 
דרושה הידיעה של הלשונות, שבהן נכתבו מסמכי הא" של 
ארצו! של ההיסטוריה הכללית והלאומית; של תולדות האד¬ 
מיניסטראציה של הארץ; וכן של מדעי־עזר היסטוריים, ביחוד 
פלאוגרפיה ודיפאמטיקה (ע״ע). דרושות גם ידיעות טכניות 
על שמירת החומר, שיטוודצילום, וכד׳. הארכיונאים של אר¬ 
צות הרבה מאורגנים באיגודים ארציים, שתכליתם לקדם את 
האינטרסים המקצועיים, להחליף דעות, וכד׳. ב 1950 הוקם 
ע״י אונסק״ו איגוד בינלאומי של א", שמקיים כל שלוש 
שנים ועידות בינלאומיות. הוועידה הראשונה נתקיימה 
ב 1950 בפאריס, הוועידה השניה נועדה להתכנס ביוני 1953 
בהאג. א. ב. 

הא" במדינות השונות מן התקופה העתיקה עד 
ימינו. — הא׳ ביוון בתקופה העתיקה. — באתונה היו 
התעודות הציבוריות נתונות מתחילה לשמירה בידי האראו־ 
פגוס (ע״ע). א׳ ממש לא היה קיים באתונה עד סוף המאה ה 5 
או תחילת המאה ה 4 לפסה״ג. הפקידים, שהיו ממונים על 
עסקים, שאח״כ נכללו בסמכותם של פקידי הא׳, נקדאו ביות 
1076$ ! !!ף״ן: כלומר, מזכירים — לפי משמעותה היסודית של 
המלה. פקידים אלה כבר נזכרים בכתבות בתקופה קדומה 
למדי. מתקבל על הדעת, שתפקידם העיקרי היה לייצג את 
הפוליס ולתווך בין הצדדים העוסקים במקח־וממכר, בעוד 
שעריכת התעודות הקשורות בעסקים אלה ושמירתן במשרד 
מיוחד לא היו להם אלא תפקיד משני בלבד. במאה ה 4 .נמצא 
הא׳ של אתונה במטרואון (ע״ע אתונה). בראשו עמד האפי־ 
סטאטס של הפריטנים, אך ההנהלדדבפועל שלו היתה בידי 
סופר ראשי אחד (;^ס^ססץ), שנסתייע ע״י סופרים אחרים. 

בא׳ היו שומרים את התעודות המקוריות ( 01 ק>״ 670 זט 9 ), 
שהיו כתובות על גבי פאפירום או לוחוודעץ, והכתבות, 
שנחקקו על אבן והוצגו במקומות ציבוריים, לא היו אלא 
העתקות ("ק״ס^ד׳״ס) מתעודות אלו. מתחילה היו שומרים 
בא׳ תעודות בעלות ערך ציבורי בלבד, כגון חוקים, רשימות- 
האזרחים, האפבים וכד׳. ואולם במידה שמוסד הא׳ נעשה רווח 
יותר, בה במידה נעשה מקום־ריכוז גם לתעודות בעלות אופי 
אזרחי-פרטי. בתקופה ההלניסטית אנו מוצאים את הא׳ כמעט 
בכל עיר הלניסטית בעלת איזו חשיבות שהיא באסיה הקטנה, 
בסוריה, בא״י, וביחוד במצרים. מן הפאפירוסים יודעים אנו 
פרטים הרבה על סדרי הא׳ במצרים ההלניסטית־הרומית. בכל 
נומוס(מחוז) מצרי אנו מוצאים בתקופה הרומית וזאף$ס 1 .ג 010 
7 מ>ץ 6 ג 7 ע״ססאוי 0 , כלומר מוסד לשמירת תעודות בעלות אופי 



915 


ארכיון 


916 


אדמיניסטראטיווי. סמכותו של מוסד זה כללה גם ענייני* 
קרקעות. ב 62 — 72 לםה״נ נסתעף מ״ביבליותיקי" ז 1 מ 1 םד 
אחר, ענ 80 ז)ךזאץ 6 ךאףסס 1 .ג 01£5 , שתפקידו היה לעסוק בראש 
וראשונה בתעודות נוגעות לענייני־קרקעות. זה היה א׳ מרכזי, 
שבו רוכזו גם חוזים, תעודות אישיות בנוגע לזכויותיהם של 
פרטים על נכסים־לא־נדים ועל עבדים. שמירת התעודות 
הפרטיות בא׳, אע״ם שהיתה נהוגה בערים ההלניסטיות, לא 
היתה׳ כפי הנראה, חובה. אולם תעודות בעלות אופי חוקי- 
ציבורי היו נשמדות בא׳ מטעם השלטונות. 

על הא׳ ברומי ע״ע אוצר. א. ש. 

הארכיונים ביה״ב ובזמן החדש. במאות הראשונות 
של יה״ב, כשעדיין לא היתה קיימת ברוב המדינות אדמיני¬ 
סטראציה ממשלתית מסודרת ומושב־השלטון לא היה קבוע 
במקום אחד, אלא נדד ביחד עם השליט ממקום למקום, לא 
היו תנאים מתאימים להתהוות של א׳ מסודר. רק עם הת¬ 
גבשותן של מדינות מסודרות יותר, עם הנהגת מקום קבוע 
למושב־השלטון, ועם התפשטותה של אמנות־הכתיבה והוזל¬ 
תם של אמצעי־הכתב (הנייר), מן המאה ד, 14 ואילך, נוצרה 
מסורת של שמירת התעודות במקומות־גניזה קבועים, רישומן, 
וכד׳. נוצרו גנזי־מסמכים של המזכירות האדמיניסטראטיווית 
(הקאנצלאריה) ושל האוצר. הא" בעלי המסורת העתיקה 
ביותר הם כיום הא׳ של הוואטיקאן והא" של כמה מנזרים 
באיטליה. להלן נסקור בקיצור את הא" של המדינות העיק¬ 
ריות. 

הא׳ של הוואטיקאן. ידיעות על קיום א׳ של האפיפיור 
קיימות מן המאה ה 4 אך מועטות הן התעודות, שנשתמרו 
מתקופה זו. מן האפיפיור אינוצנטיוס ווו ( 1198 — 1216 ) 
ואילך נשתמרו כרכי "הרגיסטרים" של שטרות ברציפות, 
כמעט ללא הפסקה. במאה ה 17 נוסד ע״י האפיפיור פאול ¥ 
״הארכיון הסודי״ (ס:זשז 508 31x111710 ), שבו משתמרים מאז 
בסדר מופתי הא״ של האפיפיור. לאו ווו x פתח ב 1880 את 
הא׳ בפני החקירה המדעית. הא׳ של הוואטיקאן מכיל לא רק 
תעודות, שמשקפות את המסורת הדתית של הפנסיה הקאתו־ 
לית, אלא אף תעודות על הפוליטיקה הדתית של האפיפיור 
במדינות שונות ועל השלטון החולוני של האפיפיור במדינתו, 
שהקיף חלקים גדולים של איטליה. 

איטליה. המדינה האיטלקית המאוחדת נוסדה רק ב 1870 . 
משום כך אין הא׳ המרכזי של המדינה ברומי מכיל את 
התעודות בתולדות איטליה מיה״ב ומן הזמן החדש עד 
לייסודה של המדינה המאוחדת. חומר היסטורי זה שמור 
בעיקר בא" הפרובינציאליים, שקודם לכן היו א" של המדי¬ 
נות, שמהן הורכבה מדינת־איטליה. מא" אלה חשובים ביותר 
הא" בנאפולי, פירנצה׳ סיאנה, ג׳נובה, מילאנו, מאנטובה, 
ויניציאה ומסינה."חשובים גם הא" של מנזרים הרבה ושל 
משפחות מיוחסות. חלק מן הא" של איטליה סבלו מאוד בימי 
מלחמת־העולם 11 , ביניהם ביהוד הא" של מסינה, פאלרמו, 
מילאנו ונאפולי! האוצרות החשובים של הא׳ בנאפולי,'שהם 
מן הא" העתיקים ביותר באירופה׳ נשרפו ע״י הגרמנים. 

ספרד. אחת מן הארצות העשירות ביותר בחומר אר¬ 
כיוני מיה״ב ואילך, דאגה עוד בזמן מוקדם לשמירת התעודות 
הנוגעות בתולדותיה. מבנה הא" שלה משקף את התהוות 
המדינה ממלכויות נפרדות, ביהוד אראגון־קאטאלוניה ולאוו־ 
קאסטיליה. החומר הארכיוני העיקרי של מלכות־אראגון שמור 
בא׳ הכללי בבארצלונה! הא" המרכזיים של קאסטיליה הם 


הא׳ בסימאנקאם (על יד ואלאדוליד), שהוא עשיר ביהוד 
בתעודות מזמנה של הקמת המדינה המאוחדת, ו״הארכיון 
ההיסטורי הלאומי" במאדריד, שבו רוכזו הא" ממקומות 
הרבה וכן רוב החומר של האינקוויזיציה. 

בגרמניה, שהגיעה לאחדות מדינית ב 1870 , הוקם א׳ 
ממלכתי מרכזי( 1117 :> 11531 :> 8.61 ) רק ב 1919 . מה שנשאר מן 
הא׳ של הרייך הישן מן המאה ה 15 ואילך נשתמר ברובו 
בא׳ הממלכתי בווינה ! התעודות של ביודהמשפט הממלכתי 
שבוצלאר נשמרים בסניף הא׳ של הרייך שבפראנקפורט. 
עיקר המקורות לתולדות גרמניה קודם ייסודה של האימפריה 
החדשה׳ וחומר מרובה על המדיניות הפנימית, חיי החברה 
והתרבות, ועוד, של המדינות הגרמניות הבודדות, שמורים 
בא" של המדינות הנפרדות, שמהן נוצרה מדינת־גרמניה 
הפדראלית ז החשוב שבהם היה הא׳ הממלכתי בברלין־דאלם, 
ששימש הא׳ המרכזי של מדינת־פרוסיה. בא" של המדינות 
הבודדות נמצא גם חומר מרובה של מנזרים. מפותחים גם 
הא" של מחוזות, שהם בדרך כלל כפופים לא׳ המרכזי במדי¬ 
נה׳ והא״ של הערים החשובות. בימי מלחמת־העולם 11 
הושמדו תעודות וא" חשובים ע״י הפצצות ושאד פעולות־ 
מלחמה! חומר מרובה הושמד גם בסוף המלחמה בפקודתם 
של השלטונות הנאציים מתוך כוונה למנוע, שתעודות יקרות- 
ערך, שתפצנה אור על מעשיהם, תיפולנה בידי אויביהם. בדרך 
זו הושמדו רוב התיקים של המפקדה הצבאית הנאצית. הא׳ של 
משרד־החוץ נשתמר ברובו, בניגוד להוראות, שניתנו על־ידי 
השלטונות. הם נלקחו ע״י הבריטים והוטסו ב 1948 , בזמן 
המצור הרוסי על ברלין, לבריטניה, וכיום הם שמורים בסם־ 
ריית־בודליאנה באוכספורד. חלוקתה של גרמניה אחר מלח- 
מת־העולםו 1 למדינה מזרחית ולמדינה מערבית גרמה להקמתם 
של א" מרכזיים חדשים. ארכיונה המרכזי של מדינת גרמניה 
המזרחית — ובו רוב החומר הארכיוני, שהיה קודם לכן בא׳ 
הממלכתי בברלין־דאלם והא׳ של הרייך בפוטסדאם — נמ¬ 
צא עכשיו בפוטסדאם ובמרזבורג! א׳ חדש למדינת גרמניה 
המערבית נוסד ב 1950 בקובלנץ. 

אוסטריה. הא׳ הממלכתי המרכזי, "הא׳ של הבית, 
החצר והמדינה״ ( 51331531811111 1 ) 110 - 110£ ,- 113115 ) בווינה, 
הא׳ החשוב ביותר של אוסטריה, נוסד ב 1749 ע״י הקיסרת 
מאריה תרזיה. מא׳, שמתחילה נשתמרו בו התעודות הרש¬ 
מיות (השטרות) של בית־המלכות ההאבסבורגי ומדינתו. 
נתפתח ונעשה ברבות־הימים א׳־התיקים של האדמיניסטרא¬ 
ציה הממלכתית המרכזית. ב 1806 קיבל א׳ זה גם את הא" 
של הרייך הגרמני הישן. ב 1868 נפתח לחקירה המדעית. 
זולתו קיימים הא׳ של הצבא והא" הגליליים, שכולם מאורג¬ 
נים תחת הנהלה עליונה, מרכזית, של כל הא" הממלכתיים, 
וכן א" עירונים ושאר א" מקומיים. הא׳ המרכזי בווינה 
פירסם סקירה מפורטת ביותר בחמישה כרכים על תולדותיו 
ועל התוכן של הא", שמהם הוא מורכב. 

צרפת. הקמת רשת ממלכתית של א" ציבוריים בצרפת 
היא פריה של המהפכה הצרפתית. אמנם קודם־לכן כבר נמ¬ 
צאו בצרפת אספי-מקורות חשובים, וכן מספר מרובה מאוד 
של א" בעלי ערך משפטי ואדמיניסטראטיווי. על-ידי ביטול 
הפריווילגיות של האצילים הפכה המהפכה הצרפתית מ 1789 
את הא״ הללו לא״ היסטוריים. חוק מ 25 ביוני 1794 פתח 
את הא" בפני קהל־המעוניינים ואיפשר את ריכוזם בא׳ 
הלאומי בפאריס. נאפוליון 1 שאף מ 1810 ואילך לרכז בפאריס 



91? 


ארכיון 


918 


את עיקר הא" של אירופה הכבושה בירי צבאותיו בא׳ 
גדול של האימפריה האירופית שלו. חומר ארכיוני מרובה 
מאוד הועבר לפי פקודתו לפאריס מן הא" של איטליה 
והוואטיקאן, של ספרד׳ שווייץ, הולאנד ומדינות־גרמניה׳ 
ברבבות תיבות, שהובאו לארמון סוביז, מקום משכנו של. 
הא׳ הלאומי הצרפתי! וכבר הותחל אז גם בהקמתו של 
בניין ענקי מיוחד, שהיה צריך לשמש ארמון לא׳ אירופי- 
עולמי זה. מפלתו של נאפוליון ב 1814 סיכלה את תכניתו, 
ורוב החומר הארכיוני הוחזר במשך השנים הבאות לארצות- 
מוצאו. ב 1841 נתארגנו הא" של צרפת מחדש: בניגוד לסידו¬ 
רים לפי סכמות מלאכותיות הונהג עתה העקרון של "ההת¬ 
חשבות בחטיבות הארכיוניות״. מ 1848 ואילך מאורגנים הא" 
המרכזיים, המחוזיים והמקומיים בהנהלה ארכיונית אחידה 
תחת פיקוחו של משרד־החינוך. רוב המיניסטריונים מוסרים 
את תיקיהם הישנים לא׳ הלאומי בפאריס! אולם משרד־ 
החוץ אירגן א׳ היסטורי מיוחד, שראשיתו בתקופת לואי ¥!ג. 

אנגליה. אירגון הא" באנגליה מיוסד על חוק הא" 
מ 1838 , שאיחד את הא" הנפרדים המרובים של המדינה בא' 
מרכזי אחד בלונדון (ש ££10 ס 1 )זס 0 ש£ ס!^?). מ 1851 ואילך 
הוקם בשביל א׳ זה בניין מרכזי, שהורחב פעמים אחדות. 
הא׳ מורכב משלוש מחלקות עיקריות: א) "ניירות משפטיים", 
ובה עיקר החומר של יה״ב! ב) "שטרות ורגיסטרים" (בצורת 
מגילות)! ג) "ניירות־המדינה". במחלקה'אחרונה זו משתמ¬ 
רים המסמכים, שנצטברו במשרדים של "מזכירי-המדינה", 
כלומר, של מחלקוודהמדינה, שנוצרו מן המאה ה 16 ואילך 
ושמהן נתפתחו משרדי־הממשלה של עכשיו. כיום נמסרים 
לא׳ המרכזי בלונדון כל המסמכים של האדמיניסטראציה 
המרכזית על כל ענפיה. ללא קשר רשמי עם הא׳ המרכזי 
הם הא" של המחוזות והא" המקומיים, שבשנים האחרונות 
מוקדשת להם תשומת־לב מרובה. האירגון של הא" הללו ושל 
הא" הכנסייתיים והפרטיים, שבהם נשתמר חומר רב־ערך, 
נעשה בדרך התנדבות ושיכנוע, ביהוד ע״י אגודת הארכיו־ 
נאים. חומר ארכיוני רב כמות ואיכות נמצא, כאמור, גם 
בספריות הגדולות, ביהוד בספריה של המוזיאון הבריטי 
בלונדון. שם נשמרת׳ בין השאר, האיגרת המקורית של 
הכרזת באלפור. 

ארצות־הברית. א׳ לאומי מרכזי לממשלת אה״ב נוצר 
רק ב 1934 . קודם לכן נשתמרו רוב תיקי השלטון הפדראלי 
במשרדים, שבהם נוצרו — לעיתים, בלא דאגה יתרה. במידה 
מסויימת מילאה ספריית־הקונגרס בוואשינגטון גם תפקידים 
של א׳ לאומי. בין התעודות החשובות השמורות שם יש 
להזכיר במיוחד את מגילת־העצמאות של אה״ב, וכן את הא" 
של רוב נשיאי אה״ב מוואשינגטון עד קוליג׳. בשביל הא׳ 
הלאומי הוקם בוואשינגטון בניין גדול, מצוייד בכל האמצ¬ 
עים הטכניים, ושם שמורים הא" של המדינה הפדראלית מימי 
ייסודן של אה״ב. בלתי־תלויים בו הם הא" של המדינות 
הבודדות, שמהן מורכבות אה״ב. בא" אלה שמור עיקרו של 
החומר התעודתי על החיים הפנימיים של המדינות הללו. 
בחלק מן המדינות סודרו א" אלה בזמן האחרון למופת, 
באחרות אין עדיין אירגון משביע רצון. כמו באנגליה כך גם 
באמריקה יש חומר ארכיוני מרובה במחלקות לכתבי־יד של 
הספריות הגדולות. ארכיונו של הנשיא פראנקלין ד. רוזוולט 
שמור בספריית-רוזוולט בניו-יורק בהנהלתו ופיקוחו של הא׳ 
הלאומי. 


רוסיר- אע״פ שפה ושם, ביהוד במנזרים, נשתמרו 
כתבי-יד עתיקים, ומן המאה ה 16 ואילך נעשו גם נסיונות 
לשמירתם של א" משרדיים, ביהוד בנוגע למדיניות־חוץ, הרי 
התעניינות ממשית בתעודות היסטוריות התחילה רק בימיו 
של פיוטר הגדול: הוא ציווה לאסוף ולהעתיק כתבי־יד עתי¬ 
קים ושרידי א". ביחד עם הנהגה של אדמיניסטראציה מודר¬ 
נית התחילו שוקדים גם על שמירתם ואירגונם של ארכיוני 
המיניסטריונים השונים. מן המחצה השניה של המאה ה 19 
ואילך נעשו שיפורים מרובים בסידור הא" ורישומם. אולם 
עד מהפכת-אוקטובר ( 1917 ) לא נעשה מאמץ רציני לאיחו¬ 
דם של הא" הללו בהנהלה מרכזית אחת. דבר זה נעשה 
ע״י הממשלה הסובייטית. צו הממשלה מ 1 ביוני 1918 ביטל 
את הקיום העצמאי של הא" השונים ויצר מהם חטיבה 
ארכיונית אחת, שהא" השונים הם רק חלקים ממנה. כל 
המשרדים של האדמיניסטראציה בכל שטחי־החיים חייבים 
למסור במועדים מסומנים את תיקיהם הישנים לא' המרכזי 
במוסקווה או לסניפיו. במשך 30 שנה נעשתה פעולה 
מקפת בריכוז החומר הארכיוני, סידורו ורישומו. הפקודה 
מ 29 במארס 1941 איחדה ושיכללה את התחיקה הקודמת 
בענייני הא". כל הא" של המדינה המרכזית מאוחדים הם 
בהנהלה מרכזית אחת. להוראותיה כפופות גם הנהלות הא" 
ברפובליקות השונות, שמארגנות מצידן את הא" ברפובליקות 
אלו. בנפרד מהנהלת הא" המרכזית קיימים רק הא׳ של 
המפלגה הקומוניסטית ואירגון־הנוער שלה ("קומסומול") 
והא׳ של מכון מאדכס־אנגלם־לנין. 

הארכיונים היהודיים. על הא" היהודיים בתקופה 
העתיקה בארץ־ישראל, ע״ע. 

בימי־הביניים ובזמן החדש. יש להבחין בין א" של 
יהודים (א" של רשויות׳ מוסדות ויחידים יהודיים) ובין חומר 
ארכיוני ע ל היהודים, שנוצר מתוך פעולתן של רשויות לא- 
יהודיות ונשמר בארכיונים לא־יהודיים. כן אין לערבב א" 
עם "גניזות"(ע״ע), אע״ם שבגניזות אחדות נשתמר גם חומר 
ארכיוני מרובה. 

בקהילות־הגולה היו קיימים א" שוטפים, בדומה לא" של 
הערים, שבתחומן נתקיימו קהילות אלו. אולם מן הא" של 
יה״ב׳ שהכילו שטרות מכל המינים(פריווילגיות, כתבי־חסות, 
שטרות מקח וממכר, שטרות־חוב, וכד׳), לא נשתמרו אלא 
תעודות בודדות בלבד. החטיבה השלמה היחידה של א׳- 
שטרות יהודי שנשתמרה היא זו של הא׳ של "אוצר־היהודים" 

( ¥5 \ 6 ( ש 1£1 0£ ^^ 0 ף^ 11 ^ 11 (12601■ 11:11 — £x ( בתטתגססגסצ), 

שנוצר באנגליה לפי הצו המלכותי מ 1194 . לפי צו זה נקבעו 
בערים העיקריות תיבות ( 21 x 1126 ), שבהן הופקדו שטרי- 
החוב היהודיים בשני טפסים ושהיו נתונות לפיקוחם של 
פקידים יהודיים ונוצריים. בראש האירגון של ארכיוני־השט־ 
רות הללו עמד "אוצר-היהודים". תעודות הא׳ של "אוצר 
היהודים״ — ביניהן גם מגילות־משפטים ( £0115 163 ?). גם 
מגילות־קבלה ( £0115 : 1 ק £6061 ) — נשתמרו בשלמותן בא׳ 
המרכזי הממשלתי בלונדון, ומבחר מקיף מהן נתפרסם. שרידי 
א" של קהילות יהודיות נשתמרו גם בא׳ הכללי של נאווארה 
בפאמפלונה (ספרד) ובמקומות אחרים. 

מצד שני שמורים בכל הא" המקומיים, המחוזיים והמר¬ 
כזיים, וכן גם באדכיוגיהם של מוסדות דתיים וכד׳ באותם 
המקומות, שבהם גרו יהודים ביד,"ב, הרבה תעודות של 
השלטונות הלא-יהודיים, שנוגעות בכל שטחי-החיים של 



919 


ארכיון 


920 


היהודים: חוקים והוראות וצווים, תקנות לסדרי־חייהם הד¬ 
תיים והחולונים של היהודים, שטרי מקח וממכר, רשיונות־ 
כניסה, כתבי־חסות, צווי־גירוש, ,וכד/ עשירים ביותר בתעו¬ 
דות לתולדות־היהודים הם ארכיוני הרשויות הממשלתיות 
השונות באותן הארצות, שבהן ישבו היהודים זמן מרובה 
ובמספר גדול, כגון בספרד (ביהוד ארכיוני האינקוויזיציה, 
הא׳ המרכזי במאדריד והא" הממלכתיים בבארצלונה, בסי- 
מאנקאס ובפאמפלונה), מדינות איטליה, מדינות גרמניה, 
אוסטריה (ומדינות מרכז-אירופה), צרפת׳ אנגליה וארצות 
מזרח-אירופה. 

בזמן החדש עוד הולכים ומתרבים התיקים והתעודות על 
חיי־היהודים השמורים בא" של השלטונות הלא־יהודיים. מן 
התקופה שקדמה לאמאנציפאציה נשתמרו בא" של המדינות, 
וכן של הרשויות השונות שבתוכן, תיקים מיוחדים על 
היהודים, שהרי חייהם של היהודים בתוך העמים היו מוסד¬ 
רים ע״י מערכת מיוחדת של חוקים ותקנות. משעה שהיהודים 
נעשו באופן פורמאלי אזרחים שווי־זכויות אין עוד כמעט 
תיקים מיוחדים על היהודים, פרם לתיקים על חייהם הדתיים 
ועל המגע של השלטונות עם הקהילות היהודיות ועם מ 1 ־ 
סדות־צדקה יהודיים, שבדרך כלל היו מסונפים להן. את 
המקורות הארכיוניים על חיי־היהודים כאזרחים ועל הש¬ 
תתפותם בכלכלה, בתרבות ובמדיניות, אפשר למצוא מאז רק 
בעקיפים, על־ידי בדיקת התיקים הכלליים וניתוחם לפי 
שמות הכותבים, לפי המעמדות, המקצועות, .וכד/ עם גידול 
התנועה האנטישמית מופיעים בא" שוב תיקים, שעוסקים 
בבעיית־זזיהודים, ותיקים אלה הולכים ומתרבים במדינות, 
שבהן השתלטו הנאצים (מ 1933 ). בכל הא" של הארצות, 
שהיהודים ישבו בהן, נמצאים תיקים הרבה, שהם דנים דק 
ביהודים או גם בהם. ביהוד באותן החטיבות, הדנות בענייני 
דת וחינוך, מסים, מסחר ותעשיה ומשפט, בדו״חות של 
המשטרה, בתיקים על תנועת־האוכלוסיה, וכן בדו״חות של 
שגרירים וצירים מארצות, שבהן היו ישובים יהודיים צפופים 
או שבהן היתד. ליהודים השפעה על חיי הכלכלה והמדיניות 
(למשל, בפולניה, תורכיה, ארץ־ישראל, אמריקה). רק חלק 
קטן מן התעודות לתולדות־היהודים, שהן שמורות בא" הלא־ 
יהודיים, נתפרסם עד עכשיו, וגם רק על חלק קטן מהן יש 
רשימות מפורטות. 

א" של קהילות יהודיות נשמרים ברציפות מסויימת 
בכמה ארצות מן המאות ה 16 וה 17 ואילך, וביחוד מן המאות 
ה 18 וה 19 . במרכז של א׳־הקהילה עמד ביה״ב וגם אחריהם 
הפנקס (ע״ע), שכלל רישומים על תקנות הקהילה וסדריה, 
שמות הפרנסים ובעלי שאר המשרות שבקהילה, פרוטוקולים 
של התייעצויות ואספות, פסקי־דין, לעתים קרובות גם העתקי 
שטרות, מכתבים ובקשות, שעליהם דנו והחליטו באספות־ 
הקהילה. מן הפנקס הראשי נסתעפו אח״כ בדרך כלל פנקסים 
למטרות מיוחדות: פנקסי חשבונות, פנקסי חברה קדישא, 
פנקסים של שאר החברות, כמו חברת ש״ס, חברת הכנסת- 
כלה, גמילות־חסדים, ביקור־חולים. היו קיימים גם פנקסים 
מיוחדים לחלוקת המקומות בבתי־כנסת, למשרות־הכבוד 
בקהילה׳ לחלוקת מצות, וכד/ בהרבה ארצות גם הוטל על 
הקהילות מטעם השלטונות לנהל פנקסים על תנועת האוכלו־ 
סיה היהודית: פנקסי־רישום ללידות, מיתות וחתונות("מטרי־ 
קות"). פנקסים אלה, שהיה להם תוקף חוקי עד הזמן, שבו 
הפרידו במדינות השונות את הדת מן המדינה והנהיגו נישו¬ 


אים אזרחיים, הם מקור חשוב לחקירת הרכב האוכלוסיה 
היהודית, וכן לגנאלוגיה. 

בהמשך הזמןינתווספו לא" של הקהילות מסמכים ותעודות 
על עניינים שונים, כדוגמת הא" של הרשויות הלא־יהודיות, 
שבתחומי־סמכותן ישבו היהודים. צורת התיק ואופן חיבורו, 
מבנה הרגיסטראטורה, וכד/ הושפעו במידה מתבה על־ידי 
סדרי־הסביבה. לעיתים קרובות קבעו השלטונות גם את סדרי 
הא׳ בקהילה, הן מפני הערך המשפטי של המסמכים והן מפני 
שע״י כך קל היה להם יותר לפקח על הנהלת הקהילה. כל 
החומד הזה נשתמר בקהילות מן הזמן, שפסקו הגירושים הגדו¬ 
לים! ובארצות, שבהן היו פחות רדיפות, נשתמד במידה 
מרובה יותר מבארצות, שבהן גברו הרדיפות והתלאות. א" 
של קהילות מן המחצה השניה של המאה ה 17 ואילך וביחוד 
מן המאות ה 18 וה 19 נשתמרו בעיקר באיטליה, באנגליה, 
בארצות מערב־אירופה, באוסטריה, בהונגאריה(אייזנשטאט), 
בצ׳כוסלובאקיה (פראג) ובגרמניה (כאן נשמרים לפי שעה 
כמה מן הא" של הקהילות כפיקדון בא" ממשלתיים, שאליהם 
הובאו כימי שלטון־הנאצים). מן הא" של הקהילות ברוסיה 
ובפולניה הלך הרוב לאיבוד ברדיפות, דלקות ומתוך הזנחה! 
בפולניה נשתמרו בעיקר א" מן הקהילות במחוזות המער¬ 
ביים׳ בהשפעתו של שלטון־פרוסיה, שמחוזות אלה היו כפו¬ 
פים לו מסוף המאה ה 18 עד 1918 ! חלק מא" אלה הועבר 
בשנת 1952 לארכיון הכללי לתולדות ישראל בירושלים. רק 
מועטות מן הקהילות סידרו את ארכיוניהן הישנים כהלכה 
בהנהלתו של ארכיונאי מקצועי, כפי שעשו קהילות בדסלאו 
ופדאנקפורט על נהר מיין. א" אחרים נשמרים כפיקדון בא" 
ממשלתיים, למשל הא׳ של קהילת הספדדים־הפודטוגיזים 
באמסטרדאם (בא׳ העירוני באמסטרדאם) והא׳ של קהילות 
האמבורג ואלטונה (בא׳ הממשלתי בהאמבורג). 

לארכיוני הקהילות נתווספו, מן המאה ה 19 ואילך, א" 

של איגודי קהילות ארציים (כמו הא׳ של הקונסיסטוריון 
בפאריס ושל ועד שליחי־הקהילות באנגליה), ארגוני עזרה 
ארציים ובץ־ארציים (ה״אליאנם" בפאריס, אגודת "עזרה" 
בברלץ, ה״ג׳וינט" באה״ב) ושל תנועות מדיניות ארציות 
ובינארצלת (התנועה הציונית, הבונד, ועוד). בתחילת המאה 
ה 20 נעשו גם נסיוגות ראשונים להקים א" בוללים של ארצות 
ותנועות, שמתנהלים ע״י עובדים מדעיים, ותפקידם שמירת 
הא", סידורם ועיבודם לפי העקרונות של המדע. הא׳ הראשון 
בין אלה היה הא׳ הכולל של יהודי־גרמניה, שנוסד ב 1906 
(עי׳ להלן).ב 1919 נוסד בברלין הא׳ הציוני המרכזי, שהועבר 
ב 1933 לירושלים ומאז התפתח לארכיון הגדול המסודר ביותר 
בעולם היהודי. בישראל נוסדו אחריו עוד א" מדעיים אחרים 
(עי׳ ארץ־ישראל, ארכיונים). ב 1926 נוסד בווילנה הא׳ של 
המכון היידי המדעי (ייוו״א, ע״ע), שמרכזו הועבר ב 1940 
לניו-יורק. א" כוללים נוסדו בשנים האחרונות גם באה״ב. 
מקום מיוחד תופסים הא" לתולדות השואה, שבאה על היהו¬ 
דים בימי שלטון־הנאצים. להלן ניתנות סקירות על חשובי 
הא" היהודיים בארצות השונות. 

הא׳ הכולל של יהודי גרמניה (ז^ ז\ 0111 ז 13 תז 06$3 
1 ז 116 :> 1611£5 ז), שתעודתו היתה לשמור על התיקים 
והתעודות, שיצאו מכלל שימוש יומיומי בקהילות, במוסדות 
ובחברות של יהודי־גרמניה. א׳ זה נוסד בברלין ב 1906 ע״י 
ברית הקהילות היהודיות בגרמניה, לשכות בני־ברית, קהילת 
ברלין וקהילות אחרות. הא׳ הצליח לרכז פנקסים ותיקים של 



921 


ארכיון 


922 


מאות קהילות יהודיות בגרמניה ובמחוזות של פולניה המער¬ 
בית׳ שעד מלחמת־העולם 1 היו שייכים לפרוסיה. כמו־כן 
כלל א׳ זה עזבונות בכתב של אישים, תעודות תצלומים 
ודברי־דפום לתולדות־היהודים בגרמניה ולתולדות המשפחות 
היהודיות, וכן ו־גסטים והעתקי-תעודות לתולדות־היהודים 
מא" ממשלתיים "ועידונים. הא׳ פירסם שישה כרכים של 
"ידיעות". כשעלו הנאצים לשלטון הידבו להשתמש במסמכיו 
של א׳ זה לחקירות גנאלוגיות, ובנובמבר 1938 העבירו 
לרשותם את הא׳ כולו. "כשפרצה המלחמה נאדז חלק מא׳ זה 
ונשלח מטעמי ביטחון, ביחד עם תיקי הא׳ הכללי של פרוסיה 
בברלין־דאלם, לגרמניה המזרחית! משם הועבר, עם נסיגת 
הגרמנים, למכרות־המלח בסאכסוניה ואחר מלחמת־העולם 11 
למרזבורג. בהשתדלותה של קהילת ברלין הוחזרו חלקי הא׳ 
הללו ב 1950 לבניין הקהילה היהודית בברלין המזרחית, אך 
הקהילה לא הורשתה להעביר את הא׳ לירושלים, כפי שהיה 
בדעתה לעשות. חלקים חשובים של הא׳ הגיעו גם למערב- 
גרמניה״ ומשם הועבדו ב 1951 לא׳ הכללי לתולדות־ישראל 
בירושלים. לארכיון זה הועבר ב 1952 גם רוב ארכיונה של 
קהילרדוינה. 

אנגל י ד" בתקופה החדשה לא היה באנגליה שום א׳ 
יהודי מרכזי. החשוב שבין הא" של הקהילות היהודיות 
הבודדות הוא ארכיונה של קהילת "שער השמים" של העדה 
הספדדית־הפורטוגיזית בלונדון. בא׳ זה שמורים הפרוטוקו¬ 
לים, הפנקסים ותעודות אחרות של הקהילה מתחילת הישוב 
החדש של היהודים באנגליה במאה ה 17 ועד ימינו. הא" 
הישנים של הקהילות הראשיות של האשכנזים בלונדון עד 
שנת 1870 רוכזו במשדד של הקהילה המאוחדת. רשימה של 
חומד זה נערכה ע״י בצלאל (ססיל) רות (ש* 0£ 
שג 3£0£1 חץ 5 1 >ש 11 מ 17 , לונדון 1930 ). אוסף חשוב של תעו¬ 
דות לתולדות־היהודים באנגליה נמצא בספריית מוקטה של 
ה״חברה ההיסטורית היהודית" באנגליה, שנוסדה ב 1893 . 
במיוחד יש לציין בתוך אוסף זה את הא׳ ואת אוסף כתבי־היד 
של לוסין וולף (ע״ע). 

צרפת. גם בצרפת אין א׳ יהודי מרכזי מאורגן. הא" של 
המוסדות החשובים ביותר הם: א) הא׳ של הקונסיסטודיון 
היהודי בפאריס, שבו שמורים המסמכים של ארגון כולל 
זה של יהודי־פאדיס, ושל יהודי־צרפת בכלל מ 1808 (השנה, 
שבה הונהג אידגון הקהילות בקונסיסטודיון) ואילך. החוסר 
שבא׳ זה חשוב הוא לא רק לתולדות היהודים בצרפת, אלא 
אף לתולדותיה של האמאנציפאציה בכללן. רשימות הא׳ 
נלקחו על־ידי הנאצים במלחמת־העולם 11 ועדיין לא נתגלו. 

ב) הא׳ של ה"אליאנס" (חברת כי״ח). חברת כל ישראל 
חברים(ע״ע) בפאריס שמרה משעת ייסודה ב 1860 את חליפת־ 
המכתבים, שניהלה עם סניפיה ומוסדותיה החינוכיים במזרח 
התיכון, וכן את את התזכירים והדו״חות שהוגשו לד" הפרוטו- 
קולים מישיבות הנהלת־החברה, וכד׳. חומד זה היה מסודר 
למופת עד 1940 . הנאצים תפסוהו והעבירוהו לגרמניה ומשם 
חזר אחר מפלת גרמניה בלא סדר וגם לא בשלמות. תיקי הא׳ 
מכילים חומר מקורי רב-חשיבות לא דק על תולדות החברה 
ופעולותיה, אלא גם על מצב היהודים, ביהוד בארצות־האסלאם. 

ב א ר צ ו ת - ה ב ד י ת אין א׳ יהודי כולל, אבל קיימים 
אספים ארכיוניים מקיפים אחדים, שהם ראויים לציון: 

א) א׳ של החברה ההיסטורית היהודית האמרי¬ 
קנית. חברה זו, שנוסדה ב 1892 , שמה לה למטרה לאסוף 
ולפרסם מסמכים, שנוגעים לתולדות היהודים באמריקה 


ולתולדות היהודים בכלל, במידה שהן קשורות ביהודי אמרי¬ 
קה, בהגירה היהודית לאמריקה, וכד׳. החברה הצליחה לרכז 
בספרייתה ובמוזיאון שלה בניריורק תעודות מרובות במקור 
ובתצלום, דברי-דפוס, תמונות, וכד׳, ופירסמה הרבה מהם 
ב 41 הכרכים של פירסומיה. 

ב) ב 1947 נוסד ע״י ה״היברו יוניון קוליג׳" בסינסינאטי 

הא' היהודי האמריקני ! 151 ׳\\שן מ 103 זשמ 1 ^). 

א׳ זה שם לו למטרה לרכז(במקור ובתצלום) א" של קהילות 
יהודיות באמריקה, של חברות ושל אישים, וכד׳, כדי לאפשר 
את חקירת חייהם הפנימיים של יהודי־אמריקד" את אידגונם 
הקהילתי ואת קיום העדה היהודית בתוך הסביבה. בא׳ זה 
שמורים גם ארכיוניהם של לואי מארשאל, יעקב ח. שיף, 
פליכם מ. וארבורג, דוד פילפסון ואישים אחרים. הא׳ מפרסם 
כתב־עת חצי־שנתי. חומר ארכיוני מרובה לתולדות היהודים 
נמצא גם בספריית "בית המדרש לרבנים באמריקה" בניו־יורק. 

ג) הארכיון והספריה הציוניים ( 5 ^ 21011151 ^1x111 
7 ! 3 זלע 1 >מ 3 ) בניו־יורק, שנוסדו ב 1939 , מרכזים חומר 
שבכתב, בהכפלה, בדפוס ובצילום על התנועה הציונית ועל 
ארץ־ישראל, בעיקר לשם אינפורמאציה. מוסד זה התחיל 
אוסף גם חומר ארכיוני לתולדות הציונות באה״ב. בין השאר 
שמור שם העתק מיקרופילמי מארכיונו של ל. ד. בדאנדים. 

ד) הא׳ של ייוו״א. המכון היהודי המדעי, שנוסד ב 1925 
בווילנה והועבר ב 1940 לניריורק (ע״ע ייוו״א), מקיים מזמן 
ייסודו גם א׳ של מקורות להיסטוריה המדינית, הכלכלית, 
הסוציאלית והתרבותית, וכן לפולקלור של היהודים. חלק 
גדול מן החומר, שנאסף עד שפרצה מלחמת־העולם 11 ונשאר 
בווילנה, הושמד במלחמה. אולם בינתיים הצליח המכון לרכז 
באמריקה אוסף חשוב של מקורות ספרותיים וארכיוניים. 
החטיבות הארכיוניות העיקריות שלו הן: א) אוסף שמעון 
דובנוב, המכיל (במקור או בהעתק) מספר פנקסים של קהי¬ 
לות יהודיות מן המאות ה 17 וה 18 , וכן תעודות בודדות 
מרובות לתולדות היהודים בפולניה, רוסיה ופרוסיה! ב) אוסף 
אליהו צ׳ריקובד, שמכיל, מלבד מסמכים בודדים הרבד" את 
הא׳ בדבר פרעות אוקראינה בשנות 1919 — 1920 , חומד לתגר 
עה הלאומית בגולה אחד מלחמת־העולם 1 וכן לתנועת- 
הפועלים היהודית במזרח־אידופה! ג) אוסף פרידמאן שיקוב- 
סקי המכיל פנקסים ותעודות לתולדות הקהילות היהודיות 
בצרפת הדרומית! ד) ארכיון חיים ז׳יטלובסקי, שכולל מקו¬ 
רות חשובים לתולדות התנועות המהפכניות בין יהודי־דוסיה 
במאה ה 19 ובתחילת המאה ה 20 . בין השאר שמור בא׳ של 
ייוו״א כה״י של יומן־הנעורים של הרצל. 

ה) הא׳ של ה״בונד" (ע״ע), שהיה מתחילה בז׳נווה 
ואח״כ בברלין ולסוף הועבר לניו-יורק, מכיל חומד מרובה 
על פעולות ה״בונד״ מזמן ייסודו ב 1897 וכן על תולדותיה 
של תנועת הפועלים היהודית בכללה. 

הא״ בדבר השואה. עוד בימי מלחמת־העולם 11 הוקמו 
מוסדות יהודיים מיוחדים לשם איסוף המסמכים על תקופת- 
השואה, ומוסדות נוספים לתכלית זו הוקמו אחד המלחמה. 
מטדתם של מוסדות אלה היתה גם מעשית — להוקיע את 
מעשיהם של פושעי־המלחמה לשם הבאתם לדין — וגם פד־ 
עית-היסטורית: לאסוף בשלמות האפשרית את המסמכים 
השופכים אור על תקופה מכרעת זו בתולדות חלק גדול של 
עם־ישראל וגם להקים זכר לנרצחים, סבלותיהם וגבורתם. 

חומר מדובה ביותר על רדיפות היהודים והשמדתם בתקו¬ 
פת הנאצים נמצא בא" של גרמניה ושל ארצות מערב־ 



923 


ארכיון 


924 


אירופה, ביהוד בתיקי המשפטים נגד פושעי־המלחמה בנירנ* 
ברג, שתעודותיהם המקוריות נשמרות עכשיו בוואשינגטון. 
העתקים תצלומיים מתיקי־המשפט נשמרים בא" של ממשלות 
צרפת ואנגליה וכן, בשלמותם או בחלקם, גם בא" של מוסדות 
יהודיים אחדים. חשובי המוסדות הארכיוניים היהודיים לתו¬ 
לדות השואה (שברובם הם עוסקים גם במחקר התקוכה 
בכללה) הם: א) בארצות הברית: 1 . המכון לענייני היהודים 
של הקונגרס היהודי העולמי בנידיורק, שנוסד ב 1940 וריכז 
בדרך שיטתית תעודות לתולדות השואה ובעיותיה• 2 ) מכון 
ייוו״א (עיין למעלה) בניו־יורק, שאסף באירופה חומר־מס־ 
מכים מרובה בשנים הראשונות אחר מלחמת־העולם 11 . 
ב) באנגליה: ספריית וינר ( 7 נ 3 ־נל 1 ״ 1 זשתשנ^ג) בלונדון, 
שנוסדה ב 1934 באמסטרדאם והועברה ב 1939 ללונדון. בה 
יש למצוא, מלבד ספריה מקפת ואוסף של קטעי עיתונים על 
האנטישמיות בכלל ועל תקופת־הנאצים בפרט, את עיקר 
העיתונות הנאצית, וכן דברי־דפום ותצלומי־תעודות הרבה 
לתולדות רדיפת־היהודים בתקופת־השואה. ג) בצרפת: "מר¬ 
כז הדוקומנטאציה היהודי של זמננו״ (־! 0001 66 6 ז 1 ת 0 
6 מ 31 ־ 1 סקמ 1:61 תס 0 176 נ 1 ( ת 110 ב 1 ת 6 מז) בפאריס. הוא נוסד 
ב 1942 , בימי השלטון הנאצי, ומכיל, במקור ובתצלום, חומר 
מרובה של תעודות לתולדות הפעולות האנטי־יהודיות של 
הנאצים בכלל ולרדיפת היהודים בצרפת בפרט. בין החטיבות 
הארכיוניות החשובות ביותר במוסד זה הן אלו: הא' של 
אלפרד רוזנברג• העתקי התעודות של משפטי נירנברג! 
הא" האנטי־יהודיים של המטה הראשי הגרמני בצרפת, של 
השגרירות הגרמנית בפאריס, של הגסטאפו בצרפת ושל 
מוסדות לא־יהודיים ויהודיים אחרים בצרפת • ד) בפולניה: 
הא׳ של המכון ההיסטורי היהודי בווארשה, שמכיל דוקומנ־ 
טאציה עשירה על גורל היהודים בפולניה, ובתוך זה א׳ של 
עמנואל רינגלבלום. ה) במדינת־ישראל: 1 . א׳ של ועד־ 
ההצלה, שאורגן ע״י הסוכנות היהודית בימי מלחמת־העו־ 
לם 11 לשם הצלתם של יהודי פולניה ואסף ידיעות ודו״חות 
הרבה לתולדות השואה, ביחוד בפולניה. א׳ זה שמור כיום 
בא׳ הציוני המרכזי• 2 . א׳ ״יד ושם״. בשנת 1947 התחילו 
באיסוף חומר על השואה מטעם ״יד ושם״ — אירגון ישראלי, 
ששם לו למטרה את הנצחתה של תקופת השואה והגבורה 
של ימינו. הגיעו לארץ תעודות הרבה, שנאספו בעיקר על־ידי 
ה״וועדה ההיסטורית היהודית" במינכן בשנים הראשונות 
אחר מפלת־היטלר. פעולת "יד ושם" הופסקה למשך כמה 
שנים מחמת מלחמת־השיחרור והקמת־המדינה. החומר האר¬ 
כיוני הופקד בא׳ הציוני המרכזי• 3 "בית לוחמי הגטאות 
ע״ש יצחק קצנלסון למורשת השואה והמרד״, שהוקם ב 1950 
בקיבוץ ע״ש לוחמי הגטאות שבגליל המערבי. באספים של 
מוסד זה שמורות תעודות הרבה לתולדות השואה, וביחוד 
הא' הספרותי של המשורר יצחק קצנלסון. חומר מרובה 
לתולדות השואה שמור גם ב״א׳ העבודה" וגם ב״א׳ הכללי' 
לתולדות־ישראל" שבא״י. בא׳ האחרון שמור, בין השאר, 
אוסף־תעודות מקיף על רדיפות היהודים וחייהם בימי הנאצים 
בצ׳כוסלובאקיה ועל אירגון מחנה־הריכוז בטרזיינשטאדט. 

הארכיונים במדינת־ישראל. מעמדם החדש של 
היהודים בארץ־ישראל השפיע גם על מבנה ארכיוניהם, תכנם 
ואירגונם. בארכיונים של הישובים היהודיים בארץ משתקפים 
כל צידי־חייהם, ולא כמו בקהילות־הגולה, צדדים אחדים 
בלבד מחיי־היהודים. מ 1933 ואילך קמו בארץ גם ארכיונים 
מרכזיים בעלי תחומי־פעולה ברורים, שאורגנו מראש בארכיו¬ 


נים היסטוריים ולשם מחקר מדעי. על ארכיונים מרכזיים אלה 
וכן על שאר הארכיונים והאספים הארכיוניים בארץ ע״ע 
ארץ־ישראל, ארכיונים. 

א) ספרי שימוש וביבליוגראפיות: )/' 7 , 210101 ? .? * 018 

, 11 ,") 41061715 ; 401011020 ;'*) ) 14141 ) 121 41 < 1  1 ) 11 
- 61015 . 0 . 14 ;' 1937 , 41100 ! 10110111 ! 44 )) 4410/11 / 0 51401141 44 
. 2 ) 1950 , 11 ) 142 ) 51 !) 01 )! 11 ) 01 ) 44/1 14011 - 0 ) 1 / 1/11011 ,) 0 ס 
0 ) 1 )/ 14 ) 4410/11 21110 ) 01114 % ? 1 ) 01 ,) 0500 ? .£ ;( 1952 ,. 141111 
, 061705 ) 14 10021 ) 612 60 ז ; 1940 , 00660101 ) 8 , 411 ) 01 )<))€ 1 ) 11 
. 8111111 : 2 ; 1951 , 01 ) 10 ) 1 ) 140 ) 44 / 0 !) 11 ) 11001 ? : 1 : 00 ) 4¥ 256108 
£211 , 1011 ) 0 . 8 . 61 ; 1947 ,!)) 4410 / 11 ! 0 ( 01 ) 10 ? £%41 4011 ! 10 % 
. 1947 , 1411001 ) 1 ) 0 1110 % ? 4011 01 ) 10 ) 51404 % 001 / 1 ) 8 , 1008 ) 8 .? 

1 ) עיתונות ארכיונית : ) 12 ) 00 , 111 ) 4410/11 11040 ) 4410 ) 7/1 

;. 0 1927 ,( 44121522572 ) 100 ) 4410/1 : . 1 ) 1938 , 10572 , 165 ק 82 
,. 1110 / 11 ). 7 41110 / 10 ) 4410/11 ;,}) 1947 ,£) 10 ) 0115501 , 41 ) 4410/11 1 ) 0 
156 ) 1 ) 8 60 ) [ס 001021 [ 60 ?' ,"!)) 4410 / 11 " ,'. 0 1876 , 611100600 
- 81/1110 ,!)) 4410/11 ;.£) 1949 , 1.00400 י, 100 ) 4550012 ; 15 ) 80001 

1 / 1 ( 0 ( 11 (! (1 54111 ((! < 1 ( 8 ( 1 % 10 ( 11 (, 810X01105; 4410 / 11(1110 , 80700 
10(0102(100210 (105 21061705, ?2115, 1951 0 .; 5 ? 111 ( 1140%(0 
< 1(1 0 ( 11 ( 11 ( 10 / 1110 / 1(0 514411410 / 11 ((!, 44400, 1948 ££.; 1011140 
4410 / 11 ((!, 14057 00161, 1947 0 . 

ד) הארכיונים בארצו 8 השונו 8 : ,)!/ 4410 ) 1 / 40 / 40110/1 ! 04 

£10£661008 10 (110 805(2060, 1943; 14. 0001(0201(, 1 x 1 

, 00701101 .[ ; 1939 , 36 ( 11 3 02 ( 1 ! ) 11 411004101 א 01 ) 4410/11 
- 0 )) 10 !) 11 £141 ; 1930 ,) 1 % 1 % 4 ) 8 0 ) £ 141 ? ) 1 > 1 )) 4410/1 1 ) 14 
1 ) 00101011041 , 5 ) 0141 ) 10 ) 411 ?) 4 , 1 ) 04110041 5 )) 410/1 105 > 141101 
1 ) 1 )? ! 211 1 ( 1150 / 11 )? ; 1938 , 1937 111 ) 4 1 411 1 ) 1 ) 11411 ? 01 / 1 ) 

1104 -( 10 ? ,- 14111 ? 1 ) 4 5 ) 04 ) 11 ) 8 0 ) 1 % !/ 4 '( 11 ) 1 / 404 )< 7.4 1 ) 11 
- 14101 ) 0 ; 1949 , 1£21101 ) 820 . 6 •׳י ■ 601205808 ,!)) 514411410/1 

10((0141 4(5 0 / 1(001 ? 14111 -, ?? 0 )- 4 . 514411410 / 1 ( 1 , 601205- 

808x600 7. £. 811 ( 001 , 5 82060 , 1936-1940; 011 4410 / 1(1 

1/0 ס ! 011140 41 , 1 קק 01050 . 8 . 64 ; 1944 , 11411401 51410 41 
: 1 . 4401 ,) 10 (} 0 0014 ) 8 11 / 110 ? )/ 1 10 4 ))!)!)!? 11 ? 1 ! 40410 ? 5 
01114 ; 1924 — 1923 , 11 )? 4 ? 51410 : 11 ¥06 ; 00141 ) 8 % 41 )£ 
, 6126116 , 404 ?!£ ) 4 01 ) 410/1 105 ) 4 4 ) 11 ? 1 ! 10 ) 4 7 04 ד 15101 / 

,? 10110440101 : 1 ) 21 ? , 00141 ) 8 4/110 ? )/ 1 10 ) 01114 ; 1920 
- 4¥2 ,!))!/ 410 4110041 א )/ 1 10 00145 ) 8 )/ 1 10 ) 0414 ; 1949 

56108(00, 1948 (1950); 8. 8. 44111, 41 * 1 ( 11040 51111:001 10 
£ 410?(40 410 / 1 ((!, 610X100, 1951; 8. 440120120, (4. 8010, 

045 ( 0 % 1150 /( 410 / 1 ( 4X1(0 (141061721. 701(506114(, 86. 39); 

06. ¥. £2081018 206 44. 8(010, 1 x 1 410 / 1 ((! 4 ( 1 / 111011 ( 

-ססקסא , 0 ) 1 ) 104 ) 41/1 / 0401 , £107216 . 14 ; 1891 ,) 1400 ? ) 4 

62800, 1933; ¥10(01 £0070, 041 4 ( 4110 /( 410 / 1 ( 4X5 ( 0 , 

, 11404 ) 4 )א ; 1921 , 00 ! % 401141 ! 0 404 ) 50 / 10 / 1 ) 0 ) 10 ) 5 
404 5 )) 0 / 1 ! 4 ) 5141 141 ) 0 ) 0 )/ 1 ,() 0 / 1 ! 14 /ן 81 0 )) 1 * 1 ) 41 % 

(ס 1141 ) 5141 )/ 7 , 4¥02701 .[ ; 1932 , 44228 , 00141 ) 8 11 )/ 1 

. 1943 ,? 11101 '?? / 11 \ £ 0 % 

א״ יהודיים : אלכם ביין, קיבוץ־גלויות לגנזי האומה("בטרם", 
תש״י)! י. בן־זאב, הא׳ של הקהילה היהודית בקהיד (הכינוס 
העולמי למדעי היהדות, ירושלים, עם׳ 438-434 )! נ. מ. גלבר, 
חשיבותם של הא" באירופה המזרחית להיסטוריוגראפיה 
היהודית (הכינוס למדעי היהדות, ירושלים תשי״ב)! ידיעות 
פון ייווא, ביחוך גל׳ 15 (יוני 1946 )! -)// 0 ! 4 404 )) 0 / 1 ! 4 
1948 ,!)) 410/1 / 4 / 11 )[ 11040 ) 410 ; 236-295 , 111 ,(£ , 0 ) 1 ) 41 
- 110 ) £111 , 0 ) 401 ? 5 0 )/ 0/1111110 110 0 ) 44 ( ) 01 , 8201 .? ;.££ 
- 0 ) 111/404 , 2001 ) 8121 .[ ; 1929-1936 , 00 ) 80805 65 600 
- 5111 ; 1914 , 1 ! 4 (/ 140 ? 10 0 ) 44 [ !) 4 ) 10 / 10 / 1 ) 0 ! 24 / 540 
. 701 , 0 ) 44 [ 0 )/ 4110 ) 4 !) 4 1 ) 11410 / 1 * 141 ) 0 1 ) 4 0 )% 1140 ) 1 
- 04 ? 5 4 ) 1/011 )/ 1 (ס !)) 410/1 , 6 ) 80 00011 ; 1908-1928 , ¥1 — 1 
- 1/1 , 010 ) 4¥2068 . 0 ; 1930 , 2108110 ) 02 206 )!סק 80 ,) % 0%4 

/ 404(0 404 4 / 1(0 24 ! 0 ( 50 / 10 / 1 ( 4(1 ] 44(0 10 £ 11 ( 0 - 
11441 404 4(0 51 ( 1 x 0 0 ( 1 * 1 ( 104 ( 0 , 1926; £. 717101, £10( 

.( 1905 ,[׳ 61044 ) ) 11 )! 10 / 40 % 1 ! ס ? )/ 41150 ) 410/1 

א. ב. 



925 


אדכיטם—ארכימדם 


926 



ארכיטאם, פסל רוטי. הםוזיאה הלאוסי, נאפולי 


אך 5 יפם——(לערך 430 ־ 350 לפסה״ג), פילוסוף, 
חוקר־טבע ומדינאי יווני, בן העיר טאראס — היא 
טאראנטו — שבאיטליה הדרומית. היה מפורסם מאוד בחייו 
ילאחר מותו, אבל קשה לקבוע מה מן המסופר על אישיותו. 
ועל מפעלו הוא היסטורי ומה מזה אינו אלא אגדה. א׳ היה 
מנהיג פוליטי ומפקד־הצבא של עירו ועמד בראש חילו- 
תיה במלחמותיה בעממים של דדום־איטליה ובסיראקוסי. 
עם זה היה ראש בית־המדרש (או המיסדר) הפיתאגודאי, 
וכנראה, היה תלמידו של פילולאוס (ע״ע). המחקר החדש 
נוטה לייחס לו הרבה מן ההשגים המדעיים ומן התודות, 
שהמסורת העתיקה ייחסה לפיתגודס (ע״ע) או ל״פיתאגו־ 
ךאים". א׳ היה ידידו של אפלטון(ע״ע), שנפגש עמו, כנראה, 
במסעותיו באיטליה הדרומית עוד בשנות 390 — 388 . אפלטון 
מזכיר את א׳ כמה פעמים בדיאלוגים שלו. מסתבד, שהיסוד 
הפיתאגוראי שבמשנתו של אפלטון, בסרט ב״טימאיוס", הוא 
פרי השפעתו של א׳> ויש יסוד לשער, שא׳ השפיע על אפלטון 
לנסות ולשנות את סדרי־המדינה של סיראקוסי ולייסד את 
ה״אקאדמיה". כנראה, היה א׳ גם פילוסוף חשוב, שהרי 
אריסטו כתב חיבור מיוחד על הפילוסופיה של א/ שלא הגיע 
לידינו. במדעי־הטבע היה א׳ אחד מחלוצי המכאניקה המד¬ 
עית) מייחסים לו המצאת מכשירים ומכונות שונים, בין 
השאר (לפי אולוס גליוס: 9 , 12 , €105 ^.111030, X סא) — 
"יונת־עץ מעופפת", ז. א. מעין מטוס. ככל הפיתאגוראים עסק 
א׳ בתאודיה המאתימאטית של הצלילים והרווחים המוסיקא־ 
ליים, וכן בבעיות מאתימאטיות, כגון הכפלת־הקוביה. לפי 
קלאומדס (מן המאה ה 2 לסה״נ) היה א׳ הראשון, שיזם את 
חישובו של הקף־הארץ על סמך מדידת ההפרש שבין דום* 
האופק של כוכב מסויים בשני מקומות, שהם נמצאים על קו 
צפון־דדום ושחזקם זה מזה ידוע — קביעה, שבוצעה בפועל 
ובהצלחה דק על־ידי ארטוסתנס(ע״ע). ציצרון("על הזקנה", 
39 ) מצטט קטע מתורת-המידות של א/ שתכנה מוסריות 


חמורה וקפדנית) הוראציוס (אודות, 28,1 ) מוסר אגדה, שא׳ 
טבע בספינה בים האדריאטי, ולפי אגדה אחרת נקבר בעיר 
מאטיגום שבחבל אפוליה, באיטליה. נשתמרו קטעים אחדים, 
שהם מיוחסים — אפשר, שלא בצדק — לא׳, ותכנם עניינים 
מאתימאטיים ולוגיים. 

- 110 \{$ 61 611614$ ^ 0 , 1 ) 11 ס 1)6 ¥ 0X61111111 .£ 

; 1840 ,. 4 . 1 > . 10,2171 ? 016 ,שקק 11 ז 0 . 0 . 0 ; 1833 , 110 (^ 50 

. 4 . 14 1010 ? , 311£ ז 0 .£ ; 1884 ,^ 010 1£€$ ז 1 ) 1461 , 01355 .ז? 

. 1923 , ז 16 )'זס 10% { 1 ?? . 50£ 

י. ל. 

ארכימךם — ?וו&ו״וייצס^ , — ( 212-287 לפסה״ג), מאתימא- 
טיקן ופיסיקן יווני) גדול החוקרים במדע המדוייק 
בזמן העתיק ומגדולי המאתימאטיקנים של כל הזמנים. א׳ 
נולד בסיראקוסי שבסיציליה והיה — לפי כמה מקורות — 
קרובם של מלכי סיראקוסי הירון וגלון < במשך זמן מרובה 
למד באלכסנדריה של מצרים, שהיתר, מרכז־המדע באותו 
זמן, ואח״ב חזר לסיראקוסי, אך עד סוף־ימיו הוסיף לקיים 
קשרים עם אנשי האסכולה של אלכסנדריה(קונון, דוסיתאוס, 
אראטוסתנם, ואחרים). א׳ נהרג על־ידי חייל רומי בשעת 
כיבושה של סיראקוסי ע״י מאדצלוס במלחמה הפונית השניה. 

רק חלק מחיבוריו של א׳ נשתמר במקור היווני) כמה 
מהם הגיעו אלינו בתרגום ערבי בלבד, שנעשה ביה״ב) חלק 
מהם אבד, ורק תכנם ידוע לנו. החשובים שבחיבוריו המאתי- 
מאטיים הם ספריו: ״על הכדור והגליל״(.״ 0 * ;>!,?>״>ק> 116010 
גוס 80 ׳״^*> ו״על הקונואידים והספרואידים״ (- 0¥061 >* 1 ־ 1160 
׳\גס 6186 ס 010 ק) 010 * \מ> 86 )והמאמר ״על לולינים״ (׳״ 0 * 1160161.1 ). 
החשובים שבספריו במכאניקה הם: "על שיווי־המשקל של 
שטחים מישוריים" ר? ׳ג 10 ^ס 00 ס 10 עו 1 £ 80 ג 11 !£י) ו״על גופים 
צפים במים״(׳״ס״-^נוסגס 11601 ). החיבור, שבו מסביר א' את 
שיטתו במחקר (׳"> 681 ק> 3 ני) ושהוא ערוך בצורת איגרת לארטו־ 
סתנם (ע״ע), נתגלה במקורו רק ב 1906 בכ״י עתיק בספריה 
בקושטה. 

תוצאות עיוניו של א׳ במאתימאטיקה עולות על השגיהם 
של כל קודמיו ואף של כל אלה שבאו אחריו עד המאה ה 17 . 
שתי שיטות עקרוניות מונחות ביסוד תגליותיו הגדולות: 

( 1 ) העקרון המכונה אכסיומת־א׳ (אע״פ שכבר היה ידוע 
לאח־וכסוס [ע״ע]) — אם 3 ול הם שני גדלים מסוג אחד 
(למשל, שני קטעים גאומטדיים) ו 3 קטן מל, יש בין הסכומים 
3+3 ( 23 ), 3+3+3 ( 33 ), 43 , ובו , סכום ידוע 13 ^ שהוא 
גדול מ 1 ; לשון אחרת: גודל (חיובי) אינו יכול להיות 
קטן־עד־אינסוף (או גדול־עד-אינסוף) ביחס לגודל אחר. 

( 2 ) שיטת־המיצוי ( 6x11305110 ), שאף היא מסתמכת על 
רעיון של אודוכסוס) היא מבססת מה שאנו קוראים חשבון 
אינטגראלי(במובן של סכם, ז. א. אינטגראל מסויים) בעזרת 
העקרון הנקרא כיום על שמו של קאוואלירי. א׳ הגיע להרבה 
ממסקנותיו ע״י סכמה זו, אך השתדל — כפי שעשה אח״כ 
גם ניוטון — לתאר את ההוכחות עד כמה שאפשר בשיטה 
"קלאסית" (בהתאם לאוקלידס [ע״ע]). יש לדאות בא׳ את 
מייצגה הראשון של המאתימאטיקה החדשה במובנם של 
ניוטון ולייבניץ. 

חידושו של א׳ בפיסיקה היה בסטייתו מן הנוהג, שהיה 
מקובל אצל היוונים — ההתעניינות בצד העיוני-המופשט 
בלבד של הבעיות: א׳ שם לב לצד המעשי ועשה ניסויים 
לשם גילוי של חוקים פיסיקאליים. גם בפיסיקה יש לראות 



927 


איכימדס 


928 



אדכיסדם, פסל רזפי. ר׳סוייאוז תלאיסי, נאפולי 


בו את החוליה הראשונה בשלשלת הנמשכת אחריו ע״י 
גאלילאי וניוטו׳ן. 

החשובים שבהשגיו של א׳ במאתיסאטיקה הם: א. ב א ר י ת¬ 
מטיקה — 1 ) מחקרו,,על מספר גרגרי־החול" 
שבו משמשת השאלה בדבר המספר של גרגרי־החול, שהם 
דרושים כדי למלא את חלל־העולם כולו׳ עילה לפיתוחו של 
סימון, שמאפשר הגדרת מספרים גדולים כרצוננו, לשם כך 
הוא מכנים כיחידה ראשונה את המספר הגדול ביותר הניתן 
לביטוי ביוונית רגילה (רבבה של רבבות, כלומר, 10 8 )ו 
כיחידה שניה—כמספר הזה של היחידות הראשונות, כלומר: 
<י נ 10 = 10 9 .10 9 ! וכד, עד שבשלב ה 10 8 מושג המספר 
108 • 8 ס!, המשמש יחידה מסדר חדש! וכך הלאה. מכיוון 
שלפי השקפת זמנו על גודל המחוג של כדור־העולם אי־ 
אפשר היה שהעולם יכיל יותר מ " 10 גרגרי־חול, אין ׳צורך 
להרחיק ללכת במערכת היחידות (אפולוניוס [ע״ע], שבא 
אחר א׳. הביא את שיטתו של א׳ לידי הכללה ע״י הנהגת 
יחידות מסדר" כשם מסמן איזה מספר טבעי שהוא). מן 
הראוי לציין, שאפילו שני חוקרים אלה לא הגיעו — כנראה, 
מפני העדר האפס (ע״ע) — לידי שיטת הפוזיציה, אף שהיא 
משתלבת באופן טבעי בסימונים שנתנו למספרים: יחידותיו 
של א/ למשל, פירושן לפי הכתיב העשרוני — חלוקת מספ¬ 
רים, שהם כתובים בשיטה העשרונית, למחלקוח־מחלקות, 
שכל אחת מהן היא בת שמונה ספרות. 

2 ) חישוב המספר ז־ שבחשבון העיגול והמעגל. 
בתחילת האלף השני לפסה״נ כבר הגיעו המצרים (בספר־ 
החשבון של יחמש) לערך המקורב *(״) = ". לאחר זמן נת¬ 
קבל הקירוב (הטוב הרבה יותר){ 3 = 1 ־.א׳ הדאה במאמרו 


"על מדידת המעגל" ([>ו־>ף 0 ^ ־ז 0 ,ג* 5 י£], שהגיע אלינו 
רק בצורה מקוטעת), ש ז־ נמצא בין ~ 3 ובין { 3 ; שיטת־ 
חישובו מיוסדת על התקרבות בעזרת מצולעים משוכללים, 
שחוסמים את העיגול ושחסומים בו. הרון (ע״ע) האלכסנ־ 
דרוני מוסר, שא׳ אפילו קבע את ערכו של !־ בין הגבולות 
^{־ כלומר: בדיוק של חמש ספרות אחר הפסיק 

לפי התיאור כשבר עשרוני. חידה היא עד היום, כיצד 
יכול היה א׳ להוציא את השרשים הריבועיים הנחוצים לשם 
דיוק מפליא זה. 

3 ) גם שיטתו של א׳ לחיבור הריבועים של המספרים 
הטבעיים הרצופים, הכלולה דרך־אגב במאמרו על הלוליינים, 
ראויה לציון. 

ב. בגאומטריה ובגאומטריה הדיפרנציאלית (לפי 
מונחינו): — 1 ) קביעת נפחו ושטח־פניו של הכדור וקביעת 
נפחם של משטחי־הסיבוב מן הסדר 2 (שממנה הוא מסיק 
דרך־אגב את שטחה של האליפסה) * א׳ עצמו החשיב ביותר 
את השגו זה וציווה להעמח־ על קברו תבנית של כדור חסום 
בגליל. 2 ) הלוליין הנקרא על שמו של א/ לרבות• משיקו, 
ושימושו לשם יישור־המעגל. 3 ) חישוב נקודות־הכובד של 
שטחים ושל נפחים (בפרט של הקונואיד והספרואיד) בעזרת 
חוק־המנוף. 4 ) תדבוע הפאראבולה. ממקורות פרסיים (אל- 
בירוני) וערביים ידוע, שא׳ גילה את הנוסחה לשטחו של 
משולש על־יסוד צלעותיו — נוסחה, שנקראת על שמו של 
הדון וכן את חלוקת הזווית לשלושה חלקים שווים 
בעזרת שילוב קטע בין מעגל ובין קטרו המארך, כלומר 
בעזרת משוואה מן המעלה 3 . 

ג. במדעי־הטבע: — שני השגיו המפורסמים של א׳ 
בתחום הפיסיקה הם 1 ) חוק המנוף (ע״ע). הפותח להלכה 
פתח לבניית מכונות בעלות כוח בלתי־מוגבל, ומכאן המימרה 
המיוחסת לא , : "תן לי מעמד מחוץ לארץ. ואצליח להניע את 
הארץ״; 2 ) החוק ההידרוסטאטי הנקרא על שמו, הקובע 
את הפחתודמשקלו של גוף טובל בנוזל — חוק, שממנו 
נשתלשל ביסוס התודה של שיווי־המשקל של נוזלים! 
3 ) בגילויו של חוק זה משולבת הבהרת המושג של המשקל 
הסגולי של גופים ומציאת הדרך לקביעתו הניסויית. — 
מהמצאותיו הטכניות של א׳ החשובה ביותר מבחינה שימושית 
היא מש אב ת־ ה בורג, המשמשת להעלאת מים ממעמקים 
(ע״ע משאבה). — באסטרונומיה חישב א׳ את אורך־השנה 
ובנה פלאנטאדיון (המדגים את תנועות השמש והמכבים), 
שמארצלום העבירו לרומי. מדידותיו לקביעת הזווית. שהשמש 
יוצרת בעין המסתכל, עולות בדיוקן השיטתי על כל אלו 
שנערכו לפניו. 

גודל ההוקרה, שרחשו לא׳ בני־דורו, מתבטא בכמה 
סיפורים עליו, שמקצתם, לכל הפחות, אינם מתקבלים על 
הדעת. המפורסמים שבהם הם: שמצא את החוק ההידרו- 
סטאטי כשהיה בבית־המרחץ, מתוך הפחת שהרגיש במשקל- 
גופו כשישב במים, ושהתפרץ ערום 'לרחוב כשהוא קורא 
״מצאתי״ 00 *[!■?>״£>: שעל סמך אותו חוק עצמו גילה, שעטרת- 
הזהב של המלך חידון היתה מזוייפת (מעורבת בכסף) מתוך 
הפחת שמצא במשקל הסגולי של החומר! ששרף את אניות־ 
הקרב של הרומים, שצדו על סיראקוסי, בעזרת מראות־מוקד 
קעורות: ושלא פסק מלעיין בציורים גאומטריים אפילו בשעה 
שהרומים חרדו לתוך העיר וקרא לחייל, שניגש אליו לרצחו: 
"אל תקלקל לי את מעגלי". 



929 


ארכימדם—ארכיסנקו, אלכסנדר 


930 


¬ במאתימאטיקה החדישה לכל חלקיה (אריתמטיקה׳ אנא 
ליזה, גא 1 מטריה. תורת־הקבוצות) מופיע שמו של א׳ בתורה 
של מערכות גדלים לא־ארכימדיים, כלומר: גדלים׳ 
שלגביהם אין תוקף לאכסיומת־א , . היל ברט (ע״ע) השתמש 
במערכת כזו׳ כדי להוכיח את אי־תלותה של אכסיומת־א׳ 
בשאר האכסיומות הגאומטריות (או האנאליטיות). קודם לכן 
(ב 1891 ) כבר בנה ג. , ורוגזה (ע״ע) גאומטריה לא־ארכימדית 

זו דד 

(ע״ע גאומסריה), וכן יש חשיבות למערכות כאלו במחקרים 
חדישים על אלגברה מופשטת (ע״ע). גם "סדרי־גידולך של 
פונקציות, שהיו אחד מן המניעים ליצירת תורת הקבוצות 
(ע״ע), מגדירים מערכת של גדלים לא־ארכימדיים. 
הוצאות חדישות של כתבי־א׳ הן: ח! 0£ 1116 ׳ 
\10<161 .^ ; 1897 , 1163111 ״ 1 .י! ץ< 1.1 ) 6 , 10131100 < 11 ז x1111116- 
(115 01915 — 1910 ,£ז 6 ג 11611 .[ ץנ 1.1 ) 6 , 001013 3 ז 6 ק . 

11. 0. 2611(1160, 0010/1. 4. 140111. 1411111 .ס 411010171 וסו - 
0110■, 1896; ]. 1.. 1 0 ^ 4/1/0102 4001 10 . 4 ' 4 5/6 >־׳ 00 , 8 ז 6 נ 611 }־ - 
70001 401 10100001 0x00101, 50160113, • 1 . 20, 1916; ״ 1 .ד 
1163111, 410/11010401, 1920; 10., 1111100)1 0 / 0!00/( 140111., 

- 3 ״ 02 . 5 > ; 1924 ,. 4 401 704 001 ,ז 6 )ת!ז\\ .? ; 1921 , 11 . ¥01 
.זו ; 1928 , 41011110040 , 10113 . 5 > ; 1925 , 410/11100401 , 1103 
. ¥01 ,. 1515 , 701/01 1/10 /ס ( 711001 '! 41011110040 , 1.60260 .£ 

. 1932 , 17 

א. ה. פ. 

אךןניפזאטה ( 613 סק 0111 ז^), משורר לאטיני, שפעולתו חלה 
סמור לשנת 1160 . השם א׳ ("ראש המשוררים") 

הוא כינוי של כבוד, ובדומה לזה זכה משורר לאטיני 
אחר של אותה תקופה, הוגו מאורלאן, לכינוי 35 מז 1 ז? 
("ראשון"). שני המשוררים הללו הם'המפורסמים ביותר בין 
משוררי היין והאהבה של המאות ה 11 —ה 13 , שנקראים 
״ואגאנטים״ (״משכילים נודדים", ¥32311165 101 ״נ 16 ס) או 
"גוליארדים" ("בני גלי י ת״ 1 כנראה רמז ל״פלשתים", כפי 
שהסטודנטים כינו את הבורגנים, וגם למלה הלאטינית 
1113 § — "גרון, גרגרת", ובכן "גרגרנים" ושתיינים). שמו 
האמיתי של א׳ אינו ידוע, אך פסוק אחד בשיריו (הוצאת 
15 !ט 1 ת 13 \, 111 ע, 20/1 ) נותן מקום להשערה, ששמו היה 
יוהאנס. הוא נולד בין 1120 ו 1140 בגרמניה, קרוב לוודאי 
בגלילות של נהר־רינום. במידה שאפשר לקבוע תאריכים 
לעשרת השירים, שמייחסים לו בוודאות, נכתבו כולם בין 
1161 ו 1165 . על חייו ידוע רק שהיה קלריקוס (משכיל, ולאו 
רוקה כומר) עני בפמליה של הרוזן , רינאלד פין דאסל 
( 1120 לערך — 1167 ), שהיה ארכי־הגמ 1 ן של קלן והקאנצלר 
של הקיסר בארבארוסה * א׳ נמצא בחברת אדוניו גם כשזה 
האחרון שימש משנה־לקיסר באיטליה. שירי־א׳, שכולם 
כתובים בבתים מחורזים ושקולים לא בהתאם למטריקה 
הקלאסית, אלא לסי הטעמת המלים׳ עוסקים בנושאים אישיים 
(בקשת תמיכה, התנצלות, וכד׳)! שירי־אהבה ממש אין בין 
השירים, שמייחסים לו בוודאות. אחדים משיריו מפליגים 
בשבחו של הקאנצלר! אחד מהם סוקר מתוך תפיסה עמוקה 
את דמות הקיסר ומפעלו, באופן שיש לו חשיבות היסטורית. 
שיר אחד ("הווידוי") הוא דיוקן חינני מאוד של המשורר 
קל־הדעת והחלש, המשועבד ליצריו הרעים, ביהוד לשתיה, 
לקוביות ולנערות, אבל המוצא, לדבריו, בחטאיו גם את 
מקור השראתו! "וידוי" פארודיסטי זה נחשב בצדק לאחת 
מן המרגליות שבשירת־הוואגאנטים האירופית כולה! וקטע 
אחד מתוכו, שהוא מזהיר ביהוד ושמתאר, מתוך בדחנות 
גובלת עם חילול־קודש, את מיתתו של הגרגרן־השתיין ואת 


עלייתו לשמיים ...מסת! 3 תז 13116 ת 11 נ 0511111 ק 0 זק 651 ונע 161 \ 

("מנוי וגמור עמי למות בפונדק", וכר), מובא תכופות 
בכתבי־היד של יה״ב ובקבצי־שירה לסטודנטים. ערכם של 
שירי־א׳ — נוסף על יפי סיגנונם, חריזתם המחוכמת וההומור 
השופע מהם — נובע ביחוד מן העובדה, שבהם גילה אדם 
את נפשו בכנות — תופעה, שבתקופתו של א׳ היתד, במערב 
נדירה ביותר. 

,( 1 ע , 010 00410/110 401 4 ., 68. 8130111115 (81000116061 16X16 

•א .£ ; 1935 , 50/101011 #00401102 7/10 , ¥300611 ו .מ ; 1913 
. 1940 , 010/111102 . 1011101011011 . 4 5111 . 4 . 11 . 4 001 , 011111115 

ח. פ. 

אךביפלנ 1 ם (מיוו׳ — שליט, ו 0$ ץסג* 1 נ— ים), שם 
יווני קדום לים האגאי ולאיים שבו. מן המאה ה 13 
לסה״ג מציין השם א׳ כל ים זרוע איים וגם את האיים שבים 
כזה. בגאוגראפיה מבחינים בין ארכיפלאגים קונטיננטאליים, 
שהם סמוכים ליבשת והם עפ״ר חלק מיבשת שהוצפה על־ידי 
הים (כאיים שבין יוון ואסיה הקטנה או כאיים שממערב 
לצ׳ילה הדרומית), ובין א" אוקייניים, שהם נמצאים בלב 
האוקיינוס. ביחוד מרובים א" כאלה באוקיינוס השקט. 

אךביפ;קו, אלכסנדר —.\ז — ( 1887 , 

קיוב), פסל' אמריקני ממוצא רוסי־אוקראיני. בנעו¬ 
ריו למד בבתי־ספר לאמנות בקיוב ( 5 — 1902 ) ובמוסקווה 
( 1906 ). ב 1908 בא לפאריס, שבה למד ב )״ 8631 £6016 

ב 1921 יסד בית־ספר לאמנות בברלין. ב 1923 השתקע 
באה״ב. כאן הורה א׳ באוניברסיטות של קאנזאם־סיטי ושל 
מדינת־וואשינגטון, בבי״ס לאמנות תעשיינית בשיקאגו, וכן 
ניהל אולפנים להתמחות בתפאורה ארדיכלית. מ 1939 עד 
היום מקיים א׳ בי״ס לאמנות בניו־יורק. תערוכת־היח־ד 



אלהסנרר יורכיסנהו: מתי נמים, נבס 1012 



931 


ארכיפנקו, אלכסנדר— ארכלאים 


932 


הראשונה שלו נתקיימה ב 1912 בגרמניה. מאז הציג א׳ 
בהרבה מבירות אירופה ועריה הגדולות, וכן בערי אה״ב. 
יצירותיו מוצגות בבתי־הנכות הגדולים בעולם: במוזיאון 
לאמנות מערבית חדישה במוסקווה, באוסאקה (יאפאן), ברו־ 
טרדאם, במוזיאונים ובמכונים לאמנות של ברוקלין, שיקאגו, 
דיטרויט, ועוד, וכן במוזיאון האוקראיני הלאומי בסטאמפורד, 
קונטיקוט. כן יצר א׳ אנדרטות־זכרון, שעומדות בגנים ציבו¬ 
ריים בקליוולאנד, אוהאיו ובמקומות אחרים. 

א׳ הוא פסל מודרניסטי, שמשתמש בחמרים שונים ועודד 
נסיונות חדשנים ונועזים בפיסול. אע״פ שצורותיו המופשטות 
שאולות מגוף־האדם, הן מבוססות רק על אותם מחלקי־הגוף 
המסייעים לו׳ לא , , לגישום רעיונותיו. ב 1912 יצר א׳ תבניות 
קעורות וקונסטרוקציות עשויות זכוכית, נייר מעובה, תיל 
ומתכת וכן יצירות, שיש בהן שילוב של אמנות הפיסול 
והציור. ב 1924 המציא סוג של ציור בתנועה, שהוא ידוע 
בשם ארכיפנטורה. המצאתו האחרונה מ 1947 היא פסלים 
עשויימיחומר פלאסטי, שהם מוארים מבפנים. 

. 4 * , 111113 ? 1 ) 11.111 ז־>י 1 ח 1 ) 47 / 0 ץ 1 {<) 0 > 11110 ? , 160 ת 6 ק 111 :>ז 4 . 4 
;(?!סעים מספרו של א׳ הנמצא בהכנה) , 1953 , 5 !ז 4 1 ״^ 8 
— 249 , 1936 , 111 . 701 , 1511 ) 41 ץז 11 )ת 0 20111 }ס ^ 11 ת 1 11£ ז 

. 250 

אר?לא 1 ם בן־פרדיקאם, מלך מוקדון( 413 ־ 399 

לפסה״נ). כבנה של'פילגש לא היה א׳ רשאי לשבת 
על כסא־המלוכה ועל־כן פילם לו דרך אל השלטון בשפיכות- 
דמים ובאכזריות מרובה (הוא רצח את כל המועמדים לכסא- 
המלכות שנראו לו מסוכנים). אולם לאחר שהשלטון נתחזק 
בידו נתגלה כשליט נבון ורב־פעולות. לפי תוקידידס (ב , , 
100 ) הירבה לעשות לטובת מולדתו יותר מכל שמונת מלכי- 
מז׳קדז׳ן שקדמו לו. הוא הקים ערים חדשות, סלל כבישים, 
הנהיג שיפורים מרחיקי־לכת באירגון־הצבא, ובכלל השתדל 
בדרכים שונות להרחיב את תחומי שאיפותיה והשפעתה של 
ממלכת־מוקדון הקטנה והנחשלת. אמצעי לכך ראה בהלני־ 
זאציה של המדינה. הוא הנהיג בארצו את משחקי־ההתגוש־ 
שות לפי דוגמת המשחקים ביוון, הקים תיאטרון והזמין 
לחצרו בפלה (שהפכה על־ידיו לעיר־בירתה החדשה של 
מוקדון) את אנשי־הרוח המפורסמים ביותר ביוון. בין אלה 
שקיבלו את הזמנתו היה גם אוריפידם (ע״ע), שחיבר בשביל 
התיאטרון במוקדון שני מחזות (אחד מהם, "ארכלאום", נכתב 
בכוונה כדי לשבח את המלך על פעולותיו הגדולות). במדי- 
ניות־החוץ שלו נטה א׳ לצד אתונה, אולם לא השתתף בפועל 
במלחמה הפלופונסית. 

;, 11 257 ,.£ 216 , 1909 .£ 

, 11 ,£?/—? ;. 11 55 ,^\ , 1902 165 ) €: 111€111 :> 0€5 

. 1908 ,£© £1 זד 1 -ג 0 מ ^ 66 מ [י\ 60 < 11611 ״] ,ק 11 ־ €1 ־ 1 ( 1 .£ ;. 11 446 

א. צ׳. 

נשיא־יהודה מבית־הורדוס ( 4 לפני 
םה״נ — 6 לסה״נ); בנו של הורדום מאשתו השומ¬ 
רונית מלתקי. בצוואתו השלישית מינה הורדום את א׳ למלד 
על החלק הגדול ביותר של מלכותו, וירושלים בתוכה. הצוואה 
היתה טעונה אישור מצד אוגוסטוס קיסר, וא׳ התכונן לצאת 
לשם כד לרומי מיד לאחר שיסתיימו ימי אבל־אביו. אולם 
קודם שהספיק לעשות כד אירעו ביהודה מאורעות, ששינו 
את מצבו לרעד- בפגישה הראשונה בינו ובין באי־כוחו של 
העם בבית־המקדש דרש העם מן השליט החדש להקל מעליו 
את עול־המיסים הכבד׳ ששם עליו הורדום. א׳ ביקש לדחות 


את הדבר עד שיחזור מרומי. אד היסודות הקנאיים שבעם 
נתאספו והכריזו אבל על החכמים הקנאים יהודה בן צריפה 
ומתתיהו בן מרגלות וחבריהם, שנהרגו בפקודת הורדום על 
שהורידו את הנשר הרומי משערי־המקדש, ובאו בדרישות 
נוספות: להעניש את יועצי־הורדום, שגדמו למותם של החכ¬ 
מים הללו, להעמיד כוהן גדול אחר במקום יועזר הביתוסי 
ולגרש את הפקידים היווניים מחצר בית־המלך. הימים היו 
ימי חג־הפסח והמוני־עם זרמו לירושלים. א׳ חשש למהומות 
ושלח פלוגת־חיילים נגד המסיתים למרידה. מעשה זה עירר 
את רוגז־העם וכשהחיילים נרגמו באבנים, נתן א׳ פקודה 
לצבא, שהיה ברשותו׳ לדכא בכוח את התנועה המרדנית, 
ובהתנגשות בין הצבא ובין העם נהרגו כשלושת אלפים איש. 
ולפיכך כשיצא א׳ לרומי לבקש מן הקיסר, שיאשר את צוואת 
אביו, באה לשם גם מלאכות־עם מיהודה, שביקשה לבטל את 
שלטון־בית־הורדום ולספח את יהודה אל הפרובינציה הסורית. 
במלאכות תמכו גם שמונת אלפים יהודים מתושביה של העיר 
רומי. גם ערי־היוונים שלחו שליחים וביקשו לספחן לשלטונו 
הישיר של הנציב הקיסרי שבסוריה. ואולם מלאכות שלישית 
מטעם בית־הורדום דרשה לחלק את כל הממלכה חלק כחלק 
לכל בני־המשפחה, או— למסור את המלכות לאנטיפס. ובינ¬ 
תיים הורע המצב ביהודה והנציב הסורי קווינטיליום וארוס 
היה מוכרח לדכא את המרד בכוח. הברעת־הקיסר הושפעה 
במידה מרובה על־ידי המהומות ביהודה. אוגוסטוס לא 
ביטל אמנם את צוואתו של הורדום לגמרה, אך הכנים בה 
שינוי עיקרי: הוא ביטל את המלוכה ומסר לא , את יהודה, 
אדום ושומרון עם התואר אתנארכוס (נשיא־העם) והבטיח 
לתת לו לאחר זמן תואר של מלך אם יצליח בנשיאותו. 
לשאר שני בניו של הורדום, לפיליפוס ואנטיפאם, אישר את 
חלקם והתואר ״טטרארכום״. ערי היוונים: עזה, גדר (חמת 
גדר) וסוסיתא (היפום) נספחו אל הפרובינציה הסורית. 

ביהודה הוקם בינתיים השקט לאחר הטבח האיום, שנעשה 
בעם בימי הפולמוס של וארוס. א , שלט בעם ביד חזקה ודיכא 
את היסודות המורדים בארץ. את הבוהן הגדול יועזר פיטר 
ומינה במקומו את אלעזר אחיו. אח״כ החליף גם את זה 
בישוע בן סיאה. א׳ טבע גם מטבעות. ומהורדום אביו ירש 
את יצר־הבניה. הוא בנה ליד יריחו את העיר ארכלאים. 
ביריחו הקים לו ארמון חדש במקום הקודם, שנהרס בשעת 
הפולמוס של וארוס, נטע חורשה של תמרים מסביב והתקין 
שם צינורות של השקאה. אולם היחסים בין א׳ והעם לא היו 
טובים; והם הורעו עוד מחמת נישואיו עם גלאפיךה, אלמנתו 
של אלכסנדר אחיו־חורגו, שהיו לה ילדים ממנו* ומשום כך 
היתה אסורה לא/ בשנה העשירית לשלטונו של א׳( 6 לסה״ג) 
שוב קבלה עליו מלאכות-עם בפני א 1 גוםטום. הפעם פיטר 
הקיסר את א׳ מנשיאותו, הגלה אותו לווינה שבגאליה ואת 
רכושו החרים. יהודה סופחה לפרובינציה *הסורית ובראשה 
הועמד משגיח (פרוקוראטור), שהיה נתון לסמכותו העליונה 
של הנציב הסורי. א׳ מת בגלותו לערך ב 16 לםה״נ. 
קדמוניות היהודים, י״ז, ח׳, ד׳! שם, ט׳—י״ג! §§ 200 — 355 ! 
מלחמת היהודים, א׳, ל״ג, ח׳—ט׳! ג׳, א׳—ז׳* §§ 56 , 602 — 
605 , 664 ואילך! מתיא, ב׳, כ״בד קלוזנר, היסטוריה של 
הבית השני, כרד ד/ עם׳ 170,167 — 181 ! ,. 350 בת 3 ם 013115 :״זי 1 
. 55 114 •ק ,!! 1611 16 ( 1 / 0 ! €0171 , 7434460 ;. 5 353 , 5 . 6 , 7 ) 77 ? 
-ץ/״-? , 0 ) 01 4 י\ ; 1929 ,!) 704 ) £1 !) 4 !! 11111 ! 08 , 1011 ז 111 ע\ 

; 17 191 , 11 . 1 קקט 8 , 01161305 ־ 41 155 ) 0 ־ 1 ;) 1 ־ 1 . 7 . 5 ,!)׳*!ס!!!?! 

-) 0 , 3612 ־ 01 ; 453 — 449 ; 425 — 418 ,* 1 ,) 111 ) 10 / 11 ) 0 ,■ 80110061 
,) 111 ) 111 ) 1 ) 0 . 116771 , 740111015611 ; 253 — 245 , 1 8 , 111 ,)) 11 ) 1 ) 1 

. 509 ,ע 

א. ש. 



933 


ארכלאיס—ארל 


934 


אך 5 לאים (?״ 0 .ג־ 1 * 46 .־), בתקופה העתיקה — עיר בבקעת־ 
הירדן מצפון ליריחו, שנבנתה ע״י ארכלאוס בן 
הורדוס כמרכז ליערות־התמרים שבאחוזותיו ושאליה העביר 
את מי־המעיינות של נערן (קדמוניות, י״ז, י״ג, א׳). לפי 
מפת פויטינגר, היתה א׳ 12 מיל צפונית ליריחו; וגם במפת 
מידבא היא מסומנת במקום זה. כיום מזהים את א׳ עם ח׳רבת 
עוג׳ה א־תחתה שמצפון ליריחו. במקום נראים שרידים הרבה 

7 ~ : ז 

ממתקני־מים ובניינים, וגם חרסים מן התקופה החלקוליתית 
ובתקופת־הברונזה הקדומה ותקופת־הברזל התיכונה. המקום 
היה איפוא מיושב אלפי שנים קודם שחידש אותו ארכלאום 
כעיר וקרא אותו על שמו. 

מ. אבי־יונה, גיאוגראפיה היסטורית של ארץ־ישראל, תשי״א, 

עס׳ 120 . 

ארכתאום (;"!ו 0 ;/ £0£ י), מלך אגדי, שנחשב לראשון במלכי- 
אתונה. ב״איליאס״ ( 11 , 547 ואילך) מסופר עליו, 

שנולד מן האדמה והאלה אתני גידלה אותו בהיכלה, שבו 
היו נערי־אתונה מקריבים לשניהם שנד,־שנה פרים וכבשים. 
היכל זה נקרא ב״אודיסיאה״ ( 7 , 81 ) בשם "היכל א , ", מה 
שמעיד על כך, שהאגדה ראתה במקדש הקדום ביותר באתונה 
גם היכל ומקום־מגור־־ם של המלך. יתכן, שמקדש זה נבנה 
במקום שאח״ב הוקם עליו הארכתיון שבאקרופוליס של 
אתונה (ע״ע). 

האגדה המפורסמת ביותר על א׳ היא זו שמצאה את 
עיבודה בטראגדיה של אוריפידס, שנקראה בשם א/ לפי 
טראגדיה זו, הקריב א׳, כשהותקף ע״י אויב מתראקיה, את 
בתו לקרבן בעצתה של ה״פיתיזד (החוזה) בדלפוי. אמנם 
א׳ הצליח לנצח את האויב, אולם בנותיו *איבדו' עצמן לדעת 
מרוב צער על מיתת אחותן. על סופו של א׳ עצמו שונות הן 
האגדות. יש מספרות, שנהרג ע״י פוסידון, ויש מספרות, 
שהפר לנחש, סמל האדמה, שממנה נולד. 

השם א׳ הוא צורה משנית לשם אריכתוניום ( 105 זו $ 6 . £ 017 י), 
שהוא מורכב מ(טוב) ן 0167 * (אדמה)! ואף שם זה מרמז 
על לידתו של א׳ מן האדמה! אולם עוד בתקופה קדומה 
ראו בא׳ ואריכתוניוס שתי דמויות שונות. באמת אף על 
אריכתוניוס מספרת האגדה, שאוזני גידלה אותו, שמה אותו 
בתיבה ונתנה את התיבה לשמירה לשלוש בנותיו של קקרופס 
מלד־אתונה באזהרה חמורה שלא לפתוח אותה. כשפתחו 
שלוש אלו את התיבה מתוך סקרנות וראו את הילד, שכולו 
או חלק מאבריו היה בצורת נחש — או שנחש היה עמו 
בתיבה — נבהלו כל־כד עד שנטרפה דעתן עליהן ושמטו 
את עצמן מעל הסלע ומתו. — גם על אריכתוניוס סיפרו, 
שהיה מלד באתונה והמציא את אמנות הנהיגה בעגלה 
רתומה לסוסים. 

לאגדות על מלך, שנולד מאדמת אתונה, היה ערך פוליטי 
מרובה. אגדה זו הונחה ביסוד המושג, שהיה חי בלבותיהם 
של האתונאים, שהם אוטוכתונים, ז. א. שמוצאם מאדמת־ 
מושבם ואינם מתיישבים זרים, שכבשו אדמה לא־להם. כמה 
סימנים מעידים, שאגדות אלו על "בן־האדמה" מקורן בפול¬ 
חנים החקלאיים, שהיו קיימים באתונה. 

,.ן 51 417 , 1927 ,ס 10 ) 111 )/ 1 , 1411500 .? . 1 \ 

1 • 1 ) 11 (^ 0011 ))* 1 11 ) 1 ( 1 1 ) 001111 ) 1 : 111 .¥ , ¥611 ן 0 ? . 8 :.!)>, 490 

-ץ ¥4 )/)) 01 / 0 ) 001 <] 1 ) 111111 4 , 8050 .[ . 11 ; 1906 , 1 ! 4. 3/11 , 305 ) 0005 ״ 1 

!)! ,) 11111017 1071 ,. 4 ,^ 1 ס 16$-8 זג 011 .[ ;(ת 1 ג 1 ד 01 ז 

. 1927 ,) 11111017 071 ! , 7111 ) 77107111771 !) 1 ,. 4 , 860011 ; 1914 ,.־ 6/6 

צ. י. 

ה י ה ו ד י ם ב א/ לפי האגדה היתה א׳ אחת משלוש ערי- 
צרפת (ביחד עם ליון ובורדו), שאליה הגיעו שבויי-יהודה 
אחר חורבן הבית השני. הידיעות ההיסטוריות הראשונות על 
יהודי־א׳ הן מסוף תקופת נדידת־העמים. אבל אין ספק בדבר. 
שיהודים כבר ישבו כאן בימי הקיסרות הרומית. ב 508 הש¬ 
תתפו יהודי העיר עם שאר תושביה בהגנתה מפני האוסט- 
ראסים. בימי הגירוש הכללי של היהודים מממלכת הפרנקים 
בימי דאגוברט 1 ( 629 — 639 ) גורשו, ודאי, גס יהודי-א׳ מן 
העיר. רק ב 820 נזכרים שוב יהודים בא/ כמוכרי עבדים 
נוצריים לספרד. באותה תקופה ישבו, כנראה, היהודים בשלווה 
בא׳, באופן שיכלו ליתן מקלט לילדי-ישראל שהנוצרים 
בשלון, מקון וויאן ביקשו להעבירם על דתם. בסוף המאה 
ה 9 מסר בוסו' מלו פרובינציה ( 879 — 888 ) את יהודי-א׳ 


לרשות ההגמון של העיר, ורק שארל 1 השיבם לרשות המלך. 
יהודי א׳, שסמוך לשנת 1000 כבר נחשבו "קהל גדול של 
ישראל", היו דרים ברובע מיוחד. עיקר מסחרם היה בשני, 
ששימש לצביעה. במאה ה 12 חייב ההגמון את היהודים בנוסח 
שבועה מיוחד ובעבודודכפיה, שהוחלפה אח״כבמס(ב 1178 ). 
ב 1215 קבע ההגמון את תקנות־הקהילה, שלפיהן היו היהודים 
חייבים לבחור בחוה״מ של סוכות בשלושה פרנסים, וההגמון 
היה צריך לאשר בחירה זו. ב 1234 נגזר על יהודי-א׳ (על 
הגברים מגיל 13 ועל הנשים מגיל 12 ומעלה) לשאת אות- 
קלון. בנימין מטודלה מצא בא׳ כ 200 משפחות מישראל 
(ב 1160 בערך). 

ב 1306 השתקעו בא׳ אחדים ממגורשי מונטפליר. יש 
ידיעות על קשרים בין יהודי-א׳ ובין יהודי רוסילון ו'קאטא־ 
לוניה (במאה ה 14 ). בימי המלך ריני ( 1434 — 1480 ) עלה 
לגדולה הרופא בנדיכם די בורנאן מא , . המלך הנזכר אסר 
על ההגמון של א' לדון במשפטים שבין יהודי לנוצרי, שמאז 
צריכים היו להתברר בבית־דינו של המלך בלבד. בסוף ימיו 
( 1480 ) הותר ליהודים לבצר את ךבעם לצרכי הגנה מפני 
ההמון בשבוע שלפני הפסחא. ב 1481 סופחה פרובינציה 
לצרפת, ומיד נשמעה הדרישה לגרש את היהודים גם ממנה. 
שנת 1484 היתה שנת בצורת׳ וקוצרים מחוסרי-עבודה הת¬ 
נפלו על רובע היהודים בא/ שדדו, הרגו שתי נשים וכפו 
על חמישים איש את השמד. ב 1493 הרשה שארל ¥111 
לאזרחי א׳ לגרש את היהודים מעירם, וב 1494 עזבו אחרוני 
היהודים את א/ בית־הכנסת של א׳ נהרס ואבניו שימשו 
לתיקונה של חומת־העיר. המגורשים היגרו לסאראסקון, 
לאוויניון ולאיטליה. רק אחר המהפכה הצרפתית התיישבו 
משפחות יהודיות אחדות בא/ 

הראשון מחכמי א׳ הידוע לנו הוא ר׳ משה מא׳, שפנה 
בשאלה אל ר׳ קלונימום מלוקה ( 900 לערך). ר׳ קלונימום 
וגם בנו ר׳ משולם שלחו תשובות לחכמי א/ בתחילת 
המאה ה 13 חיבר ר׳ גרשון בן שלמה מא׳ את ם׳ "שער 
השמים״. ב 1317 כתב ר׳ יוסף כספי בא׳ את ספרו "טירת 
כסף״ (״ספר הסוד״). 14373 — 1445 חיבר ר׳ יצחק נתן בן 
קלונימוס בא׳ את ספרו "מאיר נתיב", הקונקורדאנציה היהו¬ 
דית הראשונה לתנ״ך. גם ר׳ מאיר, המכונה מאשטרו בנךיג, 
בעל "אם למקרא" ו״אם למסורת", היה מתושבי א׳(במחצה 
השניה של המאה ה 15 ). — ב 1204 סיים בא׳ ר׳ שמואל אבן 
תבון אח התרגום של ״מורה נבוכים״. ב 1307 — 1316 תירגם 
קלונימ־ס בן קלונימוס בא׳ כמה ספרים לעברית וב 1328 
תירגם במצוות רוברט 11 מלך נאפולי את ם׳ "הפלת ההפלה" 
לאבן־רשד לרומית. באותה תקופה תורגם סס! זה על-ידי 
קלונימוס בן דוד בן טודרום בא׳ גם לעברית. ב 1337 תירגם 
טוררוס בן משולם מא׳ לעברית את .׳ספר השיר" ואת "ספר 
ההלצה״ לאבן רשד. — במאה ה 13 מצא המקובל יצחק בן 
יעקב הכהן בא׳ את "ספר העיון" המיוחם לרב חמאי גאון, 
לאחר שביקשו לשווא בכל ארץ פרובינציה, וספר בתורת 
הסוד מאת ר׳ מצליח בן פלטיה ראש ישיבת ירושלים (הספר 
הובא לא' מדמשק). 

גנזי שכסר, 11 , 270 — 277 < 407 7 * 21 , 5 ל 0 ז 0 . 4 ז 

,סססנ , 80 — 1878 — 11 ע 0£ נ ,. 4 171 401 * 11 

0141111 , 055 ־ 01 .א ; 1893 , 110 ,• 6105011061361 ) 5 . 4 ? ; 1882 
1 ) 1 * 13 ) 7 7111 ) 771 * 000 ,ז 6 ן} 10 } 11360 מ .? ; 90 — 73 , 1897 , 403 * 4 * 11 
.(. 8 265 ,. 8 48 ,מדו, 0 נ ,. 221 8 ,חע.מ,! 86 ) . 4-4 !) 1 * 1 ) !סס 

צ. ל. 


־/ 



#דל, ימת—ארלוזורוכ חיים 


938 


937 



ארל ׳ ימת (ברוסית 6 ק 0 מ 06 )ז 0 <ז^ 3 ק^ — ים־א׳! בטו־ 
ראנית: א׳־דנגיז — "ים האיים", על שם האיים 
המרובים שבימה ז(), ימה אטומה בדרום־מערבה של רוסיה 
האסייתית בתחום הרפובליקות הסובייטיות הקאזאכית והאוז־ 
בקית. מעלת הרוחב הצפוני ״ 45 חוצה את ימת־א' ממערב 
למזרח ומעלת האורך המזרחי ״ 60 חוצה אותה מצפון לדרום. 
ימת־א׳ היא הרביעית בגדלה בימות שבעולם והשניה בגדלה 
בין הימות באיראסיה. ארפה 428 ק״מ, רחבה — 248 ק״מ! 
שטחה בממוצע — 63,300 קמ״ר. הגובה הממוצע של פני* 
מימיה הוא 48 מ׳ מעל פני־הים ( 74 מ׳ מעל פני הים הכספי). 
עמקה הממוצע הוא 16 מ׳! עמקה הגדול ביותר 68 מ/ הימה 
מוקפת משלוש רוחות שפלה ורק במערב היא גובלת במדדו* 
נים התלולים של טבלת אוסט־אורט, המתנשאת עד 190 מ׳ 
מעל פני מימיה. בקרבת חוף תלול זה הימה עמוקה ביותר 
ופל קרקעיתה שופעת לעבר זה, שבו יש לימת־א׳ גבול קבוע. 
בשאר העברים היא מתפשטת או מצטמצמת עם התנודות 
העונתיות (במשך השנה) או התקופיות (במשך שנים) בגובה 
פני־המים. ב 1915-1900 עלו המים בימת־א׳ ב 2 פ/ וב 1915 ־ 
1920 חזרו וירדו ב 113 ס״מ. על־פני שטחה ובעומק של מ׳ 
אחדים המלחיות בה היא מועטת ביותר! רק 11-10 גראם 
של מלחים שונים נמצאים כאן בליטר אחד של מים (לעומת 
30 גראם בממוצע בליטר אחד של מים באוקיינוס ולעומת 
300 גראם בליטר אחד של מים בים־המלח)• אך המלחיות 
גדלה עם העומק. הטמפראטורה של המים על פני השטח 
היא בקיץ בין ״ 26 ו ״ 27 בלב הימה והיא מגעת עד ״ 30 
בחופים. בחורף קופאים המים בצפונה ובצפון־מזרחה של 
ימת א׳ ושכבת־קרח בעובי של 70 ־ 160 0 ״מ מכסה אותה 
במשך. 140 ־ 160 ימים. מימיה של ימת־א׳ שקופים למדי — 
באמצעה עד עומק של 24 מ׳, באופן שאפשר לראות את 
הקרקעית. צבע־המים הוא ירוק בחופים הרקיקים וכעיך 
התכלת באמצע הימה ובמערב. לחופים השטוחים חודרים 
מי־הימה בעברות מפרצים. הגדולים שבהם הם בצפון: 


טעצ׳ודבאם, מפרץ פאסיןויץ/ סארי צ׳גאנאק. ביניהם חצאי־ 
האיים קולאנך, אק סדק, קוג־טורנאק. גם האיים הגדולים 
ביותר שבימה הם בצפון: קוג־אראל ובאו־סה ?!למס. באמצעה 
'יש אי גדול בשם ווזרוז׳דניה (קודם'לכן: אי־ניקולאי), 
ובחלקה המזרחי נמצאים 'איי־חולות קטנים ומרובים. עם 
התנודות בגובה של פני־המים הופכים חצאי־איים לאיים, 
ולהפך. חילוף־המים המאונך הוא איטי מאוד ואינו מורגש, 
כי המים בעומק כבדים הרבה יותד מן המים העליונים משתי 
סיבות: הם קרים עד כדי ״ 1 כל ימות־השנה והם גם מלחיים 
יותר. מידת המשקעים בימה ובסביבותיה אינה מרובה מ 100 
מ״מ לשנה, בעוד שההתאדות היא כ 1,000 ם״מ. הימה מקבלת 
את מימיה משני הנהרות הגדולים אמו־דאריה בדרום וסור־ 
דאריה בצפון־המזרח. שניהם יוצרים דלתות גדולות, שהולכות 
וממלאות את קרקע הימה בסחף. אין סימנים להצטמצמותה 
של הימה בתקופה ההיסטורית, אולם מבחינה גאולוגית ימת־ 
א׳ היא חדישה ביותר: בדילוביום המאוחר עדיין נשפכו 
מימיהם של שני הנהרות הנזכרים לים הכספי! נהר אוזבוי, 
הנשפך לים הכספי בדרום־המזרח, הוא חלקו התחתון של 
האמו. גילה הצעיר של הימה אינו מסביר את מיעוט מלחיו־ 
תה, שהרי די ב 300 שנה לערך כדי שהנהרות הנופלים לימה 
זו יספקו לה את כל המלחים הנמצאים בה כיום. ימת־א׳ 
עשירה בדגים, אבל מיניהם אינם מרובים. מפני מיעוט־ 
הגשמים ודלות־הקרקע החופים ריקים מישוב. רק בין אראלסק 
בצפון ומוינאק בדרום יש בקיץ תנועת־ספינות קבועה. 

א. י. בר. 

אךל?ךג (§ת:א 11 ז^), הר באלפים במערבה של אוסטריה 
על גבול טירול ופורארלברג! גבהו 1,802 מ , . פירסומו 
של הר א׳ בא לו מן הכביש העובר בו בגובה של 1,770 מ׳ 
ומסה״ב העוברת בו בנקבה (שארכה כ 10 ק״מ) בגובה של 
1,285 מ׳. בנקבה זו עוברים קווי־רכבות חשובים, כגון אהס־ 
פרס פאריס—וינה—בודאפסט—בוקארסט, ועוד. 

אךל 1 ? 1 ר 1 ב, ס.יים (רומני, אוקראינה, 1899 — תל־אביב, 
1933 ), ממנהיגי הפועלים בארץ־ישראל! פובליציסט! 

עברי ומדינאי ציוני. היה בן להורים אמידים ומאכילים 
ולמד עברית מנעוריו. לאחר הפוגרום, שפרץ בעיר־מולדתו 
ב 1905 , עברה משפחת א׳ לגרמניה: מתחילה ישבה בשטאלו־ 
פנן (בפרוסיה המזרחית) ואחר 1914 בברלין, במקום שא׳ 
גמר בית־ספר תיכון ואוניברסיטה, שבה הוכתר בתואר ד״ר 
למדעי־הכלכלה. עוד כתלמיד הגימנסיה יסד ב 1916 אגודה 
בשם ״תקות־ציון״. ב 1918 הצטרף א׳ בברלין למפלגת 
ה״התאחדות" ("הפועל הצעיר") ובמשך זמן קצר נעשה אחד 
ממנהיגיה והעורך של כתב־העת שלה ז 61 נ 1 ז.!/ 016 • באותה 
תקופה כתב חוברת בשם ״הסוציאליזם היהודי העממי״ — 
ניסיון למזג הלכי־רוח סוציאליסטיים בלתי־מארכסיסטיים 
בציונות עם אידיאולוגיה התיישבותית קונסטרוקטיווית. 

ב 1921 ביקר לראשונה בארץ־ישראל. אחר מאורעות מאי 
1921 צידד בהתקרבות יהודית־ערבית מתוך הנחה, ש״רק 
ההסכמה וההבנה ההדדית [בין שתי התנועות הלאומיות. 
היהודית והערבית] תוכל להביא לידי הצלחה". 

באמצע 1921 חזר א׳ לברלין ונע&ה מנהיגה של תנועת 
"ההתאחדות" באירופה. בהשפעתו נתקבלה בוועידתה השלי¬ 
שית של ״ההתאחדות״ ( 1922 ) סרוגראמה סוציאליסטית, 




ארלוזותב, חיים—ארלנגר, א. ג׳וזף 


940 


939 

שמתחילה לא זכתה 
לאהדתה של המפלגה־ 
האם בארץ (,,הפועל 
הצעיר"). הופעתו ה¬ 
ראשונה של א׳ על 
במה ציונית־עולמית 
היתה בוועידה השנ¬ 
תית של ההסתדרות 
הציונית העולמית ב- 
קאדלסבאד ( 1922 ), 
בוויכוח על בעיות 
כספיות. את עיקרי 
רעיונותיו בסוגיה זו 
ביטא אח״כ במחברת 
"הפרובלמות הפינאג־ 
'סיות של בניין ארץ־ 
ישראל״ ( 1923 ). ב¬ 
קונגרס הציוני 1923 
נבחר א׳ כחבר של 
הוועד הפועל הציוני. 

ב 1924 עלה א׳ לא״י. מתחילה היה ממתנגדי האיחוד של 
"הפועל הצעיר" עם "אחדות־העבודה", שעליה נמנה בשנות 
העשרים רוב ציבור הפועלים בארץ, והשתתף הרבה בפול¬ 
מוס הבינמפלגתי בתנועת העבודה הציונית. פעולתו המדינית 
התחילה ב 1926 , כשנבחר ביחד עם מאיר דיזנגוף במשלחת 
של הישוב לחבר־הלאומי בז׳נווה. באותה תקופה כתב את 
מאמרו "חומה של זכוכית", שהיה מוקדש להסברת אפיה 
של האדמיניסטראציה הבריטית בארץ. א׳ שלל את האפ¬ 
שרות להפעיל איזה מוסד בינלאומי שהוא ("צד שלישי") 
נגד מעשי בריטניה בארץ. זמן־מה שימש כמזכיר כללי של 
מפלגת "הפועל הצעיד" והרצה בוועידותיה הארציות. ב 1926 , 
ושוב ב 1927 , ביקר באה״ב: בפעם הראשונה בשליחות של 
קרן־היסוד, ובפעם השניה — בשליחות של הסתדרות־העוב־ 
דים. רשמיו מן הציונות האמריקנית, שא׳ סיכם אותם במאמרו 
"הציונות האמריקאית", היו שליליים ביותר. 

עם איחודן של שתי מפלגות־הפועלים, "אחדות־העבודה" 
ו״הפועל־הצעיר״, ב 1929 , נתמנה א׳ כעורך ירחונה של המפ¬ 
לגה המאוחדת(מפא״י) — "אחדות־העבודה". לאחר מאורעות 
אב תרפ״ט בארץ והופעת "הספר הלבן" של פאספילד(ע״ע) 
התרכז א׳ בפעילות מדינית בארץ ובלונדון (בהנהגתו של 
חיים וייצמאן). בקונגרס הציוני הי״ז בבאזל ב 1931 נבחר א׳ 
כחבר של הנהלת הסוכנות היהודית, ובתור כזה נעשה המנהל 
של. המחלקה המדינית של הסוכנות בירושלים. בינו ובין 
הנציב הבריטי העליון של אותן השנים — סר ארטור ווקופ — 
נתקשרו יחסי־ידידות, שהתירו במקצת את המתיחות ששררה 
בין התנועה הציונית והאדמיניסטראציה המאנדאטורית לאחר 
״הספר הלבן״ של לורד פאספילד. בשנת 1933 התמכר א׳ 
להעלאתם■ •של יהודי־גרמניה לארץ ולהצלת־רכושם. לשם 
כך ביקר בגרמניה, והשתתף בהכנת מפעל ה״העברה", שהיה 
מיועד להעברת רכושם של יהודי־גרמניה לארץ־ישראל. אך 
בעוד הוא נתון בפעולה זו נרצח א׳ (ביוני 1933 ) על שפת 
ימה של תל-אביב בידי אלמונים. ההאשמות־ברצח, שהובאו 
ע״י המשטרה נגד אחדים מחברי המפלגה הרוויזיוניסטית, 
לא אושרו על־ידי בית־הדין׳ והנאשמים זוכו. ואולם מסיבות 


המשפט, שנמשך יותר משגה ונערך באוירה ציבורית מתוחה, 
גרמו לחידוד נוסף של היחסים בין הרוויזיוניסטים ובין 
חלקים אחרים של התנועה הציונית. כתביו החשובים ביותר 
של א׳ הם: "כספי ההתיישבות של הסוכנות היהודית", 
"המדינה הארץ־ישראלית בתקופת המעבר", "ניו־יורק וירו¬ 
שלים", "הטכסים של המפלגות הפוליטיות" ו״תולדות ההת¬ 
יישבות בעולם". "כתבי חיים ארלוזורוב" יצאו בשבעה כר¬ 
כים ב 1934 — 1935 . ב 1950 הוצאו לאור רשימותיו (שרובן 
לא נועדו לפירסום בשעתן) מתקופת־פעולתו כמנהל המחלקה 
המדינית של הנהלת הסוכנות בשם "יומן ירושלים". על שמו 

נוסדו כמה מושבות ונקראו כמה רחובות בערי־הארץ. 

א. לי 

ארליך׳ פאול, ע״ע אהרליך, פאול 

אךלנגן (ח £ £ח 13 ז£), עיר־מחוז בבאוואריה הצפונית(פראג־ 
קוניה). מספר־תושביה כ 48,000 ( 1949 ). א׳ יושבת 
בעמקו של נהר־רגניץ, כ 20 ק״מ מצפון לנירנברג, על קו 
מסה״ב נירנברג־במברג ועל תעלת־לודוויג( 31 ת 5£3 § 1 ^ 1 > £11 ). 
תעע 1 ייתה: גרביים, כפפות, נייר, מכשירים חשמליים ובירה. 

ב 800 היתד, א׳ כפר, שהיתה בו כנסיה. ב 1017 השתייכה 
להגמונות של באמברג. ב 1398 קיבלה זכויות של עיר (קיס¬ 
רית) וב 1400 עברה לנחלת הבורגגראף של נירנברג. ב 1541 
עברה לרשותה של ביירוית, ב 1791 — לפרוסיה וב 1810 — 
לבאוואריה. א׳ של זמננו מורכבת מן העיר העתיקה, שנבנתה 
מחרש לאחר שרפה שפרצה בה ב 1706 ושיש בה בניינים נאים 
בסיגנון הבארוק, ומן העיר החדשה, שנבנתה במאה ה 17 ע״י 
המארקגראף כריסטיאן ארנסט כדי ליישב בה פליטים הוגנו־ 
טיים. ההוגנוטים יסדו בא׳ את תעשיית מוצרי־הסריגה, שעל- 
ידיהם זכתה העיר לראשית פירסומה. הכנסיה הצרפתית ובית- 
העיריה שבא׳, שהם מאותה תקופה, נבנו בסיגנון פשוט וחסר־ 
קישוטים בהתאם לרוחה של הדת הפרוטסטאנטית. לעומתם 
נבנה ארמון המארקגראפים (משנות 1700/04 ) בסיגגון־בא- 
רוק מובהק. ארמון זה והגנים שמסביבו הם כיום חלק מן 
האוניברסיטה שבא׳ על מכוניה השונים והמרובים, בכלל זה 
בתי־החולים, הגן הבוטאני, ועוד. אוניברסיטה זו, שנקראת 
על־שם מייסדה המארקגראף פרידריך אלכסנדר, נוסדה בשנת 
1742 בביירוית הסמוכה והועברה לא׳ ב 1743 . יש בה 3,500 
תלמידים ( 1950 ). כן יש בא׳ בת״ם תיכונים ומקצועיים, 2 
ספריות (אוניברסיטאית ועירונית), גאלריה לאמנות, בית- 
נכות, ומוסדות־חינוו ותרבות אחרים. 

במאה ה 15 היתד, בא׳ קהילה יהודית, שנתחסלה לפי 
פקודת הלאנדטאג מ 1515 . בפריווילגיה, שניתנה למתיישבים 
הצרפתיים, שהתחילו משתקעים בא׳ בסוף המאה ה 17 (ע׳ 
למעלה), נאסרה ישיבתם של יהודים בעיר ובסביבותיה. 
במחצה השניה של המאה ה 19 נתחדש הישוב היהודי בא׳, 
אך ב 1930 לא ישבו בה אלא 110 יהודים בלבד. 

ארל^ר, א. ג׳וזף — ז 1£6 ז 13 ז£ ן(ק 05£ ( .£ — (נר 1874 , 
סאן־פראנציסקו), פיסיולוג אמריקני. למד רפואה 
באוניברסיטה של קאליפורניה ובאוניברסיטה על שם ג׳ונז 
הופקינז (באלטימור), שבה הוסמך ב 1899 ובה הורה פאתו- 
לוגיה, ואח״כ פיסיולוגיה, ב 1900 — 1906 . ב 1906 — 1910 שימש 
כפרופסור לפיסיולוגיה באוניברסיטה של ויסקונסין וב 1910 ־ 
1946 — באוניברסיטה של ואשינגטון (המדינה). — א׳ הוא 
מגדולי הפיסיולוגים של מערכת־העצבים בדורנו. עיקרי מחק- 




941 


ארלנגר,א.:ג׳חןז־^ארפ, ארפים 


942 


דיו עוסקים במכאניזם של הובלת־הגירוי בעצבים ההקפיים, 
ביהוד בזרם־הפעולה — בהתהוות המתח דזחשמלי ובד,ת־ 
פשטות גל הפרש־הפו׳טנציאל לאורך הנורון (ע״ע עצבים). 
שותפו למחקר היה ה. ם. גסר (ע״ע),' ולשניהם יחד ניתן 
פרם־נו׳בל לרפואה ב 1944 . את מחקריהם סיכמו בין השאר 
בספר: 1937 $ג 01 ז\ז 0 א 0£ $ב 1 § 51 31 :> 1 ־ז 1 :> £16 . 

אךלנ^ר (ארל;ז־ה), מיכאל ( 1828 , וייסנבורג, אל- 
זאס — 1892 , פאריס), מפעילי חובבי־ציון בצרפת. 

א/ שהיה בנו של רב, היד, ממייסדי חברת כי״ח ("אליאנס") 
וחבר הוועד המרכזי שלה, וכן חבר של הקונסיסטוריון היהו¬ 
די בפאריס. א׳ סייע לקרל נטר (ע״ע) בייסוד( של ביה״ם 
החקלאי "מקוד, ישדאל". כשישב זמנית באלכסנדריה של 
מצרים נפגש עם ד״ר אלברט (אברהם) כהן, שהיד, היועץ 
לענייני־צדקה בבית־רוטשילד, וביחד עמו ביקר א׳ בארץ- 
ישראל. כשמת אלברט כהן נעשה א׳ יועץ לבארון בנימין 
רוטשילד בענייני־צדקה, ובמשרתו זו היתה לא׳ השפעה 
מרובה על פעולותיו של ד,באדון לטובת ישוב ארץ־ישראל: 
הוא* שימש מקשר בינו ובין חובבי־ציון ברוסיה, שעמד,ם עמד 
בחליפת־מכתבים. בוועידת קאטוביץ של חו״צ נבחד א׳ 
לגזבר ראשי של התנועה. 

מ. קליינמאן, אנציקלופדיה לציונות, כרך א׳< כתבים לתר 

לדות חיבת־ציון, בעריכת א. דרויאנוב, בכמה מקומות. 

אךם, ארמים, קבוצה של שבטים שמיים דוברי ארמית 
(ע״ע), שלפי המשוער פלשו במחצה השניה של 
האלף ה 2 לפסה״נ מן המדבר הסורי־הערבי לתחומי הקשת 
הפוריה והיו נודדים בין המפרץ הפרסי ובין הרי־אסנוס. 

לפי המסורות שבמקרא, יש מוצא משותף לארמים ולאבו¬ 
תיו של עם־ישדאל (לפי בראשית י, כב, נמנה ארם על בני- 
שם, ולפי בר׳ כב, כא, הוא מצאצאיו של נחור, אחי אברהם), 
ואבוודישראל היו מקיימים יחסי־חיתון עם שבטי־הא׳, יושביה 
הקדומים של חדן וסביבתה. שמו של חבל־ארץ זה היה גם 
ארם־נהרים (ע״ע) וגם פדן אדם (ע״ע). אך נשתמרה גם 
מסורת על מוצאם של הארמים מקיר (עמום ט, ז), שהיתה 
שוכנת, כנדאה, על גבול־עילם. 

הידיעות הראשונות על הא׳ מחוץ למקרא נמצאות בכת¬ 
בות של תגלת פלאסר 1 , מלך־אשור, שמזכיר בשנה החמישית 
למלכותו ( 1113 ) את אח׳למי-ארמיח כתושבי הספר והמד¬ 
בריות שבין תדמור (ע״ע)* ובין בבל. ואין ספק בדבר, שיש 
להקדים את ראשית התפשטותם של הא׳ לתקופת תגלת 
פלאסר 1 , אע״פ שמציאותם של שבטי האח׳למי הנודדים, 
שכבר היו ידועים במאה ה 14 בתחומים הנזכרים, עדיין אינה 
מעידה על קדמות הא', לפי שאינם מסומנים בפירוש כא׳. 
בנו של תגלת פלאסר 1 כבר מזכיר את הא׳ בלא זיקה אל 
שבטי האח׳למי, ובימיו בא בפעם הראשונה זכרה של ארץ 
ארם, שאליה הגיעו צבאותיו של מלך אשור(ב 1084 בקירוב)! 
אלא שאת התחומים של ארץ-ארם זו אין לסמן בבידור. 

לחשיבות היסטורית ולהשפעה מדינית ניכרת הגיעו הא׳ 

בסוף האלף ה 2 ובתחילת האלף ה 1 . באותו פרק-זמן קמו 
מדינות ונסיכויות ארמיות עצמאיות בסוריה (המקרא מזכיר 
את ארם־צובה, ארם בית־רחוב, ארם־מעכה ומלכות־גשוד, 
ובזמן מאוחר יותר את ארם-דמשק, ע״ע), וברחבי מסופוטא¬ 
מיה (כגון בית־עדן משני צידיו של הפרת העליון, בית בח׳יני 
ובית ח׳לפה באיזור חבור, ח׳נדן ושוח על הפרת התיכון, 

- \ ע * : ־ * 



בר־רכב, פלד שמאל־יאורי, וסופרו. המחצה השניה של המאה ה 8 
לפסה״נ. בכתובת—מצר ימיז: "מראי בעל חרז" (ארוני בעל-חרז). 
מצד שמאל: "אנך בר רכב בר פנמו" (אני בן רכוב ב! פנמו). 
המחלקה לאסיה המערבית במוזיאון ע״ש הקיסר פרירריך, ברליז 

בית־זמנה בטור עבדין שבצפון, בית דכרי ובית־יכיו ליד 
המפרץ הפרסי בדרום). שבטים מרובים, שאפשר למנותם על 
הא׳ או על קרוביהם (יש מונים כמה מהם על הערבים) מילאו 
תפקיד חשוב ביחוד בארץ־בבל, כמו הכשדים, שזהותם הלאו¬ 
מית עדיין היא מפוקפקת (המקרא מזכיר שבט ידוע בשם 
פקוד — ירט׳ נ, כאן יח׳ כג, כג), ועל אחדים ממלכי-בבל 
נאמר בפירוש שהיו ממוצא ארמי (כמו אדד־פלאדן מאמצע 
המאה ה 11 ). במשך מאה שנה (מסוף המאה ד, 11 ואילך) 
שימשה פלישת הא׳ סכנה חמודה לקיומה של הממלכה האשו¬ 
רית, ששטחה נצטמצם ע״י פלישה זו, עד שבסוף המאה ה 10 , 
עם התחזקותה של אשור, עבדו מלכיה מהתגוננות להתקפות 
על אויביהם. שני המלכים אשור־ז־ן 11 ואדד־ניךרי 11 הדפו 
מעט־מעט את הסכנה הארמית משערי אשור ובמלחמות 
ממושכות עירערו את שלטון הא׳ בארם-נד,רים. אולם רק 
בימיו של אשור-נצרפל 11 , וביחוד של שלמנאסר ווו, זכו 
האשורים לכיבושים של ממש בתחומי ארם ואף במדינות הא׳ 
בבבל. הפעם נע&ה גם ניסיון להכניע את המלכויות הארמיות 
בסוריה (ע״ע ארם דמ&ק). 

מפרק-זמן זה הגיעו לידינו גם כתבות ארמיות על הנסי¬ 
כויות הארמיות בסוריה, ובעזרתן של כתבות אלו, וכן בעזרת 
המקורות האשוריים, יכולים אנו לעמוד על המבנה המסועף 
של שבטי-ארם בסוריה ועל השתלשלות קורותיהן של המל¬ 
כויות הארמיות וד,חיתיות השונות, עלייתן וירידתן ופרשת 
המלחמות שביניהן באותם הימים. מכאן אנו למדים, שבמקום 
ארם־דמשק, שד,יתד, המדינה הריבונית בסוריה עד סוף המאה 
ה 8 , עולות באופק המדיני מלכויות ארמיות בסוריה הצפונית, 
כמו חדרך (ע״ע) ובעיקר ארפד (ע״ע). אבל גם במלכויות 
מיסודס^של החיתים אפשר להתחקות על תהליך התגברותם 
של היסודות הארמיים, כגון בארץ יאך בסוריה הצפונית 
(לפי העדות של הכתבות הארמיות, שנחטפו בזנג׳יךלי, היא 
ש_מאל הקדומה בירת יאדי, וע״ע). אף בארץ חמת שבסוריה 
התיכונה תופסות מאותו זמן תעודות ארמיות יותר ויותר 
את מקומן של הכתבות החיתיות בכתב־החרטומים החיתי, 
ואף בשמות הפרטיים של שליטיה במאה ה 8 גובר יותר 
























945 


ארם, ארמיים 


946 



חייל ארטי טחבל־חח, הסאה חס לםםח״נ. 

המוזיאון בקחמטח 

ויותר היסוד השמי. ואולם במחצה השניה של המאה ה 8 , 
עם מסע כיבושיו של תגלת פלאסר ווו לצד עבר־הנהר, 
המים קץ למדינות הארמיות העצמאיות בסוריה, שנהפכו 
זו אחר זו לחבלים כפופים לאשוד או לפחוות אשוריות ממש 
(ב 743 — 732 ), וכל מקום בתוכן שפרצו בו מרידות היו הכו¬ 
בשים האשוריים מעבירים את תושביו לארצות דחוקות. 
במרידות המאוחרות יותר נטלו חלק פעיל גם תושביהן של 
ארצות ארמיות, כמו דמשק, ארפד׳ ואפשר גם יאודי־שמאל 
(ב 720 , בימי סרגון 11 ). 

בסוף המאה ה 8 נתייחד השם "ארמים" בעיקר למספר 
שבטים, שישבו בארצות הפרת והחידקל ועל נהר זאב התח¬ 
תון. מימיו של תגלת פלאסד ווו ואילך אנו שומעים על 
מלחמות בלתי־פוסקות של מלכי־אשור בשבטים אלה, שהוסתו 
ע״י חושבי־בבל נגד הממלכה האשורית, וכתוצאה מן התבו¬ 
סות שנחלו הא׳ הוגלו בהמונים ללב אשור (סנחריב מודיע 
על 208,000 גולים ארמיים משנת 703 ). אף מזמן מלכות־בבל 
החדשה עדיין יש זכר לחבלות הארמיים, שלפי המקרא הש¬ 
תתפו בצבאו של נבוכדראצר (ירם׳ לד״ יא < והשווה מל״ב 
נד, ב). 


לאומיות, תרבות, דת. כשנתפשטו הא׳ על שטחים נר¬ 
חבים במערב אסיה לא הגיעו לאיחוד מדיני כללי וליצירת 
תרבות לאומית עצמית. הן אמנם, פה ושם אנו מוצאים כמה 
ארצות ארמיות מצטרפות לאירגון מדיני בראשותה של מל¬ 
כות מרכזית (כפי שמעידים הביטויים: ארם עליונה ותחתונח 
שבכתבות הארמיות של סוג׳ין), אבל מבנה מדיני מעץ זד, 
היה רופף מבפנים ולא עמד בפני התקפות מבחוץ. 

גם התרבות הארמית, שהלכה ונתפשטה בין העמים, 
שבתוכם ישבו שבטי הא׳, לא השאירה עקבות, חוץ מן הלשון 
הארמית. על תפוצתה של לשון זו מעידות הכתבות הארמיות, 
שהקדומות בהן שייכות למאות ה 9 —ה 8 ומוצאו מארם- 
נהריים ומסוריה, ואילו המאוחרות יותר תחומן מגיע עד אסיה 
הקטנה מזה ובבל הדרומית מזה, ועד הודו ואפגאניסטאן 
במזרח ומצרים וכוש במערב. הארמית נעשתה הלשון הבינ¬ 
לאומית במערב אסיה, כנראה, עוד קודם התקופה הפרסית, 
כפי שמעידות כמה תעודות ארמיות, שנתגלו בשנים האחרו¬ 
נות (האוסטראקין הארמי מאשור ועכשיו גם הפאפירוס הארמי 
מסקרה מן התקופה הבבלית), ואפשר, היתה הארמית לשון 
הדיפלומאסיה עוד בימי ממלכת אשור (ע׳ מל״ב יח, כו 
ואילו). 

התפשטותה של הלשון הארמית באד" ודאי, כתוצאה 
מתנודות־האוכלוסים בתוך הממלכה האשורית — תנודות, 
שקצתן באו מאונס—גלות המונית של א׳ בידי מלכי אשור— 
וקצתן מרצון, ע״י אנשי־מסחר ארמיים, ששוטטו בין הערים 
הראשיות׳ וע״י המו׳ני־א׳, שנתגייסו מרצונם לצבאות־אשור. 
כסוחרים רכשו להם הא׳ מקום חשוב בארצות המזרח הקרוב 
מן המאה ה 9 ואילך, כפי שמעידים החוזים המסחריים שנש¬ 
תמרו באשורית. היו גם א׳, שנעשו פקידים בממלכה האשו¬ 
רית לאחר שנכבשו מדינות־ארם השונות ע״י מלכי־אשוד. 

כמו ברוב שטחי-התרבות כך אף בתחום־הדת לא השפיעו 
הא׳ השפעה מכרעת על סביבתם, אע״פ שלמרכזיהם הדתיים 
(כמו חרן) נודעת חשיבות יתרה, ואפשר למצוא את עקבות 
פולחנם אצל תושבי מסופוטאמיה וסוריה בתקופות מאוחרות, 
כמו פולחן מפג בהיאראפולים ובעל-בך בתקופה ההלניסטית. 
עדות להשפעת הפולחן הארמי על בני־ישראל בימי הבית 
הראשון הן הידיעות (הש׳ דה״ב כח. כג) על הנהגתו של 
פולחדדמשק בירושלים בימי אחז (מל״ב טז, י ואילך * ועי׳ 
דה״ב כח, ג), וכן הידיעות שבתעודות יב (ע״ע). 

עם התיישבותם קיבלו הא׳ את הפולחן המקומי של סביב¬ 
תם, אך לא פנו עורף לאלים הלאומיים שלהם. ברשימות 
האלים שבכתבות הארמיות ובשמות־עצם פרטיים של הא׳ 
אנו מוצאים השפעה ניכרת וחזקה של הפיניקים וההיתים 
מזה ושל האשורים והבבלים מזה. 

דאש הפאנתאון של הא׳ בסוריה היה הדד, אלהי הדוחות 
והגשמים, הרעם והברקים (המתואר עפ״ר בתבליטים כשהוא 
עומד על שויד). על-ידו נזכרים: אל, רשף, רכבאל, שמש 
(כתובת הדד ופגמו), ור, בעל שמין, שהר (הכתובת של זכר 
מלך חמת), מרדך, זרפנת, נבו, תשמת, נשך, נרגל, לץ, סין, 
נבל, אל, עליון (כתובת סוג׳ין) ומלקרת! שמות של אלות 
ארמיות לא מצאנו עד עכשיו בפירוש, אך שמות־עצם פרטיים 
(כתובת סוג׳ין, תעודות אשוריות מחרן) מעידים על מציאותן 
של עתר ועתה (כנראה, עשתורת וענת), ואפשר, שבמיזוגן 
אנו מוצאים את שמה של האלה הסורית עתרעתה (-ז 13 ^ 
5 מ 83 ). האל הארמי בשמאל (זנג׳ירלי) היה רכבאל "בעל- 
בית", ועל שמו נקרא גם אחד״משליטי־שמאל, ועמו נזכרים 



947 


ארם, ארמים — אדם דמשק 


948 


כאלוהי־השושלת בשמאל בעל צמד ובעל חמן. באותו מקום 
היה קיים, כפי הנראה, גם הפולחן של אלוהי־הירח, שסמלו 
נמצא על אחד מן התבליטים של בר־רכב ועל־ידו הכינוי 
"בעל חרן" (המרכז של פולחן־הירח). בפרק־זמן מסויים 
היתד. ניכרת, כנראה, גם השפעת אלוהי־ישראל על הא׳ של 
סוריה, כפי שמעידים הסיפור על נעמן שר צבא מלך־ארם 
(מל״ב ה, טו—יז) ושמותיהם של כמה משליטי־סוריה(יהובד׳ 

גאיה). 

כמו בדת כך גם באמנות קיבלו הא׳ את תרבותה הקדומה 
של סביבתם ובמידה ידועה טבעו עליה את חותמם למשך 
מאתיים שנה בקירוב מן המאות ה 11 —ה 10 ואילך, אך בסופו 
של דבר נבלעה האמנות שלהם באותה של האשורים. במרכזי 
הא׳ באיזור הפרת (כרכמיש׳ חד־תא, תל אחמר) ובסוריה 
(ביהוד בזנג׳ירלי וחמת) היתה לאמנות הארמית צורה פרי¬ 
מיטיווית למדי. אולם כמו בכל הנוגע לדת, עדיין קשה לעמוד 
על יסודותיה המקוריים של האמנות הארמית כדי להפריד 
בינה ובין ההשפעות האשורית והבבלית במסופוטאמיה מזה 
ובין ההשפעות החיתית והכנענית בסוריה מזה. 
א. ראובני, שם חם ויפת, תרצ״ב (מפתח: ארם)! ב. מייזלר, 
מלחמות ישראל וארם, "מערכות", ל״ה—ל״ו! א. מלמס, 
״מערכות״, מ״ב—מ״ג, עמ ׳ 34 ואילך! מ״ה, עמ ׳ 62 ואילך! 

א. מלמט, מכתב ארמי לפרעה מימי ירמיהו, "ידיעות החברה 
לחקירת א״י״, ס״ו, 1 — 2 ! , 40 , , 541010061 016 , 3063 § .א 
1902; *4. 8[11:110 , 51661151066 166 ) 0656/116/116 ) 111651 ! 016 , 00£ ־ , 
1906; 8. §0111{{01■, 016 4101111161, 1911; £. <3. 301108 ־ 1 .£ .מ , 
410111 0114 151061, 1918; £. £011928 , 010 3 ־ 141 ; 1 , ¥1.4 ,־ 01 ־ 1 ־ ; 

£. £080011131, 016 0101510151156/16 ¥0156/11111%, 1939; £. ¥1. 
80181948 , £8 א| , £1/116 1/16 0114 5410111016 , 541011160115 , 01311 ׳ , 

65—90; 1 .א X1 6 ; 1949 , 01011166115 065 ,ז 0 ו 1 ז 11 - 8001 ז 0 ק . 

*401 ¥611 , 7 * £01 .| ;. 0 184 , 1936 ,. ¥01 . 11-541111115 ) 11 011 , 112 ־ . 

46 1'!11510116 465 !6!1%10115, (1934), 40; 016 , 411 , .א 

5 10 * 20 , 161 ? 455 461 0111111116/1 46111 1/01 51001611115611 1156/16 ץ , 
1934; £■ £. £11101 011 4611 111 00161111611 11114 0111%111111 א ,־ - 
060111. 11156/11111611, 2/4(4', 1938; 1 11156/111 016 ,. 010 [ 101 ־ 1061 ־ 1 ־ /- 
1611 1/011 11 01 ' 50111 ( ־ 801 ־ 01 נ 6$1 ס £3 . 8 ; 1940 110 ־ 801 ,/ס/ס// 611 ־ , 
1948; £111801 - 1 זז 1-50 [! 0 ק 011 .א ; 1947 , £155/6141-765156/111/1 ,־ 
£00100011111 .ס .( 1 ; 68 ־— 43 .קק ,( 1948 ) 1 , 5611111160 ,ז 10 זז , 
5411616111 ¥660145 0/ 455)1110 0114 £0 />1 , 1926 , 10 ! 01 /ץ -11 

,¥־ ; 151 , 111 , 470 ,■ 01 ח 016 ז\ו .£ .£ ־,(המקורות האשוריים) 

85 ,ה\ ; 89 .(* 1060 שמות השבטים והמדינות הבודדים) 

א. מל. 

אך 0 ךה ( 13 > 3 וז״ 1 / — בספרד׳ כוח מזויין), הצי הגדול, 
שנשלח בקיץ 1588 ע״י פילים 11 , מלך ספרד, 

בהנהגתו של הדוכס מךינה־סידוניה, כדי להילחם באנגליה 
הפרוטסטאנטית. הספרדים היו בטוחים, שידם תהא על 
העליונה, ומתוך כך יחדו לא׳ את התואר ה״בלתי־מנוצחת". 
תכניתם היתה להפליג לארצות־השפלה ולהעביר משם את 
צבאו של אלכסנדר פרנזה (ע״ע)׳ הדוכס מפארמה, לאנגליה, 
כדי לכבוש ארץ ז 1 ולהמליך בה מלך קאתולי(ע״ע בריטניה, 

היסטוריה). 

10,000 הא׳ היתד, מורכבת מכ 130 ספינות נהוגות ע״י כ 
מלחים וספנים. 60 מהן היו אניות־מלחמה גדולות נושאות־ 
תותחים והשאר ספינות נושאות ציוד ומזון. הצי הסיע 
20,000 חייל. לצי האנגלי היו כ 50 אניות־מלחמה וספינות 
הרבה לתפקידים שונים (בכלל זה למסירת־ידיעות), ובהן 
כ 9,000 קצינים ומלחים, רובם יורדי־ים בעלי־ותק ומלומדי־ 
קרב. הצי האנגלי עמד תחת פיקודו העליון של לורד צ׳ארלז 
האווארד מאפינגאם, ועל־ידו פיקדו רריק, הוקינס 
1$ ע),פרובישר (■ 1$1161 < 0 1 ז ?) ויורדי־ים מנוסים אחרים. 


לאחר עיכובים שונים הפליג הצי הספרדי ב 12/22 ביולי * 
מנמל לה קורוניה שבצפון־מערבה של ספרד והגיע ב 30 
ביולי לקצה המערבי של תעלת־לאמאנש. עיקרו של הצי 
האנגלי נתאסף בפלימות׳ בעוד שחלק ממנו נמצא בסביבת 
דאנקרק כדי לשמור על תנועותיו של הדוכס מפארמה. 

שני הציים היו שונים זה מזה בתכלית בתכסיסי־הקרב 
שלהם. הספרדים שאפו להגיע סמוך לספינות־האויב, כדי 
להעביר לתוכן את חייליהם ולהשמיד את צבאן — בהתאם 
לשיטה הישנה של מלחמות־הים, ואילו האנגלים נקטו שיטה 
חדשה: הם התקיפו בתותחיהם, כדי לפגוע בספינות־האויב 
ולהטביען. ב 31 ביולי וב 2 ו 4 באוגוסט אירעו התנגשויות 
קטנות בין ספינות היריבים, והלוחמים האנגליים, שספינותיהם 
היו קטנות יותר וקלות־תנועה, הרגישו עד מהרה ביתרוך 
כוחם. המפקד הספרדי לא רצה בקרב מכריע, המשיך בדרכו 
לארצות־השפלה וב 6 באוגוסט הגיע לסביבת קאלה בתקווה 
לצרף אל ציו את צבאו של הדוכס מפארמה. אך זה האחרון 
עדיין לא היה מוכן. בלילה של ה 7 באוגוסט שלחו האנגלים 
שמונה סירות עמוסות חומר־נפץ אל בין ספינות הא׳. כשהסם־ 
רדים ראו את הלהבות, שפרצו בספינותיהם, באו במבוכה, 

. ומדינה־סידוניה ציווה להרים את העגנים ולהפליג בכיוון 
הרוח הדרומית־מערבית. האנגלים רדפו אז אחד הא׳ והוד 
קיפו אותה בפיקודו של דריק ב 8 באוגוסט קרוב לגריולינז 
כ 20 ק״מ צפונית־מזרחית לקאלה).' למרות 
מלחמת־המגן האמיצה של הספרדים ניצחו אותם האנגלים 
ניצחון מכריע. בקרב, שנמשך שש שעות, הפסידו הספרדים 
אלפי חיילים; כמה מספינותיהם הוטבעו והרבה מהן ניזוקו, 
בעוד שהאנגלים לא איבדו אף ספינה אחת ומספד הרוגיהם 
היה פחות מ 100 . המפקדים הספרדיים החליטו על נסיגה 
בכיוון צפוני (כלומר בכיוון הרוח) סביב סקוטלאנד ואיד- 
לאנד. מחוסר תחמושת לא יכלו האנגלים לרדוף אחריהם, 
אך הסערות בים הצפוני והאידי הוסיפו לעשות שמות בצי 
הספרדי ורק כ 50 ספינות חזרו לספרד. פילים 11 קיבל את 
מדינה־סידוניה במלים: "אל תתייאש, שלחתיכם להילחם 
בבני־אדם, לא בסערות". 

כשלונה של הא׳ ציין את תחילודהסוף ליתרון כוחה של 
ספרד באירופה ומתוך כך היתד, לו השפעה מכרעת על תולדו¬ 
תיה של אירופה בכללן. 

06/605 1/16 0 < ¥6101111 8 1615 ) 70 51016 ,(. 06 ) £30811100 .£ .; 

? 5101 101115/1 ) 5 116 ־ 7 , £00040 .א .ן ; 1894 ,. 54 101115/1 ) 5 1116 / 0 

■ 111 . 54 150 , 0 ־ 030605-001 ־ £01 . 0 ; 1889 , 541111040 1/16 / 0 

, 1 ( ¥1011 711401 1/16 0114 6 ) 0101 , 011 ( 1 ־ 001 .[ ; 1884/5 , 16 ( 6611611 

1938 , 61001 07101 / 6116111116111/6 06 ,ז 0 ׳ 3 יססמ 8 .[ ; 1898 
. 54 7/16 , 51000 •£;(הולאנדית: הצי הבלתי־מנוצוז) 

. 1944 , 29 . 5101 ," £1151017 " , 1588 / 0 ח 101 % ) 

מ. ו. 

$*ךם דמ^ק, המדינה הארמית החשובה ביותר בסוריה 
במאות ה 10 —ה 8 לפסה״נ. א״ד נזכרת פעמים הרבה 
במקרא גם כארם סתם, וכך אף במקורות האשוריים ובכתובת 
זכר מלך חמת ולעש. היא השתרעה בין מלכות־חמת בצפון 
ובין ממלכת־ישראל בדרום, והגיעה עד המדבר הסורי המזרחי. 
העיר הראשית שלה היא דמשק (ע״ע). ממלכת ארם־דמשק 
הוקמה בימי שלמה לאחר שחון בן אלןדע פרק מעל ארם 
את עול ישראל (שמ״ב, ח, ה ואילך;'דה״א, יח, ה ואילך; 

* בספרד כבר השתמשו בלוח הגרגוריאני, בעוד שבאנגליה 
עדיין השתמשו בלוח היוליאני(ע״ע לוח). התאריכים המובאים כאן 
הם לפי הלוח הגרגוריאני. 



949 


ארם דמשק — ארם נחרים 


950 



אריה, פבל מאבן בזלת. שיר־סער, דרומית מדמלס. ביזידוב המאה ה 11 לפפוז״נ. 
המוזיאון של המכון הצרפתי לארבאולוניה, דמשק 


מל״א, יא, כג—כה). בימי השושלת הראשונה, ששלטה בדבד 
שק כמאה שנה — רזון (חזיון ?)-טבךמוו-בן-הךד 1 ו !ו¬ 
נצטרפו לא׳ איזורים נרחבים והיא נעשתה המדינה הראשית 
בסוריה. 

משנתפלגה ממלכת־ישראל לשתי מדינות עצמאיות 
שימשה א׳ הסכנה העיקרית לקיומה של ישראל, שנבלה עמה, 
ונהגה לנצל לטובת עצמה את הסיכסוכים בין מלכות־שומרון 
ומלכות־יהודה. בתחילת המאה ה 9 , בימי המלחמה בין אסא 
(ע״ע) מלך יהודה ובעשא (ע״ע) מלך ישראל, קיבל בן־הדד 1 
שוחד מאסא והתערב במלחמה לטובתו של מלך־יהודה! אותה 
שעה כבש ממלכות־ישראל את הגליל המזרחי (מ״א, טו, 
יח—כ). בימי שושלת־עמרי גבר לחצם של הארמים על 
מלכות־ישראל: הם כבשו את האיזורים הצפוניים של עבר־ 
הירדן המזרחי ואף ניסו לפלס להם דרך לעבר־הירדן המער¬ 
בי. בן־הדד 11 התקיף, כנראה, כמה פעמים את מלכות־ישראל, 
אבל לסוף נחל תבוסה ליד שומרון( 855 ), ולאחר שנה — ליד 
אפק שבגולן הדרומי, וכתוצאה מזה הוכרח להחזיד למלכות- 
ישראל את הערים הישראליות, שנכבשו ע״י הארמים, ולהב¬ 
טיח לישראל זכויות כלכליות מיוחדות בדמשק (מל״א, כ, 
א—לד). — ואולם באותו זמן כבר נראתה באופק המדיני של 
א׳ הסכנה האשורית, וכדי לקדם את פניה הקים בן־הדד 11 
(ע״ע) חזית חזקה של מלכי סוריה וארץ־ישדאל, שהתייצבה 
נגד האשורים בשנות 853 , 848 ו 845 . בן־הדד כרת ברית גם 
עם אחאב מלך־ישראל וביחד עם מלך־חמת נלחמו בעלי- 
הברית הללו בשלמנאסר ווו ליד קרקר שבארץ־חמת. 
באותה מלחמה היו בחיל־דמשק 1,200 מרכבות, 1,200 פר¬ 
שים ו 20,000 רגלי. בימי חזאל, יורשו של בן־הדד 11 
וממגר שושלתו, עלה ביד שלמנאסר להכות את מלכות א״ד 
בארצה בשנים 841 ו 838 . 

השלום בין א׳ ובין ישראל לא ארך הרבה וצבאותיהם 
נפגשו ברמות־גלעד עוד בימי בן*הדד ( 852 ) ואחר־כך בימי 
חזאל ( 842 ) (מל״א, כב, ב ואילך; מל״ב, ח, כח—כט), שלאחד 
שחלף הלחץ האשורי התקיף את מלכוודישראל, כבש את כל 
עבר־הירדן המזרחי עד נחל־ארנון, פשט בא״י המערבית 
ואיים גם על מלכות־יהודה (שם, י, לב—לג; יב, יח—יט; 
יג, ז, כב). המציאות של אותם הימים משתקפת בסיפורים 


הקשורים בשמו של הנביא אלישע (ע״ע), שלפיהם התערב 
נביא זה אף במהפכת־החצר של חזאל (מ״ב, ה—ז; ח, ז— 
טו). — ובימי בן־הדד ווו, בנו של חזאל, שוב ירדה א״ד 
מגדולתה תחת הלחץ של האשורים, ששמו מצור על דמשק 
ב 805 והכריחו את מלכה לשלם מס כבד לאשור. בשעת־כושר 
זו השתמשו מלכי-ישראל, יהואש בן יהואחז וירבעם 11 , 
שהיכו את הצבא הארמי כמה פעמים ושיחררו את המחוזות 
הישראליים מעולה של הממלכה השכנה, ואפילו הטילו את 
מרותם עליה (שם, יג, כה; יד, כה, כח). — לסוף בא הקץ 
על ממלכת א״ד בימי תגלת־פלאסר 111 (ע״ע). לאחר שמלך- 
אשור זה שם מס על רצין מלך־דמשק בשנת 738 , כרת רצין, 
שמרד באשור׳ ברית עם פקח בן רמליהו, מלך־ישראל, ושניהם 
ניסו להכריח את אחז מלך־יהודה, שיצטרף אל המרד (שם, 
טו, לז; טז, ה ואילך; ישע׳, ז, א ואילך). תגלודפלאסר ערך 
שני מסעות צבאיים לדמשק, במסע של 733/2 כבש את עיר- 
הממלכה, וכן כבש והחריב עוד 591 ערים ב 16 מחוזות והגלה 
את תושביהן. בזה הקיץ הקץ על מלכות א״ד (מל״ב, טז, ט; 
ומקורות אחרים, מקראיים ואשוריים). 

על אדמת א״ד נוסדו פחוות אשוריות: דמשק במרכז, 
חורן וקרנים בדרום וצבת (צובה׳ ע״ע ארם צובא) בצפון; 
וזכרן של פחוות אלו בא עוד בזמנים מאוחרים במקורות 
האשוריים. תושביהן של פחוות־דמשק ניסו אמנם להחזיר 
לעצמם את עצמאותם ונצטרפו למרד נגד סרגון ב 720 בהנ¬ 
הגתו של מלך־חמת, אך לא הצליחו במרדם ונשארו במצב 
של שיעבוד (וע״ע ארם). 

; 11 , 102 247 , 1 , 1110 ) 80105 10 80 110 /<ן 200£70 1.0 

; 153-172 ,( 1942 ) ^^ 157001 1)01170500$, 480, X ,ת 5€ קשן ..א 
1 180808 8011 ׳<£ 0700108 51010 4 ,: 111 ^ 1 ־ 1131 .^ .^\ 

מ 1 ״מ ארם,) . 15 23 ,( 1942 ) 87 , 845011 ,. 0 ) 0 011205005 ( 1 / 0 
ביבליוגראפיה). 

א. פל. 

ארם נהרים, החלק הצפוני־מזרחי של מסופוטאמיה, באל- 
ג׳זידה של היום. א״נ מצויינת במקרא כארץ־מולדתם 
של אברהם ושל משפחתו(שמקום־מושבה היה בנחור שעל- 
יד חרן; ברא׳ כד, ד—י) וכן כארץ־מוצאו של בלעם (שבא 
מפתור שעל הנהר; דב׳ כג, ה; במד׳ כג, ז). 

במקורות שמחוץ למקרא אין הצירוף א״נ מצוי כלל. 



951 


ארם נחרים 


952 


לעומת זה רווח מאוד השם ,נהריים׳ בתעודות מן התקופה 
שבין המאות ה 16 וה 12 לפסה״נ, שבהן הוא בא בשתי צורות: 
במקורות המצריים(בכתובות על מסעי־המלחמה ובחרפושיות, 
שנתפרסמו לכבוד נישואיהן של בנות המלכים המיתניים 
ארתדמה ושותךנה לפרעונים תחותמם 1¥ [ 1413 —] ואמני 
חתף 111 [ 1411 -^ 1375 ]), הוא נכתב: נהרין, בסיום -ן ; ואילו 
באיגרות עמרנה (ע״ע), שנכתבו על־ידי שליטים בסוריה 
ובארץ־ישראל, הוא בא בצורת נחו־מ, בסיום -ם. בכל המקו¬ 
רות הללו משמש השם נהריים תחליף לשם המדינה מתני 
(ע״ע), אבל אין ספק בדבר, שמעיקרו הוא כינוי גאוגדאפי. 
בשמות הגאוגדאפיים שבתחום השמי־עברי רווחת צורת 
הזוגי, ויש דוגמות מרובות לכך מארץ־ישראל וסוריה וממכ¬ 
תב , מארי. מן הניקוד המסרתי של א״נ נראה, שפירשו 
את השם כ״ארם שבין שני נהרות", ובמובן זה התאים השם 
לתחום התפשטותה של מתני (ר׳ להלן). ואולם השם א״נ 
ציין שטח מצומצם יותר, זה שבין החבור והפרת (בערך 
מאורסה לתל־חלף [גוזן; ע״ע] שעל החבור), וביחוד ציין, 
כנראה, את חבל הנהר בליה. 

א״נ היא מקום־מולדתם של האבות. כמעט כל שמות 
אבותיו של אברהם הם גם שמות של מקומות בא״נ. שרוג 
הוא שם של מקום ידוע מכתבי הסורים(כיום: סרוג׳ מערבית־ 
דרומית לאורפה)! העיר נחור (כשמו של אבי תרח — בר׳ יא, 
כג—כה! ואחי אברהם — שם יא, כז—כט! כב, כ! וע׳ כד, 
ד—י) נזכרת בלוחות מארי ובכתבות קאפודאקיה(בין המאות 
ד, 19 —ה 17 לפסה״נ) בצורת נחר ואח״ב בכתבות אשוריות 
(מן המאה ה 7 : תל נחר)! ואף השם תרח נזכר בכתובת 
אשורית כשמו של מקום: תל ש תרח. כל המקומות הללו הם 
בקרבת הרן, על־יד הנהר בליח. — גם הלשון המהלכת בא״נ 
היתה, כפי שמעידות המציאות שנתגלו במארי, קרובה לעב¬ 
רית יותר מן האוגריתית (ר׳ להלן). — בתקופה מאוחרת 
יותר שימשו חבלי חבור וגוזן, שנכללו בא״נ, מקום-גלות 
לחלק מעשרת-השבסים. 

כארץ־העבר זכתה א״נ דק בתקופות מועטות לעצמאות 
מדינית. מלכים שמיים כבר שלטו בא״נ בתקופה שקדמה 
ליסודה של מלכות אכד, כ 100 — 200 שנה קודם סרגון 1 מאכר 
(המאה ה 24 לססה״ג). הארץ נכבשה על-ידי סרגון ושוב ע״י 
נראם סין נכדו, שהגיע עד הר־הארזים (הר אמנוס). מתקופה 
זו נמצאו בא״נ במקומות שונים אונות (=שטרי מכירה) 
כתובות אכדית. בין 2100 ו 1750 לפסה״ג נשתלטו כאן ה״אמ 1 ־ 
רים". ביהוד נודעה חשיבות בזמן זה למדינה ה״אמורית", 
שמרכזה היה במארי שעל הפרת (ע״ע) ושבסוף ימיה נת־ 
פשטה על רובה של נהרים; בזמן זה ישבו בפינות שונות 
של א״נ גם אכדים (בצ׳גר בזר) וחורים (ביהוד בצפון סר 
ריה), אך הרוב המכריע של האוכלוסיה היה מורכב משמיים 
מערביים, שדיברו, כפי שיש להניח, עברית קדומה (מעין זו 
של האבות או לשון קרובה לה ביותר)* אף השמות שהיו 
רווחים בתוכם (ושכמותם אנו מוצאים גם בישראל בתקופה 
קדומה) ועבודת אלוהיהם (דגן, הדד, ענת) היו כאותם של 
השמיים המערביים בכללם. אחר זמנו של חמורבי נתיישבו 
כאן החורים, שקבעו את בירתם בושכני—כנראה, על החבור. 
בימי המלך שאושתר משלה נהריים גם על ארפחה שמעבר 
לחידקל ועל חלקים גדולים בסוריה הצפונית. בתקופת עלייתה 
של השושלת ה 18 במצרים הגיעו המצרים במסעותיהם 
לתחומי א״נ. ובימי תחותמס 111 ( 1490 — 1436 ) עלה בידי 


המצרים להרחיב את תחום השפעתם המדינית עד הפרת. 
מ 1370 ואילך התחילו החיתים מתערבים בענייני א״נ, אולם 
סוף עצמאותה של א״נ בא לה מידיה של אשור בימיו של 
שלמנאסר 1 ( 1273 — 1243 ). בימי תגלת פלאסר 1 ( 1116 — 
1090 בעדך) כבר תפסו הארמים את כל עיקרה של א״נ 
מגבול בבל עד כרכמיש ומעבר לה עד תדמור. מכאן ואילך 
נתקלו האשודים במלחמותיהם בא״נ בעיקר בארמים, שהיו 
מפריעים לעיתים קרובות לגידולה ולהתפשטותה של אשור. 
אולם הארמים לא הגיעו ליסודה של ממלכה אחידה בא״נ. 
בחבור העליון הוקמו שלוש מדינות עצמאיות. בחבור התיכון 
קמה מדינה בשם בית בהעי, שעיד־הבירה שלה היתד, גוזן 
(ע״ע) ושמושליה התייחסו'על בית ח׳דיאן(היינו חזיון, כשם 
השושלת של מלכי־דמשק! מל״א טו, יה). על הפרת התחתון 
קמו המדינות שוח (שם הבירה ענה, בתלמוד וכיום: 
ענת) חנדן, לקי (מצפון לשוח). בגבול החידקל העליון 
השתלט בית זמני (שעיר־הבירה שלהם היתד, אמדי, כיום: 
דיארבכר) ובהר כשירי (כיום: טור עבדיו) קמה מדינת 
שופריה. חשיבות מיוחדת נודעה למדינת בית עדן(ע׳ עמוס 
א, ה ז ישע׳ לז, יב! מל״ב יט, יב! יחז׳ כז, כג), שעיר־הבירה 
שלה היתד, תל־ברסיפ(היום תל אל־אחמר) ושהשתרעה משני 
עבריו של נהר פרת, מדרום לכרכמיש, לצד מזרח עד עמק 
הבליח׳ ולצד מערב עד נהר קויק שבסוריה הצפונית. הת¬ 
פצלות זו של הארמים סייעה בידי אשור להטיל את מרותה 
על שבטי הארמים בא״נ מתחילת המאה ד, 9 לפסה״נ ואילך. 
ב 893 השתעבד לאשור בית בח׳יני! ב 888 השתעבדו להם 
בית זמני ובית עדן, שמתחומו הגלו האשורים 2400 ארמים 
לכלח. אשורנצראפלי 11 ( 883 — 859 ) הוסיף לכבוש ערים 
בבית-עדן וקיבל מם מכרכמיש. התקפותיהם של האשודים 
הביאו לידי ברית בין בית עדן ומלכי סוריה הצפונית 
(גרגם — כיום מרעש; שמאל — זנג׳ידלי 1 כרכמיש! חתינה 
אח״כ .עמק״ — בעמק אנטיוכיה! בית אגוסי — ארפד 
שבמקרא; חילך = קיליקיה), אד בעלי־הברית נחלו תבוסה 
( 858 ). ב 856 כבש שלמנאסר את תל־ברסיפ, הגלה ממנה 
את הארמים והביא לתוכה מתיישבים אשוריים. ב 853 נכבשה 
הרן וב 852 נעשתה פרובינציה אשורית בשם תל אבני(שמד¬ 
רום לגוזן). ב 803 הפכה בית בח׳יני לפחווה אשורית ואותו 
גורל עצמו נועד גם לבית זמני(בין 803 ו 799 ). 

אולם אע״פ שמבחינה צבאית ומדינית נוצחו הארמים 
בא״נ ע״י האשורים, הרי מבחינה אחרת היו הם המנצחים: 
לשונם השתלטה על מערכת־החיים ומן המאה ד, 8 ואילך אנו 
מוצאים סופרים קבועים לארמית בחצר־המלכות האשורית 
ולאחר זמן קצר נעשתה הארמית אף הלשון הבינלאומית בכל 
ארצות־המזרח — מעמד. שהחזיקה בו עד ימיו של אלכסנדר 
מוקדון (ע״ע ארמית). 

אנציקלופדיה מקראית, ערך ארם נהרים; י. מ. גרינץ, ארם 
ובני ארם, .סיני", שנה י״ד(תש״י), קס״א-קס״ב; הנ״ל, ארץ 
היעוד, .ספר השנה של יהודי אמריקה", שנה י״א (תש״ם). 
62-59 ; א. מלמם, מלכויות הארמים בארם נהרים, תשי״ב, 
; 1948 ,( 26 אסא.^) 0/1010170 א 410771 ,ח 113 ׳) 03113 ' 0 . 7 .א 
• 471 ,ז 1100 ^ 03 . 11 ;מ/^/ס״ל £1.47710100 <>ס ,ת 20 זג> 1 ותא 

;* 180 — * 171 , 1 . 01 ^ , 0 ); 11 ס 1 ד 7 ס 071 00 ) 71 )^£ 711 ) 1 ) 
,. 1 >; 6150 ; 81108321 ) 0 ) 10011 ) 1 ) 1 11111 ) 711 ) 0771 ) 001 ) 11 ) 011111 ? 

,) 001£ ) 1 )!)) 111 ^ 411011 ,ז£ת^ £1 ^ו־ז 6 ח 155 ^־ 8 ח 611 נ)£ ;( 8-9 
,^ 11111107111 )£ 10 ) 4% ) 51071 10171 ? , 18111 ז< 11 .^ .? .//' ; 1926 
; 130 , 1 ) 11111 01 £1071 11 )? ) 111 11114 ^ 010% ) 1 /)! 4 ,וד 161 > 1 ;. 1 ) 180 
, 211 ,( 1944 ) 36 ; 101 ,( 1939 ) 57 ;. 3 199 ( 1924 ) 43 . 81 ( 
4001 710/111111 ) 4 , 6 וז 1 ז 0110 .? ; 415 ,( 1940 ) 60 05 * 1 ; 15 •פ 
-ז 0 ; 3 /ע .£ ; 487-8 ( 1928 ) 37 8 א ,) 11111011 ? ) 4 ) 0041 ) 1 

, 1 ,) 711 ) £171 71100 ( 411 ) 1 ) 1 / 0 )) 0 ) 7004 ) 1 ) 0011 01 ץס% ,ח,ןח 



953 


ארם נהרים—ארמי־לוס הרשןן 


954 


68-69, 14010 , 170866 £61411366 ; 663 . 190 , 440-3 ; 102 .סא - 
?01001100 (?00110x11^00 <1. 06126 ;( 167 , 8 10 ו 1 סוו 1 ס! 1%0 סע , 
0110111101, 0161/1101 11/111 4!! 8 102 ,.!} 98 , 1936 , 101 ץ .; 
£400180130, 5^110 (?311172 ־ 4 ,ע 1 ,.:ג?//*??! 3 * 1550 ^־ ); 

- 410 , £06666 .£ ; 1944 ,! 011011 ( 501 1 ) 011 1111 ) 1111/1-1 , 06111 • 1 , 1 

,^ 10111112011110711111 ? ;( 1 , 6010813 ׳<$$^ 661 400 ( 10001 (£63115X1 
, 11163163 £067010036613 ) 0/1010110 א 40010 , 011111130 1 ; 1927 
.א ; 364 , 80-85 ,. 8 75 , 41010001 , 66 }} 50111 ;( 11 117 , 111 
, £110166011111 .ם .ם ; 1949 ,! 41010000 ! 110 , 50010161 } 1 ז 0 ק 011 
0101001 [ , 0130 * 80 .£ ;(לפי המפתח) 1-11 ,! 000111 ? 4001001 
110 /?ס 000%1 , 861 ^ ; 65-90 , 1948 ,! 510/110 1010 ! 0 ? 001 א / 0 

. 279 , 11 , 0104100 ? 10 10 ) 

■ יי. פ. ג 

אךםך י ל ( 3611110 תזז.ו 2 ), בעל־חיים ממשפחת בעלי־השריון 
( 136 >. 11 > 0 ק 0387 ) שבסידרתהדלשיניים(ע״ע),שהוא 
(פרט לאחד ממיניו) מוגבל לאיזורים החמים של העולם 
החדש,בלבד (איזור הנאוגאה, ע״ע זואוגאוגרפיה). — גופם 
של בני משפחה זו מצויין בכיסוי עשוי מהתגרמולת של 
העור האמיתי, שהן מצופות קשקשים קרניים של העור 
העליון. מעל לראשם נמצאת עפ״ר עצם בצורת מגן, ועצם 
שניה דומה לה נמצאת מעל לגב באיזור־האגן. בין מגינים 
אלה נתון השריון בצורת 6 — 13 חגורות רחביות, שהן מאפ¬ 
שרות תנועה קלה יותר וגם מסגלות את הגוף להצטנף לשם 
הגנתו. בכמה ממיניה של משפהה זו מציצות שערות בין 
לוחוודהעצם. הרגליים מצויידות בצפרניים חזקות, שמאס- 
קרות חפירה באדמה. השיניים, חסרות־השרשים, גדלות כל 
ימי־החיים ומספרן גדול מאוד ( 32 — 100 ). — מיני הא׳ הם 
בע״ח ליליים, שניזונים מחרקים, תולעים, נבלות, שרשי- 
צמחים, סירות, וכד׳. הם אינם מסוכנים לבע״ח אחרים, והם 
נמלטים מסכנה ע״י בריחה מהירה והתחסדות באדמה. מינים 
הרבה של א׳ נאכלים ע״י הילידים. 

הא׳ הענק ( 81838 ^תס^ס"?) מגיע לאורך של מ׳ 
אחד וחי כ 100 שנה! מצוי בבראזיל. 

, המין 731:118 001/00101x161118 , בעל 9 חגורות-עצם סביב 
גבו ובעל אזניים קרובות זו לזו, גדל עד לאורך של 40 ס״מ. 
כשהוא נתקף, הוא מתקפל לכדור משוריין. זהו היחיד במיני 
הא׳ שהוא מצוי גם מחוץ לאמריקה הדרומית:.הוא נפוץ 
מארגנטינה עד טכסאס, ובזמן האחרון הופיע גם, מזרחית 
למיסיסיפי. 

הא׳ הקטן ( 5 ג 1 ז 0 ו 1 ק 17410 זז 13 ו 1 נ>או פיצ׳יסיאגו 10111-1 ? 
01380 ]), שארכו כ 12 ס״מ, מצטיין-בכושר־חפירה וחי בעיקר 
חיים תת־קרקעיים. שני מיניו ( 061:118118 . 011 ו-מטזז . 011 
031:08 ) חיים בערבות־חול, של ארגנטינה המערבית ובבוליוויה. 

ע. ס. ל. 



ארטריל ט! המי; 00760161061115 1$ ח 3 ד 



ארטדיל־ענק ( 835 * 8 61060016$ ?) 


ארם יל ו ם הריפע. השם האגדותי של מתנגד־המשיח, של 
אנטי־משיח. השם א׳ לא נזכר בתלמוד ובמדרשים 
הקדומים בשום מקום. ולעומת זה הוא נזכר הרבה במדרשים 
המאוחרים, שהם מעין "גליונים" (אפוקאליפסות) עממיים 
("מדרש ויושע" ו״ספר־זרובבל", "נסתרות של ר׳ שמעון בן 
יוחאי", "ספר אליהו", "אותות המשיח", ועוד). ועוד בתרגום 
המיוחם ליונתן מתורגם הכתוב: "וברוח שפתיו ימית רשע" 
(ישעיה יא, ד): "ובממליל ספותיה יהי ממית ארמילוס 
ו־שיעא״ן ובתרגום ירושלמי א׳ (דברים לד, ג) נאמר, 
שהקדוש־ברוך־הוא הראה למשה את פורענות ארמלגום 
ושיעא וסדדי קרבא ךג 1 ג״ — וכמעט אין ספק בדבר, 
ש״ארמלגוס" הוא שיבוש מן "ארמילוס". ויש לשים לב, שכבר 
כאן נבדלת "מלחמת ג 1 ג ומגוג" מן הפורענות של "א׳ 
הרשע״. — בספרות הישראלית שמחוץ לספרות המדרשית 
ולתרגומית המאוחרת נזכר א׳ תחילה ב״אמונות ודעות" לר׳ 
סעדיה גאון(פ״ח, המאמר "בגאולה האחרונה"), שהושפע, 
כנראה, מ״ספר־זרובבל". אגדת־א׳ לא קדמה, איפוא, לראשית־ 
ימיה של תקופת־הגאונים ויש לקבוע את צמיחתה לתחילת 
המאה ה 7 לסה״נ. יסודה, אמנם, באגדה התלמודית על "משיח 
בן יוסף, שנהרג", כלומר, שייהרג במלחמת־העמים קודם 
שתבוא הגאולה ע״י משיח בן דויד (בבלי, סוכה, נ״ב, א׳). 
ולפיכך קשה לראות כאן השפעה נוצרית מלכתחילה למרות 
מה שב״אותות המשיח״ (מדרשי גאולה, תש״ג, עמ׳ 320 ) אנו 
קוראים: "ארמילוס השטן, זה שהאומות קורץ אותו אנטי- 
קרישטו״ (ובכן א׳ הוא ? 7x1x010x0 ^׳ שב״איגרת־יוחנן" א/ 
ב׳, י״ח וכ״ב, וד׳, ג׳, וב״איגרת יוחנן" ב׳, פסוק ז׳). 

על מוצאו של השם א׳ מרובות ההשערות. ביחוד קרובה 
להתקבל על הדעת ההשערה, שמוצאו של השם א׳ הוא 
001111118 ?, שלפי האגדה הלאטינית הוא ורמוס אחיו בנו את 
רומי: האנטי־משיח אינו אלא רומולום־רומי, שכן גם בסורית 
נקרא רומולום בשם ״ארמלאוס״ (, 10 ^ 20 , 61616106 ^ 01.1 ׳ 
343 ,[ 1895 ] :>ע 0£ כג) ובתרגום לאטיני של אחד מן הספרים 
המיוחסים למתודיוס הקדוש לנוצרים נאמר בפירוש, שרומו- 
לוס נקרא גם א׳. גם מה שא׳, נולד, לפי האגדה, מבתולה יפה 
(עיין להלן) הוא רמז לרומי. ולפיכך יש לדחות את הדעה, 
שא׳ ו״ארמלגום" הם שיבושים מן "אנגרא־מיניאוש", אל- 
הרע של הפרסים, אף־על־פי שיש באגדת-א׳ יסודות פרסיים 
ידועים. כי הדבר קרוב לוודאי, שהרעיון של אנטי־משיח 



955 


ארמילום הרשע 


956 


ביהדות המאוחרת־ביחם נשתלשל מן הרעיה של מציאות 
השטן, שהוא כוח־מנוגד לאלוהים, ורעיון זה בא מתוך מה 
שבאמונת־זאראתושטרה אלוהי־הרע הוא כוח־שכנגד לאלוהי- 
הטוב, וכשם שהאלוהים ינצח את השטן באחרית־הימים כך 
ינצח משיח בן־־דויד, בא־כוחו של האלוהים, את א׳ הרשע. 
לא לחינם נקרא א׳ במדרשים המאוחרים גם בשם .השטף: 
"א׳ השטן", "בן השטן והאבן" (עיין למטה). והרי כמעט 
אין ספק בדבר, שמושג־השטן, שכבר הוא מצוי בזכריה, 
באיוב ובדברי־הימים׳ בא ליהדות מתוך השפעות פרסיות 
קדומות (מתחילתם של ימי הבית השני). ואף "בליעל", 
שהוא השטן עוד ב״ספר־חנוך" וב״עליית־משה", "בליר" 
ב״חזון־הטיבילות", כבר הוא הניגוד הגמוד למשיח: הוא 
מסית ומדיח, עושה מעשי־ניסים, ואפילו מחיה־מתים. אלא 
שרעיון פרסי זה, שחדר ליהודה עוד בימי שיבת־ציון, נת¬ 
קשר במרוצת־הזמן ב״משיח בן יוסף שנהרג״ — רעיון יהודי, 
שבא מתוך שאיפה להקביל את המשיח מיהודה המנצח 
לעומת המשיח המנוצח מישראל ומשומרון (בן־יוסף, בך 
אפרים). ולפיכך רחוקה גם הדעה, שא׳ הוא מן "ארימאנוס" 
ביוונית (אהורמין, אנגרא־מייניאוש) בחילוף אות נ׳ לאות ל׳. 
ורחוקה יותר ויותר היא ההשערה, שא׳ בא מן המלה היוונית 
8011116X00$ (מחריב־עם), למרות מה שהשערה זו כבר היא 
מרומזת ב״נבואת וחלום שאלתיאל" (מדרשי־גאולה, ענד 
387 ): "ארמילוס ויחריב עם (ו) בלשון עברית". קרוב לוודאי 
הוא, שהיהודים, לאחד מה שסבלו מן הרומיים בימי חורבן 
הבית השני ובמלחמת בר־כוכבא ואחריה, וביחוד לאחר 
שהנצרות ניצחה במלכות־רומי והתחילה רודפת באכזריות 
את היהדות, שממנה יצאה, התחילו רואים ברומי, שנוסדה 
ע״י רומולוס, את מלכות־השטן, את הניגוד למלכוודהשמים, 
וקראו לכוח השטני המנצח ניצחון ארצי וזמני (בניגוד 
למלכות־המשיח, שהיא שמימית ונצחית) בשם א׳. 

ידיעות מפורטות על א׳ ועל מעשיו הרעים באו רק 
במדרשים העבריים המאוחרים, שנתפרטו למעלה (נתפרסמו 
קודם־לכן עם מבואות קצרים ב״ביודהמדרש" של אהרן ילינק, 
חדרים ב׳, ג׳ וד׳, 1853 — 1873,1857 — 1877 * הוצאה ב/ 1938 , 
וכן גם ב״אוצר־המדרשים" של י. ד. אייזנשטיין, כרכים א-ב׳, 
תרע״ה ז נקבצו כולם כאחד ונוספו עליהם מבואות מפורטים 
והערות חשובות בספרו של יהודה אבן שמואל קופמאן, 
מדרשי־גאולה, תש״ג). א׳ הוא פחות שבמלכים, בן שפחה 
ובעל תואר של מפלצת: "פניו ארובות, בין עיניו קרן גבוהה, 
וקומתו גבוהה מאוד, וכפות רגליו גבוהים ושוקיו דקים" 
(ספר אליהו, מדרשי־גאולה, עמ׳ 42 ). ובמדרש מאוחר אחר, 
בך הם רישומיו: "ראשו קרח ועיניו אחת קטנה ואחת גדולה, 
וזרועו של ימין טפח ושל שמאל שתי אמות וחצי, ולו צרעת 
במצחו, ואזנו הימנית סתומה והאחרת (השמאלית) פתוחה: 
שכשיבוא אדם לדבר אליו טובות סטה לו אזנו הסתומה, 
ואם ירצה אדם לדבר אליו רעה — מטה לו אזנו הפתוחה" 
(מדרש ויושע, פרק ימות־המשיח, שם, עמ׳ 96 — 97 , וכן 
ב״נסתרות של רבי שמעון בן יוחאי״׳ א׳, שם, עט׳ 195 , ועיין 
גם־בן שם, שינויי־נוסחאות, עט׳ 382 ב, ועט׳ 402 ). ובמדרש 
אחר נאמר עליו: "ארמילוס בן־שטן היוצא מצלמת־האבן" 
(ספר-זרובבל, שם, עט׳ 80 ), וב״נסתרות של ר׳ שמעון בן 
יוחאי״, א׳ (שם, עט׳ 195 , ועיין שם, שינויי־נוסחאות, עט׳ 
402 ) נקרא א׳ בארמית (בחלק־הפנים העברי): "בריה דשטנא 
ודאבנא" (בן השטן והאבן). ורמז קצר זה נתפרש במדרש 


מאוחר אחר באגדה שלמה: "אמרו׳ שיש ברומי אבן של 
שיש, דמות נערה יפת־תואר, והיא אינה עשויה ביד אדם, 
אלא הקדוש־ברוו־הוא בראה כן בגבורתו. ובאים רשעי אומות- 
העולם, בני בליעל, ומחממין אותה ושובבין אצלה, והוא 
משמר טפתן בתוך האבן, ובורא בה בריאה ויוצר בה ולד, 
והיא מתבקעת ויוצא ממנה דמות אדם ושמו ארמילוס 
השט ן,זה שהאומות קוריןאנטיקרישטו. ארכו 
שתים־עשרה אמה ורחבו שתיים, ובין שתי עיניו זרת, והן 
עקומות ואדומות, ושער־ראשו בצבע זהב, פעמי-רגליו ירו¬ 
קים ושתי קרקרים יש לו״ (פרקי-המשיח, שם, עט׳ 329 , ועיין 
גם־כן שם, עמ ׳ 312 ! ספר זרובבל, שינויי־נוסחאות, שם, 
עמ׳ 383 ! ״עתידות של רבי שמעון בן יוחאי״, שם, עמ ׳ 404 
ו״פרקי היכלות רבתי״, שם, עמ ׳ 369 ). א׳ זה יטעה את כל 
העולם, שהוא אלוהות וימלוך על כל העולם כולו, ויבוא הוא 
ועשרה מלכים עמו ויילחמו על ירושלים, וא׳ יהרוג את נחמיה 
בן חושיאל, שהוא משיח בן־יוסף, וכמה וכמה צדיקים עמו, 
וישראל יספדו עליו בחמר על היחיד (על־פי זכריה יב, 
י—יב), וא׳.יגלה את ישראל "המדברה", ותהיה עת צרה 
לישראל, שלאיהיתה כמותה, הרעב יגדל והגויים יטרדו ממדי¬ 
נותיהם את היהודים, שיסתתרו במערות ובצריחים. וא׳ יכבוש 
לא רק את ירושלים אלא גם את אנטיוכיה (בירת־סוריה, 
שבה נתהוותה הנצרות האלילית, מעשי־השליחים, י״א, כ״ו), 
והוא "נוטל את האבן, אשד נולד ממנה", ועושה אותה "ראש 
לכל עבודה זרה", וכל הגויים ישתחוו לה ויקטירו לה קטורת 
ויסכו לה נסכים, "וכל אשר יגבה לבו להביט אליה לא יוכל, 
כי אין אדם יכול להביט בפניה מפני יפיה" (ספר זדובבל, 
שם, עט׳ 80 — 82 ). כאן נתערבבו העבודה של מדים הבתולה 
מצד הנוצרים, שילדה את ישו לא מבן־אדם, והפסילים והתמו¬ 
נות. שמעריצים הקאתולים, ברעיון של השטן ומשיח־השקר. 
ואולם היסוד לאגדה בדבר ה״בתולה של שיש" בא מתוך 
אגדה רוןחת בימי־הביניים ומקושרת בשמו של ורגיליוס, 
שלפיה היה קיים ברומי פסל של בתולה חצוב מאבן, שהרו¬ 
מיים נאפו עמו. 

א׳ יכעיס את ה׳ במעשיו הרעים ואז יבוא פתאום מנחם 
בן עמיאל, שהוא משיח בן דויד, ויעמוד בבקעת ארבאל וילך 
לירושלים, וחפצי-בה אמו "תמסור לו הסטה. שנעשו בו 
האותות" (מטה־אהרון), ויבוא עמו גם אליהו הנביא ושניהם 
יחיו את נחמיה בן חושיאל, הוא משיח בן יוסף, ועצת שלום 
תהיה בין שני המשיחים. ואז יעלו כולם, ביחד עם כל ישראל, 
לירושלים, ושם ייהפך חודש אב לששון ולשמחה ויהא קיבוץ- 
גלויות, וירושלים תיבנה מסדש ברחבות וברוב פאר, ומנחם 
בן עמיאל "יפח באפיו של א׳ וימיתנו". וה׳ יילחם בחיל-א׳ 
(או בחילו של גוג ומגוג), וכל חיל זה וכל צוררי-יהודה יפלו 
בבקעת-ארבאל, כי 500 איש מישראל ונחמיה ואליהו בראשם 
ינצחו 500,000 מחיל א׳ (או גוג ומגוג), ואז תהא תשועה 
גדולה לישראל ומלכות־השמים תתפשט על כל העולם כולו. 

זהו עיקר אגדת-א׳ כפי שהיא ב״ספר זרובבל". בשאר 
המדרשים הקטנים ואצל רס״ג ורב האיי גאון יש שינויים 
ותוספות בדברים הללו. שם נאמר, למשל, שאחר אלפיים 
שנות-המשיח יישב הקדוש-ברוך-הוא לשפוט את כל הגויים 
בעמק־יהושפט, ועובדי-האלילים יישרפו באשה של גיהינום, 
ורק עובדי-ה׳ יינצלו, ואח״ב יחדש הקב״ה שמים וארץ, ומאז 
"הכל חיים לעולם ולעולמי-עולמים"(מדרש ויושע, שם, עמ׳ 
97 — 100 * נסתרות של רשב״י, שם, עמ׳ 196 — 198 )* או גם 



957 


ארמילום הרשע—ארמיניום, יעקב 


958 


שתיטרף ירושלים של מטה ו״תרד ירושלים בנויה ומשוכללת 
מן השמים (ירושלים של מעלה), שיש בה שבעים ושתים 
מרגליות, שמבהיקות מסוף העולם ועד סופו" (נסתרות של 
דשב״י, שם, עט׳ 1% ), מיכאל המלאך יתקע בשופר שלוש 
פעמים: בתקיעה ראשונה ייגלו משיח בן דויד ואליהו הנביא, 
ואלוהים בכבודו ובעצמו יילחם בא׳ ובכל הגייסות של אומות- 
העולם שעמו, וימות א׳ "הוא וכל חילו ואדו׳ם הרשעה, 
שהחריבו בית-אלהינו והגלונו מארצנו, ובאותה שעה יעשו 
בהם ישראל נקמות גדולות" ז בתקיעה שניה יחיו המתים, 
וקודם כל — משיח בן יוסף שנהרג, ובתקיעה שלישית יהא 
קיבוץ־גלויות של "כל השבטים ויבואו עם בני־משה באין 
מספר ובאין שיעור״ (פרקי־משיח, שם, עמ ׳ 322 — 323 , ועיין 
שם, שינויי־נוסחאות, עט׳ 387 — 404,388 — 405 ). — כל האג¬ 
דות הללו, שיש בהן נאות ומוסריות ויש בהן משונות וגסות, 
נולדו מתוך עירבוב של אמונות פרסיות, רומיות ונוצריות 
במסורת ישראלית עתיקה בדבר "חבלו של משיח", שיקדם 
לימות־המשיח ושבו עתיד ליהרג משיח בן יוסף ע״י רומולום־ 
דומי כמו שנהרג בר־כוכבא ע״י רומי — רומי זו, שקיבלה 
אמונה משונה בעיני־היהודי בבתולה קדושה ובפסלי־אבן 
יפים. הצורך לראות במפלתה של רומי הנוצרית, שרדפה את 
ישראל לאחר שקיבלה את תורתו, יצר את אגדת א׳, האנמי־ 
משיח, שירבה להרע לישראל, אבל משיח בן דויד ינצח אותו, 
כלומר, את רומולום־רומי, ויוריד את מלכות־השסים על 
הארץ. 

א. ילינק, בית־הסדדש, הוצאה שניה, תדצ״ח (עיין למעלה, 
בגוף הערך)! "אוצר־מדרשים", הוצאת י. ד. אייזנשטיין, 
כרכים א׳ וב׳, תרע״ה; וביחוד יהודה אבן שמואל (קופםן), 
מדרשי-גאולה, תש״ג! ח. י. קוהום, ערוך השלם, הוצאה ב׳, 
תרפ״ו, 1 , 291 — 292 ! י. קלוזנר, הרעיון המשיחי בישראל, 
הוצאה ג׳, תש״י, עם׳ 63 ־ 92 , 190 , 216-215 , 239 , 301-289 ; 

; 74 , 70 , 67 , 33 , 1895 , 171110 / 17151 > 007 , 1311115861 ■//' 

1771 7715 * 207111 * 1 [ 1/75 > £1071 £011 010 ,חח 3 מז 655 ז 0 -! 556 נ 001 

, 255 — 254 , 232 — 230 ,' 1926 , 211101117 5/7011101107115115011071 
, 1874 , £17701 %11 10 ) 510071 05510 11 , 03516111 .ס ; 517 — 516 

■ 1/00 1/10 [ס 111710 * 01 ,■ 16561 ״י 611 ! 11 ו 8 . 1 \ ; 243 , 233 — 224 
007 ,' 161 ) 1130 ) 116 ? . 14 ; 1901 , 70 * 10107011 110 <} 1 ( 0001 <( 1 / 0 > 70 < 01 }£ 

105 > 0050 / 110/110 ,עז!) 51:11 .£ ; 129 — 126 , 901 [ , 71110/17151 
. 622 — 621 ,* 11 ,. 010 05 \ ¥01 1151 / 1071 * 1 [ 

י. ק. 

ארמי^יים — 01101115 •!^ — ( 17 לפסה״ג — 21 לסה״נ), 
נסיך השבט הגרמני של החרוסקים ( 11$01 ■ 0161 ). 

א׳ היה בצעירותו קצין באחד מן הגדודים הגרמניים של 
הצבא הרומי. כשחזר למולדתו אירגן מרד נגד השלטץ הרומי 
בתוכה. בשנת 9 לסה״ג התנפל ביער הטויטובודגי על הצבא 
של המצביא הרומי וארוס, השמיד אותו ושיחרר מתוך כך 
את כל איזור הגדה המזרחית של הרינוס משלטון הדומים. 
בשנות 16/15 חזר ונלחם בצבאות רומי, אך הפעם בלא 
הצלחה, וביחוד לא עלה בידו לשחרר מידי הרומים את 
אשתו תוסנלדה ( 3 ( 11111511611 ). בשנת 17 נלחם במרבוד, מלך 
המרקומנים' (ע״ע) וב 21 נרצח ע״י קרובים, שנתקנאו בו. — 
ביה״ב נשתכח שמו. ההומאניסטים הגרמניים של המאה ה 16 
חידשו את זכרו וזיהו בטעות את השם א׳ עם השם הגרמני 
הרמן (ממגדדח:*!). מאז נחשב א׳ בגרמניה גיבור לאומי 
וחייו ופעולותיו זכו לתהילה ביצירות פיוטיות מרובות, בכללן 
של קלופשטוק והינדיך פון ?!לי 0 ט (ע״ע). 

367 מ# / $30111 -. 24 **)<£ ,טמגגס^סז^ ; 1935 ,. 24 י 5111 ט\ 2 . 11 
, 11 < 16 ) 11 < 6 ** #11 )¥ 16 <£ . 0 ; 1933 , 1611111712 (£ $611671 1 * 361 

-. 24 6 * 7161 01/67 ; 1951 ,. 24 117/1 , 0111 ]£ .£ ; 1936 

. 1951 , 712671 * 1 * 51/07501 * ¥071 713 * 1 


אךמיניום, יעכ(ב— 1609—1560) —130011115 7^x01101115 ), 

תאולוג קאלוויניסטי! יוצרה של תורה תאו- 
לוגית שנקראת על שמו "ארמיניאניזם", נולד באודנוואטר 
שבדרום־הולאנד לבעל־מלאכה. בילדותו מת אביו ומשפחתו 
נשארה ללא מפרנס, אך כמה מנדיבי־עירו, שעמדו על 
כשרונותיו. של א׳ הצעיר, תמכו בו כדי שיוכל להמשיך 
בלימודיו. א׳ למד באוטרכט ואח״כ במארבורג, אולם כשנודע 
לו שהספרדים כבשו את עירו ורצחו בה כמעט את כל התו¬ 
שבים, מיהר לשוב אליה, אלא שלא מצא בה אף אחד מבני- 
משפחתו בחיים. אח״כ למד שש שנים תאולוגיה באוניבר¬ 
סיטה של ליידן. ב 1582 בא לז׳נווה ולמד אצל תאודודוסבזה 
(ע״ע), חברו של קאלווין, אך מפני השתייכותו לאסכולה 
האנטיאריסטוטלית של רמוס (ע״ע) הוכרח לעבור לזמן־מה 
לבאזל. לאחר זמן חזר לז׳נווה, ומכאן נסע לזמן קצר לאי¬ 
טליה, שבה שמע הרצאות בפילוסופיה בפאדובה. התעניינותו 
האובייקטיווית בקאתוליות של זמנו גרמה לדיבה, שהופצה 
עליו ע״י מתנגדים׳ שא׳ התקרב במידה יתדה מן הראוי 
לחכמי־איטליה הקאתוליים. ב 1588 הוזמן לבוא לאמסטרדאם, 
כדי לשמש ככומר ודרשן. ב 1603 , לאחר שמת פראנץ יוניום, 
פרופסור לתאולוגיה באוניברסיטה של ליידן, נתמנה א׳ 
במקומו. 

חשיבותו של א׳ היא בהתנגדותו להגדרה, שהגדיר קאל- 
ווין את הגזרה הקדומה (ע״ע). לדעתו של קאלווין, המבוססת 
על פירוש פסוקים שב״ברית החדשה" וביחוד של דברי 
פאולום, חרץ אלוהים מראש את גורלם של בני־האדם, באופן 
שחלק מהם נועד לישועה וחלק מהם לדראון־עולם; הגזרה 
היא פרי רצונו של אלוהים ואין אפשרות, שבחיריו ח־ונו 
לאבדון, כמו שאי־אפשר שהנידונים לכך ישנו את הגזרה 
ע״י מעשים טובים. לפי קאלווין, "אין עתיד ואין עבר לפני 
דעת אלוהים", ז״א האל הוא מעל לזמן; ואולם תלמידיו 
התחילו מתדיינים על השאלה אימתי נגזרה הגזרה הקדומה, 
והיו מהם שטענו, שאין להניח שגזרה זו נגזרה קודם החטא 
הקדמון, שהרי בהתאם להנחה זו אף החטא נגזר ברצונו של 
האל — ובכן אינו חטא כלל. אלה שדגלו בהשקפה, שהגזרה 
באה אחר החטא הקדמון, היו המתונים שבתלמידי-קאלווין 

ונקראו בשם 531 , 11 ק 313 ז 1£ ! 1 ( 3 ז 111£ — מעבר זה; 15 ! 5 ק 13 — 

נפילה); ואילו אלה שדגלו בדעה, שהגזרה קדמה לחטא 
הקדמון, היו הקיצונים שבהם ונקראו בשם 1 ת 53 ק 313 זק 511 
( 3 זק 1 ! 5 — מן הצד ההוא). בעיית הגזרה הקדומה בכנסיית- 
קאלווין היתה קשורה בבעיית הסבלנות הדתית; הקיצונים 
היו סבורים, שהמדינה אינה צריכה לסבול את אלה, שטעותם 
בענייני-דת מציינת אותם כנועדים לאבדון. בין המתנגדים 
לגישה הקיצונית בבעיית הגזרה הקדומה היה קורנהךט 
(ע״ע), חסידה של הסבלנות הדתית. ב 1589 הוזמן א׳ לסתור 
את דעתו של קורנהרט ואת הדעות האינפראלאפסאריות של 
שני כמרים מדלפט. כשא׳ עיין בחיבורים, שבא לסתור, הת¬ 
חיל מפקפק בנכונות דעתו של קאלווין בעניין הגזרה הקדומה 
ולסוף הגיע לכלל דעה, שתורה זו הופכת את אלוהים למקור 
החטא, מצמצמת את פעולת החסד האלוהי, משארת חלק 
גדול של האנושות ללא תקווה לישע ונותנת בטחון־שווא 
לאלה שחושבים את עצמם לבחירי-האל. א׳ דחה את הדעה, 
שהמעשים הטובים מביאים לידי ישועה׳ אך חשב שחסד- 
האלוהים חל על כל בני־האדם, אלא שהאדם יכול לקבלו 
או לדחותו, כרצונו. דעתו של א׳ היתד" שהגזרה הקדומה, 



959 


ארמיכיום, יקקכ—ארסית 


960 


שנגזרה על האדם (לישועה או לדראון־עולם), מקורה ברצון" 
האל. אך קודם שהאל גזר אותה הביא בחשבון את כל 
התנאים והמסיבות, שבהם עתיד היה האדם להימצא. תנאים 
ומסיבות אלה כבר נקבעו ע״י גזרה אחרת, שקדמה להחלטתו 
של אלוהים בנוגע להצלתו או הדחתו של האדם. בהשקפה 
ניכרת, מצד אחד, הכוונה לשמור על התורות הפאוליניות 
בדבר הגזרה הקדומה, על התורה הנוצרית של החסד החל 
על כל בני־האדם, ועל החלטתו החפשית של האדם, ומצד 
שני — השאיפה׳ שלא לייחס למעשים הטובים של האדם 
השפעה.על-רצונו של האל או על חסדו. 

עמדתו של א׳ בעניין.הגזרה הקדומה גרמה להתקפות 
ע־ואת נגדו. כשישב בליידן היה מתנגדו הראשי פראנץ גומא־ 
תם,.חברו באוניברסיטה. גומארום האשים את א׳ בפלאגיא- 
ניזם (ע״ע פלגיוס) ואילו א׳ האשים את ג 1 מארו 0 י במאני* 
כאיזם. בצד'מתנגדי א׳ היו רוב העם ורוב הכמורה, אולם 
לצידו עמדו כמה חכמים, מלומדים חשובים ואנשי־מדינה 
גבוהים. לסוף, ב 1608 , התחיל ויכוח על דעותיו של א , 
בנוכחותה של מועצת־המדינה. המועצה החליטה, שהעניין 
אינו נוגע בעיקרי־האמונה וששני הצדדים חייבים לחיות 
בשלום. הואיל וגו׳מארוס לא הסכים להחלטה זו, התחיל הריב 
מחדש. המדינה חזרה והתערבה בדבר והתירה לקיים ויכוח, 
שהתחיל באוגוסט 1609 ; אך באוקטובר אותה שנה מת א׳. 
הפלוגתה לא נפסקה עם מותח המשיכו בה חבריו וידידיו 
(ע״ע אפיסקופיוס * רמונסטרנטים). תורתו השפיעה השפעה 
מרובה לא רק בארץ־מולדתו, אלא גם על התפתחות האמונות 
והדעות בשאר ארצות־אירופר" ביחוד באנגליה (ע״ע מתו- 
דיסטים). 

חיבוריו של א׳(בלאטינית) יצאו בליידן( 1629 ) ובפראנק* 
פורט ( 1631 , 1634 ). שני כרכים של תרגום אנגלי מכתביו 
יצאו ב 1825 — 1828 וכל כתביו יצאו באנגלית ב 1853 , 

, 141011015 .¥ ; 1725 ,. 1 ) 0 30<1[, 1111107111 111X111 4x1x111111, 11 ז 15 . 0 
. 1843 , 7)1£ <7/ 4x1111111111 

ד. 0 

או־מית, לשון שמית־צפונית קדומה, שהיא מדוברת במקצת 
עד היום. הא׳ מפולגת לכמה ניבים, שהם מתחלקים 
לשלוש קבוצות עיקריות: 

1 . הארמית העתיקה. זוהי הלשון של הכתובות האר¬ 
מיות העתיקות מסוף האלף הראשון לפסה״נ ואילך, ובכללן 
הלשון של כתבי־יב (אלפאנטינה, ע״ע יב), הא׳ המקראית, 
הלשון של הכתובות הנבטיות ושל הכתובות התדמוריות. 

2 . הארמית האמצעית המתפלגת לשתי קבוצות של 
ניבים: (א) הא׳ המערבית, הכוללת: א׳ גלילית, א׳ נוצרית 
של א״י, וא׳ שומרונית; (ב) הא׳ המזרחית, שאף היא מור¬ 
כבת משלושה ניבים: הסורית, הלשון של התלמוד הבבלי, 
והמנדעית. 

3 הארמית החדעוה. מן הניבים המערביים לא שרד עד 
ימינו אלא ניב מעלולא, המדובר בכפר שנקרא בשם זה 
ובשני כפרים סמוכים לו (בסביבת דמשק). הא׳ המזרחית 
נתקיימה בפי יהודים ונוצרים באיזור, שמשתרע בפינה הצפו־ 
נית-מזרחית של עיראק ובאיזורים הסמוכים לו בפרס, בתור¬ 
כיה וברוסיה. ויש מן היהודים, שהעלו את לשונם זו לא״י 
(היהודים הכורדיים). 

- 1 . הארמית העתיקה. 

1 . המקורות לארמית העתיקה הם: (א) הכתובים 


הארמיים שבמקרא: בבר׳ לא, מז (שתי מלים); פסוק אחד 
בידמ׳ י, יא; פרשיות אחדות בדניאל ועזרא (דנ ׳ סרק ב, ד 
עד פרק ז, כח; עד ד, ח—ו, יח; ז, יב—כו). 

(ב) הכתובות הארמיות. תחום תסוצתן: מספרד 
שבאסיה הקטנה (סארדס ביוונית) עד צפון־מערב הודו(טכ־ 
סילה), בדרום — נווה־המדבר תימא שבצפון חצי-האי ערב, 
ובדרום־מערב — 2 ב שבדרום־מצרים. ונמצאו כתובות בא׳ גם 
בפרס ובארמניה. כתובות אלו, שהן חצובות באבן, כתובות 
על עור, על פאפירום, על חרסים, וכד׳, כוללות כתובות־זיכ- 
רון, חוזים, שטרות, איגרות, תעידות רשמיות, חותמות, מש¬ 
קלות׳ רישומים על גבי תעודות אכדיות, וכד׳. חוץ מכתובת 
השבעה כתובות כל שאר התעודות בכתב-היתדות, בכתב 
אלפביתי (ע״ע כתב). 

הארצות, שבהן נמצאו רוב הכתובות הקדומות בא׳, הן 
סוריה, עיראק ומצרים. 

סוריה ואגפיה: בצפונה של סוריה נמצאו הכתובות, 
שהציבו המלכים פנמו, בר-רכב, זכר, ברהדד, כתובת ארוכה 
שנמצאה בסוג׳ין, וכמה כתובות קצרות. כתובות אחדות נמצאו 
גם באסיה הקטנה. 

בעיראק נמצאו בעיקר כתובות קצרות ביותר על גבי 
תעודות כתובות אכדית. כאן נתגלתה גם השבעה ארמית 
בכתב-יתדות, מסוף האלף הראשון לפסה״נ; וחשיבותה של 
כתובת זו מרובה ביותר משום שהיא מאפשרת לנו לעמוד 
על מבנה המלה בארמית מבחינת מערכת תנועותיה. 

במצרים, באי יב ליד סונה (אסואן) שבדרום הארץ, 
נתגלה אוצר גדול של פאפירוסים ארמיים שלמים, שכוללים 
שטרות, מכתבים, תעודות רשמיות (וביניהן קטע מתרגום של 
כתובת בהיסטון) וקטעים מתוך ספר "משלי אחיקר" (וע״ע 
יב). מלבד אלה נמצאו עוד חרסים וכן תעודות אחרות, שכמה 
מהן עדיין לא נתפרסמו. 

מועטות ודלות הן הכתובות הארמיות העתיקות שנמצאו 
בא״י(לכיש [עדיין לא פורסמה], תל־אל-פארעה, אילת). 

2 . טיבה של הא׳ העתיקה. — הא׳ המקראית. לשם 
הבלטת קוויה העיקריים של הא׳ בארצות־תפוצתה ותקופותיה 
השונות יש לעמוד, קודם כל, על תכונותיה של הא׳ המקראית 
מתוך השוואה עם העברית והערבית. 

עיצורים: ההבדלים העיקריים: ז עברית, שהיא ג (ד׳) 
בערבית, היא ד בארמית: זהב — — דהב; צ עברית, 

שהיא ^ (צ׳) בערבית, היא ע בארמית: ארץ — — 

ארע; צ עברית, שהיא (ט׳) ערבית, היא ט בארמית: 
עצה — — עטא. ש עברית, שהיא 1 > (ת׳) בערבית, 

היא ת בארמית: שלושה — — תלתה. כללים אלה 

כוחם יפה לגבי כל הניבים הארמיים. האות א׳ נחלשה באר¬ 
מית והיא משמשת אף כאם קריאה. 

תנועות: חולם מלא בעברית, שהוא 5 בערבית. הוא 

5 גם בארמית: שלום-^ — שלם. הטעם הוא מלרע 

או מלעיל, כמו בעברית, אך השפעתו שונה משהיא בעברית 
תנועה שמית קצרה לא תבוא בהברה פתוחה בלתי־מוטעמת 
(בניגוד לעברית, שבה היא עשויה להתמשך לתנועה גדולה): 

(דיסב) בערבית = דהב בארמית — ןהב בעברית. 
הסימנים, שנמנו עד כאן, הם המבדילים בעיקר את הא׳ מן 
העברית ושאר הלשונות השמיות. 

שינויים בפועל. מ 7 הבניינים המצויים בעברית 



961 


ארמית 


962 


מקראית אין בא , "נפעל" כלל, "פעל" ו״הפעל" נעלמו כמעט 
כליל, ורק הבינוני שלהם נשאר בא׳(שרידים נוספים ל״הפעל" 
בא , מקראית). לעומת זה מופיע בא , בניין הדש: אתפעל, 
שהוא סביל וחוזר לקל. גם הבניינים המקבילים ל״קל", 
"פעל", "הפעיל" ו״התפעל" העבריים (והם "קל", "פעל", 
"הפעל" ו״אתפעל" בא , ) אץ צורתם זהה עם זו של הבניינים 
העבריים. 


לוח להשוואת הבניינים בעברית מקראית 
ובא׳ המקראית: 


^ נפעל — פעל פעל התם ן! ל הפעיל הפעל — — 

(קל> סביל י׳ ' י 

עברית 

מקראית 

6 ?יל י? תש¬ 

פיל ורה וזיוה - התפעל פעל הווה: התפעל הפעל $םעל שסקל י ■ 
ועבר) ! י מפעל י י ס? 8 ל 

א׳ 

מקראית 


בצורות שונות של הפועל יש שהא׳ זהה עם צורה ארכאית 
במקרא (או קרובה לה): הן כתבו = כתבה (השווה: "עיניו 
קמה" — ש״א ד, טו); היא כתבה = כתבת (השווה: "אזלת 
יד״ — רב׳ לב, לו)! תכתבו = תכתבון, יכתבו = יכתבון, כמו 
שאנו מוצאים לפעמים במקרא. הן תכתבנה = יכתבן בי׳ 
(השווה: "נ!:ס?ןה" — בר׳ ל׳ לח). בינוני פעול של בניין קל 
הוא בא׳ קסיל (ניתיב), והמקור נוצר באמצעות פ: ללתב = 
למכתב. שכיח מאוד תשלום:הדגש בג׳: תתן = וזןתן, ואפילו 
תניע (משורש ,ידע"). 

בכינויי־ ה גוף הפרודים והחבורים, בגוף שני ושלישי 
במספר רבים, יש לציין נסיה להמיר את הפד הסופית בנ ׳ : 
אתם - אןתון, וכד׳. הכינוי הרומז — "דןה־־ לזכר, .ךא' 
לנקבה. צורת י הידוע (ה" א הידיעה בעברית) בא׳ היא _א, 
ובניגוד לשאר הלשונות השמיות, שיש להן ידוע. מצטרף 
סימן הידוע בא׳ לתיבה בסופה: המלך - מלפא, המלכה = 
סל?תא. הריבוי מלכים = מלכין, מלכות = מלכן(אך בסמי¬ 
כות מלכת). ,דיי, ,אשר- העברית, תופסת מקום חשוב גם 
בתוך צירוף סמיכות (=של). ליד הצירוף מעין " 3 ית סלכא' 
(= בית המלך) מצוי גם ,ביתא די סלכא" (הבית של המלך), 
וכן, 3 יהה די מלכא" (ביתו של המלך) מתוך צירוף הכינוי 
אל הנסמך. בא׳ המקראית קיימת חידות גמורה ־ביחס לסדר 
המלים במשפט, בניג־ד לערבית ואף לעברית. כגון: ,סלפא 
דולמא .?אמרי(המלך החלום יאמר: דג׳ ב, ז): ,ולךנ!אל אסר 
להסיקה״(את דניאל אמר להעלות = אמר להעלות את דני¬ 
אל : דג׳ ו, כד). 

א ו צ ר ־ ה מ ל י ם של הא׳ קרוב יותר לעברית מלשאר 
הלשונות השמיות, הן משום קרבתן של שתי הלשונות 
השמיות הצפוניות זו לזו והן מחמת ההשפעה המיוחדת, 
שהשפיעה הא׳ על העברית, וההשפעה שנודעה לניבים הכנע¬ 
ניים על הא׳. הא׳ היתד, חיה במשך מאות שנים ביחד עם 
האכדית בתחום עיראק של היום. מאות בשנים נאבקו שתי 
הלשונות על השלטון ובסופו של דבר גברה הא׳ על האכדית. 
אך; כמובן, נתנה מלחמה זו את אותותיה בשתי הלשונות 
כאחד: שתיהן הרבו להשפיע זו על זו. ה״א׳ הממלכתית", 
זו שנעשתה לשון בינלאומית במידה ידועה, ביחוד בימי 
מלכות-פדם, וכמובן, הא׳ המזרחית, הרבו לשאול מן האכדית 
מלים בתחומים שונים, כגון אגדא (האיגרת), היכל, בלו, 
הלך (מיני מיסים), זמן, כדסא (=כ 0 א), נדבך, פחה (חלק 
מהן חדרו גם לעברית), ועוד! וא׳ זו קלטה ממנה אף צורות 


דיקדוקיות. וכנראה, אף החידות הנהוגה מבחינת סדד־המלים 
במשפט מוצאה מן האכדית (שכנראה, ירשה תכונה זו מן 
השומרית). — ומאחר שהא׳ שימשה לשון המדינה במדינת־ 
פרס, אין לתמוה, שנמצאו בתוכה גם מלים פרסיות, כגון: 
פרשגן, פתגם, ועוד. 

הא׳ ש ל י ב דומה לא , המקראית ! ההבדלים ביניהן הם 
קטנים. ביחוד בכתיב שמדה הא׳ של יב צורות ־עתיקות יותר. 
במקום ד, שמקבלת ל־ז עברית ול כ ערבית, באה לפעמים 
בכתובות של יב ז, כגון: "זי״־= "די" (אשר, של)! במקום ע, 
שסקבלת ל-צ עברית ול^ ערבית, באה בהן לפעמים ק, כגון 
אדקא (השווה: ארקא=ארעא, י דמ׳ י, יא). אך יש לשער, 
שהיתה כאן לא הגיה שונה משל הא׳ המקראית אלא כתיב 
נושן יותר, בדומה לכתיב של כמה לשונות אירופיות בזמננו. 
כיוון שהטכסטים של הא׳ העתיקה, חוץ מן הא׳ המקראית, 
אין בהם סימני ניקוד ואף הכתיב נוטה להיות חסד, יקשה 
לעמוד בבידוד על המבנה התנועתי שלהם. דק הטכסט של 
ארך, הכתוב בכתב־היתדות, נותן לנו אפשרות להכיר את 
טיבו גם מבחינת המבנה התנועתי. מבחינת צורות־הפועל 
אץ הבדלים ניכרים בין לשץ יב לא׳ המקראית. סיומת- 
הרבים של השם ושל הבינוני נכתבת עפ״וי חסרה, בניגוד 
לא׳ המקראית: מלכן=מלכין. הדברים האמורים לגבי החידות 
בסדר־המלים במשפט כוחם יפה גם לגבי יב. אלא שיש 
להבחץ בין לשון השטרות של יב — שסדד־המלים בה הוא 
עפ״ר: נשוא, נושא, מושא — לזו של שאר התעודות, שבה 
הסדר הוא, כאמור, חפשי הרבה יותר. 

לשונן של הכתובות האחרות. ההבדלים שביניהן 
אינם גדולים. יוצאות מן הכלל שתי הכתובות הדד ופנמו, 
שלשונן שונה, מפני שהיא לשץ־תעדובת ארמית־כנענית או 
מפני שהיא ניב ארמי מקומי, ולא ה״א׳ הממלכתית". בכתו¬ 
בות הקדומות מועתקת יד קדומה ב־־ז: אחז (=אחד בא׳ 
הממלכתית=אחז בעברית)! ט מועתקת ב־צ: כיצא (=קיטא 
בא׳ הממלכתית=קיץ בעברית)! צ מועתקת ב־ק: אדקא 
(=ארעא בא׳ מאוחרת)! ת מועתקת ב־ש: אשור (=אתור 
בא׳ הממלכתית=אשור בעברית). אץ להניח, שהעיצורים 
ד , , ט , , צ , , ת , , של השמית הקדומה הפכו ל־ז, צ, ק, ש, אלא 
שאותיות אלו, מהעדר של אותיות אחרות מתאימות יותר, 
שימשו לציון של הגאים קדומים אלה. ומה שנוגע ללשון, 
ראוי לציץ, שבכתובות של הדד ופנמו חסרה ד,ינ שבריבוי! 
ודומה, שבהן עדיין חי השימוש של היחסות, שהוא ידוע לנו, 
למשל, מן הערבית הספרותית, ויש בהן גם זרויות אחרות. 
בדרך כלל יש לציין, שבכתובות הארמיות הקדומות עדיין 
אין בולטים אותם הסימנים, המבדילים בין הא׳ ובין לשונות 
שמיות אחרות בהגה ובתחביר. 

הא׳ הממלכתית. משהתחילו מתגלות כחובות ארמיות 
באסיה הקטנה, מצרים, הודו, ועוד, כלומר במקומות, שבהם 
לא היה מעולם ישוב ארמי, נתברר, שהא׳ נעשתה הלשון 
הרשמית במלכות־פרם ומעין לשון בינלאומית (עיין למעלה). 
מעמד זה ראשיתו נעוצה במלכות־אשור. מכאן בקשתם של 
שרי המלך חזקיהו מרבשקה, שרו של סנחריב מלך אשור' 
(ישע׳ לו, יא! מ״ב יח, כו): "דבר נא אל עבדיך ארמית" 
(ולא ביקשו שידבר אשורית). ואמנם מעמד זה נותן את אותו¬ 
תיו בעובדה, שהנבטים (ע״ע) והתדמורים (ע״ע), שמוצאם 
ערבי וספק הוא אם דיברו א׳ ממלכתית, חרתו את כתובו¬ 
תיהם בא׳ ממלכתית. מכאן גם העובדה, שבפחלוי(= פרסית 



963 


ארמית 


964 


בינונית), ששימשו? לשון רשמית בפרס מימי שושלת־הסאסא- 
נים עד כיבוש־הערבים, מצוי מספר מרובה של אידאוגראמות, 
שלשונן היא א , ושמוצאן עוד מן התקופה של הא׳ הממלכתית, 
מימי מלכי־פרם הראשונים. כן נתקיימו שיירים של הא׳ 
הממלכתית אף בטפסי השטרות שלנו מימי התלמוד ותקופת 
הגאונים. 

לשון הפרקים הארמיים בעזרא ובדניאל. 

ם. ר. דרייוור היה הראשון שטען, על יסוד בדיקה בלשנית 
של פרקים אלד" שאינם כתובים בלשון הא׳ של המאות 
ה 6 —ה 5 לפסה״ג ואף לא בא׳ המזרחית. מכאן הסיק דרייוור 
את המסקנה, שיש לראות את התעודות שבספר עזרא כזיוף* 
ומסקנה מעין זו עלתה גם ביחס לפרקים הארמיים שבדניאל. 
אולם ה. שידר (מ^ 3 ^ 5 ) הצביע על כך, שההבדלים בין 
סוגים אלה של הא׳ הם בעיקר בתחום הכתיב, והניח שבכתיב 
המקראי של א׳ נעשתה מודרניזאציה בירושלים, ומכאן ההב¬ 
דלים. עם קבלת הנחה זו בטלה, איפוא, טענת־הזיוף. 

השפעתה של הא׳ על העברית המקראית היא גדולה 
מאוד והיא ניכרת בעיקר באוצר־המלים, בתורת־הצורות, 
ז־כפי שמסתבר, אף בתחומו של התחביר. אך טיב ההשפעה, 
דרכיה׳ תקופותיה, ועוד, עדיין אינם ברורים כל צרכם. 

יש להוציא מכלל השפעה ארמית מלים וצורות, שנראות 
כמיוחדות לא׳ ושהן מצויות בספרי־המקרא הקדומים. כאן 
לפנינו צורות משותפות ביסודן לעברית ולא׳, אלא שבעברית 
לא נשתיירו אלא בלשון־השירד" ואילו בא׳ נתקיימו בלשון 
היום־יומית. לכלל זה נכנסות מלים מעין "אתה" (דב׳ לג,ב), 
"מלל" ("מי מלל לאברהם", בר׳ כא, ז), שחידשה את נעוריה 
בלשון העברית בתקופה מאוחרת מתוך ההשפעה של הא׳ 
(״מלה״ שמו׳פעת באיוב 34 פעמים בנטיות שונות, היא, 
כנראה, ארמיזם). והוא הדין בצורה "אזלת יד"(דב׳ לב, לו) 
= אזלה יד, אך ״ושבת״ שבספר יחזקאל (מו, יז) — ספר 
שהוא מלא וגדוש ארמיזמים — היא, כמובן, צורה ארמית. 

מכלל הארמיזמים יש להוציא קטעים מקראיים, שבהם 
שם הסופר המקראי בכוונה בפי דוברים מבני עמים זרים 
מלים וצירופים ארמיים כדי להבליט את לאומיותם, כגון 
צורות "אתא"׳ "אתיו", "התיו" (=בוא)* "חבעיון", "בעיו" 
(=בקש) בישע׳ כא, יא—יד (המדובר בשעיר)* וכן'את 
המלים בעלות הגון הארמי הבאות במ״ב ו, ח—כג (בפרשת 
המלחמות עם ארם): "נחתים" (פסוק ט), "משלנו" (יא), 
"איכה" (יג), וכד׳. 

יש לשאול, אם לא היה הסיגנון הארמי בעברית הקדומה 
בחזקת סיגנון פיוטי׳ בדומה לתופעות מעין אלו בלשונות 
אחרות. אף יש מקום להנחה׳ שסוגים ספרותיים מסויימים, 
כגון משלים, שרגילים לעבור מעם לעם, לשונם וסיגנונם 
המקוריים היו "ארמיים" (השווה "חכמת כל בני קדם", מ״א 
ד, יא, בקשר לחכמת שלמה). מכאן, דרד משל, מלת "בר" 
(=בן), שאנו מוצאים שלוש פעמים במשלי לא, ב. על כל 
פנים יתכן, שהיתה קיימת השפעת הא' בשירה ובספרות- 
החכמה, לכל הפחות בחוגי־המשבילים. בימי ישעיהו לא ידעו 
תושבי ירושלים הפשוטים א׳, ורק שרי־המלד הבינוה (עיין 
למעלה)* אד בספר־ישעיהו גופו דומה׳ שכבד נמצא בו 
משקל של שם, שכפי שמסתבר ביותר, ארמי הוא. זהו משקל 
הקטלה, שמופיע כאן בפעם הראשונה במלים: "הכרת" 
(ג, ט) ו״להנפה" (ל, כח)* ויתכן שהוא הדין במשקל קטל 
(יסאר ישוב). מובן איפוא, שמציאותה של השפעה ארמית 


כשלעצמה אינה יכולה לשמש בכל המקרים הוכחה למוצאו 
המאוחר של ספר מסויים. 

הספרים, שרשמי הארמית מצויים בהם בצורה ניכרת, 
הם: משלי (כנ״ל), קוהלת, דה״י, עזרא, נחמיה, פרקים 
מסויימים בספר תהילים, ספר יחזקאל, אסתר, שה״ש, ועוד. 
מתוך השוואת ספר דברי־הימים לפרקים המקבילים בספר 
מלכים אפשר להכיר, באיזו מידה נשתנתה העברית בימי 
הבית השני מזו של ימי הבית הראשון — כנראה, במידה 
מרובה מתוך התפשטותה של הלשון הארמית. 

ההשפעה ניכרת: 1 ) בשימוש שרשים מיוחדים לארמית, 
כגון ״מחא״ (יחז׳ כה, ו) = מחץ העברי* "טלל" (נחמ׳ ג, 
טו) = צלל העברי* "ערק" (איוב ל, ג) = ברח* "שהד" 
(איוב טז, יט)—עד העברי* במלת "זחל"(איוב לב, ו, באר¬ 
מית: דחל) = פחד העברי* 2 ) בצורה ארמית מתורגמת לעב¬ 
רית: ״אשר למה״(דג׳ א, י) = ךילמא הארמית* 3 ) במשקל 
ארמי: ״להשמעות אזנים״ (יחז׳ כדי כו)* 4 ) מבחינת התח¬ 
ביר: אפשר, שאת נסיגת ו׳ ההיפוך בדה״י, עזרא וכיו״ב 
וקווים תחביריים אחרים בספרים אלה יש לזקוף על חשבון 
השפעתה של הא׳. 

שלוחותיה של הא׳ הממלכתית. הא׳ הממלכ¬ 
תית נתקיימה — כנראה, רק כלשון ספרותית — עוד תקופה 
ממושכת אחר ירידת פרם. משרידיה של א׳ זו יש להזכיר: 

1 ) כתובות ירושלים. הכתובות הארמיות המועטות 
והקצרות שמלפני החורבן, כגון הכתובת המספרת על העברת 
עצמות עוזיה מלד יהודה, מנוסחות בעיקר בא׳ הממלכתית. 

2 ) הכתובות הנבטי ו ת. הנבטים (ע״ע) חרתו את 
כתובותיהם (בעיקר מ 100 לפסה״ג עד ראשית המאה ה 2 
לסה״ג לערך), — בעיקר כתובות על גבי קברים — בא׳ 
הממלכתית. השמות הפרטיים של הנבטיים לא ארמיים היו 
אלא ערביים, ומתוך כך יש להניח, שלשונם ערבית היתה* 
ואכן, רשמיה של הערבית ניכרים בכתובות הן מבחינת 
אוצר־המלים והן מבחינת התחביר. 

3 ) הכתובות התדמוריות. אף בתדמור (ע״ע) נחרתו 
הכתובות (סוף המאה ה 1 לפסה״ג — המאה ה 3 לסה״נ) בא׳ 
הממלכתית. אף כותבים אלו היו לא ממוצא ארמי, אלא 
ממוצא ערבי, כפי שניכר מן השמות הפרטיים שבהן. אך 
יתכן, שהלשון המדוברת בתדמור כבר היתה קרובה לאחד 
מניביה של הא׳ האמצעית, שכן נמצאות בה צורות, שהן 
מרמזות על כך. 

האידאוגראמות הארמיות בפחלוי וניבים פר¬ 
סיים אחרים. בהשפעתה של הא׳ הממלכתית נקלט מספר 
מרובה מאוד של אידאוגראמות ארמיות (כלומר מלים, שהן 
כתובות ארמית, אך קרויות פרסית, כגון ברה בארמית — 
*נ 1 ק בפרסית (בן) * בדומה ל • 8 •ש האנגלי, שהן ראשי תיבות 
3113 ז§ ; 1 ^ 6x60 הלאטינית, אך קרויות באנגלית: -ם 1 ז £0 
ש 0 מ 3 ז 5 ) לתוך הניבים של הפרסית הבינונית. חשיבותן גדולה, 
שכן הרבה מהן מוצאן, כנראה, מן הא׳ הממלכתית, ובכן הן 
מתקופת שיבת-ציון, ויש בהן, איפוא, כדי להפיץ אור על 
מצבה של הא׳ בתקופה ההיא. 

ה א׳ ה א מ צ ע י ת. — ל א׳ ה מ ע ר ב י ת (ע׳ למעלה) 

היו מהלכים כלשון מדוברת עד הכיבוש הערבי. ההבדלים בין 
הא׳ הממלכתית והא׳ המערבית אינם ניכרים ביותר: במקום 
"דנה" (הזה), שהוא שליט בא׳ הממלכתית, מופיע כאן דן, 
וכיו״ב. עבר גוף שלישי רבות הוא כאן: קטלי (עיין למטה) 



965 


ארמית 


966 


בניגוד לקטלה (קטלו) בא׳ הממלכתית. באוצר־המלים: 
הפועל "גיב" (אגיב) = (ולא תוב — אתיב)! במקום (או 
ליד) "חזא" (= ראה) בא "חמא". דומה, שהחידות בסדר־ 
הסלים במשפט, שהיא מצויה'כל-כך בא׳ הממלכתיות נעדרת 
כאן. 

ה א׳ הגלילית היא הא׳ של התלמוד הירושלמי, של 
מדדשי האגדה ושל תרגום יונתן, וכן לשון הכתובות, שנמצאו 
בשרידי בתי־כנסת בא״י במקומות שונים, כלומר, באמצע 
האלף הראשון לערך לסה״ג. אפיו של ניב זה לא הוברר כל 
צרכו, כי המקורות, שבהם נשתמר, הועתקו באירופה על-ידי 
מעתיקים, שהיו בקיאים בא׳ של התלמוד הבבלי, וביודעים 
ובלא יודעים הטביעו את סגולות הא׳ של התלמוד הבבלי 
על הטכסטים הגליליים. עם פירסום קטעים מן התלמוד הירד 
שלמי וקטעים מן המדרש, שנמצאו בגניזה הקאהירית, וכן 
בעזרת כ״י מעולים, שבהם לא פגעה ה״עריכה" הלשונית של 
המעתיקים הנזכרים, ובסיוע של כתובות שנמצאו בשרידי 
בתי־כנסת קדומים, הובלט יותר האופי המערבי של ניב זה. 

מסימניה של הא׳ הגלילית; עתיד גוף ראשון יחיד 
נוצר בתחילית נ, והוא זהה איפוא עם הרבים: נרקד = ארקה 
נרקד. הברה פתוחה בסוף תיבה נוטה לצרף נ: תמה (שם) 
תמן, וכיו״ב. מ בסוף תיבה עשויה ליהפך ל־נ: אדם = אדן. 
מודגשת תחילת ההתערערות של הגרוניות, ומתוך כך חילופי 
ע—א, ה—ח. 

הא׳ הנוצרית של א״י. לפי ההשערה היתה זו לשונם 
של איכרים ממוצא יהודי, שנתנצרו בימי גזרות יוססיניינום 
(המאה ה 6 לסה״ג). הספרות בא׳ זו שנשתמרה ניתרגמה 
כולה מיוונית: קטעי מקרא, קטעים של "הברית החדשה", 
וספרות־קודש מסוגים אחרים. היא נתגלתה רק במאה ה 18 ! 
רוב הטכסטים פורסמו במאות ה 19 —ה 20 . מסימניו של ניב 
זה: פעמים, שעתיד של גוף ראשון צורתו כצורת גוף שלישי 
יחיד: יקטול = אקטול. הסופית של עבר גוף ראשון רבים 
היא ה הגויה (שמוצאה מ-ח של "אנחנא"), אך בדרך כלל 
נתקיימו בה הגרוניות יפה. בעתיד מרובות צורות "יקטולוך, 
שהן מקבילות לצורות־ההפסק בעברית. בדרך כלל שמר, 
כנראה, ניב זה על משקעים עבריים יותר משני הניבים 
האחרים של הא׳ המערבית. מבחינה תחבירית יש להעיר, 
שכנוי מושא חבור לפועל כמעט שאינו בנמצא. במקומו בא 
״ית״ (= את) + כינוי, או ״ל״ + כינוי. 

הא׳ השומרונית. זוהי לשונו של התרגום השומרוני 
לתורה וכן של פיוטים ותפילות שומרוניות. הסימן המובהק 
של ניב זה: התערערות גמורה של הגאי־הגדון, שגורמת 
לחילופי א—ה—ח—ע כמעט ללא שום עקיבות וקביעות. אף 
הא׳ השומרונית עדיין לא נחקרה כראוי! ומועטים בה המקו¬ 
רות שיצאו בהוצאה מדעית. 

הא׳ המזרחית. הקווים המשותפים לשלושת הניבים של 
א׳ זו הם: בעתיד גוף שלישי יחיד, רבים ורבות — התחילית 
אינה י אלא ל או נ. ובכן: נכתוב, לכתוב (= יכתוב), וכיו״ב. 
שלושת הניבים קיפחו את סימן הידוע לחלוטים, ובכן: גברא 
= גבר, וגם: הגבר. סופית ריבוי זכר היא: — א, ובכן: 
"מלקא" (ולא "מלכ;א"). תנועות ארוכות בלתי־מוטעמות 
בהברה פתוחה בסוף תיבה עשויות להיעלם. — בכל הניבים 
הללו מרובות המלים השאולות מן האכדית, לשונם של 
תושבי־הארץ קודם התיישבותם של הארמים. 

הסורית היא הלשון הספרותית של הנוצרים תושבי- 


צפון-עיראק (המרכז אדסה — אורחי), ובתור כזו היו לה 
מהלכים אף מזזוץ לתחום'זה. הזמן: מראשית האלף הראשון 
עד קרוב לסופו וגם באלף השני. היא מתחלקת לשני ניבים: 
לניב של הנסטוריאנים תושבי־עיראק ולניב של היעקובינים, 
בני-סוריה. ההבדלים העיקריים הם בתחום של הגיית התנו¬ 
עות, שמהם ראוי להזכיר את הגיית ה 5 הארוכה בתור 5 , 
מעין קמץ אשכנזית, בפי היעקובינים — קו, שיש לזקפו, 
כנראה, על חשבון השפעתה של הכנענית־העברית. מן הני¬ 
בים המזרחיים נראית הסורית כשמרנית ביותר, בעיקר 
מחמת העובדה, שקיימה בדרך כלל יפה את הגרוניות. 

הא׳ של התלמוד הבבלי. כנראה, באמצע האלף 
הראשון קיפחה לשון התלמוד הבבלי את הגרוניות לגמרן, 
אלא שהכתיב ההיסטורי מחפה על כך לפעמים. ה־נ של 
סופיות הכינויים השונים עשויה להיעלם. כמקור לפעל משמ¬ 
שת צורת ,קטולי״, לאפעל — "אקטול , ". 

הא׳ ה מ נד עי ת. לשון של כיתה דתית, שישבה בדרום- 
עיראק וששרידים ממנה נתקיימו כאן עד היש. הזמן — 
אמצע האלף הראשון לערך. הכתב—אחד מסעיפיו של הכתב 
הארמי. לשונה דומה ביותר ללשון התלמוד הבבלי, אלא 
שטישטוש הגרוניות בולט כאן עוד יותר. 

תרגום־אונקלום ותרגום־הנביאים. לשונם של תר¬ 
גומים אלה היתה, לפי דאלמאן, לשונה המאוחרת של ארץ- 
יהודה, ואילו קאהלה קבע את מוצאם של התרגומים הללו 
בבבל. ברור הדבר, שמוצא הניקוד שלהם הוא מבבל, אך 
בלשונם יש, כנראה, יסודות מזרחיים ומערביים. יתכן, שסיבת־ 
הדבר היא מה שתרגומים אלה נכתבו מלכתחילה במין 
לשון מקובצת, שמצד אחד השתדלה להיות א׳ ממלכתית 
ומצד שני קיבלה יסודות משני הניבים, מתוך שאיפה לשמש 
את כל חלקי־היהדות. אפשרות אחרת: התרגומים נתחברו 
בא״י ומצאו להם מהלכים בעיקר בבבל! וכך נשתנתה לשונם 
ברוחה של הא׳ המזרחית. בא״י התחילו משתמשים במקומם 
בתרגום אחר, שנעשה בלשון א״י (=המכונה תרגום יונתן, 
שנשתבש ביותר בידי מעתיקים). 

השפעת הא׳ האמצעית על לשונות אחרות: 

א) לשון חז״ל. הלשון העברית. שהתחילה קולטת יסו¬ 
דית ארמיים עוד בימי הבית הראשון. בימי שלטונה של הא׳ 
הממלכתית, בתקופה המקראית המאוחרת, הוסיפה לספוג 
יסודות ארמיים לרוב כל ימי חיותה אף בתורת לשון חז״ל 
עד תחילת האלף הראשון לסד,"נ. ברור, שבתקופה המאוחרת 
היו הניבים המקומיים המשפיעים העיקריים. ההשפעה ניכרת 
בתחומו של אוצר-המלים: 1 ) נקלטו מלות ארמיות, כגון 
הפעלים: ארע, קבע! השמות: אמצע, סיעה, תלתן! מלות 
כגון: משום (שם עברית = שום ארמית); 2 ) יש שבחש- 
פעתה של המלה הארמית קיבלה מלה עברית מקבלת הוראה 
אחרת: איל = דכר בא׳, ומכאן זכר בלשון חז״ל = איל, 
3 ) מתרבות המלים במשקלים המצויים ביותר בא׳: פרט, 
כלל, ז לקוח, וכיו״ב; 4 ) קווים תחביריים, מעין: "ריבונו 
שלעולם״ (כינוי בריבון + של), וכן צירוף, שמוצאו הוא 
בלא ספק מן הא׳ המערבית: עשה דבר פלוני מעומד (אנו 
גורסים היום: ^נקיד, בטעות)— צירוף זה. כנראה, אינו 
בנמצא בא׳ הממלכתית ובא׳ המזרחית. 

במאה הקודמת רווחת היתה הדעה, שלשון חז״ל היתה 
בעיקרה לשון מלאכותית ואילו לשודהעם בימי הבית השני 
היתה הא׳. לדעה זו, שדגל בה ביחוד גייגר, התנגדו בחרי¬ 
פות בעיקר שד״ל וגרץ. מחקריו של מ. צ. סגל, שהראה. 



967 


ארמיו* 


968 


שלשון חז״ל היא ניב עברי, שנתפתח כחוליה טבעית נוספת 
ללשון־המקרא, הפריכו דעה זו לחלוטים. אך סגל הרחיק 
ללכת זמיעט את חשיבותה של ההשפעה הארמית. לדעתו — 
דרך משל — אין *לא 30 פעלים־ ארמיים בין 300 הפעלים 
החדשים־ שבלשון חז״ל. אולם יש רגליים להשערה, שהיסוד 
הארמי" היה-בה חזק הרבה יותר. 

ב) הערבית הקלאסית. גם הערבית הספרותית קלטה 
יסודות ארמיים׳ אך, כנראה, רק־ בתחומו של אוצר־המלים. 
מלות אלו-מצויות גם בשירה הערבית הקדומה וגם בקוראן, 
וכן בכתביהם של סופרים מאוחרים יותר. לפי ההנחה חמקו* 
בלת כיום בא מן הא׳־ מספר ניכר של מונחים דתיים שבקוראן. 
כגת מלת !-* 0 ! (אסלאם) גופה (וכן מוסלם); (רב), 
—״*■ (סגד) ומכאן מסגד, (צדיק), (עיר — חג) 

י (משיח), (—נבואה), — התפלל (צלותא), 

ועוד. אף כאן עדיין לא נתברר הדבר באיזו מידה תרמה כאן 
את חלקה הא׳ המזרחית, ובאיזו מידה הא׳ המערבית. יש 
שהא׳ העבירה לערבית ׳מלים, שהיא עצמה־ קלטה מלשונות 
אחרות, כגון (מסכן), שמוצאה מן האכדית, 
(זוג), שמוצאה מיוונית. 

הארמית החדשה. אף בה נשתיירה־ החלוקה הקדומה 
לא׳ מערבית ולא׳ מזרחית. 

הארמית המערבית נתקיימה'בשלושה כפרים במול- 
הלבנון מצפון לדמשק. על שם אחד מן הכפרים הללו היא 
נקראת ניב מעלולא. מצד אחד שמרה על הסגולות של הא׳ 
המערבית האמצעית: היא מעידה על קיום בג״ד כפ״ת דגושות 
ורפות, אלא שההגאים עצמם עפ״ר אינם זהים עם קודמיהם. 
דרך' משל: ת׳ דגושה — ואילו ת׳ רפויה — ז (* 
אנגלית אטומה): כמו־כן שמרה על הגרוניות. נתקיימו בה 
העתיד והעבר (בניגוד לא׳ המזרחית). וגדולה מזו: הבינוני 
הפך ל״זמך ( 56 מש 1 ) נטוי בצירוף תחיליות של העתיד* 
ומבחינה זו יש בה חידושים נוספים. מצד אחד קיפחה את 
סימן־הידוע, כדרך הניבים המזרחיים, וכן נושרות התנועות 
הארוכות בסופה של תיבה אחר הטעם, באופן ש״קטע", דרך 
משל, הוא עבר גוף שלישי יחיד וגם רבים. ומצד שני, 
מרובים בה היסודות הערביים * ובעיקר ניכר חלקן של 
המלים השאולות מן הערבית — ודרך הערבית חדרו לתוכה 
אף מלים פרסיות, תורכיות ואירופיות —, אולם השפעתה 
של'הערבית מורגשת בה גם בתחום ההגה ותורת־הצורות. 
עם זה נשתמר בא׳ מערבית זו קו עברי־כנעני־ארמי מובהק, 
והוא: 5 ארוכה בהברה מוטעמת = 6 : ן 3 ת! 0 ף = קמת(קמה). 
ה 3 הארוכה של השמית הקדומה באה בעבר׳־ת ובכנעניתכ ס: 
.-*ץ (סלאם) הערבית — שלום עברית. מעתק זה מעיד, 
שבתחום של סוריזדא״י נוטים היו להגות 5 אחכה 5 עוד 
בימי איגרות אל־עמארנה (אמצע האלף השני לפסה״נ). 
אותה נטיה מורגשת הן בהגיה האשכנזית של דבר, למשל 
(ז 0 ע 5 ^), שמשקפת את הגיית הנקדנים מטבריה (ולא את 
ההגיה ה״ספרדית" של היום). אותה נטיה עצמה מורגשת גם 
במבטא הסורי המערבי, וניב מעלולא משמש חוליה אחרונה 
בשלשלת זו. כאן אנו רואים בפועל, כיצד עשויות נטיות 
לשוניות מסויימות להתקיים בתחום .מסויים במשך 3,500 
שנים ולתת את אותותיהן בלשונות המדוברות באותו תחום 
(עברית׳ כנענית, א׳ אמצעית׳ א׳ של מעלולא, ואף בערבית 
המדוברת בעיקר באותה סביבה). 

הא׳ המזרחית. אף מן הא׳ המזרחית נשתייח שרידים 
בתחום מקום־המפגש של גבולות עיראק, תורכיה, פרס 


ורוסיה. היא מפולגת לבני־ניבים אחדים, שהם מדוברים בפי 
יהודים ונוצרים באותו איזור, וכן בפיהם של כמה מן היהו־ 
חם שעלו משסלא״י (יהודים "כורדים"). הסימנים המובה¬ 
קים ביותד של ניבים אלה הם: העבר והעתיד של הא׳ 
נעלמו ללא שיור. נשארו בינוני הפעיל והסביל והציווי; 
באמצעותן של צורות אלו יצרו לעצמם הניבים הללו מערכת 
מפותחת של הפועל. במערכת זו תופסת מקום חשוב צורת 
הבינוני הסביל בצירוף ל׳(מעין ״שמיע-לי״ בתלמוד בבלי — 
שמעתי). מבחינת ההגיה ניכר בניבים מסויימים טישטוש 
ההבדל בין א וע.יאוצר־המלים גדוש הוא מלים שאולות 
מפרסית, כורדית וערבית. 

השפעתה של הא׳ החדשה על הניבים הער¬ 
ביים ועל תחיית הלשון העברית. השפעת הא׳ 
על הניבים הערביים, שכבד התחילה בראשית יה״ב, נמשכה 
גם לאחר שפרצו-הערבים מתחומו של חצי־האי ערב ונש- 
תלטו על חלקים גדולים של אסיה ואפריקה. אלא שהשפעה 
זו קיבלה פנים אחחת. בסוחה, א״י ועיראק של היום מצאו 
הכובשים הערביים. תושבים דוברי א׳* אלה המשיכו לדבר 
בלשונם עוד כמה מאות־שנימ׳אך לסוף גברה השפעתה של 
הערבית באופן שהא׳ נעלמה במעט כליל. אולם יסודות אר¬ 
מיים ניכרים נשתיירו.בכל המקומות הללו בניבים הערביים 
המדוברים של. התושבים. עדיין לא נחקרו ניבים אלה חקירה 
מקפת מבחינה זו, אך ברור הדבר, שהמשקע הארמי ניכר 
בהם הן בהגה והן בצורות, וכפי שיש להניח אף בתחום- 
התחביר. אך בולט הוא ביותר באוצר־המלים. וכאן, בתחום 
של א״י וסוריה, נודעת לעובדה זו,חשיבות מרובה גם לגבי 
הלשון העברית. שכן הא׳ קלטה בתחום זה אף יסוחת 
עבריים. ומסרה אותם. לערבית. בלשון חז״ל ידוע המונח, 
"שדה־בעל" — שדה לא מושקה (שהבעל, אלוהי הגשמים, 
הוא הדואג לו). מונח זה נמצא בהוראה זו בפי הפלחים 
הערביים. יש שהא׳ הורישה לערבית המדוברת מלה ממוצא 
אירופי: ( 0 ׳ ״ז״} — פורנא בא', — 0.15 •*״£ (תנור) 
בלאטינית. ... 

היסודות הארמיים שבערבית המדוברת סייעו לא מעט 
בהחייאתה של הלשון העברית. מלים ארמיות מרובות, שהן. 
משוקעות.בספרות הא׳ הקדומה, נקלטו בערבית, ובעזרת 
השימוש החי בהן בפי. הערבים יש לנו אפשרות. לזהותן 
ולהכניסן לתוך אוצחלשוננו. בעיקר ניכר הדבר בשמות־ 
הצמחים, כפי שהראו עמנואל לב ודאלמאן. 

א׳ בלשונות־אירופה. מלים ארמיות מועטות מצויות 
גם בלשונות־אירופה. הן. הגיעו אליהן או בתיווך־הנצרות, 
כגון מלת "אבא" בהוראת נזיר, שבאמצעות הלאטינית של 
ד,כנסיה נקלטה בכל לשונות־אירופה, כגון * 1 ^ בגרמנית, 
:זסלל.^ באנגלית וכיו״ב! או מלת 55135 ^, שהיא "משיחא" 
(= המשיח) הארמית. אף הערבית, שביה״ב הירבתה להשפיע 
מאוצד מליה על לשונות אירופה, בעיקר בארצות הסמוכות 
לים התיכון, העניקה להן מלים ארמיות מועטות, וביניהן גם 
כאלו שמוצאן אינו מן הא׳ גופה, אלא שהגיעו לערבית דרך 
הא׳. מלת "מסכנא" (שמוצאה מן משכג האכדית) עברה 
מן הא׳ לערבית, וממנה לאיטלקית סמ 650111 מז, לצרפתית 
3.110 > 1€5 מ, ועוד. מלת "פונדק" הארמית, שמוצאה מן היוונית, 
עברה מן הא׳ לערבית, ובהשפעת קשרי-מסחר חזרה המלה 
לאירופה בצורת 13£:0 >מ<>£ באיטלקית — מחסן, וכן ללשונות 
אחרות. גילגולים משונים נתגלגלה המלה "הלך". מוצאה 
מן האכדית ג״!!! (שורש ״הלך״ העברי והארמי) — מם 



969 


ארמית—ארמן, אדולן* 


970 


( 1.61160 ); מכאן עברה לא׳ וקיבלה צורר. ארמית: הלך־(עז , 
ד, יג, כ: ז, כד): מן הא , הממלכתית עברה לפרסית, או 
בגלל השוני שבין ההגיר. הפרסית לארמית נשתנתה צורתה: 
כך, למשל, מפני שאין ל בפרסית הפכה זו ל־ד. בצורתה 
החדשה חזרה המלה לא׳ של התלמוד הבבלי בצורת 
"כרגא" — מס־גולגולת. שוב עברה אל לשון השליטים הער¬ 
ביים החדשים בצורת (ח׳ראג , ) — מם־קרקעות. 

באו התורכים והפיצו מלה זו בצורתה החדשה בתחום שלטונם 
באירופה' (בלשונות הסלאוולת בהוראות שונות, בפולנית, 
למשל, 1131302 , מם [ 01 < 1 מד]), ומכאן בהונגארית ־*• 1131 
050101 • לצבור כסף שלא בדרכים כשרות. 

הא׳ בלשון העברית המדוברת כיום. הלשון העברית 
המדוברת בזמננו קולטת יסודות ארמיים במידה שהיא צריכה 
להם. הדברים אמורים הן בקליטת מלים ארמיות בהוראתן 
הראשונית, כגון: גנדר — התגנדר, פרקד, אדיש, קייטנה, 
וכיו״ב, והן בהרחבת הוראתן הראשונית או שינוין. "אגב" 
בירושלמי הוראתו השיב, ומכאן בשינוי־הוראה "הגבה" 
ו״תגובה" של היום. המלה "שדר", שהוראתה בארמית שלח, 
הותאמה בזמננו לצרכי שירות השידור. ערק(= ברח),היום: 
עריק — בורח מן הצבא, וכיו״ב. עפ״ר מותאמות המלים 
מבחינת צורתן ללשון העברית: ״אולפנא״ הארמית — "אול¬ 
פן" עברית. אד יש יסודות, ובעיקר כאלה שהגיעו אלינו 
באמצעות היידית, ששמרו על צורתם הארמית: הדדי, מאי 
נפקא מיניה, תת (=תחת העברית), לקמן, מאידך גיסא, 
וכיו״ב: ויש מלות וצורות, שמתחילה באו בעברית בצורתן 
הארמית, אך במרוצת הזמן לבשו צורה עברית: "מסתמא" 
(מנדלי) — היום: מן הסתם. אך "אבא", "אמא", "סבא", 
וכיו״ב, אינן מראות כל נטיה ל״עיבוד" צורה. 

כל הספרות עד אמצע שנות השלושים נמצאת בספרו׳ של 

כמה . 1939 ,^ £0150/1118 818188151150/10 050 , 8056011131 .? 
כתובות קדומות שנתגלו בינתיים: 306 10130 )???£ . 19 .ס 
.- 21 , 1952 ,( 1 ( ) 18 ^ 011/10 < 1055 <( £40 ץ 1-1 ו>£ ,.זן 01055 . 11 .£ 
אוסף של כתובות ארמיות קדומות תדמוקות ונבטיות: 

,\ 18£/11 ^ 1 ^£ 108 ( 8014508111150 401 1 ( 110 ( 884 ( 1, 1 ) 51 ז 3 ג £1421 . 1 * 1 
1111110 ) 1-5 ( 011 אי /ס 7 4 ! ,?; 0001 .ס וכן: ; 1898 
הפאפירוסים של יב: בספרו של .£ .א ; 1903 , 11 ! 110 ? 1 -ר>!< 11 
הדקדוק (חוץ מתחביר):. 1923 ,!!() £8 418111810 ! ,ץ? 1 ׳* 00 

- £1150/1-818 ( 8£ 101 > ) 11 ( £01180810 8181 - 11181 ,• 161 ) 33 ?£ .? 

ארסית מקראית: - 30 ?£ .? 11 חו 1 ??• 831 . 1928.11 , 88150/108 ! 
ס 1 ר י ת ; ; 1927 , 150/1-5418188150/108 ( 811 105 > ) 01818188111 ,ז?!) 
;* 1898 ,)( 0181818811 11150/10 ( 5 85510 ( 0 ^ 811 .£ ,?; 1 ? 1 ) 901 ז . 711 
מילו! (חשנב ;' 1938 ,( 0181818811 1150/10 ( 5 , 300 ת 11 ?) 1 :) 0 ז 8 . 0 
לכל ניבי הארמית): , 1180818 ( 5 300. 1.0x1008 ר 7 ז!?>!? 0 ־! 1 . 0 

מנדעית: ,^(! 018181881 10 ( 150 ^ 488 ( ,?; 1 ?!) 961 ז ׳. 11 ־ 1 .* 1928 
1875 . תלמוד בבלי: ק. לויאם, דקדוק ארמית בבלית, תר״ץ: 

£. 113180115, 4-0/11)180)1 401 0418188150)108 5(1180110 405 
£811)). 78118845, 1910; 11. $(:111?55108?1•, 581x10)110 401 
1418188150/108 5(1180)10 405 £811)1. 78118845, \1^^1XX\ ,־ 1 ^^ ז 

מילת—חוץ מ! המילונים הידועים של לוי, קוהוט ויסטרוב, 
שהם מיושנים: תוספת הערוך השלם, ויבת תרצ״ו. ארמית 

0. 0310130, 0181818811)[ 405 ]84150/1- לילית ! 

£8185118150/108 1418188150)1, 1905* (01.8 ^ 1 ;(בלי תחב י ר . 
5(?\?0500, 018181881 0] £8)05118188 ]08115/1 141818810, 1924; 

, דקדוק קצר); י. קוטשר, מחקרים בארמית הגלילית, תרביץ ) 

?. 861101- : שנה כ״א—כ״ג. ארמית נוצרית של א״י: דקדוק 

(11?55, 0181818811)( 405 011151110)!-£8185118150)108 0418188150)1, 

1924; ! 70 ,.ס x1008 5 ) 10 ( 1818051181 מילון 

5035561•, 005581 405 8015810180150)108 71810)15 008 )48'11518, 

1921; 111. לניבים המזרחיים של ימינו: דקדוק: , 6116 ^ 61 א 

01818188111( 401 מילת:.! .א ; 1868 , 1180/10 ) 5 1450/108 ( 0515 א 
\{3<:1?30, 54 710110881)... 0/ 00188055)81 5)1480, 1*1000001. 

. ית. ק 


אר^דר׳ כינוי לראש של כנופיית־פורעים, שב 1336 — 1338 
ערכה פרעות ביהודים, שישבו באלזאס, בגליל 
הרינום, בשוואביה ובפראנקוניה. הרדיפות נתפשטו גם 
בבאוואריה ובאוסטריה, ששם ליבתה עלילה של חילול לחם־ 
הקרבן את יצר השוד והרצח של ההמונים. אמנם הקיסר 
ציווה את השלטונות המקומיים שיגנו על היהודים ובקצת 
מקומות עלה בידי שליטי־המקום (דוכסים, הגמונים ועיריות) 
להציל את הנרדפים מטבח. במקורות נזכרים שמותיהן של 
114 "ערי הדמים שנהרגו שם" היהודים. כשהתנועה נראתה 
מסוכנת גם לאדונים הפאודאליים ולכנסיה כרתו ההגמון של 
שטדאסבורג, מספר ערים (שטראסבורג, האגנאו, קולמאר, 
ועוד) ובמה אצילים באלזאם ברית לדיכוין של המהומות, 
והתנועה חוסלה. יתכן שה״סליחה" המתחלת במלים: "אני 
הגבר ראה עני ושבר" מתייחסת לפרעות של א/ 

ש. ברנפלד, ספר הדמעות, בי, תרפ״ד, עמ ׳ ע״ט—פ״ח 

- 11 ק£ . 4 < ; 347-349 , 236-242 67 , 1118 ^ 0 ( 10 ( 51811 , 1 ) 61 ) 831 

. 40-45 , 1925 , 1115800 ' 4 5 ( 511 [ 405 £11510110 , 13101 

אד 1 לף —ס 3 וסז 01££ ^— ( 1854 , ברלין — 1937 ), 
אגיפטולוג גרמני! נכד בת־בנו של דניאל איציג 
(ע״ע). עבודתו הראשונה על צורת הזוגי במצרית נתפרסמה 
ב 1875 . שנתיים לאחר מכן נתפרסם ספלו 1008 ) 10631101 ? 
11561160 ?ץ £8 165 ), וב 1880 פירסם את ספר־הדיקדוק של 
הלשון המצרית החדשה, .שבו ביסס לראשונה את ההבדל 
שבין המצרית של תקופת הרעמססים (המצרית ה״חדשה") 
ובין המצרית ה״קלאסית" של הממלכה התיכונה (ועד סוף 
השושלת הי״ח). בעבודתו השיטתית בחקר הלשון המצרית 
הגיע לביסוסו של הרעיון על הקרבה היסודית בין הלשון 
המצרית ללשונות השמיות. ב 1884 נתמנה א , במקומו של 
לפסיוס (ע״ע) כמנהל המחלקה המצרית של המוזיאון בבר¬ 
לין, כפרופסור למצרית (מתחילה שלא מן המניין וב 1895 — 
מן המניין) וגם כחבר של האקאדמיה המדעית בברלין. עד 
1899 עמד א׳ גם בראש.המחלקה של אסיה המערבית במו¬ 
זיאון. א׳ אירגן מחדש מחלקות אלו ופעל הרבה לשם גידולן 
(בין רכישותיו העיקריות — הדוב של איגרות תל אל־עמאר- 
נה); ב 1885 פירסם את החלק הראשון של ספרו על "מצרים 
וחייה״ ( £6660 1165 :) 15 זקץ 1 38 ) 00 ס^יק^/; החלק השני יצא 
ב 1896 : מהדורה חדשה מעובדת גם לפי המציאות החדשות 
יצאה ע״י תלמידו הרמאן ראנקה ב 1923 ), שבו נתן בפעם 
הראשונה דמות שלמה וברורה מחייהם של המצרים, ספרותם 
ואמנותם לא ע״פ השערות וסיפורים יווניים מאוחרים, אלא 
על יסוד מצבות־הזיכרון של המצרים גופם. ב 1894 פירסם 
ספר־דיקדוק של המצרית הקלאסית, שיצא אחר-כך בכמה 
מהדורות ושימש גם ספר-לימוד. על-ידי כד נעשה א׳ אבי 
האסכולה המקיבלת בבלשנות המצרית. בשנת 1905 פירסם 
את ספדו על הדת של המצרים ( ז־ן ק £87 ז 6 !) 6118100 ?), 
שאח״ב עובד והורחב על־ידיו כמד. פעמים, וב 1923 את ספרו 
על הספרות של המצרים ז 16 ) • £1161-3101 ), שהוא 

עד היום האוסף השלם ביותר של הספרות המצרית מתקופת 
הפיראמידוח עד התקופה הרעמססית. במשך שנים אלו הוציא 
א' גם את 1891 , 651631 ^ 1 05 זץק 3 ? 165 ) ס 0116 ז 43 ^ (שני 

כרכים) | , 56616 561061 : 0511 160 ) £615605010 61065 30116 זק 065 

1896 ; 1901 , 1 ) 10 ? 1 ) 00 • 401161 ) 1 ז £11 0116 סזק 5 ז 156 ס 23 וכן 
ספדי־קוסמים קופטיים. אולם מפעלאזייו החשוב ביותר היה 
המילון האקאדמי הגדול ( 5 כרכים בתבנית פוליו) של הלשון 



971 


ארמן, אדולף—ארמניה 


972 


המצרית לכל תקופותיה, שיצא בעריכתו, בהשתתפותו של 
גרפו׳ב (ע״ע), מ 1897 ואילך. 

. 1929 , 71 )^ 17 171 ) 771 147111 71 ) 74 )^ 1 171 ) 14 ,ת 2 ותז£ 

י. מ. ג. 

ארמניה ( 13 ת 6 תזז.^; בארמנית חאיאסטאן; ברוסית 

.ק. 0.0 מסזסאמ), רפובליקה סובייטית מדרום 
לקאווקאז(טראנטקאווקאזיה). שטחה—קרוב ל 30,000 קמ״ר, 
מספר אוכלוסיה — כ 1.4 מיליון( 1950 ),׳מהם כ 83% ארמנים 
והשאר אזרבייג׳אנים (טורקו־טאטארים), רוסים וקודרים. 
א׳ אינה תופסת אלא חלק מועט מא׳ בגבולותיה הטבעיים 
ומא׳ במובן המדיני והאתנוגראפי בימי הזוהר של הממלכה 
והעם הארמניים. בצפון־המערב היא גובלת ברפובליקה הסו¬ 
בייטית גורג׳יה; בצפון־המזרח ובמזרח — באזרבייג׳אן 
הרוסית; בדרום — בפרס וברפובליקה הסובייטית'האוטו¬ 
נומית נאחיצ׳וואן (הנכללת באזרבייג׳אן); בדרום־המערב 
ובמערב — במחוז-קארם שבתורכיה. 

גבול טבעי יש לא׳ רק בעמק נהר־ארפה במערב ובבקעה 
של נהר־אראם (אראכסם בימי-קדם) בדרום־המערב. שאר 
הגבולות הם אתנוגראפיים. מבחינה אתנוגראפית א׳ אחידה 
יותר משכנותיה ואין בה רפובליקת־משנה ושטחים אוטו¬ 
נומיים. מרכז הישוב והכלכלה שבא׳ הם בקעת ירון, 
חלק מבקעת האראם התיכון, בקעת ארפה המזרחית״עם 
לנינאקאן במרכזה ובאגן של ימת סוואן. ב 1945 כלל 
השטח המעובד בא׳ 4,600,000 דונאם. הגידולים העיקריים 
הם דגנים ותירס, גפנים ועצי־פרי, טאבאק וכותנה. לצרכי 
השקאה משמשות תעלות גדולות אחדות (תעלת מיקויאן 
שארכה 47 ק״מ) ורשת צפופה של תעלות קטנות בשתי 
הבקעות הנזכרות למעלה. המשק החקלאי הוא כמעט כולו 
קולקטיווי. החישמול מפותח הודות לשפע המים׳ המנוצלים 
ב 50 מרכזי־כוח. ברמות ובהרים מגדלים מקנה, וא׳ מייצאת 
לשאר חלקי-רוסיה לא רק תוצרת חקלאית אלא אף בהמות 
ושימורי-בשר. בהרי א׳ נמצאים עורקי נחושת ואבץ וחמרים 
לתפוקת אלומיניום ומוליבדנום. חמרי־בניין גלמיים נמצאים 
בא׳ לרוב וקיימת תעשיית־מלט. תעשיות שונות בקנה־מידה 
קטן או בינוני מעבדות את תוצרת החקלאות (בכלל זה את 
הכותנה) והמקנה ואת תפוקת־המכרות. 

יותר מ 20% מתושבי-א׳ מרוכזים בעיר-הבירה ירון(ע״ע). 
שניה לה בגדלה היא לנינקן(כ 68,000 נפש ב 1939 ), שנוסדה 
ב 1837 בשם אלכסנדרופול ונפגעה קשה ברעידת־אדמה 
ב 1926 ; עיר־תעשיה' וצומת־מס״ב בפנה הצפונית־מערבית 
של הרפובליקה. קירובקן ( 14,000 נפש ב 1939 ) היא מרכז 
של תעשיה חימית (זבלים). מכון־חשמל גדול נמצא בעיירה 
סוואן על חו׳פה הצפוני־מערבי של הימה. מכרות של נחושת 
ומוליבדנום נמצאים בקאפאן, בקצה המזרחי של הרפוב¬ 
ליקה. מחצבות גדולות לצרכי בניין ותעשיה נמצאות בארטיק, 
מדרום־מזרח ללנינקאן. לאורך הגבול הדרומי עוברת מס״ב, 
שמקשרת את א׳ אל באקו וארזורום (ע״ע) ושממנה מסתעפת 
מס״ב לטביליסי׳ בירת גורג׳יה. נוסף על שדות־ה תעופה 
שבבירה ובלנינקאן יש עוד שדה-תעופה גדול בבאסאראבאד, 
מדרום־מזרח לימת-סוואן. א. י. בר. 

אךמניה ( 2 מ 61 ומז^), חבל טבעי רחב בין רמ 1 ת איראן 

ואנאטוליה. הרי־הקמטים העוטרים את רמת אנא¬ 
טוליה — הטאורוס בדרום והפונטום בצפון — מתקרבים 


ומתלכדים במזרחו של חצי־האי. לאחר כמה מאות ק״מ הם 
מתפרדים שוב לשתי שלוחות, שעוטרות את רמת־איראן, 
זו של הרי אלבורז בצפון וזו של הרי זאגרום בדרום־המערב. 
השטח, שבו הקמטים מלוכדים ואין בו רמה אחידה גדולה 
אחת, אלא רמות נפרדות קטנות עם עמקים ובקעות ביניהן, 
היא א׳ במובן הגאוגראפי־הפיסי. הוא כולל בתוכו את השליש 
המזרחי של תורכיה, את כל הרפובליקה הסובייטית א׳(עיין 
להלן), את דרומה של ם.ם.ר. הגורג׳ית, את דרום־המערב 
של אזרבייג׳אן הסובייטית ואת צפון־המערב של אזרבייג׳אן 
הפרסית. בין הרי־א׳, שגושיהם הצפוניים נקראים בשם 
"הקאווקאז הקטן", ובין הרי הקאווקאז, שמצפון להם, עובר 
השקע הטראנסקאווקאזי — חריץ עמוק, שבו יורדים נהר 
קורה מזרחה, לים הכספי, ונהר דיון מערבה, לים השחור. 
גבולה הדרומי של א׳ היא הטבלה הסורית־הערבית. במערב 
ובמזרח אין לא׳ גבולות טבעיים מסויימים, ומכאן חילוקי- 
הדעות בנוגע לגבולותיה בתחומים אלה. יש מן החוקרים, 
שקובעים את גבולה המערבי של א׳ בקרבת קרהאורך 38 0 
או אף ־ 35 , ויש קובעים אותו בקדהאורך ס 40 ; בדומה לזה 
יש כוללים במזרח־א׳ את האגן של ימת־ריזאיה דש מוציאים 
אותו מכללה ומזהים את גבולה של א׳ ההיסטורית עם גבולה 
הצפון־מערבי של פרם בזמננו. 

כבר בימי־קדם היו המושגים ארמניה וקרדו (ע״ע קור¬ 
דיסטן; אררט) מעורבבים בתחומיהם, כמו שישוביהם של 
הארמנים והקורדים היו מעורבבים אלה באלה עד מנוס¬ 
תם של הארמנים מאיזורי השלטון התורכי בשנות 1896 — 
1918 . כיום אין ארמנים ב 90% משטחה של א׳ ההיסטורית. 
העם הנפוץ ביותר בשטח זה הם הקורדים, יריביהם וטובחיהם 
של הארמנים לפנים. כיום הולכים ונדחקים גם הם על-ידי 
התורכים, השואפים להטמיעם מבחינה לשונית ותרבותית. 
השם א׳, הניתן על-יסוד מסורת קדומה באירופה לכל החבל, 
ששטחו, לדעת המרחיבים, 380,000 או אפילו 400,000 קמ״ר, 
אינו הולם זה כמה דורות את התנאים המדיניים והאתנוגרא- 
פיים הקיימים בו. 

במבנה של א׳ יש להבחין בין הרי-המסגרת שבדרום 
ובצפון ובין השטח שבין הרים אלה. המסגרת מורכבת מהרי- 
קמטים גבוהים (מ 3,000 עד 4,000 מ׳), שנמשכים בשלשלות 
רצופות באורך מרובה ומדרו׳ניהם תלולים גם כלפי פנים 
וגם כלפי חוץ. השטח הפנימי הוא ברובו רמות הורסטיות 
וביניהן בקעו׳ת־שקעים, שנוצרו עם התהוותם שליקווי־ 
שברים, שהם מקבילים עפ״ר להרי־הקאווקאז ולשקע הטראנס- 
קאווקאזי. לאורך קווי־השבר הללו נמצאים הרי־געש כבויים, 
שפעלו מן המיוקן עד הרביעון, כיסו שטחים גדולים בלבה 
והפכו אותם למישורים. לפעמים מתרוממים על־פני מישורים 
כאלה רכסי־קמטים קצרים. תוצאה ישירה מקווי-השבר המרו¬ 
בים שבפנים א׳ הוא הרעש המצוי כאן והפוגע לפרקים קשה 
באדם ובבנייניו. 

גם במידת־המשקעים יש הבדל עצום בין השטח הפנימי 
ובין האשדות של הרי-המסגרת הנשקפות כלפי חוץ. באשדות 
אלו עולות רוחות טעונות לחות, שבאות מן הים התיכון, הים 
השחור והים הכספי, בעוד שהרוחות העוברות על-פני השטח 
הפנימי, ובכלל זה על-פני האשדות הנשקפות אליו, שוב אינן 
פולטות אלא משקעים מועטים בלבד. בהרי-המסגרת מצוי 
יער, ביחוד בהרים הנשקפים אל הים השחור; לעומת זה 
הפנים של א׳, חוץ משטחים מצומצמים־ביחם שהם עשירים 




973 


ארמניה 


974 



במים, הוא איזור של ערבת־רמו׳ת והרים. ההבדל במידת- 
המשקעים מתבטא גם בארוסיה: המסגרת מבותרת הרבה, 
והסחף מוצא ע״י הנהרות אל הים ז בשטח הפנימי מצטבר 
סחף בכמה אגנות סגורים, ובדומה ללבה הוא גורם ליצירת 
מישורים. מרכזי־התרבות התפתחו בא׳ בבקעות ובעמקי־ 
נהרות, שבהם קיימת אפשרות לחקלאות של שלחים, ומפני- 
כן מרובה ערכו ההיסטורי של הפנים מזה של המסגרת, 
אע״פ ששוליה הדרומיים של המסגרת היו קרובים לארצות 
הפרת והחדקל והשוליים הצפוניים שלה למרכזים של תרבות 
יוונית והלניסטית. הארמנים, העם התרבותי הגדול והחשוב 
ביותר שהעמידה ארץ זו, התרכזו בעמקים ובבקעות, עסקו 
בחקלאות אינטנסיווית, במלאכה ובמסחר ובנו ערים < הקוד¬ 
רים, החשובים שבשבטי־ההרים, עסקו—ועדיין ד,ם עוסקים— 
בחקלאות־בעל אכסטנסיווית ובגידול־מקנה, נודדים בקיץ 
למרעה בהרים הרמים וחוזרים בסתיו לעמקים. בסדרי החיים 
והחברה שלהם חלו רק שינויים מועטים מן הזמן שבו תיאר 
אותם כסנופון (ע״ע) בספרו "אנאבסיס" עד ימיה של תור¬ 
כיה המחודשת, ששמה קץ לניצול הפאודאלי ולשוד של עמל- 
האיכרים. 

הרי הטאודוס, העוטרים את רמת־אנאטוליה בדרום, פונים 
בקצה הדדום־מזרחי של אנאטוליה צפונה־מזרחה. הטור, 
הפונה בכיוון זה ונקרא בשם מול-הטאורום (או הטאורוס 
המזרחי הפנימי), מתרומם עד גובה של קתב ל 3,200 מ׳. 
לרגליו מהתרעת שפלת־קיליקיה (כיום: שפלת־אדאנה) — 
מרכזה של ממלכת ארמניה הקטנה ביה״ב (ע׳ להלן היס¬ 
טוריה). מעבר לשפלת־קיליקיה ולמפרץ־אלכסנדרטה (ע״ע) 
מתחלת שלשלת שניה של הטאודוס, שהיא מקבלת לקודמת 
אבל ארוכה ממנה הרבה. זהו הטאורום המזרחי החיצוני או 
סתם הטאורוס המזרחי. רק בגליל החידקל העליון ופלגיו 
כינו אותו כמה חוקרים בשם הטאורום הארמני. ממערב 
לימת־ריזאיה פונה השלשלת לדרום־המזרח ומשם ואילך 
היא נקראת בשם זאגרוס. גבולו של הטאורוס המזרחי בצפון 
הוא עמק המוראד־סו (ע״ע פרת), במערב — עמק הג׳יהאן 


בגליל החידקל. הטאורום המזרחי הוא רחב וגבוה (השיא: 
4400 מ , ) והמעברות בו קשים מאוד! בגליל־הפרת הוא צר 
ונמוך יותר ומפני-כן המעברות בו יותר נוחים. החידקל 
ופלגיו העליונים יוצאים מן הטאורוס הדרומי, מדרום לאגן 
הסגור של ימת־ואן! הפרת ופלגיו מקורותיהם הרחק. בפנים 
א/ והנהר בקע לו לאורך של 50 ק״מ גיא, שעמקו מגיע עד 
1,500 מ׳(מראשי ההרים ד,ג 1 דרים גיא זה) ושב 1 הוא מוציא 
את מימיו לטבלת ארם־נהריים. הגיא צר ותלול(גובה הקירות 
התלולים מעל לאפיק מגיע עד 120 מ , )! מפני־כן אין עמק- 
הפרת משמש מבוא לארמניה מדרום כעמק־האראם מצפון. 

הטאורוס המזרחי בנוי מאבני־יסוד גבישיות, מצפחת־ 
הנציץ, מקווארציטים, מצפחת־הגיר ומשיש. מצויים בו כמה 
מחצבי־מתכת, אך, כנראה, בכמות קטנה ביותר. 

בבקעות שבין הרמות וטורי־ההרים בפנים א/ שבהן 
התפתח הישוב, עוברות גם דרכי־התנועה. הבקעה הראשונה 
מדרום־המערב היא זו של אלאזיג (חרפוט). בה נמצאת גם 
ימה אטומה קטנה, בשם גלג׳יק, בגובה של 1,220 מ׳ מעל 
פני־הים. גם מוש, בידת־מחוז, יושבת בבקעת־שקע. הגדולה 
בבקעות שבדרום היא זו שבה נמצאת ז׳זימה האטומה הגדולה 
ואן. שטחה של ימה זו הוא 3,400 קמ״ר והגובה של פני- 



בהעת־טורםון וחורבות הסבצר ם 1 רםיז־י!א 5 ה, כיום בתורכיה 










































975 


ארמנידו 


976 



ארזורום: המצודה 
* 


מימיה מעל פני־הים הוא 1,728 מ/ מוצא־המים נסתם ע״י 
זרם־לבה, שבא מהר־הגעש הכביר נמרוד (הגובה: 2,950 מ׳) 
שממערב לימה זו. -מצפון לה מתנשא הד־הגעש סיפאן, שגבהו 
הוא 4,175 מ/ ועל חופה המזרחי יושבת העיר ואן, שנוסדה, 
לפי האגדה, ע״י המלכה האשורית סמיו־מיס(שמורמת). מר־ 
כזי־ישוב חשובים וקדומים הם גם הבקעות הנקראות בשמות 
שתי הערים מלאסקרת ואלאשקרת שמצפון לימת־ואן. הפדת 
המערבי — ׳ קארה סו בתורכית — עובר בחלקו העליון 
בשלוש בקעות הנקראות בשמותיהן של שלש הערים: ארזו־ 
רום, אשקאלה וארזינג׳אן. הגדולה והחשובה בבקעות־א׳ 
היא זו שבה עובר נהר ארס. בה נמצאת אריואן (ירון), 
בירתה של א׳ הסובייטית, וסמוכה לה אצ׳מיאךזין, מושבו 
הקבוע של ראש הכנסיה הארמנית־ מן המאה ה 15 ואילה 
בבקעת אראם כבר הותקנו תעלות־השקאה בימי־קדם. בימי 
השלטון הקומוניסטי ניתקנה והורחבה דשת־התעלות, נבנו 
ברכות לאגירת מים והוקמו מפעלי־חשמל (על־יסוד שימוש 
בכוח של מפלים). לבקעה יש כיום ערך כלכלי לא רק 
בשביל הרפובליקה הארמנית אלא אף בשביל ברית־המועצות 
כולה * שהדי , היא אחד מן המרכזים שבה לגידול־כותנד" 
אף אם לא מן הראשונים במעלה. 

על יד קווי־השבר של בקעת אראם נמצאים שני הדי־געש 
גדולים, הארדס (ע״ע), הגבוה בהדי־ארמניה ( 5,156 מ׳), 
המתנשא מדרום לנהר ולעיר־הבידה אריוואן, והר ארגאי — 
בתורכית: אלגז( 4,000 מ , ) — המתנשא מצפון להם. גם הימה 
הגדולה שבא׳ הסובייטית, ימת־סוואן (נודעה קודם לכן 
בשמה התורכי: גוק צ׳אי), נקוותה בתוך שקע, אבל נהר־ 
זאנגה משמש לה מוצא לנהר אראם, היורד לים הכספי, 
ומפני־כן מימיה מתוקים. שטחה: יותר מ 1400 קמ״ר; גובה 
פני־מימיה: 1,916 מ׳ מעל פני־הים; עמקה: קרוב ל 100 מ׳. 

בקעה קטנה בעלת דשת השקאה חשובה נמצאת גם בגלילו 
של נהר אךפה (פלג צפוני של האראם). בה יושבת העיר 
לנינקן (בעבד: אלכסנדרופול). המשך לבקעה זו, אבל 
בלא רשת־השקאה, יש לראות בגלילו של נהר צ׳ילךיר (פלג 
של האדפה),בתחומו של מחוז־קאדם שברשותה של תורכיה. 
נהר־צ׳ילדיר יוצא מימת־צ׳ילדיד, שנמצאת בגובה של כמעט 
2,000 מ׳ מעל פני־הים (שטחה: כ 120 קמ״ר). — פניה של 
ימת ריזאיה (שאף היא וגלילה נכללים בתחומה של א׳, 
לדעתם של כמה חוקרים, כאמור) הן בגובה של 1300 מ׳ 
מעל פני־הים, ושטהד* המשתנה הרבה לפי מידת־הגשמים, 
הוא בממוצע כ 5,000 קמ״ר! עמקה המאכסימאלי — 14 מ׳. 


בעמקה המועט ובמלחותה המדובה דומה היא יותר לימות 
של איראן מלימות של א׳. ממזרח, ממערב ומדרום לימת־ 
ריזאיה משתרעת הבקעה הנקראת על שמה והמופסקת 
בכמה מקומות על־ידי גבעות המגיעות עד חופה של הימה, 
בדומה לאלו שגובלות את חופה הצפוני. הבקעה מצויינת 
בפוריותה, המים להשקאה מצויים בה בשפע והישובים 
מרובים בה. הגדול שבישובים אלה היא העיר ריזאיהז 
במחצה השניה של המאה ה 13 היתה זו מאראגה (בקצה 
הדרומי־מזרחי של הבקעה), ששימשה בירת האימפריה של 
החאנים המונגוליים. מעל לבקעת־מאראגה מתרומם הר־ 
הגעש הכבוי סהנד, שגבהו 3,600 מ׳. המשך צפוני־מזרחי 
לבקעת ריזאיה היא בקעת העיר מבריז (ע״ע), בירתה של 
אזרבייג׳אן הפרסית, שהיא השניה בגדלה בערי־פרם. מעל 
לבקעה זו מתרומם הר־הגעש הכבוי סאולאן, שגבהו 4312 מ׳. 
בבקעות טקטוניות יושבות גם הערים'הוי (מצפון לימת רי־ 
זאיה), ארדאביל (ממזרח לסאולאן) ומיאנה (על נהר ?!יזיל 
אוזון, היורד לים הכספי). .* 

הקאווקאז הקטן, השוליים הצפוניים של הרי־א׳, אינו רחב 
אלא כ 60 ק״מ־בלבך, בעוד שרחבו של הטאורוס המזרחי 
מדרום לימת־ואן מגיע ליותר מ 200 ק״מ. כמה טורי־הרים 
בקאווקאז הקטן מתנשאים עד לגובה של יותר מ 3,000 מ/ 
כגון שאחדאג, צסונית־מזרחית לימת־סוואן. אף שיא אחד 
אינו מגיע כאן לגבול של שלג־עד. ההרים שבצסון־המעדב 
מקבלים שפעי גשמים ודומים ביערותיהם הרעננים להרי־ 
הפונטוס! בדרום־המזרח, חוץ מבאיזור הסמור לים הכספי, 
הצמחיה דלה יותר ומתקרבת באפיה לזו של עדבת־ההרים 
שבפנים־הארץ. המסגרת הצפונית מלוכדת פחות מן הדרומית 
ומפני־כן עמקיהם של שני נהרות־הצסץ הגדולים, הקורה 
והאראם, רחבים יותר מעמקיהם של נהרות־הדרום. 

א. י. בר. 

ג א ולוג יה. רמת א׳ עשויה ברובה סלעים של שכבות 
פאלאוזואיות עליונות ומסוזואיות תחתונות ממוצא ימי. משום 
התהליך של ההרבדה הימית, שנמשו כאן כמעט בלא הפרעה 
מן הדוון עד הטריאס, א׳ היא אחד מן האיזורים המעניינים 
מבחינה גאולוגית. איזור זה נשאר חלק יציב של הגאו־ 
סינקלינה הגדולה של הטונים, שבו לא פגע באופן ניכר 
הקימוט ההךציני (של תקופות קארבון־טריאס). בסביבות 
ג׳ולפה, צפונית מימת דיזאיה, נתגלו שכבות מן הפרמיון, 
שהן עשירות ביותד במאובנים (וע״ע אסיה, גאולוגיה), 

אקלימה של א/ זולת באשדות של השוליים הצפוניים 
הנשקפות אל הים השחור, הוא יבשתי. מפני שגבהה הממוצע 
גדול בכמה מאות. מ׳ מזה של שכנותיה, אנאטוליה ואיראן, 
א׳ היא בעלת אקלים קר יותר מזה של אלו האחרונות. דק 
בבקעות ובעמקים מספיק חום הקיץ למזרע דגנים, ובעמקים 
הנמוכים ביותר — אף לכותנה ולעצי־פרי סשירי-עלים. 


האקלים בכמה מן הבקעות הגבוהות ב&נים א׳ 


המשקעים 

במ״מ 

הטמסראטורה 



ממוצע 

שנתי 

פמימ- 

יולי 

ממוצע- 

יאנואר 

גבהו בבד 

המקום 

321 

11.8 

25 

— 6.5 

1,000 

ןרוי*ז • • 

413 

8.7 

17 

—13.6 

1,750 

קארם . • 

601 

10.6 

23.3 

— 5.7 

1,300 

ןלאגיז. . 



977 


או*נמיח 


978 


עונת־המשקעים העיקרית היא באביב. בדרום יש בקיץ 
חדשים שלמים ללא גשמים ! בצפון אין אף חודש אחד בלא 
גשם כלל. מפני שמידת־המשקעים תלויה כאן הרבה בדבר, 
אם המקום נמצא בחזית הרוח או בצלו, היא משתנית תכופות 
ממקום למקום. 

השפעת המבנה והאקלים של א׳ על גורלה 
ה ה י ס ט ו׳ ר י. — תנאי המבנה והאקלים של א׳ גרמו, שבא׳ 
ישבו תמיד כמה עמים ושבטים, שהיו שונים זה מזה בסדרי 
חייהם ובכלכלתם — עמי ההרים והרמות, שנתפרנסו על 
המקנה והיער, ועמי־הבקעות, שעסקו בחקלאות ופיתחו תר¬ 
בות עירונית. עם התפשטותו של האסלאם נוצר גם ניגוד דתי 
בין.הארמנים יושבי העמקים והבקעות, שהיו נוצרים, ובין 
הקורדים ההרריים, שנעשו מוסלמים. ניגוד.זה היה בעובדיהם 
של הארמנים בכל שטחה של א׳ ושל האשורים החדשים(ע״ע) 
שישבו בצפון־המזרח של החידקל העליון. למרות תנאי הקרקע 
והאקלים הקשים שלה היתה א׳ הודות למצבה הגאוגראפי 
ארץ־פעבר חשובה מאוד בימי שלום ומלחמה, ביהוד בתקו¬ 
פות של נדודי-עמים. ארזורום משמשת צומת־דרכים חשו¬ 
בה — מטהראן־־תבריז לטראבזון על הים השחור ומטביליסי 
ירוואן־קארס לעמק-הפרת המערבי. דרכי־המסחר העוברות 
בא׳ הכשירו את הארמנים להיות עם של סוחרים ומתוך כך 
באה במידה מרובה גם תפוצתם הרחבה בעולם. 

,״־<{/ , 3011 ג 1 ע 1 ס 8 .? ; 1901 £ .מ 

. 1919 

א. י. בר. 

הצומח. א׳ כלולה באיזור האיראנו־טוראני, שעיקרו 
מבחינת הצומח הוא ערבה. רק בצפון ובהרים הגבוהים 
מצויים יערות, שבהרכבם משתתפים מינים של הסוגים: 
אשור ( 3£0$ ?), אלון ( 0001x0$ ), אולמוס ( 17101115 ), 5 יש 
( €01115 ), מילה ( 3x100$ !?), אורן ( 100 $ ?), ערער (-.!מס( 
$ס! 0 ק), ועוד. ברוב השטחים שולטים שיחים, בני־שיח 
ועשבים. בצפון־מערב קיימות ערבות־דגניים של מיני הסוג 
מלעניאל ( 3 ק 811 ). ערבות של בני־שיח קוצנים, שבהן שו¬ 
לטים מינים הרבה של הסוגים קדר( 3105 § 3 ז $1 .^), - 0301110 \! 
110100 וכרבולת ( 0111$ ץ!< 0001 ), מתפשטים על פני שטחים 
מרובים, ביחוד ברמות ובהרים. חברות־צמחים עשביות, 
שמרכיביהן הם מינים ממשפחת השפתניים, כגון מרוח 
( 13 ׳! 531 ), געדה .(רמ 10 ז 000 'ד), אשכל ($׳{ 30011 ), קורנית 
( 010$ ץ 111 ׳), שלהבית ( 11100115 ?), וכן מינים של משפחת 
המורכבים, מכסים גם הם שטחים נרחבים. בחלקים השחונים 
של הארץ משתרעים שטחי־חמדה גדולים, שבהם שולטים 
מינים של הסוגים מלחית ( 315013 §), יפרוך ( 3515 ^ 03 .^), 
עדעד ( 8131100 ), אשליל ( 000101-13 ?), ועוד. מדבריות של 
מלחה וחולות פזורים פה ושם. מיני־לענה ( £0011513 !^) ושפע 
של צמחים חד־שנתיים מכסים את הגבעות והעמקים האלו־ 
ביאליים. אפרים מרובים מצויים במדרגות הגבוהות של 
ההרים. 

החי. מבחינה זואוגאוגראפית שייכת א׳ לאיזור הפלאו־ 
ארקטי (ע״ע אסיה, החי). החורף הקשה ותנאי־האקלים 
היבשתיים הקיצוניים שלה קבעו במידה מכרעת את סוגי 
בעלי־החיים שבה. מן הטורפים שכיחים בא׳ הלינכס (^ד<£ 
!״!ץ?) ממשפחת החתוליים, הזאב ( 0$ ק 0301510 ), השועל 
( 0$ <ן 1 ס׳\ 0301$ ) והתן ( 00$ ! 30 03015 ) ממשפחת הכלביים, 


והדוב החום ( 010$ ז 3 $0$ ז 17 ). הבובאק ( 1101130 £31-01013 ^) 
והלמינג ( £0010105 ), שני מכרסמים, רווחים בשטחי־הערבה. 
ממפריסי-הפרסה מצויים בא׳ החמור־הפרא (! 6 ^ 003 0115 !>£) 
וחזיר־הבר ( 0£3 ! 50 805 ). 

בסביבות הנחלים והאגמים מרובים העופות, ביחוד אווזי- 
בר וברווזים. שכיח גם החרטומן הגדול ( 0500013 ! x ^ק 010 ^ 8 ). 

א תג ו לוג י ד" הארמנים הם ברובם נציגיו המובהקים של 
הגזע ה״ארמנואידי" או "הגזע של אסיה הקדמית", שסימניו 
הם: גולגולת רחבה, חוטם גדול ועקום (בולט באמצע 0 ז 
אחורי־ראש שטוחים! שערות ועיניים כהות ז גוף שעיר, 
שיכול להצמיח זקן הדור! שכיחות של קומה גבוהה במקצת 
מבינונית. ואולם מצויים בין הארמנים גם טיפוסים אחרים. 
בעלי גולגולת ארוכה, חוטם ישר, שערות ועיניים בהירות, 
קומה גבוהה ביותר או נמוכה. הסימנים הללו אינם מופיעים 
תמיד ביחד: הארמנים של אסטראחאן שברוסיה (המהווים 
טיפוס אחיד לפדי מחמת ישיבתם במקום זה מיה״ב ואילך) 
הם, למשל, ארוכי-גולגולת אך שחורי־שער. ה״ארמנואידים" 
הם צאצאי האוכלוסיה הקדומה של א׳, שישבה בארץ קודם 
שנתפשטו בה ניבים הודו־אירופיים ע״י כובשים שבאו(באלף 
ה 2 לפסה״ג) מארצות שמצפון לים השחור. כובשים אלה, 
שרובם היו ארוכי-גולגולת, בהירי שער ועין ורמי־קומה, באו 
ברובם, כפי שמשערים, דרך הבאלקאנים ואסיה הקטנה. 
השערה זו מיוסדת על דברי הרודוטוס בנוגע לקירבתם של 
הארמנים לפריגים (שעברו בדרך הנזכרת) ועל סמך דמיון 
בפרטים מסויימים בין הארמנית והיוונית. המסורת הספרו¬ 
תית הארמנית מן המאה ה 5 לםה״נ ואילך מכרת רק בהבדל- 
המוצא שבין דוב העם (שלפיה הוא מצאצאי יפת, שעלו 
לארמניה מארץ־נהריים) ובין המשפחות הפאודאליות (שלפי 
טענתם היו ממוצא ישראלי־אצילי או אשורי). שנויה במח¬ 
לוקת בעיית הקשר האתנולוגי בין הארמנים ושכניהם: כלום 
הקורדים הם פלג של אותה אוכלוסיה עצמה, או הם עם 
"צפוני", שמראהו נשתנה ע״י היטמעותו בהמוני־ארמנים 
ויסודות אחרים. קירבתם של הארמנים לגרוזים מוסכמת יותר. 

לשון וספרות. הלשון הארמנית נמנית על משפחת- 

הלשונות ההודו-אירופית. מלבד קירבתה ללשונות האירא־ 

נלת מבחינה גאוגראפית, מצויים באוצר־המלים שלה ובצורו־ 

תיה הדיקדוקלת סימנים של דמיון ליוונית. היסטוריונים 

יווניים היו סבורים, ששבט־הארמנים (שעל שמו נקרא העם 

כולו) מוצאו מתראקיה ושהגירתו של שבט זה לאסיה הקטנה 

באה בעקבות הגירתם של הפריגים, שהיו קרובים לו על־פי 

מוצאם. בהגיית הצלילים בארמנית ניכר דמיון גם למשפחת־ 

הלשונות "היפתית" שבקאווקאז(גרוזית וכד׳), כגון בחילופי 

הצלילים פ-ב, ט־-ד, ק-ג. יש להבחין בארמנית שלוש שכבות 

אלו: הקדומה, הבינונית(הארמנית העממית של יה״ב) והחד¬ 

שה. הארמנית הקדומה היא עד היום לשון־הפולחן בכנסיה! 

עד המאה ה 12 היתה לשון־הספרות, ועד המאה ה 19 נכתבו בה 

כל החיבורים העוסקים בעגייני־דת. מן המאה ה 13 ואילך 

נעשתה הלשון העממית של יה״ב גם הלשון של הספרות 

החולונית, ביחוד בקיליקיה. הארמנית החדשה נעשתה לשון 

ספרותית במאה ה 19 , ומצויים בה שני פלגים — זה של 

האימפריה התורכית הקודמת והגולה המערבית וזה של אר¬ 

מניה הרוסית —/ שהם שונים זה מזה בעיקר בצורות דיקדו־ 

קיות. הארמנית שומרת על ה״כתב המסרופי", והארמנים 

¥ 



979 


ארמניח 


980 


הסובייטיים נמנים (כשכניהם הגרוזים) עם העמים הסוביי¬ 
טיים המועטים, שלא החליפו את האלפבית המקורי שלהם 
באלפבית הסלאווי. 

הספרות הארמנית מן התקופה שקדמה להתנצרות היתד. 
בעלת אופי דתי ומפני־כן לא נשתמרה. מן השירים הקדומים, 
שזמרים עממיים נודדים הוסיפו לשיר גם אחר ההתנצרות, 
עררו אך קטעים מועטים, שהם מובאים אצל ההיסטוריון 
משה מכורן (מן המאה ה 5 ). הספרות הנוצרית הושתתה על 
תרגומים'מסורית ומיוונית, שנערכו ביזמת מסרום ואחרים. 
התרגום של התנ״ך והברית החדשה לארמנית השפיע השפעה 
עצומה על עיצובה של לשוךהספר. אחריו באו תרגומים של 
כתבי אבות־הכנסיה (באסיליום, יוחנן "פה־זהב", אפרים 
הסורי, ועוד), של כתבי מחברים יהודיים מקובלים על הנו¬ 
צרים (פילון, יוסף בן מתתיהו, ועוד), וכמה מן הכתבים 
המתורגמים הללו לא נשתמרו אלא בלבוש הארמני. החיבו¬ 
רים המקוריים הראשונים היו בעיקר בעלי אופי היסטורי 
וביוגראפי! בכללם חיבור על חיי־מסרופ, שנכתב ע״י תלמידו 
קוריאון ; חיבור על תולדות ההתנצרות של הארמנים, שהוא 
מיוחס לאנאתאנגלוס, ועוד. אך החשובים ביותר בכתבים 
אלה הם: א) תולדות ארמניה מראשיתה עד 450 לסד,"נ 
שנתחברו ע״י משה מכורן, ב) סיפור על המלחמה של האר¬ 
מנים במלך הפרסי יזדגו־ד 11 , שביקש להעביר את הארמנים 
הנוצריים על דתם, שנתחבר ע״י אלישע וארדאפט. וארדאן 
מימיקוניאן, גיבורו של סיפור זה, הוא מן הגיבורים הלאומיים 
הראשיים של הארמנים. עם החיבורים החשובים מתקופה זו, 
שהיא "תור־הזהב" הראשון של הספרות הארמנית, נמנים גם 
קובץ של דרשות דתיות מאת מסרום, "ביטול טענות הכיתות 
(הכופרות)" של תלמידו אזניק וקובץ של שירי הכנסיה 
הארמנית (שאראקאן), שכולל מחזורי "שירים מיוחסים למס־ 
רום, סאהאק ומשה מכורן. חשובה פחות היא היצירה הספ¬ 
רותית של המאות ה 6 -ר. 10 , כשהלשון הארמנית היתרי נתונה 
להשפעתן היתרה של לשונות זרות, מתחילה של היוונית 
ואח״ב של הערבית. מן הכתבים, שנתחברו בתקופה זו, יש 
לציין את התרגומים לארמנית של אפלטון• ואריסטו ואת 
הפירושים שנכתבו עליהם ע״י דוד "הבלתי־מנוצח" ודוד 
מהארק; חיבורים מאתימאטיים, קוסמולוגיים וגאוגראפיים 
של חנניה משיראק! אגרות ושירים של גריגודיוס מאגיס- 
טריוס; מספר מרובה של כתבים תאולוגיים ופירושים על 
התנ״ך ועל הברית החדשה: משלי מחיטאר גוש (שערך גם 
קובץ של החוקים הארמניים); חיבורים מרובים על תולדות 
ארמניה, שמשמשים גם מקור חשוב לתולדותיהם של העמים, 
שהארמנים באו עמהם במגע, כגון הביזאנטים, הערבים, 
הפרסים, המונגולים, הטאטארים, התורכים, ועוד. 

ל״תור־זהב" שני זכתה הספרות הארמנית במאות ה 11 ־ 

ה 14 במדינה הארמנית שנתקיימה בקיליקיה. מחשובי הסו¬ 
פדים בתקופה זו, שכתבו בלשון הארמנית הקדומה, היו 
הקאתוליקוס נרסס שנודר,אלי, שחיבר מספר מרובה של 
הימנונים ופואמות היסטוריות, מיסטיות וחינוכיות, וסמפאד, 
בעל כרוניקה של קיליקיה ומתרגם של מקור חשוב על 
המשטר הצלבני במזרח ("מושבי דיינים של אנטיוכיה"), 
שנשתמר רק בתרגום זה. יחס־הכבוד לספרים הוגבר על-ידי 
מלאכת-העיטורים, שהגיעה אז בא׳ לשיאה, ביחוד בכתבי־יד, 
שהיו מיועדים למלך, לקאתוליקוס או לנסיכים. הספרות 
בלשון־העם (מן המאה ה 13 ואילך) כללה סיפורים בשיר 


ובפרוזה, חיבורים על רפואה, אסטרולוגיה, כשפים, היסטו¬ 
ריה, וביחוד פואמות היסטורית, דתיות וחינוכיות ושירי- 
אהבה. בשירה הספרותית של תקופה זו ניכרת השפעה ברורה 
של שירת הזמרים הנודדים (אשוגים), ובתקופה זו נערכו גם 
הנוסחים הארמניים של "רומאן אלכסנדר הגדול" ושל הסיפור 
על עיר אוירית מתוך "אלף לילה ולילה", וכן הנוסחים 
השונים של האפוס העממי "דויד איש סאסוך, שנחשב כשיא 
של היצירה הארמנית העממית. עם השיעבוד המדיני באה 
ירידה מודרגת של היצירה הספרותית, שנמשכה עד אמצע 
המאה ה 19 . בתקופה זו פעל רבות המיסדר הארמני־הקאתולי 
של הנזירים המחיטאריים לשם כינוסם של כתבי־יד קדומים 
ופירסומם. לאחר שמסדר זה אושר על־ידי האפיפיור בשנת 
1712 , הוכרח לנדוד ליוון ומשם לוויניציאה, שבה הקים 
בית־דפוס גדול. בו נדפס גם מילון ארמני-לאטיני-יווני 
מקיף ב 1836 . 

לספרות החדשה, שנתפתחה מאמצע המאה ה 19 ואילך, 
אפיינים השימוש בלשון־העם והחיקוי של הצורות הספרו¬ 
תיות המערביות. מרכזיה של ספרות זו הם כיום בחצי־האי 
הבאלקאני (אתונה, סופיה), בלבנון (אנטליאס בקירבת בי¬ 
רות) ובאדמניה הרוסית (ירוואן). כן יש לציין, שארמנים 
תופסים בזמננו מקומות־כבוד בספרויות הרוסית (מאריאטה 
שיגיניאן), הצרפתית (טיגראן ירגא [ £31 - ¥61 ], מאריאן דא- 
מאד, ועוד) והאנגלית (באר,"ב: ויליאם סרויאן). 

אב. נ. ם. 

מוסיקה. בליטורגיה הארמנית ובמוסיקה הקשורה בה 
יש לראות צורות־חזנות קדומות ביותר של ד,כנסיה הנוצרית, 
שהרי א׳ היתד, אחת מן הארצות הראשונות, שקיבלו את 
הנצרות. בדומה לשאר הכנסיות הנוצריות במזרח, פיתחו אף 
הארמנים שיטה של טעמי־ניגון או סימנים "אק פונטיים", 
שהם מתלווים אל המלים ושאפשר להשוותם אל טעמי- 
המקרא. את מקורם של אלה אפשר למצוא בכתבי-יך מן 
המאה ה 14 . כיום רווחת בא׳ שיטת־טעמים, שהונהגה בסוף 
המאה ד, 18 ושהיא שונה בתכלית מזו של יה״ב. מבחינה 
מוסיקאלית נמנים ההימנונות הארמניים על הדוגמות הנאות 
ורבות־הגונים ביותר של האמנות הליטורגית. נעימותיהם 
נמנות על הקבוצה המכונה בשם "אוקטאבום", כלומר, על 
הטיפוסים בעלי שמונה מנגינות (שבזמן מאוחר יותר צומצמו 
בכנסיה המערבית לשמונת הסולמות הכנסייתיים) — מה 
שמעיד על קו-אופי משותף להם ולשיטות-ד,מוסיקה המזר¬ 
חיות (המקאמה). 

. 1939 , 7110 ) 11 !■!^ / 3 ) 1 ( 1 , 361133 ? . 11 .? 

א. ג.-ק. 

אמנות. יש לשער׳ שהאמנות והמלאכה כבר עמדו בא׳ 

על רמה ניכרת בעת העתיקה, שהרי היסטוריונים יווניים 
קדומים מוסרים, שתוצרות אחדות של א׳ (תכשיטי־זהב, 
מכשירי־מתכת, נשק׳ וכן בדי משי-ארגמן רקומים ומרבדים) 
נמכרו למרחקים ושאמנים ובעלי־מלאכה ארמניים פעלו באר¬ 
צות הרבה (כמו שנהגו גם אח״כ — ומכאן הסבר להשפעת 
האדריכלות הארמנית על האדריכלות המערבית ביה״ב וב¬ 
תקופת הרנסאנס); ואולם מן האמנות של א׳ קודם להתנצרותה 
(במאה ה 3 ) לא נשתמר דבר. השרידים מסוף האלף השני 
לפסה״ג(חורבות־בניינים וחפצים, שעל אחדים מהם חרוטות 



981 


אומניח 


982 


תמונות של ציידים וחיות), שנתגלו בחפירות בקרבת ימת- 
ואן, שייכים לעם הנקרא האלדי או אורארטו, שנטמע בעם 
הארמני לאחר שזה האחרון השתלט בארץ. 

חשיבותה האמיתית של האמנות הארמנית התחילה עם 
התפשטותה של הנצרות בא/ מאז (מן המאה ה 5 או ה 6 ) עד 
שא׳ איבדה את עצמאותה (במאה ה 14 ) אנו מוצאים שפע של 
גילויי-אמנות בא׳ — קודם כל, בתחום האדריכלות, פחות 
מכן בפיסול ובציור — אע״פ ש 20,000 כתבי־היד הארמניים, 
שהרבה מהם הם מצויירים, השמורים בוויניציאה, ירושלים, 
וינה, אצ׳מיאדזין, ועוד, וכמה כתבי־יד מערביים, שציירים 
ארמניים גולים קישטום, מעידים על הרמה הגבוהה וההשפעה 
הרחבה, שא׳ הגיעה אליה גם בציור. עיקר ההשגים האמנו־ 
תיים של א׳ נתגלה באמנות־הבניה שלה, שהיא רבגונית 
ומקורית כל־כך עד שהיא מקנה לארץ קטנה ומבודדת זו 
חשיבות יוצאת מן הכלל בתולדות הארדיכלות הנוצרית 
בכללה. 

באלף שנות קיומה (מן המאה ה 5 עד ה 14 ) נסתמנו 
בארדיכלות הארמנית סגולות מיוחדות, שמבדילות אותה מן 
הארדיכלות של המדינות הסמוכות ומעידות על כשרון־בניה 
לאומי. במאה ה 5 , כשהתחילו שרי־המדינה ושרי־הכנסיה בא׳ 
בפעולת־בניה מוגברת, שהביאה עד מהרה לידי שיגשוג 
ראשון(המאות ה 7 —ה 10 ), הושפעו מסיגנונות־הבניה המפו¬ 
תחים, שהיו דו׳וחים בשלוש ארצות שכנות אלו: בפרס 
ההלניסטית, בסוריה (שבה היתד. הרומאניזאציה מוחלטת) 
ובביזאנטיון (שבה נתמזגו הזרמים ההלניסטי והרומי). פר¬ 
צופה המיוחד של האדריכלות הארמנית הוא פרי מזיגה של 
סיגנונות אלה בצירוף התרומה הארמנית המקורית. 

הבניינים הארמניים (בחלקם המכריע כנסיות), אע״פ 
שאינם גבוהים ואינם רחבים ביותר — ולמרות מה שניזוקו 
מאוד בהתקפות של ערבים, ביזאנטינים, מונגולים ותורכים, 
עושים רושם מוצק מאוד, גם מפני שעפ״ר הם מתנוססים על 
פסגות־גבעות וגם ביחוד מפני שמלט־הקירות מכוסה תמיד 
לוחות שווי־גודל, עשויים אבן מלוטשת ומסותתת יפה. בין 
שאר הדברים המיוחדים לארדיכלות הארמנית יש לציין: 
תיכנון כל מנזר גדול כגוש-בניינים דומה לטירה, מוקף חומה 
עזה וכולל כמה כנסיות, מגדלי־פעמונים, קברות־קדושים, 
בתים ציבוריים ובתי־מגורים < קישוט פלאסטי של הקירות 
החיצונים של כמה מן הכנסיות ע״י פסלים של בני־אדם, 
חיות, עלים וצמחים או ע״י שורה של קשתות "עיוורות" 
(מדומות) וזוגות של חצאי־עמודים דקים ן בניית קיר ישר 
מאחורי אלקט (אפסה), באופן שקיר זה מסתיר את בליטת 
האלקט כלפי־חוץ(הכנסיות של ביראקלאר, אשטאראק ועוד)< 
קשת צרה וגבוהה ("רומאגית״)ו פיתוח מוקדם של סוג- 
הכנסיה הנקרא "כנסייודצלב" לעומת הבאסיליקה יחידת־ 
הכיוון(בדבר זה קדמו לא׳, לפי מה שמצא שמואל גייה, רק 
ליקאוניה וקאפאדוקיה). 

אבל הדבר המציין את הארדיכלות הארמנית יותר מכל 
הוא הכיפה הנועזת׳ המתנוססת כמעט מעל כל הכנסיות 
הארמניות והמיוחדת בצורתה, ביסוסה ומקומה בתבנית. 

עד המאה ה 7 נבנו בא׳ באסיליקות הלבניות, בעלות גג 
ישר (שטוח או משופע) או מכוסות על־ידי קמרון בצורת 
חבית. אבל כבר קודם לכן׳ ודאי עוד במאה ה 5 , התחילו 
מחליפים באסיליקה זו בסוג־בניין חדש, שבעיקרו נשאר 
רווח במשר כל המאות הבאות ושמהווה את סימן־ההכר 


העיקרי של אמנות־הבניה הארמנית. סוג חדש זה הוא, בניין 
״מרכזי״ — כלומר, בניין, שעיקרו מעגל, מרובע, רב־צלזוות 
סדיר, תילתן מרובע-עלים או משולש־עלים, צלב ש ווה־זר 1 ־ 
עות ("יווני") וכד׳, ושכל חלקיו מתייחסים באופן שווה 
לנקודה מרכזית אחת. כל כנסיה ארמנית (פרט לבאסיליקות 
הקדומות הנזכרות) היא ביסודה בניין "מרכזי" כזה, מוכתר 
במגדל או בכיפה. 

בשלושה דברים ניכר הבניין המרכזי הארמני: בדרך 
בנייתה של הכיפה; בחיבוד הכיפה עם בסיסה; ביחס שבין 
המראה הפנימי של הבניין ובין המראה החיצוני שלו. 

א. לכיפה הארמנית קווי־אופי אלה: היא נמצאת באמצע 
הכנסיה) היא מתרוממת לא על־פני שטח מעוגל, אלא על פני 
שטח מרובע או רב־צלעין היא אינה נשענת ישר על הגג, 
כבסיגנון הביזאנטי הקדום׳ אלא על "טנבור" גבוה, כבסיגנון 
הביזאגטי המאוחר יותר ן קליפתה החיצונית אינה מעוגלת, 
כמו שהיא בביזאנמיון, אלא היא בצורת קונוס או בצורת 
פירמידה או אפילו בצורת מטריה. 

ב. את בעיית החיבור בין הכיפה העגולה ובסיסה המרובע 
פתרו הארדיכלים הארמניים באחת משלוש דרכים אלו: 1 ) ע״י 
הנחת אבנים באלכסון מעל זוויות־הבסים באופן שהמרובע 
הופך לשטח בן שמונה צלעות וזה לשטח בן שש־עשרה 
צלעות, וכך הלאה! 2 ) ע״י ארבעה פנדנטיווים (משולשים 
קעורים, שחודרים בין ארבע קשתות־בסים); 3 ) ע״י בניית 
ארבע, שש, שמונה או יותר משבעות (י 16 * 8 *"), שעל כיפר 
תיהן נשענת הכיפה המרכזית. שיטה זו של משקעות־משען 
עברה, כנראה, מארמניה לביזאנטיון ומשם למערב. 

ג. היחס בין המראה הפנימי והחיצוני נקבע מתוך נטייתם 
של האדריכלים הארמניים לכלול צורה גאומטרית אחת בתוך 
צורה גאומטרית אחרת׳ שונה בתכלית; לשם כך הם עוטפים 
בניין פנימי, שבו בולטים הקווים המעוגלים, בחומות שבהן 
אין, או כמעט אין, אלא קווים ישרים בלבד. כנסיית הדיפסימה 
באגארשאפאט, למשל׳ היא מצידה החיצוני מרובע, בעוד 
שמצידה הפנימי היא כעין תילתן, עשוי ארבע משקעות-משען 
גדולות, שאליהן מתווספות בפינות ארבע משקעות צרות, 
המוליכות אל ארבעה חדרי־פינה מרובעים! זיווגים מפתיעים 
ומחוכמים כאלה מציינים כמעט את כל הכנסיות הארמניות, 
שנבנו מן המאה הששית ואילך, ואפילו בניינים שקטים 
ופשוטים, לפי המראה החיצוני שלהם, כמו כנסיית־הארמון 
הנהדרת שבזוארטנוטס. — תקופת־השיגשוג השניה של האד¬ 
ריכלות הארמנית (במאה ה 10 ) הוסיפה על אמצאות אלו כמה 
חידושים, שעתידים היו לציין את הסיגנון הרומאני המאוחר 
ואת הסיגנון הגותי באירופה: צדורות של חצאי-עמודים 
(למשל, בקאתדראלה שבעיר אני), "צלעות-צלב" ו״צלעות- 
קיר" ( 5 נ 11 ז- 055 ז:) ) 8 ל 1 ז 11 ג ז\\) לשם חיזוק הקימור, וגם 
האוגיבה (הקשת המחודדת). 

יחסה של האדריכלות הארמנית אל הכללית. אחד 
מגדולי החוקרים בתולדות־האמנות, יוסף סטריגובסקי, פיתח 
בספרו ״אמנות־הבניה של הארמנים ואירופה״ ( 1918 ) תיאו¬ 
ריה׳ שלפיה לא היו הארדיכלים הארמניים תלמידיהם של 
אמני־הבניה הביזאנטיים (כפי שהכל היו סבורים עד זמנו) 
אלא — מוריהם ומוריה של אירופה כולה, מרוסיה עד פורטר 
גאל ואירלאנד: הם שהמציאו, לדעתו, את הקמת הכיפה על 
בסיס מרובע (לפי דוגמת הסוכה המרובעת, בעלת הכיפה, 
שהיתה נהוגה פימי-קדם באסיה המרכזית). תיאוריה זו 



983 


ארמניח 


984 


מצעת פתרון לחידה העיקרית של כל תולדות אמנות־הבניה 
מתחילת יה״ב עד ימינו: היכן׳ אימתי ומדוע הוחלף סוג־ 
הבניין של העת העתיקה—כלומר, הסוג של המקדש העתיק, 
שהוא בעל כיוון מאוזן וקומה אחת — בסוג־הבניין הח׳מאני 
ויורשיו, כלומר, בסוג של בניין מוכתר במגדלים או בכיפו׳ת 
ושואף לניבה, מתוך הרכבה מסובכת של גוש־בניין אחד על 
גבי חברו. בניגוד לסטריגיבסקי הראה שמואל גייה, בספרו 
•יסודות האדריכלות המערבית של יה״ב"( 1950 ), שהחידושים 
העיקריים בבניה מקירם באנאטיליה המרכזית, ממעדב לאר־ 
מניה ושבתחום הים התיכין נתפתחו תופעות שהכשירו 
חידושים אלה. עמדתה של הגב׳ דר נרססיאן, הבקיאה מאוד 
בעתיקית א , , מפשרת בין שתי האסכולות הללו, שריאות את 
האדריכלות הארמנית או כמירתה של הארדיכלות הביזאנטית 
או כתלמידתה. הדעה, שאמנות־הבניה הארמנית הושפעה 
משכנותיה של א׳ במזרח, בדרום ובמערב(ביחוד מפרם, ארם־ 
נהרים, אנאטוליה וביזאנטיון) וכמו־כן השפיעה עליהן במידה 
מרובה, מתקבלת ביותר על הדעת׳ שהרי ברור הדבר׳ שהאר־ 
דיכלות הארמנית מצטיינת בריבוי הוואריאציות של הצורות 
היסודיות וששלוש התופעות האפיניות לה ביותר — הזיווגים 
של תבניות מנוגדות, הקמת כיפית עגולות על גבי בסיסים 
ישרים ובניית משקעות־משען — הולידו הרבה יצירות מפי־ 
ארית ונועזות. 

, 11 ) 1110 .¥ 117111 1 ) 711 ) 41711 1 ) 4 1171 : 1 ) 83111 ) 01 , 51/1 ׳״ 0 ז!׳< 81/2 ■ 1 
11 ) 17 ) 11 )/ 771 111 ) 1 111 : : 1/7 ) ¥111 , 18 ] 11131 /] 831 .ן ; 1918 ,. ¥018 2 
- 17107111 17000/000 , 01011 ־ 501 ז״ . 3 ) ; 1929 ,. 4 מס 11 ) % 1 ! 0 ) 0 11 ) 
, 1414 א 0 ק 3 א 0 ' 1 .^. 1 ־! ; 1939 , 11771 ): 411 ( : 11 ( 71 ) 1 ( 711 ! : 711 ) 171 
זסם. 5 ; 1946 6011611 קג בקץ־חוסדאצק^ 

. 5 ; 1946 ,) 111 ) ¥171 00 / 700 *׳<£ ) 1 ( 1 . 0 71111 ) 141771 , 10 / 50851811 < 
. 1950 , 117111 ) 83111 . 1714 ) 0/, 01117141(12(7! 771111(1(111(11. (11x7141 ץ 011 

ח. פ. 

הפנסיה הארמנית נוסדה במאות ה 2 וה 3 ע״י מפיצי־ 
הנצרות, שבאו לא׳ ממקומות שונים (סוריה הצפונית, אסיה 
הקטנה, ירושלים) והביאו לשם מסורות שונות של טקסים 
ואירגון. ההתנצרות ההמונית בא׳, שהושלמה בתחילת המאה 
ה 4 גיבשה את הכנסיה הלאומית, הגאה על כך שעמה הוא 
הראשון שנתנצר כולו. רוב כוהניה הראשונים של כנסיה זו 
שימשו בתפקידי־כהונה דומים קודם ההתנצרות, ומסורת־ 
פולחנם הקדומה השפיעה על סדדיה של הכנסיה החדשה 
(בין השאר על תאריכי-החגים). ב 451 קיבלה הכנסיה האר¬ 
מנית את העקרון המונופיסיטי (שלפיו היה ישו בעל •טבע 
אחד": היסוד האנושי שבו נתמזג כליל עם האלוהי), בלא 
להזדהות עם' הניסוחים וההנמקות של שאר הכנסיות המונו- 
פיסיטיות (הקופטית, החבשית, הסורית) ובלא לקיים קשרים 
אירגוניים עמהן. לעומת זה קיימה הכנסיה הארמנית קשרים 
עם הכנסיה הגרוזית השכנה, אך זו האחרונה חזרה אהר־כך 
לנצרות האורתודוכסית. נסיונות דומים של שיבה אל נצרות 
זו, שנעשו בתחומי הכנסיה הארמנית (במאות ה 9 וה 12 ), 
נכשלו. 

העובדה, שהארמנים ראו את עצמם כשומריה היחידים 
של גחלת הנצרות האמיתית גרמה לכך, שהשתדלו לקיים 
קהילה גדולה בירושלים. הפאטריארך העומד בראשה של 
קהילה זו רואה את עצמו כיורשו של יעקב אחי ישו (הראש 
של קהילת־הנצרנים הקדומה בירושלים), שעל שמו נקראים 
מנזר הפאטריארך ואירגון הנזירים המנהל את ענייני הפאט- 
דיאדכיד• ראשה של הכנסיה הארמנית העולמית הוא הפאט* 


דיארך •הכולל" (קאתוליקוס), היושב באצ׳מיאדזץ: מקום 
ה״התגלות" (זהו פירושו של שם־המקום) של ישו לגרגוריוס 
•המאיר", מפיץ הנצרות בא׳, שעל שמו נקראת הכנסיה האר¬ 
מנית גם •גרגוריאנית". הפאטריארך ה״כולל" סומך את 
הפאטריארכים של סיס, ירושלים וקושטה, אך אינו מתערב 
בענייניהם. חבל סיס (קיליקיה) נתרוקן מארמנים משהחזירו 
אותו הצרפתים לידיה של תורכיה ב 1920 , ו״הפאטריארך של 
סיס" מתגורר באנטאליאם שבקירבת בירות ומפקח על האר¬ 
מנים שבלבנון ובסוריה, שבעבר נכללו בשיפוטו של הפאט- 
ריארך הירושלמי. 

הכנסיה הארמנית־הקאתולית היא פלג של הכנסיה 
הגרגוריאנית, שוויתר על העקרון המונופיסיטי והכיר במרותו 
של האפיפיור תוך שמירה על מסורות־הפולחן העצמיות. 
ראשיתה נעוצה בתקופת מסעי־הצלב, כשהכהונה הארמנית 
באחוזות־הצלבנים נשתלבה באירגון הקאתולי המקומי. בסוף 
תקופת קיומה של מלכות •ארמניה הקטנה" (קיליקיה! 
1305 — 1375 ) היתה אף הכנסיה של מלכות זו קאתולית. 
ב 1328 הוקם סניף ארמני של אידגון הנזירים הדומיניקנים. 
אולם ירידת כוחה המדיני של הקאתוליות במזרח ואיבת 
הגרגוריאנים אליה גרמו לשקיעתה של הכנסיה הארמנית- 
הקאתולית, עד שקמה לתחיה במאה ה 18 . מ 1740 ואילך עומד 
בראשה הפאטדיארך "הכולל" של קושטה, שמושבו הקבוע 
הוא בז׳ומאר, בקירבת בירות: רוב מצדדיה של כנסיה זו 
יושבים בלבנון ובסוריה. אגודת־הנזירים הנקראת על שם 
מייסדה מחיטאר, שאושרה ב 1712 ושהיא בעלת תקנון דומה 
לזה של הבנדיקטינים במערב, זכתה לחסותה של קהיליית 
ויניציאה וגם נסתייעה בתקופות שונות באוסטריה ובצרפת. 
בעוד שהכנסיה הגרגוריאנית מקיימת יחסים ידידותיים עם 
ארמניה הסובייטית (ששם מרכזה: אצ׳מיאדזין) ואינה הפ¬ 
רעת לחבריה להגר לשם, מתנגדת הכנסיה הארמנית־הקאתו* 
לית להגירה מעין זו. 

אב. נ. 0 . 

היסטוריה.— 1 . ראשיתה של א׳! תקופת־הגדולה 
שלה! המלחמה על השלטון עליה בין פרתיה ורומי. 
א׳ (אךמינה) נזכרת לראשונה בנוסח הפרסי של כתובת 
דריוש' 1 מבהיסטון (לעומת "אררט" בנוסחות המקבילות 
בבבלית ובארמית). הארמנים קוראים את עצמם בשם סיך 
(ריבוי מן חי) ואת ארצם בשם חיסטן. הכרונוגראפים האר- 
מניים (משה מכורן [ע״ע] ויוחנן הקאתוליקוס) רואים את 
תחילת שושלת־היחם של עמם בתורגום (כלומר תוגרמה — 
ברא׳ י, ג! יחז׳ כז, יד) בן גמר בן יפת, שאותו הם מציינים 
.כאביו של אדמנך, שעל שמו נקראתי הארץ א׳. הארמנים היו 
קרובים, כנראה, לפדיגים ולתראקים ודיברו בלשון קרובה 
לזו של אלה (אודוכסום, אצל סטפאנום מביזאנטיון), גם היו 
דומים להם בלבושם וביחד עמהם נלחמו בצבא פרם (הרודו־ 
טוס, 11 ע, 73 ). בין 612 ו 549 לפסה״ג היתד. א׳ חלק ממלכות 
מדי הגדולה. בימי דריווש 1 נכללה א׳ בפחווה הי״ג, שהקיפה 
את הארץ שבין האראכסם העליון ובין החידקל העליון 
ובוטן־סו. האלרוז־ים (הארךטיים, תושביה הקדומים של א׳ 1 
ע״ע אררט) כבר ישבו באותה תקופה בחבל שמצפון לרוכסי- 
ההרים אררט וטנדדוק וביחד עם המתיאני באגן של ימת 
אורמיה נכללו בפחווה הי״ח. 

במשך כל התקופה, שא׳ היתד. נתונה תחת שלטון איראני 



985 


ארמניה 


986 


(מדי־פרם), הלך ונתעצם בד, היסוד האיראני עד כדי כך, 
שאלכסנדר מוקדון לאחר נצחונו על־יד ארבל( 313 לפסה״ג), 
מינה כאן במקום הפחה הפרסי הקודם שליט פרסי אחר 
(דיודורוס, ^ 23 ), ואף־על־פי שלפי חלוקת־הממלכה בין 
יורשי אלכסנדר ( 301 ) נועדה הארץ לסלוקוס, לא עלה בידי 
היוונים לקיים בה את שלטונם לאורך־ימים. משנשתחררה א׳ 
מעולם נתחלקה לשתי מדינות: א׳ העיקרית (א׳ הגדולה), 
״במבוא למישור אראבסס״ (סטראבון׳ ו%, 41 § 6 ), מדרום 
לאריוואן של היום ז וסופנד. (א׳ הקטנה), חבל חרפוט של 
היום. אנטיוכוס 111 הצליח לספח שתי מדינות אלו למלכותו, 
אבל מיד אחר התבוסה שנחל במאגנסיה ( 188 ) הכריזו 
המושלים, שמינה עליהן אנטיוכוס ושלפי שמותיהם היו 
איראנים, על עצמאות מדינותיהם וגם הצליחו להרחיב 
את גבול־ארצם בתחומי מדי, ימת סרן והקורה (סטראבון וץ, 
531 וע׳ 528 ). אנטיוכוס /וו (ע״ע) השתלט (ב 166 ) על א׳ 
הגדולה, אך לאחר שנים מועטות שוב זכתה הארץ לחירות. 
ולא עוד אלא שהירידה המתמדת של בית־סלוקוס והרפיון 
הזמני, שהורגש במלכות הפרתים אחר מותו של מתרדת 
הגדול עם התפרצותם של עמים סקיתיים מן הצפ 1 ן, 
נתנו את האפשרות לטיגראנם 1 מלך ארמניה ( 59/4 — 56/4 ) 
להרחיב את גבולות־מלכותו במידה שהארץ לא ידעה דוגמתה 
מימי שלטונד,־בכיפה של אררט (ע״ע). טיגראנם סיפח על 
מלכותו את סופנה ואח״ב כבש את גורדיאני(על־יד החידקל 
העליון), חד־יב '(ארץ־אשור לשעבר), מיגדוניה (חבל נצי- 
בין), אוסרואני (חבל אורהי־אורפה), הכריח את אטרופטני 
(אזרבייג׳אן) וקומגני ובצפון את'האיברים (חבל גיאורגיה) 
והאלבאנים (חבל שירוואן וסקרבג׳) י להעלות לו מם ואף 
הגיע בפלישותיו עד אחמתא (חמדן).לרגל מלחמותיו במערב 
נסתכסך עם הסלוקיים וכבש את תחום־שלטונם בסוריה 
(בסביבות אנטיוכיה) ואת הערים הפיניקיות, בכללן עכו 
(קדמוניות י״ג, ט״ז, ד , ). אולם באותה שעה, כשמלכותו 
נתפשטה מגבול ארץ־ישראל בדרום על נהר קורה שבקאוו־ 
קאז בצפון ומקאפאדוקיה במערב עד חדיב במזרח ועד אזר־ 
בייג׳אן בצפון־המזרח, נסתבך טיגראנס בריב עם הדומים, 
שדרשו ממנו להסגיר להם את חותנו, מתרדת מלד פונטום, 
שמצא לו מפלט בא/ כשסירב טיגראנס למלא את תביעתם 
כבש המפקד הרומי לוקולום (ע״ע) את עיר־הבירה החדשה 
טיגראנוקרתה (קרית־טיגראנס) ב 69 , ובשנה שלאחריה גם 
את נציבין. מחמת התמרדויות שפרצו בצבאו ומפני תנאי- 
הארץ הקשים הוכרח לוקולוס לצאת מא׳ ומקאפאדוקיח, אבל 
גם כוחו של טיגראנס תש על־ידי התקוממותם של בניו 
לשלטונו (אחד מהם אף נתקשר בפרתים ואח״ב עבד אל 
פומפיוס). טיגראנס ראה את עצמו אנוס לוותר על כיבושיו 
בדרום ובמערב (על סוריה, קומגני׳ אוסרואני ומיגדוניה) 
לטובת רומי ותמורת זה הוכר כבעל־בדית של רומי. במשך 
מאות־השנים שלאחר מכן נקבע גורלה של א׳ ע״י העובדה, 
ששימשה מדינת־ספר וסלע־מחלוקת תמידי בין שתי המעצ¬ 
מות: פרתיה (אח״כ פרס) ורומי(אח״כ ביזאנטיון): הפרתים 
ראו בא׳ ארץ איראנית (שהרי על האיראנים נמנו האצילים 
ונושאי־התרבות בא׳) ואת הדרך הנוחה ביותר לשלטון על 
הארצות האיראניות־למחצה שממערב לה (קומגני, קאפאדו־ 
קיה, פונטוס) ולקשירת קשרים עם הסארמאטים, אויבי־רומי, 
בצפון, בעוד שהרומים ראו בשלטון פרתי על א׳ סכנה 
מתמדת לכיבושיהם באסיה הקטנה. בנו של טיגראנס — 


ארתוזד — כבר הוצרך לפשר בין שתי הממלכות. מתחילה 
סייע לקרסום(ע״ע),אך אחר המפלה שנחל זה האחרון מידי¬ 
הם של'הפרתים נתחבר לאורודס ווו מלך פרתיה, ולסוף 
כשבא אנטוניוס (ע״ע) להילחם בפרתים סייע ארתוזד לו. 
כשנכשל אנטוניוס במלחמתו בפרתים הובא ארתוזד בשלש¬ 
לות לאלכסנדריה וגם הומת שם (קדמוניות, ט״ו, ד׳, ג׳< 
טאקיטום, אנאלים, 3,11 ) — דבר, שגרם להתפרצות של מרד 
בא׳ נגד הרומים. בעזרתו של פראתס / 11 מלך פרתיה המליכו 
עליהם הארמנים את או־תכסיאס, וכשהכיר פראאתס/!ו,לאחר 
שמת ארתכסיאס, בשליט ארמני שנבחר ע״י אוגוסטום, גרם 
הדבר להפיכה בפרתיה. כשעלה לשלטון בפרתיה ארטבן(ע״ע) 
הציג דרישה, שמאז נעשתה חוק בפרתיה, שהמושל בא׳ צריך 
להיות מבית הארסאקידים ׳(בית־המלכות הפרתי). בידי טיב־ 
ריום (ע״ע) עלה להשפיע על הפרתים, שיסכימו להמליך על 
א׳ מועמד שהוצע על־ידיו, ואולם בימיו של וולוגז 1 , מלך- 
פרתיה, כשנחלו הרומים תבוסה קשה ברנדיאד, ( 66 ), הוחלט 
(בהסכמת נירון) שהמושל יהא ארסאקידי! אלא שיוצרך לקבל 
את כתרו מקיסר־רומי. המושל שנתמנה על־יסוד הסכם זה — 
טירידת 1 , אחיו של וולוגז — שיגר לרומי גם בני־תערובות 
(מקרוביו ומבני מונבז, מלך חדיב), והשלום נמשך עד ימיו 
של טריינום. כשהמלך הפרתי כוזרו הדיח משלטונו את המלך 
הארסאקי ומינה במקומו שליט אחר, הכריז טריינוס מלחמה 
על הפרתים. בין 114 ו 116 עלה בידיו לכבוש את א׳, מסו¬ 
פוטאמיה ואשור. אולם התחדשותה של המלחמה בטריינוס 
מצד מברספס מלך חדייב, וההתקוממות של היהודים בבבל, 
קירני י וקפריסין, כפו עליו נסיגה ממסופוטאמיה, וכשמת 
אותה שנה (יולי 117 ) החזיר הדריינום מיד את הסדר 
לישנו — כלומר, בהתאם למה שנקבע בימיו של נירון (דיו 
קאסיום, צ 1 ^ 1 , 15 ). לאחר 40 שנה נוספות, כשוולוגז ווו 
גירש את המועמד הרומי, נתחדשה שוב המלחמה בין הרומים 
והפרתים. למרות התבוסה שנחלו בקאפאדוקיה הצליחו הרו¬ 
מים לכבוש שוב את א׳ וחלק ממסופוטאמיה ( 163 ) ואף 
להמליך בא׳ מלך לפי רוחם. ב 197 — 198 כבש ספטימוס סורוס 
את קטסיפון. אעפ״כ הוכרח מקרינוס, יורשו של קאראקאלה, 
להכיר במועמד הפרתי טירידת 11 כמלך א׳( 217 — 218 ). 

כארץ־ביניים שימשה א׳ שדה־קליטה להשפעות מתחומים 
שונים: איראניות, שמיות־ישראליות והלניסטיות. בחצרו של 
טיגראנם 1 ישבו מליצים ומשוררים יווניים < טראגדיה יוונית 
הוצגה לפני לוקולום כשיצא מטיגראנוקרתא, ובנו של טיג־ 
ראנס, ארתוזד, היה סופר יווני. אולם בסביבות של ימת סוון 
נמצאו גם כתובות ארמיות, ומלים יווניות שנקלטו בארמנית 
באו לה, כפי שמעידה צורתן, במיצועה של הארמית. בחוגי 
האריסטוקראטיה של א׳ היתד. מרובה גם ההשפעה הישראלית. 
אך חזקה ביותר היתד., כנראה, ההשפעה האיראנית־פרתית 
גם בלשון גם בתרבות ובדת: אהוראמזדא היה נעבד בא׳ 
כארמזד ומיתרא היה נערץ כמיהה לאנהיתה היה מקדש 
באריזה (כיום ארזינג׳אן במדינת אכיליסנה)'. כן עבדו בא׳ 
גם לאסטליק (עשתר הבבלית־אשורית) ולברשם(בעל־שמיים 
הסורי). לפי משה מכורן ( 11 , פרק ^ 1x1 הובא פולחנו של 
ברשם לא׳ ע״י טיגראנם 1 . 

5 ? 1115101 ,) 011550 ־ 01 •א ; 501 —^ 1 ,!(? 111510 1%5 > 1 ?ו 11 ?? €0 

-קר! 150 ז 1 ^ 5 (£,־ 01 ת! 50111 -ז ח סקק 11 ( 1 . 81 ; 1947 , 5 ! 1 ז 15  

,( €ו 1 | 6 וו 1 ־ 1 \ 1 ) !? 55110 100 5 >£ 55 ?!) 5€5 ! 1 < 01 ? 1 5115 ) 0 ?? 0 110515 

. 66 — 53 .קק ,( 48 — 1946 ) ׳\ 5 31510 , xx 

י. מ. ג. 







987 


ארמניה 


988 



2 . ארמניה כםלע־המחל(קת 
ב י ן ר ו מ י ו פ ר ם ( 224 — 646 ) ! התנצ¬ 
רות א , . שושלת הסאסאנידים, ששלטה 
בפרס מ 224 ואילך, נלחמה אף היא מלחמות 
ממושכות ברומי על א׳. הו נסתיימו באופן 
זמני ב 387 ׳ כשהקיסר תאודו׳סיוס בא לידי 
הסכם עם שבור ווו׳ מלך פרם׳ שלפיו 
נשארה א׳ המערבית (בערך ממערב לקו 
ארזרום־מוש) בידי הרומים, בעוד שהחלק 
המזרחי, הגדול יותר, עבר לרשותה של 
פרס• בחלק זה שלטו עד 429 מלכים אר¬ 
מניים תחת מרות פרסית׳ ואח״ב ניהלו 
את הארץ נציבים פרסיים. 

בינתיים נתפשטה, מן המאה ה 2 ואילך, הנצרות בא׳ 
ובשנת 300 בערך השפיע גךג(ריו 0 "המאיר" על המלך 
טירידת, שינהיג את הנצרות כדת המדינה. דבר זה אירע 
80 שנה קודם שתאודוסיום קבע דת זו כדת הרשמית של 
הקיסרות הרומית. הכנסיה הארמנית נקראת עד היום על 
שמו של גךג(ריוס, והוא גיבורה הרוחני של האומה כמו 
שטיגראנם הוא גיבורה המדיני. 

מפני שהרומים מסרו את החלק הגדול ביותר של א׳ 
לידיהם של הפרסים, נפרדה הכנסיה הארמנית במחצה הרא¬ 
שונה של המאה ה 5 מן הכנסיה הביזאנטית ונשארה עד היום 
כנסיה עצמאית (ע״ע א/ כנסיה). לערך ב 400 יצר מםר(פ 
הקדוש את האלפבית הארמני ותירגם את כתבי־הקודש ללשון 
זו. השתרשותה של הנצרות בארץ היתה חזקה מאוד וכל 
נסיונותיהם של שליטי־פרס לכפות על הארמנים את דתם 
נכשלו (מלחמת־מצווה בערך ב 450 ). הדת והאומה נתמזגו 
בא׳ עד ללא־הפרד. 

ב 527 התקיף הקיסר יוסטיניגוס (ע״ע) את פרס כדי 
לכבוש, בין השאר, את החלק של א׳ שהיה בידיהם של הפר¬ 
סים. מלחמות כאלו בין ביזאנטיון ופרס נמשכו בהפסקות עד 
הכיבוש הערבי ( 639 ), אך בלא תוצאות מכריעות. אבל 
בתקופה זו וגם אח״כ הועברו ועברו הרבה ארמנים לביזאג־ 
טיון והיוו את היסוד הזר הגדול ביותר במסגרת האימפריה 
הביזאנטית. כמה מהם, שנתחנכו בדת האורתודוכסית, השיגו 
משרות גבוהות, ביחוד בצבא, למשל יוהאנם קורקואס במאה 
ה 10 . אפילו לכסא־הקיסדות עלו כמה ביזאנטינים ממוצא 
ארמני כמו לאו ¥ ( 813 — 820 ), ובאסיליום 1 ( 867 — 886 ). 

3 . שלטונם של החליפים ושל נסיכים ארמניים; 
שושלת באגראטוני; סלג׳וקים ומונגולים בא , ; 
הגולה הארמנית ( 646 — 1349 ). מ 639 ואילך חדרו הער¬ 
בים לא׳ וכבשו ב 646 את הבירה דוין. נסיונותיהם של 
הקיסרים הביזאנטיים קונסטאנטינוס וו ( 641 — 668 ) ויום- 
טיניינוס ! 1 ( 685 — 695 ) לחזור ולכבוש את הארץ עלו בתוהו. 
בני־א׳ התנגדו לשלטון הביזאנטי החמור ולפעמים אף סייעו 
לחליפים הערביים שהיו נוטים יותר להתפשר עם הנסיכים 
הפאודאליים הארמניים׳ ולפעמים אף מינו מבניהן של מש¬ 
פחות אלו כנציבי־א׳. אך אירעו גם התמרדויות נגד השלטון 
הערבי ואי־שקט שלט בארץ, עד שמשפחת הבאגראטידים 
או באגראטוני, שהתאפרה להיות ממוצא בית־דוד, זכתה 
להשפעה מכרעת בתחילת המאה ה 9 . אש(ט 1 באגראטוני, 
ששלט בעמק האראס, קיבל ב 806 מידי החליף את התואר 
"נסיך א'", שיעבד את הנסיכים הקטנים ועשה את בירתו אני 


(מזרחית לקארם), העיר "בת אלף ואחת כנסיות", למבצר, 
שכמעט מן הנמנע היה לכבשו. לנכדו א ש ו ט ווו העניק 
החליף ב 860 לערך את התואר "נסיך הנסיכים של א׳, 
גיאורגיה וארצות הקאווקאז״, וב 886 נבחר אש(ט ע״י הכמורה 
והאצולה למלך א׳, בהסכמתם של החליף והקיסר הביזאנטי. 
הארץ הגיעה לדרגה גבוהה בכלכלתה ותרבותה. אך השפעתם 
של המלכים נצטמצמה עד מהרה מתוך קנאת האצילים 
ובמחצה השניה של המאה ה 10 נתפוררה א׳ לשש מלכויות 
עצמאיות. החשובה שבאלו (חוץ מן הבאגראטידית) היתר, 
מלכות הארצרונים בסביבה של ימת־ון. מגמה זו לפיצול 
הב,חות ניצלו גם ביזאנטיון וגם הערבים. 

בתחילת המאה ה 11 חזרו והשתלטו קיסרי ביזאנטיון על 
כל א׳, גירשו את הנסיכים הקטנים או מסרו לחשובים 
שבהם — למשל, לבאגראטידי לסמבאט 111 ( 1042 ) ולגא־ 
גיק 11 ( 1045 ) — ערים ואחוזות באסיה הקטנה. אך בדרך זו 
החלישו הקיסרים את כוח־ההתנגדות של א׳ לסלג׳וקים (ע״ע), 
שהתחילו פולשים לארץ ב 1020 בערך. מנהיגם אלפ 
ארסלאן הרם ב 1064 את אני וכבש ב 1071 את כל א׳ 
לאחר נצחונו על הצבא הביזאנטי על-יד מאנציקרט. 

במשך המאה ה 12 עברה הארץ לידי נסיכים קורדיים, 

ב 1240 נכבשה על־י־די המונגולים ועד 1349 נשארה תחת 
מרותם של החאנים המונגוליים, ששלטו בפרס. במשך 
תקופות־הרס אלו ברחו הרבה ארמנים אל העמקים ההרריים 
של הקאווקאז, אל גיאורגיה, קרים, מולדאוויה, פולניה, ויסדו 
שם קהילות ארמניות, שמקצתן קיימות עד היום. 

4 . הממלכה הארמניתבקיליקיה ("א׳ קטנה", 
1080 — 1375 ). לאחר הכיבוש הסלג׳וקי פנתה קבוצת אצי¬ 
לים ארמניים לקיליקיה ונתקבלה ברצון על-ידי הקיסרים 
הביזאנטיים כיוון שקיליקיה היתה ארץ דלת־אוכלוסים. אחד 
מאצילים אלה, דופן (ראובן), שהיה, אפשר. מבניה של 
משפחת־באגראטוני, הקים בה ב 1080 נסיכות על־יד המעברים 
בטאורום. ב 1098 הושיטו יורשיו עזרה לצלבנים. הרחיבו 
את גבולותיהם ובאו לידי סיכסוכים עם השליטים הביזאנ¬ 
טיים. שכבשו את קיליקיה ומשלו בה מ 1137 עד 1145 . בשנה 
ז( תפסו שוב צאצאיו של ראובן את השלטון. ב 1190 הצטרף 
הנסיך לאי 11 ( 1187 — 1219 ) למסע-הצלב השלישי, העמיד 
את עצמו תחת מרותו של הקיסר היינריך ¥1 וב 1198 הוכתר, 
בנוכחות( של שליח האפיפיור, למלך־קיליקיה. הקשר עם 
יורדי-הים האיטלקיים הביא לידי פריחה כלכלית, אך יורשיו 
של לא( הוכרחו להיכנע לממשלת הסלג׳וקים באיק(ניום 
(ע״ע) ואח״ב למ(נג(לים ( 1257/58 ). מ 1266 ואילך התקיפו 



989 


ארמניה 


990 


הממלוכים המצריים תכופות את קיליקיה. באותו זמן עצמו 
נתעוררו סיכסוכים פנימיים, שנגרמו ע״י כוונתם של הראו־ 
בנירים האחרונים להנהיג את הדת הקאתולית. יורשיהם של 
הראובנידים, שושלת ד,לוזיניאנים(ת 113 § £1151 ; 1375-1342 ), 
שהיו גם מלכי קפריסין, פעלו אף הם באותו כיוון. ב 1375 
כבשו הממלוכים את סיס, מבצרם האחרון של הארמנים, ובזה 
בא הקץ על עצמאותם המדינית. האצולה הושמדה בתקופה זו 
והאיכרים, בעלי־המלאכה והסוחרים הארמגיים היו נתונים 
גם בא׳ וגם בקיליקיה תחת עולם של בעלים מוסלמיים. 

5 . שלטון טורקומאגי, עותומאני ופרסי ( 1400 — 
1800 ). אחר התפוררותה של ממשלת החאנים (עיין למעלה) 
קמו בא׳ שוב נסיכויות קטנות תחת מושלים קורדיים, ארמ¬ 
ניים וטורקומאניים. ב 1387 נכבשה א׳ ע״י טימור־לנק ואחר 
מותו ( 1405 ) עברה לרשותם של השליטים הטורקומאניים 
של פרם. ב 1473 ניצח השולטן העותומאני מוחמד וו את 
המושל הטורקומאני אוזון חסן ( 1453 — 1478 ) על־יד ארזינ־ 
ג׳אן וסיפח את א׳ לממלכתו. 

ב 1461 נתן מוחמד 11 לחסידי הכנסיה הארמנית (כמו 
לאנשי הכנסיה היוונית־אורתודוכסית) חופש גמור מבחינה 
דתית. בקושטה הושב פאטריארך ארמני כראש האומה האר¬ 
מנית ( 411161 ג 1 ת 0 מ 1 ז£) ובכל פרובינציה נקבע הגמון ארמני, 
שפעל — ביחד עם ועדת־כמרים — כבא־כוחו של הפאטרי- 
ארך. מובן מאליו שלשלטונות העותומאנים היתה השפעה 
מכרעת על בחירתו של הפאטריארך וההגמונים המקומיים. 
חוץ מזה פעל ה״קאתוליקוס", שמושבו היה (מאז ועד היום) 
באצ׳מיאדזין שעל־יד אריוואן, כראש הכנסייתי של הארמנים 
הגרגורייניים (ע״ע א׳, כנסיה). בדרך זו חיו הארמנים, שהיו 
מפוזרים ברחבי האימפריה העותומאנית, חיי־שלום, ובדומה 
ליוונים מילאו בה תפקידים חשובים במסחר וגם בפקידות 
העותומאנית. 

ואולם ארץ־מוצאם, החשובה מבחינה אסטראטגית כדרך 
מאסיה המרכזית לאגאטוליה התורכית, נשארה 300 שנים 
סלע־מחלוקת בין פרס ותורכיה. ב 1605 הרס השאח עבאם 
( 1587 — 1629 ) את א׳ ויישב אלפי ארמנים על־יד עיר־בירתו 
איספאהאן, בפרוור שקיבל את השם ג׳ולפה ( 00113 החדשה 
(על־שם העיר הארמנית ג׳ולפה שעל גהר אראם). 

בסוף המאה ה 17 ניסה הקאתוליקוס הקוב (יעקב) עו 
לעשות את א׳ מדינה נוצרית עצמאית והשליח ישראל אורי 
ביקר לתכלית זו — בלא הצלחה — בחצרותיהם של הנסיך 
הבוחר יוהאן וילהלם בהיידלברג שבגרמניה ( 1698 ), הקיסר 
הגרמני לאופולד 1 והצאר פיוטר 1 ( 1701 ). באותה תקופה 
הוקמו בתי־הדפוס החשובים של מסדר המחיטאריסטים בווי- 
ניציאה ואח״כ בווינה (ע״ע ספרות ארמנית). 

6 . רוסיה בא׳; ה״שאלה הארמנית״ ( 1800 — 1908 ). — 
מתחילת המאה ה 19 ואילך כבשה רוסיה במלחמות נגד 
פרס את א׳ הצפונית־מזרחית וקיבלה בשלום גוליסטאן 
( 1813 ) את השטחים של גאנג׳ה (אח״כ יליסאבטפול) וקא- 
ראבאך בתחום נהר קורה, שבהם ישבו ארמנים'הרבה. לפי 
שלום־טורקמאנצ׳אי (( 13 { 0 ם 3 דו״ 1 זט 7 , 100 ק״מ דרומית־ 
מזרחית לתבריז) סופח לרוסיה עמקו של נהר אראס עם 
הערים נאחיצ׳וואן ואריוואן (ביחד עם אצ׳מיאדזין, מושב 
הקאתוליקוס). עכשיו' עברו הרבה ארמנים ל״טראנסקאוו- 
קאזיה" הרוסית והיה להם חלק חשוב בהתקדמות הכלכלית 
של הארץ. 


אך רובה המכריע של האומה נשאר בתחומה של תורכיה 
במחוזות ("וילאייטים") של ארזרום, ביטלים, ואן, סיואס, 
מאמורט אול אציץ (כיום אלאציג) וז־יךבקיר. כתוצאה מן 
הניגוד המדיני בין רוסיה ותורכיה נתפתחה איבה בין הארמ¬ 
נים הנוצריים ובין הקורדים המוסלמיים (שבמשך דורות 
הרבה חיו אלה בצד אלה חיי־שלום), והארמנים הותקפו 
תכופות על-ידי שכניהם המוסלמיים. אחר מלחמת־קרים 
( 1855/56 ) עוררו המעצמות האירופיות את השולטן להכניס 
תיקונים במצבם של התושבים הנוצריים, והארמנים בכללם. 
ב 1863 הוכרו הארמנים שוב כאומה מיוחדת ( 1111£1 ^ 1 ) במסג¬ 
רת האימפריה הע 1 ת 1 מאנית. הוחלט לכנס אספה לאומית 
ארמנית, בת 140 חברים, שתסדיר את ענייני־האומה. אך 
תיקון אמיתי לא הושג. אחר המלחמה הרוסית-תורכית של 
1877/78 , שבה כבשו הרוסים את הערים קארס וארדאהן 
בא׳ הצפונית־מערבית, חזר ודרש הקונגרס הברליני ( 1878 ) 
מתורכיה להגן על הארמנים בפני התקפות קורדיות. בסעיף 
61 של חוזה־השלום הברליני נתחייב השולטן להנהיג רפו¬ 
רמות, אך בפועל לא נעשה דבר בכיוון זה. 

כתוצאה מכך נוצרו ( 1885 — 1890 ) אירגונים מהפכניים 
סודיים ארמניים, כמו הונצ׳אק (פעמון) הסוציאליסטי ודאש־ 
נאק (אגודה) הלאומי. מרכזיהם היו בז׳נווה (שווייץ), בפא¬ 
ריס, בטיפלים (טראנסקאווקאזיה), ובמקומות אחרים. הם 
הסיתו את בני־ארצם להתנגדות פעילה לשלטונות התורכיים 
ומ 1890 ואילך אירעו התקוממויות, ביניהן מרידה ארמנית 
בסאסון(דרומית למוש, אוגוסט 1894 ), שדוכאה ע״י פרשים 
קורדיים והיתד, מלווה שפיכות־דמים אכזרית מאוד. גם ב 1895 
אירעו התנגשויות בין הארמנים והשלטונות התורכיים והמאו¬ 
רעות עוררו התמרמרות גדולה באירופה, ביהוד באנגליה של 
גלדסטון (ע״ע). צירי בריטניה הגדולה, צרפת ורוסיה מחו 
נמרצות נגד המצב׳ והשולטן חזר והבטיח להנהיג רפורמות 
( 20.10.1895 ), ששוב לא הוצאו לפועל. ב 26.8.1896 התקיפה 
קבוצה של ארמנים צעירים את הבאנק העותומאני בקושטה. 
התוצאה היתד, טבח בארמנים של העיר, שבו נספו אלפי 
אנשים. בשנים אלו שוב היגרו ארמנים מרובים מתחומי 
תורכיה וייסדו, בין השאר, מושבות פורחות בקאליפורגיה 
שבאה״ב. קבוצות אחרות פנו להודו ולאינדונזיה. 

7 . מהפכת התורכים הצעירים, מלחמת־העולם 1 
והקמת מדינה ארמנית. כשעלו התורכים הצעירים 
לשלטון קיבלו הארמנים שיווי־זכויות, שירתו בצבא, מה 
שהיה מותר קודם לכן רק למוסלמים, ושלחו את ציריהם 
לפארלאמנט החדש. למרות פרעות־דמים בארמנים שפרצו 
בקיליקיה במארס 1909 , שופר במהרה מצבם הכלכלי. כמה 
מן הפליטים שבו למקומותיהם ורכושם הוחזר להם. אך בשנה 
הראשונה של מלחמת־העולם 1 ( 1914/15 ), כשנלחמו התור¬ 
כים והרוסים במחוזות ד,ארמניים, הטילו התורכים ספק בנאמ¬ 
נותם של הארמנים וגירשו אותם באופן אכזרי מישוביהם. 
את מספרם של הארמנים, שנספו בגירוש זה, אומדים 
ב 700,000 — 800,000 — כמחציתה של האוכלוסיה הארמנית 
בתורכיה. 

באביב 1916 כבשו הרוסים את ארזרום ואת חלקה הגדול 
של ארמניה התורכית (בערך עד קו ארזינג׳אן־מוש-ביטלים- 
ואן), אך אחר המהפכה הרוסית(מארם 1917 ) נתפוררה החזית 
הרוסית וגדודים תורכיים וגרמניים נכנסו לטראנסקאווקאזיה. 
בשלום ברסט־ליטובסק ( 3.3.1918 ) הכריחו הגרמנים את 



991 


ארמניה 


992 


רוסיה לוותר על טראנסקאווקאזיד, (שב 20.9.1917 הצהירה 
על עצמה כרפובליקה) ולמסור לתורכיה, בעלת־בריתה של 
גרמניה, את קארם וארדהן, ערים בעלות אוכלוסיה ארמבית 
גדולה. ב 26.5.1918 נתחלקה טראנסקאווקאזיה לשלוש רפוב¬ 
ליקות : גיאורגיה, ארמניה ואזרבייג׳אן. בסוף אוקטובר 1918 
נכנעה תורכיה למנצחים המערביים, שנתכוונו לאחד את כל 
א׳ בחסותן של אה״ב. ואולם אה״ב סייעו לא׳ רק במזון 
ובגדים (מפעל הרברט הובר [ע״ע], 1918/19 ), אך סירבו 
לקבל אותה בחסותו ( 1.6.1920 )! כמו־כן נכשלה גם התכנית 
להעמיד את א׳ בחסותו של חבר־הלאומים ( 16.12.1920 ). 

באי־כוח של א׳ השתתפו בוועידת־השלום בפאריס( 1919 ) 
ובוועידת סאן־רמו (אפריל 1920 ) והיו בין חותמי חוזה־ 
השלום בין מעצמות־המערב ותורכיה בסוד ( 10.8.1920 ). בין 
השאר הוחלט ליצור מדינה ארמנית עצמאית והנשיא וילסון 
נתבקש לקבוע את גבולותיה. הוא הקצה ב 22.10.1920 לא׳ 
את המחוזות התורכיים ואן וביטלים וחלקים גדולים של 
המחוזות טרביזונד וארזורום, שצריך היה לאחדם עם א׳ 
הרוסית (אריוואן), ולהוות בסך־הכל שטח של 75,000 קמ״ר. 
את קיליקיה, שהיתה בעלת אוכלוסיה ארמנית גדולה, נתכוונו 
לספח לסוריה הצרפתית. 

ממשלת השולטן בקושטה חתמה על החוזה. אבל המפלגה 
הלאומית התורכית בהנהגתו של מוסטפה קמל (ע״ע תורכיה, 
היסטוריה) התנגדה להקמתה של א׳ עצמאית, ושנה לאחר 
מכן כבשו התורכים את קארם. בחוזה אלכסנדרופול 
( 2.12.1920 ) הוכרחה הממשלה הארמנית באריוואן(ע׳ למעלה) 
לוותר על קארס וארדהאן לטובת תורכיה (ראה המפה). 
באותם הימים תפסו הבולשוויקים הארמניים את השלטון 
באריוואן והפכו את הרפובליקה הצעירה למדינה קומוניסטית. 
חוזה רוסי־תורכי (מוסקווה, 16.3.1921 ) אישר את ההסכם 
של אלכסנדרופול. 

אנגליה וצרפת שינו עכשיו את מדיניותן כלפי תורכיה 
(ועידת־לונדון, 12.3.1921 — 21.2 ). צרפת ויתרה על המאנדאט 
על קיליקיה ו 60,000 — 80,000 ארמנים היגרו משם ללבנון 
ולסוריה, שהיו תחת מרותה של צרפת. ב 1921/22 חיזקו 
התורכים את עמדתם על־ידי נצחונותיהם על יוון וסירבו 
להיענות להצעה של המעצמות המערביות להקים בית־לאומי 
לארמנים במסגרת המדינה התורכית: בחוזה־השלום של 
לוזאן ( 24.7.1923 ) נזכרו הארמנים רק כמיעוט והארמנים 
המועטים שנשארו בתורכיה לא נועזו לתבוע לעצמם זכויותי 
מיעוט כדי שלא לגרות את האומה השולטת. 

הרפובליקה הקומוניסטית של אריוואן נתאחדה (ב 12.3 
1922 ) עם גיאורגיה ואזרבייג׳אן לאיגוד הטראנסקאווקאזי, 
שב 30.12.1922 נצטרף לברית־המועצות. ב 1936 חזרה ונעשתה 
א׳ הסובייטית(כמו גיאורגיה ואזרבייג׳אן) רפובליקה מיוחדת 
במסגרת ברית־המועצות, ואחר מלחמת־העולם 11 , כשהאנ־ 
גלים יצאו ממצרים והצרפתים מסוריה והלבנון ( 1946/7 ), 
עברו יותר מ 100,000 ארמנים מארצות אלו לרוסיה הסובייטית. 

מספר הארמנים בעולם נאמד כיום ( 1953 ) ב 2 — 2.5 מיל¬ 
יונים. רובם (כ 1.5 מיליון) חיים בטראנסקאווקאזיה הרוסית, 
ובערך 1.1 מיליון מאלה ברפובליקה הסובייטית של ארמניה 
(ע״ע). כ 100,000 ארמנים חיים בפרס ובעיראק, בין 100,000 
ו 150,000 בסוריה, בלבנון ובמצרים. בתורכיה נמנו ב 1935 
רק כ 11,000 ארמנים. ב 200,000 ארמנים נמצאים באירופה, 
ביחוד ביוון, בולגאריה, רומניה, פולניה ואוקראינה, אבל 


גם בערי אירופה המרכזית והמערבית, וכססס, 100 באה״ב. 

- 14 ?<) 115 ? ?■ 11151011 , 8211 ־ 101 ^ 46 • 1 ; 1901 ,. 1 / , 1011 זי\_ 1 . 8 .? . 14 
0101 ) 4/01 , ,זק 1131111-14311 ו 1.611 .? . 0 ; 1919 ,ה)/ה) 1 ה/ 0 1 6 ,} 

)■/ 1115101 , 1211 ( 11134 ־ 25161 ? . 14 ; 1931 - 1910 , 1 ^ 1 )( 11/111 11151 ) 

5 ) 11 . 14 ' 1 46 )/ ¥115101 , 005561 ־ 01 .א ; 1949 ,)!ה)ה// 4 ' 1 ) 11 
1 ) ))!/ 1, 1947; ]. 03016111, ¥'14 ()11/( 3)1X0 ך 10 0 5 ) 1 /! 0/1% 

) 56551211, 64. 0/111 111( 3)1X0/11111 ־ 1461 ־ 061 . 8 ; 1919 , 176/0/11 
466 )ה/) 1 ) 1710 6 ־ ¥ 115101 1 , 1311 ( 8350124 • 1 10 ; 1947 ,)/ 1 ו] 1 ת£ 

11/11 0 ) 01 ) 14/01 , 5 ס 51 ק 06 .ן ; 1923 , 6 ' 1 9 - 1375 , 05 ) 01 ) 14/01 

- ¥01 0 ) 3 ) 015 ) 0/1/1 466 ^ 0/1 ^ 5 ) 0/03 ־ 061 ,. 14 ; 1916 , 10 ) £ 11/0 
- 1211 ^ ; 1928 ,^ ¥011 5 ) 0 ) 1/0£ ) 3 , 142115611 .? ־,* 1930 , 66 ^ 

-) 01/0 ) 01 ) 031 //} ) 1 0/11 ( 1 ) 1 1 10110/15 / 5 ) 11 ) 1 ) 5001 ¥ 0 , 461513111 
ה 0 !ה)ה// 4 / ) 111 הס 111 ^ 1111 )/ 0 ), 5 4 ! , 11552111311 ^ 1 . 1 ; 1926 , 0 ) 01 
.( 1950 ) 95 0 ! — 8 ( 18 ,ה 0 ^^ 5 )ו 1 ^ 

א. אח. — א. מ. י. 

היהודים בא׳. ההיסטוריונים הארמניים מייחסים את 
ראשיתו של הישוב היהודי בא׳ לפעולתם של נבוכדנאצר 
מלך בבל וטיגראנם 1 מלר־ארמניה. לפי משה מכורן מסר 
נבוכדנאצר למלך הארמני חרטשאי שבוי יהודי חשוב בשם 
סמבת, שאחד מצאצאיו היה בגרת (אבי המשפחה הארמנית 
המפוארת בגראטוני), שנתמנה ע״י וגרשק, אחיו של מתרדת, 
המייסד של השושלת הארסקית׳ למשנה־למלך ולמכתיר המ¬ 
לך — משרה, שנתקיימה בידיה של משפחה זו עד 443 . אף 
משפחת אמטוני נתייחסה על יהודים, שמוצאם מאיראן. לפי 
מקורות אלה הביא טיגראנס 1 יהודים מארץ־ישראל (או 
מסוריה) והושיבם בארמויר ובכמה ערים ארמניות אחרות. 
קשרים בין יהודי א״י ובין א׳ ידועים גם מתקופת בית הורדוס, 
שכמה מבניה נתחתנו במלכי־א׳. אחד מנכדיו של הורדוס, 
הוכתר ע״י נירון למלכה של א׳ הקטנה (מלחמות, ב׳, י״ג, א׳), 
וכן שימשו כמלכים בא׳ הגדולה טיגראנס ואלכסנדר, שני 
בניו של אלכסנדר בן הורדוס (קדמוניות, י״ח, ה׳, ד׳). שבויים 
יהודיים מרובים הועברו ע״י ארסקס ( 127 ) מעיר ארננדה 
והושבו על־ידיו בעיר־הבירה אז־תכסתה. בימי שבור י 11 
( 309 — 379 ) הוגלו, לפי חשבונו של פאוסטום, יותר משמונים 
אלף משפחות יהודיות מתחומי א׳ (מארתאכסתה 9,000 ! 
מירואנדשת 30,000 ! מסרגון 8,000 ; מסרישת 10,000 ; מוואן 
בגליל טוספ 18,000 וכמספר זה מנחיצ׳וואן), והושבו באים- 
פאהאן שבפרס. גם משה מכורן מספר' על ישוב של יהודים 
נוצריים מוולרשפט וארתכסתה באיספאהאן ובארץ שושן, 
חשבונו של פאוסטוס הוא מוגזם הרבה, אך הגזמה זו 
כשלעצמה מעידה, שמספר היהודים בא׳ היה גדול. עדות 
נוספת לכך היא התפשטותה המהירה של הנצרות בתוך 
הארמנים, שהרי בדרך כלל היתה התעמולה הנוצרית פותחת 
בפעולותיה רק במקומות שהיה בהם ישוב יהודי ניכר. על ישוב 
יהודי בא׳ מעידה גם הדרשה: "אמר הקב״ה, אם אני מגלה 
אותם דרך מדבר הם מתים ברעב, אלא הריני מגלה אותם 
דרך ארמנייא, שהם כרכיו ומחוזות ומאכל ומשתה מצוי להם" 
(איכ״ר, א׳, מ״ד). שמו של ר׳ יעקב ארמנייא (שר׳ נחמן 
מביא דברים בשמו, ירו׳ גיטין, מ״ח, א׳) מעיד, שבא׳ היו 
מצויים מומחים בהלכה, שחכמי א״י התייחסו אליהם בכבוד. 
לאחר גירוש שבור נ־דלדל, כנראה, הישוב היהודי בא׳, ומכאן 
ואילך אין עליו שום ידיעות, ר׳ פתחיה מרגנשבורג בעל 
"הסיבוב" יודע גם הוא, שבגי־ישראל יצאו מא' לבבל ולפרס 
בדורות עברו ("הנה בימי קדם היו שם יהודים הרבה והרגו 
זה את זה ונפרדו והלכו לערי בבל, מדי ופרם"; סיבוב ר׳ 
פתחיה, ה׳; ״אוצר מסעות״ לאייזנשטיין, עט׳ 50 ). 

, 11 , 105 ) 1 ) 1/1 / 0 !(/ ¥41510 10115 ^ 11 ) 3 004 500101 14 , 011 ־ 831 . 5 

. 5 — 404 , 204 

י. מ. ג 



993 


ארמניה!—ארן 


994 


ארם;יק (:> 3 ת§ 3 מ 1 ז.ו׳), ביה״ב — ררזברת בגסקונןה (ע״ע> 
בדרום־צרפת, בסביבת העיר א 1 ש( 011 ס.ו 7 ), בדפאר־ 

טמנט ז׳ר ( 5 ז 06 ). ידוע יין־השרף של א׳. 

רוזנות־א׳ נתפתחה במאה ה 10 והגיעה לחשיבות כשהרוזן 
ברנאר 1 ו/ץ תמך בנסיכי-אורלאן במלחמתם על השלטון בצר¬ 
פת (ע״ע צרפת׳ היסטוריה). בראשו של צבא, שהיה מורכב 
מן התושבים האמיצים של הרי־ארצו, נכנם ברנאר ב 1413 
לפאריס והיה אדונה של צרפת עד שנרצח ב 1418 . אחר מותו 
צידדה מפלגתו עם המלך שארל ¥11 נגד האנגלים. 

החיילים השכירים של ברנאר ויורשיו ה״ארמאניאקים" 

לא נתפזרו אחר גמר המלחמות הפנימיות בצרפת ( 1435 ), 
אלא היו משוטטים בארץ ובוזזים את התושבים. כדי להיפטר 
מהם שלח אותם שארל 11 ץ לעזרת הקיסר הגרמני פריד־ 
ריך ווו, שנלחם אז בשווייצים, ואלה האחרונים הנחילו להם 
תבוסה על־יד סאנקט יקוב ע״נ בידם, בקרבת באזל ( 1444 ). 
קודם שנתפזרו הוסיפו לעסוק בשוד עוד שנה אחת בגרמניה 
הדרום־מערבית. 

ב 1497 , כשמשפחת־הרוזנים של א׳ כלתה מחוסר יורשים, 
עברה רוזנות־א׳ לידי הכתר הצרפתי, אח״כ למלכי-נאווארה 
ולסוף, ב 1607 — שוב לכתר־צרפת. 

, 7 £ 1 £ 710715 ) 801 £1 16 $ ) 1 £ 71 ) 47771 36 $ 676116 ) $1 .[ 

6713 ^ 6176 ( 1 671 < 56117£11 , 713 * 1 14713671 \ 117 י ז€^ 110 }^\ .£ ; 1943 
. 1873 , 671 )! 1 ) £71 1 ) 47771 366 214 £ 3671 

אר^ח־נג, ויללם ג׳וו־ג׳, ברון קך;םיד _. 0 

£[ 3£51£ ־!ב) 0£ ת 0 ז 153 ,§ם 0 ז $1 מזז^ — ( 1819 ־ 1900 ), 

פיסיקן ומהנדם־ממציא אנגלי. מתחילה למד משפטים ואף 
עסק במקצוע זה! אח״כ התמסר לפיסיקה ולטכניקה. ב 1845 
המציא מכונת־חשמל של קיטור, ובזכותה של המצאה זו 
נעשה ( 1846 ) חבר של החברה המלכותית. שתי אמצאות 
אחרות שלו, שחשיבותן מרובה יותר, הן המךלה (ע״ע) ההיד־ 
רולי והמצבר ההידרולי (ע״ע משאבות). לשם ייצור המכו¬ 
נות ההידרוליות שהמציא הוקם בית־חרושת מיוחד באלזויק. 
בימי מלחמת־קרים הכניס א׳ שיכלולים חשובים בייצור 
התותחים (ע״ע), שבוצעו במפעליו החרשתיים (מפעלי־א׳). 
ב 1858 הוענק לו מעמד של "אבירות" ובשנה שלאחריה• נת¬ 
מנה מנהל של מפעלי־החרושת המלכותיים ליציקת־תותחים. 
ב 1863 התפטר מכהונה זו וחזר לייצור תותחי־צי, מתחילה 
שלא בהתאם לתיקוניו ואח״כ לפי שיטתו שלו. ב 1887 נתעלה 
לדרגת ״בארוך. ב 1928 נתמזגו מפעליו עם מפעלי־ויקרז 
לתעשיית נשק, מוצרי פלדה ואניות. עד אחר מלחמת־העד 
לם 1 היו מפעלי־א׳ בית־היוצר הראשי לנשק באנגליה. 

ארם צ 1 בא (צובה), מלכות ארמית בסוריה הדרומית, 
שעמדה"בימיו של דוד (ע״ע) בראש הממלכות 
הארמיות בסוריה ונתפשטה ממרכזה בהרי שריון (מול- 
הלבנון) עד עבר־הידדן המזרחי בדרום ועד נהר־פרת — 
ואפשר, גם מעבר לו — בצפון. לפי סיפורי־המקרא הנחיל 
דויד שלוש תבוסות ניצחות להדדעזר מלך ארם־צובא: בפעם 
הראשונה במערכה משותפת נגדו ונגד בני־עמון (שמ״ב, י/ 
ו—ויד ז דה״א, יט, ו—טו), אח״כ בקרב־חילם (שמ״ב, י, 
טז—יט; דה״א, יט, טז—יט), ולסוף במסע צבאי מיוחד נגד 
המרכז של מלכות־צובה (שמ״ב, ח, ג ואילך; דה״א, יח, ג 
ואילך). בהזדמנות זו לקח דויד שלל רב משלוש ערי־הדד־ 
עזר: טבחת (או בטח), ברותי וכון (דה״א, יח, ח), שמקומן 
בבקעת־הלבנון. בעלת־בריתו של דויד באותם הימים היתה 


מלכות־חמת החיתית, שמלכות־צובה היתד, נלחמת בה קודם 
לכן והשתדלה להטיל עליה את מרותה (שמ״ב, ח, ט—י). 
כתוצאה מפעולותיו אלו של דויד נעלמה מלכות־צובה מעל 
הבמה ההיסטורית. בזמן מאוחר היא נזכרת כפחווה אשורית 

בסוריה בשם צבת (וע״ע ארם). 

% ־%־ 

ב. מייזלר, ״ידיעות החברה לחקירת א״י״, י״ב, עמ ׳ 96 ואילו; 

. 01 ר 1 \* . 1 \ .'׳ 1 :. 11 215 , 1890 ,/:■/'\/ ,׳ 5 ׳\ 13316 .ן 
443 , € 4 , 1944 []^. 0 ; 102 , 11 ; 248 , 1 ,•״״/״/ 0 ? 10 111 
(וע״ע ארם, ביבל.). 

אלן( 1005 ?), סוג של צמחים ממשפחת הארניים (ע״ע). — 
ספק הוא, אם השם העברי המקורי א/ שנזכר רק 
פעם אחת במקרא (ישע׳ מד, יד), זהה עם 111115 ?; יש מזהים 
שם זה עם הער (ע״ע), ויש סוברים, ש״עץ־השמך שבמקרא 
(מל״א ו, כג, לא—לג; ישע׳ מא, יט: נחמ׳ ח, טו) הוא שמו 
של ה 10115 ? בעברית הקדומה. 

הא׳ עולה על כל שאר הסוגים של עצי־המחט במספר 
המרובה של מיניו, בתפוצתו הרחבה ובערכו הכלכלי. מיני 
הא׳ תופסים מקום מרכזי בבניין ובחרושת־העץ של המשק 
העולמי. 

על הסוג א׳ נמנים עצים ירוקי־עד ומכילי־שרף, בעלי 
עלים מחטנים, שהם ערוכים עפ״ר בקבוצות של 5-2 ונישאים 
על ענפים קצרים מאוד בחיקם של קשקשים; על הפרחים 
ע״ע ארניים. משעת ההאבקה, הנעשית ע״י הרוח, עד הבשלת 
הזרעים עובר זמן מרובה ( 1 — 3 שנים). האיצטרובל הבוגר 
דומה עפ״ר לקונום או לכדור וממדיו שונים במינים השונים. 
עם הבשלת הזרעים מתפשקים הקשקשים והזרעים נושרים 
מתוך האיצטרובל; לפעמים נושר האיצטרובל על זרעיו מעל 
העץ כחטיבה אחת. הזרעים מצויירים עפ״ר בכנף קרומית, 
שבעזרתה הם מתפשטים ע״י הרוח למרחקים. 

הא׳ כולל כ 80 מינים, שתחום־תפוצתם הוא בעיקר באר¬ 
צות הממוזגות והממוזגות־קרות של מחצית הכדור הצפוני; 
בצפון הוא מגיע עד האיזור הארקטי, ובהרים הגבוהים הוא 
עולה עד לקו העליון של היער. באיזורים הטרופיים והסמו¬ 
כים להם (למשל במכסיקו, באיים האנטיליים, באיים המא־ 
לאיים וכד׳) מועט מספרם של מיני הא׳, והם מוגבלים בעיקר 
להדים הגבוהים. 

רוב המינים יוצרים יערות, שבהם שולט הא׳ לבדו או 
שבהם נלווים על הא׳ עצי־מחט אחרים או עצי־עלים. בימינו 
מרבים לנטוע יערות־א׳, ובמקומות הרבה אף נוהגים להח¬ 
ליף את יערות־העלים הטבעיים ביערות־א׳ נטועים מפגי 



איצטרובלי א׳־ירושלים בדרנות־התפתחות שונות 


995 


ארן 


996 


שתועלתם של האחרונים מרובה יותר. החשיבות הכלכלית של 
הא׳ היא בעיקר במה שהעצה שלו משמש בבניין ובחרושת־ 
העץ. נוסף על כך מפיקים מן הא׳ טרפנטין, עטרן, זפת, קולו־ 
פוניום, צמר־א׳ (למילוי־מזרנים)',' עמנים אתריים! הרבה 
מינים מניבים זרעים מכילי־שמן, שהם ראויים לאכילה 
("פיניונים"). מינים מרובים מקובלים כצמחי־נוי וכעצי- 
שדרות מפארות־נוף. מעלה יתרה נודעת לרוב מיני־הא׳, 
שבתחום תפוצתם הכללית אין הם בררנים לגבי תנאי־קרקע, 
אע״פ שהם זקוקים למידה הגונה של אור, וכן מצטיינים רוב 
המינים בקצב־צמיחה מהיר ובתגובה שנתית גדולה של 
חומר עצי. 

מחלקים את מיני־הא׳ לשתי קבוצות גדולות: רכי־העצה 
וקשי־העצה. בא׳ מן הקבוצה הראשונה העצה רך ולבן, גרעינו 
צפוף וצבעו לבו; העצה החיצוני (הצעיר) הוא דק וכמעט 
לבן! הניצנים המלווים את אגודת העלים של הענף הקצר 
נושרים; המחטים הם בעלי צרור־צינורות בודד. בא׳ מן 
הקבוצה השניה העצה קשה וכבד וצבעו כהה; הגרעין גם; 
העצה החיצוני עבה וחיוור; הניצנים המלווים את אגודות 
העלים עפ״ר אינם נושרים; המחטים הם בעלי שני צרורות־ 
צינורות. סימני־ההבר של המינים השונים בתוך כל אחת מן 


הקבוצות הנזכרות הם בעיקר צורתם ובניינם של קצות 
קשקשי־האיצטרובל, מקומם של ביבי־השרף בעלים, מספר 
המחטים בכל אגודה, גודל האיצטרובל וצורתו וכד׳. 

מן הא׳ המצוי ברוב ארצותיו של האיזור הים־תיכוני הוא 
א׳־ירושלים ( $1$ מ 6 ק 11316 .?), שהוא הא׳ היחיד הגדל בר 
בארץ־ישראל. לפנים היו יערות גדולים מעץ זה מכסים 
שטחים רחבים באדמות הגירניות הבהירות שבהרי א״י, ועד 
היום נשארו שרידים מהם במחוזותיה השונים של הארץ. 
כיום משמש הא׳ עץ עיקרי כיעורה של הארץ; הוא נקלט 
על נקלה ומצטיין בגידול מהיר, ודרישותיו האקולוגיות 
צנועות ביותר, אך אין הוא נמנה עם מיני הא׳ המשובחים 
והמקובלים בסחר־העץ. זרעיו מבשילים שנה וחצי אחר 
הפריחה. שרשיו מצויינים במיקוריזה (ע״ע), וחיי־שותפות 
עם הפטריה (שהיא עפ״ר משתייכת לסוג אורנה [ 80161:113 ]) 
יפים, ואף הכרחים, להתפתחותו של הא׳. ימי־חייו של הא׳ 
קצרים — לכל היותר, 150 שנים. 


בא״י, וכן גם בארצות ים־תיכוניות אחרות, מגדלים גם 
את א׳־הסלע ( 63 מ 1 ק .?) הגדל בר בארצות של הים- 
התיכון המערבי. הוא ניכר בנופו דמוי־הסוכך, במהטיו הגדר 
לות והעבות ובאיצטרובליו הגדולים. זרעיו, שמכשילים 
שנתיים ומחצה אחר הפריחה, הם גדולים ומכילים אחוז גדול 
של שומן וראויים למאכל, ומפני־כן יש מגדלים את העץ לשם 
זרעיו בלבד. — בזמן האחרון מגדלים בא״י בהצלחה גם את 
הא׳ ה ק א פ ר י ם א י (גסגתל •?), בעל הקורה הגבוהה 
והישרה, המחטים העבות והאיצטרובלים הערוכים בכיוון 
אפקי. מין זה גדל בר בסוריה הצפונית, בלבנון, בתורכיה, 
בקפריסין, ועוד, והוא עץ יער יפה וטוב מא׳־ירושלים. — גם 
הא׳ הקאנארי( 1:3031160315 ■ 8 ), שמוצאו מן האיים הקאנא* 
ריים, מגודל בא״י; קומתו זקופה ונופו סימטרי־קונוסי בעל 
ענפים אפקיים, המסודרים בדודים! איצטרובליו גדולים ועבי- 
קשקשים. שלא כבשלושת המינים שנזכרו לפניו, ערוכים בו 
העלים בקבוצות של שלושה, והוא עשוי להצמיח ענפים 
מתוך גדמו ולהתחדש לאחר שכרתו או שרפו את קורתו. — 
הא׳ השחור ( 10 :>״ 3 (.? או 3 ז§ 1 מ •?) מצטיין בגידולו 
הסימטרי, בדודיו הסדירים ובקומתו הגבוהה (עד כדי 45 מ׳). 
איצטרובליו קטנים, עליו ערוכים שניים־שניים וצבעם ירוק¬ 
. ? כהה. הוא אחד מן העצים הנאים ביותר, 

וזניו המרובים יוצרים יערות טבעיים באי¬ 
רופה הדרומית ובאסיה המערבית. 

באיזור האירו־ם בירי תופסים יערות- 
הא׳ שטחים עצומים, אך אין הוא מאכסן 
אלא מינים אחדים של סוג זה. א׳־היערות 
( 1$ זז 65 ׳\ 511 • 5 י), אף הוא אחד מן העצים 
היפים ביותר, יוצר את יערות עצי־המחט 
מן הים הצפוני עד סיביר המזרחית ומפיג־ 

לאנד עד ספרד. בסקאנדיגאוויה, באיים 
הבריטיים, בא רופה המרכזית והמזרחית 
ובברית־המועצות הוא גורם כלכלי חשוב 
מאוד. גבהו מגיע עד 20 — 40 מ׳ וקטרו עד 
1 — 1.5 מ׳. קורתו זקופה וישרה וצבע קלי¬ 
פתו חום־אדום. עליו קצרים וערוכים זוגות־ 

זוגות וצבעם ירוק־כחלחל. א צטרובליו 
קטנים וזרעיו מבשילים כשנה וחצי אחר 
ההאבקה• בצפון הוא גדל בהרים עד לגובה 
של 1,000 מ׳, בעוד שבאלפים הוא מצוי עד לגובה של 1,800 
מ׳. עצו הישן קל במשקלו וצבעו שחום־אדום משום תכולתו 
המרובה בשרף. שימושו בבניה, בנגרות ואף בספנות מרובה 
מאוד. גילו המאכסימאלי הוא, לפי אומדנים שונים, 400 
שנה. — הא' הימי( 3 בת 31:111 מ 1 .? או ז 3$16 מ 1 ק . 8 ) — גם 
הוא עץ חשוב מבחינה כלכלית — רווח בקרבת החוף של 
האוקיינוס האטלאנטי והים התיכון המערבי ומשמש גם אחד 
מן העצים היעילים ביותר לבלימת החולות הנודדים. — א׳- 
הגלעין (סזלנתשס. 8 ) הוא עץ אפייני מאוד לאירופה ההר¬ 
רית ולסיביר. הוא מציין את המדרגה הגבוהה של צומח־היער 
באלפים, והוא ניכר בעליו הערוכים חמישה־חמישה בכל קבו¬ 
צה. גם הוא עץ־חרושת חשוב, ויפה ביחוד למלאכות-עץ זעי¬ 
רות ולחיטוב. זרעיו נאכלים וגם משמשים מקור של שמן 
למזון ולמאור.—הא׳ ההררי ( 3£13 :!מ 30 ת . 8 ) הוא קרובו של 
א׳־היערות והוא מצוי בעיקר במחוזות ההרריים של אירופה 
המרכזית. 




997 


ארן—ארנאוט, דניאל 


998 



* 


א׳־היערות ( 15 ־ 1 * 5 ^ 511 .?), אירופה 

אמריקה הצפונית מאכסנת כ 40 מינים של הא/ החשוב 
שבאתי אמריקה הצפונית האטלאנטית הוא הא׳ הלבן 
( 0611$ ־ 511 .?). גבהו מגיע עד 60 — 70 מ׳ וקטרו עד 1 — 2 מ׳ 1 
עליו ערוכים בקבוצות של חמישה. עצו הרך והלבן משובח 
ביותר בחרושת־העץ, ומשום ניצולו המופרז ע״י המתיישבים 
הראשונים באמריקה הצפונית הושמדו הרבה מיערותיו, ורק 
בזמן האחרון התחילו נוטעים אותו מחדש. — הא׳ ארוך־ 
העלים ( 5 ״ 311151 ק .?) יוצר יערות גדולים בדרום־מזרחן 
ובדרומן של אה״ב. הוא ניכר בעליו הארוכים (עד 30 ס״מ). 
עצ 1 משובח מאוד בחרושת, וכן מפיקים ממנו בקנה־מידה רחב 
עיטרן וטרפנטין. גם הא׳ הקוצני ( 61:611131:3 .?), המכסה 
שטחים גדולים במזרח, נמנה על עצי־החרושת המשובחים. 
בדרום הקיצוני של אה״ב ובאיים הקאריביים נפוץ מאוד 
הא׳ ה ק א ר י ב י ( 3 ש 3 לת 03 .?). 

בעושר גדול של מינים מצטיינות קאליפורניה והמדינות 
הסמוכות לה. א׳־הסוכר ( 13113 ז־ 6£1 רמ 13 .?) ההדור מגיע 
ל 70 — 80 מ׳ בגבהו ול 2 — 4 מ׳ בקטרו. עליו ערוכים בקבוצות 
של חמישה < נופו קונדסי ודומה לזה של אשוח! איצטרובליו 
תלויים על עקצים ארוכים וגדלים עד כדי אורך של 40 ס״מ 
ירוחב של 10 *ם״מ. זרעיו גדולים ונאכלים קלויים. עצו מקובל 
מאוד בחרושת, וגם שרפו משובח וראוי לאכילה. — ביערו־ 
תיהן של קאליפורניה ואריזונה ושאר מדינות־המערב של 
אה״ב תופס א׳־הפונדרוזה ( 61-0$3 ^ססק .?) את המקום 
החשוב ביותר. גבהו מגיע עד 80 מ׳; עליו ארוכים ( 15 — 25 
ם״מ) וערוכים בקבוצות של שלושה. הוא ניכר יפה בקליפתו 
החומה המשוסעת לוחיות־לוחיות. מין זה נחשב לעץ המסחרי 
החשוב ביותר במערבה של אמריקה, ובזמן האחרון מרבים 
לנטוע את זניו השונים. — א׳־קולטר (״?:!!טס:).?) הוא 
מין אנדמי לקאליפורניה. גם הוא עץיגבה־קומה בעל קליפה 
חומה משוסעת ללוחיות. עליו ערוכים שלושה־שלושה; אורד 
איצטרובליו מגיע ל 30 0 ״מ ורחבם ל 15 ס״מ. מיני־א׳ מרובים 
רווחים בשפלות ובגבעות ויוצרים פורמאציות של יער 


נמוך, שגובל עם הערבות. מהם מקובל מאוד הא׳ הנאכל 
( ££10115 .?), הנקרא כך על שום זרעיו המשמשים למאכל. 

במזרחה של אסיה חשובים מאוד א׳־תונברג (- 161111 .? 
■ס^־״אל) והא׳ האדום ( 3 ־נ 1151£10 ; 6 ! .?)' כעצי־יער, שהם 
בעלי ערך כלכלי. בהימאלאיה חשוב ביחוד הא׳ ה קיפ ח 
( £1$3 :)^£ .?). גם בפיליפינים, בפורמוזה ובאיים המאלאיים 
מצויים כמה מינים של א׳, אלא שכאן אינם גורם חשוב 
בנוף הצמחי. 

מ. ז. 

אךנאוט, זיניאל — 0311161 1 ב 031 ז 1 / — (אמצע המאה 
ה 12 , ריבראק, מחוז פריגורד, דרום־מערב צרפת — 

תחילת המאה ה 13 ), טרובאדור פרובנסאלי. השם "ארנאוט" 
היה רווח בפרובאנס והיו שם עוד טרובאדורים בשם זה, 
ואילו השם ״דניאל״ לא היה מצוי שם ביה״ב! למרות שם 
מקראי זה שלו, אין להניח שא׳ היה* יהודי. לפי ביוגראפיה 
של א׳ מן המאה ה 13 , היה א׳ בן למשפחת־אצילים וקיבל 
השכלה לאטינית טובה, אולם הוא בחר במעמד של משורר 
נודד, ומשורר מבני־דורו מתאר אותו כאדם עני ביותר. 
פעולתו כטרובאדור חלה בין 1180 ו 1200 בערך. הידיעה 
הביוגראפית היחידה, שאנו מוצאים בשיריו, היא, שהיה נוכח 
בהכתרתו של פיליפ-אוגוסט כמלך־צרפת ( 1181 ). בערך 
באותה תקופה היה א׳ אורח מכובד בחצרו של המלך ריצ׳ארד 
"לב־האריה" בפואטיה, וכאן קשר קשרי־ידידות עם הטרו־ 
באדור ברטראן די בורן. כנראה, ביקר באראגון — ואפשר, 
גם באיטליה. 

בין 400 הטרובאדורים, ששירים משלהם נשתמרו עד 
חיום, יש שישה או שמונה, שהם נחשבים לקלאסיים! וא׳ 
הוא אחד מהם. נשתמרו שמונה־עשר משיריו! שיר אחד 
מאלה הוא £11165 ׳\ז 51 (שיר־פולמום) הומוריסטי וכל השאר 
הם שידי־אהבה. תפיסת־האהבה שבהם היא אצילה ועדינה. 
ניכרת בהם יראת־כבוד אל ה״גברת", שא׳ מעריץ אותה 
כתכלית־השלמות וכאוצר כל המידות הטובות! ועם זה חדורה 
האהבה, שהוא מביע, חושנות לוהטת. צירוף זה עצמו, שיש 
בו משום ניגוד אל המקובל בשירה הפרובנסאלית, כבר קובע 
לו מקום מיוחד בין הטרובאדורים. ונוסף על כך יש לו סיגנון 
מוזר ומסובך, שהיקשה את הבנת שיריו אף על בני־דורו 
וגרם לכך, שבזמננו כמה מהם אינם מובנים כלל. וכך היה 
א׳ מן המייצגים הראשונים והעיקריים של הסיגנון, שנקרא 
בזמנו 01115 ־ 0631 ־ 11 ("פיוט סתום"). הוא המציא צורות מסוב¬ 
כות של בתי־שיר, ביניהן זו של ה״ססטינה": בית בן שש 
שורות, שקו קו מלות־החרוז שלו'חוזרות בכל בית, ובה כתב את 
היפה שבשיריו : ״הרצון החזק״ (־! 016 ׳\ 111 ־ £61 60 )■ א׳ מרבה 
להשתמש במלים חדשות, בחרוזים נדירים, באליטראציר" 
בלשון נופל על לשון, וביחוד במשלים ובתמונות נועזים 
ומפתיעים. דאנטה (״על השירה בלשון העם״, 1,11 ׳ וביחוד 
ב״קומדיה האלוהית״, ״מצרף״ ו 7 גץ, 118 — 148 ) רואה אותו 
כגדול שבכל משורדי־האהבה הפרובנסאליים וקורא אותו 
£36610 ■ 1101 § 1 מ 111 ("בעל־המלאכה הטוב ביותר"), ופטרארקה 
( 1£1 ז 1 0 ־ 11 , פרק ד׳) מהלל את ״דברו המוזר והיפה״ ( 11500 
66110 6 3110 ־ 511 6 ־ 161 ). הביקורת המודרנית אינה מעלה את 
שירי־א׳ לדרגה רמה כל־כך. — מתוך מקום אחד ("מצרף" 
חמצ, 118 ) נראה, שדאנטה ייחם לא׳ גם רומאנים מחורזים 
( 31121 ת! 0 ז £11 0 5€ ז ק); אבל יצירות כאלו משלו לא נשתמרו 



999 


ארנאוט, דניאל— ארנבת 


1000 


ויש ספק בנוגע לפירוש הנכון של הפסוק הנזכר של דאנטה. 

- 1,3 .£ ; 1883 ,.ס . 4 ! 111 6 ז 6 !} 0 16 6 1/110 141 , 0206110 . 4 - . 11 

< ^^^ 311<1, 1*61 {!065164 4 '! 4 . 0 . (! 1/11111165 1111 ! 1111 / 1 , XX^^-XX ׳י 

1910 ). (שתי הוצאות אלו של שירי־א׳ כוללות גם את המח¬ 

קרים החשובים ביותר על אישיותו ועל שיריו.) 

ח. אר. — ח. פ. 

ארנבות (זקץ 6 ״ 6 ק 9 ), איליה ?רעדךיביץ׳ (נו׳ 1891 
בקייב), סופר רוסי! בן להורים יהודיים עשירים 
ומתבוללים. כשהיה גימנזיסטן היה קרוב לחוגים מהפכניים 
וב 1908 ישב במשך חדשים אחדים במאסר. 1909 — 1917 ישב 
א׳ עפ״ר בפאריס. 1910 נתפרסם קובץ־שירים משלו ברוח 
הסימבוליזם (ע״ע) והנאו־קאתוליות. ב 1917 חזר לרוסיה 
ופירסם שירים ומאמרים ברוח אנטי־בולשווית, שהנושא 
המרכזי שלהם היתה "רוסיה שעל הצלב". אחר מלחמת־ 
האזרחים נספח על המנצחים. בשנות הנא״פ ישב א׳ במערב- 
אירופה. בתקופה זו נתפרסמו הרומאנים של א/ שבהם ביטא 
את האכזבה, שתקפה את הציבור הרוסי אחר מלחמת 
1918-1914 ומלחמת־האזרחים הרוסית. אלה הם "שלש־עשרה 
המקטרות", "אהבתה של ז׳אנה ני", "חייו הסוערים של לזיק 
רוטשונץ", "הדפתקאותיו של חוליו חורניטו". א׳ שם ללעג 
ברומאנים אלה את אורח־החיים האירופיים והסובייטיים 
כאחד. הטובה שביצירות א׳, הכנה והאנושית שבהן, הוא 
הרומאן "חייו ומותו של ניקולאי קורבוב", שבו הוקיע את 
הביורוקראטיה הסובייטית על חייה האפורים ומושגיה הקט¬ 
נים ביום הרת־עולם. רוב היצירות של א׳ מתקופה זו אסורות 
ברוסיה. עם נצחונו של סטאלין, נעשה א׳ השופר הספרותי 
העיקרי שלו. א׳ היה בספרד בזמן מלחמת־האזרחים ( 1936 ) 
ואת רשמיו ביטא בקובץ המאמרים שלו סא" — 

״הם לא יעברו!״ —, סיסמת השמאל הספרדי באותו זמן. 
ב 1941 פירסם את הרומאן "נפילת פאריס", שבו תיאר את 
רקבון החברה הצרפתית בלא שהתקיף את הגרמנים, שהיו 
אז בעלי בריתה של רוסיה הסובייטית. 

בזמן המלחמה בין גרמניה ורוסיה הסובייטית, נתן א׳ 
ביטוי לשנאה שרחשו אז הרוסים לגרמניה במאמרים, שפירסם 
בבטאון הצבא הסובייטי ה״כוכב האדום" ושכונסו אח״כ 
בקובץ בשם "המלחמה". אמרת־הכנף שלו היתד, "הטוב 
שבגרמנים, הוא הגרמני המת". באותו זמן גם לא התעלם 
מן הטראגדיה היהודית ואף הפגין את יהדותו(באחד ממאמ¬ 
ריו ציין את עצמו בשם "אליהו בן חנה")! אולם מיד לאחר 
שנשתנה היחס של השלטון הסובייטי אל היהודים והציונות 
(בסוף 1948 ) נעשה א׳ במאמריו המבשר של התחדשות 
המלחמה של השלטון הסובייטי בציונות. — מיד אחר גמר 
מלהמת־העולם 11 ניסה א׳ ליתן ביטוי לחוויה הגדולה של 
מלחמת־ההגנה של בדית־המועצות ביצירה אפית נרחבת — 
הרומאן "הסערה", שנכתב ברוח ההשקפות ששלטו ברוסיה 
בשנות־המלחמה. רומאן זה נתקבל בשעתו בהתלהבות וזיכה 
את מחברו באות הכבוד הגבוה ביותר של רוסיה הסובייטית, 
"מסדר לנין". אולם לאחר שנים מועטות נמצאו חלקים 
מסויימים של הספר, המדברים בשבחן של בעלות־בדיתה של 
רוסיה במלחמה ואף של הפארטיזאנים אנשי־טיטו ביוגו־ 
סלאוויה, פסולים מבחינת הקו הפוליטי החדש, ועל הספר 
נמתחה ביקורת רשמית חריפה.— בא׳ מפותח כשרון־ההס- 
תגלות הן לשוק־הקוראים והן לרוחות המתהלכות בחוגי- 
השליטים. ללא מולדת גשמית ורוחנית, קוסמופוליטן, ידע 


לעת מצוא לכתוב גם בפאתוס ובזעם. כמה מספריו ניתרגמו 
לעברית (ביניהם "קשר השווים", רומאן היסטורי על באבף, 

תש״ג). 

. 1925 11 !< 1611111 < 6 ק 008 , 0 > 6111,6111 ק 76 

; 1926 1 / 1 ) 1114551 ׳ 3 ־מ 77 ס*/ממ/מ 0 ס , 514.1 * 111 ^ .$ .ס 

. 1946 , 6 ^ 1114 )/ 16 ^ 1 801/161 / 0 25 , 6 ע 11 ז 51 .ס 

א. אח. 

ארנבת׳ בעל־חיים ממשפחת הארנבות ( 126 > 1 ז 0 ק^ 1 ), הנכ¬ 
ללת בבת־סידרה של דו־זוגיי־החותכות (- 11 ק 11 ס 
1011212 ) 01 ) שבסידרת המכרסמים (ע״ע). 

לכל הא" גוף מארד, גולגולת מארכת בעלת אפרכסות־ 
אזניים גדולות ועיניים גדולות, רגלים קדמיות בעלות 4 
אצבעות ורגליים אחוריות, ארוכות יותר, בעלות 5 אצבעות. 
הפרווה היא צפופה וצמרית. השפתיים סדוקות, ועל גבי 
השפה העליונה נמצא שפם עשוי זיפי־מישוש ( 15526 זנ 11 ^) 
קשים וארוכים. סידור־השיניים במשפחת הא" הוא כבכל שאר 
המכרסמים מקבוצת דו־זוגיי-החותכות. 

הא" חיות בכל האקלימים, במישורים ובהרים, בשדות 
פתוחים ובסדקי־סלעים׳ מעל לאדמה ובתוכה. מכל היבשות 
והארצות, שהן מצויות בהן, הובאו ע״י האדם, עד כמה שידוע 
לנו, רק למאדאגאסקאר ולאוסטראליה. הא" ניזונות מצמחים 
ועפ״ר הן מבכרות את חלקיהם הרכים והעסיסיים. בשעות- 
היום הן נחות עפ״ר במחבואיהח אולם כשאין הן חשות 
בסכנה הן יוצאות ממקומות־המחבוא שלהן גם בשעות-הבוקר 
ובשעות־הערב המוקדמות. הא״ מצטיינות במהירות ריצתן! 
התקדמותן האיטית נעשית בקפיצות משונות משום המבנה 
של רגליהן האחוריות, המקשות על הליכה רגילה. מפותחים 
ביותר בא״ חוש־הריח וחוש־השמיעה. — התרבות הא" אינה 
עצומה כזו של הרבה מכרסמים אחרים! אעפ״כ הן מקימות 
דורות אחדים במשך שנה אחת ועלולות להתרבות עד כדי 
כך, שהן נעשות סכנה רצינית לחקלאות. רק מחמת מיעוט 
דאגתן לוולדותיהן ומחמת ריבוי אויביהן אין מספרן גדול 
עוד יותר. 

הסוגים החשובים ביותר במשפחת הא״ הם: א) הארנבת 
( 115 ק?. 1 ); ב) הארנב ( 5 נ 01:013£1 ץז 0 ). 

א) מינים מרובים של הא"(מסוג 5 ג 1 ק:ע) רווחים באירו¬ 
פה׳ אסיה, אפריקה ואמריקה הצפונית. הן חיות ביחידות, 
עפ״ר במישור הפתוח. אחר מזונן הצמחי הן תרות בעיקר 
בלילה, וביום הן נחות על פני הקרקע במקום מוסווה. בשעת 
סכנה הן מוכשרות לתנועה מהירה מאוד. הזנב הקצר, שצידו 
התחתון הוא לבן, משמש, כנראה, — כשהוא מקופל כלפי 
מעלה — סימן הכרות או הדרכה לא" אחרות. כושר התנועה 
המהירה, שבו עולה הא׳ על הארנב, וחושי הריח והשמיעה 
המפותחים שלה הם אמצעי־הגנה של הא׳ בפני אויביה 
המרובים — טורפי-הקרקע ועופות טורפים. על חוש-השמיעה 
המפותח שלה מעידות אפרכסות־האזניים, שארכן כאורך 
הראש כולו או אף יותר מכן. ידוע ביותר הוא המין א׳-השדה 
( 5 ! 261 ק 0 זג 61 5 ביק 1.0 , אנג׳ 6 זג 1 ), גרמ׳ 9256 ),שהוא מצוי גם 
בא״י. ארכה של א׳ זו מגיע ל 75 0 ״מ (מהם 8 ם״מ אורך- 
הזנב) וגבהה ל 30 0 ״מ. משקלה מגיע בממוצע ל 5 — 6 ק״ג. 
הפרווה, העשויה שערות קצרות וארוכות כאחת, לבנה מצד 
הבטן, אך חומה־אפורה מצד הגב, כצבע האדמה, והיא משמ¬ 
שת לה הסוואה בפני אויביה המרובים. מקום־חיותה הוא 



1001 


ארנכוז 


1002 


השדה, שצמחיו משמשים לה מזון. במשך היום היא נחה 
כשהיא מסתתרת בין שיחים. על־פי רוב בגומה שטחית שהיא 
חופרת בציפרניה החדות. באויביה היא חשה בעיקר הודות 
לחוש־השמיעה המפותח, ואוושה קלה ביותר מעוררת אותה 



ארנבת־ה׳עדוו ( 5 ט 0 ג 1 ־ 1 ץ$ $טקש. 1 ) 


משנתה. אפרכסות־אזניה הגדולות מסוגלות להתנועע לכל 
צד. כשאין לה אפשרות להסתתר, היא נמלטת במהירות (של 
כ 25 ק״מ לשעה) על־ידי קפיצות גדולות. מחמת גמישות־ 
גופה אפשר לה גם לשנות פתאום את כיוון־ריצתה בשעת־ 
בריחה. 

זמן־ההזדווגות של הא״ מתחיל בסוף החורף, ולאחר 35 
ימי־הריון ממליטה הנקבה בגומה פשוטה, במקום שקט ביער 
או בשדה, כ 3 — 5 ולדות. ההריון וההמלטה חוזרים ונשנים 
כ 4 פעמים עד חודש אוגוסט, והתרבות גדולה זו מונעת את 
השמדת־המין. פתגם עתיק אומר, ש״הא׳ יוצאת באביב לשדה 
וחוזרת בסתיו עם 16 ולדותיה". הא" נולדות במצב מפותח 
בעיניים פקוחות. בשר־הא׳ משמש הרבה כמזון(אין הוא כשר 
לאכילה על־פי התורה [ויק׳ יא, ו! דב׳ יד, ז])< הפרווה 
משמשת בתעשיית כובעי־לבד. בחורף גדולים לפעמים נזקי 
הכירסום של הא" בעצי־פרי צעירים ובניצנים וענפים של 
עצי־יער קטנים. 

א׳־הצפון ($ג 01 ;:ז 0 ז 3 5 טק^ 1 ) חיה בצפונה של יבשת־ 
אמריקה ובגרינלאנד הצפונית מעבר לגבול גידול־העצים. 
השלג משמש לה מחסה ממזג־האויר החמור ומן האויבים 
המועטים, הנמצאים באיזור הארקטי. הפרווה של א׳ זו היא 
לבנה במשך כל ימות־השנה, ורק קצות אפרכסות־אזניה 
שחורים. הפרווה משמשת בצורתה הטבעית או הצבועה 
לבגדי־גברות. — קרובה לא׳־השדה היא א׳־השלג( 5 טק^ 1 
11111101115 ), המצויה באלפים הגבוהים ובאירופה הצפונית. 
באלפים א׳ זו היא בעלת פרווה אפורה־חומה בקיץ ולבנה 
בחורף, ואילו באיזורים הצפוניים יותר היא לבנה כל השנה. 
פרוותה של 10115 תזשכ 1101101115 1111 0$ ק^ 1 , שחיה באירלאנד, 
בעלת האקלים הנוח יותר, אינה מלבינה בחדשי־החורף. — גם 
הא' האמריקנית ( 115 ס 103 זשדת 3 115 ק 1-6 ), הרווחת ביערות 
צפון ארצות־הברית, היא בעלת פרווה חומה־אדומה בקיץ 
ולבנה בחורף. 

ב) ארנב־הבר ( 01101011115 115 § 01013 ץז 0 , אנג' 11 כ 1 נ 31 ז, 
גרמ / ת 16 ]סו 11 ת 3 > 11011 ז \\') — נקרא לפעמים בטעות שפן(ע״ע)— 
נבדל מהא׳ בכמה סימנים: גופו (כ 40 ס״מ) קצר יותר, 
אפרכסות־אזניו אינן עולות בארכן על אורך־הראש; גם הרג¬ 
ליים האחוריות קצרות יותר. פרוותו אפורה־חומה־צהובה 
בגב ולבנה מצד הבטן. בבניין הגולגולת הצרה והמוצקת 


ניכרים סימנים של הכשרה לחפירה באדמה, כגון שרירי- 
לסתות מפותחים וחותכות חזקות, שבהן יכול הארנב לחפור 
ולכרסם את השרשים החוסמים לו את דרכו. גם הגפיים 
הקדמיות קצרות וחזקות יותר משהן בא׳. בניגוד לא/ שעפ״ר 
היא רצה על פני הקרקע ואינה חופרת בקרקע אלא כדי 
סידור גומה שטחית בלבד, אפייניות לארנב חפירת־מחילות 
והתקנת בניין בעמקי־האדמה. הארנב חופר את מחילותיו 
בתוך אדמת־חול או בין סלעים מכוסי־שיחים. כל בניין מורכב 
מחדר עמוק וממעברים צינוריים עקומים, הנפתחים החוצה. 
לכל זוג יש בניין משלו, אולם לפעמים נפגשים מעברים של 
בניינים שונים זה בזה. הארנב, החי חיי־חברה, יושב בתוך 
המחילה כמעט כל היום, ורק לפנות־ערב הוא יוצא מתוכה 
בזהירות לשם השגת מזונות! בשעת־סכנה הוא חוזר במהי¬ 
רות לבניין. תקופת־ההזדווגות שלו מתחלת באביב, ולאחר 
תקופת־הריון של 30 יום נולדים 4 — 12 ולדות. עד חודש 
אוקטובר יולדת הנקבה כל 5 שבועות, בתוך חדר מרופד 
בשערות הדקיקות של בטנה. הוולדות נולדים ערומים ועיור 
רים, ולאחר 8 — 10 ימים נפקחות עיניהם וגופם מתכסה 
בפרווה. בארצות חמות מסוגלים הארנבים הצעירים להתרבות 



ארנב־הבר ( 5 ט 1 ט 10 טט 0 5 ט 010138 <ז 0 ). צוות־טוצא ׳על אמב־הביו! 


מן החודש החמישי לחייהם ואילך, ובארצות קרות יותר — מן 
החודש השמיני ואילך. 

מולדתו של הארנב היא אירופה הדרומית־מעדבית, ומשם 
נתפשט צפונה. הוא נזכר לראשונה בשם ? 114X0 ׳!"!י על־ידי 
פוליביום, שמציין אותו כבעל-חיים מן האי קורסיקה. מן 
השם היווני הנזכר בא, כנראה, השם הלאטיני 011010111115 , 
שאנו מוצאים לראשונה אצל פליניום. פליניום מספר, שהארנב 
מתרבה בספרד במספרים עצומים וגורם שם (ע״י השמדת 
הצמחיה) לנזקים חמורים ולרעב. תושבי־ספרד ביקשו מאו־ 
גוסטוס קיסר את עזרת הצבא במלחמתם בחיות אלו, וציד- 
הארנבים הפך למקצוע מיוחד. 

הנזק, שגורמים הארנבים ע״י אכילת חלקי־צמחים וכירסום 
קליפותיהם של עצים צעירים, הוא עצום: נוסף על כך מפ¬ 
ריעות המחילות החפורות באדמה לחקלאות. באוסטראליה 
וניו־זילאנד, שאליהן הובא הארנב ע״י המתיישבים האירו¬ 
פיים׳ נתרבה במידה עצומה, מהעדר של אויבים טבעיים, 



1003 


ארנכת — ארנדל 


1004 



נזעים שונים של ארנב־ביוז 

1 — 4 גזעים גדולים: 5 — 8 גזעים בינונים ( 7 : ארנב־אננורה); 9 — 13 גזעים סטנים 


ונעשה מכת־מדינה; סכומים גדולים מוצאים כאן כל שנה 
על המלחמה בו. 

ארנב־הבית הוא הצורה הביתית של ארנב־הבר. בימיו 
של קונפוציוס כבר גידלו הסינים ארנבים לתכליות דתיות 
יהתחילו מבייתים אותם. צורות שונות, תוצאת הגידול והברי¬ 
רה המלאכותית, כבר נזכרות ע״י סופרים יווניים ורומיים. 
מוצאו של ארנב־הבית מארנב־הבר אינו מוטל בספק: ארנב־ 
הבר עלול ליהפך לחיית־בית במשך זמן קצר, וארנב־הבית 
נהפך לארנב־בר במשך חדשים אחדים של חיי-חירות ומוליד 
ולדות, שצבעם כצבע ארנב־הבר. ידועות יותר מ 30 צורות 
של ארנבי־בית. הם נבדלים זה מזה, וכן מארנב־הבר, בצבע 
הפרווה ובטיבה, וכן בגדלם ובמשקלם; משקלו של ארנב- 
הבר הוא כ 2 — 3 ק״ג ומשקלו של ארנב־הענק הבלגי — כ 8 
ק״ג. ארנב־אנגורה, צורת־אלבינו, מצטיין בפרוותו הלבנה 
בעלת השערות הארוכות ( 20 — 30 ס״מ) והדקיקות. 

את ארנב־הבית מגדלים לשתי מטרות: לאכילת בערו 
ולשימוש בפרוותו. יעילותו של גידול־אדנבים כמקור למזון 
היא מפוקפקת, מאחר שבשרו של הארנב אינו משובח 
באיכותו, ואף כמותו מועטת ביחס לכמות המזון הצמחי, 
שיש לבזבז על גידולו. שיטות שונות פותחו לעיבוד ולצביעה 
של פרוות־הארנב; פרוות־הארנב הטובות משמשות חיקויים 
לפרוות של הסנאי, הצ׳ינצ׳ילה, הלאופארד, הבונה, ועוד. 
מעור־הארנב מייצרים גם לבד לתעשיית־כובעים ( 40 — 50 
עורות של ארנב מספקים חומד בשביל 12 כובעים). המקור 
העיקרי לעווות־האונב הוא אוסטראליה׳ שבשנים האחרונות 
הוציאה בממוצע כ 70 מיליון עורות בשנה. 
י 1 אל 5 ע\ 0 זנ 1 מ 01 ס ; 1 , 11, 1914 • 0 /^ 8,50 ^ 7107 

•מ!מן>£, 101 ) 1,50111161 ; 111111111, 1898 !? ז) 0 


בבית־ספר צבאי בפארמה שבאיטליה, ושירת כקצין ספרדי 
במלחמת־הירושה האוסטרית ( 1741 — 1748 ). אחר־כך הרבה 
לנסוע מחוץ לארצו וכשחזר למולדתו כיהן במשרות גבוהות 
כקצין, כדיפלומאט ומ 1764 כנציב ואלנסיה. ב 1766 , כשפרץ 
מרד במאדריד נגד הרפורמות של המיניסטר סקויליאצ׳ה 
(*> 113 ״ 1 ן> 8 ), נקרא א׳ לעיר־הבירה והחזיר את הסדר במרץ 
ובתבונה. א׳ נתמנה ראש מועצת־קאסטיליה, וב 1766 — 1773 
היה המיניסטר הראשי. שהוציא לפועל את הרפורמות של 
המלך קרלוס ! 11 (ע״ע). 

כחסיד נאמן של וולטר והאנציקלופדיסטים (ע״ע) שאף 
א׳ להפחית את השפעתה של הכנסיה ושיכנע את המלך, 
שהישועים היו בין יוזמי המרד הנזכר נגד הרפורמות. המייך 
הוציא פקודה לגרש אותם מספרד ומכל מושבותיה וא׳ ביצע 
את הגירוש בתוקף ובאכזריות (אפריל 1767 ). ב 1773 — 1787 
שימש ציר של ספרד בפאריס וב 1782/3 ניהל את המשא- 
ומתן על השלום בין אנגליה וספרד לאחר שנסתיימה מלחמת־ 
השיחרור של אה״ב. כשנתמלד קארלוס עו ( 1788 — 1808 ) 
שוב שימש א׳ במשך כמה חדשים (ב 1792 ) מיניסטר, אך 
ב 1794 נסתכסך עם המיניסטר הצעיר גודוי (ע״ע) בעניין 
המשכתה של המלחמה נגד צרפת, שא׳ התנגד לה. א׳ נאסר 
ורק לאחד שנה הותר לו לשבת באחת מאחוזותיו, שבה 
מת. — א׳ היה חבר של ה״בונים החפשים". ב 1780 יסד את 
הלשכה הגדולה של מסדר זה בספרד ונבחר לנשיאה הראשון. 

, 3 ח 3 ק £5 ) 51 1513 ))£ ,. 4 41 11 ) £1 00x1 ,ז 35 §ז 86 ת£ז? זשז 510 . 5 
, 12 ~ו 3 <} £5 ) 1 > 13, £11510x13 ;ס־מ 8 ץ 05 ־מז 5 ס 8311 ,}/ ;( 1878 ) 61 

.( 1934 ) 6 . 701 

אונדל (^שת^), שם של ו 1 זנים אנגליים, שמתחילה 

• • 

ניוון למשפחת מ(*!( 1031311 ?) על־שם סיוון 




















1001 


ארנבת 


1002 


השדה, שצמחיו משמשים לה מזון. במשך היום היא נחה 
כשהיא מסתתרת בין שיחים. על־פי רוב בגומה שטחית שהיא 
חופרת בציפרניה החדות. באויביה היא חשה בעיקר הודות 
לחוש־השמיעה המפותח, ואוושה קלה ביותר מעוררת אותה 



ארנבת־השדה ( 130115 זץ 5 5 טק?. 1 ) 


משנתה. אפרכסות־אזניה הגדולות מסוגלות להתנועע לכל 
צד. כשאין לה אפשרות להסתתר, היא נמלטת במהירות (של 
כ 25 ק״מ לשעה) על־ידי קפיצות גדולות. מחמת גמישות* 
גופה אפשר לה גם לשנות פתאום את כיחץ־ריצתה בשעת־ 
בריחה. 

זמן־ההזדווגות של הא״ מתחיל בסוף החורף, ולאחר 35 
ימי־הריון ממליטה הנקבה בגומה פשוטה, במקום שקט ביער 
או בשדה, כ 3 — 5 ולדות. ההריון וההמלטה חוזרים ונשנים 
כ 4 פעמים עד חודש אוגוסט, והתרבות גדולה זו מונעת את 
השמדת־המין. פתגם עתיק אומר, ש״הא׳ יוצאת באביב לשדה 
וחוזרת בסתיו עם 16 ולדותיה". הא" נולדות במצב מפותח 
בעיניים פקוחות. בשר־הא׳ משמש הרבה כמזון(אין הוא כשר 
לאכילה על־פי התורה (ויק׳ יא, ח דב׳ יד, ז]); הפרווה 
משמשת בתעשיית כובעי־לבד. בחורף גדולים לפעמים נזקי 
הכירסום של הא" בעצי־פרי צעירים ובניצנים וענפים של 
עצי־יער קטנים. 

א׳־הצפון ( 31011005 5 סק 1.0 ) חיה בצפונה של יבשת־ 
אמריקה ובגרינלאנד הצפונית מעבר לגבול גידול־העצים. 
השלג משמש לה מחסה ממזג־האויר החמור ומן האויבים 
המועטים, הנמצאים באיזור הארקטי. הפרווה של א׳ זו היא 
לבנה במשך כל ימות־השנה, ורק קצות אפרכסות־אזניה 
שחורים. הפרווה משמשת בצורתה הטבעית או הצבועה 
לבגדי־גברות. — קרובה לא׳־השדה היא א׳־השלג( 5 טק^ 1 
1101101115 ), המצויה באלפים הגבוהים ובאירופה הצפונית. 
באלפים א׳ זו היא בעלת פרווה אפורה־חומה בקיץ ולבנה 
בחורף, ואילו באיזורים הצפוניים יותר היא לבנה כל השנה. 
פרוותה של 0511011010511166101005 ק 6 ^ 1 , שחיה באידלאנד, 
בעלת האקלים הנוח יותר, אינה מלבינה בחדשי־החורף. — גם 
הא׳ האמריקנית ( 31061103005 05 ק 1-6 ), הרווחת ביערות 
צפון ארצות־הברית, היא בעלת פרווה חומה־אדומה בקיץ 
ולבנה בחורף. 

ב) ארנב־הבר ( 000100105 05 § 01013 ץ 01 , אנג׳ 136611 , 
גרמ ׳ 11011030100660 ^'')—נקרא לפעמים בטעות שפן(ע״ע)— 
נבדל מהא׳ בכמה סימנים: גופו (כ 40 ס״מ) קצר יותר, 
אפרכסות־אזניו אינן עולות בארכן על אורד־הראש! גם הרג¬ 
ליים האחוריות קצרות יותר. פרוותו אפורה־חומה־צהובה 
בגב ולבנה מצד הבטן. בבניין הגולגולת הצדה והמוצקת 


ניכרים סימנים של הכשרה לחפירה באדמה, כגון שרירי־ 
לסתות מפותחים וחותכות חזקות, שבהן יכול הארנב לחפור 
ולכרסם את השרשים החוסמים לו את דרכו. גם הגפיים 
הקדמיות קצרות וחזקות יותר משהן בא/ בניגוד לא/ שעפ״ר 
היא רצה על פני הקרקע ואינה חופרת בקרקע אלא כדי 
סידור גומה שטחית בלבד, אפייניות לארנב חפירת־מחילות 
והתקנת בניין בעמקי־האדמה. הארנב חופר את מחילותיו 
בתוך אדמת־חול או בין סלעים מכוסי־שיחים. כל בניין מורכב 
מחדר עמוק וממעברים צינוריים עקומים, הנפתחים החוצה. 
לכל זוג יש בניין משלו, אולם לפעמים נפגשים מעברים של 
בניינים שונים זה בזה. הארנב, החי חיי־חברה, יושב בתוך 
המחילה כמעט כל היום, ורק לפנות־ערב הוא יוצא מתוכה 
בזהירות לשם השגת מזונות! בשעת־סכנה הוא חוזר במהי¬ 
רות לבניין. תקופת־ההזדווגות שלו מתחלת באביב, ולאחר 
תקופת־הריון של 30 יום נולדים 4 — 12 ולדות. עד חודש 
אוקטובר יולדת הנקבה כל 5 שבועות, בתוך חדר מרופד 
בשערות הדקיקות של בטנה. הוולדות נולדים ערומים ועיור 
רים, ולאחר 8 — 10 ימים נפקחות עיניהם וגופם מתכסה 
בפרווה. בארצות המות מסוגלים הארנבים הצעירים להתרבות 



ארנב־וזבר ( 01101031115 805 ג 0:01 י<ז 0 ). צוות־מוצא ׳ 0 ל ארנב־הבית 


מן החודש החמישי לחייהם ואילך, ובארצות קרות יותר — מן 
החודש השמיני ואילך. 

מולדתו של הארנב היא אירופה הדרומית־מערבית, ומשם 
נתפשט צפונה. הוא נזכר לראשונה בשם על־ידי 

פוליביוס, שמציין אותו כבעל־חיים מן האי קורסיקה. מן 
השם היווני הנזכר בא, כנראה, השם הלאטיני 000100105 , 
שאנו מוצאים לראשונה אצל פליניום. פליניום מספר, שהארנב 
מתרבה בספרד במספרים עצומים וגורם שם (ע״י השמדת 
הצמחיה) לנזקים חמורים ולרעב. תושבי־ספרד ביקשו מאו־ 
גוסטוס קיסר את עזרת הצבא במלחמתם בחיות אלו, וציד- 
הארנבים הפך למקצוע מיוחד. 

הנזק, שגורמים הארנבים ע״י אכילת חלקי־צמחים וכירסום 
קליפותיהם של עצים צעירים, הוא עצום! נוסף על כך מפ¬ 
ריעות המחילות החפורות באדמה לחקלאות. באוסטראליה 
וניו־זילאנד, שאליהן הובא הארנב ע״י המתיישבים האירו¬ 
פיים׳ נתרבה במידה עצומה, מהעדר של אויבים טבעיים, 





1003 


ארנבת—ארכדל 


1004 



גזעים שונים ש 5 ארנב־בית 

1 — 4 נזעים נרו 5 ים: 5 — 8 נזעים בינונים ( 7 : ארנב־אנגורה); 9 — 13 נזעים קטנים 


ונעשה מכודמדינהז סכומים גדולים מוצאים כאן כל שנה 
על המלחמה בו. 

ארנב־הבית הוא הצורה הביתית של ארנב־הבר. בימיו 
של קונפוציוס כבר גידלו הסיגים ארנבים לתכליות דתיות 
יהתחילו מבייתים אותם. צורות שונות, תוצאת הגידול והברי¬ 
רה המלאכותית, כבר נזכרות ע״י סופרים יווניים ורומיים. 
מוצאו של ארנב־הבית מארנב־הבר אינו מוטל בספק: ארנב־ 
הבר עלול ליהפך לחיית־בית במשך זמן קצר, וארנב־הבית 
נהפך לארנב־בר במשך חדשים אחדים של חיי־חירות ומוליד 
ולדות, שצבעם כצבע ארנב־חבר. ידועות יותר מ 30 צורות 
של ארנבי־בית. הם נבדלים זה מזה, וכן מארנב־חבר, בצבע 
הפרווה ובטיבה, וכן בגדלם ובמשקלם < משקלו של ארנב־ 
הבר הוא כ 2 — 3 ק״ג ומשקלו של אדנב־הענק הבלגי — כ 8 
ק״ג. ארנב־אנגורה, צורת־אלבינו, מצטיין בפרוותו הלבנה 
בעלת השערות הארוכות ( 20 — 30 ס״מ) והדקיקות. 

את ארנב־הבית מגדלים לשתי מטרות: לאכילת בשרו 
ולשימוש בפרוותו. יעילותו של גידול־ארנבים כמקור למזון 
היא מפוקפקת, מאחד שבשרו של הארנב אינו משובח 
באיכותו, ואף כמותו מועטת ביחס לכמות המזון הצמחי, 
שיש לבזבז על גידולו. שיטות שונות פותחו לעיבוד ולצביעה 
של פרוות־הארנב ז פרוות־הארנב הטובות משמשות חיקויים 
לפרוות של הסנאי, הצ׳ינצ׳ילה, הלאופארד׳ הבונה, ועוד. 
מעור-הארנב מייצרים גם לבד לתעשיית־כובעים ( 40 — 50 
עורות של ארנב מספקים חומד בשביל 12 כובעים). המקור 
העיקרי לעורות־הארנב הוא אוסטראליה, שבשנים האחרונות 
הוציאה בממוצע כ 70 מיליון עורות בשנה. 

. 101 ל 0 \ 0 ' 1 ר 1 ות 0 ( 1 ; 1914 , 11 , 611676 ^ $011 , 716716/1611 1 ' 71 / 3111 מז.^ 10106 מ\׳ — ( 1612 , פאריס, — 
1694 , בריסל), סופר ותאולוג צרפתי. הוא מכונה 
"א׳-הגדול". כאביו, שהיה איש־מישפטים חשוב, חשב גם א׳ 
להיות עו״ד והתחיל לומד משפטים, אבל המטיף המלהיב 
סן־סיראן ( 311 ־ 1 ץ 0 -:!מ 831 ; 1581 — 1643 ), שהיה ידידו של 
התיאולוג קורנליוס ינסן (ע״ע) ויסד ב 1637 אגודה של 
פרושים "שוכני-מדבר״'( 11€5 ת 1 ־״ 6 ) על-יד המנזר של פור־ 
רואיאל ( 31 ץ 110 -;ו-! 0 ?), מבצר הינסניזם, הביא ב 1640 את א׳ 
לידי התעוררות דתית לוהטת ומתמדת. וכך פנה א׳ ללימודי- 
תאולוגיה מעמיקים, הוסמך לכומר ב 1641 ולהוראה בסוד- 
בונה ב 1643 (שאז פירסם את ספת הינסניסטי הראשון "על 
ההשתתפות השכיחה מדי בסעודת־הקודש") והשתקע אף הוא 
כשוכן־מדבר (ארמיט) בפור-רואיאל. מאז נעשה א׳ המנהיג 



הארנו בפירנצה והנשר היש! שעליו 


1007 


אדנו, אנטדאן — ארניבדס 


1008 


הרוחני של הכת היבסניסטית (שדרשה, כפרוטסטאנטים, 
דתיות פנימית ואישית) ועמוד־התווך במלחמתה של כת זו 
בשטחיות בתפיסת־הדת ובמוסר הגמיש והתועלתי׳ שהפיצו 
הישועים, רודפיהם של הינסניסטים. תלמידו החשוב ביותר 
של א׳ היה פסקל (ע״ע) ומתנגדו הגדול היה בוסיאה (ע״ע). 
בין תלמידיו־מעריציו של א׳ נתבלט גם המשורר ז׳אן ראסין, 
שנתחנך בבית־הספר של פור־רואיאל והקים לא׳ מצבת־ 
תמיד בספרו "תמצית ההיסטוריה של פור־רואיאל". 

השנים הראשונות לישיבתו של א׳ בפור־רואיאל היו לאותו 
מנזר זמן של שלווה יחסית ושל עויגשוג. ואולם ב 1653 הטיל 
האפיפיור אינוצנטיוס ץ חרם על דעותיו של ינסן בדבר 
החסד־ממעלה וה״גזירה העליונה" ( 10 ] 3 ו 1 ״ 5 ־ 3££1 זק); א', 
חבריו והנזירות של מנזרו סירבו להכיר בחרם זה, ומאז 
התחילה בשביל א׳ תקופה של רדיפות, מחתרת וגלות, שנמ¬ 
שכה עד יום־מותו. ב 1656 שללה ממנו הסורבונה את תואר 
הדוקטור! פאסקאל יצא בעילום־שם נגד הישועים בשורה של 
איגרות סאטיריות שנונות בשם "מכתבים אל אחד הקרתנים" 
( 1656 , 1-0710013165 ? 1.65 ), וא׳, שנחשד בחיבורן, הוכרח 
לרדת למחתרת, עד ש״שלום־הכנסיה״ של קלמנם 1 וזו ב 1669 
הביא לידי ביטול החרם׳ שהיה מוטל מ 1664 על כל המנזר, 
וא׳ היה יכול לשוב לפור־רואיאל. בימי המחתרת והגלות שלו 
חיבר'א׳ מספר מרובה של כתבי־פולמוס תאולוגיים וביחד עם 
חברו פיר ניקול— את "תורת־ההיגיון": לוגיקה קארתזיאנית 
ואנטי־אסכולאסטית, מדוייקת וחריפה מאוד, שהיא' ידועה 
בשם 31 ץ 0 ?-:וז 0 ? 16 ) 116 ף £0£1 ( 1662 ). כמו כן חיבר א/ 
ביחד עם קלוד לאנסלו, דיקדוק כללי וצרפתי, שהיה מפורסם 
בזמנו, בשם . 11 -.? 16 ) 6 ־ 311 ס 1 מ! 3 ז 0 ( 1664 ). שלום־הכנסיה 
הקנה לא׳ עשר שנים של שלנה! ובתקופה זו התמסר לכתי¬ 
בת חיבורים שהיו מכוונים נגד הדת הפרוטסטאנטית. החשוב 
שבהם (שיש בו חלק גדול, ואפשר, חלק מכריע לניקול) הוא 
הספר המעמיק, בשלושה כרכים, בשם "מסורת־הקבע של 
האמונה [הקאתולית]״( 1669/76 , £01 1613 ) 116 נ 611 קז 6 ? 1.3 ). 
ב 1679 , כשהגביר לואי עו x את תמיכתו בישועים אויבי פור- 
רואיאל, ראו א׳ וניקול הכרח לעצמם לברוח מצרפת! ניקול 
נתיאש ממלחמתם בישועים, נכנע וחזר לצרפת ב 1683 , אבל 
א׳ הוסיף להתנגד להם ובילה את זקנותו בנדודים בבלגיה 
ובהולאנד עד יום־מותו. בין כתביו בתקופה אחרונה זו, שהם 
אפשר הטובים שבחיבוריו, יש ספרים נגד תורת ה״חסד־ 
ממעלה" של ניקול, ידידו גם אז, וספרים לשם סניגוריה 
מחודשת על הינסניזם! אבל הבולטים שבהם הם ה״מסה על 
האידיאות הנכונות והכוזבות״ ( 65 ^ 61 71-3165 165 ) 11:3116 ׳ 
1683 , 111665 £305565 ) וספרים אחרים, שכמו ה״מסה" הנזכרת 
מכוונים היו אף הם נגד תורתו של מלברנש (ע״ע), שלפיה 
שואבת הכרתנו את כל האידיאות הנכונות מתוך התבוננות 
באלוהים. א׳ היה סבור, שבדרך זו אין אנו יכולים לרכוש 
אף אחת מן האידיאות האוביקטיוויות, המוחלטות! אותן 
אפשר לרכוש רק בעמל שכלנו,'כלומר, ע״י הסתכלות, העזגה 
והקשה. בזה היה א׳ המבשר את תורתו של תומס ריד (ע״ע) 
בדבר "השכל הבריא" כמקודם של ההשגים אפריורי. 

א׳ הלוחם, אמיץ־הלב וחריף־השכל, ועם יזה האדם בעל 
אמונת־הלהט, שנלחם במרץ בהפרדה של הישועים בין 
המוסר והדת ובהנחה שלהם בדבר אי־השגגגות (־ 1 < £3111£ ד 11 
11135 ) של האפיפיור וששאף להבדיל בין , זכויות־האמונה 
וזכויות־השכל, הוא הדמות החשובה ביותר בתולדות־הדת 


בצרפת של לואי ז\! x בצד תלמידו פסקל ומתנגדו בוסיאה. 
כל אישיותו וכל אמונתו משתקפות בתשובה המפורסמת, 
שהשיב לניקול כשזה האחרון התאונן על עייפות: "עיף אתה? 
הרי יש לך כל הנצח לנוח בו!". כתביו(שיצאו בשלמות רק 
ב 1780 , בלוזאן) כוללים ארבעים ושניים כרכים גדולים. 

- 6 ־ 81 . 1 ? ; 1 867 3 ,. 7015 5 , 01 ^ £ 001-110 , 5:111110861176 . 11 .') 
, £000100 7 ', ^/ 0011£/0 50011100/0015 1/11 1/11000100 . 7 ,;// , 111011,1 
.) 0 / 1 <) . 1 / 11105 ) 10 010 . 155 //£> !) £111/1 , 6 )ז 0 ק £3 .ן; 1920 ,ע 1 . 701 

. 1951 ,) 51001 סך 1 1111 

ח. ס. 

אךנ 1 , אגרי — 03111 ־ 1 ^ 1 1 ־ £1601 — ( 1641 ׳ אנברן [- £01 
ססזל], צרפת הדרומית־מזרחית, — 1721 , שננברג, 
וירטמברג), כומר וחייל ואלדנזי. מטעמים דתיים הוכרחה 
משפחתו להגר מעיר־מולדתו ונתיישבה בסביבת פינרולו 
שבסאוויה, דרומית־מערבית לטורינו. ב 1662 — 1664 למד א׳ 
תאולוגיה באוניברסיטה של באזל, אח״כ שירת כחייל בהו־ 
לאנה מ 1666 ואילך המשיך בלימודיו בז׳נווה ומ 1670 שימש 
כוהן בכפר טורה פליקו ( 611100 ? 6 זז 0 ד, בצרפתית £3 
ז 011 ?׳),דרומית : מערבית לפינרולו. כשויקטור אמאדיוס, הדו¬ 
כס של סאוויה, אסר ב 1686 , תחת לחצו של לואי 
את פולחן־הדת הוואלדנזי, ניסה א׳ להתנגד בכוח לאיסור 
זה! ברח לשווייץ וב 1687/8 אירגן מכאן שתי התקפות כדי 
לכבוש את כפרי הוואלדנזים, אך נכשל בדבר. בקיץ 1689 
עבר עם 1,000 מבני־דתו בקשיים נוראים את האלפים, ניצח 
גדודים צרפתיים והגיע למולדתו. בזמן זה פרץ סיכסוך בין 
צרפת וסאוויה, הדוכס הרשה לוואלדנזים לחיות בעמקיהם 
ההרריים והעניק להם ב 1694 את חופש־הדת. אך ב 1698 
ביטל, בהשפעת צרפת, תקנות אלו וא׳ העביר את אנשיו 
לווירטמברג בגרמניה. כאן נתקבלו בסבר־פנים יפות ונת¬ 
יישבו על־יד שננברג ( 8 ז 0 נ 1 ח 0 ח 50£16 ) במזרחה של ארץ זו. 
ב 1703 חזר והתיר ויקטור אמאדיום את חופש־הדת וא׳ כיהן 
שוב בשנות 1704 — 1707 בטורה פליקו. בשנת 1707 חזר א׳ 
לשננברג (שבה נשאר עד מותו) וב 1710 פירסם את ספרו 
על ״השיבה המפוארת״ של עמו ב 1689 ( 13 £6 ) 6 ז ££15101 

7311665 5 ז 1 ) 6 .£ 1305 ) 1015 ) ¥311 165 ) 6011:66 ? 0101:161156 ), 

שהופיע בהאג(הולאנד) ותורגם לאנגלית, גרמנית והולנדית. 

- £01 1105 005100 ( 501 ^ £010 1/01/1 £11/1500 ,.// ./ 7 ,־ 14131061 . 11 . 14 
. 89 18 , 1011005 05 ! 01 סוס 50 ,.// . 77 , 1113 ־ 000 .£ ; 1880 ,■/ 101/50 > 

אן־נו, ם. ת. ךה בקילו־ ד׳, ע״ע בקילו־ ד׳ אךנ 1 . 

אךנוביום — 1115 נ 001 ז\! — (מת 327 ״ לסה״ג), אפולו- 
גטיקן נוצרי ומורה לרטוריקה בסמן ה ונריאה ( 81003 
¥6061-13 ) שבאפריקה הצפונית. לערך בשנת' 305 ז חיבר א/ 
לבקשת הגמונו, חיבור אפולוגטי (בעל שבעה ספרים) נגד 
האלילות בשם 031:10065 5115 ־ ¥1761 ׳, ("נגד העמים", ז. א. נגד 
עובדי עבודה זרה). ידיעותיו של א׳ בנצרות היו רופפות 
ונשאבו ברובן מתוך ה 05 ) 11 ]ק 6 ־ 011 ז? של קלמנם (ע״ע) 
האלכסנדרוני, בלא עקבע יחם משלו לחומר שהשתמש בו. 
כמדכן הרבה להשתמש בכתביו של קורנליום ל באו( 1.31160 ), 
שמתח על האלילות ביקורת מנקודת־מבט נאואפלטונית. 
ואולם בצורת־הניסוח שהלביש א׳ כמה רעיונות בפילוסופיה 
הדתית השפיע על הדורות המאוחרים. סיפורי-הנפלאות הקשו¬ 
רים בישו הם בשביל א׳ עובדות היסטוריות, ומכאן בא לידי 
המסקנה, שמעשי־נסים אינם אפשריים אלא בחוגי־המאמינים 
בלבד, ולא בחוגיהם של שאר בני־אדם, אף אם הם, כאפלטון 



1009 


ארנוכיוס — ארנולף 


1010 


ושאר גדולי־הפילוסו׳פים, זכי־מידות ביותר. רעיון קרוב לזד? 
בא לידי ביטוי גם בספר הכוזרי (א/ ד׳) לר׳ יהודה הלוי, 
שלפיו היתה השראתה של הנבואה אפשרית אך בחוגי- 
המאמינים בלבה ומפני־כן לא נתגלתה אף בנעלים שבבעלי- 
המוסר שבין הפילוסופים, 

גם רעיונותיו של א׳ בשאלת מקור־הדעת השפיעו על 
הדורות המאוחרים. א׳ חולק על תורת הזכירה האפלטונית 
(מנון, 0 82 ואילף), שלפיה מיוסד כושר ההכרה ההגיונית 
על היזכרות הנפש במה שידעה קודם הולדתו של האדם. 
לדעת א׳ טבועה בנפש האדם מלידתו רק ידיעה אחת בלבד— 
ידיעת המציאות של האלוהות, ואילו את שאר הידיעות רוכש 
לו האדם מתוך מגעו־ומשאו עם העולם החיצוני — דעה, 
שעליה הסתמך לה מטרי (ע״ע) בתורת־הנפש שלו. 

החומר מתוף ספרי לאבאו, שבו השתמש א׳, כולל פרטים 
חשובים על המיתולוגיה העתיקה, על הפולחנות של אלילים 
שונים ועל דתות־המיסתורין. כמדכן יש לציין את סיגנונו 
הנאה והרצאתו השוטפת של א/ שאף באמצעותם השפיע 
על הקוראים ביה״ב ובעת החדשה. 

- £6£ .£ ; 1934 , 11101165 ) 13 5 * 441/6151 5 * 11 ( 411201 ,ו 01108 זב 1 \ . 0 

116 [) 46111 { 1056 ? 1 ). 1 , 3111 ^ת £6 ג £1 . 9 ; 1917 , 1 ) 111 ) 1 ( 411101 , $16111 

- 4/11 11611 1116511110 ) 111511 ( 6 11 , 111111 ) 81100 .£ ; 1937 , 6 ( £411101 
. 284 — 278 .קק , 1928 , 1 ) 111 ) £ 0171 1 ) 0 

ארנזלד, בנך י קט — 00111 ־ 1 ^ : 101 ^ 6 ^ 3 — ( 1741 , נורמיץ׳, 
קונטיקט — 1801 , לונדון), מפקד־צבא אמריקני. 

הצטיין בקרבות שונים בימי המרד האמריקני, אך בגד בארצו 
ועבר לשורות־האנגלים. בתחילת המרד ב 1775 השתתף א׳ 
בכיבוש מצודת טיקונדרוגה. בסופה של אותה שנה ובתחילת 
שנת 1776 חדר עם חייליו לקאנאדה והשתתף בהתקפה בלתי- 
מוצלחת על קוויבק, שבה נפצע קשה, ובמצור על העיר. 
לאחר מכן נתמנה בריגאדיר־גנראל ופיקד על הצבא במונט־ 
ריאל. באוקטובר 1776 , כשהוכרח הצבא לסגת לימת שמפלין, 
אסף א׳ כמה אניות ונלחם בצי הבריטי. אע״פ שנוצח, הצליח 
לעצור בעד התקדמות האנגלים, שתכליתה היתה לבודד את 
ניו־אינגלאנד. ב 1777 העלה הקונגרס האמריקני 5 שרי־צבא 
לדרגת מאיור־גנראל ופסח על א/ אע״פ שא׳ היה הראשון 
במעלה ביניהם ואע״פ שעל העלאתו לדרגה הנזכרת המליץ 
ג׳ורג׳ ואשינגטון. דבר זה עורר בו מרירות ואפשר, שבו 
היתה נעוצה הסיבה הראשונה לבגידתו לאחר זמן. רק לאחר 
שא׳ חזר והצטיין באותה שנה בקרב נגד האנגלים בריג׳פילד, 
קונטיקט, הועלה אף הוא בדרגה. א' מילא תפקיד חשוב 
בקרבות של סאראטוגה ( 1777 ), שאף בהם נפצע קשה. 
ב 1778 — 1779 שימש מושל צבאי בפילאדלפיה, לאחר שפת־ 
תה העיר ע״י האנגלים. כאן נסתכסך עם השלטונות האזר¬ 
חיים והועמד למשפט בכמה אשמות של התנהגות בלתי' 
הוגנת. א׳ יצא זכאי בדינו מכל האשמות, פרט לשתיים בלתי- 
חשובות, שביחס אליהן נתבקש המפקד ואשינגטון ע״י ביה״ד 
לנזוף בא/ כנראה, שגמל אז בלבו של א׳ הרעיון לבצע את 
מעשה־בגידתו. ב 1780 ביקש מאת הגנראל ואשינגטון למנו¬ 
תו כמפקד של וסט פוינט, נקודה חשובה על נהר האדסון, 
שא׳ נתכוון למסור אותה לידי האנגלים. כשנפל המאיור 
האנגלי ג׳ון אנדרי לידי האמריקנים לאחר שהתראה עם א׳, 
נתגלה הדבר. א׳ הספיק להימלט אל האנגלים ופיקד על 
פשיטות אנגליות על ניו־לונדון, קונטיקט ובווירג׳יניה. הוא 
גלה לאנגליה ומת בלונדון. 


ארנזלד, מתיו — 1 ) 001 ^ 7 ^ 3036 ^ — ( 1822 — 1888 ), 

משורר, מבקר ועסקן בענייני־החינוך באנגליה. 

א׳ היה בנו של תומאס ארנולד, המנהל המפורסם של 
בי״ם "רגבי". א׳ נתחנך בראגבי ובמכללת אוכספורד, שבה 
זכה בפרים בעד שירו על קרומוול. בשנת 1845 נבחר כחבר 
(^ 6110 ?) ע״י אוריל קולג׳ באוכספורד, וב 1851 נתמנה מפקח 
על בתי־הספר באנגליה — משרה, שא׳ החזיק בה 35 שנים 
( 1851 — 1886 ). ב 1849 וב 1852 פירסם שני ז קבצי־שירים, אך 
מיטב שיריו נכלל בשני קבצים נוספים משלו, שיצאו ב 1853 
(״שירים״) וב 1855 ("שירים׳ קבוצה שניה"). בעיקר בזכותם 
נתמנה א׳ ב 1857 פרופסור לשירה באוכספורד, ובתפקיד זה 
שימש במשך עשר שנים ( 1857 — 1867 ). ב 1867 יצא לאור 
ספרו "שירים חדשים", ומאז עד סוף ימיו כמעט שלא חיבר 
עוד שירים. כתביו מתקופה זו הוקדשו בעיקרם לנושאים 
בתחומי החינוך, הדת, ביקורת הספרות ובעיות־החברה. בשני 
התחומים האחרונים ביחוד הראה א׳ את כוחו כאחד מהוגי- 
הדעות הגדולים והמעמיקים ביותר של אנגליה במאה ה 19 . 
מיטב דברי הביקורת הספרותית של א׳ כלולים בשני הכרכים 
של ״המסות הביקרתיות״ שלו ( 1865 , 1888 ), ומבחר־כתביו 
בשטח הביקורת החברותית — ב״תרבות ואנארכיה״ (- 0111 

ץ 31011 ם.\ 7 1 ) 311 6 זג 1 :י), 1869 , ב״זר־ידידות" ( 8 'ק 15111 ) 1611 ז? 
1871 , 1 ) 031-1311 ), וב״מסות שונות״( 1879 , 5 ץ £553 1 ) 11x6 ^). 

שלוש השפעות עיקריות ניכרות בשירה של א". של 
הסופרים היווניים, של גיתה ושל ורדסורת. בשיריו הליריים 
והאלגיים מתבטאת עקת־הרוח של אדם, שנמצא בתקופת 
מעבר "בין שני עולמות, שהאחד מהם כבר מת והשני 
אין בכוחו להיוולד". א׳ שאף להוציא את בני־דורו באנ¬ 
גליה מקרן־הזווית של ההיגיון הקרתני לדרך־המלך של 
השקפות רחבות, כלל־אירופיות. בספרו "תרבות ואנארכיה" 
התקיף את ה״פלשתים״ — מונח, ששאל מהיינה כדי לציין 
את בני המעמד הבינוני, שהם שקועים בחמדנות יתרה והם 
ריקים מדעת והשכלה אמיתית. הוא הציע לכונן מדינה, 
שתעמוד מעל למעמדות השונים ושתייצג את הצדדים הטובים 
שבכולם. בספר זה הוא מבחין, בהשפעתו של חינה (ע״ע) 
ובדומה לשד״ל (ע״ע לוצטו, שמואל דוד), בין "העבריות 
וההלניות" כשתי תפיסות־עולם, שהן מנוגדות זו לזו בתכלית. 
הוא י התעניין גם בתנ״י* יכתב על כתבי־הקודש שני ספרים: 
113 ! 00£ 1 ) 311 31111:6 ־ £1161 ("מסה על תפיסה יותר טובה של 
התנ״ך״, 1873 ) ותשובה למבקריו של ספר זה בשם: 1 ) 311 1 ) 00 
81616 6 !*ז ( 1875 ). א׳ גם ביקר בכמה מארצות אירופה כדי 
להתחקות על מצב־החינוך בהן וכתב כמה סקירות מאלפות 
על שיטות־החינוך המקובלות בארצות אלו, וכן שורה של 
דו״חות מעניינים על החינוך באנגליה והשפיע על תיקון 
החינוך בבתי־הספר האנגליים. כמו־כן הרחיב והעמיק את 
הכרת הספרות העולמית באנגליה והיה אחד מן ההומאניסטים 
החשובים במאה ה 19 . 

- 811/110 ,: 1 ־ $0131 . 3 ; 1904-1905 ,. 01 $ ע 15 , 5 \ 01 ?}\ €01160164 

, 1.611615 ,. 1 ) 6 , £05861 .£ . 0 ; 1892 ,. 4 . 4 ! / 0 <( 1 (ק £10 

-ס;?־ 11 ) 016 ) . 4 . 1 \ , 160 ) £100 .£ ; 1895 ,. 015 ׳\ 2 , 1848-88 
. 1939 ,. 4 . %1 < 11110 £ ז 1 ׳ .£ ;( 1932 , 1115 ) 1011 

א. א. מ. 

א רני ל ף — 11£ ! 0 ז^ — ( 850 — 899 ), מלך גרמניה וקיסר 
רומא. היה בנו הבלתי חוקי של קארלמאן, מלך 
באוואריה, בנו של לודויג׳ מלך גרמניה(ע״ע). א׳ קיבל ב 876 



1011 


ארנולף — ארנולסו דיי קמביזי 


1012 



ארנולופו די קאמביו: מאריה הבתולה. פבל מ! החזית העתיקה על הקאתדרא 5 ח בפירנצה. המוזיאח ה 5 אומי, פירנצוז 


מאביו את קארינטיה והגן בהצלחה על ארץ זו נגד התקפותיו 
של סויטופולק (ע״ע), שליט מוראוויה. כמצביא מוכשר נבחר 
ב 887 'למלך גרמניה והוכר ע״י מלכי צרפת, בורגונדיה ואי¬ 
טליה כמושלם העליון. ב 891 ניצח את הנורמאנים על־יד לובן 
( 310 ׳! 011 ״ 1 ) בבלגיה, ב 892 — 894 נלחם שוב נגד סוויאטיו- 
פולק, ב 895 עבר את האלפים, כבש אח רומי והוכתר על־ידי 
האפיפיור לקיסר( 896 ). לאחר זמן קצר חלה ולא קם ממחלתו. 

ארנזלפו ך ק?זביז — 110301810 ) ס 01£ חז. 4 — ( 0 1240 

[ 1232 ?], קולה ואלדלסה [ 16153 ) ¥31 00116 ] בקרבת 
סינה — 1301 או 1302 ', פירנצה), פסל וארדיכל איטלקי. לפי 
הביוגראפיה הראשונה של א׳, שנתחברה ע״י ג׳ורג׳ו ואזארי 
(״חיי הציירים״, ד,וצ׳ שניה 1568 ) ושהיא כוללת הרבה 
פרטים מסופקים, נולד א׳ ב 1232 בפירנצה לאדדיכל ומהנדס 
גרמני, בשם יאקופו או לאפו, שפעל בארצו ובפירנצה; אבל 
מהחלטת "מועצת־המאה" של פירנצה (מ 1300 ) לשחרר 
ממיסים את "א , ... המפורסם והמנוסה בין כל בוני הכנסיות 
בטוסקאנה בזמננו, ומי שהתחיל בבניית הקאתדראלה ומנהל 
אותה", נראה, שא׳ נולד בקולה וששם אביו היה קאמביו. 
א׳ היה תלמידו של אבי הפיסול החדש, ניקולא פיזאנו, 
שממנו קיבל את היסודות הרומיים שבסיגנון־הפיסול שלו! 
בין 1266 ו 1269 שימש א׳ עוזר לניקולא בעבודתו העיקרית 
של זה האחרון: הדוכן, רב־הפסלים, שבקאתדראלה של סינה. 
ב 1277 הוזמן א/ שפעל אז בשירותו של המלך שארל ד׳אנז׳ו 
מנאפולי, לסייע לניקולא ולג׳ובאני בנו בהקמת המזרקה 
המפורסמת בפרוג׳ה, שאף היא עשירה בפסלים! אך לא ברור 
הדבר, אם א׳ השתתף בעבודה זו (הפסלים הנאים של א׳ 
שבפינאקותקה של פרוג׳ה נעשו בשביל מזרקה אחרת באותה 
עיר); לעומת זה חיתום שמו של א׳ על מצבת־קיר נהדרת, 
מקושטת בפסלים, שהוקמה לכבוד החשמן גיום דה ברי 
( 6 ץ 3 ז 8 16 > 01111130016 ) בכנסיית דומיניקוס הקדוש באור- 
ויטו. ב 1285 , לכל המאוחר, התחילה התקופה של פעולת א׳ 
ברומא בתחום של דקוראציה פסלית-ארדיכלית. בתקופה זו 
שנמשכה עד 1296 ,יבנה וקישט יא׳ את אהלי־המזבח שבכג־ 


סיות סן פאולו ( 1285 ) וסנטה צ׳צ׳יליה ( 1293 ) ואת מצבת 
בוניפאציוס עו בסן־פיטרו. פסל בוניפאציוס ¥111 של א׳ הוא 
הדיוקן הראשון, המוסר את קלסתר־פניו האישי של האפי¬ 
פיור ! ה 0 !ק 656 זק (אווס) היפה של א/ עם פסלי המשפחה 
הקדושה, בסאנטה מריה מאג׳ורי ברומי, הוא קבוצת־הפסלים 
הראשונה מסוג זה שנשתמרה. 

מ 1296 עד שמת פעל א׳ בפירנצה • כאן ביצע את מפעליו 
הארדיכליים הגדולים ביותר, ובראשם את התבנית הכללית 
ואת החזית (ששונתה מעיקרה מ 1358 ואילך) של הקאתד־ 
ראלה (את הכיפה העצומה הוסיף, כידוע, ברונלסקי בשנות 
1420/34 ). ואזארי מייחם לא׳ גם את הבניה שליארמון-המו- 
עצה, המכונה ״הארמון הישן״( ¥6001110 313220 ?), והמסורת 
מייחסת לו עוד כמה בניינים, ביהוד את הכנסיה החשובה 
סאנטה קרוצ׳ה, וכן את סאנטה טריגיטה, מגדל־הפעמונים של 
ה״באדיה״ ( 113 ) 83 ), ה״לוג׳ה של הפריאורים", קומת־הקרקע 
של £41011616 830 ז 0 , ועוד. 

כפסל מאחד א׳ בסימונו את העדינות הגותית עם 
הראליזם החדש, שקיבל ממורו ניקולא פיזאנו ושניכרת בו 
השפעתם של הפיסול הרומי הקדום (הפיסול הרומאני של 
יה״ב. יופי שקט וחגיגי, שמבשר את הסימון הקלאסי המחו¬ 
דש, מציין ביהוד את פסליו משנות־חייו האחרונות, כמו 
״פסל הבתולה״ — אחד מעשרות הפסלים, שבהם קישט א׳ 
את חזית הקאתדראלה של פירנצה. 

את סימונו בך ק ו ר א צ יה ארדיכלית־פיסולית, שבה 
נתמחה במיוחד, מציין השימוש בחמרים שונים (שיש לבן 
וססגוני, פסיפס, ארד, ועוד) מתוך התאמה שלמה בין היסודות 
הפלאסטיים והארדיכליים. ביהוד חשובה היתד, הפעולה, שפעל 
בתחום זה ברומי, שביתני־המזבח של א׳ החדירו לתוכה את 
הסימון הגותי והשפיעו מאוד על הדור האחרון של האסכולה 
האדריכלית, הידועה בשם ״הקוסמאטים״ ( 00501311 ), וכן 
בטוסקאנה, שבה פיתח את המסורת של מצבות־הקיר האור- 
נאמנטאליות, שאח״ב הגיעה בעיר זו לשיאה בקברי בני- 
מדיצ׳י של מיכאל-אנג׳לו. 

ואולם עיקר חשיבותו של א׳ היא באדריכלות בניינית. 





1013 


ארנולפו די קמביו—ארנט, ארנפט מוריץ 


1014 


בתחום זה הוא אבי הסימון הנקרא בשם "גותיקה פלורנטי¬ 
נית" והשואף להסתיר את המבנה היסודי של הבניין תחת 
כיסוי־שיש לבן בעל קישוט גאומטרי עשוי פסים של שיש 
שחור, ירוק ואדום. החזית היפר" שנתן א׳ לקאתדראלה של 
פירנצה, נשתמרה לנו רק בשירטוט ישן, שמראה את הקישוט 
הפיסולי והארדיכלי של א׳ בכל עשרו והדרו! אבל "הארמון 
הישן" נשאר בעיקרו פמו שא׳ עצמו תיכנן אותו (זולת 
השינויים וההוספות, שבאו בפנים־הבניין)ז בניין מאוזן זה 
שדמוודקוביה לו, על ארבע קומותיו, טפחותיו הבולטות בעוז 
ומגדלו המתנוסס, מסמל, יותר מכל בניין אחר, את גאוותה 
האזרחית ועצמתה המלחמתית של הרפובליקה הפלורנטינית, 
וכן את גאוניות יוצרו. 

;( 1908 ) 11 071 ^ 511 ( 1 - 1 ^ X 1 ח> 1 ^ 1 ,• 01 >!:)וחס!!!"! : 10 ,ץ 0 ז? 

■ 10 ? / 0 01 ז 1 >) €01/1 ) 1 ( 1 / 0 ) 01011 ? 11 ■ :]■ 1 > 1 < 01-1 ? 1 ) 1/1 / 0 . 71 ) 011 [ : 111 ,)) 1 >)) 

. 1943 .. 0 11 > . 4 , 1301 זג 4 ן .ז\ ;( 1940-1 ) 

ח. ם. 

ארנ 1 ן ׳ נחל בעבר־הירדן הנשפך לים־המלח. נחל־א׳ נזכר 
פעמים הרבה במקרא כגבול הצפוני של ממלכת- 
מואב, שהפריד בינה ובין ממלכת סיחון מלך חשבון ואח״ב 
בינה ובין ישראל, עד ימיו של מישע מלך מואב. בזמן מאוחר 
יותר שימש הא׳ גבול בין עבר־הירדן היהודי ומידבא מזה 
ובינו ובין ממלכת הערבים הנבטיים מזה. את נחל א׳ מזהים 
עם סיל אל מוג׳ב (בערב׳ מוג׳ב = להרעיש = לרנן = אר¬ 
נון). מקור־הנחל הוא על־יד לג׳ון! ארכו 76 ק״מ. כמות־מימיו 
מגעת באביב ל 3,600 ממ״ע לשעה. בחלקו התחתון זורם הנחל 
בקניון רחב ( 5 ק״מ) ועמוק ( 500 מ׳). בימי הרומים שמרו 
גדודים מרובים על המעבר בנחל א׳, שהיה ידוע כמקום- 
מארב של שודדים. אל־אדריסי מדבר בהתפעלות על הטבע 
הפראי בסביבות הא׳ ועל ריבוי הדגים במימיו. עד היום 
משמש המוג׳ב כגבול הצפוני של מחח אל־כרך, התופס את 
תחומה של ממלבת־מואב. 

אךנונה׳ אנזינה(לאט׳ 300003 ), בתקופה העתיקה ברומי— 
היבול השנתי, ביהוד יבול החיטה והדגן, שנאגר 
במחסני־הממשלה כדי לספק את צרכיהם של האוכלוסים 
בשעת־חירום, למשל, בשעת רעב, בצורת וכיו״ב. בימי הר¬ 
פובליקה היתה המשימה של אספקת־תבואה למחסני־המס- 
שלה מוטלת על האדילים (ע״ע) של הפלביים. מתפקידם 
היה להחזיק את המחסנים מלאים תבואה ולהשגיח על הסו¬ 
חרים, שלא יפקיעו את השערים. במאה ה 2 לפסה״נ קיבל 
עניין הא׳ משמעות חדשה. ההאבקות הממושכת בין רומי 
וחניבעל החריבה את החקלאות האיטלית והמוני-איכרים, 
שלא יכלו עוד להתפרנס מעבודת־האדמה, התחילו זורמים 
לרומי כדי למצוא בה מחיה. המדינה ראתה הכרח לעצמה 
לפרנס את ההמונים הרעבים, ששימשו מכשיר מסוכן בידי 
הטריבונים והדמאגוגים להשגת מטרותיהם הסוציאליות והמ¬ 
דיניות. גאיום גראככוס היה הראשון, שיזם את "חוק־התבואה" 
( 13 ז 3 ! 10100 ת£ ג 1 6 ); לפי חוק זה היתה תבואה נמכרת לנצ¬ 
רכים במחיר נמוך ( 123 לפסה״נ). אע״פ שסולר, ביטל את 
"חוק־התבואה", לא היה בכוחו לשים מעצור להתפתחות 
הטבעית של העניינים ברומי: זמן לא־מרובה לאחר שמת 
סולה הותחל בחלוקת־מזון בחינם לאזרהי־רומי לפי הצעתו 
של הטריבון קלודיוס ( 58 לפסה״נ). תוצאותיה של שיטה זו 
היו שבמשך זמן קצר עלה מספרם של הנהנים מתבואת־חינם 


עד למעלה משלש מאות אלף. יוליוס קיסר ואחריו אוגוסטוס 
הגבילו מספר זה והעמידו אותו על מחציתו. אוגוסטוס הוא 
גם שיצר את ה 30001130 3 ז!ךס 30£0 זק. בראש הפעולה עמד 
3000030 05 :ז 30£00 זק, שהיה אחראי לאספקה סדירה. הנמלים 
של אוסטיה ופוטאולי היו שני מרכזי־האספקה העיקריים. 
המחסנים הגדולים, שנבנו באוסטיה מטעם הממשלה, שימשו 
לאגירת-בר והיו נתונים להנהלתם של פקידים נמוכים, מבצעי 
רצונו של ה 3000030 15 ! 30£001 זק. בפרובינציות היו משרדי- 
הא׳ נתונים עפ״ר לפיקוחם של הנציבים הארציים. במאה 
ה 4 לסה״ג, לאחר •שהועברה הבירה מרומי לקונסטאנטינו- 
פולים, נוצרו פרפקטורות מיוחדות של א׳ במצרים (- 30 ־ 1 ק 
130 ־ 11 ) 3 3000030 ^10X30 ז £0010 ), שהיתה חייבת להמציא 
תבואה לבירה החדשה, ופרפקטורה של א׳ באפריקה (.זק 
030 ״£^ . 300 ), שמתפקידה היה לספק בד לרומי. 

בתלמוד ומדרש משמש המונח "אנונה" במובן של מתנת 
המדינה לפקידים, לחיילים, ולאנשי החצר של הקיסר (ב״ר, 
מ״ז, ה׳; שמו״ר, מ״א, ד׳), אולם לפעמים קרובות דנים 
חבמי־ה תלמוד בא׳, שהיתה נגבית בצורת מס מן התבואה 
או מן הצאן והבקר של העשירים, והכוונה כאן היא לא׳, 
שהנהיג לראשונה דיוקלטיינוס קיסר בסוף המאה ה 3 לםה״נ 
(דב״ר ו׳ז ויק״ר כ״ט, ב׳! שם, ל״ג, ו׳). המונח "ארנונא", 
שאנו מוצאים בתלמוד ובמדרשים, מציין לפעמים לא את 
הא׳, אלא סוג אחר של מיסים, שהיה ידוע ביוונית בשם: 
? 0 ׳\ 1 >££. 

א. ש. 

אתם׳ אוץםט מזיריץ — 11 ״״^ . 01117 ^ 051 ז£ — ( 1769 , 
ריגן — 1860 , בון), היסטוריון, מדינאי ומשורר 
גרמני. היה בנו של איכר(עבד משוחרר), באי ריגן( £11200 ), 
שבאותה תקופה היה שייך לשוודיה. גדל בכפר ורק בגיל 18 
נכנס לגימנסיה. ב 1794-1789 למד באוניברסיטה של גרייפם־ 
וואלד תאולוגיה, ובזו של ינה — היסטוריה ופילוסופיה (מפי 
פיכסה). אח״כ כיהן זמן קצר ככומר פרוטסטאנטי, אך כתו¬ 
צאה מלימודיו הפילוסופיים וההיסטוריים לא האמין בתורת 
הנצרות המסרתית, עזב את מעמד הכמורה ( 1797 ), ובשנות 
1798/99 היריבה לנסוע בגרמניה, אוסטריה, הונגאריה, איט¬ 
ליה׳ צרפת ושוודיה, ואת רשמי־מסעותיו פירסם מ 1801 
ואילך בספרים מעניינים. מ 1800 עד 1806 הורה היסטוריה 
באוניברסיטה של גרייפסוואלד וב 1806 פירסם בין השאר 
את הראשון מארבעת הכרכים של חיבורו "רוח הזמן" 
( 2011 ! 60 00151 ), שברוח תורתו של פיכטה עורר את העם 
הגרמני לתשובה פנימית שלמה, למסירות לענייני־הכלל 
ולהתקוממות לשלטונו של נאפוליון. הספר השפיע על תנו־ 
עת־ההתקוממות הגרמנית יותר מכל ספר אחר, זולת ה״נאו־ 
מים אל העם הגרמני״ של פיכטה ( 1808 ) ו״לאומיות גרמ¬ 
נית" של יאן ( 1810 ). נאפוליון קבע פרם על ראשו וא׳ ברח 
לסטוקהולם, אבל עוד ב 1809 עבר א׳ לברלין. המדינאי הפרוסי 
הגדול פוס שטיין קירב אותו אליו ולקח את א׳ עמו כמזכירו 
כשהלך ב 1812 לפטרבורג. משם, ואח״ב שוב מברלין, פירסם 
א׳ שורה ארוכה של מגילות עפות ומחברות מלהיבות, שעברו 
מיד ליד, ביניהן אחת בשם ״הרינוס — הנהר של גרמניה, אך 
לא גבולה", שבה השמיע א׳ ראשון את התביעה, שהמחוזות 
הגרמניים שממערב לרינום יסופחו לגרמניה (בעלונים ובמח¬ 
ברות הללו הטיף א׳ לראשונה ל״גיום־חובה כללי" רגיל 
( 1 ו £1101 קז ¥011 \ 1120010100 ^) ולשעת־חימם (ת 1 ז 0 ז 15 > £30 ). 



1015 


ארגט, ארנפט מוריץ 


ארניוס, סונטה אוגוסט 


1016 


באותה תקופה פירסם א׳ גם את שיריו הפאטריוטיים המוש¬ 
רים ביותר (״שירי־מלחמה״, 1815 ), כגון: "האל, שהצמיח 
ברזל, לא רצה בעבדים״, ״מהי מולדתו של הגרמני ?״ ו״מה 
משמיעות החצוצרות?". 

ב 1818 , אחד תבוסתו השלמה של גאפוליון, נתמנה א׳ פרו¬ 
פסור להיסטוריה באוניברסיטה החדשה של בון, אך עוד בשנה 
שלאחריה פוטר ממשרתו מחמת הביקורת החריפה, שמתח 
על מדיניותן הראקציונית של ממשלות־גרמניה. רק ב 1840 , 
לאחר שמת המלך פרידריך וילהלם ווו, הוחזר א׳ למשרתו. 
ב 1848 נבחר כציר לפארלאמנט בפראנקפורט ודגל בהקמתה 
של אימפריה גרמנית אחידה על יסוד דמוקראטי ובהנהגתה 
של פרוסיה. כשסירב המלך פרידריך וילהלם ווו לקבל את 
כתר הקיסרות הגרמנית נתאכזב א׳ מן החיים המדיניים 
ונסתלק מהם. עוד בגיל של 89 נידון למאסר על הספר "נדודי 
עם פרייהר פום שטיין״ ( 1858 ), אבל יום הולדתו ה 90 , חודש 
קודם מותו, הוחג ע״י כל גרמניה, ועל ראש האי ריגן הוקם 
ב 1873 מגדל לזכרו. 

א׳ לא היה משורר בעל שיעור-קומה, ואף ספריו ההיסטו¬ 
ריים והמדיניים המרובים חסרים ערך מדעי ומדיני מיוחד. 
אבל הוא בחן בכשרון יוצא מן הכלל לכתוב בשביל העם! 
בכתבי־התעמולה שלו (שהוא עצמו כינס אותם בקובץ "כת¬ 
בים בשביל הגרמנים האהובים שלי״, ארבעה כרכים, 1855 ) 
מתאחדות הנמקה ברורה וישירה וחסידות תמימה ולבבית עם 
דברנות עממית חזקה, שמתרוממת תכופות לגובה פיוטי. לפי 
השקפותיו א׳ הוא רומאנטיקן, אבל בניגוד לשאר ראשיה של 
אסכולה זו, כגון טיק וברגטאנו, שהתמימות והעממיות באו 
להם כפרי־המחשבה, א/ כבן־איכרים מושרש באדמה, היה 
משורר עממי לפי עצם טבעו. 

1?67/6 17 41151*117/11 (00111 £116 1035511461-81111.), 12X6116, 

1912; £. 1186116014, 067 ]117£6 4 ., 1769 - 1815 , 1914; 8. 

066085, 4., 1920; £. 011:1(1011, 01111167, //10(75106/, 1 /■. 

1924; 8. £3110060, 4.5 £615(1((65 1178 (70111156/165 //67/101167, 

17 41170/6717% 0/0110701151 1/16 078 . 4 , 0081 ? .ס ■\/ ; 1937 
. 1935 ,(^ 711 ) 70 ^ 117110 <[ 11711/1 ) !) 0677707 

ח. פ. 

ארנט, יזהן — 1011300 — ( 1555 , אדריץ, אנ- 
האלט, — 1621 , צלה, האנובר), תאולוג לותרני 
גרמני. א׳ היה בנו של כומר י פרוטסטאנטי, למד תאולוגיה 
בכמה אוניברסיטות וב 1583 נעשה פאסטור בבאדךפורן 
שבאנהאלט׳ אולם מאחר שסירב מטעמי מצפון למלאי אחר 
הדרישות הדתיות של הדוכס׳ התפטר מהתמנות זו. אח״כ 
שימש ככומר במקומות שונים. את פעולתו הספרותית התחיל 
רק משעבר את גיל החמישים, ולשניים מספריו נודע תפקיד 
חשוב בתולדות החיים הרוחנים של הכנסיה הלותרנית. א׳, 
שהושפע מספריהם של בעלי־המסתורין שקדמו לתקופת 
הרפורמאציה, כגון תומאס א קמפיס (ע״ע), וביחוד מן המיס¬ 
טיקה הגרמנית, דוגל בסובייקטיוויזם מיסטי שתופס אצלו 
את מקומה של האמונה האובייקטיווית הלותרנית במעשה 
הישועה ע״י ישו. גם ההטעמה של חשיבות הייחוד המסתורי 
עם האל והתודות הסגפניות שבכתביו הם ירושת המיסטיקנים 
של יה״ב. 

00 ^ 01101516011100 311060 7001 \ ("על הנצרות האמי- 

תית״, 1606 — 1609 ), שניתרגם לרוב לשונות אירופה, שימש 
מעין קול קורא לדתיות פנימית. לספר זה, וכן לספרו השני 

של א' 160 > 611 § 11 ' 1 ' 0110181:1161160 31161 11610 ז 3 § 165 ^ 303 ? 


(״גן עדן של כל התכונות הנוצריות הטובות״, 1612 ) — היתד, 
השפעה ניכרת על תנועת הפיאטיסטים (ע״ע). 

- 1.111/167 מ, )/׳. 07 (/ 3 816 111767 71675116111172 ס 16 ז .)[) 01 ^ 1 

. 1912 , 11117 

ד. פ. 

אוע 8 ל, אלוים לכסה, חזן ס 0 י\ 0031 , 2^1018 1-6X3 

11131 ס 61106 \! — ( 1854 — 1912 ), מדינאי אוסטרי־ 

הונגארי. היה בן למשפחת באנקאים ובעלי־אחוזות בבוהמיה. 
ב 1877 נכנם לשירות הדיפאמאטי, ב 1895 נתמנה ציר ברו¬ 
מניה, וב 1899 — ציר ברוסיה, שבה כבר פעל קודם לכן 
פעולה דיפלומאטית בשנות 1878 — 1882 ו 1888 — 1894 . א׳ 
השתדל להפחית את המתיחות בין רוסיה ואוסטריה־הונגריה 
(ע״ע, ע׳ 993 ), וכשנעשה ב 1906 מיניסטר־החוץ המשיך 
במדיניות זו. באוקטובר 1908 הכריז על סיפוחה של בוסניה 
(ע״ע) לאוסטריה־הונגאריה — סיפוח׳ שהתנגדו לו לא רק 
רוסיה וסרביה, אלא אף המעצמות המערביות, וגם איטליה, 
בעלת־בריתה של אוסטריה. אך א׳ ידע, שרוסיה, שעדיין לא 
נתאוששה אז מן המפלה, שנחלה מידי יאפאן ( 1905 ) — לא 
היתד, מוכשרת למלחמה׳ ולאחר משא־ומתן ממושך וגיוס 
חלק ניכר של הצבא האוסטרי, עלה בידו להשיג את הסכמתן 
של המעצמות הגדולות ושל סרביה לסיפוח הנזכר ( 1909 ). 
ב 1911 , כשאיטליה היתד, נתונה בקשרי-מלחמה עם תורכיה, 
רצתה "מפלגת־ד,מלחמה" באוסטריה, בהנהגתו של הגנראל 
קונראדי, ראש המטה הכללי, להתקיף את בעלודבריתה 
הבלתי־נאמנת של אוסטריה! ואולם א׳ התנגד לתכנית זו 
בכל תוקף וכתוצאה מכך לא יצאה אל הפועל. 

. 011 ? 67 ^ 01151170711 0/176 [ 566/15 ,. 46 / 070 41015 , 160 ) 801 ! . 8 
, 1/6/7010%6 0611156/16 ,. 46 ; 1917 , 051677616/1-07£0175 / 11 

.( 1917 ) 18 . 1-01 

ארבי, עז ע — 3008 ( ץ 830 \) — ( 1817 , נאג׳סאלונטה 
[ 82310013 ^ 3 ^ 1 ] — 1882 , בודאפסט), משורר 
הונגארי! מגדולי האפיקה והבאלאדה בספרות ההונגארית. 
א׳, בן־איכרים, התמסר לספרות לאחר שהיה בצעירותו מורה 
כפרי, שחקן ונוטריון. יצירתו הראשונה בשם "החוקה שאב¬ 
דה" ראתה אור ב 1845 . אך את פירסומו קנה לו בעיקר 
כשהופיע החלק הראשון של האפוס הלאומי רחב־היריעה 
שלו "טולך" ( 1847 ). יצירה זו עוררה את תשומת־לבו של 
המשורר ההונגארי הלאומי פטפי (ע״ע), שמאז נתקשר עם 
א׳ בקשרי־ידידות. בטרילוגיה זו, ששני חלקיה האחרים הו¬ 
פיעו לאחר שנים (״ערוב־יומו של טולדי״, 1854 , ו״אהבתו 
של טולדי״, 1879 ), מגלם א׳ — ע״י תיאור חייו ומעלליו של 
אחד הגיבורים הלאומיים ההונגאריים בתקופה קדומה — 
את נפש עמו על אורותיה וצלליה. בחלקו הראשון של האפוס 
וביצירתו מ 1845 היה א׳ ממבשרי המהפכה של 1848 בד,וני 
גאריה, שא׳ אף השתתף בה בפועל. א׳ הוא גם אבי הבאלאדה 
ההונגארית, שהושפעה מן הבאלאדה הסקוטית. הליריקה שלו 
היא כבדת־משקל ועמוקה. ההומור שלו הוא זה של איש- 
הקרקע: מעין מזיגה של פשטות וחכמת־חיים. כתביו כונסו 
אחר מותו ב 12 כרכים, ויצירותיו תורגמו גם ללשונות אח¬ 
רות. בין השאר קנה לו א׳ שם כמתרגם מיצירותיהם של 
אריסטופאנם ושיקספיר. 

. 1931 ,. 4 , 1611 ׳\ 0 ח 1 ' 0 ׳\ . 0 ; 1893 ,. 4 , 11 ) 816 .£ 

אועעס, סעטד! אעוסט — ־ 6 ב!זז.\^ 81 ג 1 §ג 41 ■ 8113016 

0108 - ( 1859 , ויק [סביבות אופסאלה] — 1927 , 
סטוקהולם), כימאי ופיסיקן שוודי. א׳ למד פיסיקה באוניבר־ 



1017 


ארניוס, סונטה אוגוסט — ארגיים 


1018 



מיטות של אופסאלה וסטוקהולם וד.וסמך באופסאלה ב 1884 . 
השתלם במקצועו אצל גדולי הפיסיקאים והכימאים שבדורו: 
אוסטולד (ע״ע) בריגה׳ קולראוש (ע״ע) בווירצבורג, ב 1 לצ־ 
מן' (ע״ע) בגראץ, ון׳ט הוף (ע״ע) באמסטרדאם. עם אוסט־ 
וואלד ועם ואףט הוף קשר 
קשרי־מחקר וקשרי־ידידות 
נאמנים. ב 1891 נתמנה א׳ 
מרצה בבית־הספר הטכני 
הגבוה בסטוקהולם׳ ובשנת 
1895 — פרופסור באוני¬ 
ברסיטה. ב 1903 ניתן לו 
פרס־נובל לכימיה. ב 1909 
נתמנה מנהל מכוךנובל 
לכימיה פיסיקאלית, ובהת¬ 
מנות זו נשאר עד יום־מותו. 

א׳ זכה להיות מוכר בחייו _ 

כאחד מגדו ל, אנשי־המדע ם. א. ארג יום 

בדורו, והוענקו לו אותות־כבוד מדעיים שונים. 


חשיבותו של לחץ־האור כגורם פועל בפיסיקה הקוסמית — 
רעיון, שנעשה אח״כ מרכזי באסטרופיסיקה (ע״ע)! על־סמר 
לחץ־האור ביאר א׳ את התרחקותיזנבות־השביטים מן השמש. 
לפירסום מרובה זכתה השקפתו על נצחיות־החיים במסגרת 
המציאות הקוסמית: הוא האמין במציאותו של חומר חי 
מפוזר בכל רחבי־הקוסמוס ונודד בצורת נבטים עוברים 
ושבים מכוכב לכוכב במשך תקופות ועידנים! נבטים אלה 
נאחזים בבל מקום שבו התנאים נוחים לקיום החיים בשלב- 
ההתפתחות של הגרם השמימי הנידון, ושם הם מתפתחים 
ומפיקים בהדרגה את צורות־החיים השונות! להסעתם של 
נבטי־החיים מעולם לעולם מסייע לחץ־האור. — משאר 
תרומותיו של א׳ לביולוגיה יש לציין את נסיונותיו להשתמש 
בשיטות פיסיקו־כימיות להסברת פעולותיהם של טוכסינים 
ונוגדנים. 

מספריו (נוסף על חיבורו הראשון הנזכר): 1 אלסאלסזגע 
1900 , 0116011 ־ 6161111 61111 ־ 111601 (ספר־לימוד באלקטרוכימיה 
עיונית, גם בגרמנית ובאנגלית)! 1105011501160 . 1 ! 0011 ( £61111 
£;י 1 ז 3 :! 1 :! 1 ז 3 נ 1 () ; 1907 ,^ 101010000116101511 ; 1903 , $111 ׳(!!? 


א׳ היה מאבות הכימיה הפיסיקאלית החדשה. בחיבורו 
לקבלת תואר דוקטור ( 11116 ( 1110111 ) 000 13 ! 511 01168 ז 1£ ! 1160 
06,1883 ן)!ס £3£3 ) הניח את היסוד לתורת המבנה היוני של 
האלקטרוליטים (ע״ע אלקטרוליזה! יונים) על־סמד מדידות 
במוליכות של תמיסות־אלקטרוליטים! תורה זו נשארה — 
אף־על־פי שהוכנסו בה בדור האחרון שיכלולים מרובים — 
אחד מיסודותיה העיקריים של הכימיה כולה. בשעתם היה 
ברעיונותיו של א׳ משום חידוש מפתיע כל־כך, שבקושי 
נתקבלו על דעתם של מוריו, וחיבורו נתאשר כעבודת־דוקטור 
מתוך היסוסים ובציון צנוע ביותר < אך 20 שנה לאחר מכן 
זיכה אותו חיבור זה בפרס־נובל. מ 1887 ואילך העמיק 
והרחיב א׳ את תורתו והצליח לבאר על־פיה את עיקרי 
התופעות של האוסמוזה (ע״ע) באלקטרוליטים, שנחקרו ע״י 
דאן׳ט הוף, וכמה תופעות־יסוד של ד.קינ־ 
טיקה הכימית (ע״ע כימיה) בראקציוית 
של חומצות ובסיסים, שנחקרו על־ידי 
אוסטוואלד. 

מ 1900 ואילך התחיל א׳ עוסק הרבה 
בבעיות קוסמולוגיות וביולוגירת מתוך 
גישה פיסיקאלית־כימית. כחוליה מקש¬ 
רת בין מחקריו באלקטרוכימיה העיונית 
ובין תחום־עיונו החדש אפשר לראות את 
מחקריו בתופעות החשמליות של האטמו¬ 
ספירה. תרומותיו לפיסיקה הקוסמית 
ולביולוגיה העיונית נופלות בחשיבותן 
המדעית מהשגיו הפיסיקו־כימיים, אולם, 
דעותיו — למרות אפיין הספקולאטיווי 
והפאנטאסטי במידת־מה —יזכו לפופו¬ 
לאריות מרובה והפרו את המחשבה. א׳ 
דחה את הדעה בדבר "מיתת־הקיפאון" 
הבלתי־נמנעת, שהעולם הגשמי הולך 
לקראתה מחמת גידולה המתמיד של האני 
טרופיה (ע״ע)! הוא השתדל לגלות בעו־ 
לם־הערפליות מכאניזם להגבהה מתמדת 
של רמת־האנרגיה ולהתחדשות "חיי- 
העולם". א׳ היה הראשון׳ שהטעים את 


1116 0£ 65110165 (£ ; 1915 ,'(־ 0116011511 61010£1031 0£ 5 ־ £30 
. 1926 , ¥611311 \ 1 ) 110 16 >ז£ ; 1918 , 5 ־ 8131 
- 03 י\ 5 . 711 ; 1909 ,(כרך היובל) 69 , 116 זז 010 . 21 ) 511 ־< 11 ק ־ £13 . 25 
-מ 1656 א . 0 ; (ביוגראפיה) 0/1, 11 ^ 8, 16x1 ־ 861 
. 1931 .ס$ , 1 ) £61 

מ. ה. ב. 

ארגיים ( 1030636 ?), משפחת־צמחים ממחלקת הסחטנים של 
חשופי־הזרע. המשפחה כוללת הרבה סוגים של 
עצים חשובים מאוד ביעור ובחרושת־העץ בעולם כולו! 
יערותיהם מתפשטים על פני שטחים עצומים, בעיקר במחצה 
הצפונית של כדור־הארץ. סימני־ההכר של משפחה זו הם: 
הפרחים הזכריים הם בעלי אבקנים מרובים, וכל אבקן הוא 
בעל שני שקי־אבקה! גרגירי־האבקה מצויידים בשתי של- 
חופיות־תעופה! קשקשי האיצטרובל הנקבי ערוכים זוגות- 



אורן ( 010115 ) 

א. א׳-היערות ( 1$ :ם 6$ ׳\ $11 .?): 1 . ענח בעל פרחים זכריים; 2 . תפרחת וכרית; 
3 . קשהשי התפרחת הזכרית עם שקי-אבסה (סלפנים ומז הצד); 4 . תפרחת 
נקבית; 5 . קשקש ש 5 התפרחת הנקבית; 6 . איצטרוב?; 7 . קשקש נושא 
שני זרעים (״פיניונים״); 8 . זרע בעל כנה־תעופה; 9 . חתר־אורר של 
הזרע; 10 . חתר רוחב של הזרע 

נ. א׳־הסלע( 63 ם 1 ק.?); 1 . תפרחת זכרית; 2 . קשקשי התפרחת הזכרית עם 
שקי-אבקה; 3 . חחר־אזרר של האיצטרובל; 4 , זונות־מתטים; 5 . חתד־ 
רוחב של הזיע 






1019 


ארניים—ארנלדו דה וילנובה 


1020 


זוגות, קשקש על־גבי קשקש, ורק העליון שבהם (קשקש־ 
הזרע) נושא שתי ביציות; האיצטרובל הבשל הוא מעוצה ! 
הזרעים מצויירים עפ״ר בכנף אחת! מספר הפסיגים גדול 
מ 2 ; העצים הם עפ״ר ירוקי-עד! העלים — מחטנים. הסוגים 
החשובים ביותר במשפחה ז 1 הם: אשוח (ע״ע), אשוחית 
(ע״ע), צוגה (ע״ע), צוגנית (ע״ע), עפרוני (ע״ע), ארז 
(ע״ע), ארן (ע״ע). 

אךנים פזן (מזגם־נ.^ מ 0 ז\), 1 . לודויג אכים — 18 ^ 1,11 
— ( 1781 ׳ ברלין — 1831 , כפר בבראנדג־ 

בורג), משורר גרמני, מראשי האסכולה הרומאנטית (ביחוד 
של אותו חלק בתוכה שנקרא בשם "החוג של היידלברג"). 
לודויג יואכים פרייהר פון א/ המכונה אכים פון א׳, היה בן 
למשפחת־אצילים בעלת אחוזות רחבות והיה מושרש בקרקע- 
מולדתו — דבר, שקבע במידה מרובה את השקפותיו ואת אפיה 
של יצירתו הספרותית. באוניברסיטה (האלה, גטינגן) למד 
בעיקר מדעי־הטבע, אך התקרב לחוגים הספרותיים (גתה, 
טיק), וביחוד נתיידד עם קלמנם ברנטנו(ע״ע), שאת אחותו, 
בטינה, נשא א׳ ב 1811 . מסע ממושך של א׳ בכמה מארצות- 
אירופה ( 1801/4 ), כמנהג בני־האצילים בזמנו, רק הגביר בו 
את הזיקה למולדתו ולדרכי־חייה המסורתיים! מ 1805 ואילך 
הוציא ביחד עם ברנטאנו אוסף של שירי־עם גרמניים, בשם 
״קוץ־הפלאים אשר לנער״ מ 6 < 31 ^ 1 06$ ), 

שהביא לשניהם פירסום מרובה. המעלה העיקרית של אוסף זה, 
שכולל כ 700 שירים ב 3 כרכים ( 1806/8 ), הובלטה במאמר- 
ביקורת גדול של גתה: יותר מבאספים קודמים בתחום 
זה — של האנגלי תומאם פרסי("שרידי שירה אנגלית עתי¬ 
קה", 1765 ) והגרמני הרדר ("קולות העמים בשיריהם", 
1778 ) — נשתמר בו החן' המיוחד של שירת־העם בתמימותה. 
ההתפעלות הכללית שעורר קובץ זה גרמה לכך, שהעממיות 
והתמימות של שירי־העם חדרו גם לתוך השירה האמנותית 
בגרמניה (לתוך יצירותיו של א׳ וביחוד של ידידו ברנטאנו, 
וכן גם של היינה, אולנד, ועוד) ואח״כ גם בצרפת, איטליה, 
וארצות אחרות. אחר מפלת פרוסיה ב 1806 הטיף א׳ למלחמת- 
שיחדור. הוא היה היחיד בין המשודרים מחוגו, שלא היה 
מפולג בנפשו. אמנם סיפוריו מיוסדים על דמויות אגדותיות, 
כנהוג ביצירות של האסכולה הרומאנטית, אך א׳ ידע להמחיש 
דמויות אלו ע״י תיאור, שיש בו מן הראליזם. בין סיפוריו 
יש להזכיר את "איזבלה ממצרים" (ח 16 ק׳<£.£ ת 0 ׳\ 6113 נ 1531 ; 
1812 ) ואת הרומאן הדמיוני על ההוהנשטאופים - 0 ־ £1 016 
• 3611161 ^ 611 !! (״שומרי־הכתר״! כרך יא׳ יצא ב 1817 ! כרך 
ב׳ ב 1854 ), שנחשב כהשג חשוב של הרומאן ההיסטורי 
הגרמני. כ״יונקר" פרוסי טיפוסי, היה א׳ לאומני ושנא את 
היהודים! הם מתוארים תיאור שלילי בסיפוריו, וכן ייסד 
ב 1810 , ביחד עם קליסט (ע״ע), "חבורה גרמנית־נוצרית", 
שהיתה מכוונת להשפיע השפעה מנוגדת לזו של הטרקלינים 
היהודיים הליבראליים בברלין. עם זה היה א׳ הראשון, שעמד 
על הגדולה הטראגית הצפונה בדמותו האגדותית של היהודי 
הנצחי (אם לא להביא בחשבון את האפוס הבלתי־גמור 
״היהודי הנצחי״ של גתה הצעיר, שהופיע רק ב 1836 ): ברו¬ 
מאן הדמיוני ״האלה וירושלים״ ( 61115316111,1811 ) . 1 ! 113116 ; 
הוצאה שניה: 1846 ) ניתקלים הגיבורים קרדניו, סטודנט 
בהאלה, ואהובתו הפרוצה צ׳לינדד, (שהם גם גיבוריו של 
רומאן, שנתחבר ב 1657 על-ידי הגרמני אנדריאם גריפיוס) 


באחשורוש, היהודי הנודד, וזה האחרון, שמוליד אותם, כעולים 
ברגל, לירושלים׳ מטהר בהדרגה את נפשם מיצר־הרע ומזו־ 
המת־החטא! לאחר מות־קדושה של בני־הזוג כנזירים במדבר־ 
יהודה, ממשיך היהודי בנדודי־הנצח שלו. — רוב כתביו 
של א׳ יצאו על־ידי ו. גרים ב 21 כרכים ( 1839/56 ). 

- 1 ) 1 ז 0 <ז 1 ס 1 ן ,: 01104011 .? ; 1925 , 116 ( < £101 ס 11 ( 811 - . 4 , , 1431100 . 0 

. 74 — 337 . 5 , 1930 ,־״>* 

2 ) בטינה — 8610113 — ( 1785 , פראנקפורט ע״נ 
מיין — 1859 , ז ברלין), סופרת גרמנית, אשתו של 1 . בטינה— 
אחותו של המשורר קלמנם ברנטאנו — היתה בת למשפחה 
אמידה ממוצא איטלקי,' שעל ידידיה נמנו כמה מגדולי אנשי־ 
הרוח של הזמן. בצעירותה הכירה אנשי־שם הרבה — 
וילאנד, הח־ר, ועוד — והיתה במשך שנים בת־בית אצל אמו 
של גתה. בשנת 1807 פגשה את גתה עצמו, ומאז כתבה 
לו מכתבים נלהבים הרבה, שגתה השיב עליהם לפרקים 
מתוך נימוס. מכתבים ותשובות אלה שימשו יסוד לספרה 
העיקרי — ״חליפת־מכתבים בין גתה ובין ילדה״ ( 1835 ). 
ב 1811 נישאה לאכים פון א/ ובמשך 20 שנה נתקפחה עצ¬ 
מאותה מתוך התמסרותה לבעלה ולשבעת ילדיהם. רק אחר 
מותו של בעלה ( 1831 ) כתבה ופידסמה בטינה א׳ ספרים, 
שיש בהם משום מיזוג בין הגישה של הרומאנטיקנים ובין 
רעיונות האסכולה הליבראלית־הסוציאליסטית של "גרמניה 
הצעירה". 

בטינה, שהיתר, אשה יפה, בעלת מזג לוהט וסוער, היתד. 
יוצאת דופן בחברה, ששללה מן האשה את זכות הביטוי 
העצמי והיזמה. ספריה עוסקים בעיקר בתיאור רגשותיה — 
תיאור מפליא בדייקנותה המגיע עד לשכבות של תת־ההכרה. 
אותה הערצה כלפי היוצר הגאוני, שמשוקעת במכתביה אל 
גתה, ניכרת גם ביחסה לבטהובן ובחליפת המכתבים בינה 
ובין אחיה קלמנס! כמה ממכתבים אלה כלולים בספרה היפה 
ביותר, ״זר־אביב של קלמנם ברנטאנו״ ( 1844 ). 

חוויה יסודית עוררה בבטינה א׳ פגישתה עם יהודים. 
השקפותיה על היהודים כלולות בספרה האחרון "שיחות עם 
שדים״ ( 1852 ,מ 6 מ 0 בת 03 ;!!מ! 36116 !נן 065 ). בדיכוי היהו¬ 
דים היא רואה לא רק עוול בלבד, אלא אף נזק לנוצרים 
עצמם. אותו יחס הומאני ניכר גם בדאגתה לשכבות־העם 
העניות — מה שנתבטא ביחוד בסיפורה על החיים הקשים 
של האורגים בשלזיה — ״ספר זה שייך למלך״ ( 811611 0165 
1843 , 1£ ם £6 מ 61 !>: 611611 §; בעילום־שם). ב 1853 הוציאה 
את ״כל כתביה״ ב 11 כרכים. — בתה גיזלה פון א׳ ונכדתה 
אליזבת פון הייקינג נתפרסמו אף הן כסופרות. 

. 8 ; 7 כרכים , 1920 , 06111140 . 64 ,^;/ 7 ,'׳!] . 111 ( 507 ,.\/ .,י . 8 

. 1935 , 86111170 , 8602 

ר. ק.־ג. 

אך־נלדו דה וילנובה — ¥111300113 13 ) 10 > 1131 ז\ 1 — 
( 0 1240 — 0 1311 ), מלומד ורופא ספרדי. א׳ היה 
ממוצא קאטאלאני (כנראה, מסביבות ואלנסיה). מתחילה 
נתחנך במנזר דומיניקני, שבו רכש לו השכלה תאולוגית, 
בלא שנעשה כומר. אח״כ התעמק במדעי־הטבע וברפואה! 
למד והורה רפואה בנאפולי, במונפליה ובפאריס! כמו־כן 
רכש לו ידיעות בערבית ובעברית! בזמנים שונים שימש 
כדיפלומאט וכרופא-חצר בשירותם של המלכים האראגוניים 
בברצלונה ובסיציליה ושל האפיפיורים ברומא ובאוויניון. 



1021 


ארנלדו דה וילנובה—ארנסט 


1022 


הוא מת בספינה, בדרכו מנאפולי לדרום־צרפת לשם טיפול 
בקלמנס ¥ באוויניון, ונקבר בג׳נו׳בה. 

בשעתו נתפרסם א׳ כאלכימאי, רופא ותאולוג. מספר 
חיבוריו ׳מרובה מאוד. כמה חיבורים אלכימיים ידועים מיוח¬ 
סים לו בלא יסוד מספיק. כמו־כן מייחסים לו את ההפקה 
הראשונה של כוהל מיין ואת ההכנה של החומצות הגפריוד 
נית, המלחית והחנקנית; אך מסתבר, שא׳ רק תיאר את 
התהליכים הללו ע״פ מקורות אלכימיים ערביים. חיבוריו 
הרפואיים היו מקובלים מאוד בזמנו. החשובים שבהם הם: 
311£36 זק רמ 10 ־ 131 ׳\ 6 ז 8 , מעין אנציקלופדיה של הידיעות הרפו- 
איות בזמנו; 1 ר! 0 ח 11113 ז 5316 ת ££11116 ז ז 6 ק 50 10111 ־ 131 וז£ומוח 00 , 
הנהגת־בריאות (ע״פ "הנהגת־הבריאות הסאלרנית") למלך- 
אראגון. — א׳ היה מעורב בוויכוחים התאולוגיים ובסיכסו- 
כים הכנסייתיים של זמנו. הוא הציע הצעות לרפורמה של 
הכנסיה, דן בחיבוריו בכמה מעיקרי־האמונה והטיל ספק 
באמונת־הכישוף ובדמונולוגיה, שהיו רווחות בנצרות. דעו¬ 
תיו עוררו התנגדות בכנסיה, וזמן מועט אחר מותו הוכרזו 
כמה מספריו כאפיקורסיים ע״י האינקוויזיציה באראגון. 

למרות סיכסוכיו עם הכנסיה, השתתף א׳ ברדיפות נגד 
הרופאים היהודיים. הוא התקיף את גדולי־הכנסיה, שהיו 
פונים לרופאים יהודיים בשעת מחלה, אע״פ שהיו אוסרים 
את הדבר על בני־עדתם. אעפ״כ הירבו הרופאים היהודיים 
להתעניין בא׳ הרופא ומספר התרגומים העבריים של כתביו 
עולה על זה של כתבי כל סופר רפואי נוצרי אחר ביה״ב; 
מספר מרובה מתרגומים אלה נשתמר בכתבי־יד. "הנהגת־ 
הבריאות״ תורגמה לעברית ע״י ישראל קאסלארי ב 1327 < 
״הפאראבולות״ ( 345 אפוריזמים רפואיים) תורגמו על־ידי 
אברהם אביגדור ב 1378 . ספרו של א׳ על סמים במחלות־ 
העיכול אבד במקורו הלאטיני ונשתמר רק בתרגומיו העב¬ 
ריים (ע״י אביגדור ב 1381 וע״י טודרום בן משה יום־טוב 
בשנת 1394 ). 

• 0 ? ץ 102 ) 1 ז 6 ם 40 \ . 14 ; 785 — 778 .ק , 110 ,• 101 ) 01 ת 5011 ת 5101 . 14 
- 11111 } ? 1 > 3311, 411X11114 ־ 111 !;! 1 . 8 .ן ; 1879 ,.׳ז ') 4 . 4 ,()■( 13 
,^^^ ז \ 11(111■(, 7)1(4((171 (1 0/111)1151( ({1151. 1111. (1( ¥10110(, XX 

-ק 010 .? ; 1896 , )/ 111 ) 11 ) 111 ' /} ) 11 1111111 ( 1 ■. , 10 ) £3130 .£ ;( 1881 
; 1909 ,) 010% ) 11111 ) 11 >.! . 11 1 ) ¥01111/1 115 > .׳< .' 1 71011 ) 4 , £00 
. 50/1 ) 0 ,■ 01 ;ןז 11 < 111 שא . 1 \ ; 1 ז \ 4 \ , 111 ,. 4 ) 14 . 50/1 ) 0 . 10., 41x11 
11111-0411011011 , 1011 ־ 531 . 0 ; 1911 , 503 — 380 .ק , 11 ,. 4 ) 14 . 4 
1931 , 900 — 893 .ק , 11 ,) 110 ) 1 ) 5 / 0 . 11151 ) 1/1 10 

יה. ל 

אךנלדום מברשה — 0503 ־ 31 10 ! 3101115 תז\, — (בערד 
1100 — 1155 ), תאולוג ומנהיג פוליטי איטלקי. היה, 

כנראה, בן למשפחת־אצילים, שישבה בעיר־מולדתו. ב 1139 
בא לידי סיכסוך עם ההגמון של ברשה, מאחר שא׳ הטיף 
נגד האוירה החולונית, ששלטה בין הכמרים, ודרש מהם 
שישובו לחיי־הצנע של הנצרות הקדומה. כתוצאה מכך הוגלה 
מאיטליה ע״י האפיפיור אינוצנטיום 11 , הלך לצרפת ועמד 
לצדו של אבלר (ע״ע) בסיכסוד של זה האחרון עם ברנרדוס 
מקלרוו (ע״ע). על-כן גורש מצרפת, ברח לשווייץ, חזר 
ב 1145 לאיטליה והתפייס עם האפיפיור אוגניוס ווו. א׳ 
התיישב אז ברומי והשתתף בהחזרת הסדרים הרפובליקניים 
הקדומים לעיר זו (ע״ע דומי, היסטוריה), שבה הגיע׳ בכוח 
הטפותיו המלהיבות, למעמד של השפעה מכרעת. ואולם 
ב 1154 הצליח האפיפיור אדריאנוס 1¥ להתגבר על השלטון 
הרפובליקני בעיר וא׳ הוכרח לברוח מרומי. לאחד שנפל 
בידי הצבא הגרמני של הקיסר פרידריד 1 והוסגר לפקידי 


האפיפיור, נתלה ככופר, גווייתו נשרפה ואפרה פוזר על-פני 
מימי הטיבר. חסידיו של א׳ נתרכזו בייחוד בערי איטליה 
הצפונית, נרדפו על־ידי הכנסיה ונתמזגו במשך הזמן עם 
הולדנזים (ע״ע). 

,שקבתג!־! ; 1931 , 1 ) $01 ?-ז 8 / ס 101£ זז 44 ,ץ 3 ז*ג 3 חשש־ 01 . 0 

01 * $1 ! € . 8 2 ) 1 ) . 44 , €£300 !$ 06 .^ 2 ; 1923 ,. 8 1 ז 0 ס 71014 ז 4 / 

. 1921 , 1 ^ 16171 

אךננדם, חוסה — 130£1£2 ש • 161 ־ 1056 1 — ( 1834 , בואנוס- 
אירס — 1886 , שם), משורר ארגנטיני. א', בן 
למשפחה אמידה, בילה את ימי־נעוריו באחוזה בודדה בפאכד 
פה של מחוז ריו-דה־לה־פלאטה וכך בא להכיר לכל פרטיהם 
את חייו של הגאוצ׳ו, רועה־הבקר הארגנטיני, המשמשים 
הנושא של יצירתו העיקרית, האפוס "מארטין פירו". בתקו¬ 
פות אחרות של חייו היה א׳ חייל, פקיד גבוה במיניסטריון- 
החינוך של ארגנטינה, עיתונאי וציר של בית־הנבחרים. 
האפוס ״מארטין פיירו״ (חלק א׳: ״היציאה״ [ 6 !ז 13 > 1 1,3 
0 זז 1£ ? 311111 ^], 11872 חלק ב': ״השיבה״ [ש 1 ש 113 ש 0 ז\ 1.3 
.? . 1 *?], 1879 ), שהוא כתוב בדיאלקט גאוצ׳ואי, הוא היצי¬ 
רה האחרונה והמעולה ביותר של הספרות העממית על 
הגאוצ׳ו, שהתחילה עם בארטולומי הידאלגו ( 1738 — 1823 ), 
והוא מציין גם את ההתחלה של הספרות הארגנטינית המקו¬ 
רית׳ שאינה תלויה בספרות הספרדית. גיבור האפוס מסמל 
את הטיפוס ההרואי והעלוב של הגאוצ׳ו, הנלחם לשווא 
על חירותו ועלי אורח־חייו הפשוט כנגד לחצם של התרבות 
וחוקי־המדינה, הכובשים בהדרגה את הפאמפה, האהובה 
עליו בבדידותה. את כל הסיפור שם המחבר בפי מארטין 
פיירו עצמו, גאוצ׳ו וז 0 (> 3 ץ 3 ק (טיפוס של משורר־זמר עממי 
ומנגן בגיטארה, שהוא מיוחד לארגנטינה). החלק הראשון 
של הסיפור עשיר בעלילות מרתקות וטראגיות, שדוחפות 
את הרועה טוב־הלב, הבורח מן הצבא ומסתבך ברצח, אל 
מחוץ לתחום־החוק, באופן שבמשך שנים הוא מוכרח להסת¬ 
תר בין הודים פראים; בחלק השני של האפוס מתוארת 
תקומתו המוסרית של המודד הנידח, היוצא מן המחתרת 
ולומד בהדרגה לעשות שלום עם החברה התרבותית ועם 
החוק ומוצא מתוך כך את שלוות־נפשו. דרך סיפורו של 
הגיבור התמים היא במכוון המונית ומרושלת ולכאורה גם 
פרוזאית, אבל עם זה היא כנה וטבעית מאוד, והיא צופנת 
בה אחו שידתיוח ביישנית. במידה מרובה הודות לסיגנון 
זה, שהוא דאליסטי ורומאנטי כאחד, והודות לאופן המעמיק, 
שבו תפס והציג א׳ את הבעיה הנפשית והחברותית של 
הגאוצ׳ו, זכה "מארטין פיירו" ליעשות היצירה המפורסמת 
ביותר של אמריקה הלאטינית ואף לתפוס מקום מכובד 
באפיקה המודרנית בכללה. 

, 13 תז 0 :) £15 .? .£ 10 ) 00135 0011 . 60 , 110 ) ¥1 4011111 } ,.מ .[ 
,) 111171 ) 41 £ ) 1/1 / 0 )! %011 105 ) ¥0 , 013 ) 14300 ' .£ .£ ; 1923 

ח. פ. 

ארנסט ( 51 מז£)ו 1 ( 1818 — 1883 ), הדוכס של סכסן־קובורג־ 
גותה( 13 ! 001 -£־ 01 נ 001 ־ 1 ז€$ל:) 53 ). היה בנו הבכור 
של הדוכס א׳ 1 ( 1784 — 1844 ), אחיו של הנסיך אלברט, בעלה 
של המלכה ויקטוריה מאנגליה ובן־אחיו של לאופולד 1 , 
מלך בלגיה. בהשפעתו של זה האחרון נעשה א׳ וו נסיך 
ליבראלי מאוד, שמשל על ארצו הקטנה בהשתתפות באי- 
כוח העם, ופעל לשם הקמתה של אימפריה גרמנית אחידה 



1023 


ארנסט — ארנקרנץ, בנימין זאב 


1024 


וחפשית. במלחמת 1866 הצטרף, בהשפעתו של ביסמארק, 
לפרוסיה נגד אוסטריה. 

א׳ התעניין מאוד במדעים ובאמנויות, בייחוד במוסיקה, 
וחיבר כמה אופרות. המשורר גוסטף פרייטג (ע״ע) היה 
ידידו. ב 1862 נסע הדוכס למצרים ולחבש ופירסם על נסיעתו 
ספר מצוייר. ב 1887 — 1889 הופיעו זכרונותיו, שהם מלאים 
עניין. חליפת־מכתבים בינו ובין פרייטג, משנות 1853 — 1893 , 
פורסמה ב 1904 . 

. 1894 ,. 11 

ארנסט אוגוסט — 1151 §״^ ן$תז£ — ( 1771 — 1851 ), 
מלך האנובר (• 11311110761 ) והדוכס של קמברלנד 
( 11361-1301 מג 01 )ובראונשוייג־לינבורג (£ז 11 נ 61 ו״ 71 ). היה בנו 
החמישי של ג׳ורג׳ ווו, מלך בריטניה. נתחנך באוניברסיטה 
של גטינגן ומ 1793 השתתף כגנראל בריטי במלחמות נגד 
צרפת. כטורי משוכנע התנגד לרפורמות ליבראליות ועל־כן 
לא היה מקובל על העם האנגלי. ב 1837 , כשויקטוריה (ע״ע) 
עלתה על כסא־המלכות בבריטניה, נפרדה מלכות־האנובר 
מעל בריטניה מפני שלפי חוקי־האנובר אי־אפשר היה לאשה 
לשלוט בארץ, וא׳ נעשה מלך־הארץ. בהתאם לדעותיו השמ¬ 
רניות ביטל א׳ מיד את החוקה הליבראלית, שהיתה קיימת 
בהאנובר מ 1833 , ופיטר שבעה פרופסורים באוניברסיטה של 
גטינגן, שהכריזו על צו־המלך כבלתי־חוקי. ב 1848 מינה א׳ 
מיניסטריון ליבראלי, חידש את תקפה של החוקה מ 1833 
וכתוצאה מזה שלט באותה שנה של מהפכות שקט יחסי 
בהאנובר. אבל משעברו שנות־המהפכה ( 1850 ) ניסה המלך 
שוב לשנות את החוקה בכיוון שמרני — מה שעורר ויכוחים 
הריסים. הוא מת קודם שהספיק להוציא את שאיפתו לפועל. 

■)? , ¥111510500 ! . 0 ; 1861 ,. 4 . 1 ] !] 0711 ) 1 , 16 ]ת 1310 ל .£ . 0 

. 1886 ,•£ ! 1711 ) 1 [ 0 1 ) 1771 ' 7 07101 €01111 1/10 / 0 1 ) 0 ( 7 ) 170 ( 77117 

ארנסט, מכם — 51 ״ז£ ^ — (נו׳ 1891 , בריל, ליד קלן), 
צייר גרמני. משנת 1924 א׳ הוא אחד מראשי 
האסכולה הסירראליסטית. למד פילוסופיה באוניברסיטה של 
בון. נלחם בשורות הצבא הגרמני במלחמת־העולם 1 . אחר 
המלחמה היה מייסדה של קבוצת "דאדא" (ע״ע דדאיזם) 
הראשונה בגרמניה. ב 1922 נשתקע בצרפת. א׳ היה אחד 
מממציאיה של שיטת הגזירה־וההדבקה ("קולאג"׳). מתוך 
הקשר שלו לדאדאיזם בא אל האסכולה הסירראליסטית, 
שנעשה מראשי דבריה. סיגנונו בציור הוא ראליסטי בפרטים, 
אך דמיוני בקומפוזיציה ובצירופי־הצבעים. נראה, שהושפע 
מהיארונימוס בוש (ע״ע), שאף הוא, כמו א/ משתדל להציג 
דמויות משונות ביותר בבהירות מוגזמת. ציוריו המוצלחים 
ביותר הם תיאורי הג׳ונגל, המושפעים במידת־מה מרוסו 
(ע״ע) המכונה "פקיד־המכס". כל יצירותיו סמליות הן, לפי 
מיטב הנוסח הסירדאליסטי, ונימת־היסוד שבהן היא פסימית 
ומןרה. מ 1941 ואילך חי א׳ באה״ב. יצירותיו מוצגות בגלריית 
טיט ( 731:6 ) בלונדון, ב״מוזיאון לאמנות מודרנית" בניו־ 
יורק, באוסף גוגנהיים בניו־יורק, ובאספים מרובים אחרים, 
פרטיים וציבוריים. אילוסטראציות שלו הופיעו בספרים: 
01316311610116 76 של אנדרה ברטון(פאריס, בלי תאריך)* 
5 ת 1£10 ז 6 ק £6 של פול אליאר (ע״ע! פאריס, 1922 )! ז ¥6155 \ 
״ס ן 2 ז 73 \ 5611 !!ם של האנס ארפ (ציריך, 1930 )! ועוד. 

■■ 5111 , 1 ) £63 .מ ; 1937 03111615 . 1 >£ 10 051 ז£ * 43 * 

, 71 ) 1 ( 7 ( 0 ? ( 01 ( 7 ) 7 ? ( 77 ) 1404 , ¥11605151 ! .מ ■א ; 1938 , 777 ) 011 ) 7 

, 1917 


אך;םקי, אנטון םש?נזביץ׳ —. 4.0 — 

( 1861 , נובגורוד — 1906 , טריוקי [כיום זלנוגורסק] 

על־יד לנינגראד), קומפוזיטור רוסי! מתלמידיו של רימסיקי־ 
קורסאקוב. ב 1882 — 1895 שימש כפרופסור בקונסרוואטוריון 
במוסקווה, ואח״כ בפטרבורג. כן הופיע ברוסיה ומחוצה לה 
כמנצח על תזמורת וכפסנתרן, כשהוא מבצע את יצירותיו שלו. 
א׳ חיבר סימפוניות, אופרות (שהטכסט שלהן מיוסד.בעיקר 
על יצירות מן הספרותי הרוסית), באלט, שירי-זמרה ליחיד 
ולמקהלה, מוסיקה קאמרית, ויותר ממאה חיבורים לפסנתר. 
בסיגנונו מושפע א׳ מצ׳ייקובסקי, שהחשיב מאוד את יצירו¬ 
תיו של א/ א׳ חיבר גם ספרי־לימוד בתורת־ההארמוניה 
ותורת־הצורות במוסיקה, שעדיין משתמשים בהם ברוסיה. 

אך;פךיז, מרדכי, ע״ע אהר;ןריז, מרדכי. 

אךגלןרנץ, בנןמין ןאב (תקע״ט/ 1819 [לפי הכתובת על 
גבי מצבתו: תקפ״ו/ 1826 ], זבאראז׳, גאליציה המז¬ 
רחית — תרמ״ג/ 1883 , גאלאטה־קושטה), משורר עממי בעב¬ 
רית וביידית! נתפרסם בעם בכינוי "ולול זבאראז׳ר". למד 
בחדר ואח״ב בישיבה של הרב בזבאראז׳, ר׳ יוסף באב״ד 
(בעל "מנחת חינוך"). בהשפעתם של חוגי־המשכילים בטאר־ 
נופול הסמוכה התחיל עוסק בתנ״ך ובספרי השכלה בעברית 
ובגרמנית, ובהשפעתם של זמרי ברודי הקרובה נמשך לבו 
אחר זמר־העם. מפני שנרדף ע״י החסידים עזב את זבאראז׳ 
והלך לצ׳רנוביץ בבוקובינה ומשם ליאסי, שבה קבע את 
מושבו במשך הרבה שנים. אח״כ נדד כמשורר-זמר במרכזי 
המשכילים: אודסה, באקו, בדודי, דרוהוביטש, וארשה, וינה 
(שבה ישב ב 1878 — 1880 ), טארנופול, לבוב, קראקוב וקושטה. 
בגאלאטה, פרבר של קושטה, בילה את שנות־חייו האחרונות. 
את שיריו היה שר לפני ההמון ביידית, ובחוגי־המשכילים — 
בעברית. לפי דבריו, "נולדו השיר והנגינה תאומים" ברוחו. 
שיריו נתפשטו במהירות וקיבלו צורות שונות, וסוף־סוף. 
נשתכח מקורם הראשון. מבחר מיצירותיו פורסם בדפוס. חלק 
מן הסאטירה שלו על החסידים בשם "חזון למועד" נדפס 
ב״כוכבי יצחק (חוב׳ י״ב, 1848 ) ובשלמותו — ביאסי 1858 . 
כמו־כן פירסם א׳ קבצי־שירים אלה: "מקל נועם" (בעברית 
וביידית) ב 4 חוברות: חוב׳ א׳ — וינה 1865 , חוב׳ ב׳ — לבוב 
1869 , חוב׳ ג׳ — שם 1873 וחוב׳ ד׳ — שם 1878 ! פואמה 
סאטירית ״מקל חובלים״(עברית ויידית) — פשמישל 1869 : 
שפתי ישנה (קובץ בעברית) — שם 1874 . את "מקל נועם", 
בי. ואת "שפתי ישנה"' שיבח סמולנסקין מאוד במאמרי- 
ביקורת ב״השחר״ (שנה א׳, חוב׳ ז׳ [תרכ״ט], עט׳ 47 — 48 
ושם, כרך זד, עמ ׳ 367 — 368 ). רושם חזק עשתה בשעתה 
הפואמה הגדולה "רומאניע" שנדפסה תחילה בהמשכים 
ב״השחר", שנה ה׳ (תרל״ד) ואחר־כך יצאה גם בהוצאה 
מיוחדת (וינה תרל״ד). פואמה זו היא תגובה חריפה על 
הפרעות ברומניה במשך 1866 — 1874 , וד״ר י. ל. קאגטור 
הירבה בשבחה בסקירה שלו על הספרות העברית. לא כל 
שיריו של א׳ נתפרסמו בדפוס, מפני שהרבה מהם היו 
אימפרוביזאציות והמשורר אף לא הספיק לרשמם. חמישה 
שירים גדולים ביידית פירסם ואכשטיין מתוך כ״י ב״ייוו״א־ 
בלעטער״, 1938 : והוא פירסם גם קובץ מאיגרותיו של א׳, 
שם׳ ב 1928 . נושאי־שירתו הם בחלקם הגדול: הטבע והאדם, 
העושר והעוני, וביחוד מלחמת האור בחושך, ז״א בחסידות, 
ברוח ההשקפות של המשכילים בדורו. הצורות המקובלות 



1025 


ארנקרנץ, בנימין זאב—ארם 


1026 


עליו ביותר הן הפאר^דיה והסאטירה. לשונו שנונה וחדד. 
ויש אצלו צירופי-לשון מבריקים. 

ש. ל. ציטרון, לווז־אחיאסף, תרפ״ג, 181 — 185 ; ש. ניגער, 
וועלוועל זבאריזער, צוקונפט 1925 , העפט 1 ; ז. רייזען, 
לעקסיקאן, 11 , 832 — 840 ! ז)!! 5/707-0 1 ) 6110 , 8 ז 6 ג 77£1$$1 . 14 

;( 32 — 31 ז 11££ , 1909 , 4£ תג 1 ז $1 ז 011 ע . 04 ! זע} 1 ז 186 ז 1111£1111 \) 

/ 0 . 11151 ,ז£ע£נ¥\ ״ 1 ; 1888 , 75 ) 1 )) 11 !\ 61 ? 1 . 1 ) 11 [ , 03110311 . 0 
£611 ) ? 1899; 71. /(. !{311X0 ,ח 40 ח 0 _ 1 ,. 111 .}) 1 )!צ 
.( 1876 ) , ¥11 , £862110X6113 מ 3 > 6801 ק £8 ,(({) 10011 

מ. ז. כ. 

ארנ^טין (ת $1:61 תז 4 ), שמה של משפחת פינאנסיסטים 
יהודיים בווינה במאות ה 18 וה 1.19 . אבי המשפחה, 

אהרן יצחק בן נתן, פעל כם 1 פן פינאנסי בשירותו של 
שמשון ורטהימר (ע״ע). לאחר שקיבל זכות־ישיבה בווינה 
נעשה יהודי־החצר של הקיסרת, האלמנה אמאליה, ורכש לו 
עמדה כלכלית חשובה. הוא מת בווינה ב 1744 . 

2 . בנו של 1 , אדם יצחק (אשר אנשל) א/ היה — לאחר 
שמת אביו — ראש הפירמה הבאנקאית, ספק של החצר 
בווינה ואחד מראשי הקהילה הווינאית. ב 1782 פנה אל 
הממשלה בבקשה, שלא תייסד בתי־ספר בשביל ילדיהם של 
היהודים. נפטר ב 1786 . 

3 . בנו של 2 , נתן ( 1748 — 1838 ), היד, מן הבאנקאים 
המפורסמים באוסטריה. ב 1795 קיבל תואר אצילות וב 1797 — 
תואר בארון. ארמונו בווינה שימש מרכז של החברה הווינאית 
הגבוהה, במידה מרובה הודות לאשתו פאני (ש 11 ;> 1 ש 0£ ע), 
בתו של דניאל איציג (ע״ע), שהתעניינה ביותר באמנות 
ובספרות יפה, ובסאלון שלה התאספו, ביחוד בימי הקונגרס 
הווינאי ( 1814/15 ), טובי הסופרים של הזמן: האחים שלגל, 
רחל וארנהאגן פון אנזה ובעלה, גרילפארצר, ועוד, וגדיולי* 
המדינאים: הארדנברג, ולינגטון, טאליראן, גראף ברנסטורף, 
גראף מינסטר, ועוד. נתן א , ׳ בעלה של פאני, מילא תפקידים 
חשובים בקיסרות האוסטרית בימי מלחמת נאפוליון ולדעתו 
של גריץ, שאמנם לא נתאשרה ע״י מיסמכים, היתד, לו גם 
השפעה על מהלך הדיונים בענייני היהודים בקונגרס הווינאי. 
הוא נפטר בווינה ב 1838 . 

4 . בנדיקט דוד א׳ ( 1765 — 1841 ), נכדו של 2 , עסק 
בספרות. ב 1782 פירסם בווינה פואמה דראמאטית, שעוסקת 
בצו־הסבלנות של יוסף 11 , בשם: - 3 ? £15011€ >נ)( 1£6 ת £1 
. 610 01111605060611 , וחיבר גם שירים ומחזות. 

רוב צאצאיה של משפחת־א׳ עזבו את היהדות. 

- ¥3011 \ . 8 ; 70 — 69 , 1 , 071 ^ 3011, 810£7-0/>]>11(^(1 1^x7 נ 21 ־ 1 ע¥\ 

, 11 , 71 ) 1 111 מין 1 [ 10 //)) 1 -/} 71 ) 1 ) 1 ![ 71 ) 011 5 ?!) 71 ) 1 [ 1 ז 11 ) 11 ז 1 , 516111 

. 463 — 462 

ארס ( 4035 ; ביוו׳ ובלאט׳ 403x6$ ;בארמנית ידאש),הגדול 
והחשוב שבנהרות ארמניה (ע״ע) י ההיסטורית ! 

כיום הוא משמש ברוב ארכו גבול בין ם. ס. ם. ר. בצפון 
ותורכיה ופרם בדרום. הא׳ נוצר מתוך חיבור של כמה נחלים 
בגליל ארזורום בתורכיה; ארכו כ 914 ק״מ; שטח גליל־מימיו 
כ 93,550 קמ״ר. על־יד העיר סאביראבאד שבאזרבייג׳אן 
הסובייטית הוא נופל לנהר קורה (ע״ע) הזורם לים הכספי. 
לפנים היה הא׳ עצמו מגיע לים זה, אבל הסחף המרובה שהוא 
•גורף סתם את אפיקו בשפלת אזרבייג׳אן. בפעם האחרונה 
פרץ לו הא׳ דרך לים בשעת שיטפון, שאירע ב 1896 , אבל 
אח״כ חזר לקורה. בחלקו התיכון עובר הא׳ בבקעה רחבת־ 
ידיים, חמה ויבשה בקיץ ופוריה מאוד (הודות להשקאה). 
בבקעה זו יושבת אריוואן, עיר־הבירה של ארמניה בזמננו, 


וכ 30 ק״מ מדרום לעיר זו, בתוך אי שבנהר־א׳, ישבה ארטא־ 
קסאטה, בירת ארמניה בימי קדם ( 180 עד 58 לפסה״נ). לצד 
דרום־המזרח נעשית הבקעה צרה יותר ויותר עד שלסוף היא 
הופכת לעמק צר, שבו זורם הא׳ בין רמת קאראבאג שבשטח 
הסובייטי והרי קאראדאג שבפרס. לא׳ נופלים שני פלגים 
גדולים, שבאים מצפון: נהר־ארפה, שמשקה את הבקעה שבה 
יושבת העיר לנינאקאן בצפ״ונה של הרפובליקה הארמנית, 
ונהר הזאזדאן'(או״זאנגה), שיוצא מימת סואן (גוקצ׳ה). עם 
הפשר ת־ד,שלגים באביב עולים הא׳ ופלגיו על גדותיהם והם 
מציפים שמחים כבירים. בחורף הא׳ קפוא בחלקיו העליון 
והתיכון. 

ארם ( 40035 ) העיר ד,ראשה בדפארטמנט של פה־דה-קלה 
( 031315 016 35 ?) שבצפון־צרפת. מספר תושביה 
ב 30,000 . א׳ יושבת בעמק הפורה של גהר מקרפ ( 6 ק 5030 ) 
והיא משמשת שוק לתוצרת החקלאית של הסביבה. כמדכן 
קיימות בה תעשיות של סוכר (על־יסוד מטעי־הסלק שבקר־ 
בתה), שמנים, צבעים, גרביים, מרבדים, ועוד. א׳ היא בעלת 
נמל־נהר, שהוא מחובר לרשת־המים המסועפת של צפון־צרפת, 
והיא גם תחנה חשובה על קו מסה״ב אמין־ליל. יש בה בית־ 
מדרש למורים, בי״ם לרוקחות, בי״ם צבאי למהנדסים, ספריה 
ציבורית חשובה ובית־נכות. 

בתקופה הקלטית היתד, א׳ העיר הראשה של שבט האכזר* 
בטים. בתקופה הרומית כבר נתפרסמה בתעשיית־הצמר שלה, 
שבה היתה ידועה גם במשך כל יה״ב. במאות ה 10 — ה 12 
היתד, א׳ חלק מפלנדריה(ע״ע) והראשונה בין עריה, שקיבלה 
זכויות עירוניות. השופטים העירונים היו מתמנים בד, על־ידי 
הרוזנים בשיתוף עם האזרחים (סוחרי־הצמר התקיפים). עם 
התהוותה של בורגנות זעירה בא׳ נתרחב בה השלטון העירוני. 
ב 1180 , כשפיליפ אוגוסט מלך־צרפת נשא את איזאבל, קרו¬ 
בתו של פיליפ הרוזן מפלאנדריה, שליטה של א/ עברה 
העיר לידיו. ב 1237 עברה א׳ לידי רובד ( 012601 ?), בנו של 
לואי 7111 , מלך־צדפת׳ וב 1384 לידי פילים הנועז, הדוכס של 
בורגונדיה. כתוצאה ממלחמת מאת־השנים ( 1337 — 1453 ) 
וכתוצאה מן המלחמות בין דוכסי בית בורגונדיה (ע״ע) 
ומלכי־צרפת נהרסה א׳ וירדה פלאים. ב 1435 נחתם בה חוזה 
בין פיליפ מבודגונדיה, שמשל בא׳, ושארל 711 מלך־צרפת, 
שלפיו נעשתה בורגונדיה בעלת־בריתה של צרפת נגד אנ¬ 
גליה ופילים שוחרר מנאמנותו לכתר הצרפתי. ב 1477 כבש 
.לואי 1 ג מלך־צרפת את א', הגלה את תושביה ויישב בה 
צרפתים במקומם ואף שינה את שמה לפראנשיז( 030011156 ?). 
יורשו, שארל 7111 , החזיר את א׳ לבורגונדיה. ב 1493 ניתנה 
א׳ למאכסימיליאן 1 מלו־אוסטריה, ומאז עד 1640 משל בה 
הענף הספרדי לבית האבסבורג. לואי וחג מלך־צרפת כבש 
אותה ב 1640 וב 1659 ניתנה לצרפת כחלק מארטוא. א׳ היא 
עיר מולדתם של כמה מגדולי המהפכה הצרפתית, ביניהם 
שני האחים רובספיר (ע״ע). 

בא׳ נשתמרו'כמה בניינים מן המאות ה 16 וה 17 , שהם 
בעלי סיגנון פלמי מובהק: ארמון־העיריה, הקאתדראלה, מנזר 
סן־ואסט, המגדל, ועוד! ברובם נהרסו בהפצצות, שמהן סבלה 
העיר במלחמות־העולם וווו. העיר נחרבה כמעט לגמרה 
במלחמת-העולם 1 כשעמדה ארבע שנים מול התקפות גרפד 
ניות. באפריל־מאי 1917 התנהלה בסביבתה מערכת־א׳, שבה 
הצטיינו החיילים הקאנאדיים בכיבושה של גבעת וימי 




1027 


ארס—ארפיליה אי סונייגה, אלונסו 


1028 


( ¥ 11117 ) ולצבא הבריטי נגרמו 132,000 אבירות. מתחילת 
מלחמת־העולם 11 עד מפלת־צרפת שימשה א׳ מושב המטה 
של חיל־המשלוח הבריטי. בהפצצות של הגרמנים נהרס כליל 
החלק הדרומי־מזרחי של העיר ושאר חלקיה ניזוקו הרבה. 
ב 31 באוגוסט 1944 נכבשה א׳ ע״י הצבא הבריטי. 

ל. ו.־כ. 

ארס במיתולוגיה היוונית — אל־המלחמה! בנם 

של זום והרה. ב״איליאם" הוא נמנה עם האלים 
האולימפיים, אבל את מקום־ישיבתו קובע הומרום בתראקיה 
במקום שהיו מקריבים לו׳ לפי עדויותיהם של הקדמונים, את 
שבויי־האויבים. משום כך יש מקום להשערה, שעל־פי מוצאו 
לא היה א׳ אל יווני. זוהי, אפשר, סיבת־הדבר, שזולת היכלו 
לרגלי האראופאגוס באתונה, לא היו לו מקומות־פולחן חשו¬ 
בים במרכדיוון. מכאן אפשר להסביר גם את האגדות על 
העזרה, שהושיט א׳ לעמים זרים, כגון לאנשי טרויה ולאמא־ 
זונות. בתבי היה פולחנו קשור בקדמום (ע״ע), ואשתו של 
קדמום, הארמוניה, היתד. בתו של א׳ מאפרודיטי. 

לפי השקפתם של היוונים לא היה א׳ מחונן בתכונות 
מוסריות: בניגוד לאתני, שהיא אלת הקרב המסודר, לא היה 
א׳ בעיניהם אלא הגשמה של רוח־המלחמה המשתוללת. כבר 
טענו כמה מן הקדמונים, שמובן שמו של א׳ הוא "מזיק", 
ויש חוקרים מודרנים שקיבלו אטימולוגיה זו. ב״איליאס" 
להומרום הוא מכונה בשמות כמו "משתולל", "משמיד בני- 
אדם", "הורג גברים", "שאינו יודע שבעה במלחמה", והוא 
נחשב כאל של קריאת־המלחמה. הומרום משתמש בשם א׳ 
גם כדי לציין "מלחמה" סתם, והמובן של שמות מלוויו פובום 
ודימום, שהם לפי הסיודום, בניו של א׳ מאפרודיטי — הוא 
ביוונית "פחד"! אחותו היא ארים (ריב). גיבורי-מלחמה 
מרובים נקראו משום כך "אהובי-א׳" או "צאצאי־א׳". מכאן, 
כנראה, נובעים גם הסיפורים המיתולוגיים הרואים בא׳ את 
אביהם של כמה מגיבורי־קדם. 

רוב הפסלים החשובים של א׳, שנשתמרו מן התקופה 
העתיקה, הם מן המאה ה 5 לפסה״ג! מאלה מפורסם ביחוד 
הפסל של א/ שהיה נחשב בטעות כפסלו של אכילוס ("אכי- 
לוס הבורגזי"). "א׳ הלודוביסי" הוא, אפשר, העתק של פסלו 
הענקי של סקופס (ע״ע). בפסלים מן התקופה ההלניסטית 
היו האמנים נוהגים להבליט את תאוות־המלחמה של א׳ או 
לתאר אותו כמאוהב. 

באפלטון אנו מוצאים את העדות הקדומה ביותר לזיהוי 
של א׳ עם כוכב מאדים! וכשהרומים זיהו את א׳ עם מרם 
(ע״ע) ניתן השם מארם גם לכוכב מאדים. 

המתיישבים היוונים בארץ־ישראל מימי בית שני ואילך 
קישרו כמה מקומות בארץ־ישראל באגדות נטולות מאוצר 
המיתולוגיה שלהם, ואגדות־א׳ בכללן. את שמה של העיר 
שומרון ביארו לפי צורתו היוונית:: 16105 )^״ 
קבר־א/ או ביתר דיוק: הקבר, שבו קבר א׳ את אסקאלאפוס 
בנו. רבת־מואב בעבד־הירדן נקראה בשם אראופוליס על 
שם א׳ ועל מטבעותיה של עיר זו אנו מוצאים את צורת 
א׳. אוסביוס זיהה את אראופוליס עם שם־המקום התנכ״י 
אריאל (ישע׳ טו, ט) והיה סבור, שבני־המקום היו עובדים 
לא׳ ומכנים אותו גם בשם אריאל. 

, 1941 , 1011 § 8.611 71661115611611 § " 361 116 { 06$61%16 , 11155011 < . 1 \ 

— 396 ,* 6 * 510 \ 66 ז 0 1116 / 0 €1411$ , €11 ת ־ 21 ? ; 489 — 486 , 1 

, 1950 \ 66 ז 0 / 0 \סס( 131 ז 10 \ , 11056 .! . 14 ; 414 

. 8 — 157 


אךסטד! הנס כריסטין — 1 ) 06516 011615030 1305 ־ 1 — 
( 1777 — 1851 ), פיסיקן דאני. לאחר שלמד רפואה 
ועבד ברוקחות שימש כמרצה — ומ 1806 עד 1829 כפרו¬ 
פסור — לכימיה ולפיסיקה באוניברסיטה של קופנהאגן. 
ב 1829 נתמנה מנהל של בית־הספר הגבוה לטכניקה, שהוקם 
ביזמתו. — א׳ נכנס להיסטוריה של המדע ושל התרבות 
הטכנית כמגלה של האלקטרומגנטיות (ע״ע): בשעת הצגת 
ניסויים בפני תלמידיו ב 1819 ראה כיצד מחט מאגנטית 
מוסחת מכיוון המרידיאן המאגנטי בהשפעתו של זרם חשמלי, 
שעובר בחוט מתוח בכיוון מקביל לכיוון־המחט. א׳ קבע מיד 
את תלותו של כיוון־ההסחח בכיוון־הזרם ואת תלותו של 
גודל זווית־ההסחה בעצמת־הזרם, וכן מצא שגם מחט מאג- 
נטית נעה מסיחה מוליך חשמלי חוטי מכיוונו. בתחילת 1820 
הודיע א׳ על תגליתו זו לאקאדמיה בפאריס, והודעה זו 
שימשה עילה לקביעת חוקי־היסוד של האלקטרומאגנטיות 
ע״י אמפר (ע״ע). — א׳ חקר גם את לחיצות הנוזלים (ע״ע) 
ובנה פיזומטר, שנקרא על שמו, לשם מדידתה. — בכימיה 
היה א׳ הראשון, שהכין(ב 1825 ) אלומיניום כלורידי מאדמת- 
טין, והצליח להפיק ממנו אף את המתכת עצמה — אמנם, 
בשיטה שאינה ראויה לשימוש טכני. — א׳ הרבה לעסוק גם 
בעיונים פילוסופיים ברוחה של "פילוסופיית־הטבע" של שלינג 
(ע״ע) וכתב כמה ספרים בתחום זה. — על שמו של א׳ נק¬ 
ראה היחידה הבינלאומית של עצמת השדה המאגנטי (ע״ע 
מגנטיות). 

; 1853 . 01 . 11 , 66 תזומ 3 111 ) 11060 . 11011011-0 . 0 

. 1920 76 ) 1.11 , 1-315011 .£ 

י. י. 

ארסטוס, תו־מם — £6351115 1711011135 — ( 1524 — 1583 ), 
רופא ותאולוג פרוטסטאנטי. נולד בשווייץ ושמו 
המקורי היה £111166 או £1611166 . נתחנך באוניברסיטה של 
באזל וב 1558 נעשה רופא־הפנים של אלקטור-פפלץ (ע״ע) 
ופרופסור לרפואה באוניברסיטה של היידלבדג. כחוקר־הטבע 
נלחם בתורותיו של פרצלסוס (ע״ע) באלכימיה ואסטרולוגיה. 
השתתף גם בסיכסוכים בין הכנסיות השונות, שפרצו בזמנו, 
אך דק לאחר שמת׳ ב 1589 , נתפרסם חיבורו, 1163610 ק\£ " 

§6311155116136 0}113651:106115 111611661 6X60611116116360 661311- 

(1360 111636116 (1161610 311 6X00§16363 516 311 £0661161111115" 

(הסברת השאלה הרצינית ביותר, אם הטלת־החרם זקוקה 
לצו־אלוהים או אם מותר לבני־אדם להטילו), שבו התקומם 
א׳ לתורה הקאלוויניסטית, שלפיה רשאית הכנסיה להטיל 
ענשים על חסידיה. א׳ טען, שרק ל מ ד י נ ה יש רשות כזו. 
ב 1600 לערך היתה תורתו מקובלת בבריטניה, שבה, וביחוד 
בסקוטלאנד, נוצרה כת קטנה של ארסטיאנים. מאותם הימים 
מכנים בארצות האנגלוסאכסיות את התורה המטפת לשלטון 
גמור של המדינה על הכנסיה. בשם א ר ם ט י א נ י ז ם. 

. 1894 , 116 ^ 66616510511 6 1112 (}! 3156 10 61 . 8011 8 

ארסיליה אי םו;.ייגה, אלו^סו - £661113 16 ) 106150 .£ 

3 §!מט 2 7 — ( 1533 , מאדריד — 1594 ), משורר 
ולוחם ספרדי. בן למשפחה מקורבת לחצר־המלכות, היה 
פאג׳ של יורש-העצר (אח״כ המלך פילים 11 ) וליווה את 
אדונו דרך כל ארצות-אירופה. רוח־ההרפתקנות, שפיעמה 
אותו, עוררה את א׳ להצטרף ב 1555 לממע־המלחמה לצ׳ילה, 
נגד האראוקאנים — מסע, שבו הצטיין בגבורתו. בעצם ימי- 
הקרבות בצ׳ילה התחיל בחיבורה של יצירתו הספרותית 



1029 


ארסיליה אי סונייגה, אלונסו—ארסיסטרטום 


1030 


היחידה 2 וז 03 ג 31 ת\־. * 1 (כלומר׳ "האפוס על האראוקאנים")• 
ומחוסר נייר כתב את חלקה הראשון על רצועות־עור. כשחזר 
לספרד ב 1563 כבר הביא עמו 15 שירים מוכנים של אפום 
זה, ובשנים 1578 ו 1589 הוציא לאור את 22 השירים האחרו¬ 
נים שבו. היצירה כולה, על 37 חלקיה, כתובה בסטאג־ 
צות. בחלק השני של חייו מילא א׳ כמה תפקידי-כבוד 
ושליחויות־חוץ בשירותו של פיליפ 11 . בפואמה שלו מספר 
א׳ בדייקנות של היסטוריון ובעוז פיוטי את מהלך הקרבות, 
שהוא עצמו השתתף בהם. את האינדיאנים ואת מנהיגיהם 
האמיצים הוא מתאר מתוך התפעלות ואף באהבה, ומרובות 
הן הידיעות הגאוגראפיות, הביוגראפיות והאנתרופולוגיות, 
שהכניס לתוך מסגרת יצירתו. כמו־כן שילב בה אפיזודות, 
אלגוריות והירהורים הרבה בעניינים מדיניים ומוסריים. 
תיאורי־הנוף האמריקני שלו הם מדוייקים ונהדרים. היצירות 
הגדולות, שנטל לו א׳ לדוגמה, היו האפוסים של ורגיליוס, 
לוקאנוס ואריוסטו, ובחלקה האחרון של שירתו — גם "ירו¬ 
שלים המשוחררת״ של טאסו( 1580 ). הוא הראשון בספרויות 
של העת החדשה, שחיבר אפוס על נושא מן ההיסטוריה של 
זמנו. ה״אראוקאנה" היא האפוס החשוב ביותר של העמים 
האיבריים אחר ה״סיד״ (המאה ה 12 ) וה״לוזיאדים" של 
קאמואנש ( 1572 ). 

;. 015 ^ 1910-18,5 ,(;ח 11 מ 1 \ .ז.( . 68 , 416116666 .../ ,.£ 86 

,^ 1(1, XXX ־ 11 ) 1113 ,. ¥1111 16 16 > . 46 . 8 1 > 1 16 > . 801 ) ,.£ , 80110 

. 1934 ,.£ , 1360065 ) 7 .!¥ ;( 65-220 , 1897 

ח. אר. 

ארסינואי (ף 6 ע 1 ק?)^׳), שמן של מלכות אחדות מבית־תלמי 
במצרים. ביניהן יש לציין שתיים אלו: 

1 . א׳ פילדלפוס, בתו של תלמי 1 . בנעוריה נישאה 
לליסימכוס מלוי תרקיד,. לאחר שבעלה נפל בקרב ( 281 ) 
וממלכתו עברה לידי סלוקוס 1 , נמלטה א׳ על נפשה, ולאחר 
ימי־סבל קשים (שני בניה נרצחו לעיניה) והרפתקות מרובות 
הגיעה למצרים, לחצרו של אחיה הצעיר, תלמי 11 . תלמי 
נשא אותה לאשה — מה שעורר תימהון מרובה, הואיל 
ונישואים בין אח ואחות, אע״פ שהיו נהוגים במשפחות־ 
המלכים במזרח (וביחוד בחצר הפרעונים), לא היו מקובלים 
בחברה היוונית. א׳ קיבלה את השם "פילאדלפוס", ז. א. 
"האוהבת את אחיה" ן היא היתד, אשר, בעלת מרץ מרובה 
וידעה להשתלט על בעלה חלוש־האופי ואף השפיעה במידה 
ניכרת על ענייני־המדינה. אחר מותה ( 270 או 269 ) הועלתה 
ע״י תלמי לדרגת אלה 1 פולחנה הוכר מטעם המדינה וכוהנת 
מיוחדת היתה מתמנית שנד,־שנה כדי להשגיח על פולחן זה! 
היא אף זוהתה עם אפרח־יטי ופסיליה הועמדו במקדשי- 
מצרים על־יד פסילי האלים המצריים! החלק השישי מן 
ההכנסות של כל כרמי מצרים ו״פרדסיה" (גני־הפירות) 
הוקדש להחזקתו של הפולחן החדש. אחר מותו של תלמי 11 
נתאלהו שניהם כ״אלים האח והאחות״ 0 ס(ן) 867 ^ י 0601 ). 

2 . א׳ פילופאטור, אחותו של תלמי ז\ו פילופאטור. 

לפי פוליביוס 0 \, 83 ) וחשמונאים ג׳ (א׳, ד׳) השתתפה 
במלחמה על־יד רפיח ( 217 ) ואף פנתה אל החיילים בנאום, 
שנועד להלהיבם לקרב. אחר הניצחון נשא תלמי פילופאטור 
את א׳ לאשה. אחד מות בעלה ( 205 ) נהרגה ע״י אנשי־החצר. 

;.ן> 5 338 ,.ן>ן)$ 144 .קק , 1461 , 1 ^ ¥6 161 > . ¥1111 ,ן) 0 ז 0116-1,6610 ט 80 

,? 1611 ) 1 ( 0 101601616 ? 1116 ■ 11161 ) 11 )??^ 8 / 0 .) ¥111 4 , 311 ׳\ 80 .£ 

. 252 י .ןא 230 ,.ן)! 50 128 ,.ן)ן) 5 57 
א. צ׳. 


אךםינ 1 אי (ף־ס׳״סן^ , ), שמן של כמה ערים, שנוסדו ע״י 
התלמיים, כגון א׳ שבקרטה, שלוש ערים בשם זה 
בקפריסין, א׳ שבסוריה, א׳ שבחילת־סוריה, שלוש ערים בשם 
זה באסיה הקטנה, ועוד. גם קרוקודילופוליס, העיר ד,ראשה 
של "המחוז הארסינואיטי" (כיום פאיום שבמצרים) נקראה 
כך על שמה של א׳ פילדלפוס (ע״ע). 

, * 11$1156116 ז• 116116 16 ( 1 ,־ €1 ^\ס^ 11 ־ €1 ן 501 ״ד 

. $ 11106 " £1 . 5 

אך 0 י 0 טךט 1 ם (^ 0(1.010x00.10 ^׳), רופא יווני-אלכסנדרוני, 
שפעולתו העיקרית חלה במחצה הראשונה של 
המאה ה 3 לפ 0 ה״ 1 . נולד ביולים שבאי־כיוס בסוף המאה ד, 4 , 
למד רפואה — אפשר מכריסיפוס, מן האסכולה הרפואית 
המפורסמת בקנידוס—, והמשיך בלימודיו באתונה, במקום 
שהיה מקורב ביותר לחוגי הליקיאון, ואפשר, שהיה תלמידו 
של סטרטון(ע״ע),שהשפעתו ניכרת מאוד במשנתו של א׳ 
(לפי מסורת אחרת—שהיא, אמנם, מוטלת בספק—היה א׳ אף 
קרוב־משפחה לאריסטו). אח״כ חי באנטיוכיה, והיה, כנראה, 
רופא־החצר של סלוקוס 1 ניקטור ושל בנו (מי שהיה עתיד 
להיות המלך אנטיוכוס 1 ). משם עבר לאלכסנדריה, שבה פיתח 
את עבודתו המדעית בערך ב 280 — 250 . חיבוריו, שהשמות 
של הרבה מהם נזכרים בכתביהם של הסופרים הקדמונים, 
אבדו כולם! נשתמרו מתוכם רק ציטאטים בודדים, שהובאו 
בכתבים אלה, וקטעים אחדים, שנמצאו ב 1893 בפאפירוס־ 
מנון. את עיקר משנתו אנו מכירים מן הפולמוס, שגלנוס 
(ע״ע) נתפלמם כלפיה. 

מפעלו ד,מדעי־ד,ניסויי של א׳ מקביל לזה של בן־דורו 
הרו׳פילוס (ע״ע), אע״פ שמבחינה עיונית היו א׳ והרופילוס 
מתנגדים חריפים. שניהם ביצעו חקירות עצמיות ע״י ניתוח- 
גוויות, וא׳ עשה גם ניסויים פיסיולוגיים בבע״ח (ההאשמה, 
שא׳ עשה ניסויים אף בגופותיהם של בני־אדם חיים, הושמעה 
ע״י בני דורות מאוחרים והיא, כנראה, מחוסרת־יסוד). באנא- 
טומיה הרחיב והעמיק א׳ את הידיעות על מבגד,־המוח, הבדיל 
בין המוח הגדול והמוח הקטן, ושם לב לצורתם של פיתולי 
קליפת־המוח, שלהתפתחותם ייחם קשר להתפתחות השכלית. 
חשובות ביותר הן עבודותיו על מבנה־הלב ועל כלי־הדם. 
הוא תיאר את שסתומי־הלב וקרא להם שמות, שנתקיימו 
(בתרגומם ללאטינית) באנאטומיה עד היום. הוא הטעים את 
השוני שבין העורקים והוורידים, תיאר את מהלכם של הרבה 
מהם ועקב אחר הסתעפויותיהם. א׳ שיכלל את מימצאיו של 
הרופילוס על דרכי־הלשד בסלסיליה, ולמחקרו זה לא היה 
ממשיך עד ימיו של אזלי (ע״ע). עיקר השגיו של א׳ היה 
בתחום הפיסיולוגיה, שגישתו אליה היא ניסויית וכמותית 
וקרובה לגישה החדישה. הוא הציע לתלות בכף־מאזניים 
כלוב, שבו מוחזק עוף ומשתמרות כל הפרשותיו, ולעקוב 
אחר שינויי־המשקל העלולים להיגרם מחמת תהליך־החיים 
(= הנשימה) — ניסוי, שבוצע בפועל (באדם) רק כ 1,800 
שנה אחריו. במחקריו במערכת־ד,עצבים היה א׳ הראשון, 
שהבחין בין עצבי־תנועה (עצבים מוטוריים) ועצבי־תחושה 
(עצבים סנסוריים), ומסתבר, שאף הצליח לגלות את ההבדל 
שביו השורש הקדמי המוטורי והשורש האחורי הסנסורי של 
עצבי חוט־השדרה — גילוי, שנשתכח במשך כ 2,000 שנה 
אחריו ולא נתגלה מחדש אלא בתחילת המאה ה 19 ע״י בל 
ומאז׳אנדי (ע״ע עצבים). אולם בתורת מרוץ־הדם קיבל א׳ 
את הדעה של קודמיו, שאין העורקים מובילים דם אלא אויר 



1031 


ארסיסטרטום—ארסמום מרוטרדם, דזידריום 


1032 


סס!!^״) — טעות, שלא תוקנה אלא על-ידי גאלנוס. לשם 
הסברת הז־מם מעורק התוך בגוף החי השתמש א׳ בחריפות 
מרובה בתורת־הריק של סטראטון: הוא הסביר, שעם הס¬ 
תלקות הפנומה מן העורק מתהווה בו ריק, שאליו נמשך הדם 
מן הוורידים — ובזה גילה א׳ את אמונתו במציאות של קשר־ 
בכוח בין קצות ההסתעפויות של העורקים והוורידים מעבר 
לגבול־הראיה, ומתוך בך התקרב קירוב ניכר להברת מהותו 
של מחזור־הדם. — א/ שקיבל מסטראטון את האטומיזם 
הדמוקריטי, היה הראשון, שהתנגד לתורת 4 הלחויות של 
היפוקראטם, ולעומת זה הטעים את החשיבות של מבנה- 
האברים ותיפקודם בתופעות־החיים התקינות והחולניות. הוא 
ראה את בל האברים כמורבבים מ 3 מערבות של צינורות: 
ורידים, עורקים ועצבים — גם האחרונים נחשבו בחלולים! 
בוורידים זורם דם! בריאה נשאף אויר ומתוכן הוא עובר אל 
הלב, שבו הוא נהפך ע״י הדם לפנומה—״הנפש החיונית״—, 
שהיא מועברת בעורקים לכל חלקי־הגוף! במוח היא נהפכת 
ל״פנומה פסיכית", שמגעת לכל חלקי־הגוף דרך חללי־ 
העצבים. את הפעלתם של השרירים ע״י העצבים הסביר א׳ 
בחדירת הפגומה לתוך השרירים! משום כך היה סבור, 
שהשריר מגדיל את נפחו בשעת פעולתו—דעה, שלא נסתרה 
אלא במאה ה 17 (ע״י סומח־ם [ע״ע]). תורת־הפנומה של א׳ 
פותחה ושוכללה ע״י"גאלנום. — א׳ עסק גם באנאטומיה 
הפאתולוגית ותיאר בין השאר את התקשות־הכבד במחלת־ 
השחמת. בטיפול בחולים ובריפוי התנגד א׳ לעמדה הפאסי- 
ווית של האסכולה ההיפוקראטית, שבעקבותיה יצא גם הרו־ 
פילוס, דרש גישה פעילה יותר מצד הרופא והמליץ על שימוש 
בתרופות שונות, אך דחה את השימוש המופרז בהקזת-דמ, 
שהיה רווח בין קודמיו ובין בני־דורו. הוא השתמש ראשון 
לצרכי ריפוי בצנתר מעוקם בתור משתן. 

א׳ היה מייסדה של אסכולה רפואית, שהמשיכה במסורתו 
ועמדה במשך דורות במחלוקת חריפה עם האסכולה הרפואית 
מיסודו של הרופילוס. מחלוקת בית־א׳ ובית־הרופילוס שימשה 
גורם חשוב בהתפתחותה של הרפואה עד התקופה הרומית. 

, 01:11$ ? . 11 ; 1826 , 875551517511155 . 15 ! 11115 ! 1 ) 70 ) 81 , 2 ־ 31 ^ 5011 .מ .? 

תש 6 .ו?ש 5 ש 0 .( 13061 ?) £75551517551515 ,. 16 ; 1892 , 55 ) £75551557551 
; 1931 ,.£ 31 .ק ,) 1$(, 07055( 717x1 זש 51£ .£ . 1 ? ;( 1902 ,. 6 ש 16 
,. 16 ; 1941 ,.£ 61 .ק ,) 710 ) 1 ) 5 / 0 .!: 111 5/1071 ?/ ,זש£ת 31 . 011 
111 ) 511 ) 81 ) 7/1 , 10005 .?? .^\ ; 1950 , 54 .ק ,. 8101 / 0 1 ( 1-115107 
. 1947 , 71515 ) 1.07111171 771155 ץ 1 ? 11710 / 0 5 ^ 17711171 

מ. 

או־סמום מרו^ךדם׳ חידויום — 5 ג 1 תז 35 ז£ 5 ט 1 ז 16 ) 651 ס 

$! 13011 ) 0 ־ £0161 — ( 1469 ז, רוטרדאם — 1536 , באזל), 

מגדולי ההומאניסטים בתקופת הרנסאנס. 

חייו. את זמן־הולדתו אפשר לקבוע רק בין 1466 ו 1469 ! 
מקום־הולדתו הוא או רוטרדאם, מקום־מגוריה של אמו מאר־ 
גאריתה, או גואודה (הסמוכה לרוטרדאם) — מקום הכנסיה 
או המנזר של אביו׳ שהיה כומר או נזיר בשם גרארד או 
גרד. שמו האמיתי של א׳ היה, בנראה גרד גרדס ( 1 ) 0661 
$ג> 0661 ); עד 1517 מופיע בתעודות הנוגעות אליו הכינוי 
11 ! 6 § £01 (בלומר, בנו של רוטגר — כנראה, שמו של אבי- 
אמו, שהיה רופא) — אפשר, מפני שהוריו לא נישאו כחוק. 
ספק הוא אם בשעה שנטבל ניתן לו השם א׳ (הבא לפעמים 
בצורת 5 טת 3$1 ז 6 ^),על שם א׳ הקדוש (המאה ה 3 ! ידוע 
יותר בשמו האיטלקי סאנט־אלמו), — או אם הוא עצמו קרא 
לעצמו ״א׳״, בלומר, ״האהוב״ — שם, שהוא, אפשר, כעין 


תרגום יווני של ״גלד״ (רמז ל 1 > 6£661 נן — ״נכסף״)! ואת 
השם ״דזידריוס״ (הנכסף) צירף אליו סמוך ל 1496 , בתרגום 
לאטיני של השם "א׳". בין מוריו בבית־הספר בד־ונטר היה 
אלכסנדר הגיוס, הומאניסטן ידוע־שם, שנטע בו אהבה לעולם 
העתיק — אותו עולם, שאת רוחו השתדל אח״כ א׳ להחיות 
יותר מכל שאר חכמי דורו. בשנת 1484 מת אביו! ולאחר 
זמן קצר מתה גם אמו בדבר, וא׳ ואחיו הבכור נשארו בלא 
מפרנס. קרוביהם השתדלו להשפיע על האחים, שיעשו נזי¬ 
רים אוגוסטיניים. אחיו הבכור הסכים לבך מיד, "ואף א/ 
שמתחילה התנגד להצעה זו בבל תוקף, לא ראה לפניו לסוף 
דרך אחרת אלא לקבלה. ב 1487 נכנס למנזר אוגוסטיני סמוך 
לגואודה, ובו נעשה גם כומר ב 1492 . במנזר זה היתד, לו 
אפשרות לבלות ימים ולילות בקריאה של ספרים קלאסיים 
ולפתח את סיגנונו הלאטיני! ואולם הוא שנא את הנזירות 
ואת חיי־הנזירים, ולפיכך כשהוציא אותו ההגמון מקאמברי 
מן המנזר ומינה אותו כמזכירו ( 1493 ), שמח א׳ שמחה 
גדולה. מאז לא חזר אל המנזר ולא שימש עוד ככומר, ובניגוד 
לנדרי הנזירות והכהונה אף התחיל לובש בגדי־חולין(ב 1517 
סוף־סוף שמע האפיפיור לאו ץ לקול־תחנוניו ופטר אותו 
רשמית מנדריו הנזכרים). ב 1495 איפשר ילו תומכו ההגמון 
מקאמברי לנסוע לפאריס וללמוד בסורבונה. בפאריס התפר¬ 
נס א׳ משיעורים פרטיים, ואחד מתלמידיו האנגליים, לורד 
מאונטג׳וי(ץ 0 ן 1 מ 1011 ג) הצעיר, הזמין אותו לאנגליה. כאן 
קשר א׳ קשרי־ידידות עם ראשי־התנועה של "המתקנים 
מאוכספורד״ ( 1615 מ! £6£0 1 ) 0x101 ), וביחוד עם ג׳ון קולט 
( 00161 ), שהעמיד אותו על חשיבות הנוסח היווני של ד,"ברית 
החדשה", ועם תומאס מור, שעורר במי שהיה עתיד להיות 
המלך ד,נרי 11 ו/ו התעניינות בא , . נסיעה ראשונה זו לאנגליה 
( 1499 — 1500 ) שימשה מפנה מכריע בחייו ובהשקפותיו של 
א/ כי מתוך המגע שלו עם המלומדים והוגי־הדעות האנגליים 
בא לכלל הכרה, שההומאניזם לא רק שאינו מנוגד בהכרח 
לדת, אלא להפך: הוא מוכשר לסייע להתחדשותה של הדת. 
במו־כן עורר מגע זה בא׳ את השאיפה לחזור אל מקורותיה 
של הנצרות וביחוד אל ה״ברית החדשה" בנוסח היווני שלה 
(אל הלשון העברית, ואפילו אל התנ״ך, התייחס א׳ באדישות 
ידועה במשך בל ימי־חייו, אע״פ שהיה על צידו של רויכלין 
במחלוקת שלו עם פפרקורן בנוגע לעברית ולתלמוד). עם 
זה מצא א׳ באנגליה אותו יחם מתון ושמרני ביסודו כלפי 
מוסדות־ד,כנסיה׳ שהיה לו למופת. משחזר לפאריס ב 1500 
הוציא את הקובץ 13 § 13 ).ו 7 ("מימרות", כלומר, פתגמים לא־ 
טיניים, 800 במספר בהוצאה הראשונה, 4,200 בזו של 1508 ), 
שפירסם את שמו בכל אירופה המשכלת. ב 1502 פירסם א׳ 
011115113111 011111:15 מס 11 ) 011111 !!£ ("יד לחייל הנוצרי"), שבו 
הוא מטיף להעדפתם של הדתיות הפנימית והמוסר על העיק¬ 
רים התאולוגיים ועבודת־הקודש, וב 1505 את ה״הערות" 
( 0131101165 מ 1 >\!) של לאורנטיום ואלה ( 3113 ^) ל״ברית 
החדשה", עם הקדמה חשובה, שבה דרש להכיר ספר זה 
באותו אופן שדרש רויכלין להכיר את התנ״ך, בלומר, מתוך 
התעמקות בנוסח המקורי! וכן הראה, שהתרגום הלאטיני 
של ה״ברית החדשה״, ה 1118313 ^, מסלף במקומות הרבה את 
המקור היווני — מה שעורר עליו תרעומת קשה מצד הכנסיה, 
שבוועידה הטרידנטינית ( 1546 ) השיבה על ביקורת זו 
בהכרזה רשמית על מקורה האלוהי של הוולגאטה. — באותם 
הימים הירבה א׳ לנסוע בצרפת ובארצות הסמוכות לה לשם 



1033 


ארסמוס מרוטרדם, דזידריום 


1034 


עיון בכתבי־יד. ב 1506 נסע לאיטליה, וכשעבר בארץ זו מעיר 
לעיר, מן הצפון עד רומי ונאפולי וחזרה משם עד ויניציאד, 
( 1506 — 1509 ), נתקבל בכל מקום ע״י גדולי איטליה ומלו־ 
מדיה בכבוד יוצא מן הכלל, ויותר מכולם הרבו לכבדו 
האפיפיור יוליום 11 והחשמן ג׳ובאני די מדיצ׳י (אחר־כך 
האפיפיור לאו ) 0 . לאחר זמן פעלו קשרי־הידידות, שא׳ קשר 
אז עם ראשי-ד,כנסיה ועם מלומדי־איטליה, נושאי־כליהם, 
ככבלים על שאיפותיו לתיקון־הדת. 

ב 1509 הוכתר הנרי וווע למלך, וא/ שהיה אידיאליסטן 
בעל חלומות אוטופיים במקצת, קיווה, שמלך זה יתקן את 
הכנסיה הקאתולית אותו תיקון מושכל, שא׳ הטיף לו בכל 
איגרותיו המרובות אל גדולי־הדור. מפני־כן עזב מיד את 
איטליה והפליג לאנגליה. בדרך חיבר את הנאה שבספריו, 
"שבח הכסילות" ( 116 ז 40 \ £060011001 ), שניתרגם לרוב 
לשונות אירופה (חיקה אותו שלמה רובין בספרו "תהילת 
הכסילים", קראקוב תרס״ז). זהו נאום מלא הומור מבריק, 
שבו מסברת הגברת ״כסילות״ כמה העולם כולו — גדולי־ 
הכנסיה ושרי־המדינה, אנשי־צבא ובעלי־מלאכה, עשירים 
ואביונים, מלומדים וחצרנים, ואף אהובים ואהובות, ועוד 
ועוד — נמשך אחריה, ובהמשך נאומה מראה ה״כסילות", 
שהיא היא גם היוצרת כל מה שנעלה באדם ובחברה׳ היא 
הכוח הבונה, המזין והמאיר את היקום, היא האומץ וההת¬ 
להבות, הדמיון והאמונה — והיא שנואה על השכל הקר 
והצר, אבל אהובה היא לבורא. 

כמעט את כל שנות 1509 — 1514 בילה א׳ באנגליה: כאן 
לימד יוונית באוניברסיטה של קימבריג׳. אח״כ הלך לבאזל, 
שבה ערך הרבה הוצאות חשובות של כתבי סופרים יווניים 
ולאטיניים וכן של כתביהם של כמה מאבות־הכנסיה בשביל 
המדפים המפורסם פרובניוס. ב 1516 הוציא א׳(הוצ׳ ראשונה) 
את הנוסח היווני של ד״׳ברית החדשה". להוצאה זו, ששימשה 
יסוד לתרגומו הגרמני של לותר, יש חשיבות עצומה בתולדות 
הרפורמאציה, אע״פ שההוצאה של ה״ברית החדשה" ביוונית, 
שהופיעה ב 1520 באלקלה שבספרד כחלק מן הפוליגלוטה 
הידועה בשם 515 ס 16 ס 1 קמ 001 , עולה עליה בקביעה של הנוסח 
הנכון. ב 1517/21 ישב א׳ בלובן ( 310 ^ £00 ); ובאותו זמן 
מינה אותו הקיסר קארל ¥ ליועץ ממלכתי. — כשפרץ ב 1517 
ריב־הרפורמה לאחר שפירסם לותר את ״ 95 התזות" שלו 
בדבר האינדולגנציות, הביע א׳, ששני המחנות העריצוהו אז, 
את הסכמתו העקרונית לתביעת תיקונים במוסדות־הדת; 
אבל עם החרפת הריב בין הכנסיה והפרוטסטאנטים הטיף 
א׳ לשני הצדדים, שיתייחסו זה לזה מתוך מתינות כדי למנוע 
קרע בנצרות. אעפ״כ תלו כמה נזירים קנאים את הקרע 
דוקה בא׳—נזיר לשעבר, שאחדים מספריו, וביחוד "שיחות־ 
רעים״( 111131-13, 1518 * £31 0011091113 ) ו״שבח הכסילות", הירבו 
לעזים ללעג את "פולחן־הכרס" ואת שאר הקילקולים שבחיי- 
הנזירים, והיה פתגם רווח אז בעולם הקאתולי: - £135 1 לס 
£11111611151111111 100011,1131 115 בת ("במקום שמרמז אליו א/ 
לשם מתפרץ לותר״). ולפיכך, כשהוטל ב 1521 חרם כנסייתי 
וממלכתי על לותר ותומכיו׳ חשש גם א׳ לבטחונו ועבר 
לבאזל׳ שבה כבר שלט אז יחס חיובי לתנועת התיקונים- 
בדת. אע״פ שקאתולים חשובים, וביניהם תומכיו־ידידיו של 
א׳ מכבר׳ לאו x והגרי וו ¥1 , לחצו עליו, שיגנה את לותר 
בפומבי, לאי הסכים א׳ לדבר. ואולם לותר עצמו, שעוד ב 1519 
שלח לא׳ איגרת מלאה הערצה, נעשה בהדרגה עוין את א׳ 


הפשרני, וכשיצא ב 1524 הספר 311311110 1113610 06 ("על 
חירות־הרצון"), שבו תמך א׳, שוחר־החירות, בעמדתו הלי¬ 
בראלית של פלגיוס (ע״ע), פירסם לותר, שהיה תמים־דעה 
עם הכנסיה בשאלת חופש־הרצון וכמותה הסכים בעניין זה 
לעמדתו השלילית של אוגוסטינוס (ע״ע), והורה׳ שהרצון 
תלוי בגזירה קדומה ( 3661651103110 !ק), — כתב־פולמוס חריף 
נגד א׳, בשם 311311110 0 ז\ 561 06 ("על עבדות הרצון"). א׳ 
הגיב מיד על ספרו של לותר בחיבור בשם 15165 ק 6135 קץ 1 ־ 1 
("המגן"), שאף הוא כתוב בסיגנון חריף מאוד. מאז נותקו 
הקשרים בין תנועת־הרפורמה ובין א/ למרות האהדה, שבה 
התייחס א׳ לכוונותיה היסודיות של תנועה זו, ומאז נמצא 
במצב הטראגי של אדם נתון בין שני מחנות. מתוך כך גברה 
גם בדידותו, שלא פסקה עד שמת. ב 1529 , כשנצטרפה באזל 
באופן רשמי לרפורמה, עבר א׳ לפרייבורג הסמוכה, שהיתר, 
קאתולית, אבל עוד בשנת 1535 ניסה בלא הצלחה — 
בחיבורו £66165136 600601413 301313111 06 ("על שלומ¬ 
ד,כנסיה היקר״) — להביא את שני המחנות לידי איחוד. — 
באותה שנה החליט לחזור למולדתו, אבל התקפה קשה של 
שיגרון עצרה אותו בבאזל, שבה מת ב 15 ביולי 1536 בבית 
ידידו פרובניוס, שהוציא ב 1540 את כל כתביו ב 9 כרכים 
בעריכתו של ההומאניסטן הפרוטסטאנטי באטום תאנוס, 
שהוסיף לכתבים אלה תיאור מפורט של חיי-א׳. כתביו של 
א׳ נאסרו מטעם הכנסיה הקאתולית, וכמה מן ה״אראסמיס־ 
טים"׳ שעדיין היו מרובים אפילו באיטליה ובספרד, נרדפו 
ונאסרו. 

מפעלו הספרותי של א׳, שכולל, נוסף על ספריו, גם 
מכתבים להרבה מאנשי־השם שבדורו(כ 1,500 מהם נשתמרו 
ונתפרסמו), מתחלק לשני חלקים עיקריים: פעולה הומא- 
ניסטית־פילולוגית ופעולה דתית־מוסרית. 

ההומאניזם של א׳ אינו מתבטא בידענות יבשה או בטיפוח 
של דברנות לאטינית בלבד, אלא בחקר מעמיק של התרבות 
העתיקה כהכשרה לגישה נבונה והוגנת אל הבעיות של 
החיים ושל הזמן. אע״פ שא׳ היה מטבעו שכלתני ומחוסר 
חוש אמיתי לאמנות ולשירה, היה הראשון, שהכיר בבירור 
את עדיפותה המוחלטת של התרבות היוונית על הרימית 
והגיע לידי בקיאות מושלמת בלשון היוונית וספרותה. אותם 
מכתביו הפילולוגיים המרובים, שנתפשטו והשפיעו ביותר 
בזמנו, הם הקבצים של ליקוטי־פנינים מתוך הספרות העתי¬ 
קה! כל קובץ כולל גם פירושים, היסטוריים ופילוסופיים, 
שכמה מהם מתרחבים ונעשים מסות חשובות בפני עצמן 
(כגון המסה המפורסמת שלו בגנות המלחמה, בשם "המלחמה 
נעימה למי שלא הכיר אותה״, שבתוך הקובץ 13813 !^). 
שלשה הם קבצים אלה: 143£13 / (״פתגמים״, 1500 ) 313-1 ? 
0136 ל(״מליצות״, 1514 ); 313 ת 11111681 ק 0 ק.^ ("אנקדוטות עם 
מוסר-השכל״, 1531 ). הספר "על דרך הלימודים וחינוך היל¬ 
דים", 1512 , תופס מקום חשוב מאוד בתולדות־החינוך, שהרי 
בו ממליץ א׳ על יחם של מתינות והבנה לנפש־הילד (במקום 
הטלת־אימה וכפית־מרות) ועל טיפוח התעניינותו של הלומד 
כעל האמצעים העיקריים של החינוך, וכן הוא ממליץ בו על 
שיווי-השכלה לבנות ולבנים. כמה מכתביו, וביחוד הדיאלוג 
0166100130115 ( 1528 ), מסבירים את דעתו, שהסיגנון הלא- 
טיני (שבו היה א׳ ראש וראשון בתקופה החדשה), צריך 
להיות חי ואישי, ולא חיקוי עיוור לסיגנונו של ציצרון, כמו 
שהיה נהוג בזמנו. בין עבודותיו ההומאניסטיות של א׳ יש 



1035 


ארסמוס מרוטרדם, דזידריוס—ארסן 


1036 


לציין גם את השורה הארוכה של הוצאות ספריהם של סופרים 
קלאסיים ושל אבות־הכנסיה, ובפרט את אלה של תלמי 
( 1530 ׳ ההוצאה הראשונה של כתביו)׳ של ארי 0 ט 1 ( 1531 . 
ההוצאה השלמה הראשונה), של יוסף בן מתתיהו ( 1534 ), 
ושל היארו׳נימוס (ההוצאה הראשונה של זה). 

חשיבותו הגדולה של א׳ בתולדות הדת והמוסר קשורה 
יותר בעמדתו המיוחדת כלפי בעיות הדת והמוסר בזמנו 
משהיא קשורה בכתביו. פעולתו הכשירה את הקרקע לרפור¬ 
מה: הוא גילה וביקר באומץ־לב את השחיתות, ששלטה 
בכנסיה, הפנה את תשומת־הלב אל מקורות־הנצרות, הראה 
את הדרך לחידוש התאולוגיה ולטיהורם של מוסדות־הדת 
והטיף לחסידות שבלב ולהעדפת המוסר והדתיות הפנימית 
על הדוגמות והפולחן; לפיכך נחשב א׳ בצדק לאביה של 
אותה מגמה בתנועת־הרפורמה, שנקראת בשם "הרפורמה 
האוואנגלית". אולם א׳ הסתלק מן הרפורמה כשהמלחמה 
בקילקולים שבקאתוליות הביאה לידי הקמתה של כנסיה 
חדשה, מנוגדת לזו של רומי, אבל מכמה צדדים לא פחות 
קנאית מזו, ולידי פיתוחה של תאולוגיה׳ ששללה את עמדתה 
של הכהונה כמתווכת בין המאמין ובין הבורא. א׳ לא היה מן 
הגיבורים או מקדשי־השם, אבל עמדתו הפשרנית בריב-הדת 
לא באה מתוך מורך-לב, כדעתם של לותר וחבריו, וביחוד 
של אולריך פון הוטן (ע״ע), שבחיבורו בתטס 0 ״ 13 ״:ז 0$ קצ£ 
0 מז 35 ז£ (״הזמנה לדו־קרב עם א׳״, 1523 ) גינה בחריפות 
יתרה את ה״צביעות" ואת ה״השתעבדות" של א׳, ידידו 
לשעבר, לכנסיה. שלום, אחווה, תיקון מודרג, "מבפנים 
ומלמעלה", ללא קרע, היו צורך נפשי בשביל א/ ואלה היו 
יסודוודהשקפתו. ה״אני מאמין" שלו כלול במשפט הבא, 
המצוי באחד ממכתביו משנת 1523 (הוצאת אלן׳ 29 , 1 ): 
"אני דוגל בחירות מבוססת על אהבה". זהו הצד החיובי 
שביחסו אל תנועת הרפורמאציה; הצד השלילי שבו הוא 
מה שמתוך "יוונותו" וחיבתו ליפי־רוח ולהשכלה נאורה לא 
היה מוכשר להילחם בקלקלות של הכנסיה עד הסוף. - 3 תזטמ 
3 מ 13 ומ 35 ז 6 113$ מ ("אנושיות אראסמית") —ביטוי זה אנו 
מוצאים תכופות אצל בני־דורו של א׳ קודם שהוחרם ע״י 
שני המחנות בנצרות. ואכן תפיסת המוסר כעיקר שבדת 
וסיסמת־הסבלנות, שבהן מזדהים ההומאניזם וה״הומאניות" 
שלו׳ הו הקובעות את מקומו של א׳ בהיסטוריה. 

1907 , 1897 י מ 1136£116 ז 66 ח 3 ^\ . 3 >€ , 350113113 ־ £1 11603 ) £111110 
, 6656 ־ ¥1 66 . 0 . 3 >€ , 35011303 ־ £1 11603 ) £111110 ; (לא נגמרה) 

. 66 , 017171101 ,.£;(עד עכשיו שני כרכים) 1936/41 

10 , 0 ־ £60161 . 1 ) 6 ; 40/1 15 £3561 ,. ¥015 9 , £11603011$ £631:115 
. 5 .? ,. 1 ) 6 , 1310101111712 (}€ 135 <} 0 ,.£ ; 1703-6 660 ץ £6 ,. ¥015 
,ת £050 ז £6 . 66 , 10561801 ^ 0 ,.£ ; 1906/47 ,. ¥015 11 , 1160 \נ 
.. 10 ־ 11 ( 1 . 66 ,. 1 ־ 06661 60 . 131 , 1071016 ^ £€0170177110777 ,.£ ; 1933 
- 01101 , 01118 £1/6 £13 { ,.£ , 110101006 ־ 1 (£ .£ .£ ; 1949 י ז 6 § ¥ 3 \ 2 
; 1914 ,.£ / 0 6 § 8 16 ( 7 ,ח 116 \^ . 5 .? ; 1873 ,. ¥015 2 , 7076167 

; 1923 ,/( £113107 111 10766 ? 01178 1860113 ,?>//£ 1813 ,.£ , 11 ) 5031 .־ 1 ? 
; 1939 , 6701317716171765 £110863 ,. 166111 ; 1926 ,.£ ,) £603066 
6 £ 30 ) 5 ; 1931 ,(□־^ 1 ת) 67075177101701 8 114171011711015 י ־ £61££61 ? .£ 
־ 14111 .[ ; 1935 ,.£ 017 < 1 .£ 865 \ 770%1 . 11 17 <} 77111177 י 21 ¥ 61 £ 

.(הולאנדית: מתורגם לכמה לשונות) * 1947 ,.£ , 3 ^ 210 

ה. פ. 

ארסן (מו 1011 ם 86 ז 4 ), יסוד כימי. סמלו הכימי : 48 ; מספרו 
הסידורי: 33 . משקלו האטומי: 74.91 . עדכויותיו: 

3 , 5 ; חבר הקבוצה החמישית של המערכת המחזורית (ע״ע 
אטום). — הא׳ מצוי בשלוש צורות אלוטרופיות (ע״ע): 
( 1 ) הא׳ הרגיל, או האפור, או א׳־ד — גוף גבישי מתכתי, 
נוצץ כעין הפלדה, בעל מוליכות וןרמית וחשמלית טובה; 


משקלו הסגולי: 5.7 : קשיותו: 3.5 ; פריך. ממריא בחימוב 
ל ס 600 - 400 בלא שלןתף, וגודל־המולקולה של אדיו בטמ־ 
פראטורה נמוכה הוא 48 4 , בגבוהה — ־ 48 : בחימום תחת 
לחץ הוא ניתך ב 817 0 .— ( 2 ) א׳ שחור, או א׳־ 0 — צורה 
מתכתית אחרת, שמשקלה הסגולי 4.7 : היא פחות יציבה מ( 1 ) 
והופכת ל( 1 ) בחימום ל ס 360 . — ( 3 ) א׳ צהוב, או א׳־!> — 
בלתי־מתכתי, רגיש מאד לחום ולאור, שהופכים אותו ל( 1 ); 
משקלו הסגולי: 2.0 ; נמס בפחמן גפריתי ונפרש מתמיסה זו 
בצורר, גבישית; גודל המולקולות שלו בתמיסה — 484 .. 

א׳ אינו משתנה באויר יבש, אבל באויר לח הוא מתכסה 
בציפוי תחמצתי. ב ס 180 הוא דולק בלהבה כחלחלת ונשרף 
לתחמוצת. עם האלוגנים ועם גפרית הוא מתאגד במישרים. 
אינו נתקף ע״י מי־אלקאלי וע״י חומצות שאינן מחמצנות. 
חומצה חנקנית חמה, וכן מי־מלכים, מחמצנים אותו לחומצה 
ארסנית. 

היסטוריה. הקדמונים כבר ידעו את הא׳ בצורת 
תרכבותיו המינראליות. אריסטו מזכיר חומר בשם ר*ג> 86 ׳״ 0 ז>, 
שהוא כנראה א׳ גפריתי אדום (ראל^ר), האויפראסטויס 
קרא לו 6¥ * 1 ׳\ 10£ ) 6 (=גברי, גיבור), משום פעולתו הביו־ 
לוגית. ופליניוס שיבש שם זה ל נם 10 ם 116 תת 3 . הקדמונים ראו 
בתרכבות הגפריתיות של הא׳ מין גפרית. האלכימאי א 1 לימ־ 
פיוידורוס (המאה ה 5 ) ידע גם את הא׳ הלבן (כלומר: את 
התחמוצת 48 2 0 3 ), שקיבל ע״י שריפת המינראל האדום. 
אלברטום הגדול (ע״ע) הכיר, שהא׳ הלבן כולל חומר מתכתי. 
הרוקח הגרמני י. ש.ךךר (■ 50111:0861 . 1 ) תיאר הפקת א׳ 
ב 1649 , ובן־דורו הצרפתי נ. למך , ( 7 ז 6 מו 14 .זע) קיבל את 
המתכת ע״י חימום הא׳ הלבן עם אשלג וסבון: אולם רק 
ג. בראנט, שחיזר את הא׳ הלבן באמצעות שמן, הוכיח 
ב 1733 ברורות, שהוא ״סיד״(= תחמוצת) של יסוד מתכתי. 
קולה הכין ב 1775 א׳ אלמנטארי נקי. - בספרות התלמודית 
ובספרות העברית של יה״ב נקראות תרכבות־הא׳בשם זרניך. 

מציאותו בטבע. הא׳ האלמנטארי מצוי בטבע 
אך במידה מועטת, עפ״ר במכרות של מתכות יחד עם 
אנטימון. כסף, ועוד — למשל, במכרות־הכסף של גרמניה 
המרכזית, בנורווגיה, באה״ב, בבוךנאו, בצ׳ילה. הרבה יותר 
הוא מצוי בתרכבות עם מתכות אחרות או עם גפרית 
במרבצי ־בצרים ומינראלים. מכרות־הא׳ העקריים הם בשוודיה 
(בוילידן), אה״ב, מכסיקו, פרו, צרפת, בלגיה, יאפאן, קוריאה. 
בשנים שקדמו למלחמת־העולם 11 היתה התפוקה השנתית 
העולמית שלו כ 50 אלף טון בממוצע, ואחר המלחמה — כ 75 
אלף טון. מזה מספקת אה״ב, וכן שוודיה, כשליש ומכסיקו 
כרבע. החשובים שבמינראלי־הא׳ הם: הסולפידים ךאל$ר, 
48 2 5 2 , ואורפימנט, 5 3 ־ 48 ; התרכבות המתכתיות־גפריתיות 
מיספיקל (פיריט ארסני), 6485 ?, וקויבאלטיט (בהקת־הקו־ 
באלט), 00483 : ״ניקל נחשתי״(שאינו מכיל נחושת), 148 ) 1 , 
ועוד. אולם יותר מבצורזת מרוכזות אלו מצוי הא׳, כשהוא 
מפוזר בכמויות קטנות, בכל הפיריטים של ברזל ונחושת 
וברוב שאר המינראלים הסולפידיים; מכאן הוא מגיע בזי¬ 
הום לגפרית הדו־חמצנית, הנעשית מפיריטים או סולפידים 
אחרים וממנה — לחומצה הגפריתנית הגלמית ולחמרים 
ותכשירים כימיים המוכנים בעזרתה. הצורך בהרחקתו של 
זיהום מזיק ומסוכן זה יוצר לפעמים בעיות קשות. מחמת 
פיזורו המרובה בטבע מופיע הא׳ בכמויות זעירות גם במים 
וכן ברקמותיהם של צמחים ובעלי־חיים. 



לתחמוצת וזו מוחזרת ע״י חימום עם אבקת־פחם: 

24.3 + 300 <- 30 + 48 2 0 3 . 

השימושים של הא׳ האלמנטארי אינם מרובים, ועיקרם — 
הוספה לנתבים: עירוב של 0.8% — 0.4 של א׳ לעופרת 
מרבה את קשיותה, ונתך זה משמש חומר־גלם לקלעי- 
רובה: 2% של א׳ בנתכי נחושת־אבץ (פליז) מרבים את 
סגולת הציחצוח וההברקה. 

תרכבות. א.תרכבות אנאורגאניות. בניגוד 
לאפיו הפיסיקאלי המתכתי של הא׳ האלמנטארי היציב, 
מגלה הא׳ בהתנהגותו הכימית תכונות מובהקות של אלמתכת, 
ובזה הוא דומה לזרחן — קודמו בקבוצה החמישית של 
המערכת המחזורית — ואף לחנקן. הא' אינו נוטה לשמש 
קאטיון במלחים; הוא מתאגד עם מימן להידריד, שבו הא׳ 
הוא קז^ש-ערכותי; הוא מתאגד עם חמצן, גפרית והאלוגנים 
לשתי שורות של תרכבות, שבאחת מהן הוא שלש־ערכותי 
ובשניה — חמש־ערכותי. 

( 1 ) א׳ מימני, או ארסין, 430 3 , הוא גז ארסי מאד, 
מחוסר צבע ובעל ריח רע (כריח השום); בלתי־יציב ומחזר 
נמרץ. ב ס 230 הוא מתפרד ליסודותיו, וא׳ אלמנטארי שוקע 
על משטחים חלקים כדוק מתכתי. ארסין מתהווה ע״י פעולה 
של מימן אטומי (למשל, באמצעות אבץ או מגנזיום עם 
חומצה מלחית או גפריתנית) על רוב תרכבות־הא׳. בניגוד 
לאמוניה (ע״ע) אין לארסין אופי בסיסי ואין הוא מתחבר 
למים. 

( 2 ) החשוב שבהאלוגנידים הוא הטריכלוריד, נ ו 430 , 
שמתקבל ע״י התאגדות ישרה של היסודות. נוזל עבה, 
שעינו כעין השמן: המשקל הסגולי: 2.2 . נקודת־ההיתוך: 
״ 18 —: נקודת־הרתיחה: ט 122 . אין לו אופי של מלח, ומים 
מפרקים אותו פירוק הידרוליטי; לפיכך הוא "עשן" באויר 
מחמת הפעולה של הרטיבות: 

2001 + 2 ( 00 ) 4801 +— 20,0 + 4801 3 . 

( 3 ) תרכבות גפריתיות. הדוסולפיד, שהוא הךאל?ר הטבעי 
( 52 ־ 48 ), מתקבל במעבדה ע״י היתוך היסודות יחד, או 
ע״י היתוך התחמוצת עם גפרית, בשיעורים מתאימים: 
גוף גבישי אדום, שניתן להמראה בלא התפרדות ואדיו 
ירוקים כעין הכלור. האוךפימנט (ע״ע) הטבעי הוא צורה 
גבישית של ה־ש^ש־סולפיד, 4825 3 , המתקבל כמשקע אמורפי 
מצבע הלימון ע״י הכנסת זרם 5 ־ 0 לתמיסה חומצית של 
תרכובת־א", המשקע אינו נמס בחומצה. 

( 4 ) תרכבות חמצניות. משתי התחמצות של האי, הא׳ 
הש^ש־חמצני, 48 2 0 3 . הוא החשוב ביותר: א׳ לבן, א ך ק נ י ק 
או ז ך נ י ך סתם. הוא מתהווה בשריפת א׳ או בשריפת 
מינראלים מכילי־א". 

48 2 0 3 + ־ 250 + 06203 <- 50 2 + 210435 , 

והוא מצוי בשלוש צורות אלוטרופיות: אמורפית־אבקתית, 
אמורפית־זגוגית וגבישית. הראשונה נמסה במים בשיעור 
של כ״/״ 4 , האחרות בשיעור של כ 1% (ב ס 10 ) בלבד. 
תגובת התמיסות המימיות של התחמוצת היא חומצית חל־ 


ארסניטית, 3 ס 3 48 ' 0 נ; מלחי החומצה הפירו־ארסגיטית. 
4 4820 5 ' 1 ג; וכן מטא-ארסניטים ,ס^ג. כל הארסניטים, 
פרט למלחים האלקאליים, אינם נמסים במים: תמיסותיהם 
של המלחים האלקאליים הן בסיסיות מאד מחמת הידרוליזה 
כתוצאה מחולשתה של החומצה. — "ירוקת־קילה• היא נחושת 
ארסניטית חומצית: 3 ס 048 ״ס. "ירוקת־פאריס" או "ירוקת־ 
שנינפורט" — מלח כפול של נחושת מטא־ארסניטית ואצ־ 
טאטית: ,( ־ ס 20 3 ס) 1 יס. 2 ( 4802 ) 011 3 . 

החומצה הארסניטית ומלחיה פועלים כמחזרים: הם 
מתחמצנים—למשל, על חשבון האלוגנים—ונהפכים לצאצאי 
הא׳ החמש־ערכותי: 

201 + 4 ס 0 3 48 <-ס 0 2 + ־ 1 + 3 ס 0 3 48 

ביסוד התרככות החמצניות של הא׳ החמש־ערכותי מונח 
הא׳ החמש־חמצני, 49 2 0 5 , שמתקבל ע״י חימצון הא׳ או 
הא׳ השלש־חמצני בחומצה חנקנית, במי־מלכים או במי* 
כלור, ושהוא האלמימה של החומצה האךסנאטית 4 ס 0 3 48 
(חומצה "אוךתו־ארסנאטית": השווה החומצה האורתו־ 
פוספאט׳ת, ע״ע זרחן). רק הארסנאטים של המתכות האל־ 
קאליות מסיסים במים, ותמיסותיהם אף הן בסיסיות. 

ב. הרכבות אורגאניות. הכימיה הסינתטית 
הפיקה מערכת רחבה של תרכבות אורגאניות של הא/ 
שבהן מקביל מקומו של הא׳ לזה של החנקן באמינים 
(ע״ע), בתרכבות ניטרו (ע״ע) ובתרכבות אזו (ע״ע), 
ושכמה מהן דומות באפיין גם לתרכבות אורגאנו־מתכתיות 
(ע״ע).— קיימים צאצאים א ל י פ א ט י י ם של הא׳ המימני — 
ארס ינים ראשוניים ( 0490 2 ), שניוניים ( 80 ^ 0 2 ) ושלי¬ 
שוניים ( 0 3 48 ), שהם — בניגוד לאמינים — מחוסרי תכו¬ 
נה בסיסית, וכן מלחי־ארסוניום רביעוניים (^ 0 4 48 ]). 
השייר נ ( 0 3 ס) 48 - של הדימתיל־ארסין, שהרכבותיו מצ¬ 
טיינות בריחן הרע ביותר, מכונה ק א קו די ל (מיוו׳ 
;ס־״״ג, רע וןד^ 65 , ריח): מתרכבותיו: קאקודיל חמצני 
ס,[ 248 ( 0 3 ס)] — שבמציאותו כבר הכיר קאדה ( 1061 ־ 0 ) 
ב 1760 ושבומן(ע״ע) הבהיר את מבנהו ב 1836 במחקר מיו¬ 
חד, שנעשה אחד מן היסודות של תורת הרדיקלים בכימיה 
האורגאנית; קאקודיל "חפשי" (דיסרי), ,[ 48 ־ ( 0 3 ס)]: קא- 
קודיל כלורידי, 1 ס 48 ־ ( 0 3 ס), וכדו׳. תרכבות אלו מתהוות 
בחימום תרכובת של א׳ שלש־ערכותי עם אצטאט, והריח 
משמש סימן־הכר רגיש לא׳. — ע״י מתילאציה של ארסני- 
טים מתקבלים מלחי החומצה הארסינית — אסטרים 
חלקיים של החומצה האךסניטית ( ־ 3 0 ס 0 3 48 ס). החומצה 
הדימתיל־ארסיגית או קאקודילית,( 00 ) 2480 ( 003 ), 
נגזרת מן הארסן החמש־ערכותי, והיא אמפוטרית: בצד 
תכונתה החומצית היא מגלה גם צדדים בסיסיים ונותנת 
מלחים עם חומצות חזקות. 

התרכבות ה א ר ו מ ט י ו ת של הא׳ מתחלקות: לאריל- 
ארסינים (כגון ־ 480 .ז 4 ), תרכבות־אתזנו, שמכילות את 
הקבוצה — 48:48 — (כגון ! 48.4 = 46.48 ), וחומצות 
אדמוניות ( 3 02 ס 4 9 .ז 4 ) ומלחיהן. מן החשובות שבהן: 


א׳ מתכתי. המבחן(ציור) נעשה בקטעי־אריג, בכתיש של 
רקמה, בשתן, וכד׳. בבקבוק (א), שמכיל את החומר או 
התמיסה הנבדקים ביחד עם אבץ נקי, מופרש מימן ע״י 
הוספת חומצה גפריתנית נקיה מן המשפך (ב). בנוכחות א׳ 
מופק 480 3 ; גאז זה מועבר דרך צינור־ניקוי, שבו נעצר 



(באקאדמיה ע״ש מלין) ובגרמניה. ב 1912 נתוודע אל הצייר 
קנדינסקי (ע״ע), שעסק אז ביצירת תמונותיו המופשטות 
הראשונות, וצייר זה השפיע על א' הצעיר ברעיונותיו על 
אמנות חדשה, שאינה תיאורית ואינה מייצגת אובייקטים. 
א׳ היה קשור בתקופות שונות בכמה מגילוייה של התנועה 
המודרניסטית, אך אין הוא נמנה על שום קבוצה מסויימת. 
הוא היה בין מייסדיה של תנועת "דאדא" (ע״ע דדאיזם) 
בציריך ב 1916 , ובעשור־השנים שלאחר זה היה קשור באס¬ 
כולה הסירראליסטית (ע״ע סירראליזם), שמכמה בחינות יש 
לה זיקה לדאדאיזם. מ 1922 ואילך חי א׳ עפ״ר בפאריס או 


1 

3 אנ 3 0 ס 8 ^ — 0 - ז' 01 .סנ>- 3 3 ס 

11 

.־ 3 00 ס 8 ^ —< 0 >— > 3 2 .01 ם.סס.ןז ־ 3 

111 

שימושן של תרכבות־א , . המינראלים הצבעו¬ 
ניים של הא/ כגון הראלגאר והאורפימנט, היו משמשים 
בעבר כחמרי־צבע. בתקופה מאוחרת יותר השתמשו בירו- 
קת־קילה ובירוקת־שדנפורט כצבעי־שמן, וכן כמשמידי- 
חרקים, כרעלים לעכברים ולעכברושים, כמשמרי־עורות 
וכחמרי־צבע בייצור זכוכית ואמאל צבעוניים ובהדפסת 


רון ובקיבה, ??לא חזק: אח״כ — הפרעות בפעולת־הלב 
ומחזור־הדם, החלשת־הדופק, הכבדת־הנשימה, תמוטה כל¬ 
לית : פעמים ניטלת ההכרה מן המורעל קודם המיתה, ופע¬ 
מים הוא נשאר בהכרתו עד יציאת הנשמה. במקרים אחרים 
מועטים הם סימני ההרעלה בקיבה ובמעיים והרעל תוקף 
מיד את מרכזי־העצבים, הסימנים החיצונים של הרעלה ע״י 
א׳ דומים ברוב המקרים לסימנים של הרעלות ע״י מזונות 
רקובים, וכד׳; מפני־כן היה קשה בעבר להבחין בהרעלה 
זו, והשימוש בזרניך היה רווח כאמצעי־רצח. מיתות פתאו¬ 
מיות של אישים היסטוריים יוחסו במקרים הרבה להרעלה 
בזרניך (״רעל בית־בוך?׳ה"), שהיה — כמו שהוא אף 


1043 ארס—ארפורט 1044 


בערבוביה עם יסודות אנאורגאניים. יצירותיו האחרונות של 
א׳ בפיסול מייצגות אובייקטים בלתי־מוגדרים! אך לפעמים 
הן מורכבות מהפשטות של חלקי גוף־האדם. יש בהן סימ¬ 
בוליזם, שבעיקרו הוא קשור במושגים של פריון וצמיחה. 
הבעיה האמנותית המרכזית ביצירתו של א׳ היא עיצוב 
הצורה בתוך החלל, וכן טיבם של החומר ושל פני־החומר. 
א׳ יצר בעץ, באבן ובמתכת, ובראשית ימיו יצר אף כמה 
תמונות ע״י גזירה־והדבקה ("קולאג׳ים"). כן צייר אילוס־ 
טראצלת למספר ספרים. בין כתביו ראוי להזכיר את * 1 
ז 31 ' 401 6 ^ 51 (שירים מן השנים 1915 — 1945 , פאריס 1946 ). 

יצירות־הפיסול של א׳ מוצגות ב״בית־האמנות" בציריך, 
ב״מוזיאון לאמנות חיה" וב״מוזיאון לאמנות מודרנית" בניו־ 
יורק, ובאספים פרטיים מרובים, בעיקר בשווייץ ובאה״ב. 

. 0 ; 1936 ,? 41 : 111111 , 1 ^$׳\\ 150 ש 2 ז 8 • 1 
) 111 111 )! 111 ? 111 ) 5 1 ) 011 0 : 111111 $ ? ; 1937 , 111111 ) 1 ? ) 111 ) 5404 
- 11 ) 0 )?" ,) 1111 ? 111 ) 5 111 ) 4011 ) 1 ; 1948 , 141-1 111 ) 5404 / 0 !,■ 111 ) 14111 
, 411 ) 111 ) 5404 / 0 11111 ) 414111 ,) 011 !)(' 4411111 0110 ) 011 ? 111 $ 

.*. ¥0 

א. ה.־י. 

אר?ד — — (בערך 850 — 907 ), נסיכה הראשון של 

הונגאריה. א׳ היה בנו של אלמוש ( 05 בת £1 ) ואביה 
של שושלת הארפדים, ששלטו בהונגאריה עד 1301 . בעדך 
מ 870 ואילך הוכרחו המאדיארים לעזוב׳ תחת לחצם של 
הפצ׳נגים (ע״ע), את מקומות־מושבם בבסאראביה ומולדא־ 
וויה של היום. ב 890 בערך התאחדו כל השבטים המאדיא- 
ריים תחת הנהגתו של א ׳ . גדודים מאדיאריים סייעו ב 892 — 
894 ללאו 1 ע, קיסר ביזאנטיון, במלחמתו נגד הבולגארים, 
ולארנולף, מלך־גרמניה, במסעו נגד מוראוויה הגדולה. בשנת 
895/6 הנהיג א׳ את כל עמו דרך מעבר־ורצקר, ( 0 אל 2 ש 6 ז 0 /ו; 
כיום על־יד קו מסה״ב מוקאצ׳וו-סטרי) אל השטחים שעל־יד 
נהר טיסה העליון, כבש במשך שנים אחדות את המישור 
הגדול של הטיסה והדאנובה וייסד את המדינה ההונגארית 
בגבולות שהיו לה עד 1918 (בלא טראנסילוואניה). א׳ הוא 
גיבורן של אגדות מרובות, שהן רווחות עד היום בתוך העם 
המאדיארי, אך הידיעות הברורות על חייו ופעולותיו מצומצ¬ 
מות מאוד. — וע״ע הונגריה, היסטוריה. 

אךפוךט (;זזע£ז£), עיר־הבירה של תורינגיה (ע״ע) בגר¬ 
מניה המזרחית. מספר תושביה 175,000 ( 1946 ). 

ב 1871 גרו בא׳ 43,000 איש, ב 1919 — 130,000 . כ 90% של 
האוכלוסיה הם פרוטסטאנטים, השאר — קאתולים. א׳ שוכנת 
ליד שוליו הצפוניים של ה״יער התורינגי״, בגובה של 202 
מ׳ מעל פני־הים׳ בעמק הרחב והפורה של נהר גרה. היא 
מרכז חשוב לזרעי פרחים וירקות. יש בא׳ תעשיה ניכרת 
של נעליים, מכונות, בגדים. — בניינים בעלי חשיבות אמנו־ 
תית בא׳ הם הכנסיה המרכזית ( 110 :>ז״ 1 דת 0 ם), שנבנתה 
ב 1154 — 1500 , והכנסיה של סורוס הקדוש (מ 1280 — 1300 ). 

ה י ס ט ו ר י ה. א׳ ידועה משנת 741 , כשבוניפציוס הקדוש 
(ע״ע) עשה אותה מושב של הגמון. ב 755 פסקה א׳ להיות 



בית־הכנסת בארפורט, המאה ה 14 . 

לפי ציור בכרוניקה של אומו־העיר פרחה 

ב 1412 העניק לה הרופא אמפלוניוס ראטינק 1010 ז £3£1 ) 
דה ברקה את ספרייתו, שכללה 978 כרכים של כתבי־יד, 
שנשמרים עד היום בספריית העיר. ב 1483 עברה העיר 
משלטון מאגנצה לזה של הנסיכים־הבוחרים מסאכסוניה. 
ב 1803 סופחה לפרוסיה. ב 1807 עברה העיר למרותו של 
נאפוליון, שכינס בה, בסתיו 1808 , את הקונגרס של א׳, בהש¬ 
תתפותם של הצאר אלכסנדר 1 והנסיכים הגרמניים, שהיו 
תלויים בנאפוליון. ב 1814 הוחזרה א׳ לפרוסיה. מ 20 במארס 
עד 29 באפריל 1850 ישב כאן ה״פארלאמנט בא"׳, שניסה 
בלא הצלחה להשיג את אחדות גרמניה תחת הנהגתה של 
פרוסיה. — באוקטובר 1891 נתאספו בעיר זו באי־כוחה של 
המפלגה הסוציאלדמוקראטית, שניסחו בהנהגתו של ק. קאוט־ 
סקי (ע״ע) את ה״פרוגראמה מא׳". 

, 11 ) 11 ) 1 ) 411111 ! 041 [ 12 111 .£ ,חב 131 תז€׳\ 0 .ו/ ; 1927 2 , 8681 ״ 1 

,.£ 51041 1 ) 1 4 ) 411 ) 411 ) 1 ) 0 , 0 ץ 0 ־נ 81€ .[ 1104 ־ 61 ץ 86 . 14 ; 1927 

. 1935 

א. מ. י. 

יהודים בא׳ נזכרים לראשונה במאה ה 12 . מתחילה 
עמדו ברשות המלך, אולם במחצה השניה של המאה ה 12 
כבר נמצאו בשיפוטו של הארכיהגמון במאגנצה, שקבע 
בשבילם נוסח של שבועה בגרמנית. ב 1209 ויתר המלך גם 
על זכותו לגבות מהם מיסים וב 1212 נמסרה זכות זו במפורש 
לארכיהגמון. ב 1221 נערכו פרעות ביהודי־א׳: בית־הכנסת 
הועלה באש, כמה יהודים נרצחו וקצתם הטילו עצמם לתוך 
האש. בין הנהרגים היה החזן הפייטן ר׳ שמואל בן קלונימום. 
למרות הפרעות הוסיפה הקהילה להתקיים ואף לגדול. לאחר 
זמן־מה הוקם בא׳ בית־כנסת חדש, וחכמים ידועים בחרו בא׳ 
למושב להם. בין 1286 ו 1293 עשה, כנראה, בא׳ ר׳ אשר 
בן יחיאל (הרא״ש), וסמוך לזמן זה חיבר בה קלונימום בן 
אליעזר הנקדן את הספר "מסורת קטנה־׳, שעדיין הוא שמור 
בא׳ בכ״י. בתחילת המאה ה 14 עברו היהודים לרשותה 
של מועצת־העיר; אולם חסותה של המועצה לא עמדה להם 
בזמן המגפה השחורה: בראש־חודש ניסן ק״ט ( 1349 ) הרג 
ההמון יותר ממאה יהודים בא׳, ורבים שרפו את עצמם 
בבתיהם. הנשארים בחיים גורשו מן העיר. בין הקדושים 

י>!>?■׳>*■*// *י*/ •סי• 


1045 


ארפורט— ארץ 


1046 


ברבני אשכנז כיהנו בה. זמן־מה שימש בה ר׳ מאיר בן ברוך 
הלוי, ור׳ הלל מא׳ קיבל ממנו. באמצע המאה ה 15 היה יעקב 
וייל מרביץ תורה בא/ בתקופה זו מילאו יהודי־א׳ תפקיד 
חשוב בעסקי־כספים בתורינגיה. ב 1391 הפקיע המלך את כל 
החובות, שסבו נוצרים ליהודי א/ וזיכה בהם את העיר תמורת 
תשלום של 2000 זהובים, והעיר תבעה סכום זה מן היהודים, 
ועם זה הבטיחה להחזיר להם חלק מן החובות. מאז התחילו 
המלכים מחייבים את היהודים בתשלומים מיוחדים לאוצרם. 
ב 1418 הוכרחו יהודי־א׳ למסור הצהרה בשבועה בבית־הכנסת 
בנוגע לרכושם, והמלך הטיל עליהם מיסים חדשים בהתאם 
להצהרתם זו. ב 1452 חייבו שלטונות־העיר את היהודים לשאת 
אות-קלון. ב 1458 גורשו היהודים מא/ סמוך ל 1820 השתמשה 
•ממשלת־פרוסיה במצבות של בית־הקברות היהודי לביצורה 
של העיר. אותה שעה התחילו יהודים שוב מתרכזים בא/ 
ב 1840 ישבו בעיר כ 120 יהודים, ואותה שנה נחנך בה בית- 
כנסת חדש. ב 1933 נמנו 831 יהודים על קהילת־א/ לפי מפקד 
מ 1939 היו בא׳ 288 יהודים לפי מוצאם (מהם 246 לפי דתם). 
ב 1951 ישבו בא׳ 40 יהודים. — נוסח התפילה של יהודי־א׳ 
ביה״ב היה זה של סאכסוניה. מנהגיה של קהילת־א׳ שמורים 
בבית־המדרש לרבנים בלונדון (כ״י 104 , 4 ). 

; 1868 ,.£ ה 1 11 ) 1771 [ י!)!) ) 117 ) 111 ) 7 ) 0 ,ץ.) 51 ׳\\ 302€ ז 3 ן . 4 

. 711 ; 95 ־ 385 , 9 ־ 352 , 7 ־ 313 ,( 1868 ) ^ד\ X ,ןץ 01 ^ 1 

) 17111 £ 0 £ ( 5 11 ) 11 ) 71 )) 71 11171 £ < 1 ) £171177 ■ 2111 1 { 111 !) 17 !)?[ ,תסמסזא 

. 1884 ,.£ 171 

צ. ל. 

ארפחה (ג 11 ק 3 זז.\ 6 ), עיר קדומה בארץ־נהריים מדרום לזאב 
הקטן? כיום כדכוד (ע״ע). א׳ כבר היתה עיר 
ידועה באמצע האלף ה 3 לפסה״ג והיא נזכרת בכתובותיו של 
סרגון מלך אכד. נראה׳ שהיתה מרכז חשוב של ארץ הגוטים, 
שפלשו לשומר ולאכד במאה ה 22 לפסה״ג ושלטו בהן בערי¬ 
צות כ 100 שנה. בימי גדולתו של חמורבי מלך בבל (סוף 
המאה ה 18 ) נכבשה ארפחה ע״י צבאותיו, ובאחד מן התב¬ 
ליטים המתארים את נצחונו נראה מלד א׳ כשהוא עומד 
אסור באזיקים לפני חמורבי. במאות ה 17 —ה 16 לפסה״נ 
הוצפה ארץ ארפחה שבטים הוריים (ע״ע) ובמרוצת הזמן 
הפכה למחוז חשוב של מדינת מיתני ההורית ההודו־איראנית. 
בתקופת הממלכה האשורית החדשה היתה א׳ עיר-מחוז 
בקרבת הגבול המזרחי ומלכי־אשור היו מצרפים את השטחים 
שכבשו מעבר לגבול לתחום־השלטון של מושלה. במלחמתו 
של נבופלאסר, המייסד של ממלכת בבל החדשה, באשור 
( 616 לפסה״נ) נחלו האשורים את תבוסתם הראשונה בקירבת 
ארפחה. 

הכתובות המרובות שנמצאו בנוזי (ע״ע) הסמוכה לא׳ 
מעידות, שבמשך המאות ה 15 —ה 13 שמרו התושבים על 
יחוסם הלאומי ההורי׳ המתבטא ביהוד בשמותיהם הפרטיים, 
אע״פ שמבחינה תרבותית נתבוללו בהדרגה בבבלים ובאשו- 
רים, וסופרי א׳ היו נוהגים לכתוב אכדית, שהושפעה השפעה 
ניכרת מן הלשון ההורית, שהיתה מדוברת בפי רוב התושבים. 

חבל־הארץ שבסביבות כרכוד נקרא עד התקופה הרומית 
בשם העתיק 11111$ :> 3 ק 3 ־!ז 24 . הזיהוי של א׳ עם ארפכשד 
(בראשית י, כב) בטעות יסודו. 

, 1107110 ( 51 117 07171 ס!■!!(*!{/ , 111 ל 1 ז£^ 01 ג 01 .<£ .ס ; 111 ,. 0.4.11.1 
. 267 ,( 1926 ) 10 , 50£ / , 18111 ־ 4161 16 .¥\ ; 11 , 1 

מ. ב. 


ארץ, הגרם השמימי, שהוא מקום־מושבנו! מבחינה אסטרו¬ 
נומית — כופ^־לכת (ע״ע), שתופס במערכת כוכבי- 
הלכת של השמש את המקום השלישי(מצד השמש). בקבוצת 
ארבעת כוכבי-הלכת הפנימיים הא׳ היא הכוכב הגדול ביותר 
ובעל הצפיפות הממוצעת הגבוהה ביותר. 

תולדות ההכרה האסטרונומית של הא/ הכרת 
מהותה של הא׳ כאחד מגרמי-השמים — "ככוכב בין הכוכ¬ 
בים" — היא הנקודה הסופית של אחד מקווי־היסוד בתולדות 
העיון הפילוסופי והמחשבה המדעית. הפרה זו מצרכת כושר- 
הפשטה מרובה, שהרי מבחינת הגישה המחשבתית הבלתי- 
אמצעית שקולה הא׳ כנגד "השמים", ז. א. כנגד כל שאר 
חלל־העולם על כל הגרמים המצויים בו. בבניין־העולם, כפי 
שהוא נתפס בחושינו, הא' היא הקרקע השטוחה של בניין זה 
כולו, וכך היא מופיעה — בתיאורים שונים — באמונות, 
במיתולוגיות ובמערכות־העיון הקדמוניות(מצרים, בבל, המז¬ 
רח הרתוק). במסגרתה של תפיסה זו לא היה מקום לשאלה 
בדבר מקומה של הא׳ בחלל־העולם, שהרי הא׳ נראתה בבסיסו 
של חלל זה. כשהתקדם העיון הפילוסופי הקדמון עד כדי כך, 
שנתעוררה השאלה בדבר יסודו של בסים זה עצמו (כגון 
בהודו), היתד, התשובה מיתולוגית או מיסטית או סמלית (הד 
מאוחר לתשובה ממין זה מוצאים אנו במדרש התלמודי: 
״הארץ על מה עומדת ז על העמודים..., עמודים — על המים..., 
מים — על ההרים..., הרים—ברוח..., רוח — בסערה..., וסערה 
תלויה בזרועו של הקב״ה < חכמים אומרים: על י״ב עמודים 
עומדת..., ויש אומרים: על שבעה עמודים...! ר׳ אלעזר בן 
שמוע אומר: על עמוד אחד וצדיק שמו...״ [חגיגה, י״ב]). — 
המקרא, המתרחק מכל דיון ועיון קוסמולוגי, אינו נותן שום 
תיאור מפורש על מהותה האסטרונומית של הא/ אולם ניסו¬ 
חים לשוניים ("השמים והארץ") וביטויים מליציים שונים 
(כגון בתה׳ קד, ה, ובמקומות אחרים) נובעים מהרגשת 
הפרדה גמורה בין הא׳ ובין גדמי־השמים! רק פעם אחת 
("תולה ארץ על בלימה" [איוב כו, ז]) מבריק במקרא הרעיון 
על קיומה של הא׳ בחלל הריק. הראשון, שהגה רעיון זה 
בתחום המחשבה הפילוסופית-המדעית, היה, כנראה, אנכסי- 
מנדרוס (ע״ע), שעם זה הוסיף לראות את פני-הארץ כמישור, 
שמשמש בסיסו העליון של דיסקוס גלילי. גם אמפדוקלס 
(ע״ע) ואנכסגורס (ע״ע) ראו את הא׳ כדיסקום שטוח במרכזו 
של חלל־העולם הכדורי. הכרת כדוריותה של הא׳ היא ההשג 
הגדול של הפיתאגוראים (פילולאוס [ע״ע] י, או ארכיטס 
[ע״ע]ז)ז הם גם היו הראשונים, שהעיזו לעקור את הא׳ 
ממקום־מנוחתה ולייחם לה תנועה (מסביב ל״אש המרכזית" 
[ע״ע אסטרונומיה, 780 ]) ככוכב בין הכוכבים. את השערת 
סיבובה היומי של הא׳ על צירה הביעו לראשונה הראקלידס 
מפונטוס והפיתאגוראי אקפאנתוס (במאה ה 4 ). על רעיון 
סיבובה של הא׳ על צירה'הוסיף אריסטרכוס(ע״ע) את רעיון 
הילוכה מסביב לשמש! בזה הוגדרה הא׳ כאחד מכוכבי־הלכת 
במסגרתו של עולם הליוצנטרי. אולם תורתו של אריסטארכוס 
נדחתה מפני הפילוסופיה של אריסטו (ע״ע) והאסטרונומיה 
של היפרכוס (ע״ע), שמצירוף שתיהן נתגבשה דמוודהעולם 
של פטולומיום (ע״ע), המייחדת לכדור-הא׳ מקום במרכזו 
של עולם הגלגלים של השמש, הירח, כוכבי־הלכת והכוכבים 
(העולם הגאוצנטרי). ממדיו של כדור־הא׳ נקבעו על־סמך 
מדידות אסטרונומיות בסדר־הגודל הנכון על-ידי ארטוסתנס 
(ע״ע), וחישוביו נישנו ע״י פוסידוניוס (ע״ע) ואחרים. יש 



1047 


ארץ 


1048 


להטעים — בניגוד לדעה הרווחת, המייחסת לקולומבום את 
חידוש ההפרה בדבר כדוריותה של הא , — שמשעה שנשתלמה 
דמות־העולם האריסטו׳טלית־פטולמאית היו הכרת כדוריות- 
הא , והמושג הנכון (בקירוב) בדבר גדלה נחלתם של כל 
המשכילים. חידוש דמות־העולם ההללצנטרית והורדת הא׳ 
לדרגת אחד מכוכבי־הלכת של השמש ציינו את המפנה, 
שנגרם ע״י קופרניקום (ע״ע). ■מסלול־הא׳ במסגרת מסלו¬ 
ליהם של כוכבי־הלכת תואר ע״י קפלר (ע״ע), ותנועת־הא׳ 
הוסברה המסגרת המכאניזם של תנועות גרמי־השמים על־ידי 
ניוטון(ע״ע). האסטרונומיה החדישה, שעקרה אף את השמש 
ממקומה ב״מרכז־העולם" וביטלה את עצם המושג של "מרכז" 
זה (ע״ע אסטרונומיה), קבעה סופית את מעמדה של הא׳ 
בעולם כבן־לוואי לא־בולט של כוכב בינוני מבין כ 100 מיל¬ 
יארד הכוכבים בשביל־החלב, שהוא עצמו אינו אלא מערכת 
אחת בין מיליוני הגאלאכסיות שבחלל־העולם המוכר לנו. 

תנועות הא׳. תנועת־הא׳ במרחב של חלל־העולם מור¬ 
כבת מהרבה תנועות יחסיות, שהחשובות שבהן הן: 1 ) ההקפה 
(לאט׳ 110 ט 01 ׳\ 0 ז, רוולוציה); 2 ) הסיבוב ( 1012110 , רוטאציה)? 
3 ) הקדימה (ס 2006551 מק, פרצסיה) והנענוע ( 001:2110 , נוטא־ 
ציה) של הציר; 4 ) תנועת מערכת־השמש בעולם־הכוכבים. 



ציור 1 • התנועה השנתית והתנועה המסית של הארץ 
פ—נןריהליוז, א—אפליון 

הקפה. הא׳ מקיפה את השמש במשך שנה אחת במסלול 
אליפטי במקצת, שהאכסצנטריות שלו היא 0.01674 (= 1/60 ) 
ושהשמש נמצאת באחד ממוקדיו. המישור של מסלול זה, וכן 
המעגל שבו הוא חותד את כדור־השמים המדומה, נקרא 
המלקה (ע״ע). רחקו הגדול ביותר של מסלול-הא׳ מן השמש 
(האפליון, שבו הא׳ נמצאת ב 1 — 2 ביולי) הוא 152,160,000 
ק״מ'והקצר ביותר (הפריהליון, שבו הא׳ נמצאת ב 2 — 3 
ביאנואר) — 147,170,000 ק״מ! הרוחק הממוצע של הא׳ מן 
השמש הוא כ 149.67 מיליון ק״מ (= 8.3 דקות-אור [ע״ע 
אסטרונומיה, 793 ]). מהירותה הממוצעת של תנועת־ההקפה 
היא 29.76 ק״מ בשניה; בהתאם לעקרון־קפלר השני גדלה 
מהירות זו בקרבת הפריהליון ופוחתת "בקרבת האפליון 
(ציור 1 ). — כהוכחות לתנועת־הקפה זו יכולות לשמש: 
הפאראלאכסה השנתית של הכוכבים (ע״ע אסטרונומיה" 
792 ); התנועה החוזרת של כוכבי־הלכת (ע״ע אסטרונו¬ 
מיה, 785 ) < האברציה (ע״ע) של האור. תקופודההקפה היא: 
365 ימים, 6 שעות, 9 דקות ו 9.5 שניות(= 365.2564 ימים) — 
השנה הסיד־רית (הכוכבית); השנה הטרופית קצרה 
ממנה ב 20 דקות ו 23 שניות: 365 ימים, 5 שעות, 48 דקות 
ו 46 שניות (= 365.2422 ימים); ע״ע שנה. 


הא׳ מלווה בהילוכה ע״י הירח, 

ושניהם מקיפים את מרכז־הכובד של 
המערכת א׳-ירח. מרכז־כובד זה, 

שהוא נע לאורך המסלול האליפטי 
מסביב לשמש, מרוחק ממרכז הא׳ 

כ 5,000 ק״מ, ולפיכך מורכבות סטיות 
גליות־מחזוריות על כיוון־הילוכה 
התיאורטי של הא׳ (ציור 2 ). — 

השמש עצמה נעה במסגרת שביל- 
החלב (בכיוונה של נקודה שעל 
הגבול בין המזלות הרקולס ונבל) 

במהירות של 2 ץ 9 \ ק״מ בשניה 
וגוררת עמה את כל מערכת כוכבי- 
הלכת שלה. לפיכך צורתו של מם- 
לול־הא׳ בחלל היא כעץ־הבורג 
(ציור 3 ). 

ציור 2 . תנועות הארץ והירח מסביב 
לנקודת־כבדם המשותפת 

-י>-מסלול נקודת־הכובד של המע¬ 

רכת ארץ־ירח מסביב לשמש; 

.מסלול הארץ מסביב לשמש 

ם י ב ו ב. הא׳ מסתובבת על אחד מן הקטרים שלה כציר, 
וכיוונו של סיבוב זה — ממערב למזרח — הוא ככיוון הילוו- 
הא׳ מסביב לשמש (ציור 1 ). תוצאה מסיבוב זה הן התנועות 
היומיות המדומות והעליה והשקיעה של הגרמים השמימים. 
ציר־הסיבוב, שחותך את פני־הא׳ ואת כדור־השמים המדומה 
בקטבים הגאוגראפיים והאסטרונומיים של הצפון והדרום, 
משופע כלפי הניצב על המילקה בזווית של ׳ 27 ־ 23 , ז. א. 



ציור 3 . מסלול־הארץ ביחס לעולם־הכוכבים 







1049 


ארץ 


1050 


כלפי מישור־המילקה—בזווית של ׳ 66 0 33 (ציור 4 ). כתוצאה 
מנטיה זו של הציר מופנים חצאי־הכדור הצפוני והדרומי 
לסירוגים כלפי השמש או ממנה והלאה במשו השנה, וזוהי 


מזמןד־המלקה 


ציור 4 . שיפוע הטילקה 

סיבת חילופי־העונות וחילופי אורך היום והלילה. כהוכחות 
לתנועודהסיבוב יכולים לשמש: כיווניהם של רוחות הפסט 
(ע״ע), הציקלונים (ע״ע) והאנטיציקלונים (ע״ע) בחצי־ 
הכדור הצפוני והדרומי ; מטוטלת פוקד (ע״ע). 

נטיית־המילקה כלפי ציר־הא׳ נתונה לשינויים מחזוריים 
בתקופה של כ 13,000 שנה, וערכי־השיפוע מתנודדים בין 
׳ 54 * 22 ד 25 0 21 . — אף קטבי ציר־הא׳ משנים את מקומם 
בתנועה איטית, שחוקיותה עדיין לא הובררה כל צרכה, 
בתחומיהם של שני מעגלים קטנים, בעלי קוטר של כ 25 מ/ 

זמן הסיבוב היומי של הא׳ על צירה הוא 23 שעות, 56 
דקות ו 4 שניות — היום הסידרי (הכוכבי). כתוצאה 
מהרכבת תנועתהסיבוב על תנועת־ההקפה סוטה היום 
ה סול ארי (השמשי), שערכו האמיתי משתנה במשך 
השנה והוא בממוצע בן 24 שעות, מן היום הסידרי ב 3 דקות 
ו 56 שניות בממוצע (ע״ע יום). 

הצורה והגודל של הא׳. לא׳ צורת ספרואיד — מעין 
כדור, שהוא משוטח קצת בקטביו. האורך של ראדיוס־המשווה 
הוא 0.15 + 6,378.66 ק״מ, האורך של ראדיום־הקטבים — 
6,356.91+0.15 ק״מ. נמצא, שרוחק־הקטבים קצר מקוטר־ 
המשווה ב 43.5 ק״מ ושיעור־השיטוח הוא 1/297 . מחמת גדלו 
העצום של ראדיוס־הא׳ בהשוואה לקומתו של האדם ולגדלם 
של כל העצמים שעל פני־הא׳ אין השטח הניתן לראיה ישירה 
מנקודה כלשהי על פני האדמה ניכר ככיפת־כדור אלא 
כמישור; תפיסת עיקום־השטח אינה אפשרית אלא בגובה 
מרובה מאוד מעל פני האדמה (ע״ע אפק). רק בשנים האח¬ 
רונות ניתנה לנו האפשרות להמחיש לעצמנו בפועל את 
צורתה הכדורית של הא׳ ע״י צילומים מראקןטות מגובה של 
200 ק״מ (ציור 6 ). 

מקומה של נקודה כלשהי על פני הא׳ נקבע ע״י מעלת־ 
הרוחב (המרחק הזוויתי צפונית או דרומית מן המשווה) 
ומעלת־האורך (המרחק הזוויתי מזרחית או מערבית מקו־ 
אורך מוסכם) שלה. המצהר (מרידיאן) העובר דרך מצפה־ 
הכוכבים של גריניץ׳ נתקבל כקרהאורך " ס 0 ", שביחס אליו 
נמדדות זוויות־האורך. כששתי נקודות נמצאות על אותו 
מצהר ומשתיהן נמדדים רחקי־הזניט של אותו כוכב מצהיר, 
שווה ההפרש בין שני הערכים לזווית המתקבלת במרכז־הא׳ 
ע״י הקו המחבר את שתי הנקודות; לפי שיטה זו, שהמציא 
ארטוסתנס (ע״ע), אפשר לחשב — ע״י מדידת המרחק בין 
שתי הנקודות — את ראדיוס־הא׳. בדרך זו נמצא, שארכה 
של מעלת־דוחב הולד וגדל במידת ההתרחקות מן המשווה 



כלפי הקטבים — הוכחה לשטיהותם של פני־הא׳ בקרבת 
הקטבים. על אותה עובדה עצמה מעיד גם גידולה של תאוצת־ 
הכובד מן המשווה אל הקטבים. הקפם של כל המצהרים הוא 
שווה, בעוד שהקפו של קו־הרוהב (ז. א. גם ארכה של מעלת־ 
האורך) פוחת והולך מן המשווה אל הקטבים בשיעור הקו־ 
סינוס של הרוחב הגאוגראפי (בקירוב, אך לא בדיוק — 
משום השיטוח בקטבים). 

הקף־המצהר = 40,009.152 ק״מ 
הקף־המשווה = 40,076.594 ק״מ 
שטח פני־הא׳ = 510.1 מיליון קמ״ר 
נפח־הארץ = 10 12 1.083 x קמ״ע 


ארכה של מעלה גאוגראפית ;ק״מ) 

רוחב גאוגראפי 

ק> 

1 0 של קר־ 

רוחב 

1 0 של מצהר 

111.324 

110.578 

ס 0 

66.490 

110.855 

ס 80 

55.803 

111.417 

ס 60 

0 

111.700 

90 0 


תאוצת-הכובד 

יז> 

( ב 60 • וזוס) 9 

978.049 

ס 0 

980.975 

45 0 

983.221 

ס 90 


קדימה ונענוע של הציר. שטיחות הא׳ ליד הקטבים 
גורמת לתופעת הקדימה, שנתגלתה ע״י היפרכוס בערך ב 125 
לפסה״ג. אילו היתה הא׳ כדור ממש, היו משיכות השמש 
והירח מכוונות למרכזה. אך כיווני המשיכה של שתי תפיחו־ 
יות־המשווה סוטים במקצת זה מזה, והמשיכות מצטרפות 
לזוג־כוחות, המקנה לא׳ מומנט־סיבוב, שמטה את המשווה 
כלפי מישור־המילקה. מחמת הסיבוב מסביב לציר גורם זוג־ 
כוחות זה לקדימה איטית של הציר בתנועה קונית סביב 
הניצב על המילקה. כתוצאה מזה נע קוטב־השמים הצפוני 
במעגל בראדיום של ׳ 27 ״ 23 סביב קוטב־המילקה בשעור של 
״ 50.26 בשנה ומקיף אותו ב 25,800 שנה (ציור 5 ). כוכבים 



ציור 5 . קדימת הציר והמשווה 
££ — מישור־הטילקה. . 6.6 — מישור־המשווח 
בהתאם לכיוון ׳ 6 של הציר. 68 — מישור■ 
המשווה בהתאם לכיוון ' 8 של הציר 








1051 


ארז 


1052 



ציור 6 . סראד, כדור־הארץ סנובה של 160 ק״ם 
תצלום מראקטה סעל לטדבר ניו־סקםיק 1 (אה״ב). ראדיום־האוםק כ 1,400 ?"ם. 
על הרקע — טפריו־קאליפורניה וחצי־האי קאליפורניה התחתית 






1053 


ארץ 


1054 


שונים, בסדר:מחזורי, תופסים זה אחר זה את מקומו של 
כוכב־הקוטב. בשעה זו מכוון הקוטב הצפוני של ציר־הא׳ 
אל קרבת הכוכב " שבמזל הדוב הקטן, אולם לפני 4 — 5 
אלפים שנה -ך בראשיתן של התצפיות האסטרונומיות — 
נמצא קוטב־השמים הצפוני בקרבת ״ שבדרקון, ובעוד 12,000 
שנה הוא עתיד להימצא בקרבת וגה (*> שבגבל; ציור 7 ). 


:.) 0 ( 1 ן_י* , 3000 


׳""^דבקשן. 


1 ; דרקין , 0 • 


ברנייר 


קולס * ׳ 


׳..?י ׳ / נבל 


עיור 7 . נדידת הקוטב מחטת הקדימה 
3 ל המענק — תאריכים לפסה״נ ו 5 םה״נ 


זוג־הכוחות הנוצר מחמת משיכת הירח על תפיחויות־ 
המשווה משתנה בגדלו כתוצאה משינוי מצבו של מסלול־ 
הירח סביב הא׳ ביחסו למילקה. לפיכך מורכבת על תנועת- 
הקדימה תנועת־נענוע (נוטציה) מחזורית של ציר־התנועה 
על פני הקפה של אליפסה קטנה (״ 14 א ״ 18 ) בתקופה של 
18.7 שנה (ציור 8 )! הנוטאציה נתגלתה ע״י ברדלי (ע״ע) 
ב, 1748 . 



המסה והצפיפות הממוצעת של הא/ משקל־המסה 
של גוף משמש מודד לכוח־המשיכה של הא׳ על המסה. אם 
משקלה של מסה נתונה 1 מ הוא ^ותחתיה מושם גוף בעל 
מסה גדולה 1 ^, כגון כדור־עופרת גדול, גדל משקלה בשיעור 
"י כתוצאה מן המשיכה הנוסף של הגוף בעל המסה הגדולה. 


אם £ הוא מסת־הא/— ראדיום הא/ 3 — המרחק בין 
מרכז־המסה ובין מרכז כדור־העופרת, ס — קבועת־הכובה 
נופק: 


על עקרון זה מתבססות מדידות מרובות של מסת־הא , , 
שנעשו בשיטות טכניות־ניסוייות שונות. המסה נקבעה בערך 
^ 5.98x10 טון, ועל־יסוד קביעה זו, בצירוף נפחו של 
כדור־הא/ ניתנת לחישוב הצפיפות הממוצעת של הא/ שהיא 
בשיעור של 5.52 מזו של המים. צפיפותן של השכבות החיצו¬ 
ניות של הא׳ היא בערך 2.7 , ומכאן שהצפיפות בפנים־הא׳ 
צריבה להיות גדולה מזו הרבה — או מחמת דיחוס החומר 
ע״י הלחץ הרובץ עליו מלמעלה, או משום שהחומר הכבד 
יותר שקע לכיוון המרכז בתקופה שבין התהוותה של הא׳ 
ובין התגבשותו של הקרום המוצק. 

תוכה של הא/ הבדיקה הסיסמוגראפית של התפשטות 
גלי רעידות־אדמה בפנים כדור־הא׳ מלמדת, שלא׳ יש גרעין 
נוזלי, שהראדיוס שלו הוא גדול במקצת ממחצית הראדיום 
הכללי של הא/ מסתבר, שהטמפראטורה בגרעין נוזלי זה 
היא גבוהה, מסדר־הגודל של כמה אלפי־מעלות. מדידות 
במכרות ונקבי־קידוח מראות, שהטמפראטורה עולה בדרך- 
כלל בשיעור ממוצע של 1 0 עם כל ירידה של 100 מ/ מפל- 
טמפראטורה זה בא בחלקו מזרימת־החום מן הגרעין החם 
החוצח, אך בעיקרו יש ליחסו לחום המשתחרר ע״י התפרקות 
המרים ראדיו־אקטיוויים שבתוך הא׳. אוראניום ותוריום מת¬ 
פרקים באיטיות ונהפכים בהדרגה לעופרת והליום, כשהם 
משחררים את האנרגיה הצבורה בהם — בצורת חום. — על 
המאגנטיות של כדור־הא׳ ע״ע מגנטיות. 

גילה של הא/ כמות העופרת וההליום שבמינראלים 
או בסלעים המכילים אוראניום ותוריום מאפשרת אומדן של 
גיל הא׳ על־סמך המהירויות הידועות של ההתפרקות הראדיו- 
אקטיווית של יסודות אלה — מהירויות, שאינן מושפעות מן 
הטמפראטורה ומגורמים פיסיקאליים אחרים. מן האנאליזות 
של סלעים שונים מכילי אוראניום או תוריום הוסק, שהקרום 
המוצק של הא׳ נוצר לפני כ 3,000 מיליון שגה. גיל זה מת¬ 
יישב עם הזמן הנדרש לתהליכים הגאולוגיים של יצירת 
הרים וחישופם ושל יצירת שכבות־משקע(ע״ע גאולוגיה). 

אץ בידנו בשעה זו שום תיאוריה מניחה את הדעת לשם 
הסברת התהוותו של כדור־־הא/ שלושה מכאניזמים אפשריים 
נידונים במחקר הקוסמוגוני: ניתוק החומר(שכיום הוא מהווה 
את גוף־הא׳) מן השמש הקדמונית! התגבשות גוף־הא׳ מאחת 
מן המערבלות החלקיות, שנתהוו בתוך הרצף הגאזי של 
מערכת־השמש הקדמונית! הצטברות מודרגת של גאזים ואבק 
בין־כוכביים. חלקו של כל אחד מן המכאניזמים הללו בתהליך 
התהוותה של הא׳ בפועל עדיין לא הוברר כל צרכו (ע״ע 
קוסמולוגיה). 

וע״ע אסטרונומיה! גאולוגיה! גאוגרפיה! גאופיסיקה! 
סיסמולוגיה! שמש! ירח! כוכבי־לכת. 

ביבליוגראפיה: ע״ע אסטרונומיה. 

ה. ם. ג/ — י. ל. 




4 


4 


'*ר*צרגר, טתיזו#־-*ו*יצו< גו*ימ. 

■* * 


אךצברגר, מתיאם—.* 1 — ( 1875 — 1921 )* ?תןנח (גמ^וסי׳^^י) מוווייה ובבלחק של 86 ק״מ 
מדינאי גרמני. א׳ התחילןאת הקאריירה קלו ב 1$96 . מדרדס־מזרזז לפירנצד-מספב תושביה כ 67,000 . החלק הקדום 
כעורכו של עיתון'קאתולי בשטוטג^מן, ב 1903 נבחר לרייכס־ ש^העידמשתדע■ על*שיפופ של 1 גבעה והעיר החדשה,* שבה 
טאג כחבר מסלגת־המרכז הקאתו{ית,'ש*ח״כ, בימי מלחמת־ נמצאו! תחנת־הרכבת,* ^ופנת בענןק. א׳ משמשת שוק לת 1 * ־ 


העולם 1 ובתחילת הרפובליקה הוויימארית, נעשה מנהיגה 
א׳ היה מראשי המדברים ברייכסטאג מטען מפלגתו בשאלות 
התקציב ובמתיחת בקורת על האדמיניסטראציה הקולוניא¬ 
לית של גרמניה. ע״י כןי גרם ב 906 ! לפיזור הרייכסטאג. — 
בימי מלחמת־העולם 1 ,,קשר ־ קשרים' עם הוואטיקאן וכמה 
ארצות קאתוליות והשתמש בקשודם אלה לצרצי מדיניוו/ו. 
א׳ היה בין הלוחמים על "שלום,של פיוס". ביולי מ 19 גרם 
למשבר ברייכסטאג על־ידי הפלת ממחלתו י שלי^הקאנצ^ל 
בתמאן־הולוג, וכן היו( מיוזמיה של'החל(לת־השלוס,'שנ^ 


צ|\ז של חסביבה (דגו׳ יין׳ שמן, משי ומקנה). יש בה בתי־* 
מלאכה לאריג*׳משי ולמוצרי עור וצמר, בתי־מלאכה לתיקון 
חלקי־רכבות ובוד־חרושת לרהיטים בסביבתה של* א׳ יש 
מעיי^ת־מרס^ גם סן התירות יש לא׳ הכנסה קטנה. 

י" בתקופה העתיקה ו 5 יחא׳ א׳,*אחת שן הגדולות בערי־' 
אטרורת 4 העיר סבלה מן , חצה של רומי, גע^תה תחנה צבאית 
רו^ית ולסהף סופחה לדומי^סאה הראשונחלפסה״נ. בתחילת 
ימיי הקיסהות,גתפרקמה א 7 בתעשיית כלי־החרם האמנותית 
שלה"' מייסדיה של תעשיה זו.בזב היו *וצרים־אמנים, שבאו 


קבלה ברייכסטאג ע״י הקואליציה של מסלןודהברכז, הלי*־ קן המזרח. מתהילה המאר* ה 11 עד ה^נ היתד. א׳ אחת מן 

ראלים והסוציאלדמוקדאטים ( 17 * 19.7.15 ). ב 918 י ^יי• זז 8 י הערים הצ״קוגיות יזחש^בום באיטליה. מתקופה זו שרדו בה 

בממשלת הנסיך מזןכס מבאדן. כיושב־ראש ועדת שביתת* כמו} בלייני־תפאהה׳'בימול הכנסיה' הראשית וכנסיית מרוח 

הנשק הוכרח א׳ לחתום על שביתהד^נשק בקומפרן. ב 9 ^ 19 דלה פיאור- בא׳ קשוהינ* שמותיהם של •מ* מגדולי איטליה: 

היד. מיניסטר־הכסםים ואח״ב, במשך זפן־מה׳ גם סגדהקאנצ־ . גואידו ד׳אר^ו(ע״ע), פרנצ׳סקו פ< 1 ךרקה*(#״ע> וג׳ורג׳ו וזו־י 

לר. הוא הנהיג רפורמה כספית, שגת&ז בפעם הראשונה 3 ע״ןן 0 , שנולדו^ בעיר זו. ב; 28 ן> 1 ד,וקמה בא׳־ מצבת־זכרון 

לגרמניה מערכודמיסים מרסזית. חוגי הימין הקיצוני( שמשת־ י לפטרארקה וכן יש בה אקאדמיה *ל שמו. הספריד- שנוסדה 

דלו להטיל את האחריות למפלה במלחמת־־העולם על ״בגיד־ •* בא׳ ב 1603 , מהילד, 530 כתבי־יד, ביחוד של ספרי־קודש 

תם״ של אנשי המרכז והשמאל, ניהלו נגד א׳ הסתה !ורועה נוצריים. במלחמת־ה*ולם 11 ניזוקו,כמה חפצי־אמנ^ת במו- 

והאשימו אותו, בין השאר, בהנהגתה של שיטת־פרוטקציה דאון העירוני* ביניהם ציורים ואוסף של כלי־חרס שכמעט 

ובניצול משרתו לשם עסקים*פרטיים. א׳ תבע את המאשימים גשמד כולו. •י 

לדין, אך יחסם של השופטים אליו היה עי׳ייז׳ וה י א י אה היהודים בא׳. יש ידיעות על באנקאים יהודשם, 

.__ • * 


הכרח לעצמו להתפטר < מארם 1920 ^• אעפ״כ בבזזד שוב • שישבו בא׳ בסוף המאה ה 14 . הידועים שבבאנקאים היהודיים 


לרייכסטאג ביוני אותך, שנד- וכשהיתה צפויה לו שיבה לפעי¬ 
לות פארלאמנטארית נרצח בקיץ 1921 ע״י קצינים־לשעבן*. 
א׳ חיבר כמה ספרים על נושאים מדיניים, כגון על מפלצת¬ 
ה,מרכז ומדיניותה, על חבר־הלאומים וזברונות מימי מלחמת־ 


בעיר זו במאה ה 15 . היו מסעופחת דה פיזה. במאה ה 16 
ישב בא׳ אחד מבניה של משפחת־אברבנאל, דון לעקב, 
שאף הוא עסק בעסקי-הלוואות. יהודאן, שנמלט!/ מפני גזירו¬ 
תיו הקשות של האפיפיור סאולום 1¥ , מצאו מקלט בא׳ 


העולם 1 . ספרו על הרפובליקה לגרמנית ה וסיע ״>־'*״• בחסותו של קודמו 1 דה מדיצ׳י. ב 1570 ו?וכרחו יהודי-א׳ 

.* 1952 ,.£ .-!־״גפ •£ להעתיק את מקום־מושבם לגטו של פירנצה בסוף המאה 

" _ י,״ ״| י . . ה 18 חזרה וצתחדשה בא׳ קהילה יהודית, שלא האריכה ימים. 

אלצ^ב ך^ה׳ ע״ע קר^ 8 נוהזךז . במאה ה 19 , כשנתחסלה הקהילה, קועברו הספריה ותשמישי- 

״ ־ . " , _ . .. הקדושה שלה לפירנצה. 

אלצו( 7.20 ^; בתקופה העתיקה"-"*"*),ומיו־"יי״י• , . 918 ! .**£ 0, 011 ) €3$$11 . 17 


ארצ^בלתה, ע״ע קחענוהזףי. 


אךצו( 67.20 •!^ ; בתק 1 סה העתיקה מעןטשזז.^), העיר הראשה 
של מחוז א׳ בחבל טוסקאנה שבאיטליה הצפונית. 

א׳ שוכנת בגובה של 260 מ׳ מעל פני-הים, בקרבה בקעת 


ארצו, גואיח, ■ע*ע גואיידז ך׳אךצז. 


סגף *זגדך חוזפיסזי 


♦־ . ..;׳ 


פ 














1037 


ארסן 


1038 


שיטות־הפקה ושימוש. א׳ אלמנטארי מופק 
ע״י המךאה ממיספיקל, שמתפרק בחימום שלא בנוכחות 
אויר: 

43 + 63 ? <- 6.488 ?!, 

או ע״י קליית המינראלים השונים, שהא׳ שבהם מתחמצן 
לתחמוצת וזו מוחזרת ע״י חימום עם אבקת־פחם: 

248 + 300 <- 30 + 48 2 0 3 . 

השימושים של הא־ האלמנטארי אינם מרובים, ועיקרם — 
הוספת לנתבים: עירוב של 0.8% — 0.4 של א׳ לעופרת 
מרבה את קשיותה, ונתך זה משמש חומר־גלם לקלעי- 
רובה: 2% של א׳ בנתכי נחושת־אבץ (פליז) מרבים את 
סגולת הציחצוח וההברקה. 

תרכבות. א. תרכבות אנאורגאניות. בניגוד 
לאפיו הפיסיקאלי המתכתי של הא׳ האלמנטארי היציב, 
מגלה הא׳ בהתנהגותו הכימית תכונות מובהקות של אלמתכת, 
ובזה הוא דומה לזרחן — קודמו בקבוצה החמישית של 
המערכת המחזורית — ואף לחנקן. הא׳ אינו נוטה לשמש 
קאטיון במלחים: הוא מתאגד עם מימן להידריד, שבו הא׳ 
הוא קזלש-ערכותי: הוא מתאגד עם חמצן, גפרית והאלוגנים 
לשתי שורות של תרכבות, שבאחת מהן הוא קז^ש־ערכותי 
ובשניה — חמש־ערכותי. 

( 1 ) א׳ מימני, או ארקזין, 430 3 , הוא גז ארסי מאד, 
מחוסר צבע ובעל ריח רע (כריח השום): בלתי-יציב ומחזר 
נמרץ. ב ס 230 הוא מתפרד ליסודותיו, וא׳ אלמנטארי שוקע 
על משטחים חלקים כדוק מתכתי. ארסין מתהווה ע״י פעולה 
של מימן אטומי (למשל, באמצעות אבץ או מגנזיום עם 
חומצה מלחית או גפריתנית) על רוב תרכבות־הא׳. בניגוד 
לאמוניה (ע״ע) אין לארסין אופי בסיסי ואין הוא מתחבר 
למים. 

( 2 ) החשוב שבהאלוגנידים הוא הטריכלוריד, ,. 4801 , 
שמתקבל ע״י התאגדות ישרה של היסודות. נוזל עבה, 
שעינו כעין השמן; המשקל הסגולי: 2.2 . נקודת־ההיתוך: 
מ 18 —; נקודת־הרתיחה: ״ 122 . אין לו אופי של מלח, ומים 
מפרקים אותו פירוק הידרויליטי; לפיכך הוא "עשן" באויר 
מחמת הפעולה של הרטיבות: 

2001 + ,( 011 ) 4801 4 — 20,0 + 48013 . 

( 3 ) תרכבות גפריתיות. הדוסולפיד, שהוא הךאל?ר הטבעי 
( 48 2 3 2 ), מתקבל במעבדה ע״י היתוך היסודות יחד, או 
ע״י היתוך התחמוצת עם גפרית, בשיעורים מתאימים: 
גוף גבישי אדום, שניתן להמראה בלא התפרדות ואדיו 
ירוקים כעין הכלור. האוךפימנט (ע״ע) הטבעי הוא צורה 
גבישית של הק^ש״סולפיד, 48, 8 3 , המתקבל כמשקע אמורפי 
מצבע הלימון ע״י הכנסת זרם 0,3 לתמיסה חומצית של 
תרכובת־א׳; המשקע אינו נמס בחומצה. 

( 4 ) תרכבות חמצניות. משתי התחמצות של האי, הא׳ 
הקז^ש־חמצני, 48,0 3 . הוא החשוב ביותר: א׳ לבן, אך קני ק 
או ז ך נ י ך סתם. הוא מתהווה בשריפת א׳ או בשריפת 
מינראלים מכילי־א׳: 

48,0 3 + , 280 + 6,03 ? <—— 80 2 4 216483 , 

והוא מצוי בשלוש צורות אלוטרופיות: אמורפית־אבקתית, 
אמורפית־זגוגית וגבישית. הראשונה נמסה במים בשיעור 
של כ 0 /״ 4 , האחרות בשיעור של כ 1% (ב ס 10 ) בלבד. 
תגובת התמיסות המימיות של התחמוצת היא חומצית חל¬ 


שה, מחמת נוכחותה של החומצה האךסניטית הק^ש־בסיסית 
3 ס 0 3 4 6 , שהיא עצמה אינה יציבה, אך מלחיה — האךקני־ 
טים — יציבים. 

בדומה לצאצאים המקבילים של חומצות הזרחן (ע״ע), 
ידועות שלוש שורות של ארסניטים: מלחי החומצה הא 1 ךתו־ 
ארסניטית, 3 ס 3 48 ' 0 נ: מלחי החומצה הפירו־ארסניטית, 
4 48,0 5 ' 1 ג; וכן מטא־ארסניטים 480 3 | 1 ג. כל הארסניטים, 
פרט למלחים האלקאליים, אינם נמסים במים: תמיסותיהם 
של המלחים האלקאליים הן בסיסיות מאד מחמת הידרוליזה 
כתוצאה מחולשתה של החומצה. — "ירוקת־זקלה" היא נחושת 
ארסניטית חומצית: 3 ס 048 ״ס, "ירוקת־פאריס" או "ירוקת־ 
שניןפורט" — מלח כפול של נחושת מטא־ארסניטית ואצ* 
טאטית: 2 ( ־ ס 2 0 3 ס) 11 ס. ,(, 480 ) 011 3 . 

החומצה הארסניטית ומלחיה פועלים כמחזרים; הם 
מתחמצנים—למשל, על חשבון האלוגנים—ונהפכים לצאצאי 
הא׳ החמש־ערכותי: 

201 + 4 ס 0 3 48 <- 0,0 + , 1 + 3 ס 0 3 48 

ביסוד התרכבות החמצניות של הא׳ החמש־ערכותי מונח 
הא׳ החמש־חמצני, , 48,0 , שמתקבל ע״י חימצון הא׳ או 
הא׳ השלש־חמצני בחומצה חנקנית, במי־מלכים או במי* 
כלור, ושהוא האלמימה של החומצה האךסנאטית 4 ס 0 3 48 
(חומצה "אוךתו־ארסנאטית": השווה החומצה האורתו- 
פוספאט־ת, ע״ע זרחן). רק הארסנאטים של המתכות האל- 
קאליות מסיסים במים, ותמיסותיהם אף הן בסיסיות. 

ב. הרכבות אורגאניות. הכימיה הסינתטית 
הפיקה מערכת רחבה של תרכבות אורגאניות של הא׳, 
שבהן מקביל מקומו של הא׳ לזה של החנקן באמינים 
(ע״ע), בתדכבות ניטרו (ע״ע) ובתרכבות אזו (ע״ע), 
ושכמה מהן דומות באפיין גם לתרכבות אורגאנו־מתכתיות 
(ע״ע).— קיימים צאצאים א ל י פ א ט י י ם של הא׳ המימני — 
ארק י ני ם ראשוניים ( 0480 2 ), שניוניים ( 0 2 480 ) ושלי¬ 
שוניים ( 0 3 48 ), שהם — בניגוד לאמינים — מחוסרי תכו¬ 
נה בסיסית, וכן מלחי־ארסוניום רביעוניים (^ 0 4 48 ]). 
השייר 3 ( 0 3 ס) 48 - של הדיקתיל־ארסין, שהרכבותיו מצ¬ 
טיינות בריחן הרע ביותר, מכונה ק א קו די ל (מיוו׳ 
?ס*!)*, רע ו ןו,^ 68 , ריח): מתרכבותיו: קאקודיל חמצני 
ס 2 [ 2 48 ( 0 3 ס)] — שבמציאותו כבר הכיר קאןה ( 03861 ) 
ב 1760 ושבומן(ע״ע) הבהיר את מבנהו ב 1836 במחקר מיו¬ 
חד, שנעשה אחד מן היסודות של תורת הרדיקלים בכימיה 
האורגאנית: קאקודיל ״חפשי״ (דימרי), 2 [ 48 ־ ( 0 3 ס)]: קא- 
קודיל כלורידי, 1 ס 2 48 ( 0 3 ס), וכדו׳. תרכבות אלו מתהוות 
בחימום תרכובת של א׳ ש^ש־ערכותי עם א?טאט, והריח 
משמש סימן־הכד רגיש לא׳. — ע־ י מתילאציה של ארסני- 
טים מתקבלים מלחי החומצה הארסינית — אסטרים 
חלקיים של החומצה האךקניטית ( 3 0 2 ס 0 3 48 ס). החומצה 
הךימתיל־ארסינית או ק א ק ו ד י ל י ת, ( 0 ס)ס 2 48 ( 0 3 ס), 
נגזרת מן הארסן החמש־ערכותי, והיא אמפוטרית: בצד 
תכונתה החומצית היא מגלה גם צדדים בסיסיים ונותנת 
מלחים עם חומצות חזקות. 

התרכבות הארומטיות של הא׳ מתחלקות: לאריל- 
ארסינים (כגון ־ 480 .ז 4 ), תרכבות־אךסנו, שמכילות את 
הקבוצה — 48:43 — (כגון 48.41 = 48 .ז 4 ), וחומצות 
ארסוניות ( 3 0 2 ס 4 8 .ז 4 ) ומלחיהן. מן החשובות שבהן; 



1039 


ארסן 


1040 


האטו?םיל ( 1 ) — מלח הנתרן של החומצה ה<ךאמי־ 
נו^גיל-ארסנית <= חומצה ארסאנילית), צאצאיו האך?>א־ 
^טין( 11 ) וה?זריפאך?זאמיד ( 111 ), וביחוד הסלנךסן 
(ע״ע) ותולדותיו. 

80 3 88 3 ^ —׳ 0 > — 8 ג 8 

1 

3 ^ 80331 .^ - ( > —זו 0.31 :). 03 3 

11 

803883 .^ —<^>— זו 31 . ־ 0.08 מ. 3 ־ 3 

שימושן של תרכבו ת־ א׳. המינראלים הצבעו¬ 
ניים של הא/ כגון הראלגאר והאורפי^נט, היו משמשים 
בעבר כחמרי־צבע. בתקופה מאוחרת יותר השתמשו בירו־ 
קת־^לה ובירוקת־שנינפורט כצבעי־שמן, וכן כמשמידי־ 
חרקים, כרעלים לעכברים ולעכברושים, כמשמרי־עורות 
וכחמרי-צבע בייצור זכוכית ואמאל צבעוניים ובהדפסת 
אריגי־קאליקו. רובם של השימושים הטכניים במלחי־א׳ נא¬ 
סר בארצות הרבה משום ארסיותם המרובה של מלחים אלה 
ומשום הסיפון הכרוך בפיזורם כאבקה באויר־הנשימה. 
החשובים שבשימושים של הא׳ ותרכבותיו הם כיום בתחום 
הרפואה והכימותראפיה. 

פארמאקולוגיה ושימוש רפואי של הא׳. 
תרכבות־הא׳ הן בעלות פעילות ביולוגית נמרצת. כשהן 
ניתנות במנות קטנות מאוד הן ממריצות פונקציות פיסיולו¬ 
גיות שונות ומדרבנות את פעילות־הגוף (ייצור הכדוריות 
האדומות במוח־העצמות, שיפור תאבון־האכילה, וכד׳). 
אולם מנות גדולות יותר פועלות כרעלים קשים ביותר. 
בעבר, ביהוד במאות ה 16 — ה 18 , היה רווח מאוד הריפוי 
של מחלות־עור ומחלות פנימיות שונות בתכשירי־א׳ אג־ 
אורגאניים. אך שכרו של ריפוי זה היה יוצא עפ״ר בהפסדו, 
שהרי כרוך היה בסיכון מרובה; ולפיכך בוטל ברפואה הח¬ 
דישה. כיום לא נשתייר ממנו ברפואה הפנימית אלא השי¬ 
מוש בתמיסת־פולר (״ 16 * 0 ? .!״ 8 ) — תמיסת אשלגן אד־ 
סנאטי — בלבד, ואף הוא אינו נהוג אלא במידה מצומצמת 
מאוד, נגד צורות מסויימות של אנמיה קשה, ובדרמאטולו־ 
גיה — כתרופות לספחת (ע״ע) ול!ל$ת אך?!ה (עיע). גם 
ברפואה העממית היה מקובל מאוד השימוש בתכשירי־א׳, 
ביחוד בזרניך הלבן ( 48 3 0 3 .>, כסמים מעודדים. מפתיע הוא 
כשרו של האורגאניזם להסתגל לזרניך עיי טיפול שיטתי 
ומודרג בסם זה במנות גךלות והולכות. מפורסמים הם 
,אוכלי-הזרניך" שבאלפים השטיאךמארקיים באוסטריה, 
שהם מתחילים בילדותם באכילת מנות של מיליגראמים 
אחדים של זרניך ביממה ומעלים את הכמות בהדרגה עד 
ל 0.3 — 0.4 ג׳ ביממה — מנה כפולה ומכופלת מזו, שהיא 
קטלנית לאדם רגיל, בלא שייגרם להם נזק כלשהו; לפי 
דבריהם מעודד ומחזק אותם סם זה בחייהם בתנאים ההר¬ 
ריים הקשים. עדיין לא הוברר, אם תועלת זו היא ממשית 
או מדומה בלבד, וכן אין המכאניזם של הסתגלות זו מובן 
כל צרכו. יתכן, שאין כאן אלא ביטול כושר־הספיגד, של 
רירית הקיבה והמעיים לגבי הזרניך. 

הזרניך הוא אחד מן הרעלים המפורסמים ביותר מימי- 
קדם עד היום. מנה של 0.1 — 0.15 ג׳ יש בה כדי להרוג 
אדם, ואף בליעת מנות קטנות מזו מביאה לידי מיחושי 
מעיים ומיחושי־עצבים קשים, שעלולים להסתיים במיתה. 


מבחינים בין הצורה החריפה (האקוטית) של ההרעלה ובין 
צורתה הממושכת (הלרונית). הראשונה נגרמת עיי בליעת 
כמות גדולה של זרניך בבת־אחת, וסימניה מופיעים כשעה 
אחר הבליעה, עפ״ר בצורת הפרעות קשות במערכת כלי- 
העיכול מחמת גירוי הרירית: הקאה ושילשול, צריבה בג־' 
רון ובקיבה, ץן!א חזק; אח״כ — הפרעות בפעולת־הלב 
ומחזור־הדם, החלשת־הדופק, הכבדת־הנשימה, תמוטה כל¬ 
לית : פעמים ניטלת ההכרה מן המורעל קודם המיתה, ופע¬ 
מים הוא נשאר בהכרתו עד יציאת הנשמה. במקרים אחרים 
מועטים הם סימני ההרעלה בקיבה ובמעיים והרעל תוקף 
מיד את מרכזי־העצבים, הסימנים החיצונים של הרעלה עיי 
א׳ דומים ברוב המקרים לסימנים של הרעלות עיי מזונות 
רקובים, וכד׳; מפני־כן היה קשה בעבר להבחין בהרעלה 
זו, והשימוש בזרניך היה רווח כאמצעי־רצח. מיתות פתאו¬ 
מיות של אישים היסטוריים יוחסו במקרים הרבה להרעלה 
בזרניך (,רעל בית־בוןץ׳ה"), שהיה — כמו שהוא אף 
כיום — חומר מצוי (למשל, כרעל־עכברים). כיום נדירות 
הן הרעלות פליליות בתכשירי־א׳, מאחר שהכימיה מצאה 
שיטות לאבחנת א׳ בגוף בוודאות גמורה. לעומת זה עדיין 
רווחות התאבדויות ע״י א׳, וכן הרעלות שלא־מדעת, מחמת 
קליטת אבקת־זרניך לתוך הגוף בדרכי־הנשימה, למשל בין 
עובדים במכרות, שבצריהם מכילים א׳, בחדרים שקירותיהם 
צובעו בתכשירי־א־, וכד׳. 

אמצעים של עזרה ראשונה במקרה של הרעלת־א׳ הם: 
להגמיע את המורעל הרבה מים, להבליעו שמן־זית או שמן־ 
קיק ולהשקות אותו תרחיף של ברזל הידרוכסידי( 3 ( 03 ) 6 ?) 
שהוא סופח מצויין לא׳ ^ש־חמצני; כנגד התמוטה יש לפ¬ 
עול בסדינים ובקבוקים חמים. 

ההרעלה הכרונית, הנגרמת עיי קליטה מתמידה של 
מנות־א׳ קטנות, היא רבגונית בסימניה: הקאה ושילשול 
ממושכים, פיגמנטאציה של החניכיים, הרגשת־בחילה, כאב■־ 
ראש; דלקת הקרומים הריריים של העיניים, האף והגרון; 
רזון ודלדול כללי; סימני התנוונות בעור, פיגמגטאציה, 
נשירת־השערות: בולטות ביותר דלקות בעצבים ההקפיים 
(נוריטיס), וכתוצאה מהן — תערובת של שיתוקים ושל 
מיחושי־אברים. הרעל נאגר בעצמות, בעור ובשערות. הרי¬ 
פוי,אינו אלא בסילוקו של מקור־ההרעלה, וסימני־המחלה 
נעלמים במידה שהגוף נפטר מן הרעל בדרכי־ההפרשה 
הרגילות. 

לאחר שהא׳ האגאורגאגי הוצא מן השימוש הרפואי חזר 
הא׳ בשני הדורות האחרונים ונעשה שוב גורם רפואי ממד¬ 
רגה ראשונה בצורת תרכבותיו האורגאניות הסינתטיות, שהן 
הרבה פחות ארסיות. ראשית התפתחותה של הכימותרפיה 
(ע״ע) השיטתית עיי פ. אהרליך (ע״ע) לא היתה בעיקרה 
אלא פרשה בכימיה של התרכבות האורגאנו־ארסגעת, מב¬ 
חינים בתרכבות אלו שתי קבוצות — צאצאי"' 8 ^ וצאצאי 
׳׳' 48 . עם הראשונים נמנים הסאלווארסאן ותולדותיו וחמרים 
קרובים לו — אמצעים יעילים נגד טפילי העגבת (ע״ע), 
הקדחת החוזרת (ע״ע) ועוד; עם האחרונים — אטוכסיל( 1 >, 
טריפארסאמיד ( 111 ) ודומיהם, שהם יעילים נגד מחלות- 
טריפאגויסומים(כגון מחלת־השנה, ע״ע), נגד אמביאזיס(ע״ע) 
ועגבת של מערכת־העצבים המרכזית. 

עם הרעלים הארסניים הנמרצים ביותר נמנים כמה 
גאזי־קרב, שהם מגרים את הקרומים הריריים של הגוף או 



1041 


ארסן—ארפ 


1042 


את העור כולו, כגון דיפניל־?לוךאךסין ("צלב־כחול" או 
"קלארק 1 ״, 1¥ ), די^ניל־ציאנארסין ("קלארק 11 ״, ¥), 
אתיל־דיכלוךארסין ("דיק" או "צלב־ירוק", 5 נס 0 5 .48 ג ס) 
של הגרמנים או דיסנילאמין־כלורארסין (אדאמסיט, ¥1 ) 
של האנגלים והאמריקנים במלחמת ־העולם 1 . הקטלני ביו¬ 
תר שבגאזים אלה הוא, אפשר, 2 ־כלור־ויניל־דיכלוראר 0 ין 
(לייאיזיט ־ 1 ס 0.48 ס =- 0001 ), שהוכן ע״י הא¬ 

מריקנים בסוף מלחמת־העולם 1 , אך לא הוכנס לשימוש עד 
שנסתיימה המלחמה. 

01 זי? 0 

1 1 

0 > — 8 ^ -ס־ ס—*-ס 

1 ¥ 7 

00,50 

1 

0030 

1 

0 ס 0 8 ס 
¥1 ¥11 

המכאניזם של פעולת תרכבות־הא׳ על הרקמה החיה 
עדיין לא הוברר כל־צרכו. מסתבר, שעיקרו היא הראקציה 
בין ה 48 ובין הקבוצות התיאוליות ( 30 —) של מולקולות 
האנזימים, ביהוד של כמה מאנזימי־הנשימה. ע״י ראקציה 
זו מוצאים אנזימ-ם אלה מכלל פעולה, וע״י כך נפסקות 
פונקציות חיוניות של התאים.— החיפושים אחר אמצעי־ 
הגנה נגד ליואיזיט — שאפשרות השימוש בו הטילה פחד 
מרובה בתחילת מלחמת־העולם 11 — הביאו לידי סינתזה 
של 3,2 ־דימרקאפטו־פרופאנול ( ¥11 ; 18116 זיו 0-1.6 ס^ 21111811 
, 2,41 =), שקבוצות ־תיאול שבו מתקשרות ב 48 שבליואיזיט 
ומבטלות ע״י כך את פעולתו. 

ההבחנה בא׳ שבחמרים וברקמות. הצורך 
לקבוע את נוכחותו של א׳ כזיהום בחמרים שימושיים או 
להבחין במציאותו בגוף, בעיקר לצרכי בירור משפטי 
במקרים של חשד־הרעלה, הביא לידי פיתוחן של שיטות־ 
בדיקה עדינות ביותר. אחת מן המקובלות והרגישות שבהן 
היא מבחן־מארש( 1836 , 11181:811 ). היא מיוסדת על 2 עובדות: 
( 1 ) הפקת א׳ מימני מכל תרכבות־א׳ בפעולת מימן במצב 
לידה; ( 2 ) התפרקות הא׳ המימני בחום ויצירת משקע של 
א׳ מתכתי. המבחן(ציור) נעשה בקטעי־אריג, בכתיש של 
רקמה, בשתן, וכד׳. בבקבוק (א), שמכיל את החומר או 
התמיסה הנבדקים ביחד עם אבץ נקי, מופרש מימן ע״י 
הוספת חומצה גפריתנית נקיה מן המשפך (ב). בנוכחות א׳ 
מופק 480 3 ; גאז זה מועבר דרך צינור־ניקוי, שבו נעצר 



פבחדמאר׳ש 



מימן גפריתי ע״י נייר טבול בעופרת אצטאטית (ג), והגאז 
שיובש ע "י סידן כלורידי (ד) עובר דרך צינור, שהוא מחו¬ 
מם בנקודה אחת (ה). סמוך לנקודת־החימום שוקע א׳ 
אלמנטארי ומצפה את הצינור מבפנים ( 0 בשכבה דקה 
מתכתית חומה־שחרחרת מבריקה ("מראת-א׳"). עצמת־ 
ההשחרה מאפשרת גם הערכה כמותית של הא , . בצורתה 
המשוכללת מאפשרת שיטה זו להבחין במציאות ״־ 1.10 ג׳ 
של א׳. 

מ. ה. ב. — י. ל. 

אךסקידיים, ע״ע אריטקיים. 

א רסק י ן, תומם — 106 > 51 ז£ — ( 1750 — 1823 ), יוריסטן 
אנגלי. א/ בנה הצעיר של משפחת־אצילים סקוטית, 

שירת ב 1764 — 1768 בצי־המלחמה הבריטי, ואח״כ בצבא־ 
היבשה. ב 1772 כתב חוברת "על הקלקלות הרווחות בצבא 
הבריטי" ( 1116 מ 1 11565 ( 41 £ח 3111 ״ 6 ז? 1116 מס 5 מ 0 ב 31 ז\ $61 ל 0 
ץ 11 ״ 4 ו 11151 ז 8 ), שזכתה לפירסום ונתפשטה הרבה. ב 1775 
החליט ללמוד משפטים. מ 1778 פעל כעורך־דין, והודות 
לכשרונו היוריסטי, סגולות־דיבורו ואומץ־לבו הגיע במקצוע 
זה להצלחות בלתי־רגילות. מ 1783 היה ציר בית־הנבחרים 
ותמך במדיניותו של צ׳ארלז פוכם (ע״ע) נגד ויליאם פיט 
(ע״ע), אך לא נתבלט כמדינאי. לעומת זה רכש לו שם גדול 
כשהשיג ב 1794 את זיבויד, של קבוצת חסידים של המהפכה 
הצרפתית, שתבעו הכנסת רפורמות שונות באנגליה ונאשמו 
בבגידה במדינה. א , התנגד גם למלחמה בצרפת, וחיבורו על 
סיבותיה ותוצאותיה של מלחמה זו ( 0311565 1110 0£ ״! ¥10 

, 3006 * 1 ׳ 1 1111 ״! ז ¥3 \ 1655601 ? 1116 0£ 065 מ 6 מ 569 מס 0 3001 

1795 ) יצא ב 33 מהדורות במשך שנד. אחת. ב 1806 הועלה א' 
לבית־הלורדים ואחר מותו של פיט שימש זמן קצר כמיניסטר 
( 1806/7 ). הוא חיבר גם רומאן אוטופי "ארמאטה" (, 10313 ־ 41 
1817 ). ב 1810/11 פירסם א׳ את נאומיו( " 6601165 ק 5 " ) ב 4 
כרכים (הוצאה שניה ב 1870 ). 

10 ן> 11115 ^ 451 ) 111 ) 111555 ! 15 ■ 5111 £11185 ,.£ 1058 , 11 ז 6 מז 011 . 0 

״ 1 ; 1932 ,ז 356 ז?- 1 ב*\ס 0 . 4 .( ; 1883 , 515515 185 ■ 114 ) 111 / 

- 111 1/1051 15 ( 1 ,.£ 15 ) 1 ( 1/105 /ס 55 ח 5 { 05 1115 105 ,ז 11£ ץז 81 .י! 

. 1947 , 1155155 1115 / 0 11 ) 11/155 1155158 /^/ 1 

אךפ — קז 4 — ה$ס או ז׳ן(נו׳ 1887 , שטראסבורג), צייר, 
פסל וסופר אלזאסי. א׳ נתפרסם בעיקר ע״י תרומתו 
לאמנות של הפיסול הכמעט־מופשט. א׳ למד ציור בפאריס 
(באקאדמיה ע״ש ז׳ולןן) ובגרמניה. ב 1912 נתוודע אל הצייר 
קנדינסקי (ע״ע), שעסק אז ביצירת תמונותיו המופשטות 
הראשונות, וצייר זה השפיע על א , הצעיר ברעיונותיו על 
אמנות חדשה, שאינה תיאורית ואינה מייצגת אובייקטים. 
א׳ היה קשור בתקופות שונות בכמה מגילוייה של התנועה 
המודרניסטית, אך אין הוא נמנה על שום קבוצה מסויימת. 
הוא היה בין מייסדיה של תנועת "דאדא" (ע״ע דדאיזם) 
בציריך ב 1916 , ובעשור־השנים שלאחר זה היה קשור באס¬ 
כולה הסיו־ראליסטית (ע״ע סירראליזם), שמכמה בחינות יש 
לה זיקה לדאדאיזם. מ 1922 ואילך חי א׳ עפ״ר בפאריס או 
בסביבותיה. 

לאחר שעסק זמן מסויים בציור פנה לחיטוב תבליטים, 
ואח״כ לפיסול. יצירותיו, אע״פ שאינן מתארות אובייקטים 
מסויימים, קיבלו השראה מן הצורות המצויות בטבע, ובעיקר 
מצורות של אבנים, חלוקי־נחל, צדפים, ציצי־פרחים ואמבות. 
לפעמים קרובות משמשים ביצירותיו יסודות מעולם־החי 







043 נ 


אר 6 —אדפורט 


1044 


בערבוביה עם יסודות אנאורגאניים. יצירותיו האחרונות של 
א׳ בפיסול מייצגות אובייקטים בלתי־מוגדרים ז אך לפעמים 
הן מורכבות מהפשטות של חלקי גוף־האדם. יש בהן סימ¬ 
בוליזם, שבעיקרו הוא קשור במושגים של פריון וצמיחה. 
הבעיה האמנותית המרכזית ביצירתו של א׳ היא עיצוב 
הצורה בתוך החלל, וכן טיבם של החומר ושל פני־החומר. 
א׳ יצר בעץ, באבן ובמתכת, ובראשית ימיו יצר אף כמה 
תמונות ע״י גזירה־והדבקה ("קולאג׳ים"). כן צייר אילוס־ 
טראציות למספר ספרים. בין כתביו ראוי להזכיר את 6 ^ 1 
•״*ץ 46 6 § $1€ (שירים מן השנים 1915 — 1945 , פאריס 1946 ). 

יצירות־הפיסול של א׳ מוצגות ב״בית־האמנות" בציריך, 
ב״מוזיאון לאמנות חיה" וב״מוזיאון לאמנות מודרנית" בניו־ 
יורק, ובאספים פרטיים מרובים, בעיקר בשווייץ ובאה״ב. 

י ז€^ €1€ ^- 11011 >? 01 . 0 ; 1936 , 447$ 140715 .[ 

1116 171 11176 ^ $0141 1 ) 0.71 §ת 1017111 ; 1937 ,\! 1051 ? 140467716 
- 1011 ) 16 , 11476 (} $0141 14046771 ; 1948 , 471 , 14046771 / 0 14.14,50117,1 
, 4471 14046771 / 0 14145614771 , 0716 67 ?! 14771 א 107110110 § 171 

, 5 ( 107 

א. הדי. 

אר$ד — 1 >גקז.^ — (בערר 850 — 907 ), נסיכה הראשון של 
הונגאריה. א׳ היה בנו של אלמוש ( 11/11 ! 11 / 12 18 .£ , 1 ז 1 זב 1 :ת־ 0 ״ 0 ;* 1927 ,.£ , 8081 ״ 1 

,.־£ 5111111 1 ) 1 > ) 111111111 ) 0 ,;>׳<:> ■ 15101 .[ 1 ) 113 ז €'( 80 ; 1927 

. 1935 

א. מ. י. 

יהודים בא׳ נזכרים לראשונה במאה ד, 12 . מתחילה 
עמדו ברשות המלך, אולם במחצה השניה של המאה ה 12 
כבר נמצאו בשיפוטו של הארכיהגמון במאגנצה, שקבע 
בשבילם נוסח של שבועה בגרמנית. ב 1209 ויתר המלך גם 
על זכותו לגבות מהם מימים וב 1212 נמסרה זכות זו במפורש 
לארכיהגמון. ב 1221 נערכו פרעות ביהודי-א׳: ביודהכנסת 
הועלה באש, כמד, יהודים נרצחו וקצתם הטילו עצמם לתוך 
האש. בין הנהרגים היה החזן הפייטן ר׳ שמואל בן קלוגימום. 
למרות הפרעות הוסיפה הקהילה להתקיים ואף לגדול. לאחר 
זמדמה הוקם בא׳ בית־כנסת חדש, וחכמים ידועים בחרו בא׳ 
למושב להם. בין 1286 ו 1293 עשה, כנראה, בא׳ ר׳ אשר 
בן יחיאל (הרא״ש), וסמוך לזמן זה חיבר בה קלונימום בן 
אליעזר הנקדן את הספר "מסורת קטנה׳, שעדיין הוא שמור 
בא׳ בכ״י. בתחילת המאה ה 14 עברו היהודים לרשותה 
של מועצת־העיר! אולם חסותה של המועצה לא עמדה להם 
בזמן המגפה השחורה: בראש־חודש ניסן ק״ט ( 1349 ) הרג 
ההמון יותר ממאה יהודים בא/ ורבים שרפו את עצמם 


בבתיהם, הנשארים בחיים גורשו מן העיר. בין הקדושים 



1041 


ארסן—ארפ 


1042 


את העור כולו, כגון דיפניל־ 5 לוךאךסין ("צלב־כחול" או 
"קלארק 1 ״, 1¥ ), די^ניל־ציאנארסין ("קלארק 11 ', ¥), 
אתיל-דיכלוךארסין ("ריק" או "צלב־ירוק", 1 5 ס 48 .. 2 0 5 ס) 
של הגרמנים או די?נילאמין־כלורארסין (אדאמסיט, ¥1 ) 
של האנגלים והאמריקנים במלחמת ־העולם 1 . הקטלני ביו¬ 
תר שבגאזים אלה הוא, אפשר, 2 ־כלור־וי?יל־דיכלוראר 0 ין 
(ליואיזיט [ 19116 ״ 6 ׳ 1 ], ,. 00.11801 - 01101 ), שהוכן ע״י הא¬ 
מריקנים בסוף מלחמת־העולם 1 , אך לא הוכנס לשימוש עד 
שנסתיימה המלחמה. 

ז< 01 

¥ 

0 2 50 ס 

1 

011311 

1 

00,03 
¥0 

המכאניזם של פעולת תרכבות־הא׳ על הרקמה החיה 
עדיין לא הוברר כל־צרכו. מסתבר, שעיקרו היא הראקציה 
בין ה 48 ובין הקבוצות התיאוליות ( 80 —) של מולקולות 
האנזימים, ביהוד של כמה מאנזימי־הנשימה. ע״י ראקציה 
זו מוצאים אנזימים אלה מכלל פעולה, וע״י כך נפסקות 
פונקציות חיוניות של התאים.— החיפושים אחר אמצעי־ 
הגנה נגד ליואיזיט — שאפשרות השימוש בו הטילה פחד 
מרובה בתחילת מלחמת־העולם 11 — הביאו לידי סינתזה 
של 3,2 ־דימרקאפטו־פרופאנול ( ¥11 ; 81111911 

, 841 =), שקבוצות־תיאול שבו מתקשרות ב 49 שבליואיזיט 
ומבטלות ע״י כך את פעולתו. 

ההבחנה בא׳ שבחמרים וברקמות. הצורך 
לקבוע את נוכחותו של א׳ כזיהום בחמרים שימושיים או 
להבחין במציאותו בגוף, בעיקר לצרכי בירור משפטי 
במקרים של חשד־הרעלה, הביא לידי פיתוחן של ■שיטות־ 
בדיקה עדינות ביותר, אחת מן המקובלות והרגישות שבהן 
היא מבחן־מארש( 1836 , 1131-811 ). היא מיוסדת על 2 עובדות: 
( 1 ) הפקת א׳ מימני מכל תרכבות־א׳ בפעולת מימן במצב 
לידה; ( 2 ) התפרקות הא׳ המימני בחום ויצירת משקע של 
א׳ מתכתי. המבחן(ציור) נעשה בקטעי־אריג, בכתיש של 
רקמה, בשתן, וכד׳. בבקבוק (א), שמכיל את החומר או 
התמיסה הנבדקים ביחד עם אבץ נקי, מופרש מימן ע״י 
הוספת חומצה גפריתנית נקיה מן המשפך (ב). בנוכחות א׳ 
מופק 4 8 0 3 ; גאז זה מועבר דרך צינור־ניקוי, שבו נעצר 


01 

1 


1 ¥ 

01 



¥1 



מימן גפדיתי ע״י נייר טבול בעופרת אצטאטית !ג), והגאז 
שיובש ע״י סידן כלורידי (ד) עובד דדך צינור, שהוא מחו¬ 
מם בנקודה אחת (ה). סמוך לנקודת־החימום שוקע א׳ 
אלמנטארי ומצפה את הצינור מבפנים ( 0 בשכבה דקה 
מתכתית חומה־שחדחרת מבריקה ("מראת־א"). עצמת־ 
ההשחרה מאפשרת גם הערכה כמותית של הא׳. בצורתה 
המשוכללת מאפשרת שיטה זו להבחין במציאות ־ ־ 1.10 ג׳ 
של א׳. 

מ. ה. ב. — י. ל. 

ארסקידץם, ע״ע אףסקיים. 

ארסקין, תזמס — £656106 — ( 1750 — 1823 ), יוריסטן 
אנגלי. א׳, בנה הצעיר של משפחת־אצילים סקוטית, 

שירת ב 1764 — 1768 בצי־המלחמה הבריטי, ואח״כ בצבא־ 
היבשה. ב 1772 כתב חוברת "על הקלקלות הרווחות בצבא 

הבריטי" ( 166 111 460565 31110£ ׳\ 66 ? 1116 מס 065667311005 
ץמ! 46 81-11156 ), שזכתה לפירסום ונתפשטה הרבה. ב 1775 
החליט ללמוד משפטים. מ 1778 פעל כעורך־דיו, והודות 
לכשרונו היוריסטי, סגולות־דיבורו ואומץ־לבו הגיע במקצוע 
זה להצלחות בלתי־רגילות. מ 1783 היה ציר בית־הנבחדים 
ותמך במדיניותו של צ׳אדלז פוכס (ע״ע) נגד ויליאם פיט 
(ע״ע), אך לא נתבלט כמדינאי. לעומת זה רכש לו שם גדול 
כשהציג ב 1794 את זיכויה של קבוצת חסידים של המהפכה 
הצרפתית, שתבעו הכנסת רפורמות שונות באנגליה ונאשמו 
בבגידה במדינה. א׳ התנגד גם למלחמה בצרפת, וחיבורו על 
סיבותיה ותוצאותיה של מלחמה זו ( 030565 66 ! 0 £ * ¥161 

, £631166 17116 ¥ 36 \ 6655601 ? 166 0 £ 11611665 [) 001156 1 ) 30 

1795 ) יצא ב 33 מהדורות במשך שנה אחת. ב 1806 הועלה א , 
לבית־הלורדים ואחר מותו של פיט שימש זמן קצר כמיניסטר 
( 1806/7 ). הוא חיבר גם רומאן אוטופי "ארמאטה" (, 1313 מז 4 
1817 ). ב 1810/11 פירסם א׳ את נאומיו(" 660665 ק 5 ") ב 4 
כרכים (הוצאה שניה ב 1870 ). 

10 0 1015 ^ 071 075 ) 17077 ) 1 5157 ) 1 ) £11 £0711 , 111116111 ( 1 . 0 

., 1 ; 1932 , ז 356 ז '- 31 - 1 ׳\ ס 0 .( ; 1883 56 ; 1115 מ 1 / 

- £71 14051 ) 1/1 ,.£ 7 11077105 / 0 ) 715 )()<£ ) 111 ; £0 ,■ 61 ) 51171 .ק 
. 1947 , 5 ) 11771 115 ? / 0 701 ) 1,1/7 4 ) 71 ) 1 /^ 11 

א רפ — ק 46 — הנס או ז ׳ן (נר 1887 , שטראסבורג), צייר, 
פסל וסופר אלזאסי. א׳ נתפרסם בעיקר ע״י תרומתו 
לאמנות של הפיסול הכמעט־מופשט. א׳ למד ציור בפאריס 
(באקאדמיה ע״ש ז׳ולין) ובגרמניה. ב 1912 נתוודע אל הצייר 
קנדינסקי (ע״ע), שעסק אז ביצירת תמונותיו המופשטות 
הראשונות, וצייר זה השפיע על א׳ הצעיר ברעיונותיו על 
אמנות חדשה, שאינה תיאורית ואינה מייצגת אובייקטים. 
א׳ היה קשור בתקופות שונות בכמה מגילוייה של התנועה 
המודרניסטית, אך אין הוא נמנה על שום קבוצה מסויימת. 
הוא היה בין מייסדיה של תנועת "דאדא" (ע״ע דדאיזם) 
בציריך ב 1916 , ובעשור־השנים שלאחר זה היה קשור באס¬ 
כולה הסירראליסטית (ע״ע סירראליזם), שמכמה בחינות יש 
לה זיקה לדאדאיזם. מ 1922 ואילו חי א׳ עפ״ר בפאריס או 
בסביבותיה. 

לאחד שעסק זמן מסויים בציור פנה לחיטוב תבליטים, 
ואח״ב לפיסול. יצירותיו, אע״פ שאינן מתארות אובייקטים 
מסויימים, קיבלו השראה מן הצורות המצויות בטבע, ובעיקר 
מצורות של אבנים, חלוקי-נחל, צדפים׳ ציצי־פרחים ואמבות. 
לפעמים קרובות משמשים ביצירותיו יסודות מעולם־החי 





1043 


ארס—ארפורט 


1044 


בערבוביה עם יסודות אנאורגאניים. יצירותיו האחרונות של 
א׳ בפיסול מייצגות אובייקטים בלתי־מוגדרים < אך לפעמים 
הן מורכבות מהפשטות של חלקי גוף־האדם. יש בהן סימ¬ 
בוליזם, שבעיקרו הוא קשור במושגים של פריון וצמיחה. 
הבעיה האמנותית המרכזית ביצירתו של א׳ היא עיצוב 
הצורה בתוך החלל, וכן טיבם של החומד ושל פני־החומר. 
א׳ יצר בעץ, באבן ובמתכת, ובראשית ימיו יצר אף כמה 
תמונות ע״י גזירה־והדבקה ("קולאג׳ים"). כן צייר אילום־ 
טראציות למספר ספרים. בין כתביו ראוי להזכיר את 1.6 
! 36131 6 § 6 ! 5 (שירים מן השנים 1915 — 1945 , פאריס 1946 ). 

יצירות־הפיסול של א׳ מוצגות ב״בית־האמנות" בציריך, 
ב״מוזיאון לאמנות חיה" וב״מוזיאון לאמנות מודרנית" בניו־ 
יורק, ובאספים פרטיים מרובים, בעיקר בשווייץ ובאה״ב. 

,■ 1££1 :> 61 עו-ת 110 © 01 . 0 ; 1936 , 41/1 ! 111111 , 1 ! $1 ״ז 2610 ז 8 • 1 
1116 111 111116 ) 56111 0114 ^ 0401111 ? ; 1937 ,)// 7 ■ 16 ? ) 16111 ) 140 
- 66611 '!' , 111116 ) 56111 14046111 ; 1948 , 411 . 14046111 ( 0 141116111.1 
, 411 14046111 / 0 14111611111 , 0116 1111111561 0110 ( 011 ? 111 £ 

.* ¥0 

א. ה.־י. 

אר§ד — — (בערך 850 — 907 ), נסיכה הראשון של 

הונגאריה. א׳ היה בנו של אלמוש ( 21 ש £ז 0 /ו; 
כיום על־יד קו מסה״ב מוקאצ׳וו-סטרי) אל השטחים שעל־יד 
נהר טיסה העליון, כבש במשך שנים אחדות את המישור 
הגדול של הטיסה והדאנובה וייסד את המדינה ההונגארית 
בגבולות שהיו לה עד 1918 (בלא טראנסילוואניה). א׳ הוא 
גיבורן של אגדות מרובות, שהן רווחות עד היום בתוך העם 
המאדיארי, אך הידיעות הברורות על חייו ופעולותיו מצומצ¬ 
מות מאוד. — וע״ע הונגריה, היסטוריה. 

אן־פוךט ( £111:1 •!£), עיד־הבירה של תורינגיה (ע״ע) בגר¬ 
מניה המזרחית. מספר תושביה 175,000 ( 1946 ). 

ב 1871 גרו בא׳ 43,000 איש, ב 1919 — 130,000 . כ 90% של 
האוכלוסיה הם פרוטסטאנטים, השאר — קאתולים. א׳ שוכנת 
ליד שוליו הצפוניים של ה״יער התורינגי״, בגובה של 202 
מ׳ מעל פגי־הים, בעמק הרחב והפורה של נהר גרה. היא 
מרכז חשוב לזרעי פרחים וירקות. יש בא׳ תעשיה ניכרת 
של נעליים, מכונות, בגדים. — בניינים בעלי חשיבות אמנו- 
תית בא׳ הם הכנסיה המרכזית ( 116 :>־ 1 ״ 11 מ 00 ), שנבנתה 
ב 1154 — 1500 , והכנסיה של סורוס הקדוש (מ 1280 — 1300 ). 

ה י ס ט ו ר י ה. א׳ ידועה משנת 741 , כשבוניפציוס הקדוש 
(ע״ע) עשה אותה מושב של הגמון. ב 755 פסקה א׳ להיות 
מושב של הגמונות ועברה לשלטון הארכיהגמון של מאגנצח. 
קאדל הגדול קבע בה ב 805 שוק למסחר עם הסלאווים 
שמעבר לאלבה׳.ומסחר זה גרם להתפתחותה של העיד. מן 
המאה ה 13 'ואילך היתד, א׳ עיר־מסחד חשובה, וביחוד 
שימשה מרכז למסחר באיסטיס־הצבעים (ע״ע), שגדל בסבי¬ 
בון. ב 1378 הוקמה בה אוניברסיטה, שהיתה קיימת עד 1816 . 



בית־הכנסת בארפורט, המאה וז 14 . 

לפי ציור בכרוניקה של אוטז־העיר פרחה 


ב 1412 העניק לה הרופא אמפלוניוס ראטינק ( 0£ מסג£) 
דה ברקה את ספרייתו, שכללה 978 כרכים של כתבי־יד, 
שנשמרים עד היום בספריית העיר. ב 1483 עברה העיר 
משלטון מאגנצה לזה של הנסיכים־הבוחרים מסאכסוניה. 
ב 1803 סופחה לפרוסיה. ב 1807 עברה העיר למרותו של 
נאפוליון, שכינס בה, בסתיו 1808 , את הקונגרס של א׳, בהש¬ 
תתפותם של הצאר אלכסנדר 1 והנסיכים הגרמניים, שהיו 
תלויים בנאפוליון. ב 1814 הוחזרה א׳ לפרוסיה. מ 20 במארס 
עד 29 באפריל 1850 ישב כאן ה״פארלאמנט בא׳", שניסה 
בלא הצלחה להשיג את אחדות גרמניה תחת הנהגתה של 
פרוסיה. — באוקטובר 1891 נתאספו בעיר זו באי־כוחה של 
המפלגה הסוציאלדמוקראטית, שניסחו בהנהגתו של ק. קאוט־ 
סקי (ע״ע) את ה״פרוגראמה מא"׳. 

, 0 / 111111114611611 / 11112 .£ ,החגוזזז^ס ;' 1927 ,.£ , 8681 ״ 1 

,.£ 51041 461 061641164116 , 6 ץ 6 ז 81 £ .[ 1 >מט ז£ץ 80 . 14 ; 1927 

. 1935 

א. מ. י. 

יהודים בא׳ נזכרים לראשונה במאה ה 12 . מתחילה 
עמדו ברשות המלך, אולם במחצה השניה של המאה ה 12 
כבר נמצאו בשיפוטו של הארכיהגמון במאגגצה, שקבע 
בשבילם נוסח של שבועה בגרמנית. ב 1209 ויתר המלך גם 
על זכותו לגבות מהם מיסיס וב 1212 נמסרה זכות זו במפורש 
לארכיהגמון. ב 1221 נערכו פרעות ביהודי-א׳: ביודהכנסת 
הועלה באש, כמה יהודים נרצחו וקצתם הטילו עצמם לתוך 
האש. בין הנהרגים היה החזן הפייטן ר׳ שמואל בן קלונימוס. 
למרות הפרעות הוסיפה הקהילה להתקיים ואף לגדול. לאחר 
זמן־מה הוקם בא׳ ביודכנסת חדש, וחכמים ידועים בחרו בא , 
למושב להם. בין 1286 ו 1293 עשה, כנראה, בא׳ ר׳ אשר 
בן יחיאל (הרא״ש), וסמוך לזמן זה חיבר בה קלוגימוס בן 
אליעזר הנקדן את הספר "מסורת קטנה׳, שעדיין הוא שמור 
בא׳ בכ״י. בתחילת המאה ה 14 עברו היהודים לרשותה 
של מועצת-העיר! אולם חסותה של המועצה לא עמדה להם 
בזמן המגפה השחורה: בראש־חודש ניסן ק״ט ( 1349 ) הרג 
ההמון יותר ממאה יהודים בא׳, ורבים שרפו את עצמם 
בבתיהם. הנשארים בחיים גורשו מן העיר. בין הקדושים 
היה ר׳ אלכסנדר הכהן, בעל "ם׳ האגודה". ד׳ ישראל בן יואל 
(זוסלין) הזכיר את קדושי-א׳ בקינה המתחלת במלים "ציון 
אריוך בכי״ (״ם׳ הדמעות״, ב׳, קכ״ו—קכ״ז). ב 1357 שוב 
התירה מועצת־העיר ליהודים להתיישב בין חומותיה ולבנות 
להם בית־כנסת חדש. במאת־השנים שלאחר-כך היתה א׳ בין 
הקהילות הגדולות והחשובות ביותר בגרמניה והחשובים 



1045 


ארפורט—ארץ 


1046 


ברבני אשכנז כיהנו בה. זמן-מה שימש בה ר׳ מאיר בן ברוך 
הלוי, ור׳ הלל מא׳ קיבל ממנו. באמצע המאה ה 15 היה יעקב 
וייל מרביץ תורה בא , . בתקופה זו מילאו יהודי־א׳ תפקיד 
חשוב בעסקי־כספים בתורינגיה. ב 1391 הפקיע המלך את כל 
החובות, שחבו נוצרים ליהודי א/ וזיכה בהם את העיר תמורת 
תשלום של 2000 זהובים, והעיר תבעה סכום זה מן היהודים, 
ועם זה הבטיחה להחזיר להם חלק מן החובות. מאז התחילו 
המלכים מחייבים את היהודים בתשלומים מיוחדים לאוצרם. 
ב 1418 הוכרחו יהודי־א׳ למסור הצהרה בשבועה בבית־הכנסת 
בנוגע לרכושם, והמלך הטיל עליהם מיסים חדשים בהתאם 
להצהרתם זו. ב 1452 חייבו שלטונות־העיר את היהודים לשאת 
אות־קלון. ב 1458 גורשו היהודים מא/ םמוךל 1820 השתמשה 
•ממשלת־פרוסיה במצבות של בית־הקברות היהודי לביצורה 
של העיר. אותה שעה התחילו יהודים שוב מתרכזים בא , . 
ב 1840 ישבו בעיר כ 120 יהודים, ואותה שנה נחנך בה בית־ 
כנסת חדש. ב 1933 נמנו 831 יהודים על קהילת־א , . לפי מפקד 
מ 1939 היו בא׳ 288 יהודים לפי מוצאם (מהם 246 לפי דתם). 
ב 1951 ישבו בא׳ 40 יהודים. — נוסח התפילה של יהודי־א׳ 
ביה״ב היה זה של סאכסוניה. מנהגיה של קהילת־א׳ שמורים 
בבית־המדרש לרבנים בלונדון (כ״י 104 , 4 ). 

,ז 6 ת 1£ ע\ ; 1868 111 11 ) 1111 [ ?) 1 > ) 111 ) 111 ) 5 ) 0 ,ץ; $1 ^\ש 302 ז 3 ן 

; 95 ־ 385 , 9 ־ 352 , 313-7 ,( 1868 ) ^ 0 י 31017], X 

) £0£ ) ! 11 ( 5 11 ) 11 ) 11 1 ) 11 1/11111£ ) £11110 ■ 111 :! 1 [ 1111 ) 51$ )? ,ז 6 ת 0 ז^ 

. 1884 111 

צ. ל. 

אך?חה ( 113 ^ 3 ״^), עיר קדומה בארץ־נהריים מדרום לזאב 
הקטן* כיום כרכור (ע״ע). א , כבר היתד, עיר 
ידועה באמצע האלף ר, 3 לפסה״נ והיא נזכרת בכתובותיו של 
סרגון מלך אכה נראה׳ שהיתה מרכז חשוב של ארץ הגוטים, 
שפלשו לשומר ולאכד במאה ה 22 לפסה״נ ושלטו בהן בערי¬ 
צות כ 100 שנה. בימי גדולתו של חמורבי מלך בבל (סוף 
המאה ה 18 ) נכבשה ארפחה ע״י צבאותיו, ובאחד מן התב¬ 
ליטים המתארים את נצחונו נראה מלך א׳ כשהוא עומד 
אסור באזיקים לפני חמורבי. במאות ה 17 —ה 16 לפסה״ג 
הוצפה ארץ ארפחה שבטים הוריים (ע״ע) ובמרוצת הזמן 
הפכה למחוז חשוב של מדינת מיתגי ההורית ההודו־איראנית. 
בתקופת הממלכה האשורית החדשה היתד, א׳ עיר־מחוז 
בקרבת הגבול המזרחי ומלכי־אשור היו מצרפים את השטחים 
שכבשו מעבר לגבול לתחום־השלטון של מושלה. במלחמתו 
של נבופלאסר, המייסד של ממלכת בבל החדשה, באשור 
( 616 לפסה״ג) נחלו האשורים את תבוסתם הראשונה בקירבת 
ארפחה. 

הכתובות המרובות שנמצאו בנוזי (ע״ע) הסמוכה לא , 
מעידות, שבמשך המאות ה 15 —ד, 13 שמרו התושבים על 
יחוסם הלאומי ההורי, המתבטא ביהוד בשמותיהם הפרטיים, 
אע״פ שמבחינה תרבותית נתבוללו בהדרגה בבבלים ובאשו- 
רים, וסופרי א׳ היו נוהגים לכתוב אכדית, שהושפעה השפעה 
ניכרת מן הלשון ההורית, שהיתה מדוברת בפי רוב התושבים. 

חבל־הארץ שבסביבות כרכוך נקרא עד התקופה הרומית 
בשם העתיק 11111$ :> 3 ק 3 -ת^.. הזיהוי של א׳ עם ארפכשד 
(בראשית י, כב) בטעות יסודו. 

, 2 >;מ 0 /׳<£ג>£ 111111 10 -ו 1 ( 455 / , 111 < 111 ^ 01 ע£ .ס .ס ; 111 ,. 0.44.1 
. 267 ,( 1926 ) 10 , 50£ / , 811£ ״נ 11 * . 7 ; 11 , 1 

מ. ב. 


ארץ, הגרם השמימי, שהוא מקום־מושבנו; מבחינה אסטרו¬ 
נומית — כוכב־לכת (ע״ע), שתופס במערכת כוכבי- 
הלכת של השמש את המקום השלישי(מצד השמש). בקבוצת 
ארבעת כוכבי־הלכת הפנימיים הא׳ היא הכוכב הגדול ביותר 
ובעל הצפיפות הממוצעת הגבוהה ביותר. 

תולדות ההכרה האסטרונומית של הא , . הכרת 
מהותה של הא׳ כאחד מגדמי־השמים — "ככוכב בין הכוכ¬ 
בים" — היא הנקודה הסופית של אחד מקווי־היסוד בתולדות 
העיון הפילוסופי והמחשבה המדעית. הכרה זו מצרכת כושר־ 
הפשטה מרובה, שהרי מבחינת הגישה המחשבתית הבלתי- 
אמצעית שקולה הא׳ כנגד "השמים", ז. א. כנגד כל שאר 
חלל־העולם על כל הגרמים המצויים בו. בבניין־העולם, כפי 
שהוא נתפס בחושינו, הא׳ היא הקרקע השטוחה של בניין זה 
כולו, וכך היא מופיעה — בתיאורים שונים — באמונות, 
במיתולוגיות ובמערכות־העיון הקדמוניות(מצרים, בבל, המז¬ 
רח הדחוק). במסגרתה של תפיסה זו לא היה מקום לשאלה 
בדבר מקומה של הא׳ בחלל־העולם, שהדי הא׳ נראתה כבסיסו 
של חלל זה. כשהתקדם העיון הפילוסופי הקדמון עד כדי כך, 
שנתעוררה השאלה בדבר יסודו של בסיס זה עצמו (כגון 
בהודו), היתד, התשובה מיתולוגית או מיסטית או סמלית (הד 
מאוחר לתשובה ממין זה מוצאים אנו במדרש התלמודי: 
״הארץ על מה עומדת 7 על העמודים..., עמודים — על המים..., 
מים — על ההרים..., הרים — ברוח..., רוח — בסערה.", וסערה 
תלויה בזרועו של הקב״ה! חכמים אומרים: על י״ב עמודים 
עומדת..., ויש אומרים: על שבעה עמודים...; ר׳ אלעזר בן 
שמוע אומר: על עמוד אחד וצדיק שמו...״ [חגיגה, י״ב]). — 
המקרא, המתרחק מכל דיון ועיון קוסמולוגי, אינו נותן שום 
תיאור מפורש על מהותה האסטרונומית של הא , . אולם ניסו¬ 
חים לשוניים ("השמים והארץ") וביטויים מליציים שונים 
(כגון בתה׳ קד, ה, ובמקומות אחרים) נובעים מהרגשת 
הפרדה גמורה בין הא׳ ובין גרמי־השמים; רק פעם אחת 
("תולה ארץ על בלימה" [איוב כו, ז]) מבריק במקרא הרעיון 
על קיומה של הא׳ בחלל הריק. הראשון, שהגה רעיון זה 
בתחום המחשבה הפילוסופית־המדעית, היה, כנראה, אנכסי- 
מנדרוס(ע״ע), שעם זה הוסיף לראות את פני־הארץ כמישור, 
שמשמש בסיסו העליון של דיסקוס גלילי. גם אמפדוקלס 
(ע״ע) ואנכסגורס (ע״ע) ראו את ד,א> כדיסקום שטוח במרכזו 
של חלל־העולם הכדורי. הכרת כדוריותה של הא׳ היא ההשג 
הגדול של הפיתאגוראים (פילולאוס [ע״ע] 7 , או ארכיטס 
[ע״ע] 7 ); הם גם היו הראשונים, שהעיזו לעקור את הא׳ 
ממקום־מנוחתה ולייחס לה תנועה (מסביב ל״אש המרכזית" 
[ע״ע אסטרונומיה, 780 ]) ככוכב בין הכוכבים. את השערת 
סיבובה היומי של הא׳ על צירה הביעו לראשונה הראקלידם 
מפונטוס והפיתאגוראי אקפאנתוס (במאה ה 4 ). על רעיון 
סיבובה של הא׳ על צירה הוסיף אריסטרכוס(ע״ע) את רעיון 
הילוכה מסביב לשמש: בזה הוגדרה הא׳ כאחד מכוכבי־הלכת 
במסגרתו של עולם הליוצנטרי. אולם תורתו של אריסטארכוס 
נדחתה מפני הפילוסופיה של אריסטו (ע״ע) והאסטרונומיה 
של היפדכוס (ע״ע), שמצירוף שתיהן נתגבשה דמות־העולם 
של פטולומיוס (ע״ע), המייחדת לכדור־הא׳ מקום במרכזו 
של עולם הגלגלים של השמש, הירח, כוכבי־הלכת והכוכבים 
(העולם הגאוצנטרי). ממדיו של כדור־הא׳ נקבעו על־סמך 
מדידות אסטרונומיות בסדר־הגודל הנכון על־ידי ארטוסתנס 
(ע״ע), וחישוביו נישנו ע״י פוסידוניום (ע״ע) ואחרים. יש 



1047 


ארץ 


1048 


להטעים — בניגוד לדעה הרווחת, המייחסת לקולומבוס את 
חידוש ההכרה בדבר כדוריותה של הא׳ שמשעה שנשתלטה 
דמות־העולם האריסטוטלית־פטולמאית היו הכרת כדוריות- 
הא׳ והמושג הנכון (בקירוב) בדבר גדלה נחלתם של כל 
המשכילים. חידוש דמות־העולם ההליוצנטרית והורדת הא׳ 
לדרגת אחד מכוכבי־הלכת של השמש ציינו את המפנה, 
שנגרם ע״י קופרניקוס (ע״ע). מסלול־הא׳ במסגרת מסלו¬ 
ליהם של כוכבי־הלכת תואר ע״י קפלר (ע״ע), ותנועת־הא׳ 
הוסברה במסגרת המכאניזם של תנועות גרמי־השמים על־ידי 
ניוטון(ע״ע). האסטרונומיה החדישה, שעקרה אף את השמש 
ממקומה ב״מרכז־העולם" וביטלה את עצם המושג של "מרכז" 
זה (ע״ע אסטרונומיה), קבעה סופית את מעמדה של הא׳ 
בעולם כבן-לוואי לא-בולט של כוכב בינוני מבין כ 100 מיל¬ 
יארד הכוכבים בשביל-החלב, שהוא עצמו אינו אלא מערכת 
אחת בין מיליוני הגאלאכסיות שבחלל-העולם המוכר לנו. 

תנועות הא׳. תנועת־הא׳ במרחב של חלל־העולם מור¬ 
כבת מהרבה תנועות יחסיות, שהחשובות שבהן הן: 1 ) ההקפה 
(לאט׳ 010110 ^- 1 , רוולוציה)! 2 ) הסיבוב ( 013110 •!, רוטאציה)! 
3 ) הקדימה ( 30005510 זק, פו־צסיה) והנענוע ( 0111:3110 , נוטא- 
ציה) של הציר! 4 ) תנועת מערכת־השמש בעולם־הכוכבים. 



ציור 1 • התנועה השנתית והתנועה המסית של הארץ 
ם—פריהליו!, א—אפליו: 


הקפ ה־ הא׳ מקיפה את השמש במשך שנה אחת במסלול 
אליפטי במקצת, שהאכסצנטריות שלו היא 0.01674 (= 1/60 ) 
ושהשמש נמצאת באחד ממוקדיו. המישור של מסלול זה, וכן 
המעגל שבו הוא חותר את כדור־השמים המדומה, נקרא 
המלקה (ע״ע). רחקו הגדול ביותר של מסלול־הא׳ מן השמש 
(האפליון, שבו הא׳ נמצאת ב 1 — 2 ביולי) הוא 152,160,000 
ק״מ והקצר ביותר (הפריהליון, שבו הא׳ נמצאת ב 2 — 3 
ביאנואר) — 147,170,000 ק״מ! הרוחק הממוצע של הא׳ מן 
השמש הוא כ 149.67 מיליון ק״מ (= 8.3 דקות־אור [ע״ע 
אסטרונומיה, 793 ]). מהירותה הממוצעת של תנועת־ההקפה 
היא 29.76 ק״מ בשניה! בהתאם לעקרון־קפלר השני גדלה 
מהירות זו בקרבת הפריהליון ופוחתת 'בקרבת האפליון 
(ציור 1 ). — כהוכחות לתנועת־הקפה זו יכולות לשמש: 
הפאראלאכסה השנתית של הכוכבים (ע״ע אסטרונומיה, 
792 )! התנועה החוזרת של כוכבי־הלכת (ע״ע אסטרונו¬ 
מיה, 785 ) ! האברציה (ע״ע) של האור. תקופת-ההקפה היא: 
365 ימים, 6 שעות, 9 דקות ו 95 שניות(= 365.2564 ימים) — 
השנה הסידרית (הכוכבית)! השנה הטרופית קצרה 
ממנה ב 20 דקות ו 23 שניות: 365 ימים, 5 שעות, 48 דקות 
ו 46 שניות (= 365.2422 ימים)! ע״ע שנה. 


הא׳ מלווה בהילוכה ע״י הירח, 

ושניהם מקיפים את מרכז־הכובד של 
המערכת א׳־ירח. מרכז־כובד זה, 

שהוא נע לאורך המסלול האליפטי 
מסביב לשמש, מרוחק ממרכז הא׳ 

כ 5,000 ק״מ, ולפיכך מורכבות סטיות 
גליות־מחזוריות על כיוון־הילוכה 
התיאורטי של הא׳ (ציור 2 ). — 

השמש עצמה נעה במסגרת שביל־ 

החלב (בכיוונה של נקודה שעל 
הגבול בין המזלות הרקולס ונבל) 

במהירות של 2 /< 7 19 ק״מ בשניה 
וגוררת עמה את כל מערכת כוכבי- 
הלכת שלה. לפיכך צורתו של מס- 
לול־הא׳ בחלל היא כעין־הבורג 
(ציור 3 ). 

ציור 2 . תנועות הארץ והירח מסביב 
לנפודת־כבדם המשותפת 

- 0 -מסלול נהודת־הכובד של המע¬ 

רכת ארץ־ירח מסביב לשמש; 

.מסלול הארץ מסביב לשמש 

סיבוב. הא' מסתובבת על אחד מן הקטרים שלה כציר, 
וכיוונו של סיבוב זה — ממערב למזרח — הוא ככיוון הילוך- 
הא׳ מסביב לשמש (ציור 1 ). תוצאה מסיבוב זה הן התנועות 
היומיות המדומות והעליה והשקיעה של הגרמים השמימים. 
ציר־הסיבוב, שחותך את פני־הא׳ ואת כדור־השמים המדומה 
בקטבים הגאוגראפיים והאסטרונומיים של הצפון והדרום, 
משופע כלפי הניצב על המילקה בזווית של ׳ 23 0 27 , ז. א. 



ציור 3 . מסלול־הארץ ביתם לעולס-הכוכבים 








1049 


ארץ 


1050 


כלפי מישור־המילקד.—בזווית של ׳ 33 ־ 66 (ציור 4 ). כתוצאה 
מנטיה זו של הציר מופנים הצאי־הכדור הצפוני והדרומי 
לסירוגים כלפי השמש או ממנה והלאה במשד השנה, וזוהי 


סוממ־־המלקן; 


ציור 4 . שיפוע הטילקה 

סיבת חילופי־העונות וחילופי אורך היום והלילה. כהוכחות 
לתנועודהסיבוב יכולים לשמש: כיווניהם של רוחות הפסט 
(ע״ע), הציקלונים (ע״ע) והאנטיציקלונים (ע״ע) בחצי- 
הכדור הצפוני והדרומי? מטוטלת פרקו (ע״ע). 

נטיית־המילקה כלפי ציר־הא׳ נתונה לשינויים מחזוריים 
בתקופה של כ 13,000 שנה׳ וערכי־השיפוע מתנודדים בין 
׳ 54 ־ 22 ו׳ 25 0 21 . — אף קטבי ציר־הא׳ משנים את מקומם 
בתנועה איטית, שחוקיותה עדיין לא הובררה כל צרכה, 
בתחומיהם של שני מעגלים קטנים, בעלי קוטר של כ 25 מ/ 

זמן הסיבוב היומי של הא׳ על צירה הוא 23 שעות, 56 
דקות ו 4 שניות — היום הסידרי (הכוכבי). כתוצאה 
מהרכבת תנועתו־,סיבוב על תנועת־ההקפה סוטה היום 
הסולארי (השמשי), שערכו האמיתי משתנה במשך 
השנה והוא בממוצע בן 24 שעות, מן היום הסידרי ב 3 דקות 
ו 56 שניות בממוצע (ע״ע יום). 

הצורה והגודל של הא׳. לא׳ צורת ספרואיד — מעין 
כדור, שהוא משוטח קצת בקטביו. האורך של ראדיוס־המשווה 
הוא 0.15 + 6,378.66 ק״מ, האורך של ראדיום־הקטבים — 
6,356.91+0.15 ק״מ. נמצא, שרוחק־הקטבים קצר מקוטר- 
המשווה ב 43.5 ק״מ ושיעור־השיטוח הוא 1/297 . מחמת גדלו 
העצום של ראדיוס־הא׳ בהשוואה לקומתו של האדם ולגדלם 
של כל העצמים שעל פני־הא׳ אין השטח הניתן לראיה ישירה 
מנקודה כלשהי על פני האדמה ניכר ככיפת־כדור אלא 
כמישור? תפיסת עיקום־השטח אינה אפשרית אלא בגובה 
מרובה מאוד מעל פני האדמה (ע״ע אפק). רק בשנים האח¬ 
רונות ניתנה לנו האפשרות להמחיש לעצמנו בפועל את 
צורתה הכדורית של הא׳ ע״י צילומים מראלןטות מגובה של 
200 ק״מ (ציור 6 ). 

מקומה של נקודה כלשהי על פני הא׳ נקבע ע״י מעלת- 
הרוחב (המרחק הזוויתי צפונית או דרומית מן המשווה) 
ומעלת־האורך (המרחק הזוויתי מזרחית או מערבית מקו- 
אורך מוסכם) שלה. המצהר (מרידיאן) העובר דרך מצפה־ 
הכוכבים של גריניץ׳ נתקבל כקו־האורך " 0 ס", שביחס אליו 
נמדדות זוויות־האורך. כששתי נקודות נמצאות על אותו 
מצהר ומשתיהן נמדדים רחקי־הזניט של אותו כוכב מצהיר, 
שווה ההפרש בין שני הערכים לזווית המתקבלת במרכז־הא׳ 
ע״י הקו המחבר את שתי הנקודות ? לפי שיטה זו, שהמציא 
ארטוסתנס (ע״ע), אפשר לחשב — ע״י מדידת המרחק בין 
שתי הנקודות — את ראדיוס־הא׳, בדרך זו נמצא, שארכה 
של מעלת־רוחב הולד וגדל במידת ההתרחקות מן המשווה 



כלפי הקטבים — הוכחה לשטיחותם של פני־הא׳ בקרבת 
הקטבים. על אותה עובדה עצמה מעיד גם גידולה של תאוצת- 
הכובד מן המשווה אל הקטבים. הקפם של כל המצהרים הוא 
שווה, בעוד שהקפו של קו־הרוחב (ז. א. גם ארכה של מעלת- 
האורך) פוחת והולך מן המשווה אל הקטבים בשיעור הקו¬ 
סמוס של הרוחב הגאוגראפי (בקירוב, אך לא בדיוק — 
משום השיטוח בקטבים). 

הקף־המצהר = 40,009.152 ק״מ 
הקף־המשווה = 40,076.594 ק״מ 
שטדז פני־הא׳ = 510.1 מיליון קמ״ר 
נםח־הארץ = 10 12 א 1.083 קמ״ע 


ארכה של מעלה גאוגראפית ?ק״מ) 

רוחב גאוגראפי 

9 

1 0 של קו־ 
רוחב 

" 1 של מצהר 

111.824 

110.570 

ס 0 

96.490 

110.855 

ס 80 

55.803 

111.417 

60 0 

0 

111.700 

ס 90 


תאוצת-הכובד 

י 9 

( 2 80 * יחס) 9 

978.049 

ס 0 

980.975 

״ 45 

983.221 

־ 90 


קדימה ונענוע של הציר. שטיחות הא׳ ליד הקטבים 
גורמת לתופעת הקדימה, שנתגלתה ע״י היפרכום בערך ב 125 
לפסה״נ. אילו היתה הא׳ כדור ממש, היו משיכות השמש 
והירח מכוונות למרכזה. אך כיווני המשיכה של שתי תפיחו- 
יות־המשווה סוטים במקצת זה מזה, והמשיכות מצטרפות 
לזוג־כוחות, המקנה לא׳ מומנט־סיבוב, שמטה את המשווה 
כלפי מישור־המילקה. מחמת הסיבוב מסביב לציר גורם זוג- 
כוחות זה לקדימה איטית של הציר בתנועה קונית סביב 
הניצב על המילקה. כתוצאה מזה נע קוטב־השמים הצפוני 
במעגל בראדיום של ׳ 23 0 27 סביב קוטב־המילקה בשעור של 
״ 50.26 בשנה ומקיף אותו ב 25,800 שנה (ציור 5 ). כוכבים 



ציור 5 . קדימת הציר והמשווה 
££ — טישור־הטילקה. \\ — מישור־המשווח 
בהתאם לכיוון של הציר. 88 — טישוו* 

המשווה בהתאם לכיוון ' 8 של הציר 








1051 


ארז 


1052 



ציור 6 . סראה כדור־הארץ סנובה של 160 ק״מ 
תצלום טראקטה טעל לטדבר ניו־טיןסיקו (אה״ב). ראדיוס־האופק כ 1,400 ק״ס. 
על הרקע — טפרץ־קאליפורניה וחצי־האי קאליפורניה התחתית 




1053 


ארץ 


1054 


שוגים, בסדר מחזורי, תופסים זה אחר זד. את מקומו של 
כוכב־הקוטב. בשעה זו מכוון הקוטב הצפוני של ציד־הא׳ 
אל קרבת הכוכב * שבמזל הדוב הקטן, אולם לפני 4 — 5 
אלפים שנה — בראשיתן של התצפיות האסטרונומיות — 
נמצא קוטב־השמים הצפוני בקרבת ■ 0 שבדרקון, ובעוד 12,000 
שנה הוא עתיד להימצא בקרבת וגה (ס שבגבל: ציור 7 ). 

עי 



זוג־הכוחות הנוצר מחמת משיכת הירח על תפיחויות־ 
המשווה משתנה בגדלו כתוצאה משינוי מצבו של מסלול- 
הירח סביב הא׳ ביחסו למילקה. לפיכך מורכבת על תנועת־ 
הקדימה תנועת־נענוע (נוטציה) מחזורית של ציר־התנועה 
על פני הקפה של אליפסה קטנה (״ x14 ״ 18 ) בתקופה של 
18.7 שנה' (ציור 8 ) 1 הנוטאציה נתגלתה ע״י ברדלי (ע״ע) 
ב, 1748 , 



צמר 8 . קדימה ונוטציר, 


המסה והצפיפות הממוצעת של הא/ משקל־המסה 
של גוף משמש מודד לכוח־המשיכה של הא׳ על המסה. אם 
משקלה של מסה נתונה מ! הוא ^ותחתיה מושם גוף בעל 
מסה גדולה 1 < כגון כדור־עופרת גדול, גדל משקלה בשיעור 
כתוצאה מן המשיכה הנוסף של הגוף בעל המסה הגדולה. 


אם £ הוא מסת־הא׳, £ — ראדיוס הא׳, 3 — המרחק בין 
מרכז־המסה ובין מרכז כדור־העופרת, ס — קבועת־הכובד, 
נופק: 


על עקרון זה מתבססות מדידות מרובות של מסת־־הא/ 
שנעשו בשיטות טכניות-ניסוייות שונות. המסה נקבעה בערך 
ל 10 27 >< 5.98 טון, ועל-יסוד קביעה זו, בצירוף נפחו של 
כדור־הא׳, ניתנת לחישוב הצפיפות הממוצעת של הא׳, שהיא 
בשיעור של 5.52 מזו של המים. צפיפותן של השכבות החיצו¬ 
ניות של הא׳ היא בערך 2.7 , ומכאן שהצפיפות בפנים־הא׳ 
צריכה להיות גדולה מזו הרבה — או מחמת דיחום החומר 
ע״י הלחץ הרובץ עליו מלמעלה, או משום שהחומר הכבד 
יותר שקע לכיוון המרכז בתקופה שבין התהוותה של הא׳ 
ובין התגבשותו של הקרום המוצק. 

תוכה של הא׳. הבדיקה הסיסמוגראפית של התפשטות 
גלי רעידות־אדמה בפנים כדור־הא׳ מלמדת, שלא׳ יש גרעין 
נוזלי, שהראדיום שלו הוא גדול במקצת ממחצית הראדיום 
הכללי של הא׳. מסתבר, שהטמפראטורה בגרעין נוזלי זה 
היא גבוהה, מסדר־המדל של כמה אלפי־מעלות. מדידות 
במכרות ונקבי-קידוח מראות, שהטמפראטורה עולה בדרך- 
כלל בשיעור ממוצע של - 1 עם כל ירידה של 100 מ׳. מפל- 
טמפראטורה זה בא בחלקו מזרימת־החום מן הגרעין החם 
החוצה, אך בעיקרו יש ליחסו לחום המשתחרר ע״י התפרקות 
חמרים ראדיו־אקטיוויים שבתוך הא׳. אוראניום ותוריום מת¬ 
פרקים באיטיות ונהפכים בהדרגה לעופרת והליום, כשהם 
משחררים את האנרגיה הצבורה בהם — בצורת חום. — על 
המאגנטיות של כדוד־הא׳ ע״ע מגנטיות. 

גילה של הא׳. כמות העופרת וההליום שבמינראלים 
או בסלעים המכילים אוראניום ותוריום מאפשרת אומדן של 
גיל הא׳ על-סמך המהירויות הידועות של ההתפרקות הראדיו- 
אקטיווית של יסודות אלה — מהירויות, שאינן מושפעות מן 
הטמפראטורה ומגורמים פיסיקאליים אחרים. מן האנאליזות 
של סלעים שונים מכילי אוראניום או תוריום הוסק, שהקרום 
המוצק של הא׳ נוצר לפני כ 3,000 מיליון שנה. גיל זה מת¬ 
יישב עם הזמן הנדרש לתהליכים הגאולוגיים של יצירת 
הרים וחישופם ושל יצירת שכבות־משקע(ע״ע גאולוגיה). 

אין בידנו בשעה זו שום תיאוריה מניחה את הדעת לשם 
הסברת התהוותו של כדור-הא׳. שלושה מכאניזמים אפשריים 
נידונים במחקר הקוסמוגוני: ניתוק החומר(שכיום הוא מהווה 
את גוף-הא׳) מן השמש הקדמונית; התגבשות גוף־הא׳ מאחת 
מן המערבלות החלקיות, שנתהוו בתוך הרצף הגאזי של 
מערכודהשמש הקדמונית; הצטברות מודרגת של גאזים ואבק 
בידכוכביים. חלקו של כל אחד מן המכאניזמים הללו בתהליך 
התהוותה של הא׳ בפועל עדיין לא הוברר כל צרכו (ע״ע 
קוסמולוגיה). 

וע״ע אסטרונומיה; גאולוגיה; גאוגרפיה; גאופיסיקה; 
סיסמולוגיה! שמש: ירח: כוכבי־לכת. 

ביבליוגראפיה: ע״ע אסטרונומיה. 

ה. ם. ג׳. — י. ל. 




1055 


'ארצפרגר, מתחוק/-#ארצו, *ואיידי 


* 


'1056 


אךצברגר, מתיאס — ■ 261 ״ל*ז£.*! — ( 1875 — 1921 )* ?יאנה ( 103 * 0 מוווייה וב?רהק של 86 ק״מ 

' י 'מדינאי גרמני. א׳ התחיאאת הקאריירה קלו ב 96 § 1 . מדרופ-מזרחץפירנדר- מספר תושביה כ 0 סס, 67 . החלק הקדום ־ 
כעורכו של עיתון'קאתולי בשטוטג$דיק. ב 1903 נבחר לרייכם־ ש< 4 העיר משתרע* על! שיפוע של 1 גבעה והעיר החדשה,'שבה 
טאג כחבר מפלגת־המרכז הקאתו^ית,'שאח״כ, בימי מלחמת־ נמצאו! תמגת־הרכבת,* ?ןוכגת בענןק. א׳ משמשת שוק לתו־ 
העולם 1 ובתחילת הרפליקה הוויימארית, נעשה מנהיגה צ*ח של הסביבה (דגן, יין, שמן, משי ומקנה). יש בה בתי־' 


א׳ היה מראשי המדברים ברייכסןזאג מטעם מפלגתו בשאלות 
התקציב ובמתיחת בקורת על האדמיניסטראציה הקולוניא¬ 
לית של גרמניה. ע״י כך גרם ב 1906 לפיזור הרייכסטאג. — 
בימי מלחמת־העולם 1 ,,קשר ־ קשרים' עם הוואטיקאן וכמה 
ארצות קאתוליות והשתמש בקשודם אלה לצרכי מדיניותו. 


מלאכה לאריגיי־משי ולמוצרי עור וצמר, בתי־מלאכה לתיקון 
חלקי־רכבות ובווי־חרושת לרהיטים* בסביבתה של'א׳ יש 
מעיינ^ת־מרמג גם פן חתירות יש לא׳ הכנסה קטנה. 
־ בתקופון' העתיקה איתן! ־ א׳.*אחת מן הגדולות בערי־ 
אטרורת 4 העיר סבלה מלחצה של רומי, געןן 1 תה תחנה צבאית 


א׳ היה בין הלוחמים על "שלום,של פיוס". ביולי מ 19 נרם רו^ות ולסוף סופחה לרומי^מאה הראשונח לפ&ה״ג. בתחילת 
למשבר ברייכסטאג על-ידי הפלת ממשלתו׳ של^הקאנצלר ימיי הקיססות,נתפרסמה א/בתעשייח כלי־החרם האמנותית 
פתמאךהולוג, וכן היזל מיוזמיה של' החלסת־השלופ׳שגק* * שלה.' מייסדיה של תעשיה זו. 30 היו •וצרים־אמנים, שבאו 
קבלה ברייכסטאג ע״י הקואליציה של מםל|דהסרכז, הליוד מן המזרח. מתהילה המאה ה 4 עד ה 1$ היתד׳ א׳ אחת מן 
ראלים והסוציאלדמוקראטים ( 19.7.1917 ). ב 1918 וויה הבי תערים האוניות יזחש^בום באיטליה.■ מתקופה זו שרדו בה 
בממשלת הנסיך מאכם מבאדן. כיושב־ראש ועדת שביתת׳ כמזן בנייני־תפארה׳ יפיוזוד הכגסיה הראשית וכנסיית מ^ה 
הנשק הוכרח א׳ לחתום על שביתמ^נשק בקומתן. ב 9 ^ 19 דלה פיאות בא׳ קשורים שמותיהם של •©*מגדולי איטליה: 
היה מיניסטר־הכספים ואח״כ, במשך זמן־מה, גם סגדהקאגצ* . גואידו ד׳אר^יו(ע״ע), פתצ׳סקו פ{ 1 ךךקה*(#״ע) וג׳ורג׳ו _וזךי 
לר. הוא הנהיג רפורמה כספית, שנת&ז בפעם הראשונה $׳ץ), שנולדו^ בעיר זו. ב 1928 הוקמה בא׳־ מצבת־זכרון 
לגרמניה מערכת־מיסים מרמית. חוגי הימין הקיצוני; שמשת־ לפטרארקה וכן יש בה אקאדמיד. *ל שמו. הספרית שנוסדה 
דלו להטיל את האחריות למפלה במלחמת־העולם על ״בגיד־ ** בא׳ ב 1603 , מכילה• 530 כתבי-יד, ביהוד של ספרי־קודש 
תם״ של אנשי המרכז והשמאל, ניהלו נגד א׳ הסתה 5 ורועה נוצריים. בםלחמת־ה*ולם 11 ניזוקו,כמה חסצי־אמנ^ת במו־ 


והאשימו אותו, בין השאר, בהנהגתה של שיטת־פרוטקציה 
ובניצול משרתו לשם עסקים'פרטיים. א׳ תבע את המאשימים 
לדין, אך יחסם של השופטים אליו היה עויין, והוא ראה 
הכרח לעצמו להתפטר (מארם 1920 ). אעפ״כ נבחר שוב. 
לרייכסטאג ביוני אותה שנה, וכשהיתה צפויה לו שיבה לפעי¬ 
לות פארלאמנטארית נרצח בקיץ 1921 ע״י קצינים־לשעב!•. 
א׳ חיבר כמה ספרים על נושאים מדיניים, כגון על מסל^ת- 
המרכז ומדיניותה, על תבר־הלאומיס וזברוגות מימי מלחמת- 
העולם 1 . ספרו על הרפובליקה הגרמנית הופיע אחר•מותו.' 

.' 1952 ,• 8300 .£ 

אר^ביתה, ע״ע קת#נזהזךך. . ־ * 

ארצז( 67.20 ־!^; בתק 1 םההעתיקה מע״זשז^),העירהראשה 
של מחוז א׳ בהבל טוסקאנה שבאיטליה הצפונית. 

א׳ שוכנת בגובה של 260 מ׳ מעל עני־הים, בקרבת בקעת 


זיאון העירוני! ביניהם ציורים ואוסף של כלי־חרס שכמעט 
1 שמד כת|ו. ♦ 

היהודים בא׳. יש ידיעות " על באנקאים יך,ודשם, 
שישבו בא׳ בסוף המאה ה 14 . הידועים שבבאנקאים היהודיים 
בעיר זו במאה ה 15 .היו מסקפחת דה פיזה. במאה ה 16 
.ישב בא׳ אחד מבניה של משפחת־אברבנאל, דון יעקב, 
שאף הוא עסק בעסקי-הלוואות. יהודאן, שנמלטו* מפני גזירו¬ 
תיו הקשות של האפיפיור פאולוס עו, מצאו מקלט בא׳ 
בחסותו של קוזימו 1 דה מדיצ׳י. ב 1570 !?וכרחו יהודי־א׳ 
להעתיק את מקונדמושבם לגטו של פירנצה• בסוף המאה 
ה 18 חזרה והתחדשה בא׳ קהילה יהודית, שלא האריכה ימים. 
במאה ה 19 , כשנתחסלה הקהילה, קועברו הספריה ותשמישי- 
הקדושה שלה לפירנצה. 

, . 1918 ,. ס )* * 11% ** £1 0 1 ** £1 011 , 0355010 . 11 

ארצו, גואידז, ?-? מאיה ך׳אךצז. 

•י. י" • 4 


< . 


1 . 


סגןש:חכדד ^חבוי־שי 


־* # 


• * . 


ס -